רקע
עבר הדני
צריף העץ

(רומאן מחיי הקבוצה)


ידעתי גם ידעתי, כי כלתה תקופה על כוחה,

סערתה וחלומה המיוחדים לה, ורטט יעבור בי בחשבי

על העזתי לגשת אל יריעת-ההווי הזאת, להאירה אור

ולגנזה בביטוי.

הנכון הוא האור? – – הנכון הוא הביטוי?


 

א    🔗

הצפיפות רבה בחדר-האוכל, כי השעה היא שעת ארוחת-הערב. אל השולחנות מסובים אנשים שזופי-פנים, פרועי בלורית, האנשים ההולכים על רגבים כל היום, המזעיקים מדי יום את עדרי הבקר והצאן. בחדר-האוכל צפיפות וחום ואור ובחוץ רוח עזה מסתערת וגולשת ישר מההרים, עננים כבדים, גשם וחשיכה. כי ייכנס מי מהחוץ ופרצה הרוח נושאת גשמי-החורף מבעד לדלת שנפתחה למחצה וקולות המסובים העומדים יקראו:

מהר, סגור את הדלת!

והנכנס יתנער, יפשיל את מעילו, יעמיד את פנסו בפינה, ישפשף את כפות ידיו זו בזו, יביט אל הקהל ויאמר:

– אכן רוח וגשם!

לא לחינם ייקרא לגבעה זו “פתח הרוחות”, כי אליה תתגלגל תמיד הרוח, גם בחורף וגם בקיץ, מראשי הרי נפתלי. והיה מראה הבית היחידי המתנשא על הגבעה – בית-אבן הבנוי מבזלת שחורה – כמראה אניה בלב ים.

ואמנם כמראהו כן היה הבית הזה, המכיל כל הנפש החיה באדם ובבהמה אשר במקום. במרכז – חדרי הילדים, המטבח וחדר-האוכל לגדולים; באגפים – האורווה לבהמות-העבודה והרפת לפרות החולבות; בעלייה ערוכות בשורות מיטות-הרווקים, ומעבר למחיצה – מחסני המספוא והגרגרים לזריעה.

מלבד הבית הזה נטויים ב“חצר” כמה אהלים בשביל הנשואים ודירים שניים לצאן ולבקר.

בחדר המולה. ה“עיירים” – הצעירים שבחבורה – מלופפים סיגריות מקופסת-הטבק הגדולה העומדת על השולחן, מעלים עשן, קורצים עין. ביניהם מפלסות להן דרך מהמטבח אילך ואילך הנשים עם קערות-הזיתים, עם מגשי-הלחם, עם קומקומי-התה הגדולים. אם “צעירה” היא ולא מנוסה וביקשה שלא יפריע לה בעבודתה, שלא “יעמדו בדרך”… ואם “הנשים” תגשנה, וסללו להן דרך בדחיפה, בהלצה ובאיום בקומקום…

בתוך הדוחק נערכים השולחנות, נאכלים הדגים המלוחים, הזיתים ונשתה התה הממותק ובתוך הדוחק מתפנים השולחנות. נשארים יושבים ועומדים.

יואל מגודל-הזקן – בבלוריתו נעוצים קצוצי קש ותבן – יפליט כלפי השומר הנכנס מבחוץ:

– מנחם, תשים עין הלילה על “עליזה”, אם תרגיש שהיא קרובה להמליט – תעיר.

ובצאת מנחם חזרה למשמר, ללילה, לרוח ולגשם, ועברה מחשבה בלב הכל, כי בלילה כזה יש לפקוח עין:

חשיכה כזו ורוח! ­­– ­והמבט נעשה לרגע חודר יותר, חד יותר, נמרץ יותר.

הזקנים בחבורה יחשבו על עבודות-המחר, על הזריעה שיש להזדרז בה, על הצאן העומדות ללא מחסה.

חמישים-שישים הגברים והנשים האלה טוב להם לשבת יחד, להשקיע מבט חם, נוגה ורציני בתנועה הצפופה הנודפת זיעה, זבל וריח שדה, לחשוב אותה מחשבה כבדה על “המשק”, על המקום; לשבת כה מדי ערב שעות, אגב שיחות מקוטעות, לסדר את עבודות-המחר, להזכיר מתוך המולת-שיחה את מאורעות היום, שאירעו בבית-הילדים, באורווה, בשדה וברפת, לפלוט הלצה, לזמר “ניגונים” או סתם להעלות עשן ולהביט ללא מטרה אחרי יום העבודה בשדה. חזרת הביתה ספוג-רוח, טחב-הרגבים וריח השדה ואתה נלאה ומפורך והרגליים כבדות – טוב לך איפוא להימצא בחדר הזה, הטובע בהמולת-קולות ובתמרות עשן הטבק.

יושבים והומים, יושבים ומתפרקים –

ויש ששנים-שלושה, כבדרך אגב, יפתחו:


"הי, יבנה יבנה, יבנה,

"הי יבנה, יבנה, יבנה,

הי, יבנה, יבנה, יבנה –

יבנה המקדש!

וחוזר וחוזר חלילה מתוך נבכי הלב וברגש.

שליו במחשבה ובלב אתה נלווה אל קהל הקולות: המחשבה היא אחת, העייפות היא אחת והרצון לקראת המחר אחד הוא.

מהי שירה זו? מה כלות-הנפש הזאת?

דבר זה לא יובע במלים.

הבית התקוע יחידי בראש הגבעה הוא נתוק מכל העולם, כדגל זה שנתקע לאחר מאמצים רבים ולאחר קרבנות רבים. הדגל תקוע. ברגע הראשון יזדעזע להתקפה חזקה בידי הרוח, אבל תוך כדי רגע יתחזק וכנפו נפרשת מתוחה ברוח.

מהי שירה זו, אם לא שירת אנשים העומדים מסביב למוט היקר, מביטים בדאגה, במסירות ובלי פחד אל הבד הנפתל קשה עם הרוח. הנה יתקפל ונטה והנה הזדקף בשניה ופרש את כנפו. זו שירת רגשות גנוזים, שירת זכרונות קשורים בחברים שנפלו, וזכרם קדוש לאלה שנשארו בחיים.

זו גם שירה של חבלי-יצירה: הבית הזה האם יקום, המקום הזה האם ייבנה ויעמוד איתן בפני שוכן-החולה הקודח ומר-הנפש, בפני עשרות הכפרים הנטושים בהרים אשר למעלה, בפני השבטים עזי-הנפש, השוכנים בין חגווי-ההרים מרחוק ויודעים להילחם מלחמת חיים ומוות על חירותם?

המקום הזה האם ייבנה, היגדלו העצים ונתנו את פרים, הירבו הצאן וגבעה זו תהא שוקקת משמחת-עבודה ומשפע-תנובה?

האם יקום רצון-המונים ויושיט ידים עמלות והון, לחצוב את השיש מההרים אשר מנגד, לייבש את הביצה הממארת אשר למטה, להפכה לאדמת-גנים ושדות-ברכה?

והילדים, היגדלו ויהיו ליורשי המקום ועבודתם תהא קלה ופוריה בפחות מאמצים ומכשולים? – – –

אכן, הילדים!

מי יודע, אפשר ישא גם אתכם הרצון ללכת ולהקים נקודה חדשה? כי הן טבוע בנפש האדם הרצון לעלות, לבנות, להקים. התדעו את כוחות הנפש הגדולים, הדרושים ליוצא אל הישימון, לערבה, לעולה אל הגבעות לבחור לו בגבעה אשר עליה יקים את צריף-העץ הדל שלו?

בהתאמצות, בסכנת-נפשות, ברעב ובמחלה הוא בונה את צריף-העץ. מסקל, מעזק ומכשיר את חלקת האדמה. ואם הוא ימות, הנה צריף-העץ יישאר על כנו וחברים אחרים יבואו ויבנוהו בזלת-שחורה, יקיפוהו עצים, יבנו, יטעו, יחרשו, יזרעו – המקום יגדל, וחזון-החיים של בונה-הצריף יקום.

“צריף-העץ” – תאמרו תמיד בהערצה ובאהבה.

“צריף-העץ” – יאמר גם יושב-החולה ברגש כבוד.

כי אנשי “צריף-העץ” יודעים לשבת הכן באוכף, יודעים לדבר כן עם יושבי-ההרים ועם השוכנים בעמק, מסבירי-פנים לידידים ושומרים שנאה לאויב, יודעים את מלאכת השיחה, יודעים לכבד גבורה, שנאה וברית-מלח.

הלא הם המה אנשי השמירה המרעה, אנשי המושבים אשר על הגבולות.

“יפתח הגלעדי ויוחנן מגוש-חלב” – כה קרא האב שאינו יודע פחד לבניו התאומים. באמונת-תום, כדרכו, כי מאמין האיש בגבורת-קדומים, ברוכבים על סוסים “אצילים” – מאמין הוא בתום וביושר ובאמונתו הוא איתן כסלע.

הם המה האנשים ונשיהם ואלמנותיהם, היודעים להתמסר בלי גבול לשמירה, לעבודה ולסכנה, המסורים לזכר חבריהם שמתו או שנהרגו, המבטים מלאי תקווה אל הילדים ההולכים בעקבותיהם – – –

וזו הגות שירתם בשבתם בבית היחידי על הגבעה הגבוהה, אשר בשלוחות הרי נפתלי, הגבעה הנשקפת אל מול החרמון ואל מול החולה, השקוייה פלגי מים, ביצות וקדחת ממארת.


 

ב.    🔗

מנחם סובב בחצר, ליד הדירים, האורווה והרפת, כי בליל גשמים כזה יש לפקוח עין היטב.

החצר פתוחה ותנים מ“הבור” מהלכים מסביב וקרבים בלי פחד אל דיר הכבשים. אכן טפשים התנים, כי לא יבואו חרש, כי אם ביללה, למען ידע השומר… הרחלים עומדות צפופות בדיר ואחוריהן אל הרוח, הגשם ניתך על מקלעת הצמר העבה ומרטיב אותה. אם נפל דבר ברעש, כלב עבר, או השומר נגש, וניתר כל העדר לעבר השני של הדיר… האליות מרשרשות בפתותי הגללים היבשים אשר בקצותיהן, עיני-הזכוכית בולטות מפחד והנחיריים מתעטשות – פחד שוא… פחד שוא… אבל יש והתן יחדור באישון-לילה אל בין הכבשים ועשה בהם מעשים נוראים ומצאת למחרת כבשה מוטלת ועטיניה טרופים – כתמי דם מסביב… אכן חרפת השומר היא, כי מלחמה נוראה התחוללה פה בלילה והוא לא הרגיש! –

מנחם מזדעזע לחשד שהחשיכה מולידה, בעמדו בפתח האורווה, הוא מהדק את רצועת הרובה, הופך את הקנה כלפי מטה וסובב וחוזר וסובב.

בחדר-האוכל הקולות רפים והולכים, כי היושבים מתפזרים לישון.

– איזה לילה! – יאמרו הנשואים בעברם על פני מנחם בדרך אל אהליהם.

– אם האוהל יתהפך, תקראו לי ואעזור לכם לעבור לעלייה. – יתלוצץ מנחם, ואלה משיבים ועונים, שלא יפתח פה לשטן.

רק קולות בודדים עוד יינשאו מהחדר: אופת-הלחם היא, שהתחילה ללוש את הבצק ועמה שנים-שלושה מן המאחרים לשבת.

המאחרים לשבת! גם ב“בית” עוד ימשיכו את מסכת שנות-השמירה בלילות-נדודים על הסוס, בין שדות קמה שהבשילו ומאחורי הקירות הנמוכים, המקיפים את המושבות הקטנות. יושבים השנים או השלושה, הראש נוטה אל היד הנשענת על השולחן, או, עטוף עבייה, ישתטח האחד על גבי הספסל ויישן כדרך שהיה ישן לילות מאחורי עדרי הבקר במרעה: הוא ישן ועינו ערה, וידו מוכנה להגן, להדוף את האורב שיגיח מסתר ההר. ומשנכנס מנחם ללופף סיגרה מקופסת-הטבק הגדולה, יכעכע מולו “לורד” מתוך תנומה ויאמר בנחת ובישוב-הדעת כדרכו:

– מנחם, וכי לא כדאי היה לטעום עכשיו דבר-מה, הא? – יאמר ויושיט את ידו אל קופסת הטבק. –

ודאי, שלפני היערך ה“קומזיץ”1 לא יעלה “לורד” אל העלייה לישון. בנחת יקום ויצא עם מנחם לתור במחסן אחרי נתח כבד שנשאר מן העגל שנשחט בבוקר, אחרי זיתים כבושים ובקבוק הארק2 הטמון לכבוד אורחים כי יבואו. משחזר לחדר וידיו מלאות, יגש בנחת ובחשיבות לעבודה, כדרכו. כי על כן כינוהו “לורד”. את הבשר יצלה על שפודים דקים נתחים-נתחים וישפות בקומקום קפה שחור. אם יואל מגודל-הזקן יעזור על ידו ויעשו בזריזות מין מעשה-מאפה מחלמון-הביצה ואבקת-הסוכר, אשר יביא משומרת-הלילה בחדר-התינוקות. כעל-פי מקרה ייכנסו אז שנים, שלושה אשר שנתם נדדה וישבו אף הם לשולחן. אופת-הלחם תגיש פיתה חמה ורכה ואף שומרת-הלילה תרד לרגע קט מלמעלה. יאכלו את הכבד, ישתו את הקפה ויעלו עשן הסיגריה. יספרו הלצה או זכרון מאורע, שהיה בשנים שעברו בשמירה ושאפו אל מרחבי התורן. אף יתחכמו האחד על חשבון רעהו כולם יחד על חשבון יואל שגידל את זקנו והתחיל לישון לילות במטבח.

– אכן, דברים בגו… – ירמזו ויצחקו שהרי אם גידל את זקנו, משמע, שאחת הנערות החדשות “הדוברות רוסית” בעטה בו. ועתה יגדל לו הזקן עד בוא שערת-רחמים מלפני אחרת, ואז יעלה שוב התער על הזקן והיה כלא-היה.

ואם “אגמון” הארוך יזדמן עם שמואל ל“קומזיץ”, ופצח הארוך בזמר חרישי וקולו צורם את האוזן:

“הנה בניך שבים אליך”…

ויזמר בקול-רעם ובעינו האחת יקרוץ לעבר שמואל. הצחוק עובר מאיש לאיש והכול צוחקים וקוראים: “אגמון הארוך!”

כי היה מעשה ו“אגמון” חזר עם שמואל באניה מקושטא לארץ. הימים היו ימי שביתת-הנשק אחר מלחמת-העולם, ושמואל שהיה קצין בצבא התורכי, שוחרר אז וחזר אל “מדינת היהודים”. והנה בהתקרב האניה אל חופי הארץ, לא עצר בו שמואל, הרים דגל תכלת-לבן וכל הנוסעים פרצו בשיר:

“הנה בניך שבים אליך…”

והפלוגתא בדבר היא, כי שמואל אומר, כי הוא רק הניף את הדגל ואגמון הוא ששר את השיר, והלה מריע בנצחון: להד"ם! – שמואל הוא שהרים את הדגל והוא ששר את השיר, כי על כן “חייל תורכי” הנהו!… “תרכ’לה”… ח-ח-ח! – כל גופו הגדול והכבד מתנועע מצחוק.

אכן, זה כוחו של אגמון הארוך, שלא לקרוא לכל אחד ואחת בשמם, אלא לכנותם בכינוי משלו – לאחד “תרכ’לה”.. לאחת – “משרתת”.. לצעיר תמים-לב שבחבורה – “מתנגד גימנזיסט”.. ולאחד שואף-תגרות “מלחמה”.. קורא וצוחק ומקניט את הבריות. על שום כך יפחדו את תנואת3 לשונו יותר מאשר את נחת זרועו הגדולה ויגמלו גם לו בכינוי הראוי לו: אגמון ארוך – –

לאחר התפזר ה“קומזיץ” נרדם הבית, ורק העששיות תהבהבנה אל החצר מאצל אופת-הלחם ומחדר-התינוקות אשר למעלה.

לילה. ההרים כופים את ראשיהם אל הגבעה הקטנה, אשר בית-הבזלת מתנוסס על ראשה כדמות-לילה שחורה… שבועות מספר לפני בוא הגשמים לאחר שבנין הבית נגמר, עלו הנה בעגלות האנשים, הילדים והפרות “הטובות”. גדול היה היום ההוא ומנחם בראותו את “לידה” ברפת, נזכר כיצד זו נכנסה בגאון לחצר, קשורה אל אחורי-העגלה.

בעגלות באו הנשים, הילדים ושאר “החברה”, שאך זה השתחררו מגדוד-הצבא, לבושים עוד מדיהם ולבם מתרונן לקראת הבית והמשק אשר יוקם במקום הזה. הילדים ירדו והשקיפו תוהים על הגבעות השוממות המכוסות צמיח-בילן סירים וחורש-שיחים, והנשים הרגילות בחיי נדודים ירדו לסדר את הבית. לאחר נדודים רבים באו סוף-סוף אל הנחלה. בשקט ותבונה ערכו את מערכת-החיים של המשפחה הגדולה בבית הזה. לאה השקטה תפשה בידיה את התינוקות שניים-שניים והעלתה אותם אל מיטותיהם בחדרם. זלדה הפיקחה ערכה בתבונה ובטוב-טעם את מחסן הבגדים ואת המיטות בעלייה לרווקים.

הגברים התירו את הבהמות, התהלכו בחצר, תיכנו ודיברו: כאן תהא הרפת, ושם האורווה ופה לול לעופות.

מנדלי עמד ונפנף באצבעו הקטועה:

– עדרים… מחלבה… טחנת-קמח, מוטור… במשך הזמן… מה יש? – –

מול מנחם מקפץ קרבש, כלב-החצר המפיל מורא בסביבה ותובע את מנת-הלילה שלו. מנחם מאכילו, מלטפו ומתגעגע על רחל. היא לא באה עם כולם…

אז, לפנות ערב, ירד אתה במורד הגבעות. הם ישבו על סלע ודיברו דברים נוגעים ולא-נוגעים על העתיד. כי הנה אמה רמזה במכתביה מהעיר, כי לא טובים בעיניה חייהם “ככה”.

דיברו. כי נעים היה לדבר את הדברים האלה בין הגבעות היפות ובפני החרמון הנשקף נאדר וכבד. רחל נסעה אז לעבוד לאהליה ובמשך הזמן יראו… שהרי הם צעירים עדיין…

הס! קול רעש – – “קרבש” מחרחר בגרונו ומנחם תופשו ברצועה. בדרך עוברים הדרוזים היורדים עם עדרי העיזים הגדולים ממושביהם הקרים אשר בצלע החרמון לעמקים הדשנים של עכו. הם מברכים בקול רם את ברכת הלילה. גבוהים הם הדרוזים ושחורי-שער, אט יתנהלו בעקבות עדריהם לבושים גלימות אדומות.

מבעד לעננים מאיר שחר כהה וקר. פרה גועה לחליבה, הצאן מתעטשות, מתנערות ומצפות למרעה.

מנחם מעיר את הישנים בעלייה ואת4 הישנים באהלים. תנועת-העבודה החלה.

עתה יכול השומר לשכב לישון. מנחם בוחר לו את אחד האהלים שאנשיו כבר יצאו לעבודה, מתכנס מתחת לשמיכה החמה. הגשם דולף על קירות האוהל המתוחים והטחובים, “החברה” נרטבים בשדה ובדרך – הוא נרדם אחרי רגעים מעטים.


 

ג.    🔗

בחוץ הבהיר. החרמון אשר מנגד היה חבוש כיפת-שלג עד מחציתו ומבין להרים נשקפים, כשלושה אהלים לבנים, חודי הלבנון המעוטרים שלג אף הם. בחולה מלמטה מוקפים הכפרים אגמי-מים ואין יוצא ואין בא. המון מים עכורים יתגלגלו בערוצים ובמורד ההרים וכולם נופלים לירדן. כוח מים אדיר ואיתן! בצאתו לבוש מהאוהל, נתקל מנחם בילדים המטפלים בשועל צעיר, שהחורשים תפשוהו בשדה. הוא עומד רגע ומקשיב לשיחותיהם:

– “קרבש” הוא הכלב “הכי הנורא”.

– “מרים” כשתגדל תדהר יותר טוב אפילו מהאצילה של מחמוד.

– “אגמון” הוא “הכי הגבוה” ו“הכי החזק” מכולם.

– אפילו מן החרמון?

מנחם תופש על ידיו את דן הקטן בילדים:

– דני, מה תעשה כשתהיה גדול?

– אני ארכב על “מרים” ואשמור בשדה.

בחדר-האוכל אין איש. הכל יצאו לעבודה. הנשים מכבדות את מנחם בשמן-זית מטוגן בבצל ואגב טפיחה על הגב אומרת לו זלדה הפקחה:

–אוי, בחור – בחורי, היכן רחל’ה שלך?

לבו של מנחם מתכווץ רגע מרגש געגועים עז ומתוק, אך הוא עונה במשיכת כתפיים:

– אפשר להתקיים גם בלעדיכן.

– נראה אותך, גיבור בגיבורים, כשרחל שלך תלך פתאום עם אחר…

בחצר המולה. רוכבים מספר, עטופי “כפיות” ויהירי-מבט יורדים מסוסיהם. “לורד” החצרן מסביר פנים, מקבל ומזמין. אורחים חשובים באו מבין שוכני ההרים. מנחם יוצא לעזור, קושר את הסוסות ו“לורד” לוחש לו, כי צריך לתפוש תרנגולת ולהתקין ארוחה. אמנם אם מן הפחותים יבואו ויסתפקו התה “מתוק מאוד”, ואם חשוב האורח והעלו מיני מתיקה. אבל הפעם “חשובים הרבה” באו ובחבורה, ומן ההכרח לשחוט תרנגולת, להעלות מהמחסן בקבוק או שנים, השמורים לשם כך, לערוך שולחן ולבשל קפה שחור. כך דרכם של אנשי “צריף-העץ”, ועל-כן הם מעורבים עם שוכני הסביבה עד למרחוק.

בראש המסיבה יושב ישראל, המכונה בפיהם “אבו-יוסף” על שם בנו הגדול, מעסיק את האורחים בשיחה ו“לורד” ומנחם מגישים. מטפלים באורחים ושותקים, כי גם זו מידה טובה ב“צריף-העץ” ולפיה תכיר את אנשיה בכל מקום שיזדמנו שמה: בדבר האחד וישבו האחרים ושתקו.

אחרי הארוחה אוספים השנים מהאורחים את שולי העביות וישבו באוכף. יצאו לאט וברקידה, ה“אצילה” מרוסנת, מטה את ראשה וטופפת ברגליה, הלוך וטפוף ופתאום – טוס: והלכה הסוסה הלוך והשתטח, הלוך וטוס, והנה הסתובבה על המקום ודהרה חזרה! – הרוכבים מנפנפים בשבטים הדקים, ושוב הלוך וטפוף עד לרואים במחזה – מעיני הסוסה ניתזים ניצוצות, נחיריה שואפים רוח וגדילי הרקמות מתדרדרים לרגליה. אז ישב גם ישראל באוכף ועשה את סיבובו לכבוד האורחים, וגדל כבוד אנשי המקום בעיני האורחים.

יודע ישראל להלך את השכנים, יודע לשתוק, יודע לומר את הברכה המתאימה במקומה ולהקשיב אל אשר יספרו וישאלו האורחים. הפעם הם עוברים בדרך רחוקה וישראל מבקשם כי יישארו ללון: ילינו, ינוחו ובבוקר יצאו לדרכם. לאחר שהגדול נענה להזמנה, רומז ישראל למנחם:

– תחבוש את הסייחה ותעלה לחנות.

מנחם כבר יודע, שיש להביא מהחנות קופסאות-שימורים אחדות וסיגריות “טובות”, הוא דוהר בדרך למושבה הקרובה אל החנות. בינתיים אף הוא ייהנה מקופסת סיגריות, שתספיק לו גם לליל-השמירה.

רק מי שמעשן “מלופפות” יודע לכבד את הסיגריות בקופסה חתומה, כי מתי רואים את אלו ב“צריף העץ”? רק משמזדמנים אורחים למקום או תייר הבא לראות בעיניו את “הקבוצה”. אם תייר מ“בעלי-ההכרה” הוא ועלה באוטו שלו לחנות ויביא משם בקבוקים אחדים וסיגריות לחבריא, ובשכר זה הוא רואה את “ההורה” בערב ושומע ניגוני-חלוצים. על כגון זה אמרו ה“עיירים”: “ביג זיוניסט”….

– שלום, יא חווג’ה זלמן. – אומר מנחם לחנווני הגבוה והמסורבל, בעל עיני-השועל, יורד מהסייחה, קושרה לגדר ונכנס לחנות של המושבה הקטנה השוכנת בהר.

– שלום, מנחם – יענה הלז במאור פנים.

– כיף? – שואלו מנחם לעסקיו אגב כניסה.

– ווללה, יה חביבי, אין פדיון. – הוא עונה בבת-צחוק שפירושה: הרי יודע אני, כי אינך מאמין לי… והוא נפנה אל קוניו. פלח נכנס ומבקש נעליים “פרנז’י” – מוריד לו חווג’ה זלמן נעליים זולות, מנגבן היטב מאחורי השולחן, מושיטן אל מתחת לחטמו של זה ובעשרות שבועות הוא נוקב את מחירן פי-שלושה משווין. הוא גם מחלק רפואות וסממנים לדורשיו, או יש ויוציא ניירות חתומים ומבטיח לעוברים ושבים, כי בלי הנייר לא יורשו לעבור את הגבול. אם ייתפש וידע הנוכל להזיל דמעות מעיניו כמים, יתחמק ויצא יבש כשהיה. ויש שייכנס בשותפות עם שכניו – כיהודים, כערבים – השותף יתמלט עורו בשניו וחווג’ה זלמן נקי לביתו. לשותפות ממין זה הוא קורא “קואופרציה” ועיני-השועל צוחקות.

את אנשי “צריף העץ” הוא מחבב, מזמינם לכוס יין, מספר להם משיחו-ושיגו עם אנשי הסביבה, או מעשה מימים רחוקים, עת עלו למושבה הקטנה וישבו במערות אשר בהרים מנגד, מפחד הדרוזים ששכנו בכפר.

– אוצר בלום היא החולה הזאת, אך מי יודע אם בימינו עוד נראה את הדבר. – כה יאמר ומעיניו הקטנות נשקפים מזימה וחפץ-מעשה.

מנחם חוזר במורד התלול הביתה, עם קופסות הסיגריות. מאחורי הרי השיש רחוצי-הגשם שוקעת השמש. מלמטה יגלגל נחל רועש את מימיו העכורים בזעף.

השעה כבר מאוחרת, ומנחם הולך לאוהל לחגור את זינו ולצאת לשמירה. והנה האשה מרים לקראתו, משתהה בדרכה בנחת ובת-צחוק על שפתיה המגלה טורי שיניים חזקות כשיני אכרה.

את מרים, האלמנה בת הארבעים, פוגש מנחם תמיד ברגש טוב, בגלל השמחה אשר בפניה, בשל עיניה השקטות, שנסיון-חיים רב מחייך מתוכן ובגלל השקט אשר בכל תנועותיה.

– מנחם, אתה כבר הולך לשמירה? קיבלתי מכתב מרחל…

– נו?

– כותבת שטוב לה, עובדת… – ופניה של מרים מרגיעים ומבטה שוהה כלשהו על פני מנחם.

– אני שמח. באמת כל-כך הייתי טרוד, עד כי שכחתי לכתוב לה.

– אולי תרד לבקרה?

– לא עכשיו. בעונת הזריעה.

– ובכל זאת… כדאי שתיפנה ליום ותרד – עונה מרים.

– וכי מה?

אז תוציא מכתב ומושיטה אותו למנחם. נכנסים לאוהל. מנחם קורא, עיניו נפגשות בעיני האשה השקטה, והן כאומרות: “ראינו רבות כאלה, ובכל-זאת כמה אתם צעירים ונחמדים!”

– אני שמחה שקיבלת את הדבר בשקט, הייתי בטוחה בך. תסע והכל יבוא על מקומו בשלום. – והלכה לעבודתה.

מנחם מציץ בשניה במכתב אשר בידו: איך העזה? ובשל מי? – אסע ואגמור אתה. בעמקי הלב הוא מרגיש כי תהיה מלחמה קשה והוא לא “יגמור”, משום שאהבה אהבה נאמנה.

ולמחר יצא בעגלה היורדת ל“מטה”.


 

ד.    🔗

הנוסע דרך החולה בימות הגשמים, לא יסע בעגלה הרתומה, לזוג בהמות, כי אם שני זוגות ירתמו ופעמים גם שלושה, כי הביצה גדולה והבהמות שוקעות עד לבטן. לבושי מעילים יצאו הנוסעים ויקחו אתם גם שקים, מעילי גשם, בדי-אוהלים, כי עננים כבדים עלו על ראש החרמון והוא סימן לגשם המתרגש לבוא.

ריח הביצה החמוץ עולה מהחולה, שוכניה העתיקו את סוכות המחצלות אשר להם אל עבר ההרים, המשמשים מחסה מהרוח ומהגשם. חורשת-האלות העתיקה עומדת רטובה, והמטליות הקשורות לענפיה נעות ברוח. בתוך החורשה נערמות חבילות הקוצים והענפים היבשים אשר הכינו להם שוכני המקום להסקת החורף, כי כאן בחורשה הקדושה לא יעז הגנב לבוא לקחת פן תיבש ידו…

ומשעוברים את חורשת-האלות יערוב היום וליל-החורף משתרר בחשכתו בבת-אחת, והחושך גדול עד שאין לראות את זנבות הבהמות. העגלונים קושרים את המושכות לסרן-העגלה ומניחים לבהמות לילך לפי ראות עיניהן: הבהמות מרגישות את הדרך. מסוכן מכל הוא הוואדי החרב כל הקיץ ובימות הגשמים הוא מתמלא לפתע שטף מים הפורץ בזעף מההרים. שטף כזה, כי ימצאו בדרכו עגלה, וגרפה על בהמותיה ואנשיה למטה. על-כן לאט יסעו, מדי פעם בפעם ירדו, יאירו בפנס את המקום, לראות אם לא נטו מהדרך, מתנערים מהתרדמה העולה מחביוני ליל החורף הקר ומחשכת הדרך הנשמה.

– ומה דעתך, מנחם, כוס קטנה ארק היתה מחממת את כפות הרגליים? בררר, קר. – והעגלונים מתכרבלים במעיליהם.

בשעה מאוחרת בערב הגיעו ל“אהליה”. התירו את הבהמות, אבסון ומנחם הולך ומתדפק על דלת חדרה של רחל. הדפיקה קצרה, סוערת. החדר קטן והעיניים מבחינות אך מעט לאור העששית הכהה, במחיצת הלוחות הנמוכה של מגורי הקבוצה.

רבבות שיחות כגון אלו היו ורבבות שיחות כגון אלו תהיינה, תמיד תהיינה, כל עוד האדם צעיר ואוהב. המלים קופצות, חדות ובוטות, והיסורים נמרצים, סוערים – יסורי-חיות – – –

צנום ומעורר רחמים יצועה של נערה הישנה בתוך צריפה ואינה יודעת את נפשה. מעבר למחיצת תאה נושמים-רוחשים גופות זרים. מבחוץ אורב בחור זהוב-שער ומעוט דיבור מבחורי “אהליה” – והוא נועז לטפס בכתלים זקופים של ואדי, להלך בעיי החרבות של תל קדום – ואינו חושש לנפול לתהום תחתיו. אף לנערה יקרא לטפס אחריו, תוך אומץ הדדי המקרב את גופותיהם ולבותיהם בהעזה כלפי הפראי בטבע… כלפי הטמון-שפון בעמקי עבר… האם מנחם הוא החבר-הריע – – או נער זהוב-שער של “אהליה” אשר לבש את דיוקנו של זה? – –

רחל מתרוממת לקראת מנחם שנכנס והיא נסערת ונוקשה: באת? – – השלום? – –

והוא אינו קרב ואינו משיב על שאלתה, אלא קופץ את דבריו כקפוף האגרוף: אהבתיך, רחל, ובניתי את עתידנו על אמון – טעיתי…

– שמא התחייבתי לך? – מתקוממת רחל ומרגישה כי קולה איננו עומד לה.

– לו תשחקי כרצונך, אך רגלי שוב לא תדרוך פה, כי זר לי מקום. – – – והוא יוצא בלי לשעות אליה, אף שהוא יודע כי הדלתות הנעולות של צריפי “אהליה”, עם המשורר אפרים בתוכן, צוחקות חרש אותה שעה לזעמו של זר אשר פרץ אליהן, משתעשעות בכעסו, כאומרות: כועס, כועס… ועל אפך תשוב…

משחזר מנחם הביתה, פגשה בו האשה מרים השקטה ובת-צחוקה על שפתיה אומרת: “כך דרכם של צעירים; זה עובר”. והנשים טופחות על גבו ובדבריהן רמז דק מן הדק. הנשים טבען להרגיש.

– כך אתם הבחורים, – תאמרנה.

הן מרגישות, טופחות על הגב, שהרי בן-המשפחה הוא מנחם. קשה להן לראות בצערו והן רוצות לנחמו בנסיון-חייהן ובדעת-האשה אשר להן. במשפחה הזאת הרי נתחשל רגש החברות והוא מדבר בלי מלים ללב ומעין לעין. זוהי חברות שנתחשלה בשנות-נדודים, בסבל ובסכנה שקיבלו עליהם מתוך שמחת יצירה. כאז, עת האחד היה שוכב ללא עזרה אכול-קדחת, כן עתה בהבנות המקום הזה בהתאמצות מרובה… ומי יודע מה נשקף לה עוד, לנקודה הבודדה הזאת, שאך זה התחילו בבנינה! חברות של חזית היא, שותפות בהרגשה ובמחשבה: יחד אנו עומדים, יחד אנו עובדים וחיים!

מעתה עבד מנחם ולא ידע עייפות, כי אמנם העבודה מרגיעה ומשכיחה את כל. יש בה בעבודת-האדמה דבר-מה המרווה אותך במידה כזאת, שתנועת המחשבה נעשית כבדה ואתה שוכח כל אי-מנוחה בנפש.

כל היום: דיו, דיו… האדמה נפתחת לפני סכין המחרשה, נפררת ונסגרת שוב, ולפנות ערב אתה חוזר עייף ושליו וריח השדה, ריח האדמה בבגדיך.

אכן, יש בה בעבודת-האדמה מן הנעימות הנשגבה של השעבוד היחידי הטבעי לאדם, והוא השעבוד לשמש, לגשם, לרוח, למחזור החיים השנתי בקיץ, בסתיו, בחורף ובאביב. מעבר לשדה חורש פלח עם צמד שווריו – צמדו השני נח ברביצה. ירד הפלח מבעוד לילה מכפרו אשר בהר, בא לשדה עם שחר, תקע את מסמרו בתלם. סימן באבנים את נירו, פתח את התלם והאדמה משחירה והולכת מאחורי המחרשה. וכך מימים-ימימה, וכן דורות, וכן מאות בשנים. כן בעבודות-החורף וכן בעבודות-הקיץ. הזרע נטמן, נובט, גדל. הכל בידי אללה, הכל בידי שמים! הטבע היא האם – בלעדיה אין חיים: אם הגשם לא יבוא בזמנו, אם הטל לא ירד, אם הקדים ישדוף את הקמה – אוי לו לפולח!

אבל – אם לא תיענה האדמה בחיטה – ונענתה בדורה, ואם לא השנה – ונענתה בשנה הבאה. כן היה וכן יהיה. המלמד מזרז את השוורים ומחשבת הפלח נעה כבדה. הנה יערוך מעט קוצים, ידליקם בידיו הנקשות, יחמם את גופו הקופא מקור וגשם, יסעד לבו בפת החרבה והשוורים ירבצו בינתיים… מנחם משכים עם מרעיו “הפלחים” בעוד לילה, השומר כבר הכין את התה. שותים אותו, אוספים את הסירים עם הארוחה אשר בתוכם, רותמים את ארבעת הזוגות ונוסעים לזריעה, כי רחוקה היא חלקת השדה. הזורע זורע צעד בצעד, חופן וחופן. ארבעת הזוגות נכנסים ל“ארגז” והנשק תלוי על רתמות הבהמות. המחרשות הולכות אחת בעקב אחת מבוקר עד ערב וההפסקות לארוחות הבוקר והצהרים קצרות: צריך לגמור, כי עננים תלויים על החרמון.

בצהריים אובסים את הבהמות, עורכים מדורה קטנה לחמם את התה ו“החברה” מנחשים על הארוחה הנמצאת בסירים: אם אורז מבושל בצימוקים, אם דגים מלוחים עם זיתים, או אולי בשר – ממש. אגמון הארוך, בהריחו את ריח הבשר, הריהו מהפך במוחו ומחבל תחבולות: הנה יאמר לאחד “אברך-משי”, לאחר “בן-פורת” – והנה כבר סיכסך את השנים ביניהם, ובינתיים אכל את חצי הבשר…

הכעס גדול, אך הבושה גדולה ממנו… והוא, הארוך, כל גופו הגדול מתנועע מצחוק: הוא יספר את הדבר בבית בכל הזדמנות… מעכשיו יש לו “חומר”!

הרוח נושבת בפני החורשים, עננים כבדים רובצים על החרמון, עוד מעט וייבקעו. ב“ארגז” כבר פזורה הזריעה ומוכרחים להטמינה – אז הצלף בבהמות! הטיפות כבר יורדות, הגשם מתחזק, האדמה נדבקת אל סכין המחרשה – הצלף! הצלף!

ומשגומרים – קופצים על הבהמות ורטובים עד לעצמות דוהרים הביתה מתוך שביעת-רצון: גמרנו.


אך יש גם אשר יום הזריעה הוא יום-שמש וקרירות-כפור נעימה נושבת מכיפת השלג אשר על החרמון הקרוב. פלגים איתנים מגלגלים בזעף את מימיהם לירדן. המים שוטפים, חופרים גאיות עמוקים, מעמיקים ומרחיבים את ערוצי-הנחלים. ביום זה ירד הפלח ושק הגרעינים על-גבי חמורו לטחנה אשר על הנחל, טוחן את גרעיניו לקמח, מודד לטוחן איפה שכר טחינה ועולה חזרה להרים –

* * *

ולעת ערב, עת ישובו הביתה, יתירו את הבהמות ויתכנסו לעלייה. אז תדאג זלדה האשה “אשר על הבית” להמציא להם בגדים יבשים להחליף, ולמנחם חולצה לפי טעמו, שהרי “אבל” הנהו – – כך תכנינה אותו הנשים בבת-צחוק ביניהן-לבין-עצמן – ומן החובה להלבישו ולקשטו בטוב-טעם, כדי להפיס את דעתו. מנחם יורד לחדר-האכילה ומאחר לשבת עם היושבים. טוב לו לשבת בין המסובים, מקשיב-ואינו-מקשיב לשיחה ולשירה אשר מסביב.

ה“תרכ’לה” ישא את טנורו הרם, החד והמושך, וישיר משירי התורכים אשר למד בהיותו קצין בצבא התורכי. המלים מי יבינן, אך יש בהן אנחה, יש בהן תוגה ועצבות מובנה ומדברת ללב. שנים מ“העיירים” כבר שילבו את רגליהם וישבו על הרצפה, תפשו את קופסת-הטבק ופח נפט העומד בפנה ומתופפים לאט ובקצב תפיפה מונוטונית ללוות את השירה.

בגווע השירה ונאנחו המסובים:

– אמאן, אמאן, – ושוב יינשא הקול החד והמושך באנחה ובהברה גרונית.

ומשנכנסו ל“מצב-הרוח”, תופשת רבקה סכין במטבח ויוצאת אל אמצע החדר, יוצאת הלוך וטפוף והסכין בידה, כחרב המתהפכת ממעל לראש, מאחור ומלפנים. המסובים אז יקומו ויעמדו מסביבה, ימחאו כף ובקצב:

– אל יבנה הגליל, או – הו, או – הו, או – הו, – ימחאו כף-אל-כף ויצעדו אל מולה, והיא בזריזות על עמדה מסתובבת ותגן על עצמה בפני התוקפים.

– או – הו, או – הו, או – הו – תשלח את הסכין אל הניצב מולה, ובושה לו לגבר אשר יירתע אחור, כי אם לקראתה יצא, כף-אל-כף ימחא, יבליט את חזהו אל חוד הסכין: או – הו, או – הו, או – הו.

– לו – לו – יילילו “העיירים” יללה חדה ונוקבת – הלל ושבח ל“דבצה”5 המהוללה.

ורבקה, אם לשני הבנים, מתחמקת מבין הניצבים למטבח, בושה ממעשה-המשובה, כשישראל יושב ונהנה בבת-צחוק.

ומשמתפזרים לישון, יושב מנחם עם המאחרים, כי שם בעלייה תגדל המועקה והדם יסער בגעגועים נמרצים שאין לעמוד בפניהם.


 

ה.    🔗

היתה תנועה ב“צריף-העץ”, כי הוחל בבנין הרפת והאורווה ובבנין בתים אחדים. האנשים שמחים ולבם מתרונן למראה התנועה, כי אמנם צר הבית היחידי מהכיל את הכל. הילדים סובלים מהדוחק וחינוך הילדים אף הוא אינו כשורה, מאין חדרים לגן ולבית-הספר. אי-אפשר לרכוש פרות נוספות, כי גם בשביל אלו שישנן הרפת הקטנה אינה מספיקה. משייבנו הבנינים החדשים, אפשר יהיה להגדיל את המשק ולהרחיב את ענפי הרפת, הצאן והלול. אף הגיעה למקום פלוגת העובדים בבנין ובחציבה, הקימו את “המחנה” שלהם ונגשו לעבודה.

מנדלי מהלך ביניהם מלא תנועה ופזיז ומספר באוזניהם את אשר יהיה המקום ברבות הימים, עת ייבנו הבתים, העצים יתנו פרי, מוטור יעמוד ויניע טחנה וחשמל למאור.

– מה יש? – יניע באצבעו הקטועה.

הבחורים זריזים בעבודת הבנין. מבעד למכנסיהם הקצרים בולטות רגליים דרוכות וידים רחבות ומגויידות עובדות באבן ובמלט. הם באו מרוסיה הגדולה והרחבה, מקום שם המונים גדולים מתגעשים ומקימים ברבבות ידיים מדינה חדשה ומפעלים כבירים; הם עבדו במחנות-עבודה, גוללו את רצועות הכבישים וכל חזות-רוחם היא המפעל הגדול. החסונים שבהם, רחבי הגרם ובעלי הגוף, הם העובדים במחצבה, כי קשה היא עבודת החציבה והפטיש כבד ומפרך את הגוף.

צר להם המקום לבחורים החסונים האלה במשק הקטן עם חיי המשפחה אשר לו: מעטים האנשים ומשקם קטן. מהו הענין אשר בו יחיו שנים על שנים? האומנם הם חושבים לעמוד בפינת-העולם הנידחת בכוח החברות ומסכת-הזכרונות האינטימית? אבל החיים הרחבים אינם יודעים רחם, וכל בנין הבנוי על יסודות כאלה עלול להתמוטט על נקלה. ראו את הנעשה בנקודות אשר “למטה”: חברים עובדים, נחלשים, מתאכזבים והולכים – רבים והולכים, מתנוונים בגוף ובנפש והולכים.

אמנם הילדים הם ילדי המקום ויגדלו על המחרשה, על המרעה ועל עבודת השדה, אבל מי לידכם יתקע, שהילדים יישארו, שלא תשאם רוחם לעבוד במכונה, בחשמל, בבנין ובכל מלאכה אחרת? – –

והבחורים מהבנאים ומהחוצבים משלבים את ידיהם ומדברים:

– אתם אנשי “עין זהב”, “אהליה” ו“צריף-העץ” נדבקתם בתומת-לבכם לאדמה, לטרשים ולחורש-השיחים אשר על הגבעות וחושבים, כי הנה במעט התאמצות הכוחות, במעט התמסרות תפרו את האדמה, תיענו ותתקיימו. אבל התעמוד תומת-לבכם זו גם בהתיצבכם פנים-אל-פנים עם השוק, עם הכסף, עם חשבון הקיום?

ביהירות מהפכנית ובבטחון עלומים הם ממשיכים את דבריהם:

– דורנו אינו דור שהחיים נבנים בו על אהבה ועל אמוני-תום, כי אם דור מהפכה, חרושת ומכונה. לרפת החדשה, לכשתיגמר, תעבירו את עדר הפרות. הפרות שתתנה חלב במידה מספקת תחזיקו בהן, ואילו הפרות שתתנה פחות חלב – תשחטו או תמכרו אותן, כי חלב אתם צריכים. אתם תהפכו את הרפת למכונה של חלב, את האדמה למכונה של גרגרים, את הגן למכונה של ירקות, בית-חרושת!

ובית חרושת אינו תלוי בחסדי שמים בלבד; קצב-העבודה, סיפוק-העבודה וכמות-התוצרת – הכל בידי האדם. ולא התאמצות-הכוחות אף לא ההתמסרות יהיו היסודות, כי על אלו אפשר לבנות רק שנים מספר. ברפות הכוחות, תרפה גם ההתאמצות וגם כשרון ההתמסרות יפוג.

אתם תקימו בית-חרושת, אשר קצב-העבודה מעודד בו את האדם לעבוד ולהוסיף לעבוד מדי יום ביומו אותו מספר השעות ולהוסיף אותה מתכונת-התוצרת. המשק יהיה בית-חרושת, מעבדה גדולה של מספוא, חלב, פירות וירקות, ואתם בשעה קבועה ובמוח צלול תבואו לעבודה ובשעה קבועה תעזבוה. אתם תהיו מחנה עבודה, ואם בית-החרושת יגדל, תוסיפו ידיים עובדות. כי במחנה העבודה אין האיש נחשב עוד, ובלכת האחד יבואו שלושה במקומו.

אך אנשי “צריף-העץ” מקשיבים, מגחכים ושותקים, או יש והאחד יענה:

– האומנם תחשבו, בחורים, כי השדה הוא אבן והפרה היא מלט? – וכל המסובים צוחקים. רק אז יתעורר בהם היצר להתל קצת בחוצבים ובבנאים האלה, וכולם כאחד מסתערים:

– אדרבא. נסו נא ביום זריעה לזרוע רק שמונה שעות!

– הן תעזבו את השתילים בעצם הנטיעה, כי שמונה השעות נגמרו. – ח – ח – ח!

– תפסיקו באמצע החליבה.

– תזעיקו את העדר בעצם הרעייה.

כה מהתלים ומבטלים אנשי “צריף-העץ”, ומשאנשי “צריף-העץ” רוצים להתל באדם, לא יהיה לו מנוס, כי בידיים אמונות נפל.

החוצבים עוד מגמגמים ורוצים לענות, אך אנשי “צריף-העץ” כבר פונים לעבודתם:

– הקץ לשיחות בטלות. האפרוחים האלה, זה עתה ירדו מהאניה ורוצים ללמד את הזקנים בינה. תזקינו בעבודה ונשמע מידברותיכם.

ואם יוסיפו הצעירים החסונים האלה לדבר, אנשי המקום אך יד יניעו, כי מחשבתם היא אחרת, למודת מסורת אחרת: המקום הזה יכון. כי אין מקום אחר בעולם!

ורק “העיירים” יוצאים בערבים למחנה חפותי-שרוולים ושערם עשוי, יושבים ומקשיבים לשיחות שרוח-מהפכה, כוח-המונים וחופש אדום נסוכים בהן. יושבים, מקשיבים ושמים עין בצעירות הלבושות שמלות רחבות, מעשנות סיגריות ושרות ברגש עמוק את שירי-רוסיה הרחבים-הסוערים. ובבואם חזרה ירבו ללעוג לנשואים “לבעל-בית-ת’ליך” ופתחו במלחמת-שפתיים חריפה עם בעלי-המשפחה. את מלחמת-השפתיים ישתיק לפעמים קולו המתון והתקיף של ישראל:

– משתשאו לכם נשים, עיירים, תדברו גם אתם אחרת.

אף הנשים מהתלות בהם:

– ראו נא את מהפכני-הקש האלו, איך בחורות-המחנה בלבלו את מוחם.

– מילא! – יניעו הבחורים בראשם הצעיר והעיקש.

והם מרבים ללכת בערבים הבהירים אל המערות, אשר שם ילינו את הצאן, הולכים ומזמינים אתם את הצעירות מהמחנה. בשבתות יצחצחו את מגפיהם וילמדו את הבחורות את הרכיבה על סוס.

קירות-הרפת מתרוממים, גם לבתים הונח כבר היסוד ואבני-בזלת, שקי מלט וחול מוסיפים להגיע לחצר. החצר מקבלת צורה של מרובע סגור, אשר בחזיתו יעמוד הבית “הישן”. הילדים מתרוצצים ליד הבנינים וקובעים:

– זה בשביל הגן, וזה בשביל התינוקות.

או:

– גם לאבא ולאמא שלי יהיה חדר.

החוצבים מהלכים בהרים, מביטים אל אבן-השיש האדמדמת, מנסים לחצוב בה וחושבים מחשבות כיצד להוציא מכאן את האבן הנאה אל השוק.

– הבי עצה, סוניה, מאיזה מקור אפשר להשיג כמה מאות פונטים לפתוח מחצבה? – ידבר חוצב חסון אל החברה, אשר שיבה זרקה בשערותיה הגזוזות.

– נו, ומה יהיה אז? – תשא אליו סוניה את עיניה קצרות-הרואי, כשידיה עסוקות ברחיצת הצלחות בכיור הגדול אשר במטבח.

– אז ננסה לחצוב את השיש. לנסרו, ללטשו…

סוניה כבר מאמינה לחוצב, שהרעיון טוב: מחצבת-שיש ב“צריף-העץ” – הרי זה עלול להיות מפעל, והבחורים החסונים האלה יעבדו ו“צריף-העץ” יגדל…

כן, היא כבר חושבת על כך… האם פגשתם ברכבת, ברחוב או במוסד ציבורי את היחידים האלה, אשר רגליהם אינן יודעות עייפות, אשר מצחם תמיד מקומט והעינים קצרות-הרואי תמיד מרוכזות בדאגה ובמסירות “שלא לשכוח שום דבר”… היחידים המעטים האלה אשר מסרו את יומם ולילם לדאגת זולתם? –

* * *

סוניה פושטת את הסינר ויוצאת לנוע בדרכים. “סוניה לבשה את שמלת הרוכסנים שלה לדרך.” יאמרו אז בחיוך החברים והחברות ב“צריף-העץ”.

ושמלת הרוכסנים מה טיבה? כי סוניה אין לה במחסן שמלות משלה כשאר החברות, אלא מדי תסע העירה תתחבר אל אחת מחברותיה מעבר רחוק – חברות למהפכה ולמחתרת ברוסיה-רבתי, עת הדגל של מהפכנים-אנרכיסטים מורדים במשטר הצאר, היה חופף עליהם ללא סתירה. רבים ורבות מהם עקרו לאמריקה מכבר, הכסיפו אך נשארו עסקניים-עממיים בנשמתם, ובאים לראות מזמן לזמן בבנין הארץ. כאן הם נתקלים ב“חברה סוניה”, נמשכים על ידה לפעולה, ואחת מאלו מעניקה שמלה לסוניה או פקרס ומעיל – והיא לובשת ואינה מקפידה. על אחת כמה, כשנפלה לה יום אחד שמלה עם כיסים רוכסניים לרוב – אשר בכל כיס ניתן להצפין למשמרת – ענין ופתק סידור שיש לעשות בעיר! –

ואמנם לפני נסיעתה יבואו אליה חבר וחברה אחד-אחד, כל אחד עם עניינו: עזרה דחופה להורים הרחוקים; ילד הזקוק לריפוי מיוחד בעיר – המון דברים ופרטים. וסוניה רושמת ומטמינה בתוך כיסיה, יושבת בעגלה היורדת “למטה” ונוסעת.

נעה בדרך שבוע, שבועיים והנה באה מכונית לחצר וסוניה יוצאת, מזמינה הביתה אדון היושב בתוך המכונית, ובידה מובילה ילדה תימניה קטנה ושחרחורת.

– הנה האדון הזה רוצה לעזור למפעל המחצבה. הוא אדם טוב וישר “באמת”, ורוצה לראות במו עיניו את השיש.

– והילדה?

– תהיה קצת בין הילדים שלנו, תשחק, תבריא, השחרחורת!

– אבל הן יודעת את, כי המקום צר גם בלאו הכי.

– צדקתם, אבל מה יכולתי לעשות? – ועיניה קצרות-הרואי מביטות אל הדוברים בתמימות.

כיוון שמסרה את כל המוטל עליה ובדקה בכיסיה אם לא נשכח דבר, הרי היא פושטת את שמלת-הדרך ושוב ניגשת לרחיצת הצלחות. עבודה אחרת אינה רוצה ואינה יודעת. לעבוד ברפת? – אלהים ישמרנה! היא ניסתה פעם לחלוב ותקפתה בחילה, כבחילה שהיתה מרגישה בהיותה מיניקה את הילד שנולד לה. סוניה אינה אם לילדיה, אינה אשה – היא נתונה לדאגות זולתה – זה טבעה.

והאדון מסתכל בידי החלוצים השריריות והשזופות מהשמש ואומר בבת-צחוק:

– כמה כסף אתם סבורים, דרוש למפעל אשר כזה? – מוציא בנחת סיגריה ומושיט גם לאנשי-שיחו.

– לפי שעה נסתפק בכמה מאות פונטים – יענה אחד החוצבים.

– חלוצים אתם ואינכם יודעים את ערך ההון. אתם חושבים, כי בידיים אפשר לעשות את הכל, ואצלנו מעבר לים חושבים אחרת, כי בכסף אפשר לעשות את הכל. ח – ח! – וממשיך, כשהוא מהפך בידו לוח-שיש:

– האבן יפה, אבל דרושים לכך אלפים ועשרות אלפים פונטים.

סוניה נכנסת בעבי-הקורה, מסבירה ומראה את המקום, את הבנינים, את הילדים. ולפני נסעו במכונית יפליט האדון וינצנץ במשקפי-הזהב:

– ינסו הבחורים.

החוצבים נוגשים לעבודה. הם מקימים צריפים שנים לרגלי ההר, מובאות מכונות והעבודה בשיש החלה. הם עולים עם בוקר להר, עובדים מספר שעות קצוב, יורדים למטה לצריפים, אוכלים ונחים, כי עבודתם קשה ושריריהם המתוחים טעונים שמירה ומנוחה.

“צריף-העץ” גדל פי שנים: מהעבר האחד מחנה הבנאים, למטה במורד – צריפי החוצבים; לפנות ערב עת יתכנסו הבהמות, העדרים והאנשים מהעבודה והיתה התנועה גדולה, רעש דברים ושירה. ומנדלי עומד עם העומדים ואצבעו הקטועה נטוייה כלפי מטה:

– האם לא אמרתי שכך יהיה? מה יש? – –


 

ו.    🔗

בבוקר, בצאת מנחם והמעדר בידו לנטיעה, הוא נתקל בישראל, שחזר בלילה מהדרך.

– שלום, ישראל, מתי חזרת? – מתעכב מנחם.

– הלילה.

– מה חדש בעיר ובארץ?

– אין חדש תחת השמש.

מנחם פונה ללכת וישראל קוראו חזרה:

– וכלום אינך רוצה לקבל דרישת שלום מרחל? א? –

בלבו של מנחם ניתק מה לשמע המילים, והוא מתעכב, משתלט על מבוכתו, שלא תיראה כלפי חוץ.

– פגשתיה בדרך, כי נסעה מ“אהליה” אל אמה העירה. שאלה דרך אגב לשלומך ובקשה למסור שלום. – וישראל מצטחק בערמה, משתדל שבת-צחוקו לא תיראה לעין איש-שיחו.

מנחם מתבונן אל פי מעדרו, אם חד הוא דיו, מנסה הוא את הקת אם אינה נעה, ומסנן מבין השפתיים:

– טאייב… – ופונה ללכת.

– וזה הכל?

– וכי מה עוד?

– הרי לך גם פתקה ממנה. ונראה מה תאמר עכשיו, בחור? – ישראל מושיט לו פתקה קטנה ופונה לבניינים, ומעיניו ניתז ניצוץ-המשובה מימי עלומיו הוא, עת חיזר אחרי רבקה.

מנחם יורד במורד-ההר למקום הנטיעה ומציץ אגב-הליכה בפתקה הקטנה אשר בידו:

"שלום לך, מנחם. אם עודך רוצה לראותני, תבוא העירה לכמה ימים, כי עייפתי מאוד ורצוני לנוח בבית אמא.

שלך, רחל".

גל שמחה ורחמים מציף את לבו ועובר כצמרמורת בכל גופו: “הנפתלת הלזו! עכשו יראה להן לנשים, אם באמת כרוץ כל הבחורים ירוץ גם הוא…” וכעבור רגע וחלפו שוב רטט פנימי: “עייפה, הילדה העיקשה…”

ובהגיעו אל חבר הנוטעים, שעבדו כבר, תקע שלא מדעת את מעדרו באדמה. לופף סיגריה ונשאר עומד מביט אל המורד, אל הבקעה אשר למטה אל החרמון אשר ממול, וכתב-היד המוכר, האהוב, נוסך געגועי-אהבה אל לבו הגדוש.

– מה זה היה לך, מנחם? – יאמר לו אחד העיירים – טרם פתחת בור וכבר לופפת סיגריה.

– לא נורא, פעם אחת אפשר להפוך במצווה – תחילה עישון ואחר-כך בור.

ומשהאחד מעשן, מן ההכרח שגם השאר יצטרפו. המעדרים נתקעו באדמה וקופסת הטבק עם הנייריות6 עברה מיד אל יד. מנגד, במורד התלול של ההר, חורש אמנון עם זוג בהמות ונדמה כאילו עוד מעט ויתגלגל עם בהמותיו למטה. מנדלי המלופף בנחת, אוסף את פירורי הטבק לקומצה ופותח:

– וכי מה אתם חושבים, חברה, בעוד שנתיים, שלוש לא תכירו את המקום. כל המורד יהיה נטוע, ולאחר חרישה עמוקה, לא ישאר ב“טיון” אף קוץ אחד. כולו יהיה אדמת השקייה עד הנחל. אנחנו נזרע שם חצירים ירוקים כל השנה והיה בשביל הרפת כמו בהולנד. שנתיים, שלוש – מה יש? מעין “אם הזכרים” הריהו אוצר וצריך לרפד לו רק מצע ביטון, שמימיו לא ילכו לאיבוד.

– בידוע ש“אם הזכרים” הוא אוצר, כי מאז שותות הנשים את מימיו נתרבה מספר הלידות. – זורק דרך אגב אחד העיירים.

– מה יש? – יענה לעומתו מנדלי, ממצמץ בעינו האחת – אלמלא “אם הזכרים”, בנין הארץ מה יהא עליו? הן כה אמרו לנו פעם בפקידות: את אשר יקימו הערבים בן-לילה אחד, לא נקים אנו בעלייה במשך שנתיים. מסתבר, כי אין עצה אלא בעזרה עצמית ועלייה מבפנים.

בעלי המשפחות קורצים עין לאלה שמקרוב נישאו, ושניהם יחד עומדים במערכה מול העיירים, הפותחים בלעג ל“בעל-בית’ליך”.

– אומרים, שנמצא “בעל-מרץ” אחד, אשר קם ונשא לו שתי נשים. – מעיר כבדרך אגב יואל אל תוך זקנו המגודל. החברה צוחקים ומנדלי טופח על גבו של מנחם:

– מה תאמר על השקצים האלה, הא? הזהר לך שלא תתקלקל, כי מה תאמר אז רחלי שלך?

האחד העומד מחריש הוא אלקנה מ“עין-זהב”, שבא לעונת הנטיעה, להדריך בעבודה את חבר הנוטעים ב“צריף-העץ”. אלקנה הוא נוטע מובהק זה עשרים שנה ומומחה במקצועו. עובד חרוץ, תמים וישר, דיבורו מצומצם, בעל דעות משלו ומימרות משלו. משכלו הסיגריות אמר:

– די לשבת. תלם, חברה.

וכולם תפסו את המעדרים, את ה“מנכושים”, את מטילי-הברזל והמשיכו לפתוח את הבורות ולהכות באבן – כל אחד בשורתו.

“תלם” היתה מימרתו השגורה של אלקנה.

“תלם” היה אומר, ותלם משמעו: הווה אדם, עבוד עבודה ישרה ומסורה; ותלם משמעו: אל תפרוץ גדר, אל תרצה להפוך את הקערה על פיה: רוסיה היא רוסיה וכאן ארץ-ישראל; ותלם משמעו: דע נימוס והתהלך בנעימות את שכנך הערבי – – אכן, עשרים שנות עבודתו וסבלותיו לא יכלו להוציא את אלקנה מהתלם.

כי אלקנה זו דרכו – עובד ושותק, בחינת הבל הדיבורים – אך יש ולבו מתחמץ לפתע.

– היכן היינו, כשמחיר הדונם היה בישליק?! – ואז רק בקושי יירגע. בכעס ובחימה או ברגש ובהתלהבות יתפרץ, ואיש לא פילל, כי הנוטע החרוץ והשקט הזה, העומד וזומר כל היום את הנטעים, מעדר באדמה ומחטט כל היום – מסוגל להתרגש במידה כזאת. ושוב יזמור את הגפנים, יחפור במעדר מבוקר עד צהריים ומצהריים עד ערב.

תילי-עפר קטנים משחירים בשורות מאחורי העובדים. אלקנה מתהלך על פני המורד, מסמן את השורות וקובע את החלקות: למעלה – כרם הגפנים, מתחתיו – חלקת זיתים, ושם – חלקת משמש, בגבולה – שורת עצי שסק ומלמטה – עצי-פרי בהשקייה: תפוחים ושזיפים; באמצע תעבור שדרת הברושים וליד המעין – משתלה.

כה מתהלך אלקנה, מחשב, שואל לכיוון הרוחות, בוחן בעיניו את הקרקע, ופניו מרוכזים, כי לא דבר קל הוא: כל עץ דורש את שלו, את תנאיו, את אדמתו, את מידת מימיו. החרוב והתאנה יכו שורש ויגדלו גם בסלע – לא כן התפוח השסק והאפרסק.

ומשיושבים לנוח מספר אלקנה, כי “בעין-זהב” אין נחת: שם מטכסים עצה מה לעשות כנגד חילופי-האנשים, החלים בסוף כל שנה ושנה לאחר הגורן. יש הדורשים להפוך את “עין-זהב” למושב והיה כל אחד נתון לביתו ודאג לאשתו ולילדיו ולא יהיה עוד חפשי לקום וללכת. הרווקים הזקנים אשר שם עייפו מסבלות העבודה ומחיי הרווקות ותשוקה עזה מקננת בלבם לחיי-משפחה, אך הדבר הוא עוד מהם והלאה, כי “המשק אינו נושא את עצמו”. אין די מים לגינה, השמירה עולה בהוצאות מרובות. עובדים אנשי “עין-זהב”, מתאכזבים, כוחותיהם מתדלדלים והם נעשים מרי-נפש: המשק אינו נושא את עצמו. הכאב גדול ואין עוד השאיפה הקודמת ליצור ולבנות את המשק עד אשר “ישא את עצמו”.

אף קרה זה מקרוב ב“עין-זהב” מקרה, שלא הפתיע בעצם, אבל השפיע עד דכא על כל הסביבה: אחת “הוותיקות”, עובדת זריזה, נקיה, אך מרת-נפש, שתתה משהו. הבהילו את הרופא – ולחינם. מרחוה, טלטלו, לפי הוראות הרופא, את הגוף הקטן והצמוק, לשוא – הלכה לעולמה.

בחורשת האקליפטים7 נוסף עוד קבר על השנים המצויים שם מקודם –

\– –

מנחם מכיר את אנשי “עין-זהב”, שהרי לא פעם לן אצלם בעברו בעגלה. ב“צריף-העץ” אומרים על “עין-זהב”, שהיא בית-מקלט לרווקים זקנים ולבחורות הזוכרות עוד את יקטרינה הגדולה… תמימים הם כילדים הזקנים האלה, שהתמסרו במשך שנים מתוך שכחה ובלב שלם למחרשה ולמשק. פתאום התעוררו, והנה חדריהם מלאים אבק, שיירי סיגריות, טלאים עלובים מגובבים על גבי מזוודות ישנות, שהובאו לפני שנים מבית-אבא. המיטות סתורות ונודפות ריח זיעה, זבל ואבק הקש הממלא את המזרנים הקשים.

אמנם, בכפר חסרה ההזדמנות, והצעירות הבאות לשנה-שנתיים לעבוד, אינן נוטות חסד ביותר לרווקים הזקנים. כן מספרים ב“צריף-העץ” בצחוק על ה“מוכתר” של “עין-זהב”, אשר מדי שנה בשנה, לאחר “גמר הגורן” ולאחר רדיית-הדבש, ילבש חולצה חדשה ויסע העירה. שם עובדת “כאב-לבו”, והוא הולך לבקרה, יושב לעומתה ושותק, שותק ובא חזרה… וכן מדי שנה בשנה. ובשובו הוא מתהלך במשק זועף ורוטן ומלא טענות כלפי הצעירים:

– באים ללמוד את העבודה… כלום בית-ספר הוא זה? קורעים את הרתמות, משברים את הכלים, שוכחים את המעדרים בשדה, הכל נהרס ונחרב… נו, אפשר לעבוד כך? אין מעדר, אין ידית… נו, אפשר לעבוד? – כה ירטון עד אשר יירגע ושוב ירדה את הדבש, יילחם בצרעות ויגיש סוכר לדבורים.

וכן יש שם עוד אחד בר-תנועה, גוץ ופזיז ותמיד עסוק בנסיונות, תמיד מברר זרעים של ירקות ובכל-זאת אין ירק-גינה ב“עין-זהב”. כן הוא מתקן שעונים, מזיע, מחטט ונושב והשעון שעמד לא ילך עוד לעולם… וכן שלישי ורביעי… אוסף שלם! – מספרים אנשי “צריף-העץ” בזחיחות-הדעת.

אף נבדלים אנשי “עין-זהב” בזה, שהם רק אנשי-משק. ואם יש ויעברו בחורים במקום ושאלו את הזקנים, אם המקום מוכן לקראת פורענות שלא תבוא, והביטו אל הבחורים בלגלוג, כמי שאומר: מכירים אנו את הסוג הזה, הולכי-בטל המה, תן להם סוסה ורובה ובלבד שלא יצטרכו לעבוד. אז יש אשר יאמרו להם הבחורים, כי אל עקרבים הם יושבים ולא די בחליבה ובעבודה. ביום בהיר אחד עלול כל בנינם הרופף להימחות מעל פני האדמה. על כך יענו אנשי “עין-זהב”, כי קודם כל צריך לעבוד ולהקים את המשק והשד אינו נורא כמו שמתארים אותו. על-כן ייאמר על אנשי “עין-זהב”, שהם “מלמדים” ורואים את הסכנה רק כשהיא כבר בפתח ביתם.

ואלקנה מחלק לנוטעים את חבילות השתילים, מקפיד שיעמידו את השתיל ישר בשורה, שלא יהא יוצא דופן, שימלאו את הבור אדמה רטובה ותחוחה והדורך שידרוך יפה-יפה מסביב. לאט-לאט מזדקפות שורות הנטעים הרכים וקמה רוח-חיים במורד השמם שהיה מכוסה צמחי-סירים, חורש-שיחים וקוצים. אנשי “צריף-העץ” נוטעים, דורכים מסביב לשתיל ומחשבים:

– בעוד שלוש שנים יהיו ענבים מהכרם, בעוד חמש שנים יהיה משמש וכעבור עשר שנים יהיו פירות מכל המינים: תאנים, ענבים, אפרסקים למכביר, לצרכי הבית ולמכירה בשוק.

“ברוך שהחיינו!”

ואלקנה מתהלך על הגבעה החשופה ואומר לאנשי “צריף העץ”, כי יגנו על הבית בחורשות עצי-יער מפני הרוחות המסתערות:

– החורשות תגדלנה ושיוו מראה יפה לגבעה וגם תשברנה את הרוח הבאה מההרים.

אנשי “צריף-העץ” נענים, כי גם במחשבתם היתה תכנית מעין זו; ואז נגשים גם לייער את ראש הגבעה ואת מורדותיה התלולים: עצי-אקליפטוס וחורשת ארנים היפה לעין ומשיבה את הנפש בריח-השרף אשר לה.

כן הולכת הגבעה החשופה ומתכסה שורות נטעים רכים והכל עשוי בחשבון ובתכנית. ששת ימי השבוע תיעשה עבודת הנטיעה, ביום בהיר וביום גשם, כי הנוטע בגשם בסימן ברכה הוא נוטע. אף כנופית הילדים תפשה שתיל ויטעוהו בסוד בפתח המערה שלהם, מערה קטנה אשר בתוך הסלע במורד הגבעה, מערה אשר שם ישוחחו את שיחותיהם, יגלו ויקברו את מטמוני-הזהב וישחקו את משחק השוד והמארב בין סתרי-הסלעים.

ברבות הימים יגדל העץ, עם הילדים יגדל וקראוהו אילן-הילדים.

– – ובהגיע יום השבת, תנחנה הידים העייפות מעבודה באבן, באדמה, בנטיעה ובזבל, והעצמות החדורות טחב מגשמי השבוע תחלפנה כוח.


 

ז.    🔗

ביום שישי לפנות ערב פושטים את בגדי העבודה הספוגים ריח של זבל וזיעה ומלוכלכים בעפר ובמשחת עגלות, רוחצים היטב במים ולובשים בגדים נקיים – מכנסיים מטולאים יפה או בלי טלאי, חולצה לבנה ורקומת-הצווארון מכל אשר תכין המחסנאית בשביל כל אחד ואחד.

מגולחים למשעי, רחוצים ועשויי-השער מתכנסים אנשי “צריף-העץ” לחדר-האכילה בערב, אף הנשים החליפו שמלות, והעובדות במטבח לבשו סינרים לבנים ממעל לשמלה. בנחת יבואו, – קמטי-השבוע, שיזוף-הרוחות ואבק-השדות הוסרו מעל הפנים בתער החד ובמים הרכים.

גם כנופית-הילדים, זריזי הרגלים השזופות והיחפות, פזיזי העינים השחומות, תצטופף באחת הפינות בצחוק, בלחישה עצורה ובמשובה הפורצת לחוץ. כאן בין הגדולים יש להם ידידים, אבל ישנם גם אויבים נוראים. והכנופיה מוכנה להצטנף ככדור בכל רגע ולעמוד על נפשה בפני “אגמון” הארוך, העומד חסון ורחב לפניהם ומביט בעיניו מלמעלה למטה.

– הה, עדת שועלים, כבר באתם למטבח-הגדולים – ירעים עליהם בקולו – מעתה הזהרו: הגה בל ישמע, ולא – אפשיל את המכנסיים!

העיניים השחומות אורבות מתחת למצחים הקטנים ומציצות האחד לעבר רעהו, לוחשות, מארגנות ומגייסות – כי כבר חיבלו תחבולה במערת-הסלעים אשר להם, איך יערכו את המלחמה על “אגמון הארוך”, עד כי יכריעוהו. מעתה הזהר לך, “אגמון הארוך”!

– אנחנו לא מפריעים – עונה אחד מעזי-הפנים – ואל תגע בנו, “אגמון הארוך”!

– מה?! – זע גופו החסון של “אגמון” ומעיק מלמעלה למטה על כנופית הילדים – ויתר אנשי “צריף-העץ”, הנשים והעיירים כבר עומדים מסביב, טופחים על גבו של “אגמון” ואומרים מתוך לעג עצור ומחיאת כף אל כף:

– אוי לך, “אגמון הארוך”, ילדים התלו בך…

אנשי “צריף-העץ” קורצים עין זה אל זה בבת-צחוק של הנאה עצורה:

– הילדים שלנו… הא? שמעת את הדברים: אל תגע בנו! עוד מעט ויסלקו את הזקנים הצידה.

הילדים כבר התאוששו, כי ידעו שהגדולים לצידם, וכבר שמו יד על כתף, ילד וילדה, פצחו בקולות דקים ועליזים, רוקעים ברגלים כמעשה הגדולים, במשיכת הכתפיים, ברקיעת העקב – מעתה ידע ה“אגמון” את תנואת הילדים! אמנם ארוך הוא, כבד וחסון, אבל אם כולם יתנפלו עליו בבת-אחת, ייתלו על הידים, על הרגלים, על הכתף, על הראש, אז אפילו הוא, הארוך, ישתטח על הארץ, ואז – הרביצו ילדים והימלטו כולכם בבת-אחת!

אך “אגמון” הבין, כי דבר-מה יצוק בלב הילדים, ועל-כן עמד עם העומדים, הביט אף הוא אל רקיעת-הילדים והרעים:

– מה אתם אומרים על השקצים האלה, המושכים בכתפיים ורוקעים בעקב ממש כגדולים?

והילדים משולהבי-הפנים כבר ישבו עייפים האחד בצד אמו, והשני בצד אביו, והשלישי בין כנופית העיירים, מביטים אל הגדולים, מקשיבים אל השיחות ומחר במערה יספרו:

– אמנון הוא העגלון הכי הטוב ויש לו הבהמות הכי הטובות.

– הראית את השרירים אשר לעיירים? – יאמרו ויפשילו אף הם את שרוולי חולצתם כדי לחשוף גם הם את ידיהם הגמישות הרזות, המלאות בהרות ושריטות.

– אתמול הרבצנו בו ב“אגמון” והוא לא יוסיף להתגרות בנו – אומר עז-הפנים והכנופיה גאה ושמחה, משחקים בשועל הצעיר ובמשחקי-המארב בין סתרי הסלעים.

ולאחר שכנופית-הילדים תישלח למיטות, עוד יאחרו הגדולים ליד השולחנות, כי מחר אין צורך להשכים, מחר שבתון לאדם ולבהמה, מחוץ לעבודות התור המוכרחות להיעשות: החליבה, המרעה, השמירה והעבודה במטבח.

ואם השבת תהיה יום בהיר והשמש מייבשת את הבוץ בחצר, יתאספו אנשי “צריף-העץ” כנופיות-כנופיות, ישבו על ספסל או על קורה במקום שמש, ולופפו את הסיגריה וישיחו:

– השנה הצלחנו בזריעה.

– עוד שבוע, שבועיים וגמרנו את הנטיעה.

– מה אתם אומרים? – יפנו לבנאים – מתי ייגמר בנין-הרפת?

– אלמלא הגשמים שהפריעו, היינו גומרים בעוד חודש. בשל הגשמים תתאחר העבודה, כנראה, לעוד שבועיים, שלושה שבועות.

– אבל הרפת תהיה יפה ומרווחת – מביטים אנשי “צריף העץ” אל נדבכי הבזלת, אל קורות-הברזל, אל עמודי הביטון היצוקים ואל רשת חוטי-הברזל הזקופים והקשורים ביניהם ומוכנים ללכד את הביטון אשר יוצק עליהם.

אז קמים שנים, שלושה ואומרים: הבה נרד לראות את השדות.

צינה קרה נושבת מראשי ההרים ומקרעי העננים השטים על שמי-החורף הבהירים. אור בהיר מבהיק באגמי-המים על רצועות הנחלים המתפתלות, על צוקי הסלעים הרחוצים מגשמים. מבהיק ומתחמק אל מתחת לענן השט בחיפזון. צינה צלולה, אור בהיר וסאון מים רבים ועכורים היורדים מההרים לשדות ומהשדות והדרכים הם רצים ושוטפים לנחלים, ומשם יתגלגלו בכוח ובזעף אל הירדן השוטף, המקבל את מי כל הנחלים ואיננו מלא.

– הזריעה על ההר ברכה לבטלה היא – מפליט “לורד” במתינות. כדרכו.

– על ההרים צריך רק לנטוע עצי פרי, ואת המדרגות צריך לייער.

בידוע כי השדות על ההר דלים הם ונביטתם תתאחר מפני הקור.

אבל מדי רדתך במורד אל העמק, המראה משתנה: כשטיח-ירק משתרעים השדות, הנביטה הרכה ירוקה ונמוכה ונעה תנועת-גוונים ירוקה-כהה-בהירה למשב הרוח החולף מההר. רק זעיר שם, זעיר שם נראות קרחות-אדמה חומות ושחורות – מקומות שהגשמים סחפו שם את הזריעה או עכברי-השדה כרסמוה. צעדי-השוורים מתנהלים מתוך חריקת העול בניר ובידי הפולחים מלמדי-הבקר הארוכים.

במורדים כבר עולה עשב צעיר ומבצבץ מבין שיחי-הקוצים ומתחת לסלעים – בעוד שנים, שלושה שבועות יהיה מרעה ועדרי הבקר והצאן יאכלו לשבעה.

– אם רצוננו שתהיה לנו פלחה טובה – שוקל “לורד” את דבריו – עלינו להתאמץ ולהכשיר מדי שנה בשנה את השדות, לסקל שהמחרשה לא תקפוץ על גבי אבנים, ולזבל יפה – אחרת אין הפלחה שווה בעבודה שמשקיעים בה.

אכן, “צריף העץ”, אינה יכולה ללכת בדרכי הפולחים ב“מסמר” ובצמדי-השוורים ולהסתפק ביבולים הזעומים שתתן האדמה המנוצלת. “צריף-העץ” זקוקה לגרגרים ולמספוא לבהמות-העבודה, לפרות המשובחות ולאנשים לכל ימות השנה. האדמה, הפרה והאדם הם הקשר המשולש אשר לא יוכל להינתק ואם האדמה לא תיענה בשפע, אז גם חלב לא יהיה, והמשק הצעיר לא יוכל “לשאת את עצמו”.

אך השדות המוריקים מניחים לפי שעה את העין, ואם גם המלקוש יבוא בזמנו יתכן שהיבול יהיה טוב.

כה מהרהרים ואומרים ההולכים על פני אדמת-השדה הרכה והרטובה, עוברים בקפיצה מעל לסילונות המים הרצים בדרכים וחוזרים בשבילים הכבושים בין שיחי בילאן וטרשים אל הבית העומד בראש הגבעה.


 

ח.    🔗

משישב מנחם בעגלה מוכן לנסיעה העירה, הרגיש פתאום כמה סערה בו הצפייה ללכת ולראות את רחל – צפייה שהיתה כבושה בו כל הימים האלה בעבדו בנטיעה, בשבתו עם המסובים ובעשותו את יום-יומו ב“צריף-העץ”. כל המחשבות האחרות נטרדו מהמוח ונשארה רק ההשתוקקות החדה לראות את רחל, לשבת עמה ולהיות עמה יחד. נחשול הרגשות שהציפו נשקף מעיניו, רטט בתנועותיו, כי סערה היא שאינה ניתנת להיכבש על נקלה, והחברים והחברות נפנפו לו שלום, מסרו “לה” שלום בבנות-צחוק שעודדו והעמידו במבוכה כאחת.

הפעם התנהלה העגלה לאיטה יותר מדי ואף הדרך ברכבת ארכה בלי-שיעור, ורק בגשתו אל הבית שככה הסערה. נכנס, הביט ברוך על הפנים האהובים שהאדימו ואמר:

– נדמה שיפית, רחל.

– האומנם? – הסמיקה עוד יותר ונפנתה.

ומשנכנסה האם הזקנה וישבה, אמר לה מנחם:

– חוששני, כי בבית אמא נוח לה לרחל יותר מאשר בקבוצה.

– אין טוב מבית-אמא – נדה בראשה הזקנה – וכי מה יש לכם שם בקבוצה?

– יש לנו הכל: יש פרות ועזים, יש עופות, חלב וביצים. דבר לא חסר.

– רצונכם בפרות – שבו כאן, למה לכם להרחיק כל-כך? קנו פרות וחלבו אותן כאן בסמוך לעיר, כדרך שעושים רבים.

– לא הפרות העיקר – עונים הצעירים שניהם בבת-אחת, בושים ושמחים כאחת, שהאם מדברת אליהם בלשון “אתם”.

כן ישבו שעות ודיברו, או התהלכו ברחובות. התנועה גדולה, המרץ היהודי צר לו המקום ומרחיב את העיר, שופך את הביטון על גבי החולות: מתרוממים בתים נישאים, נפתחים רחובות חדשים והמון אנשים נוהר לרחובות.

רחל ומנחם הולכים עם הנוהרים על פני הרחובות, עוברים על המשרדים ושלטיהם, על החנויות המוצפות סחורה, אור חשמל, צעקת-התחרות.

דופק החיים מתחיל הולם עם בוקר בהכרזות, ברעש שירותי-הציבור, בריצת הסוחרים, הסוכנים, החנוונים, עובדי-הרוח ועובדי-היד – איש איש לעבודתו, איש איש אל חוקת-יומו! דופק-החיים הולם כל היום במסחר, בחרושת, במכונה הכותבת, ברוכלות, בהסתופפות על המדרכות הצפופות, במכירת עתונים, בתרועת מכוניות, בחוטי-הטליפון8, בעמודי-החשמל.

האנשים עבדו, עמלו במיטב כוחם וכשרונם והקימו מכונת-חיים סואנת ומורכבה להפליא בעיר הביטון שיצקו. המורה מלמד את הילד, המרצה מסביר לשומעיו, העתון מביא את חדשות-העולם, המנגן מקסים את הקהל היושב, הסופר הוגה את מחשבותיו והראינוע מגולל תמונות מבדחות או מעציבות; האדם הקים לו עולם של תורה, עבודה, צחוק ובכי בד' אמות הביטון!

אבל עוד טרם ייבש הביטון שהוצק, וטרם ייפתח הרחוב החדש בפני העם הנוהר, כבר אכף השעבוד את דעת-הילד, את מצולת-החברה, את המנגן שניגן ואת הקהל השומע – שעבוד לחיים, שעבוד איש לרעהו, שעבוד, שלטון ומלחמה: הלחם גוזר, הכסף גוזר – הקיום גוזר!

– א – ה – ה – מפהק הפקיד אל ידו ומשתעמם בעבודת-יומו המכורה.

– נו, אדון – מזמינים הרוכל, החנווני, הסוחר והסוכן היושבים ומצפים אצל מדפיהם.

והכסף יוצא במחול-תהפוכות בפני מזימת-האדם, בפני מרצו העצור, בפני תשוקתו הפעילה להרוויח, להרוויח. הכסף מתחפש, פושט צורה ולובש צורה – אנשים נרמסים, אנשים נופלים, קמים ושוב נופלים:

– “המזל” – האדם מתמרמר ואינו יודע אם לקבל עליו את הדין.

הביטון נשפך במרץ, מיוצק לעמודים, לחומות, לכבישים. אכן צר המקום! ושעל האדמה נשקל בכסף, האדמה הפכה לכסף! מתרקמות תחבולות נועזות, אנשים מוכרים וקונים, עובדים, מרוויחים ונוהרים טובי-לב אל הרחוב, אל המסעדה, אל בית-הציבור, אל המשפחה ואל הילדים: אדמתנו הפכה לכסף, היינו לאדוני הכסף!

ופתאום הפך הכסף את עורו: נחשול הביטון קפא באמצע-הרחוב. חומות נשארו עומדות בלא-גג, האדמה נשארה במערומיה. קפאה הפעולה ובין חומות-הביטון השתררה אימת המסחור ורפיון-הידיים עד דכא.

– לשם מה אתה יושב כאן בקרן-הרחוב כל היום, הרוכל, עם גליונות-הנייר ומספר המעטפות, יושב ומנמנם על המדרכה הלוהטת ומחכה? למה?

– ללחם.

– ואם קונה לא יבוא ואם יבוא ויקנה בגרוש, התשבע? ומחר? ומחרתיים? – –

בעינים המעולפות אין תשובה: שעבוד עד דכא ותוחלת-אדם למודת-נסיון, שהכסף יחזור ופניו אחרות, ושוב יזדעזע המשק הכביר וימשוך את ההמונים להרוס, לעקור, לבנות ולהקים בתוך חומות-הביטון – וכן כל הימים.

ובינתיים – מחשבת-אדם ומרצו מתגוללים ברחוב כתאני-השקמה, כאבן שאין לה הופכין.

ראשו של מנחם מזדקף שלא מדעתו ופסיעותיו נעשות רחבות יותר, כבלכתו על רגבי-האדמה החרושה. הוא חושב: ב“צריף-העץ” לא יהיה כדבר הזה, שם לא יקנה האדם במחיר כה יקר את לחמו; שם לא יכאב האיש לא כאב-שעבוד ואף לא כאב הקסם הכוזב של הכסף. אמנם אדמתנו עניה היא, אבל אנחנו אדוניה. משקנו הוא קטן, אבל אנו חפשים ומעבדים אותו בזיעתנו, שותים את מי-המעינות אשר לו ואוכלים במנוחת-נפש את הפת החרבה אשר נוציא ממנו. אנו ישרים עם אדמתנו ואין דבר העומד להפריד בינינו, לתווך בינינו, לסובב את שנינו במרמה. ככל אשר נרבה לתת לאדמה, כן נרבה להוציא ממנה – אנו וילדינו אחרינו.

יש ומזדמן לפניהם מי מהחברים “מימי קדם”, הכירוהו – עומדים ושואלים:

– מה העיר הזאת בעיניך, פלח?

– לא מכוערת, אך מטורפת.

או:

– מה אתם עושים שם במקומות הרחוקים?

– פולחים.

שואלים, נענים ונפרדים, כי הדרכים רחוקות מדי.

בערב נכנסים מנחם ורחל לבקר בבית משה חברם, הנושא משרה בממשלה. שמה מזדמנים עוד שנים, שלושה חברים. גם את אלה תקפה לשעבר התשוקה ללכת למשק החקלאי, אבל נסיבות-החיים עיכבו בעדם והם הוכרחו לפנות אל המשרות, להשתכר בעיר ולתמוך בהורים ובמשפחות שבאו מעבר-לים. כה נסחפו ונכנסו ל“תלם” שלהם.

מתכנסים, מסובים על הכסאות הרפודים, על הספות הרכות ובעלת-הבית שחורת השער והעיניים עורכת את המסיבה בטוב-טעם. אור חשמל מתפשט מתחת למכסה-המנורה הוורוד על קירות החדר, על זרועות הידיים החשופות של הנשים, על שער הראש, המבריק והעשוי יפה, על קפלי השמלות הלוטות עדנה וגוון וצורך לשאת חן. שותים את כוס היין לחיי הגליל העליון, ומנחם נענה בעליצות: עוד יעלה ויפרח הגליל העליון!

המסובים תאבים לשמוע על החיים ב“צריף-העץ” ומנחם נענה ומספר: כך אנו חיים ועובדים, כך אנו שומרים ורועים והאנשים הם כאלה וכאלה; הילדים “שלנו” גדלים לעבודה, והחברים לא יבדילו בין ילד לילד. אם יסע החבר ויביא לכולם מתנות – האב לא יבדיל לטובה את בנו; התינוקות “שלנו” נהנים ב“ביתם” מטיפול מצויין ומסודר ואינם נתונים לעצבי האם המרוטים אחרי יום העבודה הקשה. רק לאחר העבודה ייכנסו האבות והאמהות, ישתעשעו שעה קלה עם התינוק לפני השינה ויצאו על בהונות רגליהם, כי הנשים המטפלות עלולות להתרגז. משפחה גדולה וקומונה – – –

בעלת הבית היושבת סמוכה אל מנחם שואלת בנחת:

– הנה אמרת: “אנחנו”, “אנחנו”, “שלנו”? האם לא תאמר איך אתה חי ומרגיש ומה עתידך שם? האומנם אתה חושב לחיות כל ימיך ליד הבקר והצאן וכן תעבורנה כל השנים וחסל?

– הוא הדבר – עונה בבטחה – ואת מערבבת שתי שאלות: שאלת ה“אני” ו“התכלית”, שאלות המצויות בדרכי הפרנסה אשר בעיר. אבל במשק החקלאי, אם גם תהיה שנה של בצורת או ארבה או שדפון, כלום בשנה הבאה, לא נזרע? אנו נחרוש ונזרע גם בשנה הבאה, כי מבלעדי האדמה אין לנו מקום אחר לקחת ממנו את לחמנו אשר אנו אוכלים. המשק הוא מעשה ידינו, וממנו נחיה, ממנו יחיו הילדים, הוא הראשית והוא האחרית. האדמה וכל המשק אשר עליה נראית לי מוצקים יותר מעיר-הביטון הזאת.

ואשר לתוכן החיים: אמנם התוכן העיקרי הוא יצירת המקום, מעשה היצירה, אבל בחיי היום-יום הפרה, העוף והצמח כל-כך מענינים בשינוייהם, בתמורותיהם, בגידולים וגורמים כל כך הרבה סיפוק, צער, שמחה או דאגה – – אפילו המכונה בקלקוליה וקפריזותיה נותנת כל-כך הרבה ענין לענות בו, עד כי הם בולעים את כל מעייניו של העובד ושוב אין לו צורך בתוכן אחר, והתוכן האחר גם נראה לו קל-ערך. אילו ראית את ההתמסרות שבה אנו מתיחסים אל העבודה ואל מסכת-החיים אשר לנו, לא היית שואלת את השאלה ששאלת.

אכן, ברגעים ידועים יש והאחד ירחיק חשוב – – פתאום יביט אל ההרים, אל החולה וראה והנה הביצה הגדולה תהיה יבשה ואלפי חקלאים יעבדוה ויכוננו בה ישוב למופת, יראה לפניו תמונת-חיים סואנת ביצירה – – אז יבוא לו רגע של השראת-רוח, בדעתו שהוא היה בין הראשונים אשר חוללו את הפלא.

– אבל החזון הזה הריהו רחוק כל-כך! – אומר האחד בקול רפה.

– אמנם חזון הוא – עונה לו מנחם במרץ – והמאמין בחזון יכול להתחיל בדבר, יכול להיות חלוץ. כל הארץ הזאת היא חזון וכן היתה “צריף-העץ” חזון לראשונים שעלו ובנו את הצריף למעלה בראש הגבעה.

– האם “שקט” אצלכם לפחות? – שואל אחד המסובים – כי כאן בעיר הרוחות מתוחות עד היום מאז “המאורעות”.

– כל זמן ששקט, הערביים באים אלינו, אנו נושאים ונותנים עמהם, ואם יזמינו למשתה חתונה או מועד, נעלה אליהם. ה“זקנים” שלנו מתלבשים, יושבים הכן על סוסי-החצר, ובבואם אל מסיבת-המשתה, ינהגו לפי מנהגי המקום, והמסובים אז רוחשים כבוד אליהם. יש ביניהם ידידים לאנשי “צריף-העץ” גם בימי מהומות, עוזרים ומוסרים ידיעות. וגם האחרים נוטים לבקש שלום וידידות בראותם שבמקום “צריף-העץ” שנחרב במהומות, באו אנשים צעירים ומקימים בתי-אבן וחורשים בשדות. אבל גם בזה זהירים אנשי “צריף-העץ” ויודעים להבחין בין המתנפל לשונא.

כי יש והשנה שנת-בצורת, שוכן-החולה רעב אז ללחם, בקרו משתרך כצל ללא מרעה. רעבים ישוטטו אז ליד מדורותיהם ומשתתחולל מהומה, ייספחו גם הם, כי למה ייגרע חלקם בשלל? – – כן יוצאים הם “לפשוט” אכולי רעב וקדחת ובהולים לקחת מכל הבא-ביד: כלי-מטבח, קופסאות-פח, כבשה או שק קמח – שלל! איש משכנו יגנוב, כפר יקום על משנהו, כי הרעב מציק. יביאו את השלל אל האוהל ומצא להם – –

לא כן השונאים הלוחמים את מלחמת-הישימון, חופש-הערבה, המרעה והקדחת, – אלה יעמדו על הדם, על הנפש. עם אלה הווה זהיר, עמוד בכבוד ובגבורה בפניהם, כי רק בפני הגבורה יירתעו לאחור. יתכן כי יבוא יום ונזבח הזבח וכרתו ברית-מלח גם השונאים, אבל לא אנשי “צריף-העץ” יושיטו ידם ראשונים לשלום, כי אלה מבינים אך את שפתם הם: גבורה, נקמה וברית-מלח. חכה עד שבעל-כרחם יודו, כי “אכן אנשי-חיל המה הבחורים אשר ב”צריף-העץ".

– הרי זוהי מלחמת ימים רבים וחיי-סכנה – מעירה בעלת-הבית היפה בדאגה.

– זאת איננו יודעים. אנחנו בנינו בית ונשב בו. נטענו כרמים, אנחנו תקענו יתד, הכינו שרשים, ומשם לא נלך. והיה אם שלום ישכון בינינו, וישבנו לבטח באין מכלים אבל אם תתחולל מהומה – והיה ביתנו למצודה.

– יתכן כי צדקו אנשי “צריף-העץ”9. – יעיר אחד המסובים – כי מה יתנו ומה יוסיפו כרכורי-התרבות שלנו ונענועי השלום, אם הם אינם רוצים לדעתנו, אם הם רוצים לשלוט בתפארת קדומים על הישימון, על הערבה ועל אהלי-הקדר, כאשר שלטו אבותיהם. אמנם זו הפעם הראשונה מאז גלותנו הארוכה, שאנו עומדים ללחום את מלחמת עצמנו, ואין דרך אחרת, כי אם לעמוד ולהגן על נפשנו ועל רכושנו, עד אשר ידעו כי שבתנו עמהם יחד – זכותנו היא.

– ובכל-זאת, רחל… – פנתה האשה מעל יד מנחם – אילו שמעת בקולי, היית משפיעה על מנחם והייתם נשארים אתנו, כי העלייה למעלה, אם גם נועזה היא ויפה, אבל לא קלה היא.

המסובים השתתקו, כי מחשבתו של כל אחד ואחד נפגעה כלשהו מהשיחה ומהדמויות שעלו לנגד עיניהם. בעיניהם הוצת דבר-מה, הלב נכסף והתגעגע. ברגש עמוק הקשיב כל אחד לשירת הבריטון הרחבה של אחד היושבים, שסיפרה על הרים זקופים, על רוח דוהרת בהרים ושמש שוקעת, על תנומה מתוקה שסגרה את עפעפי הילד – – –

ומשנתפזרו הכל בחצות, הלכו מנחם ורחל סמוכים זה לזו ברחובות השקטים מאדם, תפושי מחשבה מתוקה וקשה כאומרים: מי אדם וראה את חזון חייו?

– ובכן, רחל, מתי תבואי למעלה? – שאלה מנחם, כשהוא משהה את ידה בידו לפני פתח ביתה.

– אבוא, מנחם – תענה רחל ברוך – אנוח מעט ואבוא. מסור שלום לאנשי “צריף-העץ”, והשלום יהיה גם אתך.

שליו ועליז נסע אז מנחם בדרכו חזרה, הנה-הינם ההרים והנה שדרת-העצים העוטרת את הדרך העולה ל“מעלה”.

וגם כעבור שנים, מדי עברו בשדרת העצים, והרי כנען הגבוהים מזדקרים חשופים ותלולים ביום שמש, ועדרי העזים השחורות גולשים מההר על-פני השדות הקצורים לשתות מן הבאר – עצבות תוקפת אותו ולבו מתכווץ, כי פה התחולל בו הרבה וכאן נבל גם הרבה.


 

ט.    🔗

ב“צריף-העץ” עונת העבודה בתוקפה, חסרות ידיים עובדות. הימים ימי האביב, הפרות ממליטות, רועות ושופעות חלב; בחצר מקפצים טלאים לבנים, נקודים וברודים; הסייחים הרועים בעשב חגים במשובה מסביב לחצר. אביב, מרעה, ריח חלב וזבל עומד בחצר. הילדים מהלכים על הגבעות, מלקטים פרחים, כלניות אדומות, ומקשטים את הגן, את בית-הספר, מביאים שי לאוהל אבא ואמא.

הותקנו המקצרות ועל העגלות העלו את הסולמות הגבוהים, ומעל לסולמות מסגרות רחבות, כי מחר יוחל קציר-החציר בחולה.

העשב בחולה הוא טוב ותלתן-הבר מרובה בו. צריך רק לדייק בזמן הקציר, כי תיכף אחרי ימות הגשמים אי-אפשר לרדת ולקצור, אלא יש לחכות עד שהמים ירדו והביצה תתייבש. ישראל שירד לחולה לראות אם העשב גבוה דיו, אם הביצה כבר יבשה, חזר והודיע, כי אפשר לרדת לקצור; גם האנשים מ“עין-זהב” ו“אהליה” יבואו מחר לקציר. הוא גם הסכים עם אנשי המשקים בנוגע לחלקת-הקציר הנופלת בגורלו של כל משק ומשק. וכן גמר עם האפנדי בעל אדמת-הביצה על מיכסת החציר, שיקבל מכל אחד ואחד.

החציר הוא סלע המחלוקת בין המשקים השכנים מימים-ימימה. הפרות אוכלות את החציר בתיאבון וכל משק דואג לרפת שלו, תובע את שלו ונדמה לו, כי בגורלו נפלה אשתקד החלקה הגרועה ביותר. על-כן לפני בוא הקציר יתאספו זקני המשקים מ “עין-זהב”, “אהליה” “וצריף-העץ”, יריבו, ידונו ויתנצחו זה עם זה. ה“מוכתר” “מעין זהב”, שחרש הוא למחצה, שומע רק את דברי עצמו, ולכל מה שיאמרו האחרים יניע ראשו, יאמר “נו כן” – ובסופו של דבר יעמוד על שלו.

– לנו “בעין-זהב” אין מים להשקייה. – כה יטען – ברור כי לנו נחוץ החציר יותר מאשר לכם, שיש לכם מים להשקייה ואתם יכולים לזרוע חצירים כל השנה.

לזאת יענה ישראל בקולו המתון:

– “צריף-העץ” היתה הראשונה שהחלה בקצירת החציר, ורק אז נפקחו עיניכם ותבואו ותדרשו לכם חלק. לפי “החזקה” שבידינו אין עלינו לתת לכם חלק, ובכל-זאת מסרנו חלקה ל“אהליה” וחלקה ל“עין-זהב”, ומה לכם עוד?

– נו, כן… – עונה ה“מוכתר” לעומתו – אבל אנו הוצאנו אשתקד מחלקתנו עשרים עגלות חציר ואילו אתם הוצאתם ארבעים עגלה.

כה יתעקשו, יעמדו כל אחד על שלו, עד שלבסוף מסכימים וכותבים על הנייר את ההסכם לקציר-השנה. ולמחרתו ירדו משלושת המשקים, כל אחד עם אנשיו, עם מקצרתו ועם עגלות-ההובלה אשר לו אל החולה, נטו שלושה אהלים ועמדו להתקין את כליהם.

ביום הראשון לבואם יציצו מן הצד איש לעבר רעהו ומלחמת-שפתיים קלה תעבור בין שלושת המחנות. בידוע, כי בחורי “צריף-העץ” יודעים את מלאכת העגלונות, רתמותיהם הן בסדר ושוטיהם טובים. רגילים הם בדרכים הקשות אשר בחוּלה ונתנסו ב“מושווארים” (דרכים) דיים. אין זריז מהם להקים פרדה ששקעה בתוך הבוץ או לפרק עגלה שנתקעה בדרך. על-כן יביטו מגבוה על “המלמדים” הללו אשר מ“עין-זהב” ועל שוטיהם העשויים חבלים. ואם יבוא האחד אל חברו ויבקש מפתח-עגלה או משחת-גלגלים, ופתחו מיד:

– כיצד יוצאים לדרך בלי מפתח ומשחה? – ולאחר שיתנו את המבוקש יתרו בלוקח שיחזיר, ולא – לא יקבל בפעם האחרת.

ואם אנשי “אהליה” יתרעמו על חלקת החציר שנפלה בגורלם – “חלקה שהעלתה רק עשבי-ביצה חמוצים” – וענו הבחורים מ“צריף-העץ”:

– מי ביקש מכם כי תבואו לקצור, יכולתם לשבת בבית.

לעומת זה בערב תהיה יד “אהליה” על העליונה, כי ישנו ביניהם האחד, והוא אפרים האדמוני, אשר לו עינים עליזות ופיקחות, והוא יודע פרק בשיר. משיפתח בחרוזיו, וענו בחורי “אהליה” אחריו, תהיה השמחה במסיבתם. אז יתקרבו גם בחורי “צריף-העץ” אל פתח אהלם ורק אנשי “עין-זהב” עוד יעמדו מרחוק. כי ריב ל“עין-זהב” עם שכנתה מימים-ימימה, משום מעשים שהיו: מעשה בזבל ומעשה במים.

והמעשה בזבל כך היה: בקרבת מקום ל“עין-זהב” ו“אהליה” עמד מחנה-צבא. מה עשו אנשי “עין-זהב”? הלכו בעגלותיהם למחנה והתחילו להוביל את הזבל אל בור הזבל אשר להם. אז באו אנשי “אהליה” בטענה:

– מחנה-הצבא הוא שלנו כמו שלכם. הבה נחלק את הזבל בינינו, חלק כחלק.

ולא רצו אנשי “עין-זהב”. כנגד זה, בימות הקיץ, כשהמים בבאר “עין-זהב” מצויים בצמצום ואנשי “עין-זהב” יורדים בעגלתם להוביל מים מ“אהליה”, יאמרו להם ה“יולדים”:

– המוטור אינו מספיק מים די בשבילנו, ואיך נתן מים גם לכם?

משום כך גדולה השנאה בין שתי “הנקודות”, ועל זה ישיר אפרים את חרוזיו בלשון רמזים:

ב“עין-זהב” וב“אהליה”

הכל יורד לשאול תחתיה.

והמקהלה עונה אחריו:

יו – וי – די

וי – ד

אמנם, לאפרים האדמוני הכל ייסלח, כי מעיניו ניתזים ניצנוצי-עליצות כאלה, המשמחים לבב כל אנוש. משום כך מתקרבים לבסוף גם אנשי “עין-זהב”. משרואים בחורי “אהליה” כי צר המקום להכיל את כולם ויצאו החוצה, יערכו מדורה, ישפתו את קומקום התה. אז יתישבו הכל בחצי-גורן, ה“מוכתר” בראש המסיבה, אפרים אומר דברי-זמר והשאר עונים אחריו בשמחה וברצון.

הערב הוא ערב אביב, המכסיף על החולה וגוהר בין קמטי ההרים. מבין סבכי הגומא אשר בביצה יעלה רחש והערבה עונה בהד, בקולות לילה, ביללת-התן. בריכת-המים הזכה אשר למטה משקיפה כעין הכסף מבין הסלעים. הבהמות קשורות לעגלות והבחורים יושבים חגורים את זינם. אור האש מקפץ על פני הבחורים, על עיניהם השקועות בהרהורי ערב, בהרהורי-מדורה. קופסות הטבק עוברות מיד אל יד ואפרים מזמר בקול נעים ומושך מעשיה יהודית בסוכה:

“סוכה קטנה, סוכה אפלה, שקרן אור לא חדרה אל תוכה” – –

לא המלים העיקר, אף לא הניגון, אלא הדומיה אשר מסביב, המדורה ואנחת המזמר, המדבר אל ליל-כנען בשפה מובנת לכול, בגעגועים רבים ובאהבה. האם לא זו האנחה אשר ישפוך גם הרוכב על הגמל אל חיק הלילה? – – פוסעת שיירת הגמלים בשביל והרוכב אומר את חרוזיו, ואם תקצר לשונו מהביע את אהבתו ללילה, להרים, לעינים העמוקות מני-ים – וסיים באנחה ממושכת, והזוגות אשר בצווארי הגמלים ילוו את האנחה עד השתברה בין ההרים, ביריעות האהלים הנטויים לבטח בישימון – – –

למחרת עם שחר תצאנה המקצרות לעבודה ורצועות העשב הירוק והריחני נופלות מאחורי הסכין; הבחורים מהפכים במלגזים את החציר אל מול השמש, ומשייבש יקשרוהו בחבילות, יגביהו להעמיס את העגלה ככל אשר תוכל שאת, קושרים ומהדקים בחבל ונוסעים הביתה.

הדרך קשה, מלאה סלעים, מורדות ומעלות – שים עין! כי אם תיפנה להרהורי לבך והנה עלתה העגלה על אבן ואתה מוטל על אם-הדרך עם ערימת החציר. אבל העגלון המובהק נוסע לבטח דרכו, כי מכיר הוא מקומה של כל אבן ואבן בדרך: בסיבוב מהערבה אל הדרך עומד צוק-הסלע, אשר אם העגלון לא יזדרז, ונתקל הגלגל והתהפך העגלון לעיני הקוצרים ולעיני כל האנשים מ“עין-זהב”, מ“אהליה” ומ“צריף-העץ”; ובחורשת האלות העתיקה תתטלטל העגלה על גבי השרשים המשתרגים בסלעי הדרך ורק אם קשורות היטב חבילות-החציר לא תתפזרנה ולא תצנחנה מן העגלה. וכן עד מעלה ההר אורבים צוקי-סלעים, חריצי דרך שנשארו מימות הגשמים. במעלה ההר זרז בבהמות, רגע ינוחו ושוב “דיו”! – בשריקה וצריחה ובהצלפת השוט – מעלה-מעלה.

משעלית על ההר, נהג בנחת לעומת החצר והבט ממרומי-העגלה אל העובדים ואל הילדים בשוויון-נפש, כאחד האומר: האם עלה על דעת מי מכם, כי עגלון כמוני עם בהמות כבהמותי יתהפך בדרך הארוכה?

סייח ירוץ בעקבות העגלה ויחטוף מתוכה קומצת-חציר והילדים מביטים בעין מבינה ואומרים:

– אוהו, איזו עגלה גבוהה! ילדים, הביטו!

– “בובה” ו“עדינה” הן הבהמות הכי טובות.

– הן לא ממהרות ללכת, אבל אין כמותן יודעות “לסחוב”.

ומנחם ניגש עם העגלה ישר אל מול המקצצה, אשר שם רוטט ומרעיש המוטור הקטן, ומנדלי עומד, פניו משוחים שמנים ופיח:

– איך נראה לכם שם, לקוצרים בחוּלה? תהיינה השנה שישים עגלות חציר?

– חמישים עגלות ודאי תהיינה.

– אילו היו שישים-שבעים עגלות לא היה לנו צורך יותר, בקש ובתבן במשך כל השנה, כי מה ערך התבן לעומת חציר כזה, הן זה חציר ממש! – כה אומר מנדלי, מריח את קומץ החציר שבידו, ממוללו באצבעותיו ונהנה.

ימי-האביב הם, אבל בחוּלה כבר חם, רוח אינה נושבת, כי סגרו עליה ההרים מסביב. האנשים אכולי-שרב והבהמות מכוסות-זיעה. כחום היום מוכרחים להתרחץ בבריכת-המים ולנוח. נחים ליד הבריכה. התואים רובצים עד לסנטרם במים, הפרות עומדות על שפת הבריכה ורגליהן טובלות במים, מכשכשות בזנבות ומגרשות את הזבובים המטרידים.

בדרך העולה למעלה עוברים בחורים וצעירות, בראש יחידים ואחר-כך בקבוצות לעשרות, למאות. פניהם סמוקים מהחום, שטופי זיעה, עור לבן שנשזף שיזוף ראשון בשמש הלוהטת הזאת. מרווים הם את צמאונם במי הבריכה הקרירים, יושבים על הסלעים, פורקים את תרמיליהם, חולצים את נעליהם וחובשים את הפצעים אשר ברגליהם.

– לאן אתם הולכים?

– למעלה.

או, להיפך, האחד מהם ישאל:

– העוד רחוקה הדרך למעלה עד “לקבר”?

עוברים הבחורים שנשזפו בשמש על הכבישים, עוברים דוברי רוסית, דוברי גרמנית ודוברי עברית ב“למד” רכה וב“ר” חורקת. ה“מוכתר” מצטחק למראה הפנים המיוזעות והבלוריות הפרועות:

– למה לכם לעלות למעלה? האומנם אתם חושבים את העלייה ביום חם כזה לדבר קל? ח-לו-צים! גם אנו היינו חכמים ועלינו, באנו גם עד הנה. נו, ועכשיו? עכשיו הריני כבר זקן, עוד מעט ולא ירצו להביט בי. ואם חלש אתה לאן תלך אז, הא?

ואחר-כך, כמתנער מהרהורים, יוסיף:

– נו, מילא, לכו. עוד שלוש שעות ותגיעו. אבל אחת תדעו: אל תמהרו ושמרו על הכוחות, כי הכוחות יהיו דרושים לכם גם למעלה, גם בכל מקום אחר. לכו ביחד, בהמונים ואולי יקל לכם מאשר לנו.

וזמן רב יביט אחריהם עת יקומו ללכת, ואז יספר לאנשים בלגלוג חריף:

– דרשתי בבית, שיתלו מודעה – “כי במטבח “עין-זהב” אין מקום לאורחים”. ילכו ל“אהליה”…

הפעם נקם את נקמתו משכנתו השנואה.


 

י.    🔗

בערב עומדים הבחורים והצעירות במאותיהם על הגבעה מסביב לקבר, פרשו את שמיכותיהם המגוללות וישבו, מצאו זיזי-סלע בולטים ויישענו עליהם. גם החוצבים החסונים עלו מהצריפים אשר לרגלי ההר, קיפלו את רגליהם וישבו על הארץ. אנשי “צריף העץ” סגרו את רפתם, כלאו את בהמותיהם וירדו אף הם, הנשים והילדים, אל גל-העפר. לאט ירדו ובראשים מורדים, כי על גלי-עפר רבים עמדו רגליהם – גם הנשים גם הגברים, בידיהם כרו את הקברים למתים שנשמטו מבין החבורה. בכה לא יבכו אנשי “צריף-העץ”, אך גם את תוגתם הכבדה לא יכבשו, לא בפני הילדים ולא בפני מאות הבחורים והצעירות העומדים מסביב. תוגת האזכרה היא קדושה – יראוה הילדים וילמדו לכבד ולהעריץ את המת על קידוש מפעלו, יראוה הבחורים והצעירות, כי גם הם עומדים לצאת אל מפעלם בישימון, אל סכנה ואל מחסור.

בהרים אשר מעבר לבקעה מנצנצים נצנוצי-אש, מכיפת-השלג אשר על החרמון מתפתלת ויורדת רצועת-הכסף של הירדן האץ אל ימת החולה.

מה היה כאן? – –

כאן היתה מלחמה. יריות הומטרו על הגבעה, על קבוצת האנשים אשר התבצרו עליה. יללת הערבה, יללת שוכני-החולה, יללת-התנים הקיפו מסביב את קבוצת האנשים, אשר נשארו על עמדם ונהרגו. יקרה היתה להם אדמתם, יקר היה להם רגש-הכבוד אשר בלבם, יקר בעיניהם חזון ההעפלה אשר להם ויישארו על עמדם, ויקדשו בדמם את היקר להם.

“יוסף הגלילי” – – ייאמר מאז בכל שנה על הגיבור אשר נפל.

“המגינים והמגינות אשר נפלו והיו לסמל” – – כן נקבע זכרם של אלה בלבם של בני-הנעורים מקרוב ומרחוק.

סוניה, שעמדה בין אנשי “צריף-העץ” והחוצבים, יצאה לפנים וניגשה אל גל-העפר, עיניה קצרות-הראות נאחזו בגבעות אשר מסביב, שתקה ואחר אמרה בלחש:

– אנשים אנחנו, אבל אנחנו גם יהודים. באנו ל“צריף-העץ”, כי הגבעה היתה שוממה וחשופה. היא קראה לנו, חיכתה לנו דורות ונשארה נאמנה מאות שנים. באנו אליה, כי אין לנו מקום אחר לבוא שמה. האם הריעונו למישהו? האם שלחנו את ידינו לגזל, לעושק, לרצח? באנו וידינו שלוחות בכל עבודה בשדה, בבניין, בחרושת. בעמלנו ובכספנו רכשנו את בהמתנו ונבנה את משקנו. לא עשקנו איש, כי היינו בעצמנו עשוקים. ובכן למה הרגו את אלה? האם חשבו ההורגים, כי אחר אשר אלה יהרגו, תישאר הגבעה שוממה כשהיתה? אכן טעו ההורגים, כי הנה חזרנו ועלינו הנה עם ילדינו, הנה באתם במאותיכם ו“צריף-העץ” יעמוד לעולם.

– אמן! – ענו מאות הבחורים והצעירות, אנשי “צריף-העץ”, הנשים והילדים.

– אמן! – ענו ההרים.

– אל לנו להתייאש בנפול האחד, אל להתייאש בהתעייף האחד, בהתאכזב האחד, כי אנחנו מכוננים מפעל-חיים בשביל עם של מיליונים ואת המפעל נושאים ההמונים על כתפיהם. בשם המפעל ובשם ההמונים יהיו ברוכים המתים היקרים האלה וברוכים יהיו ההולכים בעקבותיהם.

– אמן! – ענו מאות הבחורים והצעירות, אנשי “צריף-העץ”, הילדים והחוצבים.

– אמן! – ענו ההרים.

ומשפנתה סוניה לעבר “צריף-העץ”, פנו הכל ללכת אחריה, הלכו לאט-לאט, האמהות בעקבות הילדים, אחריהם הגברים, החוצבים, הבחורים והצעירות. הכול שותקים, שקועים במחשבה, וכן ירדה בשתיקה השינה על המקום.


 

יא.    🔗

לא בנקל הסכימו כל החברים ב“צריף-העץ” לרכוש מכונת דישה וטרקטור. אמנם מנדלי דיבר כבר באזני החברים כי “הגורן הערבית” היא בעוכרינו, והעיירים היו אתו בדעה אחת, אך ישראל התרה בהם, שלא יהיו פזיזים מדי, אם כי במעמקי לבו נטה אף הוא לדישה במכונה.

– דשנו כל-כך הרבה שנים במורג – יאמר מתונות – נדוש עוד שנה. קמתנו נמוכה היא, השדות מכוסים באבנים. מוטב שנחכה עוד שנה, שנתיים עד שנסקל את השדות. עתה נביא מכונה ונשברה.

– ואיך תכשיר את השדות – יענה מנדלי בפזיזות כדרכו – אם הבהמות והאנשים עסוקים כל ימות הקיץ בעבודת הגורן?

– מי יסקל, מתי יובילו זבל? – יחזיקו אחרי מנדלי כל הצעירים.

אז ייכנס בוויכוח גם “לורד”, המנמנם תמיד בשעת סידור-העבודות, סמוך לישראל על ספסל, על השולחן או על המרצפת, ורק ברגע הנכון, עת תתעצם ההתקפה על ישראל, יתעורר פתאום, ישב ויעיר את דבריו בנחת וביישוב-הדעת:

– את הקטניות הרי נדוש על כל פנים במורג ובכן לא נורא אם גם גורן החיטה והשעורה תהיה ערבית. נדוש במורג ונזרה מהערימה, כמו שעשינו כל השנים.

אז יתרגזו הצד שכנגד ויטיחו כנגדו:

– טוב, תסתובב לך על המורג כאוות-נפשך.

– אסתובב – יענה ויביט אל ישראל, אל המסובים ונשאר יושב מפקפק לראות לצד מי נוטה הנצחון.

מיד יתמרמרו העיירים משנה ויאמרו לו שלא מן הענין:

– אתה, “לורד”, הולך ונעשה “עובר בטל”, מוטב שתתחתן.

הכל צוחקים וישראל מוצא לו את שעת-הכושר לוותר ולומר:

– מילא, אם אתם רוצים דווקא השנה במכונת-דישה, לי ניחא, אבל אני על דעתי עומד, שאפשר לחכות עוד שנה.

מעכשיו בטוח מנדלי לגמרי בנצחונו ואומר:

– חסל סדר “המורג” ב“צריף-העץ”. במכונה נדוש את כל הגורן במשך שבועיים, ואז יצא הטרקטור לחרוש ובעגלות יסקלו, יובילו זבל. כך נוכל להכשיר כל שנה מאה, מאה וחמישים דונם, ובמשך חמש שנים הרי כל אדמתנו מוכשרה ומזובלת, מה יש?

– מילא, מילא – עוד ירטון “לורד” מבעד לעשן הסיגריה, אף כי לאחר שישראל הסכים, אין לו עוד כל טעם להתנגד.

משום כך שולחים דווקא את “לורד” העירה לטפל בענין המכונה, וגם כוונה בדבר: ירד לימים אחדים העירה, אולי יזמן לו הקדוש-ברוך-הוא בת-זוג בדרך, כי עד מתי יתהלך ערירי? – ו“לורד” אמנם קם ונוסע, שוהה ימים10 אחדים בעיר וחוזר ומודיע, כי העניין סודר, אבל בת-זוג טרם זימן לו אלוהים – ומנחם ומנדלי יורדים להעלות את המכונה.

יושב מנדלי על הטרקטור, המושך את מכונת-הדישה במעלה-ההר, מושך בכוח אדיר, בהתאמצות: – פח – פח – פח! ומנחם עוזר על ידו. פני מנדלי מבהיקים בעד לשכבת השמנים, המשחות והפיח: סוף-סוף נתקיים, שגם טרקטור יהיה במשק. מעתה יראה להם מי הוא מנדלי, מי הוא “בעל הדמיונות”. מה יש?

* * *

ורק בהעריב היום והם עומדים לנוח על אם-הדרך, אוכלים את מנתם, מעלים עשן ומשוחחים, יאמר פתאום מנדלי למנחם:

– אח, מנחם, איים הכוחות הקודמים? – והוא משתעל את שיעולו הרגיל, מתעטף במעיל ועצבות נשקפת מעיניו.

הדבר אירע בימי המלחמה, בהיותו רוכב במשמר-הלילה בשדות המושבה שהבשילו, החיטה היתה נשקלת בזהב ותושבי הכפרים היו יוצאים מדי לילה בלילה לקצור בשדות היהודים. עזי-פנים היו אז כאשר לא היו מעודם. היו באים בקבוצות עם בהמותיהם, פושטים בלילה בשדה, הקוצרים קוצרים ומעמיסים על הבהמות ואם הרגישו בשומרים, מיד התחלקו לשני ראשים: אלה נמלטו עם הבהמות ועליהן התבואה הקצורה, ואלה עומדים בפני השומרים, ממטירים עליהם יריות עד הימלטם גם הם אל ההרים. קשה היתה אז השמירה. מדי לילה בלילה יריות, כי מזויינים היו באים ברובים יווניים ותורכיים.

ובלילה ההוא יצאו מנדלי וחבריו רכובים, עשו את סיבובם וישבו לנוח בתוך הקמה. שכבו, הקשיבו, הביטו אל שמי הלילה העמוקים והסוסות מבערות בקמה. והנה זקפה האחת את אזניה ויישמע רחש בקמה. האחד נשאר עם הסוסות במקום, והשנים האחרים הוציאו את המאוזרים מנרתיקיהם ויתגנבו חרש אל המקום אשר משם הגיע הרחש: קוצרים. מול אור הירח הבהיר נצנצו המגלים, מתחת ל“כפיות” השחורות התפתלו פיאות-שער שחורות, גופות גמישים נעו בחלוקיהם הלבנים בקמה, תיקי-העור הדוקים אל חגורותיהם ואש המארב קודחת בעיניים.

– ענדכום, יא כלב (עמדו, בני כלבים)! – לא כן הם. בין-רגע אספו את בהמתם, התחמקו מן הקמה ורק אז התחילו לענות ביריות, יורים ובורחים. וברגע שעלו על הסוסות לדלוק אחריהם פגע בו הכדור.

– אלמלא מרים שלנו, שטיפלה בי לילות על לילות, אפשר שלא הייתי יושב עכשיו אתך כאן. הכדור חלף אצל הריאה. כשקמתי מהמיטה התרה בי הרופא שלא אצא בלילות, איזהר מצינת-לילה ומגשם. אבל מי גבר ישים אל לב לאשר הרופא יאמר? ושוב יצאתי לשמירה בלילות או ירדתי לראות את אחת הבחורות בליל סופה וגשם. וכאשר אמר הרופא, כן היה, כי מאז התחלתי להשתעל. יש זמנים ויוקל. אבל יש גם אשר קשה לקום בבוקר מהמיטה – –

התעטפו, שכבו לנוח שעה קלה אצל המכונה, ומשהאיר השחר שוב פח – פח! מנדלי אוחז בהגה ומנחם מפנה אבן מעל הדרך, יוצק שמן, מוסיף משחה, נהנה מיצור-הברזל הרוטט מרוב הכוח האצור בו.

וברגע פנאי יערוך מנחם מכתב קצר לרחל:

"רחל יקרה,

ברגע זה אנו עומדים עם מנדלי בשדרות האקליפטים11. בעוד שעה נניע שוב את הטרקטור ובוודאי מחר בבוקר נגיע הביתה. הכוח האדיר האצור במכונה אוצל גם עלי שפע עליצות ובטחון בעתיד. נעבוד בהתאמצות עוד שנתיים, שלוש וביתנו, רחל, יכון.

יכון משק איתן אשר מכונות בו תפלחנה, כולו תנועת-עבודה מלאת מרץ. באלה תיפדה הארץ כולה.

היד העברית תזרע ותטע את כל חבל-הארץ הזה והרגל העברית תדרוך בבטחון על שדמותיו. השביל ודרך-המלך יסאנו מתנועת-יצירה ולא עוד “הכפיה” הבדואית תאיים על כל צעד ושעל.

אכן, רחל שלי, כדאי לחיות בשביל החזון הזה ולעבוד לשמו.

שלך

מנחם"

כל אנשי “צריף-העץ”, הנשים, הילדים, הבנאים והחוצבים יצאו לפגוש את המכונה, בנהג אותה מנדלי ישר אל הגורן. החוצבים שילבו את ידיהם על חזיהם ואמרו:

– אכן, זו מכונה ראוייה למשק.

פח – פח – פח! – נשפה המכונה ועמדה ליד גדישי החיטה והשעורה ומנדלי יורד מאצל ההגה: היום הזה הוא יומו, זה היום לו קיווה!

– איך “עבד” הטרקטור בדרך? – שואלו “לורד” ביישוב-הדעת, הולך מסביב למכונה.

– בדרך הישרה היה הכל כשורה, אבל במעלה ההר היו רגעים שחשבנו כי לא נעלה – מספרים מנחם ומנדלי לקהל הניצבים מסביב.

וכשפונים ללכת משם, מזהיר מנדלי את הילדים, כי לא יעזו לגשת קרוב למכונה.

וכעבור יומיים החל הדיש. משכימים עם עלות השחר ודשים עד קום הרוח. האלומות עולות אל המכונה, נופלות אל תוכה ומלפנים נשפכים גרגרים מלא השק, מאחור – תבן, אבק ומוץ. השמש חמה והאנשים מזיעים, פני הצעירות אדומים. אבק וחום, שפך גרגרים ורטט המכונה.

שולמית משתרעת רגע קל בצל גדיש לנוח, פניה אדומים, עיניה חמות, שפתיה אדומות. אמנון זורק את האלומות למכונה יחד עם האחרים ועינו נתקלת בשפתיים האדומות.

– חי אני, שאיני יכול לעמוד בפני שפתיך, – יקרב אמנון אליה.

– וכי מה, כלום אסור? – תענה שולמית ועיניה חמות.

אז נשק לה אמנון על שפתיה וחזר אל האלומות.

והעיירים הריעו:

– הידד, אמנון, הידד “צריף-העץ”, נוסף עוד אוהל “בצריף-העץ”!

ולמחרת עזרו העיירים לאמנון להקים את אהלו ליד אהלי הנשואים.

יעזרו, יטפחו על גבו ויאמרו במנוד-ראש:

– היה העייר לחמור!


 

יב.    🔗

ב“צריף-העץ” הרגישו מיד, כי חבל הארץ אשר בו הם יושבים איננו שקט: עוברי-דרך סיפרו מה, רמזו מה. השומרים מסרו כי האורות בכפרי החולה ובהרים נראים עד שעה מאוחרת בלילה. הרגישו תנועת רוכבים לא רגילה ופנים חדשות הופיעו בסביבה. מ“עין-זהב” ומ“אהליה” מסרו, כי גם בסביבתם ניכרים סימני התנועה ומורגש כי משהו עומד להתרחש. “בנקודות” חיזקו את משמרות הלילה, הגברים ישנו בבגדיהם. העדרים לא הרחיקו עוד למרעה, כי אם בגבעות מול הבית יבערו כל היום, גם יתר העבודה נעשית בשדות הקרובים אל הבית.

בית-האבן מוכן לפגוש את הפורענות אם תבוא. בשקט יעשו האנשים את עבודתם כל היום, ישימו לב, יפקחו עין, והבחורים נרגשים ומביטים אל עבר “הזקנים”. השמועות גוברות ומוסרים מפה לפה, כי ביום קבוע יפשטו על צפת ועל היישובים אשר מסביבה. הדברים מעוררים דאגה: כי “הנקודות” אולי תעצורנה כוח לעמוד על נפשן, אבל מה ייעשה לצפת, היושבת פרזות בין ההרים, עם יהודיה החלושים, עם נשותיה ההרות תמיד? – הרי ישחטו אותם כשחוט הכבשים ואין פוצה פה. ובערב אחד יוצאים ישראל, מנחם עם חבר בחורים בדרך לצפת.

ב“אהליה” יעמידום השומרים: לאן הולכים בחורים באישון-לילה?

– שוטה שואל שאלות, ואילו החכם מכבד בכוס תה ומכין דבר-מה לסעוד את הלב – יענה ישראל במתינות.

– אל יפול רוחכם, בחורים, תה ביקשתם – קקאו יהיה. – יענה אפרים בעליצות כדרכו ובסבר-פנים.

כי גם בחדר-האכילה ב“אהליה” אור ובחורים אחדים יושבים וסועדים את לבם.

– מה האכילה הזאת בשעה כה מאוחרת?

– מתקינים את עצמנו לדרך – עונה אפרים חלקו, מושיב את האורחים, מוציא ספלים, מגיש לחם, דגים מלוחים, חמאה וגבינה: – אכלו, חברה, והיטיבו לבכם.

כה יושבים הכול יחדיו וסועדים, אפרים אומר דברי זמר והבחורים מתוך הרגל עונים אחריו:

הגרעין הגרעין,

מי ידע ומי יבין.

יו – וי – די

וי – ד

זה הפזמון החדש אשר חיבר רק תמול על אנשי “הגרעין” שנואי-נפשו. כי אפרים עומד בקשרי מלחמה עם “הזקנים” אשר “באהליה”, הם אנשי “הגרעין”, “הסוחבים בעול המשק”, המביטים בעין רעה אל תעלולי הבחורים. הבחורים דורשים בכל הזדמנות כשרה מעט יין, עורכים “קומזיצים” בלילות, ובשבתות ישבו ברכיבה על בהמות ויצאו עם החברות לטייל בשדות, או יעלו צפתה. אז יתמרמרו אנשי-הגרעין ויאמרו:

– הבהמות עייפות מעבודת-השבוע וזקוקות למנוחה.

על כך יענו הבחורים, כי הגרעין רצונו להשתלט עליהם ועל כל ענייני המשק, וכזאת לא יהיה ב“אהליה”.

אך משחיבר אפרים את פזמונו והבחורים החרו-החזיקו אחריו, הסתלקו אנשי-הגרעין ממלחמת-תנופה ויטכסו עצה בחדרי-חדרים.

כילו לאכול, ויקומו בחורי “אהליה” ויצאו לדרך יחד עם החבורה מ“צריף-העץ”. עוד הם עומדים בשער החצר ומביטים אל שמי-הלילה הבהירים והנה האחד אומר בשקט:

– הביטו אל עבר “עין-זהב”!

מאחורי הגבעה בכיוון “עין-זהב” פשתה אדמומית בשמים, עבתה, הלכה והתפשטה והלכה. – –

– העירו את הישנים!

– רתמו את הבהמות!

– חזקו את המשמר על המקום!

כה יפקדו חרש הבחורים, ובחלונות הנמוכים מנצנץ אור, נדלק גפרור, פנס מהבהב בחצר. באורווה התנועה היתה מהירה, והבחורים כבר רצים אל עבר “עין-זהב”, יורדים בוואדי ועולים אל המישור:

ב“עין-זהב” הגורן בוערת! – האור בהיר ומכה בעיני הרצים, הנה הגדישים העומדים וביניהם האחד עולה בלשונות-אש. בחוג הבהיר של הבערה מתרוצצים אנשי “עין-זהב” בקלשונות, בשקים רטובים, ופחי מים בידיהם ונלחמים בלהבה. מבדילים בין גדיש לגדיש, חורשים בין הגדיש הבוער ובין האחרים העומדים לידו. הבחורים הגיעו, תפשו בקלשונות ועמדו אף הם לפנות, לערם, שכם אחד עם אנשי “עין-זהב”.

– טוב שהרוח נושבת מול עבר ה“ע’ור”, ולא – היתה הגורן כולה עולה באש.

– טוב שטרם הוצאנו את מכונת-הדישה אל הגורן, כי-אז היתה נשרפת גם היא.

הגדיש עולה בלהבה, תוכו רמץ בוער, החום גובר והעובדים בקרבת האש נרתעים לרגע אחורנית לשאוף רוח.

– איך קרה הדבר והשומר לא הרגיש? –

– השומרים ראו את הכל ובעוד הם תופשים את נשקם, תחבו הללו מטלית ספוגת-נפט אל תוך הערימה ויימלטו לוואדי.

משנמלטו לוואדי – חסל! עטוף חלוק ולבוש “כפיה” שחורה לא קשה להחבא מאחורי שיח וסלע ואתה לא תדע ולא תרגיש. הוואדי הוא מקלט, השיח הוא מארב, ודמות הלילה הגמישה, המתחמקת, כבר התלכדה עם גוש העפר ועם צוק-הסלע ואיננה – –

– ראיתי אותם בעיני, שנים היו ורק הספקתי לקרוא: עמוד! וכבר נמלטו. עוד אני שולח ירייה אחריהם, ופונה לעבר הגדיש, והנה לשון-אש עולה משם וכרגע היתה לשון-האש ללהבה – יספר השומר.

עובדים האנשים בתוך חוג האש הבהיר, עטורים מסביב חשכת-לילה. הגיעה מ“אהליה” גם העזרה בעגלות עם שקים, פחים וקלשונות, נלחמו באש, הצילו מה שיכלו להציל והלהבה התחילה שוקעת, דועכת, רק פה ושם תפרוצנה לשונות-אש בודדות ורמץ לוחש בתוך הגדיש.

– האם עלה הרבה באש?

– זה היה גדיש השעורה. אמנם לא כל השעורה כי מחציתה עוד נשארה בשדה.

– גם זו לטובה!

– שודדים, גנבים, אין פחד ממשלה עליהם, אין שלטון. – מתמרמר ה“מוכתר”12 – עבוד, הזע, זרע, חרוש, קצור והובל בשביל השטן. אין פחד שלטון עליהם. היום הציתו את השעורה, מחר את הבתים, היום כאן, מחר ב“אהליה”. צא והילחם בהם בחושך!

– הם יציתו ואנחנו נילחם! – עולה פתאום קולו המתון של ישראל.

– תילחם – רוטן ה“מוכתר” – איך תלחם בשודדים?

– זוהי מלחמה, “מוכתר” זקן שכמותך, והם נלחמים בדרכי-המלחמה אשר ידעו: מהמארב, מהוואדי, מלחמת שריפה, שוד ושלל. הם רואים אותנו עולים עם טרקטורים, עם מכונות, בונים ערים וכפרים, חופרים תעלות, מותחים רשתות-חשמל, מקימים מפעלים מקצה הארץ עד קצה.

– כלום אלה יזיקו להם? הן אף הם ייהנו מכל אלה כמונו.

– איש המדבר אינו רוצה בכך. הוא פרא, הוא אינו מאמין לאחיו ואינו מאמין לזר הקרב לאהלו אשר בישימון. הוא גדל על אי-אמון.

הוא מאמין רק לחגווי-הסלעים, אשר בהם ימצא מקלט, לישימון וליריעות-אהלו. יתכן כי יבוא יום וילמד להאמין, אבל היום ההוא עוד רחוק. היום ההוא יבוא, כאשר הארץ תהיה ארץ-תנועה וחשמל ומחצב, וגלגל המשק הכביר יגיע גם לוואדי, יגיע אל הביצה, אל הערבה, אל הישימון ויניע את האנשים לעבוד, להתקרב, יניע אותם לצאת מבין יריעות-האהלים. אבל היום ההוא רחוק.

– ועד אז?

– עד אז דרוש שלטון תקיף – מתפרץ ה“מוכתר”.

– עד אז נצטרך להגן על נפשנו – מסיים ישראל את דבריו.

והבחורים המשיכו את דרכם לצפת.

צפת הרי מיודעתם היא מאז. הנה יעלו לקנות את המכולת, לפרזל את הבהמות והנה יביאו בעגלות את החולים, הקודחים, או גם חברה אשר קרבו ימיה ללדת. בימי שבתות יעלו הנה בחורים לחזר אחרי “האחיות” הצעירות.

זקופים הרי כנען, הדרך עקלקלה והשבילים תלולים: רוכב כי יעלה עליהם וירד מעל בהמתו, יעלה ברגל בשביל והבהמה הולכת בעקבותיו. כאשר ייכנס אחד הבחורים בשערי צפת ויצביעו עליו: “מוסקובי”… ו“מוסקובי” משמעו יהודי שלא כיהודי העיר צפת. אנשי צפת משחרים למוסר את הבחורים על נסעם בשבת ועל עשנם סיגריה בפרהסיה. ועוד יחקרו לדעת מפיהם מה היא קבוצה, אשר שם שולחן אחד ערוך לכל ו“כיס” אחד לכולם? – לזאת יענה אחד הבחורים בדרך הלצה:

– קבוצה היא מקום שבו שותים קפה ואוכלים עוגות בשבת.

ובכל זאת נוטים חסד אנשי צפת לבחורים מ“הקבוצ’ס”, מקווים כי הגליל העליון יקום ויפרח וצפת גם היא תיבנה מהחקלאות, כי קשה הפרנסה ורבים בניה היוצאים אל מעבר-לים.

מתעודדים יהודי-צפת בעבור הנעליים המסומרות של הבחורים על הסלע הלבן אשר ברחובותיהם הצרים, עוברים מתוך פישוק-רגלים כהולכים על גבי-האדמה החרושה. אבל יש מבין היהודים האלה אשר יתרעמו כי הכל בא לנו בגינם של ה“מוסקוב” “ועד בואם לא ידענו רוגז”… והילדים תוחבים את אצבעותיהם בפה ומביטים מרחוק אל העוברים.

חדרי האחיות הצחים מקבלים אל תוכם בסבר פנים את הבחורים בערבים, ואחות שחרחורת מלבבת את האחד, את השני בעיניה. מהפאטיפון אשר בפינת החדר עולה קול אשה בסערה, ברחמים. המרפסת נשקפת אל התהומות והערוצים העמוקים אשר בהרי כנען: ירח ושממה וגעגועים נמרצים מכאיבים את הגוף: רחל! –

* * *

מנחם נשען אל המרפסת והעיניים נמשכות אל נגוהות הלילה, טובלות בהן, בלי יכולת להינתק. הריבה יוצאת אף היא ונשענת על ידה: נקיה, צחה ונכונה להתקרב. נשכחו אותה שעה הבהמות, השדות וריחות הזבל והחלב. –

* * *

געגועים ולובן-הלילה – היא האשה לגבר.

ערוצי-ההרים הטובלים בנגוהות – היא האשה לגבר.

שממת ההרים – היא האשה לגבר.

והוא חיבקה בזרועותיו.

ומשחזר עם מרעיו מההרים בדרך ל“צריף-העץ”, יורדים בשבילים התלולים, הרהר במשובת-נוחם:

– אכן עברתני רוח, רחל. – אך זה עניין אחר לגמרי. וגם שם רק אותך אהבתי ולך עבדתי באמונה.


 

יג.    🔗

ורחל כתבה אל מנחם איגרת בהירה ושקולה.

"מנחם יקירי,

אל נא תחשוב, כי הישיבה בעיר עולה לי בנקל. להיפך, הבדידות מעיקה עלי, בבית אמא גדול השעמום עד מוות ואני משתוקקת לשוב לעבודה. אבל מדי העלותי על לבי את הרגע, שבו אצא ל“צריף-העץ”, תוקפים אותי הרהורים, חרדה סתומה וספיקות, שטרם ידעתי כמותם עד היום.

אתה השקוע ראשך ורובך בטרקטור, במכונה ובמשק, אולי יקשה לך להבין את המתחולל בקרבי, ואף אני לא ידעתי זמן רב לברר את מקור החרדה הנפשית אשר תקפתני. ידעתי גם ידעתי, כי ישיבתי בעיר גורמת לך צער, אם גם לא אמרת זאת ברור במכתביך אלי. כמו כן ידעתי, כי אין לפני דרך אחרת מהדרך ל“צריף-העץ”, גם בשבילי אני, גם בשביל שנינו – עם כל אלה איני יכולה להתגבר על עצמי, איני יכולה להחליט לקום ולעלות.

אני מסופקת מאוד, אם אוכל להסביר לך בדברי הבאים את המצב המיוחד בו אני שרוייה. סוף-סוף אתה גבר, ואם יש גם גברים החושבים שהם מרגישים את המתחולל ב“נפש-האשה”, הנה על-פי-רוב הם רואים תהפוכות, מזימות ורגשות כאלה ב“נפש-האשה”, אשר לאמיתו של דבר רק פרי דמיונם הם. אכן, ישנו בנפש-האשה דבר-מה שהוא סוד וחידה לגברים, אבל זאת לא יבינו הגברים לעולם, באשר הם גברים, באשר זה החייץ המפריד בין הגבר והאשה: היות האשה לאם – האימהות!

האימהות היא אושר האשה, האימהות היא גם אסון האשה, ואת שניהם כאחד, את האושר ואת האסון, אין הגבר עשוי להרגיש. מנין לי דברים אלה? מעצמי ומבשרי, כי מעודי לא ידעתי סערת-רגשות כזאת, אשר תתקפני ברגע העלותי על לבי, כי אני עתידה בזמן מן הזמנים להיות לאם…

ומדי הרהרי בזה, נראה לי ברור, כי מרגע היות האשה לאם, נתקשרה אל גורלה קשר פטאלי, קשר לא-יינתק ונשתעבדה שיעבוד גמור לכל אשר החיים מוכשרים לתת לנו: לאושר ולשמחה, לכאב ולצער. מרגע היותה לאם, נתחייבה האשה בעול-חיים מעיק ונעים, מיטיב ומכאיב גם יחד, בעול-חיים אשר קשה לשאתו, אבל גם בלעדיו לא יתכן לחיות.

– כמוה – כפלחיה! – תאמר בבת-צחוק, ואהיה בעיניך כאשת הפלח היורדת לקציר ותינוקה על גבה מחותל בסודרה.

אמנם לא תשגה הרבה. נדמה לי, כי האם הפלחיה והאם בת-התרבות אחיות הן באימהותן ושתיהן נדונות במידה שווה לאותן הדמעות ולאותה שמחה.

ואם מחשבות אלו הן הגורמות לי את החרדה הנפשית, אשר בה אני מתלבטת, – הרי זה משום שלא ברור לי דבר היות אם ב“צריף-העץ” מהו? האם היות אם ב“צריף-העץ” אינה מלחמה קשה, במה שאני מכנה “נפש-האשה”? וסופה של מלחמה זו מהו? האם יספיקו הכוחות לאשה לקשור את מלחמתה עם “האם” עד לנצחון, עד היווצר העולם החדש, מלא-הענין של האשה?

ב“צריף-העץ”, בצריף השוויון, אשר אדמה אחת לאנשיו, בית אחד ועבודת-יצירה אחת, יש לגבר מרחב להשקיע בו את עצמו מבוקר השכם עד האחר בערב בעמל-ידיו ובמחשבתו. המקום נבנה בידיו, מתכבד בשמו ויתכבד בזכרו גם בדורות הבאים. זו תפארת מפעלו.

אבל האשה –

אשר הביאה את פרי-בטנה לעולם הוא כביר מפעליה בחיים, אשר הילד הוא אחרי-כן ראש דאגותיה ושמחתה; אשר היותה עקרה היא חרפתה מימי קדם ועד היום, ומשזכתה לפרי-בטן נגולה חרפתה ותהי לכבוד לאהלה; אשר הילד הוא זכותה, בו קנתה את מקומה הראוי בחיים, בשבילו תפאר את הבית באוצרות מסירות ודאגה, רוך ורחמים; אשר מנפשה תאציל לו נשיקה, תאלפהו מוסר, ובימי חליו תגרע שינה מעיניה; –

מהו מקום האשה ב“צריף-העץ”?

ואם משגה-קדומים הוא, ואם שיעבוד הוא אשר נטל על האשה להשתחרר ממנו, מהו הכוח אשר יוכל לשחררה משיעבודה זה, ואיזהו העולם החדש אשר יינתן לה, אשר יוכל למלא את החלל שנתהווה בלבה? האומנם השוויון הגמור הניתן לאשה עם הגבר בבנין המשק יהיה בכוחו לספק את “נפש-האשה”, שניזונה עד כה ממקורות מיוחדים לה?

הנה אתמול לפנות-ערב נפגשתי ברחוב עם יוכבד שעבדה ב“עין-זהב”, זו יוכבד “הגדולה”, אשר היתה תובעת לה תמיד את הזכות לעבוד בחרישה ובכל “עבודת-הגברים” בשדה ובבית, והיתה מפורסמת במלחמותיה עם הגברים אשר ב“עין-זהב”. היא הלכה לקראתי בדחפה בעגלה הקטנה עם ילדה, תינוק צח ויפה-עינים.

– – שלום, יוכבד – אמרתי לה ושאלתי לעבודה ולשלום האנשים אשר ב“עין-זהב”.

אבל היא התכופפה על גבי העגלה הקטנה, הרימה בזהירות את קצה הכילה הלבנה ושאלה13 אותי חרש:

– הראית כבר את “הבחור” שלי? – ומעיניה שפעו גאווה, צפייה ובטחון שהוא יגדל לתפארת.

– הריהו רק בן שלושה חדשים! מפותח, הא?

ולפני לא עמדה עוד יוכבד “הגדולה” בעלת השער הפרוע והעיקש, בעלת השרטוטים היבשים, אלא אשה רכה ואם מסורה, שהתקשרה אל החיים באהבה חדשה וברגש חדש.

אמנם אני אומרת לעצמי וחוזרת ואומרת, כי הילד אך מרוויח מזה, אם הוא נמצא בביתו המיוחד, חי את סדר-יומו הקבוע והאם חפשיה לעבודות-הבית והמשק ללא-דאגה. וכן אני אומרת לעצמי, כי האשה בכוחה לבנות את עולמה בעבודה ובמרץ אשר תשקיע בחיי יום-יום במטבח, בגן, במוסדות “צריף-העץ” ושדותיה.

יקירי, אכן נבוכה אני וטרם אדע מוצא מהמבוכה. בוודאי בקרוב אעלה ל“צריף-העץ” ואליך, אבל יחד עם זה מרגישה אני, כי מלחמה נכונה לי… ומי יודע, אולי המקום ישים קץ ללבטים אלו של “נפש האשה” אשר בקרבי, או אולי, להיפך, “נפש-האשה” תתקומם להילחם ב“צריף-העץ”? –

וכמה תימשך מלחמה כזאת וכמה כוחות-נפש תגזול? – היה שלום, מנחם, שלום גם לטרקטור ואל נא תרגז, כי לא מרצוני הטוב אני דוחה את נסיעתי.

בוא אבוא.

באהבה

רחל"


 

יד.    🔗

הבניינים בחצר עוד מעט והושלמו. ממול לבית הוקמה רפת מרווחה וגדולה, די הכיל הרבה עשרות גולגלות. ביום שהציבו את דלתותיה, הוציאו אנשי “צריף-העץ” את הפרות החולבות מהרפת הקטנה אשר בבית הבזלת והכניסון אל הרפת החדשה. הפרות נבהלו מהרפת המרווחה, ממרצפת הביטון ומתעלות-הזבל העוברות לארכה. ה“ערביות” רבצו על הארץ כיד העקשנות הטובה עליהן ולא רצו לעבור אל האבוסים אלא אם הכון וסחבון בזנבותיהן.

– עתה כשהרפת ישנה, צריך יהיה להרבות בפרות גזעיות – אומר ישראל, וגם לכל העומדים מסביב ברור, כי ברפת היפה הזאת תעמודנה פרות משובחות בלבד.

– לפחות שישים פרות גזעיות – אומר מנדלי – ואם הפרה תתן לפחות חמישה-עשר ליטר חלב ביום, הרי לך חשבון של תשע מאות, אלף ליטר חלב ביום. מובטחני כי בעוד שנתיים, שלוש תספק הרפת שלנו את כמות החלב הזאת – מה יש? – –

וישראל מוסיף במתינות.

– מוטב היה להקים תיכף את חדר-המחלבה.

ישראל דואג לכל בזמנו ושוקל את דבריו בחשבון. הוא לא יזרה מלים לרוח, הוא המשכים לקום והמאחר לשבת, עומד בתוקף על דעתו בפני טענות החברים והחברות, כי הוא רואה היטב ויודע את הנעשה במחסן, בבית-הילדים, במטבח, ברפת, בלול ובחדר-התינוקות.

שאל אותו ויגדך, כמה שקי שעורה וחיטה עוד מונחים במחסן וכמה יצטרכו עוד לקנות השנה. הוא יודע כמה רעפים דרושים כדי לכסות את הגג. הוא המרים לוח-עץ המתגלגל בחצר, רצועה שהבחורים שכחוה על הארץ, שרשרת או חבל.

ואם יהיה ליל גשם ובחוץ יישאר שק הגרגרים לזריעה, יצא ישראל לכסותו או להכניסו אל מתחת לגג, ואם סערה תהיה וקרעה את גג-הפחים מעל הלול, ישראל הוא שיעלה על הגג לתקנו: בחוץ סערה וגשם, “החברה” עוד מתכווצים מתחת לשמיכות וישראל כבר מהלך בחצר בצעדיו הגמישים ובבת-צחוקו הנבונה.

– ישראל, – קוראת תגר רבקה’לי מהלול – דרוש לי שק גרעינים בשביל העופות.

ישראל, – קוראים מעבר המטבח, – צריך לשלוח לטחון, כי עוד מעט ואפס קמח.

– ישראל, – מתרגזות העובדות אצל הילדים – הילדים נשארו בלי הספקה והתינוקות כמעט ערומים.

וישראל שומע ועונה בנחת לרבקה’לי מהלול, לנשי-המטבח ולעובדות אצל הילדים:

– את שק הגרעינים לעופות עוד מעט ואביא לך ללול.

– עכשיו עונת-עבודה ואי-אפשר לנסוע לטחון, צריך להשיג לפי שעה שק קמח או שנים. – ירגיע את העובדות במטבח.

– בימות-הקיץ טוב שהילדים יהלכו יחפים ונעליים נביא להם לעונת הגשמים. – הוא משיב במתינות למטפלות בילדים.

כה עונה ישראל ועומד בתקיפות בפני התמרמרות הנשים הסובלות מהמחסור במטבח ובמוסדות-הילדים. ואם הנשים תענינה בכעס: “ובכן לך ונסה בעצמך לנהל את הבית”, – יענה ישראל בבת-צחוק את מימרתו השגורה: “לא נורא, האלוהים יעזור!”

הוא המזרז את הבחורים לצאת באביב למרעה-הלילה עם בהמות-העבודה, כדי שיקמצו על-ידי כך את חצי-המנה שעורה. עינו צופייה בכל.

– בחורים, בלי תרעומות, אם אין דבר אחר, אפשר לצאת לשדה גם בפת חרבה.

או:

– בשעת-הדחק יכולים גם הילדים לצאת לתלישה, כי חסרות לנו עכשיו ידיים עובדות.

ישראל אוחז בידיו, במוחו ובלבו את חוטי ההווי המתרקם של “צריף-העץ”, בעקשנות, בתוקף ובתבונה.

– “ישראליזם” – קראו לזה אנשי “צריף-העץ” בבת-צחוק, וייכנעו.

ובשבת שישים האיש והאשה אל האסיפה וידובר על צרכי המקום, והיו שישים מחשבות שונות ושישים מאוויים שונים – ישראל ילכדם בתבונה אל המחשבה האחת – יצירת המקום. ובהתחולל נפתולי-חיים סוערים במסיבה הקטנה – אהבה, שנאה, קנאה, רפיון-רוח – ישראל ייכנס בתבונה בעבי הקורה ויאמר את המילה השקולה, המכוונת ויטה שוב את האשה ואת האיש אל המגמה האחת – יצירת המקום. כי המקום הזה יכון כל עוד ישראל קיים ופועל! הוא יכון, כי אין מקום בעולם כמקום הזה. הוא יכון, למען הילדים הגדלים פה!

– למה הורדת את הראש? – שואל ישראל בבת-צחוקו הנבונה את שמואל, הנח אצל המגריסה בחצר, ועיניו הגדולות והנוגות נשואות אל ראש החרמון.

– מחשבות… – עונה שמואל ומושיט את קופסתו לישראל ללפוף – מחשבות… הנה חשבתי על כשרונות האדם ועל גריסת-הפולים. אמור, ישראל, במה נחשב הגורס את הפולים לעומת הצייר שצייר תמונה על הנייר, או לעומת המשורר ששר את שירו, או לעומת המנגן? במה יתרון עבודת-הידיים? הרי אם תניע את המגריסה במוטור והיתה כל עבודת-הגריסה בידיים לדבר חסר-שחר. ובכן, במה כוחה של עבודת-הידיים שלנו, שהיא מושכת אליה את טובי הכוחות הצעירים?

– שמואל, אם כי אינני הוגה-דעות, אבל הבה ואענה לך: לא בזה היתרון, שאתה גורס את הפולים בידיים, אלא היתרון הוא במקום שבו אתה גורס את הפולים. אתה גורס, עובד במעדר ובקלשון, כי עליך להתקיים, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא, שבעבודתך הפכת גבעה שוממה למקום של חיים, באת והיית פה חלוץ לחיים המתעתדים לבוא בעקבותיך. ואם יבואו אנשים והחיו גם את הגבעות מסביב ובנו גשרים על-פני הנחלים והקימו בתים כמונו – אז תקום לתחיה כל הסביבה, אז יזרמו כאן החיים עם שאלותיהם הקטנות והגדולות, עם מלחמותיהם הקטנות והגדולות. האנשים יחיו, יאהבו, יכאבו, יחשבו, ירגישו, ימותו. אז יקום המשורר אשר ישיר את שירת חייהם, אז יבוא הצייר והעלה על הבד את האשה העובדת בינות לקמה. כי איך יבוא הצייר לצייר את האשה שעוד איננה, ואיך ישיר המשורר את שירו והחיים עוד אינם?

– וגריסת הפולים מה עניינה לכאן?

– גריסת הפולים! אנו גורסים ועובדים בחסד עליון, אנו יוצרים יצירה, אנו יוצרים את החיים בעצם ידינו, והאם יש לך יוצר גדול מזה? האם יש לך יצירה נעלה מזו? הגריסה, העידור והחרישה הם שירתנו העצומה, אשר תקרא הנה לחיים. ואם נעבוד בתבונה, בחריצות, והיתה עבודתנו – חיים. אוי לנו אם נעבוד אחרת, כי-אז תרד עבודתנו, חלילה, לטמיון.

– מניין מחשבות כאלה לך, ישראל, שלא למדת. לא שנית לא קראת מעודך בספרים? אין זאת כי אם אהבה גדולה, תאהב, כי רק האהבה חושפת לאדם מחשבות אמונה ויצירה.

– אמנם כן, שמואל, אהבתי אהבה גדולה ונאמנה.

– את מי?

– את ה-מ-קום ה-זה.

כה אמר ויבט אל שמואל מבט נבון וממושך.


 

טו    🔗

מנחם קרא וחזר וקרא במכתבה של רחל.

“אשה”? “אם”? – דמו נסער, הלב מלא על גדותיו מוצף צפייה: מנין לה המחשבות האלה, לילדה היקרה?

והבחורים המסובים לשולחן הרצעניה של ג’ון לפנות-ערב, בשובם מהעבודה, מרגישים בסערת-רוחו של מנחם ואומרים:

– אבד הבחור… אבד ללא כל תקווה…

מאז חזר ג’ון מחוץ-לארץ ובמקום רגלו הקטועה ממעל לברך מחוברת לו רגל תותבת, נפתחה הרצעניה ב“צריף-העץ” וג’ון, שלמד את מלאכת הרצענות, גוזר בסכין, מכה בפטיש, מתקן רצועות ותופר רתמות חדשות. בחור עליז הוא ג’ון וחביב על חבריו. אמנם כשקרהו האסון, נורא היה הדבר וחבריו היו שרויים בצער:

– איך יחיה ג’ון העליז בלי רגל?

אבל הוא משלים עם רגלו המלאכותית, יוצק בה שמן שלא תחרוק, בודקה מדי שכבו לישון ומדי קומו, אם לא יחסר בה קפיץ או בורג ורוחו טובה עליו כקדם, בעת שהתהלך על שתי רגליו, רוקד ומחזר אחרי הבחורות; על כוס יין אומר הוא למסובים:

– ב-ט-עם! ולא איזה מן “חרבון”! – –

ג’ון רומנטיקן היה וכן נשאר, שנא את “החיים הפעוטים”, שנא את “חובשי-הספסל” ונשא את נפשו לאצילות, ליין ולרגליים נאות של אשה. הבחורים שומעים את דבריו, מבינים לרוחו, מקבלים את סמכותו של ג’ון ונענים:

– אכן, יש לו ידיעה לג’ון בדברים אלה.

ויש אשר ג’ון יאמר באזני מסיבתו:

– יש, חברה, ונעשה לי צר על הנשים שלנו. הן מזדקנות בלא עת, פניהן מתקמטים, הגופות מסתבלים14 – וחבל! יש שיפות היו ונתכערו. –

אליו יתכנסו בשובם מהעבודה העיירים, התרכ’לה, שמואל ומנחם, ישיגו מלפפונים כבושים ודג-מלוח ויימצא גם מי ששילינג נתגלגל לכיסו והביא בקבוק ארק, כי ארק יפה הוא לימים הגשומים. אף ידע ג’ון לערוך את צריפו, שיהא מרחיב את דעתו של אדם. הבחורים הביאו לו מהעיר “תמונות”: האחד הביא ריקלמה הולנדית על שוקולדה, אשר בחורה אדמונית רועה עליה את הפרות ונחל החלב עובר מהדלי וזורם אל בית-החרושת הועמד מרחוק, והשני הביא ריקלמה של תה עם סירות מפרשים. ג’ון תולה את התמונות על הקיר ורושם מתחת לרועה ההולנדית באותיות מאירות:

“ג’יוקונדה אשר בצריף-העץ”.

ובהתכנס הבחורים יביטו לתמונות, יקראו הכתבות, והיו ב“גילופין”.

רק דבר אחד לא ירשה להם ג’ון, והוא – לנגוע בכליו ולעשות אי-סדרים על שולחן-העבודה אשר לו, כי אוהב סדר הוא ומשמעת. כבדרך מקרה, יופיע בעקבות הבחורים גם שלום-בר הזקן, שהעמיד כבר בארץ דור לשמירה ולעבודה, ובא לעיתים מזומנות לבקר את ילדיו אשר ב“צריף-העץ”15. בימים יסובב בנטיעות, בשדות, ויחווה את דעתו לנוטעים על מראה העצים, על המצב בתבואה. מייעץ איפה למשוח ובאיזו משחה וכיצד לזמור. אם ליד הרועים יעבור, ודיבר על מחלות הכבשים, יזכור רפואות, יזהיר את הרועה על מועדי הגז, כיצד להלחם בקרצית ואיך ומתי לרחוץ את הצאן.

לרצעניה ייכנס שלום-בר הזקן עייף ומשולהב מסיוריו המרובים, והבחורים מפנים לו מקום, מגישים לו כוס ארק קטנה, אם ישנה, והוא יפתח בשיחתו השוטפת על מעשים שהיו בשנות חייו המרובות. חלקה תשטוף שיחתו, ללא מכשול ושזורה במימרה ערבית, בבדייה, בבדיחה ערוכה בהשכל ובטוב-טעם.

מעשה באותו פקיד הבארון שהיה יוצא בלווית שישה “כיאלים” (פרשים), לא פחות. – שלום-בר – פנה אלי אז, ברדתנו במורד התלול של הר-כנען – דהר! – ואם הוא ציווה מי לא ישמע? ואדהר כמטורף במורד ההר, נפלתי וכמעט נשברה מפרקתי.

ושלום-בר מזדקף אותה שעה על מושבו כרוכב הדור ומביט בביטול אל העיירים, כשואל: מה הללו יודעים בענייני רכיבה?

“אפילו הוואלי בבירות פחד ממנו – הקלה בעיניך? פקיד הבארון! – וכל הדרכים היו פתוחות לפניו – עד לשלטון!”

או במחלות הצאן ידבר שלום-בר וקרא את שמותיהן בלטינית. ואם בעצים – ינקוב את שמותיהם צרפתית. אכן “המומחים הצעירים” רגילים כיום לבטל דעתו של זקן, אבל אלמלא הוא, היו הצאן נופלות, והעצים נרקבים ממחלות שהיו באותן השנים, וגם עכשיו עוד רבים המייחלים לעצתו. – כה ידבר והבחורים קורצים עין מאחורי גבו.

ואם נעדר הזקן, ודיברו הבחורים ביניהם ככל העולה על רוחם, משבחים את האחד ומגנים את האחר:

– אמנון בחור כארז, תפש לו ביום בהיר את שולמית וחסל!

– מנחם אבוד, כי רחל מוליכה אותו באפו. יפול “תחת נעלה”. היא תלבש המכנסיים…

בימים האחרונים דיברו הכל ברבקה המהלכת כצל.

– מה היה לה לרבקה? לאן נעלמה עליצותה? היכן הניצוץ אשר בעיניה?

זה חדשים אחדים, אשר רבקה לא תיראה עוד במסיבה בחדר-האוכל, ולא תיענה להפצרות, שתצא לרקד את הדבצה.

– מה היה לה לרבקה? – תוהים בחצר ובוהים הבחורים היושבים ברצעניה.

– האשם בישראל, שהוא עוזב אותה לנפשה יותר מדי.

– כל הימים הוא עסוק בחצר, בבית ובדרך ובערבים מאחר לשבת, מחשב ומסדר, ואת רבקה שלו שכח לגמרי.

– אומרים שהיתה לעצבנית מאוד.

– אומרים שהיתה עצבנית מאוד.

תמול16 לפנות-ערב, עת ירדה לאה לקחת אצלה את הילד לישון, התרגזה, פרצה בדמעות לעיני המסובים ופנתה אל אהלה.

– כן, עצבנית נהייתה ונרגזת. בימים עובדת כמטורפת ובערבים מוטלת על מיטתה שקועה במחשבות. לא תדבר עם איש.

– צריך היה להעיר את אזנו של ישראל, כי ישים לב.

– לא איש ישראל ותעיר את אזנו. עיניו רואות, לבו כואב, אך מה יוכל לעשות?

– תסע רבקה לנוח, להבריא.

– דיברו על לבה ולא רצתה. הנשים מדברות על לבה ואינה עונה.

דיברו עם ישראל והניע ראש בצער: אולי זה יעבור…

– יסע גם ישראל אתה לזמן-מה מ“צריף-העץ”.

– ישראל לא יעזוב בימי הבניין את המקום.

כה ידברו הבחורים. ומנחם לבו סוער: האמנם “אשה” – – “אם”? – – האמנם זה הדבר אשר רחל כתבה במכתבה?

כתבו גם להוריה הזקנים של רבקה שיבואו, יהיו ימים אחדים על ידה ויקל לה. ויום אחד הביאה העגלה אותם ממקום מגוריהם. התהלכה הזקנה הנמוכה והכפופה עם בתה במורד ההר, בין העצים הנטועים, וחרש דיברה על לבה:

– הנה שני ילדיך, יוסף וגדעון, גדלים לברכה… ישראל כל-כך מסור וחרוץ… הנה העצים גדלים ובקרוב יתנו פרי, העדרים גדולים, למה כה ירע לבבך?

רבקה תומכת באם הזקנה, שומעת ואינה שומעת ללחש הטוב.

והזקן רחב-הכתפיים מנאות בסרביה הברוכה, נושא את הנכד האחד על זרועותיו ומובל בידי נכדו הגדול אל הצאן, אל מאורת השועל הצעיר, או מתהלך עם ישראל בחצר וליד הבניינים החדשים, משבח וטופח על גבו של ישראל:

– נשים כך דרכן… זה עובר, ישראל.

שהו הזקנים ימים אחדים ובערב אשר למחרתו חזרו אל ביתם, ישבו ארבעתם באוהל: רבקה ישראל ושני הזקנים.

– רבקה, למען ישראל ולמען הילדים, התאוששי. רדי אלינו לכמה שבועות ותנוחי.

– שוט חסר לכן, לנשים – נענע בראשו הזקן רחב-הכתפיים.

ובהיותם כבר בדרך יושבים לבדם בעגלה, החרישו הזקנים ופטרו מתוך דאגה:

– לכאורה, הכל טוב ומסודר בחריצות ובתבונה: הבניינים, הפרות, הכרמים והצאן. ומה הדבר אשר יעיק על לבה? מה? –

רבקה כאילו התעודדה מעט וישראל מהלך בחצר, מזרז, נוזף ועומד בתקיפות על דעתו. לנוכח התמרמרות הנשים ותרעומות הבחורים, יענה בבת-צחוקו הנבונה:

– אלוהים יעזור!


 

טז.    🔗

משבאה רחל ל“צריף-העץ” קיבלוה הנשים בכוונה מיוחדת, נהגו בה מנהג של אורחת וברגע מתאים היו אומרות בבת-צחוק: “עוד תספיקי לעבוד, לכשתהיי חברה. עכשו את אורחת”.

הימים אז ימי הרביעה ומעטה-ירק צפוף פרוש על קירות ההרים. לראשונה הציץ עשב-האביב באחד הגיאיות החבויים ואחר עלה והוריק על הגבעה ובהר. מנחם משכים בבוקר17 לקום, נוטל על שכמו את תרמיל-הצידה, יוצא לרפת לראות אם החולבים כבר גמרו לחלוב, מזעיק את העדר ומובילו בשבילים הכבושים אל בין ההרים. כי עבודת-המרעה היא על-פי תור, אחת לשלושה-ארבעה חדשים, ומנחם רועה עכשיו בתורו.

הפרות שונות בארחן ובמידותיהן: האחת הולכת לאט ובנחת ובהגיעה אל מקום המרעה תרעה, תרבץ ושוב תקום לרעות. ויש אחרת שהיא זריזה לצאת בראש, להסתלק לצדדים וכוונתה להיכנס לשדות הזרועים – כל היום לא תעמוד על עמדה, כי-אם בעינה האחת תביט אל עבר הרועה, ואם נפנית לרגע – שור, היא כבר בתבואה! נורא מכל הוא העגל הסרוס “ברוך-מאיר”, אשר אין לו כל תקנה – הוא מלכתחילה עולה על ראשי ההרים ועושה שמות בחלקות-השדה הזרועות אשר שם.

– ברוך-מאיר, תפח רוחך! – מאיים הרועה אך בכדי. הוא גם לא ישעה לצעקת הרועה.

מנחם מנהל את העדר עד אחד הגאיות, אשר העשב בהם צפוף הוא ודשן, והעדר הולך יחד ומלחך. הלשונות שלוחות אל בין העשבים והבקר מבער מבוקר עד ערב. בעצמו מתיישב הוא על אחד הסלעים, מלופף את הסיגריה, מצית ומהרהר: אכן מראה העדר הוטב, שער-עורן של הפרות העלה ברק; הנה “יפה” קרובה להמליט: מחר, מחרתיים, לכל המאוחר. וגם “עדינה” ממלאה את כחלה יפה.

ופתאום מופיעה רחל ובידיה צלחת וקומקום קטן מלא תה.

– מה זה ועל מה זה? מה יום מיומיים, רחל? הרי לקחתי אתי את פתי הרגילה.

– הנשים במטבח החליטו באחת – לשלוח לך ארוחה לשדה, פן תרעב – עונה רחל בבת-צחוק, וישבה על האבן ממולו.

– ערומות הן הנשים שלנו – אומר מנחם, טובל את עיניו ברחל, לוגם מהתה ואוכל את העגבניות עם הלחם.

הפרות למטה רועות בבקעה ועולות בהר. לוחכות את העשבים הטובים אשר בין הסלעים. הפר נוהג בגאון, מטה את ערפו המוצק אל העשב או יחזר בהדרת-כוח אחרי הפרה המתייחמת. פרה ניגשה אל היושבים, הריחה באפה הרחב והרטוב ושלחה את לשונה אל פרוסת הלחם אשר ביד מנחם.

– קחי לך, זוללה! – אומר מנחם ומבטו, מבט חם, עובר על פני רחל ועל פני גופה.

– אקח את הצלחות ואחזור, פן לא יהיה קץ ל“חכמות” אחר-כך.

– תאהבי?

רחל נפנתה לרגע, האדימה ואמרה:

– מה השטות הזאת? – והלכה אל מול הבית.

והנה נשמע מאחורי מנחם גירגור, צפצוף ושריקה חדה: הו-הו-הו!

– – צבי האדמוני הולך בראש, חגור חגורתו האדומה, מגרגר ושורק ובעקבותיו יתנהלו הצאן: העיזים מקפצות על הסלעים והכבשים יוצאים בנחת, עונים בזוגות אשר בצוואריהם.

– מה המעשים האלה אשר תעשה לעין השמש, מנחם? – קורץ צבי אל עבר רחל שהלכה, צוחק בשניו הצחות מחלב, ומתיישב על ידו, ירעו העדרים יחד – באביב אין דאגה. יש די מרעה.

כי שונה המרעה לעונותיו.

בחורף לא ילך העדר יחד, כי אם יתפזר, תועה בין החרולים והקוצים היבשים, וישוב ריקם כלעומת שהלך. הפרות רזות אז, עצמותיהן שפו, וצר לו לרועה. ויש אשר תסתער הרוח וגשם שוטף ירד – אשריך אם תימצא אז עם העדר במחסה ההרים; אבל אם יקרך המקרה ואתה ניצב על אחת הגבעות, יתכווץ העדר, הפרות פונות באחוריהן אל הרוח, עומדות משמימות והגשם רוחץ את עורן.

והנה הציץ עשב-האביב, העדר שבע ושופע חלב. עם שחר מתחיל ההגה באהלים בחולה אשר למטה. “בוח, בוח” – חובצות הנשים את נאדות הלבן התלויים על שלושת הכלונסאות של החצובה. בנחת ינהג אז הרועה את העדר לפנות-ערב הביתה. העגלות הצעירות יוצאות בקפיצה וחגות מסביב לחצר, להנאתם של אנשי “צריף-העץ”. ויש אשר בעקבות העדר יתנהל רוכב לאיטו, על אוכפו מוטל ולד רך ומבריק והאם-הפרה מנהמת אחריהם, כשמעיניה נשקפים הדאגה לוולד וחבלי-הלידה, שאך זה עברו עליה בשדה. הילדים ישאלו, אם עגל ואם עגלה? אם עגלה ותגדל השמחה. עגלה ושמה… ושמה… “צפרירה”. – מיד ימצא השם ההולם.

מהעבר השני יעלה עדר-הצאן: גירגור וגעייה וצלצול הזוגות – לעומתם יענו הטלאים – טלאים וטליות נקודים וברודים וצחים כשלג. ועמדה המולה בחצר – ריח אביב וזבל וריח חלב מלא האוויר, ושלוות-העבודה תפרוש עם ערב את כנפיה על פני המקום – –

הימים ימי הקיץ החמים. השדות כבר קצורים, העדר מתפזר על פני “החסיד” ומלקט את השבלים שנשארו בשדה ופיאה כי נשארה לא קצורה. בעקבות הבקר יצאו גם הצאן. אז יושבים הרועים במסיבה וצבי מספר על דרכי הכבשה עם האייל וצוחק בשניו הצחות מחלב. או יקומו, יאחזו עז בקרניה וצבי חולב ומכבד בחלב המתוק את אורחו – רועה הבקר.

שור, הנה הפרות כבר משרכות את דרכן אל פלג המים בשורה ארוכה. – – גם רועה הצאן שורק את שריקתו החדה לחלל האוויר ויזעיק את עדרו: השורות מתלכדות ונעות, ראש בצל אליה, כבשה בעקב חברתה.

כה ירדו אל פלג המים: דררר… הו-הו… הבקר רובץ. הצאן ניצבות יחד. האייל כרוך בשרב אחרי אלית-הכבשה המתייחמת. צהריים. אז יסעדו הרועים בתאנים המתוקות וישתו את מימי הפלג הקרים.


יושבים צבי ומנחם על העשב הרך בצל הסלע, גוהרים על האדמה החמה המתעטפת מול השמש במעטה-אביב ירוק ומגוון. כוחות חיים, עלומים ואהבה רוחשים בין העשבים, השיחים ופרחיהם המגוונים, ועוברים כיין אל עורקי הרועים השנים. לבם הולם מול לב האדמה, גופם עורג כערגת האדמה והתשוקה הנסוכה על פני כל באביב.

– התזכור את לילות האביב, אשר בהם עמדנו על הגשר בוואדי ירמוך העמוק? – – התזכור את לורה, את עיניה העמוקות, אשר חלפה אז על פנינו בקרון הרכבת וקראנוה “לורה”? למה דווקא לורה? – –

מצטחקים השנים, קמים לאסוף את העדרים שהתפזרו ושוב יושבים.

ובשבתם כך מאחורי הבקר והצאן אמר האחד:

– הבה ונעלה אל השוחט במושבה, אתה עם הבחורה שלך ואני עם שלי.

– אולי נגש בלא-יודעים לרופא ונבקש ממנו שיבדוק אותנו? – מציע מנחם בכובד-ראש – כי הנה בהיותי שומר בחורף הרגשתי דקירה בצידי השמאלי.

– נגש – עונה צבי לעומתו ושואף אל תוכו את עשן הסיגריה.

לפנות-ערב לאחר שהכניסו את העדרים, נפטרו שניהם בשקט מהחצר והלכו אל הרופא אשר במושבה הקרובה.

–השלום בחורים? – פגשם הרופא הצעיר בתמיהה בעד לזגוגיות משקפיו.

– שלום, הרופא. הנה החלטנו להתחתן ונבוא אליך להיבדק. – פולטים שניהם בזה אחר זה.

– אדרבא ואדרבא – מקבלם הרופא ומצווה להפשיל את החולצות, להתפשט, ניגש ובדק את האחד ואת18 השני.

– בריאים – אומר הרופא – ומחשבה טובה היתה זו, בחורים. כי תהיה האהבה אשר תהיה, הרי אינה דומה לנישואים. משנישאתם הרי גם היולדת וגם המוליד נתקשרו ביניהם באחריות גדולה לגבי הדור שיקימו. אשריהם אם יקימו ילדים בריאים אבל אוי להם אם מתוך ירושה או מאסון יקימו בעל-מום. ובמה נחשבת האהבה וסבלה לעומת ילוד אומלל בעל-מום?

– בריאים – הוא גומר בבת-צחוק – רשאים להתחתן.

ולצבי הוא טופח על שריריו החשופים ומוסיף:

– לך ו“תעשה” אתליטים.

צבי מותח את שריריו וחושף את שיניו הלבנות.

– אשתדל, אדוני הרופא, – ושלושתם צוחקים.


 

יז.    🔗

ומנחם ורחל נסערים: איזה הדרך צף הרעיון לפתע-פתאום? – –

כה קרה הדבר, שבאחד הימים שאלו טבעת מאחד “הזקנים” וישבו שני הזוגות בעגלה, בצידם השושבינים: מנדלי ו“אגמון הארוך”, הטורף את הצעירים בהבל-פיו. והזוגות משיבים לו מלחמה שערה:

– אמור גלויות, כמה “רגליים” קיבלת?

– מה יש, קיבלתי “רגליים”, וכי מה? משרתות! – יאמר לצעירות וכל גופו הגדול מתנועע מצחוק.

הוא “אגמון”, הריהו “בעל-הבית”. תמיד מודדות רגליו הארוכות ברחובות העיר והענינים היגעים מסתדרים: לחורף יביא נעלי עבודה לגדולים ולילדים הספקה; או ישלח מהעיר אוטומוביל משא טעון סוכר ושמן בשביל המטבח, וסובין או כוספה בשביל הפרות.

חוזר מהעיר והעניינים מסודרים, הריהו פוסע בחצר וכובעו שמוט על המצח: ברפת שואל אם פלונית כבר המליטה ובלול למספר הביצים שהדגירו ואם הספיקו לזרוע – שואל ומהפך במוחו ופיו לוהג במלחמת-שפתיים עם העומדים מסביב.

עתה, שנוסעים הם בעגלה במעלה ההר אל המושבה, שם השוחט ימלא תפקיד של רב, להשיא את הזוגות, והשושבינים אשר אתם יהיו לעדים אשר יחתמו על “הכתובה” – שוב אין מסיחים בפרטי יומיום. מהתרגשותם של הצעירים, מידבקים השושבינים ולקול הגלגלים המקפצים על אבני הדרך, אומר מנדלי בסלסול חייכני על פיו:

– התזכור, אגמון, כאשר היינו בשמירה וחגגנו בסוף הקיץ את החתונות של שלושה שומרים ביום אחד ואני בתוכם – הא?

– זכרונות ו“קוסמטיקה”.. – מבטל אגמון כלא-זוכר ורעם קולו משתיק את שטף הסיפור של חברו.

– אגמון ארוך! – מזדעף מנדלי ומעיד את שני הזוגות הצעירים, כי לא ידובר עם אגמון זה, כדבר איש אל רעהו.

– חו – חו – חו – נהנה אגמון משנה וגופו מתנועע בעלות העגלה בין הרי השיש עד למושבה.

באחת החצרות במושבה יריעת החופה נפרשת והשוחט הצעיר והשחרחר אינו מאריך בעניין. אל תראוהו שהוא שוחט: הוא יודע פרק ברכיבה על סוס, בלגימה וגם לסלסל בקול צלול וערב. על השולחן ערוכים בקבוקים אחדים.

– כמה אתה כותב לה בכתובה? – שואל השוחט בתמימות-עין את מנחם ואת צבי.

– ת"ק זוזים! – מריע “אגמון” בקולו האדיר.

השוחט שותה מן היין, הזוגות והשושבינים יושבים מסביב.

"אלף, בית, גימל, דלת,

הא, ואו, זין, חת"

יסלסל בקולו הערב, מין פזמון של אלף-בית חוזר ספק נוסח צפת, ספק נוסח ערב, ספק לחן של מקובלים אשר ציפו לבוא הגאולה, בשבתם בהר בין פלחים ודרוזים – והמסובים עוזרים על ידו. – –


ברעש קולות פוגשת החצר לפנות-ערב את העגלה שחזרה עם הזוגות הנשואים. השולחנות מתפנים אחרי ארוחת-הערב ומופיעים בקבוקי יין וקוניאק אחדים. יואל שגילח את זקנו עושה באמנות מעשי-מאפה ומרקחת. אז יועלו הספסלים על השולחנות והשולחנות מוסטים אל הקירות והיתה רווחה באמצע החדר.

העיגול נפתח ואליו מצטרפים… העיגול גדל והולך… לאט ובנחת, “בעל-בית’יש” ושוב ביתר שאת.

ה“הורה” מעלה אבק, הרגלים רוקעות עקב בצד עקב – העיקר הוא הניגון!

העיגול נמס והולך ושוב מישהו “מוסיף-שמן” ושוב מתלקח, וחוזר חלילה.

יואל כבר שתה מן היין, עיניו מתלקחות ונושא את מידברותיו מתוך העיגול:

– הג – ליל ה – על – יון, חברים! הג – ליל ה – על – יון! א – נח– – נו בו – נים את הג – גליל ה – על – יון!

והוא יוצא אל אמצע החדר ומעיניו ניתזים רשפי-אש:

– ה – ג – ליל ה – על – יון, ג – בו – רי תל – חי!

והעיירים קרבו זה לזה בעיגול, שילבו את ידיהם, רוקעים בזריזות ובקצב:

שש… שש… הו – הו או – הו או – הו.

מרים האלמנה כרכה את ידה מסביב לרחל, פניה שקטים ועיניה מביטות אל עבר מנחם ואל עבר הזוג השני העומד בסמוך אצלה.

זוהי דרך העלומים – תהרהר בפני עצמה – סערו, התגעשו, עברו מדורי האהבה והקנאה, והנה נישאו – וחסל! ואחרים יבואו סוערים במקומם ושוב יכאבו, יהיו מאושרים, יהיו אומללים. ותמיד יחשבו העלומים, כי עוד לא היה כמוהם אומלל באדם, כואב או מאושר בארץ. וכן כל הימים – כל עוד האדם צעיר ואוהב.

וגם ישראל ניגש. בפניו נחרשו קמטים אחדים בחדשים האחרונים. ניגש, מושיט את ידו ושוקל ברגש עמוק את דבריו:

– נשים צעירות, בידיכן מופקד הרבה מרגע זה: מרצו של הגבר יהיה כאין, אם האשה האהובה העומדת בצידו, ה“עזר כנגדו”, לא תעודד את מעשיו. נשים צעירות, חלקכן אתן אף הוא אינו קטן: אתן עובדות, הרות, יולדות ומיניקות, אך בכל מצבי הגוף והנפש המיוחדים לכן שמורנה על שלום הבית הזה. אם קל – שמורנה על שלום הבית, ואם קשה – שמורנה על שלום הבית. כי אם האשה לא תשמור על שלום הבית, על שלום המשפחה הגדולה אשר לנו, מי יודע אם נוכל עמוד – מי יודע אם לא כל העמל הרב הזה ירד לטמיון. הזוגות הצעירים, שניכם היו מאושרים, ואם תהיו לברכה למקום, המקום יברך אתכם.

כה יגמור ישראל את דבריו, ילחץ בכוח את ידי כל אחד וקמט עמוק נוסף על פניו השזופים.

אבל “אגמון הארוך” ומעט העיירים שנשארו אינם מחבבים “קוסמטיקה”. הם רוקעים ברגל ביתר התפרצות וביתר משובה:

– “בעל-בית’ליך” קבורים באדמה לעולם ועד! או – הו או – הו, או – הו… לעולם ועד, לעולם ועד! וכה נוספו ב“צריף-העץ” עוד שני אהלים – –


 

יח.    🔗

היום הוא יום אב. על השמים עולים ענני-אב המשרים עצבות ושממון על השדות החשופים, על ההרים המכוסים עשב שקמל וקוצים שהבשילו. נופלת הרוח מההרים, מגלגלת עמוד אבק בשדה ובחצר, משתוללת על ערימות-הקש הקטנות אשר נשארו על הגורן לאחר הדישה.

חלו שינויים ב“צריף-העץ”: אל בית-האבן היחידי כבר נוספו ארבעה בתים העומדים זה מול זה ופותחים “רחוב”. אל הבתים הוציאו קודם כל מבית-האבן את הילדים ואת התינוקות – בית לתינוקות, בית לילדים ובית לגן ולבית-הספר. ולבית הרביעי נכנסו המורים לגור ושנים-שלושה מהנשואים, חדר “למשפחה”. גם בבית-האבן חלו שינויים: במקום שהיתה הרפת הקימו תנור לאפייה, הרסו קיר והגדילו את חדר-האוכל ואת המטבח ובעלייה הריקה הרוח מטיילת.

רק המכבסה טרם סודרה והנשים כובסות כמקודם מתחת לסככה הקטנה המכוסה גג-פחים, כובסות במרי ובהתרגזות, כי לא קלה הכביסה מתחת לסככה עלובה זו, אשר הרוח תתפרץ אל תוכה מכל צד, בחורף תביא אתה את זרמות-הגשם והקור ובכל ימות השנה תגלגל אל בין הכובסות את האבק מהחצר ואת עשן העצים הרטובים, הערוכים מתחת לדוד, ודמעו עיניהן מאבק ומעשן.

זה כמה שהנשים דורשות את סידור המכבסה החדשה, אבל ב“צריף-העץ” יתנהלו הדברים לפי חוק ידוע: קודם כל יש לדאוג לפרות, לבהמות, אחר-כך לילדים ולבסוף באה בחשבון גם הנוחות לגדולים. כי אם הפרה תסבול – ותחלה או תפסיד חלב; – אבל אנשי-המשק, שסבלו כל-כך הרבה שנים, יכולים לסבול עוד שנה.

הנשים שסבלניות הן מטבען, רוגזות והשיחה שוטפת בין סחיטה לשטיפה, קולחת כמעיין המתגבר. הנה משפשפות הכובסות את בגדי הגדולים ותולות את בגדי הילדים. אם תעבור העובדת בלול והמטאטא בידה או דלי השיירים שאספה במטבח, תתעכב גם היא ליד הכובסות ותעיר הערה מצידה. והשיחה תשטוף בגמגום וברמז או תעלה ברעש של קולות נרגשים, לפי המאורע אשר בו ידובר ולפי מזג המשתתפות בשיחה. כאן הוא מקור הידיעות וסתרי-ההווי הנמסרים בלחישה, וכאן גם לוחמים את מלחמת-האשה בגברים ובמוסדות “צריף-העץ”.

– גם הגברים צריכים לקחת חלק בעבודת “המוסדות” ולא לשעבד אל הסיר כל ימות השנה רק את האשה. גם אנו רוצות להשתחרר לזמן-מה מ“הבית” – טוענות הצעירות ברגש.

ואילו הנשים הקשישות בנסיון, בשנים ובחכמה אומרות, כי “הריבולוציה, ריבולוציה של קש היא”. הקולות סוערים, הצעירות נרגשות ואם יעבור “אגמון הארוך” ויאמר:

– טסס, משרתות! – אז תגדל הצווחה וברעש יגרשוהו משם.

כאן במכבסה עובר כל מאורע ניתוח מדוקדק והנשים מבקרות, מצדיקות, או מאשימות חברים, חברות ומעשים: הנה פלונית עובדת כל הימים כ“חמור” ואמנם כלו כוחותיה, שלא כאלמונית היודעת “לשמור על עצמה” ולנצל את המקום. או ידובר ב“זקנים” – בהורים הזקנים שבאו מחוץ-לארץ אל אחדים מאנשי “צריף-העץ” להתגורר אצלם – מהם “זקנים נחמדים”, המסתפקים במה שיש ומשתדלים לעזור לפי כוחם בעבודה, ומהם זקנים “הנכנסים לנשמה”, תובעים תמיד, רוטנים תמיד – תמיד באים בטענות.

– – ובצהרי אותו יום באמצע השיחה השוטפת נשמעה יריה. קול היריה היה כה עמום וחלף כה מהר, עד כי איש לא היה בטוח אם יריה היתה.

– האומנם יריה? – הפסיקה האחת.

– גם לי נדמה, כי יריה היתה – השיבה שניה.

– לבי מנבא לי רע – יצאה שלישית אל מחוץ לסככה.

מישהו עבר בריצה בחצר, מישהו מסר דבר-מה ויגון כבד ירד על המקום, העיב על פני העובדים:

– רבקה… בתוך האוהל…

–?? – עצרו בעינים פקוחות ובנשימה עצורה את האחד שירד מבין האהלים והבתים.

– איה ישראל?! – הניע ביד וכבש את פניו בידיו, התאושש והלך לצד, אשר שם ישראל.

כעבור רגע שב, ישראל לפניו בצעדים נחפזים, וצללים של יגון קורע-לב נחפזו אחריהם אל האוהל אשר שם שכבה רבקה. שקט וכאב נוקב: אצלנו, שהכל כה קרוב וגלוי, איך יקרה פתאום כדבר הזה? – – אין שואל ואין עונה, כי גם כאן ב“צריף-העץ” עולם היחיד הוא חידה ויישאר חידה.

בערב, לאור פנסים דולקים, כורים את הקבר במורד הגבעה ואפופים רגשי אבל מורידים את הגוויה אל תוכו.

מישהו כפוף ושחור נושא את נטל יגונו, השאר עומדים צפופים מסביב והמועקה גדולה. בתוגה כבדה חוזרים מהקבר לחצר הנשמה, לחדר-האוכל השרוי בעצבות, והמקום אבל…

הגברים יושבים על ספסלים בחצר בכנופיות, נצנוצי הסיגריות מהבהבים על שפתיהם בחשיכה והם מחרישים. נשים נתכנסו בפינה לאור עששית, יושבות ועיניהן אדומות.

– לפתע-פתאום… – לוחשת מרים.

– הדבר לא היה לפתע-פתאום – אומרת זלדה לאחר הפסקה.

– החיים שלנו… – משקיעה לאה עיניים עצובות באור המנורה הכהה.

– אתמול כל היום עוד אספה מלפפונים ועגבניות בגן הירקות – אומרת מרים.

– אמש עוד היתה בבית-התינוקות והשכיבה את גדעון לישון – אומרת לאה.

– הבוקר ישבה בחדר-האוכל יחד עם ישראל ואכלו את ארוחת-הבוקר – אומרת זלדה.

הפסקה. דומיה.

– זה גורלה של האשה… אומרת בלחש מרים.

– מהו גורל האשה? – מתנערת סוניה ומרימה את עיניהם קצרות-הראות, כמבקשת להבחין דבר-מה חדש.

– רבקה היתה אחותנו וסבלה הוא גם סבלנו. – עונה לאה השקטה.

– נשים, – אומרת סוניה – במה הריעונו לעשות? האם בזה שהאשה עובדת כל היום ועומדת ברשותה כמו הגבר?

– מה יש לה ברשותה?

– נשים, – אומרת סוניה – האם האשה אינה בונה את המשק יחד עם הגבר?

– רשותנו היא המכבסה, המוסדות והנהלת הבית. – אומרת זלדה – השדה, הגורן, הרפת הם רשות הגבר, הוא הוגה בהם מבוקר עד ערב.

– האם האשה אינה רשאית לשוב אחרי העבודה אל ילדיה?

– הילדים ישנים כבר אז בבית-התינוקות ולאשה צפוייה הבדידות בחדר, כי הגבר איחר בדרך או איחר לשבת בסידור-העבודה, בישיבה.

– הבדידות?

– כן, בדידות. ואז באות מחשבות רעות, אז באה התרגזות, אז מתחולל הרס עצבים.

– האם אי-אפשר אחרת?

– אנחנו איננו יודעות. זה טבענו. זה גורל האשה.

– נשים, – אומרת סוניה חרש – באלה עלינו להלחם.

– איך?

– למה?

– האם תשאלנה, נשים, למה “צריף-העץ” נלחמת על קיומה, נחרבת ושוב נבנית ונלחמת? האם תשאלנה, מדוע אנו נלחמים בטבע, בבצורת, באדמתנו הענייה? מדוע אנו נלחמים בביצה וקודחים?

– מלחמת-לחמנו היא – אומרת זלדה – אבל המלחמה בטבעה של האשה למה?

– מלחמת רוחנו היא – אומרת סוניה ואמונה תמימה נשקפת מעיניה קצרות-הראות. – ראשית מלחמתנו היא, ועל-כן כה רב הסבל. האשה תשתחרר, האשה תהיה לאדם. גם בחיותה עם הגבר, גם בהרותה, גם בהיניקה – אדם תהיה.

– סוניה, את אחרת, את אינך אשה כמונו ואינך יכולה להרגיש “אותנו”.

עצב עמוק חופף על קמטי-הפנים אשר לסוניה ועל שערות ראשה אשר שיבה זרקה בהן:

– ומה אתן רוצות, נשים?

– אנחנו רוצות חיים מלאים, עולם מלא-עניין בשביל האשה, כשם שהוא מלא-עניין לגבר – מהו עולם זה, איננו יודעות. אנחנו נלחמות בבדידות אשר תקפה אותנו.

– אנו משתוקקות לשמחה ולצער גדולים אשר ימלאו את לבנו – האם גידול הילד הוא הדבר שאינו זקוקות לו, או חיי המשפחה בכל שעות היום, או אולי דבר אשר טרם ידענוהו, אבל אנחנו נילחם לדבר הזה. בדמנו נילחם – נילחם בגבר, נילחם “בצריף-העץ”. מרגישות אנו, כי אחרת אין לנו חיים. רבקה אחותנו היתה, בשר מבשרנו, אנו יודעות את סבלה ואת מלחמתה נילחם.

כה דיברו הנשים לאור המנורה הכהה בפינה, דיברו וענו חרש ושיחתן עטופה עצבות נוקבת.

בבית-הילדים, אשר אור קלוש מהבהב מחלונותיו אל החצר, יושבת שומרת-הלילה ומביטה ניכחה לתוך הלילה. שם ישנים ילדים שנים, אשר אמם נסעה הרחק-הרחק…

מה לוקח מהם היום הזה? האם.

מה ניתן להם היום הזה? ערפל של געגועים עמוקים, אשר ימלא את ראשיהם הקטנים, געגועים אל זו אשר נסעה בדרך הארוכה ואינה שבה… בחייהם לא יהיה עוד איש, אשר ידע ללחוץ אותם אל גופו ברחמים, כאשר ידעה היא.

יתמות.

– ובאוהל אבל האיש. עלומיהם. אהבתם. בניהם גדעון ויוסף. השעות אחר יום-העבודה.

ועתה חסל!

אבל – – –

העבודה מרגיעה את הלבבות שזועזעו. העבודה היא תריס בפני הרוחות המסתערות מ“פתח-הרוחות”. העבודה היא חיים ובלעדיה אין מאומה. בלעדיה תוהו.


 

יט    🔗

העיירים מגלגלים את האבן הגדולה להעלותה על העגלה, תומכים בה בכל כוח זרועותיהם עד תפיחת-הגידים ומעירים ברמיזה:

– חבר, לאט לך, פן יקרך האסון…

תחילה מסירים את האבנים העיליות, המפוזרות על פני השדה, טוענים בעגלה ומגלגלים אל הוואדי, מרימים בזהירות, שמא מסתתר עקרב מתחת לאבן, או שמא ייתקלו בקן-צרעות. אחר-כך יוציאו את האבנים השקועות באדמה: יחפרו חפירה מסביב לאבן, יתחבו תחתיה את מטיל-הברזל, יניפו – והאבן זזה, עוד תנופה – והאבן יצאה ממקומה, וכן בעצה ותבונה – עד כי האבן הגדולה הועלתה על העגלה.

– האבנים צומחות בשדה – אומר אחד העיירים בכובד-ראש.

וחלקת-השדה, שהיתה זרועה אבני בזלת שחורה, נעשית נקיה עד לבלי הכירה. מעתה לא תיתקל עוד המחרשה בסלע, לא תקפץ אל האבנים, כי למישרים תפלח את התלם, ואם יעקרו את מעט השמיר ואת שיחי-הסדריה, יוכלו לעבוד גם בטרקטור ובכל מכונה אחרת.

– עבודה זו אנו עובדים בשבילכם, “בעלי-בית’ליך” – מתגרים העיירים בצבי ובאמנון – השדה הזה לכם יהיה, כי אנחנו ממילא לא ניהנה ממנו, שהרי אנו הולכים מ“צריף-העץ”.

– אתם לא הולכים – עונים ה“בעלי-בית’ליך” חלקם – אתם מובלים ככבשים.

– בידי מי? – מיתממים העיירים נבוכים.

– הסוד גלוי: בידי הצעירות מהמחנה.

כי הנה עם גמר הבניינים הולך מחנה הבנאים ומתפרק, מפרקים את הצריפים, את האהלים, מעמיסים את המטבח המיטלטל על עגלות ומחר-מחרתיים יעזבו את “צריף-העץ” וירדו למטה ואז נודע ב“צריף-העץ”, כי גם העיירים המעטים שנשארו מתכוננים ללכת.

– לכו, נראה אנה תגיעו, אם לא תשובו הנה שקטים ככבשים. – אומרים להם צבי ואמנון ליד העגלה.

– מילא, אנו לא נשוב. לאן נשוב? הנה עוד מעט ותיסגרו כל אחד עם “שלו” בחדר, ולשם מה לכם אז, העיירים?

אכן, שעתם של אלו עוד לא הגיעה לשבת על מקום אחד. העולם הוא כה גדול ומה ראו ממנו, מה ידעו מהמתחולל בו? מה ידעו מהמשק הכביר המניע בעולם מיליוני שרירים, מיליוני מכונות והון של מיליונים? מה ידעו מיכולת-העולם הגדולה כאן בפינה קטנה ונידחת זו? דמם הצעיר סער מקיסמי הבחורות “הרוסיות” שעישנו סיגריות, ולמחשבת-החיים הקבועה טרם תהיה שליטה עליו. הם ילכו בשרווליהם החפותים עד לזרועות החושפים שרירים שזופים וגמישים, יצאו לעולם הגדול – לא יאבדו.

– וכי חושבים אתם, אברכי-המשי של “צריף-העץ”, כי במעט הזיתים והתאנים פתרתם את שאלת השוויון בעולם? – דוברים הם רתת – הנה ישבתם על גבעה, בנו לכם בתים, הקימו לכם רפת, נתנו לכם פרות, ואתם תיסגרו בבתיכם ותעסקו בפרייה-ורבייה? עליתם הנה וחשבתם, כי המונים הולכים ובאים אחריכם אל הגבעות, אל הביצה, אל ההרים. והנה נשארתם יושבים על הגבעה, אך המונים אינם באים. אתם תישארו כאן עם בתיכם, עם רפתכם, מכלאות-הצאן – תישארו “נקודה” קטנה, קומץ אנשים זקנים שלא יצלחו למאומה ונשים עייפות, וההמונים טרם יבואו – העולם לא יבוא אליכם. הביצה תהיה ביצה ואתם תסעו שלושה ימים בעגלה בימות-החורף להוריד העירה את מעט החמאה ואת שפות-הגבינה.

– ומה אתם חושבים לחולל שם, בעולם?

– נחולל – מניעים העיירם בראשם העיקש. כי נדמה להם שיכולתם גדולה עד לאין-שיעור. אילו רק נתנו להם, אילו היו הכל עיירים כמוהם, היו מורידים בשריריהם את המים אל הירדן, היו עוקרים את הסלעים, או דבר-מה גדול מזה, כביר מזה היו עושים.

– עיירים! – מרעים “אגמון” עליהם בקולו האדיר – אתם מדברים על עשרות אלפים פונטים, כאשר ידבר איש על שווה-פרוטה. היודעים אתם, לפחות, כיצד משיגים עגלה אחת הספקה, שהילדים לא יישארו יחפים לחורף? היודעים אתם, לפחות, מהו לעמוד בשער “הפקידות” ולהוציא את מעט הכסף הדרוש ממנה, כדי לרכוש פרה או בהמת-עבודה? אכן, בפה תחוללו מהפכה בנקל, אבל במעשה…

– כן, והמעשה שלכם?

– זהו המעשה שאנו יכולים לעשותו – לא יותר. כואבים אתם, שאי-אפשר לעשות יותר? אבל אם תלכו, גם את המעשה הקטן לא תעשו. אתם תלכו, אולי תשובו, אולי לא, אבל “צריף-העץ” יישאר “צריף-העץ”. כאן נשתל העץ, מעתה צריך לגדלו. ישקוהו, יעדרוהו, יתנו לו זבל עד אשר יגדל, יעשה את נופו ויתן פירות. והיה לאחר שתנדדו בעולם ומשוללי רצון תסתובבו באשר גלגל-העולם יסובבכם, – רק אז תבינו כמה רצון היה דרוש וכמה בני-חורין היינו אנו, עת גידלנו את העץ, עת בחרנו להישאר לידו, לאכול את פירותיו, ולהזדקן. אבל זאת לא תבינו, כי אכן עיירים אתם – ח – ח–

– ואתה “אגמון ארוך”!

ובחזרם מהעבודה ינהגו העיירים בימיהם האחרונים ב“צריף-העץ” כטירונים, העומדים להתגייס. רבה הצפיפות באהלם ועמוד-העשן רובץ ומאפיל על-פני הבחורים והצעירות היושבים על גבי מיטות הברזל הצנומות. עודם צעירים כולם וחפשיים ללכת, חפשיים לחשוב ולרצות ככל העולה על רוחם. הם טרם ידעו עול ועל-כן ידמו, כי אין עול כלל. טרם נטעו את כרמם הם וטרם הקימו גדר, ועל-כן ידמו כי אין סייגים וגדרות בחיים. הם טרם ידעו אשה, העיירים עזי-הפנים והתמימים האלה, ועל-כן נדמה להם, כי חיי-הנשואים הם רק המיטה, והאוהל אשר בו יגורו הנשואים, בא רק להעלים מעיני-כל את חיי-הלילה של השנים. הם טרם ידעו אול משפחה ועול חיים ועל-כן נדמה להם, כי העולם כולו להם הוא – –

כך נדמה להם, בשבתם שלובים עם הצעירות מהמחנה ובדמיהם תוססים מאוויים רעננים ובלתי-ברורים. על-כן ילעגו לאהלים הנטויים מסביב לאהלם הגדול, ילעגו לנשואים המתפזרים אל אהליהם, ל“זקנים” הכואבים את כאב המקום ושמחים בשמחת-המקום ורואים בד' אמותיו את חזון-חייהם. – – והנשואים מונעים את רגליהם מאוהל זה. מי שתמול היה עייר ונישא, למחרת הנשואים לא יזדמן עוד אל המסיבה הזאת, כי המלחמה אשר ניהל אתמול, כוננה היום אליו והתוקף היה לנתקף.

רק שלומית לא מנעה את רגליה מאוהל זה, גם לאחר שהקימה עם אמנון את אהלם הם בימי הדייש. היא באה ויושבת שלובה בין חברותיה מהמחנה, מוצצת את הסיגריה כמקודם ואמנון יושב ממולה עצוב. ברי לו כי אהלם אינו אוהל כשאר אהלי-הנשואים וכי שולמית נכספת למשהו מחוצה לו. עיניים יפות לשולמית, גם פניה נאים, אך על שפתיה מתפתל איזה מרי המכאיב את לבו, המחוויר את פניו, הנוסך בו קנאה ומרתיח מצולות דמו.

“וולגה, וולגה – מאת רודנאיה” – –

נישאת שירה רחבה מתוך החזות הצעירים האלה, רחבה כרוסיה הרחוקה. במרחביה, במחשכיה יש דבר-מה המזין את הרגש, ובתוך המסיבה הצפופה הוא עולה ומדבר נוגה ואיתן ומושך את הלב. אמנון ושולמית לא ישבו עוד זה מול זו כשני אוהבים קרובים בגוף ובנפש, אלא שבת גבר ואשה ישבו, המוכנים לשחק במשחק החיה. והבחורות מהמחנה מבינות לרוחה של שולמית, תומכות אותה ביניהן ומשלבות את ידיהן על כתפיה.

רוח הוא באדם, רוח הוא באשה ובגבר, והדם לא יירתע בפני הכאב, בפני המרי, בפני משחק החיה, בפני מלחמת-היצר. כאן אין מקום לרחמים, לחסד, לרוך – אם לא התלכדתם, שטו איש מרעותו ועברו!

ובצאת כולם מהאוהל בדרך לחדר-האוכל, שלובים ילכו יחד ומשולהבים, כנושאים על ידיהם את העלומים ושרים בין ארבעת הבתים הקטנים, מול בית-האבן המשמים, מול חורשות האקליפטים19 המשחירות ואל מול חצר-המשק. – שרים מול הישוב הקטן הטובל באפילת-הערב שירי-מרד, שירי המונים. ורק בהיראות דמותו הזקופה של ישראל, פניו שהשחירו והעיניים הכאובות, הנשקפות מבין קמטים עמוקים, ונאלמה החבורה ונבוכה. וחלפה את מוחם הצעיר והעיקש מחשבה, כי מה מרדם לעומת כאב היצירה אשר במקום הזה? – – ומה מריים לעומת גבורת-הנפש השקטה? – – ובמה נחשבים מאווייהם העמומים לעומת הכאב אשר יכאיבו החיים? – –

כעברו ימים מספר הורד האוהל האחרון של הבנאים, ובעקבותיהם יצאו גם העיירים מ“צריף-העץ”, כששרווליהם מופשלים כרגיל וחושפים את שריריהם השזופים. הם נפרדו מאנשי “צריף-העץ”, מ“הזקנים”, מהנשים ומהילדים ופניהם נבוכים, ילדותיים.

הנשים אמרו בעצב:

– יהיה עצוב ב“צריף-העץ”.

והעיירים ענו ברגש:

– בוודאי נעלה מדי פעם בפעם. – וירדו במורד ההר, ויצעדו בדרך המתפתלת לרגלי ההרים, ומשם הלאה, למטה העירה… אל העולם.

הם הלכו ונשאו בחובם את הגעגועים לשדות אשר סיקלו וחרשו, לעצים אשר נטעו, לחרמון הנשקף אל מול השדות ואל החציר הנקצר בביצה. וגם לאחר שילכו אחרי מאווייהם לפינות נידחות בעולם, וגם בהיותם תועים בדרכים חדשות בחיי-החברה ובמסיבות-החיים, יש ויעמדו רגע על עמדם, יזכרו דבר-מה ואת לבם יציף גל חם ומלטף: “צריף-העץ”… העצים אל-נכון גדלו… העדר אל-נכון גדל… הילדים בגרו והיו לאנשים… מולדת!


 

כ.    🔗

אנשי “צריף-העץ” לא היו עוד רעננים ובריאים כביום עלותם הנה בעגלות עם הנשים והילדים. אז באו מהצבא לבושים ומהודקים במדי-הצבא, מגולחים למשעי וישרי-גו, וברדתם מהעגלות שלחו מבט-נשרים אל הצריף, אל הגבעה החשופה, אל ההרים והביצה. והנה עברו שלוש שנים.

העבודה היתה רבה, השנים עברו בלי שהרגישו בהן: אביב וקיץ, סתיו וחורף וחוזר חלילה… חריש ונטיעה, זרע וקציר וחוזר חלילה. הרבה סלעים נעקרו בידיהם, השתילים שנטעו היו לחורשות, חלקות-שדה הוכשרו, בבקעה אשר למטה הפכה המחרשה הגדולה את האדמה בעומק רב ובאדמתה החמוצה, שהיתה מעלה קוצים, עשבים חמוצים ואת שיחי ה“טיון”, קבעו את גן הירקות הנותן עגבניות ומלפפונים, קישואים וחצילים למכביר. לארוחות בוקר וערב כבר יושבים אנשי “צריף-העץ”, מסובים אל הירקות שלהם.

– העגבניות שלנו יפות – אומרים האנשים והנשים שהזדקנו כלשהו, שפניהם נפלו, נקמטו והעידו כי לא בנקל עלה הדבר להצמיח את העגבניה האדומה לתפארת. יושבים אנשי “צריף-העץ”, ואוכלים בזהירות ובכוונת-הטעם את פרי עמלם ומתעודדים: כמה רבה העבודה! אבל העמל נושא פרי! אכן, ישרה היא האדמה עם עובדיה: אם קשה היא, אבל לא תוליך שולל. אם עמלת באצבעותיך הנוקשות ביום גשם, בקור, בשרב, מבוקר עד ערב, ונתנה לך האדמה את כוחה.

הילדים יורדים יחפים במורד ההר אל הגן ועוזרים על יד הגדולים לקטוף את הפירות האדומים, הירוקים. יאכלו, יטענו על החמור, ויביאו הביתה, למטבח הגדולים ולמטבח הילדים:

– הבאנו עגבניות ומלפפונים מהגן אשר למטה. בעצמנו קטפנו. – ושמחתם היא שמחת-הקטיף, עליצות תמה, מזהירה, כאשר יזהיר הצמח רחוץ-הטל מול השמש העולה.

גם חלב יש כבר כל ימות השנה, בחורף יפחת החלב והספיק רק לצרכי הבית, ובעונת הרביעה ושפע החלב – חלב צאן ובקר. מאצל הצאן הקשורות בשורה ארוכה, ראש מול ראש ואליותיהן אל החולב – יביאו הרועים למחלבה דוודים מלאי חלב נותן ריח חריף, ריח גללים וצמר; ומהרפת יביאו את כדי החלב וידי זלדה מלאות עבודה. מחלבתה הקטנה נקיה ומסויידת, על מדפים מונחים שפות הגבינה המלוחה המפורסמת וגוש-חמאה צהוב ונוצץ – חמאת-עשב – יזהיר מתוך הקערה. בחריצות תעבוד וידעה לקבל את פני הרועים והחולבים ולא ישובו מלפניה ריקם: תגיש להם חובצה בכד-חרס להשיב את נפשם, או תשים בתרמיל-הרועה נתח גבינה ראוי להתכבד בו. את הגבינה ישלחו בפחים העירה למכירה, וכן את החמאה. “אגמון הארוך” חוזר ומדבר באזני האנשים:

– עכשיו הדבר אחר לגמרי. אם זקוק אני לפונטים אחדים, הריני מוכר איזה פחי-גבינה ואיזה רוטלים חמאה – והכסף מזומן. הכסף – כספי הוא ואני קונה בו את המספוא ואת ההספקה הדרושה לבית.

אנשי “צריף-העץ” מתעודדים: הכסף – כספנו, התוצרת – תוצרתנו. ו“אגמון” מוסיף:

– כל דבר צריך לימוד. מי פילל כי דווקא הגבינה תימכר כל-כך יפה ולחמאה יצאו מוניטין כאלה? הנה עכשיו שואלים הקונים: “הבו לנו מהגבינה המלוחה של “צריף-העץ”. ולמה החמאה של “צריף-העץ” כה צהובה ויפה?^”^ – לשנה הבאה נכין כמה מאות פחים גבינה. החשבון הוא פשוט: פח גבינה מכניס פונט, שלוש מאות פחים – הריהם שלוש מאות פונט, והרי יש לך במה “להסתובב”.

שומעים המסובים, מהללים את ידי זלדה החרוצות בעשיית הגבינה ובחיבוץ-החמאה ומנדלי נענה מיד לדברי “אגמון”:

– בשנה הבאה נכין שלוש מאות פח, ובעוד שנה, שנתיים, פי-שנים, פי-שלושה – מה יש? – ואצבעו הקטועה רוקדת בפזיזות מעלה ומטה – נמצא, כי על החלב לבדו נתקיים. כי מה אנו צריכים, אם יש לנו לחם משלנו, ירקות, ביצים ובשר משלנו? מעט המיצרכים שנצטרך לקנות במזומן – הרי זה אורז, סוכר ושמן ומעט ההספקה לטף ולגדולים, ומהו הסכום הדרוש לכל זה?

“אגמון” יודע את החשבון, הכל רשום באותיות זעירות בפנקסו הקטן:

– לפי חשבוני, דרושים לנו במזומן תשע מאות פונט.

– – תשע מאות פונט בשנה! מקשיבים אנשי “צריף-העץ” ומצפים לשמוע, אם יוכלו להכניס את הסכום הזה ממכירת תוצרתם.

– הסכום אינו גדול. – ממשיך “אגמון” – לפי שהנסיון מראה לי, נוכל להכניס מהחלב לבד ארבע מאות, חמש מאות פונט. ואם מדי שנה בשנה נמכור גולגלות אחדות מהרפת, מהגידול הנוסף, הרי זה יתן עוד מאתיים לירה – יחד הם שש מאות, שבע מאות פונט.

– מה? – מתקוממים קולות בודדים – למכור גולגלות מהרפת? ואולי גם עופות מהלול, וגולגלות מהצאן? נפתח מסחר בהמות! – כה מתרעמים רועי הצאן, החולבים ברפת, ורבקה’לה העובדת בלול. האומנם ימכרו את העגלות היפות, שכה נתקשרו אליהן בזמן הגידול, או מן הכבשים, שכאן נולדו, טופחו וגודלו. היתכן?!

אך “אגמון” קם על רגליו גבוה וחסון, פוסע פסיעות גדולות ורחבות על פני חדר-האכילה, כובעו שמוט על מצחו והוא נושף ונושם בכבדות:

– אתם היושבים כאן כל הימים אינכם יכולים לדעת, כי כסף-הפדיון ממכירת התוצרת שלנו הוא כסף אחר לגמרי – הוא ברכה. מה אתם יודעים מההתרוצצות שאני מתרוצץ בעיר להשיג הלוואה או מכולת בהקפה? – אני היודע! וכשאני נכנס ומקבל חמישים לירה בעד התוצרת שלי, אני מקבל אותו בכבוד, הרי זה כסף שלי. הנה הורדתי הפעם את ביכורי-האפרסקים הגדולים בקופסה, להראותם באחת החנויות הגדולות. מיד הציעו לי שנים-עשר גרוש הרוטל. השנה אין לנו עוד למכירה, אבל בשנה הבאה, בעוד שנתיים, הרי רק מהאפרסקים ומיתר הפירות נכניס מחמישים עד מאה פונט בשנה.

המסובים מקשיבים ותוהים: האומנם “אגמון” הוא המתרגש הפעם? הוא – העומד במלחמת-שפתיים כל הימים עם הנשים, הילדים והגברים, הוא הצוחק לכל דבר בעולם ומתגרה בלשון חריפה ובצחוק מחריש אזניים בעובדים בשדה, בלול וברפת?!

ו“אגמון” פוסע את פסיעותיו הרחבות, נושם בכל גופו הגדול ומדבר:

– רק תמימים יחשבו, כי יחיו מעצמם ובשרם וכי על הלחם לבדו יחיה האדם. רק התמים יחשוב, כי אנחנו נוצרנו בשביל הצאן ולא הצאן בשבילנו. אנחנו ב“צריף-העץ” עובדים עבודה ישרה, בלי לנצל את מישהו, בלי לרמות את מישהו, בלי להשתעבד למישהו. אבל עלינו להתקיים ולהלביש את ילדינו ואת עצמנו. העיר רוצה לקנות מאתנו בכסף מלא, ואנו צריכים לקנות שם הספקה, מכולת, רפואות, ולשלם במזומן. אם לא ניצור בשפע ולא נמכור בכמויות גדולות, אם לא נמכור את אשר אנו מוציאים מן האדמה, מהגן ומהכרם, – לא נתקיים. פרה כי תזדקן – נמכרנה, נמכור את העגלים, את הטלאים, את הצמר, חמאה, גבינה וביצים – ובזה נתקיים.

– צריך למכור: ללקוט בכל יום פירות וירקות שהבשילו ולשלחם העירה. גם פה, בקרבת “צריף-העץ”, אם נתעניין בדבר, נוכל למכור מדי יום ביומו: למחנה הצבא, למושבה הקרובה ולחנות. כל גרוש הנכנס למשק מהתוצרת ברכה היא.

מרגישים אנשים “צריף-העץ”, רועי הכבשים, החולבים ברפת ורבקה’לי20 מהלול, כי הצדק עם “אגמון”, והם יושבים ומחרישים, אבל צר להם משום-מה: אכן, את החיים אין לשנות. בעלותם הנה אל הגבעה ובעברם את הביצה הגדולה, לא עלה על דעתם כי יש יום ואת חזון-העלייה ל“צריף-העץ” יהיה עליהם לפרוט לפרוטות. על דעת מי עלה, שיום יבוא והוא יטען על החמור את שני הארגזים, ימלאם עגבניות, מלפפונים, חמאה וגבינה ויוביל את כל אלה לחנות הקרובה אשר במושבה? והמסובים מסכימים לדברי “אגמון” ואומרים:

– אי-אפשר אחרת.

והנה גם “לורד” מספר ביישוב-הדעת, כי בנסעו בדרך פגש את אפרים האדמוני הרוכב על חמור מ“אהליה” בדרך לצפת ומתוך תרמילי האוכף מציצים שני כדי-חלב.

– היתכן שאפרים העליז, נפש “אהליה”, ירכב על חמור העירה למכור שם חלב?!

ואפרים סיפר לו את מעשה מכירת החלב, כיצד הוא בא עם שחר העירה, מחזר על פתחי הנשים הכבודות ומחלק מהכד חצי ליטר, ליטר או שנים, הכל לפי הקונה.

– היתכן שאפרים ישא ויתן עם נשי-צפת הכבודות, יפציר, ישדל כאחד התגרנים?

– כן, אפרים סיפר על מנהגו עם הנשים, איך יפתח עם האחת באדיבות, על האחרת ישפיע בחלקת-לשון ולזקנות הוא מבטיח, כי מעתה נוהגים כשרות גמורה במטבח “אהליה”. כה סיפר אפרים, כיד ליצנותו הטובה עליו, עד שבטני כאבה מרוב צחוק. אכן, הוא חיבר לכבוד זה גם פזמון חדש והחברה עוזרים על ידו:

יוּ וי-די, וי-ד.

ואפרים אמר כי אחרת אי-אפשר, ומוכרחים להתקיים.

המסובים מקשיבים, מלופפים סיגריות מקופסת-הטבק, על הפנים ספיח זקן, החולצות מטולאות טלאי על גבי טלאי, מזדקפים ומהרהרים: אין דרך אחרת כי אם ליצור ולמכור, כי מאיזה מקור אחר יקחו? עוד העבודה רבה והיא לא תיפסק כל ימי החיים – תמיד צריך יהיה לחרוש, תמיד לזרוע, לחלוב, לשתול, לגדל, לעבוד בגבינה ובחמאה, לקטוף ולבצור – הכל יש לעשות בעיתו בשדה ובגן מבוקר עד ערב, כי צריך למכור, כי צריך להתקיים. היספיקו הכוחות?

אז תאמר מרים השקטה בבת-צחוק החושפת את שיניה, שיני האכרה:

– הנה הילדים הולכים וגדלים ויהיו לעזרה במשק.

– – אכן, הילדים “שלנו”. הנה הגדולים שבהם באו בכנופיה לחדר-האוכל, עמדו בפינה ומקשיבים לדברי-המסובים: ילדים רזים, גמישים ושזופי-שמש, הרגליים יחפות ומכוסות בהרות ושריטות ופצעים, הידיים בולטות בעד לשרוולים הקצרים והחולצות אף הן קצרות ומגיעות עד לטבור: צומחים כעץ השדה. עומדת הכנופיה בפינה, עינים חיות וזריזות חולפות על פני המסובים, מוכנים להיענות לאשר יאמרו הגדולים.

– מאיר’קי, תלך עם הרועים לרעות את הצאן?

– מה יש? אני כבר יודע ללכת עם הצאן – שאלו את צבי.

וצבי עד והכל עדים כי מאיר’קי למד לגרגר, לצווח, להזעיק את העדר כאחד הרועים.

– – הילדים “שלנו”. הם ילכו למקום שישלחו אותם ויעשו מה שיאמרו להם. אך עוד לא הגיעה השעה. ילמדו לפי-שעה… ואחר-כך? מי יודע? יגדלו ונראה.

– בוודאי יעשו מה שיאמרו להם – מתנשף “אגמון” החסון, בעמדו בפני הכנופיה הקטנה ומביט עליה מלמעלה למטה – ולא – נרביץ מכות!

– “אגמון ארוך!” – מתכווצת הכנופיה ביחד, צוחקים ורומזים זה לזה, מוכנים לעמוד יחד על נפשם.


 

כא.    🔗

לרחל ומנחם נולדה בת קטנה ויקראוה רבקה.

עוד לפני כמה ירחים, בהיכנסו באחד הערבים מהרפת אל האוהל, ריכסה רחל, שחיכתה כנראה לבואו, את דלת-הבד, לקחה את ידו של מנחם בנחת והקריבה אל בטנה:

– הקשב… – לחשה לו בבת-צחוק מתעטפת ובעיניה עליצות, משובה וצפייה אל מה שיאמר.

אכן הרגיש תנועה או פרפור: הריון! – הדבר היה כחדשה בעיניו, ויאצל לה נשיקה.

רגעים אחדים נשתקעו בשתיקה לאור המנורה הקטנה. מדעת או שלא מדעת, אבל בשתיקה זו היתה מחשבה, שנעה בלי אומר ודברים, במוחם ובלבם. זו המחשבה המביאה את האדם להביט ניכחו שעה קלה ולהציץ אל מעבר למקומו, אל מעבר לזמנו, אל מעבר ליום-יומו וליל-לילו.

היא המחשבה המפשיטה מהאדם את איצטלת-התרבות, את איצטלת ההרגלים שנרכשו, והוא רואה את עצמו ערום ופועל באינסטינקט-החיים. כה תביט ניכחה הציפור, עת לפני הדגירה תגש עם הזכר לבנות את קינה. כה תביט החיה, כה יביט האדם, כשוכן-החולה כשוכן-הארמון.

גם כאן ב“בצריף-העץ”, בתוך האוהל הקטן עם שתי המיטות המכוסות סדינים לבנים, עם שתי תיבות-העץ ששימשו רהיטים, עם אור-המנורה אשר גירש את הצללים מעל היריעה המתוחה – גם כאן הזדקר ברגעים אלה, ברגשות האיש והאשה שישבו סמוכים זה לזו, במחשבתם ובדמם, האינסטינקט – הוא הכוח המפעיל את החי לבנות לו את ביתו, להיות מוכן להגן על עצמו, להשיג בשבילו ובשביל ביתו מה שיש להשיג ויהא בכוח, בכחש, במרץ או בכשרון. בפעם הראשונה הזדקרה ברגעים אלה באנשים הצעירים הזהירות, הפכחות, הדאגה הנוקבת אשר ידאג אדם לביתו. בפעם ראשונה, וגם עתה בלא-יודעים. הזדקרה וכבתה – ויתנערו, ויביטו איש אל רעותו, הביטו אל המיטות המכוסות סדינים לבנים, אל רהיטי-התיבות וחייכו.

מאז לא דיברו עוד בדבר, ומנחם היה מציץ לפעמים בדאגה אל רחל עת תעבור בחצר. רחל, אם גם הערימה להתהלך זקופה בעבדה במטבח, הוקפה על-ידי חבר הנשים, שהרגישו ראשונות בדבר, ולחשו עצות, רמזו, הצטחקו, וייוודע הדבר לכל.

מהר עברו החדשים על רחל בעבודתה במטבח, על מנחם בעבודתו ברפת. בעוד חושך היה נכנס אל הרפת ובשעה מאוחרת בערב היה יוצא ממנה. הרפת היתה לביתו השני, כי ברפת נוספו פרות גזעיות והעבודה מרובה, האחריות מרובה וצריך לשים לב. הפרה במבטה החם והלח יודעת להכיר תודה, להתרעם, להביע כאב וצער. מערכת עצביה רכה-אימהית. משנולד הוולד היא כרוכה אחריו והגוף הגדול עובד ומשפיע חלב אל הכחל. חוזרת היא מהמרעה בריצה ונהימה נבוכה להיניק את הוולד. שופעת קרן-החלב מהעטינים אל הדלי, ואם טובה הפרה והיה הזרם רחב ובקצב. אחר-כך ירבצו הגופות הכבדים ובנהימות וגניחות כבדות ילעסו ויעלו גירה.

אך יש שהאחת תרבץ ומעיניה נשקף כאב אילם, ולא תוסיף קום – תפרפר פרפור אחרון ומתה. אז מכניסים זוג בהמות אל הרפת, סוחבים את הנבלה אל מחוץ לחצר, והיתה למאכל לתנים. והחברים שרויים אז בצער: איבדנו אחת הפרות הטובות…

בשעות המנוחה נכנסים מן החברים לנוח ברפת המרווחת והנקיה, ישבו על כתלי האבוסים, ילופפו סיגריות וישיהו21… יש להוציא את כל הפרות הזקנות, יש להכניס אל הרפת פר הולנדי, כי “סאנין” פר העדר מזקין והולך ואינו ראוי אלא לשחיטה.

ואחרי יום-עבודה ימהר מנחם אל האוהל, כי רחל, אף כי עובדת את עבודתה, עם ערב היא חוזרת עייפה. באוהל היא מרשה לעצמה להיראות עייפה כמות שהיא ולנוח, כי בהימצאה בעבודה בין גברים ונשים לא נעים להיגלות בפניהם, לא נעים להיות כלולה בתוך הנשים ההרות; ודווקא השנה בירך אלוהים את המקום וכמה מהנשים הרות – כולן “מיועדות” לזמן אחד.

– נדברו ביניהן – אומרים ב“בצריף-העץ” ברמיזה.

הרביעה הטובה של השנה השפיעה – מתרגמים הרועים ללשונם.

– מעיין “אם-הזכרים” – קורצים הגברים והנשים מסמיקות.

ואולי באמת הרביעה משפיעה, ומי המעיין הזכים ושמש האביב – כאן במקום הזה, אשר חיי האדם וחיי הבהמה מעורים בו אלה באלה וגלויים לעין הכל? האם לא קרא הרועה הצעיר, השזוף, הרזה והגמיש את המעיין בשם “אם הזכרים”? כי ימים על ימים הלך בעקבי הבקר, על-פני ההרים קלויי השמש, על-פני הגבעות המוריקות, חילל בחלילו, נהג את העדר עד הגיעו אל העין: הפרות התייחמו ליד המעיין המקר את מימיו, הפר עלה עליהן לרגלי ההרים וכולן המליטו זכרים: “אם הזכרים”! –

הנשים מסמיקות, מתאמצות ועובדות. החברים משתדלים לסדרן בעבודות הקלות, וגם אז תיעדר האחת יום, השניה יום, וחסרות ידיים עובדות. אבל עבודת יום-יום וצרכי יום-יום הם כל-כך קבועים וגלויים ב“בצריף-העץ”, עד כי מוכרחים לדבר על הכל בגלוי, לדון בין החברים ולמצוא את הדרך, שהאשה תוכל לנוח והעבודה לא תסבול. אין להעלים עין מזה “בצריף-העץ”, כשם שאין להעלים עין מיתר ענפי החיים, העבודה והמשק.


– דנים עלינו, על הנשים ההרות, כמו שידונו על המלטת הצאן. – תישמע גם תרעומת.

אבל היתכן אחרת ב“בצריף-העץ”, אשר המשפחה היא אחת, אשר כל אחד מביא את חלקו לחיי המשפחה הגדולה, וכל אחד גם מעיק בצרכיו על חיי המשפחה הגדולה?

– עלינו ללמוד לגשת ישר לכל דבר, ולא – לא תהיה לנו תקומה, כי גם האנשים יסבלו וגם המשק יחרב. – כה אומר ישראל, אשר התנער מאבלו, גילח את שערו שצמח ובעיניו הוצת שוב רצון-המעשה. כי ידע ישראל שב“בצריף-העץ” רפתה הרוח לאחר האסון ולאחר שהעיירים קמו והלכו, ואסור שהרוח תרפה בשעה שהכל גדל וצומח.

– עלינו ללמוד לדון על הפרטים האינטימיים ביותר בחיינו, כי הדיון יביא לידי החלטה וההחלטה לידי צורת-חיים קבועה. אסור להתעלם מהדברים העלולים להביא מרי ורוגז בינינו. אם האנשים יסבלו, גם “בצריף-העץ” לא יחזיק מעמד.

אכן, רק ישראל עם הגיון-הברזל אשר לו, אשר פניו נחרשות קמטים-קמטים על-ידי האהבה למקום ועל-ידי הכאב שהחיים הכאיבו לו – רק הוא רשאי לדבר במתינותו ולחתוך את הדברים האלה. ואיך יתכן אחרת במקום, אשר כמה נשים הרות בו בפעם אחת, במקום אשר האם והאב מסרו את ילדם לידי טיפול וחינוך שווים לכל? “צריף-העץ” הוא ארגון של חיים מורכב עד מאוד, חיי מחנה וחזית שהפכו לחיי-קבע, וארגון זה מצריך משמעת וגילוי-לב.

ובאחד הלילות, כאשר ישן מנחם את שנתו, העירתהו רחל חרש:

– בא הדבר, מנחם! – אמנם נרגשת היתה, חיוורה כלשהו, אך בעיניה אותו ניצוץ המשובה: הבה ונראה מה זה “היות אם”? – – אם בת תהיה ונקראנה רבקה.

מנחם התרומם ויצא, ומסביב לאוהל קמה תנועה. רחל ילדה בת ואף צעקה לא השמיעה. עם ערב נכנס מנחם נבוך אל בית-התינוקות, לחדרים החמים והנקיים אשר ריח רפואות וחיתולי-תינוקות עומד באווירו, הולך על בהונות רגליו ומציץ למיטה, בה שוכבת רחל ומיניקה את הרך הנולד.

רחל מרימה את עיניה אליו והן מלאות שאלות. העינים הזדככו, עור הפנים נעשה שקוף. והשאלות הנשקפות מעיניה אין להן מספר, כאשר אין גבול לרגש אשר תרגיש בראותה את היצור הרך השוכב בצידה ויונק-יונק.

– שבע-רצון אתה, שנולדה בת? – – או אולי רצית בן? – – האם יפה היא? – – האף, הפה למי דומים, לך או לי? – –

וכשם שהשאלות לא נשאלו, כי מסביב מהלכים ויושבים אבות ואימהות, כן התשובות לא באו. אך הצטחקו עיניים מול עיניים, הביטו אל היצור הרפה והחמוד אשר שכב במיטה. משום-מה נזכר אז מנחם בפרה שהמליטה אמש ברפת, נהמה והתרוצצה מסביב לוולד, ליקקה את עורו הרטוב, הביטה כה וכה בזהירות, בחשש ובדאגה, ושוב הרכינה את ראשה ונהמה. ליקקה אותו, נהמה וקראה לחיים עד אשר הוולד פקח את עיניו, פעה את פעייתו הראשונה, התרומם על רגליו רטוב, מבריק ורך, חבט בראשו אל בטן אמו, אל צידה, אל שוקיה, הפשיל את פימתו לגשש בה עד אשר מצא את העטינים התפוחים, תפשם בשפתיו ומצצם בלשונו.

ולאה, המטפלת המובהקת בתינוקות, תפשה את היצור בידה הרגילה והזריזה, והביטה בעיניה השקטות אל האב ואל האם. האבות “הזקנים” צוחקים קצת למבוכתו של “אבא חדש” והנשים ניגשות, מביטות ומחוות את דעתן:

– דומה לה.

או:

– דומה לך.

או

– דומה לשניהם.

לאמיתו של דבר אין מנחם רואה כל דמיון לא לו ולא לרחל, כי היצור כה זעיר וחלש, שאין הוא מעז לקחתו בידים.

– יינק ויגדל ונראה!

הוא נפרד מהיולדת, נשק בזהירות על מצחה של הבת הקטנה, עבר על בהונות רגליו בחדרים המאפילים לאור הקלוש של מנורת-הלילה. פעורי-פה, אדומי-לחיים, פרועי-שער מתגלגלים היצורים הרכים מצד אל צד, נושמים, מזיעים, מוצצים וגדלים.

ובבואו לאוהל יש על המיטה ושעה ארוכה הביט אל אור המנורה ללא מחשבה מסויימת, ללא הרגשה מסויימת וראה רק פנים שקופים ורכים ויצור קטן, זעיר וחמוד מוטל ויונק, יונק.


 

כב.    🔗

שולמית הפכה את האוהל אשר לה ולאמנון למקור עינויים, למקור שנאה וקנאה לאמנון. אך האם בה האשמה? האם יוכל מי לעמוד בדרכה עת תרד במורד ההר בערבים למחצבה? לבה שולח אותה והיא הולכת, דמה קורא לה והיא מוכרחה ללכת.

אמנון, היה גבר, אל תחוויר, אל תתאמץ לבקש את האהבה במקום שאיננה עוד, אל תצפה שהאהבה אשר נפלה, עוד קום תקום!

היפרדו, אמנון ושולמית, ולעולם אל תראו עוד איש את אחותו!

– – אמנם היה יום חם, יום אבק ודייש, אמנון עבד צעיר וזריז על הגדיש. היתה נשיקה והוקם האוהל. אבל אחר-כך היה לילה במחצבה אשר למטה, ומול שולמית ישב החוצב החסון חשוף-חזה, גלוי-שרירים. חסון היה כעץ ועיניו רכות וטובות כעיני ילד. הוא היה מניף את הפטיש הכבד וכל גופו החסון משתרבב עם תנופת הפטיש: הך! – וסלע מתפורר. בהביטו אל עיני שולמית, לא ידעה את נפשה. אז ראה אמנון את המבט הזר אשר בעיניה, המבט הרואה דבר מחוצה לו, העורג לקראת מה אשר איננו פה, ואז דימה לראות גם את המרי המתפתל על שפתיה. ושולמית יורדת ערב-ערב למחצבה ועיניה עורגות יותר, מבטיחות יותר לחוצב החסון.

אמנון התהלך כצל. האוהל קדר בעיניו ויהי כמקור רעה, כמים שחורים, המגיעים עד לצוואר, מחניקים עד להשתרגות השרירים, עד לקפיצת האגרופים, עד לכאב הבשר, עד לצעקת הדם. אך רבץ כעני בפתח האוהל וייחל, לבו דופק פתאום בתקוות-שוא והכאב חדל: אולי? אולי רק משובה היא? אולי תחזור בה האהובה אהבה כה רבה, השנואה שנאה כה עמוקה? – –

ואמנם יש אשר שולמית מתנערת פתאום, מתקרבת, מניחה את ידיה על כתפיו ומביטה בו מבט רך ומרגיע עד עמקי הלב. אז ידע אמנון, כי הכל אבוד, כי חסד הוא – והשתולל, ודחף אותה מעליו דחיפה מלאה משטמה עזה כמוות. אך מהו כוח המשטמה לעומת המרי האדום הזה, שהצטנף בתוך אשה?! ואמנון הלך מאהלו אל האור אשר בחדר-האוכל, אל החמימות אשר בין בהמות-הרפת, אל נצנוצי-הסיגריות אשר במסיבת-הגברים… ושולמית יושבת באוהל אומללה, כואבת, קמה והולכת אחרי קול לבה למטה, יורדת במורד למחצבה.

בפתח הצריף אשר בתוך ההר יושב החוצב ומחכה. הוא ידע, כי בוא תבוא – – כי היה ערב קיץ חם, אשר נגהו המלא הכסיף את השדות הקצורים ואת הסלעים הלבנים אשר למעלה. היה ערב קיץ חם בין חומות ההרים אשר הקיפו ארמון-לילה נוגה, מלא כאב ותשוקת-אהבה.

ובראותו אותה באה, קם החוצב לקראתה ויאמר:

– הקץ לסבל, שולמית. אנו הולכים מפה. יחדיו נלך.

היא נלחצת אליו והוא תומכה בזהירות וברוך:

– נלך מפה, למטה. אני אעבוד בבנין ויהיה לנו לחם לאכול – כה גמר בבת-צחוק רכה, ושריריו השתרגו, כי בטוח היה בכוחו לעבוד, לבנות ולהשתכר בכל מקום את הלחם בשבילו ובשבילה.

ובשבתם אחרי-כן עם יתר החוצבים, דיברו החוצבים ביניהם:

– השיש הוא טוב, אבל ההובלה יקרה ואיננו יכולים לעמוד בה.

– העגבניות והחצילים אשר יאכילונו מ“צריף-העץ” אינם מספיקים כדי להניף כל היום את הפטיש, אשר עשרים קילו משקלו.

– אנחנו נחלשים והולכים.

– מוטיה חלה במחלת-הלב.

– לבוריה נמתחו גידי הרגלים.

כה מדברים החוצבים במילים פשוטות על האבן, על גופם ועל הפטיש, כשהם מסובים אל סלע, הדוקים בחזיותיהם הלבנות.

ולמחר בבוקר עלו החוצבים אל סוניה:

– סוניה – אמר החוצב בגילוי-לב – איננו יכולים להמשיך לחצוב את השיש.

לא מתמול שלשום באים אל סוניה בחורים שזופים חפותי-שרוולים, הרוצים “לעלות” או רוצים “לרדת”, בני-העלומים החסונים האלה הנתונים תמיד בתנועה. בשערותיה כבר זרקה שיבה, אך עיניה קצרות-הראות נשארו נאמנות כאז כן עתה לתנועה זו של הבחורים, המתמידה ביום קיץ לוהט וביום גשם קר, הפורצת פעם לשמירה בשדות, פעם לגלילת כבישים, פעם לעבודת בניין ופעם לחציבה בסלע – פורצת, נרתעת ושוב פורצת במרץ משנה ובכוח מכופל.

היא אינה יכולה לעמוד בפני גל-האמון הכביר, המתרומם בלבה אל הבחורים החסונים האלה, העומדים ברגע זה נבוכים לפני מבט עיניה קצרות-הראות, ממוללים באצבעותיהם ומגמגמים:

– אכן… האבן היא טובה.

התמימים האלה! הם מדמים כי הם הראשונים אשר ניסו לעשות דבר ולא הצליחו ומוכרחים להסתלק ממנו. הנערים האלה! – גדולים וחזקים מכם נופצו אל הסלע, עבדו, בנו, השקיעו הון ואון, אך העלו חרס והתמלטו בעור שיניהם.

– – או שמא דבר קל הוא בעיניכם, להוריד את השיש מההר העירה דרך הביצה באין-דרך? האמנם חשבתם כי בעשר אצבעותיכם תקימו חרושת בישימון? האם שכחתם, כי דרושה לכך רכבת, טכניקה, הון חוזר מספיק – כל הדברים האלה אשר חסרתם.

– – אך אין דבר! האיש “הטוב” ההוא נתן לכן את מאות הפונטים האחדות, אתם חצבתם את השיש, ניסיתם לנסרו, ללטשו במכונות הקטנות אשר רכשתם לכם, אתם גם הורדתם ממנו העירה ויהללו את מעשי-ידיכם. ובכן, מה לכם עוד? אתם סללתם דרך, עשיתם את הנסיון הראשון. המפעל עצמו בוא יבוא, אם גם יאחר – בוא יבוא. הכסף יבוא, הטכניקה תבוא – כי הדרך כבר סלולה, ואתם סללתם אותה.

וסוניה מנגבת את ידיה הרטובות מרחיצת-הכלים במטבח וישבה עם החוצבים אל השולחן, תשים את ידה על כתפי החוצב החסון ותשאל:

– אנה תלכו?

– למטה לבניין, לחרושת ולכל עבודה אחרת.

– לכו, אתם בחורים חסונים, בכל מקום תמצאו את לחמכם. ואם יבוא “יהודי טוב” ויתחיל במפעל גדול, לא אשכח אתכם, אקרא לכם לבוא.

– לו היה כביש ולו היה הון לרכוש את המכונות הדרושות, היינו יכולים להתחרות בכל שיש אחר.

– עתה לכו לדרככם. – תפסיק סוניה את גמגומם וכוננה אליהם מבט ישר מעיניה קצרות-הראות – אבל אחת זכרו: חלילה לכם מלרפות את ידי אלה, שתפגשו בדרך בעלותם הנה! – כה אמרה להם בשקט ובתוקף, עד כי הבחורים החסונים נזדעזעו לשמעו, ויהיו כילדים בעיניהם.

והחוצב הלך לאוהל, אשר ישבו בו אמנון ושולמית ויחכו לו. הוא נכנס, ישב. ישבו שלושתם.

– אמנון, החוצבים22 הולכים מפה בעוד ימים אחדים. גם אני הולך.

הפסקה.

– גם שולמית הולכת עמי, אמנון.

אמנון החוויר, אך התאושש: הנה הועמד בפני דברים ברורים – – קשים אבל ברורים. ובמקום שהדברים ברורים, צריך לעקור כל השלייה23, כל הונאת-עצמו, כי שוא הוא! צריך לעקור הכל מן השורש.

– לכו! – אמר ויצא לאיטו מן האוהל.

החוצבים ירדו אל הצריפים אשר למטה, חתמו בהם את המכונות אשר השאירו, את לוחות-השיש, הדוגמאות והצעצועים אשר ליטשו, ויצאו לדרך. ואתם שולמית.

ובלכתם במורד, החוצבים לפנים ושולמית וריעה במאסף, יצא אמנון מבין העצים, קרא לשולמית ויושט לה ורד אדום:

– לעולם לא נוכל להיות זרים, כי יותר מדי24 כאב גרמנו איש לאחותו, ועל כן טוב שנהיה נפרדים ורחוקים ולא נדע זה מזו דבר. מתנו איש בשביל אחותו. היי בריאה והיי אם לילדיך!

ויפן אמנון אל מעלה ההר בצעדים מתונים, מגולל את המועקה הגדולה אשר בלבו אל חיק הגבעות של “צריף-העץ”.


 

כג.    🔗

והאדמה החשופה שוב נפלחה, נזרעה גרעינים ותקוות, נרטבה מגשמים והוריקה בשפע ירק. היה שוב יום אביב. השנה עשתה את מחזורה “בצריף-העץ”, בחולה, בוואדי ובהר; החרמון כוסה שלג, השלג נמס והמים שטפו לירדן, לכנרת והלאה! בחולה גאו המים וישפלו ושוכניה העתיקו את סוכותיהם מהעמק אל רגלי ההר ומרגלי ההר חזרה לעמק; בגיאיות עברו זרמי מים כבירים מההרים ושוב נשארו ערוצים חרבים. וכן מדי שנה בשנה, וכן מדור לדור.

ובבוא יום האביב, יתעוררו הבחורים אשר ב“אהליה” וב“עין-זהב”, כמימים-ימימה לעלות אל “צריף-העץ”. המערכה נטושה בין הבחורים ובין ה“גרעין” ב“אהליה”, ובין הבחורים וה“מוכתר” מ“עין זהב”, כי גם הוא רוטן ומתמרמר. הבחורים מתכוננים לרתום שתים-שלוש עגלות מכל משק, ואלה רוטנים כי “המשק סובל”.

אך משורר הגליל העליון אינו טומן את ידו בצלחת, בעין עליזה יקרוץ אל עבר הבחורים ויחד יפצחו:

הגרעין, הגרעין,

מי ידע ומי יבין…

ב“אהליה” המערכה נגמרת והנצחון על צד הבחורים. ואשר ל“עין זהב” – “המוכתר” רוטן רק עד הרתם העגלות, אבל משנרתמו, ינעל את מגפיו החדשים וחולצת-בד נקיה, יעלה בכבודו ובעצמו אל הדוכן, יתפוש במושכות ויסע כאחד הבחורים ל“צריף-העץ”. כי אכן, גם נפשו משתוקקת להתראות עם הזקנים אשר “בצריף-העץ” ולשבת במסיבה עם הנשים הפיקחות אשר שם. ומשנפגשות עגלות “אהליה” ו“עין-זהב” אצל חורשת האלות העתיקה אשר בחצי-הדרך ל“צריף-העץ”, יעמדו לנוח, יאבסו את הבהמות והאנשים ירדו לשתות מים מן המעיין. מדורת-השנאה בין שתי השכנות מתלקחת עכשיו ביתר עוז, והיא לעולם לא תכבה, כי כל עוד ה“מוכתר” חי ב“עין-זהב” יזכור להם ל“יולדים” את עניין “המים” ואת ענין “הזבל”.

הבהמות נחו, העגלות זזות. ובחורי “אהליה” ירצו להיות הראשונים, כמנהגם. ידהרו קדימה וילעגו לעגלות שנשארו מאחור. אכן, הוא יראה להם לצעירים האלה מה כוחו של עגלון ותיק! ובעוד אלה מזדרזים לרסן את הבהמות ולהתיישב בעגלות ו“המוכתר” כבר תפש במושכות, הצליף בבהמות בשריקה ובצריחה, כבימים הטובים, בעודנו צעיר. הבהמות ניתרו בדהרה מהמקום ובחורי “אהליה לשוא יצעקו וגרונם יחר, לשוא! “המוכתר” נוסע כבר בראש בנחת ויתר העגלות מאחוריו, כי צרה הדרך מכדי עבור שתי עגלות. “המוכתר” נוהג בנחת ובערמה ישית להם, לבחורים, כי הנה הדרך התרחבה והעגלה של “אהליה” כבר דוהרת בכל כוח, מקפצת על האבנים, הנה עוד מעט ותעבור… ו”המוכתר" נוהג בנחת, כי רואה הוא את צוק הסלע התקוע על אם-הדרך וברגע הנכון יצליף על בהמותיו ויעקוף את הסלע מהצד. אך העגלה של “אהליה” כבר נתקלה בצוק, הבהמות עמדו כתקועות באדמה, היצול הורם למעלה והבחורים עפים מהעגלה, כהישפך הגרגרים אל אבק הדרך, אל השיחים והקוצים.

ו“המוכתר” הערום נוהג הלאה בנחת, ישמוט את כובעו הצידה ובחמלה יציץ אל העגלה של “אהליה”. לאט יתרוממו הבחורים, ישנסו את מכנסיהם, ירימו את העגלה, מנקים כבאגב את האבק מבגדיהם, מוציאים קוצים שנתקעו בבשר היד או הרגל, ממששים באבריהם ומנגבים כל טיפת דם בממחטות, ואם שריטה היא והדביקוה בניירית-סיגריה. עולים בשקט על העגלה ובקול כאוב מארץ יאמרו “דיו” לבהמות. אך אפרים האדמוני הוא הראשון למתאוששים ומטיל את כרוז המלחמה בין בני שבטו:

ב“עין זהב” וב“אהליה”

הכל יורד לשאול תחתיה.

יו-וי-די, וי-ד

כה תסענה העגלות עד בואן ל“בצריף-העץ”, שם כבר מחכים לאורחים. משום הכנסת-אורחים שוכחים הבחורים את טינתם, עוזרים לבחורי “אהליה” להתיר את הבהמות, מוציאים חבילת חציר ומחלקים ביניהן, והנשים כבר סובבו את “המוכתר” ובכבוד יכניסוהו אל חדר-האוכל המרווח.


חג היום, חג האביב. גם יושבי ההרים הולכים בהמונים, מקושטים ומגוונים, ברכב וברגל, עם הנשים והטף, אל קבר “הנבי” הלבן המתנוסס בראש ההר. יש וחבורת רוכבים תסור אל החצר, יברכו לשלום, ינופפו בשוטים הדקים, ידהרו, יסובבו ויענו בקולי-קולות, והבחורים מ“צריף-העץ”, מ“אהליה” ומ“עין”זהב" עומדים ורואים במחזה בעין מבינה. הטלה השמן נשחט מבעוד בוקר לכבוד האורחים והצלי כבר ערוך ומוגש לשולחנות. “המוכתר” יושב ראש במסיבת “הזקנים”, הבחורים יושבים עם בחורי “צריף-העץ”, הנשים מגישות בסבר פנים יפות ואפרים כבר בירך על הצלי בפזמון.

יושבים ואוכלים ומסיחים במאורעות השנה שחלפה: על הגשמים הרבים שירדו, על הציפרים שעטו על השדות או על מכת העכברים.

– זה כמה שנים שלא היו גשמים כבחורף הזה – אומרים המסובים.

– בגיאיות עברו שטפי-מים נוראים, התיקו סלעים מההרים, סחפו עפר, עקרו עצים.

המסובים מפסיקים ושותקים. כי עלה זכר “שייך-מוראד” מ“אהליה” על לבם. מי לא יזכור את שייך-מוראד שהיה מראשוני העולים ל“אהליה”, אשר בתיה טרם הוקמו אז וחצר טרם תהיה והתגוררו ב“חושות” המלאות פרעושים. חשוב ומקובל היה “שייך-מוראד”. ידע לשבת במסיבה על המחצלת אשר באוהל, ורגליו מקופלות, לוגם מהקפה השחור, מלופף את הסיגריה בחשיבות ומדבר דברי טעם באזני המסובים. ימים עברו והחושות ב“אהליה” נהרסו, ובמקומן הוקמה חצר ובתים מסביב לחצר, אך שייך מוראד ירד לוואדי העמוק אשר מתחת ל“אהליה”, רכוב על בהמתו, וכעבור רגעים מועטים חזרה הבהמה בלי רוכב. כי בא שטף-מים עז מההרים אל הוואדי והוא ירד מעל הבהמה, ניסה לעבור על פני הסלעים ויוביל את הבהמה אחריו. על אחד הסלעים מוטל היה “שייך מוראד”, כי שמה גרפוהו המים –

* * *

ומשמתחילים לדבר במים, שוב “המוכתר” אינו יכול לכבוש את זעמו.

– המים יהיו בעוכרינו ב“עין-זהב” – אומר הוא. – אם אחרי עשר שנים של עבודה, עליך להוביל בעגלות מים לצרכי הבית ולבהמות, אי-אפשר שיהיה קיום למשק.

– אתם ב“עין-זהב” צריכים לטפל בעיקר בגידולי-בעל – נענים “הזקנים” – לזבל את הפלחה ולהגדיל את שטח הטבק.

– אכן, הטבק שלנו הוא טוב. לטבק מ“עין-הזהב” יצאו מוניטין בכל הארץ. אבל איך נגדיל את שטח הטבק, ואנו חסרים ידיים עובדות? או אולי נשכור ידיים זולות בחמישה גרוש ליום?! – ח –

כה מדברים “הזקנים” על הפלחה. הטבק, ומשנגמרת הארוחה והשולחנות מתפנים, יוסיפו לדבר בענייני הגליל העליון.25

– אנו רחוקים מן הישוב – אומר “המוכתר” – רחוקים מן השוק וגם כבישים טובים אין.

– כוחנו הוא דל, מפני שאנו רק שלוש נקודות – מוכיח “אגמון הארוך” – אילו היינו פי-שלושה, כי אז יכולנו לדרוש מהממשלה, והיו מתחשבים בנו אחרת. ושוכן-החולה גם בעוד מאה שנה לא יצטרך לכביש.

– פי-שנים, פי-שלושה… – רוגז ורוטן “המוכתר” – הנה גם שתי נקודות שכנות מתחרות תמיד זו בזו, ומה גם כשיתווספו עוד משקים. אם היה מקום למכור מעט חלב בצפת, הזדרזה “אהליה” ורכשה לה את הקונים. האם מן היושר הוא? אמרנו להם: הבה נחלק בינינו את הקונים, אבל כלום יכולים “יולדים” להבין דבר שבהגיון! “לא” – ענו – “אם אתם רוצים למכור חלב, ילך איש מכם עם הכדים, יחזר על פתחי הנשים כמונו וימכור”. היתכן? – אמרתי להם – האם אין דרך אחרת מדרך ההתחרות, הוזלת המחירים וירידת איש לחיי חברו? וכי לא מוטב שנגמור בינינו את העניין בכבוד ואיש אחד יעלה עם החלב גם מ“אהליה” וגם מ“עין-זהב”? – “יולדים”! ואתה רוצה עוד משקים, עוד שלושה, עוד עשרה! שבענו נחת מן השנים…

אך “אגמון” עומד בתוקף על דעתו, מהלך בפסיעותיו הרחבות לאורך החדר, כובעו שמוט על המצח, נושם ושואף בגופו הגדול ואומר:

– אם יהיו עוד משקים, שוב לא נהיה זקוקים לנשים האחדות שבצפת. אז נדרוש כביש, נעמיד אוטו, שני אוטומובילים, ונוביל את התוצרת לערים הגדולות.

והאורחים יוצאים אל החצר, לראות את הבניינים שנוספו, את הפרות ברפת, נכנסים למחלבה וזלדה מכבדת בגבינה המלוחה המפורסמת, נכנסים גם אל בתי הילדים, יורדים במורד ועוברים בכרמים הנטועים ובין עצי-הפרי העומדים השנה לשאת פרי. יושבים ליד המעיין הקטן אשר במשתלה, מלפפים סיגריות, ובהביטו אל גן הירקות אשר למטה יאמר “המוכתר”:

– “הטיון” הזה אשר למטה גם עליו עברו כמה גילגולים. בעברי כאן לפני עשרים שנה, נטעו בו האכרים מהמושבה עצי זית ותות. אחר-כך הזניחו את הנטיעות, תעלת המים נפרצה ו“הטיון” חזר והיה לביצה חמוצה. באתם אתם אנשי “צריף-העץ”, חרשתם במחרשה עמוקה, תיקנתם את תעלת-המים וה“טיון” כמה גלגולים עד שימצא את תיקונו ואולי גם אנו עוד צפויים לגילגולים רבים? הא?

– גם “הטיון” וגם אנחנו עדיין צפויים לגילגולים. – עונה ישראל במתינות – ובמה נחשבים גילגולים של שטח קטן כזה וגילגולים של אנשים מספר לעומת מגמת-היצירה של החיים. את סוף הגילגולים האלה מי חכם ויראם, ובוודאי גם לא יהיה להם סוף. מי נביא ויחזה את אשר יתחולל על ההרים האלה, בחולה זו, עם סבך הגומא אשר לה ועם אגמי-המים, ברבות הימים? אם נקום אז לתחיה, “מוכתר”, בוודאי לא יוֹכר המקום אשר בו נימצא. הגילגולים – מעשי-החיים הם, מעשי-יצירה, והאדם חולף.

כה ידברו האנשים מ“עין-זהב”, מ“אהליה” ומ“צריף-העץ”, מדברים כפלחים, כהוגי-דעות, כי היצירה הקשה אשר הם יוצרים נטעה מחשבות ורגשות במוחם ובלבם.

– – ולמחר בבוקר ישבו האורחים בעגלותיהם, “הזקנים” נפרדים מעל “המוכתר” והנשים מברכות אותו בבת-צחוק, כי לשנה הבאה יבוא להתארח ובת-זוגו תשב לימינו. השוטים מצליפים, הבהמות ניתרות ממקומן בדהרה ועוד המולת הפרידה עומדת בחצר, והעגלות כבר נעלמו מאחורי המיפנה אשר במורד ההר – בדרכן דרומה.


 

כד.    🔗

בבוא הלילה, לאחר שנפרד מעל גדעון בבית-התינוקות, נשק לו והשכיבו לישון – שבה המועקה ואפפה את ישראל עד אשר לא יכול למצוא מנוחה לנפשו. וכן מדי לילה בלילה עד כלות הכוחות, עד דכדוך הגוף והנשמה. הוא מאחר להתהלך בשבילים שבין הגבעות ובשעה מאוחרת ייכנס וישב על מיטתו של יוסף, הישן בחדר-הילדים. שעה ארוכה ישב למרגלות בנו הגדול, הישן, ויזון את עיניו בפנים השזופים של הילד, המזכירים כל-כך את אמו. פה ישב ויאסוף אומץ לקראת ליל-הנדודים הנשקף לא באוהל.

ביום, בהיותו בעבודה, מוקף פרטי החיים והדאגות של הבית הגדול והמשק, יוקל לו, ומתוך הרגל ישקול במוחו את המעשה אשר עליו לעשות. אבל עם התקרב הלילה ירגיש גם את המועקה המתקרבת, מועקת מחשבות, זכרונות וגעגועים, מועקה של הדי-חיים עמומים, המאפילה על מוחו ועל לבו. מועקה כמוסה כלילה הזה אשר יהפוך את האנשים, את ההרים ואת “צריף-העץ” לדמויות ומרחבים בלתי נתפשים. מה מביאה תוגה עמוקה זו בכנפיה: יאוש, שבירת-הרצון ושיתוק כשרון-המעשה? האם יאבד בתוהו הקודר של געגועיו, של מחשבותיו העמומות, – האם ייעלם ישראל וישאר רק צילו וכצל יתהלך כל ימיו?

אך הנה תלך ותתבהר לנגד עיניו רצועה, דמויות ותמונה, המחשבות נאחזו בדבר הבהיר, הסירו מעל הדמויות קליפה אחר קליפה, עד היותן לתמונה אחת בהירה כיום: הבית הגדול, בנייני-החצר, ארבעת הבתים, האהלים, תנועת הבהמות, ריצת הילדים – חיי יום יום, חיי שעה של “צריף-העץ”… ובתוך התמונה הזאת ומעל לתמונה הזאת פניה של רבקה, רבקה זו, שידעה כל-כך הרבה שנים, זו שהביאה לו את שני ילדיו. רק פניה ברורים יותר, שקופים יותר משהיו ומביעים ברור מלחמת-רגשות קשה. כעבור רגע יזדככו הפנים והביעו אהבה, רחמים ומסירות, אשר החיים לא ידעום, ובעוד רגע ייטשטשו שנית והיו לאחדים עם כל התמונה של “צריף-העץ”, והיו כלא-היו, ובכל זאת ימלאו כל פינה חבוייה ב“צריף-העץ”.

ולא צר לו לישראל על דמות רבקה שנבלעה ב“צריף-העץ”. להיפך, הוא משקיע את מבטו בתמונה ויודע ומרגיש במציאות הדמות היקרה על ידו, על יד גדעון ויוסף.


– – צריף-עץ קטן ודל על גבעה חשופה מול רוחות סוערות, מוקף צמחי בילאן וטרשים. והוא ורבקה ישנים בצריף, עובדים, אוכלים פת חרבה ושותים מים מכד החרש26. והנה נדבכי בזלת-שחורה, שקי מלט וחול ובתים עולים: חצר, כפר, אשר שמו “צריף-העץ”. אך הנה דבר-מה חדש עולה, מוכר ומוזר כאחד, מרהיב את הלב, את העין: לא עוד ארבעה בתים, כי אם בתים רבים היורדים ברחוב ישר והרחוב נוטה אל המורד וגגות הרעפים האדומים טובלים בירק עצים ועל צלעות ההר עולות חורשות משרות צל של עצי זיתים, חרובים ותאנים, ורצועות מים בהירות מבהיקות בין העצים. מבין הבתים ומבין העצים עולה הגה של חיים סואן ועליז. האם לא נשימת מכונות נושפת מהחצר או מהשדות אשר למטה? האם לא אבק-זהב מיתמר בעקבות עדר גדול ויפה? האם לא געיית הצאן מגיעה מעבר לגבעות? האם לא גדעון ויוסף הם הגברים השנים הבאים מעברים שונים, גדעון מצחק למישהו – לאשה! – ויוסף מרים על זרועותיו – ילד!

הזוהי “צריף-העץ”?

– ילדים, אמכם מתה במקום הזה בעודה צעירה לימים ואני נתתי את דמי ואת חלבי ל“צריף-העץ” – אומר זקן כפוף לגברים האלה – הטוב לכם ולאנשים אשר מסביב?

– טוב, אבא – עונים שני הגברים.

אז עולים גדעון ויוסף עם הזקן ואחריהם הנשים – ולפניהם רצים ילדים יחפים – עולים בין שדרות עצים גבוהים, ובאים אל בין חורשה סבוכה ואפלולית. סלע לבן ומצבות ולוחות-שיש. אבן מרובעה יצוקה ביטון ועליה לוח-שיש קטן: רבקה…

עיני הזקן כהו, השפתים דבקו ברטט אל השיש… לבדו נשאר יושב על מרובע-הביטון בצל העצים הגבוהים ומבעד לעצים ניתך זהב שמש לוהטת על פני עמק גדול ורחב-ידים, על פני רצועת מים מבריקה ומתפתלת בעמק, על פני כפרים לבנים סמוכים זה לזה, וגגות-הרעפים האדומים נשקפים שם מבין סבכי-העצים, על פני תנועה רוחשת, שורקת, מתמרת עשן. תנועה בעמק, בכפרים, ברצועות הכבישים הצרות, בדרכים. תנועה לרגלי ההר הגבוה עד לבריכת המים של ימת החולה.

– אנה תסע בעגלה, עלם צעיר? – –

– ל“עין-רבקה” – – –

התמונה נמוגה וישראל התנער ומצא את עצמו יושב על גל-האדמה הקטן שעל הגבעה החשופה הנשקפת אל מול החולה. ירח השקיף מבעד לענני אב אל ישימון, אל אדי-קדחת, אל רצועת -דרך נשמה העוברת לרגלי ההרים, אל גבעות מכוסות שיחים קטנים ובתה. בעינים בהירות הביט ובמוח בהיר, בכשרון-מעשה וביצר-מפעל אפפה מחשבתו את הגבעות האלה, ובצעדים בטוחים הלך אל מול הבתים.

– – אנשי “צריף-העץ”, אחי ואחיותי, בכל רגע קשה, ברגע של רפיון-ידים ורפיון-רוח, זכרו כי הקימותם את “צריף-העץ”27 והוא היה לכם לבית.

– – בכל רגע קשה העלו על לבכם, כי ללכת אפשר אל כל פינות העולם, אך להכות שרשים אפשר רק בפינה אחת, ואם פה תכה שרשים, ובא העולם אליך.. ואם תלך אל העולם, יאבד עולמך גם אתה.

– – אנשי “צריף-העץ”, זרעו פה את כאבכם, את שמחתכם, את צערכם, כי מאלה תצמח שירת-חיים. והיש נשגב וכביר מהחיים הנולדים ומתים?

ילדי גדעון ויוסף, גדלו בריאים, טובים וחרוצים, והיה לכם המפעל כופר הגעגועים אשר תשאו בנפשכם הצעירה לאם. – – – –

ובראותו אור באהלם של רחל ומנחם, דופק ישראל על פתח הבד ונכנס.

– שלום, רחל ומנחם – הוא אומר ויושב למרגלות המטה – מה שלום רבקה הקטנה?

– טוב. קטנה ונחמדה – אומרת רחל.

– כבר מתחילה להבין – מוסיפה רחל.

– לפני ימים אחדים צחקה את צחוקה הראשון.

ישראל מקשיב לכל מילה ושואל לכל הפרטים:

– בריאה כל הזמן? והקיבה בסדר? ולרחל יש די חלב בשביל הקטנה? – שואל הוא בתשומת-לב ומקשיב לתשובות.

תמהים מנחם ורחל, אך כובשים את תמהונם.

– שמעוני, חברים, שמעי את, רחל. היטבת לעשות אשר קראת לה רבקה. עשית חסד עמדי ואני לא אשכח את הדבר לעולם.

ולאחר הפסקה:

– יקרה אשר יקרה, תהיו במקום שתהיו, אני תמיד אוהבנה כבת ותמיד תהיה יקרה לי כגדעון ויוסף.

ובקומו אמר לרחל מעומק-הלב:

– יהי רצון שתהא בריאה, חכמה ויפה.

ולמחרת היתה רוח אחרת ב“צריף-העץ”.


 

כה.    🔗

ובשנה ההיא היתה אמנם “צריף-העץ” זקוקה ליד תקיפה, כי ימים קשים נשקפו לישוב הקטן. עוד בתחילת החורף הביטו הפלחים הזקנים אל השמים בדאגה, ומשירדו גשמים זעומים ונפסקו פתאום, התחילה הדאגה מרחפת על פני הארץ כולה.

– אם בצורת תהיה והתבואה לא תעלה, ולא יהיה מה לקצור ולדוש…

– אם בצורת תהיה וקמל עשב-האביב, ולא יהיה מרעה לבקר ולצאן…

העיניים נשואות אל השמים, שואלות בעננים, אך לשוא. נעצרו השמים. אלוהי השדה והמרעה מנעו השנה את ברכתם מכל: מאדם ומבהמה, אבל כל בשר.

הצאן שניזונו כל החורף מאלייתן ומהעשבים היבשים והבקר שעמד משמים ורזה כל ימות הגשמים – ציפו אל מעטה הירק של האביב, ציפו אל ברכת-האדמה שתבוא אל קרבם, והיתה למקור חלב וחיים לוולדות הרכים שהמליטו.

וגם אנשי “צריף-העץ” חיכו לרביעה, לחלב ולשפע הירקות שיאכלו, ישבעו ויבריאו אחרי כלכלת-החורף הזעומה, כי זה הקשר החי אשר בין אנשי “צריף-העץ”, בין בהמתם ובין אדמתם: החוט המשולש אשר לא יינתק.

כי מה יאכלו האנשים בחורף, מלבד הלחם האגור במחסן ומלבד בשר הטלה אשר ישחטו פעם בשבוע לארוחת השבת? האם יקנו מכולת בעיר גם בשביל הגדולים, ומאין יוקח הכסף? דיים, שקונים מזון לתינוקות ולילדים, ולא ידעו, לפחות, אלה מחסור.

ואמנם נחלשים אנשי “צריף-העץ” במשך החדשים הארוכים אשר תה ישתו בלי סוכר ויצאו בפת לחם חרבה לשדה עד הצהריים. ובשובך מהשדה הביתה לצהריים והושיטו לך צלחת מרק תפל – והתרגזת, ותהיה מי שתהיה. המסובים אז משאירים את צלחות המרק מלאות כשהיו ואוכלים את הלחם בבצל טבול במלח. והעובדות במטבח בוכות מרוב צער: כלום אפשר לברוא יש מאין? – – אבל איך אפשר לראות באנשים שבאו עייפים ורעבים מהשדה וחוזרים רעבים כלעומת שבאו? האשמה לא בהן ואין איש בא עליהן בטענות אבל הרי עבודתן היא ומי איש אשר לב לו וידיו לא תרפינה?

– ישראל, מה יהיה? – טוענות הנשים – הרי אין לחלוטין מאום מה לבשל.

והאנשים מתנחמים: הנה יבוא האביב ושפע החלב והספיק לא רק למוסדות -הילדים, כי אם גם לגדולים, ושתו מן החלב ואכלו את הירק מהגן, עשוי בגבינה ובחלב חמוץ ומתובל פלפל ירוק, אז ישבעו ויבריאו. עוד מעט ותבוא הרביעה! – יתנחמו האנשים העייפים בבת-צחוק. אבל מה אם השנה תהא שנת-בצורת, גשמי-חורף ירדו במידה זעומה ולשוא ייחלו למלקוש, כי גם הוא אינו בא!

– ישראל, מה יהיה? כמה זמן אפשר להמשיך כך? – –

האנשים נחלשים, הקדחת תוקפת את הגופות שנחלשו והחולים רבים מיום ליום. אמנם לחולים לא רע כל-כך, כי בשבילם משיגים ביצים מהלול וגם מנת-חמאה מהמחלבה, ויש אשר ישחטו בשביל עשרת החולים תרנגולת אחת. החולים אוכלים, כי החובשת הצעירה משוטטת בחצר, וטוענת ומוכיחה בחום ובמסירות:

– ישראל, אם לא יתנו לחולים לאכול, יהיו לאינואלידים ולא יצלחו למאום.

“אגמון” מתרוצץ בערים וגם ממנו אין קול ואין קשב. יש אשר יופיע בחצר ליום, יומיים, מהלך בפסיעותיו הרחבות, כובעו שמוט על המצח וידבר ברורות:

– חברים, מוכרחים להסתפק במה שיש, כי שנה קשה באה עלינו. השדות שדופים בכל הארץ והדאגה גדולה בכל המשקים. “המוכתר” סח לי בדרך, כי ב“עין-זהב” חושבים כמעט הכל לעזוב וללכת, והיחידי העומד על דעתו להישאר הוא – “המוכתר” בעצמו. גם ב“אהליה” אין שלום: אנשי “הגרעין” מטכסים עצה בחדרי-חדרים וכבר העמידו תנאי לבחורים: או שילכו בדרכם, ולא – יהיו מוכרחים לעזוב. ומהי דרכם, אין איש יודע. מסתבר, כי אנשי ה“גרעין”, האנשים שיסדו את “אהליה”, יעזבו גם הם את המשק.

שומעים אנשי “צריף-העץ” ומהלכים קודרים ותפושי-דאגה.

אז נתכנסו זקני “אהליה”, “עין-זהב” ו“צריף-העץ” לדון על צרת-הבצורת.

– מהגורן של השנה אין לקוות גם להוציא גרגרים לזריעה. – אומרים אנשי “אהליה”.

– אצלנו התבואה כה נמוכה שאי-אפשר יהיה לקצרה לא במכונה ולא במגל ויצטרכו לתלשה בידיים – אומר “המוכתר” וגומר במרירות: – גם מעט קש לא יהיה לפרות.

– הרעב יהיה גדול בכל הסביבה – חותך “אגמון הארוך” את דבריו הכבדים, כרגיל – גם בין שוכני העמק, גם בין יושבי ההרים. הבקר כבר גועה על ההרים מאין מרעה, ובצאן פרצו מחלות המפילות חללים בכל יום. שוכני הסביבה מאחרים לשבת אצל המדורות, משוטטים בשדות ופניהם קודרים. “צריף-העץ”, “עין זהב” ו“אהליה”28 צריכות לעמוד על המשמר לעת כזאת.

הורידו האנשים ראשיהם, היו אובדי-עצות.

– נלך אל הממשלה, נלך אל המוסדות – טוען “המוכתר” ודופק בידו הכמושה והמיובלת על השולחן – ולא – כל עמלנו, עמל מיטב שנותינו, יעלה בתוהו.


ויסעו “הזקנים” העירה.


והאנשים יוצאים בלי חמדה לעבודה, בשעה מאוחרת הם עוזבים את אהליהם ובלי רצון אוסרים את הבהמות. למה ירתמו את המכונה הקוצרת ואת התבואה צריך לתלוש בידיים? הגבעול הוא נמוך, השבולת רזה והגרגר צומק. מוטב שיעלו הרועים לשדות עם העדרים. העובדים יוצאים במאוחר לשדה ושבים בשעה מוקדמת, עייפים וגרונם ניחר: הבהמות אינן רוצות למשוך, ומה הפלא? הקטינו את מנתן עד החצי! הן רזות והעור המתוח על העצמות מעורר רחמים.

רפו הידיים. מנדלי נחלש, פניו חוורו, עיניו כהו. משתמט הוא מלגשת אל הטרקטור, כי מה יעשה בטרקטור בשעה כזו, ולמנדלי אין גם כוח להניע את הטרקטור. קשה לו עכשיו להתרומם בבוקר מהמיטה. ובכל-זאת יש עוד אשר ישב בין החברה בחדר, ומשישב מתחילה אצבעו הקטועה להתנועע כמאליה בפזיזות למעלה ולמטה:

– אנחנו צריכים למהר ולסדר את ההשקייה. אסור שנהיה תלויים ברחמי השמים כפלח. כי אם הפלח יחסר, רק שק קמח אחד יחסר, לא כן אנחנו, שיש לנו פרות גזעיות, בהמות-עבודה וצאן – וכל הרכוש הזה עלול לרדת לטמיון.

– אם נתקין את ההשקייה, לא נהיה תלויים בגשמים, שהרי רק במים מהמעיין אשר למטה אפשר להשקות פי-שלושה מכל שטח אדמתנו. האם חסרים אנו מים, שנצפה לשמים? יש רק לעשות את התעלות ולהוביל את המים אל השדות. את כל הדבר אפשר לסדר באיזו מאות פונטים, ואז נוכל זרוע לחצירים ולגרגרים בלב סמוך ובטוח.

אכן, לא זהו אותו מנדלי מימים עברו ואין עוד הבטחון הקודם בקולו וגם השיעול נעשה עקשני יותר ואינו מרפה גם ביום. אף החובשת העוברת מטיפה לו מוסר:

– אמרתי וחזרתי לך, מנדלי, כי אסור לך לאחר לשבת בחוץ ואסור לך לעשן את הטבק.

“אגמון” חוזר מהעיר ומוסר:

– הלכנו לממשלה והבטיחו לנו זרעים לשנה הבאה. אז אמרנו: ועד הגורן של השנה הבאה כלום נמות ברעב, אנו ובהמתנו? הבו לנו הלוואה. הם ענו לנו, כי אין להם כסף להלוואות חוץ לזרעים, ושלחו אותנו למוסדות שלנו: לכו למוסדות שלכם! – – הלכנו למוסדות שלנו, ביררנו את פרטי המצוקה, דרשנו, התווכחנו עד אשר השתווינו: הלוואה לכל משק ומשק.

– נו? – התעודדו אנשים “צריף-העץ”.

ו“אגמון” עומד באמצע החדר, מביט אל המסובים ואומר:

– בכסף פרעתי תיכף את השטרות התכופים, ולא – היו באים ולוקחים את עדר הצאן.

שוב הורידו האנשים את ראשיהם.

רק הילדים טרם ידעו מחסור וגם את הנשים המיניקות משדלים בדברים:

– המיניקות צריכות לקבל חמאה לארוחת-הבוקר, כי הן אוכלות לא בשבילן, אלא בשביל נפש שניה. אם הגדולים יסבלו והחליפו כוח בשנים השבעות, אבל הילדים צריכים לגדול בריאים וחסונים. אכן, ב“צריף-העץ” הילדים צריכים לגדול בריאים וחסונים, כי האם לא כל תקוות המקום היא על הילדים האלה?

אך רחל מתקוממת:

– איך אפשר לאכול חמאה לעת כזאת, אשר גם לחולים אין מה לתת לאכול?

– את צעירה עדיין, רחל – משדלות אותה הנשים למודות-הנסיון – איך לא תביני כי בנפש רבקה’לי הוא?

– אי-אפשר. האוכל הזה נתקע לי בבית-הבליעה – כה אומרת רחל, – הן סוף-סוף האשה אינה פרה.

ומנחם נרגז. עובד מבעוד חושך ברפת ויוצא מתוכה עם חשיכה. הפרות הטובות נתקפח חלבן מאין מספוא. אתה ניגש עם דלי-החליבה אל הפרה והעטינים ריקים ואתה חוזר במפח-נפש עם מעט-החלב על קרקעית-הדלי. עבודה זו מרגיזה, מעייפת את העובד ומורטת את עצביו: הפרה סובלת בוודאי והאדם סובל כפליים.

– אין כל טעם לרכוש פרות גזעיות ולקלקל אותן.

ובהכנסו אל בית-התינוקות והנה רחל מיניקה את רבקה’לי ודמעות בעיניה:

– מה יש, רחל?

– הקטנה רעבה.

– לא נורא, יאכילוה מזון מלאכותי, וכי תינוק ראשון הוא אצלנו הגדל על מזון מלאכותי?

אך הדבר מכאיב לה מאוד – צער האם הוא, ועמוק כצער הפרוש על השדות שאבלו, על האדמה שהשמים התאנפו בה ומנעו ממנה מטר.


באותו לילה קרה גם המקרה הנורא עם הצאן. הרועים שהלינו את הצאן שנחלשו בשדות, באו מבוהלים בחצות-לילה והודיעו במבוכה:

– עדר הצאן נעלם ואיננו.

– היתכן הדבר? – טענו האנשים שהתפכחו בין-רגע משנתם – הן אתם לנתם עם הצאן, ומסביב לעדר הקימונו משוכת-קוצים גבוהה!

– משוכת-הקוצים נפרצה – עונה הרועה ועיניו כבושות באדמה.

הרועים נרדמו, כנראה. אכן פירקו האנשים מעל עצמם כל עול ואחריות. חסל, המשק יחרב, והיינו לחרפה בעיני השכנים בהר ובעמק: עדר צאן נעלם ואיננו? נורא הדבר משאתו!

ויתפזרו האנשים באישון לילה בשדות, בדרכים ברכיבה וברגל, ואלה שנשארו בבית משקיפים אל ההרים ואל העמקים אשר מסביב. רק עם עלות השחר הופיע ישראל עייף וחיוור וכבשה פצועה פצעים אנושים מוטלת על כתפיו. מצאה בקמה. מיד יצאו האנשים לשדות ולאחר שאספו עוד שתי כבשות טרופות, ראו את העדר ניצב צנוף יחד מאחורי אחת הגבעות. נורא היה הלילה ההוא.

הילדים, הנשים והגברים רצו לראות את עדר הצאן המונהג הביתה. הרועים נוהגים בו בשקט ועיניהם כבושות בקרקע. היו בוחרים להיקבר חיים באדמה, כי עתה נתגלה הדבר: תנים רעבים פרצו את המשוכה, טרפו גולגלות שתים, פצעו שתים והניסו את העדר כולו אל בין ההרים. תנים באו והרועים לא שמעו? –

– משפט! – חורקים שן הזקנים.

אך מה יתן המשפט ומה יוסיף, אם הרועה אשר לא יכול שאת את חרפתו נעלם מ“צריף-העץ” ואיננו. – –

– עד היכן רפיון-הרוח הגיע! – התנערו אנשי “צריף-העץ” – זה הרועה המסור, שהיה רובץ ליד הצאן יומם ולילה, הוא נרדם ולא שמע את ילל התנים, את ההמולה שקמה בעדר, את פעיית הכבשים הטרופים? אכן, נורא הדבר!


 

כו.    🔗

לאור המנורה, אצל השולחנות שהתפנו לאחר ארוחת-הערב, על הספסלים, על רצפת-הביטון הסדוקה יושבים שישים הגבר והאשה.

סוניה פותחת בקולה השקט:

– חברים, בימים האחרונים רפתה הרוח בינינו, מה לעשות? האם נהיה כאנשי “עין-זהב” ו“אהליה”? האומנם יהלך כל אחד עם מחשבותיו בלבו? האומנם אבדה לנו המחשבה האחת והדרך אחת, אבדה ואין תקווה למצאה שוב? דברו גלוי מה יש לעשות, כי המקום בסכנה.

עייפים ומדוכדכים מקשיבים האנשים לדברים יודעים אותם קודם שנאמרו, מבינים אותם, ומשישבו יחד, התעודדו מעט ושוב יעבירו את קופסת-הטבק מאיש לאיש, כבימים רגילים.

– הכלכלה היא רעה ואין כוח לעבוד.

– המשק הוא ברע. הצאן כושלות והפרות הטובות הולכות לאיבוד.

– האנשים נחלשים ויהיו לאינואלידים.

– ובכן מה אתם מציעים? – ממשיכה סוניה את דבריה ועיניה קצרות-הראות עוברות מפני איש לרעהו. – אם הכלכלה אשמה בכל, אולי נחפש עצה להיטיבה. הן לא נתן לרפיון שישתרר עלינו, שיחריב את המשק ואת המקום.

אז יאמר “אגמון” נמרצות:

– חברים, להיטיב את הכלכלה אין במה: אם הילדים לא יסבלו מחסור השנה, דיינו! תוצרת אין לנו השנה ואין מה למכור, וההלוואות אשר נקבל, אולי תספקנה בצמצום לצרכים הכרחיים ביותר.

– ובכן – שואלת סוניה – היש לך איזו הצעה אחרת? הן מוכרחים לשנות דבר-מה והלך-הרוח הרע מוכרח לעבור, ולא – אנו אבודים.

האנשים מצטחקים: תמימה היא סוניה. מה יש בידינו להחליט או לשנות, ומצב הדברים כה ברור ואין תקווה לשינוי? אמנם כשיושבים הכל יחד, מתעודד כל אחד, אבל מה יהיה מחר ומחרתיים, בצאתך מפה שוב אל הקללה הרובצת על השדות מסביב, ושוב הפרות הכחושות, הצאן הכושלות… מאין יוקח האומץ למשך שנה תמימה של סבל והאנשים גם בלעדי זה עייפים?

אז ישקול ישראל את דבריו במתינות, כמדבר אל עצמו:

– זכרו את אשר דיברנו פה בחדר זה בעלותנו הנה, והעלו על לבכם את אשר אנו עלולים לדבר בעוד שלוש שנים. זכרו שאין מה להחליט ואין מה לשנות, כי הדבר קבוע ועומד מאותו יום שבנינו את “צריף-העץ”. “צריף-העץ” – כפרנו הוא! האם נהיה כחוצבים אשר חתמו את צריפיהם והלכו, או אולי נקום ונלך כאשר קמו הבנאים והלכו? אבל הבנאים והחוצבים עבודתם היא עולמם, ואילו אנו – המקום הוא עולמנו.

שותקים שישים האיש והאשה, כי הפעם מדברת אליהם המחשבה הנעלה מחיי יום-יום, זו המחשבה שהביאה אותם הנה, זו המחשבה אשר תקרא הנה עוד אלפים ורבבות. ואם הכפר הזה לא יהיה כאן, אנה יבואו?

– השנה היא שנת בצורת והשוכנים מסביבינו מהלכים רעבים כתנים, ומי איש מאתנו אשר יעזוב את ביתו בחזית? המצב אינו מפחיד כפי שהוא נראה לעין. צריך לדעת לשקול את הדברים, ואם הנשים לא תפולנה ברוחן, ואם הגברים לא תרפינה ידיהם, נוכל לסדר את חינו גם בשנה הקשה הזאת. משפחתנו גדולה ומוסדותיה מרובים. אנחנו לא נוכל לראות, כי הילדים שלנו יסבלו מחסור, אבל גם להם נקציב את המינימום המספיק. הכל צריך להתרכז בשעה זו ביד אחת, אשר תדע לחלק במידה בין הילדים והגדולים, בין האנשים ובין הבהמות, מה שנוכל לאסוף אל מחסננו.

– החשבון ברור: לחם יהיה לנו. – אם נסדר את המחסן, את הקמח שישנו ואם נצרף לזה את המעט שנכניס מן הגורן הדלה ואם את כל זה נחלק מעתה במידה – יהיה לנו לחם לכל השנה. ואשר לשאר הדברים יש לזכור: שאם אנחנו קיימים בשביל המשק, הנה גם המשק קיים בשבילנו. בלעדינו גם המשק יחרב. אני רוצה לומר, כי מהטלאים ההולכים בעדר, הצאן שנזדקנו והעגלים היוצאים לרעות נוכל לשחוט פעמיים בשבוע והיה בשר לגדולים, וארבע פעמים בשבוע – בשביל הילדים והחולים, בלי להזיק למשק עצמו. וכן בשאר הדברים. במצב זה נחזיק מעמד, רק אם נזכור את שני הדברים: א) את המידה – מידה לכל, מידה בלחם, מידה בעבודה ומידה ברגשות המרי והרוגז המתעוררים בשעה כגון זו בלבו של אדם יהיה מי שיהיה. ב) שאנו ו“צריף-העץ” הננו אחד. אם נלך מפה תימחה “צריף-העץ”, אבל אם תימחה “צריף-העץ” יאבד גם עולמנו אנו.

הנשים והגברים התנערו, התעוררו למחשבה: באמת, מה חדש השמיע להם ישראל? האם לא אותם הדברים, שהם עצמם אמרו אותם עשרת מונים ושכחום דווקא בימים האלה, כשנטרף עליהם עולמם?

אך האנשים הצטופפו יותר אל השולחנות, חשבו, שאלו, ענו והעירו:

– מוכרחים למצוא דרך, שהפרות המשובחות לא תסבולנה כל-כך, כי אלו עלולות להפסד כזה, שלא תהיה להן שוב תקנה. – צריך להשתדל, כי מנדלי יסע להבראה לכמה חדשים, כי מצבו מעורר דאגה.

כה התעוררו שוב אנשי “צריף-העץ” לחשוב, לדאוג לבהמתם, לזולתם, לחפש ולמצוא את הפתרון במצב הקשה. והדרכים נמצאות, כי ישראל שוקל בדעתו כל דבר ודבר וממנו עוברת המחשבה גם אל המסובים וכל אחד נותן יד להתרת הסבך.

– אני חושב, כי נוציא את הפרות “הפשוטות” מהרפת ונוריד אותן אל חלקת העשב אשר בחולה, אז תישארנה אך הפחות הגזעיות ברפת, ולאלה נוכל להתמסר ביתר תשומת-לב. בזה גם נרוויח, שהמרעה על “החסיד” אשר בסביבות הבית ישאר לרעיית הצאן. נמצא, כי אם נרד עם עדר הפרות “הפשוטות” לחולה, והיה הדבר גם לטובת הפרות הגזעיות וגם לטובת הצאן, בעוד שהבקר בחולה ישבע מהמרעה הטוב אשר שם.

– מנדלי עוד מחר יסע מכאן, ו“לורד” יוכל לעבוד במקומו במכונה.


אכן, שב הכשרון לאנשי “צריף-העץ” לדון על כל השאלות, לפתור באסיפה את כל פרטי-חייהם.

כי האסיפה היא עתון המקום, פי המקום, עמדת המקום כלפי חוץ, בית-קיבול כלפי פנים – בית-קיבול לכל השאלות והלבטים אשר מהם מורכב ההווי ב“צריף-העץ”. האסיפה היא לוח המקום: מדי שבת בשבת אסיפה – בה ידונו על העבודה, שנעשתה במשך השבוע, ועל העבודה הנכונה לשבוע הבא. ובסוף השנה אסיפה – בה יראו את ההישגים והכשלונות, שנחלו במשך השנה החולפת, והסיכויים המעשיים הנשקפים לשנה הבאה. האסיפה היא כוח המקום. גבר או אשה, כי נחלש רצונם, מעוף מרצם, ובאו אל האסיפה ומצאו בדברי החברים את עידודם והחליפו אומץ. כאן יגנו את המשגות שנעשו, כאן ישבחו את המעשים המועילים. האסיפה היא הגה המקום, הגה הבית והגה המשק. וליד ההגה יושב אדם מסור ותקיף – ישראל.

פה באסיפה, במעמד הנשים והגברים, תיפתרנה השאלות הנוגעות לבהמות, לאנשים ולחינוכם. הנה תבוא החובשת ותפרוש את טענתה: כל-כך הרבה חולים, כל-כך הרבה תרנגולות וביצים דרושות בשבוע בשביל אלה ואלה.

הנה יבוא המורה וידבר באזני העומדים: הלימודים יהיו אלה ואלה, שעות החופש אלו ואלו.

לכתחילה נרתעים אנשי “צריף-העץ”:

– האם מחנכים אנו, כי נדון על החינוך? הרי גדולים וטובים מאתנו מתחבטים ולא מצאו עוד את הדרך, ומה אנו כי נכניס את ראשינו בשאלות האלה? – אבל ישראל לא כן דעתו:

– המקום יוצר את ילדינו, כשם שהוא מכשיר ומסגל גם אותנו. אשרי ילדנו, שהוא טיפוח המקום מקטנותו, שפה הכה שרש ופה יגדל – אשריהו שהוא יליד “צריף-העץ”. המורה אמנם ילמד אותו כתוב וקרוא, לחשב, ולוואי שיצליח ללמדו את הדברים האלה בתנאים הקשים שלנו, אבל המקום הוא המטפח את נפש הילד, הוא – המחנך.

לא תמיד מסכימים המורים עם דעתו של ישראל ויש אשר האחד יאמר:

– הוראה ומשמעת הן הן המחנכות את הילד.

או יש אשר מורה ידבר אל המסובים על נפש הילד ועל חירותה ולהתפתח כאוות-נפשה. אך ישראל עומד על דעתו, אף כי אינו כופה אותה על אחרים, אבל הגיונו הפשוט אומר לו:

– אם העץ לא יגדל בלי קרקע, הילד כל שכן. ההרים האלה, רצון-המפעל המקנן בלב האנשים, החולה המצפה לפעולה, הבהמה והעוף המהלכים מסביב – הם הם המטפחים את נפש הילד. ואם יצליח המורה להקנות לילד את מיון הדברים, את חישובם ובירורם – השאר יבוא מאליו.

כמובן, יש מי מאנשי “צריף-העץ”, שדעתו אחרת:

– אף אני הייתי ילד וגודלתי “בלא חכמות”: האב הלקה והמלמד לימד… ולוודאי שהילדים שלנו לא יהיו גרועים ממני.


 

כז.    🔗

אך הכחיל הבוקר על ההרים ועל החולה ובנייני הבזלת והחצר הבהירו הלוך והבהיר – ומנחם ואמנון חבשו את הסייחים ויצאו עם עדר הפרות במורד אל החולה. צינה קלה חלפה בחורשת-הגבעות ובין עשב ההרים היבשים מטיפת טל וארגמן-הזריחה התחיל מתפשט מעבר לחרמון. אמנון ומנחם התנהלו לאט בעקבות הבקר, כי עוד מהלך חמש שעות לפניהם, עד הגיעם אל מעבר לחורשת האלות העתיקה, אשר שם יישארו עם העדר עד ימות הגשמים.

הבוקר הכחיל, הבוקר גהר על אגמי המים, על שטחי המרעה, על עדרי התואים ועל סוכות המחצלות, ופתאום פרצה שמש אדומה ויום תמוז ניתך אל הבקעה הגדולה הסגורה בין ההרים. העגלה העמוסה אוהל, מיטות וכלי-בישול כבר הדביקה אותם ותעבור אל המקום אשר שם יישארו, והפרות התנהלו לאיטן על פני שטחי המרעה, הנודפים מרירות וחומץ וריח גללים חרוכים.

עשירה אדמת-החולה ובשפע תעניק לפלח חיטה, דורה ואורז כל ימות השנה – אלמלא הקדחת הממארת. ככלות עבודת השדה יצא שוכן-החולה, יפשיל את כותנתו וחשוף-שת ייכנס לבין סבך הגומא לכרות קנים אלומות-אלומות. את האלומות יביאו עד לסוכות, יפצלו את הקנים וידי הנשים הזריזות תקלענה את המחצלות המפורסמות. מהבית העומד בהר יפקח את עינו האפנדי היושב בצל בחלוק-הבית, וטרדותיו מרובות בחסדי עליון: לעבר האחד יביט וישגיח אל הטבק השתול, אשר שורת נשים, ילדים וטף נושאים אליו את נאדות המים על גבם, להשקות את השתילים הרכים; ואם לעבר השני יפקח עין, וראה את מיכסת המחצלות המוזמנת למכירה ולמשלוח.

אחת מנשותיו המצויירות בכתובת קעקע תגיש לו את ספל הקפה למעלה, אשר יגמע ממנהו בגמיעות קלות. מהנרגילה ישאף והגה בחנותו הקטנה אשר למטה, המשמשת היטב את שוכני החולה, נותנת בהקפה, בפקדון, בערבון וכתום השנה – ובסוכת-המחצלות אין זרעים ואין כסף, והאפנדי אז רחום וחנון ונותן.

בצהריים תתעטף החולה בחום המעיק.

העדרים מעלים גירה ליד בריכות-המים והתואים רובצים ושוקעים בביצה עד קצה סנטרם הבולט מעל למים. בנטות השמש ישובו עדרי הבקר למרעה ונער ינהג את התואים בעקבות הבקר. לאט תרד השמש ותשקע וצל הערבה נוטה על החולה – – אז יעלו האדים הממאירים מביצותיה וענני יתושים סמיכים יתנשאו והפכו את הברכה לקללה איומה. שוכן החולה יתכנס אז אצל עשן המדורה העולה מפתח סוכתו, ישתה את הקפה השחור, המר; הפרה והתאו יצליפו בזנבות ללא תועלת – כי היתוש מתנפל בלא-רחמים.

בין סוכות המחצלת מתאבך העשן ובאחת הפינות יבקש את נפשו למות האחד, אשר הקדחת מנקרת את עצמותיו. ושממה החולה בערב והקללה רובצת עליה. אז יצאו שני תנים, ייפגשו בערבה ויילילו אל הירח המכסיף. אף חזירת-הבר תצא עם גוריה מבינות לגומא, תשקיף בחשד לערבה ובזריזות תגלגל את דרכה אל שדות-החיטה.

העדר שרעה בעצלתיים בחום השמש, יעטה אל העשב עם ערוב היום, ואמנון ומנחם יושבים נשענים על זינם ושותקים, כי אכפה עליהם השתיקה בערבה. השתיקה היא ריע נאמן, המלווה את האדם ובחיקה יגנוז את הדי חייו היקרים, את מאווייו וכיסופיו הכמוסים. תהייה והתרפקות הנשמה על היופי בישימון, על הרחש העמום העולה מבין הגומא, על הילל ונהי של הביצה הנוראה.

– – אמנון, אל תקשיב אל שירת-החדלון הנישאת על פני הביצה ומצודדת את הלב הנאנק מערגה ויאוש. האם לא טוב לך, אמנון, כי תשוב למחרשה ותלך כל היום עם התלם, עד כי תשכח כל דבר וראית בכל אשר תפנה רק רגבי אדמה חרושה? – – האם לא טוב לך עשרת מונים לחזור למעלה, להיות עם המסובים בחדר-האוכל, להקשיב אל שיחם-ושיגם, עד כי כאב לבך ידום ושמעת אך רחש מלים?


אבל המחרשה לא השכיחה ומסיבת האנשים אף היא לא הרגיעה את אמנון, מאז הלכה שולמית אחר לבה. אולי ליל-הישימון ירחם ויביא בכנפיו את השכחה ונשכח הכל, ומת הכל והיה כלא היה? אולי שרב-הצהרים, הספוג אדים, המעיק על הגוף ומשרה עצלות ושממה בכוחות הגוף והנפש – הוא ירגיע? –

* * *

סרוחים אמנון ומנחם באהלם בחום הצהריים, נטולים כל חפץ-מעשה; ובערב ישבו נלאים, אילמים, מקשיבים ואינם-מקשיבים ללהג הערום והחדור חנופה ורוח-שיעבוד של יושבי המחצלות על הגורל, על הקדחת על הצלמוות שאין מפלט ממנו. שומעים ונכנעים נטולי רצון, כי ההרים הגבוהים מעיקים בשיאם ומשפילים עד דכא את רוח היושבים בבקעה… כי מהערבה עולים קטב מרירי וריח גללים חרוכים… כי ענני היתושים מרחפים כקללה שאין מנוס ממנה… כי ממול לרגלי ההר מתרומם בית-האבן של האפנדי, השולט בעריצות על הגברים, הנשים והטף ומאמץ את רוחו המתנוונת בעשן הרגילה ובקפה שחור.

– – לא אנשי “צריף-העץ” הם עוד אמנון ומנחם, אלא שוכני-הביצה ורוחם הקודרת רואה אך חזון אחד: לידה, גורל, שיעבוד ומוות.

האם לא תפילת-דרוויש היא הבוקעת אליהם משממת-הערבה?

לא אללה איל אללה – – –

היא התפילה המתחילה בצקון-לחש והולכת ועלה בקצב מלהיב וצורב:

לא אללה איל אללה – – –

עולה ועולה ונדנודי הדרוויש סוערים והולכים, ראשו מוטח בקרקע, מפיו יז קצף והוא נופל גלוי-עיניים ליד מדורת-הקוצים המעשנת –

* * *

לידה, גורל, שיעבוד ומוות – – –


– האם לא מבחורי “צריף-העץ” אתם? – קרב אליהם בחום הצהריים גבר חסון, רכוב על סוס ולראשו כובע-שעם לבן.

– כן. – עונים אמנון ומנחם בעצלתיים ומזמינים את הרוכב לרדת ולהשתתף בארוחתם הדלה.

בדרך אמרו לי, כי אמצא אתכם פה ואתם תוכלו לעזור לי הרבה. – נענע האיש והסב עמהם. – אני מהנדס ונשלחתי לתור את החולה – מוסיף האיש ומשקיף מבעד לפתח האוהל בעינים מרחיקות-ראות אל הבקעה, המשתרעת מרגלי החרמון עד לבריכה של ימת החולה.

– מהי אדמה זו? – שואל הוא.

– ביצה – עונים השנים בשפה רפה.

– מה העבודה הזו? – תוהה המהנדס אל עבר הילדים, הנושאים את נאדות-המים על גבם אל הטבק השתול.

– פראות!

– מה החיים האלה? – מוסיף הוא לשאול ומראה על סוכות המחצלות אשר מקרוב ועל אלו המפוזרות בערבה.

– מוות! – עונים השנים.

– צדקתם, אנשי “צריף-העץ” – אומר המהנדס – ביצה, פראות ומוות.

והוא מספר להם, כי בעקבותיו באים עוד אנשים מספר, ובהגיעם יצאו אל החולה לבדוק, למדוד ולערוך את התכנית.

– ואחר-כך, אחרי היערך התכנית? – מתנערים הבחורים מתרדמתם.

– קודם כל תכנית ערוכה ומסויימת. כי אל מפעל כזה לא יתכן לגשת בלי תכנית. כזבובים יפלו כאן העובדים, והביצה תשאר ביצה כשהיתה.

ובשבתם בערב מספר המהנדס לאמנון ולמנחם על מעשים גדולים וכבירים מעבר לים, ונדמה להם, כי הרחש בין הגומא נדם וענני היתושים נסוגו אחור והאדים המרירים והחמוצים וריחות הגללים החרוכים נעלמו ואינם.

– האדם הוא כביר-המחשבה ואדיר-המעשה. המדע הוא חשבון מדוייק, המפורר את התוהו ומכניעו בפני המכונה, משעבדו למכונה. המדע הוא האור והמכונה היא הכוח. בשני אלה מפוררים הרים, שופכים סוללות של מיליוני מטרים מעוקבים עפר, שואבים מיליוני מטרים מעוקבים מים. לא נבצר מהאדם מלייבש ים ולהעלות יבשת חדשה. לא נבצר ממנו להתוות לאיתני הטבע נתיבות חדשות. המדע הוא היד, אשר האדם יושיט לטבע, להשלים עם האדמה, עם השמים, עם הכוחות האצורים בבטן האדמה וממעל לה.

יושבים הבחורים ומקשיבים. לב אמנון פועם. הוא שכח את כל אשר היה. הוא מקשיב למילים המפיצות אור בליל הערבה.

ולאחר הפסקה אומר המהנדס:

– אני רוצה לבקש ב“צריף-העץ”, שיתנו לנו אדם ללוותנו, אדם המכיר את הסביבה, יודע את השפה ואת מנהגי המקום.

אז מתפרץ מפי אמנון:

– אני אלך אתכם.

כי אכן, בלכתו עם האיש הזה יזכור רק את המעשה אשר יעשה ביום המחרת, ואשר היה אתמול יהיה לנחלת-השכחה. המהנדס טופח על גבו ואומר דרך לצון ורצינות כאחד:

– באמת נראה לי, כי בחור כמו חיפשתי. אבל דע לך, כי בלכתך אתי שוב אינך אדון לעצמך, למחשבותיך ולהרהורי לבך. המפעל הוא האדון עלי ועליך ועל כל העובדים אתנו, ואנחנו הננו חלקי מכונה כבירה. חלק המכונה יעבוד כל עוד המכונה עובדת וינוח עם מנוחת המכונה כולה. בנת? –

וירכב על הסוס אל “צריף-העץ” לבקש על אמנון שיילווה עליו. ולמחר בבוקר, כאשר הגיע צבי אל המרעה להחליף את אמנון, כבר היה אמנון מוכן לדרך.

– שלום, מנחם! – אמר ולחץ את ידו.

ובדהרה מאוששת עשה את דרכו אל “צריף-העץ”.


 

כח.    🔗

לאט התנהלה העגלה בשרב היום, חרקה בציריה לרגלי ההרים הקלויים בשמש. התואים רבצו ברפש, עד סנטרם, ולובן הסלע הבהיק מול השמש והיכה בסנוורים את עיני ההלך. – את מנחם המוטל בעגלה אכול חום וקור מעלים ל“צריף-העץ”. צמרמורת, גלי חום ואנקת עצמות – קדחת.

– – הערבה גדולה, סגורה בין הרים. הולך הלך בערבה אכול-צמא ועיניו נשואות אל רצועת-התכלת המבהיקה מרחוק: מים. הולך הוא לבטח דרכו, כי הארץ היא ארץ מישור. אך המישור מרמה, והשרב הכבד הספוג אדים מתעה: לרגליו נפתח ואדי עמוק, חרב, על קירותיו התלולים קוץ ודרדר, אין שביל לרדת בו… שטף מים כבירים ירד מההרים וגועש לרגלי ההלך: המים עכורים, סוחפים סלעים. אכן “שייך מוראד” מוטל שם על אחד הסלעים, ישן.

באחד מקמטי הוואדי, בצל שיח, אורבים צנופי-גוף וגמישי-תנועה, שזופים-חומים כאדמת הוואדי החומה שני אנשים ו“כפיות” שחורות לראשיהם כשחור נופו של השיח. איך להזהיר את “שייך מוראד” ומי הוואדי סואנים? בוואדי הרבה קמטים ובכל קמט חורש של שיחים ומאחורי כל שיח מארב.

– – על אחד הסלעים עומד המהנדס חבוש כובע-השעם הלבן, זקוף כעמוד-ביטון וידיו פרושות לשמאל, לימין, לכל העברים: לצקת סכר של ביטון למים, אלפי מטרים מעוקבים של ביטון! לגרוף את ההר אל הוואדי ולסתום את התהום, מיליוני מטרים מעוקבים של עפר! – – והנה מהמארב כונן אליו רובה, עוד רגע! – – אבל ישראל כבר הוציא את הרובה וזרקו הצידה.

– – גמיש-תנועה וחום-הפנים, עיני-צייה, מדבר, עיני קדחת ומארב – עומד לפני המהנדס וקורא:

– גורל… גורל…

ומקמטי הוואדי ומבין החורש נענים:

– גורל… גורל… או-הו… או-הו…

המהנדס קורא:

– אור אתן לכם.

והמארב עונה:

– אין אנו רוצים. גורל! גורל! או-הו! או-הו!

העיירים מופשלי שרוולים, החוצבים חשופי-חזה, הבנאים בידיהם שרוגות-הגידים והלבנות ממלט נעים הנה, נעים שמה ותנועתם בקצב: מכונה גדולה ואדירה! –

אנשי “צריף-העץ”, “אהליה” ו“עין-זהב”, פניהם כמושים ועייפים, הולכים ובעקבותיהם הילדים, ובעקבות הילדים הצאן, הבקר, מתנהלים לאיטם בדרך הקלוייה בשמש ושרים חרש:

הי, יבנה, יבנה, יבנה – –

קול עמום, רחש עמום, תפילה עייפה ומעודדת. והעיירים עמדו לרגע. החוצבים נשארו זקופים וגופותיהם משורבבים כלפי מעלה עם תנופת הפטיש, והבנאים עמדו והכף בידם:

הי, יבנה, יבנה, יבנה – –

המהנדס חבוש הכובע הלבן זורק: מילון מטרים מעוקבים עפר! מליוני מטרים מעוקבים מים!

אפרים האדמוני, “אגמון הארוך” וה“מוכתר” עומדים, סמוכים יעמדו זה לזה, ידי האחד שלובות בידי חברו:

הי יבנה, יבנה, יבנה – –

מבעד לרחש המזמור, מבעד להלמות הפטישים, לסאון מי-הוואדי, מבעד להמולת ההדים, נראה המהנדס המרכין את ראשו אל ראש השיבה אשר לסוניה:

– מדע, טכניקה, אור וחשבון מדוייק! הי יבנה! –

תשוש כוח מוטל מנחם על משכבו, מסביב לו החולים והמבריאים.

מדי יום ביומו מעלה אליו רחל את רבקה הקטנה, שתשתעשע שעה קלה ליד מיטתו. עיניו ניזונות מתנועות היצור הרך, מהגמגום החמוד, משערות-הזהב המסולסלות וכוחותיו שבים אליו לאט-לאט. רחל יושבת על ידו ומדברת:

– היא כל-כך חכמה, הקטנה. בהגיע השעה שאני רגילה להביאה אליך, מיד היא מתחילה לפטפט מהר-מהר: אבא, אבא.

– איך היא אוכלת?

– יפה מאוד. לאה אומרת, שהיא אצלה השקטה בין כל התינוקות, וישראל אף הוא בא בכל ערב לבקרה, יושב אצלה, נוטלה על זרועותיו ונושק לה, כאילו היתה בתו. לאה אומרת, שהוא מקדיש לרבקה’לי שלנו ולגדעון שלו, אותו זמן ואותה חיבה.

– ומה אתה, מנחם? – שואלת אותו רחל.

– מרגיש עצמי יותר טוב, אבל חלש, וגם המחשבות…

– מה המחשבות?

– טרם נתבררו לי לעצמי. הנה עבדתי שנים בהתאמצות… כולנו עבדנו יומם ולילה, והנה הבצורת… ניסינו לרדת גם לחולה, והנה קדחת… הישימון הוא מצודה וצריך לכבשו, אבל אי-אפשר לכבשו בכוח העיוור בלבד. לכוח העיוור דרוש הגה שיכוון אותו, אשר ישמור עליו שלא יוצא לבטלה. אילו שמעת מה שאמר המהנדס על הכוח ועל החשבון המדוייק…

– ובכן? –

– קשה לי להפרד מרבקה הקטנה וגם ממך, רחל, אבל נדמה לי, שאלמלא קושי זה הייתי רוצה לנסוע. היום הכל מבוסס על המדע ועל החשבון המדוייק: גידול עופות, בירור גזעים, נטיעה ופלחה, הכל ניתן להיות מחושב במספרים מדוייקים. אמנם המהנדס דיבר רק על מפעלים, ממפעלי-מחצב, מפעלי-כוח, מפעלי מים וביטון. אבל האם לא באותה דרך יש ללכת גם אל הפרה, אל השבולת, אל העץ? – –

מי יודע, אפשר יינטל אז הרבה מזיוון הטבעי של קנייני המשק האלה, אפשר שהשדה ייהפך לבית-חרושת, אבל האם לא אמר “אגמון הארוך”, שאנו מוכרחים ליצור הרבה ולמכור תוצרת הרבה, אם חפצי-קיום אנו?

יתכן, רחל, כי הכבשה לא תהיה עוד כבשה בעיני בעלי המשק, אלא בית-חרושת קטן לצמר, לחלב או לבשר, וכן הפרה תהיה למכונת-חלב משוכללת, וכן העופות. יתכן, כי הקשר הנפשי והטבעי בין הפולח לבין אדמתו ובהמתו – קשר זה יחלש; גם יתכן, שהאדם צריך להיות מעבר לקשר זה, עליו להיות אדון האדמה והבהמה: להושיט לאדמה את מנת-הזבל הדרושה לה ולתבוע ממנה גרגרים מלוא-היבול ומהפרה – תנובת-חלב רבה. כי אחרת יטפח החשבון על פנינו ולא נוכל להתקיים.


– בינינו ובין משקנו עומדים גורמים מכריעים: השוק, המחיר וערך הכסף. הגורמים האלה אפשר יגרשו מלבנו הרבה רגשות טובים, אבל כנגד זה יבטיחו לנו את הקיום על אדמתנו. עלינו לנהוג חסכון בכוחותינו ואסור לנו להסתער על הישימון, על הביצה בעיניים עצומות, כי לא תצלח…

רחל, שזמנה הגיע כבר ללכת, לוקחת את הקטנה על זרועותיה ואומרת:

– נו, רבקה’לי, תני נשיקה לאבא ונלך, ואשר לנסיעתך, מנחם, אם לבך אומר לך לנסוע, אל תראה אותי ואת רבקה כמכשול בדרכך. אני אעבוד ורבקה תגדל ב“צריף-העץ” עד שובך.

בערב עולים גם חברים וחברות והדברים יגעים:

– צריך לשנות מה. הרפת עומדת על עמדה ונותנת גם השנה, כמו אשתקד, מאה וחמישים ליטר חלב ביום. הנוכל להתקיים מזה? הנה הפרות “הפשוטות” ההכנסה מהן היא אפס, והגזעיות בתנאים כתנאי השנה נפסדות והולכות.

– הלול אינו מכניס.

וההחלטה מבשילה במוחו של מנחם: לנסוע.

– חברים – מתרומם מנחם ויושב על מיטתו – החלטתי לנסוע.

ובהביטו אל הפרצופים הנודעים, אל הפנים שהזדקנו מעט, נצטמקו מעט, אל הפנים אשר מערכת-החיים הקשה, הרוחות והשמש חרשו בהם קמטים עמוקים – נוקפו לבו משום-מה.

והחברים עונים:

– תסע, תראה את הנעשה מעבר-לים, אם גם שם נפתל העובד עם אדמתו ועם השמים כמונו אנו, או אולי ישנן דרכים אחרות, קלות יותר? – עונים ומשתתקים ושוקעים במחשבות.

ושוב ישראל שוקל דבריו במתינות, כמדבר אל עצמו, אל המסובים ואל מנחם כאחד:

– אתה תסע, כי אם לבך אומר לך לנסוע, אן כוח אשר יעצרך מלעשות את הדבר. אתה מחפש דרך חדשה, ומרגע זה אסור לך להמשיך ללכת בתלם הישן, כי הליכתך זו לא תביא עוד פרי, היא רק תהיה למעמסה עליך. אתה תסע, תלמד כמה דברים, תלמד להבין את הבהמה, דרכי-משק חדשות. אבל, מנחם, מי יודע, אפשר שבנסעך יילקח ממך דבר-מה, דבר שאינו מדע ואינו חשבון מדוייק, אבל באין הדבר הזה “צריף-העץ” לא תהא קיימת עוד בשבילך, והדבר הוא: שלימות האהבה.

– זה הדבר, מנחם, העומד למעלה מהמדע ומהמכונה, הוא המביא את שוכן-החולה להתרפק בעווית-קדחת על בטן אמו, על הערבה הנוראה; הוא המביא את יושב ההר לחונן את הסלעים, אשר עליהם ניצב כפרו הדל והנידח; הוא ההופך את סוכת-המחצלת המלאה פרעושים ועשן למרחבים של מולדת והוא ההופך את הסלעים למולדת, אשר כדאי לחיות ולמות למענה.

– – האם למד את הדבר שוכן החולה, האם למד את הדבר יושב ההר? לא, מנחם. עד עתה הגבעה הזאת וההרים התלולים האלה אשר מנגד ושיחי “הטיון” אשר למטה, וסאון המים העכורים ואדי הביצה הממאירים – כל זה היה לך מולדת, ויהי רצון, שדבר זה לא יילקח ממך גם שם. יהיה רצון, שהאהבה תישאר שלימה כשהיתה, כי אז תשוב גם אלינו, תעבוד אתנו והתורה אשר תביא אתך תצמיח ברכה למקום.

– סע לשלום! – מסיים ישראל ומושיט לו את כף ידו הכבדה, הנוקשה.

– תהא דרכך צלחה – אומרות זלדה, מרים ולאה, הנשים השקטות, למודות-החיים והנסיון.

– תסע, תראה את הנעשה מעבר לים, אולי האשם הוא לא במקום, כי אם בנו? – אומרים החברים. ועין נבונה ועקשנית כאחת מביטה אליו:

– התשוב אל המקום הזה – –


– – ובשבת מנחם כעבור חדשים בחדרו אשר מעבר-לים, שקוע בזכרונות על גבי מכתב שנכתב לרחל, ירשום לבסוף בשולי המכתב:

"ויהא שבשבתי כאן, בחדרי הקטן, אני רואה הרבה מגרעות שעשינו;

ויהא שנכון הוא, כי לא ככל עובדי-האדמה השקטים על הארץ ישבנו ועבדנו את אדמתנו;

ויהא שנכון הוא, כי בלכתנו להיות פלחים, לא למדנו את מידת הפלח בצרכיו –

אך זאת אדע:

עוד ימים רבים יעברו, עד אשר נשב לבטח ברחבי הארץ הזאת;

ימים רבים יעברו, עד אשר הביצות תיבשנה, הדרכים יסוללו וההרים יתכסו עצים;

ימים רבים יעברו, עד אשר שוכני החולה והיושבים בהר ילמדו לברך גם אותנו כבוד;

ימים רבים יעברו, עד אשר האדם העברי יכה שרשים באדמתו לאהבה, לשמרה ולשבת עליה; ובבוא הימים האלה ­­­ –

גם השבילים הצרים אך הנועזים, אשר בהם הלכו אנשים “צריף-העץ”, “עין-זהב” ו“אהליה” עם ילדיהם, עם צאנם ובקרם בראשית דרכם – ייזכרו לטובה."


  1. שם בלשון יידיש, שניתן במשקי–פועלים למסיבות–פתאום באמצע הלילה.  ↩

  2. כך במקור, כאן ובהמשך: “ארק”. הערת פב"י.  ↩

  3. “תנואה” במשמעות “עלילה” “תרעומת”. הערת פב"י.  ↩

  4. במקור ללא ו“ו החיבור. הערת פב”י.  ↩

  5. “דבצה”, כך במקור, כאן ובהמשך. הערת פב"י.  ↩

  6. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  7. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  8. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  9. במקור לא הופיעו מרכאות, כמו בכל הטקסט. הערת פב"י.  ↩

  10. במקור הודפס בטעות “מים”. הערת פב"י.  ↩

  11. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  12. במקור אין מרכאות, בניגוד לשאר המקומות בטקסט. הערת פב"י.  ↩

  13. במקור הודפס בטעות “ושאל”. הערת פב"י.  ↩

  14. שורש סב“ל. הערת פב”י.  ↩

  15. במקור לא הודפסו מרכאות. הערת פב"י.  ↩

  16. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  17. במקור הודפס: “בבקור”. הערת פב"י.  ↩

  18. במקור מודפס ללא ו“ו החיבור. הערת פב”י.  ↩

  19. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  20. כך במקור. למעלה מופיעה גם כ“רבקה'לה”. הערת פב"י.  ↩

  21. כך במקור. אולי הכוונה “וישיחו”. הערת פב"י.  ↩

  22. במקור הודפס בטעות “החוצים”. הערת פב"י.  ↩

  23. כך המקור. אשליה. הערת פב"י.  ↩

  24. במקור הודפס “מדאי”. הערת פב"י.  ↩

  25. משפט לא ברור. הערת פב"י.  ↩

  26. כך במקור. הערת פב"י.  ↩

  27. במקור לא מופיעים סוגריים. הערת פב"י.  ↩

  28. הגרשיים השניים לא הופיעו במקור. הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!