במדרון המסולע, שנבע בו פעם מעין לפני שחמסוהו “המקורות”, צבה ביתו של קלורמן. ביתו של יקותיאל נבלע בו כמעט כליל, ונראו רק גגו וביתו של הרופא הבלגי. זה האחרון נבדל מקודמיו, שהוא בעצם חווילה חדישה בנוסח השפלה, מקושטת בכמה שטחי פסיפס שת אבנים. כל השאר הריסות שפונו ושלא פונו ועצי זית חלולים, עצי רימון ארגמניים המצפים לפריחה ועצי פלפל סמוקים. והתאנה כאן אוורירית, בדיה אפורים-בהירים, עליה ירוקים-זכים – והיא מפורקדת כאן כדולב על עין המים.
“אני כאן האחרון. הבית האחרון. הכל כבר פינו”, אומר יקותיאל. בחצרו הגדולה עצי פרי עם גזעים מסויידים. על משיחת חבל תלויות נקניקיות זעירות סמוקות מבשר כבש, פלפל וקנמון. אין חתולתו נוגעת בהם. חצי יום הוא עובד כגנן עירוני,
ואילו המחצית השניה עושה פסלי גבס כעורים, חיקויים עלובים, קערות ורודות מחימר, שהוא משבץ בהן חרוזים ערביים תכולים, וכושי מעשה-גבש חבוש משקפי-שמש שחורים.
על כתלי בית-המלאכה אשר לו תלויה חרב תורכית חלודה, ארוכה, משולבת במאכלת תורכית חלודה קטנה ממנה. חרוזים בדוויים תכולים במחרוזת תלויים כאן בצוותא עם קמיע מנחושת. המון פיות של נרגילות מתגוללות ליד גביעי-דמע מזכוכית רומאית עתיקה.
“בזה הזילו הרומאים דמעות, בצער”, אמר יקותיאל. “מנהל המוזיאון בעכו הוא הסביר לי”.
על השולחן, בתווך, מטבעות מתחת לזכוכית. זכוכית-מגדלת, ושוב פיות של נרגילות. “הכל מן האדמה”, מסביר יקותיאל. “פישפשתי וחפרתי. בהתחלה לא התעניינתי. עכשיו אני כבר מבין ומתקין מחרוזות. כדים מצאתי. אגנים גדולים וקטנים”.
“אני הייתי הראשון”, אומר קלורמן במיבטא מרכז-אירופי מדוקדק, מודגש קצוץ. “ואני אהיה גם האחרון”.
אחות בית-החולים הנכרית מבשלת ריבה מהחושחש של יקותיאל. החושחש מר. הפרי תלוי כחרוזים במחרוזת. הנכריה רוקחת את הריבה, ובחצר יושב אלברט המטומטם על-גבי ארגז ולוגם יחד עם יקותיאל מבקבוק העראק. שניהם מאזינים למנגינה ערבית העולה מן הטראנזיסטור.
“אצל קלורמן”, אומר הרופא הבלגי, “הטראנזיסטור לא בסדר”, ומתכוון לרמוז בלשון עגה, שהלז חש בלבו מפעם לפעם.
כבשתו של יקותיאל רועה בסמוך מאד לכביש. נקנתה בכפר הערבי לחג. אך לבו נכמר עליה והניחה בחיים: “תשמין, תהר ותלד טליים”, הוא אומר ובורר לה תלתן-פרא בצמחיית האביב, שהוא חביב עליה מכל. “פעם נתתי לה סוכר”, הוא אומר “פעם אחת בלבד, ומאז היא אוהבת אותי והולכת אחרי כמו כלב”.
הרופא הבלגי צועד בכביש-הזיתים, ולפניו שני כלבי-הבוקסר הגדולים והטובים שלו הרתומים ברצועות-עור עבות, הכרוכות לו על אצילות-ידיו. הכלבים מנסים לשאת ענף עץ גדול שמצאו על אם-הדרך, נועצים בו שיניהם ואינם יכולים, והוא נשמט ונופל. הרופא מבקש לסייע בידם, ומיד מרפה והענף נופל.
“שלוש שנים בארץ ובהר הזה”, הוא אומר. “והמדרון יפה ועזוב. ונוף ההר והגיא ניתן לי כאן בחווילתי לצמיתות”.
קלורמן ויקותיאל מתבוננים בו ברחמים גדולים: “פתי מאמין לכל דבר”. “לצמיתות!”, מלגלגים עליו בלבם. אלברט המטומטם מעמיס על שכמו כד ערבי גדול, שנתן לו יקותיאל בשביל מרת ברמן, להביא לחוה ברמן, המכונה אֶווה, תמורת הנפט שקונים ממנה.
אלברט קרב אל שער-ביתה וצווח: “אֶווה! אֶווה!” אך זו איננה בבית. הכד החום-האדום עמוס על כתפו והוא זועק: “אֶווה!”
לפני שעה קלה פסק הגשם והתבהרו שמי האביב הטעונים חומרה-של-צעירים.
“מחר תהיה שמש ויהיה חם”, אומרת אֶווה בחגיגיות של נבואה. “אני יראה לדבר. אני יראה לומר: כל אשר אני אומרת מתקיים. אמרתי לאישי לפני חודש ושנה: ‘אַל עלה העירה!’ והוא עלה. מיד בעט בו הסוס והוא חלה. אמרתי לו: ‘אני יראה לומר. אבל אם אני אומרת, תזרח השמש – והיא זורחת. ואם אני אומרת יהי חם! – ויהי חם.’ יש לי כוח במלים. אני יראה לומר… – אני”.
“תגידי”, מתחנן לפניה אלברט השוטה, המעמיס עדיין את הכד הכבד וניצב בפתח ביתה בציפייה מתוחה. שמכל דבריה הבין מלה אחת בלבד: 'שמש. “תגידי ‘שמש’”, הוא מפציר בה, ובגדיו עדיין לחים מגשם ומעלים הבל. “תגידי ‘שמש’… ‘חם’, אֶווה. תגידי…”
“תראו אותו עם הכד הכבד על הגב ומתחנן: ‘תגידי, תגידי!’ תוריד כבר, שכל, את הכד תוריד מעל גבך! תג-י-ד-י”.
“אֶווה!”, פורצת הצעקה מפי השוטה. “אֶווה, שמש! קרררר. אֶווה!” הוא זועק בלי לפרוק את מטענו.
“עוד לא אמרתי”, נרתעה אֶווה. “תיקח שילינג, אַת רוצה? תביא לי קרח!”
הכד הגדול שעל כתפו מאדים – כמו היה נאד יין עתיק, ולא כד ערבי גדול ומחודד בתחתיתו.
“תגידי ‘שמש’, אֶווה!” עדיין מפציר בה השוטה. “כד או שמש?”
“לחיים!” מלגלגת עליו אֶווה.
אֶווה מניפה בידה כלפי מעלה כמבקשת להוריד את השמש לשוטה חמוץ-הבגדים. “נו, שים את הכד. אולי נמצא בו את השמש. אולי גנבת את השמש. נראה, נראה. תביא לי קרח.”
“קר לי”, רועד השוטה בצינת האביב המאוחרת. ועודנו ניצב עם הכד על שכמו כנמלך בדעתו, שאם השמש בכד מוטב לו להימלט עמו ולא לתיתו לאשה אֶווה.
הרופא הבלגי קרב עם שני הבוקסרים שלו, שאפּיהם מרובעים ושחורים. האחד מהם מקיר מרירתו הירוקה-צהובה. “סליחה!” מתנצל בעליו. “ודאי בלע איזה ירק מר”.
הנערה הרכּה בהירת-השיער, שבאה לשנת-שירות מן הארץ הקרויה מדינת-רווחה, זוקפת ראש עגול, בהיר, חיוור, עם עיניים אפורות-תכולות, עגולות. גיזרה דקה, מרובעה. היא שואלת במבוכה: “מה זה ‘לחיים’?”
השוטה אלברט עם הכד על שכמו צוחק. זאת אפילו הוא יודע. “כל היום, ‘לחיים’!” הרופא הבלגי מסביר לה באנגלית רהוטה מתי אומרים יהודים “לחיים!” מרת אֶווה אומרת לשוטה: “מה אתה מחכה מה? שאשפוך לך כד מלא ‘לחיים’? זהו מה שאתה מחכה עם הכד על הכתפיים? תוריד אותו כבר אלי הביתה, אל החצר שלי. זה יקותיאל שלח לי בשביל כל השנה נפט שאני נותנת לו! אני אתן לך ‘לחיים’! אני אתן לך מלוא הכד האדום ‘לחיים’, אני אתן לך… ס’איל ווּ פּלאֶה”, היא מתחייכת אל הרופא הבלגי ושוקלת בדעתה. ספק יהודי ספק גוי זה מסביר מה זה ‘לחיים’, משמע – בן-ברית. וזו, הנערה הצעירה, לשנת-שירות באה הנה. מורה לאנגלית בבית-הספר למעלה. משמע יהודיה מארה"ב. גרה בחדר אצל גלורמן. מה הרופא הבלגי מסובב פה כל-כך הרבה על כבישו של המדרון, מה? יכול להיות שמתכוון אליה. “אני לא אגיד. לא אגיד שום דבר”, בוסרת בעצמה. “שאם אני אגיד אז הכל יתקיים…”
“צעירה מדי”, מהרהר הרופא הבלגי, הנמשך בידי שני הבוקסרים שלו כרוצה ואינו רוצה ללכת מזה.
“לחיים”, צוחקת ג’ויס, המתנדבת הצעירה לשנת-שירות בל' כבדה, זרה. “לחיים” על כוס של לא כלום, של אוויר והר, ומדרון זרוע זלזלת וקידה שעירה כתומה ודבשית בריחה, וקיסוסית וגביעונית.
הנערה מנופפת בידה כמחזיקה בגביע וקוראת: “לחיים!”
“לחיים!” נוהם השוטה.
“איזה כד!” מבחינה בו הנערה.
“את רוצה כד כזה?” אומר הרופא הבלגי בהתלהבות חדשה עמו.
“לא, תודה”, משיבה ג’ויס. “פעם אקנה לי. אצל מי קונים? אצל יקותיאל? פעם אקנה לי”, היא מבטיחה לעצמה. “פעם תהיה לי חצר מרוצפת באבנים. עצי זית. עצי אפרסק ושזיף וכד ערבי גדול ואדום כמו זה. אדום כמו יין”, היא מוסיפה להבטיח לעצמה.
“בשביל זה באת הנה?” שואלה הרופא הבלגי בלהיטות ומרפה מכלביו הרצים לפניו כשתי חיות-בר טרופות-אונים.
“שני סוסים שחורים”, מהרהר הרופא הבלגי בינו לבינו. גלורמן, העובד במשרד הדואר כל ימות השבוע, רק בשבת ובשעות אחר-הצהריים תחובה לו מזמרה בכיס מכנסי הג’ינס הדהים שלו, ללמדך שטרוד הוא בגן פרחיו אשר במדרון, משתהה עמם ומהרהר. “צעירה מדי. כל-כך רכה בשנים, כמו ילדה”. עליו לשוב לביתו. יקותיאל הבטיח עוד ארגז חושחש לאחות הנכרית מבית-החולים שתרקח מרקחת אצלו, אצל קלורמן.
השוטה הניח מידו את הכד והכניסו לחצרה של מרת אֶווה. נטל שילינג שכר-טירחה עלוב והלך להביא קרח. ג’ויס דידתה בעקבותיו של קלורמן, שבביתו במורד היא מתגוררת. הרופא הבלגי נמשך בעיקבותיהם ברסן שני כלבי הבוקסר שלו, כמרכבה רתומה לסוסים. הם גררוהו על קומתו הדקה, השפופה מעט, וחיוורון פניו הצפוניים. בבית-החולים מכנים אותו שלא בפניו ‘אַלבּינו’. האחות הנוצרית מכפר ברעם ניסתה לתבוע ממנו את תביעת כּפרה ואדמתו, שכן הוא יהודי, אלא שהעלתה חרס בידה. לא הבין מה טעם היא קובלת, שהועבר כפר מן הספר לארץ פנימה. ומה איכפת להם בית אחר ואדמה אחרת?
קלורמן צעד ראשון, דק, צנום, אַסקטי, מר-נפש במקצת, גרום כמצבה הקטנה המקשטת את מדרגות ביתו הפנימיות כחפץ של עתיקות. שערו כאבני-הריחיים הבזלתיות הניצבות על מרפסתו הפתוחה להרים ולרוח. לבו גאה בקרבו. ‘מטה-אהרון’ פרח לו בגינתו. בקיץ ימלא את בריכת הבטון הקטנה שבנה בחצרו במים ובדגי-נוי. הכּלות הלבנות כבר פורחות. עוד מעט יפרח הרימון. בפינת הגינה יכין קומפּוסט. בדל גזע-העץ המפוחם, הניצב לראווה מתחת לפּרגולה חשופה, משחיר כאוד סמלי לשריפה שבהר. אחריו הולכת ג’ויס לבושה כבר שמלת-קיץ דקה, לבנה, מגלה ברכיה כנר חלב על שפת להבה.
אחריה שני הבוקסרים הגוררים את הרופא הבלגי. ואחריו האחות הנכרית, שבאה לרקוח מרקחת של חושחש עם סוכר.
למטה מכריז יקותיאל: “אני נותן ארגזים של חושחש למי שרוצה לעשות לי קצת ריבה! ארגזים! אלברט יביא על הכתפיים שלו”.
אלברט, שהלך להביא קרח ועדיין לא רחק, חושף שיניים צוחקות מרחוק: “אֶווה. שתהיה שמש. אווה, שמש!” הוא תובע בפה מלא.
במדרגות ביתו של קלורמן, המוצבות במדרון, יורדים כולם בזה אחר זה אל הגינה – ערב-רב של עצים ופרחים וריח הלימון המבשיל פירות גבנוניים, מדובללים וצהובים מאד.
“שמש!” צווח השוטה אלברט מרחוק. “הקרח קר, שמש!” עולה קריאתו מן הגיא למטה, מן ההר הקרוב והרחוק.
“ג’סי”, אומר הרופא הבלגי. “אם תשארי כאן, תהיה לך חצר-אבן וכד גדול ואדום. אני לא מוכרח את החווילה החדשה. רק הבטיחו לי שם את כל הנוף לעצמי. אפילו נוף במטבח ובחדרים, וחומת אבנים ושושנים בחצר – – –”
ג’ויס מתבוננת בו ובקלורמן כמי שיעודה לאחר. לא יודעת למי, אבל יעודה לאחר, שם בארץ-מגוריה – אף שבינתיים הגיעתה השמועה כי דייווי מתגורר עם אחרת. אמת או לא אמת? אומרים יש מי עמו בדירתו. ואילו כאן אנשים טובים. חיים במדרונו הפורח של ההר המסולע. וכשאת נפטרת והולכת מזה אחר שנת-שירות, את מניחה כאן במדרונו של הר שמץ מבטחונך, מרצונך, מקישבך.
ג’ויס נשאה את פניה הבהירים, הנכריים למראה, כפני שבדית, והשתוקקה לגשת לקלורמן, היכול להיות אביה, ולנשק לידיו המסכנות, הבודדות, המקופחות בערירותן.
הרופא הבלגי ראה רצון עז בפניה ולא ידע מה הוא – התאפקות נוראה הנמתחת כרצועות כלביו המושכים בו. המאבק שבפניה נכמר בבת-צחוק כנוּפה רוך, יונתית.
בחצר מנגד, שדלתה פתוחה, ישבו אחד-עשר ילדים על שקים ושיחקו עם יונה רכה, כנועה, חסרת כל רצון משלה. היא עברה מיד ליד, כצמר ממסרגה למסרגה.
ריחו של עץ הלימון נסך אף כאן רפיסות חמימה.
המזמרה בכיסו של קלורמן פערה פה. על מעקה מרפסתו עמדה אבן-הרים סידית כתומה-זהובה דמויית פסל אבּסטרקטי. האחות הנכרית הסבירה, שמי שאין לו בנים מפסל פסלים להציגם על-פני האדמה ולהשאירם אחריו. קלורמן נבוך וירד לגינתו. הוא אפילו אינו מפסל פסלים. הוא אוהב צמחים והרים ועתיקות ודרכים עזובות. מה יניח אחריו? דרכים עזובות.
האחות הרחמניה מצצה שפתיה, כאילו היו ריבת-חושחש זהובה ומתוקה. איש לא שת לבו לנגיסת שפתיה. היא עוברת מארץ לארץ.
ג’ויס פשקה מעט פיה ואמרה: “מה קרה לגפן שעל הפּרגולה שלך?”
“יקח עשרים שנה עד שיהיה מה לראות”, פסק קלורמן מלמטה, מגינת פרחיו. פרחי הכּלה הלבינו מאד ושלחו לשון זהובה, דקה ומחופה אבקנים מאובקים. פרח-כּלה אחד כבר עמד בכמישתו. האחות הנכריה השפילה עיניה אליו ברחמים עצמיים נכמרים.
שאר פרחי הכּלה, שעמדו בעצם פריחתם, פרחו לעברה של ג’ויס הרכה והצעירה, כנרות חגיגיים על שולחן דשן. ‘מטה-אהרון’ השחיר כשרביט-המנצחים. הרופא הבלגי התבונן בו כבנר-נשמה שחור. אמו מתה עליו לפני שנה. היא הלכה לעולמה בבריסל והניחה לו ירושה קטנה, בה רכש חווילתו במדרון ההר – חווילה לבעלי אמצעים מן החוץ – אלא שאין לו מי לשכּן שם. אפשר לעבור בעולם כולו ואין את מי לשכן. אפשר להלך בכבישים ולצדי דרכים באין מודע ובאין רע. שני הבוקסרים מושכים בך באפּיהם השחורים כמו הסוסים השחורים של אבל ו’מטה-אהרון' השחור.
מיד נתאושש מהרהוריו הנוגים, נתן עיניו, כתמיד, בג’ויס הבהירה, הלבנה. אלא שהכל נותנים עיניהם בג’ויס הבהירה והרכה, ששמלתה הלבנה חושפת את ברכיה הדקות, החיוורות, הזרועות ורידים כחולים, רוטטים.
“כל שהוא לבן”, מהרהר קלורמן, “ובהיר ומזהיב בתווך, כמו פרח-הכּלה, מוראו גדול, שהוא יפה מדי וצעיר מדי ורך מדי, וענוג מדי ובהול לכלות, להיעלם ולהיאפס…”
יקותיאל הביא קערית ורודה מחימר, מעשה-ידיו, משובצת בחרוזים ערביים-תכולים – שי ומנחה. אף לבו של יקותיאל יוצא אל ג’ויס הבהירה, הדקה. כל שאר נערות כמותן כחושחש הזהוב, הבשל, המריר, הכבד בפירות רבים, הזועקים בתאוותנותם הפרוצה והמופקרת, קורסים בכובד בשריהם הסמוקים ובקליפתם העבה, המתבקעת, החושפת. ואילו ג’ויס – עניין אחר. “איך קוראים לך בעברית?” חוקר אותה. “אין לך שם יהודי מן הבית, מן הלידה?”
“יונה”, אומר הרופא הבלגי. “אולי יונה”, ומהרהר כי שם אמו שהלכה לעולמה היה ז’וזאֶפין, אף היא יונה. ולפי מנהג של יהודים אסור לשאת אשה, ששמה כשם האם. עכשיו כבר לא חשוב. לא תקפיד עמו בקברה, אם זו רק תיאות לבוא לחווילה.
“יונה”, צוחקת ג’ויס.
“יונינה”, קורא קלורמן מלמטה מגינת האיריסים, שעליהם הארוכים יבשו משום-מה כממכת-שרב.
“יניתה, ז’אַנית”, אומר יקותיאל. “ינינה”.
“נינה”, מפטיר הרופא הבלגי. “כמו נינאֶט”.
“מכל אלה כבר אני עצמי נגמרתי ולא נשאר ממני זכר”, אומרת ג’ויס ומרגישה כמו נבלעת כולה בשלושה אלה העומדים לפניה. האחות-הרחמנית הנכריה אינה נוטלת חלק בשיחה, ורק מתבוננת בתנועותיו של קלורמן במזמרה למטה, שהוא קוטם הכבושים והנבולים ומניחם על-פני האדמה לזיבול טבעי, תולש ומשליך, תולש ומשליך.
ופתאום ננערת האחות ואומרת: “לאמי בוויילס קראו נאטאלי. אחי נפל לאגם ונתקע איני יודעת במה, ולא יכול להיחלץ, עד שמצאוהו אחר כך בלא רוח-חיים. וקראו לו ג’ונתן. אז נדרתי נדר ללכת לארצות רחוקות, כמו ישראל וסין וטיבט ומדגסקר. הוא אהב ריבה. ולרקוח ריבות. היינו תאומים. הוא ג’ונתן, ואני דורותיאה – תיאה. אפשר כך לעבור את כל העולם בחיפושים אחר חלומות ששקעו באגם. אני לא יודעת אם ברצונו ומדעתו או במקרה, אבל זהו זה… בבית-החולים כאן היה נער ערבי קטן ועיניו טרוטות, חולות. כל-כך דומה לג’ונתן כמו שתי טיפות מים. ואולי רק נדמה לי. אז נתתי לו במתנה צנצנת ריבת-חושחש, צנצנת פלאסטית יפה עם ריבה מתוקה, ואמרתי לו: ‘קח את זה לכפר שלך ואכול. הלא אתה כל-כך אוהב ריבה’. וכשהלך מבולבל נזכרתי, שבכלל מאין לי שהוא אוהב ריבה? ושהוא דומה לג’ונתן? בכלל לא! והתבלבלתי נורא, מפני שנער אחר דיבר על תחרויות כדורגל וגשם, ומגרש רטוב, והימורים. והתבלבלתי…”
איש לא שם לב לדבריה. אפילו שני כלבי הבוקסר שהיו רבוצים על ידה קמו מריבצם ורחקו ממנה – נדף ממנה ריח חדלון. לפתע ננערה. כי ג’ויס שאלה את הרופא הבלגי:
“כמה ילדים יהיו לנו, אם נשב בחווילה החדשה אשר במדרון?”
המזמרה נשמטה מידו של קלורמן ולא יכול למצאה בין שיחי הפרא. האחות הרחמניה חשה מיחושים בפרק רגלה הימנית. רקתו השמאלית של יקותיאל הלמה בחופזה תכולה, בוהקת.
“אני חושב, שלושה”, השיב הרופא הבלגי במתינות מעושה, המכסה על חרדה אפילה.
“יחד עם שני הבוקסרים ועם נערה עוזרת קטנה בנות המקום – שמונה נפשות! יותר מדי בשבילי. אני מתפטרת…”
כולם נשמו לרווחה. האחות הרחמניה תיאָה נשמה בנחירי-אפה כבולשת בהריסות המדרון.
“אני לא רוצה קערית חימר אדומה מעשה-ידיך”, אמרה ג’ויס ליקותיאל. “ולא פסל גבס לבן שלך. אני רוצה חרוזים תכולים שמצאת באדמה. אני רוצה גביע-דמעות רומי עתיק להזיל בו דמעה אחת או שתיים על עלומי שיחלפו…”
יקותיאל נעלב: “אני יכול להביא לך חרוזים מן האדמה שמצאתי, אבל זה לא עשיתי במו-ידי…”
קלורמן מצא את המזמרה והמשיך בגיזום. “היא צעירה כל-כך”, טרדה אותו תהייה טרופה. הוא כסס עלה תלתן-בר שהחמיץ והחריף בפיו מרגע לרגע. “אפשר להשאירה כאן בבית, בחדר, בין העתיקות והקמרון היפה שהעבירו לכאן על כתפו מן ההריסות, בין אבני-הריחיים הבזלתיות, עץ החושחש, לימון-הבר וגינת-הפרחים הבלתי-סדורה, הפורחת כשדה-בר במדרון ההר. אפשר פשוט כך להשאירה כאן, שתהיה לאורך-ימים, כך מיד וזה הכל. הכל הכל…”
הבוקסרים רבצו לרגליה של ג’ויס, והיא ליטפה עורפם. כשפסקו ליטופיה ערערו, רטנו, תבעו עוד.
היונה הרפויה, שהילדים שיחקו בה, נשאה לפתע אברותיה ובאה אף היא. היא נצבה על הפּרגולה, אדישה, פולטת המיה חלושה, מלוּוה ברטינה קלושה. “הנה גם זאת”, אמרה ג’ויס.
“אני אסע על-פני כל הארצות”, אמרה ג’ויס. “ואחר-כך אחזור אליכם. או שלא אחזור, ואז תדעו שלא באתי…”
ונשתתקה עד שאמרה: “אמי מחכה לי, ואבי החורג. אבי החורג אוהבני כנערה, הוא בן ארבעים…”
“צעיר ממני בחמש שנים”, הירהר קלורמן בשמורות-עיניים מזיעות.
“גדול ממני רק בעשר שנים”, הירהר הרופא הבלגי, ושערו קריר עליו כבסופה. “גדול ממני בחמש-עשרה שנה”, מילמל כמעט בקול יקותיאל, שקערית-החימר האדומה שבידיו נראתה לו לפתע גסה ועלובה.
“צעיר ממני בשנתיים”, חישבה האחות הנכריה תיאָה.
“קוראים לו אֶדמונד”, אמרה ג’ויס.
“אֶדמונד ודורותיאה”, הירהרה האחות-הרחמנית תיאה, ולחות משונה היתה נובעת מכל-כולה. “בעצם ‘הרמן ודורותיאה’. לא חשוב”.
“אדורתו”, הגה הרופא הבלגי. “אדורה, אדמונדו, עד, אֶד…”
“‘נרקיס’ ו’גולדמונד', לא חשוב. כמו ‘אדמונד’”, הירהר קלורמן, יליד באוואריה הדרומית.
“אדמה, עדי עד עדי”, לחש יקותיאל בנמיכות-רוח.
“יש לו שם משפחה פרסי, טבּריז”, אמרה ג’ויס. “איפה מצאה אמי פרסי שכזה? אולי הוא ארמני? נראה כמו ארמני, אבל בעצם יהודי, יהודי פרסי. אומר ‘ברוך השם’, אבל אף פעם לא אמר לי מה זה ‘לחיים!’ נראה כמו נסיך ספרדי. אף אחד מכם איננו נראה כמוהו”, אמרה באכזריות של תינוקות. “הוא איננו מרגיש כלל שאני קיימת. כאילו הייתי וילון בבית, פריג’ידר, מכונת-כביסה או פמוט. אז קמתי והלכתי לשנת-שירות בישראל. אפילו תמונה על הקיר אינני בבית… אמי אומרת, שהוא מזכיר לה מורה לצרפתית שהיה לה בנעוריה. וזה מספיק. אגב, הוא מדבר צרפתית ברהיטות כאנגלית, באותה רהיטות כתורכית ופרסית, כקאסטילית ועברית… כן, עברית. חושבים שהוא ישראלי, וזה נתן לי את הרעיון הגאוני לבוא הנה, כמו ללכת לארץ-מוצאו, לטבּריז עירו, אל שטיחי טבּריז וקשאן…”
“אגב, אשאלך שאלה”, אמר קלורמן בקוצר-רוח. “לשם מה כל התגלות-הלב הזו?”
“אבי שלי בסידני שבאוסטרליה”, אמרה ג’ויס בלי לשעות לדבריו. “יש לו שם אשה ושתי בנות. הוא שלח לי שעון וצמיד ועגילי יהלומים של אמו המנוחה, היא סבתי דבורה. שם אבי גולדמן, לא קשאן ולא טבּריז. ולכן קוראים לי ג’ויס גולדמן. ואני זהובה, זהב טהור וממורט”.
לרגע שכחו כולם שהיא מדברת אנגלית. כאילו היתה מדברת פרסית, טיבּטית, זולוּ, אפריקנס.
“אני לא באתי הנה בגלל הדקלים והתמרים והציונות”, אמרה ג’ויס. “פשוט ברחתי…”
“חושב שהמציאה את הכל, את האב החורג ואת האב בסידניי ואת כל הטבּריז והקשאן שהוציאה ממודעת פרסומת לשטיחים”, הירהר קלורמן.
“הסבך הזה עם האב החורג והאב הרחוק עלול להיות תסביך הגון, אבל לא איכפת לי”, הירהר הרופא הבלגי.
“בכל משפחה”, הירהרה תיאָה, “אותו הדבר, עם האחים והאבות והחורגים, ובורחים לארצות משונות של שמש ודקלים וחרבות”.
“אבא של מי אבא של מה?” הסתיר יקותיאל את מורת-רוחו מעיני כל. “איפה אבא שלה ואיפה היא? לא טוב בת-בלי-אב. ואיפה אב בבית? טבּריז. טהראן. השאח! מתגרש מזאת ונושא את זאת! שטיחים פרסיים בחורבה. איפה?”
“שטיחים פרסיים בחווילה החדשה במדרון ההר. קשאן”, נשאר הרופא הבלגי בשלו. “הכלבים יטנפו. ריחם ייכנס בשטיחים. יקיאו על השטיחים את מררתם הצהובה…”
“גובלין על הקיר ושטיח קשאן מצמר על רצפת החורבה – לא בשבילי”, נשאר קלורמן בין פרחיו בגינתו. “אפשר לטוות פרחים כאלה בשטיח. כל האיריסים והכּלות. אפילו פריחת הלימון, אלא שאינני אוהב פרחים בשטיח. אני אוהב צורות, קווים, ערבּסקות. תורכי…”
“לטרוק בדלת”, הירהרה ג’ויס. "וללכת גם מכאן, מן המדרון הזה שבהר הגלילי. המציאו להם הרים גזורים בבשר לא בסלע. שני ההרים עומדים מולך כמו אַת עצמך. אַת במדרון, ובכל זאת אַת גם בהר. אַת גם מזה וגם מזה. אז להתיישב פה בחווילה מול ההר כמו מול גופך שלך, גיזרתך שלך הפחות בשלה מן ההר, כזאת שתהיה פעם. עכשיו אַת הרבה יותר דקה מן ההר. לכן הם רוצים בך כולם. אַת צל הרים, איל-הרים, גדי-הרים לבן.
"הם רוצים גדי-הרים לבן. אני בכלל לא גדי. אינני מעיזה לדלג, לדלג בהרים, בגיאיות, לדלג על זה ועל זה ועל זה. עומדים עלי שלושתם, והאשה הזאת הנכריה תיאָה, כמו אשה-אוהבת-אשה. למי היא מתכוונת?
"אני לא צריכה את כל האהבה הזאת, מכל הארבע, השלושה, הארבעה. אמרו שכאן כולם יהודים חוץ מערבים, חוץ מהאשה. הרופא נראה כמו גוי, כמו פלאמי. יקותיאל נראה כמו ערבי. קלורמן נראה כמו איטלקי. אני כמו שבדית. אז מי כאן נראה יהודי? יהודים. כולם יהודים. לא כל-כך חשוב. אֶדמונד נראה כמו שאח, אמו אֶמיר. איפה אמא הגרילה אותו, איפה? בבית-מלון, על שפת-הים. הם כמעט באותו גיל; אבל היא נראית דווקא יותר צעירה, עם השיער הנפוח, והפוך הכחול על שמורות העיניים, והלבוש המרושל, הנערי…
"בסך-הכל יהודי ששמו טברסקי, אז פתאום טבּריז! מה קישקשתי על פרס וטבּריז וקשאן? יהודי ממוצא מזרח-אירופי, טברסקי. יכול להיקרא באותה הצלחה טבריה, כמו טבּריז, אבל בחר בטבּריז, כמו איספהאן, כמו איזמיר – ולא איזה מין גולדמן. אפשר להיקרא גודמן. כך רצתה תמיד – גודמן.
“איזה אדמונד טבּריז – אֶדי טברסקי, אֶדוּאַרד טברסקי. אבל נראה כמו שאח פרסי – עד שילבין, עד שתתגלינה שערות-השיבה. יצבע, ישחיר, יפחם את עצמו כמו אֶמיר ערבי, סוסה אצילה…”
עדינה, נערת השכנים ממול, הופיעה רכובה על סוס עגלת-האבטיחים של אביה – רכיבה גאה, בלי אוכף, “על-ישר” כמו שאומרים. נראית כבת שש-עשרה. בהירת-שיער אף היא, אך בלי לובן, ובלי דקוּת ובלי עדינות ובלי… חזה מלא. “שלי קטן, אבני-נחל מפולמות”, מהרהרת ג’ויס.
קלורמן הטיל לתוך הבריכה הקטנה אבן מחלוּקי-הנחל, קטנה, עגולה, כמעט שטוחה. האבן קרנה במים. ישב על האדמה מגלה גרביים שחורים קצרים – כיושב-‘שבעה’: “היא צעירה מדי, רק בת עשרים. ג’ויס תלך מכאן כלעומת שבאה, כאֶפיזודה חולפת. היא לבנה מדי, דקה מדי, בהירה מדי – פרח-כּלה הנחפז לכמוש. אם כן, למה הוא יושב ‘שבעה’? על מה? מישהו יעבור כאן באקראי, שלא במתכוון, והיא תלך אחריו כמכושפת, כנכספת. לא אליו – אל המדרון המוליך לגיא, במקרה, כנסחפת ונגרפת. עדינה היא מן ההר הזה. ג’ויס היא כנערת-נכרים. מה הסודיות הזאת? אולי כבר אשה גרושה? והוא כהן. בימים אלה אין לדעת, אבל צרות עלוּלות להיות. אפשר אזרחיים… בארה”ב? מה חשוב – צעירה מדי…"
“היא כמו נקודת-מרכז במעגל, חוג הסובב אותה”, הירהר הרופא הבלגי. “היא בתווך, ואפילו האשה, האחות הרחמנית-הנכריה, סובבת סביבה. אף היא מוקסמת כלשהו. לשם כך יש יפות בעולם – מסייע לריבוי, ריבוי ילדים, אפילו אצל אחרות. היופי מפעיל את הכוח היוצר. המורה לכימיה המלמד עמה באותו תיכון, בן רבנים מאיטליה, אריסטוקראט יפה-תואר, ישים בה עין והכל גמור. תלך אחריו. טפשון נאה. עם נימוסים של בעל יחש, בן-טובים. זהו! בעלת הדירה המשכירה לו חדר בבית-אבן, ששיכלה בנה בשואה שטבעה בפניה פליאה נוראה על דרכי הבורא, שהוא מפטמה בכדורי ראוזאֶרפּין על שלחץ-דם שלה גבוה, ראתה אצלו את ג’ויס ואמרה משונות: 'הרי אתם כאח בכור ואחותו הצעירה ממנו לימים. אסור לבני אדם להיות דומים כל-כך, ממש לא מוסרי. אינסאֶסט בלע”ז…' יקותיאל, המפסל בגבס דמויות כעורות, כצלמם וכדמותם של בני-אדם הנקרים לו בדרכו, לא יפסל לעולם את ג’ויס, מחשש להיות כופר-בעיקר. לפסלה ולהניחה אצלו ללא היתר – לא, לא! וודאי לא תיאות לשבת לפניו".
מרת ברמן ניצבה בפתח ביתה, מאהילה בכף-ידה על פיה – לשמור על מוצא-פיה, שאם תאמר מה, יקום הדבר ויהיה. והיא יודעת שנערה זו, ג’ויס, תפרח ותלך לה לדרכה. המכמישות נשארות במקומן, ואילו אלה הצעירות, העצלות, שעצביהן חולשים בהן, פורחות להן. שכן היא לא תגלה אף לאחד מאלה, כי לילה אחד, הרבה לאחר חצות, התדפקה ג’ויס על דלת חצרה: “מרת ברמן! פתחי מהר! אני מפחדת נורא… מר קלורמן נסע לחיפה… אני לבד. אני מפחדת נורא. מישהו רודף אחרי. הוא משוגע… פתחי לי מהר! מהר!…”
אֶווה ברמן כבר ראתה בעיני-רוחה משוגע דולק בעיקבותיה של זו, ועוד מעט ינחית אגרופו על שער חצרה. היא פתחה והכניסה את ג’ויס, השכיבתה במיטתה ואמרה: “אל תפחדי”. נטלה מוט של מטאטא, העירה את אישה, והחלו לבצר את הדלתות והחלונות. ג’ויס נתכרבלה במיטתה המחוממת של אֶווה. מר ברמן ואֶווה רעייתו היו נותנים עיני-אימה בגג ביתם: שמא יטפס אותו משוגע בעמוד החשמל אל גג ביתם ויקפוץ לחצרם פנימה? אלא שנשתררה דממה גמורה. איש לא בא, איש לא נקש בשער, ואיש לא הטריד את מנוחתם. מעט-מעט נרגעו, הניחו המטות מידיהם, וחזרו לשנתם.
היתה מרת ברמן שוכבת לצדה של ג’ויס וחוקרת אותה: היכן בעל-הבית שלה, מר קלורמן? נסע לחיפה. והאם מוּכר לה האיש שהיה רודף אחריה? מיודע, חבר. ומה משמע בא? הזמינתו לסוּר אליה בערב. ידע שהיא לבדה בבית? ידע. ומה אירע? היתה מדליקה התנור ומוזגת מעט משקה. היא שותה מעט, הוא שותה יותר. אמרה לו שיילך. לא רצה. לאחר-מכן הלך וחזר. ביקש לשוב. סירבה לפתוח לו. אמר שיטפס על החומה הנמוכה, אף כי זו זרועה שברי זכוכית. אמר ועשה. נכנס. נתבהלה והניחה את תנור-החשמל דולק. אמרה שתשוב מיד וברחה מן הבית. מדוע אמרה שדלק אחריה? כך סברה, שבוודאי יגלה כי ברחה וידלוק אחריה.
עמדה דומיה גדולה בחוץ. ג’ויס היתה מהרהרת בניידת-המשטרה העוברת כאן בכביש כמה וכמה פעמים ביום ובלילה. צריך להבהילה, צריך להודיע, לקבול, להגיש קובלנה על הסגת גבול-היחיד שלה. “לא”, הרגיעתה מרת ברמן, “אין צורך. הכל יבוא על מקומו בשלום. כשאני אומרת – דברי מתקיימים! אַת אומרת אב לבנים הוא ובעל לאשה, ואפילו חבר קיבוץ?! לשם מה להשמיצו ברבים? אך ורק משום שאת נבהלת, והוא לא עשה לך מאומה? אין צורך! זה האיש גבה-הקומה והמזוקן שבא לבקר אצלכם? הרי אינו צריך כלל לטפס על החומה, שהוא קומתו גבוהה ממנה כג’יראפה זו המנשאה צווארה מעל חומת גן-החיות…”
נרדמה ג’ויס במיטתה של אֶווה תוך כדי קובלנות על כל הסובבים אותה, שהיו עליה לזרא בשובע-השנים אשר להם, במתינותם, במשחק השאח הנצחי שלהם, בבילוייהם הסטאטיים במקום אחד, אצל שולחן וכוסית – בלא תנועה ובלא מהירות, בלא מכונית ואפילו בלא “ואֶספה”, בלא שחיה בבריכה ובלא טניס; אלא במחשבות ובמוסר, באידיאולוגיה ובטענות-נגד – נגד כיעור הנוף וכיעור הבתים וחוסר-טעם וחוסר-ידע. ובהצגת גיבורי המלחמה במקום שאינו ראוי, שידם רב להם במלחמה אבל לא בשלום, לא בתרבות ולא בטוב-טעם, כי אם בהרס היפה ובניין המכוער. נמאס!
לא העזה מרת ברמן לומר לה שתלך לה לדרכה, שתיסע מזה!
בבוקר קמה ג’ויס משנתה ואמרה שתתקין קפה, אלא שהשתהתה עד שקמה מרת ברמן ושפתה קומקום והכינה קפה. אמרה לה ג’ויס: “את הולכת לקנות? תביאי לי לחמניות”.
הביאה מרת ברמן לחמניות חמות ואכלו ושתו. והיו פני מר ברמן מיוּגעות מפחדים של לילה, שהיה רואה בעיני-רוחו איש שדעתו אינה שפויה עליו מטפּס על גג ביתו והוא מתעתד לצאת למלחמה נגדו ולעקדו. היה מר ברמן יושב בפנים מצומקות, ואפילו פניה הנאים של ג’ויס המאירים נגדו אינם מחפים על ביעוּתי-הלילה. היו ברמן ואשתו מקיפים אותה במבטיהם מזה ומזה ומחליפים ביניהם תהיות רבות-משמעות ואומרים: “אם הוא חבר, אין טעם להודיע למשטרה. חבל על האשה והילדים”.
לא ידעה ג’ויס במה לחלות פניהם. נזכרה שיש עמה כד שחור, שהביא לה יקותיאל, רצה לביתה והביאה הכד למרת ברמן ואמרה: זה לך תשורה ממני על נדודי-השינה שגרמתי לכם". לגמה עוד ספל קפה וסעדה לבה בלחמניה נוספת מלופתת בחמאה ואמרה: “אני כל-כך נבהלתי, חשבתי שאני יוצאת מדעתי”.
“אַת לא צריכה להישאר לבדך בבית שבמדרון”, אמרה לה מרת ברמן. “אם בעל-הבית שלך נוסע, עליך ללכת ללון אל חברה או אל משפחה, ולא להזמין אליך אנשים, ואפילו לא חברים…”
בחוץ צווח אלברט המטומטם: “אֶווה, אֶווה, שמש, שמש, תגידי ‘שמש’!”
לשמע קולו נזדעזעו כולם. אף שידעו שלא בו המדובר ואין הוא נוגע באיש לרעה, היו רואים צל גדול ממנו מונח לרגליו, דולק, מטפס על גגות, מציץ בסורגים…
שמש! אווה, שמש! קר!" צעק השוטה בקולי קולות.
“רק הוא היה חסר לי”, אמר מר ברמן והניח תפילין. הוא לא סעד עדיין.
“אף פעם לא ראיתי דבר כזה”, אמרה ג’ויס. “וגם ‘לחיים!’ למדתי”.
“מה עם תנור-החשמל, שבער כל הלילה?” שאלה מרת ברמן את ג’ויס.
“לא בער. כיבו אותו. ההוא כיבה אותו. אמרתי לכם ללכת עמי לכבותו, ואתם פחדתם”.
“הוא כיבה אותו לפני לכתו?”
“כיבה”, השיבה ג’ויס במבוכה.
“זה משוגע?” תמהה מרת ברמן. “הרי הוא שפוי לחלוטין, אדם מסודר מאין כמוהו: כיבה את התנור והלך לו בשלום לדרכו”.
“אם אמא שלך תשלח לך כסף, תסעי הביתה בחזרה”, אמרה לה מרת ברמן. “את עדיין ילדה ומבלבלת דעתם של בני-אדם עליהם. את נאֶוּרוטית. אינך יודעת להיות לבד. ויש לך דמיונות…”
“מרת אווה, נוּ תגידי אַת, את מי לקחת? איש בוגר ממני בשנים, או קרוב לגילי, איש מסודר או פרא-מדבר כמו יקותיאל?”
“אני לא אומרת כלום”, השיבה אֶווה. “אם אני אומרת זה מתקיים. אסור לי להגיד. חלילה לי…”
מר ברמן היה מרמז לרעייתו, כי מוטב שזו תלך לה.
ג’ויס יצאה בעצלתיים, באי-רצון. בחוץ עברה ניידת-המשטרה. מרת ברמן רמזה לה שלא לומר דבר.
כשיצאה הסירה מרת ברמן כף-ידה ששמה מחסום לפיה, ואמרה לאישה: “בכלל לא אמריקאית, רק כמה שנים בארה”ב. לפני-כן ישבו באיטליה. בקטנותה שלחוּה מן הבית. היא לא בת עשרים – היא קצת יותר. לפעמים יש לה פרצוף של נזירה מעוּנה. פעם התעניינה אצל הרופא במיני רעל שונים. ופעם הלכתי אחריה בכביש והיא דיברה אל עצמה: ‘אני אהרוג אותה, אהרוג אותה’…"
“סתם דיבורים של תינוקות”, אמר מר ברמן.
כשנאסרה ג’ויס אמרו הבריות, כי לא העלו על הדעת שיש לה אהבה נסתרת מחוץ ל“מעגל”. עיתים היתה נעלמת ליום-יומיים. אז מה. אל שארי-בשר שלה בירושלים. אבל זו עם פני הכרוּב שלה להתנכל לאשתו של אדם, אפילו אהוב.
קלורמן ישב בגנו על האדמה והיה חופן ממנה בידיו ומריח ריח אדמה דשנה. יושב בגרביו השחורים כיושב “שבעה”, כנבגד. לשער שכל אותו עניין של שנת-שירות וכל זה איננו אלא לבוא בגללו הנה ולשבת כאן, ולחמוק לירושלים, ולחזור. ושוב להיעדר, ולהתרגש, ולהיות עצבנית, ולתכנן. ולפתע – להיאסר ולהיכלא… ריח האדמה אשר חפן בשתי כפות-ידיו לא היה יבש עוד כאדמת סלע. אלא לח ושוקק.
מאסר עשרים שנה! תצא, תהיה כמושה כמוהו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.