בסימטאות העיר הישנה, המטואטאות למשעי והמסויידות בכחול, מתלחשים שהם הם, מתפללי בית-כנסת המקובלים, הם שהביאו בדביקות תפליתם בחג שמחת-תורה אשתקד לשחרור העיר העתיקה בירושלים. המאמינים בנס לא יראו בכך יוהרה יתירה. אני, שהייתי עדת-ראיה בליל שמחת-תורה אשתקד בבית-כנסת המקובלים ושמעתי התפילה והניגונים, אולי כדאי שאביא כאן דברי עדותי בכתב.
לאחר שהזליפו עלינו הנשים בשמים מתוקים בבית-הכנסת הטוניסי הצנוע, בסימטא התחתית, שכולו פרוכות צבעוניות וספות מרופדות באריגים מפוספסים ומגוונים, פנינו לעלות למעלה. בכניסה לעיר הישנה מתרחבת הסימטא, וממש בגבול שבין הרובע שהיה ערבי לבין העיר היהודית ניצב בית-הכנסת המכונה ‘של המקובלים’. כשנכנסנו היו שם המתפללים בעיצומן של ההקפות. יש נושאי-תורה המרקדים עמה בפיזום קל, מנענעים ברגליהם הנה ושמה ויוצאים ידי חובת ריקוד בהחזקת התורה ובטלטולה שמאלה וימינה, כביכול ריקוד-מצווה בלא כרכור. אולם החזן ושני בניו, שהאחד מהם הניח רעייתו ובנו התינוק בעגלה מן הצד ויצא בריקוד, והשני בעל השיער הבהיר והפנים הסמוקות, היו מסלסלים בניגוניהם ומרקדים בדביקות גדולה. כאילו אמרו לשמח ויהי מה באי בית-הכנסת כולם. ולא עוד, אלא שהחזן היה נושא לפתע קולו וכמו זועק:
“לשונו הובואו בירושולויאם העותיקו!”
והיו תחינה זו ותקווה גדולה זו מרעישות את לב השומעים. אפילו לבב צעירים, מגדלי זקנם ושערם פרא, תיירים יהודים מארה"ב שניצבו מן הצד, חובשי כיפות זעירות, שנתכבדו אף הם בריקוד עם התורה.
בכל פעם שהקריאה “ירושולויאם העותיקו” היתה נישאת בחלל בית-הכנסת, היו הכל מעלים בת-צחוק על שפתותיהם בחומלה יתרה בבחינת עניין לימות המשיח. אף שהציתה הקריאה זיק בעין כל, היה בו, בייחול זה, משום השתוקקות לאחרית-הימים.
ואילו הבעל-קורא בעצמו לא היה מתבושש וקורא קריאתו ברמה, כאילו יש בה בברכה משום אפשרות קיום קרובה.
אם כבוּדה, שהיתה יושבת לצדי לבושה בלבן, ביקשה מהמרקדים שישתפו אף את בנה בריקוד המצווה: “קחוהו, קחוהו, הוא בחור-ישיבה ויודע לרקוד ולשיר!”
כשהקימוהו ממקומו נתגלה צעיר קטן-קומה, שאולי לא היה בו בהרבה כדי להוסיף על מעגל הרוקדים בשיעור-קומתו, אולם קולו נתפזם מיד בין שאר הקולות, ובעיקר נפח רוח חיים במלה האחרונה “העותיקו”. עד שנתמשך ה“קו” וטילטל את בית-הכנסת הקטן כולו בכמיהה אחת.
אולם כבתחילה הפליאו לעשות החזן ושני בניו. בעיקר כירכר וצהל צעיר הבנים. בשעת ריקודו היה אפילו משתהה ליד אחיינו, הוא התינוק בעגלה, ומפזם לו ניגון אחווה משפחתי זעיר, עד שרגליו נושאות אותו הלאה.
“כאן משהו אחר”, הפטירה תיירת צעירה. “התפילה כאן לא כבשאר מקומות. אף המלים שונות. שהן אותן מלות התפילה, ואף-על-פי-כן סיומן שונה. מה פירוש ‘עותיקו’?”
פירשתי שהמדובר בירושלים העתיקה שאבדה לנו לפני קרוב לתשע-עשרה שנה, ועדיין אנו אבלים עליה ומבקשים לשוב אל בין חומותיה.
התחלחלה התיירת הצעירה ואמרה: “האמנם כך הם מבקשים לקבלה בחזרה, בתחנוני התפילה ובריקוד מצווה בבית-הכנסת?”
“משמע גם כך”, אמרתי. “יש מבקשים עליה כך ויש אחרת. שמתפללים כאן תפילה שבייחול”.
“האמנם הם מאמינים שיש בכוח תפילתם להחזיר להם את ירושלים העתיקה?”
“מאמינים ודביקים בתשוקתם לשובה אלינו”.
“ואין הם יראים לשנות מן הנוסח המקובל?” שאלה. “אנשים תמימים”.
“אנשים דביקים באמונם”, אמר מישהו.
“ובהיר-השיער הצעיר מאמין אף הוא בכל לבו?” שאלה בלי אומן.
“משמע שכן. ואולי דבקה בו אמונת אביו. שכולם בצוותא, זקנים וצעירים, מחזקים את כוח התפילה”, אמר מישהו מבין העומדים.
איני זוכרת כמה פעמים חזרו וקראו והשמיעו אותה תחינה ואותה בקשה באותה תפילה.
בסימטאות העיר הישנה מתלחשים שהיה משהו בתפילה זו, שהעלה אותה ישר לשערי-הרחמים. יש אומרים מה תימה בדבר, והם מיוצאי העיר העתיקה בירושלים וכמיהתם סמויה בלבם. אחרים אומרים שלא היו דברים מעולם, ואין בינם לבין העיר העתיקה בירושלים אלא השתוקקותם העזה אליה. מדוע בכל זאת זכו שתפילתם נתקבלה עוד באותה השנה?
יש סוברים שהיה התינוק בעריסה משתף עצמו עמהם בשירה אילמה, תמימה, בתפילת עוללים כה ברה, עד כי שום קיר אטום לא יכול לעמוד בפניה. ישיש אחד טוען שנתגלגלה בתינוק נשמת צדיק גדול, והיה הגוף המקשר בין החינות שלמטה לבין אנחות ותחינות שלמעלה והיה בו בצירוף זה של תחנונים להחזרת שלימותה של ירושלים. כי קשר כה אמיץ של אמונה ודביקות אין כוח היכול לעמוד בפניו.
אחרים אומרים, שבאותה שעה ניחם הבורא וגזר להחזיר לנו את הכותל. והראיה, שבתמונות הכותל שבאותו בית-כנסת, שאינה עשויה בידי רב-אמן אלא דווקא בידי אומן איש-העם שציירה בתמימות ילדים, התברק לפתע אור הנרות. אור הנרות שלפני עמודו של החזן נגה בשלהבת חדשה, שמעולם לא היתה בתמונה צנועה זו של הכותל המערבי, והתמונה העלובה העלתה אור במקום. מי שעין לו לראות חש בזיק זה ושמרו בלבו. היה מי שאפילו ביקש להצפין הזיק בטליתו. צעיר-בניו של החזן, ששמחתו רבתה, ביקש לשייר הזיק הערב לתינוק, אלא שהזיק התחמק ממנו ולא נודע אנה פנה.
ועוד מגלים, שהתינוק פרץ לפתע בבכיה מרה ואמו הוציאתהו מבית-הכנסת שלא יפריע לתפילה ולשמחה. מפרשים בסימטאות העיר הישנה אף בכיה זו שהיא הבעת צער של יצור-אנוש למחיר הדמים, הדמעות והכאב שיידרשו ממשחררי העיר העתיקה וממקורביהם. והתינוק נכנסה בו נבואה, פרץ בבכי מר והפר את שמחת החג. אמו ניסתה להרגיעו בחוץ כדי שיפסיק בכיו ותוכל להשיבו פנימה, אולם הבכי לא הרפה מן הקטן שהיה מטלטל כל גופו בצער כבוש.
“תמיד הוא עצוב”, אמרה אמו לניצבים עליה. “כולם שמחים, והוא בוכה. מה הוא בוכה פתאום, מה?”
“שמחה מהולה ביגון, זה הוא”, מילמל מישהו בקרבתה דברים מקובלים. אולם כשהרחיקו את העולל מבית-הכנסת, עדיין היה סבו זועק:
“לשונו הובואו בירושולויאם העותיקו, לשונו הובואו בירושולוייייייאם העותיקו”, הוי, נאנח, “לשונו הובבואו בירושולוייייייים העותיקו”.
מי שאיננו מאמין בתפילה בצוותא למימוש כמיהה גדולה שבלב, אל ילך לשפוך צקון-לחש לבו ותפילתו בסימטאות העיר היהודית הישנה. הסימטאות הן צינורות הרוח הזכה, שכוונותיה נוגעות ללב שמיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.