לכבוד עורך הצבי שלום.

לא אוכל עצור ברוחי מלדבר אתך קשות הפעם ברוח משפט וברוח בער. כלום חסר לנו מכתב עתי דובר שקרים בירושלם עיר קדשנו לחפאות עליה דברים אשר לא כן? הן במכ“ע המליץ מובא מאמר אחד ¹ שבו שופך קיתון על ראש ירושלם בענין התפשטות המיסיון ושפיכת רוחה על יושבי ירושלם עד אשר כל הרואה מרחוק יעמוד משמים נרעש ונבהל על המראה הנורא הזה. אכן החכם הנכבד מו”ל המליץ העומד ומצפה לשמוע התנצלות יושבי ירושלם על הדבה הנוראה הזאת. ואנכי הצקתני רוחי להשיב נכונה, אכן הימים שבינתים ימי המעשה והמועדות הפסיקוני עד עברם. והנה אנכי עודני עושה כה וכה (כי רבו מאד טרדותי בפרט בימים האלה ימי תשלומי שכר הדירות וחלוקת כסף שנכנס בימים האלה) והנה הצבי גליון ב' מש“ז לנגד עיני ותחת אשר קויתי למצוא בו מענה נכונה מאתך להסיר הדבה ההיא והנה בו מאמר חתום מאת מ' א' בכור ס”ט והוא עוד מאשר ומקיים הדברים אודות הדבה ההיא. לא אכחד כי באף ובחמה ובקצף גדול השלכתי הגליון מעל ידי ונשבעתי ואקיימה להוכיחך בכתב נגד כל קוראיך. ואשאלך, הן בתוככי ירושלם לפנים מן החומה אנחנו נמצאים ונהירין לנו שביליה, קרא נא לי בשם מי המה האנשים אשר עליהם תצדק בדבריך האמורים במאמר הנ“ז ובזה”ל, “ובארצנו הקדושה המומרים והמסיתים יכהנו פאר והמה ראש וראשון לכל דבר בעדתנו וכו' וכו'”. עמוד על רגלך ובשם תקרא המומרים אשר יכהנו פאר או אשר המה ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. אוי לידים שכך כותבות. ומי הוא אשר טחו עיניו מראות עד כמה אנו מרחיקים ומתרחקים מאז ועד עתה בכל מיני התרחקות שבעולם מכל הכת הארורה ההיא, וכמה פעמים אסרו גדולינו את בית החולים שלהם, ובאמת הרוב היותר גדול שבעיר נזהרים ונשמרים ממנו עדנה. ומקריאת הרופא שלהם (שהוא נוצרי מבטן) לבית חולה מסכן אין ראיה כי אדם בהול על חולו המסוכן וגם זה רק בעת שאין למצא רופא מומחה אחר גם בממון. ומי לא ידע כמה גדרים וסיגים עשו גדולינו בעת שבאו פליטי רוסי/ ורומני‘, ומן הספינה פגשום המיסיאנארין וילכדום ברשתם. ובעת ההיא היתה באמת סכנה גדולה נשקפת לרבים מדלת העם שבירושלם בפתוח המיסיאן זרועות אהבה ואוצרות רב ומזון וצידה לכל נקשה ורעב. לולא הגדרים והסיגים שהשכילו גדולינו למהר לגדור בעד הפרצה הפרוצה הזאת. ובעת ההיא הדבר הזה נחשב לעון ולחטאת ליושבי ירושלם מאת כמה אחיהם שבחו"ל. אכן אנן בדידן בעזר ה’ יתברך עמלנו עמד לנו לשים קיר של ברזל בין בני ישראל ובין המיסיאנארין.

ואם אולי לא נקתה ירושלם ממספר אשר נער או שני נערים יכתבם שיש להם איזה התקרבות עמהם על זה כבר אמר ר' יהושע לחכמים בשעה שבקשו לגזור טומאה על כל העיר ירושלם בשביל עצמות טמאות שנמצא בדיר העצים ואמר להם ר' יהושע “לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו”. על כן עליך החובה אם שומר כבודך אתה לסגור דלתי הצביע בעד מאמרים בלתי טהורים ובלתי נאמנים כאלה, והיה לאות כי האמת אהובה לך כי את מכתבי זה תדפיס כמו שהוא, והגחלים הבוערות אשר מפי כתבי זה יגעו על שפתיך תקבל ברצון, אולי יסור עונך וחטאתך תכופר.

הצבי, ז' בחשוון תרמ"ו.

דברי העורך. מרוב הענינים לא יכולנו לענות על דברי המכתב הזה, ובע“ה בגליון הבא נשיב על כל טענות סופרנו הבנכבד. גם באו לנו עוד מכתבים ממליצי ישר בענין הסופר המומר, אך שמענו כי אחדים מנכבדי עדת הספרדים אשר נגעה יראת ה' בלבם משתדלים להסיר החרפה הזאת מעל קהל ישראל בירושלם, ונחשוב כי לע”ע דברי מליצי הישר מיותרים, ונחכה עד השבוע הבא ².

איגרת אל עורך “המליץ”

ב“ה. ירושלם עה”ק ת“ו, ז”ך אלול תרמ"א.

אל מעכ“ת הארז הרם מו”ל “המליץ”, שלום.

הגליון 32 ממ“ע “המליץ” הרעיש את לבב יקירי ירושלם, ובו ביום נשאלה שאלה זו מאת הרבנים הגדולים והגאונים וראשי הכוללות, אם יצא מתחת ידי מי ומי מהם מכתב אשר נתן החברה הנכבדה כל ישראל חברים, לחרם ולקללה ח”ו, כאשר יאמר הארז, אשר בעבורו לבש קנאות ונפשו גחלים תלהט, ויקוב את הרבנים הג' ראשי הכוללות בשם, סקריקון, ראשי בני בריוני, צעאלאטין, הררי געש, הררי שרפה, ועוד שמות כאלה, ואמר כי על אלה תאבל הארץ הקדושה ולא תוכל לעולם לבא לכלל יישוב, וכו' וכו' – ויענו הרבנים קול אחד ויאמרו מעולם לא יצאו מתחת ידם מכתב כמכתב אשר מתאר “המליץ” (ובכל לשון של בקשה. נמחק) ¹, ומבקשים שיותן המכתב ההוא להדפס בשערי “המליץ”, כאשר אמר, עם שמות החתומים תחתיו באותיות גדולות, ועוד המה מבקשים לשום עין בוחנת אם לא יד יודעת זיוף שלטה במכתב ההוא – ואז ינקו חפי פשע מפשע רב.

הן אמנם, העריכו הרבנים הגאונים, מו“ה יהושע ליב דיסקין ני' שהיה אב”ד בחמש ערים גדולות ברוסיא, וזרח משקלא“ב לנו (ר"ת מעזריטש, שקלאב, קאוונא, לאמזע, בריסק) ומו”ה שמואל סלאנט ני‘, אב“ד ור”מ לכוללו [צ“ל לכוללות] אשכנזים פעה”ק ת“ו יותר מארבעים שנה, ומו”ה משה נחמי’ כהניו ני‘, אבד"ק חאסלאוויטש. שלשה מצוקי ארץ אלה, העריכו ביום ח’ אב העבר מכתבים לגבירים יראי ה' הגדולים במדי' רוסיא, אשר בהם, בקשו ברוח חן ותחנונים, להשאיר את ירושלם נהדרת בהדרת קדושת התורה והיראה כימי עולם, (ותהי נהדרת בהדרת השיבה החופפת עליה. נמחק) ותהי הארץ הקדושה כירושת פליטה לשרידי דרכי אבותינו מעולם, ולבלי התחבר בדבר התייסדות בתי ספר בארץ הקדושה, אל מחשבת עשירי פאריז ולונדון. כאלה דברו הרבנים הנז' בדברי חכמים אשר בנחת נשמעים, ובזכרם את החברה כי“ח, אמרו בפירוש, כי מגדילים לעשות בהרגישם בצער ואי כבוד כלל אומתנו, וראויים לשבח, ולא לגנאי, לברכה ולא לקללה. ומי שראה המכתבים ההם לא יאמר, כי הרבנים שבירושלם נתנו את החברה כי”ח לחרם. והעתק אותו המכתב מונח בידו של הרה“ג רש”ס ני‘, ולעיני הראהו שבוע זה, לידי“נ החה”ש המפואר מוהרי"מ פינס ני’, ואמר גם הוא, אין זאת כי אם יד מזייפת עשתה זאת. ועל כן, הרבנים הג' מבקשים (וחוזרים ומבקשים. נמחק), להוציא לאור (תעלומה, ולנוגה נמחק). צדק, ויתנוסס (קשט נמחק, וממעל לו כתוב), אמת. ואותו מכתב מיום ח' אב, מעשה אצבעותי הוא. והא לכם כתב ידי זה, שימוהו כה נגד המכתב ההוא, ואז יצא האמת לאור עולם.

ומדי דברי, חובה עלי להציל את כבוד ירושלם ורבניה מיד מחרפיה, ולהעיר את מעכ“ת, כי לא (נמחק זוהי וממעל לו כתוב) זה הדרך הישרה למודיע חדשות מועילות לבני ישראל, אשר תעודתו לאהבה את האמת ולשנוא את השקר, ולחבב את העיר הקדושה אשר כל בה חיי רוח תקות האומה הקדושה – על בניה. לא זוהי הדרך הישרה שיבור לו,לקבל לה”ר ממי שאמרו, ובשגם, מקלים שבקלים על אבירים שבאבירים, ולא טוב לארז להשען על קול “עלה נדף”, אשר לולא צמרת הארז תסוככהו, (כל רגל תרמסהו. נמחק) והארז, עוד לקח לו לדבר ברור, לידע ולהודיע, כי יד הרבנים בכותבי הפלסתר, והחרמות אגנובתא דכלבא. – והאמת טהורה ונאמנה, כי פעמים רבות שמענו כולנו פי הרה“ג רש”ס ושארי הרבנים הג' שליט“א, כי רק ידי ריקים ופוחזים מחרחרי ריב נוכלים וצבועים במעל הדבקת פתקי אווילים, על הקירות ועל הכלבים, [כך; ואוליצ”ל: הכתלים] ועד כה לא נודע אל נכון, מי המה אלה עושי עול. ואין לך אות גדול מזה. כי לא יד הרבנים עושה אלה, כי הדבר אשר נשה עפ“י הרבנים והבד”צ, כרוז יצא מלפניהם, ונעשה בגלוי ולא בסתר ולא יגורו מפני איש.

וה' יחדש עלינו ועל כל ישראל שנה טובה ומבורכת, שנת שלומים לריב ציון בפרט ולריב עמינו בכלל, שנה שישיב לנו ה' ששון ישעו, ועל הר ציון יראה בכבודו, בבוא כל ישראל, בב“א – כעתירת הכותב וחותם בפקודת הרה”ג.

המליץ, ב' בחשוון תרמ"ב.

א

בדרך התורה והמצוה!

ידידי רעי… הרי“מ שאלאמאן נ”י!

את הדבר אשר דברת אלי, ביום גשתך אל המלאכה, להוציא לאור את ספר “יהודה וירושלם”, והוא חקוק על לוח לבבי בצפורן שמיר, אותו אזכירך היום באזני כל קהל קוראיך. וכה דברת בתקעך כפך אל כפי, ושפתותיך נטפו מור: “ראה, אנכי נגש אל מלאכה כבדה ועבודה קשה והוצאה מרובה, בלי אדע אם תשוב אלי. כי קנאת כבוד אלקים ותורתו ועיר קדשו, חכמיה וכל יושביה תמימי דרך ההולכים בתורת ה' – כאש אכלתני, ובנפש לוהטת רשפי שלהבתיה השלכתי נפשי. והנני בבקשת עזר עליון, להתנדב לצאת המערכה, ולהיות לפה אל האמת אשר נאלמה דומיה. ואל חכמי התורה ותמימי היראה עמלים בכל כוחם להרים קרן ירושלים ויושביה, להם הנני להיות לפה, אשר עד כה שמעו חרפת מחרפיהם מבית ומחוץ, מאנשים העמלים להשבית מיושבי עיר הקודש את קדוש ישראל, ויחפאו דברי שקרים גלויים ולא יתבוששו, ואיש אין בארץ אשר התעורר לעמוד לימין הנעלבים האלה. כי כן דבר חכמי התורה ויראי ה‘, עד ארגיעה לשון שקר, ומה מנו יהלוך אם אלפי מחרפים יביעו ידברו עתק, הלא כוונתם ידועה וגלויה ושומרי נפשם ירחקו מהם. ופושעים אשר יכשלו בם, מי יתן והיה, כי יפרדו מעלינו ויאבדו מתוך הקהל. כה יאמרו תמימי ה’ בכל עת. ואולם, גם יראי ה' נלכדים בשחיתות האנשים הרשעים, והשתיקה מתקבלת כהודאה, ושם שמים מתחלל, וקרן ירושלם וחכמיה ירדה לעפר, – על כן קמתי ואתעודד להקדיש כל כחי וכל עמלי להרים קרן ירושלים, בהופיעי זוהר האמת לעיני כל רואיה מרחוק. ולא תשמע ירושלם עוד קול אויב מנאץ ומנבל, ותשים יד לפה. ומעט מעט יכירו כל אלה בחוץ, אשר מיהרו להעתיק דברי הבוז והחרפות את תוך כתבי עתיהם, כאילו היו הדברים אמיתיים ונכונים – וידעי מי נאצו, ואת מי תמכה ימיהם, ובלי ספק הטובים והישרים שבהם, מהר ישובו באהבת האמת והשלום אל דרך הצדק והנכוחות. ופה הדובר נבלה מפה עיר קדשינו, שקץ ישקצוהו ותעב יתעבוהו, כי תועבה הוא. ואל חכמי התורה יאירו פניהם, ויבקשו אהבתם ויחפצו קרבתם, וירצו פועל ידיהם, אשר עד כה כל עמלם וכל מעשיהם בפועל לישוב ארץ הקדושה, אף כי היה ידוע לכולם, לא השמיעו ולא הודיעו כתבי העת ההם מפני סערת רוח השקר אשר יצא מירושלם, והתחולל בכל קרביהם. ועתה, אנכי בה' מבטחי! כי דברי לא ישובו ריקם ובימין ה' הרוממה יצליחו לעושת חיל – כאשר עם לבבי ולבב כל יראי ה' פנימה וחוצה. ואקוה, כי עוד לא כשלה האמת עדי כי לא תוכל קום, ועוד לא אבדה האמונה מלבב שלומי אמוני ישראל, עוד לא כבתה זיק האהבה לעיר קדשינו מרבבות אלפי ישראל. ובלי תפונה אמצא תומכים ועוזרים למפעלי מבית ומחוץ, בתמיכה רוחנית וחמרית. וספרי “יהודה וירושלם” אשר ראשיתו מצער, אחריתו ישגא מאד מאד, ישועתה לה'”.

ככל הדברים האלה דברת אלי בלב לוהט ובשפתים דולקות. ואנכי ידידך ורעך אשר לא נתתיך לגשת אל מלאכה כבדה כזו, לא מצאתי און לי עוד, כשמעי דברים המלאים כל קרבי, מפורש יוצאים מפיך בקדושה ובטהרה. חזקתיך אף אמצתיך במו פי, וכל עזר וכל משען אשר בכחי לא מנעתי ולא אמנע ממך בעזה"י.

ועתה את הדבר ההוא אזכירך היום, וכה אדבר: אתה אשר היית לפה אל “הרמת קרן עיר קדשינו בדרך התורה והיראה”, וגם מרחוק נראה לנו, כי קמה הרוח הזאת ומתחוללת בסאון ושאון, מקרב לב איש ישר ונכבד תמים לה' ולתורתו, אשר חפץ גם הוא בהרמת קרן עיר קדשינו בדרך התורה והיראה עליך חובה לקחת את ספרו אשר העריך על ככה, וידבר בו דברים נשגבים. והוא בעמדו מרחוק, וגם הריח ריח האבק ועפר המפוזר על שמי ירושלם לעיני הרחוקים, בלל תבן הרבה בתוך הבר, ואתה, קח את המזרה ואת הכברה, וזרה הלאה מה שיש לזרות ומה להבר, והדברים הטובים והנכוחים והאפשריים לקוח לך וטהרת אותם. ואל תשא פני איש אשר תפגוש על דרכך דרך הקדש. כי אם בשפת חנף תכסה על עשירים ושועים, תקל בזה בכבוד התורה והיראה, והיית תועה מדרך האמת, ונכוחה לא תוכל לבא.

אם לי תשמע, הנח כעת מענין התיסדות “ישוב ארץ הקודש”, אשר מוכרח להתעכב כל ימי המלחמה [בין רוסיה לתורכיה] ועוד חזון לדבר בה, וגם לעשות בע"ה. והעל את המכתב מהלברשטאדט על ספרך ודבר בו. ולא תמנע מלהודיע את כל הטוב(?) אשר צמח וצומח עד כה “להרמת קרן ירושלם בדרך התורה והמצוה” בהתיסדות מהקאלניה שביפו [מקוה ישראל], אשר יכולה היא להיות לכבוד ולתפאת בעיני אלקים ואדם. אבל רק יכולה ולעת עתה רחוקה מזה, כי לא התחברה אל תופשי תורה ויראי ה' ¹להפריש תרומות ומעשרות – יאמרו משגיחי המקום ההוא – אך למותר, אחרי שנמצאו נערים כהנים ולויים באוכלי שולחנם. אוי לאותה בושה! כי כל ישראל יושבי ערי הקודש ישמרו מלקנות מהפירות והתבואות ההם, כי טבולים הם לתרומות ומעשרות. ועוד מהפעולות הטובות, אשר יסדו עשירי אירופא בקודש, ומבלי השגחת חכמי תורה מפה, ורק אין יראת אלקים במו, יזרום עיר קדשינו כמו דוה. ואתה אל תירא גם מלקרא בשם מפורש את כל פעולה ומשגיחיה, כי לכך נוצרת ולכך נוצר ספרך אשר הוא לפה ליהודה וירושלם.

ומראש אומר לך, כי אם תירא מפני איש מאלה, אשר ראינו מהם התנגדות גדולות אל התורה והמצוה, וראינו מהם מעשים בפועל, כי שוכרים אנשים להרוס בעיר קדשינו שתות התורה והאמונה, – אם כוונתם רצויה להרוס על מנת לבנות, או אינה רצויה. ה' יראה ללבב, ואנחנו הרואים פעולתם לעינים – אם יעלה מגור בלבבך מפני עשרם וכבודם, או אם אחרים אשר יקוו להשיג ישע מהם, יניאו את לבבך מלדבר בם, ולא תוכל על ידי כן לבקוע חלונות רבות, אשר בהם תאיר נר לדבריך ותסול מסלות שמש ואור בלבב ישרים – אם כה תעשה ח"ו, טוב לך לחתום ספרך ולבלום פיך. כי האמת לא תתן את כחה לך, ולא תסך לך אם תט אשוריך ממעגלותיה גם כחוט השערה. ראה הזהרתיך בשם האמת והצדק, בשם האמת והאמונה, ובשם אלפי ישראל תמימי דרך.

יהודה וירושלם, י“א בתמוז תרל”ז.

ב

כבוד ידיד נפשי, הרב החריף, גדול בתורה, יקר רוח ואיש תבונות ירא ושלם מוהר“ר יואל משה שאלאמאן נ”י.

על בשורה כי בא[ה], כי החילות להוציא לאור מכתב עתי בשם “יהודה וירושלם”, להעיר לבבות טהורות אל חמדת הקודש, להרים דגל התורה וכבוד חכמינו – שמחתי גם אני, כאשר ישמחו כל יראי ה' ותופשי התורה.

מה אומר לך רעי יקירי ומה אתאר לך את רגשות נפשי – בעת קראי אמריך כי נעמו – המאמר הנכבד “מטרת המו”ל", בו חזיתי הגיון לבבך והמית רוחך הטהור אל אדמת קדשינו, ארץ הרתך וילדתך, גם גדלת על ברכי התורה, בצל חכמיה רבניה וגאוניה. האמן לי רעי יקירי! כי לא שבעו עיני ולא מלאו אזני מקריאת מאמרך כעשר פעמים, ובכל פעם הוספתי להתענג על דבריך היקרים, החוצבים להבות אש ומעוררים רגשי התשוקה הטמונה בלב עמינו. רוחך הטהור יפיח ויעורר זיקי אהבה להלהיב לבבות נדחי ישראל בכל תפוצותיהם, לקרבם ולאחדם בעבותות אהבה ולכונן כל פעולתם למטרה אחת קדושה ונשגבה, להרים דגל התורה והיראה ולהצמיח קרן אדמת קדשינו, לראות את בני ציון היקרים כתפארת אדם המעלה, קשורים בעבותות דת קדשינו ואחוזים בחבלי אהבה לנחלת אבותינו.

אתה – ברוח דעת ורוח אמת תגול מעל עיר קדשנו ומעל חכמיה חרפת מחרפיה, אשר לדאבון לבנו רבו מגדפיה, יען כי בתורה בחרו ויען כי השליכו משכנותיהם ובתי מנוחתם בחוץ לארץ, ויבחרו לחבק עפר אדמת קדשינו, לשפוך רוח דעת את ה' ותורתו בכל חוצות עיר קדשינו, ומתאבקים עם צוררי תורתנו, וכל חפצם ומגמתם – לראות את רוח היהדות שפוכה על הרי ישראל וכמהים לראות את עם הקודש עובדים את ה‘, הולכים בחקי התורה, ומגדילים ישוב אדמת קדשינו בהקמת חברות יקרות מלמודי ה’, לבוני בתים ועבודת האדמה, למען תתעטף אדמתינו הקדושה ותתכסה במלבושיה כבוד, תחבק את בניה היקרים, אשר דת קדשם בידם, תפרח ותגיל בכל מחמודיה, אשר היו לה מימי קדם.

מטרתם הקדושה הזאת – העירו עליהם קנאת בוזי דת קדשינו, החפצים בהתגלות לבם, וכל מגמתם לטעת זמורה זר, חוקי הרעפארעם גם על הרי הקודש ולכבוש את הגבירה בבית תענוגיה. מה אעידך גדולי ירושלם? ומה אדמה לך גאוני בת ציון? זבובי מות יבאישו שמן רוקח, וברוח כזב יעיבו על הררי קדש. אך לא לעולם העבים יחשיכו לנו זוהר קרני השמש. רוח צח שפים תנשב וענני עלטה כלו וילעו. דבר אלקינו יקום לעולם! ועד ארגיעה לשון תרמית. האמת תתן קולה! וכזב ושקר יחדיו מפניה יבהלון, וברוח דעת ומתק שפתים, אשר חננך ה‘, תערוך לפני קוראיך היקרים שלחן מלא דשן מכל טוב ירושלם. תראה לכל אחינו אשר בחוץ לארץ פעולת יראי ה’, העוסקים בכל לבבם בישיבה של אדמת קדשינו, מיסדי חברותיה היקרות. תגלה לעין השמש מי המה הבונים, ומי הסותרים, מי המה השרידים אשר יקריבו את נפשם וכל מחמדיהם כליל על מזבח ארץ נחלת הקדש, ומי המה הנושכים בשיניהם, וקראו שלום. וידעו אחינו בחוץ לארץ ביד מי הושיע ה' את אחיהם, להשכינם בנאות שלום, וזרוע ה' על מי נגלתה, להרים ולהרחיב גבולי עיר קדשינו על הרי ירושלים מסביב. ויבינו ויבחנו, כי יד ה' גברה על יראי ה' לטוב, ועוזו ואפו על כל הנחרים בו – ישרים ישכנו ארץ! יבנו בתים יטעו כרמים! ובוגדים יסחו ממנה. אלה, וכאלה, אקוה ככל יראי ה' פה עיר הקודש, כי רב כח למכתב עתי זה להביא תועלת לאדמת נחלת אבותינו.

אמנם אם אל טובך והצלחתך אשים לבי, באשר אני ריעך, צר לי מאד, כי העמסת עיך משא לעייפה. גם כבודך וערכך נעלה מלהיות ראדאקטאר, ומה גם לעת כזאת, אשר ירדה האומנות הזאת, ותשפיל לשבת את נערים מנוערים. על כן בצדק חכמי התורה ישאלוך, מה לך אצל מעריכי מכתבי עתים? כלך אצל שכמותך, אל לימוד התורה בבית הכנסת, בהטיפך אמריך כי נעמו בגמרא, פוסקים ותוספות יום יום לפני חכמים וזקנים, כאשר עשית עד כה. נקל להמלאכה הזאת לשים על רוב טרדתך נוספות, ותורתך מה תהא עליה? – כה יהגה גם רוחי מאהבתי והכרתי אותך מנעורינו – זה שלשים שנה – ורחמי עליך יתאפקו. אך גם זאת אשיב אל לבי, הלא כל אלה גם ממך לא נכחדו. ואם אתה בעז אהבתך וקנאתך לירושלם השלכת אחרי גוך תועלתך הפרטי, ותבחר להעלותה על מזבח אהבת חמדת כל מחמודינו – מי זה יפריעך? או מי יאמר לך מה תעשה?

ימין ה‘, היא תסעדך ותורך נוראות. לך בכחך זה להעיר ולעורר, להלהיב לבבות טהורות בצוף דבריך, ואקוה כי יראו ישרים ויתמכוך, נבונים ויעזרוך. ואל תכונת מטרתך יקלעו גם המה במאמריהם, אשר יטעום על ארץ רחבת ידים, אדמת יהודה וירושלם. ואם לעצתי תשמע, לא תדפיס שום מאמר אשר כותבו יסתיר שמו בין נקיקי הסלעים והפחתים בראשי תיבות וסופי תיבות, עקודים נקודים. כי באלה לא יחפצו יראי ה’.

גם זאת איעצך, לו תשמעני. אל נא תעריך מלחמה את בוזי התורה בחום לבבך. היה אתה לעם כמים קרים על נפש עייפה, להחיות רוח נרדפים ולחזק לבבם ללכת במסלת הקודש, הרמת דגל התורה, המלאכה והעבודה והישוב, ואז תצליח דרכיך. יראו שונאי חכמים ויבושו, וישימו יד לפה. יסגו אחור ויכלמו, ויחדלו משחיתותם, – וקרן אדמת יהודה וירושלם כדשא תפרחנה.

יהודה וירושלים א. תרל"ז.

בעזה“י. פעה”ק ירושלים ת“ו. כ”ה אייר תרמ"ג.

לבעל המגיד!

גם לעדת ישראל יושבת ירושלם היה יום שמחה יום שנתן כתר מלכות בראש הקיסר האדיר אלכסנדר השלישי יר“ה. ומיד בהגיע הבשורה מאת השר הקונסל לממשלת רוסיה שבירושלם להרבנים הג' מו”ה מאיר פאניזיל ומו“ה שמואל סאלאנט נ”י צוו לכבד הלילה ההיא באורים מסביב לנזר בית הכנסת הגדולה בית יעקב, ממעל לגגו הגבוה והנהדר בקדש. ובו ביום שהלכו כל גדולי העמים והממשלות שבירושלם לבית הקונסול להראותו אותות שמחתם, הלכו גם גדולי עמנו, שני הרבנים הגדולים הנז' ועמהם מגדולי חכמי העדה, והקונסל האיר פניו אליהם וקבלם בכבוד והדר, והמה ברכו את הקיסר האדיר ואת אשתו הקיסרית ובנם יורש העצר יר"ה. ואף הוא והנלוים אל משמרתו ענו אחר ברכתם אמן.

והרבנים בקשוהו במכתב לבא גם הוא אל בית הכנסת של בני ישראל לשמוע ביום ההוא אל הרנה ואל התפלה בעד שלום הקיסר וממשלתו. ויענם, כי ביום ההוא הוא טרוד לקבלת פני הבאים אל ביתו, והיה זה ביום מחר, ויהי כן. וביום אתמול, אחרי הוכנו כל ההכנות הדרושות בבית הכנסת בית יעקב בכל פאר והדר, וקהל גדול באו בו, חוסי בצל כל ממשלות תבל, ורבני הספרדים והאשכנזים בראשם, ויבאו משנה הקונסול ומתורגמנו בשם הקונסול וארבעה סריסיו עם גולות הכסף אשר בראש מטיהם צועדים לפניהם – אל תוך בית הכנסת, ונרות רבות דולקות מפארות את הבית הגדול והמפואר בגדלו ובגבהו ובכל כבודו. ובבואם השמיע הש“ץ קולו עם להקת משורריו, ובברכת הנותן תשועה ברך את הקיסר אלכסנדר השלישי ואת הקיסרית הגבירה ואת בנם הנסיך ניקאלאי, ובברכת הנותן תשועה שנית ברך את הוד מלכות השולטאן עבד אל חמיד השני יר”ה, ואת הפחה ראוף פאשא ואת כל שרי הממשלה יר"ה, והרב הגאון ר' שמואל סלאנט התפלל לה' בנוסח התפלה שנסדרה בו ביום לכבוד שימת הכתר, וכל העם ענו אחריו אמן, ושני יועצי הקונסול לקחו בידם את גליוני נוסח התפלה.

המגיד, כ“ב בסיון תרמ”ג.

ב“ה פעה”ק ירושלם ת“ו כ”ה מרחשון תרמ"ה.

שלום וברכת למעלת כבוד החכם הנכבד דורשת אמת וצדק מו“ה דוד גארדאן נ”י.

רעיון ישא“י אשר הגיע כלפ פני כתבי העתים למרום קצו ויום מלאת מאה שנה של השר הצדיק החובב ארץ הקדושה יותר מגופו הקריב את קצו של הרעיון הזה עוד ביתר שאת ויתר עז. הרעיון הקדוש הזה, שכולנו נושאים את נפשנו עליו, חסר ידיעה אחת, מביאה לידי מעשה ופועל אחד, והידיעה הזאת לא תוכל לצאת כ”א מקרבת המקום הזה, מתוככי ירושלים. וממי? מהמעמיקים עצה בהרעיון הזה מצד אחד, ומהעוסקים בצרכי צבור, ומתוודעים אל הרשות והרשות אליהם מצד שני – ואנכי אשר כמעט רק אני בעצמי נמצאתי האיש אשר יתלכדו בו גם שניהם יחד, מצאתי חובה עלי להודיע לאחי אלה אשר תשתפך נפשם אל חיק הרעיון הזה את הידיעה אשר רכשתי ואשר מבלעדה כל עמל חובבי ציון וכל הכסף והרכוש וגם הנפש, הנכנסים בענין הזה, הם ח"ו יאבדו והמחיצה של ברזל תעמוד (אף כי לעיני חובבי ציון תתראה כקורי עכביש אשר יתמעך בנגיעת אצבע קטנה). ובכברי בכברה אתהאנשים העוסקים בענין הזה, שאוכל לסמוך עליהם, על אמונתם וישרם ועל חכמת לבם והשכלתם, ועל כחם ואילותם, ואשר עוז בידם להוציא לאור את עצתי הנחוצה, ומבלי אדע אנשים הרבה רק אותך אדוני גארדאן מצאתי לבטוח ולסמוך, כי תדע לכלכל את הדבר בחכמה ובדעת.

וזה הדבר. הלא תדעו כולכם, כי אדוננו השולטאן ושרי ממשלתו אשר בקאנסטאנטינאפאל לבם באמת אך טוב לישראל, והשר הסוגר את ארצנו הקדושה בפני ישראל, הוא אחד יחיד הפחה בירושלים, הוא הנהו גדול מאד בעיר המלוכה וחותנו הוא מרואי פני השולטאן ויועציו הנאמנים, והפחה הזה הצטיין מכל אשר לפניו,…… והוא פקח ודעתן גדול, ואלה שעמדו לו להשאירו על כנו זה שמנה שנים, בעוד אשר הפחות שלפניו לא עברו על..¹ שלהם שתי שנים, ורובם לא הוציאו שנתם. וכל הימים אשר מתורגמנו היה איש עברי מאחינו, ה' קריגער, לא היה הפחה הזה עוין את היהודים, וידבר אתם טובות. אכן מאז הסיר את קריגער, וה' קריגער רב אתו בדברים קשים, נהפל לבו לשנוא את כל בני עמנו, ומאותה שעה ואילך עינו צרה בבוא איש ישראל לקנות קרקע כל שהוא, ואם ישראלי יקנה, יעשה כל מה שבכחו ויותר מכחו, כדין ושלשא כדין, לעכב ולמנוע, ולא אחת דבר בפומבי: “עוד מעט והישמעאלים כלה גרש יגרשו מן הארץ, היהודים יירשום וישבו תחתם”. ומאותה שעה ואילך הוא יושב וחושב מחשבות יום יום להבאיש את ריח היהודים בעיני הממשלה,…² יכול להתושבים, עמל ויגע לסגור לכה"פ שערי הארץ בפני החדשים.

וראשי עדת הספרדים דפה עה“ק, שהם באמת אנשים חכמי לב ויראי אלקים, בכ”ז לא יוכלו לאהוב את האשכנזים באהבה גמורה וחבה יתרה, כי הם – הספרדים – רואים את עצמם תושבים ואת אחיהם האשכנזים כגרים, ובראשונה היו האשכנזים כפופים כאגמון תחת כפות רגליהם, עד שגם כתובת אשה לא… ³ שתכתב שלא על ידיהם, ומכש“כ בטביחה ומכירת בשר, ומכש”כ בקבורת מתים, הכל היה תחת ידי חו“ר הספרדים הי”ו.

ולמן היום אשר מנהלי כוללות האכשנזים הפרידו א“ע וקנו להם שדה לאחוזת קברות לבדם ואח”כ עשו להם גם מקולין בפני עצמם, ובקושי גדול ובמלחמת תנופה עלה בידם להוכיח כי גם האשכנזים זרע ישראל הם ושחיטתם מותרת לישמעאלים, מובן, כי מאותו היום ואילך לא נתוספה אהבה בלב הספרדים אל האשכנזים, ובהזדמן איזה מקום או דבר שיראו לטוב להם להבזות את האשכנזים לא מנעו את עצמם, כי עברתם על כסף ההכנסות שהלך מאתם שמורה נצח. ויהי כראותם את פני הפחה כי אינו להם כתמול שלשום וכי נהפך לבו מאוהב לאויב ומבקש רעת כל היהודים, (כנראה) אמרו לבחור ברע במיעוטו, ויחבלו תחבולות להפקיע את עצמם מכלל שנאת הפחה ולגול אותם על ראש האשכנזים לבדם, ופתאום בצבץ ענין חדש אשר לא נשמע מעולם. הנה בתשלומי כסף הגוגולת הנקרא יאמרו, כי הוא שבשתא כיון דעל על, וכמה מרואי פניו אמרו לנו, תדעו, כי הפחה חורש רק רע עליכם, ואחרית ישוב האשכנזים באה“ק – אם הפחה יאריך ימיו פה על משמרתו – מי ישורנה. ובין כה וכה, אין לך יום ששולח הפחה שלוחים למצוא את אלה אשר מקרוב באו, למהר לשלחם מן הארץ. בואו ונחזיק טוב לאותו הדבר, אשר…⁴ או חרש או עור, כי הדבר ההוא מרקד בין עיניהם ובין אצבעות ידיהם של שלוחי הפחה, וב”ה, כי עוד לא תמנו. ..⁵ איש אחד, אבל מה שיהיה מחר לא נדע! – מכל הדברים האלה ודומיהם, הגלוים ושאינם גלויים, ניכר ונראה, כי גם עצת הספרדים באמצע, לגול שנאת הפחה מעליהם על ראש האשכנזים לבדם, וזה פריה, כי השנאה שנשרשה בלב הפחה גמלה וניצניה נראו בכל פרט ופרט, וענפיה ארזי אל נוקבות ויורדות בכל מעשה שעשו ועושים מבני האשכנזים להגדיל ישוב הארץ. ושנאתו עושה את שלה להרוס ולנתוש, ומלבד שלא השיב ידו מבלע, עוד ידו נטויה, ולבו מלא מחשבות עמל ואון לקעקע וכו' ח“ו. והשנאה שהוא מדבר בכל עת ובכל שעה באזני כל רואי פניו ושומעי דבריו רב ועצום כחם להשירש השנאה בלב כל השרים ועם הארץ, ועל מי? על האשכנזים! והאשכנזים אין להם לא חכם באשי מאושר מהממשלה, ואפס עצור ועזוב. – וגם זו מן ההוכחות כי יד הספרדים באמצע, כי גם החכם באשי בקאנסטאנטינאפאל הר”ם הלוי הי“ו, כשכתבנו אליו מכתב בחתימת ידי רבני הספרדים והאשכנזים יחד, וגם הרה”ג הר“ש סאלאנט נ”י חתום עליו, אודות סגירת שערי א“י, והוא השיב מכתב ארוך, שבאה העתקתו במ”ע החבצלת, מלבד כי לא הזכיר בתשובתו את שם הרה“ג רש”ס, נ“י, כי עוד גם בפירוש דבר במכתבו בזה”ל: " כי אלה האשכנזים היו בעוכרינו“, והדברים האלה אינם שלו, כי נתונים המה לו וממקום קדוש יהלכו, וגם בעמדו לפני שרי הממשלה לא בקש כ”א בעד ילידי ארצות תורגמא, והאיסור על בני רוסיא ורומעניא בתקפו נשאר, וגם אחד מחו“ר הספרדים דפה שאל את אחד מחו”ר האשכנזים בבואו לפניו שנית זה לא כביר בבקשה לכתוב מכתב אודות החדשים שיש בהם אנשים זקנים ונכבדים, לאמר: “אנחנו – טוב איפא – נכתוב ונבקש להעביר את רוע הגזרה, אבל במה נמנע את ריבוי האשכנזים מארצנו?” וכו' וכו'. ועל טע“ג שכתב דרב דפה על ככה להר”מ הלוי לא בא כל מענה. היוצא לנו מכל הדברים האלה, כי כל העמלים ברעיון ישוב האה“ק עליהם לשלוח לקאנסטאנטינאפאפל איש אחד מורם מעם, היודע לדבר בלדון הקודש ושפת צרפת, למען ידע לדבר עם החכם באשי בלה”ק, ושלא יצטרך למתורגמן, וידע לדבר עם שרי הממשלה, והאיש ההוא לא יצא משם עד אשר יאיר עיני החכם באשי ועיני שרי הממשלה, כי אך שוא יחשדו את האשכנזים הנמצאים בירשלים או הבאים שעריה לעבוד עבודה בשדה להביא טרף לביתם, שהם עם רמאים ורמאות יפרידו וכדומה מהחטאים והפשעים שהפחה מושל ירושלים דובר עליהם יום יום באזניהם.

קצרתי במקום שראוי להאריך. וככה הנני אומר בקצרה, מתוך ידיעה ברורה הגלויה לפני, בשביל שאני, העוסק בבנינים ובמכירות וקניות קרקעות, עומד בכל עת בשערי המשפט, ואני הוא שהייתי בין שלוחי האשכנזים ובאזני דיבר כל דבריו הנ“ל ואני הוא שהשבתיו כי לא כן הדבר ושאלתיו מה עול נמצא בהאשכנזים שבירושלים מיום שתו על כסאו פה וכו' וכו' וגם אנכי מצד משמרתי בכולל, הנני עמל בכל עת בהדברים הסותרים את רוע הגזרות – והרבה דברים יש שניתנו להאמר בע”פ ואינם רשים להאמר בכתב. – וע“כ, אם את הדבר הזה, לשלוח ציר אמונים לקאנסט', ולא ברעש כי אם כל מה שיוכלו להסתיר הדבר יסתירו, תעשו, – אז תלכו בעזה”י לבטח דרככם דרך הקודש, והארץ נשמה תעבד, וכל זמן שאינם עושים הדבר הזה, דעו, כי כל מה שאתם מרבים בשלהבת… ⁶ תרבה ותפרוץ שלהבת השנאה בלב הפחה והשרים ועם הארץ. ופתח-תקוה עומדת עי“ז ח”ו על פי פחת, כי הפחה לטש עיניו [אליה שלא] לטוב, כ“א להרוס ח”ו, ועמה יתר הקולוניות, ומי יודע אחרית ישוב האשכנזים פה, באין להם שוטר מושל וקצין אשר לו יד ושם בשערי… ⁷ והאורב יושב לו ממולו, מקרב אחיו. יבואו נא הדברים האלה בלבבכם, ותקבלוהו ממי שאמרו בידיעה עמוקה ובלב נשבר.

(מתוך כתבים לתולדות חיבת-ציון וישוב ארץ-ישראל, ערוך על-ידי א. דרויאנוב, חלק ראשון, תרע"ט, מס' 143, טורים 323–318.)⁸

אל מכתבו של יוסף ריבלין צורף מכתב מאת י"מ פינס (מובא שם, טור 3232) וזה לשונו:⁹

כבוד ידידי הרב וכ“ו כמהורד”ג

נ“י מו”ל המגיד.

עיניו לנוכח יביטו דברי סופר הכוללות הר“י ריבלין נ”י אשר כתב בחום לבו דברים כנים ונאמנים, כי אמנם קטב האנטיסימיטיזם הולך ומתקרב אל העיר ההיא לשחתה וסכנתו עצומה מאד, כי התחפש בבגדי ת“ח לאמר לא על היהודים חמתי כ”א על האשכנזים (בשם ההוא יכנו התורקים את היהודים מכוללות האשכנזים), ומי יודע אם לא יעלה בידו חלילה לשים פדות בין אחים ולאמור כי כל חוקי הממשלה לטובת היהודים לא נאמרו אלא על הספרדים. סוף דבר הבו עצה להסיר אך המכול הזה מדרך הישוב, ולתכלית זה על כל חובבי ציון לבא בעצה אחת לשלוח מתוככם איש אחד היודע למצוא דרך בהנתיבות הסבוכים אשר בחללה של הרשות * * * [חסר במקור].

והנה אך למותר להזהירך שנית לבלי תפרסם הדברים האלה במכתבך העת, כי עלולים הם להזיק, אבל עצתי היא כי מכל הדברים אשר שמעת תוציא תמציתם ותדפיסם בתור מכתב חוזר (צירקוליאר) לשלחו אך לאנשים אשר יש כח בידם לעשות דבר מה בענין הזה, אך לא לשום איש העומד מחוץ לחוג הפועל. ואם הוקם דבר אחדות חבורות חובבי ציון למרכז אחד עפ“י הפראגראממע של ה' שפ”ר אז אין לך לעשות דבר כ"א למסור המכתבים האלה לידי הועד המרכזי. וידעו כי לא יהיו ידים לפעולתם עד אם עשותם אשר יעצנום זה * * * [חסר במקור].

והנני ידידו דו"ש

יחיאל מיכל פינס.

בעזה“י. ירושלים ת”ו. ג' ניסן, שנת: “כח מעשיו הגיד לעמו” לפ"ק.

לכבוד הרב “המגיד” שלום!

הנה הא הואלנו לבא שעריך בתודה אף גילת ורנן בגמר הבתים ארבעה שהם שמונה, הבנוים לתלפיות על חלקת נחלתנו על הר ציון ת“ו , להרנין כל ישרי לב הששים אתנו משוש בקוממיות חורבת הר ציון ששמם, וזלים זהב לתת לידי עושי המלאכה הזאת אשר להם נאוה תהלה. גם לבשרם בכל עת אשר בשורה מוצאת, ואם כי המרחק יבדיל בינינו, אתה תהי לנו לפה. גם היום חלילה לנו מלכחד מישרי לב המתנדבים בעם, כי ב”ה כהתמנו כל מעשה הבתים הנ“ל והצבנו דלתים ובריח ובתי זכוכית בחלונותיהם, החילונו לחפור לייסד הבתים אשר ידנו אוחזת בעבודתם סמוכות להבתים הנ”ל בפאה אחת, על גבול נחלתנו לפאת נגב, פה יעמוד הבית: “נוה שלום” הנודע. ובחפרנו בתחתיות הארץ, מצאנו מחיק הארץ ולמטה כשלש אמות, בנין מוצק, חומה בצורה, כן ביסוד הראשון כן ביסוד השני, נמשכת מתחת לארץ מנגד לחומת העיר הקרובה אליה, אך דרך הרבים מפסקתן, ועליה יכונו הבתים אשר נבנה בעזה“י, כי יסוד מוסד הנהו. וביום השני בשבוע זאת, ער”ח ניסן, באו השרים הגדולים, השר, גענעראל הקרנזול עסטרייך, לענק פאן וואלפסבערג יר“ה, והשר הקונסל ממדינת פרייסען” Dr. Rosen ריטטער מערהרע ארדען והשר Eduard de Bary ריטטער – לבקר את חלקתנו, ובראותם החומה הנמצאת, שפטו כי אין זאת רק החל, כמ“ש [”חל וחומה“] (איכה ב, ה) ונאמר “בין החומתים” (ישעיה כב, יא), וצוו לחפור ממולם הרחיק מעט, לדעת אם חומה היא או בית, גם בחפרנו מעבר השני, מנגד לקצה הבית האחרונה הרחק ממנה כארבע אמות אשר עד שם ימשך הבית אשר נבנה, מצאנו אבנים גדולות ועצומות מאד, גם מרצפת אבני שיש שכיות חמדה, ונראה כי הי' עופל ובחן ומקדש מלך*. קוה קוינו כי חפץ ה' בידינו יצלח, והוא יעזרנו ע”ד כבוד שמו לבצע את מעשינו ולקומם חורבת הר ציון, וחסדי אחב“י לא יכלאו ולא ימנעו מתת רביבי ברכותיהם ותרומת ידם. ותשועת צדיקים מה', ויעזרם ויפלטם ויושיעם, ויזכו לראות בטוב ירושלים בבי”י.

הכ“ד חו”ר פקידי ומשגיחי ניני בתי המחסה על הר ציון ת"ו.

גם אני מדי אחזי בקצה החרט אשר בין אצבעותי להקריב אל שערי המגיד דברי הגבאים והאמרכלים על בניני בתי המחסה הנ“ל, תדרכי נפשי עוז להעלות עה”כ את כל יקר ראתה עיני ועיני כל העם הגרים בעירה“ק ת”ו. בשבוע זה ביום השני כחצות היום כצאתי את העיר בקרב ההמון הרב, אשר יצאו לקראת הוד כבוד הנסיךהגדלול האדיר, פרינץ עדוארד יר“ה, בן המלכה וויקטאריא המעטירה מלכת בריטאניא יר”ה. אשר נראה בכבודו על הררי ירושלים עם אחוזת מרעיו שרי ענגלאנד הפרתמים יר“ה, והפחה הגדול מושל העיר והמחוז ושריו קדמו פניו הרחק מן העיר, ואלה יצאו מן העיר כל שרי הקונסולים ועבדיהם וכל שרי החיילים ושרי האלפים ושרי המאות וחילותיהם רוכבי סוסים, כולם עוטרים את המחנות בכבוד והדר, וכל מלא אורך הדרך, נצבים אנשי חיל מזוינים מימינם ומשמאלם והוד הפרינץ ושריו והפחה והשר מיסטער פין קונסול ענגלאנד יר”ה עברו בתוך וקני השריפה מורים ומשמיעים קולות וברקים, עד בואם אל המקום אשר איוו למושב לו. ויום אתמול יום הרביעי חלק כבוד לבני ישראל, והוד כבודו הופיע במקדשי אל, בבתי כנסיות אשר לאחינו הספרדים הי“ו, ובשעה רביעית קודם חצות היום (היא שעה עשירית למספר ארצות איירופא) בא הוא ושריו והקוסולים אל הבית הכנסת הגדולה והמפוארה אשר על חורבת רבינו יהודה החסיד שיע”א, והראה אות הכבוד לחורי יהודה ראשי העם הגאונים הצדיקים אשר קדמו פני כבודו. גם המה מיהרו וכבוד והדר עטרוהו, ויעל בכבודו על יציע המרבדים אשר רפדו מכון לשבתו. אז נגש הרב הש“ץ מוהר”נ הערץ נ“י אל העמוד, לנצח בנגינותיו בקול שיר לברך את המלכה יר”ה ובנה יורש עצר יר“ה, והטיב נגן עם להקת משורריו, ברכת הנותן תשועה למלכים, עד תומו, וראשי העם הקריבו לפניו את מכתב “הוד מלכותו” אשר העריכו לכבודו, והקשיב לכל הכתוב, גם עיניו אל גברי מרום בית הכנסת ועל יפעת תפארתה, ומשם הלך עם אחוזת מרעיו אל עי ציון ת”ו. – מהרה מלך מיפיו תחזינה עינינו בירושלם נוה שאנן, אז יגל יעקב ישמח ישראל, אלה דברי הכותב בפקודת הגבאים והאמרכלים שי'.

המגיד, כ“ט בניסן תרכ”ב.

א

לכבוד עורך הצבי¹.

שבוע העבר הואיל בעל החבצלת לשאלני שאלה גדולה מפני מה לא מלאתי אחרי פקודתם של כל הממונים אשר שלחו אלי בכתב, ולא נתתי מקופת הכולל לקופת עז"נ² את החוק הקבוע לה עשרה פראנקים לשבוע.

על שאלה כהוגן אשיב כהלכה. בראשונה, הן לא עלי לבד תלונתו כי אם גם על הממונה הנכבד אשר הפקידוהו הממונים לקבוע ישיבתו בבית הועד תמיד ואך על פיו יצא ויבא כל דבר. ואולם גם שנינו חלילה לנו מהמרות את פי הממונים בפקדם עלינו דבר. וגם הפעם לא מרינו חלילה את פיהם כ“א כמצותם עלינו עשינו, כי כן פקדו עלינו הממונים בחדש שבט התר”מ בכתב מפורש לאמר כל פקודה וכל פתקא מולדת חוץ, כלומר, שלא נמנו עליה הממונים בהכנסם לישיבה בבית הועד, אין בה ממש, ואין רשות לעשות על פיה מעשה אפילו כדי שוה פרוטה. כי אמנם בראשונה היתה מתקבלת בבית הועד כל פקודה אם בע"פ ואם בכתב מולדת בית או מולדת חוץ, אך משרבו האנסים שהיו מחזירים על פתחי הממונים לכבוש אותם בבתיהם ולהכריחם לחתום על נוסח שהביאו בידיהם, וראו הממונים שהדבר בא לידי פזור ממון עניים גם למי שאינם הגונים עמדו והתקינו מה שהתקינו.

ובדבר חוקת עז“נ, אמנם כי ביום שנוסדה החברה פקדו עלינו הממונים לתת לקופתה עשרה פראנקים בשבוע אך משך שלשה חדשים, ושמרנו פקודתם עד כלות חדש טבת תרמ”ד ומאז חדלה פקודתם ונחדל מתת והפתקא אשר אמר אמנם כי הובאה אלינו³, אבל מה נעשה, והיא מולדת חוץ. ולא זו בלבד, אלא שמיום שנולדה כמה פעמים נכנסו הממונים לבית הועד לישיבה ולא אשרוה לתת לה משפט מולדת בית. הלא בר הוא!

אף זאת לדעת, כי מאמר “חבית ודרקון” שבהמליץ ידי כתבתו, ולא לכבוד כ"א לכבוד החברה אשר רוצה אני בקיומה לפי מטרתה הסתרתי שמי, ועתה שנתגלה ⁴ חלילה לי מלחזור בי, והנני עומד בשמועתי.

ועודני קורא בשם נכבדי בני החברה שפירשו ממנה, אל הנכבדים שבועד החברה, שכבודם יקר בעיני כולנו באמת, כי תבחרו בקיומה של החברה. ואליכם חכמי לב ונקיי דעת אטיף מתוך לב חפץ בקיום כל דבר טוב שבירושלם, אם רק שומר הוא את תפקידו ואינו מפזר דרכיו, וכשאני רואה חברי נמנים לדבר מצוה וליסד חברה הנני נמנה עמהם, וחבר אני ב“ה כמעט לכל החברות ברב או במעט, ותנאי אני מתנה שלא יעשוני גבאי או מנהל, כי עתותי נתונות להכוללים ולחברות הבנינים, אשר מהם פרנסתי ופרנסת אנשי ביתי שיחיו. שפטו נא אלופי, אם גבאי החברה בקור חולים הראויה באמת לתהלה ולכבוד על ההנהגה המפוארה והסדרים הנהדרים שבבית בקו”ח, אם היו מערבים גם מצוה אחרת כגמילות חסדים או הכנסת אורחים וכדומה בבית בקו“ח, אם לא היו נותנים מקום לבעל דין לחלוק ולהרהר אחריהם? ומכש”כ אם היתה מחשבתם נכרת מתוך מעשיהם, כי מטרתם לקפל את כל העיר תחת ידיהם, כי אז המהרהר אחריה[ם] ואומר אולי לא רק לש“ש כוונתם, אינו ראוי שידון ברותחין. ועיניכם הראות בחברתכם היקרה עזרת נדחים, בשעה שעסקה רק בדבר שנוסדה למענו⁵, היתה חביבה על הכל, ונתמכת מן הכל, וכשהתחילה לפשוט ידיעה בענינים שאינם לה, ושיש להם חברות מבלעדה, משכו רבים את ידיהם ממנה, וכל קיומה עד כה הוא רק על סדריה שבאמת טובים וישרים הם, אבל, הרי היא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין מאד מאד שכל רוח יכולה לעקרו ח”ו.

הנה במצות גמלות חסדים אתם עוסקים. ומי זה יאמר כי לא רבה המצוה הזאת? ואולם, בעת שישנה בירושלם לאשכנזים לבדם, חברה גמלות חסדים שיש בה כחמשים אלף פראנק, וחברות פרטיות שנמצא באוצרן יחד לא פחות מעשרים אלף פראנק עוד, והנה באתם למלאות המצוה הזאת בשמנה מאות פראנק! ובהם ארבע מאות פראנק שלותה החברה….. ומה יאמרו הבריות על הידור מצוה זו?

וידעתי גם אני, כי אתם הנכבדים נפשכם זכה, וכונתכם מאד רצויה. ומובטחני שאם ברוח קר ובשובה ונחת תשפטו אמרי ותצדקוני⁶.

הצבי, ג' באלול תרמ"ה.

ב

לכבוד עורך הצבי שלום.

במ“ע הצבי גליון מ”א⁷, בתוך מכתבי, הודעתי כי המכתב “חבית ודרקון” הנדפס גהמליץ גליון 47 ידי כתבתו, וקצרתי במקום שיש לי לאריך ולהודיע כי מלבד שלא מלבי כתבתיו, כי אם מתוך ריבוי התלונות של בני העיר בכלל ובני החברה שפירשו ממנה בפרט, וככל אשר פרשתי שיחי במכתב חבית ודרקון הנז'. עוד זאת עשיתי, כי חזרתי על פתחי גדולי וגאוני עיר קדשנו העומדים בראש קהלות הספרדים והאשכנזים וראשי בתי דיניהם, ואך אחרי בדקוהו היטב וראו ואמרו כי כלות נאמר באמת וצדק, רק אז שלחתיו. והייתי עומד ומצפה מתי יבא ויראוהו נכבדי ועד עז"ן, ויטו אזן לקול בקשת רבים, לגול את התלונות כלן או מקצתן, ויראו עינינו וישמח לבנו.

ולברכה ההשתוממות נדפס בהחבצלת מכתב שנכתב למו"ל המליץ⁸, ורוב בעלי ועד החברה חתומים עליו. ומאד מאד קשה לזווג המכתב עם החתימות, כי החתימות רובן הלא הן של אנשים גדולי דעה ונכבדי עירנו, והמכתב לא להם הוא. חלילה לנו לחשוד אותם כי מאתם יצאו דברים שאינם הגונים ואינם אמיתים כדברי המכתב ההוא, עד אשר על גוף המכתב הזה, ועל ידי חותמיו הנכבדים האלה, המושל ימשול, הקול קול עשו, והידים ידי יעקב!

אמור אמרנו, כי תשובתם אשר יביאו לגול את התלונות, נגידים תדבר, ודברי חכמים כהם בנחת יהיו נשמעים, ומתק שפתי חכמים ימתיק גם הדינים שעברו, ועל עתיד יבטיחו לתקן, ויחדלו הקולות, והחברה פרח תפרח כרצון כלנו.

אכן, מה נוראה המראה הזה? התלונות לא לבד שלא הסירון – מעיני בני ירושלם – כי עוד הגדילון שבע, כי תחת להסיר התלונות, הרבו דברי בוז וחרפות. להשביע את האזן, ולמלא את העין, עד שכל קורא ישר יקוץ בדברי אי כבוד כאלה וישליכם מעל פניו. ומה הועילו חכמים בתקנתם?

וגם כל עמל המכתב להוכיח כי אויב ולא אוהב אני להחברה, לא יועיל לבני ירושלם. וגם אתם יקירי הועד, בזאת תדעו, כי לא אויב אני להחברה ולא מבקש רעתה ח“ו, כי עיניכם הרואות, כי במכתבי “חבית ודרקון” שעשיתיו להפיס דעת רבים שרצו להסתער עליה בשאון ורעש, הנה התלונות הגדולות באמת לא הזכרתי, ורק תלונות בלתי גדולות הנראות כגדולות ונוראות, אותן השארתי, ובאמת בידכם היה להשקיט הדבר לוא השבתם כהלכה ותבחרו לשון ערומים, ולשון חכמים מרפא. אבל מה אעשה, וחתימות ידיכם ושמכם נחתם על מכתב שאינו ראוי להקרא שמכם עליו. ובאמת, אחד מנכבדיכם (כשיצטרך אגלה שמו) כששאלו אחד מחכמי הספרדים (וגם שמו אוכל להודיע), איכה חתמת על המכתב הזה? והשיבהו: “היש לי פנאי לקרוא מכתב הבא לפני”? ובל”ס ככה כולכם חתמתם מבלי ראות. ובין עשיריות מכתבים נחבא גם הוא⁹ – ולפי שידעתי כי לא מלבכם יצא ח“ו המכתב ההוא, ע”כ לא אקח מועד להוכיח על האמור בו, כי כותבו מוכיח עליו, ודיו! אך, את כבוד עט“ר הרב הגאון ראש”ל אשר נתחלל במכתב הנ“ז, עליכם החובה לפייס כד”ת כי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם. וטוב כי לא נדפס המכתב רק בהחבצלת שקוראיו מעטים פעה"ק, ולא חולל כבודכם, ושם תפארתכם ישאר לתהלה.

וביחוד דרוש אדרוש מאת טובים השנים הר“י הורוויץ ¹⁰ והר”נ ב“ק שגם שמם נמצא בין חותמי המכתב הנ”ז, לפרש לי פירוש המלות הכתובים במכתב הנ“ל בזה”ל “ובכל זאת נשמח מאד לראותו ומסדר חשבונו הכנסה קודם להוצאה ובלבד שיראה חשבון צדק”! ואשאלכם: הן אתם אדוני בית הועד הכללי, ואין דבר נעשה בו בלעדיכם, והפנקסים מסודרים ונתונים בכל עת ובכל שעה בידכם, ואנכי איננו. כי אם סופר העומד לפקודכם (בצירוף יתר באי הועד), ואיך יקרא שמכם גם על שאלה כזאת, הנוגעת לכם לבדכם? יאמר נא הר“ן ב”ק העומד עמי בבית הועד זה כ' שנה,ויאמר נא ישראל (הר"י הורוויץ) העומד עמי בהועד זה שנים אחדות אם מצאו בי עולתה בנוגע למשמרתי? ואם צווני לפרסם החשבונות ולא מלאתי רצונם. הן אנכי עומד וצווח בכל עת כי טוב ונחוץ לפרסם החשבונות, אכן מצד יושבי הועד לא עלתה ההסכמה עד חדש תמוז העבר¹¹, ומה מקום למריבה זו שגם אתם במריבים, וכמו גם אתם בקושרים על בית הועד הכללי, שאתם יודעים רוב תועלתו ורוב הכרחו להתקיים בירושלם! אמנם רבים רודפיו, רבים קמים עליו, כי צרה עינם בבית כזה המאחד ומאגד את כל כוללות האשכנזים פרושים וחסידים בכל עניני הכלל, וגם אתם הלא יצאתם במכתב כללי באגרת השלוחה לריב ריב קיומו¹². ומי הוא שאיננו רואה, כי כל מטרת ראש ועד עז"ן אינה אלא להחריב את הבית הזה ולהבנות מחרבנו. (ואם תרצו לדעת מי הוא ראש חברתכם, תפתחו את מ“מ הצפירה 28 № ותראו את מי יקרא סופרכם בתור ראש חברת עז”ן)¹³.

ואם אולי יש בבית הועד הכללי מה שצריך תיקון, מי ימחה בידיכם, ואתם מנהיגיו! וכל התנצלותו של הר"ן שהתנצל בבית הכנסת בפני כל כי באונס נורא בא על החתום, אין בכחה לשום העקוב הזה למישור. טוב וסלח יהפך שגגתו או אונסו לזכיות, ומכאן והלאה חושבנא טבא.

הצבי, י' באלול תרמ"ה.

א

בין הפקודות הנשגבות הנשואות על כנפי אושר והצלחת עמו ומדינתו גם יחד, דבר שלח הסולטאן יר"ה אשר ראוי הוא להודיע בתבל ולהפיצה בקצות הארץ, וזאת היא: אשר אין רשות להכניס ממדינת רוסיא לאחת מערי ארצו אף בכתב תעודה (פאספארט) ממדינת רוסיא כנימוס, בלתי אם יקח רשות גם מהקונזול טורקי היושב בעיר קצה הגבול. וזה כשבועות שתים אשר באו כעשרים אנשים מרוסיא דרך אדעססא על אניות הקיטור ועד יפו הגיעו ולא נתנום לבא העירה עד אשר ישובו אדעססא לקחת רשות מקונזול טורקי היושב באדעססא ויביאו כתב ידו וחתימתו. לדעת כל הנוסעים לארץ הקדושה לקחת כתובת קאנזול טורקי בטרם בואם לגבול ארץ טירקייא ויבואו בטח.

המגיד, י' בחשוון תרכ"ה.

ב

ירושלים ת“ו. יום ה' י”ב תמוז תרמ"ב.

לבעל המגיד! ברגע האחרונה עם צאת הדואר, הגיעו שלוחים מהפחה יר“הלהגיד לראשי העדה, כי היום השיג שנית פקודה מרצה מקאנסטאנטינאפל לבל לתת לאיש יהודי הבא מערי רוססיא רומניע ובולגאריע, להציג כף רגלו על אחת מערי הקדש: יפו, ירושלים, צפת, טברי‘, חברון, וחיפה, ובאני’ אשר בה יבואו בה יוחזרו לאחת משארי ערי החוף אשר בארץ טורקיי. – ע”כ מהרו הרבנים לצוות עלי להחיש ההודעה הזאת להמגיד להציל רבים מישראל מאסון. וד' ירחם על עמו ישראל ויפלטם *.

המגיד ג' באב תרמ"ב.

• מכתב זה הגיע אלינו ברגע התחלת הדפסת גליון זה, ומפני כי אין לנו כל סיבה לחשוב כי המכתב הנ“ל מזויף הוא, ע”כ מצאנו עצמנו מחויבים להוציאהו לאור, למען יזהרו כעת העולים לאה“ק ויחכו עד יעבור הזעם, כאשר הזהרנו זה פעמים רבות. ואם כי ידאב לבנו לשמועה ההיא, בכל זאת הלא נראה מהפקודה כי הממשלה סגרה רק שערי העירות הנזכרות לגבי עמנו ולא גם את כל ארץ סוריא, כאשר יבא הקול. אי”ה כאשר יעבור סער המלחמה בארץ הקדם, ישתנה גם הדבר הזה לטובה. המו"ל.

כבוד הרב החכם, המוציא לאור מכתב “הקול”, שלום וברכה!

את קול “הקול”, המתהלך זה שנה שלישית במחנה ישראל שמעתי ותמונתו אך מעט ראיתי. ואם אמנם קולו ערב ומדברו נאוה, ונפשי תתאוה למטעמיו אשר יעריך בשפת קודש, חיי רוחי, עתותי לא יתנוני לרדוף אחרי כל כתבי העתים, ואלה הבאים ממילא לידי, דים להשקיט צמאוני, לדעת חדשות ונצורות מאפסי ארץ ולהתענג על צלצלי כנור נעים שפת קדשינו ותפארתנו.

ובזה השבוע באתי אל בית הרה“ג מורנו הרב שמואל סלאנט נ”י, ושמחתי ושמחתי לראות את “הקול” מספר 34, שלוח אליו מקעניגסבערג, ואחזתיו בעונג לקרוא בו. אבל, שמחתי נהפכה לי לתוגה והעונג לזועה, בראותי סוף המאמר מאחיר בעל “החבצלת” והערת מעלת כבודו עליו, ובאנחה ובשברון מתנים אמרתי: מדוע זה שתתה שפת קדשינו את כוס התרעלה ותמץ גם שמריה? ובמקום אשר תעל ריח ניחוח, חלו בה ידים ממהרות לשפוך דם האמת בחרב השקר, אר בידי בעל “החבצלת” הוחדה וגם מורטה?

והנה לא על דברי בעל “החבצלת” אני כועס, כי דבריו אינם עושים אף רושם קל, כידוע, ו“החבצלת” מכרזת עליו, כי התמכר לתומכיו אשר שכרוהו להשפיל כבוד התורה והיראה, חכמיה והולכי תום דרכיה, עד לעפר. ואם לפעמים גם עליו לזרא לשום אור לחושך, הם יפזרו לפניו אגורות כסף, והכסף יענה את הכל.

אבל על מעלת כבודו יש להפליא הפלא ופלא, כי אם כדבריו כן הוא, אשר אמר בהערתו כי קנאה, שנאה ומשטמה ליושבי ירושלם רחקו ממנו, חכם כמוהו, החפץ להפיץ בישראל דעת ותבונה, עליו להזהר מלהביא לקוראיו, המתאוים למטעמותיו, דברי אחיו, אשר יש בהם משלשת המינים המאררים האלה די והותר. ובשגם כי גם מע"כ בעצמו מטיל בספק את דברי אחיו י. ד. פרומקין. איני יודע במה יוכל להצטדק גבר ישר כמוהו, אשר לפי הנראה לא מחשבות אחיו מחשבותיו ולא דרכי “החבצלת” דרכי “הקול” הערב.

ועתה ירא איש נבון וחכם כמעלת כבודו את האמת, וישפוט מזה נכוחות על כל דברי אחיו וכל חרופיו וגדופיו את רבני ירושלם ומנהליה היקרים.

כל יושבי ירושלם, וגם אחיו יודע אל נכון, כי לא אל רבי שמואל סלאנט נ“י, שלח השר משה מונטיפיורי, הי”ו, את הסך 170 פונט שטערלינג, כי סך 105 פונט שטערלינג שלח להרבנים הגבאים דהתלמוד תורה (אשר דבר אין להרה"ג רבי שמואל סלאנט עמהם), למען ילמדו את נערי התלמוד תורה כתב ולשון ערבי, וסם 70 פונט שטערלינג שלח להרה“ג רבי דוד בן שמעון הי”ו והרה“ג ר' יצחק פראג, הי”ו, בעד המלמדות את הנערות ללמדן כתב ולשון ערבי. כל זה נתפרסם תיכף ומיד בכל פינות העיר, וגבאי התלמוד תורה באו ושאלו את הרב רבי שמואל סלאנט כדת של תורה, אם יקבלו ואם יחדלו. והרב רבי שמואל סלאנט אמר להם, כי אין שום איסור ושם חשש בלימוד כתב ולשון ערבי, וטוב כי ילמדוה את בני התלמוד תורה שעה אחת ביום. וכה אמר להם: “נפשי יודעת מאוד, כי רבים רבים יקומו עליכם ותעירו עליכם חמת מקנאים אבל האמת אהובה ומינה לא אזוע”. וגבאי התלמוד תורה, אשר גם הם הסכימו לזה, מכרו את הטשעק ששלח השר לידם ושכרו איש אחד יר“א, היודע שפת ערבי על בוריה. אבל, לדאבון לב כל איש ישר, חמת המקנאים בערה כאש לוהט. רבים באו להרה”ג מורנו הרב שמואל סלאנט להתווכח ולהוכיח, עד כמה גרמה לימוד השפות הזרות לשכח תורה ולעזוב יראת שדי מישראל. והוא אמר להם: גם אני ידעתי, אבל ירושלם איננה כשארי ארצות, ושפת הערבי איננה כשאר השפות. אמנם, מפני יראת המחלוקת, שבו גם הגבאים דהתלמוד תורה וקנו וועקסיל אחד (אני בעצמי הלכתי בבקשתם לקנותו) ושלחוהו להשר והודיעוהו ככל הדברים והאמת, אשר רק מפני המחלוקת, אשר געלה נפשם בה, אינם יכולים למלאות רצונו, שהוא גם רצונם ורצון הרבנים הגאונים שיחיו. והשר השיב להם תודה ואמר, כי גם הוא איננו חפץ לעשות דבר שיביא דברי ריבות בשערי ירושלם, ולאות כי אין בלבו עליהם, חוזר ושולח אותו הכסף אליהם בעד התלמוד תורה ומלמדיה.

כל הדברים והאמת האלה, אשר השר בעצמו, יחיה לאורך ימים, העומד חי בין אחיו בני ישראל, ועמו הרה“ג מורנו הרב אליעזר הלוי נ”י, כותב באצבעותיו המכתב הראשון והאחרון, וכל באי שערי עיר קדשינו, היודעים כל זה ברור היטב, יעמדו ויעידו על אמיתותן. ועתה ירא מעלת כבודו ויוכח, כי לא צדק בהכניסו דברי שקר ועול של אחיו, גם כי אחיו הוא, בתוך “הקול” המתהלך בגן חמד כרם שפת קדשינו.

ואם מעלת כבודו אוהב את אחיו, יש ליסרו שבע ולהשיבו מדרכו, דרך השקר והרשע כסל, אשר תפש לו מפני אהבת כסף וכבוד, אשר שניהם רחקו ממנו, בגלל רדפו אחריהם. וככל אשר יוסיף לרדוף אחריהם, כן יוסיפו להתרחק מעליו. האנשם היקרים, אשר שמם מטרה לחצי זדון לבו וגאותו, הם כבוד יתמוכו, וכל העם יאהבם עם ישרם ותומם וצדקתם, אשר לאורה ילכו. וירושלם עיר הקדש, אשר ברגש קודש זכרוה, ומעלת כבודו לבו דוי כי עתה היתה לגועל נפש, אם לא כל הגועל נפש בא לה מידי אחיו בעל “החבצלת”, רובו ודאי בא לה מידו. ואם יודע מעלת כבודו כי אחיו ישמע דבריו, יוכיחנו ויחזור ויוכיחנו אפילו אלף פעמים, אולי מעט מעט יצלח לו להצילהו מרדת שאול ואדון, אשר בצעדי ענק תצעידהו גאותו אל שעריהם.

את קושט דברי אמת האלה וכל מעשי אחיו ופרשת גדולת שקריו, הלא הם כתובים וחרוטים על האמת לעיני כל רואיו. ואשר לא יראוהו עתה, יראוהו אחר ימים לא מרובים, כי סוף סוף האמת תצמח, ועד ארגיעה לשון שקר.

אלה דברי איש, אשר ברוך השם איני מקבל שום חלוקה ואיני נהנה משום בריה שבעולם, רק ממעשי ידי ומעמל כפי, ורק מדרחים ומוקיר רבנן אנא, ואוהב דבק לשפת קדשינו, ונאנח ומתאונן על משבתיה וחילול כבודה. על כן כתבתי מכתבי זה וה' יתן הטוב וירים קרן עמו ותורתו לחן ולכבוד.

יהודה וירושלם ב, תרל"ח.