[א]    🔗

“אך כפשע בין התפל והנשגב” יאמר משל הקדמוני אשר לרומיים, ואולם במסעי חזיתי, כי יותר מפשע אחד וגם מצעדים הרבה יגדל המרחק המבדיל בין המהוֹלל והמהוּלל, כי כשבע עשרה שעה ארך מסעי ממקום מערכות מלחמת “הבחירות” בוויען, מקום ההוללות והשגעון, משאות שוא ומדוחים, רהבים ושטי כזב – אל מקום תפארת יה ומחמד בת עין, אל מקום שלווה ועדנים, הנקרא בשם ויניציה או וינדיג. על דבר המסע הזה אשר בו עברתי את גראץ ואת ליאבאך, ואתמהמה מעט ברטיעסט – אחשוך את דברי לפעם אחרת. אעברה נא עם הקורא אך במעוף עין על פני מחוז חפצי, והיה חזיוננו “כאשר יביט העוף הפורח” על פני האדמה אשר מתחתיו. כארבע שעות יסע הנוסע במסילת הברזל דרך הגבול אודיני או פונטיבו, ובעברו את הגבול ועמדו רגליו על אדמת איטליה, ונסע עוד כארבע שעות במסע חפזון, וראו עיניו שמים חדשים וארץ חדשה, והתבונן אל צמחים חדשים, והביט אל פנים חדשות, ושמע נגינות חדשות, לא תשבע העין מראות ולא תימלא האזן משמוע, והיה אחרי מסע ארבע שעות אשר יעבור לו כרגעי מספר, וקרא מנהיג המרכבה: ויניציה!

למנין שאנו מונים היה יום בואי לעיר ויניציה ח' תשרי לשנת תרנ"ו, ולמנין אשר האזרחים מונים היה היום ההוא יום 26 ספטמבר, ואולם אחת היא, אם יבוא הנוסע לעיר ויניציה היום או מחר, וכמעט אחת היא אם יבוא הלום בימות החמה, או בימים אשר יקראו להם בעלי הלוחות ימות הגשמים. ויניציה אחת היא, את דמות תבניתה תשנה לא לרוח היום, וחליפות עתות השנה אך על נקלה תגענה אליה. היום אשר בו באתי לויניציה היה יום אורה ויום צח, וכן גם תמול גם שלשום, גם היום אשר בו אצא, כי גם אם יעבור ענן וערפל על שמי ויניציה, כענן בוקר יחלוף ועקבותיו לא נודעו. לעיר ויניציה באתי לבדי, גם למיודעי אשר בעיר הזאת לא הודעתי את מועד בואי, כי נפשי איוותה לראות בתחילה את העיר לבדי, לבל יהיה מליץ בינותינו. גם את הנוסעים אשר יערגו כאילים איש אל רעהו, כי איש איש מהם מבקש לו “חברה” ואומר לדבק טוב למען ראות את העיר יחד ולמען שאול עינים איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה, לבעבור יכוסו על באדעקער¹ אחד או על מנהל-חי אחד, – גם את אלה עזבתי לנפשם, ואתן את מקלי ואת תרמילי לאחד נושאי הסבל ואגד לו בשפת דאנטי, כי אחפוץ לבוא באניה קלה (גונדולה) לנסוע בה אל בית המלון. “שינסתי מתני” לקראת נושא הסבל הזה להראותו מה רב כוחי בשפת איטליה, ויהי זה נסיוני הראשון לדבר איטלקית על אדמת איטליה, ונפשי נכספה לשמוע את משפט נושא הסבל על סגנוני ועל מבטאי. אך נושא הסבל כמו לא שיער בנפשו כי הנני עומד למבחן לפניו, ויתנקם בי, כי תחת אשר דברתי אליו איטלקית, השיבני הוא צרפתית, ואבן, כי משלם הוא לי מידה כנגד מידה, כי חפץ הוא להתפאר בפני, כי יודע הוא גם צרפתית, ולוא הוספתי לנסותו, אזי בלי ספק הראני גם את דעתו שפת אנגליה, ואת השפה הבלולה אשר עשו נושאי הסבל האלה, המשרתים את פני האורחים מכל ארצות תבל, הוואלאפיק², הנעשה, לא בתחבולות, כי אם לפי רגע, בתור הוראת שעה וצורך המקום. אך השיחה לא ארכה בינינו, הוא חפץ להביאני אל האניה לכל הקהל, המביאה את האורחים אל בתי המלון השונים, או אל הטראמווי (כי כל מה שיש ביבשה בערים אחרות יש בויניציה בים), אך אני בחרתי לי אניה קלה לקיים מצות “גונדולה” כהלכתה ולמען היות בודד במועדי כאשר חפצתי. הבטתי מאחורי והנה עני אחד לבוש קרעים, אך בלואי סחבותיו כמו נערכו בטוב טעם, כמו חוט של חן משוך עליהם ביד צייר, הולך אחרי ומתחנן ופושט יד לבקש נדבה.

זאת היא מפלגה גדולה ועצומה, אשר בה נימנו רבים מבני דלת העם בויניציה. הם צובאים על גדות התעלות השונות, ובגשת אחת האניות אל החוף יעזרו להדק את האניה בטבעות המחברות אותה אל העמודים הערוכים על שפת התעלה. זאת היא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי גם הספן יקריב את האניה אל החוף, אך זאת היא תחבולה לעניים, לבל יהיו אנוסים לבקש נדבה חינם. הוויניציאנים קוראים את העניים האלה בשם Gransieri בגלל חטפם את האניות הקטנות לחברן אל החוף; אך בעת אשר נטפל אלי העני, אני טרם ידעתי מה משפט Poverino זה (הוויניציאנים יכנו כך את העניים האלה, והוא שם של חיבה לעני) ומה מלאכתו, אך בגדיו ומראהו משכו את עיני עליהם. הקבצן הנהדר הזה כוויניציאני גמור (אשר זה נראה בציורי הוויניציאנים, וזה הוא סגנונם המיוחד להם) ידע גם הוא לצרף את הצבעים, והמלחים והסמרטוטים אשר אותם לבש היו סדורים וערוכים עליו בחליפות צבעיהם, והצבע האדום עלה על כל יתר הצבעים, כחוק לציורי הוויניציאנים. הצבעים האלה היו בעוכרי העני להסיח את דעתי מתפילתו ומברכותיו, ומי יודע אם לא המיר אותן בקללות, בראותו אותי יורד אל תוך הגונדולה, בלי לתת לו פרוטה בעד ברכותיו הנעימות ובעד הפסים האדומים אשר שיווה על לבושו. אמנם ברגע ההוא כבר לא ראיתי ולא שמעתי דבר; קסם העיר הנפלאה כבר היה על פני. אמנם אין כמראה ויניציה מראה נפלא, נהדר, חדש, מראה נשגב ונעים, מראה בהיר, מאיר עיני איש ומשמח את לבו!

הגונדולה ניתקה מן החוף ותביאני אל שקט מי מנוחות. האח, מה נעימה השלווה הזאת, רפאות היא לבשר ושיקוי לעצמות, גם מרפא ונחמה אחרי עצבי ורוגזי בשאון מפלגות ומוקשי עם וקול בוויען ההומיה. לבבתיני ויניציה, תל תלפיות מוצא מים, מה ידידות משכנותיך ומה נפלא זיו תפארתך! זה הוא מקום שכולו שבת ומנוחה, זאת היא עיר ברה כנדגלות ונעימה בהדרים! הנה באה האניה אל התעלה הגדולה ( Canalazzo ), מעבר מזה ומזה ארמנות הטפסרים, היכלות רמים ונישאים, אדירים מאדירים, מחוטבים וחקוקים, יפי תואר מכלולים, כצבאות גדודים ניצבים למשגב. זבולי תפארת, פלאי מלאכת מחשבת, תבנית יציר כפים, ופעלי חכמת אמנים, אשר בשיא דמיונם הנערך הפוך הפכו את החומר, את העץ ואת האבן ליצירי רוח בעלי חיים ונאדרי יופי. ההיכלות ממללים, קול החומה הומה, והבנינים ישוררו ככנף רננים; פה שמו חרשי אמנים לחומר אילם, והנשמה אשר צררו בצרורים, נשמת היופי, עודנה חיה. הם לא אך חצבו בשיש, כי גם רקמו ויטוו אותו, ויש אשר אתה רואה חומה בצורה, והיא בנויה שיש ממסד ועד הטפחות, ויסודה איתן ואשיותיה כברזל, וכענק תעמוד, גם אחרי אשר בתים חדשים רבים ייהפכו לשמה, ומראה החומה כיריעה מרוקמת או כתמונה אשר על הלוח, כל יש בה פורח ומעוף ביעף.

הנה גנזי מכמנים אשר לרוזני ויניציה מימי הביניים, בתי אוצר והיכלי מעון, טירות ומצודות. אין קצה לחזון, וחליפות לאין מספר לדמות ולדיוקן. פה סמל בנין הביצנטים, ושם הגוטיק הנשגב, ומשם והלאה מצהירים בתוך שורותיהם הבנינים המיוסדים עוז מימי תקופת התחיה, ועליהם כל מפלאות מעשה אמנים, כל אדר הכיפות והיציעים, השבכות והגזוזטראות, העמודים והאדנים, האצטבות והמסדרונים, ודמות כל חיה (ולכל לראש האריה סמל ויניציה) – ותבנית חשמלים ואראלי שיש ולכל חזיונות היוונים והרומאים במשלים עתיקים ובהגדות נושנות – מחוקה ומתואר תבנית צבאות רום ושנאני שחק לפי טעם הדורות הקדמונים, ואל כל אשר נפנה חמדת יקר, תבנית יופי ועושר ומזכרת חקוקה ורשומה בצביון פאר כל דור וכל תקופה, אוצר כביר אשר גנזו ויאספו שרי ויניציה ועשיריה ומחוקקיה וגדוליה, בעת אשר סלסלוה וירוממוה ויעטרוה וימלאוה שפעת שכיות החמדה מכל ארצות תבל.

כמצבות גדולות עומדים הארמונות המלאים תפארת וגדולה מימים עברו, ולמראיהם יתעוררו הזכרונות בלב כל איש. אין מקום בוויניציה אשר בה כל מה שהיה עם כל מה שהווה לא נשלבו יחד. בשוטנו על פני ה“קאנאלי גראנדי” ובראותנו מעבר מזה ומזה מצוקי מלאכת מחשבת ואיתני פעלי האמנים מדורות עברו בכל צביונם ונוי תכשיטם וזיו תבניתם, אז בלי משים יחל הרואה להגות בהלך נפש, והגביה לעוף על כנפי הדמיון, וזכר ימים חלפו והמקרים אשר כבר נשכחו יעברו לפניו בסך, וחלם בהקיץ ושכח איה הוא, כי אין פה דבר אשר יפריע את המנוחה, אין קול שוט וקול אופן מרכבה, אך ההמולה הנעימה, המיית משק המשוט על פני המים, והמים אשר בתעלה טהורים היו היום כטוהר הבדולח ומזהירים כזוהר הרקיע. מי מדד בשעלו מים אלה, מן הים יהלכו ואל הים המה שבים, גם עלה יעלו גם ירוד ירדו ככל מי הים. והירח יקר הולך ברום שחקים (ואדמה כי דמות הירח האיטלקי לא נמעטה), נשקף צחור וזך בליבנת כספו מעל עין המים, והכוכבים נוצצים וכמו שמחים בצאתם וששים בבואם, אומרים שירה ומרננים לאל עולם, שולחים קרני נגהם מן הרקיע אל התעלה, ומן התעלה הלוך ושוב אל עינינו.

הנה נוטה הגונדולירה הצדה ונעזוב את התעלה הגדולה ונבוא אל אחת התעלות הקטנות והצרות כרהטים וכשקתות המים, ונעש דרכנו דרך עקלתון בין החומותים, וגם פה ניצבים הארמונות והטירות, המגדלות והצריחים. כענקים אשר יראה וגבה להם, והמראה איננו פה בהיר כמראה אשר ראינו בתעלה הרחבה, אך עוד יותר שאת לו בעיני בעל לב רגש, כי המראה הזה, מחזה החומות הגבוהות והשחורות, והתעלות הצרות אשר ביניהן ועקלקלות הרחובות והגשרים הנטויים ככיפות, המראה הזה הוא נורא ואיום בהדרו, וכמו מעטה הרזים וערפלי הסוד פרושים עליו, מעטה הדורות ויריעות מאות בשנים. האח, מה נעימים המראות האלה אשר בהם יש חזון ושירה ומשא נפש! אך הנה גז החלום. תופש המשוט הקריב את האניה אל אחד הבתים. הדלת מפנה אל המים, ונפש חיה לא תיראה מחוץ בעבר הזה (כי אם בעבר האחר המפנה אל היבשה), ומה ישתומם הרואה, כאשר תיסוב הדלת על צירה, ובא אל הבית, והנה בית מלון נהדר ומרווח, והשוער יקבלהו בכבוד, והעיר למוסר את אזן הגונודולירא על אשר דרש “ליר” אחד יותר מדי. נקווה המים ונראתה היבשה, ועל היבשה בית מלון, ובבית המלון יש חדרים טובים ומרווחים, גם לחם, גם ענבים, גם שיכר. אך מי הוא האיש אשר יבוא לאיטליה להיחבא שם חדר בחדר? מי הוא האיש אשר יוכל לשאת ולסבול את הסיפון ואת הגג אשר על ראשו, זה הסיפון והגג המבדילים בין עינינו ובין השמים הזכים והטהורים, שמי איטליה? שוער חביבי, סגור על מסגר את חדריך ואת לחמך ואת מימיך, ואתה לך שכב, ואל תייעץ לנו עצות טובות. אנחנו נרוצה אל המגרש של ס"ט מרקו.

 

[ב]    🔗

הכר הנרחב הנקרא על שם “קדוש הנוצרים מארקוס” הוא התל שהכל פונים אליו בעיר ויניציה. יפה נוף זה משוש כל העיר הוא “לבה של ויניציה”, ומננו ירוץ הדם את תקופתו בשס“ה (המספר איננו מדוקדק) גידים, הלא הם הרחובות והתעלות, הגשרים והמנהרות, השווקים ומגרשי העיר, המסבכים והמתלכדים יחד כדליות אַלה גדולה ועבותה, ומהם ישוב דם החיים. הדם הוא הנפש, אל המרכז הראשון אשר ממנו הוא יוצא. בערי מושבות בני ישראל אנו רואים שתי נקודות-היתוך כאלה, אחת קודש ואחת חול: הככר אשר עליו עומדים בתי הכנסיות ובתי המדרשות הוא מקום הקדושה, וזבול הרוח, והשוק עם חנויותיו הוא הטבור והמרכז למסחר העיר, אך פה נבלעו יחד שני התחומים ועירוב פרשיות אנו רואים בזה. בשמוע איש נכרי את השם הגדול ס”ט מרקו יחשוב בלבו כי המקום אשר השם הזה נקרא עליו, כולו אך מושב חסידי הדת ואראלי האמונה אשר בצל שדי יתלוננו, ומה ישתומם בראותו, כי הקדושה פינתה שם מקום רחב לחמדת החיים, לתשואות המסחר, לתאוות הבצע ולכל מנעמי התבל, ועל יד בית התפילה הכלול בהדרו יש בתי מסחר ובתי תענוג, וזה הוא “אתרא דארעא ורקיעא נשקו בהדי הדדי”. האיטלקים אינם מבדילים בין הקודש ובין החול; אל כל פינה אשר הם פונים, הם מבקשים תענוג, יופי, חן, וחמדה, או מסחר ותועלת, ויש אשר הם נוהגים קלות ראש גם בבתי התפילה.

כאשר עשו הוויניציאנים את הכר הגדול הזה, את ה“מארקוספלאץ”, חשב חשבו לייפות את העיר ולשכלל את הדרה, אך הם לא פיללו כי יותר מכל הועילו בתקנתם זאת לבני הנכר הבאים לבקר את העיר. לולא ה“מארקוספלאץ” אזי לא יכול איש מבני הנכר למצוא נתיבותיו בין ארחות עקלקלות בהיכל-הטועין הזה, בלתי אם תהיה בידו פקעת, כדברי המדרש, או חוט של אריאדנה, כהגדת היוונים, להוציאו מן המבוכה. לא אדע מי הוא האיש מבני הנכר אשר יוכל להתפאר בנפשו, כי אחרי שבתו פה ירחי מספר כבר נהירים לו שבילי דוויניציה. האנגלי הובעלם התפאר בדבר הזה, אך מכיריו אומרים, כי גם הוא היה ממשש באפילה, ויש אומרים, כי הוא כתב את ספרו בשבתו באנגליה, אחרי אשר ביקר במשך ימים אחדים את ויניציה, ו“בראיה בעלמא” קנה אותה. אמנם זו היא בדיחותם של ליצני הדור, ובאמת יש הוא ימים בויניציה, ואני ידעתי אנשים אשר היה לו שיח ושיג עמהם. אבל זה נכון כנכון היום, כי יש תרים מעופפים כברקים רצוא ושוב, אשר יסובו את כדור הארץ בשמונים יום ואחרי כן יכתבו ספרים במשך עשר שנים.

זה מקרוב נדפסו במכתב העתי “נייע פרייע פרעססע” מאמרים ומכתבים רבים מאת הסופרים הקבועים של מכתב עתי זה, אשר נסעו לוויניציה לשבת שם ימים מספר ולהודיע כל אשר יראו, והנה ראה והודיע סופר אחד דברים שלא ראתה פה שפחה על הים. הוא שם דבריו בפי הגונדוליירה פיטרו, והגונדוליירה הזה מדבר בסגנון הפיליטוני של ה“נייע פרייע פרעססע”. אח, כמה צחקנו בוויניציה על הפיליטונים האלה, ובאמת אגיד לכם, כי כאשר יחפוץ התייר, כי אנשי המקום אשר אותו ביקר לא ימלאו פיהם צחוק על דבריו אשר הוא עתיד להוציא לאור ולתאר את המקום, כי עתה לא קלה העבודה הזאת. מה נקל הוא לסופר לבדות מלבו ולברוא גברא כ“פיטרו” של ה“נייע פרייע פרעססע” ולשים בפיו דברי חזיון ומליצה. אמנם כך עשה גם… אדיר אדירנו היינה, אבל – פרתו של הרב מותרת. גם היינה היה בורא נפשות רבות בסיפוריו שהוא מספר שמעשה שהיה, אך הכשרון הנפלא וגאון הדמיון הנערץ מכפר על כל, וטובים שקריו של היינה מסיפורי אמת של אחד הסופרים ב“נייע פרייע פרעססע”. אך אם לא נחפוץ לצאת בעקבי הגדולים אשר בארץ המה, כי עתה עלינו לחקור ולחפש, לדרוש ולבקר, לראות ולהתבונן הרבה מאד, וזאת היא עבודת פרך גם באיטליה מקום שם שמים וארץ משחקים לפנינו, ואף זאת לדעת, כי לא אשר ייראה וייחקר פה יסכון אל מכתב עתי עברי: יש אשר יכיר מקומו בספר, ויש אשר לא לישראל הוא, והונח הצדה והושם אל ילקוט אחר, ואם מאלה נבחר אל אשר למכתב עתי עברי ואת אשר לישראל, גם אז “ימלא כפו קוצר וחצנו מעמר”, כי הדברים רבים ושונים, וכמעט לא נגע בהם עדנה עט עברי.

נלכה ונשובה אל ה“מארקוספלאץ”. כבר מלתנו אמורה, כי ויניציה היא מפוצלת ומסוכסכת מאד ברחובות – וביניהם רחובות צרים, עד כי גמל טעון פשתן לא יוכל לעבור בהם – וכבד למצוא בה דרך, וגם אם ישאל איש את הוויניציאנים והגידו לו אנה יפנה, כי האנשים הם טובי המזג ומקדימים שלום בסבר פנים יפות, ורק לעתים רחוקות יקרה כי האיש אשר נשאלהו על אודות הפינה שאנו פונים יחשוב בלבו: הנה אוצר יקר, הנה נזדמן לי אליהו הנביא, כי בן הנכר השואל הנהו למצער לורד אנגלי או נאבאב הודי או מיליארדר אמריקאי, ומה טוב להיות מנהל לאיש כזה, מה טוב “ללכת רגלי על יד עגלה כבדה” כזאת, ואז ייעץ האיש עצה טובה כי נכון הוא לארח לחברה. לנהל, לפתוח כל השערים, לבאר את כל דברי הקדמוניות, להפיץ אור על כל פסל ועל כל תמונה, והיה לסוכן שלא על מנת לקבל פרס. אך בסתר לבו יקווה כי הלורד או הנאבאב או המיליארדר לא יקפח את שכרו; אבל כמקרה הזה יקרה אך לעתים רחוקות, ובאמת אין האיטלקים סרבנים וטרחנים, כאשר יתארום כותבי ספרי המסעות, ולהיפך, אם לא ירעימם איש לא יטיל קוצים בעיניהם.

הם נעימי המזג וטובי לבב ונכונים לשרת לפני כל איש ומשיבים לכל שואל בנחת ובנעימה בלי הבדל בין עם לעם ובין עשיר לעני. אך הועיל לא הועילו כל מאירי נתיב בעיר ויניציה, לולא היה מורה דרך אחר העולה על כולם, והוא מגן לתרים החוסים בו לשמרם מהיתעות בעקלקלות הרחובות והמבואות האפלים, והוא המגרש של מארקוס. בלכת איש ברחובות הקטנים ולא ימצא דרכו, אז עליו ללכת אך קדימה, ואל כל מקום אשר שמה ילך – אל המארקוספלאץ יגיע, ואל מקום זה שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, יען כי כל הנחלים הולכים אל הים, ובקירבת המארקוספלאץ יש זרם המון היוצאים וזרם המון הנכנסים, והוא משתפך על פני כל הרחובות, ובבוא איש אל המחנה ההולך קדימה, והגיע אל “כר מארקוס” או אל “גשר של ריאלטו” הסמוך אליו.

ואילו בשביל זה בלבד בא הנוסע לוויניציה, לאיטליה, אילו בשביל זה בלבד נסע מווארשא לווינה, ויכתת את רגליו בוויען, ויעבור משם לגראץ האנטיסימיטית וללאיבאך הנטויה על אבני בוהו (אחרי הרעש שהיה שם) ויסע בין הרי אויסטריה, צחיחי סלע ואבני שיד, ויתן את ציגארותיו אשר הוביל עמו מרוסיה להוריד לטמיון, מקצתן ע“י פקידי גבול אויסטריה בכניסתו לאויסטריה, ומקצתן ע”י פקידי גבול איטליה בכניסתו לאיטליה, אילו בשביל זה לבד נתגלגלו מחילות אל זעמערינג ומן הזעמערינג ומטה דרך תעלות ומנהרות ארוכות, למען ראות אחרי כל אלה את המארכוספלאץ בוויניציה – דיו ודיו! יקח אופל את הבחירות, את הגעמיינדעראטה, את האנטיסימיטיזם ואת כל האיזמין שבעולם, יקח אופל את כל העיונים הדקים והפלפולים והסברות שהסבירו בעלי דמיון וחובשי בית המדרש, כי אין לישראל רגש היופי והנועם, וגם אין הצדקה לאדם מישראל להתעורר ולהתענג על מפעל יד חושב ומלאכת אמנים נפלאה ונשגבה – דעו כי שקר הדבר! בואו נה הלום לאיטליה וראיתם, כי חן המקום על יושביו; בואו הנה וראיתם, כי לא אך העשירים, כי אם גם העניים מבני עמנו יודעים מה יופי ומה שפר, וגם הם מפארים את מעונותיהם בטוב טעם, ויבקשו להם חפץ עתיק ימים או תמונה נאווה, איש לפי אשר תשיג ידו. ולא בדור הזה בלבד, אשר הוא דור שפל באיטליה לעניני הדת בין אחינו, אך גם בדורות אשר עברו, בדורות אשר אז היתה התורה ברום מדרגתה וחכמת ישראל העלתה אבר כנשרים בין אחינו באיטליה, גם אז נראו עקבות חן ונועם וטוב טעם בהליכות אחינו, במנהגי ביתם בספרים אשר הדפיסו, בשירים אשר חיברו, בנגינות אשר עליהן ניצחו, בבתי הכנסיות אשר בנו, בכלי קודש ומכשירי מצווה ותשמישי דת אשר עשו, בטבעות של קידושין ובחותמות אשר הכינו להם, בכל אשר פנו ובכל אשר עשו היו גם הם בעלי חן ושכל טוב, אוהבי טעם ויודעי נועם, משכילי מלאכת מחשבת וחובבי חרושת אמנים, והיה להם זה לאות, כי הכיעור והניוול לא מולדת בית ישראל המה, כי אם מולדת הגיטו בדורות החושך אשר היו בארצות הצפון.

בני ישראל נאים הם ברגשותיהם לולא ניוולו אותם הצרות ותחשיכינה ותעיבינה בקרבם את רגשי היופי; ואולם לא כן באיטליה, כי גם בעת אשר הגיטו היה קיים, חדרו שמה קרני הוד היופי השפוך על כל הארץ, וגם אם לא עשו אחינו את היופי לעבודה זרה כהיוונים הקדמונים, אך הלא עשוהו על טהרת הקודש ולא עצמו את עיניהם ולא סתמו את לבם, ותהי מוזרה להם ההשקפה העכורה והכהה על התבל אשר לא ממקור ישראל תהלך, כי אם ממעין נרפש, ממקור התלאה והנדודים. ההשקפה הישראלית היא בהירה וזכה, היא מרוממת לכל לראש את הטוב, אך גם מאת היפה לא תשלול את ערכו, כי לא רק רגש הטוב, אך גם רגש היופי הוא מותר האדם מן הבהמה וחלק אל ממעל. אמנם היו עמים, אשר הטוב עזבו, וישיתו לבם אל היופי לבדו ויתעו מן הדרך, ואולם גם העם אשר יצפון רק את הטוב לבדו והתבודד במועדיו בלי חפץ ללכת קדימה ולעשות הכל יפה בעתו, גם הוא ייהפך לאבן. מי טוב לנו מהבודיים הראשונים באץ הודו, אשר העלו את הטוב עד מרום קיצו ויתאמצו וגם עלה בידם להכניע את היצר, לכבוש את התאוות, לבטל את היש (נירוואנא), להתקדש ולהיטהר “כשכלים הנבדלים”, ואם אנו כבני אדם היו הם כמלאכים, ומה הועילו המלאכים ההם לתיקון העולם, ליישובו ולשיכלולו? אפס ותוהו! בנין העולם ייווסד אם אך ישאו במאזנים יחד הטוב והיפה, הרוח והחומר, יפיפותו של יפת באהלי שם.

הנה כן – ברשות העדה הקדושה – נתבונן נא מעט אל יפיפותו של יפת, נעזבה נא לפי שעה את ביתנו ושאפנו רוח צח מן החוץ, או נפתח את חלונותינו ובא הרוח הזה אל ביתנו פנימה. לא טוב להיכלא תמיד בחדר לפנים מן החדר. אבל יהי נא ביתנו פתוח “כאהל פלן של אברהם אבינו לפני האורחים”. נסורה נא לראות את כר-מארקוס בוויניציה. אל תיראו, קוראים נכבדים! גם אל הגיטו נבוא, גם בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות נצא וניכנס, גם את הכתבים והפנקסאות נבדוק, גם עם הרבנים ועם החזנים נשתעה, גם את יום הכיפורים בוויניציה נתאר לפניכם בגאון קדשו, גם על הקברים נשתטח ואת המצבות נעתיקה. אבדכם לא יניח דבר גדול או דבר קטן מעניני אחינו, אשר לא יתחקה על שרשיו ולא יבוא עד תכליתו, ככל אשר עלתה בידו, בהתאמצו לשים את רוב יגיעותיו כופר ושלומים בעד אי שלמות דעתו.

ואולם אל נא תדרשו מאת המבקר את ויניציה להיסגר בתוך הגיטו הנשען על ס"ט ירמיה, ובלכת עבדכם מפה והלאה לפלורנץ, לווירונה, לפאדוא, לרומי ועוד, אל נא תבקשו ממנו כי ישב שם מאחורי התנור באחד מבתי המדרשות, בלי לראות את הארץ אשר מסביב, ובלי הודיע לכם מעט מזעיר מן המראות אשר יראה מחוץ למחנה ישראל. אין פה לא מחנה ישראל ולא מחנה העמים! במקום שם יש גאון חמדת יופי, יתרון הכשר דעת ושאר רוח, מקום שם יש יצירי כשרון חכמי הבניה והגיזרה, תבנית האולמים ותפארת היכלות, שכיות חמדה ופאר תמונות, מקום שם ערוכה לפנינו השכלת מין האדם, מקום שם חכמה בנתה ביתה, בנה וחצוב, גדור ותקן במשך אלפי שנים, מקום שם רוח האדם העולה למעלה למשכיל אָצר ויגנוז ויאסוף את יציריו ואת פעליו, את עבודתו ואת עמלו, והפעלים והמעשים האלה הם ערוכים וסדורים כמו בשדירות זו על גב זו, עד אשר אתם רואים אותם במדרגות גדולים, הלוך וצמוח, הלוך ושגשג, הלוך והתערות כאזרח רענן, במקום כזה אל נא נקים גדרים וחייץ מבדיל בין ישראל לעמים. במקום הזה אל נא נבנה לנו תחום המושב וברדיטשוב זוטרתא אשר ממנה לא נצא, אך פה נשקיף נא, פה נתבונן אל כל אשר מסביב בעינים פקוחות ובלב מבין!

במה קטנה הקימותי לי פה על יד הככר הקטן הסמוך אל ה“מארקוספלאץ”, למען הטיף לפניכם מעין פתיחה ליוצר של יום טוב זה אשר בו ביקרתי את כר-מרקוס. עד כאן אומרים בשבת הגדול – ועתה נלכא נא להלאה.

בין כל המקומות אשר בוויניציה זכה מקום-מארקוס לבדו לשם Piazza ואולם כל יתר המגרשים, ויש ביניהם גם גדולים ויפים, נקראים הם אך בשם “שדות” Campi. לכל מגרש כזה יש בית תפילה, וכל “שדה” היה לפנים חצר קברות (וזה שם חצר הקברות בלשון אשכנז), ואחד הוא המגרש של מארקוס, אשר גם בתחילתו היה מגרש, ולא לחינם זכה לשם מצוין אשר יבדילוהו לטובה מכל המקומות להתפאר ולעלות לגדולה בגלל תפארת בניניו. הנה מגרש ס"ט מרקו יוכל להתנוסס לא בוויניציה לבדה, אך גם בכל ארצות תבל, כי אמנם אין בכל ארצות תבל מגרש אחד, אשר בו נמצא הוד בנינים רבים ונפלאים כאלה יחד, אין כמוהו מכלול יפי מלאכת הבונים והאדריכלים, המהנדסים והמודדים, אין כמוהו אשר יציע לעינינו את כל ספרי חכמת הבניה והגיזרה והחיטוב בכרך אחד, אין כמוהו צמצום שכינת תפארת ומועט המחזיק את המרובה במערכת קצרה וסדורה ובשיטה מקובצת אחת, במשטר נאווה וסדר נפלא מלא חן והדר מתאים ומקביל בקו ובמחוגה ומתואר בשרד יד אמן, מלאכה נפלאה ונהדרה!

הכר הנרחב הזה לא ידמה לשוק או לרחוב, לא למגרש ולא לרשות הרבים, אך מראהו כאולם נהדר, כלשכת עונג וכעזרה גדולה ורחבה, שקירותיה מכל עבר – בנייני ענק, היכלי חוסן, מבצרי ארמון, עמודי תפארה, מצבות קדומים, כיפות הוד, מצוקי שיש, שערי זבול, איתני חיל וחומה ומוסדי דור ודור קורעים בגאוותם שחקים, מפליאים, מרהיבים ומרננים כל לב רגש! לפאת מערב יתנוסס לנגד עינינו אחד ממבחר בנייני תקופת תחיית מלאכת מחשבת באיטליה, הליברעריא מימי הדוג’ים (ועתה הוא היכל מלך איטליה), מימינו יסובו ורחבו בנייני הפרוקוראטוריה הישנה (מקום שם ישבו לפנים גדולי נושאי המשרה הנקראים אז בשם פרוקוראטורים), משמאלו בנייני הפרוקוראטוריה החדשה, לפאת מזרח בית התפלה של ס“ט מארקוס, משם והלאה היכל הדוג’ים, ולפאת דרום פתוח המגרש ונשקף אל כיכר קטן הנקרא בשם Piazzetta, בין עמודי מזרח של היכל הדוג’ים ובין פני בית עקד הספרים הישן, והשתרע עד המקום אשר שם עומדות מצבות תבנית ס”ט מארקוס וס“ט טודרוס, ופגע בפאת דרום אשר להיכל הדוג’ים, ונסב משם והלאה עד הפרדס של העיר דרך גשרים רבים מאד, בין בתים ואניות, ארמנות יבשה והיכלי ים, חומות בצורות ועמודי שיש, עד גדות התעלה, הנקראות בשם Riva degli Schiavoni ובעמדנו על יד Molc, והבטנו אל הככר Piazzetta, וראינו את כל המגרש המארקוסי את מגדל הפעמונים המתנוצץ בשלל צבעי התכלת והזהב, ועליו ענקים פסלי נחושת, מתופפים בפעמונים ומודיעים לבני ויניציה את שעות היום, ומשם והלאה נראה את מגדל הפעמונים הישן של ס”ט-מרקו, מגדל גבוה ארבע מאות רגל, ניצב בקומה ישרה וזקופה, ונשקף בשיא גבהו על פני הים והיבשה, איתן ואמיץ, כביר ונשגב, עומד על תלו משנה 888, אשר אז החל להיבנות (בשנת 1187 נשלמה המלאכה; בשנת 1396 חידשו את פניו; בשנת 1400 נשרף חלקו העליון; בשנת 1489 החלו לתקנו ובשנת 1514 השלימוהו בתבניתו וישימו כרוב של נחושת עם דגל מורה נטות הרוח בראשו), נישא על פני כל הבנינים וראשו מגיע השמימה, הלא הם השמים, אשר אותם יחשבו הוויניציאנים לגולת הכותרת אשר על פני כר מארקוס, כאשר חשבו המאוּרים את השמים אשר על פני עיר משושם לפנים, העיר רמון (גראנאדא) בספרד, למקום גן עדנם וזבול משכנם לעתיד לבוא.

זה הוא חזון המגרש של מארקוס כאשר הוא נשקף מרחוק, ואם לא יכבד מכם הדבר, הואילו נא ונסורה ונראה את המראה הגדול הזה מקרוב, וידעתם היו והשיבותם אל לבכם, מה אדיר ומה נפלא רוח האדם בפעליו, מה נשגב ומה נפלא הגיון לב חרש בכשרון מעשהו, ומה ישכיל קרוץ-מחומר קצר-יד ואין-אונים לרדות בכל היקום, לכבוש מצוקי גלמים, להכניע נטל רגבים, לשית תחת רגליו אפיקי איתנים, להפיח זיקי רגש בתוך גוש עפר ולשפוך את רוחו על העץ ועל האבן, לברוא תבנית יופי, לשכלל הדר תבל ארצו, הנתונה לו למעון מאת יוצרו, ולהנעים חן חלדו – לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחו אשר עליו, בחכמתו אשר חלק לו האל, בתכונות כפיו ובטוב טעמו, אשר מהם תוצאות להגדיל ולהאדיר את הדעת וההשכלה בארץ. דבר גדול אמרו חכמינו: יש ארץ סגולה, והאכסניא להשכלת היופי, להשכלת מלאכת מחשבת היתה מאז וגם תהיה עוד ימים רבים הארץ הזאת אשר בה אני כותב את הדברים האלה. הארץ הזאת היא מלכות שבתפארת; ויניציה היא קרן אחת בעטרת יפיה, המגרש המארקוסי אבן חן – במשכיות הנזר הזה. תהיינה נא על אבן זו שבעה עינים!

 

[ג]    🔗

בני הדרום אינם נחבאים אל הכלים כמו בני הצפון יושבי אוהלים. ככל אשר נרחיק ללכת צפונה, כן נראה, כי בני האדם ישימו את כל מעייניהם להנעים ולתקן ולערוך את מעונם, וככל אשר נרד הנגבה, כן נראה, כי המעון כאין נחשב, וחיי הדרומים אינם ערוכים בבית כי אם בחוץ. מה גדולה דאגת האנגלי ואהבתו ודביקות נפשו בנווה אשר לו! הנווה (Home) הוא חותם תכנית לחיי משפחה, הוא משא נפש כל איש אנגלי, הוא סמל דמות האושר והנעימות, אך לא כן עמי הדרום. גם להם יש מעון, אך יודעים הם לעשות להם את כל העיר למעון, להפוך את רשות הרבים לרשות היחיד, ולקנות להם ארבע אמות בכל מקום. אין אדם יושב בצל קורה, כי אם באונס. גם בימים האלה, חצי תשרי, עוד הוויניציאנים יושבים בחוץ ואוכלים ממתקי קרח ושותים ומאחרים בנשף עד חצות לילה. הטיול בחוץ לא לעונג ייחשב לאיטלקים, אך הוא אחד ממחסוריהם, הכל חייבים בטיול אפילו הילדים, ומי שאינו יכול ללכת מוליכים אותו, והיה כאשר תזרח השמש (ומתי לא תזרח השמש בוויניציה?) ויצאו גם המיניקות הנושאות בחיקן את הוויניציאנים הקטנים ואת הוויניציאניות הקטנות, והמיניקות הן נשי הכפרים לבושות שני עם עדנים, עטופות שביסים ושהרונים נוצצים ומצהירים, ועברו ברגש גאון על פני הפיאצצא, והכרת פניהן תענה בהן, כי יודעות הן כי עתידות ויניציה בחיקן, ועל פני מעקה הבתים בעד החלונות תשקיפנה העלמות הצעירות למטה, ועיני בחוריהן נטויות למעלה, ככל אשר אנו רואים בחזון “רם ויעל” במערכה השניה.

בעלות הבית הוויניציאניות הכבדות, אשר עבודתן רבה בבית ואינן יכולות לצאת החוצה, בשעת הדחק הן למצער מדברות “לשון הרע” עם שכנותיהן אשר ממולן בעד החלונות הפתוחים, ועפה השיחה הזאת על ראשי כל העוברים ברחוב, והתבוללה עם שיחת שואבי מים הדולים את המים מן הבארות אשר בצידי הרחוב, המשוחחים אף הם בעת השאיבה. הכל הומה וסואן ברעש, הכל חי-מדבר, כל חלון וכל אשנב הוא פתוח וגולגולת נשקפה ממנו, וגם אם לא נראה אותה, את מקומה לא תניח, אך הגזוזטרה או הזיז היוצא מן החלון או הפסל והעמוד הנמצא בכל מקום יכסנה מעין רואי. גם העשירים גם העניים משפט אחד להם בהליכותיהם ובאהבתם לשאוף רוח בחוץ, ועוד יתר שאת בדבר הזה לעניים, יען כי העונג הזה עונג שאיננו נקנה בכסף, כי נתון הוא לכל איש, ועל כן ישמחו העניים בחלקם וישישו כמוצא שלל רב כאשר אך יוכלו לצאת מחוריהם ומנקיקיהם, מקום שם יגורו בארמנות נהרסים בין חרבות תוהו ומבואות אפלים, להתחמם כנגד אור השמש ולשאוף רוח צח. הם עובדים את עבודתם ואוכלים ושותים וגם ישנים בחוץ. הנשים יושבות לפני פתח ביתן כמו במושבותינו בערים הקטנות – ורוקמות, או מתהלכות עם שכנותיהן הנה והנה ורוקמות, וגם האם הזקנה ליבנת השער יושבת מחוץ לבית ומדברת ומשוחחת. הוויניציאנים מדברים הרבה, הוויניציאניות יותר מהם, ואֵם זקנה בוויניציה – הוי, מי יעמוד בפני שיחתה!

כל קאמפא (כבר ביארתי, כי הקאמפא הוא שוק קטן) הוא כמו עיר קטנה, כרך שלם ומדור בפני עצמו, אשר לא יחסר כל בו. לכל קאמפא יש בית תפילה מיוחד לו (ולפנים היה הקאמפא שדה הקברות בסמוך אל בית התפילה, כי בימי הביניים היו קוברים את המתים בקרבת בתי התפילה, כנודע). בכל קאמפא יש בית מרקחת, חנות למיני אוכל ומשקין, חנות לממכר פרי הארץ, בית מלאכת חרש ברזל, ורצען, וגם למצער חנות אחת כוללת, אשר בה אתה מוצא הכל מזיבורית דזיבורית בתכלית הזול. גם יש בכל קאמפא בית מלאכת מורי שעות ובית מלאכת נחושת, וגם ספּר, והספּר הוא אחד מעמודי התווך של הקאמפא, וביתו הוא תל תלפיות לכל הלעז והדיבה, לכל החדשות והכזבים, לכל ההיתולים והמילי דבדיחותא הממלאים את חללו של הקאמפא לפי שעה.

את כל אלה עוד יכולתי לשאת ולסבול בשעת הדחק, אך המכה הגדולה מכל המכות הכתובות בספר ויניציה הם הרוכלים הקטנים הסובבים בשווקים ובחוצות. התבוננתי וארא כי רום קול הרוכל ושאון צעקתו מתייחשים בערך מהופך אל גודל מסחרו, לאמר: ככל אשר יקטן מסחרו של הרוכל כן יגדל קולו וכן תעלה צעקתו, ויש אשר נער קטן הנושא בידו למכירה כפתורים אחדים וקומץ כפיסי גפרית צועק ומרעיש את הרחוב הרבה יותר מכל העם אשר מסביב. איסתרא בלגינא קיש קיש קריא, ואילן סרק – קולו הולך. ומי יודע אם קטן זה לא גדול יהיה באחרית הימים, ואם לא עתיד הוא לעלות למדרגת מאזזיני, כאשר יחוס עליו אחד האימפריסרים לגדלו ולחנכו – כמה הם הטינורים על הבמה הצועקים גם הם כנער הזה, ואנו משלמים להם טבין ותקילין, ועל זה נקצוף? הקטן הוא מתבולל בין המון בני גילו הגדולים ממנו, הצועקים גם הם בכל כוחם. הנה הדייגים ועל ראשיהם סלים מלאים דגים; הנה רוכלים קטנים המוכרים חוטים ורבידים לנשים; הנה מוכר פירות לימוני ותפוחי זהב – תפוחי זהב שנתבכרו ונתבשלו די צרכם, לא כפירות בוסר שהם שולחים אלינו; הנה אנשים מוכרים מים לשתיה; הנה שרלטנים מכריזים, כי יש להם תרופות לכאב שיניים ושיד נפלא להדביק קערות שבורות ופסילים שבורים (כאלה יש רבים בוויניציה); הנה קוסמים אשר יפרשו יריעה על פני היקום אשר עליו הם עומדים, וכהרף עין יערכו את הבמה (בראותם, כי יש להם קהל צופים שיצטרפו למנין לשלם להם שכרם), וכבר יש מערכה של מגיוּת שחורה ולבנה, והקוסם הוא פרופיסור לחכמת המגיות תלמיד תלמידיהם של חרטומי מצרים ורב מג החצר של הוד מלכותו טשעטעוויא ויש לו אותות כבוד מאת המלכה השלטת בטארנאראיא, ובעד כל אלה ידרוש ממך אך אגורה אגורתיים. האין זאת “מציאה יקרה”? ומשם והלאה עומדים משוררי הרחוב ומודיעים בקולי קולות, כי יש להם זמירות חדשות, והקהל מתאסף סביבם, והם מזכים את הרבים בשיריהם החדשים. והקהל ימחה כף ויקרא bene, או יצפצף ויצחק, וההמון הולך ורב, ואני שומע עוד את קול הנער מוכר הכפתורים, כי עולה הוא על כל הצעקות, על הפרופיסור של מגיוּת ועל המשורר.

אמנם יש מהומה ומבוכה, אך על כל אלה שפוכה רוח חן, כי גם המבוכה האיטלקית היא מבוכה מלאה סדרים. בעונג רב התבוננתי אל המחנה הזה. לוא צייר הייתי, אז רקמתי את כל הקולות האלה על יריעת סימפוניה, כי אמנם אזני שמעה ותבחן, כי בכל המהומה והרעש הזה יש ערך נאווה; אך לא צייר ולא מנגן אני, כי אם לב רגש לי, וגם אם לא אתאר בשרד, הלא אדע איך מתארים, וגם אם לא אנגן אדע איך מנגנים. אלפי ציירים כבר תיארו ועוד יתארו את ויניציה, אלפי מנגנים כבר הביעו את תכונתה במנגינותיהם, אך מכל אלה לא יוכל איש לדעת עד מה ולשוות נגד עיניו את ויניציה כמו שהיא. כל איש אשר יבקר את ויניציה והתבונן וחקר ודרש, יראה חדשות ונצורות, ואני אך מעט מאשר חזיתי אספרה.

 

[ד]    🔗

“כל נטיעה שמצא לקח ושתלה בתוך פרדסו” – כפתגם חכמינו זה נוכל לאמר גם על דבר הוויניציאנים מימי הבינים. אלה גיבורי התבל ולוכדי הארצות והעמים. מכל קצווי אחוזותיהם הביאו תרומה אל בית האוצר הזה, אל הכר הנרחב מחמד נפשם ומשוש ליבם, וגם אתה, אף כי אוהבים בני ויניציה את שמי התכלת וירח יקר הולך וכוכבים במסילותם ושקט פני התעלה כמי השילוח ההולכים לאט והדר הצמחים והנטעים בגינות ובפרדסים שונים, בכל זאת חיבה יתרה נודעת מהם אל כר ס“ט מרקו ומבחר שעשועיהם הוא להתהלך לשוח במקום הזה יומם ולילה, בימות החמה ובימות הגשמים; עשרה קבין אהבת הטיול ירדו לאיטליה ותשעה נטלה ויניציה, כי איה עיר באיטליה אשר בה יוכלו הטיילים להתהלך בשלווה ובעונג כמו בעיר הזאת, אשר אין בה פרסת סוס? אך ארבעה סוסים נמצאים בעיר, והם חצובים בנחושת ומתנוססים על פני ס”ט מרקו, ואין לאיש רשות להשתמש בהם (ומי יוכל להשתמש בסוסי נחושת?), אלא לראותם בלבד. אין קול שוט ואין קול אופן מרכבה מרקדת, אין רכב ואין עגלון, ושמץ אבק לא ייראה ולא יימצא. מראשית חודש האביב ועד קץ תשרי וחצי חשוון יהמו יסובבו ישיחו הוויניציאנים על פני כר ס“ט מרקו, יושבים בקרנות בבתי המשתה הרבים המופנים חוצה על גדות degli Schiavoni ובכל מקום ששם מוזגים את הכוסות, אך יתר שאת מכל המקומות האלה ל”פיאצא", יען כי אין מקום כמוהו אשר בו נשקפה חמדת הערב הערב.

הערב הויניציאני בכל הודו והדרו, עוטה אור כשלמה משופעת המנורות התלויים על העמודים והאיצטבאות והגזוזטראות וראשי המגדלים וזיוות ההיכלות אשר לא ייספרו מרוב. ההיכל הנשגב והנפלא אשר למלך איטליה, הפרוקוראטוריה המחוטבת והמהוקצעת בעמודים וכיפות עגולות תפארת פתחי שערים ותועפות חומות בצורות, רוח החן והקסם השפוך על ס“ט מרקו הבנוי לפי טעם הביצנטי בהוד שלל צבעים – ימשכו ברב כוחם את האיש אשר ראה אותם פעם אחת לשוב לחזות בנעמם, גם הרקיע הזך הפורש למעלה נראה לעיני הצופה כחלק אחד אחוז מן התמונה הערוכה בכל, ושכני האנגלים, אשר כבר סבבו את כדור הארץ שלוש פעמים, מחליטים, כי אין כרקיע ויניציה לטוהר התכלת, ובכל רקיע ויניציה אין כרקיע הפרוש על ה”פיאצצה". ואם יתקדרו השמים בעבים, הלא אז עוד יתר תשוקה לבני ויניציה לראות בהדר הפיאצצה אשר ימלא להם בצבעי ראשי מגדליו את חסרון תכלת הרקיע.

מדי דברי בתכלת הרקיע אזכיר, כי כן כתוב בספרו של אדם הראשון, כי מקום סגולה לתכלת היא ויניציה. פה בויניציה נודע לי, כי הרה“ג מ' גרשון חנוך ז”ל מראדזין מצא את התכלת, את החילזון, בקירבת העיר הזאת, במקום הנקרא Chioggia. שמוע שמעתי מאז על אודות מסעות הרב הזה לאיטליה, גם את ספרו קראתי, גם את המופתים ואת הנפלאות אשר סיפרו אנשים רבים שמעתי. אך לא פיללתי כי המקום הזה הוא קרוב אלי ממול חלון ביתי. זה הוא כפר של דייגים בקירבת העיר, ושם על גדות הים האדריאטי התבונן הרב וירא בין חיות-הקליפה הקטנות את החילזון ועינו כעין התכלת.

גונדולירה! הובילני נא אל המקום Chioggia! נסעתי אל החילזון אני ומיודעי מאחינו בני ישראל, – אך את הדבר הזה אספר בפעם אחרת, ועתה נשובה אל ה“מארקוספלאץ”, מתכלת הציצית אל תכלת הרקיע. הנה הרקיע הוא טלית שכולה תכלת, והאנשים מתהלכים ומשוחחים ויושבים ומתבוננים אליו ושותים חמים, יין ושיכר, ולהקת המנגנים ממחנה צבא האיטלקים תריע בחצוצרות בבמה העשויה לה בקרב הפיאצצה, והאנשים מתהלכים הנה והנה על רצפת שייש טובה וחלקה ונעימה מן הרצפה אשר בארמנות עשירים. אמנם עלמא הדין לבי הלולא דמיא, ויש אשר תתעורר בקרבי רוח תוגת עולמים הצפונה בקרב כל איש עברי, ואשאל: מה זאת? למה נאספו כל האנשים האלה הנה? איה דאגותיהם ותלאותיהם? מה עבודתם, ולשמחה מה זו עושה? האמנם אין לכל האנשים האלה “דאגת פרנסה” ו“צער גידול בנים”? ומתי יבוא הקץ ליום טוב זה? אך גם ביום השני, גם ביום השלישי הלכתי לראות, והנה לא נגרע מספר הקהל ולא יחסר המזג. אמנם הם עזבו לנו את הקינות, ואת ברכת החיים לקחו לנפשם.

והנפש העבריה תשוב להתעורר, ופנתה מכל המחמדים האלה ושאלה: איה פה העברים? האם יש יהודים רבים בין ההולכים האלה? שמי התכלת פרושים על כל בני האדם, הכוכבים יפיצו אורם על כל העדה השמחה הזאת, גם קול להקת הנוגנים, גם ריח הצמחים והנטעים יבוא אל כל איש. היהודים האיטלקיים רובם ככולם שחורי שער וכפופי חוטם, כדמות דיוקן הטיפוס העברי, אבל גם איטלקים רבים הם דומים לעברים, ובין הוויניציאנים הזקנים ראיתי אנשים מגודלי זקן ואפם כאף הנשר ותווי פניהם מפותחים עמוק עמוק כפני ישישי הרבנים בני הדור הישן. שאלתי את אחד ממיודעי, איך יתאר האיטלקי תמונה עברית מעוררת צחוק (קאריקטור), ומה עושים פה ה“קוריערים שוויאָנטעטשנים” וה“מוּחוֹת” וה“קאלצי”³ דאתרא הדין, באין להם ערוגה זו לדוש בה?

אמנם רבו מאד מכתבי העתים של לצון באיטליה, גם חד וחלק מאד הלצון האיטלקי, אך קאריקאטורות עבריות לא תראינה ולא תימצאנה, גם אם יתקלסו לפעמים באיש מן העברים. במכתב עת אחד של ליצני הדור בוויניציה נדפסה לצחוק תמונת ראש העדה, נבחר בית המחוקקים וסגן שר האזרחים האדון רבא ( Rava ). אך גם הצחוק לא היה צחוק מכאיב לב וקלס ושנאה דוקר כמדקרות חרב, כי אם צחוק קל. וזה הדבר אשר בגללו שמו הליצנים עיניהם באיש אשר לפנינו, כי ביום 20 ספטמבר העבר היום אשר בו חגגה איטליה חג מלאת חצי יובל שנים מאז לכדה את העיר רומי, לא יצא האדון רבא לקראת כל החוגגים לעבור בסך עם מחניהם, אך ישב אז בבית הכנסת, כי היום היה ראש השנה. רבא הוא מבחירי אוהבי ארץ מולדתם, איטלקי בתכלית האיטליות, אך במקום אהבתו לארץ מולדתו שם גם אהבתו ליסודי התורה והדת, ובראש השנה ישב על מקומו כראש העדה בבית הכנסת, הדבר הזה לא מצא חן בעיני הליצים, ויתארו את רבא בדמות כוהן גדול עומד ומשרת במקדש, אך את פניו לא עיקמו, כי קאריקאטורה עברית הלא תהיה בעיני הרואה גם קאריקאטורה איטלקית, בהיות קלסתר פניהם של האיטלקים דומה לקלסתר פניהם של העברים, אמנם בין אחינו ואחיותינו אשר בגיטו עוד אנו מוצאים את הטיפוס הנבדל, אך מחוץ לגיטו, כמעט לא נכירהו.

אם חפצים אנו לראות את היהודים מן המין המעולה בפאריז או בבריסל, בוויניציה או ברומי, עלינו להתבונן בבתי החזיון אל היושבים בשורות הראשונות, ובבתי המשתה אך בנבחרים שבהם. אחינו אינם אוהבים להיות בטלים באלף ונבלעים מקרב ההמון, הם חפצים לראות ולהיראות, אוהבים הם את הבכורה ואת הכהונה, וגם בבתי המשתה שבוויניציה איה נמצא יהודים? בבית המשתה הראשון, והוא של פלאריאן. הבית הזה הוא חלק אחד מוויניציה, עצם מעצמיה ופינה מפינותיה. דור הולך ודור בא, גם בעלי בית המשתה כבר חלפו עברו וחדשים באו, וגם נין גם נכד ירשו אותם, והשם פלאריאן לעולם עומד, והאנגלי הבא לוויניציה הוא זריז מאד לקיים מצוות פלאריאן, לשתות חמים אצל פלאריאן ככתוב בספר הבעדעקער. פלאריאן זה הוא לוקח מקום נכבד בראש הפיאצצה, והיושבים שם רואים את כל הטיילים עוברים לפניהם כבני מרון ושומעים את הקולות ויכולים לקדש את הלבנה בלי פגימה ושותים קופי שחור שבשחורים ואוכלים מיני מתיקה הנקפאים, אשר גם הם זכו להיזכר בספר הבעדעקער, ויוֹנים – הלא הן היונים המהוללות של ס"ט מרקו, הנודעות מקצה התבל ועד קצה. כי אין כמוהן יונות נכנעות ורגילות אצל בני אדם, אלה היונים אשר בגללן נשים באות מקצווי אמריקה לשבוע את העונג המיוחד הוויניציאני, לכלכל את היונים ביד ובפה, והיונים האלה, העוזרות הרבה מאד אל הריקלאמה לטובת ויניציה (אשר אמנם אין כל צורך לה בריקלמה), גם הן קרובות אל פלאריאן – היעלה אפוא על הדעת, כי לא נמצא פה יהודים, העם שנמשל ליונה?

פה מצאתי רבים מאחינו, ויהי לנו פלאריאן כ“קאפה דע לא בורס” בווארשה בשעתו. אנגלים, אמריקאנים, צרפתים ואיטלקים, אשכנזים ומאד’יארים פשטו את קליפותיהם ויתוודעו איש אל אחיו. מצא מין את מינו גם על הפיאצצא אצל פלאריאן, ואתם הדוג’ים העשויים שיש ואריות ויניציה והסוסים החצובים בנחושת ולהקת הנוגנים האיטלקים על הבמה – שאו נא לפשעי חברת היהודים אשר התאספו אל פלאריאן להשתעות בעניני ישראל. הנה הקימותם לנו “גיטו”. דוג’ים נכבדים, שם מעבר התעלה על יד ס“ט ירמיה שם חצבתם לנו קבר, אך אסירי הגיטו יצאו לדרור והם יושבים פה על הפיאצצה ומחללים את קדושת היכלי הפרוקוראטוריות בדברי חידודים ומשלים שונים עברים. האם אזנים לכותלי הארמונות לשמוע את אשר אנו מדברים? וההמון הגדול הזה, ההמון רב הגוונים, ערב רב מכל העמים והלשונות, זו העדה הבלולה הקוסמופוליטית אשר בהפיאצצא, האם יודעת היא, כי יש בה עדה בתוך עדה, ורחוקים נעשו קרובים, וטעם החידוד העברי קיבץ את פזוריו גם בויניציה? לא, ההמון אשר בהפיאצצא לא ישית לב לדברים כאלה. הירח יאיר, הלהקה תנגן, הבנינים נשקפים בגאון יפיים, קול הקריה הומה, והמשרתים אשר אצל פלאריאן מוזגים כוסות של חמים, כי בעד מי הקימו הדוג’ים את ארמונותיהם, בעד מי נטו כדוק את קשתותיהם ויבנו את עמודיהם לתלפיות, בעד מי עשו את הפיאצצא הזה ואת כל תפארתו מסביב? בעד מי כבשו ארצות ויביאו הנה אוצרות תבל? הלא אך בעדנו – למען נוכל לשבת אצל פלאריאן לשתות חמים ולהתענג לאור הירח. האין זאת? יישר כוחכם דוג’ים, על פלאריאן ועל החמים, על האריות ועל העמודים, כי אמנם עונג רב הבאתם לנו, ועל אדות ה”גיטו" האם לא תדעו, כי גם הוא ייזכר וייפקד בבעדעקער במקום שם נזכרו כל הדברים הראויים להיראות. הגיטו הוא בן ראיון וגיא-חזיון בין כל שרידי הקדמוניות. אך בני הגיטו יושבים בכותל מזרח אצל פלאריאן.

זהו הגלגל החוזר בעולם, דוג’ים נכבדים!

 

[ה]    🔗

חזון עיר היהודים (גיטו) בקהילות העתיקות

עוד לא תשבע העין מראות את שלל הצבעים ומראה הקשת בנעימות חן שבעתיים המצהירים על תועפות מגדלי חוסן אשר במגרש ס"ט מרקו, ששם הכל בהיר ונוצץ, כצלמי תפארת אשר זה עתה ידי חרש פסלום, מלאים הוד ומפיקים עונג ועדן במקלעות פקעיהם ופיטורי ציציהם; עוד הננו מתבוננים אל הארמונות הנפלאים המעולפים כמו בקסם חלום, ממולאים בהט ושש וכל אבני חפץ רצפתם, כדכוד ואבני אקדח שמשותם, בהם כל הצבעים יחדיו התבוללו, כמיתרי כינור מצלצלים יחד נגן ייטיבו, אף כי לכל מיתר טעמו ומשפטו – הנה הם מתנוצצים בצבעיהם פה כעין נחושת קלל, שם כעשת ברזל ממורט או ירקרק חרוץ, הנה אור פני ספיר ושוהם חמדת מראה הנופך ונועם הבדולח! האח, מה תאווה לעינים ראות חטובות יופי אלה, אשר תעדינה עדי זהב כבתולה תעדה כליה; מה נפלאו מעשי חרש וצורף וחוטב המאירים בזוהר ספיר, משבצות חוטי תרשיש כשורייקי סומקי, יפים ואדומים כעין האלמוגים, ודקים כחרוזי פנינים, כמו לא נחצבו בגרזן ומקבת. כי אם נרקמו ביד קוסמת וכבני רשף עוף יגביהו!

ומפה והלאה, על יד עין המים, מראה איתנים היכלות נושאים את ראשיהם בגאון וגובה כבני שחץ, וירימו מרום קרניים בשיא תלפיותיהם ומפלאות מלאכת הכיפות והעמודים ואפודת מסכת זהבם; פה מראה תבניתם יפיק גאווה והוד, ושם הם נשקפים כמלאכי בלהות שבעי עמל ומלאי עצבת, כמו מחוללים ומדוכאים יילילו דומם ויהגו חרש, מפוצלים על יד עדיי תפארתם בפצלות ובקווים שחורים. הטיח אשר עליהם נפל והם מנומרים בכתמים כהים ובחברברות כקמטי עור זקן אשר צפד על עצמו כאצילים שהתרוששו וכבני חורין שירדו מנכסיהם, והכתמים והבהרות והחברברות האלה עוד ישיתו נוספות למורא הודם וירוממו את ערכם בעיני כל איש יודע חן אשר לא השה אותה אלוה טעם היופי. הנה נצבים טורי ארמונות אלה, צורים על אגם מים מעבר מזה ומזה, ומראיהם כחזיונות וחלומות מני ירחי קדם ושנות עולמים, כחלומות אשר נרקמה עליהם רקמת שייש וספיר גיזרתם, כחזיונות אשר רותקו פה בחרצובות אבן מוצק! עוד הננו מתבוננים אל הענקים איתני הבנין השוקעים במים עד קרסוליהם וראשם מגיע השמימה, גם עוד שוב נשוב אליהם לתארם ברוב חזיונות, אך עתה נעזוב מרומי קרת ואל “עיר היהודים” נשית פנינו – בית אֵם נלכה!

הידעת את המקום אשר שם לא יצלח מגד שמש, אשר שם לא יפרח תפוח הזהב, אין שדה וגן, ולא ינץ העץ, אין ניר ותלם, אין צל דליות ואין גם שוכת ענף, אין אור שמש, אין עפאים ועלי אלונים? הידעת מקום צר בעיר העליזה הזאת, אשר רוח חדש לבקרים לא יפקדנו ופלג אלוהים לא ילחך עפרו, עיר כדמות סוהר וכתבנית מאסר צלמוות, עיר בתוך עיר, גלמודה ובודדת במועדיה, סוגרת ומסוגרת? הנה “עיר היהודים” שארית דורות הבינים, הנה הכלוב המוזר אשר עמים לו יקראו גיטו. פה לכדו אותנו בסוגר ויושיבונו במחשכים כמתי עולם; פה ישבה בת ציון כעוטיה מתאבלת על כלי חמדתה וגאון עוזה מקדם, מאחורי הפרגוד הזה ביקש ישראל מקלט לנוס שמה מפני רודפיו. אל המקום הזה נבוא עמכם הפעם, וערכנו לפניכם את דמות תבנית “עיר היהודים” כצלמה בכל הקהילות העתיקות באיטליה, וגם כי בוויניציה נדבר הפעם, מופת תהיה לנו, כי גם בפדוא גם בליווארנא גם בפלורנץ שונה היא דמות הערים, אך מראה הנגע – מראה הגיטו, אחד הוא.

הננו נוסעים אל ס"ט ירמיה, כי כן קראו בוויניציה לרחובות היהודים מאז בשם בית התפילה לנוצרים הקרוב אליהם. עוד המלח תופס המשוט קורא לנו לעזוב את הסירה, והנה לנגד עינינו רחוב אשר רוח כהה עליו מרחפת, אך עוד אין זה רחוב היהודים, אפס כי אותותיו לא ינכר, כי רגלינו עומדות בקרבת עיר היהודים. הננו הולכים הלאה ודרך מבוא צר נבוא אל תוך עיר היהודים. הס, הנה הגענו אל מחוז חפצנו. מרעיד ונבוך יעמוד הרואה למול החליפה ונפשו עליו כחלל תתעטף. עוד זה מעט ראינו את תפארת ההיכלות ואת חמדת הארמונות, ועתה מה שונה המראה בארץ עיפתה זו: צלמות ולא סדרים, המקום הוא צר מאוד, צר מהתכנס שם המון רב, צר מהכיל גם עדה קטנה, כמו ערוץ אדמה ונקיק סלע בין רחבי שדה ואחו, וכמו הובאו הלום בני עם נרדף אסורים בחבלי עוני, שדודים ואין כוח, לבוא בנקרות הצור ולהיטמן בעפר.

ידענו את רחובות הערים מימי הבינים, כי צרים היו, אך צר-מעון כזה לא תראינה עיני איש גם בערים קדמוניות. זה הוא הרעיון הראשון אשר יתעורר בלב הרואה, לוא גם לא ידע מה כמוס מה חתום בדורות הבינים בין חומותים אלה, ובעד מי סגרה פה הארץ בריחיה. כל מתבונן בעין בחונה כרגע יכיר, כי פה נעשה מדור בפני עצמו לקוי קו קו ומבוסה וחושך ועייפה רפידתו, ופתח שער הכלוב הציבו שומרים לשמור את משמרתם, סביב להם גדר ומשוכת חדק, וישפכו עליהם סוללה מכל רוח, וירביצום פה באשפתות, ויבואו עליהם בעקיפין ויקיפום מסביב, ויסתמו היטב צר מעון זה לבל יוכל איש לקרוע חלונות ביית האופל לזכך את הרוח המרחפת בו, לטהרו ולנקותו.

ואחרי אשר יהגה הצופה ברוחו הקשה את הרעיון הראשון המתעורר בפתח עינים, כי המקום הזה הוא צר מאד, ורעיון שני יעלה לע לבו, כי המקום הזה הוא סתום וחתום בפני קרני השמש, ועל כן פניו קבצו פארור, שומם וקודר מאימה חשכה. הנה קווי החרסה מלכת היום, אשר לאורם יתענג גם הרמש הקטן, בדי ריק ייעפו על תוך הרחובות האלה שנסתמו כמערות צורים. השמש הזורחת בהדר גאון עוזה על שמי איטליה, על שמים כספיר טהרו, השמש הנותנת חיים ומרפא, חדווה ותוחלת, משוש ישע ומאור פנים לכל יושבי ארץ מבורכת ה' זאת, לא תוכל להריק שפעת ברכתה על בני אדם יושבי חושך וצלמות במכלאות הגיטו. היא לא חפצה למנוע את אורה, היא לא חדלה את מתקה מאת כלואי צלמון אלה, אך האנשים המתענגים בהיכליהם על גדות התעלה הגדולה, השרים הלבושים שני ועוטים אדר יקר, הדוכסים המשתרעים בארמונותיהם הניצבים מרווחים ומלאים מוטה ופרק, קראו לשמש דום! ותמעט זאת בעיניהם, כי יאושרו בארץ ונחלתם עליהם וחיל עמים יינקו, שולחנם מלא דשן והם שוכבים על מטות שן ודמשק ערש, וישימו דלתים ובריח גם לזיו השמש וישאפו לבלוע גם אותו, לבל יהי ליושבי הגיטו חלק בו. במקומות אפלים ורטובים כוננו את מכוני הגיטו, קיקלון, טיט, רפש ושחת שמו תחתיו, ובעד השמש ממעל חתמו, וגם את הרקיע הזך הפרוש כתכריך תכלת על פני איטליה כמעט לא ראו יושבי הגיטו. לא הרהיבום עפעפי שחר וברון יחד כוכבי בקר לא ראו, ואף יומם עינם שמה נשף ויהי במחשכים מעשיהם ורוח נבאש יקיפם מסביב, יקיף עליהם ראש ותלאה.

 

[ו]    🔗

עוד מראה אחד, אשר עליו תתעורר רוח הצופה במעוף צוקה זה, הוא מראה דמות הרחובות של הגיטו. כל מי שלא ראה את תהפוכות תחומי הרחובות האלה ועירוב פרשיותיהן לא ראה מראה מוזר ומסובך ומסוכסך מימיו. רעיון תוגה ימס את עין הצופה ויעיק את לבו בעמק הבכא הזה. אמרתי אני עם לבי הן לא רק במישור כי אם בעקוב, לא רק בבקעה כי גם ברכסים יוכל היודע את חוקי המדידה למצוא תמונה אחת מתמונת חיבור הצלעות וקישוריהן וצירופי צירופיהן, לו יהיה הקו עקום, לו יהי גם עקלתון כנחש בריח! וחקרתי אני את פיצולי הרחובות האלה למצוא בהם שמץ מידה וקצב, אך יגעתי באנחתי ומאומה לא מצאתי!

יש אשר נפגוש מקום משוטח ומרוקע, ונדמה כי זה יהיה טבור הרחובות אשר על סביבותיו, ושמנו לנו בו אות וחצבנו לנו ציון. והלכנו משם והלאה, והנה הגודרים והבונים אשר בנו את הבתים פה יעטונו פתאם עטה וצנוף יצנפונו צנפה לאחור, ותחת הרחוב אשר ביקשנו נראה חריץ עמוק כמרזב וצנור וקירות וגדרות ישנים, אחוזים ומשתרגים, כרוכים ומגוללים יחד, מתלכדים ומחוברים, וחוזרים ונפשלים לאחוריהם והולכים ומתקפלים, צידם החיצוני לפנים וצידם הפנימי כלפי חוץ, ועוד הפעם שוק קטן, וגם הוא מתעגל ומתפתל, ובקצהו הוא מתעקם וזוחל כנחש אל תוך חורים וסדקים, ויורד משם עוד עמוק כמו פולח ובוקע בארץ, ושם יתחבא במסרים לבל יוודעו עקבותיו.

במקום הזה יש פינת רחוב, ואשיש כמוצא שלל רב. האח מצאתי נקודה אחת נכונה, נקודת המרכז אשר ממנה אצא, ואחקור את תבנית יתר השבילים והמשעולים, אך מספר צעדים מן הפינה הזאת ילך הרחוב הלוך וצר, אין רווח בין הדבקים, והתכווץ בסדק זה מאד, ונסוב אל תוך קבוצת רוכסי חצרות קטנים, כתלוליות תלוליות מורכבות, עולות ומטפסות זו על גב זו. קלוטות ומצומצמות בין אבנים וגלים ניצים וחומות הרוסות, כמו היה פה המודד חפרפר וחולד, אשר לא על פני האדמה יבקש לו מעון, כי אם יחתור במסתרים, כי טורי בתים צרים יתעוותו והתפתלו כנחש בריח, נקודים וברודים, שרוקים ומפוצלים, וגם אם עשר, גם אם עשרים פעם נעבורה בשבכה הזאת, לשוא ניגע למצוא בה דרך! פה אין “תעלה גדולה”, ואין מגרש ס"ט מרקו, אשר יהיה כמאיר נתיב לעוברי אורח, פה הכל מעוקל ומפוצל, נפתל ועקש. פה לא ישבו האזרחים השאננים, פה היו מושבות היהודים המרודים, פה הצטמקו ויתייבשו היראים ורכי הלבב, החרדים לקול עלה נדף; פה שכבו האומללים מגוללים, סבוכים ומסוכסכים איש באחיהו, עד אשר שלחה השמש שביב אשה, באביב תקופת העת החדשה, ואז הקיצו ישני אדמת עפר אלה, וצר מעון זה דמיונו עתה אך ככלוב קדמון, רבץ העוני והעמל מקדם, משוכת צרה ותלאה, שוד ושבר, סמל הקנאה! פה היה ענק ישראל אסור בחוחים כפרומיתיאוס אל הסלע, אך הוא ניתק מוסרותיו ויצא חפשי משחת.

ואנכי עומד ומתבונן אל הבתים האלה ולא אוכל לגרוע מהם עין. רוחי יאסוף אליו את המעט אשר בינותי בספרי חכמת הבניה והגיזרה, למען תאר את תכנית הבתים האלה בשרד ובמחוגה, לדעת מה משפטם מה צביונם וסגנונם, האם זה הוא הצביון הרומאני, הביצנטי או רוח “תקופת התחיה במלאכת מחשבת” מרחפת פה? האם גבהי הבתים המחודדים האלה הם שיא גאון מבנה הגותים, אשר ימריא רום וידא על כנפי רוח, וצלעי העמודים האלה והאיצטבאות והגזוזטראות, הנחצבו לפי טעם היוונים, מועף ביעף, או יש פה עקבות היהודים ועיגולי כיפות הפאגודות? לא ולא!

פה תעמוד חכמת הבניה משתאה מחרשת ולא תמצא מלים. פה אין הגיון וגזירה שוה ובניין אב, אין רעיון נכון ועקבות משטר, אך פלפול מעוקל ומשורבב, פה יש מערכה מיוחדת במפלגות חכמת הבניה והגיזרה, מערכה אשר לא אדע אכנה. שוו נא לנגד עיניכם: בית אחד ועליו בנויה כעין מגבעת מחודדת, ועוקצי חוליות בולטים כדרבנות וכמסמרות נטועים; הבנין התחתון משוטח, ועליו מתוחים כדוק בנימים קטנים, מתרחבים בשוליהם וכפולים מתחתיהם וטלואים במספחות רבות זו על גב זו, שדרה על שדרה; משם והלאה חומה אחת כמו שריון מוצק ובית מצודות, ועליו יסך בנין אחר כתבנית צינה וסוחרה מסביב, ומאחוריו יסתפח עליו עוד בית חדש, כסרח העודף על שולי מעיל. משם והלאה קבוצת בתים נפרדים בתחתיתם והולכים ומתחברים בראשיהם, שוליהם נבדלו וגגיהם נתבדרו כשפופרת וראש סגלגל כתבנית הביצה. שם אתה רואה בית אחד, ועליו בנויות “עליות קיר קטנה”, מסודרות כרעפי הגג ומסומרות בקוצים, מדובקות אל החומה הראשית כאשר ידביקו החובשים אל גוף האדם קרני דאומנא שמוצצים בהם את הדם. הבית האחד יצנוף מצנפת משולשת, שלשה גגים לו, ובעד חלונות קטנים הננו רואים את המעונות, קמט ושריטה אחת בבנין ושם יש מעון, או עוקץ-חידודים יוצא מתוך הגג ובולט כפטימת הדד, כאילו נתקע בלוע, וגם שם יש מעון, והמראה מעורר בלב הרואה את הדמיון הנתעה ואת מחזה התרמית, כאילו היו הבתים מונחים מצומצמים כמו בתיק, אבל יכולים להשתרבב ולהתפרט, יוצאים ונכנסים אל נדנם, פה הם מסודרים בטור אחד, ומזה והלאה בשני טורים, והטורים צרים מאד, והם מתכווצים ומתקפלים, חצר לפנים מן החצר, זיז יוצא וזיז נכנס.

הנה פה בית אחד מגיח מחורו ונראה בחוץ, כי לא יירא קרץ, ועל ידו הבית השני חבוש בטמון ומתחבא חדר תוך חדר, פן תפיצהו הסערה או פן יהלמהו רעם, והבית השלישי העומד ממולו כבר הרהיב עוז להיות נשקף מעט החוצה ולהציץ מן החרכים, ומשם והלאה עוד המון בתים קטנים, בתי עוני, אהלי דלים, מכונסים ונלחצים ונדחקים יחד, דרים בכפיפה אחת, ככבשים הרובצות זו על גב זו, כמו היו טרודים מאד, דחופים ומבוהלים, ויתקבצו ויתלכדו יחד, כמשפט המון בני עמנו מאז ועד היום הזה.

 

[ז]    🔗

הנשובה, אחי הקוראים, אל תשואות קריה ואל הוד ההיכלות, או נעמוד פה מעט לראות איך שמה יונת ישראל את קינה בנקיק-גדר הדחויה? שם יש תאווה לעינים, נווה שאנן על נחלי עדנים, שמחה לנפש. רוח צח, סדר נאה וטוב טעם, כל יתרון כל יופי, – ומה נחזה פה בשולמית? תיאור נתעב ונאלח, אגודת בתים עקומים, מארבים ומוקשים טמונים, מתלכדים ומשתרגים יחד! אך חבלי קסם ימשכונו וחרצובות זכרון ירתקונו אל המקום הזה ואל הבתים האלה, כי קרובים הם לנו, ללבנו לנפשנו מכל ההיכלות אשר על גדול התעלה הגדולה ומכל המגדלים המצויינים בבניינם הדק ובהוד תארם הגבוה. הכי אחינו אתם, מיודעינו מקדם! צר-מעון זה במחשכי עקלקלותיו וגם בארדיכלותו המטורפת, לנו הוא, זרועי חמד פה בעפר נטמנו, כל אבן מקיר פה נפלאות תביע, וכל כפיס מעץ חידות מני קדם ישמיע, כי בחוֹרי-עפר אלה ישן ישראל באיטליה שנת החורף; בארון זה, ארון לבנים ואבנים, הושם כולו מנפש ועד בשר, למען יכל בשרו ובא רקב בעצמותיו ונפשו לעפר תשוח; פה אימה מחדרים נשקפה, פה היתה “הכבשה נתונה בין שבעים זאבים”.

לִרְגָעִים הוּנַח לָמוֹ יִשְׁאֲפוּ רוּחַ,

עֲדֵי חֵץ נָקָם לָמוֹ שֵׁנִית שָׁלוּחַ;

(ל. א. פרנקל)

פה יעברו לפנינו צללים צללים מעמק הרפאים, פה צפוני עתים נקרא; זאת היא במת המחזה לדברי ימי עמנו בגלות החל הזה, עת כבדה עלינו יד אלוה! בבתים הקלועים והצפופים האלה חיו, התענו, התפללו, אהבו, קיוו, חלמו וישיחו אבות עמנו; פה יגונות צררום וחדוות ד' היתה מעוזם, ופה חמודם על עפר ניחת; פה היו עצבונם ועמלם ושעשועיהם. פה אין פסילי יופי ופיטורי ציצים, פה אין גם סדר ונעימות החוש וחמדת חן, אך פה יש היכל גדול מכל הארמונות אשר על גדות התעלה, פה היכל הרעיון בחסנו יתרומם, פה זבול רוח נכון ואמיץ למועד עולמים, פה כוח נעלם עשה במחשך מעשיו לתקן בישועת חוסן את אשר עיוותה הרשעה ולבנות בסתר את אשר הרס הזדון בגלוי; פה נחזה כוח הרוח והגיוני לב אדם, ומי זה יערך להם ביופי; לא קינה ואבל, אך קול ענות נצחון ישמיע צר מעון זה.

כן, בקודש חזיתיך, עיר תהילה! הוי, מה נבערו, מה נואלו בוני הכלוב הזה. הכאב הכאיבו את החלקה הזאת, אך לא השחיתוה. הם חשבו רעה על עמנו, הם החליטו למשפט נכון, כי שורש ישראל ייבש, אם לא ישאף רוח, ויתעמרו בו ויכלאוהו, וישראל בעצם תומו דשן ורענן מוח עצמותיו ישוקה! צאו נא בחוצות וראו את היהודים האיטלקים! צורי מלכי ואלוהי! האלה הם היהודים השוממים, אשר עוד זה לפני דורות אחדים קדרות לבשו, במכלאות נסגרו וערפל חתולתם? איכה מהרו להיישיר את קומתם, להיטיב את פניהם ולהסיר מעליהם כל עקבות סחי וחלאה! ורחובות גיטו מה הם עתה? אך שריד מדורות עברו, אך מזכרת נושנה ומושב לעניי עם! פה היה בית ספר קשה ואיום מאד, ומחלל של עולם זה יצאו אנשים חזקים אל עולם ההשכלה על ארץ רבה המלאה רוך ופנוק, חמודות ותמרוקים, סלסול ונועם, ויכריעו בתוקף עוזם ובשאר רוחם את כל אשר פגשו בדרכם. הלא כן נקם השיבו לצריהם.

אמנם איש יכ ישב ימים רבים במעון אחד, ונדבקו אל נפשו תכונות המעון; איש כי ישב במקום אחד, בעיר ובמדינה, וניכרו בו עקבות המקום ותכונתו, אם רוח כהה מרחפת במעון או במקום ונחה גם עליו, ואם לח המעון ורטוב, שוד לו וקרץ, כי יהיה המעון כרקב בעצמיו. הן כבר חכמים הגידו: "מפני מה רגליהם של אפריקאים רחבות וכו'⁴. – היעלה אפוא הרעיון על הדעת, כי שבת בני ישראל בקרן חשיכה זו במשך דורות רבים לא חוללה כל פעולה ותחלף כענן בוקר וכצל תוהו? לא! לא פינה נשכחה הוא גיטו זה בקורות עמנו, וגם העת עוד לא ליחכה ולא השביתה את כל עקבות פעולותיו. מחי קבלם נתנו הגודרים והמתקנים בחומות “עיר היהודים”, ויש גם אשר הרסוה כולה (כמו ברומי), ויהיו כצרור אבן במרגמה, אך פעולותיה עוד לא שבתו, ועוד שברי לוחות מונחים בארון עמנו, ובעת אשר אנחנו עומדים בין חומותיים אלה, ונקשיב רב קשב, וכמו נשמע סודות מן החדר, סוד שיח דורות אשר עברו, המה ישיחו ויספרו לנו את אשר היה הכלוב הזה לישראל בעת אשר עמנו לבדד שכן בו, ואת אשר הרע והשחית – מליץ יושר מול מגיד פשע, הבה נסכית ונשמע!

דברי הימים מודיעים לנו, כי שתים סיבות המריצו את השליטים בימי דורות הביניים לשים סייג וגדר למושבות היהודים. הסיבה האחת היתה למנוע אותם מהתבולל עם בני עם הארץ, והשניה – להגן עליהם מחמת אוייב ומתנקם. הם לא יכלו לראות כי היהודים ימין ושמאל יפרצו, ובאשר תאווה נפשם ישכנו, על כן אחזו בכנפות הארץ לנער ממנה את היהודים אשר כבדו עליהם מנשוא, ויוציאם אל מחוץ למחנה ויזרם כמו דווה, למען יתכנסו כולם במקצוע אחד ויקראו למקצוע זה שם “עיר היהודים”. גם יש אשר לטובת היהודים עשו את הגדר ויציבו את הגבול הזה, בידעם את נפש האספסוף, כי הם כזאבים טורפי טרף, ושוט זעמם כי יעבור והשמידו את היהודים בשבתם עמם יחד, ושדדו את רבצם וחמסו את רכושם, לכן סגרו את היהודים ברחובות צרים ויציבו עליהם משמר, לבל יוכלו בכורי דלים וצבא היחפים להבקיע להם דרך אל עיר היהודים. אמנם פעמים רבות היה להיפך, כי בגלל המחנה הנבדל הזה היו היהודים ללעג ולקלס לסביבותיהם, כי ידע כל איש מן המשטינים איה מקום היהודים, ויהיו לוטשים עין שוקקת על החומות האלה, כי הציון הלז היה להם סמל הקנאה המקנאה, מצודים וחרמים, פח ורשת, כמטפחת אדומה לשור נגח, וכמראה דם לפריץ חיות, וישתובבו ויתנפלו על עיר היהודים ויעשו בה שערוריה, ויהיה כל המבטח הזה לישראל שן רועה ורגל מועדת, שם מזורה רשת, שם יארוב שבר.

 

[ח]    🔗

למראה שערי הגיטו לא הרגיעה נפש בצע מעשקות, שמה הביטו כמו אל אוצר חוסן היהודים ומטמוני מסתריהם, וככל אשר הוסיפו הצוררים וגם האוהבים בחוץ ללטוש את עיניהם אל מטרת חמדתם זאת, ככה הוסיפו היהודים להתחבא ולהסתתר, להיות שאננים ממגור ובטוחים מפחד, לבל יהי רכושם לקוץ מכאיב ולסילון ממאיר, ובין בלויי סחבות בלויי מלחים טמנו את שארית יגיעם כשפוני טמוני חול, וגם זאת לא הועיל להם, ויוסיפו להסתיר פנים, להערים, להתחפש ולהיטמן, וישבו במחשכים, ויתעוותו ויתקפלו כשבלול הנטמן בקליפתו, ויבנו את כל הבתים האלה עם חטוטרותיהם ועיקוליהם כאשר עינינו הרואות, כי רתת ומחיתה מילאו את בתי נפשם ודמיונות מציקים ומרגיזי נפש רדפום כל הימים, וברוח נפעמת ורועדת היו בונים בתיהם בחפזון ובמחשך אך להסתתר ולהתבצר בהם. לא הלך לבם אחרי חוקי היופי והנועם, הסדר והטהרה, ההיכלות והפסילים, ויהיו כל אלה בעיניהם כחזון שוא ומקסם חלק, לא בגלל אשר רוח ישראל לא תשא את היפה ואת הנעים, כאשר יחשבו הפתאים, כי אם מקוצר רוח ומשובע רוגז. נאנח תחת תגרת יד המקרים, נפעם, נדהם, דחוף ומבוהל היה איש ישראל כל הימים, נרדף על צוואר להביא לחמו לנפשו, או בהול על ממונו וירא מפני המזיקים והחומסים, בידעו כי איד נכון לצלעו ובוססים ישחתו את כרמו ויכרסמו את זרע העמל, על כן שם כל לבו אך לשמור את הונו גנון והציל.

ובחדרי אופן וצלמוות אלה כי נראה על האבניים, אז ישר נחזה, איך השתכלל רוח ישראל בכל יפי סגולותיו וגם במעט מגרעותיו אשר דבקו בו. “בני, מי העלך מן הים? – שאל רבן גמליאל את ר' עקיבא – דף של ספינה נזדמן לי – ענה ר' עקיבא – וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לו ראשי”… אמנם דף של ספינה כזה היה המעון הצר לישראל! בחדרי אופן אלה עלו חיי המשפחה ושלום-בית בישראל עד מרום קץ מדרגתם! חלאה ורפש בחוץ, אך טוהר הנווה, טוהר בית ומשפחה, קשר נפש אנשי בית למכורתם, למולדתם, הצנע לכת, הקדושה הנעלה המרחפת על הזיווג והאישות פה מצאו משכן חמד וזבול תפארה! לא ידעו האנשים האלה ללבוש גאות ועוז כאבירים, לא איוותה נפשם לצוד צייד, להיאבק, לרכוב על סוס הודו במלחמה, לצהול אל עלמה, אך כלכל אשה וטף, שמור וזכור חובת בן לאביו ואב לבנו, אצול ברכה לשאר בשר וקרוב משפחה, התחבר והתלכד יחד בעבותות אהבה ניצחת – זה היה משוש דרכם וחלקם בחיים, זה היה חזון לב ומשא נפש בבתים הצפופים והמעוקלים האלה!

הנה מזווה הבית אשר שם ישב האב בראש מסיבי משפחתו! האב, נשיא המשפחה, כמלך בגדוד! הנה הפינה אשר שם ישבה האם הצנועה והתמימה, שם הביעה ברכותיה, הגיוניה ושיחה בענווה ותום, שם בכתה בעיניה יונים המפיקות חן ונועם ונדיבות וחמלה ורחמים! זה היה מעון שלום וישע, זה היה הצור אשר ממנו חוצב עם כביר, עם עולם, נצח ישראל. פה היה בית ישראל שתול כגינה על יבלי מים, על נועם המידות, על הטהרה, הענווה והצניעות ויהיו חיי המשפחה שורש פורה אהבה שלום ואחווה, מלמד לפעול טובות ומתג ורסן לנהוג במוסר ובתום ולשאת ולסבול הכל באהבה.

והסגולה השניה אשר פרחה כחבצלת בין עיים, בשממות חרבות הגיטו, הלא היא האחווה בישראל, זה דגל מעוזנו! פה, במעון צר זה מלא קיטור נבאש, פרח שלום העשוקים והרצוצים וחרצובות אחדותם עצמו מאד לתקן המעוות ולחזק בדק, פה היו כלם מחוברים ומשולבים בכפל רסנם; חבלי הדת ומוסרות מולדת, לא תשבות שלות העדה וברית שלומה לא תופר; פה היתה מצודת סלעים משגבם – העדה בעד כל איש, וכל איש בעד העדה, על כן מתקו למו רגבי עפר אלה, כי במקום אשר אמרו מנדיהם להצמיתם ויבוזו צלמם וישחיתו תארם, הקימו המה מקדש לשלומם ולאחדותם. הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, עושים משפט וצדקה וחסד, אלמנות ירחמו ויתום יעזרו, מידת הרחמים, הנדיבות והישע חשפו את כל שכיות חמדתן.

זו העטרה שעטרו לנו ימי החושך, זה נוגה הקשת בענן. כזהב בעליל נבחנו אבותינו בכור המצרף הזה, אשר לו קורא שם גיטו; מועקה שמו המשטינים במתניהם בהקימם את העיר הזאת הנפרדה והבודדה, בנויה קו תוהו על אבני בוהו, אך המועקה הזאת עזרה לישראל ותצילהו משוטניו ומצמיתיו המתנכלים להשחיתו, ותאזרהו עוז בהילחמו, ותפדהו מכף נוגש, כי המגור מסביב והמחיתה מחוץ וקול דופק בשער העירו וימריצו את האומללים להתלקט, להיזעק ולהתחבר, להיקהל ולעמוד על נפשם ולחרוד יחד ממחבואיהם בהיות החיים תלואים להם מנגד, ועל כן לא היו ימים טובים לאחדות כימים ההם, אשר אז הוגשו לנחושתיים, לגדרים מעיקים, כאסיר אל בור. פה בין סחי ודומן היה עוז ואומן!

 

[ט]    🔗

הננו עוברים בין שורות הבתים האלה, ונתבונן בהם, ולבנו נאנח והומה אליהם. הוי מה רבו הדברים אשר יביעו לנו בתבנית בניינם, כאוב מארץ ישפל קולם ומעפר אמרתם תצפצף. הנה הם סתומים מחוץ, מפני העין הרעה לבל תשלוט בהם, מפני קול נוגש לבל יבהלם, אך אל מול פני חצרותיהם הם פתוחים ונשקפים כחופת כבוד וסוכת צל. שורו שם את החדרים המשולבים כטבעות והמחוברים בין בית לבית! לפנים בישראל כל איש ראה את אשר יעשה עמיתו, ותהי כל העדה אגודה אחת, אגודת אחים, חברת שכנים, ובריח תיכון מבריח אותם מן הקצה אל הקצה. לא יכול איש ישראל לחטוא, גם אם דבר בליעל יצוק בו, לא יכול להיעקר ולהינתש מעמו, לחלל קדשיו ולבעוט בכל העדות והחוקים והמשפטים אשר קניין היו לו, ירושה היו לו, כי מוסרות אגודת העדה חזקו מאד, ותהי עין רואה ואזן שומעת, הכל צפוי ובית דינה של דעת הקהל פתוח ואיש צופה דרכי אחיו. פה אבן מקיר זעקה, ולכל כותל היו “אזנים” באמת. הנה כן נשמרו החוקים והתורות בחביון עוזנו זה, וככל אשר הוסיפו הצוררים מחוץ לעפר בעפר על היהודים הרצוצים, בחפצם להסיר את לבם מאחרי תורתם וחוקיהם, כן הוסיפו להם עוז ובצרון, כי כהוסיפם את הפירוד ואת ההבדלה מחוץ, כן חיזקו אחינו את ההשגחה מבית, וכל הנעשה בתוך קהל ועדה היה נתון לבקורת ולמשפט. כבושים בבורות בשיחין ובמערות שמחו ביסורים ונתחזקו בצרות, ותוקף נתן משטר גיטו לחוקי התורה אשר כמוהו לא נתן כל מחוקק. יסור יסרם יה ולמוות לא נתנם.

ואף זאת היה אחת מסגולות מעוז ישועות זה, כי פה היו היהודים שוררים בביתם ישגבו במכונם. עם דכא ושפל רוח, צפוי אל קרץ, שלט פה שלטון בלי מצרים בקרב בניו פנימה, ויפרח אוהל ישרים; פה משל הקהל בזרוע עוזו, וממשלת בית היתה ליהודים, אשר עמדה גם לפני כס הממשלה מחוץ. הזקנים, הנשיאים ראשי העדה, החכמים והמורים ניהלו בעוזם את המון העם. בחוריהם אלה היו העבדים הנרצעים מחוץ – מלכים בבית. יש אשר המלכים האלה דרכי תהפוכות בחרו להם וארחות עקלקלות הלכו, ויש אשר כלכלו מעשיהם במשפט, בתום לבב ובנקיון כפים, אך אם כה ואם כה הלא היו עושים לביתם ומטפלים בצרכיהם וטורחים בעניניהם וגודרים פירצותיהם לפי רוחם וטעמם ולפי רוח הימים ההם, ומן המיצר יצאו בהלך רוח למרחב יה, מתחתיות ארץ למרומי שחקים, ותנשמת מדמנה זאת העלתה אבר כנשרים!

יאמרו את אשר יאמרו מבקרי סידרי גיטו, על אחת הלא יודו, כי התורה היתה פה כיין המשומר בגיתו, כחכמה מפוארה בכלי מכוער. לא שכבו פה היהודים כאבן דומם, שכלם לא נרדם בירכתיים בין משפתיים אלה, אך שאר רוח אשר יפעמם ויתרון הכשר דעת אשר בקרבם לא עזבם, והמחשכים אשר ישבו בהם כמתי עולם, לא העיבו את יפעת תבונתם, ולא מצאו כל הגודרים והסותרים את ידיהם לסתום ולמנוע מהם את קרני אור הדעת אשר גונבו אליהם, למען יבינו פעם בפעם גם את צרכי החיים שהשעה דורשתם ולשמוע את קול הזמן הסואן ברעם ורעש מחוץ לקלעים.

הנה כן אחונן עפרכם, ארווכם דמעותי ושיחי אשפוך עליכם. היו ברוכות לנו אתם חוצות שממון ומבואות אפלים! היו ברוכים לנו אתם בתים ישנים, מעוקלים ותלולים ומצומדים, כי בכם שכנו אנשים גדולים, אנשים אשר לבם כלב האריה, אנשים עשויים לבלי חת, גם אם השתוחחו בעניים! קחו את ברכתנו ורצו את אנחות לבנו ואת נסך דמעתנו, אתם חדרי-הורים, חדרים סבוכים ומעוקלים כסבכי הגלות ועקלקלותיו עם שיפוי כובעיכם וחטוטרותיכם כמראה הסייגים והגדרים והחומרות. הננו עומדים בגיא החזיון הנורא הזה, ורוח חדשה מלפנינו תחלוף ורעיונות חדשים יעלו על לבנו. האמנם אך טוב וישע הביא לנו צר-מעון זה? האמנם רק ברכה אצל עלינו ואין בו צד מעיק ופועל רע? חלילה לנו לדבר חלקות בשפתי חנף ולהסתיר את הרעות ולמרוח בחמאת פינו על המכה. במקום האור שם גם הצללים, ולעומת אשר היטיב לנו צר-מעון זה, היו גם נאמנים פצעיו, וגם הפליא את מכותינו, ויכונן אלינו את כלי משחיתו, ואל נא נשים זוועה לזיז ודופי ליופי! יש בנו מגרעות אשר שוטנינו תולים אותן ביסודי תורתנו ובתכונת אומתנו זעומת נפשם, והן לא ממקור התורה תהלכנה, ולא האומה הרה וילדה אותן בהיותה בעצם תומה, בעוד אשר עמד טעמה בה וריחה לא נמר, בהילו נר אלוה על ראשה ושלום בחילה, אך צר-מעון זה היה בעוכרינו, וממנו היו תוצאות לטלאי הכתמים האלה, ובשער האשפות הזה דבקו בנו. וכל עין בחונה תראה כי זאת היא “טומאת בית הסתרים”, חלאת כלוב הגיטו.

 

הדרך העולה לפומפיה    🔗

מרכבת הקיטור תעוף כנשואה על כנפי סער, סובבת היא סבב והקף את לשון הים, חודרת אל תוך מעבה דליות עצי גנים ופרדסים ושוקעת בין השדרות כולה, ויוצאת משם ברעש שריקותיה כשואפת רוח חפשי ורצה כברק לרגל הררי סלעים וכיפים כמו על שכבה ובמשוכת חדק. השמים פרושים כמעטה תכלת זך על ראשינו, וממטה – על יד גבנוני צור חלמיש יהמו גלים, יעברו, יתחמקו, יחליקו על פני החול הדק והלבן, רגע דחופים ומבוהלים רצוא ושוב, כמו סער צפון בעמקי תהומות יסחפם ויזרימם, ורגע יפלסו מעגליהם לאט, בנועם ונחת, כמתענגים על הדר השמים הנשקף עליהם ממעל ועל קרני הזוהר כשביבי אש וכמראה הבזק אשר יציצו מתוך עין המים כראי מלוטש. בתים קטנים ולבנים, מעונות קיץ, אהלים בנויים בנקיקי סלע, שם סוכה קטנה בסתר קנה החורשה ופה בית דל ושפל על שפת יובל המים, יפה ונהדר מארמונות העשירים בערים הגדולות, להלאה – קווי פז יפוזו מן השמש על מגדל גבוה ונישא, שארית מצודת אבירים מימי הבינים, ולרגליו פני הבריכה כנחפים בכסף, וכל המראה הזה ינוע ויעוף, עד כי כמעט ובכבדות רבה תראינה את הכתובות הגדולות על החומות.

כל בתי המשתה האלה הם עתיקים, וגם החדשים מתפארים כעתיקים; יודעים האיטלקים הערומים, כי אין אנחנו מבקשים פה את החדש ואת הנוצץ, כי אם את העתיק והנושן, על כל ישיתו לנו בחלקות ועשו לנו מטעמים כאשר אהבנו. וגם כרם החמד אשר ישתה מטל שמים, גם הכרם הזה המקוטר מור וכל ראשי בשמים אשר ימשכנו בקסם יפיו בלי אשר אשאל למספר שנותיו, גם הוא תלה לפתח שעריו את השלט “העתיק”. הננו עוברים דרך Resine הנשקפת כולה כענב חכלילי ברוב כרמיה, עוד כשלשים או כארבעים בתי קיץ, היכלות קטנים למעון הרוזנים היוצאים משאון קריה ללון באחד הכפרים, כולם נחפים בירקרק חרוץ, וכמעט לא ייראו מרוב העצים הסבוכים והמתלכדים יחד על כל סביבותיהם; הננו עוברים דרך עיר מצער קטנה אשר לא תואר ולא הדר לה, בנויה לרגלי הוויזוב המתנשא בגאון מוראו על יד שעריה. קורע בגאוותו שחקים ועוטה בראשו ענני עשן כמעיל אפר. המקום אשר עליו אנו נוסעים עתה כולו כתף רוכסי הרים רמים ומוצקים. פה במורד מקום האורח והמסלול למרכבת הקיטור עוד נמצא על כל שעל עץ רענן והדר, אך מפה ומעלה ילכו העצים ויצערו. כי אות תו השחת וחרט צלמוות שם יוצר היקום על פני הכיכר הזה, אין עץ ואין גם גבעול, אך לָבּה נקפאה, שטף ערוץ הרי געש אשר נהפך לאבן, וברק נוגה השמש מתנוצץ סביבות מצוקי נחושה אלה להגדיל את האימה ואת ההוד.

רגלינו עומדות בגבול פומפיה. הננו יוצאים בבהלה אל התחנה הקטנה אשר תוארה חסר נועם. מאחורינו ישרוק קול נהמת המכונה, ומלפנינו ארץ חדשה, מוזרה וגם נאווה, לובשת קדרות ועוטה בגדי אבל, וגם מלאה חן והדר. עצי תות סוגרים עלינו את הדרך מסביב כמו רשת סבוכה פרושה ליד מעגלנו פה, אך מספר צעדים ממעמד רגלינו לשון הים בשיא גליו המאירים כרקמת זוהר וכפניני טל, ועל שפת לשון הים עצי התאנה ההודית וענפיהם העבים ועליהם המפליאים ערוך צבע ירקרק כהה, אשר יפיק מחזה נפלא בחוקות אור וצל, ועל יד המשעולים הצרים, לפאת גדרים בנויים עץ או חצובים באבן, אך גדרי נטעים וצמחים וענפים עבותים, חותרים עמוק עמוק עולים ומשתרגים ומתחברים ומעולפים ובלולים יחד בנטישותיהם ובפרחיהם ובקוציהם מעשה סבכה, והיה הגדר הזה לחומה ולמגן בפני גלי הים המלוחים ובפני הסערות העזות להגן על שדי התבואות ועל גפני העסיס המתולעות באשכלות בכוריהן.

וגדוד עניי המקום, להקת “מאקארונים” איטלקים, התנפלו עלינו בהולים זזים מתרגשים ומזדעזעים ומזדרזים. צועקים יחד בקול פרוע ומוזר, צעקת הדל המבקש להחריש בשאונו את רעהו, צעקה גדולה ומרה לשם הסולדי (מטבעת הנחושת האיטלקית), ונערים אחדים אשר עור בשרם כנחושת קלל ומופז ותארם כתואר אלילי השכרון הבאקכוסים בתבנית היוונים הקדמונים רצו לפנינו, שולי בגדיהם מקופלים, והם מתנפלים ומתגלגלים לפנינו, למען יתנו גלגולי מחילות אלה את חינם בעינינו, והיו להם תחת הצעקות והתחנונים אשר יצעקו ואשר יתחננו בכורי דלים זקנים, ובראותם, כי גם הגלגולים לא יועילו, וקמו וניגשו ומשכו ביד ובצלחת וחסמו בעד העוברים, ועשו את מלאכתם זאת כיד העזות והשפלות גם יחד הטובה על עניי ניאפול וסביבותיה.

כגיבורים יצאנו בשלום בלי פגע ממקום המערכה הזאת, ונקן במחיר שני פראנקים את “הכרטיס” אשר יפתח לפנינו את שערי עיר הפלאות העתיקה ונעל בדרך העולה אל הגבעה, ולשני עברי הדרך עצי שיטה עוטפים פרחי צחר כלילי הוד, ומהם והלאה כר נרחב חמדת עינים עוטה יקר צבעים בשדה תרומות, שפעת דשא וציצי חן, חלקה איטלקית רעננה בכליל יפיה ומלוא טובה.

ואולם אך כפשע בין נאות עדנים וצלמון נשף. כי לקצה החלקה הזאת ייהפך החזיון, ונסב משם הנתיב אשר בו נעבור וחלפה תפארת הצמחים וחשכה ליבנת נגה ונעלם מעינינו תכריך צבעים רקמה, וקדר עלינו היום, כמו בתעלה חפורה במעבה האדמה, ועברנו בין שערי חומות ומסגר רגבים, מצוקי סלע חשופים ערומים מזה ומזה, שבבים ונפץ צורים, ובהביטנו בעין בחונה אל שרידי חרבות אלה, אל עיי קדומים, שארית בנינים עתיקים, קירות נהרסים ועמודים נתוצים, אז נכיר כרגע, כי פה היתה חמדת היכל, מפעל יד חושב ומעשה ידי חכם חרשים, חותם תכנית ופיתוחי מצבה. פה היה מבוא שערים לעיר ההוללה ודרך פה יעברו גם כיום הולכי נתיבות לבקר את הקריה הקדמונית.

הנה פומפיה!

 

על קבר דון יצחק אברבנאל בפאדוא    🔗

השמש הפיצה את קווי אורה האחרונים ותכס בזהב קרניה את ראשי הטירות, את שיא המצבות ואת תאוות גבעות חמד אשר בקירבת העיר, העוטרות אותה כמיזח סביב, וכמו יעברו מנוגה לפידי החרסה; השמים לבשו ספיר וארגמן, היום היה יום צח, מלא יפעת הוד ונגוהות חמד, ולפנות ערב עוד נוסף חן ונועם, ותהי שלוות השקט מסביב. מנוחה שאננה שפוכה על שפיים, וגם קול המון העיר ותשואות קריה כמו נחבאו, לבלתי הפריע את מנוחת היקום. אז זכרתי, כי אחרי כל המראות אשר ראיתי בפאדוא, עוד לי להתבונן ולראות מקום אחד, אשר אליו תערוג נפשי מאז. המקום הזה הוא קבר איש המופת המעוז לעמו ועטרת תפארת מולדתו, דון יצחק אברבנאל!

ואכונן את פעמי, אני וחברי ההולך עמי, לשוט לבקש את גל העפר, אשר בו נטמנה חמדת ישראל, ואנחנו לא היינו כנוסעים, אשר ישכרו את בני לווייתם בכסף, להורות להם הדרך. ידענו את נפש המנהלים האלה, כי אמנם רגליהם קלות כרגלי האיילה, אך דעתם קצרה וקלה גם היא, ולשונם אף היא תמהר לבטא את הדברים אשר אותם יבטאו פעמים רבות, והאיש אשר יחפוץ לחקור ולתור באמת, לא באלה יבחר, ולא מפי מורים כאלה יחיה. גם בספר-המסע-כל-בו, בספר הבעדעקער, לא שמנו עין, כי גם הוא יעשה אותותיו אותות בדים, לעצור את הנוסע על יד כל היכל וכל מצבה אשר בפתח עינים, להראות חזות הכל ברגעי מספר, ולדוש בערוגה שהכל דשים בה, בלי תת את הנוסע להתבונן והתהלך בהלך נפש אל אשר תשאהו רוחו. גם לשוא יבקש הדורש בספרים כאלה, לדעת איה מקום קבר אברבנאל, כי לא ידע הבעדעקער את האברבנאל ואת קברו, וספר מאיר נתיב לאיש עברי, להורותו איה ימצא את הדברים היקרים לנפשו – אין עוד בספרותו.

אמנם גבר עמיתי הוא איש אשר ידע את כל שבילי איטליה, את מוצאיה ואת מבואיה, והוא כבר הצטייד מאז בכל דבר חכמה ותושיה אשר בארץ, וידע כי קבר האברבנאל הוא בחצר קברות ישן נושן, ומקום חצר הקברות הוא קרוב אל בית הנתיבות אשר למסילת הברזל, ויהי הנקל לנו לבקש את אחד מבני העדה להראותנו את המסילה, אך נפשנו איוותה לדעת, אם גם בלי עזר מנהל ומורה נמצא דרכנו, ואם ידע בן עם הארץ איה חצר מוות הנושן אשר ליהודים. הנה נושא התלגרמות עובר לפנינו, ורעי אולשקי, טוב טעם והיתוליו כחיצים שנונים, אמר אלי בחמדת לצון: הבה נשאל את פי הממהר הזה, הלא הוא נושא התלגרמות. ויש גם אשר ישא תלגרמות אל שוכני עפר אשר בחצר הקברות הנושן! אך לבי לא היה עוד לנעימות לצון ולדברי חידודים, נפשי מלאה חרדת אלהים ורוח עצבים לבשני, וכמו ניבא לי לבי כי בקרבת מקום נעלה ונשגב עומדות רגלי. הוספנו לשאול את אחד העוברים, והוא הראונו את מקום מעלה הקברים.

המקום הוא, כאשר אמרתי, על יד מסילת הברזל לבוא בית הנתיבות, כר נרחב ומרובע. מפאת מזרח עצי ערמונים ואלה ואלון גבוהים ועתיקים, משם והלאה עצי תות וזרגוני גפנים שפלי קומה ועבותים וקלועים ומסובכים יחד, ודליותיהם תחברנה אותם, ובפינה אחת גן עצים יפי ענף וחורש מצל גבהי קומה, ומירכתיים ימה בתים אשר לחברת בעלי מסילת הברזל, וגומץ ארוך ישתרע והבדיל בין המקום הזה ובין הרחוב אשר לצידו. ונרד בחולות הבור, ונעל ותעמודנה רגלינו על חצר הקברות, והמקום ריק, אין כל, אין גלים ניצים, אין עיים ומשואות, האדמה מכוסה עשב, אך במקום התיכון אבן גדולה ורמה בלי מקלעות כרובים ופיטורי ציצים, אבן אשר יסודה רחב, ופיה הולך למעלה, אבן זכרון היא לבית ישראל, אבן אחת, מצבה אחת, בודדת במועדיה בתוך מקום ריק, כתומר מקשה, כסלע בלב ים.

ואקרב אל האבן הזאת ועצמותי רחפו. זה הוא קבר דון יצחק אברבנאל! זה הוא מסגר רגבים יקר לנפש ישראל מכל ארמונות פאדוא גם יחד! התוכל לשוני למצוא מלים לתאר את המון רגשותי בעמדי על יד האבן הזאת? התוכל שפת אדם להביע את אלפי הרעיונות והזכרונות אשר יעורר גוש עפר זה? הוי, מה רבו המצבות, הפסילים, האולמים, העמודים והצלמים אשר יראה הנוסע בארץ איטליה, מה רבו אבני הזכרון ושרידי קדומים אשר עליהם ידרוך הדורך על במתי ארץ זו! הן גן עדן ומדבר שממה פה נפגשו, שכיות פלא ושממות קדומים פה נשקו, גם את היכלי הקיסרים גם את בתי מרחצם ירמוס הנוסע ואת השלטים אשר על חומותיים ימשש בידיו! על כל עבר ועל כל פנה מחצבות נהדרות, חוסן תלפיות ופאר תבנית. והאבן הזאת מה היא, אך אבן מחצב, גם לא שיש, גם לא חלמיש צור ביקשה לה עדת פאדוא לשים אות כי בקרבה קדוש ישראל, ולא שמה על לב, כי עוד שנות מספר ושבבים תהיה האבן הזאת, וחלקת קרקע הקדש תירמס ברגל ופרצו גדרה וארוה כל עוברי דרך, ובכל זאת הנני עומד נפעם ונדהם, נכנע ונבהל למראה המצבה.

דומיה ושקט מסביב. הנני עומד, ודורות יעברו, יחלפו לפני. מגוש העפר הזה עולה תבנית איש. והתבנית תלך הלוך וגדול, כארז בלבנון תשגה, עד לב השמים תגיע, ואני הולך הלך וקטן, קודר שחותי, כמו עש זוחל הייתי בעיני. הנה הוא עומד לפני בגאון הדרו, רם עד מרומי ערבות, הנה אני רואה את האיש גדל העצה ורב העליליה אשר עיניו פקוחות על דברי ממלכות, איש אשר כל סתום לא עממוהו, איש גדול בענקים, אשר כרוב גדלו לא גבה לבו בחילו, שש לעשות צדק ואוהב כל האדם. הנה אורח צדיק זה כאור נגה, בבית המלכות איתן מושבו, עליון שם מעונו, ובת יהודה עודנה יושבת בשלוות נחת בארץ ספרד בטרם יצען אהלה, ותאכל מפריה ותשבע מטובה משד משמני ארץ, ויהי האיש הזה כטל לישראל ויך שרשיו כלבנון, כי פעלו והדרו נראו מסביב, ושאר רוחו ויתרון הכשר דעתו לגאון שמוהו, ויהי אלהים למשגב לו, ויתן חינו בעיני מלכים ושרים, ותהי בת יהודה שתולה בגאון שלוות השקט בארץ ספרד, ותער נזמה וחולייתה בכתם פז כלולותיה.

הנני עומד על יד המצבה – והחזיון הפך עלי את ציריו, ויורידני מבמת התקווה, לעמק העצבים. שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם, צלמון נשף מסביב. אינני רואה עוד את דמות תבנית האדם הגדול מאחיו, אך הנני רואה המונים המונים בעצמק החרוץ וקדרות אבל מסביב, כל ראש מוקרח וכל כתף מרוטה, אבלו נאות הרועים, סערת ה' חימה יצאה ושוד משדי בא על גלות ירושלים אשר בספרד, השלום והאושר נהפכו כקשת רמיה, והאזרחים השאננים היו לזעווה לחרפה, למשל לשנינה ולקללה, למשיסה ולחרם, להרוג ולאבד, ובת יהודה תיליל, תזעק בנהי בכי תמרורים, תתפלש בעפר, וחרב היונה, חרב הוחדה גם מורטה עוברת על ראשה כסער ביום סופה, כי מאסו בה הספרדים, וילכו אחרי המתעים אותם, מחליקי לשון ומחטיאי אדם, אשר נתנו להם את כוס התרעלה, את משטמת הזדון ואת קנאת הדת, וישתו ויתגעשו ויתהוללו, ותלך בת יהודה בגולה, בזויה, נרדפה על צואר, ביגון ותלאה, בצרות ובתמרורים, נורא המראה!

ומגיא החזיון הזה עולה לפני עיני עוד הפעם תבנית האיש, וכמו מבין עבי שחקים השקיף השחר באור יקרות. והנני רואה בתבנית, והיא כדמות פני הראשון, ותבנית אחת היא, אך עוד נורא ונעלה הודה מבתחילה. משכמו ומעלה גבוה ממחנה הגולה יתנשא לפני עיני איש המופת, בהדר אבלו ובמורא גאונו. המלך רצה את האיש, ובעת אשר כל עמו ומולדתו כמוץ יסוערו מגורן וכעשן מארובה, אליו לא נגעה הרעה, אל רום נפשו לא העפילה המשטמה לעלות, וגם את אבק נעליו לא השיגה, כי גדול האיש וכבודו וגאון עוזו על פני כל העם, זדים לא קמו עליו ועדת עריצים לא ביקשו נפשו, אך הנה עזב ככפיר סוכו לא חילל בריתו ומוצא שפתיו לא שינה, ויתן את המוטה על צואריו ויקח כלי גולה וידד גם הוא כעצב נבזה נפוץ, לא שם בית עכביש מבטחו ולא ביקש שלום לו, אך נפשו בקרב עמו תתלונן ובתוך הגולים יתהלך, עליו עברו תהפוכות הגלות וביעותיה ותלאותיה.

ועל גל העפר כמו חופת רקמתיים מרחפת מלמעלה, סוכת שלום, ואתבונן עוד הפעם וארא בתי מדרש ושר מדינה זה כנשיא אלהים בתוכם. ירושלים אשר בספרד עיים היתה, אך חכמת ישראל אשר בספרד לא מתה, ובהיכל החכמה יכהן איש התהילה פאר, שוכן את דכא, ומורה דעה ומוסר השכל לאחיו והראה פעלו והדרו על בניהם; תנחומי אל ישעשעו נפשו גם כאשר הוטל אל ארץ אחרת. הרכוש נחמס, סגולות עדי ושכיות החמדה היו לשלל, הבתים נהרסו, כמו הרים נפלו עליהם וגבעות כסום; אימים ומלאכי קרץ, שבי ונחושתים, פרעות עם ומשואות נצח, אך – הוד הנפש לא הועם, הנצח וההוד אשר לרוח כביר לא חלפו, התורה עלתה כפורחת, והחלש אמר גיבור אני ברוח, והנה איש המופת כותב רובי תורתו, ואמיץ לב בגיבורים, תם וטהור רוח, מתגבר על פחד פתאם ושואת רשעים, מתאושש מתלאותיו, מחבש לכל עצבותיו, וימצא נחמה ומרגעה בהגיוניו, באמונתו. ויהי אלהים מעוזו, ובקרב עדת הגולים על שַמות תוהו, עוד יפרח צדיק זה כתמר, עוד ינווה בהדר גאון, בעטרת תפארת שיבה, עוד יורה, ינחם ישפוך את רוחו על כל בשר, שאנן ורענן אחרי כל תלאותיו ונדודיו עוד יתן כוחו והגיוניו בארחות מוסר ותוכחות חיים לעמו, עוד יצמיח קרן לבית ישראל, ונתיבו נתיב אל מוות.

עתה לעפר ישכב האיש. פה מצא יצוע מרגעה. היוכל קומץ העפר הזה להכיל אהבה רחבה מרחבי תבל, אמונה חזקה מצור? האמנם הגיונות, אשר עד כסא יה הגיעו, פה המה חבושים וארוזים, קמוטים וחנוטים יחד, טמונים ושפונים – לא אאמין, אבל עדה המצבה ועדה המסורת אשר בפי כל אחינו יושבי המקום הזה ויושבי הערים הקרובות, כי פה נטמן לבוש החומר של דון יצחק אברבנאל.

הנני מתהלך תפוש ברוב שרעפי מסביב לגל עצמות זה, ורוחי יארוג, ירקום רקמת זוהר, חלומות נעורי יתעוררו, יהמו, ירעשו, יסערו מורשי לב. הזה הוא אברבנאל, אשר מימי עלומי הקימותי לו מקדש בקרב הגיוני עולמי, מקדש מלא חזון ושירה? הזה הוא האברבנאל, אשר אבי מורי כבר שתל בידים אמונות על תלמי לבי הרך את זכרונותיו ואת קורות ימי חייו, בידעו את כל ספריו בעל פה, ובהגידו בענוות תומתו, כי בעולם שכולו טוב, עתיד הוא להתאבק בעפר רגלי מורהו זה? הזה הוא האברבנאל אשר אל גאון עוזו, אל הוד גדלו ואל מפלאות תכונות דרכו נשאתי את רוחי ואת לבי תמיד? חלומות נעורי יתעוררו, יהמו, ירעשו, יפכו, יזילו רסיסי בת עין, ובעד דמעות הנני קורא את הכתב שעל גב המצבה:

"דון יצחק אברבנאל

נולד בלישבונה שנת הקצ"ז

מת בויניציאה ופה הובל לקברות בש' הרס"ט

יועץ ומשרת

לפני מלכי פורטוגל וספרד

אחרי הגירוש הנורא

מצא חן וחסד לפני מלך נאפולי

ואף שררת ויניציאה

בשרירות של בטחון כבדתו

טלטולים רבים הנידוהו

ובימי תקפו אב היה לנדכאים

בימי נדודו מחצרי המלכות

היתה תורתו שעשועיו

ויחבר חיבוריו המרובים

זכותו יגן בעדנו

ק“ק פאדוא הציב חשוון התרנ”ג".

הכתב הזה לא הרגיע את רוחי, אך מי מן העומדים על רגבי עפרות אלה ישים לב אל הכתב אשר על מצבת האברבנאל? לוא השכילו בני פאדוא, אזי לא כתבו דבר על המצבה בלתי אם את שם הנקבר: “אברבנאל” (כן השכילו מאד לכתוב על קבר מצבת שד“ל אך את שמו שד”ל באותיות גדולות וחקוקות עמוק עמוק), אך הם חפצו להודיע לדור, מי ומה היה אברבנאל, ויכתבו את אשר כתבו, ומשלושת צידי האבן עוד כתבו גם בשפת איטליה, על הצד האחד:

יועץ חכם ופקיד נאמן, עבד עבודתו וישרת לפני אלפונס החמישי מלך פורטוגל, לפני פרדינאנד מקאסטיליא ואיזאבעלא מאראגוניא, ואחרי כן לפני פרדינאנד הראשון ואלפונס השני מושל ניאפול, ויקדש מאודו לכבוד ארץ מולדתו ונפשו לכבוד דתו, אף הוסיף לעבוד בימי גלותו את עבודת ארץ מולדתו, בהיותו איש הביניים משכיל בכל דרכיו בין מלכות פורטוגל ובין הרפובליקה הוויניציאנית.

ועל העבר השני כתוב:

פלוסוף וחוקר הלשונות, הואיל באר ויסוכך באברתו על רוח היהדות, בדברי המוסר, בעניני החברה, ובדברי האמונה, אשר בספרי הקדש, וישאיר ברכה לדורות הבאים, בספריו הרבים, אוצר חכמה ואמונה, ויהי בארחות חייו חותם תבנית יהודי.

ועל העבר השלישי כתוב:

בחצר המוות הזה ינוח, בן הנצח יצחק אברבנאל, נולד בלישבונה בשנת 1437, מת בוויניציאה בשנת 1508, לזכרון לדורות הבאים, הקימה עדת ישראל בפדוא את האבן הזאת.

צלילי ערב פרשו את מעטיהם מסביב, ורוח צחה חרישית תסלסל את עלי העצים ותרעישם, ואני לא אוכל עוד למוש מן המצבה. הנני קורא לאור הנר, ואשב ואקרא את הכתב אשר על המצבה. עברית על העבר האחד, ואיטלקית משלשה עברים. את הכתוב עברית הלא קראתם, והאיטלקית היא צחה וברורה, והיא גם קצרה ונמרצה, כחוק לכתב הדלתות שעל גבי מצבות זכרון, ידעו צדיקי פאדוא את נפש בהמתם, כי רוב היהודים לא ידעו ולא יבינו את הכתב העברי שעל גבי המצבה, לא ידעו את האברבנאל, ותהי להם חזות כולו כדברי הספר החתום, ורובי תורותיו אשר כתב כמו זר נחשבו להם, על כן כתבו למו באר היטב בשפת הארץ, מי היה דון יצחק אברבנאל.

ועוד הפעם יתעורר בקרבי רעיוני תוגה. איה נחצב קברך, דון יצחק אברבנאל? לא בין אחיך אשר יבינו לרעך, אשר יהגו בספריך, אשר על דרכיהם נגה אורך, אך בין אנשים אשר כמעט לא שמעו את שמעך. מה הוא אברבנאל לאנשים האלה? האם עוברי עמק הבכא הזה למעיין ישיתוהו, הישימו את ספריו למקור נאמן להגיוניהם ולהליכות חייהם? בעד מי עמלת, נלחמת, סבלת ונשאת, אדם גדול בענקים? איה צאצאיך, תלמידיך מבני ארצך ומבני הארץ הזאת אשר ישאו את דגלך ביד רמה? איפה אתה פה בשדה ריק, בקרבת בית הנתיבות אשר למסילת הברזל?

וגבר עמיתי אשר ארח עמי לחברה אומר אלי: ראה ופקוד מצבה זו! אם כבר מצאה עדת ישראל און לה להקים מצבת זכרון לדון יצחק אברבנאל, האם לא השיגה יד עשיריה הנודעים לשם בכל ארץ איטליה להקים מצבת שיש גדולה וחזקה? הן חצר מוות עתיק היה במקום הזה, ואחרי מלחמת האויסטרים והאיטלקים בראשית המאה הנוכחית, נהרסו המצבות, נגדעו במערצה, וממשלת אויסטריה ציוותה אז להסירן משם, ולא נשאר במקום הזה, כי אם אות וציון ומסורת כי שם ינוח אברבנאל, שם הושב עפרו לאדמתו נגד זקני עמו ונגד כל יקירי העיר אשר ליווהו במותו לבית משכן עולם זה. עתה חצר המוות הזה הוא לעדת ישראל, אחוזתה היא בנחלה, ובחצר הזה אין כל, בלתי האבן הגדולה אשר הקימו על קבר אברבנאל. הלא יכלו להקים במקום הזה מצבה גדולה, ואם לא מצאה ידם לאסוף את הכסף המתוכן, הן יכלו לקרוא לאחינו אשר מחוץ להביא את תרומת הקודש. ההיה אברבנאל גאון פאדוא, הן הוא היה גאון ישראל. ולכל ישראל יש חלק בקבר הזה ובמצבה הזאת!

וכאשר שאלתי אחרי כן את אלופי ומיודעי הרב ד"ר זאמאטו על אודות הדבר הזה, הודה גם הוא וייאנח, כי לא נכון היה הדבר אשר נעשה, אבל עוד יש לתקן את המעוות ולמלא את החסרון ויזרז למזורז ויבקשני להודיע את החסרון הזה ברבים, למען ישמעו וידעו.

רבי הטוב! התחשוב באמת כי זאת מצבת דון יצחק אברבנאל? התחשוב באמת כי לעדת פאדוא משפט האחוזה על קבר אברבנאל בארבע אמות אלה? יש היכל תהילה, פנתיאון, עברי, והוא כמו ירושלים של מעלה, בנוי ברוח, חרות וחקוק על לוח לב, כמו גן עדן אשר בו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וניהנים מזיו השכינה. ההיכל הזה איננו בזעיר חלקת שדה על יד מסילת הברזל בעיר פאדוא. אך הוא בלב ישראל, בספרותו, בחזיונותיו, ובחמדת היכל זה יש מקום גדול ונישא לדון יצחק אברבנאל!