רקע
שמריהו לוין
תאריכים בתולדות חייו של בעל-האגרות
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים

 

תאריכים בתולדות חייו של בעל־האגרות

1867 (תרכ"ז) – נולד בעיר סביסלוביץ (פלך מינסק). למד ב“חדר” וסיים לימודיו בבית־ספר ריאלי.

1893 – בברלין, תלמיד האוניברסיטה וממייסדי אגודת סטודנטים ציונים (“ישראל הצעיר”) יחד עם ליאו מוצקין, נחמן סירקין, אביגדור יעקבסון.

1897־1896 – רב מטעם הממשלה בעיר גרודנה.

1904־1898 – רב מטיף ביקטרינוֹסלב.

1906־1904 – רב מטיף בווילנה.

1906 – נבחר לדוּמא (בית נבחרים) הרוסית.

1908 – שוב בגרמניה, עוסק בענין הטכניון בחיפה עם חברת “עזרה” (הילפס פעראיין) בברלין.

1920־1911 – חבר ההנהלה הציונית. בימי מלחמת־העולם הראשונה בארצות־הברית.

עוסק בענייני קרן־היסוד והאוניברסיטה העברית, הוצאת הספרים “דביר” וכיוצא באלה.

1924 – עלה לארץ להשתקע ובונה ביתו בה.

1935 (תרצ“ב, יו”ד סיוון) – נפטר בחיפה, ומקום קבורתו בבית העלמין בתל־אביב.


 

“מלחמת השפות” תרע"ג – 1913

כאמור, הטכניון, שעמד להיפתח בחיפה, בחינת קדירה דבי שותפי היה. ה“עזרה” בכוחות עצמה לא היתה יכולה לבנותו, ולא היתה יכולה לשאת בהחזקתו. יעקב שיף הנדבן האמריקאי הוא שתבע, בזכות נדבתו, כי הטכניון יהא מוסד העומד ברשות עצמו. אולם ההוצאה לפועל נשארה בידי אנשי ה“עזרה” ושמריהו לוין שימש להם נציג בחיפה. העניינים לא התנהלו כשורה כל הזמן, לפחות מנקודת ראותם של לוין ואחד־העם. אלה – תחיית האומה ובניין המרכז הרוחני לנגד עיניהם תמיד. ואילו לאנשי ה“עזרה” היה זה עוד מפעל נוסף במזרח התיכון לנגד עיניהם תמיד. ואילו לאנשי ה“עזרה” היה זה עוד מפעל נוסף במזרח התיכון ועוד השפעה גרמנית בו. לפיכך לא היה שיתוף הפעולה בין הצדדים קרוב ומתוך הסכמה. חוזה רופף הוא שחיבר את העוסקים בעניין. עבודת הבניין עמדה להסתיים. צריך להכין את תכניות הלימודים ולקבוע את חבר המורים. וכאן צפה ועלתה שאלת לשון ההוראה במוסד החדש בכל חומרתה. שמריהו לוין, כנציג הציונות, ביקש שאותם מקצועות שאפשר ללמדם בעברית תהא שפת הוראתם עברית. אנשי ה“עזרה”, שבינתיים בחרו במהנדס פינקלשיין למנהל המוסד, החליטו כי הלשון הגרמנית תהא המושלת בכיפה. לגבי העברית דיבוריהם פושרים ואינם מחייבים כלום. וכאן פרצה המלחמה, הידועה עד היום כריב הלשונות או מלחמת הלשונות. וכמה פנים היו לדברים.

אותם ימים ימי הקאפיטולציות בתורכיה. כל מוסד זר בממלכה התורכית החלשה והרקובה ביקש חסותה של מדינה זרה. המעצמות האירופיות התחרו ביניהן על ההשפעה ברחבי תורכיה. ואת היישוב היהודי הקטן בארץ משכו לתחום התעצמות זו. בבתי־הספר של כל־ישראל־חברים היתה שפת ההוראה צרפתית. בבתי הספר של ה“עזרה” למדו גרמנית, ואילו בבית הספר על־שם אולינה דה־רוטשילד למדו אנגלית. התנועה הציונית ביקשה ללכד את היישוב היהודי הקטן ולא לפלגו יותר משהיה מפולג מתחילתו לעדות ולכוללים. אף חששה שלא יחשדו בה התורכים שאין הציונות אלא כלי־שרת של אחת מן המעצמות ושאיפותיה המדיניות. ועל כרחה שתלך הציונות בדרכה לבדה ולא תתחבר עם שום צד מן הצדדים המרובים.

עניין לנו דווקא בעדותו של ח' וייצמן על פרשה זו בספרו מסה ומעש. בישיבה שהשתתף בה עם אנשי ה“עזרה” פלט מר ג’יימס סימון נשיא ה“עזרה” כי ד"ר צימרמן סגן שר החוץ הגרמני מחכה לתוצאות ההכרעה בשאלת הלשונות בטכניון. הלה היה רוצה בטכניון גרמני, ככיבוש תרבותי־מדיני נוסף לגרמניה במזרח…

שאלת ההוראה בעברית לא היתה פשוטה כל עיקר. תחיית הלשון אינה אלא בראשיתה. הגימנסיה ביפו, ששפת ההוראה שלה עברית, עדיין בחזקת פלא היתה. אפילו אחד־העם לא האמין שאפשר להקים טכניון ששפת ההוראה של המקצועות הטכניים בו עברית. הן לא היו לא מורים דוברי עברית, לא ספרים ולא ספרות מקצועית. אולם בני היישוב, ובייחוד המורים הצעירים, לא השלימו עם תפישה זאת. כאן היתה העברית בחינת הכרח, שאין מהרהרים אחריו. ארתור רופין, שביקר בשנת 1907 בירושלים, מספר שמצא בגן־ילדים בירושלים ילדים שבבתיהם דיברו בי"ג לשונות. ויותר מזה, הטכניון היה בית הספר הגבוה שלשונו גרמנית מערכער את בסיסו של בית־הספר התיכון העברי, והחבילה כולה עשויה להתפרד. ואכן הראשונים והקיצוניים במאבק היו בני ארץ־ישראל. הללו לא המתינו עד שיצא הדין בקוראטוריון בברלין, אלא יצאו להילחם למען העברית מיד כשהרגישו שהמוסד עתיד להיות גרמני. שמריהו לוין השתדל להרגיעם. אבל ביום 26 לאוקטובר 1913 הוכרע, בברלין, כי אין קובעים שפת הוראה רשמית בטכניון שתהא חובה בכל המקצועות, וכי מדעי הטבע והטכניקה יהיו נלמדים בשפה הגרמנית, “כדי שתשמש השפה הכי קולטורית הזאת גשר אל התפתחות המדע של הזמן החדש”. להרגיע את הצד שכנגד הבטיחו “תשומת לב מיוחדת לשפה העברית בהתאמה עם האופיה היהודי שבטכניון”.

שמריהו לוין התפטר מן הקוראטוריון והתייצב בראש המערכה נגד החלטת אנשי ה“עזרה”. בארץ־ישראל פרשו כל המורים שעבדו בבתי־הספר של ה“עזרה” מעבודתם. גם התלמידים הצעירים נצטרפו ללוחמים. וכך יצא מעז מתוק והונח היסוד לרשת חינוך עברי טהור בארץ־ישראל. עם המורים עברו גם התלמידים לבתי־הספר החדשים שנתכוננו בארץ. שמריהו לוין נתן כל כוחותיו לאוסף הכספים בשביל החזקת המוסדות החדשים הללו.

בראש רשת החינוך של ה“עזרה” עמד מר אפרים כהן, והוא המסכסך את אדוניו בברלין כנגד הציונים. הוא היה יליד ירושלים. בעל כשרונות ארגוניים, אבל גם בעל תכסיסים ומזימות. עילה בידו לפתוח בתי־ספר רבים וסמינר למורים בירושלים ובשאר הערים בארץ, והגרמנית התחילה מתחרה בצרפתית שבבתי הספר של האליאנס. אבל הפעם לא הספיקו לו הכוחות לעמוד בפרץ, והוא קרא לעזרתו שאת סגן נשיא ה“עזרה” מר נתן, ואף הוא לא עלה בידו להכניע את המורים המתמרדים. הוא שב לברלין וידיו ריקות. בתי ספר של ה“עזרה” הוסיפו אמנם להתקיים, אבל עקב מלחמת הלשונות דעכה בהם העברית, עד שבאה המלחמה ושינתה ביסודו את מערכות החינוך בארץ־ישראל.

מלחמת־הלשונות בארץ־ישראל נתנה תעצומות ללוחמים בחוץ־לארץ. אנשי “עזרה” כיוונו את כל חיציהם נגד שמריהו לוין. הם פרסמו חוברות נגדו ולחמו בו אישית. הם גם השתדלו לצרף לדעתם את חברי הקוראטוריון שבארצות הברית: יעקב שיף, פרופ' שכטר, השופטים סולצברגר ומאק ואחרים. פאול נתן נתכוון ללכת לארצות הברית, להסביר ולשדל למען דרכם. אף לוין החליט ללכת בעקבותיו, אלא שלסוף יצא לבדו לדרך – להסביר עמדתו ולאסוף כספים למען בתי הספר בארץ.

בתוך המחנה הציוני לא היו הדעות שוות. אחד־העם היה בחינת הן ולאו ורפיא בידיה. דוד וולפסון, ד“ר יעקובוס קאן מהולנד, מי שהיה ממקורבי הרצל וחבר הוועד הפועל המצומצם בשנים 1911־1905, ז’אן פישר מאנטוורפן וד”ר אלכסנדר מרמורק מפאריס – כולם חברי הוועד הפועל הציוני הגדול – נלחמו בלוחמים למען העברית וניסו להרפות ידיהם. הרמן שטרוק האמן הציוני ואיש ה“מזרחי” נתן ידו לאנשי ה“עזרה” וסייע להם בפועל במלחמתם.

בתוך להט המלחמה למען החינוך עלתה גם הפעולה למען האוניברסיטה שעתידה לקום. זאב ז’אבוטינסקי אף הציע להקדים נעשה לנשמע ולגשת מיד להקמת ג' פקולטאות בירושלים ואוניברסיטה בגולה – הצעה שלא נתקבלה.

וכאן באגרות הללו שלפנינו ריח של מאבק זה עולה מהן, ויש בהן משום התרוממות הרוח וחזון העתיד.

ובאשר למחנה הציוני, לכאורה התנהלה הציונות על מי מנוחות. “תקופת קלן” בציונות נסתיימה בקונגרס העשירי, וניצחה הציונות הממוזגת, זו שעשתה שלום בין שיטותיהם של אנשי הציונות המדינית ובין הציונות המעשית. כאמור, בקונגרס זה נבחר שמריהו לוין כחבר הוועד הפועל הציוני המצומצם. כשנתיים לאחר מכן נתכנס הקונגרס הי"א. בתקופת השנתיים לא אירעו מאורעות גדולים. הפעולות בארץ־ישראל היו עיקר המעשים באותה תקופה. השתדלו למשוך לבו של הבארון רוטשילד שיקנה אדמות הממשלה (התורכית) בארץ ישראל (דשיפליק). כן השתדלו להעביר את רוע הגזירה של הפיתקא־האדומה, שהיתה ניתנת בידי העולים היהודים נתיני רוסיה ואוסטריה בתורת עולי־רגל לירושלים, ומצמצמת תקופת ישיבתם בארץ־ישראל לג' חדשים. פקודה רשמית לביטולה של פיתקה זו ניתנה אמנם, אולם תחתיה באה חובת־רישום שהעלבון שבה אינו פחות מעלבונה של הפיתקא האדומה.


אל אחד העם, לונדון


חיפה, 11 במאי 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!


זה כשבועיים שד"ר פינקלשטיין יושב פה ומביא בחשבון את העבודה שנגמרה עד היום ואת הסכומים הדרושים בעד גמר הבנינים והשכלול הפנימי, וגם הוא בא לידי הכרה, כי רבה העזובה באשמת ההנהגה הראשית, כביכול, בברלין, שהעמיסה על מנהל החשבונות עבודה יתירה, המבלבלת רק את הסדר. מראשית חודש דנא והלאה החליט מפני זה להנהיג שיטה יותר קלה בהנהלת ספרי החשבונות, והמצב, כלומר, מצב הכספים, יתברר במשך שבועות אחדים. גם אני, גם מנהל החשבונות צועקים זה שנה תמימה על החומרות המעיקות המטשטשות את בהירות המצב, הבאות מברלין, אבל שומע לא היה לנו. הרצאותינו הונחו תחת מכסה השולחן, ולא שמו להם לב, ושמח אני, כי פינקלשטיין הכיר, כפי הנראה, את מקור הקלקול.

בטוח אני באחת, כי פה לא מעלו חלילה. וכי לא יימצא כל גרעון בהוצאת הכספים. מר קייזרמן בוחן כעת את ספרי החשבונות לשעבר, ואח"כ יכניסו את התיקונים הנחוצים.

התקדמות העבודה בכללה משביעה רצון גם את הד“ר פינקלשטיין. כמובן אי אפשר למוד את התנאים פה באמת־המידה של אירופא, במקום שהכל נמצא מן המוכן, שגם הקבלנים, גם הפועלים מומחים הם ומנוסים, מה שאין כן במדינה, שאינה כמעט מן הישוב. אבל לאט לאט מתעבדת גם פה שיטה של עבודה יותר מתוקנת, ויש לקוות, כי במשך הזמן יהיו לנו גם קבלנים הגונים וגם פועלים חרוצים, וההתמרמרות ההדדית השוררת עוד בין שני הצדדים האלה תפנה מקום ליחוסים יותר נורמליים. דוקא ד”ר פינקלשטיין מוצא, כי אין “השד נורא כל כך”, ודוקא מהיותו בקי בהלכות נתינת עבודה וקבלתה באירופא, אינו מוצא את המצב פה גרוע יותר מדי. לנו, לצערנו, יש פה עסק מצד אחד עם קבלנים מחוסרי נסיון ומצד שני עם “ערב רב”, שעוד לא נעשה לחטיבה אחת. הישוב העברי בחיפה דל הוא ורך בימים. ומי שבא הנה להשתתף בעבודת התחיה צריך להתחשב עם העובדה הזו ולוותר על דברים אחדים.

ווילבושביץ' בתור עובד חרוץ ובר סמכא מצא חן עד למאוד בעיני פינקלשטיין והוא רוצה להציע, כי יתנו לו משרה תמידית בהטחניקום, ויציע על דבר זה בפרוטרוט לכשישוב לברלין. מצדנו, כמדומני, צריכים אנו לתמכו בהשאלה הזו, מפני שנכבד לנו, כי יתווסף בין המורים עוד אחד המסור לעבודת התחיה.

וכעת לעיקר הענין.

כידוע לך, ביקשתי, כי הד“ר פינקלשטיין ירד לראשונה ביפו. עשיתי זתא במתכוון, מפני שרציתי, שלא יקבל את הרשמים הראשונים בסביבה גרמנית. וגם איני מתחרט על זה. הרושם שעשתה עליו תל אביב והחג ב”רחובות" – אני לא נסעתי להחג הזה, – היה חזק עד למאוד. בעין בוחנת הסתכל אל החיים מסביב והודה בפה מלא, כי לא פילל לראות כזה בא“י. הלא תבין, כי בברלין נתנו לו “צדה לדרך”. כך, למשל, השתומם, שאנשי יפו אינם פושטים את ידיהם לקבל נדבות מהאורחים האירופיים, כמו שסיפרו לו, וכדומה. השתומם לראות את הכוחות הרבים השקועים כבר בהישוב החדש, השתומם גם לראות את הסדרים השוררים בתל אביב, את החיים העבריים ועוד ועוד. לראשונה ביקרנו את ה”מגיסטרט" שלנו, את הגימנסיה, את הבית הספר לבנות ואח“כ נכנס לחורבת ה”עזרה“, כלומר לבית הספר שלה. אחרי ההכנות בברלין ראה פה “עולם הפוך”: ה”עזרה" ההולכת מ“הודו ועד כוש” מצטמצמת בדירה שכורה, ואלה הציונים וחובבי ציון שגרשו בחרפה אפילו מ“החברה המרכזית” בונים להם היכלות. בימים הראשונים לבואו נהפך לסימן שאלה: היתכן?

אך ימים אחדים עשינו ביפו ונסענו לחיפה מבלי לבקר את ירושלם בפעם הזאת. גם פה לא שבע נחת. ביקרנו את בית הספר של ה“עזרה”, ותבין מעצמך עד כמה השתומם גם פה: עברית ועברית לאין סוף. ניסה להציע איזו שאלות בגרמנית, ומכיוון שהוא משתמש ב“קריסטליך דייטש”, לא הבינו אותו התלמידים כלל, מפני שהורגלו להשפה הגרמנית של יוצאי בית הספר של ה“אציל למל”.

ובכל זאת, ואחרי כל אלה ניסיתי לדבר עמו על דבר התכנית ועל המקום שיפנו בהטחניקום להעברית, והוא עושה את עצמו, כאילו כבר נפתרה השאלה ואין עוד מקום לספקות. בתמימות ילדותית אמר לי, כי הוא ידרוש רק דבר אחד: שפת הלימודים בהטחניקום צריכה להיות רק גרמנית וביית הספר התיכוני יפנו מקום הגון גם להעברית, ובלבד שהתלמדיים הגומרים אותו ידעו את השפה הגרמנית על בוריה, ולזה נחוץ, כי לימודי המתמטיקה, פיזיקה וכימיה, יהיו נלמדים בגרמנית. אמרתי לו, כי באופן כזה הננו פותחים פה טחניקום גרמני לכל פרטיו, וניסיתי לברר לו, עד כמה נתנגד לזה בכל כוחנו, ולא רק אנחנו בלבד.

והנה פה נתקבל מכתבך, שבו הנך אומר, בהרצאתו של פינקלשטיין תלוי גורלה של התכנית שתתקבל במהרה, וכי אם כן אין לפנינו דרך אחרת, כי אם לפקוח עיניו של פינקלשטיין, כדי שיתבונן אל הסביבה ויבין את אשר לפניו. לא כסה ממך, יקירי, את האמת. הצטערתי וכעסתי מרוב כאב. הכי השתתפנו עד כה בהמוסד הזה, רק כדי לפנות את הדרך למתנגדי רעיון התחיה, שבאו בערמה להקל העברי והכניסו תקנות לאומיות ותביעות לאומיות לספר התקנות של המוסד ומוסרים אותו אח"כ להקונסול הגרמני?

לא, יקירי, היה לא תהיה! אםתאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגומ'. כדנא נאמר להם. לא להם הכוח לברוא ולשכלל תא המוסד, ולא נאבד אף טיפה מענותנו אם נאמר, שבאם אנחנו שנינו נסלק את ידנו מהמוסד, לא יתקיים לעולם. יודע אני את ה“אדונים” בברלין, את כוחם ואת גבורתם, וכי יריחו מלחמה יהיו אנוסים לעשות הנחות להיהודים.

כמובן נשתדל פה עד כמה שאפשר להקדים רפואה למכה, אבל אני לעצמי לא אניח את כלי זיני מידי בשעת הצורך. החרשתי עד כה כששמעתי איך מתיחס הד"ר סימון להשפה העברית, אבל לעולם לא קל עליהם את הנצחון. ודע לך, יקירי, כי הרבה עמלתי להשתיק עד כה את דעת הקהל, מפני שכבר עברה הינה במחנה, כי מתעדתים פה לפתוח טחניקום גרמני, ואמנם יש עליהם על מה לסמוך.

תביעותינו צריכות להיות ברורות ומסוימות:

  1. שפת הלימודים, בבית הספר התיכוני, היא העברית. יש להתיר שבהמחלקות העליונות יחזרו על המתמטיקה גם בגרמנית.

  2. השפה העברית צריכה לתפוס מקום הגון גם בהטחניקום. אי אפשר להסתפק רק בשעות שאינן לא יום ולא לילה בעד הלימודים העבריים. מקצוע אחד של מדע כללי לכה“פ צריך להיות נלמד בעברית, כדי שלא תהיה העברית באמת כשפחה בפני גברתה. ע”י זה ננעול דלת בפני הרבה מהגרמנים המתכוננים להיכנס להטחניקום. כדי לצאת ידי חובת “מבלי הבדל דת ולאום” נמצא די תלמידים נכרים ואפילו אם כל הלימודים יהיו בעברית.

צר לי מאוד, שלא אוכל להשתתף בישיבת הקוראטריום שלנו בראשית יולי, מפני שגם פינקלשטיין מוצא, כי ישיבתי פה נחוצה. מפני זה החלטתי, אם אך מצב בריאותי, שלפעמים הוא גורם לי עוד דאגה ופחד, ירשה לי לשהות פה עד אמצע אוגוסט. אמנם הנני נותן לך בכל לבבי רשות לצרף את דעתי לדעתך ולדבר בשמי כאדם המדבר בשם עצמו.

מובטחני כי אנחנו ננצח, ואם לא, מוטב שלא נהיה מסייעים לעוברי עבירה.

בדבר מכורת הנפט בקרבת טבריה טועה אתה בהוציאך משפט “כי כך נוהגים אצלם”, לעבוד בחשאי ולבוא בקולי קולות רק אחרי גמר הענין. עוד בשנה העברה ידעו על דבר זה מדן ועד באר שבע. מר ווילבושביץ' האמצעי, המומחה לעסקי נפט, חקר את הדבר ודרש אותו במשך שבועות אחדים. שומכר הציע לפניו את העסק. גם ידינו רוזוב מפטרבורג התענין בזה. לצערנו לא נמצאו “בעלנים” מאילי הכסף שלנו להשקיע מיליונים בנסיונות, ומגדר נסיונות עוד לא יצא הדבר גם עד היום. לע“ע עושים רק את החפירות, ורק כעבור חודשים אחדים ידעו אם לא שם תהיה גם קבורת החברה. בכלל אין לנו על מי להתרעם, הלא אנו יודעים עד כמה קשה לנו לפתות את אדירינו, במקום שאפשר לקנות דבר מה בארץ, ואפילו הטובים שבנו ישקיעו מיליונים ממש כמשחיל נימא מחלבא, בסיביר או מעבר להרי החושך, אבל לעולם לא יתנו כלום על מנת לעשות נסיונות ולבקש… הלא בכל יום רואים אנו, איך אדמתנו לנגדנו זרים אוכלים אותה. קונים הערבים הנוצרים, הגרמנים ואפילו הרוסים מתחילים לקנות ואנחנו מתרשלים. הד”ר רופין פה וההסתדרות הציונית משתדלים עד כמה שאפשר למשוך אחריהם “בעלי יכולת” ולא בם האשם, אם כוח העבדוּת חזק ממנו.

עונת התיירים עברה כמעט. יש לשמוח כי דוקא בשנה הנוכחית היה מספר התיירים גדול, לפי החשבון המצטרף, ממספר התיירים הכללי. לא באו הנה אנשי שם, אדירים וקצינים, אבל לעומת זאת קיימו ה“בנינונים” מצות “ולא יראה את פני ה' ריקם” וכמעט כל אחד מהם קנה איזו אחוזה או מגרש לבנין לכה"פ. גם זו לטובה.

בדבר מצב הרוחות הכללי פה במדינה, כמעט שאין לאמר כלום. יש לשער כי בזמן הקרוב ישאל הכל כ“דאשתקד”. כפי הנראה החליטו לע“ע הממשלות לבלי להיכנס לרשותה של תורכיה באסיה. אומרים שיש איזו תסיסה בין הערבים, הנוצרים בפרט, וכי יד הדיפלומטיה הצרפתית באמצע, גם אניות מלחמה שונות מבקרותמזמן לזמן חופי סוריא, אבל במקום שהרשות פרושה באירופא אי אפשר לדעת אפילו את העתיד הסמוך. רבים מתחילים להבין, כי ע”י מוסדות תרבותיים היינו יכולים להגדיל פה את השפעתנו. אמנם זו רעה חולה, כי ההכרה באה תמיד באיחור זמן.

חצי היום הנני מבלה עוד כעת על מגרש הטחניקום וחצי השני הנני על פי רוב “יושב אהל”. ה“אינטליגנטים” שלנו וביחוד ה“אינטליגנטיות”, שאין להם כל חיבור לא להקרקע ולא להתרבות המתרקמת פה, מחרפים ומגדפים את כל הישוב ונכונים הם בכל יום לשוב מצרימה בשעת ההזדמנות הראשונה, ואני קצתי מהיות איש מלחמה, ונוח לי להתבודד מהתוכח ללא הועיל. סביבה עברי איננה פה, אולי ישנה בין השדרות התחתונות של הקהל העברי, אבל איני מתבייש להודות, שאיני מסוגל בעד כזו. ובכל זאת איני מתאונן חלילה, ויש לי רק תפילה אחת: מי יתן ואזכה להשתקע פה עם ביתי בקרוב, התרחקותי מבני גורמת לי יסורי נפש.

והנני כולי שלך באהבה וחיבה

שמריה הלוי


אל אחד העם, לונדון


חיפה, 18 במאי 1913

לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!

בתור מלואים למכתבי מן י"א דנא הנני בא להסב

תשומת לבך למאמר אחד מאת פרופ' הרטמן, מורה בהסמינר המזרחי על־יד האוניברסיטא הברלינית, שנדפס בה“פרנקפ' צייטונג” לפני שבועות אחדים. לצערי אין המאמר הזה תחת ידי ואיני יכול להמציאו לידך, אבל קטע המאמר נמסר גם בה“יודישע־רונדשוי” הציונית ועל נקלה תוכל לקרוא אותו. פרופ' הרטמן תייר לפני חדשים אחדים את הארץ ויש לו נטיה כלפי ההסתה, ואחרי עברו את הארץ לארכה ולרחבה בא לידי מסקנא, כי רק היהודים מסוגלים לנטוע את התרבות הגרמנית על אדמת ארץ ישראל. מה שלא עלה וליעלה לעולם להגרמנים הנוצרים. ובכן הוא בא בעצה טובה: הממשלה הגרמנית צריכה להתענין יותר בהישוב העברי, לסייע להתקדמותו ולהתאים אותו לתביעות התרבות הגרמנית. מפאר ומרומם הוא את פעולותיה של ה“עזרה” בנידון זה, ומציע לפני הממשלה הגרמנית, כי תדרוש, ששפת הלימודים בהטחניקום, העומד להיפתח, בתור גולת הכותרת, ע“י ה”עזרה", תהיה דוקא הגרמנית. ועוד גם זאת עליך לדעת, כי להפרופ' הרטמן היו מכתבי מליצה מאת ד“ר נתן ונתנו לו להסתכל לפני ולפנים. הציונים בברלין נפלו בתמימותם על המציאה החדשה הזו ויבשרו בעתונם, כי קם עוד גואל לרעיון התחיה מחסידי או”ה.

לפני ימים אחדים פגש הקונסול הגרמני בחיפה את מר ניימן, מנהל בית הספר של “עזרה” ואמר לו בזה הלשון: “להוי ידוע לך, כי שפת הלימודים בהטחניקום תהיה רק הגרמנית, ובכן מחויב אתה להכין את תלמידיך וללמדם את השפה הזו על בוריה, כדי לקדם את המצב החדש. הנני אומר כזאת בשם הדירקטר של הטחניקום”.

הממשלה הגרמנית מראה בזמן האחרון התענינות יתירה בכל מה שנוגע לבית הספר של ה“עזרה”. בירושלם התחילו מפני זה להוסיף מן הקודש אל החול. בהסמינר למורים נבנית הגרמנית מחורבנה של העברית, וכן גם בבית הספר של “עזרה” ביפו. המורים מתמרמרים על זה בצנעא ומחשים בפרהסיא. והאדון הגדול, מר אפרים כהן, נוהג נשיאותו ברמה ופסע ברגל גואה על תביעותיהם של אחדים מהמורים. אחר ש“יבלוהו”, ואחרי כל הכבוד שנחל בברלין אינו שם לב כלל לדעת הקהל.

הד“ר לוריא, המתון הגדול במרכז המורים, אף הוא אמר לי, כי החוצפה הגרמנית עוברת כל גבול, ויש לראות, כי במהרה תתלקח המלחמה נגד מוסדות ה”עזרה" ביתר עוז מאשר נגד האליאנס, שהיא חוזרת חעת כמעט בתשובה.

לקוות הרבה מהד"ר פינקלשטיין אי אפשר. הוא אמנם אינו מהמתבוללים, גם איננו מצדד בזכותה של הפוליטיקה הגרמנית, אבל איננו מכיר גם בנחיצותה של העברית, מפני שהשפה לפי דבריו אינה מעלה ואינה מורידה. כפי הנראה, לא שנה ולא קרא בהשאלות האלה ומתווכח הוא לפעמים כילד תם, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו. החיים בעצמם משפיעים עליו מעט, אבל קשים גרים לישראל כספחת, ובפרט גרי ישראל, ולא מאלה תבנה התרבות שלנו.

מכל תהלוכותיהם של אנשי ה“עזרה” בשנים האחרונות נראה לי, כי עוסקים הם באמת בפוליטיקה גרמנית, וגם הטחניקום נכנס בהנדוניא, שהם מציעים להממשלה הגרמנית. כמובן, נעשה כל זה בחשאי ובסודי סודות.

הממשלה האנגלית דחתה את נתינת שטר המקנה על אדמת “רפיח”, סמוך לגבול מצרים, באמרה מפורש, שאין ברצונה לתת דריסת הרגל במדינתה למלאכי סתר של הממשלה הגרמנית.

בשיחה פרטית שהיתה לי לפני ימים אחדים עם אחד מתושבי חיפה ה“היכלים”, אמר לי זה האחרון, כי שמח הוא לקראת פתיחת הטחניקום, שבו יהיה מקום בעד צעירי ישראל, הנרדפים כעת בכל המדינות, והוסיף כי מקוה הוא, שבהטחניקום לא תהיינה שום הגבלות בעד הצעירים האלה, אע"פ שברוחו יהיה מוסד גרמני. חרקתי שן ולא עניתי מאומה.

זהו מצב המוסד שלנו (?) טרם היפתחו, ואת המצב הזה צריכים לדעת כל חברי הקוראטריום, לכה"פ אלה שישתתפו בהישיבה הקרובה. ולהוי ידוע להם, כי “אל ינום ולא יישן שומר ישראל”, כי דעת הקהל לא תתן למוסד כזה להתקיים, ולא יוציא אף שנתו הראשונה, וגורלו יהיה כגורל מוסדות האליאנס, אם אך לא נקדם את פני הסכנה הנשקפת לו מצד הרוח המערבית.

בוודאי תברר את המצב לידידנו ר' דוד בן זאב [ויסוצקי] וליתר החברים, שאין במחשבתם לשמש חומר להגרמניות, הזרה להם ולרוחם.

בשום אופן אי אפשר לנו לוותר גם על הטחניקום. נחוץ לנעול דלת בפני כניסת הגרמנים בהמון, ואין לנו תרופה אחרת, כי אם לעשות את ידיעת השפה העברית לחובה על כל התלמידים, בלי שום יוצא מן הכלל. בעד לימודי הפיסיקא, הכימיא, והמתמטיקא אפשר למצוא מורים עברים, ואם אינם מן המכוכן, אפשר לתת להם זמן להתעתד. הלימודים האלה אינם דורשים ידיעת הספרות הכללית, ומפני הדחק אפשר יהיה להתיר, כי ילמדו את הטרמינולוגיא גם בעברית, גם בגרמנית. כך נהגו בבתי הספר שלהם, בשנים הראשונות לקיומם, הבהמים, הבולגרים ועוד ועוד.

מה שנוגע לבית הספר התיכוני צריך לפנות בו מקום להשפה הגרמנית רק בתור שפה זרה, ולא יותר. הכי מעטים הם תלמידנו מרוסיא המבקרים את בתי הספר העליונים בגרמניא, אחרי שביקרו בית ספר תיכוני רויס, וידיעתם את הגרמנית היתה יותר קלושה מזו שירכשו להם בבית הספר התיכוני שלנו?

צריך לדרוש, שבראש בית הספר הזה יעמוד אחד משלנו, כלומר, הבא לכאן לשם עבודת התחיה.

על פי התכנית המעובדת של בית הספר התיכוני עומדים התלמידים לגמור אותו בשנת הי“ג לחייהם. ממנו עוברים המה לה”וורקשטאטטען“, מבלים הם בתוכם שנים אחדות, ובהתכנית של ה”וורקשטאטטען“, אין אפילו זכר ללימודים עבריים. באופן כזה יצאו לנו בורים אבל לא עברים. כששאלתי את הד”ר פ[ינקלשטיין] על דבר זה, השיב לי בתמימות: ילמדו נא עברית ויהדות בשעות הפנאי, כלומר בשעה שלא יום ולא לילה. אי אפשר לנו לקבל תכנית כזו, שאין בה אלא אחיזת עיניים.

בעד הגרמנית פנו מקום הגון ואפילו בהוורקשטאטטען. לפי דעתי צריכים אנו לחשוב את הוורקשטאטטען לא לפרוזדור הטחניקום, כי אם ל“המשך” בית הספר התיכוני עם תכנית של לימודים עבריים, מקיפה את כל מקצועות היהדות.

היום הנני נוסע יחד עם ד“ר פ[ינקלשטיין] ליפו וירושלם. קשה עלי הנסיעה, אבל ירא אני מפני “בשר שנתעלם מן העין”, לכה”פ אולי אבטל את השפעתה של “סטרא אחרא”.

העבודה מתקדמת לאט לאט, אבל גם פ[ינקלשטיין] בא לידי הכרה, כי הסדר פה אינו לקוי, כמו שחשבו בברלין, וכי עובדים פה באמונה, וכי המרכז הברליני הוא למטה מכל ביקורת.

אחרי שובי מירשלם אכתוב לך שנית, ועוד אשלח לך מכתב ע“י הד”ר פ[ינקלשטיין] למען תקבל אותו סמוך לישיבת הועד. אולי תשתדל, כי גם ידידנו צ’לינוב ישתתף באספה הזו? לתשובתך התכופית הנני מחכה.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי


אל ד"ר צ’לינוב, מוסקוה


חיפה, 18 במאי 1913

לידידי ורעי החביב, שלום וברכה!

לפני שבוע ימים כתבתי לך אודות עניני הציוניות הכלליים ואך אגב אורחא נגעתי בשאלת הטחניקום. ביקשתי אותך, כי תשתדל להשתתף הפעם בישיבת הקוראטריום הצריכה להיות בראשית יולי. איני יודע עד היום אם קראו מברלין לאספה את חברי הקוראטריום או רק את חמשת החברים של הוועד הפועל. על כל פנים, הנני מוצא לי לחובה לתאר גם לפניך את המצב כמו שהוא. כדי שתקבל מושג נכון אודות מצב המוסד, הנני שולח לך העתק ממכתבי, ששלחתי היום לידידנו אחד־העם. במכתבי זה גיליתי דברים, שאין מגלין אלא לצנועים, ומי צנוע בענינים כאלה יותר ממך, ידיד החביב. בטוח אני, כי תשתמש בהחומר הזה, כפי שיורך רוח מבינתך. מצבי קשה עד למאוד. מצד זה אין אני רוצה להיות מהקופצים בראש ולצאת במלחמה גלויה נגד אלה, שרוצים להעמיד את כל המוסד בסכנה, ומצד שני, הן קרוב אני להמוסד ולהתהוותו שכם אחד על יתר חברי הקוראטריום. והיה כי אשתוק ומצאני עוון פלילי, ונמצא שמוכרח אני לגלות טפח ולכסות טפחיים.

לידידנו הנכבד ר' דוד בן זאב [ויסוצקי] באר נא, כי מלבד כל השאלות העיקריות, יש עוד שאלה חשובה, בדבר הקמת שם המת על נחלתו, וכי בשום אופן אי אפשר לחבר את שם המנוח רבי קלונימוס־זאב עם מוסד גרמני, שהעברית תשמש בתוכו בתור שפחה חרופה.

בהחלטותיו של הקוראטריום תלויה השתתפותי לעתיד בשכלול הטחניקום, ואם לא יעלה בידנו לכריע את כף כלפי היסוד העברי, אסלק את ידי מהמוסד הזה, ויהי מה, כי אין ברצוני להשתתף בעבודת סתירה.

בטח קיבלת גם אתה את הרצאתו הארוכה “ממצרים ועד הנה” של ידידנו [ז’אן יונה] פישר ואנטוורפן. אולי, חביבי, משוחד אני מצד אחד ואיני מסוגל עוד לשפוט נכוחה, אבל גיבוב דברים בעלמא כזה, פטפוטי מלים של קש וגבבא כאלה, לא קראתי מימי. בהרצאתו נתן לפנינו את נאומו התמידי בהרחב ביאור, ועשתה עלי רושם כזה, שלוא הייתי מידידיו הקרובים, הייתי נותן לו עצה לשאול ברופאים, המומחים למחלות הנפש. מי שיושב בארץ ורואה בכל יום איך “אדמתנו לנגדנו זרים אוכלים אותה”, איך מתקדם הישוב הזר ואיך משתדלים מכל צד להעיק לנו, ישתומם לשמוע מפי ציוני, כי יש לפנינו רק עבודה אחת, והי הפולטיקא. זהו קוטב הרצאתו: כל מה שנעשה עד כה בארץ – אין לו כל בסיס ואין לנו להוסיף על הראשונים שאנו מצטערים עליהם, וכי באים אנו בהצעות ע"ד מוסדות תרבותיים, צועק הוא ככרוכיא: אכרים חסרים לנו, ואתם באים באוניברסיטאות! הגיון כזה לא אבין לעולם, לא אבין לעולם את החושך והאור, המשמשים במוחות כאלה בערבוביא.

מצטער אני למאוד, כי דווקא לעת כזאת מוכרח אני לשבת פה, אבל מה לעשות, ואינני עומד ברשות עצמי.

והיה שלום, ידידי החביב, ודרוש בשמי בשלום ידידינו המשותפים.

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי


העתק מכתבי לא"ה [אחד־העם] צרוף בזה.


אל הקורטוריון של המוסד היהודי לחינוך טכני בארץ ישראל, ברלין 1


חיפה, 8 ביוני 1913


אדונים נכבדים!


בקרוב ימסור מנהל מוסדנו, מר פינקלשטיין, דין וחשבון לקוראטוריון הנכבד על הנעשה עד עכשיו ועל התפקידים השונים, אשר עוד לפנינו עד גמר בנייתם ועד פתיחתם של בתי הספר.

מאחר שגם מר ד"ר פינקלשטיין בדעה, שיהיה מועיל, שאאריך את שהותי כאן לזמן מה, הריני מרשה לעצמי, להביא לתשומת לב את הקוראטוריון הערות כלליות אחדות בבקשה האדיבה, להתחשב בהן בשעת התיעצויות הקוראטוריון. ושבני שהנני רשאי לעשותו על סמך התבוננותי משך שנים רבות בעולם היהודי הגדול, וגם על סמך הנסיונות שאספתי כאן בארץ.

מן הדין־וחשבון המפורט של מר ד"ר פינקלשטיין תלמדו, כי כל המפעל נהיה יפה יותר, גדול יותר ורב רושם יותר, משצויר בתכנית המקורית והענוה של יוזמי המוסד. אולם אל לקוראטריון להתחרט על זאת, כי הוא יהיה ראוי לכבוד, שהקים את המפעל הגדול והיפה ביותר כאן בארץ, בשטח בתי הספר. את האמצעים החסרים, ובכלל את האמצעים הדרושים לקיום המוסד, צריכים להשיג על־ידי פניה אל העולם היהודי ובעזרת תעמולה שיטתית. בתעמולה הקודמת, שנעשתה בתקופה, שבה טרם הוחל בבניה, אפשר לרואת נסיון בלבד.

לאהדה, אשר המוסד יכול לרכוש לעצמו בתוך העולם היהודי המגוּון כל כך, יש תוצאות מרחיקות לכת. היא אפילו מכריעה לכל המפעל, ובמיוחד כשהוא נוסד בארץ, שבה מתחרות מעצמות שונות לשם הגדלת השפעתן. על־ידי אי־הזהירות הקטנה ביותר מצידנו, יכול המוסד להיכנס בין פטיש לסדן, עניין שיש להימנע ממנו מלכתחילה. לכן דרושה זהירות גדולה ביותר והתחשבות בקביעת התכנית, במיוחד בבחירת שפת ההוראה.

אשר לשפה העברית, אין כאן כל מקום עבור קנה־מידה אירופאי. השפה העברית היכתה כאן שורשים עמוקים ונהיתה לכל הפחות לדור הגדל לשפת־אם ולשפת־הדיבור האמיתית. בתי־הספר התיכוניים הקיימים של חברת “עזרה של יהודי גרמניה”, שתי הגימנסיות העבריות ביפו ובירושלים והסמינריון למורות ביפו הוכיחו כי השפה העברית מתאימה בהחלט ולגמרי לשמש לשפת הוראה לבית הספר התיכון היהודי כאן בארץ.

לצרכי בית ספר גבוה, כמו הטחניקום, חסרים לעת עתה כוחות ההוראה המתאימים שיוכלו ללמד בשפה העברית. אולם למקצועות מספר אפשר יהיה להנהיג כבר עכשיו את ההוראה בשפה העברית. כגון פיזיקה, כימיה, ומתימטיקה. יעשה רושם שלילי, אם תידחה השפה העברית כליל מן הטחניקום. המקצועות, שאינם מקצועות חובה, אינם באים בחשבון מכיוון שרואים בהם מלכתחילה מקצועות פחותי דרגה ובלתי חשובים. ויש להתחשב בעוד נקודה, אין אנו יכולים להנהיג אחוז מסוים עבור לא יהודים. שימוש השפה העברי בטחניקום, ואם גם למקצוע חובה אחד או שניים, יכול לשמש ככלי מגן, שיישמר האופי היהודי של הטחניקום. התלמידים הלא־יהודים ימצאו לטבעי, כי בבית ספר יהודי עליהם להבין עברית.

ממחשבותי אלו יוצא:

  1. יש להנהיג בבית הספר התיכון את השפה העברית כשפת הוראה גם למקצועות מדעיים כלליים. השפה הגרמנית מקבלת כך את מקום השפה הזרה העיקרית.

  2. בטחניקום תהיה השפה הגרמנית שפת ההוראה. מקצוע אחד או מקצועות מדעיים כלליים אחדים ילמדו בשפה העברית.

אני לי עצמי, אשמח אם ההצעות דלעיל, אשר הן לפי דעתי הצעות מינימאליות, תתקבלנה על דעת הקוראטוריון הנכבד, כי אני יכול לעבוד רק בהתאמה הרמונית עם העולם היהודי.


בכל הכבוד

שלכם בהכנעה

ש. לוין


אל אחד העם, לונדון


יפו, 1 ביוני 1913


לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!


כשבוע ימים ישבנו בירושלים וביקרנו – פינקלשטיין ואני – את בתי הספר שמה. ראשית כל את בתי הספר של “עזרה” ואח"כ את הגימנסיה הירושלמית ואת הגימנסיה הגרמנית. הרושם שעשו על פינקשלשטיין בתי הספר של “עזרה” היה שלילי. הכיר, כי יש בתוכם איזה רקבון. ידיעת השפה הגרמנית היא לקויה, מפני שאין להם מורים הגונים. בפה מלא הודה פינקלשטיין, כי אפילו במה שנוגע להשפה הגרמנית עולה הגמנסיה ביפו על הסמינר בירושלים. אדון אפרים כהן ניסה לכסות טפחיים, אבל ערמתו לא עמדה לו.

“ועד הלשון” השמין אותי ופינקלשטיין לישיבה, שהשתתפו בה כמעט כל המורים שבירושלים. אחרי ההרצאה המדעית של דוד ילין נסגרה האספה המדעית והעמידו על הפרק שאלת שפת ההוראה בהטחניקום. נאמו הד“ר מזיא, ילין ועוד. אחרי הרגעים הראשונים שכחו, כי נאספו פה אך לשם “שיחת רעים” והתחילו לתבוע את עלבון העברית בדברים ברורים. הרוב דרש, כי כל הלימודים, בלי שום יוצא מן הכלל ילמדו בעברית. ואני ראיתי לי לחובה להיות המתווך והמפשר. פינקלשטיין ישב כנדהם ממש ואמר לי אח”כ, כי ילין ומזיא עשו עליו רושם של “שובניסטים”! בכל זאת איני מתחרט על האספר הזו, אם גם נשמעו בה איזו דברים חריפים משני הצדדים. על כל פנים ראה ונוכח א' פינקלשטיין כי א“י איננה ארץ עזובה, וכי יש פה דעת הקהל, שנחוץ להתחשב עמה. והא ראיה, כשהתאֵראה ד”ר פ[ינקלשטיין] עם הקונסול הגרמני אחרי שובו מירושלים, וכששאלהו זה האחרון בדבר שפת הלימודים בטחניקום, ענה כי הטחניקום מתנהל ע"פ שיטה מקובצת של גרמנית ועברית. כך מסר לי פ[ינקלשטיין], כנראה חפץ לעשות לי נחת רוח.

אם כן, ידידי היקר, עשיתי מה שגזרת עלי. קשה היתה עלי הנסיעה, בירושלים חליתי יומיים וגם פה הייתי מוכרח להישאר ימים אחדים, כדי לנוח. אבל הרגשתי, כי מחויב אני לנסוע. ומקווה אני כי מצד פ[ינקלשטיין] לא תהיה עוד שום התנגדות להכניס לתכנית הטחניקום גם לימודים מדעיים בעברית. אמנם איני יודע איך יתיחסו לזה האדונים בברלין, הלא “רחוקים המה ממקום היריה”, ועד כה רימו אותם וסיפרו אגדות ובדותות ע"ד אבות ותלמידים התובעים בפה, כי דווקא הגרמנית תהיה השלטת.

בכל בתי הספר של “עזרה”, למשל, החליפו כעת את העברית בגרמנית בעד הלימודים המדעיים. מר [פסח] אברבוך יצא ביפו בדימוס מבית הספר של “עזרא” ולמנהל הראשי נתמנה המורה האלבערשטאדט, הגרמני, כביכול.

פינקשלטיין שב לחיפה ובעוד שבועיים יעזוב את הארץ על מנת לחזור ולהשתקע פה באוקט' הבא. אני עודני נשאר פה, אף כי איני רואה לעצמי שום עבודה בעדי, שיש לי נגיעה להטחניקום. לו יכולתי, כי אז הייתי הולך כעת לחו“ל להתרפא ממחלתי, שעוד לא עברה לגמרי, ולהשתקע ג”כ בחורף הבא פה. הנני מסתכל פה אל בתי הספר ואל שיטת הלימודים, והנני רואה, כי עוד רבה פה העזובה, וכי שי עוד פה כר נרחב לעבודה פוריה.

עובד אני פה יחד עם הד“ר רופין ומתיעצים ע”ד השינויים הצריכים לבוא בהסתדרות הציונית. ראיתי את מכתבך לגרוזובסקי ושמחתי לראות, כי מתכונים אנו למטרה אחת, אע"פ שאיננו מתנבאים בסגנון אחד.

ושיינקין עובר ברוסיא מעיר לעיר ומעורר את דעת הקהל נגד הטחניקום, כפי שקראת אל נכון בהעתונים. אמנם הרבה יותר יש להצטער, כי כבר לקח בחכירה גם את בית המדרש בהעתונים. אמנם הרבה יותר יש להצטער, כי כבר לקח בחכירה גם את בית המדרש העליון למדעי הרוח וכי רוצה הוא לבסס אותו מהרווחים שיקבל ממכירת אדמת החול שהוא מוכר כעת לאלפים ולרבבות. פה מתמרמרים מאוד על שיטת העבודה שלו, אבל מה לעשות והוא נמצא תחת חסותו של הנשר הגדול “מיכאל בעל שני הראשים”2.

ביקשתי את ההנהלה הציונית, כי תזמין להקונגרס הבא את דוד ילין, מפני שאני חושב לחרפה, שלא צרפו עד כה אפילו בעבודת ההכנה את העובדים על שדה המדע בארץ. מוצא אני, כי דוד ילין ראוי והגון להשתתף בעבודה זו.

קראתי גם את מכתבך לר' מרדכי [בן הלל הכהן] שלנו בדבר העתון. לע"ע עוד כל הענין מרחף באויר. הוועד האודסאי יודע את האמת ומתכוון למרוד בה, וההנהלה הציונית אינה מבינה את ערך הענין. חושב אני, כי עוד הרבה זמן יעבור, עד שתתברר השאלה ותיפתר בחיוב.

להגמינסיה העברית בירושלים נמצאו קופצים או גואלים. הממשלה הצרפתית מתרצה להכניסה תחת חסותה על יסוד הנחות רחבות: שפת הלימודים בעד כל המדעים היא העברית, מלבד השפה הצרפתית. התלמידים מתקבלים מבלי כל בחינה נוספת לכל בתי המדרש העליונים שבצרפת. ראה נא את המאמר בה“טאן” מן 16 מאי. הממשלה הצרפתית אומרת לתת הלוואה הגונה לתורכיה, ובין יתר התנאים היא דורשת, כי גם הממשלה התורכית תכיר את זכות הקיום של “הגימנסיה העברית” בירושלים. נתקיימה הנבואה: “והיו מלכים אומניך”.

ושלום לך, יקירי, מאת ידידך אוהבך בלב ובנפש

שמריה הלוי


נוספות להמכתב:

שכחתי לכתוב לך אודות ענין חשוב אחד. והוא הדבר: אדון אזרקובסקי [יוסף עזריהו] רוצה לעבור מ“בית הספר לבנות” לחיפה לבית הספר התיכוני שלנו ועל־פי עצתי כתב גם לך בדבר הזה. הן יודע גם אתה כמוני, כי אדון אזרקובסקי נמנה על הכוחות היותר טובים שיש לנו בארץ, בקי ומומחה בתורת ההוראה גם בהלכה וגם במעשה, וכמדומני, שטוב נעשה, אם נשתדל, שבית הספר שלנו ירכוש לו מורה מומחה כזה. הוא חושב לנסוע לחו“ל למשך שנה אחת ולהשלים שמה את לימודיו בהאוניברסיטה ולשוב אח”כ הנה, אבל צריך הוא לדעת שיש לו משרה אחרי שובו. בוודאי יודע אתה גם את הגב' אזרקובסקי, שהיא מפורסמת בתור מורה למדי. ומכיוון שבבית הספר שלנו לא יהיה מקום לתלמידות, חושב אני, כי היא תפתח בחיפה בית ספר לנערות, ואני אשתדל, כי ההסתדרות הציונית תתמוך בידה. עוד ביקשני אדון אזרקובסקי להסתיר לע"ע את סודו, כי רוצה הוא לעבור לחיפה, כלומר שלא לכתוב לאחרים בדבר זה. איני צריך לאמר לך, כי מינויו של אזרקובסקי חשוב מאוד בעד בית הספר התיכוני.


שלך באהבה

שמריה הלוי


אל ד"ר פאול נתן, ברלין 3

חיפה 8 ביוני 1913


אדוני הדוקטור הנכבד!

מכיוון שהגיע השעה המכרעת שבה צריכים לפתור את הבעיות העקרוניות של בית הספר התיכון ושל הטחניקום, הרשיתי לעצמי לשגר מכתב את הקוראטוריון, שבו השתדלתי להבהיר את עמדתי. אולם הנני מרגיש, כי מחוייב אני להבליט כלפיך דברים אחדים, כדי למנוע כליל אי־הבנות.

אם גם ישתולל בארצות השונות המאבק בין יהודים לאומיים לבין אלה השואפים להתבוללות, צריכה ארץ ישראל ומחוייבת היא להימלט ממנו. כאן המקום אך ורק לכוחות היוצרים שביהדות וצריך להיות הכל מכוּון להרמת הרוח היהודית ולעזור להחייאתה. זו היא התכלית של כל פעילות בארץ ישראל.

לרגל המצב החדש שנוצר על־ידי המלחמה נהיתה עמדתנו כאן בארץ קשה יותר. גם קודם התחרו מדינות שונות על ההשפעה להבטיח את קיומנו כאן, החלש כעת, רק כשנשאר נייטראליים לנגד הכוחות הנאבקים. ולכן אסור לנו לצעוד צעדים בלתי נכונים.

כשתהיה שפת ההוראה בטחניקום אך ורק השפה הגרמנית, לא יעזרו לנו כל הסברים. הטחניקום ייחשב לא רק למוסד, הנוסד על־ידי יהודים גרמניים, אלא גם למכשיר בידי הממשלה הגרמנית. מלכתחילה יקומו מתנגדים רבים למוסד בארץ ישראל גופא וגם בחוגים יהודיים שונים בעלי השפעה. ומאיימת גם הסכנה על המוסד שיפסיד במרוצת הזמן את אפיו היהודי, דבר שאינך יכול להיות מעונין בו. יש להקים סכר נגד חדירתם של אלמנטים, שהמוסד לא יוכל לעכלם. לא נוכל להיסגר כלפי העולם החיצוני. בשפה העברית כשפת הוראה למקצועות מדעיים מסויימים, שהם בחזקת לימוד חובה, ניתן לנו כלי מגן נגד חדירה המונית של זרים. פוסח אני על הגורמים האחרים אשר עליהם יש לנו השקפות שונות. הנני פונה אל החוש המדיני הרחב והעדין שלך, אשר עליהם יש לנו השקפות שונות. הנני פותח אל החוש המדיני הרחב והעדין שלך, אשר למדתי להעריכו ולהעריצו. הנני זוכר את – כמעט הייתי אומר – הנבואות שלך בקושטא לפני שלוש שנים.

אשר לי, בוודאי תבין אותי היטב, אדוני הדוקטור הנכבד. מוכרח אני להגיד לך כעת: לא רק פעם אחת ביקרוני חברי לדעה. אולם החלטתי ומחליט אני, להתמסר כליל לפעולה כאן בארץ ולוותר על כל דבר אחר. ייתכן שיהיה לזה צילצול בלתי ענו: מובטחני שעוד אוכל לפעול משהו לטובת החיים היהודיים המתפתחים כאן. אולם במקרה ואתנגש באופן גלוי וגס בדעת הקהל, אאלץ לחפש לי משהו אחר. אבקשך, אדוני הדוקטור הנכבד, שלא תראה בדברי אפילו צל של איום; אין עלי לאיים על אף איש, ל“אני” שלי עלי למסור דין וחשבון. אפשר לעבוד בארץ זו רק כשתינשא ברעיון רם. ארץ ישראל איננה מקום מתאים לפתרון בעיית הלחם.

מר ד"ר פינקלשטיין יסע מכאן בקרוב. וגם אני הייתי סבור לפני שבוע, כי עלי לנסוע מכאן, מאחר שהיו לי שוב כאבים חזקים בכליות. עכשיו, תודה לאל, שלומי טוב יותר ולכן החלטתי לשהות כאן עוד חודש או חדשיים. אולי תתן לי ארץ ישראל גם רפואה גופנית.

בדרישות שלום לבביות ובהערכה נאמנה,

שלך ש. לוין


אל אחד העם, לונדון


חיפה, 8 ביוני 1913


לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!

הגיעני מכתבך מן כ"ז חודש העבר וקראתי אותו בשים לב. מצטער אני הרבה, כי לא יכולתי להיות שליט בסגנוני ונתתי מקום במכתבי הקודמים לטעות אפילו לאיש כמוך, היודע לחדור לעמקי הנפש ולהבין את מצב רוחו של הכותב. הנך אומר במכתבך, כלומר מגלה אתה למוסר את אזני, “כי ביני ובינך אין מקום לדיפלומטיא, וכי החובה עלינו להגיד איש לרעהו מה שבלבנו גלוי ומפורש”. לוא ידעת, ר' אשר שלי, עד כמה הכאיבה התוצאה הזו את רוחי, לוא ידעת עד כמה איני מסוגל לכסות ממך דבר ועד כמה מרגיש אני את הצורך להגיד לך את כל לבי, ואפילו בדברים הנוגעים רק לי ולעצמי, לא היית מזכירני את חובתי אליך. הן כל ימי, מאז נהייתי לאיש, ובפרט בשנים האחרונות, מאז שגרשתי את “אלהי הנכר” מקרבי ונמסרתי לעבודת התחיה, הייתי לנושא כליך, ואין איש בעולם, שהשפיע עלי יותר ממך – והיתכן, כי אדאג “להציל את נפשי”, “לרחוץ בנקיון כפי” ועוד ועוד, במקום שכל החשבונות הפרטיים נסוגים אחור מפני הסכנה הנשקפת לאידאל התחיה, שאתה נפחת אותו בקרבנו, ושאתה הרימות את דגלו להוליכנו דרך מדבר וערבה בעמוד האש הזה!

לא יקירי! פינקלשטיין בא כמטאטא חדש, וכולנו הרגשנו, – ואפילו התינוקות של בתי הספר, – איני מגשזים כלום – כי במלאכות קשה שלוח האיש הזה להחריב את אשר בנינו, ולוא אף בדמיוננו, ולהעמיד את הצלם הגרמני בהיכל המדע הנבנה פה. זה היה הרושם הראשון מיד אחרי בואו. ואני לא רציתי, בהיותי הלום הרושם, לצער אותך יותר מדי, ושפכתי אתמרי שיחי לפניך בגלותי טפח ובכסותי טפחיים. מצב רוח הכריעני, ונכשלתי אותי בסגנוני, אבל חלילה לך, יקירי, מחשוב אותי בכוונות זרות. גם מעולם לא אמרתי לצאת ידי חובתי במכתבי אליך, וגם מראש חשבתי, אם עבודתי תעכבני פה עד אחרי ישיבת הקוראטריום, לפנות בתביעותי גם ישר להקוראטריום. חפצתי רק להודיעך, כי לא אשגיח בתוצאות הדבר, ולוא תהיינה שליליות בעדו ובעד עצמי, ואתפטר מהשתתפותי גם אני בהוועד, אם אך לא יעלה בידנו להכריע את הכף.

וכעת אל גוף הענין. וסלח נא לי, יקירי, אם אומר לך, כי למרות ראייתך הבהירה, אי אפשר בשום אופן להסכים לוויתוריך בנוגע להטחניקום. תביעותי אמנם חדשות הנה, אבל נובעות הנה מתוך הכרת המצב, כפי שחקרתי אותו למדי. לא דיברנו ע“ד התביעות “החדשות” האלה, פשוט מפני שלא הגיע זמנן עד היום. והנני אומר בהחלט גמור, כי נקודת הכובד של כל השאלה אינה בבית הספר התיכוני, כי אם ראשית כל ודווקא בהטחניקום. דעת הקהל אינה מתעינת כלל בבית הספר התיכוני, מפני שלא רק ממנו יתמלא הטחניקום. בכל אופן חושבים, כי לא יפול מבתי הספר של “עזרה” הקיימים. מדברים רק ע”ד הטחניקום, ואם המוסד הזה יהיה כולו גרמני – על מדעי היהדות בהטחניקום מביטים, ובצדק, כעל “יותרת הכבוד” ולא יותר – לא יכפרו על זה כל בתי הספר התיכונים, ואפילו אם יהיו “עברית שבעברית”. טענתך, כי ע“י “זכר לעברית” נזכיר להתלמידים את יתרונה של הגרמנית, אינה עומדת בפני המציאות. כך נהגו בכל המדינות, שנתעוררו לתחיה עצמאית, וכך צריכים אנו לנהוג. העיקר היא “הנטיה”, טנדנץ בלע”ז. ואם התלמידים יראו, כי יש בעד העברית עקב אפילו כחודו של מחט, ישתדלו מעצמם להרחיב אותו ולהכייס במשך הזמן את העברית דרך השער. מה שאין כן, אם לא יהיה בהטחניקום שום זכר להעברית בהמקצועות המדעיים הכלליים, שהם חובה על התלמידים. בזה להחייאתה. זו היא התכלית של כל פעילות בארץ ישראל.

לרגל המצב שנוצר על־ידי המלחמה נהיתה עמדתנו כאן בארץ קשה יותר. גם קודם התחרו מדינות שונות של ההשפעה המדינית כאן בארץ, אולם כעת עברו מהתחרות למאבק מדיני גלוי. אנו יכולים להבטיח את קיומנו כאן, החלש כעת, רק כשנשאר נייטראליים לנגד הכוחות הנאבקים. ולכן אסור לנו לצעוד צעדים בלתי נכונים.

כשהתהיה שפת ההוראה בטחניקום אך ורק השפה הגרמנית. לא יעזרו לנו כל הסברים. הטחניקום ייחשב לא רק למוסד, הנוסד על־ידי יהודים גרמניים, אלא גם למכשיר בידי הממשלה הגרמנית. מלכתחילה יקומו מתנגדים רבים למוסד בארץ ישראל גופא וגם בחוגים יהודיים שונים בעלי השפעה. ומאיימת גם הסכנה על המוסד שיפסיד במרוצת הזמן את אפיו היהודי, דבר שאינך יכול להיות מעונין בו. יש להקים סכר נגד חדירתם של אלמנטים, שהמוסד לא יוכל לעכלם. לא נוכל להיסגר כלפי העולם החיצוני. בשפה העברית כשפת הוראה למקצועות מדעיים מסויימים, שהם בחזקת לימוד חובה, ניתן לנו כלי מגן נגד חדירה המונית של זרים. פוסח אני על הגורמים האחרים אשר עליהם יש לנו השקפות שונות. הנני פונה אל החוש המדיני הרחב והעדין שלך, אשר למדתי להעריכו ולהעריצו. הנני זוכר את – כמעט הייתי אומר – הנבואות שלך בקושטא לפני שלוש שנים.

אשר לי, בוודאי תבין אותי היטב, אדוני הדוקטור הנכבד,. מוכרח אני להגיד לך כעת: לא רק פעם אחת ביקרוני חברי לדעה. אולם החלטתי ומחליט אני, להתמסר כליל לפעולה כאן בארץ ולוותר על כל דבר אחר. ייתכן שיהיה לזה צילצול בלתי ענו: מובטחני שעוד אוכל לפעול משהו לטובה החיים היהודיים המתפתחים כאן. אולם במקרה ואתנגש באופן גלוי וגס בדעת הקהל, אאלץ לחפש לי משהו אחר. אבקשך, אדוני הדוקטור הנכבד, שלא תראה בדברי אפילו צל של איום; אין עלי לאיים על אף איש, ל“אני” שלי למסור דין וחשבון. אפשר לעבוד בארץ זו רק כשתינשא ברעיון רם. ארץ ישראל איננה מקום מתאים לפתרון בעיית הלחם.

מר ד"ר פינקלשטיין יסע מכאן בקרוב. וגם אני הייתי סבור לפני שבוע, כי עלי לנסוע מכאן, מאחר שהיו לי שוב כאבים חזקים בכליות. עכשיו, תודה לאל, שלומי טוב יותר ולכן החלטתי לשהות כאן עוד חודש או חדשיים. אולי תתן לי ארץ ישראל גם רפואה גופנית.


בדרישות שלום לבביות ובהערכה נאמנה,

שלך ש. לוין


אל אחד העם, לונדון

חיפה, 8 ביוני 1913


לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!

הגיעני מכתבך מן כ"ז חודש העבר וקראתי אותו בשים לב. מצטער אני הרבה, כי לא יכולתי להיות שליט בסגנוני ונתתי מקום במכתבי הקודמים לטעות אפילו לאיש כמוך, היודע לחדור לעמקי הנפש ולהבין את מצב רוחו של הכותב. הנך אומר במכתבך, כלומר מגלה אתה למוסר את אזני, “כי ביני ובינך אין מקום לדיפלומטיא, וכי החובה עלינו להגיד איש לרעהו מה שבלבנו גלוי ומפורש”. לוא ידעת, ר' אשר שלי, עד כמה הכאיבה התוצאה הזו את רוחי, לוא ידעת עד כמה איני מסוגל לכסות ממך דבר ועד כמה מרגיש אני את הצורך להגיד לך את כל לבי, ואפילו בדברים הנוגעים רק לי ולעצמי, לא היית מזכירני את חובתי אליך. הן כל ימי, מאז נהייתי לאיש, ובפרט בשנים האחרונות, מאז שגרשתי את “אלהי הנכר” מקרבי ונמסרתי לעבודת התחיה, הייתי לנושא כליך, ואין איש בעולם, שהשפיע עלי יותר ממך – והיתכן, כי אדאג “להציל את נפשי”, “לרחוץ בנקיון כפי” ועוד ועוד, במקום שכל החשבונות הפרטיים נסוגים אחור מפני הסכנה הנשקפת לאידאל התחיה, שאתה נפחת אותו בקרבנו, ושאתה הרימות את דגלו להוליכנו דרך מדבר וערבה בעמוד האש הזה!

לא, יקירי! פינקלשטיין בא כמטאטא חדש, וכולנו הרגשנו, – ואפילו התנוקות של בתי הספר, – איני מגזים כלום – כי במלאכות קשה שלוח האיש הזה להחריב את אשר בנינו, ולוא אף בדמיוננו, ולהעמיד את הצלם הגרמני בהיכל המדע הנבנה פה. זה היה הרושם הראשון מיד אחרי בואו. ואני לא רציתי, בהיותי הלום הרושם, לצער אותך יותר מדי, ושפכתי את מרי שיחי לפניך בגלותי טפח ובכסותי טפחיים. מצב רוחי הכריעני, ונכשלתי אולי בסגנוני, אבל חלילה לך, יקירי, מחשוד אותי בכוונות זרות. גם מעולם לא אמרתי לצאת ידי חובתי במכתבי אליך, וגם מראש חשבתי, אם עבודתי תעכבני פה עד אחרי ישיבת הקוראטריום, לפנות בתביעותי גם ישר להקוראטריום. חפצתי רק להודיעך, כי לא אשגיח בתוצאות הדבר, ולוא תהיינה שליליות בעדו ובעד עצמי, ואתפטר מהשתתפותי גם אני בהוועד, אם אך לא יעלה בידנו להכריע את הכף.

וכעת אל גוף הענין. וסלח נא לי, יקירי, אם אומר לך, כי למרות ראייתך הבהירה, אי אפשר בשום אופן להסכים לוויתוריך בנוגע להטחניקום. תביעותי אמנם חדשות הנה, אבל נובעות הנה מתוך הכרת המצב, כפי שחקרתי אותו למדי. לא דיברנו ע“ד התביעות “החדשות” האלה, פשוט מפני שלא הגיע זמנן עד היום. והנני אומר בהחלט גמור, כי נקודת הכובד של כל השאלה אינה בבית הספר התיכוני, כי אם ראשית כל ודווקא בהטחניקום. דעת הקהל אינה מתענינת כלל בבית הספר התיכוני, מפני שלא רק ממנו יתמלא הטחניקום. בכל אופן חושבים, כי לא יפול מבתי הספר של “עזרה” הקיימים. מדברים רק ע”ד הטחניקום, ואם המוסד הזה יהיה כולו גרמני על מדעי היהדות בהטחניקום מביטים, ובצדק, כעל “יותרת הכבוד” ולא יותר – לא יכפרו על זה כל בתי הספר התיכונים, ואפילו אם יהיו “עברית שבעברית”. טענתך, כי ע“י “זכר לעברית” נזכיר להתלמידים את יתרונה של הגרמנית, אינה עומדת בפני המציאות. כך נהגו בכל המדינות, שנתעוררו לתחיה עצמאית, וכך צריכים אנו לנהוג. העיקר היא “הנטיה”, טנדנץ בלע”ז. ואם התלמידים יראו, כי יש בעד העברית נקב אפילו כחודו של מחט, ישתדלו מעצמם להרחיב אותו ולהכייס במשך הזמן את העברית דרך השער. מה שאין כן, אם לא יהיה בהטחניקום שום זכר להעברית בהמקצועות המדעיים הכלליים, שהם חובה על התלמידים. בזה הננו מטביעים על הטחניקום חותם גרמני טהור לכל פרטיו. והסכנה גדולה, לא רק מצד דעת הקהל, כי אם גם מצד הממשלות האחרות, שיהיה להן על מה לסמוך ולהאשים אותנו, כי עוסקים אנו בכיבוש הארץ ע“י פקודתה של ממשלה זרה מחויבים אנו להראות לכל, כי יוצרים אנו את המעבר לעברית בשעת פתיחת המוסד, ותהיה לנו לכה”פ התנצלות. והנני חוזר עוד על דברי במכתבי הקודמים. המוסד של שנללער בירושלים, זה אבי היתומים הסורים, מתעתד באמת להכניס להמוסד שלו תלמידים הרבה, וכן אין אנו יודעים אם לא יבואו גם הערבים ואשכנזים בהמון.

כל זה הנני כותב גם בהרצאתי הקצרה להקוראטריום. יראתי לשלוח אותה בהרחב ביאור מדאגה מדבר פן ימסרו בשעת ישיבת הוועד רק את תוכנה ולא יקראוה כלל, והנני מבקש אותך יקירי להדגיש את הסכנה הזו, שבאמת לא הפרזתי עליה שום דבר.

אם כן, יקירי, אם אך השעה תדרוש, שיבואו לידי פשרות, אפשר עוד להתפשר בדבר בית הספר התיכוני, אבל אסור ואסור לוותר על החלק העברי בהטחניקום. מורים בעד מתמטיקא, פיזיקא וכימיא בעברית נוכל להכין על נקלה. כך אומרים כל המורים המומחים וההגונים שבארץ (טורוב, לוריא, ילין ועוד). ע"פ גורלה של השאלה הזו יחתך גם גורלו של המוסד כולו.

בדבר מר אזרקובסקי כתבתי לך במכתבי הקודם. אינני חושב, שנמסור לו את הנהלת בית הספר – כך אמרתי לו בפירוש, – אבל כדאי לתת לו משרת מורה, מומחה. בדבר קונשטם, איני יכול לבוא בהצעות, מפני שבעצמי איני מכיר אותו, אבל יודע אני, כי חושבים אותו בהעולם הפדגוגי העברי כמעט ל“חד בדרא”. הוא גמר את האוניברסיטא למחלקת המשפטים, אבל זה כחצי יובל שנים שהוא עוסק בהוראה. לאחרונה עמד בראש השיעורים הפדגוגיים בגראדנא – מוסד של יק"א. יודע הוא גם עברית וגם את הספרות העברית העתיקה והחדשה, וסדרן מצוין. אודות שניהם אדבר גם עם פינקלשטיין לפני נסעו מפה, וכן בדבר פייוויל שלנו. מלבד זאת הננו כותבים לפייוויל היום, אני ושמואל [פבזנר] ומבקשים אותו לתת לך הרשאה לדבר בשמו.

למכתבי האחרון מיפו צרפתי גם מכתב קטן מאת מר ווילבושביץ‘. אחרי שובי הנה נוכחתי לדעת, כי ווילבושביץ’ הפריז על המידה. פינקלשטיין שינה הרבה את השקפותיו בהנוגע להעברית, וכמדומני, כי מצידו לא תהיה שום מניעה בדבר הכנסת העברית להטחניקום. כן, למשל, ביקש אותי, שאכין שעורים עבריים בעד המורים בהטחניקום, וכי הוא ישתדל ללמוד את העברית.

במכתבי הקודם ביקשתי אותך, כי תודיעני ע“י טלגרמא, אם מוצא אתה לנחוץ, שאשוב לברלין עוד לפני ישיבת הוועד הסמוכה, אבל, כפי הנראה לא יעלה חפצי זה בידי. ירא אני, כי כשאעזוב את ה”מערכה" פה, יתחילו עוד הפעם חיכוכים בינינו ובין הקבלנים, וגם יש שאלות אחדות, שמוטב שאהיה פה בשעת פתרונן.

בדבר החיכוכים שבין הקבלנים והפועלים לא היה כדאי לדבר כלל. אלה המה דברים השכיחים בכל מקום, יש שוטים מבין הצעירים וגם בין הזקנים ואי אפשר להאשים רק את הצד האחד. הסכנה לא היתה ולא נבראה אלא משל היא, וחבל כי מעסיקים אותך בענינים טפלים כאלה מרחוק. אחת הנני יכול לאמר לך, כי לוא היה לנו עסק רק עם מר קוריזע בלבד אפשר שלא היו באים החיכוכים כלל.

בדבר הענינים האחרים אחשוך גם אני את דברי לפעם אחרת.

והיה שלום, ידידי החביב והיקר, והכנס לפנים משורת הדין עם

אוהבך בלב ונפש

שמריה הלוי

(צרוף בזה העתק ממכתבי להקוראטריום).


אל דוד ילין, ירושלים

חיפה, 8 ביוני 1913


לידידי היקר והנכבד, שלום וברכה!

לא הספיקה לי השעה להשיב על מכתבו מיד, ואתו הסליחה, כי באמת טרוד הייתי פה אחרי שובי מביקורי את העיר הקדושה.

חבל מאוד, כי אחדים מצאו מקום לסרס את דברי ולהכניס לתוכם כוונות זרות. הן הדבר פשוט: שאלת הלשון בהטחניקום אינה נוגעת כלל בשאלת הלשון בבתי הספר התיכוניים. הן תלמידים לאלפים ולרבבות נכנסים לבתי הספר העליונים שבחו"ל ונזקקים לשפה זרה, ואין בזה שום סכנה. כל תלמיד בינוני רוכש לו על נקלה את השפה הזרה, כדי להבין את הלימודים המדעיים. השקפתי היא, כי מחוייבים אנו לברוא את המעברה גם בעד בתי הספר העליונים, אבל בשום אופן אסור לנו לוותר על מה שקנינו כבר בדי עמל וביגיעה רבה. ועתידים ליתן את הדין העוברים כעת בבתי הספר התיכוניים מהעברית להגרמנית. כזה דיברתי, וחושב אני, כי השקפתי צודקת.

בדבר השתתפות כבודו בהקונגרס הבא4 כתבתי כבר להמרכז שלנו, וביקשתי, כי יודיעו את הד"ר רופין בדבר החלטתם בטלגרמא. הסברתי להם עד כמה הנני נותן ערך להשתתפות זו, ומקווה אני כי יפתרו את שאלתי בחיוב, ואם כן, ידידי, עשיתי מה שמוטל עלי לפי הכרתי.

קיבלתי אתמול את החוברת של כבודו, והנני משיב תודה לו בעד המתנה היפה, שכיבדני בה.

בדבר נסיענתי לברלין עוד לא החלטתי דבר, ויותר קרוב, כי אשהה פה עוד שבועות אחדים, ואולי תהיה לנו הזדמנות להתראות עוד לפני הקונגרס.

ושלום לכבודו מאת ידידו אמת

שמריה הלוי לוין


אל ד"ר י' צ’לינוב, מוסקבה


חיפה, 8 ביוני 1913

לידידי היקר והחביב, שלום וברכה!

בתור מלואים למכתבי אליך מן 18 מאי הנני בא להוסיף עוד דברים אחדים, כדי לברר את המצב, הנוגע לשפת הלימודים בהמוסד שלנו, העומד להיפתח.

ידידנו אחד־העם מתמרמר עלי במכתבו האחרון 5 ומאשימני, כאילו רוצה אני לגול מעלי חלק האחריות על ראש אחרים. ובאמת אולי חטאתי ונכשלתי בסגנוני מפני מצב נפשי בזמן האחרון, אבל מעולם לא עלתה על דעתי להקל מעלי את האחריות.

עוד כותב לי אחד־העם בדבר מכתבך, שגם ידידנו מר דוד ויסוצקי חתום עליו, ששלחת להקוראטריום, ושיקראו אותו אך בהישיבה הסמוכה. ונראה, כי גם אחד־העם וגם אתה, ידידי החביב, מוותרים על העברית בהטחניקום גופא ומסתפקים אך בבית ספר תיכוני עברי, כלומר הפרוזדור יהיה עברי והטרקלין גרמני לכל פרטיו.

והנני בא לברר בדברים מעטים את המצב. נקודת הכובד של כל השאלה מונחת לא בבית הספר התיכוני, שסוף סוף לא ממנו בלבדו יתמלא הטחניקום, כי אם ראשית כל ודווקא בהטחניקום, חלילה וחלילה לנו לתת את הסכמתנו אנו, שהטחניקום יהיה מוסד גרמני, ואם לא נשתדל שיהיה בו נקב בעד העברית ואפילו אם רק כחודו של מחט, לא תהיה עוד תקנה להטחניקום לעולם. חלילה וחלילה לנו להסתפק בהלימודים בעברית, שאינם נוגעים להמדעים הכלליים, שהם חובה על כל התלמידים. דעת הקהל ולא רק בא“י, תשפוט אותנו קשה, והצדק יהיה עמה. לוא ידעת, איך לוטשות כעת כל הממשלות עין לכל מה שבראנו ויוצרים אנו בארץ. איך הנה משתדלות להרחיב את חוג השפעתן, היית סוקר בעין בוחנת את הסכנה הנשקפת להמוסד כולו, אך אף לא יהיה לנו תרוץ מספיק לזה, שאנו מכניסים את הגרמנית במוסדנו. והיה אם נפנה מקום בעד לימודים אחדים כלליים וחוביים גם בעברית, תהיה לנו לכה”פ כסות עיניים.

גם אם ננצח, תהיה לנו עוד התנגדות גדולה מצד הקיצונים, הרוצים להחיות גם את השפה גם את הארץ בן לילה, אבל אנה נוליך את חרפתנו, אם נצא מנוצחים.

במובן זה כתבתי היום באופן רשמי להקוראטריום, ואמרתי במכתבי, כי לא לאיים באתי, כי אם להביע את השקפתי, הנובעת מתוך הכרתי את המצב כמו שהוא בא"י ובעולם היהודי הגדול. ואמרתי עוד, כי לי אפשר להשתתף בעבודה זו גם להבא רק בתנאי אם תיפטר שאלת העברית בהטחניקום בחיוב.

הד“ר פינקלשטיין “פוסח על שתי השעפים” וערב אני, כי לא יעזוב את משרתו מפני העברית, ואדרבא ישתדל ע”י זה להסתגל לתנאי הארץ במשך הימים.

אם כן, יקירי, הנני מכפיל את בקשתי: אם אפשר עוד לעשות ויתורים בנוגע לבית הספר התיכוני, אין כל יכולת מצידנו, אם אך איננו רוצים לבוא בהתנגדות מוחלטת לנו ולעצמנו, לוותר על החלק העברי בהטחניקום. וכמובן, צריך אתה להוסיף את התביעות החדשות על מכתבך הקודם להקוראטריום, אם אך לא יעלה בידך להשתתף בישיבת הקוראטריום עצמה.

אודות הענינים האחרים בפעם אחרת.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי


אל ד"ר א' האנטקה, ברלין 6


חיפה, 10 ביוני 1913

אדוני הדוקטור החביב!

אחד מן ה“שומרים” הטובים ביותר שלנו, מר קלמן גרינפלד, נפצע לפני כחדשיים על־ידי ערבי בסג’רה. נותח על־ידי ד“ר אוארבך ופטרס כאן בחיפה, אבל יש צורך לנתחו פעם שניה. לתכלית זו נסעו אתו ליפו ולירושלים, אולם ד”ר גרוזנדורף בירושלים וד"ר פוכובסקי ביפו לא רצו לקבל את הניתוח על עצמם ויעצו במפגיע, שיסעו אתו לאירופא. הסתדרות “השומר” השתמשה בכוחותיה האחרונים, כדי להציל את חיי חברה ולהחזיר לגרינפלד את כשרון העבודה שלו.

מזכיר “השומר”, מר רוזנברג, נוסע כרגע עם מר גרינפלד לברלין. בקשת גרינפלד יימסר לידי פרופסור מתאים, שנית יש לשמור אותו מהוצאות גדולות מדי, ושלישית לדאוג לכל שעוד יוכל לחיות. “השומר” סבל בזמן האחרון מהלומות רבות, אולם הוא אוזר חיל, ותהיה מחובתנו לעזור להסתדרות זו בכל כוחותינו.

לפני זמן קצר כתבתי לך. אשמח לקבל ממך מדי פעם בפעם דינים חשבונות מפורטים.

בדרישות שלום מן הכרמל

שלך

ש. לוין


אל ד"ר יוסף לוריא, יפו


חיפה, 20 ביוני, 1913

יוסף יקירי!

אך זה קיבלתי מכתבך מן י"ז סיון, והנני ממהר להשיב על דבריך.

לא נסעתי לברלין לישיבת הקוראטריום, מפני שלא קיבלתי שום תשובה מאחד־העם על שאלתי בנידון זה, ואולי מוטב ששלחתי את הרצאתי בכתב מאשר להתווכח בשעת הישיבה בע“פ. אני מלא התמרמרות פנימית, ולוא היתה התמרמרותי מפלסת לה נתיב בשעת הישיבה, והייתי אומר להאדונים בברלין כל מה שאני חושב עליהם, היה בא הדבר לידי פרץ גלוי, שאין עוד לתקנו. הלא לנו לא הויכוחים עיקר, כי אם הצלת המוסד. כתבתי להקוראטריום וגם לד”ר נתן, כי אם רק לא תתקבלנה הצעותי (בית הספר הבינוני הוא עברי מהחל ועד כלה. בהטחניקום מורים בעביר, מלבד כל הלימודים, שאין להם נגיעה להטכניקה, פיסיקה, כימיה ומתמטיקה) הנני מסלק את ידי מהשתתפותי בהמוסד להבא. אבל דא עקא, כי לפי המכתבים שקיבלתי מאחד־העם ומטשלינוב נכונים הם כמעט לוותר על העברית בהטחניקום. כתבתי להם, כי נקודת הכובד כל כל השאלה היא דוקא לא בבית הספר הבינוני, כי אם בהטחניקום, ומקווה אני, כי לא יהיה עוד פירוד בין תביעות שלושתנו.

אמנם דבריך אינם מובנים לי. הנך כותב כי “מתכוננים לצאת במחאה נגד השפה הגרמנית בהטחניקום”. והלא על צד היותר טוב יכולים אנו לדרוש, שיכניסו את העברית בהטחניקום רק בעד מקצועות מדעיים אחדים ולא יותר. לבוא בתביעות, שהמוסד לא יוכל לעמוד בהן – זוהי שטות, ומאומה לא יתקנו ע“י זה, כי אם עוד יקלקלו. זאת ראשית ועוד שנית. גם התלמידים מחויבים לחכות במחאתם עד אחרי ישיבת הקוראטריום, לבל יאמרו, שפזיזים המה, המקדימים “נעשה לנשמע”. הן החרישו עד כה, ולא קשה יהיה לחכות עוד כחודש ימים. אני לא איבדתי עוד את תקוותי, שאנחנו נכריע את כף. בכל אופן, אם לא נצליח, רוצה אני לצאת מהקוראטריום ברצון עצמי, וכן גם אחד־העם וטשלינוב ולא ע”י מחאות מן הצד. בארתי לך את השקפתי ואצטער מאוד, אם לא ישגיחו בה.

עם הד“ר רופין דיברתי באריכות ע”ש המשרד המיוחד לעניני תרבות. בהיות, שכל עבודתנו בארץ מתפתחת מן הקל אל הכבד, ויש שהיא עושה קפיצות, אי אפשר להתנגד להצעתו של רופין רק מטעם שלך. אבל מקווה אני להיות בעוד שבועות אחדים ביפו ונדון בשאלה הזו.

יושב אני על הכרמל, והנני מרגיש כי הישיבה הזו משפיעה לטובה על בריאותי, והלא מחויב אני לתקן אותה ראשית כל. ובכן החלטתי לשבת במנוחה כחודש ימים על הכרמל ולנסוע אח"כ, היינו באמצע יולי, ליפו. אולי יעלה בידי להיות אצלכם בשעת הבחינות – אשמח עד למאוד. רוצה אני לנסוע לברלין יחד עם אניוטא. כתבתי להם בדבר זה עוד לפני שבוע, אבל לא קיבלתי תשובה.

קיבלתי הזמנה טלגרפית ממערכת ה“רסוועט” לשלוח לה מאמר בדבר המחזור הראשון של הגימנסיה ביפו. כמובן לא עסקתי במספרים והשתדלתי לבאר רק את ערכו הגדול של המוסד הזה על דרך תחייתנו. כמדומני, שהמאמר יפיק מכם רצון. היום גמרתיו ושלחתיו להמערכת.

אולי תשתדל לבוא הנה ליומיים, אתה ואניוטא. מה מאוד הייתי אסיר תודה לך. בדבר מצבו של שץ, גם אני מצטער הרבה על זה. דיברתי עם אסתרמן בהיותי בירושלים וגם כתבתי לו פעם, אבל לצערי, חושש אני, שאסתרמן וש“ץ לא יבואו לעולם לידי התקרבות, ורע מזה הוא היחס השורר כעת בין ברלין ובין שץ, כפי שהוא ניכר מתוך המכתבים, שאני מקבל משם. שץ הביא את הברלינאים במבוכה גדולה, המוסד פשט ממש את הרגל, והם מפחדים כעת מפני כל הצעה, אם אך שץ מצדד בזכותה. היחיד, שהוא יכוץ להציל עוד את שץ, הוא ד”ר רופין ובוודאי יעשה כעת בברלין מה שמוטל עליו.

שלך באהבה גמורה

שמריה.

בדבר המזכירות במרכז המורים נדבר בפרוטרוט כשנתראה, וחושב אני שנקל עד מאוד להוציא את הדבר לפועל.


אל מהנדס א. מאיר, שרלוטנבורג 7


חיפה, 20 ביוני 1913

אדוני הנכבד מאוד!

הנני מאשר את קבלת מכתבך מיום 9 דנא והנני ממהר להשיב עליו.

החששות שיש לך, אפשר להבינם, אולם הם מוגזמים במקצת. בנקודה אחת אוכל להרגיעך. לכל הבעיות, אשר מופיעות כאן לפני המורה היהודי בטחניקום, אין גוון דתי ואין להן כל קשר בבית הכנסת, כי כאן מתהלכים בעולם אחר לגמרי מאשר בברלין. לעומת זאת תופשת מקום חשוב כאן ההכרה היהודית, שמוצאת את ביטויה בעיקר בחינוך הילדים. נדמה לי כי תקנון המוסד טרם ידוע לך במידה מספקת. כתוב שם, כי המוסד רוצה לחנך את התלמידים גם ליהודים בעלי הכרה יהודית, ועוד. הנני מפנה את תשומת לבך לזאת, כי שפת ההוראה בבית הספר התיכון תהיה, לכל הפחות ברוב המקצועות, השפה העברית. וגם בטחניקום ילמדו בוודאי מקצועות מספר בשפה העברית. מר ד"ר פינקלשטיין, אשר למד לדעת את המצב בארץ די טוב, יוכל למסור לך ידיעות על ענינים מספר. בדרך כלל נחשבים כאן בארץ לנושאי התרבות לא הגרמנים אלא היהודים. למושבה הגרמנית בחיפה יש בתי ספר יסודיים בלבד, ולהם גוון נוצרי.

הדור היהודי הגדל – ולו מיועד קודם כל הטחניקום – הוא בעל הכרה יהודית. שפת דיבורו בחברה במרכזים הגדולים עברית היא, וכשאינך רוצה ליצור לעצמך חיים נבדלים, נאלץ אתה לוותר בנקודות מסויימות. זהו המס שיש לשלם בכל מקום לסביבתו. אין לצפות למגע עם החוגים הגרמנים כאן. נדמה לי שחסרים לזה האלמנטים המתאימים או כאלה שבאים בחשבון.

השקפתך הפילאנטרופית גרידא בנוגע למטרות, שעל הטחניקום להשיגן, נותנת כבוד למחשבותיך האצילות, אבל על היהדות החדשה כאן בארץ – ובה יטפל הטחניקום – אין השפעה שלילית יותר מגמילות חסדים פילאנטרופית. כדאי יותר שתעזוב את השקפתך זו, ותשמש בקנה מידה אחר כדי להגיע להחלטתך. מדובר על משרה במוסד טכני יהודי, אשר נקודת הכובד שלו – כלומר הדגש ההגיוני – מחולק לשני החלקים האלו.

הנני מרגיש, כי אני מחוייב להגיד לך את הדברים כהוויתם, ואקווה, כי אחרי שיקול דעת יסודי, תקבל את המשרה.

בכבוד רב ובכנעה, שלך

ד"ר ש. לוין


אל בצלאל יפה, יפו


חיפה, 24.6.1913

בצלאל יקירי!

בדבר קונשטם כתבתי לא“ה [אחד־העם] וגם דיברתי עם פינקלשטיין לפני נסיעתו, אבל איני יודע, או יותר נכון מסופק אני, אם נצליח. האדונים בברלין יראים מפני ה”רוסים" וגם פינקלשטיין, כפי הנראה, מתירא מהם.

ישיבת הקוראטריום נדחתה עד סוף אוגוסט, ואינני יודע עוד הפעם אם אוכל להשתתף בה, בהיות שעלי יהיה לנסוע לווינה ימים אחדים לכה"פ לפני הקונגרס. איך שיהיה ופתרון שאלת השפה יהיה תלוי ועומד עוד כשני חדשים, ואני מצטער על זה הרבה. הן לפי דברי יוסף [לוריא] אומרים הצעירים “לצאת במחאות תיכף מבלי לחכות לתוצאות הישיבה”, וטכסיסי מלחמה כאלה לא לבד שלא יביאו תועלת כי אם יזיקו עוד הרבה. ביקשתי את יוסף כי ישפיע על הצעירים, שיחכו עוד שני חדשים, אם חיכו עד כה, אבל בוודאי ירצו להראות את “בגרותם” ואת גבורתם.

בכל הענין יש נקודה מעציבה ביותר, והיא – תוכל למסור את הדבר רק ליוסף – כי אה"ע [אחד־העם] לא יצדד בזכות העברית בהטחניקום עצמו, ומעורר הוא אותי, כי עלי יהיה לצאת יחידי במלחמה זו. נותן הוא טעמים שונים להשקפתו, שעליהם נדבר, כשנתראה בקרוב. ואני כבר כתבתי להקוראטריום באופן רשמי, כי לא אשתתף בהוועד להבא, אם הטחניקום יהיה כולו גרמני.

החיכוכים בין ווילבושביץ' ובין הקבלנים לא נתבטלו עוד, ויש התמרמרות גדולה משני הצדדים. ניסיתי לפשר ביניהם עד כמה שאפשר והעלית עלי בזה חמת שניהם.

הנני יושב על הכרמל בגפי, האורח היחידי באכסניה גרמנית, ובכל זאת הנני מקבל עלי באהבה את הבדידות, אחרי שמרגיש אני, כי אוויר הכרמל מועיל הרבה לבריאותי. הכאב, שלא חדלתי מהרגישו כמעט כל הזמן אחרי מחלתי, כמעט עבר כולו. אני עסוק כל היום מעט בכתיבה, מעט בקריא ה מעט בטיול. לוא התרצתה אניוטה לבוא הנה ולנסות את הכרמל לכה"פ לימים אחדים, מה מאוד הייתי שמח לבלות בחברתה שבוע או שבועיים.

בדבר נסיעתי לביתי עוד לא החלטתי דבר. מהלינה זה כעשרה ימים, שלא קיבלתי שום מכתב. קודם לכן כתבה לי, כי עד חצי אוגוסט יהיה ביתנו סגור בברלין, וללכת לנוע על מעונות הקיץ אין חפצי. אם כן הנני חושב לסדר את נסיעתי באופן כזה, שאוכל להיות בברלין בחצי אוגוסט. אבל הרבה תלוי במצב רוחי. המלחמה החשאית לע"ע בהקוראטריום אוכלת חצי נשמתי.

ביקשתי את ווילבושביץ', כי יעלה גם הוא על הכרמל, אבל הלא יודע אתה את עקשנותו, ובפרט כשכועס הוא. מכבד אני אותו עד למאוד, אבל מזגו אינו נוח כל כך.

השיבני תיכף אם תאות אניוטה לבוא הנה. על כל פנים תבלה פה רק שבוע ימים.

שלך

שמריה.


אל ד"ר יוסף לוריא, יפו


[בין 20 ל־27 ביוני 1913]

יוסף יקירי!

קיבלתי את המחאה של צעירי הגימנסיה היפואית, וצריך אני לאמר, כי היא לא מצאה חן בעיני כלל. הן פותחים אנו במחאות לא לשם מחלוקת בעלמא, כי אם כדי להציל את המוסד החדש מהשפעות זרות וכדי להגן על תרבותנו החדשה והצעירה, ובכן, ראשית כל: דברי חכמים בנחת נשמעים. על הצעירים דוקא מוטלת החובה לבאר את השקפתם באופן ברור, ואפילו ללטוש את הסגנון כהוגן. צריך, שיהיה ניכר מתוך מחאתם, כי הכרה פנימית ומסירת נפש מדברת מתוכה. זאת ראשית ועוד שנית. אי אפשר בשום אופן לדבר בסגנון גס כזה עם אחד־העם, טשלינוב ועמי עבדך. הפצע הוא פצענו והחבורה חבורתנו. שלשתנו ועוד חברים יחידים נכנסו להקוראטריום רק ואך לשם עבודת התחיה, ואם יש לנו לע“ע מלחמה פנימית, מחייב ההגיון הישר, כי הצעירים צריכים לפנות אלינו בדברים אחרים לגמרי. לא בפקודות, בצווים ובאיומים, כי אם בדברי נוחם, כלומר הם צריכים לאמר לנו כזה: דעו רבותינו, כי בל לכם לוותר מפני זה, שאתם המועט והמה הרבים. דעו, כי הצעירים יעמדו תמיד על ימינכם ויעזרו לכם לגשם את תחיית העברית בהמוסד החדש. וגם להקוראטריום צריכים הצעירים לפנות בהרצאה מפורטת, הנותנת כבוד לאלה שחתמו עליה. הן לא להסתדרות הציונית הם פונים, כי אם להסתדרות זרה, ותעודת הצעירים היא להסביר לההסתדרות הזו, עד כמה מעמידה היא בחזקת סכנה את כל המוסד, אם אך לא תקשיב ולא תשים לב לתביעות החיים החדשים פה בארץ. שלישית – הצעירים גומרים את מחאתם בדברים אלה: העברית יכולה וצריכה להיות שפת ההוראה בהטחניקום. נקודת הכובד של השאלה היא לא בהצורך, כי אם בהיכולת, ויהירות היא מצד צעירים, שאך זה בגרו, להופיע בתור פוסקים אחרונים בשאלה חמורה כזו. תביעה כזו לא תמצא את הסכמתו של הקוראטריום כעת בשום אופן. אין לנו לא מורים, לא ספרים ולא ספרות, ואם אין אנו רוצים לאבד את המוסד בידיים, מוכרחים אונ להסתפק **לע”ע** במועט, ובלבד שייברא המעבר, היינו שמקצועות אחדים, לכה"פ של הלימודים החוביים הכלליים, יילמדו בעברית. אם נבוא בתביעות הצעירים, לא נשיג כלום.

רביעית. המחאה הזו לא תעשה שום רושם, כל זמן שלא ישתתפו בה תלמידי בתי הספר האחרים מלבד תלמידי הגימנסיה, מתוך המחאה שקיבלתי לא ניכר הדבר, אם היא משותפת או לא. אי אפשר לאמר: “חניכי בתי הספר העברים בארץ־ישראל” סתם. צריך לפרש את בתי הספר בשמם.

ידעו נא הצעירים גם זאת. אני כבר כתבתי להקוראטריום, כי אם לא תתקבלנה הצעותי בנוגע להעברית בהטחניקום עצמו, מוכן ומזומן אני לצאת מן הקוראטריום. והיה כי אצא אוכל להשתתף גם בהמלחמה מבחוץ, אבל רק בתנאי, שהמלחמה תהי מסודרת ומבוססת, ושלא תקבל צורת מלחמה באספות המוניות. צריך להתחשב לא רק עם הצורך, כי אם גם עם היכולת. בן לילה אינה נבראת תרבות שלמה, ואם הצעירים מאמינים בכוח התחיה ובגבורתם המה, בל יהיו כבני אפרים המעפילים לעלות, טרם שכבשו להם את המסילה.

השעה חשובה, וצריך לעבוד בזהירות, בחכמה ובתבונה.

את הדברים האלה המעטים מצאתי לנחוץ למסור על ידך להצעירים, ומכיוון שלא חיכו לתוצאות המלחמה הפנימית והתחילו לצאת במחאות, מוצא אני לנכון, כי גם מרכז המורים בל יחכה עוד ויצא גלוי בתביעותיו הוא.

קיבלתי הזמנה מידידנו ד“ר בן־משה [מוסינזון] להשתתף בהבחינות בסוף חודש יולי. בחשק לב הייתי רוצה להשתתף עמכם בעבודה זו, אבל, יקירי, הלא תבין מעצמך, כי אי אפשר לי להיות במחיצה אחת עם צעירים, הנותנים ע”י אי זהירותם גם אותי וגם את אה"ע ואת טשלינוב למחריבי הישוב. מהדור הצעיר, שחונך על העברית, אנו יכולים לדרוש לא רק ידיעות רחבות, כי אם גם מידות, כלומר חינוך טוב, ולעולם לא ארשה, ואפילו לתלמידי גימנסיה עברית, לדבר עמי בשפה כזו, שהמה בחרו להם הפעם במחאתם.

מבקש אני אותך, יקירי, להראות את דברי אלה גם לידידנו בן־משה, מפני שקשה לי להשיב כעת על מכתבו.

והנני שלך באהבה גמורה

שמריה


אל דוד ילין, ירושלים


חיפה, 30.6.1913

לידידי הנכבד, שלום וברכה!

לפני ימים אחדים כתבתי לך, ובינתיים נתקבל מכתבך מן כ“א סיון, והנני להשיב עליו. כששבתי מירושלים לחיפה, שהיתי ימים אחדים ביפו, וכמובן דיברתי עם ידידנו הד”ר רופין אודות נחיצות השתתפותך בהקונגרס הבא, ושנינו כתבנו להמרכז הציוני “כשני כתובים הבאים כאחד”. ביקשתי, כי ישלחו מהמרכז תשובה טלגראפית, אך, כפי הנראה, לא נתקבלה עוד, והנני כותב היום לברלין ומדגיש עוד הפעם את השתדלותי. איך שיהיה, טוב תעשה, ידידי, אם תסדר את עניניך באופן כזה שתהיה מוכן לנסיעה, כי בטוח אני, שחברי בהנהלה יסכימו להצעתי.

ידעתי מראש, שבחוגים ידועים יתיחסו בשלילה להשתתפותך בקונגרס ציוני, שינסו גם לאיים עליך. וכל זה לא באופן ישר, כי אם סחור סחור בעקלקלות, מפני שזוהי שיטת הדיפלומטיה כביכול, שבאמת צריך לתרגם אותה: מלשינות. אבל מצד השני בטוח אני, שלעולם לא יעיזו להטיל עליך איסור, מפני שנחוץ אתה להם יותר ממה שהם נחוצים לך. ובכן עצתי, כי תנסה דוקא. “למד את הכוחות” ותראה צד של מי יכריע.

מה שנוגע להתייחסותה של הממשלה העותומנית להתנועה הציונית, להווי ידוע ל“החוגים”, שהיחס מתקלקל רק ע"י זה שחושדים אותנו, כי עוסקים אנו פה בפוליטיקה גרמנית או צרפתית. וצחוק עושים לנו “החוגים” הידועים בהעמידם את עצמם בתור מגיני הישוב. ירפו נא מהפוליטיקה המסוכנת שלהם, והיחס יוטב ממילא. עוד גם זאת. כל השאלות, העומדות על הפרק, מתבררות לרוב לא מבמת הקונגרס עצמו, כי אם באסיפות המוקדמות. והיה, כי ימצאו חברי, שאולי טוב, כי תהיה נחבא מעט אל הכלים מטעמים ידועים באיזו שאלות, נמצא בכל זאת מקום לשמוע את השקפותיך ולהכניסן לחשבון בשעת הוויכוחים. אבל, כאמור, זה רק חשש ולא יותר.

את נוסח המכתב של “ועד הלשון” קיבלתי, וטוב תעשו אם תשלחו העתק גם להמרכז הציוני. בטוח אני, כי כולנו נשתדל למלא את בקשתכם, וכי ועד הלשון יוכל באמת להרחיב את חוג פעולתו. דבר אלי יגונב, כי אחדים מאלה, שהשתתפו בישיבת וועד הלשון שדנו בה ע“ד שפת ההוראה בהטחניקום, מוציאים עלי דיבה – שם אחר מתאים למעשה כזה אינני מוצא, – כי השתדלתי רק לקבל “הכשר” בירושלים על הגרמנית. ואני חשבתי, כי אנשים בעלי נימוס ובעלי השכלה יבינו את המצב, מה שאפשר לקבל כעת, ומה שצריך לרכוש בעמל ובעבודה רק במשך הזמן. להתחשב רק עם הצורך ולבטל לגמרי את היכולת, זוהי דימגוגיה, שלעולם לא אשתמש בה. תביעותי ידועות לכל ואפילו אנשים כאחד־העם ועוד חברים אחדים בהוועד משלנו מוצאים, כי תפסתי את ה”מקסימום". ירא אני, כי כשיבואו הצעירים לצחק בטחניקומים ובבתי ספר עליונים, שלא יהה בניינים סתירה. לנו לא המלחמה עיקר, כי אם עבודת התחיה, והיא אינה נגמרת בן לילה, כי אם צריכה היא לעבור ממדרגה למדרגה. אני מצידי אהיה מאושר, אם נזכה לראות טחניקום משוכלל עברי כעבור חמש השנים, כלומר אם נזכה בזמן קרוב כזה לספרות עברית הגונה בכל מקצועות המדעים הכלליים ולמורים מומחים, שיוכלו להשתמש בהשפה העברית.

והנני אומר לך שלום רב

בידידות ובכבוד

שמריה הלוי


אל ד“ר י”ל מגנס, ניו־יורק


חיפה, כ“ד סיון תרע”ג

לידידי החביב, שלום וברכה!


הרבה עבר עלי למיום ראיתיך בפעם האחרונה בארצנו, וביחוד בחורף העבר, כי נחליתי פתאום והייתי אנוס לבלות חדשים אחדים ללא עבודה. וגם כעת, אם כי המחלה עברה, ואני שבתי לבריאותי, בכל זאת חזקה עלי מצות הרופאים, שלא איגע את עצמי וכי אזהר לנפשי, כדי לתקן עד כמה שאפשר מה שפגמתי בבריאותי בשנם הקודמות. ביחוד השפיעו עלי לרעה הנסיעות הרבות וטלטולי הדרך בחורף האחרון בגרמניא, באוסטריא ועוד. מה לעשות, עברו ימי הכוח לרדוף ובאו ימי העמידה, וחולם אני ע"ד עבודה במנוחה על־יד הטחניקום העומד להיפתח בעוד שנה ומחצה. הבנינים כבר נגמרו כמעט, וחסר אך השכלול הפנימי.

אמנם, יקירי, אין אני יודע, אם אמצא גם פה את אותה המנוחה ושלוות הנפש, שאני שואף אליה זה כמה, ויש רגעים, – צריך אני להגיד לך את האמת, – שאני מתחרט כמעט, שנכנסתי לעסק של שותפות, הזרוע כלאיים. ירא אני, כי קשה יהיה להתפשר עם האדונים העומדים בראש ה“עזרה” בנידון הרוח, שיהיה שורר בהמוסד החדש. שאלת שפת ההוראה היא, כמובן העיקר, מפני שבפתרון השאלה הזו תלוי גורלו של הטחניקום.

עוד בשנה העברה, כששהיתי פה בארץ, הרגשתי שתהיה לנו מלחמה בדבר שפת ההוראה, אבל אמרתי: דיה לצרה בשעתה. מפני זה השפעתי על אנשי שלומנו, שלא יצאו במחאות גלויות קודם לזמנן נגד הנטיה כלפי הגרמניות, שהיתה בולטת גם אז בבתי הספר של ה“עזרה”. אמנם כעת הוברר המצב, וחושש אני, כי אי אפשר יהיה עוד לחשות. האדונים בברלין החליטו, כפי הנראה, לעשות הנחות להיהודים במה שנוגע לבית הספר התיכוני ולתת תחת זה להטחניקום חותם גרמני מראשו ועד סופו. מתירים המה רק, כי איזו לימודים במקצועות היהדות יהיו נלמדים בעברית. אין לי צורך להגיד לך, שלפי השקפתי אני אין להקוראטריום כל רשות מוסרית לפתוח מוסד גרמני בארץ ישראל. הן לא על מנת זאת עוררו את הלבבות, עשו תעמולה ומצאו מנדבים. כשבאו לאסוף כסף דברו בשם ה“תחיה”, בשם עתידה של השפה העברית והתרבות העברית בא"י, ועתה כשבאים לפתוח את המוסד, המה חושבים לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו. טחניקום גרמני לא לבד שלא יביא תועלת להישוב העברי, כי אם גם יזיק לו, בהכניסו זרם זר לעולמנו הרך והצעיר, שאין לו עוד כוח לעכל מזונות רוחניים כאלה.

ומה אנחנו מבקשים? לצערנו יודעים אנו, כי שפתנו, אם כי מתפתחת היא בצעדי ענק, רב יותר מאשר פיללנו, אינה מוכשרת עוד על כל פנים לשמש בתור שפת ההוראה לכל מקצועות המדעים הכלליים. אבל מאידך גיסא יודעים אנו, כי יש מקצועות מדע שונים, שאפשר ללמדם גם בעברית, כמו המתמטיקה, הפיזיקה, הכימיה ועוד.

והננו מבקשים שיכניסו לעת עתה את העברית גם להטחניקום, עד כמה שאפשר. הן לפני שנים אחדות לא האמין אפילו אדם כאחד־העם, שהשפה העברית תתרחב ותתעשר במידה כזו, שתהיה האפשרות לעשותה לשלטת בבית ספר בינוני. כעת מחוייב הוא להאמין, אחרי כי ראה בעיניו אפשרות חיה כזו בהגימנסיה העברית ביפו ובירושלים.

על התביעה הזו אין אנו רשאים לוותר בשום אופן מפני טעמים הרבה.

ראשית: מפני כבוד השפה וכבוד רעיון התחיה.

שנית: להטחניקום יכנסו גם גרמנים וגם ערבים. והיה אם לא יכניסו לתוכו משעה הראשונה להיפתחו את השפה העברית בעד איזו לימודים כלליים, שהם לחובה על התלמידים, נכנסי ערבוביה להטחניקום, והמוסד יאבד במשך הזמן את צורתו העברית, ואפילו החיצונית לגמרי. יש גם סכנה שבמשך הימים יתרבה מספר התלמידים שאינם יהודים, כי מי יודע, יד מי תהיה תקיפה פה.

שלישית: להווי ידוע לכם, כי דוקא בזמן האחרון התחילו הממשלות הזרות להתעניין בבתי הספר שלנו ומציעות הן לפניהם את חסותן. עלינו מביטים פה בעיני חשד, ויש לנו פה זכות הקיום רק כל זמן שאנו בוראים ישוב ובוראים תרבות, העומדים ברשות עצמם, וחלילה לנו לחתות גחלים מתוך האש בעד ממשלות זרות. והיה אם לא נכניס את העברית להטחניקום מגדילים אנו את החשד, כי יש לנו איזו מלאכות מסותרת…

רביעית: אם לא יטילו את העברית בתור חובה על תלמידי הטחניקום, יהיה מקום לסכסוכים נוראים בין התלמידים ובין המורים. צעירי א"י לא יוותרו לעולם על שפתם ויתיחסו בבוז, באיבה ובמשטמה להמורים שיתנגדו לכניסת העברית.

יש עוד טעמים הרבה, שאי אפשר לפורטם, ואם אינך יודע אותם כולם בפרוטרוט, אבל הנך מרגיש אותם כמוני. ובכן, יקירי, הנני מבקש אותך כי תכין את דעת הקהל באמריקא, וביחוד את דעתם של חברי הקוראטריום, כדי שיתיחסו אל השאלה החמורה הזו בכובד ראש ושלא יתנו חלילה להכריע את כף למתנגדי התחיה.

אסיפת הקוראטריום תהיה בסוף אוגוסט, או אולי באמצע החודש. מקווה אני להשתתף בישיבה הזו, אם כי כבר שלחתי מפה הרצאה מיוחדת, שבה בארתי את השקפתי וגם את החלטתי לצאת מהקוראטריום, אם רק לא יתנו מקום להעברית בהטחניקום גופא.

דידנו, אחד־העם, כמובן יגן בכל כוחו על התביעות האלה, אך הלא יודע אתה, יקירי, כי זהיר הוא יותר מדי ואוחז בשיטת הסתפקות במועט, כל זמן שאין לנו מופת חותך, שהשפה כבר מוכשרת לכל פרטיה בעד הלימודים הכלליים. הוא יחמיר בתביעותיו בנוגע לבית הספר התיכוני, ויקל בנוגע להטחניקום. אני כבר כתבתי לו פעמים אחדות, כי נקודת הכובד של השאלה היא לא בבית הספר התיכוני, ואין לנו רשות לעשות את שפתנו לשפת הפרוזדור ולגרשה מהטרקלין.

הייתי פונה בהרצאה לידידנו הנכבד פרופ' שכטר, להאדונים מרשל וסולצברגר, אבל נמלכתי בעצמי והחלטתי לפנות קודם כל אליך, יקירי, הן אתה היית גם המתחיל במצוה.

גם בפעם הזו התענינתי במצב בתי הספר פה בארץ. עבדתי יחד עם מרכז המורים ועם ד"ר רופין, יש לנו כעת תכנית שלמה בדבר עבודתנו פה על שדה החינוך בעתיד הקרוב. איני יודע, עד כמה תחדור ההכרה לההסתדרות הציונית, שאסור לנו למסור דוקא את העבודה הזו לאחרים.

שמחתי עד למאוד לקרוא ולשמוע, שנסיעתו של ידידנו סוקולוב עלתה יפה. כך כותבים לי גם מברלין. מבוטחני, שעוד יבוא יום, ואמריקא תעמוד בראש בהשתתפותה בעבודת התחיה.

אשהה בחיפה עוד כחודש ימים. אח"כ אלך ליפו, מפני שרוצה אני להשתתף בהבחינות ולראות את צעירינו, שבגרו בהגימנסיה העברית הראשונה שלנו. לוא ראית עד כמה מתפתחת הגימנסיה ביפו ועד כמה משתתקים מבקריה, היית שבע רצון עד למאוד. באמצע אוגוסט חושב אני לשוב ברלינה. וטוב תשעה אם תשיב על מכתבי זה בראשית אוגוסט ותשלח את תשובתך לברלין על כתובתי: Motzstr. 33.

ברכה חמה להגברת הנכבדה ולבנכם הנחמד מאת ידידך מברכך בברכת הכרמל והתחיה

שלך באהבה

שמריה הלוי


הזוכר אתה, כי כשהיתה לנו בניו יורק לפני שלוש שנים ישיבת הקוראטריום של הטחניקום בביתו של האדון יעקב שיף, שאל מאיר סולצברגר את הד"ר נתן בדבר שפת ההוראה בהטחניקום וזה האחרון ענה: hebraish. אמנם גם בשעתה עשתה עלי התשובה רושם של תשובה פוליטית. עוד גם זאת. כששאלו אותי מפני מה שואף לתמיכות scholarships ואיני משתדל בדבר קרן קיימת בעד הטחניקום, השיבותי, שרצוני, שהמוסד שלנו יהיה תלוי בדעת הקהל וכעל דוגמא שלילית הראיתי על חברת “כל ישראל חברים” שאינה מתחשבת כלל עם דעת הקהל ותביעותיו הצודקות, מפני שהיא מתפרנסת על חשבון הרבית של הקרן שלה.

קיבלתי מכתב מאת מזכירכם הנכבד אדון רוזנבלט, בדבר עשיית תעמולה בעד הטחניקום. אנא אמור נא לו, כי אשיב על מכתבו רק אחרי ישיבת הקוראטריום, כלומר אחרי שתתבר בעדי השאלה, לאן פני המוסד מועדות.

אך זה קורא אני בה־ Deutsche Levante Zeitung, ששפת הלימודים בהטחניקום תהיה הגרמנית. נשתוממתי ונרעשתי, מי נותן ידיעות כאלה לעתון המפיץ את הגרמנית במזרח? חושב אני, כי בקרוב תבואנה מחאות גלויות נגד הנטיה הזרה הזו מצד תושבי הארץ וביחוד מצד הצעירים, שאינם רוצים אפילו כל פשרה.

ועוד בקשה לי אליך, יקירי. כפי שיודע אתה נתמנה עתה למנהלו של “בצלאל” המסחרי אדון אסתרמן מברלין. אולי יודע אתה אותו. הוא איש חרוץ ובר סמכא ובוודאי יעלה בידו לתקן את הבדק. אחיו הבכור של אדון אסתרמן גר בניו יורק. יודע אני אותו זה שנים הרבה. הוא היה המזכיר של העדה המאוחדת (צדקה גדולה) בווילנא. איש ישר וחרוץ ג"כ. אולי אפשר יהיה לתת לו משרה בבית המסחר “בצלאל” העומד להווסד בניו־יורק כמו בוורשוי. הנני בטוח כי תמצאו באדון אסתרמן את המבוקש.


  1. תורגם מגרמנית.  ↩

  2. אוסישקין.  ↩

  3. תורגם מגרמנית.  ↩

  4. הי"א, וינה 9־2 ספטמבר 1913.  ↩

  5. מיום 27.5.1913.  ↩

  6. תורגם מגרמנית  ↩

  7. תורגם מגרמנית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות