ביום האחד-עשר לביקורה בארץ נפלה גברת הילדה הוֹפֶר למשכב.

מבית-החולים (צרורות של פרחי אפונה ריחנית, ורדים אדומים וגלדיולות סגולות, שעמדו ליד מיטתהּ, האירו את עיניה הכבויות, כשהפנתה את ראשה הצִדה), ביקשה שיודיעו למשרד לופטהאנזה על דחיית טיסתה למועד אחר, בלתי ידוע לפי שעה.

מארגוט באה לבקרהּ רק ביום השלישי, ולא בשעות הביקור, אלא לפני-הצהרים. היא הביאה קופסת שוקולד גדולה, ובהניחה אותהּ על הארון הקטן, אמרה: “ידעתי שפרחים יש לך די.” גברת הופר הודתה בקול חלוש ובהסִבָּה את מבטהּ אל הקופסה, אמרה לעצמהּ, “הרי היא יודעת שלא אוכל לטעום מזה.” מארגוט לא התישבה, וכששאלה גברת הוֹפר מדוע אינהּ יושבת, ענתה שאינהּ רוצה להסב אליה את תשומת-לב האחיות, כי הבטיחה שתשהה רק כמה רגעים. היא שאלה לשלומהּ, מסרה דרישות-שלום מכמה מחברי “החוג”, וסקרה במבטהּ את יתר שלוש המיטות שבחדר: באחת היתה מוטלת זקנה, ששׂער השׂיבה הארוך והמדובלל שלהּ ירד על כתפיה ונראה כדביק; בשניה שכבה אשה שחורת שׂיער בעינים עצומות ובפנים רגועות מאד; בשלישית ישבה, שעונה אל הכר המוגבּה, צעירה שרגליה הגלויות היו חבושות לכל אָרכן, ובהתה לפניה.

גברת הופר התבוננה, מבעד לדוק המצעף את עיניה, בקומתהּ הגבוהה, הכחושה, של מארגוט, בפניה היבשות, וידעה שהיא מנסה לחייך, אך אינהּ יכולה לאלץ את עצמהּ. פניה נשארו יבשות.

“מה שלום קוּרט?” שאלה לבסוף.

“אַת יודעת כמה הוא עסוק בימים אלה”, אמרה מאגוט, “אני רואה אותו רק בשעת הארוחות. אבל הוא יבוא. ביקש למסור לך שיבוא.”

גברת הופר התבוננה בהּ ממושכות כאילו ביקשה לפתור חידה מהבעת פניה. אלא שההבעה לא גילתה דבר.

כשיצאה מארגוֹט, נזכרה הילדה הופר בביקורו של קורט לוי אצלהּ, ב“ואלדהוף”, שנתיִם לפני-כן, כשהיה הוא אורחהּ. איך שלחה מכונית להביאו מתחנת הרכבת של האנובר, מרחק שמונים וחמישה קילומטר, אם כי יש אוטובוס המגיע עד איינבַּק, ששה קילומטרים מן המקום, ואיך דאגה לתפריט הצמחוני שלו ושלחה להביא חסה טריה מן הכפר הסמוך; כמו-כן נזכרה במאמצים הרבים שהשקיעה בהוצאת ספרוֹ, “פיתוֹם ורעמסס”, בגרמניה.

על-אף חולשתהּ, עלה רוגז אל גרונה. היא ניסתה לשכך אותו, ואמרה: “עלינו לסלוח, עלינו ללמוד לסלוח.”

בשתים ושלושים אחר-הצהרים באו גברת ודוקטור רוזנברג. גברת רוזנברג הביאה שוב צרור קטן של אפונה ריחנית, וכיון שכל האגרטלים היו מלאים, השיגה צנצנת פשוטה ומילאה אותה במים. דוקטור רוזנברג נטל כסא מאצל מיטה סמוכה, ושניהם התישבו לידהּ.

“ולחשוב שכל זה בעקבות מעידה קטנה,” הניחה גברת רוזנברג את ידהּ הצנומה, שאצבעותיה הקשות רעדו מעט, על ידהּ של הילדה.

“תופעות לוַאי, כפי שהרופא אומר,” ניסתה גברת הוֹפר לחייך.

“ירדת במדרגות ו… לא ראית את מה שלפניִך?” חקר דוקטור רוזנברג.

גברת הופר חזרה וסיפרה, בפעם החמישית אולי, איך קרה הדבר: היא ירדה במדרגות, ביציאה מן הדוֹרמיציון, יחד עם גברת שטראוך, ובתחתיתן החליקה ונפלה על האבנים. היא חשה רק כאב קל בברכּים, שנשרטו מעט, והמשיכה ללכת, לפני שנפרדה מגברת שטראוך, קבעו להיפּגש למחרת, כדי להמשיך בסיור, בעיר העתיקה ובבית-לחם. בנסעהּ במונית לתל-אביב, “שכחה מכל הענין.” רק בערב, בהיותה בחדרהּ בבית-המלון, כשעמדה לפשוט את שמלתהּ, כדי לשכב – למעשה, ברגע שהרימה את ידיה עם שולי השמלה למעלה מן הראש – תקפה אותהּ סחרחורת והיא נפלה של השטיח והתעלפה. התעוררה – אחר רגעים מעטים, כנראה – ניסתה לקום וחשה כאילו כל שווּי-משקלהּ אבד להּ. אז צלצלה לפקיד הקבלה וביקשה לקרוא לרופא, ולאחר שעה לקחו אותה לבית-החולים.

“כאבים?” שאלה גברת רוזנברג בשימהּ את ידהּ על מפתח לבּהּ.

“באזור החזה, וגם למטה… כובד…” העבירה גברת הופר את ידהּ לאורך גופהּ הרחב.

“גם האקלים משפיע בוַדאי… הלא אינך רגילה…” אמר הדוקטור רוזננברג.

“החום השפיע עלי רק לטובה.” אמרה גברת הופר. “כשהייתי בעמק הירדן על שׂפת הכנרת, האויר היה לוהט ממש, ואני…” נשמה אל חזהּ אויר של אושר.

גברת רוזנברג הסתכלה בפניה הרחבות, שבדרך-כלל היו אדומות ושופעות בריאות, ועתה היה להן גוון צוהב חולני, ואמרה:

“ושם בבית, אף פעם לא קרה?…”

“אני אשה בריאה, אלזה,” אמרה הילדה בנעימה שהיה בה שמץ תרעומת.

“צר לנו מאוד, לכולנו,” אמר הדוקטור רוזנברג, “אינני צריך לספר לך מה היה ביקרך כאן בשבילנו… לא, אין זה מן הצדק שכך יסתיים!”

“חטאתי, כנראה,” חייכה גברת הופר.

עיניה של גברת רוזנברג, מבעד למשקפיִם העבים, הביעו התנגדות חמורה:

“אולי אנחנו חטאנו!”

גברת הופר עצמה לרגע את עיניה, אחר-כך פקחה אותן. “אמש, כשהיה כאן שקט, ניסיתי לקרוא בכתבי-הקודש,” הושיטה אצבע אל ארון הלילה, שספר עבה, שחוֹר כריכה, היה מונח על מדפו, “פתחתי והיה זה פרק 27 בתהילים, והפסוק הראשון שהזדקר לעיני היה: ‘הורני ה’ דרכך ונחני באורח מישור למען שוררָי.' שאלתי את עצמי מה נרמז לי בפסוק. מה פרוש ‘למען שוררָי.’ אך הייתי עייפה מדי…”

במסדרון, תפסה גברת רוזנברג את הרופא התורן, במהרו מחדר לחדר, ושאלה על מצבהּ של גברת הופר. הרופא אמר שהבדיקות עוד לא גילו דבר, אך לאחר נפילה, קורה שאיזה אבר פנימי הפגע, אף-על-פי שאין שום סימן חיצוני לכך.

“אבל היא אשה בריאה מאוד,” אמרה גברת רוזנברג. “דוקא משום שהיא אשה בריאה וגדולה,” הצטחק הרופא ומיהר לדרכו.

רגעים אחדים לפני תום שעת הביקור הרשמית, נכנס לחדר מַלמוּשׁ. הוא עמד מרחוק, בראש מורכן, ידיו משוכלות לפניו, והתבונן בגברת הופר. כיוָן שלא ידע גרמנית, לא ידע גם איך לפנות אליה.

עיניה של גברת הופר היו עצומות למחצה. מבעד לריסים ראתה גוף מגושם, חולצה לבנה, פתוחה, על-גבי מכנסים רחבים, וחיוך נבוך. היא זכרה שהיא מכירה את האיש הצעיר הזה, וזכרה שאיש טוב הוא. מכיוָן שהמאמץ היה קשה להּ, שמטה את עפעפיה וניסתה להתנמנם.

מַלמושׁ עוד עמד והסתכל בהּ, עד שבאה אחות ובקשה ממנו לצאת.

ב    🔗

כשיצא קוּרט לוי מן המכונית, שנתיִם לפני כן, והציג את רגליו על המדשאה שלפני בית-האחוזה “ואלדהוף” – עשה על הילדה הוֹפֶר רושם עז, ומפתיע מאוד. מן הכתבה הגדולה שקראה על-אודותיו, על התיאוריה שלו, ועל “החוג לאחריות מוסרית” שנתרכז סביבו בתל-אביב, וכן מן המכתבים שקיבלה ממנו בשנה האחרונה – הוא נצטייר בדמיונהּ בדמות פרופסור יהודי שהכירה בנעוריה בהאנובר: איש רם-קומה, בעל שער שׂיבה חלק, סרוק בקפידה לאחור, לבוש חליפה מהודרת. האיש שהופיע לעיניה היה שונה ממנו בתכלית: רזה, קל, בעל קומה קצת נמוכה מן הממוצעת, שני שיחי שׂיער פרוע לצדי מפרץ קרחתו, ולעיניו העֵרניוֹת משקפיִם גדולים במסגרות-קרן; ומה שהיה מפתיע יותר מכול, ממש מדהים, היה לבושו: מכנסים קצרים וסנדלים! ובחודש אפריל, באירופה – ועוד בסביבה הררית ומיוערת – כשמזג-האויר עדין צונן! להשלמת התמונה, הוא לא נשׂא תיק בידו, אלא על כתפו היה תלוי תרמיל בד כחול, מרובע, והנהג הוציא מתא המטען לא מזוָדה, אלא שוב תרמיל בד, חום ונפוח.

“ברוך הבא לביתנו,” ביטאה הילדה הופר עברית בהושיטהּ לו יד אמיצה.

קוּרט לוי השהה את ידהּ בידו ואמר גרמנית: “גם עברית הגברת הופר יודעת!”

גברת הופר, גבוהה, בעלת גוף, צחקה צחוק בריא: “לא, עדיין לא. עדין לא. את שלוש המלים האלה שיננתי כל השבוע.”

“אני שׂמח לחסות בצל קורתך,” אמר קוּרט לוי עברית, מלה-במלה, ובתרגמו את המשפט לגרמנית, ובהסבירו עם כך את מקור הביטוי “בצל קורתך”, לא הִרפּה מידהּ.

גברת הופר נטלה את תרמיל הבד מן המדשאה ואמרה שקודם-כול עליו לבוא אל חדרו כדי שיוכל להתרחץ ולנוח.

החדר היה בקומה השניה של בית-האחוזה הגדול, ובפָתחהּ את החלון לרוָחה, הראתה לאורח את הנוף מסביב: היער, כרי הדשא, חצר המשק. כמה מן המבנים שבחצר – הסבירה גברת הופר – שופצו לתכליות אחרות מאזד נרכשה האחוזה ל“מכון”: מה שהיה לפנים “בית-המשרתים” הפך למחסן מצרכים למטבח; האוּרוָה לבית מגורים נוסף לחָדשי הקיץ, כשמחזורי המבקרים גדולים יותר; והאסם – לאולם ספורט. מעבר לרפת – שעדיין היו בה פרות שסיפקו חלב למכון, ושהיא והצוות הקבוע טיפלו בהן – השׂתרע מגרש כדורסל, ולצדוֹ בריכת שׂחיה, מחוממת רוב השנה. “וזהו כל ‘הקיבוץ’ הקטן שלנו,” אמרה.

“שתפנות¹ במובן האפלטוני,” חייך קוּרט לוי.

“או הנוצרי,” חייכה גברת הופר. ובסָגרהּ את החלון, אמרה:

“כמה זמן לא היית בגרמניה, מר לוי?”

“אני עזבתי ב-32',” אמר, ןבהסתכלו החוצה, הוסיף: “הנוף לא השתנה מאז.”

“כן, הנוף תמיד חף-מחטא,” נאנחה הילדה הופר.

ולפני צאתהּ בהעיפהּ עין על רגליו החשופות, הדקות, אמרה: “אינך חושב שיהיה לך קר כאן, בלבוש זה?”

“הו, לא!” אמר קוּרט לוי. “אני מחוסן. באקלימים קרים מזה התהלכתי כך. ההרגל מחַסן, כן.”

בערב, לאחר הסעודה המשותפת, נערכת “ההתכנסות”, באולם-האוכל. כחמישים או ששים איש, רובם צעירים, בני שמונה-עשרה עד שלושים, ישבו במעגל גדול, וקוּרט, במכנסיו הקצרים, בסנדליו וסודר אפור וגבהּ צוָארון לגופו, ישב בין גברת הופר ובין דוקטור גרונוַאלד, איש כבן ארבעים, בעל פנים בהירות ומפיקות טוב, שהיה גם הוא ממדריכי ה“מכון”.

כמו כל “התכנסות”, החלה גם זו בקריאת פרק מכתבי-הקודש, וגברת הופר, הספר על ברכיה, פתחה אותו במקום שמסַמן העור הראה, והיה זה פרק ס“ב בישעיהו, הפותח במלים “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט.” אחר-כך בירכה את קוּרט לוי לבואו “בצל קורת המכון” ואמרה לנאספים שבראותהּ את קוּרט ברגע הראשון (”האם מותר לי לקרוא לך קוּרט?" החוותה ראשהּ כלפיו, והנאספים צחקו באהדה רבה בהתירו להּ לקרוא לו כך, עלתה לעיני-רוחהּ דמותו של אלישע הנביא, שהיה “איש-אלוהים”, לבוש אדר שׂיער, והתגורר בעליית-קיר קטנה, ובה מיטה ושולחן וכסא ומנורה. (“אם אני אלישע, הרי אַת השונמית שנתנה לו את עלית הקיר, והאכילה אותו לחם,” נכנס קוּרט לתוך דבריה ועורר שוב גל של צחוק. וכשעל כך אמרה הילדה, “לחם וירקות! כי להוֵי ידוע לכם שקוּרט הוא צמחוני!” - גבר הצחוק שבעתים ונתלוו לו מחיאות כפּיִם). הילדה הופר סיפרה איך התוַדעה אל קוּרט ואל תורתו (“לא, לא תורה! עקרונות חיים!” זקף קוּרט אצבע כנגדהּ, והיא תיקנה את דבריה בחיוך): היא קראה מאמר גדול עליו ברבעון התיאולוגי-הפרוטסטנטי, וככל שהוסיפה לקרוא, כן רחב מעגל האור סביבהּ, כמו בשעת זריחה, בשהשמש עולה מן האופק. ויחד עם זאת גברה בהּ הפליאה – עד כמה רב הדמיון בין המהות הרוחנית של עקרונותיו של קוּרט ובין זו ש“המכון” מיוסד עליה. לא בלבד, אלא אפילו שם החוג של קוּרט, “החוג לאחריות מוסרית”, דומה כל-כך לשם המכון, “המכון לאחריות אנושית”. היא מצאה את כתָבתו באמצעות הרבעון, כתבה אליו, קוּרט הואיל לענות, ומאז המשיכו בהתכתבותם (“האם ששה מכתבים קיבלתי ממך?” פנתה אל קוּרט. – “השביעי בדרך,” אמר קוּרט ועורר שוב גל של צחוק). כשנודע לה שהוא עומד להשתתף בסימפוסיון של “חירות היחיד בחברה הטכנולוקרטית”, המתקיים בקיימברידג', ביקשה ממנו שבדרכו חזרה לישראל יואיל לכבד את “המכון” בביקורו. הוא נענה לבקשתה, “והנה הוא יושב בתוכנו, אמנם רק ליומיִם, אבל אנחנו ננצל אותו כמיטב יכָלתנו, במידה שהוא רק ירשה לנו לנצל אותו.”

“זה לא יהיה קל,” הצטחק קוּרט, ולאחר זאת התבקש לשׂאת את דברו.

קוּרט פתח את דבריו בהצהרה שאין הוא “פילוסוף”, אם כי למד פילוסופיה, ובוַדאי שלא “מטיף דת”, אלא שלעקרונותיו הגיע בדרך של התנסות אישית, שאת מסקנותיה הוא מנסה להעביר לאחרים; לפיכך, כל מה שיאמר בערב זה לא יהיה אלא“אוטוביוגרפיה רוחנית”.

לאחר שעזב את גרמניה, סיפר, היה ארבע-עשרה שנים חבר בקיבוץ, עבד בחקלאות, היה פעיל בעניני הציבור (“קוּרט הוא עניו מאד,” הרשתה לעצמה הילדה להכּנס לדבריו, “למעשה, היה אחד ממנהיגיה הרוחניים של התנעה הקיבוצית”; ותנועת-היד של קוּרט אמרה: לא צריך להגזים…) וחש סיפוק בעבודתו ובחייו. אך כבר ב-1944, בעקב מקרים מסוימים, הבחין ב“מחלת שורש” בצורת חיים זו: דוקא עובדת היות הקיבוץ מבוסס על עקרונות של צדק ושוויון, כמסגרת “נתונה”, גורמת לכך שהיחיד יפרוק מעל עצמו אחריות מוסרית למעשיו ויטילהּ על הקולקטיב. כדוגמה אחת מני רבות: בבוא חבר קיבוץ העירה, הוא לא יושיט נדבה לעני, כיון שהוא רואה עצמו שייך “ממילא” למסגרת מוסרית ועל-כן אין עליו חובות מוסריות אינדיבידואליות. על-ידי כך חדלה המוסריות להיות מאבק מתמיד של אדם עם עצמו, ונעשתה מצב “נתון”, ההורס את עצמו באופן דיאלֶקטי. החברה שהתימרה להגשים את המוסר היא שהביאה להתנוונותו.

ב-1946 עזב את הקיבוץ – כשהוא נאלץ להפּרד, בשברון-לב, גם מאשתו ומשני ילדיו, האחד היה אז בן שבע והשני בן שלוש (דוקטור גרונוַאלד ביקשלהעיר כאן, שעל כך נאמר במתיא פרק 10: “האוהב את בנו ואת בתו יותר משהוא אוהבני, איננו שוֶה לי”, וקוּרט הגיב בחיוך) – ויצא לשוט בעולם. נדד מארץ לארץ (“בסנדלים?” שאלה אחת מן העדה, “כן, בסנדלים,” צחק קוּרט), נסע להודו, יצק מים על ידיהם של מורים אחדים במשך כשנתיִם, אך לא מצא תשובה לשאלותיו בתורתם. מהודו נסע לאנגליה, הסתופף בצִלָן של חבורות תיאוסופים וחסידי אוּספֶּנסקי, וב-1950 חזר לישראל. שמונה שנים התבודד בצריף קטן, בלב פרדסים, על-יד אחת המושבות ביהודה, עבד קצת לפרנסתו, חי לו על לחם ומים, וכתב את חיבורו “הדרך החמישית”, שהיתה בו תשובה ל“הדרך הרביעית” של אוּספנסקי. בספר זה, שהופיע ב-1957, כבר מצויות ההנחות לעקרונותיו, שאותם פיתח וגיבש בספרו השני, “פיתום ורעמסס”. מעט-מעט התרכזו אנשים סביבו, ואלה שדבריו “דיברו אל לבּם” (“לא, הרשה לי, קוּרט,” קטעה אותו הילדה הופר; וסיפרה בדרמטיות את אשר קראה בכתָבה, איך הפך משכנו הדל מרכז ל“עולי-רגל”. קוּרט לא הפריעהּ ולא הכחיש את דבריה), וכך התלכד החוג שנקרא אחר-כך בשם – שאיננו בדיוק לפי טעמו – “החוג לאחריות מוסרית.” כדי להמָצא בתוכו, כדי לקיים אפשרות של השפעה, עזב את מקום התבודדותו ועבר העירה, לתל-אביב. בכך השלים מעגל שלם: מן החברה והחוצה, ומן החוץ בחזרה אל החברה; ובזה הגשים, הלכה למעשה, את העקרון הראשי שאותו ביסס בשני ספריו: על האדם השואף לחיות חיים מוסריים להשתחרר מן “האחריות הקולקטיבית” של החברה ולעמוד פנים-אל-פנים מול עצמו, על-מנת לשוב אחר-כך ולהיות חלק ממנה.

ההרצאה, שקוּרט בקולו השורקני במקצת, השמיעהּ בשטף, ובחיוניות שהבזיקה מעין ניצוצות באולם, נמשכה עד חצות, ולאחריה הקיפו אותו רבים מן הנאספים, העתירו עליו שאלות – בעיקר על הקיבוץ והיחסים בתוכו – ולולא הילדה הופר, שביקשה כי יניחו לו, בהיותו עייף מדרך ארוכה, ודאי היו הכוֹל נשארים עד אור הבוקר.

יום המחרת היה יום א', וקוּרט לוי נענה להזמנה להיות נוכח בתפילת הבוקר. בית-התפילה היה אולם מלבני, לבן, שלא היו בו אלא כמה שורות ספסלים וצלב עץ פשוט תלוי על הקיר, מעל לשולחן מכוסה מפה לבנה ועליו נרות בשני פמוטות עץ כפריים. דוקטור גרונוַאלד ניהל את התפילה ללא שום טקס פולחני: הוא קרא את הפסוקים מן הספר והמכונסים ענו אחריו במקהלה, לעתים בקריאה לעתים בשירה, בקימה ובישיבה לסירוגין, ורק פעם אחת כרעו על ברכיהם והרכינו ראשיהם בדומיָה לדקות מספר. לאחר-מכן נשׂא דוקטור גרונוַאלד דרשה קצרה על הסיפור מן הברית החדשה בדבר שני האנשים שיצאו מבית הקברות, ישו גירש את הרוחות מתוכם. הוא המשיל את הסיפור על גרמניה הנאצית, אחוזת השדים, שכפרה בבן-האלוהים, וקשר את הדברים עם דבריו של קוּרט לוי, “השליח מישראל, בן ארצו ועמו של המשיח,” על האחריות המוסרית של היחיד.

אחר-הצהרים הרצה קוּרט על ספרו “פיתום ורעמסס”. מכיָון שהיה זה יום חמים, הציעה הילדה הופר לקיים את ההתכנסות תחת כיפת השמים. האנשים ישבו במעגל גדול על המדשאה שלפני בית-האחוזה, קוּרט שׂיכֵּל את רגליו בישיבה מזרחית, והילדה קיפלה רגליה תחתיה וכיסתה אותן בשמלתהּ, שוב: לא על הספר עצמו דיבר קוּרט, אלא סיפר איך כתבו. הוא סיפר שכשחזר וקרא בספר “שמות” על עבדות ישראל במצרים, ניסה לראות את העובדים בפרך מבני-ישראל – לא כמחנה אנונימי, אלא כציבור המורכב מיחידים; ובאופן זה ניסה לראות גם את הנוגשׂים המצרים, כל אחד לעצמו. ראיה זו הביאה אותו להתעמקות בבעיית “הסבל הקולקטיבי” ו“האשמה הקולקטיבית”. הוא שאל את עצמו, אם היתה, למשל, זכות למשה לעשות דין לעצמו ולהכות למוות את האיש המצרי שהכּה את האיש העברי. (דוקטור גרונוַאלד, שישב בכותל הנגדי של המעגל, העיר כאן, שב“דרשת ההר” אומר ישוע: “לא תשפוטו ולא תשָפטו, כי במשפט אשר תשפוטו תשָפטו גם אתם”; וקוּרט לוי הודה לו על הערה זו ואמר שאמנם הוא דן בספרו בפסוק זה שבברית החדשה). ומן הבעיות הקשורות ב“מצב העבדות”, עבר להרהר בבעיות הקשורות ב“מצב הגאולה”. האם ההשתחררות הקולקטיבית מ“בית עבדים” מביאה ממילא להשתחררות של היחידים, במובן המוסרי והרוחני?

השמש כבר ירדה אל מאחרי העצים כשסיים קוּרט את דבריו, וצינה נשתררה. הבחורות חיבקו את כתפיהן בזרועותיהן, ודוקטור גרונוַאלד כתש באגרוף ימינו את כף-יד שמאל בכדי להתחמם; אך הילדה הופר ביקשה מן הנוכחים להאריך את ישיבתם – ואת רוחם – עוד כמה רגעים, כי ברצונהּ לקרוא קטע מתוך ספר מסוּים שנתחבר לפני יותר מחמישים שנה, ושלדעתהּ יש ענין מיוחד להשמיעו עתה, בשעת ביקורו של “ידידנו מישראל”. היא נטלה מן הדשא את הספר, שהיה עטוף בנייר ועל-כן לא נראה שמו על הכריכה, פתחה אותו, קראה מתוכו, ומדי פעם העיפה מבטה מן הדף אל פניו של קוּרט, כאילו לראות אם מנחש הוא את שם הספר. לאחר כמה משפטים, זרחו פניו של קוּרט בחיוך רחב, וכשהגיעה אל הקטע המדבר על “הרמוניה יעודה מראש בין הרוח היהודית והרוח הגרמנית, ששתיהן דבֵקות באידיאליזם המוסרי” – אמר כלפי הילדה: “כן כן, זה היה כמעט התנ”ך שלי בנעורי, לפני שהפכתי לציוני"; ובפנותו אל האחרים, נקב בשם הספר – “דויטשטום אונד יודנטום” של הרמן כהן – ואמר כמה משפטים על תָכנו. “עלינו לזכור, כמובן,” הוסיפה הילדה, בפנותהּ גם היא אל מעגל היושבים, “שהרמן כהן לא יכול היה לחזות אז את הטרגדיה הנוראה שתתחולל בארצו עשׂרים שנה לאחר-מכן, ושתטביע בנחלי דם את ההרמוניה הנפלאה שעליה דיבר.”

בערב, שהיה ערבו השני והאחרון של קוּרט באחוזה, נכונה לו הפתעה: בשנכנס לאולם-האוכל בלִווית הילדה, ברגע הופיעו בפתח, קמו כל היושבים סביב השולחנות על רגליהם וקידמו את פניו בשירה עברית – “הבאנו שלום עליכם”. קוּרט היה נרגש, משׂא את ידיו למעלה, כמברך המונים, התשחוָה והודה ושוב הודה. כשהגיע למקומו, והכל התישבו, קם דוקטור גרונוַאלד ואמר כמה דברי פרידה. הוא אמר שביקורו של קוּרט לוי ב“מכון” היה חוָָיה שלא תשָכח מלב כל הנוכחים, וש“הקִרבה ברוח וברגש” ששׂררה בין האורח ובין מארחיו כל שעות המָצאו בתוכם – שעות קצרות מדי, למרבה הצער – מסמלת את השלב הרוחני החדש ביחסי שתי הדתות ושני העמים. קוּרט קם והודה, אף הוא בדברים קצרים. הוא אמר שהנמצאים ודאי יבינו שלא קל היה לו לחזור אל הארץ שבּה נולד, גדל וחונך, לאחר כל מה שאירע בּהּ בתקופת “שלטון החושך”, אך הפגישה עם חבורה “צעירה ונפלאה” זו, שגידולהּ בגרמניה שלאחר המלחמה, חזרה ואישרה לו את תפיסתו בדבר “אפשרות הגאולה האנושית בדרך של קבלת אחריות איניבידואלית.” הוא הביע את תקוָתוֹ – שעוד יזכּה להיפּגש עם רבים מן הנוכחים כאן – וקודם-כוֹל עם גברת הילדה הופר – “שכבודהּ על המקום והמקום הוא כבודהּ” – בישראל.

אחר קונצרט של רביעיַת כלי-קשת, שהתקיים באולם-האוכל, ליוותה הילדה הופר את קוּרט לחדרו.

בהגיעם לחדר, הוציאה גברת הופר ספר מאמתחתהּ, הניחה אותו על השולחן, ואמרה: “את זה אני מבקשת שתִשׂא אתך כמזכרת אישית ממני.” שם הספר היה “אכן חֱליינו הוא נשׂא”, והילדה, בהתישבהּ על הכסא, אמרה שמחברו, הכומר יוהאן גיאורג יורגנס המנוח, היה דודהּ, אדם שרחש חיבה עמוקה לעם היהודי, ולאחר “ליל-הבדולח”, כשנהרס בית-הכנסת המפואר בהאנובר (היא היתה אז בת שש-עשרה, יתומה ומאומצת על ידי דודהּ), שׂם נפשו בכפו והגיש מחאה נמרצת לשלטונות העיר על שלא עמדו בפרץ והניחו לפורעים לחלל מקום קדוש לאלוהים, ושנתיִם לאחר-מכן הבריח – שוב בחירוף-נפש – שתי משפחות יהודיות לשוייצריה ובכך הצילן מהשמדה בטוחה. בשם הספר כבר כלול הרעיון המרכזי שבו: העם היהודי – כמו ישוע המשיח – נשא את חֱליי העם הגרמני וסבל את מכאובי הנצרות.

סיפורה של הילדה הופר גרר שׂיחה בין השנים על בעיות האשמה הנוצרית, שנתארכה עד חצות.

בבוקר החליטה הגברת הופר ללוות את קוּרט לוי עד האנובר. היא נכנסה אתו למכונית, ובשבתם יחד, נטל קוּרט את ידהּ בשתי ידיו ולא הניחהּ כל הדרך הארוכה, כאילו בעשותו כך ביקש להעביר אליה גם פיסית את הדברים שהשמיע לה בשִפעה ובחיוניות כה רבה – עד הגיעם העירה.

כשהשיטה לו את ידהּ בתחנת הרכבת, חשב רגע קוּרט אם לא מן הראוי הוא שישק לה נשיקת פרידה, אך לחיצת ידהּ האמיצה, והחיוך הבהיר והגלוי על פניה, הניאו אותו מעשות כן.

ג    🔗

כשעמדה גברת הופר באולם נמל-התעופה בלוד וחיכתהּ למזוַדתהּ שתגיע על-פני הרצועה הנעה (האויר היה חם ולח, אם כי היתה זו כבר שעת ערב, והיא עמדה מיד על טעותהּ, שלבשה לנסיעה חליפת צמר בהירה תחת ללבוש שמלה קלה), הבחינה מרחוק בקוּרט, העומד מעבר למחיצת הזכוכית ומנופף לה בידו במרץ. פניה האירו, היא החזירה בנפנוף, ועם כך ראתה שיחד עמו נמצאים עוד גבר, גבה-קומה, במשקפיִם שניפנף גם הוא בידו – אמנם בהיסוס מה – ואשה נמוכה ובהירת שׂיער, שניפנפה גם היא, אך לא בידהּ אלא בצרור הפרחים שבידהּ. היא לא היתה בטוחה אם אליה מכוּוָנים נפנופיהם או אל נוסעים שעמדו סמוך להּ. הכוֹל היה שונה מאוד מבאירופה, וביחוד הלבוש הקל המרושל של האנשים – לרבות זה של הפקידים והשוטרים – והעדר-הפורמליות המוחלט. האנשים סביבהּ נראו לה פזורי-נפש במקצת, מודאגים במקצת, והיא לא ידעה להגדיר לעצמה למה הדבר דומה. למחנה-מעבר, אמרה לעצמה בהיתול-מה, בצַפּותהּ למזוָדה שבוששה להגיע.

בצאתה מן האולם – כשהיא מסיעה לפניה את עגלת המטען – ציפו לה לא שלושה אלא ארבעה. הרביעית בחבורה היתה אשה גבוהה ורזה, חִורת פנים, בעלת שיער ספק צהוב-דחוי ספק שׂיבה, גזוז קצר. קוּרט לוי – במכנסיו הקצרים, בסנדליו, כפי שהכירתהו מאז – לחץ את ידה בחום, בירך אותהּ ב“ברוכה הבאה”, בעברית ובגרמנית, והציג את הבאים עמו: הגברת והאדון רוט, חברי “החוג שלנו” (הגברת רוט, בעלת ארשׂת עליזה, צחקנית, הושיטה את צרור הפרחים; האדון, לבוש חליפה נאה ועניבה, קד בנימוס): ומארגוט. מארגוט העלתה חיוך קלוּש על פניה, וגברת הופר תמהה אם גם היא חברת “החוג”, או שמא היא קרובת-משפחה של אחד מן השלושה, ומדוע היא מוצגת בשמה הפרטי בלבד.

משנכנסו למכוניתו של מר רוט, הציעה מארגוט לגברת הופר לשבת עם קוּרט מאחור, והיא עצמהּ התישבה במושב הקדמי. קוּורט היה עֵרני. הוא שאל על “המכון”, שאל לשלום כמה אנשים שזכר את שמותיהם, ודיבר על התכנית שנקבעה לגברת הופר בביקורהּ. בתוך כך התברר שקוּרט לא קיבל את מכתבהּ האחרון, ששלחה לפני שבועיִם, דבר זה לא רק הפליא את הילדה, אלא גם ציער אותה מאד, כי במכתבהּ הביעה כמה משאלות לשינוים בתכנית היעודה: את הסיור בירושלים, למשל, ביקשה לדחות לימים האחרונים דווקא, “כדי להשאיר את הצימוק לסוף”; וכן ביקשה לבטל קבלת פנים ב“מרכז לתרבות” הגרמני בתל-אביב – דבר שאינה רואה בו כל טעם – ולהוסיף במקום זה ביקור של חצי יום בקיבוץ. מר רוט, שהיה איש-מעשה יותר מקוּרט לוי, הניח את דעתהּ שתרגיש עצמה חפשית ותפיק את מירב ההנאה מביקורהּ והוסיף ואמר: “אני והמכונית שלי ואשתי עומדים לשירותך כל שעות היממה.” “אינך נראה לי כאדם שיצא לגימלאות, מר רוט!” אמרה גברת הופר. “הו, לא, עדיין לא!” צחק מר רוט בשׂאתו מבטו לראי שמעל לראשו “אבל אם אדחה עריכת שנים-שלושה חוזים, ייתכן אפילו שאמנע עגמת-נפש מאחד הצדדים.” "לזה אני קוראת ‘אחריות מוסרית’ צחקה הילדה הופר. “אילו ידעת כמה כספים הפסיד יהויכין בגלל ‘האחריות המוסרית’ שלו!” אמרה גברת רוט ברוח טובה. “אני בטוחה שהפסדו יוצא בשׂכר גדול!” אנרה גברת הופר. “אלמלא כן לא היית מוצאת אותנו בחברת האיש הזה!” אחזה גברת רוט בזרועו של קוּרט וחייכה אליו בחיבה. “בדבר הזה אני מתקנאה בך” אמרה הילדה, ושמה לִבָּהּ שכל עת הנסיעה לא הפנתה מארגוט את ראשהּ אליה אף פעם אחת ולא הוציאה הגה מפיה.

בהגיעם אל המלון (“מלון לא יקר, אך שקט ונקי,” כפי שביקשה גברת הופר במכתביה), נכנסו השלושה עמהּ, סייעו לה אצל דלפק הקבלה, ולפני הפּרדם מעליה, מנו וגמרו שלמחרת באחת-עשרה תבוא אליה חוה רוט ותצא עמה לסיור בעיר. “אם כן נראה אותך אצלנו מחר בערב,” אמרה מארגוט לפני צאתם.

בחדרהּ בקומה השלישית (מבעד לחלון נראו בית דו-קומתי, ישן וקלוף טיח, חצר ובה עץ ממורטט, רחוב צר, ומאחורי הרחוב התנשׂא בנין גבוהּ, רב-קומות, בנוי בטון קודר), חשבה הילדה: “אצלנו?” האם היא אשתו השניה של קוּרט? או אולי חזר אל הראשונה? אם כן מדוע לא הזכיר אותה כלל, לא בהיותו ב“ואלדהוף” ואף לא באחד ממכתביו? או שמא אחותו היא?

בשכבהּ במיטה, ערה, קשוּבה אל קולות הלילה הזר – מילא את לבּהּ רגש של התפעמות שידעה לכנותו “רגש רליגיוזי”. היא אמרה לעצמה: “אם כן כאן אני, בארץ-הקודש.” היא נטלה את ספר התנ"ך מעל שולחן-הלילה ופתחה לקרוא בו.

היא נרדמה רק בשתיִם, אך כבר בשמונה ושלושים העיר אותה צלצול הטלפון, ובהרימה את השפופרת (האויר בחדר היה חם, כאילו בחוץ כבר יקדה השמש), שמעה קול של אשה לא-צעירה, שבירכהּ אותה בחגיגיות לבואה לישראל. היא אמרה ששמה חנה בן-דויד – לפנים מאנהיים – חברת “החוג”, והציעה לה את עזרתהּ בכל אשר ינעם לאורחת – אולי סיור בעיר ובסביבתהּ?" – כי יש להּ מכונית, והיא נוהגת, והיא פנויה כל היום. גברת הופר הודתה מאוד ואמרה שכבר נקבעה להּ תכניתהּ למשך היום, “נודע לי שאַת מהאנובר,” אמרה חנה בן-דויד, “גם משפחתי מהאנובר, אם כי הייתי ילדה כשיצאתי מגרמניה, הכוֹל השתנה שם בוַדאי.” – “,הו, כן! הכול!” אמרה הגברת הופר. "נתראה, אם כן, בערב,” אמרה חנה בן-דויד וחזרה ובירכה אותה לבואהּ.

באחת-עשרה בדיוק היתה חוה רוט במלון, ובצאתן יחד לרחוב, נעצרה הילדה על מקומהּ, מוכּת פליאה, וקראה: “כמה אור! כמה מסנוור! איזה אור לבן!” - כן, אַת במזרח עכשיו! באוריֶנט!" אמרה חוה רוט, ויעצה לה להרכיב משקפי-שמש לעיניה אם האור חזק להּ מדי. "לא, זה נפלא!, קראה הילדה, “כל זה שונה כל-כך, ים-תיכוני כל-כך, גלוי כל-כך!” הן טיילו בכמה רחובות, ואחר-כך לאורך הטיילת שעל שׂפת הים, והילדה לא חדלה להתפעל מן האור, מן “הפתיחות”, מלובן הבתים, מלבושם הקל של האנשים, שכה רבים מהם התהלכו בגופיות, בסנדלים, במכנסי-ים, ונשים בחלוקים קלים, ועורן שזוף. “כמו במחנה-נופש!” אמרה, ומדי פעם נעצרה, צימצמה עיניה כלפי מעלה וקראה: “ואיזה שמים!”

השעה היתה כבר ארבע כשחזרו אל בית-המלון, וחוה רוט – שהילדה מצאה בהּ אשת-שׂיחה נעימה, מרבה להתבדח וגלויַת-לב – הבטיחה לה שבעלה והיא יבואו בערב לקחתהּ אל ביתו של קוּרט, לפגישה עם “החוג”.

“החוג” היה מתכנס אחת לשבועיִם-שלושה, ובדרך-כלל לא עלה מספר המשתפים בפגישותיו על שנים-עשר, אך הפעם נקבצו אל ביתו של קוּּרט כעשרים וחמישה איש, ביניהם שהגיעו מחוץ לעיר: פרופסור הרמן והמוסיקולוגית גברת שטראוך מירושלים; יוליוס שפר מכפר-וארבורג; גברת ואדון מרקוס מאשקלון; ואפילו ממרחק כה רב כקריית-ביאליק, הגיע אחד, המורה הוָתיק יהודה אדר. חנה בן-דויד, שידעה כי מארגוט לא תטרח להכין אלא תה וביסקוויטים בלבד, הביאה עמה עוגה גדולה, ועזרה בהגשה; וכך, עוד לפני שהתישבו הנאספים בחדר הגדול – חדר-מגורים שהיה גם חדר-עבודתו של קוּרט וכל כתליו מכוסים ספרים למאות – היתה להילדה הופר הזדמנות להחליף דברים עם רבים, בעמידה, על כוס תה ועוגה. קוּרט ניגש מדי עם, הציג עוד מישהו מן הקרואים, והיא שׂמה לבּהּ לגילם הגבוהּ של חברי “החוג”, שכולם היו בני למעלה מחמישים לפי מראיהם. כולם, חוץ מאחד: צעיר כבד-תנועה כבן עשרים וחמש, שחוָה רוט הביאה אותו לפניה והציגה אותו כ"אברהם מלמן, אבל כולנו מכנים אותו מַלמוּש, בן-הזקונים שלנו, הצבר היחיד במשפחה. "דווקא אתו רצתה הגברת הופר לשוחח, אלא שהתברר להּ מיד שאינו מבין גרמנית, גם לא אנגלית (הוא עמד כנגדהּ כשחיוך מתנצל ורוחש חיבה שפוך על פניו הרחבות, ולא אמר דבר), ובין כה וכה נקראו הנאספים להתישב על הכסאות הערוכים סביב-סביב.

לא קוּרט פתח את המסיבה; אלא נתכבד בכך הזקן שבחבורה, דוקטור פאול רוזנברג, בן השבעים ושמונה, מחברם של מחקרים על היינה ולסינג. שלא כמקובל ב“חוג”, הוא קם על רגליו והתיצב מאחורי כסאו. הוא דיבר בראש מרכן מעט, בפנים חמורות, ורק מפעם לפעם נשׂא את מבטו אל הנאספים. (קולו היה נמוך וכבד בדרך כלל, אך פתאום היה מתנשׂא, כאילו בחמת-זעם, ונדמה שלא בהתאם לתוכן הדברים. מי שלא הכירו, היה תמיהּ, על מה הוא מתרגז, או על מה הוא מצטער כל-כך; אך ה“חוג” כבר היה רגיל בכך.)

ההתוַדעות אל מפעלהּ ההומני של גברת הופר, אמר – בקַדרות, משום-מה – לא מתחילה הערב, אלא מאז “הבשורה” שהביא עמו קוּרט לוי ובאמצעות כמה מן המכתבים שנקראו בפגישות “החוג”; אלא שקִרבת הרוח האמִתית נוצרת על-ידי מגע אישי, כפי שלימד בוּבר, ועל-כן הפגישה הנוכחית היא זכות גדולה. לאחר-מכן אמר – בהתרגשות – כי את הטרגדיה שעברה על יהדות גרמניה – על יהדות אירופה כולה – אי-אפשר לשכוח ולא נכון לשכוח, אולם אין לפקוד חטאי אבות על בנים, כי “איש בעוונו ימות”. וכשדיבר על “הסובלנות החדשה”, הרים את קולו פתאום כנביא זעם. כשם שבנצרות קיים המושג שכל אדם צריך לשׂאת את צלבו, כן ביהדות חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משמע: הוא בעבדות והוא בגאולה. “אתה הוא המכבי! אתה הוא המשיח!” קרא בהתרגשות ובקול גדול בעברית, וחזר וקרא בגרמנית. לבסוף פנה אל גברת הופר ואמר: “אנו רואים אותך אחות-ברוח, על-כן הרשי לי לומר לך בשם כולנו: אחותנו אַת, גברת הילדה הופר, וברוך בואך אל חיק משפחתנו!”

גברת הופר, שפניה, האדומות בלאו הכי, נצרבו בהליכה ממושכת בשמש, הסמיקה עתה מאוד, ודומה היה שגם המשולש שבין צוָארה וחזהּ הסמיק. (לאחר מכן, ובפגישות הבאות, הבחינו רבים בחילופי צבע תדירים אלו בפניה ובצוָארהּ, מורוד לסמוק, ולהיפך, שהעידו על גיאות ושפל ברגשותיה). היא הודתה בענוָה למברך ולמארחים וסיפרה בקצרה איך התוַדעה אל קוּרט לוי ואל עקרונותיו. מכאן עברה לספר על “המכון” ועל פעולותיו: “בית פתוח” לכל הרוצה לבוא – לשבוע, לשבועים או לשלושה – לדון בשאלות המשבר הרוחני והמוסרי של דורנו, מתוך תחושה של אחריות אישית; כלומר – מתוך הכרה שהשינוי המיוחל לא יבוא על-ידי תמורות פוליטיות, חילופי שלטון וכדומה – אלא על-ידי התחדשות פנימית: נשמה חדשה, בריאה, חדשה. “כי,” אמרה גברת הופר מתוך הדגשה רבה, שענו להּ נענועי ראש של הסכמה, ביחוד מצד הנשים שבקהל, “אנו חיים יחד, אך יורשים גיהנום או גן-עדן, כל אחד לחוד!” כשסיפרה שעם “המכון” קשורים כשמונה מאות איש, בכל רחבי גרמניה, רובם הגדול צעירים בני עשׂרים עד שלושים וכחציָם מגיעים מדי קיץ לסמינרים ב“ואלדהוף” – עבר רחש של התפעלות וקנאה בין המכונסים, וחוה רוט תירגמה את הדברים למלמוש (שהאזין כל הזמן לדברי גברת הופר בלי לגרוע עין ממנה) ואמרה לו שהוא חייב לגייס את הדור החדש ל“חוג”! “”אתה המכבי!" צחקה ואמרה.

גברת הופר אמרה שתשׂמח לענות על שאלות; ואכן אלה היו רבות מאוד ונָסבּו הן על “המכון” והן על גרמניה בכלל.

בכל עת הרצאתה חיפשׂה הילדה במבטהּ את מארגוט ולא מצאה אותה במעגל היושבים. רק לאחר-מכן ראתה אותהּ ניצבת מאחור, על המפתן שבין החדר והמסדרון, שעונה אל המשקוף ופניה אילמות-הבעה. היא ציינה לעצמהּ כמה דקות וחוורות שׂפתיה.

“קוּרט, ואתה שתקת כל הזמן!” אמרה הילדה כשהכול עמדו כבר, והיו בדרכם לצאת. “אני הקשבתי,” אמר קוּרט בגעינים עצובות באחזו בידהּ, והרי זו רק התחלה של דיאלוג!"

במכונית של רוט, שהסיעה אותהּ בחזרה אל המלון, אמרה הילדה הופר: “מארגוט… האם תמיד היא שתקנית כל-כך?” לרגע נשׂתררה שתיקה, כאילו כל אחד מבני-הזוג חיכה לרעהו שיענה על השאלה, אחר-כך אמר יהויכין רוט: “אַת יודעת בוַדאי שהיא איננה חברה ב’חוג'.” “אבל היא… גרה עם קוּרט, לא כן?” “הו, כן, כבר כמחש-עשרה שנה!… אם כי לא בנישואין…” חייך יהויכין כשידיו אוחזות בהגה ומבטו נטוי לפניו.

כשישבו שלשתם בפואיה של המלון, בטרם תעלה הילדה אל חדרהּ, סיפּרו לה יהויכין וחוה על מארגוט. מארגוט היא וינאית, סיפרו, בתו של המנצח מַכּס בראון, ולאחר ה“אָנשלוס”² שדדו הנאצים את ביתם ואת אביה לקחו למחנה-ריכוז, שממנו לא חזר. היא הצליחה להימלט לאנגליה ב-1939, ולאחר המלחמה עלתה ארצה ופתחה מעין “מכון” פרטי להתעמלות אורתופדית. במקצוע זה היא עוסקת עד היום, וה“מכון” הוא בבית שבו היא מתגוררת עם קוּרט. כשהיה קוּרט “נזיר מתבודד” במושבה, ואחדים מאלה שהם עכשיו חברי “החוג” החלו עולים-לרגל אליו, היתה גם היא ביניהם. היא התרשמה מאוד מאישיותו, התאהבה בו (כאן חלקה חוה רוט על בעלהּ. “אל תאמר ‘התאהבה’. היא לא מסוגלת להתאהב!” – "האם ירדת אל מעמקי לבּהּ? אמר יהויכין), וכשדובר על כך שיעבור העירה, הציעה לו את ביתהּ. מאז היא המפרנסת אותו, היא הדואגת לכל צרכיו, והיא גם “מגוננת” עליו, לבל יפריעו לו בעבודתו. “למעשה, היא שַמה מצור עליו!” צחקה חוה רוט.

“מדוע לא הצטרפה ל’חוג', אם כן?” שאלה גברת הופר.

“היא היתה מן הראשונים בו,” אמר יהויכין רוט, “אלא שאחר-כך הסתייגה יותר ויותר, עד שחדלה לגמרי לבוא לפגישות.”

“מסתגרת בחדר הסמוך,” חייכה חוה.

“הסתייגה, אמרת, האם… מן העקרונות הסתייגה?”

“אין לדעת… הלא מעולם לא הצהירה על כך!” אמר יהויכין.

“איננו יכולים לרדת אל מעמקי הלב, כמו שאומר יהויכין,” הצטחקה חוה.

“יש בה איזו אצילות בפָּנים…” אמרה הילדה הופר בארשׂת של עצב בעיניה התכולות.

בחדרהּ, לפני הרָּדמהּ, פתחה גברת הופר את כתבי-הקודש בספר יוחנן פרק ד' וקראה את סיפור האשה השומרונית אשר נתנה מים לישוע.

ד    🔗

בית-המלון היה בסיסהּ של הגברת הופר, וממנו יצאה למסעותיה. למעשה, לא היה עליה לדאוג לסידוריה. היא היתה מוקפת חיבה של מעין משפחה גדולה. לא רק חברי ה“חוג” הציעו את שירותם ואת עזרתם, אלא גם רבים אחרים ששמעו על בואהּ וצלצלו בשעות הבוקר, לפני צאתהּ, או בשעות הערב, בחָזרהּ עייפה מנסיעה ארוכה, וביקשו להזמינהּ לארוחת-ערב או לפגישה. כך הזמינו אותהּ, יום אחד “ארגון יוצאי האנובר”, ויום אחר איזו “אגודת ידידות”, והיה עליה לגייס את מיטב נימוסיה כדי לא להעליב מישהו בסָרבהּ לו.

הדבר גרם לעתים אי-נעימויות. ביום השני שלאחר פגישת ה“חוג”, הסיעו אותהּ אדון וגברת אדורם לחיפה ולעכו, כפי שנדברו מראש. אך אדורם – איש שמן בעל קול כהוי וחדגוני – נתגלה להּ עד מהרה הן כפטפטן, שלא הניח להּ לרגע להתרשם ממראה עיניה בשקט, בלא לווית הסברים, והן כטועה ומטעה. בעברם ב“מושבה הגרמנית” בחיפה, עירבב את ה“טמפלרים” הלותרניים מויטנברג עם ה“טמפלרים” של מִסדר-הנזירים הצלבני; את מערת אליהו לא מצא, ובמקום זה הביאהּ לאיזה מנזר כרמליטי, שלא היה להּ ענין בו; בעכו, כשהוליך אותהּ במרתפי האבירים, בילבל תאריכים ושמות, וה“פרנקים”, לפי גירסתו, היו הצרפתים של צבא נפוליון; וכן גרם לה בזבוז זמן של שעתים באיזה מסעדה ערבית בעיר העתיקה. ולאחר כל זאת, הציע להּ את שירותו להסיעהּ גם למחרת לנצרת ולים כנרת.

היא ניצלה מענשו של זה ממש ברגע האחרון. בהגיעהּ אל בית המלון מצאה פתק ובו נתבקשה להתקשר אל המזכיר השני של השגרירות הגרמנית, מר רייכנבאך. היא עשתה כן, ומדבריו של זה נתברר לה שאנשי השגרירות נעלבו שלא באה להיראות לפינהם, לפחות לביקור נימוסין קצר, והמזכיר שאל אם תוכל לעשות זאת מחר באָמרהּ שמחר היא יוצאת לסיור בגליל, אמר מר רייכנבאך שבסוף השבוע הוא נוסע לנצרת, לסדר איזה ענין, וישׂמח לקחתה אתו. היא קבּלה את ההצעה מיד, ותיכף צילצלה אל אדורם והודיעה לו שחל שינוי בתכניתהּ: מחר תצטרף לסיור למצדה (וכך אמנם חשבה לעשות), ולסוף השבוע הוזמנה לטיול עם אנשי השגרירות.

הטיול לגליל היה מוצלח מכל הבחינות. מר רייכנבאך, איש צעיר ומנומס כבן שלושים וחמש, שזו לו השנה השלישית לשירותו בישראל, התגלה כבקיא בהיסטוריה של הארץ ובסבכי היחסים הפנימיים של תושביה, כיהודים כערבים, והיא למדה ממנו הרבה. נוסף על כך היה בעל קשרים רבים ובכל מקום היה לו “האיש שלו”. בהגיעם לנצרת, נכנסו לביתו של כומר מרוניטי, שכבדם בקפה ובממתקים, אחר-כך סייר אתם בכנסיות אחדות והראה להם דברים שאין מראים לרוב התיירים, כמו את “שולחן ישו” בכנסיַת הסלע, או את נגריָתו של יוסף, אבי ישו, בכנסית סנט-יוסף. בכפר-כּנא הכיר מר רייכנבאך את אב הכנסיה הפרנציסקנית והלה, שדיבר גרמנית במבטא איטלקי, הסביר לגברת הופר את המסורות השונות בדבר מקום התרחשותו של נס היין. משם נסעו, דרך טבריה לטבחה ולכפר-נחום, ואף שם הכיר מר רייכנבאך מישהו, את שומר העתיקות הערבי.

לפי הצעתו של מר רייכנבאך, החליטו ללון בטבריה ולהמשיך בטיולם למחרת.

בהשקיפהּ מחלון חדרהּ על-פני הכינרת (בית המלון ניצב על ההר ולו מצפה נהדר), כשהיא אפופה שלוָה, שנדמה כאילו ירדה מכל ההרים מסביב ונקתוותהּ במי האגם התכולים-אפורים – ובעוד זוהרים בלבּהּ המראות של כל היום כולו, מראות הרים ובקעות, ושדות וים כאשר נדמה לה כאילו היא צועדת בעקבות הגואל עושה הנסים – לבש במוחהּ צלם ודמות הרעיון שעימעם בה זה כשנתיִם ולעשות זאת כאן – אמרה עכשיו בלבּהּ – על שפת ים הגליל, במקום שכל שעל בו רווּי זכרונות מרטיטים, במקום שהנוצרי הראה מופתים בעבר, ובני העם הנבחר מראים מופת היום, בעצם תחייתם מן הסבל.

בשעת בוקר מוקדמת נסעו דרומה, לאורך הכנרת, התעכבו לשעה קלה בחורשת התמרים, וכן על גשר הירדן ליד דגניה, ואחר-כך הקיפו את האגם אל מזרחו, לעבר קיבוץ עין-גב, שבו הכיר מר רייכנבאך את מרכז הפעולה המוסיקלית, איש יוצא גרמניה.

הביקור בעין-גב היה מפיע ומרומם לגברת הופר. מתאוריו של קוּרט לוי נצטייר לה הקיבוץ כמקום אפרורי ומשעמם, שאנשים חיים בו בלחץ נפשי מתמיד וללא שמחה, והנה ראתה לעיניה מעין פיסת גן-עדן עלי אדמות. יותר מכוֹל התפעלה מבתי-הפעוטות, מגני-הילדים, ומן הירק הרב שכל הישוב היה טבול בו. לא היו מלים בפיה להביע את אָשרהּ.

בעָמדם על המדשאה לפני בית-התרבות ופניהם אל האגם הצר, אמרה גברת הופר אל מר רייכנבאך, כבדרך-בדיחה:

“בעצם, כאן הייתי צריכה להקים את ה’מכון' שלנו.”

“ואת מאות השוחרים להביא מגרמניה הנה.” אמר מר רייכנבאך בחיוך.

“לאו, ללאו דוקא.”

אחר-כך אמרה ברצינות: “אני מתכוונת לקשר. הקשר בינינו ובין העם הזה חייב להתבטא גם באופן פיסי…\”

במכונית בדרך חזרה, אמרה:

“אילו עלה בדעתי – אני אומרת זאת באופן ההיפותטי, כמובן – להקים בית בקיבוץ, למטרה ציבורית כלשהי, האם בכלל אפשרי הדבר?”

מר רייכנבאך הירהר כמה רגעים.

“יש תקדימים לכך, אם אינני טועה… תלוי במטרה, אני מתאר לעצמי… אַת מתכוונת ברצינות, גברת הופר?”

“הלא הדבר תלוי לא רק בי!” צחקה גברת הופר.

ביום השמיני לביקורה בארץ, נפגשה גברת הופר בפעם השניה עם ה“חוג”, בביתו של קוּרט לוי. היא היתה עמוסה רשמים מטיוליה (פניה וצוָארהּ כבר עטו שכבה של אודם יציב) ודבריה היו מלאים תהילה על הארץ, נופה ואנשיה. “קוּרט לוי אולי יחלוק עלי.” אמרה בסַפרהּ על ביקורהּ בקיבוץ. “אבל התרשמותי היתה חיובית מאוד. בני הוא היום בן שלושים ואיש עצמאי, אך אילו ניתן לי הדבר בהיותו ילד, הייתי מאושרת לחנכו במסגרת חיים זו.”

קוּרט הסתכל בהּ בחיוך עצוב ורב-דעת ולא הפריע להּ בדבריה.

את מארגוט לא ראתה במעגל היושבים, וגם לא בפתח החדר.

אחר-כך עברה הילדה מן הטון הסיפורי, הבהיר, אל טון הגוּתי, כבד יותר. היא דיברה על “בת-הקוֹל הפנימית” ששמעה בתוכהּ בעת התהלכה בגליל ולחוֹף הכנרת. בהיותהּ שם– אמרה – הבינה את המשמעות העמוקה, הכפולה, של "ארץ ושמיִם בטבע ברוח, בעולם החיצוני ובעולם הפנימי, ללא הפרדה ביניהם. ואז חשבה גם על הקשר הסמוי – המיסטי, אולי – בין העם היהודי והעם הגרמני: העם היהודי קם לתחיה מתוך הסבל שלא היה דוגמתו, והעם הגרמני – לאחר המלחמה – שואף לקום לתחיה מתוך החטא שלא היה כדוגמתו. שניהם בוראים, או מבקשים לברוא, “ארץ חדשה ושמים חדשים”, ודבר זה יכול להיעשות – כפי שלימד קוּרט לוי בשני ספריו המצוּינים, וכפי שמאמינים היא וחבריה – בדרך של התעלות היחיד, אשר נפשו היא אתר ההתגלות של הנומינוזי, ושל החסד האלוהי. האם לא הגיעה השעה להפוך את הקשר הסמוי הזה, הבלתי-מודע, לקשר גלוי, מודעי וקונקרטי יותר, בין הקרובים-ברוח? ואם כן – איך? באיזו צורה?

“יהיה זה חוסר-ענוָה גמור מצדי.” אמרה בסיימהּ את דבריה, “לצפות לתשובה כאן ועכשיו. אני רק מציגה שאלה, כחומר למחשבה, לכם ולנו, לימים הבאים.”

שתיקה נשתררה – עד שהפיגה אותו גברת הופר עצמהּ, באָמרהּ ברוח בדוחה" “גבירותי ואדוני, אני רואה שהבאתי אתכם במבוכה, ואני מבקשת את סליחתכם. אולי נעבור איפוא לשאלות, אם ישנן כאלה?”

כמה מן הנוכחים שאלו שאלות (על התרשמותה של האורחת מן “הנוף האנושי שלנו”; כל מקורות המימון של “המכון”; על דעתהּ בענין הפרדת המדינה מן הדת; על האחריות המוסרית – וזו כבר לא היתה שאלה, בעצם, אלא הבעת דעה – כלפי הערבים בישראל; ועוד), גברת הופר השיבה, אך כשנדמה היה שתמה פרשה זו, ביקש מַלמוּש – שדבריה של גברת הופר תורגמו לו, למקוטעין, על ידי היושבות לצדו – את רשות השאלה, וכשקיבלהּ, אמר באִטיִות:

“אני רוצה לשאול את גברת הופר אם היא מאמינה בנסים.”

השאלה תורגמה לגרמנית, גברת הופר חייכה באדיבות, התמהמהה, כשוקלת את תשובתהּ, ובקשה לדעת לאילו נסים, למשל, מתכוון השואל.

“למשל,” אמר מַלמוּש, "הקמת אלעזר מבית-עניה מקברו, ארבעה ימים לאחר מותו, או תחיית ישו, ביום השלישי לקבורתו…

“אה, כך,” אמרה גברת הופר ומשולש צוָארה הסמיק מאוד, “אני רואה” שהאיש הצעיר זוכר את פרקו מן הברית-החדשה. אם כן…כן, אני מאמינה בנסים, אבל לא במובן הפשוט של המלה ‘נס’. הלוא גם בסיפור על תחיית לאזארוס – אם ידידנו זוכר זאת – נאמר ‘אנכי התקומה והחיים, המאמין בי, אף כי הוא מת יקום וחי’. כלומר, הסיפור הוא משל, הוא מופת! הלוא כל אדם עשוי להרגיש זאת – שבשעה שהאמונה ממלאת את לבּו, הוא קם לתחיה! כל אדם, גם כל עם… האם דברי מובנים."

הדברים תורגמו למַלמוּש לעברית, אך הוא הסתכל בגברת הופר ולא ניכר מפניו אם מסכים הוא עם דבריה אם לא.

בתום הפגישה שאלה גברת הופר את חוה רוט מיהו האיש הצעיר ששאל על אמונה בנסים. חוה סיפרה לה שבמלחמה האחרונה הוא נפגע קשה בראשו, בסיני, היה שרוי בהלם שלושה חודשים, וכשיצא מבית-החולים החל מתעניין בפילוסופיה, בדת, ולאחר שקרא את ספריו של קוּרט לוי, החליט הצטרף ל“חוּג”. הוא אינו מחסיר אף פגישה אחת. ואם כי הוא משתתף אך מעט בשׂיחות, הרי לעתים הוא זורק איזה משפט שיש בו כעין “הארה”.

“כך…” אמרה גברת הופר, מהורהרת. “זה מסביר הרבה… והוא עושה רושם כן כל-כך…”

“כן, יש בו תום רב,” אמרה חוה רוט.

ה    🔗

למחרת בבוקר צילצלה גברת הופר ממלונהּ אל ביתו של קוּרט לוי. מארגוט היא שענתה לה בטלפון, וכשביקשה גברת הופר לדבר עם קוּרט, נענתה: “אראה אם הוא פנוי.” עבר רגע ארוך עד שניגש קוּרט לטלפון. גברת הופר אמרה: “צר לי להטריד אותך, קוּרט, אני בטוחה שאני מפריעה לך באמצע עבודה חשובה, אבל מחר אני נוסעת לירושלים ליומים, ולאחר זאת יישארו לי רק עוד שלושה ימים עמוסי טרדות עד הנסיעה בחזרה, חשבתי אם כן, שמן הראוי היה…”

קורט לוי התנצל מאוד, ובשטף של משפטים מבוללים, אמר שאכן אבסורד הוא שעד היום לא נפגשו לשיחה פנים-אל-פנים… שהרי על כל-כך הרבה יש לדבר… אלא שבדיוק בימים אלה היה נתון תחת לחץ עצום של עבודה… הגהות של הספר החדש³, ונפלו שגיאות אין-ספור… מלבד זאת, הוא צילצל כמה פעמים ואמרו לו שאיננה… אבל אם מחר היא נוסעת לירושלים, הרי מוכרחים להפּגש מיד, בהחלט, ואסור לדחות זאת עוד… האם יגש אליה, אל המלון, או נוח לה יותר לגשת אליו?

“עכשיו?”

“כן, אם רק פנויה אַת! אסור לדחות עוד!”

כשישבה במונית, אמרה גברת הופר לעצמהּ: לדבר – רק על ענינים מעשׂיים, ותו לא!

קוּרט פתח להּ את הדלת לרוָחה, בתנופת יד של “ברוכה הבאה”, והִכניסהּ לחדרו. גברת הופר ניצבה רגע משתוממת: כמה שונה היה החדר עתה מבשני הערבים שאנשים מילאו אותו! עכשיו היה זה “חדר-לימוד”, וקוּרט היה איש-הרוח, כפי שיאה לו להיות! ואיזו הרמוניה מושלמת שׂררה בין האיש הזה, בסנדלים, במכנסים קצרים, במשקפיִם, ובין מאות הספרים שהקיפו אותו, ושולחן-הכתיבה העמוס ספרים וניירות!

קוּרט חזר והתנצל ואף היא חזרה והתנצלה, ולאחר שהתיישבה בכורסה, אמרה:

“אינני זוכרת אם סיפרתי לך, בהיותך ב’ואלדהוף' – לא, אני חושבת שלא – שלרשות המכון שלנו עומדת קרן נכבדה למדי, שנועדה למטרות הקשורות בקידום שליחותנו. השימוש בהּ נתון בידי חבר-נאמנים שאני עומדת בראשו, ולמעשה דעתי היא הקובעת שם. זה זמן-מה אני הוגה רעיון מסוּים… בעצם, רמזתי על כך כבר אמש, אולי מוקדם מדי… כי צריכה הייתי לשוחח קודם-כוֹל אתך… הלוא בך יהיה הדבר תלוי יותר מבכל אדם אחר…”

ולאחר מכן גוֹללה לפניו את הרעיון:

תמיד חשבה שתורת “האחריות האנושית” – או “האחריות המוסרית” לפי גרסתו שלו – תובעת גם פעולה מעשׂית, בעלת ערך סמלי, שמעבר לרשות היחיד. לאחר שקראה את “פיתוֹם ורעמסס”, וביחוּד לאחר פגישתהּ אתו ב“ואלדהוף”, נטתה מחשבתהּ זו לאפיק אחד – לעבר ישראל. מה יהיה הולם את עקרונות “האחריות האנושית” בגרמניה – אמרה בלבּה – יותר מאשר מעשׂה מסוּים שיבטא אחריות אנושית כלפי העם שכל סבלו הנורא נגרם מהעדר אחריות אנושית!…

(כאן פתחה מארגוט את דלת החדר – לבושה במכנסי טריקו ארוכים וצרים, בחולצת טריקו קלה, בנעלי-התעמלות לרגליה, ומראיה צעיר הרבה מכפי גילהּ – בירכה את גברת הוֹפר ללא חיוך, ושאלה אם תרצה לשתות משהו, תה או קפה? – גברת הוֹפר הודתה ואמרה שזה עתה שתתה ואכלה, ומארגוט לא הפצירה, וסגרה את הדלת אחריה.)

ובכן, כפי שאמרה – המשיכה גברת הופר בדבריה – מחשבותיה נטו לעבר ישראל. אך הן היו היוּליות ביותר, מכיוָן שלא היה להּ כל מושג איך תוציא אותן אל הפועל. והנה בביקורהּ זה, ביקור שהיה “חוָיה גדולה, חוָיה אנושית ורליגיוזית עמוקה,” קרם הרעיון עור. היא נפגשה עם “החוג”. “החוג” עשה עליה רושם טוב מאוד. האנשים כנים, מסורים, כולם בעלי תרבות גבוהה… אבל – עליה לומר את האמת – תחום השפעתו של “החוג”, כפי שנוכחה, מצומצם מאוד, מה גם שחבריו קשישים, ומספרם קטן. למעשה, אין יודעים כמעט על קיומו… בהזכירהּ את שמו, במקומות שונים שבהם ביקרה, לא שמעו כלל עליו ודבר זה ציער אותהּ מאוד ביָדעה את החשיבות העצומה של העקרונות שקוּרט מטיף להם, בכוח שכנוע כה גדול… היא חשבה איפוא…

(מן הפרוזדור נשמעו צרורות צלצולים, ולאחר רגע נכנסה שוב מארגוט וביקשה מקוּרט לגשת לטלפון. כשיצא מן החדר – סקרה גברת הוֹפר את הספרים סביב-סביב וחיפשׂה ביניהם את ספרו של יורגנס, דודהּ, שנתנה לו במתנה ב“ואלדהוף”, ולא מצאה.)

היא חשבה אפוא – המשיכה גברת הופר, כשהיא חשה דכאון כלשהו בתוכהּ – שהדרך הטובה ביותר ליצירת קשר בר-קיימא בין שני “הענפים”, הגרמני והישראלי – וכן הדרך הטובה ביותר לניצול כמה מאות-אלפי מארקים מכספי הקרן – תהיה, להקים כאן, בישראל, בית “החוג”, בית שישמש מרכז, כמו ה“ואלדהוף”, לכל המאמינים בעקרונות “החוג”, לכל השוחרים את דברו, מקום של עליה-לרגל, מקום שיוכלו אנשים לבוא ולשהות בו ימים, או שבועות, ללמוד, להתבודד… בעיני-רוחהּ ראתה את קוּרט עצמו קובע בו את משכנו, בתנאים אידיאליים לעבודתו… והבית ייבּנה במקום שקט, בחיק הטבע, במקום הקשור גם בזכרונות היסטוריים ודתיים… למעשה, חשבה על חוף הכינרת… אך לא זה החשוב, אפשר למצוא גם מקום אחר… בעיקרו של דבר – בטוחה היא בכך – בית כזה עשׂוי לתת תנופה גדולה לפעולת “החוג”, להרחבתו, להפצת רעיונותיו ברבים.

בכל עת דַבּרהּ, לא הפריעהּ קוּרט גם פעם אחת. הוא ישב למולהּ בכורסה, רכוּן לפניו, שתי כפות-ידיו אוחזות זו בזו, והקשיב בדריכות רבה, כשבעיניו ארשׂת של רצינות הגובלת בחרדה.

“נדמה לי – וצר לי לומר זאת, גברת הופר,” אמר לאחר שתיקה, וללא כל נסיון להפיג את המתיחות שבחדר (הילדה נדהמה רגע, וחשה כעין דקירה בלבּהּ: “גברת הופר”? לאחר שמאז “ואלדהוף” היו פונים זה אל זה, בעל-פה ובכתב, בשמות הפרטיים?), “שהרי הצעתך הנדיבה, הבלתי-רגילה, ראויה היתה רק להכרת-טובה מצדי… אך נדמה לי שקיים פער עמוק, לא רק בשיטה, לא… בין השקפותיִך להשקפותי. למה אני חותר, הילדה? למה אני חותר בספרי ובפעולותי, זה שנים כה רבות? אל ההיפך ממה שאַת מציעה עכשיו! כי מה אַת מציעה? בעצם אַת מציעה – להפוך את האידיאה לכנסיה, אני לוחם נגד הכנסיה. נגד כל כנסיה!..”

הילדה ביקשה למחות, אך קוּרט לא הניח להּ:

“אני יודע: אינך מתכוונת לכך, כמובן. אבל זו תהיה התוצאה! ארגוני אנשים, קשרים ארגוניים, השקעות הון… ואחר-כך משׂרדים, אחזקה, אולי גם הרחבה… הלוא אלה הם הדברים שאני נאבק נגדם!… את אומרת ש’האחריות האנושית' מחייבת אותך, כגרמניה, למעשה כלשהו, שלכם, כגוף קולקטיבי, כלפינו, כגוף קולקטיבי, בשעה שאני איני מכיר באחריות קולקטיבית מעין זו! אני מכיר באחריות אישית! אישית בלבד!… הלוא מה שאַת מציעה… סלחי לי על המלה – אַת יודעת שאינני מתכוון לפגוע בך, שהרי אני יודע כמה טהורות הן כוונותיך – זוהי צדקה! או, אם לא צדקה – מעשה סמלי של כפרה! שניהם מושגים כנסיָתיים מובהקים!…”

“דתיים, לא כנסיָתיים,” אמרה הילדה בקור-רוח.

“דתיים כשהם ברשות היחיד, כנסיתיים כשהם נעשׂים במאורגן! ועצם המושג הזה, של ‘לעשות במאורגן’ הוא זר להשקפתי על האחריות המוסרית!… הלוא בכך אני רואה את מקור הרע, בהימוּן של המוסר![³⁰] בקולקטיביזציה שלו! בשני הקטבים, בשניהם גם יחד, זה של האשם, וזה של הסובל! בוני הפירמידות, הנוגשׂים והשוטרים של פרעה, והעבדים מבני-ישראל – כולם גם יחד הקימו מצבות-ענק על קברו של המוסר!… זהו אסון האנושיות! אני מוכיח זאת בספרי החדש,” הראה בידו על ערימת יריעות ההגהה הגולשת על דָפנות השולחן, “מחקר המקיף שלושת אלפי שנות תרבות מערבית; אני מוכיח בו שהרעיונות הנעלים ביותר, נהפכו ממוסריים לאי-מוסריים משעה שהפקיעו את האחריות המוסרית מרשות הפרט לרשות הכלל, הארגון, הכת, המִסדר, הכנסיה, המפלגה, הלאום! הבעיה שלנו, גברת הופר, היא להחזיר את הגלגל ההיסטורי לאחור! להפוך את התהליך של הימוּן המוסר לתהליך של אינדיביאליזציה שלו!… אַת אומרת שאנחנו מעטים כאן, שה”חוג" הוא קטן, וזה מדאיג אותך… מדוע זה צריך להדאיג אותך?… גם לישו היו רק שנים-עשר תלמידים… והנצרות היתה דת מוסר נעלה כל עוד היה לשנים-עשר אלה ‘כוח על רוחות הטומאה’… כל עוד לא נעשתה לארגון גיגַנטי, בעל ציוויים מוסריים-קולקטיביים, שלמעשה פטרו את היחיד מכל חובה מוסרית כי הוא תלה אותם בכלל, או בצלבו של המשיח… לא גברת הופר, עם כל רחשי התודה שלי כלפּיך, עם כל הערכתי לכוונות הטהורות, לא בית אבנים הוא מה שדרוש לנו עתה…

הילדה הסתכלה בו בשתיקה, אחר-כך אמרה: “צר לי שאכזבתי אותך, מר לוי,” וקמה ממקומהּ.

לפתע נתרככו תוי פניו של קוּרט, כאילו נתפוגג בתוכו, ובהשהותו את ידה בידו, אמר: “אני רואה שאַת כועסת עלי.”

“טעיתי, כנראה,” אמרה הילדה, והתכול הפלדי שבעיניה לא נכנע לרוך שבעיניו.

ו    🔗

הסיור בירושלים נועד להיות גולת-הכותרת של ביקורהּ של גברת הופר בישראל, אך לא כן היה.

המוסיקולוגית גברת רחל שטראוך – אשה גבוהה, בעלת תוי פנים עדינים, ושׂער שׂיבה משיי, אסוף לאחור – היא שהתנדבה להדריכהּ בסיורהּ. דווקא משום שהיתה כל-כך בלתי מעשׂית, ולא סמכה על עצמהּ, הכינה הכוֹל מראש, פרט לפרט; ובשבתּן בבוקר בבית-הקפה, פרשׂה לפני הילדה את מפת העיר והראתה להּ את תחנות הסיור, שסימנה בצלבים קטנים: היום הראשון – ירושלים שמחוץ לחומות; היום השני – העיר העתיקה, בית-לחם. היום הראשון – מוזיאון ישראל, האוניברסיטה, “יד ושם”, מאה שערים, משכנות שאננים, כנסיַת דורמיציון.

גברת שטראוך ידעה להסביר יפה, בחן, בשקט, בלווית הערות אישיות, שהיה בהן משהו של אירוניה עצמית. כשלא ידעה דבר-מה, הודתה בצחוק שאינהּ יודעת. כך, בהתהלכן בין המוצגים במדור הארכיאולוגי של המוזיאון, השתעשעו שתיהן בניחוש שימושיהם של כמה מכלי החרס (“אני מתביישת להודות שאין לי כל יחס לארכיאולוגיה,” הצטחקה גברת שטראוך); וב“היכל הספר” – שעשה רושם גדול על הילדה – גילתה האורחת בקיאות בתולדות “המגילות הגנוזות”, יותר ממדריכתהּ; וב“גן הפסלים”, כששתיהן השתעממו מעט למראה גלמי הברזל והאבן, סיפרו זו לזו על עצמן, וגילו צד משותף בביוגרפיות שלהן. אמנם כאוב: שתיהן נתאלמנו לפני שנים רבות. בעלהּ של גברת שטראוך, שהיה רופא, נהרג בהתקפה על אמבולנס ב-1948.

בסיירן בין בניני האוניברסיטה, ירד איזה דכאון על גברת הופר, וגברת שטראוך תהתה לעצמהּ על סיבתו. “חם לך בודאי,” אמרה גברת שטראוך. “לא, אני כבר התרגלתי.” כחייכה גברת הופר.

התקלה הראשונה אירעה ב“יד ושם”. הן נכנסו ל“אוהל יזכור”, השתהו בו בדומיה כמה רגעים, ומשם עברו אל מרתף תערוכת השואה. הן התנהלו לאורך המוצגים הרבים ולא אמרו מלה זו לזו. גברת הופר עברה על-פני תמונות הזוָעה ממחנות-המות, הכבשנים, הרכבות, בלי להתעכב הרבה, אך מפעם לפעם התעכבה רגעים ממושכים ליד כרזת תעמולה נאצית, או תצלום דף של ה“שטירמר”⁴, וקראה את הכתוב בהם. בצאתן ממרתף התערוכה אל אור היום, עדיין לא אמרה גברת הופר מלה, והן פסעו בשתיקה בשבילי הגן. אחר-כך נכנסו אל בנין הארכיון והספריה, וגברת שטראוך ביקשה מאחד הפקידים שהכּירהּ, להילָווֹת אליהן ולהסביר לאורחת את המצוי בבנין. כשסיפר הפקיד על “חסידי אומות העולם”, שאלה הגברת הופר אם מצוי ביניהם שמו של הכומר יוהן גיאורג יורגנס מהאנובר. “הבה נראה,” אמר הפקיד, ועם כך ניגש אל תיקיה, שלף מתוכהּ מגירה אחר מגירה, עבר על התיקים שבהן, ותיק לשמו של יורגנס לא מצא. “זה מוזר בעיני,” אמרה גברת הוֹפר לגברת שטראוך באכזבה גלויה, כמעט בתרעומת. הפקיד שאל מה היו מעשי ההצלה של הכומר יורגנס, וגברת הופר סיפרה בקצרה איך הבריח הכומר, שהיה דודהּ, כמה משפחות יהודיות אל מעבר לגבול בחירוף-נפש, וכן הזכירה את ספרו, “אכן חֳליינוּ הוא נשׂא”, שכולו כתב-אשמה נגד הנצרות על יחסהּ ליהודים. “הבה נראה, אם כן, אם נמצא אצלנו הספר הזה.” אמר הפקיד והנחה את השתים אל הספריה. הוא חיפש בין הספרים, הערוכים בסדר הלשונות, ובסדר הא“ב של מחבריהם, ולשמחתו גילה את ספרו של ירגנס ביניהם. הורידו מן המדף, פתחו, ןאמר במאור פנים: “ואפילו הקדשה יש בו. " הילדה היטתה ראשהּ אל הספר וראתה את שורות ההקדשה שרשמה לקוּרט לוי בהיותו ב”ואלדהוף”

על הסיור בשכונת מאה-שערים ומשכנות שאננים ביקשה גברת הופר לוָתר.

אחרי-הצהרים אירעה המעידה בדורמיציון. איש-כמורה גרמני הדריך אותן באולמות, ירד עמהן אל הכנסיה התת-קרקעית להראותן את פסל מרים הקדושה, השרויה בשנת-עולמים, עלה עמהן והוליכן אל החצר, ומשם ל“אולם הסעודה האחרונה”.

אחר-כך עמדו שתיהן לבדן והשקיפו ממרום המרפסת על-פני העיר העתיקה. קרני השמש הנוטה למערב הזדהרו בכיפות הנחושת והכסף של המגדים, בצריחי הכנסיות הגבוהות, באבני החומה, והעיר כולהּ היתה מוצפת אור זהוב.

גברת הופר אמרה: “האם אין זו חובה מוסרית-אנושית, לאומית – לנצור כל ניצוץ של אור, ויהא זה הקטן ביותר?”

גברת שטראוך לא הבינה למה מכַוונים דבריה, שנאמרו בנעימה של כאב. היא הושיטה ידהּ לעבר המראה הקסום של העיר ואמרה בחיוך על פניה: “הלוא האור כה רב!”

גברת הופר שתקה רגע, ואחר-כך אמרה: “כל זה מוזר בעיני, מוזר מאוד.”

וברדתן במדרגות, בהגיע גברת הופר אל המדרגה שלפני התחתונה, מעדה ונפלה על פניה.

גברת שטראוך עזרה להּ לקום וניחמה אותהּ שיצאה רק בשׂריטות קלות בברכּים.

בערב, בבית-המלון בתל-אביב, התעלפה גברת הופר בשעה שפשטה את שׂמלתהּ.

ז    🔗

ביום הרביעי לשָכבהּ בבית-החולים, לפנות ערב, בא לבקרהּ מר רייכנבאך. מלבד צרור פרחים, הביא עמו כמה שבועונים שהגיעו מגרמניה בדואר-אויר.

היא התישבה במיטה, שעונה אל הכרים, ועל שאלתו ענתה, שלפי שעה לא גילו הבדיקות דבר, אך היא חשה כאבים באזור הבטן, וכשהיא מנסה לקום, תוקפת אותה סחרחורת, כאילו איבדה את שווי-המשקל.

מר רייכנבאך אמר שאכן אין זה תענוג ליפול למשכב בארץ זרה, והוא מתאר לעצמו את הרגשת הבדידות שלהּ.

“כן, בדידות היא המלה הנכונה,” אמרה גברת הופר, “בדידות, למרות שרבים באים לבקר, יום-יום.”

“חברי ‘החוג’,” אמר מר רייכנבאך.

“כן, כמעט כולם, כמעט.” והוסיפה בחיוך: “מלבד הנביא.”

מר רייכנבאך הסתכל בּהּ, כמנסה להבין. אחר-כך תמַהּ: “מר לוי לא היה?”

“שיגר אלי דרישות-שלום.”

גברת הופר הצטחקה. “אמש בשמונה, נכנסה האחות ואומרת שיש טלפון בשבילי, ממר קוּרט לוי… מבקש לדבר אתי, אישית… האם אני מרגשה שיש בכוחי לקום ולגשת, שאלה. אמרתי שימסור להּ מה שיש ברצונו לומר לי. תקף אותי צחוק כזה בתוכי, שאחר-כך הרגשתי כאבים כל הלילה.”

“מוזר, מוזר מאוד,” אמר מר רייכנבאך.

“אבל לאחר-הכוֹל, ידידי, אין לדרוש מנביא מה שאנו דורשים מכל בן-תמותה!…”

“האם אירע משהו בינכם?..”

“לעולם אין לדעת איך עשוּיות כוונות טובות להתפרש בעיני הזולת,” סתמה גברת הופר, “ולעולם אין לדעת היכן מתגלגלות מתנות הניתנות בתום-לב,” הוסיפה.“בשלוש שנות שירותי כאן,” אמר מר רייכנבאך, “למדתי להתרגל לגילויים של כפיות-טובה.”

“עלינו לדעת לסלוח, מר רייכנבאך,” כבשה גברת הופר אנחה בתוכה.

“ולא תמיד קל הדבר…”

“כן, אבל זו חובתנו. הנוצרית. האנושית. מעולם לא היה נהיר לי כל-כך המשפט ‘סלח לנו את אשמתנו כאשר סולחים אנו לאשר אשמו לנו’, כמו כאן. הרבה דברים למדתי בביקורי זה בארץ-הקודש, ויותר מכוֹל – שעלינו לדעת לסלוח. על עוול שנעשה לנו, על כפיות-טובה, על התעלמות, על השכחת המעשה הטוב, על שנאת-חינם… כל הימים שאני שוכבת כאן, אני חושבת רק על זה.”

מר רייכנבאך שאל אם מסוגלת היא לקרוא, לפחות.

“רק את הספר הזה,” הושיטה ידהּ כלפי הכרך השחור של כתבי-הקודש, המונח על מדף ארון הלילה. “כמה נחמה יש בו!”

מר רייכנבאך אמר שיכולה היא גם להתנחם בכך שהתאונה אירעה בסוף ביקורהּ, כך שהספיקה לפחות לראות את הארץ וליהָנות ממראה עיניה.

“כן, אלא שהיה זה יום אחד יותר מדי. נענשתי כנראה על חטא שעלי עוד לגלותו בעצמי.”

“אַת כל-כך ענוָה, גברת הופר, שאני בטוח שלא היה זה על-כל-פנים חטא של יוהרה!” הצטחק מר רייכנבאך.

“אם תחלוק לי מחמאות כאלה, מר רייכנבאך, עוד אתיַהר בענוָתי!” צחקה גברת הופר.

אחר-כך שאל מר רייכנבאך אם יוכל לעזור להּ במשהו.

“כן,” אמרה. “רציתי למנוע צער מבני מהברקתי לו שהתעכבתי, מבלי לגלות את הסיבה. אבל עכשיו אני רואה שהענין מתמשך, ואינני יודעת כמה זמן אאָלץ עוד להשָׁאר פה. אודה לך מאוד אם תוכל להתקשר אתו, להמבורג, לא במברק. לא. הוא יבהל מאוד. אילו יכולת לטלפן אליו ולהודיעו על שלומי… אני אשלם. כמובן.”

מר רייכנבאך הבטיחהּ לטלפן בּוֹ-בערב. ועל כסף אין מה לדבר, אמר.

לפני צאתו אמרה גברת הופר, בחיוך עגום:

"ואת בית-לחם לא ראיתי…

ח    🔗

יומיים לאחר זאת, כשהגיע מַלמוּש לבית-החולים – כפי שעשה יום-יום, מאז נפלה גברת הופר למשכב – ראה שבחדרהּ נמצא גבר צעיר, רחב-כתפיִם ושחור שׂיער, לבוש בחליפה כחולה, והוא מתעסק בחפציה של החולה, אוספם ומכניסם למזוֶדֶת עור. היא עצמהּ ישבה על כסא, בחלוק תכול, והפטירה משפטים קצרים, בקול חלוש, כלפי האיש.

הוא לא העז להיכּנס פנימה, וכשעברה אחות על-ידו, שאל אותהּ מה שלום גברת הופר.

“גברת הופר יוצאת כבר,” אמרה האחות, “בנהּ בא לקחת אותהּ. לגרמניה!”

“אֵיך?” אמר מַלמוּש, “הלוא אתמול עוד הרגישה רע מאוד!”

“אז בגלל זה!” הצטחקה האחות. “על-על-פנים, במטוס זו לא בעיה!”

אחר-כך, בעָמדו מן הצד, ראה כיצד מוסעת מיטת גלגלים לחדר, ואיך משכיבים עליה את גברת הופר. את המיטה הסיעו לאורך המסדרון, לעבר המעלית, והגבר הצעיר הלך אחריה, כשהוא נושא בשתי ידיו מזוָדה ותרמיל גדול.

מַלמוּש ירד במדרגות, ובעָמדוֹ בפתח בית-החולים, ראה איך מכניסים את גברת הופר, על-גבי אלונקה, אל אמבולנס שעמד לד המדרכה. אחריה נכנס בנהּ.

ברגע שעקר האמבולנס מן המקום, באה האחות במרוצה, וספר עבה ושחור בידהּ. “שכחה את זה בחדר!” אמרה בתרעומת.

מַלמוּש הוציא מידהּ את הספר ורץ אחרי האמבולנס. הוא קיוָה להשיגו על-יד מחסום השער, אך בהגיעו אל השער, כבר היה האמבולנס ברחוב, והוא נעצר על מקומו והתבונן בו, וראהו מתרחק במהירות בין המכוניות הרבות, עד שנעלם מן העין.