ים כנרת

השחר רוקע על גדות המים חצאי-צבעים חרישים. החמה קופצת לתוך המים, ומדליקה נרות על אלפי קערות של כסף. הנה נעור היום. פתאום, כמעט בבהלה, מתלהטים אילנות רחוקים על היבשה, בעבי טרפי עפאיהם רועד עין האדום ומראה צהוב. עוד הרחק יותר – ברושים עתיקים עומדים בודדים במחשבות, בוודאי יודעים מאין באו, ולאן הם הולכים.

ים זה הוא, באמת, חלום, שיר.

לוח פני המים משתטח – מבריק, נוצץ, מאיר בנוגה לא יתואר, כעין זכוכית רבת צבעים; אתה משים אזנך כאפרכסת, בחידוד העצבים, להקשיב, אם לא תישבר טבלא זו בקול נפץ, כשחודר ונכנס לתוכה – המקור של אניית הקיטור הקטנה, הנראה לעיניך, אחרי כל אותם אדירי איומה של אוקיינוס, כצעצוע של תינוק. תכלת השמים הממשית והאמיצה מתמוגגת בגוונוּנוּת הרכה של השטף. מקומות קטנים על החוף עוברים לעיניך, קלעים חזיוניים-בימתיים מוצגים ע"י רג’יסר גאוני. שיח ורדים אדום לוהט בודד על גבנון חוף. הנה כבר קרוב וסמוך החוף, אך לרגל הערפל הקל המרפרף, הוא נראה כמו וילון מזהיר, ומתוכו זורחת כמו אבן אודם, אבן אודם של ורדים. עתה כשהערפל מתפזר מעט, משכר אותך משחק תחרותי של צבעים, שכבר ניצחו את חצאיותם, ויימלאו וישלמו בעוז ותפארת. הוורד צולל ברוך צנוע וביישני לתוך גל המים התכול; התבור מכסיף ומברך אותך מרחוק בהרכנת ראש. מי שיש לו מצבוע בצקלונו, פה ישברהו; מי שיש לו נייר לבן שמור בכיסו בשביל רשימות קלות, פה ימעכהו. ככה מצייר רק הקדוש ברוך הוא בעצמו, ככה ישיר הנצח.

ראי מלוטש, מעשה בראשית פלאי פלאים, השתער, נשען מיסב, בין חופים וגבעות, מקום שם ממרום, דוק תכלת מוריד עיניו, להסתכל בפני ההוד של הבדולח, המצחק למטה. שמש הצהרים, כשהוא שופך פלגי זהבו על עיי כפר נחום; הוא מרטט פה באלפי אורות; והירח, כמו עייף מדרכו במרומי ערבות, צמא תנומה, משחה הלום את ראשו החוזה בחלומות. אמנם חן נעלם מביעים פה מעשי הטבע, קסם מסתורין מתוק יחד, רענן כמו קרן שמש הראשונה היוקדת על מפרש אנייה, המשיבה אלינו רעים אהובים מעבר לים, ועתיק כשרידי שלדי החיות שלפני המבול; כישוף של חידה מפנק, מזעזע את העצבים גם יחד, גולש, מיתמר ועולה, ומליט את כל הווייתך בנשימה – ובייתר עוז, אם מיתרי לבך נמתחו על מצב דורותיך-קורותיך, אז כשיזל זרם שיריך, אח, האל מעיינו, ובטח, שדור יבוא יענוד את מקום מנוחת עצמותיך בזר הפרחים היהודי; ה“יזכור” הגדול, עם הלולאות הקודרות המרחפות של ה“קדיש דרבנן” – פה, סמוך לקברותיהם של תלמידי רבי עקיבא, לקברו של הרמב"ם…

כהה הגוון של ציור-נוף האביבי, כתמים כתמים מצטיירים מצטברים על מצעו, אך מסגרותיו-זהב נוצצות בגל; זה הוא הצפריר הקורן בקלסתר פנים דינור, על החוף נושבות הומיות רוחות, אני שומע, שהן מלחשות מספרות דברים עמוקים. נדנוד, הֲבָל, מסלסל קלות את זרי הכסף הניגרים, ועליהם סירות דיגה ענוותניות מחליקות בדמיית רז. ושם, הלאה, חולמות חרבות בתי הכנסיות את ההוד שחלף. האח, כנרת שלי! על ידי גבולות ערש צָפָתך, ישליך איש איש את בגדיו הצואים, יבוא בנפש טהורה ולבנה כנוצת הברבור. ייכנס בכוונה לתוך צללי משואותיך הקדושות, כי מקדש אתה לנו, חוננו גליך ועפר גדותיך, מקדש בנה אל עולמים בנשמתו הבוראת.

מתוקה, ללא-הביע, היא שעת הליל המתהווה. השמים, כל היום של תכלת קטיפתית, מתחוורים ועושים אניצים. על הים, כמו מונחים רבידי-משי רחבים-מקלעים-רועדים. לאט, וכמו בזהירות פוקחים הכוכבים את עיניהם. עתה יבוא השקט, קריר ואפל. עננים חיוורים דואים מעל ראשינו, למרחק, הביתה – פרחים, שהמלאכים מושכים בחוטים של כסף. עוד הפעם עוטים ראשי ההרים מרחוק צעיף נוצץ על כתפיהם, ואז יפול החושך – מהר, בכבדות, בלי הכרה; האורות ממולנו, הצוללים עתה, בנוגה בהיר מאד, לתוך המים, הם של טבריה. מעל לטבריה, השמים הם פרושים עתה כמעיל של מלכים אשר ילבשו ביום הינתן הכתר על ראשם, משובץ באלפי אבנים טובות ומרגליות.

אני יושב, ותמונות לנגד עיני. הנני זוכר את יאור (או ים) של גרדה באיטליה הצפונית, את העיבוד המשקי של חופיו. אין שם טירות וביתנים, “גרנד הוטלים”, ופארקים-פרדסים ישנים, המצויים לרוב על חופי כל יאורי הארץ ההיא; אבל יש שם כנופיות כנופיות של ישוב ובניין ונטיעות, שנותנים לגדות היאור ההוא פאר והוד לא פחותים. פורח שם הלימון, ביחוד, לפאת מערב המגוּננת יותר. אמנם הלימון יצלח באמת אך בדרומה של איטליה, ועוד יותר בסיציליה; אבל גם פה הוא מתבכר ע"י החום החזק הנאצל מאור השמש כשהוא יורד על הסלע. זה הוא מעשה ידי אדם. בונים עמודים-של-לבינים, גבוהים על רצועות צרות של החוף, וקיר הסלע מאחוריהם, שורות שורות כהאמנות של מבוא אכסדרה, שורה אחת גבוהה מחברתה, וטחים את העמודים בשיד לבן, ואת עצי הלימון נוטעים בין העמודים. הרושם הכללי הוא רושם של יער ארמון שאין לו סוף. העמודים הלבנים מגדירים את החום הנאצל מקיר הסלע הנלהט, והם גם משמשים מכשירים להגן על הנטיעות בחורף, כמו בחממות של צמחים.

ופה הלא יותר שמש, והלימונים כחול הים – רק אדם אין.

שוב לכדו אותי פתאום המלקחיים של האחריות – צרכי הארץ, בנין תחיה, הוי, הניחו לי רגע! רוצה אני לחזות מעט. רוצה אני לקרוא: מה נאה ים זה, לוא גם אפסיק ממשנתי ואתחייב בנפשי. ואני מתכוון לאמר: נאה, כולו, בעל יופי צנוע, מתוק. מֶתק, מֶתק, מֶתק – כמו שקרא וורלן. מראה ים הכנרת, ודוקא ביום-יומיותו התמה, כופה עלי את וורלן כגיגית, ואינני יכול לשתוק: “אין יופי כיפי זמירה שחופה-כהה – אשר בה ייצמד הדמדום אל הברור” – ועל כן הוא מוסיף וקורא: (“אַל-צבע” – לא דבר לבתי גַוונוּן); – זאת היא נשמת הגליל. אין דרכה בסופה ובסערה, במלחמה סואנת בין האורות והצללים; איננה אוהבת את האספקלריות הענקיות; איננה מתהדרת בתהומות עושר; רגע תתרגש, תשלח ברקים – (ואף ים קטן זה – הווי זהיר בו ברגע כעסו! – אל תצחק לנחשוליו!), ומהר תירגע, ושבה לטבעה, שכולו אומר אינטימיות, חסידות חשאית, נפש. שמיה שמי חסד. ראיתי אותם בבוקר, והיו בהירים, כאילו זה עתה רחצו אותם המלאכים בפלגי טל. גם כשהם כהים, ראיתי אותם ואברך את כהותם, כמו שבירכתי את בהירותם – אולי בכוונה עוד יותר עמוקה.

כמו חיי האדם, אף של המאושר באנשים, הם תמיד ביסודם יותר נוגים מאשר עליזים, השמים הכהים משרים עלינו שכינת הרמוניה. השמים, כשהם נוצצים ושמחים, נראים כמתלוצצים בנו. הטבע העצוב הוא דומה אלינו, ומנחם אותנו. הטבע הקורן האדיר, המבריק, הצעיר, בשעה שאנו הולכים ומזקינים, המצחק, בשעה שאנו מתאנחים, הנשגב, המבוצר לבלתי גשת אליו, הנצחי, השמח תמיד בחלקו – יש בו דבר מה מדכא-הרוח.

השמים האלה הם שמי, וים קטן זה, הלא הוא חלק מן השמים האלה. כשהשמים תכלת, גם הוא תכול; בעצם היום, כשהשמים קלויים, גם הוא קלוי; בין השמשות, כשהשמים הם חיוורים כחלב שקדים, גם הוא חיוור כחלב שקדים; ובלילה, כשהשמים כעין תכלת עם פלדה, עם אלפי נקודות הכסף של כוכבים, הוא כצלמם כדמותם; ולפעמים, כשרוח שלווה מנשבת, הוא מוסיף עליהם, ומעלה אותם למדרגה עוד יותר גבוהה של תפארת, מוסיף עליהם – תנועה. אז ישוטו הכוכבים, העננים, כל צבאות השמים וכסא הכבוד; וברגעים הקדושים ההם יורדת שכינה למטה, ושורה עליך רוח הקודש, ואז – רק אז אתה רואה.

[ב]

אתה רואה – רוסקין אומר: – “ככל אשר אני מוסיף להגות בדבר, כן מוסיף להתברר לי, שהדבר הכי גדול, שנשמת אדם יכולה לזכות בו בעולם, הוא: לראות, ולהיות מוכשרת אחר כך לספר את אשר ראתה – בדברים ברורים. ממאה בני אדם המוכשרים לחשוב, אחד הוא מוכשר לראות. הראייה היא מסגולות השירה, הנבואה והאמונה יחד”. ואני מוסיף: על כן קראו לפנים את הנביא בשם “רואה”. כשנפלה תרדמה על אברהם אבינו – כשדממת החושים תקפתהו, ורוח יגון ויאוש הוטלה עליו כעופרת, מה עשה הקדוש ברוך הוא? הוציאהו “החוצה”, ויצו עליו להביט השמימה, ואז הופיעה עליו רוח הקודש, ותברכהו בברכת הנצח. וכשהרס משה רבנו, והעפיל ודרש גילוי שכינה, היתה התשובה אליו: וראית את אחורי – אתה תראה את פעולותי, את הבריאה והיצירה, שבהן אני משתקף. אף אדון הנביאים.

ויש עוד דת אחת, שמכריעה את אלפי אלילי יוון ורומא, שקשרה במוסרות המוסר מאות מיליונים בני אדם מכל הגזעים והשבטים על כל כדור הארץ, שהרימה את דגלה על כל עולם התרבות, גברת כל הממלכות, שלטת בעולמות ההשכלה והאמנות, מחולקת למספר כנסיות, ולכל אחת מהן רבבות היכלות ואלפי רבבות כוהנים, כוח עולמי מכניע הלבבות ומשחה את הברכים ממליך המלכים ולו המלוכה העליונה זה כאלפי שנה – ומאין הוא בא?

לפני אלפים שנה התהלכו על גדות הים הזה אנשים פשוטים, דייגים, עניים – יהודי ארץ ישראל. מהמקום הזה ומהאנשים האלה, יצא אותו איש, אותו דבר – יצא והקיף את כדור הארץ.

מה ש“ראתה שפחה על הים”. כן… כשהחסדים גוברים, שפחה רואה יותר מיחזקאל בן בוזי. ראייה זו איננה תלויה בלימוד. אדם פשוט, בעל נפש תמימה וטהורה, יכול לראות יותר מכל חכמי מזרח ומערב, שאין בהם הרגשה, שנתרחקו מהטבע, שנתייבשו, שנסתמאו, שנשמותיהם היו לנשמות מדקדקים קפדנים, מחפשי “תכלית”, נקרנים וליצנים.

ראיתי שיירות שיירות של “קוק אנד סונס” – מובילים אותם; עינים עומדות, פתוחות יגעות, כעיני העגל, מביטות, מפני שצריך להביט – תחנה, חצי שעה – והלאה!

אחרים – משלנו, מהגלות; עינים ממוצמצות; שכל, “תכלית”, המוח טוחן, העצבים מרטטים.

חוששני שאינם רואים דבר.

ראה ראה – אותו יהודי, שמכרי פגש אותו על המדרגות העולות אל התכניון בחיפה. מכרי רצה להיכנס לתכניון, עלה במדרגות, ופגע שם יהודי אחד, עומד באמצע המדרגות, צולל במחשבות ומסתכל. “אדוני בא מן התכניון?” שאל מכרי את היהודי התוהה ההוא. נעץ בו היהודי את עיניו, ואמר: “מהתכניון, לא מהתכניון, למאי נפקא מינה? אבל, עמוד והבט! הסתכל נא בהוד זה!” ויפרוש את ידיו אל מול השמים והים והכרמל והעיר חיפה ובנותיה. “אני שאול אותך”, אמר מכרי בנימוס ובסבר פנים יפות, “אם אתה הולך אל התכניון, או אתה בא משם, כי אינני יודע, אם הוא פתוח, ורוצה הייתי לבקרו”. – “פותח – לא פתוח” – רטן הלה בין שפתיו – “בבקשה ממך, פקח עיניך וראה את המראה הזה!” מכרי אמר, ופקח את עיניו, והביט. “אמת – אמר – יפה מאד; כבודו פה בפעם הראשונה?” “בפעם הראשונה או השניה, כל השאלות האלה למה?” – ענה אותו יהודי – “עמוד נא והסתכל!” – ומכרי ניסה עוד הפעם לסחוט מאותו יהודי דבר של ממש, ואמר אליו: “כן, יפה, יפה מאד! כנראה, כבודו אוהב הטבע, והוא פה זה מזמן”. “מזמן – לא מזמן – הנני פה זה כארבע שנים, אבל עמוד נא והבט!” – “ועסקיך פה, כנראה, טובים?” – שאל מכרי את היהודי ההוא, אבל זה לא הסב את עיניו מהמראה ואמר: “טובים – לא טובים, מאי נפקא מינה? אבל… ראה נא והבט… אני אינני יכול לזוז מכאן!…”

ואז בא אלי מכרי, ויספר לי ע“ד הפגישה הזאת. מכרי – הד”ר גולד פלאם מווארשא – בא אלי בשנה העברה אל “הסדר” על הכרמל, ויספר לנו את הרושם הזה. חפצתי להכניסו לתוך ההגדה.

צריכים אנו ליהודים, שיאהבו את ים הכנרת, או את הירדן, כמו שהאשכנזים אוהבים את הריינוס והרוסים את הוולגה, בכדי לאהוב ולהידבק – לא די להיות בארץ ישראל הוויה גופנית, והנפש מפוזרת על שבעה ימים, כמו שלא די להיות נוכח, כשמנגנים את הסימפוניה התשיעית של בטהובן, בכדי להרגיש אותה; נוכחות גופנית לבד אינה מספקת, אם חוש השמיעה אטום וערל. זהו סוד הדבר, שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם שיתפללו. תפילה בתור נדנוד שפתיים, איננה חשובה כלום. תפילה צריכה כוונה. כשאדם מתפלל במצב נפש ידוע, זו היא תפילה. כשאדם עומד, ולוא תהיינה אזניו פתוחות, וחוש השמע שלו חד, עד שהוא תופס את זמזום כנף זבוב, אבל חוש הניגון לא נתפתח, אתה יכול להעמידו סמוך לתזמורת המנגנת כל התפארת שבעולם – הוא ישמע קולות, יראה חצוצרות ולא יטעם דבר. לא כל עין יכולה לראות ולא כל נפש לאהוב את – האלהים, את התגלות האלהים במעשה ידיו בעולם.

ובכן, נחוצים שני דברים: צריך להיות מסוגל ומוכן לארץ ישראל, וצריך להיות בארץ ישראל.

פעם אחת בא אלי הסופר המנוח מיכא יוסף ברדיצ’בסקי, ואמר לי דבר, שנשאר קבוע בזכרוני. הוא היה אצלי בשעה שיצא לחוץ לארץ: אברך צעיר, מי שהיה חסיד, כפול עם וולוז’ין, ביישן ובטלן, טיפוס של אברך מעודן ודל וקמוט, ואחרי שנות מספר, הלך מברלין לעיירתו הקטנה, ופניו משונים, גלוח, ושפם אַ לאַ ניטשה, גוי גמור! אמרתי לו: “רוצח, כיצד אתה יכול לילך כך לעיר קטנה שלך?” “מה איכפת לי?” “ולאבא שלך, דומני, שהוא שם אב”ד, איש זקן, הלא יתעלף" “מה אני יכול לעשות? כלום אני יכול לשנות את פרצופי?” “הייתי מייעץ לך שתשלח אליו את תמונתך תחילה, כדי להרגילו, לפחות”. “את תמונתי?” – קרא ברדיצ’בסקי בצחוק – “זאת ניסיתי לעשות, אבל – אבא איננו מבין לקרוא תמונות!” – אני לא הבינותי את הביטוי האחרון הזה: “לקרוא תמונות!” מה יש לקרוא, אדם רואה תמונה, ומכיר תמונתו של מי היא. אפילו תינוק מכיר. ובדח ברדיצ’בסקי הטוב, וביאר דבר שאני בעצמי לא ידעתי, אעפ"י שאני בקי קצת בטבע הדור והרבנים: “תינוק יכול להכיר תמונות, אבל אבא… רב זקן… בלתי רגיל להסתכל… שקוע במחשבות… רואה ואינו רואה. שלחתי את תמונתי שצילמו… הסתכל… הסתכל… אבל לא הכיר כלום. – מה זאת? – שאלוהו. “עפיס אצאצקע” (איזה צעצוע) השיב. קשה להבין זאת – סיים ברדיצ’בסקי, אבל ישנם עוד אנשים “דלא קריין” תמונות, ואפילו תמונה מדוייקת של צלם אינם מכירים, רואים צורה כללית, פרצוף פנים של אדם סתם, בלי הכיר, מי הוא”.

וחוששני שים כנרת גם הוא לבני אדם רבים – רבים יותר משאנו משערים. – “עפיס א צאצקע”: עמק, אגן, בין הרים, לצד עיר, מלא מים, והכרמל? מקום גבוה על האדמה, לצד מים רבים! והר הזיתים? מקום גבוה מעט, זעיר שם – עצי זית ישנים, והאבנים הרבה מאד. אבל אם כן הדבר, אז בן אדם הוא “חתיכת בשר עם זוג של עינים”, וכל חייו מתבטאים בזה שבבוקר הוא נועל את נעליו ובערב בערב הוא חולץ אותם. אילו היה הדבר בידי, הייתי גודר את הדרך בפני בן אדם שכזה, והייתי אוסר לו את דריסת הרגל סמוך לים כנרת. הייתי מוליכו לים המלח: יפשוט את בגדיו, יטבול, יראה, שאיננו יכול לטבוע שם, ועל כל פנים יהיה לו רגע של זעזועי-השתוממות. הפלא ייפלא – אצל ים כנרת לא יראה כלום.

מכשירים את בחורינו לעבודה באוויר חפשי, תחת כיפת הרקיע, לאחוז במעדר וכו'. אבל גם החלשים טעונים הכשרה. מה שקוראים: תנועה ציונית, היא באמת הצורה לחיים לאומיים, בשלימותם, בארץ ישראל. חיים לאומיים, בשלימותם, הם אפשריים רק ע“י סגולת ההרגשה כלפי טבע הארץ, וסגולת ההרגשה ניקנית רק ע”י חושים בריאים, פתוחים, דקים, תמימים; כאלו יש לו לכל עם פשוט, המוכשר למסור את נפשו בעד ארצו, יען כי הוא מוכשר גם ליהנות מארצו – זאת תוכל גם הבהמה; אך ליהנות הנאה נפשית, חושית מעודנת, אסתיטית. השאר – פלפול מפלגתי ופרובלימות שבפרובלימות, הם קלים מסובין, וזולים מעדשים. “הולכת הגוברניה לכתוב”, ואז הולך הדבר “כמו על גלגלים משוחים”. זה הוא דבר מה; אבל – אין זה הכל, ואין זה עיקרו של דבר. עיקרו של דבר בסימפוניה איננו – המתכת של החצוצרות, והעץ של הכינורות, וקצב השכר, שהמנגנים מקבלים. עיקרו של דבר הוא השיר, שהמלאכים שרים במוחו, בלבו, בעצביו של הגאון היוצר – וכשרון הקהל ליהנות, להיבנות, להתרומם, להתפעל מהתפארת שבהוד שבהרמוניות מתוקות עמוקות הלל.

אם קרוב אתה לעולם הנגינה הלא תזכור ערכי קולות הלוכדים את הנשמה בחבלי קסם, ערכי קולות, שיש בהם סגולה של הפשטת הגשמיות ופריקת עול החומר. אתה שומע, אם לא סריס אתה לגבי נגינה – את ה“תשיעית” של בטהובן, מנוגנת ע"י חפץ – עם הפרק הנהדר והתאווני שבה, החוזר ונשמע בהפסקות, ומעורר ומזעזע ומשכר אותך עד שגעון, ואתה שואל את עצמך: מה זה? הקולות – קולות, לא המציא המנצח, יוצר המפעל האלהי הזה, אף חצי קול חדש, שלא נמצא בטבע, הוא אף צירף אותם, יצר יש מיש; והמנגן – בר-נש, ככל אחד מאתנו, והכלי – הפסנתר עם המנענעים. ואם ישאלך איש – מה חידש? מה סיפר לך אותו בטהובן, ואיזה דבר מיוחד הביא לך זה שהגשים את חזיונו של המנצח? אין מלה בפיך להשיב, יען כי זהו נשגב מכוח השפה, ועל כן יש נגינה בעולם: להביע את אשר אין לאל יד השפה להביע. אין אתה יכול להגדיר את ההרמוניה של בטהובן, אתה יכול אך לזכות לה, או לא לזכות לה. זכית – אתה חי באותה הנגינה, לא זכית – אין לך תקנה עולמית בגדר זה.

אני עומד ומסתכל חציי ער וחציי חולם, באותו חלק קטן של ארץ ישראל, שקורין לו: ים כנרת. יותר שאני מסתכל, אני חושב לשמוע. מה זאת? זמירה נפלאה של יסורים ורחמים, שעולה פעם מתוך הדממה? ניגון החופש הקדוש בקדושים של “פתיחת” אוברטורת בטהובן לאגמונט של גטה? הניגון משתפך ומסתלסל והולך ומקיף את העולם הזה ואת העולמות הטמירים והנעלמים… או זמירה זו היא של פליקס ברתולדי, נכד ה“דעסער”¹ שלנו, ה“זמירה בלי מלים”, שכשאתה שומע אותה, היא מעוררת בעומק נפשך, בעצם מהותך, איזה הוד של צער לא מובן, אבל יותר עמוק מכל צער מובן, כאילו אתה, אתה בעצמך, אך זה חפצת להביע את ההרגשות האלה, שהן שלך… שלך… במובן היותר עמוק, לא כמין רכוש המונח בקופסתך, או הדברים שבכיסך, אלא שלך, חלק ממך בעצמך, והנה בא זה וקידמך להביע את אלה! או אין הקולות האלה מעלמא הדין כלל וכלל, אך הם הדי הדים של אותה בת קול אגדית, שמנהמת כיונה בארץ ישראל, ועונים להם ההדים בלבבות היהודים שבעולם? או אין אלה צירופי קולות כלל – אעפ"י שאני שומע אותם בפירוש – אך הם צירופי מראות בצבעים, טקטים אקורדים של אורות, נוקטורנים סודיים של צלילים, אנדרטות מתוקות של שביבים ורסיסים – נראים לעין, או – מי יודע – נוזלים מטפטפים בצינורות, מספירה לספירה – בשיעור מיוחד, בנעימה וקצב, כאותן טיפות הדם המיוחד אשר בוורידינו אנו, בני ארץ זו מאז ומקדם, שיש להן איזו תכונה משלהן, שלא ניתנה להיתפס בצבתות שום תצפיה, שום אנאליזה, אבל היא עומדת וקיימת, ואלמלי היא – לא היינו כלום, ורק מפני שהיא קיימת, קיום סודי ונצחי, גם בנו גם באותה ארץ מיוחדת, לפיכך קיים הקשר הזה, לפיכך אנחנו מבינים ומרגישים את הארץ ההיא?

אני עומד ומסתכל… ככה – תמונה שכזו, רק הקדוש ברוך הוא בעצמו יכול לצייר – שיר שכזה, רק הנצח יכול לשיר.

[ג]

כל אדם יש לו, בחדרי חדרים של זכרונו, בחביון נפשו איזו צורת נוף, שהוא חובב אותה חיבה יתרה. זה אוהב אדמת מישור חלקה, שווה כמו דף שטוח, וזה – אדמת רכסים והדורים, זה – נהר שוטף, וזה – ים גדול ורחב ידים; “חיבה יתרה” – יען כי כל מי שחושו הוא מפותח כל צרכו, יסכים על הפתגם הידוע, המיוחס לצייר האשכנזי, האנס תּומַה, ש“הנוף שהוא מבכר, הוא הנוף, אשר שם קרה מקרהו להימצא בעצמו”. אבל – אף מי שהוא מסוגל לשמוח על כל צורת נוף, ולמצוא בכל תמונה טבעית שכזו ניצוצות של יופי, ול“הוציא יקר מזולל”, וליהנות ולהתעדן מן ההסתכלות בכל מראה פיסת טבע, בכל זאת – יש לו נטיה מיוחדת וחזקה יותר לקלסתר-נוף ידוע, מאשר למחזות-נוף אחרים; ואם יהיה זמן רב רחוק מצורת הנוף החביבה, החקוקה על לוח לבו, ומוקף נוף נבדל בצורתו ובתכונתו, בעל כרחו ירגיש בנפשו מעין געגועים ועריגה וכמיהה על צורת נוף מחמדו. זו היא נטיה טבעית, וכל מי שהוא מוכשר לבחון את הרגשות עצמו, ולעמוד על בוריין, הוא מכיר אותה הכרה ברורה. טבעו של אדם מחייב, שהוא אוהב יותר את צורת הנוף, שהיתה סמוכה לו ופועלת על נפשו, כשעמד בתקופת גיל התפתחותו, וששם נתעורר בו בתחילה חוש המין שלו.

כשאני בוחן גנזי נסתרות נפשי שלי, וכשאני שואל את עצמי: כיצד פועלת עלי צורת נוף? אני צריך להגיד, שצורה זו פועלת עלי – לא בחלקיה, כי אם בשלימותה, בתור דבר שלם, המאציל השפעה על הנפש. אבאר את דברי: נוף זה, שאנו דנים עליו, מהו? נוף הוא קיבוץ והרכבה של הרבה צורות וצבעים, מחוברים עם מזג האוויר השורר בו! ויש בו גם קולות, צלילים, ריחות, וכיוצא בזה; וכולם יחד מתחברים לחלקת שדה, לשטח מכוסה יער, לשרשרת הרים, וכיברת אדמה, שיש בה מעט מזה ומעט מזה. והנה כשאני בוחן את הרשמים, שאני קולט ממראה נוף שכזה, מוצא אני, שהרשמים, שאני מקבל מהצורות והצבעים ומזג האוויר, הם חזקים מהרשמים, שאני סופג לתוכי מן הקולות והריחות; אבל באותה שעה, כל הרשמים האלה, גם החזקים גם הרפויים, הם מתערבים ומתמזגים עם הצורה הכללית של הנוף כולו, והמראה הכללי הזה הוא הוא החודר והשוקע לתוך נפשי. ובכל מראה כללי שכזה, אני בעצמי נוטל חלק חשוב, אני – במצב רוחי ובתכונת נפשי, באותו רגע. זה הוא מה שנקרא בלשון: “רושם חי”, ז.א., רושם שאיננו ראייה בעלמא, אלא שיש בו רוח חיים, ונותן לי רושם, זכרון של דבר חי.

והיות ומצב רוחו של המסתכל איננו שווה, מאליו מובן, שגם רושם צורת הנוף, במראה החודר לתוך הנפש, איננו שווה בכל שנות חיי האדם, ואינה דומה פעולת צורת הנוף על התינוק לפעולתה על הגדול, או על הזקן, וכדומה. לפני איזה זמן, ראיתי צורת נוף, שהייתי רגיל בה כד הווינא טליא, אחרי אשר לא ראיתיה שנים רבות, ואשתומם במצאי, שהרושם שהיה חקוק בזכרוני, דומה בהרבה חלקים, בכל פרטיו אל המראה שראיתי עתה, אבל בכמה חלקים לא דמה במאומה. הצורות התאימו בדיוק גמור, אך השיעורים היו שונים תכלית שינוי. אבל כל התמונה בזכרון היתה חסרת צבעים, ונשמרה רק כלבן על גבי שחור, יען כי הצבעים של צורת נוף אינם נראים עוד לילד קטן, ומתחילים להופיע לו אך בשנה השמינית לימי חייו. וזוכר אני גזר של חומה אדומה בין חרבות ארמון של גבעה, מימי מלחמת השוודים בפולניה, וסמוך לה שירטון של אבנים כתומות שחורות. אלה היו הצבעים הראשונים – אבל לא לאלה נפשי הומיה. נקבעה רק הצורה כללית: מקום נישא מעט, גבנונים ומדרונות (אז נראו כהרי הימאלאיה), קירבת חוף, מקום סמוך לנהר – זה יפה נופי!

פה “פתח המסדר”, כלומר, הגיע הצעיר לתקופת התעבות-הקול, והתחיל סדר נשים. נשים? סליחה! מסתמא היתה איזו בת-חוה, שהצעיר הסתכל בה. ממשית, דמיונית? אחת היא! בעל כרחך היא מנצנצת, היא מביאה לתוך החיים הפנימיים של בחורינו שינויים גדולים מאד. רגילים היו בעלי המוסר לאיים: “השטן מרקד!” “היצר הרע נתעורר”! זו היא תמימות יתרה. אם יש טומאה וניוול בגו, אז סימן רע הוא, בין לבחור בין לזקן; אבל אם הנשמה טהורה, והגוף בריא ונקי, אז אין כאן לא “יצר טוב” ולא “יצר רע”, אלא חוש ההתבגרות, הבא מאליו, ובזמנו; וכשהוא בא, בא גם איזה עונג משכר, מתוך התרחבות ההכרה העצמית של החיים, מעין רחישת האביב: מה שהיה עד אז גלמי וסתמי, נעשה ממוין ומבורר; מה שהיה חבוי ומקופל, מתגלה ומתערטל; מה שהיה בערפלי הכיהות והדמדום, בוקע ועולה, ומזכיר את תפקידו, לפעמים בבושה ובצניעות ובחשאי, ולפעמים (הדבר תלוי במזג ובחינוך) – בפריצות ובתקיפות.

ואז – מתוך השפעתה של ההווייה הפנימית, שנתמלאה ושנתעשרה ע"י הבגרות, גם מראה הנוף, כלומר, המקום הטבעי, ששם חל המולד של השתלמות והתחדשות זו, הוא מואר בזיו חדש, ואז – צורת הנוף, שהיתה מקודם רק מאורע מחוץ, שעשה רושם רק על איזה חושים, הוא נעשה למאורע פנימי, והיא חודרת לתוך הלב, יחד עם תמונת היפה, הנאהבת, הנעשה לחלק אחד מחלקיה; והיא מתדבקת בו בצעיר, בהתרגשותו, בעצבו, בקדחתו, בתוחלתו, בכל מה שהוא קיים ולא זמני בקרבו; והיא יכולה להאריך ימים עוד יותר מבת-חוה ההיא, שהיתה קשורה בה. ולפעמים יקרה גם כן, שכליון הנפש לבת-חוה ההיא עבר, וצורת הנוף, ששם התעוררה האהבה, איננה נשכחת; ועוד אדם חומד ונכסף וזוכר, איך היו אז השמים פרושים מעל לארץ, והעננים והיערות, והשדות והכפרים, והאורות והצבעים, והגשמים והרוחות, והיום והלילה, וכשהוא מוצא, במקום מן המקומות ובזמן מן הזמנים נוף דומה לתמונת המקום ההוא, יש אשר, בלי משים, תירטבנה עיניו, ושפתיו תהמינה ברכה.

דיוקנא קדמאה זה של נוף, איננו נשאר יחידי ובודד בזכרון. במשך הזמן נספחים ונצמדים לו מחזות טבע אחרים. הוא איננו מתקיים ונשאר בכל פרטיו ודקדוקיו בלי שינויים. שרטוטי תמונה וסרגולי ציור חדשים מבקיעים להם דרך, וחודרים לתוך קוויו ונימיו והם משנים, או משכללים, את הצורה הראשונה, אין אדם מטפח כל ימיו מחזה נוף דינקותא יחיד ומיוחד, בלתי משתנה כעין צורתו של צלם. הוא מפנק ונוהג סלסול בציור-נוף החביב לו. אבל אותו ציור איננו פרשה סתומה; הוא היסוד, אבל איננו סיום. אין כאן ענין של צלם, אלא של צייר. הצלם הוא אומן, אבל הצייר הוא אמן. הצלמנות היא מלאכת כלי אבל הציירות היא מלאכת אדם. היד מציירת, אבל המוח והלב מוליכים את היד, אין דף של זכוכית מעשה צלם מונח בקופסת הזכרון, אלא בבואה של ציור, זה הוא כמו ריקמת תשבץ ישן נושן, אשר לצבעיו נוספים ומתחדשים זהרי חמה ונקודות של צללים.

המופת לדברים שכאלה הוא – הבחינה העצמית. נקוט כלל זה בידך: אל גבּב מימרות מתוך ספרים שאין להם קץ, אך שאל את נפשך! הנני שואל את נפשי: מה היה לי צלם ודמות השלימות והיופי, האידיאל, של נוף יפה? חוף נהר! מה מראה האידיאל הזה עתה? חוף ים! הרבה יופי יש בעולם, על כל צעד, וחוף ים עולה על כולם, זהו בוודאי כוחו של הרושם הראשון מתקופת הילדות והבחרות, אלא שרושם הנהר התמזג אחר כך עם רושם הים. הרחבת תחומין. יכול אני להוסיף על זה: הרים; אבל זו היא מדרגה שניה. הרושם הראשון של ההרים היו הגבנונים וההדורים; ברבות הימים, נבלעו בתוך הרושם החדש של הרים. גם זו היא הרחבת תחומין. יש גם שהתחומין, על פי הביטוי התלמודי הנפלא, “יונקים זה מזה”, למשל, הצטרפות היופי של ים עם היופי של הרים: תנועה ורום, שטף ושאיפה כלפי מעלה, תמורה נוזלת שאינה פוסקת ועמידה קבועה ונישאה. בהצטרפות זו יש שאיבה ויניקה, ויש גם האצלה והשפעה. שתיהן יחד מולידות הרמוניה, ניגון הנחת של העולם. הקדוש ברוך הוא עושה שלום במרומיו.

עד כאן בדבר ציור נוף, הורתו ולידתו בנפש, אופן גניזתו בזכרון, דרכי חליפותיו, התפתחות סניפיו ושכלולו, ותכונת געגועי הנפש הנמשכים אחריו. מכאן ואילך – ע"ד געגועים למקום המולדת והסביבה הראשונה בכלל. הלא מתגעגע אדם – לא רק לציור נוף ידוע, החביב עליו מילדותו, וכאמור, עוד יותר מבחרותו, אלא גם למקום הולדתו בכלל. מה טיבה של הרגשה זו? גם בתשובת שאלה זו, לא “יערוף כמטר לקחי” סברות ועיונים מתורת היופי וכלליה וסברותיה. הקורא יוכל למצוא את הדברים האלה די והותר בספרים, אם הוא מתענין בכך. רוצה אני להיות אישי ועצמי, בחינת “מבשרי אחזה אלה”. אני שואל את עצמי, מה הם הגעגועים שלי, ואני משיב את אשר אני מרגיש בתכלית הדיוק, והקורא יוכל לנהוג מנהג זה בעצמו, כשואל ומשיב לעצמו, ומיניה ומיניה תסתיים שמעתתא. זו היא הדרך שיבור לו כל מסביר ישר.

בדידי הווה עובדא. גרתי בלונדון כשנה תמימה לפני עשרים שנה. ביתי היה עדיין אז בווארשא. צרות הצנזורה של “הצפירה” הכריחוני לגלות זמנית. אז קרני מקרה יוצא מן הכלל: שבתי מביקור אחד ממכירי, שישב במקום רחוק מדירתי שבמערב, כמעט בעיבורה של לונדון, בדרום. הייתי אז קל ברגלי, ואהבתי את ההתעמלות של הליכה; ובכן הלכתי ברגלי דרך רחובות שאין להם שיעור. פתאום עמדתי מלכת. תקף תקפני, בלי שום סיבה מובנת רגש של צער ונחת, תמהון והתפעלות עמוקה. התבוננתי מסביב למען מצוא את הסיבה, ולא מצאתי פשר. היה דבר מה, שהביא את אורם החביב דרך החלונות. בחנתי את נפשי: היה דבר מה, שהביא לי נחת והקלה, כמי שמגוללים אבן כבדה מעל לבו, ויחד עם זה כמו “קוץ שבאליה”, שדקר אותי כמו מחט בבשר החי. בין שתי ההרגשות ההפוכות האלה לא היתה שהות אפילו כבין השמשות – הרגשה אחת היו. עוד סקירה אחת של הרחוב מסביב; רחוב כאלפי רחובות של לונדון: בתים קטנים, גינות – הס! חידה!

ואני אינני אוהב – לא רק להניח חידות כאלה בתיק“ו, אלא אפילו ל”השהותן בוגרות“; החלטתי ללכת שמה בימים הקרובים, הלוך ושוב, תמיד לפנות ערב. הלכתי הלוך והתבונן, הליכת רגלים והלך נפש, עד שמצאתי את הפתרון, וזה הדבר! ידוע שהבתים הקטנים ברחובות לונדון, מקומות הדירה – לאפוקי מהתעשיה והמסחר –, עומדים רווחים נפרדים זה מזה, ע”י קרפיפים, וגינות קטנות, וגדרות, ושכבות. כל בית קטן שכזה, הוא עולם קטן בפני עצמו. בשום עיר, אין רשות היחיד, ושלי שלי ושלך שלך, מופלגים ובולטים כל כך. Home! דר אדם כל חייו בביתו זה, ואיננו מכיר את שכניו. הבית איננו בית, אלא קליפה מקפת של אותו האנגלי היושב בו, כביכול קליפה של חומט. “לא כן ייעשה במקומנו”! אצלנו עומדים הבתים הגדולים עם הקטנים צפופים, בשורה מול שורה, משני צידי הרחוב. והנה הדבר אשר קרה שם, היה, ששם עמדו הבתים, לא כמנהג אנגליה, אלא כנהוג בינינו. אפקורסות של הארדיכלים, או נזרקה מינות זו בבעלי הבתים שדרשו מהארדיכלים לבנות בעבורם ככה? – אינני יודע.

עובדה היא, שדבר של מה בכך זה עורר בקרבי הרגשה בלולה מן חמדה וכאב – בלי הכרה (ורק ניתוח נפשי גלה לי את הדבר אחר כך), חמדה, מפני שהבתים עמדו סמוכים זה לזה, וכאב של געגועים למקום מולדתי הרחוק, נצנוץ הפנסים בערב, סמל הביתיות והחביבות המשפחתית, הוסיף לחזק את הרושם ע"י הבליטות הרלייף שניתן לתמונה זו. זאת היתה הסיבה התכופה, טיפת המים הגודשת את הסאה – של געגועים למקום מולדתי, אמור וכתוב: למקום מולדתי, חוץ מהגעגועים למשפחה ולרעים האהובים. זה הוא פרק בפני עצמו – אבל אילו הבאתי שמה את כל המשפחה ואת הרעים האהובים, עוד נכסוף נכספתי לאיזה דבר, שהייתי חסר – בתים קטנים סמוכים זה לזה? אורות נוצצים מתוך חלונות של בתים, דווקא סמוכים וצפופים? השכל יבטל את השטות הזאת, וההרגשה תשימנה לחוק ברזל, שאין להזיזו ממקומו.

וזכורני, שגביתי אז עדות מנפשי. הייתי העד והדיין, המאוס מאסתי אז בלונדון? לא! הרי אני יהודי נע ונד כל ימי, ולונדון היתה גדולה ומעניינת מאד בעיני, והייתי מרוצה קצת, שהנני שרוי בתנאי חיים נבדלים כל כך מאלה שהייתי רגיל בהם – ומה בכך, אם יעמדו הבתים הקטנים רווחים? אפשר שמוטב שיעמדו רווחים, ולא יסתכל איש בקדרתו של חברו, ומשום נקיון ומשום שמירת הבריאות, ומשום חירות, ועוד ועוד? בודאי לא צדקי כלל; אבל אין זה ענין של צדק ויושר, או של עוול וסלף; זהו ענין של הרגל שנעשה טבע ושל תמונה יסודית שנשארה חקוקה בלב. ובכן – אני אוהב את המקום החדש ואוהב עוד יותר את המקום הישן? וכי אפשר לשני הפכים בנושא אחד? ברור הוא הדבר. שעפ"י ההגיון אי אפשר, אבל העובדה מכחישה את ההגיון, והעובדה מוכיחה, שהדבר הוא לא רק אפשרי, אלא גם הכרחי! הרי אלה שני זרמים השוטפים בתוך הנפש, זה לצד זה וזה לתוך זה, בלי שום ניגוד פנימי מורגש.

[ד]

הריני ממשיך את הניתוח הנפשי, שבפרק הקודם, הוא נוגע עדיין אל הגלות; אבל הוא משמש הקדמה נחוצה לארץ ישראל: געגועים למקום המולדת? ההם הגעגועים אל היופי? לא! יש מקומות יפים יותר, לאין ערוך. דרומה של אירופה הוא מצויין בתפארתו. לעתים קרובות תוקפת התשוקה את כל אחד מאתנו לנסוע לאיטליה, לצרפת הדרומית, לאנדאלוזיה שבספרד; אבל זאת היא תשוקה ולא געגועים. האם הרגשת-הגעגועים דורשת מדרגה גבוהה של השכלה ותרבות? לא. היא איננה באה מן המוח; היא גם מעכבת מעט את חופש התנועה, שאדם בעל תרבות גבוהה צריך לה בשביל נסיעות, נסיונות, הסתכלות. היא אחד מהדברים המסורים אל הלב. עיקר הגעגועים, הוא, שאדם מרגיש בחסרון איזה דבר. רגיל הוא לראות תמונות ידועות, אפני חיים ידועים; וכשהוא בא למקום חדש, ואיננו מוצא אותם שם, הוא תוהה, מחפש את החביב לו, ואיננו מוצא, ואז הוא מצטער.

ראיתי געגועים שכאלה, במידה מופלגת, ביחוד אצל יהודי פולניה, רובם מבני הערים הקטנות, כשהם מתגוררים בארצות רחוקות. הם נרגזים ומרי נפש, כשהם חסרים את תמונות-החיים המיוחדות, שהיו רגילים בהן בעריהם, בבתי אבותיהם, מדור דור. יש שהגעגועים האלה גוברים מאד, ומגיעים עד עינויי נפש ויאוש. בתקופה הראשונה של ריחוק מקום, העולם החדש והמשונה מזעזע קצת את מידת הסקרנות ותאב-דעות. הזעזועים הראשונים אינם גורמים צער, אך להיפך, יש בהם גירוי עצבים של תענוג. אבל, אחר כך בתקופה השניה, הפעולה החוזרת באה בהרגשה של ליאות, כמחאה כנגד הרשמים החדשים, עם תשוקה עזה אל הדברים הישנים והמורגלים. אז יתעורר הכוח המדמה, והוסיף נופך משלו לאותו מצב רוח קובל ומוחה. הוא בא ופותח את אוצר הזכרונות. בכוח זה הוא מחדד ומעמיק את המרדות שבלב, ההתקוממות הפנימית. הרשמים של הסביבה החדשה גם הם אינם עוזבים את המערכה, אלא מגינים על עצמם בכל עוז. על ידי זה מתפתחת מלחמה נפשית, מתפרץ קרב-קֶרֶב, מרובה ביסורים.

בנפשות מעודנות, לא קלות, לא נשואות במהרה על הגל השוטף במרוצת החיים היום יומיים, שהרגשתן מכרעת את החשבון ואת התועלת הזמנית, גדול כוחם של הרשמים הישנים מהחדשים. ואין הדבר תלוי כלל במצב החיים החדשים, או בתכונות המראות והמעשים, הנראים במקום החדש. עיקר הגעגועים, איננו הטוב, או הרע, שיש במצב החדש. אין סיבתם הנמצא, אלא החסר. בני אדם, לקויי הגעגועים, מתחילים להרגיש, שהעולם החיצון, עם כל תנאיו ועניניו, איננו מתאים עם תכונת עולמם הפנימי ודרישותיו, הם משתוקקים לאיזו קרן זווית שקטה, אשר שמה יוכלו לנום מאותו העולם החיצור הזר, ולחיות בשלום עם נפשם. הזכרונות מארץ המולדת עולים לעיניהם מוארים בזוהר נשגב. במידה שיארך הזמן וירחק המקום, בה במידה, הם מוסיפים יופי והוד נעלה. החלקים הנפרדים של תמונות הזכרון, מתחברים, לבסוף, למין חזות הכל כלולה בהדרה. הסביבה החיצונית חדלה מתת סיפוק נפש. להיפך, היא משמשת גירוי של ניגוד ומחאה.

ידעתי זקן אחד בלונדון, בן עירי ומכירי מאז, הוא היה מאוקלם, מאוזרח מכבר, מקושר במשפחה, בעסקים עם לונדון, ועם אנגליה, אשר אהב מאד. הוא ישב שם כחמישים שנה. נפגשתי עמו פעם אחת באחד מבתי הכנסיות בראש השנה. לאחר ימים, פגע בי זקן זה, ואמר לי, כשהוא נאנח במרירות: “אוי לי, שראיתיך בכך!” מנוד ראשו היה לי לחידה. אך מתוך שיחה, נפתרה לי חידה זו. הוא זכר, שראה אותי, בילדותי, עם אבי וקרובי, ב“כותל המזרח”, ג“כ בראש השנה, בבית הכנסת של עיר מולדתנו המשותפת. אהב את לונדון, ובוודאי לא רצה לנגוע בכבוד בית הכנסת דשם, שהרי הוא בעצמו היה הולך שמה בדחילו ורחימו. מתכבד במקום הקודש, ומחבב אותו. אלא מה? עלתה לפניו דמות דיוקנו של ה”מזרח" בעיר מולדתנו שנשארה חקוקה על לוח לבו – וזאת היתה לו קדושה ראשונה, שאין שום קדושה חדשה יכולה להתחרות עמה. אין תועלת בדבר, שבית הכנסת שבלונדון הוא אולי יפה יותר; הוא התגעגע אל ה“מזרח” של עיר מולדתנו, ובחר לראות אותי בהדרי שם! ובודאי רצה לדלג על יובל השנים, ולהיות שם גם בעצמו.

הנה כן, דברים, שהיו מקודם חסרי ערך, מקבלים חשיבות וצבע. משנכנסו להיכל הזכרונות. אנשים, שלא היו חשובים בעינינו כלל, מופיעים מלאי קסם. תפקידו של כל אחד מהם, שהיה מוּלט בערפל, עולה וזורח – אחרי שקיעתו בטבע. רוח השירה והחזיון שורה על בני אדם פשוטים. לפעמים הם מתאמצים לעקור את עצמם מעולם הדמיון הזה, ולהשתרש בתוך ההווה; אבל עקירה זו היא קשה מאד. הדמיון גובר על השכל. יהודים רבים הם אומללים מאד בגלות שבגלות.

ודבר הגעגועים לארץ ישראל – האם יש דבר כזה בעולם, ומה טיבו? האומה בשלימותה היא חולת אהבה לארצה הקדמוניה היחידה. הגעגועים האלה הם מובעים בנוסחי התפילות והפיוטים, שמנהיגיה חיברו, והעם מחזיק בהם במשך אלפי שנים. הם משתקפים גם בהמון דינים, קבלות, מנהגים מוסמכים. במשך כל הגלות נתגשמו בנסיונות, בקרבנות, ביגיעות של מסירות נפש בעד הישוב הישן – אף קודם לתנועה הציונית ולהסתדרות החדשה. געגועי האומה לא"י התפרצו לפעמים בתבנית תנועות, שהקיפו מספר עצום של בני עמנו בארצות, בדורות, בתנאי חיים שונים. רושם-הקורות היבש גוזר את המאורעות האלה לגזרים, נוטל את נפשם המשותפת, ומייחס אותם לסיבות מקריות, חיצונית. צופה הקורות, המתבונן בעינים פקוחות ובדעת והרגשה, מראה על החיבור הפנימי, על בריח התיכון המבריח את המראות ואת המעשים מן הקצה אל הקצה, והוא כוח המושך את העם אל ארצו הקדמוניה.

דבר זה הוא תלוי ביחוד במגמתם של כותבי הקורות. אעפ"י שאנו מחליטים – והדין דין אמת! – שכותב הקורות צריך להיות חפשי מכל מגמה, חופש שכזה הוא דמיון שוא. די לנו שהוא משתדל להיות נשואיי (אובייקטיבי); השתדלות זו מקטינה קצת את מידת הנושאיות (הסובייקטיביות) שבו, אבל איננה יכולה לבטלו. כמעט כל כותבי קורות היהודים בדורות האחרונים היו ביחס אל הלאומיות העברית כופרי הכל, ובטוב שבאופנים: מודים במקצת. כמעט כולם העמידו את הלאומיות אך על הדת. והנה אין ספק בדבר, שהדת הישראלית היא הביטוי הכי מצויין וברור של הלאומיות; אבל אין היא מסיימת את כל הלאומיות. בהכרה או בלי הכרה הבליעו רוב כותבי הקורות את הדבר הזה, משום סניגוריה. חשוב חשבו בתמימותם, שזהו המחיר שהם צריכים לשלם בעד שיווי הזכויות, וישלמו את המחיר הזה לא רק בעד ההווה והעתיד, אך גם למפרע. צריך לכתוב את קורות עמנו מחדש, ותורה זו תצא מציון.

אבל – נכתוב או לא נכתוב, די הצורך ברור הדבר, שגעגועים כלליים לא“י לא פסקו מהאומה – בתבנית של אמונה, של תפילה, של גבורה, של צדקה או של הסתדרות. אינו דומה גמגום של ילד, או שפת העלגים של כפרי הדיוט לעושר הלשון ושכלולה בפי נואם ממדרגה ראשונה, אבל הדבר האחרון הוא תוצאה והמשך ההתפתחות מהראשון. מי יודע, אם זכינו עתה ל”קרן היסוד“, אלמלי לא קישקשו הרבה, הרבה דורות בקופת רבי מאיר בעל הנס, ואם זכינו להצלחת “קרן הקימת”, אלמלי לא היה המנהג קיים, במשך דורות רבים, להביא אדמה מא”י בשק, ולהניחה מראשותי כל יהודי תמים. כל הדברים האלה הם טבעות, מקצתן נהדרות, נפלאות, ומקצתן – ענוותניות, עלובות, דלות – של ענין גדול ועמוק אחד, רב השרשים והענפים, מתגלה ומתעלם וחוזר ומתגלה, כהאור של מגדל המאור, זורח ושוקע וחוזר ומופיע – כהשמש: געגועי האומה לארצה. אומרים, שהדבר תלוי במצבם של היהודים בארצות מושבם, אם הם חפשים או נרדפים. יש בוודאי קורטוב של אמת בהבדלה זו, אבל רק קורטוב. הרדיפות הכי אכזריות אינן יכולות לברוא יש מאין, כלומר, להוליד הרגשה חדשה שאין לה שרשים. הן יכולות רק להוסיף עצמה להרגשות נמצאות, ולהביאן לידי גילוי.

[ה]

ברור הדבר, שעמנו בחלקיו הגדולים באירופה המזרחית, וגם בקטנים – במערב, שואף ומתגעגע לא“י. הרי זו הרגשת געגועים פשוטה אבל יש הרגשת-געגועים מורכבת, שכדאי לעמוד עליה, מפני שיש בה פרוצס פסיכולוגי של דקות מיוחדת, על יסוד מאורעות החיים המיוחדים של בני עמנו, יוצאי אירופה המזרחית. אותו זקן בלונדון, שהגעגועים לעיר מולדתו, בשל בית הכנסת ו”כותל המזרח“, לקחו את כל לבו, הנקל היה לו לשוב שמה, כלום חסר היה את האמצעים הדרושים, ואת אומץ הגוף והרוח הנחוץ לשינוי מקום; אלא מתיירא היה שמא לא ימצא הכל באותה צורה חביבה, שהיה מפנק אותה בזכרונו, ושמא תבוא המציאות, ותטפח על פני האידיאל החי בקרבו, והתחיל להשתוקק לקבוע מושבו, או על כל פנים לביקור לזמן קצר בא”י. הוא קיווה לראות את התגשמות האידיאל של ימי נעוריו, במקום ששם היה האידיאל של ימי נעורי האומה. זהו גלגול, או יותר נכון, עליה של אידיאל, השתקעות היחיד בהאומה, וויתור על צורה ישנה חביבה, מתוך געגועים לצורה עתיקה וחביבה עוד יותר.

ואין זו דוגמה יוצאת מן הכלל, אלא מלמדת על הכלל. בתפוצות ישראל, במקומות הרחוקים, פגשתי יהודים לאלפים ולרבבות, במצב רוח שכזה. הם מתגעגעים להעבר שלהם. “גן העדן שאבד” נקרא, בלשון בני אדם, בשם: מאריאמפול, או פינסק, ויש אשר יקרא בשם: באלטא, או פרוסקורוב. נניח, שיהודי, שבא מפינסק, יושב עד שלשים שנה בקאליפורניה ו“מתערה כאזרח רענן” בעיר לוס אנג’לס. כל זה איננו שווה לו. הוא מתגעגע אל עירו שלו, אל רחובו שלו. או יהודי, שבא מפרוסקורוב לאפריקה הדרומית, ויתיישב בדורבאן. חוף ים נפלא, גינות ופרדסים, כל תענוגות בני האדם – אבל הוא מתגעגע לפרוסקורוב. עד כאן הדבר פשוט, והיה נשאר בפשטותו, אילו היה בעל דבר זה רק אדם שבא מפרוסקורוב. אבל הלא הוא יהודי שבא משם; ושם נתבלבל העבר היהודי במיני מאורעות ושינויים, שהוא, היהודי בדורבאן, שמע על אודותיהם, או לבו ינבא לו. כאן מתחילה ההרגשה הטבעית להסתבך בהרגשות אחרות ממין מיוחד. כיצד יתגעגע יהודי לשוב לפרוסקורוב? אז, במקרים רבים, מבקשים להם הגעגועים אובייקט אחר: ארץ ישראל.

כל מי שחקר את התפתחות הציונות בזמננו, ראה את הדבר הזה בחוש. הציונות מצאה בתחילה את הקרקע הכי נוח לקליטתה בין היהודים, שלא היו מושרשים עמוק בארץ מולדתם. הרצל לא היה יציבא עיקרי אוסטריי-וויני מדורי דורות. הוא בא מבודאפשט. נורדוי ישב רוב ימיו בפאריס; אבל גם הוא בא מבודאפשט. הרמן שירא ישב בקתדרה בהיידלברג; אבל הוא בא מרוסיה. דוד וולפסון נתאזרח באשכנז; אבל הוא בא ממחוז קובנה. זנגביל היה, במשך תקופה ידועה, ציוני נלהב; הוא נולד בלונדון, אבל אביו בא מליטא, והוא היה המשך ליטה בוויטשפל. בפולניה היו רוב המעוררים והעסקנים הציונים הראשונים – יהודים שבאו מליטא; וברומניה – יהודים שבאו מגליציה, בכל היהודים האלה תססו געגועים של העבר, בלתי יכולת לגשמם בהעבר האישי הגלותי; והגעגועים האלה פנו בהכרח אל העבר העתיק הלאומי. אין זאת אומרת, שאפילו בתקופה הראשונה, ועוד הרבה יותר באחרונה, לא מצאה הציונות מעריצים נאמנים, וגם מנהיגים גדולים, בארצות שונות, בין העיקריים שבעיקריים; אבל זה לא היה כל כך קל ותכוף. הסיבה היא מובנת – ההשתרשות מעכבת. כנגד ההיסטוריה הלאומית הכללית, מתקוממת, פחות או יותר, כמתחרה, אם לא כצוררת, היסטוריה יהודית ארצית מקומית; ואם איננה מנצחת, על כל פנים היא מביאה מכשולים. אבל מהצד האחר, היהודים שלא נשתרשו יותר מדי, הם נושאי ההיסטוריה הלאומית הכללית: להם מובנת ומורגשת יותר האמת שבהיסטוריה הלאומית, הטרגדיה, ומהם נאצלת אמת זו לאחיהם שנשתרשו. כשאני רואה את המלחמה הפנימית בין היהודים באשכנז, ואת המתבוללים שביניהם מתנגדים להשוואת זכויות היהודים ילידי חו"ל בקהילות – אני מבין אותם. מנקודת השקפתם ההתבוללותית, בדין הוא שיתנגדו. “חברים כל ישראל” – זהו הכוח הכי גדול של יהדות, והסכנה הכי נוראה לשאיפת הטמיעה, החדלון והכליון האטי…

ובכן יש געגועים של האומה לארץ ישראל, בחלקים ידועים של האומה – חזקים ועמוקים, באחרים – מטושטשים ורפויים, עניים במקום זה ועשירים במקום אחר. מכאן אתה למד, שהפוליטיקה היהודית צריכה להשתדל בסילוק המחיצות בין חלקי האומה, כדי להקל את המשא והמתן הרוחני, את ההשפעה ואת הקבלה בין החלקים השונים. כל מקום, שהיהודים, בני ארצות ומפלגות שונות, מתחברים, הגעגועים, המתעוררים לרגל התחברות זו, אינם יכולים להיות אלא למקום הנבחר, שיש לכל ישראל חלק בו: לארץ ישראל.

אבל לא די לי בגעגועי האומה; רוצה אני בגעגועי כל יחיד לטבעה של ארץ ישראל. תכניות של פוליטיקה, או של תורות ציבוריות, הן חשובות מאד. אבל פטריוטיות אמיתית, ביחס לכל ארץ, נקנית רק מתוך התלהבות ודבקות, ומאוויי נפש בוערים, וחיבה עמוקה אל הארץ, כמו שהיא. לפטריוטיות זו אנו צריכים בציונות; ורק עליה נבנה את ביתנו כמו על סלע. ציוני מדיני שבמדיני, שתפני, יחידוני רוחני וחומרי כאחד, רוחני-נקי – אין אני רוצה, שמיצרי התחומים האלה יסתלקו, ושיהיה לנו “עמק השווה”, גזוז חלק. זה אי אפשר, ואלו היה אפשר, אזי לא היה רצוי כלל. אבל צריך שכל אלה יהיו בתוך היקף של פטריוטיות ארצי ישראלית כללית, המאחדת את כל הציונות, בארץ ובחו“ל, לחטיבה שלימה אחת; והנה, בנוגע לדור החדש, לאלה שנולדו ונתחנכו, או אפילו שרק נתחנכו בא”י – אני בטוח, שהם יהיו דבקים בארץ. לבי מתכווץ מכאב, ומוחה בכל תוקף, כשאני רואה, שלפעמים יש מספר יחידים שחושבים את עצמם כאנוסים, או שהם אנוסים באמת, לעזוב את הארץ לפי שעה; אבל בטוח אני בהם, שישובו בשעת הכושר הראשונה, וכל זמן שיהיו רחוקים – יהיו רחוקים אך במקום, וקרובים בלב. לא יימצא ביניהם איש בליעל ובוגד אשר יוציא את דיבת הארץ רעה. בדבר הזה, אני לא רק בטוח אבל אני רואה אותו, בכל האסיפות הגדולות והקטנות, בכל הארצות הקרובות והרחוקות, האנשים המקשיבים לבשורות טובות, או למשא ומתן של כובד ראש בדבר הציונות, אלה שעיניהם מבריקות ביותר כשידובר ע“ד א”י – הם בני א"י.

בהם אני בטוח; אבל שואל אני את עצמי: “איזה מחותן” אני עם הטבע הארצי ישראלי? אני, ז.א. אני ואתה הקורא! – ולא בתור תכנית של הסתדרות, יען כי כן כתוב וחתום, וכן גוזר ההגיון, אלא בתור הרגשה טבעית נקיה, בלי שום משוא פנים לשיטה. האם ציור הנוף הטבעי הארצי ישראלי פועל עלי, באותו הכוח, שפעל עלי ציור הנוף של מקום מולדת? האם יש לי ממנו רשמים ישנים, ומהם נשארו זכרונות, או רשמים חדשים, שכוחם חזק או רפה? ועל שאלה זו אני משיב, בכל דיוק הבחינה, שאני בוחן את נפשי: כן! יש בקרבי, ובקרבך הקורא – בתנאים ידועים איזה זבול ספון, איזה קודש הקדשים, אשר בו נרשמו ונחקקו תבניות ותמונות מארץ ישראל בכל התווים והגוונים, הקווים והשרטוטים, כיצירות של אמנות ממשית עומדות וקיימות.

כיצד – ובאיזה תנאים? התנאי הראשי הוא החינוך. כל אחד מאתנו מבית המדרש הישן, נתחנך בראשו ורובו בארץ ישראל. תינוק שכמותי – שלושת רבעי יום חי שם. התנ"ך שלמדתי, והגמרא ששיננו לי, והתפילות שהתפללתי והברכות שבירכתי, וכל שיחת החולין מסביב לי – היו מלאים ציון וירושלים. העולם היה מכוסה במעטה כהה: הקווים המאירים והמבריקים היחידים היו המקומות של ארץ ישראל. בחברון יצאו האבות לקבלת פנינו, ובמקום ששם “עוד כברת ארץ לבוא אפרתה”, הפסוק שלמדנו בכוונה עצומה ובנעימה קדושה מתוך אבלות, פינקה אותנו רחל אמנו. הכרמל והגלבוע והתבור השתזרו לזר אחד של הרי אלהים. אח, כמה קרנה לנו ירושלים של זהב! איזה זהרורים קלחו מבית לחם יהודה! מה נפלא וטהור היה הקסם על פני הקישון “נחל קדומים”! כמה תמונות מרהיבות מימים קדמונים רחפו נגד עינינו על גבול פלשתים!

לא היו אלה – שמות בלי עניין ומושגים בלי תוכן. הם היו דברים יותר חיוביים ויותר ממשיים מכל מה שראינו בעולם המקיף. זה היה העולם המקיף אותנו, או ביתר דיוק: הוא התמזג עם העולם המקיף אותנו; יאמרו לנו: אבל אתם לא ראיתם את כל המראות האלה – ואני אומר: כן, ראינו! לא יכולנו להימנע מראות. כוח המדמה נתן לכל הדברים האלה צביון ודמות, מן הנמנע היה לנו לבלתי תאר לנו את מראה פניהם של האבות, הנביאים, המלכים, התנאים והאמוראים – אף את ה“שומר חינם” ראיתי, ולו זקן ארוך וצהוב. ומה גם את המקומות! האנשים התלכדו בהרמוניה גמורה עם ציורי הנוף. כשהלכתי בפעם הראשונה לים כנרת, כבר קדמו געגועי לרשמי נפשי החדשים, “פירות גינוסר” – העבודה – שהתבשמתי מהם במשך כל ימי ילדותי. ארץ ישראל של כל אחד מאתנו היא עולם פנימי, מוזיאום של תמונות. מי שלא קיבל חינוך עברי תמציתי ועמוק, איננו מסוגל להבין אף את מקצת הדברים האלה. הוא מדבר על אודות בית ספר וחינוך; באמת לא היה זה בית ספר ולא היה זה, במובן המדוייק אפילו חינוך. זה היה עוז החיים, זה היה עולם המציאות לגדולים, לקטנים, באין הבדל. לאחרים היו עניני א"י – מסורות קדמוניות, בלאות ותשמישי קדושה, ובטוב שבאפנים, “דברים שעברו לנחלת ההיסטוריה”. לנו לא נפסק חוט החיים של הדברים האלה; בהם, ורק בהם, היינו מתחדשים ופורחים. ובעת ובעונה אחת עם התעוררות חוש המין, בא אלינו סוד שיח “שיר השירים”, זה חזון העדנים האלהי, אשר אין לו תפישה אלא בארץ ישראל. ככה חדרה לתוכנו ארץ ישראל עם תמונותיה, כאשר ראינו אותן בתחילה, בתקופת ההתעוררות הראשונה של חיי הילדות והבחרות, בעיני רוח, ולא בשר; ואם אחרי כן, יבוא גם מראה עינים כמאסף לכל המחנות של רשמים מכבר – הרי חיבת ציון אמיתית, טבעית, יכולה להיות מאוששת וקיימת כצור איתן.

לפיכך, חשוב כל כך הביקור לעתים קרובות בא"י. בלעדי זה – כל השאר הוא כהקדמה שאין אחריה ספר, וכמדרש שאין אחריו מעשה.

אגדת בלגיה ומלכה המת / נחום סוקולוב

א

רצונך לראות את בלגיה בעצם תומה, לעמוד על שורש נשמתה ואמיתת אפייה – אל תתהלך בגדולות ובנפלאות בתוך השטף וההמייה הטרופה, בתוך הצללים והקשקושים המנסרים בחלל! בצדק הכתוב אומר: “אל תבוז ליום קטנות”, מנע רגלך מגפי מרומי קרת של המטרופולין וחומותיה האטומות והנשגבות. אמנם, המטרופולין היא נקודת הצמצום והתאחדות הניצוצות, והשפע נובע תמיד מן המרכז. אבל חיי העם יתחמקו שם אף מסקירה חדה וחודרת. הסב עיניך מן תלי-תלפיות של תופסי השלטון, ואל תתקרב לרשות, כי הרשות אחת היא בכל הארצות: מעט יותר נעימות, מעט יותר קפדנות, מידה יתרה של חומרות, מידה גדושה של קולות – סדנא דממשלה חד הוא. “פקיד ושוע וקוע כל בני אשור אותם בחורי חמד פחות וסגנים”; “מנדה, בלו והלך”; תעודות שטרות, חותמות וחוקים, חוקים. הניהנים מהם ניהנים, ואינם אומרים כלום. הנפגעים מהם מוחים כנגדם בקולי קולות. הצרפתים, למשל, רגילים לעשות את ממשלתם לשעיר-החטאת בימות החמה בשל החמה, ובימות הגשמים בשל הגשמים. מרגלא בפומייהו דאינשי: C’est l’administration שמוע תשמע את הנוסח הזה מפי הנוסעים ברכבת, כשהנסיעה מתאחרת כמה רגעים, כשהחלונות אינם מוגפים, “על כל דבר פשע, על שור על חמור על-שה על שלמה” וגו'. האזרח, אשר יקר מקרהו, שהסדר איננו מתאים לעסקיו, לצרכיו ולהנאתו, מתעורר למרוד. אמנם אין סכנה בדבר, זוהי רק הגבה אי-תודעתית, אמירה בעלמא. בבלגיה, כשהשנים כתיקונן, יחס האזרח אל הפקידות, הוא נוח מעט יותר. אבל ההבדל הקטן הזה, איננו מסמן את תכונת רוח העם.

צא בעקבי העם הדל והעלוב, שים פניך אל ערי השדה, וגם שם אל תרים פעמיך לראשי הומיות, אך רד לשיפולן של עיירות, שוט דרך הרחובות הקטנים, הסימטאות המעוקלות וקרני-הזוויות החבויות, השוק הזעיר, הרחבה שלפני הבתים והחצירות שחציין רשות היחיד, חציין רשות הרבים, כדין כרמלית! שם פקח עיניך, והתחקה על שרשי רגלי העם בעמלו אשר הוא עמל לנפשו, יום יום, בתוך המציאות המרה והאכזריה, למצוא “לחם לפי הטף, קמה מלוא הכף”. שם ייגלו לך מוסדות חייו, סגולות רוחו, רחישותיו וגירוייו הנפשיים, אשר בהן ייבדל מזולתו, כי כמו שכל איש יחיד הוא מוכן בטבעו לסגולת-מה, כן גם כל קיבוץ בני-אדם, לרגל האקלים, הכלכלה, הנימוסים והחינוך המיוחדים להם, נתמחה במקצועות ידועים.

אם רוחץ בים אתה, עלה, כמוני לפני שנים רבות: תקע יתדך במקום נאמן; באוסטינדה או בבלקנברגי, משם רשת הרכבת והטראם פרושה על פני כל הארץ, והעגלגלות קלות ומהירות, ויכולת לעשות בכל יום סיורים וטיסות, פעם לבריסל פעם לליאַז' ופעם לגאנד. והיה אם תבוא לגאנד – עיר קטנה ואנשים בה מעט – ולקחת לך מדריך בקי, ששבילי העיר וסביבותיה נהירים לו, וביקשת אותו להובילך לבית מנזר הנשים, וחקרת ודרשת היטב, איה מקום המעבדה של העלמות העושות במלאכת הריקמה, והראו לך את המסדרון הארוך המתמתח דרך הבית הישן, והוא נמשך והולך לאורך הסניף החדש הנשען אל הישן, ועברת שמה, ובאת אל בית-המלאכה, שם תראה “חתיכה של בלגיה” – חתיכה ראויה להתכבד!

זה מקום תחרי-בריסל המפוארים, זה מקום הכנת הסדינים המצויירים, הרדידים המשזרים ומלאכת הגבלות המצויינת. האולם מרווח, חלונותיו גבוהים, והוא מלא שולחנות קטנים וכסאות קלים קלועי-תבן. שם יושבות בחורות רוקמות על אריג דק, רועד ומזדעזע למשב כלשהו מנשמת אפיהן – נקודות, ברודות, ליפין, תגים כאותיות פורחות באויר; ורוקעות ורושמות על הווילון השקוף – קו-לקו, חוט לחוט, עדינים כשותא דינוקא, רכים ככנף הפרפר, ואותה שעה – חזקים וברורים כראי מוצק וכתווי חרט, אשר יחרות המרצע על לוח ברזל-עשת. יושבות באגודות-ארבע, יום יום במשך מספר ירחים, אשה אשה אוחזת באחת מארבע כנפות הווילון, ואורגת על הרקע ציורי דמות ודיוקנאות, תמונות-חמד וסלסולי-יופי בממד וטעם ישן נושן כמלמול התפילות, ששפתותיהן הנעות מלחשות מחמת מלאכה. כל ריבוע יושב ועובד, הרדיד הלבן מרוקע על ברכיהן, וצונח ארצה על האנפיליה השחורה על כף הרגל. ארבעה שביסי ראש צנועים, שמונה כפות-ידים לבנות כשלג, אצבעות ענוגות כגבעולי החבצלת, מרטטות, כמו מלבלבות, קוסמות במחטיהן, יוצרות אמנות-תפארת, שהיא משוש כל הארץ, מתוך פנימיות נפשן, ומחביון המסורת של דורות – לא מצוות נשים מלומדה.

אם תשמיע להן איזו ארשת-חן-שפתים, בצרפתית או בפלמנדית, תרימינה אליך מעט את ראשיהן, ועל שפתותיהן ירפרף, בערבות ובמתיקות, צחוק-חן קל ועייף; ויש אשר אחת מהן לא תענה לברכתך, ואף לרגע לא תרים את ראשה. המסכנה כבר נתאבנה מחמת מלאכה. כבר “לא איכפת”. תם ונשלם!

אמנות של הזוטא, המסוסל, הצעצועי, ההידור הדק, אמנות של הבאי, של מה-בכך מעודן שבמעודן, כולה ערגה, כיסוף ליופי, פיוט קליל ו“שירים אארוג”, כבייכול, פיליטון נרקם – כמה יש כאן מן הטעם הדק ומן הקולטורה! הרבה ניסו לחקות, חקרו ודרשו, מדדו את המימד, מנו, שקלו, פרקו, צילמו; גם התעשיה נכנסה למקדש-מעט אמנותי זה, בגלגליה ובתמרות קיטרה, בעזוז חשמלה, להחיש ולהרבות את המעשה. עלה בידם חוח! לא חן ולא בושם! מלאכה גסה, נמבזה ונמס, העתקה אוכליסית, לא עמד טעמה בה, וריחה נמר. “תחרים של בריסל” – ואין זולתם! המחוקק-הטבע נותן לפעמים מונופולין כאלה, ואין להרהר אחריהם ואין להתחרות עמהם, אלא על ידי קלקול הטעם והידיוט אצילות האמנות המקורית.

ופנית משם, והלכת לגלילות פלנדריה, ששם מלבנים לבנים, ושמת עין על המחלקה לפועלי בלגיה, גם שם בחורות בלגיה רבות מאוד, פשוטות, ברגלים יחפות בתוך עפר תחוח, חומר היוצרים, גובלות ובוחשות את האדר כדורך בגת; והעבודה עבודת פרך, מליאת לבטים והצלפות, מעיכות ודחיקות באימוץ כל כוחות הגוף; העבודה שהגברים הכי-חסינים, היו נגדעים על-ידיה ברגלים כושלות “ואזרוע מקנה תשבר”, באשר הסכן לא הסכינו בה. ואחיותיהן של אותן הרוקמות והסורגות במנזר של גאנד, יוצרות העידון והפינוק של “תפילה זכה” באמנות, – עומדות כאז, מלותתות וממורחות, יגיעות יום יום בעמל ודריסת הרגל.

מלאכה עתיקה זו של ליבון לבנים בידים כמשפטה לפני אלפי שנים, מצגת לעינינו לראוה כל ניד וזיז, כל פרט של תנופה והולכה-והבאה, כל קו וכל שירטוט של תום שמבראשית, כהצורות הבולטות של עושי-הלבנים במצרים הקדמוניה – ובני ישראל בתוכם! שהיו “מהפכים בחררה זו”, אשר נקל לראות בכל מוזיאון. זוהי אחת המלאכות הכי קדמוניות, והכי “מפרכות את הגוף”, שבני-אדם היו עושים מראש מקדמי תבל. גם במלבני צרפת, ידי הבלגים מליאות עבודה קשה זו. בימי האביב הם באים, מסתדרים על כל רצועת אדמה שהוקצתה למלאכה זו, חבורה חבורה, מסביב לטבלא שמשמשת מרכז, מקום שם יושב האיש היושב ראשונה במלכות העבודה, והוא העובד בעצמו יותר מכל זולתו, והמנצח על המלאכה להיישירה אל המטרה המכוונת. הוא תוכן את תכונת הלבנים, ומשכורתו – לפי מספר השעות, וזכורני, כי בימים ההם היה עובד שתים-עשרה שעות ליום – אז עוד היה “אסור לדבר” על דבר יום עבודה של שמונה שעות. כיום הזה, אסור לעבוד במלבנות יותר משמונה שעות. אפס עקא, שאין עבודה, לא לח' שעות; ואף לא לשעה אחת.

התבוננתי ושבתי והתבוננתי לעבודת הפועל הבלגי במלבנות. שני אנשים חציים עירומים, מביאים במגררות מן השוחות העמוקות ומן הגובים, אשר במעדר יעדרון, את החרסית המרוככת ואת אבני-הגיר המנופצות, אשר בהם כל גופם מכוסה כמו במצע. נערים ונערות, דחופים ומבוהלים, ייחפזון כבני-חוץ לרקוע על הקרקע הזרועה חול – את הלבינים הנחלצות מן האימום-הדפוס שלהן, הקובע את צורתן הראשונה. עבודה זו נעשית בחפזון ובפזיזות כמהר-ברק. מירוץ הפועלים ועוזריהם דומה במהירותו למרוץ הסוסים, והוא מגיע על אם הדרך, לערך מן שלושים עד ארבעים קילומטר, ובמשעולים צרים ומפותלים – מארבעים עד חמישים ק"מ ליום, בלי הכנס בכלל זה את שטח העליה והירידה בתוך המערות והכוכין, ואת ממד התלוליות של עפר, שהפועלים עוברים על-ידן בקפיצות ובדילוגים לעשות בהן משפלות. בתחילת ריצתם הם מכונסים, ולפעמים גם צפופים יחד, אך מדי יתרחקו מנקודות המוצא הראשון, הם מידלדלים ומתפרקים, ורצים איש לעברו, והריווח בין הדבקים מתרחב והולך, כבמירוץ הסוסים, ממש.

ב

בתחילת עונתה של עבודה זו, בחודש אפריל, משכימים בני הפלוגה ובנותיה בחמש בבוקר, ומתחילים לבוסס ולבטש את הטיט תפוש-הקרח של המחפירות המכוסות כפור לבנבן מחוץ והנגלדות וקפואות מבפנים. זה אביבם של הפועלים הללו – האביב, שהמשוררים מפארים ומשבחים כל-כך! תקופת הקייץ מציגה תמונה אחרת בת-עונה. השמש לוהטת ומוציאה שפעת זיעה מגופותיהם של הפועלים חצי-הערומים, מקום שם תיראינה צריבות החורב בצורת כתמים סומקים על העור המלובן אחרי עבור הקיץ. אז – עוד לא סתיו ולא חורף, ימים יגיעים, העצים האפירו, והפרחים קמלו, על האדמה רובץ משא ערפל עב, מכסה את אופק המרחב העצוב, מסביב – אוקטובר העגום. הפועל מכין את המלבנות.

כשהכל מוכן ומתוקן, יעשה הפועל הבלגי – כהלכה אלף לבנים ליום.

בשתי הקצוות ושני ההפכים הללו בין הנערות העדינות, שוזרות חוטי הרקמה, ובין הפועלים והפועלות לובני-הלבנים וטחי-תפל; בין מלאכת המחשבה, שהתרחשותה – חיות אמנותיות, ומנהמת ממנה עוד בת-קול של חזיון ויופי ו“גאון שלוות השקט”, ובין העבודה הכי קשה, אשר בה כבר מדמדם ריחוש של ראשית מלחמה – ב“הקצה מן הקצה” הזה, חבויה וספוגה נשמת העם הגס והאצילי, העשוי לדון על כל דבר כהווייתו, ובכל זאת מעיין של שירה מפכה בו, העם הפשוט באפיים של יחידים, המחוסר השפה וליטוש דק מלבר, והמעודן מלגו – לא גזע, אך לכל הפחות שני גזעים, לא כנסיה אחת, כי אם הרבה כנסיות, לא משפחה אחת, לא אומה, אלא רעיון ציר וף מדיני, שנתגבש לעם, והנה הוא עם. הרכבת פלמנדיה וצרפת, הרכבה שקלטה!

מדוע קלטה הרכבה זו? סוד זה הוא חבוי בבלגיה העובדת במידה מופלגת. בלגיה היא מצומצמת בקרב עצמה; ואולם באותה שעה, היא גם מהגרת הרבה מאד. ההון הבלגי מרבה להגר לכל הארצות, לסייע בבנינן ובשכלולן, ולעשות פירות ופירי-פירות, בעד עצמו ובעד אחרים, והעבודה הבלגית עמלה בזריזות שאין כמוה, מבית ומחוץ. למרות כל סגירות הגבול וגזירות האפיטרופסות על חרושת פנים והגבלת הרשות להיכנס, מלאכת הפועלים הבלגים היא פרקמטיה חריפה, שרבים קופצים עליה. ראיתי אותם פעמים אין מספר, כשהם נוהרים לצרפת לעבוד בשדה בימי הקציר. מכורבלים הם בשקים של בד, מסומנים בצורות מרובעות לבנות ותכולות. הם אינם מתעלמים, אלא להיפך מצטיינים ומתפרסמים בסימן זה. רואים אותם בימי הקיץ בתחנות הרכבת, דורשים לשכן: “החדרים המיוחדים לפועלי החקלאות”. השוטרים הצרפתים מכניסים אותם שמה – לא “כצאן לדיר”, אך כאורחים קרואים, בסבר פנים יפות ובחיבה יתרה. בידם האחת, עם השרוול הקצר המופשל לאחוריו – החרמש הבלגי, ובשניה – אונקלה של ברזל, שבה הם חוגרים את הקמה, מלוא היד, לעמרים ואלומות, בשעה שהם “תוקפים” בכוח גדול את התבואה סמוך למקום גידולה. אחרי עבור המגל הבלגי בתנועותיו ובהצלפותיו על הקמה, אך תבן וקש שח מאד ישאר על שדה הבור.

הבלגים באים צרפתה משפחות משפחות, והצרפתים מארחים ומכלכלים אותם ברצון, ומשלמים שכרם על-פי תנאי שוק-העבודה. האזרחים-הזעירים בבלגיה עצמה מתאבקים ומתנגחים על דבר הלאומיות הפלמנדית והוואלונית – ריבי לשון, ריבי שמות, ומחלוקת לשם שמים (כנסיות)!, אך על שדה העבודה הריבות משתתקים והקולות יחדלון. הייתושים והפשפשים של תעמולה מתחבאים שם בחורים ובסדקים, ואינם נועזים לצאת מחוריהם. די לפנות מקום להבלגים, ולתת להם לעבוד, ואז הכל על מקומו יבוא בשלום. כל השגחה יתירה הוא דבר שאין בו צורך. הבלגים אוהבים את העבודה ושמחים בה. מעלות השחר ועד הופיע הכוכבים הראשונים, המגל בידיהם גוזר על ימין ועל שמאל, עומדים כפופים ושוקדים באהבה תמה על כל שעל עפר. אין איש ענוג וזע-עצבים, אין עייף ואין כושל: ידים של ברזל, ראשים איתנים כסלעים, נודדים ממקום למקום – אובדים חדשים, לא נדידה של בטלה, לא שריכה “מלחכת” של בידואים, אך שינוי מקום בסדר ובחשבון, בעבודה מנצחת בלי תהייה, שממון וחוסר תכנית. האנשים והנשים האלה יודעים את אשר לפניהם, יודעים לכוון את השעה ואת המקום. מתהלכים הם על פני תבל – לא כבני עם חסר-בית, אך כבני-עם, שלפי שעה צר להם המקום בביתם, ושמקדמים אותם בחיבה בכל מקום, בחיבה אמתית שבלב, בלי הפצרות ובלי תחבולות מדיניות, וגם מתוך הצורך לעבודתם, שאין חולק עליו, ושאין איש מפקפק בתועלתו. הגירה כזו, לאמתו של דבר, איננה נדידה כלל, אלא שינוי מקום.

שינוי מקום זה של “ויסעו ויחנו” משתרע על שטח שלוש מאות קילומטר למסעי הבלגים בצרפת מדי שנה בשנה. ממשלת צרפת מעודדתם ומזרזתם מעין יפה. אין עבודת פרך “שחורה” בצרפת, שאין הבלגים נוטלים בה חלק. בחצי הסתיו, הבלגים עושי הלבינים, אשר ביצעו את חוק עבודתם, נכנסים לבתי-התעשיות של סוכר-הסלקים ולבתי-משרפות היין, לעשות כל אב-מלאכה של חרושת מרובת-החלקים הזאת. הם גם מייבשים את תרמילי העולשה – עבודה אשר העושה אותה כהלכה, יכול למלא ספק-השנה שלו, רק לסירוגין ולמקוטעין, “נים ולא נים, תיר ולא תיר”. העלובים האלה הם אנוסים מחמת מלאכה, לקום פעם בפעם ולהיכנס לחדרים מיוחדים, ששם מכינים את משרת-השעורים, שאש תמיד תוקד בהם, ושם ניטל עליהם להפוך התרמילים הרקועים על פחי-נחושת על גבי גחלים לוחשות, ולהאחיז את האור בפחמי-האבן הכבדים, ללבות אותם. בעיר ליל בצרפת, חלק העיר הנקרא: וואזים, יכונה בשם: בלגיה הקטנה. בימי נסיעותי בערי השדה בצרפת, עלה מספר הבלגים שם עד לערך עשרים אלף נפש. הנשים והזקנים היו אז משכימים ומעריבים להמטוויות של צמר – עבודה נוראה בתוך אדים של עיפוש משחית. ראיתי את הפנים הקטנות של התינוקות העובדים מקומחים באבק, ונרתעתי לאחור, כאילו סילון של צונן הוצף על ראשי. הזקנים הציגו מיני פרצופים מיוחדים, שאין ביד כל חרש וחושב לצוּר כתבניתם, שערותיהם ופניהם ובגדיהם כולם מלופפי גיזת הצמר וסיביו. אחת האמות התאוננה באזני בסתר, שהפרחה שלה איננו חסין די הצורך לעבודה זו, ושלרגל המלאכה “קורט אחר קורט הולך ונפרך מעצמותיו”. נתבטא צער גידול בנים של אם. אבל אין הבּלגים מתאוננים!

בס"ט אמאן ראיתי אותם מאוששים כצורי איתן, משתתפים עם הפועלים הצרפתים בבתי התעשית של טינית. בתמהון לב ובנפש נבהלה ראיתי את העבודה הזאת. אופים את הטינית כמעשה מאפה יום אחד בכבשנים מיוחדים שמשמשים לכך, וביום השני הם נכנסים לתוך הכבשנים בזהירות שיש בה אומץ רוח, ולמרות כל אמצעי ההגנה והכיבוי, לא בלי סכנת נפשות, כי שיירי האודים והמדורות עודם בוערים, ושולים משם את רגבי החרסינה, שעוד לא נגמרה מלאכתם, כשהם אוחזים אותם באומנות מדוייקת, קצתם בין שתי מגופות, וקצתם בין שני פקקים של אודרה, החוצצים בין כפות-הידים ובין האש האחוזה עוד בבולי החרסינה עד שנגמר ליבונה.

והאחרון הכביד: בס"ט אמאן ראיתי אותם עוזרים על יד הצרפתים לעשות את הפלדה, ולתת לה את הצביון, את הדמות ואת הברק. שם הם עומדים ודוחפים את השפודים לתוך לועי הכבשן, ודומה שהם עומדים בתוך חזיזי-ברק ורשפי-להבות, כי הגיצים יוצאים מתחת הפטישים והסדנים כמבול של ברד בוער באש וגפרית – תמונה מרהבת-עינים מימים קדמונים של המיתולוגיה היונית, אליל הגבורה, וולקן שליט בתחתיות-ארץ הקרועות והמורתחות, מפרק הרים ומשבר סלעים, חוצב להבות אש בכור הברזל!

בקיצור: כל מקום שיש עבודה, שם אתה מוצא את הבלגים. בתוך אימי-סער, ביעותי-נפץ, בלהות שחת וצלמות, זלעפות שאול וחשרת אופל, על כל סיר נפוח וכף הקלע, באשר סואנים הגלגלים של מכונות, בלהט העמום של יציקת בצר, על עברי פי פחת של מכרה הפחמים. בכל מקום, ששם אבדון וכליון פוערים את פיהם לבלוע אנוש-רימה, וגם במקום שם מזככים ומאצילים את החומר, לעדן את החושים ולפנק את הגעגועים על הקסם שביופי, ואת הצמא לפרק שירה, ואת השאיפה להרך והנעים, הדק והענוג, החן אחוז-החלומות המלאים רזין דרזין של דמיון אשר לא הורקמה, והחיים בנשיקה, שאין בהם לחץ וצביטה, כי אם ריחוף והמראה – בכל אלה נוטלים הבלגים חלק.

הגבול בין בלגיה וצרפת, אף על פי שהוא תסביך מסועף מעשה רשתות, כאילו איננו מאומה להבלגים היושבים על הספר. הם מבליעים אותו בנעימה, בלי חבל תחבולות להבריח מן המכס, ובלי השתעבד ביותר לעול המכס. הם דרים מעבר מזה ומזה לבתי המכס, עוברים הנה והנה, נכנסים בשלום ויוצאים בשלום. בהעיירות האללין-מינין, קומין-פראנס, קומין-בלג' עובר הגבול דרך ערב-רב של כפרים, ויש אשר הקו חותך בית-תעשית אחד לשני חלקים. ההגירה היום-יומית מבלגיה לצרפת היא רבתי-עם כל כך, עד שהבתים בחצר הבלגי מצטפפים וממשמשים להיסמך לבתי-התעשית העומדים בתחום צרפת. אילו לא עמדו שם בתי-מכס עם העמדת גבוליהם והגבלת גדריהם, עם השלטים באותיות רברבות ועם הבולשת הממשמשת בכיסי בני-אדם; ואילו לא הורגש ההבדל במחיר הטבק, שהיה בזיל הזול בבלגיה, וביוקר בחסד המונופולין הממשלתית בצרפת, אז, בשבתי, סמוך לשם, כחודש תמים בנאות שדה בבית-הקיץ, הייתי חושב שהגבול הזה איננו אלא דבר שבדמיון.

ג

בלגיה עובדת זו, מרכז מבחר חרושת המעשה בכל מקצעותיה הרחבים והמקיפים, עם האמצאות החדשות שבחדשות, וגיוס כוח הקיטור והחשמל, גנזי-רכוש וגנזי-עבודה; ארץ זו שהבינה כיצד לאצור רכוש רב, בכדי להתכשר לספק עבודה לאוכלוסים רבים; בעלי-הון הללו, שלא נבהלו מפני דרישות שינויים לרגל המחלוקת בין בעל-הבית והפועל; ועבודה זו, אשר פחות מכל ארץ אחרת הרבתה לעבוד, ותאזור כוחות גמדים למלחמת ענקים, בשווקי העולם כולו – עם מטוויות הצמר מרובות העושר בגליל קורטרוא, עם גידול האילנות בגאנד, המספקת את השיחים לכל ארצות אירופה המרכזית לגידול הפרחים ומיני התמר הגדלים בעציץ נקוב או באדמה, עם כלי הנשק, תותח ומקלעה, רובה וחנית וחרב וכידון לאלפי מיניהם של חרושת ליאז', ועם מלאכת התחרים, הסלסלה, מעשה הגבלות והתשבץ, מלאכת הריקמה והשזירה, העניבה והסריגה מעשה חרש וחושב – העם הזה הוא בעל מלאכה חביב ומוזמן לכל מקום!

צדק ברגסון בבכרו את ה- Homo faber על Homo sapeins ¹ ועל כל בנים צדק בנוגע לארץ זו.

אינני בקי כל צרכי בגבול בלגיה וגרמניה. אבל יודע אני, שגם גרמניה לפני המלחמה היתה מקרבת את הבלגים, מקבלתם בסבר פנים יפות, וקולטתם עד אפסי שיעור כח הקליטה. זוכרני גם את הבלגים באמריקה, בבתי מלאכת השימורים בניבראסקה, הקצו הפועלים הבלגים לעצמם מעין עיר מיוחדת, כמשפט רובע העיר אשר יסדו בשם “וואזים” בעיר ליל. הבלגים רואים ראשית אמריקה להם באנטוורפן. מרגלא בפומייהו: “כשאדם עומד על סיפון האניה, אין לו אלא לעשן את מקטרתו, ולא לדאוג. הריהו כאילו כבר בא לאמריקה”. בארגנטינה, עיקר עבודתם – החקלאות; אבל לא הסתפקו בזה, שהכניסו מין גידול חדש, שהביאו עמהם מארצם, והוא גידול נטעים מכילי שמן, ובזכותו התבצרו במצב כלכלתם על בסיס בטוח. להוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיים וביגיעת בשר ונפש יודעים עמי אמריקה מכבר, ועוד יתרה עשו: גדשו את הסאה בזריעת החיטה והשיפון; אך הבלגים פתחו ניר חדש לצמחי שמנים.

וכמו לכל עם עובד, יש גם להבלגים געגועי הערצה לשלום-בית, להנווה (Home) להד' אמות שלו. כלעומת שהוא יוצא מארצו, הוא שב אל עקבו. יש כאן יסוד טמיר, נפשי. כל הפועלים באמריקה וכל משרתות-הבית בעיר ליל או בפאריז רגילים להביא או לשלוח את צרור הכסף אשר חסכו – לביתם ולמולדתם. יום טוב היו עושים בשובם לבתיהם הקטנים כפופי-הסבל, דמות דיוקן של בובות דלות, שהילדות העניות מצחקות בהן. אחרי הטלטולים, הטירודים והנדודים בחו“ל, אחרי אשר הטבעו בבוץ המלבנות, וחבקו אשפתות המדמינות, וניקו כל ארובות המעשנות, והרעישו מכונות שמשכו קרונות – מה מתוק המנוח בעשתות שאנן, ומה נפלאה האידיליה בביקתה זעירתא אצל אמא, או הגברת! אמא, אמא – כל הצער והגעגועים והרוך והאהבה! מה יקר מזה, מה קדוש מזה? ויש אשר ה”פאם" מנדנדת את העריסה שמתוכה נשקף הראש הקטן של בובה – אז אין קץ לחדווה. מין עידון של מנוחה שפוך על כל זוויות החדר. ובמטבח – הרצפה עשויה ריבועים ריבועים של אבנים חלקלקים תכולים וירוקים מצופים אמילה וזרועים חול, והכל מתוך ורך ואהוב ומלא צער. העוני שורר בהבתים הקטנים האלה, אבל כמעט אין בית אשר יעבור על פניו איש-החול בעגלתו הקטנה, והאשה או הבת לא תצא מפתח הבית וחוצה לקנות בפרוטה לוקסוס זה של עניים, מעט חול – לרבץ בו את הרצפה.

קפה מעובה בעולשין עומד ומצטמק, עומד ומתבשל כנר תמיד במוליאר של ברזל. מצופה אף הוא באמילה לשם נוי. המוני העם בבלגיה מרבים לשתות קפה. זכורני יהודי אחד בפלוצק היה דורש בשבח התה, והיה אומר: “א גיט גלעזעל טיי, אז עס איז גוט איז עס טאקיש גוט”. פתגם דומה לזה אמר לי בלגי אחד על דבר הקפה שלו, וכשערערתי וקבלתי, שאין זה קפה אלא עולשין, תלה בי טיפה של מרה: מפונק שכמותך! דווקא העולשין מתבלין את הקפה! אין מחלוקת לחוש הטעם. אבל מוליאר הקפה איננו כלי יקר יחידי, אף על פי שהוא הכי פעיל, בביתו של הבלגי הדל. במטבח יש ברוך השם, כמו אצל הסבתא שלי, מעט מ“נחושת המשפחה” או “נחושת הבית”; כיורים צהובים, מחתות מבריקות עד התפוצצות רשפי אש, קדירות ממושכות וממורטות שמשמרין בהן את המלפפונות, סירי רחץ לכלי לבן, אגנות שצבען מחוץ כמראה החלמון, ומבפנים צהוב-חוורין – ומשפים ומצחצחים אותם ביום קבוע, אחת לשבוע. אלה הם תכשיטי המטבח, שעל ידיהם מזדכך קצת התפקיד הגס של חלק בית זה. ובחדר הראשי גם-כן “חתיכה של נצחיות” מבשרת הזמן, כבוד האורלוגין, עומדת מלוא קומתה, עם משקלותיה הכבדים של פלז צהבהבת תלויים באזיקים צהובים-אמוצים בתוך שידה תרוטה, אבל מביעה חשיבות, – אם יופי אין כאן זיקנה יש כאן, בהיותה עשויה עץ מאהאגוני היקר. – הפועל הבלגי גם כשהוא סומק-שבסומק, לא יוותר בנווה משפחתו על שום הרווחה של היות chez soi (בביתו), ושל קצת בעל-הביתיות מהוגנת, לרווחא דמילתא. בחוץ איננו חושש להתאבקות, לפרפור ולערבוביה; בבית הוא רוצה בסדר נוח ונעים. ואם הצליח יותר מן הרגיל, אז יביא עמו מגאנד יריעה מרוקמת רחבת-ידים, מנומרת פרחי שדה: ציצי-בר כחולים, כרכמוניות מעוטרות זרי עלים לבנים דקים, ציצי כוסות ופעמוניות, וציצי חבצלת לבנה ונץ החלב. בחור אחד, בעל בלורית ובן חיל הביא עמו ציפור קאנארית צהובה כדונג חדש, ולבנבנת כמראה החלבון, בכלוב מעשה חרשים אשר עשה בידיו מזרדי אילן, ויעש בתוכו זעיר זמורות וזעיר סבך, והציפור פורחת מזמורה לזמורה ומסבך לסבך.

כשהחדווה מתגברת, והאיסתרות בלגינא קיש קיש קריין, או “העולם” נוסע ליהנות מזיו המש ולשאוב אוויר-ים מלוא הריאה בבלאנקינברגי. זוכרני את חגיגות הפועלים השבים ואת תהלוכותיהם. הצעירים מפזזים ומכרכרים, דוהרים ורוקדים כסייחים עליזים: הילדים מפטפטים, מלהגים מקשקשים בלשונותיהם ומשחקים. ריצת רגלים, נדנוד ידים ו“כל עצמותי תאמרנה” מצטרפים לסמפוניה חיה, אדירה ומנצחת. העינים מתלהטות באור של שמחה, הפנים מבריקים מתוך תענוג, חללו של עולם מלא אורה ושמחה; הנה שבנו! הנה אנחנו בביתנו! – הקונדסים מתחבטים מעט, וכשהם נפנים מהמלחמה, הם נושאים תלי תלים וציבורי-ציבורים של לוחות נייר ושל גליונות ופספסים מכל הגוונים שבעולם, בזיכים ועששיות, פנסים ושפופרות, וידי הגדולים המשגיחים עליהם הן עסקניות ושמנמניות, תופסות ובודקות כל דבר. לפנות ערב – הארגמן שבפאתי מערב הולך ועומם, ומתחילים להדליק את הנרות בפנס הצבעונים של נייר, ומאורי האש וההדלקה של פומבי מתחילים. מסופקני, אם שמחת בני לווייתו של קולומבוס בשעתם לקול הקריאה “יבשה!” היתה גדולה משמחתם של הפועלים הבלגים ששבו לביתם.

זה משפט עם עתיק-יומין הפלמנדי (בערך אל גיל עמי אירופה), שנשמתו מרפרפת בין הדי-לחשים של תפילות דתו ובין שיח פלא של אריגה דקדקה, בין מסתוריות שבנפש ובין הקפה שרובו עולשין – וגם כוס השיכר, שרבים מיטיבים בה את לבם, כי הבלגים הם בעלי הנאה פורתא, וכוס ישועות ישאו, ויגיעו עד ביסום. וישנם גם שותי שיכור, שעוברים את גבול הביסום, ואז קוראים גם למהלומות, ואם אין הדבר נורא יותר מדי, השוטרים מניחים להם להתאבק מעט דרך חירות. תיתי להם שיתחבטו מעט להוציא ממסגר את אסירי הכוחות הספונים בהם. ישתו, ישכרו, ויתחבטו מעט, ושב ורווח להם. אין רע! שוטרי בלגיה קצת פילוסופים הם ויודעים סלוח. זאת היא הארץ העתיקה של חוט-הרקמה העדין ושל הלמות העמלים במרזפת אולם המכונות, מקום שם עינים של כל-כך דורות עששו וכבו לעד בעבודת התחרים, וכל-כך פועלים ואיכרים, גננים ופרדסנים כפופים ושקועים בצללי העבר, נפלו דומם, בלי שם וזכר, בהגנה על ארצם – מפני חיתו טרף, ומפני פראי-אדם ואנשי-שחץ, עד שהארץ היתה לבמת היישוב והעבודה והיבול, כל הארץ בית-תעשית אחד, כל הארץ גן אחד!

ד

באו ה“אריים” הגרמנים המפוארים, ונעצו את פרסות הברזל החזקות והחדות לסנדל המסומר, בזמן מלחמת התבל ², לתוך נחלה זעירה זו של אנשים תמימים, מסתפקים במועט ושמחים בחלקם. פועלי בתי הנשק של ליאז', הרוקמות והאורגות בגאנד, עוקרי ההרים וטוחנים אותם זה בזה במחוז שארלרוא, המלבנים הסבלנים, שמראה פניהם כאילו נבראו מן הרקק ומאגמי הרפש, העזים כנמרים: גדודי פועלי המכונות והגלגלים עם הקיטור והחשמל בגליל ליס, וכל עובדי האדמה הגיבורים כאריות המטפלים בידיהם המוצקות והאוהבות, דור אחר דור, בערוגות זרעם ומטעם, בכל רגב מרגבי אדמתם בכל כך אמונה והתלהבות חשאית, דור אחר דור, ויעמיקו בהם את שרשיהם בעבודה ללא הפוגות, בלי דבר דבר – האנשים האלה ראו את עצמם, בהפתעה מדומה, כאדם שעובר לבטח ברחוב העיר, והרבה סלעים נופלים על ראשו מן הגג – ראו את עצמם מוקפים חיילי חיילות, עם יערי-עד של רובים ותהומות של חומר ירייה ותותחים ומקלעות וטנקים, אשר לא ראו מעודם הם ואבותיהם, כי אך זה עתה המציאו אותם גאוני הרציחה בסיטונות, חכמי חרשים, חרשי-משחית של אשכנז. ובלגיה עם אדיר בעבודתו, אך לא-עז ביום נשק ומלחמה, ומעודם לא פגעו אף כמלוא השערה בכבוד אשכנז. הוואלונים הם קרובים בגזע מולדתם אל הצרפתים, ובכבודם יתיימרו ושפת צרפת בפיהם, אך ריב ומדון לא היה להם עם אשכנז, ויסחרו עמהם, ויעבדו עבודתם, ויבקשו לבוא בהמונים בגבול אשכנז. והפלמנדים התיחשו לתולדותיהם אל ההולנדים, ויחד הם דומים מעט אל האשכנזים, וחרפה לא נשאו על קרוביהם מעודם. אפס כי היו לגרמניה למוקש בדרך.

למראה בתיהם הנוחים, אשר מעולם לא נגואלו בדם, ועתה התחיל הדם שותת מהנרצחים בכל הפינות הקטנות, אשר שמה פרץ החייל, למראה אדמתם, שהזרים תקפו אותם באכזריות חימה, וידרכו עליה ברגל גאווה, פרצה בקרב העם הזה ההכרה של חובת מגן והעוז והרגש של תביעת עלבון היותר נמרץ ונורא, שהתעורר בעולם מימי מלחמות הצלבנים והמרידה הצרפתית הגדולה. צבאות גרמניה – המנגנון המלחמתי היותר מדעי ושנון ותכסיסי ומורכב ותלפיותי שהיה בעולם מאז ומקדם – צבאות גרמניה עמדו משתאים ומשתוממים למראה כוח הניגוד העזוזי הזה. בכשרונם השלילי הידוע לבלי הבין נפש ומזג שום עם אחר, לא שיערו בנפשם, שבשל קדושת המזבח הביתי, הדירה הקטנה והמשפחה, התפרצה נגדם חמת-נקם חזקה מכל תותח; לא הבינו ש“גדא” דבלגיה – הכירה, האור לשבת נגדו בבית, ושכירה זו עתידה להיות לכבשן, ושלתוך כבשן כביר לא ייכנס אף העם היותר גבור – ונוקה.

ככה נזדקר העם הבלגי מן העבודה אל ההגנה העצמית. שם על גדות האיזור נתגלה להאשכנזים העם העובד הקטן בכעסו. חיל העם הקטן הזה היה שדוד ומנוצח, נשאר בו עוללות אחר מעשה. ואולם אחר התבוסה השלמה בליאז' ובגאנד, חגר את שארית כוחו לבלתי פנות את השארית האחרונה של ארץ המולדת, עמד תחת פיות כלי-המפץ הגדולים של קרופּ, ולא הניח את מקומו. ויעש הצבא הבלגי מעין התחבולה, אשר בה עשה יהושוע מלחמה עם אנשי עי, כאשר יצאו לקראת חיל בני ישראל, נסו חיל בני ישראל לפניהם עד התיקם אותם מן העיר אל המדבר – ואז נהפך העם הנס אל המדבר אל הרודפו. ככה נזדקרו גדודי הפועלים הבלגים בדרך נוסם לאחור. כל אלה אשר ישבו מקודם בסתר עליון, בהרריהם ובגבעותיהם בשארלרוא, ובצל סלעיהם, ובקעותיהם בקירבת האיזר התלוננו (ושמה לא העפיל האדם לעלות) – והאנשים לא מלומדי מלחמה מנעוריהם, ולא חמושים בכל נשק מתוקנים, וגם מעט חליצתם ואזניהם הסירו מעליהם, ויהיו אך נאפדי נקמה, ויאחזו בסכינים מושחזים, שחודדו גם מורטו. ובני אדם אלה, נוקשים כסלעים, רטובים מזרם מים, מכוסים טיט היוון, כאילו זה עתה באו מן המלבנות, המונים גסים הללו תפסו את ה“אריים” בצוואריהם האצילים, ויכום ויכתום ויחצבו בהם כחצוב בלבנים, אלף לשעה.

כי עם עז הבלגים, כגעת בביתם ובמשפחותיהם יד מרצחת. האנשים האלה קשים הם, אינם יודעים דרכי נועם, ואינם סכים עצמם בשמן-זית של ספרי מוסר. כל איש מהם הוא שמח באושר עמו וכואב לשברו בידים ממש.

ומלך היה לעם הזה – מלך עליון, שהעפיל לעלות על במתי ארץ, ונאבק עם גורלו ועל במותיו נפל חלל. לכל עם יש מלך כראוי לו, וגם לבלגים היה מלך כראוי להם. המלך אלברט היה איש עניו ותמים מאד. הוא אהב ורדף שלום, והיה מנענע ראשו לכל גל וגל, וקולו כמעט לא נשמע. אך בימי מלחמה לא היה כמוהו איתן ועז, מחרף נפשו בכל רגע כקרבן-נדבה בלי הרהר ובלי התפאר, ומלוא תקיפות מרוכזת חשאית עמוקה ובורחת מן הפירסום בגועל נפש אצילי אסתניסי. כשהתחילו עורבי הייאוש לצרוח ולקרקר, כמנהגם בכל שעת משבר, של עם, עמד הוא כצור איתן על מקומו, כאילו לא חלה ולא הרגיש, והוא חלה והרגיש יותר מכל זולתו. הנני זוכר אותו בתור נסיך בבריסל 1906, כשהוצגתי לפניו ע"י וונדרוולדה, ובוויסבדן 1908, כשפגשתיו עם דודו המלך בבית המלון “עדן” בוויסבדן, בזמן ששם שהה גם ידידי, מחכמי בריסל, הפרופ' פאול חירירה. הוא היה אז בתחילת תקופתו כנסיך, והנער נער. אמרו עליו כבר אז, שהוא מצויין במידות טובות. רושם עמוק עשה עלי בחודש יוני לשנת 1916. עברתי אז באניה מלונדון לפאריס, הדרך הרגילה: קאליי-דובר, או פולקסטון-בולון היתה בחזקת סכנה, והיו נוסעים כל הלילה דרך האוור, ואז עלה הרעיון בלב לבקש ראיון אצל המלך, שישב אז סמוך להאוור עם משפחתו ומסיבו. ידעתי את שר החצר שהיה עמו, והראיון ניתן לי. מראהו של המלך לא היה כמלך מעבר-נחלה, מוכה אלהים ומעונה, אשר צרפת זיכתהו בידידות משכנותיה, ותאצול עליו מהודה, או כהמלך ליר השקספירי, אך כמלך נגיד ומצווה על שדה המלחמה. לא אשכח את הנוגה הקר של החלטה, שנוצץ בעיניו. זה היה הפטריוטיזם הצונן והשלו, הגא והמתון, אשר דווקא על-ידי מנוחתו וגבורתו השקטה, יש בכוחו לרענן, לחדש, לתכלל את הקשה והכבד, האפור והמייגע בשעת צרה של עם.

חוט חייו ניתק, וימיו נדעכו. כגיבור נלחם עם הטבע, כגיבור אשר בדורות הבינים היו אומרים עליו “חף מכל פשע ומכל פחד”. על במותיו נפל חלל. זה היה אלון ממלכתי אמיץ. מלך הבלגים, זה שמו וזה תארו, ולא מלך בלגיה. הוא היה גם אוהב ישראל וחובב ציון, ויפה הוא הדבר שציוּן לנפשו יעלה ויצמח ביער הנקרא על שמו בארץ ישראל.

כבוד לאחותנו – לבלגיה העובדת ולבלגיה המולכת במלכות צדק!

ה

אילו היה המעמד הבינוני בבלגיה מפלגה דלולה, מפורקת ותחוחה, או נטולת הכרה מעמדית שלה, ואילו לא נתנו תופשי השלטון אל לבם לתמוך ולעודד גם את המעמד הזה, ולזרזו לכיבושים ולהישגים על שדה הכלכלה, אזי היתה עבודת הפועלים מאין ופעלה מאפע. המעמד הבינוני בבלגיה הוא מסועף ומסורג מאין כמוהו. משפט קדום וחוסר ידיעה ובקיאות בעולם הוא לחשוב, שרק הארצות המרובות באוכלוסין יהודים הן מלאות מתווכים, ושרק היהודים המציאו את התיווך הנפרז בין ההספקה והצרכנות, ויעשוהו, קרדום לחפור בו לבדם. התיווך הוא מעשה רשתות מסובך מאד דווקא בארצות העומדות במרום ההתפתחות הכלכלית. חשיבות מרובה יש שם להמפלגות ולהמדרגות אשר בין היצרן והצרכן, והיחסים שביניהם צריכים להתקיים ולהתפתח, אלא אם כן עוברים לסדר כלכלי סובייטי-בולשיבאי, אשר אז תופסת הממשלה את התפקיד הזה בידה, מבטיחה לתקן עולם במלכות השוויון הכלכלי הגמור. אבל כל זמן, שהמעמד הישן קיים, רק משטר בריא וחזק בין המפלגות האלה מהווה מצב טוב במדינה. שטח האדמה, כשהוא לעצמו, איננו כלום, וגם שפעת יבולו ופירותיו, איננה חשובה הרבה. המונים המונים ברוסיה גוועו ברעב על אדמה דשנה ופוריה, בעוד אשר המונים המונים על רצועה צרה בניו-יורק ראו בטובה ויעשו עושר, בלי אשר אחד מהם הוציא לחם מן הארץ. יש הרבה ארצות פוריות, שיושביהן אוכלים מעט, ומדרגת הספקתם ואופן חייהם הן בתכלית השיפלות, וארצות לא פוריות, שיושביהן אוכלים וניהנים הרבה, ומדרגת סיפוקם היא בתכלית הגובה; הכל תלוי בפיתוח התחבורת בין המקומות והתנועה וההקבלה וההתאמה וההרמוניה בין החלקים, בסדרים טובים בכשרון ובזריזות, בבטחון שבני הארץ בוטחים זה בזה, בטחון הנפש והרכוש ופתיחת דלת בפני לוין. לצד הפועלים הרבים, בלגיה מלאה סוחרים, רוכלים, תגרים, חנוונים מוכרים לאחדים מתווכים ומתווכים של מתווכים, ספסרים בשער תנובת הארץ וספסרים בשער הכספים ושטרי הערך. האקונומיה מקפת מספר אין סוף של דברים בלתי נתפסים, ואין השכל מגלה אותם בבהירות גמורה לאמר: כאן או שם הנקודה, שצריך לעמוד עליה ולתקנה; תורת הכלכלה עדיין לא באה לידי הבחנה מספקת, וכל מה שהיא מחייבת, ושהיא שוללת, היא עושה רק בדרך אומדנה ושיקול הדעת בעלמא, ולא בבחינת וודאות הנדסית.

תורת-הכלכלה עדיין איננה, ומי יודע, אם תהיה בזמן מן הזמנים למדע נסיוני ממש, שנותן הוראות לכתחילה, אשר אם יעשה אדם, או עם – והצליח בלי ספק. תורה זו עדיין היא באה רק בדיעבד דוגמת ההיסטוריוסופיה, אשר לא תוכל להורות לנו הלכה-למעשה, כיצד לעשות היסטוריה, אלא כיצד להבין את המאורעות שאירעו בהיסטוריה, ברם, דבר אחד הוברר מכל אלפי רבבות הספרים, שנכתבו במקצוע זה, והוא, שהאיקונומיה היא תרכובת יציבות החקלאות עם הדינמיות של תעשיה ומסחר, הפשטות של הטבע עם המלאכותיות של המשא ומתן, של צרכי בני-אדם. הנאותיהם ושכרם ונזקם, והבדלי-אפיים והשראת רוחם, רחישותיהם וגירוייהם הנפשיים, שהרבה תלוי באמצעי החיבור, בהסתגלות והדדיות וערבות בין אדם לחברו, בין מעמד למעמד ובין מדינה למדינה; שהעדר גלגל אחד במכונה זו, או קלקולו, משבית את כל עבודת המכונה, ושצריך שיהא איזה יחס של הצטרפות וקצת מאזן, בין התוצרת ובין ההספקה, בין ההספקה ובין הצרכנות. ויתר על כן, הוברר הדבר בנסיונות השנים האחרונות, שהתיווך לא ניתן להיבטל, אלא להעביר מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות אנשים פרטיים, לרשות הממשלה; ואם כן אין השאלה נפתרת על ידי עובדת ההעברה בעלמא, שהיתה לפנים אחד העיקרים הסוציאליסטים, אלא הכל תלוי בזה, לאיזו ממשלה מעבירים, אם לממשלה מחזיקה בנושנות, או לממשלת-עם, ולאיזו ממשלת-עם וכו' וכו'. ככה נסתעף המושג הסתמי של הסוציאליזמוס הראשון להרבה מושגים; ומשבא המשבר לרגל מפלת המעמד הבינוני, שהיה נוהג את המסחר והתעשיה, והסבך של החיים הכלכליים המטורפים ומחוסרי האחיזה הלך הלוך והשתרג, ולא היה “נגר ובר-נגר דיפרקיניה”. חוץ מהבולשביות, שהפכה את הקערה על פיה, וגזרה על המסחר ועל כל עסקי התיווך כלייה, ובמהרה נוכחה, שמן ההכרח הוא להחליף ולהמיר, לקנות ולמכור, וכל הדמיון של ביטול התווכנות הוא השלייה ואכזבה גמורה, וה“הכרח לא יגונה”, והתחילה להריק את חניכיה לשלוח פקידים לחו“ל מטעם הממשלה, כאותם הסוחרים מן החברה הנושנה והנרקבה, שהיו הולכים לדנציג וללייפציג; – ועדיין שאלה היא, מי הביא יותר תועלת לכלל המדינה: הסוחרים הפרטיים, או הסוחרים המוכתרים בנימוס של פקידים ואנשי השרת? ושאלה זו שוב תלויה היא בשאלה אחרת, והיא: אילו היו כל הארצות כבר מחוץ לשיטת הקנין הפרטי, ולבר מהעולם הזה של כלכלה, אזי אולי היו התיווך והחילוף העשויים באופן רשמי-ביורוקרטי מתאימים; אבל ההתאמה נתקלת באותם השבילים המתפתלים, ובאותה התהום של הבדל, בין הסדר הנוסד על דיני שלי ושלך, ובין הסדר הממשלתי-ציבורי שולל האנוכיות המשליט את ה”מדינה" המסתורית ומשלם בתקוות הבטחותיה לתקן עולם במשך “חמש שנים” ועוד “חמש שנים” ועוד “חמש שנים” – גמול בעד המציאות המרה והאכזריה של עולם הזה. כל העמל והתלאה, עינוי המוח ושברון הלב ומפח הנפש של הבולשביות, שגרמו לסכסוכים פנימיים, מעין יציאת טרוצקי, סידורים במקצוע הפוליטיקה הכלכלית כלפי חוץ, על בסיס יותר אובייקטיבי ויותר מקביל להחברה האורגנית – הם הם שהתסיסו את תהליך הבקורת וחשבון הנפש בקרב הסוציאליזמוס העולמי המתנדנד בין רעיון דיקטטורת הפרוליטריון שיש בה משום יזמה ומרץ מתפרץ, המתאימים לרוח ההמון מהדור שנתבגר אחרי המלחמה, ובין הרעיון הדימוסי (הדימוקרטי), שיש בו משום התפתחות ערה ומתמדת; ומתוך כך נתחלקה התורה הסוציאליסטית, במובן העיוני, לכמה תורות, גם בצרפת גם באנגליה, ובמידה יתרה בבלגיה.

בבלגיה לא נסתעפו האסכולות, ואחריהן הכיתות, הסוציאליסטיות, כמו בצרפת; אבל משבר המעמד הבינוני במידה מופלגת חשף והבליט יותר מאשר בצרפת את שיתוף העסקים ההכרחי בין המעמדות, ההולך ומתגבר עם ההתפתחות, למרות חילוק הסיסמות. בלגיה היא בעיקרה ארץ תעשיה, ותעשיה בלי הון היא כמו צי אדיר בלי ים לשחות בו. תמורת חמרים מהגוף הלאומי הכלכלי, כמשפט כמה ארצות, איננה מספיקה לבלגיה. היא איננה יכולה להיות מבוא שאינו מפולש, שכניסה יש לו, ויציאה אין לו. שאלת השוק היא שאלת הקיום לכל אחת מתעשיותיה, כמו לכל משק שיהיה לו מה למכור; ומסקנתו של קאוטסקי, שבמידה שהשווקים מתרחבים, בה במידה המשק הפועלי הקטן נעשה יותר קשה, היא מתאמתת בבלגיה יותר מאשר בארצות אחרות. תעשיה רברבתא בולעת את המלאכות הפעוטות, והמון הפועלים הם זקוקים לבעלי ההון, לא ברצונם, ואף לא בשלטונם של בעלי ההון. אין זה אונס ממש, אלא כל הסבך המשונה הזה הוא הכרחי. כך הם החיים! אם לא יהיה הון גדול – לא תהיה תעשיה. ואם לא תהיה תעשיה, אז הסכומים המיליארדיים המשוקעים בבנינים, במכונות, ברכבות, בכבישים – יחדלו לתת פריים; ולאמיתו של דבר, אחת היא אם על הרכוש המת הזה נקרא שמו של איזה קורח יחידי פרטי, או של הקורח הקיבוצי דמתקרי “ממשלה”. העם יגווע ברעב המונים המונים, ורובם יטבעו בים צרה, אם לא תהיה להם עבודה; ועבודה לא תהיה להם, אם לא תוכל התעשיה הגדולה להוציא את השטרות לשוק על האפוטיקאות ועל בתי המכונות והסחורה אשר באוצר; ואם לא תעמוד בהתחרותה עם הארצות האחרות. זהו פרי צירופן של סבות מרובות מאד, שאינן מוגבלות במקום ובזמן, ושאין לבטלן.

הרבה נסיונות נעשו בבלגיה בהצברת המחפרות של שרלורוא: הוצא הוציאום מרשות היחיד, ומסרום לממשלה. מקודם היו כבלי הבעלים מעיקים, עכשיו כבלי הממשלה מעיקים עוד יותר. מה איכפת לרבבות העובדים ברכבות ובעגלות הטראם, אם שטרי הקנין ומניות-היסוד מונחים בקופסת אי אלה רכושנים, או בקופסת הבנק של הממשלה? מהצד הנפשי, רוצה הפועל בממשלה משל חבריו יותר משהוא רוצה בממשלה משל אחרים; אבל כל ממשלה סוציאליסטית או קרובה לסוציאליזם, שהיתה בבלגיה, אחזה בשיטה כלכלית, שמתחשבת בעיקר עם צרכי כל האומה, ושואפת למאזן מסחרי טוב ולפיתוח החקלאות והתעשיה. הקובלנא הנשמעת בכל ארצות אירופה בקול ענות חלושה – ובכמה ארצות כמעט כאוב מארץ אם לא לגמרי אילמת – על התפוררות המעמד הבינוני, על התפרדותו לדקידיות, על רדתו פלאים ל“מצב של סינדרלה” (עסקנית-הבית העלובה, העובדת בעד הכל והיושבת בעצמה בסתר המדרגה – גיבורת הגדה עתיקה על דבר הבת השנואה, ילדה חורגת ועלובה, שטרחה ועמלה בעד כל המשפחה, והמשפחה נהגה בה מנהג אסקופה נדרסת לכל רגל, ואולם בסופה באה נינפה אחת לעזור לה, ונישאה לבן-מלך) – תחת קול לחש זה של עצבות ממלמלת, יאוש חשאי מכרסם ומכלה, הרגשת שממון ליקוי נפשי, מועקה וקדרות ודכדוכיות, שממלאים כל חללו של עולם המעמד הבינוני בהרבה ארצות, היתה קובלנא זו בבלגיה קול רעש אדיר וחזק ועמדתה של המפלגה הבינונית לא היתה נזעמה ומיואשת, אלא ברורה ומעשית ומיוזנת ביזמה מעין כמוה, מתוך שפע של כוחות, וערכים תרבותיים ואנושיים; ואחת המגמות העיקריות והיסודיות, שאליהן שאפה, היתה, לא סולידריות מעמדית בפלפולים של פולמוס ו“סברות הכרש” (כל הסברות הכלכליות הן בבחינה זו), אלא בעזרה הדדית ממשית על ידי קופות מילווה וחסכון ואגודות קבלנים וצרכנים, שבהן משתתפים לפעמים גם פועלים גם עובדי התיווך, הסוחרים והחנוונים, על פי תורת מומחי-הכלכלה החדשים, המתייגעים למצוא את נקודות-ההתאמה של איגוד הפרנסה, והתופסים את העמדה הפרינציפיונית של אדוארד ברנשטיין בר פלוגתיה דקארל מארקס, בסיוע המסקנות מהנסיונות של השנים האחרונות בעולם הכלכלה; הממשלה שומרת על שוויון המשקל בין המעמדות התלויים זה בזה ועל הקו המבריח כבריח התיכון את כל חלקי האומה, ותחת השיטתיות הפרינציפיונית השגורה בהרבה ארצות, מתפתח והולך מדע כלכלה שיטתי. ואף על פי שהמדע הזה הוא עוד מציג בפנינו בעיות מסובכות מאד, ועדיין העולם הרכושני מידלדל ויורד, ועדיין תעוקה גדולה מורגשת בשטח החנוונות, ועדיין יש חוסר עבודה, ועדיין המעמד הבינוני ברוב מניינו הוא רעוע, יען כי הלחץ והדחק הגירו אבניו אחת אחת כאבני-גיר מנופצות, מפני שבכל ארצות אירופה מחוץ מצב המלחמה נמשך כמקודם, ותחת שדה הקטל היה שדה הכלכלה למקום מערכות המלחמה של מכס המגן בין המדינות השונות, וחומות המכס מפריעות את חילופי התוצרת בין השווקים, והמשק של החברה הקיימת, לכל ענפיו: התעשיה, החקלאות והמסחר מתנהל באופן לא-מסודר, וכל יצרן ויצרן מוציא תוצרת לפי ראות עיניו, בהתאם לעסקיו הפרטיים, ללא כל סדר בין עושי התוצרת ובלי חשבון קודם למעשה – בכל זאת ניכר על-פי השוואה, שהניצול המהיר והקולע של אפשרות תוצרתית או מסחרית מסויימת, הוא גדול בבלגיה, מאשר בארצות אירופה האחרות, ואין חוסר העבודה לפועלים נורא כל כך, ואין המעמד הבינוני מחוסר הגנה כל-כך ואין האמרת המחירים, ואין יכולת כל כך לבעלי האסמכתא להטיל נחשולים בים המסחר בשטרות, כדי שיוכלו לשלות דגים מהמים הדלוחים, כמקרה אשר יקרה תכופות בצרפת. אבל יש קצת קביעה ויציבות; לפי הערך, רשות לומר, שבלגיה פורחת ואולי עתידה תורה לצאת ממנה לשכנותיה.

[א]

“אך כפשע בין התפל והנשגב” יאמר משל הקדמוני אשר לרומיים, ואולם במסעי חזיתי, כי יותר מפשע אחד וגם מצעדים הרבה יגדל המרחק המבדיל בין המהוֹלל והמהוּלל, כי כשבע עשרה שעה ארך מסעי ממקום מערכות מלחמת “הבחירות” בוויען, מקום ההוללות והשגעון, משאות שוא ומדוחים, רהבים ושטי כזב – אל מקום תפארת יה ומחמד בת עין, אל מקום שלווה ועדנים, הנקרא בשם ויניציה או וינדיג. על דבר המסע הזה אשר בו עברתי את גראץ ואת ליאבאך, ואתמהמה מעט ברטיעסט – אחשוך את דברי לפעם אחרת. אעברה נא עם הקורא אך במעוף עין על פני מחוז חפצי, והיה חזיוננו “כאשר יביט העוף הפורח” על פני האדמה אשר מתחתיו. כארבע שעות יסע הנוסע במסילת הברזל דרך הגבול אודיני או פונטיבו, ובעברו את הגבול ועמדו רגליו על אדמת איטליה, ונסע עוד כארבע שעות במסע חפזון, וראו עיניו שמים חדשים וארץ חדשה, והתבונן אל צמחים חדשים, והביט אל פנים חדשות, ושמע נגינות חדשות, לא תשבע העין מראות ולא תימלא האזן משמוע, והיה אחרי מסע ארבע שעות אשר יעבור לו כרגעי מספר, וקרא מנהיג המרכבה: ויניציה!

למנין שאנו מונים היה יום בואי לעיר ויניציה ח' תשרי לשנת תרנ"ו, ולמנין אשר האזרחים מונים היה היום ההוא יום 26 ספטמבר, ואולם אחת היא, אם יבוא הנוסע לעיר ויניציה היום או מחר, וכמעט אחת היא אם יבוא הלום בימות החמה, או בימים אשר יקראו להם בעלי הלוחות ימות הגשמים. ויניציה אחת היא, את דמות תבניתה תשנה לא לרוח היום, וחליפות עתות השנה אך על נקלה תגענה אליה. היום אשר בו באתי לויניציה היה יום אורה ויום צח, וכן גם תמול גם שלשום, גם היום אשר בו אצא, כי גם אם יעבור ענן וערפל על שמי ויניציה, כענן בוקר יחלוף ועקבותיו לא נודעו. לעיר ויניציה באתי לבדי, גם למיודעי אשר בעיר הזאת לא הודעתי את מועד בואי, כי נפשי איוותה לראות בתחילה את העיר לבדי, לבל יהיה מליץ בינותינו. גם את הנוסעים אשר יערגו כאילים איש אל רעהו, כי איש איש מהם מבקש לו “חברה” ואומר לדבק טוב למען ראות את העיר יחד ולמען שאול עינים איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, לבעבור יכוסו על באדעקער¹ אחד או על מנהל-חי אחד, – גם את אלה עזבתי לנפשם, ואתן את מקלי ואת תרמילי לאחד נושאי הסבל ואגד לו בשפת דאנטי, כי אחפוץ לבוא באניה קלה (גונדולה) לנסוע בה אל בית המלון. “שינסתי מתני” לקראת נושא הסבל הזה להראותו מה רב כוחי בשפת איטליה, ויהי זה נסיוני הראשון לדבר איטלקית על אדמת איטליה, ונפשי נכספה לשמוע את משפט נושא הסבל על סגנוני ועל מבטאי. אך נושא הסבל כמו לא שיער בנפשו כי הנני עומד למבחן לפניו, ויתנקם בי, כי תחת אשר דברתי אליו איטלקית, השיבני הוא צרפתית, ואבן, כי משלם הוא לי מידה כנגד מידה, כי חפץ הוא להתפאר בפני, כי יודע הוא גם צרפתית, ולוא הוספתי לנסותו, אזי בלי ספק הראני גם את דעתו שפת אנגליה, ואת השפה הבלולה אשר עשו נושאי הסבל האלה, המשרתים את פני האורחים מכל ארצות תבל, הוואלאפיק², הנעשה, לא בתחבולות, כי אם לפי רגע, בתור הוראת שעה וצורך המקום. אך השיחה לא ארכה בינינו, הוא חפץ להביאני אל האניה לכל הקהל, המביאה את האורחים אל בתי המלון השונים, או אל הטראמווי (כי כל מה שיש ביבשה בערים אחרות יש בויניציה בים), אך אני בחרתי לי אניה קלה לקיים מצות “גונדולה” כהלכתה ולמען היות בודד במועדי כאשר חפצתי. הבטתי מאחורי והנה עני אחד לבוש קרעים, אך בלואי סחבותיו כמו נערכו בטוב טעם, כמו חוט של חן משוך עליהם ביד צייר, הולך אחרי ומתחנן ופושט יד לבקש נדבה.

זאת היא מפלגה גדולה ועצומה, אשר בה נימנו רבים מבני דלת העם בויניציה. הם צובאים על גדות התעלות השונות, ובגשת אחת האניות אל החוף יעזרו להדק את האניה בטבעות המחברות אותה אל העמודים הערוכים על שפת התעלה. זאת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי גם הספן יקריב את האניה אל החוף, אך זאת היא תחבולה לעניים, לבל יהיו אנוסים לבקש נדבה חינם. הוויניציאנים קוראים את העניים האלה בשם Gransieri בגלל חטפם את האניות הקטנות לחברן אל החוף; אך בעת אשר נטפל אלי העני, אני טרם ידעתי מה משפט Poverino זה (הוויניציאנים יכנו כך את העניים האלה, והוא שם של חיבה לעני) ומה מלאכתו, אך בגדיו ומראהו משכו את עיני עליהם. הקבצן הנהדר הזה כוויניציאני גמור (אשר זה נראה בציורי הוויניציאנים, וזה הוא סגנונם המיוחד להם) ידע גם הוא לצרף את הצבעים, והמלחים והסמרטוטים אשר אותם לבש היו סדורים וערוכים עליו בחליפות צבעיהם, והצבע האדום עלה על כל יתר הצבעים, כחוק לציורי הוויניציאנים. הצבעים האלה היו בעוכרי העני להסיח את דעתי מתפילתו ומברכותיו, ומי יודע אם לא המיר אותן בקללות, בראותו אותי יורד אל תוך הגונדולה, בלי לתת לו פרוטה בעד ברכותיו הנעימות ובעד הפסים האדומים אשר שיווה על לבושו. אמנם ברגע ההוא כבר לא ראיתי ולא שמעתי דבר; קסם העיר הנפלאה כבר היה על פני. אמנם אין כמראה ויניציה מראה נפלא, נהדר, חדש, מראה נשגב ונעים, מראה בהיר, מאיר עיני איש ומשמח את לבו!

הגונדולה ניתקה מן החוף ותביאני אל שקט מי מנוחות. האח, מה נעימה השלווה הזאת, רפאות היא לבשר ושיקוי לעצמות, גם מרפא ונחמה אחרי עצבי ורוגזי בשאון מפלגות ומוקשי עם וקול בוויען ההומיה. לבבתיני ויניציה, תל תלפיות מוצא מים, מה ידידות משכנותיך ומה נפלא זיו תפארתך! זה הוא מקום שכולו שבת ומנוחה, זאת היא עיר ברה כנדגלות ונעימה בהדרים! הנה באה האניה אל התעלה הגדולה ( Canalazzo ), מעבר מזה ומזה ארמנות הטפסרים, היכלות רמים ונישאים, אדירים מאדירים, מחוטבים וחקוקים, יפי תואר מכלולים, כצבאות גדודים ניצבים למשגב. זבולי תפארת, פלאי מלאכת מחשבת, תבנית יציר כפים, ופעלי חכמת אמנים, אשר בשיא דמיונם הנערך הפוך הפכו את החומר, את העץ ואת האבן ליצירי רוח בעלי חיים ונאדרי יופי. ההיכלות ממללים, קול החומה הומה, והבנינים ישוררו ככנף רננים; פה שמו חרשי אמנים לחומר אילם, והנשמה אשר צררו בצרורים, נשמת היופי, עודנה חיה. הם לא אך חצבו בשיש, כי גם רקמו ויטוו אותו, ויש אשר אתה רואה חומה בצורה, והיא בנויה שיש ממסד ועד הטפחות, ויסודה איתן ואשיותיה כברזל, וכענק תעמוד, גם אחרי אשר בתים חדשים רבים ייהפכו לשמה, ומראה החומה כיריעה מרוקמת או כתמונה אשר על הלוח, כל יש בה פורח ומעוף ביעף.

הנה גנזי מכמנים אשר לרוזני ויניציה מימי הביניים, בתי אוצר והיכלי מעון, טירות ומצודות. אין קצה לחזון, וחליפות לאין מספר לדמות ולדיוקן. פה סמל בנין הביצנטים, ושם הגוטיק הנשגב, ומשם והלאה מצהירים בתוך שורותיהם הבנינים המיוסדים עוז מימי תקופת התחיה, ועליהם כל מפלאות מעשה אמנים, כל אדר הכיפות והיציעים, השבכות והגזוזטראות, העמודים והאדנים, האצטבות והמסדרונים, ודמות כל חיה (ולכל לראש האריה סמל ויניציה) – ותבנית חשמלים ואראלי שיש ולכל חזיונות היוונים והרומאים במשלים עתיקים ובהגדות נושנות – מחוקה ומתואר תבנית צבאות רום ושנאני שחק לפי טעם הדורות הקדמונים, ואל כל אשר נפנה חמדת יקר, תבנית יופי ועושר ומזכרת חקוקה ורשומה בצביון פאר כל דור וכל תקופה, אוצר כביר אשר גנזו ויאספו שרי ויניציה ועשיריה ומחוקקיה וגדוליה, בעת אשר סלסלוה וירוממוה ויעטרוה וימלאוה שפעת שכיות החמדה מכל ארצות תבל.

כמצבות גדולות עומדים הארמונות המלאים תפארת וגדולה מימים עברו, ולמראיהם יתעוררו הזכרונות בלב כל איש. אין מקום בוויניציה אשר בה כל מה שהיה עם כל מה שהווה לא נשלבו יחד. בשוטנו על פני ה“קאנאלי גראנדי” ובראותנו מעבר מזה ומזה מצוקי מלאכת מחשבת ואיתני פעלי האמנים מדורות עברו בכל צביונם ונוי תכשיטם וזיו תבניתם, אז בלי משים יחל הרואה להגות בהלך נפש, והגביה לעוף על כנפי הדמיון, וזכר ימים חלפו והמקרים אשר כבר נשכחו יעברו לפניו בסך, וחלם בהקיץ ושכח איה הוא, כי אין פה דבר אשר יפריע את המנוחה, אין קול שוט וקול אופן מרכבה, אך ההמולה הנעימה, המיית משק המשוט על פני המים, והמים אשר בתעלה טהורים היו היום כטוהר הבדולח ומזהירים כזוהר הרקיע. מי מדד בשעלו מים אלה, מן הים יהלכו ואל הים המה שבים, גם עלה יעלו גם ירוד ירדו ככל מי הים. והירח יקר הולך ברום שחקים (ואדמה כי דמות הירח האיטלקי לא נמעטה), נשקף צחור וזך בליבנת כספו מעל עין המים, והכוכבים נוצצים וכמו שמחים בצאתם וששים בבואם, אומרים שירה ומרננים לאל עולם, שולחים קרני נגהם מן הרקיע אל התעלה, ומן התעלה הלוך ושוב אל עינינו.

הנה נוטה הגונדולירה הצדה ונעזוב את התעלה הגדולה ונבוא אל אחת התעלות הקטנות והצרות כרהטים וכשקתות המים, ונעש דרכנו דרך עקלתון בין החומותים, וגם פה ניצבים הארמונות והטירות, המגדלות והצריחים. כענקים אשר יראה וגבה להם, והמראה איננו פה בהיר כמראה אשר ראינו בתעלה הרחבה, אך עוד יותר שאת לו בעיני בעל לב רגש, כי המראה הזה, מחזה החומות הגבוהות והשחורות, והתעלות הצרות אשר ביניהן ועקלקלות הרחובות והגשרים הנטויים ככיפות, המראה הזה הוא נורא ואיום בהדרו, וכמו מעטה הרזים וערפלי הסוד פרושים עליו, מעטה הדורות ויריעות מאות בשנים. האח, מה נעימים המראות האלה אשר בהם יש חזון ושירה ומשא נפש! אך הנה גז החלום. תופש המשוט הקריב את האניה אל אחד הבתים. הדלת מפנה אל המים, ונפש חיה לא תיראה מחוץ בעבר הזה (כי אם בעבר האחר המפנה אל היבשה), ומה ישתומם הרואה, כאשר תיסוב הדלת על צירה, ובא אל הבית, והנה בית מלון נהדר ומרווח, והשוער יקבלהו בכבוד, והעיר למוסר את אזן הגונודולירא על אשר דרש “ליר” אחד יותר מדי. נקווה המים ונראתה היבשה, ועל היבשה בית מלון, ובבית המלון יש חדרים טובים ומרווחים, גם לחם, גם ענבים, גם שיכר. אך מי הוא האיש אשר יבוא לאיטליה להיחבא שם חדר בחדר? מי הוא האיש אשר יוכל לשאת ולסבול את הסיפון ואת הגג אשר על ראשו, זה הסיפון והגג המבדילים בין עינינו ובין השמים הזכים והטהורים, שמי איטליה? שוער חביבי, סגור על מסגר את חדריך ואת לחמך ואת מימיך, ואתה לך שכב, ואל תייעץ לנו עצות טובות. אנחנו נרוצה אל המגרש של ס"ט מרקו.

[ב]

הכר הנרחב הנקרא על שם “קדוש הנוצרים מארקוס” הוא התל שהכל פונים אליו בעיר ויניציה. יפה נוף זה משוש כל העיר הוא “לבה של ויניציה”, ומננו ירוץ הדם את תקופתו בשס“ה (המספר איננו מדוקדק) גידים, הלא הם הרחובות והתעלות, הגשרים והמנהרות, השווקים ומגרשי העיר, המסבכים והמתלכדים יחד כדליות אַלה גדולה ועבותה, ומהם ישוב דם החיים. הדם הוא הנפש, אל המרכז הראשון אשר ממנו הוא יוצא. בערי מושבות בני ישראל אנו רואים שתי נקודות-היתוך כאלה, אחת קודש ואחת חול: הככר אשר עליו עומדים בתי הכנסיות ובתי המדרשות הוא מקום הקדושה, וזבול הרוח, והשוק עם חנויותיו הוא הטבור והמרכז למסחר העיר, אך פה נבלעו יחד שני התחומים ועירוב פרשיות אנו רואים בזה. בשמוע איש נכרי את השם הגדול ס”ט מרקו יחשוב בלבו כי המקום אשר השם הזה נקרא עליו, כולו אך מושב חסידי הדת ואראלי האמונה אשר בצל שדי יתלוננו, ומה ישתומם בראותו, כי הקדושה פינתה שם מקום רחב לחמדת החיים, לתשואות המסחר, לתאוות הבצע ולכל מנעמי התבל, ועל יד בית התפילה הכלול בהדרו יש בתי מסחר ובתי תענוג, וזה הוא “אתרא דארעא ורקיעא נשקו בהדי הדדי”. האיטלקים אינם מבדילים בין הקודש ובין החול; אל כל פינה אשר הם פונים, הם מבקשים תענוג, יופי, חן, וחמדה, או מסחר ותועלת, ויש אשר הם נוהגים קלות ראש גם בבתי התפילה.

כאשר עשו הוויניציאנים את הכר הגדול הזה, את ה“מארקוספלאץ”, חשב חשבו לייפות את העיר ולשכלל את הדרה, אך הם לא פיללו כי יותר מכל הועילו בתקנתם זאת לבני הנכר הבאים לבקר את העיר. לולא ה“מארקוספלאץ” אזי לא יכול איש מבני הנכר למצוא נתיבותיו בין ארחות עקלקלות בהיכל-הטועין הזה, בלתי אם תהיה בידו פקעת, כדברי המדרש, או חוט של אריאדנה, כהגדת היוונים, להוציאו מן המבוכה. לא אדע מי הוא האיש מבני הנכר אשר יוכל להתפאר בנפשו, כי אחרי שבתו פה ירחי מספר כבר נהירים לו שבילי דוויניציה. האנגלי הובעלם התפאר בדבר הזה, אך מכיריו אומרים, כי גם הוא היה ממשש באפילה, ויש אומרים, כי הוא כתב את ספרו בשבתו באנגליה, אחרי אשר ביקר במשך ימים אחדים את ויניציה, ו“בראיה בעלמא” קנה אותה. אמנם זו היא בדיחותם של ליצני הדור, ובאמת יש הוא ימים בויניציה, ואני ידעתי אנשים אשר היה לו שיח ושיג עמהם. אבל זה נכון כנכון היום, כי יש תרים מעופפים כברקים רצוא ושוב, אשר יסובו את כדור הארץ בשמונים יום ואחרי כן יכתבו ספרים במשך עשר שנים.

זה מקרוב נדפסו במכתב העתי “נייע פרייע פרעססע” מאמרים ומכתבים רבים מאת הסופרים הקבועים של מכתב עתי זה, אשר נסעו לוויניציה לשבת שם ימים מספר ולהודיע כל אשר יראו, והנה ראה והודיע סופר אחד דברים שלא ראתה פה שפחה על הים. הוא שם דבריו בפי הגונדוליירה פיטרו, והגונדוליירה הזה מדבר בסגנון הפיליטוני של ה“נייע פרייע פרעססע”. אח, כמה צחקנו בוויניציה על הפיליטונים האלה, ובאמת אגיד לכם, כי כאשר יחפוץ התייר, כי אנשי המקום אשר אותו ביקר לא ימלאו פיהם צחוק על דבריו אשר הוא עתיד להוציא לאור ולתאר את המקום, כי עתה לא קלה העבודה הזאת. מה נקל הוא לסופר לבדות מלבו ולברוא גברא כ“פיטרו” של ה“נייע פרייע פרעססע” ולשים בפיו דברי חזיון ומליצה. אמנם כך עשה גם… אדיר אדירנו היינה, אבל – פרתו של הרב מותרת. גם היינה היה בורא נפשות רבות בסיפוריו שהוא מספר שמעשה שהיה, אך הכשרון הנפלא וגאון הדמיון הנערץ מכפר על כל, וטובים שקריו של היינה מסיפורי אמת של אחד הסופרים ב“נייע פרייע פרעססע”. אך אם לא נחפוץ לצאת בעקבי הגדולים אשר בארץ המה, כי עתה עלינו לחקור ולחפש, לדרוש ולבקר, לראות ולהתבונן הרבה מאד, וזאת היא עבודת פרך גם באיטליה מקום שם שמים וארץ משחקים לפנינו, ואף זאת לדעת, כי לא אשר ייראה וייחקר פה יסכון אל מכתב עתי עברי: יש אשר יכיר מקומו בספר, ויש אשר לא לישראל הוא, והונח הצדה והושם אל ילקוט אחר, ואם מאלה נבחר אל אשר למכתב עתי עברי ואת אשר לישראל, גם אז “ימלא כפו קוצר וחצנו מעמר”, כי הדברים רבים ושונים, וכמעט לא נגע בהם עדנה עט עברי.

נלכה ונשובה אל ה“מארקוספלאץ”. כבר מלתנו אמורה, כי ויניציה היא מפוצלת ומסוכסכת מאד ברחובות – וביניהם רחובות צרים, עד כי גמל טעון פשתן לא יוכל לעבור בהם – וכבד למצוא בה דרך, וגם אם ישאל איש את הוויניציאנים והגידו לו אנה יפנה, כי האנשים הם טובי המזג ומקדימים שלום בסבר פנים יפות, ורק לעתים רחוקות יקרה כי האיש אשר נשאלהו על אודות הפינה שאנו פונים יחשוב בלבו: הנה אוצר יקר, הנה נזדמן לי אליהו הנביא, כי בן הנכר השואל הנהו למצער לורד אנגלי או נאבאב הודי או מיליארדר אמריקאי, ומה טוב להיות מנהל לאיש כזה, מה טוב “ללכת רגלי על יד עגלה כבדה” כזאת, ואז ייעץ האיש עצה טובה כי נכון הוא לארח לחברה. לנהל, לפתוח כל השערים, לבאר את כל דברי הקדמוניות, להפיץ אור על כל פסל ועל כל תמונה, והיה לסוכן שלא על מנת לקבל פרס. אך בסתר לבו יקווה כי הלורד או הנאבאב או המיליארדר לא יקפח את שכרו; אבל כמקרה הזה יקרה אך לעתים רחוקות, ובאמת אין האיטלקים סרבנים וטרחנים, כאשר יתארום כותבי ספרי המסעות, ולהיפך, אם לא ירעימם איש לא יטיל קוצים בעיניהם.

הם נעימי המזג וטובי לבב ונכונים לשרת לפני כל איש ומשיבים לכל שואל בנחת ובנעימה בלי הבדל בין עם לעם ובין עשיר לעני. אך הועיל לא הועילו כל מאירי נתיב בעיר ויניציה, לולא היה מורה דרך אחר העולה על כולם, והוא מגן לתרים החוסים בו לשמרם מהיתעות בעקלקלות הרחובות והמבואות האפלים, והוא המגרש של מארקוס. בלכת איש ברחובות הקטנים ולא ימצא דרכו, אז עליו ללכת אך קדימה, ואל כל מקום אשר שמה ילך – אל המארקוספלאץ יגיע, ואל מקום זה שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, יען כי כל הנחלים הולכים אל הים, ובקירבת המארקוספלאץ יש זרם המון היוצאים וזרם המון הנכנסים, והוא משתפך על פני כל הרחובות, ובבוא איש אל המחנה ההולך קדימה, והגיע אל “כר מארקוס” או אל “גשר של ריאלטו” הסמוך אליו.

ואילו בשביל זה בלבד בא הנוסע לוויניציה, לאיטליה, אילו בשביל זה בלבד נסע מווארשא לווינה, ויכתת את רגליו בוויען, ויעבור משם לגראץ האנטיסימיטית וללאיבאך הנטויה על אבני בוהו (אחרי הרעש שהיה שם) ויסע בין הרי אויסטריה, צחיחי סלע ואבני שיד, ויתן את ציגארותיו אשר הוביל עמו מרוסיה להוריד לטמיון, מקצתן ע“י פקידי גבול אויסטריה בכניסתו לאויסטריה, ומקצתן ע”י פקידי גבול איטליה בכניסתו לאיטליה, אילו בשביל זה לבד נתגלגלו מחילות אל זעמערינג ומן הזעמערינג ומטה דרך תעלות ומנהרות ארוכות, למען ראות אחרי כל אלה את המארכוספלאץ בוויניציה – דיו ודיו! יקח אופל את הבחירות, את הגעמיינדעראטה, את האנטיסימיטיזם ואת כל האיזמין שבעולם, יקח אופל את כל העיונים הדקים והפלפולים והסברות שהסבירו בעלי דמיון וחובשי בית המדרש, כי אין לישראל רגש היופי והנועם, וגם אין הצדקה לאדם מישראל להתעורר ולהתענג על מפעל יד חושב ומלאכת אמנים נפלאה ונשגבה – דעו כי שקר הדבר! בואו נה הלום לאיטליה וראיתם, כי חן המקום על יושביו; בואו הנה וראיתם, כי לא אך העשירים, כי אם גם העניים מבני עמנו יודעים מה יופי ומה שפר, וגם הם מפארים את מעונותיהם בטוב טעם, ויבקשו להם חפץ עתיק ימים או תמונה נאווה, איש לפי אשר תשיג ידו. ולא בדור הזה בלבד, אשר הוא דור שפל באיטליה לעניני הדת בין אחינו, אך גם בדורות אשר עברו, בדורות אשר אז היתה התורה ברום מדרגתה וחכמת ישראל העלתה אבר כנשרים בין אחינו באיטליה, גם אז נראו עקבות חן ונועם וטוב טעם בהליכות אחינו, במנהגי ביתם בספרים אשר הדפיסו, בשירים אשר חיברו, בנגינות אשר עליהן ניצחו, בבתי הכנסיות אשר בנו, בכלי קודש ומכשירי מצווה ותשמישי דת אשר עשו, בטבעות של קידושין ובחותמות אשר הכינו להם, בכל אשר פנו ובכל אשר עשו היו גם הם בעלי חן ושכל טוב, אוהבי טעם ויודעי נועם, משכילי מלאכת מחשבת וחובבי חרושת אמנים, והיה להם זה לאות, כי הכיעור והניוול לא מולדת בית ישראל המה, כי אם מולדת הגיטו בדורות החושך אשר היו בארצות הצפון.

בני ישראל נאים הם ברגשותיהם לולא ניוולו אותם הצרות ותחשיכינה ותעיבינה בקרבם את רגשי היופי; ואולם לא כן באיטליה, כי גם בעת אשר הגיטו היה קיים, חדרו שמה קרני הוד היופי השפוך על כל הארץ, וגם אם לא עשו אחינו את היופי לעבודה זרה כהיוונים הקדמונים, אך הלא עשוהו על טהרת הקודש ולא עצמו את עיניהם ולא סתמו את לבם, ותהי מוזרה להם ההשקפה העכורה והכהה על התבל אשר לא ממקור ישראל תהלך, כי אם ממעין נרפש, ממקור התלאה והנדודים. ההשקפה הישראלית היא בהירה וזכה, היא מרוממת לכל לראש את הטוב, אך גם מאת היפה לא תשלול את ערכו, כי לא רק רגש הטוב, אך גם רגש היופי הוא מותר האדם מן הבהמה וחלק אל ממעל. אמנם היו עמים, אשר הטוב עזבו, וישיתו לבם אל היופי לבדו ויתעו מן הדרך, ואולם גם העם אשר יצפון רק את הטוב לבדו והתבודד במועדיו בלי חפץ ללכת קדימה ולעשות הכל יפה בעתו, גם הוא ייהפך לאבן. מי טוב לנו מהבודיים הראשונים באץ הודו, אשר העלו את הטוב עד מרום קיצו ויתאמצו וגם עלה בידם להכניע את היצר, לכבוש את התאוות, לבטל את היש (נירוואנא), להתקדש ולהיטהר “כשכלים הנבדלים”, ואם אנו כבני אדם היו הם כמלאכים, ומה הועילו המלאכים ההם לתיקון העולם, ליישובו ולשיכלולו? אפס ותוהו! בנין העולם ייווסד אם אך ישאו במאזנים יחד הטוב והיפה, הרוח והחומר, יפיפותו של יפת באהלי שם.

הנה כן – ברשות העדה הקדושה – נתבונן נא מעט אל יפיפותו של יפת, נעזבה נא לפי שעה את ביתנו ושאפנו רוח צח מן החוץ, או נפתח את חלונותינו ובא הרוח הזה אל ביתנו פנימה. לא טוב להיכלא תמיד בחדר לפנים מן החדר. אבל יהי נא ביתנו פתוח “כאהל פלן של אברהם אבינו לפני האורחים”. נסורה נא לראות את כר-מארקוס בוויניציה. אל תיראו, קוראים נכבדים! גם אל הגיטו נבוא, גם בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות נצא וניכנס, גם את הכתבים והפנקסאות נבדוק, גם עם הרבנים ועם החזנים נשתעה, גם את יום הכיפורים בוויניציה נתאר לפניכם בגאון קדשו, גם על הקברים נשתטח ואת המצבות נעתיקה. אבדכם לא יניח דבר גדול או דבר קטן מעניני אחינו, אשר לא יתחקה על שרשיו ולא יבוא עד תכליתו, ככל אשר עלתה בידו, בהתאמצו לשים את רוב יגיעותיו כופר ושלומים בעד אי שלמות דעתו.

ואולם אל נא תדרשו מאת המבקר את ויניציה להיסגר בתוך הגיטו הנשען על ס"ט ירמיה, ובלכת עבדכם מפה והלאה לפלורנץ, לווירונה, לפאדוא, לרומי ועוד, אל נא תבקשו ממנו כי ישב שם מאחורי התנור באחד מבתי המדרשות, בלי לראות את הארץ אשר מסביב, ובלי הודיע לכם מעט מזעיר מן המראות אשר יראה מחוץ למחנה ישראל. אין פה לא מחנה ישראל ולא מחנה העמים! במקום שם יש גאון חמדת יופי, יתרון הכשר דעת ושאר רוח, מקום שם יש יצירי כשרון חכמי הבניה והגיזרה, תבנית האולמים ותפארת היכלות, שכיות חמדה ופאר תמונות, מקום שם ערוכה לפנינו השכלת מין האדם, מקום שם חכמה בנתה ביתה, בנה וחצוב, גדור ותקן במשך אלפי שנים, מקום שם רוח האדם העולה למעלה למשכיל אָצר ויגנוז ויאסוף את יציריו ואת פעליו, את עבודתו ואת עמלו, והפעלים והמעשים האלה הם ערוכים וסדורים כמו בשדירות זו על גב זו, עד אשר אתם רואים אותם במדרגות גדולים, הלוך וצמוח, הלוך ושגשג, הלוך והתערות כאזרח רענן, במקום כזה אל נא נקים גדרים וחייץ מבדיל בין ישראל לעמים. במקום הזה אל נא נבנה לנו תחום המושב וברדיטשוב זוטרתא אשר ממנה לא נצא, אך פה נשקיף נא, פה נתבונן אל כל אשר מסביב בעינים פקוחות ובלב מבין!

במה קטנה הקימותי לי פה על יד הככר הקטן הסמוך אל ה“מארקוספלאץ”, למען הטיף לפניכם מעין פתיחה ליוצר של יום טוב זה אשר בו ביקרתי את כר-מרקוס. עד כאן אומרים בשבת הגדול – ועתה נלכא נא להלאה.

בין כל המקומות אשר בוויניציה זכה מקום-מארקוס לבדו לשם Piazza ואולם כל יתר המגרשים, ויש ביניהם גם גדולים ויפים, נקראים הם אך בשם “שדות” Campi. לכל מגרש כזה יש בית תפילה, וכל “שדה” היה לפנים חצר קברות (וזה שם חצר הקברות בלשון אשכנז), ואחד הוא המגרש של מארקוס, אשר גם בתחילתו היה מגרש, ולא לחינם זכה לשם מצוין אשר יבדילוהו לטובה מכל המקומות להתפאר ולעלות לגדולה בגלל תפארת בניניו. הנה מגרש ס"ט מרקו יוכל להתנוסס לא בוויניציה לבדה, אך גם בכל ארצות תבל, כי אמנם אין בכל ארצות תבל מגרש אחד, אשר בו נמצא הוד בנינים רבים ונפלאים כאלה יחד, אין כמוהו מכלול יפי מלאכת הבונים והאדריכלים, המהנדסים והמודדים, אין כמוהו אשר יציע לעינינו את כל ספרי חכמת הבניה והגיזרה והחיטוב בכרך אחד, אין כמוהו צמצום שכינת תפארת ומועט המחזיק את המרובה במערכת קצרה וסדורה ובשיטה מקובצת אחת, במשטר נאווה וסדר נפלא מלא חן והדר מתאים ומקביל בקו ובמחוגה ומתואר בשרד יד אמן, מלאכה נפלאה ונהדרה!

הכר הנרחב הזה לא ידמה לשוק או לרחוב, לא למגרש ולא לרשות הרבים, אך מראהו כאולם נהדר, כלשכת עונג וכעזרה גדולה ורחבה, שקירותיה מכל עבר – בנייני ענק, היכלי חוסן, מבצרי ארמון, עמודי תפארה, מצבות קדומים, כיפות הוד, מצוקי שיש, שערי זבול, איתני חיל וחומה ומוסדי דור ודור קורעים בגאוותם שחקים, מפליאים, מרהיבים ומרננים כל לב רגש! לפאת מערב יתנוסס לנגד עינינו אחד ממבחר בנייני תקופת תחיית מלאכת מחשבת באיטליה, הליברעריא מימי הדוג’ים (ועתה הוא היכל מלך איטליה), מימינו יסובו ורחבו בנייני הפרוקוראטוריה הישנה (מקום שם ישבו לפנים גדולי נושאי המשרה הנקראים אז בשם פרוקוראטורים), משמאלו בנייני הפרוקוראטוריה החדשה, לפאת מזרח בית התפלה של ס“ט מארקוס, משם והלאה היכל הדוג’ים, ולפאת דרום פתוח המגרש ונשקף אל כיכר קטן הנקרא בשם Piazzetta, בין עמודי מזרח של היכל הדוג’ים ובין פני בית עקד הספרים הישן, והשתרע עד המקום אשר שם עומדות מצבות תבנית ס”ט מארקוס וס“ט טודרוס, ופגע בפאת דרום אשר להיכל הדוג’ים, ונסב משם והלאה עד הפרדס של העיר דרך גשרים רבים מאד, בין בתים ואניות, ארמנות יבשה והיכלי ים, חומות בצורות ועמודי שיש, עד גדות התעלה, הנקראות בשם Riva degli Schiavoni ובעמדנו על יד Molc, והבטנו אל הככר Piazzetta, וראינו את כל המגרש המארקוסי את מגדל הפעמונים המתנוצץ בשלל צבעי התכלת והזהב, ועליו ענקים פסלי נחושת, מתופפים בפעמונים ומודיעים לבני ויניציה את שעות היום, ומשם והלאה נראה את מגדל הפעמונים הישן של ס”ט-מרקו, מגדל גבוה ארבע מאות רגל, ניצב בקומה ישרה וזקופה, ונשקף בשיא גבהו על פני הים והיבשה, איתן ואמיץ, כביר ונשגב, עומד על תלו משנה 888, אשר אז החל להיבנות (בשנת 1187 נשלמה המלאכה; בשנת 1396 חידשו את פניו; בשנת 1400 נשרף חלקו העליון; בשנת 1489 החלו לתקנו ובשנת 1514 השלימוהו בתבניתו וישימו כרוב של נחושת עם דגל מורה נטות הרוח בראשו), נישא על פני כל הבנינים וראשו מגיע השמימה, הלא הם השמים, אשר אותם יחשבו הוויניציאנים לגולת הכותרת אשר על פני כר מארקוס, כאשר חשבו המאוּרים את השמים אשר על פני עיר משושם לפנים, העיר רמון (גראנאדא) בספרד, למקום גן עדנם וזבול משכנם לעתיד לבוא.

זה הוא חזון המגרש של מארקוס כאשר הוא נשקף מרחוק, ואם לא יכבד מכם הדבר, הואילו נא ונסורה ונראה את המראה הגדול הזה מקרוב, וידעתם היו והשיבותם אל לבכם, מה אדיר ומה נפלא רוח האדם בפעליו, מה נשגב ומה נפלא הגיון לב חרש בכשרון מעשהו, ומה ישכיל קרוץ-מחומר קצר-יד ואין-אונים לרדות בכל היקום, לכבוש מצוקי גלמים, להכניע נטל רגבים, לשית תחת רגליו אפיקי איתנים, להפיח זיקי רגש בתוך גוש עפר ולשפוך את רוחו על העץ ועל האבן, לברוא תבנית יופי, לשכלל הדר תבל ארצו, הנתונה לו למעון מאת יוצרו, ולהנעים חן חלדו – לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחו אשר עליו, בחכמתו אשר חלק לו האל, בתכונות כפיו ובטוב טעמו, אשר מהם תוצאות להגדיל ולהאדיר את הדעת וההשכלה בארץ. דבר גדול אמרו חכמינו: יש ארץ סגולה, והאכסניא להשכלת היופי, להשכלת מלאכת מחשבת היתה מאז וגם תהיה עוד ימים רבים הארץ הזאת אשר בה אני כותב את הדברים האלה. הארץ הזאת היא מלכות שבתפארת; ויניציה היא קרן אחת בעטרת יפיה, המגרש המארקוסי אבן חן – במשכיות הנזר הזה. תהיינה נא על אבן זו שבעה עינים!

[ג]

בני הדרום אינם נחבאים אל הכלים כמו בני הצפון יושבי אוהלים. ככל אשר נרחיק ללכת צפונה, כן נראה, כי בני האדם ישימו את כל מעייניהם להנעים ולתקן ולערוך את מעונם, וככל אשר נרד הנגבה, כן נראה, כי המעון כאין נחשב, וחיי הדרומים אינם ערוכים בבית כי אם בחוץ. מה גדולה דאגת האנגלי ואהבתו ודביקות נפשו בנווה אשר לו! הנווה (Home) הוא חותם תכנית לחיי משפחה, הוא משא נפש כל איש אנגלי, הוא סמל דמות האושר והנעימות, אך לא כן עמי הדרום. גם להם יש מעון, אך יודעים הם לעשות להם את כל העיר למעון, להפוך את רשות הרבים לרשות היחיד, ולקנות להם ארבע אמות בכל מקום. אין אדם יושב בצל קורה, כי אם באונס. גם בימים האלה, חצי תשרי, עוד הוויניציאנים יושבים בחוץ ואוכלים ממתקי קרח ושותים ומאחרים בנשף עד חצות לילה. הטיול בחוץ לא לעונג ייחשב לאיטלקים, אך הוא אחד ממחסוריהם, הכל חייבים בטיול אפילו הילדים, ומי שאינו יכול ללכת מוליכים אותו, והיה כאשר תזרח השמש (ומתי לא תזרח השמש בוויניציה?) ויצאו גם המיניקות הנושאות בחיקן את הוויניציאנים הקטנים ואת הוויניציאניות הקטנות, והמיניקות הן נשי הכפרים לבושות שני עם עדנים, עטופות שביסים ושהרונים נוצצים ומצהירים, ועברו ברגש גאון על פני הפיאצצא, והכרת פניהן תענה בהן, כי יודעות הן כי עתידות ויניציה בחיקן, ועל פני מעקה הבתים בעד החלונות תשקיפנה העלמות הצעירות למטה, ועיני בחוריהן נטויות למעלה, ככל אשר אנו רואים בחזון “רם ויעל” במערכה השניה.

בעלות הבית הוויניציאניות הכבדות, אשר עבודתן רבה בבית ואינן יכולות לצאת החוצה, בשעת הדחק הן למצער מדברות “לשון הרע” עם שכנותיהן אשר ממולן בעד החלונות הפתוחים, ועפה השיחה הזאת על ראשי כל העוברים ברחוב, והתבוללה עם שיחת שואבי מים הדולים את המים מן הבארות אשר בצידי הרחוב, המשוחחים אף הם בעת השאיבה. הכל הומה וסואן ברעש, הכל חי-מדבר, כל חלון וכל אשנב הוא פתוח וגולגולת נשקפה ממנו, וגם אם לא נראה אותה, את מקומה לא תניח, אך הגזוזטרה או הזיז היוצא מן החלון או הפסל והעמוד הנמצא בכל מקום יכסנה מעין רואי. גם העשירים גם העניים משפט אחד להם בהליכותיהם ובאהבתם לשאוף רוח בחוץ, ועוד יתר שאת בדבר הזה לעניים, יען כי העונג הזה עונג שאיננו נקנה בכסף, כי נתון הוא לכל איש, ועל כן ישמחו העניים בחלקם וישישו כמוצא שלל רב כאשר אך יוכלו לצאת מחוריהם ומנקיקיהם, מקום שם יגורו בארמנות נהרסים בין חרבות תוהו ומבואות אפלים, להתחמם כנגד אור השמש ולשאוף רוח צח. הם עובדים את עבודתם ואוכלים ושותים וגם ישנים בחוץ. הנשים יושבות לפני פתח ביתן כמו במושבותינו בערים הקטנות – ורוקמות, או מתהלכות עם שכנותיהן הנה והנה ורוקמות, וגם האם הזקנה ליבנת השער יושבת מחוץ לבית ומדברת ומשוחחת. הוויניציאנים מדברים הרבה, הוויניציאניות יותר מהם, ואֵם זקנה בוויניציה – הוי, מי יעמוד בפני שיחתה!

כל קאמפא (כבר ביארתי, כי הקאמפא הוא שוק קטן) הוא כמו עיר קטנה, כרך שלם ומדור בפני עצמו, אשר לא יחסר כל בו. לכל קאמפא יש בית תפילה מיוחד לו (ולפנים היה הקאמפא שדה הקברות בסמוך אל בית התפילה, כי בימי הביניים היו קוברים את המתים בקרבת בתי התפילה, כנודע). בכל קאמפא יש בית מרקחת, חנות למיני אוכל ומשקין, חנות לממכר פרי הארץ, בית מלאכת חרש ברזל, ורצען, וגם למצער חנות אחת כוללת, אשר בה אתה מוצא הכל מזיבורית דזיבורית בתכלית הזול. גם יש בכל קאמפא בית מלאכת מורי שעות ובית מלאכת נחושת, וגם ספּר, והספּר הוא אחד מעמודי התווך של הקאמפא, וביתו הוא תל תלפיות לכל הלעז והדיבה, לכל החדשות והכזבים, לכל ההיתולים והמילי דבדיחותא הממלאים את חללו של הקאמפא לפי שעה.

את כל אלה עוד יכולתי לשאת ולסבול בשעת הדחק, אך המכה הגדולה מכל המכות הכתובות בספר ויניציה הם הרוכלים הקטנים הסובבים בשווקים ובחוצות. התבוננתי וארא כי רום קול הרוכל ושאון צעקתו מתייחשים בערך מהופך אל גודל מסחרו, לאמר: ככל אשר יקטן מסחרו של הרוכל כן יגדל קולו וכן תעלה צעקתו, ויש אשר נער קטן הנושא בידו למכירה כפתורים אחדים וקומץ כפיסי גפרית צועק ומרעיש את הרחוב הרבה יותר מכל העם אשר מסביב. איסתרא בלגינא קיש קיש קריא, ואילן סרק – קולו הולך. ומי יודע אם קטן זה לא גדול יהיה באחרית הימים, ואם לא עתיד הוא לעלות למדרגת מאזזיני, כאשר יחוס עליו אחד האימפריסרים לגדלו ולחנכו – כמה הם הטינורים על הבמה הצועקים גם הם כנער הזה, ואנו משלמים להם טבין ותקילין, ועל זה נקצוף? הקטן הוא מתבולל בין המון בני גילו הגדולים ממנו, הצועקים גם הם בכל כוחם. הנה הדייגים ועל ראשיהם סלים מלאים דגים; הנה רוכלים קטנים המוכרים חוטים ורבידים לנשים; הנה מוכר פירות לימוני ותפוחי זהב – תפוחי זהב שנתבכרו ונתבשלו די צרכם, לא כפירות בוסר שהם שולחים אלינו; הנה אנשים מוכרים מים לשתיה; הנה שרלטנים מכריזים, כי יש להם תרופות לכאב שיניים ושיד נפלא להדביק קערות שבורות ופסילים שבורים (כאלה יש רבים בוויניציה); הנה קוסמים אשר יפרשו יריעה על פני היקום אשר עליו הם עומדים, וכהרף עין יערכו את הבמה (בראותם, כי יש להם קהל צופים שיצטרפו למנין לשלם להם שכרם), וכבר יש מערכה של מגיוּת שחורה ולבנה, והקוסם הוא פרופיסור לחכמת המגיות תלמיד תלמידיהם של חרטומי מצרים ורב מג החצר של הוד מלכותו טשעטעוויא ויש לו אותות כבוד מאת המלכה השלטת בטארנאראיא, ובעד כל אלה ידרוש ממך אך אגורה אגורתיים. האין זאת “מציאה יקרה”? ומשם והלאה עומדים משוררי הרחוב ומודיעים בקולי קולות, כי יש להם זמירות חדשות, והקהל מתאסף סביבם, והם מזכים את הרבים בשיריהם החדשים. והקהל ימחה כף ויקרא bene, או יצפצף ויצחק, וההמון הולך ורב, ואני שומע עוד את קול הנער מוכר הכפתורים, כי עולה הוא על כל הצעקות, על הפרופיסור של מגיוּת ועל המשורר.

אמנם יש מהומה ומבוכה, אך על כל אלה שפוכה רוח חן, כי גם המבוכה האיטלקית היא מבוכה מלאה סדרים. בעונג רב התבוננתי אל המחנה הזה. לוא צייר הייתי, אז רקמתי את כל הקולות האלה על יריעת סימפוניה, כי אמנם אזני שמעה ותבחן, כי בכל המהומה והרעש הזה יש ערך נאווה; אך לא צייר ולא מנגן אני, כי אם לב רגש לי, וגם אם לא אתאר בשרד, הלא אדע איך מתארים, וגם אם לא אנגן אדע איך מנגנים. אלפי ציירים כבר תיארו ועוד יתארו את ויניציה, אלפי מנגנים כבר הביעו את תכונתה במנגינותיהם, אך מכל אלה לא יוכל איש לדעת עד מה ולשוות נגד עיניו את ויניציה כמו שהיא. כל איש אשר יבקר את ויניציה והתבונן וחקר ודרש, יראה חדשות ונצורות, ואני אך מעט מאשר חזיתי אספרה.

[ד]

“כל נטיעה שמצא לקח ושתלה בתוך פרדסו” – כפתגם חכמינו זה נוכל לאמר גם על דבר הוויניציאנים מימי הבינים. אלה גיבורי התבל ולוכדי הארצות והעמים. מכל קצווי אחוזותיהם הביאו תרומה אל בית האוצר הזה, אל הכר הנרחב מחמד נפשם ומשוש ליבם, וגם אתה, אף כי אוהבים בני ויניציה את שמי התכלת וירח יקר הולך וכוכבים במסילותם ושקט פני התעלה כמי השילוח ההולכים לאט והדר הצמחים והנטעים בגינות ובפרדסים שונים, בכל זאת חיבה יתרה נודעת מהם אל כר ס“ט מרקו ומבחר שעשועיהם הוא להתהלך לשוח במקום הזה יומם ולילה, בימות החמה ובימות הגשמים; עשרה קבין אהבת הטיול ירדו לאיטליה ותשעה נטלה ויניציה, כי איה עיר באיטליה אשר בה יוכלו הטיילים להתהלך בשלווה ובעונג כמו בעיר הזאת, אשר אין בה פרסת סוס? אך ארבעה סוסים נמצאים בעיר, והם חצובים בנחושת ומתנוססים על פני ס”ט מרקו, ואין לאיש רשות להשתמש בהם (ומי יוכל להשתמש בסוסי נחושת?), אלא לראותם בלבד. אין קול שוט ואין קול אופן מרכבה מרקדת, אין רכב ואין עגלון, ושמץ אבק לא ייראה ולא יימצא. מראשית חודש האביב ועד קץ תשרי וחצי חשוון יהמו יסובבו ישיחו הוויניציאנים על פני כר ס“ט מרקו, יושבים בקרנות בבתי המשתה הרבים המופנים חוצה על גדות degli Schiavoni ובכל מקום ששם מוזגים את הכוסות, אך יתר שאת מכל המקומות האלה ל”פיאצא", יען כי אין מקום כמוהו אשר בו נשקפה חמדת הערב הערב.

הערב הויניציאני בכל הודו והדרו, עוטה אור כשלמה משופעת המנורות התלויים על העמודים והאיצטבאות והגזוזטראות וראשי המגדלים וזיוות ההיכלות אשר לא ייספרו מרוב. ההיכל הנשגב והנפלא אשר למלך איטליה, הפרוקוראטוריה המחוטבת והמהוקצעת בעמודים וכיפות עגולות תפארת פתחי שערים ותועפות חומות בצורות, רוח החן והקסם השפוך על ס“ט מרקו הבנוי לפי טעם הביצנטי בהוד שלל צבעים – ימשכו ברב כוחם את האיש אשר ראה אותם פעם אחת לשוב לחזות בנעמם, גם הרקיע הזך הפורש למעלה נראה לעיני הצופה כחלק אחד אחוז מן התמונה הערוכה בכל, ושכני האנגלים, אשר כבר סבבו את כדור הארץ שלוש פעמים, מחליטים, כי אין כרקיע ויניציה לטוהר התכלת, ובכל רקיע ויניציה אין כרקיע הפרוש על ה”פיאצצה". ואם יתקדרו השמים בעבים, הלא אז עוד יתר תשוקה לבני ויניציה לראות בהדר הפיאצצה אשר ימלא להם בצבעי ראשי מגדליו את חסרון תכלת הרקיע.

מדי דברי בתכלת הרקיע אזכיר, כי כן כתוב בספרו של אדם הראשון, כי מקום סגולה לתכלת היא ויניציה. פה בויניציה נודע לי, כי הרה“ג מ' גרשון חנוך ז”ל מראדזין מצא את התכלת, את החילזון, בקירבת העיר הזאת, במקום הנקרא Chioggia. שמוע שמעתי מאז על אודות מסעות הרב הזה לאיטליה, גם את ספרו קראתי, גם את המופתים ואת הנפלאות אשר סיפרו אנשים רבים שמעתי. אך לא פיללתי כי המקום הזה הוא קרוב אלי ממול חלון ביתי. זה הוא כפר של דייגים בקירבת העיר, ושם על גדות הים האדריאטי התבונן הרב וירא בין חיות-הקליפה הקטנות את החילזון ועינו כעין התכלת.

גונדולירה! הובילני נא אל המקום Chioggia! נסעתי אל החילזון אני ומיודעי מאחינו בני ישראל, – אך את הדבר הזה אספר בפעם אחרת, ועתה נשובה אל ה“מארקוספלאץ”, מתכלת הציצית אל תכלת הרקיע. הנה הרקיע הוא טלית שכולה תכלת, והאנשים מתהלכים ומשוחחים ויושבים ומתבוננים אליו ושותים חמים, יין ושיכר, ולהקת המנגנים ממחנה צבא האיטלקים תריע בחצוצרות בבמה העשויה לה בקרב הפיאצצה, והאנשים מתהלכים הנה והנה על רצפת שייש טובה וחלקה ונעימה מן הרצפה אשר בארמנות עשירים. אמנם עלמא הדין לבי הלולא דמיא, ויש אשר תתעורר בקרבי רוח תוגת עולמים הצפונה בקרב כל איש עברי, ואשאל: מה זאת? למה נאספו כל האנשים האלה הנה? איה דאגותיהם ותלאותיהם? מה עבודתם, ולשמחה מה זו עושה? האמנם אין לכל האנשים האלה “דאגת פרנסה” ו“צער גידול בנים”? ומתי יבוא הקץ ליום טוב זה? אך גם ביום השני, גם ביום השלישי הלכתי לראות, והנה לא נגרע מספר הקהל ולא יחסר המזג. אמנם הם עזבו לנו את הקינות, ואת ברכת החיים לקחו לנפשם.

והנפש העבריה תשוב להתעורר, ופנתה מכל המחמדים האלה ושאלה: איה פה העברים? האם יש יהודים רבים בין ההולכים האלה? שמי התכלת פרושים על כל בני האדם, הכוכבים יפיצו אורם על כל העדה השמחה הזאת, גם קול להקת הנוגנים, גם ריח הצמחים והנטעים יבוא אל כל איש. היהודים האיטלקיים רובם ככולם שחורי שער וכפופי חוטם, כדמות דיוקן הטיפוס העברי, אבל גם איטלקים רבים הם דומים לעברים, ובין הוויניציאנים הזקנים ראיתי אנשים מגודלי זקן ואפם כאף הנשר ותווי פניהם מפותחים עמוק עמוק כפני ישישי הרבנים בני הדור הישן. שאלתי את אחד ממיודעי, איך יתאר האיטלקי תמונה עברית מעוררת צחוק (קאריקטור), ומה עושים פה ה“קוריערים שוויאָנטעטשנים” וה“מוּחוֹת” וה“קאלצי”³ דאתרא הדין, באין להם ערוגה זו לדוש בה?

אמנם רבו מאד מכתבי העתים של לצון באיטליה, גם חד וחלק מאד הלצון האיטלקי, אך קאריקאטורות עבריות לא תראינה ולא תימצאנה, גם אם יתקלסו לפעמים באיש מן העברים. במכתב עת אחד של ליצני הדור בוויניציה נדפסה לצחוק תמונת ראש העדה, נבחר בית המחוקקים וסגן שר האזרחים האדון רבא ( Rava ). אך גם הצחוק לא היה צחוק מכאיב לב וקלס ושנאה דוקר כמדקרות חרב, כי אם צחוק קל. וזה הדבר אשר בגללו שמו הליצנים עיניהם באיש אשר לפנינו, כי ביום 20 ספטמבר העבר היום אשר בו חגגה איטליה חג מלאת חצי יובל שנים מאז לכדה את העיר רומי, לא יצא האדון רבא לקראת כל החוגגים לעבור בסך עם מחניהם, אך ישב אז בבית הכנסת, כי היום היה ראש השנה. רבא הוא מבחירי אוהבי ארץ מולדתם, איטלקי בתכלית האיטליות, אך במקום אהבתו לארץ מולדתו שם גם אהבתו ליסודי התורה והדת, ובראש השנה ישב על מקומו כראש העדה בבית הכנסת, הדבר הזה לא מצא חן בעיני הליצים, ויתארו את רבא בדמות כוהן גדול עומד ומשרת במקדש, אך את פניו לא עיקמו, כי קאריקאטורה עברית הלא תהיה בעיני הרואה גם קאריקאטורה איטלקית, בהיות קלסתר פניהם של האיטלקים דומה לקלסתר פניהם של העברים, אמנם בין אחינו ואחיותינו אשר בגיטו עוד אנו מוצאים את הטיפוס הנבדל, אך מחוץ לגיטו, כמעט לא נכירהו.

אם חפצים אנו לראות את היהודים מן המין המעולה בפאריז או בבריסל, בוויניציה או ברומי, עלינו להתבונן בבתי החזיון אל היושבים בשורות הראשונות, ובבתי המשתה אך בנבחרים שבהם. אחינו אינם אוהבים להיות בטלים באלף ונבלעים מקרב ההמון, הם חפצים לראות ולהיראות, אוהבים הם את הבכורה ואת הכהונה, וגם בבתי המשתה שבוויניציה איה נמצא יהודים? בבית המשתה הראשון, והוא של פלאריאן. הבית הזה הוא חלק אחד מוויניציה, עצם מעצמיה ופינה מפינותיה. דור הולך ודור בא, גם בעלי בית המשתה כבר חלפו עברו וחדשים באו, וגם נין גם נכד ירשו אותם, והשם פלאריאן לעולם עומד, והאנגלי הבא לוויניציה הוא זריז מאד לקיים מצוות פלאריאן, לשתות חמים אצל פלאריאן ככתוב בספר הבעדעקער. פלאריאן זה הוא לוקח מקום נכבד בראש הפיאצצה, והיושבים שם רואים את כל הטיילים עוברים לפניהם כבני מרון ושומעים את הקולות ויכולים לקדש את הלבנה בלי פגימה ושותים קופי שחור שבשחורים ואוכלים מיני מתיקה הנקפאים, אשר גם הם זכו להיזכר בספר הבעדעקער, ויוֹנים – הלא הן היונים המהוללות של ס"ט מרקו, הנודעות מקצה התבל ועד קצה. כי אין כמוהן יונות נכנעות ורגילות אצל בני אדם, אלה היונים אשר בגללן נשים באות מקצווי אמריקה לשבוע את העונג המיוחד הוויניציאני, לכלכל את היונים ביד ובפה, והיונים האלה, העוזרות הרבה מאד אל הריקלאמה לטובת ויניציה (אשר אמנם אין כל צורך לה בריקלמה), גם הן קרובות אל פלאריאן – היעלה אפוא על הדעת, כי לא נמצא פה יהודים, העם שנמשל ליונה?

פה מצאתי רבים מאחינו, ויהי לנו פלאריאן כ“קאפה דע לא בורס” בווארשה בשעתו. אנגלים, אמריקאנים, צרפתים ואיטלקים, אשכנזים ומאד’יארים פשטו את קליפותיהם ויתוודעו איש אל אחיו. מצא מין את מינו גם על הפיאצצא אצל פלאריאן, ואתם הדוג’ים העשויים שיש ואריות ויניציה והסוסים החצובים בנחושת ולהקת הנוגנים האיטלקים על הבמה – שאו נא לפשעי חברת היהודים אשר התאספו אל פלאריאן להשתעות בעניני ישראל. הנה הקימותם לנו “גיטו”. דוג’ים נכבדים, שם מעבר התעלה על יד ס“ט ירמיה שם חצבתם לנו קבר, אך אסירי הגיטו יצאו לדרור והם יושבים פה על הפיאצצה ומחללים את קדושת היכלי הפרוקוראטוריות בדברי חידודים ומשלים שונים עברים. האם אזנים לכותלי הארמונות לשמוע את אשר אנו מדברים? וההמון הגדול הזה, ההמון רב הגוונים, ערב רב מכל העמים והלשונות, זו העדה הבלולה הקוסמופוליטית אשר בהפיאצצא, האם יודעת היא, כי יש בה עדה בתוך עדה, ורחוקים נעשו קרובים, וטעם החידוד העברי קיבץ את פזוריו גם בויניציה? לא, ההמון אשר בהפיאצצא לא ישית לב לדברים כאלה. הירח יאיר, הלהקה תנגן, הבנינים נשקפים בגאון יפיים, קול הקריה הומה, והמשרתים אשר אצל פלאריאן מוזגים כוסות של חמים, כי בעד מי הקימו הדוג’ים את ארמונותיהם, בעד מי נטו כדוק את קשתותיהם ויבנו את עמודיהם לתלפיות, בעד מי עשו את הפיאצצא הזה ואת כל תפארתו מסביב? בעד מי כבשו ארצות ויביאו הנה אוצרות תבל? הלא אך בעדנו – למען נוכל לשבת אצל פלאריאן לשתות חמים ולהתענג לאור הירח. האין זאת? יישר כוחכם דוג’ים, על פלאריאן ועל החמים, על האריות ועל העמודים, כי אמנם עונג רב הבאתם לנו, ועל אדות ה”גיטו" האם לא תדעו, כי גם הוא ייזכר וייפקד בבעדעקער במקום שם נזכרו כל הדברים הראויים להיראות. הגיטו הוא בן ראיון וגיא-חזיון בין כל שרידי הקדמוניות. אך בני הגיטו יושבים בכותל מזרח אצל פלאריאן.

זהו הגלגל החוזר בעולם, דוג’ים נכבדים!

[ה]

חזון עיר היהודים (גיטו) בקהילות העתיקות

עוד לא תשבע העין מראות את שלל הצבעים ומראה הקשת בנעימות חן שבעתיים המצהירים על תועפות מגדלי חוסן אשר במגרש ס"ט מרקו, ששם הכל בהיר ונוצץ, כצלמי תפארת אשר זה עתה ידי חרש פסלום, מלאים הוד ומפיקים עונג ועדן במקלעות פקעיהם ופיטורי ציציהם; עוד הננו מתבוננים אל הארמונות הנפלאים המעולפים כמו בקסם חלום, ממולאים בהט ושש וכל אבני חפץ רצפתם, כדכוד ואבני אקדח שמשותם, בהם כל הצבעים יחדיו התבוללו, כמיתרי כינור מצלצלים יחד נגן ייטיבו, אף כי לכל מיתר טעמו ומשפטו – הנה הם מתנוצצים בצבעיהם פה כעין נחושת קלל, שם כעשת ברזל ממורט או ירקרק חרוץ, הנה אור פני ספיר ושוהם חמדת מראה הנופך ונועם הבדולח! האח, מה תאווה לעינים ראות חטובות יופי אלה, אשר תעדינה עדי זהב כבתולה תעדה כליה; מה נפלאו מעשי חרש וצורף וחוטב המאירים בזוהר ספיר, משבצות חוטי תרשיש כשורייקי סומקי, יפים ואדומים כעין האלמוגים, ודקים כחרוזי פנינים, כמו לא נחצבו בגרזן ומקבת. כי אם נרקמו ביד קוסמת וכבני רשף עוף יגביהו!

ומפה והלאה, על יד עין המים, מראה איתנים היכלות נושאים את ראשיהם בגאון וגובה כבני שחץ, וירימו מרום קרניים בשיא תלפיותיהם ומפלאות מלאכת הכיפות והעמודים ואפודת מסכת זהבם; פה מראה תבניתם יפיק גאווה והוד, ושם הם נשקפים כמלאכי בלהות שבעי עמל ומלאי עצבת, כמו מחוללים ומדוכאים יילילו דומם ויהגו חרש, מפוצלים על יד עדיי תפארתם בפצלות ובקווים שחורים. הטיח אשר עליהם נפל והם מנומרים בכתמים כהים ובחברברות כקמטי עור זקן אשר צפד על עצמו כאצילים שהתרוששו וכבני חורין שירדו מנכסיהם, והכתמים והבהרות והחברברות האלה עוד ישיתו נוספות למורא הודם וירוממו את ערכם בעיני כל איש יודע חן אשר לא השה אותה אלוה טעם היופי. הנה נצבים טורי ארמונות אלה, צורים על אגם מים מעבר מזה ומזה, ומראיהם כחזיונות וחלומות מני ירחי קדם ושנות עולמים, כחלומות אשר נרקמה עליהם רקמת שייש וספיר גיזרתם, כחזיונות אשר רותקו פה בחרצובות אבן מוצק! עוד הננו מתבוננים אל הענקים איתני הבנין השוקעים במים עד קרסוליהם וראשם מגיע השמימה, גם עוד שוב נשוב אליהם לתארם ברוב חזיונות, אך עתה נעזוב מרומי קרת ואל “עיר היהודים” נשית פנינו – בית אֵם נלכה!

הידעת את המקום אשר שם לא יצלח מגד שמש, אשר שם לא יפרח תפוח הזהב, אין שדה וגן, ולא ינץ העץ, אין ניר ותלם, אין צל דליות ואין גם שוכת ענף, אין אור שמש, אין עפאים ועלי אלונים? הידעת מקום צר בעיר העליזה הזאת, אשר רוח חדש לבקרים לא יפקדנו ופלג אלוהים לא ילחך עפרו, עיר כדמות סוהר וכתבנית מאסר צלמוות, עיר בתוך עיר, גלמודה ובודדת במועדיה, סוגרת ומסוגרת? הנה “עיר היהודים” שארית דורות הבינים, הנה הכלוב המוזר אשר עמים לו יקראו גיטו. פה לכדו אותנו בסוגר ויושיבונו במחשכים כמתי עולם; פה ישבה בת ציון כעוטיה מתאבלת על כלי חמדתה וגאון עוזה מקדם, מאחורי הפרגוד הזה ביקש ישראל מקלט לנוס שמה מפני רודפיו. אל המקום הזה נבוא עמכם הפעם, וערכנו לפניכם את דמות תבנית “עיר היהודים” כצלמה בכל הקהילות העתיקות באיטליה, וגם כי בוויניציה נדבר הפעם, מופת תהיה לנו, כי גם בפדוא גם בליווארנא גם בפלורנץ שונה היא דמות הערים, אך מראה הנגע – מראה הגיטו, אחד הוא.

הננו נוסעים אל ס"ט ירמיה, כי כן קראו בוויניציה לרחובות היהודים מאז בשם בית התפילה לנוצרים הקרוב אליהם. עוד המלח תופס המשוט קורא לנו לעזוב את הסירה, והנה לנגד עינינו רחוב אשר רוח כהה עליו מרחפת, אך עוד אין זה רחוב היהודים, אפס כי אותותיו לא ינכר, כי רגלינו עומדות בקרבת עיר היהודים. הננו הולכים הלאה ודרך מבוא צר נבוא אל תוך עיר היהודים. הס, הנה הגענו אל מחוז חפצנו. מרעיד ונבוך יעמוד הרואה למול החליפה ונפשו עליו כחלל תתעטף. עוד זה מעט ראינו את תפארת ההיכלות ואת חמדת הארמונות, ועתה מה שונה המראה בארץ עיפתה זו: צלמות ולא סדרים, המקום הוא צר מאוד, צר מהתכנס שם המון רב, צר מהכיל גם עדה קטנה, כמו ערוץ אדמה ונקיק סלע בין רחבי שדה ואחו, וכמו הובאו הלום בני עם נרדף אסורים בחבלי עוני, שדודים ואין כוח, לבוא בנקרות הצור ולהיטמן בעפר.

ידענו את רחובות הערים מימי הבינים, כי צרים היו, אך צר-מעון כזה לא תראינה עיני איש גם בערים קדמוניות. זה הוא הרעיון הראשון אשר יתעורר בלב הרואה, לוא גם לא ידע מה כמוס מה חתום בדורות הבינים בין חומותים אלה, ובעד מי סגרה פה הארץ בריחיה. כל מתבונן בעין בחונה כרגע יכיר, כי פה נעשה מדור בפני עצמו לקוי קו קו ומבוסה וחושך ועייפה רפידתו, ופתח שער הכלוב הציבו שומרים לשמור את משמרתם, סביב להם גדר ומשוכת חדק, וישפכו עליהם סוללה מכל רוח, וירביצום פה באשפתות, ויבואו עליהם בעקיפין ויקיפום מסביב, ויסתמו היטב צר מעון זה לבל יוכל איש לקרוע חלונות ביית האופל לזכך את הרוח המרחפת בו, לטהרו ולנקותו.

ואחרי אשר יהגה הצופה ברוחו הקשה את הרעיון הראשון המתעורר בפתח עינים, כי המקום הזה הוא צר מאד, ורעיון שני יעלה על לבו, כי המקום הזה הוא סתום וחתום בפני קרני השמש, ועל כן פניו קבצו פארור, שומם וקודר מאימה חשכה. הנה קווי החרסה מלכת היום, אשר לאורם יתענג גם הרמש הקטן, בדי ריק ייעפו על תוך הרחובות האלה שנסתמו כמערות צורים. השמש הזורחת בהדר גאון עוזה על שמי איטליה, על שמים כספיר טהרו, השמש הנותנת חיים ומרפא, חדווה ותוחלת, משוש ישע ומאור פנים לכל יושבי ארץ מבורכת ה' זאת, לא תוכל להריק שפעת ברכתה על בני אדם יושבי חושך וצלמות במכלאות הגיטו. היא לא חפצה למנוע את אורה, היא לא חדלה את מתקה מאת כלואי צלמון אלה, אך האנשים המתענגים בהיכליהם על גדות התעלה הגדולה, השרים הלבושים שני ועוטים אדר יקר, הדוכסים המשתרעים בארמונותיהם הניצבים מרווחים ומלאים מוטה ופרק, קראו לשמש דום! ותמעט זאת בעיניהם, כי יאושרו בארץ ונחלתם עליהם וחיל עמים יינקו, שולחנם מלא דשן והם שוכבים על מטות שן ודמשק ערש, וישימו דלתים ובריח גם לזיו השמש וישאפו לבלוע גם אותו, לבל יהי ליושבי הגיטו חלק בו. במקומות אפלים ורטובים כוננו את מכוני הגיטו, קיקלון, טיט, רפש ושחת שמו תחתיו, ובעד השמש ממעל חתמו, וגם את הרקיע הזך הפרוש כתכריך תכלת על פני איטליה כמעט לא ראו יושבי הגיטו. לא הרהיבום עפעפי שחר וברון יחד כוכבי בקר לא ראו, ואף יומם עינם שמה נשף ויהי במחשכים מעשיהם ורוח נבאש יקיפם מסביב, יקיף עליהם ראש ותלאה.

[ו]

עוד מראה אחד, אשר עליו תתעורר רוח הצופה במעוף צוקה זה, הוא מראה דמות הרחובות של הגיטו. כל מי שלא ראה את תהפוכות תחומי הרחובות האלה ועירוב פרשיותיהן לא ראה מראה מוזר ומסובך ומסוכסך מימיו. רעיון תוגה ימס את עין הצופה ויעיק את לבו בעמק הבכא הזה. אמרתי אני עם לבי הן לא רק במישור כי אם בעקוב, לא רק בבקעה כי גם ברכסים יוכל היודע את חוקי המדידה למצוא תמונה אחת מתמונת חיבור הצלעות וקישוריהן וצירופי צירופיהן, לו יהיה הקו עקום, לו יהי גם עקלתון כנחש בריח! וחקרתי אני את פיצולי הרחובות האלה למצוא בהם שמץ מידה וקצב, אך יגעתי באנחתי ומאומה לא מצאתי!

יש אשר נפגוש מקום משוטח ומרוקע, ונדמה כי זה יהיה טבור הרחובות אשר על סביבותיו, ושמנו לנו בו אות וחצבנו לנו ציון. והלכנו משם והלאה, והנה הגודרים והבונים אשר בנו את הבתים פה יעטונו פתאם עטה וצנוף יצנפונו צנפה לאחור, ותחת הרחוב אשר ביקשנו נראה חריץ עמוק כמרזב וצנור וקירות וגדרות ישנים, אחוזים ומשתרגים, כרוכים ומגוללים יחד, מתלכדים ומחוברים, וחוזרים ונפשלים לאחוריהם והולכים ומתקפלים, צידם החיצוני לפנים וצידם הפנימי כלפי חוץ, ועוד הפעם שוק קטן, וגם הוא מתעגל ומתפתל, ובקצהו הוא מתעקם וזוחל כנחש אל תוך חורים וסדקים, ויורד משם עוד עמוק כמו פולח ובוקע בארץ, ושם יתחבא במסרים לבל יוודעו עקבותיו.

במקום הזה יש פינת רחוב, ואשיש כמוצא שלל רב. האח מצאתי נקודה אחת נכונה, נקודת המרכז אשר ממנה אצא, ואחקור את תבנית יתר השבילים והמשעולים, אך מספר צעדים מן הפינה הזאת ילך הרחוב הלוך וצר, אין רווח בין הדבקים, והתכווץ בסדק זה מאד, ונסוב אל תוך קבוצת רוכסי חצרות קטנים, כתלוליות תלוליות מורכבות, עולות ומטפסות זו על גב זו. קלוטות ומצומצמות בין אבנים וגלים ניצים וחומות הרוסות, כמו היה פה המודד חפרפר וחולד, אשר לא על פני האדמה יבקש לו מעון, כי אם יחתור במסתרים, כי טורי בתים צרים יתעוותו והתפתלו כנחש בריח, נקודים וברודים, שרוקים ומפוצלים, וגם אם עשר, גם אם עשרים פעם נעבורה בשבכה הזאת, לשוא ניגע למצוא בה דרך! פה אין “תעלה גדולה”, ואין מגרש ס"ט מרקו, אשר יהיה כמאיר נתיב לעוברי אורח, פה הכל מעוקל ומפוצל, נפתל ועקש. פה לא ישבו האזרחים השאננים, פה היו מושבות היהודים המרודים, פה הצטמקו ויתייבשו היראים ורכי הלבב, החרדים לקול עלה נדף; פה שכבו האומללים מגוללים, סבוכים ומסוכסכים איש באחיהו, עד אשר שלחה השמש שביב אשה, באביב תקופת העת החדשה, ואז הקיצו ישני אדמת עפר אלה, וצר מעון זה דמיונו עתה אך ככלוב קדמון, רבץ העוני והעמל מקדם, משוכת צרה ותלאה, שוד ושבר, סמל הקנאה! פה היה ענק ישראל אסור בחוחים כפרומיתיאוס אל הסלע, אך הוא ניתק מוסרותיו ויצא חפשי משחת.

ואנכי עומד ומתבונן אל הבתים האלה ולא אוכל לגרוע מהם עין. רוחי יאסוף אליו את המעט אשר בינותי בספרי חכמת הבניה והגיזרה, למען תאר את תכנית הבתים האלה בשרד ובמחוגה, לדעת מה משפטם מה צביונם וסגנונם, האם זה הוא הצביון הרומאני, הביצנטי או רוח “תקופת התחיה במלאכת מחשבת” מרחפת פה? האם גבהי הבתים המחודדים האלה הם שיא גאון מבנה הגותים, אשר ימריא רום וידא על כנפי רוח, וצלעי העמודים האלה והאיצטבאות והגזוזטראות, הנחצבו לפי טעם היוונים, מועף ביעף, או יש פה עקבות היהודים ועיגולי כיפות הפאגודות? לא ולא!

פה תעמוד חכמת הבניה משתאה מחרשת ולא תמצא מלים. פה אין הגיון וגזירה שוה ובניין אב, אין רעיון נכון ועקבות משטר, אך פלפול מעוקל ומשורבב, פה יש מערכה מיוחדת במפלגות חכמת הבניה והגיזרה, מערכה אשר לא אדע אכנה. שוו נא לנגד עיניכם: בית אחד ועליו בנויה כעין מגבעת מחודדת, ועוקצי חוליות בולטים כדרבנות וכמסמרות נטועים; הבנין התחתון משוטח, ועליו מתוחים כדוק בנימים קטנים, מתרחבים בשוליהם וכפולים מתחתיהם וטלואים במספחות רבות זו על גב זו, שדרה על שדרה; משם והלאה חומה אחת כמו שריון מוצק ובית מצודות, ועליו יסך בנין אחר כתבנית צינה וסוחרה מסביב, ומאחוריו יסתפח עליו עוד בית חדש, כסרח העודף על שולי מעיל. משם והלאה קבוצת בתים נפרדים בתחתיתם והולכים ומתחברים בראשיהם, שוליהם נבדלו וגגיהם נתבדרו כשפופרת וראש סגלגל כתבנית הביצה. שם אתה רואה בית אחד, ועליו בנויות “עליות קיר קטנה”, מסודרות כרעפי הגג ומסומרות בקוצים, מדובקות אל החומה הראשית כאשר ידביקו החובשים אל גוף האדם קרני דאומנא שמוצצים בהם את הדם. הבית האחד יצנוף מצנפת משולשת, שלשה גגים לו, ובעד חלונות קטנים הננו רואים את המעונות, קמט ושריטה אחת בבנין ושם יש מעון, או עוקץ-חידודים יוצא מתוך הגג ובולט כפטימת הדד, כאילו נתקע בלוע, וגם שם יש מעון, והמראה מעורר בלב הרואה את הדמיון הנתעה ואת מחזה התרמית, כאילו היו הבתים מונחים מצומצמים כמו בתיק, אבל יכולים להשתרבב ולהתפרט, יוצאים ונכנסים אל נדנם, פה הם מסודרים בטור אחד, ומזה והלאה בשני טורים, והטורים צרים מאד, והם מתכווצים ומתקפלים, חצר לפנים מן החצר, זיז יוצא וזיז נכנס.

הנה פה בית אחד מגיח מחורו ונראה בחוץ, כי לא יירא קרץ, ועל ידו הבית השני חבוש בטמון ומתחבא חדר תוך חדר, פן תפיצהו הסערה או פן יהלמהו רעם, והבית השלישי העומד ממולו כבר הרהיב עוז להיות נשקף מעט החוצה ולהציץ מן החרכים, ומשם והלאה עוד המון בתים קטנים, בתי עוני, אהלי דלים, מכונסים ונלחצים ונדחקים יחד, דרים בכפיפה אחת, ככבשים הרובצות זו על גב זו, כמו היו טרודים מאד, דחופים ומבוהלים, ויתקבצו ויתלכדו יחד, כמשפט המון בני עמנו מאז ועד היום הזה.

[ז]

הנשובה, אחי הקוראים, אל תשואות קריה ואל הוד ההיכלות, או נעמוד פה מעט לראות איך שמה יונת ישראל את קינה בנקיק-גדר הדחויה? שם יש תאווה לעינים, נווה שאנן על נחלי עדנים, שמחה לנפש. רוח צח, סדר נאה וטוב טעם, כל יתרון כל יופי, – ומה נחזה פה בשולמית? תיאור נתעב ונאלח, אגודת בתים עקומים, מארבים ומוקשים טמונים, מתלכדים ומשתרגים יחד! אך חבלי קסם ימשכונו וחרצובות זכרון ירתקונו אל המקום הזה ואל הבתים האלה, כי קרובים הם לנו, ללבנו לנפשנו מכל ההיכלות אשר על גדול התעלה הגדולה ומכל המגדלים המצויינים בבניינם הדק ובהוד תארם הגבוה. הכי אחינו אתם, מיודעינו מקדם! צר-מעון זה במחשכי עקלקלותיו וגם בארדיכלותו המטורפת, לנו הוא, זרועי חמד פה בעפר נטמנו, כל אבן מקיר פה נפלאות תביע, וכל כפיס מעץ חידות מני קדם ישמיע, כי בחוֹרי-עפר אלה ישן ישראל באיטליה שנת החורף; בארון זה, ארון לבנים ואבנים, הושם כולו מנפש ועד בשר, למען יכל בשרו ובא רקב בעצמותיו ונפשו לעפר תשוח; פה אימה מחדרים נשקפה, פה היתה “הכבשה נתונה בין שבעים זאבים”.

לִרְגָעִים הוּנַח לָמוֹ יִשְׁאֲפוּ רוּחַ,

עֲדֵי חֵץ נָקָם לָמוֹ שֵׁנִית שָׁלוּחַ;

(ל. א. פרנקל)

פה יעברו לפנינו צללים צללים מעמק הרפאים, פה צפוני עתים נקרא; זאת היא במת המחזה לדברי ימי עמנו בגלות החל הזה, עת כבדה עלינו יד אלוה! בבתים הקלועים והצפופים האלה חיו, התענו, התפללו, אהבו, קיוו, חלמו וישיחו אבות עמנו; פה יגונות צררום וחדוות ד' היתה מעוזם, ופה חמודם על עפר ניחת; פה היו עצבונם ועמלם ושעשועיהם. פה אין פסילי יופי ופיטורי ציצים, פה אין גם סדר ונעימות החוש וחמדת חן, אך פה יש היכל גדול מכל הארמונות אשר על גדות התעלה, פה היכל הרעיון בחסנו יתרומם, פה זבול רוח נכון ואמיץ למועד עולמים, פה כוח נעלם עשה במחשך מעשיו לתקן בישועת חוסן את אשר עיוותה הרשעה ולבנות בסתר את אשר הרס הזדון בגלוי; פה נחזה כוח הרוח והגיוני לב אדם, ומי זה יערך להם ביופי; לא קינה ואבל, אך קול ענות נצחון ישמיע צר מעון זה.

כן, בקודש חזיתיך, עיר תהילה! הוי, מה נבערו, מה נואלו בוני הכלוב הזה. הכאב הכאיבו את החלקה הזאת, אך לא השחיתוה. הם חשבו רעה על עמנו, הם החליטו למשפט נכון, כי שורש ישראל ייבש, אם לא ישאף רוח, ויתעמרו בו ויכלאוהו, וישראל בעצם תומו דשן ורענן מוח עצמותיו ישוקה! צאו נא בחוצות וראו את היהודים האיטלקים! צורי מלכי ואלוהי! האלה הם היהודים השוממים, אשר עוד זה לפני דורות אחדים קדרות לבשו, במכלאות נסגרו וערפל חתולתם? איכה מהרו להיישיר את קומתם, להיטיב את פניהם ולהסיר מעליהם כל עקבות סחי וחלאה! ורחובות גיטו מה הם עתה? אך שריד מדורות עברו, אך מזכרת נושנה ומושב לעניי עם! פה היה בית ספר קשה ואיום מאד, ומחלל של עולם זה יצאו אנשים חזקים אל עולם ההשכלה על ארץ רבה המלאה רוך ופנוק, חמודות ותמרוקים, סלסול ונועם, ויכריעו בתוקף עוזם ובשאר רוחם את כל אשר פגשו בדרכם. הלא כן נקם השיבו לצריהם.

אמנם איש יכ ישב ימים רבים במעון אחד, ונדבקו אל נפשו תכונות המעון; איש כי ישב במקום אחד, בעיר ובמדינה, וניכרו בו עקבות המקום ותכונתו, אם רוח כהה מרחפת במעון או במקום ונחה גם עליו, ואם לח המעון ורטוב, שוד לו וקרץ, כי יהיה המעון כרקב בעצמיו. הן כבר חכמים הגידו: "מפני מה רגליהם של אפריקאים רחבות וכו'⁴. – היעלה אפוא הרעיון על הדעת, כי שבת בני ישראל בקרן חשיכה זו במשך דורות רבים לא חוללה כל פעולה ותחלף כענן בוקר וכצל תוהו? לא! לא פינה נשכחה הוא גיטו זה בקורות עמנו, וגם העת עוד לא ליחכה ולא השביתה את כל עקבות פעולותיו. מחי קבלם נתנו הגודרים והמתקנים בחומות “עיר היהודים”, ויש גם אשר הרסוה כולה (כמו ברומי), ויהיו כצרור אבן במרגמה, אך פעולותיה עוד לא שבתו, ועוד שברי לוחות מונחים בארון עמנו, ובעת אשר אנחנו עומדים בין חומותיים אלה, ונקשיב רב קשב, וכמו נשמע סודות מן החדר, סוד שיח דורות אשר עברו, המה ישיחו ויספרו לנו את אשר היה הכלוב הזה לישראל בעת אשר עמנו לבדד שכן בו, ואת אשר הרע והשחית – מליץ יושר מול מגיד פשע, הבה נסכית ונשמע!

דברי הימים מודיעים לנו, כי שתים סיבות המריצו את השליטים בימי דורות הביניים לשים סייג וגדר למושבות היהודים. הסיבה האחת היתה למנוע אותם מהתבולל עם בני עם הארץ, והשניה – להגן עליהם מחמת אוייב ומתנקם. הם לא יכלו לראות כי היהודים ימין ושמאל יפרצו, ובאשר תאווה נפשם ישכנו, על כן אחזו בכנפות הארץ לנער ממנה את היהודים אשר כבדו עליהם מנשוא, ויוציאם אל מחוץ למחנה ויזרם כמו דווה, למען יתכנסו כולם במקצוע אחד ויקראו למקצוע זה שם “עיר היהודים”. גם יש אשר לטובת היהודים עשו את הגדר ויציבו את הגבול הזה, בידעם את נפש האספסוף, כי הם כזאבים טורפי טרף, ושוט זעמם כי יעבור והשמידו את היהודים בשבתם עמם יחד, ושדדו את רבצם וחמסו את רכושם, לכן סגרו את היהודים ברחובות צרים ויציבו עליהם משמר, לבל יוכלו בכורי דלים וצבא היחפים להבקיע להם דרך אל עיר היהודים. אמנם פעמים רבות היה להיפך, כי בגלל המחנה הנבדל הזה היו היהודים ללעג ולקלס לסביבותיהם, כי ידע כל איש מן המשטינים איה מקום היהודים, ויהיו לוטשים עין שוקקת על החומות האלה, כי הציון הלז היה להם סמל הקנאה המקנאה, מצודים וחרמים, פח ורשת, כמטפחת אדומה לשור נגח, וכמראה דם לפריץ חיות, וישתובבו ויתנפלו על עיר היהודים ויעשו בה שערוריה, ויהיה כל המבטח הזה לישראל שן רועה ורגל מועדת, שם מזורה רשת, שם יארוב שבר.

[ח]

למראה שערי הגיטו לא הרגיעה נפש בצע מעשקות, שמה הביטו כמו אל אוצר חוסן היהודים ומטמוני מסתריהם, וככל אשר הוסיפו הצוררים וגם האוהבים בחוץ ללטוש את עיניהם אל מטרת חמדתם זאת, ככה הוסיפו היהודים להתחבא ולהסתתר, להיות שאננים ממגור ובטוחים מפחד, לבל יהי רכושם לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר, ובין בלויי סחבות בלויי מלחים טמנו את שארית יגיעם כשפוני טמוני חול, וגם זאת לא הועיל להם, ויוסיפו להסתיר פנים, להערים, להתחפש ולהיטמן, וישבו במחשכים, ויתעוותו ויתקפלו כשבלול הנטמן בקליפתו, ויבנו את כל הבתים האלה עם חטוטרותיהם ועיקוליהם כאשר עינינו הרואות, כי רתת ומחיתה מילאו את בתי נפשם ודמיונות מציקים ומרגיזי נפש רדפום כל הימים, וברוח נפעמת ורועדת היו בונים בתיהם בחפזון ובמחשך אך להסתתר ולהתבצר בהם. לא הלך לבם אחרי חוקי היופי והנועם, הסדר והטהרה, ההיכלות והפסילים, ויהיו כל אלה בעיניהם כחזון שוא ומקסם חלק, לא בגלל אשר רוח ישראל לא תשא את היפה ואת הנעים, כאשר יחשבו הפתאים, כי אם מקוצר רוח ומשובע רוגז. נאנח תחת תגרת יד המקרים, נפעם, נדהם, דחוף ומבוהל היה איש ישראל כל הימים, נרדף על צוואר להביא לחמו לנפשו, או בהול על ממונו וירא מפני המזיקים והחומסים, בידעו כי איד נכון לצלעו ובוססים ישחתו את כרמו ויכרסמו את זרע העמל, על כן שם כל לבו אך לשמור את הונו גנון והציל.

ובחדרי אופן וצלמוות אלה כי נראה על האבניים, אז ישר נחזה, איך השתכלל רוח ישראל בכל יפי סגולותיו וגם במעט מגרעותיו אשר דבקו בו. “בני, מי העלך מן הים? – שאל רבן גמליאל את ר' עקיבא – דף של ספינה נזדמן לי – ענה ר' עקיבא – וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לו ראשי”… אמנם דף של ספינה כזה היה המעון הצר לישראל! בחדרי אופן אלה עלו חיי המשפחה ושלום-בית בישראל עד מרום קץ מדרגתם! חלאה ורפש בחוץ, אך טוהר הנווה, טוהר בית ומשפחה, קשר נפש אנשי בית למכורתם, למולדתם, הצנע לכת, הקדושה הנעלה המרחפת על הזיווג והאישות פה מצאו משכן חמד וזבול תפארה! לא ידעו האנשים האלה ללבוש גאות ועוז כאבירים, לא איוותה נפשם לצוד צייד, להיאבק, לרכוב על סוס הודו במלחמה, לצהול אל עלמה, אך כלכל אשה וטף, שמור וזכור חובת בן לאביו ואב לבנו, אצול ברכה לשאר בשר וקרוב משפחה, התחבר והתלכד יחד בעבותות אהבה ניצחת – זה היה משוש דרכם וחלקם בחיים, זה היה חזון לב ומשא נפש בבתים הצפופים והמעוקלים האלה!

הנה מזווה הבית אשר שם ישב האב בראש מסיבי משפחתו! האב, נשיא המשפחה, כמלך בגדוד! הנה הפינה אשר שם ישבה האם הצנועה והתמימה, שם הביעה ברכותיה, הגיוניה ושיחה בענווה ותום, שם בכתה בעיניה יונים המפיקות חן ונועם ונדיבות וחמלה ורחמים! זה היה מעון שלום וישע, זה היה הצור אשר ממנו חוצב עם כביר, עם עולם, נצח ישראל. פה היה בית ישראל שתול כגינה על יבלי מים, על נועם המידות, על הטהרה, הענווה והצניעות ויהיו חיי המשפחה שורש פורה אהבה שלום ואחווה, מלמד לפעול טובות ומתג ורסן לנהוג במוסר ובתום ולשאת ולסבול הכל באהבה.

והסגולה השניה אשר פרחה כחבצלת בין עיים, בשממות חרבות הגיטו, הלא היא האחווה בישראל, זה דגל מעוזנו! פה, במעון צר זה מלא קיטור נבאש, פרח שלום העשוקים והרצוצים וחרצובות אחדותם עצמו מאד לתקן המעוות ולחזק בדק, פה היו כלם מחוברים ומשולבים בכפל רסנם; חבלי הדת ומוסרות מולדת, לא תשבות שלות העדה וברית שלומה לא תופר; פה היתה מצודת סלעים משגבם – העדה בעד כל איש, וכל איש בעד העדה, על כן מתקו למו רגבי עפר אלה, כי במקום אשר אמרו מנדיהם להצמיתם ויבוזו צלמם וישחיתו תארם, הקימו המה מקדש לשלומם ולאחדותם. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, עושים משפט וצדקה וחסד, אלמנות ירחמו ויתום יעזרו, מידת הרחמים, הנדיבות והישע חשפו את כל שכיות חמדתן.

זו העטרה שעטרו לנו ימי החושך, זה נוגה הקשת בענן. כזהב בעליל נבחנו אבותינו בכור המצרף הזה, אשר לו קורא שם גיטו; מועקה שמו המשטינים במתניהם בהקימם את העיר הזאת הנפרדה והבודדה, בנויה קו תוהו על אבני בוהו, אך המועקה הזאת עזרה לישראל ותצילהו משוטניו ומצמיתיו המתנכלים להשחיתו, ותאזרהו עוז בהילחמו, ותפדהו מכף נוגש, כי המגור מסביב והמחיתה מחוץ וקול דופק בשער העירו וימריצו את האומללים להתלקט, להיזעק ולהתחבר, להיקהל ולעמוד על נפשם ולחרוד יחד ממחבואיהם בהיות החיים תלואים להם מנגד, ועל כן לא היו ימים טובים לאחדות כימים ההם, אשר אז הוגשו לנחושתיים, לגדרים מעיקים, כאסיר אל בור. פה בין סחי ודומן היה עוז ואומן!

[ט]

הננו עוברים בין שורות הבתים האלה, ונתבונן בהם, ולבנו נאנח והומה אליהם. הוי מה רבו הדברים אשר יביעו לנו בתבנית בניינם, כאוב מארץ ישפל קולם ומעפר אמרתם תצפצף. הנה הם סתומים מחוץ, מפני העין הרעה לבל תשלוט בהם, מפני קול נוגש לבל יבהלם, אך אל מול פני חצרותיהם הם פתוחים ונשקפים כחופת כבוד וסוכת צל. שורו שם את החדרים המשולבים כטבעות והמחוברים בין בית לבית! לפנים בישראל כל איש ראה את אשר יעשה עמיתו, ותהי כל העדה אגודה אחת, אגודת אחים, חברת שכנים, ובריח תיכון מבריח אותם מן הקצה אל הקצה. לא יכול איש ישראל לחטוא, גם אם דבר בליעל יצוק בו, לא יכול להיעקר ולהינתש מעמו, לחלל קדשיו ולבעוט בכל העדות והחוקים והמשפטים אשר קניין היו לו, ירושה היו לו, כי מוסרות אגודת העדה חזקו מאד, ותהי עין רואה ואזן שומעת, הכל צפוי ובית דינה של דעת הקהל פתוח ואיש צופה דרכי אחיו. פה אבן מקיר זעקה, ולכל כותל היו “אזנים” באמת. הנה כן נשמרו החוקים והתורות בחביון עוזנו זה, וככל אשר הוסיפו הצוררים מחוץ לעפר בעפר על היהודים הרצוצים, בחפצם להסיר את לבם מאחרי תורתם וחוקיהם, כן הוסיפו להם עוז ובצרון, כי כהוסיפם את הפירוד ואת ההבדלה מחוץ, כן חיזקו אחינו את ההשגחה מבית, וכל הנעשה בתוך קהל ועדה היה נתון לבקורת ולמשפט. כבושים בבורות בשיחין ובמערות שמחו ביסורים ונתחזקו בצרות, ותוקף נתן משטר גיטו לחוקי התורה אשר כמוהו לא נתן כל מחוקק. יסור יסרם יה ולמוות לא נתנם.

ואף זאת היה אחת מסגולות מעוז ישועות זה, כי פה היו היהודים שוררים בביתם ישגבו במכונם. עם דכא ושפל רוח, צפוי אל קרץ, שלט פה שלטון בלי מצרים בקרב בניו פנימה, ויפרח אוהל ישרים; פה משל הקהל בזרוע עוזו, וממשלת בית היתה ליהודים, אשר עמדה גם לפני כס הממשלה מחוץ. הזקנים, הנשיאים ראשי העדה, החכמים והמורים ניהלו בעוזם את המון העם. בחוריהם אלה היו העבדים הנרצעים מחוץ – מלכים בבית. יש אשר המלכים האלה דרכי תהפוכות בחרו להם וארחות עקלקלות הלכו, ויש אשר כלכלו מעשיהם במשפט, בתום לבב ובנקיון כפים, אך אם כה ואם כה הלא היו עושים לביתם ומטפלים בצרכיהם וטורחים בעניניהם וגודרים פירצותיהם לפי רוחם וטעמם ולפי רוח הימים ההם, ומן המיצר יצאו בהלך רוח למרחב יה, מתחתיות ארץ למרומי שחקים, ותנשמת מדמנה זאת העלתה אבר כנשרים!

יאמרו את אשר יאמרו מבקרי סידרי גיטו, על אחת הלא יודו, כי התורה היתה פה כיין המשומר בגיתו, כחכמה מפוארה בכלי מכוער. לא שכבו פה היהודים כאבן דומם, שכלם לא נרדם בירכתיים בין משפתיים אלה, אך שאר רוח אשר יפעמם ויתרון הכשר דעת אשר בקרבם לא עזבם, והמחשכים אשר ישבו בהם כמתי עולם, לא העיבו את יפעת תבונתם, ולא מצאו כל הגודרים והסותרים את ידיהם לסתום ולמנוע מהם את קרני אור הדעת אשר גונבו אליהם, למען יבינו פעם בפעם גם את צרכי החיים שהשעה דורשתם ולשמוע את קול הזמן הסואן ברעם ורעש מחוץ לקלעים.

הנה כן אחונן עפרכם, ארווכם דמעותי ושיחי אשפוך עליכם. היו ברוכות לנו אתם חוצות שממון ומבואות אפלים! היו ברוכים לנו אתם בתים ישנים, מעוקלים ותלולים ומצומדים, כי בכם שכנו אנשים גדולים, אנשים אשר לבם כלב האריה, אנשים עשויים לבלי חת, גם אם השתוחחו בעניים! קחו את ברכתנו ורצו את אנחות לבנו ואת נסך דמעתנו, אתם חדרי-הורים, חדרים סבוכים ומעוקלים כסבכי הגלות ועקלקלותיו עם שיפוי כובעיכם וחטוטרותיכם כמראה הסייגים והגדרים והחומרות. הננו עומדים בגיא החזיון הנורא הזה, ורוח חדשה מלפנינו תחלוף ורעיונות חדשים יעלו על לבנו. האמנם אך טוב וישע הביא לנו צר-מעון זה? האמנם רק ברכה אצל עלינו ואין בו צד מעיק ופועל רע? חלילה לנו לדבר חלקות בשפתי חנף ולהסתיר את הרעות ולמרוח בחמאת פינו על המכה. במקום האור שם גם הצללים, ולעומת אשר היטיב לנו צר-מעון זה, היו גם נאמנים פצעיו, וגם הפליא את מכותינו, ויכונן אלינו את כלי משחיתו, ואל נא נשים זוועה לזיז ודופי ליופי! יש בנו מגרעות אשר שוטנינו תולים אותן ביסודי תורתנו ובתכונת אומתנו זעומת נפשם, והן לא ממקור התורה תהלכנה, ולא האומה הרה וילדה אותן בהיותה בעצם תומה, בעוד אשר עמד טעמה בה וריחה לא נמר, בהילו נר אלוה על ראשה ושלום בחילה, אך צר-מעון זה היה בעוכרינו, וממנו היו תוצאות לטלאי הכתמים האלה, ובשער האשפות הזה דבקו בנו. וכל עין בחונה תראה כי זאת היא “טומאת בית הסתרים”, חלאת כלוב הגיטו.

הדרך העולה לפומפיה

מרכבת הקיטור תעוף כנשואה על כנפי סער, סובבת היא סבב והקף את לשון הים, חודרת אל תוך מעבה דליות עצי גנים ופרדסים ושוקעת בין השדרות כולה, ויוצאת משם ברעש שריקותיה כשואפת רוח חפשי ורצה כברק לרגל הררי סלעים וכיפים כמו על שכבה ובמשוכת חדק. השמים פרושים כמעטה תכלת זך על ראשינו, וממטה – על יד גבנוני צור חלמיש יהמו גלים, יעברו, יתחמקו, יחליקו על פני החול הדק והלבן, רגע דחופים ומבוהלים רצוא ושוב, כמו סער צפון בעמקי תהומות יסחפם ויזרימם, ורגע יפלסו מעגליהם לאט, בנועם ונחת, כמתענגים על הדר השמים הנשקף עליהם ממעל ועל קרני הזוהר כשביבי אש וכמראה הבזק אשר יציצו מתוך עין המים כראי מלוטש. בתים קטנים ולבנים, מעונות קיץ, אהלים בנויים בנקיקי סלע, שם סוכה קטנה בסתר קנה החורשה ופה בית דל ושפל על שפת יובל המים, יפה ונהדר מארמונות העשירים בערים הגדולות, להלאה – קווי פז יפוזו מן השמש על מגדל גבוה ונישא, שארית מצודת אבירים מימי הבינים, ולרגליו פני הבריכה כנחפים בכסף, וכל המראה הזה ינוע ויעוף, עד כי כמעט ובכבדות רבה תראינה את הכתובות הגדולות על החומות.

כל בתי המשתה האלה הם עתיקים, וגם החדשים מתפארים כעתיקים; יודעים האיטלקים הערומים, כי אין אנחנו מבקשים פה את החדש ואת הנוצץ, כי אם את העתיק והנושן, על כל ישיתו לנו בחלקות ועשו לנו מטעמים כאשר אהבנו. וגם כרם החמד אשר ישתה מטל שמים, גם הכרם הזה המקוטר מור וכל ראשי בשמים אשר ימשכנו בקסם יפיו בלי אשר אשאל למספר שנותיו, גם הוא תלה לפתח שעריו את השלט “העתיק”. הננו עוברים דרך Resine הנשקפת כולה כענב חכלילי ברוב כרמיה, עוד כשלשים או כארבעים בתי קיץ, היכלות קטנים למעון הרוזנים היוצאים משאון קריה ללון באחד הכפרים, כולם נחפים בירקרק חרוץ, וכמעט לא ייראו מרוב העצים הסבוכים והמתלכדים יחד על כל סביבותיהם; הננו עוברים דרך עיר מצער קטנה אשר לא תואר ולא הדר לה, בנויה לרגלי הוויזוב המתנשא בגאון מוראו על יד שעריה. קורע בגאוותו שחקים ועוטה בראשו ענני עשן כמעיל אפר. המקום אשר עליו אנו נוסעים עתה כולו כתף רוכסי הרים רמים ומוצקים. פה במורד מקום האורח והמסלול למרכבת הקיטור עוד נמצא על כל שעל עץ רענן והדר, אך מפה ומעלה ילכו העצים ויצערו. כי אות תו השחת וחרט צלמוות שם יוצר היקום על פני הכיכר הזה, אין עץ ואין גם גבעול, אך לָבּה נקפאה, שטף ערוץ הרי געש אשר נהפך לאבן, וברק נוגה השמש מתנוצץ סביבות מצוקי נחושה אלה להגדיל את האימה ואת ההוד.

רגלינו עומדות בגבול פומפיה. הננו יוצאים בבהלה אל התחנה הקטנה אשר תוארה חסר נועם. מאחורינו ישרוק קול נהמת המכונה, ומלפנינו ארץ חדשה, מוזרה וגם נאווה, לובשת קדרות ועוטה בגדי אבל, וגם מלאה חן והדר. עצי תות סוגרים עלינו את הדרך מסביב כמו רשת סבוכה פרושה ליד מעגלנו פה, אך מספר צעדים ממעמד רגלינו לשון הים בשיא גליו המאירים כרקמת זוהר וכפניני טל, ועל שפת לשון הים עצי התאנה ההודית וענפיהם העבים ועליהם המפליאים ערוך צבע ירקרק כהה, אשר יפיק מחזה נפלא בחוקות אור וצל, ועל יד המשעולים הצרים, לפאת גדרים בנויים עץ או חצובים באבן, אך גדרי נטעים וצמחים וענפים עבותים, חותרים עמוק עמוק עולים ומשתרגים ומתחברים ומעולפים ובלולים יחד בנטישותיהם ובפרחיהם ובקוציהם מעשה סבכה, והיה הגדר הזה לחומה ולמגן בפני גלי הים המלוחים ובפני הסערות העזות להגן על שדי התבואות ועל גפני העסיס המתולעות באשכלות בכוריהן.

וגדוד עניי המקום, להקת “מאקארונים” איטלקים, התנפלו עלינו בהולים זזים מתרגשים ומזדעזעים ומזדרזים. צועקים יחד בקול פרוע ומוזר, צעקת הדל המבקש להחריש בשאונו את רעהו, צעקה גדולה ומרה לשם הסולדי (מטבעת הנחושת האיטלקית), ונערים אחדים אשר עור בשרם כנחושת קלל ומופז ותארם כתואר אלילי השכרון הבאקכוסים בתבנית היוונים הקדמונים רצו לפנינו, שולי בגדיהם מקופלים, והם מתנפלים ומתגלגלים לפנינו, למען יתנו גלגולי מחילות אלה את חינם בעינינו, והיו להם תחת הצעקות והתחנונים אשר יצעקו ואשר יתחננו בכורי דלים זקנים, ובראותם, כי גם הגלגולים לא יועילו, וקמו וניגשו ומשכו ביד ובצלחת וחסמו בעד העוברים, ועשו את מלאכתם זאת כיד העזות והשפלות גם יחד הטובה על עניי ניאפול וסביבותיה.

כגיבורים יצאנו בשלום בלי פגע ממקום המערכה הזאת, ונקן במחיר שני פראנקים את “הכרטיס” אשר יפתח לפנינו את שערי עיר הפלאות העתיקה ונעל בדרך העולה אל הגבעה, ולשני עברי הדרך עצי שיטה עוטפים פרחי צחר כלילי הוד, ומהם והלאה כר נרחב חמדת עינים עוטה יקר צבעים בשדה תרומות, שפעת דשא וציצי חן, חלקה איטלקית רעננה בכליל יפיה ומלוא טובה.

ואולם אך כפשע בין נאות עדנים וצלמון נשף. כי לקצה החלקה הזאת ייהפך החזיון, ונסב משם הנתיב אשר בו נעבור וחלפה תפארת הצמחים וחשכה ליבנת נגה ונעלם מעינינו תכריך צבעים רקמה, וקדר עלינו היום, כמו בתעלה חפורה במעבה האדמה, ועברנו בין שערי חומות ומסגר רגבים, מצוקי סלע חשופים ערומים מזה ומזה, שבבים ונפץ צורים, ובהביטנו בעין בחונה אל שרידי חרבות אלה, אל עיי קדומים, שארית בנינים עתיקים, קירות נהרסים ועמודים נתוצים, אז נכיר כרגע, כי פה היתה חמדת היכל, מפעל יד חושב ומעשה ידי חכם חרשים, חותם תכנית ופיתוחי מצבה. פה היה מבוא שערים לעיר ההוללה ודרך פה יעברו גם כיום הולכי נתיבות לבקר את הקריה הקדמונית.

הנה פומפיה!

על קבר דון יצחק אברבנאל בפאדוא

השמש הפיצה את קווי אורה האחרונים ותכס בזהב קרניה את ראשי הטירות, את שיא המצבות ואת תאוות גבעות חמד אשר בקירבת העיר, העוטרות אותה כמיזח סביב, וכמו יעברו מנוגה לפידי החרסה; השמים לבשו ספיר וארגמן, היום היה יום צח, מלא יפעת הוד ונגוהות חמד, ולפנות ערב עוד נוסף חן ונועם, ותהי שלוות השקט מסביב. מנוחה שאננה שפוכה על שפיים, וגם קול המון העיר ותשואות קריה כמו נחבאו, לבלתי הפריע את מנוחת היקום. אז זכרתי, כי אחרי כל המראות אשר ראיתי בפאדוא, עוד לי להתבונן ולראות מקום אחד, אשר אליו תערוג נפשי מאז. המקום הזה הוא קבר איש המופת המעוז לעמו ועטרת תפארת מולדתו, דון יצחק אברבנאל!

ואכונן את פעמי, אני וחברי ההולך עמי, לשוט לבקש את גל העפר, אשר בו נטמנה חמדת ישראל, ואנחנו לא היינו כנוסעים, אשר ישכרו את בני לווייתם בכסף, להורות להם הדרך. ידענו את נפש המנהלים האלה, כי אמנם רגליהם קלות כרגלי האיילה, אך דעתם קצרה וקלה גם היא, ולשונם אף היא תמהר לבטא את הדברים אשר אותם יבטאו פעמים רבות, והאיש אשר יחפוץ לחקור ולתור באמת, לא באלה יבחר, ולא מפי מורים כאלה יחיה. גם בספר-המסע-כל-בו, בספר הבעדעקער, לא שמנו עין, כי גם הוא יעשה אותותיו אותות בדים, לעצור את הנוסע על יד כל היכל וכל מצבה אשר בפתח עינים, להראות חזות הכל ברגעי מספר, ולדוש בערוגה שהכל דשים בה, בלי תת את הנוסע להתבונן והתהלך בהלך נפש אל אשר תשאהו רוחו. גם לשוא יבקש הדורש בספרים כאלה, לדעת איה מקום קבר אברבנאל, כי לא ידע הבעדעקער את האברבנאל ואת קברו, וספר מאיר נתיב לאיש עברי, להורותו איה ימצא את הדברים היקרים לנפשו – אין עוד בספרותו.

אמנם גבר עמיתי הוא איש אשר ידע את כל שבילי איטליה, את מוצאיה ואת מבואיה, והוא כבר הצטייד מאז בכל דבר חכמה ותושיה אשר בארץ, וידע כי קבר האברבנאל הוא בחצר קברות ישן נושן, ומקום חצר הקברות הוא קרוב אל בית הנתיבות אשר למסילת הברזל, ויהי הנקל לנו לבקש את אחד מבני העדה להראותנו את המסילה, אך נפשנו איוותה לדעת, אם גם בלי עזר מנהל ומורה נמצא דרכנו, ואם ידע בן עם הארץ איה חצר מוות הנושן אשר ליהודים. הנה נושא התלגרמות עובר לפנינו, ורעי אולשקי, טוב טעם והיתוליו כחיצים שנונים, אמר אלי בחמדת לצון: הבה נשאל את פי הממהר הזה, הלא הוא נושא התלגרמות. ויש גם אשר ישא תלגרמות אל שוכני עפר אשר בחצר הקברות הנושן! אך לבי לא היה עוד לנעימות לצון ולדברי חידודים, נפשי מלאה חרדת אלהים ורוח עצבים לבשני, וכמו ניבא לי לבי כי בקרבת מקום נעלה ונשגב עומדות רגלי. הוספנו לשאול את אחד העוברים, והוא הראונו את מקום מעלה הקברים.

המקום הוא, כאשר אמרתי, על יד מסילת הברזל לבוא בית הנתיבות, כר נרחב ומרובע. מפאת מזרח עצי ערמונים ואלה ואלון גבוהים ועתיקים, משם והלאה עצי תות וזרגוני גפנים שפלי קומה ועבותים וקלועים ומסובכים יחד, ודליותיהם תחברנה אותם, ובפינה אחת גן עצים יפי ענף וחורש מצל גבהי קומה, ומירכתיים ימה בתים אשר לחברת בעלי מסילת הברזל, וגומץ ארוך ישתרע והבדיל בין המקום הזה ובין הרחוב אשר לצידו. ונרד בחולות הבור, ונעל ותעמודנה רגלינו על חצר הקברות, והמקום ריק, אין כל, אין גלים ניצים, אין עיים ומשואות, האדמה מכוסה עשב, אך במקום התיכון אבן גדולה ורמה בלי מקלעות כרובים ופיטורי ציצים, אבן אשר יסודה רחב, ופיה הולך למעלה, אבן זכרון היא לבית ישראל, אבן אחת, מצבה אחת, בודדת במועדיה בתוך מקום ריק, כתומר מקשה, כסלע בלב ים.

ואקרב אל האבן הזאת ועצמותי רחפו. זה הוא קבר דון יצחק אברבנאל! זה הוא מסגר רגבים יקר לנפש ישראל מכל ארמונות פאדוא גם יחד! התוכל לשוני למצוא מלים לתאר את המון רגשותי בעמדי על יד האבן הזאת? התוכל שפת אדם להביע את אלפי הרעיונות והזכרונות אשר יעורר גוש עפר זה? הוי, מה רבו המצבות, הפסילים, האולמים, העמודים והצלמים אשר יראה הנוסע בארץ איטליה, מה רבו אבני הזכרון ושרידי קדומים אשר עליהם ידרוך הדורך על במתי ארץ זו! הן גן עדן ומדבר שממה פה נפגשו, שכיות פלא ושממות קדומים פה נשקו, גם את היכלי הקיסרים גם את בתי מרחצם ירמוס הנוסע ואת השלטים אשר על חומותיים ימשש בידיו! על כל עבר ועל כל פנה מחצבות נהדרות, חוסן תלפיות ופאר תבנית. והאבן הזאת מה היא, אך אבן מחצב, גם לא שיש, גם לא חלמיש צור ביקשה לה עדת פאדוא לשים אות כי בקרבה קדוש ישראל, ולא שמה על לב, כי עוד שנות מספר ושבבים תהיה האבן הזאת, וחלקת קרקע הקדש תירמס ברגל ופרצו גדרה וארוה כל עוברי דרך, ובכל זאת הנני עומד נפעם ונדהם, נכנע ונבהל למראה המצבה.

דומיה ושקט מסביב. הנני עומד, ודורות יעברו, יחלפו לפני. מגוש העפר הזה עולה תבנית איש. והתבנית תלך הלוך וגדול, כארז בלבנון תשגה, עד לב השמים תגיע, ואני הולך הלך וקטן, קודר שחותי, כמו עש זוחל הייתי בעיני. הנה הוא עומד לפני בגאון הדרו, רם עד מרומי ערבות, הנה אני רואה את האיש גדל העצה ורב העליליה אשר עיניו פקוחות על דברי ממלכות, איש אשר כל סתום לא עממוהו, איש גדול בענקים, אשר כרוב גדלו לא גבה לבו בחילו, שש לעשות צדק ואוהב כל האדם. הנה אורח צדיק זה כאור נגה, בבית המלכות איתן מושבו, עליון שם מעונו, ובת יהודה עודנה יושבת בשלוות נחת בארץ ספרד בטרם יצען אהלה, ותאכל מפריה ותשבע מטובה משד משמני ארץ, ויהי האיש הזה כטל לישראל ויך שרשיו כלבנון, כי פעלו והדרו נראו מסביב, ושאר רוחו ויתרון הכשר דעתו לגאון שמוהו, ויהי אלהים למשגב לו, ויתן חינו בעיני מלכים ושרים, ותהי בת יהודה שתולה בגאון שלוות השקט בארץ ספרד, ותער נזמה וחולייתה בכתם פז כלולותיה.

הנני עומד על יד המצבה – והחזיון הפך עלי את ציריו, ויורידני מבמת התקווה, לעמק העצבים. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם, צלמון נשף מסביב. אינני רואה עוד את דמות תבנית האדם הגדול מאחיו, אך הנני רואה המונים המונים בעצמק החרוץ וקדרות אבל מסביב, כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה, אבלו נאות הרועים, סערת ה' חימה יצאה ושוד משדי בא על גלות ירושלים אשר בספרד, השלום והאושר נהפכו כקשת רמיה, והאזרחים השאננים היו לזעווה לחרפה, למשל לשנינה ולקללה, למשיסה ולחרם, להרוג ולאבד, ובת יהודה תיליל, תזעק בנהי בכי תמרורים, תתפלש בעפר, וחרב היונה, חרב הוחדה גם מורטה עוברת על ראשה כסער ביום סופה, כי מאסו בה הספרדים, וילכו אחרי המתעים אותם, מחליקי לשון ומחטיאי אדם, אשר נתנו להם את כוס התרעלה, את משטמת הזדון ואת קנאת הדת, וישתו ויתגעשו ויתהוללו, ותלך בת יהודה בגולה, בזויה, נרדפה על צואר, ביגון ותלאה, בצרות ובתמרורים, נורא המראה!

ומגיא החזיון הזה עולה לפני עיני עוד הפעם תבנית האיש, וכמו מבין עבי שחקים השקיף השחר באור יקרות. והנני רואה בתבנית, והיא כדמות פני הראשון, ותבנית אחת היא, אך עוד נורא ונעלה הודה מבתחילה. משכמו ומעלה גבוה ממחנה הגולה יתנשא לפני עיני איש המופת, בהדר אבלו ובמורא גאונו. המלך רצה את האיש, ובעת אשר כל עמו ומולדתו כמוץ יסוערו מגורן וכעשן מארובה, אליו לא נגעה הרעה, אל רום נפשו לא העפילה המשטמה לעלות, וגם את אבק נעליו לא השיגה, כי גדול האיש וכבודו וגאון עוזו על פני כל העם, זדים לא קמו עליו ועדת עריצים לא ביקשו נפשו, אך הנה עזב ככפיר סוכו לא חילל בריתו ומוצא שפתיו לא שינה, ויתן את המוטה על צואריו ויקח כלי גולה וידד גם הוא כעצב נבזה נפוץ, לא שם בית עכביש מבטחו ולא ביקש שלום לו, אך נפשו בקרב עמו תתלונן ובתוך הגולים יתהלך, עליו עברו תהפוכות הגלות וביעותיה ותלאותיה.

ועל גל העפר כמו חופת רקמתיים מרחפת מלמעלה, סוכת שלום, ואתבונן עוד הפעם וארא בתי מדרש ושר מדינה זה כנשיא אלהים בתוכם. ירושלים אשר בספרד עיים היתה, אך חכמת ישראל אשר בספרד לא מתה, ובהיכל החכמה יכהן איש התהילה פאר, שוכן את דכא, ומורה דעה ומוסר השכל לאחיו והראה פעלו והדרו על בניהם; תנחומי אל ישעשעו נפשו גם כאשר הוטל אל ארץ אחרת. הרכוש נחמס, סגולות עדי ושכיות החמדה היו לשלל, הבתים נהרסו, כמו הרים נפלו עליהם וגבעות כסום; אימים ומלאכי קרץ, שבי ונחושתים, פרעות עם ומשואות נצח, אך – הוד הנפש לא הועם, הנצח וההוד אשר לרוח כביר לא חלפו, התורה עלתה כפורחת, והחלש אמר גיבור אני ברוח, והנה איש המופת כותב רובי תורתו, ואמיץ לב בגיבורים, תם וטהור רוח, מתגבר על פחד פתאם ושואת רשעים, מתאושש מתלאותיו, מחבש לכל עצבותיו, וימצא נחמה ומרגעה בהגיוניו, באמונתו. ויהי אלהים מעוזו, ובקרב עדת הגולים על שַמות תוהו, עוד יפרח צדיק זה כתמר, עוד ינווה בהדר גאון, בעטרת תפארת שיבה, עוד יורה, ינחם ישפוך את רוחו על כל בשר, שאנן ורענן אחרי כל תלאותיו ונדודיו עוד יתן כוחו והגיוניו בארחות מוסר ותוכחות חיים לעמו, עוד יצמיח קרן לבית ישראל, ונתיבו נתיב אל מוות.

עתה לעפר ישכב האיש. פה מצא יצוע מרגעה. היוכל קומץ העפר הזה להכיל אהבה רחבה מרחבי תבל, אמונה חזקה מצור? האמנם הגיונות, אשר עד כסא יה הגיעו, פה המה חבושים וארוזים, קמוטים וחנוטים יחד, טמונים ושפונים – לא אאמין, אבל עדה המצבה ועדה המסורת אשר בפי כל אחינו יושבי המקום הזה ויושבי הערים הקרובות, כי פה נטמן לבוש החומר של דון יצחק אברבנאל.

הנני מתהלך תפוש ברוב שרעפי מסביב לגל עצמות זה, ורוחי יארוג, ירקום רקמת זוהר, חלומות נעורי יתעוררו, יהמו, ירעשו, יסערו מורשי לב. הזה הוא אברבנאל, אשר מימי עלומי הקימותי לו מקדש בקרב הגיוני עולמי, מקדש מלא חזון ושירה? הזה הוא האברבנאל, אשר אבי מורי כבר שתל בידים אמונות על תלמי לבי הרך את זכרונותיו ואת קורות ימי חייו, בידעו את כל ספריו בעל פה, ובהגידו בענוות תומתו, כי בעולם שכולו טוב, עתיד הוא להתאבק בעפר רגלי מורהו זה? הזה הוא האברבנאל אשר אל גאון עוזו, אל הוד גדלו ואל מפלאות תכונות דרכו נשאתי את רוחי ואת לבי תמיד? חלומות נעורי יתעוררו, יהמו, ירעשו, יפכו, יזילו רסיסי בת עין, ובעד דמעות הנני קורא את הכתב שעל גב המצבה:

"דון יצחק אברבנאל

נולד בלישבונה שנת הקצ"ז

מת בויניציאה ופה הובל לקברות בש' הרס"ט

יועץ ומשרת

לפני מלכי פורטוגל וספרד

אחרי הגירוש הנורא

מצא חן וחסד לפני מלך נאפולי

ואף שררת ויניציאה

בשרירות של בטחון כבדתו

טלטולים רבים הנידוהו

ובימי תקפו אב היה לנדכאים

בימי נדודו מחצרי המלכות

היתה תורתו שעשועיו

ויחבר חיבוריו המרובים

זכותו יגן בעדנו

ק“ק פאדוא הציב חשוון התרנ”ג".

הכתב הזה לא הרגיע את רוחי, אך מי מן העומדים על רגבי עפרות אלה ישים לב אל הכתב אשר על מצבת האברבנאל? לוא השכילו בני פאדוא, אזי לא כתבו דבר על המצבה בלתי אם את שם הנקבר: “אברבנאל” (כן השכילו מאד לכתוב על קבר מצבת שד“ל אך את שמו שד”ל באותיות גדולות וחקוקות עמוק עמוק), אך הם חפצו להודיע לדור, מי ומה היה אברבנאל, ויכתבו את אשר כתבו, ומשלושת צידי האבן עוד כתבו גם בשפת איטליה, על הצד האחד:

יועץ חכם ופקיד נאמן, עבד עבודתו וישרת לפני אלפונס החמישי מלך פורטוגל, לפני פרדינאנד מקאסטיליא ואיזאבעלא מאראגוניא, ואחרי כן לפני פרדינאנד הראשון ואלפונס השני מושל ניאפול, ויקדש מאודו לכבוד ארץ מולדתו ונפשו לכבוד דתו, אף הוסיף לעבוד בימי גלותו את עבודת ארץ מולדתו, בהיותו איש הביניים משכיל בכל דרכיו בין מלכות פורטוגל ובין הרפובליקה הוויניציאנית.

ועל העבר השני כתוב:

פלוסוף וחוקר הלשונות, הואיל באר ויסוכך באברתו על רוח היהדות, בדברי המוסר, בעניני החברה, ובדברי האמונה, אשר בספרי הקדש, וישאיר ברכה לדורות הבאים, בספריו הרבים, אוצר חכמה ואמונה, ויהי בארחות חייו חותם תבנית יהודי.

ועל העבר השלישי כתוב:

בחצר המוות הזה ינוח, בן הנצח יצחק אברבנאל, נולד בלישבונה בשנת 1437, מת בוויניציאה בשנת 1508, לזכרון לדורות הבאים, הקימה עדת ישראל בפדוא את האבן הזאת.

צלילי ערב פרשו את מעטיהם מסביב, ורוח צחה חרישית תסלסל את עלי העצים ותרעישם, ואני לא אוכל עוד למוש מן המצבה. הנני קורא לאור הנר, ואשב ואקרא את הכתב אשר על המצבה. עברית על העבר האחד, ואיטלקית משלשה עברים. את הכתוב עברית הלא קראתם, והאיטלקית היא צחה וברורה, והיא גם קצרה ונמרצה, כחוק לכתב הדלתות שעל גבי מצבות זכרון, ידעו צדיקי פאדוא את נפש בהמתם, כי רוב היהודים לא ידעו ולא יבינו את הכתב העברי שעל גבי המצבה, לא ידעו את האברבנאל, ותהי להם חזות כולו כדברי הספר החתום, ורובי תורותיו אשר כתב כמו זר נחשבו להם, על כן כתבו למו באר היטב בשפת הארץ, מי היה דון יצחק אברבנאל.

ועוד הפעם יתעורר בקרבי רעיוני תוגה. איה נחצב קברך, דון יצחק אברבנאל? לא בין אחיך אשר יבינו לרעך, אשר יהגו בספריך, אשר על דרכיהם נגה אורך, אך בין אנשים אשר כמעט לא שמעו את שמעך. מה הוא אברבנאל לאנשים האלה? האם עוברי עמק הבכא הזה למעיין ישיתוהו, הישימו את ספריו למקור נאמן להגיוניהם ולהליכות חייהם? בעד מי עמלת, נלחמת, סבלת ונשאת, אדם גדול בענקים? איה צאצאיך, תלמידיך מבני ארצך ומבני הארץ הזאת אשר ישאו את דגלך ביד רמה? איפה אתה פה בשדה ריק, בקרבת בית הנתיבות אשר למסילת הברזל?

וגבר עמיתי אשר ארח עמי לחברה אומר אלי: ראה ופקוד מצבה זו! אם כבר מצאה עדת ישראל און לה להקים מצבת זכרון לדון יצחק אברבנאל, האם לא השיגה יד עשיריה הנודעים לשם בכל ארץ איטליה להקים מצבת שיש גדולה וחזקה? הן חצר מוות עתיק היה במקום הזה, ואחרי מלחמת האויסטרים והאיטלקים בראשית המאה הנוכחית, נהרסו המצבות, נגדעו במערצה, וממשלת אויסטריה ציוותה אז להסירן משם, ולא נשאר במקום הזה, כי אם אות וציון ומסורת כי שם ינוח אברבנאל, שם הושב עפרו לאדמתו נגד זקני עמו ונגד כל יקירי העיר אשר ליווהו במותו לבית משכן עולם זה. עתה חצר המוות הזה הוא לעדת ישראל, אחוזתה היא בנחלה, ובחצר הזה אין כל, בלתי האבן הגדולה אשר הקימו על קבר אברבנאל. הלא יכלו להקים במקום הזה מצבה גדולה, ואם לא מצאה ידם לאסוף את הכסף המתוכן, הן יכלו לקרוא לאחינו אשר מחוץ להביא את תרומת הקודש. ההיה אברבנאל גאון פאדוא, הן הוא היה גאון ישראל. ולכל ישראל יש חלק בקבר הזה ובמצבה הזאת!

וכאשר שאלתי אחרי כן את אלופי ומיודעי הרב ד"ר זאמאטו על אודות הדבר הזה, הודה גם הוא וייאנח, כי לא נכון היה הדבר אשר נעשה, אבל עוד יש לתקן את המעוות ולמלא את החסרון ויזרז למזורז ויבקשני להודיע את החסרון הזה ברבים, למען ישמעו וידעו.

רבי הטוב! התחשוב באמת כי זאת מצבת דון יצחק אברבנאל? התחשוב באמת כי לעדת פאדוא משפט האחוזה על קבר אברבנאל בארבע אמות אלה? יש היכל תהילה, פנתיאון, עברי, והוא כמו ירושלים של מעלה, בנוי ברוח, חרות וחקוק על לוח לב, כמו גן עדן אשר בו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וניהנים מזיו השכינה. ההיכל הזה איננו בזעיר חלקת שדה על יד מסילת הברזל בעיר פאדוא. אך הוא בלב ישראל, בספרותו, בחזיונותיו, ובחמדת היכל זה יש מקום גדול ונישא לדון יצחק אברבנאל!

I. ביקורי האחרון בניאפולי

ברדתי בצלעות הוויזוב, התבוננתי בלי הפוגות אל הים. האפשרות לראות משם את הים, היא אחת מתוצאותיו הטובות של משטר מוסוליני; קודם למתן תורת הפאשיסטים – “עין לא ראתה”. כמה פעמים ירדתי במורדות-הר אלה, ולטשתי את עיני, וחימשתי אותן בכלי צופים, ומה ראיתי? ראיתי המון אביונים, בעלי מומים וילדים; ובמידה שקרבתי אל החוף בה במידה סבבוני המונים של פושטי יד, טרחנים וסרבנים, וירוצו מלפני ומאחרי, ויצעקו ויתבעו נדבות בלהבות אש רגש איטלקי, ועיניהם השחורות ירו רשפים, וכל עצמותיהם אמרו, כי לא ירפו ממני עד הריקם את כיסי; עתה – כמו חדל אביון מקרב הארץ, כמו טיאטא אותם “הדוכס” במטאטא השמד. יאמרו מה שיאמרו – סדר יש באיטליה; רשות הרבים נפנתה מן האוכלוסיה של הקבצנות השוקית, שנדחתה מן המחיצות הגבוהות בראשי-הומיות, ותשב ותתחבא בחורין ובסדקים של המבואות האפלים, לשבת שם בין עקרבים ולשכוב למעצבה.

זכר ביקורי הראשון לפני ארבעים שנה בניאפול עודנו חדש עמי, יען כי היה רב ההרפתקאות.

עוד לפני כארבעים שנה היה הסייר החוץ לארצי בניאפול כמטרה לכל חץ וכמפגע לכל פגע רע. בדידי הוה עובדא בביקורי הראשון. באתי, עליתי על הכרכרה, הינחתי את החבילות הגדולות שלי, אשר על פי איזה “חוק” שאין לו טעם, מוציאים אותן אל הנוסעים רק כעבור רבע שעה אחרי בואם. אדם אדיב ומנומס (ששמע מפי העגלון את שם בית המלון, אשר שמה אני הולך) ניגש אלי, ואמר: “איטשילינצא (עקצלענץ), אני הנני פקיד בית המלון לקבלת החבילות הגדולות. לך לדרכך בטח, כי עוד רב לחכות, רק תן לי את שטר החבילות”. בירכתי בלבי את הפודה והמציל הזה ומסרתי לו את השטר. אז התפרצה הכרכרה לנסוע. תיבת יסורים מסוכנת עם מושב גבוה! היא מנתרת כל הזמן למעלה על מרצפת הענקים של ניאפול; ובשעת נטיות חדות של העגלה אני עולו להיזרק ממנה ככדור משחק. אני מתהדק אל המסעדים שבצדדים, ומשביע את העגלון לנסוע יותר אט. אבל זה אך נכנס למרוץ של התחרות עם קארוצצילט אחרת לאורך הריטיפילו, הנמשך על מרחק גדול, ואזניו אטומות לכל אזהרה, מחאה ובקשה. כרכרתי עוברת על פני עגלות טעונות אבנים כבדות, ועל פני כל מיני מרכב ומרכבה – כחוט השערה, נוגעת ואיננה נוגעת בהן, במהירות של ברק, במשוך העגלון בקול “אה” “אה”, ובפיצוץ קול הצליף השוט. בכל רגע אני חושב, שהכרכרה תנופץ לנסורת; אבל אין שבר ואין פרץ. באחרונה ניצח הנקשן שלי: הסוס הזב פלגי זיעה, ויעצור מעט את מרוצתו. אז שאפתי רוח והחילותי להתבונן בהשתוממות אל בני האדם ואל המקום מסביב. הים עולה ומזהיר מבין חגווי זוויות הרחובות – תכול ושקט, וקול שאון עלה באזני. זה לא היה עוד שאון הים, כי אם שאון העיר, שבה יגעש וירועע על כל סולדו (פרוטה). הייתי נדהם מהנסיעה הסחרחרת, ועוד יותר מן ההמולה הרועשת. בוא באתי אז מרומא הנכבדה והחגיגית, ונדמה לי, שבאתי מבית קברות עתיק ליריד הומה. האחז פירכוס השרירים את כל העם הרב הזה, או יום חג היום, וישתו לשכרה? לא, לעם הזה כל יום הוא חג ומועד… פתאום אני מסב את פני, וסקירת עיני נופלת על חללה של כרכרה מאחורי: מזוודתי איננה! אני קורא אל העגלון אך הוא מושך את כתפיו למעלה: “לא ראיתי דבר”, והוא מוסיף לנסוע במנוחת נפש. המזוודה נגנבה מתוך הכרכרה! מדוע לא הטיל אותה על ברכיו! ככה אומרים אליו בבית המלון – דברים טובים ונחומים. “והחבילות הגדולות שלך, אדון? – מסרתי אותן אל הפקיד שלכם בבית הנתיבות”. השוער – עפ"י רוב יליד שויצריה – מושך את כתפיו למעלה: “אין לנו פקיד בבית הנתיבות”. נרגזתי מאוד: הנה גם חבילותי הגדולות נאבדו! – איך יכולת להוציא מידך את שטר החבילות! – אמר השוער בבת צחוק של השתתפות.

נמלכתי בלבי, אם לברוח מעיר-שודדים זו, או לפנות אל הקונסול (אז: הרוסי) או ללכת אל המשטרה המקומית. בין כה וכה הקיפו אותי משגיחים וגבאים ומשרתים ו“יוצר משרתים” מבית המלון, וגם מקצת חברי דרך, ויעצו לי לבל אעש אף את אחד מאלה. לעזוב את ניאפול – לא יעצו לי, כי אין האשם בניאפול, שפגעו בי גנבים – וגם את העצה השניה פסלו, כי היא לא תועיל, ואף את השלישית, כי גם היא לא תועיל. אז לחש לי השוער: אם רוצה האדון להפקיד את הענין בידי, אז אקוה להשיג את החבילות בחזרה בעד כסף מועט ומלים טובות, אבל אם הכל עוד נמצא בתוך המזוודות? – פירושו של דבר הוא, שיש לשוער יחסים עם ה“קאמורה” – וזאת לא תיחשב בניאפול למגרעת, כי אם ליתרון המעלה והחשיבות וההגנה העצמית, באשר כי כל הסוכנויות של עסקים רמי המדרגה וכל המוסדות אנוסים להשתדל להיכנס ביחסים עם אגד הפושעים להציל מהם מלקוח; וככה עלה לי הדבר רק בהפסד איזה מאות לירה.

זה היה ה“ברוך הבא” שלי בביקורי הראשון. חשתי את עצמי, ברבות הימים, מאושר – לפי הערך, כששמעתי את המעשים הנוראים שנעשו לאחרים מהסיירים. לגברת קתולית אחת, שהלכה לחגיגת בית כניסה, ועמדה בתוך הדחק של המונים, קרעו עגילים עם אבני שוהם מתנוכי אזניה, לגברים – גנבו תיקים, גזרו שרשרות של שעונים. גברת אחרת נסעה לתחנת הרכבת – בעצם היום בדרך ברחוב קפץ לתוך הכרכרה לאזארוני אחד, וקרע מיד הגברת את ילקוט הדרך שלה ובו כל תכשיטיה, וצעקה הגברת אל העגלון, והוא כחרש לא ישמע, וממהר לנסוע כמשוגע. והגברת באה אל המשטרה, והפקיד שואל אותה אם תכיר את הגנב, ומעבירים לפניה כעשרים לאזארונים, וכולם דומים זה אל זה כיד אחת לחברתה.

אלה היו מעשים בכל יום. הקאמורה נחשבה כ“העולם התחתון” של שיקאגו, כמעט כגזירה מן השמים. ונסעו הסיירים למערת פריצים זו – למרות הכל.

כל זה היה. אתה נוסע לניאפול עכשיו כמו שאתה נוסע לפאריז או לבריסל. אין קאמורה, אין התנפלויות – מוסוליני!

הבה נרד אל הים. אין צורך בכרכרות! אין פחד של גניבת מזוודות, מכונית! – כרגע באה מכונית.

מה נפלא הוא שעשוע הנגוהות והצללים! ים זה, כאילו ידע, שעינים רבות מסתכלות בו ותאיבות להיות ניאותות לאורו, והוא מתפנק ומתייפה בכל הצבעים והגוונים, אשר גליו ומשבריו בסעיפי פלגיהם, ושברי זרמיהם, וזרזיף שטפם, וסלסולי קצפם, כדמות המסרק – יכולים לרקום ולהעלות במפלאות קסמיהם הנעלמים; הים היה שחוף, ירקרק, ספירי-מַסָח; ובמרחקי השתערותו הזהיר בצחצוחית של חלב טרי; ועם צחצוחית זו התבולל זוהר השמש העייפה (אחרי הצהרים) שהיה שפוך על ההרים לפאת ים.

והאניות בחוף, כמחנה ברבורים שמורים, התנדנדו דומם, ופעם בפעם השמיעו שריקות, אשר פשרן נודע אך לספנים מומחים. והסירות הקלות, הנטושות והמפוזרות על פני הים, במרחק מוגבל מן הנמל, הנראות כרשתות ומלכודות דקות, פרושות על פני תהומות, ששם מכוון הדייג את הנקודות של תקוות צייד ושלל, מריקות בכנפי מפרשיהן לבנת נוגה על כל אשר מסביב להן; והן מפרפרות בין מבצרי אניות כבדות, ואניות משא גדולות שטות אש באבטוריטה של חסיני מסחר; ומרחוק, בקצה האופק, מהבהבות תבניות של אניות מפליגות לקצווי תבל, ושל אניות באות מקצווי תבל, הללו מתנוונות והולכות ונבלעות בחללו של מרחק, והללו מתבררות והולכות בסרגולי ממדיהן, מתגלמות ומתגשמות והולכות בשרטוטי צורותיהן וגוש כובד חמרן, במדה שהן מתקרבות אל מוצק גדות המים.

בסקירה ראשונה מראה אחד הוא; אבל עינים בוחנות מבדילות בו מראות רבים. למרות השוויון התמידי, יש לו לים סגולה של השתנות והתחדשות בלתי פוסקת. צוד צדני הרהור מסתורי, שהרמב"ן, שיעץ לנחותי ימא בשעת סכנה, לבטא בשפתיהם את ראשי התיבות “סלה” (סוד ה' ליראיו), אולי התכוון אל החליפות האלה. כסבור אתה, שאין לך חד קלא כקול הקצוב של הגלים, כשהם מתדפקים ומתדפקים בלי שנוי כל שהוא אל גדות הים, בין שהם שטחים או הררים של חול, בין שהם סוללות, מרצפות נֵדים ותלפיות, כמו בניאפול, בכל זאת יכול אתה, אם חוש השמע שלך הוא מפותח כל צרכו, להאזין ולהקשיב במשך שעות את הסימפוניה השווה הזאת כקונצרט של תרועות ושברים, נהימות ונשימות, גלי קולות מחרידים מזעזעים, מנבאים רעה, ניתכים והוממים בכל כבדם, סוחפים, חותרים, רוקדים מסביב, מרים וזועמים, או נוחים, מרגיעים, מנחמים, או דקים, מצייצים, רועדים, מחלחלים, מרוסקים, צובטים את הלב. בנשימה הקצובה של הענק הים, אתה חש את עוז החיים, את הטבע החנון, האכזר, כמו הנצחי, ללא מלל וללא תואר.

הסלע והים – שניהם דוממים, אבל רק בבחינת החימיה, ולא ביפה נוף, שאתה רואה בעינים של אמן – הר חשוף צוק-סין בצפון, או של קאפודאמינטו במערב, איננו אלא גולם כביר, ואין לבך אומר לך, שיש בו ניצוץ נשמה; אבל על הים – לבך ינבא לך שהוא איננו חסר נשמה. אין הדבר מתקבל על לבך, אף אם הוא מתקבל על דעתך, שתנועת גלי הים ב“גולף (לשון ים) של ניאפול” איננה אלא השתפכות מים רבים לרגל חוקי התנועה והמנוחה של הטבע. הלב מרגיש, כי אלה הם אותות חיים של הרגשה פנימית; האוזן שומעת המייה בלולה ופולחת אזנים. ככה גם במיתולוגיה הקדמוניה היו ההגדות והדמיונות על דבר ההרים דלים ועלובים, ואולם הים המה מאֵלים; וגם אם מוחי העברי, המרוקם והמאורג עם עקרון אחדות האלהים, איננו נתפס בשלטון פוזיידון וניפטון והנימפין (“שקתות-המים”) והטריטונים וכל כת דילהון, הממלאים לא רק את תעתועי ההגדות אך גם את תלונותיהם ואת שיריהם של הגלים – בכל זאת השר של ים הוא קרוב גם אל דמיוני; וגם כשהדמיונות הללו מסתלקים מאתנו כל עיקרם ואין לנו שיור לגבי הים אלא חקירה צלולה וקרה, אף היא, שוב באופן אחר, מחיה התהומות וממלאתן בריות לאין מספר; ויש גם כיתות של חוקרים “דמעיילין פילא בקופה דמחטא” ותולים את השתנות פני הים בחליפות תמונותיו, ושלט צבעיו באותו עולם של חיים ותנועה, רחישה וזעזועים, גידול וצמיחה, התהוות וכליון וכל שדה המלחמה בנבכי מעמקים, בהיסח דעת גמור מהשפעת השמש, העבים והרוחות.

II. על פני הים

תחת ללכת לאחד מבתי הקפה הרבים, לגמוע את המשקה השחור, שאיננו מן המובחר באיטליה, ואת עשן הסיגריות, תוצרת הממשלה, שהיא ממדרגה בינונית, ביכרתי להפליג בסירת שייט על פני הים, שהיה שקט ושאנן. אני, כנראה, מזרע דזבולון קא אתינא, כי הים מושך אותי בחבלי נועם ולוא יהי גם נהר איתן. שכרתי את משייט הסירה להוביל אותי אל המקום, אשר שם עובדים הדייגים, לראות את ניאפול העובדת בים. שם עברו לנגד עיני כל מראות העבודה, אשר עבדו בני האדם הקדמונים, יושבי גדות הים, שהיו מנצלים את שפע עושר המים ואת מלוא נבכי התהומות, למען כלכל את האדמה צחת-הצמא ולהביא חוסן ישועות לפוריותה. כל חכה משלכת וכל מכמורת פרושה המציאה להם עתרת שלל ובזה: פה קליפת שבלול בשלל צבעים, כמעשה רקמה ותשבץ; שם – דג בעל שפם; ומשם והלאה – סרטן חסון נושא מגן וצינה, כמו ערוך לקרב.

ביקרתי זה מכבר, והלכתי לבקר עוד הפעם את בית הביברין, ואת תאי העבודה לחוקרים, המפקחים על הדגים שבביברין, והמספקים להם את צרכיהם. אפשר לראות שם, בזעיר אנפין, את העולם של הים, הנחשב בעיני רבים מיושבי היבשה כמין אגדה – אמנם אין שם נפילי הלויתן הכבירים וסוסי הים בעזוז נוראותיהם, כמו בבית הביברין בניו יורק, אבל נאספו שמה בקבוצה ובמשטר מכוון ומדוייק – בריות רבות נחותות דרגא מעט, החל בהומאַרים ושבלולים וכלה בספוגים, שיש בהם רוח חיים ובאינדריונים (הידרות) כעין הציר והמרק השמן הנקרש. זהו גיא חזיון רב-כשפים. אתה מטייל ארוכות וקצרות כצולל בתהום, סרטנים ספוני תחרא או חסרי מגן, ודגים מכל המינים שטים, פוערים פה ושואפים, מרפדים יצועם עלי חצץ, מתמודדים מתנערים מן החול, מניעים את סנפיריהם ואת משוטיהם בתוך ארונות של זכוכית עבה וקשה מצור; או ניתלים בסעיפי סלעים אשר בהרבה כלובים ומסתכלים אלי בארשת תמהון, כתמהוני אני, כשאני מסתכל בהם. עמד שם כומר ישועי אחד עם תלמידו, והראה באצבע עלי תילי תילין של חיות-קליפ קטנות ואמר, כאילו ישב בקתדרה: “את אלה ברא האלהים ביום השלישי”. והיה לי הרושם, שסרטן אחד בעל שפם, כווילהלם קיסר בשעתו, הרים את ראשו וחייך, כאילו שאל, אם חיה גדולה זו רוצה לבלוע את החיה הקטנה. אה, כמה היה אדם רוצה לשוחח עם המון בריות הללו, כמה סודות יכולות היו לגלות לנו, וכמה יכולנו לגלות להן, דברים שלא שמעו מעולם – וכמה היו מתפקעות מצחוק, לוא שמעו, למשל, שבינינו, בני האדם, צריך האברומא, להתחפש לשיבוטא, והצלופח לסרטן, וכיוצא בזה, כדי להתקיים. רק חוקה אחת היינו מוצאים שווה ומשווה, והיא, שהדג הגדול בולע את הקטן. “כל מה שברא הקדוש ברוך הוא ביבשה ברא בים”. מה בין אלה, שלפי בקיאותו של כומר זה – והצדק עמו – שנבראו ביום השלישי ובין אלה שנבראו ביום הששי?

אין באירופה – חוץ ממונאקו, ששם המנהל הוא קרובי ורעי הד"ר אוקסנר, רב-דג מאין כמוהו, בית ביבירין אשר ידמה בעושרו, במלאכת המחשבת שבו ובדיוק סדריו אל הניאפולי. יפה הוא האקוואריום שבברלין, אבל רק מכלל יופי וכלי חמדה. הייתכן לברוא תנאי החיים של גדות ים על שפת השפריאה הדלוחה?

עזבתי את בית הביברין, ותשוקתי נתחדדה בי לשוב אל סירת השייט. מן סירת הדוגה התבוננתי, בלי משים, בעד גלילי גלי הבדולח – אל המצולה, אולי אראה שם את קרוביהם של אסירי הביברין, אשר זה אך באתי מלבקרם; אבל במקום זה היו המעמקים, בנוגע לריקנות, כמי-שָחו; אף הדגה הפשוטה, אשר בעיירותינו על גדות הוויסל היה כל עני מישראל קונה מלוא ההין לכבוד שבת בעד אי אלו פרוטות, לא תמצא פה. ואולם אם מסופק אתה בכלל, אם יש דגים או אין – את הספק הזה יפיגו בך הדייגים המשוטטים מסביב לנמל, השולים והתופסים במצודים וחרמים דגים לאין מספר, שמפרפרים כל עוד רוחם בהם. יש אפוא עולם מלא רעם ורעש, מתגעש ומתחולל, מלא מזי רעב ולחומי רשף, אשר חליפות וצבא עמו, וגם לו “גלגל חוזר” – שם במעמקים, מתחת לזעיר-אֳני, שאני שט בו; ומעל לכיפת-הרקיע הניגר, הפרושה על העולם התהומי ההוא, עומדים בני אדם טורפים ומשליכים שמה חכה ומכמורת, לעשוק ולגזול כל אשר ייתפס – ובני האדם מתפארים שהם עושים את הטוב והישר ודרכם מעגל מוסר! כי יקום איש על רעהו בעינים רמות ובצוואר עתק, כי ימנע ממנו קידה של כבוד, יש אשר אחת דתו להינתן בפלילים ולשאת את עוונו, ועל פני כל היקום אשר בתהומות הרשות לו לפרוש את שחת רשתו? אם יטיל איש סם מות לתוך הים הזה להמית שם אלף אלפים בעלי חיים – ונוקה; ואם יסטור על פיו של נער שובב ברחוב – ענוש ייענש. כנראה, הרגישו בו בני האדם בלזות-הגיון זו, – ויתקנו, אפס כי לא תיקנו לטובה כי אם לרעה: להחיילים המעופפים מעל לראשינו באווירונים ובעת מלחמה הננו כולנו דרי מטה כמשטח חרמים, וכולנו מטרה למצודותיהם, והיה תחת הילחם איש באחיו פנים אל פנים, שואה ממרום תבוא; ותחת הפל תרעלה לתוך הים להמית את הדגים או להומם ולהחלישם, למען צודד אותם בנקל, מרעילים את האויר בנשיאים ורוח ואדי קטב מרירי לשחת כל בשר ולשים תבל לשממה. כליון חרוץ אחד הוא באדם ובדגה, ביבשה ובים.

III. ארצות הנגב בקיץ

גדות האגנות והערשות האלה, אשר לפנים מהן שוטפים ימי איטליה, הן מחוטבות, מהוקצעות ומבורגות בתבניות הר וגבעה, אולם והיכל, רכס ובקעה, מפרץ ופתח, מבוא ומוצא, שער פתוח בבריח ודלתים וחומה סגורה; ויש אשר הן כמעשה שפת יריעה, אשר לה הרקמה בשפוני חול וחילוקי אבנים, מצטיירים לעיני הרואה כתמונות עדנים כלולות בהדרן, בעוז הטבע וחן המקום. ואולם הים האדריי הוא ים חמודות בהוד מימיו וגם בלעדי המסגרת העוטרת את קצותיו, בעת אשר האור הוא בהיר בשחקים, הוא עוטה את שלימות מלכותו כעין הספיר, ופרש עליה את רדיד הארגמן היוקד בזיקי שמש, והשתרע בשלוות השקט, והביט אל השמים הפרושים כטלית שכולה תכלת ופניו לא יחוורו. שיא גליו מושכים בחבלי קסם לנשיקה. אח, מה כמה בשרי לשחות כאשר שחיתי בעלומי במימי הווייסל מחוף פלוצק אל נמלראדזיביה, אבל – עברו הימים, העופרת של גוף הכבידה אכפה, רק כנפי הדמיון עודן מתנשאות, מזדעזעות, ממאנות להיכנע לשלטון חוק הכובד, ואדם יורד למדרגתו של אותו חכם, שאומרים עליו, שהוא יודע כיצד שוחים, אבל אינני יכול לשחות.

יש מה לראות בקיץ בים של איטליה. טול מנה יפה של קונעה¹ והטל אותה לתוך מים צלולים, וראית את צבע לשון ימה של ניאפול, כשחמה של קיץ זורחת עליו. אבל כשאתה מתנדנד בתוך סירית זערורית במרחצאות של טיבריוס קיסר סמוך לקאפרי, כשאתה מושך ושט בקורת-מסד ובמשוט דרך המכסה הנוצץ, אז מתרקם שעשוע אורות, שאין לתאר את דוגמתו במכבסה ולא על יד המכתבה.

אוהב אני את ארצות הנגב בקיץ, יען כי אז הן הכי נגב. הנני מבכר אי אלו יתושים לנחיל של סיירים, והנני שמח, שבסוררנט חס לי לשמוע את תלונות הסיירים הגרמנים – בתקופות אחרות – שאין שם שיכר-מינכן כהלכה. הנני שמח, בראש וראשונה, על הדר עולם הצמחים בשפעת גווניו, שמתפתחת בכל עשרה רק בקיץ, אשר אף בשלהי דקייטא היא נקיה מצבעי החלודה של הסתיו הצפוני. אמנם יותר נוח הוא לחפש ולמצוא את הפשרה: מבקשים מחסה מן השרב הלוהט – בבקעות הקרירות בין ההרם, ונהנים באיטליה מרוך האוויר של חורף. אבל מי הוא המבקש נוחיות תמידית! הולך ורב מספר האנשים המטפסים בחורף על הרי האלפים, כששיאוניהם מתחילים להלבין. רוצים בהשראות מלאות ונקיות, מדוע לא ילך אדם פעם לניאפול בקיץ?

גם חיי הנגב האיטלקים מופיעים בקיץ בנקיון אָפיים. טשטוש כל צביון מקומי, ניוון כל מהות עיקרית, שהם תולדה הכרחית של מבול הסיירות, נראים שם באופן פחות ממאיר ומפריע. רישומה של הטבה זו ניכר גם בירידת המחירים. רק פעם בפעם מנסה הרכב הניאפוליטני את תחבולותיו האביביות המאוחרות. “Two francs”? הוא קורא בהציעו את כרכרתו. מובן שאין להשיב. מכיר הכרכראי שהחטיא את המטרה בכרוזו האנגלי, ואז הוא מנסה את גורלו בצרפתית: “Un franc, Monsieur, voulez-vous?” מסבב אדם את ראשו ברשלנות ורוטן: "La tarifo é settanto ". ובזה תשובתו של העגלון: “Ellene, settanto – vuole?”. אז אתה מפנה את ראשך מתון וצועד הלאה. “Cinquanto”! – הוא שואג אחריך. עתה בא מועד “Daro sei soldi…volete?”

שלושים צ’נטיזימי בעד נסיעה בעיר גדולה זו איננו מחיר גבוה, אבל איש מילידי המקום לא ישלם יותר. ובאים ל“עמק השוה”, ביחוד כשמוסיפים גם “macheroni”, (אטריות), – אטריות? – כן בדיוק, אטריות או “un cigaro” או café או mancio בקיצור, מתן, כל אלה הם שמות נרדפים של המושג הזה, שהוא חביב מאד. ברם, לא בהכא עסקינן, כלום רוצה אני לטפל באיטלקיות יותר מדי.

אמנם על יד לשון-הים אדם מתהפך מהר לגוון אחר. ואולי זוהי השפעת האקלים. אוהב אני חום זה של קיץ, שאיננו טחוב ומעיק. מה שמציק לנו בקיץ בארצות הצפון, איננו מדריגת החום, כי אם בגדינו העכורים ומרובי השדרות. אין אנו יכולים להתלבש בקלות, יען כי אנו חסרים את הלילות של אוויר רך.

האח, לילות ניאפול, כשאני יושב על גזוזטרה לבנה ומסתכל אל אבוך העשן של הוויזוב בשלוותו ומאזין אל הקשקוש הקצוב של הים. ממולי משתרעת העיר כחצי גורן עגולה, ואור הירח, הצח כחלב, משתקף על ערימת הבנינים בזיו חיוור מיוחד בגוונו; הבבואות של החלקים המסובכים בצללים וגופי האילנות הזקופים והדקים עולים ומתחתכים מתוך החלל. מן המים מחוץ מתמתחות רצועות האור האדמדם של פנסי הנמל, הנופל על דמויות הדייגים, אשר גם אחרי תום עבודת היום הם מתהלכים או עומדים תוהים על מקור מחייתם. זמירה חד קולית נישאת אלי מרחוק, קול צוער (טנור) רף ורופף, נמוך ומתמיד עם הבהרת החוטם. לחינם אני מתאמץ לתפוס את הנעימה; הריהי מזמזמת ומשתפכת בצוף של מתיקות, סוגה במידה גדולה של סלסולי-הבאי מסתבכים ורועדים בשברי פעיות והדים והוספות. אבל זמירא-זמורתא זו היא מתאימה אל השעה, כאילו יפה נוף זה המציא והביע את עצמו בה. הזמירה התמימה הולכת הלוך והימוג על פני לשון הים, מרפרפת למולי כמנגינה נכריה, כהרהור עייף אחרון, שאדם מעביר למקלט החלום, כששינה תוקפתו להחיותו לפליטה ולהוסיף לארוג את נימיו אליך.

IV. ראה את ניאפול – ואחרי כן מות?

בלילה עברתי שוב על יד החוף. אֵד לבנבן שחוף רחוף מפאת ים ויתמוגג באופק שמי ליל בהירים וחסרי צבע. היוליות מלאת זוהר. נדמה לי, כאילו גמע הים במשך היום יותר מדי אור, והוא נודף עתה מקרבו את כל שפעת האור, אשר צר לו המקום מהכילו. ככה זורמת הבהירות חסרת הצבע דרך הליל הרך, הלוך ונבוע אל השמים העמוקים, הנקובים בכוכבים חדלי-ספורות. הם נוצצים ומבריקים, מזועזעי עצבים, מתגנדרים קצת, צבא חידות מפתות. לילה וזיו של עולם זר. ליל קיץ בניאפול.

אין לתאר תמונה של פלאי פלאים הללו. הקסם לוכד בעזוז חבליו! ואין אדם רוצה לדעת כלום מהעולם הנשאר, פה על יד לשון הים, אין אדם רוצה להיפרד מזה.

ומלבד זה, הלא יש גם העיר ניאפול, אשר עליה נאמר משל הקדמוני האיטלקי: “ראה את ניאפול – ואחרי כן מוּת!”. העולם מסכים על הרישא של המשל הזה, ולא על הסיפא – “תפוס לשון ראשון”. יפייה של ניאפול? כמדומני, שמי שבדה את המשל הזה – גוזמא נקיט. ניאפול היא עיר צרה, צעקנית ועניה, והיתה נראית כמכוערת, לולא היתה לה מסגרת זו, אשר בה היא משובצת. זוהי זכוכית פשוטה במשבצות שוהם. הריהי כפופה כתבנית פרסות סוס או חי"ת רחבה על לשון הים, לשני קצותיה מדובקות ונטפלות עוד שתי ערים, משתרעת על מקום גבוה ובמדרון של הרים, ולעיניה – הים הפתוח לרווחה, האי קאפּרי הטובל בירקרק הדרו בגלי המצולות, הוויזוב נורא הוד, שכן מסוכן ולובש תגא של גדלות מתימרת, רוכסי גבעות, ועל ראשיהן יציצו נזרי תפארתם: ארמונות, צריחים ומצודות. במצב של הוד גאון כזה יכולה עיר להרשות לעצמה להיות אף מכוערת.

כלי-הדם הראשי של ניאפול הוא הרחוב המרווח, המשופע והארוך בכל רחובות העיר, ומי יודע, אם לא בכל רחובות הארץ, הנקרא בשם “רחוב טולידו”. דרך בו זורמים כל הימים, פלגי מאות האלפים של תושבי העיר, ומחנות מחנות של סיירים, שאמנם מספרם נתמעט לרגל המשבר השולט בעולם, אבל עוד גם עתה הוא גדול מבכל עיר אחרת. כמעט כל אדמת העיר מרוצפת רצפת לוחות חלמיש או סלע האיטלקי, וזוהי המשובחת שבסגולות כנגד הזוהמה: “לא תטנפם טנופת”. הרצפה הזאת איננה סופגת את החלאה, וגשם רביבים דיו לנקותם ולהשיב להם את ברק שטחם. אמנם בסימטאות קטנות חסרה הרצפה הזאת, ולא תחסר חלאה. אומרים, ואינני ערב בדבר, כי לא חקרתיו למדי, שהרבה מן המדרכות בצידי הרחובות נעשו מן הלבּה, שהוויזוב מריק מקרבו. אם נכון הדבר הזה, בני ניאפול מרקדים את המחול העממי שלהם את ה“טראנאנטילה” – על הר געש. הסימטאות אינן מרהיבות עינים ביותר. שלטון העיר איננו מפקח למדי על הרחובות, שאין השיירות של סיירים מצויות בהם, ששם יושבים רק נושאי סבל החיים ומצוקותיהם. למה הדבר דומה? לדירה דלה, אשר בחדרי המשכב והמטבח שלה העניות מצרצרת מכל פינה, וסמוכים לחדרי אופל אלה אולמים מרווחים עם רהיטים מהדרים בעד אורחים הגונים. אחד הטרקלינים האלה הוא רחוב טולידו. שם אין אף כבסים תלוים בחוץ – דבר שאין לשער תמונת עיר איטלקית בלעדיה, עד כי גם בואכה ניאפולה באניה דרך הים, נדמה לך, שדגלים לבנים מתנופפים ברוח לכבודך בשביל קבלת פנים, ורק בכניסתך לנמל אתה רואה, שאין הדגלים האלה אלא, במחילה, פקריסות וכותנות ליל ותחתונים וכדומה מחלקי התלבושת, שאין להזכירם בפני הכבוד, תלויים ומנפנפים עד גן העיר, ששם אך שם הושם קץ לתערוכה זו. הגן – חמתו מרובה מצלתו, ושוב הים מציל אותו משיעמומו. אני מעמיד את סגולותיה של ניאפול על אחת: קירבת הים סמוך לים, ומעין ניאפול, נבנו כמה ערים באיטליה; אבל אין אף אחת שנתהדקה אל הים ותחבקהו חבוק בלתי חוצץ כניאפול. בתי אוסם ובתי מסכנות אינם עשויים – כמו בגינוא – חייץ לכסות ולהאפיל על הראי הנפלא של הים. כל הבורח מהמונה של העיר ואווירה המחניק – הנקל לו למצוא פה ריווח ונופש. הכל הוא פה ענוג ורך.

בזכרוני עולה דבר, שקראתי פעם בספר אחד על דבר ארצות הודו, שהאוויר באי ציילון פועל על ילידי אירופה המתגוררים שם פעולה מרפה, מחלישה, מרככת. בין המופתים המוכיחים את אמיתת הדבר הזה מביא מחבר מופת חותך אחד, והוא, שאחד חוקרי הלשונות, פרופיסור גרמני, יבש כגרוגרת דר' צדוק שנסחטה, בא לציילון להתחקות שם על עתיקות לשון סאנסקריט. בתחילה – הירבה לשלוח מכתבים אל מתיבתא רבתא שלו, ששלחה אותו שמה, ויודע לה את תוצאות חקירותיו שהלכו והתקדמו; ואולם אחרי כן חדל לכתוב. עברו שנים אחדות באין קול ואין קשב, ותשלח המתיבתא לציילון עוד תייר אחד גדול מהראשון, כולו סאנסקריט, ויבקש למצוא את עקבותיו של החלוץ הראשון שקדמהו, ואחרי יגיעות רבות של חיפוש ותיור, מצאו אותו בחברת סיעה של מחוללות “באיאַדירות”, והוברר הדבר, שבנות-החן האלה “רככו” את “עץ היבש”, ותגרשנה ממוחו את ידיעותיו הבלשניות, והסאנסקריט חלף הלך לו. “כוס של עקרין” כזו מייחסים סופרי הקורות גם לניאפול. היוונים, הגותים, הנורמנים, הספרדים “רוככו” ע"י החיבוקים והגיפופים של האוויר הזה. בהגדות הייונים הקדמונים היתה פרתינופה מיישנה בחבוקיה את כל כובשיה. בחיקה של “דלילה” זו התעלף כל “שמשון”. לוקולוס רב התענוגות ידע לכוון את המקום לרעות בגנים ולטייל בפרדסים, ויתקע יתדו במקום נאמן על הפוזוליף ועל גבעת פיצופלקונה. האחרון בין קיסרי רומא לא יכול למצוא מקום סגולה יותר מניאפול לבלות שם את שארית ימיו; וגם אלה אשר קדמו לו היו באים הלום, מדי בקשם כר מתאים לסיפוק יצרם. טיבריוס, קלודיוס, נירון, ועוד חיות וגדולות של רומי העתיקה, היו מגיחים הנה ממערותיהם להתחמם לאור שמשה של ניאפול, שהבריקה את נוגהה על לבותיהם השחורים.

כל ערי איטליה כאילו נבראו מששת ימי בראשית בעד המצאת הצילום, ש“במיטב” שלו – כמו השיר – הוא “כזבו”. הצילום תופס את המראות. אבל כיצד? כיעורם של דברים אוזל לו! הסתכלו אל חומות עתיקות, שסועות, “מרופטות”, מרוסקות, והשוו אותן אל התצלומים שלהן! כמה מן הזיוף! העקוב היה למישור והרכסים לבקעה. על כן יקרה הרבה פעמים את הסייר באיטליה, שאכזבה תוקפתו, כמי שנופל “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”. הוא זוכר את התצלימים הנחמדים למראה בעתונים מצויירים, בחוברות של פירסום ופיתיון, במראות הצובאות של מכתבים וכרטיסים וגלויות של דואר, ובא ורואה את הדברים כהווייתם עם סימני הריקבון, ההפסד, היושן והרישול, שמכונות הקודאק מבליעות אותם בנעימה. גם ניאפול, בתור עיר, איננה יוצאת מן הכלל הזה, ביחוד, יען אשר אין ניאפול עשירה בבנינים עתיקים, כרומא, ולא בבניני דורות הביניים כפלורנציה. בית הנכות היחיד של ניאפול הוא המוזיאון, וחלק אמנות הפסלים שבו הוא שקול כנגד מאה בתי מוזיאון בעולם. לרגל חוסר עתיקות גדולות בערך אל ערי המטרופולין האחרות חתרו החוקרים, משום כבודה ופרנסתה של ניאפול למצוא קדמוניות לפחות, בסביבות העיר, וימצאו הרבה כוכין ומערות, ששם ישבו אנשי השם אשר מעולם. ויכול אתה, בעד לירה אחת, לראות את קברו של וירגיליוס ועוד ועוד.

וטוב הדבר, שאין כאן תפילות ושלטי הגיבורים. יכול אדם להיות למה שקוראים באיטלקית, לאצארוני, ז.א. לאדם הולך בטל וחובק את ידיו במנוחה שאננה, לא רק בחול אשר על שפת הים, אך גם ב“כתתו את רגליו” על רצפת טבלאות החלמיש הקשות, וברוך השם, גם הקרירות מעט של רחוב טולידו.

ואולם האל“ף והתי”ו של ניאפול הוא הים. בלי ים – יפנה זיווה, יפנה הודה. היא סובבת אל רוח הים, היא רודה בדגת הים, היא נותנת בים דרך ושפע ימים תינק, היא פתוחה מול נתיבות תבל בעד כל עוברי אורחות-ימים, עזבוניה ורכולתה יוצאים מן הים ואל הים שבים. בסגולותיה אלה גדלה ותיף למחדת הארץ.

אני מטייל בניאפול, ורוחי ישאני לתל אביב ולחיפה. גדולתה של ארצנו בעולם, עשרה והודה, תפקידה ועתידה, יתרונה וסגולת מצבה, תלויים במקום שהיא תופסת על מבואות אותו הים בעצמו (במובן הרחב), שעל גדותיו התרקמו תשעים אחוז של השכלת העולם ונימוסיו. ואולם כל זה איננו הולך ונעשה מאליו, כי אם בעבודה קשה ובכשרון המעשה של עם עובד ושוקד. תדרוך נפשו עוז להיות עם כזה!

V. תמונות מן העיר

רק “לשבר את האוזן” וכדי להדגיש את הדבר בדגש חזק אמרתי לעיל, שהעיר ניאפול בעצמה היא עיר עניה. עניותה של ניאפול חבוייה בסימטאותיה. שם מקונן העוני מן הביקתות הנאלחות ומן הלולין הזעירים שבתיבות נוח הענקיות, השורצים קיני תולעים והפולטים ריחות של שמן נבאש ושל זיעת רקבון. שם אתה פוגע בבני אדם כפופים ושחוחים, בעלי פנים צנומים ומקומטים, שזיקנה קפצה עליהם בלא עת מפורענויות שאינן פוסקות. אוכלים שם פוגלין ופלוכסין ופסולת של פסתקין, פאלינטה, עשויה מחיטי תירס, חשובה כמעדני מלך, ואטריות של קמח מרפרפות בחלום כעין הלווייתן של צדיקים; ואם הם אוכלים לפעמים, לעולם אינם אוכלים כדי שביעה. על כן הם פזיזים ונלהבים כל כך. הרעב מלהיב את דמיונם. פעם אחת שאלתי קבצן, שהיה עז מאד: מדוע אתה דורש נדבה בעזות? אמר לי: יען כי הקיבה שלי דורשת את צרכיה בעזות עוד יותר גדולה.

אבל אין אתה רואה מאומה מזה כשאתה מטייל ברחוב ויטוריו עמנואלי לאורך המדרון של הרים. עיר זו, מתחלת ברייתה, קולוניה יוונית, אח“כ רומית, עם מידה רחבה של שלטון מקומי, כי מספר הרומאים היה בה מוגבל מאד, ורוב יושבי העיר היו יוונים, ספרדים, גוֹתים, רומאנים, וגם ערבים במספר לא קטן, ועל כן נאלצה רומי רבתי לתת להם אוטונומיה קצת, ואח”כ במשך הדורות, בירת הממלכה של שתי הסיציליות, ועתה, אעפ“י שאיננה בירת מלכות איטליה, היא העיר הכי מרובה באוכלוסין בארץ ההיא, עיר כזו כלום היא “כמות מבוטלת”. אני חובב את בית הביברין; אבל אין זאת אומרת, שאין שם עוד מוסדות רבים כבירים ועצומים; הנה המוזיאון הלאומי, שביקרתיו הרבה פעמים בשנים הקודמות, בית האוצר הכי גדול בעולם בשביל שפוני טמוני המחפורות של הירקולנום ופומפאיי. הנה בית הארכיון הממלכתי עם ארבעים אלף כתבי יד שלו; משם והלאה – הספריה הלאומית עם כתבי היד היוונים והרומאים אשר לא יסולאו בפז; הנה הגן הבוטאני ובית מצפה הכוכבים, ובית האוניברסיטה, שנוסדה ע”י הקיסר פרידריך השני בשנת 1224 עם הספריה שלה הגדולה מאד, לא כל כך במספר הספרים הנדפסים על צד הרגיל, אשר כמותם לגבי ספריה לא מעלה ולא מורידה הרבה, אך בדפוסים ראשונים ובמהדורות יקרות המציאות. והנה התיאטרון סאן קארלו, שעפ“י הנוסח האמריקאי השגור יש לאמר עליו – ואמנם בדיוק – שהוא התיאטרון הגדול בכל העולם; ובתי הכניסה ס”ט יאנוארי (מש' 1272), של מונטי אוליוויטו (הר הזיתים), של ס“ט קיארא דומיניקו מאדז’ורי, של ס”ט לורינצו (1266), של ס"ט מאריא די קרמינה (עם מצבת זכרון עשויה בידי גאון הפסלים טהורואלדסן), והלאה – האקדמיה למהנדסים, המוסד לרפואת בהימות, כמאה בתי מוסדות צדקה וחינוך ומחסה לילדים ולזקנים, חוץ מארבעה בתי נתיבות ושבילים שבילים של מסילות ברזל לכל העולם וארבעה אוירודרומים, ושני חופי מסחר נבדלים מהחוף הראשי, ובתי מלאכת אניות ותיקונן, ובתי מעשה מכונות, ובתי יציקת מחצבים, ובתי מלאכות ציור, משי, אריגת כותנה, כלי מתכת, כבשים, כלי חרס מצויירים, נעליים, אלמוגים, אטריות, סיגריות ועוד.

אשמח מאד, אם אזכה לכך לראות את תל-אביב או את חיפה במדרגה זו של התפתחות בבחינת תיקון העולם, כיבושו ושכלולו (מה שקוראים בשם “תרבות” הוא חלק חשוב של זה, והיא תלויה בזה) בשני תנאים: א. לא בשכינותו של שכן נורא ואדיר, כבודו במקומו מונח: הוויזוב, וב. בלי עוני ומחסור חבושים וארוזים בסימטאות צרות ומיוחדות. לא יהיו בנו אביונים כאלה, ולפיכך צריך לתקן לכתחילה תקנות ישרות למניעת התגבבות ההון בידי מספר מועט וירידת הרוב לדיוטא התחתונה של כפן ומחסור. אבל כל ההתפתחות הזאת אופשרה רק ע"י הים ומלואו ותנועתו ותיווכו בין ארץ זו ובין כל ארצות העולם.

הישיבה במלון סמוך לחוף היא נעימה וקשה בבת אחת. את הנעימות כבר ביררתי! אבל הקושי הוא בנוגע אל הדואר. כשיצאתי לקאפּרי לשנים שלושה ימים לא קיבלתי את דארי כלל. המכתבים הגיעו שמה אחרי יומיים וחושבו לניאפול לרדוף אחרי כעבור שבוע. הם נקבצו לכרך נאה, ואפשר היה לחלקם בסדר אלפ“א בית”א – בתכנם היו שווים: כולם – בקשות, תחנונים, אזהרות, מחאות בדבר סרטיפיקטים (תעודות עליה). לא היה בידי לעזור לוא גם הגיעו בזמנם, לוא גם הגיעו קודם לזמנם, אבל עתה, בין קאפּרי וניאפול! טלגרמה מעיירה בקצה פולין, שהודיעו לי על אודותיה אח"כ במכתב, שדורשים ממני לבוא אל “מיטינג” שיתקיים שם, “ואם לא – מהפכה!” – לא הגיעה לידי עד היום. בכל זאת לא רציתי לעזוב את ניאפול.

אבל גם אם אדם רוצה, יש אשר איננו יכול. אי אלו גשרים קטנים בדרך לרומא נהרסו ע“י הגשמים. אלה 250 קילומטר עלובים אשר בין ניאפול ורומא מפרידים אותי מעולם אחר קר; ובכן מתייאש אדם מנסיעה ונשאר בניאפול. אין דבר בעולם, שניאפול היא מסוגלת לו יותר מאשר אל החיכוי. אנשים למאות ולאלפים משתטחים מדי יום ביומו בפני השמש ואינם עושים כלום, בלתי אם מחכים. הדבר הכי מענין הוא, שאין איש יודע אל מה הם מחכים, והם בעצמם בוודאי עוד פחות מכל זולתם. ובכן היה גם חלקי בין המחכים; אבל כשיהודי מחכה, הוא יודע עפ”י רוב, אל מה הוא מחכה, ריפרפה בי מעין קובלנה פנימית: וניאפול היהודית היכן היא? האם יש פה קהילה קדושה או אין? ואם יש, בכלל, איזה יחס וקשר לניאפול זו עם קורות עמנו?

וכמו תמיד ים דמיונות וזכרונות התחיל סוער במוחי. כשהייתי פה לפני שנים רבות מאד, לקחוני בני חבורה לבית וועד אחד, שנקרא על שם סיר משה מונטיפיורי בהיווסדו, ואח“כ שימש דירה לדבר שבצדקה – ושם הרציתי על מצב עמנו. האם קיים עוד המוסד ההוא? העוד מקצת האנשים חיים? ועוד רושם אחד עולה מנבכי הזכרונות. לקונגרסים הראשונים אולי חברי משיירי הקונגרס הראשון יזכרו עוד – בא רב איטלקי שחור שער, בעל פנים יפות עם עינים שחורות ולוהטות; הוא בא מניאפול, ושמו היה סוניני. חקרתי ודרשתי מכבר במשך ביקורי הרבים באיטליה על אודותיו, ולא הצלחתי למצוא את עקבותיו. זה שנים רבות כבר נפקד מקומו בניאפול. זוכרני ג”כ בית כנסת קטן, מקדש מעט ממש, אבל בלי זכרון קדומים. אמור אמרו לי תמיד: יש בניאפול כאלף נפש מישראל; אבל את המספר הזה אני שומע זה כחמישים שנה, בלי הוספה וגירעון, וע"כ אני מותח עליו קו של ספק. כנראה, נעשה זה לנוסח סטיריאוטיפי משום עיגולו ושגרת לשונו. לא אוסיף לשאול, כי אין תשובה ואין פשר. ישנם כאלף יהודים, אבל אין חיי עדה, אין תורה ואין זכרון – מתי מעט ציונים – אבל כמעט אין ציונות, כוונתי, כמובן, על ילידי המקום. העובדה, שלפעמים שוהים כאן מניין – שני מניינים של אורחים, תלמידים, מהגרים, כציפרים נודדות מקינן – העובדה הזאת לא מעלה ולא מורידה. את אחי אנכי מבקש, שהיו פה, שעזרו לבניינה של עיר, שתרמו לתרבות כללית זו, דברים בלתי ניכרים, או שהוסיפו איזה נופך משלהם, זהו הדבר שאני מבקש בכל מקום. בלי זכרון אין חיים, אלא מציאות, אין שנים, אלא המשך. האם אפשר לדבר, בבחינת מה, על אודות ניאפול היהודית בעבר? ומה היה החלק שלנו במשך דורות הגלות הרבים בעיר זו אשר תסך בדלתים ים?

VI. על יד מצבת המלך פרדיננד הראשון

דרך טיול ברחוב טולידו ועיקוליו וסניפיו, דליותיו, שריגיו ואמיריו, והמישורים – והמגרשים, המפסיקים את יושר קוו, והמחלקים אותו למזרח ולמערב, השתאיתי אל מצבת דנטי. כפיו של המשורר שטוחות כמו לתפילה, וכולו נאדר בגאון כהונתו. המשורר איננו מתבטא בצורה בולטת זו. יותר אמיתית היא האנדרטה של קארל השלישי, ומלאה התלהבות היא “אנדרטת הקדושים” (לזכר הגבורים הלוחמים, שנפלו בעת המהפכה הגדולה). הנני עובר על פני מצבת הזכרון של המלך פרדיננד הראשון. עמוד! מחותן קצת, אחד המלכים המעטים, מאמצע דורות הבינים, שהייתי רוצה למצוא דוגמתו בדור זה, המתפאר ביישרו ובחופשו, ואינני מוצא. כשגורשו בני עמנו מספרד, בשנת מזר"ה ישראל, שמו מקצתם את פניהם אל ממלכת ניאפול הקרובה, ואז נתן המלך פרדיננד הראשון צו לפתוח את שערי הארץ לפני הפליטים ולקבלם בכל הכבוד והחיבה של הכנסת אורחים, לתת להם מקום בכל חלקי המדינה אשר יבחרו לשבת בהם, לעסוק בכל משלח יד ומלאכה ומסחר אשר הסכינו בו; אף מינה פקיד מיוחד (שמו היה ברתלומי בוסקו) לשאת את ראשם ולהכין את רשימת שמותיהם, לבל ייפקד איש מהם, ולמען יוכל לעת מצוא לחקור ולמצוא שורש דבר על אודות איש ואיש מהם, אם עשו לו כמשפט, או רעה נעשתה לו במרד ובמעל הפקידים למורת רוחו.

קבלת פנים מלכותית נדיבה ורחבת לב כזאת של מלך קתולי כלפי יהודים גולים שביקשו מפלט להם, לעיר, שהיתה כבר אז מרובה באוכלוסין ומלאה עניים, היתה תופעה יחידה בקורות עמנו, יותר ברורה ומפורשת מהזמנתו של שולטן תוגרמה מחמוד השני, שהיתה אף היא יפה בתור פתגם, אך לא הוצקה בתבנית חוקים, ויותר שהיתה מעשית היתה סבלנית. זו של פרדיננד הראשון היה אַקט (מעשה) רשמי וקידוש השם בשעתו. על המעשה הגדול הזה השפיעו שני גורמים: לבו הטוב, קתוליותו האמתית של אותו מלך, – ויועצו ואהובו דון יצחק אברבנאל.

דון יצחק אברבנאל בא מתוך הגולה לניאפול, והמלך פרדיננד הראשון קיבלהו תיכף בכל הכבוד והאהבה, שהיהודי הדגול הזה היה ראוי להם, ויתן על שכמו משרה כבודה לשמש בה בחצר המלכות, ולא זז מלחבבו ומלכבדהו כל הימים אשר היה עמו; ובכלל, מן הרגע אשר בא דון יצחק להתגורר באיטליה זרח אור חדש על היהודים האיטלקים, וכבוד האברבנאל היה חופף עליהם, כאשר אצל מהודו על כל היהודים בני דורו.

הוא הוסיף לשאת את המשרה על שכמו גם בימי בנו של פרדיננד הראשון, המלך אלפונסו השני, גם בני בתו של דו יצחק, וביחוד בנו שמואל ואשתו של זה, בנוונידה, היו קרובים למלכות בניאפול.

עמדתי על הפרק הזה, יען כי הוא פרק מתקופת ההוד של בני עמנו בניאפול. אבל זאת לא היתה ראשית קורות היהודים בניאפול. הראשית לא היתה מאוחרת הרבה לראשיתם של האיטלקים; כאמור היתה ניאפול בעצם ובראשונה מושבה יוונית, ואח"כ מנומרת ומלוקטת מבני עמים שונים; ואולם כבר במאה הששית לספירת הנוצרים, לא רק שנמצא שם ישוב של יהודים, אך יש גם ליהודים הללו – חזון יקר מאד בקורות עמנו! – אפוס משלהם, אפוס ממש, מעלל גבורה ומלחמה.

הימים היו ימי חליפות ותמורות. בדורות הקדמונים, שקדמו להמאה הששית, היו קהילות קהילות של יהודים בממלכת ניאפול – בעיר הבירה, היא ניאפול בעצמה, בעיר קאפואה, ובערים חשובות אחרות לאורך גדות הים האדרי, כמו בארי, אוטראנטו, ברינדיסיאה (בכתיב זה נזכרה ברינדיזי במדרש), טאראנטו, בּנווטו, סולמונא וטריאנט.

בעת היווסד ממשלת האוסטגותים תחת מלכות תיאודוריק היו קהילות נכבדות של יהודים באיטליה הדרומית ובסיציליה (בעיר פאלירמו). האפיפורים של התקופה ההיא לא הציקו ליהודים באכזריות חימה גדולה, ויניחו להם מעט, והיהודים היו נאמנים מאד לממשלת האוסטגותים. וכאשר השתער יוסטיניאן עם חיילותיו על איטליה הדרומית, ושר צבאו ויליזארי צר על ניאפול ויחתור לתפשה במלחמה, חגרו היהודים שבעיר את כל כוחם ויגינו על העיר מפאת ים ויהדפו את האוייב לאחור ויצילו את העיר מתגרת ידי האויב אשר זמם להשחיתה. המעשה הזה כתוב לזכרון לדור אחרון בדברי ימי ניאפול. כל אוהבי משפט ואמת זוכרים אותו, ורק צוררי היהודים פורשים עליו את צעיף הדומיה, או מעוותים את הכתובים.

הנה כן קנו היהודים בדמם, בלי לקבל שוחד ובלי חסד מלכים ושרים זכות אזרח בניאפול. במשך המאה השלש עשרה, בצל ממשלות הנורמאנים, היה מצב היהודים טוב ונכון, ובכל איטליה הדרומית ובסיציליה היו להם חוקה אחת משפט אחד עם כל חלקי הארץ, וגם ייפוי כוח לבתי דין מיוחדים למשפטיהם ולחוקותיהם. אך בא דור תהפוכות, אשר בו פרח הזדון. זאת היתה התגובה וההירתעות לאחור אחרי תקופת המשפט של פרדיננד הראשון. בדור שאחרי פטירתו של דון יצחק אברבנאל נפלה ניאפול תחת שרביט מלכות ספרד, ועמה שבו כל הגזרות והפורעניות לקדמותן. משגבר אגרופה של ספרד ושבט עברתה היה לרסן מתעה, שבה התלקחה שלהבת קנאת הדת ותתן חיתיתה על העם מוכה האלהים והמעונה, וכמעט יוצר עמל עלי חוק, כי כל מלך אשר נחל נצחון על שדה קטל, ושב משם ולו הנצח והגדולה, יקריב קרבן לאלהי חסדו, והיה הקרבן הזה – העם אשר אין לו מגן ומחסה.

זה היה המעשה הנורא בספרד אחרי הכות הספרדים את ה“מורים” המושלמים, ואחריהם החרה החזיק גם קארל החמישי בשעה שנתלהב באש-דת אחרי שובו בעטרת נצחון בראשו ממלחמותיו באפריקה, ויצו לגרש את כל היהודים מניאפול. אז כבר לא היה ער ועונה לפרדיננד הראשון לעמוד בפרץ ולשמור את בריתו אשר כרת עם גולי ספרד, גם דון יצחק כבר נאסף אל עמיו, רק בנו ר' שמואל ואשתו עוד היו בחיים, והם נכנסו ברוב השפעתם בעובי הקורה, וגזרת הגירוש נדחתה לזמן מה, אך לקרוע לגמרי את גזר הדין לא יכלו השתדלנים, והגזירה נחתכה ונחרצה בשנת 1533, וההשתדלות הועילה רק להמתיק מעט את הדינים ולתת ארכא לאלה, שהשעה היתה דחוקה להם, כי לא הצליחו למצוא במהרה קונים לרכושם, או נשו בבעלי חובם אשר לוו מהם, ולא יכלו לאסוף בפעם אחת את משה ידם. בעד אלה השיג ר' שמואל הקלות והנחות זמניות, לבל יאולצו למכור את אחוזותיהם בלא הון ולמען יוכלו לצאת בסדר נכון, לא כמבוהלים ודחופים, ולא במעצור הונם וכלוא אותו בתוך הארץ כאבן שאין לה הופכין, צורה מיופה של גזילה, מהפכת דיני שלי ושלך, גירוש הגוף עם עושק הרכוש, כמעשה הנאצי בארץ מתיימרת בכבוד המדע והמשפט.

גלותם של היהודים מניאפול בש' 1532 – ארבעים ושתים שנה אחרי היגלותם מספרד – לא היתה מבוהלת וצעקנית כספרדית; וגם הזכרונות מן העבר לא היו מחרידים ומרים במידה מרובה. היו גם זכרונות מחממים, כמו ההגנה על ניאפול מתגרת ידי יוסטיניאן, וגם זכרונות של אפיפיורים רצויים. האפיפיור גיאורג הגדול (604–590) כבר הזכיר את היהודים. ר' בנימין מטוליטולה מזכיר את ניאפולי, שפגש בה בבקרו אותה 500 משפחות יהודיות וראש הקהל שלהם היה איש, ושמו ר' דוד; או שחכמי ישראל היו באים לפרקים, למשל, ר' יעקב בר' אבא האנטולי שבא שמה להזמנת הקיסר פרידריך השני; או שהמלך קארל הראשון האנדז’ואי (1285–1265) תמך בין החכמים רואי פניו ביותר את חכמי ישראל פאראג' בן שלם מדז’ורדז’ינא ואת ר' משה מפאלרמו, ושהיה ביחסים רצויים עם החכמים ר' קלונימוס ועם ר' יהודה רומאנו.

VII. פרקים בקורות עמנו בניאפול

ביום המחרת לימי ההמתנה שלי נלווה אלי צעיר אחד, סטודנט, שוהה כאן זה כשלושה ירחים, ומייצג את ניאפול כלפי דעת הקהל שבעולם. אמרתי לו קצת מה שאני הוגה על דבר ניאפול; והוא נתאכזב מאד. חשב, שאגיש לו פצצה מסוגלת להיות כ“כותרת הגסה” לטלגרמה. צעיר תמים וטוב, אלא שמוחו מלא אותה המונחיה הפולמסאית המפלגתית – בשק מלא תבן.

האם יש – הקשה לשאול – איזו שייכות לציונות ולהיסטוריה של היהודים בניאפול? אם לאו – לא איכפת, וחבל על כל רגע.

עשה עלי רושם נעים במידה זו של חד-צדדיות גמורה שמגעת עד שגעון לדבר אחד, אבל… אידיאלי.

אז נזכרתי הלכה, ולקחתי אותו לספריה הלאומית. בפנקסוני היתה לי רשימה מלפני שלושים שנה, שרשמתי לי פעם לזכרון. גם בלעדי זה רציתי עוד הפעם לבדוק במגילה זו, וזה הדבר:

“בשנת 1428 שלחו הנזירים הקתולים מן המנזר “הר ציון” מכתב קובלנה אל המלכה יוהאנה השלישית, שמלכה אז בניאפול, בו הם מתאוננים על המושלמנים המציקים להם באשמת היהודים, המסיתים אותם לכך. המכתב הזה עשה רושם על המלכה, שהיתה קתולית אדוקה, ותבוא בדברים בנידון זה עם האפיפיור, והאפיפיור גמר בדעתו להחליש את כוח היהודים בארץ ישראל, ובשביל כך הוציא פקודה לאסור לרבי החובלים של האניות לקבל נוסעים יהודים לארץ ישראל; והפקודה הזאת, בתור גזירת עיר וקדיש, אושרה ע”י פקודה פשוטה בלשון חול מאת המלכה יוהאנה, ונמסרה להכרזה רשמית בחופי ניאפול, גאאיטה ועוד. גם נתנה המלכה יוהאנה את הרשיון המיוחד לאותו מנזר להטיל מס יוצא מן הכלל על היהודים בכל מלכות ניאפול בתור פיצוי והשבת נזק, אשר בני דתם גרמו לנזירים".

“הרי זה – החלטתי לישא וליתן עם אותו תלמיד חכם צעיר, דרך משא ומתן, – דבר תמהוני קטן, שאפשר ללמוד ממנו הרבה: (א) שבשנת 1428 היה ישוב יהודי הגון בירושלים; (ב) שהיחסים בין המושלמנים והנוצרים היו אז רעים יותר מאשר בין המושלמנים והיהודים”… אבל הרגשתי מיד, שאני מדבר אליו כ“מי שמדבר אל הכותל”.

“לא איכפת לי” – אמר הצעיר בהתגלות לב שהנאתני, “זהו ענין היסטורי. אני מתענין ביחוד בתנועת התרבות”.

יצאנו מן הספריה, ונפן משם אל רחוב ויטוריו עמנואל בכיוון אל החלק העיר, ששם יושבים היהודים.

חשבתי שהבחור דנן, שהוא נשתוון לגבי קורות הימים, מתענין יותר בחיים הפנימיים של בני עמנו.

אמרתי לו, ואפילו הצעתי לפניו, לקחת את “הנושא” הזה לענין של סמיכות, לקבוע מושבו בשתי הספריות, ושם ימצא את החומר.

הנושא הוא פדיון שבויים. במשך הדורות מן 1510 עד 1532 ואילך היתה ניאפול לת תלפיות ליהודים שבויי מלחמה, שהובאו שמה ונמכרו בשוק כעבדים. בימי ממשלת הספרדים בניאפול, בתקופה הנ“ל, הובאו שמה המונים יהודים שבויי מלחמה מקורונא, פאטראס, זאנטא ועוד, והעמידו אותם בשוק ומכרום לעבדות, והעיר ניאפול היהודית נבוכה. היהודים לא יכלו לראות בצרת אחיהם ובחרפתם, ויחליטו לפדותם מיד בעליהם שוסיהם או מיד הממשלה; דומה שהעבדים ההם היו שלל הממשלה. אותן 500 המשפחות, שפגש ר' בנימין מטוליטולה הנוסע, קרוב לזמן ההוא, לא יכלו לאסוף את הסכום הכביר, שהיה נחוץ בשביל פדיון השבויים – בזהב, ואז פנה הרב אב”ד בניאפול, מר דוד יוסף בן יחייא, אל ר' יוסף הכהן, סופר קורות עמנו (דברי הימים למלכי צרפת ועוד) ברומא, בבקשה לעזור לו ולאסוף כסף למטרה זו בגינוא, במונפיראטו ובמדינת הלומברדיה. ואח"כ, קרוב לזמן ההוא, הובאו עוד המונים יהודים שבויים ממלחמותיו של קארל החמישי מתוניס – לניאפול. ויהודי ניאפול פדו את אחיהם.

דבר זה עשוי להיקרא בהתענינות כאחד ממאורעות היום, אלא שבמקום “שבויים” צריך לכתוב “גולי גרמניה” ובמקום “פדיון” צ"ל הכנסת אורחים, פתיחת שער, ובני בניו של מר דוד יוסף בן יחייא שוב נזקקים הם לפנות אל בני בניו של יוסף הכהן “לאסוף בגינוא” או בכל מקום אחר, מפני שאין “חבוש מתיר עצמו מבית האסורים”…

אף אש זו לא הבהבה בנעורת. אך “תרבות” הוא דורש!

אם כן, טוב. יש לי גם פת שכזו בסלי. אך לא כרוזים, אלא דבר של ממש, ודווקא בניאפול!

זה היה בניאפול בתקופת התחיה האיטלקית. מן 1486 עד 1492, עם התחלת הדפוס העברי באיטליה, נעשתה “מתא זו דיתבא על ימא” לאחד המרכזים של הדפוס העברי. פה יצאו לאור ספרי הכתובים (מהתנ"ך) עם כמה פירושים בשלושה חלקים בדפוס ה' יוסף גונצנהויזר (1486–87), פירוש הרמב"ן על התורה בדפוסו של ר' יצחק קאטורצי (1490)… כלתה נפשי אל הספרים האלה, אולי יש למצוא אותם בידי מישהו? אולי תטריח בזה ותברכך נפשי. ואולי בסיוע החומר המרובה המצוי כאן בספריות תוכל לאסוף את הידיעות במקומיות, היכן היו אותם בתי הדפוס, היכן התגוררו המדפיסים. גם זהו חשוב לקורות תרבותנו.

“לא זאת היא התרבות, שאני מתענין בה – ניסה הצעיר התמים לאלפני – כוונתי על השפה העברית!”.

“השפה העברית! – כן, גם אני, כוונתי על השפה העברית. השמעת שהיה חכם עברי, ששמו היה ר' דוד קמחי, וקוראים לו הרד”ק?"

“לא, לא שמעתי!”

“לא שמעתי אינה ראייה – השיבותי לו – היה חכם כזה, והוא כתב את ספרי השרשים; וגם הספר הזה נדפס בראשונה בניאפול!”

“כונתי – גמגם הצעיר – על המילים החדשות!”

“מדוע רק מלים מחודשות הן “תרבות”! די שאנו מסכימים עליהן ומקבלים אותן כעתיקות. אבל שהן רק הן תקראנה בשם “תרבות” – זה רעיון נפתל! – אבל נניח, שכן צריך להיות. וגם במקצוע זה אולי שמעת ע”ד ספר הקאנון הגדול לאבו עלי אלמסין אבן סינא על חכמת הרפואה בערבית? לא שמעת! אם כן אגיד לך: הספר הגדול הזה תורגם כולו לעברית ע“י הר' יוסף אבן ויואש הלורקי, מלא אלפי מלים חדשות, והוא ג”כ יצא לאור בפעם הראשונה בניאפול!"

אם כן יש לנו איזו שייכות לניאפול.

טיילנו על שפת הים והרוח נשא את מלי. ישנם בעולם מיני צמחים, אשר לא חלו בם ידים, אף בל ניטעו אף בל זורעו ומתחתם יצמחו, כי בהתפתח גביעיהם יבוא בם הרוח ויגוז את האבק הדק הצרור במפשליהם, וישאהו אל אשר ישאהו, ועלה ובה בחורי עפר וכיפים, והיה לזרעונים אשר יכו שורש למטה ועשו פרי למעלה, אולי יפול הגרעין על איזה תלם סגולה.

ואולם באחרונה עזבתי הפעם את ניאפול – לא כזר, אך כבן בית, בהלך נפש.

לונדון, ר“ח תמוז התרצ”ה