מתנהל זה שני ימים משפט בין יהודי מתל־אביב שקנה חזירים, ובין המוכר – נוצרי מבית־לחם. בין העדים שני מומחים לחזירים. (“דבר”, גל. 5666).

היו שפסקו, כי אין להשתמש אפילו נגד מגדלי־חזירים בתל־אביב בחרב החרם של “ארורים יהיו”. שוב לא חששו מגדלי־החזירים לחרם, והמסחר הזה פורח.

כמה שטופים אחינו בתל־אביב בזלילת חזיר יוכיחו המספרים. כידוע, בימינו מספרים מוכיחים, ולא בעלי־מצפון ואנשי־עליה כבימים ההם. ומה אומרים המספרים? הסוחר אליהו – הנושא את שם התשבי, מבשר גאולת העם – קנה שני חזירים בסך 400 לירות כל אחד. לפני המלחמה שילמו 10 לירות בעד חזיר ו־30 לירות בעד פרה. עתה עולה פרה 150 לירות וחזיר – 400 לירות. לאמור, המחירים האמירו: פרה – פי חמשה וחזיר – פי ארבעים. מכאן צא ולמד: כמה להוטים לחתיכת־חזיר אחים בתוככי תל־אביב בתי“ו שי”ן דל"ת.

ברם. אין רע בלי קורטוב של טוב. גם מעז יצא מתוק. והמשפט גילה, כי ישנם יהודים מומחים לחזירים. ואם כן, אולי יואילו המומחים האלה לחוות את דעתם לאיזה סוג ולאיזו מידה של חזירות הגיעו:

אלה שמבקשים בעד חדר מעולה, אוד מוצל מאש. סך 12 לירות לחודש ודמי מפתח 300–400 לירות;

אלה המביאים בריונים מזויינים באַלות נגד משמרת שקטה של פועלות ופועלים;

זה שפוגע במכות בפועל שלו.

הרשימה ארוכה ומגוונת. נצטרך מדי פעם בפעם לערוך חלקי רשימה לחוות־דעתם של המומחים בחזירות.

11 רשימות מועמדים, כמספר חברי־המועצה חסר אחד, מופיעות בבחירות המועצה המקומית במושבה רעננה. (“דבר” גל. 5672).

חבל מאוד שחסרה עוד רשימה אחת. כי לו היו 12 רשימות, ויכלו להיות שקולות נגד י"ב חלות, שאמותינו היו נוהגות להכין לכבוד שבת בעיירה. באותה העיירה שהיו בה כתריסר רבנים שוחטים ודיינים, והמחלוקת היתה עולה שם כפורחת. כי אחרי שהעיירה על אורותיה ועל צלליה נמחקה מעל פני האדמה, באה רעננה לתפוס את מקומה אשר לפיצולים ולמחלוקת.

12 רשימות יכלו להיות שקולות כנגד שנים־עשרה שבטיא. העם בגולה היה מפורד ומפוצל, ואנו באנו הנה בתור אוונגרד, לחדש את חייו הממלכתיים. ואכן לא הלכנו עדיין מחצית הדרך, וכבר אנו מפורדים ומפולגים.

ורעננה היא אך בבואה של כלל הישוב. האמנם רעננה יוגד לה ולא בלה וכמשה?

מ. ניישטט כותב על חגה של הציונות הסוציאליסטית בארצות־הברית במלאות שלושים שנה ל“ארבעטער פארבאנד” (“דבר” גל. 5713).

עם כל ההכרה בחיוב הגדול שבפעולות חברי הפארבאנד, הן בין הפועלים היהודיים באמריקה, והן בהיותם משענת נאמנה, פוליטית וחמרית, להסתדרות בבנותה את הארץ, – אין לבנו שלם אתם ביום חגם. באשר חברינו שם לא גרסו הגשמה עצמית, ולו במידה המינימלית. בעשרים השנים האחרונות, בתקופת הבנין המוגבר, לא הוקם כל קיבוץ, מושב או קבוצה, על־ידי חברים ושותפים ברעיון שבאו אלינו מהתם.

ביחוד עתה, למראה השואה ולתחושת הבאות, אין לגרוס עוד ציונות של כיס – מגביות, ולא ציונות של כוס – ציונות שנושאיה רוצים לבוא לארצנו כאשר כוס התלאות כבר עוברת על גדותיה ומאחרים את המועד. ציונים, ביחוד ציונים־סוציאליסטים באשר הם שם, הם־הם החלוצים־העולים, שמצווים לעבור לפני העם. ודבר זה חובה להשמיע גם ביום חג.

בין הרבים שהוטלו למעצר בלטרון על לא עוול בכפם הוטלו גם שנים אלה. האחד – עורך־דין מצליח ועשיר; והאחר – פועל פשוט ועני.

בחדשי שהותם בצותא בכלא לטרון נעלם כל שמץ הבדל אשר בין שניהם. הם מילאו בשוה כל עבודה וכל חובה, כתעודת אסירים. רוח טובה והדדיות היתה ביניהם. אחת שמחתם ואחד צערם.

והנה בא היום אשר לו כלו עיניהם – יום השחרור. מכונית הדורה, ובתוכה ריעים וידידים, חיכתה בשער לעורך־דין העשיר; והבדידות, – היא שחיכתה בשער לפועל העני. ובצאתם כה – נפרד שבילם. הלך האחד לארמונו המאיר והאחר למרתפו האפל. חסל בית הכלא, חסל השויון.

רבות היו בפורים שנה זו הילדות שהתחפשו כאחיות רחמניות. (“דבר” גל. 5671).

כידוע, רוב המתחפשים במסכות מוצאים להם בתחפשתם אפיק למאוויי־סתר שלא באו על סיפוקם. פלונית משתוקקת להיות נסיכה, ותשוקתה לא ניתנה לה, הריהי נוהגת פעם אחת בשנה להכניס מיטב חלומותיה בתלבושת הנסיכות שלה. פלוני רצה להיות פרש, ומשלא נסתייע הדבר הרי הוא נעזר בשעת הכושר הניתנת לו פעם אחת בשנה, בפורים, ומופיע במלוא זוהר אבירותו, כבימי ריכרד לב־האריה ממש.

הילדים, שאינם עמוסים נימוסי־חצר של שושלות שחלפו, דוקא הם כרוכים אחרי המציאות ומתחפשים כחיילים, נהגים, טייסים. מאין, איפוא, השנה התחפשות זו של הילדות לאחיות רחמניות? זוהי חידה ללא פשר. כי כידוע, שוב אין רצונן של בנות להיות אחיות לאחים חולים.

אחרי מלחמת העולם מספר 1, כאשר נפתח האולפן הראשון לאחיות רחמניות, פנו אליו תפארת הבנות בארצנו. הן־הן שעשו את בית החולים מאז למקדש־מעט, בו כוהנות הגישו מזור למיבש הבצה ולסולל הדרך. ועתה, אחרי מלחמת העולם מספר 2, עומדים לבוא לארצנו האודים המוצלים. כמה דרושה להם היד הרכה של האחות. לכן, בנות ציון, הסרנה את המסכה העבה, העוטפת את נפשכן העדינה, וראינה עצמכן חלוצות ראשונות בהליכה זו לבית החולים, – להושיט ארוכה וישע לבנים הבונים.

מ. גלברט מספר (“דבר” מהדורת צהרים גל. 618), כי פלישת היפאנים לסין עוררה בקרב העם הנתקף התלהבות לשירה בציבור. ומרת צ’אן קאי שק היא אחת המנהיגות של התנועה הזאת.

הסינים נכנסים למערכה כנגד אויב אדיר נלהבי שירה והתלהבותם זאת היא סוד עמידתם האיתנה בפני היפאנים. אולם את מנהיגת הסינים הקדימה – דבורה אשת לפידות, שקמה אם בישראל, ובשירה הנלהב עוררה את עמה להכריע את אויביו במערכה.

ולענין השירה בציבור בימינו – גם בזאת הקדים אצלנו את הפטריוטים הסינים אברהם לב־פלד (הרצפלד). ואף הגדיל לעשות: לא זו בלבד שהוא נעזר בשירה בהתרמה לקרנות, פה ומעבר לים, אלא, לעתים הוא מקדים לחשבון קרקע נוסף, ציוד חקלאי ומקורות מים, – שאינם לעת־עתה בנמצא, – בזמרה נלהבת בלבד.

והנה גם רחוקים עמדו על כוחו של הזמר.

(מעשה שהיה)

שואל אותי צבי פרוש, שכני לחצר בשכונת אחוה שבירושלים, סוחר אריגים:

– היכן נמצא עתה ההסתדרות’ניק הזה שלכם? מעשה שטן שכחתי את שמו. נו, זה העסקן המרכיב משקפים.

– וכי מה סבור הנך, – שואל גם אני – האם אפשר לפי סימן זה של משקפים לנחש למי אתה מתכוון? הרי מרבית העסקנים מרכיבים משקפים.

– נו, החברה’מן הזה שלכם, עם הבלורית – ממשיך שכני.

– עתה לא אדע כלל למי אתה מתכוון. כידוע, כל עסקן מגדל בלורית. כמובן, אם לא הקדימו ריבונו־של־עולם וגידל לו קרחת.

– הנח בן אדם, חמדת לך לצון – מתרעם שכני – כלום אינך יודע היכן כיום זה העסקן שלכם, בעל הבלורית, המרכיב משקפים, זה שהיה בימי המלחמה הקודמת בדמשק?

– אה, מתכוון אתה לאברהם לב־פלד… אומר אני. אם כן למה אתה מחשה?

– כן, כן, איך יכולתי לשכוח את השם הזה? כאן מעשה שטן בלבד. וכי יודע אתה, והאם יש לך מושג כלשהו על מעשיו של זה בדמשק, בימים הקודרים ההם של מלחמת העולם הקודמת? אולי ייראה המקרה, שאספר לך כמעשה מאלף לילה ולילה, אבל בי היה הדבר, ושהדי במרומים כי לא אגזם, וכל מה שאספר אמת הוא כנכון היום.

ודאי הגיע אליך שמע התלאות שנפלו בגורלנו מידי התוגר בימי המלחמה הקודמת. רבים נכלאו בבתי הסוהר, ורבים נאלצו לעקור מהארץ, מי למצרים ומי לסוריה. אנוכי יחד עם בני משפחתי נקלענו לדמשק.

בימים הראשונים, אמנם, סבלתי בעיר זו, אבל במשך הזמן, בדעתי את השפה הערבית ואת דרכי המשא־ומתן במזרח, התחלתי לעסוק במסחר – ובהצלחה.

יום בימים אני מהלך ברחובות דמשק בדרך מבית המסחר לבית־מגורי. והנה עומדים שני אנשים, אחד ערבי ואחד יהודי, והיהודי קורא לי. נגשתי ושאלתי לרצונו.

– נראה אתה לי כאחד מילידי ירושלים – אומר הוא לי – וודאי מבין אתה לשפתו של נכרי זה; הוא מחזיק אותי זה כמה זמן, מדבר אלי בשפה שאינה מובנת לי ואין לי כל מושג, מה אדם זה רוצה ממני. מדי פעם הוא מראה לי איזה תו בדש בגדו, מתלהב יותר ויותר ומסביר וחוזר ומתלהב ומסביר ואני איני מבין כלום בכל זה, ואיני יכול לירד לסוף דעתו. הנני איש אוסטריה ואיני מבין בשפות המזרח. תואיל בטובך לשאול את האיש, מה הוא בעצם רוצה ממני.

– הנני בלש בשרות החשאי של המשטרה התורכית – אומר הערבי. לאחר שתרגמתי לו את דברי היהודי איש אוסטריה – ועוקב אנוכי אחרי האיש הזה. לפי סימנים מובהקים שבידי הוא לב־פלד. המשטרה מכבר מחפשת אותו. אין זאת כי מסוכן האיש; עתה הוא בידי. ובצפרנים אחזיק בו.

אני מתרגם את דברי הבלש ליהודי, והוא אומר בשקט ומתוך תמהון כזה, כאילו באו ואמרו לו, כי עכשיו לילה, ואין אנו עומדים בלב העיר דמשק אלא, למשל, בעיר ניו־יורק.

– כאן נפלה איזו טעות – אומר הוא – הגד לו, היטב הסבר לו, כי נפלה כאן איזו טעות גסה. מעולם לא הייתי לב־פלד – איך הוא מכנה אותי? – מימי לא שמעתי שם כזה. אנוכי יעקב בן צבי, נתין אוסטרי, סוחר חבלים וקבלן ראשי לצבא הגרמני להספקת חבלים. יסלח לי האיש הזה, כשם שסולח אני לו, אץ אני לדרכי. הנני אדם עסוק וטרוד, ותואיל בטובך להגיד לו כי מוכרח אני ללכת.

מתרגם אני את דברי יעקב בן־צבי לערבי. והוא באחת: אל יספר מעשיות. כל הסימנים הברורים מראים בעליל, כי הוא הוא האיש, פושע ומחבל מובהק, הוא בידי ולא ארפנו. מוטב שיחדל ממשחק. הוא האיש. הוא גם מבין ערבית, ולשוא כל ההשהיות הללו. הן לא יועילו לו.

– הבה ונלך, פקד הבלש, וליתר תוקף שלף אקדח וכיוון אותו מול לבו של לב־פלד.

למראה תקיפותו של הבלש עם האקדח המשולף והמכוון מולו, אומר לי האיש בן־צבי.

– ר' יהודי, אתה רואה בעליל, כי קרבן אנוכי לאיזו עלילה. עתה וודאי לוקחים אותי למשטרה המרכזית או לבית־הסוהר. ידועים לך היטב סדרי התוגר במקומות הללו, יורידוני לאיזה מרתף, מקום שם תרקבנה עצמותי טרם יבררו את סיבת מאסרי. בוא, איפוא, אתי למשטרה המרכזית או למקום אחר, שנכרי זה עלול להביאני. שם תהיה המתורגמן שלי. כי לפי שאתה רואה, איני מבין אף מלה בשפה הערבית. שמא בכל זאת תתברר הטעות הגסה הזאת.

בעיר זרה ובימי התורכים היה זה לי דבר־סכנה, ללכת ללא הכרח מיוחד, למשטרה המרכזית או לבית־הסוהר. אולם לא יכולתי להתגבר על הרצון לעזור ליהודי, שמעלילים עליו לאור היום, כי הוא איזה פושע ומחבל ששמו לב־פלד, בעוד שהוא יעקב בן־צבי, סוחר תמים, נתין אוסטרי, וקבלן של חבלים לצבא הגרמני. מתוך חששות כבדים לשלומי החלטתי להלוות אליו.

הבלש העלה אותי ואת בן־צבי על הטראם. הושיבנו על ספסל, זה ליד זה, ובעצמו התישב, אקדחו שלוף, על־יד הכניסה לטראם.

כשהטראם זז מהמקום, הוציא בן־צבי מכיסו נייר ועפרון ומעשה סוחר החל לצרף מספר למספר בעניני המסחר שלו, לכאורה, ובאותו זמן החל לפזם בניגון של לימוד גמרא:

– להוי ידוע לך, ר' יהודי, הנני… לב־פלד אנוכי ולא אחר. נייר זה שאני מחזיק בידי, וכן ניירות אחרים שהיו בכיסי, ועתה הם כבר על הספסל ביני ובינך, – ניירות אלה צריכים להישמד תיכף ומיד. שאם־לא־כן רבים ייאסרו. והרבה ענינים חשובים יסבלו. כן, ר' יהודי, הולך אתה ובא אתי למקום אשר נכרי זה מביא אותי שמה; ראה ביקשתיך, בצאתך תלך תיכף למלון המרכזי בדמשק, שם תשאל לאנשים, שאת שמותיהם הואיל נא לזכור, ותאמר להם כי לב־פלד נאסר, ועוד הלילה עליו להיות חפשי. כך תגיד להם. כי ענינים חשובים מחכים לי, ועוד הלילה צריך אני לפעול. לשם כך הטרחתיך, ר' יהודי. ואתך הסליחה.

ומדי דברו קרע לגזרים קטנים את הנייר שבידו, וכן עשיתי אנוכי בניירות שעל הספסל בינינו, ואת השיירים זרקנו לרחוב דרך החלון. עד שהבלש תפס את הנעשה וזינק אלינו – היה זה, כמובן, לאחר המעשה. לא נשאר כל זכר לניירות. ידעתי מה עלי לעשות מיד כשאצא מהמשטרה המרכזית.

משבאנו למשטרה, פתח לפנינו המשמר את השער לרווחה ונכנסנו מבלי כל שאלות ודיבורים. הבלש הביא אותנו דרך מסדרון ארוך לאחד החדרים ומסר מה שמסר לאיש היושב בו. חיפשו אצלנו, וראשית־חכמה לקחו ממני ומלב־פלד את הארנקים אגב הבטחה, כי כאשר ישחררו אותנו, יוחזרו לנו. ראינו בעליל, כי שודדים אותנו באמצע היום בתוככי המשטרה המרכזית בדמשק. ניסיתי להגיד, שאיני אסיר כלל, ובאתי לפי בקשת הנאסר להיות המתורגמן שלו, והוא דורש בכל תוקף שיחזירו לו את ארנקו, כי נתין אוסטרי הוא ולא יסבול יחס כזה לקבלן־ספק של הצבא הגרמני. אולם תחת להחזיר לנו את הארנקים הפרידו בינינו. את לב־פלד לקחו אחר כבוד לאיזה חדר אחר, ואותי השאירו ככלי איך חפץ־בו במסדרון האפל. לאחר שראיתי כי אין קוראים לי ואיני דרוש כל־עיקר, יצאתי והלכתי בדרך לשער.

משבאתי לשער, הנחית לי הזקיף מכה על ראשי בקת הרובה, ומעצמתה נפלתי והשתטחתי מלוא קומתי ארצה. קמתי ושאלתי הסבר למעשה לא־אנושי זה, ולא זכיתי לקבל כל תשובה מפי הזקיף השותק. חזרתי, איפוא, למשרד בו יושב האדם ההגון, שכיבדני בשדידת ארנקי. לפניו באתי לקבול על העוול שנגרם לי על יד השער, וכי מהי בעצם אשמתי. שנגזרו עלי היום כל היסורים הללו.

האיש בחדר נהג בי אדיבות דוקא. לאחר שארנקי כבר שכן כבוד בכיסו, ונתן לי פתק והואיל להסביר לי, כי הכניסה למשטרה המרכזית היא חפשית, ואילו היציאה קשורה בתעודה שבלעדיה אין יוצאים. והוא מיטיב עמי ונותן לי תעודה כזאת. הודיתי לו ויצאתי ממאורת פריצים זו כל עוד נפשי בי.

הלכתי ישר למלון המרכזי. שם מצאתי את ראשי הישוב יושבים בחדר ודנים באיזה ענין. מסרתי להם את כל אשר קרה ללב־פלד ואת הודעתו, כי עוד הלילה עליו להיות מחוץ לכתלי בית הסוהר.

– מבינים אנו ליסוריך ואת הפחדים שעברו עליך – אומר אלי מי שאומר – תמורת זאת היה סמוך ובטוח, כי עוד הלילה יהיה לב־פלד חפשי מחוץ לכתלי בית הכלא. אמנם מן ההכרח שיהיה חפשי עוד הלילה.

– מבין אתה, שכני הטוב, – אומר לי צבי פרוש, סוחר האריגים יליד ירושלים – האיש מבטיחני שאהיה סמוך ובטוח, כי עוד הלילה יהיה לב־פלד חפשי.

רק אחרי־כן התענינתי ונודעו לי פרטים על מעשיו של לב־פלד, שפדה שבויים מבתי הסוהר מבלי להפלות בין פועל, אכר מפתח תקוה ואיש ירושלים, והציל אותם ממיתה, מחלות מידבקות, רעב וכפן.

עברו הרבה שנים מאז, ותמיד־תמיד כאשר מעלה אנוכי את המאורע הזה בזכרוני – וזה קורה לעתים קרובות – חושב אני: האין לב־פלד גלגולו של ר' ליב שרה’ס, צדיק מימיו של הבעש"ט. שעסק גם הוא בפדיון שבויים מתוך מסירות נפש לאין קץ ובדרכים מופלאות?

־ ־ ־ ־

כאשר פגש המביא לבית הדפוס את המאורע המתואר לעיל את לב־פלד, ושאלו אם לנכון קרה כדבר הזה, שהשמיע יהודי סוחר אריגים מירושלים, אישר זאת בבת־צחוק טובה והפליג בזכרונות על תקופת דמשק. לאמור:

– מבין אתה, באתי לדמשק בתור ספק חבלים לצבא הגרמני. עברתי בתאים בבית־הסוהר ומצאתי שם את אחינו אנשי הישוב חולי טיפוס ודיזנטריה, מתגוללים על הרצפה, עושים את צרכיהם תחתיהם, ובגדיהם מטונפים בצואָה. על האסירים הבריאים מאיימת הסכנה להידבק במחלה. מה לעשות? ולעשות צריך מהר, כדי להציל מה שאפשר עוד להציל.

פניתי כה וכה והתחלתי לקנות לפי גולגולת. כך וכך מטבעות זהב שילמתי בעד כל אסיר שפדיתי מבית הסוהר. ובמידה שהביקוש שלי גבר, בה במידה עלה המחיר. רוצה אתה לדעת מה היה גורלם של אלה שיצאו מבתי הסוהר? את הפדויים היינו מסדרים ברכבות־צבא, המובילות חולים לדרום. שומרי הרכבת היו משכיבים אותם במיטות בתורת חולים. וכאשר הגיעו לארץ, קיבלו אותם האנשים מדגניה בתחנת הרכבת בצמח. גם סידור זה נעשה, כמובן, בעזרתם של מטבעות הזהב, ושילמתי כך וכך, ומכל ראש, כנהוג.

מדי פעם בפעם, כאשר סידרתי משלוח של פדויים לארץ, הייתי מתישב בבית קפה ערבי סמוך לתחנת הרכבת המרכזית בדמשק, כדי לראות במו עיני, איך הרכבת עוזבת את דמשק ובה המטען היקר הזה. רציתי לראות כי כל מה שניתן להיעשות בידי בשר ודם, נעשה בכי טוב. והרכבת זזה. מכאן ואילך, מה שעלול לקרות אותם, זה כבר בידי שמים.

לימים, יושב אנוכי בבית קפה ערבי זה ושותה קפה, לכאורה, ועוקב במתיחות אחרי הנעשה בתחנת הרכבת. פתאום חש אנוכי, שאיזו יד אדירה תופסת בערפי ומרימה אותי כקליפת שום. הנני מרים את עיני לראות את המחזיק בי – ואני נפגש בעינים זועפות של קצין תורכי ממדרגה גבוהה, בעל גוף אדיר. קודם שהיתה לי שהות לשאול דבר־מה, הוא מכבדני בשתי סטירות מצלצלות, שוה בשוה לכל לחי. ובעשותו כן החל לסחוב אותי אל תחנת הרכבת בבעיטות וקללות.

הבינותי שעלי להרים קול ולצעוק, כדי להסב אלי את תשומת לבו של מישהו. כי אם לא אעשה כן, יכניסוני לאיזה מרתף בבית־הסוהר. ומבלי חקירה ודרישה עלול אנוכי לחלות בטיפוס או בדיזנטריה. ולמי יש זמן לכך, העבודה כה מרובה, והזמן כה יקר.

– דונאֶרוואֶטר – התחלתי לצעוק – דו שמוציגאֶר קאֶרל (חזיז ורעם, ברנש מזוהם שכמותך), וכמובן, שבעד לשון מפיקה מרגלית זו, ניתך עלי מטר של מכות ובעיטות.

ככל שהקצין בעט והיכה, כן גברו צעקותי:

– דונאֶרוואֶטר, דו שמוציגאֶר קארל – צעקתי – ווי וואֶגסטו?! (חזיז ורעם. ברנש מזוהם שכמותך, איך אתה מעיז). לקול צעקותי בגרמנית, התלקטו סביבנו חיילים גרמניים, ובשמעם כי נתין אוסטרי אנוכי, וקבלן־ספק לצבא הגרמני, הוציאוני בכוח מידי הקצין התורכי, שהיה המפקד התורכי של דמשק, הוא בעצמו ולא אחר.

המפקד קרא לעזרתו חיילים תורכיים והוציאוני בכוח מידי החיילים הגרמניים. קראו החיילים הגרמניים את המפקד הגרמני. כשזה בא, סיפרו לו את כל העלבונות והמכות שהנחיל המפקד התורכי לנתין אוסטרי, קבלן של הצבא הגרמני, ומיד שחררוני.

אז פקד הקצין התורכי להביא תגבורת תורכית ודרש להסגיר אותי, באשר אנוכי פושע ומחבל מסוכן. על כך ענה המפקד הגרמני, שאין לו לתורכי כל רשות להכות ולהעליב נתין אוסטרי. בסופו של דבר שימשתי עילה לתיגרה גדולה שעמדה להתפרץ בין הצבא התורכי ובין הצבא הגרמני, עד שהמפקד הגרמני הביא בינתיים תגבורת, ובמשמר חזק שלח אותי לדמשק העיר, שם נעלמתי לזמן־מה מעיני השלטונות התורכיים.

[תשרי תש"ז].