בחרה והוסיפה מבוא: יפה ברלוביץ

דממה לוהטת היתה תלויה מעל לרחוב החול הארוך. אבי ואמי ישנו שנת שבת אחר-הצהרים, בתוך הצריף המחומם. מן העבר השני, בתוך הבית השפוף, הצהוב, המוקף עצי ג’קורנדות גבוהים שעלעלים קטנים טיפטפו מהם אל עפר החצר הכבוש, ישנו אדון פלדמן ושני בניו המגודלים. יכולתי לראותם, שכובים על גבי דרגשי העץ, מאחורי כלונסאות המרפסת הירוקים, את האב בעל הזקן הסבוך שצרעות קיננו בזקנו וזיפים ארוכים כרגלי זבובים ביצבצו מנחיריו, ואת הבנים, ארוכי הגפים השעירים, גדולים כחוטבי-עצים. כל עשרת בתי המושבה, המרוחקים עד קצה רחוב החול העמוק, היו שקועים בתרדמה. נשמע רק זמזום זבובים מעופפים באויר מככרות הזבל המיובש שבחצר.

עמדתי ברגלי היחפות על אבן-המדרגה המחוספסת, הזיזנית, רק מכנסים לבשרי וכובע מכותם לראשי, ובצמצמי עיני אל גג צריף בית-הכנסת הריק, חלפה בי מחשבה שזו השעה לבצע את המזימה. שחורה, רחופת-ליליות, נפערה בתוך לבי עליית-הגג המיסתורית.

מאחורי בקתת הרוסי, המוקפת גדר-נצרים, מאחורי מקשת הדלעת שלו, מאחורי שטח החילף, עמד עץ הדום, שלרגליו היה המטמון. איש מן הילדים הבאים לקטוף את פרי הדום, זה הירוק ומריר וחרצני, וזה הצהוב-מתקתק-מתמרס שבקצות הזלזלים הקוצניים הגבוהים, לא ידע עליו דבר. מצחיק היה איך לא ידעו. הם דרכו עליו רוץ-ושוב ברגליהם היחפות בלקטם את גולות-הפרי הזעירות, המתולעות, התוו עליו חריצים ארוכים בענפים היבשים שבידיהם – ולא ידעו. בתוך העפר היה טמון, שלושה צעדים מן הגזע המסוקס, שמור לשעתו.

החול היה כה לוהט עד כי היה עלי לקפץ משלולית-צל לשלולית צל שבצדי העשבים והשיחים ולהצן מעט את רגלי בהן, כשאני מרכיב כף-רגל אחת על גב השניה, מתנודד על גבעולי, אחר ממשיך לרוץ, כטובל באש. לאורך גדר-הנצרים היתה אמת החול רכה ורגועה. כלב הרוסים יצא ממלונתו, פתח בנביחה, אך הכירני ונשתתק. בעליו ישנו את שנתם בתוך הבקתה פרועת המצעים. תרנגולות אדומות-נוצה התעפרו בחצר ושפכי עפר נזדקרו מבעד למניפות כנפיהן. בראש השובך נימנמו יונים בצידוד ראש. מחרוזות של פלפלים אדומים ושל בצלים היו תלויות מכלונס לכלונס. שורות-שורות של חצילי קיץ, רחבי עלים מפורצים, סוככו על עשב רענן ממים. אחר הבליחו לעיני הדלעות הגדולות, תפוחות הבטן, עבות-הצואר, הכתומות והזהובות, המבריקות בשמש, אותן דלעות שבהתיבשן, בהתבוקקן, ושדים מהדהדים בחללן, היה זוג הרוסים הזקנים מכין מהם כלים למטבחו. מחט של דרדר צהוב-פרח, מחט זעירה, זהבהבת, ננעצה בעקבי וניתרתי ברגל אחת לשלפה בצפרני. אחר-כך היה שדה החילף החד כסכינים, וגבעולי תפרחתו השבולית, הרכה-שעירה, שכל מלילותיה נקבצות במשיכה אחת בין אצבע לבוהן.

שלושה צעדים מדרום לגזע השיזף סבוך-הצמרת, היה טמון האוצר. צל רחב וצונן היה שם ורוח רישרשה בבדים הקונציים. הרמתי ענף אקליפטוס יבש, חלק, גלוף-קליפתו, וחיטטתי בעפר. חפרתי בו ובצפרני עד לח, עד שנתגלה לוח העץ המכסה על המטמון. הכל היה על מקומו. הצבת,, הפטיש החלוד, העשוי כולו ברזל יצוק, שני האיזמלים, המוט, המסמרים שאוכלו חלודה. טחוב ומפורר היה השק מתחתם. נשאתי ראשי להשקיף מסביב, לא, לא היה איש לכל היקף העין. מדרום היו מקשאות האבטיחים, דלות ודלילות, נטושות על הגבעות המבותרות ערוצים סחופי-חול. באמצע השומרה¹, מחופה² עשב יבש, ערירית, רפופת-כרעים, שמשית, ריקה מאדם. הרחק והלאה משם יריעות אהלי הבדואים, פרושות שולים, פרוזות לחמה ולכלבים. אופק רדוד כפח מלובן. ממזרח היו שתי חבורות של עצי אקליפטוסים, שרויות בשיחה מרושרשת, חבורה חבורה לעצמה, עגילים ונזמים פזורים לרגליהם. מצפון מממערב היו הבתים המבודדים, שקועים בשנת-עצלתים, שחוחים תחית ענפי אילנות לאים. דממה יקודה.

תחבתי את הצבת לכיסי האחד ואת האיזמל והפטיש לשני (גנובי-יום, מתוך תעלה הפוכה, סבוכת תיל וגרוטאות, על גבול המקשאות, במקום שהיתה לפנים-אי-פעם, חפירת-חזית של התורכים), וחזרתי וסתמתי את השוחה ברגלי. הידקתי את העפר, ששקע תחתי, טישטשתי את עקבותי בקצה-הענף, ופיזרתי עלים יבשים וגולות-דום מצומקות. שוב לא יֵדעו דבר על המטמון.

כבד-מכנסים, פוזל לעברים, פניתי לעבר צריף בית-הכנסת. כפות רגלי צרבו מן החול הלוהט ורק איי הארכובית שדילגתי על פניהם, רוץ ונוח קמעה, ריגעו אותי לרגעים.

כחתול פסעתי בחצר לבל אעיר את הורי. האור חרך את עפעפי. חצים של שמש נורו בגבי החשוף. מאחורי צריף-מגורי, בתוך שורת קוצים יבשים, מאובקים, מוטל היה, כענק פגור, הסולם, אכול חורב, סדוק, כפוף שלבים תלויים בנס מסמרים חלודים וערופים. הקוצים רישרשו בגחני אליו ואבק לבן נתעורר מהם כיתושים מרבצם, ועלה אל עיני. הרמתי את הענק על רגליו והוא גנח. נשאתיו על כתפי, כבד מאד, מסורבל, חורץ בבשר, מטה את גופי על צדו, דרך החצר, אל צריף בית-הכנסת. לא, איש לא היה מסביב. דממת חול-חם ושנת שבת עמוקה. הצבתי את רגליו החיגרות על החול, הקמתיו, תמוך בידי ובמצחי, עד שנסמך ראשו אל פתח עלית-הגג הנעולה.

“מה יש שם, בעליה?” שאלתי את אבי.

“לא כלום, ריקה.” ענה והחזיר לי כתף.

“עכברים,” צחקה אמי.

לא הוספתי לשאול. ידעתי שרוצים להעלים ממני, כמו שהעלימו ממני שאינם מאמינים באלהים. כשרצתה אמי להדליק אש בשבת, לחשה לאבי שיוציאני אל החצר כדי שלא אראה. שמתי עצמי שאיני מבין, אך שמרתי בלבי. אחר-כך בכיתי מאחורי הצריף, ידעתי שיבואו על ענשם. עשר ועשרים פעם ביום הייתי נושא עיני אל עליית-הגג רחושת הסודות.

בבוקר, בעודי שוכב על מיטתי, מלופף צמר-חלומות רך, היה גולש אלי, כלוליין על חבל, טווס הזהב מ“ספרנו”³. יורד על גבי קרן-הפז רסוסת האבק הזוהר, שחדרה בעד סדקי לוחות-העץ הרווחים וגהרה על רצפת החימר של הצריף. מתדמור בא ולתדמור נעלם בכבוד הקרן. אחר-כך נשמע לחן המתפללים מן הצריף שמעבר לחצר וראיתי את השכוי ירוק-הנוצה, המבחין בין יום ובין לילה, מעופף ועולה אל עליית-הגג. קולות התפילה היו מהבהבים כנרות, מתלקחים ודועכים, קמים ויושבים, ובאחת-פתאום עשים רחש כרחש החורשה שעברה בה רוח, ובאחת-פתאום נתקפלו כל הכנפים, כאילו ערב ירד, ערב שותק שרק החול מלחש בו. אז קם הייתי חרש, ויחף-רגל יוצא מפתח הצריף, חוצה את החצר שטופת-השמש ונכנס אל אפלולית בית-הכנסת, נוטל לי סידור ממורטט, צהוב דפים, ומתיישב על הספסל, בתוך ריח הטליתות והטבק הנודף מן הזקנים הסבוכים. העורבים של האותיות הגדולות והדרורים של האותיות הזעירות היו מעופפים אל עליית-הגג. לפתע היו הכל קמים, ובעמדי בין רגלי הענקים, המתנועעים כיער, היו אזני דרוכות לקלוט את הנעשה שם למעלה, מעל לתקרת-העץ האטומה. קול גרידה שמעתי לעתים, כשריטת צפורניים חרוצה, ולעתים כהמיית יונים משובך, או ציוץ דק כבהיפצע לוחות-עץ. לא עכברים. העליה היתה נפערת לעיני, שחורת לוע, ואוצר התפילות מכורבל בתוכה בתוך צרורות בלים.

“ג’ין”⁴ – אמר פעם הערבי רחב-המתנים-והאזור, חרוש-הקמטים, בעל המאזנים הארוכים ומשקלות האבן, שהיה בא בוקר-בוקר עם חמורו למכור דורה משקיו. ושם אצבעו על פיו.

ג’ינננ – נתרעד מיתר-ברזל בתוך העליה והידהד שם עד להרעיד את הקרשים.

בשעת מעריב, כשהנרות זלגו חלב וריחם מלא את הצריף וצללים שוטטו על הקירות עם לחש-התפלה היגע, המתנער בפתאום, עד להבהיל, עם יתגדל ויתקדש מארבע הפינות בבת אחת, וחוזר ושוקע באש-קרבן מלחשת על אפר, נתמלאה העלייה עשן, והצללים רבצו שם דומם, צנופים ואורבים מן הפינות, כילדים במשחק-המחבואים בחורשה, בחושך, – כל הלילה הארוך, בהיות בית-הכנסת ריק ושמום-אפילה וברחוב התחבאה הדממה בשקערוריות החול הצונן.

כשנפרשו הטליתות הצהובות כמוּטות כנפים בברכת-הכהנים, וקולות חרוכים ונוראים השביעו השבעות שנפלו כאבנים לרגליהם, התגנבתי מתחתן לראות את האימה הנחנקת שם עם “יְחוּנֶכָֹּה”, ורמסתי ברגלי את הקולות לבל יעופפו למעלה.

עד שיום אחד הובאה גופתו של הקצב שנפל מעל הכרכרה בדרכו למושבה הסמוכה, והיא היתה גדולה ונפוחה וצהובה כשהוטלה על הדרגש לפני פתח הצריף, וריח מוזר נדף ממנה, רק מתקתק, שנשמתיו עמוק אל קרבי כי העביר בי תענוג ראוי להישמר עד קץ-הימים. אז עלה השַׁמָּש למעלה, אל עליית-הגג, ובפעם הראשונה ראיתיה נפתחת, והוא הטיל לשם צרור כלשהו, לא ידעתי מה בו, אולי הוא הצרור של תנצבה מבית-הקברות. צרור נשמתו של הקצב הגדול שנפח את רוחו. מזימה ניצתה בעיני החדות. כן, אפשר לעלות בסולם. באחד הימים, כשאיש לא יהיה מסביב. הסתכלתי על סביבי אם ראה מישהו את המזימה. איש לא השגיח בי.

ברגלי היחפות, הצרובות מן החול הלוהט, טיפסתי ועליתי על הסולם החיגר, שרגלו האחת היתה קצרה מן השניה וצלעותיו נתלכסנו. שלב אחד, רקוב-קצה, נשמט מאחיזת מסמרו החלוד ורגלי ריחפה ברווח הגדול. זיעה שטפה את גבי וכיסי כבדו מאד. אחזתי בחזקה בידות הסולם הדוקרניות ונתרוממתי למעלה. עתה הייתי עומד גבוה, יכול להשקיף על כל העולם: רחוב החול-העמוק, הבתים המבודדים העומדים חבוקי-דממה תחת צל-צהרים דל, חלקות-השדה החרושות תלמים חרבים, מתבקעים, המקשאות הדהויות, חורשת האקליפטוסים הצפופה והשטיח הרשרשני שבתוכה, מגדל-המים העבה בראש הגבעה, נאות-הירק של הפרדסים המצוללים בבקעה, שטחי הבוּר והחילף, חפירת התורכים. גבוה הייתי כשובך היונים שבחצר הרוסי המאוכלסת. יכולתי לדבר עמה מרחוק כמגדל אל מגדל.

המנעול היה גדול וכבד וחלוד. הוצאתי את הצבת מכיסי, כשאני מתחזק בסולם בידי השניה, מצמיד גופי אל קיר הצריף המחוספס, לצבוט כה את הציר. הציר היה עיקש, דבוק היטב אל קרשו, וככל שלחצתי את הצבת, עד כי נשכה את העץ בשפתיה החדות, לא נתרווח מקום לתפיסתה. החזרתי אותה לכיסי האחד ומכיסי השני שלפתי את האיזמל. תחבתיו בין הציר ובין הלוח וניענעתיו הנה והנה לפשׂק ביניהם. קול חריקה הרעיד את לבי. הציר נתרופף מרתוקתו. עוד נענועים אחדים ואף הברגים נצטווחו מתוך העץ היבש. צפור צווחה בתוכי. מעט-מעט נתחלצו הברגים עד שביצבצו ראשיהם החוצה. הוצאתי את הצבת. נאחזתי היטב בסולם המתנודד. הצבת תפסה בברגים וסובבתם. אחד אחד נחלצו כל השלושה, נשרו וטבעו בתוך החול שמתחת.

עכשיו יפרצו כל הסודות אל מולי ויפילוני ארצה. לילית מאובקת-כנפים תטפח על פני, תעוף אל אהלי הבדואים השחורים. התפילות תפרחנה מצרורותיהן ותדאינה אל ענפי העץ הסמוך. בבהלה יתעוררו כל הישנים בבתים וקץ לצהרים.

דלת העליה ציפצפה על צירה וריח עיפוש הכה בפני. אפילה היתה בפנים ורק עיגול-אור קטן נזדהר על רצפת-העץ וקרן אבק מופז היתה מתוחה בינו לבין רעף בקוע. עיני התרחבו כעיני אוח בחדור ראשי פנימה. קורי עכביש סמיכים היו משוכים כשובלי-משי בין קורה לקורה, תלויים פה-ושם כחבלים ממורטטים, ומאחוריהם, בירכתים – אל תירא. אל תירא מפחד פתאום. משכתי עצמי מן הסולם ומעלה וברכי שייפו את הלוחות המאובקים. אל תירא. סגרתי אחרי את דלתות האשנב והמנעול התנודד על צירו השמוט.

עינו הפצועה של אדון פלדמן ניבטה אלי מאפילת הירכתים. פעם הכה במעדר על פגז תורכי עתיק, שחור, שהיה מוטל בחצרו, ואש פרצה פתאום, וצעקה פעורה, ריקה, רצה כשד מקצה רחוב החול על קצהו. מאז היה חור אדום כפצע טרי רושף מתוך עינו. אחר כבתה העין והיה רק צרור בלויים של לחשים ששתקו. אולי הלחשים של תפילת-הערב לפני שעוזבים אחרונים את הצריף ופורשים איש איש גלמודים לבתיהם. או פיח הנרות העולה אל התקרה. יכולתי לתפוס את קרן הפז הארוכה ולהחזיק בה כבחנית.

זחלתי על ארבעותי וקרן-הפז נקרעה ואלפי רסיסי האבק המזדהרים נתבחשו כמטורפים. ארג-עכביש צנח על כתפי וחוטים מדובללים נכרכו על זרועותי. עכבר עבר במרוצה כצמרמורת לאורך הגב. ריח עבש, מתקתק, כריח שק טחוב, מתפורר, טמון בעפר, עלה מזוית הרצפה שבין שיפועי הגג.

ֹשלחתי את ידי אל חשרת-הסודות. גבב של ספרים, ספרים בלויים, ממורטטים, כסוסי דפים, מרופטי כריכות, וצרורות-בד ביניהם. אבי לא ידע! נשמתי עמוק את הריח. ריח ישן. חֵלב. טבק-זקנים. קטורת קרבן-מנחה של מוצאי-שבתות, כשהחום שוקע ואד צונן מתפרש על החול. בלילה רובצות פה התפילות עם הנשמות המופקדות בערב והמוחזרות בבוקר.

גחנתי על הערימה למצוא את צרור נשמתו של הקצב הגדול, שהשַּׁמָּש הטילה הנה. קפאתי על רבצי. קול קרא בשמי. היה זה קול אמי. היא קראה פעמיים ושלוש. ואחר יצא גם אבי אל החצר וקרא אף הוא. נתכווצתי כצל בצהרים. שמעתי את נשימתי בתוכי וחשתי את הזיעה הזוחלת על גבי. אחר אמרה אמי, בוא נלך כבר. וצעדי שניהם התרחקו אל הרחוב.

ישבתי על ברכי וזרועותי על הספרים. אם אשב כך עד הערב, אראה איך התפילות עולות אלי. אשמע קול צלול, רם, ברכו את אדוני המבורך, ומיד לכך, כשטף מים להטביע, ברוך-אדוני-המבורך-לעולם-ועד, ומיד לכך אוושת-הענפים החרישית הממלאה את כל הצריף. בדממה, אהיה אפוף מיסתורים מתוקים, כמו מתחת לשמיכה בלילה, כשכל רחש בחוץ מספר סיפורים. איש לא יפריע. מנוחה שלמה ללא פחד. לבד.

או יהיה זה מחבוא-הסתרים הקבוע שלי. כשרועה-הפרות השוטה, אדום-הפנים, יפער את פיו צהוב-השינים וינהם לעומתי, עד כי לשון מהבהבת של זיקית תקפוץ אלי מתוכו – אטפס כחתול אל העליה ואסגור את דלתה בעדי. כשהערבי רחב-המתנים ורחב-הקמטים ירביץ את חמורו בצל ויקחני, באין-רואים, אל מאחורי הצריף להראות לי את מבושיו. כשויינברג החנווני ירדוף אחרי במקלו. כשציפורה היפה, ששיער אפל, סמיך, מיָער את בתי-שחיה, תרמוז לי באצבע לבוא ולא אדע למה. כשאמי תתעלף ואחשוב כי מתה. כשיגיח הדבּע כחול-העינים מן החורשה שמעבר למקשה.

טפיפת צעדים בחול נשמעה מלמטה ואחריה קולות ילדים קוראים זה לזה, קרבים והולכים. כדור קטן טפח על קרקע החצר ופתאום הכה מכה נבובה על קיר הצריף עד כי נחרדו הצללים מזויות הגג. ארבתי כעכבר בחורו. מלכודת. חמה ככבשן. צעדים קטנים רצו הנה והנה ופעימות לבי רצו אחריהם. יגלו את הסולם. את המנעול השמוט. יקראו לאבי. אעמוד למשפט. ארצה לברוח ולהסתתר בעלית-הגג כדי שלא אצטרך לענות.

זחלתי חזרה וניפצתי שוב את קרן האבק, שהיתה עתה ארוכה ולוכסנית מאד, וקינחתי את הרצפה בידי ובברכי ואספתי את כל קורי-העכביש בגבי. פשקתי סדק בפתח והצצתי החוצה. איש לא נראה. הילדים היו מעברו השני של הצריף. יום גדול פרץ לעיני משנפתחה הדלת על צירה. הפשלתי רגל אחת החוצה, אל בלימה, אל שלב דוקרני, מתרועע, אחר, רגל שניה, בטוחה, ואחזתי בשפת הרצפה המאובקת. גבוה הייתי, גלוי לשמים, לאור, בחוצות החול.

ופתאום זה בא, כחץ בגב. קול צהל את שמי והקפיאני על עמדי, ומיד טפיפות-רגלים אצות מכל עבר וראי האור התנפץ לרסיסים. פחד לפת את גופי כנחש, עם הקריאות הנזרקות אלי מלמטה כברד אבני חצץ: גנב! גנב! ברגע של חשיכה סאן לרגלי המון פרוע, קורא-נקם.

הסולם התנודד. שמונה ילדים טילטלו את רגליו הרעועות וצעקתם כידדה את גבי. רד, גנב! רד, גנב! ברכי רעדו עם רעידות הסולם המִתרתע וניתק ממשענו. אבק נחרד מקרשי העליה. צללים נתפרקו מצרורותיהם.

קפצתי למטה ואכלתי חול. בן-רגע היה ההמון על גבי, להקת-כלבים נושכת, מורטת, לופתת צואר להחניק. הכובע! הכובע!

ומשננערתי מעליהם, כבר לא היה הכובע. נחיל הצרעות זימזם מסביבי, עקוץ ועוף, עקוץ ורדוף. כולם היו אחרי. נסוגותי דרך כל החצר עד פתח צריף-מגורי. נלחצתי פנימה, נהדף, והגפתי את הדלת מאחרי. אבן הכתה על התריס הסגור וצהלה ליוותה את הדה.

חשכת-צהרים היתה בצריף החם, מסורגת קוי אבק-מופז. עמדתי כלוא בין הסורגים, גלוי-ראש צרוב-גב ונשכתי את שפתי. דמעות בערו בעיני. הצריף היה ריק מצללים. עליית-הגג נשארה פרוצה וכל הסודות פרחו מנה אל גבעות החול.

היה זה בבוקר חורף קודר. השמים והים היו מקשה אחת של עופרת אטומה, ורק הד רעם רחוק היה מעביר בהם חלחלת-פתאום מפעם-לפעם. דממה כבדה היתה תלויה באויר. הים היה גבוה וכיסה את פרסת-הסלעים ואת השנוניות הרחוקות יותר. גם גל אחד לא הלבין ברקעת המתכת הרועמת עד האופק, ודומה היה שהנה עוד-רגע תתפוצץ הדממה הזאת, שמי העופרת יותכו ארצה וכל אשר עליה יימחה.

עמדנו על הגבעה ופנינו אל הים, כצופים אל גזר-דינה של אותה השגחה שלפני אלפי דורות פקדה על המבול, – שוב קומץ אנשים מול בריאה גדולה הרת סודות, – וברגע שעמדנו לחזור אל הבִּקתה, מחמת טיפות כבדות שהחלו לרדת, כמו כל אחת לעצמה, ראינו דמות בלתי-מוכרה מתקרבת במשעול החוף מצד דרום. אף שהטיפות והשמים הקודרים-מאד היו מבשרים גשם כבד, לא החיש הלה את צעדיו והיה כמי שיודע את דרכו ובטוח שיגיע בעוד-מועד. משנתקרב יותר, ראינו לפנינו בחור קטן-קומה, רחב-כתפיים וילקוט על גבו. כל לבושו היה – מכנסיים קצרים וסוודר ירוק, בלוי במקצת, שאחר-כך נתגלו הקרעים במרפקיו. ראשו היה מגולה, ראש גדול, כדורי, גזוז-קצר, דומה לגוש אבן בלתי-מסותת. כשניגש אלינו, היו כבר פניו מלוחלחות¹ מן הגשם ועם זאת מלוהטות מן ההליכה הממושכת.

“נכנסתי בנחל עד הברכיים” – אמר במבוכה כלשהי, כמתנצל, ופלט צחוק קצר וקשה.

וברגע זה ראינו כי נעליו הגבוהות ספוגות מים ורגליו רטובות עד למעלה מברכיו.

“תיכנס, תתחמם מעט” – אמר מישהו מאתנו, וכולנו פנינו וחזרנו אל הבקתה, שאש הכירה מן המטבח החמה את אוירה והשליכה אור מהבהב על כתליה השרויים באפלולית

הלה הפשיל את ילקוטו, הטילו בפינה, התיישב עליו והחל חולץ את נעליו. את מעשהו זה עשה ללא שמץ מבוכה, שלא כדרך הנקלעים למקום זר, אלא כעושה בתוך ביתו. אחר נטל את נעליו בידיו והעמידן על הכירה שבמדור הפנימי, וברגל יחפה חזר ונתיישב אצל השולחן, שקערות של דייסה היו מהבילות עליו.

“שמי ברקה” – הפטיר אל שכניו לספסל, ועם כך הקריב לעצמו צלחת ומילא אותה סולת מן הקערה הכללית.

היה משהו מאונס בתוי-פניו, כאילו לא נשלמה מלאכתם. כל תנועת-שריר בהם נתלוותה במאמץ רב, ודבר זה נתבלט ביותר מכך שהיה מצמץ בעיניו מפרק לפרק, כמי שממצמץ מפני האור או כמי שאינו מיטיב לשמוע. בכל זאת היו עינים אלה, הצרות, עם האישונים השחורים והקטנים, בעלות הבעה רכה, ילדותית, בניגוד לקשיות הקלסתר כולו, למצח הבולט-מעט, לאף הרחב, הממועך-כלשהו, ולסנטר המרובע.

“באת… להישאר כאן?” – שאל מי שישב לידו.

“אני מקוה” – אמר והמשיך ללעוט מן הדייסה.

לאחר רגע נידרדר על גג הפח ברד מטר כבד. במפולת-פתאום, החלל החשיך, ובתוך המהומה והמגור איש לא שם לב עוד לזר.

באותו ערב יצא ברקה לים, ובבוקר המחרת, כשחזר עם צוות הדייגים ושובל של רשת על כתפו – כבר היה כבתוך שלו. יותר מכן: דומה כאילו היה כאן מימים ימימה, אזרח מממלכתו של הים, שאנו אך-תמול באנו כגֵרים לגבולה.

איש מאתנו לא שאל מי הוא ברקה ולמה בא אלינו.

באותם הימים היה המחנה פרוז לכל רוח וכל-כולו חמישה או ששה אוהלים, סככת דיג גדולה ובקתת-אבן ששימשה חדר-אוכל, מטבח ומקום ההתכנסות. כל אלה נאחזו בנס בתלוליות החול החשוף, שרוחות מערב ומזרח היו הופכות בהן, מנערות אותן, מסיעות אותן ממקומן ומשנות את צורתן בכל שעה ושעה. בבוקר שלאחר ליל סערה, היו האנשים מפשילים את שולי אוהליהם, מציצים החוצה ממשכבם ושואלים, היכן אנו נמצאים היום, כמו באניה המיטלטלת בים. כלים, אבנים, כלונסאות, קורות-עץ – היו נקברים תחת החול ולא נודע מקומם. המקומות השפלים היו הופכים הררים והגבעות היו משתייפות כדי מחציתן. לאור הבוקר הסגרירי היה מתערטל מראה פרעות-הרוח בכל אימתו: יריעות קרועות, עמודי-גדר הפוכים, מלבושים פגוּרים², ספוגי-מים, צלחות וספלים שהועפו, לבנים שנתלשו מחבליהם, קלתות-דיג³ מרוצצות. רק האופק הרחוק שבמזרח, שכמה עצי אֵלָה ניצבו בגבולו, נשאר כשהיה, עדוּת שהעולם עדיין במקומו עומד.

בלילות החורף היה אף הים הורס אל הגבעה, נושך ממנה נשך ומתעלל בחוף ככל שידו משגת מסוּגרוֹ. בבקרים, משנח רוגזו, היה משליך אלינו שיירים מביזתו שלא היה לו חפץ בהם, כתן זה, המותיר בעקבותיו את נוצות טרפו להלעיג על מרדפיו.

דומה שאף בריות שונות שהיו באות אז אלינו, מי לישיבת-קבע ומי כאורח נטה ללון, כאילו מפליטת הים באו. לא היינו שואלים לא למוצאן ולא לתכלית-בואן.

ברקה קבע משכנו באוהל שיריעתו נמקה מרוב יושן ושנעזב לאחר יאוש. הוא הטליא את קרעיו, חיבר לו מיתרים חדשים, חיזק את יתדותיו, ובנה סייג של אבנים סביבו, מפני החול המשתפך מכל עבר. באוהל זה היה מסתגר בכל שעה של פנאי וכל הוויייתו נתחלקה כביכול בינו ובין הים. גם כשהיה עם הצוות, היה מופרש ממנו במחיצת שתיקתו החמוּרה ואל הבקתה היה בא רק לעתות האוכל. לאחר שבועות שהיה שרוי בתוכנו – לא ידענו עליו יותר מביום בואו. בתוך החבורה היחפנית, הפרועה, המופקרת-כלשהו, הוא היה כנציב אבן, מחשה כמוהו, גם מוצק כמותו. הוא היה עשוי מחומר אחר, לעתים חשנו כאילו זה החומר הסלעי של הצוקים העתיקים, המזדקרים אצלנו במבואות הים.

הוא לא ידע חוק אחר לבד חוק הים. למרוּת ולמשפטי החברה לא היתה שליטה עליו. כשפנו אליו פעם שיצא עם העגלה אל המושבה, הפטיר, אני עובד בים. מאז לא פנו אליו עוד בשום הצעה מעין זו. קשה-עורף היה ולא הכיר בסידור-העבודה המקובל או בהחלטותיהם של מוסדות. דומה היה שלא הבין את תכליתם. הכל השלימו עם כך, לא באו עליו בתרעומת ולא חששו פן יהיה דוגמה רעה לאחרים. נראה היה הדבר כאילו המושגים המקובלים, ואפילו אם מיוסדים על אָשיות המוסר וטובת-החברה, מתנפצים אל צור האופי החזק, השם אותם ללעג עד שמחווירים לעומתו.

אך כפי שבז לסידרי החברה כך לא ידע גבול לעבודה. לעתים היינו מוצאים אותו לבדו בסככה הגדולה והאפילה, שהיתה דומה יותר למרתף של שודדים מאשר לסדנא של יורדי-ים. משהיתה נפתחת הדלת, היה האור החיוור המפציע פנימה, מערטל מראה אימים של מסכי רשת סמיכים, עוגנים כבדים, מטילי ברזל, קלתות נצרים, תרנים ארוכים, חבלים ושלשלאות, ובתוכם, כחיה השומרת במאורתה על שללה – היה רבוץ ברקה, כשהוא מטליא אחת הרשתות או עוסק בתיקונים של אביזרי הסירות. לרגע היה נושא את עיניו משיפולי מצחו, הזקור כמו לנגיחה, לראות מי הבא, ומיד היה חוזר למלאכתו. לעתים, בימים של סערה, כשהים היה ירוק, גא ועז, וחזיזים חולפים בינו ובין השמים, מקצה עד קצה, היה ברקה נראה על החוף הרטוב, יחף ומכנסיו מופשלים עד למעלה מברכיו, משוטט למרחוק, עד לצוקי הכפר הערבי, ואחר-כך חוזר וממשיך עד לקצה שלשלת הגבעות מדרום, ושוב חוזר על עקביו, כמה וכמה פעמים. איש לא ידע מה ביקש למצוא בשעות אלה על החוף, והיה הדבר דומה לשיטוטיו של כלב-ציד המריח טרף מרחוק. בלילות, כשהיה חש כי הים נרגע מסאונו, היה יוצא מאהלו, יורד לבדו אל הסככה, מדליק פנס והולך להעיר את הדייגים להוריד סירה אל הים. בים, כמו על החוף, לא היה מוציא אף דיבור אחד לבטלה. היה חותר, פורש, אוסף ועומס בשתיקה גמורה, ווכשם שלעולם לא היה פולט קריאות שמחה מפיו כשהעלה רשת מלאה, כך לא השמיע אף פעם שום ריטון כשחזר בידים ריקות. את ההתפעלות והריגשה וכן את רפיון-הרוח והאכזבה, ראה כתכונותיהם של טירונים. את ההצלחות ואת הכשלונות כאחד, קיבל, כדייג מלידה, מתוך שוויון-נפש, כמחזור הטבע, כחליפות יום ולילה, קיץ וחורף, שאין בכוחם להטות ממסלולו את מי שהים הוא בדמו.

ודבר זה, הוא שהבדיל את ברקה מכל אחד מאתנו. הוא היה חמוּּר כמו הים. עוצר-אונים כמוהו, כמוהו צופן סוד, הרה סכנות. מאחר שהיה פרוש מן החברה, דומה היה כי אין לו בעולמו אלא הים בלבד. בשהיה יורד מן הגבעה, מעתיק בשתי ידיו סירה על גבי החול, דוחפה בשכמו בירכתיה, משיקה אל הים ואחר-כך מסיעה כנגד גלי החוף ומשייט אל מרחב המים העצום עד שנהפך לנקודה זערערת באופק – עשה זאת באותו בטחון מעורר-קנאה, כשל פרש מנוסה, האוחז ביד קלה במושכות סוסו, עולה עליו בתנופת-רגל אחת, ובשטשוט קל מעוררו לדהירה מהירה ללא מעצור. כוח טמיר היה זה שמשכהו אל הים, בוקר וערב, מבלי יכולת להיפרד מעליו גם לשעה אחת, בין שהוא שקט ובין סוער. ברקה אהב את הים, אמרו. ואף-על-פי-כן, אי אפשר היה לדמוֹת אהבה זו לאהבת איכר את אדמתו, היוצא על שדותיו, פוסע על רגביהם ונהנה מן הנביטה, הגידול והפריחה. אהבתו שלו, לא היה בה מאותה שלווה ואותה הנאה-שקטה. היה בה מסערת-הקרב, מהתגרות המלחמה. אהבה זועמת, מעורבת במשטמה, מעין אהבת כלבים הנושכים זה את זה עד-דם בעת תאנתם⁴. ברקה היה ניצב מול הים כששתי רגליו פסוקות על החול, כמי שמודד את יריבו לפני ההתגוששות. ומוזר הדבר, שאף כי היה ברקה קטן-קומה, הרי כשעמד יחידי על החוף, דמה לענק.

בערבים, כשהיינו מתכנסים בחבורה אחת, לגרש את העצבות שבעקב הבדידות מול שממת החול, הים והשמים האפלים – היה ברקה מסוגר באוהלו כשבלול בקליפתו. שעות אחדות היה אור העששית מפציע מסדקי הפתח כשהוא מהבהב ומתנועע עם נענועיו של התורן, ואחר-כך כּבה כאילו הרוח הפיחה את שלהבתו. מה היה ברקה עושה בשעות אלו לבדו? – שום ספר לא היה מצוי באוהלו. משהיה נכנס אליו מישהו להודיעו דבר-מה, היה מוצאו מוּטל בבגדיו על מיטתו, פקוח-עיניים, ידיו שלובות-לו תחת ראשו והוא בוהה בראש התורן כששלווה גמורה שורה על פניו. דומה כאילו היה מקשיב במתיחות לכל ההמיות שבחוץ, לנפנוף כנפי הרוח, לנביחות הים, לרחש גרגרי החול, לקול חבטות ופחים מתלהמים⁵.

לעתים, בימים שהים היה סוער, היה ברקה הולך אל הכפר הערבי הסמוך. שם היה יושב על גבי שרפרף של נצרים לפני בית הקפה, לוגם מספלו ומתסכל על הים הירוק שלרגליו, שסלעים גדולים, אבנים עתיקות ומזח גבוה הדבירו את סערתו במיצרם. בבת-קפה זה, שפתחו היה מעין לוע של מערה, ושאולמו – חורבה קמרונית וחשוכה שאבניה שחורות מפיח עתיק יומין, היו לוגמים מספליהם אף דייגי הכפר. ברקה לא היה מתערב בשיחם-ושיגם, אך זקן אחד מאלה, שדוף-פנים וחסר-שיניים היה רגיל לקרב כסאו אליו ולארח לו לשתיקה. שעה ארוכה היו שניים אלה יושבים זה בצד זה, וללא החלף מלה ביניהם היו מסתכלים בים, בחליפות צבעיו העמוקים, בהתנפצות גליו אל חומת האבנים, בקצף הניתז לחשרת-רסיסים ומשתפך אל איזוב הסלעים.

באותו חורף, כשלושה חדשים לאחר בואו של ברקה, בא אלינו מרסל. היה זה בחור גבה-קומה, מסורבל במקצת, ויפה-פה. תלתלים שחורים, עבותים, עטרו את ראשו, ירדו על מצחו וכיסו את עורפו; היו לו פנים שחומים, לחיים אדמוניות, אף דק ומחוטב ושפתיים מלאות, חשקניות. בבואו נשא עמו ילקוט גב גדול, מצופה צמר-עזים חום, ממין הילקוטים הגרמניים, מזוודה שתוויוֹת בתי-מלון צרפתיים היו מודבקות עליה, ולבוש היה חולצה לבנה, מקטורן ומכנסי-קטיפה ירוקים, מהוהים. כל חזותו העידה עליו שהוא בן-טובים, אברך של מכללה או מעין זה, והיה בחגיגיות מראהו ניגוד גמור לחזותם המרופטת, הבלויה והמזוהמת של אהלינו ומלבושינו. בהציגו עצמו לפני מי ששימש אז מעין “מזכיר” הכריז שבא אלינו משום שהוא “אוהב את הים” ושאל אם יוכל לקבל אוהל לעצמו כי הוא נוהג לכתוב בערבים. הכרזתו זו, ומשאלתו, שעשו להם כנפיים עוד באותו ערב עצמו – חרצו מיד את דינו, להעלות עליו את לעגה של חבורתנו. הכל היו סבורים שלאחר ימים מספר, משיעמוד על קשיי החיים וימצא שאין המקום יפה ביותר למשכן-סופרים ולהתייחדות עם בת-השיר –יצרור עלם חמודות זה את ילקוטו ואת מזוודתו ויחזור למקום שממנו בא. אך סברה זו – נתבדתה עד מהרה. מרסל לא ידע כלל “חבלי הסתגלות” מה הם. נלהב, מתפעל, עליז ושופע חיים, היה מלהג בלי גבול ליד שולחן האוכל, ועם כל מי שנפגש בדרכו, ובלי שים לב ללגלוגם של שומעיו – היה נוטל תשעה קבין בכל שיחה ומדבר על כל ענין שעלה על לבו. בעברית משובשת שלו, מעורבת בביטויים צרפתיים, או לעתים, מתוך פיזור-דעת, בצרפתית בלבד. היה מספר על הרתפקאותיו, על תולדות-חייו, על פאריז, על בודליר, על סארטר, על זונות, על תלאות נסיעה, ודומה שמעולם לא נתן דעתו אם מבינים אותו אם לאו. לעתים, בערבים, כשנחה עליו הרוח, היה עומד באמצע הביקתה ובהחוויות של אמן הניצב על הבמה, היה מדקלם שירים ארוכים בצרפתית. פוחחותם ובורותם של שומעיו, כמו לגלוגיהם, לא הפריעו לו כל-עיקר: דומה שקהל זה, שעליו יכול היה להשפיע את כל אוצרות ידיעותיו, באין מכלים, היה הטוב בקהליו, אם לא היחידי. בחבורה זו של שני תריסרי בלויי-בגד וחובשי גרב, היה הוא הנביא, המשורר, הפילוסוף, ולאחר זמן קצר, כשלמד, בתפיסתו המהירה, את עניני הנקודה, נעשה כביכול גם חכם-הכלכלה, המדינאי, האדריכל, המתכנן, המארגן, צופה העתידות. תמימות של ילד, פיזור-נפש של אמן ועושר-ידיעות של תלמיד-חכם חברו בו יחד, ובשל אלה נעשה מנלעג למשעשע. בפטפוטו העליז, בבדיחות-דעתו, או אף כשהיה מתלקח כנעורת בשל דבר-שטות ושופך חמתו בקיתונות של גידופים צרפתיים שאיש לא הבינם – היה מגרש עצבות ומרה-שחורה בכל אשר נמצא.

כך היתה תחילתו של מרסל בחברתנו. אלא שמעט-מעט נהפך עליו לב החברה. קסמו של המפתיע והזר – נתפוגג, החיבה שזכה בה – פינתה מקומה לסובלנות, והסובלנות – להרגשת טורח. מרסל לא צלח לעבודת-כפיים. משנשלח לחפירת בורות במחנה – היה מתחיל בהתלהבות ובעסק גדול, אך לאחר רגעים מספר היה מתייגע, נח שעה ארוכה, ומשחוזר לחפור – לא היו זרועותיו הארוכות שולטות עוד במעדר, רפויות היו, וכמו נשמטות לארץ מכובד הכלי שאין בהן כוח להחזיק בו. מפעם לפעם היה זונח את מקומו והולך אל המטבח, או יורד אל שפת-הים,לקשור שיחה עם חברים. דומה שיצר הדיבור כה חזק היה בו, עד שלא יכול היה להימצא אפילו שעה קצרה עם עצמו. משהיה נשלח לעבוד במקום מרוחק, בשטחים שמאחרי הגבעות, היה נוטל עמו ספר, ולא אחת נמצא יושב בצל אילן וקורא להנאתו. מעתה, שוב לא היה משעשע, אף לא נלעג. על הרבה פשעים כיסתה חיבה בחברתנו, אך לא על פשע מעין זה. דומה שאף הוא החל חש בכך, ורוחו נתנמכה. היה פורש מן החברה ומסתגר באוהלו, בו התגורר עם עוד שניים מן הדייגים, ובערבים מבלה בקריאה או בכתיבה. מעט מעט החלו רואים בו טפיל ומדברים איך ליפטר ממנו.

*

אלא שאז כבר היה ברקה לימינו.

לפלא היה הדבר איך נקשרו שניים אלה לאהבה זה את זה. ברקה שהיה כולו ממשות מוצקת, קשיות החומר, ומרסל, שהיה ערטילאי, מרחף על כנפי רוח, ללא קרקע תחת רגליו. האם היה בזה מסוד כוח המשיכה שבין הניגודים? או שמא מצאו זה בזה דווקא אותן סגולות, נעלמות מעין זר, שהיו מצויות בשניהם כאחד?

תחילה, דומה שלא הבחינו כלל זה במציאותו של זה. מרסל לא ראה את ברקה בקהל שומעיו, בהיותו חבוי, כדרכו, בקרן זוית; וברקה – היה מסתלק לאוהלו, כהרגלו, בשעה מוקדמת. אך לאחר זמן, נתפס יותר ויותר לשיחותיו של נער צרפתי זה, ובערבים, לא היה פורש עוד, אלא נשאר בבקתה עד שעה מאוחרת, ובהקשיבו לדבריו היו עיניו מתנוצצות, וחיוך רחב היה פושט על פניו. הוא היה נותר עד אחרון המאחרים, ובקומו ללכת, היה עוד משהה בו מבט של חיבה, כמו קשה עליו הפרידה ממנו. אף כשהיה פוגשו במחנה, היה מברכו במאור-פנים, שואלו לשלומו וכל הבעת החומרה היתה סרה מעל פניו.

פעם, בשעה של בין-הערבים, כשהים היה רגוע, וארגמן חופה את גדותיו הרחוקים, היו שניהם עומדים על החוף ופניהם אל האופק.

“הה, איזה ים נפלא!” – אמר מרסל בפנים לוהבות, כשהוא פורש ידיו כמבקש לחבוק אולם ומלואו.

“ים יפה, מה?” – אמר ברקה כשהוא נושא אליו מבט של חיבה.

“ים נפלא!” – חזר ואמר מרסל – “גלוי… אבל, הרבה סודות…”

ברקה החריש רגע, כמהרהר. ואחר אמר:

“תעבוד בו – תבין את כל הסודות.”

“אה, כן,” – אמר מרסל – “אבל אני לא יודע כלום בעבודה הזו.”

“תלמד” – אמר ברקה.

אך מרסל, דומה שלא שמע את דברו. הוא הוסיף לגמוע את יפי המרחבים, באילו היה נושמם אל קרבו.

לאחר מכן, כששמע ברקה שעומדת ליפול הכרעה על סילוקו של מרסל, הלך, זו הפעם הראשונה מאז בואו למקום, אל ישיבת המזכירות, וכשדיינו בדבר, נטל את רשות הדיבור ואמר, “מרסל הוא בחור טוב מאד ואני חושב שהוא צריך להישאר פה”. קשה היה לענות על דברים אלה ונשתררה שתיקה, ולבסוף אמר אחד החברים: “כן, אבל אי-אפשר שנחזיק פה אדם שלא יכול ולא רוצה לעבוד…” “אני אקח אותו לים” – אמר ברקה וקם ויצא.

למחרת הלילה יצא מרסל עם ברקה לים, ובעוד יומיים נטל את צרורותיו ואת ספריו והעבירם לאוהלו של רעו החדש.

שוב עורר עליו מרסל לעג ומורת-רוח. בהיותו בסירה היה מרבה להקיא אחר-כך היה משתטח בפישוט אברים, תשוש, מבלי יכולת להמיש יד או רגל כל זמן ההפלגה. לא רק שלא היה לעזר, אלא היה כנטל מכביד, תוספת מטען לספינה וטורח-יתר על הדייגים. בהגיעו לחוף היה מתנודד על רגליו, מהלך כשיכור עד האוהל, ורוחו שבה אליו רק לאחר כמה שעות של שינה. כעבור שבוע, משלא ניכר בו כל שינוי לטובה, שאלו הדייגים למה להם ספחת זו על צרותיהם, וביקשו שוב להיפטר ממנו. אלא שעתה ידעו שלא יוכלו לו. ברקה עמד לו למגן ולמסתור ולא הועילו כל דברי תוכחת ושידול. “אם תסלקו אותו – אסתלק גם אני” – אמר.

מעתה היו מרסל וברקה דבקים זה בזה ללא היפרד. ברקה היה דואג לצרכיו של מרסל במסירות של אב הדואג לילדו. הוא היה מעירו בבוקר, מצווה עליו מה ילבש, מדריכו בעבודה, מזהירו מפני הסכנות ומפני נזקי הגוף; היה מיעצו איך ינהג בחברים, נוזף בו בכל עת שנתגלה בחולשתו, מעודדו להילחם על זכויותיו. מאחר שהיה מרסל זללן מופלג, היה ברקה מותיר לו מארוחותיו, מקרב אליו את הקערות בשולחן חדר-האוכל, מושך למענו תוספות מן המטבח, ובצאתם לים היה לוקח עמו מנה אחת אפיים בשבילו. מרסל היה מקבל עליו את מרותו של ברקה כנער צייתן, ועשה כל מה שציווה עליו; אולם טובתה של ריעות זו היתה טובת-גומלין. ברקה העריץ את מרסל. הוא העריץ בו את חכמתו, את עושר ידיעותיו, את כשרון דיבורו, את רוחו הפיוטית. בערבים, היו שניהם יושבים באוהלם, זה על מיטתו שלו וזה על מיטתו שלו, ומרסל היה מרצה לפניו על פרוסט, על בודליר, על ואלרי, מדקלם שירים בצרפתית, וגם אם לא היה ברקה מבין הרבה בכל אלה – היה מקשיב לו בפה פעור ושותה בצמא את דבריו.

בשבתות, כשהשמים היו זכים והאויר חם, היה ברקה נוטל עמו את מרסל לטיול של שיט. הוא היה מעירו בבוקר ואומר: “בוא, מרסל, ננסה את המזל בחכות”. “יום יפה?” היה שואל מרסל ומחלץ את עצמותיו בעצלתיים. “יום יפה, קום” – היה ברקה עונה ומושך מעליו את השמיכות. שניהם היו הולכים אל הבקתה, מכינים לעצמם צידה ליום תמים ויורדים אל החוף. ברקה מוציא חכות מספר, חבלים, וסל-נצרים מן המחסן, ואחר הם ממישים⁶ סירת-משוטים קטנה אל המפרץ ומפליגים אל מרחב הים. ברקה היה חותר ומרסל יושב בירכתיים ומנעים לו אל זמנו בשיחתו. לאחר שעה קלה היה מציע: “בוא נתחלף מעט”, אך ברקה לא היה מניח לו: “אתה שב שם והמשך לסַפּר” – היה אומר לו – “קשה לחתור פה לבד”. משהיו מרחיקים, ומסביבם אך ים המנענע אותם כבעריסה, היה מרסל משתתק. מבטו נוהה אל קמטי הגלים, ושוקע בהרהורים שעה ארוכה. “על מה אתה חושב?” – שואלו ברקה לבסוף. “על כל העולם” – אומר מרסל משמתעורר מהרהוריו – “עולם גדול, והאנשים בודדים, כל אחד לעצמו”. “נכון” – אומר ברקה וממשיך לחתור. אחר היו מגיעים אל שרטון-סלע שבלב ים, מעגינים שם את הסירה וברקה תולה את החכות בזיזים. “על-יד הסלעים, מתלקטים הרבה דגים”, היה אומר. “עכשיו נחכה”. וכשהיה הוא יושב ליד החכות וראשו בין ברכיו, אורב לרעידות החוטים, היה מרסל משתרע על הסלע בפישוט אברים, עוצם עיניו ומוסר עצמו לרשות החמה, עד שנרדם. משהיה מתעורר – כבר היו שלושה-ארבעה דגים מפרפרים בסל-הנצרים, וברקה מחייך בהנאה: “תישן, תישן” – היה אומר לו – “כשאתה ישן, הדגים לא מפחדים ונתלים על החכות”. “כמה יש לך?” – היה מרסל מתנער בבת-אחת ממקומו ומרץ תוקפו, ומשתוחב ראשו לסל ורואה את הדגים המנצנצים בו בקשקשיהם הזוהרים בשמש, היו קריאות התפעלות פורצות מפיו: “איזה יופי! כמו פעמונים! פעמוני כסף! תאר לך איזה חיים יש שם בעומק הים!” “אני לא יודע למה לא יוצאים לדיג-חכות” – אומר ברקה – “אפשר לתפוס כך יותר מברשת…” אך מרסל אינו מקשיב לו. הוא משתעשע בידיו בדגים החלקלקים ודומה שרואה בהם עולם ומלואו. “תביט, תביט” – הוא אומר – “מה הם? חיים? מתים? אי אפשר לדעת… תמיד על הגבול..”

בחזרתם והשמש כבר בשיפולי האופק, שוב יורדת שתיקה עגומה וכבדת-הרהורים על מרסל. הים אז צח ולאֶה ואין בו קמט אחד. כולו כבריכה גדולה וזכה, אוצרת דממות עמוקות ומנגינות רחוקות המרטיטות באויר מן האופקים, כנימי כינור הרוטטים ממשב רוח קל. ברקה ומרסל דומים אז לבדם בעולם כולו. הם והים ואין בּלתם.

“ים גדול!” – אומר מרסל בעלותם לחוף, ומשולהב כולו, מלא רשמים עד לא-הכיל, הוא מספר לכל הנפגש בו על קורות השיט. ברקה מחריש, אך פניו קורנות מהנאה. יותר משהוא נהנה מן המסע עצמו – הוא שמח שעלה בידו להנוֹת את מרסל.

“אנחנו יודעים רק מה מועיל ומרסל יודע מה יפה” – אמר פעם ברקה לאנשי הסירה כשפתחו לדבר בגנותו. ולא ידע, שאז כבר נאצל עליו מזהרו של היפה, כשם שבדמו של מרסל כבר נמסך מלשד החיוּת הנקנה עם העמל.

לילה אחד, היה זה בסופו של אותו חורף, התעורר ברקה מקול סערה שקמה לפתע. התורן היה מתנודד וחג כתורנה של ספינה מטולטלת בגלים. היריעות התנפנפו ונחבטו במשק פרוע על הקרקע, והמיתרים השמיעו קולות פציחה כמתפקעים. סילונות של גרגרי חול עברו ביעף מפתח האוהל, דרכו וחוצה. ברקה קם בבהלה, בהיזכרו כי שתיים מן הסירות עוגנות במפרץ והן עלולות להינתק ולהתנפץ אל הסלעים. בטלטול עז העיר את מרסל: “קום, סערה, צריך להוציא את הסירות אל החוף!” בבת-אחת, כמי שרגיל לציית לפקודה, קם מרסל על רגליו ושלשל עצמו למכנסיו. יחפים וערומים עד למותניהם יצאו שניהם אל החשיכה, שם שרקה הרוח וברד חול היכה בפניהם. בהגיעם אל הים, מצאוהו גועש, עכור, וחלוצי גליו מסתערים אל רגלי הגבעה. את הסירות אי-אפשר היה לראות, אך בידעו את מקומן, נכנס ברקה למים וקרא למרסל לבוא אחריו. בהגיע המים עד לכתפיו של מרסל וטרם נראו הסירות, אמר לו ברקה – “אתה חכה לי פה ואני אשחה ואמצא אותן”. וזנק קדימה. מרסל עמד וציפה כשהוא רועד מקור והרוח טופחת בפניו, אך מעט-מעט חש איך החול אוזל מתחת לרגליו ועמידתו נשמטת. “ברקה!” קרא, “ברקה!” אך ברקה היה רחוק ולא שמע. מרסל החל חוזר לאחוריו צעד צעד, וככל שנתרחק ממקום עמדו כן גבהו הגלים. גל אחד שטפו מעבר לראשו והפילו, אך הוא הספיק עוד לקום, ובהיסחפו מרחק רב קדימה חש את הקרקע המתגבהת פתאום. בבולעו מים מלוא בטנו, נתקף בהלת-מוות, וכנרדף על צוארו, החל לרוץ לעבר החוף עד אשר הגיע אל היבשה ונפל על פניה על החול.

ברקה לא שמע את קריאותיו של מרסל, אך חוש חד, מעין זה המצוי בחיות בהיות ילדיהן צפויים לסכנה – המריצהו לשוב על עקבותיו. הוא קרא כמה פעמים בשמו של מרסל, ומשלא נענה, שחה בכל-כוחו אל המקום בו השאיר את רעו, ומשלא מצאו, שוטט בבהלה על סביבותיו והמשיך לצעוק, אחר חש אל החוף לקרוא לעזרה. שם נתקל בגופו של מרסל המוטל על החול הרטוב. “מרסל! מרסל!” – קרא וטלטלו בכתפיו, וגניחה ניחרת שנפלטה מפיו של הלה, השיבה את רוחו של ברקה. הוא הרימו, עמסו על שכמו ונשאו אל האוהל.

למחרת לא היה בכוחו של מרסל לקום. גופו להט מחום, עיניו יקדו וכתפיו רעדו. ברקה, זו הפעם הראשונה, מאז בואו למקום, לא יצא לעבודה. הוא הביא לו משקה חם מן המטבח, כיסהו בכל מה שמצאה ידו לאחר הלך לאורווה, רתם פרידה לכרכרה ונסע למושבה להביא רופא.

השעה היתה כבר שלוש אחר-הצהרים כשחזר ברקה עם הרופא, וכשנכנסו לאוהל, מצאו את מרסל קורא בספר ורוחו טובה עליו. הרופא בדקו, קבע הצטננות, פקד עליו לבלוע גלולות, והלך. אך באמצע הלילה התעורר ברקה מאנחותיו של מרסל שחש כאבים בכל אברי גופו. ברקה לא ידע איך יעזור לו. הוא קם, רץ אל הבקתה, הרתיח תה על הכירה והביאו לו. אחר ביקש למרוח את גופו בשמן חם או לעסות את גבו, אך מרסל סירב, ולא נותר לברקה אלא לשבת לידו ולשתוק. דממה שררה בחוץ והים השמיע לחן חרישי כאילו היה רחוק מאד.

לפנות בוקר, בעוד ברקה יושב על ידו, נרדם מרסל וישן שינה עמוקה. שוב לא יצא ברקה לים, אך כראותו כי הוקל לרעו, הלך אל סככת הדיג להטליא רשתות. כשחזר לאוהל אחר-הצהרים מצא את מרסל קודח, מדמדם מחום, משמיע שירים בצרפתית. בפעם השניה רתם ברקה את הפרידה וסע למושבה להבהיל את הרופא.

בשעה תשע בערב, כשהגיע ברקה עם הכרכרה ועם הרופא אל רגלי הגבעה, בא לקראתו אחד הדייגים, עצרו, והודיעו כי מרסל מת.

ברקה ירד מן הכרכרה ורץ אל האוהל, ליד פתחו כבר היו מכונסים כל אנשי המקום, שרויים בדממת אֵבל. כשנכנס וראה את מרסל מוטל על המיטה ללא רוח חיים, געה בבכי, כילד, וקרא: מה עשיתי לך, מרסל, מה עשיתי לך…

למחרת הלך ברקה אל אחת הגבעות הסמוכות וכרה קבר למרסל, ולאחר שעות מספר, בהגיע הלווייה אל הגבעה הורידהו לתוכו במו ידיו וסתם את הגולל.

לאחר מותו של מרסל, נסתגר ברקה בתוכו יותר מתמיד ולבש שריון של שתיקה שלא-אפשר היה להבקיעו. עיניו, שהיו רכות לפנים, עטו ארשת של פלדות, שלעתים נדמתה כשנאה. אכן, הוא לא פגע באיש ולא השמיע דבר גידוף מפיו, אך דומה היה שהוא בז לכל, כאילו, משנסתלק רעו זה, נסתלק זיוו של מקום.

הוא עשה עבודתו בעקשוּת, בחוּמרה, ללא ליאות וללא שעה של נופש, כאילו שד רודפו. הוא ראה את הים ולא ראה איש. בלילות היה יוצא עם הסירה, חוזר עם בוקר, נסגר באוהלו לכמה שעות של שינה ואחר קם וממהר אל הסככה למלאכות של תיקונים.

לעתים, בימי סערה היה הולך אל הכפר הערבי ויושב בחברת הדייג הזקן, מחריש, ומטיל מבטים בגלים הירוקים, המתנפצים אל חומת הסלעים.

בהגיע האביב, החלו להגיע למקום אנשים מן הפלוגה. כמה מבנים נהרסו ואחרים הוקמו במקומם, האוהלים, מספרם נתמעט, וצריפים צצו תחתם. באו אנשי משק, וחבורת הדייגים נתבלעה בתכם. היחפנות⁷ של ימים ראשונים, תולדות ההווייה הימית, נדחקה מפני הסדר והמשטר, שהם סימניו של יישוב הקבע.

יותר ויותר נתרחק ברקה מחברת אנשים ודומה שמעתה אף נתרפה בעבודתו. כזר היה מהלך במחנה, ששינה א צורתו מיום ליום.

ברקה לא אמר דבר כשהודיעו לו שעליו לעבור מאוהלו אל אחד הצריפים, כי באותו מקום עצמו עמדו להניח יסודותיו של הבית הראשון.

אך למחרת עם השכמה, לפני עלות השמש, כשערפל חיוור כיסה עדיין את החול הטלול ואת הים הלאה, ראינו אותו עם ילקוטו, יורד מן הגבעה ומתרחק באותה דרך שבא בראשית החורף. דומה היה הדבר כאילו הים שהביאוֹ אלינו, הוא שלקחו מאתנו לעולמים. – – –

בריות משונות הן הללו, אמהות ואבות הבאים לבקרנו בקיבוץ. יש אֵם עסקנית וטרחנית שעד שהיא מכניסה רגל לפנים מן השער כבר ידה בכל וקולה בכל וכובשת לה שלטון גמור על הקיבוץ כולו. אך נפלה על צוארי בתה וקראה שלום לך יקירתי, כבר היא מפזרת רגליה במחנה כולו, תוקעת חטמה בסירי המטבח ובוזקת עצותיה לימין ולשמאל: לא-כך, חביבה, מבשלים אפונים, תחילה את המים להרתיח… ואת תפוחי-האדמה אתם מבשלים על קליפתם? כמה משונים אתם!… ועד שאתה פונה כה וכה, כבר היא במחסן-הבגדים, כבר היא בבית התינוקות מצייצת ציוצים לכל כלוב וכלוב שלהם… ובחדר האוכל משתפלים כל הקולות מפני קולה שלה. וגם מן האספה הכללית לא תדיר רגליה, ולא תמנע ממנה חסדה להעיר הערה כלשהי, פרי נסיון וחכמת-קשישים, וקיצורו של דבר: כבודה מלא כל הקיבוץ כולו ואין מנוס. יש אם חולנית ואנחנית שיש לה חולי-כבד או חולי-המרה או השד-יודע-מה ואתה רואה אותה מהלכת בחצר, סמוכה על זרוע בתה, צולעת מעט על ירכה. ובבואה לחדר האוכל, מתישבת באנחה ופניה מכורכמים ומעוקמים והיא מעקמת חוטם לכל מה שמגישים לפניה, ומשתהה שעה ארוכה-ארוכה וגונחת ומרטנת, ואחר חוזרת אל חדר בתה ושם אינה זזה ממיטתה, מעט שוכבת, מעט יושבת ושוב שוכבת… וכך ימים על ימים עד שכאילו משתלחים חולי ומרה-שחורה בקיבוץ-כולו. עד שלא מסתלקת וברוך שפטרנו. יש אם שתוקה וצנועה, שחיוך דהוי ונוגה איו סר מעל שפתיה, ועל ראשי אצבעותיה היא קרבה לפתח זה ולפתח אחר, כנזהרת מלהפריע וכאילו לוחשת ואומרת: כמה נאה כאן הכל, כמה יפים התינוקות, כמה יפים השתילים הצעירים, כמה יפה עבודת הטבחיות בחדר-האוכל ועבודת הטרקטוריסט על ההגה, והשמים שלהם, והבתים הלבנים שלהם, והקקטוס שלפני המרפסת, ובחור המהלך עם מגבת על כתפו, כמה הוא יפה.

והאבות – לא פחות משונים מהן. יש אב בעל גוף ובעל כרס שנכנס כבעל בית, כאילו כל הקיבוץ הוא בנאו, ואם לא בנאו הרי לפחות מכספו בנוהו, ואם לא מכספו בנוהו, הרי לפחות בהשראת רוחו נבנה, והריהו מהלך בחצר ומחייך לכל אחד ואחד, משל לא הוא כאן האורח אלא כולם אורחים שלו הם, והוא מקבילם בסבר-פנים יפות, ונכנס הוא למסגריה ולנגריה, סוקר המכונות והפועלים ותולה עיניו בתקרה ובכתלים, אם הכל כשורה, ומביע שביעות רצונו שהכל נעשה כביכול כפי שעלתה במחשבתו במאה אחוזים. אלא שאת הבור הסופג שבחצר יש לסתום, כן, צריך לסתום כדי שלא יעלה צחנה, – הוא מצביע עליו בעברו על ידו, ומן הראוי היה להקים כאן איזה מוסך, מבינים אתם, מוסך גבוה כזה וגם לא יקר ביותר, כדי שמכונות אלו לא יעלו חלודה… ויש אב שהוא בא ליהנות, משמע, מאכילה טובה, משינה טובה, מטיול נעים בשעות הבוקר בגן-הירק או בין שדרות עצי הפרי, ובשעות בין-ערביים הוא מוציא כורסה מחדר בנו, ומעמידה בנחת על הדשא, ושוקע בה בהרחבה, ומעשן מקטרת שלו וקורא בספר, ומניח את הספר, ומהנה עיניו בילדים המצחקים על המדשאה, קורא להם ומתערב במשחקיהם, והכל יודעים שהוא נהנה, מאד נהנה… ויש אב הזורק מרה בכל, בעין שטומה ועויינת, כביכול היה אומר: איזה מין קיבוץ הוא זה, לעזאזל, כאן הברזים דולפים וכאן בתי-השימוש מסריחים ובמקלחת הכל מתחככים זה בזה, והאוכל תפל והפועלים מתעצלים ולא סדר ולא משמעת, וצודקים האומרים שאין לזה שום קיום בימינו, שום קיום…

הבנים, יש מהם שמקבלים גזירה זו של ביקור-הורים באהבה, סועדים ומלבבים את אורחיהם במשתה ובמאכל, במושב ובמשכב, בין בשעות שנועדו לכך ובין מחוץ להן ובלבד שתהיה דעתם נוחה ולבם שמח; יש מהם שמתיסרים דומיה. עושים את חובתם כאילו כפאם שד, פניהם מעוננות, שפתיהם קמוצות ומשלחים הם עין מרה בכל – קשה להכירם. עד שמסתלקים. ואז חוזרים אליהם סבר-פנים שלהם וחיות שלהם להיות כשהיו; ויש שנוהגים כעיירים-סוררים, מתמרדים על אורחיהם, לא כיבוד אב-ואם ולא דרך-ארץ, מניחים אותם לנפשם, כאילו אמרו – “באתם – תנו את הדין..” היה אצלנו אחד, בוּמה שמו, שמשהיו באים לבשר לו “אמך באה!” היה מתבהל ואומר: “אִמרו לה שאינני,” ומשלח רגליו ואין מוצאים אותו עוד.

בריות משונות הם ההורים הללו, ומשונה ומוזר מכולם היה מושיוף. הלה ביקר אצלנו רק פעם אחת ולא יסף, ואף כי באותו ביקור אחד ויחיד שלו, לא נתרחש שום דבר יוצא גדר הרגיל, מן הראוי שאספר לכם עליו.

כשהצטרפה אלינו חבורת הנח“ל, היה בתוכה נער אחד תמהוני שהכל קראו לו זוזי. נער זה היה גבוה ורזה, כאילו צמח ונתארך בן-לילה, קודם לשעתו, כמו עשבי-השרך הללו, ארוכי הגבעול, הגדלים בצל האילנות. בלורית פשתנית היתה סתורה לו על מצחו, שמעולם לא טרח לסרקה או להפשילה לאחור, משקפים גדולים היו רכובים לעיניו התכולות והעגומות, כאילו תמהות על סביבתן, והצטיין ברישולו המיוחד, שאפילו אצל בני-תשחורת מחבורות-הנח”ל אינו רגיל ביותר: מכנסיו היו קצרים הרבה מכפי מידתו, נעליו גבוהות ומסורבלות ומעולם לא שרוכות עד גמירא, חולצתו – חציה לפנים החגורה וחציה משתרבבת לכאן ולכאן, שרווליה, אחד למטה מן המרפק ואחד למעלה ממנו, ובגדי-שבת, מן הנראה שלא היו לו כלל. כמעט אמרתי שמעולם לא ראינו אותו מתגלח, אך נזכר אני שלא היתה לו חתימת זקן כלל ועיקר ורק פלומה רכה ומשיית מעל לשפתו העליונה. רוב השעות שלאחר העבודה לא היה מצוי בצותא-אחת עם בני חבורתו, אלא מהלך לו לבדו בחצר כשהוא גורר רגליו מכאן לשם ומשם לכאן, ונושא עיניו אל אמירי האילנות כאילו פותר חלומות התלויים בהם. בחדר-האוכל הוא משתהה שעה ארוכה ליד לוח המודעות כשידיו תחובות בכיסיו, מעיין בעתון התלוי על הקיר, מטה אוזן לשיחות של חברי המשק ומלקט כל פירור שנופל מפיהם. וכמובן, מן האסיפות-הכלליות לא החסיר גם אחת. יושב היה על הספסל בקרן זוית, ידיו על ברכיו, גופו נטוי לפנים, עיניו פקוחות לרווחה ואוזניו קשובות לכל הגה פן יפול דבר ארצה ולא ישמע. חילֶק, סדרן העבודה שלנו, שכבר התמחה בטביעת-עין לגבי טיפוסים כיוצא-בו, קבעו מיד לעבודות של אקראי, כגון הובלת האשפה, סניטריות, עגלונות וכדומה, ואף הוא עצמו קיבל זאת כאילו נועד לכך מטבע ברייתו.

תמהוני היה מלכתחילה, אך תמיהתנו עליו נתגברה ביותר משאמרו לנו שזוזי הוא בנו של מושיוף, מבעלי חברת האימפורט-אקספורט “מושיוף את מושיוף” בחיפה, זו שידועה כאחת החברות העשירות בארץ ולה מחסני קירור, מחסני ערובה, קרפיפי עצים ופחם ועוד סעיפי-עסק גדולים וחשובים. תמיהה אל“ף, איך בנו של מושיוף יקרא זוזי, כאילו הוא זיז-של-כלום, קיסם של עץ שנשתבֵּב; תמיהה בי”ת, מושיוף שודאי ספרדי הוא, איך יש לו בן שהוא בהיר ולא כהה; תמיהה גימ"ל – איך מתגלגל בן טובים זה לקיבוץ אביון ואיך הוא נוהג ברישול כזה… תמיהה גדולה. כששאלנו על כך את חבריו, אף הם לא ידעו להשיב דבר ברי. סבורים היינו שנתמרד על הוריו וברח מביתו, אך על זה אמרו לנו – אדרבא, אביו הוא ששלחו לקיבוץ, ואת רצונו עשה. אך כשהיו מזכירים לזוזי את אביו, היה מושך בכתפיו ופונה עורף מבלי לומר דבר.

יום אחד, בשעה שלפני הצהרים, כשהשמש קודחת והחול מלהט, נכנסה מכונית כחולה ומהודרת לחצר המשק, נעצרה לפני חדר-האוכל, ומתוכה יצא אדם אחד עבה וקצר-רגלים, שפניו דומות לקדירת-נחושת של ערביים, עיניו שחוזות ושחורות כעיני עכבר במאורתו, ולמטה מעין שמאלו נתבלטה שומה שחורה ועגולה, כגודל העדשה, שצמחה כמה שערות בודדות. לבוש היה חליפה חומה, מגבעת חומה נשתפלה על עיניו, ולרגליו נעלים אדומות. הלה נתיצב לפני מכוניתו, עמידה איתנה של פישוק-רגלים, פישפש בידו בכיסי מקטרנו ותהה על סביבותיו בעין זועמת.

באותה שעה יצא חילֶק שלנו מחדר-האוכל, ומשראהו האיש, קרא לעברו בתנועת-ראש, מבלי לזוז ממקומו:

“שמע-נא, תסלח לי, אתה מהקיבוץ?”

“כן,” – אמר חילֶק ונתקרב אליו.

“אתה מכיר את יוסף מושיוף?” – שאל הלה.

“מי?”

“יוסף מושיוף, מן הנח”ל."

“אה, זוזי.”

“כן, זוזי.” – אמר הלה בחיוך מאונס – “תגיד לו בבקשה שאביו בא ורוצה לראות אותו.”

“הוא בעבודה עכשיו…” – אמר חילק בלשון של היסוס, כשהוא תוהה בדעה מבודחת על בריה זו שהיא מושיוף עצמו.

“אין דבר,” – אמר מושיוף בקול כהוי וכבוי – “תגיד לו שאביו בא.”

חילק נשתהה עוד רגע קט. שקל בדעתו כמה דברים ואחר-כך אמר: “טוב, מיד אקרא לו.” – ופנה-הלך.

עתה עקר מושיוף את רגליו הקצרות מן המקום שהיו נטועות בו, עשה כמה צעדים לכאן ולכאן מבלי שיתרחק ממכוניתו יותר משלוש פסיעות, הסתכל על הבניינים שסביבו ולא נסתברו לו, חזר ונטע עצמו לפני החרטום, הגביה קמעה את מגבעתו וצפה לעבר הדרך.

נראה הדבר שזוזי לא התלהב ביותר מביקור בלתי-צפוי זה, שכן היה משרך את רגליו לקראת אביו בעצלתים, כאילו דבקו גושים של בוץ בנעליו, ועיניו היו מעומעמות כלשהו. משבא ועמד אצלו כילד שמצפה לנזיפה, הוציא מושיוף את יד ימינו מכיס מקטרנו, יד קטנה שאצבעותיה עבות ושעירות, הושיטה לו בחיוך ואמר:

“מה נשמע, יוסף?”

“טוב…” – אמר זוזי בקול-לא-קול והשפיל עיניו.

“טוב, מה?” – אמר מושיוף כשהוא משהה מבטו עליו, כשוקל מה יעשה בו. אחר הוציא את ידו השמאלית מן הכיס השני של מקטרנו, הושיט לזוזי שתי חפיסות שוקולד ואמר: “קח, זה בשבילך.”

“תודה,” – אמר זוזי כשהוא נוטל את חפיסות השוקולד ברוח נמוכה, כמי שלא יודע מה יעשה בהן.

“תאכל, זה שוקולד טוב,” – הפטיר מושיוף – איפה אתה גר?"

“שם, בצריפים ההם,” – רמז זוזי לעבר שכונת הצריפים החדשה.

“טוב, ניגש לחדר שלך.” – אמר מושיוף ונעל את דלת המכונית.

משפסעו שניהם, זה בצד זה, נראתה קומתו של זוזי ארכנית משתמיד, ורגליו כשני כלונסאות דקים, וזאת בעיקר מפני שאביו היה מהלך הילוך ברווזני, כשהוא מתנודד מצד אל צד ורגליו שוקעות בחול מחמת כובד גופו.

אין לומר שחדרו של זוזי עשה על האדון מושיוף את הרושם הטוב ביותר, כי משהגיע למפתנו וראה את שלוש המיטות והן פרועות וסתורות-מצעים, את הבגדים המזוהמים המתגוללים מתחתיהן ואת הארגזים המשמשים לכל-צורך – נשף מלוא-לוגמיו נשיפה קולנית והפטיר בקול רצוץ“: זה, מה?” אחר-כך התישב בקצה אחת המיטות, השפיל אצבעו על הרצפה ואמר:

“פה אתה גר?”

“כן,” – אמר זוזי בחולשת-הדעת והתישב על המיטה השניה.

“אני אסדר לך חדר אחר,” – אמר מושיוף דבר מוחלט ותחב יד שמאלו בכיס מקטרנו בישיבה מעוקמת.

זוזי פקח עליו את עיניו התכולות ותמה:

“עם מי תסדר?”

“אל תדאג,” – אמר מושיוף בעין חריפה – “אני כבר אסדר. אתה רק תגיד לי מי פה המנהל אצלכם”.

“אין פה שום מנהל…” – מלמל זוזי.

“אז האחראי, או המזכיר, או מישהו. תראה לי אותו ואני כבר אסדר.”

“אבל… אין מה לסדר… כך כולם גרים פה” – אמר זוזי.

“אל תשקר,” – הטיח מושיוף כף ידו בחלל – “ראיתי פה בנינים. די טובים.”

“אלה הם בשביל הותיקים…” – אמר זוזי.

“תשאיר את זה בשבילי,” – טפח מושיוף על ברכו – “אתה תקבל חדר בבנין, אני אקנה לך גם שטיח בשביל המיטה. במה אתה עובד?”

“בחצר,” – אמר זוזי.

“מה זה?” – שאל מושיוף.

“אני מנקה את החצר, את המקלחות…”

מושיוף נשא את עיניו אל בנו, הסתכל בו רגע ממושך כשהוא מצלצל במטבעות שבכיסו, אחר שאל:

“יש פה מסגריה?”

“כן…”

“אתה תעבוד במסגריה. אני אסדר שתעבוד במסגריה.” – אמר מושיוף לשון תקיפה.

“זה אי אפשר…” – אמר זוזי במבט מפוחד – “אי אפשר… קבעו אותי לעבודה אחרת…”

“אני אסדר לך את הדבר. עוד היום תתחיל לעבוד במסגריה.”זוזי השפיל עיניו לרצפה ודומה שנוטה היה לבכות. משראהו מושיוף בכך, נתפוגגה מעט-מעט ארשת הקפידה שבפניו ואמר, לשון רכה:

“אתה לא מרגיש טוב פה, מה? אין דבר, אתה תרגיש טוב.”

“אני מרגיש טוב מאד,” – לחש זוזי ושפתיו רעדו.

“נחוץ לך משהו?” – שאל מושיוף – “תגיד, אל תתבייש.”

זוזי משך בכתפיו ולא ענה דבר.

מושיוף קם ממקומו, הוציא שטר-כסף מכיס מכנסיו, הושיטו לזוזי ואמר:

“קח חמש לירות. כשתצטרך משהו, תיגש למושבה ותקנה.”

זוזי ישב כשראשו מושפל וידיו תלויות בין ברכיו.

“קח, מאבא לא צריך להתבייש לקחת,” – אמר מושיוף ותחב את השטר לכף ידו של זוזי. השטר נשר לארץ.

מושיוף התכופף, הרים את השטר, ניפנף בו אל פניו של זוזי ואמר בכעס:

“אני לא אוהב עניינים כאלה, אתה יודע את זה. תקח את החמש לירות ותשים אותן בכיס.” אחר הוסיף בלחש: “חמש לירות זה כסף היום.”

זוזי נטל את השטר ותחבו לכיסו. באותו רגע נשמעו צלצולים מבחוץ. “מה זה?” שאל מושיוף.

“מצלצלים לארוחת-הצהרים” – אמר זוזי והבעה של רווחה נסתמנה בפניו.

“נלך לאכול” – אמר מושיוף והניח יד על כתף בנו – “ואתה תראה לי את האחראי שלכם. אני רוצה לגשת ישר אל האחראי, לא אל מישהו אחר. אנילא אוהב ללכת מסביב, אתה יודע.”

משנכנסו לחדר-האוכל, נפנו כל הראשים אליהם, ומעברים שונים נשמעו לחישות: “מושיוף, זהו מושיוף.” ועד שהיו עיניו של זוזי משוטטות מסביב למצוא מקום פנוי, הצביע מושיוף עצמו על אחד הספסלים ואמר: “בוא, נשב, שם יש מקום.”

נראה שמושיוף היה רעב כהלכה, כי משנתיישב על הספסל, הניח את מרפקיו על השולחן ברחבות יתירה, חטף פרוסת לחם מן הסל, קרע ממנה קרעים-קרעים ותחבם לתוך פיו בזה אחר זה בדוחק גדול. מאחר שהמגישה התמהמהה בהבאת המנות, כילה מושיוף בדרך זו שלוש פרוסות לחם ומספר בלתי משוער של זיתים, שהיה קולט ופולט אותם בחפזון כמפצח זרעונים. כל אותה שעה היה זוזי יושב ובוהה נכחו אל החלון ולפי ארשת עיניו אפשר היה לומר שמחזה עגום מאד נראה לו שם. לאמיתו של דבר הציקה לו מחשבה אחת ויחידה: איך לא למצוא את המזכיר ולהינצל מאותו בזיון ואותה בושת-פנים הצפויים לו. אך בעוד הוא מהרהר בכך, באה המגישה והקריבה לפניהם שתי צלחות שכל אחת מהן הכילה שני מיני מאכלים. האחד בהיר הנוטה-לצד-הכהות והשני כהה הנוטה-לצד-הבהירות.

“מה זה?” – שאל מושיוף בפנים חמוצות כשהוא משפיל אצבעו לצלחת.

“כרובית וחצילים,” – אמר זוזי.

“זה לא בשבילך,” – אמר מושיוף ו – “תבקש משהו אחר, ביצה או משהו.”

“אני אוהב כרובית,” – אמר זוזי.

“אל תשקר לי,” – אמר מושיוף – “אתה לא אוהב כרובית.” אחר נתן בו עין זועפת והוסיף: “אני רואה שנשארת כמו שהיית. לך תבקש שיתנו לך ביצה. תגיד שאני אמרתי.”

“כולם מקבלים את המנה הזאת.” – אמר זוזי בפנים מעונות – “אני לא יכול…”

“אני אסדר לך.” – אמר מושיוף. קם ממקומו, עבר בצעדים רחבים ובטוחים בין שני טורי השולחנות ונתיצב בפתח המטבח. אצל הכירה היתה עומדת שרה’לה וראשה מאופד בהבל החם העולה מסיר אחד מגושם מאד.

“סליחה, את הטבחית?” – פנה אליה מושיוף בשהוא מעלה חיוך של נימוסין על שפתיו.

“כן” – ציפצף קולה של שרה’לה מתוך חשרת האדים.

מושיוף עשה צעד לעומתה ואמר:

“מושיוף. אבקש, אם אפשר… הואיל ובני לא אוכל כרובית, להכין חביתה עבורו.”

שרה’לה תמהה, חייכה, ואף כמעט שפרצה בצחוק, אלא שפניו של מושיוף היו אותה שעה גלויות ותמימות כל-כך, כביכול היה מבקש על עצמו: “למעני תעשי זאת, חביבה, לא כן?…” – שנשתכחו מלבה עקרונות רבים ואמרה: “טוב, מיד אכין.”

מושיוף שיכל ידיו מאחורי גבו והסתכל באורך רוח ובשממון-מה איך שפתה שרה’לה מחבת על הכירה, יצקה עליה שמן, הבקיעה ביצה לתוכה, עד שרחשה וביעבעה והעלתה קטורת וניחוח. דומה היה אותה שעה לילד שנקלע לבית-מבשלים זר. טבחיות, לעולם הן קונות עליונות-אמהית עליך בשעת מלאכתן, ואפילו אתה חשוב כמושיוף.

במו ידיו נטל מושיוף את הצלחת מידה של שרה’לה, קד כנגדה קידה של תודה ופסע לעבר שולחנו. הישג זה, אפשר היה מעלה חיוך של נצחון על פניו של מישהו אחר, אך מושיוף, שרגיל בהישגים גדולים מזה, פסע בין שני טורי הספסלים בפנים חמורות ובצעד אמיץ, כשר צבא.

אך בהגיעו אל השולחן – כבר לא מצא שם את זוזי. מושיוף הסתכל סביבו בזעם, העביר עיניו על פני השולחנות כולם, שקל רגע בדעתו מה יעשה, ונראה הדבר שגמר בנפשו לכלות את זעמו – בחביתה עצמה. בהחלטה תקיפה התישב על הספסל ובהעלם-אחד הבליע את החביתה אל לועו. מיד לאחר דלה מטפחת גדולה מכיס מכנסיו, מחה בה את פיו, קינח את אצבעותיו, החזירה לכיסו וקם ממקומו, ניגש אל אחד החברים ואמר:

“תראה לי בבקשה את האחראי, או המזכיר שלכם.”

הלה הוליכו והביאו אל פרץ שלנו, שהיה רכון אותה שעה בעסק גדול על צלחתו. כאן המקום לציין שפרץ אינו דומה כל-עיקר למזכיר או כיוצא-בו מבעלי הפנקסים, כי בחור גבוה הוא, רחב כתפים ושפם-פיפיות אדיר לו כשל קצין תורכי וקולו גס כשפמו.

מושיוף, משראהו, הטיל בו מבט מסופק ושאל: “אתה המזכיר?”

“יש לי הכבוד!” – אמר פרץ, נתן בו חיוך נלבב וקם ממקומו, כיאות.

מושיוף הושיט לפרץ את ידו ובהשתחויה קלה אמר:

“נסים אליהו מושיוף. אבקש לדבר אתך מספר רגעים אם אפשר.”

“אין שום מניעה!” – אמר פרץ, ובהורותו על אחד הספסלים הפנויים הוסיף: “נוכל לשבת פה אם ינעם לך.”

מושיוף הסתכל סביבו במורת-רוח ואמר:

“הייתי רוצה לדבר אתך טֶט-א-טט¹ אדוני, על כן מעדיף אני שנצא החוצה או נכנס לחדר כלשהו, אם לא יקשה עליך הדבר.”

“אין דבר קל מזה!” – הכריז פרץ כשהוא פולט גיהוק בריא מפיו, והוליכו אחריו.

משנכנסו לחדר המזכירות והתישבו, האחד מעבר לשולחן מזה והשני מעבר לשולחן מזה, הוציא מושיוף קופסת-כסף מכיסו, הקפיצה במגע אצבע והציעה לפני פרץ.

“אדוני מעשן?”

“רב תודות!” – אמר פרץ בהניחו ידו על לבו – “אמי ציוותה עלי לא לעשן!”

“גם לא אמריקניות?” – שאל מושיוף בחיוך.

“איסור מפורש!” הודיע פרץ.

מושיוף סגר את קופסת הסיגריות והחזירה לכיסו, שיכל ידיו על השולחן ואמר:

“זה בענין בני. בדרך כלל ברצוני לציין שאנוכי מרוצה מזה שהוא נמצא אצלכם, אך הייתי רוצה לשנות את הסטאטוס שלו בשני סעיפים.”

פרץ מיצמץ בעיניו השחורות ומשהו מעין חיוך חישש בעבי שפמו.

"לאיזה סעיפים כוונתך, אדוני? – שאל.

“הייתי רוצה שהענין ישאר בינינו,” – אמר מושיוף כשהוא משחק באצבעותיו – “ובכן, קודם ככל בענין הדירה. הואיל ואנוכי ראיתי שהוא משוכן בדירה גרועה, למטה מן המינימום האנושי, אבקש לסדר אותו בבנין, אם אפשר – בחדר סיפאראטי.”²

פרץ פקח עליו עינים תמהות, אך כיון שדעתו היתה בדוחה עליו כלשהו, סילסל בשתי אצבעותיו בקרן שפמו הימנית ואחר, כשוקל עם עצמו:

“אה, זהו ענין קשה… ענין קשה… אדוני יבין, הנוהג אצלנו הוא…”

“הייתי מעדיף, אדוני,” – הפסיקו מושיוף – “שלא ניגע ברגע זה בענינים פורמאליים של נוהג (את המלה “פורמאליים:” ביטא מושיוף כדרך שמבטאים אותה ב“קול-ישראל”, דהיינו במלרע), לכל בעיה, כידוע לך, יש צד משפטי ויש צד אנושי, ובהתחשב אם זה שאנכי מבקש, אני סבור שמן הראוי שתסדרו דבר זה באופן מיוחד, כלומר, למעני.”

“המ… כן…” – אמר פרץ כשהוא מסיט אצמו על מושבו מימין לשמאל – “ענין קשה… אדוני צריך לדעת שאי-אפשר שניתן לחבר אחד זכויות שאינן ניתנות לחברים אחרים…”

“כן כן, אני מבין.” – אמר מושיוף דרך-ביטול – “אולם אל נרמה את עצמנו” – חייך ברמז ערמוני – “אפילו במוסדות מהוגנים פאר-אקסלאנס יש אנשים הנהנים מפריבילגיות³ מסוימות וההנהלה מסתכלת על דברים אלה דרך האצבעות. אנוכי סבור שענין פעוט וקל-ערך כמו העברת בן-אדם מחדר אחד לחדר שני, לא יגרום לכם קומפליקציות⁴ מיוחדות”.

“או, אדוני טועה!” – קרא פרץ – “קומפליקציות גדולות… גדולות מאד!”

“אני מבין.” – אמר מושיוף – אדוני חושש מפני דעת הקהל…"

“זהו בדיוק!” – אמר פרץ.

“כלומר, שעלול לבוא איזה ערעור מצד אינסטנציה⁵ אחרת, או משהו מעין שערוריה פומבית…”

“ויבין-נא מה יהיה מעמדי במצב זה…” – אמר פרץ בפנים מודאגות.

“אני מבין.” – אמר מושיוף בהשפילו עיניו אל אצבעותיו המשחקות אלו באלו, אך לאחר הרהור קל הוסיף: “בנידון זה אנוכי חושב שאפשר למנוע אי-נעימות מאיזה צד שהוא בדרך פשוטה ביותר…”

פרץ הטה אזנו לשמוע, ומושיוף נתשתהה רגע ואחר אר בפנים חמורות:

“הדבר ייעשה מתוך נימוקים של בריאות, אדוני מבין מה כוונתי.”

“המ… עד כמה שידוע לי, הרי מצב בריאותו של זוזי הוא פאר-אקסלאנס…” – אמר פרץ.

“אהיה מוכן להביא לשם כך תעודה מן הדוקטור,” – אמר מושיוף דבר מפורש ושטח כפותיו על השולחן.

פרץ חייך ואמר: “אדוני, יש לי פרצוף של רמאי, לדעתך?”

“איש עוד לא האשים אותי ברמאות, אדוני,” – אמר מושיוף בקפידה – הפירמה שלי ידועה בארץ ביושר שלה ואנחנו גאים על זה. אפשר לשאול על כך בממשלה ובכל מוסד ציבורי הגון. אם אמרתי שאביא תעודה מן הדוקטור, הרי זה רק כדי למנוע ממך, אדוני, אי-נעימות שעלולה לבוא מאיזה צד שהוא."

“הנני אסיר-תודה לך, אדוני,” – אמר פרץ – “אבל אני חושש שזוזי עצמו לא יסכים לכך.”

“יוסף יעשה את אשר אני אומר לו,” – אמר מושיוף כשהוא מסתכל בפרץ משיפולי מצחו, אחר הוסיף בלחש:

“אם יש צורך לשלם – אני מוכן לשלם. אצלי אין שאלה של כסף…”

פרץ חייך ואמר: “אין זו שאלה של כסף, אדוני.”

“אלא?” – שאל מושיוף.

“של פרינציפ” – אמר פרץ.

“כך.” _אמר מושיוף במבט זועם.

“זהו, אדון מושיוף.”

“אם כן, אדוני החליט לא לתת לבני דירה אחרת בשום פנים ואופן.”

“מצטער… יבין אדוני…”

“כן, אני מבין. אתה, אדוני, האחראי היחידי על העניינים האלה?”

“יש לי הכבוד.”

“תזכור שאני מתכוון לטובתך, אדוני.”

“הייתי בטוח בזה, אבל לא אוכל…”

“וזאת המלה האחרונה שלך.”

“לדאבוני…”

“בסדר,” – אמר מושיוף בקומו ממקומו – “אני מקווה שלא תתחרטו על הדבר” – ויצא את החדר ופסע בצעדים נמרצים לעבר חדרו של זוזי.

*

באותה שעה היה זוזי יושב בחדרו, על קצה המיטה, מוחה עיניו מן הדמעות הנושרות מהן טפין טפין גדולים, ומקנח את חוטמו בשרוולו. ככל שביקש לעצור בעד בכיו לא עלה בידו. הן היו זולגות, הדמעות, בלי הפוגה.

מושיוף התיצב על מפתן החדר, ומשראה את בנו יושב ובוכה – נדהם רגע. אך מיד התאושש ואמר בקול מצווה:

“יוסף, תארוז את הדברים שלך ותבוא אתי.”

זוזי לא ענה דבר. שוב קינח את חוטמו הזולג.

"תארוז את הדברים ותבוא אתי! –חזר מושיוף על דבריו במשנה תוקף.

“לאן” – לחש זוזי מבלי לשאת עין אליו.

“תסע הביתה, שם כבר נראה מה לעשות.”

“לא אסע…” – מילמל זוזי – “לא אסע…”

“יוסף, כשאבא אומר תסע, אז תסע.”

זוזי לא ענה. רק קול חוטמו נשמע.

“מהר, אין לי זמן, תארוז ובוא אתי,” – אמר מושיוף בלשון רכה.

זוזי לא מש ממקומו.

מושיוף ניגש אליו, אחז בזרועו ואמר בלשון של שידול:

“בוא, בוא, אין לי זמן.”

“עזוב’תי,” – סינן מבין שפתיו ומשך בחוזקה בזרועו.

מושיוף נעץ בו עיני זעם ודומה היה שאמר להכותו. אך תחת זאת, חזר אל המפתן, תחב ידיו לכיסי מקטרנו, צילצל במפתחות שבהם כשהוא מרעיד בעצבנות את ברכו השמאלית ואמר:

“יוסף, תזכור שאני מתכוון לטובתך.”

“לא אסע…” – לחש זוזי.

“זאת המלה האחרונה שלך, מה?”

זוזי לא ענה.

“בסדר,” – אמר מושיוף – “אני מקווה שלא תתחרט על הדבר” – ופנה במהירות לעבר המכונית.

*

לא ידוע לנו כיצד קרה הדבר – אולם עובדה היא שכשנכנס מושיוף למכוניתו הכחולה והנהדרת וניסה להניעה – לא זזה ממקומה, וכשיצא לראות מה הסיבה – מצא את אחד מגלגליה הקדמים כשהוא מתוקר. “לעזאזל, החמורים האלה!” − סינן גידוף מבין שיניו כשהוא בועט בכעס בגלגל. תחב ידיו בכיסו והחל פוסע אנה ואנה מסביב למכונית, כעכברוש שנלכד. שוב בעט בגלגל המתוקר, אך לא היה בזה מועיל. מושיוף היה אובד עצות. היה לו אמנם ספייר מאחור, אך הוא לבדו לא ידע לעשות את המלאכה. טיפות של זיעה צפו על מצחו. “פראים! הם עוד יתחרטו על זה!” – סינן בחריקת שינים. העביר מבטו על סביבתו אך איש לא נראה. מִדבָּר. החצר החולית היתה שוממת, חמה, חצר שרופה של צהרים. נשא עיניו לעבר השער, לעבר הדרך המתמשכת למרחוק, וגם שם לא ראה שום מראה של ישועה. “לכל הרוחות!” – לחש נסים אליהו מושיוף והזיח את מגבעתו כלפי מעלה, עד מחצית הפדחת. שוב שם ידיו על מתניו והסתכל במכונית ברוח נכאה וככל שהסתכל בה, נתרבו טיפות הזיעה על מצחו. לבסוף החליט לעשות מעשה.

בצעדים מהירים עבר את החצר כלפי חדרו של זוזי ובהתקרבו לשם נשתהה רגע, אחר נכנס בשקט, התישב אצל זוזי על המיטה, נגע בזרועו ואמר: “אל תהיה ילד, זוזי, בשביל מה אתה בוכה?”

זוזי לא נשא עין אליו.

“זה יפה, לבכות ככה?” – פרש ידיו בתמיהה ונתן עיניו ברצפה.

ומשראה שזוזי אינו מתרצה, הוסף ואמר:

“בשביל מי עשיתי את זה, לא בשבילך? תבין, אני רוצה שיהיה לך טוב. שתגור בחדר יפה, ולא ככה כמו החמורים גרים. וגם שלא תעבוד סתם אלא שתלמד מקצוע. כל בן אדם צריך שיהיה לו מקצוע. ואחר-כך, למה ברחת כשהלכתי למטבח וסידרתי בשבילך חביתה? יפה ככה לברוח מאבא שלך?”

רגע ממושך שם מושיוף עיניו בערפו של זוזי, שהיה מכוסה אגודות של שער צהוב ואחר אמר:

“אבל אם אתה מרגיש טוב גם ככה – אז בסדר. אז אני שמח גם-כן. זה הכל! לא צריך שיהיה בינינו מרירות. זה לא טוב שיש אי-הבנה בין הבן והאבא שלו…”

משפטו נשאר תקוע שעה קלה ואף ידו היתה תלויה בחלל. מן הנראה שרצה לומר עוד דבר-מה המסתבר על הלב, דבר של פיוס, אך כיון שלא נמצא לו, אמר בחפזון:

“שמע, זוזי, קרה לי איזה פנצ’ר בגלגל הקדמי, תיגש רגע אל האחראי שלכם ותבקש שיסדרו לי את זה ואני אחת-שתים נוסע וחסל. אני צריך להיות בחיפה בשלוש…”

עתה, לראשונה, נשא זוזי את עיניו אל אביו, כאילו תמה לכוונתו. אחר חזר והשפילן ואמר:

“תסדר בעצמך. אני לא אגש אליו.”

מושיוף נדהם.

“מה זה ‘תסדר בעצמך’?” – קרא בחמת-רוח – “כשאני אומר לך לֵך תסדר, אז אתה אומר לי ‘תסדר בעצמך’?”

“סידרת הכל, תסדר גם את זה” – השיב זוזי משפטו לארץ.

“מה סידרתי?” – נהם מושיוף ופירפר ידיו לעומתו – “כלום לא סידרתי, אתה מבין? הוא חמור! אי אפשר לדבר אתו בכלל! הוא לא בן-אדם! יותר קל לסגור דברים בממשלה משאִתו!”

“אני לא אדבר אתו,” – אמר זוזי.

“משוגע!” – צעק מושיוף כשהוא מנער את זוזי בזרועו – "אתה משוגע! אתה רוצה שאני אשאר בקיבוץ?

“אני לא אדבר אתו,” – שנה זוזי על דברו.

מושיוף החויר. קם ממקומו, שטח כף-ידו ואמר:

“תן את החמש לירות.”

זוזי הוציא את שטר הכסף מכיסו ותלאו לפניו מבלי לשאת עיניו מן הרצפה. מושיוף חטף את השטר ויצא מן החדר.

עתה התרוצץ מושיוף בחצר כחיה בסוגר. עיניו להטו ושפתיו רעדו מחרון. הוא חיפש את פרץ. חיפשו בחדר-האוכל ולא היה שם, חיפשו בחדר-המזכירות ולא היה. פנה לבתי-המלאכה וגם שם לא מצאו. אחר-כך חזר אל המכונית ובעט בארבעת גלגליה. הה, לכל השדים והרוחות, איזה…

ופתאום ראה את פרץ. הלה הופיע מבין העצים ופניו אל השער. מושיוף פסע אליו בצעדים מהירים, אנס חיוך על שפתיו ועצרו.

“תסלח לי…” – אמר.

“האם קרה משהו, אדון מושיוף?” – שאל פרץ בראותו את חוורון פניו.

“לא דבר רציני ביותר…” – אמר מושיוף בפרשו את ידיו – “אבל הואיל וקרה איזה אקצידנט קטן בגלגל, הייתי מבקש… אם לא יגרום לכם הדבר טרחה מיותרת… לסדר לי את הדבר… אני אשלם, כמובן.” – הוסיף.

“כולי לשירותך, אדון מושיוף!” – אמר פרץ בנפש חפצה – “רק-רגע-קט והענין יסודר פאר אקסלאנס!”⁶

“אהיה אסיר תודה לכם במאד!” – הספיק עוד מושיוף לאמור.

ואמנם, עברו אך רגעים מועטים ופרץ חזר בלויית שני בחורים מן המסגריה שנשאו כמה כלים בידיהם. הללו העלו את המכונית על הג’ק, פירקו את הגלגל המתוקר, הרכיבו את הספייר במקומו, ולא עברה שעה קלה והכל היה כתיקונו.

מושיוף ניער ידיו מן החול שדבק בהן וברוח טובה לחץ את ידיהם של השלושה ואמר:

“מאד מאד אנוכי מודה לכם על העזרה שהגשתם לי… זה… ככה…”

אך מאחר שלא נמצאו לו עוד מלות הודיה, נטל את פרץ בזרועו הצדה, הוציא את שטר חמש-הלירות מכיסו, תחב לו לתוך ידו ואמר: “בבקשה… לאות תודה בלבד…”

פרץ נרתע לאחוריו ואמר:

“אדוני, זהו העלבון הגדול ביותר שאתה יכול לגרום לי!”

“לא, באמת…” – שידלו מושיוף – “אנוכי מבקש מאד…”

“אין מה לדבר אדון מושיוף…” – אמר פרץ.

“אבל מדוע?” – שאל מושיוף כשידו האוחזת בשטר תלויה לפניו.

“פרינציפ, אדון מושיוף!” − חייך פרץ, ובמועל יד נפרד ממנו ופנה לדרכו.

אך משחזר מושיוף אל מכוניתו ועמד לפתוח את דלתה, נפל משהו על החול כשתי פסיעות ממנו, ועוד משהו כחמש פסיעות ממנו. הוא החזיר ראשו, נשא את עיניו, ומרחוק ראה את זוזי. הלה היה מסתכל בו במבט תמוה מאד, ספק בבוז, ספק במבוכה, וידיו שמוטות לצדיו.

מושיוף פסע כמה פסיעות, הרים את שתי חפיסות השוקולד מן הארץ, ותחבן לכיס מקטרנו. אחר-כך נכנס למכוניתו, התניעה, ובתוך ענן של אבק יצא את שער הקיבוץ, בדרך העירה.

מירטְל היה גר בליפט¹ קטן, מאחרי שוכה של שיחים, בקצה המחנה. אותו רישול שנהג בעצמו ובלבושו, נהג גם בדירתו. היתה שם מיטה שמעולם לא הוצעה, שולחן חיגר, דהוי-טבלה, שהופקע מרשות-הרבים, כסא אחד ותיבות מספר ששימשו לצרכים שונים. בקרנות, על הרצפה המאובקת, התגוללו תמיד גרביים ישנים, רצועות עור, לעתים חולצת עבודה או מגבת שזוהמה של ימים רבים דבקה בה. ריח עשן סיגריות לא נפוג מעולם מן החדר.

בחור נמוך-קומה היה, אך בעל מבנה מוצק. רגלים שריריות וידים שדמו לאתים. לפניו היתה אותה הבעה מהוהה, נבוכה במקצת, כשל אדם שקם בבוקר מחלומות רעים. הוסיפה על כך הדליחות² שבעיניו המימיות, שקשה היה להכיר בהן שמחה או עצב, או אפילו אדישות. הוא היה ממעט בדיבור, וכשדיבר, היו הדברים מבוללים, משפטים קצוצים וטרופים שהמלים “בסדר” או “זהו זה” או “שיהיה כבר ככה”, היו משלימות בהם לרוב את מה שלא היה ביכולתו או ברצונו לומר. כיוון שויתר על עצמו, בהילוכו ובאורחו, במשאו-ומתנו עם הבריות, לא היו הללו מרחמים עליו, אף לא נתנו את הדעת ללגלג עליו. היו מורגלים במציאותו כבמציאותם של כלים שונים שבחצר שאין איש משגיח בהם, אם לסלקם או לעשות בהם שימוש כלשהו.

רובו של היום היה משמש עגלונה של החצר. בשעות שלפנות-ערב היה מחלק, זה משנים אחדות, את האספקה הקטנה לחברים. בשתי המשימות עשה את מלאכתו ללא דופי. כאן לא היה זכר לרישול. בחמור היה מטפל באדיקות שגבלה עם קנאות. הקפיד על נקיונו ועל רתמותיו, דישן את אבוסו מכל אשר מצאה ידו בפסולת הלול והאורווה והאשפתות. מעולם לא שכח להכין לו את מנת הלילה או להתקין את מצע³ הקש שלו, או לכבד את הדיר ולבדקו; לעתים, בלילות של גשם או סערה, היה קם בחשיכה ורץ אל הדיר לראות אם הכל כתיקונו. איש לא העז לגעת בחמור מבלי לשאול את פיו, מחשש פן יקפח את עצמותיו. לא היה דבר שעשוי לעורר את חמתו כפגיעה כלשהי בבהמתו.

חדר האספקה, ממלכה זו שהוא היה שליטה היחיד, דמה יותר לבית-נכאת מאשר למחסן כלים. החפצים היו סדורים על גבי האצטבאות שורות-שורות ותאים-תאים, כל תא ופתק דבוק מתחתיו, ועליו רשום, בצד שם החפץ מספר יחידותיו ותאריך כלשהו. הרצפה והכתלים היו ללא רבב. מבעד לאשנב היה מגיש את דברי האספקה לדורשים ולא נתן לאיש דריסת רגל מן המפתן ופנימה. חדר זה היה ידוע כקודש-הקדשים של מירטל וכך נהגו בו הכל. את פנקס הרישום ניהל בדקדוק רב לא-אפשר היה למנות בו אפילו מקרה אחד של משוא-פנים. אף-על-פי-כן, משהיה דופק מישהו על פתח הליפט שלו בשעת ערב או בשבת ונזקק לדבר-מה – מעולם לא סירב. היה נוטל בידו את המפתחות, וללא אומר ודברים הולך אל המחסן, רומז לאותו בחור לעמוד מעבר לאשנב והוא עצמו נכנס פנימה ונותן לו את מבוקשו.

כשעזבה הֶדי את מירטל ואת הקבוצה, לא ניכר בו שינוי כלשהו ואיש לא ידע אם שרוי היה בצער או לא. באותו בוקר קיץ אפילו סייע בידה להעביר את הצרורות מחדרם שבצריף אל השער ולהעמיסם על מכונית המשא. אחר-כך ראוהו אומר לה שלום רגיל, כאילו לא נפרד ממנה אלא לפגרה קצרה, וכשעקרה המכונית ממקומה, שרבבה הדי את ראשה מבעד לחלון וצעקה לאחוריה: “ושתשגיח טוב על הילד, מירטל”. “בסדר” – ענה לה. מחזה זה העלה חיוך על פניהם של אלה שזכו לצפות בו באקראי. כשחזר אל עגלת-החמור שלו, ואחד החברים אמר לו במנוד-ראש, על דרך של ניחום-אבלים, “עזבה, מה?” משך מירטל בכתפיו והפטיר, כביכול בהלצה: “ככה זה, מה אפשר לעשות, נשים, אתה יודע”. היה באמירה זו כדי לעורר רחמים. לא כל-כך על שיברו כמו על שפיפותו.

לפני שש שנים, כשנכנסו מירטל והֶדי לחדר משפחה, עורר זווג זה השתוממות רבה. מירטל היה משתמט מחברתן של בחורות, והיה נבוך כל-כך במעמדן עד שהיה מסמיק, מגמגם ופולט דברים חסרי-טעם משהיתה אחת מהן פונה אליו בשאלה של מה-בכך. קשה היה לדמותו בהתייחדות. הדי היתה חיית-פרא קטנה, חתולה רעבתנית, מיוחמת, שלא ידעה בושה בחיזוריה אחר בחורים. ברייה קטנה זו, צהובת-שער ויקודת-עין, היתה תובעת את שלה, ובתוקפנות, ועשתה פומבי לתובענותה זו. כשעבדה במחסן הבגדים היתה מספרת על מזמוטיה ללא שום צנעה, כמי שמספר על זלילה וסביאה. היא היתה אוהבת בקול, שוטמת בקול, מקנאה בקול. אך כל מה שספרה – ספרה לפי תומה, ותכונתה זו, היא שטרפה את כל מושגי המוסר המקובלים. קשה היה לכעוס עליה, כשם שקשה לכעוס על לקקנותו הנפרזת של ילד ואפילו הוא נתפס בגניבת ממתקים מן המזווה⁴ או בשבירת כלים. יחסנו אל החוטא נקבע כנראה על-פי יחסו שלו אל מעשהו. הדי לא ידעה מהו חטא, ודבר זה הוא שקבע את יחס הסליחה אליה, אפילו מצד שומרי-המוסר האדוקים ביותר. סיפוריה, כמעשיה, מעולם לא עוררו רוגז או שאט-נפש. הם היו משעשעים ועוררו צחוק שלא היה נעדר אהדה, ואפילו חיבה. עתים דומה היה שהיא סוחפת אחריה את יתר הבחורות, לאהוב את “אהוביה”, לשנוא את שנואיה ולבעור בחמת-נקם על “הבוגדים” בה. אכן, מבדר ביותר היה כשהיתה מרטנת בחריקת-שיניים על “הבוגדים” הללו או משלחת בהם אש. אז נתגלתה בכל פראותה, בכל אכזריות-החיה שלה, שלא ידעה רחמים. דומה, מועדת היא לסרוט, למרוט, לנשוך, לרצוח-נפש. ואף-על-פי-כן, היה הדבר משעשע ותו לא.

מה מצאה הדי במירטל, שבחרה בו מכל “אהוביה”? לאחר זמן נתחוור לכל ששגעון זה היתה בו שיטה. הנאות חדשות, של חמימות –קן, ישיבה בצוותא, ומעמד מכובד יותר כביכול, בחברה – לא דחו מפניהן את הישנות, אלה של חיי החרות. שניים-שלושה חדשים ראשונים היתה הדי מסורה לו כשפחה, והיתה עוסקת בלהיטות רבה על-כך בטיפוח החדר החדש, עד שדומה היה שבית זה יהיה קיים ועומד יותר מכל הבתים. ואמנם היתה נוהגת במתינות ובשפיות, והבחורות אמרו שנתיישבה דעתה סוף-סוף. רבים לקחו מוסר מנס של תמורה מופלאה זו ואמרו, הנה מה אורח-קבע עושה, ברוך משנה הבריות. אלא שלאחר ירחי-כלולות ספורים אלה, חזרה הדי לסורה וטפחה על פניהם של כל חכמי-הנפש הנחפזים להוציא משפט. שוב היתה תולה עצמה בצוארם של בחורים ונפגשת על דרכם של שומרי-הלילה במחנה. אך גם עתה דומה שלא היתה נלווית למעשיה שום הרגשת חטא. כשם שהיתה מפזרת רגליה אחר זרים כך נשארה שותפה נאמנה לשותפה ולא ראתה כל סתירה בדבר. היא דקדקה בכל החובות של אשה לביתה, ולא זו בלבד, אלא שגוננה על מירטל בחירוף-נפש בפני כל המלעיבים בו ולחמה את מלחמותיו בככל מקום שנדמה לה כי קופח. “מירטל שלי” – היתה מכנה אותו בכל עת.

מירטל, ספק ידע על תעלוליה ספק ששם עצמו כלא רואה. על-כל-פנים הניח לה לסורר עצמה כאוות נפשה ושום סימן לא העיד על כך שהופר שלום-בית ביניהם או שניטלה מנוחתו. הוא היה עושה את עבודותיו כתמיד, ובשעה מוקדמת של ערב מסתגר בחדרו, שוקע בשינה, ויש להניח שלא ראה בצאתה ובבואה. כשנולד להם בנם, יוסי, היו שריננו שלא מזרעו הוא, אך לזות-שפתיים⁵ זו ודאי שלא הגיעה לאוזניו.

שש שנים נתקיימה שותפות זו, שלא נתחזקה ולא רפתה, אף חדלה לעורר תמיהה או חריצת לשון, עד שיום אחד הודיעה הדי למירטל שהיא הולכת העירה, וכפי שסיפרו, הלכה אחרי אהובה, ספרדי יפה-תואר, נהג בשרות מוניות. לאחר שנסעה, סבור היה מירטל שלא מן הדין הוא שיחזיק בחדר שנועד לבעל-משפחה ועבר להתגורר בליפט ששימש לפנים סנדלריה.

אכן, שום שינוי לא ניכר בו מאז, אך מיום שעזבה הדי דומה שאהבתו לבנו בן-הארבע נתגברה שבעתיים.

יוסי היה דומה במראהו לאמו, אך מאביו ירש את מעמדו בחברה. בבית-הילדים היה מן הנעלבים ואינם עולבים, מסוגר בעצמו ומטרה לפגיעתם של הבריונים שבחבורה. כשבני גילו עסוקים במשחקיהם, היה הוא עומד בקרן-זוית, אגודלו בפיו, ידו השנייה תומכת במרפקו, וצופה בהם מן הצד בעיניים עגומות. אף הוא היה מרושל בלבושו, מכנסיו שמוטים וצאוּיים⁶, כנף חולצתו משורבבת לו מאחוריו, ולעולם, בין בגשמים בין בחמה, חוטמו זולג. לכל פגיעה קטנה היה פורץ בבכי ומבקש מקלט תחת סינר המטפלת. בחצר היה מוצא לו עיסוקים של יחידוּת.

אביו היה נחמתו היחידה של יוסי. משהיה רואה אותו עובר במחנה עם עגלת-החמור העמוסה אשפה או כדי חלב, היה רץ אל שער החצר הסגורה, קורא לו ומבקשו שיטלו עמו, וכשמירטל מסרב לו – הוא נשאר עומד שם ומלווה את העגלה במבט עשוק עד שנעלמה; השעה שניתן דרור לילדים ללכת אל הוריהם היתה לו שעת גאולה. הוא היה פורץ מן החצר כציפור מכלובה ורץ בכל-כוח לפגוש את אביו, ולא היה מראה מעורר רחמים יותר מאשר לראותו מחפשו ואינו מוצאו. בערב, לאחר ההשכבה, היו עוד שעה ארוכה נשמעות במחנה צעקות-בכיו של יוסי, אבא, אבא! הוא היה עומד במיטתו ומזעזע בידיו את מעקה הברזל שלה כאסיר המתאמץ לפרוץ את סוגר כלאו, עד שלבסוף הי המתייאש ונרדם באפס-כוח.

מירטל היה נוהג בבנו כבאיש-כערכו. הוא דיבר עמו באותה רצינות עניינית, כבדברו עם האנשים בשעת חלוקת האספקה, אף באותה לשון בלולה ומגומגמת. לעתים אפשר היה לשומעם מתווכחים ביניהם על עניין כלשהו בלכתם במחנה, ומירטל מתעכב רגע, פורש ידיו, כשם שהוא עושה בויכוחו עם סדרן-העבודה ואומר: “אבל תבין יוסי, שאינני יכול… מה אפשר לעשות… ככה זה… סוף-סוף גם אני רק בן-אדם… אינני יכול… תאמין לי…” ולעומת זאת יש שיוסי היה מנצח את אביו בדברים ואז אפשר היה לשמוע את מירטל אומר לו: “בסדר… אתה צדקת… חבל על הדיבורים שלך… צדקת… גמרנו”. ולא היה בנוהגו זה כדי להפחית אף בכלשהו מן ההערצה שרחש יוסי לאביו.

במשחקיו עם מירטל מצא יוסי פיצוי לכל העלבונות שהיו מנת חלקו בחברת הילדים. הוא ואביו היו מוצאים להם פינה מבודדת על אחד הדשאים הקטנים שבקצה המחנה ושם יכלו להשתעשע באין מפריע. מירטל היה כורע על ארבעותיו ויוסי רוכב על גבו כשהוא מנופף עליו במקל ומדרבנו באחוריו. או לעתים היו גחונים על הקרקע וחופרים בידיהם חריצים שהיו הופכים לאפיקי נחלים, לאגמים ולימים. אך שעתו הגדולה של יוסי היתה מגיעה כשהיה מירטל מוציא את החמור מדירו – אותו חמור שלא היה מרשה לאיש לגעת בו – מרכיבו עליו ויוצא עמו לסיבוב של בין-ערביים. יוסי היה יושב על גב החמור ומירטל אוחז באפסר ומהלך לפניו. באותה שעה היה יוסי לובש מלכות. הוא היה מצווה על אביו להוליכו בכל שבילי המחנה למען יראו כל הילדים בכבודו, וממרום שבתו היה צופה בגאווה על חבריו ורואה בקנאתם. כל הדרך, עד חזרתם אל הדיר, היה הבן שותק והיה האב שותק, והיתה זו מעין תהלוכת נצחון אילמת של מירטל ויוסי במחנה אויביהם, הנה הם עוברים בחוצות העיר הכבושה וכל תושביה משתחווים דום לפניהם.

לא הרחק מן הליפט של מירטל, בקרבת מוסך המכונות, מצוי היה שלד של ג’יפ ישן, שקוע בחול עד חרטומו. היה זה שבר-כלי, חלוד וחרוך וממועך גפיים, בבחינת גרוטאה ותו-לא, אך דרך-נס נשאר בו ההגה שלם. על ג’יפ זה נטלו להם מירטל ויוסי חזקה ועשוהו רשות יחיד שלהם. בשבתות היו שניהם הולכים שמה, מקום ששקט שורר ואין ילדים מצויים בו, מתיישבים על המושב המוחלד ומפליגים למסעותיהם.

“לאן נוסעים היום?” – היה יוסי שואל.

“לחיפה” – מציע מירטל.

“לא, אל אמא” – אומר יוסי.

“בסדר, סע כבר.” – אומר מירטל.

ויוסי נוטל את ההגה, מסובבו מצד אל צד, מפרטט⁷ בשפתיו, משמיע קול צפירה ויוצא למרחקים. משהוא מגיע לתעודתו, הוא עוצר ואומר, “שלום אמא, הגענו.”

“בסדר” – אומר מירטל – “עכשיו לחיפה.”

“טוב, עכשיו לחיפה” – עושה יוסי את רצונו.

ומשמגיעים לחיפה, מראה לו מירטל את כל המקומות היפים שכדאי לבקר בהם, הנמל, בית-חרושת “שמן”, בריכות הנפט, הר-הכרמל, החורשות וכד'. ואף שיוסי יודע כבר בעל-פה את כל סיפוריו של מירטל על המקומות האלה, מקשיב הוא להם כאילו שמעם בפעם הראשונה, ולא זו בלבד, אלא שמסייע לו בשאלות.

“זהו” – מסיים מירטל – “עכשיו חוזרים הביתה.”

אלא שהנסיעה חזרה, עגומה במקצת, לפי שתמיד קשה הפרידה מן המקומות המרוחקים.

הדבר היה בשבת אחת אחר-הצהרים, שעה שהמחנה כולו שרוי בתנומה. מירטל ויוסי חזרו זה-עתה ממסעיהם. מאחר שמירטל היה עיף מאד וחש בראשו, השאיר את בנו על הג’יפ והלך אל הליפט לשכב מעט. הוא השתרע על מיטתו בבגדיו ובנעליו ולאחר דקות מעטות נרדם. פתאום נתעורר מקול צעקות “אבא! אבא!”

מירטל קפץ מן המיטה, פרץ החוצה ובעמדו בפתח ראה את יוסי נגרר מן הג’יפ בידי איתן, ילד כבן שמונה, בנו של פרץ הרפתן.

“תפסיק שם!” – צעק בכל כוחו.

איתן הוסיף להחזיק ברגליו של יוסי ומירטל רץ אליו, תפסו בידו, וחיוור מכעס קרא בקול ניחר: “מה’תה עושה לו, תגיד מה’תה עושה לו.”

פניו של איתן הכחילו מן הכאב שחש בזרועו הצבותה בכף ידו הגדולה של מירטל.

“עזוב…” פלט בקוצר-נשימה.

“לא אעזוב” – המשיך מירטל ללחוץ בזרועו – “תגיד מה רצית ממנו.”

“עזוב אני אומר לך!” – צעק איתן.

“שתוק!” – לחש מירטל בחמת-רוח וזקר את אצבעו נוכח חוטמו של הילד. “שתוק אמרתי לך…” ופתאום חש שדמו עולה ומציף את גולגלתו עד כי חשכו עיניו. “אני אראה לך מה זה לסחוב אותו ברגליים” – פלט וסטר על לחיו, “אני אראה לך מה זה להוריד אותו מהג’יפ הזה” – וסטר לו בשנית, “אתה עוד תלמד…”

מעוצם המכה הצטנף הילד וביקש לגונן על גופו, אך מירטל לא שלט ברוחו, בתנופת זרוע אחת הטילו בכל-כוח על הארץ עד שהתגולל הלה בחול כעוף שחוט.

“בוא” – אחז בידו של יוסי, שישב על הארץ ויבב, המום ממראה עיניו, “בוא” – משכו אחריו, כנמלט ממקום של רצח, אל חדרו.

כשצנח על המיטה, לא חש כל חרטה בלבו. מתיקות של נקמה עמדה בחיכו. נקמה שמעולם לא ידע את טענה.

כעבור רבע שעה, ואולי יותר, נשמעה דפיקה חזקה בדלת ועל הסף עמד פרץ בשהוא אוחז את בנו בידו.

“מה עשית לו?” – אמר בקול חנוק.

מירטל נשא מבטו אל הילד וראה את פניו הפצועות וחבורה גדולה במצחו. הוא בהה נכחו ולא ענה דבר.

“אני מרחם עליך” – אמר פרץ לאחר שתיקה ממושכת – “אחרת הייתי גומר אתך. אבל אתה לא תישאר יותר במקום הזה.” ויצא כשהוא חובט את הדלת מאחוריו.

בערב, לאחר ההשכבה, חזר מירטל אל הליפט, סגר את הדלת וצרר את חפציו המעטים בחבילה אחת וכרכה בשמיכה.

אחר הלך אל הדיר ושם תבן ושעורים באבוסו של החמור ומיצע לו את קרקעו בקש. משם הלך אל מחסן-האספקה ותקע את המפתח עם הצרור בפי המנעול שבדלתו.

חזר אל חדרו והטיל עצמו בבגדיו על המזרן ונרדם.

למחרת, כשהיתה עוד סגרירוּת של טרם-בוקר, ואנשים לא קמו עוד לעבודתם, הלך מירטל אל בית הילדים, העיר את בנו, הלבישו, ואמר “בוא, נוסעים.”

“אל אמא?” – שאל יוסי.

“לא, לא אל אמא” – אמר מירטל ומשכו אחריו.

“לאן?” – שאל.

“לא חשוב. אתה כבר תראה.”

יוסי חש שדבר-מה בלתי-רגיל קרה, דבר מבהיל וצופן-רע, ובהיכנסם אל הליפט, כשראה את הצרור המוטל בפינה, פרץ בבכי והתיישב על הרצפה בפישוט רגליים.

מירטל לקח את הצרור בידו האחת ואת ידו השנייה הושיט ליוסי ואמר:

“די לבכות. מספיק. בוא. נלך כבר.”

יוסי בכה ולא מש ממקומו.

“בוא” – משך אותו מירטל בידו.

אך יוסי לא זז.

“בוא כבר, נוסעים. יהיה בסדר” – ניסה מירטל להרימו.

אך הוא כאילו דבוק היה אל הקרקע. מירטל לא הבין איך נעשה פתאום הילד כבד כל-כך, שאין בכוחו להרימו. הוא היה חוזר וצונח כל אימת שהיה מירטל מרפה מעט.

“אל תהיה ילד” – ניסה מירטל לשדלו – “צריך לנסוע וזהו.”

יוסי מירר בבכי.

מירטל לא ידע מה יעשה בו. הוא התיישב על המיטה חסר-ישע. צינת הבוקר העבירה צמרמורת בגופו. החוץ היה עכור, ודמום, וספוג טללים, ובכיו של הילד חלחל וחלחל, דומה שלעולם אין לו סוף.

ביום האחד-עשר לביקורה בארץ נפלה גברת הילדה הוֹפֶר למשכב.

מבית-החולים (צרורות של פרחי אפונה ריחנית, ורדים אדומים וגלדיולות סגולות, שעמדו ליד מיטתהּ, האירו את עיניה הכבויות, כשהפנתה את ראשה הצִדה), ביקשה שיודיעו למשרד לופטהאנזה על דחיית טיסתה למועד אחר, בלתי ידוע לפי שעה.

מארגוט באה לבקרהּ רק ביום השלישי, ולא בשעות הביקור, אלא לפני-הצהרים. היא הביאה קופסת שוקולד גדולה, ובהניחה אותהּ על הארון הקטן, אמרה: “ידעתי שפרחים יש לך די.” גברת הופר הודתה בקול חלוש ובהסִבָּה את מבטהּ אל הקופסה, אמרה לעצמהּ, “הרי היא יודעת שלא אוכל לטעום מזה.” מארגוט לא התישבה, וכששאלה גברת הוֹפר מדוע אינהּ יושבת, ענתה שאינהּ רוצה להסב אליה את תשומת-לב האחיות, כי הבטיחה שתשהה רק כמה רגעים. היא שאלה לשלומהּ, מסרה דרישות-שלום מכמה מחברי “החוג”, וסקרה במבטהּ את יתר שלוש המיטות שבחדר: באחת היתה מוטלת זקנה, ששׂער השׂיבה הארוך והמדובלל שלהּ ירד על כתפיה ונראה כדביק; בשניה שכבה אשה שחורת שׂיער בעינים עצומות ובפנים רגועות מאד; בשלישית ישבה, שעונה אל הכר המוגבּה, צעירה שרגליה הגלויות היו חבושות לכל אָרכן, ובהתה לפניה.

גברת הופר התבוננה, מבעד לדוק המצעף את עיניה, בקומתהּ הגבוהה, הכחושה, של מארגוט, בפניה היבשות, וידעה שהיא מנסה לחייך, אך אינהּ יכולה לאלץ את עצמהּ. פניה נשארו יבשות.

“מה שלום קוּרט?” שאלה לבסוף.

“אַת יודעת כמה הוא עסוק בימים אלה”, אמרה מאגוט, “אני רואה אותו רק בשעת הארוחות. אבל הוא יבוא. ביקש למסור לך שיבוא.”

גברת הופר התבוננה בהּ ממושכות כאילו ביקשה לפתור חידה מהבעת פניה. אלא שההבעה לא גילתה דבר.

כשיצאה מארגוֹט, נזכרה הילדה הופר בביקורו של קורט לוי אצלהּ, ב“ואלדהוף”, שנתיִם לפני-כן, כשהיה הוא אורחהּ. איך שלחה מכונית להביאו מתחנת הרכבת של האנובר, מרחק שמונים וחמישה קילומטר, אם כי יש אוטובוס המגיע עד איינבַּק, ששה קילומטרים מן המקום, ואיך דאגה לתפריט הצמחוני שלו ושלחה להביא חסה טריה מן הכפר הסמוך; כמו-כן נזכרה במאמצים הרבים שהשקיעה בהוצאת ספרוֹ, “פיתוֹם ורעמסס”, בגרמניה.

על-אף חולשתהּ, עלה רוגז אל גרונה. היא ניסתה לשכך אותו, ואמרה: “עלינו לסלוח, עלינו ללמוד לסלוח.”

בשתים ושלושים אחר-הצהרים באו גברת ודוקטור רוזנברג. גברת רוזנברג הביאה שוב צרור קטן של אפונה ריחנית, וכיון שכל האגרטלים היו מלאים, השיגה צנצנת פשוטה ומילאה אותה במים. דוקטור רוזנברג נטל כסא מאצל מיטה סמוכה, ושניהם התישבו לידהּ.

“ולחשוב שכל זה בעקבות מעידה קטנה,” הניחה גברת רוזנברג את ידהּ הצנומה, שאצבעותיה הקשות רעדו מעט, על ידהּ של הילדה.

“תופעות לוַאי, כפי שהרופא אומר,” ניסתה גברת הוֹפר לחייך.

“ירדת במדרגות ו… לא ראית את מה שלפניִך?” חקר דוקטור רוזנברג.

גברת הופר חזרה וסיפרה, בפעם החמישית אולי, איך קרה הדבר: היא ירדה במדרגות, ביציאה מן הדוֹרמיציון, יחד עם גברת שטראוך, ובתחתיתן החליקה ונפלה על האבנים. היא חשה רק כאב קל בברכּים, שנשרטו מעט, והמשיכה ללכת, לפני שנפרדה מגברת שטראוך, קבעו להיפּגש למחרת, כדי להמשיך בסיור, בעיר העתיקה ובבית-לחם. בנסעהּ במונית לתל-אביב, “שכחה מכל הענין.” רק בערב, בהיותה בחדרהּ בבית-המלון, כשעמדה לפשוט את שמלתהּ, כדי לשכב – למעשה, ברגע שהרימה את ידיה עם שולי השמלה למעלה מן הראש – תקפה אותהּ סחרחורת והיא נפלה של השטיח והתעלפה. התעוררה – אחר רגעים מעטים, כנראה – ניסתה לקום וחשה כאילו כל שווּי-משקלהּ אבד להּ. אז צלצלה לפקיד הקבלה וביקשה לקרוא לרופא, ולאחר שעה לקחו אותה לבית-החולים.

“כאבים?” שאלה גברת רוזנברג בשימהּ את ידהּ על מפתח לבּהּ.

“באזור החזה, וגם למטה… כובד…” העבירה גברת הופר את ידהּ לאורך גופהּ הרחב.

“גם האקלים משפיע בוַדאי… הלא אינך רגילה…” אמר הדוקטור רוזננברג.

“החום השפיע עלי רק לטובה.” אמרה גברת הופר. “כשהייתי בעמק הירדן על שׂפת הכנרת, האויר היה לוהט ממש, ואני…” נשמה אל חזהּ אויר של אושר.

גברת רוזנברג הסתכלה בפניה הרחבות, שבדרך-כלל היו אדומות ושופעות בריאות, ועתה היה להן גוון צוהב חולני, ואמרה:

“ושם בבית, אף פעם לא קרה?…”

“אני אשה בריאה, אלזה,” אמרה הילדה בנעימה שהיה בה שמץ תרעומת.

“צר לנו מאוד, לכולנו,” אמר הדוקטור רוזנברג, “אינני צריך לספר לך מה היה ביקרך כאן בשבילנו… לא, אין זה מן הצדק שכך יסתיים!”

“חטאתי, כנראה,” חייכה גברת הופר.

עיניה של גברת רוזנברג, מבעד למשקפיִם העבים, הביעו התנגדות חמורה:

“אולי אנחנו חטאנו!”

גברת הופר עצמה לרגע את עיניה, אחר-כך פקחה אותן. “אמש, כשהיה כאן שקט, ניסיתי לקרוא בכתבי-הקודש,” הושיטה אצבע אל ארון הלילה, שספר עבה, שחוֹר כריכה, היה מונח על מדפו, “פתחתי והיה זה פרק 27 בתהילים, והפסוק הראשון שהזדקר לעיני היה: ‘הורני ה’ דרכך ונחני באורח מישור למען שוררָי.' שאלתי את עצמי מה נרמז לי בפסוק. מה פרוש ‘למען שוררָי.’ אך הייתי עייפה מדי…”

במסדרון, תפסה גברת רוזנברג את הרופא התורן, במהרו מחדר לחדר, ושאלה על מצבהּ של גברת הופר. הרופא אמר שהבדיקות עוד לא גילו דבר, אך לאחר נפילה, קורה שאיזה אבר פנימי הפגע, אף-על-פי שאין שום סימן חיצוני לכך.

“אבל היא אשה בריאה מאוד,” אמרה גברת רוזנברג. “דוקא משום שהיא אשה בריאה וגדולה,” הצטחק הרופא ומיהר לדרכו.

רגעים אחדים לפני תום שעת הביקור הרשמית, נכנס לחדר מַלמוּשׁ. הוא עמד מרחוק, בראש מורכן, ידיו משוכלות לפניו, והתבונן בגברת הופר. כיוָן שלא ידע גרמנית, לא ידע גם איך לפנות אליה.

עיניה של גברת הופר היו עצומות למחצה. מבעד לריסים ראתה גוף מגושם, חולצה לבנה, פתוחה, על-גבי מכנסים רחבים, וחיוך נבוך. היא זכרה שהיא מכירה את האיש הצעיר הזה, וזכרה שאיש טוב הוא. מכיוָן שהמאמץ היה קשה להּ, שמטה את עפעפיה וניסתה להתנמנם.

מַלמושׁ עוד עמד והסתכל בהּ, עד שבאה אחות ובקשה ממנו לצאת.

ב

כשיצא קוּרט לוי מן המכונית, שנתיִם לפני כן, והציג את רגליו על המדשאה שלפני בית-האחוזה “ואלדהוף” – עשה על הילדה הוֹפֶר רושם עז, ומפתיע מאוד. מן הכתבה הגדולה שקראה על-אודותיו, על התיאוריה שלו, ועל “החוג לאחריות מוסרית” שנתרכז סביבו בתל-אביב, וכן מן המכתבים שקיבלה ממנו בשנה האחרונה – הוא נצטייר בדמיונהּ בדמות פרופסור יהודי שהכירה בנעוריה בהאנובר: איש רם-קומה, בעל שער שׂיבה חלק, סרוק בקפידה לאחור, לבוש חליפה מהודרת. האיש שהופיע לעיניה היה שונה ממנו בתכלית: רזה, קל, בעל קומה קצת נמוכה מן הממוצעת, שני שיחי שׂיער פרוע לצדי מפרץ קרחתו, ולעיניו העֵרניוֹת משקפיִם גדולים במסגרות-קרן; ומה שהיה מפתיע יותר מכול, ממש מדהים, היה לבושו: מכנסים קצרים וסנדלים! ובחודש אפריל, באירופה – ועוד בסביבה הררית ומיוערת – כשמזג-האויר עדין צונן! להשלמת התמונה, הוא לא נשׂא תיק בידו, אלא על כתפו היה תלוי תרמיל בד כחול, מרובע, והנהג הוציא מתא המטען לא מזוָדה, אלא שוב תרמיל בד, חום ונפוח.

“ברוך הבא לביתנו,” ביטאה הילדה הופר עברית בהושיטהּ לו יד אמיצה.

קוּרט לוי השהה את ידהּ בידו ואמר גרמנית: “גם עברית הגברת הופר יודעת!”

גברת הופר, גבוהה, בעלת גוף, צחקה צחוק בריא: “לא, עדיין לא. עדין לא. את שלוש המלים האלה שיננתי כל השבוע.”

“אני שׂמח לחסות בצל קורתך,” אמר קוּרט לוי עברית, מלה-במלה, ובתרגמו את המשפט לגרמנית, ובהסבירו עם כך את מקור הביטוי “בצל קורתך”, לא הִרפּה מידהּ.

גברת הופר נטלה את תרמיל הבד מן המדשאה ואמרה שקודם-כול עליו לבוא אל חדרו כדי שיוכל להתרחץ ולנוח.

החדר היה בקומה השניה של בית-האחוזה הגדול, ובפָתחהּ את החלון לרוָחה, הראתה לאורח את הנוף מסביב: היער, כרי הדשא, חצר המשק. כמה מן המבנים שבחצר – הסבירה גברת הופר – שופצו לתכליות אחרות מאזד נרכשה האחוזה ל“מכון”: מה שהיה לפנים “בית-המשרתים” הפך למחסן מצרכים למטבח; האוּרוָה לבית מגורים נוסף לחָדשי הקיץ, כשמחזורי המבקרים גדולים יותר; והאסם – לאולם ספורט. מעבר לרפת – שעדיין היו בה פרות שסיפקו חלב למכון, ושהיא והצוות הקבוע טיפלו בהן – השׂתרע מגרש כדורסל, ולצדוֹ בריכת שׂחיה, מחוממת רוב השנה. “וזהו כל ‘הקיבוץ’ הקטן שלנו,” אמרה.

“שתפנות¹ במובן האפלטוני,” חייך קוּרט לוי.

“או הנוצרי,” חייכה גברת הופר. ובסָגרהּ את החלון, אמרה:

“כמה זמן לא היית בגרמניה, מר לוי?”

“אני עזבתי ב-32',” אמר, ןבהסתכלו החוצה, הוסיף: “הנוף לא השתנה מאז.”

“כן, הנוף תמיד חף-מחטא,” נאנחה הילדה הופר.

ולפני צאתהּ בהעיפהּ עין על רגליו החשופות, הדקות, אמרה: “אינך חושב שיהיה לך קר כאן, בלבוש זה?”

“הו, לא!” אמר קוּרט לוי. “אני מחוסן. באקלימים קרים מזה התהלכתי כך. ההרגל מחַסן, כן.”

בערב, לאחר הסעודה המשותפת, נערכת “ההתכנסות”, באולם-האוכל. כחמישים או ששים איש, רובם צעירים, בני שמונה-עשרה עד שלושים, ישבו במעגל גדול, וקוּרט, במכנסיו הקצרים, בסנדליו וסודר אפור וגבהּ צוָארון לגופו, ישב בין גברת הופר ובין דוקטור גרונוַאלד, איש כבן ארבעים, בעל פנים בהירות ומפיקות טוב, שהיה גם הוא ממדריכי ה“מכון”.

כמו כל “התכנסות”, החלה גם זו בקריאת פרק מכתבי-הקודש, וגברת הופר, הספר על ברכיה, פתחה אותו במקום שמסַמן העור הראה, והיה זה פרק ס“ב בישעיהו, הפותח במלים “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט.” אחר-כך בירכה את קוּרט לוי לבואו “בצל קורת המכון” ואמרה לנאספים שבראותהּ את קוּרט ברגע הראשון (”האם מותר לי לקרוא לך קוּרט?" החוותה ראשהּ כלפיו, והנאספים צחקו באהדה רבה בהתירו להּ לקרוא לו כך, עלתה לעיני-רוחהּ דמותו של אלישע הנביא, שהיה “איש-אלוהים”, לבוש אדר שׂיער, והתגורר בעליית-קיר קטנה, ובה מיטה ושולחן וכסא ומנורה. (“אם אני אלישע, הרי אַת השונמית שנתנה לו את עלית הקיר, והאכילה אותו לחם,” נכנס קוּרט לתוך דבריה ועורר שוב גל של צחוק. וכשעל כך אמרה הילדה, “לחם וירקות! כי להוֵי ידוע לכם שקוּרט הוא צמחוני!” - גבר הצחוק שבעתים ונתלוו לו מחיאות כפּיִם). הילדה הופר סיפרה איך התוַדעה אל קוּרט ואל תורתו (“לא, לא תורה! עקרונות חיים!” זקף קוּרט אצבע כנגדהּ, והיא תיקנה את דבריה בחיוך): היא קראה מאמר גדול עליו ברבעון התיאולוגי-הפרוטסטנטי, וככל שהוסיפה לקרוא, כן רחב מעגל האור סביבהּ, כמו בשעת זריחה, בשהשמש עולה מן האופק. ויחד עם זאת גברה בהּ הפליאה – עד כמה רב הדמיון בין המהות הרוחנית של עקרונותיו של קוּרט ובין זו ש“המכון” מיוסד עליה. לא בלבד, אלא אפילו שם החוג של קוּרט, “החוג לאחריות מוסרית”, דומה כל-כך לשם המכון, “המכון לאחריות אנושית”. היא מצאה את כתָבתו באמצעות הרבעון, כתבה אליו, קוּרט הואיל לענות, ומאז המשיכו בהתכתבותם (“האם ששה מכתבים קיבלתי ממך?” פנתה אל קוּרט. – “השביעי בדרך,” אמר קוּרט ועורר שוב גל של צחוק). כשנודע לה שהוא עומד להשתתף בסימפוסיון של “חירות היחיד בחברה הטכנולוקרטית”, המתקיים בקיימברידג', ביקשה ממנו שבדרכו חזרה לישראל יואיל לכבד את “המכון” בביקורו. הוא נענה לבקשתה, “והנה הוא יושב בתוכנו, אמנם רק ליומיִם, אבל אנחנו ננצל אותו כמיטב יכָלתנו, במידה שהוא רק ירשה לנו לנצל אותו.”

“זה לא יהיה קל,” הצטחק קוּרט, ולאחר זאת התבקש לשׂאת את דברו.

קוּרט פתח את דבריו בהצהרה שאין הוא “פילוסוף”, אם כי למד פילוסופיה, ובוַדאי שלא “מטיף דת”, אלא שלעקרונותיו הגיע בדרך של התנסות אישית, שאת מסקנותיה הוא מנסה להעביר לאחרים; לפיכך, כל מה שיאמר בערב זה לא יהיה אלא“אוטוביוגרפיה רוחנית”.

לאחר שעזב את גרמניה, סיפר, היה ארבע-עשרה שנים חבר בקיבוץ, עבד בחקלאות, היה פעיל בעניני הציבור (“קוּרט הוא עניו מאד,” הרשתה לעצמה הילדה להכּנס לדבריו, “למעשה, היה אחד ממנהיגיה הרוחניים של התנעה הקיבוצית”; ותנועת-היד של קוּרט אמרה: לא צריך להגזים…) וחש סיפוק בעבודתו ובחייו. אך כבר ב-1944, בעקב מקרים מסוימים, הבחין ב“מחלת שורש” בצורת חיים זו: דוקא עובדת היות הקיבוץ מבוסס על עקרונות של צדק ושוויון, כמסגרת “נתונה”, גורמת לכך שהיחיד יפרוק מעל עצמו אחריות מוסרית למעשיו ויטילהּ על הקולקטיב. כדוגמה אחת מני רבות: בבוא חבר קיבוץ העירה, הוא לא יושיט נדבה לעני, כיון שהוא רואה עצמו שייך “ממילא” למסגרת מוסרית ועל-כן אין עליו חובות מוסריות אינדיבידואליות. על-ידי כך חדלה המוסריות להיות מאבק מתמיד של אדם עם עצמו, ונעשתה מצב “נתון”, ההורס את עצמו באופן דיאלֶקטי. החברה שהתימרה להגשים את המוסר היא שהביאה להתנוונותו.

ב-1946 עזב את הקיבוץ – כשהוא נאלץ להפּרד, בשברון-לב, גם מאשתו ומשני ילדיו, האחד היה אז בן שבע והשני בן שלוש (דוקטור גרונוַאלד ביקשלהעיר כאן, שעל כך נאמר במתיא פרק 10: “האוהב את בנו ואת בתו יותר משהוא אוהבני, איננו שוֶה לי”, וקוּרט הגיב בחיוך) – ויצא לשוט בעולם. נדד מארץ לארץ (“בסנדלים?” שאלה אחת מן העדה, “כן, בסנדלים,” צחק קוּרט), נסע להודו, יצק מים על ידיהם של מורים אחדים במשך כשנתיִם, אך לא מצא תשובה לשאלותיו בתורתם. מהודו נסע לאנגליה, הסתופף בצִלָן של חבורות תיאוסופים וחסידי אוּספֶּנסקי, וב-1950 חזר לישראל. שמונה שנים התבודד בצריף קטן, בלב פרדסים, על-יד אחת המושבות ביהודה, עבד קצת לפרנסתו, חי לו על לחם ומים, וכתב את חיבורו “הדרך החמישית”, שהיתה בו תשובה ל“הדרך הרביעית” של אוּספנסקי. בספר זה, שהופיע ב-1957, כבר מצויות ההנחות לעקרונותיו, שאותם פיתח וגיבש בספרו השני, “פיתום ורעמסס”. מעט-מעט התרכזו אנשים סביבו, ואלה שדבריו “דיברו אל לבּם” (“לא, הרשה לי, קוּרט,” קטעה אותו הילדה הופר; וסיפרה בדרמטיות את אשר קראה בכתָבה, איך הפך משכנו הדל מרכז ל“עולי-רגל”. קוּרט לא הפריעהּ ולא הכחיש את דבריה), וכך התלכד החוג שנקרא אחר-כך בשם – שאיננו בדיוק לפי טעמו – “החוג לאחריות מוסרית.” כדי להמָצא בתוכו, כדי לקיים אפשרות של השפעה, עזב את מקום התבודדותו ועבר העירה, לתל-אביב. בכך השלים מעגל שלם: מן החברה והחוצה, ומן החוץ בחזרה אל החברה; ובזה הגשים, הלכה למעשה, את העקרון הראשי שאותו ביסס בשני ספריו: על האדם השואף לחיות חיים מוסריים להשתחרר מן “האחריות הקולקטיבית” של החברה ולעמוד פנים-אל-פנים מול עצמו, על-מנת לשוב אחר-כך ולהיות חלק ממנה.

ההרצאה, שקוּרט בקולו השורקני במקצת, השמיעהּ בשטף, ובחיוניות שהבזיקה מעין ניצוצות באולם, נמשכה עד חצות, ולאחריה הקיפו אותו רבים מן הנאספים, העתירו עליו שאלות – בעיקר על הקיבוץ והיחסים בתוכו – ולולא הילדה הופר, שביקשה כי יניחו לו, בהיותו עייף מדרך ארוכה, ודאי היו הכוֹל נשארים עד אור הבוקר.

יום המחרת היה יום א', וקוּרט לוי נענה להזמנה להיות נוכח בתפילת הבוקר. בית-התפילה היה אולם מלבני, לבן, שלא היו בו אלא כמה שורות ספסלים וצלב עץ פשוט תלוי על הקיר, מעל לשולחן מכוסה מפה לבנה ועליו נרות בשני פמוטות עץ כפריים. דוקטור גרונוַאלד ניהל את התפילה ללא שום טקס פולחני: הוא קרא את הפסוקים מן הספר והמכונסים ענו אחריו במקהלה, לעתים בקריאה לעתים בשירה, בקימה ובישיבה לסירוגין, ורק פעם אחת כרעו על ברכיהם והרכינו ראשיהם בדומיָה לדקות מספר. לאחר-מכן נשׂא דוקטור גרונוַאלד דרשה קצרה על הסיפור מן הברית החדשה בדבר שני האנשים שיצאו מבית הקברות, ישו גירש את הרוחות מתוכם. הוא המשיל את הסיפור על גרמניה הנאצית, אחוזת השדים, שכפרה בבן-האלוהים, וקשר את הדברים עם דבריו של קוּרט לוי, “השליח מישראל, בן ארצו ועמו של המשיח,” על האחריות המוסרית של היחיד.

אחר-הצהרים הרצה קוּרט על ספרו “פיתום ורעמסס”. מכיָון שהיה זה יום חמים, הציעה הילדה הופר לקיים את ההתכנסות תחת כיפת השמים. האנשים ישבו במעגל גדול על המדשאה שלפני בית-האחוזה, קוּרט שׂיכֵּל את רגליו בישיבה מזרחית, והילדה קיפלה רגליה תחתיה וכיסתה אותן בשמלתהּ, שוב: לא על הספר עצמו דיבר קוּרט, אלא סיפר איך כתבו. הוא סיפר שכשחזר וקרא בספר “שמות” על עבדות ישראל במצרים, ניסה לראות את העובדים בפרך מבני-ישראל – לא כמחנה אנונימי, אלא כציבור המורכב מיחידים; ובאופן זה ניסה לראות גם את הנוגשׂים המצרים, כל אחד לעצמו. ראיה זו הביאה אותו להתעמקות בבעיית “הסבל הקולקטיבי” ו“האשמה הקולקטיבית”. הוא שאל את עצמו, אם היתה, למשל, זכות למשה לעשות דין לעצמו ולהכות למוות את האיש המצרי שהכּה את האיש העברי. (דוקטור גרונוַאלד, שישב בכותל הנגדי של המעגל, העיר כאן, שב“דרשת ההר” אומר ישוע: “לא תשפוטו ולא תשָפטו, כי במשפט אשר תשפוטו תשָפטו גם אתם”; וקוּרט לוי הודה לו על הערה זו ואמר שאמנם הוא דן בספרו בפסוק זה שבברית החדשה). ומן הבעיות הקשורות ב“מצב העבדות”, עבר להרהר בבעיות הקשורות ב“מצב הגאולה”. האם ההשתחררות הקולקטיבית מ“בית עבדים” מביאה ממילא להשתחררות של היחידים, במובן המוסרי והרוחני?

השמש כבר ירדה אל מאחרי העצים כשסיים קוּרט את דבריו, וצינה נשתררה. הבחורות חיבקו את כתפיהן בזרועותיהן, ודוקטור גרונוַאלד כתש באגרוף ימינו את כף-יד שמאל בכדי להתחמם; אך הילדה הופר ביקשה מן הנוכחים להאריך את ישיבתם – ואת רוחם – עוד כמה רגעים, כי ברצונהּ לקרוא קטע מתוך ספר מסוּים שנתחבר לפני יותר מחמישים שנה, ושלדעתהּ יש ענין מיוחד להשמיעו עתה, בשעת ביקורו של “ידידנו מישראל”. היא נטלה מן הדשא את הספר, שהיה עטוף בנייר ועל-כן לא נראה שמו על הכריכה, פתחה אותו, קראה מתוכו, ומדי פעם העיפה מבטה מן הדף אל פניו של קוּרט, כאילו לראות אם מנחש הוא את שם הספר. לאחר כמה משפטים, זרחו פניו של קוּרט בחיוך רחב, וכשהגיעה אל הקטע המדבר על “הרמוניה יעודה מראש בין הרוח היהודית והרוח הגרמנית, ששתיהן דבֵקות באידיאליזם המוסרי” – אמר כלפי הילדה: “כן כן, זה היה כמעט התנ”ך שלי בנעורי, לפני שהפכתי לציוני"; ובפנותו אל האחרים, נקב בשם הספר – “דויטשטום אונד יודנטום” של הרמן כהן – ואמר כמה משפטים על תָכנו. “עלינו לזכור, כמובן,” הוסיפה הילדה, בפנותהּ גם היא אל מעגל היושבים, “שהרמן כהן לא יכול היה לחזות אז את הטרגדיה הנוראה שתתחולל בארצו עשׂרים שנה לאחר-מכן, ושתטביע בנחלי דם את ההרמוניה הנפלאה שעליה דיבר.”

בערב, שהיה ערבו השני והאחרון של קוּרט באחוזה, נכונה לו הפתעה: בשנכנס לאולם-האוכל בלִווית הילדה, ברגע הופיעו בפתח, קמו כל היושבים סביב השולחנות על רגליהם וקידמו את פניו בשירה עברית – “הבאנו שלום עליכם”. קוּרט היה נרגש, משׂא את ידיו למעלה, כמברך המונים, התשחוָה והודה ושוב הודה. כשהגיע למקומו, והכל התישבו, קם דוקטור גרונוַאלד ואמר כמה דברי פרידה. הוא אמר שביקורו של קוּרט לוי ב“מכון” היה חוָָיה שלא תשָכח מלב כל הנוכחים, וש“הקִרבה ברוח וברגש” ששׂררה בין האורח ובין מארחיו כל שעות המָצאו בתוכם – שעות קצרות מדי, למרבה הצער – מסמלת את השלב הרוחני החדש ביחסי שתי הדתות ושני העמים. קוּרט קם והודה, אף הוא בדברים קצרים. הוא אמר שהנמצאים ודאי יבינו שלא קל היה לו לחזור אל הארץ שבּה נולד, גדל וחונך, לאחר כל מה שאירע בּהּ בתקופת “שלטון החושך”, אך הפגישה עם חבורה “צעירה ונפלאה” זו, שגידולהּ בגרמניה שלאחר המלחמה, חזרה ואישרה לו את תפיסתו בדבר “אפשרות הגאולה האנושית בדרך של קבלת אחריות איניבידואלית.” הוא הביע את תקוָתוֹ – שעוד יזכּה להיפּגש עם רבים מן הנוכחים כאן – וקודם-כוֹל עם גברת הילדה הופר – “שכבודהּ על המקום והמקום הוא כבודהּ” – בישראל.

אחר קונצרט של רביעיַת כלי-קשת, שהתקיים באולם-האוכל, ליוותה הילדה הופר את קוּרט לחדרו.

בהגיעם לחדר, הוציאה גברת הופר ספר מאמתחתהּ, הניחה אותו על השולחן, ואמרה: “את זה אני מבקשת שתִשׂא אתך כמזכרת אישית ממני.” שם הספר היה “אכן חֱליינו הוא נשׂא”, והילדה, בהתישבהּ על הכסא, אמרה שמחברו, הכומר יוהאן גיאורג יורגנס המנוח, היה דודהּ, אדם שרחש חיבה עמוקה לעם היהודי, ולאחר “ליל-הבדולח”, כשנהרס בית-הכנסת המפואר בהאנובר (היא היתה אז בת שש-עשרה, יתומה ומאומצת על ידי דודהּ), שׂם נפשו בכפו והגיש מחאה נמרצת לשלטונות העיר על שלא עמדו בפרץ והניחו לפורעים לחלל מקום קדוש לאלוהים, ושנתיִם לאחר-מכן הבריח – שוב בחירוף-נפש – שתי משפחות יהודיות לשוייצריה ובכך הצילן מהשמדה בטוחה. בשם הספר כבר כלול הרעיון המרכזי שבו: העם היהודי – כמו ישוע המשיח – נשא את חֱליי העם הגרמני וסבל את מכאובי הנצרות.

סיפורה של הילדה הופר גרר שׂיחה בין השנים על בעיות האשמה הנוצרית, שנתארכה עד חצות.

בבוקר החליטה הגברת הופר ללוות את קוּרט לוי עד האנובר. היא נכנסה אתו למכונית, ובשבתם יחד, נטל קוּרט את ידהּ בשתי ידיו ולא הניחהּ כל הדרך הארוכה, כאילו בעשותו כך ביקש להעביר אליה גם פיסית את הדברים שהשמיע לה בשִפעה ובחיוניות כה רבה – עד הגיעם העירה.

כשהשיטה לו את ידהּ בתחנת הרכבת, חשב רגע קוּרט אם לא מן הראוי הוא שישק לה נשיקת פרידה, אך לחיצת ידהּ האמיצה, והחיוך הבהיר והגלוי על פניה, הניאו אותו מעשות כן.

ג

כשעמדה גברת הופר באולם נמל-התעופה בלוד וחיכתהּ למזוַדתהּ שתגיע על-פני הרצועה הנעה (האויר היה חם ולח, אם כי היתה זו כבר שעת ערב, והיא עמדה מיד על טעותהּ, שלבשה לנסיעה חליפת צמר בהירה תחת ללבוש שמלה קלה), הבחינה מרחוק בקוּרט, העומד מעבר למחיצת הזכוכית ומנופף לה בידו במרץ. פניה האירו, היא החזירה בנפנוף, ועם כך ראתה שיחד עמו נמצאים עוד גבר, גבה-קומה, במשקפיִם שניפנף גם הוא בידו – אמנם בהיסוס מה – ואשה נמוכה ובהירת שׂיער, שניפנפה גם היא, אך לא בידהּ אלא בצרור הפרחים שבידהּ. היא לא היתה בטוחה אם אליה מכוּוָנים נפנופיהם או אל נוסעים שעמדו סמוך להּ. הכוֹל היה שונה מאוד מבאירופה, וביחוד הלבוש הקל המרושל של האנשים – לרבות זה של הפקידים והשוטרים – והעדר-הפורמליות המוחלט. האנשים סביבהּ נראו לה פזורי-נפש במקצת, מודאגים במקצת, והיא לא ידעה להגדיר לעצמה למה הדבר דומה. למחנה-מעבר, אמרה לעצמה בהיתול-מה, בצַפּותהּ למזוָדה שבוששה להגיע.

בצאתה מן האולם – כשהיא מסיעה לפניה את עגלת המטען – ציפו לה לא שלושה אלא ארבעה. הרביעית בחבורה היתה אשה גבוהה ורזה, חִורת פנים, בעלת שיער ספק צהוב-דחוי ספק שׂיבה, גזוז קצר. קוּרט לוי – במכנסיו הקצרים, בסנדליו, כפי שהכירתהו מאז – לחץ את ידה בחום, בירך אותהּ ב“ברוכה הבאה”, בעברית ובגרמנית, והציג את הבאים עמו: הגברת והאדון רוט, חברי “החוג שלנו” (הגברת רוט, בעלת ארשׂת עליזה, צחקנית, הושיטה את צרור הפרחים; האדון, לבוש חליפה נאה ועניבה, קד בנימוס): ומארגוט. מארגוט העלתה חיוך קלוּש על פניה, וגברת הופר תמהה אם גם היא חברת “החוג”, או שמא היא קרובת-משפחה של אחד מן השלושה, ומדוע היא מוצגת בשמה הפרטי בלבד.

משנכנסו למכוניתו של מר רוט, הציעה מארגוט לגברת הופר לשבת עם קוּרט מאחור, והיא עצמהּ התישבה במושב הקדמי. קוּורט היה עֵרני. הוא שאל על “המכון”, שאל לשלום כמה אנשים שזכר את שמותיהם, ודיבר על התכנית שנקבעה לגברת הופר בביקורהּ. בתוך כך התברר שקוּרט לא קיבל את מכתבהּ האחרון, ששלחה לפני שבועיִם, דבר זה לא רק הפליא את הילדה, אלא גם ציער אותה מאד, כי במכתבהּ הביעה כמה משאלות לשינוים בתכנית היעודה: את הסיור בירושלים, למשל, ביקשה לדחות לימים האחרונים דווקא, “כדי להשאיר את הצימוק לסוף”; וכן ביקשה לבטל קבלת פנים ב“מרכז לתרבות” הגרמני בתל-אביב – דבר שאינה רואה בו כל טעם – ולהוסיף במקום זה ביקור של חצי יום בקיבוץ. מר רוט, שהיה איש-מעשה יותר מקוּרט לוי, הניח את דעתהּ שתרגיש עצמה חפשית ותפיק את מירב ההנאה מביקורהּ והוסיף ואמר: “אני והמכונית שלי ואשתי עומדים לשירותך כל שעות היממה.” “אינך נראה לי כאדם שיצא לגימלאות, מר רוט!” אמרה גברת הופר. “הו, לא, עדיין לא!” צחק מר רוט בשׂאתו מבטו לראי שמעל לראשו “אבל אם אדחה עריכת שנים-שלושה חוזים, ייתכן אפילו שאמנע עגמת-נפש מאחד הצדדים.” "לזה אני קוראת ‘אחריות מוסרית’ צחקה הילדה הופר. “אילו ידעת כמה כספים הפסיד יהויכין בגלל ‘האחריות המוסרית’ שלו!” אמרה גברת רוט ברוח טובה. “אני בטוחה שהפסדו יוצא בשׂכר גדול!” אנרה גברת הופר. “אלמלא כן לא היית מוצאת אותנו בחברת האיש הזה!” אחזה גברת רוט בזרועו של קוּרט וחייכה אליו בחיבה. “בדבר הזה אני מתקנאה בך” אמרה הילדה, ושמה לִבָּהּ שכל עת הנסיעה לא הפנתה מארגוט את ראשהּ אליה אף פעם אחת ולא הוציאה הגה מפיה.

בהגיעם אל המלון (“מלון לא יקר, אך שקט ונקי,” כפי שביקשה גברת הופר במכתביה), נכנסו השלושה עמהּ, סייעו לה אצל דלפק הקבלה, ולפני הפּרדם מעליה, מנו וגמרו שלמחרת באחת-עשרה תבוא אליה חוה רוט ותצא עמה לסיור בעיר. “אם כן נראה אותך אצלנו מחר בערב,” אמרה מארגוט לפני צאתם.

בחדרהּ בקומה השלישית (מבעד לחלון נראו בית דו-קומתי, ישן וקלוף טיח, חצר ובה עץ ממורטט, רחוב צר, ומאחורי הרחוב התנשׂא בנין גבוהּ, רב-קומות, בנוי בטון קודר), חשבה הילדה: “אצלנו?” האם היא אשתו השניה של קוּרט? או אולי חזר אל הראשונה? אם כן מדוע לא הזכיר אותה כלל, לא בהיותו ב“ואלדהוף” ואף לא באחד ממכתביו? או שמא אחותו היא?

בשכבהּ במיטה, ערה, קשוּבה אל קולות הלילה הזר – מילא את לבּהּ רגש של התפעמות שידעה לכנותו “רגש רליגיוזי”. היא אמרה לעצמה: “אם כן כאן אני, בארץ-הקודש.” היא נטלה את ספר התנ"ך מעל שולחן-הלילה ופתחה לקרוא בו.

היא נרדמה רק בשתיִם, אך כבר בשמונה ושלושים העיר אותה צלצול הטלפון, ובהרימה את השפופרת (האויר בחדר היה חם, כאילו בחוץ כבר יקדה השמש), שמעה קול של אשה לא-צעירה, שבירכהּ אותה בחגיגיות לבואה לישראל. היא אמרה ששמה חנה בן-דויד – לפנים מאנהיים – חברת “החוג”, והציעה לה את עזרתהּ בכל אשר ינעם לאורחת – אולי סיור בעיר ובסביבתהּ?" – כי יש להּ מכונית, והיא נוהגת, והיא פנויה כל היום. גברת הופר הודתה מאוד ואמרה שכבר נקבעה להּ תכניתהּ למשך היום, “נודע לי שאַת מהאנובר,” אמרה חנה בן-דויד, “גם משפחתי מהאנובר, אם כי הייתי ילדה כשיצאתי מגרמניה, הכוֹל השתנה שם בוַדאי.” – “,הו, כן! הכול!” אמרה הגברת הופר. "נתראה, אם כן, בערב,” אמרה חנה בן-דויד וחזרה ובירכה אותה לבואהּ.

באחת-עשרה בדיוק היתה חוה רוט במלון, ובצאתן יחד לרחוב, נעצרה הילדה על מקומהּ, מוכּת פליאה, וקראה: “כמה אור! כמה מסנוור! איזה אור לבן!” - כן, אַת במזרח עכשיו! באוריֶנט!" אמרה חוה רוט, ויעצה לה להרכיב משקפי-שמש לעיניה אם האור חזק להּ מדי. "לא, זה נפלא!, קראה הילדה, “כל זה שונה כל-כך, ים-תיכוני כל-כך, גלוי כל-כך!” הן טיילו בכמה רחובות, ואחר-כך לאורך הטיילת שעל שׂפת הים, והילדה לא חדלה להתפעל מן האור, מן “הפתיחות”, מלובן הבתים, מלבושם הקל של האנשים, שכה רבים מהם התהלכו בגופיות, בסנדלים, במכנסי-ים, ונשים בחלוקים קלים, ועורן שזוף. “כמו במחנה-נופש!” אמרה, ומדי פעם נעצרה, צימצמה עיניה כלפי מעלה וקראה: “ואיזה שמים!”

השעה היתה כבר ארבע כשחזרו אל בית-המלון, וחוה רוט – שהילדה מצאה בהּ אשת-שׂיחה נעימה, מרבה להתבדח וגלויַת-לב – הבטיחה לה שבעלה והיא יבואו בערב לקחתהּ אל ביתו של קוּרט, לפגישה עם “החוג”.

“החוג” היה מתכנס אחת לשבועיִם-שלושה, ובדרך-כלל לא עלה מספר המשתפים בפגישותיו על שנים-עשר, אך הפעם נקבצו אל ביתו של קוּּרט כעשרים וחמישה איש, ביניהם שהגיעו מחוץ לעיר: פרופסור הרמן והמוסיקולוגית גברת שטראוך מירושלים; יוליוס שפר מכפר-וארבורג; גברת ואדון מרקוס מאשקלון; ואפילו ממרחק כה רב כקריית-ביאליק, הגיע אחד, המורה הוָתיק יהודה אדר. חנה בן-דויד, שידעה כי מארגוט לא תטרח להכין אלא תה וביסקוויטים בלבד, הביאה עמה עוגה גדולה, ועזרה בהגשה; וכך, עוד לפני שהתישבו הנאספים בחדר הגדול – חדר-מגורים שהיה גם חדר-עבודתו של קוּרט וכל כתליו מכוסים ספרים למאות – היתה להילדה הופר הזדמנות להחליף דברים עם רבים, בעמידה, על כוס תה ועוגה. קוּרט ניגש מדי עם, הציג עוד מישהו מן הקרואים, והיא שׂמה לבּהּ לגילם הגבוהּ של חברי “החוג”, שכולם היו בני למעלה מחמישים לפי מראיהם. כולם, חוץ מאחד: צעיר כבד-תנועה כבן עשרים וחמש, שחוָה רוט הביאה אותו לפניה והציגה אותו כ"אברהם מלמן, אבל כולנו מכנים אותו מַלמוּש, בן-הזקונים שלנו, הצבר היחיד במשפחה. "דווקא אתו רצתה הגברת הופר לשוחח, אלא שהתברר להּ מיד שאינו מבין גרמנית, גם לא אנגלית (הוא עמד כנגדהּ כשחיוך מתנצל ורוחש חיבה שפוך על פניו הרחבות, ולא אמר דבר), ובין כה וכה נקראו הנאספים להתישב על הכסאות הערוכים סביב-סביב.

לא קוּרט פתח את המסיבה; אלא נתכבד בכך הזקן שבחבורה, דוקטור פאול רוזנברג, בן השבעים ושמונה, מחברם של מחקרים על היינה ולסינג. שלא כמקובל ב“חוג”, הוא קם על רגליו והתיצב מאחורי כסאו. הוא דיבר בראש מרכן מעט, בפנים חמורות, ורק מפעם לפעם נשׂא את מבטו אל הנאספים. (קולו היה נמוך וכבד בדרך כלל, אך פתאום היה מתנשׂא, כאילו בחמת-זעם, ונדמה שלא בהתאם לתוכן הדברים. מי שלא הכירו, היה תמיהּ, על מה הוא מתרגז, או על מה הוא מצטער כל-כך; אך ה“חוג” כבר היה רגיל בכך.)

ההתוַדעות אל מפעלהּ ההומני של גברת הופר, אמר – בקַדרות, משום-מה – לא מתחילה הערב, אלא מאז “הבשורה” שהביא עמו קוּרט לוי ובאמצעות כמה מן המכתבים שנקראו בפגישות “החוג”; אלא שקִרבת הרוח האמִתית נוצרת על-ידי מגע אישי, כפי שלימד בוּבר, ועל-כן הפגישה הנוכחית היא זכות גדולה. לאחר-מכן אמר – בהתרגשות – כי את הטרגדיה שעברה על יהדות גרמניה – על יהדות אירופה כולה – אי-אפשר לשכוח ולא נכון לשכוח, אולם אין לפקוד חטאי אבות על בנים, כי “איש בעוונו ימות”. וכשדיבר על “הסובלנות החדשה”, הרים את קולו פתאום כנביא זעם. כשם שבנצרות קיים המושג שכל אדם צריך לשׂאת את צלבו, כן ביהדות חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משמע: הוא בעבדות והוא בגאולה. “אתה הוא המכבי! אתה הוא המשיח!” קרא בהתרגשות ובקול גדול בעברית, וחזר וקרא בגרמנית. לבסוף פנה אל גברת הופר ואמר: “אנו רואים אותך אחות-ברוח, על-כן הרשי לי לומר לך בשם כולנו: אחותנו אַת, גברת הילדה הופר, וברוך בואך אל חיק משפחתנו!”

גברת הופר, שפניה, האדומות בלאו הכי, נצרבו בהליכה ממושכת בשמש, הסמיקה עתה מאוד, ודומה היה שגם המשולש שבין צוָארה וחזהּ הסמיק. (לאחר מכן, ובפגישות הבאות, הבחינו רבים בחילופי צבע תדירים אלו בפניה ובצוָארהּ, מורוד לסמוק, ולהיפך, שהעידו על גיאות ושפל ברגשותיה). היא הודתה בענוָה למברך ולמארחים וסיפרה בקצרה איך התוַדעה אל קוּרט לוי ואל עקרונותיו. מכאן עברה לספר על “המכון” ועל פעולותיו: “בית פתוח” לכל הרוצה לבוא – לשבוע, לשבועים או לשלושה – לדון בשאלות המשבר הרוחני והמוסרי של דורנו, מתוך תחושה של אחריות אישית; כלומר – מתוך הכרה שהשינוי המיוחל לא יבוא על-ידי תמורות פוליטיות, חילופי שלטון וכדומה – אלא על-ידי התחדשות פנימית: נשמה חדשה, בריאה, חדשה. “כי,” אמרה גברת הופר מתוך הדגשה רבה, שענו להּ נענועי ראש של הסכמה, ביחוד מצד הנשים שבקהל, “אנו חיים יחד, אך יורשים גיהנום או גן-עדן, כל אחד לחוד!” כשסיפרה שעם “המכון” קשורים כשמונה מאות איש, בכל רחבי גרמניה, רובם הגדול צעירים בני עשׂרים עד שלושים וכחציָם מגיעים מדי קיץ לסמינרים ב“ואלדהוף” – עבר רחש של התפעלות וקנאה בין המכונסים, וחוה רוט תירגמה את הדברים למלמוש (שהאזין כל הזמן לדברי גברת הופר בלי לגרוע עין ממנה) ואמרה לו שהוא חייב לגייס את הדור החדש ל“חוג”! “”אתה המכבי!" צחקה ואמרה.

גברת הופר אמרה שתשׂמח לענות על שאלות; ואכן אלה היו רבות מאוד ונָסבּו הן על “המכון” והן על גרמניה בכלל.

בכל עת הרצאתה חיפשׂה הילדה במבטהּ את מארגוט ולא מצאה אותה במעגל היושבים. רק לאחר-מכן ראתה אותהּ ניצבת מאחור, על המפתן שבין החדר והמסדרון, שעונה אל המשקוף ופניה אילמות-הבעה. היא ציינה לעצמהּ כמה דקות וחוורות שׂפתיה.

“קוּרט, ואתה שתקת כל הזמן!” אמרה הילדה כשהכול עמדו כבר, והיו בדרכם לצאת. “אני הקשבתי,” אמר קוּרט בגעינים עצובות באחזו בידהּ, והרי זו רק התחלה של דיאלוג!"

במכונית של רוט, שהסיעה אותהּ בחזרה אל המלון, אמרה הילדה הופר: “מארגוט… האם תמיד היא שתקנית כל-כך?” לרגע נשׂתררה שתיקה, כאילו כל אחד מבני-הזוג חיכה לרעהו שיענה על השאלה, אחר-כך אמר יהויכין רוט: “אַת יודעת בוַדאי שהיא איננה חברה ב’חוג'.” “אבל היא… גרה עם קוּרט, לא כן?” “הו, כן, כבר כמחש-עשרה שנה!… אם כי לא בנישואין…” חייך יהויכין כשידיו אוחזות בהגה ומבטו נטוי לפניו.

כשישבו שלשתם בפואיה של המלון, בטרם תעלה הילדה אל חדרהּ, סיפּרו לה יהויכין וחוה על מארגוט. מארגוט היא וינאית, סיפרו, בתו של המנצח מַכּס בראון, ולאחר ה“אָנשלוס”² שדדו הנאצים את ביתם ואת אביה לקחו למחנה-ריכוז, שממנו לא חזר. היא הצליחה להימלט לאנגליה ב-1939, ולאחר המלחמה עלתה ארצה ופתחה מעין “מכון” פרטי להתעמלות אורתופדית. במקצוע זה היא עוסקת עד היום, וה“מכון” הוא בבית שבו היא מתגוררת עם קוּרט. כשהיה קוּרט “נזיר מתבודד” במושבה, ואחדים מאלה שהם עכשיו חברי “החוג” החלו עולים-לרגל אליו, היתה גם היא ביניהם. היא התרשמה מאוד מאישיותו, התאהבה בו (כאן חלקה חוה רוט על בעלהּ. “אל תאמר ‘התאהבה’. היא לא מסוגלת להתאהב!” – "האם ירדת אל מעמקי לבּהּ? אמר יהויכין), וכשדובר על כך שיעבור העירה, הציעה לו את ביתהּ. מאז היא המפרנסת אותו, היא הדואגת לכל צרכיו, והיא גם “מגוננת” עליו, לבל יפריעו לו בעבודתו. “למעשה, היא שַמה מצור עליו!” צחקה חוה רוט.

“מדוע לא הצטרפה ל’חוג', אם כן?” שאלה גברת הופר.

“היא היתה מן הראשונים בו,” אמר יהויכין רוט, “אלא שאחר-כך הסתייגה יותר ויותר, עד שחדלה לגמרי לבוא לפגישות.”

“מסתגרת בחדר הסמוך,” חייכה חוה.

“הסתייגה, אמרת, האם… מן העקרונות הסתייגה?”

“אין לדעת… הלא מעולם לא הצהירה על כך!” אמר יהויכין.

“איננו יכולים לרדת אל מעמקי הלב, כמו שאומר יהויכין,” הצטחקה חוה.

“יש בה איזו אצילות בפָּנים…” אמרה הילדה הופר בארשׂת של עצב בעיניה התכולות.

בחדרהּ, לפני הרָּדמהּ, פתחה גברת הופר את כתבי-הקודש בספר יוחנן פרק ד' וקראה את סיפור האשה השומרונית אשר נתנה מים לישוע.

ד

בית-המלון היה בסיסהּ של הגברת הופר, וממנו יצאה למסעותיה. למעשה, לא היה עליה לדאוג לסידוריה. היא היתה מוקפת חיבה של מעין משפחה גדולה. לא רק חברי ה“חוג” הציעו את שירותם ואת עזרתם, אלא גם רבים אחרים ששמעו על בואהּ וצלצלו בשעות הבוקר, לפני צאתהּ, או בשעות הערב, בחָזרהּ עייפה מנסיעה ארוכה, וביקשו להזמינהּ לארוחת-ערב או לפגישה. כך הזמינו אותהּ, יום אחד “ארגון יוצאי האנובר”, ויום אחר איזו “אגודת ידידות”, והיה עליה לגייס את מיטב נימוסיה כדי לא להעליב מישהו בסָרבהּ לו.

הדבר גרם לעתים אי-נעימויות. ביום השני שלאחר פגישת ה“חוג”, הסיעו אותהּ אדון וגברת אדורם לחיפה ולעכו, כפי שנדברו מראש. אך אדורם – איש שמן בעל קול כהוי וחדגוני – נתגלה להּ עד מהרה הן כפטפטן, שלא הניח להּ לרגע להתרשם ממראה עיניה בשקט, בלא לווית הסברים, והן כטועה ומטעה. בעברם ב“מושבה הגרמנית” בחיפה, עירבב את ה“טמפלרים” הלותרניים מויטנברג עם ה“טמפלרים” של מִסדר-הנזירים הצלבני; את מערת אליהו לא מצא, ובמקום זה הביאהּ לאיזה מנזר כרמליטי, שלא היה להּ ענין בו; בעכו, כשהוליך אותהּ במרתפי האבירים, בילבל תאריכים ושמות, וה“פרנקים”, לפי גירסתו, היו הצרפתים של צבא נפוליון; וכן גרם לה בזבוז זמן של שעתים באיזה מסעדה ערבית בעיר העתיקה. ולאחר כל זאת, הציע להּ את שירותו להסיעהּ גם למחרת לנצרת ולים כנרת.

היא ניצלה מענשו של זה ממש ברגע האחרון. בהגיעהּ אל בית המלון מצאה פתק ובו נתבקשה להתקשר אל המזכיר השני של השגרירות הגרמנית, מר רייכנבאך. היא עשתה כן, ומדבריו של זה נתברר לה שאנשי השגרירות נעלבו שלא באה להיראות לפינהם, לפחות לביקור נימוסין קצר, והמזכיר שאל אם תוכל לעשות זאת מחר באָמרהּ שמחר היא יוצאת לסיור בגליל, אמר מר רייכנבאך שבסוף השבוע הוא נוסע לנצרת, לסדר איזה ענין, וישׂמח לקחתה אתו. היא קבּלה את ההצעה מיד, ותיכף צילצלה אל אדורם והודיעה לו שחל שינוי בתכניתהּ: מחר תצטרף לסיור למצדה (וכך אמנם חשבה לעשות), ולסוף השבוע הוזמנה לטיול עם אנשי השגרירות.

הטיול לגליל היה מוצלח מכל הבחינות. מר רייכנבאך, איש צעיר ומנומס כבן שלושים וחמש, שזו לו השנה השלישית לשירותו בישראל, התגלה כבקיא בהיסטוריה של הארץ ובסבכי היחסים הפנימיים של תושביה, כיהודים כערבים, והיא למדה ממנו הרבה. נוסף על כך היה בעל קשרים רבים ובכל מקום היה לו “האיש שלו”. בהגיעם לנצרת, נכנסו לביתו של כומר מרוניטי, שכבדם בקפה ובממתקים, אחר-כך סייר אתם בכנסיות אחדות והראה להם דברים שאין מראים לרוב התיירים, כמו את “שולחן ישו” בכנסיַת הסלע, או את נגריָתו של יוסף, אבי ישו, בכנסית סנט-יוסף. בכפר-כּנא הכיר מר רייכנבאך את אב הכנסיה הפרנציסקנית והלה, שדיבר גרמנית במבטא איטלקי, הסביר לגברת הופר את המסורות השונות בדבר מקום התרחשותו של נס היין. משם נסעו, דרך טבריה לטבחה ולכפר-נחום, ואף שם הכיר מר רייכנבאך מישהו, את שומר העתיקות הערבי.

לפי הצעתו של מר רייכנבאך, החליטו ללון בטבריה ולהמשיך בטיולם למחרת.

בהשקיפהּ מחלון חדרהּ על-פני הכינרת (בית המלון ניצב על ההר ולו מצפה נהדר), כשהיא אפופה שלוָה, שנדמה כאילו ירדה מכל ההרים מסביב ונקתוותהּ במי האגם התכולים-אפורים – ובעוד זוהרים בלבּהּ המראות של כל היום כולו, מראות הרים ובקעות, ושדות וים כאשר נדמה לה כאילו היא צועדת בעקבות הגואל עושה הנסים – לבש במוחהּ צלם ודמות הרעיון שעימעם בה זה כשנתיִם ולעשות זאת כאן – אמרה עכשיו בלבּהּ – על שפת ים הגליל, במקום שכל שעל בו רווּי זכרונות מרטיטים, במקום שהנוצרי הראה מופתים בעבר, ובני העם הנבחר מראים מופת היום, בעצם תחייתם מן הסבל.

בשעת בוקר מוקדמת נסעו דרומה, לאורך הכנרת, התעכבו לשעה קלה בחורשת התמרים, וכן על גשר הירדן ליד דגניה, ואחר-כך הקיפו את האגם אל מזרחו, לעבר קיבוץ עין-גב, שבו הכיר מר רייכנבאך את מרכז הפעולה המוסיקלית, איש יוצא גרמניה.

הביקור בעין-גב היה מפיע ומרומם לגברת הופר. מתאוריו של קוּרט לוי נצטייר לה הקיבוץ כמקום אפרורי ומשעמם, שאנשים חיים בו בלחץ נפשי מתמיד וללא שמחה, והנה ראתה לעיניה מעין פיסת גן-עדן עלי אדמות. יותר מכוֹל התפעלה מבתי-הפעוטות, מגני-הילדים, ומן הירק הרב שכל הישוב היה טבול בו. לא היו מלים בפיה להביע את אָשרהּ.

בעָמדם על המדשאה לפני בית-התרבות ופניהם אל האגם הצר, אמרה גברת הופר אל מר רייכנבאך, כבדרך-בדיחה:

“בעצם, כאן הייתי צריכה להקים את ה’מכון' שלנו.”

“ואת מאות השוחרים להביא מגרמניה הנה.” אמר מר רייכנבאך בחיוך.

“לאו, ללאו דוקא.”

אחר-כך אמרה ברצינות: “אני מתכוונת לקשר. הקשר בינינו ובין העם הזה חייב להתבטא גם באופן פיסי…\”

במכונית בדרך חזרה, אמרה:

“אילו עלה בדעתי – אני אומרת זאת באופן ההיפותטי, כמובן – להקים בית בקיבוץ, למטרה ציבורית כלשהי, האם בכלל אפשרי הדבר?”

מר רייכנבאך הירהר כמה רגעים.

“יש תקדימים לכך, אם אינני טועה… תלוי במטרה, אני מתאר לעצמי… אַת מתכוונת ברצינות, גברת הופר?”

“הלא הדבר תלוי לא רק בי!” צחקה גברת הופר.

ביום השמיני לביקורה בארץ, נפגשה גברת הופר בפעם השניה עם ה“חוג”, בביתו של קוּרט לוי. היא היתה עמוסה רשמים מטיוליה (פניה וצוָארהּ כבר עטו שכבה של אודם יציב) ודבריה היו מלאים תהילה על הארץ, נופה ואנשיה. “קוּרט לוי אולי יחלוק עלי.” אמרה בסַפרהּ על ביקורהּ בקיבוץ. “אבל התרשמותי היתה חיובית מאוד. בני הוא היום בן שלושים ואיש עצמאי, אך אילו ניתן לי הדבר בהיותו ילד, הייתי מאושרת לחנכו במסגרת חיים זו.”

קוּרט הסתכל בהּ בחיוך עצוב ורב-דעת ולא הפריע להּ בדבריה.

את מארגוט לא ראתה במעגל היושבים, וגם לא בפתח החדר.

אחר-כך עברה הילדה מן הטון הסיפורי, הבהיר, אל טון הגוּתי, כבד יותר. היא דיברה על “בת-הקוֹל הפנימית” ששמעה בתוכהּ בעת התהלכה בגליל ולחוֹף הכנרת. בהיותהּ שם– אמרה – הבינה את המשמעות העמוקה, הכפולה, של "ארץ ושמיִם בטבע ברוח, בעולם החיצוני ובעולם הפנימי, ללא הפרדה ביניהם. ואז חשבה גם על הקשר הסמוי – המיסטי, אולי – בין העם היהודי והעם הגרמני: העם היהודי קם לתחיה מתוך הסבל שלא היה דוגמתו, והעם הגרמני – לאחר המלחמה – שואף לקום לתחיה מתוך החטא שלא היה כדוגמתו. שניהם בוראים, או מבקשים לברוא, “ארץ חדשה ושמים חדשים”, ודבר זה יכול להיעשות – כפי שלימד קוּרט לוי בשני ספריו המצוּינים, וכפי שמאמינים היא וחבריה – בדרך של התעלות היחיד, אשר נפשו היא אתר ההתגלות של הנומינוזי, ושל החסד האלוהי. האם לא הגיעה השעה להפוך את הקשר הסמוי הזה, הבלתי-מודע, לקשר גלוי, מודעי וקונקרטי יותר, בין הקרובים-ברוח? ואם כן – איך? באיזו צורה?

“יהיה זה חוסר-ענוָה גמור מצדי.” אמרה בסיימהּ את דבריה, “לצפות לתשובה כאן ועכשיו. אני רק מציגה שאלה, כחומר למחשבה, לכם ולנו, לימים הבאים.”

שתיקה נשתררה – עד שהפיגה אותו גברת הופר עצמהּ, באָמרהּ ברוח בדוחה" “גבירותי ואדוני, אני רואה שהבאתי אתכם במבוכה, ואני מבקשת את סליחתכם. אולי נעבור איפוא לשאלות, אם ישנן כאלה?”

כמה מן הנוכחים שאלו שאלות (על התרשמותה של האורחת מן “הנוף האנושי שלנו”; כל מקורות המימון של “המכון”; על דעתהּ בענין הפרדת המדינה מן הדת; על האחריות המוסרית – וזו כבר לא היתה שאלה, בעצם, אלא הבעת דעה – כלפי הערבים בישראל; ועוד), גברת הופר השיבה, אך כשנדמה היה שתמה פרשה זו, ביקש מַלמוּש – שדבריה של גברת הופר תורגמו לו, למקוטעין, על ידי היושבות לצדו – את רשות השאלה, וכשקיבלהּ, אמר באִטיִות:

“אני רוצה לשאול את גברת הופר אם היא מאמינה בנסים.”

השאלה תורגמה לגרמנית, גברת הופר חייכה באדיבות, התמהמהה, כשוקלת את תשובתהּ, ובקשה לדעת לאילו נסים, למשל, מתכוון השואל.

“למשל,” אמר מַלמוּש, "הקמת אלעזר מבית-עניה מקברו, ארבעה ימים לאחר מותו, או תחיית ישו, ביום השלישי לקבורתו…

“אה, כך,” אמרה גברת הופר ומשולש צוָארה הסמיק מאוד, “אני רואה” שהאיש הצעיר זוכר את פרקו מן הברית-החדשה. אם כן…כן, אני מאמינה בנסים, אבל לא במובן הפשוט של המלה ‘נס’. הלוא גם בסיפור על תחיית לאזארוס – אם ידידנו זוכר זאת – נאמר ‘אנכי התקומה והחיים, המאמין בי, אף כי הוא מת יקום וחי’. כלומר, הסיפור הוא משל, הוא מופת! הלוא כל אדם עשוי להרגיש זאת – שבשעה שהאמונה ממלאת את לבּו, הוא קם לתחיה! כל אדם, גם כל עם… האם דברי מובנים."

הדברים תורגמו למַלמוּש לעברית, אך הוא הסתכל בגברת הופר ולא ניכר מפניו אם מסכים הוא עם דבריה אם לא.

בתום הפגישה שאלה גברת הופר את חוה רוט מיהו האיש הצעיר ששאל על אמונה בנסים. חוה סיפרה לה שבמלחמה האחרונה הוא נפגע קשה בראשו, בסיני, היה שרוי בהלם שלושה חודשים, וכשיצא מבית-החולים החל מתעניין בפילוסופיה, בדת, ולאחר שקרא את ספריו של קוּרט לוי, החליט הצטרף ל“חוּג”. הוא אינו מחסיר אף פגישה אחת. ואם כי הוא משתתף אך מעט בשׂיחות, הרי לעתים הוא זורק איזה משפט שיש בו כעין “הארה”.

“כך…” אמרה גברת הופר, מהורהרת. “זה מסביר הרבה… והוא עושה רושם כן כל-כך…”

“כן, יש בו תום רב,” אמרה חוה רוט.

ה

למחרת בבוקר צילצלה גברת הופר ממלונהּ אל ביתו של קוּרט לוי. מארגוט היא שענתה לה בטלפון, וכשביקשה גברת הופר לדבר עם קוּרט, נענתה: “אראה אם הוא פנוי.” עבר רגע ארוך עד שניגש קוּרט לטלפון. גברת הופר אמרה: “צר לי להטריד אותך, קוּרט, אני בטוחה שאני מפריעה לך באמצע עבודה חשובה, אבל מחר אני נוסעת לירושלים ליומים, ולאחר זאת יישארו לי רק עוד שלושה ימים עמוסי טרדות עד הנסיעה בחזרה, חשבתי אם כן, שמן הראוי היה…”

קורט לוי התנצל מאוד, ובשטף של משפטים מבוללים, אמר שאכן אבסורד הוא שעד היום לא נפגשו לשיחה פנים-אל-פנים… שהרי על כל-כך הרבה יש לדבר… אלא שבדיוק בימים אלה היה נתון תחת לחץ עצום של עבודה… הגהות של הספר החדש³, ונפלו שגיאות אין-ספור… מלבד זאת, הוא צילצל כמה פעמים ואמרו לו שאיננה… אבל אם מחר היא נוסעת לירושלים, הרי מוכרחים להפּגש מיד, בהחלט, ואסור לדחות זאת עוד… האם יגש אליה, אל המלון, או נוח לה יותר לגשת אליו?

“עכשיו?”

“כן, אם רק פנויה אַת! אסור לדחות עוד!”

כשישבה במונית, אמרה גברת הופר לעצמהּ: לדבר – רק על ענינים מעשׂיים, ותו לא!

קוּרט פתח להּ את הדלת לרוָחה, בתנופת יד של “ברוכה הבאה”, והִכניסהּ לחדרו. גברת הופר ניצבה רגע משתוממת: כמה שונה היה החדר עתה מבשני הערבים שאנשים מילאו אותו! עכשיו היה זה “חדר-לימוד”, וקוּרט היה איש-הרוח, כפי שיאה לו להיות! ואיזו הרמוניה מושלמת שׂררה בין האיש הזה, בסנדלים, במכנסים קצרים, במשקפיִם, ובין מאות הספרים שהקיפו אותו, ושולחן-הכתיבה העמוס ספרים וניירות!

קוּרט חזר והתנצל ואף היא חזרה והתנצלה, ולאחר שהתיישבה בכורסה, אמרה:

“אינני זוכרת אם סיפרתי לך, בהיותך ב’ואלדהוף' – לא, אני חושבת שלא – שלרשות המכון שלנו עומדת קרן נכבדה למדי, שנועדה למטרות הקשורות בקידום שליחותנו. השימוש בהּ נתון בידי חבר-נאמנים שאני עומדת בראשו, ולמעשה דעתי היא הקובעת שם. זה זמן-מה אני הוגה רעיון מסוּים… בעצם, רמזתי על כך כבר אמש, אולי מוקדם מדי… כי צריכה הייתי לשוחח קודם-כוֹל אתך… הלוא בך יהיה הדבר תלוי יותר מבכל אדם אחר…”

ולאחר מכן גוֹללה לפניו את הרעיון:

תמיד חשבה שתורת “האחריות האנושית” – או “האחריות המוסרית” לפי גרסתו שלו – תובעת גם פעולה מעשׂית, בעלת ערך סמלי, שמעבר לרשות היחיד. לאחר שקראה את “פיתוֹם ורעמסס”, וביחוּד לאחר פגישתהּ אתו ב“ואלדהוף”, נטתה מחשבתהּ זו לאפיק אחד – לעבר ישראל. מה יהיה הולם את עקרונות “האחריות האנושית” בגרמניה – אמרה בלבּה – יותר מאשר מעשׂה מסוּים שיבטא אחריות אנושית כלפי העם שכל סבלו הנורא נגרם מהעדר אחריות אנושית!…

(כאן פתחה מארגוט את דלת החדר – לבושה במכנסי טריקו ארוכים וצרים, בחולצת טריקו קלה, בנעלי-התעמלות לרגליה, ומראיה צעיר הרבה מכפי גילהּ – בירכה את גברת הוֹפר ללא חיוך, ושאלה אם תרצה לשתות משהו, תה או קפה? – גברת הוֹפר הודתה ואמרה שזה עתה שתתה ואכלה, ומארגוט לא הפצירה, וסגרה את הדלת אחריה.)

ובכן, כפי שאמרה – המשיכה גברת הופר בדבריה – מחשבותיה נטו לעבר ישראל. אך הן היו היוּליות ביותר, מכיוָן שלא היה להּ כל מושג איך תוציא אותן אל הפועל. והנה בביקורהּ זה, ביקור שהיה “חוָיה גדולה, חוָיה אנושית ורליגיוזית עמוקה,” קרם הרעיון עור. היא נפגשה עם “החוג”. “החוג” עשה עליה רושם טוב מאוד. האנשים כנים, מסורים, כולם בעלי תרבות גבוהה… אבל – עליה לומר את האמת – תחום השפעתו של “החוג”, כפי שנוכחה, מצומצם מאוד, מה גם שחבריו קשישים, ומספרם קטן. למעשה, אין יודעים כמעט על קיומו… בהזכירהּ את שמו, במקומות שונים שבהם ביקרה, לא שמעו כלל עליו ודבר זה ציער אותהּ מאוד ביָדעה את החשיבות העצומה של העקרונות שקוּרט מטיף להם, בכוח שכנוע כה גדול… היא חשבה איפוא…

(מן הפרוזדור נשמעו צרורות צלצולים, ולאחר רגע נכנסה שוב מארגוט וביקשה מקוּרט לגשת לטלפון. כשיצא מן החדר – סקרה גברת הוֹפר את הספרים סביב-סביב וחיפשׂה ביניהם את ספרו של יורגנס, דודהּ, שנתנה לו במתנה ב“ואלדהוף”, ולא מצאה.)

היא חשבה אפוא – המשיכה גברת הופר, כשהיא חשה דכאון כלשהו בתוכהּ – שהדרך הטובה ביותר ליצירת קשר בר-קיימא בין שני “הענפים”, הגרמני והישראלי – וכן הדרך הטובה ביותר לניצול כמה מאות-אלפי מארקים מכספי הקרן – תהיה, להקים כאן, בישראל, בית “החוג”, בית שישמש מרכז, כמו ה“ואלדהוף”, לכל המאמינים בעקרונות “החוג”, לכל השוחרים את דברו, מקום של עליה-לרגל, מקום שיוכלו אנשים לבוא ולשהות בו ימים, או שבועות, ללמוד, להתבודד… בעיני-רוחהּ ראתה את קוּרט עצמו קובע בו את משכנו, בתנאים אידיאליים לעבודתו… והבית ייבּנה במקום שקט, בחיק הטבע, במקום הקשור גם בזכרונות היסטוריים ודתיים… למעשה, חשבה על חוף הכינרת… אך לא זה החשוב, אפשר למצוא גם מקום אחר… בעיקרו של דבר – בטוחה היא בכך – בית כזה עשׂוי לתת תנופה גדולה לפעולת “החוג”, להרחבתו, להפצת רעיונותיו ברבים.

בכל עת דַבּרהּ, לא הפריעהּ קוּרט גם פעם אחת. הוא ישב למולהּ בכורסה, רכוּן לפניו, שתי כפות-ידיו אוחזות זו בזו, והקשיב בדריכות רבה, כשבעיניו ארשׂת של רצינות הגובלת בחרדה.

“נדמה לי – וצר לי לומר זאת, גברת הופר,” אמר לאחר שתיקה, וללא כל נסיון להפיג את המתיחות שבחדר (הילדה נדהמה רגע, וחשה כעין דקירה בלבּהּ: “גברת הופר”? לאחר שמאז “ואלדהוף” היו פונים זה אל זה, בעל-פה ובכתב, בשמות הפרטיים?), “שהרי הצעתך הנדיבה, הבלתי-רגילה, ראויה היתה רק להכרת-טובה מצדי… אך נדמה לי שקיים פער עמוק, לא רק בשיטה, לא… בין השקפותיִך להשקפותי. למה אני חותר, הילדה? למה אני חותר בספרי ובפעולותי, זה שנים כה רבות? אל ההיפך ממה שאַת מציעה עכשיו! כי מה אַת מציעה? בעצם אַת מציעה – להפוך את האידיאה לכנסיה, אני לוחם נגד הכנסיה. נגד כל כנסיה!..”

הילדה ביקשה למחות, אך קוּרט לא הניח להּ:

“אני יודע: אינך מתכוונת לכך, כמובן. אבל זו תהיה התוצאה! ארגוני אנשים, קשרים ארגוניים, השקעות הון… ואחר-כך משׂרדים, אחזקה, אולי גם הרחבה… הלוא אלה הם הדברים שאני נאבק נגדם!… את אומרת ש’האחריות האנושית' מחייבת אותך, כגרמניה, למעשה כלשהו, שלכם, כגוף קולקטיבי, כלפינו, כגוף קולקטיבי, בשעה שאני איני מכיר באחריות קולקטיבית מעין זו! אני מכיר באחריות אישית! אישית בלבד!… הלוא מה שאַת מציעה… סלחי לי על המלה – אַת יודעת שאינני מתכוון לפגוע בך, שהרי אני יודע כמה טהורות הן כוונותיך – זוהי צדקה! או, אם לא צדקה – מעשה סמלי של כפרה! שניהם מושגים כנסיָתיים מובהקים!…”

“דתיים, לא כנסיָתיים,” אמרה הילדה בקור-רוח.

“דתיים כשהם ברשות היחיד, כנסיתיים כשהם נעשׂים במאורגן! ועצם המושג הזה, של ‘לעשות במאורגן’ הוא זר להשקפתי על האחריות המוסרית!… הלוא בכך אני רואה את מקור הרע, בהימוּן של המוסר![³⁰] בקולקטיביזציה שלו! בשני הקטבים, בשניהם גם יחד, זה של האשם, וזה של הסובל! בוני הפירמידות, הנוגשׂים והשוטרים של פרעה, והעבדים מבני-ישראל – כולם גם יחד הקימו מצבות-ענק על קברו של המוסר!… זהו אסון האנושיות! אני מוכיח זאת בספרי החדש,” הראה בידו על ערימת יריעות ההגהה הגולשת על דָפנות השולחן, “מחקר המקיף שלושת אלפי שנות תרבות מערבית; אני מוכיח בו שהרעיונות הנעלים ביותר, נהפכו ממוסריים לאי-מוסריים משעה שהפקיעו את האחריות המוסרית מרשות הפרט לרשות הכלל, הארגון, הכת, המִסדר, הכנסיה, המפלגה, הלאום! הבעיה שלנו, גברת הופר, היא להחזיר את הגלגל ההיסטורי לאחור! להפוך את התהליך של הימוּן המוסר לתהליך של אינדיביאליזציה שלו!… אַת אומרת שאנחנו מעטים כאן, שה”חוג" הוא קטן, וזה מדאיג אותך… מדוע זה צריך להדאיג אותך?… גם לישו היו רק שנים-עשר תלמידים… והנצרות היתה דת מוסר נעלה כל עוד היה לשנים-עשר אלה ‘כוח על רוחות הטומאה’… כל עוד לא נעשתה לארגון גיגַנטי, בעל ציוויים מוסריים-קולקטיביים, שלמעשה פטרו את היחיד מכל חובה מוסרית כי הוא תלה אותם בכלל, או בצלבו של המשיח… לא גברת הופר, עם כל רחשי התודה שלי כלפּיך, עם כל הערכתי לכוונות הטהורות, לא בית אבנים הוא מה שדרוש לנו עתה…

הילדה הסתכלה בו בשתיקה, אחר-כך אמרה: “צר לי שאכזבתי אותך, מר לוי,” וקמה ממקומהּ.

לפתע נתרככו תוי פניו של קוּרט, כאילו נתפוגג בתוכו, ובהשהותו את ידה בידו, אמר: “אני רואה שאַת כועסת עלי.”

“טעיתי, כנראה,” אמרה הילדה, והתכול הפלדי שבעיניה לא נכנע לרוך שבעיניו.

ו

הסיור בירושלים נועד להיות גולת-הכותרת של ביקורהּ של גברת הופר בישראל, אך לא כן היה.

המוסיקולוגית גברת רחל שטראוך – אשה גבוהה, בעלת תוי פנים עדינים, ושׂער שׂיבה משיי, אסוף לאחור – היא שהתנדבה להדריכהּ בסיורהּ. דווקא משום שהיתה כל-כך בלתי מעשׂית, ולא סמכה על עצמהּ, הכינה הכוֹל מראש, פרט לפרט; ובשבתּן בבוקר בבית-הקפה, פרשׂה לפני הילדה את מפת העיר והראתה להּ את תחנות הסיור, שסימנה בצלבים קטנים: היום הראשון – ירושלים שמחוץ לחומות; היום השני – העיר העתיקה, בית-לחם. היום הראשון – מוזיאון ישראל, האוניברסיטה, “יד ושם”, מאה שערים, משכנות שאננים, כנסיַת דורמיציון.

גברת שטראוך ידעה להסביר יפה, בחן, בשקט, בלווית הערות אישיות, שהיה בהן משהו של אירוניה עצמית. כשלא ידעה דבר-מה, הודתה בצחוק שאינהּ יודעת. כך, בהתהלכן בין המוצגים במדור הארכיאולוגי של המוזיאון, השתעשעו שתיהן בניחוש שימושיהם של כמה מכלי החרס (“אני מתביישת להודות שאין לי כל יחס לארכיאולוגיה,” הצטחקה גברת שטראוך); וב“היכל הספר” – שעשה רושם גדול על הילדה – גילתה האורחת בקיאות בתולדות “המגילות הגנוזות”, יותר ממדריכתהּ; וב“גן הפסלים”, כששתיהן השתעממו מעט למראה גלמי הברזל והאבן, סיפרו זו לזו על עצמן, וגילו צד משותף בביוגרפיות שלהן. אמנם כאוב: שתיהן נתאלמנו לפני שנים רבות. בעלהּ של גברת שטראוך, שהיה רופא, נהרג בהתקפה על אמבולנס ב-1948.

בסיירן בין בניני האוניברסיטה, ירד איזה דכאון על גברת הופר, וגברת שטראוך תהתה לעצמהּ על סיבתו. “חם לך בודאי,” אמרה גברת שטראוך. “לא, אני כבר התרגלתי.” כחייכה גברת הופר.

התקלה הראשונה אירעה ב“יד ושם”. הן נכנסו ל“אוהל יזכור”, השתהו בו בדומיה כמה רגעים, ומשם עברו אל מרתף תערוכת השואה. הן התנהלו לאורך המוצגים הרבים ולא אמרו מלה זו לזו. גברת הופר עברה על-פני תמונות הזוָעה ממחנות-המות, הכבשנים, הרכבות, בלי להתעכב הרבה, אך מפעם לפעם התעכבה רגעים ממושכים ליד כרזת תעמולה נאצית, או תצלום דף של ה“שטירמר”⁴, וקראה את הכתוב בהם. בצאתן ממרתף התערוכה אל אור היום, עדיין לא אמרה גברת הופר מלה, והן פסעו בשתיקה בשבילי הגן. אחר-כך נכנסו אל בנין הארכיון והספריה, וגברת שטראוך ביקשה מאחד הפקידים שהכּירהּ, להילָווֹת אליהן ולהסביר לאורחת את המצוי בבנין. כשסיפר הפקיד על “חסידי אומות העולם”, שאלה הגברת הופר אם מצוי ביניהם שמו של הכומר יוהן גיאורג יורגנס מהאנובר. “הבה נראה,” אמר הפקיד, ועם כך ניגש אל תיקיה, שלף מתוכהּ מגירה אחר מגירה, עבר על התיקים שבהן, ותיק לשמו של יורגנס לא מצא. “זה מוזר בעיני,” אמרה גברת הוֹפר לגברת שטראוך באכזבה גלויה, כמעט בתרעומת. הפקיד שאל מה היו מעשי ההצלה של הכומר יורגנס, וגברת הופר סיפרה בקצרה איך הבריח הכומר, שהיה דודהּ, כמה משפחות יהודיות אל מעבר לגבול בחירוף-נפש, וכן הזכירה את ספרו, “אכן חֳליינוּ הוא נשׂא”, שכולו כתב-אשמה נגד הנצרות על יחסהּ ליהודים. “הבה נראה, אם כן, אם נמצא אצלנו הספר הזה.” אמר הפקיד והנחה את השתים אל הספריה. הוא חיפש בין הספרים, הערוכים בסדר הלשונות, ובסדר הא“ב של מחבריהם, ולשמחתו גילה את ספרו של ירגנס ביניהם. הורידו מן המדף, פתחו, ןאמר במאור פנים: “ואפילו הקדשה יש בו. " הילדה היטתה ראשהּ אל הספר וראתה את שורות ההקדשה שרשמה לקוּרט לוי בהיותו ב”ואלדהוף”

על הסיור בשכונת מאה-שערים ומשכנות שאננים ביקשה גברת הופר לוָתר.

אחרי-הצהרים אירעה המעידה בדורמיציון. איש-כמורה גרמני הדריך אותן באולמות, ירד עמהן אל הכנסיה התת-קרקעית להראותן את פסל מרים הקדושה, השרויה בשנת-עולמים, עלה עמהן והוליכן אל החצר, ומשם ל“אולם הסעודה האחרונה”.

אחר-כך עמדו שתיהן לבדן והשקיפו ממרום המרפסת על-פני העיר העתיקה. קרני השמש הנוטה למערב הזדהרו בכיפות הנחושת והכסף של המגדים, בצריחי הכנסיות הגבוהות, באבני החומה, והעיר כולהּ היתה מוצפת אור זהוב.

גברת הופר אמרה: “האם אין זו חובה מוסרית-אנושית, לאומית – לנצור כל ניצוץ של אור, ויהא זה הקטן ביותר?”

גברת שטראוך לא הבינה למה מכַוונים דבריה, שנאמרו בנעימה של כאב. היא הושיטה ידהּ לעבר המראה הקסום של העיר ואמרה בחיוך על פניה: “הלוא האור כה רב!”

גברת הופר שתקה רגע, ואחר-כך אמרה: “כל זה מוזר בעיני, מוזר מאוד.”

וברדתן במדרגות, בהגיע גברת הופר אל המדרגה שלפני התחתונה, מעדה ונפלה על פניה.

גברת שטראוך עזרה להּ לקום וניחמה אותהּ שיצאה רק בשׂריטות קלות בברכּים.

בערב, בבית-המלון בתל-אביב, התעלפה גברת הופר בשעה שפשטה את שׂמלתהּ.

ז

ביום הרביעי לשָכבהּ בבית-החולים, לפנות ערב, בא לבקרהּ מר רייכנבאך. מלבד צרור פרחים, הביא עמו כמה שבועונים שהגיעו מגרמניה בדואר-אויר.

היא התישבה במיטה, שעונה אל הכרים, ועל שאלתו ענתה, שלפי שעה לא גילו הבדיקות דבר, אך היא חשה כאבים באזור הבטן, וכשהיא מנסה לקום, תוקפת אותה סחרחורת, כאילו איבדה את שווי-המשקל.

מר רייכנבאך אמר שאכן אין זה תענוג ליפול למשכב בארץ זרה, והוא מתאר לעצמו את הרגשת הבדידות שלהּ.

“כן, בדידות היא המלה הנכונה,” אמרה גברת הופר, “בדידות, למרות שרבים באים לבקר, יום-יום.”

“חברי ‘החוג’,” אמר מר רייכנבאך.

“כן, כמעט כולם, כמעט.” והוסיפה בחיוך: “מלבד הנביא.”

מר רייכנבאך הסתכל בּהּ, כמנסה להבין. אחר-כך תמַהּ: “מר לוי לא היה?”

“שיגר אלי דרישות-שלום.”

גברת הופר הצטחקה. “אמש בשמונה, נכנסה האחות ואומרת שיש טלפון בשבילי, ממר קוּרט לוי… מבקש לדבר אתי, אישית… האם אני מרגשה שיש בכוחי לקום ולגשת, שאלה. אמרתי שימסור להּ מה שיש ברצונו לומר לי. תקף אותי צחוק כזה בתוכי, שאחר-כך הרגשתי כאבים כל הלילה.”

“מוזר, מוזר מאוד,” אמר מר רייכנבאך.

“אבל לאחר-הכוֹל, ידידי, אין לדרוש מנביא מה שאנו דורשים מכל בן-תמותה!…”

“האם אירע משהו בינכם?..”

“לעולם אין לדעת איך עשוּיות כוונות טובות להתפרש בעיני הזולת,” סתמה גברת הופר, “ולעולם אין לדעת היכן מתגלגלות מתנות הניתנות בתום-לב,” הוסיפה.“בשלוש שנות שירותי כאן,” אמר מר רייכנבאך, “למדתי להתרגל לגילויים של כפיות-טובה.”

“עלינו לדעת לסלוח, מר רייכנבאך,” כבשה גברת הופר אנחה בתוכה.

“ולא תמיד קל הדבר…”

“כן, אבל זו חובתנו. הנוצרית. האנושית. מעולם לא היה נהיר לי כל-כך המשפט ‘סלח לנו את אשמתנו כאשר סולחים אנו לאשר אשמו לנו’, כמו כאן. הרבה דברים למדתי בביקורי זה בארץ-הקודש, ויותר מכוֹל – שעלינו לדעת לסלוח. על עוול שנעשה לנו, על כפיות-טובה, על התעלמות, על השכחת המעשה הטוב, על שנאת-חינם… כל הימים שאני שוכבת כאן, אני חושבת רק על זה.”

מר רייכנבאך שאל אם מסוגלת היא לקרוא, לפחות.

“רק את הספר הזה,” הושיטה ידהּ כלפי הכרך השחור של כתבי-הקודש, המונח על מדף ארון הלילה. “כמה נחמה יש בו!”

מר רייכנבאך אמר שיכולה היא גם להתנחם בכך שהתאונה אירעה בסוף ביקורהּ, כך שהספיקה לפחות לראות את הארץ וליהָנות ממראה עיניה.

“כן, אלא שהיה זה יום אחד יותר מדי. נענשתי כנראה על חטא שעלי עוד לגלותו בעצמי.”

“אַת כל-כך ענוָה, גברת הופר, שאני בטוח שלא היה זה על-כל-פנים חטא של יוהרה!” הצטחק מר רייכנבאך.

“אם תחלוק לי מחמאות כאלה, מר רייכנבאך, עוד אתיַהר בענוָתי!” צחקה גברת הופר.

אחר-כך שאל מר רייכנבאך אם יוכל לעזור להּ במשהו.

“כן,” אמרה. “רציתי למנוע צער מבני מהברקתי לו שהתעכבתי, מבלי לגלות את הסיבה. אבל עכשיו אני רואה שהענין מתמשך, ואינני יודעת כמה זמן אאָלץ עוד להשָׁאר פה. אודה לך מאוד אם תוכל להתקשר אתו, להמבורג, לא במברק. לא. הוא יבהל מאוד. אילו יכולת לטלפן אליו ולהודיעו על שלומי… אני אשלם. כמובן.”

מר רייכנבאך הבטיחהּ לטלפן בּוֹ-בערב. ועל כסף אין מה לדבר, אמר.

לפני צאתו אמרה גברת הופר, בחיוך עגום:

"ואת בית-לחם לא ראיתי…

ח

יומיים לאחר זאת, כשהגיע מַלמוּש לבית-החולים – כפי שעשה יום-יום, מאז נפלה גברת הופר למשכב – ראה שבחדרהּ נמצא גבר צעיר, רחב-כתפיִם ושחור שׂיער, לבוש בחליפה כחולה, והוא מתעסק בחפציה של החולה, אוספם ומכניסם למזוֶדֶת עור. היא עצמהּ ישבה על כסא, בחלוק תכול, והפטירה משפטים קצרים, בקול חלוש, כלפי האיש.

הוא לא העז להיכּנס פנימה, וכשעברה אחות על-ידו, שאל אותהּ מה שלום גברת הופר.

“גברת הופר יוצאת כבר,” אמרה האחות, “בנהּ בא לקחת אותהּ. לגרמניה!”

“אֵיך?” אמר מַלמוּש, “הלוא אתמול עוד הרגישה רע מאוד!”

“אז בגלל זה!” הצטחקה האחות. “על-על-פנים, במטוס זו לא בעיה!”

אחר-כך, בעָמדו מן הצד, ראה כיצד מוסעת מיטת גלגלים לחדר, ואיך משכיבים עליה את גברת הופר. את המיטה הסיעו לאורך המסדרון, לעבר המעלית, והגבר הצעיר הלך אחריה, כשהוא נושא בשתי ידיו מזוָדה ותרמיל גדול.

מַלמוּש ירד במדרגות, ובעָמדוֹ בפתח בית-החולים, ראה איך מכניסים את גברת הופר, על-גבי אלונקה, אל אמבולנס שעמד לד המדרכה. אחריה נכנס בנהּ.

ברגע שעקר האמבולנס מן המקום, באה האחות במרוצה, וספר עבה ושחור בידהּ. “שכחה את זה בחדר!” אמרה בתרעומת.

מַלמוּש הוציא מידהּ את הספר ורץ אחרי האמבולנס. הוא קיוָה להשיגו על-יד מחסום השער, אך בהגיעו אל השער, כבר היה האמבולנס ברחוב, והוא נעצר על מקומו והתבונן בו, וראהו מתרחק במהירות בין המכוניות הרבות, עד שנעלם מן העין.

לנשמת אבי משה דוד עליו השלום

אבי ישן את שנת הצהרים ופניו אל הקיר. ידו תחת לחיו. קרן של אבק מופז חוצה את חדר-הצריף, שלופה כנגד גבו. בחוץ מזמזמים הזבובים בין העשבים. עצי האזדרכת לאים, כבדים מחום ומאבק. כלב ערבי נם-לא-נם בצלם. פוקח עפעף, מסכית, עוצם. רחוב החול רובץ כארי. שדות-דרדר צמאים שרועים על הגבעות היבשות, נוגעים בשולי יריעות אהלי-בדואים העומדים גלמודים, כעזים בציה. כל דרדר – שמש קטנה שקרניה קוצים.

אבי היה כבד-פה. מדבר מעט. שותק. ערב אחד לקחני עמו לעין-חי. נחוץ היה נפט בשביל הפרימוס ופתיל בשביל העששית, ועוד מרכולת, ושם היה מחסן “המשביר”. החול היה צונן וטלול, ונעליו ביתקו את קרומו, שקעים-שקעים. בחורשת האקליפטוסים שבצד הדרך רחשו עלים, אולי תנים, אולי ערבים. כוכבים של אברהם נוצצו בשמים, אין מספר, עזים, מצרצרים. יפים הלילות ומיראים. חדש אבי בארץ, ואני ילד. רציתי לשאול, וקולו יגרש צללים. שתק. דרך ארוכה בחול הלחלח. אחר-כך נצנוצי האורות במחבואים. שדרת הקזוארינות האוושושית¹. בתים איכריים, ריח רפתות. במחסן “המשביר” פנס דולק, מתנועע מקורת התקרה, מפיח צללים לכאן, לכאן. מילאו לאבי את הפח מחבית ברזל חזקה, עטפו מרכולת בנייר, שילם כך וכך גרוש מצרי, שוקל כל מטבע יקר. נתן בי עין טובה, שבנו אני, ואמר נו, סוכריה. סוכריה כמו נר של חנוכה, אדום וכחול וצהוב מתפתלים, נס כזה. שמתי בכיסי. בחזרה היה האופל עמוק וגבוה והכוכבים מצרצרים שבעתיים וליד החורשה, בפתאום, ילל התנים מכל עבר, מקרוב, מרחוק, כמו הילולה-של-אויבים. אחזתי בכנף-בגדו, החול בסנדלי כים. אין חרב ביד אבי. נטל את ידי, יד רחבה, חמה. בידו השניה היה הנפט משקשק בפח. אל תירא. אבל השתיקה.

בצריף היתה רצפת-עפר מהודקת היטב, חמרה. עכשיו, שהיה נפט, ופתיל, היה אור, ורעש הפרימוס במטבח, מחריש רחשים. ישב אל השולחן, אכל לחם-עצב. פניו דאוגות. מדוע דאוגות? שבכתה אמי על הריק, ועל סדקי הקירות, ועל השממה מסביב? – מלים שלו כמו אותיות רש“י. וד”ל.

בבוקר, פסי הזהב של סדקי הצריף. מוקדם-מוקדם בא כתם אופיר. לפני שנמוג החלום. קיץ של קידר. ערבי יבוא רכוב על חמור. ידי אמי חרוצות. תשפשפנה בגיגית בחצר. מעבר לחצר, בצריף בית-הכנסת, רעש עצי-מתפללים, לחן שוקע, מלחשש. קול ש"ץ² עולה. מנין תפילין וטוטפות וטליטות צהובות, ריחן יושן. מצחים מבהיקים באפלולית-בוקר, נהורא של עצמות-מתים. ומשהו כחלחל, חברוני, בגידים הנפוחים. יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. עברית-אשכנזית, עברית-יהודית. אומרים ועונים, אומרים ועונים. כהנים, משכן במדבר, נוכח מואב: שם, על הגבעה חרוכת-הקוצים, יריעות אבו-קישק. כלבים מנבחים. אבי לא התפלל.

בשמונה יצא ללַמד. בחדר פרוץ-חלונות – שני ספסלים ושולחן רעוע – מעבר למחיצת המתפללים. שבעה תלמידים לו: אחד מישה, רוסי, צהוב-בלורית כגוי, בריון-אביר, בן אכרים. אחד קזין, נער-כלונס מנומש, חיוור, לבו חולה, קולו רצוץ (מדרום-אפריקה הלוהטת בא, ולאביו פרדס בתוּל, קנים-קנים ירקרקים, שורות הולכות רחוק במישור, עד מעבר לואדי התורכי). אחד אברוּם, חרומף, גוף רחב-שכם, בן-עגלון מרוּגב. ובת-האופה עצובת העינים. וגרדה האדמונית, הגבוהה, שאביה בעל הזקן האדמוני דובר גרמנית מלומדת (ובביתו עתיק-הרהיטים – גלובוסים, בארומטרים, ספרים אדומי-גב, זהובי-אותיות, מפות שמים ואוקינוסים – רב-חובל של ספינה-על-חול, על שרטון במדבר אסיאתי). ודינה, שחורת-שׂיער, סדוּדית-שׂיער, שחֵיק-שׂיער לה, לילי, מיסתורי, גן-עדני…

אבי מלמד “ספרנו” – שלושה וארבעה על ספר – מלמד בראשית, שמות. דקדוק, חשבון, כתיבת הארץ, הנדסה. בראש השולחן – כמו רבי. רבי גלוי-ראש, מ“תרבות” הגיע. וממריצות החול-והחצץ שהסיע על לווחי-העץ בסלילת רחוב אלנבי-למטה (יומיים-בשבוע, ואבעבועות מים מתפקעות בידיו הנפוחות). את הארץ התהלך עוד שם, בפולין. לא חדש לו – החול, שדות הקוצים, מנין הבתים מנומנמי-החום, חורשי-אדמה עברים. רק בניהם חדש: מגודלים, פרועי-קול, מתגלגלים בחול. אבי קולו רך, וכשהוא מגבירו, פניו מאדימות, משקפיו מתכהים, זיעה מבצבצת במצחו. בהפסקה – נמלטים השבעה לחצר, מתקוטטים זה על גב זה, מעמידים בקבוק על החול, באמצע, ומתחרים בחטיפתו-בצואר. הוא יושב לבדו, הספר פתוח לפניו, עייף-קרבות. ידו העוברת על שׂערו חולמת ימים אחרים. שלוה.

מחמוד, רחב-פנים, רחב-אבנט, בא בחמורו. מרחוק בא, מקלקיליה שמעבר לדרכים, מעבר לפסי הרכבת, שלרגלי ההרים המכחילים. שנַים שקים, מלאים תבן וביצים, והוא עברית מונה: אחד ואחד, שנים ושנַיִם, שלושה שלושה. עצל חמורו, עור רגליו רוטט מזבובים. ומחמוד אטי, אבנים בפיו, אבנים בבטנו, אבני-משקולת על כפות מאזניו. אוצרות בגדאד באבנטו, שילינגים. ועקרות-הבית פורשות שמלותיהן, ומפרשיהן מתמלאים ביצים לבנות, ביצים ערביות. ותבן הזהב נושר לחול. אמי כורעת, כותשת זיתים ירוקים על שמיכה. מתקנת למחמוד עברית שלו, שתהא מלומדת, לשון המשנה, ושוב צלצול פעמון בית-הספר.

אבי לא התפלל. אבל ערב אחד בא מכתב מפולין. קודר-קודר. והעששית מפויחת. הפך אבי שרשיף קטן, קרע קריעה בדש בדדו, פתח סידור ולחש קינה. אמי אמרה: סבא שלך מת. ורעש הפרימוס היה במטבח, וביצה מתגלגלת במי הקומקום. במצודד ארבתי לראות דמעות בעיניו, אבל רק עפעפיו היו צרובים. לא בכה. רק הלסתות נעו בחשאי. את סבי זכרתי כמו בחלום: זקן לבן, עגול, שלם, ועינים צוננות-צלולות. מלך בסדר-פסח. ובאחד מחדריו חבית יין-צימוקים תוסס. וציור של הר-הבית על הקיר. ובוקר, בוקר ראשון-של-פסח, והנה מעל הגזוזטרה – כל הגגות לבנים, שלג, שלג, עיר בפולין יהודית, ענפים מאוצבעים בכפור, ושם, מעל לגגות, צלב, צריח, מרעיד. ובעלומיו היה אבי פנקסן בטחנת-קמח על שפת נהר ובערבים למד עברית, קרא יל"ג. ספרי “תושיה”³, פינסקר, הרצל.

*

מושבה מפוהקת. בית, עוד בית, עוד. חול עמוק ביניהם. שמש מכה בסנוורים. דאגה מעננת את פני אבי. אד מעיב את משקפיו. יוצא הוא לחצר וידיו, לא-אמונות, מכות בטוריה על העפר. עשב טעון-אבק, חילפה סבינית, פוצעת, כף-אווז מפורצת, יבלית עקרבית, שיחים חותרים תחת יסוד הצריף. זיעה נוטפת ממצחו, עור ידיו מתקלף, עור תחת עור. הוא חובשן בתחבושות מתעפרות ונושלות. עוגות-זבל בחצר, שרופות-חמה, וזבובים ירוקים רובצים עליהן, מסוממים, משותקים. פתאום רגל-בהמה עוברת תחרידם מרבצם ויפוצו זוהרים באויר ומילאו את חלל הצריף בזמזומי-זימה. אבי עט עליהם במגבת ואותנו מזעיק למלחמה, איש במגבתו. מנוּפָּה רבה אל מעבר לרשתות הדלת והחלונות, והַכֵּה בזגוגיות, בזויות, באמות ובספים. איש-מלחמה אבי, ולימים המציא את המחבט, נשק-קטל: כף-לבד נעוצה במסמרים אל זמורת-ברוש – ויהום בו, הפל חללים-חללים אל רצפת החדר, שעה ארוכה, מיוזעת. איש-מלחמה אבי: פעם ראה נחש שחור, שמן, מחליק בין גבבי הקרשים החרבים בקרסולי-הצריף. ארב לו, ראהו נוצץ, מסתתר, משחיר, מתפתל, היכה בו באיל-הטוריה ורצץ את ראשו. איש-מלחמה? – ידיו מלאות פסוקים, נטיות-השם, נטיות-הפועל, רש“י לחומש, מהרש”א לתלמוד, ביאליק, אחד-העם, קלוזנר. כשהיה מפזר דורה לתרנגולות, נשרו אותיות מבין אצבעותיו. כשמשך באפסר הפרה, היו אבות-נזיקין ממעידים את רגליו. עכשיו, בשעת מנחה, כשהחול קטיפתי, כשדליקות השמים דועכות ובתים מתעטפים אפלולית – היה נכנס לבית-הכנסת לומר קדיש-יתום. מלחשש בעל-פה פיזום ישן, מורגל להגביה, מורגל להנמיך – כמו אז, שם, בשאביו מעירו באשמורת אחרונה של ליל-חורף, ללמוד דף.

רק שכאן מנין אחר: שלושה-ארבעה איכרים חורשי-שדה, רועה-בקר, פעור-פה, גֵר רוסי מגדל אווזים בין גדרות-נצרים, שנים משכילים, והוא – מורה לתריסר, שמאחורי צריפו תרנגולות מעפרות בכנפיהן לחטֵא כינים, ופרה אחת אילונית, יבשה, חדת-עצמות, שוק על ירך.

והלחם מנין יימצא? – פת-קיבר שחורה. מחיר הסולת, השמן, הזיתים, הדג-מלוח. אני רואה אותו מהלך, דרכים קצרות וארוכות, ידיו קפוצות מדאגה. מכתת רגליו בחול העמוק, הנשפך אל תלמי-האופנים, אל החנות, אל בעלי-החוב, אל הועד. ולשָנים – על הכביש הארוך- הארוך, עד קצהו, למתן שעורים, להרצאה, ליועץ-העצים, לישיבה. ברגליו מביא לחמו. צללים כרוכים בעקבו.

אבל היתה השבת. ערב שבת בפמוטי-כסף נוצצים והחלב ניגר עליהם, בדולח נוטף על בדולח. ויכולו השמים והארץ על כוס יין ניצבת כנס רועד על כף-יד שטוחה, בטוחה. ואותה תנועה פולחנית, של הקרבת קרבן, בחלוף הסכין על צואר החלה. מלאכי-שלום. עצובים. זכרון עיר יהודית בפולין, מושלגת, ורוחו של אבי-אבא עטופה דפי גמרא גדולים –

והיה בוקר שבת. בהיר, שמשי, ניחוחי. אדמה לחה שוקקת מחנות-מחנות נמלים שקדניות, עם רב ועצום. נושאות תבן וגרגרים אל שערי ערי ממגורות. בונות דייק וסוללות. והעשבים חוגגים נצחון שׂבע, משגשגים בכל השדות, קהל גדול וצפוף של כלניות וחרציות ובבונג ושיבלים, קומה גבוהה ודשנה של גבעולים וכותרות ואבקנים נוטפי-מור. בוקר שבת – אבי יושב על כיסא בצל עץ-הלימון וספר בידיו, אולי גולה-ונכר, אולי שפינוזה, וזהרים נופלים על פניו מטבעות-מטבעות מבין העלים, והוא מרים את משקפיו אל מצחו ומקרב את הספר אל עינו לבדוק שמא טעות, וחוזר ומרכיבם וקורא, הופך דף – מתנת שבת קצרה בין חול לחול. עיניו נעצמות כחום השמש והספר צונח על ברכיו, אחוז באצבעות צבותות, צבות. עפעפיו חולמים מרגוע. סוכת-דוד עומדת. טלית תכלת מעופפת מבית אביו אל שמי הארץ ונמתחת כחופה⁴ על שדות, פרדסים, על אדמה לח-רכה מגשם, על סיעות של תלמידים… מנמנם, אך תגרת תרנגולות קולניות מקיצתו, מקימה אותו על רגליו. חש אל הלול, רואה מנקרות זו את זו ומזדרז להפריד בין הנוצות, וחשרת אותיות צפופות, כענן-יבחושים מול עיניו: “תרנגולת שברחה בשבת דוחין אותה עד שתיכנס”, “כופין את הסל לפני האפרוחים”, לקט, פאה, שכחה, שפינוזה נותר על הכסא, לבדו.

צריף ראשון, עירום, מבוקע-שמש. צריף שני, חוסה בצל הרדופים זבי-דבש, בזבזני-פרחים, משילים עלי-משי. שׂוכת שייחי-הדס לרגל גדרו. בוגונויליה סגולה, שׂרוגת-זרועות, לופתת כתליו וגגו. (תרפ"ט. שוד בצהרים. טבוחי חברון מוטלים בחול הרחוב. חיילים לועזים, לבני-כובע, במבואות המושבה. אבי, ידית-טוריה בידו הרכה, יוצא בערב, חוזר חרוך-עינים עם שחר. לילה, ומשפחות-משפחות, כמו עדת-פליטים, שׂרועות על קש ברפת בטון משורין במושב הסמוך. אילת השחר, ערה, צופה מגבוה-גבוה על פנים חיוורות, עיפות). צריף שלישי, אביוני, מקקים בזויותיו, מנתרים, מסתתרים, נמחצים עד-דם תחת סנדלים. צריף רביעי –

במו ידיהם בנו אותו. אמי בעשר אצבעות חרוצות, אבי בפרוטותיו. קרפיף של לווחים⁵ פרוקי-ארגזים, שנתרומם ממסד-הבלוקים עד שגמי הטפחות⁶ ונכון לבית-ארזים משוח ששר בלבידיו. דונם-מגרש טרשי, שלשנים שיגשג והפריא עצי לימון, חבוש, גויאבה, שסק, שזיף. אילנות-סרק משמר לחזיתו. שבילים ממנו לבית-הספר, בית-העם, מועדון-הפועלים, פלוגות-הקיבוץ גבעות פרחי הבר, החורשה והבריכה שבאמצעה, שמשיטים רפסודות במימיה הדלוחים לאור ירח – “על הווֹלגה שוט ישוטו”…

בבוקר-בבוקר, כשעיני עוד עצלות-חלום, אברי הוזים, אני שומע מבעד לקיר את צעדי אבי בעפר החצר, מסיע מריצת-שׂעורים, מגרד לשלשת-עופות בציקה באת קהה, פגום, מנכש עשבים שוטים בצלחות-העצים, משקה בצינור, נתזים-נתזים על עלים מתרססים-מזדהרים. מתחתח במעדר, גורר שק ערבי כרסתן אל הרפת – שעה צפופת-מלאכות לפני שירחץ את גופו, יחליף את בגדיו, יתקדש לבית-הספר, שהמולת תלמידים עולה מחצרו, המורה! המורה! –

מורה עברי, מי ידע חייךָ? – נקרע לגזרים, בנפשו יתן קולו, אהבתו מרחם אין-לה. קוטף אזנים ערלות ואצבעות נכווֹת, גוער – ונבהל מרוח-גערתו. נכנס רענן, צעדיו נכונים – יוצא חבוּל, נכה-רוח. איש-מכאובות כל היום, וגם בלילה לא יכבה נרו. בודד-בודד ישב על מחברותיו, קורא, מוחק, כאָב-על-בנים. לרגע יגביה משקפיו, משפשף עינים עייפות אל החלון. החלון אפל, וניבטים בו השלהבת, פניו. השלהבת שפויה, שוקטת, והפנים – מצח בהיר, קורן מאור-דעת, ועינים חמות, מנחמות, ושפתים חשוקות-החלטה. ניגודו של רוך הסנטר. מעבר לחלון, אוושת ענפים, רחש-חול, אפילה עורקת לציה עד גבעות הבדואים, עד כפרי-החימר. ארץ-ישראל שלו חמה, אדמתית, פרי-העץ ופרי-הדעת.

מורה עברי, מי ידע חייךָ – כל נפשו קלועה בכף-היד הרושמת בגיר על-לוח שָׁמרתי, שוֹמר, אֶשמור; באצבע העוברת פקוחה על אותיות ויהי-היום; באגרוף המכה שקט, במבט המיחל לתשובת אמת; ברגלים השלוחות להביא דיו לקסתות, סרגל ומחוגה, מפות האוקינוסים, שורש של חצב, נטעים לט"ו בשבט, חרבות למכבים, סרטי קרן-הקיימת; או יוצאות לטיול-של-שבת עם משפחת-תלמידיו, לנוח בחורשה על מרפד דשא אזובי, רך כקטיפה, ריחו ריח מים, בצל אקליפטוסים גבהי-הוד, רמי-יחס, תפארת יערים.

רק לאחר שָׁנים, כשראשו טור-תלגא⁷, ישאו לו מנחת-תודה, בחיוך מבויש, בחורים במדים, כלות בכלי-לבן, יפקדו ביתו בשבתות לזכור ימים רחוקים. בהיחבא, אחר צאתם, יוציא תצלומי מחזור ישנים, ימחה אבק מעליהם, דמעה מעינו.

תנור קטן יש לו לאבי בתוכו, גוף-חימום כזה, שמפיק חום-תמיד. לא מרשף. לא מרעש. אך לא יכבה. אין צורך לו בקול-דברים. די שישב וישתוק וחומו שופע סביבו, קורן מתכלת עיניו, שהבהוב קונדסי משחק בהן. בא עליו רוגז – הוא משככחו מכוח הספק, באה עליו שמחה – הוא במחבואים עמה, מפזם לעצמו בלחש. לא בגדולות. לא בגדולות ילך, אבל בהתמדה. מין בטחון חם יש לו. בהשגחה? –

לא איש דתי אבי ולא שומר מצוות, אבל מאמין. יודע שיש עין רואָה ואוזן שומעת וכל דבריו בספר נכתבים. ויש הנהגה לעולם שתכליתה אל הטוב. בעל-מוסר הוא מפרקי-אבות. מידה שלו מידה בינונית: עין טובה, נוח לרצות, רודף שלום, מתרחק מן הכבוד, ועוד הרבה מידות המנויות שם. יהודי-תנאי הוא, כשבא לארץ-ישראל לא צריך היה לשנות בנפשו: זו התורה וזו העבודה. וכן הסתפקות-במועט, ואהב את המלאכה, והצנע לכת, ויהא כבוד חברך… כל אותן מצוות שהארץ נתברכה בהן אז. כולן כתובות כבר ומקובעות, קבלה לחלוצים מאנשי כנסתך הגדולה. כזה סוציאליסט היה, לא מן הנביאים אלא מן המשנה. פנקס הסתדרות לו במגירה, ואחד-במאי חג, ושלונסקי משורר-של-חלוצים, ואלמלא דברים שאינם תלויים בו, אף לקיבוץ היה הולך. אידיאליסט של מוסר-יהודי שמתגשם בפנים שונות: פנים כאלה בבית-אביב ופנים כאלה במושבה עברית, לא איש דתי אבי, ואף-על-פי כן –

בשבת אחר-הצהרים, כשהצריף מחומם ומחנק בו, הוא נוטל את שני בניו, אוסרם אל השולחן, פותח לפניהם ספר גמרא כבד וכופה ראשיהם עליו. בחוץ טופח הכדורגל על העפר המוקשה, בעוט לגובה, אל תכלת בהירה, מעל צמרות ירוקות, נופל ומתגלגל מרגל אל רגל, מקריאה לקריאה, רדוף צעקות; ושם, מעבר לדרך, מבהיק צוהב של גולות פרי-הדום העגלגל, מקהה-השינים, מבין עפאיו הקוצניים של השיזף, שהידים נשרטות בהסיקן אותו; ועת לשלח רגלים יחפות אל מעבה הפרדסים האפלים, שריחם יבש, להתגנב אל בריכת-בטון עגולה, עינה על-מילאת, לפרכס במימיה – – – עיני מלאות דמע. רבי אלעזר חלש, כל לגביה רבי יוחנן. אשכחיה דהווה קא גני – מצאו שהיה שוכב. בבית אפל. גלייה לדרעיה ונפל נהורא – גילה את זרועו. ד' וז' תחלפות, ונהורא הרי זה אור. ראהו בוכה, שאלו מה בכית? – – – מה אתה בוכה? – מגחך אבי. – לשם מה? – אני שואל. והוא עונה: אינך רואה כמה אור כאן? כמה יופי, חכמה, צער, אהבת-אב, אהבת הבריות? לא ההלכה עיקר, אלא הסיפור, הלשון, ההגיון, דרך-הפלפול, החיים הרחבים! לא תתחרט! כשתגדל, תבין, תבין! – הה, עור תחת עור! עור כריכתה העבה, הממורטטת, הישנה, של הגמרא (כאן? במושבה? בפאת השדות?) – תחת עור הכדור הגמיש, המזדחח וצוהל באויר; תחת עור-הגוף הנשרט בקוצים. או הנשטף לחלח במים!

לא קראנו שמע בשחרית, ולא בערבית, לא עד סוף אשמורת ראשונה ולא עד חצות, אבל לפני הנץ החמה, עם עמוד השחר והתרנגולים הקוראים מלול-אל-לול, ידענו להכיר בין תכלת לכרתי בין חמור לערוֹד – אם כיוונו לנו לקרות, אם לא כיוונו. ענן האותיות הצפופות, המזמזמות בעינים, עברית וארמית, היה פורח אל השדות, נוזרה עם רוח בין-ערביים קלה, פושט עד לאהלי אבו-קישק, ששם יוסף ואֶחיו רועים את צאן אביהם.

לימים גמר בלבו להנחיל תורה לעם כולו! חשוּב! ואם חשוּב – יש לבטל ענוה מפני הענין! ישב וכתב מכתבים ל“קול ירושלים”, לועד הלאומי, למחלקת החינוך, לאוניברסיטה בירושלים – שינהיגו קריאת פרקי תנ"ך ברדיו, ערב ערב. חימם חלום בלבו, שהדליק שובבות בעיניו. בשעות המאוחרות, לאחר שנתפנה ממחברותיו, ישב על העבודה. חילק את המקרא פרקים, פרשיות, פסוקים, לכל ימות השנה, משמחת-תורה לשמחת-תורה. רשם, ערך, טורים ומשבצות. סוד כמוס עמדוֹ. דחוהו בלך-ושוב. שבחוהו ודחוהו. עלה לירושלים, התדפק על פתחי גדולים, עשה בשתדלנות. רעיון יפה, אמרו. כמה שנים התעקש עד שקיבלו? – את כל המכתבים צרר באמתחת, ככלי-מלחמה של חייל ותיק.

אחר-כך, כשיצאנו מביתו, עשה שבתות לתורה בשביל עצמו ורעיו. כינס חמישה-ששה חברים שעשו תלמודם קבע, מדי שבת בשבתו: מקרא, תלמוד, קבלה, פירושים, פילוסופיה יהודית. שנים הרבה, עד שנתו האחרונה. כנסת קטנה. מקדש מעט. עונג שבת. בא אל בניו, מספר להם בפנים זיווניות מקצת מה שלמד: אתם בחדש – אני עוד בישן, שאינכם יודעים כמה פנים אפשר לגלות בו, כמה עמקות. מה הוא מביא לי לקיבוץ? – אבן-גבירול. מה הוא מביא לי לביתי בעיר? – הזוהר, אנציקלופדיה של המשנה. לא יזיק לך.

יהדות שלו – כל הדורות בחזקת הווה. מקופלים בתוכו. מן המקרא עד ביאליק, מן המשנה עד קויפמן, מן האגדה עד עגנון. ללא חצוי, ללא חלוקות. לא משום יראת-שמים הוא מקיים מנהגים אלה ואלה, אלא משום שכך הוא יהודי. ואף כי סוציאליסט, ושויוני, וחבר של מפלגת-פועלים – יהדות אינה חולין לו. הכל ממנה-ובה. וצורך יש במשהו למעלה מן הארצי, שהיא חסד החיים.

אני רואה אותו מהלך, דרכים קצרות וארוכות. התיק המרופט בידו, עתים ספרים בו, עתים פרי-גנו, עתים מתנות, עתים בכלי-לינה. דומה כאילו כל דרך חייו עשה ברגליו, מביתו אל בית-הספר, אל אולפנים, אל קן-ביתו, ששם הספרים, העצים; באותן רגלים שלאחר התאונה שקירבה את קצו, אמרו לבגוד בו, והיה גוררן בכבדות, בעקשנות, לא נכנע, לא מתכופף. רגלים צבות, בצקות, כחולות באצבעותיהן קרושות-הדם. משקלות כבדים של אסיר-תקוות, שלא היה בכוחם להעבירו על בטחונו. אני מכיר את צעדיו מילדות רחוקה, בלילה, שכוּב עֵר על יצועי, אורב להם עד שיישמעו מקצה הרחוב, לדעת שהוא חי, קיים, יתקרב, ייכנס, יסגור את הדלת, יסוב את המפתח, והלב ישוב למנוחתו. או בין-הערביים, כשהוא חוזר מדרכים עקובות-דאגה, מישיבות-רוגז, השתדלויות, עלבונות שספג מידי בעלי-שררה ותקיפים ממנו. או עולה-מתנשם במדרגות, חיוך רפוי, מסתיר-כאב, על פניו שנצטמקו, מתישב אל השולחן, מצפה לבשׂוֹרות, נחמות, מחריש וחומו קורן. או מתרחק אל הערב, כבד-כבד, אור דעוך בעיניו, מנבא-קץ, גורל חייו באגרופו הקפוץ, גופו שכחש אוצֵר שבעים שנה של ספרים, צער-אבדן וצער-גידול, נופי-שלג ונופי-שמש, אמונה, דעת, או פוסע-תועה, מחפש מה, בית-מועד שאור בו, אולי בית-אלהים –

עכשיו שאני בא לביתו ועומד לפני ארון ספריו, דומה נשמתו צרורה בהם. אלה הספרים שספגו נשימתו, מאור עיניו. שקרא בהם חזור וקרוא, ושנה ועיין, וטיפחם וקידשם. עומדים הם זה סמוך לזה, מדף מעל למדף, מדור בצד מדור, אין יתר בהם ואין יוצא-דופן. עולם שלם, שהרמוניה בו. הרבה יותר מכ"ד ספרים⁸ הכניס לביתו ומהומה לא הכניס לביתו. שלא כמו אצלנו, שמריבה ביניהם, וזול ויקר יחד. בנין אבני-גזית שהוא דעת התורה ודעת הארץ, ואהבת לשון ואהבת עם. ותו לא. שלום במרומיו. שלוה בארמונו. אור-תמיד נוגה מהם ויוצא על החדר. אור-שמש בא מן החלום ונח עליהם. השארת נפשו. אין שלטון ביום המוות. מעין חג, כאילו שבת הגדול⁹.