(רומאן מחיי הקבוצה)

ידעתי גם ידעתי, כי כלתה תקופה על כוחה,

סערתה וחלומה המיוחדים לה, ורטט יעבור בי בחשבי

על העזתי לגשת אל יריעת-ההווי הזאת, להאירה אור

ולגנזה בביטוי.

הנכון הוא האור? – – הנכון הוא הביטוי?

א

הצפיפות רבה בחדר-האוכל, כי השעה היא שעת ארוחת-הערב. אל השולחנות מסובים אנשים שזופי-פנים, פרועי בלורית, האנשים ההולכים על רגבים כל היום, המזעיקים מדי יום את עדרי הבקר והצאן. בחדר-האוכל צפיפות וחום ואור ובחוץ רוח עזה מסתערת וגולשת ישר מההרים, עננים כבדים, גשם וחשיכה. כי ייכנס מי מהחוץ ופרצה הרוח נושאת גשמי-החורף מבעד לדלת שנפתחה למחצה וקולות המסובים העומדים יקראו:

מהר, סגור את הדלת!

והנכנס יתנער, יפשיל את מעילו, יעמיד את פנסו בפינה, ישפשף את כפות ידיו זו בזו, יביט אל הקהל ויאמר:

– אכן רוח וגשם!

לא לחינם ייקרא לגבעה זו “פתח הרוחות”, כי אליה תתגלגל תמיד הרוח, גם בחורף וגם בקיץ, מראשי הרי נפתלי. והיה מראה הבית היחידי המתנשא על הגבעה – בית-אבן הבנוי מבזלת שחורה – כמראה אניה בלב ים.

ואמנם כמראהו כן היה הבית הזה, המכיל כל הנפש החיה באדם ובבהמה אשר במקום. במרכז – חדרי הילדים, המטבח וחדר-האוכל לגדולים; באגפים – האורווה לבהמות-העבודה והרפת לפרות החולבות; בעלייה ערוכות בשורות מיטות-הרווקים, ומעבר למחיצה – מחסני המספוא והגרגרים לזריעה.

מלבד הבית הזה נטויים ב“חצר” כמה אהלים בשביל הנשואים ודירים שניים לצאן ולבקר.

בחדר המולה. ה“עיירים” – הצעירים שבחבורה – מלופפים סיגריות מקופסת-הטבק הגדולה העומדת על השולחן, מעלים עשן, קורצים עין. ביניהם מפלסות להן דרך מהמטבח אילך ואילך הנשים עם קערות-הזיתים, עם מגשי-הלחם, עם קומקומי-התה הגדולים. אם “צעירה” היא ולא מנוסה וביקשה שלא יפריע לה בעבודתה, שלא “יעמדו בדרך”… ואם “הנשים” תגשנה, וסללו להן דרך בדחיפה, בהלצה ובאיום בקומקום…

בתוך הדוחק נערכים השולחנות, נאכלים הדגים המלוחים, הזיתים ונשתה התה הממותק ובתוך הדוחק מתפנים השולחנות. נשארים יושבים ועומדים.

יואל מגודל-הזקן – בבלוריתו נעוצים קצוצי קש ותבן – יפליט כלפי השומר הנכנס מבחוץ:

– מנחם, תשים עין הלילה על “עליזה”, אם תרגיש שהיא קרובה להמליט – תעיר.

ובצאת מנחם חזרה למשמר, ללילה, לרוח ולגשם, ועברה מחשבה בלב הכל, כי בלילה כזה יש לפקוח עין:

חשיכה כזו ורוח! ­­– ­והמבט נעשה לרגע חודר יותר, חד יותר, נמרץ יותר.

הזקנים בחבורה יחשבו על עבודות-המחר, על הזריעה שיש להזדרז בה, על הצאן העומדות ללא מחסה.

חמישים-שישים הגברים והנשים האלה טוב להם לשבת יחד, להשקיע מבט חם, נוגה ורציני בתנועה הצפופה הנודפת זיעה, זבל וריח שדה, לחשוב אותה מחשבה כבדה על “המשק”, על המקום; לשבת כה מדי ערב שעות, אגב שיחות מקוטעות, לסדר את עבודות-המחר, להזכיר מתוך המולת-שיחה את מאורעות היום, שאירעו בבית-הילדים, באורווה, בשדה וברפת, לפלוט הלצה, לזמר “ניגונים” או סתם להעלות עשן ולהביט ללא מטרה אחרי יום העבודה בשדה. חזרת הביתה ספוג-רוח, טחב-הרגבים וריח השדה ואתה נלאה ומפורך והרגליים כבדות – טוב לך איפוא להימצא בחדר הזה, הטובע בהמולת-קולות ובתמרות עשן הטבק.

יושבים והומים, יושבים ומתפרקים –

ויש ששנים-שלושה, כבדרך אגב, יפתחו:

"הי, יבנה יבנה, יבנה,

"הי יבנה, יבנה, יבנה,

הי, יבנה, יבנה, יבנה –

יבנה המקדש!

וחוזר וחוזר חלילה מתוך נבכי הלב וברגש.

שליו במחשבה ובלב אתה נלווה אל קהל הקולות: המחשבה היא אחת, העייפות היא אחת והרצון לקראת המחר אחד הוא.

מהי שירה זו? מה כלות-הנפש הזאת?

דבר זה לא יובע במלים.

הבית התקוע יחידי בראש הגבעה הוא נתוק מכל העולם, כדגל זה שנתקע לאחר מאמצים רבים ולאחר קרבנות רבים. הדגל תקוע. ברגע הראשון יזדעזע להתקפה חזקה בידי הרוח, אבל תוך כדי רגע יתחזק וכנפו נפרשת מתוחה ברוח.

מהי שירה זו, אם לא שירת אנשים העומדים מסביב למוט היקר, מביטים בדאגה, במסירות ובלי פחד אל הבד הנפתל קשה עם הרוח. הנה יתקפל ונטה והנה הזדקף בשניה ופרש את כנפו. זו שירת רגשות גנוזים, שירת זכרונות קשורים בחברים שנפלו, וזכרם קדוש לאלה שנשארו בחיים.

זו גם שירה של חבלי-יצירה: הבית הזה האם יקום, המקום הזה האם ייבנה ויעמוד איתן בפני שוכן-החולה הקודח ומר-הנפש, בפני עשרות הכפרים הנטושים בהרים אשר למעלה, בפני השבטים עזי-הנפש, השוכנים בין חגווי-ההרים מרחוק ויודעים להילחם מלחמת חיים ומוות על חירותם?

המקום הזה האם ייבנה, היגדלו העצים ונתנו את פרים, הירבו הצאן וגבעה זו תהא שוקקת משמחת-עבודה ומשפע-תנובה?

האם יקום רצון-המונים ויושיט ידים עמלות והון, לחצוב את השיש מההרים אשר מנגד, לייבש את הביצה הממארת אשר למטה, להפכה לאדמת-גנים ושדות-ברכה?

והילדים, היגדלו ויהיו ליורשי המקום ועבודתם תהא קלה ופוריה בפחות מאמצים ומכשולים? – – –

אכן, הילדים!

מי יודע, אפשר ישא גם אתכם הרצון ללכת ולהקים נקודה חדשה? כי הן טבוע בנפש האדם הרצון לעלות, לבנות, להקים. התדעו את כוחות הנפש הגדולים, הדרושים ליוצא אל הישימון, לערבה, לעולה אל הגבעות לבחור לו בגבעה אשר עליה יקים את צריף-העץ הדל שלו?

בהתאמצות, בסכנת-נפשות, ברעב ובמחלה הוא בונה את צריף-העץ. מסקל, מעזק ומכשיר את חלקת האדמה. ואם הוא ימות, הנה צריף-העץ יישאר על כנו וחברים אחרים יבואו ויבנוהו בזלת-שחורה, יקיפוהו עצים, יבנו, יטעו, יחרשו, יזרעו – המקום יגדל, וחזון-החיים של בונה-הצריף יקום.

“צריף-העץ” – תאמרו תמיד בהערצה ובאהבה.

“צריף-העץ” – יאמר גם יושב-החולה ברגש כבוד.

כי אנשי “צריף-העץ” יודעים לשבת הכן באוכף, יודעים לדבר כן עם יושבי-ההרים ועם השוכנים בעמק, מסבירי-פנים לידידים ושומרים שנאה לאויב, יודעים את מלאכת השיחה, יודעים לכבד גבורה, שנאה וברית-מלח.

הלא הם המה אנשי השמירה המרעה, אנשי המושבים אשר על הגבולות.

“יפתח הגלעדי ויוחנן מגוש-חלב” – כה קרא האב שאינו יודע פחד לבניו התאומים. באמונת-תום, כדרכו, כי מאמין האיש בגבורת-קדומים, ברוכבים על סוסים “אצילים” – מאמין הוא בתום וביושר ובאמונתו הוא איתן כסלע.

הם המה האנשים ונשיהם ואלמנותיהם, היודעים להתמסר בלי גבול לשמירה, לעבודה ולסכנה, המסורים לזכר חבריהם שמתו או שנהרגו, המבטים מלאי תקווה אל הילדים ההולכים בעקבותיהם – – –

וזו הגות שירתם בשבתם בבית היחידי על הגבעה הגבוהה, אשר בשלוחות הרי נפתלי, הגבעה הנשקפת אל מול החרמון ואל מול החולה, השקוייה פלגי מים, ביצות וקדחת ממארת.

ב.

מנחם סובב בחצר, ליד הדירים, האורווה והרפת, כי בליל גשמים כזה יש לפקוח עין היטב.

החצר פתוחה ותנים מ“הבור” מהלכים מסביב וקרבים בלי פחד אל דיר הכבשים. אכן טפשים התנים, כי לא יבואו חרש, כי אם ביללה, למען ידע השומר… הרחלים עומדות צפופות בדיר ואחוריהן אל הרוח, הגשם ניתך על מקלעת הצמר העבה ומרטיב אותה. אם נפל דבר ברעש, כלב עבר, או השומר נגש, וניתר כל העדר לעבר השני של הדיר… האליות מרשרשות בפתותי הגללים היבשים אשר בקצותיהן, עיני-הזכוכית בולטות מפחד והנחיריים מתעטשות – פחד שוא… פחד שוא… אבל יש והתן יחדור באישון-לילה אל בין הכבשים ועשה בהם מעשים נוראים ומצאת למחרת כבשה מוטלת ועטיניה טרופים – כתמי דם מסביב… אכן חרפת השומר היא, כי מלחמה נוראה התחוללה פה בלילה והוא לא הרגיש! –

מנחם מזדעזע לחשד שהחשיכה מולידה, בעמדו בפתח האורווה, הוא מהדק את רצועת הרובה, הופך את הקנה כלפי מטה וסובב וחוזר וסובב.

בחדר-האוכל הקולות רפים והולכים, כי היושבים מתפזרים לישון.

– איזה לילה! – יאמרו הנשואים בעברם על פני מנחם בדרך אל אהליהם.

– אם האוהל יתהפך, תקראו לי ואעזור לכם לעבור לעלייה. – יתלוצץ מנחם, ואלה משיבים ועונים, שלא יפתח פה לשטן.

רק קולות בודדים עוד יינשאו מהחדר: אופת-הלחם היא, שהתחילה ללוש את הבצק ועמה שנים-שלושה מן המאחרים לשבת.

המאחרים לשבת! גם ב“בית” עוד ימשיכו את מסכת שנות-השמירה בלילות-נדודים על הסוס, בין שדות קמה שהבשילו ומאחורי הקירות הנמוכים, המקיפים את המושבות הקטנות. יושבים השנים או השלושה, הראש נוטה אל היד הנשענת על השולחן, או, עטוף עבייה, ישתטח האחד על גבי הספסל ויישן כדרך שהיה ישן לילות מאחורי עדרי הבקר במרעה: הוא ישן ועינו ערה, וידו מוכנה להגן, להדוף את האורב שיגיח מסתר ההר. ומשנכנס מנחם ללופף סיגרה מקופסת-הטבק הגדולה, יכעכע מולו “לורד” מתוך תנומה ויאמר בנחת ובישוב-הדעת כדרכו:

– מנחם, וכי לא כדאי היה לטעום עכשיו דבר-מה, הא? – יאמר ויושיט את ידו אל קופסת הטבק. –

ודאי, שלפני היערך ה“קומזיץ”¹ לא יעלה “לורד” אל העלייה לישון. בנחת יקום ויצא עם מנחם לתור במחסן אחרי נתח כבד שנשאר מן העגל שנשחט בבוקר, אחרי זיתים כבושים ובקבוק הארק² הטמון לכבוד אורחים כי יבואו. משחזר לחדר וידיו מלאות, יגש בנחת ובחשיבות לעבודה, כדרכו. כי על כן כינוהו “לורד”. את הבשר יצלה על שפודים דקים נתחים-נתחים וישפות בקומקום קפה שחור. אם יואל מגודל-הזקן יעזור על ידו ויעשו בזריזות מין מעשה-מאפה מחלמון-הביצה ואבקת-הסוכר, אשר יביא משומרת-הלילה בחדר-התינוקות. כעל-פי מקרה ייכנסו אז שנים, שלושה אשר שנתם נדדה וישבו אף הם לשולחן. אופת-הלחם תגיש פיתה חמה ורכה ואף שומרת-הלילה תרד לרגע קט מלמעלה. יאכלו את הכבד, ישתו את הקפה ויעלו עשן הסיגריה. יספרו הלצה או זכרון מאורע, שהיה בשנים שעברו בשמירה ושאפו אל מרחבי התורן. אף יתחכמו האחד על חשבון רעהו כולם יחד על חשבון יואל שגידל את זקנו והתחיל לישון לילות במטבח.

– אכן, דברים בגו… – ירמזו ויצחקו שהרי אם גידל את זקנו, משמע, שאחת הנערות החדשות “הדוברות רוסית” בעטה בו. ועתה יגדל לו הזקן עד בוא שערת-רחמים מלפני אחרת, ואז יעלה שוב התער על הזקן והיה כלא-היה.

ואם “אגמון” הארוך יזדמן עם שמואל ל“קומזיץ”, ופצח הארוך בזמר חרישי וקולו צורם את האוזן:

“הנה בניך שבים אליך”…

ויזמר בקול-רעם ובעינו האחת יקרוץ לעבר שמואל. הצחוק עובר מאיש לאיש והכול צוחקים וקוראים: “אגמון הארוך!”

כי היה מעשה ו“אגמון” חזר עם שמואל באניה מקושטא לארץ. הימים היו ימי שביתת-הנשק אחר מלחמת-העולם, ושמואל שהיה קצין בצבא התורכי, שוחרר אז וחזר אל “מדינת היהודים”. והנה בהתקרב האניה אל חופי הארץ, לא עצר בו שמואל, הרים דגל תכלת-לבן וכל הנוסעים פרצו בשיר:

“הנה בניך שבים אליך…”

והפלוגתא בדבר היא, כי שמואל אומר, כי הוא רק הניף את הדגל ואגמון הוא ששר את השיר, והלה מריע בנצחון: להד"ם! – שמואל הוא שהרים את הדגל והוא ששר את השיר, כי על כן “חייל תורכי” הנהו!… “תרכ’לה”… ח-ח-ח! – כל גופו הגדול והכבד מתנועע מצחוק.

אכן, זה כוחו של אגמון הארוך, שלא לקרוא לכל אחד ואחת בשמם, אלא לכנותם בכינוי משלו – לאחד “תרכ’לה”.. לאחת – “משרתת”.. לצעיר תמים-לב שבחבורה – “מתנגד גימנזיסט”.. ולאחד שואף-תגרות “מלחמה”.. קורא וצוחק ומקניט את הבריות. על שום כך יפחדו את תנואת³ לשונו יותר מאשר את נחת זרועו הגדולה ויגמלו גם לו בכינוי הראוי לו: אגמון ארוך – –

לאחר התפזר ה“קומזיץ” נרדם הבית, ורק העששיות תהבהבנה אל החצר מאצל אופת-הלחם ומחדר-התינוקות אשר למעלה.

לילה. ההרים כופים את ראשיהם אל הגבעה הקטנה, אשר בית-הבזלת מתנוסס על ראשה כדמות-לילה שחורה… שבועות מספר לפני בוא הגשמים לאחר שבנין הבית נגמר, עלו הנה בעגלות האנשים, הילדים והפרות “הטובות”. גדול היה היום ההוא ומנחם בראותו את “לידה” ברפת, נזכר כיצד זו נכנסה בגאון לחצר, קשורה אל אחורי-העגלה.

בעגלות באו הנשים, הילדים ושאר “החברה”, שאך זה השתחררו מגדוד-הצבא, לבושים עוד מדיהם ולבם מתרונן לקראת הבית והמשק אשר יוקם במקום הזה. הילדים ירדו והשקיפו תוהים על הגבעות השוממות המכוסות צמיח-בילן סירים וחורש-שיחים, והנשים הרגילות בחיי נדודים ירדו לסדר את הבית. לאחר נדודים רבים באו סוף-סוף אל הנחלה. בשקט ותבונה ערכו את מערכת-החיים של המשפחה הגדולה בבית הזה. לאה השקטה תפשה בידיה את התינוקות שניים-שניים והעלתה אותם אל מיטותיהם בחדרם. זלדה הפיקחה ערכה בתבונה ובטוב-טעם את מחסן הבגדים ואת המיטות בעלייה לרווקים.

הגברים התירו את הבהמות, התהלכו בחצר, תיכנו ודיברו: כאן תהא הרפת, ושם האורווה ופה לול לעופות.

מנדלי עמד ונפנף באצבעו הקטועה:

– עדרים… מחלבה… טחנת-קמח, מוטור… במשך הזמן… מה יש? – –

מול מנחם מקפץ קרבש, כלב-החצר המפיל מורא בסביבה ותובע את מנת-הלילה שלו. מנחם מאכילו, מלטפו ומתגעגע על רחל. היא לא באה עם כולם…

אז, לפנות ערב, ירד אתה במורד הגבעות. הם ישבו על סלע ודיברו דברים נוגעים ולא-נוגעים על העתיד. כי הנה אמה רמזה במכתביה מהעיר, כי לא טובים בעיניה חייהם “ככה”.

דיברו. כי נעים היה לדבר את הדברים האלה בין הגבעות היפות ובפני החרמון הנשקף נאדר וכבד. רחל נסעה אז לעבוד לאהליה ובמשך הזמן יראו… שהרי הם צעירים עדיין…

הס! קול רעש – – “קרבש” מחרחר בגרונו ומנחם תופשו ברצועה. בדרך עוברים הדרוזים היורדים עם עדרי העיזים הגדולים ממושביהם הקרים אשר בצלע החרמון לעמקים הדשנים של עכו. הם מברכים בקול רם את ברכת הלילה. גבוהים הם הדרוזים ושחורי-שער, אט יתנהלו בעקבות עדריהם לבושים גלימות אדומות.

מבעד לעננים מאיר שחר כהה וקר. פרה גועה לחליבה, הצאן מתעטשות, מתנערות ומצפות למרעה.

מנחם מעיר את הישנים בעלייה ואת⁴ הישנים באהלים. תנועת-העבודה החלה.

עתה יכול השומר לשכב לישון. מנחם בוחר לו את אחד האהלים שאנשיו כבר יצאו לעבודה, מתכנס מתחת לשמיכה החמה. הגשם דולף על קירות האוהל המתוחים והטחובים, “החברה” נרטבים בשדה ובדרך – הוא נרדם אחרי רגעים מעטים.

ג.

בחוץ הבהיר. החרמון אשר מנגד היה חבוש כיפת-שלג עד מחציתו ומבין להרים נשקפים, כשלושה אהלים לבנים, חודי הלבנון המעוטרים שלג אף הם. בחולה מלמטה מוקפים הכפרים אגמי-מים ואין יוצא ואין בא. המון מים עכורים יתגלגלו בערוצים ובמורד ההרים וכולם נופלים לירדן. כוח מים אדיר ואיתן! בצאתו לבוש מהאוהל, נתקל מנחם בילדים המטפלים בשועל צעיר, שהחורשים תפשוהו בשדה. הוא עומד רגע ומקשיב לשיחותיהם:

– “קרבש” הוא הכלב “הכי הנורא”.

– “מרים” כשתגדל תדהר יותר טוב אפילו מהאצילה של מחמוד.

– “אגמון” הוא “הכי הגבוה” ו“הכי החזק” מכולם.

– אפילו מן החרמון?

מנחם תופש על ידיו את דן הקטן בילדים:

– דני, מה תעשה כשתהיה גדול?

– אני ארכב על “מרים” ואשמור בשדה.

בחדר-האוכל אין איש. הכל יצאו לעבודה. הנשים מכבדות את מנחם בשמן-זית מטוגן בבצל ואגב טפיחה על הגב אומרת לו זלדה הפקחה:

–אוי, בחור – בחורי, היכן רחל’ה שלך?

לבו של מנחם מתכווץ רגע מרגש געגועים עז ומתוק, אך הוא עונה במשיכת כתפיים:

– אפשר להתקיים גם בלעדיכן.

– נראה אותך, גיבור בגיבורים, כשרחל שלך תלך פתאום עם אחר…

בחצר המולה. רוכבים מספר, עטופי “כפיות” ויהירי-מבט יורדים מסוסיהם. “לורד” החצרן מסביר פנים, מקבל ומזמין. אורחים חשובים באו מבין שוכני ההרים. מנחם יוצא לעזור, קושר את הסוסות ו“לורד” לוחש לו, כי צריך לתפוש תרנגולת ולהתקין ארוחה. אמנם אם מן הפחותים יבואו ויסתפקו התה “מתוק מאוד”, ואם חשוב האורח והעלו מיני מתיקה. אבל הפעם “חשובים הרבה” באו ובחבורה, ומן ההכרח לשחוט תרנגולת, להעלות מהמחסן בקבוק או שנים, השמורים לשם כך, לערוך שולחן ולבשל קפה שחור. כך דרכם של אנשי “צריף-העץ”, ועל-כן הם מעורבים עם שוכני הסביבה עד למרחוק.

בראש המסיבה יושב ישראל, המכונה בפיהם “אבו-יוסף” על שם בנו הגדול, מעסיק את האורחים בשיחה ו“לורד” ומנחם מגישים. מטפלים באורחים ושותקים, כי גם זו מידה טובה ב“צריף-העץ” ולפיה תכיר את אנשיה בכל מקום שיזדמנו שמה: בדבר האחד וישבו האחרים ושתקו.

אחרי הארוחה אוספים השנים מהאורחים את שולי העביות וישבו באוכף. יצאו לאט וברקידה, ה“אצילה” מרוסנת, מטה את ראשה וטופפת ברגליה, הלוך וטפוף ופתאום – טוס: והלכה הסוסה הלוך והשתטח, הלוך וטוס, והנה הסתובבה על המקום ודהרה חזרה! – הרוכבים מנפנפים בשבטים הדקים, ושוב הלוך וטפוף עד לרואים במחזה – מעיני הסוסה ניתזים ניצוצות, נחיריה שואפים רוח וגדילי הרקמות מתדרדרים לרגליה. אז ישב גם ישראל באוכף ועשה את סיבובו לכבוד האורחים, וגדל כבוד אנשי המקום בעיני האורחים.

יודע ישראל להלך את השכנים, יודע לשתוק, יודע לומר את הברכה המתאימה במקומה ולהקשיב אל אשר יספרו וישאלו האורחים. הפעם הם עוברים בדרך רחוקה וישראל מבקשם כי יישארו ללון: ילינו, ינוחו ובבוקר יצאו לדרכם. לאחר שהגדול נענה להזמנה, רומז ישראל למנחם:

– תחבוש את הסייחה ותעלה לחנות.

מנחם כבר יודע, שיש להביא מהחנות קופסאות-שימורים אחדות וסיגריות “טובות”, הוא דוהר בדרך למושבה הקרובה אל החנות. בינתיים אף הוא ייהנה מקופסת סיגריות, שתספיק לו גם לליל-השמירה.

רק מי שמעשן “מלופפות” יודע לכבד את הסיגריות בקופסה חתומה, כי מתי רואים את אלו ב“צריף העץ”? רק משמזדמנים אורחים למקום או תייר הבא לראות בעיניו את “הקבוצה”. אם תייר מ“בעלי-ההכרה” הוא ועלה באוטו שלו לחנות ויביא משם בקבוקים אחדים וסיגריות לחבריא, ובשכר זה הוא רואה את “ההורה” בערב ושומע ניגוני-חלוצים. על כגון זה אמרו ה“עיירים”: “ביג זיוניסט”….

– שלום, יא חווג’ה זלמן. – אומר מנחם לחנווני הגבוה והמסורבל, בעל עיני-השועל, יורד מהסייחה, קושרה לגדר ונכנס לחנות של המושבה הקטנה השוכנת בהר.

– שלום, מנחם – יענה הלז במאור פנים.

– כיף? – שואלו מנחם לעסקיו אגב כניסה.

– ווללה, יה חביבי, אין פדיון. – הוא עונה בבת-צחוק שפירושה: הרי יודע אני, כי אינך מאמין לי… והוא נפנה אל קוניו. פלח נכנס ומבקש נעליים “פרנז’י” – מוריד לו חווג’ה זלמן נעליים זולות, מנגבן היטב מאחורי השולחן, מושיטן אל מתחת לחטמו של זה ובעשרות שבועות הוא נוקב את מחירן פי-שלושה משווין. הוא גם מחלק רפואות וסממנים לדורשיו, או יש ויוציא ניירות חתומים ומבטיח לעוברים ושבים, כי בלי הנייר לא יורשו לעבור את הגבול. אם ייתפש וידע הנוכל להזיל דמעות מעיניו כמים, יתחמק ויצא יבש כשהיה. ויש שייכנס בשותפות עם שכניו – כיהודים, כערבים – השותף יתמלט עורו בשניו וחווג’ה זלמן נקי לביתו. לשותפות ממין זה הוא קורא “קואופרציה” ועיני-השועל צוחקות.

את אנשי “צריף העץ” הוא מחבב, מזמינם לכוס יין, מספר להם משיחו-ושיגו עם אנשי הסביבה, או מעשה מימים רחוקים, עת עלו למושבה הקטנה וישבו במערות אשר בהרים מנגד, מפחד הדרוזים ששכנו בכפר.

– אוצר בלום היא החולה הזאת, אך מי יודע אם בימינו עוד נראה את הדבר. – כה יאמר ומעיניו הקטנות נשקפים מזימה וחפץ-מעשה.

מנחם חוזר במורד התלול הביתה, עם קופסות הסיגריות. מאחורי הרי השיש רחוצי-הגשם שוקעת השמש. מלמטה יגלגל נחל רועש את מימיו העכורים בזעף.

השעה כבר מאוחרת, ומנחם הולך לאוהל לחגור את זינו ולצאת לשמירה. והנה האשה מרים לקראתו, משתהה בדרכה בנחת ובת-צחוק על שפתיה המגלה טורי שיניים חזקות כשיני אכרה.

את מרים, האלמנה בת הארבעים, פוגש מנחם תמיד ברגש טוב, בגלל השמחה אשר בפניה, בשל עיניה השקטות, שנסיון-חיים רב מחייך מתוכן ובגלל השקט אשר בכל תנועותיה.

– מנחם, אתה כבר הולך לשמירה? קיבלתי מכתב מרחל…

– נו?

– כותבת שטוב לה, עובדת… – ופניה של מרים מרגיעים ומבטה שוהה כלשהו על פני מנחם.

– אני שמח. באמת כל-כך הייתי טרוד, עד כי שכחתי לכתוב לה.

– אולי תרד לבקרה?

– לא עכשיו. בעונת הזריעה.

– ובכל זאת… כדאי שתיפנה ליום ותרד – עונה מרים.

– וכי מה?

אז תוציא מכתב ומושיטה אותו למנחם. נכנסים לאוהל. מנחם קורא, עיניו נפגשות בעיני האשה השקטה, והן כאומרות: “ראינו רבות כאלה, ובכל-זאת כמה אתם צעירים ונחמדים!”

– אני שמחה שקיבלת את הדבר בשקט, הייתי בטוחה בך. תסע והכל יבוא על מקומו בשלום. – והלכה לעבודתה.

מנחם מציץ בשניה במכתב אשר בידו: איך העזה? ובשל מי? – אסע ואגמור אתה. בעמקי הלב הוא מרגיש כי תהיה מלחמה קשה והוא לא “יגמור”, משום שאהבה אהבה נאמנה.

ולמחר יצא בעגלה היורדת ל“מטה”.

ד.

הנוסע דרך החולה בימות הגשמים, לא יסע בעגלה הרתומה, לזוג בהמות, כי אם שני זוגות ירתמו ופעמים גם שלושה, כי הביצה גדולה והבהמות שוקעות עד לבטן. לבושי מעילים יצאו הנוסעים ויקחו אתם גם שקים, מעילי גשם, בדי-אוהלים, כי עננים כבדים עלו על ראש החרמון והוא סימן לגשם המתרגש לבוא.

ריח הביצה החמוץ עולה מהחולה, שוכניה העתיקו את סוכות המחצלות אשר להם אל עבר ההרים, המשמשים מחסה מהרוח ומהגשם. חורשת-האלות העתיקה עומדת רטובה, והמטליות הקשורות לענפיה נעות ברוח. בתוך החורשה נערמות חבילות הקוצים והענפים היבשים אשר הכינו להם שוכני המקום להסקת החורף, כי כאן בחורשה הקדושה לא יעז הגנב לבוא לקחת פן תיבש ידו…

ומשעוברים את חורשת-האלות יערוב היום וליל-החורף משתרר בחשכתו בבת-אחת, והחושך גדול עד שאין לראות את זנבות הבהמות. העגלונים קושרים את המושכות לסרן-העגלה ומניחים לבהמות לילך לפי ראות עיניהן: הבהמות מרגישות את הדרך. מסוכן מכל הוא הוואדי החרב כל הקיץ ובימות הגשמים הוא מתמלא לפתע שטף מים הפורץ בזעף מההרים. שטף כזה, כי ימצאו בדרכו עגלה, וגרפה על בהמותיה ואנשיה למטה. על-כן לאט יסעו, מדי פעם בפעם ירדו, יאירו בפנס את המקום, לראות אם לא נטו מהדרך, מתנערים מהתרדמה העולה מחביוני ליל החורף הקר ומחשכת הדרך הנשמה.

– ומה דעתך, מנחם, כוס קטנה ארק היתה מחממת את כפות הרגליים? בררר, קר. – והעגלונים מתכרבלים במעיליהם.

בשעה מאוחרת בערב הגיעו ל“אהליה”. התירו את הבהמות, אבסון ומנחם הולך ומתדפק על דלת חדרה של רחל. הדפיקה קצרה, סוערת. החדר קטן והעיניים מבחינות אך מעט לאור העששית הכהה, במחיצת הלוחות הנמוכה של מגורי הקבוצה.

רבבות שיחות כגון אלו היו ורבבות שיחות כגון אלו תהיינה, תמיד תהיינה, כל עוד האדם צעיר ואוהב. המלים קופצות, חדות ובוטות, והיסורים נמרצים, סוערים – יסורי-חיות – – –

צנום ומעורר רחמים יצועה של נערה הישנה בתוך צריפה ואינה יודעת את נפשה. מעבר למחיצת תאה נושמים-רוחשים גופות זרים. מבחוץ אורב בחור זהוב-שער ומעוט דיבור מבחורי “אהליה” – והוא נועז לטפס בכתלים זקופים של ואדי, להלך בעיי החרבות של תל קדום – ואינו חושש לנפול לתהום תחתיו. אף לנערה יקרא לטפס אחריו, תוך אומץ הדדי המקרב את גופותיהם ולבותיהם בהעזה כלפי הפראי בטבע… כלפי הטמון-שפון בעמקי עבר… האם מנחם הוא החבר-הריע – – או נער זהוב-שער של “אהליה” אשר לבש את דיוקנו של זה? – –

רחל מתרוממת לקראת מנחם שנכנס והיא נסערת ונוקשה: באת? – – השלום? – –

והוא אינו קרב ואינו משיב על שאלתה, אלא קופץ את דבריו כקפוף האגרוף: אהבתיך, רחל, ובניתי את עתידנו על אמון – טעיתי…

– שמא התחייבתי לך? – מתקוממת רחל ומרגישה כי קולה איננו עומד לה.

– לו תשחקי כרצונך, אך רגלי שוב לא תדרוך פה, כי זר לי מקום. – – – והוא יוצא בלי לשעות אליה, אף שהוא יודע כי הדלתות הנעולות של צריפי “אהליה”, עם המשורר אפרים בתוכן, צוחקות חרש אותה שעה לזעמו של זר אשר פרץ אליהן, משתעשעות בכעסו, כאומרות: כועס, כועס… ועל אפך תשוב…

משחזר מנחם הביתה, פגשה בו האשה מרים השקטה ובת-צחוקה על שפתיה אומרת: “כך דרכם של צעירים; זה עובר”. והנשים טופחות על גבו ובדבריהן רמז דק מן הדק. הנשים טבען להרגיש.

– כך אתם הבחורים, – תאמרנה.

הן מרגישות, טופחות על הגב, שהרי בן-המשפחה הוא מנחם. קשה להן לראות בצערו והן רוצות לנחמו בנסיון-חייהן ובדעת-האשה אשר להן. במשפחה הזאת הרי נתחשל רגש החברות והוא מדבר בלי מלים ללב ומעין לעין. זוהי חברות שנתחשלה בשנות-נדודים, בסבל ובסכנה שקיבלו עליהם מתוך שמחת יצירה. כאז, עת האחד היה שוכב ללא עזרה אכול-קדחת, כן עתה בהבנות המקום הזה בהתאמצות מרובה… ומי יודע מה נשקף לה עוד, לנקודה הבודדה הזאת, שאך זה התחילו בבנינה! חברות של חזית היא, שותפות בהרגשה ובמחשבה: יחד אנו עומדים, יחד אנו עובדים וחיים!

מעתה עבד מנחם ולא ידע עייפות, כי אמנם העבודה מרגיעה ומשכיחה את כל. יש בה בעבודת-האדמה דבר-מה המרווה אותך במידה כזאת, שתנועת המחשבה נעשית כבדה ואתה שוכח כל אי-מנוחה בנפש.

כל היום: דיו, דיו… האדמה נפתחת לפני סכין המחרשה, נפררת ונסגרת שוב, ולפנות ערב אתה חוזר עייף ושליו וריח השדה, ריח האדמה בבגדיך.

אכן, יש בה בעבודת-האדמה מן הנעימות הנשגבה של השעבוד היחידי הטבעי לאדם, והוא השעבוד לשמש, לגשם, לרוח, למחזור החיים השנתי בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב. מעבר לשדה חורש פלח עם צמד שווריו – צמדו השני נח ברביצה. ירד הפלח מבעוד לילה מכפרו אשר בהר, בא לשדה עם שחר, תקע את מסמרו בתלם. סימן באבנים את נירו, פתח את התלם והאדמה משחירה והולכת מאחורי המחרשה. וכך מימים-ימימה, וכן דורות, וכן מאות בשנים. כן בעבודות-החורף וכן בעבודות-הקיץ. הזרע נטמן, נובט, גדל. הכל בידי אללה, הכל בידי שמים! הטבע היא האם – בלעדיה אין חיים: אם הגשם לא יבוא בזמנו, אם הטל לא ירד, אם הקדים ישדוף את הקמה – אוי לו לפולח!

אבל – אם לא תיענה האדמה בחיטה – ונענתה בדורה, ואם לא השנה – ונענתה בשנה הבאה. כן היה וכן יהיה. המלמד מזרז את השוורים ומחשבת הפלח נעה כבדה. הנה יערוך מעט קוצים, ידליקם בידיו הנקשות, יחמם את גופו הקופא מקור וגשם, יסעד לבו בפת החרבה והשוורים ירבצו בינתיים… מנחם משכים עם מרעיו “הפלחים” בעוד לילה, השומר כבר הכין את התה. שותים אותו, אוספים את הסירים עם הארוחה אשר בתוכם, רותמים את ארבעת הזוגות ונוסעים לזריעה, כי רחוקה היא חלקת השדה. הזורע זורע צעד בצעד, חופן וחופן. ארבעת הזוגות נכנסים ל“ארגז” והנשק תלוי על רתמות הבהמות. המחרשות הולכות אחת בעקב אחת מבוקר עד ערב וההפסקות לארוחות הבוקר והצהרים קצרות: צריך לגמור, כי עננים תלויים על החרמון.

בצהריים אובסים את הבהמות, עורכים מדורה קטנה לחמם את התה ו“החברה” מנחשים על הארוחה הנמצאת בסירים: אם אורז מבושל בצימוקים, אם דגים מלוחים עם זיתים, או אולי בשר – ממש. אגמון הארוך, בהריחו את ריח הבשר, הריהו מהפך במוחו ומחבל תחבולות: הנה יאמר לאחד “אברך-משי”, לאחר “בן-פורת” – והנה כבר סיכסך את השנים ביניהם, ובינתיים אכל את חצי הבשר…

הכעס גדול, אך הבושה גדולה ממנו… והוא, הארוך, כל גופו הגדול מתנועע מצחוק: הוא יספר את הדבר בבית בכל הזדמנות… מעכשיו יש לו “חומר”!

הרוח נושבת בפני החורשים, עננים כבדים רובצים על החרמון, עוד מעט וייבקעו. ב“ארגז” כבר פזורה הזריעה ומוכרחים להטמינה – אז הצלף בבהמות! הטיפות כבר יורדות, הגשם מתחזק, האדמה נדבקת אל סכין המחרשה – הצלף! הצלף!

ומשגומרים – קופצים על הבהמות ורטובים עד לעצמות דוהרים הביתה מתוך שביעת-רצון: גמרנו.

אך יש גם אשר יום הזריעה הוא יום-שמש וקרירות-כפור נעימה נושבת מכיפת השלג אשר על החרמון הקרוב. פלגים איתנים מגלגלים בזעף את מימיהם לירדן. המים שוטפים, חופרים גאיות עמוקים, מעמיקים ומרחיבים את ערוצי-הנחלים. ביום זה ירד הפלח ושק הגרעינים על-גבי חמורו לטחנה אשר על הנחל, טוחן את גרעיניו לקמח, מודד לטוחן איפה שכר טחינה ועולה חזרה להרים –

* * *

ולעת ערב, עת ישובו הביתה, יתירו את הבהמות ויתכנסו לעלייה. אז תדאג זלדה האשה “אשר על הבית” להמציא להם בגדים יבשים להחליף, ולמנחם חולצה לפי טעמו, שהרי “אבל” הנהו – – כך תכנינה אותו הנשים בבת-צחוק ביניהן-לבין-עצמן – ומן החובה להלבישו ולקשטו בטוב-טעם, כדי להפיס את דעתו. מנחם יורד לחדר-האכילה ומאחר לשבת עם היושבים. טוב לו לשבת בין המסובים, מקשיב-ואינו-מקשיב לשיחה ולשירה אשר מסביב.

ה“תרכ’לה” ישא את טנורו הרם, החד והמושך, וישיר משירי התורכים אשר למד בהיותו קצין בצבא התורכי. המלים מי יבינן, אך יש בהן אנחה, יש בהן תוגה ועצבות מובנה ומדברת ללב. שנים מ“העיירים” כבר שילבו את רגליהם וישבו על הרצפה, תפשו את קופסת-הטבק ופח נפט העומד בפנה ומתופפים לאט ובקצב תפיפה מונוטונית ללוות את השירה.

בגווע השירה ונאנחו המסובים:

– אמאן, אמאן, – ושוב יינשא הקול החד והמושך באנחה ובהברה גרונית.

ומשנכנסו ל“מצב-הרוח”, תופשת רבקה סכין במטבח ויוצאת אל אמצע החדר, יוצאת הלוך וטפוף והסכין בידה, כחרב המתהפכת ממעל לראש, מאחור ומלפנים. המסובים אז יקומו ויעמדו מסביבה, ימחאו כף ובקצב:

– אל יבנה הגליל, או – הו, או – הו, או – הו, – ימחאו כף-אל-כף ויצעדו אל מולה, והיא בזריזות על עמדה מסתובבת ותגן על עצמה בפני התוקפים.

– או – הו, או – הו, או – הו – תשלח את הסכין אל הניצב מולה, ובושה לו לגבר אשר יירתע אחור, כי אם לקראתה יצא, כף-אל-כף ימחא, יבליט את חזהו אל חוד הסכין: או – הו, או – הו, או – הו.

– לו – לו – יילילו “העיירים” יללה חדה ונוקבת – הלל ושבח ל“דבצה”⁵ המהוללה.

ורבקה, אם לשני הבנים, מתחמקת מבין הניצבים למטבח, בושה ממעשה-המשובה, כשישראל יושב ונהנה בבת-צחוק.

ומשמתפזרים לישון, יושב מנחם עם המאחרים, כי שם בעלייה תגדל המועקה והדם יסער בגעגועים נמרצים שאין לעמוד בפניהם.

ה.

היתה תנועה ב“צריף-העץ”, כי הוחל בבנין הרפת והאורווה ובבנין בתים אחדים. האנשים שמחים ולבם מתרונן למראה התנועה, כי אמנם צר הבית היחידי מהכיל את הכל. הילדים סובלים מהדוחק וחינוך הילדים אף הוא אינו כשורה, מאין חדרים לגן ולבית-הספר. אי-אפשר לרכוש פרות נוספות, כי גם בשביל אלו שישנן הרפת הקטנה אינה מספיקה. משייבנו הבנינים החדשים, אפשר יהיה להגדיל את המשק ולהרחיב את ענפי הרפת, הצאן והלול. אף הגיעה למקום פלוגת העובדים בבנין ובחציבה, הקימו את “המחנה” שלהם ונגשו לעבודה.

מנדלי מהלך ביניהם מלא תנועה ופזיז ומספר באוזניהם את אשר יהיה המקום ברבות הימים, עת ייבנו הבתים, העצים יתנו פרי, מוטור יעמוד ויניע טחנה וחשמל למאור.

– מה יש? – יניע באצבעו הקטועה.

הבחורים זריזים בעבודת הבנין. מבעד למכנסיהם הקצרים בולטות רגליים דרוכות וידים רחבות ומגויידות עובדות באבן ובמלט. הם באו מרוסיה הגדולה והרחבה, מקום שם המונים גדולים מתגעשים ומקימים ברבבות ידיים מדינה חדשה ומפעלים כבירים; הם עבדו במחנות-עבודה, גוללו את רצועות הכבישים וכל חזות-רוחם היא המפעל הגדול. החסונים שבהם, רחבי הגרם ובעלי הגוף, הם העובדים במחצבה, כי קשה היא עבודת החציבה והפטיש כבד ומפרך את הגוף.

צר להם המקום לבחורים החסונים האלה במשק הקטן עם חיי המשפחה אשר לו: מעטים האנשים ומשקם קטן. מהו הענין אשר בו יחיו שנים על שנים? האומנם הם חושבים לעמוד בפינת-העולם הנידחת בכוח החברות ומסכת-הזכרונות האינטימית? אבל החיים הרחבים אינם יודעים רחם, וכל בנין הבנוי על יסודות כאלה עלול להתמוטט על נקלה. ראו את הנעשה בנקודות אשר “למטה”: חברים עובדים, נחלשים, מתאכזבים והולכים – רבים והולכים, מתנוונים בגוף ובנפש והולכים.

אמנם הילדים הם ילדי המקום ויגדלו על המחרשה, על המרעה ועל עבודת השדה, אבל מי לידכם יתקע, שהילדים יישארו, שלא תשאם רוחם לעבוד במכונה, בחשמל, בבנין ובכל מלאכה אחרת? – –

והבחורים מהבנאים ומהחוצבים משלבים את ידיהם ומדברים:

– אתם אנשי “עין זהב”, “אהליה” ו“צריף-העץ” נדבקתם בתומת-לבכם לאדמה, לטרשים ולחורש-השיחים אשר על הגבעות וחושבים, כי הנה במעט התאמצות הכוחות, במעט התמסרות תפרו את האדמה, תיענו ותתקיימו. אבל התעמוד תומת-לבכם זו גם בהתיצבכם פנים-אל-פנים עם השוק, עם הכסף, עם חשבון הקיום?

ביהירות מהפכנית ובבטחון עלומים הם ממשיכים את דבריהם:

– דורנו אינו דור שהחיים נבנים בו על אהבה ועל אמוני-תום, כי אם דור מהפכה, חרושת ומכונה. לרפת החדשה, לכשתיגמר, תעבירו את עדר הפרות. הפרות שתתנה חלב במידה מספקת תחזיקו בהן, ואילו הפרות שתתנה פחות חלב – תשחטו או תמכרו אותן, כי חלב אתם צריכים. אתם תהפכו את הרפת למכונה של חלב, את האדמה למכונה של גרגרים, את הגן למכונה של ירקות, בית-חרושת!

ובית חרושת אינו תלוי בחסדי שמים בלבד; קצב-העבודה, סיפוק-העבודה וכמות-התוצרת – הכל בידי האדם. ולא התאמצות-הכוחות אף לא ההתמסרות יהיו היסודות, כי על אלו אפשר לבנות רק שנים מספר. ברפות הכוחות, תרפה גם ההתאמצות וגם כשרון ההתמסרות יפוג.

אתם תקימו בית-חרושת, אשר קצב-העבודה מעודד בו את האדם לעבוד ולהוסיף לעבוד מדי יום ביומו אותו מספר השעות ולהוסיף אותה מתכונת-התוצרת. המשק יהיה בית-חרושת, מעבדה גדולה של מספוא, חלב, פירות וירקות, ואתם בשעה קבועה ובמוח צלול תבואו לעבודה ובשעה קבועה תעזבוה. אתם תהיו מחנה עבודה, ואם בית-החרושת יגדל, תוסיפו ידיים עובדות. כי במחנה העבודה אין האיש נחשב עוד, ובלכת האחד יבואו שלושה במקומו.

אך אנשי “צריף-העץ” מקשיבים, מגחכים ושותקים, או יש והאחד יענה:

– האומנם תחשבו, בחורים, כי השדה הוא אבן והפרה היא מלט? – וכל המסובים צוחקים. רק אז יתעורר בהם היצר להתל קצת בחוצבים ובבנאים האלה, וכולם כאחד מסתערים:

– אדרבא. נסו נא ביום זריעה לזרוע רק שמונה שעות!

– הן תעזבו את השתילים בעצם הנטיעה, כי שמונה השעות נגמרו. – ח – ח – ח!

– תפסיקו באמצע החליבה.

– תזעיקו את העדר בעצם הרעייה.

כה מהתלים ומבטלים אנשי “צריף-העץ”, ומשאנשי “צריף-העץ” רוצים להתל באדם, לא יהיה לו מנוס, כי בידיים אמונות נפל.

החוצבים עוד מגמגמים ורוצים לענות, אך אנשי “צריף-העץ” כבר פונים לעבודתם:

– הקץ לשיחות בטלות. האפרוחים האלה, זה עתה ירדו מהאניה ורוצים ללמד את הזקנים בינה. תזקינו בעבודה ונשמע מידברותיכם.

ואם יוסיפו הצעירים החסונים האלה לדבר, אנשי המקום אך יד יניעו, כי מחשבתם היא אחרת, למודת מסורת אחרת: המקום הזה יכון. כי אין מקום אחר בעולם!

ורק “העיירים” יוצאים בערבים למחנה חפותי-שרוולים ושערם עשוי, יושבים ומקשיבים לשיחות שרוח-מהפכה, כוח-המונים וחופש אדום נסוכים בהן. יושבים, מקשיבים ושמים עין בצעירות הלבושות שמלות רחבות, מעשנות סיגריות ושרות ברגש עמוק את שירי-רוסיה הרחבים-הסוערים. ובבואם חזרה ירבו ללעוג לנשואים “לבעל-בית-ת’ליך” ופתחו במלחמת-שפתיים חריפה עם בעלי-המשפחה. את מלחמת-השפתיים ישתיק לפעמים קולו המתון והתקיף של ישראל:

– משתשאו לכם נשים, עיירים, תדברו גם אתם אחרת.

אף הנשים מהתלות בהם:

– ראו נא את מהפכני-הקש האלו, איך בחורות-המחנה בלבלו את מוחם.

– מילא! – יניעו הבחורים בראשם הצעיר והעיקש.

והם מרבים ללכת בערבים הבהירים אל המערות, אשר שם ילינו את הצאן, הולכים ומזמינים אתם את הצעירות מהמחנה. בשבתות יצחצחו את מגפיהם וילמדו את הבחורות את הרכיבה על סוס.

קירות-הרפת מתרוממים, גם לבתים הונח כבר היסוד ואבני-בזלת, שקי מלט וחול מוסיפים להגיע לחצר. החצר מקבלת צורה של מרובע סגור, אשר בחזיתו יעמוד הבית “הישן”. הילדים מתרוצצים ליד הבנינים וקובעים:

– זה בשביל הגן, וזה בשביל התינוקות.

או:

– גם לאבא ולאמא שלי יהיה חדר.

החוצבים מהלכים בהרים, מביטים אל אבן-השיש האדמדמת, מנסים לחצוב בה וחושבים מחשבות כיצד להוציא מכאן את האבן הנאה אל השוק.

– הבי עצה, סוניה, מאיזה מקור אפשר להשיג כמה מאות פונטים לפתוח מחצבה? – ידבר חוצב חסון אל החברה, אשר שיבה זרקה בשערותיה הגזוזות.

– נו, ומה יהיה אז? – תשא אליו סוניה את עיניה קצרות-הרואי, כשידיה עסוקות ברחיצת הצלחות בכיור הגדול אשר במטבח.

– אז ננסה לחצוב את השיש. לנסרו, ללטשו…

סוניה כבר מאמינה לחוצב, שהרעיון טוב: מחצבת-שיש ב“צריף-העץ” – הרי זה עלול להיות מפעל, והבחורים החסונים האלה יעבדו ו“צריף-העץ” יגדל…

כן, היא כבר חושבת על כך… האם פגשתם ברכבת, ברחוב או במוסד ציבורי את היחידים האלה, אשר רגליהם אינן יודעות עייפות, אשר מצחם תמיד מקומט והעינים קצרות-הרואי תמיד מרוכזות בדאגה ובמסירות “שלא לשכוח שום דבר”… היחידים המעטים האלה אשר מסרו את יומם ולילם לדאגת זולתם? –

* * *

סוניה פושטת את הסינר ויוצאת לנוע בדרכים. “סוניה לבשה את שמלת הרוכסנים שלה לדרך.” יאמרו אז בחיוך החברים והחברות ב“צריף-העץ”.

ושמלת הרוכסנים מה טיבה? כי סוניה אין לה במחסן שמלות משלה כשאר החברות, אלא מדי תסע העירה תתחבר אל אחת מחברותיה מעבר רחוק – חברות למהפכה ולמחתרת ברוסיה-רבתי, עת הדגל של מהפכנים-אנרכיסטים מורדים במשטר הצאר, היה חופף עליהם ללא סתירה. רבים ורבות מהם עקרו לאמריקה מכבר, הכסיפו אך נשארו עסקניים-עממיים בנשמתם, ובאים לראות מזמן לזמן בבנין הארץ. כאן הם נתקלים ב“חברה סוניה”, נמשכים על ידה לפעולה, ואחת מאלו מעניקה שמלה לסוניה או פקרס ומעיל – והיא לובשת ואינה מקפידה. על אחת כמה, כשנפלה לה יום אחד שמלה עם כיסים רוכסניים לרוב – אשר בכל כיס ניתן להצפין למשמרת – ענין ופתק סידור שיש לעשות בעיר! –

ואמנם לפני נסיעתה יבואו אליה חבר וחברה אחד-אחד, כל אחד עם עניינו: עזרה דחופה להורים הרחוקים; ילד הזקוק לריפוי מיוחד בעיר – המון דברים ופרטים. וסוניה רושמת ומטמינה בתוך כיסיה, יושבת בעגלה היורדת “למטה” ונוסעת.

נעה בדרך שבוע, שבועיים והנה באה מכונית לחצר וסוניה יוצאת, מזמינה הביתה אדון היושב בתוך המכונית, ובידה מובילה ילדה תימניה קטנה ושחרחורת.

– הנה האדון הזה רוצה לעזור למפעל המחצבה. הוא אדם טוב וישר “באמת”, ורוצה לראות במו עיניו את השיש.

– והילדה?

– תהיה קצת בין הילדים שלנו, תשחק, תבריא, השחרחורת!

– אבל הן יודעת את, כי המקום צר גם בלאו הכי.

– צדקתם, אבל מה יכולתי לעשות? – ועיניה קצרות-הרואי מביטות אל הדוברים בתמימות.

כיוון שמסרה את כל המוטל עליה ובדקה בכיסיה אם לא נשכח דבר, הרי היא פושטת את שמלת-הדרך ושוב ניגשת לרחיצת הצלחות. עבודה אחרת אינה רוצה ואינה יודעת. לעבוד ברפת? – אלהים ישמרנה! היא ניסתה פעם לחלוב ותקפתה בחילה, כבחילה שהיתה מרגישה בהיותה מיניקה את הילד שנולד לה. סוניה אינה אם לילדיה, אינה אשה – היא נתונה לדאגות זולתה – זה טבעה.

והאדון מסתכל בידי החלוצים השריריות והשזופות מהשמש ואומר בבת-צחוק:

– כמה כסף אתם סבורים, דרוש למפעל אשר כזה? – מוציא בנחת סיגריה ומושיט גם לאנשי-שיחו.

– לפי שעה נסתפק בכמה מאות פונטים – יענה אחד החוצבים.

– חלוצים אתם ואינכם יודעים את ערך ההון. אתם חושבים, כי בידיים אפשר לעשות את הכל, ואצלנו מעבר לים חושבים אחרת, כי בכסף אפשר לעשות את הכל. ח – ח! – וממשיך, כשהוא מהפך בידו לוח-שיש:

– האבן יפה, אבל דרושים לכך אלפים ועשרות אלפים פונטים.

סוניה נכנסת בעבי-הקורה, מסבירה ומראה את המקום, את הבנינים, את הילדים. ולפני נסעו במכונית יפליט האדון וינצנץ במשקפי-הזהב:

– ינסו הבחורים.

החוצבים נוגשים לעבודה. הם מקימים צריפים שנים לרגלי ההר, מובאות מכונות והעבודה בשיש החלה. הם עולים עם בוקר להר, עובדים מספר שעות קצוב, יורדים למטה לצריפים, אוכלים ונחים, כי עבודתם קשה ושריריהם המתוחים טעונים שמירה ומנוחה.

“צריף-העץ” גדל פי שנים: מהעבר האחד מחנה הבנאים, למטה במורד – צריפי החוצבים; לפנות ערב עת יתכנסו הבהמות, העדרים והאנשים מהעבודה והיתה התנועה גדולה, רעש דברים ושירה. ומנדלי עומד עם העומדים ואצבעו הקטועה נטוייה כלפי מטה:

– האם לא אמרתי שכך יהיה? מה יש? – –

ו.

בבוקר, בצאת מנחם והמעדר בידו לנטיעה, הוא נתקל בישראל, שחזר בלילה מהדרך.

– שלום, ישראל, מתי חזרת? – מתעכב מנחם.

– הלילה.

– מה חדש בעיר ובארץ?

– אין חדש תחת השמש.

מנחם פונה ללכת וישראל קוראו חזרה:

– וכלום אינך רוצה לקבל דרישת שלום מרחל? א? –

בלבו של מנחם ניתק מה לשמע המילים, והוא מתעכב, משתלט על מבוכתו, שלא תיראה כלפי חוץ.

– פגשתיה בדרך, כי נסעה מ“אהליה” אל אמה העירה. שאלה דרך אגב לשלומך ובקשה למסור שלום. – וישראל מצטחק בערמה, משתדל שבת-צחוקו לא תיראה לעין איש-שיחו.

מנחם מתבונן אל פי מעדרו, אם חד הוא דיו, מנסה הוא את הקת אם אינה נעה, ומסנן מבין השפתיים:

– טאייב… – ופונה ללכת.

– וזה הכל?

– וכי מה עוד?

– הרי לך גם פתקה ממנה. ונראה מה תאמר עכשיו, בחור? – ישראל מושיט לו פתקה קטנה ופונה לבניינים, ומעיניו ניתז ניצוץ-המשובה מימי עלומיו הוא, עת חיזר אחרי רבקה.

מנחם יורד במורד-ההר למקום הנטיעה ומציץ אגב-הליכה בפתקה הקטנה אשר בידו:

"שלום לך, מנחם. אם עודך רוצה לראותני, תבוא העירה לכמה ימים, כי עייפתי מאוד ורצוני לנוח בבית אמא.

שלך, רחל".

גל שמחה ורחמים מציף את לבו ועובר כצמרמורת בכל גופו: “הנפתלת הלזו! עכשו יראה להן לנשים, אם באמת כרוץ כל הבחורים ירוץ גם הוא…” וכעבור רגע וחלפו שוב רטט פנימי: “עייפה, הילדה העיקשה…”

ובהגיעו אל חבר הנוטעים, שעבדו כבר, תקע שלא מדעת את מעדרו באדמה. לופף סיגריה ונשאר עומד מביט אל המורד, אל הבקעה אשר למטה אל החרמון אשר ממול, וכתב-היד המוכר, האהוב, נוסך געגועי-אהבה אל לבו הגדוש.

– מה זה היה לך, מנחם? – יאמר לו אחד העיירים – טרם פתחת בור וכבר לופפת סיגריה.

– לא נורא, פעם אחת אפשר להפוך במצווה – תחילה עישון ואחר-כך בור.

ומשהאחד מעשן, מן ההכרח שגם השאר יצטרפו. המעדרים נתקעו באדמה וקופסת הטבק עם הנייריות⁶ עברה מיד אל יד. מנגד, במורד התלול של ההר, חורש אמנון עם זוג בהמות ונדמה כאילו עוד מעט ויתגלגל עם בהמותיו למטה. מנדלי המלופף בנחת, אוסף את פירורי הטבק לקומצה ופותח:

– וכי מה אתם חושבים, חברה, בעוד שנתיים, שלוש לא תכירו את המקום. כל המורד יהיה נטוע, ולאחר חרישה עמוקה, לא ישאר ב“טיון” אף קוץ אחד. כולו יהיה אדמת השקייה עד הנחל. אנחנו נזרע שם חצירים ירוקים כל השנה והיה בשביל הרפת כמו בהולנד. שנתיים, שלוש – מה יש? מעין “אם הזכרים” הריהו אוצר וצריך לרפד לו רק מצע ביטון, שמימיו לא ילכו לאיבוד.

– בידוע ש“אם הזכרים” הוא אוצר, כי מאז שותות הנשים את מימיו נתרבה מספר הלידות. – זורק דרך אגב אחד העיירים.

– מה יש? – יענה לעומתו מנדלי, ממצמץ בעינו האחת – אלמלא “אם הזכרים”, בנין הארץ מה יהא עליו? הן כה אמרו לנו פעם בפקידות: את אשר יקימו הערבים בן-לילה אחד, לא נקים אנו בעלייה במשך שנתיים. מסתבר, כי אין עצה אלא בעזרה עצמית ועלייה מבפנים.

בעלי המשפחות קורצים עין לאלה שמקרוב נישאו, ושניהם יחד עומדים במערכה מול העיירים, הפותחים בלעג ל“בעל-בית’ליך”.

– אומרים, שנמצא “בעל-מרץ” אחד, אשר קם ונשא לו שתי נשים. – מעיר כבדרך אגב יואל אל תוך זקנו המגודל. החברה צוחקים ומנדלי טופח על גבו של מנחם:

– מה תאמר על השקצים האלה, הא? הזהר לך שלא תתקלקל, כי מה תאמר אז רחלי שלך?

האחד העומד מחריש הוא אלקנה מ“עין-זהב”, שבא לעונת הנטיעה, להדריך בעבודה את חבר הנוטעים ב“צריף-העץ”. אלקנה הוא נוטע מובהק זה עשרים שנה ומומחה במקצועו. עובד חרוץ, תמים וישר, דיבורו מצומצם, בעל דעות משלו ומימרות משלו. משכלו הסיגריות אמר:

– די לשבת. תלם, חברה.

וכולם תפסו את המעדרים, את ה“מנכושים”, את מטילי-הברזל והמשיכו לפתוח את הבורות ולהכות באבן – כל אחד בשורתו.

“תלם” היתה מימרתו השגורה של אלקנה.

“תלם” היה אומר, ותלם משמעו: הווה אדם, עבוד עבודה ישרה ומסורה; ותלם משמעו: אל תפרוץ גדר, אל תרצה להפוך את הקערה על פיה: רוסיה היא רוסיה וכאן ארץ-ישראל; ותלם משמעו: דע נימוס והתהלך בנעימות את שכנך הערבי – – אכן, עשרים שנות עבודתו וסבלותיו לא יכלו להוציא את אלקנה מהתלם.

כי אלקנה זו דרכו – עובד ושותק, בחינת הבל הדיבורים – אך יש ולבו מתחמץ לפתע.

– היכן היינו, כשמחיר הדונם היה בישליק?! – ואז רק בקושי יירגע. בכעס ובחימה או ברגש ובהתלהבות יתפרץ, ואיש לא פילל, כי הנוטע החרוץ והשקט הזה, העומד וזומר כל היום את הנטעים, מעדר באדמה ומחטט כל היום – מסוגל להתרגש במידה כזאת. ושוב יזמור את הגפנים, יחפור במעדר מבוקר עד צהריים ומצהריים עד ערב.

תילי-עפר קטנים משחירים בשורות מאחורי העובדים. אלקנה מתהלך על פני המורד, מסמן את השורות וקובע את החלקות: למעלה – כרם הגפנים, מתחתיו – חלקת זיתים, ושם – חלקת משמש, בגבולה – שורת עצי שסק ומלמטה – עצי-פרי בהשקייה: תפוחים ושזיפים; באמצע תעבור שדרת הברושים וליד המעין – משתלה.

כה מתהלך אלקנה, מחשב, שואל לכיוון הרוחות, בוחן בעיניו את הקרקע, ופניו מרוכזים, כי לא דבר קל הוא: כל עץ דורש את שלו, את תנאיו, את אדמתו, את מידת מימיו. החרוב והתאנה יכו שורש ויגדלו גם בסלע – לא כן התפוח השסק והאפרסק.

ומשיושבים לנוח מספר אלקנה, כי “בעין-זהב” אין נחת: שם מטכסים עצה מה לעשות כנגד חילופי-האנשים, החלים בסוף כל שנה ושנה לאחר הגורן. יש הדורשים להפוך את “עין-זהב” למושב והיה כל אחד נתון לביתו ודאג לאשתו ולילדיו ולא יהיה עוד חפשי לקום וללכת. הרווקים הזקנים אשר שם עייפו מסבלות העבודה ומחיי הרווקות ותשוקה עזה מקננת בלבם לחיי-משפחה, אך הדבר הוא עוד מהם והלאה, כי “המשק אינו נושא את עצמו”. אין די מים לגינה, השמירה עולה בהוצאות מרובות. עובדים אנשי “עין-זהב”, מתאכזבים, כוחותיהם מתדלדלים והם נעשים מרי-נפש: המשק אינו נושא את עצמו. הכאב גדול ואין עוד השאיפה הקודמת ליצור ולבנות את המשק עד אשר “ישא את עצמו”.

אף קרה זה מקרוב ב“עין-זהב” מקרה, שלא הפתיע בעצם, אבל השפיע עד דכא על כל הסביבה: אחת “הוותיקות”, עובדת זריזה, נקיה, אך מרת-נפש, שתתה משהו. הבהילו את הרופא – ולחינם. מרחוה, טלטלו, לפי הוראות הרופא, את הגוף הקטן והצמוק, לשוא – הלכה לעולמה.

בחורשת האקליפטים⁷ נוסף עוד קבר על השנים המצויים שם מקודם –

\– –

מנחם מכיר את אנשי “עין-זהב”, שהרי לא פעם לן אצלם בעברו בעגלה. ב“צריף-העץ” אומרים על “עין-זהב”, שהיא בית-מקלט לרווקים זקנים ולבחורות הזוכרות עוד את יקטרינה הגדולה… תמימים הם כילדים הזקנים האלה, שהתמסרו במשך שנים מתוך שכחה ובלב שלם למחרשה ולמשק. פתאום התעוררו, והנה חדריהם מלאים אבק, שיירי סיגריות, טלאים עלובים מגובבים על גבי מזוודות ישנות, שהובאו לפני שנים מבית-אבא. המיטות סתורות ונודפות ריח זיעה, זבל ואבק הקש הממלא את המזרנים הקשים.

אמנם, בכפר חסרה ההזדמנות, והצעירות הבאות לשנה-שנתיים לעבוד, אינן נוטות חסד ביותר לרווקים הזקנים. כן מספרים ב“צריף-העץ” בצחוק על ה“מוכתר” של “עין-זהב”, אשר מדי שנה בשנה, לאחר “גמר הגורן” ולאחר רדיית-הדבש, ילבש חולצה חדשה ויסע העירה. שם עובדת “כאב-לבו”, והוא הולך לבקרה, יושב לעומתה ושותק, שותק ובא חזרה… וכן מדי שנה בשנה. ובשובו הוא מתהלך במשק זועף ורוטן ומלא טענות כלפי הצעירים:

– באים ללמוד את העבודה… כלום בית-ספר הוא זה? קורעים את הרתמות, משברים את הכלים, שוכחים את המעדרים בשדה, הכל נהרס ונחרב… נו, אפשר לעבוד כך? אין מעדר, אין ידית… נו, אפשר לעבוד? – כה ירטון עד אשר יירגע ושוב ירדה את הדבש, יילחם בצרעות ויגיש סוכר לדבורים.

וכן יש שם עוד אחד בר-תנועה, גוץ ופזיז ותמיד עסוק בנסיונות, תמיד מברר זרעים של ירקות ובכל-זאת אין ירק-גינה ב“עין-זהב”. כן הוא מתקן שעונים, מזיע, מחטט ונושב והשעון שעמד לא ילך עוד לעולם… וכן שלישי ורביעי… אוסף שלם! – מספרים אנשי “צריף-העץ” בזחיחות-הדעת.

אף נבדלים אנשי “עין-זהב” בזה, שהם רק אנשי-משק. ואם יש ויעברו בחורים במקום ושאלו את הזקנים, אם המקום מוכן לקראת פורענות שלא תבוא, והביטו אל הבחורים בלגלוג, כמי שאומר: מכירים אנו את הסוג הזה, הולכי-בטל המה, תן להם סוסה ורובה ובלבד שלא יצטרכו לעבוד. אז יש אשר יאמרו להם הבחורים, כי אל עקרבים הם יושבים ולא די בחליבה ובעבודה. ביום בהיר אחד עלול כל בנינם הרופף להימחות מעל פני האדמה. על כך יענו אנשי “עין-זהב”, כי קודם כל צריך לעבוד ולהקים את המשק והשד אינו נורא כמו שמתארים אותו. על-כן ייאמר על אנשי “עין-זהב”, שהם “מלמדים” ורואים את הסכנה רק כשהיא כבר בפתח ביתם.

ואלקנה מחלק לנוטעים את חבילות השתילים, מקפיד שיעמידו את השתיל ישר בשורה, שלא יהא יוצא דופן, שימלאו את הבור אדמה רטובה ותחוחה והדורך שידרוך יפה-יפה מסביב. לאט-לאט מזדקפות שורות הנטעים הרכים וקמה רוח-חיים במורד השמם שהיה מכוסה צמחי-סירים, חורש-שיחים וקוצים. אנשי “צריף-העץ” נוטעים, דורכים מסביב לשתיל ומחשבים:

– בעוד שלוש שנים יהיו ענבים מהכרם, בעוד חמש שנים יהיה משמש וכעבור עשר שנים יהיו פירות מכל המינים: תאנים, ענבים, אפרסקים למכביר, לצרכי הבית ולמכירה בשוק.

“ברוך שהחיינו!”

ואלקנה מתהלך על הגבעה החשופה ואומר לאנשי “צריף העץ”, כי יגנו על הבית בחורשות עצי-יער מפני הרוחות המסתערות:

– החורשות תגדלנה ושיוו מראה יפה לגבעה וגם תשברנה את הרוח הבאה מההרים.

אנשי “צריף-העץ” נענים, כי גם במחשבתם היתה תכנית מעין זו; ואז נגשים גם לייער את ראש הגבעה ואת מורדותיה התלולים: עצי-אקליפטוס וחורשת ארנים היפה לעין ומשיבה את הנפש בריח-השרף אשר לה.

כן הולכת הגבעה החשופה ומתכסה שורות נטעים רכים והכל עשוי בחשבון ובתכנית. ששת ימי השבוע תיעשה עבודת הנטיעה, ביום בהיר וביום גשם, כי הנוטע בגשם בסימן ברכה הוא נוטע. אף כנופית הילדים תפשה שתיל ויטעוהו בסוד בפתח המערה שלהם, מערה קטנה אשר בתוך הסלע במורד הגבעה, מערה אשר שם ישוחחו את שיחותיהם, יגלו ויקברו את מטמוני-הזהב וישחקו את משחק השוד והמארב בין סתרי-הסלעים.

ברבות הימים יגדל העץ, עם הילדים יגדל וקראוהו אילן-הילדים.

– – ובהגיע יום השבת, תנחנה הידים העייפות מעבודה באבן, באדמה, בנטיעה ובזבל, והעצמות החדורות טחב מגשמי השבוע תחלפנה כוח.

ז.

ביום שישי לפנות ערב פושטים את בגדי העבודה הספוגים ריח של זבל וזיעה ומלוכלכים בעפר ובמשחת עגלות, רוחצים היטב במים ולובשים בגדים נקיים – מכנסיים מטולאים יפה או בלי טלאי, חולצה לבנה ורקומת-הצווארון מכל אשר תכין המחסנאית בשביל כל אחד ואחד.

מגולחים למשעי, רחוצים ועשויי-השער מתכנסים אנשי “צריף-העץ” לחדר-האכילה בערב, אף הנשים החליפו שמלות, והעובדות במטבח לבשו סינרים לבנים ממעל לשמלה. בנחת יבואו, – קמטי-השבוע, שיזוף-הרוחות ואבק-השדות הוסרו מעל הפנים בתער החד ובמים הרכים.

גם כנופית-הילדים, זריזי הרגלים השזופות והיחפות, פזיזי העינים השחומות, תצטופף באחת הפינות בצחוק, בלחישה עצורה ובמשובה הפורצת לחוץ. כאן בין הגדולים יש להם ידידים, אבל ישנם גם אויבים נוראים. והכנופיה מוכנה להצטנף ככדור בכל רגע ולעמוד על נפשה בפני “אגמון” הארוך, העומד חסון ורחב לפניהם ומביט בעיניו מלמעלה למטה.

– הה, עדת שועלים, כבר באתם למטבח-הגדולים – ירעים עליהם בקולו – מעתה הזהרו: הגה בל ישמע, ולא – אפשיל את המכנסיים!

העיניים השחומות אורבות מתחת למצחים הקטנים ומציצות האחד לעבר רעהו, לוחשות, מארגנות ומגייסות – כי כבר חיבלו תחבולה במערת-הסלעים אשר להם, איך יערכו את המלחמה על “אגמון הארוך”, עד כי יכריעוהו. מעתה הזהר לך, “אגמון הארוך”!

– אנחנו לא מפריעים – עונה אחד מעזי-הפנים – ואל תגע בנו, “אגמון הארוך”!

– מה?! – זע גופו החסון של “אגמון” ומעיק מלמעלה למטה על כנופית הילדים – ויתר אנשי “צריף-העץ”, הנשים והעיירים כבר עומדים מסביב, טופחים על גבו של “אגמון” ואומרים מתוך לעג עצור ומחיאת כף אל כף:

– אוי לך, “אגמון הארוך”, ילדים התלו בך…

אנשי “צריף-העץ” קורצים עין זה אל זה בבת-צחוק של הנאה עצורה:

– הילדים שלנו… הא? שמעת את הדברים: אל תגע בנו! עוד מעט ויסלקו את הזקנים הצידה.

הילדים כבר התאוששו, כי ידעו שהגדולים לצידם, וכבר שמו יד על כתף, ילד וילדה, פצחו בקולות דקים ועליזים, רוקעים ברגלים כמעשה הגדולים, במשיכת הכתפיים, ברקיעת העקב – מעתה ידע ה“אגמון” את תנואת הילדים! אמנם ארוך הוא, כבד וחסון, אבל אם כולם יתנפלו עליו בבת-אחת, ייתלו על הידים, על הרגלים, על הכתף, על הראש, אז אפילו הוא, הארוך, ישתטח על הארץ, ואז – הרביצו ילדים והימלטו כולכם בבת-אחת!

אך “אגמון” הבין, כי דבר-מה יצוק בלב הילדים, ועל-כן עמד עם העומדים, הביט אף הוא אל רקיעת-הילדים והרעים:

– מה אתם אומרים על השקצים האלה, המושכים בכתפיים ורוקעים בעקב ממש כגדולים?

והילדים משולהבי-הפנים כבר ישבו עייפים האחד בצד אמו, והשני בצד אביו, והשלישי בין כנופית העיירים, מביטים אל הגדולים, מקשיבים אל השיחות ומחר במערה יספרו:

– אמנון הוא העגלון הכי הטוב ויש לו הבהמות הכי הטובות.

– הראית את השרירים אשר לעיירים? – יאמרו ויפשילו אף הם את שרוולי חולצתם כדי לחשוף גם הם את ידיהם הגמישות הרזות, המלאות בהרות ושריטות.

– אתמול הרבצנו בו ב“אגמון” והוא לא יוסיף להתגרות בנו – אומר עז-הפנים והכנופיה גאה ושמחה, משחקים בשועל הצעיר ובמשחקי-המארב בין סתרי הסלעים.

ולאחר שכנופית-הילדים תישלח למיטות, עוד יאחרו הגדולים ליד השולחנות, כי מחר אין צורך להשכים, מחר שבתון לאדם ולבהמה, מחוץ לעבודות התור המוכרחות להיעשות: החליבה, המרעה, השמירה והעבודה במטבח.

ואם השבת תהיה יום בהיר והשמש מייבשת את הבוץ בחצר, יתאספו אנשי “צריף-העץ” כנופיות-כנופיות, ישבו על ספסל או על קורה במקום שמש, ולופפו את הסיגריה וישיחו:

– השנה הצלחנו בזריעה.

– עוד שבוע, שבועיים וגמרנו את הנטיעה.

– מה אתם אומרים? – יפנו לבנאים – מתי ייגמר בנין-הרפת?

– אלמלא הגשמים שהפריעו, היינו גומרים בעוד חודש. בשל הגשמים תתאחר העבודה, כנראה, לעוד שבועיים, שלושה שבועות.

– אבל הרפת תהיה יפה ומרווחת – מביטים אנשי “צריף העץ” אל נדבכי הבזלת, אל קורות-הברזל, אל עמודי הביטון היצוקים ואל רשת חוטי-הברזל הזקופים והקשורים ביניהם ומוכנים ללכד את הביטון אשר יוצק עליהם.

אז קמים שנים, שלושה ואומרים: הבה נרד לראות את השדות.

צינה קרה נושבת מראשי ההרים ומקרעי העננים השטים על שמי-החורף הבהירים. אור בהיר מבהיק באגמי-המים על רצועות הנחלים המתפתלות, על צוקי הסלעים הרחוצים מגשמים. מבהיק ומתחמק אל מתחת לענן השט בחיפזון. צינה צלולה, אור בהיר וסאון מים רבים ועכורים היורדים מההרים לשדות ומהשדות והדרכים הם רצים ושוטפים לנחלים, ומשם יתגלגלו בכוח ובזעף אל הירדן השוטף, המקבל את מי כל הנחלים ואיננו מלא.

– הזריעה על ההר ברכה לבטלה היא – מפליט “לורד” במתינות. כדרכו.

– על ההרים צריך רק לנטוע עצי פרי, ואת המדרגות צריך לייער.

בידוע כי השדות על ההר דלים הם ונביטתם תתאחר מפני הקור.

אבל מדי רדתך במורד אל העמק, המראה משתנה: כשטיח-ירק משתרעים השדות, הנביטה הרכה ירוקה ונמוכה ונעה תנועת-גוונים ירוקה-כהה-בהירה למשב הרוח החולף מההר. רק זעיר שם, זעיר שם נראות קרחות-אדמה חומות ושחורות – מקומות שהגשמים סחפו שם את הזריעה או עכברי-השדה כרסמוה. צעדי-השוורים מתנהלים מתוך חריקת העול בניר ובידי הפולחים מלמדי-הבקר הארוכים.

במורדים כבר עולה עשב צעיר ומבצבץ מבין שיחי-הקוצים ומתחת לסלעים – בעוד שנים, שלושה שבועות יהיה מרעה ועדרי הבקר והצאן יאכלו לשבעה.

– אם רצוננו שתהיה לנו פלחה טובה – שוקל “לורד” את דבריו – עלינו להתאמץ ולהכשיר מדי שנה בשנה את השדות, לסקל שהמחרשה לא תקפוץ על גבי אבנים, ולזבל יפה – אחרת אין הפלחה שווה בעבודה שמשקיעים בה.

אכן, “צריף העץ”, אינה יכולה ללכת בדרכי הפולחים ב“מסמר” ובצמדי-השוורים ולהסתפק ביבולים הזעומים שתתן האדמה המנוצלת. “צריף-העץ” זקוקה לגרגרים ולמספוא לבהמות-העבודה, לפרות המשובחות ולאנשים לכל ימות השנה. האדמה, הפרה והאדם הם הקשר המשולש אשר לא יוכל להינתק ואם האדמה לא תיענה בשפע, אז גם חלב לא יהיה, והמשק הצעיר לא יוכל “לשאת את עצמו”.

אך השדות המוריקים מניחים לפי שעה את העין, ואם גם המלקוש יבוא בזמנו יתכן שהיבול יהיה טוב.

כה מהרהרים ואומרים ההולכים על פני אדמת-השדה הרכה והרטובה, עוברים בקפיצה מעל לסילונות המים הרצים בדרכים וחוזרים בשבילים הכבושים בין שיחי בילאן וטרשים אל הבית העומד בראש הגבעה.

ח.

משישב מנחם בעגלה מוכן לנסיעה העירה, הרגיש פתאום כמה סערה בו הצפייה ללכת ולראות את רחל – צפייה שהיתה כבושה בו כל הימים האלה בעבדו בנטיעה, בשבתו עם המסובים ובעשותו את יום-יומו ב“צריף-העץ”. כל המחשבות האחרות נטרדו מהמוח ונשארה רק ההשתוקקות החדה לראות את רחל, לשבת עמה ולהיות עמה יחד. נחשול הרגשות שהציפו נשקף מעיניו, רטט בתנועותיו, כי סערה היא שאינה ניתנת להיכבש על נקלה, והחברים והחברות נפנפו לו שלום, מסרו “לה” שלום בבנות-צחוק שעודדו והעמידו במבוכה כאחת.

הפעם התנהלה העגלה לאיטה יותר מדי ואף הדרך ברכבת ארכה בלי-שיעור, ורק בגשתו אל הבית שככה הסערה. נכנס, הביט ברוך על הפנים האהובים שהאדימו ואמר:

– נדמה שיפית, רחל.

– האומנם? – הסמיקה עוד יותר ונפנתה.

ומשנכנסה האם הזקנה וישבה, אמר לה מנחם:

– חוששני, כי בבית אמא נוח לה לרחל יותר מאשר בקבוצה.

– אין טוב מבית-אמא – נדה בראשה הזקנה – וכי מה יש לכם שם בקבוצה?

– יש לנו הכל: יש פרות ועזים, יש עופות, חלב וביצים. דבר לא חסר.

– רצונכם בפרות – שבו כאן, למה לכם להרחיק כל-כך? קנו פרות וחלבו אותן כאן בסמוך לעיר, כדרך שעושים רבים.

– לא הפרות העיקר – עונים הצעירים שניהם בבת-אחת, בושים ושמחים כאחת, שהאם מדברת אליהם בלשון “אתם”.

כן ישבו שעות ודיברו, או התהלכו ברחובות. התנועה גדולה, המרץ היהודי צר לו המקום ומרחיב את העיר, שופך את הביטון על גבי החולות: מתרוממים בתים נישאים, נפתחים רחובות חדשים והמון אנשים נוהר לרחובות.

רחל ומנחם הולכים עם הנוהרים על פני הרחובות, עוברים על המשרדים ושלטיהם, על החנויות המוצפות סחורה, אור חשמל, צעקת-התחרות.

דופק החיים מתחיל הולם עם בוקר בהכרזות, ברעש שירותי-הציבור, בריצת הסוחרים, הסוכנים, החנוונים, עובדי-הרוח ועובדי-היד – איש איש לעבודתו, איש איש אל חוקת-יומו! דופק-החיים הולם כל היום במסחר, בחרושת, במכונה הכותבת, ברוכלות, בהסתופפות על המדרכות הצפופות, במכירת עתונים, בתרועת מכוניות, בחוטי-הטליפון⁸, בעמודי-החשמל.

האנשים עבדו, עמלו במיטב כוחם וכשרונם והקימו מכונת-חיים סואנת ומורכבה להפליא בעיר הביטון שיצקו. המורה מלמד את הילד, המרצה מסביר לשומעיו, העתון מביא את חדשות-העולם, המנגן מקסים את הקהל היושב, הסופר הוגה את מחשבותיו והראינוע מגולל תמונות מבדחות או מעציבות; האדם הקים לו עולם של תורה, עבודה, צחוק ובכי בד' אמות הביטון!

אבל עוד טרם ייבש הביטון שהוצק, וטרם ייפתח הרחוב החדש בפני העם הנוהר, כבר אכף השעבוד את דעת-הילד, את מצולת-החברה, את המנגן שניגן ואת הקהל השומע – שעבוד לחיים, שעבוד איש לרעהו, שעבוד, שלטון ומלחמה: הלחם גוזר, הכסף גוזר – הקיום גוזר!

– א – ה – ה – מפהק הפקיד אל ידו ומשתעמם בעבודת-יומו המכורה.

– נו, אדון – מזמינים הרוכל, החנווני, הסוחר והסוכן היושבים ומצפים אצל מדפיהם.

והכסף יוצא במחול-תהפוכות בפני מזימת-האדם, בפני מרצו העצור, בפני תשוקתו הפעילה להרוויח, להרוויח. הכסף מתחפש, פושט צורה ולובש צורה – אנשים נרמסים, אנשים נופלים, קמים ושוב נופלים:

– “המזל” – האדם מתמרמר ואינו יודע אם לקבל עליו את הדין.

הביטון נשפך במרץ, מיוצק לעמודים, לחומות, לכבישים. אכן צר המקום! ושעל האדמה נשקל בכסף, האדמה הפכה לכסף! מתרקמות תחבולות נועזות, אנשים מוכרים וקונים, עובדים, מרוויחים ונוהרים טובי-לב אל הרחוב, אל המסעדה, אל בית-הציבור, אל המשפחה ואל הילדים: אדמתנו הפכה לכסף, היינו לאדוני הכסף!

ופתאום הפך הכסף את עורו: נחשול הביטון קפא באמצע-הרחוב. חומות נשארו עומדות בלא-גג, האדמה נשארה במערומיה. קפאה הפעולה ובין חומות-הביטון השתררה אימת המסחור ורפיון-הידיים עד דכא.

– לשם מה אתה יושב כאן בקרן-הרחוב כל היום, הרוכל, עם גליונות-הנייר ומספר המעטפות, יושב ומנמנם על המדרכה הלוהטת ומחכה? למה?

– ללחם.

– ואם קונה לא יבוא ואם יבוא ויקנה בגרוש, התשבע? ומחר? ומחרתיים? – –

בעינים המעולפות אין תשובה: שעבוד עד דכא ותוחלת-אדם למודת-נסיון, שהכסף יחזור ופניו אחרות, ושוב יזדעזע המשק הכביר וימשוך את ההמונים להרוס, לעקור, לבנות ולהקים בתוך חומות-הביטון – וכן כל הימים.

ובינתיים – מחשבת-אדם ומרצו מתגוללים ברחוב כתאני-השקמה, כאבן שאין לה הופכין.

ראשו של מנחם מזדקף שלא מדעתו ופסיעותיו נעשות רחבות יותר, כבלכתו על רגבי-האדמה החרושה. הוא חושב: ב“צריף-העץ” לא יהיה כדבר הזה, שם לא יקנה האדם במחיר כה יקר את לחמו; שם לא יכאב האיש לא כאב-שעבוד ואף לא כאב הקסם הכוזב של הכסף. אמנם אדמתנו עניה היא, אבל אנחנו אדוניה. משקנו הוא קטן, אבל אנו חפשים ומעבדים אותו בזיעתנו, שותים את מי-המעינות אשר לו ואוכלים במנוחת-נפש את הפת החרבה אשר נוציא ממנו. אנו ישרים עם אדמתנו ואין דבר העומד להפריד בינינו, לתווך בינינו, לסובב את שנינו במרמה. ככל אשר נרבה לתת לאדמה, כן נרבה להוציא ממנה – אנו וילדינו אחרינו.

יש ומזדמן לפניהם מי מהחברים “מימי קדם”, הכירוהו – עומדים ושואלים:

– מה העיר הזאת בעיניך, פלח?

– לא מכוערת, אך מטורפת.

או:

– מה אתם עושים שם במקומות הרחוקים?

– פולחים.

שואלים, נענים ונפרדים, כי הדרכים רחוקות מדי.

בערב נכנסים מנחם ורחל לבקר בבית משה חברם, הנושא משרה בממשלה. שמה מזדמנים עוד שנים, שלושה חברים. גם את אלה תקפה לשעבר התשוקה ללכת למשק החקלאי, אבל נסיבות-החיים עיכבו בעדם והם הוכרחו לפנות אל המשרות, להשתכר בעיר ולתמוך בהורים ובמשפחות שבאו מעבר-לים. כה נסחפו ונכנסו ל“תלם” שלהם.

מתכנסים, מסובים על הכסאות הרפודים, על הספות הרכות ובעלת-הבית שחורת השער והעיניים עורכת את המסיבה בטוב-טעם. אור חשמל מתפשט מתחת למכסה-המנורה הוורוד על קירות החדר, על זרועות הידיים החשופות של הנשים, על שער הראש, המבריק והעשוי יפה, על קפלי השמלות הלוטות עדנה וגוון וצורך לשאת חן. שותים את כוס היין לחיי הגליל העליון, ומנחם נענה בעליצות: עוד יעלה ויפרח הגליל העליון!

המסובים תאבים לשמוע על החיים ב“צריף-העץ” ומנחם נענה ומספר: כך אנו חיים ועובדים, כך אנו שומרים ורועים והאנשים הם כאלה וכאלה; הילדים “שלנו” גדלים לעבודה, והחברים לא יבדילו בין ילד לילד. אם יסע החבר ויביא לכולם מתנות – האב לא יבדיל לטובה את בנו; התינוקות “שלנו” נהנים ב“ביתם” מטיפול מצויין ומסודר ואינם נתונים לעצבי האם המרוטים אחרי יום העבודה הקשה. רק לאחר העבודה ייכנסו האבות והאמהות, ישתעשעו שעה קלה עם התינוק לפני השינה ויצאו על בהונות רגליהם, כי הנשים המטפלות עלולות להתרגז. משפחה גדולה וקומונה – – –

בעלת הבית היושבת סמוכה אל מנחם שואלת בנחת:

– הנה אמרת: “אנחנו”, “אנחנו”, “שלנו”? האם לא תאמר איך אתה חי ומרגיש ומה עתידך שם? האומנם אתה חושב לחיות כל ימיך ליד הבקר והצאן וכן תעבורנה כל השנים וחסל?

– הוא הדבר – עונה בבטחה – ואת מערבבת שתי שאלות: שאלת ה“אני” ו“התכלית”, שאלות המצויות בדרכי הפרנסה אשר בעיר. אבל במשק החקלאי, אם גם תהיה שנה של בצורת או ארבה או שדפון, כלום בשנה הבאה, לא נזרע? אנו נחרוש ונזרע גם בשנה הבאה, כי מבלעדי האדמה אין לנו מקום אחר לקחת ממנו את לחמנו אשר אנו אוכלים. המשק הוא מעשה ידינו, וממנו נחיה, ממנו יחיו הילדים, הוא הראשית והוא האחרית. האדמה וכל המשק אשר עליה נראית לי מוצקים יותר מעיר-הביטון הזאת.

ואשר לתוכן החיים: אמנם התוכן העיקרי הוא יצירת המקום, מעשה היצירה, אבל בחיי היום-יום הפרה, העוף והצמח כל-כך מענינים בשינוייהם, בתמורותיהם, בגידולים וגורמים כל כך הרבה סיפוק, צער, שמחה או דאגה – – אפילו המכונה בקלקוליה וקפריזותיה נותנת כל-כך הרבה ענין לענות בו, עד כי הם בולעים את כל מעייניו של העובד ושוב אין לו צורך בתוכן אחר, והתוכן האחר גם נראה לו קל-ערך. אילו ראית את ההתמסרות שבה אנו מתיחסים אל העבודה ואל מסכת-החיים אשר לנו, לא היית שואלת את השאלה ששאלת.

אכן, ברגעים ידועים יש והאחד ירחיק חשוב – – פתאום יביט אל ההרים, אל החולה וראה והנה הביצה הגדולה תהיה יבשה ואלפי חקלאים יעבדוה ויכוננו בה ישוב למופת, יראה לפניו תמונת-חיים סואנת ביצירה – – אז יבוא לו רגע של השראת-רוח, בדעתו שהוא היה בין הראשונים אשר חוללו את הפלא.

– אבל החזון הזה הריהו רחוק כל-כך! – אומר האחד בקול רפה.

– אמנם חזון הוא – עונה לו מנחם במרץ – והמאמין בחזון יכול להתחיל בדבר, יכול להיות חלוץ. כל הארץ הזאת היא חזון וכן היתה “צריף-העץ” חזון לראשונים שעלו ובנו את הצריף למעלה בראש הגבעה.

– האם “שקט” אצלכם לפחות? – שואל אחד המסובים – כי כאן בעיר הרוחות מתוחות עד היום מאז “המאורעות”.

– כל זמן ששקט, הערביים באים אלינו, אנו נושאים ונותנים עמהם, ואם יזמינו למשתה חתונה או מועד, נעלה אליהם. ה“זקנים” שלנו מתלבשים, יושבים הכן על סוסי-החצר, ובבואם אל מסיבת-המשתה, ינהגו לפי מנהגי המקום, והמסובים אז רוחשים כבוד אליהם. יש ביניהם ידידים לאנשי “צריף-העץ” גם בימי מהומות, עוזרים ומוסרים ידיעות. וגם האחרים נוטים לבקש שלום וידידות בראותם שבמקום “צריף-העץ” שנחרב במהומות, באו אנשים צעירים ומקימים בתי-אבן וחורשים בשדות. אבל גם בזה זהירים אנשי “צריף-העץ” ויודעים להבחין בין המתנפל לשונא.

כי יש והשנה שנת-בצורת, שוכן-החולה רעב אז ללחם, בקרו משתרך כצל ללא מרעה. רעבים ישוטטו אז ליד מדורותיהם ומשתתחולל מהומה, ייספחו גם הם, כי למה ייגרע חלקם בשלל? – – כן יוצאים הם “לפשוט” אכולי רעב וקדחת ובהולים לקחת מכל הבא-ביד: כלי-מטבח, קופסאות-פח, כבשה או שק קמח – שלל! איש משכנו יגנוב, כפר יקום על משנהו, כי הרעב מציק. יביאו את השלל אל האוהל ומצא להם – –

לא כן השונאים הלוחמים את מלחמת-הישימון, חופש-הערבה, המרעה והקדחת, – אלה יעמדו על הדם, על הנפש. עם אלה הווה זהיר, עמוד בכבוד ובגבורה בפניהם, כי רק בפני הגבורה יירתעו לאחור. יתכן כי יבוא יום ונזבח הזבח וכרתו ברית-מלח גם השונאים, אבל לא אנשי “צריף-העץ” יושיטו ידם ראשונים לשלום, כי אלה מבינים אך את שפתם הם: גבורה, נקמה וברית-מלח. חכה עד שבעל-כרחם יודו, כי “אכן אנשי-חיל המה הבחורים אשר ב”צריף-העץ".

– הרי זוהי מלחמת ימים רבים וחיי-סכנה – מעירה בעלת-הבית היפה בדאגה.

– זאת איננו יודעים. אנחנו בנינו בית ונשב בו. נטענו כרמים, אנחנו תקענו יתד, הכינו שרשים, ומשם לא נלך. והיה אם שלום ישכון בינינו, וישבנו לבטח באין מכלים אבל אם תתחולל מהומה – והיה ביתנו למצודה.

– יתכן כי צדקו אנשי “צריף-העץ”⁹. – יעיר אחד המסובים – כי מה יתנו ומה יוסיפו כרכורי-התרבות שלנו ונענועי השלום, אם הם אינם רוצים לדעתנו, אם הם רוצים לשלוט בתפארת קדומים על הישימון, על הערבה ועל אהלי-הקדר, כאשר שלטו אבותיהם. אמנם זו הפעם הראשונה מאז גלותנו הארוכה, שאנו עומדים ללחום את מלחמת עצמנו, ואין דרך אחרת, כי אם לעמוד ולהגן על נפשנו ועל רכושנו, עד אשר ידעו כי שבתנו עמהם יחד – זכותנו היא.

– ובכל-זאת, רחל… – פנתה האשה מעל יד מנחם – אילו שמעת בקולי, היית משפיעה על מנחם והייתם נשארים אתנו, כי העלייה למעלה, אם גם נועזה היא ויפה, אבל לא קלה היא.

המסובים השתתקו, כי מחשבתו של כל אחד ואחד נפגעה כלשהו מהשיחה ומהדמויות שעלו לנגד עיניהם. בעיניהם הוצת דבר-מה, הלב נכסף והתגעגע. ברגש עמוק הקשיב כל אחד לשירת הבריטון הרחבה של אחד היושבים, שסיפרה על הרים זקופים, על רוח דוהרת בהרים ושמש שוקעת, על תנומה מתוקה שסגרה את עפעפי הילד – – –

ומשנתפזרו הכל בחצות, הלכו מנחם ורחל סמוכים זה לזו ברחובות השקטים מאדם, תפושי מחשבה מתוקה וקשה כאומרים: מי אדם וראה את חזון חייו?

– ובכן, רחל, מתי תבואי למעלה? – שאלה מנחם, כשהוא משהה את ידה בידו לפני פתח ביתה.

– אבוא, מנחם – תענה רחל ברוך – אנוח מעט ואבוא. מסור שלום לאנשי “צריף-העץ”, והשלום יהיה גם אתך.

שליו ועליז נסע אז מנחם בדרכו חזרה, הנה-הינם ההרים והנה שדרת-העצים העוטרת את הדרך העולה ל“מעלה”.

וגם כעבור שנים, מדי עברו בשדרת העצים, והרי כנען הגבוהים מזדקרים חשופים ותלולים ביום שמש, ועדרי העזים השחורות גולשים מההר על-פני השדות הקצורים לשתות מן הבאר – עצבות תוקפת אותו ולבו מתכווץ, כי פה התחולל בו הרבה וכאן נבל גם הרבה.

ט.

ב“צריף-העץ” עונת העבודה בתוקפה, חסרות ידיים עובדות. הימים ימי האביב, הפרות ממליטות, רועות ושופעות חלב; בחצר מקפצים טלאים לבנים, נקודים וברודים; הסייחים הרועים בעשב חגים במשובה מסביב לחצר. אביב, מרעה, ריח חלב וזבל עומד בחצר. הילדים מהלכים על הגבעות, מלקטים פרחים, כלניות אדומות, ומקשטים את הגן, את בית-הספר, מביאים שי לאוהל אבא ואמא.

הותקנו המקצרות ועל העגלות העלו את הסולמות הגבוהים, ומעל לסולמות מסגרות רחבות, כי מחר יוחל קציר-החציר בחולה.

העשב בחולה הוא טוב ותלתן-הבר מרובה בו. צריך רק לדייק בזמן הקציר, כי תיכף אחרי ימות הגשמים אי-אפשר לרדת ולקצור, אלא יש לחכות עד שהמים ירדו והביצה תתייבש. ישראל שירד לחולה לראות אם העשב גבוה דיו, אם הביצה כבר יבשה, חזר והודיע, כי אפשר לרדת לקצור; גם האנשים מ“עין-זהב” ו“אהליה” יבואו מחר לקציר. הוא גם הסכים עם אנשי המשקים בנוגע לחלקת-הקציר הנופלת בגורלו של כל משק ומשק. וכן גמר עם האפנדי בעל אדמת-הביצה על מיכסת החציר, שיקבל מכל אחד ואחד.

החציר הוא סלע המחלוקת בין המשקים השכנים מימים-ימימה. הפרות אוכלות את החציר בתיאבון וכל משק דואג לרפת שלו, תובע את שלו ונדמה לו, כי בגורלו נפלה אשתקד החלקה הגרועה ביותר. על-כן לפני בוא הקציר יתאספו זקני המשקים מ “עין-זהב”, “אהליה” “וצריף-העץ”, יריבו, ידונו ויתנצחו זה עם זה. ה“מוכתר” “מעין זהב”, שחרש הוא למחצה, שומע רק את דברי עצמו, ולכל מה שיאמרו האחרים יניע ראשו, יאמר “נו כן” – ובסופו של דבר יעמוד על שלו.

– לנו “בעין-זהב” אין מים להשקייה. – כה יטען – ברור כי לנו נחוץ החציר יותר מאשר לכם, שיש לכם מים להשקייה ואתם יכולים לזרוע חצירים כל השנה.

לזאת יענה ישראל בקולו המתון:

– “צריף-העץ” היתה הראשונה שהחלה בקצירת החציר, ורק אז נפקחו עיניכם ותבואו ותדרשו לכם חלק. לפי “החזקה” שבידינו אין עלינו לתת לכם חלק, ובכל-זאת מסרנו חלקה ל“אהליה” וחלקה ל“עין-זהב”, ומה לכם עוד?

– נו, כן… – עונה ה“מוכתר” לעומתו – אבל אנו הוצאנו אשתקד מחלקתנו עשרים עגלות חציר ואילו אתם הוצאתם ארבעים עגלה.

כה יתעקשו, יעמדו כל אחד על שלו, עד שלבסוף מסכימים וכותבים על הנייר את ההסכם לקציר-השנה. ולמחרתו ירדו משלושת המשקים, כל אחד עם אנשיו, עם מקצרתו ועם עגלות-ההובלה אשר לו אל החולה, נטו שלושה אהלים ועמדו להתקין את כליהם.

ביום הראשון לבואם יציצו מן הצד איש לעבר רעהו ומלחמת-שפתיים קלה תעבור בין שלושת המחנות. בידוע, כי בחורי “צריף-העץ” יודעים את מלאכת העגלונות, רתמותיהם הן בסדר ושוטיהם טובים. רגילים הם בדרכים הקשות אשר בחוּלה ונתנסו ב“מושווארים” (דרכים) דיים. אין זריז מהם להקים פרדה ששקעה בתוך הבוץ או לפרק עגלה שנתקעה בדרך. על-כן יביטו מגבוה על “המלמדים” הללו אשר מ“עין-זהב” ועל שוטיהם העשויים חבלים. ואם יבוא האחד אל חברו ויבקש מפתח-עגלה או משחת-גלגלים, ופתחו מיד:

– כיצד יוצאים לדרך בלי מפתח ומשחה? – ולאחר שיתנו את המבוקש יתרו בלוקח שיחזיר, ולא – לא יקבל בפעם האחרת.

ואם אנשי “אהליה” יתרעמו על חלקת החציר שנפלה בגורלם – “חלקה שהעלתה רק עשבי-ביצה חמוצים” – וענו הבחורים מ“צריף-העץ”:

– מי ביקש מכם כי תבואו לקצור, יכולתם לשבת בבית.

לעומת זה בערב תהיה יד “אהליה” על העליונה, כי ישנו ביניהם האחד, והוא אפרים האדמוני, אשר לו עינים עליזות ופיקחות, והוא יודע פרק בשיר. משיפתח בחרוזיו, וענו בחורי “אהליה” אחריו, תהיה השמחה במסיבתם. אז יתקרבו גם בחורי “צריף-העץ” אל פתח אהלם ורק אנשי “עין-זהב” עוד יעמדו מרחוק. כי ריב ל“עין-זהב” עם שכנתה מימים-ימימה, משום מעשים שהיו: מעשה בזבל ומעשה במים.

והמעשה בזבל כך היה: בקרבת מקום ל“עין-זהב” ו“אהליה” עמד מחנה-צבא. מה עשו אנשי “עין-זהב”? הלכו בעגלותיהם למחנה והתחילו להוביל את הזבל אל בור הזבל אשר להם. אז באו אנשי “אהליה” בטענה:

– מחנה-הצבא הוא שלנו כמו שלכם. הבה נחלק את הזבל בינינו, חלק כחלק.

ולא רצו אנשי “עין-זהב”. כנגד זה, בימות הקיץ, כשהמים בבאר “עין-זהב” מצויים בצמצום ואנשי “עין-זהב” יורדים בעגלתם להוביל מים מ“אהליה”, יאמרו להם ה“יולדים”:

– המוטור אינו מספיק מים די בשבילנו, ואיך נתן מים גם לכם?

משום כך גדולה השנאה בין שתי “הנקודות”, ועל זה ישיר אפרים את חרוזיו בלשון רמזים:

ב“עין-זהב” וב“אהליה”

הכל יורד לשאול תחתיה.

והמקהלה עונה אחריו:

יו – וי – די

וי – ד

אמנם, לאפרים האדמוני הכל ייסלח, כי מעיניו ניתזים ניצנוצי-עליצות כאלה, המשמחים לבב כל אנוש. משום כך מתקרבים לבסוף גם אנשי “עין-זהב”. משרואים בחורי “אהליה” כי צר המקום להכיל את כולם ויצאו החוצה, יערכו מדורה, ישפתו את קומקום התה. אז יתישבו הכל בחצי-גורן, ה“מוכתר” בראש המסיבה, אפרים אומר דברי-זמר והשאר עונים אחריו בשמחה וברצון.

הערב הוא ערב אביב, המכסיף על החולה וגוהר בין קמטי ההרים. מבין סבכי הגומא אשר בביצה יעלה רחש והערבה עונה בהד, בקולות לילה, ביללת-התן. בריכת-המים הזכה אשר למטה משקיפה כעין הכסף מבין הסלעים. הבהמות קשורות לעגלות והבחורים יושבים חגורים את זינם. אור האש מקפץ על פני הבחורים, על עיניהם השקועות בהרהורי ערב, בהרהורי-מדורה. קופסות הטבק עוברות מיד אל יד ואפרים מזמר בקול נעים ומושך מעשיה יהודית בסוכה:

“סוכה קטנה, סוכה אפלה, שקרן אור לא חדרה אל תוכה” – –

לא המלים העיקר, אף לא הניגון, אלא הדומיה אשר מסביב, המדורה ואנחת המזמר, המדבר אל ליל-כנען בשפה מובנת לכול, בגעגועים רבים ובאהבה. האם לא זו האנחה אשר ישפוך גם הרוכב על הגמל אל חיק הלילה? – – פוסעת שיירת הגמלים בשביל והרוכב אומר את חרוזיו, ואם תקצר לשונו מהביע את אהבתו ללילה, להרים, לעינים העמוקות מני-ים – וסיים באנחה ממושכת, והזוגות אשר בצווארי הגמלים ילוו את האנחה עד השתברה בין ההרים, ביריעות האהלים הנטויים לבטח בישימון – – –

למחרת עם שחר תצאנה המקצרות לעבודה ורצועות העשב הירוק והריחני נופלות מאחורי הסכין; הבחורים מהפכים במלגזים את החציר אל מול השמש, ומשייבש יקשרוהו בחבילות, יגביהו להעמיס את העגלה ככל אשר תוכל שאת, קושרים ומהדקים בחבל ונוסעים הביתה.

הדרך קשה, מלאה סלעים, מורדות ומעלות – שים עין! כי אם תיפנה להרהורי לבך והנה עלתה העגלה על אבן ואתה מוטל על אם-הדרך עם ערימת החציר. אבל העגלון המובהק נוסע לבטח דרכו, כי מכיר הוא מקומה של כל אבן ואבן בדרך: בסיבוב מהערבה אל הדרך עומד צוק-הסלע, אשר אם העגלון לא יזדרז, ונתקל הגלגל והתהפך העגלון לעיני הקוצרים ולעיני כל האנשים מ“עין-זהב”, מ“אהליה” ומ“צריף-העץ”; ובחורשת האלות העתיקה תתטלטל העגלה על גבי השרשים המשתרגים בסלעי הדרך ורק אם קשורות היטב חבילות-החציר לא תתפזרנה ולא תצנחנה מן העגלה. וכן עד מעלה ההר אורבים צוקי-סלעים, חריצי דרך שנשארו מימות הגשמים. במעלה ההר זרז בבהמות, רגע ינוחו ושוב “דיו”! – בשריקה וצריחה ובהצלפת השוט – מעלה-מעלה.

משעלית על ההר, נהג בנחת לעומת החצר והבט ממרומי-העגלה אל העובדים ואל הילדים בשוויון-נפש, כאחד האומר: האם עלה על דעת מי מכם, כי עגלון כמוני עם בהמות כבהמותי יתהפך בדרך הארוכה?

סייח ירוץ בעקבות העגלה ויחטוף מתוכה קומצת-חציר והילדים מביטים בעין מבינה ואומרים:

– אוהו, איזו עגלה גבוהה! ילדים, הביטו!

– “בובה” ו“עדינה” הן הבהמות הכי טובות.

– הן לא ממהרות ללכת, אבל אין כמותן יודעות “לסחוב”.

ומנחם ניגש עם העגלה ישר אל מול המקצצה, אשר שם רוטט ומרעיש המוטור הקטן, ומנדלי עומד, פניו משוחים שמנים ופיח:

– איך נראה לכם שם, לקוצרים בחוּלה? תהיינה השנה שישים עגלות חציר?

– חמישים עגלות ודאי תהיינה.

– אילו היו שישים-שבעים עגלות לא היה לנו צורך יותר, בקש ובתבן במשך כל השנה, כי מה ערך התבן לעומת חציר כזה, הן זה חציר ממש! – כה אומר מנדלי, מריח את קומץ החציר שבידו, ממוללו באצבעותיו ונהנה.

ימי-האביב הם, אבל בחוּלה כבר חם, רוח אינה נושבת, כי סגרו עליה ההרים מסביב. האנשים אכולי-שרב והבהמות מכוסות-זיעה. כחום היום מוכרחים להתרחץ בבריכת-המים ולנוח. נחים ליד הבריכה. התואים רובצים עד לסנטרם במים, הפרות עומדות על שפת הבריכה ורגליהן טובלות במים, מכשכשות בזנבות ומגרשות את הזבובים המטרידים.

בדרך העולה למעלה עוברים בחורים וצעירות, בראש יחידים ואחר-כך בקבוצות לעשרות, למאות. פניהם סמוקים מהחום, שטופי זיעה, עור לבן שנשזף שיזוף ראשון בשמש הלוהטת הזאת. מרווים הם את צמאונם במי הבריכה הקרירים, יושבים על הסלעים, פורקים את תרמיליהם, חולצים את נעליהם וחובשים את הפצעים אשר ברגליהם.

– לאן אתם הולכים?

– למעלה.

או, להיפך, האחד מהם ישאל:

– העוד רחוקה הדרך למעלה עד “לקבר”?

עוברים הבחורים שנשזפו בשמש על הכבישים, עוברים דוברי רוסית, דוברי גרמנית ודוברי עברית ב“למד” רכה וב“ר” חורקת. ה“מוכתר” מצטחק למראה הפנים המיוזעות והבלוריות הפרועות:

– למה לכם לעלות למעלה? האומנם אתם חושבים את העלייה ביום חם כזה לדבר קל? ח-לו-צים! גם אנו היינו חכמים ועלינו, באנו גם עד הנה. נו, ועכשיו? עכשיו הריני כבר זקן, עוד מעט ולא ירצו להביט בי. ואם חלש אתה לאן תלך אז, הא?

ואחר-כך, כמתנער מהרהורים, יוסיף:

– נו, מילא, לכו. עוד שלוש שעות ותגיעו. אבל אחת תדעו: אל תמהרו ושמרו על הכוחות, כי הכוחות יהיו דרושים לכם גם למעלה, גם בכל מקום אחר. לכו ביחד, בהמונים ואולי יקל לכם מאשר לנו.

וזמן רב יביט אחריהם עת יקומו ללכת, ואז יספר לאנשים בלגלוג חריף:

– דרשתי בבית, שיתלו מודעה – “כי במטבח “עין-זהב” אין מקום לאורחים”. ילכו ל“אהליה”…

הפעם נקם את נקמתו משכנתו השנואה.

י.

בערב עומדים הבחורים והצעירות במאותיהם על הגבעה מסביב לקבר, פרשו את שמיכותיהם המגוללות וישבו, מצאו זיזי-סלע בולטים ויישענו עליהם. גם החוצבים החסונים עלו מהצריפים אשר לרגלי ההר, קיפלו את רגליהם וישבו על הארץ. אנשי “צריף העץ” סגרו את רפתם, כלאו את בהמותיהם וירדו אף הם, הנשים והילדים, אל גל-העפר. לאט ירדו ובראשים מורדים, כי על גלי-עפר רבים עמדו רגליהם – גם הנשים גם הגברים, בידיהם כרו את הקברים למתים שנשמטו מבין החבורה. בכה לא יבכו אנשי “צריף-העץ”, אך גם את תוגתם הכבדה לא יכבשו, לא בפני הילדים ולא בפני מאות הבחורים והצעירות העומדים מסביב. תוגת האזכרה היא קדושה – יראוה הילדים וילמדו לכבד ולהעריץ את המת על קידוש מפעלו, יראוה הבחורים והצעירות, כי גם הם עומדים לצאת אל מפעלם בישימון, אל סכנה ואל מחסור.

בהרים אשר מעבר לבקעה מנצנצים נצנוצי-אש, מכיפת-השלג אשר על החרמון מתפתלת ויורדת רצועת-הכסף של הירדן האץ אל ימת החולה.

מה היה כאן? – –

כאן היתה מלחמה. יריות הומטרו על הגבעה, על קבוצת האנשים אשר התבצרו עליה. יללת הערבה, יללת שוכני-החולה, יללת-התנים הקיפו מסביב את קבוצת האנשים, אשר נשארו על עמדם ונהרגו. יקרה היתה להם אדמתם, יקר היה להם רגש-הכבוד אשר בלבם, יקר בעיניהם חזון ההעפלה אשר להם ויישארו על עמדם, ויקדשו בדמם את היקר להם.

“יוסף הגלילי” – – ייאמר מאז בכל שנה על הגיבור אשר נפל.

“המגינים והמגינות אשר נפלו והיו לסמל” – – כן נקבע זכרם של אלה בלבם של בני-הנעורים מקרוב ומרחוק.

סוניה, שעמדה בין אנשי “צריף-העץ” והחוצבים, יצאה לפנים וניגשה אל גל-העפר, עיניה קצרות-הראות נאחזו בגבעות אשר מסביב, שתקה ואחר אמרה בלחש:

– אנשים אנחנו, אבל אנחנו גם יהודים. באנו ל“צריף-העץ”, כי הגבעה היתה שוממה וחשופה. היא קראה לנו, חיכתה לנו דורות ונשארה נאמנה מאות שנים. באנו אליה, כי אין לנו מקום אחר לבוא שמה. האם הריעונו למישהו? האם שלחנו את ידינו לגזל, לעושק, לרצח? באנו וידינו שלוחות בכל עבודה בשדה, בבניין, בחרושת. בעמלנו ובכספנו רכשנו את בהמתנו ונבנה את משקנו. לא עשקנו איש, כי היינו בעצמנו עשוקים. ובכן למה הרגו את אלה? האם חשבו ההורגים, כי אחר אשר אלה יהרגו, תישאר הגבעה שוממה כשהיתה? אכן טעו ההורגים, כי הנה חזרנו ועלינו הנה עם ילדינו, הנה באתם במאותיכם ו“צריף-העץ” יעמוד לעולם.

– אמן! – ענו מאות הבחורים והצעירות, אנשי “צריף-העץ”, הנשים והילדים.

– אמן! – ענו ההרים.

– אל לנו להתייאש בנפול האחד, אל להתייאש בהתעייף האחד, בהתאכזב האחד, כי אנחנו מכוננים מפעל-חיים בשביל עם של מיליונים ואת המפעל נושאים ההמונים על כתפיהם. בשם המפעל ובשם ההמונים יהיו ברוכים המתים היקרים האלה וברוכים יהיו ההולכים בעקבותיהם.

– אמן! – ענו מאות הבחורים והצעירות, אנשי “צריף-העץ”, הילדים והחוצבים.

– אמן! – ענו ההרים.

ומשפנתה סוניה לעבר “צריף-העץ”, פנו הכל ללכת אחריה, הלכו לאט-לאט, האמהות בעקבות הילדים, אחריהם הגברים, החוצבים, הבחורים והצעירות. הכול שותקים, שקועים במחשבה, וכן ירדה בשתיקה השינה על המקום.

יא.

לא בנקל הסכימו כל החברים ב“צריף-העץ” לרכוש מכונת דישה וטרקטור. אמנם מנדלי דיבר כבר באזני החברים כי “הגורן הערבית” היא בעוכרינו, והעיירים היו אתו בדעה אחת, אך ישראל התרה בהם, שלא יהיו פזיזים מדי, אם כי במעמקי לבו נטה אף הוא לדישה במכונה.

– דשנו כל-כך הרבה שנים במורג – יאמר מתונות – נדוש עוד שנה. קמתנו נמוכה היא, השדות מכוסים באבנים. מוטב שנחכה עוד שנה, שנתיים עד שנסקל את השדות. עתה נביא מכונה ונשברה.

– ואיך תכשיר את השדות – יענה מנדלי בפזיזות כדרכו – אם הבהמות והאנשים עסוקים כל ימות הקיץ בעבודת הגורן?

– מי יסקל, מתי יובילו זבל? – יחזיקו אחרי מנדלי כל הצעירים.

אז ייכנס בוויכוח גם “לורד”, המנמנם תמיד בשעת סידור-העבודות, סמוך לישראל על ספסל, על השולחן או על המרצפת, ורק ברגע הנכון, עת תתעצם ההתקפה על ישראל, יתעורר פתאום, ישב ויעיר את דבריו בנחת וביישוב-הדעת:

– את הקטניות הרי נדוש על כל פנים במורג ובכן לא נורא אם גם גורן החיטה והשעורה תהיה ערבית. נדוש במורג ונזרה מהערימה, כמו שעשינו כל השנים.

אז יתרגזו הצד שכנגד ויטיחו כנגדו:

– טוב, תסתובב לך על המורג כאוות-נפשך.

– אסתובב – יענה ויביט אל ישראל, אל המסובים ונשאר יושב מפקפק לראות לצד מי נוטה הנצחון.

מיד יתמרמרו העיירים משנה ויאמרו לו שלא מן הענין:

– אתה, “לורד”, הולך ונעשה “עובר בטל”, מוטב שתתחתן.

הכל צוחקים וישראל מוצא לו את שעת-הכושר לוותר ולומר:

– מילא, אם אתם רוצים דווקא השנה במכונת-דישה, לי ניחא, אבל אני על דעתי עומד, שאפשר לחכות עוד שנה.

מעכשיו בטוח מנדלי לגמרי בנצחונו ואומר:

– חסל סדר “המורג” ב“צריף-העץ”. במכונה נדוש את כל הגורן במשך שבועיים, ואז יצא הטרקטור לחרוש ובעגלות יסקלו, יובילו זבל. כך נוכל להכשיר כל שנה מאה, מאה וחמישים דונם, ובמשך חמש שנים הרי כל אדמתנו מוכשרה ומזובלת, מה יש?

– מילא, מילא – עוד ירטון “לורד” מבעד לעשן הסיגריה, אף כי לאחר שישראל הסכים, אין לו עוד כל טעם להתנגד.

משום כך שולחים דווקא את “לורד” העירה לטפל בענין המכונה, וגם כוונה בדבר: ירד לימים אחדים העירה, אולי יזמן לו הקדוש-ברוך-הוא בת-זוג בדרך, כי עד מתי יתהלך ערירי? – ו“לורד” אמנם קם ונוסע, שוהה ימים¹⁰ אחדים בעיר וחוזר ומודיע, כי העניין סודר, אבל בת-זוג טרם זימן לו אלוהים – ומנחם ומנדלי יורדים להעלות את המכונה.

יושב מנדלי על הטרקטור, המושך את מכונת-הדישה במעלה-ההר, מושך בכוח אדיר, בהתאמצות: – פח – פח – פח! ומנחם עוזר על ידו. פני מנדלי מבהיקים בעד לשכבת השמנים, המשחות והפיח: סוף-סוף נתקיים, שגם טרקטור יהיה במשק. מעתה יראה להם מי הוא מנדלי, מי הוא “בעל הדמיונות”. מה יש?

* * *

ורק בהעריב היום והם עומדים לנוח על אם-הדרך, אוכלים את מנתם, מעלים עשן ומשוחחים, יאמר פתאום מנדלי למנחם:

– אח, מנחם, איים הכוחות הקודמים? – והוא משתעל את שיעולו הרגיל, מתעטף במעיל ועצבות נשקפת מעיניו.

הדבר אירע בימי המלחמה, בהיותו רוכב במשמר-הלילה בשדות המושבה שהבשילו, החיטה היתה נשקלת בזהב ותושבי הכפרים היו יוצאים מדי לילה בלילה לקצור בשדות היהודים. עזי-פנים היו אז כאשר לא היו מעודם. היו באים בקבוצות עם בהמותיהם, פושטים בלילה בשדה, הקוצרים קוצרים ומעמיסים על הבהמות ואם הרגישו בשומרים, מיד התחלקו לשני ראשים: אלה נמלטו עם הבהמות ועליהן התבואה הקצורה, ואלה עומדים בפני השומרים, ממטירים עליהם יריות עד הימלטם גם הם אל ההרים. קשה היתה אז השמירה. מדי לילה בלילה יריות, כי מזויינים היו באים ברובים יווניים ותורכיים.

ובלילה ההוא יצאו מנדלי וחבריו רכובים, עשו את סיבובם וישבו לנוח בתוך הקמה. שכבו, הקשיבו, הביטו אל שמי הלילה העמוקים והסוסות מבערות בקמה. והנה זקפה האחת את אזניה ויישמע רחש בקמה. האחד נשאר עם הסוסות במקום, והשנים האחרים הוציאו את המאוזרים מנרתיקיהם ויתגנבו חרש אל המקום אשר משם הגיע הרחש: קוצרים. מול אור הירח הבהיר נצנצו המגלים, מתחת ל“כפיות” השחורות התפתלו פיאות-שער שחורות, גופות גמישים נעו בחלוקיהם הלבנים בקמה, תיקי-העור הדוקים אל חגורותיהם ואש המארב קודחת בעיניים.

– ענדכום, יא כלב (עמדו, בני כלבים)! – לא כן הם. בין-רגע אספו את בהמתם, התחמקו מן הקמה ורק אז התחילו לענות ביריות, יורים ובורחים. וברגע שעלו על הסוסות לדלוק אחריהם פגע בו הכדור.

– אלמלא מרים שלנו, שטיפלה בי לילות על לילות, אפשר שלא הייתי יושב עכשיו אתך כאן. הכדור חלף אצל הריאה. כשקמתי מהמיטה התרה בי הרופא שלא אצא בלילות, איזהר מצינת-לילה ומגשם. אבל מי גבר ישים אל לב לאשר הרופא יאמר? ושוב יצאתי לשמירה בלילות או ירדתי לראות את אחת הבחורות בליל סופה וגשם. וכאשר אמר הרופא, כן היה, כי מאז התחלתי להשתעל. יש זמנים ויוקל. אבל יש גם אשר קשה לקום בבוקר מהמיטה – –

התעטפו, שכבו לנוח שעה קלה אצל המכונה, ומשהאיר השחר שוב פח – פח! מנדלי אוחז בהגה ומנחם מפנה אבן מעל הדרך, יוצק שמן, מוסיף משחה, נהנה מיצור-הברזל הרוטט מרוב הכוח האצור בו.

וברגע פנאי יערוך מנחם מכתב קצר לרחל:

"רחל יקרה,

ברגע זה אנו עומדים עם מנדלי בשדרות האקליפטים¹¹. בעוד שעה נניע שוב את הטרקטור ובוודאי מחר בבוקר נגיע הביתה. הכוח האדיר האצור במכונה אוצל גם עלי שפע עליצות ובטחון בעתיד. נעבוד בהתאמצות עוד שנתיים, שלוש וביתנו, רחל, יכון.

יכון משק איתן אשר מכונות בו תפלחנה, כולו תנועת-עבודה מלאת מרץ. באלה תיפדה הארץ כולה.

היד העברית תזרע ותטע את כל חבל-הארץ הזה והרגל העברית תדרוך בבטחון על שדמותיו. השביל ודרך-המלך יסאנו מתנועת-יצירה ולא עוד “הכפיה” הבדואית תאיים על כל צעד ושעל.

אכן, רחל שלי, כדאי לחיות בשביל החזון הזה ולעבוד לשמו.

שלך

מנחם"

כל אנשי “צריף-העץ”, הנשים, הילדים, הבנאים והחוצבים יצאו לפגוש את המכונה, בנהג אותה מנדלי ישר אל הגורן. החוצבים שילבו את ידיהם על חזיהם ואמרו:

– אכן, זו מכונה ראוייה למשק.

פח – פח – פח! – נשפה המכונה ועמדה ליד גדישי החיטה והשעורה ומנדלי יורד מאצל ההגה: היום הזה הוא יומו, זה היום לו קיווה!

– איך “עבד” הטרקטור בדרך? – שואלו “לורד” ביישוב-הדעת, הולך מסביב למכונה.

– בדרך הישרה היה הכל כשורה, אבל במעלה ההר היו רגעים שחשבנו כי לא נעלה – מספרים מנחם ומנדלי לקהל הניצבים מסביב.

וכשפונים ללכת משם, מזהיר מנדלי את הילדים, כי לא יעזו לגשת קרוב למכונה.

וכעבור יומיים החל הדיש. משכימים עם עלות השחר ודשים עד קום הרוח. האלומות עולות אל המכונה, נופלות אל תוכה ומלפנים נשפכים גרגרים מלא השק, מאחור – תבן, אבק ומוץ. השמש חמה והאנשים מזיעים, פני הצעירות אדומים. אבק וחום, שפך גרגרים ורטט המכונה.

שולמית משתרעת רגע קל בצל גדיש לנוח, פניה אדומים, עיניה חמות, שפתיה אדומות. אמנון זורק את האלומות למכונה יחד עם האחרים ועינו נתקלת בשפתיים האדומות.

– חי אני, שאיני יכול לעמוד בפני שפתיך, – יקרב אמנון אליה.

– וכי מה, כלום אסור? – תענה שולמית ועיניה חמות.

אז נשק לה אמנון על שפתיה וחזר אל האלומות.

והעיירים הריעו:

– הידד, אמנון, הידד “צריף-העץ”, נוסף עוד אוהל “בצריף-העץ”!

ולמחרת עזרו העיירים לאמנון להקים את אהלו ליד אהלי הנשואים.

יעזרו, יטפחו על גבו ויאמרו במנוד-ראש:

– היה העייר לחמור!

יב.

ב“צריף-העץ” הרגישו מיד, כי חבל הארץ אשר בו הם יושבים איננו שקט: עוברי-דרך סיפרו מה, רמזו מה. השומרים מסרו כי האורות בכפרי החולה ובהרים נראים עד שעה מאוחרת בלילה. הרגישו תנועת רוכבים לא רגילה ופנים חדשות הופיעו בסביבה. מ“עין-זהב” ומ“אהליה” מסרו, כי גם בסביבתם ניכרים סימני התנועה ומורגש כי משהו עומד להתרחש. “בנקודות” חיזקו את משמרות הלילה, הגברים ישנו בבגדיהם. העדרים לא הרחיקו עוד למרעה, כי אם בגבעות מול הבית יבערו כל היום, גם יתר העבודה נעשית בשדות הקרובים אל הבית.

בית-האבן מוכן לפגוש את הפורענות אם תבוא. בשקט יעשו האנשים את עבודתם כל היום, ישימו לב, יפקחו עין, והבחורים נרגשים ומביטים אל עבר “הזקנים”. השמועות גוברות ומוסרים מפה לפה, כי ביום קבוע יפשטו על צפת ועל היישובים אשר מסביבה. הדברים מעוררים דאגה: כי “הנקודות” אולי תעצורנה כוח לעמוד על נפשן, אבל מה ייעשה לצפת, היושבת פרזות בין ההרים, עם יהודיה החלושים, עם נשותיה ההרות תמיד? – הרי ישחטו אותם כשחוט הכבשים ואין פוצה פה. ובערב אחד יוצאים ישראל, מנחם עם חבר בחורים בדרך לצפת.

ב“אהליה” יעמידום השומרים: לאן הולכים בחורים באישון-לילה?

– שוטה שואל שאלות, ואילו החכם מכבד בכוס תה ומכין דבר-מה לסעוד את הלב – יענה ישראל במתינות.

– אל יפול רוחכם, בחורים, תה ביקשתם – קקאו יהיה. – יענה אפרים בעליצות כדרכו ובסבר-פנים.

כי גם בחדר-האכילה ב“אהליה” אור ובחורים אחדים יושבים וסועדים את לבם.

– מה האכילה הזאת בשעה כה מאוחרת?

– מתקינים את עצמנו לדרך – עונה אפרים חלקו, מושיב את האורחים, מוציא ספלים, מגיש לחם, דגים מלוחים, חמאה וגבינה: – אכלו, חברה, והיטיבו לבכם.

כה יושבים הכול יחדיו וסועדים, אפרים אומר דברי זמר והבחורים מתוך הרגל עונים אחריו:

הגרעין הגרעין,

מי ידע ומי יבין.

יו – וי – די

וי – ד

זה הפזמון החדש אשר חיבר רק תמול על אנשי “הגרעין” שנואי-נפשו. כי אפרים עומד בקשרי מלחמה עם “הזקנים” אשר “באהליה”, הם אנשי “הגרעין”, “הסוחבים בעול המשק”, המביטים בעין רעה אל תעלולי הבחורים. הבחורים דורשים בכל הזדמנות כשרה מעט יין, עורכים “קומזיצים” בלילות, ובשבתות ישבו ברכיבה על בהמות ויצאו עם החברות לטייל בשדות, או יעלו צפתה. אז יתמרמרו אנשי-הגרעין ויאמרו:

– הבהמות עייפות מעבודת-השבוע וזקוקות למנוחה.

על כך יענו הבחורים, כי הגרעין רצונו להשתלט עליהם ועל כל ענייני המשק, וכזאת לא יהיה ב“אהליה”.

אך משחיבר אפרים את פזמונו והבחורים החרו-החזיקו אחריו, הסתלקו אנשי-הגרעין ממלחמת-תנופה ויטכסו עצה בחדרי-חדרים.

כילו לאכול, ויקומו בחורי “אהליה” ויצאו לדרך יחד עם החבורה מ“צריף-העץ”. עוד הם עומדים בשער החצר ומביטים אל שמי-הלילה הבהירים והנה האחד אומר בשקט:

– הביטו אל עבר “עין-זהב”!

מאחורי הגבעה בכיוון “עין-זהב” פשתה אדמומית בשמים, עבתה, הלכה והתפשטה והלכה. – –

– העירו את הישנים!

– רתמו את הבהמות!

– חזקו את המשמר על המקום!

כה יפקדו חרש הבחורים, ובחלונות הנמוכים מנצנץ אור, נדלק גפרור, פנס מהבהב בחצר. באורווה התנועה היתה מהירה, והבחורים כבר רצים אל עבר “עין-זהב”, יורדים בוואדי ועולים אל המישור:

ב“עין-זהב” הגורן בוערת! – האור בהיר ומכה בעיני הרצים, הנה הגדישים העומדים וביניהם האחד עולה בלשונות-אש. בחוג הבהיר של הבערה מתרוצצים אנשי “עין-זהב” בקלשונות, בשקים רטובים, ופחי מים בידיהם ונלחמים בלהבה. מבדילים בין גדיש לגדיש, חורשים בין הגדיש הבוער ובין האחרים העומדים לידו. הבחורים הגיעו, תפשו בקלשונות ועמדו אף הם לפנות, לערם, שכם אחד עם אנשי “עין-זהב”.

– טוב שהרוח נושבת מול עבר ה“ע’ור”, ולא – היתה הגורן כולה עולה באש.

– טוב שטרם הוצאנו את מכונת-הדישה אל הגורן, כי-אז היתה נשרפת גם היא.

הגדיש עולה בלהבה, תוכו רמץ בוער, החום גובר והעובדים בקרבת האש נרתעים לרגע אחורנית לשאוף רוח.

– איך קרה הדבר והשומר לא הרגיש? –

– השומרים ראו את הכל ובעוד הם תופשים את נשקם, תחבו הללו מטלית ספוגת-נפט אל תוך הערימה ויימלטו לוואדי.

משנמלטו לוואדי – חסל! עטוף חלוק ולבוש “כפיה” שחורה לא קשה להחבא מאחורי שיח וסלע ואתה לא תדע ולא תרגיש. הוואדי הוא מקלט, השיח הוא מארב, ודמות הלילה הגמישה, המתחמקת, כבר התלכדה עם גוש העפר ועם צוק-הסלע ואיננה – –

– ראיתי אותם בעיני, שנים היו ורק הספקתי לקרוא: עמוד! וכבר נמלטו. עוד אני שולח ירייה אחריהם, ופונה לעבר הגדיש, והנה לשון-אש עולה משם וכרגע היתה לשון-האש ללהבה – יספר השומר.

עובדים האנשים בתוך חוג האש הבהיר, עטורים מסביב חשכת-לילה. הגיעה מ“אהליה” גם העזרה בעגלות עם שקים, פחים וקלשונות, נלחמו באש, הצילו מה שיכלו להציל והלהבה התחילה שוקעת, דועכת, רק פה ושם תפרוצנה לשונות-אש בודדות ורמץ לוחש בתוך הגדיש.

– האם עלה הרבה באש?

– זה היה גדיש השעורה. אמנם לא כל השעורה כי מחציתה עוד נשארה בשדה.

– גם זו לטובה!

– שודדים, גנבים, אין פחד ממשלה עליהם, אין שלטון. – מתמרמר ה“מוכתר”¹² – עבוד, הזע, זרע, חרוש, קצור והובל בשביל השטן. אין פחד שלטון עליהם. היום הציתו את השעורה, מחר את הבתים, היום כאן, מחר ב“אהליה”. צא והילחם בהם בחושך!

– הם יציתו ואנחנו נילחם! – עולה פתאום קולו המתון של ישראל.

– תילחם – רוטן ה“מוכתר” – איך תלחם בשודדים?

– זוהי מלחמה, “מוכתר” זקן שכמותך, והם נלחמים בדרכי-המלחמה אשר ידעו: מהמארב, מהוואדי, מלחמת שריפה, שוד ושלל. הם רואים אותנו עולים עם טרקטורים, עם מכונות, בונים ערים וכפרים, חופרים תעלות, מותחים רשתות-חשמל, מקימים מפעלים מקצה הארץ עד קצה.

– כלום אלה יזיקו להם? הן אף הם ייהנו מכל אלה כמונו.

– איש המדבר אינו רוצה בכך. הוא פרא, הוא אינו מאמין לאחיו ואינו מאמין לזר הקרב לאהלו אשר בישימון. הוא גדל על אי-אמון.

הוא מאמין רק לחגווי-הסלעים, אשר בהם ימצא מקלט, לישימון וליריעות-אהלו. יתכן כי יבוא יום וילמד להאמין, אבל היום ההוא עוד רחוק. היום ההוא יבוא, כאשר הארץ תהיה ארץ-תנועה וחשמל ומחצב, וגלגל המשק הכביר יגיע גם לוואדי, יגיע אל הביצה, אל הערבה, אל הישימון ויניע את האנשים לעבוד, להתקרב, יניע אותם לצאת מבין יריעות-האהלים. אבל היום ההוא רחוק.

– ועד אז?

– עד אז דרוש שלטון תקיף – מתפרץ ה“מוכתר”.

– עד אז נצטרך להגן על נפשנו – מסיים ישראל את דבריו.

והבחורים המשיכו את דרכם לצפת.

צפת הרי מיודעתם היא מאז. הנה יעלו לקנות את המכולת, לפרזל את הבהמות והנה יביאו בעגלות את החולים, הקודחים, או גם חברה אשר קרבו ימיה ללדת. בימי שבתות יעלו הנה בחורים לחזר אחרי “האחיות” הצעירות.

זקופים הרי כנען, הדרך עקלקלה והשבילים תלולים: רוכב כי יעלה עליהם וירד מעל בהמתו, יעלה ברגל בשביל והבהמה הולכת בעקבותיו. כאשר ייכנס אחד הבחורים בשערי צפת ויצביעו עליו: “מוסקובי”… ו“מוסקובי” משמעו יהודי שלא כיהודי העיר צפת. אנשי צפת משחרים למוסר את הבחורים על נסעם בשבת ועל עשנם סיגריה בפרהסיה. ועוד יחקרו לדעת מפיהם מה היא קבוצה, אשר שם שולחן אחד ערוך לכל ו“כיס” אחד לכולם? – לזאת יענה אחד הבחורים בדרך הלצה:

– קבוצה היא מקום שבו שותים קפה ואוכלים עוגות בשבת.

ובכל זאת נוטים חסד אנשי צפת לבחורים מ“הקבוצ’ס”, מקווים כי הגליל העליון יקום ויפרח וצפת גם היא תיבנה מהחקלאות, כי קשה הפרנסה ורבים בניה היוצאים אל מעבר-לים.

מתעודדים יהודי-צפת בעבור הנעליים המסומרות של הבחורים על הסלע הלבן אשר ברחובותיהם הצרים, עוברים מתוך פישוק-רגלים כהולכים על גבי-האדמה החרושה. אבל יש מבין היהודים האלה אשר יתרעמו כי הכל בא לנו בגינם של ה“מוסקוב” “ועד בואם לא ידענו רוגז”… והילדים תוחבים את אצבעותיהם בפה ומביטים מרחוק אל העוברים.

חדרי האחיות הצחים מקבלים אל תוכם בסבר פנים את הבחורים בערבים, ואחות שחרחורת מלבבת את האחד, את השני בעיניה. מהפאטיפון אשר בפינת החדר עולה קול אשה בסערה, ברחמים. המרפסת נשקפת אל התהומות והערוצים העמוקים אשר בהרי כנען: ירח ושממה וגעגועים נמרצים מכאיבים את הגוף: רחל! –

* * *

מנחם נשען אל המרפסת והעיניים נמשכות אל נגוהות הלילה, טובלות בהן, בלי יכולת להינתק. הריבה יוצאת אף היא ונשענת על ידה: נקיה, צחה ונכונה להתקרב. נשכחו אותה שעה הבהמות, השדות וריחות הזבל והחלב. –

* * *

געגועים ולובן-הלילה – היא האשה לגבר.

ערוצי-ההרים הטובלים בנגוהות – היא האשה לגבר.

שממת ההרים – היא האשה לגבר.

והוא חיבקה בזרועותיו.

ומשחזר עם מרעיו מההרים בדרך ל“צריף-העץ”, יורדים בשבילים התלולים, הרהר במשובת-נוחם:

– אכן עברתני רוח, רחל. – אך זה עניין אחר לגמרי. וגם שם רק אותך אהבתי ולך עבדתי באמונה.

יג.

ורחל כתבה אל מנחם איגרת בהירה ושקולה.

"מנחם יקירי,

אל נא תחשוב, כי הישיבה בעיר עולה לי בנקל. להיפך, הבדידות מעיקה עלי, בבית אמא גדול השעמום עד מוות ואני משתוקקת לשוב לעבודה. אבל מדי העלותי על לבי את הרגע, שבו אצא ל“צריף-העץ”, תוקפים אותי הרהורים, חרדה סתומה וספיקות, שטרם ידעתי כמותם עד היום.

אתה השקוע ראשך ורובך בטרקטור, במכונה ובמשק, אולי יקשה לך להבין את המתחולל בקרבי, ואף אני לא ידעתי זמן רב לברר את מקור החרדה הנפשית אשר תקפתני. ידעתי גם ידעתי, כי ישיבתי בעיר גורמת לך צער, אם גם לא אמרת זאת ברור במכתביך אלי. כמו כן ידעתי, כי אין לפני דרך אחרת מהדרך ל“צריף-העץ”, גם בשבילי אני, גם בשביל שנינו – עם כל אלה איני יכולה להתגבר על עצמי, איני יכולה להחליט לקום ולעלות.

אני מסופקת מאוד, אם אוכל להסביר לך בדברי הבאים את המצב המיוחד בו אני שרוייה. סוף-סוף אתה גבר, ואם יש גם גברים החושבים שהם מרגישים את המתחולל ב“נפש-האשה”, הנה על-פי-רוב הם רואים תהפוכות, מזימות ורגשות כאלה ב“נפש-האשה”, אשר לאמיתו של דבר רק פרי דמיונם הם. אכן, ישנו בנפש-האשה דבר-מה שהוא סוד וחידה לגברים, אבל זאת לא יבינו הגברים לעולם, באשר הם גברים, באשר זה החייץ המפריד בין הגבר והאשה: היות האשה לאם – האימהות!

האימהות היא אושר האשה, האימהות היא גם אסון האשה, ואת שניהם כאחד, את האושר ואת האסון, אין הגבר עשוי להרגיש. מנין לי דברים אלה? מעצמי ומבשרי, כי מעודי לא ידעתי סערת-רגשות כזאת, אשר תתקפני ברגע העלותי על לבי, כי אני עתידה בזמן מן הזמנים להיות לאם…

ומדי הרהרי בזה, נראה לי ברור, כי מרגע היות האשה לאם, נתקשרה אל גורלה קשר פטאלי, קשר לא-יינתק ונשתעבדה שיעבוד גמור לכל אשר החיים מוכשרים לתת לנו: לאושר ולשמחה, לכאב ולצער. מרגע היותה לאם, נתחייבה האשה בעול-חיים מעיק ונעים, מיטיב ומכאיב גם יחד, בעול-חיים אשר קשה לשאתו, אבל גם בלעדיו לא יתכן לחיות.

– כמוה – כפלחיה! – תאמר בבת-צחוק, ואהיה בעיניך כאשת הפלח היורדת לקציר ותינוקה על גבה מחותל בסודרה.

אמנם לא תשגה הרבה. נדמה לי, כי האם הפלחיה והאם בת-התרבות אחיות הן באימהותן ושתיהן נדונות במידה שווה לאותן הדמעות ולאותה שמחה.

ואם מחשבות אלו הן הגורמות לי את החרדה הנפשית, אשר בה אני מתלבטת, – הרי זה משום שלא ברור לי דבר היות אם ב“צריף-העץ” מהו? האם היות אם ב“צריף-העץ” אינה מלחמה קשה, במה שאני מכנה “נפש-האשה”? וסופה של מלחמה זו מהו? האם יספיקו הכוחות לאשה לקשור את מלחמתה עם “האם” עד לנצחון, עד היווצר העולם החדש, מלא-הענין של האשה?

ב“צריף-העץ”, בצריף השוויון, אשר אדמה אחת לאנשיו, בית אחד ועבודת-יצירה אחת, יש לגבר מרחב להשקיע בו את עצמו מבוקר השכם עד האחר בערב בעמל-ידיו ובמחשבתו. המקום נבנה בידיו, מתכבד בשמו ויתכבד בזכרו גם בדורות הבאים. זו תפארת מפעלו.

אבל האשה –

אשר הביאה את פרי-בטנה לעולם הוא כביר מפעליה בחיים, אשר הילד הוא אחרי-כן ראש דאגותיה ושמחתה; אשר היותה עקרה היא חרפתה מימי קדם ועד היום, ומשזכתה לפרי-בטן נגולה חרפתה ותהי לכבוד לאהלה; אשר הילד הוא זכותה, בו קנתה את מקומה הראוי בחיים, בשבילו תפאר את הבית באוצרות מסירות ודאגה, רוך ורחמים; אשר מנפשה תאציל לו נשיקה, תאלפהו מוסר, ובימי חליו תגרע שינה מעיניה; –

מהו מקום האשה ב“צריף-העץ”?

ואם משגה-קדומים הוא, ואם שיעבוד הוא אשר נטל על האשה להשתחרר ממנו, מהו הכוח אשר יוכל לשחררה משיעבודה זה, ואיזהו העולם החדש אשר יינתן לה, אשר יוכל למלא את החלל שנתהווה בלבה? האומנם השוויון הגמור הניתן לאשה עם הגבר בבנין המשק יהיה בכוחו לספק את “נפש-האשה”, שניזונה עד כה ממקורות מיוחדים לה?

הנה אתמול לפנות-ערב נפגשתי ברחוב עם יוכבד שעבדה ב“עין-זהב”, זו יוכבד “הגדולה”, אשר היתה תובעת לה תמיד את הזכות לעבוד בחרישה ובכל “עבודת-הגברים” בשדה ובבית, והיתה מפורסמת במלחמותיה עם הגברים אשר ב“עין-זהב”. היא הלכה לקראתי בדחפה בעגלה הקטנה עם ילדה, תינוק צח ויפה-עינים.

– – שלום, יוכבד – אמרתי לה ושאלתי לעבודה ולשלום האנשים אשר ב“עין-זהב”.

אבל היא התכופפה על גבי העגלה הקטנה, הרימה בזהירות את קצה הכילה הלבנה ושאלה¹³ אותי חרש:

– הראית כבר את “הבחור” שלי? – ומעיניה שפעו גאווה, צפייה ובטחון שהוא יגדל לתפארת.

– הריהו רק בן שלושה חדשים! מפותח, הא?

ולפני לא עמדה עוד יוכבד “הגדולה” בעלת השער הפרוע והעיקש, בעלת השרטוטים היבשים, אלא אשה רכה ואם מסורה, שהתקשרה אל החיים באהבה חדשה וברגש חדש.

אמנם אני אומרת לעצמי וחוזרת ואומרת, כי הילד אך מרוויח מזה, אם הוא נמצא בביתו המיוחד, חי את סדר-יומו הקבוע והאם חפשיה לעבודות-הבית והמשק ללא-דאגה. וכן אני אומרת לעצמי, כי האשה בכוחה לבנות את עולמה בעבודה ובמרץ אשר תשקיע בחיי יום-יום במטבח, בגן, במוסדות “צריף-העץ” ושדותיה.

יקירי, אכן נבוכה אני וטרם אדע מוצא מהמבוכה. בוודאי בקרוב אעלה ל“צריף-העץ” ואליך, אבל יחד עם זה מרגישה אני, כי מלחמה נכונה לי… ומי יודע, אולי המקום ישים קץ ללבטים אלו של “נפש האשה” אשר בקרבי, או אולי, להיפך, “נפש-האשה” תתקומם להילחם ב“צריף-העץ”? –

וכמה תימשך מלחמה כזאת וכמה כוחות-נפש תגזול? – היה שלום, מנחם, שלום גם לטרקטור ואל נא תרגז, כי לא מרצוני הטוב אני דוחה את נסיעתי.

בוא אבוא.

באהבה

רחל"

יד.

הבניינים בחצר עוד מעט והושלמו. ממול לבית הוקמה רפת מרווחה וגדולה, די הכיל הרבה עשרות גולגלות. ביום שהציבו את דלתותיה, הוציאו אנשי “צריף-העץ” את הפרות החולבות מהרפת הקטנה אשר בבית הבזלת והכניסון אל הרפת החדשה. הפרות נבהלו מהרפת המרווחה, ממרצפת הביטון ומתעלות-הזבל העוברות לארכה. ה“ערביות” רבצו על הארץ כיד העקשנות הטובה עליהן ולא רצו לעבור אל האבוסים אלא אם הכון וסחבון בזנבותיהן.

– עתה כשהרפת ישנה, צריך יהיה להרבות בפרות גזעיות – אומר ישראל, וגם לכל העומדים מסביב ברור, כי ברפת היפה הזאת תעמודנה פרות משובחות בלבד.

– לפחות שישים פרות גזעיות – אומר מנדלי – ואם הפרה תתן לפחות חמישה-עשר ליטר חלב ביום, הרי לך חשבון של תשע מאות, אלף ליטר חלב ביום. מובטחני כי בעוד שנתיים, שלוש תספק הרפת שלנו את כמות החלב הזאת – מה יש? – –

וישראל מוסיף במתינות.

– מוטב היה להקים תיכף את חדר-המחלבה.

ישראל דואג לכל בזמנו ושוקל את דבריו בחשבון. הוא לא יזרה מלים לרוח, הוא המשכים לקום והמאחר לשבת, עומד בתוקף על דעתו בפני טענות החברים והחברות, כי הוא רואה היטב ויודע את הנעשה במחסן, בבית-הילדים, במטבח, ברפת, בלול ובחדר-התינוקות.

שאל אותו ויגדך, כמה שקי שעורה וחיטה עוד מונחים במחסן וכמה יצטרכו עוד לקנות השנה. הוא יודע כמה רעפים דרושים כדי לכסות את הגג. הוא המרים לוח-עץ המתגלגל בחצר, רצועה שהבחורים שכחוה על הארץ, שרשרת או חבל.

ואם יהיה ליל גשם ובחוץ יישאר שק הגרגרים לזריעה, יצא ישראל לכסותו או להכניסו אל מתחת לגג, ואם סערה תהיה וקרעה את גג-הפחים מעל הלול, ישראל הוא שיעלה על הגג לתקנו: בחוץ סערה וגשם, “החברה” עוד מתכווצים מתחת לשמיכות וישראל כבר מהלך בחצר בצעדיו הגמישים ובבת-צחוקו הנבונה.

– ישראל, – קוראת תגר רבקה’לי מהלול – דרוש לי שק גרעינים בשביל העופות.

ישראל, – קוראים מעבר המטבח, – צריך לשלוח לטחון, כי עוד מעט ואפס קמח.

– ישראל, – מתרגזות העובדות אצל הילדים – הילדים נשארו בלי הספקה והתינוקות כמעט ערומים.

וישראל שומע ועונה בנחת לרבקה’לי מהלול, לנשי-המטבח ולעובדות אצל הילדים:

– את שק הגרעינים לעופות עוד מעט ואביא לך ללול.

– עכשיו עונת-עבודה ואי-אפשר לנסוע לטחון, צריך להשיג לפי שעה שק קמח או שנים. – ירגיע את העובדות במטבח.

– בימות-הקיץ טוב שהילדים יהלכו יחפים ונעליים נביא להם לעונת הגשמים. – הוא משיב במתינות למטפלות בילדים.

כה עונה ישראל ועומד בתקיפות בפני התמרמרות הנשים הסובלות מהמחסור במטבח ובמוסדות-הילדים. ואם הנשים תענינה בכעס: “ובכן לך ונסה בעצמך לנהל את הבית”, – יענה ישראל בבת-צחוק את מימרתו השגורה: “לא נורא, האלוהים יעזור!”

הוא המזרז את הבחורים לצאת באביב למרעה-הלילה עם בהמות-העבודה, כדי שיקמצו על-ידי כך את חצי-המנה שעורה. עינו צופייה בכל.

– בחורים, בלי תרעומות, אם אין דבר אחר, אפשר לצאת לשדה גם בפת חרבה.

או:

– בשעת-הדחק יכולים גם הילדים לצאת לתלישה, כי חסרות לנו עכשיו ידיים עובדות.

ישראל אוחז בידיו, במוחו ובלבו את חוטי ההווי המתרקם של “צריף-העץ”, בעקשנות, בתוקף ובתבונה.

– “ישראליזם” – קראו לזה אנשי “צריף-העץ” בבת-צחוק, וייכנעו.

ובשבת שישים האיש והאשה אל האסיפה וידובר על צרכי המקום, והיו שישים מחשבות שונות ושישים מאוויים שונים – ישראל ילכדם בתבונה אל המחשבה האחת – יצירת המקום. ובהתחולל נפתולי-חיים סוערים במסיבה הקטנה – אהבה, שנאה, קנאה, רפיון-רוח – ישראל ייכנס בתבונה בעבי הקורה ויאמר את המילה השקולה, המכוונת ויטה שוב את האשה ואת האיש אל המגמה האחת – יצירת המקום. כי המקום הזה יכון כל עוד ישראל קיים ופועל! הוא יכון, כי אין מקום בעולם כמקום הזה. הוא יכון, למען הילדים הגדלים פה!

– למה הורדת את הראש? – שואל ישראל בבת-צחוקו הנבונה את שמואל, הנח אצל המגריסה בחצר, ועיניו הגדולות והנוגות נשואות אל ראש החרמון.

– מחשבות… – עונה שמואל ומושיט את קופסתו לישראל ללפוף – מחשבות… הנה חשבתי על כשרונות האדם ועל גריסת-הפולים. אמור, ישראל, במה נחשב הגורס את הפולים לעומת הצייר שצייר תמונה על הנייר, או לעומת המשורר ששר את שירו, או לעומת המנגן? במה יתרון עבודת-הידיים? הרי אם תניע את המגריסה במוטור והיתה כל עבודת-הגריסה בידיים לדבר חסר-שחר. ובכן, במה כוחה של עבודת-הידיים שלנו, שהיא מושכת אליה את טובי הכוחות הצעירים?

– שמואל, אם כי אינני הוגה-דעות, אבל הבה ואענה לך: לא בזה היתרון, שאתה גורס את הפולים בידיים, אלא היתרון הוא במקום שבו אתה גורס את הפולים. אתה גורס, עובד במעדר ובקלשון, כי עליך להתקיים, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שבעבודתך הפכת גבעה שוממה למקום של חיים, באת והיית פה חלוץ לחיים המתעתדים לבוא בעקבותיך. ואם יבואו אנשים והחיו גם את הגבעות מסביב ובנו גשרים על-פני הנחלים והקימו בתים כמונו – אז תקום לתחיה כל הסביבה, אז יזרמו כאן החיים עם שאלותיהם הקטנות והגדולות, עם מלחמותיהם הקטנות והגדולות. האנשים יחיו, יאהבו, יכאבו, יחשבו, ירגישו, ימותו. אז יקום המשורר אשר ישיר את שירת חייהם, אז יבוא הצייר והעלה על הבד את האשה העובדת בינות לקמה. כי איך יבוא הצייר לצייר את האשה שעוד איננה, ואיך ישיר המשורר את שירו והחיים עוד אינם?

– וגריסת הפולים מה עניינה לכאן?

– גריסת הפולים! אנו גורסים ועובדים בחסד עליון, אנו יוצרים יצירה, אנו יוצרים את החיים בעצם ידינו, והאם יש לך יוצר גדול מזה? האם יש לך יצירה נעלה מזו? הגריסה, העידור והחרישה הם שירתנו העצומה, אשר תקרא הנה לחיים. ואם נעבוד בתבונה, בחריצות, והיתה עבודתנו – חיים. אוי לנו אם נעבוד אחרת, כי-אז תרד עבודתנו, חלילה, לטמיון.

– מניין מחשבות כאלה לך, ישראל, שלא למדת. לא שנית לא קראת מעודך בספרים? אין זאת כי אם אהבה גדולה, תאהב, כי רק האהבה חושפת לאדם מחשבות אמונה ויצירה.

– אמנם כן, שמואל, אהבתי אהבה גדולה ונאמנה.

– את מי?

– את ה-מ-קום ה-זה.

כה אמר ויבט אל שמואל מבט נבון וממושך.

טו

מנחם קרא וחזר וקרא במכתבה של רחל.

“אשה”? “אם”? – דמו נסער, הלב מלא על גדותיו מוצף צפייה: מנין לה המחשבות האלה, לילדה היקרה?

והבחורים המסובים לשולחן הרצעניה של ג’ון לפנות-ערב, בשובם מהעבודה, מרגישים בסערת-רוחו של מנחם ואומרים:

– אבד הבחור… אבד ללא כל תקווה…

מאז חזר ג’ון מחוץ-לארץ ובמקום רגלו הקטועה ממעל לברך מחוברת לו רגל תותבת, נפתחה הרצעניה ב“צריף-העץ” וג’ון, שלמד את מלאכת הרצענות, גוזר בסכין, מכה בפטיש, מתקן רצועות ותופר רתמות חדשות. בחור עליז הוא ג’ון וחביב על חבריו. אמנם כשקרהו האסון, נורא היה הדבר וחבריו היו שרויים בצער:

– איך יחיה ג’ון העליז בלי רגל?

אבל הוא משלים עם רגלו המלאכותית, יוצק בה שמן שלא תחרוק, בודקה מדי שכבו לישון ומדי קומו, אם לא יחסר בה קפיץ או בורג ורוחו טובה עליו כקדם, בעת שהתהלך על שתי רגליו, רוקד ומחזר אחרי הבחורות; על כוס יין אומר הוא למסובים:

– ב-ט-עם! ולא איזה מן “חרבון”! – –

ג’ון רומנטיקן היה וכן נשאר, שנא את “החיים הפעוטים”, שנא את “חובשי-הספסל” ונשא את נפשו לאצילות, ליין ולרגליים נאות של אשה. הבחורים שומעים את דבריו, מבינים לרוחו, מקבלים את סמכותו של ג’ון ונענים:

– אכן, יש לו ידיעה לג’ון בדברים אלה.

ויש אשר ג’ון יאמר באזני מסיבתו:

– יש, חברה, ונעשה לי צר על הנשים שלנו. הן מזדקנות בלא עת, פניהן מתקמטים, הגופות מסתבלים¹⁴ – וחבל! יש שיפות היו ונתכערו. –

אליו יתכנסו בשובם מהעבודה העיירים, התרכ’לה, שמואל ומנחם, ישיגו מלפפונים כבושים ודג-מלוח ויימצא גם מי ששילינג נתגלגל לכיסו והביא בקבוק ארק, כי ארק יפה הוא לימים הגשומים. אף ידע ג’ון לערוך את צריפו, שיהא מרחיב את דעתו של אדם. הבחורים הביאו לו מהעיר “תמונות”: האחד הביא ריקלמה הולנדית על שוקולדה, אשר בחורה אדמונית רועה עליה את הפרות ונחל החלב עובר מהדלי וזורם אל בית-החרושת הועמד מרחוק, והשני הביא ריקלמה של תה עם סירות מפרשים. ג’ון תולה את התמונות על הקיר ורושם מתחת לרועה ההולנדית באותיות מאירות:

“ג’יוקונדה אשר בצריף-העץ”.

ובהתכנס הבחורים יביטו לתמונות, יקראו הכתבות, והיו ב“גילופין”.

רק דבר אחד לא ירשה להם ג’ון, והוא – לנגוע בכליו ולעשות אי-סדרים על שולחן-העבודה אשר לו, כי אוהב סדר הוא ומשמעת. כבדרך מקרה, יופיע בעקבות הבחורים גם שלום-בר הזקן, שהעמיד כבר בארץ דור לשמירה ולעבודה, ובא לעיתים מזומנות לבקר את ילדיו אשר ב“צריף-העץ”¹⁵. בימים יסובב בנטיעות, בשדות, ויחווה את דעתו לנוטעים על מראה העצים, על המצב בתבואה. מייעץ איפה למשוח ובאיזו משחה וכיצד לזמור. אם ליד הרועים יעבור, ודיבר על מחלות הכבשים, יזכור רפואות, יזהיר את הרועה על מועדי הגז, כיצד להלחם בקרצית ואיך ומתי לרחוץ את הצאן.

לרצעניה ייכנס שלום-בר הזקן עייף ומשולהב מסיוריו המרובים, והבחורים מפנים לו מקום, מגישים לו כוס ארק קטנה, אם ישנה, והוא יפתח בשיחתו השוטפת על מעשים שהיו בשנות חייו המרובות. חלקה תשטוף שיחתו, ללא מכשול ושזורה במימרה ערבית, בבדייה, בבדיחה ערוכה בהשכל ובטוב-טעם.

מעשה באותו פקיד הבארון שהיה יוצא בלווית שישה “כיאלים” (פרשים), לא פחות. – שלום-בר – פנה אלי אז, ברדתנו במורד התלול של הר-כנען – דהר! – ואם הוא ציווה מי לא ישמע? ואדהר כמטורף במורד ההר, נפלתי וכמעט נשברה מפרקתי.

ושלום-בר מזדקף אותה שעה על מושבו כרוכב הדור ומביט בביטול אל העיירים, כשואל: מה הללו יודעים בענייני רכיבה?

“אפילו הוואלי בבירות פחד ממנו – הקלה בעיניך? פקיד הבארון! – וכל הדרכים היו פתוחות לפניו – עד לשלטון!”

או במחלות הצאן ידבר שלום-בר וקרא את שמותיהן בלטינית. ואם בעצים – ינקוב את שמותיהם צרפתית. אכן “המומחים הצעירים” רגילים כיום לבטל דעתו של זקן, אבל אלמלא הוא, היו הצאן נופלות, והעצים נרקבים ממחלות שהיו באותן השנים, וגם עכשיו עוד רבים המייחלים לעצתו. – כה ידבר והבחורים קורצים עין מאחורי גבו.

ואם נעדר הזקן, ודיברו הבחורים ביניהם ככל העולה על רוחם, משבחים את האחד ומגנים את האחר:

– אמנון בחור כארז, תפש לו ביום בהיר את שולמית וחסל!

– מנחם אבוד, כי רחל מוליכה אותו באפו. יפול “תחת נעלה”. היא תלבש המכנסיים…

בימים האחרונים דיברו הכל ברבקה המהלכת כצל.

– מה היה לה לרבקה? לאן נעלמה עליצותה? היכן הניצוץ אשר בעיניה?

זה חדשים אחדים, אשר רבקה לא תיראה עוד במסיבה בחדר-האוכל, ולא תיענה להפצרות, שתצא לרקד את הדבצה.

– מה היה לה לרבקה? – תוהים בחצר ובוהים הבחורים היושבים ברצעניה.

– האשם בישראל, שהוא עוזב אותה לנפשה יותר מדי.

– כל הימים הוא עסוק בחצר, בבית ובדרך ובערבים מאחר לשבת, מחשב ומסדר, ואת רבקה שלו שכח לגמרי.

– אומרים שהיתה לעצבנית מאוד.

– אומרים שהיתה עצבנית מאוד.

תמול¹⁶ לפנות-ערב, עת ירדה לאה לקחת אצלה את הילד לישון, התרגזה, פרצה בדמעות לעיני המסובים ופנתה אל אהלה.

– כן, עצבנית נהייתה ונרגזת. בימים עובדת כמטורפת ובערבים מוטלת על מיטתה שקועה במחשבות. לא תדבר עם איש.

– צריך היה להעיר את אזנו של ישראל, כי ישים לב.

– לא איש ישראל ותעיר את אזנו. עיניו רואות, לבו כואב, אך מה יוכל לעשות?

– תסע רבקה לנוח, להבריא.

– דיברו על לבה ולא רצתה. הנשים מדברות על לבה ואינה עונה.

דיברו עם ישראל והניע ראש בצער: אולי זה יעבור…

– יסע גם ישראל אתה לזמן-מה מ“צריף-העץ”.

– ישראל לא יעזוב בימי הבניין את המקום.

כה ידברו הבחורים. ומנחם לבו סוער: האמנם “אשה” – – “אם”? – – האמנם זה הדבר אשר רחל כתבה במכתבה?

כתבו גם להוריה הזקנים של רבקה שיבואו, יהיו ימים אחדים על ידה ויקל לה. ויום אחד הביאה העגלה אותם ממקום מגוריהם. התהלכה הזקנה הנמוכה והכפופה עם בתה במורד ההר, בין העצים הנטועים, וחרש דיברה על לבה:

– הנה שני ילדיך, יוסף וגדעון, גדלים לברכה… ישראל כל-כך מסור וחרוץ… הנה העצים גדלים ובקרוב יתנו פרי, העדרים גדולים, למה כה ירע לבבך?

רבקה תומכת באם הזקנה, שומעת ואינה שומעת ללחש הטוב.

והזקן רחב-הכתפיים מנאות בסרביה הברוכה, נושא את הנכד האחד על זרועותיו ומובל בידי נכדו הגדול אל הצאן, אל מאורת השועל הצעיר, או מתהלך עם ישראל בחצר וליד הבניינים החדשים, משבח וטופח על גבו של ישראל:

– נשים כך דרכן… זה עובר, ישראל.

שהו הזקנים ימים אחדים ובערב אשר למחרתו חזרו אל ביתם, ישבו ארבעתם באוהל: רבקה ישראל ושני הזקנים.

– רבקה, למען ישראל ולמען הילדים, התאוששי. רדי אלינו לכמה שבועות ותנוחי.

– שוט חסר לכן, לנשים – נענע בראשו הזקן רחב-הכתפיים.

ובהיותם כבר בדרך יושבים לבדם בעגלה, החרישו הזקנים ופטרו מתוך דאגה:

– לכאורה, הכל טוב ומסודר בחריצות ובתבונה: הבניינים, הפרות, הכרמים והצאן. ומה הדבר אשר יעיק על לבה? מה? –

רבקה כאילו התעודדה מעט וישראל מהלך בחצר, מזרז, נוזף ועומד בתקיפות על דעתו. לנוכח התמרמרות הנשים ותרעומות הבחורים, יענה בבת-צחוקו הנבונה:

– אלוהים יעזור!

טז.

משבאה רחל ל“צריף-העץ” קיבלוה הנשים בכוונה מיוחדת, נהגו בה מנהג של אורחת וברגע מתאים היו אומרות בבת-צחוק: “עוד תספיקי לעבוד, לכשתהיי חברה. עכשו את אורחת”.

הימים אז ימי הרביעה ומעטה-ירק צפוף פרוש על קירות ההרים. לראשונה הציץ עשב-האביב באחד הגיאיות החבויים ואחר עלה והוריק על הגבעה ובהר. מנחם משכים בבוקר¹⁷ לקום, נוטל על שכמו את תרמיל-הצידה, יוצא לרפת לראות אם החולבים כבר גמרו לחלוב, מזעיק את העדר ומובילו בשבילים הכבושים אל בין ההרים. כי עבודת-המרעה היא על-פי תור, אחת לשלושה-ארבעה חדשים, ומנחם רועה עכשיו בתורו.

הפרות שונות בארחן ובמידותיהן: האחת הולכת לאט ובנחת ובהגיעה אל מקום המרעה תרעה, תרבץ ושוב תקום לרעות. ויש אחרת שהיא זריזה לצאת בראש, להסתלק לצדדים וכוונתה להיכנס לשדות הזרועים – כל היום לא תעמוד על עמדה, כי-אם בעינה האחת תביט אל עבר הרועה, ואם נפנית לרגע – שור, היא כבר בתבואה! נורא מכל הוא העגל הסרוס “ברוך-מאיר”, אשר אין לו כל תקנה – הוא מלכתחילה עולה על ראשי ההרים ועושה שמות בחלקות-השדה הזרועות אשר שם.

– ברוך-מאיר, תפח רוחך! – מאיים הרועה אך בכדי. הוא גם לא ישעה לצעקת הרועה.

מנחם מנהל את העדר עד אחד הגאיות, אשר העשב בהם צפוף הוא ודשן, והעדר הולך יחד ומלחך. הלשונות שלוחות אל בין העשבים והבקר מבער מבוקר עד ערב. בעצמו מתיישב הוא על אחד הסלעים, מלופף את הסיגריה, מצית ומהרהר: אכן מראה העדר הוטב, שער-עורן של הפרות העלה ברק; הנה “יפה” קרובה להמליט: מחר, מחרתיים, לכל המאוחר. וגם “עדינה” ממלאה את כחלה יפה.

ופתאום מופיעה רחל ובידיה צלחת וקומקום קטן מלא תה.

– מה זה ועל מה זה? מה יום מיומיים, רחל? הרי לקחתי אתי את פתי הרגילה.

– הנשים במטבח החליטו באחת – לשלוח לך ארוחה לשדה, פן תרעב – עונה רחל בבת-צחוק, וישבה על האבן ממולו.

– ערומות הן הנשים שלנו – אומר מנחם, טובל את עיניו ברחל, לוגם מהתה ואוכל את העגבניות עם הלחם.

הפרות למטה רועות בבקעה ועולות בהר. לוחכות את העשבים הטובים אשר בין הסלעים. הפר נוהג בגאון, מטה את ערפו המוצק אל העשב או יחזר בהדרת-כוח אחרי הפרה המתייחמת. פרה ניגשה אל היושבים, הריחה באפה הרחב והרטוב ושלחה את לשונה אל פרוסת הלחם אשר ביד מנחם.

– קחי לך, זוללה! – אומר מנחם ומבטו, מבט חם, עובר על פני רחל ועל פני גופה.

– אקח את הצלחות ואחזור, פן לא יהיה קץ ל“חכמות” אחר-כך.

– תאהבי?

רחל נפנתה לרגע, האדימה ואמרה:

– מה השטות הזאת? – והלכה אל מול הבית.

והנה נשמע מאחורי מנחם גירגור, צפצוף ושריקה חדה: הו-הו-הו!

– – צבי האדמוני הולך בראש, חגור חגורתו האדומה, מגרגר ושורק ובעקבותיו יתנהלו הצאן: העיזים מקפצות על הסלעים והכבשים יוצאים בנחת, עונים בזוגות אשר בצוואריהם.

– מה המעשים האלה אשר תעשה לעין השמש, מנחם? – קורץ צבי אל עבר רחל שהלכה, צוחק בשניו הצחות מחלב, ומתיישב על ידו, ירעו העדרים יחד – באביב אין דאגה. יש די מרעה.

כי שונה המרעה לעונותיו.

בחורף לא ילך העדר יחד, כי אם יתפזר, תועה בין החרולים והקוצים היבשים, וישוב ריקם כלעומת שהלך. הפרות רזות אז, עצמותיהן שפו, וצר לו לרועה. ויש אשר תסתער הרוח וגשם שוטף ירד – אשריך אם תימצא אז עם העדר במחסה ההרים; אבל אם יקרך המקרה ואתה ניצב על אחת הגבעות, יתכווץ העדר, הפרות פונות באחוריהן אל הרוח, עומדות משמימות והגשם רוחץ את עורן.

והנה הציץ עשב-האביב, העדר שבע ושופע חלב. עם שחר מתחיל ההגה באהלים בחולה אשר למטה. “בוח, בוח” – חובצות הנשים את נאדות הלבן התלויים על שלושת הכלונסאות של החצובה. בנחת ינהג אז הרועה את העדר לפנות-ערב הביתה. העגלות הצעירות יוצאות בקפיצה וחגות מסביב לחצר, להנאתם של אנשי “צריף-העץ”. ויש אשר בעקבות העדר יתנהל רוכב לאיטו, על אוכפו מוטל ולד רך ומבריק והאם-הפרה מנהמת אחריהם, כשמעיניה נשקפים הדאגה לוולד וחבלי-הלידה, שאך זה עברו עליה בשדה. הילדים ישאלו, אם עגל ואם עגלה? אם עגלה ותגדל השמחה. עגלה ושמה… ושמה… “צפרירה”. – מיד ימצא השם ההולם.

מהעבר השני יעלה עדר-הצאן: גירגור וגעייה וצלצול הזוגות – לעומתם יענו הטלאים – טלאים וטליות נקודים וברודים וצחים כשלג. ועמדה המולה בחצר – ריח אביב וזבל וריח חלב מלא האוויר, ושלוות-העבודה תפרוש עם ערב את כנפיה על פני המקום – –

הימים ימי הקיץ החמים. השדות כבר קצורים, העדר מתפזר על פני “החסיד” ומלקט את השבלים שנשארו בשדה ופיאה כי נשארה לא קצורה. בעקבות הבקר יצאו גם הצאן. אז יושבים הרועים במסיבה וצבי מספר על דרכי הכבשה עם האייל וצוחק בשניו הצחות מחלב. או יקומו, יאחזו עז בקרניה וצבי חולב ומכבד בחלב המתוק את אורחו – רועה הבקר.

שור, הנה הפרות כבר משרכות את דרכן אל פלג המים בשורה ארוכה. – – גם רועה הצאן שורק את שריקתו החדה לחלל האוויר ויזעיק את עדרו: השורות מתלכדות ונעות, ראש בצל אליה, כבשה בעקב חברתה.

כה ירדו אל פלג המים: דררר… הו-הו… הבקר רובץ. הצאן ניצבות יחד. האייל כרוך בשרב אחרי אלית-הכבשה המתייחמת. צהריים. אז יסעדו הרועים בתאנים המתוקות וישתו את מימי הפלג הקרים.

יושבים צבי ומנחם על העשב הרך בצל הסלע, גוהרים על האדמה החמה המתעטפת מול השמש במעטה-אביב ירוק ומגוון. כוחות חיים, עלומים ואהבה רוחשים בין העשבים, השיחים ופרחיהם המגוונים, ועוברים כיין אל עורקי הרועים השנים. לבם הולם מול לב האדמה, גופם עורג כערגת האדמה והתשוקה הנסוכה על פני כל באביב.

– התזכור את לילות האביב, אשר בהם עמדנו על הגשר בוואדי ירמוך העמוק? – – התזכור את לורה, את עיניה העמוקות, אשר חלפה אז על פנינו בקרון הרכבת וקראנוה “לורה”? למה דווקא לורה? – –

מצטחקים השנים, קמים לאסוף את העדרים שהתפזרו ושוב יושבים.

ובשבתם כך מאחורי הבקר והצאן אמר האחד:

– הבה ונעלה אל השוחט במושבה, אתה עם הבחורה שלך ואני עם שלי.

– אולי נגש בלא-יודעים לרופא ונבקש ממנו שיבדוק אותנו? – מציע מנחם בכובד-ראש – כי הנה בהיותי שומר בחורף הרגשתי דקירה בצידי השמאלי.

– נגש – עונה צבי לעומתו ושואף אל תוכו את עשן הסיגריה.

לפנות-ערב לאחר שהכניסו את העדרים, נפטרו שניהם בשקט מהחצר והלכו אל הרופא אשר במושבה הקרובה.

–השלום בחורים? – פגשם הרופא הצעיר בתמיהה בעד לזגוגיות משקפיו.

– שלום, הרופא. הנה החלטנו להתחתן ונבוא אליך להיבדק. – פולטים שניהם בזה אחר זה.

– אדרבא ואדרבא – מקבלם הרופא ומצווה להפשיל את החולצות, להתפשט, ניגש ובדק את האחד ואת¹⁸ השני.

– בריאים – אומר הרופא – ומחשבה טובה היתה זו, בחורים. כי תהיה האהבה אשר תהיה, הרי אינה דומה לנישואים. משנישאתם הרי גם היולדת וגם המוליד נתקשרו ביניהם באחריות גדולה לגבי הדור שיקימו. אשריהם אם יקימו ילדים בריאים אבל אוי להם אם מתוך ירושה או מאסון יקימו בעל-מום. ובמה נחשבת האהבה וסבלה לעומת ילוד אומלל בעל-מום?

– בריאים – הוא גומר בבת-צחוק – רשאים להתחתן.

ולצבי הוא טופח על שריריו החשופים ומוסיף:

– לך ו“תעשה” אתליטים.

צבי מותח את שריריו וחושף את שיניו הלבנות.

– אשתדל, אדוני הרופא, – ושלושתם צוחקים.

יז.

ומנחם ורחל נסערים: איזה הדרך צף הרעיון לפתע-פתאום? – –

כה קרה הדבר, שבאחד הימים שאלו טבעת מאחד “הזקנים” וישבו שני הזוגות בעגלה, בצידם השושבינים: מנדלי ו“אגמון הארוך”, הטורף את הצעירים בהבל-פיו. והזוגות משיבים לו מלחמה שערה:

– אמור גלויות, כמה “רגליים” קיבלת?

– מה יש, קיבלתי “רגליים”, וכי מה? משרתות! – יאמר לצעירות וכל גופו הגדול מתנועע מצחוק.

הוא “אגמון”, הריהו “בעל-הבית”. תמיד מודדות רגליו הארוכות ברחובות העיר והענינים היגעים מסתדרים: לחורף יביא נעלי עבודה לגדולים ולילדים הספקה; או ישלח מהעיר אוטומוביל משא טעון סוכר ושמן בשביל המטבח, וסובין או כוספה בשביל הפרות.

חוזר מהעיר והעניינים מסודרים, הריהו פוסע בחצר וכובעו שמוט על המצח: ברפת שואל אם פלונית כבר המליטה ובלול למספר הביצים שהדגירו ואם הספיקו לזרוע – שואל ומהפך במוחו ופיו לוהג במלחמת-שפתיים עם העומדים מסביב.

עתה, שנוסעים הם בעגלה במעלה ההר אל המושבה, שם השוחט ימלא תפקיד של רב, להשיא את הזוגות, והשושבינים אשר אתם יהיו לעדים אשר יחתמו על “הכתובה” – שוב אין מסיחים בפרטי יומיום. מהתרגשותם של הצעירים, מידבקים השושבינים ולקול הגלגלים המקפצים על אבני הדרך, אומר מנדלי בסלסול חייכני על פיו:

– התזכור, אגמון, כאשר היינו בשמירה וחגגנו בסוף הקיץ את החתונות של שלושה שומרים ביום אחד ואני בתוכם – הא?

– זכרונות ו“קוסמטיקה”.. – מבטל אגמון כלא-זוכר ורעם קולו משתיק את שטף הסיפור של חברו.

– אגמון ארוך! – מזדעף מנדלי ומעיד את שני הזוגות הצעירים, כי לא ידובר עם אגמון זה, כדבר איש אל רעהו.

– חו – חו – חו – נהנה אגמון משנה וגופו מתנועע בעלות העגלה בין הרי השיש עד למושבה.

באחת החצרות במושבה יריעת החופה נפרשת והשוחט הצעיר והשחרחר אינו מאריך בעניין. אל תראוהו שהוא שוחט: הוא יודע פרק ברכיבה על סוס, בלגימה וגם לסלסל בקול צלול וערב. על השולחן ערוכים בקבוקים אחדים.

– כמה אתה כותב לה בכתובה? – שואל השוחט בתמימות-עין את מנחם ואת צבי.

– ת"ק זוזים! – מריע “אגמון” בקולו האדיר.

השוחט שותה מן היין, הזוגות והשושבינים יושבים מסביב.

"אלף, בית, גימל, דלת,

הא, ואו, זין, חת"

יסלסל בקולו הערב, מין פזמון של אלף-בית חוזר ספק נוסח צפת, ספק נוסח ערב, ספק לחן של מקובלים אשר ציפו לבוא הגאולה, בשבתם בהר בין פלחים ודרוזים – והמסובים עוזרים על ידו. – –

ברעש קולות פוגשת החצר לפנות-ערב את העגלה שחזרה עם הזוגות הנשואים. השולחנות מתפנים אחרי ארוחת-הערב ומופיעים בקבוקי יין וקוניאק אחדים. יואל שגילח את זקנו עושה באמנות מעשי-מאפה ומרקחת. אז יועלו הספסלים על השולחנות והשולחנות מוסטים אל הקירות והיתה רווחה באמצע החדר.

העיגול נפתח ואליו מצטרפים… העיגול גדל והולך… לאט ובנחת, “בעל-בית’יש” ושוב ביתר שאת.

ה“הורה” מעלה אבק, הרגלים רוקעות עקב בצד עקב – העיקר הוא הניגון!

העיגול נמס והולך ושוב מישהו “מוסיף-שמן” ושוב מתלקח, וחוזר חלילה.

יואל כבר שתה מן היין, עיניו מתלקחות ונושא את מידברותיו מתוך העיגול:

– הג – ליל ה – על – יון, חברים! הג – ליל ה – על – יון! א – נח– – נו בו – נים את הג – גליל ה – על – יון!

והוא יוצא אל אמצע החדר ומעיניו ניתזים רשפי-אש:

– ה – ג – ליל ה – על – יון, ג – בו – רי תל – חי!

והעיירים קרבו זה לזה בעיגול, שילבו את ידיהם, רוקעים בזריזות ובקצב:

שש… שש… הו – הו או – הו או – הו.

מרים האלמנה כרכה את ידה מסביב לרחל, פניה שקטים ועיניה מביטות אל עבר מנחם ואל עבר הזוג השני העומד בסמוך אצלה.

זוהי דרך העלומים – תהרהר בפני עצמה – סערו, התגעשו, עברו מדורי האהבה והקנאה, והנה נישאו – וחסל! ואחרים יבואו סוערים במקומם ושוב יכאבו, יהיו מאושרים, יהיו אומללים. ותמיד יחשבו העלומים, כי עוד לא היה כמוהם אומלל באדם, כואב או מאושר בארץ. וכן כל הימים – כל עוד האדם צעיר ואוהב.

וגם ישראל ניגש. בפניו נחרשו קמטים אחדים בחדשים האחרונים. ניגש, מושיט את ידו ושוקל ברגש עמוק את דבריו:

– נשים צעירות, בידיכן מופקד הרבה מרגע זה: מרצו של הגבר יהיה כאין, אם האשה האהובה העומדת בצידו, ה“עזר כנגדו”, לא תעודד את מעשיו. נשים צעירות, חלקכן אתן אף הוא אינו קטן: אתן עובדות, הרות, יולדות ומיניקות, אך בכל מצבי הגוף והנפש המיוחדים לכן שמורנה על שלום הבית הזה. אם קל – שמורנה על שלום הבית, ואם קשה – שמורנה על שלום הבית. כי אם האשה לא תשמור על שלום הבית, על שלום המשפחה הגדולה אשר לנו, מי יודע אם נוכל עמוד – מי יודע אם לא כל העמל הרב הזה ירד לטמיון. הזוגות הצעירים, שניכם היו מאושרים, ואם תהיו לברכה למקום, המקום יברך אתכם.

כה יגמור ישראל את דבריו, ילחץ בכוח את ידי כל אחד וקמט עמוק נוסף על פניו השזופים.

אבל “אגמון הארוך” ומעט העיירים שנשארו אינם מחבבים “קוסמטיקה”. הם רוקעים ברגל ביתר התפרצות וביתר משובה:

– “בעל-בית’ליך” קבורים באדמה לעולם ועד! או – הו או – הו, או – הו… לעולם ועד, לעולם ועד! וכה נוספו ב“צריף-העץ” עוד שני אהלים – –

יח.

היום הוא יום אב. על השמים עולים ענני-אב המשרים עצבות ושממון על השדות החשופים, על ההרים המכוסים עשב שקמל וקוצים שהבשילו. נופלת הרוח מההרים, מגלגלת עמוד אבק בשדה ובחצר, משתוללת על ערימות-הקש הקטנות אשר נשארו על הגורן לאחר הדישה.

חלו שינויים ב“צריף-העץ”: אל בית-האבן היחידי כבר נוספו ארבעה בתים העומדים זה מול זה ופותחים “רחוב”. אל הבתים הוציאו קודם כל מבית-האבן את הילדים ואת התינוקות – בית לתינוקות, בית לילדים ובית לגן ולבית-הספר. ולבית הרביעי נכנסו המורים לגור ושנים-שלושה מהנשואים, חדר “למשפחה”. גם בבית-האבן חלו שינויים: במקום שהיתה הרפת הקימו תנור לאפייה, הרסו קיר והגדילו את חדר-האוכל ואת המטבח ובעלייה הריקה הרוח מטיילת.

רק המכבסה טרם סודרה והנשים כובסות כמקודם מתחת לסככה הקטנה המכוסה גג-פחים, כובסות במרי ובהתרגזות, כי לא קלה הכביסה מתחת לסככה עלובה זו, אשר הרוח תתפרץ אל תוכה מכל צד, בחורף תביא אתה את זרמות-הגשם והקור ובכל ימות השנה תגלגל אל בין הכובסות את האבק מהחצר ואת עשן העצים הרטובים, הערוכים מתחת לדוד, ודמעו עיניהן מאבק ומעשן.

זה כמה שהנשים דורשות את סידור המכבסה החדשה, אבל ב“צריף-העץ” יתנהלו הדברים לפי חוק ידוע: קודם כל יש לדאוג לפרות, לבהמות, אחר-כך לילדים ולבסוף באה בחשבון גם הנוחות לגדולים. כי אם הפרה תסבול – ותחלה או תפסיד חלב; – אבל אנשי-המשק, שסבלו כל-כך הרבה שנים, יכולים לסבול עוד שנה.

הנשים שסבלניות הן מטבען, רוגזות והשיחה שוטפת בין סחיטה לשטיפה, קולחת כמעיין המתגבר. הנה משפשפות הכובסות את בגדי הגדולים ותולות את בגדי הילדים. אם תעבור העובדת בלול והמטאטא בידה או דלי השיירים שאספה במטבח, תתעכב גם היא ליד הכובסות ותעיר הערה מצידה. והשיחה תשטוף בגמגום וברמז או תעלה ברעש של קולות נרגשים, לפי המאורע אשר בו ידובר ולפי מזג המשתתפות בשיחה. כאן הוא מקור הידיעות וסתרי-ההווי הנמסרים בלחישה, וכאן גם לוחמים את מלחמת-האשה בגברים ובמוסדות “צריף-העץ”.

– גם הגברים צריכים לקחת חלק בעבודת “המוסדות” ולא לשעבד אל הסיר כל ימות השנה רק את האשה. גם אנו רוצות להשתחרר לזמן-מה מ“הבית” – טוענות הצעירות ברגש.

ואילו הנשים הקשישות בנסיון, בשנים ובחכמה אומרות, כי “הריבולוציה, ריבולוציה של קש היא”. הקולות סוערים, הצעירות נרגשות ואם יעבור “אגמון הארוך” ויאמר:

– טסס, משרתות! – אז תגדל הצווחה וברעש יגרשוהו משם.

כאן במכבסה עובר כל מאורע ניתוח מדוקדק והנשים מבקרות, מצדיקות, או מאשימות חברים, חברות ומעשים: הנה פלונית עובדת כל הימים כ“חמור” ואמנם כלו כוחותיה, שלא כאלמונית היודעת “לשמור על עצמה” ולנצל את המקום. או ידובר ב“זקנים” – בהורים הזקנים שבאו מחוץ-לארץ אל אחדים מאנשי “צריף-העץ” להתגורר אצלם – מהם “זקנים נחמדים”, המסתפקים במה שיש ומשתדלים לעזור לפי כוחם בעבודה, ומהם זקנים “הנכנסים לנשמה”, תובעים תמיד, רוטנים תמיד – תמיד באים בטענות.

– – ובצהרי אותו יום באמצע השיחה השוטפת נשמעה יריה. קול היריה היה כה עמום וחלף כה מהר, עד כי איש לא היה בטוח אם יריה היתה.

– האומנם יריה? – הפסיקה האחת.

– גם לי נדמה, כי יריה היתה – השיבה שניה.

– לבי מנבא לי רע – יצאה שלישית אל מחוץ לסככה.

מישהו עבר בריצה בחצר, מישהו מסר דבר-מה ויגון כבד ירד על המקום, העיב על פני העובדים:

– רבקה… בתוך האוהל…

–?? – עצרו בעינים פקוחות ובנשימה עצורה את האחד שירד מבין האהלים והבתים.

– איה ישראל?! – הניע ביד וכבש את פניו בידיו, התאושש והלך לצד, אשר שם ישראל.

כעבור רגע שב, ישראל לפניו בצעדים נחפזים, וצללים של יגון קורע-לב נחפזו אחריהם אל האוהל אשר שם שכבה רבקה. שקט וכאב נוקב: אצלנו, שהכל כה קרוב וגלוי, איך יקרה פתאום כדבר הזה? – – אין שואל ואין עונה, כי גם כאן ב“צריף-העץ” עולם היחיד הוא חידה ויישאר חידה.

בערב, לאור פנסים דולקים, כורים את הקבר במורד הגבעה ואפופים רגשי אבל מורידים את הגוויה אל תוכו.

מישהו כפוף ושחור נושא את נטל יגונו, השאר עומדים צפופים מסביב והמועקה גדולה. בתוגה כבדה חוזרים מהקבר לחצר הנשמה, לחדר-האוכל השרוי בעצבות, והמקום אבל…

הגברים יושבים על ספסלים בחצר בכנופיות, נצנוצי הסיגריות מהבהבים על שפתיהם בחשיכה והם מחרישים. נשים נתכנסו בפינה לאור עששית, יושבות ועיניהן אדומות.

– לפתע-פתאום… – לוחשת מרים.

– הדבר לא היה לפתע-פתאום – אומרת זלדה לאחר הפסקה.

– החיים שלנו… – משקיעה לאה עיניים עצובות באור המנורה הכהה.

– אתמול כל היום עוד אספה מלפפונים ועגבניות בגן הירקות – אומרת מרים.

– אמש עוד היתה בבית-התינוקות והשכיבה את גדעון לישון – אומרת לאה.

– הבוקר ישבה בחדר-האוכל יחד עם ישראל ואכלו את ארוחת-הבוקר – אומרת זלדה.

הפסקה. דומיה.

– זה גורלה של האשה… אומרת בלחש מרים.

– מהו גורל האשה? – מתנערת סוניה ומרימה את עיניהם קצרות-הראות, כמבקשת להבחין דבר-מה חדש.

– רבקה היתה אחותנו וסבלה הוא גם סבלנו. – עונה לאה השקטה.

– נשים, – אומרת סוניה – במה הריעונו לעשות? האם בזה שהאשה עובדת כל היום ועומדת ברשותה כמו הגבר?

– מה יש לה ברשותה?

– נשים, – אומרת סוניה – האם האשה אינה בונה את המשק יחד עם הגבר?

– רשותנו היא המכבסה, המוסדות והנהלת הבית. – אומרת זלדה – השדה, הגורן, הרפת הם רשות הגבר, הוא הוגה בהם מבוקר עד ערב.

– האם האשה אינה רשאית לשוב אחרי העבודה אל ילדיה?

– הילדים ישנים כבר אז בבית-התינוקות ולאשה צפוייה הבדידות בחדר, כי הגבר איחר בדרך או איחר לשבת בסידור-העבודה, בישיבה.

– הבדידות?

– כן, בדידות. ואז באות מחשבות רעות, אז באה התרגזות, אז מתחולל הרס עצבים.

– האם אי-אפשר אחרת?

– אנחנו איננו יודעות. זה טבענו. זה גורל האשה.

– נשים, – אומרת סוניה חרש – באלה עלינו להלחם.

– איך?

– למה?

– האם תשאלנה, נשים, למה “צריף-העץ” נלחמת על קיומה, נחרבת ושוב נבנית ונלחמת? האם תשאלנה, מדוע אנו נלחמים בטבע, בבצורת, באדמתנו הענייה? מדוע אנו נלחמים בביצה וקודחים?

– מלחמת-לחמנו היא – אומרת זלדה – אבל המלחמה בטבעה של האשה למה?

– מלחמת רוחנו היא – אומרת סוניה ואמונה תמימה נשקפת מעיניה קצרות-הראות. – ראשית מלחמתנו היא, ועל-כן כה רב הסבל. האשה תשתחרר, האשה תהיה לאדם. גם בחיותה עם הגבר, גם בהרותה, גם בהיניקה – אדם תהיה.

– סוניה, את אחרת, את אינך אשה כמונו ואינך יכולה להרגיש “אותנו”.

עצב עמוק חופף על קמטי-הפנים אשר לסוניה ועל שערות ראשה אשר שיבה זרקה בהן:

– ומה אתן רוצות, נשים?

– אנחנו רוצות חיים מלאים, עולם מלא-עניין בשביל האשה, כשם שהוא מלא-עניין לגבר – מהו עולם זה, איננו יודעות. אנחנו נלחמות בבדידות אשר תקפה אותנו.

– אנו משתוקקות לשמחה ולצער גדולים אשר ימלאו את לבנו – האם גידול הילד הוא הדבר שאינו זקוקות לו, או חיי המשפחה בכל שעות היום, או אולי דבר אשר טרם ידענוהו, אבל אנחנו נילחם לדבר הזה. בדמנו נילחם – נילחם בגבר, נילחם “בצריף-העץ”. מרגישות אנו, כי אחרת אין לנו חיים. רבקה אחותנו היתה, בשר מבשרנו, אנו יודעות את סבלה ואת מלחמתה נילחם.

כה דיברו הנשים לאור המנורה הכהה בפינה, דיברו וענו חרש ושיחתן עטופה עצבות נוקבת.

בבית-הילדים, אשר אור קלוש מהבהב מחלונותיו אל החצר, יושבת שומרת-הלילה ומביטה ניכחה לתוך הלילה. שם ישנים ילדים שנים, אשר אמם נסעה הרחק-הרחק…

מה לוקח מהם היום הזה? האם.

מה ניתן להם היום הזה? ערפל של געגועים עמוקים, אשר ימלא את ראשיהם הקטנים, געגועים אל זו אשר נסעה בדרך הארוכה ואינה שבה… בחייהם לא יהיה עוד איש, אשר ידע ללחוץ אותם אל גופו ברחמים, כאשר ידעה היא.

יתמות.

– ובאוהל אבל האיש. עלומיהם. אהבתם. בניהם גדעון ויוסף. השעות אחר יום-העבודה.

ועתה חסל!

אבל – – –

העבודה מרגיעה את הלבבות שזועזעו. העבודה היא תריס בפני הרוחות המסתערות מ“פתח-הרוחות”. העבודה היא חיים ובלעדיה אין מאומה. בלעדיה תוהו.

יט

העיירים מגלגלים את האבן הגדולה להעלותה על העגלה, תומכים בה בכל כוח זרועותיהם עד תפיחת-הגידים ומעירים ברמיזה:

– חבר, לאט לך, פן יקרך האסון…

תחילה מסירים את האבנים העיליות, המפוזרות על פני השדה, טוענים בעגלה ומגלגלים אל הוואדי, מרימים בזהירות, שמא מסתתר עקרב מתחת לאבן, או שמא ייתקלו בקן-צרעות. אחר-כך יוציאו את האבנים השקועות באדמה: יחפרו חפירה מסביב לאבן, יתחבו תחתיה את מטיל-הברזל, יניפו – והאבן זזה, עוד תנופה – והאבן יצאה ממקומה, וכן בעצה ותבונה – עד כי האבן הגדולה הועלתה על העגלה.

– האבנים צומחות בשדה – אומר אחד העיירים בכובד-ראש.

וחלקת-השדה, שהיתה זרועה אבני בזלת שחורה, נעשית נקיה עד לבלי הכירה. מעתה לא תיתקל עוד המחרשה בסלע, לא תקפץ אל האבנים, כי למישרים תפלח את התלם, ואם יעקרו את מעט השמיר ואת שיחי-הסדריה, יוכלו לעבוד גם בטרקטור ובכל מכונה אחרת.

– עבודה זו אנו עובדים בשבילכם, “בעלי-בית’ליך” – מתגרים העיירים בצבי ובאמנון – השדה הזה לכם יהיה, כי אנחנו ממילא לא ניהנה ממנו, שהרי אנו הולכים מ“צריף-העץ”.

– אתם לא הולכים – עונים ה“בעלי-בית’ליך” חלקם – אתם מובלים ככבשים.

– בידי מי? – מיתממים העיירים נבוכים.

– הסוד גלוי: בידי הצעירות מהמחנה.

כי הנה עם גמר הבניינים הולך מחנה הבנאים ומתפרק, מפרקים את הצריפים, את האהלים, מעמיסים את המטבח המיטלטל על עגלות ומחר-מחרתיים יעזבו את “צריף-העץ” וירדו למטה ואז נודע ב“צריף-העץ”, כי גם העיירים המעטים שנשארו מתכוננים ללכת.

– לכו, נראה אנה תגיעו, אם לא תשובו הנה שקטים ככבשים. – אומרים להם צבי ואמנון ליד העגלה.

– מילא, אנו לא נשוב. לאן נשוב? הנה עוד מעט ותיסגרו כל אחד עם “שלו” בחדר, ולשם מה לכם אז, העיירים?

אכן, שעתם של אלו עוד לא הגיעה לשבת על מקום אחד. העולם הוא כה גדול ומה ראו ממנו, מה ידעו מהמתחולל בו? מה ידעו מהמשק הכביר המניע בעולם מיליוני שרירים, מיליוני מכונות והון של מיליונים? מה ידעו מיכולת-העולם הגדולה כאן בפינה קטנה ונידחת זו? דמם הצעיר סער מקיסמי הבחורות “הרוסיות” שעישנו סיגריות, ולמחשבת-החיים הקבועה טרם תהיה שליטה עליו. הם ילכו בשרווליהם החפותים עד לזרועות החושפים שרירים שזופים וגמישים, יצאו לעולם הגדול – לא יאבדו.

– וכי חושבים אתם, אברכי-המשי של “צריף-העץ”, כי במעט הזיתים והתאנים פתרתם את שאלת השוויון בעולם? – דוברים הם רתת – הנה ישבתם על גבעה, בנו לכם בתים, הקימו לכם רפת, נתנו לכם פרות, ואתם תיסגרו בבתיכם ותעסקו בפרייה-ורבייה? עליתם הנה וחשבתם, כי המונים הולכים ובאים אחריכם אל הגבעות, אל הביצה, אל ההרים. והנה נשארתם יושבים על הגבעה, אך המונים אינם באים. אתם תישארו כאן עם בתיכם, עם רפתכם, מכלאות-הצאן – תישארו “נקודה” קטנה, קומץ אנשים זקנים שלא יצלחו למאומה ונשים עייפות, וההמונים טרם יבואו – העולם לא יבוא אליכם. הביצה תהיה ביצה ואתם תסעו שלושה ימים בעגלה בימות-החורף להוריד העירה את מעט החמאה ואת שפות-הגבינה.

– ומה אתם חושבים לחולל שם, בעולם?

– נחולל – מניעים העיירם בראשם העיקש. כי נדמה להם שיכולתם גדולה עד לאין-שיעור. אילו רק נתנו להם, אילו היו הכל עיירים כמוהם, היו מורידים בשריריהם את המים אל הירדן, היו עוקרים את הסלעים, או דבר-מה גדול מזה, כביר מזה היו עושים.

– עיירים! – מרעים “אגמון” עליהם בקולו האדיר – אתם מדברים על עשרות אלפים פונטים, כאשר ידבר איש על שווה-פרוטה. היודעים אתם, לפחות, כיצד משיגים עגלה אחת הספקה, שהילדים לא יישארו יחפים לחורף? היודעים אתם, לפחות, מהו לעמוד בשער “הפקידות” ולהוציא את מעט הכסף הדרוש ממנה, כדי לרכוש פרה או בהמת-עבודה? אכן, בפה תחוללו מהפכה בנקל, אבל במעשה…

– כן, והמעשה שלכם?

– זהו המעשה שאנו יכולים לעשותו – לא יותר. כואבים אתם, שאי-אפשר לעשות יותר? אבל אם תלכו, גם את המעשה הקטן לא תעשו. אתם תלכו, אולי תשובו, אולי לא, אבל “צריף-העץ” יישאר “צריף-העץ”. כאן נשתל העץ, מעתה צריך לגדלו. ישקוהו, יעדרוהו, יתנו לו זבל עד אשר יגדל, יעשה את נופו ויתן פירות. והיה לאחר שתנדדו בעולם ומשוללי רצון תסתובבו באשר גלגל-העולם יסובבכם, – רק אז תבינו כמה רצון היה דרוש וכמה בני-חורין היינו אנו, עת גידלנו את העץ, עת בחרנו להישאר לידו, לאכול את פירותיו, ולהזדקן. אבל זאת לא תבינו, כי אכן עיירים אתם – ח – ח–

– ואתה “אגמון ארוך”!

ובחזרם מהעבודה ינהגו העיירים בימיהם האחרונים ב“צריף-העץ” כטירונים, העומדים להתגייס. רבה הצפיפות באהלם ועמוד-העשן רובץ ומאפיל על-פני הבחורים והצעירות היושבים על גבי מיטות הברזל הצנומות. עודם צעירים כולם וחפשיים ללכת, חפשיים לחשוב ולרצות ככל העולה על רוחם. הם טרם ידעו עול ועל-כן ידמו, כי אין עול כלל. טרם נטעו את כרמם הם וטרם הקימו גדר, ועל-כן ידמו כי אין סייגים וגדרות בחיים. הם טרם ידעו אשה, העיירים עזי-הפנים והתמימים האלה, ועל-כן נדמה להם, כי חיי-הנשואים הם רק המיטה, והאוהל אשר בו יגורו הנשואים, בא רק להעלים מעיני-כל את חיי-הלילה של השנים. הם טרם ידעו אול משפחה ועול חיים ועל-כן נדמה להם, כי העולם כולו להם הוא – –

כך נדמה להם, בשבתם שלובים עם הצעירות מהמחנה ובדמיהם תוססים מאוויים רעננים ובלתי-ברורים. על-כן ילעגו לאהלים הנטויים מסביב לאהלם הגדול, ילעגו לנשואים המתפזרים אל אהליהם, ל“זקנים” הכואבים את כאב המקום ושמחים בשמחת-המקום ורואים בד' אמותיו את חזון-חייהם. – – והנשואים מונעים את רגליהם מאוהל זה. מי שתמול היה עייר ונישא, למחרת הנשואים לא יזדמן עוד אל המסיבה הזאת, כי המלחמה אשר ניהל אתמול, כוננה היום אליו והתוקף היה לנתקף.

רק שלומית לא מנעה את רגליה מאוהל זה, גם לאחר שהקימה עם אמנון את אהלם הם בימי הדייש. היא באה ויושבת שלובה בין חברותיה מהמחנה, מוצצת את הסיגריה כמקודם ואמנון יושב ממולה עצוב. ברי לו כי אהלם אינו אוהל כשאר אהלי-הנשואים וכי שולמית נכספת למשהו מחוצה לו. עיניים יפות לשולמית, גם פניה נאים, אך על שפתיה מתפתל איזה מרי המכאיב את לבו, המחוויר את פניו, הנוסך בו קנאה ומרתיח מצולות דמו.

“וולגה, וולגה – מאת רודנאיה” – –

נישאת שירה רחבה מתוך החזות הצעירים האלה, רחבה כרוסיה הרחוקה. במרחביה, במחשכיה יש דבר-מה המזין את הרגש, ובתוך המסיבה הצפופה הוא עולה ומדבר נוגה ואיתן ומושך את הלב. אמנון ושולמית לא ישבו עוד זה מול זו כשני אוהבים קרובים בגוף ובנפש, אלא שבת גבר ואשה ישבו, המוכנים לשחק במשחק החיה. והבחורות מהמחנה מבינות לרוחה של שולמית, תומכות אותה ביניהן ומשלבות את ידיהן על כתפיה.

רוח הוא באדם, רוח הוא באשה ובגבר, והדם לא יירתע בפני הכאב, בפני המרי, בפני משחק החיה, בפני מלחמת-היצר. כאן אין מקום לרחמים, לחסד, לרוך – אם לא התלכדתם, שטו איש מרעותו ועברו!

ובצאת כולם מהאוהל בדרך לחדר-האוכל, שלובים ילכו יחד ומשולהבים, כנושאים על ידיהם את העלומים ושרים בין ארבעת הבתים הקטנים, מול בית-האבן המשמים, מול חורשות האקליפטים¹⁹ המשחירות ואל מול חצר-המשק. – שרים מול הישוב הקטן הטובל באפילת-הערב שירי-מרד, שירי המונים. ורק בהיראות דמותו הזקופה של ישראל, פניו שהשחירו והעיניים הכאובות, הנשקפות מבין קמטים עמוקים, ונאלמה החבורה ונבוכה. וחלפה את מוחם הצעיר והעיקש מחשבה, כי מה מרדם לעומת כאב היצירה אשר במקום הזה? – – ומה מריים לעומת גבורת-הנפש השקטה? – – ובמה נחשבים מאווייהם העמומים לעומת הכאב אשר יכאיבו החיים? – –

כעברו ימים מספר הורד האוהל האחרון של הבנאים, ובעקבותיהם יצאו גם העיירים מ“צריף-העץ”, כששרווליהם מופשלים כרגיל וחושפים את שריריהם השזופים. הם נפרדו מאנשי “צריף-העץ”, מ“הזקנים”, מהנשים ומהילדים ופניהם נבוכים, ילדותיים.

הנשים אמרו בעצב:

– יהיה עצוב ב“צריף-העץ”.

והעיירים ענו ברגש:

– בוודאי נעלה מדי פעם בפעם. – וירדו במורד ההר, ויצעדו בדרך המתפתלת לרגלי ההרים, ומשם הלאה, למטה העירה… אל העולם.

הם הלכו ונשאו בחובם את הגעגועים לשדות אשר סיקלו וחרשו, לעצים אשר נטעו, לחרמון הנשקף אל מול השדות ואל החציר הנקצר בביצה. וגם לאחר שילכו אחרי מאווייהם לפינות נידחות בעולם, וגם בהיותם תועים בדרכים חדשות בחיי-החברה ובמסיבות-החיים, יש ויעמדו רגע על עמדם, יזכרו דבר-מה ואת לבם יציף גל חם ומלטף: “צריף-העץ”… העצים אל-נכון גדלו… העדר אל-נכון גדל… הילדים בגרו והיו לאנשים… מולדת!

כ.

אנשי “צריף-העץ” לא היו עוד רעננים ובריאים כביום עלותם הנה בעגלות עם הנשים והילדים. אז באו מהצבא לבושים ומהודקים במדי-הצבא, מגולחים למשעי וישרי-גו, וברדתם מהעגלות שלחו מבט-נשרים אל הצריף, אל הגבעה החשופה, אל ההרים והביצה. והנה עברו שלוש שנים.

העבודה היתה רבה, השנים עברו בלי שהרגישו בהן: אביב וקיץ, סתיו וחורף וחוזר חלילה… חריש ונטיעה, זרע וקציר וחוזר חלילה. הרבה סלעים נעקרו בידיהם, השתילים שנטעו היו לחורשות, חלקות-שדה הוכשרו, בבקעה אשר למטה הפכה המחרשה הגדולה את האדמה בעומק רב ובאדמתה החמוצה, שהיתה מעלה קוצים, עשבים חמוצים ואת שיחי ה“טיון”, קבעו את גן הירקות הנותן עגבניות ומלפפונים, קישואים וחצילים למכביר. לארוחות בוקר וערב כבר יושבים אנשי “צריף-העץ”, מסובים אל הירקות שלהם.

– העגבניות שלנו יפות – אומרים האנשים והנשים שהזדקנו כלשהו, שפניהם נפלו, נקמטו והעידו כי לא בנקל עלה הדבר להצמיח את העגבניה האדומה לתפארת. יושבים אנשי “צריף-העץ”, ואוכלים בזהירות ובכוונת-הטעם את פרי עמלם ומתעודדים: כמה רבה העבודה! אבל העמל נושא פרי! אכן, ישרה היא האדמה עם עובדיה: אם קשה היא, אבל לא תוליך שולל. אם עמלת באצבעותיך הנוקשות ביום גשם, בקור, בשרב, מבוקר עד ערב, ונתנה לך האדמה את כוחה.

הילדים יורדים יחפים במורד ההר אל הגן ועוזרים על יד הגדולים לקטוף את הפירות האדומים, הירוקים. יאכלו, יטענו על החמור, ויביאו הביתה, למטבח הגדולים ולמטבח הילדים:

– הבאנו עגבניות ומלפפונים מהגן אשר למטה. בעצמנו קטפנו. – ושמחתם היא שמחת-הקטיף, עליצות תמה, מזהירה, כאשר יזהיר הצמח רחוץ-הטל מול השמש העולה.

גם חלב יש כבר כל ימות השנה, בחורף יפחת החלב והספיק רק לצרכי הבית, ובעונת הרביעה ושפע החלב – חלב צאן ובקר. מאצל הצאן הקשורות בשורה ארוכה, ראש מול ראש ואליותיהן אל החולב – יביאו הרועים למחלבה דוודים מלאי חלב נותן ריח חריף, ריח גללים וצמר; ומהרפת יביאו את כדי החלב וידי זלדה מלאות עבודה. מחלבתה הקטנה נקיה ומסויידת, על מדפים מונחים שפות הגבינה המלוחה המפורסמת וגוש-חמאה צהוב ונוצץ – חמאת-עשב – יזהיר מתוך הקערה. בחריצות תעבוד וידעה לקבל את פני הרועים והחולבים ולא ישובו מלפניה ריקם: תגיש להם חובצה בכד-חרס להשיב את נפשם, או תשים בתרמיל-הרועה נתח גבינה ראוי להתכבד בו. את הגבינה ישלחו בפחים העירה למכירה, וכן את החמאה. “אגמון הארוך” חוזר ומדבר באזני האנשים:

– עכשיו הדבר אחר לגמרי. אם זקוק אני לפונטים אחדים, הריני מוכר איזה פחי-גבינה ואיזה רוטלים חמאה – והכסף מזומן. הכסף – כספי הוא ואני קונה בו את המספוא ואת ההספקה הדרושה לבית.

אנשי “צריף-העץ” מתעודדים: הכסף – כספנו, התוצרת – תוצרתנו. ו“אגמון” מוסיף:

– כל דבר צריך לימוד. מי פילל כי דווקא הגבינה תימכר כל-כך יפה ולחמאה יצאו מוניטין כאלה? הנה עכשיו שואלים הקונים: “הבו לנו מהגבינה המלוחה של “צריף-העץ”. ולמה החמאה של “צריף-העץ” כה צהובה ויפה?^”^ – לשנה הבאה נכין כמה מאות פחים גבינה. החשבון הוא פשוט: פח גבינה מכניס פונט, שלוש מאות פחים – הריהם שלוש מאות פונט, והרי יש לך במה “להסתובב”.

שומעים המסובים, מהללים את ידי זלדה החרוצות בעשיית הגבינה ובחיבוץ-החמאה ומנדלי נענה מיד לדברי “אגמון”:

– בשנה הבאה נכין שלוש מאות פח, ובעוד שנה, שנתיים, פי-שנים, פי-שלושה – מה יש? – ואצבעו הקטועה רוקדת בפזיזות מעלה ומטה – נמצא, כי על החלב לבדו נתקיים. כי מה אנו צריכים, אם יש לנו לחם משלנו, ירקות, ביצים ובשר משלנו? מעט המיצרכים שנצטרך לקנות במזומן – הרי זה אורז, סוכר ושמן ומעט ההספקה לטף ולגדולים, ומהו הסכום הדרוש לכל זה?

“אגמון” יודע את החשבון, הכל רשום באותיות זעירות בפנקסו הקטן:

– לפי חשבוני, דרושים לנו במזומן תשע מאות פונט.

– – תשע מאות פונט בשנה! מקשיבים אנשי “צריף-העץ” ומצפים לשמוע, אם יוכלו להכניס את הסכום הזה ממכירת תוצרתם.

– הסכום אינו גדול. – ממשיך “אגמון” – לפי שהנסיון מראה לי, נוכל להכניס מהחלב לבד ארבע מאות, חמש מאות פונט. ואם מדי שנה בשנה נמכור גולגלות אחדות מהרפת, מהגידול הנוסף, הרי זה יתן עוד מאתיים לירה – יחד הם שש מאות, שבע מאות פונט.

– מה? – מתקוממים קולות בודדים – למכור גולגלות מהרפת? ואולי גם עופות מהלול, וגולגלות מהצאן? נפתח מסחר בהמות! – כה מתרעמים רועי הצאן, החולבים ברפת, ורבקה’לה העובדת בלול. האומנם ימכרו את העגלות היפות, שכה נתקשרו אליהן בזמן הגידול, או מן הכבשים, שכאן נולדו, טופחו וגודלו. היתכן?!

אך “אגמון” קם על רגליו גבוה וחסון, פוסע פסיעות גדולות ורחבות על פני חדר-האכילה, כובעו שמוט על מצחו והוא נושף ונושם בכבדות:

– אתם היושבים כאן כל הימים אינכם יכולים לדעת, כי כסף-הפדיון ממכירת התוצרת שלנו הוא כסף אחר לגמרי – הוא ברכה. מה אתם יודעים מההתרוצצות שאני מתרוצץ בעיר להשיג הלוואה או מכולת בהקפה? – אני היודע! וכשאני נכנס ומקבל חמישים לירה בעד התוצרת שלי, אני מקבל אותו בכבוד, הרי זה כסף שלי. הנה הורדתי הפעם את ביכורי-האפרסקים הגדולים בקופסה, להראותם באחת החנויות הגדולות. מיד הציעו לי שנים-עשר גרוש הרוטל. השנה אין לנו עוד למכירה, אבל בשנה הבאה, בעוד שנתיים, הרי רק מהאפרסקים ומיתר הפירות נכניס מחמישים עד מאה פונט בשנה.

המסובים מקשיבים ותוהים: האומנם “אגמון” הוא המתרגש הפעם? הוא – העומד במלחמת-שפתיים כל הימים עם הנשים, הילדים והגברים, הוא הצוחק לכל דבר בעולם ומתגרה בלשון חריפה ובצחוק מחריש אזניים בעובדים בשדה, בלול וברפת?!

ו“אגמון” פוסע את פסיעותיו הרחבות, נושם בכל גופו הגדול ומדבר:

– רק תמימים יחשבו, כי יחיו מעצמם ובשרם וכי על הלחם לבדו יחיה האדם. רק התמים יחשוב, כי אנחנו נוצרנו בשביל הצאן ולא הצאן בשבילנו. אנחנו ב“צריף-העץ” עובדים עבודה ישרה, בלי לנצל את מישהו, בלי לרמות את מישהו, בלי להשתעבד למישהו. אבל עלינו להתקיים ולהלביש את ילדינו ואת עצמנו. העיר רוצה לקנות מאתנו בכסף מלא, ואנו צריכים לקנות שם הספקה, מכולת, רפואות, ולשלם במזומן. אם לא ניצור בשפע ולא נמכור בכמויות גדולות, אם לא נמכור את אשר אנו מוציאים מן האדמה, מהגן ומהכרם, – לא נתקיים. פרה כי תזדקן – נמכרנה, נמכור את העגלים, את הטלאים, את הצמר, חמאה, גבינה וביצים – ובזה נתקיים.

– צריך למכור: ללקוט בכל יום פירות וירקות שהבשילו ולשלחם העירה. גם פה, בקרבת “צריף-העץ”, אם נתעניין בדבר, נוכל למכור מדי יום ביומו: למחנה הצבא, למושבה הקרובה ולחנות. כל גרוש הנכנס למשק מהתוצרת ברכה היא.

מרגישים אנשים “צריף-העץ”, רועי הכבשים, החולבים ברפת ורבקה’לי²⁰ מהלול, כי הצדק עם “אגמון”, והם יושבים ומחרישים, אבל צר להם משום-מה: אכן, את החיים אין לשנות. בעלותם הנה אל הגבעה ובעברם את הביצה הגדולה, לא עלה על דעתם כי יש יום ואת חזון-העלייה ל“צריף-העץ” יהיה עליהם לפרוט לפרוטות. על דעת מי עלה, שיום יבוא והוא יטען על החמור את שני הארגזים, ימלאם עגבניות, מלפפונים, חמאה וגבינה ויוביל את כל אלה לחנות הקרובה אשר במושבה? והמסובים מסכימים לדברי “אגמון” ואומרים:

– אי-אפשר אחרת.

והנה גם “לורד” מספר ביישוב-הדעת, כי בנסעו בדרך פגש את אפרים האדמוני הרוכב על חמור מ“אהליה” בדרך לצפת ומתוך תרמילי האוכף מציצים שני כדי-חלב.

– היתכן שאפרים העליז, נפש “אהליה”, ירכב על חמור העירה למכור שם חלב?!

ואפרים סיפר לו את מעשה מכירת החלב, כיצד הוא בא עם שחר העירה, מחזר על פתחי הנשים הכבודות ומחלק מהכד חצי ליטר, ליטר או שנים, הכל לפי הקונה.

– היתכן שאפרים ישא ויתן עם נשי-צפת הכבודות, יפציר, ישדל כאחד התגרנים?

– כן, אפרים סיפר על מנהגו עם הנשים, איך יפתח עם האחת באדיבות, על האחרת ישפיע בחלקת-לשון ולזקנות הוא מבטיח, כי מעתה נוהגים כשרות גמורה במטבח “אהליה”. כה סיפר אפרים, כיד ליצנותו הטובה עליו, עד שבטני כאבה מרוב צחוק. אכן, הוא חיבר לכבוד זה גם פזמון חדש והחברה עוזרים על ידו:

יוּ וי-די, וי-ד.

ואפרים אמר כי אחרת אי-אפשר, ומוכרחים להתקיים.

המסובים מקשיבים, מלופפים סיגריות מקופסת-הטבק, על הפנים ספיח זקן, החולצות מטולאות טלאי על גבי טלאי, מזדקפים ומהרהרים: אין דרך אחרת כי אם ליצור ולמכור, כי מאיזה מקור אחר יקחו? עוד העבודה רבה והיא לא תיפסק כל ימי החיים – תמיד צריך יהיה לחרוש, תמיד לזרוע, לחלוב, לשתול, לגדל, לעבוד בגבינה ובחמאה, לקטוף ולבצור – הכל יש לעשות בעיתו בשדה ובגן מבוקר עד ערב, כי צריך למכור, כי צריך להתקיים. היספיקו הכוחות?

אז תאמר מרים השקטה בבת-צחוק החושפת את שיניה, שיני האכרה:

– הנה הילדים הולכים וגדלים ויהיו לעזרה במשק.

– – אכן, הילדים “שלנו”. הנה הגדולים שבהם באו בכנופיה לחדר-האוכל, עמדו בפינה ומקשיבים לדברי-המסובים: ילדים רזים, גמישים ושזופי-שמש, הרגליים יחפות ומכוסות בהרות ושריטות ופצעים, הידיים בולטות בעד לשרוולים הקצרים והחולצות אף הן קצרות ומגיעות עד לטבור: צומחים כעץ השדה. עומדת הכנופיה בפינה, עינים חיות וזריזות חולפות על פני המסובים, מוכנים להיענות לאשר יאמרו הגדולים.

– מאיר’קי, תלך עם הרועים לרעות את הצאן?

– מה יש? אני כבר יודע ללכת עם הצאן – שאלו את צבי.

וצבי עד והכל עדים כי מאיר’קי למד לגרגר, לצווח, להזעיק את העדר כאחד הרועים.

– – הילדים “שלנו”. הם ילכו למקום שישלחו אותם ויעשו מה שיאמרו להם. אך עוד לא הגיעה השעה. ילמדו לפי-שעה… ואחר-כך? מי יודע? יגדלו ונראה.

– בוודאי יעשו מה שיאמרו להם – מתנשף “אגמון” החסון, בעמדו בפני הכנופיה הקטנה ומביט עליה מלמעלה למטה – ולא – נרביץ מכות!

– “אגמון ארוך!” – מתכווצת הכנופיה ביחד, צוחקים ורומזים זה לזה, מוכנים לעמוד יחד על נפשם.

כא.

לרחל ומנחם נולדה בת קטנה ויקראוה רבקה.

עוד לפני כמה ירחים, בהיכנסו באחד הערבים מהרפת אל האוהל, ריכסה רחל, שחיכתה כנראה לבואו, את דלת-הבד, לקחה את ידו של מנחם בנחת והקריבה אל בטנה:

– הקשב… – לחשה לו בבת-צחוק מתעטפת ובעיניה עליצות, משובה וצפייה אל מה שיאמר.

אכן הרגיש תנועה או פרפור: הריון! – הדבר היה כחדשה בעיניו, ויאצל לה נשיקה.

רגעים אחדים נשתקעו בשתיקה לאור המנורה הקטנה. מדעת או שלא מדעת, אבל בשתיקה זו היתה מחשבה, שנעה בלי אומר ודברים, במוחם ובלבם. זו המחשבה המביאה את האדם להביט ניכחו שעה קלה ולהציץ אל מעבר למקומו, אל מעבר לזמנו, אל מעבר ליום-יומו וליל-לילו.

היא המחשבה המפשיטה מהאדם את איצטלת-התרבות, את איצטלת ההרגלים שנרכשו, והוא רואה את עצמו ערום ופועל באינסטינקט-החיים. כה תביט ניכחה הציפור, עת לפני הדגירה תגש עם הזכר לבנות את קינה. כה תביט החיה, כה יביט האדם, כשוכן-החולה כשוכן-הארמון.

גם כאן ב“בצריף-העץ”, בתוך האוהל הקטן עם שתי המיטות המכוסות סדינים לבנים, עם שתי תיבות-העץ ששימשו רהיטים, עם אור-המנורה אשר גירש את הצללים מעל היריעה המתוחה – גם כאן הזדקר ברגעים אלה, ברגשות האיש והאשה שישבו סמוכים זה לזו, במחשבתם ובדמם, האינסטינקט – הוא הכוח המפעיל את החי לבנות לו את ביתו, להיות מוכן להגן על עצמו, להשיג בשבילו ובשביל ביתו מה שיש להשיג ויהא בכוח, בכחש, במרץ או בכשרון. בפעם הראשונה הזדקרה ברגעים אלה באנשים הצעירים הזהירות, הפכחות, הדאגה הנוקבת אשר ידאג אדם לביתו. בפעם ראשונה, וגם עתה בלא-יודעים. הזדקרה וכבתה – ויתנערו, ויביטו איש אל רעותו, הביטו אל המיטות המכוסות סדינים לבנים, אל רהיטי-התיבות וחייכו.

מאז לא דיברו עוד בדבר, ומנחם היה מציץ לפעמים בדאגה אל רחל עת תעבור בחצר. רחל, אם גם הערימה להתהלך זקופה בעבדה במטבח, הוקפה על-ידי חבר הנשים, שהרגישו ראשונות בדבר, ולחשו עצות, רמזו, הצטחקו, וייוודע הדבר לכל.

מהר עברו החדשים על רחל בעבודתה במטבח, על מנחם בעבודתו ברפת. בעוד חושך היה נכנס אל הרפת ובשעה מאוחרת בערב היה יוצא ממנה. הרפת היתה לביתו השני, כי ברפת נוספו פרות גזעיות והעבודה מרובה, האחריות מרובה וצריך לשים לב. הפרה במבטה החם והלח יודעת להכיר תודה, להתרעם, להביע כאב וצער. מערכת עצביה רכה-אימהית. משנולד הוולד היא כרוכה אחריו והגוף הגדול עובד ומשפיע חלב אל הכחל. חוזרת היא מהמרעה בריצה ונהימה נבוכה להיניק את הוולד. שופעת קרן-החלב מהעטינים אל הדלי, ואם טובה הפרה והיה הזרם רחב ובקצב. אחר-כך ירבצו הגופות הכבדים ובנהימות וגניחות כבדות ילעסו ויעלו גירה.

אך יש שהאחת תרבץ ומעיניה נשקף כאב אילם, ולא תוסיף קום – תפרפר פרפור אחרון ומתה. אז מכניסים זוג בהמות אל הרפת, סוחבים את הנבלה אל מחוץ לחצר, והיתה למאכל לתנים. והחברים שרויים אז בצער: איבדנו אחת הפרות הטובות…

בשעות המנוחה נכנסים מן החברים לנוח ברפת המרווחת והנקיה, ישבו על כתלי האבוסים, ילופפו סיגריות וישיהו²¹… יש להוציא את כל הפרות הזקנות, יש להכניס אל הרפת פר הולנדי, כי “סאנין” פר העדר מזקין והולך ואינו ראוי אלא לשחיטה.

ואחרי יום-עבודה ימהר מנחם אל האוהל, כי רחל, אף כי עובדת את עבודתה, עם ערב היא חוזרת עייפה. באוהל היא מרשה לעצמה להיראות עייפה כמות שהיא ולנוח, כי בהימצאה בעבודה בין גברים ונשים לא נעים להיגלות בפניהם, לא נעים להיות כלולה בתוך הנשים ההרות; ודווקא השנה בירך אלוהים את המקום וכמה מהנשים הרות – כולן “מיועדות” לזמן אחד.

– נדברו ביניהן – אומרים ב“בצריף-העץ” ברמיזה.

הרביעה הטובה של השנה השפיעה – מתרגמים הרועים ללשונם.

– מעיין “אם-הזכרים” – קורצים הגברים והנשים מסמיקות.

ואולי באמת הרביעה משפיעה, ומי המעיין הזכים ושמש האביב – כאן במקום הזה, אשר חיי האדם וחיי הבהמה מעורים בו אלה באלה וגלויים לעין הכל? האם לא קרא הרועה הצעיר, השזוף, הרזה והגמיש את המעיין בשם “אם הזכרים”? כי ימים על ימים הלך בעקבי הבקר, על-פני ההרים קלויי השמש, על-פני הגבעות המוריקות, חילל בחלילו, נהג את העדר עד הגיעו אל העין: הפרות התייחמו ליד המעיין המקר את מימיו, הפר עלה עליהן לרגלי ההרים וכולן המליטו זכרים: “אם הזכרים”! –

הנשים מסמיקות, מתאמצות ועובדות. החברים משתדלים לסדרן בעבודות הקלות, וגם אז תיעדר האחת יום, השניה יום, וחסרות ידיים עובדות. אבל עבודת יום-יום וצרכי יום-יום הם כל-כך קבועים וגלויים ב“בצריף-העץ”, עד כי מוכרחים לדבר על הכל בגלוי, לדון בין החברים ולמצוא את הדרך, שהאשה תוכל לנוח והעבודה לא תסבול. אין להעלים עין מזה “בצריף-העץ”, כשם שאין להעלים עין מיתר ענפי החיים, העבודה והמשק.

– דנים עלינו, על הנשים ההרות, כמו שידונו על המלטת הצאן. – תישמע גם תרעומת.

אבל היתכן אחרת ב“בצריף-העץ”, אשר המשפחה היא אחת, אשר כל אחד מביא את חלקו לחיי המשפחה הגדולה, וכל אחד גם מעיק בצרכיו על חיי המשפחה הגדולה?

– עלינו ללמוד לגשת ישר לכל דבר, ולא – לא תהיה לנו תקומה, כי גם האנשים יסבלו וגם המשק יחרב. – כה אומר ישראל, אשר התנער מאבלו, גילח את שערו שצמח ובעיניו הוצת שוב רצון-המעשה. כי ידע ישראל שב“בצריף-העץ” רפתה הרוח לאחר האסון ולאחר שהעיירים קמו והלכו, ואסור שהרוח תרפה בשעה שהכל גדל וצומח.

– עלינו ללמוד לדון על הפרטים האינטימיים ביותר בחיינו, כי הדיון יביא לידי החלטה וההחלטה לידי צורת-חיים קבועה. אסור להתעלם מהדברים העלולים להביא מרי ורוגז בינינו. אם האנשים יסבלו, גם “בצריף-העץ” לא יחזיק מעמד.

אכן, רק ישראל עם הגיון-הברזל אשר לו, אשר פניו נחרשות קמטים-קמטים על-ידי האהבה למקום ועל-ידי הכאב שהחיים הכאיבו לו – רק הוא רשאי לדבר במתינותו ולחתוך את הדברים האלה. ואיך יתכן אחרת במקום, אשר כמה נשים הרות בו בפעם אחת, במקום אשר האם והאב מסרו את ילדם לידי טיפול וחינוך שווים לכל? “צריף-העץ” הוא ארגון של חיים מורכב עד מאוד, חיי מחנה וחזית שהפכו לחיי-קבע, וארגון זה מצריך משמעת וגילוי-לב.

ובאחד הלילות, כאשר ישן מנחם את שנתו, העירתהו רחל חרש:

– בא הדבר, מנחם! – אמנם נרגשת היתה, חיוורה כלשהו, אך בעיניה אותו ניצוץ המשובה: הבה ונראה מה זה “היות אם”? – – אם בת תהיה ונקראנה רבקה.

מנחם התרומם ויצא, ומסביב לאוהל קמה תנועה. רחל ילדה בת ואף צעקה לא השמיעה. עם ערב נכנס מנחם נבוך אל בית-התינוקות, לחדרים החמים והנקיים אשר ריח רפואות וחיתולי-תינוקות עומד באווירו, הולך על בהונות רגליו ומציץ למיטה, בה שוכבת רחל ומיניקה את הרך הנולד.

רחל מרימה את עיניה אליו והן מלאות שאלות. העינים הזדככו, עור הפנים נעשה שקוף. והשאלות הנשקפות מעיניה אין להן מספר, כאשר אין גבול לרגש אשר תרגיש בראותה את היצור הרך השוכב בצידה ויונק-יונק.

– שבע-רצון אתה, שנולדה בת? – – או אולי רצית בן? – – האם יפה היא? – – האף, הפה למי דומים, לך או לי? – –

וכשם שהשאלות לא נשאלו, כי מסביב מהלכים ויושבים אבות ואימהות, כן התשובות לא באו. אך הצטחקו עיניים מול עיניים, הביטו אל היצור הרפה והחמוד אשר שכב במיטה. משום-מה נזכר אז מנחם בפרה שהמליטה אמש ברפת, נהמה והתרוצצה מסביב לוולד, ליקקה את עורו הרטוב, הביטה כה וכה בזהירות, בחשש ובדאגה, ושוב הרכינה את ראשה ונהמה. ליקקה אותו, נהמה וקראה לחיים עד אשר הוולד פקח את עיניו, פעה את פעייתו הראשונה, התרומם על רגליו רטוב, מבריק ורך, חבט בראשו אל בטן אמו, אל צידה, אל שוקיה, הפשיל את פימתו לגשש בה עד אשר מצא את העטינים התפוחים, תפשם בשפתיו ומצצם בלשונו.

ולאה, המטפלת המובהקת בתינוקות, תפשה את היצור בידה הרגילה והזריזה, והביטה בעיניה השקטות אל האב ואל האם. האבות “הזקנים” צוחקים קצת למבוכתו של “אבא חדש” והנשים ניגשות, מביטות ומחוות את דעתן:

– דומה לה.

או:

– דומה לך.

או

– דומה לשניהם.

לאמיתו של דבר אין מנחם רואה כל דמיון לא לו ולא לרחל, כי היצור כה זעיר וחלש, שאין הוא מעז לקחתו בידים.

– יינק ויגדל ונראה!

הוא נפרד מהיולדת, נשק בזהירות על מצחה של הבת הקטנה, עבר על בהונות רגליו בחדרים המאפילים לאור הקלוש של מנורת-הלילה. פעורי-פה, אדומי-לחיים, פרועי-שער מתגלגלים היצורים הרכים מצד אל צד, נושמים, מזיעים, מוצצים וגדלים.

ובבואו לאוהל יש על המיטה ושעה ארוכה הביט אל אור המנורה ללא מחשבה מסויימת, ללא הרגשה מסויימת וראה רק פנים שקופים ורכים ויצור קטן, זעיר וחמוד מוטל ויונק, יונק.

כב.

שולמית הפכה את האוהל אשר לה ולאמנון למקור עינויים, למקור שנאה וקנאה לאמנון. אך האם בה האשמה? האם יוכל מי לעמוד בדרכה עת תרד במורד ההר בערבים למחצבה? לבה שולח אותה והיא הולכת, דמה קורא לה והיא מוכרחה ללכת.

אמנון, היה גבר, אל תחוויר, אל תתאמץ לבקש את האהבה במקום שאיננה עוד, אל תצפה שהאהבה אשר נפלה, עוד קום תקום!

היפרדו, אמנון ושולמית, ולעולם אל תראו עוד איש את אחותו!

– – אמנם היה יום חם, יום אבק ודייש, אמנון עבד צעיר וזריז על הגדיש. היתה נשיקה והוקם האוהל. אבל אחר-כך היה לילה במחצבה אשר למטה, ומול שולמית ישב החוצב החסון חשוף-חזה, גלוי-שרירים. חסון היה כעץ ועיניו רכות וטובות כעיני ילד. הוא היה מניף את הפטיש הכבד וכל גופו החסון משתרבב עם תנופת הפטיש: הך! – וסלע מתפורר. בהביטו אל עיני שולמית, לא ידעה את נפשה. אז ראה אמנון את המבט הזר אשר בעיניה, המבט הרואה דבר מחוצה לו, העורג לקראת מה אשר איננו פה, ואז דימה לראות גם את המרי המתפתל על שפתיה. ושולמית יורדת ערב-ערב למחצבה ועיניה עורגות יותר, מבטיחות יותר לחוצב החסון.

אמנון התהלך כצל. האוהל קדר בעיניו ויהי כמקור רעה, כמים שחורים, המגיעים עד לצוואר, מחניקים עד להשתרגות השרירים, עד לקפיצת האגרופים, עד לכאב הבשר, עד לצעקת הדם. אך רבץ כעני בפתח האוהל וייחל, לבו דופק פתאום בתקוות-שוא והכאב חדל: אולי? אולי רק משובה היא? אולי תחזור בה האהובה אהבה כה רבה, השנואה שנאה כה עמוקה? – –

ואמנם יש אשר שולמית מתנערת פתאום, מתקרבת, מניחה את ידיה על כתפיו ומביטה בו מבט רך ומרגיע עד עמקי הלב. אז ידע אמנון, כי הכל אבוד, כי חסד הוא – והשתולל, ודחף אותה מעליו דחיפה מלאה משטמה עזה כמוות. אך מהו כוח המשטמה לעומת המרי האדום הזה, שהצטנף בתוך אשה?! ואמנון הלך מאהלו אל האור אשר בחדר-האוכל, אל החמימות אשר בין בהמות-הרפת, אל נצנוצי-הסיגריות אשר במסיבת-הגברים… ושולמית יושבת באוהל אומללה, כואבת, קמה והולכת אחרי קול לבה למטה, יורדת במורד למחצבה.

בפתח הצריף אשר בתוך ההר יושב החוצב ומחכה. הוא ידע, כי בוא תבוא – – כי היה ערב קיץ חם, אשר נגהו המלא הכסיף את השדות הקצורים ואת הסלעים הלבנים אשר למעלה. היה ערב קיץ חם בין חומות ההרים אשר הקיפו ארמון-לילה נוגה, מלא כאב ותשוקת-אהבה.

ובראותו אותה באה, קם החוצב לקראתה ויאמר:

– הקץ לסבל, שולמית. אנו הולכים מפה. יחדיו נלך.

היא נלחצת אליו והוא תומכה בזהירות וברוך:

– נלך מפה, למטה. אני אעבוד בבנין ויהיה לנו לחם לאכול – כה גמר בבת-צחוק רכה, ושריריו השתרגו, כי בטוח היה בכוחו לעבוד, לבנות ולהשתכר בכל מקום את הלחם בשבילו ובשבילה.

ובשבתם אחרי-כן עם יתר החוצבים, דיברו החוצבים ביניהם:

– השיש הוא טוב, אבל ההובלה יקרה ואיננו יכולים לעמוד בה.

– העגבניות והחצילים אשר יאכילונו מ“צריף-העץ” אינם מספיקים כדי להניף כל היום את הפטיש, אשר עשרים קילו משקלו.

– אנחנו נחלשים והולכים.

– מוטיה חלה במחלת-הלב.

– לבוריה נמתחו גידי הרגלים.

כה מדברים החוצבים במילים פשוטות על האבן, על גופם ועל הפטיש, כשהם מסובים אל סלע, הדוקים בחזיותיהם הלבנות.

ולמחר בבוקר עלו החוצבים אל סוניה:

– סוניה – אמר החוצב בגילוי-לב – איננו יכולים להמשיך לחצוב את השיש.

לא מתמול שלשום באים אל סוניה בחורים שזופים חפותי-שרוולים, הרוצים “לעלות” או רוצים “לרדת”, בני-העלומים החסונים האלה הנתונים תמיד בתנועה. בשערותיה כבר זרקה שיבה, אך עיניה קצרות-הראות נשארו נאמנות כאז כן עתה לתנועה זו של הבחורים, המתמידה ביום קיץ לוהט וביום גשם קר, הפורצת פעם לשמירה בשדות, פעם לגלילת כבישים, פעם לעבודת בניין ופעם לחציבה בסלע – פורצת, נרתעת ושוב פורצת במרץ משנה ובכוח מכופל.

היא אינה יכולה לעמוד בפני גל-האמון הכביר, המתרומם בלבה אל הבחורים החסונים האלה, העומדים ברגע זה נבוכים לפני מבט עיניה קצרות-הראות, ממוללים באצבעותיהם ומגמגמים:

– אכן… האבן היא טובה.

התמימים האלה! הם מדמים כי הם הראשונים אשר ניסו לעשות דבר ולא הצליחו ומוכרחים להסתלק ממנו. הנערים האלה! – גדולים וחזקים מכם נופצו אל הסלע, עבדו, בנו, השקיעו הון ואון, אך העלו חרס והתמלטו בעור שיניהם.

– – או שמא דבר קל הוא בעיניכם, להוריד את השיש מההר העירה דרך הביצה באין-דרך? האמנם חשבתם כי בעשר אצבעותיכם תקימו חרושת בישימון? האם שכחתם, כי דרושה לכך רכבת, טכניקה, הון חוזר מספיק – כל הדברים האלה אשר חסרתם.

– – אך אין דבר! האיש “הטוב” ההוא נתן לכן את מאות הפונטים האחדות, אתם חצבתם את השיש, ניסיתם לנסרו, ללטשו במכונות הקטנות אשר רכשתם לכם, אתם גם הורדתם ממנו העירה ויהללו את מעשי-ידיכם. ובכן, מה לכם עוד? אתם סללתם דרך, עשיתם את הנסיון הראשון. המפעל עצמו בוא יבוא, אם גם יאחר – בוא יבוא. הכסף יבוא, הטכניקה תבוא – כי הדרך כבר סלולה, ואתם סללתם אותה.

וסוניה מנגבת את ידיה הרטובות מרחיצת-הכלים במטבח וישבה עם החוצבים אל השולחן, תשים את ידה על כתפי החוצב החסון ותשאל:

– אנה תלכו?

– למטה לבניין, לחרושת ולכל עבודה אחרת.

– לכו, אתם בחורים חסונים, בכל מקום תמצאו את לחמכם. ואם יבוא “יהודי טוב” ויתחיל במפעל גדול, לא אשכח אתכם, אקרא לכם לבוא.

– לו היה כביש ולו היה הון לרכוש את המכונות הדרושות, היינו יכולים להתחרות בכל שיש אחר.

– עתה לכו לדרככם. – תפסיק סוניה את גמגומם וכוננה אליהם מבט ישר מעיניה קצרות-הראות – אבל אחת זכרו: חלילה לכם מלרפות את ידי אלה, שתפגשו בדרך בעלותם הנה! – כה אמרה להם בשקט ובתוקף, עד כי הבחורים החסונים נזדעזעו לשמעו, ויהיו כילדים בעיניהם.

והחוצב הלך לאוהל, אשר ישבו בו אמנון ושולמית ויחכו לו. הוא נכנס, ישב. ישבו שלושתם.

– אמנון, החוצבים²² הולכים מפה בעוד ימים אחדים. גם אני הולך.

הפסקה.

– גם שולמית הולכת עמי, אמנון.

אמנון החוויר, אך התאושש: הנה הועמד בפני דברים ברורים – – קשים אבל ברורים. ובמקום שהדברים ברורים, צריך לעקור כל השלייה²³, כל הונאת-עצמו, כי שוא הוא! צריך לעקור הכל מן השורש.

– לכו! – אמר ויצא לאיטו מן האוהל.

החוצבים ירדו אל הצריפים אשר למטה, חתמו בהם את המכונות אשר השאירו, את לוחות-השיש, הדוגמאות והצעצועים אשר ליטשו, ויצאו לדרך. ואתם שולמית.

ובלכתם במורד, החוצבים לפנים ושולמית וריעה במאסף, יצא אמנון מבין העצים, קרא לשולמית ויושט לה ורד אדום:

– לעולם לא נוכל להיות זרים, כי יותר מדי²⁴ כאב גרמנו איש לאחותו, ועל כן טוב שנהיה נפרדים ורחוקים ולא נדע זה מזו דבר. מתנו איש בשביל אחותו. היי בריאה והיי אם לילדיך!

ויפן אמנון אל מעלה ההר בצעדים מתונים, מגולל את המועקה הגדולה אשר בלבו אל חיק הגבעות של “צריף-העץ”.

כג.

והאדמה החשופה שוב נפלחה, נזרעה גרעינים ותקוות, נרטבה מגשמים והוריקה בשפע ירק. היה שוב יום אביב. השנה עשתה את מחזורה “בצריף-העץ”, בחולה, בוואדי ובהר; החרמון כוסה שלג, השלג נמס והמים שטפו לירדן, לכנרת והלאה! בחולה גאו המים וישפלו ושוכניה העתיקו את סוכותיהם מהעמק אל רגלי ההר ומרגלי ההר חזרה לעמק; בגיאיות עברו זרמי מים כבירים מההרים ושוב נשארו ערוצים חרבים. וכן מדי שנה בשנה, וכן מדור לדור.

ובבוא יום האביב, יתעוררו הבחורים אשר ב“אהליה” וב“עין-זהב”, כמימים-ימימה לעלות אל “צריף-העץ”. המערכה נטושה בין הבחורים ובין ה“גרעין” ב“אהליה”, ובין הבחורים וה“מוכתר” מ“עין זהב”, כי גם הוא רוטן ומתמרמר. הבחורים מתכוננים לרתום שתים-שלוש עגלות מכל משק, ואלה רוטנים כי “המשק סובל”.

אך משורר הגליל העליון אינו טומן את ידו בצלחת, בעין עליזה יקרוץ אל עבר הבחורים ויחד יפצחו:

הגרעין, הגרעין,

מי ידע ומי יבין…

ב“אהליה” המערכה נגמרת והנצחון על צד הבחורים. ואשר ל“עין זהב” – “המוכתר” רוטן רק עד הרתם העגלות, אבל משנרתמו, ינעל את מגפיו החדשים וחולצת-בד נקיה, יעלה בכבודו ובעצמו אל הדוכן, יתפוש במושכות ויסע כאחד הבחורים ל“צריף-העץ”. כי אכן, גם נפשו משתוקקת להתראות עם הזקנים אשר “בצריף-העץ” ולשבת במסיבה עם הנשים הפיקחות אשר שם. ומשנפגשות עגלות “אהליה” ו“עין-זהב” אצל חורשת האלות העתיקה אשר בחצי-הדרך ל“צריף-העץ”, יעמדו לנוח, יאבסו את הבהמות והאנשים ירדו לשתות מים מן המעיין. מדורת-השנאה בין שתי השכנות מתלקחת עכשיו ביתר עוז, והיא לעולם לא תכבה, כי כל עוד ה“מוכתר” חי ב“עין-זהב” יזכור להם ל“יולדים” את עניין “המים” ואת ענין “הזבל”.

הבהמות נחו, העגלות זזות. ובחורי “אהליה” ירצו להיות הראשונים, כמנהגם. ידהרו קדימה וילעגו לעגלות שנשארו מאחור. אכן, הוא יראה להם לצעירים האלה מה כוחו של עגלון ותיק! ובעוד אלה מזדרזים לרסן את הבהמות ולהתיישב בעגלות ו“המוכתר” כבר תפש במושכות, הצליף בבהמות בשריקה ובצריחה, כבימים הטובים, בעודנו צעיר. הבהמות ניתרו בדהרה מהמקום ובחורי “אהליה לשוא יצעקו וגרונם יחר, לשוא! “המוכתר” נוסע כבר בראש בנחת ויתר העגלות מאחוריו, כי צרה הדרך מכדי עבור שתי עגלות. “המוכתר” נוהג בנחת ובערמה ישית להם, לבחורים, כי הנה הדרך התרחבה והעגלה של “אהליה” כבר דוהרת בכל כוח, מקפצת על האבנים, הנה עוד מעט ותעבור… ו”המוכתר" נוהג בנחת, כי רואה הוא את צוק הסלע התקוע על אם-הדרך וברגע הנכון יצליף על בהמותיו ויעקוף את הסלע מהצד. אך העגלה של “אהליה” כבר נתקלה בצוק, הבהמות עמדו כתקועות באדמה, היצול הורם למעלה והבחורים עפים מהעגלה, כהישפך הגרגרים אל אבק הדרך, אל השיחים והקוצים.

ו“המוכתר” הערום נוהג הלאה בנחת, ישמוט את כובעו הצידה ובחמלה יציץ אל העגלה של “אהליה”. לאט יתרוממו הבחורים, ישנסו את מכנסיהם, ירימו את העגלה, מנקים כבאגב את האבק מבגדיהם, מוציאים קוצים שנתקעו בבשר היד או הרגל, ממששים באבריהם ומנגבים כל טיפת דם בממחטות, ואם שריטה היא והדביקוה בניירית-סיגריה. עולים בשקט על העגלה ובקול כאוב מארץ יאמרו “דיו” לבהמות. אך אפרים האדמוני הוא הראשון למתאוששים ומטיל את כרוז המלחמה בין בני שבטו:

ב“עין זהב” וב“אהליה”

הכל יורד לשאול תחתיה.

יו-וי-די, וי-ד

כה תסענה העגלות עד בואן ל“בצריף-העץ”, שם כבר מחכים לאורחים. משום הכנסת-אורחים שוכחים הבחורים את טינתם, עוזרים לבחורי “אהליה” להתיר את הבהמות, מוציאים חבילת חציר ומחלקים ביניהן, והנשים כבר סובבו את “המוכתר” ובכבוד יכניסוהו אל חדר-האוכל המרווח.

חג היום, חג האביב. גם יושבי ההרים הולכים בהמונים, מקושטים ומגוונים, ברכב וברגל, עם הנשים והטף, אל קבר “הנבי” הלבן המתנוסס בראש ההר. יש וחבורת רוכבים תסור אל החצר, יברכו לשלום, ינופפו בשוטים הדקים, ידהרו, יסובבו ויענו בקולי-קולות, והבחורים מ“צריף-העץ”, מ“אהליה” ומ“עין”זהב" עומדים ורואים במחזה בעין מבינה. הטלה השמן נשחט מבעוד בוקר לכבוד האורחים והצלי כבר ערוך ומוגש לשולחנות. “המוכתר” יושב ראש במסיבת “הזקנים”, הבחורים יושבים עם בחורי “צריף-העץ”, הנשים מגישות בסבר פנים יפות ואפרים כבר בירך על הצלי בפזמון.

יושבים ואוכלים ומסיחים במאורעות השנה שחלפה: על הגשמים הרבים שירדו, על הציפרים שעטו על השדות או על מכת העכברים.

– זה כמה שנים שלא היו גשמים כבחורף הזה – אומרים המסובים.

– בגיאיות עברו שטפי-מים נוראים, התיקו סלעים מההרים, סחפו עפר, עקרו עצים.

המסובים מפסיקים ושותקים. כי עלה זכר “שייך-מוראד” מ“אהליה” על לבם. מי לא יזכור את שייך-מוראד שהיה מראשוני העולים ל“אהליה”, אשר בתיה טרם הוקמו אז וחצר טרם תהיה והתגוררו ב“חושות” המלאות פרעושים. חשוב ומקובל היה “שייך-מוראד”. ידע לשבת במסיבה על המחצלת אשר באוהל, ורגליו מקופלות, לוגם מהקפה השחור, מלופף את הסיגריה בחשיבות ומדבר דברי טעם באזני המסובים. ימים עברו והחושות ב“אהליה” נהרסו, ובמקומן הוקמה חצר ובתים מסביב לחצר, אך שייך מוראד ירד לוואדי העמוק אשר מתחת ל“אהליה”, רכוב על בהמתו, וכעבור רגעים מועטים חזרה הבהמה בלי רוכב. כי בא שטף-מים עז מההרים אל הוואדי והוא ירד מעל הבהמה, ניסה לעבור על פני הסלעים ויוביל את הבהמה אחריו. על אחד הסלעים מוטל היה “שייך מוראד”, כי שמה גרפוהו המים –

* * *

ומשמתחילים לדבר במים, שוב “המוכתר” אינו יכול לכבוש את זעמו.

– המים יהיו בעוכרינו ב“עין-זהב” – אומר הוא. – אם אחרי עשר שנים של עבודה, עליך להוביל בעגלות מים לצרכי הבית ולבהמות, אי-אפשר שיהיה קיום למשק.

– אתם ב“עין-זהב” צריכים לטפל בעיקר בגידולי-בעל – נענים “הזקנים” – לזבל את הפלחה ולהגדיל את שטח הטבק.

– אכן, הטבק שלנו הוא טוב. לטבק מ“עין-הזהב” יצאו מוניטין בכל הארץ. אבל איך נגדיל את שטח הטבק, ואנו חסרים ידיים עובדות? או אולי נשכור ידיים זולות בחמישה גרוש ליום?! – ח –

כה מדברים “הזקנים” על הפלחה. הטבק, ומשנגמרת הארוחה והשולחנות מתפנים, יוסיפו לדבר בענייני הגליל העליון.²⁵

– אנו רחוקים מן הישוב – אומר “המוכתר” – רחוקים מן השוק וגם כבישים טובים אין.

– כוחנו הוא דל, מפני שאנו רק שלוש נקודות – מוכיח “אגמון הארוך” – אילו היינו פי-שלושה, כי אז יכולנו לדרוש מהממשלה, והיו מתחשבים בנו אחרת. ושוכן-החולה גם בעוד מאה שנה לא יצטרך לכביש.

– פי-שנים, פי-שלושה… – רוגז ורוטן “המוכתר” – הנה גם שתי נקודות שכנות מתחרות תמיד זו בזו, ומה גם כשיתווספו עוד משקים. אם היה מקום למכור מעט חלב בצפת, הזדרזה “אהליה” ורכשה לה את הקונים. האם מן היושר הוא? אמרנו להם: הבה נחלק בינינו את הקונים, אבל כלום יכולים “יולדים” להבין דבר שבהגיון! “לא” – ענו – “אם אתם רוצים למכור חלב, ילך איש מכם עם הכדים, יחזר על פתחי הנשים כמונו וימכור”. היתכן? – אמרתי להם – האם אין דרך אחרת מדרך ההתחרות, הוזלת המחירים וירידת איש לחיי חברו? וכי לא מוטב שנגמור בינינו את העניין בכבוד ואיש אחד יעלה עם החלב גם מ“אהליה” וגם מ“עין-זהב”? – “יולדים”! ואתה רוצה עוד משקים, עוד שלושה, עוד עשרה! שבענו נחת מן השנים…

אך “אגמון” עומד בתוקף על דעתו, מהלך בפסיעותיו הרחבות לאורך החדר, כובעו שמוט על המצח, נושם ושואף בגופו הגדול ואומר:

– אם יהיו עוד משקים, שוב לא נהיה זקוקים לנשים האחדות שבצפת. אז נדרוש כביש, נעמיד אוטו, שני אוטומובילים, ונוביל את התוצרת לערים הגדולות.

והאורחים יוצאים אל החצר, לראות את הבניינים שנוספו, את הפרות ברפת, נכנסים למחלבה וזלדה מכבדת בגבינה המלוחה המפורסמת, נכנסים גם אל בתי הילדים, יורדים במורד ועוברים בכרמים הנטועים ובין עצי-הפרי העומדים השנה לשאת פרי. יושבים ליד המעיין הקטן אשר במשתלה, מלפפים סיגריות, ובהביטו אל גן הירקות אשר למטה יאמר “המוכתר”:

– “הטיון” הזה אשר למטה גם עליו עברו כמה גילגולים. בעברי כאן לפני עשרים שנה, נטעו בו האכרים מהמושבה עצי זית ותות. אחר-כך הזניחו את הנטיעות, תעלת המים נפרצה ו“הטיון” חזר והיה לביצה חמוצה. באתם אתם אנשי “צריף-העץ”, חרשתם במחרשה עמוקה, תיקנתם את תעלת-המים וה“טיון” כמה גלגולים עד שימצא את תיקונו ואולי גם אנו עוד צפויים לגילגולים רבים? הא?

– גם “הטיון” וגם אנחנו עדיין צפויים לגילגולים. – עונה ישראל במתינות – ובמה נחשבים גילגולים של שטח קטן כזה וגילגולים של אנשים מספר לעומת מגמת-היצירה של החיים. את סוף הגילגולים האלה מי חכם ויראם, ובוודאי גם לא יהיה להם סוף. מי נביא ויחזה את אשר יתחולל על ההרים האלה, בחולה זו, עם סבך הגומא אשר לה ועם אגמי-המים, ברבות הימים? אם נקום אז לתחיה, “מוכתר”, בוודאי לא יוֹכר המקום אשר בו נימצא. הגילגולים – מעשי-החיים הם, מעשי-יצירה, והאדם חולף.

כה ידברו האנשים מ“עין-זהב”, מ“אהליה” ומ“צריף-העץ”, מדברים כפלחים, כהוגי-דעות, כי היצירה הקשה אשר הם יוצרים נטעה מחשבות ורגשות במוחם ובלבם.

– – ולמחר בבוקר ישבו האורחים בעגלותיהם, “הזקנים” נפרדים מעל “המוכתר” והנשים מברכות אותו בבת-צחוק, כי לשנה הבאה יבוא להתארח ובת-זוגו תשב לימינו. השוטים מצליפים, הבהמות ניתרות ממקומן בדהרה ועוד המולת הפרידה עומדת בחצר, והעגלות כבר נעלמו מאחורי המיפנה אשר במורד ההר – בדרכן דרומה.

כד.

בבוא הלילה, לאחר שנפרד מעל גדעון בבית-התינוקות, נשק לו והשכיבו לישון – שבה המועקה ואפפה את ישראל עד אשר לא יכול למצוא מנוחה לנפשו. וכן מדי לילה בלילה עד כלות הכוחות, עד דכדוך הגוף והנשמה. הוא מאחר להתהלך בשבילים שבין הגבעות ובשעה מאוחרת ייכנס וישב על מיטתו של יוסף, הישן בחדר-הילדים. שעה ארוכה ישב למרגלות בנו הגדול, הישן, ויזון את עיניו בפנים השזופים של הילד, המזכירים כל-כך את אמו. פה ישב ויאסוף אומץ לקראת ליל-הנדודים הנשקף לא באוהל.

ביום, בהיותו בעבודה, מוקף פרטי החיים והדאגות של הבית הגדול והמשק, יוקל לו, ומתוך הרגל ישקול במוחו את המעשה אשר עליו לעשות. אבל עם התקרב הלילה ירגיש גם את המועקה המתקרבת, מועקת מחשבות, זכרונות וגעגועים, מועקה של הדי-חיים עמומים, המאפילה על מוחו ועל לבו. מועקה כמוסה כלילה הזה אשר יהפוך את האנשים, את ההרים ואת “צריף-העץ” לדמויות ומרחבים בלתי נתפשים. מה מביאה תוגה עמוקה זו בכנפיה: יאוש, שבירת-הרצון ושיתוק כשרון-המעשה? האם יאבד בתוהו הקודר של געגועיו, של מחשבותיו העמומות, – האם ייעלם ישראל וישאר רק צילו וכצל יתהלך כל ימיו?

אך הנה תלך ותתבהר לנגד עיניו רצועה, דמויות ותמונה, המחשבות נאחזו בדבר הבהיר, הסירו מעל הדמויות קליפה אחר קליפה, עד היותן לתמונה אחת בהירה כיום: הבית הגדול, בנייני-החצר, ארבעת הבתים, האהלים, תנועת הבהמות, ריצת הילדים – חיי יום יום, חיי שעה של “צריף-העץ”… ובתוך התמונה הזאת ומעל לתמונה הזאת פניה של רבקה, רבקה זו, שידעה כל-כך הרבה שנים, זו שהביאה לו את שני ילדיו. רק פניה ברורים יותר, שקופים יותר משהיו ומביעים ברור מלחמת-רגשות קשה. כעבור רגע יזדככו הפנים והביעו אהבה, רחמים ומסירות, אשר החיים לא ידעום, ובעוד רגע ייטשטשו שנית והיו לאחדים עם כל התמונה של “צריף-העץ”, והיו כלא-היו, ובכל זאת ימלאו כל פינה חבוייה ב“צריף-העץ”.

ולא צר לו לישראל על דמות רבקה שנבלעה ב“צריף-העץ”. להיפך, הוא משקיע את מבטו בתמונה ויודע ומרגיש במציאות הדמות היקרה על ידו, על יד גדעון ויוסף.

– – צריף-עץ קטן ודל על גבעה חשופה מול רוחות סוערות, מוקף צמחי בילאן וטרשים. והוא ורבקה ישנים בצריף, עובדים, אוכלים פת חרבה ושותים מים מכד החרש²⁶. והנה נדבכי בזלת-שחורה, שקי מלט וחול ובתים עולים: חצר, כפר, אשר שמו “צריף-העץ”. אך הנה דבר-מה חדש עולה, מוכר ומוזר כאחד, מרהיב את הלב, את העין: לא עוד ארבעה בתים, כי אם בתים רבים היורדים ברחוב ישר והרחוב נוטה אל המורד וגגות הרעפים האדומים טובלים בירק עצים ועל צלעות ההר עולות חורשות משרות צל של עצי זיתים, חרובים ותאנים, ורצועות מים בהירות מבהיקות בין העצים. מבין הבתים ומבין העצים עולה הגה של חיים סואן ועליז. האם לא נשימת מכונות נושפת מהחצר או מהשדות אשר למטה? האם לא אבק-זהב מיתמר בעקבות עדר גדול ויפה? האם לא געיית הצאן מגיעה מעבר לגבעות? האם לא גדעון ויוסף הם הגברים השנים הבאים מעברים שונים, גדעון מצחק למישהו – לאשה! – ויוסף מרים על זרועותיו – ילד!

הזוהי “צריף-העץ”?

– ילדים, אמכם מתה במקום הזה בעודה צעירה לימים ואני נתתי את דמי ואת חלבי ל“צריף-העץ” – אומר זקן כפוף לגברים האלה – הטוב לכם ולאנשים אשר מסביב?

– טוב, אבא – עונים שני הגברים.

אז עולים גדעון ויוסף עם הזקן ואחריהם הנשים – ולפניהם רצים ילדים יחפים – עולים בין שדרות עצים גבוהים, ובאים אל בין חורשה סבוכה ואפלולית. סלע לבן ומצבות ולוחות-שיש. אבן מרובעה יצוקה ביטון ועליה לוח-שיש קטן: רבקה…

עיני הזקן כהו, השפתים דבקו ברטט אל השיש… לבדו נשאר יושב על מרובע-הביטון בצל העצים הגבוהים ומבעד לעצים ניתך זהב שמש לוהטת על פני עמק גדול ורחב-ידים, על פני רצועת מים מבריקה ומתפתלת בעמק, על פני כפרים לבנים סמוכים זה לזה, וגגות-הרעפים האדומים נשקפים שם מבין סבכי-העצים, על פני תנועה רוחשת, שורקת, מתמרת עשן. תנועה בעמק, בכפרים, ברצועות הכבישים הצרות, בדרכים. תנועה לרגלי ההר הגבוה עד לבריכת המים של ימת החולה.

– אנה תסע בעגלה, עלם צעיר? – –

– ל“עין-רבקה” – – –

התמונה נמוגה וישראל התנער ומצא את עצמו יושב על גל-האדמה הקטן שעל הגבעה החשופה הנשקפת אל מול החולה. ירח השקיף מבעד לענני אב אל ישימון, אל אדי-קדחת, אל רצועת -דרך נשמה העוברת לרגלי ההרים, אל גבעות מכוסות שיחים קטנים ובתה. בעינים בהירות הביט ובמוח בהיר, בכשרון-מעשה וביצר-מפעל אפפה מחשבתו את הגבעות האלה, ובצעדים בטוחים הלך אל מול הבתים.

– – אנשי “צריף-העץ”, אחי ואחיותי, בכל רגע קשה, ברגע של רפיון-ידים ורפיון-רוח, זכרו כי הקימותם את “צריף-העץ”²⁷ והוא היה לכם לבית.

– – בכל רגע קשה העלו על לבכם, כי ללכת אפשר אל כל פינות העולם, אך להכות שרשים אפשר רק בפינה אחת, ואם פה תכה שרשים, ובא העולם אליך.. ואם תלך אל העולם, יאבד עולמך גם אתה.

– – אנשי “צריף-העץ”, זרעו פה את כאבכם, את שמחתכם, את צערכם, כי מאלה תצמח שירת-חיים. והיש נשגב וכביר מהחיים הנולדים ומתים?

ילדי גדעון ויוסף, גדלו בריאים, טובים וחרוצים, והיה לכם המפעל כופר הגעגועים אשר תשאו בנפשכם הצעירה לאם. – – – –

ובראותו אור באהלם של רחל ומנחם, דופק ישראל על פתח הבד ונכנס.

– שלום, רחל ומנחם – הוא אומר ויושב למרגלות המטה – מה שלום רבקה הקטנה?

– טוב. קטנה ונחמדה – אומרת רחל.

– כבר מתחילה להבין – מוסיפה רחל.

– לפני ימים אחדים צחקה את צחוקה הראשון.

ישראל מקשיב לכל מילה ושואל לכל הפרטים:

– בריאה כל הזמן? והקיבה בסדר? ולרחל יש די חלב בשביל הקטנה? – שואל הוא בתשומת-לב ומקשיב לתשובות.

תמהים מנחם ורחל, אך כובשים את תמהונם.

– שמעוני, חברים, שמעי את, רחל. היטבת לעשות אשר קראת לה רבקה. עשית חסד עמדי ואני לא אשכח את הדבר לעולם.

ולאחר הפסקה:

– יקרה אשר יקרה, תהיו במקום שתהיו, אני תמיד אוהבנה כבת ותמיד תהיה יקרה לי כגדעון ויוסף.

ובקומו אמר לרחל מעומק-הלב:

– יהי רצון שתהא בריאה, חכמה ויפה.

ולמחרת היתה רוח אחרת ב“צריף-העץ”.

כה.

ובשנה ההיא היתה אמנם “צריף-העץ” זקוקה ליד תקיפה, כי ימים קשים נשקפו לישוב הקטן. עוד בתחילת החורף הביטו הפלחים הזקנים אל השמים בדאגה, ומשירדו גשמים זעומים ונפסקו פתאום, התחילה הדאגה מרחפת על פני הארץ כולה.

– אם בצורת תהיה והתבואה לא תעלה, ולא יהיה מה לקצור ולדוש…

– אם בצורת תהיה וקמל עשב-האביב, ולא יהיה מרעה לבקר ולצאן…

העיניים נשואות אל השמים, שואלות בעננים, אך לשוא. נעצרו השמים. אלוהי השדה והמרעה מנעו השנה את ברכתם מכל: מאדם ומבהמה, אבל כל בשר.

הצאן שניזונו כל החורף מאלייתן ומהעשבים היבשים והבקר שעמד משמים ורזה כל ימות הגשמים – ציפו אל מעטה הירק של האביב, ציפו אל ברכת-האדמה שתבוא אל קרבם, והיתה למקור חלב וחיים לוולדות הרכים שהמליטו.

וגם אנשי “צריף-העץ” חיכו לרביעה, לחלב ולשפע הירקות שיאכלו, ישבעו ויבריאו אחרי כלכלת-החורף הזעומה, כי זה הקשר החי אשר בין אנשי “צריף-העץ”, בין בהמתם ובין אדמתם: החוט המשולש אשר לא יינתק.

כי מה יאכלו האנשים בחורף, מלבד הלחם האגור במחסן ומלבד בשר הטלה אשר ישחטו פעם בשבוע לארוחת השבת? האם יקנו מכולת בעיר גם בשביל הגדולים, ומאין יוקח הכסף? דיים, שקונים מזון לתינוקות ולילדים, ולא ידעו, לפחות, אלה מחסור.

ואמנם נחלשים אנשי “צריף-העץ” במשך החדשים הארוכים אשר תה ישתו בלי סוכר ויצאו בפת לחם חרבה לשדה עד הצהריים. ובשובך מהשדה הביתה לצהריים והושיטו לך צלחת מרק תפל – והתרגזת, ותהיה מי שתהיה. המסובים אז משאירים את צלחות המרק מלאות כשהיו ואוכלים את הלחם בבצל טבול במלח. והעובדות במטבח בוכות מרוב צער: כלום אפשר לברוא יש מאין? – – אבל איך אפשר לראות באנשים שבאו עייפים ורעבים מהשדה וחוזרים רעבים כלעומת שבאו? האשמה לא בהן ואין איש בא עליהן בטענות אבל הרי עבודתן היא ומי איש אשר לב לו וידיו לא תרפינה?

– ישראל, מה יהיה? – טוענות הנשים – הרי אין לחלוטין מאום מה לבשל.

והאנשים מתנחמים: הנה יבוא האביב ושפע החלב והספיק לא רק למוסדות -הילדים, כי אם גם לגדולים, ושתו מן החלב ואכלו את הירק מהגן, עשוי בגבינה ובחלב חמוץ ומתובל פלפל ירוק, אז ישבעו ויבריאו. עוד מעט ותבוא הרביעה! – יתנחמו האנשים העייפים בבת-צחוק. אבל מה אם השנה תהא שנת-בצורת, גשמי-חורף ירדו במידה זעומה ולשוא ייחלו למלקוש, כי גם הוא אינו בא!

– ישראל, מה יהיה? כמה זמן אפשר להמשיך כך? – –

האנשים נחלשים, הקדחת תוקפת את הגופות שנחלשו והחולים רבים מיום ליום. אמנם לחולים לא רע כל-כך, כי בשבילם משיגים ביצים מהלול וגם מנת-חמאה מהמחלבה, ויש אשר ישחטו בשביל עשרת החולים תרנגולת אחת. החולים אוכלים, כי החובשת הצעירה משוטטת בחצר, וטוענת ומוכיחה בחום ובמסירות:

– ישראל, אם לא יתנו לחולים לאכול, יהיו לאינואלידים ולא יצלחו למאום.

“אגמון” מתרוצץ בערים וגם ממנו אין קול ואין קשב. יש אשר יופיע בחצר ליום, יומיים, מהלך בפסיעותיו הרחבות, כובעו שמוט על המצח וידבר ברורות:

– חברים, מוכרחים להסתפק במה שיש, כי שנה קשה באה עלינו. השדות שדופים בכל הארץ והדאגה גדולה בכל המשקים. “המוכתר” סח לי בדרך, כי ב“עין-זהב” חושבים כמעט הכל לעזוב וללכת, והיחידי העומד על דעתו להישאר הוא – “המוכתר” בעצמו. גם ב“אהליה” אין שלום: אנשי “הגרעין” מטכסים עצה בחדרי-חדרים וכבר העמידו תנאי לבחורים: או שילכו בדרכם, ולא – יהיו מוכרחים לעזוב. ומהי דרכם, אין איש יודע. מסתבר, כי אנשי ה“גרעין”, האנשים שיסדו את “אהליה”, יעזבו גם הם את המשק.

שומעים אנשי “צריף-העץ” ומהלכים קודרים ותפושי-דאגה.

אז נתכנסו זקני “אהליה”, “עין-זהב” ו“צריף-העץ” לדון על צרת-הבצורת.

– מהגורן של השנה אין לקוות גם להוציא גרגרים לזריעה. – אומרים אנשי “אהליה”.

– אצלנו התבואה כה נמוכה שאי-אפשר יהיה לקצרה לא במכונה ולא במגל ויצטרכו לתלשה בידיים – אומר “המוכתר” וגומר במרירות: – גם מעט קש לא יהיה לפרות.

– הרעב יהיה גדול בכל הסביבה – חותך “אגמון הארוך” את דבריו הכבדים, כרגיל – גם בין שוכני העמק, גם בין יושבי ההרים. הבקר כבר גועה על ההרים מאין מרעה, ובצאן פרצו מחלות המפילות חללים בכל יום. שוכני הסביבה מאחרים לשבת אצל המדורות, משוטטים בשדות ופניהם קודרים. “צריף-העץ”, “עין זהב” ו“אהליה”²⁸ צריכות לעמוד על המשמר לעת כזאת.

הורידו האנשים ראשיהם, היו אובדי-עצות.

– נלך אל הממשלה, נלך אל המוסדות – טוען “המוכתר” ודופק בידו הכמושה והמיובלת על השולחן – ולא – כל עמלנו, עמל מיטב שנותינו, יעלה בתוהו.

ויסעו “הזקנים” העירה.

והאנשים יוצאים בלי חמדה לעבודה, בשעה מאוחרת הם עוזבים את אהליהם ובלי רצון אוסרים את הבהמות. למה ירתמו את המכונה הקוצרת ואת התבואה צריך לתלוש בידיים? הגבעול הוא נמוך, השבולת רזה והגרגר צומק. מוטב שיעלו הרועים לשדות עם העדרים. העובדים יוצאים במאוחר לשדה ושבים בשעה מוקדמת, עייפים וגרונם ניחר: הבהמות אינן רוצות למשוך, ומה הפלא? הקטינו את מנתן עד החצי! הן רזות והעור המתוח על העצמות מעורר רחמים.

רפו הידיים. מנדלי נחלש, פניו חוורו, עיניו כהו. משתמט הוא מלגשת אל הטרקטור, כי מה יעשה בטרקטור בשעה כזו, ולמנדלי אין גם כוח להניע את הטרקטור. קשה לו עכשיו להתרומם בבוקר מהמיטה. ובכל-זאת יש עוד אשר ישב בין החברה בחדר, ומשישב מתחילה אצבעו הקטועה להתנועע כמאליה בפזיזות למעלה ולמטה:

– אנחנו צריכים למהר ולסדר את ההשקייה. אסור שנהיה תלויים ברחמי השמים כפלח. כי אם הפלח יחסר, רק שק קמח אחד יחסר, לא כן אנחנו, שיש לנו פרות גזעיות, בהמות-עבודה וצאן – וכל הרכוש הזה עלול לרדת לטמיון.

– אם נתקין את ההשקייה, לא נהיה תלויים בגשמים, שהרי רק במים מהמעיין אשר למטה אפשר להשקות פי-שלושה מכל שטח אדמתנו. האם חסרים אנו מים, שנצפה לשמים? יש רק לעשות את התעלות ולהוביל את המים אל השדות. את כל הדבר אפשר לסדר באיזו מאות פונטים, ואז נוכל זרוע לחצירים ולגרגרים בלב סמוך ובטוח.

אכן, לא זהו אותו מנדלי מימים עברו ואין עוד הבטחון הקודם בקולו וגם השיעול נעשה עקשני יותר ואינו מרפה גם ביום. אף החובשת העוברת מטיפה לו מוסר:

– אמרתי וחזרתי לך, מנדלי, כי אסור לך לאחר לשבת בחוץ ואסור לך לעשן את הטבק.

“אגמון” חוזר מהעיר ומוסר:

– הלכנו לממשלה והבטיחו לנו זרעים לשנה הבאה. אז אמרנו: ועד הגורן של השנה הבאה כלום נמות ברעב, אנו ובהמתנו? הבו לנו הלוואה. הם ענו לנו, כי אין להם כסף להלוואות חוץ לזרעים, ושלחו אותנו למוסדות שלנו: לכו למוסדות שלכם! – – הלכנו למוסדות שלנו, ביררנו את פרטי המצוקה, דרשנו, התווכחנו עד אשר השתווינו: הלוואה לכל משק ומשק.

– נו? – התעודדו אנשים “צריף-העץ”.

ו“אגמון” עומד באמצע החדר, מביט אל המסובים ואומר:

– בכסף פרעתי תיכף את השטרות התכופים, ולא – היו באים ולוקחים את עדר הצאן.

שוב הורידו האנשים את ראשיהם.

רק הילדים טרם ידעו מחסור וגם את הנשים המיניקות משדלים בדברים:

– המיניקות צריכות לקבל חמאה לארוחת-הבוקר, כי הן אוכלות לא בשבילן, אלא בשביל נפש שניה. אם הגדולים יסבלו והחליפו כוח בשנים השבעות, אבל הילדים צריכים לגדול בריאים וחסונים. אכן, ב“צריף-העץ” הילדים צריכים לגדול בריאים וחסונים, כי האם לא כל תקוות המקום היא על הילדים האלה?

אך רחל מתקוממת:

– איך אפשר לאכול חמאה לעת כזאת, אשר גם לחולים אין מה לתת לאכול?

– את צעירה עדיין, רחל – משדלות אותה הנשים למודות-הנסיון – איך לא תביני כי בנפש רבקה’לי הוא?

– אי-אפשר. האוכל הזה נתקע לי בבית-הבליעה – כה אומרת רחל, – הן סוף-סוף האשה אינה פרה.

ומנחם נרגז. עובד מבעוד חושך ברפת ויוצא מתוכה עם חשיכה. הפרות הטובות נתקפח חלבן מאין מספוא. אתה ניגש עם דלי-החליבה אל הפרה והעטינים ריקים ואתה חוזר במפח-נפש עם מעט-החלב על קרקעית-הדלי. עבודה זו מרגיזה, מעייפת את העובד ומורטת את עצביו: הפרה סובלת בוודאי והאדם סובל כפליים.

– אין כל טעם לרכוש פרות גזעיות ולקלקל אותן.

ובהכנסו אל בית-התינוקות והנה רחל מיניקה את רבקה’לי ודמעות בעיניה:

– מה יש, רחל?

– הקטנה רעבה.

– לא נורא, יאכילוה מזון מלאכותי, וכי תינוק ראשון הוא אצלנו הגדל על מזון מלאכותי?

אך הדבר מכאיב לה מאוד – צער האם הוא, ועמוק כצער הפרוש על השדות שאבלו, על האדמה שהשמים התאנפו בה ומנעו ממנה מטר.

באותו לילה קרה גם המקרה הנורא עם הצאן. הרועים שהלינו את הצאן שנחלשו בשדות, באו מבוהלים בחצות-לילה והודיעו במבוכה:

– עדר הצאן נעלם ואיננו.

– היתכן הדבר? – טענו האנשים שהתפכחו בין-רגע משנתם – הן אתם לנתם עם הצאן, ומסביב לעדר הקימונו משוכת-קוצים גבוהה!

– משוכת-הקוצים נפרצה – עונה הרועה ועיניו כבושות באדמה.

הרועים נרדמו, כנראה. אכן פירקו האנשים מעל עצמם כל עול ואחריות. חסל, המשק יחרב, והיינו לחרפה בעיני השכנים בהר ובעמק: עדר צאן נעלם ואיננו? נורא הדבר משאתו!

ויתפזרו האנשים באישון לילה בשדות, בדרכים ברכיבה וברגל, ואלה שנשארו בבית משקיפים אל ההרים ואל העמקים אשר מסביב. רק עם עלות השחר הופיע ישראל עייף וחיוור וכבשה פצועה פצעים אנושים מוטלת על כתפיו. מצאה בקמה. מיד יצאו האנשים לשדות ולאחר שאספו עוד שתי כבשות טרופות, ראו את העדר ניצב צנוף יחד מאחורי אחת הגבעות. נורא היה הלילה ההוא.

הילדים, הנשים והגברים רצו לראות את עדר הצאן המונהג הביתה. הרועים נוהגים בו בשקט ועיניהם כבושות בקרקע. היו בוחרים להיקבר חיים באדמה, כי עתה נתגלה הדבר: תנים רעבים פרצו את המשוכה, טרפו גולגלות שתים, פצעו שתים והניסו את העדר כולו אל בין ההרים. תנים באו והרועים לא שמעו? –

– משפט! – חורקים שן הזקנים.

אך מה יתן המשפט ומה יוסיף, אם הרועה אשר לא יכול שאת את חרפתו נעלם מ“צריף-העץ” ואיננו. – –

– עד היכן רפיון-הרוח הגיע! – התנערו אנשי “צריף-העץ” – זה הרועה המסור, שהיה רובץ ליד הצאן יומם ולילה, הוא נרדם ולא שמע את ילל התנים, את ההמולה שקמה בעדר, את פעיית הכבשים הטרופים? אכן, נורא הדבר!

כו.

לאור המנורה, אצל השולחנות שהתפנו לאחר ארוחת-הערב, על הספסלים, על רצפת-הביטון הסדוקה יושבים שישים הגבר והאשה.

סוניה פותחת בקולה השקט:

– חברים, בימים האחרונים רפתה הרוח בינינו, מה לעשות? האם נהיה כאנשי “עין-זהב” ו“אהליה”? האומנם יהלך כל אחד עם מחשבותיו בלבו? האומנם אבדה לנו המחשבה האחת והדרך אחת, אבדה ואין תקווה למצאה שוב? דברו גלוי מה יש לעשות, כי המקום בסכנה.

עייפים ומדוכדכים מקשיבים האנשים לדברים יודעים אותם קודם שנאמרו, מבינים אותם, ומשישבו יחד, התעודדו מעט ושוב יעבירו את קופסת-הטבק מאיש לאיש, כבימים רגילים.

– הכלכלה היא רעה ואין כוח לעבוד.

– המשק הוא ברע. הצאן כושלות והפרות הטובות הולכות לאיבוד.

– האנשים נחלשים ויהיו לאינואלידים.

– ובכן מה אתם מציעים? – ממשיכה סוניה את דבריה ועיניה קצרות-הראות עוברות מפני איש לרעהו. – אם הכלכלה אשמה בכל, אולי נחפש עצה להיטיבה. הן לא נתן לרפיון שישתרר עלינו, שיחריב את המשק ואת המקום.

אז יאמר “אגמון” נמרצות:

– חברים, להיטיב את הכלכלה אין במה: אם הילדים לא יסבלו מחסור השנה, דיינו! תוצרת אין לנו השנה ואין מה למכור, וההלוואות אשר נקבל, אולי תספקנה בצמצום לצרכים הכרחיים ביותר.

– ובכן – שואלת סוניה – היש לך איזו הצעה אחרת? הן מוכרחים לשנות דבר-מה והלך-הרוח הרע מוכרח לעבור, ולא – אנו אבודים.

האנשים מצטחקים: תמימה היא סוניה. מה יש בידינו להחליט או לשנות, ומצב הדברים כה ברור ואין תקווה לשינוי? אמנם כשיושבים הכל יחד, מתעודד כל אחד, אבל מה יהיה מחר ומחרתיים, בצאתך מפה שוב אל הקללה הרובצת על השדות מסביב, ושוב הפרות הכחושות, הצאן הכושלות… מאין יוקח האומץ למשך שנה תמימה של סבל והאנשים גם בלעדי זה עייפים?

אז ישקול ישראל את דבריו במתינות, כמדבר אל עצמו:

– זכרו את אשר דיברנו פה בחדר זה בעלותנו הנה, והעלו על לבכם את אשר אנו עלולים לדבר בעוד שלוש שנים. זכרו שאין מה להחליט ואין מה לשנות, כי הדבר קבוע ועומד מאותו יום שבנינו את “צריף-העץ”. “צריף-העץ” – כפרנו הוא! האם נהיה כחוצבים אשר חתמו את צריפיהם והלכו, או אולי נקום ונלך כאשר קמו הבנאים והלכו? אבל הבנאים והחוצבים עבודתם היא עולמם, ואילו אנו – המקום הוא עולמנו.

שותקים שישים האיש והאשה, כי הפעם מדברת אליהם המחשבה הנעלה מחיי יום-יום, זו המחשבה שהביאה אותם הנה, זו המחשבה אשר תקרא הנה עוד אלפים ורבבות. ואם הכפר הזה לא יהיה כאן, אנה יבואו?

– השנה היא שנת בצורת והשוכנים מסביבינו מהלכים רעבים כתנים, ומי איש מאתנו אשר יעזוב את ביתו בחזית? המצב אינו מפחיד כפי שהוא נראה לעין. צריך לדעת לשקול את הדברים, ואם הנשים לא תפולנה ברוחן, ואם הגברים לא תרפינה ידיהם, נוכל לסדר את חינו גם בשנה הקשה הזאת. משפחתנו גדולה ומוסדותיה מרובים. אנחנו לא נוכל לראות, כי הילדים שלנו יסבלו מחסור, אבל גם להם נקציב את המינימום המספיק. הכל צריך להתרכז בשעה זו ביד אחת, אשר תדע לחלק במידה בין הילדים והגדולים, בין האנשים ובין הבהמות, מה שנוכל לאסוף אל מחסננו.

– החשבון ברור: לחם יהיה לנו. – אם נסדר את המחסן, את הקמח שישנו ואם נצרף לזה את המעט שנכניס מן הגורן הדלה ואם את כל זה נחלק מעתה במידה – יהיה לנו לחם לכל השנה. ואשר לשאר הדברים יש לזכור: שאם אנחנו קיימים בשביל המשק, הנה גם המשק קיים בשבילנו. בלעדינו גם המשק יחרב. אני רוצה לומר, כי מהטלאים ההולכים בעדר, הצאן שנזדקנו והעגלים היוצאים לרעות נוכל לשחוט פעמיים בשבוע והיה בשר לגדולים, וארבע פעמים בשבוע – בשביל הילדים והחולים, בלי להזיק למשק עצמו. וכן בשאר הדברים. במצב זה נחזיק מעמד, רק אם נזכור את שני הדברים: א) את המידה – מידה לכל, מידה בלחם, מידה בעבודה ומידה ברגשות המרי והרוגז המתעוררים בשעה כגון זו בלבו של אדם יהיה מי שיהיה. ב) שאנו ו“צריף-העץ” הננו אחד. אם נלך מפה תימחה “צריף-העץ”, אבל אם תימחה “צריף-העץ” יאבד גם עולמנו אנו.

הנשים והגברים התנערו, התעוררו למחשבה: באמת, מה חדש השמיע להם ישראל? האם לא אותם הדברים, שהם עצמם אמרו אותם עשרת מונים ושכחום דווקא בימים האלה, כשנטרף עליהם עולמם?

אך האנשים הצטופפו יותר אל השולחנות, חשבו, שאלו, ענו והעירו:

– מוכרחים למצוא דרך, שהפרות המשובחות לא תסבולנה כל-כך, כי אלו עלולות להפסד כזה, שלא תהיה להן שוב תקנה. – צריך להשתדל, כי מנדלי יסע להבראה לכמה חדשים, כי מצבו מעורר דאגה.

כה התעוררו שוב אנשי “צריף-העץ” לחשוב, לדאוג לבהמתם, לזולתם, לחפש ולמצוא את הפתרון במצב הקשה. והדרכים נמצאות, כי ישראל שוקל בדעתו כל דבר ודבר וממנו עוברת המחשבה גם אל המסובים וכל אחד נותן יד להתרת הסבך.

– אני חושב, כי נוציא את הפרות “הפשוטות” מהרפת ונוריד אותן אל חלקת העשב אשר בחולה, אז תישארנה אך הפחות הגזעיות ברפת, ולאלה נוכל להתמסר ביתר תשומת-לב. בזה גם נרוויח, שהמרעה על “החסיד” אשר בסביבות הבית ישאר לרעיית הצאן. נמצא, כי אם נרד עם עדר הפרות “הפשוטות” לחולה, והיה הדבר גם לטובת הפרות הגזעיות וגם לטובת הצאן, בעוד שהבקר בחולה ישבע מהמרעה הטוב אשר שם.

– מנדלי עוד מחר יסע מכאן, ו“לורד” יוכל לעבוד במקומו במכונה.

אכן, שב הכשרון לאנשי “צריף-העץ” לדון על כל השאלות, לפתור באסיפה את כל פרטי-חייהם.

כי האסיפה היא עתון המקום, פי המקום, עמדת המקום כלפי חוץ, בית-קיבול כלפי פנים – בית-קיבול לכל השאלות והלבטים אשר מהם מורכב ההווי ב“צריף-העץ”. האסיפה היא לוח המקום: מדי שבת בשבת אסיפה – בה ידונו על העבודה, שנעשתה במשך השבוע, ועל העבודה הנכונה לשבוע הבא. ובסוף השנה אסיפה – בה יראו את ההישגים והכשלונות, שנחלו במשך השנה החולפת, והסיכויים המעשיים הנשקפים לשנה הבאה. האסיפה היא כוח המקום. גבר או אשה, כי נחלש רצונם, מעוף מרצם, ובאו אל האסיפה ומצאו בדברי החברים את עידודם והחליפו אומץ. כאן יגנו את המשגות שנעשו, כאן ישבחו את המעשים המועילים. האסיפה היא הגה המקום, הגה הבית והגה המשק. וליד ההגה יושב אדם מסור ותקיף – ישראל.

פה באסיפה, במעמד הנשים והגברים, תיפתרנה השאלות הנוגעות לבהמות, לאנשים ולחינוכם. הנה תבוא החובשת ותפרוש את טענתה: כל-כך הרבה חולים, כל-כך הרבה תרנגולות וביצים דרושות בשבוע בשביל אלה ואלה.

הנה יבוא המורה וידבר באזני העומדים: הלימודים יהיו אלה ואלה, שעות החופש אלו ואלו.

לכתחילה נרתעים אנשי “צריף-העץ”:

– האם מחנכים אנו, כי נדון על החינוך? הרי גדולים וטובים מאתנו מתחבטים ולא מצאו עוד את הדרך, ומה אנו כי נכניס את ראשינו בשאלות האלה? – אבל ישראל לא כן דעתו:

– המקום יוצר את ילדינו, כשם שהוא מכשיר ומסגל גם אותנו. אשרי ילדנו, שהוא טיפוח המקום מקטנותו, שפה הכה שרש ופה יגדל – אשריהו שהוא יליד “צריף-העץ”. המורה אמנם ילמד אותו כתוב וקרוא, לחשב, ולוואי שיצליח ללמדו את הדברים האלה בתנאים הקשים שלנו, אבל המקום הוא המטפח את נפש הילד, הוא – המחנך.

לא תמיד מסכימים המורים עם דעתו של ישראל ויש אשר האחד יאמר:

– הוראה ומשמעת הן הן המחנכות את הילד.

או יש אשר מורה ידבר אל המסובים על נפש הילד ועל חירותה ולהתפתח כאוות-נפשה. אך ישראל עומד על דעתו, אף כי אינו כופה אותה על אחרים, אבל הגיונו הפשוט אומר לו:

– אם העץ לא יגדל בלי קרקע, הילד כל שכן. ההרים האלה, רצון-המפעל המקנן בלב האנשים, החולה המצפה לפעולה, הבהמה והעוף המהלכים מסביב – הם הם המטפחים את נפש הילד. ואם יצליח המורה להקנות לילד את מיון הדברים, את חישובם ובירורם – השאר יבוא מאליו.

כמובן, יש מי מאנשי “צריף-העץ”, שדעתו אחרת:

– אף אני הייתי ילד וגודלתי “בלא חכמות”: האב הלקה והמלמד לימד… ולוודאי שהילדים שלנו לא יהיו גרועים ממני.

כז.

אך הכחיל הבוקר על ההרים ועל החולה ובנייני הבזלת והחצר הבהירו הלוך והבהיר – ומנחם ואמנון חבשו את הסייחים ויצאו עם עדר הפרות במורד אל החולה. צינה קלה חלפה בחורשת-הגבעות ובין עשב ההרים היבשים מטיפת טל וארגמן-הזריחה התחיל מתפשט מעבר לחרמון. אמנון ומנחם התנהלו לאט בעקבות הבקר, כי עוד מהלך חמש שעות לפניהם, עד הגיעם אל מעבר לחורשת האלות העתיקה, אשר שם יישארו עם העדר עד ימות הגשמים.

הבוקר הכחיל, הבוקר גהר על אגמי המים, על שטחי המרעה, על עדרי התואים ועל סוכות המחצלות, ופתאום פרצה שמש אדומה ויום תמוז ניתך אל הבקעה הגדולה הסגורה בין ההרים. העגלה העמוסה אוהל, מיטות וכלי-בישול כבר הדביקה אותם ותעבור אל המקום אשר שם יישארו, והפרות התנהלו לאיטן על פני שטחי המרעה, הנודפים מרירות וחומץ וריח גללים חרוכים.

עשירה אדמת-החולה ובשפע תעניק לפלח חיטה, דורה ואורז כל ימות השנה – אלמלא הקדחת הממארת. ככלות עבודת השדה יצא שוכן-החולה, יפשיל את כותנתו וחשוף-שת ייכנס לבין סבך הגומא לכרות קנים אלומות-אלומות. את האלומות יביאו עד לסוכות, יפצלו את הקנים וידי הנשים הזריזות תקלענה את המחצלות המפורסמות. מהבית העומד בהר יפקח את עינו האפנדי היושב בצל בחלוק-הבית, וטרדותיו מרובות בחסדי עליון: לעבר האחד יביט וישגיח אל הטבק השתול, אשר שורת נשים, ילדים וטף נושאים אליו את נאדות המים על גבם, להשקות את השתילים הרכים; ואם לעבר השני יפקח עין, וראה את מיכסת המחצלות המוזמנת למכירה ולמשלוח.

אחת מנשותיו המצויירות בכתובת קעקע תגיש לו את ספל הקפה למעלה, אשר יגמע ממנהו בגמיעות קלות. מהנרגילה ישאף והגה בחנותו הקטנה אשר למטה, המשמשת היטב את שוכני החולה, נותנת בהקפה, בפקדון, בערבון וכתום השנה – ובסוכת-המחצלות אין זרעים ואין כסף, והאפנדי אז רחום וחנון ונותן.

בצהריים תתעטף החולה בחום המעיק.

העדרים מעלים גירה ליד בריכות-המים והתואים רובצים ושוקעים בביצה עד קצה סנטרם הבולט מעל למים. בנטות השמש ישובו עדרי הבקר למרעה ונער ינהג את התואים בעקבות הבקר. לאט תרד השמש ותשקע וצל הערבה נוטה על החולה – – אז יעלו האדים הממאירים מביצותיה וענני יתושים סמיכים יתנשאו והפכו את הברכה לקללה איומה. שוכן החולה יתכנס אז אצל עשן המדורה העולה מפתח סוכתו, ישתה את הקפה השחור, המר; הפרה והתאו יצליפו בזנבות ללא תועלת – כי היתוש מתנפל בלא-רחמים.

בין סוכות המחצלת מתאבך העשן ובאחת הפינות יבקש את נפשו למות האחד, אשר הקדחת מנקרת את עצמותיו. ושממה החולה בערב והקללה רובצת עליה. אז יצאו שני תנים, ייפגשו בערבה ויילילו אל הירח המכסיף. אף חזירת-הבר תצא עם גוריה מבינות לגומא, תשקיף בחשד לערבה ובזריזות תגלגל את דרכה אל שדות-החיטה.

העדר שרעה בעצלתיים בחום השמש, יעטה אל העשב עם ערוב היום, ואמנון ומנחם יושבים נשענים על זינם ושותקים, כי אכפה עליהם השתיקה בערבה. השתיקה היא ריע נאמן, המלווה את האדם ובחיקה יגנוז את הדי חייו היקרים, את מאווייו וכיסופיו הכמוסים. תהייה והתרפקות הנשמה על היופי בישימון, על הרחש העמום העולה מבין הגומא, על הילל ונהי של הביצה הנוראה.

– – אמנון, אל תקשיב אל שירת-החדלון הנישאת על פני הביצה ומצודדת את הלב הנאנק מערגה ויאוש. האם לא טוב לך, אמנון, כי תשוב למחרשה ותלך כל היום עם התלם, עד כי תשכח כל דבר וראית בכל אשר תפנה רק רגבי אדמה חרושה? – – האם לא טוב לך עשרת מונים לחזור למעלה, להיות עם המסובים בחדר-האוכל, להקשיב אל שיחם-ושיגם, עד כי כאב לבך ידום ושמעת אך רחש מלים?

---

אבל המחרשה לא השכיחה ומסיבת האנשים אף היא לא הרגיעה את אמנון, מאז הלכה שולמית אחר לבה. אולי ליל-הישימון ירחם ויביא בכנפיו את השכחה ונשכח הכל, ומת הכל והיה כלא היה? אולי שרב-הצהרים, הספוג אדים, המעיק על הגוף ומשרה עצלות ושממה בכוחות הגוף והנפש – הוא ירגיע? –

* * *

סרוחים אמנון ומנחם באהלם בחום הצהריים, נטולים כל חפץ-מעשה; ובערב ישבו נלאים, אילמים, מקשיבים ואינם-מקשיבים ללהג הערום והחדור חנופה ורוח-שיעבוד של יושבי המחצלות על הגורל, על הקדחת על הצלמוות שאין מפלט ממנו. שומעים ונכנעים נטולי רצון, כי ההרים הגבוהים מעיקים בשיאם ומשפילים עד דכא את רוח היושבים בבקעה… כי מהערבה עולים קטב מרירי וריח גללים חרוכים… כי ענני היתושים מרחפים כקללה שאין מנוס ממנה… כי ממול לרגלי ההר מתרומם בית-האבן של האפנדי, השולט בעריצות על הגברים, הנשים והטף ומאמץ את רוחו המתנוונת בעשן הרגילה ובקפה שחור.

– – לא אנשי “צריף-העץ” הם עוד אמנון ומנחם, אלא שוכני-הביצה ורוחם הקודרת רואה אך חזון אחד: לידה, גורל, שיעבוד ומוות.

האם לא תפילת-דרוויש היא הבוקעת אליהם משממת-הערבה?

לא אללה איל אללה – – –

היא התפילה המתחילה בצקון-לחש והולכת ועלה בקצב מלהיב וצורב:

לא אללה איל אללה – – –

עולה ועולה ונדנודי הדרוויש סוערים והולכים, ראשו מוטח בקרקע, מפיו יז קצף והוא נופל גלוי-עיניים ליד מדורת-הקוצים המעשנת –

* * *

לידה, גורל, שיעבוד ומוות – – –

– האם לא מבחורי “צריף-העץ” אתם? – קרב אליהם בחום הצהריים גבר חסון, רכוב על סוס ולראשו כובע-שעם לבן.

– כן. – עונים אמנון ומנחם בעצלתיים ומזמינים את הרוכב לרדת ולהשתתף בארוחתם הדלה.

בדרך אמרו לי, כי אמצא אתכם פה ואתם תוכלו לעזור לי הרבה. – נענע האיש והסב עמהם. – אני מהנדס ונשלחתי לתור את החולה – מוסיף האיש ומשקיף מבעד לפתח האוהל בעינים מרחיקות-ראות אל הבקעה, המשתרעת מרגלי החרמון עד לבריכה של ימת החולה.

– מהי אדמה זו? – שואל הוא.

– ביצה – עונים השנים בשפה רפה.

– מה העבודה הזו? – תוהה המהנדס אל עבר הילדים, הנושאים את נאדות-המים על גבם אל הטבק השתול.

– פראות!

– מה החיים האלה? – מוסיף הוא לשאול ומראה על סוכות המחצלות אשר מקרוב ועל אלו המפוזרות בערבה.

– מוות! – עונים השנים.

– צדקתם, אנשי “צריף-העץ” – אומר המהנדס – ביצה, פראות ומוות.

והוא מספר להם, כי בעקבותיו באים עוד אנשים מספר, ובהגיעם יצאו אל החולה לבדוק, למדוד ולערוך את התכנית.

– ואחר-כך, אחרי היערך התכנית? – מתנערים הבחורים מתרדמתם.

– קודם כל תכנית ערוכה ומסויימת. כי אל מפעל כזה לא יתכן לגשת בלי תכנית. כזבובים יפלו כאן העובדים, והביצה תשאר ביצה כשהיתה.

ובשבתם בערב מספר המהנדס לאמנון ולמנחם על מעשים גדולים וכבירים מעבר לים, ונדמה להם, כי הרחש בין הגומא נדם וענני היתושים נסוגו אחור והאדים המרירים והחמוצים וריחות הגללים החרוכים נעלמו ואינם.

– האדם הוא כביר-המחשבה ואדיר-המעשה. המדע הוא חשבון מדוייק, המפורר את התוהו ומכניעו בפני המכונה, משעבדו למכונה. המדע הוא האור והמכונה היא הכוח. בשני אלה מפוררים הרים, שופכים סוללות של מיליוני מטרים מעוקבים עפר, שואבים מיליוני מטרים מעוקבים מים. לא נבצר מהאדם מלייבש ים ולהעלות יבשת חדשה. לא נבצר ממנו להתוות לאיתני הטבע נתיבות חדשות. המדע הוא היד, אשר האדם יושיט לטבע, להשלים עם האדמה, עם השמים, עם הכוחות האצורים בבטן האדמה וממעל לה.

יושבים הבחורים ומקשיבים. לב אמנון פועם. הוא שכח את כל אשר היה. הוא מקשיב למילים המפיצות אור בליל הערבה.

ולאחר הפסקה אומר המהנדס:

– אני רוצה לבקש ב“צריף-העץ”, שיתנו לנו אדם ללוותנו, אדם המכיר את הסביבה, יודע את השפה ואת מנהגי המקום.

אז מתפרץ מפי אמנון:

– אני אלך אתכם.

כי אכן, בלכתו עם האיש הזה יזכור רק את המעשה אשר יעשה ביום המחרת, ואשר היה אתמול יהיה לנחלת-השכחה. המהנדס טופח על גבו ואומר דרך לצון ורצינות כאחד:

– באמת נראה לי, כי בחור כמו חיפשתי. אבל דע לך, כי בלכתך אתי שוב אינך אדון לעצמך, למחשבותיך ולהרהורי לבך. המפעל הוא האדון עלי ועליך ועל כל העובדים אתנו, ואנחנו הננו חלקי מכונה כבירה. חלק המכונה יעבוד כל עוד המכונה עובדת וינוח עם מנוחת המכונה כולה. בנת? –

וירכב על הסוס אל “צריף-העץ” לבקש על אמנון שיילווה עליו. ולמחר בבוקר, כאשר הגיע צבי אל המרעה להחליף את אמנון, כבר היה אמנון מוכן לדרך.

– שלום, מנחם! – אמר ולחץ את ידו.

ובדהרה מאוששת עשה את דרכו אל “צריף-העץ”.

כח.

לאט התנהלה העגלה בשרב היום, חרקה בציריה לרגלי ההרים הקלויים בשמש. התואים רבצו ברפש, עד סנטרם, ולובן הסלע הבהיק מול השמש והיכה בסנוורים את עיני ההלך. – את מנחם המוטל בעגלה אכול חום וקור מעלים ל“צריף-העץ”. צמרמורת, גלי חום ואנקת עצמות – קדחת.

– – הערבה גדולה, סגורה בין הרים. הולך הלך בערבה אכול-צמא ועיניו נשואות אל רצועת-התכלת המבהיקה מרחוק: מים. הולך הוא לבטח דרכו, כי הארץ היא ארץ מישור. אך המישור מרמה, והשרב הכבד הספוג אדים מתעה: לרגליו נפתח ואדי עמוק, חרב, על קירותיו התלולים קוץ ודרדר, אין שביל לרדת בו… שטף מים כבירים ירד מההרים וגועש לרגלי ההלך: המים עכורים, סוחפים סלעים. אכן “שייך מוראד” מוטל שם על אחד הסלעים, ישן.

באחד מקמטי הוואדי, בצל שיח, אורבים צנופי-גוף וגמישי-תנועה, שזופים-חומים כאדמת הוואדי החומה שני אנשים ו“כפיות” שחורות לראשיהם כשחור נופו של השיח. איך להזהיר את “שייך מוראד” ומי הוואדי סואנים? בוואדי הרבה קמטים ובכל קמט חורש של שיחים ומאחורי כל שיח מארב.

– – על אחד הסלעים עומד המהנדס חבוש כובע-השעם הלבן, זקוף כעמוד-ביטון וידיו פרושות לשמאל, לימין, לכל העברים: לצקת סכר של ביטון למים, אלפי מטרים מעוקבים של ביטון! לגרוף את ההר אל הוואדי ולסתום את התהום, מיליוני מטרים מעוקבים של עפר! – – והנה מהמארב כונן אליו רובה, עוד רגע! – – אבל ישראל כבר הוציא את הרובה וזרקו הצידה.

– – גמיש-תנועה וחום-הפנים, עיני-צייה, מדבר, עיני קדחת ומארב – עומד לפני המהנדס וקורא:

– גורל… גורל…

ומקמטי הוואדי ומבין החורש נענים:

– גורל… גורל… או-הו… או-הו…

המהנדס קורא:

– אור אתן לכם.

והמארב עונה:

– אין אנו רוצים. גורל! גורל! או-הו! או-הו!

העיירים מופשלי שרוולים, החוצבים חשופי-חזה, הבנאים בידיהם שרוגות-הגידים והלבנות ממלט נעים הנה, נעים שמה ותנועתם בקצב: מכונה גדולה ואדירה! –

אנשי “צריף-העץ”, “אהליה” ו“עין-זהב”, פניהם כמושים ועייפים, הולכים ובעקבותיהם הילדים, ובעקבות הילדים הצאן, הבקר, מתנהלים לאיטם בדרך הקלוייה בשמש ושרים חרש:

הי, יבנה, יבנה, יבנה – –

קול עמום, רחש עמום, תפילה עייפה ומעודדת. והעיירים עמדו לרגע. החוצבים נשארו זקופים וגופותיהם משורבבים כלפי מעלה עם תנופת הפטיש, והבנאים עמדו והכף בידם:

הי, יבנה, יבנה, יבנה – –

המהנדס חבוש הכובע הלבן זורק: מילון מטרים מעוקבים עפר! מליוני מטרים מעוקבים מים!

אפרים האדמוני, “אגמון הארוך” וה“מוכתר” עומדים, סמוכים יעמדו זה לזה, ידי האחד שלובות בידי חברו:

הי יבנה, יבנה, יבנה – –

מבעד לרחש המזמור, מבעד להלמות הפטישים, לסאון מי-הוואדי, מבעד להמולת ההדים, נראה המהנדס המרכין את ראשו אל ראש השיבה אשר לסוניה:

– מדע, טכניקה, אור וחשבון מדוייק! הי יבנה! –

תשוש כוח מוטל מנחם על משכבו, מסביב לו החולים והמבריאים.

מדי יום ביומו מעלה אליו רחל את רבקה הקטנה, שתשתעשע שעה קלה ליד מיטתו. עיניו ניזונות מתנועות היצור הרך, מהגמגום החמוד, משערות-הזהב המסולסלות וכוחותיו שבים אליו לאט-לאט. רחל יושבת על ידו ומדברת:

– היא כל-כך חכמה, הקטנה. בהגיע השעה שאני רגילה להביאה אליך, מיד היא מתחילה לפטפט מהר-מהר: אבא, אבא.

– איך היא אוכלת?

– יפה מאוד. לאה אומרת, שהיא אצלה השקטה בין כל התינוקות, וישראל אף הוא בא בכל ערב לבקרה, יושב אצלה, נוטלה על זרועותיו ונושק לה, כאילו היתה בתו. לאה אומרת, שהוא מקדיש לרבקה’לי שלנו ולגדעון שלו, אותו זמן ואותה חיבה.

– ומה אתה, מנחם? – שואלת אותו רחל.

– מרגיש עצמי יותר טוב, אבל חלש, וגם המחשבות…

– מה המחשבות?

– טרם נתבררו לי לעצמי. הנה עבדתי שנים בהתאמצות… כולנו עבדנו יומם ולילה, והנה הבצורת… ניסינו לרדת גם לחולה, והנה קדחת… הישימון הוא מצודה וצריך לכבשו, אבל אי-אפשר לכבשו בכוח העיוור בלבד. לכוח העיוור דרוש הגה שיכוון אותו, אשר ישמור עליו שלא יוצא לבטלה. אילו שמעת מה שאמר המהנדס על הכוח ועל החשבון המדוייק…

– ובכן? –

– קשה לי להפרד מרבקה הקטנה וגם ממך, רחל, אבל נדמה לי, שאלמלא קושי זה הייתי רוצה לנסוע. היום הכל מבוסס על המדע ועל החשבון המדוייק: גידול עופות, בירור גזעים, נטיעה ופלחה, הכל ניתן להיות מחושב במספרים מדוייקים. אמנם המהנדס דיבר רק על מפעלים, ממפעלי-מחצב, מפעלי-כוח, מפעלי מים וביטון. אבל האם לא באותה דרך יש ללכת גם אל הפרה, אל השבולת, אל העץ? – –

מי יודע, אפשר יינטל אז הרבה מזיוון הטבעי של קנייני המשק האלה, אפשר שהשדה ייהפך לבית-חרושת, אבל האם לא אמר “אגמון הארוך”, שאנו מוכרחים ליצור הרבה ולמכור תוצרת הרבה, אם חפצי-קיום אנו?

יתכן, רחל, כי הכבשה לא תהיה עוד כבשה בעיני בעלי המשק, אלא בית-חרושת קטן לצמר, לחלב או לבשר, וכן הפרה תהיה למכונת-חלב משוכללת, וכן העופות. יתכן, כי הקשר הנפשי והטבעי בין הפולח לבין אדמתו ובהמתו – קשר זה יחלש; גם יתכן, שהאדם צריך להיות מעבר לקשר זה, עליו להיות אדון האדמה והבהמה: להושיט לאדמה את מנת-הזבל הדרושה לה ולתבוע ממנה גרגרים מלוא-היבול ומהפרה – תנובת-חלב רבה. כי אחרת יטפח החשבון על פנינו ולא נוכל להתקיים.

– בינינו ובין משקנו עומדים גורמים מכריעים: השוק, המחיר וערך הכסף. הגורמים האלה אפשר יגרשו מלבנו הרבה רגשות טובים, אבל כנגד זה יבטיחו לנו את הקיום על אדמתנו. עלינו לנהוג חסכון בכוחותינו ואסור לנו להסתער על הישימון, על הביצה בעיניים עצומות, כי לא תצלח…

רחל, שזמנה הגיע כבר ללכת, לוקחת את הקטנה על זרועותיה ואומרת:

– נו, רבקה’לי, תני נשיקה לאבא ונלך, ואשר לנסיעתך, מנחם, אם לבך אומר לך לנסוע, אל תראה אותי ואת רבקה כמכשול בדרכך. אני אעבוד ורבקה תגדל ב“צריף-העץ” עד שובך.

בערב עולים גם חברים וחברות והדברים יגעים:

– צריך לשנות מה. הרפת עומדת על עמדה ונותנת גם השנה, כמו אשתקד, מאה וחמישים ליטר חלב ביום. הנוכל להתקיים מזה? הנה הפרות “הפשוטות” ההכנסה מהן היא אפס, והגזעיות בתנאים כתנאי השנה נפסדות והולכות.

– הלול אינו מכניס.

וההחלטה מבשילה במוחו של מנחם: לנסוע.

– חברים – מתרומם מנחם ויושב על מיטתו – החלטתי לנסוע.

ובהביטו אל הפרצופים הנודעים, אל הפנים שהזדקנו מעט, נצטמקו מעט, אל הפנים אשר מערכת-החיים הקשה, הרוחות והשמש חרשו בהם קמטים עמוקים – נוקפו לבו משום-מה.

והחברים עונים:

– תסע, תראה את הנעשה מעבר-לים, אם גם שם נפתל העובד עם אדמתו ועם השמים כמונו אנו, או אולי ישנן דרכים אחרות, קלות יותר? – עונים ומשתתקים ושוקעים במחשבות.

ושוב ישראל שוקל דבריו במתינות, כמדבר אל עצמו, אל המסובים ואל מנחם כאחד:

– אתה תסע, כי אם לבך אומר לך לנסוע, אן כוח אשר יעצרך מלעשות את הדבר. אתה מחפש דרך חדשה, ומרגע זה אסור לך להמשיך ללכת בתלם הישן, כי הליכתך זו לא תביא עוד פרי, היא רק תהיה למעמסה עליך. אתה תסע, תלמד כמה דברים, תלמד להבין את הבהמה, דרכי-משק חדשות. אבל, מנחם, מי יודע, אפשר שבנסעך יילקח ממך דבר-מה, דבר שאינו מדע ואינו חשבון מדוייק, אבל באין הדבר הזה “צריף-העץ” לא תהא קיימת עוד בשבילך, והדבר הוא: שלימות האהבה.

– זה הדבר, מנחם, העומד למעלה מהמדע ומהמכונה, הוא המביא את שוכן-החולה להתרפק בעווית-קדחת על בטן אמו, על הערבה הנוראה; הוא המביא את יושב ההר לחונן את הסלעים, אשר עליהם ניצב כפרו הדל והנידח; הוא ההופך את סוכת-המחצלת המלאה פרעושים ועשן למרחבים של מולדת והוא ההופך את הסלעים למולדת, אשר כדאי לחיות ולמות למענה.

– – האם למד את הדבר שוכן החולה, האם למד את הדבר יושב ההר? לא, מנחם. עד עתה הגבעה הזאת וההרים התלולים האלה אשר מנגד ושיחי “הטיון” אשר למטה, וסאון המים העכורים ואדי הביצה הממאירים – כל זה היה לך מולדת, ויהי רצון, שדבר זה לא יילקח ממך גם שם. יהיה רצון, שהאהבה תישאר שלימה כשהיתה, כי אז תשוב גם אלינו, תעבוד אתנו והתורה אשר תביא אתך תצמיח ברכה למקום.

– סע לשלום! – מסיים ישראל ומושיט לו את כף ידו הכבדה, הנוקשה.

– תהא דרכך צלחה – אומרות זלדה, מרים ולאה, הנשים השקטות, למודות-החיים והנסיון.

– תסע, תראה את הנעשה מעבר לים, אולי האשם הוא לא במקום, כי אם בנו? – אומרים החברים. ועין נבונה ועקשנית כאחת מביטה אליו:

– התשוב אל המקום הזה – –

– – ובשבת מנחם כעבור חדשים בחדרו אשר מעבר-לים, שקוע בזכרונות על גבי מכתב שנכתב לרחל, ירשום לבסוף בשולי המכתב:

"ויהא שבשבתי כאן, בחדרי הקטן, אני רואה הרבה מגרעות שעשינו;

ויהא שנכון הוא, כי לא ככל עובדי-האדמה השקטים על הארץ ישבנו ועבדנו את אדמתנו;

ויהא שנכון הוא, כי בלכתנו להיות פלחים, לא למדנו את מידת הפלח בצרכיו –

אך זאת אדע:

עוד ימים רבים יעברו, עד אשר נשב לבטח ברחבי הארץ הזאת;

ימים רבים יעברו, עד אשר הביצות תיבשנה, הדרכים יסוללו וההרים יתכסו עצים;

ימים רבים יעברו, עד אשר שוכני החולה והיושבים בהר ילמדו לברך גם אותנו כבוד;

ימים רבים יעברו, עד אשר האדם העברי יכה שרשים באדמתו לאהבה, לשמרה ולשבת עליה; ובבוא הימים האלה ­­­ –

גם השבילים הצרים אך הנועזים, אשר בהם הלכו אנשים “צריף-העץ”, “עין-זהב” ו“אהליה” עם ילדיהם, עם צאנם ובקרם בראשית דרכם – ייזכרו לטובה."

לפנחס רוטנברג

מחולל מפעל החשמל על הירדן

א.

כאשר נפלה השמועה על המפעל העתיד בערבה, הרגישו מיד אנשי העמל בשריריהם הדרוכים, כי יהיה שם מה שיהיה – שרב קדחת ושממה – סופם שהם ילכו להיות בין מקימיו. הם יניפו את הפטישים, יקרקרו את הסלע, יכתתו את הברזל וייצקו את תערובת הביטון. עם זה, עייפים מעבודת היום, תהו בכובד־ראש ובמתינות כאשר יתהו הבאים להפוך אבן כבדה: מפעל בערבה – – בחום הגיהינום אשר שם! – –

גם צריף מגוריו של העמל, אשר ניבט מעל צלע ההר, מבין עצי הזיתים העקומים, אל פני העיר המשתרעת למטה – חרד גם הוא מסדר־יומו. כי בשוב יצחק החוצב לפנות־ערב ובשאפו רוח על מדרגת העץ, שאל את חנה אשתו: השמעת, חנה, על המפעל בערבה? –

וחנה ששמעה את חריקת צעדיו בבואו, שאלה במקום תשובה: גם אתה, יצחק, תהיה בין ההולכים?

– אני או אחר – ילכו. אומרים כי יידרשו מאות מכונאים, בנאים וחוצבים. ועבודה היא עבודה בכל מקום – סיים בתנועת־יד רחבה של חוצב – וב–אם…

יצחק אינו אמן להסברה ורק עור פניו נמתח יותר על גרמי לסתותיו, כשמבטו החם והישר חולף על פני חנה אשתו: ב–אם.. יהיו בטוחים שעבודה ישנה למשך זמן.. השכר יהיה טוב.. ב–אם… – ובראותו את עננת הדאגה בעיני חנה, הוסיף במשיכת כתף: עוד מוקדם לדבר בזה. ואם אלך – לא אהיה יחידי, כי יחד עם מאות שכמותי נלך.

דאגת האשה רפתה, כי הבינה שלא יחיד ילך יצחק, אלא עם חבריו העמלים השוכנים בצריפי המגורים הסמוכים – חברות היא להם גם פה גם שם, באשר ילכו יחדיו.. ואמנם השמועות על המפעל גברו והחברים מוסרים מכאן ואילך ידיעות קצרות וסתומות, בין בהיותם בעבודה ובין בחילופי־דברים בין הצריפים: אומרים כי רוצה “הוא” להרים את הימה בצפון.. כי יאסוף את המים.. יהפוך את המים לכוח ולאור – להפרות את הערבה השוממה כולה…

לכאורה, אין אחד בין המסיחים אשר ידע להסביר – כיצד “מרימים” ימה ו“אוספים” מים או הופכים אותם לכוח ומאור – אבל יצוק בהם אותו בטחון תמים ומעמיק ראות, כי אם נמצא האיש המלכד את עבודת שריריהם עם המכונה, לא ייבצר עוד ל“הרים” “לאסוף” ו“להפוך” דברים גדולים וכבירים.

– הכל טוב ויפה.. – צוחקים הללו ויצחק החוצב אתם – אלא חבל, שגם שם נצטרך לעבוד – ח – ח –

– בידוע.. כי קל הרבה יותר לעמוד ולהסתכל בעבודתו של הפטיש באבן מן הצד. –

כן סיימו בלי שהשתדלו להלביש את מחשבתם במחלצות, כי עמלם אינו שירה – הכרח הוא. וגם יצחק החוצב, כאשר ישאב רוח בצל האבן, יאמר במתיחת הלסת לחבריו: לעזאזל ודברים בטלים.. וב–אם…

– זהו.. – מאשרים חבריו כמו ירדו לסוף כוונתו ברמז – אם גם בימים הראשונים יהיה קשה שם…

– בשבעים השנה הראשונות.. – מתקן פלוני לדיוק־יתר ודעתם נתיישבה עליהם.

שוב לא ניתנה להם שהות להרבות בפירושים, כי הופיע לפניהם המהנדס אגר בפעם ראשונה, כשהם יושבים באסיפתם, והאיש ישר בעיניהם משעה שנגש בצעדים רחבים – אל שולחן־הראש וסקר אותם בעד משקפיו, כאחד המודד את שריריהם וכתפיהם ולא אוכזב. מיד התעורר גם בהם רגש קרבה לאיש־המידות הניצב בפניהם, כמו הכירו בפניו את כוחה של העקשנות בעמלם הם.

– אנשי העמל, – אמר – בעזרת ידיכם ובמבחר כוחותיכם עומד אני להפוך את הערבה השוממה לחבל ישוב ותרבות.

הרמז “במבחר כוחותיכם” – ישר בעיניהם של שומעיו, אף שישיבתם אמרה כי הם רוצים לשמוע פרטים נוספים, – לא עמלים פורחים הם מעבודה לעבודה, אלא עמלם הוא חייהם – והמהנדס הבין והמשיך: ידעתי והכל הבאתי בחשבון, כי בלעדיכם לא יוקם המפעל מעיקרו. אם תלכו אחרי, הסלע יקורקר, הברזל יוצב והבטון יוצק – לכך, גם דאגתכם ליום המחר עלי.

– – והעבודה תהיה רבה, כי המפעל יגדל וילך. – המשיך המהנדס אגר בוודאות, כמו ניצח מראש את כל המכשולים הצפויים בדרך. – כאן עמלכם נשכר ונבלע בלי שנודעו עקבותיו; ואילו שם תניחו יסוד לחיים חדשים בערבה שוממה ותוכלו לומר: חבל־ארץ זה היה ישימון ומים אלה היו מי־מוות לפני בואנו – והנה ידינו חוללו שם את הפלא.

– – כאמור, קשה הערבה, אדמתה האפורה מלחה – קלוייה בשמש ואבניה סלע־הבזלת; – אך צבא עמלים ערוך במכונות יתגבר על־כל. אתם בעצמכם עדיין אינכם יודעים מה כוחו של עמל משוכלל כיום, שהוא חושף אור ובורא תנועה בארץ מדבר וערבה, כשהאדם מתלכד עם הפלדה, הקיטור והמכונה לכבוש לו מולדת חדשה – – והשאלה היא: האם תלכו אתי? – אני מחכה לתשובתכם מחר.

לתוך השתיקה ששרתה על היושבים חדרה אותה התפעלות שקטה, שהיא אפיינית לאנשי עמל, אשר זה עתה האירו דברים קצובים את הערפל בראשיהם העייפים. – עמלם נשכר ונבלע – אכן, מי ימנה מספר לאבנים שחצבו בידיהם! – ואילו כאן: ערבה שוממה – ח – אבן־בזלת – – נלך – כי האיש דיבר דברים כנים: הוא זקוק לנו אך גם אנו זקוקים לו. – כן החליפו ביניהם דברים והם עולים אל צריפי מגוריהם בהר בתנועת כתפיים, כמו הפכו הללו לארמונות.

– הולכים, חנה. הכל הולכים כי העבודה תהיה גדולה. – אומר יצחק החוצב בתנועת־לסת, כמו קשה לו הדיבר, וחנה מכינה את הצרור ליצחק העומד לצאת לערבה בעוד ימים מספר. –

– ההכנות הללו לשם מה? – פטר יצחק בביטול־מה – והדרך אינה רחוקה, מפעם בפעם נבוא הביתה. – –

– מוטב שתהיה זהיר שם ותהיה מצוייד בכל. – משיבה חנה והיא צוררת את החבילה כמו ראתה לנגד עיניה את הארץ החררה ושמעה את רעש המכונה העובדת בה, תוך תמרות אבק האבן עד לשמיים. – יצחק, תהיה זהיר שם בעבודה, באכילה ובשכבך לישון. – הוסיפה.

– אבי הולך אל המפעל הגדול בערבה. – גילה כבר בנם דוד לחבריו, כשעיניו נוצצו בגאון תמים, כמו נעשה צריפם שותף לאגדת־בראשית.

ב.

הכבודה של מכונות ואוטומובילי־משא עמוסים ברזל מלט ועץ התנהלה לאיטה תוך הלמות פטישים שפינו את הדרך לפניה. הגלגלים טחנו את אדמות־הבתולה וכבר עשו אותה כאבק לבן והנסיעה התנהלה לאט ובהפסקות על פי תהומות ולרגלי הר חשוף – שהם זרועים אבן, קוץ וכתם־השיזף הוריק ביניהם בעצב. עמדו ההולכים עם המכונות לפוש מזמן לזמן, הנהגים הצמידו אל שפתיהם את כלי המים והכל פולטים בקולות ניחרים ובגרונות שיבשו: זו הערבה – – פה נזיע כאשר לא הזענו מימינו – – כבשן! – ואי־אפשר היה לדעת אם בתלונה רטנו – רגנו כנכונים לשוב על פעמיהם, או ביומרה אמרו כמתברכים מראש, כי למרות הכל הם מתקדמים ומגיעים אל המקום.

– הי, לאט! – – לצד ימין! – – עתה הפנה לשמאל! – – היישר! – – הנה עברנו בשלום! – כה נלחמו, חרקו בגלגלים מכונות החצץ והבטון, מכבשים ודחפורים, כשהאנשים ההולכים עמהם נותנים יד למכונה, לחלצה ולהמשיך את דרכה. צמאים ושותתים זיעה נבלעו בין קמטי בקעה עם בוא הערב. נשבה רוח – והברזל, האבן, השרב והמכונה נדמו עם שתיקת הישימון מסביב, – הכל נראה כחלום לאנשים העייפים – הערבה, אדיה, נהר הערבה והימה הגדולה שבצפונה היו להם כחזון־לילה.

– – סגורה בקעת הערבה ונהר הערבה יורד ומתפתל בחיקה מצפון דרומה, הנה ילבין בקצפו על מצע צר של סלעים ואידך ייעלם זרמו תוך סבך החורש הגדל על גדתו. שוב יזנק מתוכו להאבק עם מחסומי האבן והגיר הנערמים עליו לעצרו במרוצו וכופים עליו להוסיף ולשנות את אפיק־הקדומים. ההרים המכתרים את הערבה הם המקדימים לבשר לה את השחר העולה, אך ממהרים להעפיל עליה את צללי הלילה – ובין השחר העולה והערב הפורש את צלליו, תתעטף הערבה מעטה אדים אשר יתמזג מרחוק עם העשן וזהרורי האש של הקוצים הנדלקים מתוך חומם ובוערים במרחבים.

הנהר מתפתל והולך, כשכל הנחלים ומעיינות המים בהרים מגלגלים אליו את מימיהם – ואינו מתמלא מהם. מימיו אינם מזדככים כמי המעיין והלך לא יוכל לשבור בהם את צמאו – מראם עכור וטעמם תפל, כי במרוצם קלטו אל תוכם את השרב, האבק ושממת הערבה. גם שיחי ברותים, דפלה, סוף ואברש הגדלים בסבך גדותיו, אינם עשויים לחופף בצל נופם על ההלך, אשר נפשו תתעטף עליו מחום.

בקיץ יחסרו וילכו מי הנהר עד היגלות מצעו העשוי חלוקי אבנים וסלעים נקובים ושחוקים. הזרם יתחלק לאשדות קטנים, אשר כל אחד מהם יחליק על פני מדרגות הסלע המלבין ויספוג לתוכו את חום הסלע. לא כן בחורף, כאשר מעבה השלג על כתפי ההר שבצפון יטיל זרמים עזים אל מקורות הנהר והערוצים לשני צידיו יוליכו מי שטפונות עכורים אל אפיקו – אז יגאה הנהר וכיסו מימיו בקצפם את מצע הסלע, יגעש הזרם האדיר אשר יצר לו המעבר בין חומותיו, ויעקור גושים מעל חופיו, שיחי־חורש עתיקי־ימים, אף יעתיק סלעים וגושי סיד ממקומותיהם.

כה תשכון בדודה ערבת הקדומים עטופה בקטורת שיחיה ובתבערות קוציה המתאבכות באדי השרב – ערבה שוממה, נהר גועש לתקופות השנה ורוח קנוא ונוקם מהלך בה מימי קדם – רוח קללה ומרד.. סוד הפיכה סביב. פה הילכו רועי־רוח והזינו עיניהם במזיגת האורות והצללים של השרב, פה התבודדו נזירים וקדושים סגופי גוף ונפש, פה ציפו לגילוי חזון על אדמות…

כאן נתרקמה אגדת־קדומים של קללת סדום ועמורה והנה נמשכו יוצאי מדבר לבנות את בניין חירותם – – כאן חלפו כובשים ומנצחים מימי עולם ושוב נמחו עקבותיהם. רק שבילים שוממים שרדו בין חורש ובקעה, אל ראש גבעה ופסגה רמה, אשר אל צלעותיהן דבקו מנזרים, כיתות־כיתות מתבודדים.. ואהלי־קדר חבויים פה ושם בין קמטי גיא והר. – כצללים יגיחו מתוכם שוכני הערבה וכצללים ישבו שחומים בצל יריעתם, מטים אוזן לשממה, לנהר הגועש ולתבערת הקוצים המלחכת ועוממת במרחבי הערבה.

– – מי המדליק בשלהי קיץ את מדורות־הפלאים הללו במרחבים – האם הישימון הוא המשעשע את עצמו או רוחות־קדומים מעלות את אבוקותיהן בהעריב היום? – הס – – כעלות הצל בצלע הגבעה וכפרוש נשר את כנפיו במחוג התעופה ברום – כן דוממים האהלים, מתוחים על יריעותיהם. אורחת גמלים עוברת על פניהם בשביל בודד, חליל רועים וצווחת הלך – ושוכני הערבה מוסיפים לשבת תחתיהם, רואים – ואינם־נראים, שומעים – ואינם־נשמעים – אורבים – צופים למתרחש.

– הנה יקום המפעל והערבה תהיה לחבל של ישוב, אז ייעלמו האהלים עם היתושים והקוצים אל מעבר להרים. – צוחק איסר נהג הקטר מספר ה־1, הגורר אחריו את שורת הקרוניות על מסילת־הפסים של המפעל.

– האהלים הללו לא ייראו עוד מפחד המכונה. – מוסיף שני, המפעיל את הדחפור כלפי הקיר שלפניו.

– פרנסתם על השוד תישמט מידיהם. – מצטרף העובד במדחס־האוויר, המכסה בשאונו על הדברים.

הללו כבר גמרו את יום עבודתם, ואילו אבנר הבחור השחרחר מעובדי המפעל נשאר יושב ומקשיב עד בוש אל קולות היום הגווע בחיק הערבה. נדמה לו, כי שבילים לאין־מספר חוצים אותה לאורך ולרוחב למעבר אורחות גמלים, להולכי־דרך חמושים, לרוכבי סוסות קלות־רגליים – כשהם מגיחים מבקעה ונעלמים במעבר־הרים בוואדי – הרף־עין ואינם… והנה באה המכונה של המפעל, הלם מקדח בתוך הסלע וחוט זה של חיי הערבה הקפואים על שמריהם ניתק… מתפוררת אגדת הערבה וקטורת מתנדפת והולכת. מנזר ונזיריו אשר בצלע ההר הופכים לעפר של חורבה, כחרס אשר אם יגע בו חופר העתיקות והפך לאפר. – –

סגורים ומובלעים גם עתה האהלים בערבה ורק רשיד, זה השייך הצעיר במשפחת אהלים, החל יוצא לעיתים קרובות מאהלו וקרב רכוב על סוסתו עד למפעל, יורד ומשתהה אצל קבוצות העמלים בעבודתם או בשעת מנוחתם. קורס בישיבה ועקאלו שמוט הצידה דרך יהירות. הוא צופה ומהפך במוחו, מבליע את סקרנותו בערמה ובזהירות, בלי לומר דבר.

– רשיד, רוצה אתה לעבוד אתנו? – שואלו אבנר בחיוך מקרב, כמבקש לסלק את חשדיו. ורשיד מניע בראשו, כשהן ולאו רפים בפיו, נושף בסיגארייתו וחוזר ומסתגר, כהסתגר מקדמת־דנא מסורת החיים של בני שבטו באהלים הנטושים ביריעותיהם.

– בראשי, אבנר. – צוחק יצחק החוצב המרים את פטישו – כי קל לו לזה לחיות, מאשר לאחד מאתנו. – וב–אם… – הלם בפטישו באבן שלפניו.

– לא עול של פרנסה.. לא חינוך ילד. לא עזרת רופא ורפואה.. חית־השדה.. ואם יציק לו הרעב יארוב בדרך.. יגנוב־יגזול – וישוב לאהלו, מה עוד יחסר! – מזדקפים חברי יצחק ונהנים לפלוט את הערותיהם לשם הפסקה קלה. –

– זו הערבה.. זה המזרח אשר אהבת, אבנר – ח – ח – מסיים יצחק וחוזר ומניף את פטישו על האבן המוצבת.

ורשיד יותר שהוא שומע לדברים יותר מרגיש בהם וכעויין יקשיב אל להגם של “הזרים” הללו, ורוח־האהלים תעור בו, רוח האיבה והשנאה לזר.

– רק חווג’ה אבנר הוא האחד, הטוב בדבריו ובנימוסיו. – מחליט רשיד והוא נפטר מהיושבים, צמוד לסוסתו הדקה, כצל.

ג.

התוואי של המפעל כבר החל להסתמן לעין, לאחר שמרכזו ננעץ על רמה גבוהה במבוא הערבה. הנה הובאו וכאן פורקו חלקי המכונות והורכבו בו במקום. כאן עלו שלדים ופיגומים ראשונים של בנייני־קבע. מכאן יצאה מסילת־הפסים לפנים הערבה ועליה הקטר הגורר את הקרוניות העמוסות מן המחצבות וכן את העובדים היוצאים עם בוקר לעבודתם וחוזרים ממנה בערב. כאן הובטחה הרמה סביב ואשר עליה, לעת החורף, כאשר זרמי המים יורדים בעוז מההרים והנהר גועש ועולה על גדותיו, כשהוא עלול לסחוף בכוחו האדיר את הביטון והברזל אשר יוצבו בידי אדם. ומכאן יוצאות פלוגות־פלוגות לעבודתן – האחת לבער את הבתה, השניה להכשיר את מאגר המים שייאספו לתוך בקעה סגורה, והשלישית לבנות את הסכר הגדול אשר יחסום על הבקעה וירתום את הכוח של מפל מימיה, להפעלת טורבינה אשר תספק אור וכוח לעבודת המחנה כולו, ולאחר מכן מחוצה לו, ככל שתתקדם העבודה. על הרמה עמד ענן אבק ונשמע הלם המתכת. שלדי הבנייה הפכו כבר למיבנים של קבע – הללו סדנאות והללו חדרי אוכל ומגורים לעובדים. –

מדי באו העובדים לארוחתם בגופיותיהם המצויירות מזיעה שיבשה, מעקבות מלח ואבק – היה המראה כערימת שרירים שחומים־שזופים שהשתרגו ביקוד קרני השמש וכחום המופג מההרים. ערימה מלוכדת זו הניפה והורידה, הלמה וחיברה ברזל בברזל, אך בבוא שעת ההפסקה, עמדו המומים־חרשים מהשקט שהשתרר פתאום. והמהנדס אגר, עובר ושב ביניהם, בודק עם מנהלי העבודה כל פרט, ויש שהוא מעיף את עינו על העובדים, משמיע באזניהם בנעימה של אחווה: – זו התחנה הראשונה שלנו והיא הקשה מכולן, בחורי המפעל.

– שהיא קשה אנו יודעים ומרגישים – ח – שמחו להשיב גם העובדים – אך עדיין אין אנו בטוחים כי כל הבא אחריה יהיה קל יותר – על כל פנים, מצאנו שם לתחנה הזאת.

– ומהו? – שאל המהנדס אגר, כשהוא פונה ללכת.

– נו.. תחנת העמל קראנו לה. – אמרו – אך היו שהציעו: תחנת הזיעה.. והאבק.. ח – ח –

– יהי כדבריכם: תחנת העמל. – אישר המהנדס אגר וכאשר פסע ועבר נראה לעובדים כי דעתו נחה, כמו קודש בזה הקשר בין המפעל וביניהם.

ואמנם המתיחות הראשונה פגה והלכה, ככל שנסתמנה יותר חלוקת המחנה – למשרדיו, לסדנותיו ולמרכזי העבודה שבו ומסביב לו. הנעל הגסה והמאובקת כבר ידעה את שביליו – בין הוליכו אל הדחפור אשר עקר בקיר והעתיק קובים של עפר, ובין עד לעגורן אשר טען את האבן לקרונית, ובין ירד השביל אל גדת הנהר שם נחשף קיר המחצבה ופטישי האוויר נקבו בו. כיוון שמולאו החורים בקיר אבק־שריפה ובוצע הנפץ במטר של רסיסים, אבק וברעידת האדמה מתחת – נגשו כאן החוצבים ואמרו בעין מנוסה: נפתח הקיר לעבודה.

וניצבו החוצבים סביב, הפטישים בידיהם – הפטיש נופל לאורך גידי האבן והיא נבקעת לבקיעים. הזדקף הגוף עם זקיפת הפטיש לרום ונטה עמו ברדת המכה – עתה נראה החוצב במלוא אומנותו המפרכת ושוב לא נתן את דעתו על העובדים אצלו בהפיכת האבן לחצץ בשביל מכונת הבטון, המערבלת מים, מלט, חול וחצץ – אשר יישפכו ויתלכדו ליסודות מוצקים.

– אבן זו.. הפטיש נרתע ממנה כהרתע מהברזל! – רוקק יצחק במתיחת לחי ומנסה את בקיעי האבן מצד שני. – אבן זו פריכה ומתפוררת ואינה שווה את המכה. – הוא חוזר ופולט את רוגזו.

וכן יצא יום־עבודה, לאחר שהוטען אבק־שריפה בחורי המחצבה לנפץ, כאשר יוגש הפתיל. – הכל יוצאים מבקעת המחצבה ויורדים אל הגדה לטבול בנהר ולשטוף בו את אבק היום. – אז יישמע הרעם וניתך מטר אבנים – בוצע הנפץ ותהיה אבן מוכנה לחציבה ביום מחר. ואם תקרה מפולת – אות הוא כי הנפץ היה מכוון יפה והחוצבים אומרים בקורת־רוח: תהיה אבן לחציבה לימים מספר – והיה זה שכרנו.

– אט.. – משמיע פלוני בביטול מראש – עדיין לא נשתכר האחד מנפץ, אף לא מחציבה.. לא בעמל־ידיים יבוא הריוח הקשה שלנו – ח –

עם זה רואים הם בעלותם מהרחצה בקורת־רוח כל מה שהתחולל בינתיים והם לא נתנו עד עתה על דעתם: שדה המפעל זרוע סוללות ופיגומים ומעליות ביטון, סרטי חשמל מהבהבים בדמדומים לאורך המסילות, והדיזלים שהופעלו הם המשלחים כבר אור וכוח בכבלים מן המרכז אל ההיקף. – שוב אין חשכת הערבה יורדת בישימונה על המחנה, כי נורות החשמל סביב מהבהבות ומגרשות את הצללים.

– ווללה, זה מראשו של חווג’ה מהנדס. – מביע את התפעלותו רשיד אשר נשכר להיות עם שומרי המחנה. והוא בא קבע מדי יעריב היום רכוב על סוסתו מאהלו, יורד ליד המחצבה ומכאן ישקיע מבט עומם במפעל שלפניו.

– ערבכם מבורך.. – מברך הוא בלשונו את החוצבים העולים מהרחצה ונשאר יושב עטוף באדרתו, כשהרובה הקל מזדקר מבין ברכיו, והוא צופה מהגבעה על הערבה, כשסוסתו עומדת לידו. הירח עם עננות הנוגה שמסביב לו נשקפים רוגעים אל אמת המים, שיחי החורש דוממים – נוגה לבן נסוך על הערבה כולה ועדיין לא נשתנה בה מאום. קיר הוואדי התלול, הקמטים והנקיקים בצלעות ההר – הערבה היא, השוממה כמאז ומעולם… ורשיד מתכנס על הגבעה שפוף כשיח־השדה, הוזה־צמוד לאדמה – הוא האורב, הוא המארב, כאבן מאבני השדה. זו התנומה שהיא ערות, זו הערות שאין בה תנועה – זו דממת הערבה טרם ידעה את קצב העמל.

ואמנם עד בוא המפעל ידע רשיד רק את הערבה סביב – אותה חרש פה ושם ובה זרע את זרעו – – כיוון שעשה את מלאכתו, התלכד עמה בשתיקתה כאבותיו. עתה שבא המפעל יש ותבוא עליו ההרגשה המחפירה כמו הפשיטו גם אותו את אדרתו, כשם שהמכונה והזרים הללו מפשיטים את הבקעה והגדה סביב. הרגשה זו כה מחפירה, שהוא מתמלא לפתע שנאה כמוסה למכונה, לזרים העובדים בה ולמהנדס אשר אתם.

עינו נתקלת בצילו של יצור מוזר ענק, גולם־עבודה העומד על תילי עפר ונוגה הירח מתבהק אל פרקי מתכתו – עתה מחריש הגולם על שרשראותיו, על ריחות השמן והדלק בהם הוא טעון – – יאור הבוקר והוא יחרוק – – גבעה שהיתה תהיה למישור, גיא נסתם, והערבה שוב לא תהיה אשר היתה. – פה נחסם שביל עתיק מן ההרים, גדר הוקפה הרמה של המחנה ואין האהלים חפשיים לנדוד מעבר לגדר… המאורות יעמיקו וילכו מפה אל לב הערבה: במקום שהיו אגמי מים תהיה יבשה; ובקעה חרבה תהפוך למאגר של מים – אללה – אללה… עד שימצא את עצמו האוהל בטל בצל בנין גבוה – והוא רשיד עצמו לא ייחשב – א – אח..

הרגשה זו אינה חדשה עוד עם רשיד, כי מראשית בואו של המפעל עד הלום ידע, כי חדש בא לעולם.. עדיין שם מחסום לפיו, כמנהגו של בן־הערבה מימים־ימימה, אשר בבואו במחיצתו של זר יסביר פנים, אך בו בזמן יגלה טפח ויכסה טפחיים. עם זה הבין כי אין מנוס ולא עוד אלא נתכבד בעיני עצמו, כאשר נתמנה שומר־לילה, בהשתדלותו של אבנר, הרואה ללבו של בן־הערבה, יותר מהזרים הללו חבריו. אף באהלים נודע כי הלך רשיד אחר “הזרים” ומקבל מהם את שכרו. גם הוא עצמו נהנה מהמעמד אשר זכה לו, אך לבו אינו שקט.

– ווללה, רשיד, תהיה כאחד מאתנו ויום יבוא ותלמד את ילדיך בבית־הספר של המפעל, תקים למגורים בית־אבן ולא תגור באוהל כחית־שדה. – היה אבנר חומד לצון בעת חילופי־שיחה ביניהם.

ורשיד הניע בראשו, אך בלבו ידע, כי לעולם לא יהיה בן הערבה ושוכן אוהל במרחב, כאחד הזרים שעלו עם המכונה.

ד.

בעבור המהנדס אגר יום אחד בפסיעתו הרחבה בין קבוצות העובדים, התעכב ליד אלה שעבדו במלט – והעביר את מבטו על פניהם האפורים, כשהם מחשבים בעפרון את המידות של הברזל, כופפים אותו ומציבים אותו קשור, כשלד של עמוד, או מניחים כרקע לרצפה ולתקרה – הכל מקושר ומחושב לחוזק ולעצמה. – כאן עמד ושאל לפתע: מי בכם היודע את מלאכת הביטון ואפשר לסמוך עליו? –

– אורי הוא הנחשב אצלנו כראש לאומנים בעבודת המלט. – הצביעו העובדים.

– האמנם אתה ראש האומנים, אורי? – סקר המהנדס אגר את אורי ואת בלוריתו הזהובה־המאופרת, את גופו החסון ונתקל בעיני התכלת הפקוחות של זה.

– לא אומן ולא ראש לאומנים. – פטר אורי כלאחר־יד ועיני התכלת שלו חייכו – אלא פשוט נהנה לשחק בתערובת זו, שניתן לערבל ולעצב אותה בכל צורה יציבה: רצונך והיא נעשית ללוחות חזקים, לריצוף גדה של תעלה או כביש, רצונך והיא הופכת לחגורות קושרות בבניין איתן, או תיעשה עמודים־עמודים, וכן בכל דמות וסמל אשר יעשה בה העמל.

– אורי יודע.. – הקשיבו העובדים וחייכו גם הם – הרי יחדיו יצקנו כביש וגשר, אף תעלת המים רוצפה לאפיק ביטון, כמו נועד נהר הערבה לזרום מהימה עד למפעל במיטת ביטון – ח – ח –

חייך גם המהנדס אגר לדבריהם וקרא לאורי לעלות עמו על הרמה של המפעל, פרש לפניו את התרשים שבידיו והראה קצרות בתנופת־יד: לפי תכנית זו נקים על הגבעה את המושב של המפעל ברציפים ישרים, במעונות שווים למגורי העובדים ובכל הדרוש לחיי ציבור – מקום לגן ולשדרה, עץ־צל בשמש הלוהטת ופרח אשר ישובב את העין בגווניו. – ומחוץ למושב – הבית “הלבן” שלנו, לשיכון המרכז של המפעל, מוחו ועצביו. מה אתה אומר? –

אורי לא השיב, כי עמידתו היה בה הסכמה וריכונו על השרטוט העיד על תפיסת העניין ללא פירוש נוסף. הוא עצמו היה פליט הפיכה וגם כאן, בהיותו מהלך בראשי הפיגומים, עדיין צללו באזניו הדי ההרס או יש שהשתהה והביט למרחוק, כרואה את האודים העשנים שבערו בהפיכה – –

– – שם, מעבר־לים, בער עולם אשר היניק את ילדותו וקשר את נימי נפשו אל נהרות ויערות, אל שלגים מלבינים וכפור וקרח צובטים ואיתנים. שם היה אורח־חיים קבוע בין כתלי תורה ומועדי שנה חמים ומבושמים – עולם חם אשר עמד על שכבות הדורות שנערמו, אך פתע פגע בו סער והתמוטט, נפל־נבקע כפרי בשל – –

הוא פקח אז את עיניו כאחוז־הלם וראה לנגד עיניו מרחבי־נדודים ללא אופק ותכלית – לא אורחות־חיים אף לא כתלי תורה – אין כל.. אין אל מי לפנות ואל מי לדרוש.. אמונה ואלוהים – אין… – אנו הולכים – לאן? – שאל מפי בודדים הלומים כמוהו, אשר מספרם הלך ורב בדרך הנדודים. – לאשר תשאינה העיניים, אחא.. – השיבו ללא ברק עין או חיוך.

– צפונה או מערבה, דרומה או מזרחה? – הוסיף לשאול. – הכל אחת.. – נדו בראשיהם ולא הפסיקו את הילוכם – כי בכל אשר נפנה ההפיכה בוערת והחרב משכלת… בן לא יכיר את אביו, אשה את בעלה, אם את ילדה ואזרח את מקומו אשר נעקר ממנו – אין עוד מאום.. – וכן נכנס גם הוא למעגל הנדודים עד שהגיע לחופה של ארץ זו, וכאשר פגש בה את קבוצת העמלים הראשונה, שאל: היש אתכם עבודה גם בשבילי? – אמרו לו: יורדים אנו אל מפעל גדול בערבה, בוא אתנו. – ובא יחד אתם.

העבודה בלהטי שמש ייגעה עד מוות – וכן עבד וישן, ישן ועבד עד שהסתבכה בלוריתו ומזהב הפכה כעין האפר, נפרשה כהות על תכלת מבטו והוא שכח את “האין” ממנו בא ונשאר מאחורי גוו. רק זאת הרגיש, כי חבריו העובדים עמו יחד בביטון, אפרוריים וכהים כמוהו, יש וטפחו לפתע על גבו ושיבחו בהנאה: ח – אורי, אתה עובד בעיסה זו של חול ומלט וחצץ כמו נופח בה חיים…

– חיים – – תהה אורי כמתעורר מטפיחתם הגסה של חבריו והרגיש פתאום בהמית־לב נרגשת שירת געגועים שהתרוננה בו מחדש, אחרי המהלומה שירדה עליו. – האמנם התחדשו חייו פה במפעל, בו כרת ברית עם אחיו לעמל בערבה? – – וכן נגש בחדוות בנייה לביצוע התכנית שלפניו.

המיבנים צצו בזה אחר זה בשורה, כמו מיד המכונה יצאו ולא מידי אדם – הרציפים רופדו ישרים וחלקים ומים זלפו ונוצצו על דשא שהוריק ופרח שנפתח בשלל צבעיו. אף שתיל רך הזדקף והבטיח צל מלהט החמה ומשממון הערבה למטה – מעל כל אלה החל עולה בית המפעל כצופה מראש התל – זה “תל העמל”. – וממנו יוצאים חוטים אל המרחב למטה – חוטי רצון חזק, עקשנות של מעשה ומחשבה – – רואה אורי את כל אלה ובמבט התכלת של עיניו מסתלסל חיוך עליז של משובה – –

– עתה תראו, כי אכין לו הפתעה, למהנדס זה שלנו. – גילה לחבריו ועל הרחבה אשר עם הבית המלבין, המחברת בינו לבין המושב של המפעל, החל עושה במלט ובברזל – יוצק כמשתעשע – עד שהחלה עולה ומזדקרת דמות מתוך העיסה האפורה והתלכדה תחת ידיו.

– דמות המהנדס שלנו היא. – תפסו החברים שתהו על עבודתו ולא הפריעו לו. – באמונה, כי הוא העולה מתוך היציקה הזאת וידו היא הפרושה אל הערבה. – אך המהנדס אגר עצמו השים את עצמו כאינו־רואה והניח לעובדים להשלים את עבודתם, אחרי אשר הורה מה נדרש מהם.

אורי ירד מעתה ברגל קלה מעל התל בשעות הארוחה, ושוב לא איכפת לו כי חבריו חומדים לצון על חשבונו. הוא מסב בין האוכלים ותובע כמוהם בקול את מנת הבוקר או הצהריים או הערב, בולע אותה בתיאבון ומשטיף אותה במשקה התה החם. אגלי הזיעה מבצבצים מתחת לבלוריתו הזהובה־האפורה, אך עיניו מתחייכות באור פנימי, בראותו את רות המהלכת בין השולחנות קלה וחייכנית. – הי, רות.. מתאוששים הכל לגישתה, כנשואים וכרווקים, כקשישים כצעירים – והומים בגרונות שטופים מהאבק – כיוון שאת באה אצלנו, מתבשמת הארוחה שלפנינו וטעמה נעשה ערב משנה לחיך – ח – ח – ורות מחייכת ושואלת ברכינת ראש ובקורת־רוח: הכל בסדר, זאבים משופמים, נשואים וקשישים – הא? –

– יפה אמרת, רות, זאבים שופמים. – צוחקים הללו ובראשם איסר נהג הקטר ה־1 אשר שפמו שמוט על פיו – חזקה עליך כי תדעי להזהר מזאב משופם שכמותי.. – והוא מעמיד כלפיה פני־אימים, לקול צחוקם של השומעים.

רות נהנית מגלגל צחוקם של העמלים האלה, מחום כתפיהם השזופות, הנטויות על גבי השולחנות בתיאבון. היא נהנית מריטוניו של איסר הנהג־הרווק, אשר סיגל לעצמו הרגלים משלו – מאכל ירק וחלב ומתיקת דבש במקום סוכר – כי ערובה הם, לבריאות־גופו של העובד, שלא כבשר שהוא קשה לגוף. וכיוון שרות ממלאה את משאלות לבו, להיתולם של חבריו, הרי הוא גומל לה מדי שובו בערב מעבודתו באגודת פרחים מהשדה ומהגדה, משתהה בחדרה הצח כמבשם את לבו הערירי בנקיונו וצחותו, ויוצא בצעד כבד ומרושל של מכונאי, העומד להפעיל את קטרו לעבודת היום.

האחד שלא אמר דבר לרות ורק נשא אליה את עיניו המחייכות הוא אורי – גם בכך הרגישה ובכל מקום עמדה ושבתה ידעה, כי עיני התכלת מלטפות אותה בגבה, בראשה ובפניה, כמו הטביע את דמותה על מחשבתו, בין יפנה אל אהלו ובין ישוב במעלה התל אל מלאכת היציקה.

– מדוע תביט בי, אורי? – תשאל אותו בחטיפה, כאשר נפגשים שניהם, והיה בשאלתה משום סקרנות ערמומית והנאה של אשה שמצאה חן בעיני גבר.

– כי יפה את בעיני. – השיב בשמחה.

– ולא תשבע לראות את יפיי? – צחקה.

– לא. – חייך גם הוא במבטו – כי בכל פעם מדי אראך אגלה בך תנועה נוספת, שנעלמה מעיני.

– שמא תרצי לראות ביציקתי? – הציע לה בעין מאירה.

רות נענית לו ברצון, כמו עלה בדעתה כי יש להוציא מלב הבחור הזה, מתחת לאפרורית המלט אשר עליו, רגש כביר שיעלה בסערה. הם בראש התל עם מושב המפעל והבית המלבין שבקצהו, ונגוהות הלילה הבהירים מתפרשים והולכים למטה על פני הערבה, בלי לגלות בהם אלא צללים דמומים, קמטים רוגעים מרגוע־עד… הנה עמדו לרגלי היציקה אשר על הרחבה ואורי הסוקר אותה בעין מבקרת ושקטה אומר לרות:

– זו עדיין סמל של המפעל: המהנדס שלנו, הפורש את ידו להביא אור וכוח לעולם רגוע זה, אך חיים אין בו.. אולי העמל הוא שיפח חיים בסמל זה, כאשר יד האדם תפריח את המרחבים למטה – מי יודע ומי ינחש את הבאות? – כי רוחות אלוהים קדומים עברו במקום זה, צללי־ענק של מורדים קדומים ריחפו בזה, לבשו שק או טבלו בנהר הערבה להיטהר בו ולטהר את מחשבתם… מסלעי כפריהם ירדו אל הערבה, מאחרי הצאן והבקר עמלו לחצוב את האמת – והם אשר יפיחו חיים מחדש בעמל ידינו? – – כה דיבר אורי בדומית הלילה מסביב, כמו ראה בעד לדמותה של רות העומדת לידו את חזות־החיים אשר היו ואשר יבואו למרחב המשתרע לנגד עיניהם.

ה.

המושב של המפעל כבר התנוסס על מכונו, כשצומת החוטים קשרה אותו עם כל פינות המפעל – ליד הימה מצפון, ומחסום הברזל שהוקם על פי־השפך מתוכה אל נהר הערבה, אף לאורך התעלה של הביטון שנועדה לשמש אפיק חדש לנהר המתפתל אל תחנת־הכוח, וכן למחנה של המפעל, על הסדנאות והמחסנים שבו. כאן נודעו כבר בעלי מקצוע בשכלולים פרי המצאתם, בהם החישו את העבודה; כן נודעו אנשי משרד אשר ייעלו את ניהול העבודה במסירותם. – ואחרון־אחרון גדל והלך אמונם של העמלים עצמם, אשר תוך פריון עבודתם קיצרו את שעות העבודה בחום־היום, בלי לצמצם את מיכסתה. הכל התנהל במכוון והמהנדס אגר יכול לפקוד את המפעל מזמן לזמן בקורת־רוח, עובר בפסיעתו הרחבה על פני מושב המפעל ופיו מתחייך חיוך רחב למראה אנדרטת הביטון שהתנוססה מראש התל ונשקפה למרחוק. מכאן – יכול לחזור מיד לתיכנון הבאות – – אך משום־מה העיבה דאגה על פניו.

השמועה על המפעל המתקדם כבר עשתה כנפיים, ואם תחילה נראתה כמעשה פריצה בלבד אל הערבה, כדי להפיק מהמים הגנוזים בה אור וכוח לצורך הישוב – עתה נאמר כי אדמת ביצות וארץ מלחה עשויות ליהפך לאדמה ברוכה, אשר תצמיח כל פרי ותשא יבוליה למכביר. אף נראו פה ושם הסנוניות הראשונות של אנשי הון חולפים במכוניות, כשהם מסיירים את הערבה לאורך ולרוחב.

עולים צמאי מולדת נתפשו לשמועות, כי ההון “הכבד והגדול” נמשך אל הסיכויים הנשקפים מאדמה בתולה ומפעלים רבים יוקמו שם. שם יעמיקו לגלות את תהומות המים במעבה האדמה לצורך השקייה והאדמה החרבה תהיה כגן־עדן – “הייפלא מכוחם של יהודים ויזמתם ליצור מולדת אשר תפליא את עיניהם של באי־עולם”! – סחו ביניהם צמאי מעשה ועבודה, בלי לתת את דעתם על חידת הערבה עצמה.

לא כן המהנדס אגר, אשר יש והשתהה בראש התל ועקב אחר התנועה שקמה ובה צמאון לאדמת מולדת ולהיטות אחר ריוח משמשים בערבוביה. לא זה המראה אשר חזה לנגד עיניו, כאשר הגה את המפעל, וגולל את רעיונו ותרשימו לנגד עיניהם של אנשי־הון, שנתבקשו לעזור לו במימון. הוא התנה אז תנאי, שלא תהיה התערבות במהלך העבודה עד בוא היום, בו יוכל לומר בוודאות: המפעל הכשיר כבר את הדרך לבאות ומעתה חפשיים הנכם לפעול במיטב יזמתכם אתם – – והנה חיי המעשה מדביקים אותו ועוברים על פניו, בטרם הושלמה המלאכה, וכמוהם כזרם המים הפורץ – האם יצלח גם להם סכר ומחסום? – –

– “הזקן” זעף בימים האחרונים. – תהו עובדי המפעל, מדי ראותם אותו עובר על פניהם ושוב אינו משתהה ליד דחפור או מדחס־אוויר, ואינו בודק במבט־עין את קיר המחצבה שחשף לעין את שכבת־האבן שבתוכו.

– הוא מודאג ומה הפלא? – זקף איסר הנהג של קטר ה־1 את ראשו קלוי־השמש שהפך כעין הפשתה ושפמו הזדעם על פיו – גם אני בראותי את הבהלה שקמה בעקבות המפעל בערבה, לבי מנבא רעות.

– ואני אומר לכם.. – מעוות יצחק החוצב את לסתות לחייו – תאמינו לי אם לא.. אך בראותי את חבורות אחינו היהודים בשער המפעל ועיניהם לוחשות.. ופניהם עוטי־סוד.. הרי אחינו הם.. ובכל זאת לבי סולד, כי רואה אני לבהילותם אחר ריוח קל וספסרות שריחה עלה באפם – – וב–אם… באמת כך הדבר, מוטב שילך הכל לעזאזל.. – סיים את נאומו שהתארך הפעם בהלמות פטישו באבן.

– ולא עוד אלא שוכני הערבה גם הם הרגישו בעינם החדה בתנועה המתרחשת. – הוסיף אבנר דעה משלו. – ורשיד שואל: מה התנועה הזאת, חווג’ה אבנר? ואנו סבורים היינו כי רק את המפעל הזה מקים חווג’ה מהנדס במבוא הערבה, אך אל האדמה לא תשלחו את ידכם, כי נועדה מעולם לעדרי הצאן והבהמה אשר אתנו.

– מה לעשות. – ניסו להניח את דעתם של המבקרים חברים נוחים יותר – חיי המעשה הם, ואיך תעצור אותם? –

נמצא, כי ניחשו בחושם אנשי העמל את הסיבות המדאיגות את המהנדס אגר וכל אחד מהם ראה את עצמו שותף לו עפ"י השגתו, אף אין זאת כי היטיבו לנחש. המהנדס אגר הוסיף להראות שקוע, כשכתפיו מוטות, ועינו עוקבת אחר התנועה בערבה – האם כוחות אויבים נעים במרחב שלפניו – וסופם לבוא בהתנגשות? – – הוא יושב אל שולחנו כשעינו נעוצה בתרשים הערבה אשר על הקיר, כמבקש לדלות ממנה את התשובה לדאגתו… תנועה חולפת על פניו הרחבים והוא מרגיש בקרבו יצר־מעשה, כאשר קרה לו מדי התקרב אל אשדות מים כבירים או אל מחנות עבודה של אלפי עמלים ומכונות – זה יצר המעשה שאינו גורס מעצורים – האמנם עתה יופיעו המעצורים – והוא יעמוד לעומתם חסר־אונים?! –

הוא מתנער ובהוראה קצרה מזעיק אליו את ראשי המהנדסים והמודדים המפוזרים במחנה. בלי לייחד את הדיבור על סיבות ונימוקים, הוא מטיל עליהם את המשימה החדשה שעלתה במוחו: תצאו עם עובדיכם ועם הציוד אשר לכם למרחבי הערבה, תמדדו את השטחים, תבחנו את המים, תבדקו את הקרקע ואת החומר תעבירו הנה בלי דיחוי. – וכיוון שדיבר קצרות וברורות, לא קמו גם הם לשאול לסיבה, אלא החישו את ההכנות לעבודה החדשה, כאשר הורגלו מראשית המפעל להישמע למוצא־פיו. כבר הרגיל אותם המהנדס אגר לסמוך עליו, כי חשבונו עשוי ומתבסס על נתונים ברורים משלו.

נפוצו הפלוגות המצויידות במכשירי־שדה ובאשר עמדו נתמלאו תרשימיהם ציונים ומספרים, תוך סימון הגאיות, הביצות ומשכנות האהלים אשר בערבה – ועברו הלאה לרגל עבודתם. פלוגה ממזרח נפגשה עם זו שבאה ממערב, וזו שבאה מדרום התקדמה עד לפגישה עם היורדת מצפון – נרשמה והלכה מפת הערבה.

– מה נאמר ונדבר.. – מוסרים הבאים מדרום לחבריהם מצפון – באשר דרכה רגלנו, מצאנו כי צחיחה הארץ – אדמה מלחה… לא כן מקום שבו פורץ מעין מים מרגלי הר – שם עולה רצועת ירק ומשובבת את העין – כמו נלחמים המים החיים במלחה השוממה, אך אי היד אשר תבוא לעזרתם! –

– ואנו, כיוון שהלכנו עם מקורות הנהר, עמדנו בסבך ביצה. – השמיעו הבאים מצפון את חידושם הם – עבדנו אך המים בעבעו תחת רגלינו והאדמה עצמה, אדמת כבול, מתנודדת ואינה יציבה תחת רגלינו. עוד מעט וחשבנו כי נגזרנו מארץ החיים, כשהגומא והסוף ניצבים מעלינו כקירות, ומשמשים משכן לחיה ולעוף שבתוכם…

– הנה זה הצמח שמצאתי והוא עד על מציאות נחושת במעבה האדמה. – מגלה אחד בשמחת נצחון, כמו הוסחה מדעתו מטרת עבודתו והוא אחוז להט להוסיף ולגלות את הגנוז במעבה האדמה אשר חקר.

– שמא מעיינות נפט.. וגאז.. מכרות.. – נדבקים האחרים מבולמוסו ואינם חשים לחומה של השמש הקופחת על ראשם, בין קירות הערבה והבתרים העמוקים של תהומותיה.

– ואנו אך זה עמדה רגלנו להתחיל בעבודה מצד מזרח, והנה צצו סביבנו מפה־משם שוכני אהלים, אך אהליהם עצמם לא נראו לעין.. והללו ישבו והביטו.. זרקו מבטים מאלכסון.. לא שאלו ולא ביקשו לראות את המכשירים שבידינו, אלא על כרעיהם קרסו, כמו נשלחו רצים לראות במעשינו ולהביא את הידיעות אל אלה ששלחום.

כן היו מסיחים אלו מדי שובם אל מחנה המפעל והם מתפלאים בעצמם לראות את פרי עבודתם – מפת מיליוני דונאמים של אדמת הערבה. זו שנראתה להם בזמנה אחידה, הריהי מגוונת לסוגיה וגווניה – טרשים, צרורות, מלחה, טובענית, סיד צחיח, חמר וחול – –

פה מעיין פורץ אשר מימיו אובדים ונבלעים.. כאן אפיקי הנהר ששינו את מקומם או פלגים שהשתפכו ויצרו ביצה – – בזה סוכות עלובות עשויות מחצלאות־קנים של שוכני ביצה.. בקתות אפורות של טין העשויות להתפורר.. בזה אהלים נפוצים של שבט ובכאן אהלים בודדים של בית־אב ומשפחה.. לעיתים חצר ומיבנה בתוכה של תקיף וראש שבסביבה וכפופים לו הנוודים סביב.. זו הערבה על כוחה וסודה, בימי קיץ לוהטים כבימי סחף של גשמים – ובמרכזה נעוץ החץ הקטן, המסמן את מקומו של תל המפעל – “תל־העמל”.

– כל זה ידעתי. – הצביע אגר על התרשים הגדול לעיני העובדים שחזרו מעבודתם ברחבי הערבה – ידעתי, כי האדמה הדוממה והמלחה כמוה כמתה. בודדים כי יפרצו אליה בלי סדר ומשטר, ינחלו אך מפח־נפש ולא יחזיקו מעמד.

– ביחידים ובבהלה לא יפעלו מאום. – אישרו העובדים.

– בקדחת הביצה יכלו. – אמרו.

– בפני שוכני האהלים בערבה, והללו היורדים מעבר להר והמדבר, לא יחזיקו מעמד. – הוסיפו.

– עוד נשוב ונדבר בזה. – השיב גם הוא בנעימה כבדה, לאחר הפסקה של שתיקה, ובכך ניתן האות להתפזר.

וקמו ללכת, כשהם מתחילים לעמוד על כוונתו של המהנדס אגר.

ו.

הכל התחיל להסתבר כעת, כמו יצא המפעל לבסוף מערפילי הישימון והתכוון על כל פרקיו ויחידותיו למטרה. עמוד רחב־בסיס וכביר־זרועות, עטור טורים של מבדדים, הוצב למרגלות ההר בגובה רב – והוא כולו עשוי לשאת עליו את המטען של כבלי הכוח, אשר יימתחו ממנו והלאה לפנים הערבה. בו בזמן גוייסה חבורת עובדים מבין צעירים קלי־תנועה בראשותו של אבנר, וזו החלה מתקדמת מתחנת העמל ובמשאית העומדת לרשותה שלדי עמודים וגלילי כבלים.

– זה השבט הנייד שלנו, ההולך להציב את “הרשת” בפנים הערבה. – אמרו עובדי המחנה והצטערו כי אין חלקם עם היוצאים.

בו בזמן קרא אליו המהנדס אגר את רשיד ממקום השמירה שלו ובעזרת מתורגמן אמר לו: את עבודתנו אתה רואה, רשיד, יום ביומו.. הנך רואה את איש העבודה המשתכר בעמל קשה, אך כל הדאגה לקיומו על המפעל.

– ווללה, חווג’ה מהנדס, כדבריך כן הוא. – מצא רשיד מן הנימוס לאשר את הדברים, בלי שניתן להבין מפיו אם יישרו בעיניו או לא.

– ובכן, עבור בין האהלים, רשיד. – הטיל עליו המהנדס אגר – ותודיע את הדברים האלה: גבר ובן־חיל הרוצה לעבוד, יכול לבוא אלינו. למה ישב בטל באוהל, שעה שעבודתו מוכנה לפניו. גם מקום־מגורים נתקין לו, כמגורים לשאר עובדים וכן יקבל מזון לטעמו. וכאשר תשוב רשיד ונשמע את התשובה מפיך, נקים בזה את “פלוגת הערבה”.

רשיד נגע ביד במצחו ובצד לבו, לאות כי ימלא את שליחותו ואמנם לאחר שיצא רכוב אל בין האהלים, החלו באים ביחידים משוכני הערבה בצרורותיהם הדלים, אחד מכפרו האפור בהר ואחד מבקתת־החמר בה ראה קיום עלוב, כאבותיו, כשחותם העוני והמחסור טבוע בפניו. מהם במחלפות־שער לראשיהם כבדווי בן המדבר, ומהם שעמידתם גאה ואיתנה כדרוזי שהורגל ללחום על חירותו בהר. איש־איש בעטיפתו וגלימתו, בלויים ומגוונים – והפלוגה כולה מראה פליטים לה, אשר הבצורת במקומם הוציאה אותם ממשכנותיהם או אולי מעשים של שוד ופשע עשאום פליטים מעיני הרשות.

הם לא נזקקו לסדרי המחנה, כי באו למקום עבודתם בכף רגלם היחפה והרגילה להלך בין קוצים ודרדרים. גם ידם המגויידת נתפשה דרך הרגל לקת של המכוש והקרדום, בהם עבדו בכפרם. עבדו ופת־הלחם היבשה והצרורה בסודרם נאמנה עליהם משאר מזונות המחנה. אף־על־פי־כן כיוון שקיבלו את שכרם, הלכו ביום־חופשה אל כפרם ומשפחתם וחזרו לעבודה אילמים־מחרישים. לא כן האחד שבהם אבו־פאייז, על שם הנער שבא עמו, והוא גם ביום חופשה ובקבלו את שכרו לא עזב את המחנה, כי עם נערו נשאר יושב במחיצה שפונתה להם – ואת כפרם הרחוק בהר לא הלכו לפקוד.

– יא אבו־פאיז.. – נמשך משום־מה יצחק החוצב אל עובד שקט וגאה זה שעבד במחיצת החוצבים, אך בין חבריו לפלוגת־הערבה עמד בפני עצמו ולא התערב ביניהם – מדוע לא תלך ביום חופש גם אתה עם נערך אל כפרך ומשפחתך? – שאל יצחק.

– חרבאן, יא חווג’ה יצחק.. – השיב הלה ובלי להוסיף דבר נסתגר בעבודתו, כשקומתו הזקופה והאמונה על העבודה באבן הזדקפה ונרכנה בקצב הפטיש.

חרבאן (חורבן)… ופירושו של הדבר בפיו של אבו־פאיז הוא סיפורו הגאה של דרוזי אשר איננו שוכן־אוהל נווד או ע’וארני משוכני המלחה והביצה, אשר גם את מוצאם אינם יודעים. דרוזי הוא מהעם הגאה אשר נודע לגבורה בקרבות עם שוטניו המרובים ממנו. גם לאחרונה התבצר בהר שלו כדי לעמוד בפני שלטון זר שיצא לדכאו, כאשר חולקו אזורי ההשפעה אחרי מלחמת־העולם בין הממלכות האדירות. עמד הדרוזי במצודתו ההררית נגד תותחים, כשם שהחזיק בזמנו מעמד בפני צבאותיהם של עמים שכנים, עד שקיים את מסורת הקרבות שלו עד לקצה היכולת. כיוון שהגיעו כדורי התותחים עד למצודות ההר, וכפרים נחרבו ולוחמיהם נפלו או נפצעו ושוב לא צלחו לתפוש נשק – עדיין נמצאו פליטים שהעדיפו את חופשם על הכניעה – ואבו־פאיז היה אחד מאלה.

– – אבו־פאיז עצמו פקח את עיניו, כאשר נדם שאון הקרב וליל כוכבים הזהיר מעל ראשו, אך נערו שעמד אצלו הזכיר לו בלי אומר ודברים כי אין להם לאן לחזור. את מי ישנאו ואת מי יקללו על החורבן אשר הומט עליהם? – לא ידעו האב ובנו. עם זה קשה היה להם לשוב ולראות בעדרים המפוזרים, בגינות הפרי המעוזקות שנשארו בלי בעלים. ואפילו ראה אבו־פאיז פה ושם שרידים ופליטים מהכפרים במחבואם בין הסלעים, אשר נראו כחורשי־נקם – הבין כי שוא ינסה לתת יד לשרידים: הנצחון היה לצד החזק וכליו המשוכללים; – והוא עם נערו יחיו מעתה את נפשם בעמלם, באשר ימצאו אותו. –

יצחק נמשך אל מורד זה, כשהוא מבחין במבט עינו את המשטמה שנשא בלי אומר בלבו אל הכובש, שהגיע מן החוץ עד משכנו. במיוחד היטיב יצחק לראות ללבו של זה, כאשר ראה את אבו־פאיז מתרועע עם בנו הרך כעם שווה לו – ונדמה כי שניהם נשאו בלבם גם כאן את זכר כפרם וחירותם לשעבר בהר. שם בטחו בגבורתם ובמטמורות התבואה אשר להם, שם היו מהלכים בשבילים הנהירים להם אחרי עדרי צאנם – לעת הקיץ שוכנים במרומיהם, שם שלג הלבין לנגד עיניהם, ולעת החורף יורדים לחרוף עם בהמתם הדקה במרעה הערבה החמה למטה. – – וכיוון שראה יצחק החוצב, בהסב האב ובנו בפני עצמם לארוחתם, עלה בלבו זכר בנו דוד וראה בדבר מעין סמל של קרבת־אנוש, למרות ריחוק לשונם ומוצאם.

גם אבו־פאיז הרגיש במשיכה אינסטינקטיבית זו כלפי החוצב “אבו־דאוד”, בלשונו הוא, ועם שהיה ממעט בדיבור, כמו סגר על פיו חותם השתיקה של עמו הלוחם – יש והתמלטו מפיו קטעי דברים, והחוצבים שומעים ומסייעים איש לרעהו להבינו – – כאן ראו לראשונה בעין את פשרו הממשי של כיבוש דמים ע"י החזק את החלש ממנו – כאן שמעו אזניהם לראשונה את אנקות המוות של אלה אשר עמדו על נפשם ושל אלה אשר נפלו בין הסלעים ממחץ הכובשים, אף שלא ידעו למי ולשם מה נחוץ כיבוש זה של שוכני הר שקטים ואמיצי־לב –

– טובה בעיניך העבודה אצלנו, יא אבו־פאיז? – חקר יצחק.

– ווללה טובה.. גם הסדר טוב.. וגם החברים טובים ושווים, ואין בכם אחד חזק ואחד חלש, אחד אדון ואחד עבד. – הסביר אבו־פאיז עפ"י דרכו, כמו התחקה אחר סדרי המחנה ופירש אותם לפי השגתו.

ויצחק הנוסע לביתו ביום חופשה, מזמין את אבו־פאיז עם נערו לבוא אתו – יראו משכנם של עמלים, שאינם חיים מרכוש או מנכסים אלא מעמל כפיהם, יראה הנער פאיז את בנו דוד ויהיו לחברים… – צוחק יצחק צחוק שוחר־טוב לאיש ההר ובנו.

– הנה, דוד.. – בישר יצחק את בנו בדבר האורח שהביא – פאיז זה נער נבון הוא, כי עמד לאביו בסכנת קרב וגם בעבודה עוזר על ידו כאחד רגיל ואינו מעלה תלונה על פיו. שכם אחד עם אביו הוא עובד ולומד בעינו את המקצוע.

– קחני גם אני, אל המפעל. – מתלהט דוד – ותראה כי זריז אני בעבודה של מכונה ומוכשר ללמוד אותה.

– ח – ח – צחק יצחק ברחבות־לב ועם זה בקורת־רוח, שבנו נמשך לעמל־כפיים. – ומה תאמרי את, חנה? – נועץ באשתו – האם לא טוב כי ילמד דוד את המלאכה אחרי שגמר את בית־הספר? תהיה לו הסדנה של המפעל כבית־חינוך אשר יכשיר אותו לחיים. הרי עמלים אנו בעצמנו ורוצים לגדל דור של עמלים – מה? –

ז.

ואמנם הפעם שילחה חנה שניים אל המפעל, ככלות החופשה, ובהביטה אחר בנה דוד הלבוש סרבלו החדש בפעם ראשונה, חשבה: האמנם זו דרכו לעתיד של בני – דרך הסדנה? – – אך בראותה את אביו יצחק צועד בצידו, צעד חוצבים רחב, הצפינה את מחשבתה בפנים לבה, כי הבינה שאמנם זו הדרך הנכונה. ויצחק שחזר אל המחנה, סידר את דוד כשוליה בסדנה ובהמלצתו נתקבל גם הנער פאיז לעבוד עמו בין המכשירים המותקנים במיבנה הסדנה הגדול והמצוייד בכל של המפעל.

– אני אומר לכם.. – דיבר עתה יצחק בלסת מאומצת כדרכו, מדי עמד לפוש על הפטיש – כי לא כל פליט ונודד בערבה הוא ליסטים וחורש־רעה. יש והוא פליט מעוול ודיכוי, ויש אשר שלטון זר בא לדכא בעריצות את רגש חירותו – – אז יתווסף גם הוא על קשי־היום ומרי־הנפש, ואתה קרב אותו לא במילים כי אם בסדרי עבודה מתוקנים. אז יימחה לאט־לאט אי־האמון בלבו אל “זר” ויהיה כאחד האדם – למשל, אבו־פאיז..

ואבו־פאיז שהבין, כי הדברים אמורים בו, הניע בראשו בנעימות ואישר: ווללה, נכון אומר חווג’ה יצחק.. בעבודה נעשים אנשים אחים – דרוזי, יהודי – הכל אחד – באלוהים… – כן דיבר, כמו שכח אותה שעה את התותחים שבאו עד כפרו וזרעו חללים סביב.

בעבודה – אחוות העמלים… אף נדמה אותה שעה ליצחק החוצב ולחבריו, וכן לנהגי הקטרים הקטנים הגוררים אחריהם את שורות הקרוניות הלוך ושוב, כי פטישי האוויר נוקרים בסלע ביתר כוח, המקדחים מעמיקים לנקוב תוך הקירות מסביב – תילים מתיישרים ובקעות מתמלאות מחולייתן – –

הנה עולה כבר מיתאר המאגר אשר יאסוף לתוכו את זרמי המים שירדו מההרים, מי שטפונות, פלגים ומעיינות אשר לא יאבדו עוד בחרבה, כי ייהפכו למקור אור וכוח לחיים חדשים. גם מחנה העבודה עצמו גדל והולך ובצידו המשכנות של “פלוגת הערבה”, אשר אנשיה נשאו בעמל־היום, בלי שניתן עדיין להבחין בארשת פניהם – אם הפכו גם הם לאנשי עמל או אולי בתוך העבודה ישובו אל אהליהם בערבה ובהר, יקפאו שוב במסורת אבותיהם של מסעי שוד ומארב במחשכים, כאשר הוסכנו – עד להתנקשות במפעל עצמו אשר עזרו להקימו במו ידיהם. –

– אתם יודעים.. – היה משמיע איסר נהג הקטר ה־1, כשהוא מרים את ראשו קלוי־השמש כלפי העובדים ושיניו מתבהקות מתחת לשפם הזאב שצנח על פיו – הללו בני הערבה אינם נאמנים עלי אפילו לעיני השמש.. ולעולם לא אניח לו לאחד מהם ללכת אחרי אלא לפני – כי אינו נאמן עלי שלא יתקע תוך ידידות בגבי את פגיונו – זהו – –

– מגזים אתה, איסר, כדרכך.. – צוחק לו אבנר בפניו שרזו והשתחמו ועיניו הבריקו – כבר נעשו לי רבים מהם לידידים, ואני יוצא ובא ביניהם, מסב אתם על הקפה ומקשיב לסיפוריהם, לוקח מהם אל הפלוגה שלי בהצבת הרשת והם נאמנים עלי בכל – –

– נו – נו – נד איסר הנהג בראשו העקשני כחולק על דברי אבנר, אך הלה שוב לא היה פנוי להפליג בוויכוחי דברים עמו, כי פלוגתו הרחיקה לכת עם הצבת העמודים לתוך הערבה, ושוב לא נראו פניהם במחנה אלא לעיתים נדירות.

“הרשת” התפרשה והלכה והעומד בראש התל של המפעל, יכול לראות את שלדי־הברזל הללו, הענודים כבלים ונושאים על מוטותיהם הרחבות שורות של מבדדים, מוסיפים וחודרים בזה אחר זה לעמקי הערבה, יורדים בקעות ועולים בגבעות, כשהם מוצבים תוך יסודות ביטון מוצקים ואיתנים. כבר נתמחו העובדים ב“רשת” והעבודה צלחה בידם, אך שם מיוחד קורא להם – זה “השבט” של אבנר ובו מבני הערבה, אשר צייתו לפקודתו בכל.

עלו והציבו את עמוד הרשת על גורן ותוך מקשה, ככל שסימנו המודדים ההולכים לפניהם על התרשים שבידיהם. – הנה התנוסס עמוד ליד בית־אב של אהלים באין מפריע, ולא עוד אלא שוכני האהלים מזמינים את העובדים לבוא אל אהלם ולקיים את המסורת, שלא יעבור אחד על פניהם, בלי שיראה את עצמו אורח ויגמע מהקפה, משקה האהלים המר..

הבחורים קורסים כמארחיהם על הקרקע ואבנר בתווך, ספל הקפה עובר ביניהם תוך נימוסים של ידידות ואבנר מסביר אותה שעה, כיד לשונו הטובה עליו, את הטובה והברכה הצפונות בעמודים הללו לכל אדם בערבה – לאפנדי בעל־בעמיו ולשוכן אוהל כאחד, אף לזר אשר יבוא לשבת על האדמה הזאת ולהפוך אותה לארץ עשירה – “אור יזרום בכבלים הללו – מראה אבנר – וכוח שיניע מכונות… אדמה זו תצמיח מכל טוב, וכן תקום בזה חרושת… אוצרות חדשים יופקו מתוך מעבה ההר ועוד היד נטוייה לגדולות ולנצורות מאלה” – –

שוכני האהלים מקשיבים לדברי אבנר, כשפניהם דמומים, הנה נאנחים הם דרך הסכמה כמו שמעו אגדת־פלאים כאשר אהבה נפשם, והנה יחזרו וישימו יד על לב כאומרים – ווללה, חווג’ה אבנר.. אתם העושים והיודעים… – – ואי־אפשר היה לשפוט אם לבם ופיהם שווים. – כן חלפו־עברו לרגל העבודה עד שנודע כי הרשת עומדת בשערי חצר גדולה של נאיף – הוא אחד מאדוני הקרקע הגדולים אשר בערבה.

העובדים בהצבת עמודי הרשת התגוררו עתה באהליהם, רחוקים מתל־העמל ומחבריהם במחנה של המפעל. לאותו זמן כבר החלו מנשבות רוחות חורף ראשונות שנפלו מראשי הרים מצד מערב ופרצו בין גאיות ונקיקים, העלו גלגלי־אבק מעל האדמה החרבה. ככל שהובישו הקוצים אשר עליה, הלבינה המלחה ונחשפה והעננים שבאו, ממערב על כנפי הרוח, לא בישרו גם הם ברכה אלא הקדירו את מראה השממה משנה. פני השוכנים סביב בחושות־החמר זעופים ונזעמים, כמו הפכו להם העובדים הזרים והמבודדים הללו שהגיעו עדיהם – לאויבים.

– נאיף בעל הקרקעות סביב, זה התקיף המתגורר בחצרו, עומד למכור את אדמתו לזרים והללו שעבדו אצלו, האריסים, צפויים לנישול מאדמתם. – מסר אבנר לחבריו על המתרחש סביבם.

– ווללה, נאיף.. – אישרו אנשי פלוגת־הערבה את אשר אתם – אפשר חולש הוא על עשרה כפרים… “אם כן” על מאה אהלים…

– אף אין זאת כי קמה התנגדות בבקתות האריסים – וחסן בעל החלקה אשר עליו אנו מקימים את שלד־ הברזל, בא בראש חבר בריונים ונשבע בשצף־קצף, כי לא יניח להציב את העמוד על חלקתו. – “נגדע את כל העמודים הארורים – קילל בזעמו – כי הזרים הללו עשו יד אחת עם נאיף לנשל אותנו ממקומנו.” – הוסיף אבנר בדאגה.

הקשיבו העובדים וישבו באהלם שפופים, עד שיותן להם האות כיצד לנהוג. אבנר יצא דחוף לתל־העמל, להוועץ ולשאול להוראה. כבר העריב היום כאשר חזר ובכפר החושות הדלות הבהבו מדורות־אש קטנות. עליהן בישלו נשי הערבה את ארוחות הערב הדלות. ריח חרכון עמד בחלל האוויר סביב מעוגות הגללים שהוסקו בתנורי החמר. פעוטות התפלשו באשפתות, אך פני גברים לא נראו סביב, כמו התכנסו אותה שעה למועצת־סתרים משלהם, כיצד לבצע את זממם נגד הזרים והאפנדי נאיף כאחד.

אבנר מיהר לבוא אל בין החושות ישר אל בית־החמר המרווח של זקן הכפר, אשר ישב דומם על דרגשו, וגם אבנר שנחפז לא יכול לפתוח לאלתר בעניין אשר למענו בא. ישב כעל גחלים לוחשות, אך לגם מספל־הקפה שהובא, הצית סיגאריה וגם לזקן הכפר הגיש, עד שפתח הזקן, אשר גרס כי החיפזון הוא “אבי כל־רע” – ובינתיים שקל את דבריו בתבונה: יא חווג’ה אבנר, ענין ביש הוא. – אמר בנחת – יודעים אנו כי הרשיון מטעם הממשלה ניתן לכם ו“הניירות” חתומים כחוק.. כן יודעים אנו כי חווג’ה מהנדס אין לו יד עם נאיף ועדיין לא קיפח אף אחד משוכני הערבה, אלא פיצה ברחבות־לב עבור חלקה שהפקיע לצורך עבודתו, או כל זכות אחרת של אחד מבני הערבה. השבח והשלום לחווג’ה מהנדס. – – סיים בעין מעולפת ושקע בשתיקה.

– ובכן מה קרה כעת? – שאל אבנר בתמיהה, כמו אך זה נודע לו דבר התנגדותם של שוכני הבקתות ובראשם חסן ומרעיו.

– קמו חבר בריונים חמומי־מוח.. עונש אללה יחול על ראשיהם, והם המעוררים למהומה. – נאנח הזקן כאחד שכפאו שד – מורא זקנים אין עליהם וגם בחוקי הרשות לא יבינו מאום בראשיהם הנבערים.

– אתה היודע, זקן הכפר.. – חזר ושינן לו אבנר במתינות – כי משלמים אנו עבור הכל במיטב כספנו ולא כאפנדים בעלי הקרקע אנחנו, אשר נחשוב את האנשים כאריסים נטולי זכות על נכסיהם.

– יודעים ויודעים, חווג’ה אבנר, אך מה נעשה לראשים נבערים וחמומים אשר עיניהם למריבה ולתגרה! – חזר זקן הכפר על חששו, כמו נעדרה עצה מפיו.

ובעוד הם יושבים, הגיע רץ מאוהל העובדים להגיד, כי חסן ומרעיו באו להתגרות בהם. זועקים ומניפים בסודרי ראשיהם – עד שנזעקו האנשים מבקתות־החומר ומבין האוהלים למקום המעשה. גם אבנר וזקן הכפר שחשו למקום עמדו מיד על חומר המצב, כאשר ראו גברים נוטשים את עבודתם, תוקעים את שולי חלוקיהם בחגורה ואצים למקום האזעקה, כשעיניהם מזרות אימים. אכן, נדמה כעת כי התעורר לפתע איש הערבה מקפאון דורות, ועיניו אך זה נפקחו לראות את העבדות אשר היה שרוי בה, בצילו של בית האפנדי התקיף נותן־לחמו.

– ווללה – הזרים הללו! – – נופפו באלות שבידיהם.

– ווללה העמודים הללו הם המביאים את הקללה למקומותינו. – זעקו והיה ברור כי שוב אינם מקפידים כלפי מי הם מתכוונים בזעמם, ואינם נכונים לשאת פנים אף לזקן־כפרם בכבודו ובעצמו.

– עליהם ועל כל אלה שנתנו לו יד! – נשמע קולו של חסן, כשהוא מסתער למקום בראש מרעיו הנאמנים עמו והנגררים אחריהם, שמספרם הלך ורב.

הנה קרבו הללו אל מול חבורת העובדים שעמדה צפופה אצל אהלם – רגע חלה דומיה כאשר יקרה לפני סערה, כשהכוחות מודדים זה את זה, ובהפסקה השתמש אבנר, אשר הבין כי אין ברירה אלא לקפוץ למוקד־המהומה והיה אשר יהיה! –

– אנשי הערבה, אל תהיו נמהרים לבוא בדמים! – צעק בקול שנשמע היטב – האם לא תבינו כי לאחר מעשה תפלו בידי הערכאות ובן־חיל שבכם ילך למאסר, בריון שבכם יפול בידי הרשות! – אם טענה לכם אל נאיף אפנדי, אנו במה אשמנו אחרי ששילמנו לכם כחוק.

– אם ריב שכנים לנו, – התייצב לימינו זקן־הכפר והשמיע את דברו במתינות – הרי בינינו נתפשר ומדוע נהיה כאויבים – –

אך בעוד זה מדבר והללו עונים בהמולה, והמחנות קרבו זה לזה, כשדבר־מה כבד וקהה נחת על ראשו של אבנר שנפל ארצה. מיד הורמה יד של אחד העובדים ומחצה בחסן המכה, שעמד שכור־דמים, ונפל גם הוא כשסודרו שמוט על פניו ורק כיפת הצמר בראשו החלה מאדימה מדם – –

– ווללה, מת – – רגשו בזעף המתגרים מהכפר, אך לא עשו צעד לפנים או לאחור.

– ווללה, קטול.. – נשארו עומדים במקום על השנים שנפלו, בלי שידעו להבחין האם נהרגו השנים או עדיין רוח באפם.

ח.

הכל התחולל בין־רגע, בלי ששני המחנות תפסו מיד מה התחולל: עובדי הרשת ראו את אבנר שוכב על האדמה השחומה כשחום פניו ופניו שקטים, ורק זרזיף דם נוטף לאט ומאדים את כתנתו; שוכני הערבה הביטו אל פני חסן שהם עדיין אחוזים עווית של זעם וסודרו שמוט על עיניו, כמוסיף לקרוא למלחמה.

– לא הספקתי לעשות תנועה וכבר ראיתי את אבנר במוקד התגרה. – היה אומר עתה בצער ומרחיב את כתפיו ליובאק, שהכה את חסן.

– רחמי אללה עליהם. – פטר זקן הכפר ולא נודע, אם לאבנר אם לחסן בן־כפרו כוונתו.

בינתיים כבר הורגשה תנועה ולמקום־המעשה הנידח בערבה חשה מכונית העזרה של המפעל; מצד שני, נראתה מכונית הרשות אשר הוזעקה גם היא אל המקום ומתוכה הגיחו השוטרים המאומנים של הרשות. הם לא אמרו דבר אל העומדים, כמו התעלמו ממציאותם – ועמידתם בלבד הרחיקה ממקום התיגרה את היריבים לצידיהם. הנה קראו לאחדים להביא את המוכים אל המכונית ולהשכיבם תוכה. גבו עדות מפי זקן הכפר והראו במקלות שבידיהם, כי יש להפסיק בזה כל עבודה עד להוראה חדשה. העזרה שבאה מהמפעל עוד הספיקה לחבוש את הפצועים בלי להפלות בין היריבים – ומיד הורחקה גם היא מהמכונית, כי עצירים השנים – אבנר וחסן – עד שיחלימו מן המכות ויועמדו לדין.

– ווללה, זו הרשות וזה כוחה. – הופנתה כעת משום־מה טינת היריבים כלפי שומרי החוק, כמו קור־רוחם בלבד הקניט, שעה שיריבים משלמים בדמיהם עבור תקלה שנתרחשה.

– נו, העבודה נפסקה ואין מה לעשות. – רמזו מאידך עובדי הרשת בלב כבד, כשהם רואים את שלד הברזל והכבלים אשר עליו מוטלים הפקר בשדה ואין דואג להם.

וכבר היה רושם כי שני הצדדים היו מעדיפים לטשטש את המקרה שנפל, אך הדברים חרגו מתחום רצון ומשאלה; מעשה־דמים נפל והמשפט הופעל כדי לברר ידו של מי היתה בו – – סכסוך נפל בדמי הערבה – ידו של מי היתה לעורר בה מדנים? – – אף הוסעו בחורי הרשת יום אחד מן המחנה כעדים למשפט בעיר ובראותם את אבנר חבוש אך שלם ברוחו – עודדו אותו במבטי עיניהם, והוא גם הוא חייך אליהם בפניו השחומים כאומר: נו, תקלה נפלה.. בלי זה אי־אפשר..

זקן הכפר ומרעיו באו ופניהם נזעמים, כשהם מביטים אל חסן ונדים בראשיהם: יא חסן.. מה עוללת לעצמך ולנו? – אף המהנדס אגר נראה בין הנוכחים, מלא האולם מפה לפה הנאשמים השניים הועמדו להגיד את אשר בפיהם, בעצה עם עורכי־הדין שנשכרו לשמש להם לפה, אף נגבו העדויות, שפניהן היו לכאן ולכאן – מי היה המכה.. מי הוכה… ווללה, הכל היו במכים ובמוכים.. בידוע, תגרת־דמים ברחמיו של אללה ומעשי ידיהם של נערים חמומים.. – כן מלמל זקן־הכפר ביוקרה רבה – – והמהנדס אגר נקרא כאחרון לעדות, כשהוא מזדקף בעמידתו הרחבה ומביט ישירות וגלויות אל השופטים:

– אדוני הדיינים, – אמר – המעשה דינו להתנהל בהליך המשפטי ואיני מומחה לכך. עם זה רצוני לומר, כי לא פעם ראשונה היא לי להיות מעורב במעשי־דמים שהם תוצאה ישירה מהרגשת־מרד ולא משרירותם של יריבים בלבד. מרד – ואין זה משנה, אם מרד הוא בסדרי ציבור ומדינה או מרד בחוקי הטבע, אשר ניתן היום בידי אדם לשנותם. כי מה עושים אנו במפעל? – ודבר זה ברור לממשלה: משנים סדרי בראשית בישימון, מולידים אור וכוח במקום שאינם – – מתכוונים לשנות בעזרתם את פני הערבה מישימון של דלות ורעב לארץ פוריה – –

אי־אפשר להימנע גם במעשה זה מפגיעה במעטים החיים בזה באהליהם, על עבדות או חיי שוד ומארב. הנאשם בזה אבנר, עובד במפעל בפקודתי, זכותו החוקית היתה לפי המיסמכים שנמסרו לי מאת הממשלה, להמשיך בפעולה עם חבריו לעבודה ככל הדרוש למפעל. המתייצב בדרכו דינו כמתייצב נגד השלטון, אשר טובת המפעל היא טובתו – טובת הארץ כולה.

מאידך, הנאשם חסן – אשר עבודתנו פקחה את עיניו לראות את שפל מעמדו, בלי להבין את הסיבות אשר גרמו לכך. הוא מתקומם פתאום באלימות הזרוע, בלי לחשוב על תוצאות; הוא מתמלא זעם שנאה באשר נראית לו סכנה ממשית או מדומה. הוא מסרב להסכים כי באיבה ומשטמה בלבד אין לעמוד בפני מרד למען התקדמות ורווחה אנושית.

פורענויות הן, אדוני השופט, אשר מפעל מוכרח להביאן בחשבון מראש, כשם שהוא חייב להביא בחשבון גם התנגדותם של איתני טבע, ואף־על־פי־כן חובה עלינו לנצחם – – אמליץ איפוא למען השלום, כי הנאשמים השניים יהיו פטורים בעונשים קלים, אחרי שהחלימו מן המכה, ולו ישמש הדבר לקח נושא־שלום לערבה ולאשר יבוא לשכון בה בעתיד.

אפשר והשופט הזר הקשיב ולא ראה בדברים נגיעה ישרה לפסק־הדין אשר הוטל עליו לפסוק. אך בהביטו אחרי המהנדס אגר היוצא את האולם, כאשר כילה לדבר ואינו מביט סביביו – כהלך אחד דרוך למטרתו בלי לסטות ממנה – החליט השופט בפני עצמו כי אין להכניס בפעם זו את ספר החוקים בין היריבים ולמצות את הדין.

– פטורים אבנר וחסן בעונשים קלים של מאסר, על שום היותם פועלים בריתחת הרגע ללא תוצאות חמורות, אך יישמרו להבא מלבוא בדברי ריב! – אמר כמו היטיב לשקול הפעם את כפות המאזניים, בלי שאחת מהן תעלה על השניה. והשתיקה של הנוכחים, אישרה – כי בין זקן הכפר ומרעיו ובין הבחורים עובדי הרשת לא מצאו בו פגם.

– – אכן, זה מראה הערבה לאמיתו בלי כחל ושרק… – חשב אבנר שהוחזר למאסר עם חסן ולא הרגיש צער או עלבון בעמדו בתור עם פושעים לסוגיהם, לקבל את ארוחת יומו. – פלוני שהבעיר גורן, אלמוני שדקר את חברו ושדדו, פלמוני שנקם את חרפתו אשר המיטה עליו אשתו בלכתה אחר מאהבה – דין עצמי של שוכן האוהל והמתגורר בבקתת־חמר, אשר אין בלבו חרטה ונוחם על מעשה אשר עשה, כי כן עשו אבותיו וזה מנימוסי הערבה – זה המשפט ואין בלתו. –

כל אלה קרא אבנר מעל הפנים המצולקים, אשר פשעיהם הטילו בהם מומים, ומומיהם העידו על עברם ויצריהם. אף־על־פי־כן בצאתם מחר לחופשתם, יחזרו על המעשה אשר יבוא לידיהם, בלי ללמוד לקח מהחוק והמשפט של הזרים. עם זה יש ונגש אסיר אל אבנר וגילה את אזנו: הנה ריציתי את עונשי במאסר שנתיים ואין בלבי נוחם, אך בהזכרי כעת, כי מחר אצא לחפשי, אראה לנגד עיני מראות כמו ראיתים אתמול: השדה.. הגורן ואשפת הכפר עליה יושבים אנשי הכפר בערבים – זקנים מסיחים בימים עברו ואילו אנו הצעירים שומעים ומחרישים – בשם אללה הרחום – –

– אללה ירחמך.. – השיב אבנר כהד לדברו של זה, כמו ראה להגיגי נפשו ולגעגועיו והוא אנוש אשר ביסוד נפשו אינו נבדל מבן־תרבות.

זו איפוא הערבה – חזר והסיק בפני עצמו – אשר אין לבוא אליה בעמל בלבד, וגם הכוח והאור המתקדמים תקצר ידם לשנותה. – תככים וחשדות מלאה הערבה, כצללים אשר יטו בערב וכשיחים אשר ינועו על פי גדה וגיא.. גם באלה יש ללחום בערבה, עד היותך בן־חיל ובריון כאנשיה, זריז ואמיץ כאחד, אשר שביליה נהירים לו בסודם ולא יתעה בהם בעינו החדה.

– נו, יא חסן, התבוא עמי אל אנשיך בפלוגת־הערבה של המפעל? – שאל על דרך צחוק את יריבו מלפנים.

– לא, סטפר אללה.. – ענה הלה והסיט עיניו באלכסון – עדיין לא נמחתה השנאה מלבנו וחרפת המכה עדיין בוערת בדמי.. – והתפלא אבנר לישרותו של זה ותפיסתו לגבי כתם החרפה שנשאר כביכול טבוע בו, כאותו פצע שלא הגליד.

ט.

אבנר הוסע ממקום מאסרו במכונית שנשלחה מהמפעל להביאו ולא הוגד לו כי נערכת לו קבלת־חברים לשחרורו. ואמנם הכל היה מוכן באולם האוכל לשעה שלאחר ארוחת הערב, כאשר פונו השולחנות ועובדי המפעל ישבו נינוחים ומנומנמים בקרת הערב החרפי, כאשר העבים בישרו כבר את הגשם הממשמש ובא. אבנר הופתע לבוא אל האולם המואר, בלווית חברי הוועד של עובדי המפעל, וכאשר ישב אל שולחן־הראש, קם יצחק החוצב לומר דברו בשם הוועד.

– חברים, – פתח בעווית פנים נואשת – באמת לא איש דברים אני, אבל הערב אני יכול לומר לכבוד אבנר שחזר בשלום אלינו, כי שמחים אנו לראותו. ב–אם.. אין אנו פועלים שכירים בלבד, אשר עיניהם לשכרם.. וב–אם.. פועלים בעלי הכרה אנחנו, שבונים אנו בעמל ידינו על אדמת שממה מולדת.. הרי העובדה שנמצאים בתוכנו חברים היודעים ברגע הנכון לחרף את נפשם ולהוכיח לאנשי הערבה כי נכונים אנו לעמוד על כבוד עבודתנו וחיינו, היא המלמדת כי איש העמל עשוי לא רק לבנות בעמל ידיו אלא גם להגן על בניינו. בזה הורם כבודנו בעיניהם של אנשי הערבה שכנינו, עד שיבינו כי אין אנו באים עליהם מבחוץ לכוף את שלטוננו, אלא נכונים ללחום על זכותנו לחיות יחדיו. בכך פעל אבנר בשם המפעל כולו, כי לא באנו מרחוק לכבוש חבל־ארץ כאדונים זרים. נשמח איפוא לשמוע מפי אבנר על כל אשר עבר עליו.

– מה אומר.. – התחייך אבנר שקם ממקומו להשיב ועיניו התנוצצו – ויצחק הוציא את הדברים מפי, כפטיש המוציא ניצוצות מהאבן הקשה. – ח – ישבתי עם פושעים מאנשי הערבה ולא נפלתי ברוחי, כי בן־תרבות אני ונקלעתי ביניהם. הרגשתי מין שותפות שבמלחמה אתם. מה הם חושדים בנו, כבשאר זרים שבעולם, אף אנו חושדים בהם כי ערמה תחת לשונם, מזימה בפיהם ובשעת־כושר לא תרתע ידם מרצוח אותנו נפש, לפי חוק הערבה ומסורתה. לא נוכל איפוא ללכת בעיניים עצומות, אלא נהיה ערים, ידנו שלוחה ברגע הנכון לנשק. לא נשים את עצמנו הפקר בעיניהם ואז תכון שכנות בינינו.

– ובכל זאת משחק־דמים הוא של חוקי מדבר, אבנר. ועוד השאלה היא אם באנו הנה לשחק את המשחק הזה! – השמיע לפתע אורי ממקומו.

– אורי.. – הוטחו מחאות כלפיו מצדדים שונים – שמא תאמר כי אנו שואפי דמים! או עמלנו הוא כיבוש ושעבוד! –

– חברים, – היסה אבנר את חבריו שנרגשו – אני מבין את אורי והאמן לי כי בחנתי את מחשבותי היטב. כיהודי וכאיש־עמל כאחד הגעתי למסקנה זו, כי ראיתי לרוחם של שוכני הערבה ועמדתי מקרוב על תפיסתם – – ואולי – הוסיף אבנר בשקט – אולי אודה ואתוודה כי הרגשתי גם מעין קרבת־נפש לנפשם של נוודים אוהבי חופש, המבינים אותו על־פי דרכם ומנהג שבידם. אך ההתקדמות דוחקת את מסורת המדבר ואינה יכולה לקבל אותה. אלמלא כך, אולי לא צריך היה לבוא עם המפעל לערבה מעיקרו. כיוון שבאנו, שוב לא די להקים היום את המפעל, אלא יש להעמיד עליו משמר כי לא יחרב – – אם פורשים אנו רשת ברחבי הערבה – הרים אבנר את קולו בלי התרגשות – לא די למתוח את הכבלים ולהציב את שלדי הברזל, כי מחר עלולים הם לעורר את חמתם וקנאתם של שוכני הערבה – וגם ברזל ייהפך לגרוטאות. הווי אומר: שוב מתיחות וחיפוש אמצעים אשר יחלישו את הרע. אם אמרתי אתמול לחסן יריבי – אולי תבוא אתי אל פלוגת הערבה והיה שלום בינינו? – על דרך לצון אמרתי כדי לתהות על קנקנו לאחר מה שעבר בינינו. – אך הוא השיב, כי חרפת המכה עדיין נשארה בעינה.

– – במילים אחרות: כאן לא בחוקי שכר וכלכלה מדובר, לפי תפיסתנו אנו, אלא במונחים של עלבון, כבוד אישי ויצר נקמה. – זו הגחלת הלוחשת בערבה השוממה והיא עלולה תמיד להתלקח, כאשר יתלקחו שדות הקוצים. ולא נדע לאחר מעשה יד מי שלחה את האש או אולי הרוח שפשפה אותם עד היותם כנעורת. נהיה איפוא נכונים לכך, כשם שנכונים אנו לחיות מעמל ידינו.

– יפה דרשת לנו, אבנר. – קמו היושבים לברך אותו ורק אורי נשאר יושב, כשזהב ראשו מוטל על זרועותיו, כמו לא שמע למתרחש סביביו.

– אורי, בוא, כי הכל כבר מתפזרים. – קראה לו רות והניחה יד על כתפו השמוטה.

– אורי כועס עלי.. – קרב אליהם אבנר ושיניו החדות הבהיקו בשחוק עליז אך שוחר טובה – הוצאתי מידיו שעשוע, שהיה ממשיך להשתעשע בו כאשר ישתעשע ילד.

– אינני ילד ואיני עוסק בשעשועים. – כעס אורי משום־מה והזדקף, עבר על פני אבנר ורות, כמו נפגע בעמקי נפשו.

– אורי כועס, רות, ואני מבין. הוא בא לערבה מארצות הפיכה ובידו דגל השלום. – הביט אבנר אחריו ומשך בכתפיו – שלום לכל באי־עולם אחרי מלחמה והפיכה שהרסו חיי אדם. רצה בבנייה אחרי ההרס, בשלום על אדמות אחרי מלחמה. שלום ובנייה ראה כבר בעיני רוחו בערבה השוממה, והם ממנו והלאה, הם מאתנו והלאה. –

– אורי אינו כועס, אבנר. – הגנה רות בחום – כי אינו נושא בחובו רגשות כעס ושנאה. ראיתיו בעבודתו, כשהוא משתעשע ביציר רוחו ככל שעולה בדעתו – דמות ופסל. המהנדס אגר, ראש חוצב, סוסתו של רשיד, ומעל לכל הכוח שבמפל המים. כל זה מרעיד את נימי נפשו. ואם עולה יפה תחת ידו, והוא מוסיף להתפעל מהעולם סביב. אך נפל פגם ורוחו נעכרה – כי בכל יראה את חומר היוצר – –

– וגם בך, רות? – הביט אבנר אליה בעינו החמה, כשהם מחוץ למחנה והוא חיבקה בזרועותיו.

– גם אותי, אבנר. – לא מיחתה רות אלא נצמדה בחום אליו והשיבה על נשיקתו, כמו הבינה, כי הנה נופל דבר שאין להשיבו.

ואמנם מאז היו מהלכים אבנר ורות, בערבים, ובדמיהם סערה שאינה יודעת רווייה. הנה רחשו גם הם כרחשי הלילה בסבך של הגדה עם החי, הצומח והדומם סביב, והנה קמו – התנערו מאבק שבילים, קוצים והעשב הקמל אשר דבקו בבגדיהם והם מחייכים איש לרעותו תוך שכחה שלא ידעה שבעה. לילות הסתיו הצוננים בקרעי ענניהם הסוערים קוראים להם לשוב ולחפש מחסה בערבה סביב, באשר עין לא תראם. בקום אבנר מאצל שולחן־הערב, והעובדים פונים אל מגוריהם, חשה רות בזרם העליז של צפייה בעורקיה, והיא יוצאת בעקבותיו. – לו עמד מי בדרכה ושאלה – אנה תמהר ותיחפז בחשכת הערב? – היתה משיבה בלי להסס, כי אחרי לבה היא הולכת ומי יעצור בה בלכתה! –

– הכל נגמר בינינו, רות? – יש ואורי נקרה לה בדרכה ומעיניו דובבת מועקה גדולה של בדידותו. אף יאחז בה בזרועותיו החזקות, אך היא אינה עשוייה להקל על מועקתו – –

הוא סר לפתע לחדרה כמו רדפו אחריו נדודי־לילה, יושב בפאת מיטתה הקטנה ומפרך את ידיו – – או יש והוא אומר לה: רות, אני מבין הכל ואין בלבי עליך.. רחמים אינני מבקש. ולא כשעשוע היית לי, רות…

גם היא מצרה עליו ואוחזת בידו כדי להרגיעו, תקריב אליו, שפתיה אך הן קרות והוא סוטה מהן – – אבד כל שהיה בינינו ואת האבידה אין להשיב.. – יאמר בוודאות־פתאום והולך ממנה בלי אמירת פרידה.

– – רות, הנה פה ישבנו וסחתי לך על הפיכת דמים וחורבן חיים.. פה גיליתי לך את הבדידות בה פקחתי את עיני, עד שהביא לי תקנה העמל הזה בערבה. בו נעשיתי לאחד עם חומר היצירה, בו נעורו בי חיים אשר אבדו – התזכרי כל אלה? – נהם לפתע מעמקי לבו בלכתם יחד ודחף אותה מעליו אל אפיק הערבה שבו שפלו המים.

– דחפתני, אורי, מעליך, אך המים לא הגיעו אלא עד קרסולי.. משנאתך אלי דחפת. – צחקה בעצב. –

והוא הלך בלי מענה, כמו דרכו נכונה לפניו. לאור המבליח בצריפו אסף את צרורו הדל, ובלי לומר דבר לאיש יצא את המחנה. לשומר על המחנה אמר: תמסור כי נקראתי לבקר במשפחה לרגל מקרה דחוף, ולא יחקרו אחרי עד שאשוב.

י.

ירד בין הגבעות ושמח להימצא יחידי אל פני הערבה החשופה, כשמועקת לבו נפרשת ומתמזגת עם המחשוף של הישימון ועם תוגת האדמה הצמאה, לעת תגדל צפייתה לרווייה מגשם. לא נחפז בלכתו, כי חש את עצמו בטוב עם השיזף הדוקרני אשר פרש נוף אבל אצל כיפת קבר באחת הגבעות. – כיוון שהתנער עדר צאן והשמיע קול במעמקיו של גיא ורחש של תנועה נשמע מאוהל – ידע כי חיים רוחשים סביב – – חיי הערבה הדמומים מקדמת דנא – ושומרים בעקשנות על שתיקתם.

– – כי הם שמשכו אליהם בסודם נזיר אשר נדר להסתגר בשתיקה. הם שקראו לחוזה להלך בשביליהם, בלי להשגיח בצינת לילה או בלהטי החום היוקדים בערבה. – הם שקראו לחוזים־הוזים לעלות בכתלי הר קרחים ותלולים, לצפות ממרומיהם על המאבק של הקדושה עם הטומאה. – והמאבק נמשך מאז פקח אנוש את עיניו לראות את הבריאה סביב, על עצבה ושמחתה, מוראה וחדוותה – –

חלף הלילה והאיר היום – והמפעל נעלם מאחורי אורי ולנגד עיניו אך אגדה שנרדמה מימים קדומים בחיק ההרים האלה. באגדה זו נאחז גם הוא בחבלי תנומה בצילו של שיח, עד שהכתה השמש על ראשו וביקש את נפשו למות.. קם והרווה את צמאו ממעין מים ושוב המו סביביו רוחות־ערב ובין הסבך – כשהם נושאות בכנפיהן בדידות שאין עמה תחושה של סכנה, שקט שאין עמו משום בגידה ומעל – –

לקראתו עממה אפלוליתה של הימה, העטורה הרים סביב. אש קטנה רמזה לו מדי התקרבו אל שפתה, ונמשך לבוא אליה. קרב עד למדורה אשר חוגי אורה רחבו והלכו בחשיכה. אורי ראה את הזקן היושב אצל המדורה ושופת עליה את סירו, כשהוא מניע את הפרע המלבין של שער־ראשו וממלמל בפיו אך קולו לא נשמע. הבין כי “יחיאל הזקן” הוא, אשר שמע עליו רבות במחנה – כי מהלך האיש אצל הימה ועמו צעירים מתי־מספר מגודלי־זקן כתלמידיו.

– שב. – הרים יחיאל את עיניו לקראת הבא ורמז לו על מושב אצל המדורה. ואורי שפרק את צרורו והרגיש בנעימות החום הנמסך מן המדורה, אל אברי גופו העייפים מסר: אני בא מן המפעל ואורי שמי.

– בואך לשלום, אורי. – הטעים הזקן בלשון נמלצת אך עיניו הצעירות צחקו – וכי מה? – שמא גס לבך, בתכניות של “אור” ו“כוח” וטכניקה כיוצא בה של המהנדס אגר? – התל הזקן חרש – והנפש משתוקקת למשהו אחר – לחיי נפש? –

אורי שתק והזקן חקר: והמהנדס אגר מוסיף לבנות ולתכנן? –

– האיש חזות חייו היא במפעל. – השיב אורי בקצרה ואכל מהדג שהגיש לו יחיאל הזקן מהקדרה.

– כן היה מנעוריו. – מלמל יחיאל הזקן כמו קרא בנשכחות – גדלנו בשכנות ועוד אז היה אדם “היש”, אשר “האין” לא היה קיים בעיניו – חי – חי – כאשר עמדנו ביום־כיפור בקרן־רחוב של בתי־הכנסיות בעיר, ומסביב עלו בכי ואנחה וקול שופר, אמרתי לו: הצער היהודי הוא צער לשם צער – הוא שמחת הצער, דביקות בצער, שמחתו וכאבו לשמם.. ואילו אגר אמר: הצער היהודי עשוי להיות כבית־יוצר גדול של אשד־מים, ככנפי־רוח, לבנות בו משהו חדש בחיי אנוש – – חי – חי – ובכך נפרדו דרכינו.

כן מלמל יחיאל הזקן, נד בראשו כמסיח עם עצמו, וכאשר כילו לאכול אמר לאורי: בוא ותעלה אלינו – אל התל, תל־השקט קראנו לו. תהיה לחית־השדה כמוני וכחברים האחרים אשר אתי. תשאב שמחה מן הבדידות, נערי. שם תל־העמל, הטכניקה – ח – אך אצלנו תל־השקט – וכוחו של מי יהיה עדיף בסוף־דבר? – – שאל ועיניו הצעירות צחקו כמו עלה היתולו יפה.

אורי הלך בלי אומר אחריו, עד שבאו אל בקתת־חמר בראש התל, שרצפתו היא חמר. כאן פרש את החפצים המעטים שהיו בצקלונו, בלי לצפות להזמנה ושמח לחוש, כי השקט העצוב יורד עליו כאשר ירדו ענני החורף אל האדמה היגעה. הרוחות המתיקו את השקט מבפנים, כאשר דממו שלושת מגודלי־הזקן שישבו בבקתה. יחיאל הזקן עדיין השתהה בפתח כמו התמודד עם רוחות ההר המנשבות בעוז אל מרחבי הערבה והיה מנהם בשאגה ומניע בשער ראשו כרעמה:

והיה בשאגת קולו של יחיאל משהו שקרא לאיתני הטבע להתפרק גם הם מצפייתם. העבים קרבו מאוד אותה שעה בשמי הערבה והרוח הוסיפה לאחות את קרעיהם עד שהפכו לאפריון אפל של רעם וברק וגשם בלי־הפוגה. כרוב הצפייה שנמשכה, כן המים שניתכו ומילאו עתה ערוצים ואפיקים, רחצו הרים קרחים, ואדמת הבקעה אשר רוותה מהם תפחה. גם למחרת הבוקר לא פגה עצמתם ולא חלה הפסקה בין לילה ליום – כשכל החי והצומח שרויים בפליאת קדומים: “מי פלג לשטף תעלה – – דרך לחזיז קולות – – להמטיר על ארץ לא־איש… מדבר לא־אדם בו – – –”

נהם יחיאל ואחריו כהד חבריו הצעירים, כמו נעלמה מהם תקופת הזמן והם היו לאחד עם עבר הווה ועתיד – –

חלה הפוגה, עם שהעננים שוב לא עלו מעל שמי הערבה ועדיין רבצו טעונים־כבדים מעל לראש. אף־על־פי־כן יחיאל חוזר זקוף־חזה וברגל יחפה, אל הימה, החכה בידו ואורי אחריו. חבריהם הצעירים שחתימת זקנם הסתבכה והלכה רואים את האדמה שתפחה ואוסרים בהמה לכלי החרישה לפלוח ניר, כשהאדמה השחורה והרכה נפתחת לקבל לתוכה את הזרעים הנושרים אליה. הללו חוזרים מהימה ושלל הדגה אתם והללו באים מהשדה וריח הרגבים בבגדיהם. שוב יושבים יחדיו כשהם נושאים בלב קל את מחסורם, התער אינו עולה על שער לחיים ומנוחה ממלאה את לבם – כמו נעשו חייהם קודש לנשמת האדם המתנער – –

אף נקלעה אליהם יום אחד נערה והוסיפה לשתיקה שהיו שרויים בה צליל עליז. צחקנית היתה ודיבללה את פיאותיהם הפרועות כמשטה בהם; חכלילת־לחי היתה, אם משום הקור בחוץ, ואם דמה המקלח בה בעוז־נעורים הוא שנסך בתנועותיה מרץ.

– באתי אליכם ושמי שרה. – פרצה אל הבקתה עם הרוח הגשומה בחוץ.

– באת, שרה, ופרצת כסערה. – חייכו הבחורים.

– וקראו לי שרה־סערה. – צחקה הנערה.

– אט.. סופך כי לא תעצרי כוח להישאר אתנו. – משכו הבחורים בכתפיהם.

– בבדידות זו.. ובמחסור זה שלנו…

– יהי כן.. ברצותי אשב וברצותי אלך. – השיבה בקלות־ראש ומתחה לה מחיצה בירכתי בקתת־החמר, שם הועידה לה את פינתה.

– שרה־שרי.. – חזר למחרת יחיאל הזקן מהשדה כעוטה־חג אל הבקתה ופרח היורה בידו – אם תנשאי לי ויצא ממך משיח להביא גאולה לעם. – אמר וכרע ברך לפניה לתשואות הבחורים.

– ח – ח – צחקה ונשקה לו ליחיאל הזקן על שתי פיאות זקנו.

מעתה הניחו לה לשרה לעשות כחפצה בעבודת היום. כיוון שחזרו מהשדה ראו את בקתתם נקיה למשעי ולא ניכרו בה עקבות הרגבים בשדה. קמו עם בוקר ושרה ניצבת לעומתם, עיניה אדומות וקומקום המים בידה, כשהיא קובלת: הנה עיני הדמיעו מעשן העצים הרטובים. הרוח השיבה את העשן אל פני – ובחוץ סערה – איזו סערה! –

– אט, שרה.. קודם בואך שרר אצלנו שקט ואילו עתה ניטלה מאתנו המנוחה. – נהמו־רגנו החברים הצעירים.

והתפלאו לראות את אורי קם, יוצא החוצה תוך הגשם. הביא קש מאצל הבהמה וגיבל אותו תוך אדמת הערבה עד היותה לעיסה. עדיין תוהים האנשים על המעשה והוא גודר מהעיסה תנור מאחורי הבקתה: זה יהיה לך תנור לתפארה, שרה־סערה.. – חרז במשובה והתפלא על העליצות אשר התרוננה בו מחדש.

– אורי, אתה אמן התנורים. – שמחה הנערה.

– כן אמרו גם במפעל: אורי אמן הוא לביטון – –

יא.

שוב לא ידעה הנערה ליאות, כמו ניתן לה כל מבוקשה. בתנור בישלה, אפתה ולא השגיחה כי אצילות ידיה מכחילות מהקרה בחוץ. בהביא יחיאל דגים משללו בימה, עלתה עליצותה, כמו שמחה בשמחתם של הבחורים אשר קיבתם תשבע אחרי ימים של מחסור. והבחורים גמלו לה באמרם: ראי, שרה, את חלקת השדה שלנו הולכת ונחרשת – אך נזרע בה את לחמנו ושוב לא נדע מחסור.

עליצות זו שנזרקה בתל־השקט, קראה כבר לבעלי־נפש מרחוק לבוא אליו בדרך בוססנית מגשם. הללו עלו לתל ועדיין היו תוהים אם בבקתת החמר אשר עליו, עשוייה לפכות עליצות באין־מפריע, או שמא צפוייה להם אכזבה קשה יותר מסיפור־הבדים אשר הוליך אותם שולל. באו ונכנסו, אל בין השישה המכונסים תוך הבקתה. האחד עין הימה מכחילה בעיניו הצעירות ואחד מביא את ריח הבהמה בבגדיו, אחד את טחב הניר השחור שנפתח – וכן רביעי וחמישי ושישי – והבקתה אינה צרה להכילם כמו הפכה מרחב להלך־נפש – –

משום־מה ניצת בעיני הבא רצון להידבק גם הוא באדמת הערבה – – נפתח הלב לשמוע אל סופת הערבה – – העין נמשכה לטבול ביפי השקיעה והזריחה על פני ימת המים הגדולה – – ילדות אנוש – – ילדותו של עם! – – ושפתיים נעו בתפילה, לב חרד מדביקות: ערבה גדולה ורחבה, מולדת מלחה וצחיחה – את עצמנו אנו נותנים עליך – את נפשנו ומאודנו – מקריבים אנו לך! – – והבאים בשובם למקומותיהם מתל־השקט, סחו במיעוט דברים ובשיקול־דעת, כי ראו טירוף… נשמה יתירה ראו… שמעו אגדה במו אזניהם והיא קסמה להם מאוד…

רק יחיאל צחק בעיניו הצעירות לתוך הפרע של זקנו למראה הבאים, בשבתם ובלכתם, ולבסוף אומר לבחורים בהיותם לבדם: שרה־שרי ואתם חברי הצעירים… לא נעשה את מחשבתנו בתל־השקט סחורה עוברת בשביל עייפי־החיים הללו, שוא יבואו הנה ויפלו כאחוזי־חלום, ילכו כמו די להם בפירורים להחיות את נפשם.. לא חיינו אנו הם העשויים לרענן את האדם, אלא חיי האדם עצמו אשר יחיה בהם בגופו וברוחו – –

וכמו מיצה בכך את תורתו כולה, קרא לאורי לצאת עמו אחרי הצאן, להביא אותו למקום מרעה ומחסה בהר מפני סופות החורף. שרה־סערה התקינה להם חולצות חמות וייבשה את מגפיהם הרטובים אצל תנורה, נתנה אל תרמיליהם צרכי אוכל מאשר נמצא לה ואמרה: פעם ביום אשלח לכם תבשיל בידי אחד הבחורים ועל ידו תודיעו את החסר לכם. – והם עמדו כבר טעונים והעדר הקטן לפניהם לצאת לדרכם.

– שלום לך, שרה. – אמרו לה לפרידה – ואל תנהגי עם הבחורים בסערה – ח – ח –. יחיאל הזקן פסע בראש ואורי במאסף. בוססו שניהם בדרכי הערבה, אך מידי עלותם במעלה ההר יבשה האדמה וגם הרוח שקטה והלכה, אף הצאן שהיה מצונף יחדיו נטוש על פני ההר כרועה לתומו. הרועים הרחיקו לכת עד למערה התלויה על פי ההר, שם שרר יובש בין קירות הסלע האיתן ובה קבעו מחסה ללילה. מיד קוששו קוצים לגול על פי המערה בבוא הלילה, כי לא תפרוץ חיה רעה ורעבה אל בין הצאן – – אף חומר להסקה למדורתם הכינו, כי יחם להם עצמם – ובהעריב היום כנסו את הצאן, כשמקלעתו הרטובה מגשם העלתה אד בחום המערה ויחם גם להם. –

חולף עליהם הלילה והכבשה עם בוקר חוזרת ומנערת את מעטה הצמר על גופה, כמבקשת לשוב אל המרעה בגעייה ופעייה. תוך הלילה שחלף הוטל בפנים המערה ולד רך, אשר מעמועו הדק ותשובת אמו בישרו את צאתו לאור עולם. בצד מקלעות הצמר המרשרשות והעבותות הצחירה פה ושם פרוותו הצחה של הטלה ומלאה גם צלע ההר חיים. והצאן רועה בכל אשר שרד בהר מאשתקד, להחיות את נפשו, בעוד שיחיאל ואורי מהלכים בין חרבות – האם צבאות עצומים עברו כאן בזמן מן הזמנים? – – או מרחצאות פאר הוקמו בזה אצל בריכות זכות־צלולות של מעיינות חמים? – – רגלם נתקלה פה ושם בעמוד ובכותרת, שרידי מותרות של דורות אנוש, אשר נותרו כעדות חיה לאשר היה – ואומר אורי כמהרהר בקול:

– כבר היו בזה בזמן מן הזמנים רוח האדם ותרבותו – ומה עוד נחדש כאן, יחיאל?

– המ.. המ.. – המהם יחיאל בזעף אל זקנו, כמו לא מצא מענה בפיו.

– והיו בזה לפנים חיים שהפכו לאגדה, מה עוד נחדש אחריה? – הוסיף אורי לתהות.

– המ.. המ.. נשמע המהומו של יחיאל, כאילו לבו היה נתון אותה שעה לעדר שנפוץ.

– אף אמונות גדולות נתחדשו בזה ונתפשטו בעולם כולו – מה עוד תוכל לתת הערבה? – תהו עיני אורי בערגה על ההרים.

– המ.. המ.. יפה שאלת אורי. – אורו לפתע עיניו של יחיאל שהתעשת והדברים פרצו מפיו – כי לא בחידוש הוא כוחו של האדם אלא ברצונו האנושי להמשיך לחיות. האם תשאל כבשה מדוע תרעב ותרעד בקור או תשוב ותמליט את טלאיה באותה חדווה של גידול וצמיחה? – גם אנו איננו שואלים, כי רצוננו הוא לשוב – לחיות בערבה ודי לנו – זו אגדת חיינו אותה אנו מחדשים! – –

ולא האריכו לדון בדברים, כי חשרת עבים הקדירה מאוד והצאן התכנס כבר מבוהל כמחכה ליד אשר תנהל אותו למקום המחסה – מעמוע וגעגוע מלא החלל מפיות דקים של טלאים ואמהותיהם, ואספו יחיאל ואורי את שולי אדרותיהם, חשו בכה ובכה לאסוף את המבוהלת ולהביאה עד לפנים המערה.

– הי – הי, אנשי החיל! ולא תשימו לב כי אני הקוראה לכם מלמטה, עושה בסימנים כי תבואו לקבל את הארוחה אשר הבאתי? – חושו כי מתרגשת סערה לבוא! – קרא קול שרה אליהם והיא רכובה על החמור, צונחת מעל הבהמה העיקשת אך פניה עליזים ומושכת אותה אחריה באפסרה – או־אוף, יפה שמצאתיכם, כי הבחורים באו עייפים מהשדה ואי־אפשר היה לשלוח על ידם.

ובלי להוסיף דבר התכנסו למערה יחדיו, הצאן לפניהם והחמור משוך אחריהם, כמו נבוך גם הוא מהסערה המתרגשת – התכנסו והבעירו את האש שעממה, כשהוסיפו על גבי הרמץ קוצים שיבשו, העמידו בצידה את התבשיל שהצטנן ותוך כך התפנו לבסוף להחליף דברים ביניהם.

– מערת מלכים. – הביטה שרה על סביבה.

– הצאן מרגיש בזה מקלט ומחסה. – נהנה גם יחיאל, כאשר הביט על הצאן המתעטשות, טלה יונק ואמו המיניקה שהיא תולה את עיניה בחלל כשואלת: יפה אני עושה שאני מגמיעה את ולדי, נושבת עליו מהבל פי כי יחם לו, בהתחולל סערה בחוץ? –

גם הם אוכלים את ארוחתם יחדיו, כאשר פרץ משב הרוח ומטרות הגשם הצליפו באחת, כמו ציפו לרגע בו יתכנס החי למערתו – ואז, כאשר טוב לבה של שרה מהחום ששפע סביב ומפניה הנוחים של הבהמה הדקה סביב להם – נזכרה לספר לחבריה:

– הי, יחיאל, אילו ראית את הימה שגאתה ועוד מעט והגיעה עד לרגלי התל שלנו – – אף נזעקו מהמחנה של המפעל להרים את הסכר כדי להוריד את המים שגאו באפיקו של הנהר ועדיין הימה גאתה והלכה – –

– אין זאת כי נערם השלג על הרי הצפון ומימיהם פורצים ויורדים דרומה. – אמר אורי והצמיד את עינו בעד פתח המערה, אך לא הבחין מאום בעד מסך הסערה.

– האיתנים הם הנלחמים כעת! – הזדקף יחיאל כשזקנו הכסיף על־פי מידותיו וכולו אומר כוננות לבוא בסוד האיתנים הללו – – אף היו מקשיבים שלושתם לגעש המים הנופלים וחותרים באפיקים, מתיקים סלע ממקומו ועוקרים גוש עפר שניצב על דרכם במרוצם המידרדר דרומה, כמו עמדה להסתחף בהם הערבה כולה – –

יב.

ואמנם אותה שעה הוזעקו בתחנת־העמל כל עובדי המחנה והמהנדס אגר עצמו ניצח על העבודה. היה ברור כי הסכר הגדול עומד איתן וכוח המים לא יוכל לו – הוא חושב מראש ביסודותיו היצוקים בעמקי הסלע, לעמוד בפני כוח מים אדירים; – אך הגעש הקוצף באפיקו של הנהר נשמע מקרוב ועתה ראוהו מלבין בקצפו, כשהוא נושא מיליוני קובים מים עכורים מסחף. התעמודנה בפניו הסוללות של מאגר המים והמחנה של המפעל כולו האם לא יסתחף?

עובדי המפעל העוטים ברדסים מעל לראשיהם מפני הגשם הניתך, לא שאלו שאלות, כי ראו את אגר עומד על המצפה של תל־העמל והבטחון שבו הוצק גם בהם. הם אימצו את מאות הידיים לחזק פה ושם את הפירצה והפורענות תחלוף. אמנם שותקו הדחפורים העומדים כבר עד מחציתם במים; נשטפה המסילה הקטנה והקטר והקרוניות הגרורות אחריו שותקו במרכז המחנה ומרוצת גלגליהם שוב לא השרתה שמחה בלבבות כבימים כתיקנם. תחת זה חגרו מאות העובדים שקים ועמסו עפר וחצץ בכתף, להביא בשורה ערפית אל הסוללה ולבצרה. עובד, מכונאי, חוצב ואיש פלוגת הערבה עמסו יחדיו, כשהמהנדסים מנצחים עליהם ומראים איפה לסתום ואיפה נקודת־תורפה.

– הניחו השקים זה על גבי זה, תמכו בקורות! – קראו המהנדסים מעל לסוללה והאיש העובד והעומס הניח ותמך, בלי להשגיח במתרחש סביב.

ולפתע נעמדו הכל כנדהמים, כי רעש נוסף נשמע מאחוריהם ועוד טרם נודעה הסיבה – כבר נפלו זרמי המים מההר ופרצו אל האפיק הרצוף בטון, אשר גאה והשתפך מיד לזרם, התגלגל בלי מעצור עד לסכר – זו מצודת המים העיקרית של המפעל. עדיין זע המחנה של העובדים, בלי לצפות לפקודה, לעבר זה במאמץ נואש לעמוד בפרץ; – אך כהישמע גלגל הרעש האדיר של שטפון המים מההר לפתע כן נדם פתאום – ובשקט נשמעה בצלילות קודרת הקריאה: אבו־פאיז נגרף! – עדיין ניסו ברגע האחרון לעצור את הנגרף במוטות הארוכים – – יצחק החוצב חש עם ראשונים למעשה ההצלה, אך הוכה באבן מתגלגלת בראשו וחבריו משוהו מן המים. אבו־פאיז שוב לא נראה על פני המים שגלשו בזעף וכבואם פתאום כן שכך קצפם – –

רק עתה הבינו העובדים מה כביר המאמץ אשר עשו, אך גדול ממנו לעין־ערוך כוחם של איתני הערבה ולא ידעו: אפיקים חרבים שמלאו חברו עתה אל נהר הערבה… הימה הזרימה לתוכו מצפון את גיאות מימיה.. ענן “נשבר” בראשו של הר וחשרת מימיו בקעה וחדלה… ובעוד האנשים עומדים ויצחק ההמום על ידיהם – כבר החלו מתגלים אגמי הטין אשר הטביעו את פסי הברזל והמכונות, מנופים ושלדים באשר נתגבבו. ובין הברזל והעץ, נראתה מוטלת גווייתו של אבו־פאיז.

– יא, אבי! – התמלטה זעקה מפי פאיז בנו אשר אץ לכרוע אצל אביו והביט המום ונרעש, כשואל מי יהיה מחסהו מעתה.

המהנדס אגר בא בין העומדים, חקר לשלום יצחק אשר נשאוהו באלונקה אל המחנה, כדי להסיעו לבית־חולים ודוד בנו הולך אחר הנושאים כשראשו כבוש. אגר קרא לרשיד והורה בדבר סדרי הלווייתו של אבו־פאיז. לבסוף עמד עם העומדים והשמיע בשקט את דברו: “כצבא עובדים יודעים אנו לא רק את נצחונו של העמל, אלא גם את מלחמתו במכשולים – מכשולים מידי שמים ומכשולים מידי אדם – על כן לא תפול רוחנו בנפול אחד יקר מן המחנה, כי למען היצירה בערבה נפל – – ואם נודעתם עד היום לשם בארץ כ”בחורים של המהנדס אגר" – הרי למעשה “בחורי המפעל אנחנו ובזה כוחנו.”

– הגורל אשר המר לאבו־פאיז בכפרו השיג אותו גם פה, והוא כבר כאחד מאתנו ומקבל עפ"י דרכו את סדרי חיינו. – אמר איסר נהג הקטר ה־1, כששפם הזאב שלו שמוט על פיו, בהיסתם הקבר בראש גבעה שהיא נשקפת על פני המחנה של המפעל. – תהא איפוא זו חובתנו כלפי חבר אשר נפל – הדאגה לפאיז בנו עלינו עד שיגדל ויהיה לאיש.

המהנדס אגר אמר לנטוע עצים סביב לקבר והעובדים ירדו מראש התל ברגל עייפה אל המחנה, כשעינם תוהה על המפולת שהיתה. עדיין נשמע רעש המים הנופלים בעד הארובות הפתוחות של המפל למטה.. יעברו עוד שנים או שלושה ימים והם יצאו לעבוד בטין עד שיגיעו למנועים שהוצפו והוצאו מכלל פעולה, יחזירו את הפסים אל המסילה, והקטר אשר יגרור את הקרוניות הלוך ושוב במטענן, הדחפורים שיוחזרו לפעולה יקלו על המלאכה עד שתיכנס לסדרה.

– חבל רק על אבו־פאיז המסכן שמצא את מותו בשטפון והיה לקרבן המפעל. – חזרו וציינו, אך התנחמו בידיעה כי יצחק חברם שנחבל קשה, סכנה אינה נשקפת לחייו.

רק אנשי פלוגת הערבה לא נרגעו עוד והיו מהלכים זועפים ונזעמים, כובשים את עיניהם מלשאת אותן אל המפעל כמו קללה ניתנה בו. אף נראה כי חרש צררו את צרורותיהם ונעדרו אחד־אחד מהמחנה, בלי שנודעו עקבותיהם. המהנדס אגר שלח את רשיד שומר המחנה לבוא בין האהלים ולקרוא לאנשים לחזור, אך רשיד חזר ללא־מענה בפיו.

רשיד דיבר באהלים על המפעל אשר בסדריו ייטב לעובד בו, ובסוף־דבר ליושבי הערבה כולה – כי ברכה בו ולא קללה… אך האנשים החרישו עד שפתחו הזקנים שבהם ואמרו: אתה, רשיד, מכרת את נשמתך לזרים הללו.. אין אתה רואה כי כל הזר הבא אלינו מתנקש לכבוש אותנו – – כל ברזל ברזל הוא – כברזל של התותח אשר בא אל ההרים להשמיד את יושביהם החפשיים, כן הפלדה של המפעל אשר הפילה את אבו־פאיז חלל. בסוף דבר יצר המקום בשבילנו והמדברה נידחק עם אהלינו ועדרינו ועם כל אשר נתן לנו אללה ברחמיו – –

ורשיד שחזר לאיטו מהאהלים אל המחנה נדמה לו, כי עדיין הדברים רודפים אחריו – – כל ברזל אחד וסופו לכבוש ולגזול את חירותנו… זאת אישרו לחש המדורה שעממה בפתחו של אוהל ושתיקתם של היושבים סביבה.. גם הוא הביט אז אל האדמה ההדוקה סביב לאהלים בפרסות הצאן והסוסה, ולא ידע את נפשו. עתה בשובו אל המהנדס אגר, נעתקו מילים מפיו עד שאמר לבסוף:

– ווללה, חווג’ה מהנדס… באהלים אומרים על שום מותו של אבו־פאיז, כי תחול נקמת אללה על המפעל – –

– והאם אנשי האהלים אינם מתים יום־יום באוהל ועל אם־הדרך ובתיגרה ממארב? – שאל המהנדס אגר.

– נופלים כדבריך, חווג’ה מהנדס, הכל מאללה. – הסכים רשיד ולא הוסיף.

ואף־על־פי־כן התעטף באדרתו וחזר בלב כבד ובפסיעה איטית אל משמרתו. שם ייחד לו חלקה צנועה מעין, בין הסבך של הנהר, לפוש בה וירד מעל סוסתו העייפה.. ישב שפוף, כשעינו תלוייה בערבה השרוייה בדמדומים.. לא נעלם ממנו כי האהלים שהיו קרובים אל המפעל התרחקו ממנו והועתקו אל סתרי גיא ובין שיפולי הר, משם לא ייראו עוד –

– – שם ישבו דמומים במסיבתם זקני האהלים וסביב להם הבחורים אשר מחלפותיהם נופלות להם על ערפיהם. שם מכתש הקהווה דופק בקצב, כקצב של סוסה דוהרת בחשכת הלילה, כתרועת קרב.. רשיד מתנדנד על מושבו בלי־דעת נדנוד אישי, כמו ידפוק העלי על אזנו והאוויר סביביו נפלח מקריאותיהם של בחורים – –

רוח האהלים כונפת ומקימה אותו ממושבו וסוסתו נזקפת על עמדה כמבינה לרוחו. בקרוב רשיד אליה, תצהל לעומתו חרש והוא עולה עליה, נצמד אל האוכף, והיא נושאת אותו אל מעבר לגבעות המחנה והלאה – כשמטפחת ראשו מתנפנפת ושולי אדרתו מתבדרים – והיא חוזר וקורא קריאה חדה: או־הו – – או־הו – – ברזל דינו אחד – – וגם רוח הערבה מקדמת את פניו כמימים־ימימה בהדיה מסביב: או־הו – –

יג.

יצחק החוצב יצא מבית־החולים, כשחותם המכה מגליד בפניו אחרי הניתוח שנעשה בו – רוסקה הלסת, אך החתכים העמוקים נתפרו והרופאים־המנתחים חבטו על גבו לפני צאתו בקורת־רוח: ברך ברכת “הגומל”, יצחק, כי נפטרת בצלקת וכוחך אתך. גם התפר יצטלק ותשוב להיות חוצב כהלכה.

– העיקר הוא כי הידיים נשארו בריאות. – משיב יצחק בצחוק, אך עדיין אינו יכול לעוות את פניו באותה תנועת־החלט שהוא רגיל בה – כי מה עוד דרוש לו לעמל שכמותי? יד בריאה.. וב–אם – –

– כן.. כן.. יצחק. – שיבחוהו הרופאים והאחיות אשר החוצב בישרות נפשו ישר גם בעיניהם – הנה זה יפה כי נהגת בנו באורך־רוח ולא הצקת לנו. נעים היה לנו לטפל באחד שכמותך.

– וגם לכם תודה. – הביט עליהם יצחק בעיניו החמות והלך עם חנה אשתו לצריף מגוריהם.

הוא יושב נינוח בפתח הצריף, בהרגשת הבטלה מאונס שבאה עליו ואף־על־פי־כן רוחו טובה עליו. עתה ניתן לו להתפנות למחשבתו, תוך השקט השורר בצריף ובין כתליו המבהיקים מלובן ומגוונים פה ושם בתמונה קטנה, במעשה רקמה ובקישוט – – לא עוד געש הימים של המפעל, של המים הנופלים והאבן הנסחפת עמהם, כמתנקשת להרוס ולחבל כל העומד בדרכה – – לא עוד ארובות גדולות שרויות בצפייה לזרמי מים אשר יפלו בעדן למטה. – – ולא עוד תחנת־הכוח האטומה מתחת, אשר תקבל את מפלי המים ובכוחם תנוע הטורבינה הגדולה – רש – רש – באוושה כבושה אך בלתי פוסקת להפקת כוחות גנוזים והפיכתם לאור וכוח – – כאן שקט.

– כן, חנה אשתי. – מניע הוא ביד ובכתף ומביט נינוח – גם עמל רשאי לנוח פעם בחייו, ואם לא מרצון, לפחות מאונס – ח – ח –

וחנה שמחה כי הכל עבר. הוסרה התחבושת ונראתה הצלקת הטבועה בלחיו ובסנטרו, אשר מתחה משנה את עור פניו על גרמי הלסתות. עם זה רוחו של יצחק זחוחה עליו ובבדקו את קלסתרו בראי, הוא מזדקף וקורץ לה בעינו: אם לא יפיפיתי, חנה, הרי עדיין כוחי עמי – – ומתוך ההרגל שנעשה לו טבע, הוא זוקף את חזהו ומניע בשרירי ידיו.

– אני מביטה עליך, יצחק, וסוקרת את חיינו. – פוטרת חנה, שלבה אינו נתון לקלות־דעת והיא רכונה על מלאכת־היד שלפניה – כי מה יש לנו ומה צפוי בעתידנו.. הנה שמעתי כי חברים יוצאים להתיישב וכבר ערכו רשימה ותכניתם הוגשה. כולם אנשי עבודה כמונו, אך דואגים הם לעתידם – ואנו? –

ניתנה האמת להיאמר כי גם בראשו של יצחק נצנץ הרעיון, כאשר שכב בבית־החולים על מיטתו, או החליף דברים עם אנשי עבודה שהזדמנו לאולם בית־החולים לשכב בחלותם, וכן עם מבקרים שבאו לשאול לשלומם – – על פי הכל היתה שגורה החדשה של התיישבות. חברים מהמפעל שבאו לבקרו כעת בצריף ושוחחו תחילה על כל שהתרחש – השטפון… הסחף הנורא… שיפוץ ההרס.. בדק הפרצות.. – נתפסו לבסוף גם הם לנושא ההתיישבות, אשר העסיק את כל אחד מהם, לפי טעמו ונימוקו.

– אנו, יצחק, סוף־סוף אנשי “עשר האצבעות” אנחנו.. מה יש לנו ולמה אנו שואפים.. – פתחו ואמרו.

– השמועה אומרת כי עתה הזמן וכאשר יופעל המפעל, מחירי הקרקע יאמירו. על כן מרובים הגופים הנערכים להתיישבות על האדמה החדשה.

– וסוף־סוף, איכשהו… המ.. זכות ראשונים לנו, כי בעובדי המפעל אנחנו – מה? – מיצו את מסקנתם עד לסוף.

כן דיברו וקמו לחזור לעבודתם במפעל, כשהם אומרים לפרידה: נו, יצחק, גם שעתך הגיעה לחזור אתנו ודי לשבת אצל האשה ולהתפנק – ח – מה ישיבה זו לאדם עמל.. נו, נפצעת והחלמת וברוך־השם.. בריא ושלם.. לא כן, חנה? – וחנה המפנה בינתיים את שולחנה מהתה אשר הגישה לאורחים, מעמידה גם היא פנים סבירות: ודאי.. שאין האדם העמל פנוי להתפנק הרבה.. אף־על־פי־כן נשאל את הרופא מה הוא אומר.

יצחק מוסיף איפוא להשתהות בבית, יוצא לבדיקות אל הרופא וחוזר לביתו. הנה יבוא דוד בנם לחופשתו מהמפעל ושוב אינו אותו נער פזיז בתנועתו ומהיר בלשונו. העבודה מתחה את גוו הצעיר אשר רזה אך השתרבב באחת למעלה, אף ייצבה את רוחו במידת בטחון שאינה לפי גילו. יצחק מביט אחריו בהנאה כמוסה, כשהוא מבחין בו את המתינות של איש־סדנה אשר המכונה יצקה בו קצב –

– דוד, אינך מקפיד להתרחץ היטב. – עדיין משננת לו אמו, כמו הוסיף להחשב בעיניה ילד, והיא מפשפשת בצרורו, להוציא את המלוכלך הטעון כביסה והבלוי הטעון תיקון. – שיירי סיכה ודלק דבקים בך, דוד, כאילו יחיד עובד הנך שם בסדנה ובמכונה.

– דבקים.. – פוטר הנער במבוכה כלשהי, כי לא יאות בשום פנים להודות בקול כי שיירי סיכה ושחור ברזל עליהם גאוותו, ועוד מעט ויתדמה בכך למכונאים בדוקים וותיקים שבמפעל.

– אתה שומע, אבא.. – מגלה הוא לבסוף באזני יצחק – התקנתי לי מין מכשיר כזה.. בעצמי עשיתי, והסדנאים שיבחו ואמרו כי המצאה נאה היא.

יצחק שומע ואינו אומר דבר, אך לבו גאה בראותו את בנו יוצא בסורבל נקי בחזרה לדרכו אל המפעל. – זה הנער גדל ומתמצא יפה בעבודה.. ידו זריזה.. – אומר הוא לבסוף את שבחו באזני חנה, בלי שיגיעו הדברים לאזני בנם.

– ובלבד שיהא מקפיד יותר בלבושו ובנקיונו. – מעמידה חנה פנים קשות ומכוונת את דבריה שיהיו נשמעים לנער, עם שמובלעת גם בהם נעימה של הנאה.

– מקפיד.. מקפיד.. – מבטיח הנער בחיוך נכלם.

– ובכן היה בריא. – ואמור שלום לפאיז המסכן שנתייתם, אף תביא אותו אלינו ליום החופשה הבא.

ובאחד מימי החורף הבהירים, שיש בהם כבר מבשורת האביב, חזר גם יצחק למחנה. הרוחות הרעננות ליטפו את צלעות ההרים הרחוצות והעלו כתמי עשב מוריקים בין הסלעים; הן נסכו נהרה גם אל לבות העמלים אשר עבדו בזריזות לאורך אפיק הביטון ורחשו בכל פינות המחנה. נהר הערבה עדיין גלגל דכיי מים עכורים כמו הוסיף להיזון משטפונות ושלגים שהיו והערבה כולה התמודדה תפוחה והרה מול השמש הבהירה. יצחק אשר אך זה התערב בקהל חבריו, חש בקרבו מחדש את הנכונות לעמל – הנה יתפוש את המקבת ויעמוד אל קיר המחצבה.

– מה המלבין שם בראש הגבעה ממול? – חקר ושאל לחידושים שהתרחשו בהעדרו.

– זה קברו של אבו־פאיז. – אמרו החברים.

ויצחק עלה אל החלקה שגודרה על הגבעה וסביבה נטועים ברושים צעירים, ביניהם הלבין הקבר הקטן. כאן נצמד שוב אל מראה הערבה כמו ראה אותה בעיניים חדשות על מרחביה וכמויות המים שבלעה – כשבמרכזה היישיר אפיק המים אשר הוליך את זרמו מהימה והיישיר דרומה – זה הזרם האסור בגדות ביטון ושוב אינו חפשי לחרוג ולהשתפך, לאבוד בערבה – – אותה שעה היו משקיפים גם מאצל הבית המלבין בראש התל חבר אנשים ובתוכם אגר – צפו אל האפיק המגלגל את אמת־המים – כמו היתה כוננות בכל.

– מה דבר הכוננות הזאת? – עמד לבסוף יצחק על העובדה שואל את החברים ההולכים עמו.

– חנוכת המפעל היום ומכאן הציפייה. – השיבו.

– הוזמנו רבים ונכבדים, ובראשם אנשי ההון, לבוא לראות בהפעלת הכוח. – הוסיפו, כמו נמסכה גם בהם הציפייה.

– ההון.. – רטנו־רגנו ספק בגאון על מעשה המפעל בו היו ידיהם, ספק בעוקץ הניגוד המורשתי שבין ההון והעמל – עתה שנגמר הכל, יישכח מהר חלקו של מי היה גדול במפעל הזה ושוב ייזקף הכל לזכות ההון.

– ח – ח – צחק יצחק עם חבריו, כמו הביעו בכך פעם נוספת את מחאתם על חלוקה אי־צודקת זו של החברה מימי־עולם, אשר שינוי לא חל בה עד היום.

יד.

מעל תל־העמל הוסיף לצפות המהנדס אגר על הכוננות סביב, בתוך הפמלייה של עוזריו וסגניו, ואם בשתיקתו לא הביא לכלל ביטוי את הניגוד שרמזו עליו העמלים ממול – היה בעמידתו משום שיתוף בלא־יודעים עם המחנה, אשר התחייה עמו מייסוד המפעל עד הגיעו הלום – – עם זה לא היה פנוי גם עתה להרהורי חג, כי עוד בימי השטפון ידע, כי עתה השעה דוחקת ביותר ואין לדחות עוד את השלמת המפעל בשום פנים. השטפון עצמו, הנזקים והאסונות שנגרמו – כל אלה הוגזמו פי־כמה בחוץ וכבר הופצו שמועות, כי המפעל בערבה נפגע ללא תקנה. אף נמצאו מביני־דבר אשר רמזו, כי אמנם כך ניבאו מראש: ח – מפעל בערבה! – – מעשה מטורפים הוא ובראשם זה המהנדס אגר. מה הכוח אשר יפיק מנהר חרב.. ומי תיכנן את הסכנות הצפויות למפעל בודד ומבודד בערבה השוממה, בה שלטת מסורת של הפקר! – – כן רמזו־לחשו אף נמצאו אזניים קשובות. עברה רינה בציבור – ולא היתה ברירה אלא להפריכה.

ומחנה העמלים עמד לו גם בפעם זו. הכל שופץ למועד, כמו הכירו העובדים, משוליה שבסדנה עד לבכיר שבמפעל, כי במבחן זה ייערך גם מבחנם הם. כיוון שהוצאו הדחפורים והמנופים משיתוקם, נתמלא המפעל שאון שלא פסק. עקבות הטין והסחף מפורענות השטפון נמחו ובזה אחר זה נעקרו גושי עפר; קולות הנפץ בקיר המחצבה הרעידו את אדמת המפעל סביב; הקטרים אצו הלוך ושוב עם הקרוניות, לפרוק את מטענן ולמלא בשפך אבן וחצץ מהמורות שנשארו. וליום המיועד כבר הועמד הכל הכן – המאגר המלא מים עד גדותיו, הסכרים שנבחנו היטב, הארובות ותחנת הכוח שעמדה על מכונה ושררו בתוכה ברק וליטוש, כמו זה עתה יצאה מתחת ידיו של היוצר.

השמש כבר עמדה ברום, בהירה ונוחה גם היא, ובדרך הסלולה אל תל־העמל החלו מופיעות לשעה היעודה המכוניות הראשונות ואחריהן המתה תנועת גלגלים ורכב. אף ניכר היה בפניהם של הבאים, אשר יצאו מתון־מתון ממכוניותיהם, השתהו ומחטו את זגוגיות משקפיהם, כי נתכוונו לבחון בכובד־ראש את המפעל אשר הוקם – האמנם נושא הוא בתוכו אור וכוח? – – ולא בנקל ישכנעום בדברים בלבד… הם התכנסו יחדיו והמהנדס אגר קרב לקדם את פניהם, פסע לפניהם בפסיעה גסה עד לקצה תל־העמל אשר עם הבית המלבין למרחוק וכאן עמד ובלי להקדים דברים, נטה ידו והזמין את אורחיו לראות.

– – אי־שם הופעל כפתור והורם סכר – – אי־פה חרקו כבלי ברזל שפתחו שערים – והזרם באפיק הביטון גאה, המאגר תפח והפיל זרמי מים מלוא הארובות למטה – אך המאגר עצמו לא חסר ופני המים לא ירדו בו, כמו ניזון ממקורות סמויים לשם זרימה מלאה בארובות. ומכאן ירד המהנדס אגר בראש אורחיו, עם גדות המאגר, אשר פני מימיו שכשכו נוחות באוושת הרוח – עד שהתקדמו אל המפל מתוך הארובות כשהוא מתנפץ לקצף ורסיסים… משם – מתוך הגעש המלבין אל הכניסה במדרגות לתחנת־הכוח, כשהשער הכבד הוגף מאחורי הבאים – וכאן נתגלה הכוח –

הכל שקט כאן כבמטה־קסמים, גם פסיעת ההולכים שוב לא נשמעה כמו נבלעה בטפטים רבודים – זו ממלכת הבידוד ללא כתם שמן אף לא רבב דלק מבחוץ – אוש – אוש – אוש – איוושו כאן טורבינות נוצצות כנולי־פלא אשר טוו בלי הרף קרני אור וחום – – לחיצה בכפתור והאור עלה מפה בכבלי הרשת, הבהב ונצנץ אל עמקי הערבה ומרחביה.. שוב ניתן אות קל והופעל כפתור – נגנז האור, אך האוושה לא פסקה – אוש – רוש – – כי הוסיפה הטורבינה לאגור כוח.

יצאו – – המהנדס אגר בראש עד למעלות הבית המלבין, שם הכניס את אורחיו אל האולם המרווח, אשר קישוטו האחד היה תרשים הערבה צמוד לקיר ומאידך – המראה אשר נשקף בעד לחלונות על המרחב – רווח ומרחב. –

– המהנדס אגר, – פתח הזקן שבאנשי ההון, נסון בעל “מפעלי נסון ושות'” לאחר שהמוזמנים הסבו לשולחן ופניהם קרירים ומרוכזים כבשעת בואם למקום. –

– המ.. – המשיך בשפה יבשה ובגרון ניחר – אכן, ראוי הנך להיקרא בשם “חלוץ המפעל בערבה”. היום הראית לנו, כי אמנם ראשון היית לנחש את מקורות הכוח הגנוזים בזה וכן הצלחת בעקשנות רבה לאסור אותם לרצונך. לך השבח והברכה, לך ולאנשים אשר אתך. אבל גם אנו, אנשי מעשה והון, אין אנו עומדים ריקים, כי ישובים ומפעלים צצים בכל חבלי הארץ. המרכז “תעורה” הופך לצומת של יזמה ומעשה. בתי־תעשיה שהקימונו בו מושכים אחריהם את תעשיות אחינו, בטכסטיל אריג ויהלום, מלודז עד פילאדלפיה ושאר ערי מטרופולין בעולם אשר בני עמנו נחיתים בהן. בתי באנק לאשראי עומדים כבר לרשותנו כבכל ארץ מתוקנת וסוחרים אנו אל ארצות מזרח ומערב. בחמרי־הגלם המצויים פה שלחנו את ידנו וראש וראשון לכך מפעל המטעים אשר פיתחנו ולמענו קדחנו בארות והצבנו משאבות – יבוא הכוח ויפיקו הבארות מים, ינועו סדנאות ובתי־חרושת – וההון היהודי לא יירתע עוד מפני כל השקעה בערבה, כל עוד עשוייה היא לשאת רווחים, כי זה קנה־המידה שלנו – של אנשי המעשה, המהנדס אגר.

וכיוון שאישרו המוזמנים בשתיקתם את דברי חברם, קם המהנדס אגר, התייצב ליד תרשים הערבה, סקר במבט בוחן את המראה הידוע לו מתל־העמל ולמטה אך תמיד נראה בעיניו כמו חדש ושקל את דבריו:

– הנה נוכחים אנו היום לדעת, כי ערוכים אנו לעבודה בכל – ביזמת ההון מזה ובזרם אור וכוח מזה – נשאר רק לשאול: מה על הערבה עצמה? – הפסיק וסקר את פני היושבים, מהם העביר את מבטו אל התרשים – אתם היודעים כי נגשתי למפעל בנוסחה פשוטה, כאשר יגשו בדורנו בכל ארץ מתוקנת, ומחנה העמלים גאה על כך שנתן לי את ידו. הטבע התקומם נגדנו והתגברנו – הנה כבשנו ואגרנו ככל שראיתם בעיניכם.

– – עם זה הערבה, ראו, נשארה בעינה, כמו גדול כוחה משלנו – במה? – אולי בציפייה שבה, שאין לה חישוב ונוסחה.. היא צופיה כמו עומדת רתוקה במסורתה, נכונה ליהפך לזירה של התנגשות – כן, רבותי: מזה אנו בכוחנו מן המערב, כדבריכם, ומזה הערבה, ההר והמדבר מן המזרח. וסלחו לי, אם אהיה צופה לרגע קט שלא כאיש־המעשה אלא אמר מה שהיה לפנים: יהודה והמדבר… רומי והמדבר… ביזאנץ.. אולי שוב כוחו הסוער והלוהט של הלוחם מהמדבר צלח־א־דין וכנגדו איש־השריון אמיץ־הלב, ריצ’ארד לב האריה ממערב.. ואולי בדמות החדשה של ימינו אנו – לורנס במדבר – מדבר.. מדבר.. וההיסטוריה חוזרת – –

– המהנדס אגר, לא לפרק בהיסטוריה ציפינו היום לשמוע – ח – ח – העיר בצחוק־ביניים בשן, הראש למלטשות היהלומים, וגם המוזמנים האחרים זעו בכסאותיהם, אנשי מעשה וממון כאחד.

– פשיטא.. – השמיעו בבטחה – אם יהיה נחוץ נדרוש הגנה על ההון והיזמה שלנו מפני הסכנה שבמדבר מהשלטון, כבכל ארץ מתוקנת בעולם.

– הנה זה הדבר אשר לא יצלח גם עתה כאשר לא צלח בימי עבר. – המשיך המהנדס אגר בבטחה ובקור־רוח כמו לא השגיח בהיתול שבדברי אורחיו. – משום כך, ניסיתי מתחילה דבר אל שוכני הערבה אך עיניכם הרואות: פלוגת הערבה גוייסה לעבודה אתנו והיא נטשה בלי לחזור אלינו. האהלים התרחקו משכנותנו כמו חזרו להסתגר במסורתם. ואנשי ישבו במאסר, כי באו בהתנגשות עם השוכן בבקתת־החמר וכן עם אדוניו בעל־הקרקע התקיף – – האם חזקים אנו גם ברוחנו לעמוד אל מול הציפייה הזאת, כשם שאנו ערוכים בכוח ובהון? –

– המהנדס אגר, תנוח דעתך כי המעשה חזק היום מכל. – קמו המוזמנים לאות פרידה ואישרו פה־אחד לאות רצון והסכמה טובה.

– החוק הכלכלי הוא הברזל של ימינו – ח – ח – או כדבריך: הוא שריון־הפלדה של המרץ היהודי..

– המשך במעשה, המהנדס אגר, והשאר עלינו. חבר אלינו מיום מחר את הכוח והאור ונפעל יחדיו גדולות.

טו.

– נו.. נוסעים ויצא החג… – ציחקקו העמלים שעמדו בטלים ותוהים על המוגמר: תכונת המוזמנים פסקה והשקט ממשיך לשרור בכל. הסכרים שוב לא הוגפו, קול נפץ לא נשמע – המפעל אשר נחנך שוב לא שבת, כמו לא היה צריך עוד ליד אשר עמלה בו – – ואנו מה? – שאלו בלי אומר וכבשו את עיניהם.

– אתם העמלים, אל תהיו ששים הרבה על השבתון שבא עליכם, כי עוד בימים הקרובים תצאו לתחנה החדשה והיא תהיה חמה מן הראשונה. – עבר ובישר אותם כלאחר־יד אחד הבכירים שבמפעל.

– כאשר נצטרך לעבור, לא נקבל הוראה ממך. – הגיב משום־מה ברוגזה כבושה יצחק החוצב, אשר נודע תמיד בשלוות רוחו ומתינותו, והוא עיווה את הלסת המצולקת של לחיו.

– אי, יצחק, הנה יצאת גם אתה מן הכלים אך יפה שקלת לו לזה. – הרים איסר נהג הקטר ה־1 את שפמו השמוט וצחוק של קורת־רוח השתפך על פניו הקלויים משמש. – ולא יתערב פקיד בין עמלים.

ולבסוף התפזרו גם הם בחבורות, כשהם מראים ומצביעים על מקומות שעבדו בהם – חצבו, גרפו וביערו את הבתה במשך שלוש שנים – ועתה כוסו המקומות הללו מים עד לבלי הכר. בזה אגם ובזה אפיק, בזה שדרה וירק גינה – “והרי פה עמדתי עם מנוף שלי” – – אמרו – – זה המקום.. פה היה קיר המחצבה שלנו.. פה ירדו הקרוניות מהפסים.. ופה היתה הפירצה של השטפון.. כן חזרו והצביעו כמו עלו חיים לנגד עיניהם אבן וגוש־עפר אשר עקרו בידיהם המאומנות – – ועברו משם והלאה – –

רק חבורה קטנה עדיין נשארה ניצבת בפני עצמה ליד המאגר, צופה יחדיו – זו החבורה מתל־השקט עם יחיאל הזקן, כשפרע שערו מתנופף ברוח, חזהו בולט לפנים ועינו הצעירה מתיזה ברקים מתחת לגבות העבותות. כי עוד ביום אתמול, כאשר נודע דבר חנוכת המפעל הממשמשת ובאה ונערכו הבדיקות האחרונות בשפך הימה אצל המחסום, זרק יחיאל הזקן לחבריו הצעירים מעין אתגר רב־משמעות: שמא נלך גם אנו לראות בנצחון הכוח של המהנדס אגר ובמה יפה הוא משלנו – ח – ח – אך לא קיבל מענה ברור מחבריו הצעירים, חוץ מאורי שהניע בראשו לאות הסכמה ושרה־סערה שקיבלה את הדבר בחום: נלך! – אמרה. והם קמו ויצאו בבוקר לעלות ברגל, בעבור מכוניות הנוסעים על פניהם – בלי להשגיח בהולכים, ורק עובדי המפעל שנקרו בדרכם ברכום לשלום.

– הי, אורי! – היתה רות ראשונה להכיר בו ותוך כך בירכה גם את חבריו.

– זו רות מהמחנה של המפעל וזה יחיאל ושרה־סערה שלנו מתל־השקט. – השיב אורי והתפלא כי שוב אינו מרגיש כאב בפגישה עם רות, אלא מסתכל בה ורואה כי חוורו פניה, עמקו עיניה – לא זו הצעירה משוש העובדים במחנה, כי אשה היא אשר סודה כמוס עמה.

– ואתה השתנית, אורי. – הצטחקה רות והניחה יד של חיבה על כתפו אף הרעידה בקולה נעימת געגועים. – הצמחת לך זקן־זהב ובלוריתך הזהיבה. עיניך תדמינה עוד מעט לתכלת הימה –

– כל זה מהשקט השורר אצלנו, שלא כקצב המכונה בתחנת־העמל. – השיב אורי במיעוט דברים.

וכיוון שהצטרפו אל העומדים עוד שניים ושלושה מעובדי המפעל, לברכם גם הם, הוצע להם: אפשר תלכו בחבורה לראות בהפעלת התחנה? – או תבואו אתנו, אורי, לראות במקומות אשר עבדנו יצקנו ובנינו יחד – מה? –

– אנו די לנו במראה מפה בלבד, כי עוד אצה לנו השעה לשוב לתל־השקט. – דחו את ההצעות ובחרו להתייחד לעצמם, כרואים במחזה אך אינם שותפים לו.

– תלינו אתנו פה ומחר – תשובו. חזרו והפצירו העובדים – כי רחוקה הדרך וכיצד תלכו בסבך ובגאיות בערוב היום?

– הסבך והגאיות.. – מלמל יחיאל הזקן וראשו הוסיף להתפרע כשהוא גלוי לרוח ועינו סוקרת את המראה שלפניו תוך המרחב הגדול סביב – וכי מה חשבתם, עובדי המפעל, כי סבך וגיא נעלמו כבר ואינם או נופצה אגדת הערבה בהלמות פטיש ואיננה עוד? – במקדח ובנפץ נעקרה? – מה – – לא נופצה אגדת הערבה והיא מתרקמת מחדש. רק פה יאווש הכוח ואילו שם במרחבים מוסיפה לבקש את תיקונה הנשמה הגדולה של העבר, הרוח הגדולה של העתיד – –

כן דובב יחיאל בפיו בלי לתת את דעתו אם עוד שומע לו מבין עובדי המפעל שהתפזרו או מהחברים אשר אתו – עד שיצאו לדרכם בחזרה ויחיאל הולך לפנים, מאושש משנה וגלוי־חזה לרוחות הערבה, כשגושי הביטון של המפעל נעלמים והולכים מאחורי גוום. הם ישבו לפוש וזנו את עיניהם בדמדומי היום, כשהערבה פרושה לנגד עיניהם שקטה ודוממה בגאיותיה המבותרים ובשיפולי ההרים הגולשים אליה. הראש אם יצנח על אדמתה ומצא מנוח, ורוח צחה תחלוף, כיפת שמים נוגהים ואי־שם צליל זוג בצווארה של בהמה רועה בחרדה… זה שיח החי עם הארץ מתחת לרגליו ועם השמים מעל ראשו – שיח ללא קנאה, טינה ושרירות לב – –

וקול השיר עולה מחזהו של יחיאל בלי מעצור מדי לכתו לפנים. הדים עונים לו מקרוב ומרחוק, קוראים לו לבוא אליהם בסתרי גיא ובנקיקי הר – – עד שהגיחה לקראתו פלוגת רוכבים, שאינם נותנים את דעתם עליו אלא ביניהם יורטים־רצים בקריאה וביריה, בנפנוף סודריהם ברוח, כמו ערכו מרוץ כטוב לבם עליהם. יחיאל מוקסם ואינו פוסק לשיר, כמו לכבודו נערך המרוץ, הולך לקראת הרוכבים ופורש לעומתם את אצילות ידיו, מנער את רעמת ראשו – האם לא בן הערבה הוא כמותם, אשר הנה בא במסתריה והנה יגיח מתוכם? –

וכדור פולח את חזהו, הוא מתנודד ונופל ארצה, כשמחול הרוכבים סביבו גובר, כי “דם” נשפך בערבה – קול הדם נשמע – – לשמע הירייה הרתיתו אורי ושרה־סערה שנשארו מאחור ולבם מנבא להם אסון־פתאום – – הם אצו – קרסו אצל יחיאל שנפל בלי להשגיח ברוכבים – כי מהחזה המגולה מזרזף סילון הדם שהיה מתלע את האדמה תחתיו. הנה פקח את עיניו והתנער, התרומם במאמץ אחרון. שוב הושיט ידו מול הרוכבים הדוהרים, מול הקורסים אצלו והרעים באדיר קולו: שלום לך, אגדת הערבה, בדמי חיי.. בדמי חיי.. נפל ועצם את עיניו.

– בני־מוות! – צעקו וצווחו הרוכבים אשר חום דהרתם עלה למעלה ראש.

– באללה, בדם תילחם הערבה – בדם.. הדהד קולם ונאלם כמו נדהמו גם הם והערבה אתם, לשמע דבר המסורת הקדומה – דם על אדמת הערבה – – נקם־הדם הפורש והולך את צילו עד לאהלים הרחוקים – – כופר־הדם – – ומסתגרים האהלים, כמתייחדים בשעה גדולה זו עם המנהגים העתיקים של המסורת בהר ובמדבר – בשקט שקם סביבם הרים אורי את הגווייה מעל האדמה, העמיסה על כתפיו ושרה הולכת בצידו – לשאתה בדרך הרחוקה עד לתל־השקט – האם יעצור כוח לשאתה או ירוצו לבקש עזרה במחנה המפעל? – מאחוריהם נשמעה שעטת סוס דוהר וכעבור דקות מספר עמד אצלם רוכב שפניו לוטים – רשיד.

– אתה, רשיד? – הבחין בו אורי ונרתע.

– אני, חווג’ה אורי, וידי לא היתה בזקן. כן תאמר לאנשיך ועתה בוא ונעמיס אותו על הסוסה עד תל־השקט.

עשו כדבריו בלי להוציא הגה והלכו כאויבים, בלי לשאול איש את פי רעהו – מי היו רוכבי הערבה שירו ונעלמו ומה המטרה שנתכוונו לה – – האם כבני־חיל התלקטו על סוסיהם במשובה או שמא זממו לתקוף פתע את המחנה של המפעל? – שמא לתל־השקט נועדו פניהם? –

– פה נוריד את הגווייה והשלום לכם, כי עלי לשוב מפה. – עמד רשיד לרגלי התל. – עלו כי אני שומר עליכם בדרך עד שתעלו. – ובו ברגע ניתרה סוסתו והיא ורוכבה נעלמו בין הגבעות.

אורי הביט אחריו עד העלמו כתוהה: מה קרה כאן? – היה רגע שרצה לקרוא לרשיד לחזור ולהשביעו בדם הנקי אשר נשפך כי טעות גורלית נפלה כאן. השטן הוא שחרחר בין האהלים, לעורר בהם שטנה ומשטמת רצח – – אך קולו נאלם והערבה דממה סביב – האם תרחש נקם על מעשה הרצח או אולי תשא בשתיקתה רחשי סליחה? – – שוב לא הרגיש כאשר הלכה שרה לקרוא לחברים מהתל וביחד העלו את הגווייה עד לבקתה – – מתל־העמל הגיעו אנשים אשר יצאו לקול היריות ושוב לא מצאו דבר עד הגיעם לתל־השקט – עם בוקר הגיע המהנדס אגר אשר פניו האפירו לאור היום.

– מעשה עוול התחולל בערבה, ברצח יחיאל הזקן. – תינו האנשים במרירות וכבשו את ראשיהם.

– האם לזאת הגרנו את זיעתנו על האדמה החרבה להחיותה, כי הנפש אשר תעלה אליה חייה יהיו הפקר? – שאלו.

– או אולי נצא אל האהלים הללו כאיש אחד לנקום. – היו שקפצו את אגרופיהם.

– על מי נעלה? – דיבר המהנדס אגר על גופת החלל בנעימה כבושה – מסורת הישימון היא שרצחה את יחיאל טהר־הנפש ומראשית בואנו הנה היא נלחמת בנו וכן נלחמה בזר תמיד. אך היום טומנים אנו את יחיאל ואת אמונתו הכבירה בערבה – וזה נצחונו, נצחון כולנו, העולה אולי על נצחונם של הברזל – הביטון בתחנת המפעל. בכוחה של אמונתו נוסיף ללכת אל רחבי הערבה וזכרו יאיר לנו את דרכנו הקשה – –

ועל הגבעה הנישאה התנוססה עתה התלולית הרעננה של קבר יחיאל הזקן אל מול תל־העמל, משם הלבין מרחוק קברו של אבו־פאיז.

טז.

דם בערבה – ושבתו בה ארחות. אמנם לא בגדודים־גדודים תערוך הערבה את מלחמתה אל חזית אחת, אלא בכנופיות ובלהקות תילחם בחשכת הליל ותנועתן לא תיראה באור היום – – כיוון שדם נשפך, הרוצחים ימוגו ורק זקני האהלים ישבו אצל מדורה לוחשת ושפתיהם ועיניהם ידובבו מעולפות: באללה, כי דם נשפך ולאללה הסוד יד מי היתה בדם – האם מן ההר או מהמדבר בא הרוצח וחש לו מקלט במקומות מהם בא – אללה ידע את סודו – דם – – נקם – – בערבה – – ועיניהם תבטנה אל תל־העמל המתנשא זעום־נזעם ובראשו הבית המלבין למרחוק, שרשרת אורותיו מהבהבת בחשיכה – – צנוף ומכונס גם תל־השקט הנידח על אנשים המזוקנים והבהמה המעטה אשר אתם – –

אכן, שקטה הערבה ורק אבנר עושה בהכנות לפקודת המהנדס אגר – למשימה החדשה; – כי לא עוד בפלוגה קטנה יצאו להציב את שלדי הרשת כבעבר, אלא פלוגות־פלוגות – להצבת העמודים, למתיחת הכבלים וחיבורם אל ישוב, מפעל ובאר־מים שנקדחה בכה ובכה באיזור המטעים. גם הציוד רב ומגוון ונדרשו המאומנים והזריזים בעובדים – ידי אבנר מלאות.

הם יוצאים עם בוקר לאיזור העבודה והאדמה סביבם נטועה נטעי הדר רכים; פרדסים־פרדסים – מגודרים ומטופחים לפי מיטב הידע, אשר ישאו בבוא הזמן את פרי הזהב שיימכר בכסף טוב בשווקים – בתוכם קוביות ביטון קטנות, בהן חבויים הצינורות היורדים אל מי התהום. יחובר הכוח אליהן ומים יפרצו ויזרמו בצינורות למעלה, דרך שיברים גדולים להשקות את שורות הנטעים.

– בחורים, מה לכם נדים בימים אלו בדרכים, יוצאים עם שחר וחוזרים לעת חשיכה – האם ימים כתיקנם הם? – ומעשה רצח שנפל קורא למעשה רצח נוסף, והארץ לא תשקוט עוד ימים רבים. – תוהים עובדים ותיקים ומנוסים על הבחורים היורדים בציודם מעל משאיתם ומכוונים מיד את צעדיהם במתוכנן – הללו לעמודי הרשת הגבוהים והללו אצל קוביות־הביטון, שהקודחים משלימים בהן את מלאכתם.

– זו הוראה. – מושכים בכתפיהם הבחורים של המפעל – או שמא נשבית את עבודתנו ונצפה לבאות בחיבוק ידיים – הא!

הם ניגשים בזריזות לעבודה וסועדים את ארוחתם בשדה, כשהרשת מתפרשת והולכת מיום ליום – הריהי מקיפה כבר כבמטה־קסם את חבל המטעים כולו. הגיעו לאיזור החול, אשר עדיין לא נכבשה בו דרך וגלגלי משאיתם חורקים־טובעים עמוק בחול שהוא נודד ונסתם – אך רוחם אינה נופלת כשהם מפלסים נתיב בחול ובירכתי ביצה.

– אנו מתקרבים כבר ל“תעורה”. – אומרים הם באנחת רווחה, מדי הצטופפו והלכו הישובים אלו בצד אלו בשרשרת רצופה – ישובי מטעים, שיכוני פועלים וישובים הומיים כעיירות מהמוני עובדים, מעבידים ותושבים. ומכאן לתעורה שם יכון מרכז הרשת, ממנו ימשיכו להזרים כוח, כשהוא נולד כביכול מחדש בגניראטורים גדולים, דרומה ומזרחה.

הבחורים עובדים ומתקדמים בדרכם, כשהם רואים את עצמם אחים לנוהג בטראקטור וגורר אחריו את מחרשת הדיסק. זו סובבת ומהפכת את רגבי החמרה על מעטה החילפה החדה ומכשירים אותם לנטיעה; וכן לחבורות הקודחים העובדות פה ושם בין הגבעות אצל חצובות הקידוח, כשהן מורידות את האיזמל להכות באבן־התשתית – הובקעה התשתית וקושרים את הכף היורדת בשרשרת ושוקעת בטין ובחול, שהם מבשרים כבר את שכבת המים – – וכן לשרברבאים המחברים את מערכות הצינורות להשקייה על ברזיהם – “השיברים” החזקים – – ואחרון־אחרון הנוטעים לקבוצותיהם המאומנות לנטיעה קבלנית – נטיעים בגושיהם או נטיעים בשרשיהם בלבד – נועצים אותם בשורות מתוחות בחבל ומיד נתפקד הנטיע הדק והחשוף ללבלב ולפרוש את רשת שרשיו, לכשיגיעו זרמי המים החיים – –

– המ.. נו.. – בא נסון הזקן לבקר את העבודה עם פמלייה של מומחים ויועצים, והוא מרים את עינו העייפה והממושקפת אל בחורי המפעל העובדים בתחום המטעים של “מפעלי נסון ושות'” – מתי יגיע אלי הכוח ויחובר למשאבות? – מה העיכוב? –

– אבנר יודע. – מושכים הבחורים בכתפיהם במקום תשובה ואינם מקפידים במעלת האיש, שעמידתו שקטה אך קפדנית והוא חולש על חברת המטעים הגדולה בארץ.

נסון מניע בשפתיו היבשות זעוף ומכונס – – עיכוב.. עיכוב.. – והוא תוהה בעינו הכהה על הבחורים האלה, אשר לכאורה אומנותם היא עמלם, כעמל שעבד הוא עצמו בנעוריו מעבר־לים; – אך עמלו הוא היו לו טעם ותכלית, להידמות אל שאר עושי הכסף בארץ־הזהב, ואילו הם – מה תכלית חייהם, שעובדים הם נטולי־דאגה כשמחים בחלקם? – – הנה מתחו כבל וגמרו את יום־העבודה – יום המחר שוב אינו איכפת להם – –

– שלחו אלי את אבנר לתעורה. – פוטר הוא לבסוף בלשון יבשה ונוסע לדרכו.

אבנר חש לתעורה ומצא את המשרד של “נסון ושות'”. כיוון שעבר ברובע זה של משרדים ובאנקים, ולנגד עיניו השלטים של חברות בשן, נסון, נדל, מרגלית ועוד – עמד לראשונה על העובדה, כי בדומה לחוטי הכוח הנמשכים מהתחנה האטומה בערבה לפנים הארץ, כן נמשכים ממרכז זה בתעורה חוטים סמויים של הכוח האחר – ההון – ומפעילים יזמות, משימות ומיבצעים עפ"י דרכם.

– אני אבנר מהמפעל, מעובדיו של המהנדס אגר. – הודיע כאשר הוראה לו להיכנס אל המשרד, שכורסותיו רפודות עור ושולחן גדול וריק הבהיק בשחורו ובזגוגית אשר עליו, מאחוריו ישב נסון.

נרמז לו לשבת עד שיחתום האיש על הניירות שלפניו ויתפנה לדבר עמו. החתימה נעשתה בלי אומר כעבודת־קודש, כשכתבנית טופפת נכנסת ויוצאת, מזכיר הגיש את הצ’קים בצירוף מכתבי־הלווי. ונסון טבע את סימנו בקפידה, כמתכוון להעמיד את הסובבים אותו על העובדה, כי זו חכמת ההון כולה וחתימת הצ’ק היא הקובעת – חתימת ידו היא הערובה לממשות הצ’ק, העומד מרגע זה ואילך “לעבור לסוחר”. כילה לחתום ובאין איש אתם, הרים את משקפי הזהב אל אבנר, תלה בו את פניו האפרוריים ושאל קצרה:

– מה על הכוח שהבטיח לי המהנדס אגר למשאבות המים?

– העמוד.. – התחייך אבנר, כמו הדבר נהיר מאליו – העמוד שנתקע באדמתו של נאיף אפנדי העשיר ועדיין מתנגדים שם להניח לנו להציב אותו כמסומן על המפה.

– עמוד הוא המעכב?! – תהה נסון כמו שמע מעשה תמוה בעמוד, שיתייצב כמכשול ל“ביזנס”, בפעם הראשונה בימי חייו הארוכים ורבי־הנסיון – אני אקרא אלי את נאיף, שעומדים אנו ממילא לקנות את אדמתו בהבטחה מפורשת של העברת כל הזכויות אלינו.

– זו צרה שבמקרה זה, לא הסכמת נאיף היא הקובעת. – השיב אבנר בנחת ושיניו החדות הבהיקו־נוצצו בעד שפתיו, כאותו שועל המחייך בעל־כרחו לתמימותו של החזק ממנו – האריסים שלו הם המתקוממים הפעם.

– אבל אם הוא התחייב, אנו ניעזר בשלטון נגדם וחסל. – ביטל נסון.

– זה הדבר שהשעה אינה כשרה לכך. – עדיין הביט עליו אבנר מן הצד, כבוחן את עצמו, אם כדאי להמשיך ולהתווכח – בימים אלה שמעשה רצח מרחף על פני הערבה והרוחות מסוערות ומתוחות, הללו מסתגרים מפחד הרשות, בעוד שהרשות הקולוניאלית מסתייגת מצידה, כדי להניח למתיחות לפוג מאליה בין היריבים – קשה לפעול – –

– אני אקרא לנאיף ואמר לו, כי הוא הבטיח שהכל יהיה בסדר והרשת תעבור על אדמתו בלי עיכוב. אזהיר אותו כי לא יקבל את הכסף אשר הבטחנו. – פסק נסון יבשות, כמו גזר דין עיסקה שאין עוררים עליו, ואבנר קם ויצא את הבניין, כשהוא מוטרד.

עיסקה וכסף שהבטחנו… – הרהר בפני עצמו – כאן הכל חי חיי עסק־מסחר ואינו שועה למתרחש בחוץ – ערבה וחום.. ונאיף.. חסן ויחיאל שנרצח… כאן נולים מסתובבים וצבא נערות רכון על המלאכה בעד לחלונות ולדלתות אטומים־מאובקים.. מלטשות פועלות ביהלומים זעירים לקול שיר ורנן, שהוא בוקע ועולה מעל קומה וקומותיים. דלתות זכוכית כבדה של באנקים סובבות על ציריהן והשולחנות בפנים הומים מחילוף צ’קים, מכניסות ויציאות.. מכונת הכלכלה פועלת מסביב ואינה מניחה לאיש להתפנות לדברים בעלמא! – מכונה צריכה לתיקון דחוף.. צרכים.. והספקה.. – הוא חוזר אל חבריו בשדה ויושב בתוכם לפוש על הקרקע אצל הכלים המפוזרים – –

– לא טוב.. – אינו מעלים מהם – כאן שוב אין אנו פועלים ברשות המפעל עצמו, כי ברשות הרבים אנו פועלים וצעד לא זהיר עלול לקלקל את השורה. “כלכלה ועסק” – גורסים הם שם – זה הסוד כולו – –

– אנו מה.. – מושכים חבריו בכתפיהם – עובדי המפעל אנו ומה כי נתערב באלה.. ההון יפעל.. הערבה תתנגד ואנו – בין הפטיש והסדן. – פסקו את ידיהם במבוכה למסקנתם המפתיעה.

וכן המשיכו לעבוד עד כלות היום, כאשר שרברבאים חזרו כבר מעבודתם במערכות הצינורות לישובים המפוזרים, המטעים המגודרים השתרעו למלוא־העין ללא תנועה, קוביות הביטון ניצבו כמצפות לזרימת הכוח אליהן – ־ ורק שומר בודד הציץ פה ושם רכוב על סוסו ועמד כתוהה: מה השקט שהשתרר סביב – האם הוא מבשר טובה או רעה ללילה – – –

יז.

– אבנר, הגיעה שעתי ללכת לבית היולדות. – מסודדת לו רות בשובו מהדרך, אפוד מקטורנו ועיניו השחורות ערות.

– האמנם? – תמה, כשהוא חוזר אל המציאות שלפניו ועיני רות מספרות בלי אומר על החיים שהתרקמו תוכה.

– כן, הרופא אמר. – משיבה היא עצורה, כשבשורתה מהולה חרדת־ציפייה.

– נקווה כי בחור כהלכה יהיה. – מתאושש אבנר ומחבק את רות, כי הבין שמחובתו לקחת חבל בציפייתה שלה, אך מחשבתו עדיין מפה והלאה.

– ומה הדבר המטריד אותך, אבנר? – שאלה רות בתמיהה שבאכזבה, כי יש עוד דבר העשוי להפריע להתייחדותם בשעה זו.

– אין דבר, רות, ודי לך בשלך. – אף נקווה כי הכל יעבור בשלום גם אצלנו. – התנער לבסוף, אך מזמן לזמן ננעצו עיניו נכחו כמנחש לבאות.

ואמנם נסון קרא אליו את נאיף אפנדי וזה גלגל במכונית הדורה מחצרו, כשלבו גס בערבה שלפניו. חלף בלי להעיף עין בבקתות הזעומות של האריסים הסמוכות לחצרו. האהלים הנטויים פה ושם במדרוני הדרך כלא היו – והוא תמה בפני עצמו מה ראו יהודי ההון הללו, לשקול עבור אדמה זו את כספם הכבד… הוא כשלעצמו נהנה יותר אותה שעה מנוחות המושב שבמכונית, אשר אינה מצריכה מאמץ והיא נשמעת לידו, רכה בתנועתה, אדונית בגלישותיה – – גם בהגיעו לתעורה הוא מרגיש באדנות זו, שיש בה מן הזלזול בתנועה ובשאון השוררים סביב. וכיוון שעמד עם הכניסה לבית נסון ושות', הוא נועל את המכונית במתינות מכוונת ועולה בפסיעה נוחה במדרגות, מהודר וממודן.

– מר נאיף אפנדי, מה זה – ואתה גורם עיכוב בעבודתנו, שלא כהתחייבות שקיבלת על עצמך? – שואל אותו נסון בלי הקדמות מכורסתו והיושבים עמו – בשן, מרגלית ונדל מבעלי המניות שבחברת המטעים, תולים את עיניהם בנכנס.

– ווללה, שלום, חווג’ה נסון.. שלום, חווג’ה בשן.. שלום. – מגלגל נאיף בדבריו כמגלגל את חרוזי הענבר שבידו, יושב בנחת ומביט עליהם בעינים נוחות ומדושנות. – עשרת אלפים דונאם אמרתי והם לרשותכם. אנו בעלי הקרקעות אין לנו אלא הכתוב בחוזים: נקבל את מחיר הקרקע והריהי שלכם.

– אבל אנשיכם האריסים, יא נאיף? – תוקפים היושבים בלי עקיפין יתרים אלא חותרים לעניין – המתיחות בה הערבה שרוייה.. מעשי רצח.. כלום אפשר כך לעבוד! – –

– לעבוד – – נאנח נאיף בנחת וגלגל את חרוזיו, כמהפך בדברים אשר שמע: מה בהלה זו לעבודה שאנשים אלו שרויים בה תמיד, כאלה העובדים שם בשדה ברשת וכאלה היושבים בזה אל השולחן – – תמיד עבודה על לשונם – – והוא גומע מהקפה שהוגש בינתיים בטוב־טעם, קם ומתמודד על רגליו..

– באמנה, אדונים, שקלו את הכסף מחיר הקרקע והיא נכס שלכם…

העותקים של שטרי־המכר מונחים על השולחן והאנשים חותמים, אך מוסיפים איש את חלקו: ראה, מר נאיף, שהכל יהיה בסדר ולא תהיינה צרות… ונאיף מחייך אף שרחקה מחשבתו מהם, קיפל את הצ’ק שניתן לו במקדמה, בתנועה שוות־נפש – ושוב הוא אדון לעצמו. אין לו ענין באשר מאחורי גוו. – באולם שיצא ממנו מדובר על עבודה.. בחצרו הוא – הבקתות הזעומות, הפנים הנזעמים.. זה חסן ומרעיו הבריונים, קללת אלוהים עליהן.. ליסטים בהרים נאה להם יותר להיות.. עד שיפלו לידי הרשות, כדין פושעים מאז ומעולם..

הוא נהנה לשוב ולגלגל במכוניתו, להשתעות על ענייני היום בחברת אדוני קרקע כמוהו, ממודנים ובני־טובים.. ישב במסיבתם על ספלי קפה, טובי־טעם מלהכביר במילים טה – טה – טה כיהודים הללו. תוהים־בוהים ישבו בנחת, כעומדים מחוץ לתמורות אלו המתחוללות בארץ. – אך בהולים וחפוזים היהודים הללו, ומכאן כל הרעה.. עבודה ויגע, כמו בהם בלבד כל הנאתם ותכליתם – ווללה, יאהוד.. – נאנחים עמו גם חבריו למעמד, כמו אך זה עמדו על משמעותם המשונה של אלה שהסתערו עליהם מקרוב. –

– הב להם קרקע – –

– הב להם התחייבות – – והבריונים הללו, אריסים בני שטן, אך עומדים למכשול בדרך.. מועדים למהומות..

– – יושב נאיף עם מרעיו ומשתעים, תולים את עיניהם נכחם בשאננות של אדונים, כצופים לחללו של עולם וטובלים בסדרי עולם מקובלים עליהם – – בשעה זו – בירות.. דמשק.. ערי המטרופולין של המזרח.. פאריס ולונדון שבאירופה… –

ומה קול הרעש העולה ומסתער סביב? – טליפון זה שהוא מטריד גם את מנוחת הערב – אחר יום יגע? – אכן, שוב חסן ומרעיו שעשו יד עם שוכני האהלים.. עם השייך הצעיר רשיד, זה שנשכר להיות שומר במפעלו של המהנדס הלז – עתה יצאו את הערבה אל ההרים – באללה, כי פניהם למהומות.. כמוהם כיהודים הללו שאין בהם מדרך־ארץ – כבני הפקר – –

ואין זאת כי אמת דיבר הטליפון. לא עברו ימים מועטים ומשלדי הרשת נמצאו מוטלים על הקרקע, נטעים נעקרו, בירכתי ישובים מבודדים שולחה אש בלילות.. מן המדבר וההר חשו בוקי־סריקי כי הריחו שלל ושוד – – נאיף מגלגל במכוניתו כלפי חצרו, מניע ראש ליוצאים לקראתו ומנהגו גם עתה באדנות: ווללה, זמנים הגיעו.. מחריבים ומהרסים יחרב ביתם, שמידיהם באה כל הרעה. ולא נודע כלפי מי נאמרו הדברים האלה – כלפי חסן ומרעיו הליסטים הללו או כלפי היהודים שעיניהם לעבודה בהולה תמיד. –

– אתה מחכה למותר הכסף, נאיף אפנדי? – קורא לו הטליפון בחצרו ממשרד נסון ושות' – תשובתנו היא הפסקה! – כן חרק בשפופרת קולו הניחר של הזקן נסון, בלי הרמה אך בלי להשאיר מקום לספק. – בתנאים אלו אין אנו פועלים, מסתתמים מקורות הכסף, הבאנקים מפסיקים אשראי – אין מקנה ומכר.. ימי מהומות בארץ ואנשיך מעוררים לכך.

– יחרב ביתם. – שבה ומתמלטת קללה מפיו של נאיף אפנדי המביט אל השפופרת שהשתתקה, ולא נודע כלפי מי.

– אנו מפסיקים כל עבודה. – נקרא אבנר אל בית נסון ושות', לקבל את ההודעה בסגנונם היבש של אנשי עסק.

– ופרנסתם של אנשים? חיי תעורה ומפעליה.. שרשרת זו שהיא עשוייה צבת בצבת, של מפעל־אשראי־עמל־ופרנסה וקיומם של אלפי נפשות? – תהה אבנר.

– יהיה משבר, כי בתנאים אלו אין אנו יכולים לפעול מאום, כל עוד השלטון יושב בחיבוק־ידיים ושוררת הפקרות. – חרק נסון ופניו האפורות אמרו, כי זה חוק ואין לשנותו.

הפעם היתה זו מעין מועצת־סתרים, שלא ברחוב המשרדים, אלא באולם ביתו, בו ישב נסון זקן ועייף בראש ולימינו ולשמאלו אנשי בריתו ועצתו. אמנם גם הוא גם חבריו ידעו, כי לא כספם הוא המכריע – שהרי בסוף־דבר מה ערכו של זה בגלגל המיליונים המניעים כבר את חיי תעורה? – אלא הם אנשי־המעשה המשמשים שמן לגלגל זה, הם המצת המגיש את האש אל הפתילה ודיבורם בלבד הוא המצת. אם אמרו – “אנו במייסדי החברה הגדולה, או בית־החרושת לטכסטיל, המלטשה ליהלומים וכו'” – מיד זרמו עשרות אלפי הלירות ממקורות סמויים והגלגל נע. כיוון שחרצו הפסקה עד שיכון שקט – לא כספם הוא שאזל אלא חתימתם שובתת ואשראי נסתם, צ’ק לא יוצא לשוק ובאנק נועל דלתו – משבר – –

– פּא, האו דו – יו – דו? – עברה באולם בתו הנאה של נסון הזקן, בל, גיפפה אותו, נשקה על לחיו היבשה כמנהג הטוב, לפני צאתה את הבית.

– וולל.. נצנץ האב כלפיה בהנאה כמוסה אך גנח מיד והוסיף בכעכוע – אן אולד מן, בתי.. יו נואו…

– ואני אמרתי לאבי מראש.. – מקרטעת בלשונה הבת באזני היושבים – כי זו פנטזיה שעלתה בראשו.. מה היה חסר שם – עסקיו התנהלו בסדר בלי כאב־ראש ומשברים. גם עתה אני אומרת: וי קן גו בק… וחסל. – כן אמרה והעבירה מבט שליו ונאה על פני היושבים, ואבנר היושב בתוכם.

– יו קן גו… נוט מי! – מזדקף לפתע האיש היבש כקלף ופוסק בגרון ניחר, אך בנוקשות שאין לעורר עליה.

והיושבים עמו קמים מכסאותיהם, להפרד מעל נסון ונהנים בעמקי לבם, כי עדיין לא נס ליחו של זקן חבורתם וכוח ההחלטה עומד בו כמו תמיד.

יח.

אבנר עדיין משתהה שלא־מדעת כאחרון ליוצאים ומביט אל האיש הזקן והסגור שנשאר יושב לבדו אל שולחנו, כמו לא הרגיש בנעשה. – מה טיבו של זה? – חושב אבנר – ובמה הכוח הצפון בו – בכסף או ביזמה, בחפץ־מעשה ובנסיון, בהרגל שסיגל לעצמו ונעשה לו טבע – לסמוך על חוש־המעשה שלו בלבד? – –

– תא שמע.. אדם צעיר. – קורא לו נסון הזקן לשון־אגב ומזמינו לשוב לשבת. – אני מבין גם אתכם בעבודתכם – כח.. כח.. כי גם אני התחלתי בעבודה פשוטה של שוליא… והשתכרתי את פרוטותי הראשונות במשלוח־מנות ליהודים בעיירתי. בן־עניים הייתי. אך היגרתי לארה"ב ושם צירפתי מחשבה לחוש־המעשה.. עד שגמרתי כי עוד עלי לעשות לעת זקנה לעמי ולארצי ובאתי הנה –

– או, פא.. אתם עוד מדברים ולא שכבת לנוח? – חזרה הבת והביטה בתמיהה על שבת־יחדיו של השניים, זה הבחור השחור מקשיב בעיניים ערות ומחייכות ואביה אשר נהרת זכרונות היתה נסוכה על פניו, כמו קלפה מהם את האפרורית שעלתה בהם.

– אני מספר.. – מכבה נסון הזקן בחיוך את הסיגאריה שמצץ ממנה באיסור, שתים־שלוש מציצות – –

– ואני שומע בעניין, מרת בל, מה כוחה של עקשנות יהודית בדורות עברו. – מוסיף אבנר ונפטר מהם כי האריך לשבת.

– או, אבי.. – נדה הבת בראשה כמלמדת זכות על אביה הזקן – הוא אוהב לספר ויש עמו כדי ספר שלם.. רק אנו הצעירים אין לנו סבלנות לשמוע, לא כן, פא? – עתה תשכב לנוח.

אבנר נחפז לחזור אל החברים המחכים לו אי־שם בשדה במשאיתם ובכלי־העבודה שלהם, כי השעה כבר מאוחרת, ואמנם הללו שרוחם קצרה סונטים בו: אי־אבנר.. – מהתלים הם – חברתם של אנשי־ההון הללו נעמה לך.. או שמא בתו הנאווה של הזקן נסון, כי אז נספר לרות.. אך הוא משיב, כששיזופו מכסה על המבוכה הקלה שבפניו: רשאים הנכם להתל, אך אנו ידענו עד היום את כוחו של המהנדס אגר אשר נאבק יחד אתנו על מפעלו בערבה.. ידענו על אמונתו־הזייתו של יחיאל הזקן, עד שדמו נשפך על אדמת הערבה – – לא נתנו את דעתנו להבין כי גם בהון היהודי יש נשמה שלו והוא נאבק עפ"י דרכו – זהו. עתה בואו ונסע.

– אט, בחורים.. – יוצא אליהם אותה שעה שומר רכוב על סוסו מתוך המרחבים המגודרים והעזובים לקראת הלילה – האם זו היא שעה לחזור אל המפעל ובדרכים משוטטים ליסטים או יושבים במארב. יפה הזהירות בלילות כאלה.

– לא רק אנו חייבים בזהירות, כי גם הללו נזהרים. – צוחק אבנר, כשהשומר עובר מהם והלאה על סוסו לסובב ולהקיף את אזורו.

אף־על־פי־כן חוזרים הם ובודקים את כלי־הנשק שלהם, חוגרים אותם למתניהם ודריכותם גדלה מדי האירה המכונה את הדרך הנשמה – – בדרכים אלו הבריחו לאחרונה עדרים, שדדו ארחות על כבודתן ומטענן ויד הרשות קצרה להגיע אל בין שבילי הסלע ונקיקי ההר, שם אבדו עקבותיהם של שודדי הלילה. שור: הנה התפתל השביל וגלש עד לגדה של נהר הערבה ושם אבד תוך הסבך – אבדו עקבות בני־העוולה ונעלמו – –

נוסעים הבחורים במשאיתם המקפצת על חתחתי הדרך ונועצים את עיניהם בחשיכה סביב: האם גם הערב יצאו מחבלים לחבל במעשי ידיהם, יכלו את זעמם בשלד של ברזל ומוטותיו יישארו תלויים ללא כבלים ומבדדים ושוב יצטרכו להתחיל במלאכה מחדש? – או ינתצו קובית־ביטון של משאבה ויוסיפו לשלוח יד בנטעים הרכים הללו שגדלו בינתיים? –

– בחורים, תנועת צללים אני רואה. – אומר אחד והמכונה נעצרת ומכבה את פנסיה, שלא ישמשו מטרה לכדורים.

– רחש נשמע מצד הוואדי. – עומדים הם בדריכות ושולפים את כלי־נשקם על כל מקרה שיבוא.

לא רחש עדרים הוא, כי הללו לא יצאו עוד לרעיית לילה. גם רועה בוחר להקדים ולכנוס את עדרו בטרם יהיה חושך – כי על שום מה תהיה ידו מעורבת עם בני־חיל אשר מקלטם בהר והם מועדים לפגוע ולחבל בכל אשר ייתקלו בדרך?

– אש האדול? – שולח אבנר שאלה חדה לתוך החשיכה, כגון שהיה נוהג רשיד בשמירתו במחנה של המפעל, כשהוא רואה־ואינו־נראה, צמוד לקרקע אך אורב למתרחש.

– סאחב… – משיב מאי־שם קול מחציף, שאין לרחוש לו אמון והוא ספק מהתל ספק מתכוון לבחון את הנוסעים.

– פיש סאחב בליל. – פוסק אבנר בלשון חדה לאורחים הלא־קרואים, והבחורים עצמם נצמדים לקרקע ושוב אינם משמיעים קול.

אין זאת כי נערכה התייעצות אותה שעה בין האורבים או שקלו הללו את הכוח העומד נגדם, כי צללים נעו ונדמו בין שיחים, כמו פנו לדרכם ונעלמו. גם הבחורים אינם נעים, כי חזקה על בריונים, אשר כיוון שיצאו למארב במחסה הלילה שוב לא יחזרו על עקבותיהם בידיים ריקות – – ואמנם ירייה בודדת פלחה בציפייה – והיא מכוונת להטעות את היריב, שעה שהסכנה באה עליו מצד אחר – – לא נשיב! – מניח אבנר בלאט את כף ידו על הבריחים לשמאלו ולימינו – אם רוצים הללו לשטות בנו, נשטה בהם…

– הו־הו – אתם בני־החיל אשר זינכם אינו עשוי להשיב כדור מפחד! – קצרה לבסוף רוחם של האורבים מן המשחק והתנכלו להוציא את יריבם ממקום סתרו.

– אתם בני־החיל ולא אנו המתגרים בכם, כי הבחורים מן המפעל אנחנו. – גילה אבנר לבסוף את זהותם, שמא יניחו האורבים וילכו להם.

– ואני חסן הקורא לכם, כי עוד עלינו ליישב בינינו חשבונות – עליהום, יא שבאב! – ומטר יריות נצנץ בשריקה מאצל שיח ובמעלה גיא, בשמחת קרב ורצון נקם ובוז לעומדים ממולם.

– יהי כדבריכם וכדור תחת כדור. – רמז אבנר לחבריו והם לחצו בהדקים.

ונשתרר שקט. לא עוד ברקים של יריות תועות בחלל החשיכה אף לא הדהודי תגרה – אלא קריאות מקרוב ואותות של פנסים שקרבו והלכו למקום־המעשה מישובים קרובים, כשקולות שואלים מרחוק: השלום לכם, בחורים? – –

– לנו שלום! – קמו והתחלצו אחרי שכיבתם על הארץ. –

הם והאנשים הבאים לקראתם מתבוננים סביב: האם שיטו בהם בני־חיל ורצו לשים אותם לצחוק או רעה היתה נגד פניהם? – או אולי פגע כדור בחשיכה ומשום כך הסתלקו הללו חרש ושבו על עקבותיהם? – – בדקו לאור הפנסים ונראה כי אמנם שוטטו כאן אנשים ברגל יחפה.. הנה מטפחת ראש שנשמטה.. טיפות דם מוליכות בשביל הגיא להר – נחזור לישובנו, בחורים – – נועצים הכל – כי בלילה לא נגלה מאום – עד שיאור הבוקר.

בחורי המפעל מכונסתם במכוניתם ונוסעים אחרי האנשים ההולכים לפניהם: היתה בהלה ונתפרקה. – אומרים הבחורים שרוחם נעשתה זחוחה עליהם. אף ליוותה הרגשה זו את הכל, כי נתפרקה המתיחות שהיתה מעיקה עליהם בימים האחרונים.

– – “עדיין חיינו תלויים לנו מנגד מידיהם של פראי מדבר וזו הפעם השניה אחרי הרצח של יחיאל, נושא האחווה והשלום לערבה – – גם בחורי המפעל היו נופלים מכדורי רוצחים אלמלא סיכלו בגבורתם את המזימה. – האמנם תקצר יד השלטון להחזיר את הסדר על כנו, שעה שאנשי עבודה ומעשה נושאים את נפשם להפריח את הארץ! –” – זעק עתון למחרת בלשון מחאה קשה והמתיחות לא פגה אלא גברה, כמו עלה ענן דמים על הארץ מסביב.

– – – “דם” – – “דם תחת דם”… – הבליעו זקנים באהלי הערבה את הכלל והמנהג של המסורת והם כיושבים על מדין וציפור מוליכה אליהם את הקול על חלל שני אשר נפל על אדמת הערבה – – השאלה מעתה תלוייה: הצד של מי יהיה ראשון להציע כופר ושלום על דמי ההרוגים – –

יט.

לא עוד אילי הון ותעשיה היו מהלכים בחוצות תעורה ורובעיה – כי יהודים אנשי־מעשה דלים ומודאגים אשר קימטו את מצחיהם, כמו נשתקעו ראשם־ורובם בסוגיה קשה. חריפים וממולחים ניצבו אצל בתי תעשיה שלהם או בככר של ישוב אשר ננעץ בין גבעות חשופות והם שואלים זה לזה בלי אומר: מה היה לנו כי נהפכו עלינו חישובינו ודבר אינו צולח בידינו – האם אבדה מאתנו תושיה? – כי פסק הון לזרום ובטל כושר־מעשה, עולים מאחינו בני עמנו שוב אינם עוטים על הארץ ולא עוד אלא רבים היורדים ממנה – –

– הידעתם מה? – מחליק יהודי נאה את זקנו הלבן בחריפות, והוא מי שהיה “מלך המאחורקה”¹ בארץ־מוצאו – אם את כספנו זרינו לריק בגבעות הללו, ודבר אינו עולה מתחת ידנו באדמת הקורקר הזאת – שמא נקים לנו כאבותינו חרושת של “חרוסת” – ח – ח – ונתפרנס ממנה.

– תעשית חרוסת! – נהנו העומדים סביביו במר־לבם מהחריפות לשמה, שהיה בה מן העוקץ היהודי היפה לכל צרה בשעתה.

אף־על־פי־כן הדאגה מדביקה אותם גם בחריפותם, כי בסוף־דבר אנשים קטנים הם אשר הקימו את מפעליהם הקטנים בהלוואה ובגמילות־חסד וכן החלו לייצר על־יד רהיט ולבוש, שימורי מרקחת, מיני מתיקה ומגדנות – ככל משלוחי־היד שהיו מצויים בהם בארצות־מוצאם, ומדוע לא תעמוד להם אומנותם כאן? – חזרו והעיפו מבט יגע על הגבעות והחולות סביב, עד שגמרו ואמרו: אי־הבטחון הוא האשם בכל – הוא המשבית את תנועתנו ובלעדיה אין לנו חיים – – הוא שגרם לנו כי נשב אל השוקת השבורה ואין עצה ותושיה – –

מכאן זרמה המבוכה בדרכים משלה אל “החלונות הגבוהים” של בעלי חברות ומשרדים, אשר עדיין החזיקו מעמד, אך גם הם נעו־נדו ולא העלימו את דאגתם לקראת יום־המחר. אף השמיעו ברמה את דברם במועצה של חוגי מסחר תעשיה, חברות להשקעות ואשראי.

– האם לא ידעתי כשלון בחיי המעשה הארוכים שלי? – הגיע כאן לכלל התגלות־לב מרגלית איש “האריג” – מיום עמדי על דעתי, עד שנודע שמי כ“מלך האריג” בלודז, ראיתי כשלונות ומשברים, אך מוחי נשאר צלול עלי תמיד. ושעה שאחרים היו “מפרפרים וגוססים”, אני פרשתי את ארבות־ידי להתגבר בעוז־משנה. אף רגילים היו לומר, כי מרגלית הוא משוריין בפני כל תקלה. ועתה – האם עליתי להשקיע את סכומי הכסף במפעלי בלי חשבון או מעשה־ילד זריתי את כספי על אבנים בערבה? – אם בהלת־שוא היא נטכס עצה, נגביר את האשראי, נוריד את שכר העבודה, נצמצם את הייצור ונחזיק מעמד עד יעבור זעם.

כנגד דבריו השקולים של זה, קם בשן, הראש למלטשות היהלומים שהתכוננו בארץ, והתריס ללא שליטה בעצמו: רוח שטות נכנסה בנו, רבותי.. שכחנו כי גם להון מקור העלול לדלול. השקענו בביצה, באבן, בחולות עקרים שאין בהם דרכים כבושות ואשר מסורת חרב מהלכת בהם אימים מדורי־דורות. והכסף – כספנו נבלע באדמה, בביטון ובמכונות. – הם אומרים: הב! – – כי ברגע שנפסיק להשקיע, יעלו קוצים בכל. בנין לא יכוסה גג – – עמודים יישארו תקועים ביסוד – – ואנו נצא בעור שנינו – גורלו של בן־הערבה יהיה טוב מגורלנו אנו! –

– איש־מעשה אני, אחרי חמישים שנה של מסורת עבודה של בית־אבי. והנה מתחיל אני מיניה־וביה להאמין בסוד, בנס, בחידה, ובפורענות. – דיבר בתמיהה מר נדל ראש חברה להשקעות – כמו סוד נורא נשקף אלי ואורב לי מסביב והקרקע נשמט והולך – – פס האמון בחישובים מאירי־עיניים, במסקנות של מומחים ומהנדסים, במנהלי חשבון ועורכי מאזנים – מתבדה הכל ומקור המישגה נעלם ממני – –

– בנוהג בעולם… – נסערו לבסוף היושבים בכסאותיהם מקוצר־רוח והחלו נכנסים איש לדברי חברו – מקום שיש נופלים יש קמים על חשבון הנופלים… כאן כולנו בנופלים.. אשר לא נפל היום יפול מחר והבניין כולו מתמוטט. אנה הלך הזהב הרב! אנה בא מאמצנו הגדול! – בביצה.. בחול.. בסלע.. בתוהו! –

ודומה כי תעורה כולה הקשיבה לדברים של אנשי־המעשה – אנשי העמל שבה, פועל ואומן, סדנאי ובנאי – כל אלה שהיו עומדים בטלים בקרנות־רחובות ובגדי העבודה עליהם, אף כלי־העבודה עמם – – אך עבודה אין כי שבתה – – האם זה מראה ארצנו? – שאלו בלי אומר – ומה היה לו “למפעל בערבה”? – מה על הבנייה שהופסקה.. מה על המיליונים שפרחו – –

– וולל.. – התרומם נסון וכעכע בגרון ניחר, כשהאפרורית עולה בפניו והוא סוקר את קהל הנאספים באולם בעינו שכהתה לראות ולהבחין בו את אנשי בריתו ועצתו לעסק ולממון – וולל. אנו קוראים מחר למהנדס אגר מהמפעל למועצה, שמא נראה מוצא מהמבוכה. – – ואם כי לא היה בדברו משום רעיון או הצעה למעשה, הרי העובדה כשלעצמה, שנסון ראש “נסון ושות'” עדיין לא אמר נואש – עובדה זו בלבד אימצה ועודדה.

כ.

ואמנם המהנדס אגר נהג למחרת בדרך לתעורה, כשפניו מרוכזים ועיניו מורעמות. הערבה כבר הקדימה להתפשט את מעטה הירק קצר־המועד שבה ושוב נתחשפה והלכה בחומה וחרבונה, בגיאויותיה הקרחים ללא תנועת חיים סביב. גם אדם שהתנהל בשביליה, ברגלו או רכוב על בהמתו, נראה כצל חולף – האמנם רשיד הוא העומד למרגלות התל והוא צמוק משהיה, שפל־רוח ושפל־ברך משהיה בעבר? – המהנדס אגר עצר במכוניתו:

– רשיד, מה מעשיך פה? – רוצה לחזור לעבודה? – שאל אותו קצרות. – נמאסו המשובה עם בחורים בלילות – הבטלה בימים – ורוצה לחזור למחנה של המפעל?

– ווללה, חווג’ה מהנדס.. – עמד הלה ואדרתו פשולה מעל כתפו ועינו כבושה – כלום אנו האשמים? השטן הוא האשם – – כן עמד רשיד נבוך ותנועת ידו הביעה, כי גם לאוהל התגנב יאוש ואדמת הערבה שאין בה לחם נושאת תוכה בשורת מחסור בלבד.

– גם האחרים חושבים כמוך? – שאל המהנדס אגר – ואין עוד “דם” – – ואין “גום של דם” – – ויש רק דאגה אחת: עבודה ולחם? –

– ווללה, כדבריך.. – הניע רשיד בראש כמו שב והיה לפה לאהלים במצוקתם – נבוא ונעבוד.. כי אתם היודעים לנפש החסר.. – גמר בתנועת־פתע התיק את חרבו והגיש אותה למהנדס אגר – ווללה, חווג’ה מהנדס, זה למתנה ממני! –

– אסוף את חבריך והביאם מחר אל המחנה. אמור כי המהנדס אגר אמר ולא יחזור בו מדברו. – אמר והניע את המכונית לפנים, בלי לתת עינו במתנת החרב שקיבל. ורשיד עדיין נשאר תוהה – האם באמת יוחזר השלום עם המחנה לאנשי האהלים ודברים יחזרו לסדרם מאליהם? – –

המכונית המשיכה את דרכה, כשהיא עוברת אצל תל־השקט, ושם מספר בחורים מזוקנים עובדים ועמם נערה אחת, שקועים בעבודה שלפניהם ואינם משגיחים בעובר על פניהם. המהנדס אגר נגש כדי לראות מקרוב את המעשה שהם עושים – והללו גובלים בחומר מעורב בקש, מכינים מלבנים לבנייה – ומראה העמל הפשוט הזה, הנעשה בדבקות היה לפלא! –

– מה אתם עושים פה? – יצא מהמכונית ושאל בתמיהה.

– מרחיבים את הבקתה שלנו, כי צר המקום. – השיב אחד אשר לש ברגל יחפה את עיסת החמר.

– האמנם אתה, אורי? – הכיר בו המהנדס אגר והוסיף בצחוק – או אולי שכחת כבר את המעליות של הביטון או המטרים המעוקבים תערובת חול־חצץ־ומלט אשר יצקת ברתיעת מנוף אחת? – ועתה תספיק בדלי מים ובמעט הקש – לכך ייקרא עמל? –

– אתה, המהנדס אגר, – השיבה הנערה שרה־סערה במקום אורי, כי גם חבריה האחרים שתקו – אתה גאון המפעל בערבה, ידעתי. והכל הבאת בחשבון: את כוח המים הנופלים, ואת עמל הידיים, ביחידות של כוח וכוחות־סוס – אבל את כוחו של רוח האדם האם הבאת בחשבון – רוחו של יחיאל הזקן שלנו? – – זו המרחפת גם עתה על התל שלנו ועל הימה הזאת ותרחף תמיד –

– ומה ממש יש בה? – הוסיף המהנדס אגר לשאול והוא רחב־מידות ומרוכז, כמבקש לרדת עד עומקם של הדברים.

– הממש הוא, כי מאז ומעולם ליווה את עמל האדם לא ההכרח בלבד, כי אם גם האהבה, והיא עתידה ללוותו בברזל ובביטון, כאשר ליוותה בעבודת האבן והטיט.

– אך צל עמל הוא.. – אמר אגר. – ודורות של עבדים עמלו בכך.

– מאמינים עובדים בו גם בדור הזה. – אמרה שרה־סערה והריקה את דלייה אל העיסה הנלושה.

כבר נסע משם המהנדס אגר והוא עדיין משנן על פיו: מאמינים עובדים בו – – תל־השקט – – רוחו של יחיאל הזקן – – ועמלם של האנשים הללו אל פני הערבה שעה, שבכל השתרר שיתוק. ברוח זו נכנס אל מסיבת אנשי ההון, כאשר נסון הזקן פתח, בלי הקדמות:

– קראנו לך המהנדס אגר להוועץ מה המוצא מהשיתוק המוזר הזה. אולי הגיע הזמן לומר כי כיבוש הערבה במפעלי משק, מסחר ותעשיה הוא חלום אשר שגינו בו ועתה מוכרחים להתפכח. יתכן כי הפרזנו והלכנו כאשר ייעשה בארץ נושבת, בדרכים סלולות ובסדרי תעשיה מתוקנים; אך כל אחד מאתנו, גדול וקטן, עשה ככל אשר מרצו ונסיונו נתנוהו לעשות. עתה מוטל כאבן רכוש יהודי עצום של 10 מיליון לירה שטרלינג, – ובנו תלוי כעת, אם יישאר דומם או יעלה בידינו ברגע האחרון להפיח בו חיים. שמענוך בעבר, כאשר שללת את הונו של היחיד ואת עמלו של היחיד – עתה קראנו לך בשניה לבוא אלינו, כי עדיין אין אנו אומרים להרתע. אנו ניאחז בכל מאמצי כוחנו באפשרות הראשונה להמשיך את אשר התחלנו.

– ידידי נסון וחבריך אנשי הון ומעשה. – השיב אגר גם הוא דברים קצובים ונמרצים – לא כבני־חורין באתם הנה לעשות ולא בני־חורין הנכם להפקיר את אשר עשיתם, אך לקח רב למדנו אני ואתם כאחד. ראיתם בי את העמל בלבד ואני ראיתי בכם את ההון, שנים אלו שלא יכלו להלכד על נקלה. והנה רק היום הזה ראיתי כי גם אמונה פועלת – הון עמל ואמונה – זו הברית המשולשת אשר רק בכוחה נוכל לפעול. אני מרחיק לכת ואומר: זו הברית אשר בסוף־דבר גם הערבה תיספח עליה. כי עד היום נתגלו כוחות הערבה רק לאחר שחלה התפוררות בפנים – עתה אולי יתגלו כוחותיה בעת בנייה – – לכך אני אומר: אל נלך בקטנות – אלא נתכוון לדרך אשר תוליך למקור עמל ומחייה לא־אכזב בערבה, ונקים היום את “קרן יחיאל” אשר תסמל את הברית הזאת. אל תצר עינכם בקרן זו, אשר כתום עשור שנים יהיו בעזרתה מיליון דונאם של אדמת הערבה, מוכשרים בכל לעבודה – והתרומה הראשונה לקרן זו היא תחנת־הכוח עם מקור הכוח אשר לה.

עדיין היו כמודהמים הנאספים מהחידוש שבהצעה. היו שראו בה מעין חלום בלבד, היו שלא ראו בה את נשמת היחיד ויזמתו לפעול – אך נסון הזקן שוב חזר בלשון יבשה:

– יפה אמרת.. כי אין אנו בני־חורין לחדול כשם שלא היינו בני־חורין כאשר התחלנו. וולל.. חברת המטעים “נסון ושות'” מצטרפת לקרן יחיאל.. וכן נעו תוך היסוס והצטרפו בזה אחר זה האחרים.

– עתה, – המשיך המהנדס אגר – הננו כולנו חברי “קרן יחיאל” וכל אחד פונה לעבודתו, אף המפעל בערבה יוצא ביום המחר לתחנה חדשה וזו קשה מהראשונה, עד שתיכבש הערבה כולה. עם זה ייוודע מיד לכל, כי מפעלנו עומד על יסוד איתן, בתכנית, ברעיון ובאמונה אשר לא ימוטו. מזה יוזרמו המים לחבל הארץ הצמא ומזה מחנה עובדים – לבנות את תל־השקט, אשר יעמוד כמשמר איתן על הימה וגם אל פנים הערבה ישא שלום מושתת על אמונה וכוח. לעבודה ולאמונה, עם “קרן יחיאל”.

– המהנדס אגר, – הקיפו אותו הנאספים ספק מאוששים ספק מצטערים – הנה אסרת אותנו היום למעשה המפעל, כאשר יאסרו זרמי מים לצורך המפל – ח – ח –

– הבאת לאפיק אחד מרץ וכושר יהודי! היש לך גדולים מאלה! – תמהו והתברכו כאחד.

– המהנדס אגר. – נעל זקן נסון בגרון ניחר ובשפה יבשה – המ.. הנה חוללת דבר אשר אילו שמענו עליו מרחוק, היינו חושבים כי הזייה הוא או פרי דמיון כוזב – ח – ח –

וכעבור ימים מספר כבר קראו על לוחות המודעות של חוצות תעורה ורובעיה – את “תכנית עשר השנים”, החתומה בשם “קרן יחיאל”:

אזרחים ועמלים.

במצוקה שירדה עלינו נוכחנו לדעת, כי עומדים אנו בפני גורמים שוטנים אשר לא במהרה ייעלמו, ושלטון קולוניאלי אשר יעמוד מאחורינו להבטיח את מפעלנו אין לנו. משום כך באנו לכלל המסקנה, כי כוחו של היחיד לא יעמוד לו בנסיבות אלו, אלא אם ייחלץ לפני המחנה המפעל בערבה, אשר יתקדם וילך בדרך השממה עד כיבושה וגילוי מקורותיה לעבודה ולניצול סביר. רק אז, כאשר תוכשר הערבה כולה בכביש ובמסילת־ברזל, ברשת אור וכוח ובמכוני השקייה – רק אז נדע, וגם שוכן הערבה יבין, כי הופכים אנו שממה לארץ ישוב ותרבות.

שוב אין אנו מתכוונים בזה להפיכה בכוח, כי הכוח הכזיב מאז ומעולם כאשר בא בהתנגשות עם הערבה. הפיכתנו אנו תיעשה בהון ובעמל, מתוך אמונה ואהבה לאדמת הערבה ורצון כן ליצור עליה חיים מתוקנים.

גם בזה יוחל מיד, כאשר “קרן יחיאל” תעמיד לרשות אנשי ההון והעמלים כאחד אמצעים נוחים לפתח את כוחם ויזמתם: מזה בעליית מחנה של אנשי עמל ותיקים ומנוסים, לבנות את חייהם בתל־השקט; ומזה בגיוס מחנה צעיר להמשך העבודה החלוצית בערבה עצמה.

בכך מאמינים אנו, כי כוחות שוטנים שוב לא יקומו להרוס את אשר אנו בונים, מתוך יחסם כלפינו כ“זרים”. ועם הבטחון סביבנו שוב ינוע גלגל המעשה בכושר וביכולת אשר האמונה, העמל וההון של האדם היהודי מסוגלים להם.

חתומים: המהנדס אגר, נסון,

בשן, יצחק החוצב, איסר, שרה,

רשיד.

כא.

הבחורים אשר עם אבנר קוראים את ההודעה והם מקימים את עמודי הרשת, אחרי ההפסקה שהיתה על אדמות נאיף, כששורר שקט מסביבם ופלוגת הערבה חזרה לעמול ביד מאומנת ורגילה, בהכשרת הדרך מכאן ולפנים.

– הא – הא – – משמיעים הבחורים – עתה הוותיקים שבמחנה תנוח דעתם, כי יצאו לישוב־קבע בתל־השקט – – עתה גם חברות המטעים, ובראשן “נסון ושות'”, יחוגו את שמחת המים הזורמים מעמקי הקרקע במשאבות ולא יחרדו עוד לגורל פרדסיהם – ואנו מה, אבנר, במתיישבים נהיה או נמשיך לנוד עם כבלי הרשת עד קצה הערבה? – – ובטרם יקבלו תשובה על שאלתם או יתפנו לדון בה, והנה שני צעירים זקופים מופיעים מחייכים ומתערבים ביניהם.

– הי, דוד ופאיז, מה אתם עושים כאן? – תמהו על הצעירים הדקים־התמירים אשר חתימת־שער ראשונה בצבצה כמוך על לחייהם.

– באנו להיפרד. – מחייכים הללו כשומרי־סוד.

ורק לאחר שישבו לאכול את ארוחתם בשדה, גילו השנים, כי פאיז קיבל ידיעה מכפר מולדתו בהר – שם פליטי ההר החלו לשוב אל מקומם ולהקים את הריסותיהם. הכל זוכרים שם את אבו־פאיז איש כפרם ומשתוקקים לראות את הנער אשר גדל והיה לאיש, אף נחלתו שמורה לו. וכאשר קיבל פאיז את הידיעה, נעורו בו געגועים נמרצים להר והוא הרגיש כי לא ימלא את חובו כלפי זכר אביו, אלא אם ישוב לראות את נחלי ההר העליזים ואת עדרי העיזים הגדולים. הוא גילה את מחשבתו לדוד וקרא לו להילוות אליו באמרו, כי אנשי ההר יסבירו פנים בכל מקום בואם לחברו של פאיז. ודוד הוסיף, כי גם הסכמת אביו יצחק ניתנה לו לבוא עם חברו אל כפרי ההר.

– נו, לכו לשלום ואם יעלה בדעתכם להקים בהר של הלוחמים העזים הללו למען חירותם, רשת חשמל וכוח, קראו לנו ונבוא. – צחקו הבחורים של המפעל.

– נקרא. – התלו גם השנים בהתאפקות של נעורים, אשר מיטב מאווייהם עדיין כמוס עמם. – –

– ועתה, חברה, שוב אין לנו להתמהמה כי עוד חג־המים לנו במטעי “נסון ושות'”. הכל הוכן לשאיבה וגם מוזמנים רבים יבואו. – האיץ בהם אבנר.

– אמור, אבנר, כי לא במוזמנים סתם מדובר אלא בבתו הנאווה של הזקן נסון, בל. – רמזו הבחורים – אי לך, אבנר, ורות עומדת להביא לך את פרי־בטנה – הא!

– אך בפטפוטים מפטפטים אתם. – צחק אבנר אתם ולא שמר להם טינה – אפשר והמדובר הוא בהצלת נפש מישראל, שלא תהיה עם היורדים – ח – ח –

וכליהם הכבדים כבר משקשקים באוטו המקפץ על חתחתי הדרך, מעיליהם הדהויים נישופים אל הדפנות של הספסלים הקשים של משאית־העבודה, אשר טילטלה אותם הלוך ושוב בדרכים הללו – – כאן ארבו לנו חסן ומרעיו – נזכרו באי־חמדה אך לא יכלו שלא לציין את זכר המאורע… – וכאן בא על ענשו. – הוסיפו ועיניהם נישאו אל ההרים סביב כשואלים, אנה טענו בריוני כנופייתו את גווייתו של חסן, להצניעה מעיני הרשות, כמנהגם..

הגיעו למקום וקפצו מהמכונה, שם עובדי הקידוח טרדו אצל קובית־הביטון כעושים בלהטים. כבר הוטמנה המסננת בקצה צינור המים שנקבע באדמה והטורבינה החשמלית חוברה. האומן האדמוני שבחבר הקודחים התרוצץ סביב. כי אחת גמר אומר בדעתו להפיק את רצונו של נסון הזקן. ובעוד בחורי המפעל מחברים את הכבל מעמוד הרשת הקרוב אל קובית־הביטון – ומכוניות קרבו, שכנים מהישובים הלכו ברגל – הכל ראו מחובתם לבוא לחזות בזרם שיעלה ממעמקים – האם לא יכזיב – –

– אך שאיבת נסיון היא. – הסתייג האומן האדמוני שבחבר הקודחים, כחושש לעינא בישא, והוא טורד לפנות את הקהל כדי מעבר לנסון שבא במכוניתו והתנהל לאט, נשען על מקלו ופמלייתו אחריו.

– נו.. והכל מוכן? – שאל נבוך, כמו ניטלה ממנו מנוחת נפשו והיה אחוז ציפייה גם הוא.

– מוכן, מר נסון. – הבטיח האומן והוא כורע כריעה אחרונה אצל פי הצינור היוצא מתוך קובית הביטון, כמבקש להקשיב… להווכח לבטח בסוד המים הגנוזים.

– מים! – פרצה לפתע צווחה מפי הכל, כשנשמעה האוושה הכבושה של משאבת הטורבינה וזינק כלפיהם זרם עכור מלא הצינור.

– חול! – נשמעה הפתעה מהולה באכזבה, כאשר הזרם הדלוח הוסיף לזרום בכוח.

– מים.. חול.. – היו נעות שפתי נסון היבשות והוא שרוי במקומו, בלי לתת את דעתו על הניצוצות הניתזים כגשם על חליפתו.

– נתרחק, פא.. כי רטוב הנך כולך. – אחזה בידו בתו בל, להרחיקו מהמקום.

ושוב לא יכלו להתיקו משם האומן האדמוני של חבר הקודחים, אף לא בני הפמליה שבאו עמו, כי נעו שפתי הזקן ופניו האפרוריים אורו משמחה כבושה: בתי בל, – אמר כמברך על המים – הנה ציפו הנטעים הרכים למים וסוף־סוף באה תקוותי – המים יבואו אליהם ולא ימותו אלא ייקלטו. האם לא אשמח הפעם, כשמחה שהיתה פעם בחיי עת ארשתי לי את אשתי הנאמנה, אמך בל, אך היא נפטרה ולא זכתה לרגע זה – –

– אכן, מר נסון… מבינים אנו ללבך… ונהנים יחד אתך מברכת המים… ברכתנו היא – הקיפוהו ולחצו את ידו הרואים במחזה.

– ואני אמרתי לך, מר נסון, אך לא האמנת לי! – כרכר עתה משמחה האומן האדמוני והזריז שבחבר הקודחים – אמרתי כי הטין והחול העידו שמצאנו שכבת מים. עתה ראה: אולי 150.. אולי מאתיים קוב לשעה.. מעין תחתי של מים! –

– עתה, פא, בוא אל המכונית כי אסור לך להתעייף – שידלה אותו בתו בל והביטה חסרת־אונים סביב – אולי אתה, מר אבנר, תוכל להשפיע על אבי, שהרי ידידים אתם.

ואמנם אבנר נתן יד לנהוג בנסון הזקן והלה נשמע, כשהוא מוקף בבחורים של המפעל, שאפודותיהם דהויות וידיהם גסות מכלי העבודה שאומנו להם. – הנה ישב במכוניתו ומתוכה הביט עליהם בעד משקפיו, כעכע ואמר פתאום: נו, בחורים, תהי עבודתכם שמחתכם… פעם גם אני הייתי כמוכם והיו ימים טובים – כח.. כח..

– תודה, מר אבנר. – הגיפה בתו את דלת המכונית, ישבה ליד ההגה והרתיתה אותה לפניהם.

– נו – נו.. בחורה שאין לזלזל בה כלל. – רמזו הבחורים – ואחד שמתמזל לו – מתמזל בכל – גם כסף יש לו.. מים.. ובת נאווה – ח – ח –

כב.

אותה שעה כבר אצו פסי־המסילה הקטנה מתל־העמל דרומה והקטר הגורר את הקרוניות מתנהל עם העקלתון של המסילה, עוקף סלעים, חודר אל ארץ לא־נודעת שם שורר שקט ושיאי הרים מעולפים שרב שמרו על הדממה. מעטה לבן של מלח היה פרוש על האדמה הצחיחה ורק לגדות נהר הערבה הוריקה רצועת סבך של אשל והרדוף, סוף וערבות – הלוך והתמשך עם העקלתונים של אפיק הנהר המגלגל חרש את אחרוני מימיו אל ימה סגורה ורחבת־ידיים –

רגועה הימה הזאת מימי עולם במימיה שכבדו, בחידת המוות שבהם ואף־על־פי־כן מושכת אליה מקרוב ומרחוק את האדם המתבודד במנזריו. הבדידות משכה הלום את חזון האלוהות, ונזיר אילם הוסיף לצפות, כביכול, לגורל החזון שנפתל בזה עם השטן – האם יוכל לו? – מי קידש את הבקעה האלוהית? – האדם. כי ראה כאן פלאי מים, פלאי עפר ופלאי שמים, כמו נשארו עומדים בהפיכת בראשית. הימה, אשר מימיה כבדים וכהים כזפת, ובצידה בריכות זכות של מעיינות צלולים – מים אשר טעם גפרית ומלח עמד בהם מימי עולם וזרמי הרים נפלו לתוכם בין קירות סלע אדומים, תלולים וסדוקים כקירות המחצבות.

ניצבו כאן הרי סיד קלויים אשר השרב אכל במחשופם ועמדו נציבי מלח אשר רגלו של חי סטתה מהם במורא ופחד. הזדקרו צוקי סלע, אשר דמויותיהם העזות חוטבו ביד איתנים – כף על חודו בראשו של הר, מערה פתוחה בארובתה אל תכלת השמים – תוהו מעיק ונהדר. ודממו פה אדי שרב אשר הילכו גלי אור, עד שהפך הכל להזייה קודחת של אור וערפל ודמדומי בראשית.

בחרדת־דממה זו חתר עד הלום גם נהר הערבה, כמו נצטווה שלא להשמיע רעש – ובתוך מחשך סובכו רחשו חיי מקלט של חזיר־בר ונמיה, תן ואוח ועליהם היתוש אשר עוקצו חדלון וארס. הס – כאן שימשו יחדיו מימי עולם קללת בראשית וברכתה, טהרה וצרעת. כאן – כבשונו של עולם לתסיסה ממחשכים למרומי שמים, ממדבר שממה לישוב, מחיי מקלט אפל לחיי אמונה. – עתה הופרעה לפתע הדממה.

מתוך הסבך נראו כבר צוואריהם של הדחפורים המאובקים אשר גיששו את דרכם בצעדי־צב; תמרות עשן שחורות ולבנות פעפעו מפה ושם וחריקת שרשראות, נאקת גלגלים ופחפוח דלק החרידו את החלל של הישימון. סוללי הדרך לא הספיקו לפנות את אבני־הנגף ואבן נכתשה בחריקת זחלים, שיח־בר כרע על שרשיו ממחץ המכונה. עם זה הדרך הותוותה במהירות וברעש, מכונות הלמו על בטנתה – הוצק ביטון ובצד הכביש אצה מסילת־הפסים אל התחנה החדשה של המפעל.

“אין בזה מעבר” – – ניצבו נזירים אילמים לנוכח המכונות, בלי לזוז לימין או לשמאל. עמדו ברגלם היחפה הנעולה סנדל, בחבל הקשור למתניהם מעל לברדסים כבדים, כאילו באו לגיונות רומי עליהם והם נכונים למסור את נפשם על הקדושה.

“אין אנו רוצים עוד בקרבנות גוף ונפש, לפולחן זה או אחר. לעמל פנינו.” – נהמו בחום לעומת היושבים במכונות והנוהגים בקטרים ובדחפורים העצומים – “די לנו בשממה שלפנינו”. –

ואמנם בעוד אלה עומדים בשתיקת־אלם, כבר נטתה רצועת דרך חדשה הלוך והתקדם כלפי דרום – כשמישור הערבה הולך ונחשף, שבילים נמחים מתחת לגלגלים וגם דרך נעלמה של קלגסי כובשים קדומים, נחשפת מתחת לאבק. – כן נסולה המסילה בפני משאבה גדולה אשר פרשה את ארובותיה לשאיבה והרקה – והתנהלה לאט ובבטחה עד לחופי הימה עצמה.

– – הנה תוצג המשאבה הכבירה אל פני המים וארובתה תגיח לתוכם, תשאב ותריק אותם מלוא פיה אל בריכה שנחפרה – והתנדפו המים בחום־השמש הצורב – שכבת דוק לבן תסנוור את העין על קרקעית החפירה ואין עוד סוד.. אף לא חידה.. או אגדת־קדומים – מלחי אשלג וברום נוצצים ומבהיקים בגבישיהם – זה מכרה העמל.

בינתיים כבר התפרש והלך לחופה של הימה המחנה החדש – ושוב אותם מיבני־ארעי של עץ ופח, עד שייבחר מקום המחנה וייבנו מיבני הקבע. העובדים המהלכים בגופיותיהם המצויירות ציורי זיעה ומלח, שוב אינם טורחים לנגב מעל פניהם את האבק המעורב זיעה, כשהוא נתלה בעפעפיהם. שרברבאים הבריגו צינורות, דחפורים הרחיבו חפירות כמו עשו את כל המישור שלפניהם גבים־גבים, לאדות בהם את מי המלח. משאיות אצו בכביש וקרוניות נגררו על המסילה, הלוך ושוב מתל־העמל עמוסי חומר וכלים. כיוון שכלה יום־העבודה והללו נשארו נטושים במקומם, הללו דהרו בחזרה לתל־העמל, אמרו הנשארים בהביטם על ההרים המשחירים מעל ראשיהם: יהיה כן.. מה לעשות… נקרא למחננו החדש בשם “תל־המלח”, להבדיל מ“תל־העמל” אשר שם.

– לו יהיה תל־מלח או עמק עכור – – הכל אחת. תהיו נכונים להזיע כאן כהלכה – ח – נהם איסר בעד לשאון של קטרו ה־1, כששפמו שמוט אך ראשו קלוי־השמש זקוף ומאויים כראשו של זאב המחיש לעצמו מפלט בערבה, מידי רודפיו.

– ואנו לא ידענו כי תלמיד־חכם הנך, איסר הנהג.. – תמהו העומדים – וזוכר אתה את המעשה בחרם עם עכן בעמק בן־גיהינום זה…

– מה לעשות.. – לעס איסר את שפמו נכלם ומבוייש – גירסת ינקות היא ואינה נשכחת במהרה – –

והוא מגלגל עם המסילה, משקשק בקטרו ובגלגלי הקרוניות הקשורות אליו, עד לתחנת העמל – גם שם במחנה של המפעל תכונה רבה. עם רב נאסף מההולכים ל“תל־השקט” ועמהם נשים וילדיהן. כאן יצחק החוצב וחנה אשתו, חוצבים ובנאים, סדנאים ומכונאים עם משפחותיהם. איסר מבקיע דרך ביניהם ויורד קלוי־שמש אליהם, מנצנץ בשיני הזאב ומסנן כלפיהם: נו, מה באמת הולכים? – והגיע זמן להיפרד – מה? –

– עדיין, איסר, יש בידך להתחרט ובוא ועלה אתנו אל תל־השקט. יעבדו אחרים במקומך בקטר ה־1. – קוראה לו חנה אשת יצחק.

– אט, חנה.. – מניע איסר בראשו העיקש – מה אעשה בתל־השקט ואני הולך ערירי.. אתם הולכים בשניים ותעבדו יחדיו – יצחק בשדה ואת בבית. לא כן אני, אשר חוץ לקטר ה־1 אין לי עזר־כנגדי ואין אני מצטער הרבה על כך – – ובדברו צנח שפמו אל קצות פיו, כשידו ממששת תוך הרגל בתיקי־העור הצמודים לחגורתו.

– מילא.. ננסה עוד פעם זו.. וב–אם… – מזדקף יצחק ומעוות את לסתות פניו – שמא יונח לבסוף מעט גם לנו, אנשי עמל – –

אותה שעה נכנסה גם משאיתם של בחורי הרשת למחנה ואבנר והבחורים אשר אתו קפצו מעליה לתוך התכונה סביב. רות יוצאת לקראתם ועל ידיה עטיפה לבנה־צחה, בה שרוי בתנומתו הילוד. – הנה זהו. – מגלה היא בזהירות את קצה העטיפה ומראה לאבנר בחיוך.

– זה איפוא יחיאל הקטן! – מריעים הבחורים ומגעגעים סביביו בקולות רמים.

– ואני תיארתיו לי אחרת, רות.. יהי כן ויחי יחיאל הפעוט לתורה ולמעשים טובים – ח – ח – צוחק אבנר.

– אבנר, שמע.. שמא הגיע גם יומנו למצוא לנו פינה קבועה ולא נוסיף לחיות חיי־נדודים בערבה, מתחנת־העמל לתחנת־המלח וחוזר חלילה? – שאלה רות, בהביטה לתכונה של ההולכים למחרת לתל־השקט.

– אנשי תל־העמל.. – נשמע אותה שעה קולו של המהנדס אגר והוא קצוב ונמרץ כבהיותו לפני שלוש שנים, כאשר קרא לראשונה לאנשי העמל ללכת אחריו אל המפעל – אתם יוצאים מחר להתיישב קבע על אדמת הערבה והמעט אשר חשפנו עד היום עומד לרשותכם: מקור הכוח וברכת המחנה כולו, לחבריו הטובים והמנוסים. רק זה יש בידנו להעניק לכם היום, מתוך ידיעה ברורה כי גם בדרככם החדשה משענכם האחד הוא העמל. אבל – אחרי שתקימו את ביתכם ותכשירו את נחלתכם – נבוא אליכם מהמחנה לשאול אתכם: במה פיארתם את חייכם החדשים בערבה העתיקה הזאת? – אני תקווה, כי תפארת צדק ושוויון תהיה שרוייה במעונכם, באופן שתוכלו לומר לבא אליכם – מהמחנה, מחוצה לו ולשוכן הערבה כאחד: – בואו והיו כמונו! – – אנו תקווה כי תאמרו אז: אהבנו את הערבה הזאת, את שמיה ומימיה ועל כולם את האדם – שבה ובכל מקום אחר.

כג.

ואמנם יצאו העולים ל“תל־השקט” בתכונה רבה של מכונות ועגלות עמוסות כלים, חמרים ונפש – עד שהמתה הדרך מרוב תנועה. אך עוד ימים מספר לפני כן פרצה שרה־סערה אל בקתות החמר בתל־השקט ובידה ההודעה על התכונה להתיישבות הקרובה לבוא. הקשיבו חבריה מגודלי הזקן, כאשר יקשיבו אנשים רגילים בדומיה לקול רעש־פתאום. הם אך זה באו מהשדה, אדרותיהם עליהם ומקל הרועה בידיהם.

– המודדים עומדים לבוא מיד למדוד את הקרקע. – סיפרה שרה בערות גוברת – הם יסמנו את נקודת הבנייה החדשה ואת תוואי הכביש אל תל־העמל ומשם והלאה. – כן סיפרה בנשימה אחת וקווצותיה הגזוזות התנופפו, לחייה סמקו משנה והיא חיבקה וגיפפה את כל אחד מחברי תל־השקט הזעופים.

– אלף מתיישבים! – הריעה וסובבה על נעלה מהתרגשות – ועמהם כלי־עבודה ומכונות, מיתקני השקייה ומערכות מים, ורשת החשמל – חי ראשי, בחורי הנזעמים, כי יהיה תל־השקט לתל־הרעש! –

והבחורים שהתאוששו, הסירו מעל פניהם את מעטה הזעף והצטחקו. הביטו אל בקתת החמר ואל תנור החמר, אל מכלוא העדר הקטן – הכל עלוב וחסר דמות, אך קרוב ודובר ללב.. כן חזרו והתעצבו אל לבם, בצאתם אל ראש התל – עדיין דמדומי היום גוהרים על הימה, ההרים רוגעים בצעיפם הכחלחל – האם יראו את המראה זו בפעם האחרונה ומחר יגוז? –

– האמנם צר לכם עתה, כאשר חזון־חיים גדול עומד להתגשם פה? – שאלה שרה בפליאה, והבחורים לא מצאו מענה.

– אמנם צר לי, שרה. – לחש האחד, אורי, והודה בעצב אך בלי טינה – צר לי על המחשוף הזה, אשר לא ידע טוב ורע וצר לי על הברית הנשגבה אשר בין ארץ־מים־ושמים – זו דומית החזונות, זו לשון המחשבה, הרעיון והדמיון. צר לי על המרחבים אשר יצרו לרוח האדם ועל דמות־בראשית אשר תחלוף.

שרה לא הקשיבה והמשיכה לספר מהחדש אשר אתה. סיפרה על מסע המפעל מתל־העמל דרך ישימון הערבה אל תל־המלח. סחה בגבי־המלח הנוצצים בגבישיהם נצנוץ מסנוור עיניים ובנזירים חרשים־אילמים שהתייצבו כשומרים על סוד הערבה בדרך – ואזנם אטומה לרעש המכונות, עינם טחה מראות את הכביש והמסילה אשר נסולו – – הנהגים נעו והקטרים עברו על פניהם, הדחפורים־הגלגלים – – היה רעש־רעש מסביב! – – ובאחת נתמוטטה אגדת דורות ונפתחה הערבה בפני אדם יוצר – היש נעלה מכן בזמן הזה! – רגשה שרה־סערה והניעה בקווצות ראשה.

שוב לא ענה אורי דבר, אף לא הטה אוזן לדברי שרה, כי הרגיש בסערה העולה מנבכי לבו ונושאת בכנפיה תוגה וגל דמעות, רחמים ואהבה אל עשב־השדה, אל גלי־המים החמים ואל אבן־הבזלת השחורה – – חבריו כבר נתכנסו בבקתת החמר ושרה הפשילה את שרווליה ופנתה את תנור החמר. אורי נשאר עומד לבדו, כי הדמדומים משכו אותו וזהרוריהם אשר רגעו על הימה ועטפו את ההרים, עטפו גם אותו ויהי כאחוז־חלום – –

שעה ארוכה הקשיב אל רחשי הערב ואל קול לבו גם יחד, בלי שידע להבדיל ביניהם, ומסוער מהחידה נרדם על יצועו עטוף באדרתו. – אך בהאיר השחר קם על רגליו, ארז את חבילתו הקטנה, לקח את כלי עבודתו – מקבת ומפסולת – ופסע אל ההרים. שמש הבוקר טרם הגיעה עד למרגלותיהם ושיחי השיזף נשאו על עליהם הזעירים את אגלי הטל, כאשר בא עד למערה בה היה מלין את הצאן עם יחיאל הזקן, ושם הניח את חבילתו.

עתה ישב על סלע והקשיב אל מחשבתו, אשר נתקפלה בחובו כעיסה אפורה ומעיקה, ללא צורה ודמות. הוא לא ידע את אשר חשב וטרם ידע אם מחשבה היא מעיקרה – זו היתה מעין תנועה דמומה־קהה, אשר העבירה צמרמורת בגופו. כבדרך אגב, הרים את הפטיש והמפסולת וקם ועלה בהר. בהגיעו עד לאבן אדמדמת, הניף את הפטיש והחל חוצב, מתיז בקיעים ורסיסים – עד שנתגלה השיש על עורקיו האדמדמים אשר הסתעפו בו כעורקי דם – –

ישב לנוח ושוב נאחז בתנועת המחשבה אשר העבירה לנגד עיניו כבמראה – ערבה, אנשי עמל, מקורות מים, צעירים דמומים במעטה הפרע של ראשם – – יריעת־קדר, דמדומי שקיעה וצווחת רועה שהיא מהדהדת כשברירי אבן מהר להר – כל אלה עלו יחדיו וניצבו כמו חיים לנגד עיניו – הנה ימשש בהם, כאשר ימשש בבשר החם על עצבו ותוגתו, שמחתו ומכאובו. כעלותם לנגד עיניו כן העלמם – והוא שוב ישב מתוח ממאמץ־השוא, עד שלא ידע עוד בהיותו חושב־חוצב. – חצב כמו ראה לנגד עיניו דבר־מה, שאין תפיסה בו, ובכל זאת הוא מזרים כוח לידו ועצמה בפטישו לחצוב. – ובהתנערו לפתע ראה כמו בעד לערפל דק דיוקן מודע – פרעות־שער של כסף וחזה בולט־חשוף, מבט חי וצעיר הבהב בעד לשיבה פרועה – וכולו זקוף אל מול הערבה.

“יחיאל הזקן” – – עברה באורי הבהירות של שתום־עיניים, כאשר נופל הדוק מעל עיניו, ועליצות האור ממלאה את כל נימי בשרו.

מפסולתו העיפה רסיסים קשים ברוך של יצירה, חרצה בשיש והתרפקה על עורקיו הארגמניים. היום קצר בעיני אורי והלילה ארך מדי, כשמחשבתו נעה וליקטה צלילים־הדים ורעם־שאגה של יחיאל – –

בקומה בבוקר, הרגישה שרה בהעדרו של אורי, ובראותה כי איננו אצל הבהמה וגם לעת הצהריים לא נראו פניו, הבינה ונטלה צרור קטן של צידה והלכה בעקבותיו של אורי בשביל העולה בהר. עוד בהיותה לרגלי ההר השגיחה בבחור העובד למעלה וידעה כי אורי הוא, אך היה החוצב הבודד על ההר כה שקוע בהתייחדותו עם האבן, עד כי הבינה כי אסור להפריעו. הניחה את הצרור בפתח המערה ושבה ל“תל־השקט” – וכן עשתה יום ביומו.

ונציב האבן האדמדם החל לחיות. בתחילה ניצב כאליל קדום קשור בטבורו לצלע של ההר, אך מתחת למפסולת הלכו והתגלמו קיפולי לבוש ומתוכם עלתה דמות זקופה וישרה כסלע – זה סמל האמונה באדם ובערבה… – – ואורי יש שהוא מפסיק ושוקע בנבכי מחשבה, כמו אבד לו חוט שנתקשר עם המעשה שלפניו, אך הנה שב ונתאחה הקשר – והיד שבה לעבוד – –

הוא אכל בהיסח הדעת את הארוחה אשר מצא בפתח המערה ולא חשב יד מי הביאה אותה – – אך ביום בו יחיאל ניצב עטוף באדרתו על כן הסלע הפראי, לא יכול עוד שאת את בדידותו ורץ בהר לחפש שותף לחדווה אשר תקפתהו. וכאשר ראה את שרה עולה ברגל עד למערה, נפנף לה מעל הכף וקרא בקול: שרה – – מהרי־בואי שרה־סערה! –

שרה באה ובעמדה לפני דמות יחיאל החצובה, חש אורי חולשה אין־קץ, צנח על אבן ובכה – – –

למחרת יצאו עם אורי חבריו בעגלה רתומה לזוג בהמות אל מעלה ההר, מצויידים בשרשראות וחבלים, במלט ובחול, כדי להוריד את דמות־האבן בזהירות – להסיעה למטה ולהציבה במקומה – – בנחת נהגו, תמכו בעגלה לשני צידיה ומאחור התנהלה שרה כמצפה לראות מה ייעשה – עד שהגיעו לגבעה ואורי עצר ובדק את המקום – כאן הגיחו הרוכבים ודהרו סביב ליחיאל, כאן ניגר דמו – –

מיד נגשו הבחורים והורידו את שקי המלט והחול ושרה נשאה בדליים מים מגדת הנהר ויצקה בתערובת. גרפו – חרקו האיתים והיפכו בתערובת עד היותה לעיסה שווה ויצקו אותה על אבני השדה אשר אספו עד היותן לגל. – לרגלי הגל הזה הגלישו את פסל יחיאל והציבו אותו למעלה – הצב ותמוך בו באבן ובכפות התערובת שנעשו מקשה אחד – – ובעוד הם מתייגעים לתמוך בשיש ולסעדו הכן – נשמעה התכונה המתקרבת של קול אדם וגלגל מכונה בדרך מתל־העמל אל תל־השקט.

ראש המסע עצר למראה הבחורים המגבלים במלט. הנוסעים מאחור ירדו גם הם ונשארו עומדים בפני האבן החיה של יחיאל, אשר ידו פרושה כלפי הערבה ועיניו הצעירות מהבהבות באור־שלום אל השוכן בה. – הנה נראתה דמותו של המהנדס אגר, שהיה גם הוא במלווים את ההולכים לתל־השקט, והוא נושא בידו חרב אשר הניחה דומם לרגלי יחיאל. רשיד הרכוב מעל סוסו, הפשיל את אפסרו על צוואר הסוס והסיר את רובהו מעל כתפו – קרב לפסל והניחו על גבי החרב – “יהא מונח בזה לאות שלום” – אמר.

– פסל זה, – יצא יצחק החוצב לפנים ואמר בעווית־הלסת – של יחיאל נושא השלום בערבה, יהיה תמיד לנגד עינינו בתל־השקט וב–אם – –

– פסל זה מורה־דרך נאמן הוא בדרככם החדשה, אנשי המפעל בערבה. – ענה כהד אחריו המהנדס אגר.

– בפסל זה גלומה אמונתנו. – פרצה שרה־סערה ובטלטול קווצותיה נשקה לעיני המסע שזז על ראשו זהוב־התלתלים של יוצר הפסל אורי – וגלגלי המסע כבר נשמעו במעלה הדרך לתל־השקט.

סוף