לפנחס רוטנברג

מחולל מפעל החשמל על הירדן

 

א.    🔗

כאשר נפלה השמועה על המפעל העתיד בערבה, הרגישו מיד אנשי העמל בשריריהם הדרוכים, כי יהיה שם מה שיהיה – שרב קדחת ושממה – סופם שהם ילכו להיות בין מקימיו. הם יניפו את הפטישים, יקרקרו את הסלע, יכתתו את הברזל וייצקו את תערובת הביטון. עם זה, עייפים מעבודת היום, תהו בכובד־ראש ובמתינות כאשר יתהו הבאים להפוך אבן כבדה: מפעל בערבה – – בחום הגיהינום אשר שם! – –

גם צריף מגוריו של העמל, אשר ניבט מעל צלע ההר, מבין עצי הזיתים העקומים, אל פני העיר המשתרעת למטה – חרד גם הוא מסדר־יומו. כי בשוב יצחק החוצב לפנות־ערב ובשאפו רוח על מדרגת העץ, שאל את חנה אשתו: השמעת, חנה, על המפעל בערבה? –

וחנה ששמעה את חריקת צעדיו בבואו, שאלה במקום תשובה: גם אתה, יצחק, תהיה בין ההולכים?

– אני או אחר – ילכו. אומרים כי יידרשו מאות מכונאים, בנאים וחוצבים. ועבודה היא עבודה בכל מקום – סיים בתנועת־יד רחבה של חוצב – וב–אם…

יצחק אינו אמן להסברה ורק עור פניו נמתח יותר על גרמי לסתותיו, כשמבטו החם והישר חולף על פני חנה אשתו: ב–אם.. יהיו בטוחים שעבודה ישנה למשך זמן.. השכר יהיה טוב.. ב–אם… – ובראותו את עננת הדאגה בעיני חנה, הוסיף במשיכת כתף: עוד מוקדם לדבר בזה. ואם אלך – לא אהיה יחידי, כי יחד עם מאות שכמותי נלך.

דאגת האשה רפתה, כי הבינה שלא יחיד ילך יצחק, אלא עם חבריו העמלים השוכנים בצריפי המגורים הסמוכים – חברות היא להם גם פה גם שם, באשר ילכו יחדיו.. ואמנם השמועות על המפעל גברו והחברים מוסרים מכאן ואילך ידיעות קצרות וסתומות, בין בהיותם בעבודה ובין בחילופי־דברים בין הצריפים: אומרים כי רוצה “הוא” להרים את הימה בצפון.. כי יאסוף את המים.. יהפוך את המים לכוח ולאור – להפרות את הערבה השוממה כולה…

לכאורה, אין אחד בין המסיחים אשר ידע להסביר – כיצד “מרימים” ימה ו“אוספים” מים או הופכים אותם לכוח ומאור – אבל יצוק בהם אותו בטחון תמים ומעמיק ראות, כי אם נמצא האיש המלכד את עבודת שריריהם עם המכונה, לא ייבצר עוד ל“הרים” “לאסוף” ו“להפוך” דברים גדולים וכבירים.

– הכל טוב ויפה.. – צוחקים הללו ויצחק החוצב אתם – אלא חבל, שגם שם נצטרך לעבוד – ח – ח –

– בידוע.. כי קל הרבה יותר לעמוד ולהסתכל בעבודתו של הפטיש באבן מן הצד. –

כן סיימו בלי שהשתדלו להלביש את מחשבתם במחלצות, כי עמלם אינו שירה – הכרח הוא. וגם יצחק החוצב, כאשר ישאב רוח בצל האבן, יאמר במתיחת הלסת לחבריו: לעזאזל ודברים בטלים.. וב–אם…

– זהו.. – מאשרים חבריו כמו ירדו לסוף כוונתו ברמז – אם גם בימים הראשונים יהיה קשה שם…

– בשבעים השנה הראשונות.. – מתקן פלוני לדיוק־יתר ודעתם נתיישבה עליהם.

שוב לא ניתנה להם שהות להרבות בפירושים, כי הופיע לפניהם המהנדס אגר בפעם ראשונה, כשהם יושבים באסיפתם, והאיש ישר בעיניהם משעה שנגש בצעדים רחבים – אל שולחן־הראש וסקר אותם בעד משקפיו, כאחד המודד את שריריהם וכתפיהם ולא אוכזב. מיד התעורר גם בהם רגש קרבה לאיש־המידות הניצב בפניהם, כמו הכירו בפניו את כוחה של העקשנות בעמלם הם.

– אנשי העמל, – אמר – בעזרת ידיכם ובמבחר כוחותיכם עומד אני להפוך את הערבה השוממה לחבל ישוב ותרבות.

הרמז “במבחר כוחותיכם” – ישר בעיניהם של שומעיו, אף שישיבתם אמרה כי הם רוצים לשמוע פרטים נוספים, – לא עמלים פורחים הם מעבודה לעבודה, אלא עמלם הוא חייהם – והמהנדס הבין והמשיך: ידעתי והכל הבאתי בחשבון, כי בלעדיכם לא יוקם המפעל מעיקרו. אם תלכו אחרי, הסלע יקורקר, הברזל יוצב והבטון יוצק – לכך, גם דאגתכם ליום המחר עלי.

– – והעבודה תהיה רבה, כי המפעל יגדל וילך. – המשיך המהנדס אגר בוודאות, כמו ניצח מראש את כל המכשולים הצפויים בדרך. – כאן עמלכם נשכר ונבלע בלי שנודעו עקבותיו; ואילו שם תניחו יסוד לחיים חדשים בערבה שוממה ותוכלו לומר: חבל־ארץ זה היה ישימון ומים אלה היו מי־מוות לפני בואנו – והנה ידינו חוללו שם את הפלא.

– – כאמור, קשה הערבה, אדמתה האפורה מלחה – קלוייה בשמש ואבניה סלע־הבזלת; – אך צבא עמלים ערוך במכונות יתגבר על־כל. אתם בעצמכם עדיין אינכם יודעים מה כוחו של עמל משוכלל כיום, שהוא חושף אור ובורא תנועה בארץ מדבר וערבה, כשהאדם מתלכד עם הפלדה, הקיטור והמכונה לכבוש לו מולדת חדשה – – והשאלה היא: האם תלכו אתי? – אני מחכה לתשובתכם מחר.

לתוך השתיקה ששרתה על היושבים חדרה אותה התפעלות שקטה, שהיא אפיינית לאנשי עמל, אשר זה עתה האירו דברים קצובים את הערפל בראשיהם העייפים. – עמלם נשכר ונבלע – אכן, מי ימנה מספר לאבנים שחצבו בידיהם! – ואילו כאן: ערבה שוממה – ח – אבן־בזלת – – נלך – כי האיש דיבר דברים כנים: הוא זקוק לנו אך גם אנו זקוקים לו. – כן החליפו ביניהם דברים והם עולים אל צריפי מגוריהם בהר בתנועת כתפיים, כמו הפכו הללו לארמונות.

– הולכים, חנה. הכל הולכים כי העבודה תהיה גדולה. – אומר יצחק החוצב בתנועת־לסת, כמו קשה לו הדיבר, וחנה מכינה את הצרור ליצחק העומד לצאת לערבה בעוד ימים מספר. –

– ההכנות הללו לשם מה? – פטר יצחק בביטול־מה – והדרך אינה רחוקה, מפעם בפעם נבוא הביתה. – –

– מוטב שתהיה זהיר שם ותהיה מצוייד בכל. – משיבה חנה והיא צוררת את החבילה כמו ראתה לנגד עיניה את הארץ החררה ושמעה את רעש המכונה העובדת בה, תוך תמרות אבק האבן עד לשמיים. – יצחק, תהיה זהיר שם בעבודה, באכילה ובשכבך לישון. – הוסיפה.

– אבי הולך אל המפעל הגדול בערבה. – גילה כבר בנם דוד לחבריו, כשעיניו נוצצו בגאון תמים, כמו נעשה צריפם שותף לאגדת־בראשית.

 

ב.    🔗

הכבודה של מכונות ואוטומובילי־משא עמוסים ברזל מלט ועץ התנהלה לאיטה תוך הלמות פטישים שפינו את הדרך לפניה. הגלגלים טחנו את אדמות־הבתולה וכבר עשו אותה כאבק לבן והנסיעה התנהלה לאט ובהפסקות על פי תהומות ולרגלי הר חשוף – שהם זרועים אבן, קוץ וכתם־השיזף הוריק ביניהם בעצב. עמדו ההולכים עם המכונות לפוש מזמן לזמן, הנהגים הצמידו אל שפתיהם את כלי המים והכל פולטים בקולות ניחרים ובגרונות שיבשו: זו הערבה – – פה נזיע כאשר לא הזענו מימינו – – כבשן! – ואי־אפשר היה לדעת אם בתלונה רטנו – רגנו כנכונים לשוב על פעמיהם, או ביומרה אמרו כמתברכים מראש, כי למרות הכל הם מתקדמים ומגיעים אל המקום.

– הי, לאט! – – לצד ימין! – – עתה הפנה לשמאל! – – היישר! – – הנה עברנו בשלום! – כה נלחמו, חרקו בגלגלים מכונות החצץ והבטון, מכבשים ודחפורים, כשהאנשים ההולכים עמהם נותנים יד למכונה, לחלצה ולהמשיך את דרכה. צמאים ושותתים זיעה נבלעו בין קמטי בקעה עם בוא הערב. נשבה רוח – והברזל, האבן, השרב והמכונה נדמו עם שתיקת הישימון מסביב, – הכל נראה כחלום לאנשים העייפים – הערבה, אדיה, נהר הערבה והימה הגדולה שבצפונה היו להם כחזון־לילה.

– – סגורה בקעת הערבה ונהר הערבה יורד ומתפתל בחיקה מצפון דרומה, הנה ילבין בקצפו על מצע צר של סלעים ואידך ייעלם זרמו תוך סבך החורש הגדל על גדתו. שוב יזנק מתוכו להאבק עם מחסומי האבן והגיר הנערמים עליו לעצרו במרוצו וכופים עליו להוסיף ולשנות את אפיק־הקדומים. ההרים המכתרים את הערבה הם המקדימים לבשר לה את השחר העולה, אך ממהרים להעפיל עליה את צללי הלילה – ובין השחר העולה והערב הפורש את צלליו, תתעטף הערבה מעטה אדים אשר יתמזג מרחוק עם העשן וזהרורי האש של הקוצים הנדלקים מתוך חומם ובוערים במרחבים.

הנהר מתפתל והולך, כשכל הנחלים ומעיינות המים בהרים מגלגלים אליו את מימיהם – ואינו מתמלא מהם. מימיו אינם מזדככים כמי המעיין והלך לא יוכל לשבור בהם את צמאו – מראם עכור וטעמם תפל, כי במרוצם קלטו אל תוכם את השרב, האבק ושממת הערבה. גם שיחי ברותים, דפלה, סוף ואברש הגדלים בסבך גדותיו, אינם עשויים לחופף בצל נופם על ההלך, אשר נפשו תתעטף עליו מחום.

בקיץ יחסרו וילכו מי הנהר עד היגלות מצעו העשוי חלוקי אבנים וסלעים נקובים ושחוקים. הזרם יתחלק לאשדות קטנים, אשר כל אחד מהם יחליק על פני מדרגות הסלע המלבין ויספוג לתוכו את חום הסלע. לא כן בחורף, כאשר מעבה השלג על כתפי ההר שבצפון יטיל זרמים עזים אל מקורות הנהר והערוצים לשני צידיו יוליכו מי שטפונות עכורים אל אפיקו – אז יגאה הנהר וכיסו מימיו בקצפם את מצע הסלע, יגעש הזרם האדיר אשר יצר לו המעבר בין חומותיו, ויעקור גושים מעל חופיו, שיחי־חורש עתיקי־ימים, אף יעתיק סלעים וגושי סיד ממקומותיהם.

כה תשכון בדודה ערבת הקדומים עטופה בקטורת שיחיה ובתבערות קוציה המתאבכות באדי השרב – ערבה שוממה, נהר גועש לתקופות השנה ורוח קנוא ונוקם מהלך בה מימי קדם – רוח קללה ומרד.. סוד הפיכה סביב. פה הילכו רועי־רוח והזינו עיניהם במזיגת האורות והצללים של השרב, פה התבודדו נזירים וקדושים סגופי גוף ונפש, פה ציפו לגילוי חזון על אדמות…

כאן נתרקמה אגדת־קדומים של קללת סדום ועמורה והנה נמשכו יוצאי מדבר לבנות את בניין חירותם – – כאן חלפו כובשים ומנצחים מימי עולם ושוב נמחו עקבותיהם. רק שבילים שוממים שרדו בין חורש ובקעה, אל ראש גבעה ופסגה רמה, אשר אל צלעותיהן דבקו מנזרים, כיתות־כיתות מתבודדים.. ואהלי־קדר חבויים פה ושם בין קמטי גיא והר. – כצללים יגיחו מתוכם שוכני הערבה וכצללים ישבו שחומים בצל יריעתם, מטים אוזן לשממה, לנהר הגועש ולתבערת הקוצים המלחכת ועוממת במרחבי הערבה.

– – מי המדליק בשלהי קיץ את מדורות־הפלאים הללו במרחבים – האם הישימון הוא המשעשע את עצמו או רוחות־קדומים מעלות את אבוקותיהן בהעריב היום? – הס – – כעלות הצל בצלע הגבעה וכפרוש נשר את כנפיו במחוג התעופה ברום – כן דוממים האהלים, מתוחים על יריעותיהם. אורחת גמלים עוברת על פניהם בשביל בודד, חליל רועים וצווחת הלך – ושוכני הערבה מוסיפים לשבת תחתיהם, רואים – ואינם־נראים, שומעים – ואינם־נשמעים – אורבים – צופים למתרחש.

– הנה יקום המפעל והערבה תהיה לחבל של ישוב, אז ייעלמו האהלים עם היתושים והקוצים אל מעבר להרים. – צוחק איסר נהג הקטר מספר ה־1, הגורר אחריו את שורת הקרוניות על מסילת־הפסים של המפעל.

– האהלים הללו לא ייראו עוד מפחד המכונה. – מוסיף שני, המפעיל את הדחפור כלפי הקיר שלפניו.

– פרנסתם על השוד תישמט מידיהם. – מצטרף העובד במדחס־האוויר, המכסה בשאונו על הדברים.

הללו כבר גמרו את יום עבודתם, ואילו אבנר הבחור השחרחר מעובדי המפעל נשאר יושב ומקשיב עד בוש אל קולות היום הגווע בחיק הערבה. נדמה לו, כי שבילים לאין־מספר חוצים אותה לאורך ולרוחב למעבר אורחות גמלים, להולכי־דרך חמושים, לרוכבי סוסות קלות־רגליים – כשהם מגיחים מבקעה ונעלמים במעבר־הרים בוואדי – הרף־עין ואינם… והנה באה המכונה של המפעל, הלם מקדח בתוך הסלע וחוט זה של חיי הערבה הקפואים על שמריהם ניתק… מתפוררת אגדת הערבה וקטורת מתנדפת והולכת. מנזר ונזיריו אשר בצלע ההר הופכים לעפר של חורבה, כחרס אשר אם יגע בו חופר העתיקות והפך לאפר. – –

סגורים ומובלעים גם עתה האהלים בערבה ורק רשיד, זה השייך הצעיר במשפחת אהלים, החל יוצא לעיתים קרובות מאהלו וקרב רכוב על סוסתו עד למפעל, יורד ומשתהה אצל קבוצות העמלים בעבודתם או בשעת מנוחתם. קורס בישיבה ועקאלו שמוט הצידה דרך יהירות. הוא צופה ומהפך במוחו, מבליע את סקרנותו בערמה ובזהירות, בלי לומר דבר.

– רשיד, רוצה אתה לעבוד אתנו? – שואלו אבנר בחיוך מקרב, כמבקש לסלק את חשדיו. ורשיד מניע בראשו, כשהן ולאו רפים בפיו, נושף בסיגארייתו וחוזר ומסתגר, כהסתגר מקדמת־דנא מסורת החיים של בני שבטו באהלים הנטושים ביריעותיהם.

– בראשי, אבנר. – צוחק יצחק החוצב המרים את פטישו – כי קל לו לזה לחיות, מאשר לאחד מאתנו. – וב–אם… – הלם בפטישו באבן שלפניו.

– לא עול של פרנסה.. לא חינוך ילד. לא עזרת רופא ורפואה.. חית־השדה.. ואם יציק לו הרעב יארוב בדרך.. יגנוב־יגזול – וישוב לאהלו, מה עוד יחסר! – מזדקפים חברי יצחק ונהנים לפלוט את הערותיהם לשם הפסקה קלה. –

– זו הערבה.. זה המזרח אשר אהבת, אבנר – ח – ח – מסיים יצחק וחוזר ומניף את פטישו על האבן המוצבת.

ורשיד יותר שהוא שומע לדברים יותר מרגיש בהם וכעויין יקשיב אל להגם של “הזרים” הללו, ורוח־האהלים תעור בו, רוח האיבה והשנאה לזר.

– רק חווג’ה אבנר הוא האחד, הטוב בדבריו ובנימוסיו. – מחליט רשיד והוא נפטר מהיושבים, צמוד לסוסתו הדקה, כצל.

 

ג.    🔗

התוואי של המפעל כבר החל להסתמן לעין, לאחר שמרכזו ננעץ על רמה גבוהה במבוא הערבה. הנה הובאו וכאן פורקו חלקי המכונות והורכבו בו במקום. כאן עלו שלדים ופיגומים ראשונים של בנייני־קבע. מכאן יצאה מסילת־הפסים לפנים הערבה ועליה הקטר הגורר את הקרוניות העמוסות מן המחצבות וכן את העובדים היוצאים עם בוקר לעבודתם וחוזרים ממנה בערב. כאן הובטחה הרמה סביב ואשר עליה, לעת החורף, כאשר זרמי המים יורדים בעוז מההרים והנהר גועש ועולה על גדותיו, כשהוא עלול לסחוף בכוחו האדיר את הביטון והברזל אשר יוצבו בידי אדם. ומכאן יוצאות פלוגות־פלוגות לעבודתן – האחת לבער את הבתה, השניה להכשיר את מאגר המים שייאספו לתוך בקעה סגורה, והשלישית לבנות את הסכר הגדול אשר יחסום על הבקעה וירתום את הכוח של מפל מימיה, להפעלת טורבינה אשר תספק אור וכוח לעבודת המחנה כולו, ולאחר מכן מחוצה לו, ככל שתתקדם העבודה. על הרמה עמד ענן אבק ונשמע הלם המתכת. שלדי הבנייה הפכו כבר למיבנים של קבע – הללו סדנאות והללו חדרי אוכל ומגורים לעובדים. –

מדי באו העובדים לארוחתם בגופיותיהם המצויירות מזיעה שיבשה, מעקבות מלח ואבק – היה המראה כערימת שרירים שחומים־שזופים שהשתרגו ביקוד קרני השמש וכחום המופג מההרים. ערימה מלוכדת זו הניפה והורידה, הלמה וחיברה ברזל בברזל, אך בבוא שעת ההפסקה, עמדו המומים־חרשים מהשקט שהשתרר פתאום. והמהנדס אגר, עובר ושב ביניהם, בודק עם מנהלי העבודה כל פרט, ויש שהוא מעיף את עינו על העובדים, משמיע באזניהם בנעימה של אחווה: – זו התחנה הראשונה שלנו והיא הקשה מכולן, בחורי המפעל.

– שהיא קשה אנו יודעים ומרגישים – ח – שמחו להשיב גם העובדים – אך עדיין אין אנו בטוחים כי כל הבא אחריה יהיה קל יותר – על כל פנים, מצאנו שם לתחנה הזאת.

– ומהו? – שאל המהנדס אגר, כשהוא פונה ללכת.

– נו.. תחנת העמל קראנו לה. – אמרו – אך היו שהציעו: תחנת הזיעה.. והאבק.. ח – ח –

– יהי כדבריכם: תחנת העמל. – אישר המהנדס אגר וכאשר פסע ועבר נראה לעובדים כי דעתו נחה, כמו קודש בזה הקשר בין המפעל וביניהם.

ואמנם המתיחות הראשונה פגה והלכה, ככל שנסתמנה יותר חלוקת המחנה – למשרדיו, לסדנותיו ולמרכזי העבודה שבו ומסביב לו. הנעל הגסה והמאובקת כבר ידעה את שביליו – בין הוליכו אל הדחפור אשר עקר בקיר והעתיק קובים של עפר, ובין עד לעגורן אשר טען את האבן לקרונית, ובין ירד השביל אל גדת הנהר שם נחשף קיר המחצבה ופטישי האוויר נקבו בו. כיוון שמולאו החורים בקיר אבק־שריפה ובוצע הנפץ במטר של רסיסים, אבק וברעידת האדמה מתחת – נגשו כאן החוצבים ואמרו בעין מנוסה: נפתח הקיר לעבודה.

וניצבו החוצבים סביב, הפטישים בידיהם – הפטיש נופל לאורך גידי האבן והיא נבקעת לבקיעים. הזדקף הגוף עם זקיפת הפטיש לרום ונטה עמו ברדת המכה – עתה נראה החוצב במלוא אומנותו המפרכת ושוב לא נתן את דעתו על העובדים אצלו בהפיכת האבן לחצץ בשביל מכונת הבטון, המערבלת מים, מלט, חול וחצץ – אשר יישפכו ויתלכדו ליסודות מוצקים.

– אבן זו.. הפטיש נרתע ממנה כהרתע מהברזל! – רוקק יצחק במתיחת לחי ומנסה את בקיעי האבן מצד שני. – אבן זו פריכה ומתפוררת ואינה שווה את המכה. – הוא חוזר ופולט את רוגזו.

וכן יצא יום־עבודה, לאחר שהוטען אבק־שריפה בחורי המחצבה לנפץ, כאשר יוגש הפתיל. – הכל יוצאים מבקעת המחצבה ויורדים אל הגדה לטבול בנהר ולשטוף בו את אבק היום. – אז יישמע הרעם וניתך מטר אבנים – בוצע הנפץ ותהיה אבן מוכנה לחציבה ביום מחר. ואם תקרה מפולת – אות הוא כי הנפץ היה מכוון יפה והחוצבים אומרים בקורת־רוח: תהיה אבן לחציבה לימים מספר – והיה זה שכרנו.

– אט.. – משמיע פלוני בביטול מראש – עדיין לא נשתכר האחד מנפץ, אף לא מחציבה.. לא בעמל־ידיים יבוא הריוח הקשה שלנו – ח –

עם זה רואים הם בעלותם מהרחצה בקורת־רוח כל מה שהתחולל בינתיים והם לא נתנו עד עתה על דעתם: שדה המפעל זרוע סוללות ופיגומים ומעליות ביטון, סרטי חשמל מהבהבים בדמדומים לאורך המסילות, והדיזלים שהופעלו הם המשלחים כבר אור וכוח בכבלים מן המרכז אל ההיקף. – שוב אין חשכת הערבה יורדת בישימונה על המחנה, כי נורות החשמל סביב מהבהבות ומגרשות את הצללים.

– ווללה, זה מראשו של חווג’ה מהנדס. – מביע את התפעלותו רשיד אשר נשכר להיות עם שומרי המחנה. והוא בא קבע מדי יעריב היום רכוב על סוסתו מאהלו, יורד ליד המחצבה ומכאן ישקיע מבט עומם במפעל שלפניו.

– ערבכם מבורך.. – מברך הוא בלשונו את החוצבים העולים מהרחצה ונשאר יושב עטוף באדרתו, כשהרובה הקל מזדקר מבין ברכיו, והוא צופה מהגבעה על הערבה, כשסוסתו עומדת לידו. הירח עם עננות הנוגה שמסביב לו נשקפים רוגעים אל אמת המים, שיחי החורש דוממים – נוגה לבן נסוך על הערבה כולה ועדיין לא נשתנה בה מאום. קיר הוואדי התלול, הקמטים והנקיקים בצלעות ההר – הערבה היא, השוממה כמאז ומעולם… ורשיד מתכנס על הגבעה שפוף כשיח־השדה, הוזה־צמוד לאדמה – הוא האורב, הוא המארב, כאבן מאבני השדה. זו התנומה שהיא ערות, זו הערות שאין בה תנועה – זו דממת הערבה טרם ידעה את קצב העמל.

ואמנם עד בוא המפעל ידע רשיד רק את הערבה סביב – אותה חרש פה ושם ובה זרע את זרעו – – כיוון שעשה את מלאכתו, התלכד עמה בשתיקתה כאבותיו. עתה שבא המפעל יש ותבוא עליו ההרגשה המחפירה כמו הפשיטו גם אותו את אדרתו, כשם שהמכונה והזרים הללו מפשיטים את הבקעה והגדה סביב. הרגשה זו כה מחפירה, שהוא מתמלא לפתע שנאה כמוסה למכונה, לזרים העובדים בה ולמהנדס אשר אתם.

עינו נתקלת בצילו של יצור מוזר ענק, גולם־עבודה העומד על תילי עפר ונוגה הירח מתבהק אל פרקי מתכתו – עתה מחריש הגולם על שרשראותיו, על ריחות השמן והדלק בהם הוא טעון – – יאור הבוקר והוא יחרוק – – גבעה שהיתה תהיה למישור, גיא נסתם, והערבה שוב לא תהיה אשר היתה. – פה נחסם שביל עתיק מן ההרים, גדר הוקפה הרמה של המחנה ואין האהלים חפשיים לנדוד מעבר לגדר… המאורות יעמיקו וילכו מפה אל לב הערבה: במקום שהיו אגמי מים תהיה יבשה; ובקעה חרבה תהפוך למאגר של מים – אללה – אללה… עד שימצא את עצמו האוהל בטל בצל בנין גבוה – והוא רשיד עצמו לא ייחשב – א – אח..

הרגשה זו אינה חדשה עוד עם רשיד, כי מראשית בואו של המפעל עד הלום ידע, כי חדש בא לעולם.. עדיין שם מחסום לפיו, כמנהגו של בן־הערבה מימים־ימימה, אשר בבואו במחיצתו של זר יסביר פנים, אך בו בזמן יגלה טפח ויכסה טפחיים. עם זה הבין כי אין מנוס ולא עוד אלא נתכבד בעיני עצמו, כאשר נתמנה שומר־לילה, בהשתדלותו של אבנר, הרואה ללבו של בן־הערבה, יותר מהזרים הללו חבריו. אף באהלים נודע כי הלך רשיד אחר “הזרים” ומקבל מהם את שכרו. גם הוא עצמו נהנה מהמעמד אשר זכה לו, אך לבו אינו שקט.

– ווללה, רשיד, תהיה כאחד מאתנו ויום יבוא ותלמד את ילדיך בבית־הספר של המפעל, תקים למגורים בית־אבן ולא תגור באוהל כחית־שדה. – היה אבנר חומד לצון בעת חילופי־שיחה ביניהם.

ורשיד הניע בראשו, אך בלבו ידע, כי לעולם לא יהיה בן הערבה ושוכן אוהל במרחב, כאחד הזרים שעלו עם המכונה.

 

ד.    🔗

בעבור המהנדס אגר יום אחד בפסיעתו הרחבה בין קבוצות העובדים, התעכב ליד אלה שעבדו במלט – והעביר את מבטו על פניהם האפורים, כשהם מחשבים בעפרון את המידות של הברזל, כופפים אותו ומציבים אותו קשור, כשלד של עמוד, או מניחים כרקע לרצפה ולתקרה – הכל מקושר ומחושב לחוזק ולעצמה. – כאן עמד ושאל לפתע: מי בכם היודע את מלאכת הביטון ואפשר לסמוך עליו? –

– אורי הוא הנחשב אצלנו כראש לאומנים בעבודת המלט. – הצביעו העובדים.

– האמנם אתה ראש האומנים, אורי? – סקר המהנדס אגר את אורי ואת בלוריתו הזהובה־המאופרת, את גופו החסון ונתקל בעיני התכלת הפקוחות של זה.

– לא אומן ולא ראש לאומנים. – פטר אורי כלאחר־יד ועיני התכלת שלו חייכו – אלא פשוט נהנה לשחק בתערובת זו, שניתן לערבל ולעצב אותה בכל צורה יציבה: רצונך והיא נעשית ללוחות חזקים, לריצוף גדה של תעלה או כביש, רצונך והיא הופכת לחגורות קושרות בבניין איתן, או תיעשה עמודים־עמודים, וכן בכל דמות וסמל אשר יעשה בה העמל.

– אורי יודע.. – הקשיבו העובדים וחייכו גם הם – הרי יחדיו יצקנו כביש וגשר, אף תעלת המים רוצפה לאפיק ביטון, כמו נועד נהר הערבה לזרום מהימה עד למפעל במיטת ביטון – ח – ח –

חייך גם המהנדס אגר לדבריהם וקרא לאורי לעלות עמו על הרמה של המפעל, פרש לפניו את התרשים שבידיו והראה קצרות בתנופת־יד: לפי תכנית זו נקים על הגבעה את המושב של המפעל ברציפים ישרים, במעונות שווים למגורי העובדים ובכל הדרוש לחיי ציבור – מקום לגן ולשדרה, עץ־צל בשמש הלוהטת ופרח אשר ישובב את העין בגווניו. – ומחוץ למושב – הבית “הלבן” שלנו, לשיכון המרכז של המפעל, מוחו ועצביו. מה אתה אומר? –

אורי לא השיב, כי עמידתו היה בה הסכמה וריכונו על השרטוט העיד על תפיסת העניין ללא פירוש נוסף. הוא עצמו היה פליט הפיכה וגם כאן, בהיותו מהלך בראשי הפיגומים, עדיין צללו באזניו הדי ההרס או יש שהשתהה והביט למרחוק, כרואה את האודים העשנים שבערו בהפיכה – –

– – שם, מעבר־לים, בער עולם אשר היניק את ילדותו וקשר את נימי נפשו אל נהרות ויערות, אל שלגים מלבינים וכפור וקרח צובטים ואיתנים. שם היה אורח־חיים קבוע בין כתלי תורה ומועדי שנה חמים ומבושמים – עולם חם אשר עמד על שכבות הדורות שנערמו, אך פתע פגע בו סער והתמוטט, נפל־נבקע כפרי בשל – –

הוא פקח אז את עיניו כאחוז־הלם וראה לנגד עיניו מרחבי־נדודים ללא אופק ותכלית – לא אורחות־חיים אף לא כתלי תורה – אין כל.. אין אל מי לפנות ואל מי לדרוש.. אמונה ואלוהים – אין… – אנו הולכים – לאן? – שאל מפי בודדים הלומים כמוהו, אשר מספרם הלך ורב בדרך הנדודים. – לאשר תשאינה העיניים, אחא.. – השיבו ללא ברק עין או חיוך.

– צפונה או מערבה, דרומה או מזרחה? – הוסיף לשאול. – הכל אחת.. – נדו בראשיהם ולא הפסיקו את הילוכם – כי בכל אשר נפנה ההפיכה בוערת והחרב משכלת… בן לא יכיר את אביו, אשה את בעלה, אם את ילדה ואזרח את מקומו אשר נעקר ממנו – אין עוד מאום.. – וכן נכנס גם הוא למעגל הנדודים עד שהגיע לחופה של ארץ זו, וכאשר פגש בה את קבוצת העמלים הראשונה, שאל: היש אתכם עבודה גם בשבילי? – אמרו לו: יורדים אנו אל מפעל גדול בערבה, בוא אתנו. – ובא יחד אתם.

העבודה בלהטי שמש ייגעה עד מוות – וכן עבד וישן, ישן ועבד עד שהסתבכה בלוריתו ומזהב הפכה כעין האפר, נפרשה כהות על תכלת מבטו והוא שכח את “האין” ממנו בא ונשאר מאחורי גוו. רק זאת הרגיש, כי חבריו העובדים עמו יחד בביטון, אפרוריים וכהים כמוהו, יש וטפחו לפתע על גבו ושיבחו בהנאה: ח – אורי, אתה עובד בעיסה זו של חול ומלט וחצץ כמו נופח בה חיים…

– חיים – – תהה אורי כמתעורר מטפיחתם הגסה של חבריו והרגיש פתאום בהמית־לב נרגשת שירת געגועים שהתרוננה בו מחדש, אחרי המהלומה שירדה עליו. – האמנם התחדשו חייו פה במפעל, בו כרת ברית עם אחיו לעמל בערבה? – – וכן נגש בחדוות בנייה לביצוע התכנית שלפניו.

המיבנים צצו בזה אחר זה בשורה, כמו מיד המכונה יצאו ולא מידי אדם – הרציפים רופדו ישרים וחלקים ומים זלפו ונוצצו על דשא שהוריק ופרח שנפתח בשלל צבעיו. אף שתיל רך הזדקף והבטיח צל מלהט החמה ומשממון הערבה למטה – מעל כל אלה החל עולה בית המפעל כצופה מראש התל – זה “תל העמל”. – וממנו יוצאים חוטים אל המרחב למטה – חוטי רצון חזק, עקשנות של מעשה ומחשבה – – רואה אורי את כל אלה ובמבט התכלת של עיניו מסתלסל חיוך עליז של משובה – –

– עתה תראו, כי אכין לו הפתעה, למהנדס זה שלנו. – גילה לחבריו ועל הרחבה אשר עם הבית המלבין, המחברת בינו לבין המושב של המפעל, החל עושה במלט ובברזל – יוצק כמשתעשע – עד שהחלה עולה ומזדקרת דמות מתוך העיסה האפורה והתלכדה תחת ידיו.

– דמות המהנדס שלנו היא. – תפסו החברים שתהו על עבודתו ולא הפריעו לו. – באמונה, כי הוא העולה מתוך היציקה הזאת וידו היא הפרושה אל הערבה. – אך המהנדס אגר עצמו השים את עצמו כאינו־רואה והניח לעובדים להשלים את עבודתם, אחרי אשר הורה מה נדרש מהם.

אורי ירד מעתה ברגל קלה מעל התל בשעות הארוחה, ושוב לא איכפת לו כי חבריו חומדים לצון על חשבונו. הוא מסב בין האוכלים ותובע כמוהם בקול את מנת הבוקר או הצהריים או הערב, בולע אותה בתיאבון ומשטיף אותה במשקה התה החם. אגלי הזיעה מבצבצים מתחת לבלוריתו הזהובה־האפורה, אך עיניו מתחייכות באור פנימי, בראותו את רות המהלכת בין השולחנות קלה וחייכנית. – הי, רות.. מתאוששים הכל לגישתה, כנשואים וכרווקים, כקשישים כצעירים – והומים בגרונות שטופים מהאבק – כיוון שאת באה אצלנו, מתבשמת הארוחה שלפנינו וטעמה נעשה ערב משנה לחיך – ח – ח – ורות מחייכת ושואלת ברכינת ראש ובקורת־רוח: הכל בסדר, זאבים משופמים, נשואים וקשישים – הא? –

– יפה אמרת, רות, זאבים שופמים. – צוחקים הללו ובראשם איסר נהג הקטר ה־1 אשר שפמו שמוט על פיו – חזקה עליך כי תדעי להזהר מזאב משופם שכמותי.. – והוא מעמיד כלפיה פני־אימים, לקול צחוקם של השומעים.

רות נהנית מגלגל צחוקם של העמלים האלה, מחום כתפיהם השזופות, הנטויות על גבי השולחנות בתיאבון. היא נהנית מריטוניו של איסר הנהג־הרווק, אשר סיגל לעצמו הרגלים משלו – מאכל ירק וחלב ומתיקת דבש במקום סוכר – כי ערובה הם, לבריאות־גופו של העובד, שלא כבשר שהוא קשה לגוף. וכיוון שרות ממלאה את משאלות לבו, להיתולם של חבריו, הרי הוא גומל לה מדי שובו בערב מעבודתו באגודת פרחים מהשדה ומהגדה, משתהה בחדרה הצח כמבשם את לבו הערירי בנקיונו וצחותו, ויוצא בצעד כבד ומרושל של מכונאי, העומד להפעיל את קטרו לעבודת היום.

האחד שלא אמר דבר לרות ורק נשא אליה את עיניו המחייכות הוא אורי – גם בכך הרגישה ובכל מקום עמדה ושבתה ידעה, כי עיני התכלת מלטפות אותה בגבה, בראשה ובפניה, כמו הטביע את דמותה על מחשבתו, בין יפנה אל אהלו ובין ישוב במעלה התל אל מלאכת היציקה.

– מדוע תביט בי, אורי? – תשאל אותו בחטיפה, כאשר נפגשים שניהם, והיה בשאלתה משום סקרנות ערמומית והנאה של אשה שמצאה חן בעיני גבר.

– כי יפה את בעיני. – השיב בשמחה.

– ולא תשבע לראות את יפיי? – צחקה.

– לא. – חייך גם הוא במבטו – כי בכל פעם מדי אראך אגלה בך תנועה נוספת, שנעלמה מעיני.

– שמא תרצי לראות ביציקתי? – הציע לה בעין מאירה.

רות נענית לו ברצון, כמו עלה בדעתה כי יש להוציא מלב הבחור הזה, מתחת לאפרורית המלט אשר עליו, רגש כביר שיעלה בסערה. הם בראש התל עם מושב המפעל והבית המלבין שבקצהו, ונגוהות הלילה הבהירים מתפרשים והולכים למטה על פני הערבה, בלי לגלות בהם אלא צללים דמומים, קמטים רוגעים מרגוע־עד… הנה עמדו לרגלי היציקה אשר על הרחבה ואורי הסוקר אותה בעין מבקרת ושקטה אומר לרות:

– זו עדיין סמל של המפעל: המהנדס שלנו, הפורש את ידו להביא אור וכוח לעולם רגוע זה, אך חיים אין בו.. אולי העמל הוא שיפח חיים בסמל זה, כאשר יד האדם תפריח את המרחבים למטה – מי יודע ומי ינחש את הבאות? – כי רוחות אלוהים קדומים עברו במקום זה, צללי־ענק של מורדים קדומים ריחפו בזה, לבשו שק או טבלו בנהר הערבה להיטהר בו ולטהר את מחשבתם… מסלעי כפריהם ירדו אל הערבה, מאחרי הצאן והבקר עמלו לחצוב את האמת – והם אשר יפיחו חיים מחדש בעמל ידינו? – – כה דיבר אורי בדומית הלילה מסביב, כמו ראה בעד לדמותה של רות העומדת לידו את חזות־החיים אשר היו ואשר יבואו למרחב המשתרע לנגד עיניהם.

 

ה.    🔗

המושב של המפעל כבר התנוסס על מכונו, כשצומת החוטים קשרה אותו עם כל פינות המפעל – ליד הימה מצפון, ומחסום הברזל שהוקם על פי־השפך מתוכה אל נהר הערבה, אף לאורך התעלה של הביטון שנועדה לשמש אפיק חדש לנהר המתפתל אל תחנת־הכוח, וכן למחנה של המפעל, על הסדנאות והמחסנים שבו. כאן נודעו כבר בעלי מקצוע בשכלולים פרי המצאתם, בהם החישו את העבודה; כן נודעו אנשי משרד אשר ייעלו את ניהול העבודה במסירותם. – ואחרון־אחרון גדל והלך אמונם של העמלים עצמם, אשר תוך פריון עבודתם קיצרו את שעות העבודה בחום־היום, בלי לצמצם את מיכסתה. הכל התנהל במכוון והמהנדס אגר יכול לפקוד את המפעל מזמן לזמן בקורת־רוח, עובר בפסיעתו הרחבה על פני מושב המפעל ופיו מתחייך חיוך רחב למראה אנדרטת הביטון שהתנוססה מראש התל ונשקפה למרחוק. מכאן – יכול לחזור מיד לתיכנון הבאות – – אך משום־מה העיבה דאגה על פניו.

השמועה על המפעל המתקדם כבר עשתה כנפיים, ואם תחילה נראתה כמעשה פריצה בלבד אל הערבה, כדי להפיק מהמים הגנוזים בה אור וכוח לצורך הישוב – עתה נאמר כי אדמת ביצות וארץ מלחה עשויות ליהפך לאדמה ברוכה, אשר תצמיח כל פרי ותשא יבוליה למכביר. אף נראו פה ושם הסנוניות הראשונות של אנשי הון חולפים במכוניות, כשהם מסיירים את הערבה לאורך ולרוחב.

עולים צמאי מולדת נתפשו לשמועות, כי ההון “הכבד והגדול” נמשך אל הסיכויים הנשקפים מאדמה בתולה ומפעלים רבים יוקמו שם. שם יעמיקו לגלות את תהומות המים במעבה האדמה לצורך השקייה והאדמה החרבה תהיה כגן־עדן – “הייפלא מכוחם של יהודים ויזמתם ליצור מולדת אשר תפליא את עיניהם של באי־עולם”! – סחו ביניהם צמאי מעשה ועבודה, בלי לתת את דעתם על חידת הערבה עצמה.

לא כן המהנדס אגר, אשר יש והשתהה בראש התל ועקב אחר התנועה שקמה ובה צמאון לאדמת מולדת ולהיטות אחר ריוח משמשים בערבוביה. לא זה המראה אשר חזה לנגד עיניו, כאשר הגה את המפעל, וגולל את רעיונו ותרשימו לנגד עיניהם של אנשי־הון, שנתבקשו לעזור לו במימון. הוא התנה אז תנאי, שלא תהיה התערבות במהלך העבודה עד בוא היום, בו יוכל לומר בוודאות: המפעל הכשיר כבר את הדרך לבאות ומעתה חפשיים הנכם לפעול במיטב יזמתכם אתם – – והנה חיי המעשה מדביקים אותו ועוברים על פניו, בטרם הושלמה המלאכה, וכמוהם כזרם המים הפורץ – האם יצלח גם להם סכר ומחסום? – –

– “הזקן” זעף בימים האחרונים. – תהו עובדי המפעל, מדי ראותם אותו עובר על פניהם ושוב אינו משתהה ליד דחפור או מדחס־אוויר, ואינו בודק במבט־עין את קיר המחצבה שחשף לעין את שכבת־האבן שבתוכו.

– הוא מודאג ומה הפלא? – זקף איסר הנהג של קטר ה־1 את ראשו קלוי־השמש שהפך כעין הפשתה ושפמו הזדעם על פיו – גם אני בראותי את הבהלה שקמה בעקבות המפעל בערבה, לבי מנבא רעות.

– ואני אומר לכם.. – מעוות יצחק החוצב את לסתות לחייו – תאמינו לי אם לא.. אך בראותי את חבורות אחינו היהודים בשער המפעל ועיניהם לוחשות.. ופניהם עוטי־סוד.. הרי אחינו הם.. ובכל זאת לבי סולד, כי רואה אני לבהילותם אחר ריוח קל וספסרות שריחה עלה באפם – – וב–אם… באמת כך הדבר, מוטב שילך הכל לעזאזל.. – סיים את נאומו שהתארך הפעם בהלמות פטישו באבן.

– ולא עוד אלא שוכני הערבה גם הם הרגישו בעינם החדה בתנועה המתרחשת. – הוסיף אבנר דעה משלו. – ורשיד שואל: מה התנועה הזאת, חווג’ה אבנר? ואנו סבורים היינו כי רק את המפעל הזה מקים חווג’ה מהנדס במבוא הערבה, אך אל האדמה לא תשלחו את ידכם, כי נועדה מעולם לעדרי הצאן והבהמה אשר אתנו.

– מה לעשות. – ניסו להניח את דעתם של המבקרים חברים נוחים יותר – חיי המעשה הם, ואיך תעצור אותם? –

נמצא, כי ניחשו בחושם אנשי העמל את הסיבות המדאיגות את המהנדס אגר וכל אחד מהם ראה את עצמו שותף לו עפ"י השגתו, אף אין זאת כי היטיבו לנחש. המהנדס אגר הוסיף להראות שקוע, כשכתפיו מוטות, ועינו עוקבת אחר התנועה בערבה – האם כוחות אויבים נעים במרחב שלפניו – וסופם לבוא בהתנגשות? – – הוא יושב אל שולחנו כשעינו נעוצה בתרשים הערבה אשר על הקיר, כמבקש לדלות ממנה את התשובה לדאגתו… תנועה חולפת על פניו הרחבים והוא מרגיש בקרבו יצר־מעשה, כאשר קרה לו מדי התקרב אל אשדות מים כבירים או אל מחנות עבודה של אלפי עמלים ומכונות – זה יצר המעשה שאינו גורס מעצורים – האמנם עתה יופיעו המעצורים – והוא יעמוד לעומתם חסר־אונים?! –

הוא מתנער ובהוראה קצרה מזעיק אליו את ראשי המהנדסים והמודדים המפוזרים במחנה. בלי לייחד את הדיבור על סיבות ונימוקים, הוא מטיל עליהם את המשימה החדשה שעלתה במוחו: תצאו עם עובדיכם ועם הציוד אשר לכם למרחבי הערבה, תמדדו את השטחים, תבחנו את המים, תבדקו את הקרקע ואת החומר תעבירו הנה בלי דיחוי. – וכיוון שדיבר קצרות וברורות, לא קמו גם הם לשאול לסיבה, אלא החישו את ההכנות לעבודה החדשה, כאשר הורגלו מראשית המפעל להישמע למוצא־פיו. כבר הרגיל אותם המהנדס אגר לסמוך עליו, כי חשבונו עשוי ומתבסס על נתונים ברורים משלו.

נפוצו הפלוגות המצויידות במכשירי־שדה ובאשר עמדו נתמלאו תרשימיהם ציונים ומספרים, תוך סימון הגאיות, הביצות ומשכנות האהלים אשר בערבה – ועברו הלאה לרגל עבודתם. פלוגה ממזרח נפגשה עם זו שבאה ממערב, וזו שבאה מדרום התקדמה עד לפגישה עם היורדת מצפון – נרשמה והלכה מפת הערבה.

– מה נאמר ונדבר.. – מוסרים הבאים מדרום לחבריהם מצפון – באשר דרכה רגלנו, מצאנו כי צחיחה הארץ – אדמה מלחה… לא כן מקום שבו פורץ מעין מים מרגלי הר – שם עולה רצועת ירק ומשובבת את העין – כמו נלחמים המים החיים במלחה השוממה, אך אי היד אשר תבוא לעזרתם! –

– ואנו, כיוון שהלכנו עם מקורות הנהר, עמדנו בסבך ביצה. – השמיעו הבאים מצפון את חידושם הם – עבדנו אך המים בעבעו תחת רגלינו והאדמה עצמה, אדמת כבול, מתנודדת ואינה יציבה תחת רגלינו. עוד מעט וחשבנו כי נגזרנו מארץ החיים, כשהגומא והסוף ניצבים מעלינו כקירות, ומשמשים משכן לחיה ולעוף שבתוכם…

– הנה זה הצמח שמצאתי והוא עד על מציאות נחושת במעבה האדמה. – מגלה אחד בשמחת נצחון, כמו הוסחה מדעתו מטרת עבודתו והוא אחוז להט להוסיף ולגלות את הגנוז במעבה האדמה אשר חקר.

– שמא מעיינות נפט.. וגאז.. מכרות.. – נדבקים האחרים מבולמוסו ואינם חשים לחומה של השמש הקופחת על ראשם, בין קירות הערבה והבתרים העמוקים של תהומותיה.

– ואנו אך זה עמדה רגלנו להתחיל בעבודה מצד מזרח, והנה צצו סביבנו מפה־משם שוכני אהלים, אך אהליהם עצמם לא נראו לעין.. והללו ישבו והביטו.. זרקו מבטים מאלכסון.. לא שאלו ולא ביקשו לראות את המכשירים שבידינו, אלא על כרעיהם קרסו, כמו נשלחו רצים לראות במעשינו ולהביא את הידיעות אל אלה ששלחום.

כן היו מסיחים אלו מדי שובם אל מחנה המפעל והם מתפלאים בעצמם לראות את פרי עבודתם – מפת מיליוני דונאמים של אדמת הערבה. זו שנראתה להם בזמנה אחידה, הריהי מגוונת לסוגיה וגווניה – טרשים, צרורות, מלחה, טובענית, סיד צחיח, חמר וחול – –

פה מעיין פורץ אשר מימיו אובדים ונבלעים.. כאן אפיקי הנהר ששינו את מקומם או פלגים שהשתפכו ויצרו ביצה – – בזה סוכות עלובות עשויות מחצלאות־קנים של שוכני ביצה.. בקתות אפורות של טין העשויות להתפורר.. בזה אהלים נפוצים של שבט ובכאן אהלים בודדים של בית־אב ומשפחה.. לעיתים חצר ומיבנה בתוכה של תקיף וראש שבסביבה וכפופים לו הנוודים סביב.. זו הערבה על כוחה וסודה, בימי קיץ לוהטים כבימי סחף של גשמים – ובמרכזה נעוץ החץ הקטן, המסמן את מקומו של תל המפעל – “תל־העמל”.

– כל זה ידעתי. – הצביע אגר על התרשים הגדול לעיני העובדים שחזרו מעבודתם ברחבי הערבה – ידעתי, כי האדמה הדוממה והמלחה כמוה כמתה. בודדים כי יפרצו אליה בלי סדר ומשטר, ינחלו אך מפח־נפש ולא יחזיקו מעמד.

– ביחידים ובבהלה לא יפעלו מאום. – אישרו העובדים.

– בקדחת הביצה יכלו. – אמרו.

– בפני שוכני האהלים בערבה, והללו היורדים מעבר להר והמדבר, לא יחזיקו מעמד. – הוסיפו.

– עוד נשוב ונדבר בזה. – השיב גם הוא בנעימה כבדה, לאחר הפסקה של שתיקה, ובכך ניתן האות להתפזר.

וקמו ללכת, כשהם מתחילים לעמוד על כוונתו של המהנדס אגר.

 

ו.    🔗

הכל התחיל להסתבר כעת, כמו יצא המפעל לבסוף מערפילי הישימון והתכוון על כל פרקיו ויחידותיו למטרה. עמוד רחב־בסיס וכביר־זרועות, עטור טורים של מבדדים, הוצב למרגלות ההר בגובה רב – והוא כולו עשוי לשאת עליו את המטען של כבלי הכוח, אשר יימתחו ממנו והלאה לפנים הערבה. בו בזמן גוייסה חבורת עובדים מבין צעירים קלי־תנועה בראשותו של אבנר, וזו החלה מתקדמת מתחנת העמל ובמשאית העומדת לרשותה שלדי עמודים וגלילי כבלים.

– זה השבט הנייד שלנו, ההולך להציב את “הרשת” בפנים הערבה. – אמרו עובדי המחנה והצטערו כי אין חלקם עם היוצאים.

בו בזמן קרא אליו המהנדס אגר את רשיד ממקום השמירה שלו ובעזרת מתורגמן אמר לו: את עבודתנו אתה רואה, רשיד, יום ביומו.. הנך רואה את איש העבודה המשתכר בעמל קשה, אך כל הדאגה לקיומו על המפעל.

– ווללה, חווג’ה מהנדס, כדבריך כן הוא. – מצא רשיד מן הנימוס לאשר את הדברים, בלי שניתן להבין מפיו אם יישרו בעיניו או לא.

– ובכן, עבור בין האהלים, רשיד. – הטיל עליו המהנדס אגר – ותודיע את הדברים האלה: גבר ובן־חיל הרוצה לעבוד, יכול לבוא אלינו. למה ישב בטל באוהל, שעה שעבודתו מוכנה לפניו. גם מקום־מגורים נתקין לו, כמגורים לשאר עובדים וכן יקבל מזון לטעמו. וכאשר תשוב רשיד ונשמע את התשובה מפיך, נקים בזה את “פלוגת הערבה”.

רשיד נגע ביד במצחו ובצד לבו, לאות כי ימלא את שליחותו ואמנם לאחר שיצא רכוב אל בין האהלים, החלו באים ביחידים משוכני הערבה בצרורותיהם הדלים, אחד מכפרו האפור בהר ואחד מבקתת־החמר בה ראה קיום עלוב, כאבותיו, כשחותם העוני והמחסור טבוע בפניו. מהם במחלפות־שער לראשיהם כבדווי בן המדבר, ומהם שעמידתם גאה ואיתנה כדרוזי שהורגל ללחום על חירותו בהר. איש־איש בעטיפתו וגלימתו, בלויים ומגוונים – והפלוגה כולה מראה פליטים לה, אשר הבצורת במקומם הוציאה אותם ממשכנותיהם או אולי מעשים של שוד ופשע עשאום פליטים מעיני הרשות.

הם לא נזקקו לסדרי המחנה, כי באו למקום עבודתם בכף רגלם היחפה והרגילה להלך בין קוצים ודרדרים. גם ידם המגויידת נתפשה דרך הרגל לקת של המכוש והקרדום, בהם עבדו בכפרם. עבדו ופת־הלחם היבשה והצרורה בסודרם נאמנה עליהם משאר מזונות המחנה. אף־על־פי־כן כיוון שקיבלו את שכרם, הלכו ביום־חופשה אל כפרם ומשפחתם וחזרו לעבודה אילמים־מחרישים. לא כן האחד שבהם אבו־פאייז, על שם הנער שבא עמו, והוא גם ביום חופשה ובקבלו את שכרו לא עזב את המחנה, כי עם נערו נשאר יושב במחיצה שפונתה להם – ואת כפרם הרחוק בהר לא הלכו לפקוד.

– יא אבו־פאיז.. – נמשך משום־מה יצחק החוצב אל עובד שקט וגאה זה שעבד במחיצת החוצבים, אך בין חבריו לפלוגת־הערבה עמד בפני עצמו ולא התערב ביניהם – מדוע לא תלך ביום חופש גם אתה עם נערך אל כפרך ומשפחתך? – שאל יצחק.

– חרבאן, יא חווג’ה יצחק.. – השיב הלה ובלי להוסיף דבר נסתגר בעבודתו, כשקומתו הזקופה והאמונה על העבודה באבן הזדקפה ונרכנה בקצב הפטיש.

חרבאן (חורבן)… ופירושו של הדבר בפיו של אבו־פאיז הוא סיפורו הגאה של דרוזי אשר איננו שוכן־אוהל נווד או ע’וארני משוכני המלחה והביצה, אשר גם את מוצאם אינם יודעים. דרוזי הוא מהעם הגאה אשר נודע לגבורה בקרבות עם שוטניו המרובים ממנו. גם לאחרונה התבצר בהר שלו כדי לעמוד בפני שלטון זר שיצא לדכאו, כאשר חולקו אזורי ההשפעה אחרי מלחמת־העולם בין הממלכות האדירות. עמד הדרוזי במצודתו ההררית נגד תותחים, כשם שהחזיק בזמנו מעמד בפני צבאותיהם של עמים שכנים, עד שקיים את מסורת הקרבות שלו עד לקצה היכולת. כיוון שהגיעו כדורי התותחים עד למצודות ההר, וכפרים נחרבו ולוחמיהם נפלו או נפצעו ושוב לא צלחו לתפוש נשק – עדיין נמצאו פליטים שהעדיפו את חופשם על הכניעה – ואבו־פאיז היה אחד מאלה.

– – אבו־פאיז עצמו פקח את עיניו, כאשר נדם שאון הקרב וליל כוכבים הזהיר מעל ראשו, אך נערו שעמד אצלו הזכיר לו בלי אומר ודברים כי אין להם לאן לחזור. את מי ישנאו ואת מי יקללו על החורבן אשר הומט עליהם? – לא ידעו האב ובנו. עם זה קשה היה להם לשוב ולראות בעדרים המפוזרים, בגינות הפרי המעוזקות שנשארו בלי בעלים. ואפילו ראה אבו־פאיז פה ושם שרידים ופליטים מהכפרים במחבואם בין הסלעים, אשר נראו כחורשי־נקם – הבין כי שוא ינסה לתת יד לשרידים: הנצחון היה לצד החזק וכליו המשוכללים; – והוא עם נערו יחיו מעתה את נפשם בעמלם, באשר ימצאו אותו. –

יצחק נמשך אל מורד זה, כשהוא מבחין במבט עינו את המשטמה שנשא בלי אומר בלבו אל הכובש, שהגיע מן החוץ עד משכנו. במיוחד היטיב יצחק לראות ללבו של זה, כאשר ראה את אבו־פאיז מתרועע עם בנו הרך כעם שווה לו – ונדמה כי שניהם נשאו בלבם גם כאן את זכר כפרם וחירותם לשעבר בהר. שם בטחו בגבורתם ובמטמורות התבואה אשר להם, שם היו מהלכים בשבילים הנהירים להם אחרי עדרי צאנם – לעת הקיץ שוכנים במרומיהם, שם שלג הלבין לנגד עיניהם, ולעת החורף יורדים לחרוף עם בהמתם הדקה במרעה הערבה החמה למטה. – – וכיוון שראה יצחק החוצב, בהסב האב ובנו בפני עצמם לארוחתם, עלה בלבו זכר בנו דוד וראה בדבר מעין סמל של קרבת־אנוש, למרות ריחוק לשונם ומוצאם.

גם אבו־פאיז הרגיש במשיכה אינסטינקטיבית זו כלפי החוצב “אבו־דאוד”, בלשונו הוא, ועם שהיה ממעט בדיבור, כמו סגר על פיו חותם השתיקה של עמו הלוחם – יש והתמלטו מפיו קטעי דברים, והחוצבים שומעים ומסייעים איש לרעהו להבינו – – כאן ראו לראשונה בעין את פשרו הממשי של כיבוש דמים ע"י החזק את החלש ממנו – כאן שמעו אזניהם לראשונה את אנקות המוות של אלה אשר עמדו על נפשם ושל אלה אשר נפלו בין הסלעים ממחץ הכובשים, אף שלא ידעו למי ולשם מה נחוץ כיבוש זה של שוכני הר שקטים ואמיצי־לב –

– טובה בעיניך העבודה אצלנו, יא אבו־פאיז? – חקר יצחק.

– ווללה טובה.. גם הסדר טוב.. וגם החברים טובים ושווים, ואין בכם אחד חזק ואחד חלש, אחד אדון ואחד עבד. – הסביר אבו־פאיז עפ"י דרכו, כמו התחקה אחר סדרי המחנה ופירש אותם לפי השגתו.

ויצחק הנוסע לביתו ביום חופשה, מזמין את אבו־פאיז עם נערו לבוא אתו – יראו משכנם של עמלים, שאינם חיים מרכוש או מנכסים אלא מעמל כפיהם, יראה הנער פאיז את בנו דוד ויהיו לחברים… – צוחק יצחק צחוק שוחר־טוב לאיש ההר ובנו.

– הנה, דוד.. – בישר יצחק את בנו בדבר האורח שהביא – פאיז זה נער נבון הוא, כי עמד לאביו בסכנת קרב וגם בעבודה עוזר על ידו כאחד רגיל ואינו מעלה תלונה על פיו. שכם אחד עם אביו הוא עובד ולומד בעינו את המקצוע.

– קחני גם אני, אל המפעל. – מתלהט דוד – ותראה כי זריז אני בעבודה של מכונה ומוכשר ללמוד אותה.

– ח – ח – צחק יצחק ברחבות־לב ועם זה בקורת־רוח, שבנו נמשך לעמל־כפיים. – ומה תאמרי את, חנה? – נועץ באשתו – האם לא טוב כי ילמד דוד את המלאכה אחרי שגמר את בית־הספר? תהיה לו הסדנה של המפעל כבית־חינוך אשר יכשיר אותו לחיים. הרי עמלים אנו בעצמנו ורוצים לגדל דור של עמלים – מה? –

 

ז.    🔗

ואמנם הפעם שילחה חנה שניים אל המפעל, ככלות החופשה, ובהביטה אחר בנה דוד הלבוש סרבלו החדש בפעם ראשונה, חשבה: האמנם זו דרכו לעתיד של בני – דרך הסדנה? – – אך בראותה את אביו יצחק צועד בצידו, צעד חוצבים רחב, הצפינה את מחשבתה בפנים לבה, כי הבינה שאמנם זו הדרך הנכונה. ויצחק שחזר אל המחנה, סידר את דוד כשוליה בסדנה ובהמלצתו נתקבל גם הנער פאיז לעבוד עמו בין המכשירים המותקנים במיבנה הסדנה הגדול והמצוייד בכל של המפעל.

– אני אומר לכם.. – דיבר עתה יצחק בלסת מאומצת כדרכו, מדי עמד לפוש על הפטיש – כי לא כל פליט ונודד בערבה הוא ליסטים וחורש־רעה. יש והוא פליט מעוול ודיכוי, ויש אשר שלטון זר בא לדכא בעריצות את רגש חירותו – – אז יתווסף גם הוא על קשי־היום ומרי־הנפש, ואתה קרב אותו לא במילים כי אם בסדרי עבודה מתוקנים. אז יימחה לאט־לאט אי־האמון בלבו אל “זר” ויהיה כאחד האדם – למשל, אבו־פאיז..

ואבו־פאיז שהבין, כי הדברים אמורים בו, הניע בראשו בנעימות ואישר: ווללה, נכון אומר חווג’ה יצחק.. בעבודה נעשים אנשים אחים – דרוזי, יהודי – הכל אחד – באלוהים… – כן דיבר, כמו שכח אותה שעה את התותחים שבאו עד כפרו וזרעו חללים סביב.

בעבודה – אחוות העמלים… אף נדמה אותה שעה ליצחק החוצב ולחבריו, וכן לנהגי הקטרים הקטנים הגוררים אחריהם את שורות הקרוניות הלוך ושוב, כי פטישי האוויר נוקרים בסלע ביתר כוח, המקדחים מעמיקים לנקוב תוך הקירות מסביב – תילים מתיישרים ובקעות מתמלאות מחולייתן – –

הנה עולה כבר מיתאר המאגר אשר יאסוף לתוכו את זרמי המים שירדו מההרים, מי שטפונות, פלגים ומעיינות אשר לא יאבדו עוד בחרבה, כי ייהפכו למקור אור וכוח לחיים חדשים. גם מחנה העבודה עצמו גדל והולך ובצידו המשכנות של “פלוגת הערבה”, אשר אנשיה נשאו בעמל־היום, בלי שניתן עדיין להבחין בארשת פניהם – אם הפכו גם הם לאנשי עמל או אולי בתוך העבודה ישובו אל אהליהם בערבה ובהר, יקפאו שוב במסורת אבותיהם של מסעי שוד ומארב במחשכים, כאשר הוסכנו – עד להתנקשות במפעל עצמו אשר עזרו להקימו במו ידיהם. –

– אתם יודעים.. – היה משמיע איסר נהג הקטר ה־1, כשהוא מרים את ראשו קלוי־השמש כלפי העובדים ושיניו מתבהקות מתחת לשפם הזאב שצנח על פיו – הללו בני הערבה אינם נאמנים עלי אפילו לעיני השמש.. ולעולם לא אניח לו לאחד מהם ללכת אחרי אלא לפני – כי אינו נאמן עלי שלא יתקע תוך ידידות בגבי את פגיונו – זהו – –

– מגזים אתה, איסר, כדרכך.. – צוחק לו אבנר בפניו שרזו והשתחמו ועיניו הבריקו – כבר נעשו לי רבים מהם לידידים, ואני יוצא ובא ביניהם, מסב אתם על הקפה ומקשיב לסיפוריהם, לוקח מהם אל הפלוגה שלי בהצבת הרשת והם נאמנים עלי בכל – –

– נו – נו – נד איסר הנהג בראשו העקשני כחולק על דברי אבנר, אך הלה שוב לא היה פנוי להפליג בוויכוחי דברים עמו, כי פלוגתו הרחיקה לכת עם הצבת העמודים לתוך הערבה, ושוב לא נראו פניהם במחנה אלא לעיתים נדירות.

“הרשת” התפרשה והלכה והעומד בראש התל של המפעל, יכול לראות את שלדי־הברזל הללו, הענודים כבלים ונושאים על מוטותיהם הרחבות שורות של מבדדים, מוסיפים וחודרים בזה אחר זה לעמקי הערבה, יורדים בקעות ועולים בגבעות, כשהם מוצבים תוך יסודות ביטון מוצקים ואיתנים. כבר נתמחו העובדים ב“רשת” והעבודה צלחה בידם, אך שם מיוחד קורא להם – זה “השבט” של אבנר ובו מבני הערבה, אשר צייתו לפקודתו בכל.

עלו והציבו את עמוד הרשת על גורן ותוך מקשה, ככל שסימנו המודדים ההולכים לפניהם על התרשים שבידיהם. – הנה התנוסס עמוד ליד בית־אב של אהלים באין מפריע, ולא עוד אלא שוכני האהלים מזמינים את העובדים לבוא אל אהלם ולקיים את המסורת, שלא יעבור אחד על פניהם, בלי שיראה את עצמו אורח ויגמע מהקפה, משקה האהלים המר..

הבחורים קורסים כמארחיהם על הקרקע ואבנר בתווך, ספל הקפה עובר ביניהם תוך נימוסים של ידידות ואבנר מסביר אותה שעה, כיד לשונו הטובה עליו, את הטובה והברכה הצפונות בעמודים הללו לכל אדם בערבה – לאפנדי בעל־בעמיו ולשוכן אוהל כאחד, אף לזר אשר יבוא לשבת על האדמה הזאת ולהפוך אותה לארץ עשירה – “אור יזרום בכבלים הללו – מראה אבנר – וכוח שיניע מכונות… אדמה זו תצמיח מכל טוב, וכן תקום בזה חרושת… אוצרות חדשים יופקו מתוך מעבה ההר ועוד היד נטוייה לגדולות ולנצורות מאלה” – –

שוכני האהלים מקשיבים לדברי אבנר, כשפניהם דמומים, הנה נאנחים הם דרך הסכמה כמו שמעו אגדת־פלאים כאשר אהבה נפשם, והנה יחזרו וישימו יד על לב כאומרים – ווללה, חווג’ה אבנר.. אתם העושים והיודעים… – – ואי־אפשר היה לשפוט אם לבם ופיהם שווים. – כן חלפו־עברו לרגל העבודה עד שנודע כי הרשת עומדת בשערי חצר גדולה של נאיף – הוא אחד מאדוני הקרקע הגדולים אשר בערבה.

העובדים בהצבת עמודי הרשת התגוררו עתה באהליהם, רחוקים מתל־העמל ומחבריהם במחנה של המפעל. לאותו זמן כבר החלו מנשבות רוחות חורף ראשונות שנפלו מראשי הרים מצד מערב ופרצו בין גאיות ונקיקים, העלו גלגלי־אבק מעל האדמה החרבה. ככל שהובישו הקוצים אשר עליה, הלבינה המלחה ונחשפה והעננים שבאו, ממערב על כנפי הרוח, לא בישרו גם הם ברכה אלא הקדירו את מראה השממה משנה. פני השוכנים סביב בחושות־החמר זעופים ונזעמים, כמו הפכו להם העובדים הזרים והמבודדים הללו שהגיעו עדיהם – לאויבים.

– נאיף בעל הקרקעות סביב, זה התקיף המתגורר בחצרו, עומד למכור את אדמתו לזרים והללו שעבדו אצלו, האריסים, צפויים לנישול מאדמתם. – מסר אבנר לחבריו על המתרחש סביבם.

– ווללה, נאיף.. – אישרו אנשי פלוגת־הערבה את אשר אתם – אפשר חולש הוא על עשרה כפרים… “אם כן” על מאה אהלים…

– אף אין זאת כי קמה התנגדות בבקתות האריסים – וחסן בעל החלקה אשר עליו אנו מקימים את שלד־ הברזל, בא בראש חבר בריונים ונשבע בשצף־קצף, כי לא יניח להציב את העמוד על חלקתו. – “נגדע את כל העמודים הארורים – קילל בזעמו – כי הזרים הללו עשו יד אחת עם נאיף לנשל אותנו ממקומנו.” – הוסיף אבנר בדאגה.

הקשיבו העובדים וישבו באהלם שפופים, עד שיותן להם האות כיצד לנהוג. אבנר יצא דחוף לתל־העמל, להוועץ ולשאול להוראה. כבר העריב היום כאשר חזר ובכפר החושות הדלות הבהבו מדורות־אש קטנות. עליהן בישלו נשי הערבה את ארוחות הערב הדלות. ריח חרכון עמד בחלל האוויר סביב מעוגות הגללים שהוסקו בתנורי החמר. פעוטות התפלשו באשפתות, אך פני גברים לא נראו סביב, כמו התכנסו אותה שעה למועצת־סתרים משלהם, כיצד לבצע את זממם נגד הזרים והאפנדי נאיף כאחד.

אבנר מיהר לבוא אל בין החושות ישר אל בית־החמר המרווח של זקן הכפר, אשר ישב דומם על דרגשו, וגם אבנר שנחפז לא יכול לפתוח לאלתר בעניין אשר למענו בא. ישב כעל גחלים לוחשות, אך לגם מספל־הקפה שהובא, הצית סיגאריה וגם לזקן הכפר הגיש, עד שפתח הזקן, אשר גרס כי החיפזון הוא “אבי כל־רע” – ובינתיים שקל את דבריו בתבונה: יא חווג’ה אבנר, ענין ביש הוא. – אמר בנחת – יודעים אנו כי הרשיון מטעם הממשלה ניתן לכם ו“הניירות” חתומים כחוק.. כן יודעים אנו כי חווג’ה מהנדס אין לו יד עם נאיף ועדיין לא קיפח אף אחד משוכני הערבה, אלא פיצה ברחבות־לב עבור חלקה שהפקיע לצורך עבודתו, או כל זכות אחרת של אחד מבני הערבה. השבח והשלום לחווג’ה מהנדס. – – סיים בעין מעולפת ושקע בשתיקה.

– ובכן מה קרה כעת? – שאל אבנר בתמיהה, כמו אך זה נודע לו דבר התנגדותם של שוכני הבקתות ובראשם חסן ומרעיו.

– קמו חבר בריונים חמומי־מוח.. עונש אללה יחול על ראשיהם, והם המעוררים למהומה. – נאנח הזקן כאחד שכפאו שד – מורא זקנים אין עליהם וגם בחוקי הרשות לא יבינו מאום בראשיהם הנבערים.

– אתה היודע, זקן הכפר.. – חזר ושינן לו אבנר במתינות – כי משלמים אנו עבור הכל במיטב כספנו ולא כאפנדים בעלי הקרקע אנחנו, אשר נחשוב את האנשים כאריסים נטולי זכות על נכסיהם.

– יודעים ויודעים, חווג’ה אבנר, אך מה נעשה לראשים נבערים וחמומים אשר עיניהם למריבה ולתגרה! – חזר זקן הכפר על חששו, כמו נעדרה עצה מפיו.

ובעוד הם יושבים, הגיע רץ מאוהל העובדים להגיד, כי חסן ומרעיו באו להתגרות בהם. זועקים ומניפים בסודרי ראשיהם – עד שנזעקו האנשים מבקתות־החומר ומבין האוהלים למקום המעשה. גם אבנר וזקן הכפר שחשו למקום עמדו מיד על חומר המצב, כאשר ראו גברים נוטשים את עבודתם, תוקעים את שולי חלוקיהם בחגורה ואצים למקום האזעקה, כשעיניהם מזרות אימים. אכן, נדמה כעת כי התעורר לפתע איש הערבה מקפאון דורות, ועיניו אך זה נפקחו לראות את העבדות אשר היה שרוי בה, בצילו של בית האפנדי התקיף נותן־לחמו.

– ווללה – הזרים הללו! – – נופפו באלות שבידיהם.

– ווללה העמודים הללו הם המביאים את הקללה למקומותינו. – זעקו והיה ברור כי שוב אינם מקפידים כלפי מי הם מתכוונים בזעמם, ואינם נכונים לשאת פנים אף לזקן־כפרם בכבודו ובעצמו.

– עליהם ועל כל אלה שנתנו לו יד! – נשמע קולו של חסן, כשהוא מסתער למקום בראש מרעיו הנאמנים עמו והנגררים אחריהם, שמספרם הלך ורב.

הנה קרבו הללו אל מול חבורת העובדים שעמדה צפופה אצל אהלם – רגע חלה דומיה כאשר יקרה לפני סערה, כשהכוחות מודדים זה את זה, ובהפסקה השתמש אבנר, אשר הבין כי אין ברירה אלא לקפוץ למוקד־המהומה והיה אשר יהיה! –

– אנשי הערבה, אל תהיו נמהרים לבוא בדמים! – צעק בקול שנשמע היטב – האם לא תבינו כי לאחר מעשה תפלו בידי הערכאות ובן־חיל שבכם ילך למאסר, בריון שבכם יפול בידי הרשות! – אם טענה לכם אל נאיף אפנדי, אנו במה אשמנו אחרי ששילמנו לכם כחוק.

– אם ריב שכנים לנו, – התייצב לימינו זקן־הכפר והשמיע את דברו במתינות – הרי בינינו נתפשר ומדוע נהיה כאויבים – –

אך בעוד זה מדבר והללו עונים בהמולה, והמחנות קרבו זה לזה, כשדבר־מה כבד וקהה נחת על ראשו של אבנר שנפל ארצה. מיד הורמה יד של אחד העובדים ומחצה בחסן המכה, שעמד שכור־דמים, ונפל גם הוא כשסודרו שמוט על פניו ורק כיפת הצמר בראשו החלה מאדימה מדם – –

– ווללה, מת – – רגשו בזעף המתגרים מהכפר, אך לא עשו צעד לפנים או לאחור.

– ווללה, קטול.. – נשארו עומדים במקום על השנים שנפלו, בלי שידעו להבחין האם נהרגו השנים או עדיין רוח באפם.

 

ח.    🔗

הכל התחולל בין־רגע, בלי ששני המחנות תפסו מיד מה התחולל: עובדי הרשת ראו את אבנר שוכב על האדמה השחומה כשחום פניו ופניו שקטים, ורק זרזיף דם נוטף לאט ומאדים את כתנתו; שוכני הערבה הביטו אל פני חסן שהם עדיין אחוזים עווית של זעם וסודרו שמוט על עיניו, כמוסיף לקרוא למלחמה.

– לא הספקתי לעשות תנועה וכבר ראיתי את אבנר במוקד התגרה. – היה אומר עתה בצער ומרחיב את כתפיו ליובאק, שהכה את חסן.

– רחמי אללה עליהם. – פטר זקן הכפר ולא נודע, אם לאבנר אם לחסן בן־כפרו כוונתו.

בינתיים כבר הורגשה תנועה ולמקום־המעשה הנידח בערבה חשה מכונית העזרה של המפעל; מצד שני, נראתה מכונית הרשות אשר הוזעקה גם היא אל המקום ומתוכה הגיחו השוטרים המאומנים של הרשות. הם לא אמרו דבר אל העומדים, כמו התעלמו ממציאותם – ועמידתם בלבד הרחיקה ממקום התיגרה את היריבים לצידיהם. הנה קראו לאחדים להביא את המוכים אל המכונית ולהשכיבם תוכה. גבו עדות מפי זקן הכפר והראו במקלות שבידיהם, כי יש להפסיק בזה כל עבודה עד להוראה חדשה. העזרה שבאה מהמפעל עוד הספיקה לחבוש את הפצועים בלי להפלות בין היריבים – ומיד הורחקה גם היא מהמכונית, כי עצירים השנים – אבנר וחסן – עד שיחלימו מן המכות ויועמדו לדין.

– ווללה, זו הרשות וזה כוחה. – הופנתה כעת משום־מה טינת היריבים כלפי שומרי החוק, כמו קור־רוחם בלבד הקניט, שעה שיריבים משלמים בדמיהם עבור תקלה שנתרחשה.

– נו, העבודה נפסקה ואין מה לעשות. – רמזו מאידך עובדי הרשת בלב כבד, כשהם רואים את שלד הברזל והכבלים אשר עליו מוטלים הפקר בשדה ואין דואג להם.

וכבר היה רושם כי שני הצדדים היו מעדיפים לטשטש את המקרה שנפל, אך הדברים חרגו מתחום רצון ומשאלה; מעשה־דמים נפל והמשפט הופעל כדי לברר ידו של מי היתה בו – – סכסוך נפל בדמי הערבה – ידו של מי היתה לעורר בה מדנים? – – אף הוסעו בחורי הרשת יום אחד מן המחנה כעדים למשפט בעיר ובראותם את אבנר חבוש אך שלם ברוחו – עודדו אותו במבטי עיניהם, והוא גם הוא חייך אליהם בפניו השחומים כאומר: נו, תקלה נפלה.. בלי זה אי־אפשר..

זקן הכפר ומרעיו באו ופניהם נזעמים, כשהם מביטים אל חסן ונדים בראשיהם: יא חסן.. מה עוללת לעצמך ולנו? – אף המהנדס אגר נראה בין הנוכחים, מלא האולם מפה לפה הנאשמים השניים הועמדו להגיד את אשר בפיהם, בעצה עם עורכי־הדין שנשכרו לשמש להם לפה, אף נגבו העדויות, שפניהן היו לכאן ולכאן – מי היה המכה.. מי הוכה… ווללה, הכל היו במכים ובמוכים.. בידוע, תגרת־דמים ברחמיו של אללה ומעשי ידיהם של נערים חמומים.. – כן מלמל זקן־הכפר ביוקרה רבה – – והמהנדס אגר נקרא כאחרון לעדות, כשהוא מזדקף בעמידתו הרחבה ומביט ישירות וגלויות אל השופטים:

– אדוני הדיינים, – אמר – המעשה דינו להתנהל בהליך המשפטי ואיני מומחה לכך. עם זה רצוני לומר, כי לא פעם ראשונה היא לי להיות מעורב במעשי־דמים שהם תוצאה ישירה מהרגשת־מרד ולא משרירותם של יריבים בלבד. מרד – ואין זה משנה, אם מרד הוא בסדרי ציבור ומדינה או מרד בחוקי הטבע, אשר ניתן היום בידי אדם לשנותם. כי מה עושים אנו במפעל? – ודבר זה ברור לממשלה: משנים סדרי בראשית בישימון, מולידים אור וכוח במקום שאינם – – מתכוונים לשנות בעזרתם את פני הערבה מישימון של דלות ורעב לארץ פוריה – –

אי־אפשר להימנע גם במעשה זה מפגיעה במעטים החיים בזה באהליהם, על עבדות או חיי שוד ומארב. הנאשם בזה אבנר, עובד במפעל בפקודתי, זכותו החוקית היתה לפי המיסמכים שנמסרו לי מאת הממשלה, להמשיך בפעולה עם חבריו לעבודה ככל הדרוש למפעל. המתייצב בדרכו דינו כמתייצב נגד השלטון, אשר טובת המפעל היא טובתו – טובת הארץ כולה.

מאידך, הנאשם חסן – אשר עבודתנו פקחה את עיניו לראות את שפל מעמדו, בלי להבין את הסיבות אשר גרמו לכך. הוא מתקומם פתאום באלימות הזרוע, בלי לחשוב על תוצאות; הוא מתמלא זעם שנאה באשר נראית לו סכנה ממשית או מדומה. הוא מסרב להסכים כי באיבה ומשטמה בלבד אין לעמוד בפני מרד למען התקדמות ורווחה אנושית.

פורענויות הן, אדוני השופט, אשר מפעל מוכרח להביאן בחשבון מראש, כשם שהוא חייב להביא בחשבון גם התנגדותם של איתני טבע, ואף־על־פי־כן חובה עלינו לנצחם – – אמליץ איפוא למען השלום, כי הנאשמים השניים יהיו פטורים בעונשים קלים, אחרי שהחלימו מן המכה, ולו ישמש הדבר לקח נושא־שלום לערבה ולאשר יבוא לשכון בה בעתיד.

אפשר והשופט הזר הקשיב ולא ראה בדברים נגיעה ישרה לפסק־הדין אשר הוטל עליו לפסוק. אך בהביטו אחרי המהנדס אגר היוצא את האולם, כאשר כילה לדבר ואינו מביט סביביו – כהלך אחד דרוך למטרתו בלי לסטות ממנה – החליט השופט בפני עצמו כי אין להכניס בפעם זו את ספר החוקים בין היריבים ולמצות את הדין.

– פטורים אבנר וחסן בעונשים קלים של מאסר, על שום היותם פועלים בריתחת הרגע ללא תוצאות חמורות, אך יישמרו להבא מלבוא בדברי ריב! – אמר כמו היטיב לשקול הפעם את כפות המאזניים, בלי שאחת מהן תעלה על השניה. והשתיקה של הנוכחים, אישרה – כי בין זקן הכפר ומרעיו ובין הבחורים עובדי הרשת לא מצאו בו פגם.

– – אכן, זה מראה הערבה לאמיתו בלי כחל ושרק… – חשב אבנר שהוחזר למאסר עם חסן ולא הרגיש צער או עלבון בעמדו בתור עם פושעים לסוגיהם, לקבל את ארוחת יומו. – פלוני שהבעיר גורן, אלמוני שדקר את חברו ושדדו, פלמוני שנקם את חרפתו אשר המיטה עליו אשתו בלכתה אחר מאהבה – דין עצמי של שוכן האוהל והמתגורר בבקתת־חמר, אשר אין בלבו חרטה ונוחם על מעשה אשר עשה, כי כן עשו אבותיו וזה מנימוסי הערבה – זה המשפט ואין בלתו. –

כל אלה קרא אבנר מעל הפנים המצולקים, אשר פשעיהם הטילו בהם מומים, ומומיהם העידו על עברם ויצריהם. אף־על־פי־כן בצאתם מחר לחופשתם, יחזרו על המעשה אשר יבוא לידיהם, בלי ללמוד לקח מהחוק והמשפט של הזרים. עם זה יש ונגש אסיר אל אבנר וגילה את אזנו: הנה ריציתי את עונשי במאסר שנתיים ואין בלבי נוחם, אך בהזכרי כעת, כי מחר אצא לחפשי, אראה לנגד עיני מראות כמו ראיתים אתמול: השדה.. הגורן ואשפת הכפר עליה יושבים אנשי הכפר בערבים – זקנים מסיחים בימים עברו ואילו אנו הצעירים שומעים ומחרישים – בשם אללה הרחום – –

– אללה ירחמך.. – השיב אבנר כהד לדברו של זה, כמו ראה להגיגי נפשו ולגעגועיו והוא אנוש אשר ביסוד נפשו אינו נבדל מבן־תרבות.

זו איפוא הערבה – חזר והסיק בפני עצמו – אשר אין לבוא אליה בעמל בלבד, וגם הכוח והאור המתקדמים תקצר ידם לשנותה. – תככים וחשדות מלאה הערבה, כצללים אשר יטו בערב וכשיחים אשר ינועו על פי גדה וגיא.. גם באלה יש ללחום בערבה, עד היותך בן־חיל ובריון כאנשיה, זריז ואמיץ כאחד, אשר שביליה נהירים לו בסודם ולא יתעה בהם בעינו החדה.

– נו, יא חסן, התבוא עמי אל אנשיך בפלוגת־הערבה של המפעל? – שאל על דרך צחוק את יריבו מלפנים.

– לא, סטפר אללה.. – ענה הלה והסיט עיניו באלכסון – עדיין לא נמחתה השנאה מלבנו וחרפת המכה עדיין בוערת בדמי.. – והתפלא אבנר לישרותו של זה ותפיסתו לגבי כתם החרפה שנשאר כביכול טבוע בו, כאותו פצע שלא הגליד.

 

ט.    🔗

אבנר הוסע ממקום מאסרו במכונית שנשלחה מהמפעל להביאו ולא הוגד לו כי נערכת לו קבלת־חברים לשחרורו. ואמנם הכל היה מוכן באולם האוכל לשעה שלאחר ארוחת הערב, כאשר פונו השולחנות ועובדי המפעל ישבו נינוחים ומנומנמים בקרת הערב החרפי, כאשר העבים בישרו כבר את הגשם הממשמש ובא. אבנר הופתע לבוא אל האולם המואר, בלווית חברי הוועד של עובדי המפעל, וכאשר ישב אל שולחן־הראש, קם יצחק החוצב לומר דברו בשם הוועד.

– חברים, – פתח בעווית פנים נואשת – באמת לא איש דברים אני, אבל הערב אני יכול לומר לכבוד אבנר שחזר בשלום אלינו, כי שמחים אנו לראותו. ב–אם.. אין אנו פועלים שכירים בלבד, אשר עיניהם לשכרם.. וב–אם.. פועלים בעלי הכרה אנחנו, שבונים אנו בעמל ידינו על אדמת שממה מולדת.. הרי העובדה שנמצאים בתוכנו חברים היודעים ברגע הנכון לחרף את נפשם ולהוכיח לאנשי הערבה כי נכונים אנו לעמוד על כבוד עבודתנו וחיינו, היא המלמדת כי איש העמל עשוי לא רק לבנות בעמל ידיו אלא גם להגן על בניינו. בזה הורם כבודנו בעיניהם של אנשי הערבה שכנינו, עד שיבינו כי אין אנו באים עליהם מבחוץ לכוף את שלטוננו, אלא נכונים ללחום על זכותנו לחיות יחדיו. בכך פעל אבנר בשם המפעל כולו, כי לא באנו מרחוק לכבוש חבל־ארץ כאדונים זרים. נשמח איפוא לשמוע מפי אבנר על כל אשר עבר עליו.

– מה אומר.. – התחייך אבנר שקם ממקומו להשיב ועיניו התנוצצו – ויצחק הוציא את הדברים מפי, כפטיש המוציא ניצוצות מהאבן הקשה. – ח – ישבתי עם פושעים מאנשי הערבה ולא נפלתי ברוחי, כי בן־תרבות אני ונקלעתי ביניהם. הרגשתי מין שותפות שבמלחמה אתם. מה הם חושדים בנו, כבשאר זרים שבעולם, אף אנו חושדים בהם כי ערמה תחת לשונם, מזימה בפיהם ובשעת־כושר לא תרתע ידם מרצוח אותנו נפש, לפי חוק הערבה ומסורתה. לא נוכל איפוא ללכת בעיניים עצומות, אלא נהיה ערים, ידנו שלוחה ברגע הנכון לנשק. לא נשים את עצמנו הפקר בעיניהם ואז תכון שכנות בינינו.

– ובכל זאת משחק־דמים הוא של חוקי מדבר, אבנר. ועוד השאלה היא אם באנו הנה לשחק את המשחק הזה! – השמיע לפתע אורי ממקומו.

– אורי.. – הוטחו מחאות כלפיו מצדדים שונים – שמא תאמר כי אנו שואפי דמים! או עמלנו הוא כיבוש ושעבוד! –

– חברים, – היסה אבנר את חבריו שנרגשו – אני מבין את אורי והאמן לי כי בחנתי את מחשבותי היטב. כיהודי וכאיש־עמל כאחד הגעתי למסקנה זו, כי ראיתי לרוחם של שוכני הערבה ועמדתי מקרוב על תפיסתם – – ואולי – הוסיף אבנר בשקט – אולי אודה ואתוודה כי הרגשתי גם מעין קרבת־נפש לנפשם של נוודים אוהבי חופש, המבינים אותו על־פי דרכם ומנהג שבידם. אך ההתקדמות דוחקת את מסורת המדבר ואינה יכולה לקבל אותה. אלמלא כך, אולי לא צריך היה לבוא עם המפעל לערבה מעיקרו. כיוון שבאנו, שוב לא די להקים היום את המפעל, אלא יש להעמיד עליו משמר כי לא יחרב – – אם פורשים אנו רשת ברחבי הערבה – הרים אבנר את קולו בלי התרגשות – לא די למתוח את הכבלים ולהציב את שלדי הברזל, כי מחר עלולים הם לעורר את חמתם וקנאתם של שוכני הערבה – וגם ברזל ייהפך לגרוטאות. הווי אומר: שוב מתיחות וחיפוש אמצעים אשר יחלישו את הרע. אם אמרתי אתמול לחסן יריבי – אולי תבוא אתי אל פלוגת הערבה והיה שלום בינינו? – על דרך לצון אמרתי כדי לתהות על קנקנו לאחר מה שעבר בינינו. – אך הוא השיב, כי חרפת המכה עדיין נשארה בעינה.

– – במילים אחרות: כאן לא בחוקי שכר וכלכלה מדובר, לפי תפיסתנו אנו, אלא במונחים של עלבון, כבוד אישי ויצר נקמה. – זו הגחלת הלוחשת בערבה השוממה והיא עלולה תמיד להתלקח, כאשר יתלקחו שדות הקוצים. ולא נדע לאחר מעשה יד מי שלחה את האש או אולי הרוח שפשפה אותם עד היותם כנעורת. נהיה איפוא נכונים לכך, כשם שנכונים אנו לחיות מעמל ידינו.

– יפה דרשת לנו, אבנר. – קמו היושבים לברך אותו ורק אורי נשאר יושב, כשזהב ראשו מוטל על זרועותיו, כמו לא שמע למתרחש סביביו.

– אורי, בוא, כי הכל כבר מתפזרים. – קראה לו רות והניחה יד על כתפו השמוטה.

– אורי כועס עלי.. – קרב אליהם אבנר ושיניו החדות הבהיקו בשחוק עליז אך שוחר טובה – הוצאתי מידיו שעשוע, שהיה ממשיך להשתעשע בו כאשר ישתעשע ילד.

– אינני ילד ואיני עוסק בשעשועים. – כעס אורי משום־מה והזדקף, עבר על פני אבנר ורות, כמו נפגע בעמקי נפשו.

– אורי כועס, רות, ואני מבין. הוא בא לערבה מארצות הפיכה ובידו דגל השלום. – הביט אבנר אחריו ומשך בכתפיו – שלום לכל באי־עולם אחרי מלחמה והפיכה שהרסו חיי אדם. רצה בבנייה אחרי ההרס, בשלום על אדמות אחרי מלחמה. שלום ובנייה ראה כבר בעיני רוחו בערבה השוממה, והם ממנו והלאה, הם מאתנו והלאה. –

– אורי אינו כועס, אבנר. – הגנה רות בחום – כי אינו נושא בחובו רגשות כעס ושנאה. ראיתיו בעבודתו, כשהוא משתעשע ביציר רוחו ככל שעולה בדעתו – דמות ופסל. המהנדס אגר, ראש חוצב, סוסתו של רשיד, ומעל לכל הכוח שבמפל המים. כל זה מרעיד את נימי נפשו. ואם עולה יפה תחת ידו, והוא מוסיף להתפעל מהעולם סביב. אך נפל פגם ורוחו נעכרה – כי בכל יראה את חומר היוצר – –

– וגם בך, רות? – הביט אבנר אליה בעינו החמה, כשהם מחוץ למחנה והוא חיבקה בזרועותיו.

– גם אותי, אבנר. – לא מיחתה רות אלא נצמדה בחום אליו והשיבה על נשיקתו, כמו הבינה, כי הנה נופל דבר שאין להשיבו.

ואמנם מאז היו מהלכים אבנר ורות, בערבים, ובדמיהם סערה שאינה יודעת רווייה. הנה רחשו גם הם כרחשי הלילה בסבך של הגדה עם החי, הצומח והדומם סביב, והנה קמו – התנערו מאבק שבילים, קוצים והעשב הקמל אשר דבקו בבגדיהם והם מחייכים איש לרעותו תוך שכחה שלא ידעה שבעה. לילות הסתיו הצוננים בקרעי ענניהם הסוערים קוראים להם לשוב ולחפש מחסה בערבה סביב, באשר עין לא תראם. בקום אבנר מאצל שולחן־הערב, והעובדים פונים אל מגוריהם, חשה רות בזרם העליז של צפייה בעורקיה, והיא יוצאת בעקבותיו. – לו עמד מי בדרכה ושאלה – אנה תמהר ותיחפז בחשכת הערב? – היתה משיבה בלי להסס, כי אחרי לבה היא הולכת ומי יעצור בה בלכתה! –

– הכל נגמר בינינו, רות? – יש ואורי נקרה לה בדרכה ומעיניו דובבת מועקה גדולה של בדידותו. אף יאחז בה בזרועותיו החזקות, אך היא אינה עשוייה להקל על מועקתו – –

הוא סר לפתע לחדרה כמו רדפו אחריו נדודי־לילה, יושב בפאת מיטתה הקטנה ומפרך את ידיו – – או יש והוא אומר לה: רות, אני מבין הכל ואין בלבי עליך.. רחמים אינני מבקש. ולא כשעשוע היית לי, רות…

גם היא מצרה עליו ואוחזת בידו כדי להרגיעו, תקריב אליו, שפתיה אך הן קרות והוא סוטה מהן – – אבד כל שהיה בינינו ואת האבידה אין להשיב.. – יאמר בוודאות־פתאום והולך ממנה בלי אמירת פרידה.

– – רות, הנה פה ישבנו וסחתי לך על הפיכת דמים וחורבן חיים.. פה גיליתי לך את הבדידות בה פקחתי את עיני, עד שהביא לי תקנה העמל הזה בערבה. בו נעשיתי לאחד עם חומר היצירה, בו נעורו בי חיים אשר אבדו – התזכרי כל אלה? – נהם לפתע מעמקי לבו בלכתם יחד ודחף אותה מעליו אל אפיק הערבה שבו שפלו המים.

– דחפתני, אורי, מעליך, אך המים לא הגיעו אלא עד קרסולי.. משנאתך אלי דחפת. – צחקה בעצב. –

והוא הלך בלי מענה, כמו דרכו נכונה לפניו. לאור המבליח בצריפו אסף את צרורו הדל, ובלי לומר דבר לאיש יצא את המחנה. לשומר על המחנה אמר: תמסור כי נקראתי לבקר במשפחה לרגל מקרה דחוף, ולא יחקרו אחרי עד שאשוב.

 

י.    🔗

ירד בין הגבעות ושמח להימצא יחידי אל פני הערבה החשופה, כשמועקת לבו נפרשת ומתמזגת עם המחשוף של הישימון ועם תוגת האדמה הצמאה, לעת תגדל צפייתה לרווייה מגשם. לא נחפז בלכתו, כי חש את עצמו בטוב עם השיזף הדוקרני אשר פרש נוף אבל אצל כיפת קבר באחת הגבעות. – כיוון שהתנער עדר צאן והשמיע קול במעמקיו של גיא ורחש של תנועה נשמע מאוהל – ידע כי חיים רוחשים סביב – – חיי הערבה הדמומים מקדמת דנא – ושומרים בעקשנות על שתיקתם.

– – כי הם שמשכו אליהם בסודם נזיר אשר נדר להסתגר בשתיקה. הם שקראו לחוזה להלך בשביליהם, בלי להשגיח בצינת לילה או בלהטי החום היוקדים בערבה. – הם שקראו לחוזים־הוזים לעלות בכתלי הר קרחים ותלולים, לצפות ממרומיהם על המאבק של הקדושה עם הטומאה. – והמאבק נמשך מאז פקח אנוש את עיניו לראות את הבריאה סביב, על עצבה ושמחתה, מוראה וחדוותה – –

חלף הלילה והאיר היום – והמפעל נעלם מאחורי אורי ולנגד עיניו אך אגדה שנרדמה מימים קדומים בחיק ההרים האלה. באגדה זו נאחז גם הוא בחבלי תנומה בצילו של שיח, עד שהכתה השמש על ראשו וביקש את נפשו למות.. קם והרווה את צמאו ממעין מים ושוב המו סביביו רוחות־ערב ובין הסבך – כשהם נושאות בכנפיהן בדידות שאין עמה תחושה של סכנה, שקט שאין עמו משום בגידה ומעל – –

לקראתו עממה אפלוליתה של הימה, העטורה הרים סביב. אש קטנה רמזה לו מדי התקרבו אל שפתה, ונמשך לבוא אליה. קרב עד למדורה אשר חוגי אורה רחבו והלכו בחשיכה. אורי ראה את הזקן היושב אצל המדורה ושופת עליה את סירו, כשהוא מניע את הפרע המלבין של שער־ראשו וממלמל בפיו אך קולו לא נשמע. הבין כי “יחיאל הזקן” הוא, אשר שמע עליו רבות במחנה – כי מהלך האיש אצל הימה ועמו צעירים מתי־מספר מגודלי־זקן כתלמידיו.

– שב. – הרים יחיאל את עיניו לקראת הבא ורמז לו על מושב אצל המדורה. ואורי שפרק את צרורו והרגיש בנעימות החום הנמסך מן המדורה, אל אברי גופו העייפים מסר: אני בא מן המפעל ואורי שמי.

– בואך לשלום, אורי. – הטעים הזקן בלשון נמלצת אך עיניו הצעירות צחקו – וכי מה? – שמא גס לבך, בתכניות של “אור” ו“כוח” וטכניקה כיוצא בה של המהנדס אגר? – התל הזקן חרש – והנפש משתוקקת למשהו אחר – לחיי נפש? –

אורי שתק והזקן חקר: והמהנדס אגר מוסיף לבנות ולתכנן? –

– האיש חזות חייו היא במפעל. – השיב אורי בקצרה ואכל מהדג שהגיש לו יחיאל הזקן מהקדרה.

– כן היה מנעוריו. – מלמל יחיאל הזקן כמו קרא בנשכחות – גדלנו בשכנות ועוד אז היה אדם “היש”, אשר “האין” לא היה קיים בעיניו – חי – חי – כאשר עמדנו ביום־כיפור בקרן־רחוב של בתי־הכנסיות בעיר, ומסביב עלו בכי ואנחה וקול שופר, אמרתי לו: הצער היהודי הוא צער לשם צער – הוא שמחת הצער, דביקות בצער, שמחתו וכאבו לשמם.. ואילו אגר אמר: הצער היהודי עשוי להיות כבית־יוצר גדול של אשד־מים, ככנפי־רוח, לבנות בו משהו חדש בחיי אנוש – – חי – חי – ובכך נפרדו דרכינו.

כן מלמל יחיאל הזקן, נד בראשו כמסיח עם עצמו, וכאשר כילו לאכול אמר לאורי: בוא ותעלה אלינו – אל התל, תל־השקט קראנו לו. תהיה לחית־השדה כמוני וכחברים האחרים אשר אתי. תשאב שמחה מן הבדידות, נערי. שם תל־העמל, הטכניקה – ח – אך אצלנו תל־השקט – וכוחו של מי יהיה עדיף בסוף־דבר? – – שאל ועיניו הצעירות צחקו כמו עלה היתולו יפה.

אורי הלך בלי אומר אחריו, עד שבאו אל בקתת־חמר בראש התל, שרצפתו היא חמר. כאן פרש את החפצים המעטים שהיו בצקלונו, בלי לצפות להזמנה ושמח לחוש, כי השקט העצוב יורד עליו כאשר ירדו ענני החורף אל האדמה היגעה. הרוחות המתיקו את השקט מבפנים, כאשר דממו שלושת מגודלי־הזקן שישבו בבקתה. יחיאל הזקן עדיין השתהה בפתח כמו התמודד עם רוחות ההר המנשבות בעוז אל מרחבי הערבה והיה מנהם בשאגה ומניע בשער ראשו כרעמה:

והיה בשאגת קולו של יחיאל משהו שקרא לאיתני הטבע להתפרק גם הם מצפייתם. העבים קרבו מאוד אותה שעה בשמי הערבה והרוח הוסיפה לאחות את קרעיהם עד שהפכו לאפריון אפל של רעם וברק וגשם בלי־הפוגה. כרוב הצפייה שנמשכה, כן המים שניתכו ומילאו עתה ערוצים ואפיקים, רחצו הרים קרחים, ואדמת הבקעה אשר רוותה מהם תפחה. גם למחרת הבוקר לא פגה עצמתם ולא חלה הפסקה בין לילה ליום – כשכל החי והצומח שרויים בפליאת קדומים: “מי פלג לשטף תעלה – – דרך לחזיז קולות – – להמטיר על ארץ לא־איש… מדבר לא־אדם בו – – –”

נהם יחיאל ואחריו כהד חבריו הצעירים, כמו נעלמה מהם תקופת הזמן והם היו לאחד עם עבר הווה ועתיד – –

חלה הפוגה, עם שהעננים שוב לא עלו מעל שמי הערבה ועדיין רבצו טעונים־כבדים מעל לראש. אף־על־פי־כן יחיאל חוזר זקוף־חזה וברגל יחפה, אל הימה, החכה בידו ואורי אחריו. חבריהם הצעירים שחתימת זקנם הסתבכה והלכה רואים את האדמה שתפחה ואוסרים בהמה לכלי החרישה לפלוח ניר, כשהאדמה השחורה והרכה נפתחת לקבל לתוכה את הזרעים הנושרים אליה. הללו חוזרים מהימה ושלל הדגה אתם והללו באים מהשדה וריח הרגבים בבגדיהם. שוב יושבים יחדיו כשהם נושאים בלב קל את מחסורם, התער אינו עולה על שער לחיים ומנוחה ממלאה את לבם – כמו נעשו חייהם קודש לנשמת האדם המתנער – –

אף נקלעה אליהם יום אחד נערה והוסיפה לשתיקה שהיו שרויים בה צליל עליז. צחקנית היתה ודיבללה את פיאותיהם הפרועות כמשטה בהם; חכלילת־לחי היתה, אם משום הקור בחוץ, ואם דמה המקלח בה בעוז־נעורים הוא שנסך בתנועותיה מרץ.

– באתי אליכם ושמי שרה. – פרצה אל הבקתה עם הרוח הגשומה בחוץ.

– באת, שרה, ופרצת כסערה. – חייכו הבחורים.

– וקראו לי שרה־סערה. – צחקה הנערה.

– אט.. סופך כי לא תעצרי כוח להישאר אתנו. – משכו הבחורים בכתפיהם.

– בבדידות זו.. ובמחסור זה שלנו…

– יהי כן.. ברצותי אשב וברצותי אלך. – השיבה בקלות־ראש ומתחה לה מחיצה בירכתי בקתת־החמר, שם הועידה לה את פינתה.

– שרה־שרי.. – חזר למחרת יחיאל הזקן מהשדה כעוטה־חג אל הבקתה ופרח היורה בידו – אם תנשאי לי ויצא ממך משיח להביא גאולה לעם. – אמר וכרע ברך לפניה לתשואות הבחורים.

– ח – ח – צחקה ונשקה לו ליחיאל הזקן על שתי פיאות זקנו.

מעתה הניחו לה לשרה לעשות כחפצה בעבודת היום. כיוון שחזרו מהשדה ראו את בקתתם נקיה למשעי ולא ניכרו בה עקבות הרגבים בשדה. קמו עם בוקר ושרה ניצבת לעומתם, עיניה אדומות וקומקום המים בידה, כשהיא קובלת: הנה עיני הדמיעו מעשן העצים הרטובים. הרוח השיבה את העשן אל פני – ובחוץ סערה – איזו סערה! –

– אט, שרה.. קודם בואך שרר אצלנו שקט ואילו עתה ניטלה מאתנו המנוחה. – נהמו־רגנו החברים הצעירים.

והתפלאו לראות את אורי קם, יוצא החוצה תוך הגשם. הביא קש מאצל הבהמה וגיבל אותו תוך אדמת הערבה עד היותה לעיסה. עדיין תוהים האנשים על המעשה והוא גודר מהעיסה תנור מאחורי הבקתה: זה יהיה לך תנור לתפארה, שרה־סערה.. – חרז במשובה והתפלא על העליצות אשר התרוננה בו מחדש.

– אורי, אתה אמן התנורים. – שמחה הנערה.

– כן אמרו גם במפעל: אורי אמן הוא לביטון – –

 

יא.    🔗

שוב לא ידעה הנערה ליאות, כמו ניתן לה כל מבוקשה. בתנור בישלה, אפתה ולא השגיחה כי אצילות ידיה מכחילות מהקרה בחוץ. בהביא יחיאל דגים משללו בימה, עלתה עליצותה, כמו שמחה בשמחתם של הבחורים אשר קיבתם תשבע אחרי ימים של מחסור. והבחורים גמלו לה באמרם: ראי, שרה, את חלקת השדה שלנו הולכת ונחרשת – אך נזרע בה את לחמנו ושוב לא נדע מחסור.

עליצות זו שנזרקה בתל־השקט, קראה כבר לבעלי־נפש מרחוק לבוא אליו בדרך בוססנית מגשם. הללו עלו לתל ועדיין היו תוהים אם בבקתת החמר אשר עליו, עשוייה לפכות עליצות באין־מפריע, או שמא צפוייה להם אכזבה קשה יותר מסיפור־הבדים אשר הוליך אותם שולל. באו ונכנסו, אל בין השישה המכונסים תוך הבקתה. האחד עין הימה מכחילה בעיניו הצעירות ואחד מביא את ריח הבהמה בבגדיו, אחד את טחב הניר השחור שנפתח – וכן רביעי וחמישי ושישי – והבקתה אינה צרה להכילם כמו הפכה מרחב להלך־נפש – –

משום־מה ניצת בעיני הבא רצון להידבק גם הוא באדמת הערבה – – נפתח הלב לשמוע אל סופת הערבה – – העין נמשכה לטבול ביפי השקיעה והזריחה על פני ימת המים הגדולה – – ילדות אנוש – – ילדותו של עם! – – ושפתיים נעו בתפילה, לב חרד מדביקות: ערבה גדולה ורחבה, מולדת מלחה וצחיחה – את עצמנו אנו נותנים עליך – את נפשנו ומאודנו – מקריבים אנו לך! – – והבאים בשובם למקומותיהם מתל־השקט, סחו במיעוט דברים ובשיקול־דעת, כי ראו טירוף… נשמה יתירה ראו… שמעו אגדה במו אזניהם והיא קסמה להם מאוד…

רק יחיאל צחק בעיניו הצעירות לתוך הפרע של זקנו למראה הבאים, בשבתם ובלכתם, ולבסוף אומר לבחורים בהיותם לבדם: שרה־שרי ואתם חברי הצעירים… לא נעשה את מחשבתנו בתל־השקט סחורה עוברת בשביל עייפי־החיים הללו, שוא יבואו הנה ויפלו כאחוזי־חלום, ילכו כמו די להם בפירורים להחיות את נפשם.. לא חיינו אנו הם העשויים לרענן את האדם, אלא חיי האדם עצמו אשר יחיה בהם בגופו וברוחו – –

וכמו מיצה בכך את תורתו כולה, קרא לאורי לצאת עמו אחרי הצאן, להביא אותו למקום מרעה ומחסה בהר מפני סופות החורף. שרה־סערה התקינה להם חולצות חמות וייבשה את מגפיהם הרטובים אצל תנורה, נתנה אל תרמיליהם צרכי אוכל מאשר נמצא לה ואמרה: פעם ביום אשלח לכם תבשיל בידי אחד הבחורים ועל ידו תודיעו את החסר לכם. – והם עמדו כבר טעונים והעדר הקטן לפניהם לצאת לדרכם.

– שלום לך, שרה. – אמרו לה לפרידה – ואל תנהגי עם הבחורים בסערה – ח – ח –. יחיאל הזקן פסע בראש ואורי במאסף. בוססו שניהם בדרכי הערבה, אך מידי עלותם במעלה ההר יבשה האדמה וגם הרוח שקטה והלכה, אף הצאן שהיה מצונף יחדיו נטוש על פני ההר כרועה לתומו. הרועים הרחיקו לכת עד למערה התלויה על פי ההר, שם שרר יובש בין קירות הסלע האיתן ובה קבעו מחסה ללילה. מיד קוששו קוצים לגול על פי המערה בבוא הלילה, כי לא תפרוץ חיה רעה ורעבה אל בין הצאן – – אף חומר להסקה למדורתם הכינו, כי יחם להם עצמם – ובהעריב היום כנסו את הצאן, כשמקלעתו הרטובה מגשם העלתה אד בחום המערה ויחם גם להם. –

חולף עליהם הלילה והכבשה עם בוקר חוזרת ומנערת את מעטה הצמר על גופה, כמבקשת לשוב אל המרעה בגעייה ופעייה. תוך הלילה שחלף הוטל בפנים המערה ולד רך, אשר מעמועו הדק ותשובת אמו בישרו את צאתו לאור עולם. בצד מקלעות הצמר המרשרשות והעבותות הצחירה פה ושם פרוותו הצחה של הטלה ומלאה גם צלע ההר חיים. והצאן רועה בכל אשר שרד בהר מאשתקד, להחיות את נפשו, בעוד שיחיאל ואורי מהלכים בין חרבות – האם צבאות עצומים עברו כאן בזמן מן הזמנים? – – או מרחצאות פאר הוקמו בזה אצל בריכות זכות־צלולות של מעיינות חמים? – – רגלם נתקלה פה ושם בעמוד ובכותרת, שרידי מותרות של דורות אנוש, אשר נותרו כעדות חיה לאשר היה – ואומר אורי כמהרהר בקול:

– כבר היו בזה בזמן מן הזמנים רוח האדם ותרבותו – ומה עוד נחדש כאן, יחיאל?

– המ.. המ.. – המהם יחיאל בזעף אל זקנו, כמו לא מצא מענה בפיו.

– והיו בזה לפנים חיים שהפכו לאגדה, מה עוד נחדש אחריה? – הוסיף אורי לתהות.

– המ.. המ.. נשמע המהומו של יחיאל, כאילו לבו היה נתון אותה שעה לעדר שנפוץ.

– אף אמונות גדולות נתחדשו בזה ונתפשטו בעולם כולו – מה עוד תוכל לתת הערבה? – תהו עיני אורי בערגה על ההרים.

– המ.. המ.. יפה שאלת אורי. – אורו לפתע עיניו של יחיאל שהתעשת והדברים פרצו מפיו – כי לא בחידוש הוא כוחו של האדם אלא ברצונו האנושי להמשיך לחיות. האם תשאל כבשה מדוע תרעב ותרעד בקור או תשוב ותמליט את טלאיה באותה חדווה של גידול וצמיחה? – גם אנו איננו שואלים, כי רצוננו הוא לשוב – לחיות בערבה ודי לנו – זו אגדת חיינו אותה אנו מחדשים! – –

ולא האריכו לדון בדברים, כי חשרת עבים הקדירה מאוד והצאן התכנס כבר מבוהל כמחכה ליד אשר תנהל אותו למקום המחסה – מעמוע וגעגוע מלא החלל מפיות דקים של טלאים ואמהותיהם, ואספו יחיאל ואורי את שולי אדרותיהם, חשו בכה ובכה לאסוף את המבוהלת ולהביאה עד לפנים המערה.

– הי – הי, אנשי החיל! ולא תשימו לב כי אני הקוראה לכם מלמטה, עושה בסימנים כי תבואו לקבל את הארוחה אשר הבאתי? – חושו כי מתרגשת סערה לבוא! – קרא קול שרה אליהם והיא רכובה על החמור, צונחת מעל הבהמה העיקשת אך פניה עליזים ומושכת אותה אחריה באפסרה – או־אוף, יפה שמצאתיכם, כי הבחורים באו עייפים מהשדה ואי־אפשר היה לשלוח על ידם.

ובלי להוסיף דבר התכנסו למערה יחדיו, הצאן לפניהם והחמור משוך אחריהם, כמו נבוך גם הוא מהסערה המתרגשת – התכנסו והבעירו את האש שעממה, כשהוסיפו על גבי הרמץ קוצים שיבשו, העמידו בצידה את התבשיל שהצטנן ותוך כך התפנו לבסוף להחליף דברים ביניהם.

– מערת מלכים. – הביטה שרה על סביבה.

– הצאן מרגיש בזה מקלט ומחסה. – נהנה גם יחיאל, כאשר הביט על הצאן המתעטשות, טלה יונק ואמו המיניקה שהיא תולה את עיניה בחלל כשואלת: יפה אני עושה שאני מגמיעה את ולדי, נושבת עליו מהבל פי כי יחם לו, בהתחולל סערה בחוץ? –

גם הם אוכלים את ארוחתם יחדיו, כאשר פרץ משב הרוח ומטרות הגשם הצליפו באחת, כמו ציפו לרגע בו יתכנס החי למערתו – ואז, כאשר טוב לבה של שרה מהחום ששפע סביב ומפניה הנוחים של הבהמה הדקה סביב להם – נזכרה לספר לחבריה:

– הי, יחיאל, אילו ראית את הימה שגאתה ועוד מעט והגיעה עד לרגלי התל שלנו – – אף נזעקו מהמחנה של המפעל להרים את הסכר כדי להוריד את המים שגאו באפיקו של הנהר ועדיין הימה גאתה והלכה – –

– אין זאת כי נערם השלג על הרי הצפון ומימיהם פורצים ויורדים דרומה. – אמר אורי והצמיד את עינו בעד פתח המערה, אך לא הבחין מאום בעד מסך הסערה.

– האיתנים הם הנלחמים כעת! – הזדקף יחיאל כשזקנו הכסיף על־פי מידותיו וכולו אומר כוננות לבוא בסוד האיתנים הללו – – אף היו מקשיבים שלושתם לגעש המים הנופלים וחותרים באפיקים, מתיקים סלע ממקומו ועוקרים גוש עפר שניצב על דרכם במרוצם המידרדר דרומה, כמו עמדה להסתחף בהם הערבה כולה – –

 

יב.    🔗

ואמנם אותה שעה הוזעקו בתחנת־העמל כל עובדי המחנה והמהנדס אגר עצמו ניצח על העבודה. היה ברור כי הסכר הגדול עומד איתן וכוח המים לא יוכל לו – הוא חושב מראש ביסודותיו היצוקים בעמקי הסלע, לעמוד בפני כוח מים אדירים; – אך הגעש הקוצף באפיקו של הנהר נשמע מקרוב ועתה ראוהו מלבין בקצפו, כשהוא נושא מיליוני קובים מים עכורים מסחף. התעמודנה בפניו הסוללות של מאגר המים והמחנה של המפעל כולו האם לא יסתחף?

עובדי המפעל העוטים ברדסים מעל לראשיהם מפני הגשם הניתך, לא שאלו שאלות, כי ראו את אגר עומד על המצפה של תל־העמל והבטחון שבו הוצק גם בהם. הם אימצו את מאות הידיים לחזק פה ושם את הפירצה והפורענות תחלוף. אמנם שותקו הדחפורים העומדים כבר עד מחציתם במים; נשטפה המסילה הקטנה והקטר והקרוניות הגרורות אחריו שותקו במרכז המחנה ומרוצת גלגליהם שוב לא השרתה שמחה בלבבות כבימים כתיקנם. תחת זה חגרו מאות העובדים שקים ועמסו עפר וחצץ בכתף, להביא בשורה ערפית אל הסוללה ולבצרה. עובד, מכונאי, חוצב ואיש פלוגת הערבה עמסו יחדיו, כשהמהנדסים מנצחים עליהם ומראים איפה לסתום ואיפה נקודת־תורפה.

– הניחו השקים זה על גבי זה, תמכו בקורות! – קראו המהנדסים מעל לסוללה והאיש העובד והעומס הניח ותמך, בלי להשגיח במתרחש סביב.

ולפתע נעמדו הכל כנדהמים, כי רעש נוסף נשמע מאחוריהם ועוד טרם נודעה הסיבה – כבר נפלו זרמי המים מההר ופרצו אל האפיק הרצוף בטון, אשר גאה והשתפך מיד לזרם, התגלגל בלי מעצור עד לסכר – זו מצודת המים העיקרית של המפעל. עדיין זע המחנה של העובדים, בלי לצפות לפקודה, לעבר זה במאמץ נואש לעמוד בפרץ; – אך כהישמע גלגל הרעש האדיר של שטפון המים מההר לפתע כן נדם פתאום – ובשקט נשמעה בצלילות קודרת הקריאה: אבו־פאיז נגרף! – עדיין ניסו ברגע האחרון לעצור את הנגרף במוטות הארוכים – – יצחק החוצב חש עם ראשונים למעשה ההצלה, אך הוכה באבן מתגלגלת בראשו וחבריו משוהו מן המים. אבו־פאיז שוב לא נראה על פני המים שגלשו בזעף וכבואם פתאום כן שכך קצפם – –

רק עתה הבינו העובדים מה כביר המאמץ אשר עשו, אך גדול ממנו לעין־ערוך כוחם של איתני הערבה ולא ידעו: אפיקים חרבים שמלאו חברו עתה אל נהר הערבה… הימה הזרימה לתוכו מצפון את גיאות מימיה.. ענן “נשבר” בראשו של הר וחשרת מימיו בקעה וחדלה… ובעוד האנשים עומדים ויצחק ההמום על ידיהם – כבר החלו מתגלים אגמי הטין אשר הטביעו את פסי הברזל והמכונות, מנופים ושלדים באשר נתגבבו. ובין הברזל והעץ, נראתה מוטלת גווייתו של אבו־פאיז.

– יא, אבי! – התמלטה זעקה מפי פאיז בנו אשר אץ לכרוע אצל אביו והביט המום ונרעש, כשואל מי יהיה מחסהו מעתה.

המהנדס אגר בא בין העומדים, חקר לשלום יצחק אשר נשאוהו באלונקה אל המחנה, כדי להסיעו לבית־חולים ודוד בנו הולך אחר הנושאים כשראשו כבוש. אגר קרא לרשיד והורה בדבר סדרי הלווייתו של אבו־פאיז. לבסוף עמד עם העומדים והשמיע בשקט את דברו: “כצבא עובדים יודעים אנו לא רק את נצחונו של העמל, אלא גם את מלחמתו במכשולים – מכשולים מידי שמים ומכשולים מידי אדם – על כן לא תפול רוחנו בנפול אחד יקר מן המחנה, כי למען היצירה בערבה נפל – – ואם נודעתם עד היום לשם בארץ כ”בחורים של המהנדס אגר" – הרי למעשה “בחורי המפעל אנחנו ובזה כוחנו.”

– הגורל אשר המר לאבו־פאיז בכפרו השיג אותו גם פה, והוא כבר כאחד מאתנו ומקבל עפ"י דרכו את סדרי חיינו. – אמר איסר נהג הקטר ה־1, כששפם הזאב שלו שמוט על פיו, בהיסתם הקבר בראש גבעה שהיא נשקפת על פני המחנה של המפעל. – תהא איפוא זו חובתנו כלפי חבר אשר נפל – הדאגה לפאיז בנו עלינו עד שיגדל ויהיה לאיש.

המהנדס אגר אמר לנטוע עצים סביב לקבר והעובדים ירדו מראש התל ברגל עייפה אל המחנה, כשעינם תוהה על המפולת שהיתה. עדיין נשמע רעש המים הנופלים בעד הארובות הפתוחות של המפל למטה.. יעברו עוד שנים או שלושה ימים והם יצאו לעבוד בטין עד שיגיעו למנועים שהוצפו והוצאו מכלל פעולה, יחזירו את הפסים אל המסילה, והקטר אשר יגרור את הקרוניות הלוך ושוב במטענן, הדחפורים שיוחזרו לפעולה יקלו על המלאכה עד שתיכנס לסדרה.

– חבל רק על אבו־פאיז המסכן שמצא את מותו בשטפון והיה לקרבן המפעל. – חזרו וציינו, אך התנחמו בידיעה כי יצחק חברם שנחבל קשה, סכנה אינה נשקפת לחייו.

רק אנשי פלוגת הערבה לא נרגעו עוד והיו מהלכים זועפים ונזעמים, כובשים את עיניהם מלשאת אותן אל המפעל כמו קללה ניתנה בו. אף נראה כי חרש צררו את צרורותיהם ונעדרו אחד־אחד מהמחנה, בלי שנודעו עקבותיהם. המהנדס אגר שלח את רשיד שומר המחנה לבוא בין האהלים ולקרוא לאנשים לחזור, אך רשיד חזר ללא־מענה בפיו.

רשיד דיבר באהלים על המפעל אשר בסדריו ייטב לעובד בו, ובסוף־דבר ליושבי הערבה כולה – כי ברכה בו ולא קללה… אך האנשים החרישו עד שפתחו הזקנים שבהם ואמרו: אתה, רשיד, מכרת את נשמתך לזרים הללו.. אין אתה רואה כי כל הזר הבא אלינו מתנקש לכבוש אותנו – – כל ברזל ברזל הוא – כברזל של התותח אשר בא אל ההרים להשמיד את יושביהם החפשיים, כן הפלדה של המפעל אשר הפילה את אבו־פאיז חלל. בסוף דבר יצר המקום בשבילנו והמדברה נידחק עם אהלינו ועדרינו ועם כל אשר נתן לנו אללה ברחמיו – –

ורשיד שחזר לאיטו מהאהלים אל המחנה נדמה לו, כי עדיין הדברים רודפים אחריו – – כל ברזל אחד וסופו לכבוש ולגזול את חירותנו… זאת אישרו לחש המדורה שעממה בפתחו של אוהל ושתיקתם של היושבים סביבה.. גם הוא הביט אז אל האדמה ההדוקה סביב לאהלים בפרסות הצאן והסוסה, ולא ידע את נפשו. עתה בשובו אל המהנדס אגר, נעתקו מילים מפיו עד שאמר לבסוף:

– ווללה, חווג’ה מהנדס… באהלים אומרים על שום מותו של אבו־פאיז, כי תחול נקמת אללה על המפעל – –

– והאם אנשי האהלים אינם מתים יום־יום באוהל ועל אם־הדרך ובתיגרה ממארב? – שאל המהנדס אגר.

– נופלים כדבריך, חווג’ה מהנדס, הכל מאללה. – הסכים רשיד ולא הוסיף.

ואף־על־פי־כן התעטף באדרתו וחזר בלב כבד ובפסיעה איטית אל משמרתו. שם ייחד לו חלקה צנועה מעין, בין הסבך של הנהר, לפוש בה וירד מעל סוסתו העייפה.. ישב שפוף, כשעינו תלוייה בערבה השרוייה בדמדומים.. לא נעלם ממנו כי האהלים שהיו קרובים אל המפעל התרחקו ממנו והועתקו אל סתרי גיא ובין שיפולי הר, משם לא ייראו עוד –

– – שם ישבו דמומים במסיבתם זקני האהלים וסביב להם הבחורים אשר מחלפותיהם נופלות להם על ערפיהם. שם מכתש הקהווה דופק בקצב, כקצב של סוסה דוהרת בחשכת הלילה, כתרועת קרב.. רשיד מתנדנד על מושבו בלי־דעת נדנוד אישי, כמו ידפוק העלי על אזנו והאוויר סביביו נפלח מקריאותיהם של בחורים – –

רוח האהלים כונפת ומקימה אותו ממושבו וסוסתו נזקפת על עמדה כמבינה לרוחו. בקרוב רשיד אליה, תצהל לעומתו חרש והוא עולה עליה, נצמד אל האוכף, והיא נושאת אותו אל מעבר לגבעות המחנה והלאה – כשמטפחת ראשו מתנפנפת ושולי אדרתו מתבדרים – והיא חוזר וקורא קריאה חדה: או־הו – – או־הו – – ברזל דינו אחד – – וגם רוח הערבה מקדמת את פניו כמימים־ימימה בהדיה מסביב: או־הו – –

 

יג.    🔗

יצחק החוצב יצא מבית־החולים, כשחותם המכה מגליד בפניו אחרי הניתוח שנעשה בו – רוסקה הלסת, אך החתכים העמוקים נתפרו והרופאים־המנתחים חבטו על גבו לפני צאתו בקורת־רוח: ברך ברכת “הגומל”, יצחק, כי נפטרת בצלקת וכוחך אתך. גם התפר יצטלק ותשוב להיות חוצב כהלכה.

– העיקר הוא כי הידיים נשארו בריאות. – משיב יצחק בצחוק, אך עדיין אינו יכול לעוות את פניו באותה תנועת־החלט שהוא רגיל בה – כי מה עוד דרוש לו לעמל שכמותי? יד בריאה.. וב–אם – –

– כן.. כן.. יצחק. – שיבחוהו הרופאים והאחיות אשר החוצב בישרות נפשו ישר גם בעיניהם – הנה זה יפה כי נהגת בנו באורך־רוח ולא הצקת לנו. נעים היה לנו לטפל באחד שכמותך.

– וגם לכם תודה. – הביט עליהם יצחק בעיניו החמות והלך עם חנה אשתו לצריף מגוריהם.

הוא יושב נינוח בפתח הצריף, בהרגשת הבטלה מאונס שבאה עליו ואף־על־פי־כן רוחו טובה עליו. עתה ניתן לו להתפנות למחשבתו, תוך השקט השורר בצריף ובין כתליו המבהיקים מלובן ומגוונים פה ושם בתמונה קטנה, במעשה רקמה ובקישוט – – לא עוד געש הימים של המפעל, של המים הנופלים והאבן הנסחפת עמהם, כמתנקשת להרוס ולחבל כל העומד בדרכה – – לא עוד ארובות גדולות שרויות בצפייה לזרמי מים אשר יפלו בעדן למטה. – – ולא עוד תחנת־הכוח האטומה מתחת, אשר תקבל את מפלי המים ובכוחם תנוע הטורבינה הגדולה – רש – רש – באוושה כבושה אך בלתי פוסקת להפקת כוחות גנוזים והפיכתם לאור וכוח – – כאן שקט.

– כן, חנה אשתי. – מניע הוא ביד ובכתף ומביט נינוח – גם עמל רשאי לנוח פעם בחייו, ואם לא מרצון, לפחות מאונס – ח – ח –

וחנה שמחה כי הכל עבר. הוסרה התחבושת ונראתה הצלקת הטבועה בלחיו ובסנטרו, אשר מתחה משנה את עור פניו על גרמי הלסתות. עם זה רוחו של יצחק זחוחה עליו ובבדקו את קלסתרו בראי, הוא מזדקף וקורץ לה בעינו: אם לא יפיפיתי, חנה, הרי עדיין כוחי עמי – – ומתוך ההרגל שנעשה לו טבע, הוא זוקף את חזהו ומניע בשרירי ידיו.

– אני מביטה עליך, יצחק, וסוקרת את חיינו. – פוטרת חנה, שלבה אינו נתון לקלות־דעת והיא רכונה על מלאכת־היד שלפניה – כי מה יש לנו ומה צפוי בעתידנו.. הנה שמעתי כי חברים יוצאים להתיישב וכבר ערכו רשימה ותכניתם הוגשה. כולם אנשי עבודה כמונו, אך דואגים הם לעתידם – ואנו? –

ניתנה האמת להיאמר כי גם בראשו של יצחק נצנץ הרעיון, כאשר שכב בבית־החולים על מיטתו, או החליף דברים עם אנשי עבודה שהזדמנו לאולם בית־החולים לשכב בחלותם, וכן עם מבקרים שבאו לשאול לשלומם – – על פי הכל היתה שגורה החדשה של התיישבות. חברים מהמפעל שבאו לבקרו כעת בצריף ושוחחו תחילה על כל שהתרחש – השטפון… הסחף הנורא… שיפוץ ההרס.. בדק הפרצות.. – נתפסו לבסוף גם הם לנושא ההתיישבות, אשר העסיק את כל אחד מהם, לפי טעמו ונימוקו.

– אנו, יצחק, סוף־סוף אנשי “עשר האצבעות” אנחנו.. מה יש לנו ולמה אנו שואפים.. – פתחו ואמרו.

– השמועה אומרת כי עתה הזמן וכאשר יופעל המפעל, מחירי הקרקע יאמירו. על כן מרובים הגופים הנערכים להתיישבות על האדמה החדשה.

– וסוף־סוף, איכשהו… המ.. זכות ראשונים לנו, כי בעובדי המפעל אנחנו – מה? – מיצו את מסקנתם עד לסוף.

כן דיברו וקמו לחזור לעבודתם במפעל, כשהם אומרים לפרידה: נו, יצחק, גם שעתך הגיעה לחזור אתנו ודי לשבת אצל האשה ולהתפנק – ח – מה ישיבה זו לאדם עמל.. נו, נפצעת והחלמת וברוך־השם.. בריא ושלם.. לא כן, חנה? – וחנה המפנה בינתיים את שולחנה מהתה אשר הגישה לאורחים, מעמידה גם היא פנים סבירות: ודאי.. שאין האדם העמל פנוי להתפנק הרבה.. אף־על־פי־כן נשאל את הרופא מה הוא אומר.

יצחק מוסיף איפוא להשתהות בבית, יוצא לבדיקות אל הרופא וחוזר לביתו. הנה יבוא דוד בנם לחופשתו מהמפעל ושוב אינו אותו נער פזיז בתנועתו ומהיר בלשונו. העבודה מתחה את גוו הצעיר אשר רזה אך השתרבב באחת למעלה, אף ייצבה את רוחו במידת בטחון שאינה לפי גילו. יצחק מביט אחריו בהנאה כמוסה, כשהוא מבחין בו את המתינות של איש־סדנה אשר המכונה יצקה בו קצב –

– דוד, אינך מקפיד להתרחץ היטב. – עדיין משננת לו אמו, כמו הוסיף להחשב בעיניה ילד, והיא מפשפשת בצרורו, להוציא את המלוכלך הטעון כביסה והבלוי הטעון תיקון. – שיירי סיכה ודלק דבקים בך, דוד, כאילו יחיד עובד הנך שם בסדנה ובמכונה.

– דבקים.. – פוטר הנער במבוכה כלשהי, כי לא יאות בשום פנים להודות בקול כי שיירי סיכה ושחור ברזל עליהם גאוותו, ועוד מעט ויתדמה בכך למכונאים בדוקים וותיקים שבמפעל.

– אתה שומע, אבא.. – מגלה הוא לבסוף באזני יצחק – התקנתי לי מין מכשיר כזה.. בעצמי עשיתי, והסדנאים שיבחו ואמרו כי המצאה נאה היא.

יצחק שומע ואינו אומר דבר, אך לבו גאה בראותו את בנו יוצא בסורבל נקי בחזרה לדרכו אל המפעל. – זה הנער גדל ומתמצא יפה בעבודה.. ידו זריזה.. – אומר הוא לבסוף את שבחו באזני חנה, בלי שיגיעו הדברים לאזני בנם.

– ובלבד שיהא מקפיד יותר בלבושו ובנקיונו. – מעמידה חנה פנים קשות ומכוונת את דבריה שיהיו נשמעים לנער, עם שמובלעת גם בהם נעימה של הנאה.

– מקפיד.. מקפיד.. – מבטיח הנער בחיוך נכלם.

– ובכן היה בריא. – ואמור שלום לפאיז המסכן שנתייתם, אף תביא אותו אלינו ליום החופשה הבא.

ובאחד מימי החורף הבהירים, שיש בהם כבר מבשורת האביב, חזר גם יצחק למחנה. הרוחות הרעננות ליטפו את צלעות ההרים הרחוצות והעלו כתמי עשב מוריקים בין הסלעים; הן נסכו נהרה גם אל לבות העמלים אשר עבדו בזריזות לאורך אפיק הביטון ורחשו בכל פינות המחנה. נהר הערבה עדיין גלגל דכיי מים עכורים כמו הוסיף להיזון משטפונות ושלגים שהיו והערבה כולה התמודדה תפוחה והרה מול השמש הבהירה. יצחק אשר אך זה התערב בקהל חבריו, חש בקרבו מחדש את הנכונות לעמל – הנה יתפוש את המקבת ויעמוד אל קיר המחצבה.

– מה המלבין שם בראש הגבעה ממול? – חקר ושאל לחידושים שהתרחשו בהעדרו.

– זה קברו של אבו־פאיז. – אמרו החברים.

ויצחק עלה אל החלקה שגודרה על הגבעה וסביבה נטועים ברושים צעירים, ביניהם הלבין הקבר הקטן. כאן נצמד שוב אל מראה הערבה כמו ראה אותה בעיניים חדשות על מרחביה וכמויות המים שבלעה – כשבמרכזה היישיר אפיק המים אשר הוליך את זרמו מהימה והיישיר דרומה – זה הזרם האסור בגדות ביטון ושוב אינו חפשי לחרוג ולהשתפך, לאבוד בערבה – – אותה שעה היו משקיפים גם מאצל הבית המלבין בראש התל חבר אנשים ובתוכם אגר – צפו אל האפיק המגלגל את אמת־המים – כמו היתה כוננות בכל.

– מה דבר הכוננות הזאת? – עמד לבסוף יצחק על העובדה שואל את החברים ההולכים עמו.

– חנוכת המפעל היום ומכאן הציפייה. – השיבו.

– הוזמנו רבים ונכבדים, ובראשם אנשי ההון, לבוא לראות בהפעלת הכוח. – הוסיפו, כמו נמסכה גם בהם הציפייה.

– ההון.. – רטנו־רגנו ספק בגאון על מעשה המפעל בו היו ידיהם, ספק בעוקץ הניגוד המורשתי שבין ההון והעמל – עתה שנגמר הכל, יישכח מהר חלקו של מי היה גדול במפעל הזה ושוב ייזקף הכל לזכות ההון.

– ח – ח – צחק יצחק עם חבריו, כמו הביעו בכך פעם נוספת את מחאתם על חלוקה אי־צודקת זו של החברה מימי־עולם, אשר שינוי לא חל בה עד היום.

 

יד.    🔗

מעל תל־העמל הוסיף לצפות המהנדס אגר על הכוננות סביב, בתוך הפמלייה של עוזריו וסגניו, ואם בשתיקתו לא הביא לכלל ביטוי את הניגוד שרמזו עליו העמלים ממול – היה בעמידתו משום שיתוף בלא־יודעים עם המחנה, אשר התחייה עמו מייסוד המפעל עד הגיעו הלום – – עם זה לא היה פנוי גם עתה להרהורי חג, כי עוד בימי השטפון ידע, כי עתה השעה דוחקת ביותר ואין לדחות עוד את השלמת המפעל בשום פנים. השטפון עצמו, הנזקים והאסונות שנגרמו – כל אלה הוגזמו פי־כמה בחוץ וכבר הופצו שמועות, כי המפעל בערבה נפגע ללא תקנה. אף נמצאו מביני־דבר אשר רמזו, כי אמנם כך ניבאו מראש: ח – מפעל בערבה! – – מעשה מטורפים הוא ובראשם זה המהנדס אגר. מה הכוח אשר יפיק מנהר חרב.. ומי תיכנן את הסכנות הצפויות למפעל בודד ומבודד בערבה השוממה, בה שלטת מסורת של הפקר! – – כן רמזו־לחשו אף נמצאו אזניים קשובות. עברה רינה בציבור – ולא היתה ברירה אלא להפריכה.

ומחנה העמלים עמד לו גם בפעם זו. הכל שופץ למועד, כמו הכירו העובדים, משוליה שבסדנה עד לבכיר שבמפעל, כי במבחן זה ייערך גם מבחנם הם. כיוון שהוצאו הדחפורים והמנופים משיתוקם, נתמלא המפעל שאון שלא פסק. עקבות הטין והסחף מפורענות השטפון נמחו ובזה אחר זה נעקרו גושי עפר; קולות הנפץ בקיר המחצבה הרעידו את אדמת המפעל סביב; הקטרים אצו הלוך ושוב עם הקרוניות, לפרוק את מטענן ולמלא בשפך אבן וחצץ מהמורות שנשארו. וליום המיועד כבר הועמד הכל הכן – המאגר המלא מים עד גדותיו, הסכרים שנבחנו היטב, הארובות ותחנת הכוח שעמדה על מכונה ושררו בתוכה ברק וליטוש, כמו זה עתה יצאה מתחת ידיו של היוצר.

השמש כבר עמדה ברום, בהירה ונוחה גם היא, ובדרך הסלולה אל תל־העמל החלו מופיעות לשעה היעודה המכוניות הראשונות ואחריהן המתה תנועת גלגלים ורכב. אף ניכר היה בפניהם של הבאים, אשר יצאו מתון־מתון ממכוניותיהם, השתהו ומחטו את זגוגיות משקפיהם, כי נתכוונו לבחון בכובד־ראש את המפעל אשר הוקם – האמנם נושא הוא בתוכו אור וכוח? – – ולא בנקל ישכנעום בדברים בלבד… הם התכנסו יחדיו והמהנדס אגר קרב לקדם את פניהם, פסע לפניהם בפסיעה גסה עד לקצה תל־העמל אשר עם הבית המלבין למרחוק וכאן עמד ובלי להקדים דברים, נטה ידו והזמין את אורחיו לראות.

– – אי־שם הופעל כפתור והורם סכר – – אי־פה חרקו כבלי ברזל שפתחו שערים – והזרם באפיק הביטון גאה, המאגר תפח והפיל זרמי מים מלוא הארובות למטה – אך המאגר עצמו לא חסר ופני המים לא ירדו בו, כמו ניזון ממקורות סמויים לשם זרימה מלאה בארובות. ומכאן ירד המהנדס אגר בראש אורחיו, עם גדות המאגר, אשר פני מימיו שכשכו נוחות באוושת הרוח – עד שהתקדמו אל המפל מתוך הארובות כשהוא מתנפץ לקצף ורסיסים… משם – מתוך הגעש המלבין אל הכניסה במדרגות לתחנת־הכוח, כשהשער הכבד הוגף מאחורי הבאים – וכאן נתגלה הכוח –

הכל שקט כאן כבמטה־קסמים, גם פסיעת ההולכים שוב לא נשמעה כמו נבלעה בטפטים רבודים – זו ממלכת הבידוד ללא כתם שמן אף לא רבב דלק מבחוץ – אוש – אוש – אוש – איוושו כאן טורבינות נוצצות כנולי־פלא אשר טוו בלי הרף קרני אור וחום – – לחיצה בכפתור והאור עלה מפה בכבלי הרשת, הבהב ונצנץ אל עמקי הערבה ומרחביה.. שוב ניתן אות קל והופעל כפתור – נגנז האור, אך האוושה לא פסקה – אוש – רוש – – כי הוסיפה הטורבינה לאגור כוח.

יצאו – – המהנדס אגר בראש עד למעלות הבית המלבין, שם הכניס את אורחיו אל האולם המרווח, אשר קישוטו האחד היה תרשים הערבה צמוד לקיר ומאידך – המראה אשר נשקף בעד לחלונות על המרחב – רווח ומרחב. –

– המהנדס אגר, – פתח הזקן שבאנשי ההון, נסון בעל “מפעלי נסון ושות'” לאחר שהמוזמנים הסבו לשולחן ופניהם קרירים ומרוכזים כבשעת בואם למקום. –

– המ.. – המשיך בשפה יבשה ובגרון ניחר – אכן, ראוי הנך להיקרא בשם “חלוץ המפעל בערבה”. היום הראית לנו, כי אמנם ראשון היית לנחש את מקורות הכוח הגנוזים בזה וכן הצלחת בעקשנות רבה לאסור אותם לרצונך. לך השבח והברכה, לך ולאנשים אשר אתך. אבל גם אנו, אנשי מעשה והון, אין אנו עומדים ריקים, כי ישובים ומפעלים צצים בכל חבלי הארץ. המרכז “תעורה” הופך לצומת של יזמה ומעשה. בתי־תעשיה שהקימונו בו מושכים אחריהם את תעשיות אחינו, בטכסטיל אריג ויהלום, מלודז עד פילאדלפיה ושאר ערי מטרופולין בעולם אשר בני עמנו נחיתים בהן. בתי באנק לאשראי עומדים כבר לרשותנו כבכל ארץ מתוקנת וסוחרים אנו אל ארצות מזרח ומערב. בחמרי־הגלם המצויים פה שלחנו את ידנו וראש וראשון לכך מפעל המטעים אשר פיתחנו ולמענו קדחנו בארות והצבנו משאבות – יבוא הכוח ויפיקו הבארות מים, ינועו סדנאות ובתי־חרושת – וההון היהודי לא יירתע עוד מפני כל השקעה בערבה, כל עוד עשוייה היא לשאת רווחים, כי זה קנה־המידה שלנו – של אנשי המעשה, המהנדס אגר.

וכיוון שאישרו המוזמנים בשתיקתם את דברי חברם, קם המהנדס אגר, התייצב ליד תרשים הערבה, סקר במבט בוחן את המראה הידוע לו מתל־העמל ולמטה אך תמיד נראה בעיניו כמו חדש ושקל את דבריו:

– הנה נוכחים אנו היום לדעת, כי ערוכים אנו לעבודה בכל – ביזמת ההון מזה ובזרם אור וכוח מזה – נשאר רק לשאול: מה על הערבה עצמה? – הפסיק וסקר את פני היושבים, מהם העביר את מבטו אל התרשים – אתם היודעים כי נגשתי למפעל בנוסחה פשוטה, כאשר יגשו בדורנו בכל ארץ מתוקנת, ומחנה העמלים גאה על כך שנתן לי את ידו. הטבע התקומם נגדנו והתגברנו – הנה כבשנו ואגרנו ככל שראיתם בעיניכם.

– – עם זה הערבה, ראו, נשארה בעינה, כמו גדול כוחה משלנו – במה? – אולי בציפייה שבה, שאין לה חישוב ונוסחה.. היא צופיה כמו עומדת רתוקה במסורתה, נכונה ליהפך לזירה של התנגשות – כן, רבותי: מזה אנו בכוחנו מן המערב, כדבריכם, ומזה הערבה, ההר והמדבר מן המזרח. וסלחו לי, אם אהיה צופה לרגע קט שלא כאיש־המעשה אלא אמר מה שהיה לפנים: יהודה והמדבר… רומי והמדבר… ביזאנץ.. אולי שוב כוחו הסוער והלוהט של הלוחם מהמדבר צלח־א־דין וכנגדו איש־השריון אמיץ־הלב, ריצ’ארד לב האריה ממערב.. ואולי בדמות החדשה של ימינו אנו – לורנס במדבר – מדבר.. מדבר.. וההיסטוריה חוזרת – –

– המהנדס אגר, לא לפרק בהיסטוריה ציפינו היום לשמוע – ח – ח – העיר בצחוק־ביניים בשן, הראש למלטשות היהלומים, וגם המוזמנים האחרים זעו בכסאותיהם, אנשי מעשה וממון כאחד.

– פשיטא.. – השמיעו בבטחה – אם יהיה נחוץ נדרוש הגנה על ההון והיזמה שלנו מפני הסכנה שבמדבר מהשלטון, כבכל ארץ מתוקנת בעולם.

– הנה זה הדבר אשר לא יצלח גם עתה כאשר לא צלח בימי עבר. – המשיך המהנדס אגר בבטחה ובקור־רוח כמו לא השגיח בהיתול שבדברי אורחיו. – משום כך, ניסיתי מתחילה דבר אל שוכני הערבה אך עיניכם הרואות: פלוגת הערבה גוייסה לעבודה אתנו והיא נטשה בלי לחזור אלינו. האהלים התרחקו משכנותנו כמו חזרו להסתגר במסורתם. ואנשי ישבו במאסר, כי באו בהתנגשות עם השוכן בבקתת־החמר וכן עם אדוניו בעל־הקרקע התקיף – – האם חזקים אנו גם ברוחנו לעמוד אל מול הציפייה הזאת, כשם שאנו ערוכים בכוח ובהון? –

– המהנדס אגר, תנוח דעתך כי המעשה חזק היום מכל. – קמו המוזמנים לאות פרידה ואישרו פה־אחד לאות רצון והסכמה טובה.

– החוק הכלכלי הוא הברזל של ימינו – ח – ח – או כדבריך: הוא שריון־הפלדה של המרץ היהודי..

– המשך במעשה, המהנדס אגר, והשאר עלינו. חבר אלינו מיום מחר את הכוח והאור ונפעל יחדיו גדולות.

 

טו.    🔗

– נו.. נוסעים ויצא החג… – ציחקקו העמלים שעמדו בטלים ותוהים על המוגמר: תכונת המוזמנים פסקה והשקט ממשיך לשרור בכל. הסכרים שוב לא הוגפו, קול נפץ לא נשמע – המפעל אשר נחנך שוב לא שבת, כמו לא היה צריך עוד ליד אשר עמלה בו – – ואנו מה? – שאלו בלי אומר וכבשו את עיניהם.

– אתם העמלים, אל תהיו ששים הרבה על השבתון שבא עליכם, כי עוד בימים הקרובים תצאו לתחנה החדשה והיא תהיה חמה מן הראשונה. – עבר ובישר אותם כלאחר־יד אחד הבכירים שבמפעל.

– כאשר נצטרך לעבור, לא נקבל הוראה ממך. – הגיב משום־מה ברוגזה כבושה יצחק החוצב, אשר נודע תמיד בשלוות רוחו ומתינותו, והוא עיווה את הלסת המצולקת של לחיו.

– אי, יצחק, הנה יצאת גם אתה מן הכלים אך יפה שקלת לו לזה. – הרים איסר נהג הקטר ה־1 את שפמו השמוט וצחוק של קורת־רוח השתפך על פניו הקלויים משמש. – ולא יתערב פקיד בין עמלים.

ולבסוף התפזרו גם הם בחבורות, כשהם מראים ומצביעים על מקומות שעבדו בהם – חצבו, גרפו וביערו את הבתה במשך שלוש שנים – ועתה כוסו המקומות הללו מים עד לבלי הכר. בזה אגם ובזה אפיק, בזה שדרה וירק גינה – “והרי פה עמדתי עם מנוף שלי” – – אמרו – – זה המקום.. פה היה קיר המחצבה שלנו.. פה ירדו הקרוניות מהפסים.. ופה היתה הפירצה של השטפון.. כן חזרו והצביעו כמו עלו חיים לנגד עיניהם אבן וגוש־עפר אשר עקרו בידיהם המאומנות – – ועברו משם והלאה – –

רק חבורה קטנה עדיין נשארה ניצבת בפני עצמה ליד המאגר, צופה יחדיו – זו החבורה מתל־השקט עם יחיאל הזקן, כשפרע שערו מתנופף ברוח, חזהו בולט לפנים ועינו הצעירה מתיזה ברקים מתחת לגבות העבותות. כי עוד ביום אתמול, כאשר נודע דבר חנוכת המפעל הממשמשת ובאה ונערכו הבדיקות האחרונות בשפך הימה אצל המחסום, זרק יחיאל הזקן לחבריו הצעירים מעין אתגר רב־משמעות: שמא נלך גם אנו לראות בנצחון הכוח של המהנדס אגר ובמה יפה הוא משלנו – ח – ח – אך לא קיבל מענה ברור מחבריו הצעירים, חוץ מאורי שהניע בראשו לאות הסכמה ושרה־סערה שקיבלה את הדבר בחום: נלך! – אמרה. והם קמו ויצאו בבוקר לעלות ברגל, בעבור מכוניות הנוסעים על פניהם – בלי להשגיח בהולכים, ורק עובדי המפעל שנקרו בדרכם ברכום לשלום.

– הי, אורי! – היתה רות ראשונה להכיר בו ותוך כך בירכה גם את חבריו.

– זו רות מהמחנה של המפעל וזה יחיאל ושרה־סערה שלנו מתל־השקט. – השיב אורי והתפלא כי שוב אינו מרגיש כאב בפגישה עם רות, אלא מסתכל בה ורואה כי חוורו פניה, עמקו עיניה – לא זו הצעירה משוש העובדים במחנה, כי אשה היא אשר סודה כמוס עמה.

– ואתה השתנית, אורי. – הצטחקה רות והניחה יד של חיבה על כתפו אף הרעידה בקולה נעימת געגועים. – הצמחת לך זקן־זהב ובלוריתך הזהיבה. עיניך תדמינה עוד מעט לתכלת הימה –

– כל זה מהשקט השורר אצלנו, שלא כקצב המכונה בתחנת־העמל. – השיב אורי במיעוט דברים.

וכיוון שהצטרפו אל העומדים עוד שניים ושלושה מעובדי המפעל, לברכם גם הם, הוצע להם: אפשר תלכו בחבורה לראות בהפעלת התחנה? – או תבואו אתנו, אורי, לראות במקומות אשר עבדנו יצקנו ובנינו יחד – מה? –

– אנו די לנו במראה מפה בלבד, כי עוד אצה לנו השעה לשוב לתל־השקט. – דחו את ההצעות ובחרו להתייחד לעצמם, כרואים במחזה אך אינם שותפים לו.

– תלינו אתנו פה ומחר – תשובו. חזרו והפצירו העובדים – כי רחוקה הדרך וכיצד תלכו בסבך ובגאיות בערוב היום?

– הסבך והגאיות.. – מלמל יחיאל הזקן וראשו הוסיף להתפרע כשהוא גלוי לרוח ועינו סוקרת את המראה שלפניו תוך המרחב הגדול סביב – וכי מה חשבתם, עובדי המפעל, כי סבך וגיא נעלמו כבר ואינם או נופצה אגדת הערבה בהלמות פטיש ואיננה עוד? – במקדח ובנפץ נעקרה? – מה – – לא נופצה אגדת הערבה והיא מתרקמת מחדש. רק פה יאווש הכוח ואילו שם במרחבים מוסיפה לבקש את תיקונה הנשמה הגדולה של העבר, הרוח הגדולה של העתיד – –

כן דובב יחיאל בפיו בלי לתת את דעתו אם עוד שומע לו מבין עובדי המפעל שהתפזרו או מהחברים אשר אתו – עד שיצאו לדרכם בחזרה ויחיאל הולך לפנים, מאושש משנה וגלוי־חזה לרוחות הערבה, כשגושי הביטון של המפעל נעלמים והולכים מאחורי גוום. הם ישבו לפוש וזנו את עיניהם בדמדומי היום, כשהערבה פרושה לנגד עיניהם שקטה ודוממה בגאיותיה המבותרים ובשיפולי ההרים הגולשים אליה. הראש אם יצנח על אדמתה ומצא מנוח, ורוח צחה תחלוף, כיפת שמים נוגהים ואי־שם צליל זוג בצווארה של בהמה רועה בחרדה… זה שיח החי עם הארץ מתחת לרגליו ועם השמים מעל ראשו – שיח ללא קנאה, טינה ושרירות לב – –

וקול השיר עולה מחזהו של יחיאל בלי מעצור מדי לכתו לפנים. הדים עונים לו מקרוב ומרחוק, קוראים לו לבוא אליהם בסתרי גיא ובנקיקי הר – – עד שהגיחה לקראתו פלוגת רוכבים, שאינם נותנים את דעתם עליו אלא ביניהם יורטים־רצים בקריאה וביריה, בנפנוף סודריהם ברוח, כמו ערכו מרוץ כטוב לבם עליהם. יחיאל מוקסם ואינו פוסק לשיר, כמו לכבודו נערך המרוץ, הולך לקראת הרוכבים ופורש לעומתם את אצילות ידיו, מנער את רעמת ראשו – האם לא בן הערבה הוא כמותם, אשר הנה בא במסתריה והנה יגיח מתוכם? –

וכדור פולח את חזהו, הוא מתנודד ונופל ארצה, כשמחול הרוכבים סביבו גובר, כי “דם” נשפך בערבה – קול הדם נשמע – – לשמע הירייה הרתיתו אורי ושרה־סערה שנשארו מאחור ולבם מנבא להם אסון־פתאום – – הם אצו – קרסו אצל יחיאל שנפל בלי להשגיח ברוכבים – כי מהחזה המגולה מזרזף סילון הדם שהיה מתלע את האדמה תחתיו. הנה פקח את עיניו והתנער, התרומם במאמץ אחרון. שוב הושיט ידו מול הרוכבים הדוהרים, מול הקורסים אצלו והרעים באדיר קולו: שלום לך, אגדת הערבה, בדמי חיי.. בדמי חיי.. נפל ועצם את עיניו.

– בני־מוות! – צעקו וצווחו הרוכבים אשר חום דהרתם עלה למעלה ראש.

– באללה, בדם תילחם הערבה – בדם.. הדהד קולם ונאלם כמו נדהמו גם הם והערבה אתם, לשמע דבר המסורת הקדומה – דם על אדמת הערבה – – נקם־הדם הפורש והולך את צילו עד לאהלים הרחוקים – – כופר־הדם – – ומסתגרים האהלים, כמתייחדים בשעה גדולה זו עם המנהגים העתיקים של המסורת בהר ובמדבר – בשקט שקם סביבם הרים אורי את הגווייה מעל האדמה, העמיסה על כתפיו ושרה הולכת בצידו – לשאתה בדרך הרחוקה עד לתל־השקט – האם יעצור כוח לשאתה או ירוצו לבקש עזרה במחנה המפעל? – מאחוריהם נשמעה שעטת סוס דוהר וכעבור דקות מספר עמד אצלם רוכב שפניו לוטים – רשיד.

– אתה, רשיד? – הבחין בו אורי ונרתע.

– אני, חווג’ה אורי, וידי לא היתה בזקן. כן תאמר לאנשיך ועתה בוא ונעמיס אותו על הסוסה עד תל־השקט.

עשו כדבריו בלי להוציא הגה והלכו כאויבים, בלי לשאול איש את פי רעהו – מי היו רוכבי הערבה שירו ונעלמו ומה המטרה שנתכוונו לה – – האם כבני־חיל התלקטו על סוסיהם במשובה או שמא זממו לתקוף פתע את המחנה של המפעל? – שמא לתל־השקט נועדו פניהם? –

– פה נוריד את הגווייה והשלום לכם, כי עלי לשוב מפה. – עמד רשיד לרגלי התל. – עלו כי אני שומר עליכם בדרך עד שתעלו. – ובו ברגע ניתרה סוסתו והיא ורוכבה נעלמו בין הגבעות.

אורי הביט אחריו עד העלמו כתוהה: מה קרה כאן? – היה רגע שרצה לקרוא לרשיד לחזור ולהשביעו בדם הנקי אשר נשפך כי טעות גורלית נפלה כאן. השטן הוא שחרחר בין האהלים, לעורר בהם שטנה ומשטמת רצח – – אך קולו נאלם והערבה דממה סביב – האם תרחש נקם על מעשה הרצח או אולי תשא בשתיקתה רחשי סליחה? – – שוב לא הרגיש כאשר הלכה שרה לקרוא לחברים מהתל וביחד העלו את הגווייה עד לבקתה – – מתל־העמל הגיעו אנשים אשר יצאו לקול היריות ושוב לא מצאו דבר עד הגיעם לתל־השקט – עם בוקר הגיע המהנדס אגר אשר פניו האפירו לאור היום.

– מעשה עוול התחולל בערבה, ברצח יחיאל הזקן. – תינו האנשים במרירות וכבשו את ראשיהם.

– האם לזאת הגרנו את זיעתנו על האדמה החרבה להחיותה, כי הנפש אשר תעלה אליה חייה יהיו הפקר? – שאלו.

– או אולי נצא אל האהלים הללו כאיש אחד לנקום. – היו שקפצו את אגרופיהם.

– על מי נעלה? – דיבר המהנדס אגר על גופת החלל בנעימה כבושה – מסורת הישימון היא שרצחה את יחיאל טהר־הנפש ומראשית בואנו הנה היא נלחמת בנו וכן נלחמה בזר תמיד. אך היום טומנים אנו את יחיאל ואת אמונתו הכבירה בערבה – וזה נצחונו, נצחון כולנו, העולה אולי על נצחונם של הברזל – הביטון בתחנת המפעל. בכוחה של אמונתו נוסיף ללכת אל רחבי הערבה וזכרו יאיר לנו את דרכנו הקשה – –

ועל הגבעה הנישאה התנוססה עתה התלולית הרעננה של קבר יחיאל הזקן אל מול תל־העמל, משם הלבין מרחוק קברו של אבו־פאיז.

 

טז.    🔗

דם בערבה – ושבתו בה ארחות. אמנם לא בגדודים־גדודים תערוך הערבה את מלחמתה אל חזית אחת, אלא בכנופיות ובלהקות תילחם בחשכת הליל ותנועתן לא תיראה באור היום – – כיוון שדם נשפך, הרוצחים ימוגו ורק זקני האהלים ישבו אצל מדורה לוחשת ושפתיהם ועיניהם ידובבו מעולפות: באללה, כי דם נשפך ולאללה הסוד יד מי היתה בדם – האם מן ההר או מהמדבר בא הרוצח וחש לו מקלט במקומות מהם בא – אללה ידע את סודו – דם – – נקם – – בערבה – – ועיניהם תבטנה אל תל־העמל המתנשא זעום־נזעם ובראשו הבית המלבין למרחוק, שרשרת אורותיו מהבהבת בחשיכה – – צנוף ומכונס גם תל־השקט הנידח על אנשים המזוקנים והבהמה המעטה אשר אתם – –

אכן, שקטה הערבה ורק אבנר עושה בהכנות לפקודת המהנדס אגר – למשימה החדשה; – כי לא עוד בפלוגה קטנה יצאו להציב את שלדי הרשת כבעבר, אלא פלוגות־פלוגות – להצבת העמודים, למתיחת הכבלים וחיבורם אל ישוב, מפעל ובאר־מים שנקדחה בכה ובכה באיזור המטעים. גם הציוד רב ומגוון ונדרשו המאומנים והזריזים בעובדים – ידי אבנר מלאות.

הם יוצאים עם בוקר לאיזור העבודה והאדמה סביבם נטועה נטעי הדר רכים; פרדסים־פרדסים – מגודרים ומטופחים לפי מיטב הידע, אשר ישאו בבוא הזמן את פרי הזהב שיימכר בכסף טוב בשווקים – בתוכם קוביות ביטון קטנות, בהן חבויים הצינורות היורדים אל מי התהום. יחובר הכוח אליהן ומים יפרצו ויזרמו בצינורות למעלה, דרך שיברים גדולים להשקות את שורות הנטעים.

– בחורים, מה לכם נדים בימים אלו בדרכים, יוצאים עם שחר וחוזרים לעת חשיכה – האם ימים כתיקנם הם? – ומעשה רצח שנפל קורא למעשה רצח נוסף, והארץ לא תשקוט עוד ימים רבים. – תוהים עובדים ותיקים ומנוסים על הבחורים היורדים בציודם מעל משאיתם ומכוונים מיד את צעדיהם במתוכנן – הללו לעמודי הרשת הגבוהים והללו אצל קוביות־הביטון, שהקודחים משלימים בהן את מלאכתם.

– זו הוראה. – מושכים בכתפיהם הבחורים של המפעל – או שמא נשבית את עבודתנו ונצפה לבאות בחיבוק ידיים – הא!

הם ניגשים בזריזות לעבודה וסועדים את ארוחתם בשדה, כשהרשת מתפרשת והולכת מיום ליום – הריהי מקיפה כבר כבמטה־קסם את חבל המטעים כולו. הגיעו לאיזור החול, אשר עדיין לא נכבשה בו דרך וגלגלי משאיתם חורקים־טובעים עמוק בחול שהוא נודד ונסתם – אך רוחם אינה נופלת כשהם מפלסים נתיב בחול ובירכתי ביצה.

– אנו מתקרבים כבר ל“תעורה”. – אומרים הם באנחת רווחה, מדי הצטופפו והלכו הישובים אלו בצד אלו בשרשרת רצופה – ישובי מטעים, שיכוני פועלים וישובים הומיים כעיירות מהמוני עובדים, מעבידים ותושבים. ומכאן לתעורה שם יכון מרכז הרשת, ממנו ימשיכו להזרים כוח, כשהוא נולד כביכול מחדש בגניראטורים גדולים, דרומה ומזרחה.

הבחורים עובדים ומתקדמים בדרכם, כשהם רואים את עצמם אחים לנוהג בטראקטור וגורר אחריו את מחרשת הדיסק. זו סובבת ומהפכת את רגבי החמרה על מעטה החילפה החדה ומכשירים אותם לנטיעה; וכן לחבורות הקודחים העובדות פה ושם בין הגבעות אצל חצובות הקידוח, כשהן מורידות את האיזמל להכות באבן־התשתית – הובקעה התשתית וקושרים את הכף היורדת בשרשרת ושוקעת בטין ובחול, שהם מבשרים כבר את שכבת המים – – וכן לשרברבאים המחברים את מערכות הצינורות להשקייה על ברזיהם – “השיברים” החזקים – – ואחרון־אחרון הנוטעים לקבוצותיהם המאומנות לנטיעה קבלנית – נטיעים בגושיהם או נטיעים בשרשיהם בלבד – נועצים אותם בשורות מתוחות בחבל ומיד נתפקד הנטיע הדק והחשוף ללבלב ולפרוש את רשת שרשיו, לכשיגיעו זרמי המים החיים – –

– המ.. נו.. – בא נסון הזקן לבקר את העבודה עם פמלייה של מומחים ויועצים, והוא מרים את עינו העייפה והממושקפת אל בחורי המפעל העובדים בתחום המטעים של “מפעלי נסון ושות'” – מתי יגיע אלי הכוח ויחובר למשאבות? – מה העיכוב? –

– אבנר יודע. – מושכים הבחורים בכתפיהם במקום תשובה ואינם מקפידים במעלת האיש, שעמידתו שקטה אך קפדנית והוא חולש על חברת המטעים הגדולה בארץ.

נסון מניע בשפתיו היבשות זעוף ומכונס – – עיכוב.. עיכוב.. – והוא תוהה בעינו הכהה על הבחורים האלה, אשר לכאורה אומנותם היא עמלם, כעמל שעבד הוא עצמו בנעוריו מעבר־לים; – אך עמלו הוא היו לו טעם ותכלית, להידמות אל שאר עושי הכסף בארץ־הזהב, ואילו הם – מה תכלית חייהם, שעובדים הם נטולי־דאגה כשמחים בחלקם? – – הנה מתחו כבל וגמרו את יום־העבודה – יום המחר שוב אינו איכפת להם – –

– שלחו אלי את אבנר לתעורה. – פוטר הוא לבסוף בלשון יבשה ונוסע לדרכו.

אבנר חש לתעורה ומצא את המשרד של “נסון ושות'”. כיוון שעבר ברובע זה של משרדים ובאנקים, ולנגד עיניו השלטים של חברות בשן, נסון, נדל, מרגלית ועוד – עמד לראשונה על העובדה, כי בדומה לחוטי הכוח הנמשכים מהתחנה האטומה בערבה לפנים הארץ, כן נמשכים ממרכז זה בתעורה חוטים סמויים של הכוח האחר – ההון – ומפעילים יזמות, משימות ומיבצעים עפ"י דרכם.

– אני אבנר מהמפעל, מעובדיו של המהנדס אגר. – הודיע כאשר הוראה לו להיכנס אל המשרד, שכורסותיו רפודות עור ושולחן גדול וריק הבהיק בשחורו ובזגוגית אשר עליו, מאחוריו ישב נסון.

נרמז לו לשבת עד שיחתום האיש על הניירות שלפניו ויתפנה לדבר עמו. החתימה נעשתה בלי אומר כעבודת־קודש, כשכתבנית טופפת נכנסת ויוצאת, מזכיר הגיש את הצ’קים בצירוף מכתבי־הלווי. ונסון טבע את סימנו בקפידה, כמתכוון להעמיד את הסובבים אותו על העובדה, כי זו חכמת ההון כולה וחתימת הצ’ק היא הקובעת – חתימת ידו היא הערובה לממשות הצ’ק, העומד מרגע זה ואילך “לעבור לסוחר”. כילה לחתום ובאין איש אתם, הרים את משקפי הזהב אל אבנר, תלה בו את פניו האפרוריים ושאל קצרה:

– מה על הכוח שהבטיח לי המהנדס אגר למשאבות המים?

– העמוד.. – התחייך אבנר, כמו הדבר נהיר מאליו – העמוד שנתקע באדמתו של נאיף אפנדי העשיר ועדיין מתנגדים שם להניח לנו להציב אותו כמסומן על המפה.

– עמוד הוא המעכב?! – תהה נסון כמו שמע מעשה תמוה בעמוד, שיתייצב כמכשול ל“ביזנס”, בפעם הראשונה בימי חייו הארוכים ורבי־הנסיון – אני אקרא אלי את נאיף, שעומדים אנו ממילא לקנות את אדמתו בהבטחה מפורשת של העברת כל הזכויות אלינו.

– זו צרה שבמקרה זה, לא הסכמת נאיף היא הקובעת. – השיב אבנר בנחת ושיניו החדות הבהיקו־נוצצו בעד שפתיו, כאותו שועל המחייך בעל־כרחו לתמימותו של החזק ממנו – האריסים שלו הם המתקוממים הפעם.

– אבל אם הוא התחייב, אנו ניעזר בשלטון נגדם וחסל. – ביטל נסון.

– זה הדבר שהשעה אינה כשרה לכך. – עדיין הביט עליו אבנר מן הצד, כבוחן את עצמו, אם כדאי להמשיך ולהתווכח – בימים אלה שמעשה רצח מרחף על פני הערבה והרוחות מסוערות ומתוחות, הללו מסתגרים מפחד הרשות, בעוד שהרשות הקולוניאלית מסתייגת מצידה, כדי להניח למתיחות לפוג מאליה בין היריבים – קשה לפעול – –

– אני אקרא לנאיף ואמר לו, כי הוא הבטיח שהכל יהיה בסדר והרשת תעבור על אדמתו בלי עיכוב. אזהיר אותו כי לא יקבל את הכסף אשר הבטחנו. – פסק נסון יבשות, כמו גזר דין עיסקה שאין עוררים עליו, ואבנר קם ויצא את הבניין, כשהוא מוטרד.

עיסקה וכסף שהבטחנו… – הרהר בפני עצמו – כאן הכל חי חיי עסק־מסחר ואינו שועה למתרחש בחוץ – ערבה וחום.. ונאיף.. חסן ויחיאל שנרצח… כאן נולים מסתובבים וצבא נערות רכון על המלאכה בעד לחלונות ולדלתות אטומים־מאובקים.. מלטשות פועלות ביהלומים זעירים לקול שיר ורנן, שהוא בוקע ועולה מעל קומה וקומותיים. דלתות זכוכית כבדה של באנקים סובבות על ציריהן והשולחנות בפנים הומים מחילוף צ’קים, מכניסות ויציאות.. מכונת הכלכלה פועלת מסביב ואינה מניחה לאיש להתפנות לדברים בעלמא! – מכונה צריכה לתיקון דחוף.. צרכים.. והספקה.. – הוא חוזר אל חבריו בשדה ויושב בתוכם לפוש על הקרקע אצל הכלים המפוזרים – –

– לא טוב.. – אינו מעלים מהם – כאן שוב אין אנו פועלים ברשות המפעל עצמו, כי ברשות הרבים אנו פועלים וצעד לא זהיר עלול לקלקל את השורה. “כלכלה ועסק” – גורסים הם שם – זה הסוד כולו – –

– אנו מה.. – מושכים חבריו בכתפיהם – עובדי המפעל אנו ומה כי נתערב באלה.. ההון יפעל.. הערבה תתנגד ואנו – בין הפטיש והסדן. – פסקו את ידיהם במבוכה למסקנתם המפתיעה.

וכן המשיכו לעבוד עד כלות היום, כאשר שרברבאים חזרו כבר מעבודתם במערכות הצינורות לישובים המפוזרים, המטעים המגודרים השתרעו למלוא־העין ללא תנועה, קוביות הביטון ניצבו כמצפות לזרימת הכוח אליהן – ־ ורק שומר בודד הציץ פה ושם רכוב על סוסו ועמד כתוהה: מה השקט שהשתרר סביב – האם הוא מבשר טובה או רעה ללילה – – –

 

יז.    🔗

– אבנר, הגיעה שעתי ללכת לבית היולדות. – מסודדת לו רות בשובו מהדרך, אפוד מקטורנו ועיניו השחורות ערות.

– האמנם? – תמה, כשהוא חוזר אל המציאות שלפניו ועיני רות מספרות בלי אומר על החיים שהתרקמו תוכה.

– כן, הרופא אמר. – משיבה היא עצורה, כשבשורתה מהולה חרדת־ציפייה.

– נקווה כי בחור כהלכה יהיה. – מתאושש אבנר ומחבק את רות, כי הבין שמחובתו לקחת חבל בציפייתה שלה, אך מחשבתו עדיין מפה והלאה.

– ומה הדבר המטריד אותך, אבנר? – שאלה רות בתמיהה שבאכזבה, כי יש עוד דבר העשוי להפריע להתייחדותם בשעה זו.

– אין דבר, רות, ודי לך בשלך. – אף נקווה כי הכל יעבור בשלום גם אצלנו. – התנער לבסוף, אך מזמן לזמן ננעצו עיניו נכחו כמנחש לבאות.

ואמנם נסון קרא אליו את נאיף אפנדי וזה גלגל במכונית הדורה מחצרו, כשלבו גס בערבה שלפניו. חלף בלי להעיף עין בבקתות הזעומות של האריסים הסמוכות לחצרו. האהלים הנטויים פה ושם במדרוני הדרך כלא היו – והוא תמה בפני עצמו מה ראו יהודי ההון הללו, לשקול עבור אדמה זו את כספם הכבד… הוא כשלעצמו נהנה יותר אותה שעה מנוחות המושב שבמכונית, אשר אינה מצריכה מאמץ והיא נשמעת לידו, רכה בתנועתה, אדונית בגלישותיה – – גם בהגיעו לתעורה הוא מרגיש באדנות זו, שיש בה מן הזלזול בתנועה ובשאון השוררים סביב. וכיוון שעמד עם הכניסה לבית נסון ושות', הוא נועל את המכונית במתינות מכוונת ועולה בפסיעה נוחה במדרגות, מהודר וממודן.

– מר נאיף אפנדי, מה זה – ואתה גורם עיכוב בעבודתנו, שלא כהתחייבות שקיבלת על עצמך? – שואל אותו נסון בלי הקדמות מכורסתו והיושבים עמו – בשן, מרגלית ונדל מבעלי המניות שבחברת המטעים, תולים את עיניהם בנכנס.

– ווללה, שלום, חווג’ה נסון.. שלום, חווג’ה בשן.. שלום. – מגלגל נאיף בדבריו כמגלגל את חרוזי הענבר שבידו, יושב בנחת ומביט עליהם בעינים נוחות ומדושנות. – עשרת אלפים דונאם אמרתי והם לרשותכם. אנו בעלי הקרקעות אין לנו אלא הכתוב בחוזים: נקבל את מחיר הקרקע והריהי שלכם.

– אבל אנשיכם האריסים, יא נאיף? – תוקפים היושבים בלי עקיפין יתרים אלא חותרים לעניין – המתיחות בה הערבה שרוייה.. מעשי רצח.. כלום אפשר כך לעבוד! – –

– לעבוד – – נאנח נאיף בנחת וגלגל את חרוזיו, כמהפך בדברים אשר שמע: מה בהלה זו לעבודה שאנשים אלו שרויים בה תמיד, כאלה העובדים שם בשדה ברשת וכאלה היושבים בזה אל השולחן – – תמיד עבודה על לשונם – – והוא גומע מהקפה שהוגש בינתיים בטוב־טעם, קם ומתמודד על רגליו..

– באמנה, אדונים, שקלו את הכסף מחיר הקרקע והיא נכס שלכם…

העותקים של שטרי־המכר מונחים על השולחן והאנשים חותמים, אך מוסיפים איש את חלקו: ראה, מר נאיף, שהכל יהיה בסדר ולא תהיינה צרות… ונאיף מחייך אף שרחקה מחשבתו מהם, קיפל את הצ’ק שניתן לו במקדמה, בתנועה שוות־נפש – ושוב הוא אדון לעצמו. אין לו ענין באשר מאחורי גוו. – באולם שיצא ממנו מדובר על עבודה.. בחצרו הוא – הבקתות הזעומות, הפנים הנזעמים.. זה חסן ומרעיו הבריונים, קללת אלוהים עליהן.. ליסטים בהרים נאה להם יותר להיות.. עד שיפלו לידי הרשות, כדין פושעים מאז ומעולם..

הוא נהנה לשוב ולגלגל במכוניתו, להשתעות על ענייני היום בחברת אדוני קרקע כמוהו, ממודנים ובני־טובים.. ישב במסיבתם על ספלי קפה, טובי־טעם מלהכביר במילים טה – טה – טה כיהודים הללו. תוהים־בוהים ישבו בנחת, כעומדים מחוץ לתמורות אלו המתחוללות בארץ. – אך בהולים וחפוזים היהודים הללו, ומכאן כל הרעה.. עבודה ויגע, כמו בהם בלבד כל הנאתם ותכליתם – ווללה, יאהוד.. – נאנחים עמו גם חבריו למעמד, כמו אך זה עמדו על משמעותם המשונה של אלה שהסתערו עליהם מקרוב. –

– הב להם קרקע – –

– הב להם התחייבות – – והבריונים הללו, אריסים בני שטן, אך עומדים למכשול בדרך.. מועדים למהומות..

– – יושב נאיף עם מרעיו ומשתעים, תולים את עיניהם נכחם בשאננות של אדונים, כצופים לחללו של עולם וטובלים בסדרי עולם מקובלים עליהם – – בשעה זו – בירות.. דמשק.. ערי המטרופולין של המזרח.. פאריס ולונדון שבאירופה… –

ומה קול הרעש העולה ומסתער סביב? – טליפון זה שהוא מטריד גם את מנוחת הערב – אחר יום יגע? – אכן, שוב חסן ומרעיו שעשו יד עם שוכני האהלים.. עם השייך הצעיר רשיד, זה שנשכר להיות שומר במפעלו של המהנדס הלז – עתה יצאו את הערבה אל ההרים – באללה, כי פניהם למהומות.. כמוהם כיהודים הללו שאין בהם מדרך־ארץ – כבני הפקר – –

ואין זאת כי אמת דיבר הטליפון. לא עברו ימים מועטים ומשלדי הרשת נמצאו מוטלים על הקרקע, נטעים נעקרו, בירכתי ישובים מבודדים שולחה אש בלילות.. מן המדבר וההר חשו בוקי־סריקי כי הריחו שלל ושוד – – נאיף מגלגל במכוניתו כלפי חצרו, מניע ראש ליוצאים לקראתו ומנהגו גם עתה באדנות: ווללה, זמנים הגיעו.. מחריבים ומהרסים יחרב ביתם, שמידיהם באה כל הרעה. ולא נודע כלפי מי נאמרו הדברים האלה – כלפי חסן ומרעיו הליסטים הללו או כלפי היהודים שעיניהם לעבודה בהולה תמיד. –

– אתה מחכה למותר הכסף, נאיף אפנדי? – קורא לו הטליפון בחצרו ממשרד נסון ושות' – תשובתנו היא הפסקה! – כן חרק בשפופרת קולו הניחר של הזקן נסון, בלי הרמה אך בלי להשאיר מקום לספק. – בתנאים אלו אין אנו פועלים, מסתתמים מקורות הכסף, הבאנקים מפסיקים אשראי – אין מקנה ומכר.. ימי מהומות בארץ ואנשיך מעוררים לכך.

– יחרב ביתם. – שבה ומתמלטת קללה מפיו של נאיף אפנדי המביט אל השפופרת שהשתתקה, ולא נודע כלפי מי.

– אנו מפסיקים כל עבודה. – נקרא אבנר אל בית נסון ושות', לקבל את ההודעה בסגנונם היבש של אנשי עסק.

– ופרנסתם של אנשים? חיי תעורה ומפעליה.. שרשרת זו שהיא עשוייה צבת בצבת, של מפעל־אשראי־עמל־ופרנסה וקיומם של אלפי נפשות? – תהה אבנר.

– יהיה משבר, כי בתנאים אלו אין אנו יכולים לפעול מאום, כל עוד השלטון יושב בחיבוק־ידיים ושוררת הפקרות. – חרק נסון ופניו האפורות אמרו, כי זה חוק ואין לשנותו.

הפעם היתה זו מעין מועצת־סתרים, שלא ברחוב המשרדים, אלא באולם ביתו, בו ישב נסון זקן ועייף בראש ולימינו ולשמאלו אנשי בריתו ועצתו. אמנם גם הוא גם חבריו ידעו, כי לא כספם הוא המכריע – שהרי בסוף־דבר מה ערכו של זה בגלגל המיליונים המניעים כבר את חיי תעורה? – אלא הם אנשי־המעשה המשמשים שמן לגלגל זה, הם המצת המגיש את האש אל הפתילה ודיבורם בלבד הוא המצת. אם אמרו – “אנו במייסדי החברה הגדולה, או בית־החרושת לטכסטיל, המלטשה ליהלומים וכו'” – מיד זרמו עשרות אלפי הלירות ממקורות סמויים והגלגל נע. כיוון שחרצו הפסקה עד שיכון שקט – לא כספם הוא שאזל אלא חתימתם שובתת ואשראי נסתם, צ’ק לא יוצא לשוק ובאנק נועל דלתו – משבר – –

– פּא, האו דו – יו – דו? – עברה באולם בתו הנאה של נסון הזקן, בל, גיפפה אותו, נשקה על לחיו היבשה כמנהג הטוב, לפני צאתה את הבית.

– וולל.. נצנץ האב כלפיה בהנאה כמוסה אך גנח מיד והוסיף בכעכוע – אן אולד מן, בתי.. יו נואו…

– ואני אמרתי לאבי מראש.. – מקרטעת בלשונה הבת באזני היושבים – כי זו פנטזיה שעלתה בראשו.. מה היה חסר שם – עסקיו התנהלו בסדר בלי כאב־ראש ומשברים. גם עתה אני אומרת: וי קן גו בק… וחסל. – כן אמרה והעבירה מבט שליו ונאה על פני היושבים, ואבנר היושב בתוכם.

– יו קן גו… נוט מי! – מזדקף לפתע האיש היבש כקלף ופוסק בגרון ניחר, אך בנוקשות שאין לעורר עליה.

והיושבים עמו קמים מכסאותיהם, להפרד מעל נסון ונהנים בעמקי לבם, כי עדיין לא נס ליחו של זקן חבורתם וכוח ההחלטה עומד בו כמו תמיד.

 

יח.    🔗

אבנר עדיין משתהה שלא־מדעת כאחרון ליוצאים ומביט אל האיש הזקן והסגור שנשאר יושב לבדו אל שולחנו, כמו לא הרגיש בנעשה. – מה טיבו של זה? – חושב אבנר – ובמה הכוח הצפון בו – בכסף או ביזמה, בחפץ־מעשה ובנסיון, בהרגל שסיגל לעצמו ונעשה לו טבע – לסמוך על חוש־המעשה שלו בלבד? – –

– תא שמע.. אדם צעיר. – קורא לו נסון הזקן לשון־אגב ומזמינו לשוב לשבת. – אני מבין גם אתכם בעבודתכם – כח.. כח.. כי גם אני התחלתי בעבודה פשוטה של שוליא… והשתכרתי את פרוטותי הראשונות במשלוח־מנות ליהודים בעיירתי. בן־עניים הייתי. אך היגרתי לארה"ב ושם צירפתי מחשבה לחוש־המעשה.. עד שגמרתי כי עוד עלי לעשות לעת זקנה לעמי ולארצי ובאתי הנה –

– או, פא.. אתם עוד מדברים ולא שכבת לנוח? – חזרה הבת והביטה בתמיהה על שבת־יחדיו של השניים, זה הבחור השחור מקשיב בעיניים ערות ומחייכות ואביה אשר נהרת זכרונות היתה נסוכה על פניו, כמו קלפה מהם את האפרורית שעלתה בהם.

– אני מספר.. – מכבה נסון הזקן בחיוך את הסיגאריה שמצץ ממנה באיסור, שתים־שלוש מציצות – –

– ואני שומע בעניין, מרת בל, מה כוחה של עקשנות יהודית בדורות עברו. – מוסיף אבנר ונפטר מהם כי האריך לשבת.

– או, אבי.. – נדה הבת בראשה כמלמדת זכות על אביה הזקן – הוא אוהב לספר ויש עמו כדי ספר שלם.. רק אנו הצעירים אין לנו סבלנות לשמוע, לא כן, פא? – עתה תשכב לנוח.

אבנר נחפז לחזור אל החברים המחכים לו אי־שם בשדה במשאיתם ובכלי־העבודה שלהם, כי השעה כבר מאוחרת, ואמנם הללו שרוחם קצרה סונטים בו: אי־אבנר.. – מהתלים הם – חברתם של אנשי־ההון הללו נעמה לך.. או שמא בתו הנאווה של הזקן נסון, כי אז נספר לרות.. אך הוא משיב, כששיזופו מכסה על המבוכה הקלה שבפניו: רשאים הנכם להתל, אך אנו ידענו עד היום את כוחו של המהנדס אגר אשר נאבק יחד אתנו על מפעלו בערבה.. ידענו על אמונתו־הזייתו של יחיאל הזקן, עד שדמו נשפך על אדמת הערבה – – לא נתנו את דעתנו להבין כי גם בהון היהודי יש נשמה שלו והוא נאבק עפ"י דרכו – זהו. עתה בואו ונסע.

– אט, בחורים.. – יוצא אליהם אותה שעה שומר רכוב על סוסו מתוך המרחבים המגודרים והעזובים לקראת הלילה – האם זו היא שעה לחזור אל המפעל ובדרכים משוטטים ליסטים או יושבים במארב. יפה הזהירות בלילות כאלה.

– לא רק אנו חייבים בזהירות, כי גם הללו נזהרים. – צוחק אבנר, כשהשומר עובר מהם והלאה על סוסו לסובב ולהקיף את אזורו.

אף־על־פי־כן חוזרים הם ובודקים את כלי־הנשק שלהם, חוגרים אותם למתניהם ודריכותם גדלה מדי האירה המכונה את הדרך הנשמה – – בדרכים אלו הבריחו לאחרונה עדרים, שדדו ארחות על כבודתן ומטענן ויד הרשות קצרה להגיע אל בין שבילי הסלע ונקיקי ההר, שם אבדו עקבותיהם של שודדי הלילה. שור: הנה התפתל השביל וגלש עד לגדה של נהר הערבה ושם אבד תוך הסבך – אבדו עקבות בני־העוולה ונעלמו – –

נוסעים הבחורים במשאיתם המקפצת על חתחתי הדרך ונועצים את עיניהם בחשיכה סביב: האם גם הערב יצאו מחבלים לחבל במעשי ידיהם, יכלו את זעמם בשלד של ברזל ומוטותיו יישארו תלויים ללא כבלים ומבדדים ושוב יצטרכו להתחיל במלאכה מחדש? – או ינתצו קובית־ביטון של משאבה ויוסיפו לשלוח יד בנטעים הרכים הללו שגדלו בינתיים? –

– בחורים, תנועת צללים אני רואה. – אומר אחד והמכונה נעצרת ומכבה את פנסיה, שלא ישמשו מטרה לכדורים.

– רחש נשמע מצד הוואדי. – עומדים הם בדריכות ושולפים את כלי־נשקם על כל מקרה שיבוא.

לא רחש עדרים הוא, כי הללו לא יצאו עוד לרעיית לילה. גם רועה בוחר להקדים ולכנוס את עדרו בטרם יהיה חושך – כי על שום מה תהיה ידו מעורבת עם בני־חיל אשר מקלטם בהר והם מועדים לפגוע ולחבל בכל אשר ייתקלו בדרך?

– אש האדול? – שולח אבנר שאלה חדה לתוך החשיכה, כגון שהיה נוהג רשיד בשמירתו במחנה של המפעל, כשהוא רואה־ואינו־נראה, צמוד לקרקע אך אורב למתרחש.

– סאחב… – משיב מאי־שם קול מחציף, שאין לרחוש לו אמון והוא ספק מהתל ספק מתכוון לבחון את הנוסעים.

– פיש סאחב בליל. – פוסק אבנר בלשון חדה לאורחים הלא־קרואים, והבחורים עצמם נצמדים לקרקע ושוב אינם משמיעים קול.

אין זאת כי נערכה התייעצות אותה שעה בין האורבים או שקלו הללו את הכוח העומד נגדם, כי צללים נעו ונדמו בין שיחים, כמו פנו לדרכם ונעלמו. גם הבחורים אינם נעים, כי חזקה על בריונים, אשר כיוון שיצאו למארב במחסה הלילה שוב לא יחזרו על עקבותיהם בידיים ריקות – – ואמנם ירייה בודדת פלחה בציפייה – והיא מכוונת להטעות את היריב, שעה שהסכנה באה עליו מצד אחר – – לא נשיב! – מניח אבנר בלאט את כף ידו על הבריחים לשמאלו ולימינו – אם רוצים הללו לשטות בנו, נשטה בהם…

– הו־הו – אתם בני־החיל אשר זינכם אינו עשוי להשיב כדור מפחד! – קצרה לבסוף רוחם של האורבים מן המשחק והתנכלו להוציא את יריבם ממקום סתרו.

– אתם בני־החיל ולא אנו המתגרים בכם, כי הבחורים מן המפעל אנחנו. – גילה אבנר לבסוף את זהותם, שמא יניחו האורבים וילכו להם.

– ואני חסן הקורא לכם, כי עוד עלינו ליישב בינינו חשבונות – עליהום, יא שבאב! – ומטר יריות נצנץ בשריקה מאצל שיח ובמעלה גיא, בשמחת קרב ורצון נקם ובוז לעומדים ממולם.

– יהי כדבריכם וכדור תחת כדור. – רמז אבנר לחבריו והם לחצו בהדקים.

ונשתרר שקט. לא עוד ברקים של יריות תועות בחלל החשיכה אף לא הדהודי תגרה – אלא קריאות מקרוב ואותות של פנסים שקרבו והלכו למקום־המעשה מישובים קרובים, כשקולות שואלים מרחוק: השלום לכם, בחורים? – –

– לנו שלום! – קמו והתחלצו אחרי שכיבתם על הארץ. –

הם והאנשים הבאים לקראתם מתבוננים סביב: האם שיטו בהם בני־חיל ורצו לשים אותם לצחוק או רעה היתה נגד פניהם? – או אולי פגע כדור בחשיכה ומשום כך הסתלקו הללו חרש ושבו על עקבותיהם? – – בדקו לאור הפנסים ונראה כי אמנם שוטטו כאן אנשים ברגל יחפה.. הנה מטפחת ראש שנשמטה.. טיפות דם מוליכות בשביל הגיא להר – נחזור לישובנו, בחורים – – נועצים הכל – כי בלילה לא נגלה מאום – עד שיאור הבוקר.

בחורי המפעל מכונסתם במכוניתם ונוסעים אחרי האנשים ההולכים לפניהם: היתה בהלה ונתפרקה. – אומרים הבחורים שרוחם נעשתה זחוחה עליהם. אף ליוותה הרגשה זו את הכל, כי נתפרקה המתיחות שהיתה מעיקה עליהם בימים האחרונים.

– – “עדיין חיינו תלויים לנו מנגד מידיהם של פראי מדבר וזו הפעם השניה אחרי הרצח של יחיאל, נושא האחווה והשלום לערבה – – גם בחורי המפעל היו נופלים מכדורי רוצחים אלמלא סיכלו בגבורתם את המזימה. – האמנם תקצר יד השלטון להחזיר את הסדר על כנו, שעה שאנשי עבודה ומעשה נושאים את נפשם להפריח את הארץ! –” – זעק עתון למחרת בלשון מחאה קשה והמתיחות לא פגה אלא גברה, כמו עלה ענן דמים על הארץ מסביב.

– – – “דם” – – “דם תחת דם”… – הבליעו זקנים באהלי הערבה את הכלל והמנהג של המסורת והם כיושבים על מדין וציפור מוליכה אליהם את הקול על חלל שני אשר נפל על אדמת הערבה – – השאלה מעתה תלוייה: הצד של מי יהיה ראשון להציע כופר ושלום על דמי ההרוגים – –

 

יט.    🔗

לא עוד אילי הון ותעשיה היו מהלכים בחוצות תעורה ורובעיה – כי יהודים אנשי־מעשה דלים ומודאגים אשר קימטו את מצחיהם, כמו נשתקעו ראשם־ורובם בסוגיה קשה. חריפים וממולחים ניצבו אצל בתי תעשיה שלהם או בככר של ישוב אשר ננעץ בין גבעות חשופות והם שואלים זה לזה בלי אומר: מה היה לנו כי נהפכו עלינו חישובינו ודבר אינו צולח בידינו – האם אבדה מאתנו תושיה? – כי פסק הון לזרום ובטל כושר־מעשה, עולים מאחינו בני עמנו שוב אינם עוטים על הארץ ולא עוד אלא רבים היורדים ממנה – –

– הידעתם מה? – מחליק יהודי נאה את זקנו הלבן בחריפות, והוא מי שהיה “מלך המאחורקה”¹ בארץ־מוצאו – אם את כספנו זרינו לריק בגבעות הללו, ודבר אינו עולה מתחת ידנו באדמת הקורקר הזאת – שמא נקים לנו כאבותינו חרושת של “חרוסת” – ח – ח – ונתפרנס ממנה.

– תעשית חרוסת! – נהנו העומדים סביביו במר־לבם מהחריפות לשמה, שהיה בה מן העוקץ היהודי היפה לכל צרה בשעתה.

אף־על־פי־כן הדאגה מדביקה אותם גם בחריפותם, כי בסוף־דבר אנשים קטנים הם אשר הקימו את מפעליהם הקטנים בהלוואה ובגמילות־חסד וכן החלו לייצר על־יד רהיט ולבוש, שימורי מרקחת, מיני מתיקה ומגדנות – ככל משלוחי־היד שהיו מצויים בהם בארצות־מוצאם, ומדוע לא תעמוד להם אומנותם כאן? – חזרו והעיפו מבט יגע על הגבעות והחולות סביב, עד שגמרו ואמרו: אי־הבטחון הוא האשם בכל – הוא המשבית את תנועתנו ובלעדיה אין לנו חיים – – הוא שגרם לנו כי נשב אל השוקת השבורה ואין עצה ותושיה – –

מכאן זרמה המבוכה בדרכים משלה אל “החלונות הגבוהים” של בעלי חברות ומשרדים, אשר עדיין החזיקו מעמד, אך גם הם נעו־נדו ולא העלימו את דאגתם לקראת יום־המחר. אף השמיעו ברמה את דברם במועצה של חוגי מסחר תעשיה, חברות להשקעות ואשראי.

– האם לא ידעתי כשלון בחיי המעשה הארוכים שלי? – הגיע כאן לכלל התגלות־לב מרגלית איש “האריג” – מיום עמדי על דעתי, עד שנודע שמי כ“מלך האריג” בלודז, ראיתי כשלונות ומשברים, אך מוחי נשאר צלול עלי תמיד. ושעה שאחרים היו “מפרפרים וגוססים”, אני פרשתי את ארבות־ידי להתגבר בעוז־משנה. אף רגילים היו לומר, כי מרגלית הוא משוריין בפני כל תקלה. ועתה – האם עליתי להשקיע את סכומי הכסף במפעלי בלי חשבון או מעשה־ילד זריתי את כספי על אבנים בערבה? – אם בהלת־שוא היא נטכס עצה, נגביר את האשראי, נוריד את שכר העבודה, נצמצם את הייצור ונחזיק מעמד עד יעבור זעם.

כנגד דבריו השקולים של זה, קם בשן, הראש למלטשות היהלומים שהתכוננו בארץ, והתריס ללא שליטה בעצמו: רוח שטות נכנסה בנו, רבותי.. שכחנו כי גם להון מקור העלול לדלול. השקענו בביצה, באבן, בחולות עקרים שאין בהם דרכים כבושות ואשר מסורת חרב מהלכת בהם אימים מדורי־דורות. והכסף – כספנו נבלע באדמה, בביטון ובמכונות. – הם אומרים: הב! – – כי ברגע שנפסיק להשקיע, יעלו קוצים בכל. בנין לא יכוסה גג – – עמודים יישארו תקועים ביסוד – – ואנו נצא בעור שנינו – גורלו של בן־הערבה יהיה טוב מגורלנו אנו! –

– איש־מעשה אני, אחרי חמישים שנה של מסורת עבודה של בית־אבי. והנה מתחיל אני מיניה־וביה להאמין בסוד, בנס, בחידה, ובפורענות. – דיבר בתמיהה מר נדל ראש חברה להשקעות – כמו סוד נורא נשקף אלי ואורב לי מסביב והקרקע נשמט והולך – – פס האמון בחישובים מאירי־עיניים, במסקנות של מומחים ומהנדסים, במנהלי חשבון ועורכי מאזנים – מתבדה הכל ומקור המישגה נעלם ממני – –

– בנוהג בעולם… – נסערו לבסוף היושבים בכסאותיהם מקוצר־רוח והחלו נכנסים איש לדברי חברו – מקום שיש נופלים יש קמים על חשבון הנופלים… כאן כולנו בנופלים.. אשר לא נפל היום יפול מחר והבניין כולו מתמוטט. אנה הלך הזהב הרב! אנה בא מאמצנו הגדול! – בביצה.. בחול.. בסלע.. בתוהו! –

ודומה כי תעורה כולה הקשיבה לדברים של אנשי־המעשה – אנשי העמל שבה, פועל ואומן, סדנאי ובנאי – כל אלה שהיו עומדים בטלים בקרנות־רחובות ובגדי העבודה עליהם, אף כלי־העבודה עמם – – אך עבודה אין כי שבתה – – האם זה מראה ארצנו? – שאלו בלי אומר – ומה היה לו “למפעל בערבה”? – מה על הבנייה שהופסקה.. מה על המיליונים שפרחו – –

– וולל.. – התרומם נסון וכעכע בגרון ניחר, כשהאפרורית עולה בפניו והוא סוקר את קהל הנאספים באולם בעינו שכהתה לראות ולהבחין בו את אנשי בריתו ועצתו לעסק ולממון – וולל. אנו קוראים מחר למהנדס אגר מהמפעל למועצה, שמא נראה מוצא מהמבוכה. – – ואם כי לא היה בדברו משום רעיון או הצעה למעשה, הרי העובדה כשלעצמה, שנסון ראש “נסון ושות'” עדיין לא אמר נואש – עובדה זו בלבד אימצה ועודדה.

 

כ.    🔗

ואמנם המהנדס אגר נהג למחרת בדרך לתעורה, כשפניו מרוכזים ועיניו מורעמות. הערבה כבר הקדימה להתפשט את מעטה הירק קצר־המועד שבה ושוב נתחשפה והלכה בחומה וחרבונה, בגיאויותיה הקרחים ללא תנועת חיים סביב. גם אדם שהתנהל בשביליה, ברגלו או רכוב על בהמתו, נראה כצל חולף – האמנם רשיד הוא העומד למרגלות התל והוא צמוק משהיה, שפל־רוח ושפל־ברך משהיה בעבר? – המהנדס אגר עצר במכוניתו:

– רשיד, מה מעשיך פה? – רוצה לחזור לעבודה? – שאל אותו קצרות. – נמאסו המשובה עם בחורים בלילות – הבטלה בימים – ורוצה לחזור למחנה של המפעל?

– ווללה, חווג’ה מהנדס.. – עמד הלה ואדרתו פשולה מעל כתפו ועינו כבושה – כלום אנו האשמים? השטן הוא האשם – – כן עמד רשיד נבוך ותנועת ידו הביעה, כי גם לאוהל התגנב יאוש ואדמת הערבה שאין בה לחם נושאת תוכה בשורת מחסור בלבד.

– גם האחרים חושבים כמוך? – שאל המהנדס אגר – ואין עוד “דם” – – ואין “גום של דם” – – ויש רק דאגה אחת: עבודה ולחם? –

– ווללה, כדבריך.. – הניע רשיד בראש כמו שב והיה לפה לאהלים במצוקתם – נבוא ונעבוד.. כי אתם היודעים לנפש החסר.. – גמר בתנועת־פתע התיק את חרבו והגיש אותה למהנדס אגר – ווללה, חווג’ה מהנדס, זה למתנה ממני! –

– אסוף את חבריך והביאם מחר אל המחנה. אמור כי המהנדס אגר אמר ולא יחזור בו מדברו. – אמר והניע את המכונית לפנים, בלי לתת עינו במתנת החרב שקיבל. ורשיד עדיין נשאר תוהה – האם באמת יוחזר השלום עם המחנה לאנשי האהלים ודברים יחזרו לסדרם מאליהם? – –

המכונית המשיכה את דרכה, כשהיא עוברת אצל תל־השקט, ושם מספר בחורים מזוקנים עובדים ועמם נערה אחת, שקועים בעבודה שלפניהם ואינם משגיחים בעובר על פניהם. המהנדס אגר נגש כדי לראות מקרוב את המעשה שהם עושים – והללו גובלים בחומר מעורב בקש, מכינים מלבנים לבנייה – ומראה העמל הפשוט הזה, הנעשה בדבקות היה לפלא! –

– מה אתם עושים פה? – יצא מהמכונית ושאל בתמיהה.

– מרחיבים את הבקתה שלנו, כי צר המקום. – השיב אחד אשר לש ברגל יחפה את עיסת החמר.

– האמנם אתה, אורי? – הכיר בו המהנדס אגר והוסיף בצחוק – או אולי שכחת כבר את המעליות של הביטון או המטרים המעוקבים תערובת חול־חצץ־ומלט אשר יצקת ברתיעת מנוף אחת? – ועתה תספיק בדלי מים ובמעט הקש – לכך ייקרא עמל? –

– אתה, המהנדס אגר, – השיבה הנערה שרה־סערה במקום אורי, כי גם חבריה האחרים שתקו – אתה גאון המפעל בערבה, ידעתי. והכל הבאת בחשבון: את כוח המים הנופלים, ואת עמל הידיים, ביחידות של כוח וכוחות־סוס – אבל את כוחו של רוח האדם האם הבאת בחשבון – רוחו של יחיאל הזקן שלנו? – – זו המרחפת גם עתה על התל שלנו ועל הימה הזאת ותרחף תמיד –

– ומה ממש יש בה? – הוסיף המהנדס אגר לשאול והוא רחב־מידות ומרוכז, כמבקש לרדת עד עומקם של הדברים.

– הממש הוא, כי מאז ומעולם ליווה את עמל האדם לא ההכרח בלבד, כי אם גם האהבה, והיא עתידה ללוותו בברזל ובביטון, כאשר ליוותה בעבודת האבן והטיט.

– אך צל עמל הוא.. – אמר אגר. – ודורות של עבדים עמלו בכך.

– מאמינים עובדים בו גם בדור הזה. – אמרה שרה־סערה והריקה את דלייה אל העיסה הנלושה.

כבר נסע משם המהנדס אגר והוא עדיין משנן על פיו: מאמינים עובדים בו – – תל־השקט – – רוחו של יחיאל הזקן – – ועמלם של האנשים הללו אל פני הערבה שעה, שבכל השתרר שיתוק. ברוח זו נכנס אל מסיבת אנשי ההון, כאשר נסון הזקן פתח, בלי הקדמות:

– קראנו לך המהנדס אגר להוועץ מה המוצא מהשיתוק המוזר הזה. אולי הגיע הזמן לומר כי כיבוש הערבה במפעלי משק, מסחר ותעשיה הוא חלום אשר שגינו בו ועתה מוכרחים להתפכח. יתכן כי הפרזנו והלכנו כאשר ייעשה בארץ נושבת, בדרכים סלולות ובסדרי תעשיה מתוקנים; אך כל אחד מאתנו, גדול וקטן, עשה ככל אשר מרצו ונסיונו נתנוהו לעשות. עתה מוטל כאבן רכוש יהודי עצום של 10 מיליון לירה שטרלינג, – ובנו תלוי כעת, אם יישאר דומם או יעלה בידינו ברגע האחרון להפיח בו חיים. שמענוך בעבר, כאשר שללת את הונו של היחיד ואת עמלו של היחיד – עתה קראנו לך בשניה לבוא אלינו, כי עדיין אין אנו אומרים להרתע. אנו ניאחז בכל מאמצי כוחנו באפשרות הראשונה להמשיך את אשר התחלנו.

– ידידי נסון וחבריך אנשי הון ומעשה. – השיב אגר גם הוא דברים קצובים ונמרצים – לא כבני־חורין באתם הנה לעשות ולא בני־חורין הנכם להפקיר את אשר עשיתם, אך לקח רב למדנו אני ואתם כאחד. ראיתם בי את העמל בלבד ואני ראיתי בכם את ההון, שנים אלו שלא יכלו להלכד על נקלה. והנה רק היום הזה ראיתי כי גם אמונה פועלת – הון עמל ואמונה – זו הברית המשולשת אשר רק בכוחה נוכל לפעול. אני מרחיק לכת ואומר: זו הברית אשר בסוף־דבר גם הערבה תיספח עליה. כי עד היום נתגלו כוחות הערבה רק לאחר שחלה התפוררות בפנים – עתה אולי יתגלו כוחותיה בעת בנייה – – לכך אני אומר: אל נלך בקטנות – אלא נתכוון לדרך אשר תוליך למקור עמל ומחייה לא־אכזב בערבה, ונקים היום את “קרן יחיאל” אשר תסמל את הברית הזאת. אל תצר עינכם בקרן זו, אשר כתום עשור שנים יהיו בעזרתה מיליון דונאם של אדמת הערבה, מוכשרים בכל לעבודה – והתרומה הראשונה לקרן זו היא תחנת־הכוח עם מקור הכוח אשר לה.

עדיין היו כמודהמים הנאספים מהחידוש שבהצעה. היו שראו בה מעין חלום בלבד, היו שלא ראו בה את נשמת היחיד ויזמתו לפעול – אך נסון הזקן שוב חזר בלשון יבשה:

– יפה אמרת.. כי אין אנו בני־חורין לחדול כשם שלא היינו בני־חורין כאשר התחלנו. וולל.. חברת המטעים “נסון ושות'” מצטרפת לקרן יחיאל.. וכן נעו תוך היסוס והצטרפו בזה אחר זה האחרים.

– עתה, – המשיך המהנדס אגר – הננו כולנו חברי “קרן יחיאל” וכל אחד פונה לעבודתו, אף המפעל בערבה יוצא ביום המחר לתחנה חדשה וזו קשה מהראשונה, עד שתיכבש הערבה כולה. עם זה ייוודע מיד לכל, כי מפעלנו עומד על יסוד איתן, בתכנית, ברעיון ובאמונה אשר לא ימוטו. מזה יוזרמו המים לחבל הארץ הצמא ומזה מחנה עובדים – לבנות את תל־השקט, אשר יעמוד כמשמר איתן על הימה וגם אל פנים הערבה ישא שלום מושתת על אמונה וכוח. לעבודה ולאמונה, עם “קרן יחיאל”.

– המהנדס אגר, – הקיפו אותו הנאספים ספק מאוששים ספק מצטערים – הנה אסרת אותנו היום למעשה המפעל, כאשר יאסרו זרמי מים לצורך המפל – ח – ח –

– הבאת לאפיק אחד מרץ וכושר יהודי! היש לך גדולים מאלה! – תמהו והתברכו כאחד.

– המהנדס אגר. – נעל זקן נסון בגרון ניחר ובשפה יבשה – המ.. הנה חוללת דבר אשר אילו שמענו עליו מרחוק, היינו חושבים כי הזייה הוא או פרי דמיון כוזב – ח – ח –

וכעבור ימים מספר כבר קראו על לוחות המודעות של חוצות תעורה ורובעיה – את “תכנית עשר השנים”, החתומה בשם “קרן יחיאל”:

אזרחים ועמלים.

במצוקה שירדה עלינו נוכחנו לדעת, כי עומדים אנו בפני גורמים שוטנים אשר לא במהרה ייעלמו, ושלטון קולוניאלי אשר יעמוד מאחורינו להבטיח את מפעלנו אין לנו. משום כך באנו לכלל המסקנה, כי כוחו של היחיד לא יעמוד לו בנסיבות אלו, אלא אם ייחלץ לפני המחנה המפעל בערבה, אשר יתקדם וילך בדרך השממה עד כיבושה וגילוי מקורותיה לעבודה ולניצול סביר. רק אז, כאשר תוכשר הערבה כולה בכביש ובמסילת־ברזל, ברשת אור וכוח ובמכוני השקייה – רק אז נדע, וגם שוכן הערבה יבין, כי הופכים אנו שממה לארץ ישוב ותרבות.

שוב אין אנו מתכוונים בזה להפיכה בכוח, כי הכוח הכזיב מאז ומעולם כאשר בא בהתנגשות עם הערבה. הפיכתנו אנו תיעשה בהון ובעמל, מתוך אמונה ואהבה לאדמת הערבה ורצון כן ליצור עליה חיים מתוקנים.

גם בזה יוחל מיד, כאשר “קרן יחיאל” תעמיד לרשות אנשי ההון והעמלים כאחד אמצעים נוחים לפתח את כוחם ויזמתם: מזה בעליית מחנה של אנשי עמל ותיקים ומנוסים, לבנות את חייהם בתל־השקט; ומזה בגיוס מחנה צעיר להמשך העבודה החלוצית בערבה עצמה.

בכך מאמינים אנו, כי כוחות שוטנים שוב לא יקומו להרוס את אשר אנו בונים, מתוך יחסם כלפינו כ“זרים”. ועם הבטחון סביבנו שוב ינוע גלגל המעשה בכושר וביכולת אשר האמונה, העמל וההון של האדם היהודי מסוגלים להם.

חתומים: המהנדס אגר, נסון,

בשן, יצחק החוצב, איסר, שרה,

רשיד.

 

כא.    🔗

הבחורים אשר עם אבנר קוראים את ההודעה והם מקימים את עמודי הרשת, אחרי ההפסקה שהיתה על אדמות נאיף, כששורר שקט מסביבם ופלוגת הערבה חזרה לעמול ביד מאומנת ורגילה, בהכשרת הדרך מכאן ולפנים.

– הא – הא – – משמיעים הבחורים – עתה הוותיקים שבמחנה תנוח דעתם, כי יצאו לישוב־קבע בתל־השקט – – עתה גם חברות המטעים, ובראשן “נסון ושות'”, יחוגו את שמחת המים הזורמים מעמקי הקרקע במשאבות ולא יחרדו עוד לגורל פרדסיהם – ואנו מה, אבנר, במתיישבים נהיה או נמשיך לנוד עם כבלי הרשת עד קצה הערבה? – – ובטרם יקבלו תשובה על שאלתם או יתפנו לדון בה, והנה שני צעירים זקופים מופיעים מחייכים ומתערבים ביניהם.

– הי, דוד ופאיז, מה אתם עושים כאן? – תמהו על הצעירים הדקים־התמירים אשר חתימת־שער ראשונה בצבצה כמוך על לחייהם.

– באנו להיפרד. – מחייכים הללו כשומרי־סוד.

ורק לאחר שישבו לאכול את ארוחתם בשדה, גילו השנים, כי פאיז קיבל ידיעה מכפר מולדתו בהר – שם פליטי ההר החלו לשוב אל מקומם ולהקים את הריסותיהם. הכל זוכרים שם את אבו־פאיז איש כפרם ומשתוקקים לראות את הנער אשר גדל והיה לאיש, אף נחלתו שמורה לו. וכאשר קיבל פאיז את הידיעה, נעורו בו געגועים נמרצים להר והוא הרגיש כי לא ימלא את חובו כלפי זכר אביו, אלא אם ישוב לראות את נחלי ההר העליזים ואת עדרי העיזים הגדולים. הוא גילה את מחשבתו לדוד וקרא לו להילוות אליו באמרו, כי אנשי ההר יסבירו פנים בכל מקום בואם לחברו של פאיז. ודוד הוסיף, כי גם הסכמת אביו יצחק ניתנה לו לבוא עם חברו אל כפרי ההר.

– נו, לכו לשלום ואם יעלה בדעתכם להקים בהר של הלוחמים העזים הללו למען חירותם, רשת חשמל וכוח, קראו לנו ונבוא. – צחקו הבחורים של המפעל.

– נקרא. – התלו גם השנים בהתאפקות של נעורים, אשר מיטב מאווייהם עדיין כמוס עמם. – –

– ועתה, חברה, שוב אין לנו להתמהמה כי עוד חג־המים לנו במטעי “נסון ושות'”. הכל הוכן לשאיבה וגם מוזמנים רבים יבואו. – האיץ בהם אבנר.

– אמור, אבנר, כי לא במוזמנים סתם מדובר אלא בבתו הנאווה של הזקן נסון, בל. – רמזו הבחורים – אי לך, אבנר, ורות עומדת להביא לך את פרי־בטנה – הא!

– אך בפטפוטים מפטפטים אתם. – צחק אבנר אתם ולא שמר להם טינה – אפשר והמדובר הוא בהצלת נפש מישראל, שלא תהיה עם היורדים – ח – ח –

וכליהם הכבדים כבר משקשקים באוטו המקפץ על חתחתי הדרך, מעיליהם הדהויים נישופים אל הדפנות של הספסלים הקשים של משאית־העבודה, אשר טילטלה אותם הלוך ושוב בדרכים הללו – – כאן ארבו לנו חסן ומרעיו – נזכרו באי־חמדה אך לא יכלו שלא לציין את זכר המאורע… – וכאן בא על ענשו. – הוסיפו ועיניהם נישאו אל ההרים סביב כשואלים, אנה טענו בריוני כנופייתו את גווייתו של חסן, להצניעה מעיני הרשות, כמנהגם..

הגיעו למקום וקפצו מהמכונה, שם עובדי הקידוח טרדו אצל קובית־הביטון כעושים בלהטים. כבר הוטמנה המסננת בקצה צינור המים שנקבע באדמה והטורבינה החשמלית חוברה. האומן האדמוני שבחבר הקודחים התרוצץ סביב. כי אחת גמר אומר בדעתו להפיק את רצונו של נסון הזקן. ובעוד בחורי המפעל מחברים את הכבל מעמוד הרשת הקרוב אל קובית־הביטון – ומכוניות קרבו, שכנים מהישובים הלכו ברגל – הכל ראו מחובתם לבוא לחזות בזרם שיעלה ממעמקים – האם לא יכזיב – –

– אך שאיבת נסיון היא. – הסתייג האומן האדמוני שבחבר הקודחים, כחושש לעינא בישא, והוא טורד לפנות את הקהל כדי מעבר לנסון שבא במכוניתו והתנהל לאט, נשען על מקלו ופמלייתו אחריו.

– נו.. והכל מוכן? – שאל נבוך, כמו ניטלה ממנו מנוחת נפשו והיה אחוז ציפייה גם הוא.

– מוכן, מר נסון. – הבטיח האומן והוא כורע כריעה אחרונה אצל פי הצינור היוצא מתוך קובית הביטון, כמבקש להקשיב… להווכח לבטח בסוד המים הגנוזים.

– מים! – פרצה לפתע צווחה מפי הכל, כשנשמעה האוושה הכבושה של משאבת הטורבינה וזינק כלפיהם זרם עכור מלא הצינור.

– חול! – נשמעה הפתעה מהולה באכזבה, כאשר הזרם הדלוח הוסיף לזרום בכוח.

– מים.. חול.. – היו נעות שפתי נסון היבשות והוא שרוי במקומו, בלי לתת את דעתו על הניצוצות הניתזים כגשם על חליפתו.

– נתרחק, פא.. כי רטוב הנך כולך. – אחזה בידו בתו בל, להרחיקו מהמקום.

ושוב לא יכלו להתיקו משם האומן האדמוני של חבר הקודחים, אף לא בני הפמליה שבאו עמו, כי נעו שפתי הזקן ופניו האפרוריים אורו משמחה כבושה: בתי בל, – אמר כמברך על המים – הנה ציפו הנטעים הרכים למים וסוף־סוף באה תקוותי – המים יבואו אליהם ולא ימותו אלא ייקלטו. האם לא אשמח הפעם, כשמחה שהיתה פעם בחיי עת ארשתי לי את אשתי הנאמנה, אמך בל, אך היא נפטרה ולא זכתה לרגע זה – –

– אכן, מר נסון… מבינים אנו ללבך… ונהנים יחד אתך מברכת המים… ברכתנו היא – הקיפוהו ולחצו את ידו הרואים במחזה.

– ואני אמרתי לך, מר נסון, אך לא האמנת לי! – כרכר עתה משמחה האומן האדמוני והזריז שבחבר הקודחים – אמרתי כי הטין והחול העידו שמצאנו שכבת מים. עתה ראה: אולי 150.. אולי מאתיים קוב לשעה.. מעין תחתי של מים! –

– עתה, פא, בוא אל המכונית כי אסור לך להתעייף – שידלה אותו בתו בל והביטה חסרת־אונים סביב – אולי אתה, מר אבנר, תוכל להשפיע על אבי, שהרי ידידים אתם.

ואמנם אבנר נתן יד לנהוג בנסון הזקן והלה נשמע, כשהוא מוקף בבחורים של המפעל, שאפודותיהם דהויות וידיהם גסות מכלי העבודה שאומנו להם. – הנה ישב במכוניתו ומתוכה הביט עליהם בעד משקפיו, כעכע ואמר פתאום: נו, בחורים, תהי עבודתכם שמחתכם… פעם גם אני הייתי כמוכם והיו ימים טובים – כח.. כח..

– תודה, מר אבנר. – הגיפה בתו את דלת המכונית, ישבה ליד ההגה והרתיתה אותה לפניהם.

– נו – נו.. בחורה שאין לזלזל בה כלל. – רמזו הבחורים – ואחד שמתמזל לו – מתמזל בכל – גם כסף יש לו.. מים.. ובת נאווה – ח – ח –

 

כב.    🔗

אותה שעה כבר אצו פסי־המסילה הקטנה מתל־העמל דרומה והקטר הגורר את הקרוניות מתנהל עם העקלתון של המסילה, עוקף סלעים, חודר אל ארץ לא־נודעת שם שורר שקט ושיאי הרים מעולפים שרב שמרו על הדממה. מעטה לבן של מלח היה פרוש על האדמה הצחיחה ורק לגדות נהר הערבה הוריקה רצועת סבך של אשל והרדוף, סוף וערבות – הלוך והתמשך עם העקלתונים של אפיק הנהר המגלגל חרש את אחרוני מימיו אל ימה סגורה ורחבת־ידיים –

רגועה הימה הזאת מימי עולם במימיה שכבדו, בחידת המוות שבהם ואף־על־פי־כן מושכת אליה מקרוב ומרחוק את האדם המתבודד במנזריו. הבדידות משכה הלום את חזון האלוהות, ונזיר אילם הוסיף לצפות, כביכול, לגורל החזון שנפתל בזה עם השטן – האם יוכל לו? – מי קידש את הבקעה האלוהית? – האדם. כי ראה כאן פלאי מים, פלאי עפר ופלאי שמים, כמו נשארו עומדים בהפיכת בראשית. הימה, אשר מימיה כבדים וכהים כזפת, ובצידה בריכות זכות של מעיינות צלולים – מים אשר טעם גפרית ומלח עמד בהם מימי עולם וזרמי הרים נפלו לתוכם בין קירות סלע אדומים, תלולים וסדוקים כקירות המחצבות.

ניצבו כאן הרי סיד קלויים אשר השרב אכל במחשופם ועמדו נציבי מלח אשר רגלו של חי סטתה מהם במורא ופחד. הזדקרו צוקי סלע, אשר דמויותיהם העזות חוטבו ביד איתנים – כף על חודו בראשו של הר, מערה פתוחה בארובתה אל תכלת השמים – תוהו מעיק ונהדר. ודממו פה אדי שרב אשר הילכו גלי אור, עד שהפך הכל להזייה קודחת של אור וערפל ודמדומי בראשית.

בחרדת־דממה זו חתר עד הלום גם נהר הערבה, כמו נצטווה שלא להשמיע רעש – ובתוך מחשך סובכו רחשו חיי מקלט של חזיר־בר ונמיה, תן ואוח ועליהם היתוש אשר עוקצו חדלון וארס. הס – כאן שימשו יחדיו מימי עולם קללת בראשית וברכתה, טהרה וצרעת. כאן – כבשונו של עולם לתסיסה ממחשכים למרומי שמים, ממדבר שממה לישוב, מחיי מקלט אפל לחיי אמונה. – עתה הופרעה לפתע הדממה.

מתוך הסבך נראו כבר צוואריהם של הדחפורים המאובקים אשר גיששו את דרכם בצעדי־צב; תמרות עשן שחורות ולבנות פעפעו מפה ושם וחריקת שרשראות, נאקת גלגלים ופחפוח דלק החרידו את החלל של הישימון. סוללי הדרך לא הספיקו לפנות את אבני־הנגף ואבן נכתשה בחריקת זחלים, שיח־בר כרע על שרשיו ממחץ המכונה. עם זה הדרך הותוותה במהירות וברעש, מכונות הלמו על בטנתה – הוצק ביטון ובצד הכביש אצה מסילת־הפסים אל התחנה החדשה של המפעל.

“אין בזה מעבר” – – ניצבו נזירים אילמים לנוכח המכונות, בלי לזוז לימין או לשמאל. עמדו ברגלם היחפה הנעולה סנדל, בחבל הקשור למתניהם מעל לברדסים כבדים, כאילו באו לגיונות רומי עליהם והם נכונים למסור את נפשם על הקדושה.

“אין אנו רוצים עוד בקרבנות גוף ונפש, לפולחן זה או אחר. לעמל פנינו.” – נהמו בחום לעומת היושבים במכונות והנוהגים בקטרים ובדחפורים העצומים – “די לנו בשממה שלפנינו”. –

ואמנם בעוד אלה עומדים בשתיקת־אלם, כבר נטתה רצועת דרך חדשה הלוך והתקדם כלפי דרום – כשמישור הערבה הולך ונחשף, שבילים נמחים מתחת לגלגלים וגם דרך נעלמה של קלגסי כובשים קדומים, נחשפת מתחת לאבק. – כן נסולה המסילה בפני משאבה גדולה אשר פרשה את ארובותיה לשאיבה והרקה – והתנהלה לאט ובבטחה עד לחופי הימה עצמה.

– – הנה תוצג המשאבה הכבירה אל פני המים וארובתה תגיח לתוכם, תשאב ותריק אותם מלוא פיה אל בריכה שנחפרה – והתנדפו המים בחום־השמש הצורב – שכבת דוק לבן תסנוור את העין על קרקעית החפירה ואין עוד סוד.. אף לא חידה.. או אגדת־קדומים – מלחי אשלג וברום נוצצים ומבהיקים בגבישיהם – זה מכרה העמל.

בינתיים כבר התפרש והלך לחופה של הימה המחנה החדש – ושוב אותם מיבני־ארעי של עץ ופח, עד שייבחר מקום המחנה וייבנו מיבני הקבע. העובדים המהלכים בגופיותיהם המצויירות ציורי זיעה ומלח, שוב אינם טורחים לנגב מעל פניהם את האבק המעורב זיעה, כשהוא נתלה בעפעפיהם. שרברבאים הבריגו צינורות, דחפורים הרחיבו חפירות כמו עשו את כל המישור שלפניהם גבים־גבים, לאדות בהם את מי המלח. משאיות אצו בכביש וקרוניות נגררו על המסילה, הלוך ושוב מתל־העמל עמוסי חומר וכלים. כיוון שכלה יום־העבודה והללו נשארו נטושים במקומם, הללו דהרו בחזרה לתל־העמל, אמרו הנשארים בהביטם על ההרים המשחירים מעל ראשיהם: יהיה כן.. מה לעשות… נקרא למחננו החדש בשם “תל־המלח”, להבדיל מ“תל־העמל” אשר שם.

– לו יהיה תל־מלח או עמק עכור – – הכל אחת. תהיו נכונים להזיע כאן כהלכה – ח – נהם איסר בעד לשאון של קטרו ה־1, כששפמו שמוט אך ראשו קלוי־השמש זקוף ומאויים כראשו של זאב המחיש לעצמו מפלט בערבה, מידי רודפיו.

– ואנו לא ידענו כי תלמיד־חכם הנך, איסר הנהג.. – תמהו העומדים – וזוכר אתה את המעשה בחרם עם עכן בעמק בן־גיהינום זה…

– מה לעשות.. – לעס איסר את שפמו נכלם ומבוייש – גירסת ינקות היא ואינה נשכחת במהרה – –

והוא מגלגל עם המסילה, משקשק בקטרו ובגלגלי הקרוניות הקשורות אליו, עד לתחנת העמל – גם שם במחנה של המפעל תכונה רבה. עם רב נאסף מההולכים ל“תל־השקט” ועמהם נשים וילדיהן. כאן יצחק החוצב וחנה אשתו, חוצבים ובנאים, סדנאים ומכונאים עם משפחותיהם. איסר מבקיע דרך ביניהם ויורד קלוי־שמש אליהם, מנצנץ בשיני הזאב ומסנן כלפיהם: נו, מה באמת הולכים? – והגיע זמן להיפרד – מה? –

– עדיין, איסר, יש בידך להתחרט ובוא ועלה אתנו אל תל־השקט. יעבדו אחרים במקומך בקטר ה־1. – קוראה לו חנה אשת יצחק.

– אט, חנה.. – מניע איסר בראשו העיקש – מה אעשה בתל־השקט ואני הולך ערירי.. אתם הולכים בשניים ותעבדו יחדיו – יצחק בשדה ואת בבית. לא כן אני, אשר חוץ לקטר ה־1 אין לי עזר־כנגדי ואין אני מצטער הרבה על כך – – ובדברו צנח שפמו אל קצות פיו, כשידו ממששת תוך הרגל בתיקי־העור הצמודים לחגורתו.

– מילא.. ננסה עוד פעם זו.. וב–אם… – מזדקף יצחק ומעוות את לסתות פניו – שמא יונח לבסוף מעט גם לנו, אנשי עמל – –

אותה שעה נכנסה גם משאיתם של בחורי הרשת למחנה ואבנר והבחורים אשר אתו קפצו מעליה לתוך התכונה סביב. רות יוצאת לקראתם ועל ידיה עטיפה לבנה־צחה, בה שרוי בתנומתו הילוד. – הנה זהו. – מגלה היא בזהירות את קצה העטיפה ומראה לאבנר בחיוך.

– זה איפוא יחיאל הקטן! – מריעים הבחורים ומגעגעים סביביו בקולות רמים.

– ואני תיארתיו לי אחרת, רות.. יהי כן ויחי יחיאל הפעוט לתורה ולמעשים טובים – ח – ח – צוחק אבנר.

– אבנר, שמע.. שמא הגיע גם יומנו למצוא לנו פינה קבועה ולא נוסיף לחיות חיי־נדודים בערבה, מתחנת־העמל לתחנת־המלח וחוזר חלילה? – שאלה רות, בהביטה לתכונה של ההולכים למחרת לתל־השקט.

– אנשי תל־העמל.. – נשמע אותה שעה קולו של המהנדס אגר והוא קצוב ונמרץ כבהיותו לפני שלוש שנים, כאשר קרא לראשונה לאנשי העמל ללכת אחריו אל המפעל – אתם יוצאים מחר להתיישב קבע על אדמת הערבה והמעט אשר חשפנו עד היום עומד לרשותכם: מקור הכוח וברכת המחנה כולו, לחבריו הטובים והמנוסים. רק זה יש בידנו להעניק לכם היום, מתוך ידיעה ברורה כי גם בדרככם החדשה משענכם האחד הוא העמל. אבל – אחרי שתקימו את ביתכם ותכשירו את נחלתכם – נבוא אליכם מהמחנה לשאול אתכם: במה פיארתם את חייכם החדשים בערבה העתיקה הזאת? – אני תקווה, כי תפארת צדק ושוויון תהיה שרוייה במעונכם, באופן שתוכלו לומר לבא אליכם – מהמחנה, מחוצה לו ולשוכן הערבה כאחד: – בואו והיו כמונו! – – אנו תקווה כי תאמרו אז: אהבנו את הערבה הזאת, את שמיה ומימיה ועל כולם את האדם – שבה ובכל מקום אחר.

 

כג.    🔗

ואמנם יצאו העולים ל“תל־השקט” בתכונה רבה של מכונות ועגלות עמוסות כלים, חמרים ונפש – עד שהמתה הדרך מרוב תנועה. אך עוד ימים מספר לפני כן פרצה שרה־סערה אל בקתות החמר בתל־השקט ובידה ההודעה על התכונה להתיישבות הקרובה לבוא. הקשיבו חבריה מגודלי הזקן, כאשר יקשיבו אנשים רגילים בדומיה לקול רעש־פתאום. הם אך זה באו מהשדה, אדרותיהם עליהם ומקל הרועה בידיהם.

– המודדים עומדים לבוא מיד למדוד את הקרקע. – סיפרה שרה בערות גוברת – הם יסמנו את נקודת הבנייה החדשה ואת תוואי הכביש אל תל־העמל ומשם והלאה. – כן סיפרה בנשימה אחת וקווצותיה הגזוזות התנופפו, לחייה סמקו משנה והיא חיבקה וגיפפה את כל אחד מחברי תל־השקט הזעופים.

– אלף מתיישבים! – הריעה וסובבה על נעלה מהתרגשות – ועמהם כלי־עבודה ומכונות, מיתקני השקייה ומערכות מים, ורשת החשמל – חי ראשי, בחורי הנזעמים, כי יהיה תל־השקט לתל־הרעש! –

והבחורים שהתאוששו, הסירו מעל פניהם את מעטה הזעף והצטחקו. הביטו אל בקתת החמר ואל תנור החמר, אל מכלוא העדר הקטן – הכל עלוב וחסר דמות, אך קרוב ודובר ללב.. כן חזרו והתעצבו אל לבם, בצאתם אל ראש התל – עדיין דמדומי היום גוהרים על הימה, ההרים רוגעים בצעיפם הכחלחל – האם יראו את המראה זו בפעם האחרונה ומחר יגוז? –

– האמנם צר לכם עתה, כאשר חזון־חיים גדול עומד להתגשם פה? – שאלה שרה בפליאה, והבחורים לא מצאו מענה.

– אמנם צר לי, שרה. – לחש האחד, אורי, והודה בעצב אך בלי טינה – צר לי על המחשוף הזה, אשר לא ידע טוב ורע וצר לי על הברית הנשגבה אשר בין ארץ־מים־ושמים – זו דומית החזונות, זו לשון המחשבה, הרעיון והדמיון. צר לי על המרחבים אשר יצרו לרוח האדם ועל דמות־בראשית אשר תחלוף.

שרה לא הקשיבה והמשיכה לספר מהחדש אשר אתה. סיפרה על מסע המפעל מתל־העמל דרך ישימון הערבה אל תל־המלח. סחה בגבי־המלח הנוצצים בגבישיהם נצנוץ מסנוור עיניים ובנזירים חרשים־אילמים שהתייצבו כשומרים על סוד הערבה בדרך – ואזנם אטומה לרעש המכונות, עינם טחה מראות את הכביש והמסילה אשר נסולו – – הנהגים נעו והקטרים עברו על פניהם, הדחפורים־הגלגלים – – היה רעש־רעש מסביב! – – ובאחת נתמוטטה אגדת דורות ונפתחה הערבה בפני אדם יוצר – היש נעלה מכן בזמן הזה! – רגשה שרה־סערה והניעה בקווצות ראשה.

שוב לא ענה אורי דבר, אף לא הטה אוזן לדברי שרה, כי הרגיש בסערה העולה מנבכי לבו ונושאת בכנפיה תוגה וגל דמעות, רחמים ואהבה אל עשב־השדה, אל גלי־המים החמים ואל אבן־הבזלת השחורה – – חבריו כבר נתכנסו בבקתת החמר ושרה הפשילה את שרווליה ופנתה את תנור החמר. אורי נשאר עומד לבדו, כי הדמדומים משכו אותו וזהרוריהם אשר רגעו על הימה ועטפו את ההרים, עטפו גם אותו ויהי כאחוז־חלום – –

שעה ארוכה הקשיב אל רחשי הערב ואל קול לבו גם יחד, בלי שידע להבדיל ביניהם, ומסוער מהחידה נרדם על יצועו עטוף באדרתו. – אך בהאיר השחר קם על רגליו, ארז את חבילתו הקטנה, לקח את כלי עבודתו – מקבת ומפסולת – ופסע אל ההרים. שמש הבוקר טרם הגיעה עד למרגלותיהם ושיחי השיזף נשאו על עליהם הזעירים את אגלי הטל, כאשר בא עד למערה בה היה מלין את הצאן עם יחיאל הזקן, ושם הניח את חבילתו.

עתה ישב על סלע והקשיב אל מחשבתו, אשר נתקפלה בחובו כעיסה אפורה ומעיקה, ללא צורה ודמות. הוא לא ידע את אשר חשב וטרם ידע אם מחשבה היא מעיקרה – זו היתה מעין תנועה דמומה־קהה, אשר העבירה צמרמורת בגופו. כבדרך אגב, הרים את הפטיש והמפסולת וקם ועלה בהר. בהגיעו עד לאבן אדמדמת, הניף את הפטיש והחל חוצב, מתיז בקיעים ורסיסים – עד שנתגלה השיש על עורקיו האדמדמים אשר הסתעפו בו כעורקי דם – –

ישב לנוח ושוב נאחז בתנועת המחשבה אשר העבירה לנגד עיניו כבמראה – ערבה, אנשי עמל, מקורות מים, צעירים דמומים במעטה הפרע של ראשם – – יריעת־קדר, דמדומי שקיעה וצווחת רועה שהיא מהדהדת כשברירי אבן מהר להר – כל אלה עלו יחדיו וניצבו כמו חיים לנגד עיניו – הנה ימשש בהם, כאשר ימשש בבשר החם על עצבו ותוגתו, שמחתו ומכאובו. כעלותם לנגד עיניו כן העלמם – והוא שוב ישב מתוח ממאמץ־השוא, עד שלא ידע עוד בהיותו חושב־חוצב. – חצב כמו ראה לנגד עיניו דבר־מה, שאין תפיסה בו, ובכל זאת הוא מזרים כוח לידו ועצמה בפטישו לחצוב. – ובהתנערו לפתע ראה כמו בעד לערפל דק דיוקן מודע – פרעות־שער של כסף וחזה בולט־חשוף, מבט חי וצעיר הבהב בעד לשיבה פרועה – וכולו זקוף אל מול הערבה.

“יחיאל הזקן” – – עברה באורי הבהירות של שתום־עיניים, כאשר נופל הדוק מעל עיניו, ועליצות האור ממלאה את כל נימי בשרו.

מפסולתו העיפה רסיסים קשים ברוך של יצירה, חרצה בשיש והתרפקה על עורקיו הארגמניים. היום קצר בעיני אורי והלילה ארך מדי, כשמחשבתו נעה וליקטה צלילים־הדים ורעם־שאגה של יחיאל – –

בקומה בבוקר, הרגישה שרה בהעדרו של אורי, ובראותה כי איננו אצל הבהמה וגם לעת הצהריים לא נראו פניו, הבינה ונטלה צרור קטן של צידה והלכה בעקבותיו של אורי בשביל העולה בהר. עוד בהיותה לרגלי ההר השגיחה בבחור העובד למעלה וידעה כי אורי הוא, אך היה החוצב הבודד על ההר כה שקוע בהתייחדותו עם האבן, עד כי הבינה כי אסור להפריעו. הניחה את הצרור בפתח המערה ושבה ל“תל־השקט” – וכן עשתה יום ביומו.

ונציב האבן האדמדם החל לחיות. בתחילה ניצב כאליל קדום קשור בטבורו לצלע של ההר, אך מתחת למפסולת הלכו והתגלמו קיפולי לבוש ומתוכם עלתה דמות זקופה וישרה כסלע – זה סמל האמונה באדם ובערבה… – – ואורי יש שהוא מפסיק ושוקע בנבכי מחשבה, כמו אבד לו חוט שנתקשר עם המעשה שלפניו, אך הנה שב ונתאחה הקשר – והיד שבה לעבוד – –

הוא אכל בהיסח הדעת את הארוחה אשר מצא בפתח המערה ולא חשב יד מי הביאה אותה – – אך ביום בו יחיאל ניצב עטוף באדרתו על כן הסלע הפראי, לא יכול עוד שאת את בדידותו ורץ בהר לחפש שותף לחדווה אשר תקפתהו. וכאשר ראה את שרה עולה ברגל עד למערה, נפנף לה מעל הכף וקרא בקול: שרה – – מהרי־בואי שרה־סערה! –

שרה באה ובעמדה לפני דמות יחיאל החצובה, חש אורי חולשה אין־קץ, צנח על אבן ובכה – – –

למחרת יצאו עם אורי חבריו בעגלה רתומה לזוג בהמות אל מעלה ההר, מצויידים בשרשראות וחבלים, במלט ובחול, כדי להוריד את דמות־האבן בזהירות – להסיעה למטה ולהציבה במקומה – – בנחת נהגו, תמכו בעגלה לשני צידיה ומאחור התנהלה שרה כמצפה לראות מה ייעשה – עד שהגיעו לגבעה ואורי עצר ובדק את המקום – כאן הגיחו הרוכבים ודהרו סביב ליחיאל, כאן ניגר דמו – –

מיד נגשו הבחורים והורידו את שקי המלט והחול ושרה נשאה בדליים מים מגדת הנהר ויצקה בתערובת. גרפו – חרקו האיתים והיפכו בתערובת עד היותה לעיסה שווה ויצקו אותה על אבני השדה אשר אספו עד היותן לגל. – לרגלי הגל הזה הגלישו את פסל יחיאל והציבו אותו למעלה – הצב ותמוך בו באבן ובכפות התערובת שנעשו מקשה אחד – – ובעוד הם מתייגעים לתמוך בשיש ולסעדו הכן – נשמעה התכונה המתקרבת של קול אדם וגלגל מכונה בדרך מתל־העמל אל תל־השקט.

ראש המסע עצר למראה הבחורים המגבלים במלט. הנוסעים מאחור ירדו גם הם ונשארו עומדים בפני האבן החיה של יחיאל, אשר ידו פרושה כלפי הערבה ועיניו הצעירות מהבהבות באור־שלום אל השוכן בה. – הנה נראתה דמותו של המהנדס אגר, שהיה גם הוא במלווים את ההולכים לתל־השקט, והוא נושא בידו חרב אשר הניחה דומם לרגלי יחיאל. רשיד הרכוב מעל סוסו, הפשיל את אפסרו על צוואר הסוס והסיר את רובהו מעל כתפו – קרב לפסל והניחו על גבי החרב – “יהא מונח בזה לאות שלום” – אמר.

– פסל זה, – יצא יצחק החוצב לפנים ואמר בעווית־הלסת – של יחיאל נושא השלום בערבה, יהיה תמיד לנגד עינינו בתל־השקט וב–אם – –

– פסל זה מורה־דרך נאמן הוא בדרככם החדשה, אנשי המפעל בערבה. – ענה כהד אחריו המהנדס אגר.

– בפסל זה גלומה אמונתנו. – פרצה שרה־סערה ובטלטול קווצותיה נשקה לעיני המסע שזז על ראשו זהוב־התלתלים של יוצר הפסל אורי – וגלגלי המסע כבר נשמעו במעלה הדרך לתל־השקט.

סוף