השיר ‘כוכבים נופלים’ מאת יצחק למדן. השיר אינו נזכר ביומן, אך כתב העת הפרחים, שבו פורסם השיר, וכוונתו של למדן לפרסם בכתב עת זה משיריו נזכרו ביומן א בעמ' 6. ראו הערה. השיר נדפס בתוך: הפרחים, שנה שביעית (תרע"ד, 1914), חוברת 11, בעמוד השער (הניקוד במקור):

I

בְּרוֹם שְׁמֵי הַלַיִל

מִתְלַחֲשִׁים כּוֹכָבִים,

בִּזְהַב עַפְעַפֵּיהֶם

מְרַמְזִים הַנָאוִים.

מְסַפְּרִים מַעֲשִׂיוֹת –

– נֶחְמָדוֹת הֵן כָּכָה, –

עַל אֶרֶץ מִתַּחַת

הַקוֹפְאָה וְנָחָה.

וְחוֹשְׁקִים לָרֶדֶת

בְּנֵי־אוֹר דָרֵי מַעְלָה

הִסְתַּכֵּל בָּעוֹלָם,

בְּנִבְכֵי הַלַיְלָה…

וְאֶחָד מֵהֵמָה

נַפְשֵהוּ לֹא חַתָּה,

מִמְרוֹם מוֹשַׁב־פָּזוֹ

טָס חָלוּץ לְמַטָה.

טָס נָפַל לְחֶשְכַת –

הַלַיִל הָעֲמֻקָה

וְאַחֲרָיו הִלְבִּינָה

רְצוּעָה אֲרֻכָּה…

וְנָדִים כּוֹכָבִים

לַיוֹרֵד לְמָטָה,

הָאוֹבֵד וְכָלָה

בִּתְהוֹם הָעֲלָטָה

II

כּוֹכָב חַד לַשֵׁנִי סָח:

"מָטַה, אַרְצָה הַבֵּט, אָח,

שָׁם, רְאֵה, הַיְאוֹר זַךְ,

מֵימֵי בְּדֹלַח אַט יְפַךְ,

גַם רָקִיעַ שָׁם בַּתְּהוֹם

בּוֹ יָרֵחַ הוֹלֵךְ דֹּם,

וּמִסְבִיבוֹ כּוֹכְבֵי פָז

כְּמוֹ אֶצְלֵנוּ, לוֹחֲשִׁים רָז

נֵרֵד נָא אֶל מֵי הַיְאוֹר

נִכְרוֹת בְּרִית עִם חַבְרֵי־אוֹר" –

וַיָעוּפוּ עוּף מֵרוֹם

וַיִבָּלְעוּ חִישׁ בַּתְּהוֹם…

י. למדן.

אני בלהיימר למדן, 1995־1901

I

יְרִיעוֹת־לַיְלָה נִתְלוּ עַל מוֹטוֹת־יָמַי הַמִּתְנוֹדְדִּים

וְסוֹכְכוֹת בְּכָבְדָן עַל רֹאשִׁי תּוֹעֶה,

הָה, אָנָה עוֹד אֵלֵךְ תַּחַת יְרִיעוֹת־לַיְלָה,

אֶל אָן בְּלִוְיַת זְרוֹעוֹת שְׁלוּחוֹת,

מֶבָּטִי נִמְשָׁךְ עוֹד וְנוֹהֶה?

יֵשׁ יַד הַמְנַעֶרֶת אֶת אֲפַר הַצַּעַר

כָּאֲבַק רְסִיסֵי־טַל מֵעַל הָרֹאשׁ

וְרוֹבֶצֶת מַרְגוֹעוֹת בְּעוֹרְקֵי אִי־הַמְנוּחָה;

יֵשׁ יַד הַדּוֹלָה יַהֲלוֹמֵי־רִפְאוּת מִמְּצוּלוֹת־לַיְלָה

וּמְשַׁבְּצְתָּם בְּפִצְעֵי הַמַּכְאוֹבִים…

הֲיִי בְּרוּכָה הַיַּד הַשּׁוֹלְחַה דֶּרֶךְ לֵיְלוֹת

אֶצְבָּעוֹת סוֹרְקוֹת לְרֹאשִׁי תּוֹעֶה,

בְּנוֹגַה מְשַׁכֵּר אַתְּ תָמִיד קוֹרֶנֶת

מוּל זְרוֹעוֹתַי שְׁלוּחוֹת וּמֶבָּטִי נוֹהֶה…

II

פִּרְטִי עַל מְנַעֲנְעֵי־יְגוֹנִי וְנַגֵּנִי

עַל שְׂמָחוֹת הָעוֹלוֹת עִם חֲשֵׁכָה

כְּכּוֹכָבִים עַל שְׁחֲקֵי עֶרֶב

אַחֲרֵי הִתְבּוֹסְסָם בִּדְּמִי שְׁקִיעָה…

פְּסַנְתֵּר כְּבַד־יָגוֹן הָיָה לִבִּי

הַהוֹמֶה מַכְאוֹבִים

תַּחַת אֶצְבְּעוֹת־לַיְלָה כְּבֵדוֹת…

הָה, לָמָה יֵשֵׁב כֹּה תָּמִיד הַלַּיְלָה

וְיִפְרֹט עַל מְנַעֲנְעָי בְּאֶצְבָּעוֹת כְּבֵדוֹת?

עַל פִּתְחִי מַלְאֲכֵי־שְׂמָחוֹת צוֹבְאִים –

(מַלְאָכָי הֵם אֲשֶׁר גָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחָנִי…)

פִּרְטִי עַל מְנַעֲנְעֵי־יְגוֹנָי וְנַגֵנִי

עַל שְׂמָחוֹת הָעוֹלוֹת עִם חֲשֵׁכָה –

וְיִכָּנְסוּ!

III

עוֹד נוֹתַר לִפְלֵיטָה לִי מִסְּתָוִים וְלֵיְלוֹת־סַגְרִיר

מַשֶּׁהוּ אֲבִיבִי צוֹהֵל וּמִתְפַּנֵּק

וְעִם כָּל מַגָּע־יַדֵךְ בִּי יַעֲלֶה, יֵעוֹר;

בִּזְרוֹעוֹת־כְּפִירָה אֲפֵלוֹת הֲלִיטוֹתִי פָּנִים,

נָגַעתְּ בִּי – וַיְהי אוֹר – – –

עַל בִּרְכֵּי דּוֹר פָּרוּעַ סֵפֶר קֹהֶלֶת לְפָנַי פָּתוּחַ

וָאֵדַע כִּי רַע כָּל מַעֲשֶׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם,

וְאֶפֶס כָּל עִנְיָן מֵרֵאשִׁית וְעַד סוֹף,

וְאַת מֵרוּחַ בְּרֵאשִׁית מַרְגִיעָה עֲלַי תַּשִּׁיבִי:

“וַיַרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב!”

IV

הַשְׁקִינִי שׁוֹאֶבֶת־אַהֲבָה יֵין־שִׁיכְחָה מִכַּדֵךְ הַמָּלֵא,

אָנֹכִי כֹּה צָמֵאתִּי לוֹ עִם עֶרֶב

מִתְּעוֹת בַּפַכְחוּת יָמִים צְחִיחִים

מִבֵּית מַרְזֵחַ אֶל שֵׁנִי

אֲשֶׁר סָבְאָם עָכוּר וְתָפֵל יֵינָם…

הַטִי כַּדֵךְ וְהַגְמִיעִינִי מְלֹא הַלֵּב

אַתְּ שׁוֹאֶבֶת־עֶרֶב אֲשֶׁר נִקְרֵית לִי

בְּצִדֵי דְרָכִים…

שַׁכְּרִינִי וְאֶשְׁכַּח מַס־יְגוֹנִים כָּבֵד

אֲשֶׁר עִם בּוֹאֵךְ עֲלַי הוּטַל,

אֶשְׁכַּח מֵאַיִן תַּעֲלִי אֵלַי בְּבוֹאֵךְ

וּלְאָן בְּצֵאתְךָ יוֹרֶדֶת אַתְּ…

אֶשְׁכַּח, אֶשְׁכַּח, אֶשְׁכַּח,

מַה רַב לִשְׁכֹּחַ יֵשׁ לְמַעַן מַרְגֹעַ קַט

וְיֵינֵךְ כֹּה טוֹב וּמְשַׁכֵּר כָּל כַּךְ!

כְּתֹרֶן מִתְנוֹדֵד אֶנָּשֵׂא צוֹהֵל בְּשִׁכְרוֹנִי

לִקְרַאת סְעָרָה – – –

הַגְמִיעִינִי עוֹד וְעוֹד,

בְּרֶנֶן שַׁבָּתוֹת מְחֻדָּשׁוֹת אֲקַדֵּשׁ עַל יֵין־שִׁכְחָה יָקָר

אֲשֶׁר מִכַּדֵךְ הוּא לִי שׁוֹאֶבֶת יְקָרָה!

V

שָׂנֵאתִי אֶת הַנּוֹשְׂאִים עֵינַיִם צְנוּעוֹת אֶל עַל

וְלוֹחֲשִׁים בִּקְדֻשַּׁת־שָׁוְא: “טָהֳרָה! טָהֳרָה!”

וְרִיר בַּמִסְתָּרִים יַזִּילוּ, לְמַרְאֵה שֹׁבֶל־שִׂמְלָה

לְמַרְאֶה הַשֹּׁבֶל רַק… בְּאֵין בְּרֵירָה…

וְאָבוּז עוֹד יוֹתֵר לִמְחַלְלֵי־יְצוּעִים

וְאוֹר בְּרֵאשִׁית לֹא יְדַמְדֵּם בְּגוּפָם הַחוֹשֵׁךְ,

הַמֵרִיקִים תַּאֲוָתָם כְּשׁוֹפְכִין בְּתוֹךְ עָבִיט

וּבְקוּמָם כֵּן בְּשָׁכְבָם לִבָּם עָרֶל וְרֵיק…

אֲנִי נִשְׁמַת הַגּוּף יָדַעְתִּי. יֵשׁ שְׁכִינָה בִּבְשָׂרִי

הַקּוֹרְנָה לְמַגָּע גּוּף שֵׁנִי אָהוּב

לֹא אֶעֱלֶה עֲלֵי יָצוּעַ אִם הִיא בִּי לֹא תִּקְרֹן

וּבִלְעָדָה אֶמְאַס בְּמַתָּן תַּאֲוַת־הַגּוּף…

לֹא חֵטְא הוּא לִסְבּוֹא יֵין־חֵשֶׁק וְהוּא צָלוּל

וּטְהוֹרָה הַיָּד הַמְרִימָה גְּבִיעַ הַהָנָאָה,

אַךְ בּוּז לַסּוֹבְאִים וְצִמְאוֹנָם טָמֵא מִשְׁתּוֹת

וְנַפְשָׁם עֲכוּרַה־יַיִן תַּחְרֹג לְהָקָאָה – –

אֲנִי, יֵין חִשְׁקִי צָלוּל, מְרַנֵּן הוּא בְּדָמַי

וְעֶדְנַת שִׁכְרוֹנוֹ לֹא תָּפוּג אַחֲרֵי גָמְאִי,

אֲנִי נִשְׁמַת הַגּוּף יָדַעְתִּי, שְׁכִינָה יֵשׁ בִּבְשָׂרִי

הַקּוֹרְנָה בְּשָׁכְבִי וְקוֹרְנָה בְּקוּמִי…

מַה רַב הַשֹׁד שֻׁדַּדְתִּי בְּיַעֲרוֹת־דּוֹר אֲפֵלִים

וְכַמָה, הַה, גָּזְלוּ לֵילוֹת־סַגְרִיר וְסַעַר,

אַךְ אוֹדְךָ, אֱלֹהִים, כִּי עוֹד הוֹתַרְתָ לִי

זְהַב־גּוּפִי טָהוֹר – אֶת שְׁכִינַת הַבָּשָׂר.

VI

כִּמְנוֹרַת־הֵיכָל יַעֲמֹד גּוּפִי לְפָנַיִךְ בַּלֵּילוֹת

וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹתַי חוֹבְקוֹת – שְׁנֵי קָנִים:

הָאַהֲבָה וְהָאֲבִיוֹנָה,

מִכַּן־מְנוֹרָה אֶחָד שְׁנֵיהֶם יַעֲלוּ

וְאַחַת נַפְשִׁי הַיּוֹצֶקֶת בָּם אֶת שֶׁמֶן הַמָאוֹר

וְאַחַת אַתְּ הַמַּדְלֶקֶת אֶת שְׁנֵיהֶם

כְּאֶחָד…

עוֹד שֶׁמֶן־מֵאוֹר רַב בְּנַפְשִׁי יֵשׁ –

קָנַי מְלֵאִים

וּבְיָדֵךְ הַמַּדְלֶקֶת מַה רַבָּה עוֹד הָאֵשׁ!

לַיְלָה! הוֹרֵד פָּרָכְתְּךָ עַל פֶּתַח הֵיְכַלְךָ –

שְׁנֵינוּ בְּמִקְדָּשְׁךָ מְכָהֲנִים פְּאֵר…

תל־אביב, אלול תרפ"ה

לְאַנְכֶן יְחִידָתִי

אָכֵן חוֹטֵא אֲנִי – וְאֲנוֹכִי לֹא יָדַעְתִּי,

עַתָּה אֵדַע בַּמֶה לַחֲטוֹא הִרְבֵּיתִי:

לְבֵית־אֹסֶף עַתִּיקוֹת לֹא מָסַרְתִּי עוֹד לִבִּי

– לְמַעַן שִׂים לֵב־תּוֹתָב תַּחְתּוֹ –

וְהוּא דּוֹפֵק, הוֹלֵם כְּהֹלֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ

מִיָּמִים יְמִימָה – וְגַם לֹא יִתְבּוֹשֵׁש – –;

מִבֵּין הָאַשְׁפָּתוֹת מִתַּחַת לְרַגְלֵי דּוֹרְסִים

אֶל נוֹי אָסַפְתִּי שֵׁמוֹת שְׁכוּחִים וַעֲזוּבִים;

אֱלֹהִים, תְּפִילָה, אַהֲבָה, אֵמוּן, אָדָם,

גַּם נִחַמְתִּים: "לֹא כֻּלָּם אֶתְכֶם עָזְבוּ,

עוֹד מִקְלָט, עוֹד דֵּי מָקוֹם אֶצְלִי תִּמְצָאוּ";

רֹאשִׁי לַמָּרוֹם אַפְשִׁיל וּבְעֵינַי צְמֵאוֹת

אֲבַקֵשׁ עוֹד כּוֹכְבֵי־חֶסֶד בַּשָּׁמַיִם הָאֲפוּרִים

אֲשֶׁר כָּל פִּרְחָח מוֹכֵר־עִתּוֹנִים בָּרְחוֹב

יַכְרִיז עֲלֵיהֶם: "נָפְלוּ, כָּבוּ – וְאֵינָם!;

וּבְאֶצְבַּע־אָדָם אֲשֶׁר לֹא לָמְדָה תָּפֹף עַל רֵיק

אַצְבִּיעַ: הִנֵּה בַּאֲשֶׁר נֵלֵךְ, בַּאֲשֶׁר הִנְּנוּ

סֻלָּם מֻצָּב אָרְצָה בּוֹ תָּמִיד לַעֲלוֹת נוּכָל

שֶׁלֶב אֲחַר שֶׁלֶב וּלְהַרְגִּישׁ: כֹּה אָדָם עוֹלֶה! –

אֶת כָּל חֲטָאַי אֵלוּ לִסְלוֹחַ לֹא תּוּכְלוּ לִי!

הָה, אֵיךְ תִּסְלְחוּ לִדְמוּת־מַצְפּוּן שְׁכוּחָה

אֲשֶׁר צְהַלְתֶּם: “אֵינֶנָה!” – וְהִנֵּה בֵּינֵיכֶם תִּצְעָד

וְקוֹרֵאת: “הִנֵּנִי! עוֹד יֶשְּׁנִי, יֶשְּׁנִי!”? – –

רַבִּים, רַבִּים לֹא יִסְלְחוּ לִי זֹאת יָדַעְתִּי

הֲגַם אַתְּ, אַלְלַי, גַּם אַתְּ לֹא תִּסְלְחִי לִי

עַל אֲשֶׁר כְּמוֹ־שֶׁהִיא, גְּדוֹלָה וּבְהִירַת־עַיִן

בְּלִי מֶלְקְחֵי־זָרִים כִּי אִם עַל כַּפַּי אֲנִי בָּרוֹת

אַגִּישָׁה לָךְ אַהֲבָתִי – וְהִיא לֹא כָּאֲחֵרוֹת כֻּלָן –

בְּלִי קִמְטֵי־תְּמוֹל, בְּלִי פַּכְּחוּת־אֲמָשִׁים

וּכְעֶצֶם הַיַּלְדוּת לְטֹהַר לָבָן וְזַךְ יְצוּעָה

וְאַף לֵיל־זָרִים אֶחָד עוֹד לֹא הִכְתִּימוֹ?

אַלְלַי, הֲגַם אַתְּ לֹא תִּסְלְחִי לִי זֹאת?…

אֶחָד יֶשְׁנוֹ הוּא הַכֹּל יוֹדֵעַ, הוּא יִסְלַח,

זֶה הוּא אֲשֶׁר נִשְׁכַּח גַּם הוּא אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ: “אֵינֵנוּ!”

וְהוּא יֶשְׁנוֹ, יֶשְׁנוֹ, הוּא רוֹאֶה, צוֹפֶה – –

הַבִּיטָה, הָאֶחָד, הַבִּיטָה אֱלֹהִים וּרְאֵה

כְּחוֹטֵא הָיִיתִי! – –

תְּנֵנִי וְאֶבְכֶּה בְּחֵיק בְּדִידוּתְךָ גְּדוֹלָה

עַל אַהֲבָה רַבָּה אֲשֶׁר כְּחֵטְא הַיְתָה! – – –

ברלין, 1928

לְאַנְכֶן יְחִידָתִי

אוֹדְךָ אֱלֹהִים עַל הָאוֹר שֶׁבְּנָוִי,

עַל הַמֶּלַח בּוֹ אֶטְבֹּל אֶת פִּתִּי,

עַל הַמְּזוּזָה הַיְקָרָה שׁוֹמֶרֶת מֵרָעָה

הַקְּבוּעָה כְּכוֹכָב בְּדַלְתִי – –

בָּרֵךְ הַשּׁוֹאֶבֶת הַיּוֹצְקָה הַמָּיִם

הַצְּלוּלִים מִכַּדָה הַיָּקָר

אֲנִי נוֹטֵל אֶת יָדַי… שׁוּר מַה בָּרוֹת הֵן…

הָה, בָּרוּךְ אַתָה… אֲשֶׁר יָצַר – –

אוֹדְךָ אֱלֹהִים עַל הַמַּצָּע הַנָּקִי

הַקּוֹרֵן אַהֲבָה וּמַרְגֹעַ

וּמְעַפְעֵף בַּלֵילוֹת בְּעֵין הַנְּצָחִים –

מִבְּשָׂרֵנוּ בּוֹ אֶחֱזֶךְ אֱלֹהַ – – –

הָה, אוֹר מוֹעֲדִים, אוֹר־נוֹי הַבָּרוּךְ,

הָה, מֶלַח הַטַּעַם שֶׁלַּפַּת,

הָה, מְזוּזָה יְקָרָה הַקְּבוּעָה בְּדַלְתִּי

הָה, כַּד מֵימַי צְלוּלִים – הָה אַתְּ!

חקי 1.12.27

אֲנִי חוֹפֵן מְלֹא הַלֵּב מִמֵּיטַב־חַיַי

וּבְדִמְעָה זוֹרֵעַ,

הַטְלֵל חֶלְקָתִי, אֱלֹהִים, יְחִידָה הִיא לִי

אַתָּה יוֹדֵעַ!

יָדַעְתָּ, לֹא טֻמָּא עוֹד פִּי בְּפַת־בַּג פִיגוּלִים,

עַל יַד שֻׁלְחַן זָרִים הֵן לֹא תִּרְאֵנִי!

אִם מְעַט אוֹ רַב הוּא – מִלַּחְמִי,

רַק מִשֶּׁלִי נָא הַאֲכִילֵנִי! – – –

סָבִיב זוֹלְלִים לְלֹא רָעָב וּלְלֹא עָמָל

(הָה, אֵיכָה לֶחֶם הָאָדָם חֻלַּל!)

נְצוֹר חֶלְקָתִי, אֱלֹהִים, הֲנֵב לַחְמִי

כִּי לֶחָם־פִּיגוּלִים אֲנִי לֹא אֹכַל! – – –

חקי 19.XII.27