במדרון המסולע, שנבע בו פעם מעין לפני שחמסוהו “המקורות”, צבה ביתו של קלורמן. ביתו של יקותיאל נבלע בו כמעט כליל, ונראו רק גגו וביתו של הרופא הבלגי. זה האחרון נבדל מקודמיו, שהוא בעצם חווילה חדישה בנוסח השפלה, מקושטת בכמה שטחי פסיפס שת אבנים. כל השאר הריסות שפונו ושלא פונו ועצי זית חלולים, עצי רימון ארגמניים המצפים לפריחה ועצי פלפל סמוקים. והתאנה כאן אוורירית, בדיה אפורים-בהירים, עליה ירוקים-זכים – והיא מפורקדת כאן כדולב על עין המים.

“אני כאן האחרון. הבית האחרון. הכל כבר פינו”, אומר יקותיאל. בחצרו הגדולה עצי פרי עם גזעים מסויידים. על משיחת חבל תלויות נקניקיות זעירות סמוקות מבשר כבש, פלפל וקנמון. אין חתולתו נוגעת בהם. חצי יום הוא עובד כגנן עירוני,

ואילו המחצית השניה עושה פסלי גבס כעורים, חיקויים עלובים, קערות ורודות מחימר, שהוא משבץ בהן חרוזים ערביים תכולים, וכושי מעשה-גבש חבוש משקפי-שמש שחורים.

על כתלי בית-המלאכה אשר לו תלויה חרב תורכית חלודה, ארוכה, משולבת במאכלת תורכית חלודה קטנה ממנה. חרוזים בדוויים תכולים במחרוזת תלויים כאן בצוותא עם קמיע מנחושת. המון פיות של נרגילות מתגוללות ליד גביעי-דמע מזכוכית רומאית עתיקה.

“בזה הזילו הרומאים דמעות, בצער”, אמר יקותיאל. “מנהל המוזיאון בעכו הוא הסביר לי”.

על השולחן, בתווך, מטבעות מתחת לזכוכית. זכוכית-מגדלת, ושוב פיות של נרגילות. “הכל מן האדמה”, מסביר יקותיאל. “פישפשתי וחפרתי. בהתחלה לא התעניינתי. עכשיו אני כבר מבין ומתקין מחרוזות. כדים מצאתי. אגנים גדולים וקטנים”.

“אני הייתי הראשון”, אומר קלורמן במיבטא מרכז-אירופי מדוקדק, מודגש קצוץ. “ואני אהיה גם האחרון”.

אחות בית-החולים הנכרית מבשלת ריבה מהחושחש של יקותיאל. החושחש מר. הפרי תלוי כחרוזים במחרוזת. הנכריה רוקחת את הריבה, ובחצר יושב אלברט המטומטם על-גבי ארגז ולוגם יחד עם יקותיאל מבקבוק העראק. שניהם מאזינים למנגינה ערבית העולה מן הטראנזיסטור.

“אצל קלורמן”, אומר הרופא הבלגי, “הטראנזיסטור לא בסדר”, ומתכוון לרמוז בלשון עגה, שהלז חש בלבו מפעם לפעם.

כבשתו של יקותיאל רועה בסמוך מאד לכביש. נקנתה בכפר הערבי לחג. אך לבו נכמר עליה והניחה בחיים: “תשמין, תהר ותלד טליים”, הוא אומר ובורר לה תלתן-פרא בצמחיית האביב, שהוא חביב עליה מכל. “פעם נתתי לה סוכר”, הוא אומר “פעם אחת בלבד, ומאז היא אוהבת אותי והולכת אחרי כמו כלב”.

הרופא הבלגי צועד בכביש-הזיתים, ולפניו שני כלבי-הבוקסר הגדולים והטובים שלו הרתומים ברצועות-עור עבות, הכרוכות לו על אצילות-ידיו. הכלבים מנסים לשאת ענף עץ גדול שמצאו על אם-הדרך, נועצים בו שיניהם ואינם יכולים, והוא נשמט ונופל. הרופא מבקש לסייע בידם, ומיד מרפה והענף נופל.

“שלוש שנים בארץ ובהר הזה”, הוא אומר. “והמדרון יפה ועזוב. ונוף ההר והגיא ניתן לי כאן בחווילתי לצמיתות”.

קלורמן ויקותיאל מתבוננים בו ברחמים גדולים: “פתי מאמין לכל דבר”. “לצמיתות!”, מלגלגים עליו בלבם. אלברט המטומטם מעמיס על שכמו כד ערבי גדול, שנתן לו יקותיאל בשביל מרת ברמן, להביא לחוה ברמן, המכונה אֶווה, תמורת הנפט שקונים ממנה.

אלברט קרב אל שער-ביתה וצווח: “אֶווה! אֶווה!” אך זו איננה בבית. הכד החום-האדום עמוס על כתפו והוא זועק: “אֶווה!”

לפני שעה קלה פסק הגשם והתבהרו שמי האביב הטעונים חומרה-של-צעירים.

“מחר תהיה שמש ויהיה חם”, אומרת אֶווה בחגיגיות של נבואה. “אני יראה לדבר. אני יראה לומר: כל אשר אני אומרת מתקיים. אמרתי לאישי לפני חודש ושנה: ‘אַל עלה העירה!’ והוא עלה. מיד בעט בו הסוס והוא חלה. אמרתי לו: ‘אני יראה לומר. אבל אם אני אומרת, תזרח השמש – והיא זורחת. ואם אני אומרת יהי חם! – ויהי חם.’ יש לי כוח במלים. אני יראה לומר… – אני”.

“תגידי”, מתחנן לפניה אלברט השוטה, המעמיס עדיין את הכד הכבד וניצב בפתח ביתה בציפייה מתוחה. שמכל דבריה הבין מלה אחת בלבד: 'שמש. “תגידי ‘שמש’”, הוא מפציר בה, ובגדיו עדיין לחים מגשם ומעלים הבל. “תגידי ‘שמש’… ‘חם’, אֶווה. תגידי…”

“תראו אותו עם הכד הכבד על הגב ומתחנן: ‘תגידי, תגידי!’ תוריד כבר, שכל, את הכד תוריד מעל גבך! תג-י-ד-י”.

“אֶווה!”, פורצת הצעקה מפי השוטה. “אֶווה, שמש! קרררר. אֶווה!” הוא זועק בלי לפרוק את מטענו.

“עוד לא אמרתי”, נרתעה אֶווה. “תיקח שילינג, אַת רוצה? תביא לי קרח!”

הכד הגדול שעל כתפו מאדים – כמו היה נאד יין עתיק, ולא כד ערבי גדול ומחודד בתחתיתו.

“תגידי ‘שמש’, אֶווה!” עדיין מפציר בה השוטה. “כד או שמש?”

“לחיים!” מלגלגת עליו אֶווה.

אֶווה מניפה בידה כלפי מעלה כמבקשת להוריד את השמש לשוטה חמוץ-הבגדים. “נו, שים את הכד. אולי נמצא בו את השמש. אולי גנבת את השמש. נראה, נראה. תביא לי קרח.”

“קר לי”, רועד השוטה בצינת האביב המאוחרת. ועודנו ניצב עם הכד על שכמו כנמלך בדעתו, שאם השמש בכד מוטב לו להימלט עמו ולא לתיתו לאשה אֶווה.

הרופא הבלגי קרב עם שני הבוקסרים שלו, שאפּיהם מרובעים ושחורים. האחד מהם מקיר מרירתו הירוקה-צהובה. “סליחה!” מתנצל בעליו. “ודאי בלע איזה ירק מר”.

הנערה הרכּה בהירת-השיער, שבאה לשנת-שירות מן הארץ הקרויה מדינת-רווחה, זוקפת ראש עגול, בהיר, חיוור, עם עיניים אפורות-תכולות, עגולות. גיזרה דקה, מרובעה. היא שואלת במבוכה: “מה זה ‘לחיים’?”

השוטה אלברט עם הכד על שכמו צוחק. זאת אפילו הוא יודע. “כל היום, ‘לחיים’!” הרופא הבלגי מסביר לה באנגלית רהוטה מתי אומרים יהודים “לחיים!” מרת אֶווה אומרת לשוטה: “מה אתה מחכה מה? שאשפוך לך כד מלא ‘לחיים’? זהו מה שאתה מחכה עם הכד על הכתפיים? תוריד אותו כבר אלי הביתה, אל החצר שלי. זה יקותיאל שלח לי בשביל כל השנה נפט שאני נותנת לו! אני אתן לך ‘לחיים’! אני אתן לך מלוא הכד האדום ‘לחיים’, אני אתן לך… ס’איל ווּ פּלאֶה”, היא מתחייכת אל הרופא הבלגי ושוקלת בדעתה. ספק יהודי ספק גוי זה מסביר מה זה ‘לחיים’, משמע – בן-ברית. וזו, הנערה הצעירה, לשנת-שירות באה הנה. מורה לאנגלית בבית-הספר למעלה. משמע יהודיה מארה"ב. גרה בחדר אצל גלורמן. מה הרופא הבלגי מסובב פה כל-כך הרבה על כבישו של המדרון, מה? יכול להיות שמתכוון אליה. “אני לא אגיד. לא אגיד שום דבר”, בוסרת בעצמה. “שאם אני אגיד אז הכל יתקיים…”

“צעירה מדי”, מהרהר הרופא הבלגי, הנמשך בידי שני הבוקסרים שלו כרוצה ואינו רוצה ללכת מזה.

“לחיים”, צוחקת ג’ויס, המתנדבת הצעירה לשנת-שירות בל' כבדה, זרה. “לחיים” על כוס של לא כלום, של אוויר והר, ומדרון זרוע זלזלת וקידה שעירה כתומה ודבשית בריחה, וקיסוסית וגביעונית.

הנערה מנופפת בידה כמחזיקה בגביע וקוראת: “לחיים!”

“לחיים!” נוהם השוטה.

“איזה כד!” מבחינה בו הנערה.

“את רוצה כד כזה?” אומר הרופא הבלגי בהתלהבות חדשה עמו.

“לא, תודה”, משיבה ג’ויס. “פעם אקנה לי. אצל מי קונים? אצל יקותיאל? פעם אקנה לי”, היא מבטיחה לעצמה. “פעם תהיה לי חצר מרוצפת באבנים. עצי זית. עצי אפרסק ושזיף וכד ערבי גדול ואדום כמו זה. אדום כמו יין”, היא מוסיפה להבטיח לעצמה.

“בשביל זה באת הנה?” שואלה הרופא הבלגי בלהיטות ומרפה מכלביו הרצים לפניו כשתי חיות-בר טרופות-אונים.

“שני סוסים שחורים”, מהרהר הרופא הבלגי בינו לבינו. גלורמן, העובד במשרד הדואר כל ימות השבוע, רק בשבת ובשעות אחר-הצהריים תחובה לו מזמרה בכיס מכנסי הג’ינס הדהים שלו, ללמדך שטרוד הוא בגן פרחיו אשר במדרון, משתהה עמם ומהרהר. “צעירה מדי. כל-כך רכה בשנים, כמו ילדה”. עליו לשוב לביתו. יקותיאל הבטיח עוד ארגז חושחש לאחות הנכרית מבית-החולים שתרקח מרקחת אצלו, אצל קלורמן.

השוטה הניח מידו את הכד והכניסו לחצרה של מרת אֶווה. נטל שילינג שכר-טירחה עלוב והלך להביא קרח. ג’ויס דידתה בעקבותיו של קלורמן, שבביתו במורד היא מתגוררת. הרופא הבלגי נמשך בעיקבותיהם ברסן שני כלבי הבוקסר שלו, כמרכבה רתומה לסוסים. הם גררוהו על קומתו הדקה, השפופה מעט, וחיוורון פניו הצפוניים. בבית-החולים מכנים אותו שלא בפניו ‘אַלבּינו’. האחות הנוצרית מכפר ברעם ניסתה לתבוע ממנו את תביעת כּפרה ואדמתו, שכן הוא יהודי, אלא שהעלתה חרס בידה. לא הבין מה טעם היא קובלת, שהועבר כפר מן הספר לארץ פנימה. ומה איכפת להם בית אחר ואדמה אחרת?

קלורמן צעד ראשון, דק, צנום, אַסקטי, מר-נפש במקצת, גרום כמצבה הקטנה המקשטת את מדרגות ביתו הפנימיות כחפץ של עתיקות. שערו כאבני-הריחיים הבזלתיות הניצבות על מרפסתו הפתוחה להרים ולרוח. לבו גאה בקרבו. ‘מטה-אהרון’ פרח לו בגינתו. בקיץ ימלא את בריכת הבטון הקטנה שבנה בחצרו במים ובדגי-נוי. הכּלות הלבנות כבר פורחות. עוד מעט יפרח הרימון. בפינת הגינה יכין קומפּוסט. בדל גזע-העץ המפוחם, הניצב לראווה מתחת לפּרגולה חשופה, משחיר כאוד סמלי לשריפה שבהר. אחריו הולכת ג’ויס לבושה כבר שמלת-קיץ דקה, לבנה, מגלה ברכיה כנר חלב על שפת להבה.

אחריה שני הבוקסרים הגוררים את הרופא הבלגי. ואחריו האחות הנכרית, שבאה לרקוח מרקחת של חושחש עם סוכר.

למטה מכריז יקותיאל: “אני נותן ארגזים של חושחש למי שרוצה לעשות לי קצת ריבה! ארגזים! אלברט יביא על הכתפיים שלו”.

אלברט, שהלך להביא קרח ועדיין לא רחק, חושף שיניים צוחקות מרחוק: “אֶווה. שתהיה שמש. אווה, שמש!” הוא תובע בפה מלא.

במדרגות ביתו של קלורמן, המוצבות במדרון, יורדים כולם בזה אחר זה אל הגינה – ערב-רב של עצים ופרחים וריח הלימון המבשיל פירות גבנוניים, מדובללים וצהובים מאד.

“שמש!” צווח השוטה אלברט מרחוק. “הקרח קר, שמש!” עולה קריאתו מן הגיא למטה, מן ההר הקרוב והרחוק.

“ג’סי”, אומר הרופא הבלגי. “אם תשארי כאן, תהיה לך חצר-אבן וכד גדול ואדום. אני לא מוכרח את החווילה החדשה. רק הבטיחו לי שם את כל הנוף לעצמי. אפילו נוף במטבח ובחדרים, וחומת אבנים ושושנים בחצר – – –”

ג’ויס מתבוננת בו ובקלורמן כמי שיעודה לאחר. לא יודעת למי, אבל יעודה לאחר, שם בארץ-מגוריה – אף שבינתיים הגיעתה השמועה כי דייווי מתגורר עם אחרת. אמת או לא אמת? אומרים יש מי עמו בדירתו. ואילו כאן אנשים טובים. חיים במדרונו הפורח של ההר המסולע. וכשאת נפטרת והולכת מזה אחר שנת-שירות, את מניחה כאן במדרונו של הר שמץ מבטחונך, מרצונך, מקישבך.

ג’ויס נשאה את פניה הבהירים, הנכריים למראה, כפני שבדית, והשתוקקה לגשת לקלורמן, היכול להיות אביה, ולנשק לידיו המסכנות, הבודדות, המקופחות בערירותן.

הרופא הבלגי ראה רצון עז בפניה ולא ידע מה הוא – התאפקות נוראה הנמתחת כרצועות כלביו המושכים בו. המאבק שבפניה נכמר בבת-צחוק כנוּפה רוך, יונתית.

בחצר מנגד, שדלתה פתוחה, ישבו אחד-עשר ילדים על שקים ושיחקו עם יונה רכה, כנועה, חסרת כל רצון משלה. היא עברה מיד ליד, כצמר ממסרגה למסרגה.

ריחו של עץ הלימון נסך אף כאן רפיסות חמימה.

המזמרה בכיסו של קלורמן פערה פה. על מעקה מרפסתו עמדה אבן-הרים סידית כתומה-זהובה דמויית פסל אבּסטרקטי. האחות הנכרית הסבירה, שמי שאין לו בנים מפסל פסלים להציגם על-פני האדמה ולהשאירם אחריו. קלורמן נבוך וירד לגינתו. הוא אפילו אינו מפסל פסלים. הוא אוהב צמחים והרים ועתיקות ודרכים עזובות. מה יניח אחריו? דרכים עזובות.

האחות הרחמניה מצצה שפתיה, כאילו היו ריבת-חושחש זהובה ומתוקה. איש לא שת לבו לנגיסת שפתיה. היא עוברת מארץ לארץ.

ג’ויס פשקה מעט פיה ואמרה: “מה קרה לגפן שעל הפּרגולה שלך?”

“יקח עשרים שנה עד שיהיה מה לראות”, פסק קלורמן מלמטה, מגינת פרחיו. פרחי הכּלה הלבינו מאד ושלחו לשון זהובה, דקה ומחופה אבקנים מאובקים. פרח-כּלה אחד כבר עמד בכמישתו. האחות הנכריה השפילה עיניה אליו ברחמים עצמיים נכמרים.

שאר פרחי הכּלה, שעמדו בעצם פריחתם, פרחו לעברה של ג’ויס הרכה והצעירה, כנרות חגיגיים על שולחן דשן. ‘מטה-אהרון’ השחיר כשרביט-המנצחים. הרופא הבלגי התבונן בו כבנר-נשמה שחור. אמו מתה עליו לפני שנה. היא הלכה לעולמה בבריסל והניחה לו ירושה קטנה, בה רכש חווילתו במדרון ההר – חווילה לבעלי אמצעים מן החוץ – אלא שאין לו מי לשכּן שם. אפשר לעבור בעולם כולו ואין את מי לשכן. אפשר להלך בכבישים ולצדי דרכים באין מודע ובאין רע. שני הבוקסרים מושכים בך באפּיהם השחורים כמו הסוסים השחורים של אבל ו’מטה-אהרון' השחור.

מיד נתאושש מהרהוריו הנוגים, נתן עיניו, כתמיד, בג’ויס הבהירה, הלבנה. אלא שהכל נותנים עיניהם בג’ויס הבהירה והרכה, ששמלתה הלבנה חושפת את ברכיה הדקות, החיוורות, הזרועות ורידים כחולים, רוטטים.

“כל שהוא לבן”, מהרהר קלורמן, “ובהיר ומזהיב בתווך, כמו פרח-הכּלה, מוראו גדול, שהוא יפה מדי וצעיר מדי ורך מדי, וענוג מדי ובהול לכלות, להיעלם ולהיאפס…”

יקותיאל הביא קערית ורודה מחימר, מעשה-ידיו, משובצת בחרוזים ערביים-תכולים – שי ומנחה. אף לבו של יקותיאל יוצא אל ג’ויס הבהירה, הדקה. כל שאר נערות כמותן כחושחש הזהוב, הבשל, המריר, הכבד בפירות רבים, הזועקים בתאוותנותם הפרוצה והמופקרת, קורסים בכובד בשריהם הסמוקים ובקליפתם העבה, המתבקעת, החושפת. ואילו ג’ויס – עניין אחר. “איך קוראים לך בעברית?” חוקר אותה. “אין לך שם יהודי מן הבית, מן הלידה?”

“יונה”, אומר הרופא הבלגי. “אולי יונה”, ומהרהר כי שם אמו שהלכה לעולמה היה ז’וזאֶפין, אף היא יונה. ולפי מנהג של יהודים אסור לשאת אשה, ששמה כשם האם. עכשיו כבר לא חשוב. לא תקפיד עמו בקברה, אם זו רק תיאות לבוא לחווילה.

“יונה”, צוחקת ג’ויס.

“יונינה”, קורא קלורמן מלמטה מגינת האיריסים, שעליהם הארוכים יבשו משום-מה כממכת-שרב.

“יניתה, ז’אַנית”, אומר יקותיאל. “ינינה”.

“נינה”, מפטיר הרופא הבלגי. “כמו נינאֶט”.

“מכל אלה כבר אני עצמי נגמרתי ולא נשאר ממני זכר”, אומרת ג’ויס ומרגישה כמו נבלעת כולה בשלושה אלה העומדים לפניה. האחות-הרחמנית הנכריה אינה נוטלת חלק בשיחה, ורק מתבוננת בתנועותיו של קלורמן במזמרה למטה, שהוא קוטם הכבושים והנבולים ומניחם על-פני האדמה לזיבול טבעי, תולש ומשליך, תולש ומשליך.

ופתאום ננערת האחות ואומרת: “לאמי בוויילס קראו נאטאלי. אחי נפל לאגם ונתקע איני יודעת במה, ולא יכול להיחלץ, עד שמצאוהו אחר כך בלא רוח-חיים. וקראו לו ג’ונתן. אז נדרתי נדר ללכת לארצות רחוקות, כמו ישראל וסין וטיבט ומדגסקר. הוא אהב ריבה. ולרקוח ריבות. היינו תאומים. הוא ג’ונתן, ואני דורותיאה – תיאה. אפשר כך לעבור את כל העולם בחיפושים אחר חלומות ששקעו באגם. אני לא יודעת אם ברצונו ומדעתו או במקרה, אבל זהו זה… בבית-החולים כאן היה נער ערבי קטן ועיניו טרוטות, חולות. כל-כך דומה לג’ונתן כמו שתי טיפות מים. ואולי רק נדמה לי. אז נתתי לו במתנה צנצנת ריבת-חושחש, צנצנת פלאסטית יפה עם ריבה מתוקה, ואמרתי לו: ‘קח את זה לכפר שלך ואכול. הלא אתה כל-כך אוהב ריבה’. וכשהלך מבולבל נזכרתי, שבכלל מאין לי שהוא אוהב ריבה? ושהוא דומה לג’ונתן? בכלל לא! והתבלבלתי נורא, מפני שנער אחר דיבר על תחרויות כדורגל וגשם, ומגרש רטוב, והימורים. והתבלבלתי…”

איש לא שם לב לדבריה. אפילו שני כלבי הבוקסר שהיו רבוצים על ידה קמו מריבצם ורחקו ממנה – נדף ממנה ריח חדלון. לפתע ננערה. כי ג’ויס שאלה את הרופא הבלגי:

“כמה ילדים יהיו לנו, אם נשב בחווילה החדשה אשר במדרון?”

המזמרה נשמטה מידו של קלורמן ולא יכול למצאה בין שיחי הפרא. האחות הרחמניה חשה מיחושים בפרק רגלה הימנית. רקתו השמאלית של יקותיאל הלמה בחופזה תכולה, בוהקת.

“אני חושב, שלושה”, השיב הרופא הבלגי במתינות מעושה, המכסה על חרדה אפילה.

“יחד עם שני הבוקסרים ועם נערה עוזרת קטנה בנות המקום – שמונה נפשות! יותר מדי בשבילי. אני מתפטרת…”

כולם נשמו לרווחה. האחות הרחמניה תיאָה נשמה בנחירי-אפה כבולשת בהריסות המדרון.

“אני לא רוצה קערית חימר אדומה מעשה-ידיך”, אמרה ג’ויס ליקותיאל. “ולא פסל גבס לבן שלך. אני רוצה חרוזים תכולים שמצאת באדמה. אני רוצה גביע-דמעות רומי עתיק להזיל בו דמעה אחת או שתיים על עלומי שיחלפו…”

יקותיאל נעלב: “אני יכול להביא לך חרוזים מן האדמה שמצאתי, אבל זה לא עשיתי במו-ידי…”

קלורמן מצא את המזמרה והמשיך בגיזום. “היא צעירה כל-כך”, טרדה אותו תהייה טרופה. הוא כסס עלה תלתן-בר שהחמיץ והחריף בפיו מרגע לרגע. “אפשר להשאירה כאן בבית, בחדר, בין העתיקות והקמרון היפה שהעבירו לכאן על כתפו מן ההריסות, בין אבני-הריחיים הבזלתיות, עץ החושחש, לימון-הבר וגינת-הפרחים הבלתי-סדורה, הפורחת כשדה-בר במדרון ההר. אפשר פשוט כך להשאירה כאן, שתהיה לאורך-ימים, כך מיד וזה הכל. הכל הכל…”

הבוקסרים רבצו לרגליה של ג’ויס, והיא ליטפה עורפם. כשפסקו ליטופיה ערערו, רטנו, תבעו עוד.

היונה הרפויה, שהילדים שיחקו בה, נשאה לפתע אברותיה ובאה אף היא. היא נצבה על הפּרגולה, אדישה, פולטת המיה חלושה, מלוּוה ברטינה קלושה. “הנה גם זאת”, אמרה ג’ויס.

“אני אסע על-פני כל הארצות”, אמרה ג’ויס. “ואחר-כך אחזור אליכם. או שלא אחזור, ואז תדעו שלא באתי…”

ונשתתקה עד שאמרה: “אמי מחכה לי, ואבי החורג. אבי החורג אוהבני כנערה, הוא בן ארבעים…”

“צעיר ממני בחמש שנים”, הירהר קלורמן בשמורות-עיניים מזיעות.

“גדול ממני רק בעשר שנים”, הירהר הרופא הבלגי, ושערו קריר עליו כבסופה. “גדול ממני בחמש-עשרה שנה”, מילמל כמעט בקול יקותיאל, שקערית-החימר האדומה שבידיו נראתה לו לפתע גסה ועלובה.

“צעיר ממני בשנתיים”, חישבה האחות הנכריה תיאָה.

“קוראים לו אֶדמונד”, אמרה ג’ויס.

“אֶדמונד ודורותיאה”, הירהרה האחות-הרחמנית תיאה, ולחות משונה היתה נובעת מכל-כולה. “בעצם ‘הרמן ודורותיאה’. לא חשוב”.

“אדורתו”, הגה הרופא הבלגי. “אדורה, אדמונדו, עד, אֶד…”

“‘נרקיס’ ו’גולדמונד', לא חשוב. כמו ‘אדמונד’”, הירהר קלורמן, יליד באוואריה הדרומית.

“אדמה, עדי עד עדי”, לחש יקותיאל בנמיכות-רוח.

“יש לו שם משפחה פרסי, טבּריז”, אמרה ג’ויס. “איפה מצאה אמי פרסי שכזה? אולי הוא ארמני? נראה כמו ארמני, אבל בעצם יהודי, יהודי פרסי. אומר ‘ברוך השם’, אבל אף פעם לא אמר לי מה זה ‘לחיים!’ נראה כמו נסיך ספרדי. אף אחד מכם איננו נראה כמוהו”, אמרה באכזריות של תינוקות. “הוא איננו מרגיש כלל שאני קיימת. כאילו הייתי וילון בבית, פריג’ידר, מכונת-כביסה או פמוט. אז קמתי והלכתי לשנת-שירות בישראל. אפילו תמונה על הקיר אינני בבית… אמי אומרת, שהוא מזכיר לה מורה לצרפתית שהיה לה בנעוריה. וזה מספיק. אגב, הוא מדבר צרפתית ברהיטות כאנגלית, באותה רהיטות כתורכית ופרסית, כקאסטילית ועברית… כן, עברית. חושבים שהוא ישראלי, וזה נתן לי את הרעיון הגאוני לבוא הנה, כמו ללכת לארץ-מוצאו, לטבּריז עירו, אל שטיחי טבּריז וקשאן…”

“אגב, אשאלך שאלה”, אמר קלורמן בקוצר-רוח. “לשם מה כל התגלות-הלב הזו?”

“אבי שלי בסידני שבאוסטרליה”, אמרה ג’ויס בלי לשעות לדבריו. “יש לו שם אשה ושתי בנות. הוא שלח לי שעון וצמיד ועגילי יהלומים של אמו המנוחה, היא סבתי דבורה. שם אבי גולדמן, לא קשאן ולא טבּריז. ולכן קוראים לי ג’ויס גולדמן. ואני זהובה, זהב טהור וממורט”.

לרגע שכחו כולם שהיא מדברת אנגלית. כאילו היתה מדברת פרסית, טיבּטית, זולוּ, אפריקנס.

“אני לא באתי הנה בגלל הדקלים והתמרים והציונות”, אמרה ג’ויס. “פשוט ברחתי…”

“חושב שהמציאה את הכל, את האב החורג ואת האב בסידניי ואת כל הטבּריז והקשאן שהוציאה ממודעת פרסומת לשטיחים”, הירהר קלורמן.

“הסבך הזה עם האב החורג והאב הרחוק עלול להיות תסביך הגון, אבל לא איכפת לי”, הירהר הרופא הבלגי.

“בכל משפחה”, הירהרה תיאָה, “אותו הדבר, עם האחים והאבות והחורגים, ובורחים לארצות משונות של שמש ודקלים וחרבות”.

“אבא של מי אבא של מה?” הסתיר יקותיאל את מורת-רוחו מעיני כל. “איפה אבא שלה ואיפה היא? לא טוב בת-בלי-אב. ואיפה אב בבית? טבּריז. טהראן. השאח! מתגרש מזאת ונושא את זאת! שטיחים פרסיים בחורבה. איפה?”

“שטיחים פרסיים בחווילה החדשה במדרון ההר. קשאן”, נשאר הרופא הבלגי בשלו. “הכלבים יטנפו. ריחם ייכנס בשטיחים. יקיאו על השטיחים את מררתם הצהובה…”

“גובלין על הקיר ושטיח קשאן מצמר על רצפת החורבה – לא בשבילי”, נשאר קלורמן בין פרחיו בגינתו. “אפשר לטוות פרחים כאלה בשטיח. כל האיריסים והכּלות. אפילו פריחת הלימון, אלא שאינני אוהב פרחים בשטיח. אני אוהב צורות, קווים, ערבּסקות. תורכי…”

“לטרוק בדלת”, הירהרה ג’ויס. "וללכת גם מכאן, מן המדרון הזה שבהר הגלילי. המציאו להם הרים גזורים בבשר לא בסלע. שני ההרים עומדים מולך כמו אַת עצמך. אַת במדרון, ובכל זאת אַת גם בהר. אַת גם מזה וגם מזה. אז להתיישב פה בחווילה מול ההר כמו מול גופך שלך, גיזרתך שלך הפחות בשלה מן ההר, כזאת שתהיה פעם. עכשיו אַת הרבה יותר דקה מן ההר. לכן הם רוצים בך כולם. אַת צל הרים, איל-הרים, גדי-הרים לבן.

"הם רוצים גדי-הרים לבן. אני בכלל לא גדי. אינני מעיזה לדלג, לדלג בהרים, בגיאיות, לדלג על זה ועל זה ועל זה. עומדים עלי שלושתם, והאשה הזאת הנכריה תיאָה, כמו אשה-אוהבת-אשה. למי היא מתכוונת?

"אני לא צריכה את כל האהבה הזאת, מכל הארבע, השלושה, הארבעה. אמרו שכאן כולם יהודים חוץ מערבים, חוץ מהאשה. הרופא נראה כמו גוי, כמו פלאמי. יקותיאל נראה כמו ערבי. קלורמן נראה כמו איטלקי. אני כמו שבדית. אז מי כאן נראה יהודי? יהודים. כולם יהודים. לא כל-כך חשוב. אֶדמונד נראה כמו שאח, אמו אֶמיר. איפה אמא הגרילה אותו, איפה? בבית-מלון, על שפת-הים. הם כמעט באותו גיל; אבל היא נראית דווקא יותר צעירה, עם השיער הנפוח, והפוך הכחול על שמורות העיניים, והלבוש המרושל, הנערי…

"בסך-הכל יהודי ששמו טברסקי, אז פתאום טבּריז! מה קישקשתי על פרס וטבּריז וקשאן? יהודי ממוצא מזרח-אירופי, טברסקי. יכול להיקרא באותה הצלחה טבריה, כמו טבּריז, אבל בחר בטבּריז, כמו איספהאן, כמו איזמיר – ולא איזה מין גולדמן. אפשר להיקרא גודמן. כך רצתה תמיד – גודמן.

“איזה אדמונד טבּריז – אֶדי טברסקי, אֶדוּאַרד טברסקי. אבל נראה כמו שאח פרסי – עד שילבין, עד שתתגלינה שערות-השיבה. יצבע, ישחיר, יפחם את עצמו כמו אֶמיר ערבי, סוסה אצילה…”

עדינה, נערת השכנים ממול, הופיעה רכובה על סוס עגלת-האבטיחים של אביה – רכיבה גאה, בלי אוכף, “על-ישר” כמו שאומרים. נראית כבת שש-עשרה. בהירת-שיער אף היא, אך בלי לובן, ובלי דקוּת ובלי עדינות ובלי… חזה מלא. “שלי קטן, אבני-נחל מפולמות”, מהרהרת ג’ויס.

קלורמן הטיל לתוך הבריכה הקטנה אבן מחלוּקי-הנחל, קטנה, עגולה, כמעט שטוחה. האבן קרנה במים. ישב על האדמה מגלה גרביים שחורים קצרים – כיושב-‘שבעה’: “היא צעירה מדי, רק בת עשרים. ג’ויס תלך מכאן כלעומת שבאה, כאֶפיזודה חולפת. היא לבנה מדי, דקה מדי, בהירה מדי – פרח-כּלה הנחפז לכמוש. אם כן, למה הוא יושב ‘שבעה’? על מה? מישהו יעבור כאן באקראי, שלא במתכוון, והיא תלך אחריו כמכושפת, כנכספת. לא אליו – אל המדרון המוליך לגיא, במקרה, כנסחפת ונגרפת. עדינה היא מן ההר הזה. ג’ויס היא כנערת-נכרים. מה הסודיות הזאת? אולי כבר אשה גרושה? והוא כהן. בימים אלה אין לדעת, אבל צרות עלוּלות להיות. אפשר אזרחיים… בארה”ב? מה חשוב – צעירה מדי…"

“היא כמו נקודת-מרכז במעגל, חוג הסובב אותה”, הירהר הרופא הבלגי. “היא בתווך, ואפילו האשה, האחות הרחמנית-הנכריה, סובבת סביבה. אף היא מוקסמת כלשהו. לשם כך יש יפות בעולם – מסייע לריבוי, ריבוי ילדים, אפילו אצל אחרות. היופי מפעיל את הכוח היוצר. המורה לכימיה המלמד עמה באותו תיכון, בן רבנים מאיטליה, אריסטוקראט יפה-תואר, ישים בה עין והכל גמור. תלך אחריו. טפשון נאה. עם נימוסים של בעל יחש, בן-טובים. זהו! בעלת הדירה המשכירה לו חדר בבית-אבן, ששיכלה בנה בשואה שטבעה בפניה פליאה נוראה על דרכי הבורא, שהוא מפטמה בכדורי ראוזאֶרפּין על שלחץ-דם שלה גבוה, ראתה אצלו את ג’ויס ואמרה משונות: 'הרי אתם כאח בכור ואחותו הצעירה ממנו לימים. אסור לבני אדם להיות דומים כל-כך, ממש לא מוסרי. אינסאֶסט בלע”ז…' יקותיאל, המפסל בגבס דמויות כעורות, כצלמם וכדמותם של בני-אדם הנקרים לו בדרכו, לא יפסל לעולם את ג’ויס, מחשש להיות כופר-בעיקר. לפסלה ולהניחה אצלו ללא היתר – לא, לא! וודאי לא תיאות לשבת לפניו".

מרת ברמן ניצבה בפתח ביתה, מאהילה בכף-ידה על פיה – לשמור על מוצא-פיה, שאם תאמר מה, יקום הדבר ויהיה. והיא יודעת שנערה זו, ג’ויס, תפרח ותלך לה לדרכה. המכמישות נשארות במקומן, ואילו אלה הצעירות, העצלות, שעצביהן חולשים בהן, פורחות להן. שכן היא לא תגלה אף לאחד מאלה, כי לילה אחד, הרבה לאחר חצות, התדפקה ג’ויס על דלת חצרה: “מרת ברמן! פתחי מהר! אני מפחדת נורא… מר קלורמן נסע לחיפה… אני לבד. אני מפחדת נורא. מישהו רודף אחרי. הוא משוגע… פתחי לי מהר! מהר!…”

אֶווה ברמן כבר ראתה בעיני-רוחה משוגע דולק בעיקבותיה של זו, ועוד מעט ינחית אגרופו על שער חצרה. היא פתחה והכניסה את ג’ויס, השכיבתה במיטתה ואמרה: “אל תפחדי”. נטלה מוט של מטאטא, העירה את אישה, והחלו לבצר את הדלתות והחלונות. ג’ויס נתכרבלה במיטתה המחוממת של אֶווה. מר ברמן ואֶווה רעייתו היו נותנים עיני-אימה בגג ביתם: שמא יטפס אותו משוגע בעמוד החשמל אל גג ביתם ויקפוץ לחצרם פנימה? אלא שנשתררה דממה גמורה. איש לא בא, איש לא נקש בשער, ואיש לא הטריד את מנוחתם. מעט-מעט נרגעו, הניחו המטות מידיהם, וחזרו לשנתם.

היתה מרת ברמן שוכבת לצדה של ג’ויס וחוקרת אותה: היכן בעל-הבית שלה, מר קלורמן? נסע לחיפה. והאם מוּכר לה האיש שהיה רודף אחריה? מיודע, חבר. ומה משמע בא? הזמינתו לסוּר אליה בערב. ידע שהיא לבדה בבית? ידע. ומה אירע? היתה מדליקה התנור ומוזגת מעט משקה. היא שותה מעט, הוא שותה יותר. אמרה לו שיילך. לא רצה. לאחר-מכן הלך וחזר. ביקש לשוב. סירבה לפתוח לו. אמר שיטפס על החומה הנמוכה, אף כי זו זרועה שברי זכוכית. אמר ועשה. נכנס. נתבהלה והניחה את תנור-החשמל דולק. אמרה שתשוב מיד וברחה מן הבית. מדוע אמרה שדלק אחריה? כך סברה, שבוודאי יגלה כי ברחה וידלוק אחריה.

עמדה דומיה גדולה בחוץ. ג’ויס היתה מהרהרת בניידת-המשטרה העוברת כאן בכביש כמה וכמה פעמים ביום ובלילה. צריך להבהילה, צריך להודיע, לקבול, להגיש קובלנה על הסגת גבול-היחיד שלה. “לא”, הרגיעתה מרת ברמן, “אין צורך. הכל יבוא על מקומו בשלום. כשאני אומרת – דברי מתקיימים! אַת אומרת אב לבנים הוא ובעל לאשה, ואפילו חבר קיבוץ?! לשם מה להשמיצו ברבים? אך ורק משום שאת נבהלת, והוא לא עשה לך מאומה? אין צורך! זה האיש גבה-הקומה והמזוקן שבא לבקר אצלכם? הרי אינו צריך כלל לטפס על החומה, שהוא קומתו גבוהה ממנה כג’יראפה זו המנשאה צווארה מעל חומת גן-החיות…”

נרדמה ג’ויס במיטתה של אֶווה תוך כדי קובלנות על כל הסובבים אותה, שהיו עליה לזרא בשובע-השנים אשר להם, במתינותם, במשחק השאח הנצחי שלהם, בבילוייהם הסטאטיים במקום אחד, אצל שולחן וכוסית – בלא תנועה ובלא מהירות, בלא מכונית ואפילו בלא “ואֶספה”, בלא שחיה בבריכה ובלא טניס; אלא במחשבות ובמוסר, באידיאולוגיה ובטענות-נגד – נגד כיעור הנוף וכיעור הבתים וחוסר-טעם וחוסר-ידע. ובהצגת גיבורי המלחמה במקום שאינו ראוי, שידם רב להם במלחמה אבל לא בשלום, לא בתרבות ולא בטוב-טעם, כי אם בהרס היפה ובניין המכוער. נמאס!

לא העזה מרת ברמן לומר לה שתלך לה לדרכה, שתיסע מזה!

בבוקר קמה ג’ויס משנתה ואמרה שתתקין קפה, אלא שהשתהתה עד שקמה מרת ברמן ושפתה קומקום והכינה קפה. אמרה לה ג’ויס: “את הולכת לקנות? תביאי לי לחמניות”.

הביאה מרת ברמן לחמניות חמות ואכלו ושתו. והיו פני מר ברמן מיוּגעות מפחדים של לילה, שהיה רואה בעיני-רוחו איש שדעתו אינה שפויה עליו מטפּס על גג ביתו והוא מתעתד לצאת למלחמה נגדו ולעקדו. היה מר ברמן יושב בפנים מצומקות, ואפילו פניה הנאים של ג’ויס המאירים נגדו אינם מחפים על ביעוּתי-הלילה. היו ברמן ואשתו מקיפים אותה במבטיהם מזה ומזה ומחליפים ביניהם תהיות רבות-משמעות ואומרים: “אם הוא חבר, אין טעם להודיע למשטרה. חבל על האשה והילדים”.

לא ידעה ג’ויס במה לחלות פניהם. נזכרה שיש עמה כד שחור, שהביא לה יקותיאל, רצה לביתה והביאה הכד למרת ברמן ואמרה: זה לך תשורה ממני על נדודי-השינה שגרמתי לכם". לגמה עוד ספל קפה וסעדה לבה בלחמניה נוספת מלופתת בחמאה ואמרה: “אני כל-כך נבהלתי, חשבתי שאני יוצאת מדעתי”.

“אַת לא צריכה להישאר לבדך בבית שבמדרון”, אמרה לה מרת ברמן. “אם בעל-הבית שלך נוסע, עליך ללכת ללון אל חברה או אל משפחה, ולא להזמין אליך אנשים, ואפילו לא חברים…”

בחוץ צווח אלברט המטומטם: “אֶווה, אֶווה, שמש, שמש, תגידי ‘שמש’!”

לשמע קולו נזדעזעו כולם. אף שידעו שלא בו המדובר ואין הוא נוגע באיש לרעה, היו רואים צל גדול ממנו מונח לרגליו, דולק, מטפס על גגות, מציץ בסורגים…

שמש! אווה, שמש! קר!" צעק השוטה בקולי קולות.

“רק הוא היה חסר לי”, אמר מר ברמן והניח תפילין. הוא לא סעד עדיין.

“אף פעם לא ראיתי דבר כזה”, אמרה ג’ויס. “וגם ‘לחיים!’ למדתי”.

“מה עם תנור-החשמל, שבער כל הלילה?” שאלה מרת ברמן את ג’ויס.

“לא בער. כיבו אותו. ההוא כיבה אותו. אמרתי לכם ללכת עמי לכבותו, ואתם פחדתם”.

“הוא כיבה אותו לפני לכתו?”

“כיבה”, השיבה ג’ויס במבוכה.

“זה משוגע?” תמהה מרת ברמן. “הרי הוא שפוי לחלוטין, אדם מסודר מאין כמוהו: כיבה את התנור והלך לו בשלום לדרכו”.

“אם אמא שלך תשלח לך כסף, תסעי הביתה בחזרה”, אמרה לה מרת ברמן. “את עדיין ילדה ומבלבלת דעתם של בני-אדם עליהם. את נאֶוּרוטית. אינך יודעת להיות לבד. ויש לך דמיונות…”

“מרת אווה, נוּ תגידי אַת, את מי לקחת? איש בוגר ממני בשנים, או קרוב לגילי, איש מסודר או פרא-מדבר כמו יקותיאל?”

“אני לא אומרת כלום”, השיבה אֶווה. “אם אני אומרת זה מתקיים. אסור לי להגיד. חלילה לי…”

מר ברמן היה מרמז לרעייתו, כי מוטב שזו תלך לה.

ג’ויס יצאה בעצלתיים, באי-רצון. בחוץ עברה ניידת-המשטרה. מרת ברמן רמזה לה שלא לומר דבר.

כשיצאה הסירה מרת ברמן כף-ידה ששמה מחסום לפיה, ואמרה לאישה: “בכלל לא אמריקאית, רק כמה שנים בארה”ב. לפני-כן ישבו באיטליה. בקטנותה שלחוּה מן הבית. היא לא בת עשרים – היא קצת יותר. לפעמים יש לה פרצוף של נזירה מעוּנה. פעם התעניינה אצל הרופא במיני רעל שונים. ופעם הלכתי אחריה בכביש והיא דיברה אל עצמה: ‘אני אהרוג אותה, אהרוג אותה’…"

“סתם דיבורים של תינוקות”, אמר מר ברמן.

כשנאסרה ג’ויס אמרו הבריות, כי לא העלו על הדעת שיש לה אהבה נסתרת מחוץ ל“מעגל”. עיתים היתה נעלמת ליום-יומיים. אז מה. אל שארי-בשר שלה בירושלים. אבל זו עם פני הכרוּב שלה להתנכל לאשתו של אדם, אפילו אהוב.

קלורמן ישב בגנו על האדמה והיה חופן ממנה בידיו ומריח ריח אדמה דשנה. יושב בגרביו השחורים כיושב “שבעה”, כנבגד. לשער שכל אותו עניין של שנת-שירות וכל זה איננו אלא לבוא בגללו הנה ולשבת כאן, ולחמוק לירושלים, ולחזור. ושוב להיעדר, ולהתרגש, ולהיות עצבנית, ולתכנן. ולפתע – להיאסר ולהיכלא… ריח האדמה אשר חפן בשתי כפות-ידיו לא היה יבש עוד כאדמת סלע. אלא לח ושוקק.

מאסר עשרים שנה! תצא, תהיה כמושה כמוהו…

בסימטאות העיר הישנה, המטואטאות למשעי והמסויידות בכחול, מתלחשים שהם הם, מתפללי בית-כנסת המקובלים, הם שהביאו בדביקות תפליתם בחג שמחת-תורה אשתקד לשחרור העיר העתיקה בירושלים. המאמינים בנס לא יראו בכך יוהרה יתירה. אני, שהייתי עדת-ראיה בליל שמחת-תורה אשתקד בבית-כנסת המקובלים ושמעתי התפילה והניגונים, אולי כדאי שאביא כאן דברי עדותי בכתב.

לאחר שהזליפו עלינו הנשים בשמים מתוקים בבית-הכנסת הטוניסי הצנוע, בסימטא התחתית, שכולו פרוכות צבעוניות וספות מרופדות באריגים מפוספסים ומגוונים, פנינו לעלות למעלה. בכניסה לעיר הישנה מתרחבת הסימטא, וממש בגבול שבין הרובע שהיה ערבי לבין העיר היהודית ניצב בית-הכנסת המכונה ‘של המקובלים’. כשנכנסנו היו שם המתפללים בעיצומן של ההקפות. יש נושאי-תורה המרקדים עמה בפיזום קל, מנענעים ברגליהם הנה ושמה ויוצאים ידי חובת ריקוד בהחזקת התורה ובטלטולה שמאלה וימינה, כביכול ריקוד-מצווה בלא כרכור. אולם החזן ושני בניו, שהאחד מהם הניח רעייתו ובנו התינוק בעגלה מן הצד ויצא בריקוד, והשני בעל השיער הבהיר והפנים הסמוקות, היו מסלסלים בניגוניהם ומרקדים בדביקות גדולה. כאילו אמרו לשמח ויהי מה באי בית-הכנסת כולם. ולא עוד, אלא שהחזן היה נושא לפתע קולו וכמו זועק:

“לשונו הובואו בירושולויאם העותיקו!”

והיו תחינה זו ותקווה גדולה זו מרעישות את לב השומעים. אפילו לבב צעירים, מגדלי זקנם ושערם פרא, תיירים יהודים מארה"ב שניצבו מן הצד, חובשי כיפות זעירות, שנתכבדו אף הם בריקוד עם התורה.

בכל פעם שהקריאה “ירושולויאם העותיקו” היתה נישאת בחלל בית-הכנסת, היו הכל מעלים בת-צחוק על שפתותיהם בחומלה יתרה בבחינת עניין לימות המשיח. אף שהציתה הקריאה זיק בעין כל, היה בו, בייחול זה, משום השתוקקות לאחרית-הימים.

ואילו הבעל-קורא בעצמו לא היה מתבושש וקורא קריאתו ברמה, כאילו יש בה בברכה משום אפשרות קיום קרובה.

אם כבוּדה, שהיתה יושבת לצדי לבושה בלבן, ביקשה מהמרקדים שישתפו אף את בנה בריקוד המצווה: “קחוהו, קחוהו, הוא בחור-ישיבה ויודע לרקוד ולשיר!”

כשהקימוהו ממקומו נתגלה צעיר קטן-קומה, שאולי לא היה בו בהרבה כדי להוסיף על מעגל הרוקדים בשיעור-קומתו, אולם קולו נתפזם מיד בין שאר הקולות, ובעיקר נפח רוח חיים במלה האחרונה “העותיקו”. עד שנתמשך ה“קו” וטילטל את בית-הכנסת הקטן כולו בכמיהה אחת.

אולם כבתחילה הפליאו לעשות החזן ושני בניו. בעיקר כירכר וצהל צעיר הבנים. בשעת ריקודו היה אפילו משתהה ליד אחיינו, הוא התינוק בעגלה, ומפזם לו ניגון אחווה משפחתי זעיר, עד שרגליו נושאות אותו הלאה.

“כאן משהו אחר”, הפטירה תיירת צעירה. “התפילה כאן לא כבשאר מקומות. אף המלים שונות. שהן אותן מלות התפילה, ואף-על-פי-כן סיומן שונה. מה פירוש ‘עותיקו’?”

פירשתי שהמדובר בירושלים העתיקה שאבדה לנו לפני קרוב לתשע-עשרה שנה, ועדיין אנו אבלים עליה ומבקשים לשוב אל בין חומותיה.

התחלחלה התיירת הצעירה ואמרה: “האמנם כך הם מבקשים לקבלה בחזרה, בתחנוני התפילה ובריקוד מצווה בבית-הכנסת?”

“משמע גם כך”, אמרתי. “יש מבקשים עליה כך ויש אחרת. שמתפללים כאן תפילה שבייחול”.

“האמנם הם מאמינים שיש בכוח תפילתם להחזיר להם את ירושלים העתיקה?”

“מאמינים ודביקים בתשוקתם לשובה אלינו”.

“ואין הם יראים לשנות מן הנוסח המקובל?” שאלה. “אנשים תמימים”.

“אנשים דביקים באמונם”, אמר מישהו.

“ובהיר-השיער הצעיר מאמין אף הוא בכל לבו?” שאלה בלי אומן.

“משמע שכן. ואולי דבקה בו אמונת אביו. שכולם בצוותא, זקנים וצעירים, מחזקים את כוח התפילה”, אמר מישהו מבין העומדים.

איני זוכרת כמה פעמים חזרו וקראו והשמיעו אותה תחינה ואותה בקשה באותה תפילה.

בסימטאות העיר הישנה מתלחשים שהיה משהו בתפילה זו, שהעלה אותה ישר לשערי-הרחמים. יש אומרים מה תימה בדבר, והם מיוצאי העיר העתיקה בירושלים וכמיהתם סמויה בלבם. אחרים אומרים שלא היו דברים מעולם, ואין בינם לבין העיר העתיקה בירושלים אלא השתוקקותם העזה אליה. מדוע בכל זאת זכו שתפילתם נתקבלה עוד באותה השנה?

יש סוברים שהיה התינוק בעריסה משתף עצמו עמהם בשירה אילמה, תמימה, בתפילת עוללים כה ברה, עד כי שום קיר אטום לא יכול לעמוד בפניה. ישיש אחד טוען שנתגלגלה בתינוק נשמת צדיק גדול, והיה הגוף המקשר בין החינות שלמטה לבין אנחות ותחינות שלמעלה והיה בו בצירוף זה של תחנונים להחזרת שלימותה של ירושלים. כי קשר כה אמיץ של אמונה ודביקות אין כוח היכול לעמוד בפניו.

אחרים אומרים, שבאותה שעה ניחם הבורא וגזר להחזיר לנו את הכותל. והראיה, שבתמונות הכותל שבאותו בית-כנסת, שאינה עשויה בידי רב-אמן אלא דווקא בידי אומן איש-העם שציירה בתמימות ילדים, התברק לפתע אור הנרות. אור הנרות שלפני עמודו של החזן נגה בשלהבת חדשה, שמעולם לא היתה בתמונה צנועה זו של הכותל המערבי, והתמונה העלובה העלתה אור במקום. מי שעין לו לראות חש בזיק זה ושמרו בלבו. היה מי שאפילו ביקש להצפין הזיק בטליתו. צעיר-בניו של החזן, ששמחתו רבתה, ביקש לשייר הזיק הערב לתינוק, אלא שהזיק התחמק ממנו ולא נודע אנה פנה.

ועוד מגלים, שהתינוק פרץ לפתע בבכיה מרה ואמו הוציאתהו מבית-הכנסת שלא יפריע לתפילה ולשמחה. מפרשים בסימטאות העיר הישנה אף בכיה זו שהיא הבעת צער של יצור-אנוש למחיר הדמים, הדמעות והכאב שיידרשו ממשחררי העיר העתיקה וממקורביהם. והתינוק נכנסה בו נבואה, פרץ בבכי מר והפר את שמחת החג. אמו ניסתה להרגיעו בחוץ כדי שיפסיק בכיו ותוכל להשיבו פנימה, אולם הבכי לא הרפה מן הקטן שהיה מטלטל כל גופו בצער כבוש.

“תמיד הוא עצוב”, אמרה אמו לניצבים עליה. “כולם שמחים, והוא בוכה. מה הוא בוכה פתאום, מה?”

“שמחה מהולה ביגון, זה הוא”, מילמל מישהו בקרבתה דברים מקובלים. אולם כשהרחיקו את העולל מבית-הכנסת, עדיין היה סבו זועק:

“לשונו הובואו בירושולויאם העותיקו, לשונו הובואו בירושולוייייייאם העותיקו”, הוי, נאנח, “לשונו הובבואו בירושולוייייייים העותיקו”.

מי שאיננו מאמין בתפילה בצוותא למימוש כמיהה גדולה שבלב, אל ילך לשפוך צקון-לחש לבו ותפילתו בסימטאות העיר היהודית הישנה. הסימטאות הן צינורות הרוח הזכה, שכוונותיה נוגעות ללב שמיים.

“אני זורק לך אחת גדולה! תתפסי!” היה קול ילד קורא מצמרת עץ התאנה שליד קרן חצרו של העגלון. וכל מלה היוצאת מפיו – אבן-הרים קטנה ומהוקצעה בקפידה יתירה. כל מלה כמוה כתאנה מלאָה, בשלה, הנופלת בחבטה בטרם תתכסה תולעה, כאשר תוכה עוד לבן עם רצי תולע דקים, שבירים. הילדים בעיר-הישנה קוטפים את התאנים הירוקות בעוד הן עומדות בלוֹבנן הבוֹסרי הרך. קצרה רוחם לחכות עד שהתאנים ישחימו, יתליעו, יכחילו-יסגילו בגוון שראשיתו כערפל בין-הערביים, צונן ויורד מאצל הצפצפות הרוטטות על-פני זיתים שתנועתם זעומה, אל גיא מפולש שירכתיו עדיין חומים וחמים מיקוד שמש הצהריים. צוותא זה של חום האדמה המשוקעה בין ההרים, ולחלוחית התולע המפשירה מן ההרים ושוקעת מטה באובדן-חושים ריק-מכל-מראה – הוא הוא גבב התאנים האכולות-הכחולות.

“תתפסי! זה בשבילך אני זורק, ולא בשביל אף אחד”, האיץ הקטן באחותו העומדת למטה, מפשילה שמלתה על בטנה התפוחה מעמידת רגליים שנאחזות במדרון ההררי בכף שטוחה ונעוצה בזיז כלשהו. סביבה עמדו עוד ילדים המבקשים לזכות מן ההפקר, ממה שיפול ולא ייאָסף או ייעלם מעיני הילדה. עוד ילד ניסה לטפס על העץ ולהעמיד לו עזר-כנגדו מבני-ביתו למטה, שיחפון שללוֹ, והיה מלווה מעשיו בייחולים ובהתברכוּת קולנית:

"הכי גדולה והכי שלמה, תאספי ותתפסי, הנה אני זורק לך – "

יש כמה עצי-תאנה בעיר-הישנה. ליד חצרו של העגלון, בכיכר הקטנה וליד המעין. על תאנת העגלון התמירה מרובים הקופצים. ארבע תאני הכיכר הקטנה, שעלוותן חָברה יחד וגזעיהן כארבע רגלי הגביע שקוּבעתו עלים ופרי – שפלות-קומה הן כדי הישג-היד המושטת, ואין איש פוקד צמרתן לפורעה ולקטוף פריה. התאנה השלישית, הסמוכה למעין, אף שעומדת על מים רבים – פריה פצוע בטרם עת, כאילו מכחיל-מאדים לפני שהוריק והוא מועט שבמועט. פגים שלא נחנטו דבוקים לחניטים שאין להיאּחז בהם, ולא כל-שכן לטפס עליהם.

“עוד אחת גדולה, יאַ איזה גדולה!” מתייללים הקולות מאצל הצמרת ולמרגלות העץ בשמחת הילולה. “איזה גודל! בומבה! בחיי!”

ליד בית סמוך, אטום-קיר, הניבט לעבר גל של חורבות, ניצב אדם קיפח, שעון אל קיר-האבן ומצפה בדומיה, באורך-רוח, שעה ארוכה. את קוטפי-התאנים הקטנים לא ראה ואת קולם לא שמע. אלא שהיה בעלוות התאנים הירוקה משהו מרגיע בעיניו ומבטיח כאותה מחשבה ראשונה שעלתה על דעתו בבואו לשבת כאן בסימטא החרבה שבעיר-הישנה:

“תאנים יש כאן, לא יהיה מה לאכול – אוכל תאנים. ובחצר יהיו לי גפן-מטפסת, רימון ועץ לימון. כמה פעמים חלה לי הרימון, כמעט הוביש. הענבים היו בשריים, בלי טיפה של מיץ, והלימונים גושיים עם דבלולים היוצאים מהם בלא טעם, סתם לכער ולהמאיס המראה ולסרבל הקליפה העבה בלאו-הכי. זה לימון זה? זה מפלצת, קוואַזימוֹדוֹ, זה הוא”.

לבסוף הגיעו לאזניו קריאות הילדים משום קריאָה אחת רמה שבאה מן הכביש למעלה, וכמו קרעה אזניו לשמוע את הקרוב. היתה זו קריאה “הל-אָה! הל-אָה!” ממושכת, צוהלת, נרחבת ונמוכה בראשיתה וצורמנית-זועקת בסופה, מפי חיים המלצר ממסעדת-גרשון שבמעלה הכביש. כך הוא מעודד את הסועדים להזמין מבוקשם וכך הוא מעודד את המטבח שמעבר לאשנב לספק מאכליו. “חיים-הלאָה” קוראים לו הילדים, והקריאָה בפיו ובפי מחקיו הקטנים מצלצלת כקריאת הצהלה הספרדית עו-לה, המשתרקת ומתפרקת ו“יוצאת-מן-הכלים” וחובטת בשוט סמוי בחלל-האוויר, להרקידו ולהקפיצו למרומים.

יצאה אשת העגלון מרכוּס, שמתאניה היו הקטנים קוטפים באיסור, אל גג ביתה, ומיד נגלה לעיניה אותו קיר אטום שליד גל-החורבות, שעיזים רועות בו באביב וחתולים תרים בו בשאר ימות השנה בתקווה משונה, שעוד נשאר בו מה מן החיים שהיו בו. ומיד ראתה את העומד:

“מה מירסקי מחכה, מה? למה הוא מצפה שוב? כנראה יבוא לו משהו. ודאי רהיט חדש מביא לחורבתו. ברוגז עם נחמן שלי ומביא את שלו בעגלת זרים. אם עומד כך שעה ארוכה ליד קיר ביתו ומצפה משמע קנה שוב גרוטה ישנה. בשביל מי ובשביל מה כסיל שכמותו קונה? רחמנות! ערירי שכמותו עוד משם! תמיד מביא ארונות ריקים לביתו, אפילו שאין לו מה לשים בהם! נחמן מסרב להביאָם בעגלתו, מבקש להניאו מקניה מטורפת זו! אפילו מכשיר-לגיהוץ-עניבות קנה! בשביל מי ובשביל מה? מי עונד כאן עניבות מלבד בראש-השנה ובסוכות, וגם זה לא! גיהוץ עניבות, זה הוא מה שחסר לו, למירסקי!”

המלים המידרדרות מן העץ כסחו פתאום בתודעתה ועשוה קרחה אחת של כלום:

“הה, ילדיה של מרים והקטנים של אסתר, קוטפים תאני-בוסר. ימכרו תאנים ברחוב ויילכו להתרחץ בבריכה בתחתוניהם המטולאים. ילגמו שם בירה שחורה מבקבוקים גדולים כמעשה אביהם מבקבוק הקוניאק המשובח. והבקבוק מאונך להם, ממש מַן מן השמיים! אחר-כך כבר ילגמו בירה לבנה, ואחר-כך… מעשה אבות סימן לבנים!”

“אני זורק לך מן השמיים אחת גדולה כזאת שעוד לא ראית”, קרא הילד מלמעלה, כה קרוב אל מרת מרכוס, כביכול נתכוון אליה ולא לאחותו. כל מלה היתה חובטת בראשה, בכתפיה ובירכיה של מרת מרכוס, כאילו היה הדובר כוססה ובולע רוקו. והנה מתכסכס בה באשה עצמה ומכמיר איזה עלבון, איזה צער בעטיים של הקטנים שמוֹכרים ואינם אוכלים אלא כוּספה בלבד.

תנועות הילדים בצמרת הפיקו ניע בעלווה, בדומה למשב-רוח. התאנים והמלים היו נושרות בצוותא, כמו נולדו במאמר אחד: "גדולה-תאנה, יה גדולה-תאנה, איזה גודל תאנה – – – ", עד שאזלו התאנים ונתחלפו במלים בלבד, שנשרו בלא פרי והיו עד מהרה לנשל של סרק בלבד.

שומר המכבש הגדול, שנעזב בכביש הנסלל והולך בכיכר הקטנה, היה יושב על מדרגות הסימטא, רואה מדוחי-שוא וממלמל: “עיר קדושה, עיר קדושה!” ברוח אבלה.

“מי מחלל לו את העיר הקדושה שלו, מי?!” נשתוממה מרת מרכוס, שעברה על פניו בצאתה מביתה ופתאום מעדה רגלה על תאנה פצועה-מעוכה שקרביה הלבנים נזדהמו באבק: “שכזאת היו הקטנים זוללים בתאווה. ואני באָה לבטוש בה!” כיוון שכך, חזרה בה ושבה לחצרה. איזה סמיכות-פרשיות: "זה מתמרמר על איזה חילול-קודש עלום ומושך בפיאותיו, והתאנה ממעידה אותי כאילו בי האשם – – " מלבד זאת היתה חוששת שאם תרחיק צעדיה מכאן, לא תראה למה מצפה מירסקי מאצל קיר ביתו.

כבר היתה קרובה שעת השקיעה הכפוֹרית, שרוח קרה מפצלת אותה לפצלות אדומות שנקלפו מן ההר למשמרת: צמיחים ליום מחר, לשמש בוקר.

“הה, עוד מעט תתחיל התהלוכה החגיגית”, מהרהרת מרת מרכוס. “תהלוכת כיכרות הלחם והסודה בעיר-העתיקה!” נשים וילדים יהיו חופנים-חובקים ומאמצים אל ירכיהם את כיכרות-הלחם הבהירים, שלא נאפו כהלכה והוצאו מן התנור בטרם-עת, והסודה בסיפונים השקופים-הדלוחים משנות שימוש רבות, לבנים, תכולים וירוקים ומגופותיהם מחוזקות בווים וברצועות-ברזל חלודות. היש עוד מקום בעולם שקונים שם כל-כך הרבה לחם וסודה, לחם וסודה, כמו בסימטאות הללו!" אותה שעה היו הסימטאות מדיפות ריח זוהמת-הרים צחיחה, מפוררה, מובישה בטרם תיראה לעין, בטרם תצייר לה מראה של כלום. וספיגתה בטוחה, ממשית – עוד טפח לגבנון של הר ולנביטת ברזילונים המציצים חדשים מאדמת-הבור הטרושה.

“חוץ מלחם וסודה לא קונים כלום”, מתרעמת מרת מרכוס בלבה ורואה פתאום את נושאי הדליים והקומקומים:

"הה! כבר מביאים דליי מים מן המעין חינם אין כסף. אצלי יש מעט מים בברזים, ואצלם יותר נמוך ואין כלום. אולי גם אצלי כבר אין טיפת מים? באמת אין. כל היום לא היו מים בעיר-הישנה. הברזים פתוחים, ריקים, חלולים כפמוטים בלא נרות – – "

היו בני-אדם, גברים בעיקר, חוזרים מן המעין ונושאים דליים וקומקומי מים.

"סוחבים דליי המים ומתנחמים שיושבים על מים רבים. מעין מים-חיים מחלחל להם מתחת לרגליים וצריך להחיות בהם את הנשמה. מים זורמים לנו באדמה ועל-פני הארץ יובש של יום חוֹם, מלוהט ומקורב לשמש כעגלה לעטינה של הפרה – – "

“מה הוא מחכה, מה, מירסקי? כבר אָזלו כל התאנים על העץ וודאי כבר נמכרו לבתי-המלון למעלה לקוֹמפּוֹט של פרי ממוֹרס בסוכר? וזה עדיין עומד ומחכה! לסוס הוא מחכה! אלא מה, לבן-אדם הוא מחכה?!”

סוס לבן-אפור, כבד-פרסות, רתום לעגלה ששוליה מוריקים מירוקת אזוב מעורבת בזוהמה, היה פוסע במדרון מן הכביש הסלול, מאצל המסעדה של גרשון, בהילוך של בן-הרים הבוטח בעקבו בלבד ולא בבהונות רגליו, כביכול נגדעו לו חלילה הבהונות ואינם. וירחמיאל העגלון היה מברך ברמה את מרת מרכוס, אשת מתחרו ויריבו הוותיק, נחמן מרכוס, ברכה רמה מדי בחלל הרובע וההרים, מתפייסת, מבקשת מחילה על הסגת גבול ופרנסה.

"דומה כשתי טיפות מים לסוס הלבן שלנו הנכנס לחצר ביישוב-הדעת, ממש כבן-אדם, ורק תמיד נתקל מחדש במטפס שבכניסה, כאילו הוא חידוש בכל יום. סוס נשאר סוס. אבל איך הוא הולך מעצמו אל אבוסו שמעבר לציבור גרוטאות שנחמן התקין לו בו מדור לדוּר בו – אורווה בקמרון המלא הריסות. שם הוא רוקע רקיעה עמומה, מפוררה, חתומה בקמרון העמוק, בלומה עד שמגיעה משם חמוּת רטובה של בעל-חיים שבע.

“שלום! שלום!” מפייסתו מרת מרכוס בהטבת שער-ראשה, תנועה שבגינדור שראוי היריב שיכבדוהו בה. מה הוא מביא למירסקי, המצפה לו שעות כה רבות? קרשים, פוליטורה, צבע ורוד. מה זה? עוד ארון? פוליטורה בפנים וקרשי ארון בחוץ? איזה צחוק? ארון ורוד! למה לו עוד ארון, למירסקי? אולי נושא אשה? איש ערירי שכמותו! חוסך מעט כסף וקונה רהיט, מה אני אומרת רהיט, ארון, תמיד ארון, ארון קטן וארון גדול, ועוד ארון ועוד אחד. וכולם כבר מפורקים אצלו, אפילו איננו טורח היום להרכיבם, אלא מניחם קרש על-גבי קרש עד שיאבד החשבון מה שייך למה. איזה קרש לאיזה ארון, ואיזו דלת לאיזה קמטר. ארון ורוד, כמו לכלה. כמו חלוק המשי הוורוד, הארוך והמבהיק של לאה הקטנה, אחר נישואיה, שבאה היום לחמיה שברובע בחלוק הוורוד דווקא!"

רק ראה מירסקי את הסוס קרב אליו מעדנות – מיד ננער ממקומו כעננה אפורה שנתפרדה מן ההר למעלה, ובלהיטות עט על העגלה. גופו שמוט מעט על צדו, כאומד כוחו ומשנס מותניו ועושה כן רק על שום מומו. והיו שניהם, הוא והעגלון, מביאים הארון על כל חלקיו הביתה ועומדים לאחר-מכן אצל העגלה הריקה ומתדיינים במחיר. מירסקי נופח בידו: עניין של מה בכך! ואלו העגלון מפשיל ראשו: עיסוק רב וטרחה יתירה! עד שזה נוטל מידי זה המעות – חוזר הסוס וסובב מעדנות בכיכר הקטנה.

"אולי מתנה ללאה הקטנה לכלולותיה? לא, סתם ארון אחד למירסקי לשים בו פטיש, פטיש אחד ויחיד. זה כל מה שיש לו בארון אחד. ובשני מה יש לו? כלום אין לו, כולם מפורקים ומפורדים, סמרטוטים! לא פלא שנחמן שלי מסרב להוביל לו גרוטאותיו בעגלתו. לא יכול לסבול שהוא מבזבז כספו על שברי-כלים. פּעם היה מירסקי נותן עיניו בלאה הקטנה, הרכה בשנים, רכה בגוף ואפה סולד. כל הנערות כאילו אפן סולד שמנשאות פניהן, נוגחות האוויר בסנטריהן כעפיפון לאמור: ‘הביטו וראו!’ עכשיו מהלכת לאה הקטנה בכל יום לפני שקיעת החמה בסימטת הרובע בצעד מאונס, לאה, פשוק, וחלוקה הארוך, הוורוד והמבהיק מכריז ואומר: ‘אני הולכת אל חמי שבסימטא, אני הולכת עם אישי הצעיר אל בית-אבי!’ "

“ושם, בבית אביה, עדיין מקדמים את פני הצעירים בקול התוף, הדוּד והפּיילה כמו בימי חתונתה, בצהלה גדולה ובהרבה צחוק. כלה אחר חופתה”.

אותה שעה עולה מירסקי על גג ביתו, וכל אחד יודע שעין-הוורד של חלוק-המשי הזול והמבהיק מתחלפת לו ומתחברת לצבעי התאנה הבשלה שבהרי המערב. כי לאה הקטנה באה תמיד לבקר בבית אמה כשההרים מנגד מתגבבים תאנים בשלות, כחול על-גבי סגול על-גבי אדום!

ואָמנם, בשעת תאנים-בשלות להרים עולה מירסקי על גג ביתו. “כל אחד יש לו החיים שלו”, הוא מהרהר בינו לבינו, “וכל רובע יש לו הפרי שלו. יש מי שנתברך כמוני במעט גפנים, רימונים ולימונים, אבל כולנו יחד, כל הרובע כולו, כל העיר העתיקה הרבוצה ליד גלי ההריסות הגדולים והחבויים בגיא למטה מתחת לכביש, כביכול בא הכביש להסתירם – כולנו נתברכנו בפרי העלוב הזה, בתאנה הטריה שאין דורש לה, שמאוסה היא, דלה וטעמה תפל. אך בהבשילה, מיד עונדת תפית של יקר, שלל צבעי הקשת. כך לאה הקטנה: חושבת שהיא נושאת תפית של משי ורוד זול להמכסה על כל-כולה. כל ימיה תאנה ירוקה, ברה, עד שעונדת שיראין של חוסר-טעם בנראה. ואילו בלא-נראה, במדומה: שלמת-יקר של מבכירה היא עוטה, שמרצדים בה קווי-פאר, גוני ההר, תכוֹל השיפולים, שני החמוקים וסגול האופק הגבוה, המורם, הבולם את השמיים במנוסתם ארצה”.

מירסקי, כל מה שהיה לו פעם שם, בארץ אחרת, מעבר לים, אין לו עוד. ארצה עלה בגפו, נתגלגל ובא מקפריסין, ועגינתו כאן כעגינת שאר בני מוצאו וארצו, אך שלו באקראי, בשוויון נפש, ביהא-כך.

מדי שנה בשנה, בערב חג-העצמאות, משתף עצמו בדומיה, כדרך אבל, בתהלוכת היורדים לבית-הקברות הצבאי הקטן. אחר ההורים ובני-המשפחה מהלך גם מירסקי ברכינת-ראש כאילו יש גם לו חלק במצבות.

“בפעם האחרונה”, מעלת מרת מרכוס זכר היום על לבה, “אמרתי לו, ‘חמסין גדול, מירסקי! אַל תלך. הרי אינך מחוייב, ואין לך שם בבית-העלמין’…” וזוכרת איך דללו דבריה ונבוכה. אבל הוא לא שעה לדבריה ועלה בכביש לסימטאות הרובע היהודי הישן, אלא שפתאום חזר בו. מן הסימטא עלה צלף של שתי יריות. מה זה? מירסקי נרתע ועלה במדרגות אל הרחוב הראשי ונלווה אל ההולכים. אחר מטח היריות למטה בבית-העלמין הצבאי חוזר מירסקי מרוגע, מפוייס, ולבו נכון לקראת הערב.

אבל בלילה, אחר חצות, מירסקי הוא מלך בעמו: יושב על מרפסת “בית ההגנה” לשעבר, בכיכר-המגינים, מול ה“לונה פּארק”, היא גינת המשחק לילדים, תוקע באבוב ומרקיד את כל הקהל למטה. הכנר כבר עיף ורצוץ, המחצצר סמוק, פחד להביט, ומירסקי עדיין תוקע ותוקע כמשוגע, נושף ונושם לתוך ריאותיו את חרכת בשר הכבש הנצלה שם בידי חיים המלצר, מושך העשן לתוך ריאותיו ומרקיד, מרקיד – – – מרקיד את לאה הקטנה וחברותיה בכיכר.

“מי יכול לרקוד היום?” תמהה מרת מרכוס. מרים שממול אומרת שיש מים למעלה בהר, בבתי-המלון הגדולים מסוג א', בבריכה, בבית-הקפה המפואר שבראש ההר. בשבילם יש, ולהם יש החביות הגדולות על הגג. ואילו בשביל העיר-הישנה למטה אין מים. כאן תמיד מתקנים משהו או חוסכים משהו ואין מים. ולאיש לא איכפת שאין בעיר-הישנה מים. כאן יש מעין, וזה צריך להספיק בשביל להרטיב את הנשמה הנמקה בצמא. מלמטה, מהגיא, עולה תמיד שאון מים זורמים.

“היי, מרים. לאן את נושאת את מעט המים בדלי?”

“למורה, למוזיקאים ההונגרים, אני שמה צריכה לכבד הרצפה ואין להם טיפת מים!”

“למה אַת נותנת להם את מעט המים של הילדים הקטנים שלך?” צועקת מרת מרכוס. “היא תיקח לך את הטיפות בשביל לרחוץ את הכלב הצהוב שלה. חבל על המים של הילדים שלך, שיילכו בשביל הגוף של הכלב הגדול שלה!”

“אין דבר. עוד מעט יבואו מים ויהיה גם לי. אני לא יכולה לעבוד לה בלי מים”.

“מה אַת כל-כך טובה, שאַת מנדבת לה מים מן השפתיים של הילדים שלך בשביל הרצפה שלה?”

אבל מרים לא השיבה דבר והלכה כמי שפוסק בינו לבינו, שאין להשיבו עוד מדרכו.

צחוק הגורל: לשכת-העבודה החדשה בונים לה למרים כמעט בירכתי חצרה, במדרון היורד לכביש…

ההונגריה, המורה למוזיקה, אשת המורה, בעל בית-הספר למוזיקה בעיר-הישנה, הדרה בדיוטה ב' בכיכר הקטנה מול התאנים, נקשה אותו בוקר על דלת חצרה של מרים, אך בתשובה נשמעה רק נביחת כלב המומה כמתוך פנים חלול וריק. נגעה המורה בידית הדלת ומיד נפתחה לרווחה, וילדיה הקטנים של מרים, מי ימנה מספרם, היו עומדים ברירם באכסדרה פרוצה ותוהים עליה ועל חפצה:

“איפה מרים, איפה אמא מרים?”

הקטנים לא השיבו דבר. הארון היחיד בחדר מימין עמד פתוח כפרוץ, וכל תוכו נזרה ממנו ארצה. בחדר השני מנגד, על המישכב היחיד בבית המשופע במצעים על הרצפה, היתה מוטלת דמות עטופה בלבן, כבתכריך, מכורבלת ומהודקת, לא תואר לה ולא צורה. מיד ניחשה שמרים היא זו.

“מה יש לאמא, היא חולה?”

מתוך התכריך הלבן עלה קול סדוק כמגורר במגרדת, ולאחר-מכן חירחור של כלום והימהום.

“אַת חולה?”

“כן”, נאחזה הנשאלת בסברה המתקבלת על הדעת. “יש לי גריפּה”.

“חולה באמצע תמוז, מסכנה! אז אַת לא יכולה לבוא אלי לנקות. תשלחי ילד ואתן לו קצת חלב בשבילך”.

חלפה רק שעה קצרה, ומרים כבר היתה מתדפקת על דלת חצרה של ההונגריה: “לא ידעתי שאַת היא זאת, הייתי כל-כך מבולבלת, חשבתי מישהו אחר”.

“אין לך כבר חום, את כבר לא חולה? בין כך אין לי מים!”

“בכלל לא חולה ואין לי חום. אני עניין אחר”. ומיד היתה מושכת אחריה את המורה לפינת החדר כאומרת ללחוש על אזנה:

“עוד לא אכלתי היום כלום. לוּ היה לי כסף הייתי לוקחת את הקטנים אתי ונוסעת-בורחת מכאן. הכל אָסור אצלו. אתמול בלילה הכה אותי מפני שהלכנו לקולנוע. מה יש, למה אסור? ואני היום, אני מתביישת מהילדים שלי. כבר ילדים גדולים יש לי. אולי אַת יודעת רפואָה-נגד-ילדים. מספיק לי מה שיש לי. אני לא צריכה יותר. אולי אַת יודעת רפואָה…”

אותה שעה הידהדה קריאתו של חיים המלצר ממסעדת גרשון: “הל-אה! הל-אָה!” בהדגשת ההברה האחרונה במין עליית-קול וצניחת-קול, כמאלף המאיץ בסוסיו בקרקס, והיה ממלא את חלל הרובע כולו בנעימת-תגרים בשוק שוקק.

נתביישה מרים לשמע הקול כאילו הגיעה שאלתה לאזניו. ומיד נצטחקה.

"שוב הוא מאכיל את הסועדים שם במה שיש לוֹ – והוא מועט, ובמה שאין לו – והוא רשום על השלט בכניסה, והוא הרבה. והאמתלה פשוטה: אם הסועד מזמין מאכל נדיר הרשום ברשימה, משיב לו חיים המלצר:

“לא כדאי לקחת, הבשר קשה מדי, תיקח דבר אחר!” ומציע לו מן המעט המצוי תמיד, והם אותם מאכלים שגורים שאין בינם ובין רשימת המאכלים המפוארת שבפתח המסעדה ולא-כלום.

פּרשה מרים למלאכתה, גוררת רגליה בליאות, מלאָה מדברי המאכל שקיבלה מידי מיטיבתה, אם לבן יחיד שכבר יצא את הבית, אשר לשמע שאלתה של מרים נסתתמו דבריה בפיה ועיניה לא ראו כלל אשה שואלת אלא רוויה משונה ולא ממים.

אותה שעה נקש מירסקי על דלת החצר:

“האדון המורה בבית?” והאבוב שבידו, בנרתיקו השחור, מתנודד כמחולשת-ידיים ובעצם מעוצר התרגשות שאין האיש יכול לכולאָה בקרבו.

“עוד מעט יבוא. היכנס, מר מירסקי. מה אני שומעת, שוב קנית רהיט…”

“כן, ארון”.

“כמה ארונות שיש לו לאדם, אין לו די…”, ביקשה המורה לבטא אמת חשובה וחיובית.

“למעלה, בבית-הקפה, ביקשו שהאדון המורה יבוא לכוון את הפסנתר”.

בקיץ מירסקי מנגן בבית-הקפה למעלה. בחורף אין לו התעסקות של כלום. אבל כשהיה מבקש לחסוך בשביל לימודיה של לאה הקטנה בסמינר בירושלים, היה מוכן לעבוד הרבה; עכשיו אין כבר טעם. לאה הקטנה לא תלך עוד לירושלים ולא תלמד בסמינר, ולא כדאי לטרוח הרבה. חיים המלצר בא להציע לו לנגן בלילה במועדון. בשביל מה, בשביל מי? בשביל שיכון עלוב במעלה ההר? מי צריך את הכיעור הזה? מוטב להישאר בעיר-הישנה, בעיר התאנים הדלוֹת. ולרדת למטה, מן ההר – לא חשב אף פעם. איזה הצלחות יש להם שם לבני-האדם בשפלה? אפילו שהוא, מירסקי, יכול לנגן בנהריה ולהרוויח הון-תועפות – בשביל מי ובשביל מה? ולאה הקטנה, מאָז נישאָה, מהלכת כרוכה ומכורבלה בסמרטוטי המשי כהר שהפריח פרחי טבק רבים, בלי ידיים ובלי רגליים, בלי זרועות ובלי תנועות, אף שכל שנותיה המועטות מתרוצצת כאן בסימטאות בגילוי יד ורגל, ואין בינה לבין העז שעל החורבות דבר.

והיום, לאה הקטנה – טפוי, איזה חוסר-טעם! הר ורוד של משי מבריק, זול, עם שוליים יורדים ומשתפלים ארצה כהר מירון בכבודו ובעצמו בשקוע השמש. אז בשביל מי ובשביל מה, וביחוד אחרי השערוריה, אותה שערוריה קטנה ולא מוּדעת לאיש, מלבד לוֹ וללאה הקטנה! אילו ידע הרובע, אילו ידעה העיר-הישנה, היתה מזדעזעת! בעצם לא אירע דבר, עניין של מה-בכך, שאפילו לאה הקטנה לא שתה לבה אליו ושכחתהו מיד. אבל מירסקי נתפכח מאָז מאיזו הזיית-שוא סמויה.

היו לו למירסקי שלושה מיני נגינה: נגינת-שמחה, צהלת-עם בליל העצמאות; נגינת-פרנסה מלומדה, נבובה, מן הפה ולחוץ בבית-הקפה בפיסגה; ונגינת-חשאין כביכול, בינו לבינו בעיתות בין-הערביים בחורבתו שלו, שהוא מנגן לעצמו, אלא שהיא, המנגינה, מחלחלת ויוצאת לאחר שמתדפקת ומשתהה בחללי הארונות הריקים, אותם ארונות שהם כביכול “משם”, מארץ מוצאו, שמכיר להם טובה, עוד מימי הימח-שמו, שמצילים בני אדם מכליה, שבכל עת אפשר להרכיבם ולהסתתר בהם מפני כל רע וכל פגע. מנגינה זו, המיטהרת בחללי העץ הריקים ולחכת דרכה על-פני חלקי הקרשים הנערמים זה על זה, כמוה כיוצאת מחמת-חלילים, מעוגב חלול שצינורות-עץ מרובים לו, וכל אחד צלילו שלו וטעמו שלו.

זו חלוקה שמחלקת מנגינותיו של מירסקי לאה קטנה, המכונה כן על שום קומתה הגוצה ואפה הקטן והסולד. מכל המנגינות אוהבת לאה הקטנה את מנגינת הארונות הריקים של מירסקי. "לא חשוב שיש לו שגעון לקנות ארונות ריקים וישנים ושגופו שמוט לו קצת על צדו על שום מום שבירכו, עוד משם, ממשהו לא ידוע ממה. חשוב שדווקא בשעה שנדמה שמעבר לביתו, הפונה אל הגיא, בעיקר בעיתות של ערפל כשנראה שהעולם נגמר, שההרים מנגד אינם שייכים עוד לעולם הזה בכלל, אלא לכדור-ארץ אחר, מנותק מכאן, כדור שירד רק לשהות קצרה להציץ באדמה שלנו ועוד מעט וישוב ויתנשא למעלה למה שקוראים אטמוספירה, ניתוק עיירת-ההרים מחגורת ההרים הסובבת אותה, כשנדמה לתושבי העיר-הישנה שהם עזובים, מבודדים באי של דלות וצער – אָז מתחיל מירסקי לאבב באבובו ולהשיב לב בני-האדם הדוויים כאן אל שלהם.

היו ימים שלאה הקטנה היתה ילדה, והיתה מתחברת אל שאר ילדי הרובע הצובאים על דלתו של מירסקי ומבקשים סוכריות. משגדלה לא התירה לה עוד אמה להטרידו ואמרה: “הניחו לו, עבר עליו כל-כך הרבה עוד שם! שעות היום שעות מנוחה הן לו. לא כדאי לך ללכת לשם לבד!”

“למה?”

“ככה”.

אלה הטענות שהיה מירסקי שומע עולות מן החצר הסמוכה מאצל פחי הגירניון האדום והלבן. אחר-כך התייחסה האם בחשד, כשהציע לה חסכונותיו שתיסע לאה הקטנה ירושלימה, ללמוד בסמינר. במקום זה נחפזה להשיאה ללבלר במשרד החברה-לשיכון למעלה, לבן-זקוניו של מלניק. “בחור הגון, יושב אצל שולחן ולא מאבב כל היום באבוב, שכל העיר תשמע אותו!”

אין מירסקי יודע אם גילתה לאה הקטנה לאמה מה שאירע ביניהם. ייתכן שלא אָמרה דבר, ואף אותו מעשה לא הסעיר כלל את רוחה. אולי קרה מה שקרה דווקא משום שנכנסה בשעת בין-הערביים, שעת התאנים הבשלות הכחולה-הסגולה-אדומה, שאָז אבובו מתייסר בצערם של קוטפי התאנים הקטנים המלווים את ניגונו בנשירת פרי קצובה, כביכול נעתרים הקטנים לקצבו שלו, של ניגונו, והוא נעתר לעצבונם על שמותירים הפרי למכירה ולא לזלילה. לאה הקטנה, באה לחצרו המוצלה, האבנית, הרבוצה מים בעת שעלי הגפן-המטפסת זרויים רשת כתמי מישקע אבק ממורס במים, דווקא בשעה שהיה מאבב את מנגינת “הקוטפים הקטנים שאינם אוכלים”: “ג-ד-וֹ-ל-ה, יה – ג-ד-ו-ל-ה, יה ג-ד-ו-ל-ה”… והזקן בוטבול, היושב שפוף כל היום בפתח ביתו של הסנדלר וצופה במועדון שמנגד, כמו מצפה לתיירים שיבואו לכאן כלאתר שבקדושה, מסייע לו בנגינות – דווקא אז באה ועמדה, דמומה, קרובה, מאזינה לאיזה תיק-תוּק רחוק, קצוב בעצב של הרים מעריבים. ומירסקי כבר לבוש חליפת-הנוגנים השחורה, מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, כי לעת-ערב יעלה אל פיסגת ההר באותו כביש ממש שבו עולים הקטנים מן העיר-הישנה בשבתות, עמוסים סלים כבדים של לחם, לחם, לחם וערסלי שקים ישנים וחבלים נרקבים לתלותם על עצי-האורנים ולהתהולל בהם. אפילו לימון לא יוסיפו ללחם. כי את הלימונים שהם גונבים מעצו שלו, של מירסקי, הם מוכרים ברחוב הראשי.

אותה שעה נפל אבובו של מירסקי מפיו, אולי משום שידע שהמנגינה עוד תשתהה בארונות הריקים, בחצר המקורה גפנים, בגיא למטה, ואפילו בסבך הסימטאות העכורות היושבות על מעין-מים-חיים. ומירסקי העביר כף-ידו הארוכה, דקת האצבעות הרוגשות, המפיקות מן האבוב צליליו החומרים – על פני כל דמותה של לאה הקטנה, למן מצחה וקווצת השיער המוקשה ממים קרים, ועד כף-רגלה. תנועה מתונה, ואף-על-פי-כן כה מהירה, כקרן מרוטה שנפלה מזגוגית נפתחת לשמש של מערב, כאומדן דמותה הגוצה של לאה הקטנה. וכאילו לא אירע דבר. לאה הקטנה לא הרגישה, וכל עמידתה זקופה, קפואה וכלואה בקולו של אבוב.

בעלה של מרים היה מזעיק אותו רגע את תושבי העיר-הישנה לקנות מאביטיחיו, בקולו של שיכור מושבע.

מאז היה מירסקי מרחיקה מעל פניו, ואומר לה שמפריעה היא לו בנגינתו. ולא עברו הרבה ימים ולאה הקטנה נישאה לאיש ועטתה את חלוק-המשי הוורוד והמבהיק.

באחד מארונותיו הישנים של מירסקי יש מראה גדולה הנשקפת מול כל הבא החדרה. הציג מירסקי דלת-ארון זו, הרקועה במראה, בפתח הקמרון הסתום, שהיה משמש כנראה פעם תנור לאפיה אצל הבעלים הקודמים, ומשם היה רואה דמות עצמו. משם היה קורע באבובו קמרונים בהרים, כביכול בידו לשנות הגורלות כאן בעיר-הישנה.

מפה לאוזן אומר מירסקי לחיים-הלאָה המלצר: “ביני לבינך, כאן בעיר-הישנה יש יותר חיים, אפילו בכל רגע דומם וקופא, מאשר בכל הזכרונות המתים שלי משם, שהיום כמוהם כאילו לא היה להם שום קיום ושום ממש. אפס ואין!”

“איזה חילול! איזה חילול של זכרון!” נופח חיים באצבעות יד ימין: “איזה חילול!”

“הזכרונות לא נושמים ולא אוכלים! רק אוכלים ממני, אתה שומע! ורק נושמים ממני מבלי להותיר לי נשימה לאבוב! אני צריך את כל הנשימות. אתה שומע, אני לא מאמין בזכרונות. כל מה שהיה, לא היה ולא נברא, אחרת אפשר להשתגע!”

כך גוועו לו למירסקי, רחמי-הנוי האחרונים, חמלות-המרחק האחרונות בקורי זכרונותיו משם. כל סממני הייפוי וההידור כבר נשפכו על-גבי הבד, והצייר עצמו ריק, ריק, ריק.

כף-ידו הנאה, המוארכה, של מירסקי, שהצילתהו ממשוגתו, נעמה לו היום שבעתיים על שלא דבק בה שוויון-נפשה של לאה הקטנה. חזרה היד אל האבוב והיתה רחוקה מלאה, ילדת-התאנים הקטנה ודלת-החושים, כרחוק ביתו של מירסקי מן ההרים שמנגד. חזרה היד למנגינות, ולאה הקטנה כמו נתאטמה כפליים. “לפני כמה זמן היתה היא עצמה קוטפת תאנים מן העץ?”

“עוד מעט תבקש לה לאה הקטנה רפואה נגד ילדים”, הירהרה המורה ההונגריה למראה דמות המשי הוורוד המהלכת בעצלתיים לבית אביה. “רפואה נגד צרות, רפואה נגד כל הרעבים ביחד, רפואה נגד צער החיים האלה!”

אותו יום נבוך מירסקי מאד, כי עצי התאנה אשר גדלו פרא בסימטאות העיר-הישנה הבשילו כה מהר פרי ירוק, ובן-לילה השילוהו ארצה מתולע, כחול ומסגיל בטרם-עת, בלא קטיף, בלא קצב, בלא קול תפילת הקוטפים לאור היום. אולי חלשה אדמת הרובע, שלא נזבלה זה שנים ארוכות? אולי אדמת שמיטה אדמת השנה הזאת? אולי אין להם לילדים עוד כוח לקטוף פרי מן העץ?

1. הנחש השני

השמש אינכה קרניה בארץ ההרים ושלחה מדקרותיה המלוּבנות בתפחוּחית כתפיה וקרסוליה של בתיה. היתה בתיה בדרך הילוּכה מן המכולת הביתה. לפתע עמדה על מקומה, במחצית הדרך, אצל התאנה, בסמוּך לכיכר הקטנה שהכביש ייסלל בה. הרי זה המקום שהיא עומדת בו תמיד לפוּש, או לתמוה על מראה עיניה, או עומדת סתם דמוּמה בפני הדרת ההר מנגד. כאן בדיוק מצניע ההר מרגלותיו מאחרי גבב גגות ומגלה ארכוף ענק של אדמה, והרי היא כהדום לשמיים רכוּבים מלמעלה. הם נסמכים בו בתנועה רבה ובמרוצה עזה של פצלות עננים וערפל נקלף והולך, נקלש ומתמעט. ועל כל המעשה בחלל השמיים מנצח עוף בודד בבחינת מפייס ומפשר בין מעלה ומטה, נץ אחד, היורה חץ מעופו בלהיטוּת של מאבד-חשבון-זמנו-וימיו בחלל מרווח אחד המוליך מזה אל לא-מזה.

הציגה בתיה את סלה על נפצי אבן שנתהדקוּ בכוח העפר והאבק לדרך לא סלולה, המאביקה ביבושת חורף של בצורת הסמוכה ליבושת קיץ מוקדם, ונמתחת על פגרי קוצי-סירה ושאר צמחי-בר שנתארכו גבעוליהם בכמיהה ללחלוּחית שלא באה. ללמדך, שטובה האדמה אך מים חיים שלה אזלו וצמחיה נשדפוּ בלא חיוּת מיטב-ימים והבשלה אלא בראשית צמיחה, תוך קמילה פזיזה.

בתיה צעירה היא לימים ולא עיפה בדרכה הקצרה, אף שהאריכה נפישתה. אלא שזו לה השתהות שבמתכוון, כציון-דרך והתמהמהות של כלום, ודווקא אצל התאנה, לפי שמכאן צופים בטרישוּתו של ההר שמנגד, שתבניתו המעוגלת נפלגת לשני מיני טרישוּת. האחת זקופה, מעומדת בבטיחות הגו של עלמה, והשניה מתנמכת מעט, משתפלת על כרחה בשמץ של רפיון וחלישוּת פנימית, המעגלת תבנית הגב. טרשוּת זו, המעוגלת והמבגירה, מכמירה עצב בעיני בתיה.

ואם שוהים כאן מעט שומעים כמה וכמה פעמים אותה קריאה היוצאת ובאה בתמידוּת מאחד הבתים: “רוֹזה!” כאילו לא היה זה סתם שֵׁם אשה שקוראים לה בשמץ של תרעומת וקוצר-רוח וזירוז, אלא קריאת תגר והמרדה. אלא ששתיקה הבאה לאחר מכן מעידה ואומרת שאין מרד ואין פרץ בסימטא כוּלה. לאחר כמה קריאות של “רוזה”, הדומות מעתה לקריאות ה“בּרוּד” של הערביים שהיו חוצבים לפנים בהר והן קריאות של אזהרה ואזעקה, נמהל חלל האוויר שבין הבתים בשריקה ממושכה, לא של משרוקית אלא של גרונות צלוּלים. “שוב נשמעו יללות בבית המקוננים על חיים הנגר שנספה בתאונת-עבודה, משמע קרב יום השלושים”, מהרהרת בתיה. קול זה של האשה והילדים כבר היה מהלך בסימטא ברגילוּת של החתולים המקפצים מחומה לחומה. מהלכים הם, ואפילו בנפלם אינם משנים קצבם וגמישות פעמיהם.

אם תעמוד בתיה על עומדה עוד שעה קצרה, מעשה שהוּת ארוכה ואינה ארוכה כלל, אולי ייצא קְרָמֶר אל מכוניתו, האחת והיחידה בסבך סימטאות אלה. היא ניצבת במדרון, בפתח הכניסה אל הרובע כולו, חוטמה כלפי מעלה וירכיה כלפי מטה, כצפרדע ירוקה, קרמר ייצא להתניע כלי-רכבו, ונוח גלילי ייצא אחריו, כאילוּ הוסכם ביניהם מראש, ויאמר:

“מה אתה, שוב אתה יורד למטה, למים. בשביל מה? נו באמת, בשביל מה? הנה אני עולה, אפילו עולה מההר הזה אל ההר הסמוך, הגבוה ממנו. אני עולה בהר, אפילו בשבת. לא יורד, מה יש לרדת, מה יש למטה? שכל אחד כמו נמשך לשם, למטה. ואני, שאני דור רביעי בהר, אין לי בכלל מה לרדת. בין כך ירדתי מבית של ממש שהרסו לי בית-של-מסכּנוּת במאתיים לירות לשנה. אפילו להשׂכיר אין לי מה לבאים מלמטה, לנשום כאן בהר. אז מה יש לרדת ולהגיד להם שם? מה, תגיד, באמת מה יש לרדת למים, לכל המים הפתוּחים שם, בבריכות, בימים ובנהרות ובכל מיני המים הגלוּיים. אני לא צריך את זה ולא נחוץ לי כל המים המתים האלה. או מים חיים או לא כלום! אז אני עולה יותר טוב למעלה, להר”.

דברים אלה הוא אומר תמיד וכל ימיו, והכל יודעים סיפוּרו בעל-פה. גם קרמר יודע, אבל מקשיב תמיד בכובד-ראש כאילו הדברים חדשים ורק אתמול נוצרוּ. גלילי ילך לו לדרכו ויוסיף למלמל אותם הדברים עצמם בינו לבינו, מנפּח סנטר שלא גולח, הזרוּע זיפים זהובים של צעיר שנראה משום מה זקן, ומניף ידו בביטוּל:

“מה יש לרדת מה? נוּ באמת, מה יש שם? הרבה מים, אפילו הרבה מים מלוחים שאי-אפשר לקחת לפה. זה מים זה? אני מבין לעלות, לעלות בהר. אני דור רביעי בהר. עולה, זה אני מבין, בשביל או בכביש, עולה, אבל מה יש להם לרדת תמיד. מה זה שלא יכולים לחיות בלי הלרדת הזה?”

עתה יחזור לפת-שחרית-שניה הגוץ המסורבל הלבוּש חאקי-אזרחי, המטאטא את הגינה הציבוּרית הסמוכה, את ה“לוּנה-פּאַרק” בלשון תושבי הסימטא, המכנים כך את מיתקני המשחק החדשים לילדים. כל ימיו כאן הוא מטאטא את מחטי האורן, עושה מן הנשורת תלים תלים זעירים, וליד כל תל מגלה אזנו של כל שומע:

“לא תמיד היה כך ולא תמיד היה מטאטא ביד והיה בידי מטה-של-הידוּר ובעל-הבתיות. ובן היה לי, דוקטור, נלקח על-ידי הימח-שמו… בת יש לי פה. מה יכולה לעשות למעני, ואין לה בעצמה כמעט ולא כלוּם. במו-ידי… כל מה שיש לי. לא בשבילי קרית-שמונה. באתי לכאן ולקחתי לי בית משלי, אַ חוּרְבֶה, ואפילו חשמל התקנתי לי במו-ידי. למדתי מן הפועלים שעבדוּ למעני בארץ מוצאי. בידיים שלי אני עושה כאן הכל, למדתי מהם, חוסך עשרים-וחמש לירות ועושה את כל החשמלאוּת בעצמי…” ומושיט לפניו זרועות תפוחות וסמוקות.

והנערה, המיוגעת למראה כאשה, המפנה אף היא את מחטי האורן, מעשה אחד עמו, הריהי כמטאטאה רסיסי זכוכית בגלישה של אין-אונים, כאילו עוד מעט ותתמוטט על כל התלים שערמה. היא משלחת ראשה לצדדים עד שמבחינה בפנים מוּכרות של ילדה, וכמו תמיד נותנת עיניה בלהיטות במחברותיה, אומרת: “זה לימוד זה? זה לימודים? מה יש לך עוד בלימודים?” ומפשפשת במחברות בזריזות.

אותה שעה יתחנן הגנן המצוּמק לפני שניהם: “בזהירות, בזהירות, ביחוּד באדמה הלחה. שלא תעקרו חלילה במחי מטאטא את הנטעים הרכים. בזהירות, האדמה רטוּבה והנטעים רכים…”

בתיה תעמוד על עומדה שעה קצרה בלבד, אבל הרבה דברים יתרחשוּ שם לנגד עיניה, דברים שדווקא שעה זו יפה להם. הנה יפול הצל מן ההר ויחתוך בקהוּת תערו מיפלש לציבור בתים קטנים ולבנים, והוא ישוּב של בני-הטבע. וּברווחים שבין הבתים תהיה תלויה ראִיוּת לקויה כצעיף אלמנוּת, כחלל הדווי של בית האבלים שברחוב. שלושת הישובים שבצלע ההר דומים לחטטים בפניו של הנגר שנספה. משיטה בתיה מבטה לעבר ישוב שבמחצית הדרך לפיסגת ההר ורואה יער צעיר סמוך. מה אירע שם? אורנים שביער דלקו באור החמה כאבוקות זהוּבות. ואילו עצי זית הנפוצים פה ושם בנמיכות-רוח של אקראי וזניחה, חשוכים באפרורית של צל. הרי הם כמסגרת כהה סביב זהב הניגר ממחטי האורן. יער זו גבהוֹ כמעט כפיסגת ההר השני. ואולי נראה כך רק מרחוק, והוא נמוך בהרבה אלא שנתגבֵּה פתאום בזכות הערפל שעשה לו חטוטרת אפורה. ויש ישוב מצד ימין, בירכוֹ של ההר הרם, כאבזמו של אבנט צהוב. ועוד ישוב יש למרגלות ההר, כאצעדה בקרסולו המעכס של רקדן הודי.

עד שבתיה מתמהמהה על עומדה בשל מראהו של הר או בציפּייה לקרמר, שיצא מפתח ביתו למעלה וירד בשביל המקועקע בהר אל הדרך למטה, כלומר מן השיכון החדש אל הרובע הישן, מצטחקת היא בינה לבינה: “מה ביני לבין ההר הזה וישוביו? שמלת הכותנה הלבנה שלעורי מצוּיירת בתים, עצים ומיני עופות שבארץ סין, אך לא מזה. והבתים בעלי גגות מעומדים זה על-גבי זה, כשוּלי מגבעות של פטריות משונות. בד זה שבאופנה, עשוי מעשה אילנות, בקתות ועגורים, לא זה ליד זה אלא זה מעל זה: אילן מעל בית ומעליהם עגור. וּמעל לעגור בית ומעל לבית שוב אותו אילן עצמו וחוזר חלילה. כאילו כמה עולמות חוזרים וקיימים זה מעל זה: בית-אילן-ועוֹף ועד פעם: בית-אילן-ועוף כמו תבל מעל תבל, עולם הזה אחד, ועולם הבא שניים, והעולם-הבא אחריו. מי יודע, אולי יש גם כמה וכמה עולמות זה מעל זה וזה מתחת לזה בתהומות למטה ובחללים למעלה ושווים כולם זה לזה בדיוק. כאילו אין שמיים שהם רקיע אחד ואין ארץ שהיא אדמה אחת, אלא כמה וכמה אדמות וכמה וכמה שמיים של כל הכוכבים שבחלל”. אותו רקע ראתה בתיה את עצמה לא ככדור הארץ בלבד, אלא כקוסמוס המהלך על שתיים.

אז יש לי הרבה זמן – החליטה – מיליון של זמן.

אותה שעה אמנם יצא קרמר משיכונו החדש שבמעלה השביל, מבעד לפשפש שכתוב על שלטו “בית-קרן”. אלא שהכל מכנים אותו קרמר ולא קרן. על רקע עצי התפוח והשזיף שבחצרו, הגדוּרה בערימת אבנים מחלידות, וצלחות העצים המגוּדרות אף הן באותן אבנים כתומות, היה נראה כאיש גדל-קומה, כבן-ענקים ממש. הוא היה גדול אפילו מאותן שתי אבנים גדולות ולבנות שהביא פעם לחצרו בעגלה רתומה לסוס והציגן בחצר כשני פסלים, אף שאין להם כל צורה אלא קרוב לצורה של ריבוע ענק. מה רואה קרמר באבנים הללו שחצבן בהר? אולי הוא רואה משהו, הרהרה בתיה. עינן כעין השמנת ואין הן כתומות כשאר אבני חצרו, ועומדות כמו זוג תאומי-אבן. “בשביל מה זה?” שאלתו פעם אחת בהצביעה על אבני הענק. “זה נשכתי בשיני שלי מן ההר. נגיסה גסה אחת”, השיב לה. “אַת אינך מאמינה? הנה סימני שיני בסלע. גם אַת יכולה לנשוך לך חתיכה מן ההר ואפילו לחצוב לך בפנים האבן מקלט. אבל אַל תשכחי לתלות שלט של אותיות פחם שחור: ‘מקלט’, שאם לא כן יחשבו שזה ארון-מתים מצרי עתיק”.

ירד קרמר בשביל למטה כיורד אל הגיא העמוק, שרעש מים מחלחלים עולה ממנו ואין רואים מים. ראה מאצל המכונית שלו שנצטחקה בתיה בינה לבינה כאילו התבדחה עם עצמה והצליחה להזחיח דעתה עליה. וכבר גרעה עיניה משמלה שלעורה, אלא שעדיין נתבהקו בהן צבעיה: כתום, חום וירוק, כתום חום וירוק. קרב קרמר אליה ולא ידע אם ההר הוא שנתן לה גונים של כתום, חום וירוק משלו, או שנשתקפו מלבושיה בעיניה. ערבוביה גדולה של צבעים נשתקפה בעיניה החומות של בתיה, שגוצה היא, וצבעי האדמה קרובים לצבע עיניה.

אך משנשאה בתיה עיניה אליו לא היתה בה הבעת הרשעות שבעיני גור החתולים אשר לה, אשר בנשאו עיניו אל עיני אדם מתברק בו רוע ללא טעם, רוע לשמו. כי בעיניה של בתיה הכמירו האדמה וההר איזה טוב-לב, הגואה ועולה מעצם דמותה הקטנה. אולי היה זה טוב-לב המתייסר בצערן של היללות הנוקבות שעלו מן הסימטא התחתונה, מבית הנגר; בצערו של גלילי, דור רביעי בהר, שביתו נהרס עליו בקרבות ברובע היהודי; ואולי אף בצערו של קרמר, אשר בראי שמול מושבו במכונית נשקפת ריקנותו של מושב-הירכתיים העזוב. כל זה מלבד – מלבד צער הנטעים הרכים, ההולכים ונעקרים מן האדמה הטחובה בידי שני המטאטאים את מחטי האורן בגינה הציבורית, בידי הזקן המסורבל והנערה המבגירה בטרם עת בחדלון-גו סמוי. ועוד כל מיני צער, הרוֹוחים ברובע זה. אהא, פתחיה כבר הולך לקנות בקבוק קוניאק משובח בשביל אבא לערב-שבת וגם סיגריות בשבעים-וחמש אגורות החפיסה, לא פחות מזה, ובבית, מה יש לה לאמו, למרים? שעועית לשבת לעשרת בניה וכלתה. דלת ביתה פתוחה, והיא יושבת על הרצפה החשופה, ברכיה מעומדות כשני הרים, ומקלפת, מקלפת, מה היא מקלפת שם? כלום לא מקלפת. מקלפת את ה“כלום” לשבת. תמיד מקלפת. עכשיו הם מוכרים אבטיחים. ודאי לקחו במשיכה…

עד שקרמר מאבק מכוניתו ויוצק עליה מים מפחית קטנה ומוחה ומבהיק דפנותיה, קמה מהומה בסימטא התחתונה, מאחרי גבה של בתיה, מאצל חנות-המכולת על שני פתחיה, אחד לירקות ואחד לשאר מזונות. אצל תריס הברזל הגדול והמחליד ראה קרמר חֶבר נערים מתגודדים, מרעישים בעיסוק גדול, והם כמסתירים משהו בתווך. אהא, אֶחָיו הגדולים של פתחיה, ראון ואברהם, מושכים משהו, מעלים ומורידים, טורחים ומנענעים בידיהם, שורקים בשפתותיהם ברוב התפעלות, גוחנים למטה וחוזרים ומזדקפים כמכמירים מכמורת בים מתוך דוגית שטה.

לא טרחה בתיה לשוב אלא סבה על עומדה, פנתה עורף להר ועיניה לעבר הסימטא הצרה המרוצפת אבני מעיינות חלקות ומעוגלות, מחוטבות על-ידי מים חיים. “פה המים החיים בפנים, באדמה”, הרהרה, “וזורמים החוצה מתוך צינור-מים חלוד לתוך מקווה-מים דלוח, שבירוֹקת שלו מכבסים בגדים מוריקים מיושן ומזוהמה”.

“מה קרה שם, שכולם עומדים ומביטים למטה?” מהרהרת בתיה ואינה משה ממקומה. גם קרמר אינו מש ממקומו אלא ממשיך במעשיו. “כיוון שכך”, חושבת בתיה, “לא כל-כך חשוב, ואולי לא כדאי לשוב עם הסל, אמנם אפשר להשתהות עוד קצת. וכי מה כבר יכול להתרחש בסימטא ביום ששי בשבוע, ערב-שבת ובפתח החנות דווקא, שאפילו מכונית ‘תנובה’ עוד לא הגיעה ועמדה, ירכתיה לחנות וחוטמה החוצה? אולי הביאו לו, לחנווני, את ה’פרופֵסיה' הישנה שלו, את ה’אַנטיקה' שלו? לדבריו, הרי נועד מנעוריו לעסוק במומחיות יתירה בתעשיית בגדים-מוכנים, ובמקום זה הוא עוסק בגבינות מוכנות, ואין זה אותו הדבר, אף לא מעשה רב. שמאכל נאכל מיד ואיננו, ואילו מלבוש מתבלה לאט ויש לו בליה ארוכה. זו הבליה המתונה, הנפזרת בקרעים, בחורים, בדלות” – נתחלחלה בתיה ממחשבותיה שלה.

פתאום גברה סקרנותו של קרמר. הניח למכוניתו הנוטפת מים והלך אצל קבוצת הנערים, שבראשם אחיו של פתחיה, הנער המסייע בידו בכל שלליחות, ואפילו מכבד לו ביתו וחצרו. בא ושאל: “מה יש מה?”, ועמד מעליהם כשהוא שומט זרועותיו בכובד על כתפי הנערים ראובן ואברהם, כמעשה ההר מנגד לחלון ביתו, שמניח כפותיו על הנמוכים ממנו ומשפּיל שמורות תכולות מאפירות, עד שנושרות למטה מרוב הסקרנות לדעת מה יש בגיא הסמוי שלמרגלותיו. כיוון שראה מה שראה, נרתע וכמעט שהפיל את שני הנערים מעל רגליהם וכשל עמהם, אלא שמיד חזר והתאושש.

שני הנערים היו מושכים בחבל משהו ארוך כתום-אפור. נחש מה. אמרו, שהמיתוהו במורד, והיו גוררים אותו אחריהם בחבל, למעלה, להביאו הביתה ולהתייהר במעשיהם ובגבורתם בעיני אביהם-מולידם. ראובן זה, תמיד מעשי גבורה בידיו. הריהו נכנס לחצר ונוטל במחי-יד אבן-גגות ערבית גדולה ומעוגלה וטוענה בחיקו, בלא יגיעה, בלא אימוץ השרירים וזיקור הסנטר או עווית הכתפיים המאונסות לשם שיווי-המשקל, אלא בחישוף שיניים ולסתות בלבד, לאמור: “אבנים, גם אני אבנים, כל הארץ אבנים. כל ההר אבנים פה”.

“עצמות שבגוף אף הן כאן מעשה-אבן”, מהרהר קרמר. “אבן משורגה באדום, ואבק אבנים באוויר, ורוח של שחיקת-אבנים מגוררה מן ההר, בתקלופת העור הנשרף בחמה. והכל מכוסה במעט אדמה שאין לה אחיזה אלא באבן, שאינה מגיעה אל מי-התהום, כי אבן מיקשה מבדילה בינה לבין המים. זה הוא? אבן מלמעלה ואבן מלמטה ובתווך פירור של אדמה אדומה. אם כן, לחיינו, שנוטעים אנו באבן תפוח ושזיף. עצים זקופים בחצר, בחיי, אלא שגב שלי כואב, ולהזדקף כמוהם זה כמו להישבר לשניים”, היה מלגלג על עצמו.

לא התבונן קרמר הרבה בפגר המוטל על הארץ וחזר אל מעשיו. אלא שהסתיר בלבו איזו שמחה-לאיד סמויה, רגש נקם, שאם לא מעשה-ידיו הוא, יש לו בו חלק, כביכול. אותו רגע עבר על חמורו ערבי מגוש-חלב, מלבושו החום כשל נזיר, והאשה מהלכת אחריו בכסות משי ירוקה מבהיקה, ובראשה ערימת הגזר המבשיל כקווּצוֹת-שיער אדמוניות הנפשלות ברוח ונערמות בקלת כבמגבעת ענקים. “כל הגזר שבעולם בראשה של זו”, הירהר קרמר. “פּיילה שלמה של שערות אדומות, רעמה אחת כמו אצלה, אצל המנוחה שלי, רוזה, שכבר איננה בכלל בשום מקום, ובשום אופן לא…”

אותה שעה אמרו פני בתיה חומרה ומעין חשש להגיב במלים של כלום, לאחר שסיפר לה מה שאירע, וכבר ראתה במו-עיניה את הילדים הגוררים אחריהם בחבל את הפגר הכתום. ולא העירה במלה של כלום על אותה שביעות-רצון שבפני קרמר, שהסיחה דעתו ממנה. ואף שחזר אל מכוניתו למחות אבק מעליה ולהבריש המושבים, לא אמר לבתיה מלה של כלום, שרשאית היא להתלוות בדרכו למטה, או רצויה. בוודאי הוא יורד אל השפלה, לעמק או למקום של חול ים, אל אדמה שטוחה ורכה סתם, ואינו מעלה על הדעת שגם היא יכולה לבוא עמו.

“לא אומר לא צריך”, ביטלה בתיה תרעומת קלה שנקרעה מלבה כקלומית הנקרעת מקנה הקש ומניחה אחריה חריץ זערורי של חסר. “אה, המעט החסר הזה!”

לא אמרה בתיה דבר אלא חזרה ופנתה ללכת לעבר ההר, כצועדת ישר אל מעבר לגיא המבדיל בינו לבינה, אלא שאישוני עיניה נתארכו לה פתאום כאישוני חתולתה המעומדים בכחול עיניה כשני קווקווים כהים. ומכל ההר מנגד לא נראו לה אלא מצבות האבן של בית-הקברות הערבי שלמרגלותיו משמאל, מקום שיש מירווח בנוף ואין גבב גגות להסתירן. המצבות שעל פי הערוץ העמוק דמו לארגזי-נדוניה עתיקים של בנות-טובים. כמו מתוך הערוץ שוב עלה פתאום הילל מבית האבלים שבסימטא. השפּילה בתיה עיניה מגודל הצער וראתה בין חלקיקי האבן שלרגליה גזיז אחד של שיש גלילי, שכמו נתגלגל לכאן מגבול הצפון, כהבטחה ורמז שיש גם יש שַׁיש בהר, גם בהר זה, אלא שכאן הוא סמוי ועדיין לא נחצב. פעם באלף שנים מפשיר גזיז מקמיח אחד במקום שבירתו מן ההר, ומבהיק בשטח שלטשוהו השמש והרוח.

הרכינה עצמה בתיה, נטלה הגזיז מבין אבנים עוממות, שהוא ככלה בין רעותיה הפגומות, ושאלה את לבה: “להתמהמה עוד מעט על עומדה, שמא יגיד קרמר מה שיגיד, ויירדו כמו אז מן ההר?”

כן, אז, בשלהי הקיץ, ירדו מן ההר ברגל ועלו בהר השני אל השיכון החדש שממול. היא חששה לשבת על אבן שעל אם-הדרך, ואף הוא היה מזהירה הרבה מפני הזוחלים על גחונם, במין פחד משלו. והיתה שתיקה טובה, שאינה גורעת ואינה עורמת חללים אטומים ביניהם. היה אי-דיבור חגיגי כזה, מובן מאליו, כאי-דיבורו של איש המהלך לפי תומו. אבל ללא תחושת בדידות. מתוך פיוס, כשבפנים עולה הרצון להאמין כי כל האמיריות המוצלחות ביותר נאמרות מסביב באין אומר, ביתר טעם ויתר נוי, בשרף השיחים האדום והמוצק, המבהיק ביובשו כבדולח אדמוני. אה, איזו חכמה טמונה בשרף האדום והשקוף!

סיים קרמר בזילוף המים ופתח באלונטית יבשה, מוחה וממרק ומתעתד עוד מעט לצאת לדרך. נצטערה בתיה בלבה שהוא נוסע לשבת ואינו נשאר כאן, כדי לעלות ולרדת ברגל. ואולי הוא חוזר היום לעת ערב? הכל היה מוזר, אולי בגלל הסתבכות זו, מפני שכבר היתה לו פעם אשה, והיא בהריונה. אבל אין בתיה מהרהרת בכך בלכתם בהר. גם אז בלכתם אל השיכון שבהר השני, לא היתה מהרהרת באשה ההיא. אז, כשירדו מאותו חרוב ענק, שעלוותו כמעט שמכסה מן העין את כל צלע ההר. חרוב למעשה שלושה חרובים הם, שניים גדולים ואחד קטן שעלוותם נתחברה, היתה לאחת והיא מעוגלת וענפה כמו שמיים ירוקים. אבל כשרוכנים אל הקרקע ומציצים בה מלמטה רואים את שני הגזעים הגדולים והעבים ואת האחד הדק שלצדם. העלווה כולה כגלובוס פרא, ירוק. היו שם בדרך כמה עצמם גדועים, והאחרים מרוטים מצדם האחד בידי אדם, ודאי להסקה. התירס בעמק למטה היה נטוי על צדו האחד, הנשוּב ברוח גדולה מן הים.

ראתה בתיה את העצים החבוטים שמלקו את מחציתם, ונשאה את פניה השחומים-מוריקים משמש הרים ומרוח יבשה אל פניו הבהירים והמוארכים בצער מתמיד של קרמר ואמרה לו:

" אנשים מן השיכון גודעים כנראה את העצים. אני זוכרת שהיו שלמים בתבנית של עץ, עכשיו רואים בהם פגימות, שהיה מי שהחל לנסר את הגזע והפסיק באמצע…"

קרמר הסכים בניד-ראש, והיה מיישיר להתבונן לפניו, ומלבן פניו הצר והמוארך מטביע בחלל איזה חותם של צער. וכשהסב לעברה במפתיע את עיניו התכולות-אפורות, כיווץ גביניו העבותים, שבהירותם היתה דומה לטרשים שבהר, שאינם מצמיחים וכמו הקמיחה לבקנותם בשׂיבה פתאומית.

אותו רגע ממש באה לקראתם ילדה מן השיכון שבהר, סלה בידה והיא מחזיקה בידי קטנה ממנה, כנראה אחותה, ועוד ילדה מהלכת לצדה והיא שואלת:

“אתם באים אלינו?”

“כן”, השיבו שניהם מתוך פתיעה.

“בשבוע הבא יהיה לנו חשמל, המון אור, בכל הבית, אפילו אור יוצא מהחלונות שלנו החוצה”, התפארה לפניהם. “עכשיו אני הולכת לקנות לחם. איפה אתם גרים? בעיר?”

“כן”, השיב קרמר באיזו דאגה סמויה, כביכול יש ערך לתשובה הסתמית.

“באיזה בית?” שאלה הקטנה.

“שם אנחנו גרים, בבית ההוא!” הצביע קרמר על בית קטן בהר, שכתלי האבן שלו סויידו משום-מה באדום, והוא יחיד בצלע ההר ככפתור אחרון, שחוח כבגד שבּלה.

הסמיקה בתיה בבהלה סמויה, כאילו יש ערך לתשובתו הסתמית ותנועת-ידו שבחרה בית מן הבתים לשבתם.

דבלולי הקוצים נתמשכו על-פני האדמה בגודש יבש, כשלוש מחרוזות האלמוגים שעל צווארה של בתיה. כל שפרח פעם בראשית אונו באביב ועדיין הוסיף לפרוח פריחה מאוחרה, כשיטת-המשוכות הצהובה, שייר אבק של בושם בלבד, שכבר נס ליחו. ואף בושם זה כמו בלעו פלפל הפרא בנגיסה אחת של חריפות, וכבר נמוג. כרמי הזיתים הסדורים והמטופחים כבמשתלה של תחנת-נסיונות האפירו מעצם גונם, ומיד החווירו כצפצפות ענוגות. היה זה דו-גוֹן של אור ולא-אור, של שמש ואין-שמש, של אור ואין-אור. אור שאין ודאי שיהיה, כביכול כל עלה חוזר ומבטיח שיתרבה האור על הצל. הקוצים הגבוהים היו לוטשים עיני מסמרות כתומים כאותו נחש שהמיתוהו הילדים, עיניים שהיו סגולות בראשית האביב והקיץ ועתה קפאו בצוהב של מוגלה. כל זה עמד בלא ניע.

אך פתאום עבר רטט בכל העצים, בקרובים וברחוקים. כל עץ היה סובב על צירו, על-פי דרכו. הברוש, הלוך וסבוב על יתדו. האורן, ימין ושמאל, בהתבטלות, בלא רצון, על כרחו. הזית, בזיע קלוּש של עליו הקטנים והעבים. אך בכל הגזעים עבר הרטט מלמעלה למטה, מן הצמרת, על-פני הגזע, אל השרשים עמוק באדמה. עד שהרעידו כל השרשים את האדמה הדוממה. היה הרטט עובר בעבים שבגזעים ברפיון, בזיע קל, ואילו בדקים שבגזעים בעזות מרעישה. כביכול נשתחררה פתאום הרוח מכלאה שבערוץ, נפרשׂה וכמעט שחוללה סערה בין בתי השיכון החדשים ומתחתם. לא נזדעזעו רק מירבץ הסלעים והיבושת הגדושה שביניהם, שדממו כבתחילה. שטחי האדמה הקטנים סביב הבתים, שנגדרו בשברי אבנים ונשתלו מעט פרחים, נתאבקו באפור. היתה האדמה האדומה מתכסה דוק עכור. בפינות נעלמות שבשטחים אלה הלבינו ביצים לבנות, שהיו מוטלות פה ושם בשיכחה גמורה. “לך תעשה משהו!” צעק מי מחצרו לעבר שני בניו הקטנים השׂרועים על הארץ. אך איש לא נע ולא זע.

“אתם רוצים לראות את הים אז לכו לשם, למעלה”, אמר להם אחד הילדים. הלכו מערבה, ובתיה ביקשה לשבת מעט ולהינפש על סלע, אלא שנתייראה ומילמלה שלא בטובתה: “אין כאן עקרבים או… שאני קצת מפחדת…” ונתבהלה מעצם דבריה דווקא באזני קרמר, שכן שמעה וידעה מה שאירע לאשתו המנוחה בשאתה את ולדה בבטנה.

לא השיב לה קרמר דבר, ושניהם ישבו על סלע. שמש ועננים נפערו זה בלועו של זה, בצוותא מחוייבת של אמנון-ותמר. הגיא שמתחת בלע רוקו האפור ושפתותיו החווירו בסגפנות יתירה. מעין קיטור לבן התאבך מבפנים, כביכול היתה איזו רכבת אלמונית מגבירה קצבה…

“מכר שלי”, אמר פתאום קרמר, “נסע במכונית ולא האט מהלכו לפני פסי הרכבת, ורק עבר את המסילה הגיחה הרכבת והיה כפשע בינו לבין…”

התבונן בה קרמר לראות מה רושם עשו דבריו עליה, שהוא מדבר כמי שרגיל לראות מוות. קמה ממקומה וקם גם הוא. אחר-כך תעו בדרכם. לא באותו השביל ירדו בין סלעי ההר בחזרה. ירדו וירדו מן ההר, עד שעמדו כנטויים על-פי הגיא. תעו והלכו. אמר לה קרמר:

“יש כזה רצון לקחת ולטלטל מכאן בידיים את כל המון הסלעים, ולהניח אדמה ברה וחשוּפה, נוחה ורכה, כזאת אדומה כמו בעמק למטה. זה כמו לברוא אדמה. אנחנו, הקבוצה שלי, עושים את זה במכונה, אבל לא כאן. אולי נעשה פעם גם כאן. לעת עתה אוכלים את ההר שם בדרום, וכאן מניחים הכל כמו בימי בראשית, כמו הר קדוש שאסור לנגוע בו. אני מתאר לי פעם דחפור-טס, הפולה את כל הסלעים מן ההר ומניח ערימות כבדות של אדמה…”

“ומה עושים בכל האבנים הללו?”

“אני יודע מה, רוגמים את הים, שיירתע לו…”

לפתע נתבהלו שניהם מדיבורים המשנים מעשי-בראשית בכוח מלים בלבד, וקרמר פסע פסיעת התקרבות אליה כאומר לסוכך עליה מפני משהו דמיוני ומבהיל.

הלכו הלאה. בחורשה דלה קוששו נשים ערביות ערימות גדולות של איצטרובלים ונשורת אורנים. שלוש שורות הריקמה האדומה אשר בשולי בגדן להטו באור כשלוש שקיעות. כתובת הקעקע שעל סנטרן היתה כשמיים בראשית החודש. “למה להן בשמלה אחת ירח לקוי וגם שמש כבה והולכת?” שאלה בתיה את עצמה. “הכל באשה אחת המבקשת שיחזו בה”.

ערימות גדולות נערמו לרגלי הערביות ונארזו בשקיהן. ילד קטן היה מסייע בידן. “המקוששות”, רעשה המלה באזני בתיה. אך המקוששים עצמם עשו מעשיהם בדממה גדולה, בלי אומר.

סוף סוף מצאו את הדרך הראשה, כי מיודעתם הילדה מן השיכון באה שוב לקראתם, כשהיא נושאת לחם ומחזיקה ביד אחותה הקטנה ממנה: “הייתם אצלנו?” שאלה את מיודעיה מלפני שעה קלה, כאילו הכירה אותם בשכבר הימים. אחריה גרר רגליו פועל שהסיע בעגלת-ילדים ישנה צרכי-מזון ומקלט-ראדיו קטן שחוטיו פרומים.

“באמת יהיה להם חשמל”, העיר קרמר. “חשבתי סתם מתפארת”.

התבונן בבאים לקראתם והוסיף: “הפועלים עובדים בקיבוץ שבמורד ההר”.

“מאין לך?” שאלה בתיה בלי חפץ.

“הפועל שעבר דיבר עם חברו על מעין-יפתח”.

כשלא היתה עוד השמש, זקפה גבעוליה ערוגת ירק קטנה של בית ראשון בעיר. אשה המכחילה עיניה, לבושה שמלה מבהיקה מפשילה שובליה לצדדים, באה לקראתם כאילו היו אורחיה. שביל אפל מרובץ חצץ הוליך אל ביתה. בתיה הלכה יגיעת-רגליים. “גבב עצי הפיסגה כבר מאפיר בוודאי את הסורגים בשערי העיר”, חשבה. “שער בנפשך שהיינו שם למעלה”, אמרה והצביעה על ההר מנגד.

קרמר ניענע ראשו. ופתאום שאלה בתיה:

" למה לערביות גם כחול הירח בפנים וגם אודם השמש בשמלה, הכל יחד?

“כמו בחיים, בטבע”, השיב לה. “לא ראית שבשמיים אורב כל היום לשמש פלח קטן של ירח?”

“תאר לך שירדנו משם”, הטעימה בתיה דבריה, כאילו עשו מעשה רב. הדרך בין שני ההרים נראתה פתאום ברורה כמו יצוקה בסלע, יורדת לגיא ועולה בהר בשביל של כוכבים נמסים. אבל עדיין לא היה כחול הלילה אלא צל האודם שבלה. וכאילו השתהה עוד בחלל שרף-השיחים האדום והשקוף כמישרת דובדבנים, זה השרף הקפוא ועומד, כאיצטרובלים קפואים שאינם נעים ברוח.

“מתי האצטרובלים נפתחים?” שאלה פתאום בתיה, כביכול זו החשובה בשאלות.

“או שהם מאומצים ודבוקים או מבוקעים ופעורים. אולי לאט אולי פתאום, איני יודע. אף פעם לא ראיתי במו-עיני איצטרובל נבקע. אולי בבת אחת?” ופתאום שאל: “ראית איפה אני גר…”, ומיד הסיח דעתו משאלתו: “ראי את טיפּות השרף האדומות, כל השקיעה נשארה בהן”.

עכשיו אינו אומר דבר. התכוון לרדת מן ההר למטה, וכמו נבהל ממשהו כשנפלה ידה לידו. ושתיהן הרטיטו בתמהון. היה ריח של ימי בציר אחרונים ונֶדֶף ענבים דרוכים, מוטלים כפגרים בצלעי ההרים, באין חפץ. נתאחרה להם השעה והוא אמר לה: “אני מפחד מפּניך, וזה הוא”, והלך. בבתים מזגו אותה שעה יין בגביעים גדולים ושקופים, מעלים ריח ענוג. ומאיזה ים נשבה רוח של מלחוּת מצטננת בטרם עת. “עכשיו לוגמים האיצטרובלים מבדולח גביעי השרף האדום”, חשבה בתיה. חבל שהלך.

לא חשוב. עכשיו אינו אומר לה דבר. נבהל ממשהו. הלא אמר לה: “מפחד מפּניך, באמת מפחד”.

השכן-העגלון, זה המתפלל תמיד בחצר ביתו, מניח עגלתו בחוץ ומכניס סוסו הלבן בפסיעת פרסות כבדה לחצרו, היה תמֵה עתה על עמידה ממושכה זו של בתיה ועל נפישתה הארוכה. אך משראה את קרמר במעשיו, הבין למה היא מתמהמהת אצל התאנה. מחכה שיאמר לה מה. היא עצמה תאנה קטנה וירוקה, בוסר שרובו חן, ונתנה עינה דווקא בזה, איצטרובל שכבר נעלמה ירקותו ואיננה וכבר הוא מתחיל להוביש בעצם ירקותו. אוכל את עצמו, בגללה, בגלל המנוחה. וזו, הקטנה, בבחינת נציב-מלח. עומדת על עומדה. מה היא עומדת מה? פסל ועבודה-זרה. סדום יש לה מאחוריה או עמורה? בסך הכל היתה בחנות-המכולת בשליחות אמה, הרומניה, וחוזרת ורוצה שדווקא ברגע זה יאמר לה מה שעדיין לא אמר לה. היא מחכה, מחכה אמה, ומחכה כל בית אביה. מחכה הסימטא, וכל הרחוב יודע. נו! וקרמר שותק. מילא פיו צער וכל העולם חייב בצערו. אף קטנה זו, המורה, חייבת בצערו. מאז אותו מקרה רע שאירע בה באשתו, כשעוד דר למטה, במורד, ברובע הישן, שותק הוא. יוצא במכוניתו וחוגג, כאילו יעלה בידו הפעם וידרוס אחד מאלפי הזוחלים על גחונם וירווח לו. מעשה נקם ושילם. זהו. כבר עברו כמה שנים מאז, ועדיין שנאתו לשורץ על גחונו בעינה עומדת, שנטל ממנו אותה, את האשה ואת הוולד שבבטנה. מעשה אחד וקרבנות שניים. כביכול ידרוס אחד וישמיד כל השרצים כולם. עתה דעתו זחוחה עליו, כמי שמלאכתו נעשתה בידי אחרים, בידי הנערים.

פתאום נשר עלה גדול מארבע התאנים הצמודות זו לזו בעלוותן ומפורדות בגזעיהן, ארבע רגליים לגביע ירק ענק, שבתיה ניצבה על ידו.

וזה היה האות שתמו רגעי נפישתה והגיעה שעתה לשאת רגליה ולשוב עם סלה לבית אביה. נרמזה בתיה דווקא על-ידי איוושה קלושה זו כאילו הלמה בה בעוז, והבינה היטב שהפעם אין בדעת קרמר להוליכה עמו ברכבו אל השפלה, במטה. מיד התנחמה בלבה: “כששעתו פנויה ואינו טרוד במלאכתו הוא הולך עמי ברגל, ואילו ברכב ממהרים ואין הדעת נתונה לאיש אלא לזמן ו…” נטלה בתיה סלה ופתחה מחדש בהילוכה, הפעם במורדו של ההר, בהילוך של בת-הרים, על מלוא עקב הרגל הנאחזת באבנים כבזיז, והבהונות מיותרים לכאורה. ואילו העקב, כיתד הננעצת בהר. מרחיבה עצמה כף-הרגל כביכול כפל כפליים ושומרת על מעין שיווי-משקל משלה, בלא שמץ של מעידה, ודורכת במעין קצב של קביים, ימין ושמאל וימין, בתיפוף המלוּוה דרדור, שחיקת אבנים והיצמדות; ושוב הכובד עובר מימין לשמאל ומשמאל לימין, בריתמוס קצוב וידוע לבני ההרים בלבד, שכן הם חסרים אדמה רכה וטובענית ואזנם שומעת תמיד מבעד למעטה האדמה הדק את הולם האבן הקשה החבויה בה.

עשתה בתיה את הדרך הקצרה לביתה שנתמשכה לה הפעם הרבה, שוב ראתה תכונה בבית שכניה. שאותה רוזה עצמה, שקוראים לה בסימטא ושמה מהדהד כהד הרים, ילדה בן ומצהלות השמחה עולות עוד מביתה. זה כמה ימים שהם מתופפים שם על פּיילה, ועל דוּד-כביסה ישן, על תיבה שבחצר ועל מגש הפּליז. במכולת אמר לה, לבתיה, שומר בית-החולים הזקן, המבלה ימי פגרתו בשיחה בטלה בחנות ובשתיית סודה, על “שמחה” שבאותו בית שכבר היא בת שבוע ימים; כאילו אין בתיה יודעת מה פשר השמחה. “אנחנו, אתם, אותו הדבר, כולם יהודים”, אמר לה, “ואני מתפלל דווקא בבית-כנסת שלכם”.

כשהגיעה בתיה לפתח ביתה נשמע טרטור מכוניתו של קרמר, להודיעה כביכול שהוא יוצא לדרך, ודווקא עתה הוא מברכה מרחוק לשלום. “כאילו רק עכשיו נולד”, התרעמה בלבה, “ואיש לא ראה אותו לפני רגע”. אולי יחזור עד הערב ויבוא? יעבור על-פני החצר השרויה באפלולית חוששנית ויתכווץ בשמעו מן החוץ את הקריאה: רוזה! גם לה, לשלו, קראו רוזה. בכל עת שהשכן קורא אותה קריאה של תרעומת בסמוך לחצר ביתה של בתיה וקרמר יושב אצלם, הוא מתחיל לפלוט כחכוּח מיותר, לא טבעי, סתם כחכוּח גרון שאינו ניחר אלא מסַפר על בעליו הנרגש.

עכשיו שבי והמתיני יום ארוך של החופשה הגדולה שלך, שכּן מורה אַת בישראל ופנויה מעול הוראה, וצפי מטרטור אחד של קרמר בבוקר לטרטור שני שלו לפנות ערב, כאילו אין כלום בעולם מלבד טרטור מנוע של אחד קרמר ההולך ושב, יוצא וחוזר בלי אומר. למה דווקא קרמר? הריהו גדול ממנה בכמה שנים, ומשא של צער בלבו. הנה הוא מזדעזע בראותו שפתחיה ואחיו המיתו נחש. מה הוא רוצה, מה? להמית את כל הנחשים שבעולם על מעשה שעשה לו אחד מהם? אומרים שנפשה של רוזה שלו היתה בלאו הכי מרה עליה. משם באה,מצרות ותלאות, וכבר היתה נשואה לאיש ולא ילדה. ונישאה לקרמר והרתה לו והיתה מצמצמת כל חייה בציפייתה זו לילדה. לא היה קרמר בעיניה אלא כאותו צמח, כמו דומם. ואילו הוא מתאבל עליה כמו על האשה האחרונה בעולם. כאילו במתכוון יצאה לשוטט יחפה בחשיכה. כבידות נוראה העיקה על כריסה… סבתא אומרת, נתערב רעל ברעל ועשו כליה גדולה גם בלבו שלו. היה הרעל מפעפע בה זה כבר, אולי בשל המוצאות אותה ואת ביתה שם, ולא היה גומל ומפצה על מצוקות ילדותה.

כלום אשמתה של בתיה היא, שעשתה כל שנותיה כאן, במלחמה האחת כאן, בלי אותה מלחמה גדולה שלם, והריהי כמו בטלה ומבוטלה לעומת ייסוריה של ההיא. קרמר היה אוהב את זו, כמו שאוהבים את אמא שסבלה בלדתה אותך, שהתייסרה כל ימיה כדי להביאך לעולם. אלא שאהב אותה כמו אבן בשדה שאינה מצמיחה, כמו פסל עקר. וכשנתמלאה לא האמין וכמו היה מצפה שתיעקר האבן ממקומה ותגלה חתימת-אדמה, כברת-עפר פנויה – ואולי לא היה מבקש אלא לסקל את חייו שלו.

איש מוזר, קרמר. כל האבנים שבכאן מכבידות על נשמתו. לפנות, לפנות את האבנים, זהו. כמו שאומרים “מַלח-של-יבּשה”. מתרוצץ על-פני הארץ כולה, אבל השפלה אינה מעניינת אותו. אין בה מכובד הסלעים הכובשים אדמה טובה תחתם.

ואז, אצל הדרוזי, שהם יוצאים יחד למילואים? שעות רבות כל-כך חיכו אצלו באותה שמחה עד שהכינו את הסעודה, ובינתיים היו האורחים מזי-רעב. ובשעה ארבע ישבו לזלול כהלכה. אפילו סכינים ומזלגות היו. כירה גדולה ומפוארה. והכל מרימים כוס להולדת הבן. וקרמר חוגג יותר מכולם. ידע או לא ידע? כל עוד אכלו וסבאו כדת, האם ידע או לא ידע שהושבתה השמחה? ידע את האמת לאמיתה והעמיד פני חוגג בשמחה לא-שמחה זו? וכתום הסעודה, כשקמו האורחים ונתגלה להם הסוד האיום, שעוללו של בעל-השמחה נפטר יום קודם לכן, היה קרמר נדהם יותר מן הכל, מתאבל יותר מן הדרוזי האמיד, שלא אבה להשבית את שמחת אורחיו שנתקבצו אליו לשמחו, וערך את השולחנות ולא רמז אפילו על האסון שפּקד את ביתו. הידע קרמר או לא ידע? קרמר היה המום לשמע הבשׂורה הרעה כאילו אירע האסון לו, והיה אבל עם הדרוזי, כאחיו. כל הדרך בחזרה לא יכול להירגע, והיה המום ממידה זו של הכנסת-אורחים, המבליגה על יסורים כמוסים ומצהילה פנים לבריות השמחים.

“אנחנו לא מסוגלים לנהוג כך”, אמר. “ובצדק. לעזאזל הבריות ופניהם השמחות. והשמחה הזו ללא טעם, כשמקור השמחה יבש! המוות אוכל חייו של החי ולא של המת. כמו שהמכונה אוכלת את ההר החי אכול ויישר וכלה, ובני-אדם זוכים באדמת מטע, אבל ההר כלה והולך. והשמחה הזו בלא טעם כמו ברכת גשם מיותר בשטפון, כמו תאומים ליולדת הנפטרת בציריה, אות כבוד לחלל שלא נשאר לו קרוב ומודע, ברכת שמש ואור לצחה-צמא, ועוד ברכות כאלו על לב אבל”.

2. הנחש הראשון

אותה שעה היה קרמר יורד במכונית מן ההר ירידה באלכסון, כמתווה קו בעפרון ומעגל דרכו, כנובר בפינת ההר הדחוּיה וחוזר ומתווה אלכסון חדש, נמוך מעט מן הראשון; אלכסון ראשון בפאת מערב שבהר, ואלכסון שני בפאת מזרח של ההר מנגד, ושוב נבירה קלה בחרטום המכונית בחצי עיגול ועוד ירידה ישרה. כך הוא עושה ומשחק במראות ובתפניות של חמוקי אדמה, המשתדלים עמו ועורכים עצמם סביבו כאילו הוא בחיר הבריאה כולה. תוך כדי כך קונים ההרים לעצמם עמידה יציבה יותר מימין ומשמאל, בירכתיים ולמטה, בלא ערבוביה אלא במשמעת משוּנית של זמן ומהירות, ובוררים מקום למטה גם ליַמָה, כחולה ושוקטה, שתהא נפערת משמאל, דמומה והמומה ומשוכנה בתווך בלא דעת הרבה. ובינתיים מתהווים בדרך כל אותם צידודים ופעירות וכרכורים, פתיחת מראות וסילוקם. “כיצד מרקדין” זה לא נועד אלא לקרמר בלבד, שתמיד הוא עולה ויורד באותה הדרך ממש, אלא שלעולם ההוויה מרקדת לפניו בשלל ריקודים חדש. הגה שבידו כמוהו כשרביט-המנצחים. רוצה, מנגן לו בעמק שלמטה שטח תירס מימין ושדה שלפים משמאל. רוצה, כובש לו בהגה שבידו מטעי טבק שפלים מצונפים בצניפת ניר, להגן עליהם מפּני זבוב מחבּל. רוצה, כובש לו כרם-מטפס גבוה מזה והמון רב של חמניות זהובות מזה – עננה צהובה אחת שגרעיניה נספים במעופה. רוצה, כובש לו פרדס צעיר שהדריו גוצים. רוצה, עוקר הרים ממקומם ומניח לפניו שפלה עקודת חול יוקד, המתנפץ אל שורת אקליפטוסים שחוחים מעומס הרום מיָּם.

לפני שנים היה קרמר יושב בחבל-ארץ אחר ובישוב אחר. אבל מאז עלה הנה להר, והוא יוצא מכאן למלאכתו בנפה אחרת, לטלטל טרשי-הר ממקומם ולערטל אדמה רכה וטובה, דומה עליו שחפזון שנוהג בהרים ובגאיות שבחבל-מגוריו, שהוא מסחרר עליהם דעתם בחלפו על פניהם ברכבו, יש בו משום הונאה. כי אין דעתו של נוף מתיישבת עליו אלא בהחזירו את רכבו לפתח ביתו, והוא יוצא ממנו ועומד על רגליו בלא ניע; אותה שעה כפוי עליו המראה ביתמותו כולה, והוא כובשו בהליכה מתונה ברגל מאוששה.

ואילו כאן הכל צועק: טמפּו! טמפּו! אין זמן. ברגל לא תגיע בעוד מועד לראשית יום עמלך בהר האחר, אלא באיחור רב ולמחרת היום, וגם אז לא למועד הנכון. ואילו באוויר תגיע ישר אל המכונה המכלה בהר, גורסת ומטילה פסולתו בקצב, בשעה היעודה, המתוכננת. שאם לא כן תישאר צלע ההר כפי שהיתה: מגובנת ומעוגלת, טרושה, כולה אבנים וקוצים וזוחלים. וההר יהיה מקמיח לובן סלעיו או אפר טרשיו מיליון שנים, ואילו לנו אין פּנאי. “אנו בין הבּוֹיְנים”. ו"תכין, אחא, אדמה טובה לגולה הנמקה בחבלי עלייתה ולכל אותם שירדו ואולי ישובו ויעלו. זהו. תן להם אדמה בראשי ההרים, על הר נשפה וגבוה – – "

מיד נולד ים חדש מימין, לא כאותה ימה מעורפלה בין הרים, דמומה כנוזל בבוכנת הרים שקופה, אלא ים מקציף ממשות של מים הומים, וחורבות החסרות משמעות של הרס, כביכול התמוטטו בידי שמיים ולא בידי אדם. וכמה מן הדקלים כאן אבדה צמרתם, וכאילו נתעופפה מהם הימה. וכבר מהלכים כאן בני-אדם לא בהילוך של הר אלא בהליכה קלה ומבוהנה. כמו נתנוונה בבת אחת כף הרגל, העקב, וזכות הבכורה לאצבעות הרגל הפּשוקות ומפרפרות מרוב תנועה ומעשה.

רוכל-כפרים ערבי נושא חבילת אריגים צבעוניים על כתפו ועל ירכו, מחזיק אַמת-המידה בידו כמטה ומצפּה שקרמר יסיענו בדרכו וישמע מפיו דברי רכילות. אלא שקרמר מסיעו ואינו מטה אוזן לסיפורו, בטענה ש“הכל יודעים משמיעת חדשות-היום מעשים שבעמק, בנערות ואהובים ובריחות. אין לך היום מעשה בעמק שאין אנשי-ההר יודעים עליו, ויש לו כבר לעמק שליחים משלו לספר מעשיו בחדשות היום…”

מיד חפרוּ פני הרוכל וביקש לרדת. לא ידע קרמר אם הגיע הרוכל למחוז-חפצו או שיורד על שום שמעשיותיו לא עלו יפה ולא נתקבלו על לב השומע. ואולי חשש שאין בעל המכונית שומע ערבית, יצא ואמר אל קרמר:

" אתה ממהר וממהר ואין לך סבלנות לכפרים ולאנשים שבדרך. אפילו שאתה טוב-לב, אינך עושה המעשה-הטוב בשמחה אלא כמו על-כרחך. אני נהנה ממך, ואילו אתה יש לך מאיסוּת להתמהמה ולשמוע.."

“אני לעבודה, אני…”, גימגם קרמר. “היום יש עיתון, טלגרף, טלפון ודפוס, וכל הסיפורים מגיעים לפתח ביתך השכם בבוקר, ואין צורך להמתמהמה בדרך, חבל על הזמן…”

“חבל, חבל…”, אומר הלה, מנפּח בידו, חוזר ומסמיך ידו לראשו ולחזהו ומודה על החסד החטוּף.

מימין ישבה נערה ערביה אצל מקווה-מים קטן. כאן, סיפר לו סלוצקי, נפגעה אחת והיתה גונחת אף שלא אוּנה לה כל רע, ואביה מבקש לו גמול בממון רב.

ככל שהדרים קרמר הרבה הכחילו השמים והארץ נתאפרה, הדשיאה פה ושם, והאשׁלים נתרבו מאד. לחלוחית חדשה המליחה את החלל והיתה כמאחה בין חומות כורכר של חוף לבין אדמת חול משובצת בארות לרוב. כל באר כמוה כחבויה באוהל אבנים, בכל עומקה ואפילותה הפּתוחה. כה רבות הבארות, ומים אין. היה קרמר מתבונן במהורהר בשברי אבן ועמודים מגולפים שנתגלגלו מאצל שפת הים והגיעו למרגלות האשלים המצילים.

אשלים ובארות, אשלים ובארות, בחסות ים גדול וכחול, שכל אַמת-מימיו אינה אלא אַמת-צבע באופק. שדה המים הכחול לא היה מנושב רוח. ההדרים היו כאן זקנים ועזובים, מסביב לבארות החרבות. אלא שכפעם בפעם היתה רוח מיָּם מניסה את היקוד השוקע באדמה, וכל באר היתה פקוחת עין אחת אפילה, חלולה וסומה, ללא טעם וללא לחלוחית מרווה. “שבע בארות לאיש אחד”, הירהר קרמר, “ואין בהן טיפת מים אחת. כל באר בית-נכאת של מים שהיו זכר לפלשתים ששתו מימיהן, גבים חרבים. האדמה אספה מימיה, נשתוּ שפתיה”.

לפתע נשא קרמר עיניו על הכביש בתילוּי שמורות נפקחות: “אהה, סוף סוף”, ונתנשם מתוך רווחה, בתאוות-נקם, בהניחו מאחוריו נבלת פגר מרוסקת כקיא כלבים ירוק: “אחד פּחות על-פני האדמה”, נתרחבה עליו דעתו, כאילו מצא פתאום טעם בחייו. באותו רגע שזחה דעתו עליו, נטלטלה המכונית והוא בלמה באחת, שכל-כולו נקשח במאמץ. “מה זה היה לי. אחרי הרמשׂ הנתעב כמו נכנסה התאווה בלבי… מה, מה, מה, דבר לא קרה, אשה… חיה. רק נפלה. הנה קמה על רגליה והולכת אל פאת הכביש…”

קפץ קרמר ויצא. אשה נפלה לרגליו כמי שעמד וצנח פתאום באפיסת-כוחות. אולי נחבלה. אולי סתם הלם של פחד. איזה נס, לא אירע דבר. קרמר גחן אליה והרימה. מיד נתחייכה כמבקשת מחילה. מה יש למחול לה? שמא עשתה מה שעשתה בכוונה תחילה? “דווקא לי, מתחת לחטמי שלי! דווקא ממני ביקשה לה את הקץ! האם אשמתי היא שנמאסו עליה חייה הצעירים? ואולי לא כל-כך צעירים. אשה צעירה, אבל לא בראשית נעוריה. ראשית קשיוּת בפניה…”

“חשבתי שאספיק לעבור…” מלמלה.

“נס שבלמתי מיד… אַת בכוונה… אני נוסע למשטרה, אביא אותך לבית-חולים, אני מוכרח לעשות משהו. כרגע דרסתי שרץ נתעב והייתי מבסוט. הייתי מבסוט, וכנראה הגברתי את המהירות. אני אשם, מפני שחשבתי כי עשיתי מי יודע מה, איזה מעשה רב. עניין שלי פרטי, לא חשוב. כל ילד יכול, אצלנו בשכונה הנערים יכולים… אבל אם בגלל צרות פרטיות שלך… לא מוכרחים לספּר…לכל אחד יש…”, גימגם קרמר ולא ידע מה לעשות.

בתחילה נענה להפצרותיה להניחה ונסע לתחנת-המשטרה הקרובה. אך לאחר-מעשה ניחם על אשר הניחה לבדה בדרך; שמא היא מוטלת אין-אונים ולא עזר, וחזר ומצאה. האשה ישבה בקרחה קטנה של קוצים, שבפטוטרותיהם עוד נותר שמץ של אור סגול. היא ישבה רכונה מעט על יריכה, נפעמה למראהו ואמרה, כאילו ידעה שישוב: “מה אתה שוב כאן, אני בכלל לא קיבלתי שום מכה, אני…”, ופינתה לו מקום לשבת לצדה.

“אני יודע שאינך זקוקה לי. אבל יש לי מימיה. אולי סיגריה או שוקולד… מפני שתמיד חושבים שלא כלום, אבל ההלם עצמו מספיק בשביל לטמטם קצת ולהחליש, שלא יכולים לזוז מן המקום, וכאן שורצים כל מיני…”

לגמה האשה מן המימיה וטילטלה ראשה: “משקה? בכלל לא מים?” ומיד ראתה חובה לעצמה להסביר לו את המעשה שעשתה:

" אני בכלל לא מתפעלת כל-כך מכל העסק הזה הנקרא חיים. רק בשביל הילד אולי כדאי… הוא, אביוף בכלל הפסיק לכתוב משם, מעבר למסך. מצא לו אחרת, עוד כשהייתי שם עמו. בגלל זה חזרנו ועלינו, אני והקטן. עכשיו הפסיק לכתוב אפילו אל בנו. קאריירה עושה שם. חושב, שיהודי יכול לעשות שם קאריירה. הילד נולד כאן. אבל עכשיו הכל מחדש, כאילו לא היינו כאן אף פעם". לגמה מן הבקבוק השטוח והצטחקה: “חשבתי תה יש לך כאן, והנה בראנדי!”

הדליקה סיגריה ואמרה:

“למה לי להלאותך בסיפּורי. העיקר שאני קיימת, איזה פלא? עובדה. יום יבוא ואולי ההיא תימאס עליו והוא יזכור את יוצא-חלציו ויבוא. שבי וחכי. ובינתיים אני נרזית, ומרירותי מתמידה ונואשת…”

החזירה קרמר לביתה ונסע לעבודתו.

עם תום מלאכתו היה חוזר למקומו הרחוק כמעט בשעת-ערב. היום היו כל אותן בארות חרבות מתלוות אליו כעיניים סומות. בארות בלי מים ואשה מרוטה היושבת על באר חרבה. “האמנם אין שם בני-אדם להניאה ממעשיה? שלא תהא מטילה עצמה תחת גלגלי?” איזה בזבוז של מרץ, של חיים, של רצונות. בתיה לא תבין. מה היא יודעת על החיים, מה? נערה צעירה הגדלה בהר כאבן שׁיש, בלא שאלות ובלא תמיהות, בלא אימת מוות ובלא יאוש מכלה, בלא מקורות החיים החרבים הללו, אפילו בלא פחד מפניו, מפני אחד חנוך קרמר וצערו הסמוי, איש אשר ברוב חופזו כמעט פגע היום באשה, ושיחררה כביכול מיאושה. בסרטים באנאליים נושאים את האשה שניצלה, כדי לחלצה מצערה. מה פתאום? אשה סחוטה ועפעופי עצבנות בריסי עיניה הלאות. אשה מעודנה ונבונה. אבל במעשה זה של חיים ומוות כמוה כנערה פותה. ואחר-כך רועדת מרוב שמחה על שהיא בריאה ושלמה וחיה. נהנית מלגימת משקה חריף ומעטרת קוצים גדולים וכמושים. ואני, מושיעה ומצילה, עומד עליה, לחזק לבה בקרבה, ואילו היא כצנפה אחת של חיים והרגל-חיים ורצון להתקיים ויהי-מה…

עוד מעט כבר שבת בהר, מהרהר קרמר. בתיה מרביצה בוודאי במים רבים את חצרם, שתהיה רעננה ולחה כלאחר גשם. ואולי בכלל לא מאוחר כל-כך. ואולי לבוא ולספר את כל המוצאות אותך ביום ארוך זה, למן המעשה באֶחיו של פתחיה הקטן ועד ה“ארור” בדרך, ועד המעשה באלמונית שאפילו שמה אינך יודע. אולי יעלה משהו ממחרוזת האירועים, שיתקבל על לבה של בתיה בלי דיבורים הרבה? אמנם, חייב הוא לספּר על הרבה בארות-חרבות בארץ הדרום, ואילו כאן, למעלה, שותים מים-חיים…

בערב הקיש קרמר על דלת בית אביה של בתיה. הכלב דוּבּי נבח. לא מיד פתחו לו. בערב-שבת מתמהמהים ומהלכים בצעד מתון. פתחה לו סבתא של בתיה. ברוב בהילותו לא נכנס קרמר, כדרכו פנימה, אלא שאל: “בתיה ישנה?” כיוון שסטה מהרגלו להיכנס הביתה ולשבת אצל אביה של בתיה, יחיאל דומב, נצטהלו פני סבתא ואמרה: “בתיה יצאה עם חברות שלה”.

“חבל שאיננה”, אמר קרמר.

“אה, סוף-סוף, סוף-סוף יהיה לי חדר משלי…כשבתיה תצא מן הבית!… היכנס, היכנס, בבקשה, בחצר קריר ונעים. בוודאי תבוא עוד מעט”, והכניסתו פנימה.

החצר על כל ירקה ועציציה היתה לחה, קרירה, אפילה-למחצה, אבנית מאד ומעורפלת מעט כבַתָה מאובקה בשלהי הקיץ. אור קלוש הגיה מן הבית ומפּנס שברחוב. כלבה של בתיה, דובי, בלע נביחתו ובא והצטנף לרגליו של קרמר. קרמר היה יושב על ספסל-האבן שבחוץ, יחידי לנפשו, כבן-בית שאין משגיחים עוד במעשיו.

השמש עמדה קמוצה כמגובבה חום ולהט בצהרי ערב-ראש-השנה. היא דמתה לאגודת כוורות ניצבת בשדה שכל כבודן ועוקצן פנימה, ואין לגעת בעוקץ קרניה היוקדות. מעט הצל אשר בסימטאות העיר הצרות נדפס על-פני הכותל בלבד והניח לאמרגלותיו אִמריוֹת של כלום שהצילן מנגעי החמה והותירן מתחתיו כבהיחבא. סוּגרי החלונות הפתוחים הרחובה, שתי-וערב פשוט בלא מעשה-משכית, של חרצובות ברזל צבוע בצהוב, שיירו בתוכם אפילו בצל בנות-אור, והיו כבבואות לקרני האש שנתלהבו אף בצל, אך בפחות חמדה ואונים. ואילו סוּגרים אחרים, מעוותים, כמעוּכים, משורבטים בכוח כבעלי-מום שלקו בירך או במותן, מעוקלים ומוסטים זה מזה עד כדי היפוך תבנית חלל מלבן-הברזל המדוייק למשושה פגום, העידו על ימים של אלימות, ימי קרבות ואש ברובע היהודי.

יפה, אחותה הקטנה בת האחת-עשרה של מטילדה המקופחה ושפלת-הרוח, היתה נושאת אותה שעה תבנית-מאפה דמוית-מגש, שטוחה, גדולה ומתנוססת מעל לאוזניה. ומתחתה תנוכים גדולים, בשריים, נוקשים ומתכדרים פנימה כתחובים וסוגרים כמעט על קונכית האוזן. וכנף-האוזן נושאת בעול צמה כבדה ושמוטה עליה. ובתבנית, מעשי-בצק של אמה שנועדו לתנורו של האופה הבולגרי אליהו ברוך. וכל עוגת-בצק כמוה כאילתית שמנה, חלקה ותפוחה בטבורה, והיא כממולאה, ויפה, הילדה, כל-כולה כטרסקל נושא מאפה בעל ארבע רגליים, שתיים ידיים ושתיים רגליים. וראשה מתחת לתבנית, שערו פסוק בפדחתו, ופיאות-שיער דקיקות כפלומה מסלילות שם קווּצות של עננות מזהיבות כנעות בשמי הבוקר של עורף בהיר ומבהיק.

אין יפה מחישה צעדיה למרות שחמה של אשתקד תשנה עוד מעט פניה לחמה ברה ומחודשה של השתא, ומבתי-הכנסת מלמטה ומלמעלה, של מזרח ומערב, כבר עולה הד של אולמות ריקים שנפתחו וצריכים להתמלא עוד מעט עם רב של מתפללים. אך אפילו יפה הילדה יודעת שלא יתמלאו ולא יבואו, אלא מתי-מספר בלבד. בשני בתי-הכנסת של האשכנזים, הניצבים מזה ומזה לסימטת המדרגות, ודאי יהיה קהל רב ותהיה דחיסות יתירה. ואילו בבתי-הכנסת האחרים, במורד לסימטא מעוקלה, יֵשבו מועטים על הסבים מסביב, מעט זקנים ונערים ושתיים שלוש נשים זקנות למעלה, בעזרת-הנשים. נשים צעירות, עם ילדיהן בחיקן, תהיינה עומדות בפתח ומציצות פנימה. יש יותר בתי-כנסת היום בעיר משיש מתפללים. הסימטאות מתרוקנות והולכות.

מהלכת הילדה יפה ורואה בעיני-רוחה את הזקן, ברוך, סבא של אהרון, איש-אחותה, מסב על כר על מושבו בבית-הכנסת, ועל ידו נערים מתלחשים חרש. לפני התיבה יהיה עובר חזן בלא טלית, בשפל-קול. ואולי בכלל לא יהיה שליח-ציבור, שאמא אומרת שאין לקהל דל זה שלוש מאות לירות לשלם שכרו של חזן. מחזיקה יפה בשתי כפותיה את התבנית הגדולה שבראשה, וכובד עיסות הבצק המעיק מבעד לפח על ראשה הוא כאבנים התלושות הנערמות והולכות, וכמו מתנפחות מרוב המעמסה המדומה.

הגיעה אל מדרגות הסימטא המוליכות אל הכביש שנסלל בחלקו בלא שיזפתוהו, בכיכר-התאנים הקטנה בדמות המגל, וביקשה לפוש מעט ולשבת בצל בית. והיה בדעתה להושיב עצמה על מדרגה עליונה מתוך השלוש, כשרגליה פשוטות לפניה אל המדרגה השלישית והתחתונה, תלויות כרגלי התינוק. שיחררה ידה האחת מן התבנית ונתחבבה עליה ידה במשנה-חיבוב, שהצפרניים גדולות מן הרגיל ואף שהן קצוצות בקפידה יתירה. כל צפורן כשליש האצבע, וגדלן המופלא לפרקים מבהיל אותה עצמה, שאין משלו בידיים אחרות. הצפרניים גדולות וחיוורות כהרים רחוקים שבאופק לעומת האצבע עצמה, השחומה והזהובה, שהיא כהרים קרובים, מזהיבים-כתומים. “צפורן שלי ותחתיתה המעוגלה כתבוֹר החיוור שמרחוק” – אומרת בלבה.

עוד יפה מבקשת להתיר ראשה מן התבנית, כמשחילה ומוציאה אותו מסבך כובד סמוי שמתחת למשא של ממש, ושמואל בן-השכנים בא לקראתה, מדשדש בחצץ לבן של הכביש החדש שלא נסתיימה סלילתו, בדרדור וברעש גדול, כאילו היה כל גזיז הר והוא עוקרו במחי עקבו ורגלו. ועוקר-הרים זה, שכבר הגיע לבר-מצוה ומתעתד היום ללכת להתפלל בציבור, היה נוהג ככל בני מרים אמו, מטיל גזרי-עץ על גגות, שיתחלחלו ישנים-של-צהריים בשנתם, כאילו הכה בהם הרעם. ומכוון אבניו לחלונות ללא סורגים שיתנפצו בבת אחת ברסיסים דקים מן הדקים, כאבק זכוכית יקרה. ומטיל כל נורה פגומה אל החצרות פנימה, לאחר שכובדו והרביצו בהם מים רבים לטהרן משיור של אבק. ובורר ל אבני-קלע קטנות לקלוע בלהקת שרקרקים נרעשת. המדמה לראות בעץ לימון אחד חורשת עצים עבותה. בא שמואל לקראתה בפיק-ברכיים משונה, והברכיים צנומות, עצמותיהן בולטות אפורות-מאדימות מאבק ומזיעה המהולה בזוהמה, מדם קרוש וסריטות שהקרימו עור שחזר ונתקרע. היו ברכיו מקורבות, כמשתופפות וכמציעות לה באבק של לגלוג מושב לשבת עליו ולנוח מיגיעתה שהיא מייגעת עצמה בצהרי-היום. ומלים יש לו בפיו להקניטה:

“הלחם שאתם אופים, לא שווה כלום”.

“המאפה שלכם שאתם אופים, בכלל לא שווה הרבה”, משיבה יפה. חלקה היא בדומה ולא בשווה, ויודעת שראשיתה של התגרות אינה סופה. מיד קולע שמואל חצצית אחת בכדור ראשו השחור של בוּלבוּל מכרכר בתאנה המאובקה, וכיוון שרואה שיפה משיבה מלחמה שערה ובציפור לא קלע כלל, הוא אוזר עוז ופותח בהתקפת-מצח עזה: “אחותך הגדולה מטילדה לא שווה. שׂמה רפואה במים לכבד את הרצפה אצל ההונגריה בסמרטוט, לא שווה כלום”.

“גם אנחנו במטאטא. רק אצלם בסמרטוט. שכך הם רוצים”, משיבה לו יפה, אך חוזרת ומטיחה בו בעזות-מצח: “אחיך הגדול פסח לא שווה כלום. יש לו סוס פיסח כמו השם שלו פסח, נקוע ברגל, מעופש בחוץ כמו לימון רקוב, ומרגלו זב לו תמיד דם שחור כמו מקולל וכמו בזלת-שחורה מבית-הכנסת של הערבים, ולא שווה כלום”.

“באמת?” חוזר שמואל ומתגרה בה במלה אחת כדי שהות להגביר חיל, להטיל קלע בעורבני מדומה, המתכיל כביכול בתכלת של פיסת-שמיים שבין ענפי התאנה. והוא פוגע ואינו פוגע בירגזי מסכן, שנקלע לענף ונמלט. וכיוון שמחטיא, פולט ברוב זעמו:

“אצלנו בחצר רצפת אבן משופעה, פטנט ערבי, שגם להם היה שכל, שהמים יורדים ישר לערוגה, יופי. ואצלכם המים עומדים בחצר, כמו כינרת בהרים”.

“גם אצלנו פטנט ערבי עם שכל. והמים יורדים למקום שהוצאנו משם האבן, ויש אדמה וצומח לנו גרניון אדום. ואנחנו בכלל לא שמים רפואה במים”.

“מטילדה שלכם שמה במים רפואה נגד שרצים”, פורצות המלים מפיו של שמואל כקליעים המחטיאים בציפורי-העץ.

“מטילדה לא שמה אצלה בבית שלה, ורק בעבודה. ויש לה בחצר שלה סוס, ‘קסם’ של אהרון. ויש לה באדמה מזובלה שלה, שהיו שם פעם חמור ופרה, פרחים אדומים. ובין כך בורחת מן העבודה מהר, שאהרון לא ידע…”

"מה יוצא לה מזה שבורחת ומפחדת, שאהרון ידע שהיתה בעבודה? וכל הנשים פה בעיר הישנה ובדרך-הזיתים ובשיכון החדש למעלה יולדות הרבה ילדים, ומטילדה שלכם אף פעם לא. ומה יש לה מה? רק חתולה ‘קשתה’ עם אזניים וחוטם ורודים כמו פודרה בפנים של העגלונית מרכוס. אהרון לא אוהב את מטילדה, ואל את החתולה הוורודה שלה. אהרון אוהב רק את הסוס שלו ‘קסם’ ".

נסתתמו טענותיה של יפה, כי ידעה בלבה שאמנם אוהב גיסה אהרון את סוסו “קסם” יותר מאשר את אשתו הצעירה מטילדה. ובנהמת-רוחה הפשילה ראשה, כמבקשת לפרוע מקלעת-שערה שאינה סתורה לעולם, נתרגשה ואמרה: “אני אגיד לפורטונל שלכם מה שאמרת על מטילדה חברה שלה, תראה מה שיהיה לך, היא תגיד לאבא שלך שכבר יתן לך בעד מטילדה ובעד אהרון ובעד כולם…” מיד נטתה התבנית שבראשה על צדה, ואילתיות-הבצק הכבדות שמטו בזו אחר זו על מדרגות המלט, במתינות של שחיה באוויר כמו במים אדירים ובלא לאבד צורתן, כאילו היו מעשי גומי נפוח או כרי נוצות תפוחים. לא איבדה יפה עשתונותיה ולא הטילה בחרי-אף כל התבנית ארצה.

“יפה, יפה, מה תעשי עכשיו, והגאטוֹ-עוגה שלך מתעפרים לך בעפר, ולא יהיה לכם לחם לאכול מן הבצקים?” חרדה לה מרת מרכוס העגלונית הרומניה מאצל פתח חצרה: “מה תביאי עכשיו אל הבולאנג’ה-הנחתום ברוך? וספק גדול אם עוד בכלל יאפה לך בתנור, ואם יש לו עוד אש של ממש מלבד רמץ בתנורו בצהרי-ערב-חג?”

לא נפלה יפה ברוחה ולא נשאה עיניה אל הדוברת אליה. לא כל שכן שלא השיבה דבר, שעוד היה כוסס הצער בלבה על דברי שמואל האחרונים באחותה, שלדעת הכל דברי אמת הם. וצערה זה גדול מצערה על הבצק שנשר ארצה. נתכאבה יפה לשהות קצרה מגודל הצער האחד על חיי אחותה הבכירה הפגומים על לא אשם בכפה, ומיד נתאוששה ונתנה דעתה על צרה חדשה שלרגליה. בשתיקה נטלה מידה של שלוות-נפש כנועה ומבליגה למראית-עין מאחותה מטילדה, הרכינה עצמה על המדרגות והיתה אוספת אליה, כמעט לחיקה, חלות-הבצק הכבדות והמזוהמות בשוליהן, להחזירן אל התבנית השטוחה. והיתה צובטת בהן כמולקת מהן במורת-רוח זוהמת עפר ואבק שדבקה בהן פה ושם ומחזירה רובן ככולן אל התבנית. ועוד נותנת עיניה סביב בחשד רב לראות אם יש עוד עדי-ראייה לתקלה שאירעה לה. מגודל התדהמה נשתתק שמואל ואל אמר דבר, אלא השמיע שריקה של תמהון בלבד, כביכול הצליח עניינו בידו למעלה מן המשוער והמקוּוה מאד! ויפה החזירה חלות-הבצק הצבוטות והפגומות שנתפחסו מעט למקומן, לאחר שהסתירה יפה נקפיהן תחתיהן, וסברה בלבה: “מה שלא יעשו עתה הידיים, תעשה האש המלהטת בתנור”. מיד תפשה בכפות-ידיה את התבנית, עד כי צפרניה הגדולות והקצוצות החווירו עוד יותר מגודל המאמץ בשוליהן והסמיקו פתאום מאד באודם של שקיעה בתחתיתן, הטילה מבט של נקם ואיום בשמואל והתרתה בו בזעף:

“שתדע לך. ואני אגיד לאהרון של מטילדה שיתן לך בראש ולא יתן לך לרכב על ‘קסם’ אף פעם, וירביץ לך בשביל הבצקים הפצועים שלי”. כי אין ליפה אח להגן עליה מפני נערי העיר הישנה מלבד גיסה אהרון איש-מטילדה, שהוא מחסה ומגינה.

“תגידי לו תגידי לו. אהרון לא צריך אותך ולא את מטילדה ואל את כל האחיות שלך ולא את כל הבית שלכם”.

יפה לא שמעה כבר את סיום דבריו ופרשה לסימטא של אבנים מפולמות, שראשיתה שתי הריסות מזה ומזה. כאן היה בית של שתי דיוטות ונהרס ונפל תחתיו. ומנגד היה חצי קמרון כחול ופעור, וכלב חום ועזוב מוכה שחין ישוב בו כבמלונה פרוצה לכל רוח. הכלב השמיע יבב דקה, נביחת-יום רפה, למראה הבצק הנישא ברמה, כמי שצופה בהר של לחם רדוי מהלך ונעלם באין-סוף של אופק טעים שהיה כאן ונלקח בחטף.

“לולא הזדרזתי ואספתי את הבצקים שלי, היה לו כבר מה לזלול…” הרהרה יפה בהוסיפה להדק צפרניה אל התבנית. מירסקי יצא אל גג ביתו לשמע היללה הרפה והשליך עצם אל שריד הקמרון הכחול. הכלב נזדעזע, לא מהדף-התנועה אלא מהדף-ריח-הבשר, שקטרו הגיע אליו במחי-יד, עד כי נתבלבל ולא ידע אם בא לו מן התבנית ואם מגג ביתו הסמוך של מירסקי. אלא שהרגלו אמר לו, שנדיבו ואיש-חסדו הוא האיש הניצב על גג הבית המשייר בנדיבות-לבו בשר על עצם. יקוד שמש הצהריים בהרים הניס את מירסקי אל ביתו פנימה, לבין כתלי האבן העבים. בארונות ביתו הריקים נשתהתה ריקנות צללים קרירה.

שעות אחר-הצהריים נפרשו עד מהרה מהרי המערב מזרחה באבכות אבק עגלוליות כסלילי התיל המחלידים, המבדילים בין הכביש לבין הגיא העמוק. ולאחר שעה קלה נתנשא קמעה סליל האבק בגאות חדשה של רמז לערבית. ועוד נשב, עד שנשבה לבין עלי התאנה הגדולים והשפופים-מאובקים כדלים מרודים ועבר כמבעד לכברה חרורה ומסננת והיה לנשימה של מערב בפיו של מזרח. וכל סליל אבק הניח אחריו אדמה מפונה כמטואטאה למשעי, מהודקה להר כמשוקעה באבן. וכמו היתה הדרך פנויה להולכים לתפילה, הפונים לסימטא המרובצה אבנים עקודות יחדיו, המובילה הולכיה אל הריסות חדשות שאין להן תקנה והן פרוצות לרוח, ורק בירכתיהן רמז לסימטת בתים עומדים על תילם. אף-על-פי-כן מוליכה הסימטא הפרוצה את הולכיה אל רינת התפילה.

ולפתע נראו ראשוני ההולכים כמו שפים וגוררים רגליהם בהקדם רב במעלה הכביש שלא נשלמה סלילתו, הסוגר על הסימטא כגדה לנחל, נחל אבנים רבות. הסידור ביד והליכת המתפללי מתונה, חגיגית. ובגדי היוצאים מסימטאות העיר הישנה טהורים ודלים למראה. ולעומת שחורים ושיראין, מצנפות פרווה ומשי של הרחוב הראשי, מלבושי העיר הישנה הם כשדה בור וטרשים ליד כרם גפן אדרת שעל אם-הדרך המוליכה העירה.

שומר בית-החולים הזקן עובדיה, העושה רוב שעות הפנאי שלו וימי פגרתו בחנות-המכולת של החנווני הרומני מצ’ו, כבר עוטה כלי-לבן שלו, הם בגדי-החג אשר לו המבהיקים בלובנם, ושם פעמיו בהילוך מתון לאותה סימטא עצמה שמשמאלה בית-תפילה מיוחס וסגור על מסגר מחוסר מתפללים, ומימינה בית-תפילה קטן פתוח לבאים. שאין בכוח הישישים לרדת למטה ולשוב ולעלות במדרגות. על המיוחס שומרת האשה רבקה ממרומי ביתה הסמוך. מעלה נרות כחפץ הבאים המנדבים מכספם, מספרת בצדיק הקדוש שהיה כביכול לומד שם בכוך האפל. בבית-הכנסת העליון, שקמרון פתוח מזה ומזה מוליך אליו, מתפללים תושבי העיר הישנה.

כלי-הלבן של עובדיה, קפלי הלובן הכווצים על ירכיו וסוגרים על גרבי-הלובן ועל ברכיו, המה ככנפי הציפור המכונסות והמכמירות חומלה בלב הרואה. ושכמייתו הלבנה, ספק כותונת, ספק מקטורן קצר, גבה פרום. והקריעה הלבנה ספק קרע של כלום ספק קריעה במתכוון, כמו מתאבל על עזיבותו ואבלו, שמוטה על גבו כנס לבן, נס שלום או נס דלות ועזובה.

סבתן של מטילדה ויפה יוצאת אותה שעה מחצר הבית המגודרה למחצה ופרוצה ברובה, בלא שער ובלא פשפש, בלבוש-חג גם היא. שמלתה כחולה כהה ושרווליה קצרים. אלא שתחרימי כותנתה הלבנה משתרבבים ויורדים לה על אצילות ידיה הענודות אצעדות זהב. מטפחתה האדומה לראשה נפשלת במשולש על ערפה. ענובה היא בשתי עניבות על פדחתה. עניבה אחת מן הפנים לעורף ושניה מן הצוואר לפדחת. ומבהיקה מטפחתה בשמש של ערבית כמו ההר מנגד לעת השקיעה. מטבעות הזהב על צווארה כאבני הסימטא המפולמות, העוטות זהב-בוקר.

אמן של מטילדה ויפה, הבאה בעיקבותיה, ענדה אף היא רביד הזהב על צווארה ואבני מילואיו אדום וצהוב. שמלה ירוקה בהירה לגופה. ראשה עיטרה במטפחת כעין התפוז המשובש והרקוע כולו כתמי יובש כתומים. רגליה שלה כרגלי אמה המשרכתן לפניה, וכמו יתדות מקורבות בתחתיתן ומתפרדות והולכות זו מזו לעבר ברכיהן ושוקיהן, וכסמוכות הגדר שהרוח מנשבת בהן להפילן ארצה. ואף שאחיזתן עדיין באדמה, ברכיהן נפשקות והולכות. ומכאן מראה של מלוּנה נוטה ליפול, לשתי הנשים.

אביו של שמואל, נסים, לבוש מכנסיו החומים-כתומים כעין הקנמון הישן, ממש כאדמת הרים מושקית לרוויה. חולצתו הלבנה פרומה ויורדת על מידותיו, על רזון גופו ועל כתפיו וירכיו המתכדרים לו על חזה נפול ומשוקע עמוק וכמו איננו. אף הוא פונה לסימטא המוליכה לבית-הכנסת וסידורו בידו אחוז באורח נס, כאותה קורה שמחזיק בה במנשרתו וירא פן תינעצנה כלומיותיה בבשרו.

יפה כבר החזירה המאפה המסוקס מתנור הנחתום אליהו ברוך, ואמה כבר כילתה זעמה באופה על אשר בצקיה הנאים והחלקים חזרו משופעים בפימות משונות, חדודים וחדותים ומדובללים:

“יצאו הבצקים שלי אילתיות נאות, וחזרו חדפים ואלסרים דבוקים”.

קרני שמש אחרונות היו טחות וחובטות בכתלי האבן כאוּבלים מעומדים באלכסון ומייקדות ומטהרות בהם שארית אונן. מטילדה, אשה צעירה בהירת-בשר ושער ראשה כתום, דליל חלק ודק, מתפרע בדקותו בלא סדר ובלא צורה, היתה עולה מביתה שלמרגלות דרך-הזיתים אל הכביש הסלול, ומשם לסימטא, להילוות אל סבתה ואמה בדרכן לבית-התפילה. שאף היא אשה אשר מזה כמה שנים ניתנה לאיש, ואם לא תשב למעלה לפחות תהיה עומדת בפתח בית-הכנסת. אף שכבר הגיעה אל הכביש ופוסעת על חלקותו, רגליה בנעליה כביכול עדיין מהלכות בשני מורדות משלהן, שמאלה וימינה, וכבר צל-צילה של הליכת אמה וסבתה לה, אף שלא מלאו לה עדיין כ"ב שנים. מן הכביש למעלה מיטיבה מטילדה לראות את ביתה אשר במורד, שאהרון אישה שיפצו לקראת בואה אליו. היה הבית המאומץ אל צלע ההר, הוא המורד מן הכביש אל הגיא למטה. הניחו אהרון אישה אבנים קבועות מזה, ובצדו הפרוץ עשה לו כותל-לבנים חדש וחלק וסיתת הטיח שיהא דמוי-אבן, וכתב עליו מספר גדול 72 בתוך מעגל אפור גדול. תמיד דימתה מטילדה שהיא 2 והוא 7. משקופים עשה לחלונות ירוקים וגדולים, ובתוכם משקופי-משנה כחולים. רק מקומו הפנוי של החדר השני, אשר ייבנה פעם, נשאר כשהיה, שטח-בר מעשיב, עטור חומת אבן נמוכה ובה ערימת קוצנים מובישה בדליקת קיץ נעלמה, וכל הדרה חלמונית זעירה ונדירה המבצבצת פה ושם, כביכול, לעונת החגים הבאה, ישנה ואיננה ונעלמת כלא היתה. כך מדי שנה בשנה בחצרו של אהרון ובחצר ביתה שלה, בבית אביה. ורק בסוכות מניחה החלמונית מקומה לגבעוניות בודדות, שירקות החורף בלומה להם בעקביהן. כביש הזיתים ופלפלי-הפרא כולו עזוב מזה, במעלה ההר, ועד מחצית הדרך אל השיכונים החדשים למטה, בשני המעגלים המקבילים זה לזה. ואילו מן השיכונים החדשים למטה, בשני המעגלים המקבילים זה לזה. לאילו מן המחצית השניה ולמטה מופיעים תחרימי הריסות גם במעלה ההר. בתחתית ההריסות הסמוכה לכביש פעורים לועי קמרונים כלועי מנהרות אפלים. המסגד הערבי המסוגר, המכונה בפי ילדי העיר הישנה “בית-כנסת של הערבים”, מתנוסס מעליהם בכיפתו העגולה, וחזיתו עשויה מערך אבני-בזלת שחורה ואבני ההר הכתומות, בשתי-וערב הסובב את החלונות כלוח שחמט ענק. במורד ההר, מכביש-הזיתים למטה, מבצבצים עוד אניצי חורבות, וביניהם בתים בודדים כביתו של אהרון איש-מטילדה ובית אביו, אשר שופצו והותקנו למושב בני-אדם. ראובן, אביו של אהרון בנו של ברוך הזקן, הגדיל לעשות, ואפילו גדר שם במורד ההר, בין ההריסות, שטח אדמה פנוי ומסוקל, ושתל בו כמה עצי פרי, השזיף התפוח, רימון ואפילו אגס אחד. ועל הגדר מסביב היתה משתרגת גפן-דליות, שפריה ירקרק-אדום ומסגיל בהבשילו. תפוחיו של ראובן ירוקים בלא שמץ של סומק, גדולים ועסיסיים מאד. אין מתוקים כתפוחיו של ראובן. אך על שום ירקותם אין מרבים במחירם. תמימים סוברים בוסר הם, והחנווני מצ’ו מוכרם בחצי המחיר, אף שיודע שטעמם משובח, אך טענה בפיו: “הקונות מבקשות אדמוני עם סומק-לחיים, ואילו שלך, ראובן, מתוקים לחיך אך מרים למראה כמו…”, וצוחק צחוק חנוק כאילו למטילדה כלתו נתכוון ולא לתפוחיו הירוקים.

“זה מין כזה של תפוחים”, מבליג ראובן על רמז שבדברים ומפליג שוב בשיחה על פרי-גנו. “כשנטעתי אמרו לי מין משובח. מה חשוב הצבע, חשוב הטעם”.

“הה, הטעם טעם מים חיים ממותקים בבושם. כמו מי מעין מתוקים ומרווים בחום הגדול כשאין מים. אבל הבריות דנים על-פי הצבע והסומק, ולא על-פי הטעם הערב. איני יכול להטעים טעמו של תפוח את כל הלקוחות שלי, לא ישאר לי אף אחד למכירה. והם גדולים, שבעה לקילו”.

“הה, ששה לקילו”, מעלה חשדו ראובן.

“שבעה ואולי שמונה”, עומד מצ’ו החנווני הרומני על שלו.

“בחיי הקדוש הטמון בקבר שלמטה, במורד ההר, שאני מפחד ממנו יותר מאשר מערבים, חמישה לקילו”.

“בחיי שאני נקרא מרדכי-מצ’ו על שם זקני הגאון, השרף הגדול מבוקובינה, שמונה ועשרה תפוחים לקילו”.

מן השיכון החדש למעלה נראה בוסתן הפירות של ראובן, אביו של אהרון, כנווה-במדבר בתוך החורבות הנתוצות. כל עץ עטור צלחת שברי-אבן, ומאדימה בתוכה אדמה אדומה ודשנה. ועומד הבוסתן הקטן בין גלי ההריסות השקועות בסבך קוצנים, המגלים פה ושם כלמנתיות אפורות וגעדות בסבך עלי קרלינות, כקמיע של פרי-מאכל בקללת הבוּר והחורבן. והבוסתן מושחל כענק בשרשרת האפורה של כביש-הזיתים החלק והמזופת. שרשרת כסף מאפירה באפר עצי הזיתים הרבים. כי דמות הבוסתן הקטן עגולה-מוארכה, וכל עץ בצלחת כאבן במילואה. והתפוחים והשזיפים כמגולפים בחזהו הרחב והשעיר של ההר שׂער-שלפי-הקיץ, הנערמים עליו ביבושת גדולה אחת, צהובה ופריכה.

רואה מטילדה כל המראה הזה, ולבה נפעם בקרבה ששפר גורלה עליה והיא יושבת כאן למרגלות הכביש ולמול ההר ולא עוד בבית אביה בעיר הישנה הסמוכה, מרחק דקות מספר מכאן, ואף-על-פי-כן לא כאן. שם מגובבים הבתים כמעט זה על זה וזה נוגע בזה. ואילו כאן, כמו לוקחה מטילדה בידי אהרון אישה לארץ אחרת. כמו הובאה אל מערה נסתרה שבתחתית ההר. והיא מערת-קסמים סגורה בהר ופיה פתוח לעבר תאומי ההרים השזופים הקרובים, ולעבר רכס ההרים האפור, הרחוק והבלתי-נתפש בשל גונו הענני, המתמשך באופק כיותרת של שמיים שנשרה ונתגבשה לממשות. ונשורת השמיים בסתיו כנשורת עלי ענק מובישים באפר. ואין מפנה הנשורת באופק אלא ברדת הלילה, הבולע את הרחוק ומשבץ את הקרוב בנצנוצי אור ובמחרוזת אש: אחת, שתים ושלוש. שתי מחרוזות קרובות של הישובים בשיפולי ההר. ומחרוזת שלישית של קיבוץ מרוחק במעלה הר אחר. כשנדלקות שלוש המחרוזות בחזה ההר יודעת מטילדה, שאהרון אישה לוגם מכוסו במסעדה שבמעלה הכביש וחיים המלצר אומר לו: “די לך! וחזור כבר! שדרך-הזיתים כבר אפלה ומטילדה מחכה. והיא לא תתשקה לך את ‘קסם’ סוסך כמו העגלונית מרכוס, הרומניה, המשקה לסוסם הלבן”.

“לא!” אומר אהרון. ואין יודע אם אומר שלא ישוב. אם סובר שלא ישתה עוד משקה. ואם מסכים שלא תשקה מטילדה ל’קסם' סוס כמו העגלונית מרכוס.

בערב-חג נדלקת מחרוזת האורות שבחזה ההר מנגד, בהקדם, בזהיבות-משנה כזהב ממורט, באור מלא ובלא הבהוב. שכבר נתכנס השרב בהר ונישוביה האחרונים של רוח האבק נדמו. המחרוזת השניה של אורות המושב היא כפולה, שתי שורות ורמז לשורה שלישית, קצרה מהן, כמו רביד, שאבני-המילואה אשר לו שחורות ומכל המחרוזת פעמוני-זהב רפויים. מחרוזת האורות השלישית, הדקה, עדינה ומרווחה יותר. הם אורות הקיבוץ המרוחק במעלה ההר האחר, שבאופק הצפוני, והיא מחרוזת זגוגיתית שקופה, כעין הבדולח המסגיל, שברקו שקוף ונצנוצו כמעט לבן. “כמו חלון-ראווה של צורפים”, מהרהרת מטילדה בינה לבינה, “והכל כמוטל בקופסת הקטיפה השחורה, בליל ההר”. כך, בערב-חג, ראווה גדולה של אבנים ופניני-יקר. ואילו בשאר ימות השנה, בחול ולא בשבת, עומדת אדמה ההר הגדולה והמגובשת מול חלון ביתה של מטילדה בליל אופל כיֶשות גדולה וחמה, כממשות אנושית מקורבה פתאום, אף שניצבת מעבר לגיא עמוק. ויֵש גדול זה מאמץ רוחה, מחזק משהו בלבה המיצר, כביכול יש חיים בעולם, יש עצים פזורים ויש ירקוּת טובה ביום ויש אורות טובים בלילה, מקובצים בשלוש קבוצות יחדיו. ואם יש האור הבודד בחיק ההר, הרי הוא אץ-רץ, נע-ונד בדרכים ומבקש להגיע אל האורות המקובצים והמגובבים יחדיו. וזה טוב. “שירוץ ושיגיע ושלא יהיה כל-כך בודד”. מטילדה עוקבת אחריו במרוצתו בבדידות ביתה שלה, ויש בלבה תמיד תפילה טובה: שכבר יגיע ויבוא האור בשלום למקומו!

ערב-חג, שעה שהעצים הולכים ונמחים במטלית אפורה, והאורות טרם הועלו בהר. שעה שההר השיר בגדי חולין צבעוניים ועוטה בגדי-חג רבי-חשיבות של אפור ושחור ועד לא ענד תפארת אפוֹדו. רואה אמה של מטילדה את בתה הבכירה הבאה אל הסימטא מדרך-הזיתים הפתוחה להר ומתמהמהת בדרכה ומחכה לה. למה עוטה תמיד בתה מלבושים של כחול-הדיו ואפר-האדמה, ואינה עונדת עדייה לצווארה? כמו חלילה אבלה?

יפה הקטנה מתבוננת אף היא מרחוק באחותה הבכירה מטילדה, כשואלת בעצתה בלא אומר אם נכון יהיה אישה אהרון לריב ריבה ולנקום נקמת בצקיה משמואל בן-השכנים, שהקניטה בדרכה עם המאפה והלעיג על חלות אמה? והכל בגלל מטילדה שאינה יולדת. שכל אחד יכול להלעיג עליה,שנראית כמו נערה ולא כאשה. כל אחד רשאי להתקלס בה בשל מעמדה בביתה, שאינו דומה לזה של הסוס “קסם”, סוסו היפהפה של אהרון אישה.

פני מטילדה השלווים בשלוות שפיון-יתר משנים סברם בעמדה פנים אל פנים עם אמה. שהמה כשואלים תמיד אותה שאלה ותוהים ומבקשים אותה העצה של תמיד: “להישאר בביתו או ליטול לה ספר-כריתות ממנו, שאין תקווה להיבנות ממנו?”

יודעת אמה השאלה האחת שבפי בתה ואינה זקוקה למלים, לשאלה בקול ולאמירה של כלום, ומנענעת לה תדיר בראשה מענה אחד בלא אומר לאמור: “לאו, ואורך-רוח”.

אלא שהיום, לכבוד ערב-החג, מברכת האם את בתה הבכירה בברכת-אם מוטעמת ביתר תוקף וביתר כוח, כמו עדים ההר והגיא שלב-אם אשר לה מברך, ואולי השמיים נענים. ובשימת-כפיים על ראש בתה ובמגע-שפתיים במצחה מרחישות שפתיה מלים של ברכה מקובלה. תוך כדי כך מלחשת אף לחש-של-חולין תמיה: “מה הוא אומר לך היום?” וכבר מהלכות יחד בהליכה של קירבה יתירה.

“אומר לי”, נחפזת מטילדה להשיב כמו לפטור עצמה מן הדברים, “שאני מעגימה לבו עליו בפני שלי ובכל אשר לי, ואינני משמחת קרביו עליו”, ומוחה עיניה בבושת-נשים נעדרות קסם, כביכול פשעו שנטולות-חן הן. “חן אשה שבי מועט בעיניו. אומר שאיני מגרה יצרו עליו ואינני…” נתגמגמה במבוכה גדולה, “אינני משיאה ולא מדיחה אותו למצווה”.

“מה זה? איזה משיאה ואיזה מדיחה למצווה”, נזעמים פני אמה ברשף שבא לפתע לעיניה כבאיזה הלם משמיים. “מעודי לא שמעתי להגים כאלה, ואין אשה חייב להשיא ולהדיח את אישה…”

“ואולי אשה אחרת, ולא אני…” ממלמלת מטילדה דברים נוראים באזני אמה ובאזניה היא, “אני חושבת שהוא סובר… לוּ אחרת במקומי… אז אולי נבנית ממנו”.

“מה פתאום אחרת, ואַת אשה שלקח כדת וכדין”.

“אומר לי בלשון סתרים, בלשון כפתורים ופרחים בלעז, לא מפריזה לו מנעמיו. איני יפה די צרכי בשביל גברותו שלו…”

“עצבונית והדס גם הם מלבלבים בבוא עתם”, פורצות המלים מפי אמה, “וכי לא ראה אותך לפני לכתך אחריו? האם היית סגורה ברעלה או בצעיפים? ולא שמעתי אף פעם אשה בלי יופי בחשכת לילה. כל אשה יפה לדבר. לכי לרופא”.

“הלכתי למרפאה, ואני בריאה וכשרה…”

“שילך הוא…”

“לא ילך. ‘מה הפלא’ אומר הוא לי, ‘שעצי הבוסתן של אבא מניבים פרי? שהאדמה יפה והעצים חזקים ושרשיהם נאחזים בה בכוח, הה, בכוח-ההתפעלות. והפרי בשל’. כל הימים מדבר ביופי. האדמה יפה, וסוסו ‘קסם’ יפה-תואר. הרים קרובים יפים והרים רחוקים כובשי-לב. ואני… כמו אשפה שבא גרשון המחמר בחמורו ונוטלה עמו למזבלה…”

רואה האם בצער בתה ומתכעסת על אהרון חתנה:

“יפה, יפהפה. גם אחרת לא תעזור לו. ערירי, כמו מירסקי, כך יהיה גם הוא. ואת תלכי לך לאחר, ותיבני ממנו. יפה או לא יפה. ובאמת את יפה ככל אשה. אהרון משוגע. קודם הלך לגור במורד ההר כמו אבא שלו ראובן, לבד, שם בין ההריסות עם הבוסתן המשוגע שלו, עם התפוחים הירוקים והגדולים שלו, כמו מהשטן. אחרת! אחרת! מה פתאום מבקש לו אהרון אחרת. מה נחוץ לו באחרת ואין בך?”

“כמו שפחה אני לו בביתו”, אומרת מטילדה. “כך אמר לפורטונל – –”

רואה יפה הקטנה מרחוק, מבלי לשמוע דבריהן, שאין השעה כשרה לתבוע עלבונה ממטילדה אחותה ולבקש לה אביר ומגן באהרון אישה. אף שקרבה אליהן, אינה פוצה פיה ושומעת רק דברי אמה האחרונים: “…כלום לא נחוץ לו. אולי מפניכם וגללכם הבצקים שלי השנה כמו חלילה נמקים-נמקים ואיני יודעת מה עשה להם התנור, שצורה יש להם של תחתית-ההריסות שם אצלכם במורד, כמו חלילה סימן לשנה כולה…”

שוּמה שבפני מטילדה הגוצה על לחי שמאל שלה נרטטת, ושפתה התחתונה רועדת בצמרמורת משונית. כל-כולה מטילדה מרטיטה מאיזה פחד סמוי, שמשהו יבוא לה שלא בטובתה. וגבות עיניה העבותות מתכווצות בנסיון להתגבר על הצמרמורת מקור ולא מקור.

“מה את רועדת כל-כך?” שואלת יפה הקטנה את אחותה מטילדה, הנאחזת בה. ויפה מנשקת פתאום במרפקה: “את בוּבה”

צמרמורת שאחזה במטילדה מתרופפת והולכת לפתע ממגע-שפתיה של יפה, מגע ילדים לח ורך.

אחיותיו הקטנות של שמואל, התאומות רבקה והדסה, היו מוליכות את סבתן הישישה לבית-הכנסת. והיא מהלכת נמוכה מהן בראש, גמודה, מצומצמה ושפופה אל האדמה תחתיה, כמברכת אותה בברכת-החג.

מירסקי, שאינו הולך להתפלל, יצא אל גג ביתו פניו הפעם לא אל ההרים ממערב, אלא לסבך הסימטאות ממזרח. כמו תמיד נתגלה לו גם עתה, במורד ההר שהעיר ניצבת עליו, בית ישן שלא ידעו, כמו לא ראהו מעולם. במורד הטיילת, על הטיראַסוֹת בהר, יטעו היום אורנים בתווך וברושים משני הצדדים. הפועלים הלכו זה מכבר והניחו אחריהם שורות של פחים חלודים ופרוצים בדפנותיהם. הנטעים הוצאו מהם יחד עם מעט אדמת-מטעם, והפחיות נעזבו כנבלת פרחים חומה. בסימטאות רבו ההולכים. הנה קרמר הלך מן השיכון החדש וכיפתו לראשו. הוא איננו הולך להתפלל. הוא הולך לשוטט בסימטאות, מבית-כנסת לבית-כנסת, ולשהות קמעה בפתח כל אחד מהם. כיפה יש לו בראשו כדי שלא יקרה לו כמקרהו של מירסקי, שבא בגילוי-ראש לפתח בית-הכנסת וגילה השַמש פדחתו ומסר הכיפה אשר מתחת לכובעו למירסקי. כל אותו ערב ולמחרת היום היה מירסקי ממעך כמוחט פדחתו כדי למרס שערו ולהפקיעו מעקיצות משונות שטרפו עורו.

לאה הקטנה היתה הולכת לבית חמיה כבדה, מיטלטלת מעט בהילוכה, וברק המשי של חלוקה הארוך גוזר העיניים המצומצמות מחמת אור השקיעה לשניים.

“תראו תראו את לאה הקטנה, שמנה כמו מרים!…” קראה יפה בהתפרצות-פתע, כשלאה נכנסה כבר לחצר בית חמיה.

“גם פורטונל…”, יצאו המלים מפי האם שלא ברצונה.

בשבת “שובה” שלאחר החג היו יפה ואחיותיה הקטנות ושתי אחיותיו של שמואל, הדסה ורבקה התאומות, מתעתדות ליטול שמיכה ישנה, לחם ותמרים, ולעלות במעלה ההר אל קרחה בין העצים, לתלות שם ערסל עשוי שקים וחבלים גסים ומתפרמים, ולנדנד זו את זו שעה ארוכה. בינתיים היו משחקות במשחק ומזמרות: “אנחנו באים להילחם אתכם, להילחם אתכם, להילחם אתכם”, והיו מריבות ביניהן, ואפילו מנאצות שלשונן בקללה: “הלוואי שתמותי!”

מדי פעם בפעם היתה יפה הקטנה נושאת עיניה לעבר כל מי שעלה על גגו או אל יציע ביתו ושואלת מרחוק: “מה השעה?”

אף בכיכר-התאנים הקטנה קמה לפתע תנועה, הזאטוטים, שהיו חובטים במרישים מאובקים ומזוהמים מבניינים הנבנים והולכים בענפי התאנים לחמוס פריים הנושר, פרי משוֹער ברובו, עמדו על מרפד עלים מאובקים ונתנו לפתע עיניהם במחזה של ממש בכיכר הקטנה. אפילו ניסן נעצר עם בקבוקו הריק בידו, אף כי דרכו כנראה אצה לו מאד. “הולך עם בקבוק אחד ריק ושב עם שלושה מלאים”, היו מדברים בו סרה כל רואיו. לפתע עמד על עמדו. כי מאצל המעין ועץ התאנים אשר שם, אשר לרגליו הסב ערבי בכפיה, ישוב בניחותא ברגלו האחת אסופה תחתיו והשניה בִרכּה זוקר, הגיעו לפתע אהרון ופסח, נוהגים סוסיהם אחריהם. זה עם סוסו לפניו, וזה עם סוסו מאחוריו. סוסו של פסח, בהמה גסה ומגושמה, שחורה-חומה כחציל מצומק. רגלו האחת זבה דם בקרסולה והוא גוררה, כמהלך על סוֹל, כמו כורכה בשניים. והוא מפסיע בשאר שלוש הולכותיו, כשולחן הנישא על גבו של סבל נעלם וזוחל על גחונו. רגליים שלו, בולי-עץ מעומדות ללא נוי והדר אלא לצורך תנועה בלבד. כל תנועה שלו כמו נסחטת מבטנו ברוב עמל וטירחה יתירה. בעליו פסח מוליכו בזנבו הנשור, בשיור דל הדומה לשלפי חציר. ומעוטו של הזנב הולך ונשלף מידו של האיש. וידו הגדולה של פסח כמוה כהררים התלויים בשערה האחת, שאף בה אין הרבה ממש ולא לאורך ימים. פסח עצמו מתענה לבעל-חי עלוב זה כמו בוש בו ובמראהו. כמוהו כמבקש לנער בעלותו ממנו. אף-על-פי-כן נוהג בו, להשקותו מים.

סוס של אהרון, לא לחינם מכנה לו בעליו “קסם”. אף את סוסו מוליך אהרון בשבת בלא מרדעת על ירכיו, אלא באפסרו שעל צווארו הכתום-האדמוני כעין החמרה האדומה והרווה מים. זה גון כלל גופו של הסוס. אך גון פרעות שער גבו וזנבו, פשתן זהוב חיוור. שׂער גבו פקעת מוארכה, צמרית מבודרה, לא כצמר הרחלה או שאר בהמות וחיות, אלא כפרעות שער ראשה של אשה. וזנבו של הסוס האדמוני אף היא פקעת חיוורה של פשתן. וקווצות השיער עינן בזהב השמש הבאה, כאבן הרים מגון שומנו של חלב. והסוס כולו אותה אבן מעופרה באבק של חלודה מאדימה.

אין בריה יפה מ“קסם” בכל העיר הישנה ובשיכון החדש למעלה ולמטה. סוסו של אהרון איש-מטילדה, עור אדמוני יצוק לו על גופו כטריקו השחור על גוו של רקדן. ורעמת-הפשתן אשר לו מבודרה על גבו ובזנבו כמנושבה הרבה רוח ואוויר מן ההר הרם. כל הנותן עיניו בסוס “קסם” ורואה בדרך-הזיתים אבן בהירה בהר, שוורידיה חומים-אדמונים, אינו יכול שלא להרהר בקירבת המראה והדימוי בין שניהם. כמו שניהם גידולי ההר הזה, הדומם והחי.

שערו של “קסם” רך ומתבדר בגבו ובזנבו כאניצי הקש האווריריים, כביכול יש לו סערה של שיער נשוב המתנשא ביפעה נשיית אדירה, בגופו שלו.

לא פלא, שסבתן של יפה ומטילדה מספרת תמיד לתינוקות שבבית, זהבה, אגדה, כביכול מעשה שהיה בסוסו של אהרון, “קסם”. גם יפה מטה אוזן לדברי סבתה המספרת בסוסו של אהרון לא כבבריה חיה ומהלכת על ארבע, אלא כבנפש נעלמה של לא-מזה. יפה עצמה, מאמינה בלב-לבה שלא אגדה טוותה סבתה מפרעות שערו של “קסם”. ובטוחה, ממש כפעוטה זהבה, שאמנם זה המעשה וזו פרשת חייו של הסוס.

הזקנה פותחת בסיפורה בצהריים, כשאבני ההר מיוקדות מריבוי האש והלהט בהרים, “הסמוכים לשמש” כדבריה. דברים פשוטים היא מספרת כמעשה שהיה: “פעם היתה אבן-הרים אחת בהר הגדול מנגד…”

“איזה מן שני ההרים?” מקשה זהבה הפעוטה, “החוד הגבוה או הנמוך?”

“רם-הקומה והגא מכולם”, מספרת סבתא. ויפה נכדתה יודעת שלא חשוב ההר, והמעשה שהיה היה בכל הר. וסוברת המשכם של הדברים המסופרים לא פעם, ואף-על-פי-כן מבקשת לשמעם מחדש. “ולא היתה אבן-משכית אלא סתם אבן-גיר גלומה בהר, אבן נעצבת אל לבה כל ימיה, שאינה תלושה ואין לה רגליים לרוץ בהן. ולבה עגום עליה על שאינה אבן-קלע הנקלעת למרחקים גדולים ואם קרובים, ועל שאין איש שם לבו אליה וטורח עליה לפרעה ולהוציאה ממקומה, ולטלטלה טלטלה עזה על-פני הארץ כולה. ‘מי יתן’, היתה מתברכת בלבה תדיר, ‘שיבוא מי שיבוא ויעקרני ממקומי, יתנני על כתף, יסתתני אבן-גזית, שתי פנים ואם שלוש או ארבע, יקבעני בהיכל או בבניין, אפילו יטילני במצח או ישימני על משקולת או על כף-המאזניים, ואולי יטלני בדרך ואהיה אבן-נגף לרגלי אדם או בהמה –’ זה היה חפצה וכזה רצונה וכבודה של אותה האבן”, הציגה סבתא את גיבורתה, האבן בפני שתי נכדותיה, ונשמה נשימה עמוקה מחורחרה מעט, כמשיבה נפשה לקראת הבאות.

"שמע ההר הגדול והרם מכל ההרים במדינה רצונה ומאווייה של אותה אבן קבועה, בשר מבשרו ועצם מעצמיו, וחרה אפו בה שמבקשת לה לרוץ ולגמא דרכים ואם לשבת בבתיהם של בני האדם, בני-תמותה פשוטים, שיעשו לה פנים מזה ומזה כאיל אין פני ההר טובים לה, ורוצה לפאר קרנו של בית ולא קרנו ומורדו של הר, ואמר לה בקול-הרים רם ומרעיש לבבות: ‘לא טוב לך היות בת-הרים, נפש הררי-הררים, ואת מבקשת לך מעשה וניע ונשמת-החי והעוף ולרגליים רצות עורגת נפשך? הנה אני עושה אותך קלת-רגליים! נאה למראה ותאווה-לעיניים, כגון פניך ומראיך שמנת ואודם, פוך ופלומה של פשתן ואודם, כל השקיעות אשר בלעתי מעודי ובאו אל קרבי. והיית לסוס רב-תפארת כאשר חשקה נפשך. אך לא סוס-מרוץ, כי אם סוס עבודה ועמל לבעליך תהיי, ואַת מקור פרנסתו ומחיית ביתו. כל ימות החול תהיי טורחת הרבה להאכילו, אותו וביתו, לחם. ויום אחד בשבוע, בשבות השבת, יהיה מוליכך באפסר אל המעין להנאתו, להנאת כל רואיך. וכל ימיך תהי תשוקתך אלי לשוב, לשוב אלי, אל ההר ואל הודו, ולקשי בשרו. ומאוויך אינו ניתן לך. כי לך יהיה לא קשי-גווך, כי אם קשי-יומך. סוס תהיי וקסם שמו. סוס בשר-ודם שלבו לב-אבן. פניו ומרא-גוו כמראה האבן בהר. אבן תלושה. אך לב-בשר שלו אף הוא אבן. בעליו יהא חובבו בכל לבו, והוא משיא לב בעליו מכל אשר לו יתן דעתו על ביתו ובשרו..’ "

וכשהיתה סבתא מגיעה לצומת-דרכים זה בסיפורה, היתה מוחה דמעה מעיניה. ומבלי שיפה הקטנה תדע פשר הדמעה והצער הפתאומי שבסיפור, היתה יודעת בלבה שיש איזה קשר סמוי בין נמיכות-רוחה וצערה של מטילדה אחותה לבין דברי סבתא וסיפורה. והיתה תמהה בלבה על כי אין לה עצמה דמעות בעיניה, שיבשו פתאום לגמרי.

“כך בא הסוס ‘קסם’, סוסו של אהרון, לעולם”, ממשיכה סבתא. “סוס אבן או סוס בשר-ודם, אין יודע. דבר אחד ידוע לכל תושבי העיר הישנה. כל יופיו של ‘קסם’ בא לו מן ההר הגדול מנגד, כי מעשה-ידיו הוא. קשי-רוחו בא לו מאמו האבן. יפי תארו בא לו מכור-מחצבתו ההר…”

לא הבינה יפה מה כפילות זו, כאילו חוככת סבתא בדעתה ואינה יודעת למי לייחס יופי זה, אם להר, אם לאבן או לשניהם כאחד. לאותה הוויה משותפה המצויה כאן בהר, באבן, בעצים ובגיא.

“והסוס קסם נרפה ומסרב לעבוד הרבה. עצל הוא מטבעו. עובד רק שעות ספורות, ומיד מתמרד והופך סרבן גדול, כמי שכל תנועה נוספת רעה בעיניו. אינו אוהב לנוע הרבה, כמו צמוד לאדמה ויש לתלשו ממנה בכוח. זה בא לו מאמו, האבן שבהר. לבב-האבן שבקרבו מתעצל עליו הרבה ומשיאו לשבות, ואינו רואה כל טעם בעמלו. כי למה תעמול האבן בהר למען האדם, ויש לה קיום בלי עמל ובלי טורח, וק בדומיה גדולה ובתנומה ארוכה, ובמוצקות אחת מתמדת…”, מסבירה סבתא מבינוּתה בעניין החיים בהר מנגד.

“ולכן אוכל אהרון לחם-לחץ, מפני שסוסו אינו רואה עולמו בחייו אצלו ומבקש לו תמיד חיים אחרים. זה גורל סוסו של אהרון איש מטילדה”, מעלה לפתע סבתא שם נכדתה על לשונה ברחש משונה ובחשש. “סוס או אבן, אין יודע, לא בהר הזה שלנו המיושב, ולא בהר ההוא מנגד העזוב ברובו מיושבים. אבל יפי האבן-בהר יש לו לסוס. אדום הוא, אדמוני כמו דוד המלך, ועין-השמנת ברעמת הגב ובשער-זנבו, כמו זהב שלמה מאופיר…”

“גם אני יכולה להפוך אבן לסוס?” שואלת הפעוטה זהבה, “אז אני אקח לי אבן בחוץ ואני… איך עושים סוס?”

“עושים כך”, מסבירה סבתא. "אמר לה ההר לאבן, שרצתה להיפרד מעליו ולגמא דרכים: ‘תסוסי מעט…’ "

“תזוזי מעט”, מתקנת הפעוטה לסבתה. ובת-צחוק משתפשטת על פני יפה הדמומים.

" לא. ‘תסוסי מעט!’ אמר לה, לאבן שרצתה להינתק ממנו ולרוץ אורח. התרעם עליה ההר בלבו שמבקשת ללכת ממנו. ואמר לה שוב בחרי-אף: ‘תסוסי מעט!’ מיד ססה האבן, שׂשׂה והיתה לסוס אביר עם רעמת זהב וזנב פרוויים. ומאז לא יכלה עוד לשוב ולהתחבר אל ההר ואל אבניו, כי אין שם מקום לרגליים, כי לסוס יש רגליים ולאבן אין רגליים".

“והזנב, ממה יש לו זנב?” הקשתה הפעוטה.

“אבן פריכה, הזנב!” השיבה סבתא בביטחה.

יום אחד שמעה אף מטילדה סיפורה של סבתא שלה. לכתחילה צחקה בלבה לשמע האגדה הבדויה. אף פעם אחת שמעה את אחותה הקטנה ממנה, יפה, שואלת את סבתא: "וסוס האבל, ‘קסם’, עוד ישוב פעם ויהיה לאבן בהר? "

“לכשתבוא הגאולה לכל ישראל, תבוא הגאולה אף לו. שאז ישוב כל אחד למקומו, וגם הלבבות ישובו. ואז לא יבלבל סוס לב בעליו עליו ולא יסירנו מעל ביתו”.

"אז, בגאולה, יהיה רע לאהרון? שלא יהיה לו הסוס היפה שלו? " הקשתה יפה. “אז איזו גאולה יפה תהיה לאהרון?”

אולי לא ידעה ולא השגיחה סבתא שמטילדה נכדתה מצויה בחדר, כי השיבה: “אז ישוב לב אהרון אל ביתו ואל נוות-ביתו… והסוס האביר ויפה-התואר יישכח מלבו כלא היה, כי רגליו תיעלמנה וישוב אל ההר אשר ממנו בא”.

“הוא ימות ויקברו אותו בהר?” שאלה הפעוטה זהבה, מבוהלת לשמע הדברים.

“יחַיוּ אותו בהר. ויחַיוּ חצרם של אהרון ומטילדה בששון וברינה, בקול בנים ובנות ובשמחות הרבה…”

“מה יש מה?” שאל ניסן בשובו עם שלושת בקבוקיו בחיקו אל כיכר-התאנים הקטנה, ועדיין אהרון ופסח סובבים שם עם סוסיהם כבקרקס. זה אוחז בזנב סוסו כעוּר-המראה, וזה תופש באפסרו של סוסו יפה-התואר, והמה כמתרגלים אותם הלוך וסבוב במעגל, הסוס האחד ברגל נקועה והסוס השני ברגל קלה ונאה. והם הולכים הלוך וסבוב ופנה לעבר המעין ואל הערבי בכפיה היושב שם בצל התאנה.

אומרים בעיר הישנה, שערבי זה הוא שמכר לאהרון את סוסו יפה-התואר “קסם”, סוס-מרוץ ולא סוס-עבודה מרוד. מכרו מיקנת-כסף דלה, “כמה פרוטות של לירות”. והיה חוזר הערבי, בעלו הראשון של הסוס, ובא מדי פעם בפעם לשאול לשלומה של הבהמה הנאה כמו יוצאת נפשו אליה לראותה. ואז מוציא אהרון סוסו לראווה, ולהשקותו מים, ופסח מוציא “פגר” שלו להשקותו מים, כדי לארח להם לחברה ולמען ההשוואה וההבדל. וניסן עומד תמיד בכיכר הקטנה עם בקבוקיו בידיו ושואל בתהייה: “מה יש מה? מי פצע אותו מי?” כאילו אין אותו המחזה עצמו חוזר ונשנה מדי שבת בשבתו. כביכול אירע המעשה ופגעו ב“קסם”, ולא סוסו של פסח הוא שלקה ברגלו. אפילו מטילדה אינה מעלה כלל על דעתה לפגוע בו לרעה.

אותה השעה חומקת מטילדה על-פני הכיכר הקטנה כבהיחבא. עושה היא דרכה לבית אביה ומבקשת שלא יראנה אהרון אישה בעיניו. “בין כך אין לו עיניים בשבילי”, מתישה מחדש אותו הרהור עצמו. ורצה ממש כבחושה לעבודתה בבית המורה ההונגריה והעגלונית. מהן היא נוטלת שכרה וחוזרת ונמלטת לביתה, שלא ידע אהרון “מעשיה בעבודה בבתים”. ומכרסם בה עלפון-מה של תמיד: כל זמן שיש לו סוס-של-אבן אדום עם רעמה וזנב-זהב כמו מצוייר בתמונה, אין לה תקוה. שאם אין לה נוי, אינה נבנית. איך יכולה אשה, לא דלת-מראה, אלא אשה-של-סתם, לעלות ביפיה על סוס-אבן מן ההר? זו צרת-נפש ועיקר הדאגה. כי כשסוסו שועט וירכיו מרטיטות, אוחז משהו בהוויה כולה. צמרמורת של עווית בבתי העיר הישנה ואף בה, בה עצמה. כשהבהמה זו פוסעת ברגליה הארוכות והדקות, מצטיירות שוקיה בחלל ככותרות ללבלוב. כשפורעת רעמתה, זורה שערה על סביבותיה חשרה של זיקוקי-קש ואש קרה. וכשמגביהה פניה מתארכת בהם ארשת של נוי כשפני בריה נבונה, אנושית במבוכתה. אלא שמבקשת לה תמיד מנוחה, אפס-מעשה, דממת-אלם.

אותו הרגע ששמטה עצמה מטילדה על-פני הכיכר, ממש מאחרי גבו של אהרון, נשמט לפתע תרנגול יחיד שבסימטא ממקומו, והיה מקרטע במקומו, פורש כנפיו ומבקש להתנשא באוויר כמו זכורים לו ימים קדומים של אברות חגות. כיוון שלא יכול להתנשא, היה מקרקש וצווח באימים כנגד מעשיה של מטילדה בחשאי, מקום שמהלכות בריות נאות ודקות-גו בלבד. כמו נשקפת סכנה מסוסים המובאים מן המעין לו ולתרנגולותיו.

על מדרגה המוליכה מן הכביש הסב העגלון מרכוס לאחר שקשר סוסו, בריה פשוטה וטובת-עבודה, לעמוד החשמל. אשתו חולטת לו תה. הרהורו שלו מתלבט אף הוא בחלל: "לא איכפת לי לראותו הולך עם סוסו בשבת אל המעין. ויכול להשקותו כמוני בדלי ובשוקת. רוצה דווקא מים זורמים, שיהיה לו לברכה. איכפת לי הרבה יותר המדורות המעלות עשן במורד ההר. אותן מבעיר אחיו של הערבי שמכר לו סוסו. ובא להתגורר כאן בבית של פינה. נשיו מבשלות שם כבסים לעיני ההולכים להתפלל. והעשן עולה באפם בתפילתם, כאילו היו עוד שם – – ".

“הכל בגלל הסוס”, טוענת אשתו. “שאילולא הוא לא היה בא הערבי מגוש-חלב לסייד כאן הבתים אצל יהודים. אילולא סייד ובנה שם אצל פישמן, לא היה הלה מקצה לו מדור למגורים למרגלות חורבתו, שכר מלאכתו אצלו, ולא היה יורש זכותו בחורבתו אחר מותו של פישמן. הכל בגלל בריה מפוארה זו, המושכת לב כל רואיה…”

אותה שעה חומקת ועוברת שוב מטילדה על-פני כיכר-התאנים. איש כבר איננו בכיכר. לא בני-אדם ולא סוסים. רק העגלון רואה אותה מרחוק בעצבונה ומחשה.

לפתע פרצו מחיאות-כפיים במטוס. הבואינג ריחף בשעת ערב מוקדמת מעל לעיר הגדולה בארץ. העיר הכעורה ביום. היפה בלילה. שיש לה אורות תכולים, זהובים ואדומים. שרשרת אורות אדומים של אחורי המכוניות. מחרוזות אור תכולות שברחובות הראשיים ובמבואותיה. פזורי אורות זהובים שבבתים. ורודים של חלונות-הראווה. מפזזים של כלי-רכב מתקדמים.

המטיילים הזרים, שגהרו לפתע מן הים על-פני מישטח העיר שהוא מירפד כחול-שחור רקוע צבעים, ספקו כף כתינוקות מתפעלים. היתה ריגשה של זה-הוא-זה! משהו התסיס את הדם. אולי המהירות המשונה של משם-לכאן. כמו לצאת הרחובה ולמעשה לרדת ליבשת אחרת, רחוקה. לעבור חצי עולם, וכאילו לטייל לפרבר מרוחק של אותה עיר גדולה שבצפון.

ופתאום התהבהבה הדאגה הנוראה, ששכחה לכבות את תנור-החשמל שבדירה. אמנם אוטומטי הוא, אף-על-פי-כן יחמם הרבה את החדר. העציצים יבלו מרוב חום. חום טרופי. מה היה לה, שעשתה לה בהיסח-הדעת חום טרופי בארץ צפונית?

והצירוף הזה למונית של האחרת. האשה הקשישה. ופתאום בתה של זו מופיעה במכוניתה הפרטית ונוטלת את אמה וכל אשר לה, והיא נשארת על עמדה עם מטענה. לא לכאן, כלומר לא עם הכלל ולא עם זו שהציעה, אלא היא וכל אשר לה ובלא כלום.

היתה קרירות בלי שמש. אפילו שמץ של כפור. צריך להגיע אל המקום. אל הידידים. להחליף כוח, לסעוד ולרוץ לשלוח מברק. לאוץ לשגר מכתב-אכספרס למקום שבאת ממנו שיפסיקו האש, החשמל. התנור. החום המלאכותי. באותה דירה שבעיר הצפונית. מקום שטיח-התקרה נשר. והכל נתכסה אבק-בניין. סיד, חול, מלט, תערובת יבשה. והדירה הקטנה והנאה במרכז העיר הגדולה הדיפה מאז ריח-של-חורבה. של חורבות-שלא-מכאן. בארץ אחרת. ארץ זו שטסים אליה בבואינג 707 לימים קצרים, עשרים או עשרים ואחד יום ותו לא. ושיש בה חורבות, שריח אבקן נישא מהן בקיץ . ואילו עתה בחורף הן מסוערות ערפל לח.

ולמחרת בבוקר היתה כאן שמש סמיכה, כונפת בדרכה, מלהטת בעוצמה כמו חתיכת קיץ חורכת ומבוייצת בצהוב. מישהו שעבד בחברת-הובלה כבר עבד בחברת-אחריות. צריך לגשת אל משרדו הקודם לשאול היכן הוא עובד עתה. כדי לצלצל אליו. אולי הוא יודע מה עלה בגורל חפציה שהניחה כאן, על-מנת לשוב לארץ זו ביום מן הימים? השידה, השטיח, השולחן והכסאות. פעם היה לה בית בארץ הזאת. דירה ובעל. שכנים המצרים עמה בצער הפירוד ממנו. ועובדי-משרדו הפורסים בשלומה. הלה, שנפרד מביתו אל האחות-הרחמניה הנכאה וסופו שנפטר עד מהרה. ומנהל האגף הד"ר דקל, שאמר לה: “או שאת רודה בו או שהוא רודה בך! כיוון שטרחת סביבו תדיר, סופו שנטשך. החדשה רודה בו כהלכה. הוא עלוב היום כחרוב המסתיר רקבונו באבקת נבגי תולע! הוריה באים מדי יום ביומו. נראה, שנמאס לו”.

בחברת האחריות, אשר בבית ישן באזור העיר הוותיק, חיפשה הפקידה בארכיוני שמות העובדים וכתובותיהם. מנגד לחלון הצדדי ניצב בית ישן, אף הוא בעל גרם-מעלות חיצוני עשוי ברזל ומטונף בפסולת רבה. חתולים ניצו ביניהם על כל קליפה של תפוז. פסולת חורף: קליפות תפוזים ואשכוליות. והבהובי מנדרינה כתומים ועזים.

והפקידה, סופה שמצאה הכתובת ומספר הטלפון. בתחנת-המוניות הסמוכה היה טלפון פנוי. הנהגים התבוננו בה בקוצר-רוח. שתדבר כבר. אי-אפשר להשיג את חברת האחריות. כשכבר השיגה, השיב לה אחיו: “לא. לא גרשון מאוטנר. אלא יחזקאל מאוטנר. אז אינני יודע שום דבר לא על שטיח. לא על ארון ולא על שולחן. בוודאי אחי גרשון יודע. נסע לבקר את אשתו לשעבר, כלומר, את ילדיו לשעבר, כלומר את ילדיו בקיבוץ המתגוררים שם אצל אשתו-לשעבר. כלומר, נסע להתארח בקיבוץ אצל אשתו לשעבר. אז היום יום-ראשון בשבת ועוד לא חזר משבת-ארוכה של סוף-השבוע. ודאי עוד מעט יבוא”.

תמיד הוא מתארח אצל אשתו-לשעבר בחדרה בקיבוץ. מנהג בידו עוד משנים קודמות. הוא מתגורר עם חפציה שלה, של עדית מלמן, בעיר. ואף את אמו הביא מן העיר הצפונית לשבת עמו כאן ברמת-הטייס. פעם היו מכנים לזאת רמת-החלוץ. רמת-ראשונים. רמת-הגושרים, החותרים, הבונים, המקימים, המסקלים. ואילו היום רמת-הטייס.

אולי להתקשר עם שארי-בשרו של דבורקין, של מישה? המהנדס המזדקן הנותן בה עיניים תמהות על גון עורה הלבן, המסמיק על נקלה כחרסינה אירופית זגוגה-מבהיקה. “טבעי”, היא אומרת. “יש לי גון עור כזה. בלי ששר. מה שקוראים רוז' בלעז. צבע עור אנגלי. של ימי ערפל וטחב”.

“כמו במודעות הפרסומת לתמרוקים”, הוא אומר.

תמיד מזמינים לתה והיא מאחרת. ומשתהה לפת-ערבית. הוא, המארח, נהנה. ואילו היא, אשתו, קובלת על ליאות.

ועוד צריך לבקר אצל אמה של ז’נבייב המתגוררת ברחוב-של-חנויות, שכבר עולה מהן ריח שוק. היא בדיוטה העליונה. יש לי תשורות בשבילה מבתה ז’נבייב. שתיים נטלה עמה, ואחת שכחה. אין בכך כלום. תסתפק באלה. אלא שהישישה איננה בבית. אז החמיקה לה התשורות הדקות (אולי ממחטות זעירות) לתוך תיבת-הדואר.

וצריך למצוא את הקרובה גניה העובדת בבית-המדידות. זו פליטת החרב והשואה. המתגוררת בגפה בדירה קטנה שכורה במרכז העיר ליד הכיכר העגולה. כל הלילות השתעלה בביקור הקודם, לפני שנתיים. אולי יש לה משהו רציני למדי?

ויש לטלפן שוב אל פוליה. הזקנה הזאת, שארת-הבשר הסועדת מדי ערב-שבת אצל בנה העורך-דין המתגורר בשדרה הדלילה, עומדת להינשא לאיש כבר בפעם השלישית. אינה בררנית. הפעם לא רופא-שיניים, אלא סתם איש “מתאים”, בא בשנים. יש לה חדר ריק, נועד להשכרה. שמא אפשר לפרוש אצלה את המרבד המיותר העולה דמי החסנה במחסן? ויש לה אף שואב-אבק. אפשר לנקותו אצלה היטב.

ולאחר כל זאת להפליג צפונה לגליל. חפשית. משוחררת. צבועת שיער אדמוני דבשי. כשהצפרניים עשויות ומשוחות בלאַכּה סגולה-ורודה בהירה וכסופה. והגבות תלושות מעט ומתנשאות ככיפות מזרחיות מעוגלות. לנסוע לראות את האיש הבלתי-ידוע, ששנותיו כשנות אמך המנוחה?

מי האיש הזה, אשר ביקש ממנה לשבת במטוס בואינג 707 ולהמריא בדרכה אליו לרומו של הגליל מבלי להכירה? מי ידע ששנותיו כשנות אמך? כלומר, אם אַת בת עשרים אז הוא בן 39. ואם אַת בת שלושים, אז הו בן קרוב לחמישים. ואם אַת משהו למעלה משלושים, אז הוא משהו למעלה מחמישים. ואם אַת – לא חשוב.

על שפת הים בבית-קפה סגור למחצה, כל האחרים סגורים על מסגר בחדשי החורף הגשומים, הגישו לה קפה דמוי אדמת-לס מעורבת במים ועוגת-גבינה שיש בה תחתוניות-תחתוניות של בצק. שמרים זרויים פה ושם באבקת-גבינה יבשה מחמיצה. ליד שולחן שני הסבה האשה, ששערה צבוע צבע קש ישן. לבושה חלוק צבעוני קצר על-פני מלבושי החורף אשר לה. משונה. כאילו יצאה זה עתה ממספרה או מחנות שעבדה בהן. לפני כמה רגעים ניצבה שעוּנה אל מכונית חונה ועשתה שערה בקפידה ופירכסה פניה בקפידה-יתירה מחזיקה במראה קטנה, וכל זאת בדייקנות של עמידה בבית, בחדר, בחדר-אמבטיה, בפרטיות מוחלטת. לאחר מכן פרצה בקריאות משונות. היא צעקה: “אינני מחפשת לי שום אדם, שום אדם”, והיתה משלחת מבטיה הכבדים, הארוכים, המוחצים, לכל העברים ולכל הצדדים. זה לא היה הרחק מאותו בית של חוף הים הנראה כבית-קפה ואיננו בית-קפה. שאורו הפנימי אדום. מרפסתו לעת-ערב חשוכה-מאדימה. ובמסדרונו עומד ריח של קרבול כבד. ולא ידוע אם יש לה קשר לזו לשם או אין, מפני שהיתה עומדת לא הרחק משם.

כעת הסבה הזועקת אל השולחן, ולצדה ישב גבר. לא ידוע אם מיודעים הם. אם היא הסבה אצלו. או שהוא הסב אצלה. היא היתה שלווה כעת. הוא עיין בעיתון. היא היתה שלווה ומוגנה. ולולא החלוק הצבעוני וצבע הקש הישן, היתה נראית כאשת-איש מפוייסה. משלימה, דמומה. אלא שלפתע קם האיש והלך. ונסתבר לכולם, שהיא באה וישבה אצל שולחנו שלא ברצונו. והכל חששו, שהאשה בחלוק הצבעוני תפרוץ לפתע מחדש בזעקות. מפני שכבר לא היתה מוגנה. וכבר לא היתה ישוּבה אצל מישהו. והיתה לבדה. והמראָה הקטנה בידה. עוד מעט תפרוץ בצעקות אל הים. כל אחד פורץ כאן בצעקות אל הים. והים החורפי היום רגוע מאד. דווקא קו-האופק כהה היום, וכל השאר ירוק-חום, ירוק-וצבע-החול.

כמה בתים ישנים שנותרו על שפת הים עומדים ריקים. מכורים להריסה, והחלונות והדלתות הפרוצים חסומים במרישים. כמעט כל בתי העיר הישנים עומדים ריקים, מכורים להריסה וממתינים לחורבנים הסופי. בית אחד כבר נהרס, וכל הריסותיו פונו. ושטח ריק זה מוליך על נקלה אל שאר הבתים הישנים והדמומים. הם ייהרסו. “אלה בעלי הבליטות העגולות, שהיינו קוראים להם ‘בטן’ בקטנותנו”, אמרה המארחת. “הבית עם הבטן. ובבטן חלונות. וכלנו רצינו שיהיה לנו בית עם בטן. כמו ביפו. ושיפולי הבטן עשויים עיטורים”. אלא שהתיירת אינה יודעת זאת. היא אינה מכירה את הבתים הישנים שלנו שנבנו בחיקוי ליפו העיר. יפו-תל-אביב. זה הוא מה שיש לנו מיפו. בבתים אלה נותרו עוד רק כמה מועדוני-לילה של חוף הים. למחפשים להם בהם אווירה. כל השאר מרוקנים, נעזבים. מצפים לצו-ההריסה.

אז צריך לנסוע צפונה, אומרת האורחת אשר הגיעה בבואינג. מפני שמחכה לך שם האיש, שמעולם לא ראה את פניך. האיש ששנותיו כשנות אביך, אילו היה בחיים. ומה אמר אחיך? סעי. בין כך לא יצא מזה כלום. אז שלא תהיי מאוכזבת אם לא יצא מזה כלום. אחיך!

אשתו. האמריקאית. היתה פעם נערה משונה. חלקה העליון צר ודק וממותניה ולמטה אגן ענקי ככד עגול, רחב, ניצב על רגליים מלאות. עכוזה ושוקיה ומלוא-מתניה מתכנסים יחד בעצרת-אחת-של-בשרים. וזוללת זוללת זוללת תפוחי-אדמה. רוצה שגם הוא יהיה מלא ושמן כמותה. אז מאכילה אותו עביט שלם של תפוחי-אדמה. וכשאת מוחה נגד זה, אומרים לך: “לא עסקך. הלא הוא רק אחיך!” ומעשנים-מעשנים עד כי המכונית מלאה עשן. ומתמקחים זה עם זה מי יעשן יותר. וכשאת מוחה, אומרים לך: “לא טוב שאתם שניכם, האח והאחות, תיפגשו. מוטב שלא תיפגשו עוד. אתם רבים. מוטב שלעת הקיץ נתחלף בדירות. אנו ניקח דירתך בבירת העולם האחת, ואת תטלי דירתנו בבירת העולם השניה”. ואין זו מבינה שטוב לריב ולגדף זה את זה עד שהאווירה מתנקה. כמו שהייתם רגילים בבית הוריכם. ולשוב כל אחד אל שלו. לריב ולנקות את החלל. לריב ולדעת שמילאת את חובתך ואמרת לו שהוא משמין. שאשתו שנואה עליך. שהאמריקאית היא שמנה מבחילה, בעלת העכוז הגדול ביותר בעולם כולו. בפריז כולה. באירופה כולה. בכל הרובע שמצוי בו “רי-דה-קופנהאגן”. איזו מין צורה של אשה! ואומרת שהיא צעירה ממנו בשנים. בטוחה שהיא גדולה ממנו בשנים. גם נראית כך. אבל מספרת לו מעשיות שהיא צעירה ממנו. היא, עם מבנה שכזה, לבושה תמיד מעיל. מעיל-גשם. מעיל. אפילו בבית יש לה מין מעיל-בית בשרוולים נפוחים כלפי הכתף, כדי שישווה לה צורה אנושית יותר. מה ראה בנערה הזאת, שהיה עמה ארבע שנים והחליט לשאתה לו לאשה. האוויל!

מה פתאום הגיע הנה לישראל מכתב בשבילה ממנו, מהרופא. בן המשפחה המיוחסת. המיוחסת מאד מברלין. אומר, שהענף היושב בישראל איננו מיוחס די הצורך. אם כי יש בו שני פורפיסורים נודעי-שם. פרופיסור אלברט הרמן, ופרופיסור ארהארד הרמן. וזה עדיין לא די מיוחס. הוא, הצעיר מהם בשנים, שגלה מערבה, כלומר, נמלט מברלין, הד"ר אוטו הרמן, מיוחס מהם. כך אומרת גם אחותו הילדה הרמן. מתגוררים האח והאחות הגדולה ממנו בשנים ביחד שנים. יובלות, לא ישא אשה לפני שאחותו תינשא לאיש. אבל היא לא תינשא לאיש לעולם. אז מחכה. מה פתאום מספר שהוא הסתיר שתי אהובות בבית והיה צריך למנוע שהאחת תדע על מציאות השניה? מאמינים לו. עמה, עם עדית, למד והתכונן לבחינות ולא נגע בה מעולם. היה מביך. למדו שניהם גניקולוגיה. אם אתה מבינים מה זה ללמוד ביחד רפואת-נשים באידינגורג שבסקוטלאנד בחורף. בקור. ושם דבר. לא נורמלי. הוא פשוט לא נורמלי. אולי הוא – – מה פתאום. אומר שמסתיר שתי אהובות בבית, בבת אחת. אולי מאוהב באחותו. לא עושה רושם כזה. אף פעם אינו יוצא עמה, עם עדית, לשום מקום.

פעם יצאה מן הבית ופגעה בו ליד תחנת האוטובוס. “גם הוא הולך לפתיחה של תערוכת ציור”. אז כבר מוכרחים היו לנסוע ביחד ולהיות שם ביחד. אבל הוא לא הכיר בזה. פשוט לא הכיר בעובדה שהלכו ביחד. כאילו לא היו דברי מעולם. אף כי כל בעל עיניים יכול לראות, ששניהם הופיעו לאותה תערוכה עצמה. התערוכה הצרפתית. של הציור הצרפתי, מיקנת-כספו של אחד, מיליונר. השאיל למוזיאון, לשלטונות העירוניים. כל אחד אומר שאחד הפורטרטים דומה לה, לעדית, מאד. לה, בצעירותה. מחמאה גדולה, אין מה להגיד. ואילו הוא, אוטו, ד"ר אוטו הרמן, אינו סבור כן. ולא אמר דבר. הוא לא עמד על העובדה שתווי הפנים והעור, והמבנה והשיער וכל השאר, בדיוק בדיוק כשלה. נאמר, לפני כמה שנים.

אז רק המריאה וטסה ארבע שעות לארץ אחרת. ליבשת אחרת. אז כבר רודף אחריה מכתב. זה הוא מה שהיו אומרים תדיר. להתרחק, להמריא. לברוח רחוק. אז ירדוף אחריך לפחות כתב-היד. הנייר. מגע של נייר. של אותיות. מלים. אילו מלים?

לשלם לקרובו בישראל חמישים לירות שהוא חב לו. יחזיר לה בשובה מדרכה. יפה מאד. עוד טירחה אחת, לבקר אף אצל קרוביו של זה. אצל האדון הפרופיסור הנודע. או אצל האדון הפרופיסור הנודע השני. לא כל-כך מיוחס כמוהו, כאוטו, אף-על-פי-כן, משפחה פרופיסורית למדי, רמת-מעלה. אין מה להגיד. חמישים לירות. יפה מאד. נחוץ להם הכסף כמו חור בראש. “חמישים לירות. ישראליות, אני מקווה. לא אנגליות. חסר לי שיהיו גיניות. איפה אקח כפול שמונה-ומחצה?”

“חשבתי מי יודע מה הוא כותב במכתב הרודף אחרי. אולי רוצה להראותני למשפחתו, לשארי-בשרו הכבודים. אפשר ללכת ולהעמיד פנים שאני משהו בשבילו. ולא רק שלמדנו יחד לבחינות ואני ידידת אחותו. והוא מכחיש שהלכנו יחד לתערוכה הצרפתית?”

לחיפה אין מה לנסוע. בריג’יט חולה. מלמדת בבוקר. מלמדת בערב. ומלבד זאת חולה. לא כאמה בלוצרן, שעד היום אינה עושה דבר. בנותיה היו נושאות בעול עסקי הבית כל ימיהן וימי בית-ספרן, והיא מתחלה במיטתה או במנוחתה. ואילו היום אישה טורח בכל מלאכות הבית, והיא מתחלה במנוחתה. בריג’יט נישאה ותפסה מיד שאין זו דרך כל אשה, אלא דרכה של אמה שלה בלבד. אישה הצעיר הסביר לה מיד וקבע שהיא טורחת בבית והוא בחוץ. ואילו אחותה קלייר עשתה כמעשה אמה. היתה מתחלה בביתה כמוה, כאמה, ואישה נמלט על נפשו.

ואילו היום בריג’יט באמת חולה. עובדת בבית ועובדת בחוץ, ובאמת ובתמים חולה. לא כאמה, מרת גודיק הכבודה והמפונקה. שידיה נראות כצמחי חממה. בלות מזוקן בלבד. לא ממגע עם אלמנטים של מים, אש, חול, אדמה, ירק, מלח, סוכר ופרי. רק ממגע עם נייר. כותבת תדיר מכתבים אל רעותיה, מנעוריה. ידיים בלות מנייר-מכתבים. ידיים בלות ממלים מתיישנות. מביטויים מיושנים, כפתור ופרח. כפתור ופרח. כפתורים ותרפים של בית.

אז מוטב לנסוע צפונה. אל הבלתי-ידוע. אל הזר המצפה לך משום-מה. אינך יודעת למה ומדוע. סתם כך. על-פי השמועה. על-פי הידיעה. על-פי הסיפור. על-פי האינפורמציה.

אשתו הנכרית מתה עליו רק לפני שנה. קבורה על שפת הכינרת. בעיר-מגוריה לא אבו לקברה. עיר קדושה. אין בה בית-חיים לנכרים. נוצרים. בנהריה סירבו. לא נוגע להם ולא בשטח שיפוטם. עד שנמצא בית-הקברות הנוצרי הזעיר שליד המנזר על שפת הכינרת. מה אמר לו הכומר? ארבעים ושש שנים לא נקבר שם שום אדם. בבית-הקברות הקטן שעל שפת הכינרת. אולי מכאן ההסתייגות שלה, של המנוחה, מבני-אדם כאן, כפי ששמעה היא, עדית, מפי חבריה. רתיעה של נכריה. שהגיעה הנה עם אישה היהודי ואוהבת את הנוף, את הנוף ההררי הנפלא. היא וכלביה הסיניים. כלבה מת מאותה מחלה. מעניין מאד. מעניין מאד מבחינה רפואית. צריך לספר לקולגים. האשה והכלב מתו מאותו סוג של חולי. תחילה הכלב, ולאחר מכן גבירתו. מי נדבק ממי? אולי בכלל לא מדביק. אלא סתם בלתי-ידוע איך ומדוע.

בבוקר ירד גשם. אספה אותה מונית תפוסה. הסכימו ברוב טובם לחלקה עמה. המונית אל מחוץ לעיר הקדימה לצאת לדרך. לחות, ערפל. טנדר הפוך מימין, ליד פסי-הרכבת. בהרים הדליקו כלי-הרכב את אורותיהם. היתה אפלה של ערפל שירד לבין הוואַדיות המעושבים. הכפור הכחיל את האפור. בראשי ההרים נשרו עננים שחורים בשטחים חדים. יורד שם גשם למעלה או לא? הערפל שקע בעיירת-ההרים הקטנה וניפה את אבקה השחור. תנורי-נפט מעלי-צחנה היו מחממים את בתי-הקפה שברחוב הראשי. היהלומן המקומי המפרנס-מאה-וחמישים-משפחות בליטוש התכנס כאן עם שותפיו לישיבה.

“תה עם לימון בבקשה”, הזמינה, ומראה קטנה בידה וריגשה יתירה. ולעשות מעט את השיער החדש, האדמוני והבלתי-מוּכּר. ואת הפה המפורכס בהפרז של פחד. והמעיל הירוק הזרוע קוביות שחורות, מכחיל בקור האפור. ועל הראש אולי המטפחת הירוקה-שחורה, שנתנו לך תלמידיך בנכר מתנת-חג-המולד?

“איזה יום בשביל לבוא לעיר הזאת!” אומרים הבחורים המסיבים אצל הדלפק על הדוכנים הקטנים.

“מסכן! היתה עושה לו מוות כזה, שביקש נפשו למות, באמת”, אומר אחד מהם. “היא היתה שורפת לו את הנשמה שלו, היתה”, אומר השני.

הכפור שבחוץ מרוח על העשן שבפנים כפת-בחמאה. למה טובה מדברת עם אמה הזקנה בעברית החדישה הזאת של: “יוסי”, היא מרימה את קולה, “יוסי הבעל של נכדתך חיל’ה הלך למילואים, אז היא אצלי עם הילדה”. מה יודעת הזקנה מה זה מילואים? העברית שלה, של הישישה, היא משנת 25. למה הם לא חושבים על זה כשהם מדברים עמה? לא איכפת להם שאינה מבינה דבר מן המלים והחיים המחודשים האלה. לא פלא שאחותה של הזקנה, שהיתה הקשישה ממנה בשנה תמימה, משהו-המתקרב-חזק לשמונים-וחמש, היתה אומרת: “אני אינני מדברת בעברית מה שאני רוצה, אלא מה שאני יכולה בלבד”. מתה רק לפני חדשים מספר. תמיד טענה: “לא איכפת לי למות. איכפת לי להישאר שם לבד בבית-הקברות אחרי שכולם מסתלקים והולכים להם לדרכם”.

צריך לתקן את השיער ולצאת החוצה אל הכפור המרוח על הערפל, המתיז על ההר מנגד חידודי מים. שם, בראש ההר, יורד אולי גשם. כאן יש זרזיף של ערפל נמס על נשמתך שלך.

ובדרך אומרים לך: “מה באת לפינה נידחת זאת בעיצומו של חורף מה? תבואי בקיץ”. ואת יורדת לסימטאות הצרות והעזובות. “אל משפחה אחת צריך להיכנס”, אומרת המארחת למיצ’ו מן המכולת. כל המשפחה התדרדרה בטנדר ביום ו' אחר-הצהריים אל הוואדי למטה. אומרים שהנהג הצעיר היה שיכור. זה שישב לצדו נגמר. המשפחה יצאה בפצעים קלים, רק הנערה יפה עדיין בבית-החולים. תדהמה. הדיבר עדיין לא חזר אליה. הלם. ממררת בבכי ואינה יכולה לדבר. אולי רק מלה אחת אומרת. אבל מבינה. וצריך להיכנס שם למרת ארליכמן. הבן, החייל בצפון, נפל, כפי שאומרים, בפעולת משמר. בן תשע-עשרה. צריך פעם להיכנס. כבר חצי שנה. כבר העמידו מצבה בחלקה הצבאית. ב“גינה-של-הצבא” כמו שהילדים מכנים למקום. במכתבו האחרון לאחיו הוא מצווה עליו ללמוד ולהתקדם. להתמיד בלימודים ולהתקדם. בשביל מה להתמיד?

“יש לי אבא משונה”, אומר חייל צעיר בקירבתה. “הוא לא למד. מוכר ירקות זה עשרים שנה ועובד קשה. אבל רוצה שכל שבעת ילדיו ילמדו לימודי-ערב, אם לא לימודי-בוקר. מה יודעים לומדי-בוקר על לומדי-ערב, מה? מוכן לעזור, האבא המשונה הזה, בכל מאודו. בכל שלוש מאות הלירות לחודש שנשאר לו. לאוניברסיטה. לסוציאולוגיה. מה זה סוציאולוגיה? שואל אב כזה המבקש לקדם את ילדיו. שלא יעמלו כמוהו, שייטב להם. שתהיה פרוטה בכיס. שיהיה שיכון הגון. משיב הבן השני, אחי הצעיר, סוציאולוגיה משמע ללמוד ואחרי-כן לבוא למשכנות-העוני אשר בשכונה שלנו ולעזור למסכנים כמונו היום להתקדם. ולצאת מהעוני. זה הוא. כמו סעד. כמו לשכה סוציאלית. אומר אבא שלי ואיננו מתפעל. כמו, משיב הבן שלו, אחי הצעיר”.

איזה בלבול. החייל שנפל איננו של זה, אלא של ארליכמן. של זה חי וקיים. איזה בלבול של חייל בחייל. הלה איננו. הוא עצמו ניבא לו הקץ. העפר. החדלון.

בסימטא הצרה נחפז מישהו בבקבוק חלב ריק בידו. ומיד הכירה. את הבלתי-ידועה. את זו שהגיעה. בבקשה. אין דבר. לא צריך לחזור, אנא, תחכה ליד הפתח. מוטב שתקנה בקבוק חלב מלא.

האשה ההולנדית הכבדה, לבנת-השיער, היא ט"ו שנים בארץ ואינה דוברת אפילו מלה אחת של עברית, ממלאה את המטבח כולו על ריחותיו ומאכליו עד תום. הכלב מתחכך בידה של עדית, היד המוורידה מקור, מהחיספוס של כפור. ערב-שבת. ואין חלות. ואין נרות מוכנים. ניכרים שרידי האשה הנכריה בבית, שאיננה, שהלכה לעולמה אל שפת הכינרת. על הכותל משמאל תלויה תמונתה. ציור. מעשה ידי צייר עוד שם, במרכז אירופה. שלמתה מופשלת על כתפה האחת, והשניה מעורטלת. שיער מקורזל, פרוע מעט, בטעם שנות העשרים העליזות. שנתאחרו לשנות השלושים העגומות. כותנתה הלבנה מבצבצת סביב מחשופה. מה לה? אפילו לא טרחה ללבוש משהו לכבוד מעשה הציור. כאילו לעולם לא היתה לובשת דבר של ממש. אלא באקראי. היתה יראה מחשמל.

הגונג של הקיר איננו משמיע קול. קסטנייטה אחת. פשוקה. פסל נערה לבן בפינה. במקום ילד. ועל הקיר נוף זיתים בהר. כמו משתלה של תחנת-נסיונות.

ביום ששי הבא, מבטיח האיש הזר שבאה אליו מבלי לראותו מעולם, יהיו חלות ונרות. לא ידעתי. פשוט אין זוכרים כאן שמישהו הוא דווקא יהודי. אבל מצא חן בעיניו שבאה משם, מהמערב. מארץ מערבית רחוקה, ותובעת סימנים של יהדות. של שבת. נחוץ לה. ללכת לבקר בבית-כנסת למטה, ישן, של אותו רב נודע לתהילה. של מקובל.

האשה ההולנדית לא הבינה: לשם מה ללכת לבקר בבית-כנסת? כבר אני יושבת כאן ט"ו שנים, ועוד לא הלכתי לבקר בשום בית-כנסת בסימטאות הישנות. ופתאום מפטירה: "קוראה אני בעיתונות השוויצרית. בכל פעם שאני רואה מודעה שנדרשת מנהלת-משק-בית בלוצרן, בציריך או בג’נבה, תוקפני הרצון העז לנוע שמה. אילולא הבית ועוּלוֹ– – – "

אמיגרנטים ברוחם. מהרהרת עדית בינה לבינה. לנוע, לנוע, לנוע. ומיד נתפסת היא עצמה: ואני? נעה נעה, מכאן לשם ומשם לכאן. והתשוקה המשונה לחיות חדשיים כאן וחדשיים שם וחדשיים במקום אחר. מארץ-לארץ-מארץ-לארץ. ללא עגינה. ללא אחיזה.

וזה מוכן גם הוא. לולא הכלב שאין מכניסים אותו לארץ נאורה אלא לקאראנטינה של ששה חדשים, היה נע ונד. היה נוסע. מגיע עד שטוקהולם ואוסלו. עד הפיורדים והאיים הקטנים שישובי בהם גיבוריו של סטרינדברג בבדידות מחרידה עם עצמם ועם זולתם האוכלת את לבם.

האשה ההולנדית נפטרת לדרכה ולביתה. אולי גם היא נכריה? לא. שומרי-מצוות. הלכה הנכריה והיא, עדית, נכנסת למטבח. ומגישה. והכלב מתרפק על ברכיה. איננו נותן מנוח. כמעט מולק את כפתורי לסוטתה. מה הוא רוצה? מרחיקים אותו. מר באוּם מאיץ בו לרבוץ מתחת לשולחן. כבר קיבל את שלו. כבר אכל. מה הוא רוצה מכפתוריה הגדולים והמצויירים? כפתורי נחושת כמטבעות. היא תתן לו כפתור. לא , לא צריך. חלילה יבלע אחד ויחלה!

הכלב רובץ מתחת לשולחן. סועדים. הסיר החום עומד על כרעי מתכת לבנים. סועדים בחביבות של אנשים זרים. שלא ראו זה את זה מעולם. הערפל הסתלק, ופתאום יש זירמת שמש בכל חלונות הדרום. רק במרתף למטה, מקום שעומדות המזוודות הישנות והתנורים הישנים שעונים אל הקיר, שם אפֵלת צל וקמרונות. עציצי החצר המסוגרה שרויים אף הם בצל. מקלחת הקיץ שבחוץ דמומה. ולפני הבית בחוץ שמש הרים כבדה בעוצמתה אפילו בחורף.

בכביש המערב העובר על-פני חורש הזיתים ניצב מר האופמן בחלוקו החם, וכלבתו הצנומה רבוצה על ידו על החוֹמה הנמוכה של ביתו. “הכלבה כבר זקנה”, הוא אומר, “בת שתים-עשרה. כבר צריכה למות”.

“אני מחפש את השמש”, הוא אומר בגרמנית הכבדה שלו, המלאה תפוחי-אדמה מעורבים, ספוגים בביצים.

“מצא ארץ לחפש בה את השמש”, אומר מר באום הצנום, עדין-הקלסתר, המרטיט כמעט בשקיפותו. הכלב הזקן והכלבה המקריחה אינם מראי כל עניין זה בזו. הוא תוחב חטמו באדמה (מה הוא מריח מה, את סימני האביב הראשונים, הנהירים לבעלי חוטם רגיש בלבד?), והיא על החוֹמה נוברת בכורכר שצמח-החלון-הצהוב הממס בעסיס שרשו את סיד החורבות הותיר בו שרשי מובישים בלבד. “להגיד לה או לא להגיד לה בערב שכבר שלוש שנים” – מתדיין עם עצמו אלברט באום – כלומר, במקרה של כשלון, שהיה נזיר מאונס. מהגינות. שתיים שנות מחלתה של המנוחה. ושנת האבל.

השמש צונחת לגיא שמשמאל. האדמה רוותה את כל הערפל ונחפזה להוביש. חידודי המים בראשי ההרים עדיין ממורטים. רצח בדם קר בהרים. מי מולק את ראשו של ההר, את שני שדי ההר אשר דמה בכפילותו בעיני המקובלים ההוזים לחזה של אשה?

איזה להב תקוע בין שני תאומי ההר, שאינם תאומים כלל, כי האחד גדול ממשנהו.

אלברט באוּם מהרהר בגיא למטה, בנחל הזורם שם. בזוג חובבי-הטבע, הצעיר, היושב שם מעל לטחנה עזובה בבית נטוש והרוס למחצה. כשאדם הוא צעיר, הוא יכול לשבת בעיצומו של חורף, שם עם בת-זוגו. הוא, אלברט, כבר איננו צעיר די הצורך בשביל כך. בני-אדם צעירים, חיים על-פני האדמה. בחוץ. כמו צמחים. כחיות-הבר. מה יש להם שם? מיטות, מזרנים, וקולבים על משיכת חבל. קופסות שימורים ופרימוס. במה סתמו את החלונות הפרוצים? היה יכול להשאיל להם את תריסיו הישנים שהחליף בחדשים. אבל איפה הוא? כאן למעלה. ואיפה הם? למטה בוואדי. מהלך של שעה תמימה למטה ושעה תמימה בחזרה. אפילו ענבים אין שם בחורף. ולא אוכמניות. ואגוזים גדולים ודאי שלא. רק מים. הרבה מים. אולי דגיגים קטנים. אפשר להתקיים גם על זה. האשה הצעירה. על מה היא מבשלת שם? בתנור חימר. כמו הערביות. צריך לשאול את שומר-המטעים, את עזורי השיכור. אם הם עוד שם, או שעברו ועלו על ראש ההר. אולי נשלחו כבר שמה לשמור על השמורה. על שמורת-הטבע. שם הקימו להם המוסדות צריף. צריף שבדי. עוד זוג היה צריך להילוות אליהם. להיות בארבע בשממת ההר יותר קל. או פחות. מי יודע. צריך להיות בגיל הזה של שנות העשרֵה והעשרים בשביל לדעת.

דיבר על כך עם חברו. קורט, המתגורר בעיר הגדולה. בעסקו הפקיד את כספו, את חסכונותיו, והלה משלם לו מדי חודש בחדשו משכורתו מעסקי האריגים. שומר-מצוות המסרב לטעום אצלו, אצל אלברט, כזית. לא די כשר.

בסימטאות העיר היהודית הישנה יש אפילו תיירי-חורף. לבושים חולצות ולסוטות דקות. חם להם. באו אל ארץ השמש היוקדת. חושבים שהם באילת.

עקבי נעליה הדקים של עדית מתפלשים מתקלפים בדרכי-האבק, וציפוי העור מופשל למעלה. אדמת ההר הקשה והאבנים עושים בהם שַמות. מישהו מזמר “לה פלוֹמה”.

יאיר, בן חברתה המארחת אותה בעיר, מפזם פזמונים בלועזית, מהרהרת עדית. אמו בצעירותה היתה מפזמת “מזימרת הארץ”. שירים עבריים לגולה. נשתנו כאן הזמנים.

בבית-המלון הקטן אשר ברחוב הראשי מקדמת פניה בעלת-הבית בהתרפסות של מי שחבה לה חובה. בשעת מצוקה, מספרת מפה לאוזן, לוותה ממון ממר באום. לעולם לא תשכח חסדו עמה. היא לבדה מנהלת כעת המוסד. עם בנה הצעיר. אישה נדד לאמריקה עם הבת. רוצה ללמוד ולהשכיל שם. אז מצד אחד רוצה אשתו שישוב, ומצד שני רוצה שישתהה שם עם הבת שלא תישאר לבדה. אז איך, איך מפשרים בין שני הרצונות הללו? הוא, מר באום, איש חסדה שעמד להם בדחקם בשעה שהיו חייבים להלביש את הבת לפני צאתה ולרכוש כרטיסי המסע. יחזירו, יחזירו בכבוד. הנה כבר לא יטלו ממנו דמי חדרה של האורחת. רוצה לשלם מכספה שלה? בשביל מה. יש לו די. לא יזיק לו.

חדר לחוד ומחומם הזמין בשבילה. ומים חמים. חשב על הכל. אך מה לה, לעדית, ולכל הזרות הזאת בארץ הזאת? ויש לה דירה קטנה ומאובקה מטיח התקרה שנשר בארץ צפונית רחוקה. והם אפילו לא כל-כך יהודים פה. נשים נכריות. את החלות לשבת שוכחים. על נרות אין מה לדבר. בפעם השניה, כאשר נסעה ירושלימה ולאחר מכן חזרה אליו אל העיירה שבהר, הכין כבר חלות ונרות. אבל רק לאחר שאמרה לו. בעצמו לא ידע. רעייתו המנוחה, הנכריה, לא אמרה לו. מובן שלא. גם ההולנדיה המכינה תבשיליו לא אמרה לו. משמע אף היא נכריה. אז בשביל מה לעלות מן הגולה היהודית כל-כך בשביל לשקוע כאן בכל הטומאה הנכרית הזאת?

אסור לדבר כך. אצל חברתה שבעיר הגדולה כאן מדליקים נרות בערב-שבת. אפילו בערב חג-העצמאות. ומכינים חלות גדולות זרויות בפרג.

מר באום עצמו הגיע הנה אחר המדינה, מפני שהוא פליט. שם היתה לו וילה גדולה. הכל בצילומים. ואילו כאן, בית ערבי ישן. אותה חרסינה אירופית משובחת שהיתה לו שם יש לו גם כאן. ומעילי-הפרווה הכבדים של המנוחה. ושׂלמות הצבעונין שקנו במדריד. חצי שנה התגוררו במדריד. שבועות היה מנגן באניה. בתזמורת האניה. ובכל נמל ירדו וקנו. קנו חפצים. חלוקים סיניים ויפאניים. ואבנטים פרסיים וערביים. ואשתו היפה והצוחקת בכל הצילומים. בבגד-ים. בבתי-שחי רכים, תפחוּחיים מעט וחינניים לצדי הזרוע החשופה והשחומה בשמש. ותנוכי האזנים הקצרים. המלוקים. מי מלק אותם?

נמלכה באחיה. מה לעשות? איך להחליט? לבוא ולשבת כאן בארץ הזאת בעיירה של הר או לא? אפשר להיות כאן עסקנית ציבורית. לסייע בידי העיריה בתברואה. לטהר את הזוהמה. את המזבלות בחימוקי ההרים והוואדיות היפים. הרי בעלה לשעבר עסק בתברואה. למדה ממנו משהו. כשהיה קצין-תברואה ראשי. טבריה. אפשר להפוך זוהמה ברשות-הציבור למשימה. לעסוק. למען הילדים, שלא יהיו מהלכים בעיר ברגליים יחפות טובעים ברפש. למען העיזים הלבנות המדלגות מעל ערימות האשפה הציבורית. גם גן היא משימה. במקום ללמד שם את הגויים לשונות נכר, אפשר לטהר כאן את ארץ-הקודש מטומאתה. איזה רעיון. שאַת מן החוץ, ממה שקוראים תפוצה, תבואי לפנות את צחנת עיירותיהם.

אלא שיום אחד תקומי ותסעי לך. תמריאי שוב בבואינג 707 של חברתם הלאומית ותטוסי לך באור של שמש מסנוורת מעל לקורפו. מעל לרודוס. וכעת כבר איטליה. מפה שטוחה של ארצות בעוד אשר בני-אדם במטוס משוחחים, מהלכים, נעים הנה ושמה כחברי מועדון ישראלי. ועד שאַת פונה כה וכה, וכבר מגישים פת-של-צהריים מעל למפת שוויצריה וצרפת. ועוד מעט צפונה מזה. ועוד יותר צפונה. ומזג-אוויר דלוח במקצת. ואפילת-יום סגרירית. ויורדים לחנות בשדה-תעופה. ואַת כבר מעבר. מעבר לכל מה שכל-כך חשוב לאנשים האלה בארץ הקטנה, שערביים צעירים גוזמים את גינותיהם השטוחות. וריח מוהל העשב הוא ריח השדה והגן היחיד הבא בנחיריהם. ורעש המגזמה והמפוחיות המנגנות וולסים מיושנים מעורב בשאון מזלגות וכפות ממטבחים. דלתות מקררים חובטות על מלאת. ובמקום שלאף אחד לא איכפת שעניינם מיוצג שם הרחק בארץ צפונית לאו דווקא על טהרת הצדק והיושר. לא איכפת. אבל מה לך ולהם. שישבת עמם שהות קצרה. והסתלקת ושוב חזרת ושוב הסתלקת ואינך שייכת לא להם. ולא לאחרים. ואַת יושבת בארץ רווחה זרה.

בשגרירות הבריטית אמרו לה שאין מכניסים כלבים מארצות זרות, אלא מאכסנים אותם בקאראנטין, בבידוד, בעיר-הנמל שמגיעים אליה. אז איך האיש מן העיירה מראש הגליל יכול לבוא עם כלבו אל ארץ נכרית. אל מה שקרוי תפוצה. אפילו לא לשהות קצרה?

אך דרכם של כלבים כדרכם של בני-אדם. בבוא יומם הם מתפרקדים ומתים. אולם הכלב הזה השתולל תחילה והתרוצץ על-פני כל חדרי הבית בעווית של בחילה, זיקנה וחולי. אף שיופיו היה שמור עד יומו האחרון. שערו הזהוב המגודל. יופיו של כלב סיני. לשונו הכחולה. רגליו הזקופות התקועות בפלומה רכה, נשיבה.

הכלב השני מת. שנתיים אחר מות גבירתו. לא. שנה וחצי אחר מות גבירתו הנכריה הקבורה על גדות הכנרת. בחצרו של מנזר קטן. ארבעים ושש שנה לא נקבר שם איש וכו‘… איפה קברו את הכלב? בחדש? בישן? או בחלקה הצבאית? היה בן חמש-עשרה שנה במותו. לא היה לו תפקיד במלחמת השחרור. נולד במדינה. הוריו הכלבים הסיניים עלו ארצה ממרכז אירופה. הניחו להם לצאת. כשם שהניחו למרבדים ולרהיטים לצאת משם. כפי שהניחו בטעות למעט מטבע שבכיס לצאת. בלי דעת. היוצא לא ידע, שיש לו מטבעות בכיס מעילו העליון. אף שהכרוז באניה חזר והכריז: "כל אשר יש לו מטבע בכיסו ימסרנו וכו’, עונש חמור וכו'!" לא ידע. לא היה לו מושג שהשאיר בידו המטבע, שכר פסנתר שמכר. האיש בא, הקונה. פרק הפסנתר ונטלו חלקי חלקים. צריך לדעת לעשות זאת. לפרוק ולהרכיב מחדש. ונתן לו מטבע של אותה מדינה. והמוכר שם בכיס ושכחו. הכרוז מכריז באניה והוא שקט בלבו. אין לו מאומה. אך משהגיע לחיפה תחב ידו בכיס והנה מטבעות. אל אלוהים! לאיזה עונש היה צפוי. לא הרבה עמו, פרוטות מספר. אבל אפשר לחיות כמה ימים. נכנסים לבנק ומחליפים, וכבר יש לך משהו. בת ארץ מוצאו רצתה להלוות לו חמש, עשר, עשרים לירות. לא רצה לקחת. אין צורך. יש לו מטבע. בטעות. במקרה, באורח-מזל. מתוך סכנת-נפשות ובלי דעת. הסתכן בחטא כלכלי. העביר מטבע בלי דעת. כי חפצים מותר. מטבע אסור.

הבואינג 707 נחת בארץ צפונית. הכל חזר למקומו הישן. הגשם. הסגריר. החורף האפור המעורב בפיח. השיעורים. בבית-ספר של בוקר. של אחר-הצהריים בשיעורי-הערב. התקרה הנושרת. הזקנה בת השמונים, בתו של העסקן הציוני המהולל, מרת אוגניה רוֹקר, רווקה, השוכנת בתפוצה הצפונית הרחוקה, מזמינה למשתה תה של אחר-הצהריים כרגיל ואומרת שלא כדאי! לאשה צעירה למדי, בודדה, לא כדאי להתחיל הכל מחדש דווקא בישראל. דווקא בעיירה בהר. עם יקוד הצהריים האכזרי. עם גשמי-הזעם החרפיים במרחבי האדמה שאינה מחלחלת. עם אותו סחף היורד מהרי הנכרים אל הארץ המערבית הזעירה. אפשר לעשות הרבה בתפוצה. המגבית וויצ"ו וכל השאר. להסביר צידקת העניין לאשורו. לעומת ההסברה הערבית הקנאית. הארסית. לעומת הפרשנות היהודית המקומית המתנכרת ומתנכלת לצידקת העניין. צידקת העניין! צדק. אפשר לעשות הרבה. והוא, האיש אשר נשאר שם בעיירה של הר, איננו בבחינת יהודי כל-כך. לא מסורתי. ולא כל-כך ישראלי. כמעט נכרי בנימוסיו ובאורח-חייו. אז מה? אפילו העברית שבפיו אינה מצויינת כלל. בלא המקורות. בלא היהדות. בלא המסתורין היהודי. תורת המוסר היהודית. ומה אמר אותו פרופיסור בעל-שם? “יהדות בלא רוח אינה יהדות”. היינו-הך. יהדות ורוח. יהדות המאדירה את הפרט, את היחיד, את היחיד, שנהפך לאפס ולאין כי נברא בדמותו ובצלמו של אלוהים, כלומר, נזר היצירה. כלומר, האלוהים יצר את האדם כדי לתת תורתו בידו. אֵיך אמר? מדוע לא נתן התורה לכוכבים? אלא לאדם נתנה. עצם הרעיון לברוא עולם למען האדם, למען יברא ויגדל ויצמח, ויתבגר, ויחשוב. מחשבה. הגות. מחשבה לעת בגרות. מחשבת יסוד. פעם בחייו. או פעמיים או שלוש. הרוב חושב פעם אחת. ואילו יוצא-הדופן, האיש המתחדש, חושב פעמיים, ואולי שלוש מחשבות בחייו, שעל-פיהן יחיה ויתקיים. מה יודע האיש בראש ההר על כל זה? על האמונה היהודית שבה יחיה האדם? בעולם זה של פחדים. של אפסות אנוש. לא איכפת לו. לא חשוב לו. אביה היה מהרהר בכגון דא. כל מעייניו בפילוסופיה יהודית. אבל זה איננו מוכרח להיות כמותו. האחד חושב והשני חי. אפשר שהם כמעט בני דור אחד. האחד הוגה והשני מסכית, מטה אוזן לצלילים. ומי אמר שצלילים פחות חשובים מהגות? שמא שומע בצלילים מה שהלה היה הוגה? אץ לעת לילה לעין-גב לשמוע צלילים ולחזור לעת ליל מאוחרת אל ביתו, בראש ההר, עם כל אותם צלילים בזכרונו. עם צליליו של הפסנתרן הצעיר. העלם. איך אמר: “הוא הולם בקלידים במלוא עוזו. יותר מדי במלוא הכוחות. לא בהמיה דקה. ולא בפורטיסימו מתקבל על הדעת. אלא בפורטה שוצף. גועש, תובע, זעוף כמרירים”.

אולי זה מבטא בנגינה את היום. את טלטלת הפחדים שאובדת בה זהותו של האדם, הפרט, היחיד, הלא-נחשב, שאין לו משקל היום. אבל היכן הנחמה היהודית? איה האגדה? ובשביל מה צריכים את ישראל בלי זה? ומה הישראליות שבאיש הזה בלי הלכה ובלי אגדה, בלי נשמה-יתירה? אבל אולי אינה צודקת, אולי הנשמה היתֵירה בצלילים? אולי מתאונן על הזעף שבנגינה בלבד משום שחסרה לו ההרגעה, הזהות, האנושיות היהודית. בלי דעת. תובע משהו ואיננו יודע שתובע. תמצית יהודית. אז אולי בכל זאת יש בו הרבה. אף בלי הכרה. ברגש בלבד.

בארץ-הנכר הקרה היו נוקפים הימים. ימי ראשון רגועים. אחד, שניים, שלושה, ארבעה. חדשים. חדשים של ימי ראשון. וימי חול של עבודה בלבד שלא היו קיימים. נסיעה ממושכה. משמונה בבוקר ועד עשר בערב. ושינה. ורק ימי א' נזדקרו כאיים של הרהורים.

בכל אשם הבואינג 707, או שבע אפס שבע, המעביר אותך כל-כך מהר מהכא להתם ומהתם להכא. בלי הפסקה כמעט. בפזיזות נוראה. בריווח של שעתיים. או באיבוד של שנתיים. ומה קורה לשעתיים? מה? והכל כל-כך מהר מהר. להחליט. להחליט. אם אַת שייכת לכאן ולריקנות של חייך במה שקרוי תפוצה. בהרגל. במקובל עליך שנים על שנים. או שאַת מתחילה להיות שייכת לשם, לארץ הקטנה, שחייה נכרים כמעט, רק מפני שהוא פליט שהזכירוהו באירופה שהוא יהודי. שכח. נשא נכריה, ואמה הנכרית יושבת עמם. טוב שאין ילדים. גם זו היתה יכולה להיות בעיה. אבל מה הקשר שבלבו למקומו. לארץ שהוא יושב בה. שטולטל אליה בדרך מקרה. וכלום לא איכפת לו. לא איכפת לו אפילו לשבת במקום אחר. מוכן לבוא עמה אל תפוצתה שלה. אז מה? אם בשביל זה כל המהפכה בחייה? לבוא להתיישב בביתו של אדם, שלא איכפת לו כלל היכן הוא יושב. ושכל מיודעיו כמהים אל השלג, לא אל השלג המקרי, של יום אחד, של כמה שעות, אלא אל השלג הרבוץ חדשים על גבי חדשים, המסנוור, תכלת אפורה, אל השלג היציב. אל הגשם המתמיד. אל הנכר. נהנים מן הנוף ההררי שלהם. אבל לא איכפת להם כל נוף הררי יפה אחר. אז אפשר לומר עליה שהיא, היושבת בנכר, קשורה יותר למקום מושבם מהם. רק משום שיושבת בנכר? איזה אבסורד. היא יושבת בארץ זרה עם כמיהה וחלום מתמיד לעלות. ואילו הם, שעלו, מגיסים לבם בכל שיש להם. אז לעלות ולשבת בלא יהדות בישראל?

היתה שתיקה ממושכת של לא מכתבים. ולא מאומה. רק של בבואות צילום שתיים שנותרו עמו ואחת עמה. אף לא מלה ממנה. מפני שמה יש להגיד. מכתביו שלו אליה הלכו ותכפו. בדואר רגיל. בדואר-אוויר. בדואר רשום. אף אחד מהם לא חזר, ואילו אף אחד לא נענה.

לבסוף כתב אחיה מבירת-עולם אחרת: “קשה עלינו ההחלטה על משפחתנו כולה. לידת ילד כמוה כאפס לעומת החלטה וכל המכאובים הכרוכים עמה. עינויים של ממש. משפחתנו ‘האינטלקטואלית’ כביכול היתה כל הימים מתווכחת ומתייעצת, ולעולם אינה מגיעה לכלל החלטה כל שהיא. בעיקר שהעניין פרובלמתי כל-כך אדם. וארץ. ועולם חדש. ועליה. ושינוי אורח-חיים. ואצלנו שום דבר לא נשתנה. ממש כשם שלא נשתנה דבר ודאי במראיכם ובשנינות מחשבתכם. וברעיונותיכם הצצים עמכם חדשים לבקרים. אינני יכול להחליט במקומה. אינני יכול לכפות עליה דבר. עליה להחליט בעניין חשוב זה. ואחותי קשת-החלטה”.

אחיה, הנער הענוג, שהיה מתיירא לנסוע בגפו באניות. לעבור את הלאמאנש באניה בגפו אפילו כשהיה סטודנט, כי היה מושך לב כל רואהו. בעיקר לב גברים הרגישים למראה בני-מינם הענוגים ויפי-התואר. כשנתנמנם בתא באניה לשעה קצרה נתעורר, כי אחד מאלה לטפוֹ ומלמל דברי-חיבה כבושים. טרופים. מסוערים. אחיה. קל-תנועה. דק. צנום. עליז. קל-דעת. במאַקי. וחיי יהודי בנכר.

בינתיים היה מרחף בואינג ומסיע מכאן לשם. ומשם לכאן. והיא עדיין מהססת. היא ירדה לצרפת לתפוש שם קורס. ללמוד ולהוסיף דעת. כדרכה כל ימיה. רק לא לשם. לישראל. עד שיום אחד גמרה אומר. תשב שוב בבואינג ותטוס ביקודו של קיץ לראות את עיירת ההרים בעיניה. לראות שוב ולבקש בה אחיזה. אחיזה. במה להיאחז שם. אחיזה בו. אולי בו. אולי. אולי יש שם אחיזה בשבילה.

אלא שלפתע. לפני שהמריא הבואינג. לפתע חזרו שני צילומיה ממנו. לפתע הופיעה האשה מהר-הכרמל. ברכיה מלאות, ממולאות. גדולה, בהירת-ששיער, חטמה מגודל משהו אך ישר. שערה מעומד משהו, אך מזהיב את הלבנונית כזריחה המסמיקה את אפרורית השחר. האשה הלבושה בגדים חלקים בלא דוגמה. העונדת פניני –נייר וזכוכית על צווארה. האשה המצויה במקום. שאינה חושבת הרבה ואינה הוגה במאומה. אלא נמצאת בו במקום ונכנסת הביתה ונשארת. והעונדת טבעת כמי שמסבנת ידיה תוך שיגרה בסבון של מירוק וקרצוף. האשה במקום. בלי בואינג 707. בלי ריצה מארץ לארץ. ללא עגינה, בלי ספיקות, בלי יהדות. וישראליות וגולה וארץ. בשמות החלקות והמגוהצות. בקרירות העור המרעננת של בשר רגוע. בשר רגוע מאד. לא כמו שלך. ובלי דאגות מוחצות. ובלי בואינג הנדמה כאילו היה מתפצל ברעשו לשניים. לשלושה. אחד שרעשו עולה מן האדמה. קעור וגבנוני כתילו של צב. שני כמבקיע בית, ושלישי בתווך מתנשא ועולה כפטריה וכגבו של חתול אחוז מורא וחשד, והדו של הגעש נגרר אחריך כזכרון ילדות בוקע בבגרות אילמה. ובלא אותה מחיאת-כפיים, משום שלאחר הלא-כלום השחור למטה והלא כלום המקטיר למעלה היו נוהרות למטה מחרוזות אור אדומות כזרי-כבוד על קברים. ושרשרות האור התכולות של הדרך הראשה היו מאונסות כתכלת רקיעים ממורקים. רק פזורי האורות הזהובים שבבתים היו פוריים כארנבות. דווים כלידה. לשדִיים כמוהל עלים בטבת. לחים כזיקנה שותתת מים. כי למטה היתה יבשת אחרת. מהירה. פתאומית כלביאה קיימת ומחותלת סביב עצמה. דבוקה לים כאלמנה מזדקנת. ובתנוכי אזניה, מזחיה, נשתכחו ליקוקים מלוחים זעופי-שמש. רגליה, תליה הכבדים, כהו מאד וצבו. רחמה, פרדס מטע ושדה, תפחו, ריחה חמר כזיעת יערות מובישים. שאונו של המטוס רטש וקירקר קרביה כקידוחי-סרק הבוטשים עפריה היבשים בלא תיכלה, אלא בזיבה קלושה של נפט דמויית פריון. בלי – –

ומיד צריך לאטום את היש. אף שלא צריך. אבל אוטמים. וחוזרים אל מה שהיה. בביקור הקודם. המאכזב. שלאחריו גומרים אומר שלא לבוא עוד. והבריות היו קשוחות.. ואַת עצמך היית תיירת שנשתהתה מדי. שהכל הוחילו לצאתה לשלום. וגם אַת. לבוא לשלום, לצאת לשלום; לבוא בשלום, לצאת בשלום. כך כל ימי חייך. אלא שבימים משכבר נעשה הכל לאט לאט. באניה. ברגיעה. בממושכוּת. בהרבה פנאי. ואילו כעת בשעות ספורות. תמיד עם השמש הזאת הגדולה. עם העצות באנגלית הזאת המתובלה בחול יבש. גריסת מלים בלהיטות רבת-נימוסים. שמתבוננים בך, וכבר יודעים שאַת היית וחזרת ובאת. ואת מגורשת. ומציעים לך תמיד קיבוץ. בגליל התחתון. או איש בודד בגליל העליון. כי אַת יחידה לנפשך ולמחייתך. והכל תופשים כל-כולך ומפלתך. מעתה ומן הפעמים הקודמות, מתמיד. מהיקוד הקודם, מהשמיים הכחולים המוכנים מראש כנייר-עטיפה מכסיף על טבלית השוקולד. הכל ארוז ביחד ישר מן התנ"ך. מן המקרא. מארזי הלבנון ומזיתי ירושלים. אריזה לתיירים. עם אנשים שאינם מזמרים עוד על יפי כנען. אלא מפזמים פיזומי כל העולם. ושקועים בשלהם. קפואים בפריזרים. לכודים ברכבם האץ. וכשצריך קצת נשמה יהודית מוצאים נתח קפוא וממיסים אותו בפיכויי מים חיים.

ובכל זאת עוד תשוב ותבוא בבואינג. עד קץ כל הימים. עד קץ כל ימיה. משם לכאן ומכאן לשם. ברעש המשולש. בשלושה רעשים שהם אחד. בשעות ספורות. בתשוקה להיות שייכת לכאן או לשם, ואם אפשר לשני הצדדים. לנכר המקובל עליך. ולכמיהה המקובלת עליך למזרח. אולי כמה חדשים כאן וכמה חדשים שם. ובואינג 707 בתווך, המעבירך מכאן לשם ומשם לכאן. ושלום על ישראל ועליך ועל עולמך המבותר, העשוי כלאיים. שניסית להשיל קרעיו מעליך ולא עלתה בידך. ונשתקעת במטוסך המעבירך ממקומך למקומו וממקומו למקומך כאילו הוציאך מן החדר האחד אל החדר השני, מעבר לפרוזדור, מדלת אל דלת, מיבשת אל יבשת, מתחום אל תחום בלא תחום משלך. בלא – –