(על הכתל המערבי)

– – – כעס נאמן לעיקרי המסורת שלו, אנו מרימים גם עתה על נס את הכלל הגדול הזה, לא בחלקת לשון חנף ובהבטחות שוא, אך כיסוד מוסד להנהגתנו וכראש פינה לכל מעשינו בארץ ישראל, וביחס אליהן– שלום, ולא רק שלום, אך גם הערצה וכבוד וחיבה בינינו ובין הדתות והכנסיות השונות; המקומות הקדושים קודש הם, ואין לנגוע בהם! לנו המקומות האלה קדושים הם גם בחורבנם גם בבניניהם החדשים. כל מקום שהחזיקו בו בעלי דתות אחרות, ונקדש להם, הוא מוקף ענני כבוד של קדושה; ומעולם לא עלה רעיון בלב יהודי לנגוע בו; ואילו היתה יד ישראל תקיפה, הלא ראש כל חוקי מדינתנו כתוב בתורה: חוקה אחת ומשפט אחד לגר ולאזרח, ושנוי בנביאים: ילכו כל העמים איש בשם אלהיו ואנחנו וגו'. לבנו דווה בשמענו פעם בפעם על דבר תיגרות ופרעות, שפרצו בין כוהני כנסיות נוצריות על דבר תחומי מקומותיהם הקדושים וגדרי זכויותיהם ויפויי כוחם, תיגרות ופרעות, אשר לא אחת הביאו לידי שפיכות דמים. כמכבדי-דת בכלל, נעכר רוחנו לשמע מעשים מעציבים כאלה, שהם שיירי השאור שבעיסה, המעכב את המנוחה, השאור הקדמון של הקנאות הדתית ונפתוליה וסכסוכיה, שהפכה את התבל לשדה קטל במשך דורי דורות, אשר מדי עבר שוט שוטף שלה עשתה גם בנו שמות, ותורידנו לבור צלמוות יותר מאשר עשתה זאת לכל עם אחר.

יותר מדי ידענו שורש נחש זה, והצפע היוצא ממנו: ריב דת! יותר מדי ידענו ונזכור, כמה חרשו חורשים בתוקף היצר העז הזה על גבנו ועל גב ארץ אבותינו; כמה שואה ומוות, מהפיכה ושממה, עלולה שרירות-לב זו, בגעש עברתה, בנכלי מזימותיה, בשלהבת עוזה, ובעיקשות—לאין קץ– להמיט על הישוב המנומס והמתוקן בכל הארצות, ועל אחת שבע בארץ אבותינו, אשר בה כמו במסכה צרה התכנסו הרבה דתות והרבה קדושות, ואשר עוד בדור העבר היה בה סכסוך דתי לראשית אסון ואבן נגף, שמהן היו תוצאות למלחמת-עמים גדולה (מלחמת קרים); ותהי זאת נחמתנו, שתורתנו, תורת שלום ואמת, הבדילתנו מן התועים הקנאים. ותורה לנו את הדרך הישרה, שתפארת לה מעושיה ותפארת לה מן האדם, לכבד כל דת אחרת וכל עם אחר, לבקש שלום ולרדפהו. התגאינו בזה מאז, והננו מתגאים בזה עתה, שעקרנו את השורש הפורה רוש ולענה של קנאות, ושאיש מאתנו מעודו לא הניע אצבע לפגוע בקדשי דת אחרת או ברגשי הקודש של עם אחר “להחזירם למוטב”, או להסיג את גבולם.

זאת היתה ותהי לעד שיטתנו, הבנויה על אדני תורתנו, מגמתנו הלאומית, השקפותינו ונסיונותינו במשך אלפי שנים, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזונו ממקומנו זה. מעולם לא גיירנו באונס, מעולם לא כבשנו בית כניסה לנוצרים, או בית מסגד למושלמים; מעולם לא עשקנו ולא רצינו אף שעל אדמה קדושה לזולתנו, אף אבן מקיר או כפיס מעץ; וכאשר שדדו עריצי עמים קדמונים, שדוד ונשל אותנו מאחוזותינו ומבתי קדשנו, הבלגנו על סערת רוחנו ותהי תורת חסד על לשוננו: “שכינה לא זזה ממקומה”.

וכל הרוחות שבעולם לא יזיזונו גם בימינו אלה משיטתנו: עשות משפט ואהבת צדק ויושר ונכוחה עם העם הערבי. הננו מבשרי שלום ומשמיעי ישועה לכל העמים ובעלי הדתות בארץ ישראל, ולא נתייצב לשטן לאיש, ודבר אין לנו עם תחרות כנסיות. ככל עם מתוקן בעת החדשה הננו מפרידים בין מסכת חולין וסדר קדשים. לא גבהי שמים נפעל, ולא ארובת ממרום נפתח לנו, אך את האדמה נעבוד, וכפרים וערים אנו בונים; לא נעורר רפאים שוכני עפר, מנוחתם כבוד, וכבודם לעפר ישכון, אם שמם נקרא עלינו, בכבודם נתיימר, ולא נתן לאחר כבודם, כי תורתם תורתנו, שפתם שפתנו, ודמם נוזל בעורקינו; ואם שמם נקרא על בני דתות אחרות – מי פתי יסור הנה להגיש עצומות ולערוך משפטים, כמשפטי הוויכוחים בדורות הביניים, במקום שם לא יועיל כל מופת, וכל חכמה תתבלע? הלא אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ורוח ה' תקבצנו יחד, לשים את ארץ ישראל לזבול האחוה והשלום. אנחנו – לא רק שלום ואחוה נבקש, אך התנאים האלה הם דרושים לחפצנו, והם היסוד, אשר עליו אנו בונים. לא נוכל לשכון בין לבאים ולשבת אל עקרבים.

מעולם לא היה לנו ריב עמוק נוקב ויורד עד התהום עם העם הערבי, עם בני שם, הקרוב אלינו קירבת גזע; מעולם לא שמרנו לו עברתנו ולא נטרנו לו קנאה, אך להפך, וגם בשנים האחרונות, בהצב הממשלות האדירות גבולי עמים חדשים, דרשנו את משפט העם הזה ואת הצלחתו, ונעורר את לב הממשלות על החובה להסיר מעליהם את כבלי העבדות; ואמנם לא נעדה גאון וגובה להחליט, כי אנחנו הכרענו את הכף, אך, על כל פנים, הראינו את מגמת רוחנו ואת אשר אנחנו חושבים לצדק ויושר גם לברכה בעד ארצות הקדם; כי אמנם, למרות מראות הנגעים של סכסוכים, המקדירים לפעמים את עיני הצופה, כל חוקר המעמיק לחדור לתוך נבכי השאלות המסובכות, יבין, כי נקודות המגע בין עסקינו וצרכינו ועסקי העם ההוא וצרכיו הן, לאמתו של דבר, מרובות מנקודות הפירוד, וסוף האמת לנצח, ושני העמים הם מושבעים ועומדים ע“י הטבע וע”י הגיון מאורעות הדורות, בדיני אדם ובדיני שמיים, בשביל עצם מטרתם ואשרם, לעזור איש לאחיו; ומקום יש במזרח הקרוב להשלים חפץ שניהם ביחוסים מתאימים ובעזרה הדדית. לא נפליג לאמר, שהדבר הזה יוכל להיעשות על נקלה וכלאחר יד! רק מעשה הרס ופרצים, סכסוך והסתה נעשים על נקלה באש קנאה ובשוט לשון שקר ובשאט נפש על ידי כל כותב פלסתר ודובר סרה ומוציא דיבה חורש רעה לעמו; בניין שלם הוא עבודה קשה, מורכבת, דורשת חכמה רבה, מתינות גדולה, זהירות מופלגת ורגש אחריות עמוק; אך העבודה הזאת היא הכרחית, ואין תחבולה להימלט ממנה, ואין אנו בני חורין להיפטר ממנה.

והנה באו בעלי התעמולה הערבית, ויעמידו קול זוועות, שאנו זוממים לשלוח יד בקדשיהם, ומתנכלים לקעקע את בירת מקדש עומר, ולהפוך את הקערה על פיה, ותהום אל תהום קורא בעולם המושלמני, “מהודו ועד כוש”, ומרעישים עולמות בשמועות שקר ודיבת שוא, אשר מפריחי יונים משלחים אל הממשלות, אל אגודת העמים ואל העתונים, להונות אותם ולהוליך את דעת הקהל שולל, ויקראו אחרינו מלא, ויתנונו לחותרי-מחתרת תחת הר הקדש ולמחבלי מזימות, לעולל בעפר את היכלי אמונתם! בוז לנבלים, נושאים שם אלהים על שפתם לשוא, והמעילים עלינו עלילות ברשע, אשר בדו מלבם, בלי בבואה דבבואה של מעשה ידינו או של הרהור קל במחשבתנו! אנשים, אשר כל קודש לא יקדש בעיניהם, שורקים לבני אמונתם הרחוקים, לעורר זעמם; חנפים, מתקדשים לעיני רואים, מציגים את מקדשם המפואר כסמל הקנאה המקנאה; אנשים אשר אין שלום בנפשם, האוטמים אזניהם כפתן חרש לכל דברי השלום, אשר אנו מעתירים ומדברים אל עמם באמת ובנכוחה, השכם ודבר, בראו להם משחית לחבל דבר שוא זה, כדי להקניטנו ולקפחנו! תאלתנו למלשינים נרגנים ומפיחי כזבים, היודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה!

יודעים הם, כי בני עמנו, אשר באו לארץ אבותיהם לא באו אל הקברים ואל האשמנים הנכבדים והקדושים, לדרוש אל המתים של מקומות תפילותיהם, ולחשיהם ופולחנם הנקדש, אך הקרב הקריבו כל ששון חייהם בדמי ימי נעוריהם להרים מאשפתות את הארץ השוממה, לבנות בזיעת אפיהם את נווה-עמם העזוב, ולהיטיב לכל יושבי הארץ, אשר את שלומם אנחנו דורשים; אך כאן מצאו בעלי חוב מקום לגבות את חובם, לטמון פח יקוש לביתנו הלאומי, ולנסות להוריד את עבודתנו, עבודת מדינה ותרבות, חקלאות ותעשיה, לבור השאון של ריבי מקומות קדושים, שהיו מכבר מעין מכת מדינה מחוץ למחנה ישראל, והעלולים להמיר כבוד ארץ ישראל בקלון, בהביאם ללבות הפתאים הבוערים בעם את אמונת-התעתועים. שהיהודים כורים שוחה לבתי מקדשם, הפתאים, שהם יכולים למצוא מסילות ללבם הרבה יותר ממנו, וגם ללבות האנשים הערומים בדעת אשר יצודו דגים במים דלוחים, ונפלו על מציאה זו, להשתמש בה להבאיש את ריחנו.

רבים הם בארץ הזאת¹ ובארצות אחרות אנשים לא מבני עמנו, הישרים בלבותם, העוזרים לנו בכל לבם להקים נווה לעמנו, שרי מדינות ונכבדי ארץ, חכמים אנשי שם בשערי הספרות, החכמה והמדעים, מחוקקים יועצי ממשלות ומנהלי מפלגות גדולות; אך אל לנו להרדים את עצמנו בנדנדה של זמירות תקוה מפריזה, ולחשוב כי לנו כל הארץ, ודבר ממנו לא ייבצר. במקום האור שם גם הצללים, ועוד רבים הם צוררינו, אשר ישמחו לאידנו וישחקו על משבתינו, יען כי המשטמה הנושנה בוערת בלבם כאש יוקדת, ולא כל המפלגות ולא כל העתונים הם כפלגי מים בידינו (כאשר יעלילו עלינו צוררינו), גם אין לשים מעצור לצורך האומנות והעסק של עתונים, שכל עיקרם נברא בעד החדשות, והם מתחרים זה בזה להקדים ולהביא את החדשות המתמיהות; והעם אשר במחנה, בשמעו דברי עלילות ושוברן בצדן, ושוב דברי עלילות, אלה בכה ואלה בכה, גם אם אין זדון בלבו, הוא נוטה לחשוב, כי אמנם לא כל דברי המאשימים אמת, אבל גרעין משהו יש, וזה הוא כל חשבונם של המלשינים וזוכרים אנו, כי כבר לפני שנים השמיעו סרסורי התעמולה ההם את שיטנותיהם, ושאונם עלה באזנינו על דבר עלילה זו, ומעט מעט נשתקע הדבר, עד אשר אינה המקרה לידם את המעשה הנורא אצל הכותל המערבי, בערמתם משכיחים הם את הגופא-דעובדא, ותחת אשר אנחנו הנעלבים, הם מציגים אותנו לראווה כעולבים.

ואם ישאל אדם: דברים כבושין הללו, למה אתם מדברים אלינו? דברו אל הממשלה האנגלית, אל אגודת העמים, אל העמים האחרים, אל העתונים וכו'! – הוא לכאורה יצדק, אבל, אחרי העיון, לא יצדק. מיותר להגיד, כי כל מה שיש לדבר מחוץ, כבר דובר, ועוד ידובר וידובר. זהו ענין בפני עצמו, או יותר נכון, חלק מן הענין. כל שיטה כלפי חוץ צריכה להתאמה ולתשלום בשיטה ידועה כלפי פנים. דעת הקהל בפנים צריכה לדעת, מה לקרב ומה לרחק, צריכה להשקפה ברורה וקבועה, לנקודה, אשר ממנה תוכל להסתכל בעובדות והידיעות המתחלפות והמכחישות זו את זו.

הנקודה הברורה לנו היא, שצוררינו מנסים על ידי מעשי להטים שלהם לצוד אותנו במוקשי שאלות המקומות הקדושים. התחבולה היא לתת להתנגדותם לנו צורה של הגנה-עצמית דתית. לא! “לא יחרוך רמיה צידו”. מלחמת דתות היא אש תפתה, תאכל ותשמיד ארצות, תכה בעיוורון את הנופל בחרמה, לבל יראה כי מוקד הוא מעלה בידו או ברוח פיו והיה לבער, לא על מנת כן אנו בונים את הבית הלאומי לסכסך את בעלי הדתות איש ברעהו ולהסתבך בעצמנו בין הקוצים והברקנים של השאלות הנושנות, שנתחבטו בהן לפנים אף על דבר מקומות קדושים לנו ובלי שום הערה וחלק ונגיעה כל שהיא מצידנו. שאלת מקומות קדושים לא היתה ולא תהיה; המאמין יאמין, שאם יש שאלה כזאת, אז תיפתר כאשר יבוא הגואל, וזהו דבר המסור אל הלב.

יש אך שאלה אחרת, ממשית ונחוצה, והיא שאלת עבודת הקודש על יד הכותל המערבי.

המעשה הנורא, אשר לרגליו חלף רטט קובלני, כזרם חשמל, את ליבות כל בני עמנו בארצנו, וזעזוע של מחאה עבר, ועודנו עבר והולך ומתגבר בין בני עמנו לפלגותיהם בכל הארצות, כבר נודע לפרטיו, ואין כל צורך להרבות עליו דברים. ביום הקדוש, שבת שבתון, יום ענות יהודי נפשו והתוודותו על חטאיו לפני האלהים, יום אשר גם המוקירים רגליהם מבתי התפילה באים להתפלל, ולשים אות, כי לא הפירו בריתם, יום אשר גם בני הנכר באים לבתי תפילותינו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, ויושבים לכסאות איש איש על מקומו הנועד לו, יום זה נעשה לחרדה לעדת אחינו ואחיותינו, עם זקנים וטף, שהיו נאספים לעבודת הקודש, במקום נישא ויקר לכל עם ישראל – אצל הכותל המערבי, יען מה? יען כי ליהודים שם היתה מחיצה קלה ומטולטלת להפריד בין עמדת האנשים ועמדת הנשים, וגם כסאות לשבת! בשל ה“עוון” הזה פרצו בני משטרה או ראשי בריוני באגרוף רשע ובפרסות נחושה, ותפלצתם השיאה אותם לנאץ קודש, לחלל את עבודת האלוהים, לדחות פעמי המתפללים מאצל הכותל, אף קראו למהומות, ויתהוללו כאילו באו בעת מלחמה במבואי עיר מבוקעה או בעת שלום במערת גנבים!

כמה מן האכזריות, הזלזול והבזיון, קלות הראש, קהות ההרגשה וטמטום הלב בשערוריה זו, שלא נשמעה כמוה אף בארצות החושך ובימי הפרעות הכי איומות! ואם זה הוא “עוון פלילי” להעמיד שם מחיצה קלושה ומטולטלת ומספר כסאות לא יכולה היתה הבולשת “שומרת הסדרים” לכתוב את החטא הזה זכרון בספר, ולחכות עוד יום אחד, ולתבוע לדין את אותם “הנאשמים” הנוראים, שהביאו שמה – שומו שמים! – מחיצה וכסאות, אך חשבו לחובתם להתנפל כפריצי חיות על עדה שלמה ולהשליך שקוצים על כל הקדוש לעמנו! ואיה? אצל הדרת קדושת הכותל המערבי ובתוך הנווה הלאומי להראות כי ידם רב להם “לכבוש את המלכה עמי בבית”!

ועל זאת לא ייהפכו דמינו למרורת פתנים, ולבנו לא יקרא בקול מר צורח; שערוריה? לא! לוא היתה כזאת אזי היינו באמת לעם עבר בטל, וראויים היינו לכך, שכל נבל עז נפש יפסע על ראשינו בסנדל המסומר… אך עוד עם ישראל מרגיש באיזמל, ונפשו מתעוררת על חילול השם. אחזה רעדה את כל בני עמנו מסוף העולם ועד סופו, מכל המפלגות והכיתות, מן החרדים עד החפשיים הגמורים, התריעו והפגינו והחליטו החלטות להגן על קדשי ישראל בגאון ובעוז! פנינו אל ממשלת אנגליה, אשר בצילה אנו חוסים, פנינו אל “אגודת העמים” הסוככת על המשפט ועל השלום, לא במחאות מתריסות כנגדן, כי יודעים אנו עד כמה הן מתעבות שערוריות ונבלות כאלה, אך בדרישות נמרצות להעניש את האשמים, לאות לבני מרי, ולשים מעצור ולמנוע מעשים נוראים כאלה, ובטוחים אנו כי לא ישובו עוד.

ויתר על כן, לא נסתפק בחקירת דין בנוגע אל המאורע הבודד הזה. המאורע הזה הוא אמנם יוצא מכלל הסכסוכים שהיו מכבר, אבל בעיקרו הוא פרי תכסיס פרוע פוגם כל נימוס ומתנגד לכל מידה נכונה ודרך ארץ. תכסיס האוסר לנו להציב איזה ספסלים, כסאות, מחיצה בין האנשים והנשים, במקום ששם הם מתפללים, וביום הכיפורים אף מתענים כ"ד שעות. זו היא גזירה, שאין אף מעוט הציבור יכולין לעמוד בה! עבודת-הקודש תלויה בתנאים ובגזירות כאלה לא נשמעה בכל הארצות ובכל הגוים! בין דרכי המוסר ונימוסי הממשלות שיסוד כל כנסיה וכל חברת בני אדם מושתת עליהם, חופש הדת תופס מקום בראש. הנשמע כזאת, כי ישימו מכשולים על דרך עבודת הקודש, אף בארצות, אשר שם עושקים את משפטינו, וידכאונו בשער?

היהודים בכל הארצות, ולא רק היהודים הציוניים המסודרים, מפארים ומרוממים את שם הממשלה הממונה על ארץ-ישראל, ותהי למלה ביניהם, כי מלך אנגליה יצא בעקבות כורש, ואמנם נאווה תהילה לממלכה אדירה, ממלכת-תבל זו, אשר היהודים החוסים בצילה נהנים מזכויות האזרחים, חלק כחלק עם כל תושבי הארץ והארצות הרבות ואיי הים הרחוקים אשר באו בברית בריטניה, ואין צריך לומר, שחופש-דת שלם, בלי גבול וגדר, נתון ליהודים באין מכלים דבר; והאנגלים הלא יודעים הם את כתבי הקודש אשר לנו, ולא נעלם מהם, כי בעליה הראשונה במלכות כורש, כשעלו חמשים אלף איש, היה זרובבל בן שאלתיאל, פחת מלך פרס, הנשיא ליהודה, משגיח על צרכי המדינה וכלכלת העם, ויהושע בן צדוק הכהן הגדול, והנביאים האחרונים, היו מפקחים על עניני הדת והרוח, ולמדו את הכהנים תורה (חגי א, יב-יד; מלאכי ב, ו-ח, ועוד), ואחרי כן במלכות ארתחשסתא, היתה העליה השניה, והיה נחמיה בן חכליה הראש לעניני המדינה, ועזרא הסופר הראש לעניני הדת “הכין לבבו לדרוש תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט” (עזרא ז, י). ומסדר סדרים בעניני התפילה והעבודה על ידי מתניה מבני אסף “ראש התחילה יהודה לתפילה” (נחמיה יא, יז) ושאר ראשי הלויים, וגם עתה “שמואל בדורו כיפתח בדורו”, ויש לנו כעת “רבנות ראשית”, ומי ראשי דתנו בירושלים אם לא הרב הגאון קוק, והספרדים שמו להם ראש אחד, אשר כבוד ראש החכמים יתנו לו, ואליו ישמעו, והוא החכם המפורסם רבי יעקב מאיר, והממשלה הלא אשרה ותקיים את “הרבנות הראשית” הזאת, ותלמידי חכמים אלה מרבים שלום בעולם, והם מבוני הארץ ולא ממהרסיה; וכן גם קיימה הממשלה את כנסת ישראל בארץ– מדוע אין שואלים את המשרדים הרשמיים האלה, איך לסדר את עבודת הקודש באופן מתאים אל חוקי התורה ואל המסורה?

הייתכן הדבר, שהממשלה אשר פלס ומאזני משקל בידה להכריע כל ריב, תשמע לקול ערביאים מלחשים לחישות שרף ועצת נפתולים, שאין לעשות מחיצה בין האנשים והנשים ושאין להציב אי-אלו כסאות לשבת, גזירות אכזריות, שלא נשמע כמוהן בשום בית תפילה שבעולם? והמקום הזה הלא הוא מקום תפילה מרום מראשון, עליון במדריגת הקדושה מהעתיקות לכל מקומות התפילה בתבל! מקצווי תבל יחרדו שמה בני עמנו, עוברים ארחות ימים מאמריקה הצפונית והדרומית ומאוסטרליה, לבם הולם פעם לזכרון קדומים אשר יסודתו בקודש, ושם בגיל וברעדה, בקול ענות חלושה ובנעימה קדושה, יחד יהודים אשכנזים, ספרדים, תימנים, פרסים, בוכארים, מערבים, חסידים, סיירים מכל כדור הארץ בצר להם יפרשו כפיהם וישמיעו אנחות נפש משתוחחת – ושם, במזימה ובזדון שם, מתערבים מחוץ לענייני עבודת קדשנו הפנימיים ויוצרים עמל עלי חוק ובודים מלבם את דיניהם-צניניהם לבלתי שבת, ושהזקנים יעמדו על רגליהם הכושלות, ושהחולים והחלושים הבאים להתפלל בפיק ברכיים יפלו שם בלא כוח!

חרפה תשבור לב כל אדם, ושערת בשרו תיסמר, לשמע אכזריות-יענים כזאת! הלא החברות המפקחות על שמירת הבריאות צריכות להכנס בעובי הקורה ולשים קץ למעשה-אלמות נתעב ונאלח כזה! ומה יועיל לדבר בחלקלקות ובחוסר לב מלים נוסחאיות יבשות לאמור: כן הוא החוק? איזה חוק? זה הוא חוק האגרוף והרשע! האם גם זה חוק, שבשעת התפילה שועלים קטנים, מתעלולי המון הערביים מסקלים באבנים, ופעמים גם משליכים אבנים, ובני דלת העם היושבים סמוך לשם בחוריהם במבואות האפלים עוברים ומעבירים עגלות ומגררות טעונות אשפה? הלא כל איש, אשר עינים בראשו יראה, כי זאת היא שיטה, שמטרתה לזהם ולנוול את המקום הנבחר הזה, לשימנו לשמצה ואת עבודת קדשנו לזוועה ולזרא! זהו חסרון רגש היושר והצדק, החנינה ואהבת האדם. זוהי פגיעה גסה ונוראה בחופש הדת. את התועבה הזאת לא נשא ולא נסבול!

אין זה ריב בשל המקומות הקדושים, ואין לזה שום יחס וקשר עם מקדש העומד על הר הבית. אין לנו חפץ בדברי ריבות עם העם הערבי, אך עם קומץ אמרכלים ופרנסים, שהתעקשו לעשוק את משפטנו ולהטיל קוצים בעינינו, להמיר כבוד עמם בקלון לעיני כל יושבי תבל, לא נסור מפניהם ולא נסתפק בהבטחות ריקות. ההתעקשות לבלי להכיר את הרע היא דרך כזבים; החונף מביא לידי צביעות וגניבת דעת, מלים בטלות לא תעצרינה בפני תנואות וסלף. חובה לשים משטר, אשר יהיה למגן ולמחסה על עבודת הקודש אשר לנו על יד הכותל המערבי!

מדי תתעורר שאלה כזאת, הקשורה בקורות הדורות מעולם ובחלוקי דעות בין הדתות ובפירוד הלבבות בין עמים שונים, הפתגם השגור והמרגלא בפומא של בעלי המשרה ושל ממשלות הוא תמיד: נחקור ונדרוש, נפן למומחים נשאל שאלת חכם, נפתח את ספרי הזכרונות, וכיוצא בזה. למנהג הזה יש שני טעמים, ראשית, הדברים הם לפעמים סבוכים ומסוכסכים באמת ואינם ברורים לעיני המושל או השופט, והם צריכים עיון ושיקול הדעת; ושנית, לפעמים רוצים לדחות ולהשמיט את התרת השאלה מהזמן אשר בו הרוחות סוערים ותאוות הניצוח מקלקלת את שורת הדין לזמן אחר אשר אז יוכלו לדון על הדבר במנוחה ובישוב הדעת. והנה בנוגע לעניין אשר לפנינו, האמת תורה דרכה, ששני הנימוקים מתאימים ומכוונים גם לצד צורך החקירה גם לצד דחיית ההתרה האחרונה לאיזה זמן. אבל בשניהם עלינו להיות זהירים מלגדוש את הסאה.

חלילה לנו להקל את ערך החקירות והדרישות בספרותנו, בספרות הערביים, בכתבי ידות, בחפירות ובתחומין וכו' וכו'. תורה היא וללמוד אנו צריכים! תילי תילים של ספרות יש על דבר ירושלים בכל השפות וביחוד באנגלית וגם הרבה באשכנזית ובצרפתית, והנקל לכל תלמיד חכם היושב בספריה גדולה ללקט ולסדר בחיבורים חדשים את החומר המפוזר, וגם נקל למצוא מומחים בעלי מקצוע ולהזמינם לכתוב חוות דעתם. לא די שאין אנו נמנעים מדבר זה, אך להיפך, אנו מפליגים את ערך הדבר ותועלתו² ובנוגע לזה “ימלא כפו קוצר וחצנו מעמר”. אלא חובה להציב גבול לזה, לבלי תת להשקיע את הדבר בטמיון הארכיאולוגיה. בעד חופרי האשמנים במשואות קדם חשוב כל תג אשר ימצאו על אבן, אם הוא דומה לכתם שומרוני או אשורי, ובעד חכמי ההיסטוריה אין לך קורט של ידיעה שאין לו ערך; בעדנו, לעיקרא דדינא, ערך הנוספות והמילואים שנמצא עוד, לא נאמר שאיננו חשוב כלום, הוא חשוב במובן המדע, אבל איננו מכריע. וכן הוא הדבר גם בנוגע לזמן התרת השאלה. אין אנו דוחקים את הקץ, אבל אם לא רצוי הדבר להתיר שאלות בשעת סערת הרוחות, לא נכון הוא גם כן להשמיטה לזמן תרדמת הרוחות. דווקא אחרי שמשובת צוררינו ועקשותם הביאה לידי שערוריה כזו שהיתה ביום הכיפורים האחרון, שערוריה שהביאה אותם במבוכה אשר ממנה הם רוצים להיחלץ על ידי בלבול התעתועים של “רצון היהודים לכבוש את מסגד עומר”, דווקא בשביל זה אנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו להחיש את התרת שאלת עבודת הקודש אצל הכותל המערבי, ולא להשהותה עד שיעבור רושם השערוריה, ושבו העצלות וההתרשלות לקדמותן, והנגע יעמוד בעינו. חובה זו איננה סובלת דחוי.

–––כל החכמים והתרים מבני עמנו עד היום הזה מזכירים בספרי מסעותיהם על דבר ארץ ישראל את הכותל המערבי כמקום קבוע לבני עמנו לתפילה ולתחינה. מקצת מראי מקומות אלה כבר נאספו ונתפרסמו על ידי א.מ. לוּנץ ואחרים, ועוד יש להוסיף עליהם לאין מספר. וקול העם הלא הוא – לפי המשל הקדמוני – כקול שדי: כל העמים קוראים לכותל המערבי “כותל האבל” – למי הוא האבל? מי הוא העם הבוכה שם למשפחותיו? אֵבל ישראל הוא ולא זולתו. רק אנחנו מתאספים לתנות את צרותינו לאבנים ההן, אשר אולי הן יותר רחמניות מלבות הרבה בני אדם אשר מסביב לנו.

האבנים הגדולות והאילמות ההן, קדוחות להט שמש ירושלים, רחוצות בדמעות של דורות מכל תפוצות ישראל, קצתן שחורות ככנפי עורבים וקצתן שחופות ואפורות כצורי קדומים מן המדבר, נתקדשו ונתחבבו אך לבני עמנו, ולא לזולתם. עמים שונים ידודו ידודו יבואו בסך למקומות קדשיהם, למבצרי משגבם, להם חומות בנויות בהון עתק, כל הר הבית היה למשטח חרמים, חרם וקודש למושלמנים, מקדש עומר מתנשא במגדלי עוזו ובשכיות חמדתו, ומרכזו – האבן ששם יעקב אבינו למראשותיו, והוא בדיוק מקום המזבח (זבחים עב) – כבוד לכל אלה, כל יד אשר תגע לרעה בקדשי דת אחרת – תיגדע; כל איש אשר יעורר לחלל את קדושתם, לא לנו הוא, כי אם לצרינו! ואנו עומדים לפני הכותל המערבי והוגים בהלך נפש, ואבן מקיר תזעק, כמו תביע רוחה לנו, כמו תחפץ לגלות לנו תעלומות מני קדם, זו “כבשת הרש”, זו “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה”. מי יעיז בנפשו לחסום את דרכנו אליה? להיפך, חובה לחסום את הדרך, על כל פנים בשעת תפילה, למוליכי עגלות מהמבואות האפלים ומהסמטאות המעוקלות הסמוכות לשם, שגם הם הקדש מושלמני נושן, כידוע.

באחרונה נשאר עוד לברר אך דבר אחד, הוא הדבר שצוררינו מתאמצים לבלבל בו את דעת הקהל. הם אומרים: היהודים דורשים ניקוש המקומות הקדושים, כלומר, עקירתם מרשות בעליהם והכנסתם לרשות-בעלים אחרת. דרישת ניקוש מחייבת, קודם כל, הכרת קנין ומשפט העובר מיד ליד. לא כך אנו מסתכלים במקומות ובבניינים של קדושה! זה דרך חול ומנהג אנשי השוק! מקומות ובתים קדושים אינם אפותיקאות ונכסים, אחוזה וקנין אשר יעברו מרשות לרשות, בתור בעולי בעלים עתיקי ימים, או חדשים מקרוב בו.

בית המקדש הראשון היה בית זבול לאלהים ומכון לשבתו עולמים, “וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך… אתה תשמע השמים –––ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי” (מלכים א, ח, מב-מג), ולפי דברי חכם אחד מחכמי ישראל היה יציע מיוחד בעד הנכרים בבית המקדש (אברבנאל בפירושו ליחזקאל מ), ו“באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים ואמרו” וגו' (ישעיה ב, ב-ג). והנה אנו בהדי כבישי דקב"ה למה לן, והצפון בחיק העתיד לאלהים פתרונו; אך בהווה – כל בית מקדש וכל בית תפילה לכל דת ודת, קדושתו לחברת בני אדם המחזיקה בו חופפת עליו. זה הוא יותר מרשות בעלים. הר הבית הוא קדוש לנו, שכינה לא זזה משם. הדבר הזה הוא כתוב על לוח לבנו, ואין אנו צריכים לספר המקנה או לשטר מכירה. הגשם חלף הלך לו, אך הרוח, הנשמה, שאין לה דמות הגוף, נשארה. גם הר סיני הוא קדוש לנו, ואנו יודעים, שבעלי הדת הנוצרית הקימו שם מנזרים, ויחזיקו בו – אלהים עמהם! יחזיקו בו; אבל גם הנוצרים לא יוכלו לגזור עלינו, לבל נעיז לחשוב את הר סיני להר קדשנו. אין זה דבר העשוי להיות ניתן או ניטל. הרי זה כמעט, כאילו יאמר איש או עם, לקנות את הפירמידות המצריות, או את האקרופוליס ביוון, או את הקפיטול ברומא, או את מפל המים של ניאגארה או את המון-בלאן, שהם פלאי-הטבע בארץ, אף מי שהוא כל-יכול איננו יכול לשנות את הדברים שהיו.

היה הר סיני הר ישראל, הר תורת ישראל, ויישאר בתכונתו זאת לעולמי עד, גם אם יבנו שם אלף מנזרים. מערת המכפלה תישאר מקום קבורת האבות של האומה הישראלית, ואברהם יצחק ויעקב לא יתהפכו לאחרים, אף אם יושיבו שם אלף שומרים פותחים וסוגרים, לא יתוקן הדבר בעיקרו; גם אם יתנו לנו תעודה כתובה וחתומה בעדים כמשפט, כי מערת המכפלה היא לנו, ישונה הדבר אולי להנאתם של סיירים, או בתור הכנסה לשמשים, שלא השמשים שלהם, אלא השמשים שלנו יקבלו מתן יד (מפני שמקומות קדושים הם בעוונותינו הרבים גם… עסק), אבל לא בעיקר תכונתם של אברהם יצחק ויעקב כמו שהם משורשים בעומק נפשנו. אילו היה לבנו תועה במחשבות ניקוש ודרישת השבת “אחוזות” ל“בעליהן” הראשונים, הן אז לא נתאחזנו ולא נתהדקנו דוקא לתשעת נדבכי אבן של הכותל המערבי (אף עם תשעה עשר הנדבכים הרפודים ביסודם במעבה האדמה), שגורל אחד להם ולעם ישראל המשוקע בחומות אחרות; אך היינו דנים על דבר משפט הגאולה למוסדי-דור ודור עתיקים אחרים!

הלא אין לנו כמעט מאומה, הלא “לקחו” את כל אשר לנו, כמעט גם את משה רבנו! ובכן נלך ונדרוש את העושק, כדי לקבוע בדין ומשפט, והעד עדים וכתוב וחתום בספר, שיש לנו הר הכרמל והר גלבוע והר תבור וביתר ואנטיפטריס, והממשלה תסכים, והנוטריוס יקיים בגושפנקה? לא! כל המושג הזה של דיני שלי ושלך ומשפט בעלים, הנה של בני אדם קטנים בחייהם ובעסקיהם יום יום בתור רוכשים ובעלים ועושקים של הון ונחלה, רגילים הם כל כך בצורתו הפעוטה, עד כי לבם יסיתם לענוק בו גלגל חמה, ולפרוש את מצודתו, מצודת קורי עכביש, על מצוקי מצבות איתנות, מוסדות ואישים, מכונים ומקומות המסמנים רעיונות נשגבים ומעשים בוראי תקופה שנכנסו לשערי הנצח, ולא יבינו כי כל אלה התרוממו למעלה למעלה מהמיקח, והממכר והתמורה לא יסולאו בכל הון, ואין לשום ניקוש תפיסה בהם. ניקוש הוא אמצעי ממשלתי בדברים של חול; לא רק רשות, אלא גם חובה, לפעמים, להעביר מקומות או בתים מרשות לרשות, שדות כדי לעבדם, בנינים כדי לעשות דרכים, דרכים עקלקלים כדי לסול מסילות רחבות ומרווחות ועוד כאלה בשביל חלוקת נחלה והון באופן ישר, בשביל עבודה וקניין פירות וכדומה, או בשביל שיעבוד ורידוי ממלכתי יותר חזק, ונכתב בספר ונרשם ברשימת האפותיקאות. כל נימוסי-חול אלה אין מקומם בדברים אצורים ונשמרים בגנזי נפש עם. אין ליטול שום דבר ואין לוותר על שום דבר. בבחינה זו הננו, כמו שקרא לנו נביא המושלמנים בצדק “עם הספר”. כל דבר חפץ וכל משא נפש אשר טיפחנו וריבינו במשך אלפי שנים הוא ספון בו, לא נחליפם ולא נמיר אותם, ואין לנו כל צורך לבוא בשבילם בעקיפים או בערכאות. יש לנו ספר-אפותיקאות גדול! יפה אמרו חכמים להורדוס אם זיינך עלך ספרך כאן!

ירושלים היא מלאה דתות, זו בצד זו. כולן בנותיה ובנות בנותיה של היהדות, כולן יצאו מירושלים ושבו לירושלים, ושם עומדת כל אחת מהן ברשות עצמה. לבעלי הדתות השונות יש קבלות והשקפות, לא רק דתיות, אך גם היסטוריות, סותרות זו את זו, והן מזדעזעות על ידי גירוי כל שהוא. בענינים כאלה אין שורת הדין נוהגת, ואין מופת מכריע, בלתי אם הרגש והאמונה, ואמונתו של כל אדם חביבה עליו משל חברו, והקבלה שיש בידו מאבותיו נאמנת לו משל זולתו. הרוחות נושבות מפאות מתנגדות, הזרמים שוטפים מצדדים שונים, ובכל מקום פגישתם נראה עלעול ומערבלה. אלה הם תנאי המצב, עובדות נתונות, שבאו לנו מן המוכן בבית החרושת הגדול של ההיסטוריה, וכל איש מדיני, הרוצה לפעול בעולם המעשה, איננו רשאי להעלים עין מהם, אף בשעה שהוא מתרגש. לעם ישראל יש בנוגע לזה שיטה קבועה. אנחנו נקיים מכל גירוי ונדנוד של קנאת-דת, אש זרה היא לנו!

מי מנה עפר יעקב, עפרות קודש, אשר תצפון ארצנו בחיקה? אך לא נבקש חשבונות רבים, לא נעורר רפאים ולא נטעון טענות של עירוב תחומין ושתופי מבואות, למי משפט מקום קדוש זה או מקום קדוש אחר. לא זו הדרך ולא זה מחוז חפצנו! לא במרד ולא במעל, לא בתחבולות ולא ביד נטויה עם שהוא תקיף ממנו או ממי שאיננו תקיף ממנו, נחפץ להורידו ממשגבו. לא נזרוק מרה בשום דת ובשום עם אחר, אך נתאמץ לכרות ברית שלום עם כולם, וביחוד עם העם הערבי, אשר את טובתו אנחנו דורשים בכל לבנו באמת. לא נאחז ברשת ריבי דת, אשר כל באיה לא ישובון. הבטחון בצדק יתן לנו עוז ותעצומות לקוות, כי בדרך זו, אשר ממנה לא נסור במלוא השערה, נצליח ברוב עבודה וברוב ימים להסיר את כל המכשולים. אם הדבר הזה ייחשב בעיני רבים כנס; עם מלומד בנסים אנחנו, וגם הנס הזה בוא יבוא. היה לנו עבר אדיר ורב פעלים, מלא ברכה ואושר בארץ אבותינו, והעבר ההוא היה תקופת עבודה. אחרי כן, בדורות הביניים, התחולל שם פולמוס אחר פולמוס וכיבוש אחר כיבוש, אגרוף רשע וחפץ עריצים, והארץ מלאה דמים על פי רוב מ“מלחמות אלוהים”, ויתפוצצו רשפי אש קנאה וזדון, ותשם הארץ. על כל תקופת-הדמים ההיא אנו מדלגים ושבים לתקופת ההוד, לתקופת עבודת השלום. בעבודה גלויה וישרה לעיני כל יושבי תבל אנו מחדשים את פני הארץ לטוב לנו ולטוב לכל העמים.

ובכן: ריב דת לא יזכר ולא יפקד! אנו דנים על הקלקלה הנוראה של חילול כבודנו וחופשנו ושלומנו, שהמאורע הנתעב על יד הכותל המערבי הפיץ עליו אור מבריק ומבהיל. כשמשעבדים את חופשנו, וכשנועזים להשליך עלינו שיקוצים במקום קדוש לנו זה אלפי שנים, לא נכבוש פנינו בקרקע, לא נשים סתר פנים לנו, לא נדבר במחמאות פה ובאחיזת החבל בשני ראשיו, אך נדבר גלוי ובפה מלא את אשר אנחנו דורשים. לא נירא מפני התקיפים ושאתם לא תבעתנו, ולא נלא עד אשר משפטנו כאור יצא; כבוד לעמנו וחופש לעבודת הקודש! תריס בפני פורעניות כאלה לעתיד! לא נסבול חבלי שיעבוד, מיני חומרות וסייגים של ישיבה או לא-ישיבה, של מחיצה או לא-מחיצה ביום הכיפורים או בכל יום אחר, אשר יגזרו עלינו בני אדם מן החוץ בכל תואנה ואמתלא שתהיה! לא יועילו כל תחבולות צוררינו ונפתוליהם להאפיל על האמת ולהאשימנו בפגיעה כל שהיא בקדשי הדת המושלמנית הקדושה להם. אין שום דת בעולם שתבוא אל הקודש פנימה לדת חברתה לצוות עליה, איך לערוך את פולחנה, ואין שום משטרה בעולם שלא תאסור לעגלונים ולמושכי מסחבות ולכל ארחי ופרחי לעשות שאון ולעבור בתוך עדת מתפללים – כמו שהשכיל הרב הכולל לארצות בריטניה הגדולה, ד"ר הרץ, לאמר – לו גם תהי הדת הזאת דת האלילים “שינטו”! חילול קודש כזה לא יסבול עמנו.

ואנחנו אל יפול לבנו ואל תרפינה ידינו מפני קשי הדבר וסבכיו ודחיותיו. הדין עמנו, היושר הוא מעוז לנו, ובטוחים אנו כי לא רק אנגליה וחבר העמים, אך גם העם הערבי על ידי בחירי מנהיגיו, כשוך סערת תאוות רגע, יתעורר על חמס, ושם קץ למצב פרוע אשר ימיט עליו חרפה. אנחנו נישאר נאמנים ונוטרי המסורת הלאומית. “שכינה”— כבוד אלהי ישראל – “לא זזה ולא תזוז ממקומה”.

[לונדון, כסליו תרפ"ט, 1928]

א

בקורת תהיה, ואנו מקווים, שועדת החקירה¹ תעשה את חובתה להסתכל בהסתכלות לא-משוחדת על ידי אבק של משוא-פנים, במעשי השערוריות והזוועות ושתחזור על כל הצדדים למצוא פשר הסיבות התכופות, שהביאו לידי תועבות האלה לשעבר: וגם להציע תקנות, אזהרות ויעודים וגדרים די בטוחים ובדוקים ומנוסים, למנוע כל מיני פרעות כאלה להבא. זהו עיקר שליחותה של הועדה, וזה מתאים לצרכינו. הועדה נבחרה על ידי הממשלה האנגלית, וכידוע, הורכבה משלושה חברים לשלוש מפלגות בית הנבחרים: מפלגת העבודה (הממשלה כעת) מפלגת השמרנים (הממשלה הקודמת) ומפלגת הליברלים. אי אפשר לערובה בטוחה יותר כנגד פוליטיקה מפלגתית. החברים הם סיר הנרי בטרטון, ה' ד. הופקין מוריס וה' ה. סניל וראש הועדה הוא סיר וולטר שאו. שלושה מהארבעה האלה הם יודעי דת ודין: סיר וולטר הוא גברא דאיתמחא גם במקצוע המשפט הבין-לאומי. להסתדרותנו הציונית, או לסוכנות היהודית, לא היתה שום יכולת להשפיע בשביל בחירה זו או כנגדה. מינוי חשוב כזה הוא דבר מסור לממשלה. אין אף פתח כחודו של מחט לכניסת הסתדרותנו בעובי הקורה של מינוי ממשלתי כזה. המאמין ביכולת כזאת הוא חולם בהקיץ, ואין לו מושג ברור ע"ד תפקידי המלכות ובית הנבחרים, ועל דבר שיעור שכזה אין מקום כלל. בחירת ועדה כזאת, עם אחריותה הגדולה כלפי בית הנבחרים, צריכה להיות בחירה עצמית, בלי ריח ויתור, פשרה ונטיה. אילו היה בית הנבחרים פתוח, והיה דן על המאורעות, כמו שהוא בלי ספק עתיד לדון, אזי היה הוא בוחר. מכיון שבית הנבחרים שובת עכשיו, קיבלה הממשלה על עצמה את האחריות.

עד כאן בנוגע לבחירת ועדת החקירה ותרכובתה האישית. כל זה הוא כדין וכהלכה. ברם, ועדת החקירה, עם כל יפוי כוחה וסמכותה, היא תקנה שאינה מספקת. צריך היה לפתוח בה מבוא לעורכי דין, שיסייעו לה להעמיד את הענין על שורת הדין, ולברר כל דבר לאמיתו. זה היה תפקיד לא נופל בחשיבותו מועדת החקירה בעצמה. גם צריך היה לדאוג לזה, שיהי לעורכי הדין שיעור הגון של חופש הפעולה בחקירות ודרישות ובהגנה נימוסית, לבל תהי האמת נעדרת ע"י הגבלות נוסחאיות. וידוע, שהדבר הזה הובטח, כמובן וכנהוג בענינים כאלה, לא בלי ביאורים והכנות, על ידי הבנה הדדית, בכוונה רצויה ובשיעור האפשרי. נבחרו עורכי דין מצויינים, וכלום יש ספק בדבר, שיעשו כל מה שיש בכוח עורכי דין מומחים וזריזים לעשות?

לא נפזז להקדים לנחש את תוצאות הועדה: ועל אחת כמה וכמה לא מן המידה היא להשקיף לכתחילה על הועדה דרך עששית שחורה, לפסלה ולהטיל בה פגם לאלתר, מי שהדין עמו, הוא עשוי לצפות לאחרית חקירת דינו באותו הכוח המוסרי המרוכז, ובאותו השקט הנפשי, שרגש בטחון הצדק מוליד בו. ישנם בינינו הוגי נכאים ובעלי יאוש גם לגבי ועדה זו, או אחרת. מאליו מובן, שאחרי מאורעות כאלה, האכזבה הכללית משמשת מצע מדושן לתרבות חידקי השלילה והכפירה ושה“איני מאמין”: מוצא אזנים קשובות יותר מה“אני מאמין”: אבל אנה יוליכונו אלה?

מטרתנו אנו היא ברורה: תשובתנו היא: הרחבת הישוב, השרשתו, חיזוקו, העמקתו. במקום כל איש שנפל שדוד, מאה חלוצים חדשים; במקום כל בנין שרוף, מאה בנינים חדשים יותר יפים; ובמקום כל משק, מאה משקים חדשים. על זה כולנו מסכימים. והרוצה במטרה זו, הלוא מושבע ועומד הוא לרצות גם בדרכים המובילים אליה. מפני שבזולת זה הוא אך לועג לרש, ויוצא ידי חובתו בקולות ולפידים, בנשיאים ורוח, שעל ידיהם לא תתווסף לנו אדמה אפילו כחותם המרצופין; ואף צריף אחד לא יוקם מאליו. הפסימיזם הוא סרק; וככל אילן סרק קולו הולך. אנו עומדים בקשרי מלחמה; ואוי לו למי שהיאוש תוקפו במלחמה! אנו צריכים להתקדמות העליה והישוב, והרי בלי רגשי עוז ובטחון, לא די שהישוב לא יתקדם, אלא גם לא יתקיים אף יום אחד, כי רק “הקרן הקיימת” ו“קרן היסוד” מפרנסות אותו; ובכדי שהקרנות האלה תשפענה, אנו צריכים לרוח יצירה וגבורה ואמונה כללית מוסיפה ומתאמצת בכל פנות העם, ואנו צריכים לממשות המנדט! מצמיתינו ועוכרינו, שהכינו לנו מטבח, הציבו להם מטרה אחת: להומנו ולאבדנו. אי אפשר לאבדנו בלי להומנו, זאת אומרת, להכניס לתוכנו מהומה, בהלה, ספקנות ואי-בטחון, ולהרחיב את הפרץ בינינו ובין ממשלת המנדט. כדי להפר עצתם ולקלקל מחשבתם, וכדי שבהיפך לנכליהם, נתמלא מחורבננו ונוציא יקר מזולל, נחוץ לנו להיות לב אחד ושכם אחד לכולנו. נחוצה לנו אחדות גמורה ומוחלטת, שיתחברו ויתלקטו ויתלכדו יחד בעלי המפלגות השונות, לפעול ולעשות לתכלית מטרה אחת: שהשטן לא ירקד בינינו: שדברי ריבות לא יישמעו בשערינו: שנתאחד לעמוד על נפשנו, אשר אותה מבקשים צרינו לספותה. שנעשה כמתוקנים שבהם, וכמו שהוא חוק עולם לכל העמים, כי לכל צרה שתבוא מחוץ, חיש מתעוררת האחדות הפנימית לעמוד כנגדה, וביחוד אחרי אשר נפלו חללים, כי הדם משתף את בני האדם יותר מן המוח. ובתוך האחדות הזאת צריך, שלמרות כל האכזבות, ובעד כל הקרבנות, תפעם רוח אמונה תמה, רוח ממרום. השמחה ביסורים וההתחזקות בצרות, אשר מיתת קדושים הזילה עליה טל של תחיה, שמגדלת פירות ופירי פירות. בהיותנו חדורי רוח זו, רוצים אנו לגמור את פרק הפרעות, ולא למחות את זכרו היקר והקדוש לנו, אך למחות את עקבותיו, ולעבור אל סדר היום, הדורש מאתנו יגיעות אחרות וקרבנות אחרים, לכשנצא, כמו שאנו מקווים שנצא, כמנצחים, מתוך המשבר הזה.

ולמען נצא כמנצחים אנו צריכים לצרף את מידת הדין ההגיוני למידת ההתפעלות וההתרגשות. אנו צריכים לידיעת השיעורים של כוחות והשפעות. זהו חסכון המרץ. למרץ זה אנו צריכים כלפי חוץ וכלפי פנים. אין לך דבר יותר קל מלהוציאו לבטלה לקריאות-תגר, לקובלנות, לתרעומות, שתוצאותיהן עלולות להיות ההפך הגמור ממה שמקווים להן; ואין לך דבר יותר מושך את הלב, לרגע, ממחלוקת הדעות והשיטות והסוגיות והסברות וההשערות הפורחות באויר, המבדילות בין כוחותינו; אבל אין אנו יכולים להמציא לצוררינו תועלת יותר גדולה ועונג יותר נעים, מאשר להרוס לעת כזאת את הקיבוץ והכינוס והצייתנות, ולהתהפך לכיתות של מתחכמים, ממלאים את כל חללה של ההסתדרות קרעים וטשטוש, ערבוביה וחיכוכים שאינם פוסקים. וחוץ ממה שדבר זה הוא פשע ושגיאה מנקודת עניני האומה, הוא גם אליל והבל מצד ההגיון.

ההשערה, שמפלגות רוב הציונים לא שמו לב לשאלת ההגנה היה היתה טענה אלימתא, מפני שההגנה היא באמת היתד שהכל תלוי בה. אבל ההשערה הזאת היא קטרוג ופלסתר שאין בו ממש. כל המפלגות לא רק שמו לב, אבל גם עסקו בענין חשוב זה, וביחוד מפלגת הפועלים. היא לא השמיעה במרום קולה בענין זה, לא נטלה מונופולין לעצמה להשתמש בתגא של סיסמא זו, ולהתפאר שאין העולם מתקיים אלא בהבל-פה זה, כמין גזרת עירין ומאמר קדישין, אשר אם משמיעים אותו, אז ההגה הזה לבדו הוא מעין תשבי מתרץ את כל הקושיות והבעיות, אלא עשתה את ההגנה בתנאים הקשים והאפשריים. והנה אות אמת ועד נאמן על זה היא העובדה, עד היכן הגיעה הגבורה ומסירות הנפש והתכסיס הנפלא כנגד שפעת הקלגסין! כיצד אפשר בנשימה אחת לקלס את גיבורי הגנתנו, שבאמת “אין גומרין עליהם את ההלל”, ולהתקלס בשיטת ההגנה, שנתנה לנו את הגיבורים האלה, ושבה השתמשו? זהו כרכור פלפולי, שאיננו עומד בפני הבקורת הכי מתונה. אין דבר הלמד מזה, שאין מן הצורך להגדיל ולתקן את ההגנה. הרי זה רעיון עיקרי וכללי, שאיננו תלוי בנימוקים נפשיים וערכי רגש מיוחדים למספר יחידים או לחברה מסויימת. אעפ"י שלא כל הצעה ממשית שנוגדה על איזה סדן שהוא, ותכובש באיזה דפוס שהוא, ניתנה להתגשם, אלא זוהי שאלה מקפת, שעוסקים בה, וחובה לעסוק בה.

ומובן, שמשפט מעוקל הוא לאמור, שההגנה, שהיתה עד עכשיו, איננה שוה כלום. לאמיתו של דבר, כל עבודה בא"י היא עבודה סיזיפית ממשית, וההגנה בכלל. למען השם, נחדל נא מסיסמות ומדיבורים מפוצצים. ונצרף כל דבר בכור הבחינה בלי משפט קדום! במי האשם? ותיכף ויכוחים מתרוצצים כברקים, ועסקנים בדברים שולחים אלה לאלה חיצים ואבני אלגביש של טענות. היו – כך מפריחים מימרא – מקצתנו, אשר ראו מראש את המאורעות, ומקצתנו אשר לא ראו אותם מראש, ובכן הקולר תלוי בצואר אלה, אשר לא רצו, ולא יכלו לראות מראש, מפני כאחר מעשה יחכם כל איש, אך רואה את הקולר הוא חכם באמת. המשפט הכללי האחרון הזה הוא נכון מאד, אלא שאיננו ענין לכאן. מה פירוש הדברים, שהיו אנשים שראו את הנולד? ההיו בינינו אנשים שידעו, שביום פלוני ובשעה פלונית יתקפו אותנו הערבים? הלוא זה שקר גלוי! איש מאתנו לא ידע, ואיש מאתנו לא ראה מראש, והא ראיה, שכל מנהיגינו ונבחרי מפלגותינו יצאו מן הארץ. וכלום יש צורך להוכיח, שאילו היתה בלב איש מהם ההשערה הכי קלה, שפרעות תפרוצנה, אז לא רק הוא בעצמו לא נס מהמערכה, אלא גם היה מעיר את אזני חבריו על דבר הסכנה הממשמשת לבוא?

אם דבר זה הוא נעלה מעל כל ספק, הנה ראיית הנולד תוכל להיות מובנת רק בדרך כלל, מה שהוא מין של נבואה יותר קלה, והוא, שבכלל, בלי הגבלת זמן ומקום, היה להם אומד הדעת והשערת הלב שפרעות תפרוצנה. אבל גם זאת היא מימרא שדופת תוכן. נניח שכולנו נביאים וכולנו יודעים בדרך כלל, שבהמשך עבודת התחייה יהיו קרבנות. האם בשביל זה נמשוך את ידינו מהעבודה? כל איש מאתנו יענה על שאלה זו, שאין בנין מולדת בלי הגנה חזקה, כשהשעה צריכה לה, וכל הגנה חזקה דורשת קרבנות. ככה ידע כל איש מאתנו בדרך כלל, שצוררינו רבו מאד, ושהם פורשים רשת ליד מעגלנו ולוכדים אותנו בחבלי שוא לראות בקלקלתנו ולשחק על משבתינו. המוקשים והחתחתים ידועים, וההתפארות לאחר מאורע בנבואה למפרע היא אימרה שדופת תוכן, כשעומדים על בורייה, אף על פי שהיא נופלת כעופרת על מוחם של המון מצומצמי-עיון.

אין בינינו יודעי-סכנה ולא-יודעי-סכנה; ואין בינינו חפצים יותר וחפצים פחות בהגנה. כל המחיצות האלה אינן אלא ציורים דמיוניים. כשהשנים כתיקונן, אין לחוש למשא ומתן כזה, אשר ממנו לא תימלט שום תנועה, ביחוד בתוך עם הוגה דעות ונוטה לבקורת, ואוהב את הבקורת מחמת עצמה; אבל עתה, כשאנו עומדים יחד לדין ערבים זה בזה וכשחומסי מזימות ומגידי-בעלטה אורבים לנו, ואנשי שחץ וזחוחי הלב במהרסינו ומחריבינו אשר מקרבנו יצאו, הרוגנים והרוגשים מכבר, שוב החלו לקנתר ולקפח אותנו, עתה אין לנו רשות לבלות את המוח בהתעצמות זוטרית ודרדקית, בבחינת פעוטות פוליטיים, להתגדר במונופולין של הוברי-שמים, שהיו בקיאים ברגע מולד-פרעות ולהתכבד בקלונם של אחרים, שלא ידעו את המולד הזה, ועוד כאלה מיני ויכוחים ונאדות נפוחים, שאין בהם דעת ובקרות, אלא איזו מלה מועפת ביעף, שיכולה להישמע אגב שיטפא דלישנא, אבל מתפקעת כשלפוחית של סבון כשחודרים לתוך תוכה.

אם יש בנו נביא, אדרבא, ינס נא את כוחו להגיד בדרך ודאי (אין להחליף נבואה בהשערות רעות מחמת מרה שחורה, ובסתם ספקות ופחדים) את אחרית ועדת החקירה ותוצאותיה בשבילנו. אנחנו מקווים, שהתוצאות תהיינה טובות. אנשים קשי רוח ועטופי יגון, שנלחמו הרבה בעד משא נפשם ונתאכזבו, ובטחונם נהפך להם לרועץ, אין פלא, שהם נוטים ליאוש. הרהורים כאלה אינם מסגולת הנבואה או מסגולת הכשרון המיוחד; להפך, השלילה בענין שכזה היא יותר קלה. האמונה היא ילידת צו מוחלט וקריאת קול האלוהים שבלב. אנו מאמינים בציונות, שתנצח כל מכשול. במידה שנתקדשה על ידי קדושת קרבנות, בה במידה אנו מתגברים. מה טיבה של גבורה זו? מהיכן היא באה? אמונתנו היא ודאות, שאיננה צריכה למופתים, ושאין המופתים שולטים בה. מתוך שהיא ודאות, הרי היא כוח יצירה שאין כמוהו להזרים דם, כוח וחיים לכל אברי האומה. מתוך שהיא חסרת מופתים, אין שום נימוק מופתי יכול להכחישה. אלה הן שתי תכונותיה ושתי פעולותיה. האם נקודת המוצא שלה היא בתבונה? לא! התבונה יכולה לאשר את האמונה, או לבטלה; אבל אין היא יכולה להולידה. האם מקור מחצבתה חבוי ברצון? לא! הרצון הטוב יכול לתמכה, והרע לחתור תחתיה; אבל אין אדם מאמין בכוח רצונו, ואין האמונה חובה. האמונה היא הרגשה, יען כי היא תקוה; היא חוש טבעי, יען כי היא קודמת לכל לימוד. האמונה בכלל היא ירושתו של אדם מלידתו, והיא המקשרת אותו עם כל מה שמסביב לו. בקושי גדול נעתק התינוק משדי אמו; בלי חמדה הוא פורש מהטבע, מהאהבה שמלפפת אותו, מהעריסה, שבה הוא מוטל, מההגיג הסתמי, שבו הוא משוקע. הוא יוצא לאויר העולם, וקובע את יחוסו לאנושיות, לעולם והאלהים.

הקווים הכלליים של האחדות המקורית הזאת מסומנים הם בפיתוחים עמוקים באמונה. הרי זה זכרון אותו גן העדן, שממנו יצא אדם הראשון, התינוק, ששם דר במצבו נים-ולא-נים, שקדם לחייו הפרטיים. אחר כך מתחילים חיינו הפרטיים להביא אותנו לידי הכרה, ומסייעים לנו להסתדר כאישים רוחניים, זאת אומרת שכליים וחפשיים. אמונתנו הראשונה והטבעית איננה אלא גולם-חומר, המסור לעיבוד על ידי החיים והמעשים שלנו. לרגל למודינו מכל המינים עלול החומר הזה גם להפסד צורה. יש שאנו עוברים ובטלים מהעולם, קודם שיש סיפק בידינו למצוא את ההתאמה בין האמונה הפרטית הנותנת בבת אחת סיפוק לשכל ולרגש; אבל צורך האמונה איננו פוסק מאתנו. זוהי תביעתה של האמת העליונה, העושה שלום בין ההפכים. זהו הכוח המזרז לחקירה, הפותח את האופק של גמול נצחי והמראה את המטרה. זוהי האמונה הברה והצרופה. אותה האמונה שאיננה אלא רגילות של הילדות, אשר לא ידעה מעולם את הספק, אשר לא ראתה מעודה את מאורות המדע, אותה האמונה שאיננה מכבדת, שאיננה מבינה ושאיננה סובלת שום הכרה אחרת זולתה, איננה אלא אוולת ואֵם של כל מיני קנאות שבעולם. כדי לטהר בקרבנו את האמונה מהסיגים האלה, אנו צריכים לשעבדה לאהבת האמת. הפולחן הנשגב של האמת, שהוא שאיפה תמידית אל האמת המוחלטת, היא הסגולה היחידה לצרף, לא רק את האמונות ואת הדעות, אך גם את המפלגות הלאומיות והמדיניות. הרי זה דבר קשה מאד, גדול כוח האמונה הסמויה מהאמונה המשכלת, כמו שגדול כוח הרצון מכוח השכל בעולם. ההתרה האחת היא חלוקת התפקידים של שני הכוחות האלה.

אמונה ציונית זו היא דומה לכל אמונתנו הדתית בטבעה ובפעולותיה. בלעדיה לא נעשה כלום. בסתם עריגה והשתוקקות, בכמיהה נסוכת חלומות וחזון נפשות, לא נבנה – צריך להאמין ולבנות! שגיאתנו העיקרית בפסיכולוגייתנו היא, שחשבנו תמיד, שדבר אמור הוא כמו דבר שנעשה, כאילו הדיבור היה מעשה, כאילו הדרשנות והמליצה הן דברים של ממש, המסוגלות למלא את מקום הרצון, ההחלטה, החינוך, הנסיונות והקרבנות הנחוצים. היינו מתפעלים ממלים, ומשערים שהמלים יכולות לשנות מעשי בראשית. צריך לשנן לנו את העיקר של מונטיסקיה “החוקים הם היחוסים ההכרחיים המסתעפים ויוצאים מטבע הענינים הקיימים ועומדים”. אי אפשר לנטוע אילנות בסנסניהם, אלא בשרשיהם. כאמונה הכללית, גם חלק זה של אמונתנו הציונית, ראשיתה: טבעיותה ותמימותה, אשר ממנה יצאנו ואליה אנו שבים, והיא הנותנת לנו משגב ללא-פרץ, ובה מעיין המתגבר של יצירה ובנין, אלא שכמו באמונה הכללית, כשנפלו צמחי ילדותה, ויעלו ניצי גידולה, היא מצרפת אליה את החשבון ואת הבקורת, כך היא המידה גם באמונה זו שעמנו מאמין בנצחון ההכרחי של אמיתו וישרו, תעודת חייו ועתידותיו בארץ ישראל.

מנקודה זו יש להסתכל בענין “המתנבאים ליום עברות” ושאינם מתנבאים. אין כאן איזה מיני איצטגנינים, שחכמה יתרה אומרת להם, מתי ואיך כוכבא דשביט של אסון מחייב לבוא; וכנגדם, אנשים שאין שבילי דרקיעא נהירים להם. איזה טעם יש בריר חלמות זה? צאו מאיצטגנינות שלכם! הכל יודעים באיזה מכשולים נפגע, והיכן הן הסכנות, ומניעת הסכנות האלה איננה חובה והמצאה ומומחיות של כיתה זו, או אחרת, אלא עוסקת בה כל האומה; ואם הדרך היא קשה ומלאה קוצים וברקנים, הרי היא קשה לכולנו. זהו תפקיד השכל לצד האמונה. ישנם דברים, שאי אפשר לשנותם; ואם אי אפשר לשנותם, ההתחבטות וההתלבטות של מחאות בלי מטרה ותכלית הן השליות מזיקות ומעשי להטים. לדוגמה, אין אנו יכולים להוכיח במופתים, שתוצאות ועדת החקירה תהיינה רצויות לגמרי. הגדת העתידות היא, בכלל, דבר שבדמיון. כל הקסם והפלא שבחיים הם תלויים בהלא-נודע. לא כדאי היה לחיות, אילו נודע בדיוק מראש, מה יהיה מחר. החלק השכלי שבציונות, החשוב מאד, אך כשהוא הולך בקו מקביל אל חלק באמונה התמימה והטבעית שבו, הוא נותן תשובה מספיקה, לא על פרטים, אלא על הכלל. תשובתו היא: נעלה וגם נצליח, נרכוש, נבנה, נעבוד, נפתח את כל כוחותינו וסגולותנו, וסוף הנצחון לבוא בשלום ובמישור. דבר זה הוא לנו קבוע כגלגל חמה. מתוך כך חדוות העבודה מתקיימת ומתפתחת; מתוך כך נדבק איש באיש, נתארגן לחברה, ויש חיות ושמחה ותקיפות בלב. כך עמדה שארית ישראל בא"י בימי מאורעות הדמים, ורוח גדולה זו, שמטהרת ומצרפת, שמיישרת את העקמומיות ומאחדת ומחברת, התחילה להקיף כל תפוצות ישראל. זוהי עת רצון שצריך להחזיק ולנצל.

כיון שדרך כוכב זה, למען השם, אל נדעיך אורו! אל תעיז שום מפלגה להאשים את חברתה ביתרון נבואה או בגרעון נבואה. כולנו רואים מה שאפשר לראות, וכולנו צריכים לעשות יותר משאנו עושים. קל וזול הדבר לאיש איש מאתנו לשים משקפים שחורות על עיניו ולהכריז כרוזי-קסנדרה ²: אבל אין אנו רוצים בכך. אין אנו רוצים להיות עטופי יגון, אכולי רקב-יאוש ומסובכי קורי עכביש של ספקות וספקי-ספקות לאין קץ, כמו שאין אנו רוצים גם כן בהסתלסלות והתהדרות טווסית, כאילו יש לנו אי-אלו לחשים והשבעות ותרופות פלאים, לסלק בפעם אחת את הליבוטים ואת הקשיים הכרוכים בעצם תפקידנו. עינינו לא נפקחו, מפני שלא היו סגורות מעולם. מה“מהלך הישן” ומה “מהלך חדש”? יש לנו אך מהלך אחד עם אלפי מכשולים אל מטרה שאנו מאמינים בהשגתה, וההשגה לא תוקל אלא תוקשה על ידי תרעומות הדדיות ותאוות ניצוח וקנתור.

שאילת השאלה “במי האשם?” כלפי פנים היא סטיה מדרך ההגיון ומאמיתתם של המאורעות. השאלה איננה צריכה להיות מופנה כלפי פנים, אלא כלפי חוץ. ידינו לא שפכו את הדם! איש מאתנו לא רק לא רצה לפגוע בחייהם, בכבודם, ברכושם של אחרים; איש מאתנו לא התרשל, לא עצם את עיניו, לא חדל מראות את המכשולים. התלאה באה מחוץ, ועל התרת השאלה הזאת כלפי חוץ נדון בפרק הבא.

ב

השועלים בפרצותינו, המתחפשים בעור כבשים, הבקיאים בתחבולות ההטעאה, הסילוף והעיוות, התנכלו לעבור בפעם אחת בקפיצה ובדילוג מענין לענין, ולסקל מרשות לרשות, להתחפש ולהתהפך מרודפים לנרדפים. לפיכך העבירו את נקודת הכובד של התקפת הדמים מן שטח שאלת הפראות הרצחנית וההפקרות החמסנית, שהיא שאלת “לחיות או לחדול?” עקרונית בתורת האדם, שווה לכל נפש, ולמעלה מכל פלוגתא, ושהמסקנה ממנה היא ברורה כשמש לכל אשר בשם אדם יכונה, אל שטח השאלות והסכסוכים הלאומיים, שאינם מחוורים כל צרכם לדעת הקהל מחוץ; שטבעם מחייב היות בהם פנים לכאן ולכאן; ועל ידי כך הונח בהם מקום לכל מומחה בפולמוס-הויכוחים להתגדר בו, ולקפח את בר-פלוגתיה בהלכות של שעמום, ולנצח זה את זה, כבעלי ריב שמתעצמים בטענותיהם. הפועל-יוצא ההכרחי מזה, הוא, שהעומדים מרחוק, שאינם בקיאים בסבכי התנגשות והתחרות לאומית רחוקה זו, ושאין דעתן ושעתם פנויות לחדור לפני ולפנים בתוך סעיפי פרטיהם, הם, בטוב שבאופנים, נוטים להשקפה דו-פרצופית, אשר בה אור וחושך משמשים בערבוביה, מפני שערבוביית ההקדמה לא תמלא מהביא לידי ערבוביית התולדה.

הנוסח הזה, פרי מגמה רקומה במרמה עמוקה, נתקבל כאילו ניתן על ידי צו גזרת עירין, שהכל נזקקים לה. כל החזית היתה בבחינה זו “שפה אחת ודברים אחדים”: מהאמיר שכיב-ארסלאן, ראש המשלחת הסורית באירופה (בשיחתו עם סופר ה“אלקמוטם”) עד מוסא כאזם-פחה (בשיחתו עם סופר ה“מאטן”) ועד ידידיהם בלונדון, ומן העתונים הערבים “פלשתין” ו“אל אקדאם” ו“אל צראט” ו“מראת אל שרק” ו“אל ג’אמעה” עד ה“דיילי מייל” האנגלי. כולם יחד מעמידים את קול הזוועות, כי בשל ה“בית הלאומי” הסער הגדול הזה: האוכלוסין גנבו, גזלו, רצחו, החריבו מושבות עובדים (וזממו להחריב את כל הישוב, גם הישן, גם החדש!) לרגל ה“בית הלאומי”. טובחי התינוקות של חברון תחת פקודת טאלב מרקה, והערב רב מבית דראס, שהתנפלו על באר טוביה, והחבריא בצפת בהסתת עבדול-ראני-אהאבי וחבריו, והארחי-פרחי הבידואים מהמדבריות, אפילו עם מנהיגיהם, שמתקשים מאד לחתום את שמותיהם, “מתנגדים להצהרת בלפור”. הנה בני פלוגתייהו של בלפור!

תחת הצעקות “עליהום!” “נטבח אל יהוד!” “דין מוחמד בסיף!” והכרוז העיקרי: “ה’חאראם' וה’סלע' כבר הלכו”, נשמע עתה כמין יבבה זעומה וזועפת, זמזום התרעה ושריקת התמרמרות כנגד “בלפור והצהרתו”, חילוף סיסמה וכעין פירוש למפרע. ככה חורכים רמאי הקלפים את צידם בהצלפות ידים ואחיזת עינים על ידי עקיבת אצבעות ועירוב מראות וצבעים. ולא רק בשכבות הנמוכות, אוכלוסי קוראי העתונות הצהובה, אלא גם אדוק החופש הקיצוני כמאקסטון, והרבי הזקן בעצמו, קויטסקי, הרגיל לתבוע עלבונה ודיוקנה של כל מין אנושיות, הועלו בחכה זו, וכמה סניגורים מוחזקים שלנו לגבי הפוגרומים מאז נהפכו לקטיגורינו לרגל הזיוף הנתעב הזה.

בנקודה זו מתהפכים כמה מהפלפלנים שלנו מצד אל צד, וחושבים, שהם מפענחים תעלומה מפתיעה; המוסתים, אומרים הם, אמנם אינם יודעים לא את “הצהרת בלפור” ולא את ה“בית הלאומי”. ומותר בני האדם האלה מן החיה אין; אבל את הדברים האלה המסיתים יודעים, ועל כן הם כועסים ומסיתים. דין גליא רזא! כאילו אנחנו לא ידענו, שיש הסתדרות ערבית חזקה וענפה, שקוראה מזמן לזמן תגר כנגד ה“בית הלאומי”, וששולחת מחאות אל ממשלת אנגליה המקומית והכללית, ואל חבר הלאומים! מי לא ידע זאת? הם מתווכחים ומוחים, ואנחנו מתווכחים ומוחים כנגד מחאותיהם. בשביל כך יש דין ויש דיון לענינים בין-לאומיים, ומקומו בגינף או בהאג; יש חוקה באנגליה, וראש וראשון לפרלמנטים בעולם הוא זה שבאנגליה, ופעם בפעם חבר זה או אחר טוען בפרלמנט או בבית הלורדים כנגד “זכות יתרה ויפוי כוח מיוחד שלפי דעתו, נותנים לעם היהודי”; ומעולם לא עלה על לבנו להרעיש עולמות בעבור זה אעפ"י שיש לנו הכרה עמוקה, שהדין עמנו! לכל טענה כזאת אנו מתיחסים בקושט וכובד ראש, כמו לשאלה מדינית לאומית. בבחינה זו, אנו מתחשבים עם כל הסתדרות ערבית. באותו רגש הכבוד והנימוס, שאנו מקוים גם מצדם להסתדרותנו הלאומית.

זכויות לאומיות, אבטונומיותה ועצמאותה של שפתנו, תרבותנו, חינוכנו, שבתותינו ומועדינו באופן רשמי, זכותו של מוסד הסוכנות היהודית לעוץ לממשלה בדבר התפתחות הארץ וכו', אלה הם העיקרים הגדולים שנוסדו על “הבית הלאומי”, ששיבוש והקטנה מגמתית הוא, לתארו בתור הרהור של איש יחיד, אחרי שהיו הצהרת המיניסטריון המאוחד, ונתקיימו ונתקבלו על ידי כל מיניסטריון שהיה באנגליה, ועל ידי כל הממשלות האחרות המכריעות הדבר, ועל ידי חבר הלאומים הגבוה מעל הגבוה. ויהיו לחוקה ממלכתית ולהתחייבות בין-לאומית, לא פחותה בערכה מכל ההתחייבויות האחרות, שעליהן נתבססו, ובתקפן קיימות כל המדינות החדשות, ועל פיהן הציבו הממשלות את גבולות כל העמים. זהו מה שקוראים אנשים רבים אף בינינו, משום הקיצור, והמתנגדים לדבר, בכוונת ביטול, ולפחות, לשם המעטת הדמות, בשם “הצהרת בלפור”.

במקצוע זה, לצערנו, מקטרגת עלינו ההסתדרות הערבית מכבר, ואין אנו נוהגים בה קלות ראש בנידון זה, ואין אנו מקפחים את חופש דעתה, אלא מקוים אנו, שהדברים יתבררו ויתלבנו, ושההסתדרות הערבית תבוא סוף סוף לידי הכרה, שההפלייה הלאומית שלנו תוסיף להביא ברכה להם, כמו שכבר הביאה עד עתה. כל זה נוגע ל“הצהרת בלפור”, אשר בה חבוי וספון, צנוע, רומז-אופק רחב, מציץ מן החרכים, לא בולט ביותר ולא מבצבץ ודוקר, אבל מובן ומורגש, נימוקנו הלאומי. הן אפילו ה“ספר הלבן” נאמר שהיהודים לא יהיו בא“י בתור נסבלים, אלא שירגישו את עצמם בביתם, ושיש ליהודים בעולם משפט וזכות בא”י. ה“בית הלאומי” הזה, אי אפשר שתהא לו דמות הגוף מסויימת בכל קוויה ושרטוטיה, לכתחילה, כמו שחושבים כמה מבעלי הדמיון המפריזים על המידה. אנחנו החומר ואנחנו היוצר; ויותר שייטב החומר, ויותר שיחכם, שישקוד ושיצטיין היוצר האדריכל, בה במידה ישופר וישובח ה“בית הלאומי”. דבר אחד הוא מורם מעל כל ספק: נחוץ שלום עם הסביבה, נחוץ להבחין בין מחאות הערבים בנידון זה, מה לרחק ומה לקרב, ולחדול מכל דבר שיזיקם ויקפחם, כאמור, ב“הצהרת בלפור”. בצירוף לתנאי הסיוע להקמת ה“בית הלאומי”. כל פרטי הדברים האלה, שהולכים ומתענפים, עם התפתחות ה“בית הלאומי”, הם זקוקים למשא-ומתן ישר וגלוי עם הערבים ועל זה נדבר עוד. עד כאן בנוגע לה“בית הלאומי”.

אבל בטחון הנפש והרכוש איננו ענין, שבשבילו הוצרכנו ל “הצהרת בלפור”, ושבשבילו אנו מיסדים את ביתנו הלאומי בא“י. זהו מקרא מלא והלכה רווחת בין חוקי כל המדינות בעולם הישוב: שהממשלה מחוייבת לפקח על מעמד יושבי הארץ בשלום ובמישור, להדריכם במעגלי צדקה ומשפט, להיות עליהם לסתרה, לבל יאונה להם כל אסון, להשתדל בתקנות ואזהרות ועונשים כנגד כל אבק של עושק וחמס, גזלה ורציחה, ולהרגיל את העם במידות טובות ובדינים שבין אדם לחברו, עם הנחת חופש ובחירה להם, לסדר את עניניהם בין אדם למקום, כרצונם וכאמונתם. העיקרים האלה, שבלעדיהם אין שום חברה אנושית (החברה הלאומית היא ענין ספיציפי) יכולה להתקיים, אמנם נזכרו בפירוש בסימן הט”ו של המנדט, במקום שידובר על דבר חוקה אחת לכל הקהל (“שלא להבחין בין התושבים מטעם הגזע, הדת או השפה”) ובמקום שידובר על דבר חופש דת (“חופש דעה גמור ושימוש חפשי של כל צורות הפולחן הדתי”), אבל כל אלה משמשים בסיס הכרחי לישוב בני אדם בכלל, ועליהם נוסדו כל הלכות דרך ארץ ולימודי המוסר האזרחי; ואנו מוצאים אותם, אף בנוגע למדינות התוגר וארץ ישראל בכללן, במשטר החוקי הנקרא “ההאטי שריף מגולגאטש” משנת 1842, ונשנו בהצהרת הפורטה שנתנה לממשלות אירופה בשנת 1856, ונשלשו בחוקה התוגרית משנת 1908.

אילו גם נשארה הארץ בגבול תוגרמה הנחשלת בתרבות, איש לא נועז לבטל או להקליש את הגורמים הכבירים והממשיים האלה של ישוב; ואולי היתה תוגרמה חוככת להאיר רק בנקודה אחת שנהגה להחמיר בה, והיא: כניסת יהודים מן החוץ; אבל בהמשך הזמן אם אך נחה עליה רוח התקדמות וחופש, אזי הגיעה בהכרח לידי הכרה, שאי אפשר להניח את הארץ במצב חצי-מדברי, אלא נחוץ להרימה ולהחיותה, ובשביל זה יש אך דרך אחת, והיא: הכנסת יהודים מן החוץ לתוכה. ואילו לא נשארה הארץ ברשות התוגר, אלא היתה למדינה בפני עצמה, או נסחפה לאיזו מדינה שתהיה, גם אז נשתלט בה, בכל חומר הדין, חוק שמירת הסדרים ואי-קיפוח זכויות לאומיות, לו גם בצורת המחסה על המיעוטים, כדבר האמור בכל ספרי הברית. אלא שבנוגע לארץ ישראל, גזר ההגיון ההיסטורי (בהקדמת המנדט: “החיבור ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”), שנוסף על הכללים האנושיים, יש לעם היהודי משפט היסטורי מיוחד בנוגע לא“י, וממנו נמשכות הקלות והנחות ידועות הנחוצות לשם התיסדות הבית הלאומי והשתכללותו. הזכות הכי ממשית של החלק הנוסף הזה הוא פתיחת א”י ליהודים מן החוץ; אבל, פתיחה זו, מכיון שהיא מותנה ע“י שיעור יכולת הקליטה של ארץ, הריהי בעיקר זכות איקונומית, שטובת המדינה תלויה בה, יחד עם המשפט הלאומי העברי; ושנית, עובדה היא, שכבר כשני דורות קודם ל”הצהרת בלפור“, ול”הבית הלאומי“, התענינה ממשלת אנגליה בימי נשיאותו של פלמרסטון (1838) בדבר מחסה “לא רק ליהודים שבא”י, אך גם ליהודים שיש ברצונם לעלות לא”י, ושלחה בנידון זה פקודות לקונסול שלה בירושלים. (המתענין בפרטים יוכל למצוא אותם בספרי “קורות הציונות”, אבל רק בגוף האנגלי, כי “התרגום” האשכנזי שנעשה שלא בידיעתי, הוא קטוע וחסר ערך).

ובכן מעמד א“י הוא, לאמיתו של דבר, מורכב משני מינים, אשר אמנם במנדט בדיבור אחד נאמרו, אבל לא נבראו דו-פרצופין ושתי רשויות, כי אם ממלאים ומשלימים זה את זה. הרי זה, כביכול, מפלגא ולתתא בתור יסוד רחב; מדינה כללית עם חוקים ומשפטים לבטחון הנפש והרכוש והשתוות מוחלטת של יחידים שייכים לעם זה או אחר, כלפי הממשלה, ומפלגא ולעילא, לצד היהודים, “בית לאומי”, העומד על תכונות לאומיות, בצוותא ובחברותא גזעית-מולדתית. דבר אחרון זה הוא לנו עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה גם בשביל ערכי הרוח גם בשביל ערכי החומר שלנו. אולם אין אנו שוכחים, שיש תנאי מפורש, לבלי קפח את זכויותיהם של קהילות לא-יהודיות תנאי שהוא מעין “זה נהנה וזה לא חסר”. התנאי הזה איננו “קוץ שבאליה”. אילו לא היה, צריכים היינו להתנות אותו בעצמנו. ה”בית הלאומי" איננו רוצה להטיל את עצמו למשא על הערבים, לא להסיג את גמול הערבים, ולא להפוך עמהם בחררה. אנחנו מחמירים על עצמנו יותר מן ההצהרה, תחת “זה נהנה וזה לא חסר”, אנחנו רוצים, ובמקצת, כבר הוצאנו לפועל: זה נהנה וזה נהנה. סקירה קלה על פני הארץ דייה לאמת את החלטתנו זאת.

אבל לא אל העצם הלאומי כוננו הפרעות להשחית, ולא אליו התכוונה תעמולת הפרעות. לא רק את קלות דעתו של האספסוף ואת תאוותיו הזוללות לא הצליחו הצוררים לזעזע על ידי הלאומיות העברית (בארצות שונות באירופה תדירות היו פרעות בשל השפה או הכתיב על שלטים, ובצדק נקבע עליהן המונח,פרעות לאומיות"), אלא אף את עצמם לא יכלו לזעזע. לפיכך הלכו ובראו משחית-לחבל, את הבלבול על דבר ה“חאראם” ו“הסלע”, ש“כבר הלכו”.

הכותל המערבי, הקדוש לנו בתכלית הקדושה, הריהו דוקא המקום, ששם, לא רק אין לנו יתרון-זכות, מצד הרשות, אלא לא היה לנו אפילו משהו של שויון זכויות נתון לנו מאחרים, בלתי אם מעין משהו שבמשהו של סבלנות; וגם זו אין שווה לצוררינו להניחה! מה קשר ומה יחס יש לכותל המערבי, אפילו בתור אמתלא, וליתרון זכויות (לגבי המסיתים שידעו שאיש לא נגע ב“חאראם”)? הפרעות לא היו כנגדנו, כמו שטוענים לאחר מעשה, בשל היותנו לגבי הממשלה בבחינת “חנינא בני” ³), אשר רק לטובתו היא דואגת. זוהי פילוסופית הפוגרומים, נוסח שגור, ששמענו מימים ימימה; וחוששים אנו, שהעוסקים בדבר, שאין להם בקיאות והרגשה במקצוע הלז די הצורך, ואינם יודעים מה טיבו של עובר זה, הם עלולים ליחס ערך מיוחד לערמומית ולייסד עליה משפט כוזב. לא נשאל: איפה שמענו, אבל נשאל: איפה לא שמענו את צוררינו מצדיקים עלינו את דין הפוגרומים בתור נקם עם, אשר נלאה נשוא את יתרון זכויות היהודים? איפה לא שמענו, שהיהודים, וביחוד הבאים מן החוץ, מבלבלים ומטשטשים את צורתה של התרבות המקומית? וכשמייסדים עכשיו מושבות ליהודים באוקראינה או בקרים, רבותינו אפוטרופסי האנושיות! האם לא נוח ונקל ומוסבר הוא, להשמיע קל זיע סגי, שהיהודים נכנסים לרשות שאינה שלהם, ולזכות לא האדמת טרשים, אך באדמה דשנה ופוריה. ולא מן ההפקר המוחלט, אלא ממיצר שהחזיקו, או שרוצים להחזיק בו אחרים, שיש להם מסורת ושרשים עמוקים ופרצוף קבוע, ומגמות והשקפות וטענות, אף על פי שנשתתקו לרגע?

אוי, כמה מן הבערות יש בדבר, שהאפוטרופסים האלה מתלבשים באיצטלא של מליצי יושר לעשוקים, ומגינים על אוכלוסי ליפתא ומוצא, ולא על חאחולי אוקראינה ותתרי קרים! לכל הפלפולים המעוותים האלה גורם חוסר דעת הפסיכוזה ההסטורית של השנאה ליהודים, חוסר אותה חכמת החיים, שהיהדות נתנה לבעליה מתוך נסיונות אלפי שנים. למן בני לבן שאמרו: לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומהמצרים הקדמונים שאמרו: הבה נתחכמה, ועד המן, שאמר: ישנו עם אחד, דרך כל הגלות החל באלף גרסאות, עד האמנציפציה, ועד בכלל, קו אחד נמשך בלתי-ניתק, קו של שנאה וקטרוג, שאינם תלויים בנו, אלא ברוח בני האדם מסביב לנו, העולה היא למעלה או למטה. בכל פעם שהעדינות והמוסר והבושה והרחמים מפנים את מקומם לשחצנות, לחמס, לתאוות נקם ולטומאה, אגרופה של שנאה גובר; וכשנוסף על זה, יש גם תעמולה, שאיננה נרתעת מפני שום אמצעי, אם אך יוביל אל המטרה, והמטרה מטהרת את כל הדרכים ו“מצוה הבאה בעבירה” היא מצוה, וכשאין מורא-מלכות, אז אין מדחום כל כך ענוג ורגשן ומהיר-ההתפעלות להשחתת המידות ולקלקול הדעות מחוץ, מדחום ממש, שמראה לא רק על ידי סימני מספרו, אך על ידי ליקויו, בעמנו. הרי אנו מבחן-המוסר של האנושיות, פלס לרוחה, מאזנם להתקדמותה, ומתוך כך גם סדן לפטישיה.

חביבין עלינו יסורי היעוד הזה? אין ברירה! כך גזרה החכמה העליונה. כאן פועל איזה חוק טמיר, אשר אולי הוא עתיד להשתנות בהמשך הדורות כשנהיה אומה מסומנת ומצויינת, מוכשרת להגן על עצמה, ולעשות חוזים של ממש עם עמים אחרים, אבל, יובל אחד לחיבת ציון, שלושים שנה להרצל, י“ב שנה ל”הצהרת בלפור", זהו עדיין בתחילת ההתרקמות, וזמן והתרקמות המנדט הלא דמיונם כרגעי מספר באורך היסטורייתנו, ואי אפשר היה להשיג במשך הזמן הקצר הזה יותר ממה שהשגנו, למרות חבלי הלידה הטבעיים.

במי האשם? תליית הקולר בצוארי הממשלה המרכזית באנגליה היא דבר שאין הדעת סובלתו. כשהרוחות הרעות מצויות, והלבבות מלאים מרורות, אין לתמוה, שהצער והכעס מעבירים כמה מאחינו אבלי ציון ונכאי-רוח תמימים וישרים על דעתם, ומרוב שיחם וכעסם הם משמיעים דברי הבאי וחלומות שאין להם שחר. עין אדם נתפס על צערו! אבל כעבור רגעי המבוכה, השכל הישר חייב לעמוד על משמרתו, ולהיזהר מהילכד בפח החשדנות המחוסרת כל יסוד. שוא ותפל חזו המשערים, שאנגליה רוצה לפלג בינינו ובין הערבים, ולמשול בכוח הפילוג הזה. פלפלא חריפתא זו היא חוץ למקומה בנידון דידן. וכמה מהבטלנות יש במלה קלילה, שנזרקה מאיזה צד: “אנחנו נילחם על שתי החזיתות”! הוי, על נהא שוטים בכרוזים! רעיון כזה, מוצאו מבית המשוגעים. המנדט האנגלי איננו טעון תמורה. לא נשתברו הלוחות הללו, ואותיותיהם אינן פורחות באויר. אין זו “פיסת נייר”: זהו, למרות האכזבות המרות, הדף הכי מזהיר במאורעות העולם, ובקורות עמנו.

אם אנו חושדים את אומות העולם בשנאה ליהודים, המידה הפחותה מכל נטלה אנגליה. היא קנתה לה מקום איתן בהיסטורייתנו, וכבודה חביב עלינו כשלנו. כל הקביניטים שהיו באנגליה, למן הצהרת בלפור ועד עתה, אישרו את המנדט. המפלגה השלטת כעת היא המפלגה השוקדת להיטיב את מצב הפועלים. בכל העולם ידועה מפלגה שכזו בתור מפלגה הכי נקייה משנאה ליהודים. ואין ספק, שהיא תשקוד לשמור ולעשות את דברי הברית הכרותה ועומדת בספר המנדט. המפלגה הזאת היא שלטת; אבל רוב מניין קבוע ותמידי עוד אין לה בבית הנבחרים; ורוב הדעות, מי יודע, אם לא ינוע כנוע הקנה במים, פעם לטובתה ופעם למורת רוחה. היא אנוסה לפעול בקצב מדוד, ובהבלגה, ולא בהפלגה. חייבים אנו, ואנו מקיימים את חובתנו עד גבול האפשרות, להתעצם עמה בויכוחים ובטענות, בלי שתדלנות, בלי התרצות והתפייס בתחנונים, אך ברוח משפט ובבינה ישרה; בלי איום, בלי חוסר-אמון, כלפי איזו מפלגה שלטת שהיתה, או שהיא עתה באנגליה. בסבכי השבושים ובמבוכת הגוזמאות, מתוך התרגזות העצבים, כשאנשים קלי דעת וחסרי עומק-בקרתי, בונים תלפיות פלפולים על כל בת בתה של בת קול, יכול להישמע חשד נבער כזה, שהממשלה האנגלית שוטמת את ה“בית הלאומי”, ותשא פנים לצורריו; אבל כל הרואה את הדברים בעינים בלתי טרוטות יבין, שהממשלה האנגלית היא מצטערת על הפרעות, לא פחות ממנו. אין זאת הממשלה הצארית שלפנים, או ממשלה אחרת, שהיתה לפרקים מתנה אהבים עם האנטישמיים בשביל מטרה מדינית פנימית.

אם נתרחק לקצוניות פרועה כזו, להטיל חשד, ולתפוס עמדה שלילית כלפי אנגליה, אז כלו כל הקצין, כי אז נהי המבודדים: בריטניה הגדולה מפנים, והערבים וכו' מאחור. ו“מי יקום יעקב כי קטן הוא”? האם זאת היא גבורה? זאת היא “גבורה” (במרכאות), התפארות של גבורה, מעין דון-קישוט, או גבורה-של-התאבדות. הגבורה הממשית, הנחוצה לנו לעבודת פרך, לעינויי גוף ונפש קשים ומדכאים, להקמת הנהרסות, להמשכת הבנין, לקרבנות ולהגנה עצמית הכרחית, יוצאת על ידי כך לבטלה בדברי רוח. עוף השמים שהוליך את הקול, שממשלת ארה“ב של אמריקה, או שפולין וכו' מוכנות ליטול את המנדט – הומבוג” שמו. הרעיון לשתף את אמריקה במנדט היה הגוי ונשוא ונתון בחוגים מדיניים בשנות 1917–18, ואף אז עלה בתוהו לרגל סירוב מוחלט של אמריקה להיכנס לעובי קורה זו (אף מנדט לארמניה הנוצרית החביבה עליה סירבה לקבל); ואז עדיין היתה אמריקה מעורבת בפועל באופן נורא בכל הפוליטיקה האירופית. מאז ועד עתה נתגברה שיטת אמריקה לעמוד מרחוק ולבלי הסתבך בשום ענין חיצוני ולבלי השתתף כלל בחבר הלאומים. מי חלם בדבר פולין, שאין לה מושבות ושאין לה צי? צחוק עשה לו איזה עתונאי להוט אחרי הפלאות ופצצות סינסאציוניות, וברווז זה, שנדגר בקנו, שט לו על פני המים שאין להם סוף לבדח את דעת הבריות. ולמלא את סאת האנדרלמוסיא הזאת זרקו אי אלו עתונאים את ההשערה, שאיטליה מוכנת ומזומנת יטול את המנדט, והא ראייה, שהיא מתקנאת בממשלות שנטלו מנדטים, שמע מינה, שהיא רוצה במנדט לעצמה, וממילא, לכשיופנה המנדט על א“י, תפול היא עליו כעל מציאה, מפני שכך ניבא עתון זה וכך פלפל עתון אחר. כל “עורבא פרח”, כל פלפול של עתון, כל שאון והתרגזות של נואם, מקבלים הבריות כעיקר וכעובדה בלי הבחנה, אם אמת הדבר, או שקר, או יש בו רק משום גישוש ונסיון כיוון רוחות בעלמא; וגם לכשיונח, שיש איזו ממשלה מתגעגעת למנדט, האם היא מוכנת להיות אפוטרופסית בתום לב ובכוונה רצויה גם לה”בית הלאומי" הקשור במנדט? כל ההשערות האלה הן עכשיו בטלות ומבוטלות חבר הלאומים לא יבטל את המנדט בזולת שיתבגרו יושבי הארץ לעתיד לבוא, להיות מוכשרים לעמוד ברשות עצמם ולקבוע ממשלה עצמאית; וכל זמן שהמנדט קיים, יהיה ביד אנגליה. ההצהרות האחרונות של שר הממשלה האנגלית הן, בבחינה זו, דברים שאין לפרשם בשתי פנים.

ובכן, כל מדינאות ממשית מצדנו, לא רק צריכה, אלא לא תימלט, בשום אופן שבעולם, מהיות קשורה במנדט, ומתוך כך בממשלה השלטת בו. תנאי ה“בית הלאומי” דיניו ופרטיו והשהוי (טמפו) של בניינו ניתנו לפירושים ולשיעורים רצויים ובלתי-רצויים. לפעמים קרובות מחמירה הממשלה, לפעמים רחוקות מקילה, עפ“י רוב מפקפקת ומשתמטת! כל ממשלה היא מטבעה מכונה כבדה ונקודת-השקפה מיוחדת. כל מי שהוא מעוניין באיזה דבר, בוטח בצדקו, מזדרז להניעו, כשהוא מוטל כאבן שאין לה הופכין, ולהחיש את התגשמותו; הממשלה רואה את הדבר בסך-הכל של העניינים אשר לפניה. אותם האנשים בעצמם, שבהיותם במחנה המתנגדים, היו מהירים להבטיח להביא את הפדות ואת הפורקן ואת הגאולה בין-לילה, לכל מיני שאלות המייחלות להתרה, מן הרגע שהם מקבלים תיקי-מיניסטרים, אינם משווים רגליהם כאיילות, אך צועדים מתונות ובכבדות כמצעדי הפיל. ממשלת מושל-יחידי בלתי-מוגבלת יכולה להיות קלה כאיילה: הרהור נצנץ במוחו של המושל, “ויגזור אומר ויקם-לו”. אך ממשלה מוגבלת ע”י פרלמנט וכו' היא בהכרח אטית. מיניסטרים הולכים ומיניסטרים באים כבלשכת פלהדרין: הפקידים הקבועים אינם מתחלפים, בלתי אם לעתים רחוקות. אנשי-השרת הם הממשלה הקיימת, והעבודה עמהם בכתב או בעל פה היא עבודה יום-יומית: ומכיון שאנגליה היא ארץ קונסטיטוציונית, בהכרח יש לדעת הקהל השפעה גדולה על התנהגות המלכות בכל עניין פנימי וחיצוני, וכמובן, גם בנידון פרטי הגשמת המנדט וה“בית הלאומי”. על זה נדבר בפרק הבא [“האחראים”].

[1929]

האחראים ייפרדו לחמשה ראשים: (א) עושי התקפת הדמים בידיהם; (ב) עושי התקפת הדמים באופן אמצעי, על ידי שיסוי יחידים, או המונים; (ג) מחרחרי קנוניית-חרם כלכלית וסבוטז' (שבירת כלים, איבוד סחורה וכיוצא בזה); (ד) אימתנים (טרוריסטים); (ה) אלה שהיה בידם למחות, ולא מיחו. עד כאן אין חילוק-דעות. כל אלה עומדים לדין. לפי דעתנו, צריך להוסיף עליהם את המשסים להפגנות כנגד המנדט. אחרי כל הנסיונות המרים, כבר הגיעה העת, להבין, שכל הפגנה כנגד המנדט צופנת בקרבה את הנבט של התקפה, בין כשהיא פורצת תיכף ומיד, בין כשהיא באה בתור “הפתעה” בשעת הכושר, אחרי עבור זמן קצר או ארוך. ככה גם צריך להבין, ובהבנה גרידא לא סגי, אלא מהו הדבר באמת, עפ"י ההגיון והמשפט בין-הלאומי, ומה הן תולדותיו ההכרחיות.

הנוסח המקובל בין מחוללי ההפגנות עושה את “הצהרת בלפור” לדיסקוס-המטרה, זאת אומרת שהם, המפגינים, אינם מוחים כנגד המנדט כולו, אלא אך ורק כנגד אותו החלק של המנדט, שהם תולים בבלפור. קרוב לאמת, שאין תחבולה תעמולתית זו, אלא אמתלא וגניבת דעת, מפני שאין למפגינים העזה מספיקה למרוד בגלוי בממשלת המנדט; ומפני שהם חוששים, שמא לא ילך המון העם אחריהם בדרך מסוכנת זו. מסתבר, שהם עושים כמעשי ההיידאמאקים בשנת ת“ח באוקריינה, שהיו מתכוונים לפולין ורוצחים את קהילות היהודים דרך הילוכם; וזוהי בעיקרה חתירה תחת המנדט, לא ישרה, גלויה, מתוך גבורה ומהפכנות עממית עצומה ומקפת, אלא בעיקולים וקפנדריות. אבל אין אנו זקוקים להשערות אלה. יונח, שמוחים כנגד “הצהרת בלפור”, ולא יותר. אבל “הצהרת בלפור” הלא היא אינטגרל של המנדט? אין זה קטע סרק וצחיח, אלא החלק הכי רענן ופורה ומצמיח חדשות, אשר אם יתקפח, אז הכל יתערער, או יותר נכון: הכל יישאר כדאתמול, חצי מדבר וישוב מעורפל, תוהה, נחשל. ה”מדור בפני עצמו לעם היהודי" הוא הוא המנדט, הדבר החי והפועל, האנושי והעממי שבמנדט. וכבר הכריזה ממשלת אנגליה מאה פעמים ואחת, שדבר זה ישתמר בצביונו.

חופש הדעה, הדפוס והדיבור יקר הוא בעינינו. אילו עלה הרהור בלב ממשלת המנדט לרדות בערבים ולרועם בשבט ברזל, אזי היינו הראשונים לקרוא תגר על זה. הרשות מיד הערבים לפנות אל הממשלה, או אל הפרלמנט, או אל חבר הלאומים, ולישא וליתן ברוח בקורת ושלילה עד הקצה האחרון על דבר המנדט. אבל ההפגנות האלה והתיחסותם של פקידי ממשלת המנדט אליהן, הן דבר שאין לו דוגמה בעולם המדיני. איזו לשכת-חשאין גוזרת לנעול חנויות, ונועלים, כדי לפרסם, שהעם מורד במנדט (“בהצהרת בלפור”); פעם אחרת מוציאה הלשכה צו למנוע את הילדים מלכת לביה"ס, כדי להמריד אף את הילדים כנגד המנדט; שוב פעם אחרת, דגלים שחורים מנפנפים על בתי המסגוד; בתי תפילה ודת, שצריכים לעמוד מחוץ לסכסוכים מדיניים, נגררים לאמצע שדה המלחמה ולובשים אבלות מוחה וקובלת כנגד המנדט. ומה שהוא עוד יותר “קשה להולמו”, זהו הדבר, שמקבלים פעם בפעם משלחות לשמוע מפיהן דרישת ביטול המנדט.

המנדט על א“י איננו חד בדרא. יש עוד מנדטים אחרים; יש אפוטרופסיות אחרות של חבר הלאומים. יש, למשל, דאנציג, שהופרדה מגרמניה, והועמדה תחת אפוטרופסות חבר-הלאומים עם נציב משגיח על ממשלתה. סוד גלוי הוא, שאין דאנציג רוצה בכך. ובכן תלך ותסדר מפקידה לפקידה הפגנות של שביתין ושביקין, נעילת בתי ספר ובתי כניסה עטופים שחורים, ותשלח משלחות אל הנציב הזר עם דרישת “טול וצא”? ובני דאנציג הלא הם, לפחות, כל-כך מפותחים ופטריוטים כאותם המפגינים בא”י; ואולי מפני כך לא יעלה רעיון על לבם לנסות לעשות מעשי להטים כאלה; אבל אם יעשו, הירשה חבר הלאומים לעשות את המנדט שלו לכדור משחק במזמוטי המון העם ולעצם נבזה בידי חרחרנים וצעקנים להתעלל ולהסתולל בו? פעם אחת יקבל הנציב משלחת התובעת את ביטול ממשלתו, והיא תהיה הפעם האחרונה. ואם אין הנדון דומה לראיה עם דאנמיג, הסתכלו בארץ מנדטית גמורה (כלומר של ממשלה ידועה, ולא של חבר הלאומים) פלוגה א' או פלוגה ב', אם תראו כדבר הזה?

וחלילה להעלות את הרעיון על לב, לאמור, שאילו היו ההפגנות נעשות כנגד חלקים אחרים של המנדט, אזי לא היו סובלים אותן; אבל מכיון שהן נוגעות רק לאותו החלק הנוגע לעם היהודי, סובלים אותם. והממשלה, כל ממשלה באנגליה במשך י“ב השנים האחרונות, הודיעה וחזרה והודיעה, שהצהרת בלפור קיימת ומחייבת! ובכן המפגין כנגדה כמפגין כנגד כל המנדט. פצצת זיוף זו טעונה ביעור. זוהי שאלה נוקבת עד התהום, לא מהצד הפוליטי, שאנו רוצים להשמיטו כרגע עד כמה שאפשר, אלא מצד בטחון החיים והרכוש, שאנו עוסקים בו. אם הותרה הרצועה להפגנות “כנגד הצהרת בלפור”, אז, לא נאמר שפרעות הן חס ושלום ודאיות, כמונח בקופסא; אבל הן, לכל הפחות, פוטנציאליות (נמצאות בכוח), וחובתנו הלא היא למחות את הרושם, שהישוב הוא מעותד לכל מקרה ופגע. הלא נקל לשער, כיצד התהליך הפסיכי הזה מתפתח בנפש הערבית ההמונית מהפגנה של מחאה עד שפיכות דם וליסטות. בתחילה מטעים אותו להאמין, שאם ינעלו החנויות, ויפסיקו ממלאכה, ודגלים שחורים יתנופפו מעל המסגדים, תיכף תבוא הבשורה מלונדון, ש”הצהרת בלפור" בטלה. עברו חדשים, שנים, ואין ער ואין עונה: עוד הפעם ראווה הפגנית… ועוד הפעם… אבל יש קץ לכוח הסבל, והיצר הרע אומר היום עשה כך, ומחר עשה כך.

אם ייאמר, לא פעמים רבות, אלא פעם אחת ואחרונה: אל הפגנות, אל משלחות! “הצהרת בלפור” היא המנדט, והמנדט היא ממשלת הארץ; והבל ומעשה תעתועים הוא, לבוא אל ממשלה ולהציע לפניה, לבטל את עצמה, מפני שהרשות נתונה להתווכח עם משלה בקרב חוג עניניה, ולא להעמיד שאלה על כל קיומה; והרי לא יעלה על הדעת, שאיזו מפלגה בצרפת תצווה לנעול חנויות, כדי לכוף את הממשלה להתבטל, או תשלח משלחת, להתנות עמה תנאי, להוריד איזה מיניסטר ממשרתו, ואם לא, יגזרו שביתה; ואם תשתגע מפלגה כלשהי, לעשות כזאת, הלא ידוע, מה תהיה תשובת הממשלה (נצייר לנו ממשלת הסוביטים…); והמנדט, הלא גם הוא ממשלה, ואין לדרוש ממנה שתסתלק; אם יבורר דבר כזה, ובא קץ למשלחות ולהצהרות ולהפגנות אנטי-מנדטיות, אז ייסתם, לפחות, אחד מהמעיינות מקלח-הרעל. כשהמעיין הזה הוא שופע, הריהו משקה לרווייה את תלמי ה“דיילי-מיילים”, היכולים להרעיש עולם במברקיהם; ואין לך יום שאין שביתתו, הפגנתו והחלטתו מרובות משל חברו; ומחברי המברקים מתכוונים ליתן תבל בנעימה, כנהוג, ותולים הרים בשערה ומעבבים את הצבעים. על-אתר בודאי אין הדבר נורא כל כך; אבל רוב הדברים האלה אינם מכוונים לעשות רושם על-אתר, כי אם מרחוק; ומרחוק, מיליוני הקוראים קולטים את הרושם, שכל המזרח וכל העולם המושלמי הם כמדורת אש.

סבורים אנו, שנימקנו למדי את טעם הדבר, מדוע חובה לצרף אל חמשת סוגי האחראים עוד גם סוג ששי, והוא: המשסים להפגנות כנגד המנדט, בתור גורמים לפרעות בכוח-כוחם. ואם לחשך אדם לאמר: זוהי רק סברת היהודים, או הציונים לבדם, הואיל שהם נוגעים בדבר, הרי זו שגיאה! אחד מטובי סופרי האנגלים, הא' בזיל אואורספולד, כבר גינה בספרו את הזרות המופלגת, שיש “בסבלנות” כלפי המשלחות, הבאות פעם בפעם למחות כנגד הצהרת בלפור. אם הסופר האנגלי הטיפוסי הזה, שאספקלריתו בהירה מאד, ואיננו נוגע בדבר משום צד, לא הבין טכסיס זה, אנחנו, אחרי המאורעות של חודש אב, מבינים אותו עוד פחות ממנו. מנהג זה איננו ליברליזם, ולא סבלנות, אלא קצת נוחות והתרשלות. לו גם יונח, שיש בזה כוונה להרגעה, תוצאותיו המעשיות הן ההפך ממה שרוצים להשיג בזה. אחת התולדות ההכרחיות היא אותה המלה – המועפת הערבית “אלדולה מענא” (הממשלה עמנו). וועדת החקירה, הנועדה להציע אמצעיים למניעת פרעות בעתיד, צריכה לברר דבר זה.

עתה נשוב לחקור את תכונת חמשת סוגי האחראים. על דבר הסוג הראשון אין להאריך, אנו צריכים להיות מתונים בדין, ולהתרחק מן ההגזמה. אין לתלות את הקולר בצוארי העם הערבי. השלום עם הערבים בא"י ומחוץ לה הוא נחוץ לנו כאויר לנשימה; ולמרות שהם לפי שעה נראים כמתאמצים להקים כנגדנו חזית מאוחרת, ועם הכרה ברורה על דבר כל הקשיים שבדבר, אנו בטוחים שסוף סוף נגיע לידי שלום אמת. בשביל כך אין צורך להסתייע בעובדה הרצויה לנו מאד, שרוב הערבים לא השתתפו ולא רצו בפרעות, ושרבים מהם הגינו על אחינו ויסייעו להם בשעת דחקם. יש קצת נחמה בדבר זה, וחלילה לנו להמעיט את ערכו; אבל אין להפליגו באופן יוצר מגדר הרגיל. גם במקומות שהיו פוגרומים באירופה המזרחית, אין לחשוב, שכל האינם-יהודים עשו פרעות. היה אך מספר מסויים של עושי הפרעות, והשאר עמדו מרחוק; והיו גם הרבה אנשים טובים שנתנו לאומללים מחסה ומסתור, מפני שנחומיהם נכמרו למראה המצוקות הנוראות.

כן גם לא נחת ביותר מהעובדה המעציבה, שבעוד אשר ברוסיה, כמעט אחרי כל מאורע של פרעות מופלגות, יצאה האינטליגנציה במחאות ברורות ועזות, לא כן ה“אינטליגנציה הערבית”, רבת או מועטת הכמות, או שמחה לאידנו, או שתקה, או דיברה דברים נשמעים לכמה פנים, שהאור והחושך שימשו בהם בערבוביה. מזה אין להוכיח, שאין לערבים אינטליגנציה. צ’מברלן, שנשתמד לגרמני, ובאררייס ודירינג ודומיהם היו בודאי מהאינטליגנציה והיו מאמינים באמונה שלמה, שהיהודים הם מארת ה', ושאינם מביאים שום תועלת והנאה לעולם, ובעטיים של הנחשים האלה היו הרבה רדיפות ופרעות באירופה. ככה אין גם להסיק מזה, שאין בין הערבים מחנה לאומיים. הנציונליזם של אומות העולם, הנציונליזם השוטם והמתקיף, הוא כמעט בכל הארצות חורש שנאה ונקם כנגד היהודים, והוא “השטן, היורד ומסית, ועולה ומקטרג”. מדוע לא אפשר הדבר, שגם בין הערבים, העומדים בתקופת הדרדקות של התרקמות הנציונליזם, לא ימצא מצד אחד נציונליזם תמים, יוצר-ערכין, מופנה כלפי פנים, כזה שלנו; ומאידך גיסא, נציונליזם שרוע וקלוט, ערב-רב של שנאה וקנאה וגאווה וקסנופוביה (שנאה לזרים – “חלוצים מוסקוביים”), אשר לקקו מעט מהמקור הנרפש של השנאה לישראל בארצות ובעמים אחרים? וקרובה ההשערה, שהמין האחרון הזה גבר בשנים האחרונות, וכופה הר כגיגית על המין הראשון להיגרר אחריו באונס. רצח-סתרים אורב לערבים הישרים והתמימים, המוחים כנגד החרם, מעשי האלמות וההתקפות. ערבים ידועים ניסו לאסוף חתימות כנגד הפרעות (המוכתר של כפר ביתר; הערבים של כפר אגור הסמוך לחברון ועוד כפרים), ותקפו אותם. מצודת האימתנים פרוסה על רוב הערבים. לכשתפתחנה החרצובות וסרו כבלי השעבוד והאונס הזה, יתברר הדבר. (א) שדעת הקהל הערבית בארץ בראשה ורובה רצויה לנו, ו-(ב) שדעת הקהל המושל מנית בעולם נזדעזעה אך על יסוד שמועת הכזב, שהיהודים החריבו את בית מקדשם. לפיכך זקוקה א"י לחוקים כנגד האימתנים, המזיקים לערבים בה במידה שהם מזיקים ליהודים.

הננו מדייקים לאמור, שהדבר הזה יתברר בדרך כלל, בחיים, בהמשך הזמן; אבל הוא איננו יכול להתברר בערכאות, ואף לא בועדת החקירה. כבר התאמצנו בשנת 1921, בועדת החקירה של הייקראפט, להוכיח, שהרוב המכריע של הערבים אוהבים אותנו, ושלפני בוא האנגלים לארץ חיו עמנו בשלום ובמישור וכו' ושהאפנדים מתנגדים לשלטון האנגלי, שגדע את זרועם ויגבל את השפעתם על הפלחים, ושבשביל כך, הם שונאים את היהודים ומשסים בהם את ההמון וכו'. כל ההסברה הזאת לא נתקבלה על ידי הועדה ההיא; ובכל מקרה כזה הלב נוטה תמיד למהר ולהחליט, שזה היה רק מתוך שנאה. הרי זה תירוץ לכל הקושיות שבעולם. אם זהו תירץ נכון אז בכלל אין לשאול שאלות, ואין לחכות לשום תוצאה טובה, ואף שום התמרמרות לא תועיל. פלוני הוא אנטישמי, אלמוני הוא אנטישמי וחסל. אבל הלא אנו מעונינים בדבר לגהות מזור, להיטיב את המצב, להראות מאין יבוא עזרנו! על כן הכרת-המחלה בינינו לבין עצמנו תחילה, ואחר כך אופן תיאורה כלפי האחרים הם כל כך חשובים, כמעט מכריעים.

מאליו מובן שיש הרבה מן האמת בדיאגנוסטיקה האפנדולוגית שלנו. יש מספר של אפוטרופסי הפלחים, תקיפים ועושקים. נכון הדבר, שבמידה ידועה כת זו נשבעה להשיב לנו נקם, יען כי, כמו שאנו אומרים, מפיהם הושלך טרף, ושבט הנוגש לוקח מידם, והם נאלצים לשלם יותר לפלחים וכו' וכו'. אבל אין להפריז על המידה. בשביל תעמולה ועשיית רושם לרגע, אולם מסוגל הוא גוון זה; ובודאי הוא נעים וערב מכמה צדדים. אידיאולוגיה זו היא ברובה נכונה; אבל היא צריכה להיזהר מהגזמה. סוף הגוזמה תמיד להזיק לחלק האמת, או כמו בנידון דידן, לרוב האמת שבהחלטה זו.אין עוד בין התחלקות מעמדית במובן המדוייק, מפני שאין עוד תנאי תוצרת תעשיה ותכניתיות; אבל יש בה מין פיאודליות (לכאן שייך האפנדי המנצל) ופטריאכליות מעורה בדת (לכן שייכים המופתיאנים) דוגמת ארם נהריים, פרס, אפגניסטן ועוד. אנו רוצים בהתגבשות מעמדות, ושרמת החיים של הפלח תעלה; אבל לפי שעה הרי זה “שיר לעתיד לבוא”. דבר זה עתיד להתפתח מבפנים. ההשתמשות בטרמינולוגיה השגורה של מנצלים ומנוצלים בתור המצע היחידי של כל השאלה היא דבר מוגזם, חד-צדדי ולקוח מן החוץ. הרכבה זו צריכה לזמן רב כדי שתקלוט – אין לך שיטה טובה מן האמת הפשוטה. האמת היא, שהתנועה כנגד היהודים הקיפה הרבה אוכלוסין ערבים עירונים, עוזרים במשרדים, משרתים בבתי מסחר, אפנדים בעלי קרקעות, עסקנים ציבוריים, וכמה מאנשי השם ראשי משפחות מצויינות. כל אלה יחד בודאי הם מועט, אבל לפי שעה הם המועט המחזיק את המרובה.

כן גם יש הרבה מן האמת בהחלטה, שהעיקר הם המסיתים; אבל שוב אנו צריכים להיזהר מההגזמה ומגמתיות בנידון זה. איסטניסותנו הדמוקרטית ושיקוצנו את פיגול הנפש האנושית מעולם לא נתנו להאמין באירופה, שהמון העם בעצמו הוא גם כן מוכשר לעשות פרעות. לאדוקי הערצת ההמון אין דבר זה “אתי שפיר”; איננו מתאים לשיטתם הכללית, והרי זה דבר מתוק ומפייס להם, להאמין, שהמון העם הוא בחינת “נערה שנתפתתה”. יש בזה גם סגולה תעמולתית; אבל זוהי גוזמה, כלומר, דבר שרובו אמת ומיעוטו שקר. לא כן המון העם הערבי, ולא רובם; אבל הפרעות הפיצו אור בלהות על מציאות חלק מסוכן: זרע מרעים נתעב ונאלח, שהיו מוכשרים לרצוח באכזריות קרה וקפואה את הישיבה “כנסת ישראל” בחברון. כל הקורא בדיוק את הדו“ח, למשל, של משפט אחמד ג’אבר, עראף ונאוף רנין שרצחו את המסכן הקדוש ממאין ז”ל, המכונאי של ההדסה בצפת, איש שנולד בצפת, שדיבר ערבית ולבש בגדים ערביים, כיצד זחלו מסביב לו כנחשים, עקוב וארוב וצדה לו כשהוא מבקש מנוס מבית לבית, עד שהם רוצחים שלשתם יחד את האיש מחוסר ההגנה, שהכירוהו מילדותו, וישעו, שהוא אדם הגון, עוסק במלאכתו, ומתקן אוטומובילים להובלת חולים יהודים או ערבים.

אין כאן לא שנאת מנצל למנוצל, אלא להפך. יאמרו: כן, אלה הם דברים פרטיים, אבל ההסתה הכללית יצאה מאת “אפנדים”. אפשר על ידי מופתיאנים, אפשר על ידי נציונליסטים קיצוניים, אבל הרוצחים הם רוצחים, ולעולם Massacre כזה הוא צירוף כוחות שחורים מלעיל ומלרע. המסיתים הם בחינת “דבר באופל יהלוך”, והמוסתים בחינת “קטב ישוד בצהרים”. האוכלוסיה הרעה לא ניתנה להיתפש בצבתות ההגדרה המעמדית. יש בה ממה שקוראים בארצות אחרות בשם “הפרולטריון הסמרטוטי”, או מה שקוראים עכשיו ברוסיה בשם “מחוסרי מעמד”; אף יש בה מה שקוראים בארצות אחרות בשם “בורגנות זעירה”; בין הנציונליסטים ישנם מעין פאשיסטים, וישנם שוביניסטים לאומיים קיצונים, וגם מעין קליריקאלים. הצד השווה שבהם, שנתאחדו לשם רדיפה וגזל-משפט, ורוים לשרשנו מארץ חיים; ומובן מאליו, שהם תוקפים את הנקודה הכי קלה ומוסברת להתקפה; את היהודים שבאו מחוץ. כך עשו ועושים צוררי היהודים בכל הארצות. טרייטשקה תקף בזמנו, מכלומר, רק את ה“האזען פערקויפענדע יינגלינגע אויס דעם אסטען”.¹ דרימון רק את היהודים שבאו מאשכנז, איסטוצצי ההונגרי רק את היהודים שבאו מגליציה, ובפולין בזמן הממשלה הצארית נסבה השנאה בפרהסיה ביחוד כנגד הליטבאקים! תכסיס אנטישמי כללי הוא לשים את המאפל הזה בתחילת ההתקפה.

כבר אמרנו, שיש להבחין בין היפעלותנו הסובייקטיבית ובין המצב האובייקטיבי. אנחנו איננו מכירים בפוגרומים בא"י. לנו, ההתנפלויות הן התקפה על המולדת, והגנתנו היא הגנה על המולדת. אבל שגיאה היא להתאסטנס באנינות הדעת ובפינוק נפרז בהערכת נימוקי ההתקפה מצד המתקיפים. מצדם היה דבר זה פוגרום, והגרוע והנורא שבפוגרומים. רק כבוד מדומה, או תיעוב לדבר חד-גוני שהולך ונשנה במאורעותינו, ומשום זילותא דמילתא,² ונטייה לבעיות מרובות-הפנים מתנגדים לקריאת הדבר בשמו הנכון. כל תקפה של מחאתנו כלפי חוץ, גם מצד התכסיס, איננו הדבר המורכב, הנותן למתנגדינו הרבה אמתלאות מנוס וסבכי-תירוצים, אלא הדבר הפשוט של התקפה פוגרומית בכל פראותה.

כבר אמרנו, שאין שום יסוד להסברה, שאין מקום לאנטישמיות, מפני שגם הערבים הם בני שם. יש לפעמים שנאה כבושה בין צאצאי גזע אחד, כמו בין הרוסים והפולנים, הפולנים והרותנים, האיטלקים והצרפתים, ועוד ועוד. אפשר לקרוא את הדבר בשם “אנטישמיות”, ואפשר למדייקי השמות לקרוא לו “אנטי-יהדות”. לא השם הוא העיקר. כן גם ההסברה, שהערבים לא עשו פוגרומים מקודם, לא תעמוד בפני הבקורת. הפוגרום איננו תופעה יום-יומית. יש שנאה, אבל הנחש לא השיא, הצפעוני לא הפריש, ועולם כמנהגו נוהג. גם בקישינוב לא היו פוגרומים “מקודם”. חוץ מזה, היתה ממשלת התוגר ועל הברזל שלה. המון הערבים ישבו בחוריהם במבואות האפלים, ונפשם שחה לעפר. התוגר, בכל מגרעותיו וליקויו וקלקוליו, לא רצה בפוגרומים, ודי.

רוצים אנו להאמין, שהערבים בתור עם עומדים על מדרגת מוסר ידועה, אין לבם לפרעות. שוב, אין צורך להפריז על המידה. מצב היהודים, למשל, בתימן, ידוע. לא נתעקש להיות דווקא רואי-שחורים בנידון זה. אבל עובדה היא, שבמשך השנים האחרונות, לקה החלק פעיל של הערבים בא“י במה שקוראים בארצות אחרות בשם “אנטישמיות” באופן הכי קיצוני. עד כמה הם מסרסים ומעוותים לרעה כל דבר נוגע ליהודים! זה מזמן ניסו וגם התחילו לפרסם את מגילת האיבה הבדויה על דבר “זקני הציונים”, פלסתר עוועים מזוייף ונורא, “קלאסיק” אנטישמי, שהטיל זוהמה בכמה ארצות, שהפובליציסטיקה האירופית הקיאה אותו מגווה, ושה”טיימס" מקודם לכן כבר פירסם ברבים את זיופו (clumsy forgery) ויגלע הלוט מעל כזביו ותעתועיו. כתב-הפלסתר הזה, המלא סעיפים נוראים ודמיונות מרגיזי נפש יצא ממאורת צפעוני רמאי וזייפן; ואחרי שכבר הוקדח תבשילו בכל העולם, ניסו להדפיסו כדי לעורר על ידו שנאה וחמת נקם, עד שנאסר על ידי הממשלה. אם אין זאת אנטישמיות, אין אנו יודעים מה אנטישמיות. אך דיאגנוזה אמתית זו מראה לנו את דרך הרפואה. יש לנו עניין עם תעמולה מזוהמת ופראית, שהביאה את המאורעות האלה. התעמולה הזאת טעונה עקירה מן השורש על ידי חוקים וגדרים, על ידי אזהרות ועונשין. תעמולה זו הרעילה את האוירא דא"י. עכשיו באו לה ימי המשבר, שסופו יהי נצחון האמת והמשפט לבטחון כבודנו ומעמדנו, שהוא גם בטחון כבודו ומעמדו של העם הערבי.

[ב]

ה“ניר איסט”, שבועון אנגלי, מועד להביא ידיעות על דבר המזרח הקרוב, עתון שאין דרכו להזיק לנו; אלא אחרי מאורעות הדמים בא“י, מתוך סחרחורת ומבוכה, היה תוסס ומהסס קצת (אגב, זכה התמים הזה לפירסום מופרז, כשחשדתו עתונותנו ברשמיות, והיא שגרמה לו להצהיר, שאיננו קרוב למלכות), יעץ לאנגליה, ש”ליהודים כבר הקשיבה ממשלתה יותר מדי, ועתה בא הזמן להקשיב לערבים“. זה היה מעט היתול, מעט חנופה, ומעט עיקום העובדות. רחוק לשע, שלרגל עצה זו, נענתה הממשלה ל”הקשיב יותר"; או שמתוך כך התעוררו הקנאים הערבים לגדוש את הסאה, בהוציאם כל רוחם, ובדברם הוות כאוות נפשם; אם כה ואם כה, התוצאה של זריזות זו לא היתה מצויינת ביותר. בתזכירה של ההנהלה הערבית, בין הקובלנות כנגד היהודים, נקבע, שהיהודים בחיפה לא חדלו להמטיר כדורים, אף אחרי בוא הצבע האנגלי. זאת היתה אחת השאלות העיקריות, שועדת החקירה עמדה עליהן בנוכחותו של ראש פקידי חיפה והגליל, המאיור פוליי. שאלוהו: הנכון הדבר או לא? ויען: שקר!

למה יעץ להם היועץ עצה נבערה זו, להוקיע את תכליתם לעין השמש? כל בקורת היא קשה למפיחי כזבים. כל נפה קולטת את הסולת, ומואסת את הסובין.

ההקשבה היתירה היעוצה, לא הועילה עוד לידיד אחר הכרוך אחריהם, והוא הקולונל הוארד בורי, חבר הפרלמנט האנגלי (ממפלגת השמרנים). בלי חכות לתוצאות ועדת החקירה, הקיף זה את סגן שר המושבות ה' לאן בשאלות, כתנורו של עכנאי: כמה יהודים וכמה ערבים נפצעו, נרצחו, נידונו? ואם לא נענשו העבריינים הערבים בבית דין י“ב פעמים יותר, משנענשו הפושעים היהודים, בעד פשעים שווים? סגן המיניסטר “הקשיב” לשואל, ויוצא חשבון מתיקו: כך וכך נחבלו, נהרגו, נשפטו. אריתמטיקה! כאילו היתה זאת שאלה סטאטיסטית וסיכום של פנקסות. ולא שאלה של תוקפים ונתקפים. על הערעור החשבוני השני “י”ב פעמים יותר”, לא קיבל ה“ג’נטלמן הנכבד מאד” שום תשובה. הרי זו לא שאלה, אלא רקיקה כלפי דיינים מומחים, רובם אנגלים. כלום נזקקה הממשלה להגיד, שהדיינים לא הענישו את הערבים או את היהודים, אך את החוטאים; ושחרצו את משפטם על יסוד אותות ומופתים, עדויות ברורות וראייות גמורות, בצירוף שיקול דעתם וצו מצפונם בפלילות הנפש של אנשים מושבעים לדון ולהעניש?

אמנם רושם מתמיה קצת עשתה, למשל, הידיעה, שהשיך טאליב עבדאל רחים מאראקה החברוני, שעל אודותיו עברה הרינה במחנה, ושעתונינו פירסמו כעובדה ודאית, שהוא היה ראש הבריונים והמשסים למעשי הפראות בלי-תהום ולשגעון הברברי בעיר מושבו, נפטר בעונש קל לפי הערך; ושלויתן זה לא הועלה בחכה, השנונה אך להעלות את דגי הרקק. אולי יותר מדי הוכרזה דעת ציבור מסביב לנאשם זה, והכל עצרו נשמת אפם לשמוע מוצא-דבר, ואחר כך הוצף עליהם כעין סילון של צונן! כנראה, לא הספיקו ההוכחות הממשיות; ואין אחר מעשה בית דין כלום.

שיך זה הוא פרצוף מעניין, שאין בידי כל חרש וחושב לצייר כתבניתו. צביון ודמות מזגו, התנהגותו, שיחו ושיגו, עושים רושם של אידיליה פטריארכאלית, שאפילו האמן הכי מומחה במקצוע זה, רבינדרנטה [טגורה], או פייר לוטי, לא הה יכול לתאר בדמיונו באופיינות וגרעיניות כזו. בן חמשים, אבל מדבר בלי קפדנות ורוגז, ברוח מתונה ובנפש שקטה, כזקן מופלג, ונוהגים בו כיבוד זקנים, כשמכניסים אותו מהמאסר לבית המשפט; בני עמו, הכירים אותו, מקיימים בו “מפני שיבה תקום”; ואך כשהוא יושב, יושבים אף הם. בתשובה על שאלת השופט, מה מלאכתו, הוא מציין את עצמו כבעל רכוש ובעל השכלה. תורה וגדולה במקום אחד. שיחת חולין של תלמיד חכם זה צריכה לימוד. הוא קורא לצעירים, לגידולים שהוא וחבריו גידלו, ושפתחו את הרצח ההמוני, “ילדים”. על השאלה בדבר הגיל המדוייק של תינוקות הללוף הוא עונה: בני 18–17. סגנון של פטריארך.

סיפורו נשמע בנחת, כסימפוניית הרועים של ביטהובן, בצלילים רכים, נוחים, כמעט מלבבים: כשאמר לו מר שלום (שניאורסון), ששמע קול “ילד” בחוץ צועק “פרעות!”, שיך טאליב ממנה את עצמו אל-אתר שליח בית דין, ויוצא החוצה מחנותו של מר שלום, וסוטר על פיו של הצעקן הפעוט. באותו יום (י"ז מנחם אב), בארבע אחרי הצהרים, הוא שוב מתנדב ומסייע למשטרה לייסר את ה“ילדים” וגוער בנזיפת-חיבה על עזותם. פטריארך! זה פשר נענועיו וכרכוריו, תפיפתו בידיו, רקיעותיו ברגליו ונפנוף מקלו, שעדים רבים ראו, ויעידו על כך. ה“ילדים”, בני 18–17, סופגים את המכות כשידיהם חבושות בשרווליהם, ואין פוצה פה. כך נגזרה גזרה. אומרים צדוק הדין, כשהם הולכים ומבצעים את מפעלי גבורותיהם.

כל סדר יומו של “בעל רכוש ובעל השכלה” זה הוא לא פחות מעניין. הוא מתפלל בחרם אל-שריף. שם הוא שורר בביתו, חגיגית, אצל האבות, במערת המכפלה. האין זאת פטריארכאליות בדיוק המובן? בששי בשבת הוא מצוי שם, לשם צלותא ובעותא בכוונה עצומה ובנעימה קדושה. בשעה השלישית ורבע איקלע לחנותו של מר שלום, וזה ערך לו שולחן עם פרוסת לחם וזיתים. “אין מחול לפני אכול”. ככה בילה את יום הששי… עיכל יפה, ו“בטוב תלין” צריך להינפש מעמל היום. ביום המחרת, בשבת עם בוקר, בא צדיק זה לבית המלון של מר חיים (אביו של מר שלום), כאורח הגון, שתה שם כוס תה, ובין לגימה ללגימה סח בחביבות, כדרך אושפיזין, עם יושבי הבית. שם נזדמן לפונדק אחד עם מא אליעזר סלונים (הקדוש). כנראה, היה הפטריארך מחזר בחיבה מיוחדת על בתי יהודים, מלחך פינכותיהם וחוטף שייריהם. מר סלונים". יצאו משם, הוא וסלונים, כשידיהם משולבות.

עפרון החתי צף ועלה מתהום הנשייה. כל יהודי חברון, אומר השיך, היו ידידיו ומקורביו. איש לא הרהר להאשימו. רק בירושלים באו עליו בעקיפין. כשדרש השופט הגדרה יותר מדוייקת, עשה השיך הגבלה קטנה. הוא ידיד ליהודי חברון, “מפני שאין שם ציונים” כמו גנובתי-קול מהתחומים שלנו. כמעט כאילו דיבר אחד מידידינו המתבוללים. נכה את הציונות, והוא אוהב ישראל. כשהוסיף הדיין לחטט בו, שידבר ברורות, חזר וסינן בין שיניו, שהוא, אגב, ראש המפלגה המושלמית-הנוצרית בחברון, וגם בא כוח מושלמי חברון בועד הפועל הערבי; וכששאלהו, אם הוא נזקק לועד הפועל או למופתי, השיב, שצריך להפריד בין מסכת חולין ובין סדר קדשים: בעניני חול הוא חבר לועד הפועל, ובמילי דשמיא למופתי. אין זה שוטה כלל. עוד שאלה אחת שאל אותו השופט: החושב הוא, שהיהודים “התחילו”? לשאלה זו ניטלה ממנו הלשון, וישם את השתיקה סייג לחכמתו. אמנם שתיקה זו היתה ברורה יותר מדבריו. הוא לא רצה להודות, שהרוצחים “התחילו”, ופחד לאמור דבר-תעתועים, שיהודי חברון תקפו את הרוצחים. נשתתק מתוך נהימה זעפנית.

אחרי הפוגרום בקישינוב, אמרה לי אשתו של הר' ישראל הילמאן ז“ל, שנהרג שם: “איך האב געמיינט אז מיינע גויים וועלן מיך היטן”.³ המלים עודן מצלצלות באזני מתוך בכי מרוסק, שלשמעו נקרש הדם בוורידים. גם המסכן סלונים בטח ב”גויים שלו“, ואחד מהם היה השיך דנן. לו יכלו המתים לדבר! אבל מעידים רק פליטי ההריגה, אלמנות, ילדים, קודרים ונכאי רוח, ספוגי דמעות ודם, משוגעים ממראה עיניהם, שהבהלה עודנה מפעפעת בקרבם, וכובד מעיק לוחץ את לבם, ומעתיק מפיהם מלים. אי אפשר, שאלמנה אומללה ודוויה זו, אשר כל חבלי שאול אפפוה, שאם שכולה זו, שעוללי טיפוחיה רוטשו לעיניה, שיתום עלוב זה, שעולם החוץ נראה לו פתאום כלוע-חיה פעור, ויעמוד כהלום-רעם, ולבו כמעט פסק מדפוק, להשיב על השאלות, כמה רגעים עברו עליו באותה התופת, וכמה טפחים הפרידו בינו ובין הדלת או החלון. כששואלים אותם על דבר ה”פרטים", הם מרגישים את כל רטטי האימה וכל רגעי הגסיסה מתחדשים עוד הפעם, וחולפים את בשרם כמסרקות של ברזל מלובן, ומשתקים אותם מתוך תמהון פחד, או מכשילים אותם בלשונם. מה יתנו ומה יוסיפו “הפרטים”?

האחראים! נכתם, לפחות, עוונו של השייך מאראקה, שזירז את מלאכי החבלה בחברון, לנסוע באבטומובילים לירושלים, לעזור שם לעושי השערוריות. זה היה מעין גיוס של בעלי הפרעות; ועל כך הענישוהו. בנידון זה נמצאו “הפרטים” מכוונים; ורק באופן זה, יכולים הדיינים לחרוץ משפט. והיכן הם האחראים בעד יום-ברתלמיון זה כולו? היו שמועות, שעוד שני שייכים הטילו זוהמתם בחברון: מחמד איל ג’עבר וצברי עבדין. קהילת היהודים בחברון הודיעה בתזכירה אל הנציב העליון, שעארף אל עארף הידוע, מושל באר שבע, בא גם הוא מעירו לעזור למשסים, וידרוש ביום י' באב דרשה של דופי במסגד האבות! אם אפשר לברר את הדברים האלה באותות ובמופתים, חובה לברר ואז יש תקוה להענישם; לא רק כפושעים בודדים, כי אם כהסתדרות שיסוי לרציחות המוניות, ובקשר פושעים וחטאים לשפיכות דמים ולהרס ואבדן.

“אם ברור לך הדבר כבוקר אמרהו, ואם לאו אל תאמרהו”, זהו כלל גדול; ומעולם לא היתה שמירתו נחוצה כמו עתה, כשתקפו אותנו תלאות, וכשאנו צריכים למרץ אמיץ ומרוכז, להוציא לאור את משפטנו. כל פרט, שאיננו מבוסס, גורם לכך, שכותבים ומוחקים, מודיעים ומכחישים. דבר זה גם אם הכוונה רצויה, הוא מכביד לנו את המלחמה. די לנו בעובדות של ממש, הגלויות בקשיותן, בגסותן ובנבלותן; ואין כל צורך להוסיף עליהן כל מה שהלב יכול לשער, אף כשהוא קרוב לאמת, אבל לא ניתן להתאמת במופת חותך. מעולם לא היה לשום אומה דין כל כך ברור ומובטח-הנצחון, מצד האמת וההגיון, כדין שאנו עומדים בו, דין של אנושיות שקטה, בעלת מגמה ברורה של עבודה ויצירה, שנתקפה על ידי אנושיות אי-מרוסנת. שמנהיגיה, התקיפים ובעלי הזרוע לפי שעה, הכניסוה לתוך מערבולת של תאוות רצח ועושק. המנהיגים האלה בעצמם שרויים בבעל-ביתיות מרווחת, במסורת מאובנת. הם אינם הולכים בראש במרדנות ובמהפכנות גלויה; הם הולכים באמצע, האוכלוסין לפניהם ולאחריהם, עתים צועקים, עתים מלחשים, עתים מטיפים תוכחה ומוסר השכל; ולאחר מעשה הם מתלבשים באיצטלא דפוליטקאים, ואומרים, שאין זאת אלא שאיפה מדינית.

לא! אין זאת שאיפה מדינית. אי אפשר להשוות את תועבות חברון וצפת וכו' למעשה התנקשות, שנעשו, אגב בתנועה הלאומית, על ידי הפיניאנים ודומיהם לפנים באירלנדיה, ובכמה ארצות אחרות. שם הלכו המנהיגים בריש גלי בראש הפורעים, וכשנתפסו, הודו על מעשיהם, ויקבלו את אחריותם על עצמם. שם כבדה על המון העם יד בעלי הנכסים הגדולים, אשר בלעו את אחוזות השדה, ופני עניים טחנו. שם היתה הקלקלה מורשה משורות קדומים, ופקעת שאלה מדינית וקרקעית סוכסכה ותפותל על ידי אנאכרוניזם נושן, בעטיים של כובשים מאש ומקדם. אנחנו לא בחיל ולא בכוח עלינו, ולא בקרדומות באנו כמרגיזי ארץ ולוכדי שדות, כי אם ברכושנו ובעמלנו, באתנו ובמחרשתנו לשדד שדות, ולהוציא לחם מן הארץ, וביושר ומשפט כל העמים והממשלות. ושם, גם בשעות הכי נוראות, ובימי האימתנים הכי מבוהלים, לא התנפלו על בית ספר אנגלי, להכריע לטבח ילדים שלא חטאו. שם היו הפרעות לווי למלחמה ענקית, מרה, גלויה, על כל הקו, לווי נורא, מרגיש-נפש; אבל הוא היה חלק קטן של נפתולים עזים, שעם נפתל לשם שחרורו. שם לא בדו מלבם בזדון ובחשבון עלילה מטורפת, שהעם השנוא כבר החריב, או מתכונן להחריב את בית מקדשם, כדי לזעזע את הלבבות. לא היה צורך בכך. שם נעור המון העם מאליו, לא לרגל דברים שלא היו ולא נבראו, כי אם לנוכח המציאות הקשה שלפני עיניו. שם היו אנשים שנשאו וסבלו עמל ותלאה, שנוצלו על ידי זעומי נפשם, ועל כן יצאו לקרב, ומקצתן, בפרקים ידועים, כשנטרפה עליהם דעתם, עשו מעשים אשר לא יעשו.

היכן הם הסובלים פה? במצב הכלכלה לא נסתחפה שדם אלא הושבחה. כמה מהם העשרנו כמה מהם אנו מפרנסים. ברוחניותם ובתרבותם, בחינוכם ובספרותם הם חפשים בתכלית החופש. ישנם בינינו אנשים חושבים, שאנו צריכים להכריז, שאנו מכירים בלאומיות הערבית. הכרזה זו היא מיותרת. מעולם לא עלה רעיון על לב איש מאתנו, להטיל ספק בלאומיות הערבים, לזלזל בכבוד גזעם, דתם, שפתם, מסורת אבותיהם ומנהגיהם; רשאים ויכולים וצריכים הם לפתח כשרון, שאר רוח, חריצות המעשה. לחינם נסתכל בהתפרצות קניבליות כזאת כמו באמצעי פוליטי. הסתכלות זו של פוגרומים הן הרכבות שאין קולטות. צריך לעזוב את המונחים המושבעים, שאינם הולמים את העניין המיוחד הזה.

חברות העומדת כסימן שאלה קובל, והחתומה בחותם של גורל, היא רק אילוזיה של אפוס לאומי, כמו שהשייך מאראקה הוא רק קריקטורה של פאטריארך. שגיאה היא לחשוב, שמעשי הדמים היו אמצעים להתרת השאלה הלאומית הערבית. מוחלפת השיטה! השאלה הלאומית הערבית היא אמצעי להמתיק את הדינים, ולתבל בפרפראות את מעשי הדמים. הקצין קאפראטה, מין דניאל אנגלי בגוב האריות של חברות, העיד רשמית, שראה בריון אחד כורת ראש ילד יהודי. בקטב מלחמה לאומית הכי מרירי לא נהגו לכרות ראשי ילדים, ושם איש, אף ממטורפי השוביניות הלאומית, לא היה מסתכל בהתפרצות קניבליות כזאת כמו באמצעי פוליטי. הסתכלות שכזו היא היא הפילוסופיה הפוגרומים, מפני שיש בה גמגום של הכרעה לכף זכות ורמיזה ערמומית, שאם לא תינתן ההתרה אשר מישהו מציע לשאלה הלאומית, אז שוב יכרתו ראשי ילדים. הקואַורדינציה של טבח וליסטות ביחס של חוק ההסתבכות עם פוליטיקה לאומית ערבית, היא העלבון הכי נורא לאותה פוליטיקה.

עם הפוליטיקה הלאומית הערבית אנו מוכנים להתחשב כהוגן, ולהתייחס אליה בהבנה ובויתור האפשרי. אבל כל בבואה הכי כהה וקלושה של קשר הרהור כל שהוא בין מחלוקת אידיאולוגיות לאומית ובין אפשרויות שפיכות דמים, עשויה אך לטשטש את הקו המבדיל בין ישובי בני אדם, ובין מדבר עם חיות טורפות. ממעשה רע לא יצא טוב, וברצח לא יגאל עם ואדם. הכל אמצעיים: הממשלה ותבניתה וחוקיה, זכויות אזרחיות או לאומיות והתחרות והויכוחים וכו', אבל החיים בעצמם אינם אמצעי, אלא מטרה ותכלית של כל הדברים האלה. ככה גם שלילתם איננה נופלת תחת גדר אמצעיים.