לנשמת אבי משה דוד עליו השלום

אבי ישן את שנת הצהרים ופניו אל הקיר. ידו תחת לחיו. קרן של אבק מופז חוצה את חדר-הצריף, שלופה כנגד גבו. בחוץ מזמזמים הזבובים בין העשבים. עצי האזדרכת לאים, כבדים מחום ומאבק. כלב ערבי נם-לא-נם בצלם. פוקח עפעף, מסכית, עוצם. רחוב החול רובץ כארי. שדות-דרדר צמאים שרועים על הגבעות היבשות, נוגעים בשולי יריעות אהלי-בדואים העומדים גלמודים, כעזים בציה. כל דרדר – שמש קטנה שקרניה קוצים.

אבי היה כבד-פה. מדבר מעט. שותק. ערב אחד לקחני עמו לעין-חי. נחוץ היה נפט בשביל הפרימוס ופתיל בשביל העששית, ועוד מרכולת, ושם היה מחסן “המשביר”. החול היה צונן וטלול, ונעליו ביתקו את קרומו, שקעים-שקעים. בחורשת האקליפטוסים שבצד הדרך רחשו עלים, אולי תנים, אולי ערבים. כוכבים של אברהם נוצצו בשמים, אין מספר, עזים, מצרצרים. יפים הלילות ומיראים. חדש אבי בארץ, ואני ילד. רציתי לשאול, וקולו יגרש צללים. שתק. דרך ארוכה בחול הלחלח. אחר-כך נצנוצי האורות במחבואים. שדרת הקזוארינות האוושושית¹. בתים איכריים, ריח רפתות. במחסן “המשביר” פנס דולק, מתנועע מקורת התקרה, מפיח צללים לכאן, לכאן. מילאו לאבי את הפח מחבית ברזל חזקה, עטפו מרכולת בנייר, שילם כך וכך גרוש מצרי, שוקל כל מטבע יקר. נתן בי עין טובה, שבנו אני, ואמר נו, סוכריה. סוכריה כמו נר של חנוכה, אדום וכחול וצהוב מתפתלים, נס כזה. שמתי בכיסי. בחזרה היה האופל עמוק וגבוה והכוכבים מצרצרים שבעתיים וליד החורשה, בפתאום, ילל התנים מכל עבר, מקרוב, מרחוק, כמו הילולה-של-אויבים. אחזתי בכנף-בגדו, החול בסנדלי כים. אין חרב ביד אבי. נטל את ידי, יד רחבה, חמה. בידו השניה היה הנפט משקשק בפח. אל תירא. אבל השתיקה.

בצריף היתה רצפת-עפר מהודקת היטב, חמרה. עכשיו, שהיה נפט, ופתיל, היה אור, ורעש הפרימוס במטבח, מחריש רחשים. ישב אל השולחן, אכל לחם-עצב. פניו דאוגות. מדוע דאוגות? שבכתה אמי על הריק, ועל סדקי הקירות, ועל השממה מסביב? – מלים שלו כמו אותיות רש“י. וד”ל.

בבוקר, פסי הזהב של סדקי הצריף. מוקדם-מוקדם בא כתם אופיר. לפני שנמוג החלום. קיץ של קידר. ערבי יבוא רכוב על חמור. ידי אמי חרוצות. תשפשפנה בגיגית בחצר. מעבר לחצר, בצריף בית-הכנסת, רעש עצי-מתפללים, לחן שוקע, מלחשש. קול ש"ץ² עולה. מנין תפילין וטוטפות וטליטות צהובות, ריחן יושן. מצחים מבהיקים באפלולית-בוקר, נהורא של עצמות-מתים. ומשהו כחלחל, חברוני, בגידים הנפוחים. יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. עברית-אשכנזית, עברית-יהודית. אומרים ועונים, אומרים ועונים. כהנים, משכן במדבר, נוכח מואב: שם, על הגבעה חרוכת-הקוצים, יריעות אבו-קישק. כלבים מנבחים. אבי לא התפלל.

בשמונה יצא ללַמד. בחדר פרוץ-חלונות – שני ספסלים ושולחן רעוע – מעבר למחיצת המתפללים. שבעה תלמידים לו: אחד מישה, רוסי, צהוב-בלורית כגוי, בריון-אביר, בן אכרים. אחד קזין, נער-כלונס מנומש, חיוור, לבו חולה, קולו רצוץ (מדרום-אפריקה הלוהטת בא, ולאביו פרדס בתוּל, קנים-קנים ירקרקים, שורות הולכות רחוק במישור, עד מעבר לואדי התורכי). אחד אברוּם, חרומף, גוף רחב-שכם, בן-עגלון מרוּגב. ובת-האופה עצובת העינים. וגרדה האדמונית, הגבוהה, שאביה בעל הזקן האדמוני דובר גרמנית מלומדת (ובביתו עתיק-הרהיטים – גלובוסים, בארומטרים, ספרים אדומי-גב, זהובי-אותיות, מפות שמים ואוקינוסים – רב-חובל של ספינה-על-חול, על שרטון במדבר אסיאתי). ודינה, שחורת-שׂיער, סדוּדית-שׂיער, שחֵיק-שׂיער לה, לילי, מיסתורי, גן-עדני…

אבי מלמד “ספרנו” – שלושה וארבעה על ספר – מלמד בראשית, שמות. דקדוק, חשבון, כתיבת הארץ, הנדסה. בראש השולחן – כמו רבי. רבי גלוי-ראש, מ“תרבות” הגיע. וממריצות החול-והחצץ שהסיע על לווחי-העץ בסלילת רחוב אלנבי-למטה (יומיים-בשבוע, ואבעבועות מים מתפקעות בידיו הנפוחות). את הארץ התהלך עוד שם, בפולין. לא חדש לו – החול, שדות הקוצים, מנין הבתים מנומנמי-החום, חורשי-אדמה עברים. רק בניהם חדש: מגודלים, פרועי-קול, מתגלגלים בחול. אבי קולו רך, וכשהוא מגבירו, פניו מאדימות, משקפיו מתכהים, זיעה מבצבצת במצחו. בהפסקה – נמלטים השבעה לחצר, מתקוטטים זה על גב זה, מעמידים בקבוק על החול, באמצע, ומתחרים בחטיפתו-בצואר. הוא יושב לבדו, הספר פתוח לפניו, עייף-קרבות. ידו העוברת על שׂערו חולמת ימים אחרים. שלוה.

מחמוד, רחב-פנים, רחב-אבנט, בא בחמורו. מרחוק בא, מקלקיליה שמעבר לדרכים, מעבר לפסי הרכבת, שלרגלי ההרים המכחילים. שנַים שקים, מלאים תבן וביצים, והוא עברית מונה: אחד ואחד, שנים ושנַיִם, שלושה שלושה. עצל חמורו, עור רגליו רוטט מזבובים. ומחמוד אטי, אבנים בפיו, אבנים בבטנו, אבני-משקולת על כפות מאזניו. אוצרות בגדאד באבנטו, שילינגים. ועקרות-הבית פורשות שמלותיהן, ומפרשיהן מתמלאים ביצים לבנות, ביצים ערביות. ותבן הזהב נושר לחול. אמי כורעת, כותשת זיתים ירוקים על שמיכה. מתקנת למחמוד עברית שלו, שתהא מלומדת, לשון המשנה, ושוב צלצול פעמון בית-הספר.

אבי לא התפלל. אבל ערב אחד בא מכתב מפולין. קודר-קודר. והעששית מפויחת. הפך אבי שרשיף קטן, קרע קריעה בדש בדדו, פתח סידור ולחש קינה. אמי אמרה: סבא שלך מת. ורעש הפרימוס היה במטבח, וביצה מתגלגלת במי הקומקום. במצודד ארבתי לראות דמעות בעיניו, אבל רק עפעפיו היו צרובים. לא בכה. רק הלסתות נעו בחשאי. את סבי זכרתי כמו בחלום: זקן לבן, עגול, שלם, ועינים צוננות-צלולות. מלך בסדר-פסח. ובאחד מחדריו חבית יין-צימוקים תוסס. וציור של הר-הבית על הקיר. ובוקר, בוקר ראשון-של-פסח, והנה מעל הגזוזטרה – כל הגגות לבנים, שלג, שלג, עיר בפולין יהודית, ענפים מאוצבעים בכפור, ושם, מעל לגגות, צלב, צריח, מרעיד. ובעלומיו היה אבי פנקסן בטחנת-קמח על שפת נהר ובערבים למד עברית, קרא יל"ג. ספרי “תושיה”³, פינסקר, הרצל.

*

מושבה מפוהקת. בית, עוד בית, עוד. חול עמוק ביניהם. שמש מכה בסנוורים. דאגה מעננת את פני אבי. אד מעיב את משקפיו. יוצא הוא לחצר וידיו, לא-אמונות, מכות בטוריה על העפר. עשב טעון-אבק, חילפה סבינית, פוצעת, כף-אווז מפורצת, יבלית עקרבית, שיחים חותרים תחת יסוד הצריף. זיעה נוטפת ממצחו, עור ידיו מתקלף, עור תחת עור. הוא חובשן בתחבושות מתעפרות ונושלות. עוגות-זבל בחצר, שרופות-חמה, וזבובים ירוקים רובצים עליהן, מסוממים, משותקים. פתאום רגל-בהמה עוברת תחרידם מרבצם ויפוצו זוהרים באויר ומילאו את חלל הצריף בזמזומי-זימה. אבי עט עליהם במגבת ואותנו מזעיק למלחמה, איש במגבתו. מנוּפָּה רבה אל מעבר לרשתות הדלת והחלונות, והַכֵּה בזגוגיות, בזויות, באמות ובספים. איש-מלחמה אבי, ולימים המציא את המחבט, נשק-קטל: כף-לבד נעוצה במסמרים אל זמורת-ברוש – ויהום בו, הפל חללים-חללים אל רצפת החדר, שעה ארוכה, מיוזעת. איש-מלחמה אבי: פעם ראה נחש שחור, שמן, מחליק בין גבבי הקרשים החרבים בקרסולי-הצריף. ארב לו, ראהו נוצץ, מסתתר, משחיר, מתפתל, היכה בו באיל-הטוריה ורצץ את ראשו. איש-מלחמה? – ידיו מלאות פסוקים, נטיות-השם, נטיות-הפועל, רש“י לחומש, מהרש”א לתלמוד, ביאליק, אחד-העם, קלוזנר. כשהיה מפזר דורה לתרנגולות, נשרו אותיות מבין אצבעותיו. כשמשך באפסר הפרה, היו אבות-נזיקין ממעידים את רגליו. עכשיו, בשעת מנחה, כשהחול קטיפתי, כשדליקות השמים דועכות ובתים מתעטפים אפלולית – היה נכנס לבית-הכנסת לומר קדיש-יתום. מלחשש בעל-פה פיזום ישן, מורגל להגביה, מורגל להנמיך – כמו אז, שם, בשאביו מעירו באשמורת אחרונה של ליל-חורף, ללמוד דף.

רק שכאן מנין אחר: שלושה-ארבעה איכרים חורשי-שדה, רועה-בקר, פעור-פה, גֵר רוסי מגדל אווזים בין גדרות-נצרים, שנים משכילים, והוא – מורה לתריסר, שמאחורי צריפו תרנגולות מעפרות בכנפיהן לחטֵא כינים, ופרה אחת אילונית, יבשה, חדת-עצמות, שוק על ירך.

והלחם מנין יימצא? – פת-קיבר שחורה. מחיר הסולת, השמן, הזיתים, הדג-מלוח. אני רואה אותו מהלך, דרכים קצרות וארוכות, ידיו קפוצות מדאגה. מכתת רגליו בחול העמוק, הנשפך אל תלמי-האופנים, אל החנות, אל בעלי-החוב, אל הועד. ולשָנים – על הכביש הארוך- הארוך, עד קצהו, למתן שעורים, להרצאה, ליועץ-העצים, לישיבה. ברגליו מביא לחמו. צללים כרוכים בעקבו.

אבל היתה השבת. ערב שבת בפמוטי-כסף נוצצים והחלב ניגר עליהם, בדולח נוטף על בדולח. ויכולו השמים והארץ על כוס יין ניצבת כנס רועד על כף-יד שטוחה, בטוחה. ואותה תנועה פולחנית, של הקרבת קרבן, בחלוף הסכין על צואר החלה. מלאכי-שלום. עצובים. זכרון עיר יהודית בפולין, מושלגת, ורוחו של אבי-אבא עטופה דפי גמרא גדולים –

והיה בוקר שבת. בהיר, שמשי, ניחוחי. אדמה לחה שוקקת מחנות-מחנות נמלים שקדניות, עם רב ועצום. נושאות תבן וגרגרים אל שערי ערי ממגורות. בונות דייק וסוללות. והעשבים חוגגים נצחון שׂבע, משגשגים בכל השדות, קהל גדול וצפוף של כלניות וחרציות ובבונג ושיבלים, קומה גבוהה ודשנה של גבעולים וכותרות ואבקנים נוטפי-מור. בוקר שבת – אבי יושב על כיסא בצל עץ-הלימון וספר בידיו, אולי גולה-ונכר, אולי שפינוזה, וזהרים נופלים על פניו מטבעות-מטבעות מבין העלים, והוא מרים את משקפיו אל מצחו ומקרב את הספר אל עינו לבדוק שמא טעות, וחוזר ומרכיבם וקורא, הופך דף – מתנת שבת קצרה בין חול לחול. עיניו נעצמות כחום השמש והספר צונח על ברכיו, אחוז באצבעות צבותות, צבות. עפעפיו חולמים מרגוע. סוכת-דוד עומדת. טלית תכלת מעופפת מבית אביו אל שמי הארץ ונמתחת כחופה⁴ על שדות, פרדסים, על אדמה לח-רכה מגשם, על סיעות של תלמידים… מנמנם, אך תגרת תרנגולות קולניות מקיצתו, מקימה אותו על רגליו. חש אל הלול, רואה מנקרות זו את זו ומזדרז להפריד בין הנוצות, וחשרת אותיות צפופות, כענן-יבחושים מול עיניו: “תרנגולת שברחה בשבת דוחין אותה עד שתיכנס”, “כופין את הסל לפני האפרוחים”, לקט, פאה, שכחה, שפינוזה נותר על הכסא, לבדו.

צריף ראשון, עירום, מבוקע-שמש. צריף שני, חוסה בצל הרדופים זבי-דבש, בזבזני-פרחים, משילים עלי-משי. שׂוכת שייחי-הדס לרגל גדרו. בוגונויליה סגולה, שׂרוגת-זרועות, לופתת כתליו וגגו. (תרפ"ט. שוד בצהרים. טבוחי חברון מוטלים בחול הרחוב. חיילים לועזים, לבני-כובע, במבואות המושבה. אבי, ידית-טוריה בידו הרכה, יוצא בערב, חוזר חרוך-עינים עם שחר. לילה, ומשפחות-משפחות, כמו עדת-פליטים, שׂרועות על קש ברפת בטון משורין במושב הסמוך. אילת השחר, ערה, צופה מגבוה-גבוה על פנים חיוורות, עיפות). צריף שלישי, אביוני, מקקים בזויותיו, מנתרים, מסתתרים, נמחצים עד-דם תחת סנדלים. צריף רביעי –

במו ידיהם בנו אותו. אמי בעשר אצבעות חרוצות, אבי בפרוטותיו. קרפיף של לווחים⁵ פרוקי-ארגזים, שנתרומם ממסד-הבלוקים עד שגמי הטפחות⁶ ונכון לבית-ארזים משוח ששר בלבידיו. דונם-מגרש טרשי, שלשנים שיגשג והפריא עצי לימון, חבוש, גויאבה, שסק, שזיף. אילנות-סרק משמר לחזיתו. שבילים ממנו לבית-הספר, בית-העם, מועדון-הפועלים, פלוגות-הקיבוץ גבעות פרחי הבר, החורשה והבריכה שבאמצעה, שמשיטים רפסודות במימיה הדלוחים לאור ירח – “על הווֹלגה שוט ישוטו”…

בבוקר-בבוקר, כשעיני עוד עצלות-חלום, אברי הוזים, אני שומע מבעד לקיר את צעדי אבי בעפר החצר, מסיע מריצת-שׂעורים, מגרד לשלשת-עופות בציקה באת קהה, פגום, מנכש עשבים שוטים בצלחות-העצים, משקה בצינור, נתזים-נתזים על עלים מתרססים-מזדהרים. מתחתח במעדר, גורר שק ערבי כרסתן אל הרפת – שעה צפופת-מלאכות לפני שירחץ את גופו, יחליף את בגדיו, יתקדש לבית-הספר, שהמולת תלמידים עולה מחצרו, המורה! המורה! –

מורה עברי, מי ידע חייךָ? – נקרע לגזרים, בנפשו יתן קולו, אהבתו מרחם אין-לה. קוטף אזנים ערלות ואצבעות נכווֹת, גוער – ונבהל מרוח-גערתו. נכנס רענן, צעדיו נכונים – יוצא חבוּל, נכה-רוח. איש-מכאובות כל היום, וגם בלילה לא יכבה נרו. בודד-בודד ישב על מחברותיו, קורא, מוחק, כאָב-על-בנים. לרגע יגביה משקפיו, משפשף עינים עייפות אל החלון. החלון אפל, וניבטים בו השלהבת, פניו. השלהבת שפויה, שוקטת, והפנים – מצח בהיר, קורן מאור-דעת, ועינים חמות, מנחמות, ושפתים חשוקות-החלטה. ניגודו של רוך הסנטר. מעבר לחלון, אוושת ענפים, רחש-חול, אפילה עורקת לציה עד גבעות הבדואים, עד כפרי-החימר. ארץ-ישראל שלו חמה, אדמתית, פרי-העץ ופרי-הדעת.

מורה עברי, מי ידע חייךָ – כל נפשו קלועה בכף-היד הרושמת בגיר על-לוח שָׁמרתי, שוֹמר, אֶשמור; באצבע העוברת פקוחה על אותיות ויהי-היום; באגרוף המכה שקט, במבט המיחל לתשובת אמת; ברגלים השלוחות להביא דיו לקסתות, סרגל ומחוגה, מפות האוקינוסים, שורש של חצב, נטעים לט"ו בשבט, חרבות למכבים, סרטי קרן-הקיימת; או יוצאות לטיול-של-שבת עם משפחת-תלמידיו, לנוח בחורשה על מרפד דשא אזובי, רך כקטיפה, ריחו ריח מים, בצל אקליפטוסים גבהי-הוד, רמי-יחס, תפארת יערים.

רק לאחר שָׁנים, כשראשו טור-תלגא⁷, ישאו לו מנחת-תודה, בחיוך מבויש, בחורים במדים, כלות בכלי-לבן, יפקדו ביתו בשבתות לזכור ימים רחוקים. בהיחבא, אחר צאתם, יוציא תצלומי מחזור ישנים, ימחה אבק מעליהם, דמעה מעינו.

תנור קטן יש לו לאבי בתוכו, גוף-חימום כזה, שמפיק חום-תמיד. לא מרשף. לא מרעש. אך לא יכבה. אין צורך לו בקול-דברים. די שישב וישתוק וחומו שופע סביבו, קורן מתכלת עיניו, שהבהוב קונדסי משחק בהן. בא עליו רוגז – הוא משככחו מכוח הספק, באה עליו שמחה – הוא במחבואים עמה, מפזם לעצמו בלחש. לא בגדולות. לא בגדולות ילך, אבל בהתמדה. מין בטחון חם יש לו. בהשגחה? –

לא איש דתי אבי ולא שומר מצוות, אבל מאמין. יודע שיש עין רואָה ואוזן שומעת וכל דבריו בספר נכתבים. ויש הנהגה לעולם שתכליתה אל הטוב. בעל-מוסר הוא מפרקי-אבות. מידה שלו מידה בינונית: עין טובה, נוח לרצות, רודף שלום, מתרחק מן הכבוד, ועוד הרבה מידות המנויות שם. יהודי-תנאי הוא, כשבא לארץ-ישראל לא צריך היה לשנות בנפשו: זו התורה וזו העבודה. וכן הסתפקות-במועט, ואהב את המלאכה, והצנע לכת, ויהא כבוד חברך… כל אותן מצוות שהארץ נתברכה בהן אז. כולן כתובות כבר ומקובעות, קבלה לחלוצים מאנשי כנסתך הגדולה. כזה סוציאליסט היה, לא מן הנביאים אלא מן המשנה. פנקס הסתדרות לו במגירה, ואחד-במאי חג, ושלונסקי משורר-של-חלוצים, ואלמלא דברים שאינם תלויים בו, אף לקיבוץ היה הולך. אידיאליסט של מוסר-יהודי שמתגשם בפנים שונות: פנים כאלה בבית-אביב ופנים כאלה במושבה עברית, לא איש דתי אבי, ואף-על-פי כן –

בשבת אחר-הצהרים, כשהצריף מחומם ומחנק בו, הוא נוטל את שני בניו, אוסרם אל השולחן, פותח לפניהם ספר גמרא כבד וכופה ראשיהם עליו. בחוץ טופח הכדורגל על העפר המוקשה, בעוט לגובה, אל תכלת בהירה, מעל צמרות ירוקות, נופל ומתגלגל מרגל אל רגל, מקריאה לקריאה, רדוף צעקות; ושם, מעבר לדרך, מבהיק צוהב של גולות פרי-הדום העגלגל, מקהה-השינים, מבין עפאיו הקוצניים של השיזף, שהידים נשרטות בהסיקן אותו; ועת לשלח רגלים יחפות אל מעבה הפרדסים האפלים, שריחם יבש, להתגנב אל בריכת-בטון עגולה, עינה על-מילאת, לפרכס במימיה – – – עיני מלאות דמע. רבי אלעזר חלש, כל לגביה רבי יוחנן. אשכחיה דהווה קא גני – מצאו שהיה שוכב. בבית אפל. גלייה לדרעיה ונפל נהורא – גילה את זרועו. ד' וז' תחלפות, ונהורא הרי זה אור. ראהו בוכה, שאלו מה בכית? – – – מה אתה בוכה? – מגחך אבי. – לשם מה? – אני שואל. והוא עונה: אינך רואה כמה אור כאן? כמה יופי, חכמה, צער, אהבת-אב, אהבת הבריות? לא ההלכה עיקר, אלא הסיפור, הלשון, ההגיון, דרך-הפלפול, החיים הרחבים! לא תתחרט! כשתגדל, תבין, תבין! – הה, עור תחת עור! עור כריכתה העבה, הממורטטת, הישנה, של הגמרא (כאן? במושבה? בפאת השדות?) – תחת עור הכדור הגמיש, המזדחח וצוהל באויר; תחת עור-הגוף הנשרט בקוצים. או הנשטף לחלח במים!

לא קראנו שמע בשחרית, ולא בערבית, לא עד סוף אשמורת ראשונה ולא עד חצות, אבל לפני הנץ החמה, עם עמוד השחר והתרנגולים הקוראים מלול-אל-לול, ידענו להכיר בין תכלת לכרתי בין חמור לערוֹד – אם כיוונו לנו לקרות, אם לא כיוונו. ענן האותיות הצפופות, המזמזמות בעינים, עברית וארמית, היה פורח אל השדות, נוזרה עם רוח בין-ערביים קלה, פושט עד לאהלי אבו-קישק, ששם יוסף ואֶחיו רועים את צאן אביהם.

לימים גמר בלבו להנחיל תורה לעם כולו! חשוּב! ואם חשוּב – יש לבטל ענוה מפני הענין! ישב וכתב מכתבים ל“קול ירושלים”, לועד הלאומי, למחלקת החינוך, לאוניברסיטה בירושלים – שינהיגו קריאת פרקי תנ"ך ברדיו, ערב ערב. חימם חלום בלבו, שהדליק שובבות בעיניו. בשעות המאוחרות, לאחר שנתפנה ממחברותיו, ישב על העבודה. חילק את המקרא פרקים, פרשיות, פסוקים, לכל ימות השנה, משמחת-תורה לשמחת-תורה. רשם, ערך, טורים ומשבצות. סוד כמוס עמדוֹ. דחוהו בלך-ושוב. שבחוהו ודחוהו. עלה לירושלים, התדפק על פתחי גדולים, עשה בשתדלנות. רעיון יפה, אמרו. כמה שנים התעקש עד שקיבלו? – את כל המכתבים צרר באמתחת, ככלי-מלחמה של חייל ותיק.

אחר-כך, כשיצאנו מביתו, עשה שבתות לתורה בשביל עצמו ורעיו. כינס חמישה-ששה חברים שעשו תלמודם קבע, מדי שבת בשבתו: מקרא, תלמוד, קבלה, פירושים, פילוסופיה יהודית. שנים הרבה, עד שנתו האחרונה. כנסת קטנה. מקדש מעט. עונג שבת. בא אל בניו, מספר להם בפנים זיווניות מקצת מה שלמד: אתם בחדש – אני עוד בישן, שאינכם יודעים כמה פנים אפשר לגלות בו, כמה עמקות. מה הוא מביא לי לקיבוץ? – אבן-גבירול. מה הוא מביא לי לביתי בעיר? – הזוהר, אנציקלופדיה של המשנה. לא יזיק לך.

יהדות שלו – כל הדורות בחזקת הווה. מקופלים בתוכו. מן המקרא עד ביאליק, מן המשנה עד קויפמן, מן האגדה עד עגנון. ללא חצוי, ללא חלוקות. לא משום יראת-שמים הוא מקיים מנהגים אלה ואלה, אלא משום שכך הוא יהודי. ואף כי סוציאליסט, ושויוני, וחבר של מפלגת-פועלים – יהדות אינה חולין לו. הכל ממנה-ובה. וצורך יש במשהו למעלה מן הארצי, שהיא חסד החיים.

אני רואה אותו מהלך, דרכים קצרות וארוכות. התיק המרופט בידו, עתים ספרים בו, עתים פרי-גנו, עתים מתנות, עתים בכלי-לינה. דומה כאילו כל דרך חייו עשה ברגליו, מביתו אל בית-הספר, אל אולפנים, אל קן-ביתו, ששם הספרים, העצים; באותן רגלים שלאחר התאונה שקירבה את קצו, אמרו לבגוד בו, והיה גוררן בכבדות, בעקשנות, לא נכנע, לא מתכופף. רגלים צבות, בצקות, כחולות באצבעותיהן קרושות-הדם. משקלות כבדים של אסיר-תקוות, שלא היה בכוחם להעבירו על בטחונו. אני מכיר את צעדיו מילדות רחוקה, בלילה, שכוּב עֵר על יצועי, אורב להם עד שיישמעו מקצה הרחוב, לדעת שהוא חי, קיים, יתקרב, ייכנס, יסגור את הדלת, יסוב את המפתח, והלב ישוב למנוחתו. או בין-הערביים, כשהוא חוזר מדרכים עקובות-דאגה, מישיבות-רוגז, השתדלויות, עלבונות שספג מידי בעלי-שררה ותקיפים ממנו. או עולה-מתנשם במדרגות, חיוך רפוי, מסתיר-כאב, על פניו שנצטמקו, מתישב אל השולחן, מצפה לבשׂוֹרות, נחמות, מחריש וחומו קורן. או מתרחק אל הערב, כבד-כבד, אור דעוך בעיניו, מנבא-קץ, גורל חייו באגרופו הקפוץ, גופו שכחש אוצֵר שבעים שנה של ספרים, צער-אבדן וצער-גידול, נופי-שלג ונופי-שמש, אמונה, דעת, או פוסע-תועה, מחפש מה, בית-מועד שאור בו, אולי בית-אלהים –

עכשיו שאני בא לביתו ועומד לפני ארון ספריו, דומה נשמתו צרורה בהם. אלה הספרים שספגו נשימתו, מאור עיניו. שקרא בהם חזור וקרוא, ושנה ועיין, וטיפחם וקידשם. עומדים הם זה סמוך לזה, מדף מעל למדף, מדור בצד מדור, אין יתר בהם ואין יוצא-דופן. עולם שלם, שהרמוניה בו. הרבה יותר מכ"ד ספרים⁸ הכניס לביתו ומהומה לא הכניס לביתו. שלא כמו אצלנו, שמריבה ביניהם, וזול ויקר יחד. בנין אבני-גזית שהוא דעת התורה ודעת הארץ, ואהבת לשון ואהבת עם. ותו לא. שלום במרומיו. שלוה בארמונו. אור-תמיד נוגה מהם ויוצא על החדר. אור-שמש בא מן החלום ונח עליהם. השארת נפשו. אין שלטון ביום המוות. מעין חג, כאילו שבת הגדול⁹.