הדרך לציונות ובה

מאת

נחום סוקולוב

---

הקו הישר

מאת

נחום סוקולוב

(מן השאלות והספיקות עד ביכור רעיון הלאום)

א. “אם אין אני לי מי לי”

הנני משקיף לאחור על הדרך אשר עברנו בה כעשרים שנה ¹. הנני זוכר היטב את המצפצפים הראשונים – ולא לחרפתם, כי אם לכבודם כן אקרא להם – שבראו ניב שפתים לרעיון הלאום בקרבנו בתבניתו החדשה. גם כמו חי עומדים לעיני אנשי ריבם הראשונים, אנשי הריב שהיו אחרי כן לאנשי שלום. אזכרה ואראה, כי נקובי אנשי ריב השמיעו אז דברים, שמטיפי הלאום כמו חידשו אותם עתה, הגלגל החוזר בעולם הפך לא רק את הקטיגורים לסניגורים, כי אם את הסניגורים לקטיגורים. הנני זוכר את כל הדברים ההם לא כקורא, כי אם כסופר, לא כמתבונן מרחוק, אך כלוקח חבל בהם וכעומד בתווך. בעבודה זו אשר אין בה שביתה ועמידה, בעבודת איש שחובתו לראות, לשפוט, להעמיק חקר ולהודיע את הגיוני לבו, בעבודת סופר עתי שהוא אנוס להחליף את שקלי הון רוחו בפרוטות קטנות, לפזרן בכל יום ובכל שעה, יש רגעים של חשבון הנפש, יש רגעים שחפצו מתעורר בקרבו בכל עוז לחשב עם נפשו ולהתוודות לפני נפשו הוא מה היו דבריו ומה הם עתה, במה שגה ובמה תיקן את המעוות, ואם לא סר מן הדרך הטובה ויפן אל רהבים ושטי כזב, ואם לא השיאהו יצרו לעשות מטעמים לקהל, לשית בחלקות למפלגות, שהשעה משחקת להן ולשחות עם הזרם, והחשבון הזה יותר שהוא דרוש לו לנפשו, לכבודו, הוא דרוש לחפץ הקהל. לא דבר ריק הוא להטיף לעם, להיות יועץ לרבים, לחוות דעה ולהאיר נתיב להמון קוראים תמימים. טוב איפוא כי יהיה וידוי סופר כזה לא וידוי בלחש, כי אם בקול רם. אולי יתוודה גם הקהל עמו.

כי אמנם הסופר העתי והקהל אגודה אחת המה, ואין ריווח בין הדבקים. האנשים אשר לא הסכינו באלה, אשר לא למדו ולא שימשו די צרכם במקצוע זה, חושבים לתומם, כי הסופר העתי הוא אחד משנים אלה: או איש אמת, מביע כמעיין את דעותיו, כמעיין נובע, אשר לא ישאל אם מימיו דרושים לאיש ואם יפיקו רצון או לא, או הוא איש כזבים אשר יראה ובחן לאן נוטה הרוח. זה דרך כסל לאנשים, אשר יבינו מעט לראות את קצה מזה וקצה מזה. באמת רבים מן הצדיקים ומן הרשעים הגמורים האלה ישנם סופרים, אשר רוח הקהל הוא רוח המושל בהם, בלי אשר ידעו זאת ובלי אשר תעלה מחשבה על לבם, שדרכם דרך חנפים, כאשר גם יש קהל, שהסופרים ישימו רסנם בו וימשכוהו אחריהם, והוא לא ידע כי דעתו, דעת הקהל אשר בה ישתבח, דעת סופרים היא.

אם הספרות היא ראי בדולח לתמונת החיים הסובבים אותה, הן לא תוכל להראות כל הימים תמונה ותבנית אחת, בשגם תמונת החיים חליפות וצבא לה, והסופר גם הוא איש חי ולא גו חנוט, והוא דולה את דעותיו ממקור המפכה של הנסיון והמקרים, של המראות והמעשים, ההולכים ומשתנים לעיניו. ואם יאמר לפעמים מרשיע נמהר, כי חליפות עם הסופר והוא מתהפך כחומר חותם, הוא שוכח, בזדון או בשגגה, להוסיף על דבריו כי חליפות עם החיים, ואם לעומתו יקום מצדיק ומזכה כל עוון למחות כעב פשעי כל סופר ותהפוכותיו, ולאמור, כי המקרים שינו את טעמו ואת תורתו ואת דעותיו, הוא שוכח, כי לא כל המקרים ראויים לשנות דעות איש, ויש מקרים עוברים כצללים, ודעות איש הגיון וחקר דרושות להיות נכונות מאד ואל לסערות מקרים להזיזן ממקומן. ולכן חובה לצרף לברר וללבן מה חובת סופר ומה חובת קהל, מה תורת הנסיון השלמה ומה זעזועי מקרים וחליפות קלות.

אני הייתי אחד הראשונים שקמו לבקר את הד"ר פינסקר, כותב המחברת “אוטואמנציפציה”. אין אני מעלים את הדבר, אך להפך, הנני מתפאר בו, יען כי נלחם נלחמתי תמיד לדבר אשר היה בעיני דבר אמת וטובת העם, בלי שים לב אל אשר יאמר הקהל. זה קרוב לעשרים שנה, ואני אז סופר צעיר, כמעט פתח הסמדר, ואם יש תקופה אשר בה הסופר מחפש ומתפש ברגליו, למצוא יסוד מוצק תחתיהן, אם יש תקופה, אשר בה הוא בהול על מה שיאמרו עליו הבריות, על מה שישבחוהו או שינאצוהו, שיקשרו לו כתרים או שיעפרו עליו בעפר, הלא היא אך תקופת הנסיונות הראשונים במכתב-עתי, שמשתוקק להיות רצוי לרבים. ולא רק בודד הייתי אז במועדי, כי גם סער התחולל עלי בשצף קצף. הימים ימי רעמים וזוועות, והעם השתוקק לשמוע מלה שיש בה כאולה ותקוה. והיה כל אשר השמיע מלה כזאת וישאוהו על כפיים, וכל אשר נועז להשמיע דברו כחוקר וכקטן, היה בעיני העם כרוצח אכזרי, ויהי צפוי כמעט להיות נידון בדינו של לינטש (“עביד צבור דינא לנפשיה”).

ואז כבר היו אגודות קטנות, כבר החל רעיון חיבת ציון להחם את הלבבות, וכל מקום שיש חברות, שמצטרפות ועולות למפלגה אחת, נקל מאד להתוות תו על מצח איש עומד מחוץ לאגודות, לשימו למשל ולשנינה כי הוא זה עומד מנגד, כי הוא זה מוקש ומכשול. איש מודיע לחברו, אגודה לרעותה, מתלחשים, מחליפים מכתבים ומקבלין דין מן דין, והדבר שתחילתו כחוט השערה, במשך התגלגלו מאיש לאיש יהיה להר תלול. או יהיה הדבר לענין לסופרים להתקוטט עליו, ונודע איך הם מתקוטטים, תחת משא ומתן של הלכה, איש מתגולל על חברו, איש איש חותר לנצח לא את דעת חברו כי אם את חברו. או יש אשר יביא את דבריו, ולא את כל דבריו ולא את רובם כי אם את הדרוש לו, למען קשור את הלשון של זהורית בראש חברו.

בדרך הזה תקום מהומת סופרים, ואחרי אשר התגלע ריב לא יוכלו לנטשו, כי הריב הראשון כבר הפך את הסופרים לצוררים, יען כי עבר עברו את גדר הענין, אשר בו דעותיהם חלוקות ויגעו איש אל רעהו ויהי זה עולב וזה נעלב ולא יוכלו עוד דבר איש את רעהו לשלום ואיש מהם לא יוכל להודות על האמת גם בראותו כי שגה; או – וזו רעה חולה מכל – בהיות הדבר לענין למכתבי-עת מתחרים, שאחד מהם תופש דעה זו והשני דעה אחרת, והם כמגינים על דעותיהם ולא ידעו כי האורב יושב בחדר ויצר רע של תחרות מנהל ברסן מתעה את מלחמת הדעות. כל הדברים האלה פרעו ויפרעו פרעות תמיד במלחמת הדעות לשימה לזעוה ולהסירה מדרך האמת וההגיון, וכן היה גם בראשית חיבת ציון. על אלה וכאלה אין להתעצב ואין להשתומם הרבה. איש דעת יבין, כי אין להימלט מהם, והוא גם יבין, כי אין להישען עליהם, כי כמוהם כאין, עם הזרם באו ועם הזרם יחלפו, ואך הבל ומעשה תעתועים הוא להעלות מתהום הנשיה דברי אהבה או דברי שנאה כאלה, שהם כקצף על פני מים.

ונקל להבין כי בשימי עין לאחור אל מלחמת הדעות ההיא, אך מלחמת הדעות תהיה לנגד עיני, וכל האנשים וכל הסכסוכים הקטנים וכל הגידופים הגדולים או התהילות הנפרזות ייעלמו וזכר לא יהיה להם. הנני מחדש בקרב לבי את כל הלך הרוח, את כל עבודת המחשבה שעוררתני לבקר אז את ה“אוטואמנציפציה”; הנני בוחן ובודק את דעותי אז ועתה: אם הדברים שכתבתי אז אין מקום להם עתה, אם לא נכשלתי אז או אינני נכשל עתה בטעות זו או אחרת, בנטיה זו או אחרת, והנני מוצא, מלבד פרטים רבים, שני דברים ראשיים: (א) כי דברים רבים שעליהם העירותי אז, מודיעים רבים מן הציונים עתה; (ב) כי דברים רבים שכתבתי אז עומדים בתקפם גם עתה, נושאים בבד עם הציונות החדשה.

אין אני מבקש כבוד ועטרה ומשרה. ואין רצוני לקנות את הבכורה לרעיון זה או לרעיון אחר. הסופר, אשר לנוכח האמת דרכו, אנוס להיזהר גם מן הגאווה גם מן ההכנעה המעושה, שיש בה גאווה מסותרת. התגלות הדעת לא תהיה תמימה ושלמה אם יהיה בה שמץ דבר עשוי כזה. ואני אמרתי לבלי העלים אף הרהור אחד שבלבי, אם כה או כה ייראה בעיני הקורא, על כן עלי לאמור: באחת נבדלתי מן הלאומיים וחובבי ציון הראשונים, והיא – הם קיבלו את הדברים הראשונים תחילה בלי בקורת, או כמעט בלי בקורת, ואני קיבלתי את הדברים הראשונים בבקורת ההיא, בתלונות ההן, בהשגות ובמחאות, בשאלות ובספקות ההם שנולדו להם אחרי כן. ועוד הפעם עלי להזכיר, שאין אני מתפאר בדבר זה, ולהפך דלוגי זה לא היה עלי אהבה, אך אין לשנות את הדברים אשר היו. הקול נשמע אז: אוטואמנציפציה, ויפה העתיקוהו: אם אין אני לי מי לי, ויפעל אז פעולה אדירה מאד, אך בלי משים זכר אז איש הדעת את המאמר הסמוך לו: וכשאני לעצמי מה אני.

אולי נעים היה לשכוח את המאמר השני הזה, אך חובה היתה לזכרו, למען דעת, כי לא מעשה יום אחד הוא שיתן העם העברי זכויות לנפשו, לא מעשה יום אחד ולא מעשה דור אחד. יהודים ייעשו אגודה אחת, הלאה חסד-לאומים, אין לנו חפץ במידת הכנסת אורחים ובזכויות הנתונות לנו מאת זה או מאת אחר, נעלה כולנו בהמון לאחת הארצות הריקות ויסדנו לנו שם מדינה וממשלה. נזכור נא, כי ציון לא היתה עוד אז חותם תכנית הד"ר פינסקר. כמעט אחת היא לו ארץ ישראל או ארץ אחרת, ובלבד שיעלו היהודים בהמון ובמהרה.

בתור אוות נפש, התגלות רגש, התעוררות לב היתה המחברת ההיא חביבה אז, והיא חביבה גם עתה, וראויה עוד עתה להימצא ביד כל איש מן הציונים, כזכרון טוב לראשית הרעיון ומחולליו בתקופה האחרונה אך בתור הלכה למעשה או שיטה מסויימת במצריה הן לא תעמוד עתה בפני הבקורת, וגם אז מצאתי בה את אשר מצאו אחרים עתה. הן לא יימצא עתה בין הציונים השלמים איש, אשר יאמר לבנות מגדל כזה וראשו בשמים: נעלה, נצא בהמון, נייסד ממלכה! גם ה“יודענשטאאט” של הרצל היה הוראת שעה, אימפרוביזציה כזאת, שנזרקה מן הלב, מן העט, בכוח וברגש, אך בלי שים לב אל תנאי החיים. גם החיבור הזה הוא זכרון חביב, סניף יקר לתולדות הציונות, ובבחינת הספרות ורגש הנפש אולי יקר הוא בגלל תכיפותו ואי-אמצעיותו מהדברים שבאו אחרי כן בדעה צלולה, אך בתור מאיר נתיב לעם – גם זה גם זה חזיון, אשר יוכל להביא לידי רגש, ולא לידי מעשה.

הנה בא האות והמופת! שוו בנפשכם כי לא היו סופרים מבקרים, לא היה כל מכשול וריב. אל תתבוננו אל אשר מחוץ אך אל אשר בקרבת המעוררים ההם. מן המחברת של ד“ר פינסקר יצאה חיבת ציון, ובגלגולים שונים הביאה אל יסוד הועד האודיסי, ומן המחברת של הד”ר הרצל יצא הקונגרס הציוני. גם פה גם שם אתם מוצאים חליפות – לא אני, לא אתה הקורא, לא חברי ולא חבריך, אך הזמן שונה, ותנאי המצב שאין לשנותם הכריחו לתת לענין תכנית כזאת וכזאת. אוטואמנציפציה – ואולם אחרי כן הוכרחו לבקש רשיון לייסד חברה לתמוך ביד בעלי מלאכה ועובדי אדמה. היתכן – שני הפכים בנושא אחד? אין לנו חפץ בזכויות, כן היה הקול הקורא, ובאחרונה, גם בשביל זו צריכים היינו לבקש רשיון? היתכן – אמרנו לעלות בהמון, ואחרי כן אנו אנוסים אך לתמוך ביד העולים לאט לאט? ואם כן שינו האנשים את דעתם ואת טעמם, בגדו, מעלו וכו'! או כעין זה גם בציונות החדשה. בתחילה יודען-שטאאט: כולנו יודעים מה הוא “שטאאט” מיוחד ליהודים. ארץ ישראל לא נזכרה ולא נפקדה, אחרי כן נוסף גם המקום הנבחר, ואולם השטאאט נתמעט, ויהי לעפענטליך-רעכטליך. תיובתא דהרצל אדהרצל. עפפענטליך-רעכטליך היה לטשארטר – עוד פעם תיובתא.

כל האנשים הבאים עם תיובתותיהם אחרי כן הם היו שקיבלו בתחילה את התורה בנעשה ונשמע וינאצו את המבקרים. אני ראיתי גם במחברתו של פינסקר גם בזו של הרצל את “כף ירך יעקב”, או כאשר יאמרו בשפת העמים את “עקבו של אכילס”, לא בגלל שלא חפצתי אז בקיבוץ גלויות, או בגלל שהתחיה הלאומית לא היתה גדולה ונחוצה בעיני כמו עתה, אך באשר לא ישרה בעיני גוזמת ההתרגשות, ויען כי לבי אמר לי, כי לא די לקרוא קריאה גדולה: טול וצא, אך חובה לשים לב אל מצב היהודים בארצות, אל יכולתם ואל הונם, אל הכנתם ואל כשרונם. הריב לא היה ריב ע“ד המטרה כי אם ע”ד הדרכים. ע"ד המטרה יכלו המתבוללים לריב, ואולי גם רבי החסידים. הראשונים אינם חפצים להיבדל מקרב עמים אחרים שבהם כבר שקעו את נפשם, והאחרונים חפצים להיות בגלות כי כן צוה ה‘, זה ה’ אשר בשמו ידברו כל החפצים לדבר. ואולם אם היו בינינו ספקות ואם יש בקורת בינינו, הלוא נוגעים הם אך אל הדרכים, איזה מהם טובים, איזה מהם יקרבו ואיזה ירחקו מן המטרה.

להחיות את הלאום ולהבדילו ולקיימו בייחודו ובטהרת גזעו – כולנו חפצים. מדינת יהודים, רשות עצמנו, זכויות נתונות לנו בידינו בלי עזר מזר – מי מאתנו לא יחפוץ? השאלה היא אך ע“ד הדרכים, וביחס אל שאלת הדרכים חשבתי למצוא אז במחברתו של ד”ר פ. עקבות דמיון עז ונמרץ, שאיננו שם בפלס את אפני המצב ואת צרכי ההווה. בצעקת לב כואב ונפצע ונשבר היו הדברים ההם יקרים לי, אך כהלכה פסוקה וכתורה שלמה לעם שואף לשמוע מה לו לעשות – היו זרים בעיני בתמימותם. כבר אמרתי אז עם לבי: עלינו לעמוד על יסוד קורות הימים. אם טוב המצב הזה או לא, אלפי סיבות במשך הרבה הרבה דורות יצרוהו ויעצבוהו בתבנית זו.

הננו יושיבם בארצות שונות והננו נאחזים וקשורים בהן, יש שאנו יכולים לעשות דבר לטובתנו, ויש – שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. נקל לאמר ליהודים באשכנז: צאו ועלו, אך הם לא יצאו ולא יעלו, יען כי אין הם חושבים את נפשם כלאום בודד, ואין עוד מצבם רע ואיום עד כי ילחצם לצאת, ואין גם יכולת לייסד מהר מדינה. כן גם נקל לאמור ליהודים פה: קחו את מקלותיכם ואת תרמיליכם וצאו, והם אינם מוכנים ואינם מוכשרים. דבר זה הוא חסר עוד את התנאים, את ההקדמות, במקום זה – את הרגש הלאומי, במקום אחר – את ההכרח שאין להימלט ממנו, עוד במקום אחר – את הכשרון וההכנה. עד שההקדמות האלה תיבראנה אין לנו לזוז מן היסוד שאנו עומדים עליו. חשבתי אז לדרשנות שאיננה מחשבת עם החיים את השלכת הנעל על כל הזכויות, על כל יחס היהודים אל העמים. מוחי לא יכול סבול את הקפיצה הנוראה הזאת קפץ ודלג על פני כל המצב ההווה שנברא ושהתפתח במשך אלפי שנים. לא חוסר אהבה, כי אם אהבה רבה מאוד לעמנו ציוותני אז לשאול שאלה: אם יכולים אנו לעבור על פני כל ההווה ולהסיח דעתנו ממנו, אם יכולים אנו לנתק את מוסרותינו ולאמור לעמים “שקילו טיבותייכו ושדי אחיזרי”, אם אין אנו אנוסים במקום שיש לנו זכויות לשמרן ולהשתמש בהן למען נחיה, ובמקום שאין לנו עוד זכויות להשתדל להשיגן למען נחיה?

שתי המלים האלה: למען נחיה, היו בעיני מאז עד עתה יתד ופינה לכל עניני הלאום, לכל תקוותו ועתידותיו. התנאי הראשי לכל ההצעות, לכל התיקונים ולכל החידושים הוא שנחיה ולא נמות, שנהיה בריאים, חזקים, משכילים, חרוצים, מאושרים, שתהיה לנו שארית טובה ואמיצה, שגזענו לא ייבש ויונקתנו לא תחדל. זה היה וזה הוא בעיני תמיד יסוד היסודות. ולכן הנני חרד ונבהל על כל דבר שהנני רואה בו כי יוכל להשיא את דעת העם לחדול מעבוד, מהתפתח, להקל ערך הדברים שיש לו, לפזר את הונו, לשכוח את מדעו. אני אמרתי אז בלבי: האמנציפציה בכל קלקוליה, בכל הפרצים שעשה בה הזמן, אולי נהפכה לכלי אין חפץ בו. אבל היא דבר אשר קורות הימים עשוהו, ורק בדרך קורות הימים יכולים אנו למצוא יסוד אחר, אבל רק בדרך התפתחות הדורות, ולא בדרך מרידת פתאום. כי גם אם אנחנו נשית יד כולנו למהפכת פתאום כזאת, העם לא ילך אחרינו, ואם ילך אחרינו, אך שואה נמיט עליו. לא נביא הייתי, ולא אומר כי חזיתי מראש את כל מהלך המקרים אשר באו אחרי כן ויאשרו ויקימו את דברי אלה כתומם; אך מתבונן הייתי בעינים פקוחות, ואצרף אל חזון העתיד את מצב ההווה ואת כל התנאים הקיימים. ראיתי בהשכמה את אשר ראו חברי בשעה מאוחרת; שיערתי תיכף להתעוררות את ההתקררות שבאה אחרי כן, ודברים שמשמיעים עתה, לא מתנגדים אך מעמיקים לעיין, יכול אני להראות בין המאמרים שכתבתי אז – ואני כתבתים אז יען כי בכל לבי הייתי גם אז לאומי וציוני-קולטורי, גם אם השמות האלה לא נודעו וגם אם לא נקראנו בהם, או גם אהוב לא אהבנוּם.

החזיון אשר חזה פינסקר היה בעיני עתיד רחוק מאד, עתיד נהדר, מקווה, מפיק זיו ונהורא מעליא, אבל רחוק מאד. וסכנה היתה אז לסופר לעמוד בשער ולהודיע, כי לפי דעתו עתיד זה הוא רחוק מאד. נקל לו לעשות רושם נפלא, אם יעמוד ויבשר, כי בעוד חמש שנים יהיה קולנו נשמע מסוף העולם ועד סופו בתור עם צולח ועשיר וחכם ואהוב בין כל העמים. אין ספק, כי בשעת בשורה יעשה רושם נעים בלבות כל השומעים. אך אחרי עבור חמש שנים לא יוכל להרים ראש, אם עוד יזכרו האנשים את הבטחתו. ראיתי אז את המדבר הגדול והנורא המבדיל בין מצבנו עתה ובין העתיד ההוא. מצבנו עתה נראה בעיני כמקצוע גדול, רב הדאגות והשאלות, הסכסוכים והקלקולים, שאנו חייבים לעסוק בהם לבל נרד דומה. הסב עין העם אל הנקודה המאירה והרחוקה וביטול היש של כל המעמד הנוכחי כאילו איננו, נראו בעיני, מנקודת האהבה הלאומית, שראשית חובתה היא הקיום וההצלה, כדרך לא טובה. ועל כל הדברים האלה הלוא עמדו טובי חובבי ציון וציונים אחרי עבור ימים ושנים. בוא באו לידי נסיון וילמדו, כי אין לעשות בחפזון, כי חובה להכין הכנות, כי גם המצב ההווה עם צרכיו מטיל חובות ידועות, בוא באו אחרי כן איש עם בחינותיו, איש עם מופתיו, העיוניים או המעשיים, להראות, כי אין לדחוק את השעה, ומי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת.

ב. המולדת היא הכל

הפתגם הזה יצא מתחת עט סופרת יהודית אמריקאנית אמא לאצארוס, שהיתה אחת החלוצות הראשונות לרעיון הלאום, וגם אותו קיבלו הראשונים בחדווה ובסילודים, בלי בקורת. לפי זה אין אדם חשוב יהודי בגלל שמרו את תורת היהודים, ולא באשר יש לו תרבות עתיקה או חדשה לפי טעם היהודים, אף לא בגלל אשר יש לו קורות הדורות מאז ועד עתה, שמשתפות אותו עם כל היהודים, וגם לא בגלל רצונו גם מהיום והלאה לחיות עם בני עמו, לחיות “חיי יהודי”, אם כתבניתם העתיקה או החדשה שבחדשות, לנצור מסורת עמו, לפתח ולבכר את מתנות הרוח הגנוזות עתה בקרבו כבן לעמו. כל זה לא ייזכר ולא ייפקד – הכל היא המולדת, המין, היחש, הגזע, וזולת זה אין דבר. “מחמד רסול אלאה” – כקריאת המושלמנים. אין בלתי אלאה ומוחמד נביאו.

מאז ועד עתה הסכנתי מעט אל דרכי הגַמרָנים, הקצויים, ואדע כי יש ללמוד עליהם זכות. על פרשת דרכים בין דורות ובין דעות, טוב כי יקומו כסוללי דרך, כמכריזים, אנשים שאין דעתם עמוקה ומדקדקת וכוללת ועשירה כל צרכה, וקראו קריאות מרעישות, מרגיזות, מעוררות-מרד, הופכות מהפכה באלה. דברים יותר עמוקים, צלולים, ברורים, מתונים יחטיאו את המטרה, ועל כל פנים יחטיאו את המטרה ביחס אל המון העם, הנתפש אך בדברים חדשים, באמרים קצרים, מתלהמים ושנונים. הדברים העמוקים, הבקורת, המתינות בוא יבואו אחרי כן, והקצויים בעצמם מדי יוסיפו דעת, מדי יוסיפו נסיון, אף מדי יוסיפו ימים – ובלבד שלא יזקינו – יחלו לשים פלס לרוחם, יחלו לבאר ולגדור את דבריהם הראשונים לאמור: כן, דבר זה נכון, אבל עוד יש לשים לב לזה ולזה. הדבר השני גם הוא נכון, אבל אין לשכוח כי מתנגדינו אומרים כן וכן, וגם הם נימוקם עמם בשיעור ידוע, ועלינו לשער בדיוק את השיעור ההוא.

אז תחל הגבלת התחומין ושימת הגדרים לכל דעה ולכל מעשה, אז תחל עבודת הבנין, וכשבונים אין בונים בלי גבול, בלי תכנית, ממעל לתנאי הזמן והמקום, ואז כבר יש לדבר שיעור, בעוד אשר הכרוז הראשון, הגמור, הוא תמיד דבר שאין לו שיעור.

המולדת היא הכל – כן, בשיעור ידוע נכון הדבר. הננו לאום, ודברי לאומנו עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, חסרים תנאים ידועים ומלאים וגם עודפים ביחס לתנאים אחרים. אין אנו עם ככל העמים; ואם במידה שנמוד להם נמוד גם לנו, אז, בחפצנו להיות מדייקים היטב, עלינו יהיה להחליט, כי אין אנו עם. אבל חובה עלינו לגדור את הדבר ולהעמיק בו עד תכלית. עלינו להבין, כי כל עם הנהו עם בשתי תכונות. התכונה הראשית והראשונה היא הטבעית. בני כל עם קרובים איש אל רעהו יתר מקרבתם אל בני עמים אחרים, דומים איש לרעהו יתר מהיותם דומים לאחרים, יען כי יצאו ממקור אחד ויען כי לא שבת מטהרם, ועל כן הנה הנם עם אחד לפי טבעם, ולעם כזה יש רשות להיווסד ולהתכונן ולהשתרר לבדו, זאת אומרת לעמוד ברשות עצמו ולשמור ולפתח את כל הדברים המיוחדים לו – את שפתו, את מנהגיו, את נימוסיו כחפצו, וזאת היא התכונה השניה התלויה במעמד.

אנחנו הננו עם בגדר הראשון, ואין אנו עם בגדר השני. הננו עם עפ"י ההוראה העיקרית, הטבעית, האתנולוגית, ואם לכל עם כזה יש רשות להחל לחיות חיי עם, גם לנו הרשות הזאת. אך אין אנו חיים חיי עם, וזה דורות רבים מאד עברו עלינו ולא חיינו חיי עם כולם או מקצתם ומפני זה חסרנו תנאים ואופנים, סגולות וקניינים שעמים אחרים מצויינים בהם.

אם יש לתת לדבר הזה דוגמה לא מדוייקת כל צרכה, אך קרובה, כי עתה נוכל לדמות אל המצב הזה גם את דבר המשפחות. התכונה הראשית של המשפחה היא קירבת המולדת. כל אגודת אנשים ונשים צאצאי אב אחד וקרובים זה אל זה מאד הם משפחה. יש אשר הם ניכרים בחזות פניהם, בקולם, במבטאם, בהילוכם; יש אשר הם ניכרים בנטיות רוחם, בטעמם, במידותיהם; יש אשר הם נבדלים בזה, ודומים איש לרעהו בדברים אחרים שאין העין והחקירה שולטות בהם; ויש שאין לתפוס את הדמיון הזה בדור אחד, כי אם במשך דורות, מפני שהדברים המיוחדים למשפחה מתגלים לפעמים כסדרם ולפעמים שלא כסדרם, לסירוגין. לפי זה עצם קיום המשפחה הוא יחס-הורים משותף. המשפחה היא משפחה בעל כרחה, כמו הבן הוא בנו של אביו בעל כרחו, ויכול הוא להיות ברצונו בן טוב ומקשיב ונאמן ואוהב, אך לחדול מהיות בן לאביו לא יוכל: אפס כי יוכל למרוד באביו, וגם אז ייחשב אך כבן מורד.

המשפחה היא אגודה טבעית, ולאגודה כזאת יש עפ“י רוב דברים מיוחדים לה, גלויים או שאינם גלויים, נראים למתבונן בסקירה ראשונה או אחרי חקירה עמוקה, למתבונן אל דור אחד או לצופה כמה דורות. בגדר זה דומה המשפחה הטבעית אל העם הטבעי. עתה יבוא הגדר השני. לכל משפחה יש רשות, ועכ”פ כן הוא החוק והמנהג, לנהל כלכלת בית יחד, כאשר יש לכל עם רשות לעמוד ברשותו ולכלכל את עניניו.

אבל אין זה תנאי מוכרח. גם אם בגלל סיבה זו או אחרת אין המשפחה מנהלת את כלכלת ביתה לבדה לא תחדל מהיות משפחה. נקל להבין, כי נוח לה למשפחה, לשלומה, להצלחתה, לשיכלול כל הדברים המיוחדים לה, שיהיה לה בית ושתהיה בעצמה צופיה הליכות ביתה. קלסתר המשפחה וצורת איקונין שלה תתמלא, הדברים שהמשפחה מצוינת בהם יתפתחו, ישתכללו, יילטשו, הדבקות והאחדות בין בני המשפחה תרבינה, הסדרים שהמשפחה תחיה בהם ישאו בד בבד עם רוח כל בניה או עם רוח רובם, והציגו לעינינו תבנית נאמנה והתגשמות שלמה ממאוויי הרוח ומהנטיות הטובות הצפונות והכמוסות בקרבה. אבל אם לא תשחק השעה למשפחה, אם לא תוכל לשבת בשלוה, נבדלת וקובעת מדור לעצמה, אם תהיה אנוסה לשבת כסניף למשפחה אחרת או כשותפת או כאורח, ואם תהיה אנוסה לפזר את בניה ולהושיבם בריחוק מקום, עוד בגלל זה אין תכונתה, תכונת משפחה טבעית פוסקת ובטלה.

משפחה כזאת לא תימלט מהיות זה או זה מבניה נבלע ונטמע, ומהיות הדברים המיוחדים שלה נפגמים ולוקים, מעוכים וכתותים, נהפכים הם לזכרונות ולגעגועים או לסימנים ולעתיקות. אך עיקר משפחה יש בה הרבה יתר מאשר בקבוצת בני משפחות זרות שיסכימו לייסד להם יחד כלכלת בית וישבו יחד. הננו לאום בעיקר, ולא במקרה, במה שהטבע עושה אגודת בני אדם. ובגדר זה אין לנו אחים, אין להמשיל אלינו ולהחבירה, זאת אומרת: אין עוד אומה זולתנו במצב כזה, ולפיכך כל הכינויים שהוסמכו לאחרים אינם מקבילים אלינו כל צרכם, ואין לחתוך את החבל הגורדי הזה בסייף, אך חובה להתיר את קשריו ואת נימיו.

עוד דוגמה אחרת לקרב את הדבר אל השכל הפשוט ישַווה לנגד עינינו דבר המינים. האיש הוא איש והאשה אשה לא בגלל הנשואין, כי אם בגלל היותם איש ואשה מתחילת יצירתם. רשות לאיש ואשה להזדווג, אבל אם לרגל סיבה זו או אחרת אין איש נושא אשה או אין אשה נישאת לאיש, רשות הזיווג איננה ניטלת ממנו. ואין צורך לומר שהמין איננו נפקע. ואם יש נזירים ונזירות שגוזרים על עצמם עפ"י תקנות אחת החברות או הדתות פרישות מחיי זוג עוד אין הנזיר פוסק מהיות גבר והנערה איננה פוסקת מהיות אשה.

דבר זה ראוי לזכור אותו לכל החפצים לבטל את עם ישראל ביטול היש, בגלל אשר הוא חסר מצב מדינה.

יש גם לאמור והיו הרבה דורות שאמרו, כי כל אדם שאין לו אחוזה איננו אדם. כל אדם כזה היה, על כל פנים בימים שעברו, עבד כפוף לאחרים. אין אישיותו, יחידתו של עבד נראית לעיני הבריות כזו של אדון. הנכנע, המכוון את עבודתו לצרכי אחרים, איננו יכול לגלות את נטיות רוחו, ובשביל שאיננו יכול לגלותן, הן הולכות ומתעקמות, הולכות ומתנוונות, וסופן – שפלות, ולפעמים גם אפס ותוהו. קצה הצרות והשעבוד הוא שהעבד בעצמו איננו רואה את נפשו כאיש נבדל, אך כאיש שנברא בעד אחרים, כנפי רוחו קצוצות, והוא איננו יכול עוד להשתוקק כי הגיעו לו ימים, אשר אין לו חפץ בהם. מעמד כזה הוא מורה מאד, ובכל זאת, אחרי כל אלה, כל חובב אדם שנברא בצלם, לא ישלול מאת המשולל ע"י המקרים את כל הזכויות שיש לו מאת טבעו. לו יחפץ העבד הזה לחיות חיים שלמים ומלאים, כי עתה לא נבעט בו בגערת אכזרים לאמור: לך אין כל, אתה חסר כל אשר לבן חורין או רוב הדברים אשר לבן חורין. להפך, איש איש מאתנו יבין, כי יען אשר הוא חסר על כן רשות נתונה לו לדרוש את אשר הוא חסר.

ועוד אין גם זה מדוייק כל צרכו, באמרנו, רשות נתונה לו, כי באמת אין הרשות נתונה לו. אך היא בו, היא קשורה בנפשו, בחייו, כמו שתכונת המשפחה איננה תלויה בכלכלת הבית כי אם בגזע, והמין לא בנשואים, כי אם בטבע הבדל המינים.

לפי זה יכולים אנו להבין, וראוי לנו להבין היטב, כי העמדת הדברים על המולדת היא ראש פינה לקיום עם העברים בתור עם, בתור חטיבה אחת בעולם, וקרוב לשער, כי גם חכמינו, שהניחו ליסוד מוסד: ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא, ולא רק מאמר כזה, כי גם מערכת דינים קבעו, שעל פיהם כל יהודי גם אם יעבור על כל התורה כולה, גם אם ישים את גדרי החוקים למרמס, גם אם יבגוד באלוהי ישראל, יהיה אך ליהודי מומר, ליהודי כופר, ולא יחדל מהיות יהודי, כאשר לא יחדל הבן מהיות בן לאביו גם אם יקללהו, הם היו הלאומיים הראשונים – אם יש להעתיק את הכינוי החדש הזה לזמן רחוק ולהשקפות קדומות. ובאמת גם הם לא ייסדו את הדבר, אך הוא היה מוסד בטבעו המיוחד של עם היהודים, שכבר היה עם לבדו לפני מתן תורה, ואחרי מתן תורה במשך השינויים אשר חלו בהליכות הדת.

קורותינו שונות הן מקורות כל עם, ואולם יש דרכים שבהם נשתוו. יש גם עמים אחרים מחזיקים בדתם ונאמנים לה בכל לבם ונפשם, ויש מהם שרואים את הדת כמגן וצינה ללאומם. הפולני הקתולי, למשל, מעריץ את דתו לא רק כחרד וכמאמין, אך הוא גם רואה את דתו כראות חומה בצורה לעמו, חומה שהוא מסתתר מאחוריה ומגנה על נפשו מפני כל פגעי הזמן, דבר שהורכב, שנתחבר ונתקשר קשר של קיימא עם האומה. כמעט איש איש מהם יאמר, כי הנוגע בדת הוא כפוגע באומה, והחותר תחת מוסדי הראשונה הוא מהרס את האחרונה. זאת השקפתם, השקפת חרדים, לפי תומם וטעמם. ואולם יש מהם לא יבטל את פולניותו בגלל קתוליותו. איש איש מהם יודע, כי: היות קתולי הוא דבר לעצמו, ויכול אדם להיות פולני גם בלעדי היותו קתולי. ואולי, הוא החרד הגמור, לא יחשוב את בן הכנסיה האחרת כפולני כשר כל צרכו, אך גם את נפשו לא יציין כקתולי סתם, כי גם, ולפעמים לא גם, כי אם בטרם כל דבר – כפולני. יודע הוא: עם הפולנים קיבל את הדת הקתולית בימי מיטשיסלב הזקן – לו, לקתולי חרד, חשוב הדבר הזה, כמתן תורתנו לנו.

הוא אוהב את תורתו כאהבתנו אנו לתורתנו. עמו שלו היה לפני קבלת הדת הנוצרית במעמד לא נקי בגדר הטבעי (האתנולוגי) ולא ברור בגדר המדיני, הוא היה אז בחיתולי הילדות יותר מעמנו לפני מתן תורה. אבל הוא יודע שהוא פולני, מלבד היותו קתולי, ואין הווייתו האחת מבטלת כי אם ממלאת ומשכללת את השניה והיתה להווייה אחת. והנה על מופת זה ישיב מי שישיב: האיש הזה רואה את עצמו כפולני, יען כי עודנו יושב בארצו ומדבר בלשון בני עמו וכו' וכו'. אך גם זאת היא תשובה של תוהו, ונקל מאד להראות את ביטולה.

הבה נשער נא בנפשנו עוד דמיון אחד, שיש לו מקום בגדר הדברים האפשריים. העם הזה, עם הפולנים – ונקל להבין שהננו אך דורשים משלים – במשך קורותיו בא עד הכרח הפיזור. הוא נפוץ בארצות שונות. דורות רבים עוברים עליו בתפוצתו – אלף – אלפיים שנה. אך בפיזורו הוא שומר את עצם תמו, והעיקר, את שלמות גזעו. הוא שומר גם את דתו הקתולית, אבל איננו מובלע עם הקתולים האחרים. העם בפיזורו איננו פוסק מהיות עם, אף כי איננו חי במדור אחד. הוא שוכח דברים שונים מתורת בית אביו, והוא מקדיש ומעריץ זכרונות אחדים מהדברים שנשארו לו כסימנים. רוב בניו שוכחים גם את השפה שהיתה להם מכבר ואינם מדברים בה ואינם מבינים אותה, אבל יש מעטים חפצים להבינה, ושומרים אותה שמירה מעולה בגדר הדת, או במין ספרות מיוחדת, והם אומרים: לא רק קתולים אנו, כי גם פולנים, או יש אשר יאמרו: בעיקר הננו פולנים, והדת היא דבר בפני עצמו, אבותינו קיבלו את הדת ואנחנו בניהם, וגם לנו יש השקפות ידועות. אז יקומו אנשים – נוסיף נא לשער זאת בנפשנו – ואמרו להם: איך אתם פולנים, ואתם מפוזרים, ולשון אחת אין לכם, וארץ אחת אין לכם – הלוא יענו אותם הפולנים לאמור: הננו פולנים יען כי נשארנו במשפחה אחת, גם בפיזורנו נשארנו במשפחה אחת; הננו קתולים בגדר הדת כי קיבלנו את הדת הזאת והיא חביבה עלינו מאד ואת משמרתה אנו שומרים (יאמרו החרדים) ואנו חושבים אותה כאמתית בקדושתה ובטהרתה כי גם אנו חושבים אותה כקשורה ומחוברת אל אומתנו, אבל מלבד זה הננו פולנים בשביל שהננו בני מין מיוחד בין מיני בני האדם, מפני שהיינו עם בטרם קיבלנו את הדת, מפני שאחרי שקיבלנו את הדת חיינו במשך דורות רבים חיי עם גם בדברים שאין הדת שלמה בהם, מפני שיש לנו שפה מיוחדת אף כי איננה שגורה בפינו. חבל – יאמרו – שאין לנו מושב קבוע אחד, חבל שאין לנו שפה אחת, אבל אנו שואפים ומקווים, ומי יוכל לשלול מאתנו את לאומיותנו המוטבעת בטבענו? הלוא יהיו כל הדברים האלה נכונים! ואם יהיו נכונים ביחס אל עם אחד, בהכרח הם נכונים ביחס אל עם אחר, בהכרח הם נכונים ביחס אל כל העמים.

כאמור, עם היהודים הוא מין בפני עצמו, ואין למצוא דוגמאות לו או לקורותיו, לעניניו, למצבו, לצרותיו ולתקוותו. ביחס אל עם היהודים נכון מאד משל הרומי “הדוגמאות אינן מוכיחות כי אם מבארות”. הוכחה גמורה אין כאן, אבל ביאור יש כאן. הן יכולים אנו לצייר לנו כל עם בעל דת, שהוא קיים עתה באומתו ובדתו ובמצבו השלם, והאופן נהפך עליו והוא מתפזר ומחזיק באחדותו בתוך פיזור, ודורות רבים עוברים עליו והוא איננו מתערב.

דוגמאות של ממש כאלה היו בכמה עמים ו“עממים” – אף כי גם הן לא מדויקות. היה היו, למשל, היוונים. הם התיחסו על היוונים הקדמונים, ובכוח היחס הזה דרשו את תחיית אומתם. גם אוהביהם גם הם בעצמם כחד לא יכלו, כי אולי אך טיפת דם כחרדל מן הדם היקר, הקדמון, מדמם של בני אתונא, נובעת בעורקיהם, המלאים מדם התוגרים והסלאבים, אבל טיפה זו מה תהא עליה? גם לה יש זכויות, גם היא איננה בטלה. איש לא כיחד, כי אין הם יכולים להיות יורשים לחכמת יוון, לשופרא דעלמא, ליפיפותו של יפת, וההילניות בתור שיטה כבר מצאה תלמידים מובהקים בין בני הנכר, אבל אין לבטל את יחס המולדת. הכל ידעו, כי היוונים הם נוצרים-אורתודוכסים, ועפ"י השיטה, העושה את הדת לעיקר, רשות היתה לאמור להם: אתם נוצרים-אורתודוכסים וכמוכם גם הרומנים גם הרוסים. היו איפוא לעם אחד! לאומיותכם בטלה ומבוטלת. ארץ אין לכם, היא בידי זר זה הרבה מאות בשנים, השפה הקדמוניה איננה שגורה בפיכם, חכמת אבותיכם גלתה מן הארץ, והיוונית העתיקה נחקרת ונדרשת בשערים המצוינים בהלכה בברלין, בפאריס ובלונדון, וכל מה שהיה מן היפה והמשובח בהשכלת יוון הקדמוניה כבר קיבלו מהם עמי אירופה, כבר כלתה נבואתכם ויצאתם!

הן היתה רשות לאמור כדברים האלה להם הרבה יתר מאשר יש רשות לאמור לנו, ואם לא היו מפוזרים כמונו, הן גם נרדפים לא היו כמונו, ובמידה ידועה היו גם הם והנם עוד עתה מפוזרים, ואיש לא חלם חלום להוציאם ולעקרם מאומתם ולהעמידם על הדת, אף כי הדת חביבה ונשמרת ביניהם מאד, ומדוע? אך מפני קיום המין! המין היהודי הוא שנוא, ולכן בוא יבואו גם המתראים כאוהבים איש ונבואתו איש כחלומו: כה יפה התבל וכה נעימה כה רבים המינים, ומה בכך – אם מין אחד ייבטל! אנו הולכים לקראת התאחדות המינים, לקראת עירוב הצורות, לקראת הזאבים והטלאים אשר ירעו כאחד, לקראת כל החזיונות הגדולים והנאדרים אשר חזו חובבי האדם. הם מספרים לנו את החזיונות ההם, לנו בני הנביאים אשר חזו את החזיונות! אבל מדוע יספרו לנו, ילכו לעמם, יגידו בגת, יטיפו לעשיר שיחלוק את רכושו, ולא לעני שאין לו דבר ושמבקש חלקה קטנה כי יתייאש מלבקש ונמק בעניו, יען כי בכלל, לפי החזיונות היפים מאד והרחוקים מאד, אין מקום לרוכשי רכוש! חזיונות גדולים! האנו בוגדים בהם, האנו מתייאשים מהם? לא אנחנו, אך הם עושים אותם פלסתר, כלי חובלים לעני, לעג לרש. תנו חזיונות לעשירים, ולעניים תנו לחם צר אשר הוא מבקש עתה.

אם לא כל איש מאמין, כי יש יום וחלקו בני האדם את רכושם חלק כחלק בשלום ושלווה, ברצון ובתום, אבל רשאי איש איש מאתנו להאמין כי גם הדבר הנפלא הזה בוא יבוא. אך אם נלך בכוח התקווה הזאת לאיש ממכרינו והצענו לפניו להוציא את כל רכושו לרשות הרבים, הלוא יאמר לנו: כאשר יבוא היום המקווה לא אפרוש מן הציבור ולא אבנה במה לעצמי ולרכושי, שחוד אשחד מכספי לכל האנשים אשר יהיו שלמים עמדי, ואם לחלוקה – שם אני, אך עד בוא היום המקווה ההוא מה אתה דורש ממני, ומדוע אך ממני הדל, מדוע אך את כבשת הרש אתה אומר לקחת בכוח החזיונות?

כמראה הזה הננו רואים ביחס אל העמים המפוזרים. דרוש לא דרשו מאת אחד מהם להיעקר מלאומו, הצע לא הציעו לפני אחד מהם לכפור בלאום ולהודות רק בתורה. גדולה מזו: יכולים אנו לשער בנפשנו: כל עם מעמי תבל הנוכחים שיפול למשואות ממעמדו המדיני והציל את יחידתו, את טוהר גזעו, את משפחתו, את קשר יחוסו וחשבו לו את הדבר הזה לזכות יתרה ולכבוד גדול. ראה ראינו כי היו פילהלנים, שעזרו לפליטי צאצאי היוונים לבנות את חרבותיהם, היו סלאבופילים שהלכו לעזור לצאצאי סלאבים להתאחד – היה היו בין האנשים האלה נדיבי עמים, חובבי אדם, מגן ומושיע לכל נרדף, היו כל אלה שחזיונות הנביאים, חזיונות האחווה באחרית הימים לכל בני האדם הנם משא נפשם וחיי רוחם, ואולם אמור אמרו לנפשם: מה שיהיה הוא שיהיה, ולמען סלול את הדרך לאחווה ההיא חובה לתת לכל עם חופש הרוח למען יחיה כחפץ נפשו וכצרכיו שאין זולתו יודע אותם כמוהו.

ואם כן טוב הדבר וישר, ואם הוא טוב לאחד הוא גם טוב לכל, כי אין אבן ואבן איפה ואיפה בתורת המידות. ואם כן יש משפט גם ללאום ישראל, ולא רק דת ישראל ראויה לחנינה, כי גם הלאום, ואם זועמים אותו – אך עוול הוא, ואם פוטרים אותו, ורק אותו, בחזיונות האחווה, צביעות היא. ואם לאו אך לא יאמרו: לך יש דת ולא יותר, משפט מעוקל המה מוציאים. ואנחנו לא נוכל לקבל את הנלוז כיושר, את השקר כאמת ואת הצביעות כתום. ועל כן חובה עלינו לבאר ולשנן לעמים, כי הננו ככל אחד מהם שיידח משאתו ונפוץ בארצות, ושמר לא רק את דתו כי גם את שארית אומתו, כי – המולדת היא היסוד.

ג. מאזני משפט

אמנם נכון ונחוץ הדבר, לתת מקום נכבד, ואולי גם מקום ראשון בראשונים לרגש המולדת, נכון ונחוץ להבין, כי הנבואה “לא ישבות ישראל מהיות גוי” היא קיימת לדורות, ואין תורה בלי עם, והעם יש אשר ישמור משמרת אמונים את התורה ויש אשר יעזבנה דור או דורות אחדים, ויש אשר יחמיר במקצתה והקל במקצתה, אם הוא אך חי וקיים ואם לא נפזרו בניו לפי שאול עוד לו תקוה להתנער מעפרו ולהתרומם ולהתחזק.

הרגש הזה אם נקרא לו רגש-מולדת, או רגש-לאום, גדול וכביר הוא בכל עם אחר. הוא הבריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה בני עם, שדעותיהם שונות ולבותיהם רחוקים איש מאחיו בדברים נוגעים אל הדת, ואם הם, היושבים איש בארצו בשלוה, וגם אלה אשר הפך עליהם הגלגל עוד ארצם לנגדם ולא נעקרו ולא הושלכו הלאה הלאה, אם הם רואים את הדבר הזה לחובה ולהכרח לחזק את עבותות אהבת המולדת ואת חבלי המשפחה, מלבד הדת אשר תאחדם, מה גם אנחנו מחויבים להיעזר בכל רגש, לאחוז בכל כוח, להיבנות מכל רעיון ומכל תשוקה, לחבב, לטפח ולרבות כל משא נפש שיש בכוחו לחברנו, לעודדנו, לתת ליעף כוח ולאין אונים עצמה בכור העוני והתלאה!

הן אך בוגדים וקלי דעת הנה האנשים האומרים: לא, לא נעורר בקרבנו את הרגש-המחייה הזה, יען כי כן עושים גם העמים, ולא לנו להתבולל.

כדבר הזה היו הקנאים הבוערים אומרים בימים ראשונים, וכל חוקי אדם וכל מנהגי עולם ונימוסיו היפים אסרו לנו בגלל “בחוקותיהם לא תלכו”, בהרכיבם ברכה זרה על חוק קדמון הנוגע אל עבודת אלילים. הן זאת היא אך תלונת תעתועים ופתגם זר והפכפך. כל דבר טוב שבאומות אנו רשאים וחייבים ללמוד מהן, ונביאי האמת לא אחת הציגו לנו את העמים למופת ולא אחת יסרו אותנו בשבט לשונם, כי נופלים אנחנו גם מן העמים הרעים.

האמנם רגש המולדת הוא רגש רע? אם אין עוון וסלף בקרבת משפחה אין פשע ונלוז גם בקירבת לאום, כי משפט הלאום כמשפט המשפחה, וכאשר ייחשב לחטא למשפחה כי תשטום את רעותה ועשתה את ברית שלומה לכלי חובלים לחבל משפחות אחרות להשיג את גבולן ולהפריע שלום ביתן, כן גם ייחשב הדבר הזה לחטא לעמים; וכאשר ייחשב לעזות ולעריצות לאחת המשפחות לאכוף משפחות אחרות ללמוד את תורתה ולקבל את מנהגיה ואת זכרונותיה ולנטוש ולרמוס את כל אשר לה, כן גם ייכתם עוון זה אם יעשהו עם לרעהו. ואולם דבר זה איננו מחלל את טהרת האהבה, באשר היא תמימה וזכה, ורגש לאום לא יינאץ בגלל קנאת לאום, וגם לא יהיה לנו לזעוה, בגלל אשר ישנם גם עמים אחרים מתחזקים איש לעמו ונאמנים איש לדגלו. הבט נביט עליהם ברצון ובאהבה, לא נגע באשר להם, ובמקום אשר אנו יושבים בקרבתם או ביניהם, יכולים וגם חייבים אנו, לא רק מפני דרכי שלום, אך גם מפני היושר והאמת, לשים לב גם אל צרכיהם, לבלי פגוע לרעה באשר להם, כמשפט שכן אל חברו, כמשפט אדם לאדם, כמשפט אזרח ובעל נפש, אך אין זו הנותנת, כי עלינו להרוס את ביתנו ואת קיננו הרוחני ולהשליך הלאה את הדברים אשר נחלנו מאבותינו ולהידחק ולהיכנס בתחום לא לנו.

ודבר רגש הלאום הוא גדול ורב הערך לנו לא רק ביחוסנו אל העמים האחרים, כי גם ביחס המפלגות השונות בנו.

הנה מפלגת החרדים. היא חושבת לתומה, כי בשמרה את חוקי התורה היא פטורה מחובת לאום, מרגש לאום ומכל הדברים המסתעפים ממנו, יען כי התורה היא מגן ומעוז לרוח הלאום. אבל הנסיון מראה, כי במקום שם ייבש מקור הרגש הלאומי, גם משמרת חוקי התורה פושטת את צורתה הראשונה, הטהורה, ולובשת צורה זרה. בארצות המערב יש כמה מפלגות קטנות של מהדרין שבמהדרין. האנשים מדקדקים כמעט אערקתא דמסאנא ². אך כל האדיקות הזאת היא גם בעיני החרדים האמתים, שהם רוב מנינה ורוב בנינה של כנסת ישראל בארצנו, כמצוות אנשים מלומדה. אין רוח תורה, ולכן היתה משמרת החוקים כמעשה מכונה. אין אהבת לאום, וייפרדו האנשים כמעט מקהל הגולה. אם הם אשכנזים הנם כמעט שונאים את היהודים הפולנים, ואם הם צרפתים הנם שונאים גם את היהודים האשכנזים. נתפרדה החבילה, ניתק הקשר, אין אחווה, אין כל ישראל חברים, אין רחמים ואין חפץ אחד.

וגם החרדים בארצנו – האין הם חסרים רגש לאום? האין גם טובי המפלגה הזאת רואים לרגל ענינים ומאורעות שונים, כי עפ"י דיני שולחן ערוך לבדם אין לעורר את העם לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה נחוץ לכלל ישראל? יש שאנו רואים כי חובה על העם לגזור על עצמו להימנע מאחד הדברים – בגלל אשר כבוד האומה וקיומה דורשים זאת. אם תיטיבו לחפש גם בספרי השולחן ערוך תמצאו יסוד אף לדבר זה, תמצאו סעיף גדול או קטן, אבל שם רבו הדינים ודיני הדינים ושם הם נבלעים, ורק הנימוק הכללי, הלאומי, יכול להראות בדברים כאלה את פעולתו. החרדים יודעים היטב, כי לכל דבר אשר יאמר עמנו לעשות דרוש כוח רבים, והרבים אינם נמצאים באגודה אחת, אך ייפרדו להרבה ראשים, והם חלוקים בענייני הדת, בכלליה או בפרטיה; ואם הדת לבדה היא המאחדת, וזולתה אין דבר מקרב, בטלה המולדת, נעקרה האומה, אז יכולות להתאחד אך המפלגות שהן שוות בדעתן תכלית שיווי בכל דברי הדת. ואם תאמרו לקרב את השונים, אתם צריכים עוד לאיזה צד שווה, לאיזה דבר מאחר, לאיזה יסוד כללי והיסוד הכללי הזה היא האומה העברית.

ואם הדבר כן הוא בחרדים, מה גם במשכילים ובנאורים ובמתבוללים למקצת. שם היתה תורת הכפירה בעם לחורבן גדול שאין כמוהו. האנשים האלה החלו במתכוון או שלא במתכוון להעמיד הכל אך על הכנסיה, על הקונפסיון, ולשנן ולחזור ולשנן יום יום, ליהודים ולעמים, שכל ענין ישראל איננו אלא קונפסיון, כמו שאנו רואים קונפסיון פרוטסטנטית, קאתולית, וכיוצא בזה. גם האומה הישראלית, גם קורות העברים, גם כל התורה כולה איננה אלא קונפסיון. ממשמע שנאמר דת, שהאנשים האלה הם בעלי דת שלמה ומאמינים אדוקים ועוסקים במילי דשמיא ואדוקים מאד בחוקי משה אשר בשמו הם קוראים. באמת זו היא, בשוגג או במזיד, ערמומית נוראה.

הדת בתור דת היא רפוייה מאד בין האנשים האלה, ומה גם בדור הצעיר, היא לא רק עתה רפוייה, אבל היא גם הולכת ומתרופפת, בחוקי משה אין מדקדק, תורת משה אין לומד, וההכרזה המוגזמת וה“רקלמה האמריקאית”, שהאנשים האלה עושים, לא לצורך הענין כי אם לצורך עצמם לכבוד “הקונפסיון של משה” היא, אך משום: מכלל הן אתה שומע לאו, לאמור: הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לקונפסיון של משה, זה הכל, וחוץ מזה אין אנו עם ואין לנו כל אחווה לאומית.

אמנם באמת שיטה זו כולה שלילה, כי הדבר שהם כותבים על דגלם – דבר הקונפסיון הוא דבר רופף מאד, שאין לו יסוד חזק בחינוך, לא סעד בחיי בית, לא שורש בדעת הרבים ולא ענף במנהגי המפלגה ההיא, והדבר שהם כופרים בו: דבר האומה העברית, הוא הדבר האחד שיש בו סגולה להציל עוד את שארית המפלגה ההיא: לחזקה ולנחמה ולהשיבה גם לדרכי תורה ולחיי עם. לרגל התורה הכוזבת הכופרת בלאום והעושה חנופה לקונפסיון, שהיא שם לועז ולא מקביל כל צרכו לענין התורה העברית, באה מפלגה זו למצב “קרח ומכאן וקרח מכאן”, וזאת היא שיטה וזאת מטרה.

וגם ביניהם יש כיתות שונות לארצות שונות, והאחווה הלאומית כמעט הופרה כולה, התורה נשתכחה, זכר שפת עבר נמחה. זכרונות הלאום דמיונם כזכרונות עתיקים של החתי או הגרגשי, שחוקרי קדמוניות עוסקים בהם, והכליון החרוץ והאבדון הגמור החלו להיראות בפינות אלה עד שהתעורר רגש הלאום ויעש נפלאות ויַזכּר את כל האנשים האלה כי מצור אחד חוצבו ויט את לבם להתבונן אל קורותיהם מימים עברו, ויקרבם אל אחיהם ויפתח את עיניהם לראות ויעורר את לבם לחוש את צרת הרבים. ויהיו כל אלה, שנגעה בהם התנועה הזאת, לעברים חיים, ולא לעברים אשר יבואו להתענג מזיו הצלחת עמם, כי אם לאחים לצרה לבכות ענות מולדתם ולהיות יחד עם כל ההמון הזה אגודה אחת עוזרים ונעזרים מלמדים ולומדים, ויהי להם יסוד תחת רגליהם, יסוד אשר אותו היו חסרים עד היום. זה דבר רגש המולדת או רעיון הלאום: מעיין ישע, מקור שפע וברכה, טל של תחיה. הלוז שממנו מציץ הקדוש ברוך הוא לעתיד לבוא השארית וההצלה.

כל הממעט את ערך הרגש הזה וכל השם אותו לקלס – או לא ידע בין ימינו לשמאלו את דבר החליפות בעתים האלה וברוח עמנו, או ידע כי הרוח הזאת היתה רוח טובה, ועל כן חרה אפו כי רע בעיניו המעשה הנעשה, כי “יחיו מתינו נבלותינו יקומון”, יען כי הוא חפץ במות המת, וכל תקומת היהודים ותחייתם היא בעיניו צעד סרטן לאחורנית, יען כי “קדם” שלו, הצד אשר אליו הוא שואף, הוא הכליון, “המקום אשר משם לא ישובו”.

עם איש כזה, אשר זה לו משא נפש, זה מחוז חפצו ומגמת פניו, אין לנו לריב. ביחס אל הצד שאליו פניו מועדות, החליפות שהיו בשנים האחרונות הן באמת צעדים פונים לאחור. ואולם “קדם” שלנו איננו צד הכליון והביטול, כי אם צד הקיום, החיים, הגיזרה והבנייה.

כל זאת ביארתי, כתבתי, שיננתי זה חמש עשרה, זה עשרים שנה, מעת שנשמע רעיון הלאום בישראל. יכולתי להביא חבילי חבילין של מאמרים שכתבתי בענינים האלה, גם בשפת עבר גם בשפות אחרות, לחזק ולאמת את הדעת הלאומית בשיעורה זה, והנני משרטט את השם בשיעורה זה, יען כי בעלי שיעורים עלינו להיות בכל דבר, וגם בדבר זה עלינו לתחום תחומין ולגדור גדרים, ומדי נראה, כי הגדרים האלה נפרצים והשקר נכנס לדבר אמת, נחשוב לחובתנו לצאת במחאה גלויה כנגד כל הפרזה וערבוב דעות. ונקל, כמובן, להביא דברים מיוחדים, מאותן המחאות שהיו נחוצות לשעתן, נקל מאד לנתק איזה טבעות משלשלת השיטה השלמה, ולבחור במתכוון באותן המחאות ודברי הבקורת, ולעשות גם בהם קרעים וטלאים, להוציאם מתוך זמנם ומתוך ענינם ולהראותם מראה כוזב ומקסם שוא כשובר וביטול גמור לדעה הלאומית; נקל לעשות מלאכת מערבב קלפין ומשחק בקוביא – אבל לא על זה אנו דנים, ולא זאת אף מקצת מטרתם של הפרקים האלה.

הצעתי לעצמי, בכל אי-משוא-פנים, שאדם יכול לנהוג בעצמו, בכל עומק העיון והדיוק, במידה שכשרוני מגיע להם, הצעתי לעצמי את השאלה: מה היתה הדעה הלאומית ומה היא הדעה הלאומית בעיני, מה היתה חיבת ציון בעיני? הצעתי לעצמי את השאלה בשביל שאיננה שאלה פרטית, כי אם כללית, ובשביל שאני חפץ לבחון אם לא טעיתי, אם לא שניתי, אם לא טעינו כולנו, ואם שונינו, האם זה הוא שינוי לטובה, שינוי שבא על ידי התפתחות הדעת ולימוד מפי הנסיון, או הוא שינוי מדעת קלה, שינוי טעם, לאיזו סיבה, לאיזה צורך?

ואחרי העיון העמוק בכל פרטי הרעיון ובכל מה שיש לטעון עליו אין אני רואה כל שינוי עיקרי, כי אם קו ישר, נמשך מן הפשוט אל המורכב. כאז כן עתה הנני אומר, כי יש לרגש המולדת ערך נפלא ונכבד מאד. כאז כן עתה הנני מחליט, כי עד הגדרים שגדרתי מגעת תועלתו, ומהם והלאה יחל נזקו. נקל הוא להביא כל רעיון, נכון בנכונים וישר בישרים, “לסטרא דמסאבותא” ³, על ידי ההגזמה וההרחקה.

אם אנו אומרים: רגש המולדת הוא דבר גדול, הוא אחד מיסודי הלאום – כן משפטנו, הננו קולעים אל השערה ולא נחטיא. אך אם נאמר “המולדת היא הכל”, אנו הופכים תמונה יפה לתמונה מעוררת פלצות על ידי קווים שונים שהארכנו ושעיקמנו. אם אנו אומרים: היהודים היו עם או משפחה גם לפני מתן התורה, ובמדרגות-שמירה שונות מאד, מתכלית השמירה עד תכלית העזיבה, ששמרו או שעזבו את התורה היו עם, ובכן עממותם קיימת בקו מקביל אל התורה – לא נזוז מנקודת האמת.

אם אנו אומרים: לכו חזו עמים אחרים, גם הם מוסרים את נפשם איש על דתו, אך חוץ מן הדת הם מכבדים גם את מולדתם. ואנו מוסיפים על זה (כאמור למעלה) שלפי דעתנו בעצמנו אין הנדון דומה לראיה בכל פרטיו ורק למען “קרב אל השכל” בחרנו בדוגמאות קלות – כי עתה לא נחטא להגיון; אם אנו אומרים: ראו דוגמה קטנה – ודעו שאין זיווג זה עולה יפה כל צרכו ושיש לחלוק על השיווי המוחלט – כי הנה היוונים שכבר התערבו בגוים ורק שם היוונים נקרא עליהם ומקצתם גם נפוצו קמו ויעמדו קהל גדול בארצם – אין אנו מעקשים את הישרה ואין אנו מעוורים את עיני העם.

אך אם תנוח עלינו רוח תזזית, רוח בער ופרצים, ואמרנו בלבנו: אין גבולות ואין שיעורים, הבה נזרוק לשוק דברים כמתלהמים, דיבורים מפוצצים: המולדת היא הכל, היהודים הם עם ויכולים להיות עם וראויים להיות עם גם בלי עקבות תורה, היהודים כיוונים, והיוונים כבולגארים וארץ ישראל כסרביה, אז יהיו הדברים האלה ברורים מאד, קצרים מאד, ופעולתם תחזק, וכל המון הקוראים שאינם אוהבים להטריח את מוחם בעיונים עמוקים, וכל אלה האוהבים את הלהט ולא את האור, ומן המאורות לא את המאור בלי הפוגות כי אם את המבריק באש פלדות, כל אלה, בלי ספק, ימצאו חפץ בהלכות פסוקות, בגיזרות נמרצות וגמורות מעין אלה.

אבל מה נעשה והם שקרי שקרים, כי הדעה הטובה על דבר המולדת נהפכה לאכזב, באמרנו שהמולדת היא הכל, והדוגמאות מן העמים נהפכו לשיחה בטלה על ידי הגמרנות השובבת והסוררה שאיננה חפצה לתת שיעור ומידה לדבר, כי אם הכל או אפס. וזאת היתה מידת הבקורת ואלה היו מחאותינו הראשונות, והן תהיינה גם לימים הבאים לנוכח כל גיזרה מוגזמת ופתגם שגור.

הן כל בעל דעת יימלך בלבו: האמנם יוכל עם היהודים להחזיק מעמד גם בלי תורה? ואם הדוגמאות מן הקאתולים והפרוטסטנטים אינן דוגמאות של הסברה כי אם דוגמאות ממש ודברים כהוויתם, מה היא המסקנה היוצאת מזה? עם היהודים הנהו עם היהודים עם תורתו או בלי תורתו, ואם כן הלוא יוכלו להיות גם יהודים-קאתולים, יהודים-פרוטסטנטים! לא – יאמרו גם הקיצונים שבקיצונים – על זה לא נסכים, והביאו לנו סברות לבאר מדוע לא יסכימו על זה. אך כל הסברות לא תעמודנה בפני הבקורת הנאמנה. אם אמת היא שאין כל יחס וקשר לקיום עם היהודים עם קיום הדת ההיא, אשר אותה קיבלו היהודים ואותה שמרו אלפי שנים, יחויב מזה כי יכולים היהודים לקבל גם דת אחרת ולהיות עם היהודים, כאשר גם הפולני יוכל להיות קאתולי, או פרוטסטנטי או גם מושלמי (יש מן התתרים המושלמנים שהתבוללו בפולנים תערובות לאום ואת דתם הם שומרים).

אם המולדת היא הכל, אין הגיון בעולם שיוכל לבטל את התולדה המוכרחת הזאת. ומן הצד השני: בני עם אחר שקיבלו את דת היהודים, אינם צריכים להיחשב יהודים.

השאלה היא שאלה עיונית, אבל כל איש יוכל לשער בנפשו גם את השאלה גם את ההתרה. נשער בנפשנו, כי הכוזרים, שקיבלו את דת היהודים, נשארו ביהדותם ובכשרותם עד היום הזה. נשער עוד בנפשנו, כי הם לא התבוללו על ידי נשואי תערובות – הן נמצאים גם בינינו היהודים הרבנים כיתות שאינן מזדווגות, ועכ“פ שאינן נוחות להזדווג – ואם כן בגזעם לא היו ליהודים, אבל הם יהודים נאמנים ושומרי תורה – האם לא היה עם היהודים חושב אותם כיהודים? האם לא היה משתף אותם ומצרפם לכל דבר לאומי? עפ”י הגיזרה הקצרה והמוחלטת: המולדת היא הכל ראוי היה לגדור בפניהם ולבלי לקבלם, לחשבם כזרים וכו' – אך כל מי שיש מוח בקדקדו יבין כי עם היהודים לא היה מכריע שאלה זו באופן כזה, כי אם להפך: עם היהודים היה אומר – הם יהודים כמונו ולהם חלק ונחלה בכל עניני ישראל כגרי צדק.

ואם כן, כניסה תחת כנפי הדת חשובה ככניסה גם תחת כנפי האומה, ושוב אין כל דמיון, למשל, אל עם אחר. הפולנים לא יהיו לצרפתים בשביל שהם קאתולים כצרפתים; באומה אחרת לא די הוא לקבל את הדת, או להיות בן הדת ההיא, אך צריכים לקבל גם את האומה, ובעם ישראל הממיר את הדת הוא ממיר גם את האומה והמקבל את הדת הוא מקבל גם את האומה. מכל צד שנתבונן לתכונת האומה היהודית ותורתה ולתכונת אומה אחרת ותורתה נראה, כי אין קצה לעיקרים מבדילים, וכל דמיון שנדמה וכל הרכבה שנרכיב תהיה תערובת מין בשאינו מינו, בין אם נאמר שהיהודים הם קונפסיון בין אם נאמר שהיהודים הם עם, במובן השגור והמורגל בלי שום גבול וגדר וחילוק. ומדוע כה רבו השינויים האלה? יען כי כל קורות היהודים היו שונות ונבדלות, אין לעקור את האומה העברית מן השורש, מן העבר!

ממש כטעות שטעו המתבוללים שהתעקשו לדחוק את כל ישראל ותורתו לתוך מיטת סדום של קונפסיון, טעו הקיצונים שבלאומיים, שלא אבו בתחילה לראות את כל המיוחד והנבדל שבעניני היהודים, וידמום בעל כרחם ובדוחק גדול אל עניני הבולגארים, היוונים והסרבים, או העמידו הכל על המולדת, דבר שאין לו עמידה לבדו. חובה היתה לצאת אז כנגד ההסכמות המבוהלות הראשונות, במחאות ידועות, למען שים גבול וגדר.

מצד התועלת, בבחינת “אופורטוניזם”, אולי טוב היה להימנות אז עם המסכימים הראשונים, להיכתב בספר בין המנויים, בין אנשי הברית, ואחר כך כשאדם כבר חשוב בן ברית רשות לו גם לבקר, גם להעיר על שגיאות שונות. אבל מצד האמת לא היה כל צורך לשים לב אם דבר זה ימצא או לא ימצא חן, אם חובה היתה לבקר. וההבדל היה רק הבדל הזמן, כי בני הברית, והם אלה שקיבלו תחילה את כל הפתגמים בלי בקורת נעשו אחרי כן מבקרים. גם בזה יפטרונו הקוראים מחובת מראי מקומות ובקיאות. אין הדבר ראוי למלא את הגליון בהבאת פסקי מאמרים ישנים וחדשים. הקוראים שלא פסקו להתבונן אל התפתחות הרעיון ראו, כי בין מחזיקיו ומעורריו היתה בתחילה ההתלהבות של האהבה הראשונה ואחר כך באה הדעה המחשבת, ויש גם שבא הנוחם. באמת אין מקום לא להתלהבות, לא לדעה שסותרת אותה, ולא לנוחם. כל דבר טוב, כל רעיון נכון דורש שימת גדרים קבועים בעצם וראשונה.

תורת המולדת היא תורה שלמה, ויעשוה לשיחה בטלה על ידי שהוציאוה לתרבות רעה של גוזמה, מפני מנהג הקנאים החושבים להם לחכמה, באמרם: או זאת או זאת – אין פשרות. אם יאמר החכם: על שלושה דברים העולם עומד, יוכלו לריב גם עמו ולשימו לאוחז את החבל בשני ראשיו ולפוסח על השעיפים ולמתפשר ולהפכפך, מפני שהוא מוקיר גם את ערך התורה גם את ערך העבודה גם את ערך גמילות החסדים, ומי שהוא קיצוני ומבוהל הלוא ימאר במלה אחת: הכל היא התורה, הכל – העבודה, הכל – גמילות חסדים.

באמת כל עיקרה של נטיה קיצונית זו בא מאי הכשרון להסתעפות הרעיון: מן ההצטמצמות בפרט אחד, בחלק אחד, בלי ראות את הכל. ולרגל הקיצונות הזאת באה הקיצונות השניה ופוסלת את הדבר הנכון והאמתי אך מפני הגוזמה והבדותה, אשר תלו בו מהבילים. וכי יעמוד איש אמת בין הקצוות האלה והראה מה משפט ומה גבול, אז רוב בעלי הקצוות מזה ומזה יראוהו כראות אויבם: הנה בעל המאזנים בא, הנה הוא מכריע, הנה הוא מפשר, ואלה שלשונם תהלך בלי רסן מוסיפים: הנה הוא חפץ למצוא חן בעיני כל העם, הנה הוא דורש לטובתו, ועוד כאלה. באמת כל “האוהב למצוא חן בעיני העם” – עצתנו אמונה לו לבל יבוא במאזניים, כי אם באבני-קלע, לא בעיון ובגדרים, כי אם בגיזרות קצרות ובהלכות פסוקות ועזות מאד. בעוד זמן קצר לא תעמודנה הגיזרות הקצרות. אבל לפי שעה – ירבו הקופצים עליהן, הנה איש עשוי לבלי חת, הנה איש גמור, אומר דברים גמורים!

ד. בוסר לאום

בפתגמי-הלאום הראשונים שהחלו להישמע בראשית שנות השמונים היה העיקר חסר מן הספר: לרעיון, לרוח, להרגשת צורך עבודה שכלית לא היה מקום, ולהפך כמו מחאה נשמעה כנגד עבודת הרוח, כנגד התורה והתפתחותה. כמו בכל דבר כן גם בדבר הזה היה יסוד מוסד.

המחאה היתה נכונה ואולי גם נחוצה כנגד השיטה שרצתה לעשות את כל האומה הישראלית למין מושג מופשט, למין דבר נאצל, שאין לחושים תפיסה בו, לאחד מן “השכלים הנבדלים”, לאחת מן הנשמות דאזלין ערטילאין. כנגד השיטה האוירית הזאת, כנגד ביטול היש והתפשטות הגשמיות הזאת ראוי היה להדגיש ולהטעים בכל מיני דיגושים וטעמים, כי עם ישראל הוא גוף שישיגוהו משיגי הגוף.

אבל מן הצד האחר לא ראוי היה להציג את הגוף הזה בתור גוש כביר וגולם ענק, כגופו של עוג מלך הבשן, ולהכחיש לגמרי את מציאות נשמתו. ואמנם הגוף הזה כמעט כן הוצג בפתגמים הראשונים, ואי אפשר היה לבעל דעת שלמה ומבקרת לבלי היות אז מתנגד הלאומיים בבחינה זו, לא בגלל ניגוד אמתי, כי אם בגלל ניגוד אל הפרזת הרעיון ההוא.

כיוצא בזה היה גם כל דבר הפולמוס של סופרים כנגד המיסיון הישראלית. יש מלאכות לעם הישראלי – ערוגה שכל המטיפים הנאורים דשים בה זה מאה שנים, לאפוקי משילר שהחליט במאמרו על דבר מלאכות משה, שכבר קיימו היהודים את תעודתם וכבר הגיעה עתה להסתלק מן העולם. המטיפים שלנו, וכמובן הנאורים, לא מצאו יתד אחרת לתלות בה את זכות הקיום של היהודים בלתי אם זאת שעוד הדעות היהודיות לא נחלו את הנצחון בעולם, ועל כן עוד היהודים, נושאי דגל הדעות האלה, חייבים לעמוד ולהתקיים.

נקל להבין, כי כל החושבים מחשבות בדבר קיבוץ גלויות והחזרת עטרת האומה ליושנה כתבניתה מקדם, מצאו על דרכם את הדעה הזאת כאבן נגף. איך? הייתכן? חובה עלינו להישאר בתפוצותינו, כי משמרת כהונה נתונה עלינו ללמד תועים בינה והננו לא כתלמידים, אך עוד גרועים מהם: כמורים הבורחים מבית הספר. חובה היתה להגות את אבן הנגף הזאת מן המסילה, ובכן החלה המלחמה אל עבר פני המלאכות, מלחמת חקירות ומלחמת לצון.

נקל מאד לשים את כל הדבר הזה למשל ולשנינה, כי אמנם יש הרבה מן הבדיחות בגדולה זו שנוטלים היהודים לעצמם להיות מורים לבני האדם, בעת אשר עליהם להיות מורים לנפשם ולהציל את חיי גופם ואת חיי רוחם. יש הרבה מן הבטלנות בכל הציור הדמיוני הזה ע"ד הנודדים היהודים שאין להם מלוא שעל אדמה למצוא עליו מנוח לכף רגלם והם מתנשאים להיות מלמדים להועיל לעמים ההם, שסוגרים את גבול ארצותיהם בעדם. יש הרבה מן הבדאות בכל גופה של כהונה זו, שאיננה דואגת לעצמה תחילה כי אם לאחרים, ועל-כן היה במחאות הראשונות יסוד שלם. נחוץ היה להראות לדעת, שליהודים יש זכות קיום גם מצד עצמם, כמו לכל עם חי, ושאינם צריכים להצטדקולהתנצל על קיומם. נחוץ היה להוכיח, כי הצטדקות זו יש בה מעין שפלות הנפש ומעין הודאה, כי אמנם היהודים בעצמם מטילים ספק בדבר אם ראויים הם לחיות או לא, ויבקשו עצות מרחוק וייפוי כוח, בהתגדרם באיזו מלאכות גבוהה לטובת כל העולם כולו. טוב ונכון היה לבאר, כי אין עם חי שואל ודורש על עצמו אם יש לו זכות לחיות, כאשר גם אין שום אדם שלם ובריא שואל שאלה זו על עצמו, והשאלה בעצמה כבר היא אות מחלת הרוח וכשלון ורפיון.

עד כאן תחום צידקת המחאה – מכאן ואילך מתחלת ההפרזה. אין דעות, אבל יש עם, אין תורה, אבל יש מולדת וגזע, והיהודים הם כיוונים, כבולגארים, ובכן, כנגד הרוחניות הקיצונה באה גופניות חמרית ומגושמת מאד; כנגד הכפירה בגוף באה הכפירה בנפש, וקרוב היה לשער, שלפי סברת הלאומיים הראשונים ההם אין ליהודים שום נחלה רוחנית, שום סגולה מיוחדת, שום דבר שכלי מיוחד שעליהם לשכללו, כי אם גופם הלאומי, הדומה ממש לכל גוף לאומי אחר. אבל כמו שביטול היש הממשי של היהודים על ידי העיון של מיסיון היה רעיון רע וכוזב, כן גם ביטול תעודת הרוח של היהודים על ידי העמדתם בשורה אחת עם כל עם זר היה משפט נלוז ונבער.

ובכל דברי-ההתעוררות הראשונים נמשך הביטול הזה כעין חוט השני. לעג לעגו עד אין קץ למטיפים על דבר מלאכות ישראל. אך הבן לא הבינו, כי אם אין לפרש את המלאכות כפשוטה ואין לתרגם פסוק זה בצורתו שהיהודים רק בשביל זה הם זכאים ומורשים להאריך ימים למען למד את העמים, אין גם להכחיש, כי היהודים חיים יחד עם תורתם וחייהם קשורים בדעותיהם, והדעות האלה, אם תהיינה או לא תהיינה בזמן מן הזמנים לנחלת כל העמים, ליהודים הן יקרות מאד, והן הן הרוח הלאומי אשר בהם. רק אחרי עשר שנים החלו הלאומיים בעצמם, גם כן על יד התפתחות הדעות, לבוא לידי הכרה, כי מלבד הגוף הלאומי, הצריך שמירה וחינוך וחיזוק, יש גם רוח לאומי והיא התורה, או הקולטורה העברית.

לו נראו עקבות הנטיה הזאת בראשית שנות השמונים, כי עתה לא לבד שמחאות לא נשמעו בקרב קהל סופרים, אך גם כל בעלי המחאות היו עומדים בקרב השורה הראשונה של חלוצים. אם לא עמדו, הסיבה האמיתית היא, יען כי הדבר, שהשיגו אחרים אחר כך, הקדימו הם להשיגהו ולהרגישו, והוא חסרון הרוחניות.

בשביל החסרון הזה לא היה פלס לרוח. רק אחר כך בוא באו החלוצים אל דעת בעלי המחאה הראשונים, ומרוב חקירות החלו להסכים, כי אמנם נחוץ הדבר שיהיה ליהודים מקלט, אבל לא רק ליהודים כי גם לרוחם, יען כי יש רוח היהודים, יש תעודה לישראל, יש תורה, יש השכלה, ואם אין עוד, כי עתה צריכה להתהוות השכלה עברית, כלומר השכלה כללית שיש לה גוון עברי. וישאלו וידרשו האנשים ההם בעצמם, שבתחילה לא הרגישו כלל את צורך החקירה הזאת, מה הוא תוכן היהדות, ולא עוד כי גם החלו לתאר את עתידות ארץ ישראל בתור מרכז רוחני, אם כן בטלו הדברים הראשונים ובטלו גם המחאות הראשונות ונמצא שיווי המשקל!

ואם כן לא בעלי המחאה הראשונים השתנו, כי אם הלאומיים הראשונים התקרבו אל נקודת האמת שעליה עמדו בעלי המחאה הראשונים. ממש כהתפתחות הזאת הננו רואים גם ביחס אל רגש חיבת ארץ ישראל.

חייבים אנו לקבוע לרגש זה מקום בראש. נסכים ונסכים לחונן, לחבק ולחבב את האדמה היקרה ההיא, ומעולם לא עלה על דעת איש מאתנו לגרוע את ערך החיבה הזאת ומעולם לא היה איש מאתנו פחות מוכשר להתפעלות ולגעגועים מאלה שהודיעו את חיבובם ואת ליבובם ואת געגועיהם בהשתפכות הנפש. אך – וגם פה אנו חייבים לדרוש אכין ורקין – לא כמתנגדי לאום, כי אם כלאומיים חובה היתה עלינו להתוות גבול נכון לחיבה זו.

הקרקע הנבחר ההוא ראוי להיות מקלט, ראוי להיות זבול ומעון, ראוי להיות מרכז רוחני. ההשתדלות לקנות את הקרקע ההיא ראויה לעמוד בראש ההשתדלויות – אמת ואמת! אבל אם יאמר אדם: אין לך אומה ישראלית, אין כל קניין רוחני, אין כל מסורת, אין כל אחיזה, אין כל השתדלות, אין כל עבודה אחרת, אין כל קיום אפשרי לגזע העברים, אך אל“ף ותי”ו של כל העבודה הנוכחית, רבת החלקים והצדדים, הוא אך התלם, אך שעל האדמה בארץ ישראל, הנה חיבה זו נעשית מין קרקעיות מצומצמת, מין אגראריות מוגבלת עד מאד, וגוזמה זו היא מסוכנת, יען כי כל המוסיף אינו אלא גורע.

ולא כמתנגדי לאומיים, אך כלאומיים אמתיים חייבים היינו לפחוד פן יזיק הצמצום הזה, פן תקלקל אהבה זו את שורת העבודה הלאומית, שצריכה להקיף את כל האומה, פן תהיה זאת מיתת נשיקה בחנק מרוב חיבה, וחייבים היינו להזכיר ולהעיר, כי החובה לעסוק בישראל כמוה כחובה לעסוק בארץ ישראל, חייבים היינו – אף כי דבר זה היה “כנגד הזרם” וכנגד “רוח היום” ואף כי עורר עלינו שוט לשון ודיבת רבים וסירוס כל הדברים שכתבנו וייחוס כוונות זרות אלינו כנהוג – לערוך מחאות כנגד “הראדיקליות” הקרקעית וההתכנסות בגבול “אידיליה” של שדה וביטול כל הענינים מפני ענין, אשר גם אם הוא יסוד, איננו הכל. שלימות דברינו, צירופם וכללותם יעידו כי זאת אך זאת היתה מטרתנו תמיד.

אין צורך בסברות, אפשר להזכיר מעשים. בשנות 1882–1884 בימי המנוסה הראשונים, כשנתקבצו עשיריות אלפים נודדים בברודי ובערים אחרות, שלחו נדיבים את ציריהם ואת כספם למען עזור לאחינו ההם לנסוע משם לאחד המקומות, ששם יוכלו לכלכל את נפשותיהם. ההוצאה עלתה למיליונים, ואלה שנמנו אז בין חובבי ציון יצאו במאמרים מקולסים כנגד הנדיבים או היועצים, ששלחו את ההמונים ההם לאמריקה, תחת אשר טוב היה לשלחם לארץ ישראל ולקנות בעד המיליונים ההם את הארץ ולייסד יסוד לאומה וכו'. אז נמניתי בין אלה שאמרו, שאי אפשר היה לשלוח מאות אלפים נודדים לארץ ישראל.

נקל להבין, כי כל מה שהפה יכול לדבר מן השיטנות והנאצות פגע בי אז: שונא ציון, מתנגד לציון, שונא לאום וכו' וכו'. כמובן, רוב האנשים שהאמינו בשיטנות האלה לא קראו את דברי כסדרם, אך את הקרעים ואת הטלאים. אין ראוי לחדש ויכוחים בענין הנושן ההוא, אבל אחרי שעברו שנים רבות, ראוי להתבונן עתה בעין פקוחה אל השאלה ההיא ולהשיב: אם אפשר היה, לו גם בשלושים או ארבעים מיליון, לקנות את ארץ ישראל? אם אפשר היה לשלוח מאה אלף נודדים? אם לא שנאה לציון היתה עצה נבערה כזאת, ואם לא אח"כ הרעה השחיתה כניסה מבוהלה לארץ?

כן, כל הנסיונות האלה באו אחר כך, ואז כתבו כל חובבי ציון כי הבהלה, ההיא היתה הרס וחורבן, ואם כניסת איזה אלפים בלבלה את הארץ מה היה לכניסת רבבות? ואין אני מזכיר את כל הדברים האלה למען המעיט כי אם למען הגדיל את כבודם של חובבי ציון הראשונים. הם עשו מעשים חשובים, הם עוררו לייסוד מושבות, מידם זאת לנו כי יש מושבות בארץ ישראל, מידם זאת לנו כי התעורר רוטשילד אחר כך לפרוש כנפיו על המושבות. הם סללו את הדרך לציונות, הם חייבים וראויים להוסיף לעשות את מעשיהם ולהחזיקם ככל אשר יוכלו. אבל עם כל הכבוד שכיבדתים והאהבה שאהבתים לא יכולתי להימנע מן החובה להזהיר על הגוזמאות ועל השגיאות. כן גם הרגשתי שהדבר חסר את היסוד המדיני, את ההסכם הגלוי ואת הבטחון המספיק מצד תוגרמה והממשלות.

הרגשתי “שהחשבון עשוי בלי בעל הבית” ושאין מתחילים במה שצריכים להתחיל: במשא ומתן הגון עם תוגרמה בדרך המלך ובאורח כל ארעא. הייחשב הדבר לעלבון או לקלות ראש, אם אומר, כי לא האנשים ולא האמצעים ההם היו ראויים ומוכשרים לפתיחה גדולה כזאת? חלילה לי מעלבון, חלילה לי מקלות ראש: לפי פעלו יהולל כל איש, ולא לפי מה שלא יכול לעשות – יחולל כבודו. הם עשו את אשר יכלו לעשות, וזה היה הכל, וזה לא היה יכול להיראות בעיני כשיטה שלמה ומספקת עד שתבטל את כל המעשים האחרים. בכל פעם שנראתה לי אף קרן אור לפעולה ציונית גדולה בדרך מדיני, כדבעי למיהוי, התעוררה בי תקוותי. כן, הנני מזכיר את ספרו של הנוצרי אוליפנט The Land of Gilead, שהייתי מבשרו ומעתיק תמציתו, בגלל אשר בו נמצאו עקבות רעיון מדיני, כי הוא נוסד על הרצון וההצעה להשיג מעין צ’רטר.

ומן העבר השני חיפש רוחנו – הנני אומר זאת בשמי ובשם חברי שהיו עמדי אחים לדעה זו – למצוא דרך קיבוצית, סינתיזה, ודמדומי שיטה לאומית, שאותם ימצא הקורא באסיף הראשון (תרמ"ד), במאמר “יהי אור”, יעידו על ההכרה שחובה לבנות את חרבות הלאום העברי, למלא את חסרונותיו, להאחיז את חלקיו (הדבר שבא אחר כך בפרקי העיקרים בבאזל). להלן חשיבות הקולטורה העברית (גם כן דבר שהוסכם אחרי שנים רבות בבאזל) וחיבת ציון ועבודת ישוב א"י בתור דבר ראשי ועיקרי, אך לא בתור הכל – אלה היו לי היסודות, האלמנטים, שעוד לא עלו אז להרכבה אחת כמו בשיטה הבאזילאית, אבל הם היו חלקים חלקים, חוליות חוליות.

האם לא היתה כל ההתפתחות של חיבת ציון גם היא בדרך כזה? האם לא אישרה וקיימה את כל המחאות וההשערות? חיבת ציון בשנות השמונים הראשונות החלה בויכוחים עזים מאד כנגד הנדיבים הפאריזיים, שלא שלחו את הנודדים מברודי לא"י כי אם לאמריקה. ההשקפה ההיא, אשר עתה אנו יכולים להכיר את ילדותה ואת תמימותה, כל היוצא כנגדה אז נכווה בחמי חמין. די להזכיר את מאמרי סמולנסקין בדבר הזה.

רשות להגיד, כי פרץ סמולנסקין, ככל כשרונו כספרא רבה, לא ידע כל צרכו את עניני המדינות ואת עניני הכלכלה. וכלום מוכן היה ע“י חקירות או נסיונות לחרוץ משפט אם מוכשרת היתה א”י אז לקלוט אל קרבה מאה אלפים נודדים מכל הבאים. אבל זה דרך ההתלהבות הראשונה. זמן מה אחרי כן כשנסע המנוח יחיאל בריל לא"י עם חבורה של אכרים עברים כתב ספר מלא חידודין חידודין, בו ישים לשימצה את הנדיבים הפאריזיים ואת עושי דברם – יותר מנקודת החרדים מאשר מנקודת הלאומיים. אחרי כן הציל נדיב פאריזי את המושבות. במדך זמן ידוע – סכנה היתה לנגוע כמלוא השערה בסדרי הפקידים: הכל היה קודש קדשים.

אחר כך לאט לאט החלו לצאת מבקרים. בכלל, ההשקפה הראשונה על ארץ ישראל נשתנתה הרבה. דעת הקהל בין חובבי ציון החלה להבין שאי אפשר בחיפזון ובמהומה, ויש מי שאמרו כי נס גדול נעשה שנאסרה הכניסה. עוד איז שנים לפני כן היו רוגמים באבנים את האיש שנועז לאמור כן. אין אנו קובלים עליהם ששינו את דעתם, אבל אנו מראים, כמה מן הפתיות יש בדברי מי שתופס את זה או את זה בשינוי דברים. לא את דעתם שינו חובבי ציון, כי אם דעתם התפתחה על ידי הנסיון. גם ההשקפה על ידיעות מארץ ישראל ועל חובת מכתבי העתים ביחס אליהן נשתנתה הרבה, ואחד ממחוללי השינוי הזה היה החכם אשר גינצברג (“אחד העם”) במכתביו “אמת מארץ ישראל”.

הוסיפו נא על אלה את תנועת “בני משה”, שיסודתה ההכרה, כי חובה להכין את העם. הוסיפו נא על אלה עוד גם את “המרכז הרוחני”, שהחל להתברר יותר ויותר בתור מטרה, וראיתם כי אין בין ההתנגדות לכל הפרזה ובין התפתחות זו ולא כלום. ועתה ראו נא את הדרך מן ה“אוטואמנציפציה” עד החברה האודסית, וידעתם, כי זאת היתה ההתפתחות, ונכון מזה אם נאמר: ההתמעטות המוכרחת. לפי מצב הענינים, לפי תנאי האפשר והנמנע הוכרחה חיבת ציון בארצנו להתגשם בחברה שבאודסה, וחיבת ציון באשכנז להתגשם בחברת “עזרא”. אין פה מקרים, אך יש אבות ותולדות, יש חוקים. תחת אשר החברה האודסאית מאספת חמישים אלף, לו הוכפלה, לו הושלשה ההשתדלות, אולי הצלח הצליחה לאסוף פי שנים או פי שלוש, ולפי זה גם לעשות פי שנים או פי שלוש משהיא עושה בארץ ישראל.

ועוד הפעם אל נא יתלו בי בוקי סריקי ואל יקרעו המבוהלים קרעים שאינם מתאחים מדברי, ליחס לי כוונת פגיעה בכבוד החברה האודסאית. לא בשביל שאני נושא לה פנים, ולא בשביל שאני נמנע מלבקר אותה לו היתה ראוייה לבקורת, אך בשביל שהיא עושה את חובתה, ושהיא בעיני מוסד גדול ונכון ורב הערך, הנני מרומם את קיומה ומשבח את תועלתה. אבל לו גם יתקבצו כל מעריציה, לא יאמרו כי החברה הזאת היא התקיימות ה“אוטואמנציפציה”, וכי היא לבדה תוציאנו ידי חובתנו בבניין הלאום ובתחייתו. ואם כן אחרי כל הויכוחים, המחאות וההסכמות הגענו למקום שאין בו עוד ויכוחים ומחאות והסכמות – והזה הוא הדבר המעציב ביותר – והיא נקודת הצטמצמות כל הרעיונות הגדולים במעשה אחד, במערכת מעשים פשוטים וקטנים, לא קטנים מצד עצמם, כי אם קטנים ביחס אל הצרכים הכבירים. בחברה עזרא, למשל, יכולים להימנות כל היהודים האשכנזים, ובשעת הדחק גם רבני המחאה – ומדוע לא? נסע לא יסעו בעצמם לא“י – אין איש דורש כזאת מידם; לשלוח המונים לא”י גם כן לא ייתכן, מפני שאין רשות, בשביל שאין יכולת, בשביל שמאשכנז אין רבים יוצאים, ואם כן בהכרח הולך הדבר ומצטמק לנתינת איזו קיצבה לשנה. נותנים לכל ענין: חברות, ועדים, נשיאים סגנים, דינים וחשבונות יש לכל ענין, ומה בכך אם תהיה גם חברה “עזרא” וקיצבה לעובדי אדמה יהודים בארץ ישראל!

אבל לדבר הזה לא התנגד איש מראש, וזה הוא פחות פחות ממה שחפצו גם אלה שחובבי ציון קראו להם “מתנגדים”! כדאמרי אינשי: אלה שנחשבו כאפיקורסים לפני חמישים שנה לו חיו היום, כי עתה בין קדושים נחשבו.

כל המתנגדים מכבר ראויים להימנות גם כחברים נכבדים לחברת עזרא. האם יש שם גוזמה, התלהבות, “שרפת כל הגשרים מאחורינו”, נאציונליזם קיצוני ונוטה לצד אחד, העלמת עין מכל המצב ההווה? הלוא כל השומע יצחק. ואם כן צדקו האומרים: חיבת ציון הוא דבר גדול, אבל יש לדבר הזה שיעור, וכחשיבותו של דבר זה כן גם חשובה עבודת הלאום וכחשיבות עבודת הלאום בגופו חשובה גם עבודת רוחו. ואם כן לא היו הם מתנגדים, כי אם מעט יתר רואים את הנולד מן המעפילים והמפריזים הראשונים, והרבה יתר קרובים אל מהלך ההתפתחות כפי שהלך העניין בפועל הלך והתפתח! ואם אפשר היה לנוכח ההתפתחות הזאת להסיח דעת ולמשוך יד ולהעלים עין מכל הדברים שנראו כנחוצים להצלת נפשות, מכל החסדים והצדקות במקצועות אחרים? אם אפשר היה לאמור: זה ספר התקנות של “עזרא” או של חברה אחרת מעין זו הוא שקול כנגד כל תורה כולה, כנגד כל העבודה והמעשים הטובים בשביל שאנו לאומיים ובשביל שהלאומיות גוזרת כן? אבל – לא דובים ולא יער! אין הלאומיות גוזרת כן, כי אם להיפך: הלאומיות גוזרת להקיף את כל העם, לגדור את כל פרצותיו, לרפא את כל פצעיו, לחנך את כל צעיריו, להכין את העם.

וגם בדבר המרכז, בדבר ישוב א"י איה השיטה ואיה היכולת?

איה בניין אב לכל המעשים המתחלפים, וגם אם נאמר שהשגיאות היו מוכרחות, וכי מעתה יהיה הכל שלם בתכלית השלמות, וחברה אחת תתמוך מאה קולוניסטים, אלף, עשרת אלפים – התוכל זאת לבדה היות שיטת עם, התוכל פטור מאלפי החובות האחרות, ואם לא תוכל פטור מהן הן אך עמוד תעמוד בתוכן כאחת הפעולות הרבות והשונות, כאחת חברות הצדקה, כאחד ממוסדי הציבור, כמו שיש בפרנקפורט דמאין חברה “למען ציון” וכמו שיש באמשטרדם וכו' וכמו שכבר היו גם בשנים שעברו למטרות שונות!

כן אפשר היה לשאול, לו אמר איש להתאונן. אמנם אין מקום לתלונות, אין מקום לא לתפוס את הנלהבים הראשונים ולא את המתנגדים הראשונים. חליפות המעמד, שינויי תנאי החיים, למודי הנסיון הביאו את חיבת ציון עם מעלותיה הגדולות ועם פעולותיה השונות לתמונה זו שיש בה אורות וצללים. האורות הם המושבות אשר עם כל הדאגות התלויות בהן – הן עומדות וקיימות, ואנו בטוחים שתעמודנה ותתקיימנה, גם החברות הנכבדות עם אלפי חבריהן, והצללים הם – חוסר שיטה כוללת, חוסר כוח לאומי מקיף.

ה. אנה פנינו מועדות?

בגלל מה מצאתי בבאזל את אשר לא מצאתי בחיבת ציון שלפניה? הנגלו לפני “שמים חדשים וארץ חדשה”? הנפל “פתקא מרקיעא”, ובו שמות ולחשים שמהם למדתי סתרי תורה? גלוי וידוע לפני קוראי דברי, כי המחברת “מדינת היהודים” של הרצל לא קנתה את לבי. ומה איפוא חידשו התלמידים הוותיקים שבקונגרס? על שאלה זו הנני משיב: הציונות החדשה נתנה לי את אשר חסרתי בחיבת ציון הקודמת. לא המצאות, לא עיונים גבוהים; האמתיות הן תמיד פשוטות וברורות. לאיש מאתנו לא נודע שם דבר חדש אשר לא שיערהו. אבל הציונות החדשה נתנה לנו שיטה, ואולי נכון מזה אם אגיד, כי היא נתנה לנו מסגרת לשיטה. לא רק את הצורה הנאה, האירופית – יכול אני, יחד עם כל המעמיקים, לחדור אל תוך כל עניין ולזלזל גם בתמונה חיצונית; אבל היא נתנה לנו, על כל פנים, את ההצעה, את ההתאמה, את ההרמוניה, אשר בה יכולתי לחבר את “האלמנטים” שלי, את היסודות והחלקים שלי, את חיבת ציון שלי, את הלאומיות שלי, לדבר שלם אחד. בטרם כל דבר נתנה לנו את ההקדמה המדינית – דבר שהרגשתי את חסרונו הרגשה טבעית בכל משך עבודת חובבי ציון, דבר שהבריק לעיני אך פעם בהשתדלות אוליפנט, מה שהיה דמיון איש יחיד ולא מבני עמנו. וגם פה יעמוד המפולפל ושאל: מאי קמשמע לן? פשיטא! ידענו, כי לרשיון אנו צריכים, וגם אנו אמרנו להשתדל, וגם אנו שלחנו צריים, וגם לרוטשילד היו צירים ופקידים, והוא הלוא הנהו עשיר ונשוא פנים וכבודו גדול מכבודכם – אך כל אלה הן פלפולים של הבאי. אין בעבודת עם המצאת מגדלים פורחים באוויר, אך לכל מלאכת בניין דרושה תבנית רשומה מראש. ואם יאמר המהנדס המבולבל: מה אנו רואים בתבנית הרשומה? קווים ושרטוטים? גם אני יכול לרשום כמוהם: הלוא אך מסכלות יגיד כזאת. אין הדבר תלוי במה שאדם יודע בקרב לבו, כי אם במה שהוא מרצה, במה שהוא עושה לו לחוק, במה שהוא קובע לו לסדר.

התנאי: משפט-עם, מוסכם מהממשלות, בתור יסוד, היה הדבר הראשון שבלעדיו לא יכלה עבודת הציונים להיעשות עבודה גדולה. זה הוא סדר עמל לאום, זה הוא דבר גלוי לעמים, זו היא יציאה מבית המדרש לשוק המדינות, זה הוא דבר שאפשר להישמע! ולו לא משתי אף כקוצו של יו"ד ממקומי בראשית שנות השמונים, לו עמדתי על נקודת כל המחאות הנכונות אל ההפרזה וההתלהבות הראשונה של סופרים ומבשרים מגזימים, לנוכח הדבר הברור והישר הזה נהפכו כל המחאות להסכמות. אנו בוחרים אנשים אשר יצאו ויבואו לפנינו להשתדל להשיג את הזכויות בדרך גלויה ונימוסית – כזה ראה וקדש!

“ליסד נוה בארץ ישראל” – פה אין עוד עקבות חזון עשתות שאנן ושירת שדה, שהיו יפים בתחילתם לשעתם, נוה – בכל סדרי הישוב, בכל אפני העבודה. והדבר איננו לא דבר חברות ולא מפעל נדיבים, אך דבר העם – יש פה הגיד הדופק, שעניני החברות והנדיבים חסרים; יש פה עממיות, יש ציבור, אשר לא היה כמוהו מימי עולי רגלים לירושלים. החיבורים, המגילות העפות שכתב סופר זה או משנהו כחום לבו, גם ה“אוטומאנציפציה” של פינסקר גם ה“יודענשטאט” של הרצל, אשר יש להשיג עליהן מצד זה או מצד אחר, היו אך כעין הקדמות להצעות, או הקדמות להקדמות. ההפרזה שבהן, המעלות והחסרונות שבהן אינם מחייבים אותנו; האנשים מכל תפוצות ישראל חקרו, דרשו, התיעצו וימצאו את הנוסח, את העיקרים, ואל העיקרים האלה נהלוני מחאותי הראשונות, התבוננותי וכל דעותי בקו ישר.

לא אומר כי מצאתי בעיקרים האלה פתרון לספקותי ושהם “המלה האחרונה” להתפתחות הדעה. חבר אני למעיינים ולמדייקים ולמסופקים. אבל יש לנו שיטה כלית, שבה נוכל למצוא מקום עם עיונינו וספקותינו, והעיקר, עם מעשינו כולנו. לא יכולתי להיות לקרקעי-פלשתיני מוחלט, לאיש ישוב-ארץ-ישראל, שאין לו בעולמו כלום זולת זה; קצר היה לי המצע הזה מהשתרע בו, אבל לא רק יכולתי, כי אם לפי התפתחות כל דעותי, אי אפשר היה שלא אעשה ציוני לפי עיקרי באזל. אבאר את דברי: לו אמרתי להיות איש ישוב-ארץ-ישראל, כי עתה, בשביל שכל דבר צריך שתהיה לו התגשמות במעשה, היתה מהותי זאת יכולה להתגלות רק באופן אחד, והוא, שאהיה לחבר גמור של חברת תומכי קולוניסטים בא“י. אבל עם כל רצוני והכנתי להיות חבר אף בעשר חברות כאלה, לא הספיקה לי זאת כשיטה כללית, כיסוד להשקפה על התבל, כבסיס לעבודת לאום שלמה. ישוב א”י הוא בכלל ציונות, אבל אין ציונות בכלל ישוב א“י. ציונות היא יותר מישוב א”י. זה “יותר” הוא אשר חסרתי מכבר, והוא אשר מצאתי עתה.

לו החליטו שם: הננו בוחרים ועד, שיעשה את כל המעשים הנחוצים להשגת רשיון לישוב א“י ותו לא מידי, כי עתה לא נמנעתי מהשתתף גם אני בסיוע הוועד ההוא, ואז הייתי חובב ציון בתמונה אחרת, בתמונה יתר מסודרת, אבל גם כן רק ישוב ארץ ישראל. אך הקונגרס הקיף את כל העבודה הלאומית; הוא כונן אל חיבור היהודים; הוא יסד בין העיקרים גם את ההתכוננות וההסתדרות הלאומית; הוא התחייב לעורר את רגשי הכבוד; הוא קבע מקום לספרות ולשפת עבר. אמנם הוא העמיד בתוך, במרכז, את ההשתדלות לנוה. הוא כיוון גם את המעשים הנ”ל בתור אמצעים למטרה זו. אבל האמצעים ההם הנם גם לבדם חלקי עבודה לאומית. יש פה שימת לב גם אל המצב ההווה גם אל העתיד, גם אל צרכי הגוף גם אל צרכי הנפש, וכל אלה נכללים בשם אחד “ציונות”, שם שהוא גם דבר של ממש: ציון, ארץ ישראל, נוה מאושר בארץ ההיא, גם סמל תחיית העם, גם נקודת הצמצום והתאחדות הניצוצות עם הדברים המקיפים והסובבים מכל עבר בערך שווה – זה הוא הדבר אשר חיפש רוחי.

ועתה בואו וראו: לא ממנו, אך מאת צוררי הציונות ייוודע לכם מה גדולה היא ומה בינה ובין חיבת ציון הקודמת. התנגדות הקנאים החרדים והקנאים המתבוללים, אשר עצמה פי מאה מכפי שהיתה לפני כן, היא תוכיח, שהם יודעים או מרגישים כי הציונות בנוסחה זה ובכוחה זה היא תנועה לאומית להתחזקות ולהתכוננות האומה הישראלית, היא זרם של חיים ותיקון העם. וכנוסח הראשון כן גם ההתפתחות שהלכה ונמשכה אחרי קבלת העיקרים המוסמכים אימתה את דעותי וגם את מחאותי מכבר. היסוד הרוחני, שעל העדרו הייתי קובל, החל לבצבץ ולעלות בתור תביעה חזקה בשם קולטורה. זה הוא הדבר הנותן בעיני מדרגה ומעלה ורוממות לציונות, שהיא הטילה את הסער הזה, הסער העשוי לטהר את האויר – הגידו נא אם אפשר היה דבר זה בתקופת חיבת ציון?

באחד הקונגרסים הסכימו לעסוק גם בתיקון האומה בעניני הכלכלה. לא אגע פה בשאלה אם יש לעשות ואם ראוי לעשות בשם הציונות גם במקצוע זה; יש מי שאמרו, כי זה כבר הוא מחוץ לשיטה – יהי כן, ועוד נדבר להלאה דברים אחדים על דבר פנים וחוץ. אבל יאמרו נא, אם אפשר היה שחיבת ציון תתן מקום לשאלות כאלה? לא יחס הענין ולא יחס ההתעוררות, לא סמיכות הפרשיות, לא יתד ולא פינה! ועוד הפעם אין אני שוחה עם הגל, אך הנני מעמיד פנים בגל.

יש אומרים להשיב את הציונות אל המסגרת של חיבת ציון הקודמת, ויש כועסים כעס גדול על הקולטורה ושואלים ותמהים: מה לזו עם הציונות? לזו עם הציונות, רבותי, יש אך דבר קטן אחד, והוא: הציונות לא תצוייר בלעדיה. העצם השלם של הציונות היא האומה העברית בתור אומה עובדת בכוח, בחריצות, בכשרון ככל עם אחר, ומציאות הציור הזה, “האידיאל” הזה בדמיוננו, מכרחת אותנו לבחור בדרכי-חינוך יתר מתוקנים, בחיי-ציבור יתר מסודרים, בנימוסים יתר נאים.

זה הוא יחס סיבה למסובב, הכנה נחוצה למעשה, אשר לא יצלח בלעדיה. באורך הגלות החל הזה, במשך הפיזור וההתפשטות, דבקו בנו מומים, שאפשר להתקיים בהם חצי-קיום בתוך הפיזור וההתפשטות, ולא בכניסה ובאגודה אחת. ומן המומים האלה עלינו להתרפא. אך לא בשם הציונות, עוד תבואו לקנות תפוחי אדמה בעד עניים בשם הציונות – השם ישמרנו! אני אינני ירא מפני העוון הפלילי הזה, לו גם יבנו בתי חולים או ירכיבו את מחלת האבעבועות בשם הציונות, אבל בכלל זה הוא מין ויכוח שבו חפצים לדחות זרות (אבסורד) אחת ע"י זרות שניה מן הקצה שכנגדה. תחום הציונות כתחום תקנות “עזרא” הוא “גוזמה”, ואי-גבולות גם הוא “גוזמה”. מובן כי הועד הפועל של הציונים לא יעמוד לבנות בתי חולים ולא יחלק כספו לסתם עניים, הוא יוכל לפעול אך בתחום הוצאת עיקרי הציונות לפעולות. אך אם הציונים יראו פעולתם בכל מקצוע – יציבו נא להם ציונים בכל מקום! והם הולכים ועושים כן. כל ענין הציונות איננו פועל עומד כי אם פועל יוצא. יש כלי, יש אורגניזציה של יהודים, אחת שיש בה רבים, ובני מפלגות שונות, ואחרי כל החקירות עלינו לזכור תמיד: את אשר נשים בציונות אותה נוציא ממנה. אנחנו האחראים והערבים!

הנני מאמין באמונה שלמה ובלי שום צד ספק, שהדבר אפשר, כי בזמן מן הזמנים יושג התנאי הנימוסי, לכשיהיה אוצר גדול וביטחון ואמונה והשפעה והשתדלות שאינה פוסקת – ותנועת יציאה מסודרת תוכל למצוא מסילות לארץ ישראל. הנני רואה שהציונות החדשה התוותה את הדרך למטרה זו באופן מדיני שאין זולתו. אבל בשביל שזו היא הנקודה התיכונה חלילה לנו לדחוק את הקץ ולהביא את הדבר עד משבר על ידי נסיונות בוסר או על ידי לחיצת כל השיטה לתוך טפח של תקנות מועטות. חלילה לנו לבשר יעודים טובים: ישועות ונחמות במהרה. הציונות היא עבודת העם. ישנם אנשים שאין מוחם סובל מושג מורכב, מעיינים בריהטא ושואלים בחיפזון מה החלקים האלה. ישנם אחרים שדורשים מהר גנזי חיים וגנזי ברכות – על זה אין להיעצב. לא פלפול הסופרים ולא לטותא דרבנן יחלישו את התנועה, אך יחזקוה. הלוא חזיון נפלא היא! אין בה כל דבר חדש, עתיקה כקורות ישראל, וכולה חדשה. לא עשתה, זולתי אוצר המושבות, אף מעשה כביר אחד, ובכל זאת מה שעשתה הוא שקול כנגד אלפי מעשים; לא ייסדה אף מעט לפי הערך אשר ייסדו חובבי ציון הקודמים, והיא ממלאת חללו של עולם; לא הוציאה עוד אף ספר אחד להרבות קולטורה, והמלה שנשמעה ממנה, היא לבד כבר היתה לגורם גדול בחיי הציבור, לעורר מייסדים ולהקים פעלים; לא יצאה מכלל תקוה, ומתנגדיה אומרים עליה שהיא רעיון רוח ודמיון נמנע, ובכל זאת אין “הדמיון” הזה מניח להם לישון, והם נלחמים אליו כאילו כבר היה מעשה וכאילו כבר ראו עתה את תוצאותיו. זאת היא תנועת עם!

אל תשימו לה נֵד ושכר – ילך הזרם הזה והרחיב את ערש צפתו! הציונות המדינית בחיבור ובסמיכה לציונות קולטורית, ושתיהן מיוסדות על יסוד לאומי-מושכל, בהסכם עם צרכי הארצות השונות הן הן שיטה אחת שלמה, כל חלק מן השיטה הזאת אוחז ומאחיז את חברו.

הציונות מצבת את המטרה לעמנו להשתוקק לשוב לחיות חיי עם בארצו, והעבודה התרבותית, הכללית והעברית גם יחד מכינה את העם למען יוכל לחיות חיי עם בארצו. הרצון בלי היכולת והיכולת בלי הרצון לא יספיקו.

הציונות המדינית לבדה היא דבר שאין לו קיימא. אם יצלח הדבר בימי דור אחד – טוב, ואם לא – מה תעשינה אגודות הציונים, במה תעסוקנה, ואיך יהיו בהם הקיום וההתמדה? והשכל גוזר, כי עלינו להיות מוכנים לא לזמן קצר, כי אם לדורי דורות. אם יצלח הדבר במשך זמן קצר – לא נאבד כלום, אבל אם לא יצלח, אנחנו נחנך דור רק לארץ ישראל, שיהיה מוכן די צרכו ומזויין למלחמת החיים. נקל להתלהב ולהתפעל רגע לדבר הזה, אבל אנו, שהיינו לציונים לא במשך רגע, כי אם לרגל התפתחות גדולה וארוכה, חייבים לחוש את האחריות המוטלת עלינו ולהישמר מכל קיצוניות כזאת, שאין בה לא זהירות, לא דעה מיושבת, לא אהבת עם, לא ראיית הנולד, כי אם עקשות. חובה עלינו לחנך את הדור הבא, ולא רק את הדור הבא כי גם את הציבור כולו באופן מתאים ומקביל גם אל צרכי המקום גם אל התחייה הלאומית, ולזאת תצלח אך הזדווגות הציונות עם הקולטורה.

לא אחת, בסערת הויכוחים, נשא אלי הרוח את המוץ הנידף של עלילה מעין זו: אתה מסכים על הציונות ותומך אותה בשביל שהציונות היא כעת רצויה לרבים; אתה מתכוון כנגד המברכים לענות אמן עם הציבור. אך עד שאני כועס על שיטנה זו, הנני אנוס לצחוק, יען כי כמו להתל, בודים האנשים הטובים ההם את ההפך היותר גמור מן האמת. המפורסמות אינן צריכות ראייה. בראשית שנות השמונים, בעת כתבי את המאמרים הרבים על דבר אמה לאצארוס ועל דבר כל ההפרזה שבלאומיות, בעת הוציאי לאור את “האסיף” הראשון, לא היה דבר פחות מוסבר, פחות מרוצה לקהל מן ההתנגדות הזאת. לא העמדתי אז ובמשך שנים רבות את הריחיים לפי הרוח, כי אם, ממש להפך, כנגד הרוח. עוד את מחברתו הראשונה של הרצל ביקרתי באין מעצור. אך בקונגרס הראשון מצאתי את עיקרי הציונות לא כשובר לשיטתי, כי אם כסך הכל, כתוצאה מוכרחת משיטתי.

הפיתוני שם ואפת? לא ידינוני גם משטיני, שהנני בבחינת איזו “נערה שנתפתתה”; לא יחשדוני, כי שכחתי את כל משנתי מכבר ועד היום ההוא. או קויתי לשכר בעולם הזה? איזה שכר – זולתי נאצות לאין קץ ומלשינות של תוהו ונגיפות של נייר במכתבי העת, הפנויים פה לפני כל נרגן? כמדומה לי כי הנני האיש המנואץ ביותר פה בשביל הציונות, עד שהנני רשאי לאמור כאותו חכם: אין אני ראוי כלל לכבוד גדול כזה! ומה רוח רוב הציונים עתה? לא אוכל לאמור זאת בדיוק, לא שמתי לב מעודי אל השאלה: ההנני עם הרבים או עם המעטים. אדמה כי בדבר שאלת הקולטורה הנני לעת עתה עם המעטים.

כמו שהיה הדבר מוכרח בעיני לבוא בברית הציונות מיום שנוסדה בתבניתה החדשה בבאזל, כן מוכרח הדבר בעיני שהציונות צריכה להיות קולטורית, והנני חושב כי הנני רשאי לאמור זאת לא רק בשמי, אך בשם כל חברי אשר לא קפצו לתוך הציונות כי אם בראו אותה בקרבם במשך ימים ושנים, ואשר לא יחפצו לתלותה בנס אך לייסדה על יסודות נאמנים וחזקים מכל צד. אומרים: על הציונות המדינית יסכים כל העם, על הקולטורית יסכימו אך המשכילים. אבל זה שקר. גם על חיבת ציון לא הסכים כל העם, ולהפך על הקולטורית עתידים גם הקנאים הנוכחים להסכים, לכשישכילו מעט. הקולטורה הזאת איננה ריפורם דתית, כי אם התקרבות אל החיים. עמנו התרחק יתר מדי מן החיים; הוא מצא את עולמו בשמי ערבות, בזכרונות, בהזייה. חניך הגלות והגיתו, כשהוא חפץ לשים בצואריו לא את הריחיים העומדות, וטוחנות מן לצדיקים, כי אם את הריחיים של כלכלת עם ברשות עצמו, הוא צריך להיכנס לבית הספר הזה. זה לא יהיה בוסר לאום, כי אם ביכורי לאום, ואל המטרה הזאת פנינו מועדות.

כיליתי את דברי; התוודיתי – אם אפשר לאמור כן – את וידויי, דיברתי כאדם המדבר בעדו, לא לשם הצטדקות, לא לשם קנאה, אך לשם דין וחשבון לפני עצמו ולפני זולתו, לשם הרצאה נחוצה לשעתה, מפני שהדברים הם דברים כלליים, וחובה היתה לבררם כמו שהם. אפשר שטעיתי, ואפשר שדעותי תתבררנה עוד יותר ואז לא אבוש להודות על טעותי. אך בדעת לא התעיתי מעודי, ובחור בחרתי לשבור את קסתי מעשות אותה כלי להפיץ דעות שאינן מושרשות ונטועות בעמקי נפשי. אין אני מתנודד כמלונה מכל תנועה קלה, ואין אני נמנע מלבקר גם במקום שהאחרים והרבים מסכימים. לא בהתפעלות הלב, כי אם במחשבת השכל, עמדתי על כל פרט ופרט מעיקרי הציונות; אין אני מלהיב את הדמיון ואינני מעורר תקוה נפרזה, אבל רואה אני, כי הציונות תוכל להיות למקור חיים לאומתנו אם ננהוג בה כשורה. לכן אנו חייבים לעמוד באמצע ההנהגה הציונית ולערכה על שולחן התמיד של ספרותנו ולהפוך ולהפוך בה.

ועוד יש קוביא אחת שמשחקים בה ההדיוטות והפתאים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם. בדותא בעלמא, שיחה בטלה הוציאו לשוק ויתנו לה כנפים לעוף, והיא, כי יש לסופר עתי במזרח או במערב, במחנה זה או במחנה אחר, עסק ונגיעה ותועלת מה מן הציונות, בשביל שהמון הקוראים דורשים את המזון הזה, את התבלין האלה, והוא, כבעלי הפונדקאות, מתכוון אל טעם העם, מתנאה ומתבשם לפי רוח הציבור. אם יש באבעבועה של בורית זו, שמבעבעין התינוקות דלא חכימי, איזה תוכן, כי עתה עלינו לבאר את הוראתה באופן הזה: קהל קוראיו של הסופר ההוא, הציבור שלו, שבשבילם הוא עובר לפני התיבה, מחזיקיו ומכלכליו, נעשו ציונים כולם מצד עצמם, או ע"פ אתערותא דלעילא ודלתתא, והוא מוכרח, בשביל שלא יאבד את עולמו, בשביל שלא יישאר ערירי ועזוב מן הציבור, להימשך אחרי הציבור הזה. כל כך מפטפטים בסגנונים שונים, כל כך שולחים לשון, מראים רמיזות ועוקצים עקיצות, והספוג הגדול: ההמון הנבער מדעת כל כך, סופג את הבלי-התעתועים האלה, עד כי הרעיון מתעורר בקרבנו, כי כבר בא מועד שייבקע האור וגירש את ענן הפתיות וקלות הדעת ושייאמר, על כל פנים פעם אחת בריש גלי, בדגש וכפילה וחיזוק, כי מימרא של שטות כזאת ראוייה להישמע בבית המשוגעים. מי שבדה מלבו את השקר הזה בראשונה אם לא יצא מדעתו הרי הוא גחכן, ואם לא גחכן הוא, הנה הוא יודע את טעם הציבור העברי ואת דרישותיו ואת יחס הסופר אל הציבור, ממש כבקיאותו של העיוור בצבעים.

הרשוני נא “לפתור חלום” לכם, ולהוי ידוע, כי מצד הציונות היינו שמחים מאד מאד, לו כן היה באמת, שקוראים כפו על הסופר הר כגיגית (כמו, להבדיל, האנטי דרייפוסים על ה“פיגרו”, כשהתחיל להיות דרייפוסי והטילו חכה לתוך פיו בכוח האקציות שבידם), ושאין הם מקבלים אלא משפיעים. בלי עין הרע, יודע מבקר שלנו, בוצינא דנהורא, את יחוסי הערכין שלנו! היינו שמחים מאד מאד – לו כן היה. אבל דוגמת המציאות אל הדמיון הזה היא דוגמת שני הפכים. אם ישנם עתה בין הקוראים העברים ציונים רבים – אנחנו הרינו ילדנו את העם הזה, אנחנו עשינום. הציונות, רבותי, איננה מין סיפור מפליא, מין סנסציה, לשים אותה מטעמים; אין זו נגינה ערבה וקלה, שנשמעת בטינגל-טאנגל; אין זו פיל לבן של בארנום, או עדשי-רפואה של גויא, שאפשר לעשות בהן סחורה ולצלצל קיש-קיש ולתפוס את המון הקוראים בלבם, להרבות חתומים. טעות גדולה אתם טועים: המון הקוראים מבקשים מטעמים אחרים, וטובה להם צפרנו של מגיד חדשות מן השוק מכרשו של הבא לחוש עתידות ולעורר. דבר עצב זה אשר אספר לכם, לא פרי כחש הוא, ולא מלבי הוצאתיו, אך הלוא יודע אני, כמדומה לי, את הקהל העברי לאלפיו הרבה יתר מבעלי הדמיון, הדנים בריהטא לפי ידיעות-יחיד, מצומצמות ומקריות. עד שפתחנו פתח כמחט סדקית לדעת-הקהל הגדולה, להסתכל בחדרי חדרים של הרעיון הציוני, הוצרכנו להיות על דעת הקהל ההיא לעול ולמשא, ובכל אשר אנו חוזרים ושונים ומשלשים צורך חיבור הקולטורה עם הציונות, הננו עוד היום לעול ולמשא.

העבודה עבודת סיזיפוס; מצד האחד נידויי הרביים, ומצד השני קללות המתבוללים, ועלילות הנרגנים. על כל אלה הננו יכולים להביט במנוחה. אך בציונות עצמה העבודה רבה מאד, הפחת והפח, “הסצילה והחאריבדיס”, זה מסכים על ציונות לדבר אחד, והלה אומר: לא, בשביל שאין לעשותה לדבר אחד עשו נא אותה לכל דבר; בשביל ההתכווצות הנפרזה תנו התפשטות נפרזה. ויש שמכניסים דברים פרטיים וצדדיים וחשדות כנגד אנשים ומציעים להשגיח בקרחתו של זה ובגבחתו של זה ולבדוק בשיניו כבשיני הסוס אם כבר הזקין בציונות, ויש שמגמגמים: זה איננו ירא שמים כל צרכו – וה“אתליטים” מתגוששים. יפה אמר נורדוי: התקופה הנוראה בתקופות הוא קץ החורף וראשית האביב, התמזמזות המוצקים, התהפכות הקרח לניגר והניגר לטיט היוון. עלול היה אדם להתייאש לולא הביט בלוח השנה וראה שימי האביב קרובים לבוא. מן הקונגרס השני ועד עתה כמה מעקשים ונפתולים, כמה קלקלות ומכשלות, כמה שטחיות שמתאמרת לעמקות, כמה דרשנות שמתאמרת לפילוסופיה, כמה בקורת שלא בזמנה ושלא במקומה, כמה שיכחה וחזרה אל הטעויות הראשונות, שנתנו מקום למחאות הראשונות! אבל הננו הולכים לקראת האביב, לקראת האור, לקראת התבררות הגדרים והמושגים.

זה הוא הקו הישר מ“התנגדותי” הראשונה עד האוקימתא הנוכחית בדבר הציונות. “התנגדותי” הראשונה היתה, כמובן, בכללותה, דומה יותר אל הציונות החדשה מן ההסכמה המבוהלת של אחרים. היא היתה בכוח, אם עדיין לא היתה אז בפועל, ציונות קולטורית. היא היתה ההקדמה אל המסקנות שנתקבלו בבבאזל. היא לא היתה סקרנית וחנפה ומבקשת חן, ולהפך, מתייצבת כמטרה לחץ וכמפגע לכל פגע, לכל שוט לשון, לכל כותב פלסתר, לכל מעקם ומסרס ומערבב. לא הייתי חנוט ומוטל כאבן, סגור וכלוא בד' אמות של עיון אחד; לא הייתי נד כנוע הקנה בלב ים. עיני היו פקוחות ולבי פתוח אל זרמי הדעות ואל תורת הנסיון. לא מצאתי שיטה שלמה ב“אוטואמנציפציה” של פינסקר – אשר אותה ביקרתי בזמנה – וגם לא ב“יודענשטאט” של הרצל – שבקרתיו בעת ובעונה אחת גם ב“הצפירה” גם ב“איזראעליטא” לפני הקונגרס – כן גם לא מצאתי שיטה שלמה בדרכי חובבי ציון הראשונים, עם כל הכבוד שכיבדתים והאהבה שאהבתים ועם כל התהילה הראוייה להם, בעבור יסדם אחד מיסודי הציונות במעשה, ולא ב“עזרא” ולא ב“ישוב הקטן” – בכל תועליותיו; פרוגרמה, תכנית, כלי מחזיק ברכה מצאתי בציונות כפי שנתקבלה בבאזל. אמרתי עם לבי: זה ראוי להיות למקור חיים, לתוך אורגניזציה זו חובה להיכנס בלב ונפש, ובתוך אורגניזציה זו חובה לעבוד לנצחון הדעות האמיתיות, לנצחון שלמות הציונות, המקפת את כל האומה, לנצחון התכנית המדינית והתוכן הרוחני והפדגוגי של הציונות.

וחושש אני, ובאותה שעה הנני גם חפץ, כי איש איש מן הקוראים, שעוד לא נתנו ידם לציון, יאמרו כפיקח ההוא בחזיונו של מולייר, אם זאת היא פרוזה הן אני מדבר פרוזה זה ארבעים שנה! האמנם יש בין העברים המשכילים איש שאיננו ציוני קולטורי? האמנם יש לנו איש, שאיננו חפץ בתחיית האומה בארץ ישראל כמרכז, וגם מסביב בתפוצות הגולה? ואם הוא חפץ, הימנע את העזר, היקפוץ את ידו מתת את הנחוץ להשתדלות זו? הימנע, לו גם יחשוב, כי אין הדבר קל וקרוב להיעשות במהרה? או היוכל להכחיש, כי רגש הלאום, כדעת התורה וגאון המולדת, כאימון הדת, הם כוחות אדירים, דרושים לנו לעודד את תקומתנו? או לא יחפוץ כי הקולטורה האנושית, האירופית של בני עמנו תהיה לפי רוח העברים וטעמם, וכי עמנו לא יהיה “בטל בשישים” כי אם קולט לתוכו את מבחר ההשכלה, סופג ובולע את המאור שבה ונותן בה טעמו שלו, ככל עם מתוקן? ולו גם יהי קטן-אמונה, לו גם ימאר כי הדבר הזה הנהו כבד ורחוק, היוכל להכחיש כי זאת היא מטרה אשר עלינו לשאוף אליה, וכי המטרה הזאת נושאת בד בבד עם התחייה הלאומית גם בארץ ישראל גם בתפוצות ישראל? למען יהיה כל עברי משכיל לציוני קולטורי, אין הדבר חסר, כי אם שיבאר לעצמו את הגדרים, שלא ייחס לציונות גוזמאות זרות ודמיונות מפליאים, שלא יסמוך על מה שאומרים בשמה המפליגים והמעפילים, שלא יזרוק את התוך ויאכל את הקליפה, אך יעמוד על בוריים של דברים לפי גדריהם ופרטיהם. ביררתי את דעותי איך הייתי לציוני ומה היא ציונותי; הסירותי את הצעיף מעל כל מלחמת המחאות והספקות עד המסקנה הנוכחית. אולי יועיל הדבר הזה גם לאחד מאלף.

[1902]

---

העבודה הלאומית בארץ ישראל

מאת

נחום סוקולוב

השאלה הפלשתינאית היא שאלת הישוב הציוני. לו גם תהי זאת תכנית רחבה, שזמן רב דרוש לקיומה, בכל האופנים היא מתווה לנו בשרטוטים כלליים את החובות הגדולות, אשר תוך תחומן נכנסה הציונות. אין כעת דרך אחרת להושבת ארץ ישראל זולתי דרך הישוב, שאיננו עושה מעשים פעוטים ומדבר גבוהה, אך עושה חובתו הקשה בנסיון היומי הקטן ושואף בלי הרף לגדולות. ובדברים הקטנים שבקטנים, כמו בגדולים שבגדולים צריכה העבודה להיות ציונית, כלומר: לא רק הושבת יהודים ואימיגרנטים, אלא באותה שעה גם הושבת-עם, ובמידה ידועה – חידוש חיי עם.

אין אלה מלים שונות, כי אם השקפות שונות מאלה השוררות בכמה ספירות, או, בדיוק יותר נכון, זאת היא התקיימות והתגשמות אותם העיקרים, שהיו חזקים ושליטים בינינו בתקופת ההוד של הציונות הראשונה. בכדי שנהיה ציוניים באמת, צריכים, אנו, קודם כל להיות לאומיים-שבלאומיים, ורק עם הדגל הזה ננצח; רק על ידו לא נתפורר לפצלים ולפירורים דקים. ואם לא נעשה גדולות בפעם אחת, אבל, פסיעה אחר פסיעה, נתקרב אל המטרה הגדולה.

צריך שתהא בידינו נפה שקולטת את הסולת ומואסת הסובין. זאת היא עצמותנו, זה הוא האופי הפרטי שלנו, המבדילנו מאת החברות והצדקות וההשתדלויות והישובים והאסכולות, שאחרים עושים. כל טשטוש צורתנו העצמית הוא סכנה, מפני שהוא משמיט מתחת רגלינו את הבסיס הנכון, שעליו אנחנו עומדים. בשביל כך מוכרחת הציונות להיות תנועה תרבותית-לאומית; בשביל כך – המוחק את העיקר הזה נוטל מאת הציונות את חייה הפנימיים ואת זכות קיומה.

עם וארץ! הרי שני היסודות, שצריך לא רק לקרבם זה בצד זה, אלא נחוץ גם שיהיו מאורגים ומרוקמים יחד בפנימיות תכנם. כן, למשל, עם, שהארץ היא לו רק מקום גרידא, שקובע הוא בה את מושבו, בכדי למצוא שם את פרנסתו, לעולם לא יהיה לבעל הארץ, ולעולם לא תהיה הארץ לארצו. חיבור זה, זיווג פנימי זה של עם וארץ, אי אפשר לעשותו בידיים עסקניות לבד, וע"י דריסת הרגל לבד; צריך שישתתפו בזה נימי הנפש הדקין שבדקין, צריך שיעבדו פה בחשאי ובעומק בתוך כל המפלגה, מן המסד עד הטפחות, כל מה שיש בנו עוד מניצוצי ההרגשה העברית, כל מה שיש מן הפואיזיה והיופי, מן האידיאליות המעודנת וזיו הכשרון, כל מה שיש בו עוד רעננות ולחלוחית, כל מה שלא נגלד ושלא נקרש עוד במוכניות ביורוקרטית. אין אנו חפצים בתרבות לאומית, בכדי להתעסק בתרבות; אבל רואים אנו, שאי אפשר להתקרב אל המטרה באמת באופן אחר. אם נבנה באופן אחר, נהיה כמי שבונה ביתו על חול.

הישוב צריך שיהיה ישוב קרקעי. לישוב עירוני יש גם כן ערך כל-שהוא, אבל הערך הזה הוא טפל. העם שאיננו עומד על הקרקע, לא לו הארץ. ישנם עמים עוסקים במסחר ותעשיה, ואף על פי כן הם קשורים לארצם. אבל מכאן אין ראיה: קשורים הם לארצם, מפני שהם קבועים בה, וחוט חיבורם לא נפסק; אבל כשחפצים לשוב לקשור חוט שנפסק, לברוא ישוב חדש, וביחוד בארץ אשר לא במהרה תוכל התעשיה להתפתח בה, מן הנמנע הוא לעשות זאת, אם לא נעשה את הישוב הקרקעי ליסוד זה. זה הוא בסיס הציונות, ואולי זה הוא גם הבסיס האחד לתחיית האומה העברית בתור אומה חוזרת לחיות חיים טבעיים ומסודרים באמת.

כיצד תיעשה האדמה ארץ ישראל, כיצד ייעשה העם קבוע ומחובר לקרקעו? אלה הן שתי שאלות, ואולי אינן אלא אחת, והיא השאלה הראשית של הציונות. שאלה זו היא כל כך קרובה, עד שאיננה צריכה לניסוח, וכל כך שאלת חיים, עד כי סופגת היא את כל שאר השאלות, וצופנת בקרבה גם את כל התפתחות העתיד. האדמה הפלשתינאית תשוב תהיה לארץ ישראל, כשתיכנס לרשות אלמנטים עממיים יהודיים בריבוי האפשרי, והושיבוה ובנוה ושיכללו גם את עצמם עליה. יש בזה מדריגות מדריגות, שאין אחת מהן מספיקה לעצמה, אך כולן יחד עולות ומצטרפות לתכנית שלמה. כמובן, שקניית אדמה לבד איננה עדיין כל המטרה, וכן גם עבודה לבד. צריך שתהא כל ההנהגה, צריך שיהא כל המקצוע הזה לאומי, וצריך שתצורף לזה כל ההשתלמות התרבותית של העם. עמנו צריך להתענות ולהסתגף ולהתנסות בנסיונות קשים מאד, בכדי לקנות את השלימות המיוחדת שהוא חסר עוד, או – יותר נכון, שהוא כבר פקע ממנה: הפשטות, הסבילה, הדיסציפלינה, ההסתפקות במועט, החיבה אל הקרקע שאינה פוסקת, ההמשך בין האבות והבנים, בלי קפיצות, שאנו רואים במפלגות רחבות של כל עם בריא וקרקעי.

יש מהרהרים, שזו היא ירידה תרבותית – אבל לעם כעמנו, שכלכלתו אוויר ותקות התפתחותו בתור עם בתפוצותיו – כהררים תלויים בשערה, כל מין ישוב משלו הוא עליית ערכו ומהותו, הבראתו וחיזוקו, והטיפול והטיפוח ביסוד זה הוא באמת בניין האומה בעומק יסודותיה. אבל צריך להבין, שאין עם מפוזר, קרוע ובלוא וטלוא בפנימיותו, חוזר לברייתו, ואיננו מתכנס כינוס נפשי, אחרי שנשבר כשברי כלי חרס והושם לנפץ ולמכיתה – על ידי זה בלבד, שמספר אנשים מבניו, שיש להם מעות, מיסדים קולוניות, או נכנסים ביחס של עמוסים חוסי-צל עם חברות שמייסדות בשבילם ולטובתם קולוניות, אלא על ידי זה, שכל הכוחות החשובים והרצויים, המצויים באומה העברית, יצטרפו זה לזה לעבודת ההתפתחות הלאומית לצד הנ"ל.

הישוב צריך שני דברים: לממון וליכולת עבודה גופנית. סכומים גדולים יותר שהם דרושים להחזקת הקרקעות, דרושים הם – בבחינה הלאומית – לעבודות כלליות, הנקראות בכל המדינות: עבודות של פומבי, או של ציבור, כמו תיקון דרכים, בנין גשרים, השקאת אדמה חרבה, מוסדות-תיקון ע"י מתכניות ויסודות חימיים, וכיוצא בדברים, שתועלתם מתפשטת על פני הכלל. מחוץ לגבול תכנית זו אין ההון הגדול מסוגל לפעול באופן לאומי. אלמלא דמסתפינא הוה אמינא, שהקנין הפרטי הגדול אפשר שלא יועיל כלל לישוב הציוני. שמעתי הרבה פעמים תפילות כאלה כלפי שמיים: עשרים, שלושים יהודים עשירים מופלגים, איש איש מהם יקנה כך וכך עשיריות אלפים דונם, איש איש יבנה לו בית קיץ יפה ועבודה רבה – ונראה דבר זה לרבים כדרך עולה ישר לגן עדן של המטרה האחרונה. כך דנים אנשים מן השוק, שאומרים לעשות את הציונות לא מלאכת מחשבת, כי מלאכת עבודה. אין ספק, כי נאה היה הדבר, בכלל. אבל אם אותן עשרים שלושים אחוזות גדולות לא תהיינה אחוזות עבריות, שיושבים בהן אנשים בעלי רוח ודעת, אלא סתם נאות-שאננים בעד בעלי כיס, אשר לתפארת המודה יערכו להם תקופה דפגרא בפלשתינה, הרי זו אבעבועה של בורית נפקעת ונידפת! היהודים ממין זה לא ינהלו את הדבר, לא יוכלו ולא יכשרו לנהל את הדבר לפי משאלות התחיה הלאומית, כי אם לפי צרכם, הנאתם, חשבונם, שגעונם ופיקחותם, וחלילה לנו, הציוניים, לחשוב זאת לעבודה לאומית! לא ההון הפרטי הגדול, ואף לא הבנקים, לו גם יהיו להם מיליונים רבים מאד, מסוגלים הם לבנות בנין אומה; אלה האחרונים מסייעים לכלכלת הציבור, ההלוואות וכו' ואין שיעור לתועלתם בבחינה זו – אבל רק בבחינה זו.

הציונות היא היא הטיפה של רוח הקודש התלויה בכל העבודה בארץ ישראל. בלעדי הניצוץ הקדוש הזה – הלוא עשו אחרים אלף פעמים יותר ממנו! כלום לא יסדו בתי ספר? כלום לא יסדו בתי לימוד מלאכה ובתי מחסה ובתי תעלה, ואפילו מה שהיא עיקר והתחלה לישוב – פארמה לעבודת אדמה? ומדוע כל הדברים האלה הם כל כך מעושים, כל כך לא-מוסדים, כל כך כהים וכמושים? כלום לא היה להם ממון, כלום לא היה להם קצב וחשבון ונימוס ביורוקראטי? נשמה לא היתה בהם, תרבות לאומית לא מילאה את חללה של רשות, רעיון שלם אחד לא חיבר את חלקיהם, חדוות יצירה לאומית לא הלהיבה את העסקנים, אעפ"י שהיו אפוטרופסי רכוש וגבאי-טמיון טובים מאד. את העיקר הזה, שהיה חסר מן הספר, אמרה הציונות להביא, ואותו היא צריכה להביא. זה הוא הגיד הנעלם, הנים הנרדם, שהיא צריכה לגלות ולעורר. לפיכך – כשהיא הולכת וניסחת ונעתקת בעצמה מנקודה זו של תרבות לאומית, או כשהיא רוצה לעשות עיקר זה טפל ולהתהפך בעצמה לאוטומטיות קרה ונקפאה, היא מאבדת את עצמה לדעת.

אני מאמין באמונה שלמה, כי כוחות לאומיים-תרבותיים כאלה נמצאים בתפוצותינו. במשך התקופה הקצרה של הציונות החדשה, וכבר משנת השמונים ואילך, היו רגעים אשר אז נראו זעזועי הכוחות האלה, וכל איש מאתנו, שאוחז בידו את דופק האומה, יודע, שהם מצויים עדיין עתה, אעפ"י שנרדמו ונתפזרו, ושופעים וסוערים הם רק במקרים ידועים וברגעים ידועים באיזה משעול, באיזו סימטא של עבודת ההווה. אנו צריכים להם בשביל התרבות הלאומית השלמה, כמובן, במקום יחיד, ובמדרגה ראשונה שבראשונות, בארץ ישראל. רק תרבותנו זאת, תרבותנו ההיסטורית, המיוחדת לנו, אשר אותה צריך לדעת ולאהוב בכל זעזועי החשק ובכל הגעגועים של רוך ועדנה, ואשר בה אנו מוצאים את המבטא האמיתי האחד של נפשנו, את התוכן העמוק של ישותנו, רק היא תעשה את עבודתנו ארץ-הישראלית לעבודה שיש בה מרץ אמיץ ומרוכז, לעבודה אשר גם אם לא תמיד תהיה במידה אחת בכמותה, וגם אם הטכניקה שלה תזדקק למכשולים ולשינויים, אבל לעולם יהיו עמה שגשוג ופריחה, ובמעמקיה הכמוסים תצמח מעט מעט אומה עברית מחודשת, אשר נירה לא יאבד.

שמא יאשימוני, כי זאת היא התלהבות? אמנם כן! זאת היא התלהבות! כי מה היא הציונות יותר מהתלהבות? הכי הוא כוח של תקיפים בעלי זרוע, מורא-מלכות, גזרת עירין, אימת גבאים, תקנות של חובה, חוקי ברזל? אין הציונות אלא כוח רוחני דק שבדק, מורכב מאותם הדברים הלא נשקלים ולא נמדדים, כגעגועים, כאהבה, כתקווה, כהרגשת הגאון הלאומי, כהכרת הגוון התרבותי המיוחד, כדבקות חסידית בארץ הורים ובשפת הורים. אם מכלכלים, מרבים, מעשירים, משכללים את הכוח הזה, אז יש ציונות ויש ציונים, ואז – בואו ועשו ביניהם סדרים אלה או אלה, ואין ספק, שהסדרים הם נחוצים, ואין אף צל של ספק, שהציונים האלה יתנו גם כסף גם עמל וכוח ומוח, לפי שהציבור העברי נותן וחוזר ונותן, ומיליונים הוא מפזר אפילו לצרכים עוברים. אבל המבקש את התולדה הזאת בלי דאוג להרבות את הסיבות המולידות אותה, דמיונו כמי שמבקש את הפרי בלי נטוע את העץ.

אוי להן לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות! מדברים על אודות הדלדול והשקיעה ומיעוט פעולת הכרוזים ופחיתות ההכנסה, כאילו היה זה מקרה, וכאילו היה הקולר תלוי בראש העם. אין זה מקרה, ואין האשם בעם. כשרון ההתלהבות לא פס מקרב העם, אלא צריך לצרף את כל הכוחות המוכשרים לעורר את ההתלהבות הזאת. הרצל עורר את ההתלהבות ע“י ההוד והגדלות של נסיונותיו הפוליטיים, שנתנו מקום לתקווה, שהמטרה תושג במהרה, ומכאן – השפעת הכסף המועט, וכאן המוסדות שנוסדו. אנחנו צריכים לעורר את ההתלהבות ע”י חיזוק ההכרה הלאומית, ע“י העמקת התוכן, ע”י העלאת המחשבה אל האתר הזך, המאיר והשקט של רומנתיקה ארץ ישראלית, של חביבות האחווה העברית, ע"י הדגשת היסוד העברי בציבור. אנחנו צריכים להבריק בתוך היהדות הכללית בכל נגוהות הקשת של הלאומיות העברית, כי לכך נוצרנו.

הקונגרס שלנו צריך שיהיה עברי, הספרות שלנו צריכה שתהיה עברית, ההנהגה שלנו צריכה להיות מסלתה ומשמנה של האומה העברית. בדברים כאלה עשויה מפלגה לאַמת, לפרסם, להבליט ולסמן את תכנה המיוחד לה. בלעדי זה צווח מה צווחנו ככרוכיא בקונגרסים הראשונים כנגד ההתבוללות? מה הרעשנו עולמות? מה הבריאה החדשה אשר בראנו? קרא דגר ולא ילד? האם בזאת נתפאר, כי יש לנו איזו מיליונים? עיזי דבי טבחא שמיני מינאי! הרי אנו לגבי החברות האסימיליאציוניות עדיין כדיוגנס שמחזר עם חביתו… אנו צריכים לשמור רק מה שמציין אותנו, מה שמבדילנו מן התועים, מה שאנו מכניסים משלנו לתוך האוצר הכללי של עבודת הדורות, וזאת היא אך ורק תרבותנו הלאומית.

בחיי כל עם, כמו בחיי כל אדם, יש רגעים, אשר אז הוא בא להתבונן פתאם אל גופו, אל האני שלו, ועומד האני לצדו, ומסתכל בו, והוא רועד. שיבה כזאת, מתוך כל העיקומים והעיקולים אל האני, היתה לאומה העברית וצריכה להיות לאומה העברית – הציונות. מביט העם אל העבר שלו, לתוך הליל הארוך, ואל הנצח שלו, ומדבר פתאום לא כמו שמדברים כל אלה הבלועים והקלוטים בתוך ההווה, כי אם בשפתו שלו, ואז הוא טהור וגדול ונערץ… ככה עולה שלהבת החיים הלאומיים מעל לריקבון השיעבוד והקטנות המסואבת, ככה היא מלהיבה את הבחרות הרעננה וככה היא מחדשת את נעוריהם של הזקנים, ככה היא מזרזת עסקנים, ואז הם עובדים, רוכשים נפשות, וכשיש נפשות, מתרבה גם הרכוש… בתחומים העליונים מתהווה זרם הרוח המנשבת, בטרם היא באה לדפוק על שמשות חלונותינו; היא באה בהכרח, והיא דופקת ומצלצלת, ויכולה היא לבוא גם בסערה, ויכולה היא גם לנפץ את שמשות החלונות, אבל מוצאה ומקורה לא פה למטה, מאחורי החלון וסורגיו, כי אם שם במרום.

ככה נבראות שאיפות לאומיות, לא “למטה מעשרה”, כי אם ברומו של עולם המחשבה העברית, ששם עין הספירה של התורה הלאומית, ששם האביב הנצחי של נעורי הנשר. רצונכם בתכנית, קחו לכם את האמת הזאת לקו המידה, והתכנית תצא לכם מאליה! הנוסח לבדו איננו עושה כלום. הקול הנשמע והחוזר ונשמע: לא נשנה ממטבע שטבענו בבאזל – איננו מספיק. כבר הוסכם הדבר, וכמעט אין חולק על זה. אבל האם בזאת נצא ידי חובתנו? אמירת פזמון לבד איננה כלום. נעשה הדבר להרגל ולמצוות אנשים מלומדה, ונוסחאות רדיקליים הרבה יותר הלוא יש לנו מכבר, ואנו ממלמלים אותם, ואין הם מזיזים אותנו אף כמלוא השערה מהמקום שאנו עומדים עליו. אנו צריכים לאמת את הנוסח הזה בחיים עד כמה שאנו יכולים, ואם אין אנו יכולים לאמתו כלפי חוץ בעת הזאת, אנו חייבים לאמתו כלפי פנים.

נאמר בו, שארץ ישראל צריכה להעשות נווה לעם היהודי – אטו מילתא זוטרתא היא? נווה – כי אין אתם יודעים מה שייך לנווה? כל הסידור הפנימי האפשרי, כל תמצית החיים, כל סיפוק הנפש, כל הרגשת הדבקות והחיבור שנשתרש באדמה; והוּתנו כמה תנאים, שאין בידינו לקיימם, אבל ביניהם הותנה תנאי אחד, והוא, לחבר ולאגד את העם העברי; וכי אין אנו יודעים, מה שייך לחיבור ולאיגוד זה? צריך לחדור, לחטט ולהגיע אל הנימין העמוקים שיש בהרגשה לאומית, צריך להגיע אל “לוז”, שממנו “מציץ הקב”ה את החיים לעתיד לבוא" – והרי יש תכנית מלאה, עשירה, שופעת, והיא כל היצירה העברית, כל מה שאיננו מוגבל בארץ אחת ומצומצם בתוך תרבות זרה אחת, כי אם מה שהוא משותף לכל האומה – התרבות העברית, שהמתבוללים גוזרים עליה כלייה; השפה העברית, שמרשיעי ברית רוצים לסתום עליה את הגולל; האחווה העברית, שאין בה אותה ההתעקמות והזחילה הפנימית של הנפש הגלותית, הקופצת מאוגיא לאוגיא בלי יכולת ובלי רצון לחבר את היסודות העברים לשלמות גמורה אחת! באיזו מעשים של ממש תתגשם התכנית הזאת – הרי זו שאלה ממדרגה שניה. תשוב תתחדש הציונות כמו שהיתה, ישוב הרוח הנכון, תתהפך זו שכבת הערפל לגל זורם, לתנועה שיש לה המעוף, וראיתם פעם בפעם מעשים…

יעודו של הקונגרס איננו הגהה מדויקת ובדיקה מיקרוסקופית באותו הספר הגדול של התכנית הציונית, בספר החיים, אלא מעוף למעלה, רפרוף על פני הספר, הסתכלות מסביב. ההגהה המדויקת עשויה לסייע להבין עפ"י רוב רק את המלים, ולא את התוכן. החיפוש והמישוש אינם שייכים אל מציאת האמת, כי אם אל בחינתה ואישורה. בעלי הבחינה הם הם המוציאים לשוק את המטבעות של האמת, אבל אין הם החופשים המקדרים בהרים והמוציאים את הזהב ממעבה האדמה. הקונגרס – יותר שהוא עשוי לחלק מטבעות של מעשים מסוימים, הוא עשוי לחשוף את הזהב הזה בעמקי רוח העם. הוא צריך להשמיע את אותן המלים הפוריות, הכוללות, העושות תקופה, שיוצאות וטסות אחרי כן, ודופקות ותוססות ומזעזעות, ואחת מן הראשונות בין המלים האלה צריכה להיות הקולוניזציה ארץ הישראלית הציונית, הלאומית, אשר בה קשורה התרבות העברית בישוב – כשלהבת בפתילה.

רגילים היינו בסיסמות שאין להם טעם, באסימונים שאין להם צורה. עבודה מעשית בארץ ישראל – כאילו אפשרית היתה עבודה לא מעשית, כאילו המלה עבודה בעצמה לא הביעה כל צרכה את מושג המעשה! בל נוסיף לטחון קימחא טחינא דא! עבודה לאומית בארץ ישראל – זה הוא מושג תכניתי והגיוני, מפני שאפשר גם לעבודה אי-לאומית בארץ ישראל. אפשר – ואין זאת השערה, ואין זה דמיון מליצי, אלא אמת לאמיתה, ואחרים כבר עשו זאת, ואולי עוד יוסיפו לעשות זאת (ואנחנו נשמח על זה, יען כי סוף סוף זו היא תוספת-כוח לנו), אבל מה שאנחנו חייבים לעשות, צריך שיהיה טבוע בחותמנו, בין שהוא דבר גדול בין שהוא דבר קטן. לא גדלות הקומה עושה את האדם לאדם גדול, ולא ריבוי הכמות עושה את המעשים למעשים גדולים, אלא עצמותם המיוחדת והשלימה.

הרי אני עומד בנוף יפה, ומתפעל ממנו, אבל כשאני מנתחו לחלקיו, יהי יפה נוף היותר נשגב, יהי מראה שווייץ, מה אני מוצא בו? עפרים צבורים, אבנים תלולות, עצים, רגבי קרח, קו לבנת השלג במרום ההרים, עשבים וחצץ. הזמן מתחלק לרגעים, העם לבני אדם קטנים, האין-סוף לנקודות, אפילו הגאוניות – לרעיונות. הכל הוא דק ופעוט, וכמעט מגוחך בפירורו: את היופי נותן לנו רק החיבור, ההרמוניה, סך הכל, האופי המיוחד שיש לו. קרוע, מדולדל ונפרש מתוך שלמות זו – רוקם השטיח הבצלאלי, סוחט-הענבים הראשוני [מראשון לציון], והנער המשנן את ה“תרגיל” בדיבורו העברי; אפשר למצוא בו דברים שלא כתיקונם, אך אלה הם חלקי תמונה מתרקמת והולכת, וזה הוא הדבר היפה והחביב האחד שיש לנו בעולמנו.

ושואל אני: חוט-של-חן המתוח על תמונה זו – מה הוא? המן הגרנות הוא בא, או מן היקבים? – או אולי מן הצלצול העברי החי מן אותו היש העברי המתחדש? יעמדו כל אלה אשר ביקרו את ארץ ישראל ויעידו, מה הוא הדבר שהרעיד את מיתרי נפשם! מה הוא הדבר אשר הוליד בקרבם את ההרגשה, שנעשו לבני חורין, לו גם רק לרגע קטן! הלוא היה זה רק זיק התרבות העברית, זו הנאוה והמעונגה, שהבוערים בקרבנו אינם נלאים לשאול ולשוב ולשאול את שאלתם הסרבנית: מה היא, ושמצומצמי-ההבנה אומרים למחות אותה מספר הציונות! הלוא היתה זאת רק ההרגשה, כי שם הוא ערב יום התחיה, וכי העבודה שם איננה עבודה סתמית, כמתעסקים בעלמא, אבל היא עבודה שיש בה טעם עושיה ורוחם, עבודה לאומית! ואת אלה מי ילד לנו? את התוכן הזה, כמה שהוא דל בתחילתו וכמה שהוא עוד טלוא וחברבר בפרטיו, מי המציא? אך הציונות המזרחית, אך הציונות הלאומית!

ואם כל זה עודנו רופף ולא מבוכר – הנה מקום העבודה! הנה המטרה, שאליה חובה לכוון את הכוחות, להקדיש את היגיעות, להשפיע את העזר, להורות ולעוץ, להעיר ולזרז בכשרון ועוז, בהתלהבות וחיבה, בהמצאות וחידושים בלי עייפות, בשקדנות בלי ליאות, בהסתגלות רוחנית-שכלית עמוקה מהלהג הפרוטוקול אי שאין בו תוכן! הנה התכונה והצביון הכללי שהעבודה בארץ ישראל מצד הציונות צריכה להיות מצוותנו בהם.

כל הצלחת הישוב תלויה היא בזה. התקנות שבכתב, החברות הנוסדות באופן זה או אחר, בתי הפקידות והפרנסים והאפוטרופסים והמזכירים והגזברים והגנזכים ועיני העדה ופני העדה והמשרות הנתונות עליהם ואופן חלוקתן – אין ספק שהם דברים נחוצים; אבל סוף סוף העיקר, התוך, המכריע והגורם הראשי, לטובה או לרעה, הוא בעבודה ארץ הישראלית – הקומוניסט! אם הוא כאן, הכל כאן, אם אין הוא כאן, או אם הוא פגום ולקוי, אפשר לבלות במשך דורות כוחות וממון, והתוצאה תהיה גרועה וצנומה. אם תבנה בית-אבנים, אז כשהאבן היא רכה ומתפוררת, או לא מסותתת ולא כשרה לבנין, חכמת האדריכלים בתבניות שהם מציירים, ואופן חלוקת העבודה ודיני דיניה – לא יועילו.

כשיהיה לנו הקומוניסט הלאומי מן המובחר, החלוץ הלוהט כל ימי חייו באותו להט עמוק וסמוי מן העין, הכובש – בחשאי כאותו אילן משריש, שאין אתה מרגיש ושאין אתה שומע, כיצד הוא צומח, וכיצד הוא חותר ומחטט, ומפרק סלעים במעבה האדמה, אבל רואה אתה רק את תוצאותיו; הקומוניסט, שהוא ואשתו ובניו עובדים עבודה שאינה פוסקת בשדה או בבית, ויש להם חדוות העבודה ונהנים ממנה הנאת הנפש, ואין להם דבר קשה, ואין להם דבר מכוער, אלא עושים הכל בהתלהבות ובחיבה כאיש חסיד שועבד עבודת הבורא; הקומוניסט האמיץ, הבריא, המגושם, שאיננו יודע לא חטיפה ופזיזות תגרנית, לא פיקחות והלצה של יושבי קרנות בערים, לא רכילות של סימטא, לא עצבים גרויים ולא התרגשות יתרה כש“התינוק הוא חש בראשו”, ואשת קולוניסט כקומוניסט מבקשת הכבוד וההנאה לא בתחיית אותם המנהגים המתוארים בפרשה שבספר ישעיה, אך מתפשטת מן הצעצועים ומשתחררת מן ההבלים, ומוצאת את היופי שבחיים ואת תוכן החיים בטיפול שהיא מטפלת בביתה, בגינת הפרחים הקטנה שלפניו, בצאנה ובבקרה; וכתכונת האבות תכונת הבנים והבנות – הכל איתן ומתום, הכל מסודר, מרוחץ למשעי, מסתפק במועט שבמועט, עובד כנמלים, בלי אנחות, בלי ענני התוגה והשממון.

אם תהיה לנו תרבות כללית זו, שאין שום ישוב יכול להתפתח בלעדיה, אף אם יפוזרו לצרכיו מיליונים, ויכול הוא להתפתח עמה גם בלי מיליונים, – אז צריך שתהא מאורגת ומרוקמת עם תרבות עברית-לאומית, לא חיבור מוכני, כי אם חיבור חימי, כלומר, שהקומוניסט הזה יהיה דבק בעמו, בארצו ומצויין ויודע הכרת ערכו וישותו, כמו שמרגיש בן כל עם אחר את שלו, לא לגדוש הסאה ולא למחוק הסאה, לא שוביניזם, או אותו נציונליזם חובלני של כיתות-גויים ידועות, ולא קרירות וחוסר צביון ועם עצמי, אלא הרגשה לאומית חזקה, טבעית, שאיננה נותנת מקום לשיעמום, לספיקות, אלא עושה את מעשיה בלי כחל וסרק, בדרך הטבע, מפני שאי אפשר לה באופן אחר.

כשיהיה לנו הטיפוס הזה של הקוויקר האנגלי, כשהלך לברא את היערות העבותים בקרקע בתולה שבאמריקה, או של הבואר ההולנדי, כשהלך לטרנסוואל, הטיפוס המתעצם ועומד על דעתו בכל קשיות ערפו, השלם והמצומצם בתוך עצמו בעומק טבעו ואמתת אופיו – גבר-בגוברין עם שרירים וידיים, ואשה גם היא, וזוגות זוגות הללו יולידו בנים כדמותם, והבנים יהיו חזקים וטבעיים עוד יותר, ותחת עידון החושים ופינוק החיים וחידוד השכל וזיכוך והאצלה והפשטה, יבוא שם מה שאנו חסרים: החיבור אל הטבע בלי מחיצות, השיחרור מכל אותה האמצעיות שיש בנו, השכליות הדקה והנקרנות והספקנות המחלחלת והשיבה אל הממשיות – אז, אל תטעו לחשוב, כי מתוך הממשיות הזאת ייוולדו לנו הדיוטות. לא! מתוך ממשיות זו ורק מתוכה יאיר ההוד שבחיים, תיבקע שירת החיים; עליה יתרקעו הלוך והתרקע השדרות הסדורות זו על גב זו של טוב ויופי. מעשר כהונה זו יינתן; אבל צריך שיהיה כרי של תבואה להפריש ממנו. המצאות ושיטות אקונומיות, לא גידולי חוץ ומתוך ספרים, אלא גידולי קרקע ומתוך החיים והנסיון העצמי, יהיו; אבל צריך, קודם כל, שיהא המון עובדים רבים, חזקים, קבועים וקיימים.

וכשיהיה לנו טיפוס זה, אז יהיה לנו יותר ממה שיוכל הפרמיה-מיניסטר התוגרי לתת לנו; אף אם יתווספו עליו כל שאר הפרמיה-מיניסטרים שבעולם; או אם לא יאבה לתת לנו – מיאונו אינו מזיק יותר ממה שרצונו יכול להועיל. יתנו רשיונות, או יגזרו גזירות – דבר זה לא מעלה ולא מוריד. אפילו בשעת חירום, יש יהודים בארץ ישראל, ויש יהודים בתוגרמה, ומהם נברא את הטיפוס הזה. רק העבד הנרצע איננו יכול לעזור לעצמו, אם שיברה העבדות את לבו וקרעה אותו לגזרים; האיש החזק והמזויין בכלי מלחמת הקיום עוזר לעצמו. וכי אין אנו עוזרים לעצמנו אפילו בגולות, במקום שם על כל צעד מטילים עלינו גזרות כבידות כקורות בית הבד?

עפ“י הדינים הרבים חייבים היינו כליה ומיתת רעב במקום זה ובמקום אחר, עפ”י הדין חייבים היינו על כל פנים פרישת דרך ארץ – ובכל זאת נושאים ונותנים ועוסקים ומולידים בנים ומחנכים אותם כהוגן, מפני שזריזותנו נעשתה מומחית ביותר; והרי אתה רואה תמיד מלחמה, מעין התאבקות תחרותית בין ההגבלות מצד זה ובין זריזותנו, כשרוננו, עקשנותנו (או איך שתקראו לזה) מצד אחר, אלא שהמרץ הזה כאן מביא אך תועלת לחיי שעה, ולתכלית לאומית איננה מביאה. למרץ דוגמת זה, אבל ממין אחר ובתבנית אחרת, אנו צריכים שם במקום התכלית הלאומית, מרץ של ברזל ושל השתרשות, שיכריח את כל המלאכים הרעים לענות אמן, שיכוף את הממשלה ואת השכנים לפנות אל המקור המשפיע הזה ושירומם את העובדים לאותה המדרגה, אשר עליה לא יצטרכו לחסדים, ולא יפחדו מפני הגבלות.

תחת ההתפארות אנו מריכים להיכנע ולהתוודות: הטיפוס הזה איננו עוד בקרבנו! יש אך ניצוצות: יש, בלי כל גוזמה, קומוניסטים נפלאים, מנוסים, אבל אין קומוניסטיות שוקדות וחרוצות, סבלניות, ענוותניות, מוכשרות לכל עבודה ואוהבות כל עבודה; או יש בני קומוניסטים, שמעמידים צביון חדש של בני ארץ ישראל באמת, אבל אין ביניהם רבים שמעשי אבותיהם בידיהם; יש בעלי התלהבות, אבל ההתלהבות היא כזו של תבן, מהבהבת ודועכת; יש בודאי מרטירולוגיה ארוכה ונוראה, שעוד לא קם היסטוריון לכתוב אותה. ואל תחשבו שההיסטוריה העברית לא תשים בנאד כל טיפת דם ודמע ולא תהפוך את כל אותן עטרות הקוצים לכלילי יופי – אבל יש גם התגדרות מגוזמת מצד רבים, כאילו כל איש מהם, לו נשאר בגלות, היה נהנה מכל טוב ונתעשר וישב עם נדיבים, ומכיוון שעלה לארץ, הרי הוא קרבן ושופרא דבלי בארעא וכו'.

יש עובדים בעצמם, אבל הלוא ישנם רבים, שמעבידים אחרים, ומאן ניהו אחרים? לא תמיד יהודים. הטיפוס הטוב והמעולה, שאנו צריכים לו, עודנו אך מתרקם, ונמצא עוד במצב שפירי, ועוד רבים בו החסרונות והליקויים; יש ההתפתחות ניסחת ממקומה ונוטה לצד פרקמטיה בעל-בית’ית; ויש אשר קומץ של אנשי עבודה נוטה מן ההתפתחות הטכנית החקלאית לצד הציבורי-העיוני, ויש… ויש… עבודת חלוצי ישוב (בסיפורי מעשי בראשית של כל העמים יסופר ע"ד נפילים ובני ענק שהיו בתחילת העולם, ובזה צפון רעיון עמוק ואמיתי, שבתחילת כל ישוב בני אדם צריכים להיות ענקים) – לנו, אנשי הטיפוס הגלותי המדולדל, הרי היא עדיין… אגוז קשה לשן רעה…

ועוד ישנם אנשים שואלים בתמימות: מה לציונות לעשות? תכנית שלה היכן היא? תתן תכנית ברורה, ואז תנצח.

הרי תכנית ברורה! תכין הציונות יסוד המעלה מן המובחר! תתן היא את ההערות ואת הלימודים ואת הזירוז, כיצד להבריא, לחזק ולשכלל את הטיפוס הקומוניסטי שלנו! תכין היא את החומר היקר הזה באגודות שיש לה, בחו“ל, בא”י, בכל מקום! לזה אין מיליונים דרושים, וזה הוא יותר ממה שמיליונים יכולים לתת.

הבארון הירש, בשעה שנזדעזעו עצביו כשנסתבך בשאלות האדמיניסטרציה הרעה והטובה, שצריך היה להחליפה עשרת מונים, משמר נכנס ומשמר יוצא, כבלשכת פלהדרין, וכשהציגו לו הטענות והתרעומות שהלכו הלוך וגבור, במידה שהוא הרבה לפזר את המיליונים, קרא פעם אחת: מי יתן לי בשביל ארגנטינה… ישועים! כוונתו היתה על אותם הישועים, שהולכים לקצווי ארץ, למדינות-ישוב הפראיות ולמדבריות, חמושים בשריון האמונה והסבלנות, ואתים ומזמרות בידיהם, והם מעבדים את אדמת הביתה אשר מסביב, ובאשר הם – שם צומחים ישובים, והשממה עוטפת עשב ובר, ותחת מערות ונקיקי סלע ובתי חומר, שהיו הפראים או חצאי הפראים מתגוללים בהם, נבנים בתי עץ ובתי אבן נאים, וההתרשלות והעזובה מפנות מקום לעבודה ולחברה. אנשים כאלה יש שהם הולכים בלי מיליונים, רק בשרירים איתנים, בידיים עסקניות, בכשרון ההסתגלות לתנאי חיים חדשים – למקומות חדשים וריקים, או לתוך סביבה צוררת ונכריה, ועושים שם גדולות, מתחבבים על הבריות, ומפיצים קרני אור וחיים מסביב, ומה גם – כן בודאי חשב הבארון ההוא בלבו – כשמשפיעים להם כל כך כסף ועצה וסדרים!…

והבארון אדמונד רוטשילד, הנדיב רחב-הלב וגרוי-העצבים, שחפץ לעשות גדולות, ונכשל גם הוא באדמיניסטראטורים, והמיר אותם, וחזר ונכשל, וחזר והמיר, עד אשר קצרה נפשו בעמלו, ומסר את הדבר לאיק“א – כמה פעמים השמיע גם הוא את אותה המחאה, את אותם הגעגועים – לא לאיזה רשיון חדש, אף לא למיליונים, שאנו מתגעגעים אליהם ורוצים לאספם ע”י פרוטות, בעוד אשר הוא – הלוא היו בידו, אלא הגעגועים לאותו יסוד-המעלה מן המובחר, שאין בו חיכוכים ותסיסות והצטננות, אלא התאמצות שאינה פוסקת!

ולא יכלו למצוא את היסוד הזה, מפני שלזה צריך העם להתעוררות אמיצה וקדושה. זה הוא הדבר, שהציונות אמרה לברוא; זה הוא הדבר, שהיא צריכה לברוא. הרי תכנית!

אם אין הציונות מספיקה את החומר הזה, הרי היא באמת “בארון הירש בלי מיליונים”, ומה כשתאסוף עוד מאה אלפים, ועוד מאה אלפים, ותניח אותם באוצר? שדבר זה הוא מועיל – לית מאן דפליג, אבל האם בשביל כך נוצרה הציונות? האם זה היה האידיאל, אשר אליו נשאנו את נפשנו? אין זה עיקר, אלא טפל-שבטפל: אין זו האל“ף שבאלפ”א בית“א של העבודה הציונית, אלא התי”ו שבה!

חלילה לשכוח, ואם עשויים הבריות לשכוח, חובה להזכירם בכל עוז, שלא לעשות את העיקר טפל ואת הטפל עיקר. תעודת הציונות איננה לחקות במידה מגוחכת-קטנה מה שעשו בעלי כסף גדולים פי אלף ממנו. תעודת הציונות היא לעשות מה שהם לא יכלו לעשות: להספיק את אותו הטיפוס של קולוניסט, שהם לא יכלו לבראו בכל עשירותם, בכל אדמיניסטרציותיהם ובכל סדריהם. הציונות תוכל לעשות זאת ע"י הכניסה רוח חדשה לתוך העם, רוח טבעית, לאומית, תרבותית, רוח מיוחדת ומחברת, מפשיטה את העקמומיות שבלב.

וכיצד תעשו זאת בלי תרבות, בלי הוראה, בלי השפעה רוחנית וחינוך וספרות מסוגלת לכך? כיצד?

האם יש מוח בקדקדם של האנשים הבאים ואומרים: תרבות? לא! חס ושלום! דבר זה עתיד לנגוע אל הדת! אבל כיצד עתיד הדבר הזה לנגוע אל הדת? האין דתנו כולה תרבות, כולה מוסר, כולה כרוז אחד לעבודה, לחיים לתחיה? עשו את התרבות עפ"י הדת, עשו אותה בהתאמה אל ההשקפות ואל המסורת לפי המובן והמקובל בין הפלגות השונות שיש בנו, אבל עשו אותה! אין לנו לכוף הר כגיגית בנוגע אל ההשקפות והמנהגים שהם לא מתמול, אך זה מאות שנים, שונים ונבדלים מעט או הרבה, בכל הארצות ובכל המעמדות – אבל להוציא את העיקר הזה מן הכלל, מה יישאר?

כמה לא מרגישים האנשים, כי כשהם עושים את הציונות ריקה ונבובה, כשהם מוציאים ממנה את תוכה, ומניחים רק את קליפתה החיצונית, הם הם אשמים, שהיא נעשית קפואה, שרופה, אנמית, שחופה וכמושה! הם הם הגרמא בנזיקין! הם הם העושים את הציונות כמצולה שאין בה דגים.

וכשהיא נעשית כך – מוציאים כרוזים לבטלה בדבר התרומות והנתינות. וגם אם יכתבו כרוזים בכל רגע, וגם אם יציבו מכונות חוזרות-חלילה בנייר שאין לו סוף, שתמלאינה את כל העולם כרוזים, האם בזה יירפא לנו?

צריך לפתור את השאלה העיקרית: אם הציונות היא מלאכת יד, או מלאכת מחשבת? ופתרון יש אחד: הציונות היא מלאכת מחשבת, מכיוון שהיא מלאכת מחשבת, המוח צריך לעשותה.

והמוח גוזר, כי כשאנו רוצים באגודות ציוניות קיימות, אנו צריכים למלא אותן תוכן, להספיק להן סיפוק-נפש, לתת להן עבודה, לבל תלכנה הלוך והצטמק, הלוך והתנוונן. בראש העבודות האלה עומדת הכנת העם. כבר נשמע דבר זה באחד הקונגרסים, אבל אין יוצאים ידי החובה בהשמעות קול. הסיסמא צריכה להיות לתכנית, התכנית – לשורה של מעשים. ואם יהיו חילוקי דעות – יהיו! טובים חילוקי דעות מאין-דעות. הרוצה לקטוף שושנה, לא תעלה על לבו יראת שמיר ושיית.

אין מפלגה בעולם, שהעומדים בראשה יסתפקו אך בסידורה, בחקיקת חוקים ופסקי דינם על דבר אגודותיה וסניפיה, או בהוצאת כרוזים אליה – שתתן, שתגבה, שתגבה, שתתן. כל מפלגה צריכה, קודם כל, להיעשות: החומר האנושי צריך שייברא בלי הפסק ע“י לימוד ושינון וחינוך, ע”י ניצוח הדעות המתנגדות וקביעת דעות חדשות ובירורן וליבונן והעמקתן ושיכלולן, חיבורן וקישורן עם החיים, בכוח כל הכשרונות, בסיוע כל המוחות המעולים, בכל מופתי המדע בכל אופני ההסברה, בכל מיני יצירה מקורית לפי טעמה ורוחה של המפלגה. זאת היא מה שקוראים בשם הנהגה, השפעה. הסידור הוא קל מאד, כשיש רק מה לסדר. אפשר אז למרק ולצחצח ללטוש ולייפות, אבל אין להקדים סידור לבריאה.

אפילו המפלגות הלקויות בהתבוללות הבינו את האמת העמוקה, שהרעיון קודם לכל, ושבראש התנועה צריכים לעמוד אנשי הרוח. ברוא בראו הטפה של התבוללות, שכבשה, זה דורות אחדים, את רוב הבמות וגבעות-המורה בישראל; פרוש פרשו את מצודתה על חכמת ישראל, ויעשו בה גדולות, והטילו בהן גם את הטעם-לפגם של שיטתן; ברוא בראו ספרות רחבה, ובשביל כך, ולא ע“י סידור שטחי ותקנות שנקל למצוא בפנקס כל חברה, וגם לא ע”י גביות וקופה ורואי חשבון – כבשו את הרוח, רכשו את הלב, את הדעות, ומתוך כך נמצא גם השאר. השאר נופל מתוך כך לפה כפרי שגמל מן האילן.

אפילו “אליאנס” זו, שאנו מלמדים עליה חובה בתקופתה האחרונה, מפני שאין רוחנו נוחה מאופן התיחסותה אל תביעותינו העבריות – האין אתם יודעים, במה כוחה גדול, ובמה עשתה את כל החייל הזה במזרח? רק בעבודתה התרבותית! רק במאות האסכולות שיש לה, רק בהשתדלות ההוראה והחינוך לפי רוחה, רק בהעמידה ובייסדה את יסוד המעלה שלה, העולה אל מטרתה היא!

ובשעה שאפילו המתבוללים, שהטעם העברי לא עמד בהם עוד, בכל גביריותם ונכריותם וקרח המטריאליזמוס הנטוי עליהם, בכל שפעת מיליוניהם ומרותם ואדנותם וכבלי משמעת פקידיהם, אף-על-פי-כן מבינים הם, כי כל אלה אך נרתיקים וחיפויים ולבושים, והעיקר הוא הצד הרוחני וכיבושו, המקצוע החינוכי והחזקתו – אנחנו, הציונים, הרוצים להיות שופרא-דשופרא של אומה זו, אשר כל שורש נשמתה ועוז חייה הוא המחשבה והספר, אנחנו – בגוד נבגוד בעיקר החיובי והטבעי הזה, ובעיוורון עקשני וטמטום הלב והיסח הדעת מכל מה שגוזר השכל והנסיון נתגשם ונתגלם ונגזור כליון לרוח, ביטול ודילדול, שיעמום ועצלות, התרשלות ויאוש לכל העבודה הרוחנית, שריפת נשמה וגוף קיים? האמנם ככה נרד, ככה נפול פלאים?

היה לא תהיה זאת! כל עוד לא כבה זיק החיים האחרון בקרבנו, כל עוד לא פס הניצוץ האחרון של שאיפותינו ומגמותינו, לא ניתן את השממון של ריקות הנפש להחזיר את עולמנו לתוהו ובוהו ולשים את מחננו לגל של עצמות, ואת הסתדרותנו, אשר אמרנו בצילה נחיה – לקופה אבטומטית! חלילה לנו לשקוט על שמרינו ולמצוא קורת רוח בעניות זו, בירידה זו, ולחדול מהתפלא, מהטיל ספק, מהתבונן! הפליאה היא סיבת הדעת; הספק הוא מבוא לחקירה ולהתבוננות, כי מי שלא יתפלא לא יחקור, ומי שלא יעיין לא יצעד קדימה, לא ישכיל, לא יתקן, ולעולם לא ישיג את מטרתו.

שלטון, משמעת – טוב ויפה! נעשה ונשמע! אבל מה נשמע? ומה יצוונו לעשות? מה יועיל, אם נסתדר אלף פעמים ככה או ככה, כשמספרנו הוא דל, ומעשינו פעוטים, ואין אנחנו נוגעים אל עיקר הדבר אשר עלינו לעשות? מה יועיל, אם שיטה זו, אופן זה איננו מביא אל המטרה, ביחוד לנוכח הכוחות החיצונים? אין איש מקפיד יותר על כבוד חברו ממנו, והרי זו אמת אלפ“א ביתי”ת, שאנו צריכים לכבד זה את זה, ובוודאי שאין אנו מקפחים שכר זכותו של זה ושל אחר, שעשה או שעתיד לעשות, אבל אל נרבה לדבר ע“ד תכסיס, ואל נשים את עצמנו לצחוק! עולים בזכרוני הדברים שכתב ר' קלונימוס הזקן בזמנו ע”ד הקהילות: “הענין אצלי כתינוקות של בית רבן, המשחקים ברחובות עיר בקיץ בתוך הצהרים. כוונתם לשים עליהם רב או מלך, והיה זה אשר בחרו בו יקבלו עליהם את עול מלכותו באימה ובמוראים גדולים, וגם הוא תועה בעצמו ויתברך בלבבו כי עלה לגדולה ושער בנפשו שהצליח למלוכה, ורם לבבו ושכח אם כבודו מתמיד, או שחוק עשה לו אלהים. אך עוד מעט בעבור המנחה בקום המלמד ממשתה הצהרים יבהלם לבוא לפניו אל הלימוד, יפרדו איש מאחיו מהמעמד ההוא שווים במדרגה כראשונה”.

אולי קשים מעט הדברים האלה לנו, אבל טובים הם מן הרעל המתוק של חנופה, טובים הם מאותה ההתרפסות והזחילה, שעל אודותיהן אר“ש ב”א א"ר חנינא: “לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה” זה הוא חוסר הבקורת, דרישת התכלית. חלילה ליהודים בעלי שכל, בעלי מוח לחדול מדרוש בכל דבר את התכלית, מזכור בכל ענין את מקורו, את תולדותיו, ולהיות כאותן הגייסות של גוים, שאין להם בעולמם כלום אלא תכסיס. כך גזרו וכך עשה!

גם אנחנו לא נוכל להיות כצאן בלי רועה: גם אנחנו צריכים להנהגה, אבל הנהגתנו שלנו יכולה להיות רק רוחנית ושכלית. אי אפשר ואין רשות לתת לעמנו רוח אחרת ותכונה אחרת. עם-התורה איננו יכול להתהפך ללגיון רומי. הוא מוכרח עפ"י נטיית רוחו, להיות מעיין תמיד, ורק גדולי-הדעה יכולים להשפיע עליו. והציונות הן לא נוסדה לבטל את התכונות הלאומיות, כי אם לחזקן!

אין אנחנו עוזבים את תכניתנו המסויימת, שהיתה לנו בימי הרצל, אך אנו נותנים את לבנו למלאותה ולקיימה. מנהיגנו הגדול, יוצר רעיון תחיית עם ישראל באופנים חדשים, מת. מותו, שעליו יבכו מיליוני אחינו, פצע את לבות כולנו, לבות כל אלה, שעמדו סביב דגלו ותחת פקודתו, פצע עמוק, שותת דם, פצע, שאין לו רפואה עולמית. הוא מת, אבל חי חי רעיון התחיה – כי אין קבר בארץ, בו האמת תוכל להיקבר. עומדים וקיימים מוסדותינו, אלה כלי התשמיש, שיצר האמן העממי הגאוני כדי לגשם על ידם את רעיון התחיה. בחייו החזיק הוא את התנועה באמצעים שהיו מסוגלים לו ולפי מצב זמנו. עתה – חוב קדוש מוטל עלינו לשאת על כתפותינו את כל מה שנשא הגיבור-הענק על כתפותיו הוא. צריכים אנחנו להגדיל את התאמצותנו עשרת מונים, להמשיך בלי הרף והפסק את העבודה שהחל הוא, להקדיש לענין הלאומי את כל כוחותינו ולאחדם לכוח אחד גדול, מעין אותו הכוח האדיר שהתגלם בו. עלינו להזדיין עתה באותו עוז הרוח ובאותה האמונה החזקה בקדושת רעיוננו ואפשרות התגשמותה, שהתגלו בחייו. אמונתנו בעצמנו ובתחיית עמנו היא הערובה היותר בטוחה להשגת מטרתנו.

אבל כיצד, ועל ידי איזו מעישם? אין אנו חפצים ואין אנו יכולים להמשיך את העבודה באופן אשר התווה הוא. יורשים הגונים, כדאיים לאותה הירושה הגדולה שהשאיר לנו המנהיג הכביר, לא נהיה, אם נחקה את מעשיו, לא לפי רוח המקום ולא לפי יכולת השעה. וגם בדבר הזה אינו דומה דרכו של עם הארץ לדרכו של תלמיד חכם: עם הארץ כשהוא יודע איזו מלה, הוא ממלמל אותה, ואיסתרא בלגינא קיש קיש קריא, ודי לו, ותלמיד חכם מבאר ומעמיק ומשנה ומתקן. ידועים דברי ר' משה בן נחמן בהקדמתו לספר המצוות, “כי רחוק ממנו להיות לראשונים חמור נושא ספרים, תמיד יבחר דרכם ולא ישא פנים, כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים, ובכל הימים לא ימנע טוב להולכים בתמים”. עד כאן לשונו. והרב ר' יאיר חיים בעל ה“חוות יאיר” כתב: “וכן ראיתי ממחברים שבכל דור ודור שקדמוני לא נמנעו להשיג על גדולים שלפניהם בכל אופן המועיל, ואף כי ידעתי שנגרע ערכי מערך המחברים שקדמוני, מכל מקום הרי כל אחד קיבל שלו מסיני, וגם לצעירי רועי צאן כמונו הונח מקום להתגדר בו, לכן אבחר דרכי, אחזתיו ולא ארפנו, כי תורה היא ואין מחניפין לשום אדם”.

זאת היא דרך חכמי האומה ביחס אל הדברים היותר קדושים. זה הוא הרוח העברי! והרוח הזה ראוי הוא שינהל אותנו גם בדברי האומה ותעודתה, גם בביאור הנוסח הבאזילאי ובכל אותם הדרכים והמנהגים, שהיו טובים ודרושים לחפצם בימי הרצל, אבל כעת צריך, בלי שנות את השאיפה העיקרית, לבקש את תמורתם. לא פולחן עם-הארצי נפלח לגברא רבה כהרצל; לא היו בין מעריציו אדוקים בו יותר ממנו, לא היו אוהבים אותו יותר ממנו; אבל אנחנו נכבדהו, כמו שנושאי הרוח הלאומי בעמנו היו מכבדים את גדוליהם – בכבוד, אבל גם בעיון וחקירה וביקורת. מכיון שהציונות היא תמצית היהדות, היא צריכה לנהוג – לא מנהג “בעריכט” של “פעראיין” אשכנזי עם ריקנות וגוזמה ורקלמה כנהוג. אך מנהג התורה היהודית, שיש בה שכל וחקירה, ושמעיינת תמיד בעיקר הדברים ובתכלית, אם יכולים דברים הללו להביא לתכלית זו, או לא. תורה היא וללמוד אנו צריכים!

אמרנו, שנעשה יותר מחובבי ציון. מה אנו עושים יותר? במה נפלינו מהם? אמרנו, ואנו אומרים עוד, והדבר הוא נכון ונכבד, שאנו צריכים ל“ארגן” את העם. – במה אנו מארגנים אותו? – “ואם לא ידע האדם את נפשו – אמר הראב”ע – חכמת מה לו?" ואם לא תדע מפלגה את תכניתה, אנו אומרים, איזו תכנית יש לה? אבל לנו יש תכנית, ומתחילת הציונות אנו מכריזים עליה, וביחוד כעת – אין תכנית אחרת! אדרבה, ילמדונו רבותינו איזו תכנית אחרת יש! כל חכמי מזרח ומערב לא ימצאו תכנית אחרת.

חייבים אנו להביט בעינים פקוחות על הדרך אשר נוכל אנחנו ללכת בה, והדרך הזאת היא רק דרך ההכנה המודרגת והסדורה, הכנת העם ע“י תרבות טובה, ישרה, לאומית, ובאופן היותר טבעי והיותר בטוח, אם גם בלי קפיצות ודילוגים, מסוגלת הכנת יסוד-המעלה לקרבנו אל מטרתנו הגדולה. ע”ד עבודה כזאת נאמר: הווה חומט בעצה, ובן רשף במעשה! מעט עם מעט יעלה רב, אף נטף גשם יעשה חור באבן.

בלב רחב ובנשמה יתירה, בכוחות רעננים וחדשים, מצורפים לכל הכוחות המנוסים והטובים הנמצאים מכבר, בלי שום כיהות של רפיון וטשטוש של ספיקות, אנו חייבים לגשת אל העבודה הזאת. אין אנו צריכים לברוא יש מאין. הטיפוס של העובד השקט, היוצר, המחדש, איננו עוד שלם ומוצק ומחובר, אבל חלקיו ויסודותיו נמצאים, וצריך רק לצרפם, לזככם, לחברם! אין לך עיקר גדול מזה בתכנית הציונית; אין לך קידוש שם הציונות באופן יותר מזהיר ואדיר מזה. יראה עמנו, שהציונות, אם אין בכוחה להמציא במהרה עשיריות מיליונים ממון, היא ממציאה את החלוץ היהודי הלאומי בעל הרצון האדיר והשאיפות הלאומיות. החלוץ הזה צריך שיצא מתוך האגודות; האגודות צריכות לאסוף, להעשיר ולשכלל את הגנזים הרוחניים; כנגד הגסיסה הרוחנית הארוכה, שאנו רואים בחברות המתבוללים, כנגד ההתנכרות וההתכחשות לתרבות העברית, לדעת העם ושפתו וקורותיו, רעיונותיו וחזיונותיו והכרת ערכו, כנגד התרגומים והפזמונות והשבלונים התפילים, שאנו רואים ביניהם באגודות הציוניות צריכה לנבוע כמעיין חי הדעת העברית, לצלצל, בענבל-זהב בפעמון-כסף, שפתנו הלאומית; כנגד האסכולות, שאחרים מייסדים במזרח, להכניס שמה אנדרלמוסיות קולטוריות, לפזר ולפרק, אנחנו צריכים ליסד בתי ספר עבריים ביתרון הכשר התרבות הכללית והעברית, שהמזרח העברי ייבנה ויתבשם מהם.

ככה נעשה את דרכנו בביטחה, במעמקי היצירה הלאומית, לפני ולפנים, באותן השדרות הסמויות מן העין, אשר בהן ורק בהן מניחים את האשיות לבנין העתיד! ככה נקיים את המרומז בתכנית הברזילאית, שאנו “מארגנים את העם העברי” – אלה האותיות היקרות, שנשארו, לצערנו, עד היום מרחפות באויר!

1911.

---

על היהדות ועתידותיה

מאת

נחום סוקולוב

[א]

אומרים: עתידות עמנו הן נעלמות, וקשה להבין, כיצד יוכל העם היהודי להתקיים כחטיבה אחת בעולם.

ואני אומר: מוחלפת השיטה! אם יש דבר שקשה להלמו, הדבר הזה איננו העתיד, אלא העבר! רצוני: יותר שאינני מבין, כיצד יוכל עמנו להתקיים בעתיד, אינני מבין, כיצד יכול היה להתקיים בעבר.

מה הם הדברים המטילים את קיום עמנו בספק? הדברים האלה מתפרדים לשני מינים: המין האחד הוא המצב הרע מאד, והשני הוא המצב הטוב מאד.

והנה לא רק את המין הראשון אנו מוצאים בעבר במידה מרובה יותר מבהווה, ולפי ההשערה גם מבעתיד, אלא גם את המין השני.

כיצד עלתה ביד עמנו לנצח את גזרות תתנ“ו, כיצד עמדו ונתקיימו אחרי מסעי הצלב, כשהיו כל הכוחות אשר מסביב בקושרים עליהם: המלכות והכהונה, האצילים והעבדים, השרים והאספסוף; כיצד לא נשמדו בכף הקלע של גירוים כלליים; כיצד קהו כל החרבות, ולא הספיקו כל במות המטבח והשריפה והתליות, וכל כלי חובלים של האינקביזיציה לכלותם; כיצד גזר כל העולם החיצון עליהם כלייה, ולא עמד בדיבורו. כיצד היו טופלים עליהם את כל העלילות, מהקטרוגים הקטנים בדיני ממונות עד אותה העלילה, אשר רק המוח הפרא, המגושם והשואף לדם, מוחו של עשיו ועכו”ם מוכשר הוא לבדות: עלילת הדם. ולא פסקו הבלבולים והרדיפות והעונשין של נקיים, והעם הזה סבל את כל אלה. ולא זז ממקומו; כיצד, בקיצור, יכול היה העם הזה לספוג את כל הנגיחות והנגיפות, את כל הרעל והזוהמה, החל בלגיוני רומי וכלה בהידמקי פודוליה עם ההידמקים החדשים עושי הפוגרומים, ואיך לא נהפך העם לאבן בהיותו כלוא וכבוש בכל הגיטות שבעולם, בהתבודדות ופרישות מן הטבע הרחב, ברזון רוחני וצפידת עור כקיפוד זה שהוא מקופל בתוך עצמו, בלי זכות ומשפט ללכת באשר ילך ולמצוא חיית ידו באשר ימצא = את הסוד הזה, כמדומני, שאנו יודעים: כוח האמונה.

היסורין והפורעניות מוסיפים כוח. “אשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”. סכנה גדול היותר נשקפת מן השלווה והחסד, מן העושר והחירות בין העמים השונים. היו גם הרבה תקופות כאלה. היהודים האלכסנדרונים עמדו במשך דורות במצב מלא עדן וזוהר: הנסיון של התבוללות, אשר נגע אליהם, היה גדול שבעתיים, מלבב ומפתה הרבה יותר מהניסיונות של עכשיו. ליחכה אותם ההלניות בפלאי תפארתה, באספקלריית המאירה, בקלסתר אמנותה הנשגבה ובפילוסופייתה העמוקה. מה הוא הציד שבפי העמים של עכשיו לעומת הכוח הנערץ ההוא! כור מבחן ומשבר כזה לא היה בשום מקום ובשום תקופה, ומה היתה אחריתו? נשמטו, נשרו יחידים מועטים או רבים, נפלו כעלים בשלכת, אך הגזע עמד על עמדו, לא נגדע ולא נתייבש ולא חדל לצמוח. בלי ספק כבר התחילו אז הקברנים מתעסקים בקבורה ודופקים במעדריהם. אבל בכדי! העם היהודי יצא מן המשבר ההוא, לא נתפתה ולא בגד.

ויותר שאני משתומם על אותה תקופה, תוהה אני כל ימי על תקופה אחרת, אשר סופרי הקורות לא שמו לב אליה כל צרכם. תקופת מרקוס אברליוס, תקופת יוליינוס אפוסטטוס! אז כבר פסקו כמעט הרדיפות, שבת שבט הנוגש וסר מר המוות מעל היהודים ומעל הנוצרים, וחסד ושלום, צדק וענוות חן התחילו שולטים עם הערב שמשה של רומי הקיסרית. ברור היה הדבר, שהאליליות נופלת, והדת המשיחית כובשת את מקומה, ואז הן עדיין לא היה הפרץ רחב עוד בין היהודים ובין הנוצרים, והיה כוח הפיתוי ושוחד הלבבות גדול מאד לשית בחלקות ליהודים להשתתף בירושה זו, בטרם נעשו הסירוסים המשונים אחר כך על ידי הכנסיה הניצאית שלהם, יען כי אז היו עוד הרבה מהנוצרים הראשונים מתנהגים במקצת עפ“י הדת היהודית, ועוד לא היו נרצעים לדוגמטים, שנקבעו אחר כך. העכו”ם הראשונים, שהוכשרו לקבל את הדת החדשה, היו רואים בעין יפה את הנוצרים ואת היהודים כראות רבותיהם ומנהליהם, שהיו אמנם חלוקים בדעות אלהיות בינם לבין עצמם, אבל סוף סוף הם היו שרי הבירה, ומאתם יצא כל אותו הדבר, ונקל היה ליהודים לכבוש להם אז מקום בראש העולם, אילו ניסו לשקר בבריתם ולעוות את עיקריהם המקובלים ולסרס את השקפתם הטבעית על החיים, וגזרות ורדיפות לא הטילו אז מרה ולא עוררו מחאה בלבותיהם. ובכל זאת עמדו גם בנסיון הזה!

או מי יבאר לי את תקופת לודוויג השני, החסיד? ההתקרבות אל הנוצרים היתה גדולה כל כך עד שהכמרים אנוסים היו לעמוד בפרץ ולאיים ולגזור גזרות ולהרבות לאוין והזהרות ועונשין על הנוצרים המתגיירים, על עבדיהם ושפחותיהם של היודים, שהיו מתנהגים ברמה ומשעבדים את העבדים ואת השפחות אל דתם שלהם, והתבוללות היתה עמוקה ומרובת הצדדים כל כך, עד כי לא היה המצב דומה לשל עכשיו, שהיהודים מחקים רק את מעשי הגויים, אך היה להפך, שהגויים היו מחקים את מעשי היהודים, מקבלים את תורתם ומסגלים לעצמם את השקפותיהם. והדבר הזה, הלוא הוא מסוגל יותר לחבב את השותפות של שני צדדים שווים בזכויותיהם. ואיך עמדו היהודים בנסיון ההוא? והתקופה הזאת הן לא היתה יחידה במינה! היא חזרה ונשנתה בארצות שונות במשך מחציתם הראשונה של ימי הביניים. בביצנציה לפני קונסטנטין הגדול, באירופה התיכונה לפני מסעי הצלב, בארצות הסלבים – בטרם הכתה שם הדת הנוצרית שרשים חזקים, ובטרם באו הכמרים הנלהבים מאיטליה לעשות שם תעמולה לדעותיהם ולנימוסיהם, היו תקופות של נחת, והיהודים היו “לובשים בגדי חופש ונושאים מגן ורומח”, וצריך היה לגזור עליהם אחר כך גזירות ולסמנם ולציינם על ידי טלאי על גבי בגד בכדי להכירם, והמחוקקים “הקאנוניים” היו טרודים בהמצאת דיני דינים למטרת הבדלה זו, שמוכיחה עד היכן הגיעה השתוות קודם לכן, ובכל זאת לא נבלע עמנו בתהום ההשתוות ההיא!

כל הדברים אלה הלוא הן עובדות היסטוריות, שאין להכחישן, ומה קשה להבין אותן, כלומר את סיבותיהן הפנימיות!

יש שאנו מבארים לנו את הדברים כך: היהודים לא יכלו לקבל את דת המשיחיים, מפני שעיקר האחדות, שהוא חלק מנפשם, מאורג ומרוקם עם כל השקפותיהם, לא התאים לזה. הם ערלי לב – כמו שהיו הנוצרים בימי הביניים רגילים לאמר על קשיות־העורף המפליאה הזאת; הם מולי־לב, כנוסחנו אנו.

אך הביאור הזה הוא מופרך מעיקרו, לנוכח עובדות היסטוריות אחרות אשר אנו רואים בארצות המושלמנים. גם שם היו שני המינים של נסיונות: הרדיפות והחסדים. לא אאריך על דבר הרדיפות. עוד עתה, במעמקי מרוקו או פרס, חיי היהודי שם הם פוגרום קבוע, וזהו גן עדן לעומת המצב שהיה מכבר. אבל כדאי לשים לב אל המין השני: חסדים וחירות. בין המאורים בימי שלטונם בספרד היו תקופות של אושר, אשר בהן נסתלקו כל מצרי התחומים בזכויות, במשא ומתן, בנימוסים ובמנהגים בין היהודים והערביים, והיו היהודים מוצאים מחייה, מנוח, מבטח, וזוכים למשרות גבוהות, והגויים נוהגים בהם אחווה ורעות, והתרבות הערבית בכל גווניה ומדרגותיה היתה חודרת לתוך משכנות היהודים. ואותו הניגוד והקרע הלא־מתאחה, אשר בין המשיחיות והיהדות לא היה, וכיצד החזיקו גם שם את עומק טבעם ואת אמיתת אופיים המיוחד?

ברצותנו למצוא פשר, אנו מבקשים מנוס בהחלטה, שהיהודים היו אז שומרי מצוות ואדוקים בדת במידה יתרה. אבל גם זו היא השערה קלושה ומוכחשת. שמירת המצוות היתה בהרבה דורות פחותה מאד. טעות היא, שהטיפוס של היהודי הפולני או האשכנזי החרד מימי המאה הי“ז היה טיפוס כללי, שהלך ונמשך במשך כל הדורות ובכל הארצות. ידוע, כי עוד בימי בעלי התוספות – תקופת הפריחה והשגשוג של דינים וחומרות וחיים תלמודיים – היתה מצווה עיקרית כהנחת תפילין רפויה מאד, וכשאתה קורא בספרי השאלות והתשובות של ימי הביניים, אתה מוצא בכל שו”ת, ש“הדור פרוץ” וכו' וכו'. כן גם טעות היא, שידיעת התורה היתה נפוצה בכל המון העם. היו לצד היחידים, תלמידי החכמים, המוני המונים של עמי הארצות.

לפיכך אני אומר: ההתקיימות של עמנו היא נפלאה יותר בעבר משהיא בעתיד. מה יוכל העתיד להביא? הוא לא יוכל להביא רדיפות עזות יותר, ולא שפע של שלווה וזכויות גדולים יותר מן העבר. עלילת הדם של עכשיו, לדוגמה בקיוב,¹ לא תוכל, בכל הוללותה ונוולותה, להיות חובלנית ורוצחת כעלילת הדם של טרינט,² ואותה שתהיה בעוד יובל, בעוד שני יובלות, לא תוכל, עפ“י כל חוקי ההתפתחות האנושית, להיות כזו של עכשיו. הטורקבמדה של המאה הט”ו – במאה הי“ט יכול הוא להתגלם רק בשטיקר או בפוביאדנוסצב, כלומר במהדורות מקוצצות ומקולשות. הגירוש של פיליפ היפה או של ימי פרדיננד ואיזבלה – בזמן הזה צריך להעשות שיעורים, ע”י כרכורים וסירוסים. אבל נניח, נפתח פה לשטן, שכל הדברים האלה יתחדשו במלואם, הלוא כאלה כבר עברו על ראשנו, ולא ביטלו את קיומנו!

או נכניס את האפשרויות מן הקצה שכנגד הנ"ל: תהיינה תקופות של התקרבות גדול,ה וכי אפשר תשהיה גדולה יותר משהיתה בימי ידידיה האלכסנדרוני, או משהיתה במחצית הראשונה של ימי הביניים, או משהיתה בקשטיליה, או משהיתה בהולנד בראשית בוא האנוסים גולי פורטוגל?

על כן אין דעתי סובלת את הרהורי היאוש והפחד בנוגע אל קיום עמנו בעתיד. אין שום יכולת אחרת לדון על דבר העתיד בלתי אם ע"י היקש מן העבר, וההיקש הזה מביא אותנו בהכרח הגיוני אל המידה של קל וחומר. ובקל וחומר זה, ברור הדבר, שהחומר הוא על צד העבר, והקל – על צד העתיד. אם נתקיימנו במשך כל העבר הארוך והנורא הזה, בעתיד בודאי נתקיים.

[ב]

בכל מה שעסקתי בפרשה ראשונה, עסקתי מתוך הסתכלות והוה־אמינא, שהמהרהרים על דבר עתידות קיום עמנו חוששים לביטול הקיום הזה ע"י סכנות וסיבות חיצוניות. מצד זה היתה תשובתי, כמדומני, ברורה כל צרכה.

אבל אפשר, שאין הם תולים את הסכנה בדברים ויחוסים חיצונים, אלא בשינויים פנימיים. היהדות של אז – אולי הם חושבים – יכולה היתה להתקיים; היהדות של עתה איננה בת קיימא, או אולי הם חושבים, שהשיטות והדעות של העתיד עתידות להכריע את היהדות, כלומר את הדעות היהודיות, ומתוך שהדעות היהודיות תנוצחנה, לא יוכל גם העם היהודי להתקיים.

כאן כבר נכנסנו למקצוע אותם העיונים הדקים מן הדקים, שאינם נופלים בגדר הוודאות המוחלטת, מפני שאי אפשר לדון על דבר שלא בא לעולם. אם, למשל, יאמר אדם, שאפשר שבזמן מן הזמנים תופיע הופעה רוחנית, או התגלות של תורה נאצלת ומזוככת, פותרת את חידות העולמים, מסדרת את יחוסי האדם לחברו עפ“י תכלית לימודי הצדק והיושר, שכל בני האדם יקבלוה בנעשה ונשמע, והיכן יש ערובה ובטוחות, שהיהודים לא יקבלוה – אי אפשר יהיה לנו להתווכח עמו ויכוח עפ”י מופתי השכל. אין ביד איש להוכיח, ש“אבן החכמים” לא תימצא, שה“מתנועע הנצחי” לא יתגלה, וכיוצא בזה.

מה שאפשר לדעת בגדר זה היא רק זאת: מימי חכמת החרטומים עד חכמת אפלטון ואריסטו, ומאריסטו עד קנט, היו הרבה שיטות פילוסופיות, מידותיות, אמוניות, והיהדות לא די שנתקיימה, אלא גם ראת את קיצן ואת חילופי חילופיהן.

והיו מסביב ליהדות מאה אמונות, שבעליהן היו בעלי כוח ובעלי דעת, והיו הרבה תקופות, אשר אז נערכו ויכוחים ואונסים ופיתויים והשפעות וכפיות, והיהדות נתקיימה.

היא נתקיימה – לא תמיד בקשיות עורך של התבודדות. לא! כמו שהיהודי הוא מסוגל להתאקלם, כן גם היהדות היא רכה וספוגית כל צרכה להתפשר עם תורת אריסטו וכו', בלי חדול מהיות הוויה מסומנת לעצמה.

ואם יעמוד אדם וישאל: הוויה זו מה היא? הגש אותה אלי ואמישנה! הֶיֵה חבקוק, והעמידנה על אחת! – ואם תענהו, כהלל: ואהבת לרעך כמוך, יאמר: זה לא חדש הוא, נמצא גם שם, גם שם, ואם תאמר כר' יוחנן בן זכאי וכו' ישיב, אף זה איננו דבר מיוחד – אינני אומר, שהחיפוש השכלי הזה איננו ראוי להיות בספרות; אומר אני רק, שהיהדות איננה תלויה בפסק־דין זה.

כגון זה אפשר לשאול: האהבה מה היא? והיופי מה הוא? האמת מה היא? ומה היא מהות החיים? אמור במלה אחת: מה היא מהות החיים? הלוא אין זה דבר רחוק ונבדל ממך, הלוא זה הואר בקרבך, הלוא אתה חי את החיים האלה, הגד מה הם? וההרמוניה של קולות מה היא? מהיכן החן והערבות שיש בה? ומה הם הגעגועים הכמוסים אל הנצחי, אל השלם, אל האידיאל?

או כלך לך אצל אומות אחרות, ושאל: מה היא, במלה אחת, הסלאביות (ולפרטיה: הפולניות, המשיחיות וכו' וכו'), הגרמניות, התוך־שבתוך שבה, הנפרד בכל צדדיו ושאין לו שום דוגמאות אצל אחרים? אין אני אומר, שאין להתעסק בשאלות האלה. אבל אני מחליט, שאם נצליח, למצוא את הנוסח הנכון להתרתן, זהו רק עסקו של הנשוא־החוקר, ולא של הנושא־העניין. אם אני אכוון, או לא אכוון את דיוק נוסח מהותה של האמנות, או של התרבות, וכדומה מן המושגים המופשטים, קיומו של הדבר, אשר בו תלוי המושג המופשט, הוא ודאי יותר מכל הנוסחאות, ואין הוא תלוי בהם, לאמר, מפני שאני לא מצאתי את הנוסח במלה אחת, שמע מינה, שהאמנות איננה קיימת.

הלאום הוא עצם קיבוצי חי, נתפס בחושים; הלאומיות היא המושג המופשט של אותו העצם. כך הם היהודים והיהדות.

בשמות אתה מוצא הבדל בין שמות עצם פרטיים, כללים, קיבוציים. במושגים מופשטים, כמובן, אין מקום לשמות עצם פרטיים, אבל לכלליים ולקיבוציים יש מקום. יהדות היא מושג מופשט קיבוצי.

היהדות כוללת חלק גדול של אמונת היהודים ודתם. כל בני אמונה מבארים לעצמם את החידות הנצחיות באופן מסויים, לפי השקפתם וקבלתם. היהדות פותרת את השאלות האלה לפי רוחה.

החלק הזה איננו נכנס בגדר המופת השכלי ושלטונו. המדעים לא פתרו, ומסופקני, אם יפתרו בזמן מן הזמנים כל מה שנשאר עוד מחידות הבריאה והנצח. זהו מקצוע המיסטיקה, ההרגשה, ההשערה והקבלה. התשובות, שאמונת היהודים נותנת על השאלות האלה, כמדומני, שהן קרובות יותר אל השכל מהתשובות שאמונות אחרות נותנות. בין התשובות האלה ובין המסקנות המדעיות יש לפעמים ניגודים, אבל הניגודים מתיישרים, אולי יותר מבאמונות אחרות, על ידי הליברליות הגדולה שיש בחקירת הדת היהודית. עיקר האחדות הוא, בלי פלוגתא, אבן הראשה של היהדות הדתית הזאת. אפשר שנמצא מעין העיקר הזה בין מקצת חכמי עמים קדמונים, אבל זה הוא רק בבואה־דבבואה שלו, שנתערב בהמשך הזמן בתוך אנדרלמוסיה של הזיות. לא נמצא עם, אשר יקיף כל מסלולו ההיסטורי סביב לנקודה מרכזית יחידה זו; לא היה עם, אשר נשא וסבל במשך אלפי שנים את כל העינויים שבעולם בעד אמת זו שנקבעה בלבו – במידה ידועה הרי היא מהות החלק הדתי ביהדות, אם אנו חפצים דוקא ל“העמיד על אחת”.

ואם יעורר אדם שאלה: אם יוכל “הדבר הזה” להתקיים גם לעתיד, אשיבהו, כאורח גוברין יהודאין, בשאלה: מדוע לא יתקיים? עד ששאולים, אם תוכל דת זו להתקיים לעתיד, ישאלו, אם יש ביד דתות אחרות להתקיים, מתי יימלאו ימי גידולן ומתי ימי חינוטיהן? האם הן מכימות יותר עם המדעים? שמא תאמר: הן אינן נרדפות, דע, כי מכאן אין ראייה להתמדת הקיום. הרדיפות החיצוניות אינן מסוכנות. מסוכנת היא רק ההתרוקנות הפנימית. אבל זה יהיה משפט כוזב וגם משונה בזרותו, אם נאמר, שהיהדות נתרוקנה, או עתידה להתרוקן מתוכנה. אפשר להבין את הכופר ביהדות הדתית בכלל, ואומר: שלא היה בה תוכן מעולם. אבל כי יאמר אדם, שהיה בה תוכן, ורק עתה נלקה בחסר, או עתיד להיקלש ועומד לעבור ולהיבטל, ועל יסוד החלטה אחרונה זו, ישאל, אם תוכל עוד היהדות להתקיים – את זאת אינני מבין כלל. להיפך! אפילו החלק הדתי שביהדות, כל זמן שהוא מזקין, הוא מתפתח ומסתעף ומרחיב את אופקו ומסתגל אל השקפות ואל תנאים שונים.

הדעות הדתיות – שבעים פנים להן. יש מבינים אותן בדרך מושכל, ויש – באורח מורגל. המעשים המשמשים זכרון וסמל, אם שומרים אותם בדיוק שווה בכל המקומות ובכל הזמנים – אחת היא, כאן מדייקים ושם מתרשלים, בתקופה זו אין מקפידים עליהם, ויש שאנו חושבים שכבר הותרה רצועתם לעולם, אבל בתקופת חברתה כבר אנו רואים ששמירתם יפה. עפ"י כל הנסיונות שנראו על היום, אין ידים מוכיחות, שהדבר לא יהיה כן גם בדורות הבאים. מה יוכלו הדורות הבאים לחדש מהדברים העלולים לעקור את הכוח הדתי בכלל? תגליות טבעיות, המצאות וחידושים במדעים המוחשיים? אם הקופרניקים, ההומבולדטים, הניוטונים והדרבינים לא הספיקו להתיש כוחן של הדעות הדתיות, במה יהיה כוח אלה העתידים לבוא גדול משלהם? ואם תנועות אדירות, כריבולוציה הגדולה של צרפת, החלישו רק לזמן מה את שלטון החוקים הדתיים, ואחרי יציאת האלהים בדימוס, הוחזרה העטרה ליושנה, כיצד תוכל התפרצות או התפתחות אחרת לבטל את הגורם הכביר הזה, שמציאותו, כנראה, מוטבעת היא עמוק עמוק בנפש האדם?

בגדר זה יש לשער רק השערה אחת: הקנאות תיבטל. האמונה, היחס אל האלהים ואפני התגלותו בסימנים ובסדרים ידועים, יהיו דבר מסור אל הלב. המלכות לא תגן על היחוסים האלה במקל וברצועה, ולא תגזור: כזה ראה וקדש, לאמונה זו יש זכויות שלמות ולזו – מקוטעות, והכהנים המדברים בשם האלהים לא יהינו להתערב בעניני הארץ, אך יעמדו על דוכנם. מכיון שאנו רואים בהיסטוריה, שהמין האנושי הוא בכללו עולה ולא יורד, ושיסוד הטוב מתגבר והולך, קרוב הדבר לדעתנו לחשוב, כי ריתחא־דדת, תקפו וקשיו של קלריקליזמוס וקטרוגו על החרות ומידת דינו על האפיקורסות, חמסנותו וצרות עינו, חרמיו ונידויו, וכל מה שנשאר עוד מאותו בית המוקד של האינקביזיציה ילכו ויתמעטו, וההפלגות והגוזמאות, ההבאי והדמיון שיש באדיקות דתית יופחתו, וישתיירו רק במזג הראוי ובשיעור מצומצם. אבל שאלה זו, יותר משהיא נוגעת אלינו נוגעת היא אליהם. הקלריקליזמוס שלנו, שהיה “שורף בהבל פיו”, מה היה כוחו גם בימים הרעים!

עד כאן בדבר החלק הדתי של היהדות. אך זה הוא רק חלק. היהדות כוללת גם אתיקה שלמה, השקפה שלמה על החיים ועל החברה המדינית, וגם בנוגע אל אלה, שאלת העתיד, בכוונה או שלא בכוונה, מסתעפת משאלת המהות.

אינני מקבל על עצמי קבלנות מעין זו. להשיב באיזה פתגמים, מה היא המהות האתית של היהדות. קביעת־מסמרות זו היתה מלאכתם של כל בעלי העיקרים וכותבי הקאטחיזמין, וגם בנוגע למקצוע זה אפשר לקלוע אל המטרה ואפשר לגשש כעיוור בצהרים; אפשר להצליח למצוא נוסח של תמצית התמצית, ואפשר לצלול במים אדירים ולהעלות חרס.

על שאלת מהות היהדות משיבה היהדות בעצמה בכל ספרותה העתיקה, בכל החוקים שקבעה, והסדרים שייסדה. הנימוק הטמיר הוא – רגש הטוב, האהבה, החסד והרחמים, אלא שהנימוק בעצמו איננו מקשקש כזוג בסתם תוכחות מוסר ומתק שפתים, כי אם ספון הוא בתוך מעשים ותקנות, ציוויים ואזהרות, בהוויות העולם ותהלוכות המדינה ודינים שבין אדם לחברו. היהדות היא, בבחינה זו, משטר כולל ומקיף חיי עם אחד, משטר, שתכליתו לעדן ולזכך ולהאציל את החיים האלה על ידי התאימם באופן שלם שבשלמים אל עיקר הטוב. מי שאין דבר זה ממלא את סיפוק נפשו, מי שמחטט ומנקר למצוא דוקא במושג המופשט איזה חידוש משונה וחסר דוגמה בעולם, חוששני שלעולם לא ימצא את אשר הוא מבקש. המושג המופשט של טוב, כמו של יופי, של אהבה או של אנושיות, שווה הוא עפ"י השכל הנאצל בין הרבה פילוסופיות ואמונות, וניתן להינסח באפן זה או באופן אחר. המקוריות, הייחוד, אשר בו נתגלה הגניוס היהודי, הוא אופן התרת הפרובלימות האנושיות האלה, אופן כיבוש הבהמיות והפראיות וזיכוך החיים בתוך קיבוץ של עם אחד, לתשלום חפצו הנשגב.

הגניוס היהודי לא הסתפק במושגים מופשטים ובהרגשות סתמיות, אלא הראה, מה יש לעשות בכל פרט יחידי ותנאי ידוע, ורק מתוך הפרטים אתה לומד, כסתום מן המפורש, את הכלל, והוא הטוב. כבר היתה אמת זו לשיגרא דלישנא, שספציאליותם של היוונים היה ביופי, ושל היהודים – הטוב, ואין אני רוצה לייגע את הקורא בדברים, שכבר דשו בהם רבים. אבל נכונים הם הדברים! באמת, בחלק ידוע, מהות היהדות הוא הטוב. שמא תאמר, אפשר למצוא אצל חמורבי, אצל קונפוציוס, אצל בודה, כללים טובים? הדין עמך, ואין ספק כלל, שעיקר הטוב איננו מין התגלות כהתגלות אמריקה, סגור בתחום ההמצאות של עם אחד ואין לזולתו חלק בו. לא! דברים כאלה אינם המצאות משונות. אפילו אם תאמר: מהות ההלניות היא היופי, משפטך לא יהיה נכון לגמרי, כי היופי קדם ליוונים, ונמצא גם מחוץ ליוונים, ואם תפתח שער לחוקרי קדמוניות, עתידים הם להוכיח, שהיוונים למדו מאת האטרוסקים, ואלה מאת המצרים. ובכל זאת נכון הדבר, אם לא בדיוק, על כל פנים בכללו, שמהות ההלניות היא היופי, מפני שהיוונים פירסמו את היופי בעולם, מפני שהגשימוהו באופן שלם יתר מזולתם ביצירותיהם וכו'.

בערך זה ובמידה זו פירסם העם היהודי את הטוב, הגשימהו בטבעו ובנימוסיו, היה ל“מרא־דחיטי” במקצוע יצירת הדתות, השפיע את לימודי האהבה והמוסר והזיל מדליו את תורת הצדק והרחמים וכו' וכו' – מפורסמות שאינן צריכות ראייה, דברים שהתינוקות יודעים.

וכשמתעוררת שאלה: אם יתקיים “דבר זה” גם בעתיד – יכול אני רק לתמוה. החלק המידותי־האנושי שיש ביהדות הוא מקביל אל חוק נצחון הטוב באנושיות בכלל, אלא שהוא מקדים ללכת לפניו. הרבה ממה שיש בחלק הזה, לדוגמה: הנבואות על דבר השלום, זהו רק אידיאל לעתיד לבוא. אפילו דברים פשוטים כיובל – הנרי ג’ורג' חושב להתרת שאלת הרכוש והעבודה, אשר יש רק לחלום על אודותיה. כל הדעות והנימוסים האלה בעיקריהם (בפרטיהם לפי צורך הזמנים הם נתונים לתיקון, כמו על ידי הפרוזבול וכדומה), לא די שלא נתיישנו, אך גם עדיין לא הגענו להתקיימות מקצת־מקצתם. שמא תאמר: אתמול הוציא חכם אחד כרך כולל שיטה שלמה של אתיקה, והיא משוכללת עוד יותר, וחושב אתה, שמכאן יש סכנה לערך ההתמחות של היהדות – חששך זה יהיה כחשש. הדברים העתיקים והקיימים אינם נדחים מפני ילדי היום. מחר יוציא חכם אחר מתיק כתביו שיטה שלמה עוד יותר, ואם כן תאמר עוד הפעם נואש? לא זה הוא המקור אשר ממנו עמים ניזונים. עמים ניזונים מבתי נכותם וחוסן רכושם הרוחני מאז ומעולם, ולא מן הקיקיונים. ינסו־נא יקומו אלף אלפים חוזי חזיונות ופייטנים באשכנז, והמטירו יום יום במשך זמן רב שירים ואגדות, אם יוכלו לגרוע כמלוא השערה ממעלת ערכו של שיר ה“ניבעלונגען”! תאמרו: זה הוא רק במקצוע השירה. טעות! זה הוא בכל המקצועות שבעולם. האנגלים, למשל, הם דבקים מאד במסורת שיש בידם, שהתום והטוהר, העדנה והנועם הצנוע שיש בנוה־בית ( Home ) הביאו הם לידי שלמות, ודבר זה הוא נכון, ולא ייגרע ממנו כלום, אם נחטט וננקר וננתח את המושג לחלקיו, לדעת, מה הוא הסוד של נוה־בית, ותכלית התכלית, ונמצא, שאין זה חידוש והמצאה מיוחדת, ושכבר יש במקצוע זה הצעות שלמות יתר; החזקה שיש לאנגלים לא תשונה ולא תפחת, ואם יראו, לרגל שינוי סדרי החיים, שצריך לשנות מעט ממטבע שטבעו מכבר, בודאי ישנו, ואמרו: זה היה רצוננו גם בתחילה.

לעולם אין הישן זז מפני החדש, אלא כשהוא רואה, שאיננו יכול לנצחו, הוא מתפשר עמו. זאת היא הדרך האחרונה בשעת הדחק. אבל בנוגע אל התוכן המידותי של היהדות, הוא אין צורך כזה כלל. התוכן הזה הוא מאושש כצור איתן, ומן הרמב"ם עד משה לצרוס, מן כל כותבי ספרי המסור והמידות, לא הרגיש שום חוקר דחק, ולא פסק מלראות במקצוע זה את מבחר המידות והנימוסים, את שופרא־דשופרא של אנושיות.

אך כל אלה הם אמנם חלקים חשובים, עיקריים בלתי נפרדים של היהדות, אבל עדיין אינם כל היהדות. לכל “היהדות” שייך הגזע והדם, שייכת ארץ ישראל, שייכת השפה העברית, שייכת ההיסטוריה. מה מהותו של הגזע – אינני יודע; אבל יודע אני, כי זהו “בריה דלא בטלה”. מה הוא הטיפוס רב־הטיפוסים היהודי – נסה נא להגיד במלה אחת דמות איקונין שלו! מה הוא הטעם היהודי, עם הנ“ט־בר־נ”טים שלו, הרבים לאין מספר; מה הוא החן היהודי? מי יודע. אולי המבקש מלים ושמות בשביל כינוי הדברים האלה הוא כמבקש מאזנים בשביל הדברים שאין להם משקל, או אולי לא לריק ייגע; אבל מי יטיל ספק במציאות הדברים האלה? קראתי מסות לאין שיעור על דבר קלסתר פני היהודי, ותהיינה כל ההגדרות הדקות בעיני כצבע רקמתים של שלפוחית סבון. כולם – ציירים, פסלים, לא תפסו את מהותו של הטיפוס במעט קווים. אבל מי מסופק במציאות? מי ראה זה לעומת זה המון יהודים והמון נוצרים, ועיניו לא הכירו את הטיפוס המיוחד? ומי לא יבין, כי מעין טיפוס זה יש גם לנפש היהודי, להלך מחשבותיו, ליצירותיו, טיפוס אשר אמנם יש יחידים שאיננו ניכר בהם, אבל ניכר הוא בכלל. הוא משתנה ככרום, לרגל השפעות הזמנים, הארץ והסביבה, ועם כל זה מסתמן בו מעין אופי כללי, במקום שאין מכירים אותו, מרגישים אותו, במקום שאין היהודים בעצמם מכירים, הגויים מכירים או מרגישים.

אין בעולם חטיבה אחת נבדלת יותר, מצויינת ומורגשת יותר, תקועה כעצם בגרון של האומות, לא לבלוע ולא להקיא, מונחת כאבן בקיבתן המעכלת, ואעפ"י שנפרך ממנה קורט אחר קורט עיקרה נשאר. אין לאומיות מבצבצת, מפעפעת, צפה כשמן על פני המים, קבועה בגלגל חמה, ובלתי יכולה להתעלם מן העין, כלאומיות זו.

ועוד הפעם מה מהותה, מה חידושה, בסיסה של לאומיות זו לבד מן הדת? אנחנו, המונותיאיסטים, רגילים לתור תמיד אחרי האחד, המוחלט. דבר זה קשה למצוא בעולם. אין תכונה אחד כוללת ויחידה, אבל יש הרבה תכונות, והן אינן דברים שאינם נמצאים בכלל בין בני אדם. מידה אחת ליהודים וליהדות. דוגמאות חלקיות של היהדות אפשר למצוא גם אצל אחרים. אבל אין למצוא יחד את כל המכלול בהתפתחות זו ובתבנית זו. כן הוא הדבר גם בתכונות הלאומיות של היודים; אין התכונות האלה תכונות משונות, יוצאות מגדר הטבע, חסרות דוגמה; יש דוגמאות בין בני המזרח, או גם בין בני אירופה הדרומית; יש דוגמאות, בכלל, עם העמים הזקנים, או עם העמים המדוכאים. ההווה הוא מעורבב ומסובך עם העבר, ההשפעות החדשות הן מפותלות ומעוקלות עם ההשפעות הישנות: על השידרה של יהודי בכלל כבר הספיקה שידרה חדשה להתרפד, שידרה של יהודי בארץ זו, או אחרת, אבל יש גם הרבה גוונים משותפים. יש לנו, באשר אנו שם, מידה מרובה של תנועה, חריפות, אידיאליסמוס, רחמנות, דרישת התכלית, פיקחות ושינון, פזיזות, נטיה למושגים מופשטים.

וצריך לזכור, כי ככל עם אין אנו בעלי בחירה לגמרי. כמו אחרי כל עם נמשכת גם מאחרינו שלשלת היסטוריה ארוכה, שדוחקת או עוצרת אותנו, ושמוליכה אותנו בדרכים, שההכרח, כלומר הפטליות ההיסטורית, גורמת. רצוני: אפשר לומר מראש, שהיהודים, במצב כזה או כזה, יפעלו כך או כך, בתוקף אופן מחשבתם ואורח הרגשתם, שההיסטוריה נתנה להם, ואין הדבר תלוי ברצונם של יחיד, אף לא ברצונו של דור יחיד. פועל כאן הגזע. לדוגמה, חושב אני, שאפשר היה לבעל דעת לראות מראש, כיצד יתיחסו היהודים ברוסיה למאורעות שנת 1905.

העתיד יהיה כפי שאנחנו נעשהו, ואנחנו, כמדומני, שנעשהו לא רק בבחירה וברצון, אלא גם בעל כרחנו, בלי גם דעת מה שאנו עושים – לצד הלאומי.

מה ובשביל מה? האם קיים העם, בשביל להחזיק את הצביון הלאומי, או מחזיק הוא את הצביון הזה, בשביל שיתקיים? דומה שאלה זו לשאלת האסכולסטיקים: אם סוד הזיווג הוא כמוס בזה, שהמין מבקש להתקיים, או המין מתקיים, משום שהאנטיתזות של המשפיע והמקבל, הדוכרא ונוקבא, שואפות אל סינתיזה? איך שינוסח השם, כך היא העובדה! האומות נהוגות ונפעלות על ידי פטליות, שאי אפשר להן להשתחרר משלטונן, וזהו בודאי אחד הצרכים הנשגבים של ההשכלה האנושית. באופן זה ישתלם המין האנושי יותר משהיה משתלם אילו היה מעורב כמו בקלחת, בלי תחומין ופרשיות.

אי אפשר, לפי דעתי, להבדיל ביהדות בין “מסכת חולין” ו“סדר קדשים”. יש ביהדות חלק גדול דתי, אבל יש בו הרבה מהוויות העולם; יש בה חלק גדול של עולמיות וחול, אבל גם באלה יש עקבות התורה והחינוך, שיורים שיורים מדורות הרבה. אין היהדות הלאומית דבר מוגדר מכל צדדיו, אלא קיבוץ של דברים ותכונות, ירושות ונטיות טבעיות ראשונות או טבעיות־שניות, קצתן משתנות קצתן לא משתנות; הרבה סימנים מיטשטשים והולכים, סימנים אחרים מתגברים והולכים; הרבה איברים נושרים או מידלדלים, תחתיהם איברים אחרים צומחים ומתחזקים – הקיבוץ, הסך־הכל עומד וקיים. כלום אני צריך להאמין בזה? הלא רואה אני זאת.

והדעת נותנת, שהקיבוץ הזה בכללו יתקיים, ושיש ליהודים וליהדות עתיד טוב ומזהיר הרבה יותר מן ההווה הזה.

הצעתי את נימוקי, מדוע היהודים, בתור נרדפים, או נהנים מן החסדים, לא ניתנו לכליון בעתיד, ומדוע אין שום יסוד לפחד, שהיהדות צפוייה לקץ. עדיין נשאר לי להראות על איזה מקניניה של לאומיותנו.

קניין הלאומיות שלנו הוא – ארץ ישראל. זה הוא כוח מוחשי וגם רוחני: מוחשי ליושבים שם, רוחני לכל היהודים. לתוך אוצר הכוחות של התקיימות היהדות נכנס הכוח הזה במשך תקופתנו. הבסיס הזה נחשב כאין, נשאר ממנו רק איזה נענוע חסידי, דבר שבצדקה, פיאטיזמוס דלית ביה ממשא. אנחנו חזרנו וייסדנו את הבסיס הזה. אינני אומר, כי זה הוא הכל. הלאומיות היא הרכבה של יסודות, אבל אומר אני, שהיסוד ארץ הישראלי הוא אחד היסודות הראשים. והעבודה שנעשתה כלפי מטרה זו איננה נידונה עפ“י מה שכבר אפשר לראות, כי אם עפ”י השאיפות וההרגשות שנטעה בקרב הלבבות.

קניין לאומיותנו הוא – השפה העברית. כל מלה עברית היא הד האומה כולה; כל מלה עברית מחזירה לנו את העבר, מחייה לנו את ההווה ומעבירה אותנו לבטח אל העתיד. השפה העברית מראה לנו מה שיש לנו בקרבנו, במסורת ההיסטוריה, בעוז רצוננו – תביעה לחיים, לחרות עצמית; ואם אין אנו רואים, שהשפה התעוררה לחיים חדשים? האין דבר זה מראה, כי עוד יש לנו מה להגיד, מה לעשות ומה לחפוץ? אינני רוצה להאריך בדבר זה, שמא יאמרו, שאני מפליג את ערך הכרוזים והקריאות. בנידון זה אין איש שידמה אלי בפסימיזמוס. ואם להתרעם על אשר אין מסייעים לספרות, על שאין קריאת ספרים נפרצת וכו' – כולנו בעלי דעה אחת. אבל אין להכזיב את החי והקיים לנגד עינינו, שהשפה נעשית למדוברת בא"י, ושהיא הולכת וחיה במקצת גם בגולה.

הרי אלה כוחות שנצטרפו אל כל הנמצאים מאז והמוסיפים לפעול, ושואל אני: כיצד אפשר לאדם בר דעת, להסתפק, אם היהודים יתקיימו, אם היהדות תתקיים?

לי אני, קיום היהודים והיהדות בעתיד הוא ודאי, ונראה לעין – עד כמה שאפשר לראות את העתיד בעין.

אין לבי הולך לא אחר סתם נביאי הכליון, ולא אחרי דורשי רשומות וסופרי ספירות, שמראים בחשבונות, שהיהודים, למשל באשכנז, מוכרחים לעבור מן העולם. על דבר החשבונות היה כלל קבוע מאז, שאין לך אותיות מחכימות יותר ומופתים חותכים יותר. במחילת כבודה של הסטטיסטיקה, חוששני, כי על ידה אפשר להוכיח הכל.

אינני מאמין, שיהודים באשכנז יעברו מן העולם, ולו גם יעברו במדינה אחת – לא על מדינה אחת אנו דנים, כי אם על העם כולו.

כן גם אין לבי הולך אחרי הדבר הזה בתור הקדמה לציונות. אין דעתי נוחה מתכסיס היאוש. הציוני האמתי מכיר הכרה ברורה, שהעם היודי יתקיים, ושהיהדות הלאומית תתקיים.

הקיום בעצמו בטוח הוא לי, אבל יש שאלה אחרת: ההתפתחות, ההשלמה, החיים הטבעיים – כיצד נשכלל את חיי היהודים, כיצד נרכז את כוחותיהם, כיצד ניתן להם אור ודרור, תחייה ומעמד איתן? על השאלה הזאת משיבה תכניתנו הציונית־הלאומית, לפי מובנה הרחב והעמוק, תשובה שלמה. כמו שאנו קיימים כעת, ואולי באופן טוב יותר מעט, נתקיים גם להלאה בעתיד. אבל זה איננו מספיק לנו. אנו שואפים אל תנאי־הוויה מזוככים ושלמים יותר מאלה. ידוע פתגמו של נורדוי: או ציונות, או התבוללות גמורה. Aut Caesar aut nihil (או קיסר או לא כלום) הוא דיבור חזק. אבל החיים אינם פוסקים כך. רשות לאמור, כי כיתות הללו והללו של היהודים נידונו לכרת, אבל העם היהודי לא נידון לכליה, כלומר להתבוללות בשום אופן. אותו ה“לא” הגדול הנשמע מפי העם זה כל כך דורות, יהיה נשמע גם להלאה. אבל אנו דורשים יותר. אנו דורשים גם את ההן בחיים נורמלים, בלי הזדקק לרדיפות ולחסדים.

הימלא העתיד את תקוותנו זאת, כוונתי לא תקוות הקיום, אלא השכלול והתחייה? דבר זה הוא תלוי בנו. להתקיימות גרידא, ל“סטאטוס קווא” – מספיקה הפטליות ההיסטורית. להתרוממות, להשתנות המצב דרושים קרבנות מרובים, עבודת העם כולו, התמדה, התעוררות שאינה פוסקת, כוח רוחני עמוק, וגם משטר. בנוגע לאלה, אין אני יכול לאמור, שאני רואה זאת בחוש ובדרך ודאי; יכול אני רק לאמור, שעבודתנו צריכה שתהא מכוונת כלפי מטרה זו.

[1912]

---

התוכל ארץ ישראל לפתור את שאלת היהודים?

מאת

נחום סוקולוב

(פורסם ב“התקופה” כ“ט, תרצ”ו, עמ' 205–211)

נוסח השאלה – בטעות יסודו. כלום יש איזו אכסיומה או דוגמה תכניתית, שקבעה להלכה פסוקה את ההשקפה, שהציונות היא “הפתרון הגמור לשאלת היהודים”? אמנם כשאני לעצמי – כך סבורני; וגם נכון הדבר, שפעם נזרקה שיחה כזו מפיו של הרצל, אבל איש לא הציע את הדבר הזה בתור עקרון, שאדם חייב להאמין בו, להוכיח את אמתתו באותו ובמופתים, ואשר מי שאיננו מאמין בו יקרא “כופר”, כמו, למשל, העיקרון, שהננו עם, ושהננו צריכם להתחדש לחיות חיי-עם נורמליים, ושהמקום הנועד לכך הוא – ארץ ישראל. הדברים האחרונים האלה הם עיקרים ברורים, מחיצות מבדילות בינינו ובין מתנגדינו; אבל כיצד תיפתר "שאלת היהודים " בכל הגולה, בהשפעת הרעיון או המפעל הציוני – דבר זה, אינני אומר, שלא חשבנו עליו, או שאנו מסיחים את דעתנו ממנו, יש לנו על אודותינו השערות ואומדנות, השקפות ותקוות; אבל אנו רחוקים עדיין מקביעת עקרונים במקצוע זה; לא לרגל הספק והנדנוד, אלא לרגל הסתמיות ורובוי המשמעויות בנוסח השאלה בעצמה.

כדי להשיב על השאלה, צריך היה, ראשית כל, לברר, מה הוא המכוון המונח “שאלת היהודים”. ברי לי, שישנם רבים, שמתכוונים בכך להפרעות הנעשות כנגדנו בכמה מהארצות, וכן תהיה איפוא השאלה: אם אחרי התגשמות שלמה של השאיפה הציונית בארץ ישראל, יש יסוד נכון לבטחון מוחלט, שהגויים לא יעשו פרעות, או – (נרחיב את הענין) שלא יגזרו גזרות של חמס ושוד כנגד אחינו בארץ זו או אחרת?

אך מי שהוא קל בדעתו יהין להשיב על שאלה זו, באופן דוגמטי, בהן או בלאו – הואיל שפתרון שאלה זו איננו בידינו, אלא ביד הגויים והואיל שאיננה שאלה הגיונית, אלא פסיכולוגית דקה מאד, ויש בה הרבה מן הניראסטניה; ומסופקני, אם אפילו פרויד וסיעתו יוכלו להשיב כהלכה על שאלה פסיכו-אנאליטית כזאת, בנוגע אל האוכלוסיה של הגויים; יוכלו, אם ירצו להשפיע עלינו שרשרות מלים גרמניות מורכבות לעילא ולעילא בסגנון מדעי; אבל להגיד ברור מראש את כיוון התפתחותה של פסיכולוגית המון הגויים במחנה היטלר, או במחנה דומה לו: אם יעשו פרעות כנגד היהודים שישארו בארצם, או לא? – הרי זה דבר התלוי בפסיכופאטיה, מאשר בפסיכולוגיה; ומי מאתנו יוכל להשיב תשובה על שאלה כזאת, על חשבון הגויים? ישיבו הם, אם הם יכולים – חוששני, שגם הם אינם יכולים.

יש תפיסה יותר עמוקה לשאלה זו, והיא: התתמיד השנאה (שהיא סיבת הפרעות והרדיפות) כנגד היהודים, אחרי התגשמות הרעיון הציוני? כשאני לעצמי, דעתי הפרטית בנידון זה היתה נוטה תמיד לפסימיות. הרי לפני יותר מחמשים שנה הוצאתי לאור את ספרי בנוגע לשאלת היהודים וקראתיו בשם “שנאת עולם לעם עולם” – שם, שיש בו השקפת עולם שלמה. על נקודה זו אני עומד מאז ועש עתה. השנאה לישראל נובעת ממקור הרגשות, צרכים עסקים, נחלת אבות, שקרים מוסכמים, חינוך והרגל; אצל רבים – טינות שבלב, ביודעים ובלא יודעים, ממקור הדת; ואצל עוד רבים יותר – קנאה והתחרות בהשכלה, במלאכה , בפרקמטיה, הסגת גבול והפוך בחררה, ועוד אצל רבים אחרים – שנאה שבגזע מושרשת עמוק עמוק כמין אידיוסינקרסיה טבעית, שאיננה צריכה לשום נימוק, באופן שהתבטל סיבה אחת מאלף הסיבות, עוד 999 תשארנה מספיקות די והותר לשנאת עולם; ומאליו מובן, מובן שאנו דנים על דבר “עולם” במובן המסורתי: ה' אלפים תרצ"ו לבריאת העולם, ולא במובן הקוסמי, אשר יומו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם היה אולי אלף אלפי שנים.

לנבא על מה שיהיה, אפילו הכרונולוגיה הפעוטה שלנו, בנידון השנאה לישראל, או בנידון ניגודי הגזעים או בנידון המלחמות או הדעות המתנגדות או, בכלל, הדתיות המיטפיסית והרציונליות המדעית – הריני מניח לבילאמי ולוולס. כל הנבואות האלה אינן אלא שעשועי הדמיון. בדרך ההגיון, אין נקודת סעד לנבואות כאלה זולתי העבר, זאת אומרת, אפשר רק להקיש מן העבר אל העתיד; וזהו מקום התורפה שבחקירות ממין זה, כי אפשר מאד, שהעתיד ייצר מיני כוחות וזרמים חדשים, שלא היתה דוגמתם כלל בעבר, ובכן, כשהיסוד הזה של אנלוגיה נופל – כל הבנין מתערער.

הרצל לא נכנס למטאפיסיקה זו של חיטוט וניקור: מה יהי גורל רוב היהודים או מקצתם, שיישארו, אם יישארו בגלות: אם יוסיפו הגויים לרדוף אותם או לא, אם יוסיפו לשנוא אותם או לא? הוא היה רחוק גם ממגמת הסנגוריה, שהיא, לאמתו של דבר, מעבר למפתן ההכרה, מקור החקירות ממין זה. הוא דן על נגד-השמיות כמו על עובדה. כמו שאומרים בשיחתן של בריות; “קשיא על מעשה?” כך הוא, ועלינו להחליט למצוא מנוס! רוח הנבואה, שהיה בו בלי שום ספק, לא נכנס לתוך סבך החקירות על דבר “היהודים הנשארים”, ומה תהא עליהם, ואם נגד-השמיים יוסיפו לשנאם או לא? הוא רק ראה, בבהירות יותר גדולה, את נבטי ההתפּתחות של נגד-השמיות. הוא הרגיש בהיטלר, שממשמש ובא; וכל עיוניו ושאיפותיו, גם לפני הקונגרס הראשון במחברתו “מדינת היהודים” (שהיתה לאומית טריטוריאלית, ולא ארץ ישראלית בעיקרה), גם לאחרי הקונגרס, בתכנית בזיליאה – נצטמצמו ביגיעות להכין את הארץ, בלי שום שימת לב לסטטיסטיקה, כמה תוכל הארץ לקלוט, ובאיזה גבולות, אין צריך לומר: בלי שימת לב אל היהודים שישארו בחו"ל. – לא שהוא היה פחות מיצר ודואג ודווה בלב קרוע ומורתח, מכל אחד מאתנו, ביחס אל “היהודים הנשארים”, אלא שהוא לא נתן לשאלה זו לבלבל את מוחו ולהסיח את דעתו ממטרתו העיקרית.

זוכרני שאפילו קישינוב בשעתה לא עשתה עלינו רושם, אנחנו כולנו, שהיינו מנוסים בצרות, היינו בכל זאת מופתעים מהרציחות בקישינוב.

כל אחד מאתנו – כלום צריך אני להזכיר את ביאליק ז"ל? – “יצא מכליו” ממש. באותה שעה לא היה הרצל מופתע כלל. מובטחני, שאילו חי אתנו כיום הזה, לא היה מופתע אף מהיטלר. התפתחות זו, בכל משובתה ופראותה, נראתה לו כתולדה הכרחית ומובנת מאליה של המצב השורר. כשכתבתי אליו, מתוך הדם והאש ממש בקישינוב, מחאות והגה והי, השיבני, שצריך לסדר שם אגודה ציונית. זאת היתה האי-האיכפתיות של קנאי נשגב, “התבודדות נהדרה” בתוך שאיפה יחידה ומיוחדת, מתוך הכרה עמוקה, ששום דבר זולתה לא יועיל.

מובן, שנשתוונות כזאת לגבי קטסטרופה בהווה, אינה דין שהיא גדולה פי מאה לגבי שאלה חקרנית ספיקולטיבית, אם תהיה “קישינוב” – אחרי התגשמות ציונית, או לא תהיה? אם ישנאו אותנו הקישינובים כמאז, או לא? עד כמה שאני בקי בשיטתו, בדרך מחשבותיו, ובטעמו הספרותי של הרצל, אילו חי אתנו ומישהו היה פונה אליו ושואל אותו שאלה זו, היה אומר ביושר לבו: " אני מקוה שלא יעשו פרעות, שלא ישנאו וכו' אבל אינני יודע".

קרוב יותר לשאלה זו היה חברו המצויין של הרצל, מקס נורדאו אינני זוכר בדיוק, באיזה מאמר או ראיון או נאום ארעי (את הנאומים הנני זוכר במלואם) אמר, שהיהודים שישארו בגלות עתידים להתבולל כולם, וככה תיפתר שאלת היהודים. מתוך שיחות עם נורדאו יכול אני לאשר, שכך היתה דעתו: אבל הוא סתם ולא פּורש, אם אותה התבוללות – פּירושה שמד; ואם הוא היה בטוח, שאחרי השמד לא ירדפו את המשומדים ולא ישנאו אותם כמו לפנים באספּמיה ובפורטוגל. גם הוא לא הציץ בפרדס".

" אין משיבין את הארי לאחר מותו“. הריני מעריץ את נורדאו תכלית הערצה; אבל אין דעתי כדעתו מפּני שני טעמים: א) אין אנו רשאים לוותר אפילו על נפש אחת מישראל, והביטול כלפי “היהודים הנשארים” הוא בעיני יחס או-לאומי. אנו חייבים לטפל ב”יהודים הנשארים“, לטכס עצה בנוגע אליהם, ולהשתדל להחזקתם ולהצלתם לא פּחות מאשר באחינו, שכבר השיגו מטרתם או מקצת מטרתם בארץ ישראל, יען כי כולנו עם אחד ו”נדחי ישראל יקבץ“; ב) כל ענין ההתבוללות אליבא דנורדאו, בנאומו ההיסטורי ובהרבה ממאמריו, נראה לי לאותו חכם כענין של היהודים. אבל נסיונות השנים האחרונות בגרמניה הראו שהשקפת נורדאו היתה חד-צדדית מאד. הניגוד להתבוללות מצד הגויים הוא הרבה יותר מוחלט ועקבי מהנטייה של היהודים להתבולל, ואיש לא יאמר עתה ש”היהודים הנשארים" יתבוללו, ונגמר הדין. אין זה תלוי בהם – יהי שם ה' מבורך, שאין הדבר תלוי בהם! שערו בנפשכם, מה יה המצב, אילו נתן היטלר את הברירה ליהודי גרמניה – להתבולל או להשתעבד לכל הגזירות ולהיגרש באופן זה או אחר מן הארץ! ישראל קדושים הם, ובוודאי שנמצא מספר ידוע של יהודים לאומניים או דתיים, שהיו בוחרים בחיים לאומיים או דתיים מבא"י מאשר בכל “סיר הבשר” של גרמניה; אבל כמה!

נמצא, שגם הפתרון המיוחס לנורדאו איננו פתרון; ושמצד זה אין להחליט, ששאלת היהודים תזוז ממקומה ע"י התבוללות. הרי כל המשבר הנורא בגרמניה, יותר שהוא משבר במצב היהודים, הריהו משבר ביחס לעם הגרמני וממשלתו הנוכחית אל השיטה והמעשה של התבוללות היהודים.

וכיצד אפשר, אפילו לנביא, לראות מראש, לא רק אם יתחדש או לא יתחדש משבר כזה ליהודים שישארו בארץ, בעוד דור אחד או שני דורות, אם אי אפשר לכל חכמי מזרח ומערב לדעת, אם המשבר הזה יעמוד בתקפו או יתרופף בעוד שנה אחת, בעוד חודש אחד? הרי יש לנו ענין עם תסבוכת ענקית של גורמים וכוחות, נפתולי עסקים ומעקשי מפלגות, אינסטינקטים ותאבונים, שאיפות חיוביות ושליליות, אפשרויות נצחונות ותבוסות, עליות וירידות גם ביחסי חוץ וגם ביחסי פנים; וגם אותה כמות בלתי ידועה של מאורעות, מקרים וכל מיני פגעים בלתי צפויים מראש, שלמשל, פעם אחת גדוד שחצנים מנסה לעשות “פוטש” ועמלו עולה בתוהו; ואילך – השעה משחקת לקשר שכזה, והוא תופס את הצבא, את המברק אל-החוטי, את העתונות, את צומת הטלגרפים והטלפונים, והנה הוא “האוחז ביד”.

הלא בתוך פקעת זו גלולה ועטופה גם שאלת היהודים בגלות! אי אתה יכול להתירה מהקשרים והצירופים של הפוליטיקה הכללית ומצב הרוח של מלחמות ומה שאחרי המלחמות; ואי אתה יכול לפרקה מסכסוכי הכלכלה והמפלגות הכלליות הכרוכות בה. אין זו חטיבה נפרדת ושלמה לעצמה, אלא חוליה של שדרה, טבעת בשלשלת. והמתנבא על פתרונה צריך להתנבא, ראשית, על הנאציות, על הבולשביות, על הליברליות הנופלת, על הסוציאליות המסתעפת מאד, על הסיכויים של מלחמה ושלום, על עיקרון שוויון הזכויות, שהגיע לידי משבר, על הסוציאליות הממלכתית, החותרת תחת קיומו הכלכלי של עמנו, במתכוון או שלא במתכוון, באופן פאטאלי.

בלי היכנס לכל השאלות האלה, תהיה תשובה קצרה, מעין “ישנאו”, “לא ישנאו”, “שאלת היהודים תיפתר”, “לא תיפתר”, “בעוד חמשים”, “בעוד מאה שנה”, וכיוצא בזה מן הנבואות – דומה לפתגמי ההובר נוסטראדאמוס", או של פיתיאה (דלפי), חברי האורים של היוונים העתיקים.

עוד חכם אחד נגע בשאלה זו באופן קפנדראי ובעקיפין, והוא הקלאסיקן של חיבת ציון, ד"ר פינסקר.

הוא, כרופא מובהק יותר מאשר כסופר, נתן דיאגנוזה של השנאה ליהודים: האמונה בשדים ורוחות, והאימה הקשורה בה: דימונומאניה. בני אדם עשויים לפחוד מפני כל דבר אי-טבעי. מצב עמנו הוא אי-טבעי בזה, שאין לו ארץ שלו, והוא נמצא בכל מקום.

המחברת הקטנה “אוטואמנציפציה” היא באמת כתובה בטוב טעם ובהגיון, אעפּ“י שהדיאגנוזה איננה מקורית ולא מבוססת למדי.הרבה סופרים קודם לד”ר פּינסקר כבר דשו בהשערה זו. דבר זה, כיוון הדעות יקרה לעתים קרובות, אבל דא עקא, שיש לה לדיאגנוזה זה פירכא. אפיון וטאציטוס חרפו את מערכות ישראל בטרם גלינו מארצנו.השנאה ליהודים בין עובדי האלילים, ואף בין חכמיהם, לא נתמכה על אי-טבעיותם של חיי היהודים, אלא על טבעיותם.

אפשר ללמוד את הסתום מן המפורש, שלפי דעתו של פינסקר, אם תהיה לנו ארץ שלנו (גם פינסקר בתחילתו לא עמד עדיין על ארץ ישראל), אז ייעשו חיינו טבעיים, ומשייעשו טבעיים – תחדל אימה זו ואז לא ישנאו אותנו.

אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש תשובה: השנאה לישראל איננה כולה אימה מפני הרוחות והמזיקין; ואיננה יכולה תגובה לאי-טבעיותו של מצב ישראל בעולם. היו דורות, אשר אז עיקר השנאה היתה קנאת הדת. העיקר הזה חסר עתה מן הספר, ועל כל פנים נקלש והופג, והשנאה לא תמה. היו דורות, אשר אז עוררנו שנאה בכיעורנו ובקלקלתנו בגיטו. בטל הגיטו, והשנאה התגברה עוד יותר, ורוצים לחדש עלינו את הגיטו. אין איפוא שום סיבה מצד היפותיזה זו, שהשנאה תחדל עם חדול אי-הטבעיות במצבנו.

אין איפוא שום הלכה פסוקה, לא מאת מוסדי הציונות, ולא מאת חובבי ציון שקדמה להם, בנוגע לשאלה, מה יהיה מצב אחינו, שישארו בחוץ לארץ – לא, שאין לנו עסק עמהם. יש ויש לנו עסק עמהם. אלא שאי אפשר להקים להם נביא להגיד עתידותיהם בקרב העמים, כמו שאי אפשר להקים נביא לגויים בעצמם, לדעת היום את אשר יקרה אותם, לא באחרית הימים, כי אם בעוד ששה חדשים. הישמיד מוסוליני את אביסיניה? היהיה מלך איטליה לקיסר אביסיניה, או – למלך איטליה ממש? היתקיים חבר הלאומים? מה יהיה גורל זכויות המיעוטים? היתקיים המיליטאריזם החדש? התבלע הסוציאליות את הדימוקראטיה, והבולשביות את הסוציאליות? התכריע בין הלאומיות הנוהה את הלאומיות המעיקה? ואם צאריך הריאקציה להפוך ידה בני כל הימים? אספו לי חסידי קדושי מגידי מראשית אחרית, להשיב תשובה ברורה, לוא רק על אחת השאלות האלה ואז אני מקבל על עצמי להשיב. נבואה תמורת נבואה גם מה יהיה מצב היהודים.

וזהו הסוד שבחיי האנושיות ושבסדר הדורות, שאי אפשר לראות את הנולד –בבירור מוחלט, ורק בעד הערפל. היסוד התוסס, המניע, המרענן את החיים, הוא הבלתי צפוי. אילו היה הכל צפוי מראש, כמו במיכני של חשבון, אזי לא היה דמיון בעולם, לא היתה שאיפה בעולם, לא תאוה ולא תקוה, לא ברירה ולא רצון, והיינו כולנו מתים משעמום. די לנו, בני אדם עלובים, לדעת את כל העבר ואת כל ההווה; לדעת גם את העתיד – אינני רוצה כלל, אולי מפני ש“הענבים הם גבוהים ביותר”.

ואולם, אעפ“י שאני נוטל מאת הפתגם " הציונות היא הפתרון המוחלט לשאלת היהודים” את קרני ההוד של נבואה, ואת הטענה להיחשב “כצג באיתון” של עקרוני הציונות, אני מניחו בתור פתגם, שיש בו הגיון אמת ומשפט צדק. " מקרא זה אומר דרשוני ".

מי שרואה את הציונות כעין מיכאניקה בעלמא של העברה ממקום למקום, משמעותו של הפתרון המוחלט תהיה: להעביר את כל היהודים מתפוצותיהם לארץ ישראל. באופן זה אין שאלת היהודים נתרצת אלא פושטת צורה ולבשת צורה. התנגשויות והתאבקויות של עם יושב על אדמתו עם העמים הצוררים לו, שהלוואי שלא תהיינה ושנתאמץ בכל כוחנו לקדם אותן לבל תהיינה, אין בהם משום פוגרומים, אלא יש בהן משום מלחמה לאומית. אפילו השנאה, שיכולה להשתלט ושיכולה להזיק לנו הרבה ושאנו צריכים למנוע אותה ככל האפשר, אין בה משום שנאה גלותית, אלא משום שנאה פוליטית, שיש לה אופי אחר לגמרי. זהו שינוי ערכין מוחלט בנוגע לעם ישראל תושב ואזרח ביתו הלאומי בארץ ישראל. שאלת היהודים, במובן הגלותי השגור פוסקת בארץ ישראל, ותחתיה באה שאלת ההשתרשות, ההתגברות הגופנית והרוחנית, ההגנה העצמית, הקולטורה והחינוך, הביסוס הכלכלי וכו', כמשפט כל עם. בבחינה זו, גם בדעה גם במעשה, מתהווה חילוף השיטה וחילוף מעשים גמור. פוסקת הסנגוריה הנצחית, אשר כמה שאנו רוצים להיפטר ממנה בגלות, אי אפשר לנו להיפטר ממנה כל עיקר. צריכה לפסוק השתדלנות, המקפחת את עצמיותנו ואת הכוח הרוחני של עממותנו. פוסקות ההתדמות וההסתגלות, באותה המידה הרחבה, שהן מצויות וגם מתפתחות בגלות. כנגד אלה, צומחת ומתפתחת השאיפה לעצמאות טבעית, שמתבססת על הקרקע ועל הקולטורה המיוחדת. בכל אלה אין מרץ תנועתי (קינטי), אלא מרץ פוטנציאלי או כוח טמיר, שרשי, לאומי; ואין לו שום דמיון אל המקריות וערבובית האיתנים (האלמנטים) הזרים, שהם רוב הבנין ורוב הריסה של שאלת היהודים בגולה.

רוצה אני לדקדק כחוט השערה, לבלי היכשל בהגזמה. אינני אומר, שהתהליך הזה בארץ ישראל הוא קל יותר מהרפתקאותיה של מה שקורין " שאלת היהודים בגלות“. להפך, חושבני, שהוא קשה יותר. מה שאני רוצה להבליט, זהו, שהוא שונה ונבדל באופיו, שהוא שואף אל מטרה אחרת, כלומר, שיש לו תכלית. דומני, שבנוגע לבית הלאומי בא”י אין מקום לשום חילוק דעות בנוגע להנ“ל, וששום בן אדם חושב לא יוכל לטשטש את הקו המבדיל בין א”י והגלות ביחס אל תכונתה האופיינית של שאלת היהודים – פה ושם.

אבל “כאן הבן שואל”: וששה עשר מליון היהודים, מה תהא עליהם? וכיצד תיפתר שאלתם בזכותו של הבית הלאומי בארץ ישראל?

אין חלקי עם אלה שמסתלקים באדישות ובביטול מאלה ששה עשר מליון היהודים. התיחסות כזו אני חושב לא רק כבטלנות, כדוקטרינריות נבערה, אלא גם כהשקפה אי-לאומית; ולא רק משום שארץ ישראל נבנית וצריכה להיבנות ע"י הגלות. אילו גם לא היה צורך לזיקה זו וארץ ישראל היתה יכולה להיבנות מעצמה ומגרמא דיליה, הייתי אומר, שהתפרדות הבית הלאומי מן הגולה היהודית היא התיחסות רעה מתוך דעה נפסדת – אדרבה, ארץ ישראל צריכה להיות הסמל והדגל, התוך והתמצית של האיחוי היהודי.

הפתרון המוחלט היא המכאניקה, כלומר, ההעברה ממש. כמה שיעברו בני עמנו לא"י – ייבראון, כלומר, יצאו מתחום שאלת היהודים הגלותית ויכנסו לשאלת יהודים אחרת. זהו הפתרון הרדיקלי, שעליו רמז הרצל. יצאה מן הגלות וחסל.

מה שחוץ לממשות זו הריהו מושג יחסי, שאי אפשר להציבו על כף היד, בבחינת “כזה ראה וקדש”. דבר זה דורש הבנה יותר עמוקה וחוש פוליטי יותר דק: המסקנה היותר חשובה שאליה אנו מגיעים על ידי הבנת שאלה זו, הקודמת לפתרונה, נוגעת אל תוכן המונח הנקרא “שאלת היהודים”. עפ“י שיטת האמנציפציה הליברלית האינדיבידואליסטית, השאלה נוגעת למספר גדול או קטן – הכמות איננה מעלה ואיננה מורידה! – של בני אדם יחידים היושבים בארצות מגוריהם, והם נרדפים ועשוקי זכויות, ואולם הם רוצים לשבת איש בארצו ולמצוא את ההגנה הנחוצה להם. פתרון השאלה הזאת היא שויון הזכויות. ואולם עפ”י תורת הלאומיות – השאלה היא יותר מקפת ויותר חודרת לעומקו של ענין: הריהי שאלת עם נרדף, הרוצה לשוב ולבנות את מולדתו ההיסטורית ודורש בשביל כך, שיישרו לו את ה“דרך לעבור גאולים”, לא בתור הגירה וחסד של הכנסת אורחים, אלא בבחינת “ושבו בנים לגבולם” 0 ריפאטריאציה). מתוך התגברותו של המרכז הזה, יחידה לאומית זו, אם יכנוה בשם “מנדט” " בית לאומי“, “מלכות”, “מדינה”, “דומיניון”, קומונוולט”, או לפי דעת הקיצונים, כביכול, “סובייט” – לא השם הוא העיקר ולא בידינו לדחוק את קץ החלטת השם: אבל העיקר הוא, שתהא יחדה לאומית זו גדולה ובטוחה ומפותחת בתכלית השלמות, ואז יש לשער, שיחידה זו, בכוחה ובגדלותה ובזכות כיבושי שלום שלה בעבודה ובקולטורה, וע“י פוליטיקה, לא צעקנית, אלא אינטנסיבית, מתמידה, מרוכזת, תקובל לתוך האריאופג של המדינות. בין שיהיה מנגנון של חבר הלאומים או מנגנון יותר פרוגרסיבי, והיא תדבר בשם הדיאספורה שלה, ואז, יש תקוה, ששאלת היהודים בכל העולם תקבל אופי אחר, ושאותם מאחינו, שהמכאניקה של שינוי-מקום והעברה ממש לא תספיק להזיזם ממקומם, ישארו בתור דיאספורה לא חסרת מגן, אלא מאוזרחת ומסודרת, זאת אומרת ברירה חפשית, אלטרנטיבה: יציאה חפשית לא”י, ברצון, בלי כפייה ואיום, ואיש וביתו ורכושו, בלי תחבולות ו“טרנספירים” , כדרך שהיוונים מאנאטוליה חזרו ליוון, וחבר הלאומים סייע בידם לחזור; ואלה אשר, מסיבה זו או אחרת, לא יכלו לחזור, או לא רצו לחזור – להניח להם לשבת בשלום ובמישור מגוריהם.

הדרך לציונות רבה

זהו הפתרון המוחלט לשאלת היהודים בכל היקפה, שהציונות מציעה. זאת היתה בעצם ובראשונה האידיאה של המנדט. לפיכך הותנה בהצהרת בלפור תנאי מפורש לבלתי נגוע בזכויות הפוליטיות של היהודים בעולם. איזה מובן יש לתנאי זה, זולתי שהושם לב לכך, שעל חשבון א“י בל יגע שום עם בזכויותיהם של היהודים בתפוצותיהם? זאת היתה תכנית שלמה של הבית הלאומי בא”י בצירוף ובקשר עם כל שאלת היהודים בעולם. הסיבה, מדוע הפוליטיקה המאוחרת (יותר נכון: הפרקטיקה) זזה מנקודת הראות הזאת, היא ליקוי היסוד המוסרי בפוליטיקה בין הלאומיות בכלל. אני מקוה, שאחרי כל התגובות ישוב העולם הכללי אל האידיאל הזה. בכיוון זה צריך להרבות עבודה בל העולם ובקרב התנועה הציונית. בכוון זה אין שום קרבן יקר יותר מדי להגדיל ולשפר את הבית הלאומי. זוהי ההתרה היחידה הנכונה.

כ“ז מרחשון התרצ”ו

---

הסברת הציונות

מאת

נחום סוקולוב

(דברים בפגישת צירי קרן היסוד בירושלים ביום י“ט תשרי תרצ”ה 28.9.34)

רציתי להשתתף באסיפתכם מתחילתה; אבל נמנעתי לרגל טרדותי, על כל פנים אשתתף בסיומה. שמעתי שכמה מכם יוצאים בשליחות קרן היסוד לעבודת המגבית בחו"ל. בימים האחרונים שבתי מעבודה קשה כזאת – במרחבים הענקיים אשר בסוף העולם הישובי. אבל כל הימים וכל השנים לא יכולתי להסתלק מחוג העבודה מפקידה לפקידה בעד קרן היסוד, ובודאי יזדמן לי עוד להמשיך לפעמים את העבודה הזאת, שהיא בעיני עבודה פוריה.

אינני מייחס שום ערך ממשי לדברי האנשים המביעים לי השתתפות בצערי והמקנאים לכבודי שאני אנוס פעם בפעם להפליג למרחקים בעד קרן היסוד, ושלפחות, הנשיא, לא היה צריך להזדקק לעבודה של “שנוררות” שכזו. אלה הם בעצם דברים בטלים ומחפירים את אומריהם אעפ"י שכוונתם רצויה. ובכל פעם שאתם צירי קרן היסוד שומעים דברים בסגנון זה, אתם חייבים למחות כנגדם בכל תוקף. אין זו “שנוררות”, כי אם פניה אל העם בשל מס לאומי, אלא שאנחנו קובעים וגובים את המס בצורה אחרת מזו של הממשלות: המס שלנו הוא מס מתוך אצילות ההרגשה ורוח נדיבה והתרוממות נפש העם, בלי “שרביט” של מושל, בלי “מקל ורצועה” של משטרה. זהו ניצוץ של אותה “מדינת היהודים”, שאנו שואפים אליה, זהו תפקיד שאנו צריכים להתגאות בו. קריאת תפקיד לאומי כזה בשם “שנוררות” הוא חירוף וגידוף כלפי מעלה, רקיקת העם בפנים של עצמו, עלבון עצמו לדעת!

אתם צריכים לזכור ולשנן לעולם היהודי, שהנסיעות שלנו לשם הכנת המגבית ולשם גישומה – כלום הן מכונה חסרת רצון מסויים, פועלת באופן אבטומטי, כמו שחושבים המסתכלים השפויים, אלא אפילו כשהיא לעצמה, גם בלעדי התוצאות הכספיות, הריהי עבודה חינוכית-לאומית, חיבור העם המפוזר והכשרתו לכינוס אונו והונו, לקיבוץ הגלויות של הרכוש היהודי שנצטבר, ושאין לו שום מבטח ושום סיכוי, ושל ערכי העבודה הנמצאים בכוח, ואינם יכולים לצאת לפועל. אין זה דיטרמיניזם של צורך ממון שאינו פוסק, ושל סיפוקו, שהוא בערך “הקומץ” אל “הארי”. אילו היתה העבודה רק בבחינה שכזו, אזי היתה באמת כבדה, מעיקה ונואשת. אבל עבודת קרן היסוד, וכן גם הקרן הקיימת, אפילו ערטילאית מכל חשבון כספים, היא בשורת ישע ותקוות גאולה לאסירי התקווה, רתוקי הגלות, ויתר על כן, היא תורה שלמה, ולא שיחה בטלה – להראות את הדרך לעבור גאולים. הנקודה השרשית איננה מגבית המס מתוך שידול דברים, אלא מגבית המס היוצא מן הלב, תעודת-הרצון היחידה שאפשר לסמוך עליה ומכשיר ההשתתפות היחידי הנחוץ למעשה הבנין והקנין. הכשרון הנפשי של העם המפוזר להזדהה באופן מוחשי, וע"י קרבנות, עם שבי הגולה בארץ ישראל, הוא הוא ראש פינה ואבן השתיה של הקרנות. והכשרון הרוחני הזה הוא הוא שניצח את ההתנקשויות שנעשו, או שנרקמו להיעשות, כנגד הקרנות על ידי אלה, שאינם מבינים מה מונח ביסודן: ערך תרבותי גבוה וגורם לאומי-נפשי שאין דוגמתו.

אני צריך להצטמצם בהערות מועטות בתור בעל עצה. אפשר שתאמרו ש“יש לכם עצות די ספקכם” ושמוטב, שהצירים ילמדו מה לנאום ואיך לנאום. אני אינני מאמין, שעל ידי איזו הרצאה שלי, או עשר הרצאות של אחרים, אנחנו יכולים לתת לצירי קרן היסוד חומר מספיק וחדש ודי הארה והוראה בדבר מה שהם עומדים לנאום. איש איש ידבר סוף סוף ברוחו הוא. “הסגנון הוא האדם" – ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. על זה אין יכולת ואין צורך להשפיע, ואין לנו לרמות את עצמנו להאמין, שעל ידי עוד איזה נאום או עשרת נאומים שתשמעו מפי זולתכם, יושפע לכם בהיסח הדעת תוכן חדש, שידריך את אופן התעמולה שלכם. על זה אפשר לפעול רק על ידי מערכת שעורים פרטיים וכלליים בעד העוסקים בתעמולה של קרן היסוד, של הקרן הקיימת לישראל, או של ההסתדרות הציונית כולה. תורה היא וללמוד אנו צריכים. ואילו אפשר היה באיזה מרכז – והמרכז המסוגל ביותר, הלוא הוא כאן לפנינו – לסדר שעורים בחדשי הקיץ, או להפך, כאן בחדשי החורף, שהם יותר רצויים בבחינת האקלים – זה היה דבר גדול, והיה מוכשר לפעול הרבה על אופן התעמולה, להשביחה, לשפרה ולעדנה. אולם מכיון שזה לפי שעה דבר אי-אפשרי, הרי אני יכול רק לעוץ לכם אי-אלו “עצות טובות”.

הייתי מציע, שהתעמולה לא תבוסס יותר מדי על היטלר, על קוזא, או על מוסליי, מפני שזוהי מהדורה חדשה של אותה הציונות הצעקנית, שהתבססה על פוגרומים. עונש הדבר הזה הוא בצדו. העונש הוא כי בשעה שהפוגרומים חדלו, או לא חדלו, אבל הקהל מתחיל להתרגל בהם, והפוגרומים פוסקים לעשות את אותו הרושם המרעיש שהיו עושים בתחילה, זקוק הדבר להיחזק “וכשל עוזר ונפל עזור”, הנימוק אזל לו, ו“הלכה חמורך טרפון”!

זוהי נקודה ראשונה. נקודה שניה: מאידך גיסא אי אפשר, ולא רצוי הוא, לעשות את הציונות לקטע גיאוגרפי, או טופוגרפי, ולצמצם את כל שכינתה אך ורק במסגרת של ארצנו החביבה. מאליו מובן, שהציונות היא מרוכזת בארץ ישראל, ושלא תזוז כמלוא נימה מארץ ישראל – מטרתה הארצית היחידה בתור חוק ולא יעבור, כמובן, ארץ ישראל בממדים היותר רחבים, ועבר הירדן בכלל; אבל הציונות בתור תנועה לאומית הריהי לפנים משורת הגיאוגרפיה הטריטוריאלית. הציונות ממולדתה, מן השרשים שלה, היתה תמיד מעורה ומקושרת עם שאלת האומה העברית בכללה ובשלמותה, ועל כן צריך להדק את הקשר הזה בין השיטה הציונית ובין האידיאולוגיה של התנועה הלאומית בעולם, וביחוד של התנועה הלאומית העברית בכל העולם; ולא טוב להיות כל כך זעיר אנפין ומוחין-דקטנות, ולצייר את הדבר בנאומים שאלה 300,000 היהודים, שכבר ב“ה, זכו להשתקע כאן, כבר הם כל היהודים שבעולם, שאנו רוצים בהם שיהיו בארצנו, וכל 16 המיליונים בגלות הם כקליפת השום, ואין להם שום ערך, ואין לשים אליהם לב כלל. להפך, הייתי אומר, ש”אזלינן בתר רובא", והננו עדיין שרויים בגלות, יען כי רובא דרובא של אחינו הם בגלות. מ-16 מיליון אלה הצלחנו להוציא מהגלות איזה מעשר מן המעשר, עשינו זאת למופת, וצריך לעבוד ולהעמיק את הקשרים הפנימיים שישנם בין הענין שקוראים בשם “שאלת היהודים”, או “הטרגדיה היהודית” בעולם, בזמן הנוכחי, ובין מה שאנו עושים בתור יסוד המעלה ושאר ישוב בארצנו.

אין להפריד בין הדבקים, ואין להסתפק במועט. לפיכך אין לומר די בתאורים “שמן-זיתים” ובקישוט על ידי שלל צבעים את הפנורמה הנהדרת של ארצנו, דברים שעושים רושם מלבב לרגע, אבל אינם מוכיחים כלום, אלא חובה להרחיב, להעמיק את ההבנה על דבר ההכרח ההיסטורי של הפתרון הגדול והיחידי לשאלת היהודים, עם ידיעות מדוייקות על דבר מצב הגלות והישועה הנשקפת מן הגאולה, עד כמה כל הפתרונים האחרים היו פאליאטיביים וארעיים, ועד כמה נחוץ הדבר, שנהיה נידונים בתור חטיבה קיבוצית שלמה אחת להיות לעם ככל העמים, גם אם לא נתכנס כולנו לארץ ישראל. אתם בלי ספק מתאמצים לעשות זאת גם בלעדי. אין זאת אמריקה חדשה, שאני מגלה לכם. אבל יש לעיין ולשקול, יש להאריך בנידון זה יותר ולקרוא את הספרים שנכתבו בענין זה – לדאבוני לא רבים הם – וללמד את הקהל להבין את אותו הקשר, כי בלעדי זה הענין הגדול והכללי מתהפך לאבר מדולדל והריהו כעין קטע תלוש גיאוגרפי. זוהי מדרגה יותר גבוהה לארץ ישראל, שאנחנו מוציאים אותה מגלמודיותה ומחברים אותה עם כל תפוצות ישראל, לשמש להן מרכז מוסרי, לבבי, אמוציונלי. בעד אלה המאושרים בינינו, שהם כבר קבועים בארץ, אין זה מרכז רוחני לבד, אלא גם מרכז עבודה וחיים, גשמי ורוחני כאחד; אבל בעד אחינו המפוזרים והמפורדים בעולם, ארץ ישראל היא לעת עתה רק מרכז הרוח והנפש, ודבר זה טעון התפתחות והעמקה והשרשה – בכדי שאחינו ירבו לבוא, בכדי שבבואם יפנו רבים להשתדלות בחקלאות, ובכדי שיעבדו בעד ארצנו בכל העולם.

ובאופן זה, תוכלו גם למצוא את הגישה המתאימה אל השאלה הערבית. כאשר שואלים אתכם, אימתי תעשו שלום עם הערבים? ומקצת אנשים שואלים, מתי תשבו מסביב לשולחן העגול עם הערבים? – רבים אינם מבינים אנגלית, וחושבים דברים ככתבם, שיושבים מסביב לשולחן עגול, ואינם מבינים שזהו מושג מדינאי, יושבים על יד שולחן עגול, כשאין מקום לישיבת ראש, הרי שבכל מקום אתה יכול להיות יושב ראש או חבר, והאופי של מועצה כזאת הוא אופי לא רשמי. כשיושבים באופן רשמי, אינם יושבים מסביב לשולחן עגול, כי אם יושבים מסביב לשולחן מרובע, מחליטים ומצביעים. זוהי הכנה הדדית בשביל מועצה. אם ישאלו אתכם, מדוע אינכם יושבים מסביב לשולחן עגול עם הערבים – אם המקום מסוגל לשאלה זו (לא כל מקום מסוגל לשאלות ותשובות כאלה, למשל במיטינגים המוניים אין מקום לכך, אבל במסיבות יותר משפחתיות יש שהיו"ר נותן מקום לשאלות כאלה) – נזדמן לי ששאלו אותי שאלות כאלה אמרתי שאנחנו מוכנים למסיבה כזו בכל רגע, אבל עוד לא הגיע הזמן לשבת על יד שולחן עגול, מפני שאין לנו עוד די יהודים בארץ ישראל, והתוצאה של שולחן עגול לנוכח היחס “סטאטוס קוו”, שיש לנו עכשיו בארץ ישראל, לא תוכל להיות כל כך רצויה בשבילנו, כמו שתהיה בעוד מספר שנים, אם נמשיך את עבודת הבנין, ונכניס לתוך הארץ יותר יהודים. במידה שיהיו לנו יותר יהודים בארץ ישראל, באותה מידה התוצאה של הישיבה “מסביב לשולחן העגול” תהיה טובה יותר. הדבר הזה הרגיע את רובם. באופן אחר, הציוניים מחוץ יכולים רק לחבוק את ידיהם ולחכות. אבל כשאנו מעמידים את הענין על השטח המעשי, ה“פועל-יוצא” ההכרחי הוא, שאחינו בני ישראל בכל מקום שהם חייבים לטרוח להגדיל את מספר היהודים בארץ ישראל, זאת אומרת לעבוד בשביל קרן היסוד ובשביל הקרן הקיימת, והרי זה מה שקורים בתלמוד בשם דבר “הניתק לעשה”, זאת אומרת הדבר הסמוך למשפט זה הוא מצוות עשה.

כל נוסח אחר הוא מחטיא את המטרה, מפני שאיננו מטיל חובות מעשיות, ואיננו עומד על הנסיון ועל מנהגו של עולם, כי אם על אמירה בעלמא ועל התירוץ הדחוק של הגלות “תפילה במקום קרבן”. כמה נוח היה הדבר בעד צירי קרן היסוד להציע לפני הקהל קבלת החלטות, הצהרות והסכמות, למשל, שאנו דורשים רוב מנין ורוב בנין בארץ ישראל, לקיים מה שנאמר “ונשלמה פרים שפתנו”! זהו קל מסובין וזול מגרגרי אדמה. הקהל הגדול, אשר קשה לו להיפרד מכספו ולשלם מעשר מהונו – ישא על כפיים צירים נוחים ופוסקים מקילים כאלה, יענה אמן על כל הצעה. מהיכי תיתי! ברם, אין זה כלום. אין רצוני לומר, שאמירה וכתיבה אינן כלום. הנני, להפך, מייחס ערך שאין דוגמתו – לאמירה וכתיבה במקום שיש חוסן ממשי, או במקום שיש פלביסציט שנקבע על ידי ממשלה או על ידי חבר ממשלות. ואולם במאורע דנן, יש לאמירה רק ערך כלפי פנים – ואותו הערך כלפי פנים, עם יתרון חגיגיות ומסורת וקדושה הלוא יש לתפילותינו השגורות בפי הדורות זה אלפי שנים! האמנם נצא ידי חובתנו באלה לבד?

הנקודה השלישית שרציתי להעיר אתכם. אתם יודעים את מצב התרבות בגלות. אינני מצטמצם רק במה שקוראים כיום באירופה המזרחית בשם “תרבות”. אלה הם בתי הספר – בלי ספק חלק חשוב ראש וראשון של כל תרבות, אבל אני מתכוון לסכום הכללי של ערכי רוח, המדע, הספרות, האמנות, השפה וכו'. כל זה הוא לפי שעה איזה מין צינדירילה (מהאגדה של הגויים), זאת אומרת בת חורגת, בכל העבודה הציונית במשך שנים, עושה ואינה אוכלת, אסקופה נדרסת ומגבת לנגב בה את הידים המסואבות. בנוגע לזה ראיתי אף באפריקה הדרומית, שהיא בבחינה זו לא “תורה מחזרת לאכסניה שלה”, אלא ארץ חדשה, מספר קטן של יהודים, והמשכילים הזקנים שהיו שם הולכים ונשמטים, ונשארו מהם עוללות, ובכלל, הארץ ההיא איננה מצויה אצל ענינים רוחניים, אלא מצויה אצל ענינים ישוביים ומעשיות חלוצית, אף בארץ ההיא ההתענינות בדברים רוחניים היא כיום יותר גדולה ממה שהיתה לפני שמונה שנים כשהייתי שם, ובודאי לפני שמונה שנים היתה יותר גדולה ממה שהיתה לפני מספר שנים מקודם. אם כן הוא הדבר, הרי אין להתיאש! ראיתי שהענין הרוחני הולך ומתקדם אפילו שם. ואם הוא הולך ומתקדם אפילו שם לא כל שכן שהוא הולך ומתקדם באירופה המזרחית, ואפילו באירופה המערבית, ביחוד בין רוב היהודים היושבים שם (שהם ממזרח אירופה), למשל באנגליה, ומשהו גם בצרפת. הדבר הזה עדיין הוא בדיוטא התחתונה, אבל הוא יותר טוב מאשר היה מקודם. קרה לי הרבה פעמים באפריקה הדרומית במיטינגים, כשנגעתי בדבר נגיעה קלה, כשהיו שם יהודים לא ציונים, ודוקא אנשים בעלי השכלה גבוהה, היו שואלים שאלות בענין זה; זה אות שהם מתחילים להתעניין, ורוצים לדעת מה טיבה של תרבות עברית, ואי אפשר לצאת ידי חובה ביחס אליהם על ידי כל מיני המליצות, שהיו שגורות בפינו במשך עשרות בשנים, ביחוד בלשונות העמים ובמונחים שלהם, כי אם צריך להביא להם דבר מה יותר מושכל ועמוק והגיוני.

שגיאה היא קשורה בלב רבים, שכל היהודים באפריקה הדרומית הם ציונים, כמו ששגיאה היא לחשוב, שכולם או רובם עשירים. ישנם גם בין יהודי אפריקה מתבוללים מכבר, כמו שהיו בגרמניה ובצרפת, וישנם מתבוללים חדשים שהתחילו להאמין במשיח האדום, שעקבותיו נראו, כמו שאומרים, בבירבידז’אן. המתבוללים מהדור הקודם לא תרמו מעודם אף פעם אחת, והם היו המיליונרים היהודים היחידים הבארנאטים, היואל"ים, הדיוויסים ועוד. היה יהודי מומר מהמבורג, בייט שמו (אחר כך נתעלה למעלת אציל באנגליה), שעשה לטובת אפריקה הדרומית כל ימיו לא פחות מידידו ואיש בריתו: ססיל רודס. הוא יסד בתי חולים, בתי מחסה לזקנים, בתי יתומים, בתי ספר מכל המינים, בנה כרכים, סלל דרכים, פתח מחפירות וכו' וכו', וגם המלאכים הרעים בין הגויים בעל כרחם עונים אמן, וגומרים עליו את ההלל, ומשבחים ומפארים אותו כאחר מאבות האומה; והאיש הזה מעודו לא פנה לעניני עמו, ובסוף ימיו נבלע כנהוג בין הגויים הוא וביתו. ופעם אחת שאל אותי המנוח לורד בלפור: מדוע מתנגד בייט כל כך לציונות (הוא פגע בבלפור במועדון, והביע לו את התנגדותו)? השיבותי לבלפור: האיש הזה איננו יהודי כלל, הוא מומר! – ועל זה ענה בלפור: ומה בכך – מומר או לא מומר, וכי בשביל שהוא מומר חדל להיות יהודי? והמליונר אופנהיימר אף הוא אציל ועומד מנגד.

לגבי המתבוללים האחרים – אין זו שאלת הכסף, אלא שאלת האידיאה: אינם מסכימים על הרעיון הלאומי. אילו אפשר היה להכניס את ההכרה הזאת ללבם, היו נותנים, אבל מוחותיהם סתומים ואטומים בנוגע לזה, ולהרבה מהם גם היטלר לא הועיל, כי באפס רגש לאומי, כל תפיסתם היא מאטריאליסטית גמורה, והם אומרים: נכון, מגרשים את היהודים מגרמניה, אבל אותנו לא יגרשו מכאן, ואם יגרשו – נלך למקום אחר. אומה יהודית והיסטוריה יהודית – אינם יודעים, ואינם מסכימים על מציאותם ואינם רוצים בהן. עבדות וחרות – עורבא פרח! להם יש מושגים משלהם על דבר “עבדות” ו“חרות”. למצוא מסילות ללבם ולמוחם של אלו נחוצים אותות ומופתים ממין אחר. אין זאת עבודת מגבית גרידא, אלא עבודת הוראה, הדורשת לימוד ועיון והבנה מרובה. השתפכות הנפש בעלמא לא תספיק. הערת רגשי הרוך והחנינה היא לפעמים נחוצה, אבל צריך לשים לה גבול, מפני שהיא עלולה לתת לכל הענין אופי של צער בעלי חיים, ביחוד משנתגדל, ברוך השם, הסיוע על ידי הגבירות המצוינות, שאין בפי די מלים להודות להן.

צריך לבאר, למשל, את הצד החינוכי ואת הצד התרבותי האנושי החשוב שיש לחד-לשוניות, ההבדל שיש במדרגה התרבותית בין העמים המשתמשים בשפות שונות, כמו עמי הליבנטה, ובין העמים המשתמשים בשפה אחת, כמו עם צרפת. זהו ענין עיוני הטעון לימוד, ולא יזיק, שכל אחד מכם יקח אי-אלו ספרים בענין זה כעין תפילת הדרך, ספרים בדבר החשיבות של שפה אחת בכלל ושל השפה העברית בדרך פרט. היה קצת משא ומתן בענין זה באספות באפריקה לכבוד זכרונו של המנוח ביאליק. שאול שאלו האנשים: מה זה ביאליק? אין האשם בהם. רוב אחינו הם, בעוונותינו הרבים, עמי הארצות, וצריך לבאר, במיטב הכשרון של הסברה, ובאופן מתקבל על הלב, מה שאינם יודעים. ציורים מארץ ישראל ובשורות טובות מארץ ישראל, הם בודאי נושא נעים ומעורר, אבל גם כאן נתקלים בקושי מיוחד.

השאלה מתעוררת, וגם כשאיננה מוצאת ביטוי, הרי היא לאטנטית ומונחת בתוכן העניין: אם כל כך טוב בארץ ישראל, גן עדן ממש, וישנם גם צוברים הון, יהא אפילו על ידי ספסרות, ואפילו אם כולנו נפסול ונגנה ונעמיד על ידי עמוד הקלון את הספסרות, הרושם קיים, שבעזרת הספסרות אנשים עושים עושר, ובכן ישנם עשירים בארץ ישראל, כלום אנוסים אנשים לבוא מהלך רב כזה לאפריקה הדרומית, ולבקר בהרבה עיירות שיש בהן רוב עניים ושאינם יכולים לשלם משכורות למורים, ובכל זאת אינם מרעישים עולמות מחוץ, ודורשים מהם לתת סכומים גדולים לארץ ישראל! האנשים מתחילים להיתקל ולהתקשות באיזה אי-ערך בין המצב של ה“פרוספריטי” בארץ ישראל ובין דרישותינו והפצרותינו לשלוח לארץ ישראל כספים מרובים. יש ליישב בדוחק, אבל זהו כבר מצב גרוע, כשיש הכרח להצטדק ולהתנצל. השיטה שלי – ואני בוטח גם שלכם – היא ההסברה ההגיונית, שאין אנחנו מקבצים כסף כלל בשביל ארץ ישראל כהוייתה, כמו שהיא קיימת. ארץ ישראל זו אינה צריכה למגביות גדולות בשביל עצמה, היא בעצמה תורמת תרומות גדולות, בני ארץ ישראל אינם מקבלים גרידא, אך היו לנותנים ביד רחבה ובעין יפה. אולם רוב הכסף נחוץ הוא דוקא בשביל היהודים מפולניה ומליטא וכו', הרוצים לעלות לארץ ישראל. התשובה עושה רושם קצת על האנשים המסתפקים בבאורים שטחיים. אבל קרה לי, שנכשלתי בבני אדם שאינם מסתפקים במועט של תירוץ שטחי, והם שאלו אותי שאלות מדויקות, תקציביות: כמה אתם נותנים לאלה האנשים בפולניה הרוצים לעלות לארץ ישראל, ומתכוננים להכשרה, וצריכים לדמי נסיעה? כמה אתם נותנים בעד ישראל עצמה? ומה בדבר בתי הספר בארץ ישראל? הם אומרים: ארץ ישראל היא ארץ עשירה, נכנסו הרבה יהודים גרמנים, וביניהם בעלי כספים; העתונים אינם פוסקים לפרסם את הפקדונות שיש בבנקים. ארץ ישראל נראית להם מרחוק כעין קליפורניה חדתא, וקשה למצוא את היחס הנכון בין המצב כהווייתו ובין מה שמספרים להם.

זהו צד קשה. וצריך להיות מוכן לכך, ולבאר את הדבר כמו שהוא. שמהכספים שאנו מקבצים לא נהנים האנשים הפרטיים, המתנחלים בארץ ישראל באופן פרטי, או באופן תעשיתי, מסחרי, אלא נהנים מהם המוסדות הלאומיים של הציבור. וכאן אין אנו יכולים לפטור עצמנו מן ההכרח לשנות פרק בסוציולוגיה היהודית, ולבאר את ההפרש בין העבודה הלאומית של בנין הארץ והאומה – ובין העבודה היחודית, לא במובן ביטול וזלזול כלפי ערכי עבודת היחידים, אלא במובן הארה והשקפה כללית, מה יש לדרוש מעבודת יחידים, ואיזה תפקידים מיוחדים יש לעבודת הבניין הלאומי. לדוגמה, שאלת החינוך עד כמה שהם רק עניין של צדקה, זאת אומרת שילום משכורת למורים בעד ילדי העניים, שאין ידם משגת לשלם בעצמם – מקומה הנכון הוא בין מעשי הצדקה והחסד, ובוודאי כל המרבה במעשי צדקה וחסד בכל ארץ, וביחוד בארץ ישראל, הרי זה משובח. אבל לא זהו העיקר הממריץ אותנו להחזיק ברשות ההנהלה הלאומית את החינוך. העיקר הוא היסוד הלאומי, שלא יהיה מובטח, אם נפקיר את החינוך לשיטת laisser faire, laisser aller אשר אז ישוב נגע ריבוי השפות וההתבוללות. וככה הוא גם בעבודת הישוב החקלאי, והשמירה על היסודות הלאומיים שבו. זה הכלל, היחיד יוכל לעשות רק מה שהוא נחוץ לתועלתו ולהנאתו: הוא לא יעסוק, למשל, בעבודת הייעור, מפני שאין מתן שכרו בצדו; הוא לא יעסוק בהבראת הארץ, מפני שזה צורך של רבים. הוא לא יעסוק בהלאמת החינוך, מפני שיש לו רק צער גידול בנים של עצמו ולא של האומה. כל זה חייבת רק ההסתדרות הלאומית הציונית לעשות בעזרת קרנותיה: הקרן הקיימת וקרן היסוד. אלה הם עכשיו הדברים העיקריים אשר עלינו להורות ולבאר.

מכיוון שאנו מדברים על המוסדות הלאומיים של הציבור, אנו מתקשים שוב בדבר אחד על גבול זה, וזהו עניין הממשלה, זאת אומרת האדמיניסטרציה הממשלתית בארץ ישראל. האנשים מתחילים לשאול: וכי יש בכל העולם מדינה אחרת, שיש בה חברה המאספת, למשל, בשביל יסוד בתי רפואה? נניח, שדווקא בנידון זה, אפשר להראות על אנגליה, אשר בה עניין בתי הרפואה וכלכלתם איננו מסור למלכות, אלא הוא ברשות חברות פרטיות של נדיבים, סתם בעלי בתים, שמאספים נדבות קבועות וזמניות, ועורכים סעודות של מצווה נהדרות ברב עם, ומפיצים כרוזים ועושים תעמולה וכו'; אבל, ראשית, אין דעת הקהל בחוץ לארץ בוחרת באנגליה למופת; ושנית, אם נתרץ קושיה זו, בנוגע לבתי רפואה, עדיין הקושייה בנוגע למקצועות אחרים של תיקון המדינה במקומה עומדת. טוענים: “הרי זהו עניין של הממשלה!”

ומתוך זה בא כל העניין של האופוזיציה לממשלה. המקצוע הזה, מסכתא של אופוזיציה, הוא מקצוע גדול בציוניותנו עכשיו, והוא דורש מרץ רב ובינה יתרה והרגשת השיעור והגבול, הזמן והמקום להשיב על השאלות בדעת ובהצלחה. צריך לבאר שעם כל בטחוננו באנגליה של ד’יזראלי ושל בלפור, של רוברט ססיל ושל מילנר, הננו הראשונים למחות, להתרעם ולערער על האדמיניסטרציה איזו שתהיה, בכל פעם שהיא באמת מקפחת את זכויותינו, אף על פי שאין אנו מכריזים זאת תדיר מעל הגגות בהפגנות פומביות. יש שהשעה צריכה לכך, שדעת הקהל היהודית בכל העולם תשמיע את קולה. כשהקול הזה הוא נדיר – הריהו רב כוח; אבל כשהוא תדיר – הוא יורד לשוקא דגלדאי, ואין לו ערך. הכלי הזה איננו כלי תשמיש יום-יומי, וחלילה לעשות נס להתנוסס זה למטאטא. דווקא משום חשיבותה של דעת הקהל היהודית צריך לשמור עליה, כשמור אוצר יקר, ולא להחליף את מטמון דינר הזהב בפרוטרוט של נחושת… חוץ מזה, יש עוד קוץ אחר באליה זו של הפניית כל מידת הבקורת רק כלפי חוץ, כאילו אנחנו בעצמנו היינו נקיים מכל אשמה ופטורים מכל חובה. זוהי נוחיות והנאה מרובה לבני אדם שאנו פונים אליהם לדרוש מהם קרבנות. דרך פתח זה הם עשויים להשתמט ולהיפטר, מתוך עשיית רושם של גיבורים לוחמים! למה יתנו הם – הם המוחים, המורדים, המהפכנים, ועכשיו הלוא זמן המהפכות, וכל הרוצה את השם “לוחם” בא ונוטל, וגבה ונשא בעיני ההמון המכבד “גיבורים” ו“מהפכות”. ואפילו הלויאליסטים שבלויאליסטים, החסידים האדוקים לממשלה בארצם, אוהבים להרחיק מהפכנותם ולעשות “אופוזיציה” לממשלות בארץ אחרת. זוהי הסיבה העמוקה שבדבר, שכל מפלגה, שמוצאת סיפוקה, מוצאת את הקרקע מוכן לכך “מששת ימי בראשית”. שימו לב אל מצב הרוח הזה, וביחוד אתם הנוסעים לאירופה המזרחית. אירופה המזרחית כולה הר געש, וביחוד הצעירים וצעירי הצעירים, וכל תינוק יודע יותר ממה שאנחנו יודעים כאן.

גיוס האוכלוסיה, כניסתה הפתאומית להנהלת המוסדות של ציבור, קודם להתפתחותה והכשרתה ההדרגתית; ביטול האבטוריטאות; חוסר השפעת כל “בעל בעמיו”; דרישתו ומעיכתו של החומר האנושי לתוך הדייסה של “דימוס”, שהיא עדיין במצב היולי; השלטת הלשון המדוברת, שהיא כוח כביר ורב ברכה במקצועות ידועים, אבל גם רב תוצאות גרועות במקצועות אחרים; העתונות ותמרוניה להתחרות בהמצאת דברים של גירוי ושל הפתעה – בשביל הטעם התפל והמקולקל של המון הקוראים; הבטלנות שיש בהערכת החדשות, שעפ“י רוב, בשביל חנופה וריקלמה אישית, ולפעמים לצורך הכת מנפחים איזו “שמאנצע-בערינצע” למידת גודל מגוחכת, ולפעמים עוברים בשתיקה על הדברים הכי חשובים, הסחרחורת של כיתות מתלכדות ומתפרדות מסביב לכל מלה מפוצצת, ולכל סיסמה חסרת הגדרה דייקנית; המערבולת של השקפות עולם, שנעשות כהרף עין על ידי דברנים ועתונאים, שלא שימשו כל צרכם; והשתמשות בוסר במונחים לקוחים מעולמות אחרים ומשפות אחרות; הנרבוזיות הכללית, שמתפלצת מכל בת קול של שמועה ושיחה, שאחרי ימים מועטים היא מתפקעת כשלפוחית של סבון – קיקיוניות זו של פוליטיקנות בוסר, עם החיטוט שאינו פוסק, עם ה”איפכא מסתברא", החוזר חלילה – מהדורה חדשה ומקולקלת זו של הפלפול החריף, שאחרוני התלמודיים היו מתחדדים בו, עם ההבדל הזה שהפלפול החריף, סוף סוף, הסתמך על איזה דבר גדול וקדוש: הסתמך על התלמוד שהסתמך על התורה, בעוד אשר הפלפול החדש הזה כולו רוח אשר ממנו נולד תלמוד חדש, בלי הערך הדתי וההיסטורי, בלי התמימות והטביעות שבתלמוד העתיק; והאנשים, אף התינוקות קונים חריפות ובקיאות בתלמוד החדש העתוני הזה, ומפלפלים בו, ותולים בו הרים בשערות, וכבר נוצרה מונחיה מיוחדת והמון ראשי תיבות, והיא שוטפת והולכת כמים שאין להם סוף – על חשבון ביצה שלא נולדה ביום טוב, ועל חשבון “פילוסופיותה” של כיתה זו או אחרת, כולם שפינוזים, כולם ברגסונים, ללא תוכן, ללא צורך, ללא ערך, רק בלבול המוחות!

על כל אלה אמרו לי רבים, שזוהי התפתחות, ושהציוניות יצאה בהכרח, לרגל תהליך ההתפתחות, מן הפשטות הקדמונה – לדיפרנציאציה שכלית, לניתוח, שהוא, בכלל נטיה אפיינית שלנו. עמדתי על הדבר הזה, ואני נוטל רשות לומר, שאין זו התפתחות, אלא הסתבכות; אין הדברים מתחוורים אלא מיטשטשים; אין הקו הולך קדימה, אלא נוטה לצדדין ולצידי צדדין. אמנם, הציונות, מתוך זריזות טבעית לשמור על פשטותה, איננה רשאית למנוע את המורכב.

זוהי התפתחות כהלכה, אבל היא חייבת למנוע את המסובך, את הוויכוחים ומזמוטי הפולמוס, שהם תחבולות עתונאיות ומלחמות-כבוד פרטיות, שאין להן אלא יחס מקרי ושייכות ארעית אל התנועה. המצב האידיאולוגי במשבריו הפנימיים הוא עשוי להיגדר באופן לכאורה פרדוכסי: שבאירופה המזרחית יודעים יותר מדי על דבר ארץ ישראל, ובאירופה המערבית – פחות מדי. יותר מדי – הכיצד? וכי אפשר לדעת יותר מדי על דבר ארץ ישראל? כן! אם כל שמועה מאיזו פינה של תל אביב, אם כל רחש וכל לחש של פקיד, וכל אומדנא והשערה של כתב זה, או אחר – מקבל צורה מנופחת ומרעישה עולמות, עד שאחרי שבוע ימים באה הכחשתה, והופכתה על פניה, ואחר כך הכחשת ההכחשה עד סוף כל ההכחשות – אז הייתי מקבל על עצמי את האחריות המוסרית בעד הגרעון, שהאינפורמציה ארץ-הישראלית תופחת בכמותה בתשעים למאה, ותחת זה העשרה אחוז הנשארים יהיו מנופים בשלוש עשרה נפּה. המוח היהודי טוחן יותר מדי. אין זה צורך אובייקטיבי של הציונות, ושל ארץ ישראל; אלא צורך סובייקטיבי של בני אדם באירופה המזרחית לרגל מצב רוחם ורגילותם. הפשט הציוני נעשה להם מעייף ומשעמם, והם צריכים לדברי חידודין, לפולמוס, לחדשות שבחדשות, כדי לערער את עצביהם; הם צריכים להתחדד ולהתפלפל, על כן אין הציונות הפשוטה מספיקה. חבל! ברם צריך לזכור שהציונות איננה קבלנות של סיפוק גירוי והרעשה והפתעה בעד עתונים שפרנסתם בכך, או בעד אנשים שמצב עצביהם צריך לכך.

כל מי שהוא בקי באמתת אופיו של “המצב הפנימי” בציונות, לא מפי השמועה, והמאמרנות העתונית היומית, ופלפולי הפובליציסטיקה, והתחרות הסופרים להפך בחררה, ולמצוץ לאין קץ גרוגרת דר' צדוק זו, אך ממקור ראשון של תצפיה בלתי אמצעית בארצות שונות, וחקירת הסיבות העמוקות של הסכסוכים, יודע, שגורמי המחלוקת הם מורכבים משני סוגים כלליים, הסוג הראשון: מוקשי העליה וכבלי הסרטיפיקטים; הפיקוח על יושר חלוקתם; שאיפתה הטבעית של כל מפלגה וסיעה, להיות לה חלק מכסימלי אפשרי של סמכות והשפעה והכרעה במקצוע מעשי זה; וכן גם הדרישות המיוחדות של כל מפלגה, הנובעות מתוך השקפות-עולם שלהן, בין מסורתיות-דתיות, בין שיטתיות-עיוניות – בתורת הכלכלה והסוציאליות, בין הסתדרותיות-מעשיות, הנובעות מתוך האינטרסים המשוקעים (invested interests) של משרדי המפלגות המיוחדות, תקציביהן ומלחמת הקיום שלהן, עם שאלת הפרנסה וכו'. עם פטריוטיות מיוחדת ולויאליות חדשה מיוחדת לגבי הסיעה הנפרדת שנבראה, או שעלתה במחשבה להבראות בתור אורגניזם בפני עצמו, שאינו יכול לדור בכפיפה אחת עם האורגניזמים האחרים השנואים לו, למשל, פטריוטיות של “עת לעשות” או של “יקום פורקן”, או של המרכז שבאגף השמאלי של איזו כת בעלת שם מצלצל אחר וכל שמות המלאכים ממין זה, תוהו ובוהו של ראשי תיבות, ותחת הקישור הכללי של הציוניים בעולם, שהיה בשנים הראשונות – קולקציה של קישורים ואיגודים, וכל מניין ומניין דורש מאת החברים שלו אימון מוחלט, ומוכן להטליא טלאי של בוגד על מי שאיננו מסור לגמרי, אלא פוסח קצת על שתי הסעיפים.

פטריוטיות של סיעה מביאה לידי קנאות של סיעה וחסידות של סיעה ומסירת נפש וקדושים וכל האינטוזיאזם וכל הפטריוטיות הדרושה בעד קיום האומה ותחייתה ובעד הציונות כולה נפרטה לפרוטות ומתבזבזת בשביל המלחמה של “יקום פורקן” או בדותה מפלגתית אחרת. ומכאן – התחרות מחודדת מאלה, התחרות של חנוונות עם אירוניה שיש בה “גאלגענהומאר” וכל מה שצריך היה להחזיק על מדרגה של איזו חשיבות, של איזו רצינות, של קצת אבטוריטה בחיי עמנו – הוזל ודולדל ונמסר לשוק – עם פולחן אווילי כלפי השוק והרהוריו וטעמו – ועסקיו; והשוק הלוא הוא שוק של חנוונים, והוא מריח את המקום שבו אפשר לעשות עסקים; וכבר התחיל לעשות עסקים גם בדבר הכי אצילי, הכי נפשי בציונות; ובמקום שיש עסקים – קנוניות מתהוות, והאנשים מוכנים להילחם ולעמוד על נפשם, אם מישהו יעיז לנגוע במקום אשר ממנו הם חיים.

הסוג השני: נטיה עצומה בעלמא לפולמוס; רוח תזזית ושאיפה אי בריאה להתרגזות העצבים; אי רצון לחדגונות, שהיא ההיפך מצרכי העתונות; צורך שאינו פוסק לאספות, למשא ומתן, לפלפולים, לפרובלימטיקה ודקדוקי עניות זערורים; אינדיבידואליזם מפלגתי, או אישי; הסתדרות דלילה, תחוחה, מפוררת; ליקוי מידת הסבלנות; התנגדות, במקצת מתוך מרירות נפש פרטית, ובמקצת מתוך רגילות של היתול ולגלוג וקלות ראש לכל מין סמכות ומרות והיכנעות לאיזה חוק ולאיזה סדר ולאיזו הנהלה שהיא; חולשת כוח התאחוזה הקיבוצית; קוצר-רוח, הגורם לאי היכולת להתמיד ימים רבים במחנה אחד, מסביב לדגל אחד, בתוך הסתדרות רבתי אחת; צמאון קדחתני לפצצות מרעישות, ולדברים כמתהלמים, חדשים לבקרים – מצב תחלואי עצבים, תוסס, קופץ, מסכסך, דוחק לשינויים ולחידושים, שאין הציונות המסודרת יכולה לספק, ושההבנה השטחית תולה את חסרונם בבריות, אלו או אלו כמו בשעירים לעזאזל וכו'. כל החלקים השונים האלה אינם נפרדים אחד אחד לבדו, אלא מעורבים ובלולים וטרופים יחד, ומקצתם סמויים מן העין, ומכולם יחד מורכב הקשר הגורדי הזה, שקוראים לו, כביכול, “מחלוקת" או “מלחמת” המפלגות.

חובה לפרוק תסבוכת מבולבלת זו, כדי להבין אותה; וחובה להבין אותה, כדי לנסות למצוא לה התרת מה. הפזמוניות שהושגרה בינינו, שמקצתנו אומרים, שנחוץ השלום, ומקצתנו – שאין שלום, ואין צורך, ואין אפשריות בו – כולה מגששת באפלה; מליצה מכאן ומליצה מכאן, ותוכן נחר, יען כי הפובליציסטיקה היא שפוייה ומרפרפת על בעיה זו, בלי חדור לתוכה. היא לא תפסה את הגרעין של אמת, והוא, ששני הסוגים הנ"ל הם נבדלים זה מזה הבדל עקרוני, הסוג הראשון כולל שאלות אובייקטיביות, והשני – סובייקטיביות. אפשר למצוא פשרה בגדר הסוג הראשון – אמנם קשה כקריעת ים סוף, עד כמה שהניגוד הוא ניגוד בין שיתופי אינטרסים ממשיים, אבל אין זה לגמרי בלתי אפשרי! צריך רק להרבות בהנחות הדדיות! אלמלא הנחות הדדיות – לא היה העולם הכללי יכול להתקיים וגם עולמנו לא יוכל להתקיים! בנוגע לדברים ממשיים, יש סיכוי לרודפי שלום, או לועדות של שלום, למצוא מוצא – אם תתרכך העקשנות, והדין לא יקוב את ההר, והצדדים יהיו וותרנים פורתא ונוחים קמעא זה לזה.

ברם, חבל, שעיקר הקושי איננו בסוג הראשון: אלא באחרון, שכולו אוירה, השראת-רוח, דברים שבלב, ולא דברים של ממש. לצערי, מסופקני, אם כאן יועילו רודפי שלום. חוששני, שמא, במידה שירבו להתפלפל, בה במידה, לא יפשטו את העקמומיות, אלא יעקמו את הפשוטות. אנו מדברים יותר מדי, וכותבים יותר מדי. אנו מהווים משברים על ידי ההכרזה על אודותיהם. אין המעשה קודם לדיבור, אלא להיפך. די לשנים שלושה דברנים, או עתונאים, להעביר קול זוועות, שיש משבר, ובהבל פה, המשבר נברא. יש תאווה לקינתור ולהתנצחות, וזוהי מחלה שאין לה רפואה בידינו, ויש לה רפואה רק בתיקון מצב הרוח הכללי, למשל, אפשר להביא לידי כך שהטון של העתונות המתווכחת יהיה יותר הגון; שהמתחכמים לברוא דוקא אידיאולוגיות חדשות, ירחמו על הציונות לבלתי דרוש עליה תלי תלים של הלכות, לבלתי חטט וקרצף בה יותר משהיא מוכשרת מטבעה לסבול; אם האנשים יסגלו לעצמם את הגבורה הכי גדולה – של סבלנות הדדית; אם איש לא יכנס לדברי חברו, וכשהוא מביא את דברי זולתו, יביאם בדיוקם ובשלמותם, בלי תלות בהם בוקי סריקי לצורך המפלגה שלו; ואם לא כל איש יחתור לקפוץ בראש – בקיצור אם הרמה של תרבות המידות החברתיות בין אדם לחברו, ובין מפלגה לחברתה, תעלה; ואם האנשים יתנמסו ויזדככו באופיים, אז יפנה המרץ של התנועה לא למלחמות תדירות, אלא ליצירת ערכי חומר ונכסי רוח, להרחבת שאיפתנו הכללית, ולהכנסתה לתוך השדרות המרובות, הרחוקות עדיין ממנה וכו' וכו'. אז יחדלו הקולות, והחלו המעשים המועילים וההרמוניים.

ברם, אין זו שאלת פשרות והנחות בענינים של ממש, אלא שאלת האוירה, הנוצרת על ידי הרבה גורמים, אשר מחוץ לתחומנו ומחוץ לעולמנו, והם צריכים לרפואה מרכזית. במצב האוירה של עכשיו – ראיתי כמה מקומות באירופה המזרחית, שאין סימני משבר כלל, אלא– שדעת הקהל היא נרגזת, כשהיא מתקוטטת, ומשתעממת ונרדמת – כשהיא שקטה. ולא רק באירופה המזרחית, אך גם באמריקה אמרו לי פעם אחת, באחת השנים הרעות, אנשים בעלי נסיון: טובים היו הימים הראשונים מהימים האלה, אז היה “לעבעדיג”, הואיל שהיתה מחלוקת, בין הציונים והלא-ציונים, ובין הציונים בעצמם ומתוך מחלוקת – תנועה, לרגל ההתחבטות וההתלבטות, והיתה גם הפרוטה מצויה ועתה בעוונותינו הרבים, יש שלום ושלווה – ואין תנועה, כלתה פרוטה מן הכיס! למה הדבר דומה? לאנשים ידועים הנותנים בכוס עיניהם, וכשהם מבוסמים קצת, הם נואמים וכותבים מן המובחר וכשהם במצב הנזירות והפיכחות – הם תפלים ומשעממים. אוי לו לכשרון שצריך לאלכוהל כדי לבוא לידי גילוי, ואוי לה לתנועה שצריכה לאופיום מגרה זה! – אני בטוח, שננצח את האטמוספירה הנוכחית בעבודה מתמדת. סגולה אמתית אחרת – אין.

הייתי אומר, שהציונות באירופה המזרחית היא טעונה סינון והצללה, בה בשעה שהציונות באירופה המערבית היא טעונה התססה ומריסה. על ידי ההבדל הזה של דרגות רוחניות ו“סטנדרדים” מושכליים בין המזרח והמערב, נתפרדה חבילת האחדות, לא רק אחדות ההערכה, אלא גם אחדות ההכשרה של אנשי העולם הציוני להבין איש את רעהו, דבר, שהעדרו נוטל כל ערך מאת הועדים הפועלים והכנסיות. לא אחת פגשתי ציוני תמים מן המערב, שאיקלע לאירופה המזרחית, בלי היות בקי בפשט’ליך של האחרונים שבאחרונים שבפילוסופי הכיתות, היה כמהלך בעולם הדמיון, כי לא הבדיל בין אותם חצאי הגוונים, ולא הבין את ההערצות ההדדיות, ואת ההתנגדויות ההדדיות, המבדילות בין סיעה לסיעה כחומות ברזל (שבאמת אינן אלא קורי עכביש לשוניים); וככה גם בן המזרח, מזועזע העצבים ומפולפל ההשערות, כשיזדמן עם הציונים המערביים, ישתומם על תמימותם, ולא ימצא סיפוק נפשי בשלום שהם מבקשים, כי המחלוקת היא לו – מעבר למפתן ההכרה – כוח מעורר שהוא צריך לו. מצב הבדלי כזה הוא אי-נורמלי מעיקרו; על ידו חזרה ונעורה הגלות, עם הבדליה המקומיים ושינויי הפרצופים הרוחניים, הנבדלים זה מזה, שהציונות התכוונה לבטלם על ידי יצירת פרצוף רוחני לאומי כללי. בודאי יש לזה סיבות קורותיות ומקומיות. אבל מתנגד אני למנהג הטפשי, שנתפשט כעת בעולם הפובליציסטיקה, להיפטר מהתרת כל שאלה על ידי קביעת דיאגנוזה בעלמא. לדיאגנוזה יש ערך, רק אם תצורף אליה התיראפיה. פשיטא, שאין קלקלה בלי סיבות; אבל גם סיבות אינן נופלות כ“פתקא מרקיעא”, ואם לא כולן – מקצתן נעשות בידי אדם, שאם לא כן – הרי המסקנה היוצאת מהשקפה שכזו, היא תורת הנירבאנה: שב ואל תעשה!

ברי לי שבאירופה המזרחית חובה להחזיר את עטרת הפשט הציוני ליושנה, וצריך לשוב אל הפרימיטיביות הרעננה – למרות הפראזה, “שתקופת הפיוט עברה", ושאין עוד רומנתיקה בעולם, מפני שהיה רצון לפני לבלר אלמוני, או נואם פלמוני, מצא לנכון לפניו לכתוב או לנאום מליצה קלה זו… לאמתו של דבר, יש ואין רומנתיקה בעולם; הרבה דברים גם עכשיו, כמו בשנת 1897, תלויים ברומנתיקה; יש עדיין רומנתיקה לאומית בעמים רבים, יש רומנתיקה דתית בעולם בעמים רבים ובארצות שונות; יש בתחומים ידועים רומנתיקה סוציאליסטית, נמרצה נרחבה, ויש רומנתיקה בולשיבית דגולה. גם הרומנתיקה איננה נופלת “כפתקא מרקיעא”, עושים אותה, כשיש רצון כביר בעם.

באירופה המזרחית עשו תחת זה, בסיוע גורמים שונים, אסכולסתיקה ציונית, פלפול ציוני, שבמידה שהוא הולך ומנקר ומחטט, ובמידה שמרבים באספות ובויכוחים, בה במידה הכתות הולכות ורבות והמלחמה מתחדדת; דבר זה דורש רפואה. הריאליזם הציוני הוא די חסון, ולא יבוטל: הקרקע, הסרטיפיקטים. אבל גם הריאליזם הזה צריך לרומנתיקה, ולא לאסכולסתיקה, שסופה ההכרחי הוא לצאת לתרבות רעה של סופיסתיקה.

לא עליכם המלאכה לגמור, חברי החביבים, צירי קרן היסוד! אין אתם רשאים להזדהות עם שום מפלגה, וביתר דיוק: עליכם להזדהות עם כל המפלגות! אבל בדרך ההסברה, מתוך ההרצאות שאתם עומדים להרצות, השתדלו להדגיש את הציונות, באמיתת אופייה ובעצם הווייתה מתחילת ברייתה, והסבירו לעם ולנוער, שהתחדשות הרצון והגבורה הרוחנית, היא לבדה מסוגלת לתת לנו את ברכת החזיון הציוני, לא פחות מן ההוד והגאון של התקופה הראשונה, וגם הדבר הזה – “אם נרצה איננו אגדה”. בציונות הכל קשה, וגם זה קשה, אבל לא פחות אפשרי מכיבוש הארץ. קראו מלחמה כנגד המלחמות הפלפוליות! בבחינה זו אולי תמצאו בעלי-ברית רצויים מאד בקרב הנוער התמים.

במלים האלה, מאחלני לכם הצלחה אדירה במפעלכם, ותקוותי תעודדני, שתעשו עוד תיקון חשוב אחד בעבודה, והוא, שתשקדו על ההתכתבות התמידית עם מרכז קרן היסוד כאן, וגם תשלחו פתשגני דיניכם וחשבונותיכם למרכזנו בלונדון, כי גם אנחנו שם צריכים לדעת את כל מהלך העבודה ותנאיה ואופניה, וגם את המגרעות והחסרונות, שאתם נתקלים בהם, כדי לדעת לעשות את כל התיקונים האפשריים מצדנו. ובכן, דרך צלחה וברכות מרובות – לכל אחינו בגולה הנאמנים לדגלנו והמתגעגעים לתחייה שלמה בארץ עתידותינו.

[1934]

---

מצב ישראל והציונות

מאת

נחום סוקולוב

הרצאה בקונגרס הי"ט, לוצרן, 20.8.1935¹

פתיחה

פרשת הנסיונות של השנים האחרונות שיננה לנו למדי את מאמר החכם הרומאי, ש“מאום לא יפליאנו”. ואף על פי כן הבליטו בזמן הכי אחרון אי-אלו קוים מקוריים, שאפילו בנו, מלומדי הנסיונות, יש בהם כדי לעורר במידת-מה השתוממות. שלילת שווי הזכויות ממיעוט יהודי, שקיבל את האמנציפציה שלו לפני מאות שנה, בלוית תעמולה נגד-שמית בלתי-מוגבלה, לזה לא רק לא יכולנו להיות מוכנים, אלא שעוד לפני שנתיים היתה צורה כזו של התקפות בלתי פוסקות נחשבת בעינינו לבלתי אפשרית.

קרן האור היחידה בליל-פורעניות זה היתה העובדה, שאיברי עמנו הפזורים קרבו זה לזה יותר ויותר ונעשו באמת אחים לצרה, אחים נאמנים, ומקרוב ומרחוק הושיטו זה לזה יד עזרה ותושיה בכל אשר שם נגעה הרעה, וכן – מה שיש להטעים כבר כאן – ההתפתחות הכבירה של ביתנו הלאומי, אשר בו גדל היהודי בתור אדם בן-חורין בהכרת-לאום חדשה.

נסיונות רעים מחדדים את ההכרה העצמית ומוסיפים און-מתח ועצמת התמדה לכל מה שמופיע בהווייה האנושית בתור נקודת הבדל. אם יש אשר השפעה שהיא היתה פועלת להדק יותר ויותר את קשרי ההשתייכות בין יהודים ליהודים וגורמת לכל יחיד מישראל השתתפות בגורל זולתו, הרי עשויה השתתפות זו לחולל מחאה חרישית, אבל פוריה, נגד עוול אכזרי.

ברם – “מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה”. ושתי השנים האחרונות עוד הוסיפו והעמידו לפני עמנו תפקידים ודרישות, שלא שערנום קודם לכן לאפשריים. נעביר נא נגד עינינו במרוצה את המאורעות החשובים ביותר. רוצים אנו הפעם לטפל ביחוד בשני חלקים חשובים של תפוצתנו באירופה, ביהודי גרמניה וביהודי פולין. אלה הם שני מצבים שונים בהחלט, שאין להחליפם. גדול הוא ההבדל ביניהם, כהבדל שבין יום ובין לילה. הצד השוה שבהם הוא עצם הטרגדיה של גלותנו. תוי פניה של זו דומים ומשותפים בהרבה. גם על בעיותינו בארצות אחרות נדון בקצרה בסקירתנו זו. אנו שמים פנינו ראשונה לאחינו בגרמניה.

בגרמניה

בראש כל ענינינו תופסת עדיין את מקומה היהדות הגרמנית, הנלחצה קשה והנרדפה על צואר. המלחמה נגד היהדות בגרמניה אינה פוחתת והולכת, אלא אדרבה מתגברת ומתפשטת. גרמניה היא קו מרכזה של התנועה הנגדשמית. אשיות היהדות הגרמנית נתמוטטו ונהרסו, אחר אלף שנות קיומה, כמו מרעש ארץ. אין אמנם בדעתנו כל עיקר להעסיק את הקונגרס הציוני בפוליטיקה גרמנית, צרפתית, אנגלית, או איזו פוליטיקה לאומית נכריה שהיא. הציונות אינה שואפת כלל וכלל לקחת עמדה בתור שכזו בפוליטיקה הבין לאומית, או לבקר את הענינים הפנימיים של מדינה. הנכסים אשר בעדם לוחמת הציונות ושאותם היא מצווה ועומדת לטפח ולרבות בתור תחיה יהודית, הם נצחיים והם חיי עולם לנו, וערכם הוא על כן הרבה יותר גדול ונעלה מאשר נוכל להרשות לעצמנו לבזבזם בתור נופך משלנו בקוביא של פוליטיקה יום יומית זרה, לשם השגת איזה יתרון עובר של חיי שעה. את קדשי הלב אין להכניס לתוך אבק סיבוכים פוליטיים. עלינו לשמור על טהרתם ונקיונם של תכני תנועתנו, ולא לעשותם נשק במלחמות פוליטיות בין מדינות שונות. הציונות יש לה פוליטיקה של תרבות משלה, ומכוונה כלפי פנים, בעיקר בא"י. כל אחד ואחד בתנועתנו, המנוהלה על ידינו, רשאי לקחת לו עמדה לפי ראות עיניו בעד קוניונקטורה זו או אחרת בפוליטיקה העולמית. בכלל נעשתה האוריינטציה בנידון זה קשה יותר ויותר, משום שהפוליטיקה האירופית פושטת ולובשת צורות קישוריה בטמפו מסחרר. האויבים מתמול הם ידידי נפש היום, לשם חידוש איבתם למחר. גלגל הוא החוזר בעולם, עליונים מאתמול הם תחתונים היום. לפיכך לא היינו רואים כל סיבה לכך, שנטפל בקונגרס ציוני בפוליטיקה כללית או גרמנית, בענין זה המכונה “נאציזם”. בקשר עם שאלות פוליטיות מענינים אותנו שני גורמים מאופי בלתי פוליטי. הראשון הוא השלום העולמי והשני הוא התעמולה של הנגדשמיות הגרמנית נגד יהודי גרמניה ונגד היהדות העולמית.

רעיון השלום הוא למדרש ולמעשה גם משאת נפש יהודית ציונית. עוד אלפי שנים בטרם נמצא אף צל של אותם ששים וששת העמים, המהווים היום את חבר הלאומים, הכריזה היהדות מציון את הרעיון של אגודת העמים, וישעיהו נביאנו נשא בעוז דברו נגד החרב אשר גוי אל גוי נושא, וקרא בלהב קודש לשלום נצח, לעולם, אשר כעתה כן אז עמד מזויין וחמוש למלחמה, מלא איבה והכן לכל תעלולי אלמות. זה לא היה רק חזון, אלא בשורה. בזמן הבית השני נעשתה בשורה זו, ע“י הכנסת הגדולה לתכנית, ואף לתפילת עם, בהתקדש החג, על סף כל שנה חדשה. באמצעות הנצרות הראשונה השפיע רעיון השלום גם על עובדי האלילים הקדמונים, ולא עוד, אלא שגם ההמונים הכי פראיים של עובדי האלילים בימי קדם היו חדורי שלום וחסד, ע”י זה שקיבלו עליהם את הנצרות, שהוטפה ע"י השמיים.

אבל לעם ישראל השלום הוא לא רק ערך שברגש, דבר שבלב, אלא גם תנאי קיום. אין עם בכל העולם, אשר סבל כל כך הרבה מאימות המלחמה כעם היהודי. אין עם על כל כדור הארץ כעם היהודי, אשר עוד מקדם קדמתה הכיר את האמת, שהמלחמה אינה רק רצח בהמון, אלא גם איבוד-עצמי קולקטיבי. המלחמה היא אסון אכזרי ביחוד לעם אשר החל לבנות מחדש את מולדתו כמונו.

אירופה הישנה הרוסה ומעורערת. עומדים אנו על סף תקופה חדשה, על פתחו של פרק-אנושות חדש. תקופה חדשה זו יכולה וגם מוכרחה להיות יותר טובה אילו היו חסידי כל אומות העולם, טובי כל הגויים, רוצים ומכוונים את מעשיהם לכך, מתוך ההכרה הוודאית, שרעיון השלום וההסכם ההדדי מוכרח לנצח, לבל תשקע לעולם שמשה של אירופה. דעת הקהל היהודית יודעת יותר מכל ציבור אחר, למרות אכזבות גדולות, להעריך את הרעיונות של ניאוץ המלחמה, של פירוק הנשק, של הסרת כל סלעי המחלוקות בשלום ובמישור, של כינוס כל העמים לתוך חברה בעלת חברים שווי-זכויות כולם. זוהי הדרך היחידה בעינינו, לטובתם של כל העמים באירופה ולשיפור מצבם של כל קיבוצינו בארצות השונות.

מהו איפוא, מצבו של אותו השלום? במקומו ניתן לנו שלום כוזב. אנו היהודים מצפים לשלום, שיקרב מרוחקים בזרוע, שיחדש קשרי ידידות מנותקים, וייצור קשרים חדשים בין עמים; לשלום, שיחדש רוח נכון, שימול ערלת הלב ויהפוך את מרי האיבה ויצר השנאה ליצר הטוב של סליחת גומלין ורחשי רצון הדדיים. רק שלום שכזה עלול להרגיע את הרוחות ולהשכין אמון וביטחה. הוא דורש סבלנות הדדית בין הגזעים השונים ושלום דתות, ואותן ההזדינויות, אותם ההסכמים ואותן הנוסחאות המרפרפות, הערטילאיות של אנשי ביניים העושים במלאכת הדיפלומטיה, – האומנם הם הם אותו השלום המקווה, הבא לרפא את שבר זמננו ותחלואו? במקום חבר עמים חפשי וכביר אונים, שכוחו ואונו בסמכותו להביא את השלום ולצוות לעת מצוא, כשהשעה צריכה לכך, הרי חזרנו ונשקענו אל תוך הפוליטיקה הנושנה של סבכי איזון-המשקל. האהבה הכנה אל שלום האמת מתבטאת אך ורק בהכרזת האמת, אשר לא תפחד ולא תחת ולא תירתע מפני כל משוא פנים ופניות חוץ – הכרזת האמת הטהורה!

ראשית כל הגנו נא הגן ע"י אותו השלום הנישא בעולם חוטא ומלא היסורים הזה באומר-ודברים על שפתי כל, על זכות בני האדם, ועל חייהם, על עבודתם, ועל כבודם. הרי אין אנו כולנו שרי מלכות ושרי צבאות. הרי אנו קודם כל בני אדם ואנו זקוקים להגנה בתוך השלום.

קנה מידה

מצב היהודים בגרמניה הוא קנה המידה לשלום, שבו הביאו יוצרי השלום המכובדים, לדעתם, גאולה לעולם. אותו המצב הוא יחד עם זה גם קנה מידה למוסר, למידות, להשכלה ולהומניות, שדורנו מתגאה ברכישתם.

זוהי שאלת השלום בנוסחתנו. אין אנו מטפלים לא בזיון ולא בפירוקו, לא בכריתות ברית מזה ומזה, ולא לנו מעשי המשזר ומבוכת המטווה של פרזיאולוגיה מעוקלת הפלפול, אשר המציאו הממציאים מסביב לבעיות המסובכות הללו. אין בדעתנו כלל לבקר שיטת ממשלה כשהיא לעצמה, אלא מטפלים אנו בזו עד כמה שהיא פוגעת ביהודים ושם ישראל מתחלל.

בטוחים אנו, שאחינו בגרמניה הם פטריוטים נאמנים, כך הם גם יהודי אנגליה, צרפת, אמריקה, וכו'. אולם גם זה אינו שייך לעניננו עתה. אנו מעונינים למעשה רק במצב היהודים.

אלמלא ידענו, כיצד מכינים את “שלטון היהודים על העולם”, “עלילות הדם”, ו“הפרטי-כלים של זקני ציון”; איך מזהים את היהדות, כפי צורך השעה, עם מרכסיזם, קפיטליזם, קונסרווטיזם, ליברליזם, וכדומה; איך “יוצרים” את האגדות על דבר היהודים, ואיך מפיצים ברבים ומפרסמים כל שמץ עוול מצד יהודי, ועל כל העדה יצא הקצף עם אחד מאתנו יחטא, בשעה שעוברים בשתיקה גמורה על כל מעשי עוול וחמס לאין ספורות; אלמלא ידענו, שכל אלה הם ילדי מוחות נגדשמיים, ערמומים, בכדי לשסות את ההמונים ביהודים, היינו יכולים למראה ה“שגעון לדבר אחד” הזה, ביחס ליהודים ויהדות מצד מפלגה עצומה שולטת, להיעשות לשוביניסטים יהודיים. אבל יודעים אנו את הנגדשמיות לא מתמול ולא משלשום, ומדוחי שגעונה לא יוכלו להתעותנו.

כשאנו מדברים על נגדשמיות – הרי אין זה אלא תולדה טבעית של הרגשת ההתקוממות והגנת זכותנו, כבודנו וקומתנו. כשבאים מן הצד השני לעפר בעפר את כבודנו, כשדורכים ברגל גאוה על זכויות האדם שלנו, הרי יריבינו בעצמם גורמים בזה לפעולה נגדית מצד עמנו בכל העולם, ואין לראות את סיבתה של זו בעמדה מיוחדת מצד היהודים כלפי הפוליטיקה של עמים אחרים. ניסוח שאלת היהודים בתור שאלת גזע, שאינו מוגבל רק לארץ אחת, מביא אותנו לידי קיחת עמדה עיקרונית. שום איש החס על כבוד עצמו לא היה יכול להבין הופעה כזו, אילו לא היינו מגינים על כבודנו, כשמתנקשים בו.

סקירה על התנועה הנגדשמית

זה יותר מיובל שנים סוערת המלחמה הרשעה של הנגדשמיות ביהודים. במלחמה זו, שתחילת ברייתה היתה בגרמניה ודמתה בראשיתה לסערה בכוס מים, נתפשטה לאט לאט, חדרה לתוך חוגים רחבים יותר ויותר, זיעזעה אנשים צלולי דעת, תפשה מעמדות שונים של החברה והביאה גם שורה של אנשי רוח גדולים לידי פעולות מגן.

האומן, בעל המלאכה, בעל התעשיה, בעל ההון, חכם המשפטים, התיאולוג, בקצרה, המלומדים בכל המקצועות עד ההיסטוריון והמדינאי – כולם נפלו על התכנית ונאחזו במלחמה. נתעוררה הקנאות והצתה התאוה, ושנאת הגזע, אשר לאור הכיבושים של רוח הצדק נחבאה בצל וישבה בסתר – חרגה שוב ממסתריה בכל כיעורה הגדול.

יכולים אנו, אמנם, להרגיע את רוחנו ולהגיד, שגם בראשיתה של הנגדשמיות, וגם באותה צורה שבה הופיעה אז, לא היינו אנו האשמים והגורמים לדבר. אנו היינו המותקפים וחתרנו להגן על עצמנו ועל זכויותינו שרכשנו בצדק, והסברנו את מידותינו ודרכינו. על חינם האשימו אותנו ובעוול הטילו על הכלל שלנו כולו את האחריות בעד מעשי כל פרט ופרט.

האשימו אותנו בחטאים שמעולם לא חטאנו, והוכרחנו להוכיח את צדקנו. שכחנו, שעמדנו לפני יריבים, שאינם רודפים אחרי האמת והצדק ואחרי בירור הדברים. היו מונים אותנו בשנאת עמים, האשימונו שהננו אויבי אדם, לא משום שהקובלים האמינו בזה בעצמם אף רגע, אלא רק משום שרצו לנאץ את שמנו ולשימנו לחרפה בין הגויים. קבלו עלינו, שעשינו, או שרוצים אנו לעשות את כל העולם הדום לרגלנו, לא משום שכך חשבו באמת ובתמים, אלא מפני שרצו להחריש את מצפון עצמם הרע, ולתרץ את שנאתם, שאינה אלא תגמול והגנה עצמית.

נגד כל התעמולה הדמגוגית הזאת נגדנו, ה“תעמולה בעתונות”, ונגד כל שיסוי-הכזבים המאורגן הזה, יכולנו להחזיק מעמד, מפני שקיימת היתה הגנה מצד הממשלה בעד היהודים. כשניסו הנגד שמיים לבוא לפני ביסמארק בהצעות, לשלול את הזכויות מאת היהודים, דחה אותם בהחלט גמור. וביסמארק אינו נמנה על אוהבי היהודים. אבל גרמניה היתה, אפילו בעיתות הריאקציה שלה, מדינת משפט. בפוליטיקה המפלגתית הפנימית, בתעמולת בחירות, יכול היה ביסמארק לקרוץ עין לנגדשמיות. נקוט כללא: לנגדשמיות בתור מצב נפש, בתור שגיון עם, בתור תופעה קדחתנית – אבל לא בתור סעיף חוק.

זה היה האופי של תנועה זו נגדנו. הנגד שמיים לא אהבו אותנו, – בשם ד'! הם ניאצו את גזענו. יכולנו גם אנו לנאץ את גזעם, אלמלא חשבנו את זה לעוול וחוסר טעם. אבל יכולנו ליצור, ללמוד, לחיות – וגם למות בשביל המולדת. זה היה בלתי נעים, מפריע, מגרה, אבל – לא שאלת חיים.

המצב הנוכחי

עתה השיגה אותה הנגדשמיות, בשם אחר, את האפשרות לעשות ככל העולה על רוחה. עדים אנו למשחק של שנאת יהודים, המנוהל בכל האמצעים ואשר מעממת את כל הזכרונות המעציבים של שנאת הדורות הקודמים, אשר לא ידעה רחם אף היא. רואים אנו לפנינו בפעם הראשונה פוליטיקה, שכל תכנה הוא לחסום, בלי כל סיבה אחרת מלבד הגזע, ואפילו בשעת שלום, את הדרך בפני אלפי אנשים למשלוח יד כשר ולהתפתחות רוחנית טבעית, לבלי השאיר להם כל מקור למחיתם וקיומם, ויחד עם זה לדבר אודותם רק כעל אויבים בנפש מסוכנים!

גם להתנצלותנו אין עוד שום טעם. כשהשני אינו רוצה לשמוע, מוכרח הפולמוס להיכנע.

הגיטו החדש

הנגדשמיות, באחזה ברסן השלטון, מנצחת על שדה תכסיסים, ששום מעצמה גדולה בעולם לא תוכל להתפאר בו. כל מעצמה אחרת מוכרחה תמיד לחשוש, שמא תיכשל בנסיון זה או אחר ותצטרך לשלם בעד כשלונה במפלה כבדה. אבל בעד כשלונות ברדיפות היהודים משלמים האחרים, ולפיכך אפשר לעשות ביהודים “נסיונות” לאין קץ וללא חשש.

דור שלם של יהודים גרמנים צעירים הוצא מכלל השתתפות בחיי הפרנסה. מצד אחד טוענים, שהיהודים אינם אוהבי מלאכה, ומאידך גיסא חוסמים לפניהם את הדרך לעבודה פרודוקטיבית כשרה באומנות וחקלאות, בתוך הארץ שבה הם חיים. בשביל הנוער היהודי בגרמניה נשארה רק הדרך להגירה. מדברים על דבר גיטו חדש, אבל שויון זה אינו בא אלא מחוסר ידיעה. בתקופות ידועות שכנו אמנם אחינו בימי הביניים בתוך גיטאות, אבל בהם נהנו גם מזכות אוטונומיה ידועה. בפולין, למשל, היה להם שלטון עליון בשם “ועד ארבע ארצות”. אבל הנגדשמיות הגרמנית אינה נותנת להם ליהודים אפילו את הזכות להיקרא בשם “גרמניים” בתור ציון גיאוגרפי, בכדי שישארו לגמרי תלויים באויר ללא כל אחיזה כלל.

גיטו חדש אינו חלום או הזייה, אלא שד לילה. זה מאות בשנים כבר גדלנו יצאנו מתוך חיתולי ימי הביניים, ואין לך אדם מגודל שיוכל להדחיק את רגליו בתוך נעלי ילדותו. אין אנו יכולים לנער מעלינו את כל יחסי האדם שלנו. מצב של חוסר יחסים מוחלט לא ישוער ולא יצוייר, והגיטו החדש הוא ע"כ ילד שנולד מת.

השקפתנו אנו

חדלי מגן עומדים אנו לפני יד הגורל, ואין לנו על מי להישען, אלא על הכוח המוסרי של עצמנו, ורק על ידי עבודתנו מבפנים יכולים אנו לצאת חיים וקיימים מתוך המלחמה המתנהלת נגדנו. עבודה ואימון-עיקרונים. עומדים אנו על נקודת ההשקפה, ששויון הזכויות אין לנגוע בו אף כחוט השערה; שאנו מחויבים לבסס גם להבא את כל מחשבותינו והרגשותינו, עד כמה שזה נוגע לתכנית הווה בשביל הגולה, על יסוד העיקרון הזה; כאן אין השאלה על דבר יהודי גרמניה גרידא, אלא בדבר כל תפוצות הגולה. המלחמה סואנת נגד הגזע היהודי, ויהודי גרמניה הרי אינם באי כוחו היחידים של הגזע הזה. כולנו, יהודי כל העולם, מתגאים בכך, שאנו נמנים על הגזע הזה, וכשפוגעים ברעיון האמנציפציה, הרי יהודי גרמניה אינם היחידים, אשר רכשו את שויון הזכויות. יהודי כל העולם הנאור הם שוי זכויות, ומכיון שכן, הרי זוהי שאלת קיום לכל גולת ישראל. עלינו לציין העובדה, שכמה מן הלוחמים הותיקים בעד רעיון האמנציפציה שמו פניהם בקרקע וכאוב מארץ קולם. אי הרצינות מימים עברו, אי האימון ואי ההתלהבות בעד שויון זכויות, שאבותינו לחמו עליו בשעות צרה ומצוקה? אלה היו נותנים לנו למצער את הצדקה להגיד: אמנם קצרה ידנו מהושיע, אבל היא לא היתה במעל בשל רפיון הכרת העוול. הכרה זו, היא שאצלה מהודה על עמנו זה מאות בשנים, והיא שעמדה לו ונתנה לו את כוח האיתנים שאין דוגמתו להתנגדות פאסיבית, את הכוח של חדוות החיים ושל רעננות הרוח, עד שהצליח להישאר תמיד כסלע איתן בתוך כל משברי גורלו הנוראים, בתור גזע אידיאלי אוהב אדם ואציל מידות. ילעגו המלעיגים לאופטימיות זו, אבל בה צפון סוד נצח ישראל.

הכרת האמת בשלה לאט לאט ודורשת זמן ארוך להתפתחותה, בה במידה שהשקר הוא יותר מושרש ושולט. והאמת היא תמיד אחת, וכאשר אינה פוסקת מהשפיע על השכל הנבוך של המוני אדם, היא מפלסת לה סוף סוף את הדרך ללבבות ונוחלת את נצחונה על השקר. ולפיכך אל לנו להתיאש ואל לנו לוותר על תכניתנו: ארץ ישראל ושויון זכויות בכל תפוצות הגולה – אלה הן הדרישות שניסחנו פה אחד בכל ועידותינו בשנת 1917, ושאתן ניגשנו לפני ועידת השלום, בדרישות נפרדות אבל מאוחדות בתכנן; אלה הם העיקרים שלנו, המותנים זה מזה, והנאמרים אצלנו בדיבור אחד. וכמעט שאין לצייר את האחד בלי משנהו.

ואת הדבר הזה עלינו להטעים הטעמה מיוחדת, משום שבכמה וכמה חוגים יהודיים ובלתי-יהודיים עוד נקודה זו שנויה במחלוקת, או מוטלת בספק; ועד כמה שלא הדגשנו זה שוב ושוב, עלינו לחזור ולהכריז בכל תוקף, שאין לך טעות גדולה מזו, מאשר לראות את הציונות ואת שויון הזכויות כשני הפכים הסותרים זה את זה, או מתמלאים אחד מחורבנו של השני. יהדות גיטאית משוללת זכויות אין בכוחה אלא לבנות גיטו חדש. על יסודות קהילה רעועים אי-אפשר לבנות בית לאומי. הפוך והפוך בדבר כחפצך – אבל האמת נשארה עומדת, שאחינו בא"י לא יוכלו עוד ליצור בלבדם, ביכולתם גרידא, את הכוח אפילו להשגת המטרות הכלכליות והתרבותיות הכי צנועות. מי יבנה לנו את הבית היהודי הלאומי? מי יתן או מי ילווה לנו את ההון הכביר הדרוש לבנין זה? הוה אומר: כנסת ישראל בגולה. ומובן, שיהודים נרדפים ונלחצים על ידי פרעות או חוקים מיוחדים בגולה, אינם מסוגלים לפעול הרבה, או גם לא כלום, בעד בנין הבית הלאומי. המצע ההכרחי בשביל ציונות ארצישראלית הוא יהדות גולה החיה בתנאים כתיקונם. גם להלכה וגם למעשה נוגעות אמנציפציה לאומית ואמנציפציה אינדיבידואלית זו בזו ועומדות בקשר הדיי. גולה יהודית היתה קיימת מאז ומעולם ותמיד גם תתקיים במידה גדולה או קטנה. מי שאינו רואה את שויון זכות של עמנו בגולה כדבר שאסור לפגוע בו וכחובה הכרחית של אומות העולם, והוא מוכן, ולו גם להלכה, לוויתורים ופשרות, טעות גדולה בידו, שכן היא יסוד לציונות. ברוח זה דובר בקונגרס הראשון שלנו על מצב עמנו בעולם. מורינו ומדריכינו לא יכלו להתעלם מההכרה הנכונה, שהציונות מוכרחה להקיף את כל הבעיה היהודית.

בכל מדינות התרבות בנות-החורין, היהודי הוא אזרח נאמן בתור יהודי ובתור ציוני, מתגאה בגזעו ונאמן למסורתו ההיסטורית, הוא מקדיש בחייו הפרטיים את השכלתו, את רכושו, וכשהשעה צריכה לכך, גם את חייו, למדינה שבה הוא אזרח, שוה זכויות. כך עולים יהודים שוי זכויות מאמריקה, אנגליה, פולין, לא“י בתור אנשים, לא מבוהלים ודחופים, נהרסים ברכושם נקיים מנכסיהם וידיהם על ראשם. ציונות איננה גירוש יהודים לא”י, אלא שיבת ישראל לארצו ביד רמה, חפשית. ובזה שהציונות יוצרת אפשרויות חדשות, שהן עתה האפשרויות היחידות, היא מכינה תשובה קונסטרוקטיבית על הנגדשמיות ותקופה חדשה בתולדה היהודית.

בפולניה

בפולין הגיעה המצוקה החמרית היהודית עד לדיוטה התחתונה. היקפה עולה גם על מעשי-הצדקה הכי כבירים. קומץ הם כולם לגבי הארי הגדול של המון הפרולטריון והמעמד הבינוני שנתרושש, וכל הבדלי המעמדות נעשו ליצירי דמיון. הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית הם המונים מחוסרי-אמצעים, שקרקע פרנסתם הולכת ומתמוטטת מתחת לרגליהם, והם צפויים ממש לחרפת רעב. מעמד בעלי המלאכה מאז, המהווה חלק גדול של הציבור היהודי בערים הגדולות והקטנות, – בווילנה, למשל, שלושים אחוז, – נמצא במצוקה מיוחדת, זקוק לתמיכה בשביל צרכי מחייתו הכי הכרחיים, ובחלקו הגדול גם בלי צל קורה לראשו.

מעשי הצדקה בקהילות היהודיות, הנעשים על ידי רשת של מאות חברות, שמשנות מאות הצטיינו בפעולות כבירות לטובת הכלל, לריפוי חולים, סמיכת נופלים וגמילות חסדים – היו תמיד מותנים מקיומו הכלכלי האיתן של מעמד בינוני. עתה נהרס לגמרי אותו המעמד הבינוני, שעסק במסחר ותעשיה. לפנים, בתנאים בריאים, הצטיין מעמד זה, בשתי מידות טובות: במעשי-צדקה וברוח נדיבה. בזו האחרונה אני מתכוון לנדיבות פעילה מתמדת, כעין בתי הכנסת-אורחים, בתי מושב זקנים, ביקור חולים וכיוצא, לעומת נדבות הכספים. מעשי צדקה יכולים לפעול רק ברכוש מה שאין כן נדיבות רוח.

עתה נשארה בעיקר רק נדיבות הרוח. היכולת החמרית של הקהילות והחברות למעשי צדקה ירדה פלאים. חברים בודדים עדיין מנדבים למעלה מכוחותיהם, ועדיין מפכים חיים יהודיים. גם עתה ממלא היהודי את חובתו, ממה שנשאר לו לפליטה אחרי כל המשברים, לעזור לאחיו כי ימוך ולתמוך בסובל כי מטה ידו, למען לא יכריעהו לגמרי גורלו הקשה. לפי הרגשת העם שלנו זכות היא לרש, כי מסורתנו מעמידה את הצדקה לא בתוך הרגשותינו אלא בתוך תכנית חובות חיינו. ואל יעלה, איפוא, על הדעת, שאחינו בארץ זו בגדו במסורתם. לא, אדרבה, לשם האמת צריך להיאמר, שרוח ההקרבה של היהודי הפולני עדיין פועלת באופן מפליא. כשם שבמובן אנושי מרגישים רגש של התרוממות, כשרואים איך היהודי, החי בתנאים גרועים בעצמו, חוסך ממש מפיו כדי להחזיק בעדתו ובקרוביו וידידיו הרשים, כך מרוממת נפש היא, במובן הלאומי, העובדה, שאותו היהודי, המך בעצמו, מצמצם בצרכי מחייתו עד גבול האפשרות, כדי לתרום את תרומותיו לקרנות הציוניות. על זה הוא מקבל את גמולו כפליים. במובן מוסרי-אינדיבידואלי, בהכרה שמילא את חובתו הלאומית, שלגבו היא השקפת עולם מלאת תכנים משפיעי חיים וחידוש נעורי העם, אבל גם במובן חמרי-ציבורי, מכיון שעל ידי כך הוא מרבה ומגדיל את סיכוייו לעליה לארץ ישראל. אחת היא אם סיכוייו אלה הם ביחס לעצמו ובשרו או ביחס לקרוביו וידידיו. זוהי התקוה היחידה, וזוהי גם ההקרבה היחידה המגבירה ומרוממת את כוח החיים.

בפולין מדברים רק על “סרטיפיקטים”. הכל סובב על הציר הזה. ועוד זאת. מארץ ישראל בא גם כסף. במקום דולרים אמריקאים משעבר זורמות עתה לירות ארצישראליות בסכומים חשובים מאת הפועלים בא“י לאבותיהם הזקנים ולקרוביהם, הרעבים ללחם; כסף זה בא ממש מזיעת אפיים של חלוצי החקלאות בעמק וכיוצא בו. הכסף בא בצ’קים קטנים למשפחות במאות עיירות קטנות, כדי להחזיק בחיים אתההמונים המתנוונים בפולין. כבר עתה חיים עשרות אלפי יהודים מכספי א”י, והפרוצס הזה הולך ומתקדם. כל הקלה בעליה מגדילה את האפשרות להתקדמות אמצעי-העזר הממשי הזה, וכן להפך. כל חומרה בפורמאליות ממיטה ממש שואה על המוני הנצרכים בפולין. ציונות בפולין אינה רק געגועים רבים, כיסופים גדולים, לעולם יותר טוב ויפה. זוהי הציונות באמת. אבל בעת האחרונה נעשתה מלבד זה – גם הודות לכסף מא"י – גם הפירור האחרון לקיום הנשמה בגוף. עם העובדות האלמנטאריות האלה אנו צריכים להתחשב.

בהתרחשות-החיים הנוראה של המהפכה הכלכלית הזאת צמח וקם דור חדש, אשר בו בשלה ההכרה של מגמת החיים היחידה בא“י לוודאי בטוח, אם על ידי החלטת רצון עצמית חפשית, ואם על ידי המצב בפולין. שום כוח מבחוץ לא יוכל לערער את ההכרה הוודאית הזאת, וכל ערעור היה מביא את הנוער הזה לידי יאוש, או היה מבריח אותו אל תוך זרועות אלמנטים קיצוניים. הרבה הלצה שלא במתכוון יש בזה, שבאותם החוגים מאשימים אותנו, שאנו לא הרבינו למדי לדרוש, ולא בזקיפת קומה מספיקה, את החשת הבנין בא”י ואת ביטולם התכוף של כל העיכובים וההגבלות, על ידי הכרזות תכופות וכו'. החשדנות רואה בזה קריצות עין לעילא, מעין ביזנטיניות. מאמינים הם, החשדנים, אמונת מסתורין בתועלתה הפורייה של צעקת-חמס; אבל המעפילים הישרים האלה, שכוונתם בודאי רצויה, עומדים אמנם הכן לפולמוס, בשאלה זו, אבל חסרים הם שיווי המשקל לטפל באופן אובייקטיבי בבעיה הזאת על יסוד מעשים ופעולות במשך זמן רב, ידיעת ענין עמוקה ויסודית, התבוננות ונסיונות מרובי צדיים, ואינם רוצין להבין שני דברים:

ראשית, שאין כל הבדל-מטרה בינינו וביניהם, משום שכולנו רוצים ביצירת בית יהודי לאומי גדול בטמפו הכי מהיר, ובכל הזדמנות, במסגרת משא ומתן מתאים. אנו דורשים את זה בפה ובכתב בלי הרף; באופן, שלשם כך אין כל צורך ביצירת מפלגה מיוחדת חדשה ובסכסוכים פנימיים, העשויים רק להחליש את הכוח הדוחף המרוכז של ההסתדרות.

שנית, שהתקוה אינה מופרזה, אלא מבוססת על עובדות ממשיות, שרק בדרך ההתפתחות השיטתית על ידי הסתפקות מחוכמת וריסון עצמי בכל תוקף, נצליח, שעל אחרי שעל, להגן על המפעל בו התחלנו, לפתחו ולקדמו, להתגבר על כל המכשולים הישנים והחדשים האפשריים, בשלום ובמישור ובנצחון גמור. בעוד שקפיצה פתאומית אל תוך ספירה בלתי בטוחה של פוליטיקה, של קוניונקטורות וקומבינאציות, בשיטות דמיוניות ובהנחות מרפרפות, חותמת בעצמה את גזר דינה, בשעה שגורמי מטיאורולוגיה פוליטית אינם ניתנים לחשבון, מצבי הרוח הם בלתי-בטוחים, המשברים והדאגות קשים ומסובכים, והנגדשמיות נושאת בחובה נגדנו מבוכות חדשות לבקרים.

אנו נוגעים בשאלה הדוויה הזאת בקשר עם פולין, מפני שנקודת הכובד שלה מונחת בעצם במרכזי ההמונים היהודים באותה ארץ. כאן נגלה התהום בין תקוות ההמונים היהודים הלאומיים ובין המציאות הארצישראלית. אין הדמיון יכול ליצור אגדה יותר מגוחכה מזו שתתקיימנה שתי מפלגות ציוניות, אשר האחת מהן שואפת לעליה חפשית של יהודים פולנים רבים, והשניה לעליה בלתי חפשית של יהודים פולנים מועטים. אלה הם יצירי דמיון.

המצב כהוויתו הוא זה: א“י נעשתה בחיי היהדות הפולנית לאקטיב גדול, לא רק במובן הרוחני, אלא גם במובן הכלכלי. א”י קלטה אל תוכה מספר גדול של חלוצים, בעלי מלאכה וגם מספר חשוב מאנשי המעמד הבינוני, אקדמאים ואינטלקטואלים, שהצליחו ברב או במעט להיעשות לאזרחי הבית היהודי הלאומי, הביאו אחר כך גם את אבותיהם העניים, או תמכו בהם מהתם.

בלי א“י היתה היהדות הפולנית הרבה יותר עניה והרבה יותר אומללה ונואשה מאשר עתה. הציונות, ודוקא הציונות הממשית, העומדת על עבודה מעשית ואינה מרחפת בעננים, היתה ליהודי פולין לברכה. זוהי רק התחלה, וכל התחלות קשות. עדיין לא הגענו עד קצה חכמתנו, עדיין אנו נעולים נעלי-ילדים. אבל מה שכבר הושג מוכיח, שזה אינו רק בנינה של א”י, אלא גם תחייתו ובנינו מחדש של חלק חשוב מהיהדות הפולנית. במידה שאותו החלק יצליח בא“י בחקלאות, באומנות ובתעשיה, במידה שיכּה שרשים עמוקים יותר ויותר, בה במידה ישתבח ויהודר הפרי שאותו החלק ישא. עושר הקציר לפי עושר הזריעה. אבל אין זה לטובתה של היהדות הפולנית לגלגל המונים סתם לא”י. העליה אינה גלגול מחילות בהמון ולא הגירה של יהודים במובן הרגיל של המלה הזאת, כדוגמת ההגירה לאמריקה לפני שלושים ארבעים שנה, אלא מפעל תרבותי לאומי, שהאיכות עולה בו בחשיבותה על הכמות.

משאת הנפש, שההסתדרות הציונית רוחשת, בתור נושאת הדגל של העם היהודי והחלוץ העובר לפני המחנה, היא, לכונן מקלט בא"י, שבו יוכלו לבוא לידי התפתחות חפשית המטרות הכי עליונות של העם היהודי. זוהי משאת הנפש שצדה את לבם של טובי עמנו, הממלאה יותר ויותר את נשמתם והמעודדתם ודוחפתם להוסיף וללחום עד בוא הנצחון הגמור. בשאון הימים, בתוך המצוקה הנואשה של ההמונים, בבהלת רשמים מפתיעים, מזלזלים שלא במתכוון בציונות זו, מנמיכים את קומתה ומנחיתים את דרגתה להגירה רגילה, אינדיבידואלית, וכך רואה אותה ההמון הנוגע בדבר, גם מן הצד החיובי וגם מן הצד השלילי. כשבאים סרטיפיקטים במספר רב – הרי שמחה וצהלה. ואם לאו – התמרמרות, “וילונו העם”. כלפי סכנה זו של המעטת-דמות וזלזול – עלינו להתנגד בכל תוקף.

וגם את הרעה בא“י נקבל, אם נרצה ואם לאו. ידינו לא יצרו את המעצורים בא”י ולא בכוחנו לבערם במחי יד. אלה הן עובדות, כמו שאנו הננו עובדה. ברשימת דרישות יש לפעמים הכרח לקבל גם את המחיקות. וגם תמימות היא להאמין, שאפשר כאן, כמו בויכוחי ימי הביניים, לשכנע את הגורמים בעלי דברינו. בודאי חשובה היא עבודת ההסברה, והרי אנו מפתחים אותה יותר ויותר. אלא שהאמונה בכוחה המוחלט לפעול גדולות ונצורות – היא אמונת פלאים. זהו לא ציחצוח חרבות הלכה בין אדירי תורה, אלא מלחמת-אינטרסים, פוליטית, כלכלית וטריטוריאלית, שבה מכריעים רק: שיקול הגורמים התרבותיים, כושר המעשה הגדול ביותר, מהירות במלאכה, עתרת הידיעות בכל המקצועות, והאחדות הכי חזקה. חשוב הוא בנין היסוד האיתן של ההכרה הלאומית, חיים ציוניים של יכולת הגיזרה ושל כוח יצירה מאורגן. חשובה היא בקשר עם זה הציונות התרבותית ויהדות עברית, ידענית ולאומית. כי בכל מקום שאתה מוצא יהדות עמוקה, שם אתה מוצא גם ציונות אמיתית פורחת. עץ כמוש לא ישא פרי הדר. יהדות פולין צריכה לשוב ולהיות במובן זה למופת. לא שותא-דסרטיפיקטים-בשוקא גרידא, אלא גם שדה עבודה רחב לתרבות לאומית, לציונות מהותית.

השבחה בהכשרה, למשל, – טובה היא, אבל עדיין יש בה מקום להשבחה – היתה משמשת אמצעי מועיל להתפתחות יותר פורחת של ביתנו הלאומי, מאשר יסודן הבלתי-פוסק של כיתות ציוניות חדשות לבקרים, שכבר קשה לאדם לעמוד על סוף הבדליהם הדקדקים. כן היתה מועילה הרבה יותר תעמולה רבה בפולין, שהעולים הצעירים הבאים ארצה לא יידחקו אל תוך דחק הערים, אלא ילכו, למרות כל הקשיים, אל הכפר על מנת להישאר שם. והוא הדין בעבודה להגדיל פי כמה את הקרנות הציוניות, כדי שנוכל לגאול אדמה יותר ויותר, ולהכשיר יותר את חלוצינו.

כל זה הוא שכל ישר ללא דגדוגי חידוש, וכל זה דורש עבודה ממושכת עצומה. ואפילו הויכוח בשאלות אלו דורש ידיעת ענין עמוקה. לעומת זה קל מאד לנהל פולמוס על דבר יחסינו אל השלטון העליון. זהו דבר קל, נעים ויש בו מן ההרגל הישן. אבל זהו לא קו-ההתנגדות הקל ביותר, אלא ההתפלמסות עליו. השלטון בעצמו הוא גורם חשוב בהתפתחות הבית היהודי הלאומי, זהו דבר שאינו מוטל בספק. הוא יכול לעזור וגם להפריע. פעמים, שמצליחים להשיג ממנו מילוי דרישה זו או אחרת, ופעמים לאו. לנהל משא ומתן עם ממשלה עליונה ולרכוש את רצונה הטוב – זהו פרק חמור גם באנגליה. בפולין אין משיגים כלל את התנאים המיוחדים ואת התכונות המיוחדות של ביורוקראטיה אנגלית. מרחוק הם נראים כספר החתום בשבעה חותמות. גם במקרה הכי טוב, ממשלה היא מכונה אטית. מלבד זה מסיחים דעת מהעיקר, שמחוץ לשלטונות ישנם עוד המון דברים, התלויים רק בנו ולא בהם, לטובה או לרעה. הגורמים המכריעים החיצונים אינם בידינו. תכופות הם “כוחות איתנים”, שכל הטענות והמענות וההשפעות ותביעות הצדק ניפצות אליהם כאל סלעים. אבל אנו לגבי עצמנו הרי איננו רשאים להיעשות ל“כוחות” כאלה! דורשים מאתנו, שאנו “נשכנע” את ממשלת המנדט, את חבר העמים, ואפילו את הערבים; בשל כך, ובעיקר בשל כך, מתפלגים לכיתות וסיעות. ואין מעלים על הדעת, שהרבה יותר נקל היה צריך להיות, לשכנע את ה“עת לבנות”, למשל, ואת ה“על המשמר” ², שתתאחדנה לסיעה אחת, הם הציונים הטובים, וברובם מהראשונים. ואפילו את זה אין אמני השיכנוע הגדולים יכולים לעשות. בשל מה? משום שלפנינו הכרות לעומת הכרות, ומשפטים קדומים נגד משפטים קדומים. נתחיל נא במלאכת השיכנוע לגבי עצמנו!

כל הסתירות ואי-העקביות הללו הן רק ביטויה של הבעיה היסודית של כל המצב: פתרון תכוף של שאלת היהודים בפולין אינו ענין למפעל חלקי של הגירה ציונית, שלא רק מצד חוץ, לפי נקודות-מבט לגמרי אחרות, אלא גם מבפנים, מצד היהודים, היא זקוקה לנקודת-מוצא אחרת ולקביעת-מטרה אחרת לגמרי. מובן, שאין אנו מתעלמים בזה מן העובדה, שלחץ חוסר העבודה בין היהודים מוקל ע"י העליה, ושעל ידי כך נעשתה זו גם למפעל פילנתרופי; אבל רוצים אנו להטעים, שראשית עדיין קטנה היא העליה, מהיות גורם הקלה במובן זה לכל אורך החזית. לשם כך היתה צריכה בתמידות להתגדל יותר ויותר, בהתאם למצב המצוקה המתרבה. ושנית, צריך הגורם הפילנתרופי, מתוך הבנתה היותר עמוקה של אותה ההשתתפות החשובה מצד יהודי פולין בבנין הבית הלאומי, להסתלק לצדדין, אם לא להיות נידון בשתיקה לגמרי.

למרות כל זה לא בלתי מוצדקת היא הטעמת הצורך בהגדלת מספר הסרטיפיקטים, משום שזה כל כך בולט באמת, עד שהטיפול בענין זה, בחיוב או בשלילה, חשוב ביחוד בשביל שיקול המצב והוא משמש הוכחה ברורה על הכוחות היהודיים הממשיים המזנקים להפעלה.

ומזה – לשאלת היהודים. שויון הזכויות עומד בפולין, לפי החוקה, על מכונו, אבל באותה שעה עצמה מתגדלת המצוקה. מצד חוק המדינה מוצאים היהודים חסות. אבל חוגים ידועים והמונים גדולים מתיחסים אליהם באיבה, בלי שום סיבה ורק מטעם היותם יהודים. בחיי המפלגות, בפולמוס העתונות, ביחוד בתוך האופוזיציה, הנגדשמיות עמוקה מאד. כנראה אין זרי הנצחון של רדיפות היהודים בגרמניה מניחים לה לישון. את המסים ואת כל חובות העיריה ישלם-נא וישא נא היהודי, אבל חלילה לו לדרוש זכות הקיום, מפני שזהו האות, שרוצה הוא לשפוך את ממשלתו על כל העולם. בנוגע ליהודי תוכל הזכות להיות נלמדת, רק במובן אובייקטיבי, הכפיה של המדינה למילוי חובות האזרח, אבל לא במובן סובייקטיבי, חופש הקיום העצמי.

האם אפשר ואם יש תועלת בדבר, להוכיח את אפסותן של כל טענות יריבינו? במובן מוסרי אין אנו מרויחים מזה כלום. על ידי תשובותינו אנו נותנים להם הזדמנות למענות ומקום לאחרים להתגדר בו. והפולמוס שלנו מועיל להם יותר מאשר קיוו, שעל ידי כך הם נעשים לגיבורי היום, שהכל מסיחים בהם, ולמצילי המולדת. ואם אנשים הגונים יתקשו למצוא נוהים רבים, שיעשו כמעשיהם, הרי רבים הם המחקים גיבורים אלה ומתאמצים לשנן את פסוקם. ואותה השיכבה של ההמון או של הנוער הבלתי מבוגר במובן פוליטי, המוכנה תמיד להטעים באגרוף כל רעיון מתקיף, מקבלת את פניהם באותה התרועה – בקריאת הפ-הפ ההיסטורית – שאזננו נעשתה כל כך גסה בה, בשמעה אותה תמיד בפרוע פרעות בישראל. ולפיכך הפסקנו אנו הציונים בצדק את הפולמוס העקר הזה. על קובלנות רציניות אנו משיבים ברצינות של המדע. אבל על תנועת שגעון של איבה אנו מגיבים רק במעשים קונסטרוקטיבים. כמו בגרמניה כך גם בפולין, אין בכל ההתרסות נגד הגזע היהודי, או רוחו, או דתו, או אופיו, דברים של טעם וממש שאפשר למסור אותם ולהגיב עליהם, אלא רק ביטוי של אוירה ידועה וטכניקה של “כך נוהגין”. בשים לב לנייטרליים, הרי אין לך התנצלות פוריה ומלאתי תועלת מזו של ההוראה באצבע על עובדות ומעשים, העומדים בניגוד לכל הטענות וההאשמות.

כי מי יוכל להכחיש, שבכל מקצועות העבודה הפוריה, בפרק הזמן הקצר מאז החילונו בבנין א“י, יצרו אחינו מפולין, ביחוד בנעריהם, גדולות ונצורות? לתשובה כזו נתנה רק הציונות את ההזדמנות. הרושם שעשו פעולותיהם של יהודי פולין בא”י על פולין עצמה, הוא כל כך עמוק, שבכמה חוגים התחילו לבחון מחדש את השקפותיהם הקודמות על היהודים. אין אנו מאמינים, שזה יסייע לנו אצל טורפי היהודים המושבעים. אדרבה, נוח להם לאלה דוקא יהודי עצל, או נשכן, או בור, בתור מטרה הגונה לחיציהם. אבל בשביל אבטומטים אלה להשלכת שיקוצים אין עצה ואין תחבולת תשובה כל עיקר. ואם ישנאו תכלית שנאה את היהודי העובד עבודה קשה ביותר, שנאה לשם שנאה, – הרי מבכרים אנו בכל זאת הרבה יורת את השנאה הזאת על הבוז.

בעצם הדבר אין לאום המחנך בשביל המדינה הפולנית אזרחים חרוצים כלאומנו. אין לו ליהודי הפולני מתחרה בזריזות וחריצות המעשה, בשכליות, וברוח ההעפלה. הוא מחייה את המסחר ואת התעשיה, ובמעמד האינטלקטואלי הוא מהווה חלק הגון. אבל דוקא בנקודה זו מופיעה הקנאה. ככל שידו רב לו ליהודי, כה תגדל סכנתו, ברצותו “לשרור על העולם” – כמו שכתוב בתורה היוצאה מברלין. אבל מי מאתנו שואף באמת לשלטון העולם? אנו, הרי תובעים אנו רק את הזכות המגיעה לנו כלכל אזרחי המדינה.

האם תדלג הנגדשמיות מגרמניה ותקפוץ לפולין? זוהי השאלה המעסיקה ומחרידה את כולנו. סבורים אנו, ששואה זו לא תתחולל על ראשינו, כי שונים הם המצבים בשתי הארצות האלה. נצחון הנגדשמיות הגרמנית בא מתוך תסבוכת שלמה של עובדות, שאין להן מקום בפולין. גרמניה היא ארץ מנוצחת, ומטבע המנוצח הוא לשנוא ולהטיל ארס שנאה על כל סביביו. פולניה היא ארץ מנצחת, וגיבורה מדריכה אשר אבדה זה לא כבר, יוסף פילסודסקי, שהכל, והיהודים בכלל, התאבלו עליו ועל האבדה שאבדה פולין, בוז בזה לקנאות הלאומית, לגודל הלבב, לגאוותנות, לשנאת הזרים ולנטיות לפרעות. הוא ידע, שכל השחיתיות החולניות האלה הן הופעות פתולוגיות, שמהן נשקפות סכנות קשות לחיי כל העם. ורוח נכון זה צריך למלא את כל הנוהים אחריו.

מלבד זה היתה גרמניה אימפריאליסטית, ולמצב זה יכולה היא לחזור. אבל פולין ואימפריאליזם הם מושגים שאינם סובלים איחוד. ותו: גרמניה היתה צבאית ולזה היא שואפת ותגיע בודאי שוב. ובדרך לצבאיות, המובילה למלחמה, מתעוררים ומתפרצים בדרך הטבע כל האינסטינקטים המשמשים מטרה זו, וביניהם גם השגעון הנגדשמי. אבל בפולין מצב הדברים הוא לגמרי אחר. פולין היא מדינה ששבה לנעוריה ונתקוממה מחדש, שצבאה דרוש לה להגנת עצמאותה. פולין אמנם רוחשת את הרעיון של צבא גדול. אבל אפילו גדולי צבאה אינם צבאיים במובן הפרוסי. ועל כן אין לנגדשמיות כל סיכוי לעבור ולשטוף את הגבול לפולין. טיפות אמנם נזרקות וניתזות מעבר לגבול, אבל לשטף לא יגיעו.

אבל הסכנה אינה באפשרות נצחונה של “תורה” נגדשמית, שכל תכניתה הדלה אינה אלא לקט אמרות נפוחות, אלא במצוקה המתגדלת, המשמשת קרקע מוכשר לתעמולה נגד היהודים. פני הפחד חיוורי-הרעב מביאים ליאוש. בכל ענפי התעשיה, המסחר והאומנות אין כבר מקום פנוי. יום יום מתגברת המצוקה, בכל מקום נתקלים בהמונים רבים מחוסרי עבודה, ונופלי-מעמד, המבקשים ואינם מוצאים שום עבודה, ורואים בסרטיפיקט לא"י את הצלת החיים היחידה. האנשים האלה אין להם מנוחת הנפש הדרושה בשביל להתעמק בבעיות הציוניות. יכולים הם להתרגש רק מדברים הכי קרובים להם. קצרה רוחם, וברובם הם רעבים ללחם, וכוח דמיונם הוא זה של הרעב. בצמצום אמצעי המחיה מתרחשים הדברים הכי מוזרים. אינם מוזנים כל צרכם, תכופות הם שרויים בתענית. אבל כמה תוכל ותארך פרישות אסקטית זו? זוהי השאלה.

מצווים ועומדים אנו להוציא את אחינו בפולין מדל שפלותם החמרית, להציל את המוניהם מכליון, למנוע את היהדות הפולנית הגדולה ונשואת הפנים מפרוצס של התרוששות גמורה וגויעה אטית מתוך הסתגפות וחליים. ביחוד הדברים אמורים ביחס אל הנוער הגדל והיתומים הרבים. מה מר הוא גורלם של הילדים המיותמים, אשר במות עליהם אבותיהם וקרוביהם העניים, נשארו ערירים וגלמודים מחוסרי כל ונופלים למעמסה על הקהילות, והכי מר ונמהר הוא, שאותם הילדים אינם מקבלים את החינוך הנחוץ, שהיה נותן להם את האפשרות למצוא בזמן מן הזמנים מעמד לחייהם ולהיעשות חברים חרוצים ונכבדים בחברה האנושית.

במעשי-צדקה מקומיים גרידא, ואפילו אם היו גדולים וחשובים, אי אפשר יהיה לעצור בעד גורל הכליון. הציונות עושה את חובתה. חושבים אנו, שלא נפריז אם נאמר, שבמעשה העזרה בשביל יהדות פולין על ידי א"י נושאה הציונות את חלק הארי. את העזרה הזאת צריך להגדיל. אבל זו לא תספיק אפילו במידה מוגדלת. כל החברות שבעולם חייבות להחיש את העזרה, וגם המדינה. בודאי יראו לנו על צמצום עמצעי המדינה, ועל התפקידים מלאי האחריות, אשר הועמדו לפני המדינה על ידי מצוקת האחוזות, דלות החקלאות, חורבנו של האומן וכל מוראי ההתפתחויות מתוך המשבר העולמי. אבל על אותה הדאגה ועל אותה ההתענינות יש זכות התביעה גם לאזרחים היהודים הסובלים קשה, ועוד יותר קשה מאחרים. צריך שתהי להם גם ההכרה, שהמדינה דואגת, ברוח שויון הזכויות, גם להם, לא פחות מאשר לאחרים. הכרה זו, אם גם לא תביא תועלת חמרית ממשית, הרי גדול מאד כוחה המוסרי, שכן מקשר הוא בכל הארצות את האזרחים למדינותיהם.

אם המדינה מוצאה לנחוץ מפקידה לפקידה להלאים ענפי-תעשיה ידועים, אז תיטיב לעשות, אם תביא בחשבון, כמה המונים יהודים ינקו את מחייתם מאותו ענף, ותדאג לכך, שאותם האנשים, כיהודים כבלתי יהודים, ימצאו גם להבא את מקור מחייתם, אם באותו הענף או באיזה ענף אחר. ברגשי הכבוד הכי גדולים למדינה הפולנית, ומבלי התערבות כל שהיא בעניניה הפנימיים, עלינו להטעים בכל הנימוס הראוי, שהעובדה, שתקנות כאלה הן מאופי כללי ואינן מכוונות נגד היהודים, חשובה אמנם במובן הפסיכולוגי, אבל בשביל הקרבנות של התקנות האלה התוצאות הן עיקר והסיבה טפלה להן.

המדינה הפולנית היתה בכל שנות האלף של תולדתה אולי היחידה בין כל עמי התרבות של ימי הביניים, אשר לא הכתימה את קורותיה בכתם החרפה של גירוש יהודים. השמדת יהודים כלכלית באופן קפנדרי, על ידי גרמא, היא בניגוד למסורות הגדולות של העם הזה. מאמינים אנו, שהמדינה הפולנית היא בריאה למדי לקלוט את עיקום המוח של מרמת הגזעים, ואינה זקוקה לקחת תורה מפי גרמנים נגדשמיים.

וכאשר נגדשמי פולני אחד נימק זה לא כבר את אהדתו לרדיפות היהודים בגרמניה – להוציא רדיפות קתולים! – בטעם זה, שנחוץ להגן על אירופה נגד התיהדות, – הנה עצה יעוצה לו, שלא יתן לדאגה זו להלבין לו אף שערה אחת. אירופה, היינו: אנגליה, צרפת, איטליה, שויצריה, גם אמריקה, וכמה מדינות חדישות ועצומות אחרות, לא נתנוונו כלל וכלל על ידי “התיהדות”, עד שתצטרכנה לכתת את רגליהן ולבוא לבקש עצה מפיו של אותו הנגדשמי הפולני, הממליץ-טוב לפניהן על ה“תרופה” הבדוקה ומנוסה של “גזעיות”.

בלונדון, פאריז, רומה וכו' יודעים ומכירים את אגדת הכזבים על “שלטון היהודים”. יודעים ומכירים שם את כל הקיש-קיש-קריא של אמרות סנסציונליות מצד “אריים” זקוקי הגנה, שאינן אלא שפיכת לעג על היהדות, הנצרות, האישלם ועל כל יסודות המוסר האנושי בכלל, – וצוחקים לזה. בפאריז, למשל, ידעו את כל הדמיונות על דבר ה“אריים”, כביכול, עוד מאה שנה לפני ה“התגלות” מצד שונאי ישראל גרמנים. אלה לא התיחסו לזה, לדאבוננו הגדול, ברצינות. דמיונותיו נקברו באבק הספרים של בתי עקד עתיקים. באנגליה ידעו מומחים מעטים את הנחותיו של הפרופסור מאקס מילר על דבר האריים. זה היה עוד לפני יובל שנים ויותר. שום איש לא שם לב להנחות אלו. לאחר זה סתר אותו הפרופסור עצמו את השערותיו והשליך את כתביו הראשונים אל תוך חדר הסחבות. – ואת “לחם הפנים” הזה מעמידים עתה על שולחנה הגבוה של אירופה! ב“תורה” זו חוזרים עתה על כל אומה ולשון!

שאלת היהודים בארצות אחרות

באוסטריה קשורה שאלת היהודים כל כך הרבה במצב הפוליטי, שאין לקבוע יתדות לפתרונה, מבלי שיהיו לנו איזה ציורים ברורים בקשר עם כל עמדתה של אוסטריה. בקהילה היהודית הגדולה בוינה, שהיתה כל כך פורחת לפנים, שוררת מצוקה רבה. הקהילות הקטנות בערי השדה מדוכאות למאד.

היהדות ההונגרית, שהיתה כה מוצקה לפנים במובן הכלכלי ורבת-ההשפעה במובן פוליטי, נתמעטה בהרבה במספר אוכלוסיה ונדחפה ממצבה הקודם. שמחים הם בחלקם, שהצורה המתקיפה של הנגדשמיות נחלשה עתה.

הציבור היהודי שלפי מספרו הוא הכי גדול באירופה אחרי פולניה, חי ברומניה. רומניה הישנה היא הקרקע הקלאסית של שאלת היהודים, המקיפה עתה גם את רומניה הגדולה. הנגדשמיות אינה פוסקת לשסות את ההמונים, וביחוד את הנוער, נגד היהודים, גם המצב הכלכלי הורע, התנאים הכלכליים נעצרים בהתפתחותם גם על ידי הפרעות מאופי נגדשמי. המצוקה גדולה – וא“י היא ארץ הגעגועים, ביחוד על ידי כך, שיהודי רומניה תפשו זה מזמן מקום גדול וחשוב בא”י.

בתורכיה צעדה היהדות הרבה אחורנית ונתרוששה. בפעם הראשונה בקורותיה נתחוללו בקרבה פרעות ומחזות יציאה עצובים. לאומיות תורכית קיצונית מציקה גם לעבודת תרבות יהודית הכי צנועה, כעין לשכות בני-ברית, וכיוצא.

באלג’יר מצאה הנגדשמיות זה מכבר קן לה להשריץ את התעמולה הכי פראית. בשנה הקודמת חגגה את תעלולי שכרונה בדמות פרעות נוראות עקובות דם.

בהרבה מארצות המזרח, כמו באפגאניסטן, פרס, בוכארה, הולך המצב ורע. כאשר שומעים על כל האמצעים הפראיים, שאוחזים בהם נגד הקומץ הקטן של יהודים החיים שם, מתעוררת השאלה, אם חבר העמים עודו באמת חי וקיים? הרדיפות האלה מחללות את שם חבר העמים ומאכזבות את דעת הקהל היהודית, המתיחסת לחבר העמים בהערצה גדולה ונותנת בו אימון בלתי מוגבל. חבר בחבר העמים אינו רשאי להתעלם מהתחיבויות הברית ולפגוע בעקרונים העליונים של האנושיות.

היהודים בפרס החיים בארץ זו מדורות קדומים, נמצאים כיום במצב מדוכא מאד. הם אנשים חרוצים וזריזים ואוהבי עבודה, ואינם נוגעים לרעה בשום איש. ובכל זאת הם צפויים שם תמיד לחמת מציקים, המתחכמים להרע להם ולשפוך עליהם בוז ונאצה. בבוכארה שוררת מצוקה איומה אין יוצא ואין בא לסחור ולעשות לביתו. ארץ זו נמנית עתה על ארצות המועצות. לא טוב מזה הוא גורלם של אחינו בתימן, קורדיסטאן וגיא ורגיה (גם כן מארצות המועצות). גם עליהם עוברת הכוס, ומבלי כל יסוד וטעם.

תכופות הם באים ברגל, – תמונה מקינת ירמיהו, – לירושלים שלהם, מפלטם היחידי, מטרת תקוותיהם היחידה. הם באים בזקניהם, ישישים נשואי-פנים, בקלסתר פני ה“אבות”, קלסתר-קדומים, צדיקים שעל מידותיהם יורד זקנם הלבן והחכמה תאיר פניהם; באים הם גם בנעריהם, חלוצים צעירים, ואתם יחד באים אנשים באמצע שנותיהם, פועלים, עם נשיהם וטפם. זוהי העליה המזרחית שלנו! תנועה קדושה, דרמה תנ“כית פרימיטיבית. יש אשר הם באים ושומעים, שהם “שלא כדת”, שאין להם זכות ישיבה בארצנו, טרגדיה כזאת יכולה לקרות רק אצל היהודים. אבל א”י עושה את שלה, משתתפת בחלקה; מלבדה – אין איש. היתה לפנים חברת “כל ישראל חברים”. אבל מי ישים לב כיום ליהודים בארצות רחוקות? אי העתונות, כלי מבטאה של דעת הקהל, אשר ידעה לפנים להתקומם בשער בת רבים נגד פרעות שנתחוללו ונגד כל מעשי תעתועים אשר נעשו? אי הם רבי המדינות הגדולים, אשר ירימו את קולם וימחו נגד עיוות הדין וחילול הכרת הצדק? אי הצעקה נגד לעג השאננים על כל מידה נכונה?

האמנם אפסו מאתנו עשירים בעלי השפעה, שגורל אחינו האומללים באותן הארצות הכסוטיות יגע בלבם? האם אלמן ישראל מאנשים כאדולף כרמיה ומשה מונטיפיורי? האם תמו לגווע יחד אתם גם רוחם, לבבם וכל מידת הרחמים שלהם? אין עוד כס משפט למצפון. הכל מחרישים ודוממים, כשהדבר נוגע ליהודים, ואפילו היהודים עצמם.

הסיבה לאדישות זו היא, שאפילו בארצות היותר חפשיות מוכרחים לטפל בפליטי גרמניה וגם באותותיה של נגדשמיות גנובת חוץ, ההולכים ומתבלטים, עד שהתענינות באנשים מפרס וכדומה נראית, לגבי הצרות הקרובות יותר והדוחקות יותר, כדבר בלתי אקטואלי. אבל הפירוש הפסיכולוגי הזה, עם כל הגיונו הנכון, אינו יכול להושיע אף במעט את אחינו במזרח ולחלצם מצרותיהם.

באנגליה אין צמח הרפש של הנגדשמיות יכול להכות שרשים. הוא רועה ומסתאב על חול, וכל המאמצים לשובב ולהפריח לא הצליחו, למצער עד כה. מנהיגי התנועה הנגדשמית באנגליה חסרים כמו כן לגמרי אותן התכונות המקסימות את ההמונים. אינם דברנים גדולים ואינם מזוינים, כחבריהם-בדעה אשר בגרמניה, בכל נשק הדיאלקטיקה, היכולה להוכיח וללבן הכל. לא הכניסו שום רעיון חדש אל תוך השוק. הם רק משננים מתוך גמגום את תורת רבותיהם בארצות אחרות. הסתדרות של תנועה זו אינה כנראה בת קיימא באנגליה, אף על פי שגם בארץ זו אפשר למצוא משפטים קדומים נגד היהודים בכמה חוגים. אבל חלילה לנו מבדוק בשפופרת את הכתמים אצל ידידינו הישנים.

ואפילו אפריקה הדרומית לא ניצולה, כנראה, לגמרי ממחלה זו. עד הזמן האחרון לא ידעו באפריקה הדרומית לגמרי את הנגדשמיות, אבל חדשה מקרוב באה גם שמה שורה שלמה של אגודות וביחוד של הנוער, המטיפות לשנאת היהודים לכל פרטיה ודקדוקיה של הדמגוגיה ואמנות הכחשים. הם זריזים מאד בהפצת תורת השנאה לישראל, ו“הפרוטוקולים של זקני ציון” המזויפים משמשים להם בתור ספר תורתם העיקרי, מה שהביא לידי פרוצס גדול בבית המשפט העליון בגראהמסטון (שאליו נקרא בתור מומחה בר-סמך גם כותב הטורים האלה), אשר עוד לפני הפרוצס הברנאי הוציא את משפטו, שכל הפרוטוקולים האלה אינם אלא מעשי זיוף, מלאים שקרים וכזבים, ושמפיציהם חטאו בזה חטא פוליטי, והם גם נענשו ע"ז קשה.

אבל כל זה ללא הועיל. עדיין מחזיקים הם בכל תוקף באותם הפרוטוקולים, בעלילות-הדם וסירוס מקראות, משום שאומנותם בכך. בלי ספק זהו עסק חוץ, שהובא מארצות אחרות. שונאי ישראל נלהבים מתקשטים בצלב-הקרס וניסו לערוך פרעות בזעיר-אנפין. בהיותם מופרעים בעבודתם מצד הממשלה, הם מנסים לתת לעבודה זו צל של תעמולה שיטתית, ולפי הנוסחא הידועה – פנים של הגנה עצמית נגד שטפון-הכספים היהודי, וכדומה מן יצירי-הדמיון הרבים. מתכוונים הם בעיקר לפליטים היהודים האומללים מגרמניה. מי שראה את התריסרים האחדים של רופאים, מזמרים וסוחרים, ומי שיודע עד כמה מדקדקים אלה כחוט השערה ונזהרים בכל חומר הזהירות, שלא יאבדו את זכות ישיבתם בארץ ע"י האמתלא של “זרים אוכלים אותה” – הוא יבין עד כמה מגוחך הוא פתחון-פה של הגנה כלפי המסכנים הצנועים האלה, הנחבאים אל הכלים.

אבל זהו האופי, וזהו בהכרח האופי, של תנועה, אשר כל מטרתה היא לנאץ ולהילחם נגד גזע שלם, בכל מחיר, וללא התחשב עם המוסר, ההגיון, הנימוס, האמת והצדק. כמה מן האירוניה יש בזה, שבארץ השחורים, שבה הלבנים הם מיעוטא-דמיעוטא והיו צריכים להוות חטיבה מוצקה אחת, כדי להגן על מפעלם התרבותי-ציביליזטורי, דוקא בארץ זו נעשים נסיונות לשסות את הגזעים איש ברעהו. באופן זה הרי יותר צודקים היו ההוטנטוטים וכיוצא בהם, להופיע על הבמה בתור אנטי-אריים. אולם לאשרנו עדיין לא הגיעו גזעים אלה לדרגת “ציביליזציה” כזו.

מסקנות

גולת הכותרת של השאלה היא: מה יהי בסופם של אחינו האומללים? מה יהי עתידם של אלה, אשר הוכרחו, ע"י גזירות רעות בארצותיהם, לאחוז במטה הנדודים ולנוע אחרי איזה מקלט בו יוכלו לבסס את קיומם ולחיות בביטחה חיי-עמל כשרים? אנה יבקשו וימצאו מקלט אשר כזה? אנו הציונים עושים את שלנו, את חלקנו. אבל השאלה בכללותה, ובשביל העתיד הקרוב, עדיין במקומה עומדת. היא לא תוכל למצוא, וגם לא תמצא, פתרון אחר מלבד הציונות, משום שכנפי הפילנתרופיה היהודית הרגילה נחלשות ונופלות. גם הרעיונות הכי גאוניים בכיוונים אחרים, עם כל עשרת דברותם חוצבי-האש, אין בהם כדי סיפוק, אפילו לדידם. רק און-המתח הכביר של עם החי על אמונתו, דתו ותולדתו, שדוקא הבלתי-אפשרי למראית-עין מעודדהו ומשנסהו למפעלים יותר נועזים, רק זה עשוי להושיע. ולשם-כך הוא זקוק לאחדות מהודקה לחטיבה אחת של אידיאליזם לאומי, שרק ציון תוכל לחשלה.

עצובה היא התמונה אשר ציירנו, אבל בכל זאת הרי חיים וקיימים אנו. אכן, עצם קיומנו הוא מנפלאות הבורא. והפלא המתחדש, שמצב היהודים מבליט לעיני העולם הוא, שאותו הקיום הפלאי הולך ומתגבש במציאות. עם ישראל סובל, ובכל זאת הוא חי כיום חיים יותר אינטנסיביים, יותר מלאי התעוררות, ויותר פעילים מאשר באיזה זמן קודם לכן. מדרמת-עם זו, שאין על עפר משלה, קורנת אלינו בתוך ליל הגלות ברכת נוגה, הברכה מציון. אור קטן וצנוע, אשר ישתלהב בבוא היום להמון קרני נוגה ולעמוד אש למזרח ולכל האנושות כולה. בארץ ישראל יכה ויעמיק ישראל שרשיו, ולכל העולם את אברותיו ישלח. זוהי נחמתנו.

ועוד נחמה אחת נמצא, בפתחנו את ספר הזכרונות, את קורות ימינו המסולאים ביסורים, ובקראנו את אשר נכתב ונחרת בהם בחרט הזמן. קורות אלה מספרות לנו על נסיונות ומלחמות, סכנות-כליון והתנוונות, על תקופות יאוש ורפיון-ידים; אבל גם על אימון וכוח-הסבל, על עזוז-גיבורים וגודל-נפש. מה לעשות עוד ולא נעשה בכל הזמנים ובכל הדורות להרוס את עצם קיומנו! אבל כל עצה הופרה וכל דבר לא קם, אשר יעצו זדים ודברו אויבים. כל חכמת מדינה וכל שואת רשעים ניפצו אל הסלע האיתן – סוד קיומנו. בו שבר גם הזמן את שיניו. אמנם גדול הוא השבר אשר הושברנו, וכמה און וכמה הון, וכמה נפשות מישראל, לאלפים ולעשרות אלפים, הלכו לטמיון בעטיין של הרדיפות האלה. אבל למות לא נתנונו, לא יכולו לתת אותנו. אנו ניצבים היום כולנו, חיים וקיימים – כי אלהים עמנו, כי עוזנו וזמרתנו יה! האקספרימנטים החדשים אינם חדשים ותוצאותיהם ידועות למדי גם למרדפינו.

ספרד אשר היתה פורחת לפנים, כל עוד ישוב ישבה בה לבטח אוכלוסיה יהודית היתה אז מעצמה בעולם – עדיין לא העלתה, אחרי חמש מאות בשנים, קרום על מכתה, שהוכתה בעצם ידה על ידי גירוש היהודים. העם הגא הזה, מלומד הנסיונות, הוא עתה ידידנו הנאמן, הבז לשנאת-הגזע. כבר התוודתה על חטאות נעוריה ופשעי עברה, וגם מצאה שעת כושר לוידויה ותשובתה, בחגיגת היובל למלאת שמונה מאות שנה להולדת הרמב“ם. גם ספרד, כאויבינו עתה בגרמניה, גירשה רופאים יהודים עוד לפני חמש מאות שנה. אחד מאלה היה הרמב”ם, אשר כל העולם הנאור חוגג עתה את שנת הולדתו. אבל העם הספרדי הכיר לבסוף שדרך זו אינה הישרה, ורוצה הוא לגולל את החרפה הזאת מעל מצפונו.

עוד לא פסו ידידים לנו בקרב העולם, אבל מלבד התשועה מבני אדם, זקוקים אנו להשפעת האידיאל שלנו, אשר הוא שעמד לנו בכל המצבים, והוא שנחה אותנו בדרך, בצוק כל העתים. אותו האידיאל עצמו ינחנו במעגלי התקומה גם להבא. הוא ירומם אותנו בהכרה, שאף על פי שחשבו להשפיל את כבוד עמנו, הנה לא יכלו לבוז לו בלבם באמת ובתמים, ומכל שכן בוז לא יבוזו לו עתה, בהקימו מחדש את ארצו, בתור מפעל שלום ותרבות. שברנו על אלוהי ישראל, השומר אמת לעולם, ועושה משפט לעשוקים. הוא יחלצנו מן המיצר.

אם יש בציונות כדי לפתור את שאלת היהודים? כן, אף במובן חמרי היא פתרון השאלה, למצער, בחלק חשוב ממנה, על ידי הבית הלאומי בא"י. אבל אין זה הכל. לעודד נפשות סובלים לחזק ידים רפות וברכים כושלות, ולהרנין לבבות כואבים – זהו סוד הציונות הרוחנית בשביל פתרון שאלת היהודים. בהיכנס היהודי אל תחת הציונות, היינו, בהגיעו לכלל הכרת חירותו המוסרית הפנימית – שוב לא ירבץ תחת כובד נחושתיו ולא יוכרע. וזהו התוך החשוב ביותר של הפתרון: לבלי הכרע!

הציונות היא חינוך העם היהודי לקיום אצילי, ויחד עם זה היא ריפויים של המגרעות והסילופים וכל אותם המומין, שבאו בעטיו של הגיטו ובתור ולדות הטומאה של ההתבוללות, אל תוך חיי היהודי ופשו באופיו. על ידי כך מקרבת הציונות את היהודים אל עמי התרבות והם נעשים יותר מובנים לאלה. התכונה הספינקסים מיטשטשת ונעלמת, והאנושי הכללי מפעפע ועולה.

זהו לא פתרון פורמאלי, אלא נפשי עמוק, ומשום כך גם בטוח. אחרים ישבו על מדוכה זו אלפיים שנה, ויבקשו פתרונים מפתרונים שונים והעלו חרס בידם. הציונים זה מקרוב התחילו. הם דורשים עוד זמן. נבואותיו של דור אחד מתקיימות בדורות הבאים. בדידן הוה עובדא, בתהליך הציונות.

בכוח ובהגיון כבר נפתרה שאלת היהודים בציונות. בא"י פשוט על ידי קיום עם קטן עצמאי מבפנים, עם שפה, תרבות, מסלול חיים משלו. אם כבר עם ממשלה משלו או עדיין בלעדי ממשלה משלו – זהו טפל; העיקר הוא – עם, שאינו דוחק רגלי אחרים ואינו נותן לאחרים שידחקו את רגליו הוא; עם, עם הכרת ישותו ועם סיכויים גדולים.

זוהי קרן האור היחידה, והיא לנו גם קו אחרון בתמונה זו…

1935.

מן המעשה יום יום

מאת

נחום סוקולוב

---

ערב פסח התרע"ח בארמון הבארון רוטשילד בפאריס

מאת

נחום סוקולוב

(פרק מספרי זכרונותי)

ג' ניסן.

עדיין החורף זועם במקצת; אבל הוילון הקודר במרום, כבר נקרע לקרעים. נהר של תכלת ועדנה, הסתעף לכל רוחות השמים. העבים עומדים על המשמר, מימין ומשמאל, כמו חופים ונמלים על יד פלגי האורה; והשתרגה התכלת, ורחבה ונסבה למעלה, והלכה והיתה מרגע לרגע, לים גדול — מעין טלית שכולה תכלת.

הרי אנו עומדים כאן בימים הראשונים לחודש ניסן, למניין שאנו מונים; ועוד אחת מעט, והיה לנו חודש אפריל, למניין שהם מונים, וכבר יצאה כל החמה מנרתיקה, והימים מבהירים והולכים ורננת הצפרים — החזן הראשי, הנותן זמירות בלילה, עודנו מאריך בהכנות, כאמן אמיתי — מגעת אלי מגן עדן הטיולירי, ממול מלון המריס. הפסח ממשמש ובא!

רוח של יום טוב שפוך על פני חוץ; אבל בקרב הלב — רוח של תשעה באב. — הנשיא ¹ עומד לימיני ביושר לב, בעמל וביגיעת נפש. הוא בעל מזג שקט ושאנן. לא נקל, אבל לא מן הנמנע הוא, להשפיע עליו על ידי מופתי הגיון. אבל נצטברו ציבורים ציבורים של מכשולים חדשים. המצב של שדה מערכות המלחמה נעשה מסובך יותר. הכל לוטה בסודות כמוסים. “השמבר” תוססת, והמיניסטריון הוא שרוי במצב דחוק. גוסטב כהן² לחש לי אתמול שצרפת — כשמתחלפות עונות השנה, גם המיניסטריון מתחלף, ביחוד מחורף לאביב, שאז משהו מחוייב להתחדש. — הקבינט נרתע לאחור, וסולד מכל התנגדות קלה. הייתי בטוח, שהדבר שלנו עומד להתגשם בעתיד הקרוב. ככה גם הודעתי לסיר מרק³ ולהוגרד⁴. חוששני, שמא מרגישים שם בלונדון במכשולים חדשים, שנתהוו כאן ונזורו אחור. הלוא הם כרוכים וכפותים זה לזה כל כך!

שמעתי מאחורי הפרגוד, שויכוחים חריפים התעוררו בקבינט, בין המחזיקים באסכולה המזרחית ⁵, ומתנגדיהם⁶; כניסת אלנבי לירושלים נתנה, מצד אחד, חיזוק לאסכולה המזרחית; אבל, מהצד השני, עלתה טינה בלב הצרפתים, שצבאותיהם במחנות סאלוניקי, לא שברו את גאון עוז התוגרים, ובדרך קפנדריא — הגרמנים, מהצד ההוא. אומרים גם כן, שאיזו רוח נוטה לפשרות — מפעפעת בתוך תוכו של המיניסטריון לעניני חוץ — רטט של קוצר רוח תקפני. ה“קיי ד’אורסיי” ⁷ שותק. הדבקתי אזני אליו אתמול. התלבטתי ממדור למדור, במשך כל אחרי הצהרים. אין זיע, ואין רמז. איזה דכאון רוח שולט, כמו עמד הגלגל מנוע. צריך להזיז את הענין מ“הנקודה המתה”.

אארוז את חפצי, ואסע ללונדון? אחקור, מה קרה שם? — מצלצלים… מי שם? — נושא המכתבים — שום מכתב מאת דינלוף ⁸ — “עוגן ההצלה היחידי הוא, שהקבינט הצרפתי יתן תיכף את גילוי הדעת”.

ברגעים מרים כאלה, יש שנדמה, כי הכל אבד, ואני יושב וחורק את שיני. דינלוף? חלזון קט שכמותו, למה הוא נועץ חוטמו בענין הגדול הזה? — אחרי הרהור כל שהוא, נצנץ זיק של עצה במוחי: אכתוב אל ז’יל קמבון ⁹. הוא יודע את הענין שלנו, והוא גם בקי ורגיל בכל הלהטים של פוליטיקה. הוא גם איננו כפות למשפטים קדומים, בנוגע לאנגליה, כהרבה אחרים. הוא גם מתון ומיושב בדעתו. כל האנדרלמוסיה של הצעות, תביעות, דרישות, משלחות של עמים, וסגלי חבורות של ממשלות, עוברות לפניו, ונסקרות בעיניו.

ועוד הפעם, מנקר במוחי… דינלוף. מה אני קובל על דינלוף? הוא כתב מה שגזר עליו רבו! – – תזכיר אל קמבון… מה עוד? מה אעשה, אם זה לא יועיל? ננעלים שערי דמיוני! יותר אין אני יכול לחדש במוחי.

תוך כדי הרהור, נזכרתי: הרי אני סועד הערב עם אלבר תומא ¹⁰; בכל פעם שהמצוקה נוגעת עד לבי — אני מטכס עמו עצה. אנסה גם הפעם! — זה טוב מכתיבת תזכיר חדש אל קמבון… כמה תזכירים כבר המטרתי עליו! — אין רגע לקמבון פנוי מתזכירים.

ולבסוף אני גומר בדעתי: מזה וגם מזה — אל תנח את ידך. אכין את התזכיר, וגם אם לא אשלחהו, ישמש לי Aide-memorie ¹¹, בשביל שיחתי הערב עם אלבר תומא. איזה שילוב של מאורעות! בדיוק היום בערב, יבוא תומא. אין כמוהו אורח קרוא ומבוקש! יש לו לאדם זה סגולה מיוחדת לכוון את השעה, לבוא כשצריכים לו. גם הפרופסור הזקן מוריס ורן¹² הבטח לבוא בערב למשא ומתן בבאורי מקראות. שמא יפריע את משאי ומתני עם תומא? לא! אשימה ריווח בין השנים. כמה השעה? שלוש! יש לי עוד שלוש שעות לעבודה. ישבתי לכתוב את התזכיר.

ד' ניסן.

אמש בא תומא לעת היעודה; והזקן ורן, ברוך השם, לא בא! הצטדק, שהוא חולה וכפות למטתו. ככה יכולתי להמתיק סוד עם תומא, בלי מעצור. כדרכו, התעורר תומא, ויתמרמר, וישתער למצוא חפצו. גם זה – טבעו טבע נמר! הוא הסכים לדעתי, שהציונות יצאה מחוג הרעיון, ותעבור אל מחוז הפועל. הוא היה גם תמים דעים עמדי, שחלילה להשהות ולדחות לזמן אחר את גילוי הדעת של צרפת ואנגליה, פן יתערער הבנין; אלא צריך לנגד את הברזל בעודו חם, ולנצל את שעת הכושר, כשהדופק המדינאי עדיין מפעם בחזקה. אבל כששאלתיו לעזור לי, בהתאם לזה, שקע ברוב שרעפיו; ובמשך רגעים אחדים מנע ממני מענה לשון, ואחר כך ניסה לסבב את השיחה לעניין אחר; ואולם אני אחזתי בו ולא הרפיתי, ואפצר בו לעוץ מה לעשות. הוא שהה קימעה, ואחרי כן גמגם: “היהודים שלך!” — בנתי לרעו, יען כי לא בפעם הראשונה אמר לי, שחבריו היהודים מה“אקול נורמאל” ¹³, שהיו לו עמהם קירבה רוחנית וקישור פנימי — לא די שהם כגלידי קרח ביחס אל הרעיון הציוני, אך הם גם מוכיחים אותו בתוכחות מוסר, הם — היהודים, את הצרפתי הזה, הצרפתי בן הצרפתים, בשל נטיית רוחו לציונות. מכבר לא דאגתי, שמא יטילו בו זוהמתם, כי ידעתי, שהוא תקיף בדעתו, ושלא מתוך סבר פנים יפות, אלא מתוך הכרה עמוקה, שיש לה שרשים בהשקפת עולמו, הכיר בציונות. אבל הפעם, בשים לב לתוחלתי הממושכה, ולהיסוסה ופקפקנותה של הממשלה, שהוא היה אחד מחבריה — שמעתי את שתי מליו כלאחר אוזן, אבל הן דקרו בליבי ככידונים מלובנים.

“היהודים שלך!” — ומה לעשות? — הראתי לתומא את התזכיר. הרכיב את צובט-האף על עיניו, קרא ושנה, ולבסוף השיב לי את המגילה, ואמר: “זיל ¹⁴ לא יוכל לעזור לך במאומה. נסה דבר אל ‘היהודים שלך’! אליהם כתוב תזכירים!” — סינן מבין שפתיו בכעס.

הנני חש את עצמי מדוכא ונעלב. פור התפוררה עבודתי מזה ימים ושנים ¹⁵, ורוח נשא אותה. אבל יותר מכל הדהימני העלבון, שהצרפתי הדגול הזה, אשר לו רוחב לב וניב שפתי נואם ומדברנא דאומתא, מאין כמוהו — מגלגל אותי אל “היהודים שלי”. האכתוב אליהם תזכירים, לשוב ולחטט באספקתא הנושנה, אם עם אנחנו או דת? כמה פעמים נאמתי לפניהם! כמה מאמרים כתבתי, כמה ספרים, כמה תזכירים! הפתאים חושבים, שאפשר למצוא מכשף, היודע ללכוד בקסמיו את האנשים האלה בשעה אחת; אבל הלוא אני עסוק כל חיי בנסיונות אלה, אני יודע את קושיים ואת ביטולם! כל מה שאנו מדברים אליהם, הוא בניגוד גמור לכל חייהם ומחשבותיהם ורשמיהם ונסיונותיהם הם. הרי זה כמאמר התלמודי: “אנא שנאי חדא ואת שנא אידך”. האוכיח לסאלומון ריינאק ¹⁶, שהוא “עבד בתוך חרות”, ואני “בן חורין בתוך עבדות”? עשר פעמים נסיתי, ולא עלתה בידי. פילוסופיותו עמוקה יותר, וטרמינולוגיותו הצרפתית היא בוודאי עשירה יותר מזו שלנו; אלך שוב אל הבארון. זה מספר ימים לא הייתי אצלו. אבל, ראשית-כל, עלי לברר את הדברים שבגו, היתכן שיד ישראל מתבולל באמצע? אקדים ללכת אל ה“קי ד’אורסיי”.

ה' ניסן.

היתה לי שיחה ארוכה עם ה' ז’ן גו ¹⁷. הוא “שמח מאד” לקבל את פני. כעבור רגע, היה, “עצוב מאד”, שאני אינני מרוצה ממהלך הענינים. לשמחה מה זו עושה, ולצער מה זו עושה? הרי זה אדם הגון בתכלית ההוגן, אבל — דיפלומטי! אין זאת מרמה, אשר תשים אפר צדק על פניה; אבל גם זהו צדק, אלא ממין מיוחד, צדק דיפלומטי. הוא איש עומד בכל תוקף על שלו: צרפת, צרפת, צרפת! מתייחס לאנגליה בכבוד, אבל בבחינת “כבדהו וחשדהו”. פיקח ומחודד, יבש ומכווץ. פרוטסטנטי! כביורוקרט זקן, הוא מכוסה הרבה קרומים; אבל כשהקרומים מתפוררים, והמרץ הכמוס משתחרר, אז מתגלה לב האיש, והוא לב מרגיש. משהבין, שהציונות איננה עניין בן-יומו, היתה לו יותר מהתעניינות — השתתפות. כסיר מרק סייקס באנגליה, היה לי ז’ן גו בצרפת. בטחתי באיש הזה, וגם אהבתיו. מי יתן לי יהודים רבים כ“טוב שבגויים” זה! מסרתי לו את תזכירי בעד קמבון, ואת פתשגנו, בשבילו הוא, ויעף עינו עליהם, ובסקירה אחת ידע את תכנם, שכן היו תמצית הדברים, שכבר קרא מאה פעמים ואחת; וינענע בידו דרך ביטול, ויאמר:

– “כל אלה הם דברים נאים ומדויקים, ראויים להיכתב בספרים, ואז יוחקו עדי עד; או בעתונים, להיות נקראים תיכף. אבל פוליטיקה היא מלאכה אחרת. צריך לצרף את הבריות, לארגן את המסכינים, לעשות מלחמה עם המתנגדים ולנצחם” ותוך כדי דיבור הרגיש בעצמו שנכשל בסגנון מלמדי של חכם יושב בקתדרה, ופסק ואמר:

– “עוד יש תקוה; אבל לפי שעה נוספו תלונות הבל ותנועות מחאה, מצדדים שונים; ואין הרגע הזה רגע כושר, לגילוי דעת של הקבינט”.

חשבתי לנכון להשליך לרגע אחד את הסבר הדיפלומטי, ולתקוף את בעלי דברי בבלי-אמצעות:

“אני צריך לדעת, מי ומי המתנגדים, שאני צריך לנצחם. במטותא, אדון גו, ברר דבריך?”

האדון גו פירפר לכל הצדדים, גחך וכעכע, כעכע וגחך, הגיש לי סגריה, ולקח סיגריה בעצמו, נטל גפרור, הדליק, והתחיל לעשן; וכשעגילי העשן תמרו ועלו למעלה הוציא מפיו את המילים: “היהודים הצרפתים”.

הבינותי. התאמצתי ל“ישב בדוחק”: “אי-הבנה” … “האנשים ההם אינם בקיאים”…; ונתקע הדבר כעצם בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא.

אי אפשר — אמרתי בלבי — להוציא החוצה ולהוקיע לעין השמש מחלוקת-בית שלנו. כלפי חוץ, אנו חייבים ללמד זכות על אחינו, גם אם הם בעוכרינו. אבל — הוספתי לאמר עוד בלבי — הדבר הוא חשוב וחמור ביותר, משיכול האדון גו למצוא לו התרה. צריך לפנות אל הנשיא. צריך לבקש ראיון. מה שייך ראיון? הלוא הוא אומר, שהוא תלמידי ¹⁸. נפטרתי מאת האדון גו. בפחי נפש עברתי דרך הדיוטות המרובות והמסדרונים הארוכים של מיניסטריון החוץ. על הגזוטרה התחתונה, פגשתי את שר המלחמה פנליבה, זה היה ידיד נאמן לעניננו! פניתי אליו, קודם שנכנס לאותומובילו, ואמרתי לו: כל העניין מתערער! — האיש הנחמד החזיק בזרועי, וטייל עמי ארוכות וקצרות על הפלטיה שלפני הארמון, וכשסיימתי והודעתי לו, שאני רוצה לבקש ראיון עם נשיא המיניסטריון, אמר בסגנונו הרוטט והלוהט: “כרגע יהיה לך ראיון! הרי אני הולך אליו, אקחך עמי. רצוני להשתתף בשיחה זו”.

הלכנו יחד, ותכף נתקבלנו.

ו' ניסן.

בוקר מזהיר. העננים התפזרו, השמים טהרו, ואני נרגז ועייף. כל הלילה נדדה שנתי. הימים האחרונים האלה היו שלשלת עינויים ומצוקות.

כל הערב אמש הייתי עם ריבו ופנליבה. הצורה השבה הלבנה והגבוהה של ריבו, עושה עלי בכל פעם רושם של דורות; ואולם-הספרים שלו, ששם הוא עובד, הוא דומה להיכל אגדה מלא סוד קסם. ניכר, שזהו אחד מבני אל-מוות ¹⁹

ריבו היה חביב מאד, ופנליבה פזם אותי כפזם ²⁰ מובהק; אבל אך עתה הוברר לי המצב, שהיה מקודם חתול ערפל ורב רמזים מחרידים, ובלבי עתה שוררת אפלת דאגה. הקבינט החליט לבלתי פרסם שום גילוי-דעת, בטרם יימלך עם היהודים הצרפתים. אני דיברתי אל הנשיא כמעט בנוסח “ויגש יהודה” ²¹; אמרתי לו, שאני מחכה, בכליון נפש, לקיום הבטחתו, שהבטיחני מכבר ברורות ונמרצות; וכשכשל כוח סבלי לחכות עוד; והוא באחת: “אנו מוכנים להסכים, אם הדבר מתאים למגמת היהודים הצרפתים”. הוא העמיד את דבריו כחומה, ואני חגרתי עוז לנתוץ את החומה מכל עבר: העניין, שאני דן עליו, איננו עניין פנימי של היהודים הצרפתים… אין אנחנו דורשים מדור מיוחד בעד אחינו בארץ ישראל, אך בעד עם ישראל… היהודים הצרפתים הם מסודרים בתור קהלה דתית, יש להם מנהיגים וגבאים לבתי הכנסיות, אבל אינם יודעים למדי בצערם של היהודים בעולם, אין מצודתם פרוסה על המליונים של יהודים שבגולה… ישנו אך יהודי צרפתי אחד שעשה גדולות בארץ ישראל, ויתרם לא השתתפו במפעל… כבודו משטה בי בדרשו ממני, שאלך ואבקש “הסכמה” מאת קומץ היהודים שבצרפת בשביל דבר, שההיסטוריה מעידה עליו, שהוא ההצלה היחידה, ולי יש יפוי-כוח לזה מאת מליונים יהודים… יהודי צרפת הם פטריוטים גמורים, ואולם אינם קובעים פוליטיקה לעצמם, ובוודאי לא יתנגדו לאשר תחליט הממשלה לטובתנו, ולאשר הסכימה דעת הקהל במפלגותיה הכי נאורות… ומנקודת ההשקפה הדימוקרטית, הייתי מסכים באמת על הרעיון למשאל פי-כול (פלביסציט) של היהודים בצרפת, אבל לא לסמוך על מנהיגים, שנבחרו למטרות מסויימות דתיות, ולא לעניין לאומי פוליטי כזה, שלא עלה מעולם על לב בוחריהם, ולמשאל עממי אנו חסרים פנאי ויכולת… וכו' וכו'; אבל כל מיני מופתים ונימוקים הללו התפוצצו אל הסלע: “שורת ההגיון מחייבת אותנו להתיעץ עם היהודים שלנו, ואם אינם בקיאים בדבר זה כיהודים בארצות אחרות, עכ”פ הם בקיאים יותר ממנו, והם הלוא עוסקים ב“אליאנס” גם בעניני היהודים בארצות אחרות, והם נאמנים לנו, וכיצד נסיח דעתנו מהם ונבטלם בלבנו בעניין, שהוא בלי ספק קרוב אל לבם…"

אח, מה נהדר היה הנשיא בזקנו הלבן ומה Charmant בנועם ניבו; אבל, כבודו של האקדמאי והזקן הלבן במקומו מונח! — סוף סוף צנפני צנפה כבוד אל האליאנס! חשבתי, שהרים כיסוני, וגבעות נפלו על ראשי. הוא ליווה אותנו מהקומה הראשונה עד הביאה למטה באופן נימוסי, יותר מן הרגיל. אבל היה לי הרושם, כאילו החזיק בערפי וגלגלני מהמעלות. — “מה תעשה?” — שאל אותי פנליבה, כשעמדנו שוב למטה, בקול מביע חנינה ורוך. “אינני יודע — השיבותי — אך האלוהים יעזור. וגם אתה, אדוני המיניסטר, הלוא גם אתה הבטחתני! אולי תשובו לדון על הדבר בקבינט…”.

הוא חשב רגעים אחדים מחשבות, ואחרי כן קרא: “חכה ואראה אם אוכל לעשות למענך דבר”. כעבור רגע, הזמינני לאותומובילו, ויביאני לבית מלוני. בחיבה לחץ את כפי, וייפרד ממני. נשארתי לבדי.

נכנסתי לחדרי מתוך דכאון לב ורגש עייפות, שלא נתנני להדליק את החשמל. רציתי להשתקע כולי בעומק מחשבה ובחושך. רק מן הרחוב הקסטליוני נוצצו אורות החשמל של הפנסים לנגד עיני, ואילו יכולתי, אזי כביתי גם אותם. כעבור רבע שעה, צלצל הטלפון.

“מי מדבר?” “פנליבה!” “הנני אדוני!”, "הרהרתי בדבר העניין, והנני לעוץ לך עצה. ישנו אך איש אחד, אשר יוכל “להציל את הסיטואסיון”: “הבארון אדמונד!” “רב תודות! ליל טוב!” “בטוב תלין”.

העצה היעוצה הזאת, כלום היתה לי הפתעה? היא היתה מקופלת ומונחת מכבר בקרן זוית של מוחי. אבל אני חיכיתי לעצה אחרת. לא רציתי להשליך את כל יהבי על הבארון. הדלקתי את החשמל, ותיקנתי “חצות” בדף גמרא מן ש"ס-הדרך בכרך אחד — התרופה היחידה להיסח הדעת מדאגות יום יום. אבל האותיות רקדו לנגד עיני. ציק-צק ולסירוגין. שכבתי לישון ונפלה עלי תרדמה קשה.

ז' ניסן.

זה עתה שבתי מהארמון בפרברי סן הונוריי.

כשבאתי אל הזקן, היתה ראשית דבריו בעסקי ישוב ארץ ישראל. "שבולת השועל ב’יסוד המעלה' לא עלתה יפה. שגגה יצאה מלפני מישהו לעוץ, לבזבז זמן ועבודה וממון בזריעת שבולת שועל. אין אדם מקבל ממנה למזונו, אלא את הריפות הנושרות מהגרעינים, על ידי גריסה, או על ידי כתיתה לפתותים… "ותוך כדי דיבור השמיע את קריאתו הרגילה: “ז’ן האטלס!” ²²

הרגשתי בסכנה הנשקפת לי משבולת השועל, ומן האטלס. אם אכנס לשקלא וטריא זו, אבדתי — ונסתם הגולל! ואי אפשר לסרב לבארון, כשהוא מתכופף על האטלס, מפני שדינו דין קשה. אבל מן ההכרח היה לשסע אותו בדברו. הרהבתי עוז בנפשי, ואתיצב לפניו, ואקרא בקול רם יותר מהרגיל: “אדוני הבארון! יש לי דבר נחוץ, שכל הישוב הוא תלוי בו!”

שיחק לי הרגע! קם הבארון בשיא קומתו. על האח בערו, כנהוג, גזרי העץ העבים, שנחטבו מיערותיו, וזהרורי האש סיננו אור פלדות על פני הבארון האציליים והיהודיים כל כך.

“מה קרה?” שאל, וינד ראשו בסקרנות, שהביעה דאגה עמוקה.

סיפרתי לו בקיצור נמרץ את עיקרי הדברים:

אז נתרתח, ויקרא: “הזהר הזהרתיך, לבלתי היכנס במשא ומתן עם האנשים האלה!”

לא ידעתי, למי הוא מתכוון, לממשלה או ליהודים המתנגדים? אבל, לא חשבתי לנכון לייגעהו בשאלות חדשות. חגרתי כל כוחי, ואען נמרצות, בהברה חזקה:

אדוני! כלום יש ברירה? הכל תלוי ביהודים המתנגדים!

“מה לעשות?” — שאל אותי, מתוך קוצר רוח.

“נפשי בשאלתי — עניתיו — שתשפיע על היהודים האלה!”

הוא ישב על הספה הרפודה בכרים וכסתות, בשטיחים, משמאל להאח וזוג של כלבלבים מפונקי הגזע משחקים לרגליו. סיפרתי לו את פרטי השיחה של אמש עם ריבו, ואת אשר יעץ פנליבה על ידי הטלפון.

אז באה נקודת המפנה: מומנט פסיכולוגי! הוא לא נח מזעפו, אלא הזעף פנה לצד אחר: אל “היהודים פה”.

“איזו זכות יש להם לעכב? זה לא עניין של הקהלה! זה עניין של צרפת! זה עניין של האנושיות! גם אני פרנס! גם אבות אבותי היו פרנסים! מה הם יודעים על דבר ישוב ארץ ישראל?” — הדברים יצאו מפיו כזרמי לבה. געש, רתח והמה.

כעבור רגע, הופיע על שפתיו שחוק מנצח.

“פנליבה — אתה אומר — משתתף בעניננו?”

“בכל לבו” — עניתיו — “והוא יעץ לי לפנות אליך, אדוני!”

"טוב — ענה, וגיחך של נחת רוח בצבץ מבין שפתיו. “זהו אדם הגון! אזמינהו לסעודת הצהרים מחר; ואתה תבוא יחד עמו. כדאי והגון הוא להודות לו!”

האטלס היה עוד מונח על הרצפה; והבארון אמר בצחוק חן הכי נחמד שלו: “אל תדאג! ועתה, ראה, הנה ‘יסוד המעלה’!”

הפעם שחותי התכופפתי יחד עם הארון על פני המפה ארץ הישראלית, שמח וטוב לב, ואקשב מספר שעות לכל דבריו, בנידון שבולת השועל.

אמרתי בלבי: לא אבד הקברניט לספינתי המטורפת בים זועף.

שבתי לבית מלוני. בכניסה עומדת תמיד אשה זקנה מוכרת פרחים. מעודי לא שמתי לב אליה. הפעם קניתי את כל צרורות הסגולים, שהיו לה. תקעתי כפי לנער — עם כל המטבעות שהיו לי בכיסי. בחדר — הדלקתי את כל מנורות החשמל, וכתבתי בפנקסי זכרון לדור אחרון: “לא אלמן ישראל”.

ח' ניסן.

שבתי בארבע אחה"צ. סעדנו עם פנליבה, שעשה עלי עוד הפעם רושם של ידיד נאמן ומעריץ הבארון. הוא מסור כולו לרעיוננו. הסעודה היתה פרוגלית, ודמתה יותר לסעודת ר' חנינא בן דוסא, מאשר לסעודת שלמה בשעתו, כי הימים ימי מלחמה, והאצילים מדקדקים יותר מהמון העם, והעשירים יותר מהעניים, והיהודים יותר מהגויים, להצטיין במידת ההסתפקות; וגזרו על לחם כזית, ועל סוכר במשהו. רק חליפת כלי השולחן, והמון המלצרים הלבושים “בגדי מלכות”, וגם “המֶני”, המוכן בעד כל אחד בדפוס ביתי, והיינות מרובי המינים — הזכירו איפה אנחנו. וכטוב לב הזקן, היה מפציר בי תמיד, לשתות את היין שלו, ואחר כך את היינות שלנו, ולבסוף — יין בעלמא. שלו היה שטו לפיט, שלנו היה כרמל הוק וסתם יינם — היה יין שמפניה. הוא בעצמו טעם רק לעתים רחוקות איזה טיפות. אבל היום גמע, בלי עינא בישא, כהוגן.

לב הבארון היה טוב עליו מאד. הוא היה תמיד רב חן לכשירצה; ובפעם הזאת רצה. אני הלוא הייתי אורח קבוע ומתמיד, כביכול, “בן בית”. אבל פנליבה היה האורח, ונתכבד במצווה שהיתה “חזקה” לי, להוביל אל השולחן את הבארונית הזקנה, ואני אחריו — את הגברת מרים, הבת.

השיחה על יד השולחן היתה פאריזאית חגיגית, רמזים על מאורעות היום, ניצוצי תיאטרון. אחרי השולחן, עברנו אל האולם הפרטי ששם האח המבוערת, והתמונות בעתר גווניהן. אז קרה דבר יוצא מן הכלל. הבארון ציווה להגיש סיגריות וסיגרות. זאת היתה “רעוא דרעוין”. על פי מנהג הבית, אף מעלה עשן כל שהוא נאסר. בהרגשתו הדקה הרגיש, שפנליבה איננו יכול להזיר עצמו מן הטבק — והעביר על מידותיו ההגייניות.

הברון ישב על ספתו הרבודה, שתה מלוא כף תה מן השיקוי אשר נתן לו הרופא לשתות אחרי הסעודה, והשיחה החלה, ובניגוד למנהג, היתה הפעם קצרה מאד. הבארון הודה לפנליבה בעד השתתפותו, בדברים חמים ולבביים, וכשאמר פנליבה, שהוא מקווה, ש“המכשולים יורמו מעל הדרך”, אמר הזקן: “מפריזים על המידה בדבר מכשולים, אין דבר”, וכשרמז פנליבה על “מתנגדים” בין היהודים — דחה הבארון את כל העניין בתנועת יד של ביטול. הדיפלומטיה של הבארון, לא במה שאמר, אלא במה שלא אמר, היתה דקה עד להפליא. הוא נזהר מהשמיע אף מלה אחת בגנותם של יהודים אעפ“י שהיה רגזן וכעסן מטבעו, ועצביו היו מתוחים, ו”נפשו להטה גחלים" כנגד היהודים שונאי ציון: רק כאשר הביע לו פנליבה מחמאה, שהוא פיזר ונדב כל כך כסף לטובת ארץ ישראל, ושהוא בקי כל כך בפרטי הישוב שם, ענהו בפתגם קצר “כן, בדמי לבי קניתי לי את התורה הזאת”. ברגע הזה נתן יש לרגש למשול בו; אבל תיכף התכווץ שוב בצדף נימוסיו, וגמר את השיחה, כאיש רעים להתרועע, בכל נימוסי הכבוד והחיבה.

נפרדנו מאת הבארון, והוכרחנו לצאת ולרדת קפנדריא, לרגל עבודת הפועלים, שתיקנו את בדק הבית באגף השמאלי על יד המבוא למטה. עלינו היה לעבור דרך שורה של חדרים לבוא אל האולם התיכון אשר בארמון לצאת משם, ושם, באולם התיכון הגדול, נגלה לעינינו מחזה משונה. על הרצפה מימין היו ציבורים ציבורים של כוסות רחוצות ומגוהצות צחצחות, גביעים, בזיכים, דפים לגבול עיסה, דמויות של היתוך, סירות, קלחות, קומקומים, קלתות, טסי נחושת, פחי כסף מרוקע, קערות, תמחוים, סכינים, מזלגים, קלשונות, בקבוקים, צלוחיות, ספלים, לגינים, מפות של שולחן; מפיות קטנות, קשוטי סעודה, הכל נוצץ ומבריק! — ניחשתי שזה עתה העלו את כל המחסן הכביר הזה מן המרתפות מהאמתחות של פסח, כי התכונה הגדולה הולכת ונעשית בארמון לכבוד הפסח הממשמש ובא, והשערתי אושרה כרגע עם כניסת הבארונית הזקנה דרך פתח מימין להעיף עין על הכבודה הזאת, כאשר הסכינה לעשות בארמון אביה הבארון המנוח וויללי בפרנקפורט דמאין.

עשינו קידת ראש ונצא. בדרך אל האותומוביל שאלני פנליבה: ציבורי כלים ההם על שום מה? — בארתי לו: מימים ימימה מוציאים את כלי הסעודה לפסח המוצנעים כל השנה, מפני איסורו של הדבר ששמו כשמך (פנליבה פירושו, הלחם שנחמץ), הוא נענע בראשו בחיוב ובצחקה על שפתיו, ואחר כך שאלני: “ועתה מה?” אמרתי: “הכל כשורה, הוא ידבר אל יהודי פאריס”.

ט' ניסן.

עתה הוברר לי הכל בדיוק. הבארון הזמין לביתו, לערב פסח, שנים ממנהיגי היהודים, לדבר עמהם. חושבני, עד כמה שאני מכיר את שני הקרואים, שהבחירה היתה מכוונת אל המטרה. שניהם בעלי השפעה מרובה, והם שונים בתכונתם: האחד — תמונה מגומגמת, מלומד מצויין וספקן, נוטה לפסימיות, בנוגע לענינים ידועים, ולאופטימיות, בנוגע לענינים אחרים; עתים רך כבצק, עיתים קשה כסלע; די עקבי, בנוגע לציונות, תמיד לצד הלאו ולקצה השלילה. השני מומחה גדול למקצועו, פרופסור, רך לב כאדם, ואביר לב כפטריוט — במאה ועשרים אחוז; שוקע וטובע עד צוואר בבעיות פוליטיות, לא שונא ציון מוחלט, אדרבה, כבוד ישראל נוגע בליבו — לפי דרכו, אבל קודם כל ואחרי ככלות הכל — צרפתי; ומשאחד מבני משפחתו נפצע במלחמה, ושלחוהו לביתו, להבראה — אין לדבר עמו; “וכל עוף הפורח עליו נשרף”, מעוצם התלהבותו. לפרקים, מסוגל להתעורר לטובה: לפרקים — פגיעתו רעה ²³

במותב תלתא זה, יחתך, בשיעור מה, גזר דינו של עמנו. הרעיון הוא נורא מהכיל. ככה היא ההיסטוריה! צעק: חי וקיים!

אני לא נקראתי לבוא. כנראה גם אני, אליבא דבארון — חשש חמץ לגבי “מצה שמורה” צרפתית אינטימית זו. תבוא עליו ברכה, שחלצני מן המיצר! מי יודע, אם למרות קרירות רוחי וזהירות נימוסי, לא הייתי נכשל בויכוח עם אותו “דובר שקרים לפני ה' “, המתבל את כפירתו באומה הישראלית — בפסוקים, ובמילין דרבנן. מוטב, שהנסיון הזה ייעשה שלא בפני. שמא יפרוץ עלי גל הויכוחים, וסער להפיץ את עשתונותי, שאני מתאמץ לצמצמן בנקודת התפקיד, שקיבלתי על עצמי. למלא את סאת השמחה, קיבלתי הזמנה ל”סדר” מאת ה' ש. ציוני משלנו, יהודי כמעט עני, בעל בית הגון, ומטופל, ובר אוריין. כבר שמעתי רוזנים וטפסרים, אפילו צדיקים כרוטשילד; והנני מתגעגע ליהודי פשוט — עם כל הצרורות של צרות, עם כל הצלילים והאנחות והגניחות העמומות של בית המדרש מפולין, מליטא. געגועי בית! אפשר, שזאת היתה פעולה נגדית מן המחסן הגדול של הכלים שעל הרצפה, באולם התיכון של הארמון, בפרבר ס“ט הונוריי. רציתי דוקא בקערות צנועות, מצויירות בפרחים תכולים וצהובים, בקערות הסבתא שלי ב”רחוב הזהב" בפלוצק.

וכשכתבתי מכתב ב“לשון קודש” לאיש הטוב ה' ש., שאני מקבל בשמחה את הזמנתו, ושאבוא, כתיבה גרידא זו, השפיעה עלי רגש של תשובת איש לביתו. כל הימים — תזכירים ותזכירים בצרפתית וב“שבעים לשון”, וסוף סוף, אדם שכמותי כותב שוב “בלה”ק", כמו “בכתב יושר”.

י"ד ניסן

השעה הרביעית אחה"צ. טלפון. ורמסר החביב! — תיכף אל הפטרון! (ככה קראו לבארון). בשעה רביעית ומחצה!

כרגע ירדתי. “טאקסי”! עיכוב של חמישה רגעים, על יד “רחוב השלום”. חשבתי, שהעיכוב נמשך יום תמים. לבסוף באתי אל מחוז חפצי! משכתי את הפעמון בכוח. עברתי בחיפזון על פני עוג מלך הבשן, השוער הזקן, ז’ן, דרכתי על שכבת החצץ שבחצר, עליתי בקפיצה אחת אל הקומה הראשונה עם שני המשרתים הנהדרים בבגדי שרדם — על יד הדלת. נטל אחד את כובעי, והשני — את מקלי, ונכנסתי נטול נשימה.

הבארון הושיט לי את “שרביט הזהב”: שלוש אצבעות ידו, ואמר: “הכל כשורה! מחר ילכו אל המיניסטריון להודיע את הסכמתם!”, ואחר כך הוציא את השעון הקטן מכיסו, ואמר לי: “עלה לי הדבר. כארבע שעות עבדתי, וטוב. נחוץ היה. צדקת!”

ובטרם מצאתי מילים להביע לו את דברי תודתי וברכתי, אמר: “הערב אל הסדר, ואתה תקריא את ההגדה!”

ברגע אחד היה לי דו-קרב יהודי (כשהיהודי נאבק עם הדעה של עצמו). עלי ללכת אל העני הצנוע — עלי להיות עם הבארון בשביל עניננו — עלי להודות לו — וגם לא אכחד — מעט סקרנות… שיריים של עיתונאי לשעבר — לא עמדתי בנסיון. קיבלתי את הזמנת הבארון. ניצחו אראלי הציונות את מצוקי העקרונים. כיצד היה “הסדר”, ועוד “סדרים” אחר כך, שהיו לי בארמון — כל אלה לפעם אחרת. אין אלה מן ההיסטוריה, אלא שיחה וציור ויופי. אבל ערב פסח התרע"ה הוא מן ההיסטוריה שלנו. אלמלי לא ערב פסח זה, מי יודע אם קיבלתי את הצהרת צרפת, ובלי הצהרת צרפת, לא היתה הצהרת אנגליה, ומי יודע אם כל הרעיון הלאומי לא עלה בתוהו. הכלל הישן של סיבות קטנות ותולדותיהן לא כיוצא בהן, אלא גדולות לאין חקר.

א' דחוהמ"פ.

זה עתה שבתי מה“קיי ד’אורסיי”. קמבון אמר לי, שמנהיגי היהודים הצרפתים הצהירו באופן רשמי, “שאין להם כלום כנגד רעיון הבית הלאומי”, ובזה נגמר הסכסוך, וגילוי הדעת יפורסם; ואין זאת אלא שאלה טכנית — עוד שבוע, עוד שבועיים.

ממשרדו של זה הלכתי אל ז’ן גו. כשראה אותי נכנס, קרנו פניו משמחה, ויאמר: “בדבר אחד אני מתקנא בך: באופטימיות שלך! אני לא האמנתי”.

בשובי למעוני, סרתי אל ורמסר הטוב (לבארון אני קרוא למחר, ואז אספר לו הכל), והוא סיפר לי את כל דבר האספה של ערב פסח, שהוא היה נוכח בה.

“האספה היתה, לפי הערך, שוצפת. הבארון היה במדרגה עליונה של התרגשות וכעס קדוש (אני הייתי אומר: “ריתחא דצורבא מרבנן”). כל הזמן היה הוא במצב של התקפה, והם במצב של הגנה עצמית עלובה ומרפרפת. הוא התחיל תיכף ב”אתם עתידים ליתן את הדין, אם תעמדו לשטן על דרך עמנו, וגם על דרך צרפת“. הוא הטעים את ערך ארץ ישראל בעד השלום, ואמר: “ארץ ישראל תשפות שלום לנו, כי מן המזרח יבוא הנצחון, ולרגלו השלום”; וכאשר התחיל מנהיג פלוני להטיל קוצים, ולהסביר, שעי”ז תתעורר השאלה מאליה, אם אנו שייכים רק לדת הישראלית, או יש לנו גם יחס וקשר עם העם היהודי שבכל העולם; ושאין אנו יכולים לסמוך בנידון זה, על שרי הקבינט, כי בהם אין שאלה זו נוגעת, ואולי אינם מוכשרים לתפוס כל עומקה וכל היקפה — לא רצה הבארון לשמוע, ויזעף, ויאמר: אין לי עסק בחקירות כאלה! והם יודעים, שהבארון באמת איננו אוהב להעמיק להתפלסף, אך הוא, ספוג פשטות טבעית ומציאותית; ולא יספו להלאותו. אך המנהיג השני העמיד פנים כמקונן, ויאמר: “אנחנו הולכים ומתקרבים אל עברי פי פחת, שונאים אותנו”. “רב לך!” ענה הבארון נמרצות, ולא נתנו לכלות את דבריו, ויאמר: “בכל אופן ישנאונו, אם נעשה את חובתנו לארץ ישראל, או נחדל — טוב איפוא שנעשה את חובתנו”; וחזרו הנימוקים לכאן ולכאן, וכשהמנהיג הראשון גמגם שוב בשפה רפה, שהוא, בכל זאת, חושש לעין רעה, ולתקלה וקטטה, כלפי היהודים הצרפתים — קרא הבארון בחמתו: “האם לבכם לא יכה אתכם בשל אי-מוסר זה? נניח, שהדבר יביא פגם כלשהו ליהודי צרפת השאננים והמאושרים ועתירי הנכסין ובעלי הזכויות — דבר שאיננו קרוב אל הדעת — אבל הלא דבר זה בעצמו הוא מסוגל להביא תועלת מרובה ליהודים בכל הארצות! האם גבשושית זו של יהדות (בצרפת) היא המכרעת? הלוא צריך ללכת אחרי הרוב, דמוקרטים ורפובליקאים גדולים?” — על הדבר הזה לא מצאו האנשים מלה לענות. אז לחש המנהיג השני: אפשר שהדין עם כבוד הבארון! “לדבר הזה אל נא תשת את לבך, אדוני!” ענה הבארון. “ואין זו שאלה, אם הדין עמי או לא. אפשר שמהצד הפוליטי הדין עם המתנגדים, אבל אנה יחסו עניי עמי — העניים מכבר, ואלה העומדים להדלדל? הדין עמהם, ולא עמכם ולא עמי, ועליכם החובה למסור מודעה לממשלה, שמה שמבקשים ממנה הוא נכון וישר. מחר תעשו זאת!” אז העמידו האנשים פנים תמימים, ויאמרו: “כן, מחר יהיה האות הזה!”

וביום א' דפסח לשנת התרע“ח הלכו שני המנהיגים ל”קיי ד’אורסיי“, וימסרו את המודעה, ו”האבן נגולה מעל פי הבאר" בצרפת — בה בשעה שבלונדון עוד התחבטו והתלבטו האלופים כנגדנו; ורק כאשר נודע להם, שההתבוללות הפאריסית נכנעה, לא קמה עוד רוח בהם להוסיף לשלוח את “המכתבים הגלויים” שלהם אל העיתונים הגדולים.

ירושלים, ליום האבל השלושים לפטירת הבארון. [1934]

---

מסע לפולניה בשנת תרצ"ד

מאת

נחום סוקולוב

לאחר הקונגרס הציוני הי“ח (בפראג) שבחר מחדש את הנ”ס לנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, יצא הנ“ס לבקורים מדיניים שונים בצ’כוסלובקיה (נפגש עם מסריק ומדינאים צ’כיים אחרים), באיטליה (נפגש עם מוסוליני; ביומן-הנ“ס משנת תרצ”ג רשומים פרטי הפגישות והשיחות הללו); ואחר כך הלך לפולניה, בה עשה חדשים אחדים לשם משא-ומתן מדיני ציוני-כללי ולשם תעמולה ציונית ושפור היחסים בתוך ההסתדרות הציונית שבפולניה. חמש האגרות הללו המסכמות את הסתכלותו ומאמציו של הנ”ס בפולניה – שולחו מוורשה אל מר ב. לוקר, שנמנה אז עם חברי ההנהלה הציונית בלונדון – הם רשמי הנ“ס מבקורו האחרון בארץ מולדתו, היא גם מקום גידולו הספרותי והמדיני, ומכאן חשיבותם הנוספת. האגרות הללו הטביעו רושם על קוראיהן ממחנות ציונים שונים, ועוד בחיי הנ”ס הציעו לו מכמה צדדים לפרסמן בדפוס. (המהדיר)

א. גליציה המזרחית

עשייתי במזרחה של גליציה מאומצה ומפרכת היתה: מסעות וחניות, ישיבה של ארבעה-חמשה ימים בעיר, אסיפות ביום וכנוסים בלילות, נאומים בצבור ושיחות ביחידות, בקורים, פגישות-שיחות עם עתונאים, סעודת-צבור ונשפי ברכה וכיוצא באלה. הפגישה עם העתונאים, עם שליחי העתונות הפולנית והאוקריינית – ובראשם מי שהיה שגריר פולין בברוסל ה' שרוֹטא, – וההרצאות על כך בעתונים הגדולים אשר בלבוב, נהדרות היו; רב ערכן מבחינת עשיית הנפשות לרעיוננו. האספה העממית באולם הגדול ביותר בעיר בה נאמתי במשך שתי שעות ומחצה ובשלש לשונות, על הציונות ועל המפעל¹, כבירה היתה ועוררה התלהבות עצומה – – – ואף המתנגדוּת נטלה חלק במערכה אמנם כאילו כפאה שד, שכן כבולה היתה כביכול בהחלטות שנתקבלו על ידיה לפני כן, אבל לא העזה להתנגד בגלוי ובמפורש. עמדה זו קפואה, סרבנית ועקשנית, נובעת מתוך אסיפות קודמות, מתוך ריב ומחלוקת מפלגתיים, הטלת-גומלין של דופי ושטנה, שנמשכו שנים על שנים ושגשגו בימי פולמוס-הבחירות לקונגרס האחרון. ואלמלי היתה התנגדות זו התנגדות לשמה, לשם המפעל, התנגדות ענינית, לא הייתי מתקשה לעקרה ולהתגבר עליה. אולם לאמתו של דבר לא היתה אלא מלחמת הגנה של מנהיגים, שחשו במפעל מעשה שיש בו כדי להעלות, ביודעים ובלא יודעים את כבודה ואת גדולתה של ההסתדרות העובדים ולקפח את כבודם ומעמדם כביכול של שליחי המעמד הבינוני. ואין תקנה לכך אלא שני דברים: הזמן והצלחת המפעל. הטמטום המפלגתי במזרחה של אירופה מוציא ועוקר כל כח הוכחה והסברה הגיונית, מסבך את הפשוט ומערבבו, וכל האומר להשפיע בכוח ההוכחה תמים יקרא. הלהיטות אחרי כל שמע שוא, הפלפול, החריפות היתירה, מסכסכים ועוקרים כל הגיון וכל שקול דעת.

הרשמים שנצטברו אצלי אינן השערות פסיכולוגיות, הקלוטות מן האויר אלא הסתכלויות במישרין. הסבירו וחזרו והסבירו למתנגדים: מועמדי המעמד הבינוני יובאו בחשבון, כל שהם כשרים למטרה זו. והיה בכך כדי להניח את הגיון הפשוט, שלא נתפס למשפטים קדומים. אולם כאן הגיעה שעתו של הפלפול: ומי ישקול ויכריע בדבר אם הללו כשרים אם לאו. ואם הללו כשרים והיו שוים לכל דבר כזולתם, למי תנתן דעות הבכורה? ואם יתקבלו הללו, כלום יהיו מוכרחים להכנס לתוך המסגרת של הפועלים הסוציאליסטים או השותפניים, הקבועה ותחומה על ידי הרוב של הפועלים, או שמא יהיו זכאים גם לסדר את עניניהם בחינת מיעוט לפי רצונם ולא לפי רצון אחרים? ואם תשיב הן על השאלה האחרונה – ואני לא עלה על דעתי להשיב הן – באים ותובעים ממך לחתום התחיבות מפורשת על כך, ואם יפלוט פיך רמז לשלילה ונפתחו ארובות הפריזאולוגיה: “מעשה כפיה”, “הטלת מרותו של הרוב”, “שלטון יחיד”, “תאות השררה”, מונופולין“. הכל יודעים, הכל מנפחים, והעתונות שאין דבר נסתר ממנה, מביאה לך למחרתו של יום טלגרמות בברקי חזיז ורעם ובאותיות של קידוש לבנה ומאמרים ראשיים מתפלמסים, ממולצים ומתובלים במטעמי השוק ותבליניו. ומחשבת הבריות כאן בדבורים חותכים פסקניים, בהפרזות והגזמות, במלים לועזית שלא נתפסו אפילו למחצה ובדבורי-שגרה פולמוסיים-מדיניים. הכל מתגלגל בקריאת מלחמה, באזעקה, “באידיאולוגיה”. ומשהוזכרה קריאה כזאת ברבים, קריאה שיש בה לסייע סיוע לפי שעה לעניניה של מפלגה אחת בפולמוסה נגד כל שאר המפלגות, שוב אין כח שבהגיון ושבשיקול הדעת ובהכחשה שיעמוד בפניה. אין דבר – שרף ישרף היהודי! ה”מזרחי" למשל, פרסם קול קורא על עשייתי בלבוב, בו הוא אוסר על חבריו להשתתף בעבודת המפעל, שכן לא בא המפעל אלא “לחלל קדשי ישראל”. ודברי-תפלוּת אלה הודבקו על עמודי הרחובות בלבוב. חקרתי ודרשתי בדבר, רציתי לעמוד על מקורה של הטלת-חשד זו, והנה נודע הדבר שנתפשטה השמועה שהחלוצים ערכו כביכול סעודת צבור בפרהסיא ואכלו מאכלות אסורות באניה “פולוניה” ביום הכפורים, והדבר עורר כמובן סערת מחאה בחוגי ה“מזרחי”. אמנם לא היה זה טעם יחידי להתנגדות למפעל, אלא אחד הטעמים.

שמועה זו נתבררה ונתבדתה אחרי כן: לא כל הפועלים ערכו כרה ביום הכפורים, ואפילו לא פועל אחד, אלא צעירה אחת שחלתה קשה יומים לפני החג במחלת הים ונחלשה מאוד, והיה הכרח בדבר להתיר לה מקצת אוכל ובהשגחת הרב שנמצא באניה. השמועה הראשונה מרעישה ומפתיעה ומזעזעת היתה, ואילו הכחשתה או האמתתה נתפרסמה בלחש ובהנמכת הקול ובאותיות זעירות שבזעירות בפנה נדחת שבעתון. והענין מחוּור כל צרכו; צריכים היו הבריות למעשה זה ב“שודדים ובגזלנים” ובחילול קדושת יום הכפורים בידי הפועלים, ואילו הכחשתה של שמועה זו דרכה להזיק לתעמולה של המפלגה ולעניניה.

לצערנו, תכסיסים אלה של האנוכיות המפלגתית, נפוח מבהיל מכאן והשתקה מאיימת מכאן, פשו ופרחו בכל המערכה: התחרות, חכמנות יתירה, דעתנות יתירה ולהיטות זו אחרי ההיתול והאירוניה אכלו את כל הרציני, הפשוט והתקין, הטילו גסות בנאצל ובנשגב. הכל מתעטפים בטלית אחת, מופלגת בחדגוניותה; כולנו חכמים, ואפילו תינוק שבעריסה טעם זקנים ומפלגתיות לו; הכל חוזרים על “בדיחות הקונגרס” ודברי הליצנות, שהיו מהלכים בפרוזדוריו. הצעיר שבחבורת הנערים בעירה נדחת “בקי” בהוית המדיניות המנדטורית האנגלית ובשאלת הערבים יותר מהאכסקוטיבה הציונית והועד הפועל הציוני, והרי הוא מוכן ומזומן לדרוש תלי תלים של הלכות בענין זה כדרשת “בר מצוה”. מבול זה של דעתנות יתירה הביאה לעולם ישראל וחוזרת ומביאה עתונות-ה“אידיש”. העבריות הראשונה של תקופת ההשכלה ושל ראשית הציונות מקצת אצילות היתה בה, רמה מסוימת, מדה קבועה של שלטון עצמי וכבוש עצמי, היא חייבה הדרגה תרבותית מיוחדת. והנה גורם תרבותי זה כמעט שנעקר ויצא מן העולם. דימוקרטיות מזויפת עקרה כל זכר של עליונים ותחתונים ובינונים בתחרות, נכשה כל שיורי סמכות ואוטוריטה; ובמקום דעת צבור בעל אחריות, שלבו פתוח לעקרונים ולחובתם ולידיעתם, העמידה תוהו ובוהו ובלבול של ריבות-אינטרסים, עצבנות יתירה, להיטות אחרי המרעיש, היוצא מן הכלל, רדיפה אחרי מלחמתנות, אחרי מלחמתנות שבמודה. ואין תקנה ותרופה אמתית למסרת נגעים אלא השיבה אל התקין, קוממות שווי-המשקל הפנימי, נכושם של כל הספיחים שעלו בגן המפלגתיות. מצוה היא שתקום ציונות חדשה, בעלת מגמה וכונה אחדותית, במקום הפילוגים ופילוגי הפילוגים, ציונות שתהא שקויה ורוויה רוח לאומית במקום הרוח העממי העֵרברבי, ציונות עברית כולה ולא “אידישית שוקית” (האידיש היפה, האמתית אף היא נתגסתה כולה). אין ברצוני לאמר: אנשים חדשים, אף על פי שבבחינה זו לבי מלא דאגות קשות. הלוחם היחידי רב המרץ והטריבון העממי שאינו יודע ליאות הוא חברנו יצחק גרינבוים, ואם הוא יפרוש מכאן שוב איני יודע מי יוכל לבוא במקומו. אולם שאלת האישים אינה מעיקר עניני, אפשר שהמנהיגים הבודדים או מי שעתידם להיות מנהיגים, אנשים נאמנים הם, מלאים מסירות נפש והקרבה עצמית הם, אולם הרוח נתעה בדרך לא דרך. שנוי-כוונה-ועמדה פנימי כרוך בקושיים ומעצורים מרובים, הוא מחייב קרבנות עצומים, הרבה זמן ועבודת-הסברה-וחנוך רבה וקשה, שהייתי נדרש לה ברצון רב. מובן מאליו, שאין אני יכול להתמכר לה כולי, ואיני יכול אלא לעורר ולזרז. אולם מצוה ראשונה היא שנהיה רואים ומכירים יפה יפה את שרשה של המחלה. ואין הרע מֵחֶלקה של מפלגה זו או אחרת, אף על פי שהריביזיוניסטים שקודים היו על הטלת גסות והמוניות בציונות יתר על המפלגות האחרות, והם שטפחוה וסלסלוה. שורש הרע ומקורו בסטיה, בנליזה מן המשכילים אל האספסוף, מענותנות אצילה אל השחצנות, מלמוד בצניעות ובענוה אל שאון השוק.

תנועת הנוער, גורם מכריע, זרם מרענן ומחיה, בחינת משלים, ממלא, ממשיכה של התנועה הכללית, נמצאת עוקרת את עצמה כל שהיא, בולעת את התנועה כולה ודוחקת את הבוגרים ואת הבאים בימים, מאכזבת אותם ודוחה אותם לקרן זוית. הנלהב ביותר וחסידה הגדול ביותר של תנועת הנוער היהודית והציונית על כרחו יודה, שהנוער לבדו אין לו לא הנסיון ולא ההתמדה, לא השטה האחדותית ולא האמצעים הענקיים הדרושים למפעלנו הכללי והמדיני. גדול לאין שעור ערכה בחינת חלק, בחינת שאור, אולם עיסה שכולה שאור אינה עיסת-לחם. אין תנועה לאומית של ממש רשאית להצטמצם בתחומי גיל מסוים, עליה להקיף את כל הגילים ובמידה שקולה ומותאמת. השתתפות שקדנית של הנוער ברכה בה, אולם דיקטטורה והשתלטות של הנוער סכנה רבה גנוזה בה, שתהא טובעת בתנועה כולה חותם הרגע, המתחלף המשתנה, חותם הבוסר. כל זה אמור לא במפלגה אחת, אלא בכל המפלגות כולן. בפולמוס בחירות, למשל, ידו של הנוער על העליונה, והזקנים והאנשים הבינונים ידם על התחתונה, וביחוד כשמלחמת הבחירות כרוכה בהתרגשות יתירה ובאפשרות של התנגשויות בפועל. ונצחונו של הנוער בטוח. מבחינת תורת-המספרים – על גבי הניר – הרי נצחון כזה נהדר הוא, אולם בעצם משול הוא לנצחון של פירוּס. שכן מלבד ההתלהבות וחשק העבודה – חשובות הללו חשיבות רבה, אולם בדברים אלה בלבד אין הבנין נבנה – אין לנוער הזה מה לתרום. לכל היותר יש בידם של בני הנעורים לשמש את צרכי הקרן הקימת באיסוף פרוטות ובמפעל השקל; אשר לקרן היסוד ושאר מגביות גדולות שוב אין כוחו כח של עיקר, עם כל נכונותה לעמול וליטול חלק בעבודה. מצוה היא לדעת את תחומי יכלתה של תנועת הנוער בציונות כדי לקרבה אל התנועה הכללית ולא לתת לה לגדול ולפרוח על חשבון הכוחות האחרים, פריחה שאינה עשויה להביא ריוח לא לראשונים ולא לאחרונים. ברצוני שלא יגלו בדברי פנים שלא כהלכה. איני מתכוון בדברי להטיל אשמה על מי שהוא. איני סובר ואיני מאמין, שמי שהוא יעץ או המליץ על מגמה זו, על מפנה זה. כאלה דרכן לקום מאליהן, ולכשנבדוק יפה בדבר נראה, שמגמות אלה תולדות הן של כמה וכמה גורמים פנימיים וחיצוניים. איני מתכוון אלא כלפי הדרך, שאנו צריכים ללכת בה בהנהגתנו ובהדרכתנו. מכאן מתחייבים רמזים ובני רמזים מעשיים, כיצד להשפיע על הנוער השפעה של מתינות ואיך להביא לידי חלוקת עבודה מושכלת. רבים מידידי הישנים והותיקים קָבלו בפני מרה – לא נגד מפלגה זו או חברתה בימי הבחירות ולא נגד נצחון זה או חברו של אחת המפלגות, אלא נגד המתיחות והדריכות היתירה, נגד החריפות והמרירות של כל האוירה כולה, נגד התוקפנות של הכל נגד הכל, וכולן הטילו פחד וחששות בלב והביאו לידי פרישה מן העבודה ומן הבחירות. פרישה זו מאונס עוררה אצל אנשים אלה חימה והמתרמרות, שאין בם הסידור והארגון לכבשם ובכוח הדבור וההוכחה לעקרם. רשאים הבריות להתנחם נחמה של שגרה ולאמור בז’רגון הפוליטי הנדוש: “כך דרכו של מיעוט מנוצח – לקבול ולהתמרמר”. אולם הוא הוא מקור כל הטעויות, שאנו משתמשים בשמושי לשון ודרכי דבור זרים, שאינם הולמים כל עיקר למצבנו המיוחד במינו ובגדרו. אין אנו עדין “עם בארצו”, אנו תנועה של רשות, של מתנדבים, אנו מעשה-מרקחה נפשי דק מן הדק, וכל תפיסה גסה, תפיסת אגרוף אלומה, עשויה לפגוע במקום הלב. ממלכתנו – ממלכת הרוח, ממלכת הלב, הנפש, ובכוח אין כוחנו יפה; ואם באלימות אנו נוהגים, סופה של זו שתקום בנו את נקמתה, והרקמה הדקה והענוגה תקרע חוטים חוטים. אכן תמימות יתירה היא וגבורה מסולפת לחשוב: יפה היא הגסות, גדולה היא הפקודה הנמרצה וכו' וכו‘. לא עוד אמתי בכך אלא דון-קישוטיות, זו מביניות-חלוף, בת השעה והרגע, מהירות שבעצמנות יתירה, חוסר-סבלנות ובעצם – הרגשת החולשה. מצוה עלינו לשקוד על כך שיהיו הבריות מהלכים אל הקלפי באהבה ובכוונת הלב; הרי לאנשים האלה עלינו לפנות כעבור חודש או חדשים ולדרוש מהם שיקריבו קרבנות לטובת מפעלנו, שיוציאו את פרוסת הלחם מבין שִניהם (ובפולין הרי עובדה מרה של החיים) ויסייעו ויתמחו במפעלנו. כדי שישביחו הדברים בעתיד עלינו לפתוח מיד בעבודה מאומצת, כפולה ומכופלת של הטלת שלום ואחדות בלבבות. נצחן זה של השמאל הוא הוא דוקא המטיל חובה של עשיית שלום מתוך רחבות דעת ולב. ובעצם היא תכלית עשייתי בפולין. ברצוני לקים ולשמור על הכלל, על רוב תורמי קרן היסוד. מטרה וו מחייבת עבודת שנה שלמה, ואני איני יכול לעשות כאן אלא שבועות מעטים. אין אני יכול אלא להתקין ולהכשיר את העבודה ולסלול את הדרך בפני המגבית הבאה. ואין אתה עושה אותה לא בזיקוקין די נור ולא בהרעשות הלבבות לרגע, לא בהפגנות ותהלוכות המוניות ועצומות ובמעשי נפוח והלהבה רגעיים, ולא בעתונות הרדופה אחרי הישגי רגע, אחרי תעמולה שוקית. הדברים האלה נדלדלו כאן ושוים כשוי גרגרי היער הדלים מאד. רשמי לרגע כוחם דקה, ורוח מצויה תשאם ותפזרם. ולפיכך שקוד הייתי הפעם יתר שקידה להתרחק מכל תיאטריות ומן הדומה לה ולהעמיד את תכנית נסיעתי ככל האפשר שאראה לפעמים בחינת רואה ואינו נראה, לומד את הדברים מכל צדי צדדיהם, ולא מצדם הרשמי והביורוקרטי אלא רוח חדירה, על כל חיוניותם וראשוניותם. וכך נתחוור לי שהחורבן, שנגרם כאן בלי ספק על ידי הריביזיוניסטים, אינו חזיון פתולוגי בודד, ומסוגר בתוך עצמו, אלא תופעת לוואי ותולדה מחויבת של ההמון (ה"א חרוקה), של הפרחת שמועות שוא והפתעות, של הדיוט והמדנה יתירה (ברוח האמריקניות של מלה באנגלית) אלמלי לא הוכשרה הקרקע לכך, לא היה בא הריביזיוניסמוס לעולם. ואלמלי לא בא זה היו באות תנועות אחרות כמותו. מחויבות המציאות שלנו הן. האופיני שבקרקע זו, עליה גדלו הספיחים האלה, סימנו העיקרי של הלך נפש והלך ציוני זה כאן – לא רק חוסר כל “חוש המידה”, אלא בעמדה הדמיונית האפריוֹרית הנובעת מתוך צורך יהודי סובייקטיבי, המתנכרת למציאות האובייקטיבית הסותרת לתנאים האובייקטיביים. – – מכאן, מן הטעות העקרית הזאת מתחייבות המסקנות, שכל כשלון שלנו, שכל חולשה וכל פּקודה וגזירה מצד הממשלה המרכזית, בעלת המנדט, ושל הממשלה המקומית שבארץ ישראל יהיו נזקפים על חשבונה של המדיניות שלנו, וכל רתיעה ונסיגה במפעלנו שם מעוררות כאן הלכי-רוח ונפש, הדוחקים לידי מחאות סוערות ולידי הפגנות סואנות. רחב ועמוק התהום בין הפירוש למנדט שניתן כאן במשך שנים רבות והיה לכלל דוגמה ועיקר ובין הפירוש שניתן לו על ידי הממשלה. לא רק הריביזיוניסטים בלבד, אלא רבים מקרב שאר המפלגות נטולים בגרות מדינית, חסרים נסיון מדיני, נעדרים הבנה ותפיסה בטיב האנגלי, במהותה של המכונה המורכבת ובטיבה של השיטה האימפריאליסטית המנדטורית והבינלאומית. ושוב אין הללו מבינים, שאף אם נאמץ את כל מרצנו וכל כוח הוכחתנו להעמיד את פירושנו אנו ונשתדל להגשימו בחיים – לא נוכל לעקור את הפירוש השני, את המהלך האטי, המצמצם, הממעט את דמות מפעלנו, את המהלך הביוּרוֹקרטי המסורבל, הכבד, הזוחל. ואלמלי לא היתה צפויה סכנה של הרס וחורבן גמור לכל מפעלנו, שוב לא הייתי רואה תקנה אחרת למצב זה אלא למסור את כל העבודה המדינית לידי האחרים, שנואלו להאמין שיש להתגבר על הקשיים האיומים במאמר פה ולהביא תוך מעשה-מהפכה או מעשה הפיכה לידי מצב אידיאלי, כלומר שמר זב’ ² יצוה על לגיונותיו להשתער או מר גר' ³ יכפה על האנגלים ועל הערבים מדינה עברית בכח דבורו. הוא האמצעי הבדוק והמנוסה היחידי כדי להוציא מן הלב את האמונה הזאת הקלה שבקלות. ומכיון שניתוח כזה מסוכן, שוב לא נשתייר אלא כלי אחד של התקוממות והתקפה נגד ההתרברבות וההתעפלות הזאת, כנגד הנפוח והפרחת שמע שוא: דרך ההסבר. והריני נכון לטבוע מטבע למלאכת הסברה זו, ועליה הכתוב העברי העתיק: “זכור כי עפר אנחנו” ⁴. ימים רבים מדי נשאנו את ההפרזה היתירה על מידת ערכם של יחוסינו הרשמיים; פעמים לאין ספור מחיתי על גוזמאות אלה, ועוד לפני דור אחד ושנים הזהרתי וחזרתי והזהרתי מפני דברים אלה. אפשר והיה בה צידוק במקצת, שכן נבעה מתוך הרצון להטיל חיות ומעוף בעבודת התעמולה שלנו לצרכי מגביותינו, אולם תכסיסי שעה היו הללו, וסופם שיתנקמו בנו קשות. הריקלמה הפוליטית הביאה לידי הריביזיוניסמוס, והריביזיוניסמוס לא נצטמצם בחוגי המפלגה הריביזיוניסטית בלבד. איני מתכוון כלל לכווני החן, שחלק רב או מועט מחברי “המזרחי” ואפילו של הציונים הכלליים, עושים פעמים לריביזיוניסטים. ודאי גם מעשים אלה באמצע, אלא שזהו המשחק הרגיל של כוחות מתחרים, מתרוצצים, של מגמות וענינים ויצרים מתלכדים ומתפרדים, מתקרבים ומתפרדים. ושוב אין הרעה גדולה כל כך. אולם כל האומר לראות את הדברים מתוך אספקלריה זו ראייתו מוטעת ושטחית. המסוכן ביותר בריביזיוניסמוס – ההתכחשות המוחלטת לתנאים הממשיים, ההפרזה היתירה בכוחות עצמו, אמונת ההבל בכח הקסם של הפגנות תמיד, מיעוט דמותן של המגמות הסותרות והכוחות האויבים, וכן מעשה פולחן וסגידה זו למלה “קאמפף”, במקומה ושלא במקומה. מעין טירוף של “קאמפף”, תאות שגעון לפולמוס ולשלילה, עתונות שמדעת ומעיקר ומכוונה גזרה על הצניעות, נוהג שחצני, הרגל שהפך מידה, כלפי כל שלטון ומשרד ואף כלפי שלטונותינו אנו, טירור של מבוכת דעת ורוח זו הביא לידי כך שאנשים בעלי דעה אחרת אינם מעיזים להביע את דעתם, שכן סכנה צפויה להם להקרא בפי כל בשם פחדנים ופשרנים – אוירה זו היא הקרקע המצמיחה ומגדלת את הפלפול המפלגתי, את העקשנות והסרבנות הכתתית, וכאן מקורה של הפריזיאולוגיה התפלה, רבת הסתירות והקושיות של הריביזיוניסמוס.

הורתה ולידתה של אוירה זו לא היתה עשויה לבוא בהתפתחות ציונית כתקונה, שמדריכיה משכילים מובהקים על דבר אמת, ולא דברי הרחוב ועתונאים שעל הסנסציה השוקית פרנסתם. מצוה היתה להעסיק את ציוני פולין בעבודה תרבותית, כפי שנהוגה היתה זו לפנים: בעבודת הספרות והתרבות והחנוך. משהוציאו עבודה זו מחוץ לתחום ההתעסקות הציונית שוב לא נשתיירה אלא הסנסציה העתונאית ודבורה הקל, החופז של מדיניות היום, הפותח לכל קורא פתח אפשרות לקנות בנקל את החומר הזה ולשנן בו את המוח החריף, שבא לו לאדם בישראל בירושה. מתוך צירופי-רוח אלה צצות ועולות פרוגרמות ותכניות כביכול, צומחות ועולות אידיאולוגית. ובשעה שאינם יכולים לבוא לידי עמק השוה על בעיות ובנות בעיות אלה, אינם מתאמצים להתפשר, להטיל את העוקצין, שכן כל התפשרות והטלת שלום אסורה בחרם ובשמתא, שכן המלחמה והקיצוניות נעשו למודה. נמצאים מתפרדים ומתפזרים, מקימים מפלגות חדשות ותולין בהן צלצלי-שמע של דבורים חדשים או תכניות של נייר, שלעולם לא תבואנה לידי התגשמותן. ההתפלגות וההתגודדות היתה בפולין לסבך שאין מוצא ממנו. ההבדל בין “על המשמר” ובין “עת לבנות” מזכיר לנו את דבר המלחמה שבין המתנגדים והחסידים בענין “ברוך שאמר” ו“הודו”. וכבר מוצאים אנו כאן בני “עת לבנות” רדיקלים, כפי שהם נקראים כאן בז’רגון הפוליטי. – – אין לאמר, שחסרי השכלה הם הבריות כאן, אלא השכלתם מסולפת ומעוקמת, משול לכלי נגינה שאינו מכוּון ומקוּיל כהלכה. הכל עיפים וצמאים לחידוש שבחידושים, לקורטוב של חלתית, לפלפלא חריפתא. מעין אופיום כזה הוא הריביזיוניסם. אולם המחלה לא בתרופה זו אלא בעיפות, שחייבים על חפויה ועל עקירתה. אף “המזרחי” התחיל משיר חבורות חבורות מגופו. היו שניסו לשמוח לאיד המפלגה העוינת, אבל קטנות וצרות עין יש כאן. ובאמת, צר, מה צר לראות שאף בנין זה, שהיה מוצק וחסון בשעתו, בקיעים עלו בו. אם אין בני בריתנו יכולים לקבל על עצמם את מרותו של הרוב, משום שאינדיבידואליסטים הם ביותר, או משום שגדול אצלנו כוח הנתוח על כוח החבור והאיחוד, הרי אף אנו הולכים ומתקרבים אל משבר הדימוקרטיה הפרלמנטרית, שלקה בו מחצית העולם כולו, אלא ששונים אנו מהם: מהלך זה עובר עלינו בחפזון רב ומהירות עצומה.

כשאנו עוברים מהכללות אלה אל שאלותינו הפרטיות המיוחדות, הריני נוכח יותר ויותר, שמפלגת עבודה חזקה, מאוחדת, חרוצה וזריזה, עלולה באמת לשמש קוטב המנוחה והמוצקות בתוך הים הסוער שלנו. חושש אני שהתסיסה ב“מזרחי” (עשיית מנין מיוחד של “תורה ועבודה”) תביא לידי התפלגות וקרע. ואין לנו לסייע לכך על ידי ליבוב הנגודים והמריבות. כוונתי שעלינו לעשות ככל האפשר את רצונו של ה“מזרחי” בעניני דת, ולא מטעמי פוליטיקה בלבד אלא מטעמי ההגיון והיושר, וכמובן לא בצורה מוגזמת ומופרזת מטעמי תעמולה, אלא בדברים שבעיקר ובמציאות של ממש. ועל אחת כמה וכמה מצווים אנו על מדיניות נבונה כזו ביחס אל הציונים הכלליים, המנסים עכשיו בעוז ובמרץ להתאחד ככל האפשר בתוך מסגרת בין ארצית ובין מדינתית. נוכחתי רבות שבחוגים מרובים של הציונות הכללית נפוצה הדעה, שתאות ה“שררה” של הפועלים ללא גבול היא, שהמנגנון כולו של המשרדים הארץ ישראליים ואיסופי-הכספים נמצא כולו – אם לא להלכה, הרי למעשה – בידיהם ויש סכנה של מונופולין על כך, שהמעמד הבינוני הוא כולו עזוב ומוזנח. ההאשמות הראשונות הן בחינת הלך-רוח, אי אפשר להוכיח את מציאותן, וקשה לסתור אותן בראיות של ממש, בתעודות ומסמכים, – – והדיאלקטיקה המפלגתית, זו תערובת של “מאמע לשון” ומונחים מדעיים מסולפים, שצצה ועלתה כאן במדה ענקית ומאיימת, מסרסת ומסלפת. מלחמת הקיום הקשה ורבת המריבות שנלחמים העתונים המתחרים זה בזה מתגלגלת כאן באוירה זו בפולמוס סוער, מלא וגדוש בטויי גבורה וכוח, הגזמות וסילופים וסירוסים, הפרזות לתיאבון, וכל אחד עומד על שלו בעקשנות ונלחם על דבר אמת כביכול; וכל המרבה לחרף ולגדף ולהתחצף, ידו על העליונה, והשומעים או הקוראים נמשכים ונגררים אחריו. ולפיכך אין טעם לפולמוס זה, בין אם הוא בא להתגונן ובין אם מתכוון הוא להתקיף. אם נראה למתנגדי הפועלים, שטוב ומועיל להם להפיץ את האגדה על תאות-השררה ועל המונופולין של הפועלים, יגדילו ויפיחו את האגדה הזו ויאדירוה. ככל שתרבה להתפלמס ולהתגונן כנגדה, כן יתמידו ויתעקשו בה, וביחוד בשעה שהדברים אמורים בהלכי רוח ונפש כוללים, במושגים כוללים ומופשטים, נמצאנו חייבים להגדיר הגדרה מדויקת, היכן מסתיימים תחומיה של מדיניות ישרת לב ומצפון, המגנה על עצמה ועל עניניה וצרכיה ובצדק, והיכן פותחת מדיניות של התקפה והשתלטות. בדין היה לסדר מחקרים, משאלי עם וציבור, הסתכלויות בלתי מפלגתיים, בעלי אופי וטיב מדעי – לכל זה אין רמז. אין מתפלמסים אלא בדבורים סתומים וכוללים צחצוחי חרבות של לשון, התחרות של מלים, פלפול, העומד כולו על “פניות” ועל עשיית ריקלמה בשביל אנ"ש וקטורת אלילים שלנו והטלת גנאי ודופי באחרים, בבני תחרות.

ורק נקודה אחת של ממש מזדקרת ועולה מתוך תמונה זו של הלך רוח: המעמד הבינוני. אמנם אף נקודה זו הפכה סיסמא, דיבור שגור, אמנם אין מעמד זה תחום בתחומים קבועים ומוצקים ומתמידים לערך כגון מעמד זה אצל אומות העולם. אולם מצד שני כל האומר, שאין מעמד זה אלא פרי המצאת מוחין, או שאנו תורמים לכל הפחות תרומת מעשר מתשומת הלב שאנו מקדישים לשאר מעמדות, הרי הוא מפריז. אף קודם לכן לא עשינו כמעט כלום לטובת המעמד הבינוני, אבל לכל הפחות עסקנו בבעיה זו ודנו עליה, היינו מטילים על חברים מסוימים של ההנהלה הציונית לטפל בענינים אלה. ואילו הפעם לא נעשה כלום. וכל זה כשמן המשחה על גלגלי המתנגדות שלנו. אין הדברים אמורים בתגרני המעמד הבינוני בלבד (והמתכוונים להרשיע מכלילים ואומרים: “ספסרים”, “נלבקי” וכיוצא באלה הדבורים השגורים בפיות האנטישמיים הפולנים, וכשהדברים האלה יוצאים מפינו אנו תצילינה האזנים!), אלא חייבים אנו ליתן את דעתנו גם על בעלי המלאכה והסוחרים הזעירים בצדם של החלוצים. ואם יש להם לציונים הכלליים תפקיד חיובי בישוב בארץ, הרי היא היא השקידה על עניניו וצרכיו של המעמד הבינוני. ואם מוצא אתה בתוך הלך הרוח הכללי גם דבר של ממש, דבר ריאלי הדוחף את הציונים הכלליים לתוך מערכותיה של האופוזיציה, – הרי היא מדיניות זו שלנו וכל היסח הדעת והאדישות כלפי המעמד הבינוני. חובה ומצוה עלינו לתקן איזו תקנה בדבר. ואין אני מדבר בשבחה של עבודה זו כדי לגרום קורת רוח למפלגה זו או אחרת, אלא משום שהדבר רצוי וישר מצד עצמו, ואגב יש בה גם כדי להתיש את כוחה של מתנגדות, שברשות זו ובנקודה זו אין טענותיה בלתי מוצדקות. המעמד הבינוני מישראל של פולין הקריב בעליה לפני האחרונה קרבנות עצומים לארץ. מיליונים של פונטים איבד מעמד זה בארץ, ואף האבידות ערך להן: הן משמשות זבל ודשן לזרע הבא. שכר למוד זה הוא לתועלת ולריוח לבאים אחריהם. אולם הם יצרו הרבה מפעלים חיוביים בארץ, בתעשיה ובמסחר. – – – ישנם פה אנשים שהכניסו בעסקים האלה (של “משק”) לא רק את כל מה שחסכו בחייהם אלא גם לוו סכומים גדולים וברבית גבוהה, ובלבד שיזכו להיות בעלי “נחלה” משלהם בארץ ישראל ועד היום הם נושאים בעול תשלום הקרן והרבית. כמה וכמה מהם מן האומללים האלה באו אלי בטענות ובתביעות קשות. הם דורשים ממנו בחזקה לתת לבניהם הצעירים רשיונות כניסה לארץ, וכך הם טוענים: “אנו קנינו את הקרקע בשביל בנינו, כשהיה לנו עוד קצת כסף, עתה זקנו והבנים גדלו, ואם אין בידכם להשיב לנו את אדמתנו תנו לנו לכלל הפחות עבודה לבנינו”. טענה אנושית תקיפה, אולם בעלת ערך מפוקפק לגבי המשרדים הארץ ישראליים, ששמורים להם שלושת אלפים סרטיפיקטים וכנגדם שלושים אלף בקשות.

לא הזכרתי את השערוריה הקשה הזאת – –, אלא בתורת דוגמא של טעויות ושגגות שערערו במשך שנים רצופות את כבודה של ההסתדרות הציונית ופוררו ופלגו את ההסתדרות גופה. מלבד השגגות שהזכרתי אותן למעלה ושנעשו על ידינו בעקיפין וסבכו את עקריה הפשוטים של הציונות ופוררו אותה למאות פרורים של תורות ובנות-תורות, הבנויות על קורי הדמיון. ונמצא שכל המרץ המחשבתי וכל כוח הוכוח והפולמוס העתונאי הוקדש למטרה זו, ושוב אין אחד מאתנו, שאינו בקי בכל הפילוגים ופילוגי הפילוגים הדקים מן הדקים, מוצא את ידיו ואת רגליו מכל הסבך הזה, הנדמה עליו כברית בראשית מלפני דור מבול. מלבד הגורמים המיוחדים האלה מוצא אתה כאן עוד גורם אחד, שנשתלט על כל המצב כולו – מלחמת הקיום שהלכה והחמירה והחריפה. מימי בקורי האחרון כאן, לפני שלש שנים, הלכה התרוששותו האיומה של המעמד הבינוני בישראל ונתקדמה בצעדי ענק. רובם של הבריות דעתם מרה ועכורה עליהם, מאוכזבים הם, עצביהם הרוסים ואכולים, נוטים לעצבות ומרה שחורה, כוח סבלנותם נדלדל, כשרון התלהבותם ירד ירידה עמוקה; הקהל – קהל של צופי הקינוֹ, שלבם פתוח רק לרשמים חזקים מזעזעים, ילדות נזרקה בו, משום שרב יסוד הנוער, ולא שהקהל נתרענן והצעיר, דימוקרקטיות נזרקה בו, בחיצוניות ובנימוסין ובנוהג, ולא בבחינת המוני עם מיוחדים ומאורגנים באמת לכלל אחדות-עם. מתוך אספקלריות אלה ניתנה היכולת להעריך את דרגת-ההתפתחות האחרונה בערכה, היינו סרטיפיקטי-ההון. מיום שבאתי לכאן, דבור זה רודף אחרי כל הימים: תשעים וחמשה אחוזים ממבקרי, משיחותי בטלפון, מחליפת המכתבים שלי, – עוסקים בנושא זה בלבד.

– – פורש אני מן הצבור, – וכל זה לא הועיל לי. הבריות מסתערים עלי, אורבים לי במבוא הראשי ובשער הבית, תופסים אותי בעגלה, מנסים לבוא אלי בכל כלי רכב, משתמשמים בכל תחבולות ההמלצה המתגלגלת בגרוטסקה, ובלבד להשפיע עלי, לכפות עלי את רצונם ובקשתם והשתדלותם; וסוף סוף מתברר דבר אחד, מטרה אחת: סרטיפיקט. דומה: יש ברשיון זה משום זכיה גדולה בגורל, או משום משרה קבועה לכל ימי חייו של היהודי, או משום סם-חינם. בחותם כזה, בהתלהבות של יאוש כזו כמהים לקמיע זו. אלמלי היו עורכים עכשיו משאל עם ביהדות פולין היה מעלה דבור אחד, תשובה רותחת אחת: סרטיפיקט. השאיפה – שאיפת איתנים, ואלמלי ניתנה למי שהוא היכולת לחלק סרטיפיקטים, ואפילו להבטיח בלבד, לא רק שהיה מתפרסם פרסום רב בין הבריות – דלה וקלושה היא מלה זו – אלא זוכה היה בנקל לקרני תהלה של משה רבנו חדש. וכנגד זה, אלמלי העיז מי שהוא להטיף למתינות, מובטח הוא שיהיה לדראון עולם כהמן הרשע בשעתו. אין כל הסברה יכולה לעמוד בפני שאיפת איתנים זו; שום ראיות, הוכחות מן השכל אין בידם להתגבר על הכרח זה של החיים. הלך הרוחות כאן – בהלה פנימית. למה הדבר דומה? לאדם האנוס לברוח מפני תבערה או מפני שטף המים, והנה באים ומוכיחים לו שאין תקוה לבריחה, או משום שאין מקום לו או משום שטובת הכלל מחייבת אותו שישב בדד וידום ויצפה. העצבנות היתירה גדולה והולכת על ידי כך, שהפעולים הבטלים כאן שאין להם תקוה כל שהיא לבוא לידי עבודה ושכרה מקבלים מכתבים מקרוביהם ומידידיהם שמן הרגע שעלו לארץ מצאו עבודה ושכר נאה. הכרת הנגוד הזה פועלת כלהבת שאחזה בקמה. לדמיון המשולהב של הרעב נצטרף כאן הדמיון האיום – – שהעתונות ודעת הקהל מרבה ומפיחה אותו, זה הדמיון המיוחד שתארתיו למעלה. אין הבריות יודעים גבול ואינם רוצים לדעתו. מתמרמרים הבריות על ההבדל שמבדילים בין העולים הליגליים והבלתי ליגליים ורוצים שההנהגה תצא במחאות חריפות ומלאות חימה. הבריות חונכו וגודלו באוירה ה“חפשית” של שנת 1905 עד פרוץ המלחמה העולמית, אוירה זו שעמדה בעיקר על הפגנות-זעם שהביאו כביכול לידי חירות. כל האידיאולוגיה כולה של הימים ההם, כל הדברנות וכל סגנון הדברים האלה מתכוונים כלפי מחאות ומרידות; וכל מערכת הדבורים, ההרגשות והרעיונות האלה נותנת ענין לנושא השונה בכולו, המתנגד מן הקצה אל הקצה אל הראשון: בריטניה האבירה, המנדט וארץ ישראל. הרי כל הדברים האלה וכל מושגים האלה אינם נאים כלל לעניננו, כשם שאין הדרכים הבריטיות, מנהגיהם ונמוסיהם הולמים למדיניות האירופאית-מזרחית, זו היא הטרגדיה של הגיאוגרפיה.

ציונות-של-סרטיפיקטים זו עשתה את עניננו לשיחת-השעה וענין-השעה. אולם אין אני רוצה לכבוש את הדבר בלבי ש“שאיפה קדחנית זו אל המזרח”, שאקטואליות יתירה זו שנתברכנו בה, שהעמדה זו על קלף אחד – מטילה מקצת חרדה בלבי. איני רואה בכך לתנועתנו משום התפתחות כסדרה וכהלכתה. מובן מאליו שהאכסקוטיבה שלנו מצווה לאזור את כל כוחותיה כדי להרחיב את תחומיה הצרים של העליה, אולם מהצד השני מצוּוים אנו גם לעכב ולהאיט ולבלום. לתכלית זו נחוצים לנו כאן אישים בעלי השפעה, תקיפים בדעתם, וכשיהיה הכרח בדבר גם אכזרים, העומדים למעלה מכל הרפיפות הזאת של הדימגוגיה. – – אנו עומדים בפני סכנת הגירה בלתי מבוקרת מפולין שאין השגחתנו עליה. רוצים אנו בעליה מוגברת, אבל בהשגחתנו החמורה עליה. המצוקה היהודית ההולכת וגדולה וחוסר כל מוצא אחר להגירה נלחמים בשיטת העליה המקובלת עד כאן. מצוה עלינו לחפש אמצעים ודרכים לקלת העוני והמצוקה בפולין ובחוץ לארץ, יחד עם הרחבתה של העליה האיכותית, שאם לא כן הרי אף האנשים החזקים ביותר, שבידיהם תהיה ההשגחה מצויה, לא יוכלו לעמוד: לעולם תהי המצוקה הגורם המכריע בדבר.

ולפיכך היתה לנו פולין יחד עם גרמניה של היטלר לפרובלימה טרגית של ההגשמה הציונית בשעה זו. מצוה עלינו להקדיש כל תשומת לבנו להגנתה של חזית זו, שכן ארץ זו היא בית הגנזים הגדול ביותר שלנו לחומר אנשי, לחלוצים, לבני מלאכה ולבני המעמד הבינוני, שטיבם, אָפים והלך רוחם מכריעים היו בבנין ביתנו הלאומי. בבחינה זו חשובה עלינו פולין מארצות הברית של אמריקה ואפילו עם מקורותיהן הכספיים אשר בכוח, ועל אחת כמה וכמה שהתקוות הכספיות הלכו והקלישו. חובה היא לעבוד כאן במרץ ובכוח לפני הבחירות, והדבר קרה והיה, אולם אין העבודה מספיקה. עצם העבודה צריכה להעשות מתחילת שנת הקונגרס עד סופה, בלי הפסקה ובלי ליאות. אין אני יכול להשאר כאן זמן רב, וכל זמן שהריני יושב כאן, הריני משתדל בכל כוחותי שלא לפעול ולהשפיע באופן דימונסטרטיבי אלא להגדיל ולהסביר את ההדרכה הציונית. חובה היא, שיבואו לכאן לפרקים תכופים מנהיגים ציונים בעלי שם, וככל האפשר חברי האכסקוטיבה, לא תועמלנים רותחים שזירוזם לשעה ופעולתם רגע, אלא הבקיאים בעניני המקום, וישתדלו באמת לעמוד על נפש היהדות הפולנית, לא כדי לעורר התלהבות לשעה אלא ליישר הידורים המרובים כאן, לעמוד בפרץ ההתגודדות וההתפלגות, להרבות במתינות נבונה ולחדש ולקומם את הציונות האמתית, שהשטיחה בשנים האחרונות והוטלה בה חמרנות יתירה, לקומם אותה ולהפיח בה רוח חיים ותרבות עברית. ורק אז “לא אבדה פולין”.

ב.

לעינינו הולך ומתרחש משהו בפולין, ההופך את כל מדיניותנו על פיה. הסוכנות היהודית שלנו, האחראית לדרכי מדיניותנו, אפשר וקבלה אי אלה ידיעות על כך ממקור שני או שלישי, ואפשר שקראה ידיעות קצרות ומקריות בעתונות. ממקור ראשון ובמישרים ובסמוך נודע לסוכנות על כך ראשונה על יָדי כנציגה, וכאן נודע מה מתרחש בעצם.

הריביזיוניסמוס התחיל כאן לעשות את המעשה שאמר לעשותו בארץ ישראל ולא הצליח בידו, משום התנגדותה של ממשלת המנדט: לכונן לגיון יהודי. לגיון זה שז’ב⁵ דרש את יסודו ולימים נוכח באי אפשרותו והמתחיל בדבר גופו נתעלם ממנו ימים רבים, לא רק צף כאן בחינת “תכנית”, הוא היא כאן עובדה של ממש, ועתיד הוא לקום גם ברומניה. מה הם התנאים שהכשירו ואפשרו את הצלחתה של התחלה זו בפולין? לפי דעתי לא היה הרעיון הזה בר יצירה מתחילתו, אלא נסיון הסתגלות שבהתבוללות למחצה, מעין גלגול של מדיניות “מה יפית” שהעלתה עובש וחלודה בלבוש מודרני. ראשית יש בכך משום נצול האופי והטיב הטרגי של בני הנעורים שלנו במדינה זו. אין אוהב את הנוער שלנו כאן בכל לבו כמוני, ואין מי שיחשיב את כשרונותיו ואת שאיפותיו האצילות כמותי. הרי עצם מעצמיו אני, הרי בשעתי למדתי עמו, נלחמתי וסבלתי עמו ולימים שקדתי ללמדו ולהדריכו. אולם כל מקום שהדברים אמורים בששאלות החיים החשובות ביותר, הרי כל השתתפות-לב רגשנית – מעוות לא יוכל לתקון. חובה היא לדעת, שמלבד תלמידי בתי המדרשות הגבוהים הנלחמים קשה על מצבם, כדי שיוכלו ללמוד את למודיהם כסדרם ומלבד פועלי בתי החרושת, שברובם מאורגנים הם ומצויים הם במחנות אחרים – הרי רוב רובם של בני הנוער שלנו הם יסוד כאוֹטי ללא מעמד וללא פרצוף מסוים. ענים של בני הנעורים הללו לא יתואר: רובם רעבים ללחם, פשוטו כמשמעו, כמעט כולם אינם מקבלים את מזונותיהם במדה הדרושה, מהם ללא קורת בית. חלק גדול מהם בעל חנוך ציוני הגון, אולם רבים מהם מוכנים ומזומנים להגר מכאן לכל ארבע כנפות הארץ, לכל מקום שיש אפשרות כל שהיא לכניסה. אין ספק שבני הנעורים האלה משכילים הם, עירנים, לבם פתוח, דעתם זריזה, בעלי הכשרה נפשית לעתונאות, שמתחילה היו טוחנים את טחנת הפלפול ועכשיו הם שטופים בחלקם בעבריות מודרנית שבמודרנית ורובם ממולחים בדיאלקטיקה “אידישית”, ללא השכלה והכשרה מקצועית, באין סבלנות ואין אפשרות חמרית להקדיש את כוחותיהם ללמודים סדורים; צעירים שפרשו זה כבר ממחשבה פשוטה וישרה, שמלאו את כרסם במונחים ושמושי לשון מדעיים, שנלקחו אגב קריאה חטופה מתוך חוברות קיקיוניות ונמצאים בונים שיטות מורכבות ומסובכות, בונים עולמות ומחריבים ולבותיהם קן לשאיפות גדולות ולחלומות עתיד נועזים, בני בין השמשות, ששמש האמונה התמימה שקעה עליהם והרומנטיות הציונית המאוחרת נתנדפה והלכה ובמקומן באו הנתוח ההרסני, הרפתקאות מכל המינים והסוגים, השתקעות במסתורין, נוחים לדיקדנס, תאבי חדש; מתנפלים בתאבון על כל סיסמא ובת סיסמא, שצלצול מהפכני לה; המשליכים בקנאות שאין כמותה ככלי אין חפץ בו את “הישן”, את המקובל ואת הרגיל, את השיטתיי, הקולטים וסופגים מתוך תאות רעב עצומה ומתוך תאבון היאוש כל קורי הדמיון, ותולים בו תקוות גאולה ותיקון העולם; בלתי מתמידים, קופצים מענין לענין, קדחנים. כזה הוא פרצופו של הנוער שלנו, נוער יהדות-פולין, העומד בין הגיטו ובין הבית הלאומי היהודי, או מוטב שנאמר: המרחף ביניהם, הנקלע בסערה פנימית ממזרח למערב, החולה האנוש הנבוך, האומלל. ואלמלי עלה בידינו להעביר חלקים מסוימים של הנוער הזה לארץ ישראל, להעמידו על הקרקע ולהכניס אותו בבתי הסדנאות של עבודה ויצירה, ואלמלי עלה בידיהם להשתנות מבפנים ולהשתחרר מהשכלתנות המופרזת ומן הפרובלמטיות היתירה – היינו מביאים להם גאולה שלמה. אולם כל אחד מן המועברים והמוסעים לארץ תשעים ותשעה כנגדו נשארים כאן. ותשעים ותשעה אלה משמשים חומר תוסס, רותח, מקציף, משתנה ומתחלף ככרום דלות.

ואל ההמון הזה מזנקים הריביזיוניסטים ומסתערים עליו, ואיני מתכוון אל הריביזיוניסמוס המגובש, שנתלבש בצורת תכנית קבועה, לריביזיוניסמוס זה התובע הרבה ומשתמש בבטויים נמרצים ביותר ודורש דרכי גבורה שאינן עשויות להתקבל על שכלנו ועל לבנו. עם ריביזיוניסמוס זה אפשר היה לדון ולחלוק עליו, אם כי בקושי רב. מתכוון אני כלפי עבודה זו במחתרת, שהתחיל בה הריביזיוניסמוס כאן והממלאה את לבי דאגה קשה, אני מתכוון כלפי ההרפקה הצבאית. כל כוחה וגבורתה של ההפרזה המיליטריסטית (העדויה ומקושטה בעדים של הקדושים והמעונים שלנו – זכרונות של ביתר וכיוצא באלה), כל אותו הרושם המקסים של בגדי השרד, כל התארים המצלצלים של גדודים ומפקדים, קסמי המוסיקה, הכוח המושך של תהלוכות פומביות, כל אותה מערכת-הסמלים של צבא ואנשי מלחמה, כל אותם המעשים והטקסים החיצוניים, הפועלים על החושים והמשתיקים את קול השכל הבודק והבורר, כל אותה שטה-מעשי-החקוי למערכת הצבאית של קשוט והדור ועליונים ותחתונים במעלה, כל הסדרה הזאת של מעשי-מימיקריה שבהתבוללות ניתנה לבני הנעורים מישראל, כדי להטיל מבוכה בלבותיהם על ידי מראה-עינים אפּי מזויף וסרק ולגלגל אותם בלגיון צבאי כביכול. אצל כל אומה ולשון הרי צד זה לכאורה אינו אלא טפל לחזיון היסטורי, עקריי למשהו המצוי ועומד בקשר ארגוני ומהותי עם מציאות של ממש, עם ארץ שהעם יושב בה, עם הגנת המולדת, עם האפשרות והיכולת של שדה מלחמה ומערכה. ואילו אצלנו הרי כל הדברים האלה הם הוֹקוּס פוֹקוּס". הרי לא יעלה על דעת איש, שביום מן הימים עלה נעלה ונלחם בלגיון זה בבריטניה, בעולם הערבי, באיסלם… בפלוני ובאלמוני. והוא הוא הדבר המושך המגרה מלים בלועזית. וכאן באה אמונת הפלאים המסייעת, כאן בא הפולחן האישי התפל והמכריע. אגדות מפתיעות ומופלאות ביותר נפוצות ברבים על גאון מצביאים ועל הכשרונות האסטרטגיים הנפוליאוניים של אדם שספק רב בדבר אם עמד פעם בימי חייו באש הקרב ואם הריח מימיו ריח של אבק שרפה. באה לעולם שבתי-צבאיות חדשה או מוטב שנאמר: פרנקיות חדשה (הצורה הפולנית המאוחרת של חזיון זה) על ידי הקונספירציה וסממניה, הלוקחים את לב הנעורים על-ידי מיסתורין מיליטריסטיים עם עליונים ותחתונים, ועליוני עליונים, ומשמעת, מתחילה בדמות האספרוט ולבושו (האספורט טופח בהצלחה רבה ובתחילתו על ידי הסתדרויות אחרות ואחראיות, וכדרך גוברין יהודאין וחנונים יהודים בגיטו גברה ההתחרות והכל מהפכים בחררה זו), ובסופה נתגלתה בדמות ההולכת ומתבהרת ומתבהרת יותר ויותר של צבא קוֹמי.

המיליטריזציה אינה מסתפקת בתהלוכות ובצעידות ובחצוצרות ודגלים וכיוצא באלה, מחזות ראוה ושעשועים מגוחכים של שגעון הגדולות של דון-קישוטיות בלבד, אלא חודר ותוקף גם את כל האירגון הפנימי כולו, העושה סחורה ופרסום שווקי וצעקני בשמו של טרומפולדור המסכן ובשמה של ביתר. הנה נשלחות והולכות פקודות, עתים גלויות ועתים סודיות, סודיות בהחלט, עתים בשם “ברית טרומפלדור” עתים בשם שלטון-ביתר, וכל פקודה כתובה ומועתקה כמה העתקים במכונת כתיבה ומספרה, ועל החתום “המפקד העליון של ביתר” בפריס וממשלת-ביתר (בברכת) תל-חי. וסגנונן של פקודות אלו על קיצורו ועל פסקנותו ועל גזירותיו היבשות מעלה על זכרוננו את סגנונו הידוע של ה“אונטראופיציר קרַטשקֶה” מחצר הקסרקטין הפרוסי אשר ב“סימפליציסימוס” הישן, אלא שכאן ניתנו הדברים עברית, ונמצאת לשוננו מתחללת. הנה גוזרים על “מצב של גיוס” ופקודות יפקדו שכל הצה"ר והביתר והמפקד העליון שלהם ימצאו בחזית של מלחמה מכרעת על שנויים חותכים בכל שיטת העליה לארץ ישראל, וכיוצא באלה רבות.

משחק ילדים, משחק-ילדים מסוכן, כסבורים אתם שהדברים אמורים כאן בבעלי שררה גדולים ומוסמכים וגינירלים מפקדים, הגוזרים גזירות והמציגים אולטימטומים לבעלי שררה גדולים שכמותם? חוסר זה של חוש הדיסטנץ, העדר זה של כוח וכשרון לקרוא את הדברים בשמם, כהויתם, כל הנטיה הזאת להפוך את הזבוב לפיל – מחלה היא, שלקו בה לצערנו כל העתונות שלנו וכל הדברנות הציבורית, הפומבית שלנו. אולם דברי הרהב וההתפארות של ה“מטות הראשיים”, ושל הממשלה כביכול, השוכנת כבוד בתל-חי, פורצים ועוברים כל גבול של ריקלמה בלתי מרוסנת ובלתי כבולה כגון זו של העתונות הצהובה מצהוב של אמריקה; מגעת היא לידי בטלנות זו של מלמד שטלגרף לאשתו ימים מועטים לפני חג הפסח: “אני בא למלוך”, ונתפס למלכות, שכן חשדו בו שטוען לכסא המלוכה הוא. – אין הבריות רוצים לראות את הדברים כהויתם האמיתית אלא מתוך אספקלריה עתונאית זו מגדילה, הלקוחה מאומות העולם הגדולות ומתנאי חיים ויכולת אחרים. אינם רוצים הבריות, ומבחינה סובייקטיבית צדקו ומה צדקו, שכן לפי האמת הענינים והמעשים ראויים היו שיהיו גדולים. אולם מה תועלת בכל הדברים האלה, והענינים קטנים הם מצד עצמם, והדבור הגדול “מלחמה” נאה הוא אצלנו כשם שנאה הוא תותח ענקים בכוורת של דבורים. מאות אחדות או מספר אלפים של צרטיפיקטים שהממשלה מעניקה לנו אינם ענין למלחמה: יכולנו לבקש יותר, יש בידינו להציע את נמוקינו וטעמינו אנו בעל פה או בכתב. ואם לא תרצה הממשלה להענותלנו – לא תיענה ולא תיענה. לא מלחמה, לא “קאמפף” כאן, אם אין בכך משום “שתדלנות” (שכן נסתאב עלינו דבור זה), הרי משום המלצה, למוד סניגוריה, בקשה, השתדלות, דרישה, משא ומתן, שקלא וטריא יש כאן, ולא משום מלחמה. ואם לא תרצה הממשלה האנגלית, הרי כל המכתבים שנכתוב לה, כל הטענות שנביא לפניה, כל הדבורים שנדבר באזניה וכל מכתבי הועדים שלנו באמריקה ושל הציונים בכל ארצות מגוריהם לא יועילו. אין לנו אמצעים אחרים, ואמצעים אחרים לא ימצאו לנו ואפילו אם נתכנס במאה כנוסים ונוועץ באלף מועצות. מצווה עלינו לשנן ולחזור ולשנן לקהל שלנו את המצב הזה ובדבורים פשוטים הנכנסים ללב, הן בעתונות והן בנאומים שלנו ברבים: אל יעשו בדברי שקר; עשינו כן ונפטרנו מכמה וכמה התרגשויות והתרגזויות ואכזבות. אולם מכיון שמלבד שכל ישר זה ומלבד מדיניות ממשית יחידה זו אנו רוכבים בדמיוננו גם במרכבה אחרת ואנו מכריזים וחוזרים ומכריזים, שעוד “נוועד ונוועץ” הרי מעוררים אנו שלא בכוונת מכוון תקוות ואמונה בלב הקהל, שיש עוד אמצעים חשאים, כמוסים מן הקהל, שיש בהם כדי לשנות את מהלך הענינים. וכאן באה בהכרח האכזבה. הריביזיוניסטים קופצים ועולים על מרכבה גבוהה יותר כדי להפיח וללבות את “טירוף הגדולות” שהיה לקנין הכלל, לחזק את האמונה בנסים, בגבורתנו וביכלתנו, לטפח ולסלסל את הדמיון, שהממשלה האנגלית רועדת כעלה נדף מפני כל צעקה ומפני כל מאמר הנכתב בלשון לועזית – כל הדעות המוטעות האלה, שהשרישו עמוק עמוק כאן על ידי עתונות מנפחת ומגזימה, על ידי פניות עצמיות – אף בה“מזרחי” ובחלקים גדולים של הציונות הכללית – והולידו וטפחו בארץ זו הלך דעות דמיוני והטלת אימה ואימתנות, שאין לעקרם אלא לאט לאט תוך מעשה-חנוך חדש של דעת הקהל – כל אלה המגמות המופרזות והמוגדשות המצוינות כאן (הן לטובה והן לרעה – הקצוות מתאחדים כידוע), המוצאות את בטויין לא רק בהרצאות הסנסציות של העתונים, השטופים להנאתם בכך, אלא גם בכל נאום ברבים ובכל וכוח צבורי, לא שוכללו וטופחו על ידי הריביזיוניסטים אלא עד לידי אבסורדוס גמור, כדי להביא לידי מעשי אלמות, הרפתקאות, מיליטריסמוס ולידי המצאות תפלות ומטורפות על מסירת המנדט לידים אחרות. כל שמאמינים בכוחו של “קאמפף” הרי – אם מלחמה הרי מלחמה לכל דבר. זו היא המסקנה ההכרחית ההגיונית של כל ההתרברבות וההתנשאות העצמית ושל כל מתן שם (שהיה למידה קשה ועריצה) סנסציוני לשיחה עם מיניסטר, ל“קונפרנציה”, ולכל דבור של בקורת והבעת מחאה של פרט מישראל או קהלה מישראל, או לכל שאלה בפרלמנט שמלבד “הנחת רוח” לרגע או לכל היותר לשעה שהיא גורמת לנו אינה יכולה לכפות על ממשלה שתרבה אפילו ברסטיפיקט אחד, – קוראים “סערמחאות” עצום.

“מחלת הגדלות” הזאת וטירוף-קרבות זה שאנו נתקלים בהם במזרחה של אירופה, אינם משמשים לגבי אנשים שקנו דעת והשכלה ותרבות אלא עכובים והפרעות בויכוח ובירור הענינים. אולם משחודרים דמיונות וטעויות ותעיות אלה לתוך האספסוף של בני הנעורים, הששים לקראת מעשי הרפתקנות, הרי הם מביאים לידי תהלוכות-מחאה ולידי ניפוץ שמשות בצירות האנגלית, כפי שאירע הדבר אתמול ואירע הדבר מאליו. ושוב אין ספק בדבר, ששערוריה זו היא תולדה ישרה של הידיעות מארץ ישראל שנתפרסמו בעתונים היהודים כאן ביום הששי שעבר. אין לאמר שהידיעות האלה בדויות מן הלב – וגם ידיעות כאלה תכופות הן בעתונות הזאת – ואף אין לאמר שמעשי השלטונות בארץ ישראל אין בהם כדי למרמר ולהרגיז או שהמוסדות שלנו אינם מצווים למחות – חובה עלינו למחות בכל החריפות וכל דרכי הכבוד, וחברי הפרלמנט מצוה עליהם לשאול שאלות שקולות ומחושבות כהלכה. אולם כל אותה הדרך של יט“א ⁶, הכמהה שלא מדעת לידיעות מרעישות על פרעות, וכל אופן ההרצאה של שליחי העתונאים המיוחדים בארץ ישראל, – העלובים האלה שנפשם יוצאת לסנסציות, שאינם יכולים להתחבב על בעליהם, על בעלי העתונים המעניקים להם על פי הרוב שכר זעום בעד עבודתם, אלא אם כן יביאו לקוראים ידיעות כאלה העשויות לעורר ולהרגיז את העצבים שנתקהו, שנתרפטו, – או זו הדרך, שעל ידיה החומר הבא מן הארץ מתקן והולך במערכות גופן, מתהדר והולך על ידי מתן שמות וכותרות מרעישים, מילודרמטיים, שתכופות אין הרצאת הדברים הבאה אחריהם מאמתת ומצדיקה אותם כלל וכלל, – אם כה ואם כה, כל הקשוט וההידור הזה של השמות בנוסח בשורות הפגעים של איוב ובסגנונה של מגלת “איכה” ובראש העמודים ובסיום המנופח “הגזירה על התירות”, “גבולות העליה הבלתי ליגלית” (והדברים מובאים בגרשיים ללמדך, שאין מושג זה מקובל עלינו כל עיקר) הנרדפת על ידי השלטונות, והגבור הסורי-הארצישראלי הנתפס על ידי “גדודי צבא מרובים” (קרוב לודאי שהעמידו חיילי ספר ערבים מועטים). וסוף פסוק מדהים זה של ה”פצצה" מסים בידיעה על התנהגות גסה ואכזרית שנהגו בנשים ובלידים, שנכלאו בבתי הכלא שבעכו ובבית לחם. והואיל ולא נקראו בשמות כל אותם הילדים והנשים שנכלאו כביכול (המודיעים הקבועים של העתונים ודאי לא היו נרתעים מלפרש את השם ולא היו חסים על קרוביהם של האנשים בפולין, כך משער אני אף על פי שאיני בטוח בדבר בהחלט), ברור שמאסרים אלה בהמון לא היו אלא פרי הדמיון בלבד, – מה תימה בדבר, ש“פצצה” זו שהותקנה במיוחד לכבוד הגליון על ערב שבת, משום שגליון זה נמכר פי שנים מגליון רגיל של אחד מימות החול, פעלה כזיק שפגע בחבית של אבק שריפה?

עד שאנו מלמדים בינינו לבין עצמנו חובה על יט“א ומסתפקים בכך, מוטב שנתעמק בגורמים הפסיכולוגיים שהביאו את מתן האינפורמציה הציוני לידי התנוונות של רדיפה אחרי סנסציה. מפקידה לפקידה אנו מתמרמרים על מוסד זה בלתי אחראי לאינפורמציה, שעתים מועיל הוא ועתים תכופות מזיק הוא מאוד; ובין מאורע למאורע אנו מסיחים ממנו את דעתנו והדברים בעינם עומדים. שמא משום שאין לנו כסף? אבל לצורך כזה שיהיו לנו האמצעים. הפרסומת ודרכי תעשיתה הן אחד הגורמים המכריעים בתנועתנו. אינפורמציה נכונה, אצילה, אוביקטיבית שאין בה ריקלמה, תציל אותנו מן התפיסות הדמיוניות של כמעט כל המפלגות שלנו ותפטור אותנו מן התעלולים הריביזיוניסטיים של נערים שלא בגרו, ואילו אינפורמציה רבת פניות ותככים עשויה להמיט עלינו סכנות רבות. חייבים אנו או לרכוש את היט”א או ליסד לנו יט“א אחרת, וכל קרבן לא יכבד עלינו בענין זה. חברינו בארץ ישראל חייבים להשגיח בכל מחיר שיהי השגחה מעולה על כל מערכת הידיעות של הארץ. בימים טרופים ומבוהלים כימינו מוטב היה לפי דעתי לפרסם מזמן לזמן – ותכופות ככל האפשר – אם מירושלים ואם מלונדון, הודעות הקובעות בצורה הוגנת שאין בה אבק של הגזמה והפרזה את הדברים כהויתם, ולהטעים ולהדגיש שהסוכנות היהודית שקודה תמיד ללא ליאות להסביר את השקפותיה לאדמיניסטרציה הבריטית ולהגן על דעתה. כל הסבור, שידיעה על שיחת פלוני או אלמוני עם הנציב העליון בירושלים או על פגישת אלמוני עם המניסטר או ראש המיניסטרים בלונדון עושה רושם יותר חזק – הרי הוא טועה טעות מסוכנת, שאין ידיעה כזו נותנת אלא פתחון פה לספקנות, לצרות עין מפלגתית ומפרנסת פרנסה חדשה את האמונות האישיות הטפלות ומגרה אותן לפולמסנות ולנצחנות, ואפשר ומזינה גם את האמונה התמימה, הישרה מטיבה, שאלמלי עשה את הדברים האלה אחר היה מצליח ביותר. אם הדברים מהלכים בטוב ובשורה אפשר לשאת ולסבול, אולם אם הדברים נהפכים על פיהם והמצב הולך ונעשה רע, כמו שהם לצערנו היום, הרי המרירות וההתמרמרות מעמיקה והולכת ממילא. כאן הגיעה שעתה של פעלתנות קלת דעת ומשקל: כל אגודה ציונית רוצה להראות ולהוכיח, שהיא עושה משהו, ובמעשה הגבורה שלה במלחמתה בבריטניה האדירה ובערבים היא עולה על כל שאר המפלגות, כלומר, היא משתמשת בדבורי גבורה חזקים וחריפים ביותר; והגיעה שעת ההתפארות וההתגדרות ששליחה היא, של המפלגה הזא, הוא לוחם גדול וגבור שרק בפיו ובלבו העיז לדרוש מאת מיניסטריון המושבות בלונדון מספר של עשרים וחמשת אלפים סרטיפיקטים; ומיד קופצת כנגדה מתוך קנאת גבורה מפלגה אחרת ומכריזה בעתון אידי על תביעה של חמשים אלף סרטיפיקטים, ואיזה עתונאי שוטה בא ומפרסם בעתון המעולה ביותר, ב”היינט“, (קטע זה נשלח לי מלונדון, קראתיו עוד קודם) דברי חירוף וגידוף כלפי הממשלה האנגלית; וודאי ימצא גבור-עט שני ב”מומנט" שיתקנא בזר התהלה והגבורה של הראשון ויכפיל וישליש את דברי הגנוי והחירוף.

ואם יבא מי שהוא ויאמר: אל לנו ליתן את דעתנו על העתונות, לא נצטער על הידיעות הכוזבות, על הפולמוס של התחרות מסחרית, – ואענה לו: זו לשונה של השטחיות. אמנם כן, אלמלא היינו כבר מדינה הייתי עובר אל סדר היום ולא הייתי נותן את דעתי על כך כל עיקר. כמה וכמה גורמים וכוחות עומדים לה למדינה לשמושה ולהשפעתה על הבריות. למדינה צבא משלה, ומסים משלה, וכיוצא באלה דברים, והרשות בידה להתעלם מן העתונות. ואילו אנו הרי כמעט אין לנו כלום, והרי אנו כתנועה של רשות והתנדבות סמוכים על שלחנה של העתונות בלבד. ואם העתונות תועה ומתעה, היסטרית, נקלעת ונסערת בין הקצוות של יתר-אופטימיות מכאן ויתר-פסימיות ומרה שחורה ודכאון מכאן, הרי שמטבע זו נטבעת מאליה בפרצופה של כל הציונות כולה. הרי זכורים אתם מה שכתבתי לכם על ההתרוצצות הזאת בין הקצוות באמריקה, בה ראיתי את שורש הרע ומקורו. אולם חובה עלי לאמור שהמצב בבחינה זו גרוע כאן בפולין מבאמריקה. ורצוני לדיק בדבר: לא משום שהעתונים כאן גרועים הם ביותר, אדרבה כאן אינם ריקים ונבובים וקלי דעת, ואפשר וקצת פחות “צוהב” דבק בהם מאשר בעתונים ההם; אולם באמריקה שבה שוקק זרם החיים בכוח רב, מועט יותר ערכה ומועטת יותר השפעתה של העתונות מאשר כאן, מקום שקצב החיים הצבוריים רפה יותר והזמן לקריאה מרובה יותר. מלבד זה מוצא אתה עוד הפרש בין אמריקה ובין פולין, שבאמריקה לא היתה קיימת לעולם ציונות אמתית, עקבית, עמוקה, ורק מזמן לזמן ובשעות כשרות ביחוד דרבנו וחישלו אותה לצורך המגביות, ואף תנועה עברית חזקה לא נתעוררה ולא נתקיימה באמריקה מעולם, ואילו בפולין קיימת היתה תנועה כזאת ויסודות וזרמים כאלה מצויים היו בה, ורק בשנים האחרונות נתנדפו והלכו על ידי ההמון, הפוליטיזציה וההקלשה, על ידי עקירת הרוחניי, השטחה וכו' וכו'.

בצדק יבאו אלי בשאלה: דינו בדיאגנוזה, דרכי הרפוי היכן? אי מוצא מן הבוץ הזה? והריני משיב על כך: נעשינו יותר מדי “רחוב”, מצוה עלינו לחזור אל הפנים, אל היהדות; השיבה אל היהדות כפי שקרא אותה הרצל, ואני אומר בפסוק עברי: “לך עמי בא בחדריך” ⁷. ומתכוון אני בכך: לשיבה אל הציונות התרבותית, אל העבריות, אל עבודת החנוך, אל משמעת מוסרית, לתורה ודרך ארץ. העלמם של כחות רוחניים בלתי נשקלים אלה וריכוז כל המחשבה הציונית בהלך הרוח החולף ומתחלף אשר בלונדון או אצל הממשלה בירושלים, ועל הכל לפי ההרצאות הבלתי שקולות והבלתי מדויקות אשר בעתונים, עשו על כרחם את הציונות לכדור-משחק בידי מפלגות וכתות המתאמנות במעשי פוליטיקה ולסלע מריבה של סרטיפיקטים. לעולם יהא דבר זה נקוט בידינו.

ציונות זו של סנסציה קצה בא באמריקה, ולא רחוק גם יום קצה בפולין. ציונות זו נדונה למות, משום שאינה מתפרנסת אלא מתוך הצלחת חמריות בלבד. ועלינו להיות מוכנים לכך, שיבואו ימי נסיגה ורתיעה. ציונות תרבותית יכולה לעמוד בפני כל פורעניות, אבל ציונות שהוטלה בה חמרנות, ציונות של סנסציה שמקור מזונותיה הוא הרגע לא תעמוד לעולם בנסיון של שעה קשה, ומכל שכן כשלא עמדו בפניה בכוח ובדעת ובעיקר. מה עלייתה של ציונות כזו בהצלחה (או בהצלחה מדומה) אף ירידתה בכשלון (או בכשלון מדומה). אכן אמתיים הם לעולם הם דברי חכמינו ז"ל: “כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה”⁸. יאמרו: נשתנו הזמנים. חלפו גזו ימי הרומנטיות, המלחמה החריבה את הכל ואת השאר אכלה התקופה שלאחר המלחמה העולמית, נדלדלו מבריות ונתרוששו, ההמון דחק את רגלי האריסטוקרטיה הרוחנית וכיוצא באלה. יודע אני את כל השירים האלה, והרבה מן האמת אצור בהם, אולם כל זה אינו מיישב ואינו עוקר את הרעה. חובה היא שישונה הכל, ומצוה עלינו להביא לידי תמורה ושנוי אלה, שאם לא כן, אם ימשכו הדברים ויתמידו כמו שהם, הרי אנו מתגלגלים במורד.

והריני עובר אל אחד הדברים המרובים, שמן הראוי הוא לעשותו לטובת העבודה המעשית שלנו פולין – הריני מתכוון כלפי יסוד עתון יומי חדש שישמש את צרכי הציונות שלנו. בשמחה רבה אני מברך את דבר יסודו של עתון פועלים חדש כאן⁹, הריני מטעים וחוזר ומטעים, שמצווים אנו לעשות כל מה ביכלתנו כדי לקיים עתון זה, אולם רק בתנאים הבאים להלן:

א) מצוה היא שיהא העתון יוצא לאור בעברית. אמנם מבינים את העברית פחות, אבל כנגד זה מחשיבים אותה יותר. אם אנו חושבים שאי ידיעת העברית היא עובדה שאינה בשנוי ובתמורה והרי אנו מקבלים על עצמנו גזר דין זה, הרי אנו מוותרים על לשוננו הלאומית, שכן ידיעתנו בעברית תהא הולכת ופוחתת. עתון טוב כופה את עצמו על הבריות שיהיו קוראים אותו. אותה קריאת-ההמונים ב“אידיש” היא שגלגלה עלינו תוהו ובוהו זה שאנו שרויים בו עכשיו, ועתון עברי וטוב עשוי להבהיר עלינו את העולם.

ב) הריני מדגיש עתון טוב – לא עתון יבש מפלגתי, כגון “הפורוורטס” הברליני לפני ההפיכה הנאצית בגרמניה, אלא עתון מענין, אקטואלי, רב פנים וצדדים, לא בלי הומור, בעל תכנית עשירה ורחבה, רב תכנים שונים, עם תמונות רבות מארץ ישראל, עם פיליטונים מבריקים, והמאמרים הראשיים כתובים בידי כל מנהיגינו. עתון כזה עדין לא היה לנו. בהצלחתו של עתון כזה אני בטוח.

ג) והתנאי העקרי: חובה היא להחזיק מעמד שתי שנים במערכה. לאחר שתי שנים עשוי העתון להיות עסק טוב ומכניס. איני רואה אמצעי אחר כשר להנצל מן הפורעניות הקשות שהאספסוף והמריעים בשופרות האזעקה עשויים לגלגל עלינו. נפוץ-השמשות בצירות הבריטית בוורשה עשוי להעשות מחלה מדבקת. אפשר לשאת פעם שערוריה כזאת, פעמים, אולם אין לי שום ערבות מוסרית שהדברים האלה יחדלו. “מעשי גבורה” כאלה צדים את הנפש ושובים את הלב ובני הנעורים נדבקים בהם, ולצערנו נתפסים להם לא בני הנעורים בלבד. – – – הוא הדבר שכולם נרגשים ומזועזעים מן הידיעות המרעישות ושוב אינם כשרים הכשרה נפשית לשקול את הדברים מתוך עיון, אם יש בידי עלבונות – – כלפי צירי אנגליה להטיל פחד כל שהוא על הממשלה הבריטית ולכפות עליה שתהא מתקנת תקנות אחרות לעליה לארץ, ואפילו אם הידיעות הרעות והקשות ביותר מדויקות ונכונות ושקולות למציאות. אין הבריות האלה מעלים על דעתם, שאם מרגיזים אנו ציר מצירי אנגליה, הרי הללו קובלים על כך לאין ספק לפני מיניסטריון החוץ אשר בלונדון, ונמצא שהם מקרבים את הסכנה שנאבד ונקפח את מקצת החבה שעוד הוגים לנו בבריטניה ובחוגים הממשלתיים האנגלים ונמשוך עלינו חזית אנגלית-ערבית שוטנת לנו. עוד לאחר ההפגנה האנטי-בריטית הראשונה לאחר הפרעות הערביות האכזריות נעכרה רוחו של הצצבור האנגלי כאן – עוד אותם הימים תפסתי את יחסו לציונות כיחס שלישי, – עכשיו כשהדברים אמורים בעיקר ב“עליה בלתי ליגלית”, שאיש הממשלה האנגלי הקר והמיושב רואה אותו לא בהתלהבות של עתונאים אלא ראיה משפטית פורמליסטית, הריני בטוח שיהיה מלא חימה. חימה זו לא היתה איכפת לי כל עיקר, אולם כל מי שאינו שוטה ואינו בטלן שאין לו תקנה יבין שחימתו זו של ציר בריטניה אינה עשויה להשאר בלבו של הציר בלבד, אלא תפרוץ את חומתה ותלך ותשפיע ותזיק יותר מעזרה זו שאנו יכולים לקבל מידידינו הראשוניים או השניים במעלה אשר בלונדון. הוא הזמין אותי ל“פת-שחרית”, אולם מוכרח הייתי לצאת ללבוב לפיכך בקשתי את סליחתו ודחיתי את בקורי אליו עד שובי לכאן. בינתים יצא ללונדון לשבועים ומיד כשיחזור לכאן הריני מתכונן לבקרו. מאליכם תבינו, איך אהיה נבוך במעמדו של האיש הזה. עלה בלבי הרעיון לנסות בזהירות ולהשפיע על השגריר שיתיחס ביתר רחמים אל העליה לארץ ישראל מכאן, בשים לב אל המצוקה האיומה. והנה הקיץ הקץ על נסיון זה… אני מקוה שאפשר ועוד יעלה בידינו לכסות על השערוריה האחרונה ולמצוא לה אמתלה וצידוק, אולם חושש אני מפני שערוריות נוספות. השערוריות האלה קימות בכוח. הן מצויות ועומדות בחזית דעת הקהל המותעה, שנתפסה לקיצוניות ולתמימות כאחת – –. ומצד אחר סכנה אורבת לנו, סכנת כשלון מדיני מצד הממשלה הפולנית. עם כל סימני האהבה שאני מחשיב אותה מאוד, שהם ענינים דקים מן הדקים וטעונים יד רכה ועדינה והבנה נפשית עמוקה במדיניות הפולנית – הרי מסוכן הדבר מאוד להכניס את פולין בקשיים ביחסיה עם מעצמה אדירה כגון בריטניה הגדולה. לאחר השערוריה הראשונה אנוס היה מינסטר החוץ לשלוח מזכיר אל מנהל הענינים של הצירות הבריטית ולבקש סליחה; לאחר המקרה השני שלח פקיד גבוה… דברים כאלה מרגיזים ומטריחים ממשלה, שאמנם מעונינת היא מכמה בחינות ובמצבים מזומנים ומסוימים לסייע לנו ולטעון לזכותנו (בדמיוננו שנתרשם התרשמות חד צדדית ובת הרגע מדבר-חבה ממחמאה נאה, או מטובת הנאה של ממש בגוף, הרי אנו מפריזים ומגזימים במדה גדושה ביותר, ואילו עמדתה ויחסה האמתיים של הממשלה תבחן בעצם כאן ויחס כזה ומתמיד ונאה לצרכינו טעון עבודה מדינית ומאומצת כאן, שכן השמים אינם בהירים כאן כל הימים כלל וכלל), אבל שואפת היא קודם כל לחיות בשלום עם המעצמות האדירות ואפילו עם מעצמות קטנות, ולצערנו אף עם מעצמות “אויבות עולם”.

לצערנו כבר הגיעה השמועה גם ל“רחוב”, שהממשלה הפולנית דעתה טובה על הציונות ועניננו. ומה כל דבר הנקלט על ידי הרחוב דרכו להתגסות ולהסתלף עד לידי קריקטורה, ולהתנפח ולהסתרס, אף גרעין בן גרעין זה של אמת טבע בים הגדול של הפרזות והגזמות, והנטע הרך הזה, הטעון טפוח וטפול ביד רכה וענוגה במשך שנים מרובות, נמתח ונמשך ונצבט בידים גסות ובליבוי יצרים סוער על ידי הרחוב הריביזיוניסטי ונקלע לכאן ולכאן. מתכוון אני כלפי החברה או הליגה כביכול שמתכוננת כאן למסירת המנדט בידי פולין. חקרתי אחרי צירוף קומבינציה טרופה ומטורפת זו מיום שצפה לראשונה הידיעה על כל בעתוני ה“אידיש” ובעתונים היהודים-הפולנים כאן. לפי הידיעה הראשונה הזאת הופיע בעתון פולני רשמי היוצא בווילנה מאמר מאת פרופיסור פולני מפורסם על הצורך למסירת המנדט על ארץ ישראל לידי פולין. מיד השתדלתי לקבל על כך ידיעות מפורטות, והנה נתגלה שעתון רשמי ואפילו חצי רשמי בשם “סלובה” אינו קים במציאות כלל, אלא עתון זה עתון פרטי הוא, ולא פרופיסור מפורסם כתב את המאמר ההוא אלא עתונאי ושמו סטודניצקי. מערכת הידיעות של העתונות שלנו כאן איומה היא; לא תמצא בה כמעט אף ידיעה אחת מדויקת בלתי מפלגתית; הכל “מבושם ומרוקח” כאן, מצובע ומנופח. למחרתו של אותו יום הביאה העתונות את הידיעה, שהעלו לפני הממשלה בקשה לרשום את החברה הזאת ברשימת החברות המאושרות. רציתי לעמוד על שרשו של הדבר הזה ולברר את המזימה הזאת, והנה נודע לי שאמנם הוגשה בקשה כזאת בידי איזה פלוני אלמוני ויהודי הוא, בלתי נודע ברבים. כל אדם רשאי להגיש בקשה כזו וכמותה, ואם אין בידי התקנות משום פגיעה בחוקים המקובלים על המדינה הרי תאושר החברה. כעבור יומים חזר והעתק מאמרו של סטודניצקי ונתפרסם ב“נאש פשגלונד”¹⁰, מין כתבנות טפלה ומשמעממת חציה אנטישמית וחציה אנטיסוציאליסטית או אנטיקומוניסטית. ולאחר מכן באה יום יום ידיעה על “חברה” זו כביכול, ואף איש אינו יודע האיך ולמה והיכן תבוא לעולם חברת-סנדל זו. אולם לדרך ההפשטה-הפלפול, שנעשתה כאן לצורך להתעמלות היהודית הרוחנית, נוספה בעיה חדשה על רוב הבעיות המדומות: מנדט על ארץ ישראל לפולין – והתחילה פרשת “ויהי”. הבוקר נדפס ככר פיליטון מאת סטודניצקי זה, פיליטון מלא וגדוש בטלנות מדינית ודברים נבובים ודמיונות ילדותיים – נראו טלפיה של שיטה זו, מבשל הכיריים של העתונים. ובעצם אין מתפקידה של העתונות כאן, כמו בכל מקום, להודיע על הנעשה במערכותיה של הציונות והסתדרותה, אלא העתונים עצמם הם העושים כאן את הפוליטיקה ובסמיכות אל עסקיהם, עסקי מכירת העתון, ואל הסימפתיות האישיות שלהם (הסימפתיות של העסק) אל סופריהם ואל רגשות הטינה לסופרי העתונים האחרים, המתחרים בהם. תסבוכת משונה של אינטרסים, בריתות וצירופים וצירופי צירופים, בה אף הציונות היא ככדור משחק בידיהם בין שאר הענינים. הריביזיוניסמוס הקודם של הקונגרסים, בחינת איגוד מיוחד או בחינת לא איגוד מיוחד הוא כקליפת השום כנגד זה שהיה עכשיו פה, מבשל עתונים ואנטי-מבשל; המנהיגים – עתונאים מתחרים מדעת ומכוונה על פת לחם ועל קורטוב של כבוד, המתחרים זה בזה בערמה ובחריצות ובזריזות אלה, שנלחמו ונתחרו זה בזה כחנוונים בגיטו של ישראל עליו השלום, כשהיו פותחים על יד חנות מתפרנסת איך שהוא עשרים חנויות כמותה ומכלים אותה, וכל הצעה זולה עשרים הצעות מוזלות פי עשרים כנגדה, וסופה של התחרות איומה זו – כליון חרוץ של מקצוע זה, ובדומה בכך ברשות הרוחנית. כל “חברה” של בית כנסת ומדרש אחד או חברה גדולה לשם צורך מצרכי הצבור היתה מתפוררת מיד למאה מנינים, לחברות קטנות ומתפרטת – זו חולשה של התלכדות והצתמדות החקוי, זה העדר כל רעיון מקורי, עצמי, חידקי ההרס והחורבן.

וכך היה למשל שגעון הלגיון, ענין להתחרות של תנועת האספורט המועילה מאוד, וקריקטורה של תנועה זו, כשם שהזחלנות של “מה יפית” והקטרת קטורת למיליטריסמוס הפולני ועד לידי ההצעה המטורפה של הלגיון להגנה על הפרוזדור הפולני אינן אלא קריקטורה למדיניות הנבונה, לפי דעתי, לגבי פולין מבחינת הציונות, שפתחו בת בשנת 1925 והוכתרה על ידי הממשלה הפולנית בהכרזתה המפורסמת. בפוליטיקה המדה מכרעת. מדיניות של ידידות מצד פולין ולפולין היא בחינת צורך והכרח לנו, אולם התחנפות למגמות ונטיות מיליטריסטיות פולניות, הנסיון לנצל את המסורת הפולנית של הליגיונים בדור האחרון (ואף של שנות הארבעים של המאה האחרונה עם מיצקביץ ועוד ועוד) ולהתחבב על ידי כך – הרי הוא מעשה להטים פסול מבחינה מוסרית ומסוכן מבחינה מעשית, מעשה הלקוח מגנזי ההתבוללות, וזה יביא את התנועה ההיא בסופה לידי פשיטת רגל גמורה. הנסיון הישן חוזר ונשנה לעולם: בראשיתו עושה מעשה כזה של התידדות בכוח רושם מסוים על קלי הדעת, רושם של דבר מופלא, זר, אכסוטי, אולם סופה של מימיקריה כזו להיות למשא ולנטל כבד ומביאה לידי ריאקציה של שטנה. הצע – של תחרות כזה דוביי וערמומיי כאחד, שקוף כולו על כל כוונותיו היא התכנית המטורפת של “החברה למען המנדט לארץ ישראל לפולין”. שמעו הבריות שאנו שקודים על יסודו של “ועד למען ארץ ישראל” של אינם בני ברית, והנה הם מזדרזים לעלות עלינו בכך ולהאפיל על מפעלנו אנו עם יסודו של מוסד קיצוני יותר. וכך צצה ובאה לעולם “מסכת מנדט” על כל הסרק של מאמרים ראשיים, פיליטונים, דעת העתונים שכתבן אחד מביא את דברי חברו כתבן כמותו, ומחקים זה את זה כדוגמת העתונים הגדולים, עד ש“הבעיה” החדשה כביכול נאכלת ונצבטת ונדחקת בפני מסכת חדשה שענינה דומה לענינה של הראשונה. בינתים נפתחו שתי חנויות חדשות ובנות-חנויות מרובות, – לכל עתון הוצאה עממית המונית – וכל חנות נותנת את דעתה בעיקר לקשט ולעטר את חלון הראוה שלה בכתובות מחרידות-מזעזעות או מקסימות-מפליאות, הכל לפי סכויי ההפצה, שכן עסקי העתונים רעים מאוד וכידוע שרוי השטן ברעב – אף מאכל זבובים ינעם עליו כבשר שור הבר. שכן ההתרוששות וההתדלדלות של כל חלקי היהדות בפולין היא כל כך גדולה ומקיפה, לא רק הדינרים חסרים אלא חסרות גם הפרוטות הקטנות לפרנסת צרכי הכרח של היום, לפרנסת עוזרים מועטים ומשרד צנוע שבצנועים. במצב של מצוקה כזאת הרי האוירה של ירידה ושחיתות בשאלות כספים והתחרות ומלחמת הקיום שבין אדם לחברו ובין מפעל לחברו בחינת הכרח. ושוב אין אנו רשאים כלל וכלל לדון ולבחון את הדברים באמת מדידה והערכה ובחינה כסדרה וכתיקונה. הדברים הם שלא כתיקונם כל עיקר, מיוחדים הם בטיבם, יוצאים מכלל הרגיל והמקובל. ורק אם בחינה זו בידינו יכולים אנו לראות את הדברים כהויתם ולנהוג בהם כתיקונם.

והריני להביא לכם דוגמאות ממשיות אחדות.

מאמין אני, שהזמן גופו, ההרגעה, נוהג אמיץ מכובד שלנו, הגנה מאומצת וחרוצה בבית הנבחרים ובעתונות הגדולה, רבת ההשפעה, יעשו את זה. אולם מצד שני איני סבור שמחאות כאלה, כל שהן ערוכות במדה ובטקט, עשויות להזיק לנו, שכל דרכן של מחאות חוץ לעורר רוגז והתרגזות אצל מדינה חפשית ורבונית. איני סבור, שבעניננו אנו, יש בהן כדי להזיק משום שהדברים אמורים כאן לא בהתערבותה של מדינה אחת בעניניה הפנימיים של מדינה אחרת, אלא יהודי הארצות האחרות פונות אל הארץ בעלת המנדט, ואי אתה מגנה אותם על כך. אם תופסים את הדברים האלה בצניעות ובהשכל, אם אין אנו תולים בכך תקוות מופרזות מדי, הריני מסכים לכך. ונוסף לכל הטעמים האמורים: מבחינת המצב הפנימי המדיני שלנו אפשר שהגיעה שעתן של אלה בחינת ליכוד ואיחוד של דעת הקהל שלנו, בחינת תשובה להתקפות העצבניות והרשעיות של מתנגדינו, המונים אותנו באדישות ובפחדנות. אמנם איני חסיד נלהב למדיניות פנימית כזאת ואיני סבור שמפעולתנו זו נחשל כלי הגנה חשוב וטענה חזקה נגד מתנגדינו, אף על פי כן איני רוצה לכפור בדבר, שיש בכך משום ניצוץ בן ניצוץ של ריתוי ונתינת דעת צודקת למצבנו הפנימי. איני מתעלם כל עיקר מכן, שענין עלוב זה בפולין גונז בתוכו סכנות מרובות מפאת התנאים המיוחדים השוררים כאן, שתיארתים למעלה. מצוה וחובה עלינו שמפעל זה יעשה לשמו בלבד, כלומר, שקהלות ישראל בוורשה, קרקוי, לבובו, ווילנה ולובלין (מתכוון אני כלפי נשיאות הקהלה האמיתית בשעה זו) וכן הסתדרויות ציוניות גדולות ישלחו ישר את מחאותיהם השקולות והממוזגות ישר אל מינסטריון המושבות או אל הנציב העליון והעתקן של המחאות ישלח אלינו. אם כך ייעשה הדבר הרי המעשה, מעשה המחאה, יהיה שלם ורציני. אולם טעמי וחששי עמי, שיצמח מכל זה דבר שונה בכולו: הבריות לא יסתפקו בכתיבה אל השלטונות ובעלי השררה אלא ידחקו את עצמם בכתיבתם וחתימתם – ובעיקר בחתימתם, שכן יש בה משום פרסום מילתא וגברא – על עמודי העתונים, והנה יתקנאו בהם בני תחרותם ואף הללו יחפצו להתפרסם בעתונים, ואז תבוא בהכרח שעתה של הפרזה ושל העלאת השער של דיבורים חריפים וסגנון ממולח שבמחאות, ובמקום “מפעל של מחאה” נעלה קדחת-של-מחאה על כל ספיחיה וספיחי ספיחיה של עתונות סנסציות מתחרית על ריבויה והתערבותה של אמונת-תפל של ההמון בכוח הקסמים והפלאות של המיטינגים משנת 1906 – 1910 לפי דוגמת רוסיה, לכבוש מכאן את ארץ-ישראל, ונמצא שכל ההתלהבות הציונית תעלה, – בהכרח תעלה – בעשן זעם העם המתלקח כרגע ודועך כהרף עין ובשאר דברי סרק ותפל. ושוב נגלגל עלינו את המבוכה ואת האנדרלמוסיה. בבחינה זו נמצאנו עובדים ללא יודעים אבל בבטחה לטובת הריביזיוניסטים. הרי מובן באליו, שבאוירה כזו של חימה וזעם, חירוף וניאוץ, כפי שהיה רגיל בתנועת-מחאה שוקית ידם של רבי הצעקנים מאגרפים באגרופיהם, חורצי לשון ומתקיפים להנאתם על העליונה. ולפיכך היה עם דעתי להציע לפניכם, שתטלגרפו לפולין ותיעצו להצטמצם במחאות-בכתב ישרות ולא לפרסם אותן בעתונים ולא לכנס אספות והפגנות של צבור. אולם שעה זו שאני מעלה על הניר את דברי אלה, האבן כבר מתגלגלת והולכת במדרון, שכן ברגע זה קבלתי ידיעה טלגרפית שהועד המרכזי הועיד אספת מחאה ליום הראשון. חוששני שלא יהיה בידי להשקיט ולמתן במקצת את הרוחות. צעד זה הוא חלק מן השלם, מכל הדבר כולו. אי אתה מרפא אבר אחד תוך מעשה בידוד כל זמן שהגוף כולו לקוי במחלה. הגוף הציוני לוקה כאן בהתגברותה של פוליטיקה פנימית, בין-מפלגתית ובין כיתתית, הנלחמות זו בזו על פרסום ועל שלטון ברחוב. שוב לא איכפת להם כלל וכלל לנלחמים אם יש במעשיהם להועיל לעלייתנו ארץ ישראל או להזיק לה, נותנים את דעתם בעיקר לנצל את הלך הרוח שנתהוה ונוצר כאן, בצדק או שלא בצדק. היא היא ההתחרות הבין מפלגתית שפשתה כאן. מה הוא הכוח המניע בפוליטיקה זו? הלך הרוח של ההמונים. מאין נובע הלך-רוח זה? מתוך העתונים, ועל פי הרוב לא מתוך העובדות המתפרסמות בהם אלא מתוך אופן ההרצאה – – –. הועד המרכזי סבור שאם לא יזדרז לכנס מיטינג זה, הרי מתנגדיו “המזרחי”, הציונים הכלליים, “עת לבנות”, ולא כל שכן הריביזיוניסטים, – ירכשו את חבת ההמונים. כל כך מרבים להזכיר בשמו של השטן ששוב אין תימה בדבר כשהוא מתגלה באמת. רבים הם הדברים בפוליטיקה שממיתים אותם בשתיקה, ואילו הצעקה וההתרעה מגדילה את הסכנה הגנוזה בהם פי כמה וכמה. איני יודע מי היה מגלה-טמירין זה, שגלה את דברי הנציב העליון על דבר היחס המספרי של 1 – 3 כביכול שנקבע לעלייה היהודית לעולמי עולמים. אלמלא נתפרסמה ידיעה כזאת בעתון ערבי לא היה צורך להדרש לה, הרי שום אדם באירופה אינו קורא בעתונים-קיקיוניים אלה. אולם אם בא אחד משלנו ומפרסם ידיעה זאת בקולי קולות, הרי שגה משגה גדול. מצוה היא להוסיף עם הבאת ידיעה זו שהנציב העליון עם כל סמכותו וכוח שררתו אינו אלא מוציא לפועל, ואילו המנדט והבית הלאומי הם מכשירו של המשפט הציבורי הבין לאומי, ובהם אי אפשר להכניס בשום פנים את התנאים ואת הפירושים האלה. והואיל ולא יכלו להוסיף פירוש והערה אלה הרי מוטב היה אלמלאי השתיקו את הדברים האלה, שאינם לא חוק ולא פקודה שהוצאה כדין. פרסום ידיעה כזאת משמש עצם שמנה בשביל יט“א, בשביל ה”מומנט", בשביל הריביזיוניסטים ובשבילנו – ארס, ולא משום שאנשינו מקבלים על ידי כך חומר אלא משום שכל העתונות האירופאית פרסמה את הידיעה הזאת עם סילופים וסילופי סילופים ונפוח רב בחינת פירוש רשמי למנדט – ולא בכל מקום יש בידינו להעמיד את הדברים על אמתתם.

לפי דעתי המצב הוא רציני וחמור, ואם יתאמתו הדברים המתפרסמים יום יום על עמודי העתונים היודיים כאן על גירושין ושילוחי המונים של עולים בלתי-חוקיים מן הארץ, הרי אהיה מן הצועקים הראשונים, אף על פי שאני וגם האחרים, – – התנגדתי לעליה הבלתי-חוקית. חובה היא להבדיל בין לכתחילה ובדיעבד. אולם האם באמת נדונו המונים לשילוחין? היום הודיע טלגרפית כתב “המאָמענט” על גירושין של שלשים ושלש נפשות “שרובן גורשו על שום כניסתן לארץ בלי רשות כניסה”. הדברים האלה סתומים קצת, דומה עלי שכתב זה שסח שלשום על שלוחים בהמון נרתע קצת והתחיל מדבר על שלשים ושלשה מגורשים, שרובם בני עליה בלתי חוקית. כלום אין בין המגורשים בנ"א שנתגרשו על שום דברים אחרים? אני מקבל ידיעות מרובות מארץ ישראל; כאן היחסים הקבועים והמתמידים עם ארץ ישראל מרובים מאשר בלונדון; כמעט יום יום מבקר אותי מי שהוא בא משם, קורא אני גם את העתונים – שמלבד “דבר” רובם הם שטופים בסנסציות, מנפחים ומתחכמים כדוגמת העתונים כאן.

ואף אינו יודע את פירושה ואת משמעותה של קריאה זו לייסד ועדים חדשים בלונדון? מצוה היא שלא ידמו הבריות בנפשם, שועד חדש ימציא דבר ותרופה חדשה באמת. מקצת זכרון הרי חובה על כל אדם. בימיה של אכסקוטיבה אחרת עברה עלינו רעה גדולה מזו: לאחר פרעות ערביות כאלה בימיו של סמואל¹¹ ווינדהם¹² לא צמצמו את העליה אלא הפסיקו אותה לחלוטין, ולא את העליה הבלתי חוקית בלבד אלא גם את החוקית, ובאותם הימים הרי חי היה עוד בלפור. ומה אפשר היה לעשות בלונדון, ומה הוא מעשי הקסמים המצויים ברשותנו? מה טעם לאמונה תפלה זו? אותה שעה עמדו בנסיון-הגזירה, ואף עכשיו אין לנו תרופה אחרת אלא לעמוד ולהתגבר עליה. אם נבוא ונגולל שוב את שאלת העליה כולה, הרי אין זו אלא דרישה ישנה נושנה שהביאה אותנו אל ועדת שאו. ואין לך סכנה גדולה מזו, מועדה חדשה. כל ועדה חדשה עתידה לאשר את התנהגותו של הנציב העליון. שום ועדה אנגלית לא תסכים לכך, שתהא הרשות נתונה לשתי עליות, לעליה חוקית ולעליה בלתי חוקית. כלום אין דבר זה ברור לכולנו? כלום מן הצורך לכונן בשביל כך ועדים חדשים ולהעמיד רשויות חדשות?

ואף לא עמדתי על טיבה של סיסמא חדשה זו, שהוטלה על ידי הכַתָבים הארצישראליים לתוך העתונות המקומית בטלגרמות שלהם שעברו בכל יער העתונים: “יוצרים אנו חזית מאוחדת מז’בוטינסקי ועד בן גוריון¹³. איני יכול להאמין באמתתה של אמרה זו, דבור זה: יותר מדי ריח של מיטינג נודף ממנה, תפל הוא ביותר, יותר מדי סמני ה”היינט-מאמענט" בפניה – פרזיאולוגיה, שחן המקום וצבע המקום הצר עליה, המשסה של מלחמת הבחירות כאן, ואינה דין שתנתן בחינת סיסמא למדיניות ציונית עולמית בשעה רבת ערך וחשיבות כשעה זו שאנו עומדים בה.

יכולנו להבין חזית יהודית מאוחדת נאמר: מקלוד מונטיפיורי¹⁴ עד הרבי מגוֹר, או מרוטשילד עד (קרל) ראדק¹⁵ או טרוצקי¹⁶, אלמלי אפשרית היתה חזית כזאת. על כל פנים יש בכך משום דבור הראוי להתכבד בלב ולא דבור סרק בלבד, שכן היו לנו רגעי מצוקה כגון זה באמריקה, למשל, כשכפינו על מתנגדינו, – על פיליפסון¹⁷ ועל רוזנבלד¹⁸ בכח דעת הקהל להצטרף למחאותינו. כאן לפנינו משהו גדול ומרומם, גרנדיוזי, חזית לאומית. אבל מה פירושה וערכה של חזית מאוחדת במקרה שלפנינו, של חזית מז’בוטינסקי עד בן גוריון? הרי אין בכך אלא משום עשיית ריקלמה, מנופחת, תפלה לז’בוטינסקי שינצל אותה ולחברנו בן גוריון שאינו זקוק לה. כלום יחטוף את לבו של הנציב יותר אם ז’בוטינסקי יצטרף למוחים? ובן גוריון כלום לא מחה וחזר ומחה? כלום יש בצירוף חדש זה כח מושך גדול ומשפיע יותר על מינסטריון המושבות? כלום מוכן הוא ז’בוטינסקי, כלום יכול הוא להסכים לתכניתנו אנו? הרי הוא עושה את שלו, חסידיו הרי מנפצים את שמשות הצירות האנגלית, מיסדים חברה שמתפקידה להלחם במנדט האנגלי ולמסור אותו בידי פולין שאינה עולה על דעתה כלל לקבלו, שכן חסרים לכך כל התנאים וכל המקדמות – מה חזית אומרים ליצור יחד עמו? כלום יש בהכנסתו לועד שלנו משום נסיון להטיל את עוקצו? נסיון זה הרי נעשה לפני שנים, ונסיון זה הרי טעות היתה, פורעניות היתה, וטעות כזאת אינו דין שתחזור.

ועלי דוקא מוטל לאמר את הדברים האלה, עלי שאיני חסיד כלל למלחמה קנאית בז’בוטינסקי, שמבחינה אישיית אינו שנוא עלי כל כך, לא בתור איש ולא בתור ציוני – כלום אחרי הקונגרס האחרון עלינו לקפוץ את הקפיצה הקיצונית הזאת משום שאנו מצויים ועומדים במשבר העליה?

ואם המצב הוא באמת כל כך איום ונואש, כפי שמודיעים על כך שליחי העתונים, קל וחומר שעלינו לקים את קו פעולתנו אנו בהתמדה ובאחריות עד הסוף אין אנו רשאים לאבד את עשתונותינו בבהלה ובמהומה תפלה. אין אנו רשאים לשחק בדבורים כאלה: חזית מאוחדת מז’בוטינסקי עד בן גורין. שכן אנו מקנין על ידי כך תוקף וסמכות לא לז’בוטינסקי – איני חושש מפני זה – אלא גם לדרכיו ולטכסיסיו. האיך יכולים אנו להתכחש לדרכיו ומי יאמין לנו באמתתו של גנויינו זה שאנו מגנים דרכים אלה אם אנו מסובים אתו בחזיתאחת? כלום אין בכך משום סכנה גדולה יותר פי כמה וכמה מלבחור אותו אל האכסקוטיבה שלנו? באכסקוטיבה הרי תלוי היה בהצבעה ובמנין, ואילו בחזית אחת הרי יוכל להמשיך את מלחמתו כרצונו וכפי שקול דעתו. מלבד זה הרי הדבורים על “חזית מאוחדת” באים הם בכלל בחינת סיסמא לעתונאים ולא להסתדרויות. או שמא אין כל הדבר הזה אלא משום אחת ה“פצצות” ששליחי העתונים בארץ ישראל משליכים לנו כדי להטיל אבק בעיני קהל הקוראים, לגרות, לזעזע, להטעות? אם כן, הרי חובה ומצוה עלינו ועל הסתדרותנו לצאת מיד ובלי איחור ודיחוי במלחמה חריפה במעשי רמאות ותעתועים אלה.

תבינו מאליכם, כמה חשוב עלי הדבר, כמה נוגעת ללבי שאלה זו, שכותב אני הרצאה זו שעות מרובות לאחר חצות הלילה, כולי שבור ורצוץ מהאספות המרובות ומהבקורים העולים לעשרות, מקבלות הפנים הרשמיות והפרטיות. הרחבת הדברים ופירוטם, רבוים של המאמרים המוסגרים כביכול, באו מתוך כוונה תחילה. כך הם החיים כאן: כל מי שאינו עומד על שרשם של הגורמים וגורמי הגורמים האלה אלא מצטמצם בתיאור שבלוני של החיים המיוחדים כאן, על שאונם והמונם, הרי הוא מסתבך בסבך של טעויות קשות, שאין להן תקנה.

והריני מסכם: כלל נתקבל על הציונים כולם, שהציונות על כרחה, על כורח חוק ההתפתחות הכללית, אינה יכולה לעמוד על מעמדה שהיה לה בתחילת יצירתה אלא תלך ותתפלג ותתגוון. לא רק שחקרתי ודרשתי אחרי דיפרנציציה זו ועמדתי עליה, אלא גם ראיתי אותה ראית מישרין בהרבה ארצות. וכל מי שסבור שתם אני ולא אדע בהתפתחות, כי מתגעגע אני לאידיליה ולשאננות של הימים הראשונים, הרי הוא טועה טעות קשה. הריני “מתמצא” במצב החדש שבחדש ממש כמו ש“נתמצאתי” בתקופות הקודמות.

אולם כל מה שנתרחש ועלה בפולין היא לא דיפירנציאציה בלבד, אלא התרככות והסתבכות, לא התפתחות אלא התפתלות. מראה טבע שעשה עלי פעם רושם חזק עולה לפני: אילן-ענק בעל שרשים עמוקים, שענפיו גדלו, רחבו כבדו כל כך עד שנטו לארץ והתחילו יונקים את לשדם של השרשים. תמונה טרגית זו, אחת התמונות הטרגיות הנדירות אשר בטבע מחוץ לאדם, עולה לפני רוחי בשוותי לפני את הציונות בפולין. הציונות כאן היא רחבה, מזנקת ופורצת עָל פתיטת, ויחד עם זה מנופחת ונבוכה, נסתבכה כאן הציונות. ענפיה נוטלים משרשיה את לשדם ומיצם, עם שהם גופם נעשים והוים שרשים.

ההסתכויות מרובות הן מאוד. ואלה הם אבות הסתבכויותיה: א. ההסתבכות במדיניות הארצית; ב. ההסתבכות עם עתונות מתחרית¹⁹ (במקצת שתי הסתבכויות בצירוף אישי); ג. ההסתבכות במלחמת הקיום, שלבשה כאן צורת מלחמה על סרטיפיקטים וברשת שלמה של מפלגות וכוחות ו“חברות עסק” שנספחו לכאן; ד. ההסתבכות בבחירות ובמפלגות של הקהלות היהודית, במלחמה על הקצבות, מעמד בצבור, משרות ומנויים וכיוצא באלה.

את המצב שנתהווה עכשיו בתוך ההמולה הזאת אפשר לציין בדברים הבאים:

לסעיף א. המדיניות הארצית האופוזיוציונית הגיעה לידי שיאה בהנהגתו של חברנו י. גרינבוים. עם פרישתו חל והולך מפנה חדש שיהיה כנראה פחות אופוזיציוני, ואפשר שלא יהיה כלל אופוזיציוני כלפי הממשלה.

לסעיף ב. הסתבכות זו קימת ועומדת, אולם אם לא יחלש המשבר הכלכלי מוכרח יהיה להפסק חלק אחד מן העתונים כאן, וכנראה יהיה ה“מאמענט” בנופלים. עד הימים האחרונים היה ה“היינט” נאה ונוח לנו, אולם עם פטירתו של א. גולדברג ועם האפשרות שתמסר העריכה לידי ד“ר גוטליב, הרי יחסו של ה”היינט" בימים הבאים עטוף ערפל.

לסעיף ג. – – הואט כל מהלכה של מכונת הסרטיפיקטים והביאה לידי התפרקויות של מחאה, שלפי שעה עדין בודדות הן. ההשתלשלות העתידה תלויה בהתפתחות בארץ-ישראל – – –.

לסעיף ד. כל המבוכה והתסבוכת הזאת עם הקהלה הגיעה לפסגתה. נשיאות הקהלה קפחה כל שיור של סמכות על ידי חדירת של ה“אספסוף” ועל ידי צורות הוכוח ההמוניות. בשעה זו אין נשיאות הקהלה פועלת את פעולתה כל עיקר.

סופי-מסקנות למעשים מזורזים.

1. חובה לפרסם מיד בעתונינו ובעתונות הכללית ובכל החריפות, “שהתכנית למסירת המנדט על ארץ ישראל לפולין” היא – – קנוניה, שלא הממשלה הפולנית ולא הפרלמנט הפולני ולא הסינט הפולני ואף לא העתונות בעלת ההשפעה אין להם יד כל שהיא בענין זה. – – ההסתדרות הציונית, האכסקוטיבה, הועד הפועל, הקונגרס, או כל מוסד אחר בר סמך אין להם דבר להצעה זו. אלמלי נשאל על כך מוסד ציוני בר סמך ואלמלי נועצו עמו היה משיב על כך תשובה נצחת, שכל קומבינציה וצירוף כזה סותרת ומתנגדת לשכל הישר, לחוקי חבר העמים, פוגע ביחסים שבין אנגליה ופולין וכו' וכו', שכל המשא ומתן על זה בעתונים עלולות להטיל מבוכה בלב הצבור ולהביא נזק לציונות.

ואפשר והייתי מוסיף שתכנית חסרת שחר והרפתקנית זו עומדת בנגוד ובסתירה לרעיון אחר, לויאלי, אנושיי ואקטואלי, לרעיון ליסודו של “ועד למען ארץ ישראל”, לפי דוגמת הועדים הקיימים בלונדון, בפריס, בווין ובוושינגטון, שיסודם ובסיסם חבר הלאומים, שמודים ומכירים במנדט של אנגליה על ארץ ישראל ואינם שואפים אלא להתקרבות אינטלקטואלית לארץ ישראל.

זה עכשיו הביאו לפני את ה“דיילי אכספרס”²⁰ מן ה-21 בנובמבר, שבא בו מאמר סנסציוני מלא ארס בענין זה. המאמר מלא שקרים וסילופים ועשה רושם קשה על הצירות הבריטית כאן. ניכר שיד אותו ריביזיוניסט או חבורה של ריביזיוניסטים במאמר זה ובשקרים המובאים בו, כמאמרו של סטודניצקי ב“סלובה”, כבקשה זו לשלטונות לרשום את החברה. מחר יבאו העתונים רודפי הסנסציות ויביאו באותיות של קידוש לבנה דברי ה“דיילי אכספרס” ויסתייעו בו להגדיל ולהאדיר את המבוכה. חובה היא לעקור מיד מלאכה זו של אחיזת עינים.

2. לבסוף הריני להזכיר על הצורך לשלוח טלגרמה-חוזר אל הועדים הציונים בפולין על צורת-המחאה הרצויה – לגדור בפני התוהו ובוהו העלול לקום בצבור מסביב לתנועה זו בעתונות ובפירושיה ובגלוי סודותיה ובפולמוסיה על כל חזיונות הלואי המסוכנים שלה.

3. ואחרון אחרון עלי להוסיף שפלוני ו“ד”ר ראובן פלדשוה“, שה”דיילי אכספרס" מביא את שמו, אינו ידוע כאן. בחוגי הממשלה אמרו לי, ש“יהודי בלתי נודע” הגיש כביכול בקשה לרשום את החברה הנ"ל. איני יכול לאמור בבטחה אם אגף מאגפי הריביזיוניסמוס עומד מאחורי התנועה הזאת, או שמא יש כאן משום מעשה ספסרות לסרטיפיקטים והבטחות ומפרעות על חשבון המנדט הפולני. במצב קדחתני זה, שאינו יודע לכוון את הרוחות המדיניים, באוירה תמימה יותר ומפולפלת ביותר כאחת שאנו שרויים בה, במצוקת יאוש זו וביהירות שחצנות, שכל נער דלא חכים ודלא טפש מתימר לעלות לגדולה, הרי הכל אפשרי.

4. … הריני שמח מקרב לב לשמוע מכל עבר ואפילו מצדן של המפלגות המתנגדות לנו בכלל, שהרצאותי המרובות (דין וחשבון בעתונות בא רק מקצתן) סיעו לידי בירור והבהרת המצב, לגלוי התלהבות ציונית חדשה ולידי קירוב הלבבות בין המפלגות. זהו שכר מיוחד שלא בא בזכות נאומי: שכר לחיים ועבודה של ארבעים שנה במדינה זו אשר בעברי. לא בנקל אפשר ללמוד כיצד לדבר עם הפולנים, היאך לדבר אל לבם של יהודי פולין. השמוש בדרכים ובאופנים שונים וזרים, “מסעות הברק” על פני ערי פולין, הכנסת העתונות הצהובה לפי דוגמת אמריקה לפולין על ידי אנשים שאינם יודעים את “טעמי המקום” וטיבו – כל הדברים האלה הביאו שלא במתכוון כל כך הרבה רעה לציונות כאן, ששוב אין אדם יודע כיצד לתקן ולשפר את המצב. אולם איני מוליך את עצמי שולל. בקור של שנים שלשה שבועות אחת לארבעה שנים עשוי להבהיר במקצת את המצב, ולא לתקנו ולא לעקור את הרעה. אולם לכל הפחות מצוה עלינו לדעת את מצב הדברים כהויתם כדי לגדור בפני קלקלות וטעויות.

לפני חתימת הרצאתי עלי להוסיף עוד סעיפים מספר.

א. אספות-מחאה. מתוך המודעות בעתונים האידים כאן אתם יכולים להווכח כמה חשובה היא הזהרתי שהזהרתי בפני אספות-המחאה הרעשניות והצעקניות. כל התשבוצת הזאת של מפלגות, כתות, חבורות על מנהיגיהם השוררת כאן שוב נגלתה עלתה למעלה, ומכאן חיזוקה והתמדתה של ההתפתחות וההתפלגות האיומה הזאת. ככל שמתגלית והולכת ומתפרסמת ההתפלצות זו כן יקשה מעשה הרכבה והתרכזות של המפולגים. כל מי שאינו רואה ומבין שכל אספות-פומביות אלה מוכרחות לפי טיבן להשפיע במישרין או בעקיפין על הרחוב ולהתגלגל בהפגנות אנטי-בריטיות (במקום אנטי הממשלה הבריטית) ולא עמד כל עיקר על טיבה של הפסיכולוגיה של ההמון. בדרכי ההכוונה הצבורית כאן מוצא אתה משום ההתפתחות הריביזיוניסטית.

ב. על אותו איש, שהגיש בקשה למסירת המנדט לפולין, קבלתי ידיעות שונות. – – –.

ג. קבלתי ידיעות שה“מזרחי” ממשיך בהתנגדותו אל קרנותינו הישנות והמכובדות. בלוביטש “פוצצו” אספה ציונית, בערים אחרות נפוצו והלכו בהתלהבות מחודשת שמועות מפתיעות ומרעישות על חילול קדשי ישראל, להפריע את מהלך המגביות. פה בוורשה אין חברי ה“מזרחי” של ועדי קרן היסוד נוטלים חלק בעבודה. ה' לוין-אפשטיין²¹ נוטל חלק בעבודה בצנעא ובמסתרים, מעשה אנוס. – – –

ד. הריני שמח באמת על בואו של ל. יפה²² ואף להסכמתה של הגברת ארליי²³ להשתתף בנסיעה זו. אף אני אמרתי בשנה העברה להזמין את הגברת ארליי לבקר בחברתי את אמריקה והריני מצטער עד כאן, שנערמו אז קשיים בדרכי שקפחו את מחשבותי. בקורה באמריקה ודאי שהיה לו ערך חשוב, בקורה בפולין רצוי עלי מאוד מאוד. אולם נדמה עלי, שבקור זה הוא סנסציוני מדי. רגש הכבוד שאני רוחש בלבי לגברת ארליי הוא רב מאוד, ולל. יפה אני רוחש את רחשי הידידות אשר בלב אדם. בטוח אני שישכיל להסיר את הזרות שבדבר להביא את המגבית העתידה לידי הצלחה. הרי כל עבודתי בתעמולה כאן, על כל אספות העם העצומות ועל כל הרצאותי, לא בא אלא להכשיר את הלבבות למגבית זו – זריעה זרעתי לקציר זה של המגבית. יהי רצון שהקציר יעלה יפה, שיקצרו ברנה מה שזרעתי בזיעת אפי, פשוטו כמשמעו. – –.

ג.

1. עתונות. אני על דעתי עומד שעתון הפועלים בוורשה צריך להיות עתון עברי ורק עברי, למרות ההשגות והפירכות שהשיגו על כך והיו ידועות לי יפה מקודם, שכן ברורות הן ומובנות לכל. בבחינה זו, כשהדברים אמורים בלשוננו הלאומית, הריני חושב כל וויתור לפשרנות שבחולשה. חובה עלינו להיות שוב את העברית בחיי הצבור, שכן יש בידינו על ידי כך להרים קצת את רמת הצבור ולגדור בפני ההתגסות ובפני ההמוניות. אף מבחינה מדינית פנימית עלול הדבר לעשות רושם מסוים, שהסתדרות העובדים דוקא, שבארץ ישראל היא עומדת בראש הנלחמים על שלמותה של הלשון העברית, נלחמת גם בארץ זו, בחלק זה של הגולה הקרוב ביותר לארץ ישראל, על קיומה ושמירתה של הלשון העברית, עם כל העכובים והמעצורים הממשיים העומדים בדרכה. שבתקופתו הראשונה של העתון העברי קוראיו יהיו מועטים – מובן מאליו. אולם חובה היא לתפוס שאלה זו על כל עמקותה ואז יתברר לנו שאם ישאירו את הדברים כמו שהם שוב לא יהיה כעבור שנים מועטות ולא יתקיים אף צבור עברי קטן שיקרא עברית – –. ב“אידיש” אין עתון חדש כאן עלול לעשות רושם, שכן מרובים כאן עתונים באידיש לאין מספר. כלום יודעים אתם כמה עתונים ב“אידיש” מתקיימים כאן? בערי השדה? אתם אינכם אלא מכירים את “הלויתנים” שבהם, את ה“היינט” וה“מאמענט”. ואין אתם יודעים ומכירים את עשרות עתוני הצהרים ואחר הצהרים והערב, כל אחד שהסנסציה שבו עולה על זו של חברו. בשאון-שוק רב זה שבעתונים ועתונונים לא ישמע קול צפצופו של עתון אחד, אבל עתון עברי ארצי-ישראלי ימצא הד בתוך הלבבות. ראשית משום שעתון זה יכנס מסביבו, עם כל היותו עתון הפועלים בעל מגמה מסוימת, את כל הציונים הקוראים עברית; ושנית, משום שלא יראו בו כדרך שרואים בכל עתון באידיש, בן תחרות מסוכן. כל הראיות שמביאים מן הנסיונות שנסו כאן להעמיד עתון עברי ולא נתקיימו בידי המתחילים בדבר, אינן ראיות. הנסיון האחרון למשל, שנעשה בכספו של ה' שליט²⁴ מברלין, היה בחינת נפל וסנדל מתחילתו. מר שליט מסר את כל הדבר בידי ה“היינט”, שבטח בכשרונו ובגאונותו של העתון הזה. וכך היה העתון לתוספת ל“היינט” וזה התעמר בו עד מות. והנסיונות הקודמים נעשו בלי כסף ובלי שם, לא מפלגה מיוחדת עמדה להם ולא ההסתדרות הציונית כולה הגנה עליהם וטפחה ורבתה אותם, הללו היו עתונים פרטיים, שכוונתם רצויה היתה, אולם נעשו בלי כוח-יזמה ובלי כשרון עתונאי מובהק. אני מאמין שעתון עברי טוב וביחוד כשיודע הדבר ויתפרסם שמאחריו עומדת האכסקוטיבה שלנו, שלא הפתעות והגזמות והרעשות עם כותרות ענקיות יבאו בו, אלא הרצאה כנה, אמתית, של הדברים כהויתם; עתון שאינו חייב להודיע על מעשי פרעות, שערוריה והתרגשות בארץ ישראל כדי לזעזע את הקוראים, שלא יפלו לתוך זרועות התנומה, אלא עתון הכופה לקריאה משום שנאה הוא, יפה בעריכתו, ישוה לנו כבוד בעצם הויתו (והוא החשוב ביותר שאנו כהסתדרות ציונית יכולים לעשות לטובת התרבות העברית בגולה). כל שאר הדברים טפלים הם ופגומים, רק שמות ותארים להם, שמאחוריהם פוערת את פיה הבלימה; עתון יומי הגון – כוח של ממש, כלי השכלה וחנוך לבוגרים.

כשעומדים אנו במסכת תעמולה עלינו להבחין יפה בין שתי בחינות: בחינת ההצלחה מיד ובחינת התועלת המתמידה. כל אסוננו בכך, ששקדנו תמיד לקים את תפקידנו ויעודנו מבחינה ראשונה בלבד. אין מכוונתי להאשים את מי שהוא ולא להטיל את האשמה על ראשנו, שאם אני עושה כן הייתי צריך ויכול להאשים גם את עצמי, שכן עם כל התנגדותי שהתנגדתי לדרך זו כמה וכמה פעמים הרי שותף אני לדרך ולבחינה זו. מצווים היינו על כך, אנוסים היינו לכך: חרב דמוקלס של הצרכים הכספיים היתה תלויה תמיד על ראשנו. בידוע ש“דוחק השעה” דרכו להזיק ולקלקל עד היסוד. אולם סופו של דבר שיתנקם קשה ואפילו בעניני כספים גופם. עלינו לכוון את תפקדינו ויעודנו – איני רוצה להיות כל כך פרוש ומרוחק מן העולם שאומַר – מתוך בחינת הנצח – מתוך ראית הנולד וחזון הבאות ולא להעמיד את התעמולה שלנו על שכר שיבוא מיד ולא לדרוש את הכתוב “אני נותן על מנת שתתן אתה” כפשוטו. כאן לפנינו דוגמה מובהקת להבדלי שטה ודרך: אין אנו מחולקים בדעותינו כל עיקר מבחינת העובדות והמעשים. לצרכי תעמולה לשעה, לרגע, אין ספק שיפה היא האידיש מן העברית; ולפיכך אף הסנסציה, קול התרועה, יפים ומקובלים יותר על הבריות וגם יש בהם יותר כדי להכניס לפי שעה מאשר הלמוד וההסברה. אולם כל קלקלתו של מצב זה הוא שאנו מסרנו את עצמנו לרשותו ולמרותו של קו ההתנגדות הפחותה ביותר. ודאי שאיני חסיד וקנאי מופלג לעקרים ולדוגמאות בדברים טפלים ומה בכך, ואיני מבין ללבם של ה“לוחמים” כביכול, שלפי דברי היינה המפורסמים הם נלחמים ונהרגים על קידוש שמו של הקפיטן רובינסון. אולם כשהדברים אמורים בנכסים היקרים ביותר של האומה, בלשונה הלאומית, כאן פוסקת בשבילי הותרנות והפשרנות. ולפיכך אני אומר שמצוה עלינו להשתמש בכל הלשונות שבעולם ולא לנהוג קנאות לשונית, אולם כשהדברים אמורים ברפוי המצב, כמו, למשל, אצלנו וכל מקום שתפקידנו יהיה להתערב בדבר ולכוון את המצב ואת הרוחות כלפי תחיתה והתחדשותה של ההסתדרות הציונית, וביחוד כשנהיה מצווים גם לתמוך תמיכה כספית בענין, שם אין אנו רשאים להיות עבדים קצרי ראות של מציאות הרגע, אלא אדרבה מצוה עלינו לבחור בדרך הקשה ולשמור על עקרינו ואמונתנו ללשוננו הלאומית. וכבר אמר שפרינצק²⁵ בימי בקורו בוורשה, שעומדים להעמיד בראש מערכת ה“ווארט” כוח עתונאי חשוב וחרוץ. אולם מבחינה זו אין מן הראוי שהלשון העברית תשמש עכוב לדבר, אדרבה עורך עברי אפשר שימצא בנקל יותר בין החוגים הבאים בחשבון מאשר עורך אידי.

2. ההפגנות בתל-אביב. טיב הכותרות המשסות בעתונות שלנו גופה כאן ובאמריקה, זריקת האבנים בחלונות בית-הצירות כאן וההתכתשויות וההתנגשויות בחוצות תל-אביב מקורם אחד הוא בכל מקום: השקר. במשך חודש ימים עסקו בזריזות יתירה בהפצת ידיעות אזעקה, בהלהבות מרובה דברו וכתבו על כך שהנציב העליון הצהיר והכריז שלעולם לא ירשו רוב עברי בארץ; ספרו על שילוחים בהמון כעל דבר שהיה וקרה, ובסמיכות לכך העלו גם את מפלצת המועצה המחוקקת וכיוצא באלה. כעבור חודש ימים עמדו אותם עתונים עצמם והכחישו את “המעשה בשבעה גזלנים” – –. אולם שוב אין תקנה לכך. הרוחות שהעלו אותם מן השאול, אינם רוצים לחזור לשם. הבריות באים לידי כעס וחימה כשנוטלים מהם את הנושא החביב עליהם, את כלי התעמולה שלהם, ומנפצים אותו כדרך השטוף בסמים משכרים, המסתער על כל מי שבא ליטול ממנו את הסמים האלה. הוא הלך-רוח החולני אשר להמונות-עם. ההמונות מחבבים את המזעזע ומרגיז, את כל מה שריח מרד, פרעות, רדיפות ומלחמה ברדיפות ופרעות נודף ממנו. כל מי שעמד לפצות את פיו ולהביע מלה שקטה ונבונה נגד דונ-קישוטיות זו, הרי הוא עצלן, פחדן, בוגד ומועֵל; וכל המרחיב את פיו “גבור” ולא חת יקרא. לפסיכולוגיה זו נסתגל הריביזיוניסמוס והרי הוא מנצל היסטריה זו במדה רבה. לעתים רחוקות תמצא כאן התלהבות חיובית לעבודה מתמדת, שיטתית, לעבודת בנין משעממת; כנגד זה אתה מוצא כאן לרוב ענין לויכוחים אין קץ, לפולמוסים אין סוף, למלחמת כתות ומפלגות. ואכן טבעי הוא הדבר, שהלך רוח עיקרי זה סופו להתגלגל בהכאות ובהתנגשויות. לאחר התקפת-שקרים זו שהתנהלה במשך חודש ימים, שוב איני תמה כל עיקר שנערי בוסר אשר בתל אביב יצאו בהפגנות; תמה הייתי אלמלי לא פשטו הללו בהפגנות רחוב. וכבר היה הדבר במשך שנים למנהג ולאפנה של חובה בפי העתונאים הציוניים והנואמים הציוניים לחרף ולנאץ ממשלות בכלל וממשלת אנגליה בפרט, ולפיכך פתוחים אזני האנשים ולבותיהם לכך שמועות זועה ואימים; כנגד זה אזניהם סתומות לכל הכחשה והעמדת דברים על אמתתם, ולא עוד אלא מתיחסים אליהם באי רצון. שוב אין הדברים כשהם לעצמם ובהויתם עיקר אלא יחסם האישי, הסובייקטיבי של הבריות. יתר חבה זו הנודעת לבקורת השלילית, ההרסנית, לרטון של רואי שחורות, היתה מימים להעויה מהפכנית מזויפת של ליברליסמוס מתחכם ומתפלפל אשר לבורגנות הזעירה ולז’יסטה גלותית חביבה. כל חכמתנו עמדה על מחלוקת וריב ומשפט עם הצאר וסרדיוטיו ופקידיו ועם ביסמרק. רשאים היינו לקוות שבציונות נהיה יותר חיוביים ויותר קונסטרוקטיביים, אולם לא כן היה הדבר. האובייקט נשתנה והיה לאחר, אולם השיטה בעינה עמדה ועומדת: שיטה זו הולמת לבריטניה האדירה, למנדט ולבית הלאומי כאגרוף מפורזל לעין. חושש אני שאם תמשך יתר-עצבנות זו שלנו, על כל הפרזותיה וגוזמאותיה, ניצור שוב הרפתקה של הכותל המערבי, שסופה בפרעות. אכן תמימות היא ליעץ להם לבית"רים שלנו: צעקו ילדים, אבל בנמוס ובדרך ארץ. אין כוח שידריך וילמד המון מלא זעם וחימה, לאחר שגירו והסיתו אותו במשך שנים על-ידי קריאות-אזעקה בלתי פוסקות.

שמעתי כאן בריות סחים זה לזה: “צדקו שובבים אלה. אם האכסקוטיבה שותקת, הרי חובה היא על הרחוב לדבר את דברו”, “אלמלי הייתי צעיר הייתי מצטרף אל המפגינים”, וכיוצא באלה דיבורים. ובני אדם שדבורים כאלה בפיהם אינם רביזיוניסטים, “בעלי בתים” מובהקים הם על כל מדותיהם, מאנשי ה“מזרחי” החרדים, ואפשר שציונים כלליים היו הללו – שוב איני יודע בני איזו כתה או קבוצה הם הללו. אל נרמה את עצמנו – כזה הוא הלך הרוח. זו היא דרך מחשבתם של בריות, שנגמלו זה משנים מעבודה תרבותית, שעיפו ממגביות וממתן כספים, שגלגלו והפכו את כל ציונותם בצירופים ובהשערות של פוליטיקה – ומובן מאליו של פוליטיקה יהודית אופוזיציונית – (שכן לפי התרופה הבדוקה חייב כל יהודי הנלחם לאימנציפציה להיות תמיד באופוזיציה, תכופות תוך מלחמה על זכויותיו, אולם מתוך הרגל ושגרה נגד השררה בכלל, ותהי שררה זו מה שתהי). כך היא האוריינטציה וההכוונה של דעת הצבור. כל שהולם, נאה, מתאים לאוריינטציה זו, כל שמועה, כל חשד, – נופל על קרקע ברוכה ופוריה. כל נער בעירה יהודית קטנטונת שבקטנטונת יודע יפה כמה זקוקה לנו אנגליה בדרכה להודו, בשביל תעלת סואץ, בשביל הצי, שאין אנגליה יכולה להתקים בלי חיפה – הוא יודע את זה יפה יפה, יותר משיודע את זה מיניסטר אנגלי שלא עמד על התועלת שבדבר, שאין לו שום מושג משיטת השדיולים; הרי “גוי” הוא הלה ולא חכם ולא למדן. כל נער ששנה ולמד מפי ר' איטשעלא²⁶ ב“היינט” יכול לחבר מסכת שלמה במדיניות האנגלית, ויש בידו להוכיח שאנחנו האדרנו והעשרנו את אנגליה, ורק שלומיאלים אלה היושבים באכסקוטיבה וה“נועדים” לרוב עם המיניסטרים אינם אומרים את זה לאותם מיניסטרים, והם שנותנים שיפגעו בהם ביהודים – מיטיבי אנגליה – בארץ ישראל, שמושיבים אותם באניות כדי להסיעם מן הארץ. בזה מאמינים ובטוחים הבינונים שבציונים כאן. כל בני הנעורים שלנו, בין אם ביתרים יכונו ובין אם “נוער” סתם יקראו – כולם שטופים בטירוף פוליטי זה. לפיכך לא די בכך, שאנו מתרגזים לאחר מעשה, בדיעבד. חובה עלינו לגדור בפני מהומות והפגנות אלה לכתחילה; ואין דרך אחרת לכך אלא הרס וקרקור של הדמות הדמיונית על גדולתנו ועל גבורתנו, של האהבים שאנו מתנים עם וזירי אנגליה, על הטובות שהענקו והננו מעניקים לאנגליה וכו' וכו' – בקצור: חובה עלינו לעשות תעמולה לציונות בריאה במקום לטפח את מראות-הדמיון החולניים, שלצערנו נשאנו וסבלנו אותם שנים מרובות. קשים הדברים לאמירה, אבל חובה היא לאמרם, ולו פעם, ולו בינינו לבין עצמנו ובכל החריפות: אין אנו זכאים להטיל אשמה באחרים, אין אנו רשאים לתמוה. אל נא נעשה כמעשה אותו מלך פרסי, שצוה להלקות בשוטים את גלי הים הגועשים והקופצים.

המאמר ב“העולם” הוא חזק וקולע אל המטרה²⁷. אולם – ידידי מר קליינמן²⁸, אף מצפוננו אנו אינו נקי וחף. אף אנו ערבבנו את קולנו במקהלה זו של הפרזות והגזמות. אף סופרינו אנו מארץ ישראל מגלגלים כל זבוב בפיל. רואים במשקפת מגדלת כל ברנש, כל “מזומן” המסב לישיבה, כל רעיון המנצנץ בלבו של מי שהוא, כל שמועה מן השמועות שמרקחים ומבשלים אותה לצורך הרגע והנאתו, כל מאורע קל שבקלים שההיסח יפה לו. זו מגמה ופניה עלובה לנפח כל דבר – וכלפי האופוזיציה בכלל – ולעורר ולהסיח את הלבבות בפרט. כשהייתי לפני שנה בארץ ונפגשתי פנים אל פנים עם הדברים עצמם, – דברים קטנים, פעוטים וחולפים – וכנגדם קראתי את הידיעות והתאורים הרחבים, המקיפים, המחשבות המנקרות, המחטטות על הדברים האלה במכתבי הכתבים – נבהלתי ממש מפני המרחק הרב אשר בין המציאות של ממש ובין דרך התיאורים והסברם. כל רסיס של רעיון מתגלגל באידיאולוגיה שלמה, כל דאגה מדאגות היום הופכת בעיה עולמית, וכל התרחשות יום יום היה תהיה בפי המרצים היסטוריה; יחד עם זה מרעישים עולמות על כל מאורע קל כעל פרשת ענויים, מרטירולוגיה, כעל מהפכה עולמית. אין השאלה אלא שאלת כתבי-העתונים, אין היא תלויה בדברים עצמם אלא בכשרונם ובהכשרתם של הכתבים גופם. העתון חייב ומוכרח להביא מכתבים מארץ-ישראל, והמערכת מעמידה סופר שעליו להביא את החומר לכך. עתונאי משכיל, משקיף חרוץ וזריז לעולם לא יהיה חסר החומר הדרוש לכך בארץ ישראל. הרי ירושלים משמשת מעין לא אכזב לתיאור טיפוסים, נמוסים, מנהגים, חגיגות צבור ומשפחה, חנוך וצורות תרבות של בני ישראל מכל ארצות העולם. מה מאושר היה כל אחד מאתנו, סופרי ישראל, לדור בירושלים ולנצל שפע זה ללא גבול של נושאים וענינים, לתאר ולחרוט בחרט אנוש את כל המערכה הזאת של טיפוסים.

לפנים היה לי לעתוני סופר בירושלים ושמו יעקב גולדמאן²⁹. והימים לפני מתן הציונות, בימי תוגרמה, ועדיין לא היה מנדט בעולם ולא פוליטיקה ציונית, אבל כבר קיימת היתה “פוליטיקה” יהודית: רבים היו ומתנצחים תמיד, מפלגות לא היו עדין קיימות במספר רב, אבל מלחמה סוערת תמיד היתה קיימת בין מוסדות-קבצנות, מלחמה לחיים ולמות. כל שגולדמן היה מתאר – הכחשה של פינס³⁰ כנגדו, וכל מה שהודיע פינס – הכחשה של ה“חבצלת” לפרומקין³¹ כנגדו. הימים ימי תחלתה של חבת ציון, ימי המחאות נגד ההתישבות של רוטשילד ומחאות נגד המחאות; כל שערוריונת הוכרזה כמלחמה והכחשה כנגדה והכחשה להכחשה. והימים ימי מאירסון³² המנוח, כשהוטל עליו לתקן את פגעי ההתישבות הרוטשילדית, האיך באו ותיארו אותו כראש בריונים, ואחרי כן חזרו והכחישו במאוחר. היה זה תוהו ובוהו עד לידי יאוש. אותם ימים כתב אחד העם את מאמריו: “אמת מארץ ישראל”, – והיה בדבריו משום מחאה נגד מגפת השקרים והכוונה והנטיה לנפוח. ומכיון שלא יכולתי לבוא עם הסופר שלי מירושלים לידי עמק השוה בעניני פוליטיקה, הטלתי עליו לשלוח לי במקום החדשות תיאורי חיים, למשל, מחיי הספרדים, האיך הם מחנכים את ילדיהם ב“מדרשות”, האיך הם מלמדים את התלמוד לבניהם; לתאר את חיי הבוכרים, את משלח ידם, לשונם, מנהגיהם, אהבותיהם ושנאותיהם, וחיי היהודים הפרסיים, מסורתם ומנהגיהם, שירי עם שלהם, אמרות החכמה וכיוצא באלה. וכך עלה בידי להפוך את הקורספונדנט המתפלמס תמיד, המרטן והנרגן והחד-צדדי, למחבר מלמד-להועיל, המחבר מחקרים מענינים ומאלפים ומתאר תיאורים נאים, שעבודותיו המצוינות ניתנו על ידי אפילו במאסף העבה שלי, ב“האסיף”.

אמנם אין למדים גזירה שוה במצבים אלה. אולם מוצא אתה שהרבה מן הישן נשתמר אצלנו. כוח-המדמה וההפרזה והגוזמה, חוסר דיוק, ההתחרות וההתפלגות וההתכתות, הטמטום הכתתי והכתרה זו בשם הגדולים לכל מקרה ננס, יתרה של ריקלמה אישית וגילוי ופרסום ברבים, דברים שאפילו לצנועים אין מגלים, אותו סגנון ואותה הרצאה שופעים הפלגות שבמופלג, אותה זריזות לגלגל ולעבות ולאשר את ה“יש מלחשים” ו“יש אומרים” וכל השערה בת רגע שלא זרח עליה אור הבקורת, בעובדה של ממש, מתוך חרדה שמא יקדימו מי שהוא מן הכותבים המתחרים – כל אלה גדלו ועבו פי עשרה מיום שאחד העם קרא לצבור את קריאתו “אמת מארץ ישראל”. עם יחס אַפּריורי והתכוונות אַפּריורית כאלה לא יימנע הדבר, שאם יארע באמת משהו באמת לא נעים ומרעיש ומרגיז, יבוא אותו משחק הדמיון וזו תאות הסנציה ויתפרצו בעוז ויולידו ויעוררו רחשים ורגשים וזעזועים, שאי אפשר יהיה להתגבר עליהם ולעקור אותם לא על ידי הכחשות מאוחרות ולא על ידי אזהרות והתראות, היוצאות ממוסדות ומאישים בני סמך. אמנם בארץ ישראל אי אפשר שהדברים והמצב יעשו כל כך רעים, סמוכים ובטוחים אנו ב“אוירא דארץ ישראל”; הרעיון הלאומי חזק הוא מדי ולא יפגע בו תוהו ובוהו זה להחלישו ולרפותו: “המאור שבה יחזירה למוטב”. הלשון הלאומית גופה, אף שבחוגים אחרים כבר הגיעה לתחומי היידיש שבגיטו והאלפא-ביתא המקודשת המסורתית התחילה להתבולל באלפא-ביתא הרומאית, מעלה את הדברים לימי רמה אחרת. אולם הורעו הדברים למדי גם בארץ ישראל, ומחובתנו הגדולה להלחם בצרה זו ובפגע רע זה של סנסציה עד חרמה גם שם. הצורה הנכונה והנאה למלחמה זו היא לא הפולמוסית השלילית אלא החיובית הבונה, התרבותית. מתכוון אני לכך, שהכתבות תצמצם את ההרהורים הפוליטיים שלה ואת הפולמסנות המגרה ותרחיב את ידיעותיה על החיים ועל העבודה, עליה לתאר את טבע ארץ ישראל, לעורר ולהמשיך את חבתם של בני ישראל לארץ; מצוה עליה לתאר את העבודה בשדה ובגן, בבתי-המלאכה, בסדנאות ובבתי החרושת, בבית הספר, עבודת יום יום, התפתחותה וגידולה, ולא בספרות יבשות ובדינים וחשבונות כלכליים, עמוסים מונחים מתורת הכלכלה המדינית המיגעים ומשעממים, אלא בתיאורים חיים, מפרפרים מקרטעים, הנובעים מתוך ראיה והסתכלות במישרין בחיים ובמניעיהם ובגורמיהם – – הטיליגרמות רבות המלים והמאמרים הראשיים רבי הידיעות על ההתנגשויות עם המשטרה ברחובות ת"א אינם מעלים אלא חשיבות יתירה לטפלות ומלבים ומלהיבים את חמומי המוח ורודפי רעות תאות הכבוד שבין הצעירים לערוך שערוריות חדשות כדי לזכות בגבורת ההרס והחרבן ובדברי שבח וברכה מפי מורם ורבם. “יגדיל רעש ויאדיר” זה אופייני הוא לטירוף ההגזמה וההפרזה בדברים הנוגעים בבשרנו ולמיעוט דמותם של הדברים הנוגעים לאחרים – –.

אשר לעתונות הפרטית, שצרכיה העתונאיים והמסחריים הם לה לקו ולמשקולת, אין אנו יכולים אלא להשתדל ולהשפיע עליה – ואיני יודע אם הדבר יעלה בידינו, שכן אם “למסחר הרי כמסחר” לכל דבר. מחשבתו של בן גוריון להעמיד סוכנות טלגרפית משלנו ראויה לתשומת לב, אולם מפעל זה הרי דורש – ולכל הפחות בתחילתו – סכומים הגונים שאין בידינו בשעה זו להשיגם. אפשר ויימצא לנו בעל הון מקרב פליטי גרמניה; – – וכנגד זה בידינו הוא הדבר לשנות של “העולם” ולכוונו כלפי המטרות, שהתויתי אותן למעלה: אינפורמציה נאה, זהירה, נקיה ומנופה, נתינת דעת מזורזת על כל הסילופים והסירוסים אשר בעתונים האידיים בפולין ובאמריקה והכחשתם בדברים קצרים וחותכים ולא במדור “בעתונים” ובלי דברי פולמוס וברחבות לב פיליטוניסטית. חובה היא להעמיד מזמן לזמן את הסופר מן הארץ על טיב הידיעות שעליו להודיע ולעבדן. – – איני אומר לא הן ולא לאו אם לפרסם את נאומי האחרונים. וודאי כמאה נאומים נאמתי בימים האחרונים; היו ימים שנאמתי בהם פעמים ושלש פעמים בצבור, ובעצם אין הללו נאומים כל עיקר אלא הרצאות, או מוטב שאומר, פרשיות שלמות על הציונות וכמובן כפי ראייתי אני בציונות, והעתונות לא הביאה מהם אלא מקצת מן המקצת. אולם לאחר ש“העולם” הבטיח לפרסם את נאומי הגדול בבית מועצת העיר בוורשה (וכנראה לפי ה“היינט” שלא פרסם אפילו את החלק העשירי של הנאום) היה עליו להביא תרומת “מעשר” זו כפי שהודיעו על כך, או שלא היו צריכים להודיע כל עיקר. על התקפותיהם כביכול של הריביזיוניסטים על הגברת אהרליי ועלי בכדורי שלג, לא נודע לי אלא מפי לונדון. לא היו דברים מעולם, לא דובים ולא יער. אין הבריות יודעים כמה גדול כוחם של הריפורטרים כאן לשקר ולכזב. לאחר ביקורי אצל נשיא הריפובליקה בפולין³³ עמד ה“מאמענט” והתיר לעצמו לפרסם דין וחשבון על כך ובאותיות ענקיות של קידוש לבנה, ובראש העתון וברוחב כל העמוד, שמהלכות “שמועות” שהזמנתי את הנשיא אל “הועד למען ארץישראל”. למחרת היום הוכחתי את העתון על אמצאה זו. הוא בקש סליחה והתחיל להסביר לי, שבלשון העתונות באידיש המלה “שמועה” נרדפת לשקר כלומר: “יש אומרים” ואין המערכת ערבה ואחראית על כך כל עיקר.!מלים בלועזית רק דבר אחד של אמת כאן. אמנם אמרתי באחד מנאומי, בו התרסתי כלפי החוצפה ושגעון הגדלות ובקרתים קשות וחריפות: נהיה נא צנועים, “זכור כי עפר אנחנו” (נזכר אני שנשתמשתי כבר פעם בדינים וחשבונות שלי על פולין בדבור זה גופו ובסמיכות לאותו ענין עצמו). מה עשו צעירים ריביזיוניסטים אחדים? – עמדו ועקרו דבור זה מצירופו לשאר הדברים, הוציאו אותו מידי פשוטו שם, סרסוהו וסלפוהו, רשמו אותו על פסות ניר דקות וזעירות כגודל כרטיס-הטראם והעיפו אותן באחת האספות, וצירפו לכך כמה וכמה דברי גידוף כלפי האכסקוטיבה – חירפתי כביכול את מערכות ישראל ונאצתי את הכבוד הלאומי שלנו. ובורים אלה כנראה אינם יודעים אפילו, שאברהם אבי האומה הביע את הדבור: ואנכי עפר ואפר³⁴. ואם תורה לא למדו, הרי חייבים הם לדעת את הסידור ואת תפלת “אבינו מלכנו” בה נאמר אותו פסוק. אולם מי יבוא ויריב עם נערים שובבים, חוצפנים ובוערים. ואולם לא היה איש שנתן את דעתו אף לרגע קל על דברי שטות אלה. העלבון, שאמרו להעליב אותי, לא פגע בי כל עיקר, אולם בורות ועם-ארצות זו במרכז זה של תרבות עברית לפנים מבהילה ומפחידה.

לא העליתי לפניכם את פרטי שתי השערוריות האלה (ומי יודע כמה תתגלינה עוד?) אלא ראשית כדי שידעו במרכז שלנו את המתרחש כאן, ולא יהיו חברינו מופתעים ומובהלים אם יגיעו אליהם עוד ידיעות על התפתחות הענינים העתידה לבוא, – – והשנית, אין אתם יכולים לעמוד על טיב משפטי על המצב כאן אלא אם כן צירפתם לרשמי האישיים נסיונות מן החיים גופם, כפי שהם מתגוללים ונעשים. לא אספות העם הגדולות ולא ההרצאות שאני עורך יום יום, ושעליהן מפרסמים משהו העתונים היוצאים כאן, אלא הסתכלויותי הישרות בחיים, כדרך שהרציתי עליהן למעלה, הן הן מכניסות דאגה מכניסות דאגה וחרדה בלבי, והן שחזקו ואמתו בלבי את המחשבה, שהדברים כאן טעונים שנוי וחילוף, ויובנו הדברים כהויתם: לא נתכוונתי לומר שברגע אחד עלולה להתפרץ כאן קטסטרופה, אפשר להמשיך ולהתלכלך ולהטליא טלאי על גבי טלאי, לטוח טיח כאן, לשפץ שפוץ שם, – – להתאמץ התאמצות יתירה ולסתום את פיות המקטרגים והתובעים סרטיפיקטים, אולם המצב לא ישתנה על ידי כך. כדי לשנות את המצב מעיקרו חובה עלינו לעקור לאט לאט את הציונות של – אספסוף – סרטיפיקטים – טירוף הגדלות – ריקלמה ולנטוע כאן שוב ציונות של תרבות – חנוך – עבודה. ודאי שאני מתפלל בלבי שיהיה בכחי לחלק סרטיפיקטים פי מאה מאשר עכשיו, והאספסוף היהודי הרי בעצם קרוב ללבי, אולם אין הציונות יכולה לעמוד רק על בסיס חמרני ועל סנסציות יום יום, על קלות דעת ועל התרגשויות רגע רגע. באוירה כזו על כרחה שתהיה הציונות למה שהיתה: ציונות של רחוב, צעקנית, רעשנית, שטחית, רפרפנית, עצבנית; – מצוה וחובה לשנות אוירה זו מיסודה.

3. מצב של הכרח. אומרים לי ידידי וחברי: “מצב זה ההכרח הולידו, לחץ המצוקה של ההמונים, חוסר התקוה, הדחף והשאיפה אל המזרח של בני הנעורים הנלחמים על עתידם – הם שהביאו אותו לעולם”. צדקו חברי בדבריהם. ואמנם אי אתה עוקר הכרח ולחץ זה ומעבירו מן העולם. אני עצמי שבתי וראיתי בימי ישיבתי כאן משהו מכל זה והריני מבין יפה, כמה קשה לאנשים משלנו לחיות כאן תחת לחץ זה. “הדבר הוא למעלה מכוחותי” – יכול כל אחד משלנו לאמור. אין זו שאלת “מי חייב” היום. כעת המצב הוא בבחינת “אונס משמים”. לאחר חמש עשרה שנים של הטפָשת העם והכסלתו על ידי עתונות דימגוגית המגישה לעם רק כל מה שנעים לחכו, אי-אפשר ליטול בבת אחת את כל אשליותיו של ההמון ולגזלן. – –

חובה עלינו להיות כנים וגלויי לב ולהודות, שמצב ההכרח שאנו שרויים בו אינו נובע כולו מן העוני, אלא גם מתוך מגמות ונטיות טועות ותפלות, שימים רבים סבלנו ונשאנו אותן ובמקצתן עדיין אנו נושאים וסובלים אותן. בין הנטיות והמגמות האלה אני מונה את דמיון השוא הנפוץ בקרב המון בית ישראל שאפשר – – להטיף למשטרה האנגלית הומניות וגם להטיל בה יראה ולרככה על ידי צעקות-זועה. – – ויותר משחייב במצב רוח זה ההמון הרי חייבים אנו בכך, אנו המנהיגים האחראיים.

אמנם עומדים אנו בשעה זו בריב ובמשפט עם “הג’נדרם האנגלי” בענין קיצוץ העליה והתיירות, ובטוחים אנו שצדקנו במשפטנו. אולם טירוף-דעת הוא לכנות בשביל כך את הג’נדרם האנגלי אויב רומאי, רוצח ומחריב את ארץ ישראל ולקרוא אותו בשם מחריב את מדינת היהודים ועם ישראל כביכול. טירוף דעת איום זה עלול – לכשיודע ברבים – לגרום לנו תקלות ונזקים יותר מכל דברי השקר והבדות של משנאינו. זכותנו היא ואף חובתנו לבקר בקרת קשה ואף חריפה פקודה זו או חברתה של השלטונות האנגליים. ארץ ישראל אינה הארץ היחידה בה השלטונות האנגלים שוגים שגיאות הרות-פורעניות ואסונות, שוגים הם אף ברשויות אחרות. יערכו עמים אחרים מהפכות ומלחמות, בהם ינצחו או יוכרעו וינוצחו – על הרוב ינוצחו – אנו אין מלחמתנו אלא בפה, בטעמים, ו“הג’נדרם האנגלי” יביא טעמים וראיות אחרים כנגדנו, ובטוח יהיה בצדקתם כדרך שאנו בטוחים בצדקת טעמינו אנו, ואפשר גם כן שיכניס את טעמינו אנו לתוך לבו. אולם כל מי שיבוא ויעיז להסיק מריב זה שבינינו ובין אנגליה את המסקנה שאנגליה אויב עולם לישראל, ויאמר להכניס את הדברים התפלים האלה ללבות המוני בית ישראל באספות ובכנוסים – הרי לא לבד שהוא קובע את נפש האמת ההיסטורית אלא גם נוהג כפיית-טובה איומה כלפי עם, כלפי מדינה, שנהגו בנו בעין יותר יפה מאשר כמעט כל עמי העולם: מדינה ועם, שידידותם בימים אלה של גזירות ורדיפות ושנאת ישראל חשובה לנו כל כך.

ודאי תבינו מאליכם, שאין הדברים אמורים בנואם זה או חברו. כל חבתי וכבודי לנואם זה מוכשר ונלהב. מה שתפס את לבי – השתקפותה של מגמה מסוימת הגונזת לפי דעתי סכנה לנו, ומצוה עלינו להלחם בה. וכבר אמרתי לכם למעלה: עלול הייתי לקום ממקומי ולצעוק בקול גדול את הדברים שהשמעתי כאן. עם כל הפרסום שנקנה לי כאן, ודאי היו דנים בי דין לינטש מוסרי. לא שהייתי חסר העוז המוסרי לכך, אולם חייב הייתי לחשוש לגרום הפסד ורעה לציונות ולקרן הקימת לישראל. הוא הוא מצב ההכרח. הוא קם ונהיה מתוך אותה נטיה שבנו לזלזל בחזיונות אלה ושכמותם של מבוכתנו הרוחנית, לפטור אותם בבת צחוק קלה ולעבור לסדר היום, עד שטמטום זה שהוליד אותם יתגדל ויתחסן ושוב לא יהיה בידינו להלחם בו ולהכריעו.

אם לקוצר-ראות כזה חכמת-המדינה ופוליטיקה יקרא, הרי עלי להודות שלא גונב אלי אף רמז בן רמז מחכמה זו ומפוליטיקה זו. סבור אני שכל חכם מדינה מצוה שיהיה בו ניצוץ מן ההיסטוריון, וחכמת המדינה אינם בעצם אלא ראיית הנולד ולא צילום ותצלום רגעי; חכמת המדינה היא קודם כל פסיכולוגיה מעמיקה וחודרת.

4. בענין שקידתי על יסוּדם של “ועדים למען א”י". הריני מודה לך, ידידי מר לוקר, על תשומת הלב שאתה תורם לשקידתי כאן בענין זה, ומכיון שאני מחשיב מאוד את הערותיך, שנאמרו הן בשמך והן בשמם של אחדים מחברי המכובדים עלי, הריני נוטל לעצמי רשות לברר לך בבהירות שאין אחריה בהירות את דעתי אני, שנקנתה לי מתוך הנסיון ומתוך חקר המצב, ומקווה אני שתתקבל גם על דעתך ללא משפט קדום, לאחר שתשקול ותברר יפה יפה את רשמי הרגע והשפעתם.

א) חייב אני להקדים דברים אחדים, ובטוח אני שאין לפקפק בהם כל עיקר בנוגע לענין הנדון. כל ענין סידורה וארגונה של האהדה הבלתי יהודית לעניני ארץ ישראל וכל התעוררותה ולידתה של אהדה זו הוא לפי כל טיבו עבודה ארגונית מחוץ לתחומי ההסתדרות שלנו. כל טעמם ותוכם וזכות קיומם של “ועדים אלה למען ארץ ישראל” מקופל בעצמאותם; הטלת עליהם את חוקתנו ותקנותינו, העמסת עליהם את זכות האשור והסרוב, ההסכמה והדחיה של ההסתדרות הציונית או של הסוכנות היהודית – את נפשם וטעמם של אלה קבעת. מסתבר מאליו שמי שהוא מאתנו מצווה לשקוד על מפעל חשוב זה לציונות, אולם שקידה זו אינה טעונה ויכוחים והחלטות עוברים לעשייתה. הקמתו של ועד כזה על יסודות שנתקבלו לפי החלטת האכסקוטיבה או הועד הפועל הציוני או לפי הוראות שניתנו על ידי אחד המוסדות הקרואים למעלה – בחינת סתירה מניה וביה. כל ערכה וחשיבותה של תנועה זו למען ארץ ישראל בטיבה העצמאי, בלידתה מאליה, במישרין. לפי דעתי מוטב שיתפרקו ויתפרדו “ועדים אלה למען ארץ ישראל” משיהיו כפותים למרותם של מוסדותינו, או שאני למשל (או מי שהוא אחר, ממיסדי ה“ועדים למען ארץ ישראל”) אהיה חייב ליתן דין וחשבון לפני ועד או ועדה על כך, מפני מה השפעתי על רדזיביל³⁵ בוורשה או על הסינטור קינג³⁶ בוושינגטון וקרבתי אותו לדעת הציונות, שכן לפי דעת אותו שואל (ואין הדבר תלוי במצבם האובייקטיבי של הדברים אלא ביחסה של מפלגת השואל אלי ולמעשי) הרי האלוף רדזיביל כוונות ומגמות אולטראמונטאניות עמו והסינטור קינג כוונות מוֹרמוֹניות בלבו. יודעים אנו יפה, מה כוחה של זהירותנו וחשאיותנו. חובה לדון בשאלה זו כולה בכל חומר העקרים ועל שאלת שקידתנו ומאמצינו לקבל הכרזות וגלויי דעת לטובת הציונות מאת מדינות וממלכות בכלל. מעולם לא דנו ולא החליטו לכתחילה בקונגרס מן הקונגרסים, בישיבה של הועד הפועל, או אפילו בועדה מדינית שהיא, היכן מתי ואיך להשתדל בפני מדינה זו או חברתה – ולא משום שסעיף מיוחד לתכלית זו נקבע ונחוק על ידינו, אלא משום שזה כבר עמדו על כך והסכימו ביניהם, שבדרך זו אי אפשר להשיג כל הצהרה והכרזה, ושלעולם לא הושגה אף הצהרה אחת לטובת הציונות בדרך זו.

ב) ולפיכך אני נוטל גם לעצמי רשות מוסרית זו של יזמה אישית ושל חירות ההכרעה, שנטלו חברינו וידידינו עם הייסוד שיסדו הם בשעתם “ועדים למען ארץ ישראל” ולא היו כפופים מעולם בבחירתם החפשית ובדרכי עבודתם ופעולתם להשגחה או לבקורת כלשהי של מפלגה מסויימת או של סיעה או יחיד איזה שהם. חופש-פעולה זה ברשות ההכרזות וגלויי הדעת של ממשלות ומדינות וברשות זו של ייסוד “ועדים למען ארץ ישראל” לא היה נראה לי ומקובל עלי עד כאן כזכות מיולדת אלא כחובה, ומעולם לא פסקתי לפעול בדרך זו בארצות רבות שבעולם. איני יכול להניח בשום פנים שבדעתכם להעמיד עלי, בחינת חוק יוצא מן הכלל, המכוון כנגדי בפרט או בחינת הבעת אי אמון כלפי ביחוד, מעין השגחה שלא הותקנה ולא הוצעה לא כלפי מי שקדם לי בנשיאות ולא כלפי במקרים דומים לאלה של שקידה בייסודם של “ועדים למען ארץ ישראל” בארצות שונות. רעיון כזה רעיון נֵפל היה, ולא הייתי סבור שיעלה אפילו על דעתם של מתנגדים מדיניים, והרי אנו לא מתנגדים זה לזה הננו אלא חברים וידידים. הרי זה מיעוט שבמיעוט של אמון שחייבים לנשיא תנועה או לחבר אכסקוטיבה, שסומכים עליו שעה שהוא שקוד על טובתו של מעמדה החיצוני של התנועה מחוץ למסגרתה של המכונה ההסתדרותית, כלומר שהוא שקוד על דבר שאינו מחייב אותנו בפנים כלל וכלל, שאינו נתון ענין לשאלות של תקציב, שאינו מטיל עלינו שום בעיות אדמיניסטרטיביות, אלא מכוונתו ליצור אהדה, חבה וידידות למפעלנו, מפעל הציונות בכלל; – שיסמכו עליו, כי יעשה את העבודה הזאת מתוך נאמנות לציונות, ועל אחת כמה וכמה שעבודה זו וכמותה אינה יכולה ואינה צריכה להעשות בשותפות ועל יסוד החלטות, ציונים וויכוחים והוראות פנימיים.

ג) ולפיכך איני יכול אלא להניח, שהרעיון על יחס מיוחד במינו ויוצא מן הכלל לא צף ועלה נגדי, אלא שחידוש זה נתחדש כנגד פולין ומשום שהדברים אמורים הפעם בפולין. כנראה חושדים אתם בי שכל שעה שהדברים אמורים בפולין הריני בעל פניה מפלגתית ויש לי נטיה מיוחדת לה. אמנם כן. אולם נטייתי לפולין מצטמצמת רק בכך שרוצה אני שיתיחסו לפולין כלכל מדינה אחרת. לכל ציוני יש נקודה חמה בלב, כלפי מולדתו, מכורתו וארץ תרבותו. כל אדם משכיל ברב ובמעט שישב שנים רבות בארץ, חקר את מנהגיה ואת הליכותיה, את תושביה, ודאי שיש בלבו יותר ענין ויותר הבנה לארץ זו מאשר לכל בן ארץ אחרת, שארץ זו זרה לו ורחוקה, ורק מפי העתונים ומפי השמועה הוא מכיר אותה, או ששמר זכרונות קלושים מן הארץ הזאת. אולם לכל אחת מאתנו קרובה יותר דעת גזענו והכרתו והציונות יקרה לנו יותר מכל דבר שבעולם. כל ימי נלחמתי באנטישמיות ובהתבוללות בפולין ומאמין אני ששום איש לא יאשימני בכך שוויתרתי על הציונות בגלל שעת הנאה מצד ממשלה או עם שהוא. לפי דעתי משגה קשה נשגה אם הציונות לא תתיחס ולא תנהג באוריינטציה שלה באותו אמון ובלי כל משפט קדום אל המדינה הפולנית, כדרך שהיא מתיחסת אל כל מדינה אחרת ונוהגת בה. ודבר זה יהיה נקוט בידינו, שכן סמוך אני ובטוח באמת שבנקודה זו אין דעותינו מחולקות כלל וכלל.

ד) אם כך הוא הדבר, הרי אני שואל אותכם: מה זכות מוסרית לנו בעמדנו בענין ציוני בתחומי המדינה הפולנית לנהוג בה מנהג יוצא מן הכלל ולחשוד בה אפריורי? ואין הדבר בגדר סוד כלל: טעם זה שמו בריסק. בריסק – שמה של עיר בה כלואה חבורה של צירים אופוזיציוניים מבית המחוקקים – תערובת של לאומונים פולנים, אנטישמיים, ממפלגת האכרים ופ.פ.ס. (מפלגת הסוציאליסטים הפולנים), שנאשמו בהכנות למרד בריפובליקה הפולנית ונתבעו לדין, ונאסרו ונדונו על ידי בית-הדין. אומרים שהנאסרים, וביניהם הסוציאליסטן ליברמן, הוכו ועונו בימי מאסרם. בינתיים נתקיימו בחירות חדשות, ומפלגת הממשלה קבלה רוב עצום. המתנגדות טוענת שתוצאת הבחירות האלה כרוכה בלחץ בלתי קונסטיטוציוני של הממשלה על הבוחרים, וכנגדה טוענת הממשלה: להד“ם. שאלת בריסק ממשיכה לשמש סלע המחלוקת בין הממשלה ובין המתנגדות. דעתה של הממשלה ודעת בית הדין היא, שאותה חבורה נתכוונה בכל ההכנות הדרושות להפלתה של הממשלה תוך מעשה הפיכה מדינית – פשע שבמדינות רבות עונשים עליו עונש מות ובמדינות אחרות מאסר עולם. ואם יתאמתו הדברים כנראה, שעינו כמה מן הצירים האמורים והתעללו בהם (מן הסוציאליסטים: ליברמן), הרי מובן מאליו שמבחינת המוסר מעשים כאלה ראויים לגינוי, ואף גונו על ידי הנ.ד. (“נרודובה דימוקרטיה”) ועל ידי מפלגת האכרים, וכן בפי אנשי הפ.פ.ס. (הערה דרך אגב: הפרזה יתירה היא לראות בכל הענין הזה משום מריבה ומלחמה בין הממשלה ובין פ.פ.ס.). בחוץ לארץ עשה ענין בריסק רושם קשה במשך זמן מסוים בחוגי הסוציאליסטים, מתוך אהדה לפ.פ.ס. במדינה גופה הרי מקרה זה הולך לאט לאט ומשתכח מן הלבבות. הממשלה שצמצמה בהרבה את תחומי שררתו של הפרלמנטריסמוס, יש לה רוב גדול וחזק. נלחמים בה בממשלה בעיקר החלק הלאומני-השוביניסטי-האנטישמי של הנ.ד. על שום יחסה השלילי לאנטישמיות התוקפנית ולפרעות וכיוצא באלה (ואף אם אין בידי הממשלה לגדור תמיד בפני התפרצותן של פרעות הרי היא מטילה עונשין עליהן, והיא נוהגת בקפידה יותר גדולה בפורעים מאשר הממשלות שקדמו לה, בהן נטלו חלק גם חברי פ.פ.ס. או שהיו מצויות ועומדות ביחסים טובים עם אלה). ולפיכך קשה הוא מעמדה של הממשלה בפני היסוד השמרני-הלאומי ובפני הצעירים שרובם, כמו ברומניה, הם אנטישמים, נלחמים ל”נמורוס קלוזוס“, כמעט היטלראים, ושנאה בינה לבין מפלגת פ.פ.ס. על שום שמושלה האמתי של מדינת פולין בשעה זו, המרשל פילסודסקי, בחינת מי שהיה פ.פ.ס., הוא, כמו מקדונלד באנגליה, מהלך בדרכים חדשות שלפי דעת חברי פ.פ.ס. שמרניות וריאקציוניות הן ואילו לדעתו של פילסודסקי ולדעת הרוב המכריע אשר עמו – הדרכים הכשרות היחידות והנכונות הן. מבחינה חיובית וריאלית-מדינית הרי מעמדה של הממשלה הפולנית בשעה זו מוצק ובטוח יותר מאשר בכמה מדינות אחרות. מרשל פילסודסקי, בעצם יוצרה החדש של פולין, נערץ על ידי הצבא, הבורגנות, על ידי חלק מן האצילים, ומי שהיו ליגיונרים, ואין כל ספק בדבר שממשלה זו אינה עלולה ליפול אלא על ידי מהפכה שתוכתר בהצלחה. למהפכה כזו אין התנאים כשרים כלל וכלל, הם אינם; לכל היותר עשויה זו לפרוץ עם פטירתו של פילסודסקי, אף על פי שגם במקרה כזה מפלגת הממשלה היא כל כך דבוקה וחסונה, מאוחדת ומלוכדת על ידי אישים רבי השפעה ועל ידי חבורות-חבורות מאורגנות ורבות כוח, ששוב לא יהיה בידי מי שהוא להכשילה ולהפילה. ואם יגיע הדבר ביום מן הימים לידי נצחון אויביה של הממשלה הרי אין אף אחוז אחד של תקוה שהנצחון יהיה נצחונה של פ.פ.ס., אלא כל מאת האחוזים של תקוה נתונות לשלטון הנ.ד., שאפשר ויגרור אחריו מעין היטלריסמוס פולני ועל כל פנים יגרור אחריו נחשול ומגמה אנטישמיים. המפלגה הסוציאליסטית פחתה באופן מבהיל במספרה והשפעתה דללה והיתה לאפס לרגל המשבר האידיאולוגי באינטרנציונל השני. מקצת מן ההמונות נספחו אל הקומוניסמוס. מפלגת פ.פ.ס. יש בה יותר מדימוקרטיה מאשר מסוציאליסמוס, האות הראשונה של ראשי-תבות שלה בפולנית מציינת את אפיה הלאומי; בבחינה מסוימת היא דומה לסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית לפני מהפכת היטלר, בלי אותו עושר באנשים, באמצעים ובמסורת מופלגה אשר לסוציאלדימוקרטיה הגרמנית ופחות קוסמופּוליטית, ועֵדוּת לכך האות הראשונה של שמה. ככל מפלגה אף היא בראשיתה רומנטית-אוטופית היתה, נוסדה ברעיונה כמעט על ידי יהודים (סטניסלב מנדלסון)³⁷ ונתמכה בידי יהודים, ולימים במשך ההתפתחות הריאלית-המדינית היתה ככל מפלגה אחרת “מתונה” לגבי היהודים. המנהיגים מבני ישראל שבמפלגה, הדיאמנטים, הפֶּרלים, הפּרַגרֶים, הליברמנים (האחרון שבהם פחות) השפיעו השפעה רבה – ולא כמו ה”ייבסקציה" האנטי-יהודית – על הנהלת המפלגה ברוחה של ההתבוללות. ולמרות המחלוקות התכופות עם “הבונד”, הרי עמדה המפלגה ביתר קרבה ל“בונד” מאשר ללאומיות יהודית שהיא.

ה) בטוח אני, שגוללתי לפניכם תמונה אובייקטיבית של המצב המדיני, הכללי, השורר במדינה זו, לא הפרזתי דבר ולא העלמתי מכם דבר. לא הייתי כותב לכם על נושא כללי זה והייתי מצטמצם בתחום עניננו בלבד, אולם מכיון שאתה הרסת את התחום ונגעת בבעית השתתפותה של פ.פ.ס. (מטעמים פנימיים מדיניים וביחוד מטעמי בריסק, ואי אפשר לשער שטעמים אחרים היו בדבר) ב“ועד למען ארץ ישראל”, שוב אנוס הייתי ומצווה להסביר לך וביתר פרטות את המצב, את מהלך הרוחות, את הסיכויים והתקוות שלנו – בלי משפט קדום, על יסוד למוד ועיון וחקר במישרין והסתכלות עצמית. אם יראה לך דבר מן הדברים סתום במקצת בהרצאתי, הריני מוכן ומזומן להסביר לך בפרטות את הדברים. ואמנם יכול הייתי לכתוב כרך שלם על כך, ולא בלתי מענין כל עיקר. עם כל מידת הענותנות שבי הריני מאמין, שלא רק שאני מבין במקצת בעניני פולין, אלא גם שאני מרגיש את עצמי חפשי מכל פניה מפלגתית, מכל נטית הלב, מכל תשובה להגרר אחרי האופנה השלטת ולהסחף בדברי פולמסנות. מלים בלועזית.

ו) לא נתכוונתי אלא לצין בכל הבהירות הדרושה, שכל הדברים האלה אינם רשאים להעביר אותנו על דרכינו בעבודתנו המדינית-הציונית עם עמים זרים וממשלות זרות. ואם נתן את דעתנו על דברים כאלה וכיוצא בהם, שוב לא נוכל לעשות את עבודת חוץ שלנו לא רק בפולין אלא בכל ארץ שהיא. לעולם לא היה הרצל יכול להשתדל לקנות את לבו של עבדול חמיד³⁸, שהרי עבדול חמיד זה עריץ היה, רב-טבחים לארמנים וכפי שכינהו גלדסטון³⁹ “לא יזכר ולא יפקד”. הוא לא יכול היה לבקש, בעזרתו של הֶכְלֶר⁴⁰, שהיה מיסיונר בכולו – אם לא באופן אקטיבי –, למצוא דרכים אל ההרצוג הגדול מבאדן, שלא מחשבות נוצריות מילאו את לבו כולו; לא היה יכול לחפש דרכים לנבוכדנצר הרומנטי של אותם ימים, ווילהלם השני⁴¹, שבלי ספק אנטישמי היה, ולהשתדל לחבב על זה את הרעיון הציוני. וכלום צריך אני להוסיף שלא היה צריך ללכת אל פלֶהוֶוה⁴², למארגן הפרעות, מארגן הטבח ביהודים ובסוציאליסטים, כדי להטות את לבו לטובת הציונות.

כל הדברים האלה אינם בחינת מקרה – שיטה ועקרון הם. ועקרון זה ניתן להנסח בזו הלשון: אנו הציונים אין אנו צריכים לשקוד אלא על כך, שעניננו אנו שעליו אנו נלחמים יהיה ענין צודק, ענין מוסרי וטהור. בעניננו זה עלינו לעמוד לפני בעלי-השררה והכוח, ושוב אין לנו ליתן את דעתנו על כך אם כוחות אלה כשהם לעצמם נאים ומתאימים לאידיאל שלנו אם לאו. שכן רק בתנאי זה אפשרות עבודה מדינית חיצונית. שאם אין אתה אומר כן, הרי מצוה עלינו קודם כל לתקן עולם בלתי מושלם זה ורק אחרי כן לשאת ולתת עם עולם זה מתוקן על עניננו. בשביל כל ציוני בעל מחשבה הרי היא היא נקודת המחלוקת בהשקפות עולם שביננו ובין ההתבוללות. ההתבוללות פירושה תעודה עולמית ישראלית, פירושה תקון העולם; הציונות – התרכזות עצמית מסביב למלחמת שחרורנו – עם היסח דעת מצדקותיהם ופשעיהם של אחרים, או מוטב שנאמר: שלא יעבירו אלה אותנו על פעולותינו המדיניות שעלינו לעשותן, אף על פי שבתור אנשים ובשאר מגמותינו יש לנו אהבות משלנו ושנאות משלנו, הכל לפי השקפותינו ונטיותינו. לציונות זו נאמן הייתי בדרכי הצנועה, בעבודתי הבין לאומית הציונית-המדינית רבת השנים. כולם אתם רוצים – הריני שואל גלויות וישרות – לעבור עכשיו על עקרון זה ולהעמיד עכשיו עקרון חדש? – מצוה היא להיות עקבי ובמחשבה מדינית לרדת עד סוף טעמו של רעיון, שלפיו נקבל על עצמנו יחד עם העבודה המדינית החיצונית גם תפקידו של “בוחן מחשבות ולבבות”, בחינת משגיחים מוסריים על הממשלות, העמים והמפלגות, שאנו עומדים עמהם בזיקה וביחס. שכן אם אתם נוהגים כך ביחס אל פולין, הרי חייבים אתם לנהוג כך בדיוק בנוגע וביחס אל כל השאר.

ז) ואם תבואו ותאמרו: הרצל הוא בן התקופה הראשונה של הציונות, ואילו אנו חיים בדור אחר, בתקופה שלאחר מתן הכרזת בלפור. אמנם דעה זו אינה דעתי אני. אני איני תוחם תחומים אלה, כשהדברים אמורים בעקרים ציוניים. לי הרצל הוא מנהיגי של היום וגם לימים רבים אחרי היום הזה. ואפשר שזקנתי מלהיות תלמיד ומקשיב לתלמוד-תורה על פוליטיקה ציונית, והרצלאי אני יותר מדאי שאוכל לשנות מדרכי. אולם נניח ששכחנו את מדיניותו של הרצל ואין אנו מצטמצמים אלא בתקופה האחרונה – הריני שואל אתכם, היכן ואימתי קבלנו על עמנו תפקיד זה של “בוחן כליות” שאתם אומרים לנהוג ביחס לפולין, ביחסים שבינינו לבין עמים אחרים, למדינות אחרות בזמן החדש? ברצוני לקרוא בשם אחד: מוסוליני. בריסק ומטיאוטי⁴³, קורה זו שבין העינים וקיסם זה שבין השינים, אוטרקיה גמורה מכאן ונסיון קלוש לצמצם את סמכותו של הסיים מכאן, השמדה גמורה אכזרית ללא רתוי של הסוציאליסמוס מכאן, וזלזול, עכירה לפי שעה, התנהגות – נאמר: ראויה לגנוי קשה – רעה באנשים בחינת עונש ונקם על מעשה הכנה למרידה במלכות. מה רב וענקי הוא ההבדל – ולטובתה של פולין – בין המשטר הפולני של עכשיו לבין איטליה של מוסוליני היום! ולא נדבר כלל על מצב היהודים בשתי המדינות, שבאחת המצב המדיני לפחות, השביח ביחס למשטר הקודם (ואין לדון על הדברים האלה אלא ביחס ובערך), ואילו באיטליה היהודים נדחקים והולכים ממצבם המעודף, ומלחמתנו, מלחמת המגן בפני ההיטלריסמוס, נעשית קשה עלינו יותר ויותר, בגלל הפוליטיקה ההססנית וההפכפכת של הפשיסמוס. והריני שואל: היכן תמצא טעם לפוליטיקה זו של צנזורה (מבחינה עקרונית הריני פוסל אותה, ואיני שואל אלא מטעמי הגיון בלבד) – באיטליה או בפולין? ואף על פי כן הרי העסקנו את נ.נ.⁴⁴ במשך שנים בענין זה, – – – והד“ר ווייצמן וחברנו ד”ר יעקובסון⁴⁵ ואני הצעיר שקדנו על כך וקבלנו רשות מאת מוסוליני לייסד “ועד למען ארץ ישראל” ברומא, ולימים נתקבלה כידוע פקודתו של מוסוליני לוועד זה “לישון לפי שעה”. מדוע לא עלה אותה שעה על דעת איש מאתנו לדרוש מאת מוסוליני ולהעמיד בתור תנאי לייסודו של “הועד לארץ ישראל” שנשתף בו כחברים, למשל, את סיניור ניטי⁴⁶ ואנטיפשיסטים אחרים? בעבודה מדינית בריאה והגיונית אין מקום “להנהלת פנקסים” כפולה: כל שהוא נאה ויאה לאחד, בדין שיהא נאה ויאה לגבי השני. – – ושוב יכולני לשאול, מדוע לא העמידו שום תנאים באוסטריה כשכוננו שם ועד למען ארץ ישראל? מדוע לא העמדנו תנאי קודם לייסוד, שסוציאלדימוקרטים מתנגדים לממשלה ישתתפו בו, ולא – נחכה עד שיבוא…

אולם די בנתינת טעמים. כנראה לא הכרת יפה שאלה טכסיסית חשובה זו ולא שקלת יפה את הדברים, אלא הבעת במהירות יתירה את דעתך שהדאיגה אותי מאוד ועוררה את רגש הצדק שבלבי נגדה, ולפיכך חשוב ויכוח עקרוני זה. מיחס אני חשיבות רבה לכך שהאכסקוטיבה תעורר מזמן לזמן שאלות עקרוניות מסוימות ותשקוד ותעמול על פתרונן, כדי שלא נעשה את הפוליטיקה שלנו בלי עקרים ומעשה אבטומטוס, פעם כך ופעם כך – לא פעם בעד מוסוליני ופעם נגד פילסודסקי וכיוצא באלה, אלא תמיד ועם כל איש, עם כל העולם כמו שהוא, לטובת ארץ ישראל.

אין לך דבר בלתי נעים עלי כבולשביות. אולם כשקראתי בעתונים על נסיעתו של ליטבינוב⁴⁷ למוסיליני, אמרתי בלבי: יהודי ביאליסטוקאי זה הוא מדינאי, הוא קנה ולמד משהו ממדיניות אמתית.

ח) הצהרת הממשלה הפולנית, שקבלתי לפני שמונה שנים מאת המיניסטריון של ברטל⁴⁸ ובעזרתו של מיניסטר החוץ, הגרף סקשינסקי⁴⁹, שמשה צעד חשוב לקראת יחסים טובים בין ההסתדרות הציונית ובין השלטון הפולני. הכּתּבות המדינית שלנו כמעט שדנה את המעשה הזה בשתיקה גמורה, אם מתוך חוסר דעת ואם מתוך פניה מיוחדת, או שהזכירה אותו דרך אגב וכאילו כפאה שד, בפחות הדגשה ופחות פרסום מאשר על איזו “שיחה שלאחר צהרים” בלונדון, שבלונדון גופה אין איש שם אליה לב וכאן בוורשה נדמית כהלכה למשה מסיני. סבור אני שהערכה כזו אינה מעידה על חוסר דעת אלא על פניה. רוח אישית קטנונית מהלכת בתוכנו, והיא הגורמת לכך, שאם העין טובה לאדם אזי משבחים ומפארים את מעשיו עד השמים, וכנגד זה אם העין צרה במי שהוא הרי מתעלמים ממעשיו, ואפילו אם גדולים הם, או שממעטים את דמותם. וכך עושים בחורים צעירים אחדים היסטוריה בסוכנות טיליגרפית ובמערכות עתונים אחדות, כאשר יעלה על רוחם, לשבט או לחסד, לפעמים הכל לפי הנאת עצמם וטובתם. לאחר מכן הדבר נעשה “דעת הקהל”, ולפעמים גם לדעתנו אנו, אם השעה דחוקה לנו או כשאנו שרויים בעצלות המחשבה ואין אנו מוכשרים להתאמץ התאמצות שהיא ולהעמיק יפה, אם אין בדבר זה משום נגוד לדעתנו אנו. אין אני צריך להסביר לך, כמה רחוקה ממני תאות הפרסום וכמה אדיש אני להתחרות זו, לערמומית קנאתנית העושה במסתרים מעשיה. ובעצם לא רק אדיש אני אלא גם מתנגד מובהק לעבודת גבורים זו ילדותית, לטיליגרמות ארוכות אלה, המשתרעות על טורים שלמים (הכזב הראשון הוא, שאין הטיליגרמה טיליגרמה כל עיקר, אלא קטע מתוך עתון ישן שבישן) בדבר פלוני אלמוני שחזר על דבר בנלי, שהשמענו אותו זה מאה פעמים ואחת, או שפלוני נועד עם ווֹקוֹפּ⁵⁰. אתה יודע יפה את דעתי על ידיעות כאלה וכיוצא בהן, שעם כל כוונתם הטובה, הרי ריח של ריקלמה נודף מהן ת“ק פרסה על ת”ק פרסה ומולידות דעת קהל יהוריתית וגנדרנית. ואף על פי כן מוכרח אני להודות, שמאורעות ועובדות מסוימים עשויים להטעות את דעת הקהל על ידי פרסום שפל ופחות, שגם הקהל בעל הכוונות הרצויות עלול לטעות. כן, למשל, לא הייתי שקוד לפרסם בעולם שהשגתה של אותה הצהרה היתה כרוכה בעבודה סיזיפית, מענה ומפרכת, ובהתאבקות קשה ועקשנית עם המתנגדים. צריך היה להרעיש יום יום את העתונות במערכת-ידיעות שלמה ולהשמיע קולות תרועה: "פלוני בא לפולין על מנת לקבל אותה הצהרה וכו' וכו'; למחרתו של אותו יום: “פלוני לא יבוא לפולין”. לאחר כך – “פלוני הודיע בשיחה עם שליחי העתונים, שיבוא בכל זאת”, ולבסוף – “הוא בא”. נתקימה פגישה בינו ובין ראש המיניסטרים, הוא נועד לשיחה עם השח הפרסי, וקיסר סין קרא אותו בשם “גאון ממדרגה ראשונה” – ואז – הצהרה.

כל זה לא נערך ולא תוקן. והרושם היה בדרך כלל, שאת ההצהרה לקחתי כדרך ש“לוקחים” טופס למשלוח טיליגרמה בדואר. ומכיון שנדמה לבריות שכל כך קל לקחת אותה, לפיכך אין לה ערך בעיני ההמון, שכן דרכה של הפסיכולוגיה ההמונית בכך. כמעט שהיה לקהל הרושם שפולין כמונחת בקופסא היא. על הממשלה להיות אכזרית ואיומה, אינה נוחה להתרצות, ואז יהיה ערך לכל ויתור, לכל הודעה, עליה להיות מוסולינית – כי אז היו חוגגים כל דבור שבנמוס ובאדיבות כחג נצחון של הדיפלומטיה שלנו. והואיל וממשלה זו היא הוגנת למדי, הרי סבורים הבריות שאפשר לרכוב עליה, וכשהיא נענית לנו הרי הדבר מתקבל כמובן וכמסתבר מאליו, והשאלה התלמודית “מאי קא משמע לן?” חוזרת ונשאלת. מלתא זוטרתא אבל אופיינית מאוד העסיקה אותי לפני הקונגרס האחרון: שאלת מסי-הפספורטים של צירי הקונגרס. גובה המס שנקבע על ידי הפקודות החדשות עלה עד כדי לירות רבות לאיש והיה נוטל כמעט מאת רוב הצירים את היכולת לנסוע אל הקונגרס. ולפיכך נתבקשתי לפנות אל אחד המיניסטרים הפולנים, שעשה בימים ההם בלונדון, כחבר הועידה הכלכלית הבין-לאומית, והייתי אנוס באמת להתפרך ולהתענות זמן רב עד שעלה בידי להשיג דבר פטורי המס הזה. הממשלה הפולנית לא נענתה לשום בקשה אחרת בענין זה, ואפילו לנשי השליחים לועדיה הכלכלית הבין-לאומית בלונדון לא וויתרה מס זה אלא בחלקו ואפילו לציילנים היוצאים לרומא לא וויתרה מקצת מן המס הזה ולא נענתה לבקשת הנונציוס. ולנו הציונים ניתנה, לפי בקשתי, הקלה שהיא. אין הממשלה הפולנית מצפה להכרת טובה על כך, ואף לא אני. אולם כל אותה הדרך שבה קבלו טובת הנאה חיובית חמרנית זו אופיינית היא: אף לא דבור טוב אחד, שום רמז להכרת טובה. אולם בטוח אני לפי נסיונותי הרבים באנגליה ובצרפת, בשוויץ ובאיטליה, שמשרד המסים באחת המדינות האלה לא היה מוותר אפילו על פרוטה אחת ממסי הפספורטים משום שאנו נוסעים לקונגרס הציוני. ואלמלי דנה בנו אחת המדינות ההן דין יוצא מן הכלל בבחינה זו הרי מה רב היה השאון ביער-העתונים שלנו, היאך היו תוקעים בחצוצרות על טובת-הנאה זו. ואילו כאן אמרו הבריות דבור סרקסטי: “מה הן הגדולות שבדבר? על הממשלה היה לשלם לנו את הוצאות הדרך, הרי היא מכניסה די והותר על ידינו”. איני דורש וטוען כל עיקר, שהיהודים ירפו מהתנגדותם לממשלה, ולא כל שכן שאיני סבור שעלי להצדיק אותה כולה כשהדברים אמורים בזכויותיהם של ישראל, או בענין כללי, משותף, זכאי. שנוא ובזוי עלי כל מין עבדות, אולם פסול ובזוי על כל יחס לא-אציל, פסולה עלי כל ראיה במדינה ההיא מעין גיטו שבתוך שאר המדינות. פולין היא לא רק מדינה אלא גם מדינה גדולה ומתחזקת ומתגברת, ועלינו להתחשב בה במדיניותנו הציונית בזהירות ובהבנה עמוקה. ורק בדרך זו יהיה בידינו להלחם בהצלחה בסכנותיהם של ההתבוללות והרביזיוניסמוס הקיצוני, ולקנות את לב הקהל לעניננו. ולפיכך אין לנו לדרוש מאת מפלגת הממשלה, שתשב בגיננו אל שולחן אחד עם הפ.פ.ס. בשעה שהיא אינה רוצה לעשות את זה בעניניה היא ואפילו לא ביסודה של האקדמיה החדשה. אם צדקה הממשלה הפולנית בבחינה זו אם לאו – לא עלי הציוני להכריע בכך; עניני הוא – לרכוש ולקנות ידידים לשאיפתנו בכל מקום ובכל שעה שתזדמן אפשרות לכך ובלי להמתין עד שמשטר פלוני וחוקה אלמונית יהפכו על פיהם.

מענין הדבר לראות, היאך משתערים הרביזיוניסטים על פולין האומללה, היאך זוללי פולין מאתמול, זרים בהחלט לפולין, שאינם יודעים אף דבר וחצי דבר על ארץ ומדינה זו ואינם מרגישים כלום לגבי ארץ זו, הולכים לרגל לוורשה, כאל מֶיכה, כדי לפרוש כאן את רשתם. אם נעמוד ונסתכל במהלך זה בידים חבוקות ואָבדה לנו פולין, בין אם ננצח פעם בבחירות ובין אם ננוצח. אולם אם נעשה כאן מעשה ציוני עצמאי ואם נסתייע בכל על ידי ועד חרוץ למען ארץ ישראל והצלנו את המצב.

ט) הספקות בנוגע להצהרת הממשלה הפולנית. לפני שמונה שנים ודאי היו מתעוררים ספקות אחרים בלבי, היינו חשש הניגודים בין הפוליטיקה היהודית הארצית ובין ההתקרבות של המדינה הפולנית והציונית זו לזו. הפוליטיקה הארצית אופוזיציונית היא ואפשר שעליה לעמוד במתנגדות ובכל המסבות והתנאים. אין ברצוני להדרש כאן בפרטות לשאלה זו ואיני רוצה לדון כאן ברביזיוניסמוס, וביחוד כשהדברים אמורים במצב של לפני שמונה שנים, כשהסכויים ליצירתו של גוש חזק של המיעוטים הלאומיים בפולין והיהודים בכלל עדיין קיים היה ועומד, כשאפשר היה למצוא בקרב חוגי הממשלה יסודות אנטישמיים יותר מהיום, כשהמדיניות של מתנגדות היתה כמעט בחינת חובה על הכל – אותה שעה נדמה היה גם עלי שגנוז במעמקים גרעין של ניגודים וסתירות. דוקא באותם הימים כשבאתי לוורשה מארץ ישראל בהזמנתה של ממשלת פולין – –, נתלקחה דוקא המלחמה בין חברנו גרינבוים ובין חבורת הצירים-לסיים הציוניים של גליציה לרגל נטייתה של חבורה זו למצוא דרך פשרה שהיא עם הממשלה של אותם הימים במצבם הפנימי של יהודי פולין. בתור מנהיג לאומי ציוני בין-ארצי לא רציתי להכניס את ראשי בשאלות מדיניות פנימיות-ארציות והייתי שקוד על שמירתה של הציונות העולמית על טהרתה, טהרת עקרונותיה ותכסיסיה, ולהתרחק מכל פרובלמה מקומית-מדינית ארצית. לא בקשתי מאת הממשלה הפולנית אלא הצהרת אהדה לציונות, והסברתי וחזרתי והסברתי בכל שעת כושר לממשלה שבדבר זה לא תוותר יהדות פולין לא על האמנסיפציה שלה ולא על זכויותיו של המיעוט היהודי. הרי אתה יודע את השקפתי, שהבעתי אותה בבהירות רבה ויתירה בקונגרס האחרון: אין יכולת לבנין ארץ ישראל בלי יהדות שוה בזכויותיה, בלי אמנסיפציה. אמרתי את הדברים האלה גלויות וישרות לממשלה הפולנית, וכדי שלא לנהוג מנהגי דיפלומטיה חשאית עמדתי והכרזתי על כך חגיגית מפורשת ותכופות באספות-צבור גדולות, במעמדה של הממשלה הפולנית ובנוכחותה של העתונות.

י) בשבועון פולני ציוני קראתי לפני זמן קצר סדר של מאמרים, בו המחבר מניח את ההנחה שחייבים לנהוג בפולין אחרת, משום שהכל נשתנה כאן והיה לאחר. מחבר זה, בעל שפע של מונחים ועני גדול בידיעת הנושא של המאמר, מכריז בבטחה המצויה במדה מרובה כל כך ובחזקה גדולה רקאצל בורים, שהסתירה ההיא קיימת רק בפולין בלבד. לא ראה אותו איש ולא עלה על דעתו בכלל, שעל סתירה זו כבר עמדה הצהרת בלפור ונפתרה שם בחיוב. בעצם סתירה זו קיימת בכוח בכל מקום אלא שאינה נראית לעיני המודיעים בעתונות, למסתכלים השטחיים הרואים רק לרגע. אני גופי נתקלתי לפני שבע שנים בשאלה זו ובצורה חיה וחריפה בימי ישיבתי ועשייתי באפריקה הדרומית. אותה שעה הטלתי על עצמי אותו תפקיד עצמו שהיה מוטל עלי עכשיו בפולין, לקבל מידי הממשלה המאוחדת הכרזה-הסכמה, כלומר, גלוי דעת רשמי של אהדה לבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, כדי שנוכל לפנות בשעת הצורך לציר הממשלה המאוחדת בחבר הלאומים בבקשת עזרה ותמיכה. ומה בפולין עשיתי את המעשה הזה בלי ריקלמה והכרזה אף בדרום אפריקה כך, והקשיים שעמדו בדרכי שם לא יתוארו בחרט אנוש. ועבודתי הוכתרה בהצלחה שם כמו בפולין. אולם גם שם קיים היה ניגוד בין חיבה לציונות ובין שאלת היהודים המקומית, היינו בשאלת החוקים הדרקוניים באמת נגד הגירת “הליטאים” כביכול, ששימשו שם נרדף למהגרים יהודיים בכלל. האנטישמיות הרשמית והבלתי רשמית של דרום-אפרקיה ריכזה את עצמה עוד מימים בשאלת ההתנגדות למדיניות ההגירה. אותו סמוטס⁵¹ עצמו, שנטה כל כך חיבה לציונות ומוכן היה לשמשה ולסייע בידה, נלחם למדיניות של אנטי-הגירה באותו כוח ובאותו מרץ שנלחמו לה באי-כוחה של הממשלה ושליחיהן ודבּריהן של שאר המפלגות. והיאך נצא מתוך הסבך והמבוכה הזאת? ואף שאלה קשה זו נפתרה על ידי. וכללו של הרצל בידי, היינו תוך מעשה מחיצה בין הרשויות, שאין לערבב את הציונות ולהכניסה במלחמת המפלגות הכללית בין הקונסרבטיסמוס, הליברליסמוס, הרדיקליסמוס, הסוציאליסמוס וכיוצא באלה – ולא לערבב אותה אפילו בשאלות הומניות כלליות או בשאלת היהודים המקומית-הארצית, אלא ראוי הוא שידונו בה לפי צרכיה העצמיים ולפי עניניה היא, שילחמו לה בדרך עצמאות ובהיסח-דעת גמור מכל שאר השאלות והבעיות. מכאן, שעלינו לבקש ולמצוא דרכים וקשרים עם דרום-אפריקה הנחוצים לנו לשם ארץ ישראל ומפעלה, ויחד עם זה זכאים וחייבים הציונים בדרום-אפריקה, כאנשים וכאזרחים, להלחם באנטישמיות בכל מקום שימצאו זכר ורמז לכך ואפילו אם ימצאו אותם בקרב חסידי הציונות המעולים שבין אומות העולם.

מודה אני שהבעיה הזאת בפולין מסובכת היא ומפותלת היא פי מאה מאשר בדרום-אפריקה על קומץ יהודיה. אולם עיקר ודרך פתרונה של שאלה זו אינו אלא אחד: ציונות טהורה, מוחלטת, עצמאית, בלי נתינת דעת וזיקה אַפְּרִיוֹרית על דברים שהנם חשובים מאד כשהם לעצמם, אבל אינם מגופה של העשיה הציונית ומגופו של הרוח הציוני. ועוד תנאי של חובה: שוב בדיקה בציציותיהם של ידידינו מקרב הנוצרים, שום פסיכואנליזה של הרגשותיהם ודעותיהם, שום בדיקה ובחינה פקפקנית של כליות ולב; לבוחן לבבות ביום דין – מי יעמוד לפניך בדין. והריני להביא לכם משל, עד היכן יכולות להביאנו דרכי תוהו אלה של בחינת לבבות, חיטוטים וחיפוש חטאים. הרי בין ידידינו הגדול שבחבורה הוא בלי ספק בלפור. כלום סבורים אתם, שאין למצוא כתמים בשמש זו, אם אך נעבור לרשות אחרת? אם ככה אתם סבורים אינכם אלא טועים. ימים מועטים לאחר הצהרת בלפור אמר לי י.ל. גרינברג ז"ל⁵²: “אל נא תשכח, שבלפור טען בשעתו לזכותה של “הגבלת ההגירה”, שנבעה מטעמים אנטישמייים”. דברים אלה הרגיזו והסעירו אותי כל כך, שבמשך שלש שנים לא דברתי עם גרינברג – והרי ידיד ותיק היה לי האיש. בשנת 1925 הייתי בפעם הראשונה באירלנד, מקום נתקבלתי על ידי נשיא המדינה של אותם הימים: קוֹסגרייוו. כשסחתי לו על הצהרת בלפור אמר לי: “הרעיון נאה הוא, אולם הריני מיעץ לך לא לדבר כאן באירלנד על ה' בלפור, שפעל כאן כהרצוג אלבא בשעתו”⁵³. הן הן התוצאות המתחייבות בהכרח מהרכבה זו סופיסטית, שמרכיבים את הציונות בדברים אחרים. אם שם גדול כבלפור אינו יכול לעמוד בפני נתוח חטטני-רשעי כזה – מה יעשו דגי הרקק במחנה הנוצרים, הנוטים חבה למפעלנו. אם נהיה נוהגים לפי שיטה זו ומכניסים את חובבי הציונות לתוך אביק חימי ויעלו לפנינו יסודות מיסודות שונים: כאן – מיסיון נוצרי, שם אנטיקומוניסמוס; פה שנאה לאנגליה ושם תעמולה פטריוטית לטובת ממשלתם, חבה ליציאת היהודים והגירתם וכו' וכו'.

דרך זו פסולה היא ואין להשתמש בה: הרס בה ומביאה היא לידי היקשים ומסקנות מטעים וכוזבים. מקצת אמונה במצפונו של אדם חובה היא על כל מי שבא בזיקה אל עולם חוץ. או שהבריות מקבלים על עצמם פרישות והתבודדות, ללא כל מגע עם עולם חוץ. אם כן לא נפנה אל העולם, עולם חוץ במחאות, לא נערוך בקשות לחבר הלאומים ולעמים ולממשלות, ולא נלחם להסברת עניננו לדעת הקהל בארץ זו או חברתה. כל פסימיות עקרונית שיטתית בדין שתפסול את כל הפעולות והמעשים, השאיפות והיחסים. אולם אין בידינו ללכת בשתי הדרכים כאחת. בחשדנות בלבד אין אתה עושה פוליטיקה, ואפילו לא פוליטיקה גרועה.

יא) הריני מודה, שבכל זאת היו לי פקפוקים וחששות קלים בענין הסתירה שבין הפוליטיקה הארצית ובין ההכרזה הציונית של הממשלה, בשל רבוי החומר של הריב עם הממשלה. אמנם ראיתי מחובתי הציונית להשיג את ההכרזה ולבצר את עמדתי בנוגע לשאלות הפנימיות על ידי הבטחות והכרזות מצדי, אבל חרדה קלה תקפתני וחשש שמא יתחייבו מכאן קשיים מטיב מעשי. והנה עברו שמונה שנים, תקופה ארוכה ורבת-מאורעות לגבי פולין, ומה נתארע בפולין במשך הזמן הזה? אף פעם לא הֵצֵרה ההכרזה הפרו-ציונית של הממשלה את חירותה של מלחמת היהדות על משפטה וזכויותיה ולא החלישה אותה. מלחמה זו נסתייעה או נתעכבה על ידי גורמים אחרים. הושגו תוצאות טובות או רעות, הציונות באשר היא ציונות לא נתערבה מעולם ברשות זו. הציונות נצטמצמה בכך, שהשתדלה לקבל מזמן לזמן טובת הנאה זו או חברתה מידי הממשלה הפולנית, והיסוד לכך שימשה – כפי שהעיר ואישר לי לפני זמן קצר המיניסטר לעניני חוץ⁵⁴ – הצהרת סקשינסקי. ואילו בשאלת היהודים בפנים פולין גופה לא נגעה מדיניות זו אף נגיעה קלה.

יב) ההכרעה לטובת הועד למען ארץ ישראל. לפי הנסיון שנקנה לי במשך שמונה השנים האחרונות נגשתי הפעם לייסודו של ה“ועד למען ארץ ישראל” במנוחה גמורה ובבטחון מוחלט. ראשית, משום שהנסיון הורה אותנו שהמדיניות הארצית על כל מגמותיה ומפלגותיה יכולה להשאר מחוץ לתחום הזיקות והיחסים שבינינו, בחינת הסתדרות עולמית, ובין הממשלה הפולנית. שנית, שעושים אנו הפעם דבר שדוגמתו כבר נעשה במדינות אחרות. ושלישית, היחסים הארצי-ישראליים-פולניים התפתחו בשנים האחרונות התפתחות עצומה שאין אתה מוצא כמותה בשום ארץ שבעולם. הנחתני הפעם בדרכי האמונה העמוקה, שההכרזה הרשמית הציונית של ממשלת פולין הקיימת כבר שמונה שנים עשויה להיעשות פעלתנית ביותר ורבת פירות ביותר על ידי ועד רב השפעה, שהממשלה הפולנית תסייע לנו יתר על מה שסייעה עד כאן. האינטואיציה המדינית שלי וידיעתי את טיב העם והארץ לחשו לי, שאין תנועתנו על גידולה ההמוני ועל טיבה הרעשני הצבורי, על הפגנותיה המתמידות ועל הסכומים העצומים שנדרשים ונתבעים בני ישראל של מדינה מדולדלת ומרוששת זו, עשויה להתקים זמן רב בלי שתהיה לה אחיזה בדעת-הקהל הפולנית, עם כל הסבלנות שנוטה לה הממשלה או עם כל רשלנותה בענין זה. והיה במעשה זה משום ראיית הסכנה הנולדת ומשום עשיית סייג לה, עם שנזדרזנו לארגן את גילויי החבה לרעיוננו ולהבטיח את תנועתנו לבאות. בטוח אני שעשוי מפעלנו להקנות לנו בשעת-מבוכה-וקרעים זו קצת כבוד וסמכות – ואיני רוצה כלל להעלים את הדבר, שחרחוריהם ותכניתם של הריביזיוניסטים עם היסודות המיליטריסטיים-הריאקציוניים-השוביניסטיים להשתמש לרעה בבני הנעורים מישראל של פולין ולעשותם בשר תותחים או מפירי שביתה או מפציצי אספות, הטילו עלי חובה כפולה ומזורזת להקים מגע וזיקה תקינים עם בעלי היכולת וההשפעה שבין החוגים הפולנים שלא מבני ישראל, ושוב ראיתי בעבודה זו איומה בקשייה, שקבלתי על עצמי מלבד מאת המיטינגים, הוועדות והכינוסים, את התפקיד החשוב ביותר בחודש זה.

יג) בשאלת הרכבו של הועד למען ארץ ישראל. בשאלה זו דנתי כמה פעמים עם חברנו מר י. גרינבוים ובאנו לכלל דעה אחת, שאין מן הראוי שועד זה יהיה “מעור אחד” של מפלגת הממשלה, אלא שיכלול ככל האפשר גם אישים בעלי השפעה, העומדים מחוץ למפלגת הממשלה – העיקר בגלל השנאה שקמה אחרי מעשה בריסק. הנחה מוקדמה זו אפשר ליישב בדוחק גדול, ואיני רוצה יותר לאבד עליה דברים רבים. ואם רוצים לגלגל אותה ולעשותה שאלה סוציאליסטית, הרי טועים טעות קשה. צרות עין יש בדבר, ובלתי צודקת דעה זו הרוצה לעשות עול שנעשה בבית האסורים – עול שאין לו ענין לא ליהדות ולא לסוציאליסמוס, – לקו למדיניותנו הציונית. לא בגלל הנחה זו אלא בגלל הענין עצמו חשבתי, שמן הראוי לכונן ועד שישתתפו בו אישים בני מפלגות שונות. כל האומר: פולין זקוקה לנו ורודפת אחרנו וחושבת רק על הציונות, הרי הוא משלה את עצמו. הרי הפרזה של כוח הדמיון היא לאמור, שפולין נוטה חיבה לציונות מתוך כוונותיה הקולוניאליות. צריך לתבוע ולחזור ולתבוע מפולין ובמרץ רב, שתתן את דעתה באמת ובמעשה על הציונות שלנו. אכן הפרזה יתירה היא סברת הבריות, שפולין רוצה לקבל מקום בועדת המנדטים; צריך לזרזה, לדרבנה ולשוב ולזרזה, שתשאף להכניס בא כוחה לועדה זו. פולין ככל מדינה אחרת שוקלת את כל “הבעד והנגד”, חושבת ומונה את כל התוצאות הכרוכות בכך למדיניות החיצונית והפנימית שלה, מביאה בחשבון את האנטישמיות, את הקומוניסמוס ואפילו את היטלר (מתחשבת מאוד מאוד בו) ואת הוטיקאן ואת – ודאי תשתוממו על כך – “העולם הערבי”. דבר אחרון זה לא היה חדש לי בכולו, שכן עוקב אני מימים אחר העתונות האופוזיציונית (האנטישמית), כגון “גזיטה וורשבסקה” ו“א.ב.צ.” וכיוצא באלה, ועוד קודם גיליתי בה את הנטיה לפרסם ברבים את האמרות הזולות המקובלות ביותר על שעבודם ונצולם של “הערבים האומללים” על ידי “אילי הכסף” של היהודים (נוֹבטשינסקי, המעלה בכל שעה כשרה ובלתי כשרה את הדברים ש“אילי הכסף” היהודיים באמריקה יש להם ארבעים אחוזים מדעותיה וקולותיה של הסוכנות היהודית). אולם ראיתי בכך מעין אחיזת עינים, שאינה ראויה לתשומת לב רצינית. היהודים והציונות היו למערכת מלחמה ואימונים יחידה, שעתונות זו נאחזה בה במלחמתה בממשלה. החזרות התמידיות בענין זה הטילו שעמום, ולפיכך שמחו להיאָחז באכסוטיות של הערבים כדי לגוון ולהחיות במקצת את הענין. עוד קודם לכן שמעתי בצירויות הפולניות בפריס ובלונדון ובשיחות פרטיות כמה קולות ובנות-קולות שלא שמתי להם לב בשעתם, על חשיבותה של נתינת דעת לערבים ולאיסלם שלא מצאו חן בעיני. אולם – אמרתי אל לבי – הצירויות בבירות הגדולות הן כל כך קרובות קרבה פנימית זו לזו, שכמה וכמה אמרות-סיסמאות מהלכות ועוברות מצירות לצירות ותכופות יוצאות הן מפי צירות אויבת לנו כביכול. שכן “איבה” זו אין טיבה בעולם הדיפומטי באמת כפי שהיא מצטיירת במוחותיהם של בני ישראל, השטופים בקריאת העתונות: היום אויב ומחר אוהב ולפעמים האיבה והחבה משמשות בערבוביה. ואין לך רשות כרשות זו של הדיפלומטיה, שהיחסיות שוררת בה בכוח רב כזה.

עם כל אדישותי ועם כל ה-מלים בלועזית – (אל תתפלא לשום דבר) שהיה לי בחינת עיקר, תמהתי תמיהה רבה לשמוע כאן מפי אישיות נכבדה, הקרובה לועדת הסינאט לעניני חוץ אותה סיסמא פרוֹ-ערבית עם תבלין של הומניות, הגנה על אומללים ופילנטרופיה סוציאליסטית כביכול בנוסח לורד פספילד⁵⁵. על כל ראיותי והוכחותי מן הסטטיסטיקה וההיסטוריה, מן העובדות הכלכליות המעידות על התועלת שעבודתנו מביאה לערבים, השיב האיש בבטחה ובהחלטיות סוברנית, שרק הערבים בלבד כשרים לדון בדבר. מתוך התלהבות רבה שבויכוח פלטתי מפי: “יכולני להבין את התענינותה של אנגליה, של צרפת, של הולנדיה בערב ובאיסלם, אולם מה ענין להם לפולנים ולערבים? מה לכם ולהֶקוּבָּא? מוטב שתתנו את דעתכם על היהודים, שגרים במחיצתכם זה כאלף שנים ולא על המושלמים, שאין אתם יודעים ומכירים אותם (מלבד קומץ הטטרים שנתבוללו בכולם ביניכם) ואין הם נוגעים לכם”. על זה השיב והשיג איש שיחי: “טועה אתה, אדוני, מעונינים אנו בכך, מעונינים אנו בעם הערבי ובעצמאותו, ולא יעברו ימים מועטים ונבוא בקשר עם העם הזה”. ובהמשך הדברים המחה על עיראק ועל הבקור שבקר פעם פייסל בפולין. מכאן נשתרבבה ונתלקחה שיחה ארוכה, שבה הרציתי לפני אדון זה פרשה שלמה ומאלפת מזכרונותי על האיסלם, ערב הגדולה, פייסל וערביי ארץ ישראל. נפגשנו עוד פעמים אחדות, הזמנתי אותו כמה פעמים ל“פת שחרית”, היינו “ידידים אמיצים”, אולם ערכה של ידידות זו פחות משוה פרוטה בעיני. אני שונא את ההתפארות בענינים כאלה והייתי זהיר מאוד מאוד שלא יפגעו בי הריפורטרים של העתונים ולא יפרסמו את הדבר ברבים (הכל לפי צרכיהם הם: לעשות לי ריקלמה ופרסום או למנוע ממני את הטוב הזה, הכל לפי צרכיהם ועניניהם הכספיים, הכתתיים, הכנופיתיים-ההתחרותיים), ולא הזכרתי את זה אלא בקשר ובסמיכות אל המצב כולו, כדי שתדעו שאף כאן שקודים אויבינו להפיץ את ההתנגדות לציונות ואת החיבה לערבים מתוך טעמי רחמנות כביכול. לימים נתגלה ונודע הדבר, שפייסל חילק כאן בימי שהותו אורדנים לרבי המשרה בפולין, ששליחו של זה שנשאר בוורשה בקש לשלוח לו מבגדד עוד חבילה שלמה של אורדנים לפאר בהם את דשי בגדיהם של עוד כמה מרבי המשרה, וביניהם גם את איש שיחי הנ“ל שנהפך לידידי כביכול. אחרי כן שוחחנו גם בנקודה זו, וידידי הבטיח לי שאורדן מוחמד לא העביר אותו על דעתו, שהוא מוכן ומזומן לקבל גם את האורדן של “מגן דוד” או תעודה של הרשמה בספר הזהב, שאין בידי להשיגה, שכן היא עולה בסך אלף זהובים. וכך נתקררה דעתו בשאלת דיקרוציות זו. לאחר ששתה שתי כוסות קוניאק, נתישב הענין בדרך שלום. המענין ביותר באינטרמצו פולני-ערבי כולו, היא הידיעה שנודעה לי בספירות פולניות עליונות מזו, שדמיונותיו של ידידי זה על השפעת עיראק קלוטים כולם מן האויר, ואילו השפעתם של אחדים מן השגרירים (הכוונה היא לשגריר האנגלי והצרפתי), “שלא נתכוונו, כמובן, נגד הציונות אלא כלפי נתינת דעת גם על ההשקפות הלאומיות הערביות, לא באה לידי גילוי במשא ומתן דיפלומטי אלא בשיחות בלתי רשמיות ובלתי מחייבות, בשיחות פרטיות ובפליטת פה דרך אגב, שנאמרו במקרה בפי מזכיר זה או חברו ולעתים רחוקות מאוד בפי השגריר עצמו, ועם אבק של אירוניה בדברים וכו'”. בדרך כלל איני מאמין בדברי רכילות, שהעובדות מסתלפות בהן כרגיל, והמסקנות והיציאות מוטעות וכוזבות. אולם בהשפעה זו שעמדנו עליה אני מאמין, שכן סיר וויליאמס⁵⁶ שח לי אותם דברים עצמם: חייבים לשמוע גם את דעת הערבים כשם ששומעים את היהודים: מלים בלועזית, הנציב העליון האומלל – תעודה קשה הוטלה עליו להיות נטרד ונצרם מאת היהודים והערבים כאחד, וסיים את דבריו בבטויים נמרצים אלה: “הנני מוקיע כדיבה שפלה את הרמז, שהממשלה האנגלית רימתה, כביכול, את היהודים או את הערבים…” “מחובתכם להכחיש את ההודעות הכוזבות שמפיצים בענין השימוש בחיילים בעת המהומות ביפו” – ושאר דברים כיוצא באלה. על הרוב מעדיף סיר וויליאמס את השתיקה הקפדנית בענינים אלה. באנגלית הייתי גורס: הוא נזהר מלהיכנס בפרטי הדברים, ובלשונו של פרויד – התַּתְיֶדַע עצמו מתרחק מן האי-נעים”. איני מוצא לכל אותו היחס של האנגלים כלפי ההתפתחות האחרונה בציונות הגדרה מדוייקת מזו של דחיית “האי-נעים”.

איני מדבר כאן על החסידים הנלהבים והמתנגדים החריפים. הראשונים נואמים נאומים, אף לא סרטיפיקט נוסף, אף לא דונם אחד מקרקעות הממשלה, אלא נאומים בלבד שמשפיעים כאן על הקהל שלנו שכרון כוהל ואחרי כן באה ההתפכחות הקשה. והמתנגדים החריפים אף הם נואמים נאומים, כגון אלה שננאמו לפני ימים מועטים בלונדון, המרגישים והמרגיזים אותנו. סיר וויליאמס איננו לא מן הראשונים ולא מן האחרונים. אין ענין זה שלנו מענינו ומרשותו, הוא בא כוח נאמן ומנומס של הוד מלכותו, הוא גאה ואָציל ונדיב מדי לדבר על השערוריות של ניפוץ שמשות, כדיפלומט הוא מעמיד פנים שוחקות במשחק הרע, אולם הענין כולו בלתי נעים לו. לפי דעתי יעדיף הוא (ואני מתכוון לא לפרט אלא לבני סוגו בכלל) את השתיקה בענינים אלה “עדינים” במעמדם של אישי הממשלה הפולנית. אולם התנועה הציונית כאן היא כל כך צעקנית, סערנית ורעשנית, שהשתיקה עליה בשיחת-חברותה כמעט מן הנמנעות היא, ואפילו לא בשיחות חולין בסלונים. הנה איחר הציר לבוא לשעה הקבועה אל חברו למשחק. מה אירע? תהלוכה של “ביתרים” שאינה רוצה להסתפק ברחובות שרובם יהודים אלא – הרי גבורים הם – נדחקת גם לרחובות הנוצרים על בתי יראתם כדי לבשר לעם הפולני את בשורתה ולהכריז על קיומה. והנה שגריר הוד מלכותה של בריטניה לא יכול לעבור את הרחוב. והנה פעם שניה: הגיעה שעת פתיחת העבודה בצירות, והמזכיר אינו, איננו, וסוף סוף הוא בא. מה קרה? – הצטופפות גדולה של המונים, כמעט שהגיעו הדברים לידי קרבות בחוצות – ציונים בוחרים לקונגרס. דברים כאלה על כרחם שנעשים חומר לשיחה כללית, חובה היא להצטדק ולבקש סליחה, והנה נפלט מפי מי שהוא מלה של גנוי. ואם יארע חלילה לריפורטר, המצווה לפרנס את ביתו ממספר השורות שהוא מביא יום יום לעתון, שיקלוט דבור כזה וכמותו, וקמו רעש ומבוכה, והדברים יגיעו עד לידי רגימת אבנים. ואז ישאלני מר וויליאמס – האח תמימות קדושה זו – מה הוא בעצם “ביתר” זה? ומה הרביזיוניסמוס? והריני מוכרח להתפתל, משום שאיני יכול להשיב על שאלה זו לבן נכר כהלכה, חריפות וברורות, גלויות, בשלילה גמורה – שכן הדברים אמורים ביהודים ובציונים תועים ומותעים.

יד) כזה הוא המצב. ועל כל אלה המפלגות, הפרקציות, ההסתדרויות העולמיות (בימים האחרונים נטלו לעצמם שם זה של ההסתדרות הציונית כל הסתדרויות בני-הנוער וכל “ענף” שבתנועה) – מעין “שיטה מקובצת” של יסודות, הנלחמים זה בזה בהתלהבות וברתיחה ולפעמים ברתחנות בלתי יהודית כל עיקר. והואיל ועלינו לחיות כאן בתחומיה של מדינה מסוימת, אחד בתורת מיעוט ואחד בתורת רוב, והואיל ואין לנו לא משטרה משלנו ולא בתי דין משלנו, הרי בהכרח ש“מלחמות”-פנים אלה מתגוללות ברבים בדמות משפטים וריבות. הטובים באומות העולם והרשעים שבהם דעתם מיטרפת עליהם ממבוכה זו. היאך יכולים בני נכר למצוא את ידיהם ואת רגליהם במבוך זה, אם אני איני יכול למצוא את עצמי בו? מיניסטר הפנים, ה' פְּיֶרָצקי, אמר לי, שהזמין אצל מזכיריו כרטיס-תיקים מיוחד למפלגות והכתות המיוחדות שבישראל ונשתמש זמן רב בו, והנה מוסד זה נתגלו בו כמה חסרים, וכדי לעמוד על טיב החלוקות והפילוגים צריך לחבר מלון מיוחד לכך. גם כאן אפשר להשתמש בדבור "בלתי נעים. אני מרגיש בקלות זו, מרגיש אני את החולניות שבהתפתחות שלא כדרכה זו, ללא הנהגה והדרכה כל שהיא מצדם של אישים בעלי חוש דק, שיש בהם מקצת מדעת האדם, מדעת העולם, ומן המרץ הדרוש לכך, הזנחה גמורה, חוסר כל קנה מדה ודרך הערכה, והרי כל זה עתיד לההרס ולהחרב כבנין-קלפים. היו ימים שהדת, שהקהל הלכו לפני העם והדריכו אותו. גורמים אלה נדחקו והלכו מן החיים. ואז באה השאיפה של האמנסיפציה והנחתה את העם, באה ההתבוללות והדריכה, אמנם בדרכים לא דרכים, אבל הדריכה אותו. ואילו עכשיו אין הנהגה לישראל. שרוי אני בדאגה וחרדה לגורל יהדות פולין, זו היהדות שלי, החביבה עלי; כל ההתבדלות וההתגודדות הזאת שאין למצוא כדוגמתה, איננה אותה ההתבדלות העברית התרבותית האצילה ששאפתי וכמהתי לה, דימוס זה אינו אותה הדימוקרטיה האמתית, “מלחמה זו של הכל בכל” אינה מלחמת דעות והשקפות. אלמלי היה הדבר בידי, הייתי מעלה את יהודי פולין כמו שהם, על הליכתם ושיחם ושיגם, לארץ ישראל; משום שאני חושב את התוהו ובוהו השורר כאן לבלתי אפשרי. אולם הרי זו אשליה, חזון-תעתועים. ולפיכך חייבת הציונות כאן לעמוד בראש ולהדריך ולהנחות.

טו) אף מבחינה זו יש בידי מגע אידיאלי עם דעת הקהל הפולנית לתקו ולשפר. ולפיכך הריני נאבק כאן קשות וחזקות על ייסודו של ועד פולני למען ארץ ישראל. ואף ברגע זה הרשות בידי לאמור, שמעשה זה בטוח ואיתן הוא. עלי לעבוד עוד כשבועים עד שיהיה כולו מוכן ומותקן. אבל אני כמעט בטוח, שקום יקום. אמנם אין ועד זה יכול לשמש תרופה כוללת בדוקה ומנוסה לתקנתה ולהבראתה של יהדות פולין. במכתבי האחרון הראיתי על סגולות ואמצעים אחרים לגמרי, על מכשירי תרבות. אולם המעשה החדש עשוי לשמש כלי שרת כביר בשביל מדיניות פוריה וגדול ערכו של ועד זה בפולין מערכם של כל שאר הועדים מסוג זה במדינות אחרות, משום שעליו לשמש במדינה של הפעתלנות הציונית הגדולה ביותר, בארץ שהתנועה הציונית שבה היא תנועה המונית לכל דבר. לועד הזה לא יהיה דבר עם שאלת היהודים המקומית הארצית. ועד זה אַפוליטי הוא בכולו ואין לו שום ענין במפעלים מסחריים, עסקי אניות ותפוזים. תפקידו היחיד והמיוחד – התקרבות הומנית-אינטלקטואלית, ספרותית-מדעית, היסטורית, אמנותית בין פולין ובין ארץ ישראל היהודית המתהוית. מפסגה עליונה הרי אפשר הדבר, שהשפעתו המוסרית של ועד זה חשובה והרת תוצאות נכבדות תהיה, באם נשתמש בו רק לעתים מזומנות שבמזומנות. ערכתי רשימה נהדרת של אישים מוזמנים לועד זה. איני יודע מי האיש שנזדרז זריזות יתירה והודיע אתכם שהרשימה מכילה רק באי כוחה של מפלגת הממשלה עם תוספת של כמה פרופיסורים בלתי מפלגתיים. שקר הדבר, שיחת-בטלנות זו היא תחילתה של סבוטג’ה. אפשר וגורלו של המלך פּוֹפיֶל מזומן לי, שלפי האגדה הפולנית נאכל על ידי העכברים. ריפורטרים, פולמסנים, רטטנים, ורואי-שחורות סתם יבואו אלי בטענות ובהשגות על פלוני ואלמוני ופלמוני. לבי טהור הוא. צירפתי וכוננתי כאן “ועד למען ארץ ישראל” מעולה, את המשובח ביותר שאפשר היה לקיימו במסבות המקום והשעה; על דבר צירוף חברי פ.פ.ס. לועד אי-אפשר לדבר כלל בשעה זו. ידידי הותיק דשינסקי⁵⁷, ייכנס אל הועד כעבור זמן מסוים, וטוּגוּט⁵⁸ חולה קשה כעת. השנאה שקמה בגלל בריסק אין לה דבר אל הסוציאליסמוס, ולא כל שכן שאין לה דבר ולציונות. משל למה הדבר דומה? כאילו מסרבים היינו לקבל בשנת 1917 את הצהרת בלפור משום שבאותם הימים התעוללו שלא כחוק בבתי הכלא האנגלים במנהיגי הקווקרים על שום רדיפת-השלום שלהם. “ועד למען ארץ ישראל” בהשתתפות פ.פ.ס. או בלעדיהם אין בו לא משום אמירת הן ולא משום אמירת לאו למעשי ההתעמרות בבריסק. כל צירוף רעיונות ממין זה – פרשה סתומה לי. במקרה – בשל זכרונות משפחה⁵⁹ – הריני מחשיב החשבה מרובה את פ.פ.ס., אולם אין זו נוגעת לכאן. ואף טועה אתה טעות קשה אם סבור אתה שפ.פ.ס. היו מוכנים ומזומנים להצטרף לועד. דשינסקי נוטה במקצת חיבה לעניננו, טוגוט סבור כדעת פספילד. אלמלי לא קרה מעשה בריסק אפשר וליברמן היה מצטרף, אולם מסופקני מאוד, אם היה גורם לנו שמחה רבה בהשתתפותו. יהודי מתבולל מסוכן הוא מאוד בחבורה כזאת. לפיכך וויתרתי על שמעון אשכנזי⁶⁰ ועל שמעון רונדשטיין⁶¹, אף על פי ששניהם מלומדים מפורסמים הם: היה בהם כדי להזיק. לפרופיסור דיקשטיין⁶² הסכמתי, משום שהוא חזר בו מדעותיו בענין ארץ ישראל.

איני יכול לעמוד כאן בפרטות על טיבם ואיכותם של החברים, חברי הועד. לפי שעה יכולני לאמור דבר אחד: חבר האישים אינו מפלגתי ולא פרופיסורים בלתי מפלגתיים סתם, הם האנשים המעולים והמשכילים ביותר במדינה. ריפורטר מזורז ומרודף יטבע בכל האנשים האלה מטבעות מפלגתיות מסוימות. הרי ראשו מלא שמות משמות שונים וקטעי עתונים ומאמרים, ידיעת האנשים אין לו, ודעת הדברים לאמתתם ובמישרין לא ניתנה לו. לא כן היתה דרכי ושיטתי. כמעט עם כל האנשים האלה שוחחתי רבות ותכופות, נתווכחתי עמהם, החלפתי מכתבים, קראתי ככל האפשר את מאמריהם. ורק לאחר שעשיתי כן הכרעתי בלבי תוך מעשה חירות אם נאים הללו לצרכינו אם לאו. ועד זה לא נתכונן לפי סכימה מסוימת, מוכנית, לפי חשבון אריטמטי-מפלגתי, כדרך שבוחרים אצלנו ועדות: כך וכך משמאל וכו'. הרי השמוש בדרך כזו עם ייסודו של “ועד למען ארץ ישראל” הוא מעשה שאין לו שחר. כלום תקנו תקנה מפלגתית עם ייסודו של הועד בוושינגטון ובפריס? בחרנו באנשים חשובים ובעלי ערך. וכך עשיתי בפולין. לדחות את הדבר איני יכול. להכניס שליחי פ.פ.ס. בכח – אף זה איני יכול. ואף איני סבור, שדורשים ממני ברצינות ובאמת דבר זה ולאחר שחקרו ודרשו בו מכל צדי צדדיו.

ד.

א. נשיאות הועד למען ארץ ישראל. מתוך מכתבו של אחד המזכירים המקריים שלי מיום אתמול נודע לך, שמן הרצוי הוא שישלחו טלגרמות של ברכה לחגיגת-חנוכתו של הועד הפולני למען ארץ-ישראל מועדים קרובים באמריקה ובאנגליה על שמו של הנסיך לבית לובומירסקי, סינאט וורשה. איני מטיל ספק בדבר שנעשו המעשים הדרושים לכך. והנה יש ברצוני להסביר לך את שאלת הנשיאות, כדי שתעמוד על היחסים הפרו-ארץ-ישראליים בפולין.

הנסיך זדז’יסלאב לבית לובומירסקי (נולד ב-1859), נין ונכד לאחת המשפחות האצילות העתיקות ביותר, קנה לו שם גדול מאוד בימי הכיבוש הפולני, כשנבחר בתור עוצר פולין, ולפי דעתן המוסכמת של כל המפלגות כיהן במשימה זו עליונה וכבירת-אחריות בהדרת-חשיבות מרובה ובטקט מופלא שאין כמותו. ואף על פי שהמשלה הראתה לו פנים מסבירות, גדול היה כבודו וגדולה היתה סמכותו בארץ וכל המפלגות כיבדו והחשיבו אותו. הן אבותיו והן הוא עצמו נטו תמיד חסד ליהודים. הוא רואה ידידות זו ליהודים בחינת מורשת אבות לבית לובומירסקי – אומרים, שהוא מתנגד מימים למלחמה הכלכלית ביהודים. והוא גם הטעים דבר זה בשיחתו אתי יחד עם הגינוי שגינה את האנטישמיות בכלל. הוא שרוי בעולם הרומנטיות של קתולי דבק באמונתו, ללא קנאות יתירה וללא צרות עין ולב. הוא מזהה את דעתו עם דעת ההכרזה של סקשינסקי ולבו פתוח במיוחד להתפתחות הלאומית העברית על אדמת ארץ ישראל. זה שנים הוא משמש בכהונת נשיא הועדה לעניני חוץ של הסינאט הפולני, ומחולק הוא עם הממשלה הפולנית של ימינו בהתנגדותו המוחלטת למשטר-היטלר ולאשכנז של היטלר. במדיניות הבינלאומית הרי הוא נוטה כולו למעצמות ה“אנטנטה” ומתנגד מובהק למדיניות הריביזיוניסטית (מתכוון אני כלפי המגמות הריביזיוניסטיות הגרמניות-איטלקיות נגד חוזה ורסייל, סן ז’רמין וטריאנון). לאחר פילסודסקי הרי הוא האיש המפורסם ביותר בחוגים הפרלמנטריים והמדיניים בפולין. כרובם של ה“גרנד סיניורים” הפולניים אף הוא הוגה חבה רבה לתרבות הצרפתית (כולו סן ז’רמין), אולם רוחש הוא כבוד רב גם לאנגליה. הוא אינו יודע אנגלית, תמיד הוא מכוון אותי כלפי רעיתו “היודעת יפה אנגלית והשוקדת עכשיו בהתמדה על ספרי “תולדות הציונות” הכתוב אנגלית”. הנסיכה היא נצר לבית בראניצקי. רוצה אתה לעמוד במקצת על יחסיה הטובים של משפחה זו ליהודים, מוטב שתפנה אל המחלקה המזרחית ב“בריטיש מוזיאום”, ותעיין בקטלוג של צדנר, רשימת הספרים לפי האלף-בית, בו תמצא את תרגום הספר העברי “שערי תשובה” לשפה הצרפתית ותקרא את ההקדמה המופלאה, בה מסופר על ידידות מורשה של משפחת הנסיכה, היא משפחת בראניצקי, ליהודים. משער אני שגם קורטוב של דם יהודי נתערב במשפחה זו. אולם מוטב שנשאיר ענין זה של בדיקת-היחוסים הגזעית לאנשי שלומו של היטלר.

ואף על פי כן רחוק ממני הרעיון לערוב לכך, שאין הנסיך זדז’יסלאב לבית לובומירסקי נגוע “במקצת שבמקצת שבאנטישמיות”. סבור אני ש“מקצת מן המקצת” זו פגעה בכולם, במי באחד מששים ובמי באחד ממאה וששים, אולם בטוח אני שאָציל שמרני זה, אָציל כהלכה, לקוי פחות באבק-פניה כלפי ישראל ונתברך ביתר הומניות וביתר הגינות לישראל ולתנועה הלאומית הישראלית מאשר הפ.פ.ס. – היאך מיעטה מפלגה זו את דמותו של המרכסיסמוס האמתי, המקורי, והיאך שיטחה אותו ומהלה אותו במים, מעלה בו וסחרה ומכרה אותו תכופות – אין אני רואה עצמי בר סמך לדון ברשות זו. מוטב היה לשאול על כך את הס.ד.⁶³ הטהורים ואת הקומוניסטים המתונים. אף ה“בונד” כשאינו שרוי במקצת במצב של התפשרות לשעה עם הפ.פ.ס., כל שהוא מרגיש את עצמו בן חורין במקצת בדעתו ובהכרעתו, וכל שרגעי אור יהיו שרויים במחיצתו, יספר לכם על אלפי מקרים – ואמנם סיפר “הבונד” לא פעם אלא כמה וכמה פעמים – בהם נתרחקה פ.פ.ס. התרחקות גמורה מעקרי הסוציאליסמוס. אולם לא עלה על דעתי מעולם להכניס את ראשי בעבי מחלוקת זו – ואולי ריב משפחתי. בסמיכות אל שאלת הצטרפותה המשוערת של פ.פ.ס. ל“ועד למען ארץ-ישראל” איני נותן את דעתי אלא על כך (והדבר הזה מעניין אותי מאוד מאוד), מה היה יחסה של מפלגה זו בימי שלטונה ותקפה היא אלינו, אל ישראל, היאך נענתה היא לתלונותינו ותרעומותינו על הפגיעות, הקיפוחים, העלבונות וההגבלות, שפגעו בנו, שקיפחו, העליבו, הגבילו אותנו; ואם במדיניות הפרלמנטרית שלה הונחתה על ידי הרעיון, לתת את המוסר הסוציאליסטי הנעלה בדבר שויונם של בני אדם וחירותם ענין גם לנו, ואם אמרה לקיים את מצות הסוציאליסמוס על הגנת החלש, על הכרת זכויות האדם וזכויות העמים, גם בנו. האם נהגה פ.פ.ס. בפולין כדרך שנהגה בשעתה הסוציאלדימוקרטיה הגרמנית בימיו של קרל ליבקנכט⁶⁴, או לכל הפחות כדרך שנהגה הדימוקרטיה הליבראלית-הקדאית ברוסיה בימי הדומה בזמנם של מיליוקוב ורודיטשב, וגינתה בלי הרף את מנהגי הממשלה ביהודים והתריעה וחזרה והתריעה על מעשי הפגיעה והקיפוח בזכויותיהם של ישראל? כלום השמיעה אף דיבור אחד – מלבד שאלת הזכויות בתחומי הארץ והמדינה גופם – לטובתה של התנועה הציונית או לפחות לטובתה של החלוציות, שהיא בעצם תנועת עבודה ועובדים?

דומני, שיש לנו הרשות והחובה לשאול הפעם שאלה זו, בשעה שאנו עומדים בייסודו של ה“ועד למען ארץ ישראל” בפולין, בשעה שמיעצים לנו לרדוף אחרי הפ.פ.ס. או להתחנן ולבקש חסד לפניה, שתשלח את מי שהוא מאנשיה אל חבורת הועד הזה, ולא זו אף זו – סבורים להעמיד את שאלת השתתפותה של מפלגה זו בועד בחינת תנאי בני גד ובני ראובן, – ולוותר על הרעיון של ייסוד ה“ועד למען ארץ ישראל”, כל אימת שלא נתקיימה השתתפותה של זו בייסודו וכל אימת שלא קבלנו את ברכתה של “כנסיה זו אשר לה בלבד החסד והישועה”.

והריני חוזר ושב אל השאלות שהוצגו למעלה, ואומר: כל מי שיש לו ידיעה כל שהיא על התפתחות המדיניות של הממשלה, על התפתחותו של הפרלמנטריסמוס, של מתן החוקים הנוגעים ביהודים, מתן החוקים על זכויות המועטים, על התמיכות לבתי ספר עבריים וכו' וכו', יודע שדרכה של הפ.פ.ס. והנהגתה בכל הדברים האלה היתה בדרך כלל אדישות, לא מעלה ולא מורידה, ולפעמים אף שלילית ביסודה. היו מאות מקרים של השתוות והשלמה בין פ.פ.ס. ובין הנ.ד., הגוש של כיֶנא-פיאסט⁶⁵, כלומר עם כל היסודות השמרניים-החשוכים, כל אימת שהיה צורך בכך לשם קיום שררתה ותקפה של פ.פ.ס. מה עשתה מפלגה זו על דעת עצמה כשהיו גוזזים את זקניהם של יהודים בחוצות וורשה? כלום מחתה אפילו מחאה אחת נגד ניבול שם ישראל וכבודו ברבים? תמיד היתה מתעטפת באצטלא של שתיקה, באצטלא של צניעות, פינקה קצת את היהודים המעטים שהיו במחיצתה כשהיתה זקוקה להם, אולם נזהרה מכל זהירות לבלי להיראות בעיני ההמונות כאוהבת ישראל, מתוך חשש שמא תקפח במקצת את פרסומה וכבודה בעיניהם:

Ich bitte Dich, mein liebes Kind,

Gruess mich nicht unter den Linden,

Wenn wir einmal zu Hause sind,

Wird sich schon alles finden.

במכתבי-הרצאתי הקודם הזכרתי את דשינסקי, בחינת אחד הטובים שביניהם. זה שנים רבות אני מצוי ועומד בקשרי ידידות עמו ופעמים אין ספור שחתי לו על הציונות, וביחוד על העבודה ועל העובדים בארץ ישראל. והריני יכול, לצערי, להעיד שלא שמעתי מעולם אף דבור אחד נלבב מפיו, כגון אלה ששמענו מפיו של ונדרוולדה⁶⁶ או של ברנטינג⁶⁷ למשל. לפני שמונה שנים ביקרתיו בסיים, והוא משמש עדיין בכהונת נשיא הסיים. אותה שעה הראה לי, בחינת מכניס אורח, יתר ידידות ואמר: “כן, הדבר הוא פרי דמיון נאה”. הזמנתיו אל האספה הצבורית הגדולה. הבטיח לבוא, אולם ברגע האחרון ביקש סליחה ולא בא. ראש המיניסטרים, המיניסטר לעניני חוץ, נשיא הסינאט (שימאנסקי) ועוד כמה וכמה מבני העליה, השררות הגדולות, כולם באו; ואילו דשינסקי, תלמידם של יהודים, ידיד היהודים, התועמלן הסוציאליסטי הותיק, שהוא “כמעט” נשוי בת ישראל, לא בא בכל זאת, ואפשר דוקא משום כך. הוא התבייש לבוא. והריהו אפשר הטוב שביניהם; ראשי המדברים במפלגה החברים היהודים היו. לפני שנים אחדות נזדמנתי בחבורה אחת עם דיאמנט, בביתה של ידידה ותיקה, בבית אלמנתו של הד“ר קַרְפֶּלֶס⁶⁸ בברלין. האשה בת-ורשה התחנכה במצוות התנגדות לציונות, אולם מימי לא הייתי שרוי במעמדו של אדם שיתנפל בחירופים ובגידופים כל כך קשים על הציונות כד”ר דיאמנם זה, יהודי מלמברג, מי שהיה יהודי לאומי בתחילתו. מלחמת-דברים חריפה מאוד נתלקחה בינינו על העובדים היהודים בארץ ישראל. “מפני מה אין הבחורים האלה הולכים לבין נושאי-החול על הויסלה, כאן ימצאו עבודה די והותר עם תיקונו וויסותו של ערוּץ הנחל, יראו כאן את כוח ידם ועבודתם” – צעק בקול רם ציר פ.פ.ס. מישראל. “משום שהם רוצים אל הירדן” – השיבותי לו. ודיאמנט בשצף קצף: “אם כן זרים הם, ואין לנו ולהם ולא כלום”. גברת הבית עם כל חבתה היא אל הויסלה נבוכה מאוד, ועמלה לשים קץ לריב הדברים שבינינו. – כן נפגשתי (בקיסינגן) בציר פראגר מפ.ס.ס. (אחד הבריסקאים), מתבולל-מומר טפוסי, שהיה נוהג ללעוג ליהודים ולציונות; דומה עלי שמוצאו מקרקא. – הנדיב והאציל ביותר שביניהם, שעמדו ביהדותם, הוא שלמה פוזנר, נצר ממשפחה יהודית עתיקה בוורשה, שגר שנים רבות בפריס, והיה יוצא ונכנס בביתי, בשנותיו האחרונות חזר לוורשה והיה לחבר הסינאט הפולני. ידידנו המשותף ד“ר חווקין ז”ל, אף הוא ציוני ותיק מראשוני חובבי ציון, היה מסייע על ידי בהטפת מוסר לפוזנר, שיתן את לבו – הרי יהודי הוא – גם לעניני ארץ ישראל; והוא, פוזנר, היה תמיד משיב, שאין הוא מודה אלא בפולין בלבד, מקום גרו אבותיו ואבות אבותיו, ואבי אבותיו, הוא ר' שלמה שעל שמו נקרא פוזנר זה, בנה יסד מושבה חקלאית יהודית בפולין. במשך השנים הבאות בפרשת חייו המדיניים כאן ראו בו חברינו אחד הטובים והחביבים ביותר של מפלגה זו לגבי עניננו. ולפיכך פנו אליו בשאלה פרלמנטרית מסויימת כשהדברים אמורים היו באחד הצרכים החיוניים שלנו, ובקשו את סיועו ועזרתו המדיניים. לאחר שיחה ארוכה נכרע לטעמינו ההגיוניים, הודה שהצדק אתנו, “אולם – הוסיף ואמר – כפות אני ועומד למשמעת המפלגה שלי”. והוא היה המעולה שב“עשר המכות”. כל השאר היו למטה מכל בקורת. רבים היו הללו עם ה“בונד”, על שום שזה לא היה פטריוטי כל צרכו לפי דעתם, אולם כורתים בריתות-בחירות ומפרסמים כרוזי בחירות משותפים כל שעה שצריכים היו ורוצים היו לפגוע בציונות ואפילו באגפה השמאלי, באגף העובדים, ולהטיל בה דופי וגנאי. עתונה של פ.פ.ס. “רובוטניק” (“העובד”) נקט בימי מאורעות תרפ“ט פוליטיקה צבועית בעלת פניות. מצד אחד מתחרה היה ב”פולקסציינטונג" הבונדאי בהפרזות שאין להן גבול על מידת הפרעות ותיאר את השתלשלות הדברים, כאילו כל האוכלוסיה הערבית הכריזה מלחמת-שמד על הישוב היהודי כולו ואף מקיימת למעשה הכרזה זו, והעתון רחמיו נכמרו כביכול על היהודים האומללים ושפך דמעות-תנים עליהם; ומצד השני מרמז היה העתון רמזים דקים, שהרצון הלאומי-העממי של הערבים לעולם לא יתן ליהודים לכונן ישוב יהודי בארץ, וכן שכל המפעל הציוני כולו בארץ ישראל אינו אלא רעות-רוח דתית, רעיון תפל של הבורגנות היהודית הזעירה, שלא יקום ולא יהיה. בכוונה ובהתמדה שיטתית העלים העתון את העובדה הבלתי-נעימה והבלתי-נוחה לו, שנושאו העיקרי של המפעל הציוני בארץ ישראל הוא הפועל היהודי וחסידו של הרעיון הסוציאליסטי; וכשאי אפשר היה עוד להסתיר את הדבר ולדון את האמת הזאת בשתיקה גמורה, עמד העתון והעטה מעטה ערפל על הענין ודחה אותו בערמה לקרן זוית. ודבר זה נעשה בשעה שבעתונים השמרניים (“קורייר וורשבסקי”) ואפילו בעתון שונא-ישראל של הנ.ד. (גזַטֶא וורשבסקא") נדפסו מאמרים נלהבים (ולפעמים של סופרים מיוחדים) על ערכו התרבותי הרב של המפעל היהודי בארץ ישראל.

אלה הם מועמדים שלך לועד למען ארץ ישראל בפולין. תסלח לי אם אספר לך בדיחה קלה ששמעתיה פעם בפריס. פעם בימי העבודה בתעלת סואץ הופיע ובא לפני לֶסֶפס איש צרפתי, שהיה מוכן ומזומן לפי דבריו להשקיע סכום כסף מסוים “באותן מניות החברה למסלת הברזל אשר באי של שוודיה”. לספס הסביר לו, שתכניתו “לא מסלת ברזל וסואץ לא אי הוא, ולא בשוודיה הוא נמצא”. “אין בכך כלום – נענה ואמר האיש – איני מתכוון אלא להרביץ מכה באנגליה, ובעצם לא איכפת לי היכן”. אתה בונה את בנינך על אות אחת של ראשי-התיבות פ.פ.ס., כלומר על האות האחרונה של צירוף זה, הסוציאליסמוס, שנתנדף והלך וקיפח את ערכו וענינו. כאן הנגינה חלה על האות הראשונה (פולנית), וכל מקום שהדברים אמורים ביהדות או בציונות הרי מפלגה זו היא “יותר קתולית מן האפיפיור”, כלומר פולנית-לאומית היא יותר מן הלאומיים עצמם. חייבים לדעת יפה את המצבים המיוחדים במינם כאן, חייבים לדעת ידיעה עמוקה בטיבם של האנשים ולא להסתפק בידיעה שטחית ולהוציא משפט כעין משפטו של ז’ורנליסטן בינוני או של זקן ורגיל המוחזק בדעות של שגרה לפי השמות והמונחים המפלגתיים בלבד. אלמלי היתה פ.פ.ס. מפלגה סוציאליסטית אמתית, מסקנית בדעותיה ובמעשיה, אלמלי היתה זו בעבר או בהוה נוטה ידידות ליהודים ולציונות ולו בצורה מתונה בלבד, ואלמלי היה ענין בריסק ענין של סוציאליסמוס, הרי נכונה היתה במילואה השגתך שהשגת בענין זה, והריני מבקש אותך להאמין לי שהייתי מחזיק לך טובה מרובה על כך, שכיוונת את דעתי ואת תשומת לבי כלפי דבר שנעלם ממני משום מה. “טבע הוא באדם שיהיה טועה ונטעה”. אולם בענין הנדון הריני מאמין באמונה שלמה, שהרשות בידי לאמור לך, שהפעם היית אתה הטועה. שכן פ.פ.ס. היא באמת לא אותו סוציאליסמוס, שאנו נוהגים בו כבוד; לפי טבעה אין היא נוטה כל עיקר להכנס לועד למען ארץ ישראל, ועלינו מצוה היא לשקול יפה יפה בדבר, שמא יש בהשתתפותה של זו, על נטיות ההתבוללות שלה, כדי להזיק לנו, וענין “בריסק” אין לו דבר לא לסוציאליסמוס ולא לקפיטליסמוס. עובדה זו, שחברי פ.פ.ס. מעורבים באותו ענין, אינה נובעת מהסוציאליסמוס שלהם אלא מן החשש המוצדק או הבלתי-מוצדק שהם קשרו יחד עם חבריהם בני מפלגות אחרות קשר על שלטונות המדינה. חברים של מפלגות אחרות, וביניהם מנהיג האכרים המצוין וויטוס, הקתולי החרד והשמרני-העממי, אחד המדינאים הפעילים בפולין, ולא עוד אלא שהיה גם פעם ראש המיניסטרים במדינה, – אף הוא נאסר ביחד עם כל השאר ובחשד זה גופו ואף הוא נמנה עם אותה חבורה של נאסרים בבריסק שנתעללו בהם. כנראה, שכל הענין הזה נודע לך מתוך הידיעות החדצדדיות של העתונים, ודן אתה במאורע בריסק מתוך בחינה אחרת לגמרי, היינו מתוך בחינה סוציאליסטית. אתה משתעשע ברעיון-רוח שפ.ס.ס. מפלגה סוציאליסטית היא, ועל שום נאמנותה לסוציאליסמוס באו עליה הרדיפות וההתעללויות. לצערנו, המקדמות האלה כמעט שמוטעות הן, וכמקדמות כך יציאותיהן ותולדותיהן של אלה: אף אלה מוטעות וכוזבות הן.

אין אתה עומד על “מאורע בריסק” אלא אם כן אתה עומד על צירופו למהפכה הפולנית של מאי שנת 1926. במהפכה זו נחתם נצחונה של מפלגת פילסודסקי. מפלגה זו תפסה את הנהגת הממשלה וצמצמה צמצום רב את הפרלמנטריסמוס הפולני. יכול אדם לראות במגמה זו השוררת עכשיו בפולין משום נסיון לעשות פשרה בין הפרלמנטריסמוס מכאן ובין הדיקטטורה מכאן – או מעין פשיסמוס מחודש עם מוסדות-נציגות מדיניים. אין מעניננו אנו להכניס את ראשנו בעבי שאלה זו. בתור אנשים או בתור אזרחים – אלמלי אזרחי פולין היינו – הרשות בידינו להסכים או להתנגד לצמצום כוחו של הפרלמנטריסמוס. אני, למשל, בתור אדם מתנגד לצמצום זה, שכן איני מאמין שיש בתחבולה זו כדי להביא ישועה ומרפא למשבר האנושיות וליסוריה. ויש אנשים אחרים, וביניהם אנשי תרבות גאוניים ורבי השפעה, שדעתם מתנגדת לדעתי, והם סבורים ששעתו של הפרלמנטריסמוס כולו עברה, שמוסד זה נתיישן ורעיונו אבד עליו כלח, והם תולים את תקות הישועה והמרפא במוסדות החדשים, הסובייטיים או הפשיסטיים וכיוצא באלה החדשים. שאלה זו היא לא שאלת פולין בלבד, קיימת היא בעת ובעונה אחת בארצות שונות וחותם הזמן, זמן המעבר שלנו, טבוע בה. כל האומר להידרש לפתרונה של שאלה זו מבחינה הציונית וראייתה משול בעיני לסטודנט היהודי-הרוסי – סח לי דבר זה מכס נורדוי עצמו – ששאל פעם את נורדוי, מה יחסה של הציונות לרעש האדמה במרטיניק? כשהשיב לו נורדוי: “אין לה לציונות שום יחס לכך”, נתרתח הלה וצעק: “תנועה זו אינה תנועה כל עיקר, שכן כל תנועה אמתית חייבת שיהיה לה יחס לכל דבר המתרחש בעולם”. כן, הציונות נדרשת לשאלה זו של הפלרמנטריסמוס כל שהיא מתקינה את עצמה לפי הכללים המקובלים על הדימוקרטיה הפרלמנטרית, אולם אין איש שואל בעצתה של הציונות בשאלות המוסדות והתקנות המדיניים של עמים אחרים, ואין היא חייבת לשמש בחינת מיסיונר ועושה נפשות לפרלמנטריסמוס בעולם.

מיום שממשלת פילסודסקי נחלה נצחון מכריע קמה בסיים הפולני התנגדות נלהבת וחריפה, בה נטלו חלק מפלגות שונות ושיירי מפלגות: מפלגת הנ.ד. (נארודובה דימוקרציה) הלאומית האנטישמית, המתאמרת להיות מגינה של החירות הדימוקרטית, ומובן מאליו שאינה מתכוונת אלא להכשיל ולהפיל את הממשלה של היום, לתפוס את השררה, על מנת להשתרר אחרי כן ברוחה היא על המדינה; מפלגת-האכרים הטוענת שהיא הרוב במדינה, הואיל והאכרים הם רוב מנין בארץ; פ.פ.ס. הרואה בפילסודסקי (הגזירה שוה למצב באנגליה מתבקשת מאליה אצל כל המתבונן בה!) בוגד ומועל, והרי היא מזדווגת ומתחברת עם הנ.ד. צורך מלחמה ללא רחם בממשלה של היום, וכיוצא באלה מפלגות. מלחמה זו לא נצטמצמה בתחומי הסיים בלבד, אלא הלכה ונתרחבה וגדלה והיתה לתעמולה עממית גלויה ונסתרת, והממשלה בוטחה ומאמינה בכך שהתקשרות זו מתכוונת ומתכוננת למרד מזוין ומחובתה שלה, של הממשלה, מחובת ההגנה העצמית, לדכא כל נסיון מעין זה בכוח ובאלימות. ברור הדבר, שכל ממשלה, בין אם היא שמרנית ובין אם היא פרוגרסיבית, בין אם היא קפיטליסטית ובין אם היא סוציאליסטית או קומוניסטית, אוחזת באמצעים כאלה כל שעה שהיא רואה את עצמה ואת קיומה שרויים בסכנה כזו. וכן מסתבר מאליו, שכל מפלגה שזממה מזימת-קשר נגד המדינה ונגד הממשלה ונכשלה במזימתה זו, לא תודה מעולם שזממה באמת כך. אם באמת בטוחה הממשלה, כפי שהיא מכריזה על כך בבטחה ובודאות, שהמרידה נתכוננה והלכה, או שהתעמולה היתה כל כך חריפה ומשסה ורוחות המתנגדים היו כל כך נרגזות שאפשר היה לחשוש להתפרצותו של מרד ומן ההכרח היה להזדרז ולגדור בפניו על ידי מעשים פרופילקטיים (בחינת הקדמת רפואה למכה)? – מי יכול להכריע בדבר. והנה הכריע בית הדין לטובתה ולזכותה של הממשלה. משנודעה הכרעה זו התחילו צפים ועולים חשדים והאשמות נגד בית-הדין שהכרעתו באה בלחץ הממשלה, והממשלה נענתה לכך בהכחשות חריפות, שחזרו ונישנו כמה פעמים. מי יכול להכריע בדבר זה? בינתים אירע מעשה בריסק, וענינו של זה אומרים שנתעללו בחבורת אנשים שנאשמו בחטא של הכנת מרד ונתפסו ונאסרו בכלא בריסק. המעונים הגישו את עצומותיהם לבית המשפט וזה דחה את טענותיהם וקובלנותיהם. לצערנו, מלאים הם בתי הכלא לאסירים פוליטיים עוונות כרימון בכל מקום. אין ארץ בעולם, שגורלם של נאשמים בתכנית למרד ולהתקוממות במדינה, נאה ושאנן הוא. מתוך אספקלריה אנושית הריני מיצר בצערו של ליברמן ואפילו בצערו של וויטוס, אולם חסר טעם ותפל הוא לעשות מאורע כזה קו ומידה להערכתה של ממשלה או של עם. ה' ליברמן לא היה לא מעונה סוציאליסטי ולא מעונה יהודי, דיינו בקדושים ומעונים שלנו, ושוב אין אנו צריכים להכניס דבר זר לנו כמעשה בריסק לתוך “ספר הדמעות” שלנו, ואין אנו רשאים לכוון את עבודתנו הציונית לפיו. אלמלי עשינו כך היינו מסתבכים בפלפול בלתי-הגיוני והיינו נאחזים בתקדים מסוכן לנו.

אכן הרביתי לדבר במקרה אין-שחר זה, אולם ברצוני היה לברר את הדבר כהלכתו, שכן אין הדברים אמורים במקרה שלפנינו בלבד, אלא בדברים שהם בחינת עקרונים, אם צדקנו בהתיחסותנו כלפי פולין אם לאו. הדברים אמורים בעבודת-חוץ הציונית, שמצוה עלינו לעשותה בכל מקום ובכל שעה לפי כללי הצדק שלנו ולפי צרכינו אנו, שהובנו ונתפסו על ידינו כהלכה. ולבסוף עלי להביא עוד דוגמה. במשך בקורי הרבים במדינת מַסַצ’וזֶטִס אשר בצפונה של אמריקה שקוד הייתי ומתמיד בעבודה ציונית מדינית ועמדתי ביחסים קרובים עם מי שהיה מושלה הכללי של מדינה זו, עם ה' פוללר, שהכריז הכרזה לטובת הציונות, ועוד בשנה שעברה נתקבלתי שוב בכבוד ובחגיגיות בבית המחוקקים ובבית הסינאט של אותה מדינה. מדינה זו, מסצ’וזטס, אף סייעה אותנו ואת מפעלנו על ידי פניותיה הטלגרפיות בימי המשא והמתן בסן-רמו. מדוע לא עלה אותם הימים על דעת איש מאתנו להתרחק ממדינה זו וממושל כללי זה לרגל פסק הדין והוצאתו לפועל של שני האיטלקים סקוֹ וּוַנְצֶטִי?⁶⁹ הרי לעומת מעשה זה שנעשה לאיטלקים באמריקה, המכות והחבלות שנעשו באסירי בריסק הם כלטיפות חבה. הרי שם מעשה בית-דין קטלני היה, שזעזע את כל מוסדות העולם כולו. היאך רשאים היינו לעבור בקלות ובשתיקה על הענין ההוא ולהרעיש עולמות על דבר של מה בכך זה של בריסק? – – – – יחס כזה אינו אלא צביעות.

ב. על המצב. בניגוד לרוסיה הצאריסטית של לפנים ובניגוד לגרמניה של היטלר של היום הרי שנאת ישראל בפולין גאה ועולה לא מלמעלה למטה אלא מלמטה למעלה, כלומר לא מן הממשלה אל העם אלא להפך, מן העם אל הממשלה. חובה היא להניח שמקצת ממשפט קדום או ממורת רוח או, נאמר, מיתר שובע ביהודים מצויה בכל חבורה של נכרים, בכל עם ובכל ממשלה ובכל מקום, אולם אצל ממשלה זו של פולין היום הרי מנה זו ודאי הומֶאופטית היא. מפלגת הממשלה הפולנית אינה בחינת השקפת-עולם, ואף אינה אידיאולוגיה; לכאורה ליברלית היא, ויחד עם זה קתולית חסודה ויראה, ובראשה עומד פולני אירופאי אציל, רודף שלום, נפש ממשלה זו היא רומנטיקן מהפכני צבאי, איש-סתרים-ואלימות גאוני, וכל המפלגה היא מדינית-פנימית כולה, פוסלת היא ודוחה את הלאומנות, את המסתורין של העממות, את כל קורי הדמיון על הגזע ומעריצה בעיקר וביחוד את המדינה ואת הצבא. חסר לה לגמרי לממשלה הקרקע, ממנו יונקת האנטישמיות, המתבטאת כולה בפולחן המוצא, הגזע, בחלומות ובהזיות של ייחוד לאומי פולני. באופן שיטתי דוחקת היא את ההרגשות ואת היסודות האלה ומעלה במקומם את דבר ההערצה של שעות הגבורה בחיי פולין ובתולדותיה – את האיפוס של הלגיונות הפולנים וכיוצא באלה מאורעות. עמדתה הנפשית-המדינית מזכירה את עמדתה של צרפת אשר לנפוליון כלפי צרפת של תקופת לואי הארבעה עשר: לא להשקיע את עצמו בשכרון המסורות העתיקות בלבד אלא ליצור גם מסורות חדשות. מוצא אתה כאן משום התהדרות בגבורה וכוח, משום נימה אישית, משום גבורה של פחותים שעלו, משום פטריוטיסמוס מדיני בלתי-רגשני, גס, שכלתני. בשאלות המדיניות הפנימית הרי הסעיף הממשי ביותר של ממשלה זו: יתר מידון, הטלת מרותה של המדינה על כל רשויות החיים, מגמה, שנתפסו לה עוד ביתר זריזות הממשלות שקדמו לה – מגמה שעולה בד בבד עם שאיפותיה של פ.פ.ס., אף על פי שהיא נובעת ממקורות אחרים לגמרי. במדיניות החיצונית ניכרת כאן נטיה לבטחון הגבולות, התנגדות לפציפיסמוס בחינת סכנה לשלמות הטיריטוריאלית של המדינה – מגמה העולה בד בבד עם המדיניות הלאומונית, אף על פי שמניעיה וגורמיה גנוזים במקום אחר.

הנ.ד. מרגישה באינסטיקט בריא את הניגוד הזה. מפלגת הממשלה מתיחסת לקתוליות בכבוד רב וברתוי מלא, אולם הנ.ד. רוצה בהזיות ובשכרון, בדמדומים, בהתלהבות של דבורים רמים ונשאים, בהשתקעות, למשל, בפולחן אם-ישו שהוכרזה כפטרונית ומגינה על פולין. הנ.ד. היא לירית בכולה, ואילו מפלגת הממשלה אפית בכולה. הנ.ד. מעריצה ומאליהה את העבר, מפלגת הממשלה כולה מסורה לעתיד. בשביל הנ.ד. הלאומיות הפולנית, הפולנית במאה אחוז, ללא כתב ורבב, הוא העיקר, הוא הגורם השליט היחיד במדינה, הסימן המובהק היחידי, הצביון היחידי של העיר ושל הכפר; זוהי לאומיות פולנית כנוסה כולה בתוך עצמה ושלמה בתוך עצמה, שנתייחדה ייחוד טיב ופרצוף, ודוחה מתוכה כל הזר, כגון צרפת זו של בארֵי או כגון אמריקה של “קו קלוקס קלן”, ובשריון הקתוליות-הרומאית. ומפלגת הממשלה, שגם היא לאומית היא, ורק בפי מתנגדיה ודברי הפולמוס שלהם היא קרויה אנטילאומית, העמידה במרכז ההרגשה של העם את רעיון המדינה, את המדינה בחינת אידיאל, את קיומה ושמירתה של המדינה בחינת עיקר העיקרים של דאגתה ושקידתה; מכאן היחס אל הצבא בחינת תריס ומגן למדינה, מכאן המיליטריסמוס החזק, שאינו מתכוון בתוקפנותו כלפי חוץ; מכאן מורת הרוח מן ההתאגדויות הפרלמנטריות המפלגתיות-המדיניות, על רגישותן וסיבוכיהן, כשנדמה והנה הן גודרות בפני מטרותיו של קיום המדינה וגידולה.

מצוה לעמוד על טיבן של המגמות הכלליות האלה כדי שיסתברו לנו היחסים הנובעים מכאן ליהדות ולשאלת היהודים כאן. מדינאי השעה, מסתכלי הרגע לא עמדו על הצירופים העמוקים האלה ולפיכך אין להם מושג ברור כלל וכלל, אם ואיך ומדוע נשתנה לטובה יחס הממשלה הפולנית אל שאלת היהודים. חובה היא להבין, שאין כאן משום שינוי-חזית-והערכה מקרי כלפי היהודים, אלא ששינוי זה נובע מתוך תכנית מסוימת, המתכוונת כלפי כל עניני המדינה כולם. הנ.ד. מוכרחה להיות אנטישמית, ממש כשם שמפלגת הממשלה אינה יכולה להיות אנטישמית. שלא מדעת ושלא מכוונת מכוון ידן של שתי מגמות סותרות ומוציאות זו את זו באמצע: מגמה לאומונית, צרת עין ולב מכאן ומגמה מדינאית גלוית לב, מקיפה מכאן. המגמה הראשונה תומכת את יתדותיה בפרלמנטריות, ואילו השניה נסמכת בעיקר על מפלגת הממשלה. יש לי הרושם, שאם תצא עכשיו מפלגת הממשלה ותפנה את מקומה לפרלמנטריסמוס ה“חפשי”, כלומר אם לא יבלמו את העתונות הפרועה, הקוראת לשיסוי, לשנאה, ואת התעמולה האנטישמית-הלאומונית על ידי פקודות וגזירות אדמיניסטרטיביות, וירשו בחירות חפשיות באמת, אזי תבוא התוצאה ההכרחית שאין לגדור בפניה: תהיה נ.ד. גדולה מאד, קומץ של פ.פ.ס., מפלגת אכרים מוגדלת, מועט של מיעוטי העמים שבמדינה ומיעוט של מפלגת הממשלה. ובנוסח אחר: יוצא, שבוא יבוא משטר אנטישמי. ורואי שחורות בטוחים, שבמקרה כזה הרי משטר היטלראי קרוב הוא. הללו מביאים ראיה, שעתונה של הנ.ד., היא “גזיטה וורשבסקה”, מטיף בזמן האחרון ובשקידה מרובה לעקירתם והרחקתם של היהודים ממקצועות הרפואה, המשפט ושאר המקצועות החפשים, ולתכלית זו של ליבוי הרגשות הקנאה והתחרות הרי הוא מפרסם והולך רשימות של שמות הרופאים היהודים, עורכי-הדין היהודים וכיוצא באלה; וכל זה לא בא אלא לשמש מעשה הכנה כביכול לאותו “טיהור”, שיתחיל מיד עם שינוי המערכה, עם מעבר השלטון לידים אחרות. אמנם כשאני לעצמי סבור אני, שחששות אלה מוגזמים הם; אולם אין ספק בדבר, שרבים לומדים כאן ממעשי היטלר ודרכיו. שכן בידוע גדולה שנאת ישראל של כל מפלגה ולא כל שכן של הנ.ד. מכל שאר שנאות שהן שונאות, ואפילו השנאה אל הגרמנים, אל אויבי-עולם אלה של הפולנים. שונאי ישראל אפילו כשהם שונאים זה את זה, רבים ומתנצחים ביניהם, כגון אלה של ימינו כאן, עתידים סוף סוף להטיל שלום ביניהם ועל חשבוננו אנו. אמנם איני רואה כל כך שחורות כדרך רואי השחורות הותיקים שבתוכנו ואיני סבור, שהדברים יגיעו כאן לידי קיצוניות “שיטתית” ויסודית עמלקית בכולה, כדרך שהגיעו בגרמניה של היטלר המרושעת והמנוולת, שאין למצוא ולראות בה אף ניצוץ אחד של מוסר אנושי; אולם ממשל אנטי-יהודי בנוסח דמובסקי⁷⁰ נדמה אף לי לצערי כבטוח, באם ינצח באמת פרלמנטריסמוס פולני חפשי.

הטרגיות של מצב ישראל במזרחה של אירופה גנוזה בנגוד שנתגלע במשך השנים האחרונות בין צרכי הקיום היהודי וטובתו של ישראל ובין – – צרכי עצמאותו של הרצון העממי⁷¹. עוד לפני ימים רבים ניבא הלב דבר בואה של טרגיות זו, אולם מעולם לא הרגישו אותה בממש, כאילו אפשר למששה בידים, כמו בימינו אלה. והדברים מורגשים לא בפולין בלבד אלא גם בעוד ארץ אחת, שהישוב היהודי גדול בה לערך, ברומניה. אף ברומניה אין האנטישמיות אנטישמיות מגבוה, שהממשלה מטפחת אותה בידים ומגדלת את הנחש הארסי של האנטישמיות בחיקה, אלא תרבות-חידקים של הנוער הלאומי, ודעת הקהל וההמונות הרחבים מסייעים בידה, ואפילו בניגוד אל הממשלה. העם הרומני עצמו מוכן ומזומן להשתער על הצבור היהודי לרצחו נפש, מוכן ומזומן לגרש את המתלמדים היהודים מבתי המדרשות העליונים, אלמלי היתה ידו של העם תקיפה ובת חורין. פרלמנטריסמוס בן חורין בכולו לא די שלא יעמוד לנו ולזכויותינו אלא יחתור וימוטט את כל אשיות קיומנו. שוחחתי בשעתו על שאלת היהודים ברומניה עם ראש המיניסטרים של רומניה, עם דוּקא, מכרי משנים רבות, שנרצח לפני זמן קצר. קבלתי לפניו על רשלנות והתעלמות זו שנוהגת הממשלה בתנועה האנטישמית, דרשתי ממנו התערבות נמרצה של הממשלה בדבר. והוא נענה ואמר לי, שלפי דעתו המצב קשה ביותר בגלל הפופולריות שניתנה לשנאת ישראל בעם, ואף על פי כן הבטיח לי, שהממשלה תפתח במעשים נמרצים בשאלה זו. והנה פתח באמת במעשים נמרצים בשאלה זו, ביטל את האגודות האנטישמיות ופירקן, ושילם בעד זה בחייו. ואם אין אנו מבינים את הדבר הזה, שוב אין אנו יכולים לעמוד על טיבו של הזמן וסימניו.

נאחזנו ונתעקשנו במשהו שהיה נאה במקומו ובשעתו, בשעת המהפכה ברוסיה ובמשך התפתחותה של זו. אולם הרי חיים אנו עכשיו בזמן אחר ושרויים אנו במצבים אחרים. האמן האמנו באמונה שלמה, שיש בידי המעבר מן האבטוקרטיה (שלטון היחיד) לפלרמנטריסמוס כדי לפתור בעיתנו, האמנו שרק הממשלות משסות בנו, ואילו המונות העם יגינו ויחוסו עלינו. במהלך-מחשבה זה מקור כל חכמתנו הפוליטית, מקור כל הפרזיאולוגיה שלנו, כל ה“תורה” של ה“אינטליגנציה” הרוסית שלנו, כל עתונינו, כל שיחותינו המדיניות, מקורם של כל “שירת הזקנים וצפצוף הילדים”. הממשלה – אסורה, ידידי הממשלה – המאה השחורה, פורעים, סוכני-חרש, פרובוקטורים, בלשים; ואילו הנלחמים בממשלה – גבורים, בני-אלים, קדושים, מעונים; אטישמיות – מעשה-ידיה של המשטרה החשאית הסרה למשמעתם של מיניסטרים המסתתרים מאחוריה, ואילו מליוני ה“קַצַפִים” – העם הסובל, חף מפשע ומהרהורי פשע ושותף לנו, שותף ליסורים ולעוני, אחים לצרה, שיפתחו לפנינו זרועות אחים לקבלנו, באם תנתן להם זכות הבחירה הכללית, ללא סייג וללא צמצום, – ובכן: הבה נחרף ונגדף, נמחה, נמרוד – והרי שכל המדבר בעזות ובחריפות נגד הממשלה, השלטונות, האבטוריטה, הוא הוא איש-העם האמתי, שכן חוצפה עולה גבורה, ועתון שכחו וחילו לחרפות מקובל הוא, חביב הוא, שכן “בלתי תלוי” הוא ובן חורין הוא. תחי ה“סְווֹבּוֹדא” (החירות).

אכן עינים להם לבריות ולא יראו, שכל מידה פרועה זו של המחשבה והדבור, שכל טירור זה נגד התרבות וכל חוסר ההבחנה והבקורת, שבשעתם תפסו מקום במהפכה הרוסית לא היו בעצם המהפכה הרוסית עצמה (שכן היא גופה, המהפכה, כבירה היתה ורבת הוד ותפארת) אלא חקוי שבקריקטורה, התגסותה והתקופיותה של זו, והמהפכה עצמה יכולה היתה להתקיים גם בלעדיהם, בלעדי הרצים לפני מרכבתה ולאחריה; אולם עכשיו, לאחר המהפכה ומחוץ לתחומיה של רוסיה, הרי כל הנטיה הזאת, הבלתי יהודית ביסודה ובמוצאה, שמצבים אחרים הולידוה והשפעות אחרות עיצבוה, ושעה מסוימת וסביבה מסוימת טיפחוה ורוממוה, – פסולה ביסודה. והנה כל הפסול הזה שעבר זמנו הועתק והוסק עכשיו לפולין, שלא במקומו, ובמקום רוסיה צמח ועלה בכוח הדמיון החולני של שכורי ה“סוובּוֹדא” (החירות), הנערים והזקנים המתילדים, דחליל אחר, מפלצת אחרת, “אנגליה”, ועוד שעיר לעזאזל אחד ניתן להם לנערים האלה – ה“אכסקוטיבה”, “הממשלה היהודית”, והרי סתם ממשלה – עריצות שנינו, ובכן – הבוז לעריצות. וז’בּו⁷² אף כל מיני טעמים ונימוקים עמו מן המוכן, פסיכולוגיים-עממיים ואפילו מוסריים. לכאורה הדברים כתובים “אידיש”, אבל כדרך “גוי הסח יהודית”, ולאמתו של דבר הרי זו רוסית מופלגה, רוסית של מיטינגים, של מיטינגים בנוסח שנת 1906, שדומה עליך והנה אתה בסוֹליַנוֹי גוֹרוֹדוֹק של פטרסבורג, מקום נשמעו נאומי ברק ורעם אלה נגד הממשלה, הביורוקרטיה, המשטרה, סוכני-החרש והפרובוקרטורים. קראו נא את מאמרו הגדול של ז’בו בעתון “מאמענט” מיום ששי האחרון, היאך הוא מדבר משפטים עם מתנגדיו, כדרך שמדברים לתלמידי בית-ספר שסרחו; היאך הוא מפאר ומאדיר את ההתכתשויות בתל אביב; היאך הוא דן לחובה את גינויו של מעשה הרפתקה ומסרסהו ודורשהו, תוך עקמומיות פלפולית, כמין התערבות ופגיעה במצפונו של אדם ובדברים שבלב; היאך הוא מעמיד מתוך תמימות של בטלנות פנים של יודע דעת הליכות העולם הגדול; והיאך הוא מתאמץ להטפיש את הקוראים בהמון ראיות ובדרכי ההוכחה המפורסמות, שההפגנות בתל אביב הן בחינת מעשה רב, והראיה, שהסוכנויות הטלגרפיות הכבירות והעצומות, האואס ורויטר, הודיעו על כך טלגרפית. אכן חייבים להתגבר על גועל הנפש, שמתעורר בנו עם קריאתם של דברי הבל אלה, ולהשיב על דבריו בפרטות ובתקיפות. שכן ארס זה של סופיסטיקה ופלפלנות אנרכיסטית המגלגלת בלא בושה את הלבן בשחור ואת השחור בלבן, הריהו חודר ללבות בני הנעורים והמונות העם, כדרך שריקלמה אמריקאית, צעקנית ורעשנית, קונה את הלבבות על ידי חזרה שיטתית יום יום שעה שעה. וכל זה אינו אלא הקצף והשמרים – ולא היסוד, הגרעין העיקרי – של אותה תקופה ברוסיה, כשזעם-עם אמתי, יוצא ונובע ממעמקים, קם כנחשול ובסערה כנגד הכל. כל זה ניתן, בחילוף מקום וזמן ורוח, למצבי חיים שאף הם גונזים בעיות, בעיות קשות, אולם המערכה אחרת היא, הגורמים אחרים הם, והאוירה החדשה שונה בכולה מהאוירה ההיא, ומצב העולם נשתנה בכולו, ויחסי השררה נשתנו ונתחלפו, וקמו מושגים חדשים ועלתה למעלה פסיכולוגיה חדשה. אם כל זה איננו בגדר התבוללות שוב איני יודע, מה ראוי להיקרא התבוללות. זה בלבול גמור של דרכים, של מקומות וזמנים. וכל זה מטיל את ארסו ומבלבל את המוחות ומכניס מבוכה בלבבות ולא רק של אלה הקוראים לעצמם ריביזיוניסטים אלא גם של האחרים. הדברים פועלים את פעולתם בוורשה, ומיד הֵדָם נשמע בתל אביב, ואף משפיעים הם על אספותיו של ה“מזרחי”, ודבר זה קרוי בפי הבריות: “מדיניות פנימית”. קשה לו לאדם למצוא את עצמו בתוך תוהו ובוהו זו. רק לפני ימים מועטים נשתתפתי כאן בועידה שנתית גדולה של ה“מזרחי”. אני, מחבר “למרנן ורבנן”⁷³ ומתנגד ותיק ולוחם תרבותי ברבנים, נוהג יראת-כבוד רבה לגבי הרבנים הטובים, היראים, בעלי הזקנים הארוכים, ואני נכון לשאת ולסבול הרבה, מפני שכוונתם טובה ומחשבתם רצויה. אולם כמעט שלא יכולתי לכבוש את עצבי כשעלה על הבמה אחד הנואמים, ובנאום חגיגי הכריז שאף המפלגה שלו “אופוזיציונית” היא, משום שבכלל אין אנו צריכים לדיקלרציות של ממשלות, ובכן הלאה ה“דעקלאראציעס”. אנו, אנו, אנחנו, כלומר הרבנים והילדים שמילאו את היציע ואת העליה והרעישו לכבודו של הנואם: “מי היא אנגליה”? “מה כוחם של הערביים”? “וחבר הלאומים מהו”? “אנו, אנו, אנחנו”! מה גדולה המבוכה, ומה רב בלבול המוחין. – – “אופוזיציה” כנגד מי, כנגד מה, בשביל מה? “אופוזיציה” וכל זה בשמה של “עת לבנות”⁷⁴, חלק מן הציונים הכלליים. כלום אין בכך משום מעשי ילדות אם סבורים אנו לבוא לידי הסכם עם קבוצה זו או חברתה ונואמיה של זו יהיו משננים להמון דברים כאלה? כל ההסכמים שאנו עושים בחשאי, בחדרי חדרים, ערכם כאין וכאפס. אין ערך אלא לדברים שנאמרים בצבור, ברבים, שנעשים מטבעות לקהל, ושהעתונות מפיצה אותם בין הבריות.

ג. תפקידה של הסוכנות. – רביזיוניסטים או בלתי רביזיוניסטים, “מזרחיים” או בלתי “מזרחיים” – אין הדברים אמורים בפירמה מפלגתית זו או חברתה, בשלט מפלגתי זה או משנהו. הדברים אמורים בתשעים אחוזים של בני הנעורים, שהם עכשיו ראשי המדברים בכל המפלגות, לאחר שהבאים בימים אנוסים היו לפרוש ולהידחק לקרן זוית מפני השתלטותה של הצורה הבריונית התוקפנית בחיי החברה. ונוער זה התלוש מסביבתו ומיהודי שאר הארצות, שגדל באוירה של גיטו חדש, וחונך והושפע על ידי עתונות רודפת סנסציה, אין לו שום מושג בהיר וברור על המציאות האמיתית שבני ישראל שרויים בה בעולם. הצידה הרוחנית היחידה שלהם, הבאה מזכרונותיהם מתוך החוברות הקיקיוניות המפלגתיות ומתוך אותו סוג מסוים של עתונות, היא: אותו סוג מיוחד ודרך מיוחדת של וכחנות, מחאות, חירופים, איומים, זעם היסטרי נגד כל מי שאין דעתו כדעתם, ששכלו מיושב קצת, וכל אותה סדרה של ניאוץ והטלת דופי ופגם בכל מי שאינו משלהם והכתרתו כבוגד, מלשין, פרובוקטור, בלש. (ודאי קראת בעתונים, היאך הורידו בן לילה את שלטי המשרד הארץ ישראלי ותלו במקומם שלטים חדשים וכתובת עליהם, בשלש לשונות: “משרד סוכני-החרש האגלים” – כזה הוא הרוח של אספסוף הפרחחים), ותהלוכות-רחוב והתגרות במשטרה – כל אלה חזיונות לואי, תוספת גיטואית של ערב המהפכה הרוסית… כל אלה מביאים בהכרח, הכרח גורלי, לפרעות 1907 וכו', ודרך ארוכה מכאן מביאה לידי הבולשביות של שנת 1920. כל ההוקוס-פוקוס הרעיוני והלשוני הזה הוא ניגוד וסתירה גמורים לרוח ישראל, לדת ישראל ולמנהגי ישראל. לכל זה אין שרשים לא במסורת היהודית, לא ב“השכלה” ולא בציונות. אין אתה מוצא בכל זה אלא משום הסתגלות לדרגה מסוימת של המאבק הרוסי הפנימי, שנצטרף אליו הגיטו היהודי רב הסבל והמרירות, וכמנהגו מאז עלה הרבה בהתלהבותו על רבותיו הזרים. יסוד זה נכרי, זר בכולו לחיי ישראל, חזיון זה של מימיקרי, שלפי טיבו עליו להיות חזיון עובר, חדר לתוך חוגינו הפנימיים ביותר, והרי הוא מעמיד פנים כאילו הורתו ולידתו בקדושת היהדות, כאילו תנועת התחיה כביכול מתכוונת לחדש את המרידה, את השרירות, את ההפקרות, את החוצפה, את הנְהִיָה אחרי המהפכה, מהפכת תמיד, בחינת חזון לאומי לעמנו.

בהזנחתנו או בפחדנותנו בא לנו כל זה; כל העבודה הזרה הזאת לישראל, פרי זה של התבוללות, לא רק שעמדו ונשתמרו בתוכנו אלא גם נשתלטו עלינו, והרי הם מאיימים ומשתוללים ששוב אין מאתנו שיעיז לדבר או לכתוב כנגדם. כל נואם ערמומי, כל מי שקבל כתב הרשאה ויפוי כוח מאת קבוצה או חבורה שהיא, השקוד וחרד כל ימיו על שמירתה של הרשאה זו, רואה את עצמו חייב ועומד לשאת נאום אופוזיציוני ולשקוד על כך, שהנאום יתפרסם ברבים, למען ידע העם שעוז לו לאדם להלחם על דעתו, שאם לא כן יזרקו אותו לבין הגרוטאות. וכך מתגאה כל עתונון קטן שבקטנים, שעומד הוא כביכול ברשות עצמו, ולו שאין בו דעת והשכלה, ולו שידיעותיו לקויות ופגומות, ולו שאפשר לקנותו בכל מחיר שיציעו, אבל הוא “בלתי תלוי”, כלומר אופוזיציוני, בן חורין הוא לחרפות וגדופים. ולזה אומץ-לב ייקרא, וזה משפיע על ההמון שנקנה לו מושג כזה על עוז הנפש והגבורה. מתנגדות זו העשויה בידים עלולה לשמש נושא לקומדיה בידי יוצר אמן. פלוני שולף את חרב-העץ מנרתיקו כשהוא רכוב על סוסון, שהסָרָג עשה אותו ביד אמן מעור עגלים. כזהו סוף המלחמה – סוסון מבדח. עוסק הוא ב“אופוזיציה” משום שהוא סבור, שאין לנו בכלל לבוא בדברים עם ממשלות. ואביר אחר קופץ ונכנס בסערה כבעל “אופוזיציה” גם הוא – מצב הריביזיוניסטים: משני עברי הירדן ותנועת הפטיציה. ושני גבורי מלחמה אלה אינם מרגישים, שהם עושים “אופוזיציה” זה לזה, שכן בטלן ראשון אינו רוצה לבוא בדברים כלל ועיקר עם ממשלות, ואילו השני נפשו חשקה דוקא לדבר עם מלכים ושרים. מחשבות שניהם – מחשבת קריקטורה.

כל אותה האופנה כולה של “אופוזיציה” וכל השררה הזאת של סוג ידוע של “רחוב” – ובטעות קוראים לכך: הרחוב היהודי – מוסקובית היא במקורה, מלפני מתן הבולשביות, ונאה היא לימינו ולמצבינו כחלוק של תלמיד חכם לבור מדאורייתא…

לא חלו ולא הרגישו הבריות שמצב זה של שנות השמונים והתשעים למאה שעברה נשתנה בעקרו וביסודו… נלחמים בנו עכשיו לא שושלות מלכים, ולא חבורות מועטות של אנשי שררה, אלא עמים שלמים, המוני צעירים מסודרים ומאורגנים, כמעט כל המדינות כולן של אירופה התיכונית. בגרמניה לא נמצא אף אדם אחד שנלחם לטובתנו; העם העצום ביותר של אירופה, גרמניה, עומד כולו מאורגן נגדנו. ממשלת פולין של ימינו שוב אינה מקור האנטישמיות כמו הממשלות שקדמו לה. – – העם נגוע יותר במכת האנטישמיות מאשר הממשלה. אמנם אין הממשלה עומדת על צדיקים בלבד; ממשלה זו פולנית היא, קתולית היא; אולם כאן, בפולין, הממשלה מעמידה בסכנה את כבודה ומקפחת הרבה מחבת העם אליה בגלל יחסה אל היהודים. איני מתכוון לאמור, שנחדל מריב את ריבנו עם הממשלה הזאת, כשהדברים אמורים בצרכי ישראל ובענייניו. ריב נריב עמה, בעניניות רבה, ביתרה של כשרון, כדרך שנלחמו לפנים היהודים בגרמניה ונאבקו עם השררה. רואה אני את שויון זכויותיהם של בני ישראל, את האמנסיפציה, בחינת צורך הכרחי לקיומה וביצועה של הציונות. קדושה היא לי המלחמה בתוך כתלי בתי המחוקקים על משפטו ועל שויונו של ישראל בעמים.

אין אני מתכוון כלפי ההגנה על זכויותיהם ומשפטם של ישראל, אלא כלפי כל ההכוונה הפסיכולוגית הזאת שאינה אלא שלילית, הרסנית, מקעקעת כל בירת הסמכות, מחריבה. כל מה שהיה בשעתו בחינת תולדה של התפתחות והשתלשלות מסוימת, היה עכשיו הרגל שהפך טבע. ושקר מוסכם זה הוא שליט על המוחות ועל הלבבות. צורך פנימי להם לבריות לשנוא (שנאת חנם, שלפי דברי חז"ל הביאה כביכול לידי חורבן הבית⁷⁵ – דבור עמוק), כל חילוק-דעות קל, שבכל ארץ ועם אחר עשוי להתיישב בן רגע וכלאחר יד נהפך אצלנו למפל-שלג ענקי. פעם שמעתי על תרופה אחת ושמה כמדומני, היוסֶגַנין, שמביאה עמה תופעת-לואי בלתי נעימה, שכל הטועם ממנה רואה את הדברים בשיעור-קומה מוגדל (מֶגַלופּסיה). כנראה לגמו כאן הבריות לגימה גסה מן הסם הזה. אולם דרכם של אלה לראות “גדולות” מהלכת רק בכיוון אחד: כל שהוא מעלה ומגדיל את מומיהם ואת פשעיהם של האחרים, שדעתם שונה מדעתם הם. נרגנות, חשדנות, אי-אמון, חטטנות, צרוּת-עין, מוציאות את האגודים הגדולים מן העולם, שכן מרובים בהם באגודים האלה אישים בולטים ומתבלטים ביותר, על יצריהם, עקשנותם, דעותיהם הקדומות, ולפעמים גם תיאבונים קשים, המתנקשים ומתנצחים זה בזה; האיגודים הגדולים מתפרקים ומתפלגים ומתפצלים לבני איגודים, ואף הללו גורל הראשונים פוגע בהם, ושוב מתפרדים וחוזרים חלילה. תאות ההתנצחות מזדווגת לצורך השנאה, וזיווג שתיהם מביא לידי עשיית-אופּוזיציה בשמו של עיקר ולשמו נגד כל סמכות משלנו והן משל אחרים, לידי עשיית אופוזיציה זה לזה, ושוב אין הבריות יודעים בעצם, נגד מי ומה. בשנת 1906 ידעתי יפה, נגד מי מתכוון הלך רוח זה: מכוון היה כלפי הממשלה הרוסית של אותם הימים. והיום? – שוב איני יודע בעצם נגד מי. היום דומה והוא מתכוון כלפי יצור הדמיון ו“אנגליה” שמו. מחר יבוא יצור אחר במקומו. אולם שורש הרע גנוז לא בנשוא אלא בנושא. זו תכונה חולנית של הנושא, כשמרצו וכוחו אינם מתכוונים ומתפתחים כלפי החיוב, כלפי הצורה האמתית, אלא מתכוונים כלפי השלילה, ההרס והכליה. פשתה מחלה זו בבני הנעורים – ונגררו הללו אחרי קו ההתנגדות הפחותה ביותר, ממעטים הם בתלמוד תורה ומרבים להתפלפל בדברי פוליטיקה, ממעטים להתרכז ומרבים להתרגש; מרבים הם לחטט ולפשפש, לבם כמה וצמא לדבר שאין לו דמות ואין לו שם, ובעצם – אין הדבר אלא חזון-מדוחים. על דרכי הרפוי של מחלה זו עמדתי כבר למעלה. – – – –

ה.

א. הקונגרס היהודי. מתוך חליפת המכתבים עם ליפסקי⁷⁶ נודע לי ששוב נשאלה שאלה זו. והריני להעיד על כך שדעתי על הענין החשוב הזה הובעה בסדרה של מאמרים שנתפרסמו ב“העולם” וקל מאד למצוא את הגליונות. אף היום אני עומד בדעתי זו, ואגן עליה בכל יכלתי בכל ועד שהוא. אפשר ומן המועיל הוא לסכם את הדברים שנאמרו במאמרים ההם ולשלחם לאמריקה ולשאר הארצות. דומה עלי, שהתשובה בלשון פסקנית – הן הן לאו לאו – יש בה הרבה מן השגרה ומן הביורוקרטיזם.

ב. ה“משלחות היהודיות” – איני יודע, אם והיכן ואימתי דנו המשלחות היהודיות כולן יחד בשאלת הקונגרס היהודי העולמי ואם החליטו על כך החלטה מסוימת. – – וביחוד רואה אני צורך בדבר, שתתפרסם דעתי ברבים בכל הבהירות הנחוצה. או שמא נדחה שאלה זו עד לישיבה הסמוכה של הועד הפועל? אמנם איני מצפה לכך, שהוויכוחים בענין זה יעלו לנו גילויים ורעיונות חדשים, אולם אפשר ומן הראוי לעשות כן מטעמי משמעת פנימיים-הסתדרותיים; אלא שאיני יודע, אם עשויה היא ישיבת הועד הפועל להתקיים לפני צאתי לדרום אפריקה.

ג. “פטיציוניסמוס”. עד כאן נמנעתי מלהכריע לא לחיוב ולא לשלילה בשאלה זו, אף על פי ששוחחתי על הרעיון הזה פה ושם ומתחתי עליו בקורת מהולה בקורטוב של הומור. אולם להיפטר ולהשתמט מן הענין הזה, לא נוכל. קראתי את השאלה שנשאלה ביוגוסלביה, ואני מניח שעתידים אתם לקבל עוד שאלות רבות כאלה. כל הערמה שבמעשה-להטים זה ענינה בכך, שאין אדם יכול להלחם במפעל כה תמים למראית-עין. מטעמי-עיקר הריני מתנגד גמור לענין, אלא שמצוה היא למצוא את הצורה הדרושה לכך. דעתי היא, שישולח חוזר מטעם המחלקה-להסתדרות שלנו, ובו ייאָמר שאין במשלוח פטיציות לממשלה האנגלית ולחבר הלאומים משום דבר חדש, שהרי אנו משלחים וחוזרים ומשלחים בקשות כאלה, שהמוסד היהודי המוכר והמאושר על ידי חבר הלאומים – היא הסוכנות היהודית, שכל הבקשות צריכות להישלח רק דרך הצנור הזה, שהאמונה בכוחן אל פטיציות כאלה על כרחה שתביא לידי אכזבה קשה ומפח נפש, שמוטב להשתמש במרץ הלאומי הנחוץ לשם ענין זה שימוש אחר מועיל ופורה יותר, שהערבים אף הם עלולים לבוא בפטיציות, ואפשר ויגדילו הם את מספר המגישים פטיציות כאלה על מספרנו אנו וכו' וכו‘. חוזר כזה בלבד לא יספיק, אלא צריך להסמיך לו סדרה שלמה של מאמרים פולמוסיים, מלאים שאר רוח והומור, ולפרסם אותם בכל העתונים בארץ ובחוץ לארץ. שמעתי שז’בוטינסקי מטריח את השגרירות הפולנית בפריס בהזיותיו הפטיציוניות (ובפתויי-מליטריסמוס, שיש בהם כוח מושך מסוים, אם לא רציני ביותר, הרי על כל פנים מבדח ומשעשע). בטוח אני שה’ מילשטיין⁷⁷ לא יתן להטעות את עצמו, אולם לשם זהירות יתירה נתעכבתי כאן, שכן בעוד ימים אחדים יתכנס כאן מושבה של נשיאות הועד למען ארץ ישראל, והללו ישאלו אותי על טיבו של ענין הפטיציות.

ד. ההפגנה הערבית. העתונות כאן מרעישה בכל יום עולמות על “ההפגנות הערביות”; הנה הן נאסרות והנה מתירין אותן, ושוב נאסרות ושוב מותרות. הקדחת אינה פוסקת, העצבנות נמתחת והולכת. והתוצאות: התחרפותה והתמררותה של מלחמת-המפלגות, שיחות ושמועות בטלות, התרגזויות ואשלות תמימות, שדיה נשיבת פה כדי לעקור כל זה מן העולם, בשעה שסיבותיהם של כל הדברים האלה קיימות ועומדות; ואפילו ב“העולם” אינם נלחמים בהגזמות ובהפרזות, כדרך שהצעתי אני, אלא אדרבא חוזרים ושופתים קדירה זו עצמה ממש ובאותם תבלים. והנה היום נתבשרנו, שהותרו ההפגנות הערביות בחוצות. אם הדבר כך הוא, הרי באמת שערוריה היא. בנקודה זו מצוה שתרוכז כל העבודה המדינית, כל השיחות וכל חליפות המכתבים שבין הסוכנות היהודית ובין השלטונות. כל השאר – ואף אם כונתו רצויה מאוד – אין בו מועיל. אם יצא ההיתר על התעמולה הערבית, הרי שמתחשבים בה, הרי שמוכרחים להתחשב בה. וכאן יסוד ושורש הדבר. בשום ארץ בעולם אינם מבינים את ה“ליברליסמוס האדמיניסטרטיבי” הזה, ליברליסמוס מוכני, צבוע, ליברליסמוס של שגרה נושנה, המתיר לערוך בארץ הכפופה למרותו של מנדט תהלוכות והפגנות נגד המנדט, תהלוכות שסופן פרעות ומפלצות אימים נגד ההגירה היהודית. אלמלי היו מתירים בדנציג, למשל, תהלוכות-הפגנה על דגליהן ועל כתבותיהן המשסות נגד חסותו של חבר-הלאומים, שוב לא היה יכול הקומיסר העליון של דנציג להשאר שם אף יום אחד; אלמלי היו מתירים בוינה בשעתה, כשקומיסר עליון היה שליט בה, הפגנה כזו, – לא היה יכול להשאר בה אפילו יום אחד. לא התירו הפגנות כאלה נגד חוקת המנדטים בארצות של תרבות מופלגה, והנה מתירין אותן לאוכלוסין מזרחיים, עצבניים, שאינם כפופים לציות ולמרות, לאוכלוסין שיש בהם תערובת גדולה של בדוים ושבטים פראיים למחצה, מתירין אותן במקום שלפני זמן קל נסתיימו אלה בהריגות ובשחיטות; וכל זה בא משום שתהלוכות כאלה מיותרות לאוכלוסיה הממושמעת, קרת המזג, השקטה של לונדון. כלום לא הגיע כאן חוסר-הדעת לידי שיאו? כלום תמוה הוא הדבר, שנותנים בזה פתחון פה למתנגדים לאמור, שבכוונה נותנים להם לערבים לעמוד כנגדנו? כאן, במקור הרע, בסבלנות זו, שאינה נתפסת בשום פנים במחשבתנו, שנוהגים בה כלפי ההפגנות האנטי מנדטוריות, האנטי יהודיות, עלינו להיאָבק ולהלחם בתזכירינו ובשיחותינו בעל פה עם השלטונות, ולא בתולדותיו ההכרחיות של הרע הזה העשויות להתגלגל עלינו בדמות גזירות על העליה היהודית. לכך אנו צריכים לכוון את כל מרצנו ולא לאחר שכבר עבר זמנו של הדבר, כשהוא כבר עשוי, כשהגזירות כבר נגזרו, ושוב אין ממשלה המכבדת את עצמה יכולה לחזור בה מדבריה ומפקודותיה ואפילו אם נשלח רבבות מחאות, ואפילו אם הועד הפועל שלנו יתכנס יום יום. במשחק זה ששיחקו האנגלים באש הלאומונות הערבית איבדה האדמיניסטרציה האנגלית את מצרים; במשך שנים נתנה והתירה להם למצרים לערוך הפגנות ותהלוכות עד שאחרה את השעה לקומם את הסמכות ואת המרות שנתרופפו, וכך עתידים הדברים להתגלגל גם בארץ ישראל אם האדמיניסטרציה לא תתעורר לאסור איסור גמור ללא רחם הפגנות פומביות נגד אב-החוק של הארץ: המנדט והבית הלאומי היהודי; כדרך שהממשלה הצרפתית אוסרת את תהלוכותיהם של המלוכנים נגד צורת המדינה הריפובליקנית, כשם שהבולשיביקים אוסרים תהלוכותיהם של מנשיביקים נגד שלטון הבולשיביסמוס, או הציכו-סלובקים אוסרים את האירידנטה הגרמנית, או הפולנים אוסרים תהלוכות כאלה של האוקריינים בארצה; כדרך שכל ממשלה בעולם, בין אם היא ימנית בין אם שמאלית היא, אוסרת לערוך הפגנות שיטתיות ומתמידות נגד חוקת המדינה וצורתה, לעורר שטנה ברבים נגד אשיותיה של המדינה. כלום לא הובטח הבית הלאומי על ידי משפט-העמים, כלום אין המנדט מגופו של חוק המדינה? זוהי כל השאלה כולה. אם יאסרו תעמולה זו סופה שתכלה ותמות, והעליה תמשיך בשקט ובמנוחה את דרכה. אולם אם תימשך תעמולה זו, ואם חיזוק ינתן לה על ידי הסבלנות, הרי כל ה“שיחות” וכל הסתייעות במכתב מקדונלד לא יועילו. לסומא מלידה אין תקנה במשקפים. אין זה אלא וויכוח-עולם בין שתי מעצמות בלתי שוות בכוחן. – – ואם הממשלה כבר הבטיחה להסדיר את ההגירה לא לפי עיקרים מדיניים אלא לפי צרכיה הכלכליים של הארץ (כוח הקליטה הכלכלית), הרי תתחשב בדעתה ובראייתה בכלכלה ולא בדעתנו ובראייתנו אנו. שערי הראיות וההוכחות ברשויות המדיניות והכלכלה פתוחים לעולם לכל העברים: מקומות עבודה ואבטלה, חוסר עובדים זמני עשוי להתקבל כחזיון מתמיד ועשוי להידחות כחזיון ארעי שאין בו ממש; יכול אתה למנות את מספר המובטלים מקרב הערבים לחוד ומקרב היהודים לחוד, ויכול אתה לערבב אותם בקדרה אחת – על ידי צירוף ערמומי כזה יכול חוסר עובדים להתגלגל על נקלה בחוסר עבודה. הכל תלוי ברצון הטוב או ברצונם הרע של שליטים אותה שעה. אין הנוסחה בלבד מספיקה כל עיקר. היכן בית-דין שיפרש סתומות, שיתרץ איבעיות אלה, וביחוד בימינו, כשהפוליטיקה מסתייעת בעיקר בשאלות הכלכלה?

ה. התיירות. בשבוע שעבר הפיצה הסוכנות הטלגרפית היהודית (יט"א) טלגרמה ברבים, כאילו האכסקוטיבה הכריזה שעד היום לא שולח מן הארץ יהודי שבא לארץ ישראל בתעודת-תיירים. ידיעה זו הטילה מבוכה לא רק בלבות הקוראים אלא אפילו בלבי אני. אם כן לא היה בכל השאון הזה על גירוש ושילוחים בהמון של תיירים מארץ ישראל או על גירושם של תיירים יחידים אלא ערמה ושקר של העתונות הרודפת סנסציה? עם כל חוסר האמון שבלבי ועם כל ספקנותי הרבה שאני תולה בעתונות זו לא עלה בלבי כלל וכלל, שכל הטלגרמות האלה, ההכרזות וההצהרות אינן אלא “מעשה מלאכה”? אם כן הוא הדבר – מדוע סבלנו את הדבר, שכל תנועת המחאה (זו תנועת המחאה, שהפטיציוניסמוס בונה עליו במקצת את בנינו) עוררה התרגשות והתרגזות זו כולה, שהפרידה בין המפלגות, שהגדילה את מלחמת הכתות, הגבירה את הפולמוס הצבורי, הפרתה את האגדות והבדיות, הרחיבה את התוהו ובוהו והשפיעה השפעה איומה, מכלה, על מגבית קרן היסוד? מדוע לא נצטמצמנו באמת בלבד, אם באמת לא שולח עד כאן מן הארץ אף יהודי אחד שבא לארץ ישראל בתעודת תיירים בלבד?

ו. ידיעות אזעקה. זו דרך-הטירוף של העתונות הארצישראלית, זו דלות תכנה, זה חוסר כוח המצאה ודמיון וחדגוניתם של החיים, המשתדלים למלא את החסר על ידי דישה מרובה וחזרה לאין מספר על כל “יש אומרים” ו“יש מלחשים”, ועבודת שטן זו של העתונות בגולה, הרדופה תמיד אחרי סנסציות, המשתדלת להפיץ יום יום ידיעות מרגיזות ומחרידות, כדי להמשיך תמיד התרגשות והתרגזות על קהל הקוראים – כל זה נמשך והולך. אם אין לה לסוכנות הטלגרפית היהודית שום דברים שבדמיון להודיע עליהם הרי היא שולחת את ידה אל העתונים, מטלגרפת כל מיני השערות, שיחות בטלות, פטפוטים, שמועות שלא בוקרו ולא אומתו. עמדה והעתיקה מן ה“ניר איסט” דברי הבל, וכדי לעשות רושם הרי היא מצרפת כל פעם “ניר איסט – עתון חצי רשמי”, והרי באנגליה אין לא עתונים רשמיים ולא “רשמיים למחצה”, שכן אין הממשלה תומכת תמיכה כספית בשום עתון, ואין לה לממשלה “קרן-חשאית” לשם כך, אלא שהעתונים שקודים, כשעולה הרצון לפניהם, לסייע בידי הממשלה או להלחם בה. וכל ריפורטר עלול לשוחח עם פקיד זה או חברו של אחד המיניסטריונים ולהודיע מפיו דבר או לא להודיע כלום, וידיעה זו אינה מחייבת ואין בכך כלל ועיקר משום רצון להשפיע באמת על הממשלה ולכוון את דרכיה. מווה להסביר פעם את כל הדברים האלה, משום שהבריות מקבלים כאן את דבר רשמיותו של ה“ניר איסט” כמטבע עוברת לסוחר ובונים מגדלים פורחים באויר על סמך דברי עתונאי פרטי, יחיד. והנה באים העתונונים הערביים-הארצישראלים על שמועותיהם המרובות, הנפוצות בעולם לטובת התעמולה הערבית, והעתונים שלנו, שקוראיהם מרובים על קוראי העתונים הערביים פי מאה, מקנים להם פרסום רב, אם מתוך יצר הסנסציה בלבד, ואם כדי להרבות את מספר קוני העתון, והשמועות האלה הרי פוגעות בעניננו. למשל, ידיעה זו של עתון היום, שפרסמה יט“א מפי עתון ערבי עלוב על התפטרותו כביכול של הנציב העליון “משום שאינו מסכים למדיניות האנגלית” – רמז לאנטי-ציוניותה של מפלגה זו או אחרת. למה לנו לפרסם את האינטריגות של “ג’מעיה אל ערביה” ואת “כדורי הנסיון” שלו? מלבד זה הביאה יט”א היום ידיעה-טיליגרמה על גמר ההכנות לחוקת העיריות; ידיעה זו חשובה היא ואין להקשות קושיות על פרסומה, אולם אין הכתּב מסתפק ומצטמצם בתפקידו, תפקיד מודיע, אלא מוסיף מתוך נטיתו להרעיש ולהזעיק ומתוך מגמתו האופוזיציונית נופך משלו, שיש בכך משום צעד ראשון הגורר אחריו את הצעד השני, היינו דבר המועצה המחוקקת. אכן אפשרי הוא לצערנו הדבר, אולם אפשר גם שהנציב העליון חזר בו מדעתו; אפשרי הוא גם הדבר, שהערבים לא יסכימו לכך; ובכן מה רשות בידי ריפורטר המודיע על עובדה לנבא על עובדה אחרת? אולם הוא לא נתכוון אלא לזעזע ולהחריד את הלבבות. אינם נותנים פשוט לקהל לנוח אפילו יום אחד, מרעילים את רוחו יום יום בכל מיני המצאות, הפרזות ותפלויות, ואין איש שיעמוד כנגד הרעה הזאת; ושוב באים ותמהים, שההסתדרות מתפוררת והולכת מחרדה ומזעזוע, מעצבנות ומפולמסנות. אין אתה מיישב כל זה על ידי עשיית שלום עם ראשי המדברים בקבוצה זו או חברתה, שכן אנשים אלה נטולי השפעה הם – הרחוב נשתלט בגסות ובעריצות ורחוב זה השואב את ידיעותיו מבאר אכזב, עצבני הוא, מלא מרירות, ללא קורטוב של הגיון, ללא קורטוב של דעת-העולם, ללא חוש כל שהוא לדיסטנץ; כל יום וזעמו, כל יום והתרגזותו.

ז. “מזרחי”. מתחילה לא רציתי להזמין את אישי ה“מזרחי” הזמנה במישרין. לפי מנהג המקום חייבים היו הם תחילה להקביל את פני. הכל באו והקבילו את פני: כיהודי כנוצרי, כעני כעשיר; פרסומי בפולין הרי אינו יודע גבול. אולם הם לא באו. וכך נצנצה בלב ידידי המחשבה, שמוטב שאהיה אני מזמין אותם. מה מעשה שלא אעשנו כדי לשפות שלום ואחדות ביננו? ובכן הזמנתי אותם, ושלשה הם: הרב ניסנבוים, הרב רובינשטיין והרב ברוד. ניסנבוים חבר ותיק וציוני טוב, ענה לי שהוא חולה, אבל הוא ביקש משני חבריו להיענות להזמנתי, ולבוא לוורשה, האחוד מווילנה והשני מטומשוב. ואמנם באו כבר ימים אחדים וביקרוני (הרשימה שבאה ב“העולם” חסרת “חן” היתה, לא אני הלכתי לקנוֹסה אלא קנוסה באה אלי). ויכוחים ארוכים, נלהבים מייגעים ומפרכים, טעמים ונמוקים, “מעשיות בשבעה גזלנים”. הרב רובינשטיין עלה ורכב על הסוס האדיר של הפוליטיקה הסוציאלית. לפי דבריו הרי המפלגה הסוציאליסטית בישראל בחינת מיעוט דלא מנכר. אמנם מייחס הוא ערך שהוא ל“בונד”, ערך שלילי, הורס, אולם ה“בונד” מתנגד לציונות. כל היהודים אשר בסביבתו הם חנוונים ובעלי מלאכה, כולם בורגנים הם כביכול; אפשר שיש חסידים לסוציאליסמוס להלכה, אולם אין נלהבים לסוציאליסמוס למעשה, למדיניות, ומכל שכן שאין סוציאליסטים במחנה הציונים. סוציאליסמוס וציונות הם לפי דעתו שני הפכים שאינם מתאחים, וחסידי קרל מרכס אינם רשאים להיות מנהיגי התנועה הלאומית ודבריה, לכל היותר אפשר לצרף אותם בתור מסייעים ומשמשים. לפי דעתו הבחירות לקונגרס הם מעשה-קומדיה, משום שהללו משמשים אספקלריה עכורה למציאות האמתית. קמתי ואמרתי לו, שמוכן הייתי ומזומן לדון עם חרדים ועם רבנים בישראל בשאלות הדת, וסירבתי סירוב מעיקר להתווכח עמהם בבעיות הסוציאליסמוס והקפיטליסמוס. הרב ברוד עמד והסכים לדברי, ושוב התחלנו דנים ומתווכחים בעניני הדת. שני הרבנים פתחו אותה שעה בספורי-מאורעות מזעזעים ומסמרים את השער, כידוע, ואני כופר באמתתם של אלה הספורים. כל וויכוח מעין זה הוא לפי טיבו סבך שאין מוצא הימנו כל אימת שאין עדויות מוסמכות על מעשים שהיו ממש, שאירעו במקום פלוני ובשעה אלמונית, אולם מודה אני בעיקר השבת והכשרות בכל המוסדות הלאומיים הציבוריים שלנו, המתכלכלים בכספי העם, וכך עמדתי והכרזתי שהנני מוכן ומזומן לעמוד על דרישות אלה בישיבת הועד הפועל; ואמנם אקיים מצוה וחובה זו, שכן היראים והחרדים צודקים לפי דעתי ברשות זו, ואף אם נסיח את דעתנו מכן, אם אירעו המעשים הנוראים, שעליהם מספרים הבריות, ואם לא אירעו. דומה היה שהוויכוח מתקרב והולך לידי סיומו הטוב, שיש בו כדי לשפות שלום. אולם כשדרשתי מהם לחתום על ראשי פרקים של הסכם, של פשרה, ולו לפשרה לפי שעה, שעשויה לשמש יסוד למשא ומתן נוסף, עמדו ואמרו: שחייבים הם תחילה למסור דין וחשבון לפני שולחיהם ומשיעשו כך יודיעו אותי, היכן ואימתי ימשיכו אתי את המשא ומתן.

וזו היתה תוצאת הועידה-הפגישה הראשונה. תוצאה טובה מזו אי אפשר היה להשיג לאחר ועידה ראשונה ויחידה. – – – בינתיים נתכנסה ועידת “המזרחי”. ראיתי לחובה לפני לקבל את הזמנת הועידה לבוא ולהשתתף בה, שהובאה לפני על ידי משלחת שנשלחה במיוחד לכך, ובאתי אל הועידה. כפי שידוע לכם, נאמתי בועידה הזאת נאום גדול של ברכה וקראתי ל“מזרחי” דברי שלום ואחדות. בדרך כלל נתקבל נאומי בהתלהבות, אולם, כנראה, היתה אחר כך ידה של “הפוליטיקה” על העליונה. – – אני נוטה יותר לדעה שנשתלבו כאן, במתנגדות זו, שלשה גורמים: א. הירידה שחלה בהכנסת הקרנות שלנו. – – ב. התקוה לביסוסן של קרנות משלהם. משולחי “המזרחי” מקוים לאסוף כספים בכוחותיהם הם – תקות חיים ומעשה, ש“חן-המקום” של המזרחי בארץ-ישראל שורה עליה. וחבר “מזרחי” מובהק וחשוב שבלודז אמר לי: “רוצים אנו להיות הבעלים של עסק הקבצנות שלנו”. ג. התקוה לפרסום. אם לאופוזיציה – הרי אופוזיציה לכל דבר; פטיציות, מחאות, כמות אלה של הריביזיוניסטים. לאופוזיציה לויאלית כמות זו של הפרלמנט האנגלי, שיש עמה חבה ומסירות למוסדות הממשלה, חסרים לנו הכיבוש העצמי, המשמעת. הפרסום, כלומר הרחוב, הוא שנוטל את הלב, מכאן הלך-הרוח למרד, לשלילה, למלחמה, להאבקות.

הרבנים עוד לא באו אלי, אבל אפשר ועוד יבואו. זמן רב לא אעשה כאן. אם לא הביאה עשייתי כאן לידי איחוד כל המפלגות, הרי סופה של זו, – לאחר שתצורף אליה פעולתן של התכניות השונות שהצעתי – להביא לידי אחדות זו הנכספת.

בשער

מאת

נחום סוקולוב

---

העלבון ותקנתו

מאת

נחום סוקולוב

(על הכתל המערבי)

– – – כעס נאמן לעיקרי המסורת שלו, אנו מרימים גם עתה על נס את הכלל הגדול הזה, לא בחלקת לשון חנף ובהבטחות שוא, אך כיסוד מוסד להנהגתנו וכראש פינה לכל מעשינו בארץ ישראל, וביחס אליהן– שלום, ולא רק שלום, אך גם הערצה וכבוד וחיבה בינינו ובין הדתות והכנסיות השונות; המקומות הקדושים קודש הם, ואין לנגוע בהם! לנו המקומות האלה קדושים הם גם בחורבנם גם בבניניהם החדשים. כל מקום שהחזיקו בו בעלי דתות אחרות, ונקדש להם, הוא מוקף ענני כבוד של קדושה; ומעולם לא עלה רעיון בלב יהודי לנגוע בו; ואילו היתה יד ישראל תקיפה, הלא ראש כל חוקי מדינתנו כתוב בתורה: חוקה אחת ומשפט אחד לגר ולאזרח, ושנוי בנביאים: ילכו כל העמים איש בשם אלהיו ואנחנו וגו'. לבנו דווה בשמענו פעם בפעם על דבר תיגרות ופרעות, שפרצו בין כוהני כנסיות נוצריות על דבר תחומי מקומותיהם הקדושים וגדרי זכויותיהם ויפויי כוחם, תיגרות ופרעות, אשר לא אחת הביאו לידי שפיכות דמים. כמכבדי-דת בכלל, נעכר רוחנו לשמע מעשים מעציבים כאלה, שהם שיירי השאור שבעיסה, המעכב את המנוחה, השאור הקדמון של הקנאות הדתית ונפתוליה וסכסוכיה, שהפכה את התבל לשדה קטל במשך דורי דורות, אשר מדי עבר שוט שוטף שלה עשתה גם בנו שמות, ותורידנו לבור צלמוות יותר מאשר עשתה זאת לכל עם אחר.

יותר מדי ידענו שורש נחש זה, והצפע היוצא ממנו: ריב דת! יותר מדי ידענו ונזכור, כמה חרשו חורשים בתוקף היצר העז הזה על גבנו ועל גב ארץ אבותינו; כמה שואה ומוות, מהפיכה ושממה, עלולה שרירות-לב זו, בגעש עברתה, בנכלי מזימותיה, בשלהבת עוזה, ובעיקשות—לאין קץ– להמיט על הישוב המנומס והמתוקן בכל הארצות, ועל אחת שבע בארץ אבותינו, אשר בה כמו במסכה צרה התכנסו הרבה דתות והרבה קדושות, ואשר עוד בדור העבר היה בה סכסוך דתי לראשית אסון ואבן נגף, שמהן היו תוצאות למלחמת-עמים גדולה (מלחמת קרים); ותהי זאת נחמתנו, שתורתנו, תורת שלום ואמת, הבדילתנו מן התועים הקנאים. ותורה לנו את הדרך הישרה, שתפארת לה מעושיה ותפארת לה מן האדם, לכבד כל דת אחרת וכל עם אחר, לבקש שלום ולרדפהו. התגאינו בזה מאז, והננו מתגאים בזה עתה, שעקרנו את השורש הפורה רוש ולענה של קנאות, ושאיש מאתנו מעודו לא הניע אצבע לפגוע בקדשי דת אחרת או ברגשי הקודש של עם אחר “להחזירם למוטב”, או להסיג את גבולם.

זאת היתה ותהי לעד שיטתנו, הבנויה על אדני תורתנו, מגמתנו הלאומית, השקפותינו ונסיונותינו במשך אלפי שנים, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזונו ממקומנו זה. מעולם לא גיירנו באונס, מעולם לא כבשנו בית כניסה לנוצרים, או בית מסגד למושלמים; מעולם לא עשקנו ולא רצינו אף שעל אדמה קדושה לזולתנו, אף אבן מקיר או כפיס מעץ; וכאשר שדדו עריצי עמים קדמונים, שדוד ונשל אותנו מאחוזותינו ומבתי קדשנו, הבלגנו על סערת רוחנו ותהי תורת חסד על לשוננו: “שכינה לא זזה ממקומה”.

וכל הרוחות שבעולם לא יזיזונו גם בימינו אלה משיטתנו: עשות משפט ואהבת צדק ויושר ונכוחה עם העם הערבי. הננו מבשרי שלום ומשמיעי ישועה לכל העמים ובעלי הדתות בארץ ישראל, ולא נתייצב לשטן לאיש, ודבר אין לנו עם תחרות כנסיות. ככל עם מתוקן בעת החדשה הננו מפרידים בין מסכת חולין וסדר קדשים. לא גבהי שמים נפעל, ולא ארובת ממרום נפתח לנו, אך את האדמה נעבוד, וכפרים וערים אנו בונים; לא נעורר רפאים שוכני עפר, מנוחתם כבוד, וכבודם לעפר ישכון, אם שמם נקרא עלינו, בכבודם נתיימר, ולא נתן לאחר כבודם, כי תורתם תורתנו, שפתם שפתנו, ודמם נוזל בעורקינו; ואם שמם נקרא על בני דתות אחרות – מי פתי יסור הנה להגיש עצומות ולערוך משפטים, כמשפטי הוויכוחים בדורות הביניים, במקום שם לא יועיל כל מופת, וכל חכמה תתבלע? הלא אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו, ורוח ה' תקבצנו יחד, לשים את ארץ ישראל לזבול האחוה והשלום. אנחנו – לא רק שלום ואחוה נבקש, אך התנאים האלה הם דרושים לחפצנו, והם היסוד, אשר עליו אנו בונים. לא נוכל לשכון בין לבאים ולשבת אל עקרבים.

מעולם לא היה לנו ריב עמוק נוקב ויורד עד התהום עם העם הערבי, עם בני שם, הקרוב אלינו קירבת גזע; מעולם לא שמרנו לו עברתנו ולא נטרנו לו קנאה, אך להפך, וגם בשנים האחרונות, בהצב הממשלות האדירות גבולי עמים חדשים, דרשנו את משפט העם הזה ואת הצלחתו, ונעורר את לב הממשלות על החובה להסיר מעליהם את כבלי העבדות; ואמנם לא נעדה גאון וגובה להחליט, כי אנחנו הכרענו את הכף, אך, על כל פנים, הראינו את מגמת רוחנו ואת אשר אנחנו חושבים לצדק ויושר גם לברכה בעד ארצות הקדם; כי אמנם, למרות מראות הנגעים של סכסוכים, המקדירים לפעמים את עיני הצופה, כל חוקר המעמיק לחדור לתוך נבכי השאלות המסובכות, יבין, כי נקודות המגע בין עסקינו וצרכינו ועסקי העם ההוא וצרכיו הן, לאמתו של דבר, מרובות מנקודות הפירוד, וסוף האמת לנצח, ושני העמים הם מושבעים ועומדים ע“י הטבע וע”י הגיון מאורעות הדורות, בדיני אדם ובדיני שמיים, בשביל עצם מטרתם ואשרם, לעזור איש לאחיו; ומקום יש במזרח הקרוב להשלים חפץ שניהם ביחוסים מתאימים ובעזרה הדדית. לא נפליג לאמר, שהדבר הזה יוכל להיעשות על נקלה וכלאחר יד! רק מעשה הרס ופרצים, סכסוך והסתה נעשים על נקלה באש קנאה ובשוט לשון שקר ובשאט נפש על ידי כל כותב פלסתר ודובר סרה ומוציא דיבה חורש רעה לעמו; בניין שלם הוא עבודה קשה, מורכבת, דורשת חכמה רבה, מתינות גדולה, זהירות מופלגת ורגש אחריות עמוק; אך העבודה הזאת היא הכרחית, ואין תחבולה להימלט ממנה, ואין אנו בני חורין להיפטר ממנה.

והנה באו בעלי התעמולה הערבית, ויעמידו קול זוועות, שאנו זוממים לשלוח יד בקדשיהם, ומתנכלים לקעקע את בירת מקדש עומר, ולהפוך את הקערה על פיה, ותהום אל תהום קורא בעולם המושלמני, “מהודו ועד כוש”, ומרעישים עולמות בשמועות שקר ודיבת שוא, אשר מפריחי יונים משלחים אל הממשלות, אל אגודת העמים ואל העתונים, להונות אותם ולהוליך את דעת הקהל שולל, ויקראו אחרינו מלא, ויתנונו לחותרי-מחתרת תחת הר הקדש ולמחבלי מזימות, לעולל בעפר את היכלי אמונתם! בוז לנבלים, נושאים שם אלהים על שפתם לשוא, והמעילים עלינו עלילות ברשע, אשר בדו מלבם, בלי בבואה דבבואה של מעשה ידינו או של הרהור קל במחשבתנו! אנשים, אשר כל קודש לא יקדש בעיניהם, שורקים לבני אמונתם הרחוקים, לעורר זעמם; חנפים, מתקדשים לעיני רואים, מציגים את מקדשם המפואר כסמל הקנאה המקנאה; אנשים אשר אין שלום בנפשם, האוטמים אזניהם כפתן חרש לכל דברי השלום, אשר אנו מעתירים ומדברים אל עמם באמת ובנכוחה, השכם ודבר, בראו להם משחית לחבל דבר שוא זה, כדי להקניטנו ולקפחנו! תאלתנו למלשינים נרגנים ומפיחי כזבים, היודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה!

יודעים הם, כי בני עמנו, אשר באו לארץ אבותיהם לא באו אל הקברים ואל האשמנים הנכבדים והקדושים, לדרוש אל המתים של מקומות תפילותיהם, ולחשיהם ופולחנם הנקדש, אך הקרב הקריבו כל ששון חייהם בדמי ימי נעוריהם להרים מאשפתות את הארץ השוממה, לבנות בזיעת אפיהם את נווה-עמם העזוב, ולהיטיב לכל יושבי הארץ, אשר את שלומם אנחנו דורשים; אך כאן מצאו בעלי חוב מקום לגבות את חובם, לטמון פח יקוש לביתנו הלאומי, ולנסות להוריד את עבודתנו, עבודת מדינה ותרבות, חקלאות ותעשיה, לבור השאון של ריבי מקומות קדושים, שהיו מכבר מעין מכת מדינה מחוץ למחנה ישראל, והעלולים להמיר כבוד ארץ ישראל בקלון, בהביאם ללבות הפתאים הבוערים בעם את אמונת-התעתועים. שהיהודים כורים שוחה לבתי מקדשם, הפתאים, שהם יכולים למצוא מסילות ללבם הרבה יותר ממנו, וגם ללבות האנשים הערומים בדעת אשר יצודו דגים במים דלוחים, ונפלו על מציאה זו, להשתמש בה להבאיש את ריחנו.

רבים הם בארץ הזאת¹ ובארצות אחרות אנשים לא מבני עמנו, הישרים בלבותם, העוזרים לנו בכל לבם להקים נווה לעמנו, שרי מדינות ונכבדי ארץ, חכמים אנשי שם בשערי הספרות, החכמה והמדעים, מחוקקים יועצי ממשלות ומנהלי מפלגות גדולות; אך אל לנו להרדים את עצמנו בנדנדה של זמירות תקוה מפריזה, ולחשוב כי לנו כל הארץ, ודבר ממנו לא ייבצר. במקום האור שם גם הצללים, ועוד רבים הם צוררינו, אשר ישמחו לאידנו וישחקו על משבתינו, יען כי המשטמה הנושנה בוערת בלבם כאש יוקדת, ולא כל המפלגות ולא כל העתונים הם כפלגי מים בידינו (כאשר יעלילו עלינו צוררינו), גם אין לשים מעצור לצורך האומנות והעסק של עתונים, שכל עיקרם נברא בעד החדשות, והם מתחרים זה בזה להקדים ולהביא את החדשות המתמיהות; והעם אשר במחנה, בשמעו דברי עלילות ושוברן בצדן, ושוב דברי עלילות, אלה בכה ואלה בכה, גם אם אין זדון בלבו, הוא נוטה לחשוב, כי אמנם לא כל דברי המאשימים אמת, אבל גרעין משהו יש, וזה הוא כל חשבונם של המלשינים וזוכרים אנו, כי כבר לפני שנים השמיעו סרסורי התעמולה ההם את שיטנותיהם, ושאונם עלה באזנינו על דבר עלילה זו, ומעט מעט נשתקע הדבר, עד אשר אינה המקרה לידם את המעשה הנורא אצל הכותל המערבי, בערמתם משכיחים הם את הגופא-דעובדא, ותחת אשר אנחנו הנעלבים, הם מציגים אותנו לראווה כעולבים.

ואם ישאל אדם: דברים כבושין הללו, למה אתם מדברים אלינו? דברו אל הממשלה האנגלית, אל אגודת העמים, אל העמים האחרים, אל העתונים וכו'! – הוא לכאורה יצדק, אבל, אחרי העיון, לא יצדק. מיותר להגיד, כי כל מה שיש לדבר מחוץ, כבר דובר, ועוד ידובר וידובר. זהו ענין בפני עצמו, או יותר נכון, חלק מן הענין. כל שיטה כלפי חוץ צריכה להתאמה ולתשלום בשיטה ידועה כלפי פנים. דעת הקהל בפנים צריכה לדעת, מה לקרב ומה לרחק, צריכה להשקפה ברורה וקבועה, לנקודה, אשר ממנה תוכל להסתכל בעובדות והידיעות המתחלפות והמכחישות זו את זו.

הנקודה הברורה לנו היא, שצוררינו מנסים על ידי מעשי להטים שלהם לצוד אותנו במוקשי שאלות המקומות הקדושים. התחבולה היא לתת להתנגדותם לנו צורה של הגנה-עצמית דתית. לא! “לא יחרוך רמיה צידו”. מלחמת דתות היא אש תפתה, תאכל ותשמיד ארצות, תכה בעיוורון את הנופל בחרמה, לבל יראה כי מוקד הוא מעלה בידו או ברוח פיו והיה לבער, לא על מנת כן אנו בונים את הבית הלאומי לסכסך את בעלי הדתות איש ברעהו ולהסתבך בעצמנו בין הקוצים והברקנים של השאלות הנושנות, שנתחבטו בהן לפנים אף על דבר מקומות קדושים לנו ובלי שום הערה וחלק ונגיעה כל שהיא מצידנו. שאלת מקומות קדושים לא היתה ולא תהיה; המאמין יאמין, שאם יש שאלה כזאת, אז תיפתר כאשר יבוא הגואל, וזהו דבר המסור אל הלב.

יש אך שאלה אחרת, ממשית ונחוצה, והיא שאלת עבודת הקודש על יד הכותל המערבי.

המעשה הנורא, אשר לרגליו חלף רטט קובלני, כזרם חשמל, את ליבות כל בני עמנו בארצנו, וזעזוע של מחאה עבר, ועודנו עבר והולך ומתגבר בין בני עמנו לפלגותיהם בכל הארצות, כבר נודע לפרטיו, ואין כל צורך להרבות עליו דברים. ביום הקדוש, שבת שבתון, יום ענות יהודי נפשו והתוודותו על חטאיו לפני האלהים, יום אשר גם המוקירים רגליהם מבתי התפילה באים להתפלל, ולשים אות, כי לא הפירו בריתם, יום אשר גם בני הנכר באים לבתי תפילותינו לשמוע אל הרינה ואל התפילה, ויושבים לכסאות איש איש על מקומו הנועד לו, יום זה נעשה לחרדה לעדת אחינו ואחיותינו, עם זקנים וטף, שהיו נאספים לעבודת הקודש, במקום נישא ויקר לכל עם ישראל – אצל הכותל המערבי, יען מה? יען כי ליהודים שם היתה מחיצה קלה ומטולטלת להפריד בין עמדת האנשים ועמדת הנשים, וגם כסאות לשבת! בשל ה“עוון” הזה פרצו בני משטרה או ראשי בריוני באגרוף רשע ובפרסות נחושה, ותפלצתם השיאה אותם לנאץ קודש, לחלל את עבודת האלוהים, לדחות פעמי המתפללים מאצל הכותל, אף קראו למהומות, ויתהוללו כאילו באו בעת מלחמה במבואי עיר מבוקעה או בעת שלום במערת גנבים!

כמה מן האכזריות, הזלזול והבזיון, קלות הראש, קהות ההרגשה וטמטום הלב בשערוריה זו, שלא נשמעה כמוה אף בארצות החושך ובימי הפרעות הכי איומות! ואם זה הוא “עוון פלילי” להעמיד שם מחיצה קלושה ומטולטלת ומספר כסאות לא יכולה היתה הבולשת “שומרת הסדרים” לכתוב את החטא הזה זכרון בספר, ולחכות עוד יום אחד, ולתבוע לדין את אותם “הנאשמים” הנוראים, שהביאו שמה – שומו שמים! – מחיצה וכסאות, אך חשבו לחובתם להתנפל כפריצי חיות על עדה שלמה ולהשליך שקוצים על כל הקדוש לעמנו! ואיה? אצל הדרת קדושת הכותל המערבי ובתוך הנווה הלאומי להראות כי ידם רב להם “לכבוש את המלכה עמי בבית”!

ועל זאת לא ייהפכו דמינו למרורת פתנים, ולבנו לא יקרא בקול מר צורח; שערוריה? לא! לוא היתה כזאת אזי היינו באמת לעם עבר בטל, וראויים היינו לכך, שכל נבל עז נפש יפסע על ראשינו בסנדל המסומר… אך עוד עם ישראל מרגיש באיזמל, ונפשו מתעוררת על חילול השם. אחזה רעדה את כל בני עמנו מסוף העולם ועד סופו, מכל המפלגות והכיתות, מן החרדים עד החפשיים הגמורים, התריעו והפגינו והחליטו החלטות להגן על קדשי ישראל בגאון ובעוז! פנינו אל ממשלת אנגליה, אשר בצילה אנו חוסים, פנינו אל “אגודת העמים” הסוככת על המשפט ועל השלום, לא במחאות מתריסות כנגדן, כי יודעים אנו עד כמה הן מתעבות שערוריות ונבלות כאלה, אך בדרישות נמרצות להעניש את האשמים, לאות לבני מרי, ולשים מעצור ולמנוע מעשים נוראים כאלה, ובטוחים אנו כי לא ישובו עוד.

ויתר על כן, לא נסתפק בחקירת דין בנוגע אל המאורע הבודד הזה. המאורע הזה הוא אמנם יוצא מכלל הסכסוכים שהיו מכבר, אבל בעיקרו הוא פרי תכסיס פרוע פוגם כל נימוס ומתנגד לכל מידה נכונה ודרך ארץ. תכסיס האוסר לנו להציב איזה ספסלים, כסאות, מחיצה בין האנשים והנשים, במקום ששם הם מתפללים, וביום הכיפורים אף מתענים כ"ד שעות. זו היא גזירה, שאין אף מעוט הציבור יכולין לעמוד בה! עבודת-הקודש תלויה בתנאים ובגזירות כאלה לא נשמעה בכל הארצות ובכל הגוים! בין דרכי המוסר ונימוסי הממשלות שיסוד כל כנסיה וכל חברת בני אדם מושתת עליהם, חופש הדת תופס מקום בראש. הנשמע כזאת, כי ישימו מכשולים על דרך עבודת הקודש, אף בארצות, אשר שם עושקים את משפטינו, וידכאונו בשער?

היהודים בכל הארצות, ולא רק היהודים הציוניים המסודרים, מפארים ומרוממים את שם הממשלה הממונה על ארץ-ישראל, ותהי למלה ביניהם, כי מלך אנגליה יצא בעקבות כורש, ואמנם נאווה תהילה לממלכה אדירה, ממלכת-תבל זו, אשר היהודים החוסים בצילה נהנים מזכויות האזרחים, חלק כחלק עם כל תושבי הארץ והארצות הרבות ואיי הים הרחוקים אשר באו בברית בריטניה, ואין צריך לומר, שחופש-דת שלם, בלי גבול וגדר, נתון ליהודים באין מכלים דבר; והאנגלים הלא יודעים הם את כתבי הקודש אשר לנו, ולא נעלם מהם, כי בעליה הראשונה במלכות כורש, כשעלו חמשים אלף איש, היה זרובבל בן שאלתיאל, פחת מלך פרס, הנשיא ליהודה, משגיח על צרכי המדינה וכלכלת העם, ויהושע בן צדוק הכהן הגדול, והנביאים האחרונים, היו מפקחים על עניני הדת והרוח, ולמדו את הכהנים תורה (חגי א, יב-יד; מלאכי ב, ו-ח, ועוד), ואחרי כן במלכות ארתחשסתא, היתה העליה השניה, והיה נחמיה בן חכליה הראש לעניני המדינה, ועזרא הסופר הראש לעניני הדת “הכין לבבו לדרוש תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט” (עזרא ז, י). ומסדר סדרים בעניני התפילה והעבודה על ידי מתניה מבני אסף “ראש התחילה יהודה לתפילה” (נחמיה יא, יז) ושאר ראשי הלויים, וגם עתה “שמואל בדורו כיפתח בדורו”, ויש לנו כעת “רבנות ראשית”, ומי ראשי דתנו בירושלים אם לא הרב הגאון קוק, והספרדים שמו להם ראש אחד, אשר כבוד ראש החכמים יתנו לו, ואליו ישמעו, והוא החכם המפורסם רבי יעקב מאיר, והממשלה הלא אשרה ותקיים את “הרבנות הראשית” הזאת, ותלמידי חכמים אלה מרבים שלום בעולם, והם מבוני הארץ ולא ממהרסיה; וכן גם קיימה הממשלה את כנסת ישראל בארץ– מדוע אין שואלים את המשרדים הרשמיים האלה, איך לסדר את עבודת הקודש באופן מתאים אל חוקי התורה ואל המסורה?

הייתכן הדבר, שהממשלה אשר פלס ומאזני משקל בידה להכריע כל ריב, תשמע לקול ערביאים מלחשים לחישות שרף ועצת נפתולים, שאין לעשות מחיצה בין האנשים והנשים ושאין להציב אי-אלו כסאות לשבת, גזירות אכזריות, שלא נשמע כמוהן בשום בית תפילה שבעולם? והמקום הזה הלא הוא מקום תפילה מרום מראשון, עליון במדריגת הקדושה מהעתיקות לכל מקומות התפילה בתבל! מקצווי תבל יחרדו שמה בני עמנו, עוברים ארחות ימים מאמריקה הצפונית והדרומית ומאוסטרליה, לבם הולם פעם לזכרון קדומים אשר יסודתו בקודש, ושם בגיל וברעדה, בקול ענות חלושה ובנעימה קדושה, יחד יהודים אשכנזים, ספרדים, תימנים, פרסים, בוכארים, מערבים, חסידים, סיירים מכל כדור הארץ בצר להם יפרשו כפיהם וישמיעו אנחות נפש משתוחחת – ושם, במזימה ובזדון שם, מתערבים מחוץ לענייני עבודת קדשנו הפנימיים ויוצרים עמל עלי חוק ובודים מלבם את דיניהם-צניניהם לבלתי שבת, ושהזקנים יעמדו על רגליהם הכושלות, ושהחולים והחלושים הבאים להתפלל בפיק ברכיים יפלו שם בלא כוח!

חרפה תשבור לב כל אדם, ושערת בשרו תיסמר, לשמע אכזריות-יענים כזאת! הלא החברות המפקחות על שמירת הבריאות צריכות להכנס בעובי הקורה ולשים קץ למעשה-אלמות נתעב ונאלח כזה! ומה יועיל לדבר בחלקלקות ובחוסר לב מלים נוסחאיות יבשות לאמור: כן הוא החוק? איזה חוק? זה הוא חוק האגרוף והרשע! האם גם זה חוק, שבשעת התפילה שועלים קטנים, מתעלולי המון הערביים מסקלים באבנים, ופעמים גם משליכים אבנים, ובני דלת העם היושבים סמוך לשם בחוריהם במבואות האפלים עוברים ומעבירים עגלות ומגררות טעונות אשפה? הלא כל איש, אשר עינים בראשו יראה, כי זאת היא שיטה, שמטרתה לזהם ולנוול את המקום הנבחר הזה, לשימנו לשמצה ואת עבודת קדשנו לזוועה ולזרא! זהו חסרון רגש היושר והצדק, החנינה ואהבת האדם. זוהי פגיעה גסה ונוראה בחופש הדת. את התועבה הזאת לא נשא ולא נסבול!

אין זה ריב בשל המקומות הקדושים, ואין לזה שום יחס וקשר עם מקדש העומד על הר הבית. אין לנו חפץ בדברי ריבות עם העם הערבי, אך עם קומץ אמרכלים ופרנסים, שהתעקשו לעשוק את משפטנו ולהטיל קוצים בעינינו, להמיר כבוד עמם בקלון לעיני כל יושבי תבל, לא נסור מפניהם ולא נסתפק בהבטחות ריקות. ההתעקשות לבלי להכיר את הרע היא דרך כזבים; החונף מביא לידי צביעות וגניבת דעת, מלים בטלות לא תעצרינה בפני תנואות וסלף. חובה לשים משטר, אשר יהיה למגן ולמחסה על עבודת הקודש אשר לנו על יד הכותל המערבי!

מדי תתעורר שאלה כזאת, הקשורה בקורות הדורות מעולם ובחלוקי דעות בין הדתות ובפירוד הלבבות בין עמים שונים, הפתגם השגור והמרגלא בפומא של בעלי המשרה ושל ממשלות הוא תמיד: נחקור ונדרוש, נפן למומחים נשאל שאלת חכם, נפתח את ספרי הזכרונות, וכיוצא בזה. למנהג הזה יש שני טעמים, ראשית, הדברים הם לפעמים סבוכים ומסוכסכים באמת ואינם ברורים לעיני המושל או השופט, והם צריכים עיון ושיקול הדעת; ושנית, לפעמים רוצים לדחות ולהשמיט את התרת השאלה מהזמן אשר בו הרוחות סוערים ותאוות הניצוח מקלקלת את שורת הדין לזמן אחר אשר אז יוכלו לדון על הדבר במנוחה ובישוב הדעת. והנה בנוגע לעניין אשר לפנינו, האמת תורה דרכה, ששני הנימוקים מתאימים ומכוונים גם לצד צורך החקירה גם לצד דחיית ההתרה האחרונה לאיזה זמן. אבל בשניהם עלינו להיות זהירים מלגדוש את הסאה.

חלילה לנו להקל את ערך החקירות והדרישות בספרותנו, בספרות הערביים, בכתבי ידות, בחפירות ובתחומין וכו' וכו'. תורה היא וללמוד אנו צריכים! תילי תילים של ספרות יש על דבר ירושלים בכל השפות וביחוד באנגלית וגם הרבה באשכנזית ובצרפתית, והנקל לכל תלמיד חכם היושב בספריה גדולה ללקט ולסדר בחיבורים חדשים את החומר המפוזר, וגם נקל למצוא מומחים בעלי מקצוע ולהזמינם לכתוב חוות דעתם. לא די שאין אנו נמנעים מדבר זה, אך להיפך, אנו מפליגים את ערך הדבר ותועלתו² ובנוגע לזה “ימלא כפו קוצר וחצנו מעמר”. אלא חובה להציב גבול לזה, לבלי תת להשקיע את הדבר בטמיון הארכיאולוגיה. בעד חופרי האשמנים במשואות קדם חשוב כל תג אשר ימצאו על אבן, אם הוא דומה לכתם שומרוני או אשורי, ובעד חכמי ההיסטוריה אין לך קורט של ידיעה שאין לו ערך; בעדנו, לעיקרא דדינא, ערך הנוספות והמילואים שנמצא עוד, לא נאמר שאיננו חשוב כלום, הוא חשוב במובן המדע, אבל איננו מכריע. וכן הוא הדבר גם בנוגע לזמן התרת השאלה. אין אנו דוחקים את הקץ, אבל אם לא רצוי הדבר להתיר שאלות בשעת סערת הרוחות, לא נכון הוא גם כן להשמיטה לזמן תרדמת הרוחות. דווקא אחרי שמשובת צוררינו ועקשותם הביאה לידי שערוריה כזו שהיתה ביום הכיפורים האחרון, שערוריה שהביאה אותם במבוכה אשר ממנה הם רוצים להיחלץ על ידי בלבול התעתועים של “רצון היהודים לכבוש את מסגד עומר”, דווקא בשביל זה אנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו להחיש את התרת שאלת עבודת הקודש אצל הכותל המערבי, ולא להשהותה עד שיעבור רושם השערוריה, ושבו העצלות וההתרשלות לקדמותן, והנגע יעמוד בעינו. חובה זו איננה סובלת דחוי.

–––כל החכמים והתרים מבני עמנו עד היום הזה מזכירים בספרי מסעותיהם על דבר ארץ ישראל את הכותל המערבי כמקום קבוע לבני עמנו לתפילה ולתחינה. מקצת מראי מקומות אלה כבר נאספו ונתפרסמו על ידי א.מ. לוּנץ ואחרים, ועוד יש להוסיף עליהם לאין מספר. וקול העם הלא הוא – לפי המשל הקדמוני – כקול שדי: כל העמים קוראים לכותל המערבי “כותל האבל” – למי הוא האבל? מי הוא העם הבוכה שם למשפחותיו? אֵבל ישראל הוא ולא זולתו. רק אנחנו מתאספים לתנות את צרותינו לאבנים ההן, אשר אולי הן יותר רחמניות מלבות הרבה בני אדם אשר מסביב לנו.

האבנים הגדולות והאילמות ההן, קדוחות להט שמש ירושלים, רחוצות בדמעות של דורות מכל תפוצות ישראל, קצתן שחורות ככנפי עורבים וקצתן שחופות ואפורות כצורי קדומים מן המדבר, נתקדשו ונתחבבו אך לבני עמנו, ולא לזולתם. עמים שונים ידודו ידודו יבואו בסך למקומות קדשיהם, למבצרי משגבם, להם חומות בנויות בהון עתק, כל הר הבית היה למשטח חרמים, חרם וקודש למושלמנים, מקדש עומר מתנשא במגדלי עוזו ובשכיות חמדתו, ומרכזו – האבן ששם יעקב אבינו למראשותיו, והוא בדיוק מקום המזבח (זבחים עב) – כבוד לכל אלה, כל יד אשר תגע לרעה בקדשי דת אחרת – תיגדע; כל איש אשר יעורר לחלל את קדושתם, לא לנו הוא, כי אם לצרינו! ואנו עומדים לפני הכותל המערבי והוגים בהלך נפש, ואבן מקיר תזעק, כמו תביע רוחה לנו, כמו תחפץ לגלות לנו תעלומות מני קדם, זו “כבשת הרש”, זו “יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה”. מי יעיז בנפשו לחסום את דרכנו אליה? להיפך, חובה לחסום את הדרך, על כל פנים בשעת תפילה, למוליכי עגלות מהמבואות האפלים ומהסמטאות המעוקלות הסמוכות לשם, שגם הם הקדש מושלמני נושן, כידוע.

באחרונה נשאר עוד לברר אך דבר אחד, הוא הדבר שצוררינו מתאמצים לבלבל בו את דעת הקהל. הם אומרים: היהודים דורשים ניקוש המקומות הקדושים, כלומר, עקירתם מרשות בעליהם והכנסתם לרשות-בעלים אחרת. דרישת ניקוש מחייבת, קודם כל, הכרת קנין ומשפט העובר מיד ליד. לא כך אנו מסתכלים במקומות ובבניינים של קדושה! זה דרך חול ומנהג אנשי השוק! מקומות ובתים קדושים אינם אפותיקאות ונכסים, אחוזה וקנין אשר יעברו מרשות לרשות, בתור בעולי בעלים עתיקי ימים, או חדשים מקרוב בו.

בית המקדש הראשון היה בית זבול לאלהים ומכון לשבתו עולמים, “וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך… אתה תשמע השמים –––ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה אשר בניתי” (מלכים א, ח, מב-מג), ולפי דברי חכם אחד מחכמי ישראל היה יציע מיוחד בעד הנכרים בבית המקדש (אברבנאל בפירושו ליחזקאל מ), ו“באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים ואמרו” וגו' (ישעיה ב, ב-ג). והנה אנו בהדי כבישי דקב"ה למה לן, והצפון בחיק העתיד לאלהים פתרונו; אך בהווה – כל בית מקדש וכל בית תפילה לכל דת ודת, קדושתו לחברת בני אדם המחזיקה בו חופפת עליו. זה הוא יותר מרשות בעלים. הר הבית הוא קדוש לנו, שכינה לא זזה משם. הדבר הזה הוא כתוב על לוח לבנו, ואין אנו צריכים לספר המקנה או לשטר מכירה. הגשם חלף הלך לו, אך הרוח, הנשמה, שאין לה דמות הגוף, נשארה. גם הר סיני הוא קדוש לנו, ואנו יודעים, שבעלי הדת הנוצרית הקימו שם מנזרים, ויחזיקו בו – אלהים עמהם! יחזיקו בו; אבל גם הנוצרים לא יוכלו לגזור עלינו, לבל נעיז לחשוב את הר סיני להר קדשנו. אין זה דבר העשוי להיות ניתן או ניטל. הרי זה כמעט, כאילו יאמר איש או עם, לקנות את הפירמידות המצריות, או את האקרופוליס ביוון, או את הקפיטול ברומא, או את מפל המים של ניאגארה או את המון-בלאן, שהם פלאי-הטבע בארץ, אף מי שהוא כל-יכול איננו יכול לשנות את הדברים שהיו.

היה הר סיני הר ישראל, הר תורת ישראל, ויישאר בתכונתו זאת לעולמי עד, גם אם יבנו שם אלף מנזרים. מערת המכפלה תישאר מקום קבורת האבות של האומה הישראלית, ואברהם יצחק ויעקב לא יתהפכו לאחרים, אף אם יושיבו שם אלף שומרים פותחים וסוגרים, לא יתוקן הדבר בעיקרו; גם אם יתנו לנו תעודה כתובה וחתומה בעדים כמשפט, כי מערת המכפלה היא לנו, ישונה הדבר אולי להנאתם של סיירים, או בתור הכנסה לשמשים, שלא השמשים שלהם, אלא השמשים שלנו יקבלו מתן יד (מפני שמקומות קדושים הם בעוונותינו הרבים גם… עסק), אבל לא בעיקר תכונתם של אברהם יצחק ויעקב כמו שהם משורשים בעומק נפשנו. אילו היה לבנו תועה במחשבות ניקוש ודרישת השבת “אחוזות” ל“בעליהן” הראשונים, הן אז לא נתאחזנו ולא נתהדקנו דוקא לתשעת נדבכי אבן של הכותל המערבי (אף עם תשעה עשר הנדבכים הרפודים ביסודם במעבה האדמה), שגורל אחד להם ולעם ישראל המשוקע בחומות אחרות; אך היינו דנים על דבר משפט הגאולה למוסדי-דור ודור עתיקים אחרים!

הלא אין לנו כמעט מאומה, הלא “לקחו” את כל אשר לנו, כמעט גם את משה רבנו! ובכן נלך ונדרוש את העושק, כדי לקבוע בדין ומשפט, והעד עדים וכתוב וחתום בספר, שיש לנו הר הכרמל והר גלבוע והר תבור וביתר ואנטיפטריס, והממשלה תסכים, והנוטריוס יקיים בגושפנקה? לא! כל המושג הזה של דיני שלי ושלך ומשפט בעלים, הנה של בני אדם קטנים בחייהם ובעסקיהם יום יום בתור רוכשים ובעלים ועושקים של הון ונחלה, רגילים הם כל כך בצורתו הפעוטה, עד כי לבם יסיתם לענוק בו גלגל חמה, ולפרוש את מצודתו, מצודת קורי עכביש, על מצוקי מצבות איתנות, מוסדות ואישים, מכונים ומקומות המסמנים רעיונות נשגבים ומעשים בוראי תקופה שנכנסו לשערי הנצח, ולא יבינו כי כל אלה התרוממו למעלה למעלה מהמיקח, והממכר והתמורה לא יסולאו בכל הון, ואין לשום ניקוש תפיסה בהם. ניקוש הוא אמצעי ממשלתי בדברים של חול; לא רק רשות, אלא גם חובה, לפעמים, להעביר מקומות או בתים מרשות לרשות, שדות כדי לעבדם, בנינים כדי לעשות דרכים, דרכים עקלקלים כדי לסול מסילות רחבות ומרווחות ועוד כאלה בשביל חלוקת נחלה והון באופן ישר, בשביל עבודה וקניין פירות וכדומה, או בשביל שיעבוד ורידוי ממלכתי יותר חזק, ונכתב בספר ונרשם ברשימת האפותיקאות. כל נימוסי-חול אלה אין מקומם בדברים אצורים ונשמרים בגנזי נפש עם. אין ליטול שום דבר ואין לוותר על שום דבר. בבחינה זו הננו, כמו שקרא לנו נביא המושלמנים בצדק “עם הספר”. כל דבר חפץ וכל משא נפש אשר טיפחנו וריבינו במשך אלפי שנים הוא ספון בו, לא נחליפם ולא נמיר אותם, ואין לנו כל צורך לבוא בשבילם בעקיפים או בערכאות. יש לנו ספר-אפותיקאות גדול! יפה אמרו חכמים להורדוס אם זיינך עלך ספרך כאן!

ירושלים היא מלאה דתות, זו בצד זו. כולן בנותיה ובנות בנותיה של היהדות, כולן יצאו מירושלים ושבו לירושלים, ושם עומדת כל אחת מהן ברשות עצמה. לבעלי הדתות השונות יש קבלות והשקפות, לא רק דתיות, אך גם היסטוריות, סותרות זו את זו, והן מזדעזעות על ידי גירוי כל שהוא. בענינים כאלה אין שורת הדין נוהגת, ואין מופת מכריע, בלתי אם הרגש והאמונה, ואמונתו של כל אדם חביבה עליו משל חברו, והקבלה שיש בידו מאבותיו נאמנת לו משל זולתו. הרוחות נושבות מפאות מתנגדות, הזרמים שוטפים מצדדים שונים, ובכל מקום פגישתם נראה עלעול ומערבלה. אלה הם תנאי המצב, עובדות נתונות, שבאו לנו מן המוכן בבית החרושת הגדול של ההיסטוריה, וכל איש מדיני, הרוצה לפעול בעולם המעשה, איננו רשאי להעלים עין מהם, אף בשעה שהוא מתרגש. לעם ישראל יש בנוגע לזה שיטה קבועה. אנחנו נקיים מכל גירוי ונדנוד של קנאת-דת, אש זרה היא לנו!

מי מנה עפר יעקב, עפרות קודש, אשר תצפון ארצנו בחיקה? אך לא נבקש חשבונות רבים, לא נעורר רפאים ולא נטעון טענות של עירוב תחומין ושתופי מבואות, למי משפט מקום קדוש זה או מקום קדוש אחר. לא זו הדרך ולא זה מחוז חפצנו! לא במרד ולא במעל, לא בתחבולות ולא ביד נטויה עם שהוא תקיף ממנו או ממי שאיננו תקיף ממנו, נחפץ להורידו ממשגבו. לא נזרוק מרה בשום דת ובשום עם אחר, אך נתאמץ לכרות ברית שלום עם כולם, וביחוד עם העם הערבי, אשר את טובתו אנחנו דורשים בכל לבנו באמת. לא נאחז ברשת ריבי דת, אשר כל באיה לא ישובון. הבטחון בצדק יתן לנו עוז ותעצומות לקוות, כי בדרך זו, אשר ממנה לא נסור במלוא השערה, נצליח ברוב עבודה וברוב ימים להסיר את כל המכשולים. אם הדבר הזה ייחשב בעיני רבים כנס; עם מלומד בנסים אנחנו, וגם הנס הזה בוא יבוא. היה לנו עבר אדיר ורב פעלים, מלא ברכה ואושר בארץ אבותינו, והעבר ההוא היה תקופת עבודה. אחרי כן, בדורות הביניים, התחולל שם פולמוס אחר פולמוס וכיבוש אחר כיבוש, אגרוף רשע וחפץ עריצים, והארץ מלאה דמים על פי רוב מ“מלחמות אלוהים”, ויתפוצצו רשפי אש קנאה וזדון, ותשם הארץ. על כל תקופת-הדמים ההיא אנו מדלגים ושבים לתקופת ההוד, לתקופת עבודת השלום. בעבודה גלויה וישרה לעיני כל יושבי תבל אנו מחדשים את פני הארץ לטוב לנו ולטוב לכל העמים.

ובכן: ריב דת לא יזכר ולא יפקד! אנו דנים על הקלקלה הנוראה של חילול כבודנו וחופשנו ושלומנו, שהמאורע הנתעב על יד הכותל המערבי הפיץ עליו אור מבריק ומבהיל. כשמשעבדים את חופשנו, וכשנועזים להשליך עלינו שיקוצים במקום קדוש לנו זה אלפי שנים, לא נכבוש פנינו בקרקע, לא נשים סתר פנים לנו, לא נדבר במחמאות פה ובאחיזת החבל בשני ראשיו, אך נדבר גלוי ובפה מלא את אשר אנחנו דורשים. לא נירא מפני התקיפים ושאתם לא תבעתנו, ולא נלא עד אשר משפטנו כאור יצא; כבוד לעמנו וחופש לעבודת הקודש! תריס בפני פורעניות כאלה לעתיד! לא נסבול חבלי שיעבוד, מיני חומרות וסייגים של ישיבה או לא-ישיבה, של מחיצה או לא-מחיצה ביום הכיפורים או בכל יום אחר, אשר יגזרו עלינו בני אדם מן החוץ בכל תואנה ואמתלא שתהיה! לא יועילו כל תחבולות צוררינו ונפתוליהם להאפיל על האמת ולהאשימנו בפגיעה כל שהיא בקדשי הדת המושלמנית הקדושה להם. אין שום דת בעולם שתבוא אל הקודש פנימה לדת חברתה לצוות עליה, איך לערוך את פולחנה, ואין שום משטרה בעולם שלא תאסור לעגלונים ולמושכי מסחבות ולכל ארחי ופרחי לעשות שאון ולעבור בתוך עדת מתפללים – כמו שהשכיל הרב הכולל לארצות בריטניה הגדולה, ד"ר הרץ, לאמר – לו גם תהי הדת הזאת דת האלילים “שינטו”! חילול קודש כזה לא יסבול עמנו.

ואנחנו אל יפול לבנו ואל תרפינה ידינו מפני קשי הדבר וסבכיו ודחיותיו. הדין עמנו, היושר הוא מעוז לנו, ובטוחים אנו כי לא רק אנגליה וחבר העמים, אך גם העם הערבי על ידי בחירי מנהיגיו, כשוך סערת תאוות רגע, יתעורר על חמס, ושם קץ למצב פרוע אשר ימיט עליו חרפה. אנחנו נישאר נאמנים ונוטרי המסורת הלאומית. “שכינה”— כבוד אלהי ישראל – “לא זזה ולא תזוז ממקומה”.

[לונדון, כסליו תרפ"ט, 1928]

---

במי האשם?

מאת

נחום סוקולוב

א

בקורת תהיה, ואנו מקווים, שועדת החקירה¹ תעשה את חובתה להסתכל בהסתכלות לא-משוחדת על ידי אבק של משוא-פנים, במעשי השערוריות והזוועות ושתחזור על כל הצדדים למצוא פשר הסיבות התכופות, שהביאו לידי תועבות האלה לשעבר: וגם להציע תקנות, אזהרות ויעודים וגדרים די בטוחים ובדוקים ומנוסים, למנוע כל מיני פרעות כאלה להבא. זהו עיקר שליחותה של הועדה, וזה מתאים לצרכינו. הועדה נבחרה על ידי הממשלה האנגלית, וכידוע, הורכבה משלושה חברים לשלוש מפלגות בית הנבחרים: מפלגת העבודה (הממשלה כעת) מפלגת השמרנים (הממשלה הקודמת) ומפלגת הליברלים. אי אפשר לערובה בטוחה יותר כנגד פוליטיקה מפלגתית. החברים הם סיר הנרי בטרטון, ה' ד. הופקין מוריס וה' ה. סניל וראש הועדה הוא סיר וולטר שאו. שלושה מהארבעה האלה הם יודעי דת ודין: סיר וולטר הוא גברא דאיתמחא גם במקצוע המשפט הבין-לאומי. להסתדרותנו הציונית, או לסוכנות היהודית, לא היתה שום יכולת להשפיע בשביל בחירה זו או כנגדה. מינוי חשוב כזה הוא דבר מסור לממשלה. אין אף פתח כחודו של מחט לכניסת הסתדרותנו בעובי הקורה של מינוי ממשלתי כזה. המאמין ביכולת כזאת הוא חולם בהקיץ, ואין לו מושג ברור ע"ד תפקידי המלכות ובית הנבחרים, ועל דבר שיעור שכזה אין מקום כלל. בחירת ועדה כזאת, עם אחריותה הגדולה כלפי בית הנבחרים, צריכה להיות בחירה עצמית, בלי ריח ויתור, פשרה ונטיה. אילו היה בית הנבחרים פתוח, והיה דן על המאורעות, כמו שהוא בלי ספק עתיד לדון, אזי היה הוא בוחר. מכיון שבית הנבחרים שובת עכשיו, קיבלה הממשלה על עצמה את האחריות.

עד כאן בנוגע לבחירת ועדת החקירה ותרכובתה האישית. כל זה הוא כדין וכהלכה. ברם, ועדת החקירה, עם כל יפוי כוחה וסמכותה, היא תקנה שאינה מספקת. צריך היה לפתוח בה מבוא לעורכי דין, שיסייעו לה להעמיד את הענין על שורת הדין, ולברר כל דבר לאמיתו. זה היה תפקיד לא נופל בחשיבותו מועדת החקירה בעצמה. גם צריך היה לדאוג לזה, שיהי לעורכי הדין שיעור הגון של חופש הפעולה בחקירות ודרישות ובהגנה נימוסית, לבל תהי האמת נעדרת ע"י הגבלות נוסחאיות. וידוע, שהדבר הזה הובטח, כמובן וכנהוג בענינים כאלה, לא בלי ביאורים והכנות, על ידי הבנה הדדית, בכוונה רצויה ובשיעור האפשרי. נבחרו עורכי דין מצויינים, וכלום יש ספק בדבר, שיעשו כל מה שיש בכוח עורכי דין מומחים וזריזים לעשות?

לא נפזז להקדים לנחש את תוצאות הועדה: ועל אחת כמה וכמה לא מן המידה היא להשקיף לכתחילה על הועדה דרך עששית שחורה, לפסלה ולהטיל בה פגם לאלתר, מי שהדין עמו, הוא עשוי לצפות לאחרית חקירת דינו באותו הכוח המוסרי המרוכז, ובאותו השקט הנפשי, שרגש בטחון הצדק מוליד בו. ישנם בינינו הוגי נכאים ובעלי יאוש גם לגבי ועדה זו, או אחרת. מאליו מובן, שאחרי מאורעות כאלה, האכזבה הכללית משמשת מצע מדושן לתרבות חידקי השלילה והכפירה ושה“איני מאמין”: מוצא אזנים קשובות יותר מה“אני מאמין”: אבל אנה יוליכונו אלה?

מטרתנו אנו היא ברורה: תשובתנו היא: הרחבת הישוב, השרשתו, חיזוקו, העמקתו. במקום כל איש שנפל שדוד, מאה חלוצים חדשים; במקום כל בנין שרוף, מאה בנינים חדשים יותר יפים; ובמקום כל משק, מאה משקים חדשים. על זה כולנו מסכימים. והרוצה במטרה זו, הלוא מושבע ועומד הוא לרצות גם בדרכים המובילים אליה. מפני שבזולת זה הוא אך לועג לרש, ויוצא ידי חובתו בקולות ולפידים, בנשיאים ורוח, שעל ידיהם לא תתווסף לנו אדמה אפילו כחותם המרצופין; ואף צריף אחד לא יוקם מאליו. הפסימיזם הוא סרק; וככל אילן סרק קולו הולך. אנו עומדים בקשרי מלחמה; ואוי לו למי שהיאוש תוקפו במלחמה! אנו צריכים להתקדמות העליה והישוב, והרי בלי רגשי עוז ובטחון, לא די שהישוב לא יתקדם, אלא גם לא יתקיים אף יום אחד, כי רק “הקרן הקיימת” ו“קרן היסוד” מפרנסות אותו; ובכדי שהקרנות האלה תשפענה, אנו צריכים לרוח יצירה וגבורה ואמונה כללית מוסיפה ומתאמצת בכל פנות העם, ואנו צריכים לממשות המנדט! מצמיתינו ועוכרינו, שהכינו לנו מטבח, הציבו להם מטרה אחת: להומנו ולאבדנו. אי אפשר לאבדנו בלי להומנו, זאת אומרת, להכניס לתוכנו מהומה, בהלה, ספקנות ואי-בטחון, ולהרחיב את הפרץ בינינו ובין ממשלת המנדט. כדי להפר עצתם ולקלקל מחשבתם, וכדי שבהיפך לנכליהם, נתמלא מחורבננו ונוציא יקר מזולל, נחוץ לנו להיות לב אחד ושכם אחד לכולנו. נחוצה לנו אחדות גמורה ומוחלטת, שיתחברו ויתלקטו ויתלכדו יחד בעלי המפלגות השונות, לפעול ולעשות לתכלית מטרה אחת: שהשטן לא ירקד בינינו: שדברי ריבות לא יישמעו בשערינו: שנתאחד לעמוד על נפשנו, אשר אותה מבקשים צרינו לספותה. שנעשה כמתוקנים שבהם, וכמו שהוא חוק עולם לכל העמים, כי לכל צרה שתבוא מחוץ, חיש מתעוררת האחדות הפנימית לעמוד כנגדה, וביחוד אחרי אשר נפלו חללים, כי הדם משתף את בני האדם יותר מן המוח. ובתוך האחדות הזאת צריך, שלמרות כל האכזבות, ובעד כל הקרבנות, תפעם רוח אמונה תמה, רוח ממרום. השמחה ביסורים וההתחזקות בצרות, אשר מיתת קדושים הזילה עליה טל של תחיה, שמגדלת פירות ופירי פירות. בהיותנו חדורי רוח זו, רוצים אנו לגמור את פרק הפרעות, ולא למחות את זכרו היקר והקדוש לנו, אך למחות את עקבותיו, ולעבור אל סדר היום, הדורש מאתנו יגיעות אחרות וקרבנות אחרים, לכשנצא, כמו שאנו מקווים שנצא, כמנצחים, מתוך המשבר הזה.

ולמען נצא כמנצחים אנו צריכים לצרף את מידת הדין ההגיוני למידת ההתפעלות וההתרגשות. אנו צריכים לידיעת השיעורים של כוחות והשפעות. זהו חסכון המרץ. למרץ זה אנו צריכים כלפי חוץ וכלפי פנים. אין לך דבר יותר קל מלהוציאו לבטלה לקריאות-תגר, לקובלנות, לתרעומות, שתוצאותיהן עלולות להיות ההפך הגמור ממה שמקווים להן; ואין לך דבר יותר מושך את הלב, לרגע, ממחלוקת הדעות והשיטות והסוגיות והסברות וההשערות הפורחות באויר, המבדילות בין כוחותינו; אבל אין אנו יכולים להמציא לצוררינו תועלת יותר גדולה ועונג יותר נעים, מאשר להרוס לעת כזאת את הקיבוץ והכינוס והצייתנות, ולהתהפך לכיתות של מתחכמים, ממלאים את כל חללה של ההסתדרות קרעים וטשטוש, ערבוביה וחיכוכים שאינם פוסקים. וחוץ ממה שדבר זה הוא פשע ושגיאה מנקודת עניני האומה, הוא גם אליל והבל מצד ההגיון.

ההשערה, שמפלגות רוב הציונים לא שמו לב לשאלת ההגנה היה היתה טענה אלימתא, מפני שההגנה היא באמת היתד שהכל תלוי בה. אבל ההשערה הזאת היא קטרוג ופלסתר שאין בו ממש. כל המפלגות לא רק שמו לב, אבל גם עסקו בענין חשוב זה, וביחוד מפלגת הפועלים. היא לא השמיעה במרום קולה בענין זה, לא נטלה מונופולין לעצמה להשתמש בתגא של סיסמא זו, ולהתפאר שאין העולם מתקיים אלא בהבל-פה זה, כמין גזרת עירין ומאמר קדישין, אשר אם משמיעים אותו, אז ההגה הזה לבדו הוא מעין תשבי מתרץ את כל הקושיות והבעיות, אלא עשתה את ההגנה בתנאים הקשים והאפשריים. והנה אות אמת ועד נאמן על זה היא העובדה, עד היכן הגיעה הגבורה ומסירות הנפש והתכסיס הנפלא כנגד שפעת הקלגסין! כיצד אפשר בנשימה אחת לקלס את גיבורי הגנתנו, שבאמת “אין גומרין עליהם את ההלל”, ולהתקלס בשיטת ההגנה, שנתנה לנו את הגיבורים האלה, ושבה השתמשו? זהו כרכור פלפולי, שאיננו עומד בפני הבקורת הכי מתונה. אין דבר הלמד מזה, שאין מן הצורך להגדיל ולתקן את ההגנה. הרי זה רעיון עיקרי וכללי, שאיננו תלוי בנימוקים נפשיים וערכי רגש מיוחדים למספר יחידים או לחברה מסויימת. אעפ"י שלא כל הצעה ממשית שנוגדה על איזה סדן שהוא, ותכובש באיזה דפוס שהוא, ניתנה להתגשם, אלא זוהי שאלה מקפת, שעוסקים בה, וחובה לעסוק בה.

ומובן, שמשפט מעוקל הוא לאמור, שההגנה, שהיתה עד עכשיו, איננה שוה כלום. לאמיתו של דבר, כל עבודה בא"י היא עבודה סיזיפית ממשית, וההגנה בכלל. למען השם, נחדל נא מסיסמות ומדיבורים מפוצצים. ונצרף כל דבר בכור הבחינה בלי משפט קדום! במי האשם? ותיכף ויכוחים מתרוצצים כברקים, ועסקנים בדברים שולחים אלה לאלה חיצים ואבני אלגביש של טענות. היו – כך מפריחים מימרא – מקצתנו, אשר ראו מראש את המאורעות, ומקצתנו אשר לא ראו אותם מראש, ובכן הקולר תלוי בצואר אלה, אשר לא רצו, ולא יכלו לראות מראש, מפני כאחר מעשה יחכם כל איש, אך רואה את הקולר הוא חכם באמת. המשפט הכללי האחרון הזה הוא נכון מאד, אלא שאיננו ענין לכאן. מה פירוש הדברים, שהיו אנשים שראו את הנולד? ההיו בינינו אנשים שידעו, שביום פלוני ובשעה פלונית יתקפו אותנו הערבים? הלוא זה שקר גלוי! איש מאתנו לא ידע, ואיש מאתנו לא ראה מראש, והא ראיה, שכל מנהיגינו ונבחרי מפלגותינו יצאו מן הארץ. וכלום יש צורך להוכיח, שאילו היתה בלב איש מהם ההשערה הכי קלה, שפרעות תפרוצנה, אז לא רק הוא בעצמו לא נס מהמערכה, אלא גם היה מעיר את אזני חבריו על דבר הסכנה הממשמשת לבוא?

אם דבר זה הוא נעלה מעל כל ספק, הנה ראיית הנולד תוכל להיות מובנת רק בדרך כלל, מה שהוא מין של נבואה יותר קלה, והוא, שבכלל, בלי הגבלת זמן ומקום, היה להם אומד הדעת והשערת הלב שפרעות תפרוצנה. אבל גם זאת היא מימרא שדופת תוכן. נניח שכולנו נביאים וכולנו יודעים בדרך כלל, שבהמשך עבודת התחייה יהיו קרבנות. האם בשביל זה נמשוך את ידינו מהעבודה? כל איש מאתנו יענה על שאלה זו, שאין בנין מולדת בלי הגנה חזקה, כשהשעה צריכה לה, וכל הגנה חזקה דורשת קרבנות. ככה ידע כל איש מאתנו בדרך כלל, שצוררינו רבו מאד, ושהם פורשים רשת ליד מעגלנו ולוכדים אותנו בחבלי שוא לראות בקלקלתנו ולשחק על משבתינו. המוקשים והחתחתים ידועים, וההתפארות לאחר מאורע בנבואה למפרע היא אימרה שדופת תוכן, כשעומדים על בורייה, אף על פי שהיא נופלת כעופרת על מוחם של המון מצומצמי-עיון.

אין בינינו יודעי-סכנה ולא-יודעי-סכנה; ואין בינינו חפצים יותר וחפצים פחות בהגנה. כל המחיצות האלה אינן אלא ציורים דמיוניים. כשהשנים כתיקונן, אין לחוש למשא ומתן כזה, אשר ממנו לא תימלט שום תנועה, ביחוד בתוך עם הוגה דעות ונוטה לבקורת, ואוהב את הבקורת מחמת עצמה; אבל עתה, כשאנו עומדים יחד לדין ערבים זה בזה וכשחומסי מזימות ומגידי-בעלטה אורבים לנו, ואנשי שחץ וזחוחי הלב במהרסינו ומחריבינו אשר מקרבנו יצאו, הרוגנים והרוגשים מכבר, שוב החלו לקנתר ולקפח אותנו, עתה אין לנו רשות לבלות את המוח בהתעצמות זוטרית ודרדקית, בבחינת פעוטות פוליטיים, להתגדר במונופולין של הוברי-שמים, שהיו בקיאים ברגע מולד-פרעות ולהתכבד בקלונם של אחרים, שלא ידעו את המולד הזה, ועוד כאלה מיני ויכוחים ונאדות נפוחים, שאין בהם דעת ובקרות, אלא איזו מלה מועפת ביעף, שיכולה להישמע אגב שיטפא דלישנא, אבל מתפקעת כשלפוחית של סבון כשחודרים לתוך תוכה.

אם יש בנו נביא, אדרבא, ינס נא את כוחו להגיד בדרך ודאי (אין להחליף נבואה בהשערות רעות מחמת מרה שחורה, ובסתם ספקות ופחדים) את אחרית ועדת החקירה ותוצאותיה בשבילנו. אנחנו מקווים, שהתוצאות תהיינה טובות. אנשים קשי רוח ועטופי יגון, שנלחמו הרבה בעד משא נפשם ונתאכזבו, ובטחונם נהפך להם לרועץ, אין פלא, שהם נוטים ליאוש. הרהורים כאלה אינם מסגולת הנבואה או מסגולת הכשרון המיוחד; להפך, השלילה בענין שכזה היא יותר קלה. האמונה היא ילידת צו מוחלט וקריאת קול האלוהים שבלב. אנו מאמינים בציונות, שתנצח כל מכשול. במידה שנתקדשה על ידי קדושת קרבנות, בה במידה אנו מתגברים. מה טיבה של גבורה זו? מהיכן היא באה? אמונתנו היא ודאות, שאיננה צריכה למופתים, ושאין המופתים שולטים בה. מתוך שהיא ודאות, הרי היא כוח יצירה שאין כמוהו להזרים דם, כוח וחיים לכל אברי האומה. מתוך שהיא חסרת מופתים, אין שום נימוק מופתי יכול להכחישה. אלה הן שתי תכונותיה ושתי פעולותיה. האם נקודת המוצא שלה היא בתבונה? לא! התבונה יכולה לאשר את האמונה, או לבטלה; אבל אין היא יכולה להולידה. האם מקור מחצבתה חבוי ברצון? לא! הרצון הטוב יכול לתמכה, והרע לחתור תחתיה; אבל אין אדם מאמין בכוח רצונו, ואין האמונה חובה. האמונה היא הרגשה, יען כי היא תקוה; היא חוש טבעי, יען כי היא קודמת לכל לימוד. האמונה בכלל היא ירושתו של אדם מלידתו, והיא המקשרת אותו עם כל מה שמסביב לו. בקושי גדול נעתק התינוק משדי אמו; בלי חמדה הוא פורש מהטבע, מהאהבה שמלפפת אותו, מהעריסה, שבה הוא מוטל, מההגיג הסתמי, שבו הוא משוקע. הוא יוצא לאויר העולם, וקובע את יחוסו לאנושיות, לעולם והאלהים.

הקווים הכלליים של האחדות המקורית הזאת מסומנים הם בפיתוחים עמוקים באמונה. הרי זה זכרון אותו גן העדן, שממנו יצא אדם הראשון, התינוק, ששם דר במצבו נים-ולא-נים, שקדם לחייו הפרטיים. אחר כך מתחילים חיינו הפרטיים להביא אותנו לידי הכרה, ומסייעים לנו להסתדר כאישים רוחניים, זאת אומרת שכליים וחפשיים. אמונתנו הראשונה והטבעית איננה אלא גולם-חומר, המסור לעיבוד על ידי החיים והמעשים שלנו. לרגל למודינו מכל המינים עלול החומר הזה גם להפסד צורה. יש שאנו עוברים ובטלים מהעולם, קודם שיש סיפק בידינו למצוא את ההתאמה בין האמונה הפרטית הנותנת בבת אחת סיפוק לשכל ולרגש; אבל צורך האמונה איננו פוסק מאתנו. זוהי תביעתה של האמת העליונה, העושה שלום בין ההפכים. זהו הכוח המזרז לחקירה, הפותח את האופק של גמול נצחי והמראה את המטרה. זוהי האמונה הברה והצרופה. אותה האמונה שאיננה אלא רגילות של הילדות, אשר לא ידעה מעולם את הספק, אשר לא ראתה מעודה את מאורות המדע, אותה האמונה שאיננה מכבדת, שאיננה מבינה ושאיננה סובלת שום הכרה אחרת זולתה, איננה אלא אוולת ואֵם של כל מיני קנאות שבעולם. כדי לטהר בקרבנו את האמונה מהסיגים האלה, אנו צריכים לשעבדה לאהבת האמת. הפולחן הנשגב של האמת, שהוא שאיפה תמידית אל האמת המוחלטת, היא הסגולה היחידה לצרף, לא רק את האמונות ואת הדעות, אך גם את המפלגות הלאומיות והמדיניות. הרי זה דבר קשה מאד, גדול כוח האמונה הסמויה מהאמונה המשכלת, כמו שגדול כוח הרצון מכוח השכל בעולם. ההתרה האחת היא חלוקת התפקידים של שני הכוחות האלה.

אמונה ציונית זו היא דומה לכל אמונתנו הדתית בטבעה ובפעולותיה. בלעדיה לא נעשה כלום. בסתם עריגה והשתוקקות, בכמיהה נסוכת חלומות וחזון נפשות, לא נבנה – צריך להאמין ולבנות! שגיאתנו העיקרית בפסיכולוגייתנו היא, שחשבנו תמיד, שדבר אמור הוא כמו דבר שנעשה, כאילו הדיבור היה מעשה, כאילו הדרשנות והמליצה הן דברים של ממש, המסוגלות למלא את מקום הרצון, ההחלטה, החינוך, הנסיונות והקרבנות הנחוצים. היינו מתפעלים ממלים, ומשערים שהמלים יכולות לשנות מעשי בראשית. צריך לשנן לנו את העיקר של מונטיסקיה “החוקים הם היחוסים ההכרחיים המסתעפים ויוצאים מטבע הענינים הקיימים ועומדים”. אי אפשר לנטוע אילנות בסנסניהם, אלא בשרשיהם. כאמונה הכללית, גם חלק זה של אמונתנו הציונית, ראשיתה: טבעיותה ותמימותה, אשר ממנה יצאנו ואליה אנו שבים, והיא הנותנת לנו משגב ללא-פרץ, ובה מעיין המתגבר של יצירה ובנין, אלא שכמו באמונה הכללית, כשנפלו צמחי ילדותה, ויעלו ניצי גידולה, היא מצרפת אליה את החשבון ואת הבקורת, כך היא המידה גם באמונה זו שעמנו מאמין בנצחון ההכרחי של אמיתו וישרו, תעודת חייו ועתידותיו בארץ ישראל.

מנקודה זו יש להסתכל בענין “המתנבאים ליום עברות” ושאינם מתנבאים. אין כאן איזה מיני איצטגנינים, שחכמה יתרה אומרת להם, מתי ואיך כוכבא דשביט של אסון מחייב לבוא; וכנגדם, אנשים שאין שבילי דרקיעא נהירים להם. איזה טעם יש בריר חלמות זה? צאו מאיצטגנינות שלכם! הכל יודעים באיזה מכשולים נפגע, והיכן הן הסכנות, ומניעת הסכנות האלה איננה חובה והמצאה ומומחיות של כיתה זו, או אחרת, אלא עוסקת בה כל האומה; ואם הדרך היא קשה ומלאה קוצים וברקנים, הרי היא קשה לכולנו. זהו תפקיד השכל לצד האמונה. ישנם דברים, שאי אפשר לשנותם; ואם אי אפשר לשנותם, ההתחבטות וההתלבטות של מחאות בלי מטרה ותכלית הן השליות מזיקות ומעשי להטים. לדוגמה, אין אנו יכולים להוכיח במופתים, שתוצאות ועדת החקירה תהיינה רצויות לגמרי. הגדת העתידות היא, בכלל, דבר שבדמיון. כל הקסם והפלא שבחיים הם תלויים בהלא-נודע. לא כדאי היה לחיות, אילו נודע בדיוק מראש, מה יהיה מחר. החלק השכלי שבציונות, החשוב מאד, אך כשהוא הולך בקו מקביל אל חלק באמונה התמימה והטבעית שבו, הוא נותן תשובה מספיקה, לא על פרטים, אלא על הכלל. תשובתו היא: נעלה וגם נצליח, נרכוש, נבנה, נעבוד, נפתח את כל כוחותינו וסגולותנו, וסוף הנצחון לבוא בשלום ובמישור. דבר זה הוא לנו קבוע כגלגל חמה. מתוך כך חדוות העבודה מתקיימת ומתפתחת; מתוך כך נדבק איש באיש, נתארגן לחברה, ויש חיות ושמחה ותקיפות בלב. כך עמדה שארית ישראל בא"י בימי מאורעות הדמים, ורוח גדולה זו, שמטהרת ומצרפת, שמיישרת את העקמומיות ומאחדת ומחברת, התחילה להקיף כל תפוצות ישראל. זוהי עת רצון שצריך להחזיק ולנצל.

כיון שדרך כוכב זה, למען השם, אל נדעיך אורו! אל תעיז שום מפלגה להאשים את חברתה ביתרון נבואה או בגרעון נבואה. כולנו רואים מה שאפשר לראות, וכולנו צריכים לעשות יותר משאנו עושים. קל וזול הדבר לאיש איש מאתנו לשים משקפים שחורות על עיניו ולהכריז כרוזי-קסנדרה ²: אבל אין אנו רוצים בכך. אין אנו רוצים להיות עטופי יגון, אכולי רקב-יאוש ומסובכי קורי עכביש של ספקות וספקי-ספקות לאין קץ, כמו שאין אנו רוצים גם כן בהסתלסלות והתהדרות טווסית, כאילו יש לנו אי-אלו לחשים והשבעות ותרופות פלאים, לסלק בפעם אחת את הליבוטים ואת הקשיים הכרוכים בעצם תפקידנו. עינינו לא נפקחו, מפני שלא היו סגורות מעולם. מה“מהלך הישן” ומה “מהלך חדש”? יש לנו אך מהלך אחד עם אלפי מכשולים אל מטרה שאנו מאמינים בהשגתה, וההשגה לא תוקל אלא תוקשה על ידי תרעומות הדדיות ותאוות ניצוח וקנתור.

שאילת השאלה “במי האשם?” כלפי פנים היא סטיה מדרך ההגיון ומאמיתתם של המאורעות. השאלה איננה צריכה להיות מופנה כלפי פנים, אלא כלפי חוץ. ידינו לא שפכו את הדם! איש מאתנו לא רק לא רצה לפגוע בחייהם, בכבודם, ברכושם של אחרים; איש מאתנו לא התרשל, לא עצם את עיניו, לא חדל מראות את המכשולים. התלאה באה מחוץ, ועל התרת השאלה הזאת כלפי חוץ נדון בפרק הבא.

ב

השועלים בפרצותינו, המתחפשים בעור כבשים, הבקיאים בתחבולות ההטעאה, הסילוף והעיוות, התנכלו לעבור בפעם אחת בקפיצה ובדילוג מענין לענין, ולסקל מרשות לרשות, להתחפש ולהתהפך מרודפים לנרדפים. לפיכך העבירו את נקודת הכובד של התקפת הדמים מן שטח שאלת הפראות הרצחנית וההפקרות החמסנית, שהיא שאלת “לחיות או לחדול?” עקרונית בתורת האדם, שווה לכל נפש, ולמעלה מכל פלוגתא, ושהמסקנה ממנה היא ברורה כשמש לכל אשר בשם אדם יכונה, אל שטח השאלות והסכסוכים הלאומיים, שאינם מחוורים כל צרכם לדעת הקהל מחוץ; שטבעם מחייב היות בהם פנים לכאן ולכאן; ועל ידי כך הונח בהם מקום לכל מומחה בפולמוס-הויכוחים להתגדר בו, ולקפח את בר-פלוגתיה בהלכות של שעמום, ולנצח זה את זה, כבעלי ריב שמתעצמים בטענותיהם. הפועל-יוצא ההכרחי מזה, הוא, שהעומדים מרחוק, שאינם בקיאים בסבכי התנגשות והתחרות לאומית רחוקה זו, ושאין דעתן ושעתם פנויות לחדור לפני ולפנים בתוך סעיפי פרטיהם, הם, בטוב שבאופנים, נוטים להשקפה דו-פרצופית, אשר בה אור וחושך משמשים בערבוביה, מפני שערבוביית ההקדמה לא תמלא מהביא לידי ערבוביית התולדה.

הנוסח הזה, פרי מגמה רקומה במרמה עמוקה, נתקבל כאילו ניתן על ידי צו גזרת עירין, שהכל נזקקים לה. כל החזית היתה בבחינה זו “שפה אחת ודברים אחדים”: מהאמיר שכיב-ארסלאן, ראש המשלחת הסורית באירופה (בשיחתו עם סופר ה“אלקמוטם”) עד מוסא כאזם-פחה (בשיחתו עם סופר ה“מאטן”) ועד ידידיהם בלונדון, ומן העתונים הערבים “פלשתין” ו“אל אקדאם” ו“אל צראט” ו“מראת אל שרק” ו“אל ג’אמעה” עד ה“דיילי מייל” האנגלי. כולם יחד מעמידים את קול הזוועות, כי בשל ה“בית הלאומי” הסער הגדול הזה: האוכלוסין גנבו, גזלו, רצחו, החריבו מושבות עובדים (וזממו להחריב את כל הישוב, גם הישן, גם החדש!) לרגל ה“בית הלאומי”. טובחי התינוקות של חברון תחת פקודת טאלב מרקה, והערב רב מבית דראס, שהתנפלו על באר טוביה, והחבריא בצפת בהסתת עבדול-ראני-אהאבי וחבריו, והארחי-פרחי הבידואים מהמדבריות, אפילו עם מנהיגיהם, שמתקשים מאד לחתום את שמותיהם, “מתנגדים להצהרת בלפור”. הנה בני פלוגתייהו של בלפור!

תחת הצעקות “עליהום!” “נטבח אל יהוד!” “דין מוחמד בסיף!” והכרוז העיקרי: “ה’חאראם' וה’סלע' כבר הלכו”, נשמע עתה כמין יבבה זעומה וזועפת, זמזום התרעה ושריקת התמרמרות כנגד “בלפור והצהרתו”, חילוף סיסמה וכעין פירוש למפרע. ככה חורכים רמאי הקלפים את צידם בהצלפות ידים ואחיזת עינים על ידי עקיבת אצבעות ועירוב מראות וצבעים. ולא רק בשכבות הנמוכות, אוכלוסי קוראי העתונות הצהובה, אלא גם אדוק החופש הקיצוני כמאקסטון, והרבי הזקן בעצמו, קויטסקי, הרגיל לתבוע עלבונה ודיוקנה של כל מין אנושיות, הועלו בחכה זו, וכמה סניגורים מוחזקים שלנו לגבי הפוגרומים מאז נהפכו לקטיגורינו לרגל הזיוף הנתעב הזה.

בנקודה זו מתהפכים כמה מהפלפלנים שלנו מצד אל צד, וחושבים, שהם מפענחים תעלומה מפתיעה; המוסתים, אומרים הם, אמנם אינם יודעים לא את “הצהרת בלפור” ולא את ה“בית הלאומי”. ומותר בני האדם האלה מן החיה אין; אבל את הדברים האלה המסיתים יודעים, ועל כן הם כועסים ומסיתים. דין גליא רזא! כאילו אנחנו לא ידענו, שיש הסתדרות ערבית חזקה וענפה, שקוראה מזמן לזמן תגר כנגד ה“בית הלאומי”, וששולחת מחאות אל ממשלת אנגליה המקומית והכללית, ואל חבר הלאומים! מי לא ידע זאת? הם מתווכחים ומוחים, ואנחנו מתווכחים ומוחים כנגד מחאותיהם. בשביל כך יש דין ויש דיון לענינים בין-לאומיים, ומקומו בגינף או בהאג; יש חוקה באנגליה, וראש וראשון לפרלמנטים בעולם הוא זה שבאנגליה, ופעם בפעם חבר זה או אחר טוען בפרלמנט או בבית הלורדים כנגד “זכות יתרה ויפוי כוח מיוחד שלפי דעתו, נותנים לעם היהודי”; ומעולם לא עלה על לבנו להרעיש עולמות בעבור זה אעפ"י שיש לנו הכרה עמוקה, שהדין עמנו! לכל טענה כזאת אנו מתיחסים בקושט וכובד ראש, כמו לשאלה מדינית לאומית. בבחינה זו, אנו מתחשבים עם כל הסתדרות ערבית. באותו רגש הכבוד והנימוס, שאנו מקוים גם מצדם להסתדרותנו הלאומית.

זכויות לאומיות, אבטונומיותה ועצמאותה של שפתנו, תרבותנו, חינוכנו, שבתותינו ומועדינו באופן רשמי, זכותו של מוסד הסוכנות היהודית לעוץ לממשלה בדבר התפתחות הארץ וכו', אלה הם העיקרים הגדולים שנוסדו על “הבית הלאומי”, ששיבוש והקטנה מגמתית הוא, לתארו בתור הרהור של איש יחיד, אחרי שהיו הצהרת המיניסטריון המאוחד, ונתקיימו ונתקבלו על ידי כל מיניסטריון שהיה באנגליה, ועל ידי כל הממשלות האחרות המכריעות הדבר, ועל ידי חבר הלאומים הגבוה מעל הגבוה. ויהיו לחוקה ממלכתית ולהתחייבות בין-לאומית, לא פחותה בערכה מכל ההתחייבויות האחרות, שעליהן נתבססו, ובתקפן קיימות כל המדינות החדשות, ועל פיהן הציבו הממשלות את גבולות כל העמים. זהו מה שקוראים אנשים רבים אף בינינו, משום הקיצור, והמתנגדים לדבר, בכוונת ביטול, ולפחות, לשם המעטת הדמות, בשם “הצהרת בלפור”.

במקצוע זה, לצערנו, מקטרגת עלינו ההסתדרות הערבית מכבר, ואין אנו נוהגים בה קלות ראש בנידון זה, ואין אנו מקפחים את חופש דעתה, אלא מקוים אנו, שהדברים יתבררו ויתלבנו, ושההסתדרות הערבית תבוא סוף סוף לידי הכרה, שההפלייה הלאומית שלנו תוסיף להביא ברכה להם, כמו שכבר הביאה עד עתה. כל זה נוגע ל“הצהרת בלפור”, אשר בה חבוי וספון, צנוע, רומז-אופק רחב, מציץ מן החרכים, לא בולט ביותר ולא מבצבץ ודוקר, אבל מובן ומורגש, נימוקנו הלאומי. הן אפילו ה“ספר הלבן” נאמר שהיהודים לא יהיו בא“י בתור נסבלים, אלא שירגישו את עצמם בביתם, ושיש ליהודים בעולם משפט וזכות בא”י. ה“בית הלאומי” הזה, אי אפשר שתהא לו דמות הגוף מסויימת בכל קוויה ושרטוטיה, לכתחילה, כמו שחושבים כמה מבעלי הדמיון המפריזים על המידה. אנחנו החומר ואנחנו היוצר; ויותר שייטב החומר, ויותר שיחכם, שישקוד ושיצטיין היוצר האדריכל, בה במידה ישופר וישובח ה“בית הלאומי”. דבר אחד הוא מורם מעל כל ספק: נחוץ שלום עם הסביבה, נחוץ להבחין בין מחאות הערבים בנידון זה, מה לרחק ומה לקרב, ולחדול מכל דבר שיזיקם ויקפחם, כאמור, ב“הצהרת בלפור”. בצירוף לתנאי הסיוע להקמת ה“בית הלאומי”. כל פרטי הדברים האלה, שהולכים ומתענפים, עם התפתחות ה“בית הלאומי”, הם זקוקים למשא-ומתן ישר וגלוי עם הערבים ועל זה נדבר עוד. עד כאן בנוגע לה“בית הלאומי”.

אבל בטחון הנפש והרכוש איננו ענין, שבשבילו הוצרכנו ל “הצהרת בלפור”, ושבשבילו אנו מיסדים את ביתנו הלאומי בא“י. זהו מקרא מלא והלכה רווחת בין חוקי כל המדינות בעולם הישוב: שהממשלה מחוייבת לפקח על מעמד יושבי הארץ בשלום ובמישור, להדריכם במעגלי צדקה ומשפט, להיות עליהם לסתרה, לבל יאונה להם כל אסון, להשתדל בתקנות ואזהרות ועונשים כנגד כל אבק של עושק וחמס, גזלה ורציחה, ולהרגיל את העם במידות טובות ובדינים שבין אדם לחברו, עם הנחת חופש ובחירה להם, לסדר את עניניהם בין אדם למקום, כרצונם וכאמונתם. העיקרים האלה, שבלעדיהם אין שום חברה אנושית (החברה הלאומית היא ענין ספיציפי) יכולה להתקיים, אמנם נזכרו בפירוש בסימן הט”ו של המנדט, במקום שידובר על דבר חוקה אחת לכל הקהל (“שלא להבחין בין התושבים מטעם הגזע, הדת או השפה”) ובמקום שידובר על דבר חופש דת (“חופש דעה גמור ושימוש חפשי של כל צורות הפולחן הדתי”), אבל כל אלה משמשים בסיס הכרחי לישוב בני אדם בכלל, ועליהם נוסדו כל הלכות דרך ארץ ולימודי המוסר האזרחי; ואנו מוצאים אותם, אף בנוגע למדינות התוגר וארץ ישראל בכללן, במשטר החוקי הנקרא “ההאטי שריף מגולגאטש” משנת 1842, ונשנו בהצהרת הפורטה שנתנה לממשלות אירופה בשנת 1856, ונשלשו בחוקה התוגרית משנת 1908.

אילו גם נשארה הארץ בגבול תוגרמה הנחשלת בתרבות, איש לא נועז לבטל או להקליש את הגורמים הכבירים והממשיים האלה של ישוב; ואולי היתה תוגרמה חוככת להאיר רק בנקודה אחת שנהגה להחמיר בה, והיא: כניסת יהודים מן החוץ; אבל בהמשך הזמן אם אך נחה עליה רוח התקדמות וחופש, אזי הגיעה בהכרח לידי הכרה, שאי אפשר להניח את הארץ במצב חצי-מדברי, אלא נחוץ להרימה ולהחיותה, ובשביל זה יש אך דרך אחת, והיא: הכנסת יהודים מן החוץ לתוכה. ואילו לא נשארה הארץ ברשות התוגר, אלא היתה למדינה בפני עצמה, או נסחפה לאיזו מדינה שתהיה, גם אז נשתלט בה, בכל חומר הדין, חוק שמירת הסדרים ואי-קיפוח זכויות לאומיות, לו גם בצורת המחסה על המיעוטים, כדבר האמור בכל ספרי הברית. אלא שבנוגע לארץ ישראל, גזר ההגיון ההיסטורי (בהקדמת המנדט: “החיבור ההיסטורי בין העם היהודי וארץ ישראל”), שנוסף על הכללים האנושיים, יש לעם היהודי משפט היסטורי מיוחד בנוגע לא“י, וממנו נמשכות הקלות והנחות ידועות הנחוצות לשם התיסדות הבית הלאומי והשתכללותו. הזכות הכי ממשית של החלק הנוסף הזה הוא פתיחת א”י ליהודים מן החוץ; אבל, פתיחה זו, מכיון שהיא מותנה ע“י שיעור יכולת הקליטה של ארץ, הריהי בעיקר זכות איקונומית, שטובת המדינה תלויה בה, יחד עם המשפט הלאומי העברי; ושנית, עובדה היא, שכבר כשני דורות קודם ל”הצהרת בלפור“, ול”הבית הלאומי“, התענינה ממשלת אנגליה בימי נשיאותו של פלמרסטון (1838) בדבר מחסה “לא רק ליהודים שבא”י, אך גם ליהודים שיש ברצונם לעלות לא”י, ושלחה בנידון זה פקודות לקונסול שלה בירושלים. (המתענין בפרטים יוכל למצוא אותם בספרי “קורות הציונות”, אבל רק בגוף האנגלי, כי “התרגום” האשכנזי שנעשה שלא בידיעתי, הוא קטוע וחסר ערך).

ובכן מעמד א“י הוא, לאמיתו של דבר, מורכב משני מינים, אשר אמנם במנדט בדיבור אחד נאמרו, אבל לא נבראו דו-פרצופין ושתי רשויות, כי אם ממלאים ומשלימים זה את זה. הרי זה, כביכול, מפלגא ולתתא בתור יסוד רחב; מדינה כללית עם חוקים ומשפטים לבטחון הנפש והרכוש והשתוות מוחלטת של יחידים שייכים לעם זה או אחר, כלפי הממשלה, ומפלגא ולעילא, לצד היהודים, “בית לאומי”, העומד על תכונות לאומיות, בצוותא ובחברותא גזעית-מולדתית. דבר אחרון זה הוא לנו עקבתא דמשיחא ואתחלתא דגאולה גם בשביל ערכי הרוח גם בשביל ערכי החומר שלנו. אולם אין אנו שוכחים, שיש תנאי מפורש, לבלי קפח את זכויותיהם של קהילות לא-יהודיות תנאי שהוא מעין “זה נהנה וזה לא חסר”. התנאי הזה איננו “קוץ שבאליה”. אילו לא היה, צריכים היינו להתנות אותו בעצמנו. ה”בית הלאומי" איננו רוצה להטיל את עצמו למשא על הערבים, לא להסיג את גמול הערבים, ולא להפוך עמהם בחררה. אנחנו מחמירים על עצמנו יותר מן ההצהרה, תחת “זה נהנה וזה לא חסר”, אנחנו רוצים, ובמקצת, כבר הוצאנו לפועל: זה נהנה וזה נהנה. סקירה קלה על פני הארץ דייה לאמת את החלטתנו זאת.

אבל לא אל העצם הלאומי כוננו הפרעות להשחית, ולא אליו התכוונה תעמולת הפרעות. לא רק את קלות דעתו של האספסוף ואת תאוותיו הזוללות לא הצליחו הצוררים לזעזע על ידי הלאומיות העברית (בארצות שונות באירופה תדירות היו פרעות בשל השפה או הכתיב על שלטים, ובצדק נקבע עליהן המונח,פרעות לאומיות"), אלא אף את עצמם לא יכלו לזעזע. לפיכך הלכו ובראו משחית-לחבל, את הבלבול על דבר ה“חאראם” ו“הסלע”, ש“כבר הלכו”.

הכותל המערבי, הקדוש לנו בתכלית הקדושה, הריהו דוקא המקום, ששם, לא רק אין לנו יתרון-זכות, מצד הרשות, אלא לא היה לנו אפילו משהו של שויון זכויות נתון לנו מאחרים, בלתי אם מעין משהו שבמשהו של סבלנות; וגם זו אין שווה לצוררינו להניחה! מה קשר ומה יחס יש לכותל המערבי, אפילו בתור אמתלא, וליתרון זכויות (לגבי המסיתים שידעו שאיש לא נגע ב“חאראם”)? הפרעות לא היו כנגדנו, כמו שטוענים לאחר מעשה, בשל היותנו לגבי הממשלה בבחינת “חנינא בני” ³), אשר רק לטובתו היא דואגת. זוהי פילוסופית הפוגרומים, נוסח שגור, ששמענו מימים ימימה; וחוששים אנו, שהעוסקים בדבר, שאין להם בקיאות והרגשה במקצוע הלז די הצורך, ואינם יודעים מה טיבו של עובר זה, הם עלולים ליחס ערך מיוחד לערמומית ולייסד עליה משפט כוזב. לא נשאל: איפה שמענו, אבל נשאל: איפה לא שמענו את צוררינו מצדיקים עלינו את דין הפוגרומים בתור נקם עם, אשר נלאה נשוא את יתרון זכויות היהודים? איפה לא שמענו, שהיהודים, וביחוד הבאים מן החוץ, מבלבלים ומטשטשים את צורתה של התרבות המקומית? וכשמייסדים עכשיו מושבות ליהודים באוקראינה או בקרים, רבותינו אפוטרופסי האנושיות! האם לא נוח ונקל ומוסבר הוא, להשמיע קל זיע סגי, שהיהודים נכנסים לרשות שאינה שלהם, ולזכות לא האדמת טרשים, אך באדמה דשנה ופוריה. ולא מן ההפקר המוחלט, אלא ממיצר שהחזיקו, או שרוצים להחזיק בו אחרים, שיש להם מסורת ושרשים עמוקים ופרצוף קבוע, ומגמות והשקפות וטענות, אף על פי שנשתתקו לרגע?

אוי, כמה מן הבערות יש בדבר, שהאפוטרופסים האלה מתלבשים באיצטלא של מליצי יושר לעשוקים, ומגינים על אוכלוסי ליפתא ומוצא, ולא על חאחולי אוקראינה ותתרי קרים! לכל הפלפולים המעוותים האלה גורם חוסר דעת הפסיכוזה ההסטורית של השנאה ליהודים, חוסר אותה חכמת החיים, שהיהדות נתנה לבעליה מתוך נסיונות אלפי שנים. למן בני לבן שאמרו: לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומהמצרים הקדמונים שאמרו: הבה נתחכמה, ועד המן, שאמר: ישנו עם אחד, דרך כל הגלות החל באלף גרסאות, עד האמנציפציה, ועד בכלל, קו אחד נמשך בלתי-ניתק, קו של שנאה וקטרוג, שאינם תלויים בנו, אלא ברוח בני האדם מסביב לנו, העולה היא למעלה או למטה. בכל פעם שהעדינות והמוסר והבושה והרחמים מפנים את מקומם לשחצנות, לחמס, לתאוות נקם ולטומאה, אגרופה של שנאה גובר; וכשנוסף על זה, יש גם תעמולה, שאיננה נרתעת מפני שום אמצעי, אם אך יוביל אל המטרה, והמטרה מטהרת את כל הדרכים ו“מצוה הבאה בעבירה” היא מצוה, וכשאין מורא-מלכות, אז אין מדחום כל כך ענוג ורגשן ומהיר-ההתפעלות להשחתת המידות ולקלקול הדעות מחוץ, מדחום ממש, שמראה לא רק על ידי סימני מספרו, אך על ידי ליקויו, בעמנו. הרי אנו מבחן-המוסר של האנושיות, פלס לרוחה, מאזנם להתקדמותה, ומתוך כך גם סדן לפטישיה.

חביבין עלינו יסורי היעוד הזה? אין ברירה! כך גזרה החכמה העליונה. כאן פועל איזה חוק טמיר, אשר אולי הוא עתיד להשתנות בהמשך הדורות כשנהיה אומה מסומנת ומצויינת, מוכשרת להגן על עצמה, ולעשות חוזים של ממש עם עמים אחרים, אבל, יובל אחד לחיבת ציון, שלושים שנה להרצל, י“ב שנה ל”הצהרת בלפור", זהו עדיין בתחילת ההתרקמות, וזמן והתרקמות המנדט הלא דמיונם כרגעי מספר באורך היסטורייתנו, ואי אפשר היה להשיג במשך הזמן הקצר הזה יותר ממה שהשגנו, למרות חבלי הלידה הטבעיים.

במי האשם? תליית הקולר בצוארי הממשלה המרכזית באנגליה היא דבר שאין הדעת סובלתו. כשהרוחות הרעות מצויות, והלבבות מלאים מרורות, אין לתמוה, שהצער והכעס מעבירים כמה מאחינו אבלי ציון ונכאי-רוח תמימים וישרים על דעתם, ומרוב שיחם וכעסם הם משמיעים דברי הבאי וחלומות שאין להם שחר. עין אדם נתפס על צערו! אבל כעבור רגעי המבוכה, השכל הישר חייב לעמוד על משמרתו, ולהיזהר מהילכד בפח החשדנות המחוסרת כל יסוד. שוא ותפל חזו המשערים, שאנגליה רוצה לפלג בינינו ובין הערבים, ולמשול בכוח הפילוג הזה. פלפלא חריפתא זו היא חוץ למקומה בנידון דידן. וכמה מהבטלנות יש במלה קלילה, שנזרקה מאיזה צד: “אנחנו נילחם על שתי החזיתות”! הוי, על נהא שוטים בכרוזים! רעיון כזה, מוצאו מבית המשוגעים. המנדט האנגלי איננו טעון תמורה. לא נשתברו הלוחות הללו, ואותיותיהם אינן פורחות באויר. אין זו “פיסת נייר”: זהו, למרות האכזבות המרות, הדף הכי מזהיר במאורעות העולם, ובקורות עמנו.

אם אנו חושדים את אומות העולם בשנאה ליהודים, המידה הפחותה מכל נטלה אנגליה. היא קנתה לה מקום איתן בהיסטורייתנו, וכבודה חביב עלינו כשלנו. כל הקביניטים שהיו באנגליה, למן הצהרת בלפור ועד עתה, אישרו את המנדט. המפלגה השלטת כעת היא המפלגה השוקדת להיטיב את מצב הפועלים. בכל העולם ידועה מפלגה שכזו בתור מפלגה הכי נקייה משנאה ליהודים. ואין ספק, שהיא תשקוד לשמור ולעשות את דברי הברית הכרותה ועומדת בספר המנדט. המפלגה הזאת היא שלטת; אבל רוב מניין קבוע ותמידי עוד אין לה בבית הנבחרים; ורוב הדעות, מי יודע, אם לא ינוע כנוע הקנה במים, פעם לטובתה ופעם למורת רוחה. היא אנוסה לפעול בקצב מדוד, ובהבלגה, ולא בהפלגה. חייבים אנו, ואנו מקיימים את חובתנו עד גבול האפשרות, להתעצם עמה בויכוחים ובטענות, בלי שתדלנות, בלי התרצות והתפייס בתחנונים, אך ברוח משפט ובבינה ישרה; בלי איום, בלי חוסר-אמון, כלפי איזו מפלגה שלטת שהיתה, או שהיא עתה באנגליה. בסבכי השבושים ובמבוכת הגוזמאות, מתוך התרגזות העצבים, כשאנשים קלי דעת וחסרי עומק-בקרתי, בונים תלפיות פלפולים על כל בת בתה של בת קול, יכול להישמע חשד נבער כזה, שהממשלה האנגלית שוטמת את ה“בית הלאומי”, ותשא פנים לצורריו; אבל כל הרואה את הדברים בעינים בלתי טרוטות יבין, שהממשלה האנגלית היא מצטערת על הפרעות, לא פחות ממנו. אין זאת הממשלה הצארית שלפנים, או ממשלה אחרת, שהיתה לפרקים מתנה אהבים עם האנטישמיים בשביל מטרה מדינית פנימית.

אם נתרחק לקצוניות פרועה כזו, להטיל חשד, ולתפוס עמדה שלילית כלפי אנגליה, אז כלו כל הקצין, כי אז נהי המבודדים: בריטניה הגדולה מפנים, והערבים וכו' מאחור. ו“מי יקום יעקב כי קטן הוא”? האם זאת היא גבורה? זאת היא “גבורה” (במרכאות), התפארות של גבורה, מעין דון-קישוט, או גבורה-של-התאבדות. הגבורה הממשית, הנחוצה לנו לעבודת פרך, לעינויי גוף ונפש קשים ומדכאים, להקמת הנהרסות, להמשכת הבנין, לקרבנות ולהגנה עצמית הכרחית, יוצאת על ידי כך לבטלה בדברי רוח. עוף השמים שהוליך את הקול, שממשלת ארה“ב של אמריקה, או שפולין וכו' מוכנות ליטול את המנדט – הומבוג” שמו. הרעיון לשתף את אמריקה במנדט היה הגוי ונשוא ונתון בחוגים מדיניים בשנות 1917–18, ואף אז עלה בתוהו לרגל סירוב מוחלט של אמריקה להיכנס לעובי קורה זו (אף מנדט לארמניה הנוצרית החביבה עליה סירבה לקבל); ואז עדיין היתה אמריקה מעורבת בפועל באופן נורא בכל הפוליטיקה האירופית. מאז ועד עתה נתגברה שיטת אמריקה לעמוד מרחוק ולבלי הסתבך בשום ענין חיצוני ולבלי השתתף כלל בחבר הלאומים. מי חלם בדבר פולין, שאין לה מושבות ושאין לה צי? צחוק עשה לו איזה עתונאי להוט אחרי הפלאות ופצצות סינסאציוניות, וברווז זה, שנדגר בקנו, שט לו על פני המים שאין להם סוף לבדח את דעת הבריות. ולמלא את סאת האנדרלמוסיא הזאת זרקו אי אלו עתונאים את ההשערה, שאיטליה מוכנת ומזומנת יטול את המנדט, והא ראייה, שהיא מתקנאת בממשלות שנטלו מנדטים, שמע מינה, שהיא רוצה במנדט לעצמה, וממילא, לכשיופנה המנדט על א“י, תפול היא עליו כעל מציאה, מפני שכך ניבא עתון זה וכך פלפל עתון אחר. כל “עורבא פרח”, כל פלפול של עתון, כל שאון והתרגזות של נואם, מקבלים הבריות כעיקר וכעובדה בלי הבחנה, אם אמת הדבר, או שקר, או יש בו רק משום גישוש ונסיון כיוון רוחות בעלמא; וגם לכשיונח, שיש איזו ממשלה מתגעגעת למנדט, האם היא מוכנת להיות אפוטרופסית בתום לב ובכוונה רצויה גם לה”בית הלאומי" הקשור במנדט? כל ההשערות האלה הן עכשיו בטלות ומבוטלות חבר הלאומים לא יבטל את המנדט בזולת שיתבגרו יושבי הארץ לעתיד לבוא, להיות מוכשרים לעמוד ברשות עצמם ולקבוע ממשלה עצמאית; וכל זמן שהמנדט קיים, יהיה ביד אנגליה. ההצהרות האחרונות של שר הממשלה האנגלית הן, בבחינה זו, דברים שאין לפרשם בשתי פנים.

ובכן, כל מדינאות ממשית מצדנו, לא רק צריכה, אלא לא תימלט, בשום אופן שבעולם, מהיות קשורה במנדט, ומתוך כך בממשלה השלטת בו. תנאי ה“בית הלאומי” דיניו ופרטיו והשהוי (טמפו) של בניינו ניתנו לפירושים ולשיעורים רצויים ובלתי-רצויים. לפעמים קרובות מחמירה הממשלה, לפעמים רחוקות מקילה, עפ“י רוב מפקפקת ומשתמטת! כל ממשלה היא מטבעה מכונה כבדה ונקודת-השקפה מיוחדת. כל מי שהוא מעוניין באיזה דבר, בוטח בצדקו, מזדרז להניעו, כשהוא מוטל כאבן שאין לה הופכין, ולהחיש את התגשמותו; הממשלה רואה את הדבר בסך-הכל של העניינים אשר לפניה. אותם האנשים בעצמם, שבהיותם במחנה המתנגדים, היו מהירים להבטיח להביא את הפדות ואת הפורקן ואת הגאולה בין-לילה, לכל מיני שאלות המייחלות להתרה, מן הרגע שהם מקבלים תיקי-מיניסטרים, אינם משווים רגליהם כאיילות, אך צועדים מתונות ובכבדות כמצעדי הפיל. ממשלת מושל-יחידי בלתי-מוגבלת יכולה להיות קלה כאיילה: הרהור נצנץ במוחו של המושל, “ויגזור אומר ויקם-לו”. אך ממשלה מוגבלת ע”י פרלמנט וכו' היא בהכרח אטית. מיניסטרים הולכים ומיניסטרים באים כבלשכת פלהדרין: הפקידים הקבועים אינם מתחלפים, בלתי אם לעתים רחוקות. אנשי-השרת הם הממשלה הקיימת, והעבודה עמהם בכתב או בעל פה היא עבודה יום-יומית: ומכיון שאנגליה היא ארץ קונסטיטוציונית, בהכרח יש לדעת הקהל השפעה גדולה על התנהגות המלכות בכל עניין פנימי וחיצוני, וכמובן, גם בנידון פרטי הגשמת המנדט וה“בית הלאומי”. על זה נדבר בפרק הבא [“האחראים”].

[1929]

---

האחראים

מאת

נחום סוקולוב

האחראים ייפרדו לחמשה ראשים: (א) עושי התקפת הדמים בידיהם; (ב) עושי התקפת הדמים באופן אמצעי, על ידי שיסוי יחידים, או המונים; (ג) מחרחרי קנוניית-חרם כלכלית וסבוטז' (שבירת כלים, איבוד סחורה וכיוצא בזה); (ד) אימתנים (טרוריסטים); (ה) אלה שהיה בידם למחות, ולא מיחו. עד כאן אין חילוק-דעות. כל אלה עומדים לדין. לפי דעתנו, צריך להוסיף עליהם את המשסים להפגנות כנגד המנדט. אחרי כל הנסיונות המרים, כבר הגיעה העת, להבין, שכל הפגנה כנגד המנדט צופנת בקרבה את הנבט של התקפה, בין כשהיא פורצת תיכף ומיד, בין כשהיא באה בתור “הפתעה” בשעת הכושר, אחרי עבור זמן קצר או ארוך. ככה גם צריך להבין, ובהבנה גרידא לא סגי, אלא מהו הדבר באמת, עפ"י ההגיון והמשפט בין-הלאומי, ומה הן תולדותיו ההכרחיות.

הנוסח המקובל בין מחוללי ההפגנות עושה את “הצהרת בלפור” לדיסקוס-המטרה, זאת אומרת שהם, המפגינים, אינם מוחים כנגד המנדט כולו, אלא אך ורק כנגד אותו החלק של המנדט, שהם תולים בבלפור. קרוב לאמת, שאין תחבולה תעמולתית זו, אלא אמתלא וגניבת דעת, מפני שאין למפגינים העזה מספיקה למרוד בגלוי בממשלת המנדט; ומפני שהם חוששים, שמא לא ילך המון העם אחריהם בדרך מסוכנת זו. מסתבר, שהם עושים כמעשי ההיידאמאקים בשנת ת“ח באוקריינה, שהיו מתכוונים לפולין ורוצחים את קהילות היהודים דרך הילוכם; וזוהי בעיקרה חתירה תחת המנדט, לא ישרה, גלויה, מתוך גבורה ומהפכנות עממית עצומה ומקפת, אלא בעיקולים וקפנדריות. אבל אין אנו זקוקים להשערות אלה. יונח, שמוחים כנגד “הצהרת בלפור”, ולא יותר. אבל “הצהרת בלפור” הלא היא אינטגרל של המנדט? אין זה קטע סרק וצחיח, אלא החלק הכי רענן ופורה ומצמיח חדשות, אשר אם יתקפח, אז הכל יתערער, או יותר נכון: הכל יישאר כדאתמול, חצי מדבר וישוב מעורפל, תוהה, נחשל. ה”מדור בפני עצמו לעם היהודי" הוא הוא המנדט, הדבר החי והפועל, האנושי והעממי שבמנדט. וכבר הכריזה ממשלת אנגליה מאה פעמים ואחת, שדבר זה ישתמר בצביונו.

חופש הדעה, הדפוס והדיבור יקר הוא בעינינו. אילו עלה הרהור בלב ממשלת המנדט לרדות בערבים ולרועם בשבט ברזל, אזי היינו הראשונים לקרוא תגר על זה. הרשות מיד הערבים לפנות אל הממשלה, או אל הפרלמנט, או אל חבר הלאומים, ולישא וליתן ברוח בקורת ושלילה עד הקצה האחרון על דבר המנדט. אבל ההפגנות האלה והתיחסותם של פקידי ממשלת המנדט אליהן, הן דבר שאין לו דוגמה בעולם המדיני. איזו לשכת-חשאין גוזרת לנעול חנויות, ונועלים, כדי לפרסם, שהעם מורד במנדט (“בהצהרת בלפור”); פעם אחרת מוציאה הלשכה צו למנוע את הילדים מלכת לביה"ס, כדי להמריד אף את הילדים כנגד המנדט; שוב פעם אחרת, דגלים שחורים מנפנפים על בתי המסגוד; בתי תפילה ודת, שצריכים לעמוד מחוץ לסכסוכים מדיניים, נגררים לאמצע שדה המלחמה ולובשים אבלות מוחה וקובלת כנגד המנדט. ומה שהוא עוד יותר “קשה להולמו”, זהו הדבר, שמקבלים פעם בפעם משלחות לשמוע מפיהן דרישת ביטול המנדט.

המנדט על א“י איננו חד בדרא. יש עוד מנדטים אחרים; יש אפוטרופסיות אחרות של חבר הלאומים. יש, למשל, דאנציג, שהופרדה מגרמניה, והועמדה תחת אפוטרופסות חבר-הלאומים עם נציב משגיח על ממשלתה. סוד גלוי הוא, שאין דאנציג רוצה בכך. ובכן תלך ותסדר מפקידה לפקידה הפגנות של שביתין ושביקין, נעילת בתי ספר ובתי כניסה עטופים שחורים, ותשלח משלחות אל הנציב הזר עם דרישת “טול וצא”? ובני דאנציג הלא הם, לפחות, כל-כך מפותחים ופטריוטים כאותם המפגינים בא”י; ואולי מפני כך לא יעלה רעיון על לבם לנסות לעשות מעשי להטים כאלה; אבל אם יעשו, הירשה חבר הלאומים לעשות את המנדט שלו לכדור משחק במזמוטי המון העם ולעצם נבזה בידי חרחרנים וצעקנים להתעלל ולהסתולל בו? פעם אחת יקבל הנציב משלחת התובעת את ביטול ממשלתו, והיא תהיה הפעם האחרונה. ואם אין הנדון דומה לראיה עם דאנמיג, הסתכלו בארץ מנדטית גמורה (כלומר של ממשלה ידועה, ולא של חבר הלאומים) פלוגה א' או פלוגה ב', אם תראו כדבר הזה?

וחלילה להעלות את הרעיון על לב, לאמור, שאילו היו ההפגנות נעשות כנגד חלקים אחרים של המנדט, אזי לא היו סובלים אותן; אבל מכיון שהן נוגעות רק לאותו החלק הנוגע לעם היהודי, סובלים אותם. והממשלה, כל ממשלה באנגליה במשך י“ב השנים האחרונות, הודיעה וחזרה והודיעה, שהצהרת בלפור קיימת ומחייבת! ובכן המפגין כנגדה כמפגין כנגד כל המנדט. פצצת זיוף זו טעונה ביעור. זוהי שאלה נוקבת עד התהום, לא מהצד הפוליטי, שאנו רוצים להשמיטו כרגע עד כמה שאפשר, אלא מצד בטחון החיים והרכוש, שאנו עוסקים בו. אם הותרה הרצועה להפגנות “כנגד הצהרת בלפור”, אז, לא נאמר שפרעות הן חס ושלום ודאיות, כמונח בקופסא; אבל הן, לכל הפחות, פוטנציאליות (נמצאות בכוח), וחובתנו הלא היא למחות את הרושם, שהישוב הוא מעותד לכל מקרה ופגע. הלא נקל לשער, כיצד התהליך הפסיכי הזה מתפתח בנפש הערבית ההמונית מהפגנה של מחאה עד שפיכות דם וליסטות. בתחילה מטעים אותו להאמין, שאם ינעלו החנויות, ויפסיקו ממלאכה, ודגלים שחורים יתנופפו מעל המסגדים, תיכף תבוא הבשורה מלונדון, ש”הצהרת בלפור" בטלה. עברו חדשים, שנים, ואין ער ואין עונה: עוד הפעם ראווה הפגנית… ועוד הפעם… אבל יש קץ לכוח הסבל, והיצר הרע אומר היום עשה כך, ומחר עשה כך.

אם ייאמר, לא פעמים רבות, אלא פעם אחת ואחרונה: אל הפגנות, אל משלחות! “הצהרת בלפור” היא המנדט, והמנדט היא ממשלת הארץ; והבל ומעשה תעתועים הוא, לבוא אל ממשלה ולהציע לפניה, לבטל את עצמה, מפני שהרשות נתונה להתווכח עם משלה בקרב חוג עניניה, ולא להעמיד שאלה על כל קיומה; והרי לא יעלה על הדעת, שאיזו מפלגה בצרפת תצווה לנעול חנויות, כדי לכוף את הממשלה להתבטל, או תשלח משלחת, להתנות עמה תנאי, להוריד איזה מיניסטר ממשרתו, ואם לא, יגזרו שביתה; ואם תשתגע מפלגה כלשהי, לעשות כזאת, הלא ידוע, מה תהיה תשובת הממשלה (נצייר לנו ממשלת הסוביטים…); והמנדט, הלא גם הוא ממשלה, ואין לדרוש ממנה שתסתלק; אם יבורר דבר כזה, ובא קץ למשלחות ולהצהרות ולהפגנות אנטי-מנדטיות, אז ייסתם, לפחות, אחד מהמעיינות מקלח-הרעל. כשהמעיין הזה הוא שופע, הריהו משקה לרווייה את תלמי ה“דיילי-מיילים”, היכולים להרעיש עולם במברקיהם; ואין לך יום שאין שביתתו, הפגנתו והחלטתו מרובות משל חברו; ומחברי המברקים מתכוונים ליתן תבל בנעימה, כנהוג, ותולים הרים בשערה ומעבבים את הצבעים. על-אתר בודאי אין הדבר נורא כל כך; אבל רוב הדברים האלה אינם מכוונים לעשות רושם על-אתר, כי אם מרחוק; ומרחוק, מיליוני הקוראים קולטים את הרושם, שכל המזרח וכל העולם המושלמי הם כמדורת אש.

סבורים אנו, שנימקנו למדי את טעם הדבר, מדוע חובה לצרף אל חמשת סוגי האחראים עוד גם סוג ששי, והוא: המשסים להפגנות כנגד המנדט, בתור גורמים לפרעות בכוח-כוחם. ואם לחשך אדם לאמר: זוהי רק סברת היהודים, או הציונים לבדם, הואיל שהם נוגעים בדבר, הרי זו שגיאה! אחד מטובי סופרי האנגלים, הא' בזיל אואורספולד, כבר גינה בספרו את הזרות המופלגת, שיש “בסבלנות” כלפי המשלחות, הבאות פעם בפעם למחות כנגד הצהרת בלפור. אם הסופר האנגלי הטיפוסי הזה, שאספקלריתו בהירה מאד, ואיננו נוגע בדבר משום צד, לא הבין טכסיס זה, אנחנו, אחרי המאורעות של חודש אב, מבינים אותו עוד פחות ממנו. מנהג זה איננו ליברליזם, ולא סבלנות, אלא קצת נוחות והתרשלות. לו גם יונח, שיש בזה כוונה להרגעה, תוצאותיו המעשיות הן ההפך ממה שרוצים להשיג בזה. אחת התולדות ההכרחיות היא אותה המלה – המועפת הערבית “אלדולה מענא” (הממשלה עמנו). וועדת החקירה, הנועדה להציע אמצעיים למניעת פרעות בעתיד, צריכה לברר דבר זה.

עתה נשוב לחקור את תכונת חמשת סוגי האחראים. על דבר הסוג הראשון אין להאריך, אנו צריכים להיות מתונים בדין, ולהתרחק מן ההגזמה. אין לתלות את הקולר בצוארי העם הערבי. השלום עם הערבים בא"י ומחוץ לה הוא נחוץ לנו כאויר לנשימה; ולמרות שהם לפי שעה נראים כמתאמצים להקים כנגדנו חזית מאוחרת, ועם הכרה ברורה על דבר כל הקשיים שבדבר, אנו בטוחים שסוף סוף נגיע לידי שלום אמת. בשביל כך אין צורך להסתייע בעובדה הרצויה לנו מאד, שרוב הערבים לא השתתפו ולא רצו בפרעות, ושרבים מהם הגינו על אחינו ויסייעו להם בשעת דחקם. יש קצת נחמה בדבר זה, וחלילה לנו להמעיט את ערכו; אבל אין להפליגו באופן יוצר מגדר הרגיל. גם במקומות שהיו פוגרומים באירופה המזרחית, אין לחשוב, שכל האינם-יהודים עשו פרעות. היה אך מספר מסויים של עושי הפרעות, והשאר עמדו מרחוק; והיו גם הרבה אנשים טובים שנתנו לאומללים מחסה ומסתור, מפני שנחומיהם נכמרו למראה המצוקות הנוראות.

כן גם לא נחת ביותר מהעובדה המעציבה, שבעוד אשר ברוסיה, כמעט אחרי כל מאורע של פרעות מופלגות, יצאה האינטליגנציה במחאות ברורות ועזות, לא כן ה“אינטליגנציה הערבית”, רבת או מועטת הכמות, או שמחה לאידנו, או שתקה, או דיברה דברים נשמעים לכמה פנים, שהאור והחושך שימשו בהם בערבוביה. מזה אין להוכיח, שאין לערבים אינטליגנציה. צ’מברלן, שנשתמד לגרמני, ובאררייס ודירינג ודומיהם היו בודאי מהאינטליגנציה והיו מאמינים באמונה שלמה, שהיהודים הם מארת ה', ושאינם מביאים שום תועלת והנאה לעולם, ובעטיים של הנחשים האלה היו הרבה רדיפות ופרעות באירופה. ככה אין גם להסיק מזה, שאין בין הערבים מחנה לאומיים. הנציונליזם של אומות העולם, הנציונליזם השוטם והמתקיף, הוא כמעט בכל הארצות חורש שנאה ונקם כנגד היהודים, והוא “השטן, היורד ומסית, ועולה ומקטרג”. מדוע לא אפשר הדבר, שגם בין הערבים, העומדים בתקופת הדרדקות של התרקמות הנציונליזם, לא ימצא מצד אחד נציונליזם תמים, יוצר-ערכין, מופנה כלפי פנים, כזה שלנו; ומאידך גיסא, נציונליזם שרוע וקלוט, ערב-רב של שנאה וקנאה וגאווה וקסנופוביה (שנאה לזרים – “חלוצים מוסקוביים”), אשר לקקו מעט מהמקור הנרפש של השנאה לישראל בארצות ובעמים אחרים? וקרובה ההשערה, שהמין האחרון הזה גבר בשנים האחרונות, וכופה הר כגיגית על המין הראשון להיגרר אחריו באונס. רצח-סתרים אורב לערבים הישרים והתמימים, המוחים כנגד החרם, מעשי האלמות וההתקפות. ערבים ידועים ניסו לאסוף חתימות כנגד הפרעות (המוכתר של כפר ביתר; הערבים של כפר אגור הסמוך לחברון ועוד כפרים), ותקפו אותם. מצודת האימתנים פרוסה על רוב הערבים. לכשתפתחנה החרצובות וסרו כבלי השעבוד והאונס הזה, יתברר הדבר. (א) שדעת הקהל הערבית בארץ בראשה ורובה רצויה לנו, ו-(ב) שדעת הקהל המושל מנית בעולם נזדעזעה אך על יסוד שמועת הכזב, שהיהודים החריבו את בית מקדשם. לפיכך זקוקה א"י לחוקים כנגד האימתנים, המזיקים לערבים בה במידה שהם מזיקים ליהודים.

הננו מדייקים לאמור, שהדבר הזה יתברר בדרך כלל, בחיים, בהמשך הזמן; אבל הוא איננו יכול להתברר בערכאות, ואף לא בועדת החקירה. כבר התאמצנו בשנת 1921, בועדת החקירה של הייקראפט, להוכיח, שהרוב המכריע של הערבים אוהבים אותנו, ושלפני בוא האנגלים לארץ חיו עמנו בשלום ובמישור וכו' ושהאפנדים מתנגדים לשלטון האנגלי, שגדע את זרועם ויגבל את השפעתם על הפלחים, ושבשביל כך, הם שונאים את היהודים ומשסים בהם את ההמון וכו'. כל ההסברה הזאת לא נתקבלה על ידי הועדה ההיא; ובכל מקרה כזה הלב נוטה תמיד למהר ולהחליט, שזה היה רק מתוך שנאה. הרי זה תירוץ לכל הקושיות שבעולם. אם זהו תירץ נכון אז בכלל אין לשאול שאלות, ואין לחכות לשום תוצאה טובה, ואף שום התמרמרות לא תועיל. פלוני הוא אנטישמי, אלמוני הוא אנטישמי וחסל. אבל הלא אנו מעונינים בדבר לגהות מזור, להיטיב את המצב, להראות מאין יבוא עזרנו! על כן הכרת-המחלה בינינו לבין עצמנו תחילה, ואחר כך אופן תיאורה כלפי האחרים הם כל כך חשובים, כמעט מכריעים.

מאליו מובן שיש הרבה מן האמת בדיאגנוסטיקה האפנדולוגית שלנו. יש מספר של אפוטרופסי הפלחים, תקיפים ועושקים. נכון הדבר, שבמידה ידועה כת זו נשבעה להשיב לנו נקם, יען כי, כמו שאנו אומרים, מפיהם הושלך טרף, ושבט הנוגש לוקח מידם, והם נאלצים לשלם יותר לפלחים וכו' וכו'. אבל אין להפריז על המידה. בשביל תעמולה ועשיית רושם לרגע, אולם מסוגל הוא גוון זה; ובודאי הוא נעים וערב מכמה צדדים. אידיאולוגיה זו היא ברובה נכונה; אבל היא צריכה להיזהר מהגזמה. סוף הגוזמה תמיד להזיק לחלק האמת, או כמו בנידון דידן, לרוב האמת שבהחלטה זו.אין עוד בין התחלקות מעמדית במובן המדוייק, מפני שאין עוד תנאי תוצרת תעשיה ותכניתיות; אבל יש בה מין פיאודליות (לכאן שייך האפנדי המנצל) ופטריאכליות מעורה בדת (לכן שייכים המופתיאנים) דוגמת ארם נהריים, פרס, אפגניסטן ועוד. אנו רוצים בהתגבשות מעמדות, ושרמת החיים של הפלח תעלה; אבל לפי שעה הרי זה “שיר לעתיד לבוא”. דבר זה עתיד להתפתח מבפנים. ההשתמשות בטרמינולוגיה השגורה של מנצלים ומנוצלים בתור המצע היחידי של כל השאלה היא דבר מוגזם, חד-צדדי ולקוח מן החוץ. הרכבה זו צריכה לזמן רב כדי שתקלוט – אין לך שיטה טובה מן האמת הפשוטה. האמת היא, שהתנועה כנגד היהודים הקיפה הרבה אוכלוסין ערבים עירונים, עוזרים במשרדים, משרתים בבתי מסחר, אפנדים בעלי קרקעות, עסקנים ציבוריים, וכמה מאנשי השם ראשי משפחות מצויינות. כל אלה יחד בודאי הם מועט, אבל לפי שעה הם המועט המחזיק את המרובה.

כן גם יש הרבה מן האמת בהחלטה, שהעיקר הם המסיתים; אבל שוב אנו צריכים להיזהר מההגזמה ומגמתיות בנידון זה. איסטניסותנו הדמוקרטית ושיקוצנו את פיגול הנפש האנושית מעולם לא נתנו להאמין באירופה, שהמון העם בעצמו הוא גם כן מוכשר לעשות פרעות. לאדוקי הערצת ההמון אין דבר זה “אתי שפיר”; איננו מתאים לשיטתם הכללית, והרי זה דבר מתוק ומפייס להם, להאמין, שהמון העם הוא בחינת “נערה שנתפתתה”. יש בזה גם סגולה תעמולתית; אבל זוהי גוזמה, כלומר, דבר שרובו אמת ומיעוטו שקר. לא כן המון העם הערבי, ולא רובם; אבל הפרעות הפיצו אור בלהות על מציאות חלק מסוכן: זרע מרעים נתעב ונאלח, שהיו מוכשרים לרצוח באכזריות קרה וקפואה את הישיבה “כנסת ישראל” בחברון. כל הקורא בדיוק את הדו“ח, למשל, של משפט אחמד ג’אבר, עראף ונאוף רנין שרצחו את המסכן הקדוש ממאין ז”ל, המכונאי של ההדסה בצפת, איש שנולד בצפת, שדיבר ערבית ולבש בגדים ערביים, כיצד זחלו מסביב לו כנחשים, עקוב וארוב וצדה לו כשהוא מבקש מנוס מבית לבית, עד שהם רוצחים שלשתם יחד את האיש מחוסר ההגנה, שהכירוהו מילדותו, וישעו, שהוא אדם הגון, עוסק במלאכתו, ומתקן אוטומובילים להובלת חולים יהודים או ערבים.

אין כאן לא שנאת מנצל למנוצל, אלא להפך. יאמרו: כן, אלה הם דברים פרטיים, אבל ההסתה הכללית יצאה מאת “אפנדים”. אפשר על ידי מופתיאנים, אפשר על ידי נציונליסטים קיצוניים, אבל הרוצחים הם רוצחים, ולעולם Massacre כזה הוא צירוף כוחות שחורים מלעיל ומלרע. המסיתים הם בחינת “דבר באופל יהלוך”, והמוסתים בחינת “קטב ישוד בצהרים”. האוכלוסיה הרעה לא ניתנה להיתפש בצבתות ההגדרה המעמדית. יש בה ממה שקוראים בארצות אחרות בשם “הפרולטריון הסמרטוטי”, או מה שקוראים עכשיו ברוסיה בשם “מחוסרי מעמד”; אף יש בה מה שקוראים בארצות אחרות בשם “בורגנות זעירה”; בין הנציונליסטים ישנם מעין פאשיסטים, וישנם שוביניסטים לאומיים קיצונים, וגם מעין קליריקאלים. הצד השווה שבהם, שנתאחדו לשם רדיפה וגזל-משפט, ורוים לשרשנו מארץ חיים; ומובן מאליו, שהם תוקפים את הנקודה הכי קלה ומוסברת להתקפה; את היהודים שבאו מחוץ. כך עשו ועושים צוררי היהודים בכל הארצות. טרייטשקה תקף בזמנו, מכלומר, רק את ה“האזען פערקויפענדע יינגלינגע אויס דעם אסטען”.¹ דרימון רק את היהודים שבאו מאשכנז, איסטוצצי ההונגרי רק את היהודים שבאו מגליציה, ובפולין בזמן הממשלה הצארית נסבה השנאה בפרהסיה ביחוד כנגד הליטבאקים! תכסיס אנטישמי כללי הוא לשים את המאפל הזה בתחילת ההתקפה.

כבר אמרנו, שיש להבחין בין היפעלותנו הסובייקטיבית ובין המצב האובייקטיבי. אנחנו איננו מכירים בפוגרומים בא"י. לנו, ההתנפלויות הן התקפה על המולדת, והגנתנו היא הגנה על המולדת. אבל שגיאה היא להתאסטנס באנינות הדעת ובפינוק נפרז בהערכת נימוקי ההתקפה מצד המתקיפים. מצדם היה דבר זה פוגרום, והגרוע והנורא שבפוגרומים. רק כבוד מדומה, או תיעוב לדבר חד-גוני שהולך ונשנה במאורעותינו, ומשום זילותא דמילתא,² ונטייה לבעיות מרובות-הפנים מתנגדים לקריאת הדבר בשמו הנכון. כל תקפה של מחאתנו כלפי חוץ, גם מצד התכסיס, איננו הדבר המורכב, הנותן למתנגדינו הרבה אמתלאות מנוס וסבכי-תירוצים, אלא הדבר הפשוט של התקפה פוגרומית בכל פראותה.

כבר אמרנו, שאין שום יסוד להסברה, שאין מקום לאנטישמיות, מפני שגם הערבים הם בני שם. יש לפעמים שנאה כבושה בין צאצאי גזע אחד, כמו בין הרוסים והפולנים, הפולנים והרותנים, האיטלקים והצרפתים, ועוד ועוד. אפשר לקרוא את הדבר בשם “אנטישמיות”, ואפשר למדייקי השמות לקרוא לו “אנטי-יהדות”. לא השם הוא העיקר. כן גם ההסברה, שהערבים לא עשו פוגרומים מקודם, לא תעמוד בפני הבקורת. הפוגרום איננו תופעה יום-יומית. יש שנאה, אבל הנחש לא השיא, הצפעוני לא הפריש, ועולם כמנהגו נוהג. גם בקישינוב לא היו פוגרומים “מקודם”. חוץ מזה, היתה ממשלת התוגר ועל הברזל שלה. המון הערבים ישבו בחוריהם במבואות האפלים, ונפשם שחה לעפר. התוגר, בכל מגרעותיו וליקויו וקלקוליו, לא רצה בפוגרומים, ודי.

רוצים אנו להאמין, שהערבים בתור עם עומדים על מדרגת מוסר ידועה, אין לבם לפרעות. שוב, אין צורך להפריז על המידה. מצב היהודים, למשל, בתימן, ידוע. לא נתעקש להיות דווקא רואי-שחורים בנידון זה. אבל עובדה היא, שבמשך השנים האחרונות, לקה החלק פעיל של הערבים בא“י במה שקוראים בארצות אחרות בשם “אנטישמיות” באופן הכי קיצוני. עד כמה הם מסרסים ומעוותים לרעה כל דבר נוגע ליהודים! זה מזמן ניסו וגם התחילו לפרסם את מגילת האיבה הבדויה על דבר “זקני הציונים”, פלסתר עוועים מזוייף ונורא, “קלאסיק” אנטישמי, שהטיל זוהמה בכמה ארצות, שהפובליציסטיקה האירופית הקיאה אותו מגווה, ושה”טיימס" מקודם לכן כבר פירסם ברבים את זיופו (clumsy forgery) ויגלע הלוט מעל כזביו ותעתועיו. כתב-הפלסתר הזה, המלא סעיפים נוראים ודמיונות מרגיזי נפש יצא ממאורת צפעוני רמאי וזייפן; ואחרי שכבר הוקדח תבשילו בכל העולם, ניסו להדפיסו כדי לעורר על ידו שנאה וחמת נקם, עד שנאסר על ידי הממשלה. אם אין זאת אנטישמיות, אין אנו יודעים מה אנטישמיות. אך דיאגנוזה אמתית זו מראה לנו את דרך הרפואה. יש לנו עניין עם תעמולה מזוהמת ופראית, שהביאה את המאורעות האלה. התעמולה הזאת טעונה עקירה מן השורש על ידי חוקים וגדרים, על ידי אזהרות ועונשין. תעמולה זו הרעילה את האוירא דא"י. עכשיו באו לה ימי המשבר, שסופו יהי נצחון האמת והמשפט לבטחון כבודנו ומעמדנו, שהוא גם בטחון כבודו ומעמדו של העם הערבי.

[ב]

ה“ניר איסט”, שבועון אנגלי, מועד להביא ידיעות על דבר המזרח הקרוב, עתון שאין דרכו להזיק לנו; אלא אחרי מאורעות הדמים בא“י, מתוך סחרחורת ומבוכה, היה תוסס ומהסס קצת (אגב, זכה התמים הזה לפירסום מופרז, כשחשדתו עתונותנו ברשמיות, והיא שגרמה לו להצהיר, שאיננו קרוב למלכות), יעץ לאנגליה, ש”ליהודים כבר הקשיבה ממשלתה יותר מדי, ועתה בא הזמן להקשיב לערבים“. זה היה מעט היתול, מעט חנופה, ומעט עיקום העובדות. רחוק לשע, שלרגל עצה זו, נענתה הממשלה ל”הקשיב יותר"; או שמתוך כך התעוררו הקנאים הערבים לגדוש את הסאה, בהוציאם כל רוחם, ובדברם הוות כאוות נפשם; אם כה ואם כה, התוצאה של זריזות זו לא היתה מצויינת ביותר. בתזכירה של ההנהלה הערבית, בין הקובלנות כנגד היהודים, נקבע, שהיהודים בחיפה לא חדלו להמטיר כדורים, אף אחרי בוא הצבע האנגלי. זאת היתה אחת השאלות העיקריות, שועדת החקירה עמדה עליהן בנוכחותו של ראש פקידי חיפה והגליל, המאיור פוליי. שאלוהו: הנכון הדבר או לא? ויען: שקר!

למה יעץ להם היועץ עצה נבערה זו, להוקיע את תכליתם לעין השמש? כל בקורת היא קשה למפיחי כזבים. כל נפה קולטת את הסולת, ומואסת את הסובין.

ההקשבה היתירה היעוצה, לא הועילה עוד לידיד אחר הכרוך אחריהם, והוא הקולונל הוארד בורי, חבר הפרלמנט האנגלי (ממפלגת השמרנים). בלי חכות לתוצאות ועדת החקירה, הקיף זה את סגן שר המושבות ה' לאן בשאלות, כתנורו של עכנאי: כמה יהודים וכמה ערבים נפצעו, נרצחו, נידונו? ואם לא נענשו העבריינים הערבים בבית דין י“ב פעמים יותר, משנענשו הפושעים היהודים, בעד פשעים שווים? סגן המיניסטר “הקשיב” לשואל, ויוצא חשבון מתיקו: כך וכך נחבלו, נהרגו, נשפטו. אריתמטיקה! כאילו היתה זאת שאלה סטאטיסטית וסיכום של פנקסות. ולא שאלה של תוקפים ונתקפים. על הערעור החשבוני השני “י”ב פעמים יותר”, לא קיבל ה“ג’נטלמן הנכבד מאד” שום תשובה. הרי זו לא שאלה, אלא רקיקה כלפי דיינים מומחים, רובם אנגלים. כלום נזקקה הממשלה להגיד, שהדיינים לא הענישו את הערבים או את היהודים, אך את החוטאים; ושחרצו את משפטם על יסוד אותות ומופתים, עדויות ברורות וראייות גמורות, בצירוף שיקול דעתם וצו מצפונם בפלילות הנפש של אנשים מושבעים לדון ולהעניש?

אמנם רושם מתמיה קצת עשתה, למשל, הידיעה, שהשיך טאליב עבדאל רחים מאראקה החברוני, שעל אודותיו עברה הרינה במחנה, ושעתונינו פירסמו כעובדה ודאית, שהוא היה ראש הבריונים והמשסים למעשי הפראות בלי-תהום ולשגעון הברברי בעיר מושבו, נפטר בעונש קל לפי הערך; ושלויתן זה לא הועלה בחכה, השנונה אך להעלות את דגי הרקק. אולי יותר מדי הוכרזה דעת ציבור מסביב לנאשם זה, והכל עצרו נשמת אפם לשמוע מוצא-דבר, ואחר כך הוצף עליהם כעין סילון של צונן! כנראה, לא הספיקו ההוכחות הממשיות; ואין אחר מעשה בית דין כלום.

שיך זה הוא פרצוף מעניין, שאין בידי כל חרש וחושב לצייר כתבניתו. צביון ודמות מזגו, התנהגותו, שיחו ושיגו, עושים רושם של אידיליה פטריארכאלית, שאפילו האמן הכי מומחה במקצוע זה, רבינדרנטה [טגורה], או פייר לוטי, לא הה יכול לתאר בדמיונו באופיינות וגרעיניות כזו. בן חמשים, אבל מדבר בלי קפדנות ורוגז, ברוח מתונה ובנפש שקטה, כזקן מופלג, ונוהגים בו כיבוד זקנים, כשמכניסים אותו מהמאסר לבית המשפט; בני עמו, הכירים אותו, מקיימים בו “מפני שיבה תקום”; ואך כשהוא יושב, יושבים אף הם. בתשובה על שאלת השופט, מה מלאכתו, הוא מציין את עצמו כבעל רכוש ובעל השכלה. תורה וגדולה במקום אחד. שיחת חולין של תלמיד חכם זה צריכה לימוד. הוא קורא לצעירים, לגידולים שהוא וחבריו גידלו, ושפתחו את הרצח ההמוני, “ילדים”. על השאלה בדבר הגיל המדוייק של תינוקות הללוף הוא עונה: בני 18–17. סגנון של פטריארך.

סיפורו נשמע בנחת, כסימפוניית הרועים של ביטהובן, בצלילים רכים, נוחים, כמעט מלבבים: כשאמר לו מר שלום (שניאורסון), ששמע קול “ילד” בחוץ צועק “פרעות!”, שיך טאליב ממנה את עצמו אל-אתר שליח בית דין, ויוצא החוצה מחנותו של מר שלום, וסוטר על פיו של הצעקן הפעוט. באותו יום (י"ז מנחם אב), בארבע אחרי הצהרים, הוא שוב מתנדב ומסייע למשטרה לייסר את ה“ילדים” וגוער בנזיפת-חיבה על עזותם. פטריארך! זה פשר נענועיו וכרכוריו, תפיפתו בידיו, רקיעותיו ברגליו ונפנוף מקלו, שעדים רבים ראו, ויעידו על כך. ה“ילדים”, בני 18–17, סופגים את המכות כשידיהם חבושות בשרווליהם, ואין פוצה פה. כך נגזרה גזרה. אומרים צדוק הדין, כשהם הולכים ומבצעים את מפעלי גבורותיהם.

כל סדר יומו של “בעל רכוש ובעל השכלה” זה הוא לא פחות מעניין. הוא מתפלל בחרם אל-שריף. שם הוא שורר בביתו, חגיגית, אצל האבות, במערת המכפלה. האין זאת פטריארכאליות בדיוק המובן? בששי בשבת הוא מצוי שם, לשם צלותא ובעותא בכוונה עצומה ובנעימה קדושה. בשעה השלישית ורבע איקלע לחנותו של מר שלום, וזה ערך לו שולחן עם פרוסת לחם וזיתים. “אין מחול לפני אכול”. ככה בילה את יום הששי… עיכל יפה, ו“בטוב תלין” צריך להינפש מעמל היום. ביום המחרת, בשבת עם בוקר, בא צדיק זה לבית המלון של מר חיים (אביו של מר שלום), כאורח הגון, שתה שם כוס תה, ובין לגימה ללגימה סח בחביבות, כדרך אושפיזין, עם יושבי הבית. שם נזדמן לפונדק אחד עם מא אליעזר סלונים (הקדוש). כנראה, היה הפטריארך מחזר בחיבה מיוחדת על בתי יהודים, מלחך פינכותיהם וחוטף שייריהם. מר סלונים". יצאו משם, הוא וסלונים, כשידיהם משולבות.

עפרון החתי צף ועלה מתהום הנשייה. כל יהודי חברון, אומר השיך, היו ידידיו ומקורביו. איש לא הרהר להאשימו. רק בירושלים באו עליו בעקיפין. כשדרש השופט הגדרה יותר מדוייקת, עשה השיך הגבלה קטנה. הוא ידיד ליהודי חברון, “מפני שאין שם ציונים” כמו גנובתי-קול מהתחומים שלנו. כמעט כאילו דיבר אחד מידידינו המתבוללים. נכה את הציונות, והוא אוהב ישראל. כשהוסיף הדיין לחטט בו, שידבר ברורות, חזר וסינן בין שיניו, שהוא, אגב, ראש המפלגה המושלמית-הנוצרית בחברון, וגם בא כוח מושלמי חברון בועד הפועל הערבי; וכששאלהו, אם הוא נזקק לועד הפועל או למופתי, השיב, שצריך להפריד בין מסכת חולין ובין סדר קדשים: בעניני חול הוא חבר לועד הפועל, ובמילי דשמיא למופתי. אין זה שוטה כלל. עוד שאלה אחת שאל אותו השופט: החושב הוא, שהיהודים “התחילו”? לשאלה זו ניטלה ממנו הלשון, וישם את השתיקה סייג לחכמתו. אמנם שתיקה זו היתה ברורה יותר מדבריו. הוא לא רצה להודות, שהרוצחים “התחילו”, ופחד לאמור דבר-תעתועים, שיהודי חברון תקפו את הרוצחים. נשתתק מתוך נהימה זעפנית.

אחרי הפוגרום בקישינוב, אמרה לי אשתו של הר' ישראל הילמאן ז“ל, שנהרג שם: “איך האב געמיינט אז מיינע גויים וועלן מיך היטן”.³ המלים עודן מצלצלות באזני מתוך בכי מרוסק, שלשמעו נקרש הדם בוורידים. גם המסכן סלונים בטח ב”גויים שלו“, ואחד מהם היה השיך דנן. לו יכלו המתים לדבר! אבל מעידים רק פליטי ההריגה, אלמנות, ילדים, קודרים ונכאי רוח, ספוגי דמעות ודם, משוגעים ממראה עיניהם, שהבהלה עודנה מפעפעת בקרבם, וכובד מעיק לוחץ את לבם, ומעתיק מפיהם מלים. אי אפשר, שאלמנה אומללה ודוויה זו, אשר כל חבלי שאול אפפוה, שאם שכולה זו, שעוללי טיפוחיה רוטשו לעיניה, שיתום עלוב זה, שעולם החוץ נראה לו פתאום כלוע-חיה פעור, ויעמוד כהלום-רעם, ולבו כמעט פסק מדפוק, להשיב על השאלות, כמה רגעים עברו עליו באותה התופת, וכמה טפחים הפרידו בינו ובין הדלת או החלון. כששואלים אותם על דבר ה”פרטים", הם מרגישים את כל רטטי האימה וכל רגעי הגסיסה מתחדשים עוד הפעם, וחולפים את בשרם כמסרקות של ברזל מלובן, ומשתקים אותם מתוך תמהון פחד, או מכשילים אותם בלשונם. מה יתנו ומה יוסיפו “הפרטים”?

האחראים! נכתם, לפחות, עוונו של השייך מאראקה, שזירז את מלאכי החבלה בחברון, לנסוע באבטומובילים לירושלים, לעזור שם לעושי השערוריות. זה היה מעין גיוס של בעלי הפרעות; ועל כך הענישוהו. בנידון זה נמצאו “הפרטים” מכוונים; ורק באופן זה, יכולים הדיינים לחרוץ משפט. והיכן הם האחראים בעד יום-ברתלמיון זה כולו? היו שמועות, שעוד שני שייכים הטילו זוהמתם בחברון: מחמד איל ג’עבר וצברי עבדין. קהילת היהודים בחברון הודיעה בתזכירה אל הנציב העליון, שעארף אל עארף הידוע, מושל באר שבע, בא גם הוא מעירו לעזור למשסים, וידרוש ביום י' באב דרשה של דופי במסגד האבות! אם אפשר לברר את הדברים האלה באותות ובמופתים, חובה לברר ואז יש תקוה להענישם; לא רק כפושעים בודדים, כי אם כהסתדרות שיסוי לרציחות המוניות, ובקשר פושעים וחטאים לשפיכות דמים ולהרס ואבדן.

“אם ברור לך הדבר כבוקר אמרהו, ואם לאו אל תאמרהו”, זהו כלל גדול; ומעולם לא היתה שמירתו נחוצה כמו עתה, כשתקפו אותנו תלאות, וכשאנו צריכים למרץ אמיץ ומרוכז, להוציא לאור את משפטנו. כל פרט, שאיננו מבוסס, גורם לכך, שכותבים ומוחקים, מודיעים ומכחישים. דבר זה גם אם הכוונה רצויה, הוא מכביד לנו את המלחמה. די לנו בעובדות של ממש, הגלויות בקשיותן, בגסותן ובנבלותן; ואין כל צורך להוסיף עליהן כל מה שהלב יכול לשער, אף כשהוא קרוב לאמת, אבל לא ניתן להתאמת במופת חותך. מעולם לא היה לשום אומה דין כל כך ברור ומובטח-הנצחון, מצד האמת וההגיון, כדין שאנו עומדים בו, דין של אנושיות שקטה, בעלת מגמה ברורה של עבודה ויצירה, שנתקפה על ידי אנושיות אי-מרוסנת. שמנהיגיה, התקיפים ובעלי הזרוע לפי שעה, הכניסוה לתוך מערבולת של תאוות רצח ועושק. המנהיגים האלה בעצמם שרויים בבעל-ביתיות מרווחת, במסורת מאובנת. הם אינם הולכים בראש במרדנות ובמהפכנות גלויה; הם הולכים באמצע, האוכלוסין לפניהם ולאחריהם, עתים צועקים, עתים מלחשים, עתים מטיפים תוכחה ומוסר השכל; ולאחר מעשה הם מתלבשים באיצטלא דפוליטקאים, ואומרים, שאין זאת אלא שאיפה מדינית.

לא! אין זאת שאיפה מדינית. אי אפשר להשוות את תועבות חברון וצפת וכו' למעשה התנקשות, שנעשו, אגב בתנועה הלאומית, על ידי הפיניאנים ודומיהם לפנים באירלנדיה, ובכמה ארצות אחרות. שם הלכו המנהיגים בריש גלי בראש הפורעים, וכשנתפסו, הודו על מעשיהם, ויקבלו את אחריותם על עצמם. שם כבדה על המון העם יד בעלי הנכסים הגדולים, אשר בלעו את אחוזות השדה, ופני עניים טחנו. שם היתה הקלקלה מורשה משורות קדומים, ופקעת שאלה מדינית וקרקעית סוכסכה ותפותל על ידי אנאכרוניזם נושן, בעטיים של כובשים מאש ומקדם. אנחנו לא בחיל ולא בכוח עלינו, ולא בקרדומות באנו כמרגיזי ארץ ולוכדי שדות, כי אם ברכושנו ובעמלנו, באתנו ובמחרשתנו לשדד שדות, ולהוציא לחם מן הארץ, וביושר ומשפט כל העמים והממשלות. ושם, גם בשעות הכי נוראות, ובימי האימתנים הכי מבוהלים, לא התנפלו על בית ספר אנגלי, להכריע לטבח ילדים שלא חטאו. שם היו הפרעות לווי למלחמה ענקית, מרה, גלויה, על כל הקו, לווי נורא, מרגיש-נפש; אבל הוא היה חלק קטן של נפתולים עזים, שעם נפתל לשם שחרורו. שם לא בדו מלבם בזדון ובחשבון עלילה מטורפת, שהעם השנוא כבר החריב, או מתכונן להחריב את בית מקדשם, כדי לזעזע את הלבבות. לא היה צורך בכך. שם נעור המון העם מאליו, לא לרגל דברים שלא היו ולא נבראו, כי אם לנוכח המציאות הקשה שלפני עיניו. שם היו אנשים שנשאו וסבלו עמל ותלאה, שנוצלו על ידי זעומי נפשם, ועל כן יצאו לקרב, ומקצתן, בפרקים ידועים, כשנטרפה עליהם דעתם, עשו מעשים אשר לא יעשו.

היכן הם הסובלים פה? במצב הכלכלה לא נסתחפה שדם אלא הושבחה. כמה מהם העשרנו כמה מהם אנו מפרנסים. ברוחניותם ובתרבותם, בחינוכם ובספרותם הם חפשים בתכלית החופש. ישנם בינינו אנשים חושבים, שאנו צריכים להכריז, שאנו מכירים בלאומיות הערבית. הכרזה זו היא מיותרת. מעולם לא עלה רעיון על לב איש מאתנו, להטיל ספק בלאומיות הערבים, לזלזל בכבוד גזעם, דתם, שפתם, מסורת אבותיהם ומנהגיהם; רשאים ויכולים וצריכים הם לפתח כשרון, שאר רוח, חריצות המעשה. לחינם נסתכל בהתפרצות קניבליות כזאת כמו באמצעי פוליטי. הסתכלות זו של פוגרומים הן הרכבות שאין קולטות. צריך לעזוב את המונחים המושבעים, שאינם הולמים את העניין המיוחד הזה.

חברות העומדת כסימן שאלה קובל, והחתומה בחותם של גורל, היא רק אילוזיה של אפוס לאומי, כמו שהשייך מאראקה הוא רק קריקטורה של פאטריארך. שגיאה היא לחשוב, שמעשי הדמים היו אמצעים להתרת השאלה הלאומית הערבית. מוחלפת השיטה! השאלה הלאומית הערבית היא אמצעי להמתיק את הדינים, ולתבל בפרפראות את מעשי הדמים. הקצין קאפראטה, מין דניאל אנגלי בגוב האריות של חברות, העיד רשמית, שראה בריון אחד כורת ראש ילד יהודי. בקטב מלחמה לאומית הכי מרירי לא נהגו לכרות ראשי ילדים, ושם איש, אף ממטורפי השוביניות הלאומית, לא היה מסתכל בהתפרצות קניבליות כזאת כמו באמצעי פוליטי. הסתכלות שכזו היא היא הפילוסופיה הפוגרומים, מפני שיש בה גמגום של הכרעה לכף זכות ורמיזה ערמומית, שאם לא תינתן ההתרה אשר מישהו מציע לשאלה הלאומית, אז שוב יכרתו ראשי ילדים. הקואַורדינציה של טבח וליסטות ביחס של חוק ההסתבכות עם פוליטיקה לאומית ערבית, היא העלבון הכי נורא לאותה פוליטיקה.

עם הפוליטיקה הלאומית הערבית אנו מוכנים להתחשב כהוגן, ולהתייחס אליה בהבנה ובויתור האפשרי. אבל כל בבואה הכי כהה וקלושה של קשר הרהור כל שהוא בין מחלוקת אידיאולוגיות לאומית ובין אפשרויות שפיכות דמים, עשויה אך לטשטש את הקו המבדיל בין ישובי בני אדם, ובין מדבר עם חיות טורפות. ממעשה רע לא יצא טוב, וברצח לא יגאל עם ואדם. הכל אמצעיים: הממשלה ותבניתה וחוקיה, זכויות אזרחיות או לאומיות והתחרות והויכוחים וכו', אבל החיים בעצמם אינם אמצעי, אלא מטרה ותכלית של כל הדברים האלה. ככה גם שלילתם איננה נופלת תחת גדר אמצעיים.

דורשים לציון

מאת

נחום סוקולוב

---

ד"ר יהודה ליב (ליאון) פינסקר

מאת

נחום סוקולוב

א: האיש וגורלו

ד“ר יהודה ליב פינסקר נולד ביום כ”ד בדצמבר לשנת 1821 בעיירה טומאשוב בפלך לובלין בפולניה, ויתנכר כבר בטל ילדותו ויונקתו באבו שלגדלות נוצר. כל רואיו מלאו אז פיהם תהילתו. הוא נחל את תעצומות שכלו מאביו רבי שמחה פינסקר, הנודע לשם עולם בספרותנו במקצוע מדעי היהדות, בשל ספריו וחקירותיו העמוקות, ביחוד על אודות כת הקראים. כאשר כלה הנער היהודי הפולני הזה את חוק לימודיו בבית הספר הבינוני (הגימנסיה הרוסית) באודיסה, נכנס לבית מדרש המדעים (ליציאום) אשר על שם רישליה באודיסה; אחרי אשר ביצע גם שם את חוק לימודיו, נסע למוסקבה, וככלותו את לימודיו באוניברסיטה שם נסמך לרופא. מראשית שנת 1848 החלה עבודתו הגדולה באודיסה בתור רופא. במשך שנים רבות עמד על משמרתו כרופא תמידי (אורדינטור) במחלקת חולי הנפש אשר לבית החולים העירוני, ולבית החולים הנקרא על שם סטורדזא, ולא מעטים היו חסדיו וישועותיו אשר השפיע ברוח נדיבה ובחרף נפש כאשר פרצה המגפה אחרי מלחמת סבסטופול.

במלחמה הזאת עבד את עבודתו במקצוע רפואת החיילים בתור רופא שלוח מאת אנשי חסד, ומעשיו הטובים לא ייספרו מרוב. אחרי אשר יצא שמו לתהילה ולכבוד, לתודה ולברכה בקהל הרוסים והיהודים, החל הד“ר לעבוד גם עבודת הציבור, ונדרש לקבל משרת סגן הראש לבית החסד הנקרא על שם פַּבֶל, אשר בו היו עניי עם מתגוררים במחיר מצער, ואחר כך נבחר להיות לראש מפקחי הנהגת בית “תלמוד התורה”, שביגיעותיו וגם בתרומות כספו הורם משפל המדרגה ותפס מקום בראש. עבודתו הכללית רחבה ונסבה, ותפן גם אל העתונות והספרות ליהודים, אשר היתה אז בשפה הרוסית. דבריו חצבו להבות אהבה לעמו על עמודי העתונים “ראזסוויעט””(השחר) וה“דיען” (היום). הוא האיר השחר לרוח ההשכלה בתקופת הזמן ההוא, ויעורר את בני עמו להתקרב קירבת-רוח אל הרוסים–בלי סור מתורת אבותיהם. מאז והלאה הוסיף לתת כוחו לעתונות ההיא, ויפרוש את כנפיו גם על ה“סיאן” (ציון), ויהי לעורך שני לעתון ההוא, אשר כבר אז “נשא נס ציונה”. בימים ההם כתב מאמר רב-הענין ב“ציון”, הנקרא בשם “אבן פינה וציון לפני משפט הספרות הרוסית”, אשר מבקרים רבים ברוסיה ובחו"ל דיברו בו, וחיוו דעתם עליו, ובו כבר נוסס הרעיון הציוני בכל הדרו.

כעשר שנים לפני מותו כתב את החוברת ההיסטורית “אוטואמנציפציה”, שעשתה רושם מעורר בעולם היהודי; ואחרי אשר הממשלה נתנה את רשיונה ליסד חברת “חובבי ציון”, עמד הד"ר פינסקר בראשה, ויקדש לה את כוחו הגדול, את זמנו וגם את כספו ביד נדיבה ובהצנע ועילום שם. חדרי ביתו היו מלאים תשואות כל היום מאת מנהלי החברה ופקידיה ועוזריה, שהיו משכימים ומעריבים לדרוש בעצתו. הוא היה מסתיר תמיד את חסדיו ואת צדקותיו ולא קרא את שמו עליהם. ורק דבר אחד נודע ברבים, והוא, כי היה לו הון רב בחייו, אשר רכש מעבודתו הכבירה ואחרי מותו נשאר רק מעט. הוא קנה את לב העם, יען כי מעודו לא התהלך בגדולות, לא עדה גאון וגובה, לא התפאר ולא הראה לעין כל את יחסיו וקשריו הרבים, אשר היו לו, כמעט מאין כמוהו בזמנו ובמקומו, בין אדירי השלטון או ההון, אך במידת הענווה והצניעות וביחוד במידת הרחמים, כי נדבות לאין מספר חלק לעניים שוחרי עצתו, ויצל ממות נפשם ונפשות משפחותיהם, ובטרם יקראוהו יענם ממרום שבתו; וצדק לפניו הלך על כל מדרך כף רגלו. כאביו רבי שמחה היה גם הוא במידות ובמעלות איש מופתי וזיו איקונין ליהודי מזרחי אירופה מקור מחצבתו, וביחוד ליהודי רוסיה, אשר ביניהם בילה את שנות חייו.

גורלו של הד"ר יהודה ליב פינסקר היה כגורלם הרגיל של כל האישים הגדולים, שאין מתנגדיהם מבינים אותם, ויעבתו מסביב להם חבל שוא.

אחד מחשובי מתנגדיו, ד“ר אהרן (אדולף) ילינק בוינה, כתב בשבועון וינאי אחד (“די נייצייט”, שנערך על ידי שמעון סאַנטוֹ) מאמר ראשי מחודד, בזמן קצר אחרי צאת המחברת “אוטואמנציפציה” לאור, ואחרי אשר היתה לו שיחה עם המחבר, כשעבר זה מרוסיה לאיטליה דרך וינה, ויבקר שם את ילינק, שהיא אז שם מרא דאתרא. אמנם המאמר המתנגד נכתב בכבוד ובדרך ארץ. סוף סוף היה ילינק יהודי מהדור הישן ונשמה של חסיד. בכל זאת “השורה האחרונה” של המאמר ההוא, היתה שבעל אותה המחברת, אף על פי שהוא יהודי הגון, וכוונתו רצויה, בכל זאת הוא, “לא עליכם”, וב”עוונותינו הרבים", לרגל ההרפתקאות דעדו עליו, מזועזע העצבים, ועל כן רחש לבו דבר יפה לגופו, לנסוע לאיטליה; ויברך ילינק את פינסקר לראות שם “מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה”, ולמצוא שם רפואה שלימה.

בשר ודם פשוט היה אומר: משוגע! אל תבלבל את המוח! אדם אצילי, כד“ר ילינק, אמר זאת ב”לשון צח" של חיבה ואחווה וריעות: עצבני אתה, ידידי, טול ולך לאיטליה! ברם, בעצם, אין בין שני הרעיונות האלה אלא הבדל הנוסח.

עולם הפוך! רצוני לומר לא רק “חילוף-יוצרות” זה, שהד“ר ילינק, שהיה מטבעו ובמקצועו דרשן ואיש השמים (קוראים לזה:תיאולוג") שם את עצמו למומחה לענין העצבנות, וקובע “דיאגנוזה” של הד”ר פינסקר, שהיה דווקא מומחה לעצבנות. דבר שכזה היה רק מצחיק.

אבל מה שלא היה מצחיק, אלא יותר מדאיב, היתה העובדה הידועה, שלא ילינק לבדו, ולא ביחס אל פינסקר לבדו, אלא ילינקים רבים, וביחס להרבה אנשים ההולכים בדרכי פינסקר, היה הדבר הזה נשמע, ועדיין עד היום הוא נשמע לפרקים מפי אנשים משתתפים בצערם של חובבי ציון וציונים כמין “מין שברך לחולה”.

כשאני חודר, במשהו של עמקות, לתוך יסודה של שגיאה זו, רואה אני, שהיא נובעת מתוך היפוך משונה, עם תוהו ובוהו, במושג העיקרי של “בריא” ושל “עצבני”. בני אדם, שהם בכלל פיקחים, ואפילו חכמים, הפכו את המושג הזה “עליונים למטה ותחתונים למעלה”, כשהדבר נוגע ליהודים. אם יוגד להם, למשל, שהנשר, הבוקע שערי שחקים, ומביט בעיניו הגאות פנים בפנים אל השמש בצהרים, שהוא “עצבני”, ושכנגדו החולד, הזוחל והמתחבא במחילות עפר, והנהנה מן החומר הרך והעור של טמוני האדמה, בין תולעים וקברים–הוא “בריא”, בריות גופא ונהורא מעליא, שהלביאה, כשטורפים ממנה את גוריה מתפתלת מכאב וזעם, ומרעישה את היער בשאגתה הנוראה, עד אשר האדמה תבקע לקולה הצורח מר–היא “עצבנית”; וכנגדה הנחש, המתקבר בערמה, כשרומסים ברגלים את זרעו הוא מופת תפארת ה“גבורה”, ה“הוד” וה“נצחון”; או שבן אדם, שמקבל בסבר פנים יפות את הרקיקה שזולתו יורק בפניו ואומר, שרקיקה זו הריהי “גשם נדבות”, וסימן ברכה, הוא גיבור; וכנגדו, האיש הנאבק עם שונאו, המשמיע זעקת שבר ומראים בקול פחדים, ומוכן לשפוך את טיפת דמו האחרונה להגן על כבודו–הוא סמרטוט ואסקופה הנדרסת.

אם יוגד להם כזאת וכזאת, אין ספק, שימלאו פיהם צחוק, והחליטו בביטחה, שדיבורים כאלה הם הרהורי שטות ודברים בטלים.

אבל כשיהודי מתבולל, ארנבת שבארנבת, שיש לו “הקדחת השביעית” לגבי צילו של עצמו, ושמתאמר, שיוכל לבטל את נגד-השמיות בהבל פה של הטפה, כאנשי סין, למשל, שמתכנסים, בשעת ליקוי לבנה ברחוב ומשמיעים קולי קולות, לגרש את החושך, הוא “בריא” ו“גיבור”; וכנגדו היהודי הלאומי המרגיש שהוא נענה ושדוד, הקורע את התחבושת מעל הפצעים הצורבים שלו, פן יירקבו, וקורע את החלונות המוגפים, למען יחדור קו זוהר, כדי שאפשר יהיה לראות את המצב כהוויתו, וכדי שייכנס מעט אויר נקי לתוך בית האפל והעיפוש, הוא “עצבני”, פחדן ורך לבב.

זהו הנכון והברור בעיניהם, יען כי הדבר נוגע ליהודים; ובנוגע ליהודים–יש להם כללים אחרים, מין יושר אחר, אולי “לוח-כפל” גם כן אחר, כמו שיש בספרי החוקים הגדולים של מדינות ידועות–חוקים “יוצאים מן הכלל” בנוגע ליהודים.

“טעות פראית” אתם טועים, חכמים שלי! היהודי הלאומי כלום נעשה חולה עצבים? אם רצונכם דווקא בגדרים מניתוח הגוף, הייתי אומר, שהיהודי הלאומי, קרוב יותר לחשוב שנעשה “שרירי”, זאת אומרת בן אדם בעל שרירים חזקים ככבלי ברזל.

הלך זה לעורר ולייסד “חברות” בשביל הגירה, ובשביל “בניית מדינה”. הנשמע מעולם, שבני אדם יעשו כזאת מתוך עצבנות? הלך לעבוד את האדמה. הנשמע מעולם, שבני אדם יעבדו את האדמה בעצבים? בזמן ידוע, ובמצב ידוע, עשה זה מעשים לטובת “הגנה עצמית” של בני עמו. עצבים? לא, יהודים יקרים שלי! אלא ידיים! יהודי האמנציפציה, שאינסטינקטים של בעל-ביתיות פעוטה קודמים לנקודות ראותם, אינם מוכשרים להבין זאת.

“עצבני”, מורטט, נבהל, מבולבל, מטושטש, רגשן ורגזן ביותר, פזיז ככספית, זהו בעוונותינו הרבים היהודי המתבולל באירופה המערבית. יען כי עוד לא הכוהו, ורק דוקרים אותו במחטים מחודדים. צובטים אותו זעיר פה וזעיר שם, דרך בדחנות, דרך קלס. זה עושה את האדם ל“עצבני”.

באירופה המערבית נגד-השמיות היא מתנכרת, מדברת ברמזים, בגניבת לשון. מטפטפת רעל, תולשת את העצבים. יש לה המצאות חריפות, תואנות ואמתלאות, “רמז ואין מספר”. הנה היא, והנה שוב נעלמה. זהו ענין של “עצבנות”. פה יש מקום לפסיכואנליזה. לא כן באירופה המזרחית וברוסיה, כאשר התנודדה הארץ בימי הרעש. אין צורך בפסיכואנליזה. שם, נגד-השמיות היא ממשית, בעלי תריסין שלי! לתשעים אחוז של עמנו זוהי המציאות היותר גדולה, היותר מגושמת, היותר זוועית. על כן אין הפינסקרים יכולים להיות “עצבנים”. על כן אינם יכול ים להתרפא בחומצת-ברום, אלא בנפי ברזל, לחזק את הדם. אין לרפאותם בשמי תכלת של איטליה. אין הם עצבנים מבולבלים, אלא רעבים: עטופי רעב לאדמה, נפוחי כפן לחופש, צמאים למשפט, צחי צמא לאנוכיותם! אין הם נרגזים אלא ניעורים. כל מצב רוחם של הללו הוא סימן מובהק ורושם מכריע… לתחייה, ולא למחלת עצבים.

ב: הוראת פנים שלא כהלכה

ועוד גורל אחר של אישים גדולים נפל לפינסקר: אי-היות מובן אף למעריציו. מעריצים רבים חושבים את פינסקר לרציונליסטן, זאת אומרת לשכלתן, למעיין, לקר-רוח, למחשב-חשבונות. ברי להם, שפינסקר אזן וחקר “תיאוריה”, פלאי-פלאים: מדוע הגויים שונאים את היהודים? מה לעשות, למען לא יוסיפו האחרים לשנוא אותם

אמנם, נאה היא חוברת קטנה זו, והתיאוריה על דבר נגד-השמיות היא באמת בהירה וחדה. ישנם בחוברת זו רעיונות אחדים, הראויים להיות ל“אותיות פורחות”. המשל בבעל-הבית ואורחו, הוא מחוכם מאד. מתגלגלות ויורדות מתחת העט… מרגליות; יתר על כן: גרעיני זרעים שיש בהם רוח צומח. ובבחינה ספרותית, עלי לומר, שאני מברך ברכת בורא מאורי האש עלה חוברת הקטנה. היא כתובה בכל כך רגש שיעור וחכמה. היא כל כך טהורה, כאדם שעומד על הר גבוה, וצופה על הבריות למטה; והיא כל כך שלימה, מתחילה עד סוף. ניכר, שזה היה, לא רק איש מלומד–כמה אנשים מלומדים איכא בשוקא שלנו!–אך גם איש מחונך כהוגן ותרבותי עילאה, מאלה שאין מספרם גדול בינינו ביותר.ברם, סיבת כל המעלות האלה איננה, שפינסקר היה רציונליסטן, אלא להיפך: יען כי כל מחברתו היא מחאה מרצת כנגד הרציונליות.

אין כותבים “אוטואמנציפציה” בשכל גרידא. אין משכיל בעלמא מוכשר לעשות מעשה שכזה. אינני מתכוון אל החוברת, אלא אל המעשה. ה“אוטואמנציפציה” היתה “מעשה”. וכאן אני מגיע אל הנקודה העיקרית, אשר בה אני חושב את פינסקר באמת לאדם גדול.

אמרתי: התיאוריה על דבר נגד-השמיות היא בהירה וחדשה; ויכול אני לעשות לרציונליסטים עוד הנחה אחת: אני מוותר להם את כל חקירתו של הד"ר פינסקר על דבר נגד-השמיות; תהי רציונליסטית. תהי ספרותית; ואמנם יש בה משהו של גוזמה. אבל אם רוצים, תהי אפילו מדעית… הכל; ואולם בזה לבד אדם מגיע רק לידי חשיבות ספרותית, או מדעית. אל גדלות עוד רב הדרך; ובכל זאת אומרני, שפינסקר היה גברא רבה, במה? בטח, לא בשכלתנות.

הואיל שהשכלתנות היא ענין, ששכלתן אחר יכול לסתור. חושבני גם כן, שהביאור, כיצד פינסקר מבאר את סיבות הדבר, מדוע הגויים שונאים את היהודים, הוא אמנם קרוב מאד אל האמת. ואולם אף על פי כן לא ההיתי בונה על הבסיס הזה לבדו שום תוכניות של עם. זהו יסוד, שאין בו די כוח לשאת את כל משא הבניין הענקי, שאנו אומרים לבנות. לא רק משום שאין כאן וודאות מתימטית להחליט, שאין סיבות אחרות נוספות לעובדת השנאה; ולא רק משום שעדיין אין זה כמין “חוק”, שככל שתתקבל ההשקפה הזאת לא יוסיפו לשנוא אותנו וגם לא רק משום שכל המופת של דימונומניה (דמיון אימת הרוחות הרעות–שכבר נודע לנו, פחות או יותר, מקודם; והדברים עתיקים) איננו יותר מן הפרט של הפסיכולוגיה מרובת הצדדים, דאית לה פירכא, או של פסיכופטיית השנאה השלטת כנגדנו, שהיא מסובכת ומרובת השינויים יותר מדי, מאשר תוכל להידחק לתוך מסגרת נוסח אחד.

לא! אילו יהיה דבר זה ברור אפילו באופן מתימטי, גם אז לא הייתי בונה על יסוד זה, כי מעולם לא בנו בני אדם עם על פי המתמטיקה, ועוד יותר מזה עמל ורעות רוח הוא לשוב ולבנות עם עתיק על ידי שכלתנות קרה ויבשה. עם נבנה מתוך עומק חוש יסודי, איתן בלתי-אמצעי, בלתי מבורר לבעליו בדרך ההיקש השכלי-טבעי, ואחרי שנהרס, הוא חוזר ובונה את חרבותיו משיירי אותו החוש, יחד עם התפרצות רצון נלהב, נערץ, ענקי בהתלהטותו. את הרצון הזה אי אפשר ל“סתור” במראי-מקומות מתוך ספרים מדעיים, כמו שאי אפשר ל“סתור” את רגש הכבוד, או את האהבה להורים, או לפכח את צער גידול הבנים, או לבטל בראיות מתיקותה של נגינת הרועה על אבובו, או את הגעגועים, שאדם מתגעגע הביתה, או את הזכרון, או את התקוה. הדברים האלה הם ערכי נפש, שהמדע צריך לטפל בהם; אבל הם קודמים לו, כמו שהאורגניזם האנושי הוא קודם לניתוחו על ידי מנתחים שנונים.

מהי לאומיות? נסה לבאר מהו ריח של פרח, מהו המיוחד שבקולו של אדם, ובמה הוא נבדל מקולו של זולתו; מהו המיוחד בהילוכו של אדם והבדלו מזולתו, בכתב ידו של אדם והבדלו מזולתו! רבואי רבבות של בני אדם, אשר כל אחד מהם הוא ניכר בפרצופו–לך כנוס את כל המשוררים והציירים, למן ששת ימי בראשית ועד היום הזה, מסוף העולם ועד סופו, שינסו למצוא מלים ושרטוטים, לתאר את המיוחד ואת הנבדל שבכל אחד מהם–אם יוכלו? ובכל זאת יש משהו מיוחד בכל אחד מהם!

זהו מה שנמצא גם בעם ישראל, זהו מה שהוא תוסס, מתענה, בוער, מתבטא! האמנם צריך אני למנות ולספור את כל אלה שהדבר הזה דיבר מקרבם? הם היו בדורנו ובדורות הקודמים, בכל דור ודור. זה היה הדבר שדיבר מתוך גרונו או מתוך עטו של הד"ר פינסקר, וזאת היתה גדולתו. הם לא ידעו איש את רעהו: פינסקר לא ידע את הס; הס לא ידע את אלקלעי, ואלקלעי, לא ידע את סלוודור.

לדידי ניחא ואף נהירא, שעוד הפתעות חדשות תהיינה לנו: מי יודע אם לא יקום אי שם, הרחק מן הישוב שלנו, עוד איזה יהודי חדש, שלא שמע דבר מכל ספרותנו ומכל תנועתנו, והתחיל את אותו הדבר מחדש, מ“מה טובו”, והוא יהיה, המשיח, או מי שיבוא אחריו יהיה המשיח. זהו מה שאמרו חכמינו: הרבה שלוחים למקום.

כל אלה אינם מדברים בעדם, השכינה הלאומית מדברת מתוכם. אין זאת ספרות, אלא “נפש חיה”, כמו שמתרגם אונקלוס: “רוח ממללא”; ונפש חיה איננה עשויה לאמור דבר בשם אומרו, מפני שכל חיות היא חיות לעצמה, והיא מביעה את עצמה.

כל ען היו כל הדין ודברים במאמרים, שכתבו אנשים תמימים, בתחילת התנועה הציונית על דבר השאלה פינסקר-הרצל של מה בכך, תאריכים ביבליוגרפיים, בלי ניצוץ של הבנה בתורת הנפש. אין מוקדם ומאוחר בתורה זו. אין מקוריות ואי-מקוריות בתורה זו. הכל בא ממקור אחד: מרוח העם, והכל הוסבר על ידי איש איש בסגנונו, פינסק בסגנונו המדעי הרצל בסגנונו הנביאי החדש, וככה איש איש לפי טעמו ורוחו, לא היה ביניהם רב ותלמיד, מחבר ומתרגם: מקור אחד הוא.

ג: העבר והעתיד בתורה הלאומית

ישנו עוד דבר אחד שנשנה וחוזר ונשנה בכל המאמרים, שבהם נשתבח פינסקר: העתיד! הוא–ככה אומרים–חי בתוך העתיד, עשה הצעות בשביל העתיד, ראה מראש את העתיד. מצץ מוצצים את המלה “עתיד” כרבי צדוק את ה“גרוגרת” שלו,והיה מזמזמת והולכת כזבוב באזני השומע.

הריני אפיקורס גמור לגבי כל שקלא-וטריא זו של העתיד, זאת אומרת, שפינסקר, ככל הגדולים, רצה בעתיד בעד העם היהודי, קיווה לעתיד גדול. עבד להכנת עתיד כזה–זאת יבין כל בר בי רב דחד יומא; אין מן הצורך להדגיש דבר מובן מאליו זה. אבל–שהוא, או זולתו מהדומים אליו, היה חי, כמו שאומרים, בתוך רעיון העתיד, או שיכול היה לעשות הצעות בעד העתיד, הייתי חושב–לא לשבח, אלא לגנאי, אילו היה כל עיקרו של דבר זה עניין ממשי, ולא מה שהוא באמת–מליצה ריקנית, בלי יישוב הדעת. סבורני, שפינסקר חי בתוך העבר, ולפיכך רצה בעתיד. סבורני, שכולנו, הציונים הלאומיים, צריכים לחיות בעבר, כדי לרצות בעתיד.

העתיד איננו במציאות, לפיכך הוא מת, העבר הוא קיים, לפיכך הוא חי. מישהו חי בעבר, הוא חי בעולם, שהיה בנוי ומתוקן בצביונו ובמתכונתו, עם כל פלגות היצר הטוב והיצר הרע, עם עסקים, עם מחלוקת, ויכוחים, עם אהבה, עם שנאה, עם עממיות, עם קהילה, קיצור הדבר: הוא חי בעולם גדול. מישהו חי בעתיד,הריהו חי בתוך בלימה, על “נייר חלק”: הוא חי בתוך אי-אישיות, ב“נירבנה”, כלומר, בעולם של אין ואפס. העבר הוא דימוקרטי, מפני שהוא עם. בעתיד הוא עריצי (דיספוטי), מפני שהוא… גחמניה (קאפריז). בנבואות העתיד כל אדם הוא בגפו, בודד גלמוד, בחינת אבטוקרט, כמו שכל אדם הוא בגפו, כשהוא ישן, או חולם. כשאני פונה אל העבר, יכול אני להיפגש, למשל, עם בר כוכבא, שהיה לו די כוח לשבר את כל עצמותי, ואני צריך לשים באלהי מחסי שלא יבולע לי; עם רבי עקיבא, שהיה יכול ללמדני תורה; עם רבי יהודה הלוי, שהיה יכול ללמדני עברית היותר טובה. אמנם כבר אין האנשים הללו בחיים חייתם, אבל מה בכך? האנשים האלה חיו בעבר; ובבחינה ידועה, הם חיים עדיין; עבר ווסתּם, אבל לא עבר זמנם. ואולם כשאני מסתכל בעתיד–הכל כורעים ומשתחוים לי, מפני ששם אין איש זולתי, והרי אני כמלך בגדוד, וכחד בדרא, אבטוקרט, כביכול.

מכאן אנו למדים, שהליקוי האמתי, זאת אומרת החולשה, העייפות, הכשלון, מצויים יותר בין אלה מבינינו שחיים בעתיד, מאשר בין אלה שחיים בעבר. העולם ההמוני, ואפילו קצת מן הסופרים, שאינם די מחשבים מה שהם כותבים, נכשלו בטעות זלזול העבר, אגב טעות אחרת–אינם מבינים שאין לאומיות בלי עבר.

טעות אחרת זו, שהיא, בדיוק, עיקרה של כל הטעות, היא נובעת מהחלפת שני מושגים: היסטוריה וארכיאולוגיה. בארכיאולוגיה יש באמת דבר מה שמת. כל מי שיש לו עסקי חיים בוערים, כשהוא סח עם אחד מבעלי מקצוע גמורים בחקירת עתיקות, איך שיכבדהו בתור חוקר ומומחה, ואיך שיזדקק אליו כתלמיד אל רבו, ללמוד מפיו, בענין שהלה הוא לגבו בן סמך,–לא יימלט מן הרושם, שזהו אחד מאותם בני אדם, שמטיילים ארוכות וקצרות רק בין מצבות, והיא תהילתם, יען כי מלאכתם בכך, ו“מעולם לא נצחני אלא בעל מלאכה אחת” (כפתגם הרמב"ם).

אבל טבעם של בני אדם, האוהבים להביט לאחור, איננה החולשה היחידה שבעולם; ההבטה הרחק הרחק קדימה, אף היא צורה של חולשה. איש העתיד, על פי רוב, איננו כובש את העתיד, אלא בורח אל העתיד, כמי שנמלט לאחורי המזבח, או לערי מקלט. בנודע לעבר, יש מקום לתאווה. יכולים בני אדם להידבק לאהוב את זיו הצחצחות שבדברים עתיקים, או זכרונות מגיבורים וגאונים עתיקים, אפשר להבין, למשל, את אשרם של מאספי עתיקות במצאם את החסר להם, כשמחת הצייד בתפשו את צידו. זוכרני, למשל, שאבי ז“ל, יהודי תלמיד חכם, היה חובב בחיבה יתרה את האברבנאל, והיה מאסף את כל ספריו ויקחוהו שבי וכלכל בהם חיי רוחו; ואלה שלא מצא לקנות אותם, היה שואל מאת מכיריו, ויושב עליהם בלילות-חורף ארוכים ומעתיקם בכתב ידו, וידע אותם כמעט בעל פה. זוכרני גם כן שאחד מרבותי היה חובב בחיבה יתרה את הרמב”ם, ויהודים אחרים היו חובבים את בעל העקדה, את רבי אברהם אבן עזרא, את הרמב"ן, את הגאון מווילנה ועוד.

אבל אי אפשר לנפש אנושית להידבק באהבת העתיד. העתיד הוא נבוב ריק, הריהו חללו של עולם, בלי צורה ובלי גבול. אפשר לציורים מן העבר, היסטוריים, ויש להם תפקיד גדול בחיי כל עם והלואי שהיו לנו ציירים גדולים כיאן מאטייקו לצייר תמונות הוד מהעבר שלנו; אפשרית היא ספרות סיפורית מן העבר, בלטריסטיקה היסטורית, וגם לה יש תפקיד אדיר בחיי כל עם והלואי שהיה לנו וולטר סקוט והנריק סינקיביטש עבדים, אבל אי אפשר לציירוּת מן העתיד לבוא, ואם יש מין בלטריסטיקה מן העתיד לבוא, אין זאת אלא מלאכה ושעשוע, או מגמה ותעמולה, מפני שאין איש יודע את העתיד (ורק “תל-אביב” של הרצל יוצא מן הכלל, מפני שהוא דיבר בעתיד קרוב, כמעט בהווי).

אמת, שאין העבר חי כמו ההויי; בכל זאת הוא חי! הוא איננו אוכל בעצמו, אבל הוא מאכיל; איננו נושם, אלא מכניס נשימה; איננו ער בעצמו, אלא מעורר.

זהו הכוח האמתי של הציונות. אפשר לסתור את הציונות בכל החקירות שבעולם. ברם, דבר אחד אי אפשר לסתור בשום אופן, והדבר הזה הוא העובדה של העבר, היהודים חיו בתור עם, וחיו ממש רק בארץ ישראל, וחיו הרבה מאות שנים, והיתה להם לשונם שלהם וארצם שלהם ומשקם וממשלתם וכבודם ומעמדם ואחדותם עם כל מה ששייך לאלה. “המדינה העתידה” יכולה להיות אידיאל נשגב, אבל היא מעולם לא נתקיימה בעבר. לעומת זאת “מדינת היהודים”, היא לא רק אידיאל נשגב, אבל היא גם היתה קיימת. אנו בעצמנו מאין באנו? הלוא אנחנו בני בניה של מדינת היהודים? האמנם נתכחש באבותינו?

שני פינסקר היו לנו: רבי שמחה פינסקר וד"ר ליאון פינסקר, והמימרה משתגרת ומתקבלת על הלשון מאליה, שרבי שמחה היה היסטוריון, וליאון–חוקר העתיד. מימרה, לא יותר ממימרה! רבי שמחה היה באמת חוקר גודל, הוא חקר את העבר; אבל חי בעבר; ליאון, חי בעבר, לא בלמדנות ולא בחקירה, אלא באופן גזעי, נפשי, בלתי-אמצעי, בהשפעת חוש ההגנה העצמית של האומה. כי אדם צריך לחיות בעבר, כדי לעיין בעתידו שלם עם, וצריך לחיות במחשבה בעבר של העם, זאת אומרת באותם הזמנים הגדולים, כשהיהודים היו עוד חפשים.

זה הכלל: אם פגע בך מנוול זה–משכהו לבית המדרש המלא עבר, ואל תמשכהו לחלל הריק של העתיד, שהוא עולם התוהו והדמיון, אשר נסיון הקפיצה לתוכו הוא עניין גרוע ומנהג של שטות. רק כשאדם חי בעבר הגדול, הוא מוכשר להשליך הלאה, בכעס ובתמימות של גבורה, את כל ההמצאות הפעוטות, את הסגולות ואת העצות המעשיות של הטלאה ושל החלקה, ולשוב אל השורש ולכתוב: “אוטואמנציפציה”.חסר היה את הבראווּרה, את ההעזה של מדינת היהודים; אבל תחום מחשבתו, בתור נקודת מוצא, היה דומה להרצל.

אין זה ענין “מלומד”, ואין מקשקשים בו במדעיות היסטורית. רבים מחכמי ישראל של גרמניה כתבו אלפי כרכים של דבר קורות היהודים. ליאון פינסקר אפילו הזכר לא הזכיר את השם “קורות היהודים”, הוא בוודאי היה גם למדן נחות-דרגה בקורות היהודים; אבל, אצל האחרים קורות היהודים היו מבוקרות, מנותחות, נרשמות, מוכנות בשביל מוזיאון, כמו סנסקריט, או הלניסטיקה, וכדומה מהעתיקות המתות והחנוטות; אבל בפינסקר, כמו בכל בעלי התחייה האמיתיים שלנו, קם רעיון ההיסטוריה היהודית בתחיית המתים כדי לשאוף לעתיד דומה אליו.

רק מלה אחת היתה חסרה בחוברת “אוטואמנציפציה”: ארץ ישראל; ואולם את המלה הזאת הכניס פינסקר אחרי כן…איפה? במהדורה שניה? לא! יתר על כן… בחיים! מן שנת 1882 עד שנת 1893 לא פסק פינסקר מלהכניס ולחזור ולהכניס את המלה הזאת לחייו, לשאיפותיו, לפעולותיו עם “חובבי ציון”.

ד: מה היתה גדלותו של פינסקר?

אנחנו שהיינו משיירי כנסת הגדולה של המשכילים, ידענו היטב את הפתגם: “אם אין אני לי מי לי”; אבל ידענו גם את הסיפא של פתגם-הלל הלזה: “וכשאני לעצמי מה אני”: ואמרנו בלבנו: מה זה בא להורות לנו? שאנחנו צריכים לארץ? מאי קמשמע לן? פשיטא! השאלה היא:"כיצד נשיג ארץ בקלקלתנו, בחסרונותינו? ולשאלה זו אין תשובה! רופא זה לא חקר אותנו, ולא ידע את מומינו. וזאת היתה השגיאה. לא עמדנו על דבר אחד. רצינו הכל, וידענו הכל.

דבר נורא הוא, כשאדם סובר, שהפה ניתן לו מאת הבורא, כדי שיהי פתוח תמיד, ושואל שאלות. התמסח מוצא לנקל לפתוח את לועו, ולחכות, אולי יזדמן לו לחטוף איש כושי, או סייר סקרני; ואולם, רק על ידי סגירת הלוע, מראה בריאה ערומה ופראית זו את חריצותה. “הנאור” היה סבור, שעל ידי זה שהוא פיתח את רוחו, כבר השיג את המדרגה הכי גבוהה של קולטורה. אבל, לאמיתו של דבר, הקולטורה הכי גבוהה, היא, לדעת אימתי לסגור את הרוח. איש שיש לו רוח פתוחה תמיד, מזכירני את התמונה הידועה והמגוחכת של אדם, שעומד ופיו פתוח. אדם שכזה הוא תוהה וגולמי, שומם וזועף; ובאותה שעה הריהו גם אכזר. הוא נוהג בעריצות הוא מטיל בטרוניא על אחרים את חוסר-החלטתו הקהה והרשלני. הוא הוא האכזר הכי איום בעולם; הקנאי לספקנות.

בתור נאורים, היינו סנטימנטליים (רגשנים). איזהו סנטימנטליסטן? סנטימנטליסטן הוא הרוצה לאחוז את החבל בשני ראשיו, ולרעות זאב וטלה כאחד, לרכוב “אחרי ריכשי”, ולחתות הכל בחדר מחתא. לסנטימנטליסטן אין רגש נימוס לגבי אידיאות. הוא איננו רוצה לשים לב לכך, שבעד אידיאה צריך אדם לשלם מחיר גבוה, כמו בעד כל דבר חשוב. הוא איננו רוצה להבין, שאפשר לשאת אידיאה הגונה רק כמו שאדם נושא אשה הגונה, על יסוד התחייבויות ידועות ורציניות, לכל ימי החיים, שבהן כרוכה שלשלת ארוכה של חובות קשים וקרבנות יקרים של הציבור והיחיד. הנאור היה מתייחס אל דבר זה בקלות ראש של איש-תענוגות מפונק. אידיאה אחת הקסימתו, שניה–הלהיבתו, שלישית–החניפה לו, רביעית–עניינתו, חמישית–“ליבבתו באחת מעיניה” הוא אמר לכלכל את כולן כמו בהרמון רוחני פרעי ומופקר, איך שתתקוטטנה זו עם זו, אבל בתנאי שלא תבטלנה זו את זו לגמרי. הוא היה בעל הנאה בזבזן, שהיה רוצה ללכוד על “יפת-תואר” רוחנית, בלי שים לב לצרותיה; ובלי שים קץ לאהבה הישנה, טרם התחיל בחדשה.

זאת היתה חטאת ההשכלה והנאוריות. הזדקרנו והתנפלנו בבולמוס רעבתני על כל אומות העולם, על כל כיתותיהן, שיטותיהן, תרבויותיהן, סברותיהן, תנועותיהן, חכמתן ושגעונותיהן, הרהוריהן ומידותיהן, ובאותה שעה–מהיכי תיתי? רצונכם בשפה העברית? נתפעל גם מהשפה העברית, וגם ארץ ישראל… הכל! ועל הכל נמצא פסוק, ועל כל פסוק–עשרה פירושים, ומכל זה היה אדם מתפעל, לומד, נהנה. אבל מתוך שזה היה הכל, לא היה בכך כלום, כוונתי, במובן הלאומי: בעד העם כולו, ובעד תחייתו, לא היה כל זה כלום. זאת היתה “לבנטיניות” או אקלקטיות ענוגה, ובעיקרה זוללה ונהלאה.

רצוני, שהקורא יבין את דברי בדיוקם. אין כוונתי על הלימוד דווקא. את הבנת נחיצות הלימוד אנו צריכים ללמוד מאותה התקופה–תחת לדבר עליה תועה ולתת בה דופי בבחינה זו, אשר בה מדקה ממנו. בלי לימוד הבוק תבוק התנועה הלאומית–מכאנית, משעממת וחסרת נשמה. את הלימוד צריכים היינו להעביר מהתקופה ההיא אל תקופתנו אנו. זה היה הטוב שבה; אבל הרע שבה, הרע המוחלט והנורא שבה, היה חוסר רעיון אחד, שיוכל להקיף את כולה, כנקודת הצמצום והתאחדות הכוחות. מצד זה, היצירה שאינה פוסקת של מלגות וכיתות היא–חזרה אל הגלות ושאור שבעיסה המעכב. אדם שלם או עם שלם חייב לעמוד על דבר אחד. הננו או איננו; הננו רוצים לחיות כעם, או איננו רוצים, יהיו כל היהודים שיצהירו באופן מוחלט כזה, או תהי אך עדה קטנה של יהודים, זהו רק הבדל שבכמות, באיכות אין הבדל כלל. אינני יודע כמה חסידים היו לו לבעש"ט, בטח, בגבורות–חלק אחוז אחד ממאה של החסידים בימינו אלה; אבל הם בראו את החסידות. הם–ולא הסטטיסטיקה הענקית.

ה: חלוץ הרעיון הלאומי בעצם תומו

אין אדם צריך לבוז להמון העם, כדי להגיע לידי רגש אצילות באמת, ואיננו צריך להפליג את ערך המון העם, כדי להגיע לדמוקרטיות. אין גם מן הצורך לעשות פשרות, ולהלוך באמצע בשביל דמתקריא “שביל הזהב”, שהוא, על פי רוב, יותר השתמטות מן הקשיים, מאשר ניצוחם. לא! האמת מונחת על שטח אחר לגמרי.

אין המון-עם כנגד אצילים, ואין אצילים כנגד המון-עם, כמו שאין עבר כנגד הווה, ולא להיפך. כל המושג הזה איננו אלא חיקוי מושגים זרים, לקוחים מעמים אחרים. זוהי ההתבוללות היותר רעה: עירוב המושגים. יש רק עם אחד והיסטוריה אחת. בעם הזה ישנם יחידים, שנשמת העם חיה ומדברת ושואפת ופועלת בהם ביתר עוז, כמו שבהיסטוריה יש תקופות, שבהן נשמת ההיסטוריה חיה ומדבר ושואפת ופועלת ביתר עוז. אלה הם פרטים וכללים. הין הפרטים נכללים בתוך הכללים? אלה הם פוזיציות מספריות, וסכומים–האין הפוזיציות המספריות נכללות בתוך הסכומים?

הרי שיעור זעיר, אבל הדק היטב בחשבון סדר הדורות: שנת תרמ“ב (מרובת הפרעות הראשונות) היתה סך-הכל של שנת רנ”ב (גירוש ספרד) ושל שנת ת“ח (גזירת ההיידאמאקים) ושל כמה תקופות שביניהן ושלפניהן. ככה היתה שנת תרנ”ז (התייסדות ההסתדרות הציונית) סך הכל של כל המאזן של תרמ"ב, עם הוספת כל מה שהלך והתפתח, על ידי המשבר הפנימי, בקרב היהדות האירופית המערבית.

כל התקופות האלה אינן צריכות להביא דברים אשה בשם חברתה: הן מקופלות ומונחות זו בתוך זו; וכל האנשים האלה אינם נזקקים ל“צטט” את המון העם. בהם חי המון העם,ויהא המון העם “מצטט” אותם. באחד המאמרים מסיטרא דשמאלא על דבר פינסקר, קראתי מין “המצאה” כוז: פינסקר היה “תלוש”, בעל יחסן רוחני, כמו שהיו אומרים ברוסיה: “אריסטוקרט” או “אינטליגנט”, והא ראייה, שהוא לא דיבר בשם המון העם. צורה שוללת זו מזכירתני חוקרי-מצריים ידועים: חוקר קדמוניות אחד מצא במעי מפולת עתיקה אי אלו חוטי פחים, והסיק מזה, שהמצרים הקדמונים כבר השתמשו בטלגרף; ובא חוקר שני, והרחיק ללכת: הוא לא מצא כלום, והוציא מזה, מסקנה, שהמצרים הקדמונים כבר השתמשו בטלגרף… אלחוטי.

הלאה בדיחות! לקושטא דמילתא יש שני דברים: (א) חטט בחקירות והטף ונאום בשם המון-העם; (ב) צפון וכלכל בעומק הלב את תמציתו האמתית של המון-העם. הרי זה דבר חשוב, מלא יופי ושירה: היות ילד; אבל אם ילד ייכנס בחקירות לעיין ולפלפל בכך שהוא ילד, אז פרחה ילדותך, תינוק! ככה זה דבר חשוב, מלא יופי ושירה: היות בתולה; אבל בתולה, שמרבה לחשוב מחשבות על אודות זה, ושיש לה שטר על כך, ומפגינה בו… היא חשוב מאד.

אין אנו הולכים ומפגינים במציאותו של המון העם ואין אנו הולכים ומתגדרים באיגרות-יוחסין של אצילים. בהאלהה זו, שמאליהים את המון העם, חבויה מגמת אפוטרופסות נסוכת-מסווה, מין חדש של אריסטוקרטיה… התנשאות והתרברבות על הזולת. אני המון-העם! ואתה מה? אדם שכמותך הריהו מיותר בעולם! יחסן, אינש דעלמא, כלל ישראל, אריסטוקרט! דבר זה מזכירני את השיחה הידועה על דבר אותו פריץ פולני, אשר אחרי סיימו את תפילתו–הוסיף עוד סניף מיוחד לאלוהיו ושפתיו הביעו מעין אזהרה: “אחרי ככלות הכל, אל תשכח, שאתה סוף סוף יהודי, ואני הנני שליאכצ’יץ פולני!” ואמר זאת כשהוא מסלסל את שפמו.

כדוגמת הסגנון הזה “שדא” מבקר אחד “נרגא” בפינסקר; ואמנם כיוון אל האמת בדיוק: פינסקר לא היה מתגדר בהמון העם, לא היה עושה פולחן של עבודה זרה כלפי המון-העם, הוא היה מהסס בדבר, אם המון-העם חי חיים לאומיים שלמים. אבל אין כל זה, מפני שהוא חשב את עצמו לעדיף טפי מהמון העם, אלא מפני שהוא הרגיש את עצמו אחד ומאוחד ונבלע ונספג בהמון העם. אין אדם עשוי להתייחס בעצמו; אין אדם עשוי לפלח לעצמו עבודה זרה. לכל אדם יש רשות להטיל ספק בעצמו, זאת אומרת להכיר את תורפותיו שלו. בכלל, לא היה פינסקר גבר רגזן ואיש לפידות חוצב להבות תעמולה לאומית או המונית בסיסמה אחת ובעקשנות יתרה. הוא היה מרובה-הצדדים ומנומס ביותר מלהיסגר בכלוב של נוסח חד צדדי.

זהו ההבדל העמוק בין הדימוקרטיה הציונית, ובין הדימוקרטיה של סתם אוכלוסיה. הציונות רואה את האוכלוסיה כעם: העם היהודי, עם העבר שלו, עם תנאיו המיוחדים, עם כוחותיו, ועם כל מה שהוא חסר; והיא, הציונות, רוצה לשוב ולבנות את כל הדברים האלה, בה בשעה, שסתם-דימוקרטיה מסתכלת באוכלוסיה, לפי מה שלמדה ב“שולחן ערוך” של עמים אחרים, ושל אוכלוסיות אחרות. היא אפילו מוחה כנגד ההתבוללות, אבל, בעצם הדבר, היא היא בעצמה התבוללות, מפני שהיא מערבת מין בשאינו מינו, ומכניסתם בדוחק לתוך מסגרת משווה, זאת אומרת, היא עושה את התוכן בהתאם לתבנית זרה–תחת עשות תבנית מיוחדת בעד התוכן שכולו נבדל ומיוחד.

כדי למצוא את הצורה היחידה הנכונה, ההגיונית והשלימה בשביל התוכן, רצוני: התוכן היהודי, לא רק להתמידו בבחינה הלאומית, התרבותית, הדתית והכלכלית, אך גם לתת לו להוסיף להתפתח כשורה וכנכון, כמו שכל ריסוץ אנושי חפשי, גדול והיסטורי, מתפתח באנושיותו ובפירודו, בעממיותו ובאוכלוסיותו, שהיא אך האשייה הרחבה של הלאומיות, מוכרח הוא העם היהודי כולו, או אם אין הדבר בגדר האפשרי, אותו חלק של העם–הרוצה לחיות חיים שלמים ומלאים כאלה, מוכרח הוא–להרגיש בצורך נחוץ ובלתי נדחה של ארץ מיוחדת לו. זאת היא התורה הלאומית; ואם תוסיף אליה את ארץ ישראל, הנה הציונות השלימה!

ו: לא הדיאגנוזה אלא הפרוגנוזה עיקר

ואולם כל זה בתור נוסח פשוט, או, נניח, בתור הכרת המחלה, היה לא היה, בלתי אם עניין שכלי, הכרה רציונליסטית, קשה וקרה, בלי נשמה ובלי דרך. אבל כאן נוסף הדבר היותר חשוב, וביתר דיוק: הדבר החשוב היחידי: ההכרה, שהיהודים יכולים להשיג זאת בכוח עצמם, וזוהי גדלות האוטואמנציפציה של פינסקר.

אין החוברת של פינסקר מסכתא מדעית, איננה קינה סנטימנטלית, ואיננה ניתוח פסיכולוגי. אין כוונתי לומר, שאין לה מעלות משובחות מהמינים הללו, אלא כוונתי לומר, שלא כל הדברים טפלי-הערך האלה הרימוה למדרגת הגדלות. לא! מבחינה ספרותית נתפעלו ממנה אנשים, שבקירותם בספרות לא היתה גדולה, מי שקרא ושנה יותר, מי שזוכר, למשל, את מאמריהם של לוי-בינג ב“אוניבר.איזר”, של שמעון סנטו ב“נייצייט”, מבחר מאמריו של הד“ר בלוך ב”אסטרייכ. ווכענשריפט“, של גבריאל ריסר בזמנו עוד ועוד, שביניהם יש מרגליות ספרותיות לאין ערוך וללא-השכח בנוגע לדיאגנוזה, לא נתפעל כל כך מן הניתוח שעשה שפינסקר. כבר רמזתי, שהדימונולוגיה איננה רעיון חדש, וכבר דשו בו רבים קודם לפינסקר. המחשבה, שאין תקנה לשנאה זו, אף היא לא היתה ממקוריותו של פינסקר. אני בעצמי רמזתי על זה מקודם בשם ספר “שנאת עולם לעם עולם”, וכלום אני נוטל גדולה לעצמי בשל חידוש זה, מפני שבאמת אין מקוריות בדברים הללו. אבל גדלותה של ה”אוטואמנציפציה" היתה בזאת, שהיא היתה קול קורא, כרוז ליהודים שלנו בשנת תרמ"ב. גדלותה היתה בזאת, שהיא לא היתה דיאגנוזה לבד, אלא גם פרוגנוזה קצת.

במהומת הפרעות, בקרב הים הרועש של דמנו ודמעותינו, בתוך המבוכה והמבוסה והיללה, כשכל חכמינו באירופה המערבית יצאו לדון ולדיין עם נגד-השמיים בויכוחים, כשאנחנו באירופה המזרחית קיווינו לישועות ממיטינגי המחאות ומקצת הנוער שלנו–ממהפכה, וברוסיה הדרומית נוצרה תנועה לייסוד כיתות דתיות חדשות; בשעה שהנדיבים והעסקנים אספו סכומים לאין מספר והטילו אותם לתוך הצרור הנקוב של הגירה וצדקה, אשר הנקל היה לקנות בהם מחצית ארץ ישראל; אבל איש לא רצה לראות ולשמוע דבר על אודות העניין הזה, ויניחונו לאגודה של בעלי דמיון. באותו זמן וכו' נמצא איש, שהיה לו די כוח רוחני בריא, שלא להתרגש בהתרגשות עצבים, ושהיה בו חוש היסטורי בלתי-אמצעי כל כך, להיות מוכשר להתרומם מעל לרגע שבלע את הכל, וכל כך כוח הצמצום–להשתחרר מן “המפוזר והמפורד” של ה“תיקון ליל שבועות” הנאור, ולהתכנס בשאיפה יחידה אחת, וכל כך בטחון-הנפש, להביע אפילו את הספיקות שבדבר זה. זה לא היה עיון, אלא רטט כביר, זלעפה עזוזית כאותו העווית הענקי שהיה לפנים לאבותינו, כשמסרו נפשם על קדושת השם. החלטה!

לפיכך אני מרגיש זאת, לא די לומר, כמחאה פנימית כנגד, אני מרגיש זאת כמעט כעלבון, כשמבקר נעשה וותרן, מטה כלפי חסד, ואומר, שבמקום ששם פינסקר מדבר על אודות צרות ישראל הריהו “עולה למדרגה גבוהה” של חוש מרטירולוגי. לא משום שאפשר שיבוא מבקר אחר, שהוא בקי יותר בחדר ספרות, ולא יתפעל באופן מופלג כל כך, אך יוכיח, שהיו אחרים, שעלו למדרגה גבוהה עוד יותר, אלא מפני שדבר זה מזכירני את אותו הסטודנט שנתפעל אצל מומסן¹… מתלתלי שערותיו הלבנות, ולא יותר.

הנני זוכר עוד מבקר אחר של פינסקר–הד“ר פוטוגלוב. ברנש זה צלל בצים אדירים, והעלה בידו חרס. הוא כתב בשנת תרמ”ד חוברת ברוסית, שבה סתר את פינסקר מנקודת-ראות אחרת: הוא מצא כתוב בפירוש בספרו של לירוא-בוליה² (הצרפתי) ש“אי אפשר לסדר הגירה”, והוא מתבל גם במראה מקום מ“נאומו של גלדסטון” ומ“נאום אחר של דוייט (האירלנדי) המפואר”, באותה התמימות של בני עיירות, שאחינו ברוסיה היו בזמנם אוהבים להביא עדות מ“מאמרים” של בוקל וספנסר, לעתים תכופות הלוך ותלה הרים בשערות; וככה הוא מוכיח “באותות ובמופתים”, שאין דרך יותר בטוחה מן ה“ביבלייסקאיע בראטסטווא”, שאת אומרת אחת מן הכיתות של פשרת שמד, שנוסדה אז באודיסה על ידו ועל ידי חבריו, שביניהם היה גם סופר עברי לשעבר, סופר “המליץ”, איש ששמו וכינויו היו: יוסף רבינוביץ; ונשתרבבה דעתו ונסתבך בשגעון שהביאהו עד לידי שמד.

הרבה אתם יודעים עוד כיום הזה על דבר אותן הכיתות עם פורטוגלוב ויוסף רבינוביץ? זו היתה נמושיות ולהקשה של כת יעקב פרנק, בלי המסתוריות שבה, שכלתנות זוטא, דלה.

מאז יצאה האוטואמנציפציה לאור בפעם הראשונה, עברו חמישים וארבע שנים, חמישים וארבע שנים כבדות-משקל ומכריעות בהיסטוריית היהודים.

ואני מודה ומתוודה: לפני חמשים וארבע שנים³ לא זכיתי עוד לעמוד על אמתת נקודת השקפתו של הד“ר פינסקר. אינני יכול להאשים את עצמי שהחזקתי אז באחת מן הדעות המתנגדות–מן ה”עצביות" של ילינק עד ה“ביבלייסקאיע בראטסטווא”. גם אינני יכול להאשים את עצמי שהייתי פחות פסימיטן מפינסקר, בנוגע לעולמיות השנאה, שבאמת לא רק האמנתי בה, אלא גם פירסמתי דעתי זו מקודם, או שלא הערצתי את פינסקר, או שלא הבינותיו, או שלא שאפתי גם אני לאותו האידיאל של ארץ מיוחדת. כל זה לא נכון. אלא הריני מאשים את עצמי, שהייתי עוד אז כמו רבים מאתנו, שקוע עמוק בנאוריות, באותה הנאוריות, שפינסקר בעצמו היה שקוע בה בכל תקופת שנותיו שקדמה לה“אוטואמנציפציה”. היינו מחשיבים את הרעיון של השתחררות עצמית, אבל –אדון הסליחות, חטאנו לפניך!–היינו מחשיבים עוד הרבה רעיונות אחרים. עדיין לא היינו מרוכזים בתוך רעיון כולל לאומי אחד. עוד דרושות היו לנו כמה וכמה שנים של מלחמה רוחנית פנימית לעבד את עצמנו לכך. לפיכך הדבר הזה הוא עמוק בנו כל כך; אולי יותר מאשר באלה שהסכימו על נקלה בשטחיות רוחם ובקלות דעתם, מפני שלא הבינו את “חלקי הסותר”; ומקצתם קפצו אחר כך באותה קלות אל הצד שכנגד.

האוטואמנציפציה היא כעת הסתדרות גדולה בעם היהודי.

גדלותו של פינסקר היתה בזאת, שהוא היה אחד החלוצים הכי נכבדים של הציונות ההחדשה, בזמן שלפני הרצל. בלעדי הציונות החדשה, לא היה כל ענין פינסקר יותר מן חוברת אח שיצאה לאור בשנת תרמ"ב–דבר ביבליוגרפי של מה בכך.

האמנם זכרנו עוד את פינסקר ואת החוברת שלו? הננו זוכרים אותו, יען כי עומדת וקיימת ופוריה הסתדרות ציונית, שייסד הרצל; יען כי יש בית לאומי שייסדנו אנחנו ושאנו הולכים ומייסדים. על ידי זה אין החוברת של הד"ר פינסקר “אמן יתומה”, אך ממנה נמשכה שלשלת של היסטוריה יהודית, זה חלקו, הודו ומאדו בדברי ימי עמנו! ויען כי אנחנו מזכירים ברוממת הנפש את פינסקר, גם אחרים אינם יכולים להעז פנים, והם ממלאים אחרינו בהודאתם, שהוא “עלה למדרגה גבוהה בתיאור צרות ישראל”.

אמנם אלה הן “צרות ישראל”!

דבר זה מוכיח, עד כמה צדק פינסקר גם בספיקותיו; אבל אין דבר זה מבטל את העובדה, שהוא היה מבשר וחלוץ גדול לפני הרצל.

ישנם שני דרכים, כיצד האדם הכי גדול יכול להיות נשכח; כשהוא מכריע את מתנגדיו לגמרי, או כשמתנגדיו מכריעים אותו לגמרי. אפשר להיבטל, כמו שהתוהו ובוהו נתבטל אחרי שנברא העולם; או, ביטול מדומה, כהרבונו של עולם, כביכול, אחרי אשר מילא את העולם בעצמו. ויש עוד דרך שלישית: עוד לא לנצח לגמרי, ועוד לא להיות מנוצח לגמרי, אך להיות לכוח שכבר ניצח במקצת, ועדיין הוא הולך ועובד והולך ומנצח.

כוח שכזה הוא פינסקר.

[1935]

---

נאום סוקולוב

מאת

נחום סוקולוב

[על הרצל בקונגרס הששה עשר, 1929, במלאת 25 שנה למותו]

בחלקי עלה שוב פעם התפקיד להביא את תרומת ההערצה של ההסתדרות הציונית לזכרונו של תיאודור הרצל. זהו הכבוד הכי גדול של חיי, אבל זהו גם תפקיד קשה, משום שעל ידו עלי לחזור בעל כרחי על דברי. מה שיש בפי להגיד היום אינו שונה בעצם ממה שהגדתי לפני שנתיים. ההבדל היחידי בין שני התפקידים האלה הוא זה, שלפני שנתיים [1927] חגונו את יום הולדתו השלשים של הקונגרס הציוני והיום [1929] אנו מכבדים את זכרונו של הרצל לתקופת השנה העשרים וחמש למותו.

החיים הגדולים אשר נסתיימו לפני חמש ועשרים שנה אינם בגדר האפשרות של הערכת עין. אנשים גדולים כהרים נדמו כהרים הללו, אשר אין העין תופסתם לכל גבהם, כל כמה שאנו נמצאים בקרבתם. עשרים וחמש שנה עברו מאז אשר מת עלינו הרצל, ואותן עשרים וחמש השנים הן תמיד אותה התקופה העלולה ביותר לקפח בפירסומו של האדם הגדול. הדור אשר ידע אותו הולך ומסתלק. דור חדש קם, שבמובן ידוע עדיין הוא רואה את אותו הגדול בתור בן זמנו, אבל יחד עם זה לא ידע אותו בלתי אם מעט מזעיר. כל אדם גדול, אם במדע, אם בפילוסופיה ואם בחכמת המדינה, סובל הרבה במשך התקופה הזאת, כשכבר עבר את סף דורו ועדיין לא הגיע אל מפתן ההיסטוריה וכותבי התולדה עוד לא הספיקו להעבירהו אל מקום־הפרספקטיבה הנכון, הנשקף על פי ההיסטוריה של דורו.

אולם ביחס להרצל הדבר היה ויהיה שונה לגמרי. חיים כאלה שהוא חי אינם ניתנים על נקלה להיקפל במסגרת של ביאוגרפיה אפילו במרחקי הזמן. מה רבות הן נקודות ההשקפה היכולות לשמש נקודות מוצא לחקר אותו רוח היוצר רב הצדדים, אותה הגאוניות הססגונית ואותה האישיות הקוסמת אשר השתלטה על הדמויות הכי גדולות של התולדה הישראלית בדורנו ואשר נינסה וחיגבה אותן בעינינו!

חיי הרצל מסמלים את התקופה הכי חדשה של תולדתנו: שיבת הבנים שגלו מעל שולחן אביהם. הרצל חונך וגודל על ברכי התרבות הכי מעודנת של מערב אירופה ובאוירה זו בילה את ילדותו ונערותו. אבל כאברהם בשעתו שבר את אלילי המסורת אשר בה נולד והוזן. מתוך צו ההכרה היהודית, אשר פעמה קרבו, השליך אחרי גוו בזה אחר זה את כל השיח והשיג של הגיונות נעוריו ויפורר לרוח את כל עשתונותיה של תורת הטמיעה אשר היה מעורה בה מילדותו. נפשו היתה שדה מערכה למלחמה בין הגרסא דינקותא שלו ובין הוודאיות אשר בגרו בהכרתו. הוא, אשר בשחרותו היה כוכב דורך ב“סלונים” האציליים והאינטלקטואליים של ווינה – נעשה לבן יקירם של גיטאות מזרח אירופה. הוא, סופר שיצאו לו מוניטין בעולם – נעשה לאורגניזטור של יהודים. הוא, המחבק זרועות עולם באהבת אדם רבה – נקשר לגלגלי תעודותיה של אומה יחידה בודדה. בכל חליפות ומסה – מנהיג מדיני וכותב מחזות, נואם ועתונאי, ראש מפלגה ואמן – אין דבר אשר נגע בו ולא אצל עליו מהודו.

הוא מילא חלל כה רב ברוח אומתנו, בכוח כה עצום נכנס אל תוך דמיון העם, כל כך גדלו ועצמו פעולותיו עד לידי יצירת תקופה וכל כך בז מרצו לכל ליאות ועייפות, עד אשר רבים מאלה אשר כתבו אודותיו במשך חמש ועשרים השנה האחרונות הגיעו לידי ההכרה הברורה שרק ממרחקי הזמן בפרספקטיבה נכונה אפשר יהיה להכיר במלואה את האישיות הנפלאה הזאת – אז כשקרני הגאוניות שלו לא תכינה כל כך על עינינו וגם לא נוכה עוד בסנוורי משפטים קדומים מפלגתיים. הנה כי כן נוכל אולי עתה, כשרגש הצער כבר חלף עבר, להעריך ביתר דיוק גם את הכוחות הנפלאים של האיש וגם את המקום אשר תפס בלבות העם. ההבדל הזה יצדק או לא יצדק בתור אמת מידה בשביל אנשים מן החוץ, אולם אנו הציונים ראינו את הרצל מיד לאור היחידי הנכון, לאוֹר התולדה הלאומית שלנו. אנו הכרנו אותו מיד בתור חוזה, כדמות החוזים אשר מעולם המה, אבל בצורה חדישה. מפניו קרנה רוח אנשים רבי פעלים. הוא, מלא חיים, אש ועשתונות, רומם גם אותנו ויעש לנו כנפים. הוא היה בעל אישיות בולטת ומגנטיזם מקרין. בהירות מחשבה קבועה ופשטות מיוחדה ריחפו עליו והן משכו אחריהן אנשים מכל האומות.

היכולת למשוך אנשים מכל האומות היא משיחית. הרצל ידע מה שרצה להגיד וידע להגיד את זה בדברים הכי קצרים וברורים וישרים. טוב טעם מיוחד ובלתי רגיל היה לו בדבר, ונועם מדבריו זה קסם את שומעיו. עוז נפש מיוחד היה לו אשר לא עזבהו אף רגע. ועל כל אלה היה מבורך בכשרון של שליטה אינסטינקטיבית על הבריות ובכוח להכריעם למצוותו. הוא לא החליף צורות ומעולם לא העבירוהו על דעתו כעס וחרון או הצלחה ונצחון. הביאוגרפיון אשר יתאר את התפקידים הכבירים אשר הרצל מילא בזמן שבין הדפסת “מדינת היהודים” והקונגרס הציוני הראשון יוכרח להשתמש בשמות תואר לאין סוף, משום שאי אפשר למסור תמונה בולטת קצרה מכל הקשיים הכבירים והמסובכים, שעמהם הוכרח הרצל להילחם יום יום. הציונות עדיין לא היתה אז מאורגנה, אבל ההתנגדות אליה כבר היתה והיתה מאורגנה.

קבלת הפנים הראשונה שנערכה ל“בן השב” היתה – הבויקוט במינכן. ועד הקהילה היהודי של עיר זו לא נתן לנו להתאסף שמה. ממשלת באוואריה לא מצאה שום תואנת התנגדות לקונגרס. רק היהודים מחו. הם לא הבינו שהציונות היא כוח חיוני הפועל בעד הכי טוב ונעלה ביהדות על ידי שיטות חוקיות ושהיהדות תמצא על ידה את הכר הנרחב לתת ולתרום משלה את כל אשר בכוחה לתת לתרבות העולמית. בעקבות הקהילה היהודית במינכן הלכו גם קהילות אחרות. הרצל נלחם עם הקשיים האלה, הוא שרה עמם ויוכל להם. וכמו יעקב נהיה – לישראל. מלחמותיו עוד הגבירו את כוחותיו. את החלק הזה של תפקידו מילא בשלמות ובכשרון עליון ועוז נשגב. עם היותו עדין ומקסים בחייו הפרטיים – קשר בחייו הציבוריים כעס אצילי עם כשרון אדריכלאי ממדרגה עליונה. בתור דיפלומט לא היה דוגמתו. בכל תוקף עמד בדיבורו. הוא הרים את דרגתו מעלה מעלה, וירומם גם את החיים היהודיים למדרגתו האצילית והעליונה הוא.

באור ליום כ"ט באוגוסט, בשנת 1897 הגיד הרצל לי ולאחרים מידידי, שישבו עמו על המעקה של המלון “שלושת המלכים” בבזל, כשנהר הרינוס זורם לרגלינו – דברים מיוחדי ענין: היהודים הבולגריים האמינו זה מכבר – אמר – שהמשיח יוולד בראשון לחודש אלול. הם צדקו אמר הרצל, המשיח נולד היום בקונגרס הציוני. הוא הוסיף: המשיח הזה ילך ויגדל!

האיש הזה היה חפשי מכל אמונה טפלה. אבל בלבו בער רגש דתי עמוק. הוא לא רק האמין בשלמות בזה שהגיד אלא גם חזה את זה בעיניו. כשרונו המיוחד בתור מנהיג איחד דבר, שעד אז נדמה שאי אפשר לאחדו: את העם היהודי. ובכל זאת הרי לא המציא עוד אז שום שיטה פוליטית. מטרתו היתה – “לדבר אל בני ישראל ויסעו”, לאחדם תחת דגל משותף ולהדריכם הלאה הלאה בכוח הגאונות שלו אל המטרה הנכונה. הוא ידע שזהו צמח שגידולו דורש איטיות ומלחמה, אבל הוא גם ידע שהגידול האיטי והלוחם עוד יעיק ויחזק שרשי הצמח ועוד יותר יבטיח את קיומו. הוא האמין בעם היהודי, שרצונו לא יסבול מחוסר כוח מניע והתמכרות למטרה עליונה.

האם לא היה זה משיחי?

מה היה הקונגרס הציוני הראשון ומה היתה כל התקופה הראשונה של הציונות? הכל נתפס והושג בתור חזיון אראלי בהיקפו ומזהיר בחשיבותו.

למילוי החזיון הזה דרושים היו כשרונותיהם של שותפי עבודה רבים. לא רק מסדרי הקונגרס – רוחו הכביר של נורדאו וההתמכרות מלאת המרץ של דוד וולפסון – מילאו ביניהם את התפקיד הראשי, אלא גם מייסדי האגודות, הפדרציות, המוסדים, ואחרים, לכל אורך החזית מלבד כמובן, המתיישבים החלוצים הראשונים בארץ ישראל – שעל חשבונם יש לזקוף תמיד את הזכות הכי גדולה, ־ כולם היו נחוצים בהכרח לנצחונו של הרצל. אולם החוזה הזה שיווה תמיד לנגד עיניו את כל החזיון בשלמותו. כל תפקיד ותפקיד של הפעולות האלה לא היה מסַפר כלום לדורות הבאים על כל גדלו של המפעל המשותף. רק היסטוריון, שהכוח המדמה שלו מסוגל לראות את הגודל של ה“כל” בכל אחת מן הפעולות והמעשים הבודדים, יוכל להסעיר עוד את דופק העם, אשר לו בניינה של ההסתדרות הציונית כבר נעשה לסיפור ישן נושן ובעוד מעט יהיה לאגדת קדומים.

הרצל ראה שהשאלה היהודית חדלה כבר מהיות שאלה של דת. ההגיון הבריא שלו היה חזק מדי, מאשר להרשות לו לראות את השאלה היהודית אפילו בתור שאלה של גזע. הוא הרגיש שציר השאלה הוא חוסר ארץ. וכאשר למד לדעת שהאהבה לציון היא משאת נפש, שהיהדות אינה יכולה לאבדה מבלי לאבד את עצמה, היה לציוני ארץ ישראלי. אפילו הרצל ש“מלפני ההיסטוריה”, שמלפני הקונגרס, כבר התרומם בעינינו למעלת בן־אלמות. הרצל של “מדינת היהודים”, הרצל בפריז בשנות 1895 – 1896, התגלותו היתה כמו צעקה מתוך חוסר נשימה, תדהמה וזוהר. הוא צר לפרובלימה שלו צורה פשוטה, וגמר בדעתו לבלי תת לשום דבר שיחשוך את המחוג הבהיר של פתרונו. און מרצו, הגיונו הישר והבהיר היו ריפוי לנפש, מכאיב אבל גם מרגיע. הוא מצא גאולה מן המיצר וסוד הטרגדיה היהודית הבלתי מובנה.

ואף על פי כן לא ידע שלווה, לא היה חפשי. עוד רגע ואי המנוחה שבה אליו. הוא חשב, שגילה סוף סוף פתרון טבעי לפרובלימה היהודית.

הוא היה אדם בודד, ואף על פי שידע אלפי אנשים ובחן אותם בעין חדה, הרי קשה בכל זאת להראות באצבע על ששה או שבעה אנשים, שאפשר יהיה לחשבם בתור ידידיו האינטימיים בתקופה זו. בהכרת עצמו החדה, בכמיהותיו החזקות והאצילות היה בונה אז מחיצות בינו ובין בני אדם מן החוץ, שרק בקושי גדול אפשר היה לשברן. הוא הטיף את תורתו לידידים אחדים בהתרגשות והתלהבות, כאילו רצה לחזק בתוקף דבריו את אותה הוודאיות, שעוד תססה בקרבו. אבל השלווה האחרונה, הוודאיות הגמורה רחקו ממנו.

הרצל ההיסטורי מתחיל בארץ ישראל בתוך הארץ ובקונגרס הציוני הראשון. עד אז היתה הציונות הפוליטית רק תיאוריה. היא היתה קיימת רק בחוברות, רק בדמיונות המנהיגים ובלבות הנוהים אחריהם. הקונגרס נתן לה ביטוי מוחשי וצורה בולטת. הרצל הוכר בתור מנהיג למן הרגע אשר בא במגע עם עמו, ומן אותו היום הראשון של הקונגרס הציוני לא חדלה תורתו על האידיאה היסודית לעורר את מחשבותיהם ולחמם את לבבותיהם של בני עמו. האידיאה היסודית שלו היתה – העמדת האומה היהודית על בסיס של שוויון כבוד עם כל אומות העולם.

ברוח זו ניגש אל תפקידו: בשיחות, “במשפט גלוי”, “טשרטר” וכו', היו לו תנאים קודמים מוכרחים להתפתחות מתמידה. הוא הורה אותנו, שלא נרוויח כלום מזה, שנעמיד פנים כאילו הקשיים הם קלי ערך, אבל שעוד רע מזה יהיה אם נבהל ונפריז על מידתם. הוא לימד אותנו לבחון את הפרובלימות כהווייתן, מבלי להגדילן או הקטינן.

כשמתנגדיו טענו – ואת הטענות האלה הרי שמענו לעתים תכופות! – שאף אם נודה בציונות להלכה הרי למעשה תפגוש בקשיים כבירים, ענה להם הרצל בחיוך־חן־חן טיפוסי שלו. במקרה ידוע – באסיפת כי"ח בווינה בשנת 1899 – אמר הרצל: “בטרם שהקשיים הממשיים יבוגרו לבחינה, עלינו להחליט תחילה, אם על ידי קבלתנו או דחותנו את הציונות נצטרך בכלל לבחון את הקשיים. אם נדחה את האידיאל שלנו, הרי אז יפלו כל הקשיים ואם נקבל אותו, שום קשיים לא יעצרו בנו בדרכנו. האם הנכם אידיאליסטים על תנאי?”

על הרצל הוטל לארגן את הציונות ובתפקיד זה התעסק למן היום הראשון בקונגרס הראשון עד ימי חייו האחרונים. הוא היה האדריכל הגאוני על שדה ההסתדרות הציונית. מתנגדי הציונות “מאורגנים” בבתי קהילות ניסו לבוא בטרוניה ולהטיל ספק בכשרותו של הקונגרס הראשון, משום שאחדים מן הצירים לא יכלו להיבחר באופן פורמלי על ידי הגזירות כנגד הציונות ברוסיה, רומניה ובעוד איזה ארצות. אבל הרצל חשב גם את אלה לציונים נכונים. “כשאספות של מאות או אלפי יהודים” – כתב הרצל – בחרו בבאי כוח לקונגרס הרי יש להם הזכות להיחשב בתור צירים לא פחות מאלה הנשלחים מטעם עשרה או אחד עשר חבר של בית קהילה פילנטרופי יהודי, המבקשים מאת נשיאם או סגן־נשיאם להיות באי כוחם". זאת היתה אחת מהטיפות של מרה התלויות בדבריו של הרצל, טיפות שנפלו מפיו רק לעתים רחוקות.

אבן הפינה של ההסתדרות הציונות היתה – הסעיף השני בתכנית הבזילאית:

“בכדי להשיג את המטרה הזאת (“מקלט בארץ ישראל בטוח במשפט גלוי”) – מציע הקונגרס את האירגון המרוכז של כל העם היהודי על ידי מוסדות כלליים בהתאם לחוקי הארץ”.

עלינו היה לרדת מעל במתי העננים של הפרינציפיון על הקרקע החלקלק של עסקי כספים. ביום השני של הקונגרס הראשון הוגשו שלוש הצעות בנידון זה: אחת מאת הפרופסור שפירא, ליצירת קרן, אשר לא יגעו בה עד אשר תשיג את המכסימום של עשרת מיליון לי“ש, אחת – מאת מר מוזס מקטוביץ, ליצירת חברות אחריות ובטחון הדדי, שכל תורם יקבל קרקע בעד הסכום אשר נתן, ואחת מאת הד”ר ראובן בירר מסופיה ומר ברוצינר, ליצירת קרן, שכל אב משפחה יתרום לה שנה שנה. הרצל בעצמו נטה לדעתו של הפרופסור שפירא, הצעה שנתפתחה למוסד הקרן הקימת שלנו. קרן זו נתקבלה באחרונה ונוסדה על ידי המרצתו התקיפה של הרצל עצמו (אשר תרם את תרומתו הראשונה בבית הכנסת בבאזל) בקונגרס החמישי בשנת 1901. אבל הרעיון לקרן הקימת נולד עוד בקונגרס הראשון – אז כאשר נוסדו המוסדות העיקריים: השקל, הועד הפועל והמכשיר העיקרי של הציונות, הקונגרס עצמו. גם הרעיון של הבנק הקולוניאלי היהודי הורתו ולידתו היו בקונגרס הראשון. בקונגרס השני נעשו מעין “חתימות בחינה” ל“אוצר התישבות היהודים” בתוצאות מעודדות. ליצירתו והתפתחותו הראשונה של הבנק הזה הקדיש הרצל את מיטב מרצו. הבקורת הנזעמת, שפגש הרצל בנוגע לבנק לא רופפה אף במעט את החלטתו הנמרצה להמשיך את העבודה למרות כל המכשולים. כל הצלחה והצלחה של הבנק הזה שימחה את לבו. על ידו בעיקר נוסד גם הסניף האנגלו פלשתינאי בא"י.

אלה אשר התבוננו אל התקדמותה של הציונות, אפילו אלה, שמתוך הכרתם לא יכלו לקבל את עיקריה הראשים הוכרחו להכיר את הטוב הצפון בתנועה עצמה. רבים מהם הודו שהקריאה לעצמאות לאומית אפילו רק בתור חזיון, חלום, שעל ידו אולי יתעוררו ההמונים הפזורים בגולה לחיים יותר מזהירים, מלאים ועליונים – קריאה זו עצמה אין ערוך לחשיבותה. איש לא הבין יותר טוב מהרצל עצמו, שהציונות מוסיפה חיזוק עצום והכרחי להכרה היהודית הרוחנית, הכרה בוערת של מילוי תפקיד עולמי גדול של מטרה עליונה, מילוי שלא יתואר באיזו ארץ אחרת כמו במדינה יהודית נעלה על אדמת התנ"ך, ואף על פי שידיעתו בעברית היתה קלושה ועוד פחות מזה היה נוטה לטפל בפרובלימות התרבות היותר עמוקות שלנו הנעלות והדקות והמפולפלות – היה לו מסלול משלו בענינים אלה וממנו לא נטה.

האידיאה העיקרית שלו היתה, שהציונות איננה שוללת כלום מן הטוב הצפון בכל תורותינו הקדומות, אלא היא מגדילה בהרבה ומחיה רגש יותר עמוק למציאות אנושית, ועושה אותו להשפעה שליטה בחיים וגם בשאיפותינו והרגשותינו הדתיות. אין זאת אומרת שהוא לא מצא שום הבדל בין הציונות ושיטות פילוסופיות אחרות. אם לא מתוך חקר, הרי מתוך האינטואיציה הנפלאה שלו הבין, שיש הרבה הבדלים ביניהם. הציונות יחידה היא ואין דוגמתה בהכרזתה הנמרצה והפשוטה שהיהדות אינה רק אמונה בלבד אלא גם חיי אומה מיוסדים על תולדה ומטרה. על כן הכריזו הציונים בהחלט שבשם בני ישראל יוכלו להיקרא באמת רק אז, כשהבנתם בתורת ישראל תוכל לעמוד בבחינה של קיום לאומי עצמי מלא, בחזון של נביאינו אשר נבאו לחיים חדשים של עם ישראל בארץ ישראל. בקצרה, הציונים רואים בדרישה זו יסוד מוסד ליהדות חיה אמיתית, כפי שהונחה מאת נביאינו.

כל אלה שידעו את הרצל מקרוב, יזכרו, שמן היום הראשון אשר נכנס לתנועה הציונית התחיל לקרוא בתנ“ך לעתים תכופות. הציטטה היותר חביבה שלו היתה: “אם אשכחך ירושלים”. הפיליטון שלו Mouschel היא סטירה נפלאה נגד ההתבוללות וקריאה ליהדות אמיתית וטבעית. האידיאליות העשירה והמלאה של סטירה זו נותנת לה משקל של תוכחה תנ”כית. אני זוכר עד כמה שמח הרצל כשהפרופסור שפירא ביאר לו (בקונגרס הראשון) עד לאיזו מידה הציונות היא שיבה אל ההטפה לחיים הפרימיטיביים, המוציאים את ביטויים המלאה בתנ"ך. “לי כל הארץ” – זאת אומרת, שהארץ מוכרחה להיות קנין האומה. עיני הרצל נוצצו שמחה כששמע את הדברים האלה. “כן, צדקת, אדוני הפרופסור” ענה הרצל וילחץ את כפו בחיבה יתירה.

אמונתו החזקה של הרצל שהתנ"ך הוא בית האוצר העולמי הכי גדול מחזיק ברכה רוחנית וחוקי חיים ושהבטחותיו כוללות עזרה לחלשים, נחמה לסובלים, אומץ לרפי רוח, בטחון לכושלי ברך, סליחה לחוטאים ותקוה לתקומת ישראל – אמונתו זו היא היא אשר זעזעה והרגיזה אותו למשמע ההכרזה המפורסמה של רבני המחאה. “כיבוש הקהילות” (בנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס השני בבזל בשנת 1898) היה מענה לרבנים האלה. הוא רצה לשמוע את דעת הקהל, את דבר העם. האמצעי הכי ראוי לזה היה בעיניו כרטיס הבוחר לקהילה. בימי הקונגרס השני כבר נתקיימו 913 אגודות ציוניות. כל הציונים היו נבחרים. הרצל ידע שמאחוריו עומד העם היהודי. הוא היה האיש שעליו השליך העם את יהבו, בו שם את תקותו, והוא לא הכזיב אותו. הוא הכיר, שהשפעת הציונות שלו על הפרט היהודי הלכה וגדלה. אנשים חדלו מהתבייש להיקרא בשם יהודים. הם התחילו להכיר ביקרת ירושתם ובהכרח להתאים את חייהם ומעשיהם לגודל ערך עמדתם, ולהרים את קרן ישראל. אז פנה בקריאתו אל ההמונים והם נענו לו. באו ונהיו דברי הנביא: “הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה', בעתה אחישנה”.

ההסתדרות הציונית היא ספר זכרון של חיי הרצל. היא נולדה בקרבו. ככל אשר תשלוט רוח זו בקרב הציונים כן תגדל ותפרח ההסתדרות הציונית.

עוד יותר ממעשיו ומדבריו ידובב לדורות מופת חייו, הדוגמה החיה ששמה הרצל. טוהר לבו, אומץ שאיפתו ללא כשלון, פחד והיסוס. אנו, אף אחד מאתנו לא יוכל להעפיל עד לסגולות הפלא של מוחו ולבו, אבל כולנו יכולים להתאמץ ולשרת למצער במידת מה של כשרון המעשה את עמנו ואת מטרתנו.

הרצל מת בעיר אדלך אצל רייכינאו באוסטריה, ביום כ' תמוז, תרס"ד. אחרי מות ווילברפורס אמרו עליו המספידים – ביחד למלחמתו נגד מסחר בעבדים ונצחונו – שהוא עלה השמימה ובידיו נשא אלפי אלפים נחושתים שבורים. – האם לא עלה גם הרצל השמימה ובידיו נחושתי עבדות שבורים של רבבות נפשות מישראל?

חיים כאלה לא ניתנו להתאבל עליהם, אלא להתיימר ולהתפאר בהם. האם מת ונקבר הרצל? אפשר לקבור רק את הניתן למות באיש גדול. אבל האיש הגדול בעצמו אינו בן קבורה ואם איש גדול לא יוכל להיקבר בזמן הרי מטרה גדולה בודאי שאינה בת קבורה. בין מתנגדינו היו כאלה בזמן מות הרצל אשר דימו, שהציונות תיקבר בקברו. הרצל בעצמו שיער עוד בחייו אפשרות הירהור כזה וטפח על פניו. עמדתנו, אמר בקונגרס הראשון, היא גדולה יותר מדי מהיות תלויה ביחיד. הוא הניח אחריו לא רק תלמידים מקשיבים אלא גם חוקה. אבידת הרצל הכריחה אותנו להידבק עוד ביתר שאת וביתר אימון לחוקה הזאת, ולנסות למלא על ידי שיטתיות מה שאבדנו בגאוניות. הקונגרס יישאר תמיד יצירה בלתי נפסקת של הרצל. הקונגרס שלנו הוא במקום פרלמנט ציוני והפרלמנט הציוני שלנו ייצור בית לאומי נכון ושלם בעד העם היהודי. לא, הציונות לא נקברה בקברו של הרצל. להיפך, בו נקברה האנטיציונות. ראו את ההבדל, שבין מינכן בשנת 1897 ובין ציריך בשנת 1929! ראו את הכוחות שלנו בהווה, ראו את מעמדנו הבין לאומי, ראו את ארץ ישראל של היום!

מתתיהו הרצל – זו היא כתובת, ששום מצבה בעולם לא תוכל להתרומם עליה, קצרה, אבל ארוכה למדי, לבטא יותר מכל חרוזי חרט על קברות מלכים, יצירי רגשות שירה הכי נלהבים. שתי המלים הפשוטות מביעות הרבה תהילה והכרה מאשר עמודים שלמים של חרוזים נאצלים. הוא מת, כמו שחי, מתוך בטחון ואמונה במשאת נפשו, באומתו. ידיו היו אמונות עד בוא השמש. בלתי נרפה על ידי נצחונות, כשלונות ומצרים, ידיו מוצקות ולבו אמיץ עד הקרן האחרונה של שמשו השוקעת – הוא מת, כאשר חי, מתוך מסירות לעמו, זו שחרתה לנצח את שמו ואת זכרונו על לבות כל היהודים ורבים אשר לא מישראל המה. לא רק עמנו, אלא גם כל האנושות התרוששה במותו של היהודי הזה, אשר איחד וקישר במידה כזו את הכוחות השכליים הכי עשירים עם הכוחות המוסריים הכי עליונים.

ה“קדיש” שלנו על הרצל אינו קדיש של אבלות. אין לו יחס למות. זהו שיר תהילה לאלהים. אני נזכר עתה במחזה מזעזע נפש של החברה קדישא בירושלים. נושאי המטה של המת הולכים ושרים בדרכם הלוך ושיר את הפרשה צ"א שבתהלים (“ויהי נועם”) עד הגיעם אל שדה הקברות לרגלי הר הזיתים. הגבעות והעמקים מסביב נושאים בדומיית הלילה את צלילי היגון ובת קולם נוקבת עד תהום הלב. כך נלווה גם אנו את הרצל עד אשר יענו העמקים והגבעות בארץ ישראל. אבל שירנו יהיה שיר העליצות, שיר הנצחון, שיר המעלות של גאולת אומתנו!

---

הקונגרס הציוני הראשון

מאת

נחום סוקולוב

הקונגרס הציוני הראשון / נחום סוקולוב

מטרהורן

פעם, זוכרני, הלכתי לשוויציה, בכוונה לראות את המטרהורן. זה כמה אביתי לראותו, אבל, לדאבוני, בכל עת שנמצאה לי ההזדמנות לא נמצא מזג האויר ראוי לכך. ימים לבקרים הייתי יוצא מבית המלון ותמיד ראיתי את ההר עוטה עננים, ומדי ראותי את רוכסי ההר וסלעיו עטופים ערפלים עד ראשם, הייתי נזכר בלי משים בתפילתו העתיקה של משה: “הראני נא את כבודך”. לסוף, כאילו שמע ההר את תפילתי והראני את כבודו. ובצאתי יום אחד להביט בו, כרגיל, מצאתי והנה הוא גלוי לעינים. פירמידה גאה התגלתה בהדרה על מצע השלג בדממת הנצח מתחת שמי התכלת של הררי האלף.

מחזה אחר

זאת הפעם הלכתי לשוויציה בכוונה אחרת, לא להתענג על הדר הטבע הדומם. הלכתי לראות את האומץ הבלתי-נדכא שבטבע אדם, את גאוות הלאומיות, את האחווה אשר מימות עולם בין בני עמי המפוזר והמעונה, אבל המתחדש בכוח האמונה של אנשים, אשר כל הגבולות לא יפרידו ביניהם.

חפצתי לראות בהקיץ את אשר ראיתי בחלומי זה מכבר, את אשר הגיתי בקראי בכתבי הקודש, באגדותינו, בזמירותינו, בתפילותינו. בכל לבי האמנתי בשבועה אשר נשבעו אבותינו: “אם אשכחך, ירושלים”… אלפיים שנות עוני ומצוקה ועשרים גלויות מארצות אירופה השונות, החל מהמאה האחת עשרה והמשך עד המאה השמונה עשרה, וכל מגילת היסורים מאין כמוהם של דורנו, שאינם אלא התעללות בכל מחשבות הקידמה האנושית, וכל זרם הנדודים ללא גבול של המוני עם והפורענויות הבאות בעקבם, – כל זה הראה לי על ההכרח להגשים את החלום העתיק.

אבל עד עתה היה החלום, ככל החלומות, דבר שברוח, אם כי מלא יופי, קדושה, גאות. בשעה של דיכוי רוח, בתקוף אותנו רגש של חולשה ועייפות, יש אשר הספק המציק יתגנב ללבב: העומדת שבועתנו באמונתה גם היום כמו אז, ביום צאתה מפינו לראשונה? הנהיה נאמנים לעצמנו? האם יש בשאיפתנו משום תכנית עבודה פשוטה, ברורה, היכולה להתגשם, או אין זו אלא אימרה ריקה וריטורית שאין אחריה מעשה? ואם כנה ועמוקה היא, הנעצור כוח לבטא בגלוי את הצפון בחביון לבנו?

“הראני נא את כבודך”. הראני נא, כי ישראל עם אחד, כי מטרה אחת לו גם בשעה שלכאורה דעותיו מחולקות, כי ארץ קדשנו היא ארץ הגעגועים העמוקים שבנפש העם ומטרתה האחרונה, אף כי מפרידות ומוכרחות להפריד בינינו כל אותן השאלות המקומיות אשר על הפרק בתפוצות גלותנו. יראה ויתגלם נא כל זה ברעיון יוצר, מגובש ומסודר, בתור רצון לעמל אין קץ, רצון להקריב קרבנות. ייראה לי כל זה כהתחלה של חיים ופעולה.

והנה קול פלאי נשא והגיע ממערב. אדם, אשר את שמו לא שמענו כמעט עד כה, מבשר ואומר להראות את “הכבוד”. ואלך לראות את הפלא. באוגוסט שנת 1897 היה הדבר. זאת היתה נסיעתי הרביעית לשוויציה. וזאת הפעם לא ההר מטרהורן לקח את לבי, אלא דבר מה יותר חשוב ויותר נהדר.

חובבי ציון

הסבותי את לבי לכך גם לפני זה. אין ספק, שזה היה קיים גם עד כה, אבל הערפל היה חתולתו. “חיבת ציון” קראו לזה וחלוציה המצויינים נושאיה, בשם “חובבי ציון, נקראו. בהתאמצותם הבלתי נלאית השיגו אמנם הרבה. אלמלא הם לא היה מקום לציונות החדשה. כמעט כל הישוב בא”י מעשה ידיהם הוא, אבל בכל זאת אפשר לומר עליהם, כי היו חסרים דבר מה למילוי שאיפותיהם. קשה להגיד מה היה חסר להם, אבל… חסר להם דבר.

הד"ר דז’ון בראון מספר אפיזודה מענינת מחיי הסיר ריינולדס¹. הזמינוהו פעם להסתכל בתמונה. אמר בלבו כי ראויה התמונה לגמור עליה את ההלל והסתכל בה בשימת לב ובעיון. “קומפוזיציה נחמדה, ציור מדויק, צבעים ואור נהדרים, אבל… חסר דבר מה”, – אמר ועיכס באצבעותיו, ובלי “דבר מה” זה, אין תמונה זאת מה שהיתה צריכה להיות. והוא הדין גם בעניני רוח, באסכולות ובתנועות-עם למיניהן, שאין ההצלחה מאירה להן פנים, משום שחסר להן אותו דבר.

“חובבי ציון” לא היו רחוקים ביותר מהציונות, קרובים היו לה, וציונים לא היו! אף שמם הגיד דבר מה בלתי מוחלט, דבר של חיבה, של חסד, של אפוטרופסות. יחס של חיבה ונטיה לדבר אינו אומר עוד להיות חלק הימנו. יחס של חיבה מוצאו מהעומד מן הצד. הנכרי עליו יאמר ידיד היהודים, ובשם פילושמי יכונה, אבל מגוחך לכנות בשם “ידיד יהודים” את היהודי בן עמו. לא-ציוני יכול להיות “חובב ציון”, אבל ציוני חובב ציון לא יתכן. הציוני לא יאהב את ציון בבחינת קפריזה, כשבוי הרגש. הוא אינו יכול לא לאהוב את ציון כשם שלא יוכל היווני, למשל, לא לאהוב את יוון ואת השם “חובבי הלניות” ישאיר לאחרים.

ואולם מלבד הדקות שבהבדל השמות עבר עוד קו חוצץ בין שתי התנועות האלה. גם “חובבי ציון” היו חדורי השאיפות הלאומיות וגודל הרעיון. אף מחשבתם הם היתה מכוונת אל הציונות המדינית. לא רק פינסקר, אלא גם רבים לפניו כבר התוו תכניות פוליטיות, אבל דברים לא יחיו באין מעשים, וחובבי ציון יראו להיכשל בענין מדינית, יראו ליצור הסתדרות עולמית, לקרוא לקונגרסים, לחבר תכניות. הם היו מתאספים בסתר, מדברים בלחש ולא ערבו לבם מעולם לגלות את חלומם לאחרים. מעין מסתורין של קדושה היו עוטרים אותו.

חובבי ציון וציונים

הם היו מורינו, ואנו חייבים להם תודה. לבם היה מלא תקוות טהורות ונעלות, אשר התלבטו בכנפיהם הרכות אל כתלי המציאות. הם הורו לנו דרכים אשר לא ידענו קודם – הדרכים לישב את א"י. הם הורונו איך להתגבר על המעצורים בדרך הישוב ואיך להחיות את מולדתנו העתיקה. הם הראונו את הדרכים המוליכים אותנו לביתנו, ופעלם לא יישכח לעולם. אבל הם התייחסו באי אמון ובספקנות אל כל צעד נועז אשר הוצע על ידי אחרים. להלכה, בספרות, היתה “חיבת ציון” ציונות אמתית ולמעשה היתה ציונות קלושה, ציונות גלותית. רכי לבב היו, נבטים תמיד לצדדין ויראים לעשות דבר מה אמיץ וחזק. חולשתם נבעה מתוך מה שהיו נוטים יותר מדי להאזין לאזהרותיהם של אלה, שהיו מראים על מכשולים. הם לא הכירו את הכוח האדיר העצור בנפש העם.

הם היו נבונים, ואנו כולנו יודעים, כמובן, את ערכן וחשיבותן של מעלות הבינה, הזהירות והידיעה לבחור זמן לכל דבר, אבל צו החובה הוא אחד מאותם המומנטים, שבו האומה הולכת לזרוע את שדמתה וחלילה לה להתחשב עם מוצא הרוח המנשבת.

מעולם לא נעשו גדולות בידי בני אדם שיראו את המעצורים. האמת ואומץ הלב צריכים ללכת שלובי יד. אין לחקור: אם ימצא דבר פלוני או אלמוני חן בעיני הרוב, אם לא מסוכן הוא, הירים הדבר את כבודנו, אם לא כרוך בענין זה מפח נפש לידידנו ונחת רוח לאויבינו? לא. יש לשאול רק אחת: “הנכון הדבר”? ואם נכון – חובה לבשרו, בין אם יישר ובין אם לא יישר בעיני מי שהוא. חלוץ הוא רק איש שיש לו שאר עוז, איש ההתחלה. והוא הדין ביחס לפרט וביחס לאומה תמימה. זאת היא האבן, שעליה הושתתו החיים. בלעדיה הכל שב לתוהו ובוהו.

המכשולים בדרך הקונגרס הראשון

בא הרגע, בו נתפרדו הדרכים אשר לחיבת ציון ואשר לציונות. הגיעונו מכתבים מנדים את הקונגרס מאת הרב הנודע בפרנקפורט, הד“ר הורוביץ, מאת הפילנתרופ הידוע בהשכלתו הנריק מאיר כהן מברלין, מאת הרב המלומד הד”ר גידמן מווינה ומאת רבים אחרים. דרוש דרשו כל אלה לעשות תעמולה נגד קריאת הקונגרס. וילי במבוס וצבי הירש הילדסהיימר, חובבי ציון הנלהבים, אותם תקף היאוש. הקהילה היהודית שבמינכן סגרה על מסגר את בתי הציבור שלה, שאפשר היה להתאסף בהם לאספות עם. “טירוף הדעת”, “סכנה ציבורית”, “מעשה שחצנות”, “קשר של ריאקציונרים”, – כאלה היו הביטויים הרכים ביותר אשר בהם הכתימה, זו דמתקריא עתונות יהודית ליברלית, את רעיון הקונגרס,ומאות הזמנות וחוזרים בדבר הקונגרס הוחזרו לשולחיהם בצירוף הבעת בוז או התמרמרות. ואליבא דאמת היו מעטים מאד המתנגדים האמיתיים לקונגרס עצמו. הרוב עשה מה שעשה, פשוט, משום פחדנות. נסיון קשה עבר על ה“חובבים”, אבל הוא היה להועיל: זורה המוץ והוברה החיטה. העקביים, החזקים והאמיצים נספחו אל התנועה החדשה, אשר רכשו בה מיד את כוח ההשפעה היותר ניכר.

הקונגרס הראשון

נתפזרו ענני ההתנגדות, הפירודים והחילוקים, האפטיה הקהה, התרדמה הקשה, ובקונגרס הראשון בשנת 1897, שהיה בארץ הקטנה, החפשית, הנפלאה, אשר תחת שמי האלפים, ראיתי אשר לא ראיתי מעולם, את ראש פסגת ההתלהבות היהודית בעצם בהירותה. לעולם לא אשכח את המחזה. עוטה נגוהות הזמן ישאר המחזה הזה בזכרוני תמיד כעין התגלות ניצחת.

היעלה בידי עתה לצאת מן השואה ומשואה הרת השנאה והבוז תולדות המלחמה ולהתרומם אל שיא אור שמש אשר לאידיליה הזכה של חיי אחווה ואהבה ותקווה, לצאת מאפלה לאורה? השוב תשובו אלי, ימי עדנים אשר עברתם עלי בבזל בשנת 1897? העלה תעלו ותצופו נגד עיני אותם החזיונות וחלומות החיים, וגם אתה החזון היקר מכל, הרצל?!

פגישתי הראשונה עם הרצל

לראשונה פגשתי את הרצל באולם הקריאה אשר במלון, “שלושת המלכים” בבזל, ימים מספר לפני הקונגרס. הוא קם לברכני ואני ראיתי לפני איש גבה קומה. הרושם הראשון אשר עשה עלי היה של איש בעל פנים יפים רצינים וחשובים המשנים את הבעתם חליפות, רגע בשיחה חיה ומשנהו בעמקות המחשבה. דרכו להביט ישר, לנוכח פני איש שיחתו, במבטו החודר מבט הנשר, בעינים מקסימות ביפיין ובעוז שלטונן.

אחרי לחיצת היד עברתי אל קצה החדר השני, לברך בשלום את המסובים האחרים, ולא נזדמן לי עוד לבוא עמו בשיחה באותו יום. אני המשכתי להביט אל הרצל בשום לבב. מהרגע הראשון היה הרושם של אישיות בלתי מצויה. דבר מה מן היגון היה בחיצוניותו. כוח מושך היה בו, אבל בפניו היה חותם של גאות טרגית. כבן שלשים ושבע היה אז, ופניו הצעירים נראו לי כעוטי יגון בלי מצרים, כאילו הסכיתה נפשו בו תמיד אל מהלך החיים, קודם ליציאת גזר דינם. ראשו היה גדול, מארך מעט, בעל סימטריה נפלאה – מזיגת הכוח והחן. היה בו מדמות ראשי המלכים באשור, כפי שהם מגולפים בהדרם בתבליטים העתיקים, ולדמיון זה עזר ביחוד זקנו השחור והיפה. על שפתיו המתעלמות מתחת לשפם ריחפה בת-צחוק של הומור. מעט בניגוד אל הזיו ואל ההוד של קומה צעירה, מזרחית, מלכותית זו, היו כפות ידיו הגדולות והחזקות, כאילו העידו על בעליהן, כי איש המעשה הוא.

על הכסאות מסביבו לקחו מקום כל אלה אשר רצו לבוא עמו בדברים ואולם הרצל לא היה מדבר אלא משיב ועונה. היו במתיבתא זו הפרופ' שפירא, הד“ר ליפא, רעי מאז יסינובסקי, פינלס, הד”ר אלכסנדר מינץ, שני האחים אוסקר ואלכסנדר מרמורק, שליט, קוקיש, ד"ר ליאופולד כהן והזקן גוסטב כהן. נורדאו, האישיות הבולטת והמושכת ביותר בקונגרס אחרי הרצל, אשר חיכו לו הכל בקוצר רוח, לא בא עדנה. אם פנה איש להרצל, היה מענהו רך וחביב, בנוסח החן אשר לבני וינה. הוא ישב, עישן, הביט בכובד ראש, כשהוא מרוחק במקצת מחוג האורחים. לאחר שהתוודעתי אליו יותר הייתי שומע, כי הוא יודע לתאר אפיו של כל אחד במשפטים קצרים, חריפים ומבריקים. ואני ברצותי לעמוד יותר על טיבו של הרצל הייתי נוהג לשאול באלה שהכירוהו קודם בהיותו עוד סטודנט באוניברסיטה הווינאית או אחר כך כשהיה לסופר. והתשובה היתה לרוב כזאת: “באוניברסיטה נהג להסתכל בחיים. יש אשר היה בא ויושב ומביט. לא היה נוהג לדבר אלא להאזין בלבד. את רגשות לבו לא ידענו”. מקומו היה גם עתה מעבר לחוג, משם הסתכל והעריך בשכלו החריף את כל איש אשר בפנים החוג, אם טיפש ואם חכם.

למחרת היום היתה לי שיחתי הראשונה אתו שנמשכה שעות מספר. הוא אבה לעמוד על טיבה של אומה זו ועל סגולות נפשה, ואמר וחזר ואמר, כי דרוש לפתחן כראוי. “עוד הרבה עלי ללמוד” – הוסיף ואמר. “השאיפות הלאומיות של היהודים צריכות להיות נובעות מתוך הכרתם הפנימית. ככל אשר יסתגלו היהודים אל התרבות האירופית כן יוסיפו להכיר את לאומיותם. הם צריכים לשאוף אליה, אבל תחיית הלאום בגולה אי אפשרית היא. בתפוצות הגולה יכולים היהודים רק להכשיר את היסודות לחיי חרות בארצם, בפלשתינה. מדוע יהיו היהודים נחשלים מעמים אחרים? רק מורך לב וחוסר אמצעים יכולים להיות הסיבה לכך”. הוא דיבר באי רצון על היהירים שבישראל ובהתלהבות – על היהודים הפשוטים של מזרח אירופה. ובקונגרס שם את התקוות היותר אופטימיות. “בראשית היה תוהו ובוהו – אמר – ואחר כך בא המעשה, ואחריו – החוק. כה ברא אלהים את עולמו, וסובר אני, כי כה תתהווה גם הציונות. מהקונגרס הזה תצא הציונות בהתאמצות כבירה של הרעיון והמעשה, הסתדרות, מפעל, תכנית, חוק”.

הרצל המנהיג

הפליאני יותר מכל לא מה שדיבר אלא איך שדיבר. הוא נולד מנהיג לבני אדם, שליט. הוא ידע למה שאף וידע לעמוד על שלו, לא לשום לב להתנגדות, לחוצפה ולדיבות. היתה בו פשטות תמימה, טהורה, שלמות ראשונית, בלתי אמצעיות יסודית, יוצרת של חוטר מגזע עתיק, נשגב. הרצל של הקונגרס הראשון היה הרצל האמיתי, איש התקופה, ספוג רעיונות החרות, מלא אצילות ובטחון עצמי. הוא התיחס אל שאלתנו הלאומית כאשר יתייחס בן זמננו אל פרובלימה של לאומיות אחרת, בכוח מחליט, בעזוז, בלי חת. הוא היה כולו טהור, בלי כל פניה, בן חורין מהשקפות מוקדמות, ודברו היה פשוט, טבעי, הכרחי, מאין כמוהו.

הרצל קם לפנינו כחידת הקסם. בהשקפה ראשונה נראה לנו גורלו של האיש הגדול הזה כטרגדיה, אבל בהעמיקנו בו ביתר עיון נראהו מצד אחר, והננו רואים את נצחונו.

תעודת האנשים הגדולים היא להתגבר על תלאות זמנם, אבל למילוי תעודה זו כראוי, דרוש שיתנסו בעצמם בכל הנסיונות. והרצל היה צריך, איפוא, לשאת את עינויי העם בכל עמקם, אבל עינוייו לא פגמו בשקט מנוחתו הקלסית, ביפי חייו. לכל היותר יכלה עין חודרת להכיר בו צל מלנכוליה רכה. גא וזקוף קומה התהלך הרצל על פני עמק הבכא והוא יוצר טוב, ומביא עמו צרי, נחמה ואהבה.

אל גדותיו היה לבנו מלא תוגה גדולה, כבדה, אֵבל בלי מלים, – יגון עמנו. ערגנו לארץ מולדת אבותינו. הערגה הזאת נטוותה לתוך חלומנו, והוא לבדו ידע לשלוט בגעגועים אלה ביד חזקה, לכסות עליהם בצעיף רקום ריח אדמה, אויר ואור שמש. הוא צר להם צורה, נתן להם ביטוי של דברים ומעשים. הוא יכול לעשות זאת, כי גדול היה. ונפלאה היתה ביותר מסירותו לדבר, אשר לא ידעה פקפוקים. כמה שהיה דרכו מסובך, הוא נשאר איש השלמות. הוא יצר לו עמדה מיוחדת בין אנשים; הכניע לב כל, לב עמו ולב אחרים, חסידיו ומתנגדיו; אלה ואלה כבדוהו בכל לבם. ונימוסיו המלאים הכרת ערך, הטקט האצילי שלא עזבהו אף רגע, עושר רוחו, הם היו כלי זינו הנעלים במלחמתו. איש ואיש שילם מס אין מונים לגאון החירות והטוב.

הכל היו נושאים מס, מבלי משים, לגאון החופש והטוב שבנפשו.

הרצל בתור אדם

הרצל היה אציל הרוח. סגולות נפשו לא נכללו במתנות השכל בלבד. כמה שנגה והבריק אור שכלו, חום לבבו עוד עלה עליו.

מעולם לא השיב ריקם דרישה צודקת. הוא לא ביקש מן החיים דבר מלבד שם טוב, כי ידע שזה מספיק בחיים. כל ישותו היתה מתקוממת נגד עושי עוולה. הוא היה ידיד נאמן לכל התלויים בו. הוא לא דרש כל דבר שאינו בגדר האפשרות וצירף כוונה טובה למעשה. בעלי דין באו לעמוד למשפטו, יען כי היה לו רגש נאמן של צדק ויושר. יחסו אל השקר, הערמומיות והרכילות היה קשה וללא חמלה. הוא ריחם את התועים מתוך חולשה והיה נכון תמיד לסלוח לבעלי תשובה. בחברה היה חס על רגשות האחרים. מעולם לא עשה את הקדוש להם לצחוק. ביחוד היה ער לאסון האחרים ולא שמח לאיד מתנגדיו אחרי שניצחם.

בכל לב ונפש שנא את העריצות העקשנית וגובה הלב. היה מתקן מעשים נמהרים מצד אחרים ומודה בגלוי על שגיאותיו הוא. מעולם לא נקם נקמת עלבונו, כי האמין באמת הנצחית וכי סוף כבודה לבוא. הוא האמין גם כן באמת הנצחית בחיי הלאומים. כי על כן היה אביה מחוללה של הציונות החדשה.

בכתובת זהב גדולה נכתבו חייו על קירות לבבנו; הם לנו כעמוד התווך אשר לא תפילנו השיכחה עד עולם. כשהנך פותח בתיאור סגולותיו, נוצר מאליו שיר תהילים, בדומה לאותו התיאור, שהמשורר האלהי מחונן בו את הצדיק העברי העתיק.

כלום לא נלחם הרצל כגיבור, לא סבל מיסורי החכמים, לא מת מות קדושים?

כוחותיו הלכו ואזלו בשטף רצונו הכביר, המתפרץ. לבו ומוחו עבדו תמיד במהירות קדחתנית. שום דבר לא עצר כוח למנעו מהתאמץ ומהתרגש. הוא היה מפרפר בין יאוש לתקווה, בין גיל וחיל, הוא היה מתייחס לכל דבר בתשומת לב ובגודל רוח, מחשבתו היתה אצילית תמיד, בלי צל של אהבה עצמית וגאווה ריקה.

משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם. על מרום פסגת ההר היה עומד ושולח את מבטו למרחקי העתיד. וכל מה שראה היה רואה בעיניו הבהירות של הגאון.

הסגולות אשר העריך הרצל בעצמו יותר מכל ושהצטיינו בהן אף חייו יותר מכל, היו קשי העורף והמסירות. האמונה לעמו, האמונה לארצו – הן מילאו והשלימו את אחרית חייו.

הכרח היסטורי

רוח הרצל בהכרח שיחיה לא רק בזכרון הבאים, אלא גם בכל מעשינו, כי רוחו הוא רוח העם. רוח זה נמסר לו בירושה והוא הורישו לבאים אחריו, אחרי האספו אל עמיו. מה שנתן הרצל היה הכרח היסטורי. דבר מה זר לרוח עם אי אפשר להרכיב בו באופן מלאכותי. בעלי הכשרון פוסעים פסיעות קטנות, הגאונים – מרחקים כבירים בתנועת העמים. הם רואים ומרגישים את הבאות, ומקבלים על ידי כן את האפשרות לסול מסילה בה ילכו ההמונים לבטח דרכם. בלא מנהיגים אין התקדמות.

לא לחינם איפוא מרגיש העם את חיי גדוליו, אולם בה בשעה גם אלה האחרונים חייבים תשואות תודה לעמם. אם יש התאמה גמורה בין המנהיג ובין העם, תבוא בתוצאותיה ההתקדמות. כשהתאמה זו מתבטאה בצורה היותר יפה, בצורה של הציונות, הרי היא ממלאה את לבותינו שמחה ובטחון. מנהיגים גדולים יכולים לנהל את עמם רק למקום שמה עיני כולם נטויות. כולם – אין פירוש הדבר, כל המון העם החי בתקופה ידועה. ההמון העלוב יכול להישאר בטיט היוון של חייו הפעוטים, תקוף קהות הרגש ורוכל ברוחו. בכל לאום ולאום סובלים אנשים כאלה מזהירות יתרה, מן ההרגל המאובן וקטנות המוחין. “כולם” לגבי איזה לאום – פירושו: כל הדורות, כל התקופות, כל הארצות, כל חלקי העם ההוגים, המרגישים, המעפילים. “כולם” הללו עמדו באמונתם ללאום, כי הם הם הלאום העברי עצמו. להם היה הרצל למנהיג, יען אשר הבין לאן נפשם שואפת. הוא נשא אותם הרחק מן החיים הקופאים למרום המטרה שאליה שאפו. הרצל לא היה איפוא היוצר הראשון לתנועה, אלא סולל הדרכים הכביר.

הרצון המכריע כל – ראש סגולותיו של הרצל

מה שציין את הרצל ביותר היתה האכסטזה במובנה הראשון של המלה הזאת: אכ(מן)-סטסיס (המצב). הוא נמצא מחוץ לתנאי המתינות והממוצעות הרגילה, מחוץ לחיי חולין. האכסטזה מטהרת, נוסכת אור לנשמה, היא מעוררת את החיים ומגבירה את חיל העם. מתוך הערכה נפשית חזקה תיוולד האידיאליות, הרצון למות מות קדושים, ההתכוננות להקריב את הנפש על הנשגב והנעלה.

אין בדעתי לתת אנליזה שלמה של הרצל. אך גם בלאו הכי לא קשה יהיה להבין מה היה במרכז האישיות הזאת. אנכי הסתכלתי בו שנים רבות. הראש הזה, שהיה מורם מאחיו בשנות עלומיו של הרצל, עם המצח הגבוה והיפה, עם השערות השחורות כזפת, זה הראש הכביר עם שרטוטיו הנוקשים, החטובים בשנותיו האחרונות, כמו נעטר זוהר, נמסכה עליו לוויית צער, הצער היהודי. הרושם שעשה על המסתכל הרציני היה רב ועמוק. בשנות העלומים התבטא יפי הראש הזה בתנועתו וערנותו בברק השכל שהשתקף בעיניו. לאחר זמן, כשעבר על פניו זרם הזמן השוטף והסואן, הופיע יופי חדש, יפי כוח הבינה המקיפה ומעמיקה. לא התבלטה עוד משובת הכוחות, אלא כשרון העבודה הגדול. לא היה זה עוד איש הסלון, אלא חכם עתיק, אחד מחכמי ישראל, עם סגולות רוחו הקדושה של הנביא. רק דבר אחד נשאר בתקפו באותו הראש הכביר עם עיניו הגדולות והחודרות: הוא הוסיף לגלות את עיקר תכונתו – הרצון המכריע כל. מטרת חיים אחת הציג לו הרצון הזה. מבלי חשש של גוזמה, אפשר להגיד, כי המטרה שהציג לו הרצל אפשר להביעה בדברים אלה: “אין אפשרות לאחד את עם ישראל המפוזר והמפורד. אולם עשה אעשה זאת”.

מפעלו של הרצל

לכאורה, היה הדבר מחוץ לגדר האפשרות. הלאום התחלק והתפלג לפי השקפות דתיות ומעמדיות, תרבותיות וארציות. ההבדלים היו בולטים כל כך, עד שאי אפשר היה להתגבר עליהם. בחוגים רבים הכחישו את עצם הרעיון של הלאום הישראלי, וארץ האבות לא היתה בשבילם יותר מאגדה. חובבי ציון המעטים, כמובן, חוללו מהפכה באומה, אולם הרוב לא ידע מזה כלום והעולם החיצוני אף את שמע הלאומיות הישראלית לא שמע.

הרצל עשה הכל. הוא יצר בימה עברית בדמות הקונגרס. הוא איחד את כל אותם היהודים ששמרו את אמונתם לרגש הלאומי. אפילו מה שהיה חסרון, לכאורה – העדר יהדות מרוכזת במקום אחד – נהפך בידיו ליתרון; העולם כולו נעשה שדה פעולותיו המכוונות כלפי יצירת מרכז לעתיד לבוא.

היסודות שעזרו להרצל

אמרנו זאת במלים אחדות, אולם להבין אותו בשלימותו, להשיג מה פעל האיש וכמה כשרון וקרבנות דרש מפעלו, יוכל רק מי שליווה את כל דרך התפתחותו של האיש הזה; מיום ליום הוסיף הרצל לרקום חלומות זהב מסביב לימות החול האפורים. החלומות הללו מילאו את נפשו מסירות ואמונה עשויה לבלי חת. הוא נשען על גודל השאיפה לצדק. ובה בשעה נשאר שוקט ואיתן כסלע הישיש הזה. זאת היתה האבן השואבת, שבה משך אליו רבבות ומאות אלפים של אנשים מוקסמים. מה השפיע על הרצל ביחוד? אם נצלול למעמקי הציונות ואם יש לנו חוש פסיכולוגי לא קשה יהיה הדבר לגלות את יסודות התלהבותו. מזכרונות העבר הגדול נולדה הכרה עצמית קיבוצית עילאית. כמה אוצרות יקר כלולים בעבר הזה! חלק ידוע מן העבר הרי הוא חי לנצח, הוא הממשות החיה. ההווה שלנו מקבל את כל זהרו, חיוניותו מידי העבר הזה. ההווה מכיר את עצמו, רק אחרי שהשיג את עצם הדבר אשר חלף. זה כוח המחאה נגד שלילת משפטו של עם במשך שנות אלפים. זה כוח קסמה של החירות. לשחרר את עצמנו מבור שבי ועבדות – זוהי דרישת הטבע

אנו חוזרים בתשובה לארץ הורתנו הקדושה, חוזרים מגיטאות עתיקים וחדשים, כדי לקבל מאתה ומאת עצמנו כל מה שאנו יכולים לתת וכדי ליצור בחיים הכלכליים, במדע ובאמנות כשם שיוצרים אחרים. כשאנו מציגים לנו מטרות אלו, אנו מתמלאים מרץ כזה, עד שכל המעצורים והחתחתים כלא היו בעינינו, כיוון שנוצח מורך הלב, העבדות הרוחנית שלנו. זאת היא האכסטזה למעשי גבורה. מן הדרכים הסלולות – שוב לאותו המקום שם היתה אדמתנו לפנים. בדרך החדשה הראה נראה מה יוכל היהודי לפעול ומה גדול כוח סבלו. ככה יגדל אומץ הלב עד אין שיעור. ואם ייווסף לזה הכוח המעורר של השפעת הרצל על ההמונים, גודל כשרונו לפחת רוח חדשה בבני אדם ולעשות אותם אגודה אחת – תיווצר אז גם האכסטזה של אחווה וחיים חברתיים. האדם נעשה אז חלק מן השלם, המאוחד ברגש הלאום, המקושר בעבותות הסתדרות, אחדות שלמה בששון ואסון גם יחד. אהבה עצמית נעלמה, היחיד בטל ברבים והרבים מרגישים את עצמם כיחיד.

מהותה של הציונות

אכן זאת היא הציונות. אך זאת היא הגדולה ביצירותיו של הרצל. לא רק אמצעי, אלא נצחון כביר כשהוא לעצמו. בקנה מידה פשוט אי אפשר לגלות את מהותה. החנוונות הקרה, המחשבת, הפקחית רשלנית, שבעת הרצון וקצרת הראות יש לה תמיד השאלות הילדותיות – כלום אפשר להושיב בארץ ישראל מיליון או עשרת מיליונים יהודים, הפוריה אדמתה או לא, כלום אפשר לייער את ההרים או טוב להשאירם בקרחתם? בעלי חשבונות עלובים! הללו היו רוצים לקבל ארץ מעובדת בשבילם מכבר, וקצרה בינתם מהבין שאילו קיבלו אותה, לא היה הדבר שווה ולא כלום אף אילו היתה אדמתה הפוריה ביותר וברכתה – מאה שערים. לאותו המיליון או עשרת המיליונים יהודים שהיו מושיבים בארץ, לא היתה ההתיישבות מביאה כל תועלת, אלמלא הרגישו בקרבם עליית נשמה, אלמלא נתנו את ידם לכלל המאוחד ולא הרגישו את עצמם בני גזע עתיק, אלמלא התרוממו מעל לחוליניות החיים, מעל לטיט היוון הבולע. עליית-נשמה זו אפשרית רק אחרי שיתחדש בקרבם הרגש הלאומי, אשר יוקירוהו ויטפחוהו כשהם מוכנים לפתח את סגולותיהם האישיות התפתחות שלמה עד מרום פסגתם ויבושו ברעיון של אבדן עצמותם בהמון האחרים, שאינם מצטיינים ואינם מצויינים בכלום. רק בשום לב למניעים פנימיים אלה שבנפש האדם, נוכל להבין, כיצד הדמיון נעשה לכוח והחלום – לממשות.

הרצל הסופר

את הציונות הזאת יכול ליצור רק פייטן בחסד עליון. והרצל היה פייטן. נשמתו צללה למעמקי כל הדורות והתקופות. הוא איחד בתוכו כל מה ששרה, התפללה וקוננה אומתו. זאת היתה ליריקה מסוג אינטימי מיוחד. הסתכלות בהירה, מחשבה שלוה, מלנכוליה אין-סופית, שפרצה בשלהבות נשמה פתאומיות ורתמיות, געגועים, צלילים תועים על נבל היסורים המתנשאים לשחקים – ואחריהם, כאילו מתוך סערת מרחקים – זעקה גדולה – זעקת נצחון או אימה ומכאובים? – שהחרישה את היסורים הנסתרים. לפעמים קרובות נישאים צלילי המנון נערץ רווי הצער העברי העמוק, האין סופי, כזכרון התהלים העתיקות.

הרצל העתונאי, הפליטוניסטן, הדרמטורג, המבקר השנון – מצטיין תמיד ברכותו, הוא תמיד נעים, סגנונו חד וחלק – סגולותיו של היהודי מאז ומקדם. אולם בכתביו היתה גם איזו שטחיות, קלות ידועה. זאת היתה שירת החיים, – הייתי קורא לה עתונאות פיוטית. מה שנכנס ונבלע בגופו, בדמו, בעצביו, כל מה שראה או הרגיש, עבר תיכף לתוך נשמתו והוצג בשורה רתמית של תמונות, הרודפות זו את זו, הבאות זו אחרי זו. החיים הביאו חומר חדש לבקרים בשביל יצירותיו. הוא השקיף עליהם בעיני אמן, היה מסתכל בהם מן הצד ונהנה מזיו יפיים. גם הדבר הקשה הטרגי שראה והרגיש, היה גורם לו עונג. הוא התגאה קצת בזה, שעמד במובן ידוע מעל לחיים, וניתנה לו היכולת האלהית להביע במלים מה שרוב בני אדם מוכרחים לשאת דומם בקרב נפשם.

אולם הציונות עוד העמיקה את כשרון היצירה שנחן בו הרצל. היא הופיעה בחייו, כרעם ביום בהיר, ככפור בנאות דשא ירוקים, כברד בשדה זרוע, אולם היא גם שיחררה אותו. אז רק אז הבין שחייו צריכים להשתנות מן הקצה אל הקצה. אולם עברו לא לשוא עבר עליו. כל חייו הקודמים, עם מאורעותיהם המעציבים והמזהירים, כל אהבתו, ערגתו, ידיעת העולם שלו – כל זה היה נחוץ כדי שישיג לאחר זמן בשלימות אותה האמת היחידה שכבר היתה טבועה בדמו, האמת היהודית האנושית, אמת עמו וגורלו, סבלותיו ותקוותיו.

חייו הפרטיים של הרצל

חייו הפרטיים של הרצל אינם חשובים ביותר להערכת עבודתו, שרק היא נכבדה בשבילנו. אף לא נאה לנו לחטט בסודות החיים האישיים של אדם גדול כהרצל. חייו החיצוניים של אדם גדול יכולים לענין רק את ההמון, האוהב לשמוע דברי חדודים ורכילות על כל מנהיג ודבּר בעמיו.

אולם לחייו החיצוניים של איזה מנהיג אין שייכות יתירה למה שמתרחש בנפשו פנימה. חייו החיצוניים של הרצל עברו תחת השפעתם של הרבה מאורעות ותנאים מעציבים פחות או יותר, כחיי כל אדם אחר. לכל חייו החיצוניים של הרצל אין שום שייכות לאותה התעודה הקדושה שנקרא למלאה והיא: להבליט בכל הכוח הבלתי-צפוי מראש את המציאות של חיים יהודים לאומיים.

תעודתו זאת של הרצל התבטאה לא רק בפעולותיו, אלא גם בכתביו ובנאומיו, בין שהם בעלי תוכן ציוני ובין שהם בעלי תוכן כללי. בת שירתו, כמוחו, נעשתה במשך הזמן ובהתעמק רוחו, גדולה ועמוקה יותר, נאמנה יותר, הוי אומר, “עברית” יותר. מי ידע לקונן על יסורי עמו יותר ממנו? מי ידע לקוות ולהילחם כמוהו?

חזון הרצל

מעל לתהומות היאוש, מעל לים הדמעות והדם, מעל לערבות הבוכיות מסביב לבתי העלמין, מתרומם בגאון רוח האומה המחכה לתחייה.

ראה, הקבר לא נסתם! רגבי העפר, הרווי דם קדושים עד אין שיעור וסוף, נופלים לתוך הקבר אך אינם יכולים למלאו. מכסה הקבר נע וזע, כמו ידפוק תחתיה הלב האוהב והמרטט של ענק.

נשמת הרצל מלאת היגון העלתה כמו מן הקבר את חזון ארץ ישראל היוקד, עטוף ארגמן החיים, חזון מולדת ומקלט שלום ומנוחה. עלה עלו מקברם כולם, כל הנופלים עם חומות ציון, כל הזורעים בהרי יהודה. עלה עלו מקברותם שופטים, מלכים, נביאים – ובראשם יהלך בכל גדלו ותפארתו רוח העם.

יען כי ראה זאת הרצל, יען כי הרגיש זאת, יען כי האיר לו הזוהר האלהי הרחוק, על כן יכול הרצל לכתוב ולנאום על הציונות כמו שכתב ונאם. כי נביא זמננו היה האיש. אולם לא כראות שירה ונבואה ראה זאת הרצל. אלה היו החיים בשלמותם.

הלאומיות הישראלית

ההיה הרצל לאומי? המתבוללים מתנפלים על מלים ומליצות ומשתמשים בדמיון שיש לכאורה בין רעיון הלאומיות הישראלית והלאומיות של עמים אחרים, כלומר משתדלים הם לערבב את השאיפה האנושית הצודקת והענווה, שאיפת הגנה עצמית פשוטה של עם עתיק וקטן המתמוגג ביסוריו עם אותם התאבונות הבוערים, עם אותה חינגא והלולא של שנאה ותאוות הגזל, דמתקריא בז’רגון המדיני “לאומיות” כביכול. קשה לנו לשער בנפשנו לעג יותר נורא ונוקב מעירבוב השאיפות הללו.

רעיון הלאומיות של הרצל בא לשים את שאלת היהודים במסגרת החוק הבין לאומי. שאיפתו היתה עבודה חפשית ושלווה של עם ישראל בהתאם גמור עם יתר העמים ושכם אחד אתם. הוא היה ממצדדי האֶנדֶמוֹניוּת, וראה את האושר כראות שימוש אצילי בחיים, כתוצאה של מילוי החובה מתוך אהבה. האידיאליות הלאומית שלו, כזו של יתר הציונים, מעוטרת רגש אנושי טהור, אנושיות מבפנים ומחוץ לעם ישראל. תכניתו לעתיד בנויה על הנחות מדיניות וחברתיות היותר נאצלות. בדרישותיו האמיצות לגבי הבנין המדיני והחברתי איחד את הדמוקרטיה עם כוח היצירה של הפרט, את ההתחרות החפשית עם הפוליטיקה הסוציאלית ועם המפעלים הממלכתיים חברתיים. רעיונות אלה מצאו אצלו לפעמים קרובות ביטוי בהיר וטיפוח מלא ענין.

הציונות – שיטת מחשבה

לאמיתו של דבר, כשאנו באים לדבר על הרצל עלינו לשכוח כל מה שהיה מקרי וארעי בחייו; עלינו להשתחוות אפיים ארצה לפני התגלות קדושה זו של נשמת האומה, אשר הרצל רק שימש לה סמל. הריני שונה את הדברים: הרצל היה הכרוז אשר קראה לו נשמת העם לבשר את גדולתה, כוחה ורצונה. וכי מה היא הציונות? מובן שהיא בעצם ובמטרה – ארץ ישראל, אולם בו בזמן היא גם הבעת כל העמוק, האדיר והחיוני שיש ביהדות בעולם כולו. זאת היא שיטת מחשבה ורגש, הנותנת גם ליהודי שירד פלאים בגלותו לשחרר את עצמו מן העבדות הפנימית ע"י אצילות מאמציו, יצירת שאיפות יותר נעלות ועלילות גיבורים. כי על כן יכול הרצל להשתמש ברחבות כזו בכל אותם האוצרות שנצברו בנפש האומה במשך שנות אלפים. רגשות נלהבים, הכרה עצמית, בטחון, זכרונות המחממים את הלב, העולים כלשונות אש ממעמקי הנשמה, קריאות נצחון של הרוח, שאיפות אשר כקול הרעם ירעמו בלב העם או ישתפכו, בעליה שלווה השמימה, למרחקי האין-סוף, או ישובו ותקפו את המוח בסערה ויטביעו את החזיונות החבויים בו מכבר בים של אורה, ונפחו רוח חיים באפיהם ורקמו עליהם בשר להיות ליצירות חדשות מלאות יופי וכוחות חדשים.

הפתוס העברי הדרוש לנו כל כך, הרצון והמלה הפודה, המלהיבה; פני משה המזהירים באור יקרות, רצפת האש בשפת ישעיה, נבל הזהב בידי דוד, קריאות מתתיה החשמונאי, צלילי שירי ציון ליהודה הלוי, כן, ה“שם” המפורש שנתן מהר"ל מפראג בפי הגולם – קראו לי בעל החלומות, לכשתרצו – אולם אנכי חוזר על דברי, שזה כוחנו ובלעדיו אנו עפר ואפר.

בשום דבר לא תקוץ נפשי כמו בקולטוס האישיות. אולם הקולטוס שלנו איננו אישי, זהו הקולטוס של נשמת העם. על הרצל השקפתי תמיד לא כעל אישיות, אלא כעל הגדולה המתגשמת של דבר לא-אישי, כעל מכשיר הכוח שתקף את כולנו וינהג אותנו שבי בתוקף קסמיו.

חברי הקונגרס

זה היה הרוח שמילא את הקונגרס הראשון. אולם בזה עוד לא הוגד הכל בדבר הקונגרס. יש להראות עוד על שרטוט אחד מיוחד שלו. לפי דעתי היה הקונגרס הזה בחינת מהפכה. הוא התאמר להיות בא כוח היהדות, בשעה שבאמת לע עמדה כל הסתדרות מאחריו. לא היתה לו שום באות-כוח מלבד באות-כוח עצמו. הוא לא היה הפרי, אלא שורש הכל. הוא היה אי-חוקי, משום שעדיין היה עליו ליצור את החוק. הוא לא היה מסודר, משום שעדיין היה עליו ליצור את ההסתדרות. זה היה אקט במזיד של מספר-יהודים ידוע, שהטילו על עצמם את החובה ליצור דבר מה חדש. וזה סוד גדלותו של הקונגרס.

עדיין אני רואה בבהירות את הכנסיה המשונה, המגוונת הזאת. רבנים ופרופסורים, רופאים ואינג’נרים, סופרים ועורכי דין, מהנדסים, חימאים, בנקאים, סוחרים, רוכלים, סטודנטים, חקלאים, רואי חשבונות, פקידים – מכל מקצוע ומשלח יד שבעולם. אורתודוכסים, משמרים, מתונים, חסידים, מתקנים, נאורים, אשכנזים, ספרדים, שטריימלים גליצאים וצילינדרים פריזאים, מטיפים מגרמניה וראשי מתיבתא מליטא, בעלי ממון וסוציאליסטים, נדיבים וסטודנטים אביונים, מערבות פולניה ומהרי שוויציה, מגיטאות ליטא ומחוגי וינה, אנשים מדברים רוסית, פולנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, הישפנית, מדיארית, ערבית, הולנדית, בולגרית, סרבית, דנית, עברית ואידית – כולם באו הנה מאוחדים ברצון אחד, נושאים דגל אחד. פתאום שכחו כולם את חילוקי הדעות השוררים ביניהם, את כל שאלותיהם המקומיות הפעוטות את כל דאגותיהם הפרטיות, ורוח אחת מפעמת אותם, להתמכר למפעל אחד גדול, והם מתווכחים, נושאים ונותנים, דנים בהתלהבות וּודאות כזו כאילו שאלה זו בדבר מולדת האומה היתה תמיד שאלת החיים היותר קרובה לכל אחד מהם.

זה היה רגע גדול בדברי ימינו, נצחון האמונה בהרים את מסך הדורות – והעם המתפלא רואה לפניו את ברק גאון עצמו. הרוח המשתחרר מפחדים וספקות, היוצא ממבוכת הדאגות המרות, עלה למרומים והתחיל סוף סוף לשלוט בעצמו.

חשיבות יום הזכרון ותקוותינו

זה – זכרון הסנה הבוער במדבר, עם חולו ואבניו, עם גבעיו האדומים ולהט השמש היוקד. מדי יבוא השפק לענותני, הנני מתאמץ להחיות בלבי את זכרון ימי הפלאות ההמה. ושוב אני רואה את הסנה הבוער בלבי ואינו אוכל, ושוב אני שומע את הקול הראשון בקונגרס הבזילאי, – שוב אני שומע בהישנות השבועה: “אם אשכחך, ירושלים!…” וצלצולה החגיגי בכתלי הקזינו הבזילאי בעוד גלות ואדישות מסביב, – ותיכף אני מוסיף אומץ וממשיך את עבודתי כקדם. מדי היכזב אחת מתקוותי, אין לי אלא לשוב אל חיק אותם הימים ושוב יתקפני גל האידיאליות במדבר הירידה ואבדן-העצות הלאומי.

חמש ועשרים שנה! ² קשה לי להשיג את הדבר. חידה זו מי יפתרנה? איכה היה הדבר, אשר עלו שאיפותינו רגע אחד למרום, התרחבו רעיונותינו, התעמקו רגשותינו, אמונתנו התחזקה, תאוותינו היטהרו, רצוננו הגביר חיילים וכל חווייתנו קמה לחיים חדשים, חדורת רעיון גדול אחד? ואיכה היה הדבר, אשר הקומץ נעשה להמון עם, התלהבות יחידים להסתדרות ולזרם כביר כוח במחשבה הישראלית ובחיי העם? אולם העובדה לפנינו היא. נס התרחש, בימינו התרחש הפלא.

האם בפעם הבאה לא למטרהורן ולא לקונגרס הבזילאי, אלא ישר לארץ ישראל תוביל דרכנו? והאם לא יופיע לעינינו הדר הכרמל זה מעטהו עננים כיום?

“הראני את כבודך!”

[לונדון]

---

מקס נורדוי

מאת

נחום סוקולוב

מקס נורדוי / נחום סוקולוב

סימן מובהר ומופת חותך הוא להאישים ענקי-הכשרונות, ל“ארזי-הלבנון” המדעיים, לאדירי-החכמות ולשגיאי הגאוניות השכלית, או המעשית, שהם מעמיקים לפתח במפעלות רוחם את פיתותי החותם של תקופת הזמן, אשר בה חיו והגו ופעלו. אות הוא לעולם, חור ולא יעבור. רוח הגאון הוא “חק תוֹכוֹת” על לוחות קורות דואות. מאווייו ומגמותיו של העם אשר ממנו חוצבו, ואשר סגולותיו, שבהן הוחן מיד אלהי הרוחות לכל בשר, הן מתרוממות בקרבם עד שיא השלמות וגרם מעלות השכלול, מתמצים בתוך תוכם בתכלית המיצוי, ומסתכמים בסך הכל בשורש נשמתם ובעצם הווייתם של היחידים האיתנים והנשגבים הללו. צריך להסתכל בהם דרך שתי אספקלריות מאירות, כדי לראות את דו-הפרצופיות שבהם; כי אמנם מנה אחת אפיים ניתנה להם. מן העבר האחד, הם מצטיינים כצלם דמות עילאה של דורם, כה“פני” של צביונו, כהראי המלוטש של קלסתר פניו הרוחני; ובה בשעה, מהצד השני, כעין ההישג האחרון והגישום השלם של שאיפות הדור ודעותיו ויגיעותיו. וכן גם כשהיו לקברניטי ספינות מפליגות ושטות בתוך זרם-מה, אשר ממקור רוחם היו לו תוצאות, באשר כי הם פילגו לשטפו תעלה; יש אשר הזרם ההוא הוא לא רק נפעל על ידיהם, אך גם פועל עליהם, ומפלס בשבילם גם את נתיבם הם, עד שהם נעשים בבת אחת, וכמעט במידה שווהף גם למנהיגים גם למונהגים; כי שתי התכונות האלה, שנראות בעיני המבקרים המרפרפים כנבדלות זו מזו, לאמיתו של דבר, הן מתלכדות ולא מתפרדות, לא כתחומין יונקים זה מזה, אלא כתחומין נבלעים זה בזה. המבקר, החופש את האמת הגנוזה בחביון התרבות, והחודר חדרי ההוויה הנפשית, עומד משתאה לפני התופעה הזאת; וכשעיניו בחונות ובורגות לפני ולפנים מן המסך ה“לכאורתי”, הוא מגיע לידי הכרה, שאין שתי התכונות האלה סיבה ותולדה, כמו שהדבר מסקר בהשקפה ראשונה, אלא שתי תולדות נובעות ממקור סיבה עליונה וטמירה, שהיא סוד האישיות, שעליה דנים, ושהמקור הוא אחד ויחיד במינו, אלא שצריך לתפוס בהרגשה אמנותית דקה – את עומק אופיה של האישיות ההיא, ולא לנסות לאחזה בצבת של ניתוח גס והגדרה של מיון בעלמא, כדרך הפחותים שבחוקרי גרמניה, אשר כמה ממבקרינו מחקים אותם.

בלי היזקק לשעשוע זה של מיון, וגם לא לגזר דין מחייב או שולל של מבקר זה או אחר, של כנופיית – מבקרים זו או אחרת, העם מעריץ את אישיו מתוך הרגשה שלמה ואי-מנותחת, כביכול “מעבר למפתן ההכרה”. לא מספיק הוא הדבר להיאמר, שהוא “מכבד אותם”. הוא איננו אומר די לכבד אותם, אלא הוא מתכבד בהם; והא ראייה, שלהם נאוה כבוד לכהן פאר בזבול הנצח, באותו דביר התהילה, שמפתחותיו נמסרו לידי החייל הנעלם למרות גילויו, השותק, למרות פומביותו – העם!

וחוץ מן הטיפוס של אישים הללו, שהם חותם התכנית של גורם, ישנם עוד אישים אחרים, אשר אם נצייר לנו בדמיון את העולם ההווי כעין משכן, האישים האלה הנם חים ועובדים עבודתם ב“צדי המשכן מזה ומזה”, כמעט בהיסח הדעת מכל עסקי זמנם, ושאונו והמונו. מבטם של אלו הוא נעוץ בדבקות עצומה, ובצמצום קבוע בל יצען, בכיוון העתיד, בלי דאגה, וכמעט בלי יחס פנימי לדברים כהווייתם, ולמנהגו של עולם. תמצית מגמתם וגדל עבודתם הם “סולו סולו פנו דרך” בשביל העם, או האנושיות, אל אשר יהיה רוחם להשכיל ולהיטיב. האישים האלה הם “הגיבורים אנשי השם אשר מעולם”. מה יתן ומה יוסיף להם הכבוד והפאר של היום העובר? לא איכפת להם! גלמודים, יחידים ברשות הרבים, בקרב המונים המונים, אשר לא יוכלו, או לא יחפצו, לירד לסוף דעתם, מושבם הבודד הוא איתם, “וישימו בסלע-רוחניותם את קנם”, והם משפיעים על העתיד לבוא, אוצלים מרוחם על מרחק בלי מצרים, אל מעבר לדור ודור עד עולם.

מקס נורדוי שזר ואיחה את שני הקרעים, את שתי סגולות-הרוח האלה, אשה אל אחותה. הוא היה אחד מאנשי הרוח הכי פוריים ומפרים, שאור חכמתו היה זרוע על בני תקופתו; והוא גם התאים ואיחד בנפשו את שני התפקידים האלה, שהם, בנוהג שבעולם, נפרדים ונבדלים, ולפעמים, אף סותרים זה את זה: תפקיד איש היום, שליח הציבור ודבּר לדור – ותפקיד בעל המחשבות על דבר העתיד לבוא; וב“כפלים-לתו-שעה” אלה עמד לשרת לפני העם והאדם

הוד והדר פעלו כעתונאי, מלחמות עטו ללא מרגעה, בעד מה שחשב לאמת – קואורדינציה מפליאה זו, התאמה וצירוף מלאי-עזוז הללו, מעשה מרכבה מכל הדעות שמלאו את חלדו המוטרד, לנוכח המטרה שאליה היו לו כיסופין עילאין, בלי רגע של ליאות וניוון, והיא: שיחרור רוח האדם מכל מה שהוא חשב לשגיאות קלות, או חמורות, למשפטים קדומים ול“שקרים מוסכמים”, וניצחון כל הדעות, שהוא חשב לנכוחות והגיוניות, והגשמתן בחיים הממשיים של זמנו – ספרי הבקורת והפילוסופיה, שהיה כמו מנער משרווליו, ושיש בהם עידיות ובינוניות וזיבוריות, המאמרים לאין מספר, שכתב כל ימיו, אשר בהם דן על כל בעיות המוסר, המידות, האמנות ועוד ועוד, האנציקלופדיה ה“כל-בו”ית הזו, שהוא היה האדריכל והבנאי שלה, המכילה שפעה ענקית של מושגים והשקפות ושיטות ועיונים ושאלות ופתרונים, שיהיה להם ערך עדי-עד לרחק ולקרא ובכל האופנים – לעיין בהם לעדי עד – המוסד האישי המתמיה הזה נקרא בשם: נורדוי! אוקיינוס…

ב

מן תחנה אחת עד חברתה, מחייל אל חייל, הלך בעל-גבורות הלזה וכבש את מקומו על גפי מרומי ספרות אירופה. הוא היה אחד הסופרים היותר חריפים ושנונים ומבריקים בפלדות סגנונם, ולמרות זאת – היותר רציניים. הוא היה בעל-מקצוע מהיותר “בעלי מלאכה אחת” (בעתונות), ולמרות זאת – גם מהיותר,חכמים כוליים", זאת אומרת אנציקלופדיסטים. נורדוי כבש את מקומו בספרות העולמית, הלוך וצעוד מעדנות, פסיעה אחרי פסיעה, בלי סור אף לרגע אחד מן הקו אשר התווה לו. במידה של נשתוונות גמורה כלפי השוק וכלפי טעם ההמון ההפכפך, לא רדף מעודו אחרי הצלחה סואנת, נוצצת, נוחה וקלה, ואם האירה לו ההצלחה פעם ושתים את פניה, הוא לא חיפש אותה, ולא התכוון להשיגה. כל ימיו לא שת בחלקות לתיאבונים הגסים, רק אל השכל הישר שם פניו, ואל ההרגשות המעדנות את נפש האדם היה נושא את נפשו בלי הפוגות.

מקס נורדוי היה לא רק עיתונאי גדול. הוא היה אחד העתונאים היותר מלומדים. הוא היה גם אדם גדול. המעופים הנשגבים של רוחו נפגשו יחד עם רגש אצילות שנוסס בנפשו. תולדת רגש האצילות הזה היה בּוז לאין קץ לכל דבר המוני והדיוטי, לכל סחי וגיעול וערווה ותורפה. הוא לא היה איש מאמין, אך איש צנוע בתכלית הצניעות מטבעו. בערה בו אש-תאווה לאמת ולטוב – תאווה אשר מצאה כוח לשגשג ולעלות כפורחת; יען כי עוד מידה מעולה היתה בו, והיא, היותו מחונן לתומו בסגולות הכשרה גבוהה לשיכחת עצמו, כמעט עד כדי ביטול היש הפרטי, שעל ידה אדם זוכה לענוותנות ולפשטות. בתקופה כהנוכחית, בזמן, שבו, כנראה, היו התאוותה גשמיות לדת היחידה של הליקוי, היה דבר מה נוגע אל הלב לראות את הסטָיוִיות (סטואיציזם) הגאה והפשוטה הזאת, ששכחה את עצמה – לראות את הדוקטור הזקן והמלומד בגאוני הזה עובד כעתונאי להחיות את נפשו ואת נפשות ביתו, מצויד רק במתק מזגו לנגד נגעי הגורל, מתון וסבלן כלפי המוקשים והחתחתים היום-יומיים, איש הסגולה הזה היה סוגר את עיניו לכל מה שלא היה בבת אחת צנוע וגדול, שלא נכנס בכלל מטרתו הוא.

בשביל תפקידו הן דרושים היו אומץ כוח, מרץ, חוש מעשי, רגש התפעלות, דרות ועידון, כוח הסבל המתמיד, שוויון משקל רוחני, לב חם, פעילות ללא הפוגות, ושכל ישר מנצח על שגיון בפלס ומאזני משפט ההגיון. כל סגולות הנפש האלה בו נפגשו, משיקות אשה אל אחותה.

ככה היה מקס נורדוי לפני המלחמה בעתונותה אירופית, ככה נהיה בספרות: כוח חד-בדרא נבדל בתכונתו. בתור חוסן רוחני, בתור חקקר דבר נוקב ויורד עד התהום, בתור הוכיח בדברים ונצח במופתים, בתור סגנון, בתור נאום נמלץ ולשון חכמים – היו משתאים אליו בכל מקום. אף אלה אשר לא היו תמימי-דעים עמו, בנוגע לבעיות האמנות החדישיות ועוד, היו משתחווים בהערצה לפני היריב הנאדר. נשגב בחשיבותו, איתן בעוז הגיונו, קורע בתער בקורתו את צעיפי הליל של קורות הדורות, שופט עז וקשה ללא שוחד, ללא משוא פנים, בלי חמלה ונדנוד – של כל זולות שפלה, של כל מליצה ריקה, ושל כל צביעות ולשון רמיה, לפעמים – נביא וחוזה עתידות, תמיד חדש ועוטה הוד, בעיקרו חוקר טבעי מצויין, רופא זקן ורגיל, מתחיל מן הטבע, ומסיים בטבע את כל מסקנותיו הרוחניות, מתנשא עד גבהי אידיאליות טהורה ואצילית, פוריטן מחמיר, קפדן, לוחם בלתי מתרצה, בלי אבק של דמגוגיה, אך בהגיון עד הקצה האחרון, שונא כל “אבן אופל” וכל מישוש באפלה, לפעמים גם כל מה שנחשב לרבים כסלסול ועידון, ושהוא חשב לשקר-החן ולשימצה ולזרות מתעה; זקן, וכל ימיו צעיר; אחד השרים הראשונים השליטים בסגנון הגרמני, ובה בשעה “פוליגלוטי”, איש הספרות, ובה בשעה איש המעשה – זה היה מקס נורדוי!

אילו לא עשה נורדוי כלום בעד העם היהודי, אילו רק היה, הווייתו גרידא, היתה מספיקה לנו להתיימר בכבודו ולהתגאות בו ולהתייחס אליו בהערצה עמוקה בתור היותו אחת ההופעות הנאורות וההתגלמויות המזהירות של גאוניות גזענו. הוא היה תופס מקום חשוב בין הגדולים כהיינה, ברנה, ד’ישראלי, גיאורג ברנדס ועוד סופרים אחרים גדולים ומפוארים שהגזע היהודי הוציא לעולם.

אבל הוא בא אלינו, ונתן לעמו כל מה שבעל גאוניות יכול לתת.

אני וחברי, קומץ השרידים ששרדו מהקונגרס הציוני הראשון, עודנו זוכרים את החדווה, שמילאה את לבנו למשמע נאומו של נורדוי. מה שהקסם של מלה, פשוטה וכבדת-משקל בבת אחת, מה שההרגשה העמוקה של אמת וחסד, של יושר ושל חוב, מה שההכרה של קול-מליץ מתוך מצפון אצילי – הוא מסוגל לעורר את הלב ולהרחיב את העוז בנפש – אנחנו הרגשנו. מעולם לא לבשה הדעה הציונית צורה יותר נהדרה, לא התבטאה בלשון יותר כלילת-פאר, יותר קולעת כחץ למטרה, מעולם לא הוצקו רגלי ישראל סבא ביותר רוח עלומים ורעננות של זיו נוער אמיתי; לא תאריכי, אלא פנימי ונפשי, מאשר בנאום ההוא. בלעדי שמו הגדול של נורדוי, אשר בעת ההיא בער עד למרחוק, גאוניות רוחו, שהכל הסכימו עליה, הקונגרס הציוני הראשון לא היה למאורע כביר ערך כל כך, ואז לא היו גם הקונגרסים שבאו אחריו, ושלשלות השפעותיהם ותוצאותיהם עם כל הפירות שהצמיחו ועם כל המנהיגים והמונהגים שבאו אחר כך כ“תולדות-דתולדות” חשובים כל כך; ומי יודע אם באנו אל המדרגה, אשר עליה אנו עומדים עתה.

ואולם רוצה אני להיות נאמן לרוח נורדוי בדיוק ההגיון, כדי לָעוּת, ולא לעוות משפט. האם הנאום המפואר ההוא, ואלה שנשמעו מפי נורדוי בקונגרסים שאחרי הראשון ייכנסו בכלל הסוג השני של אישים, שהזכרתי לעיל, האם “הליכות עולם להם”, וסגולת הנצח תכשירם, כפרקי ה“ציון” של רבי יהודה הלוי, לעשות בלב עמנו פעולה מחנכת, מעוררת ומרוממת, ורישומו יהיה ניכר, ותוכנו מובן ומורגש גם אחרי עבור שמונה מאות שנה? מסופקני, בראותי, שכבר עתה חדלו לקרוא אותו, וגם אם עוד יחידי סגולה קוראים, אינם מתרגשים ממנו, ועוד לא עברו ארבעים שנה! הנני נוטה לחשבו לסוג הראשון של תכונת האישים, כלומר, לסוג ההשפעה על הדור הוֹוִי, שהוא גם כן רב-ערך מאד, כי ההווי מכין את העתיד, בהראותו לו את הדרך.

הרצל עמד במדרגה יותר גבוהה מנורדוי. הרצל היה המעורר הכי עצמום וערוך-מלחמה ברוח כביר אמרי פיו בעבודתו ומשאו של יצירת ההסתדרות הציונית, והסתדרות זו היא אסירת תודה לו בעד תתו לה שלהבת-יה טהורה שלו, החלטה בלתי רופפת שלו, קנאות שלו לאמת ולצדק, אומץ רוח שלו ולהבות רגש שלו, אשר לא חדלו לחמם את לבנו, אבל לב הרצל עלץ, ומשוש דרכו גדל, בראותו לימינו את איש בריתו למלחמה, הזקן ממנו, ששמו לבד היה כוח, שתכונת נפשו חייבה יחס של הוקרה, ושהכניס לתוך תכנית העבודה את שלוש הסגולות הראשיות הנחוצות למנהיג: הדעת, גבורת הרוח והיושר. עם נורדוי ולצידו המון יהודים אינטלקטואלים, ונוער יהודי חדור רוח אידיאלי נכנסו לתנועה, והרצל יכול לאמור עם לבו, שלפחות החלקים היותר אצילי-הנפש והיותר מחונני-כשרון באומה מגינים על הציונות, ושיש לו למי להפקיד את ירושת עבודתו בבוא עתו להיפטר מן העולם.

ג

כהיסטוריון, הריני נותן לנורדוי את המקום הראשון לצד יוצר ההסתדרות הציונית. ההיסטוריה המפורטת עתידה להראות, מה גדול היה תפקידו, כמה מצויינת היתה דעת-המעשים-והבריות שלו, תשומת לבו והבנתו את המאורעות הגדולים ואת הפרטים הקטנים, שמירתו את הסודות, פוריות חידושיו, עדנת רגשותיו, ומה שמחירו לא יסולא בהתעמולה: עוז-הרוח, החגיגיות מלאת-ההוד, וחכמת הביטוי. דמיון כוזב הוא, שנורדוי ברא יש מאין, ושהמציא תורות חדשות, אשר לא עלו על לב זולתו. לאמיתו של דבר, אף בנאום המופת שלו בקונגרס הראשון, לא הביא שום חידוש מפתיע. ההפתעה היתה רק בזה, שהוא השמיע את הדברים האלה; שאנחנו, הסופרים העברים מאז, השמענום השכם ודבר, אלא שוהא הצהיר אותם – זה היה הדבר החדש, וגם – שהוא נתן להם את צורת לשונו ואת תמצית נסיונות חייו. הוא היה בעל המלים הלוהטות המלהיבות את ההמונים. הוא הצליח לברוא את הסיסמות, שנעשו לבחינת “אילין מליא יהון לרקיעיא”, לסימני זכרון, לסמלי-מפלגה, ולראשי פרקים של תכניות-תעמולה. הוא קבע כמסמרות את תכניות שאיפותינו. הוא ידע כיצד להשפיע על הכוחות הלאומיים שלנו, לגייסם ולהוציאם חוצץ למערכות המלחמה כנגד ההתבוללות, שהיתה הבסיס של האסכולה היהדותית הרשמית באירופה המערבית. ואחרי אשר הרס אותה, עזר לייסד את הציונות החדשה – כי סתירה זו היתה בניין. לו, ביחוד לו, עלינו לשבח בעד מצאו והשיבו ליהודי אירופה המערבית את התואר הציוני שאבד להם, כאבידה שאין לה חליפין. כעת, כשהציונות היתה לשאלה ממשית של הפוליטיקה בין-הלאומית, מבשרים לנו פעם בפעם, שסופר פלוני או אלמוני מגדולי הסופרים היהודים בספרות האירופית הואיל לגלות את אהדתו לטובת הציונות; אבל איפה היו הסופרים האלה בשכבר הימים? נורדוי לבדו נצמד להרצל לכולנו. ובמשך הנסיונות, שלא חשך הגורל מהסתדרותנו, בימים הקודרים ובשעות האכזבה, זה היה הדבר, שנתן לנו עוז ותעצומות, נחמה ורגש גאון מיוחד, שחשנו את עצמו בקשר נפשי בלתי-ניתק עם הרוח האצילי והכביר הזה.

בכבדנו את נורדוי, אנו מכבדים את עצמנו, ובכבדנו את הציונות – אנו מכבדים את קדושת זכויותיהם של בני אדם יחידים, ושל קיבוצי בני האדם, והם העמים. לא בשל חיבה אישית יקרות לנו תמונות האישים המפארים את העם. עם, שהוא ראוי לעבר הגדול שלו, ושהוא דואג למצבו ההווי ולעתידותיו, צריך לאהוב בכדי להכיר, בכדי להכיר בהכרה אישית, במידה ידועה, את אותם האישים, שעבדו אותו באצילות רוח. צריך להכיר אותם, כדי לאהבם; וצריך, מהצד השני, לאהבם, כדי לרצות ללמוד להכיר אותם, סילוגיות זו נראה כעוגה נקסמת; אבל הרצון הטוב מסייע לנצח את הקושי. נחוץ הוא הדבר, יען כי זוהי פינה חשובה בקורות עמנו. חכמינו, סופרינו, עובדי המפעל שלנו, נואמינו ועתונאינו לנו הם, הם שייכים לנו, הם תעודת עשרנו, הם הקרן הקיימת הגדולה שלנו, הם בבת אחת כוחנו וכבודנו בתבל. ניב עטם או שפתם משמיע את קולנו, כשרונם הוא הנותן פלס לדעת הקהל שלנו, והוא המליץ בינינו ובין העולם, חייהם נותנים תוכן לספרי קורותינו; הם הגיבורים במלחמת חיי האומה ומירכתי במת החזיון, אנו צריכים, כמקהלה נאמנה, כעם בינות, ערי רגש, לחדור לתוך נפשותיהם, לתפוס את רעיונותיהם, לחלק עמהם את שמחותיהם, ולשער את צערם.

איזה שנים לפני פטירתו של נורדוי, כתבתי בשבועון הצרפתי לישראל Le Semaine Juive" " שיצא אז לאור בפאריס:

“למרות שבעים שנות חייו, נורדוי עודנו חזק ואמיץ ומלא רוח עלומים. בכבדנו אותו, אין אנו רוצים לתת לו חופשה, פחות מאשר בכל זמן קודם, רשאי הוא לשמור לפיו מחסום. מעולם לא היו חובות יותר רציניות למלא. לפנים היה קהל השומעים הציוניים עדה מוגבלת. כיום הזה היה לרבבות עם. ההמון הזה ההולך ומתחדש, הוא מוכן ומייחל להוראה ולקליטת אמוציות גדולות. כל הציונים שבעולם יריעו בששון להופעתו החדשה של הרב-סבא בקרב ההנהלה העליונה של הסתדרותנו הציונית בקונגרס הקרוב ובוועידות, בעתונותנו ובספרותנו. כל אלה שהקדישו את כל חייהם לעבודת הדעה הציונית, כל זקני הלוחמים במערכות המלחמה הקשה הזאת, אשר בה נפלו חיילי החובה במספר כביר כל כך, כל העושים את הכנותיהם לקראת הרגע, אשר אז תגיע אנייתנו אל החוף – כל אלה המאמינים, המקווים, יקדמו בהתלהבות את חזרתו של נורדוי לעבודה הציונית, ולכשתהיה השעה כשרה לכך, את ביאתו לארץ ישראל, להשתתף במפעל התחייה, הוא היה אחר ממעורריו ומתומכיו הראשונים”.

ד

“כן בקדש חזיתיך”, אבי, בדמיון מנחם. לא ניתן לי לראות בהתקיימותו של מחמד-חזיונותי, ילד-הטיפוחים של אהבתי והערצתי לסבא הנהדר.

זו היתה חזות קשה וקורעת לב, שנורדוי לא היה עמנו בתקופת המפעל המדינאי; אבל זה היה אונס המסיבות, גזירת שמיים, שאין להרהר אחריה, ושאין להאשים בגללה שום בן אדם. כל ההשערות בעניין זה הן ילידות תאוות הסקרנות והרדיפה אחרי סודות ודברים שבגו, תחת הדברים לפי פשוטים. זאת היתה טרגדיה.

האיש אשר הפיץ אור על נפשותינו ולקח את לבבותינו, אשר הגן על משפטינו, וילחם כנגד שגגותינו, ויתאמץ בכל כוחו לשפרנו ולשכללנו, האיש שקיבל מאת האלהים את המתת היקרה והיוצאת מגדר הרגיל – של נואם כביר, מנצח, גא ונערץ, המתורגמן הכי נאמן של שאיפת עמנו – איננו יכול להיות נשכח, או אף להיות מחולף על ידי אלה או אחריםבין היהודים הלאומיים. נורדוי היה מעין כהן גדול של הצינוות, מורם מסיעות, ממפלגות וכנופיות. ישנם בינינו מנהיגים, שאפשר להשוותם לכורים במחפרות, שבקרדומותיהם ובדקריהם הם קוראים ושולים ממעי האדמה את הבצר היקר; נורדוי היה נהר שאינו פוסק, אלא זולג, בלי מעצור ובלי הפוגות, זהב ואבני שוהם. היו בינינו חושבים עמוקים, עובדים בציונות המעשית, בפוליטיקה, בישוב, בחינוך. הוא עמד על משמרתו כאחד מרבותינו בציונות הנקיה. זה היה משפטו לפני המלחמה, זה היה משפטו אחרי המלחמה.

רוב הכותבים על דבר נורדוי לבדו, או על דבר יחסו של נורדוי אל הרצל, כתבו מפי השמועה, ומהגירסאות השונות בחרו את היותר תמהוניות ומזעזעות, ואת היותר מסוגלות לפרקמטיה חריפה של עתונות. כדי להבין את אופיו של נורדוי ואת יחסו אל הרצל, צריך, ראשית כל, להעמיד את האמת על תילה. נכון הדבר, שהרצל פנה אל נורדוי וכתב-יד החוברת “מדינת היהודים” בידו; אבל לא נכונה הגירסה, שהוא פנה אל נורדוי בתור היותו רופא-פסיכיאטר, לראות אם אין בו סימנים של טירוף הדעת. הכותבים כן לא הבינו מה ששמעו. אני כבר כתבתי במקום אחר, שהרצל פנה במחברתו החדשה לאנשים שונים, שקיבלוהו בחיבה, אבל מיאנו להקדיש לעניין הזה תשומת לב יתירה, בחשבם את המחבר למשוגע איש הרוח, במידה ידועה. ואין זאת אומרת שחשבוהו למשוגע, אלא שחשבוהו לחוזה, למשורר, לבעל מליצה, ולא לאיש מעולם המדיני המעשי. זה פשוט ומובן.

הרצל פנה אז גם אל עסקן מדיני ועתונאי מפורסם אחד, יועץ הממשלה, שיף, שהיה בא-כוחה של לשכת העתונות האוסטרית בפאריס, יהודי מתבולל, בעצם יותר קרוב על היהדות מהרצל, אבל פיקח ביותר ופיכח ביותר מלהתעניין ברצינות ביזמה כזו. אף הוא היה רואה את הרצל לעתים קרובות, ואף קיבלהו בחיבה, כשבא ומחברתו בידו, ורק לבסוף הרהיבו אצל ידידם המשותף נורדוי. אמר לי שיף, כשפגשתיו כאורח בימי הקונגרס בהאג, שאפשר שהיה לו חצי-הירהור כזה, שנורדוי הוא רופא נפשות; אבל אין לגשם את הדבר באופן גס, אלא צריך להבינו בדקותו. הרצל היה אז איש צעיר, והכוח המדמה שלו היה עז ומתחולל כסער, ונורדוי כבר היה אז איש בא בימים קצת, והיה בקי יותר בעניני היהודים מהרצל, על כן יעץ לו שיף להימלך בחברם הזקן מהם.

אמנם הרצל ונורדוי הכירו איש את אחיו מכבר, ימים ושנים לפני כתוב הרצל את החוברת “מדינת היהודים”. הם היו בני אומנות אחת; הרצל היה כותב בעד ה“נוייע פרייע פרעסע”, ונורדוי בעד “פוסישע צייטונג”, ורוח כמעט אחת היתה לשני העתונים האלה, למרות הבדל מקומם. הם היו נפגשים בבית הנבחרים, בתערוכות, בבתי-תיאטראות, במסיבות-רעים, בבתי הקפה ועוד. שניהם היו אנשי רעים להתרועע, ורוח פאריס העליזה והמקרבת רחוקים, קירבה את שני העתונאים הגדולים של השפה הגרמנית ושל עולם-המחשבה הליברלי, ושבעיקרם, אף לפני הציונות, היו שניהם בני ישראל. השיחה הראשונה עם נורדוי בשאלת היהודים, לא בדרך אגב, אך לשמו ולשמה, שהרצל מביא בזכרון מיומן שלו, נתקימה בששה ביולי,1895. על דבר זה כתבו בעלי האנקדוטות, ש“ימים קשים היו אז להרצל, שנסיונו אל הבארון הירש לא הצליח, ושסוד נפשו העיק עלי, ושעל כן פנה אל נורדוי”. הוסיפו כאן מעט לתפארת המליצה. העולם היהודי, ובמקצת גם הלא-יהודי, היה אז מלא ויכוחים עם הרבה דמיונות וגוזמות על דבר הבארון הירש, והרצל חשב לתונו, שהבארון הזה יתעניין לייסד את מדינת היהודים, ופנה אליו, וכמו שאפשר היה לראות מראש, לא הצליח להשפיע עליו. אז כתב הרצל גם מכתב אל ביסמארק בתור נסיון אחרון, לדעת אם נכונה ברוחו או לא המכתב עלה בתוהו מה שגם אפשר היה לראות מראש. אז דיבר עם נורדוי.

“מעולם עוד לא היתה בינינו הרמוניה כזו” – רשם הרצל – "איש מפי חברו הוצאנו מלים. לא שיערתי כי קרובים אנחנו כל כך, ואין לזה שום קשר עם הדת. נורדוי כופר בעצם מהותה של הדת. אין אנו אלא בני גזע אחד.

הרי המטאפיסיקה שהיתה מלפפת אותנו בציונות שלפני ארבעים שנה. מה אנו ומה חיינו? דת או עם, משפחה או גזע? ומדוע לא נתערב בגויים? אנחנו חשבנו אז, שהדבר הוא תלוי רק בנו: רצוננו – נתערב, אין רצוננו – לא נתערב. הרצל ונורדוי באו במשך השיחה ההיא לידי הסכמה גם בהכרה, שנגד-השמיות עשתה אותה ליהודיים; ונורדוי אמר: מהי הטרגיות ביהדות? המשַמר בעמים שואף להידבר באדמה, והמשַמר בישראל זה אלפיים שנה הוא חסר מולדת. הרצל האמין כמעט, שהמחשבות המטרידות אותו הן מטרידות גם את נורדוי. אך נורדוי טיכס אחרת: נגד-השמיות תביא את היהודים לידי הכרח להחריב בכל מקום את רעיון המולדת, והרצל הירהר בו ברגע: או להקים להם מולדת בעצמם.

באותה שנה, בי"ז בנובמבר, כאשר שב הרצל פאריסה, לנסות הפעם דבר אל הרוטשילדים, גילה, בפעם הראשונה את אוזן נורדוי על דבר הצעדים המעשיים, שהוא מוכן לאחוז בהם. נורדוי הביע תיכף את הסכמתו, והרצל השתאה על “תבונתו המהירה כברק”, וגם היה לו הרושם, שמצא הפעם עוזר נאמן, שילך אתו בכל; ידיד. “אותו רכשתי על נקלה – אומר הרצל – ועד עתה הוא אולי הרכוש רב-הערך ביותר. הוא יהיה נשיא הגון לאקדמיה שלנו או למיניסטריון ההשכלה”.

המלים האחרונות האלה הן שרטוט אופייני של רוח הרצל. הוא לא חדל לצייר בדמיונו, כבילאמי, את מראה הממשלה וגם את תרכובת המיניסטריון. דברים כאלה לא הגיד לנורדוי, אך רשם ביומנו.

ה

עד כאן הרצל ברעיונותיו, אשר גם כשהם מדינאיים, צורתם היא אצילית-טרקלינית. הוא מתהלך בגדולות ובנפלאות. רוצה לרכוש את הבארון הירש. איננו מצליח, אבל רוצה. כותב אל ביסמארק, אינו נענה, אבל כותב אל ביסמארק. יש כאן גדלות הקו.

אמרו עליו, על נורדוי, שהוא היה רק הכוח השלילי, קטן-האמונה, המבטל. ככה מחליטים חסרי הידיעה, או העניים בדעת. נורדוי הסביר להרצל ביום הנזכר, כיצד לעשות נפשות לרעיון הציוני. הנסיונות הראשונים צריכים להיעשות בלונדון, ובראשונה צריך לפנות אל “קלוב המכבים”. הרצל שמע בפעם הראשונה את שם המועדון הזה,ונורדוי ביאר לו אתמטרתו, ומי הם חבריו, והוא מתאר לו את הקולונל גולדסמיד, ומביא אותו במגע עם זנגביל, ומציע לפניו לפנות אל “המגיד” ואל ה“דז’ואיש קוניקל”, וגם לתת לתרגם את תכניתו לאידית ולעברית בעד יהודי רוסיה. הרצל לא ידע את כל הדברים האלה, אשר נורדוי כבר היה בקי בהם. זה היה ההבדל בין שני הגאונים האלה. הרצל היה יותר מעודן ומזוקק כסופר; נורדוי היה יותר כל-בו עם “שבע חכמות” ו“שבעים לשון”; הרצל היה מצומצם בשכינתו בווינה, ואחר כך נתווספה לזו גם פאריס; נורדוי היה תייר גדול וספרא רבא בין-לאומי.

בשנת 1873 עבר נורדוי לשם תיור את אנגליה, איסלנד, שוודיה, נורבגיה, דניה, רוסיה, צרפת, איטליה וספרד, ועל כל מראה עיניו ורשמיו מן החיים בארצות האלה כתב מאמרים ורשימות בגדולי העתונים בגרמניה ובאוסטריה, ומכתביו אלה משכו עליו את תשומת לב הקהל הגדול, כי חוץ מצורתם המופתית, שהביאה קצת מהמבקרים לראות בנורדוי את מחדש סגנון הראשונים בכל הודו, העידו המכתבים האלה במחברם, שהוחן בעיו חדה ובחונה, המעמיקה לראות ולחדור בתוך תוכם של חיי עמים זרים, וארצות נכריות, לשקלם בפלס ומאזניים של פיזיולוגן, ולהקביל להם הקבלות מפליאות בדמיונן והמצאתן וחריפותן. מכתביו אלו נתחבבו מאד על קהל קוראיו, ולאחר שיצאו בקבצים מיוחדים (“מארץ-המיליארדים האמיתית”, שני כרכים 1878, הוצאה שניה בשנת 1881; “מן הקרימל עד האלהמברה”, שני כרכים 1879, הוצאה ג. 1888), פירסמו את שמו, לא רק בגרמניה ואוסטריה, אלא גם בצרפת. תצפיותיו, השקפותיו ומסקנותיו על דבר חיי צרפת עוררו עליו בקורת עזה ודברי פולמוס קשים ונמרצים מצד הסופרים הצרפתים, שעזרו להגדלת פירסומו בין-הלאומי; ומאז והלאה – קלח זרם של מאמרים לאין סוף, ומבין ספריו עשה רושם אדיר ס' “אבעבועות של בורית” (1879), הכולל רשימות וסרגולים וציונים לזכרון, מצויינים בהרצאה שופרא דשופרי ובסגנון ויכוחי כאש צרובת, אשר בו היה כוחו יפה מכל כוח זולתו.

מן העת אשר קבע את ישיבתו בפאריס (1880), וגדל להיות אורח-פורח, החל לפנות יותר אל המקצוע המדעי שלו, להיות “שורר בביתו”, בתחום המחלות והתרופות. היתה לו תעודת רופא מבית רבו מאוניברסיטה זרה, אך הכין את עצמו לבחינה בפאריס, והודות לכשרונותיו, שהיו מחוץ לגדר הרגיל, עמד תיכף במבחן, ונסמך בתור רופא, והתחיל עוסק ברפוי חולים, ובעיקר, החליט להתמחות כבעל מקצוע למחלות הנפש והעצבים. אבל לא התאים ההסגר במקצועו לרוחו, רוח “החכם הכולל”, ולכן אף בעת ההיא, שכמעט התכנס בגבול ליצודי הרפואה, נסיונותיה ושימושה המעשי, לא הניח את ידו גם מהספרות, ויכתוב את ספרו הנודע “פאריס בימי הרפובליקה השלישית” (ההוצאה הרביעית יצאה בשנת 1890); ותמעט גם זאת בעיניו, וינס את כוחו גם במקצוע הבימתי, וכמה ממחזותיו הועלו על בימת התיאטרון בארצות שונות, מקצתם בהצלחה, ומקצתם בלעדיה. וקרוב לזמן ההוא של חריקת-מדינה ושל נסיונות בימתיים, התכונן נורדוי לחקר התופעות התחלואיות (הפתולוגיות) – או שנראו לו ככה – בחיים ובספרות, והיה לתלמיד ותיק ולחבר נאמן של חבר יהודי עולמי אחר, והוא היהודי האיטלקי לומברוזו, בשיטתו החדשה בנוגע לקירבה בין הגאוניות והשגעון, והחליט (כנרמז לעיל) להשתמש במקצוע הסוציולוגיה באופן החקירה הנסיונית המקובל במקצוע חכמת הטבע – נסיון קשה, חלוצי, אשר אי-הצלחתו עד עתה, איננה מוכיחה כלל, שאיננו אפשרי-ההצלחה לעתיד.

על כן דרדקי-דעת ופזיזי-משפט הם מקצת פרחי-הבקורת, האומרים, שנורדוי לא הניח שום דבר שלא עירער עד היסוד, ושלא נשא את נפשו לשום דבר חיובי. היה דבר חיובי ברור ונכון וקבוע, שאליו נשא את נפשו, והוא היה קו-הישׁר שלו בכל פתלתולי הויכוחים וריקמת הדיאלקטיקה, והוא שעבר כחוט השני דרך כל כתביו וחקרי רוחו ושפע עיוניו: שאיפתו אל הבריאות האיתנה ואל משפט הצדק ברוח הנפש, ואל ביסוס המוסר והמשטר הציבורי על הטבע, כמו שהוא הבינו. “תנא-דפליג” זה היה היותר מסכים על ה“שכל הישר”, והיותר בונה ומייסד על חוקי ההגיון והטעם הפשוט – לפי רוחו. יש מקום לאיסטניסי-ההרגשה באמת, ולרבים מבעלי המליצה האיסטניסטית, שמשעשעים במלים – ולבם בל עם וביניהם רבים שעושים זאת כדי להתגדר ולהתגאות, אבל ישנם גם שלמים ותמימים, אשר זה טעמם וזה מזג-נפשם באמת – לחלוק ולאמור, שאי אפשר לייסד את האמנות, ואף לא את הסוציולוגיה על חוקי הבריאות, ושאי אפשר לבטל את ערכי לבטל את ערכי הרגש והעידונים וההשראות וחצאי הגונים. אבל בערות היא בהערכת נורדוי להחליט, שהוא היה רק הורס ושולל, ושלא הניח שום “עשה” ושום קביעות חיוביות.

נכון הדבר ומפורסם, שהוא היה, ביחוד בתקופה ידועה שלעבודת חייו, שולל גדול, כמעט מקעקע את כל הבירה, בחריפות מבקר גאוני ועולמי. מתוך חקירותיו הדרות והעמוקות בתופעות התחלואיות, ואחר כך – מתוך ההתעמקות בתורתו של לומברוזו, נכנס לתחום של שלילה קיצונית, ונתפתחה בו רוח תזזית פסקנית, וניגוד מוחלט, לא רק לצדדים בודדים ידועים של צורת החיים והציבור במערב אירופה, אך גם לכל תרבותה, ביחוד בצורה המזוקקת והמעודנת שבמעודנת. הוא חיטט והעלה ממעמקים צדדים ידועים של תרבות נהדרה זו, וישימם למטרה לחצי לעגו השנון, לפתגמיו, שהיו כאבני אלגביש. הסופרים החדשים לא היו רגילים בכך; הם אהבו את העידון ואת הגיוון ואת החן ואת הרפרוף והשעשוע במלים נשמעות לכמה פנים, שכוונתן הפנימית היא::מי שיודע הכל, הוא סולח לכל“. נורדוי היה ההיפך המוחלט מן השיטה הזאת. הוא לא סלח, ולא התפשר. הוא, בלי ספר, ידע הכל; אבל הוא היה “מבקש תכלית”. לו נאוה התואר, שהיו נותנים לכמה מגאונינו: “פטיש החזק” – פטיש יפוצץ סלע! אילו אמיינהו במושגים המסורתיים שלנו, אקראהו בשם “מתנגד יבש” – שונא את הכוונות והסודות ועומד על הפשט – לא עצבני, לא מסולסל, לא השראתי, אך מקרא מלא, משנה ישנה, ש”לא זזה ממקומה", סלע!

ו

זאת היתה תקופת העוז בחייו ובעבודתו הכללית של נורדוי, ומכאן יצאו לו מוניטין בעולם, ככופר בעיקר וכמהרס. ממנו – אדון הסיסמות! – יצאה הסיסמה: Fin de siècle “הקולטורה של סוף המאה הי”ט“, אשר בה ראה, כסופר וכרופא, נגעים ופגעים לאין מספר. בשנת 1883 יצא ספרו “השקים המוסכמים” (של האנושיות התרבותית), שהעמיד נחשול ממש בים הספרות העולמית. הספר הזה יצא בעשרים מהדורות, ותורגם להרבה לשונות¹, ואי אפשר היה להספיק העתקים די הדרישה. הימים ימי הגזירות והרדיפות כנגד הסוציאליסטים בגרמניה, איסור ספריהם וסגירת עתוניהם, וכל הקהל נפל על מציאה זו, לקרוא את דברי הבקורת כנגד רקבונה של החברה האזרחית. הספר נאסר לבוא בקהל באוסטריה וברוסיה, אבל נמכר בהיחבא, והיו חוטפים אותו מיד ליד; וזכוני, שהמו”ס שלי סֶנֶנוולד ב“רחוב הדבש” בוורשה, שהיה ממציא לי את כל ה“טרפה-פסולים” – אף את ספר הקאפיטאל של מרכס – את זה לא יכול להמציא לי “שמא יסגרו את בית מסחרו”.

הצלחתו של ספר זה עברה כל גבול. בכשרון מנתח אמן ובסגנון מבהיק גילה נורדוי את כל ה“שקר” וה“זיוף” שבתרבות אירופה, ולא השאיר להם שורש וענף. הוא משך אחריו את הקורא האירופי בחבלי קסם של חיבה וניחותא, ומושכלות ראשונים, ודברים שבירורם ניכר מתוכם, ושמתקבלים על הדעת בהרצאתם הנעימה. בכשרון כובש ומנצח כזה כתוב גם ספרו “הפרדוכסים” (ש“התושיה” בוורשה הוציאתם בתרגום עברי טוב, שנעשה על ידי מר ראובן בריינין)², שתורגם אף הוא להרבה לשונות, ויצא לאור בהרבה מהדורות-וגם בו פניו יוצאים בקרב כנגד השקר השולט בעולם. גם הספר הזה היה ככור אש, וזיקוקין דנור בערו ממנו להעלות הלהב, ולעורר מחאות, ולשים את הספרות האירופית כמרקחה. לו ידעו אז, כי מקס נורדוי הוא יהודי בן הרב ר' גבריאל זידפלד, מתלמידי רבי עקיבא איגר (אני כתבתי את תולדותיו ב“העולם”), וששמו – לא מקס כי אם שמעון, ושכינוי משפחתו לא נורדוי, אלא להיפך:זידפלד, אז אין ספק שאף על פי שבימים ההם עוד לא יצאה הבולשת כמו עתה בגרמניה לחפש עקבות זרע היהודים עד דור שלישי לאחור, ולהעלות את ספריהם על המוקד, ולעשות בהם שפטים בעוון גזעם, עוון, שאין לו כופר וכיפורים, בכל זאת, גם אז היו מרגלי-חרש ומגלי “ערוות” הגזע שמחים כמוצא שלל רב בגילוי מעלת-יוחסין יהודית-רבנית זו, והבקיאים היו משתגעים עוד יותר מגיל, בהיגלות להם, שאמו של מקס-שמעון נורדוי-זידפלד היתה יהודיה כשרה כדין וכהלכה, שבאה מרוסיה, ואז היו מתחמשים בחליצתם ובאזניהם, ויוצאים למלחמת חכם וגידופים, ומכוננים את מחי קבלם אל עם ישראל, והיו אומרים: איש עברי זה בא לצחק בנו! בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי! איש נכרי זה הלוא הוא בעצמו חניך התרבות האירופית, ועתה קרה לנו מה שקרה למי ששם את הנחש בחיקו להחיותו, ואחרי אשר שב הנחש לתחייה נשך את איש חסדו משיב נפשו, זה חוק לישראל: סתירה, ולא בניין.

אבל הם לא ידעו, וגם אנחנו לא ידענו עוד, שהענק הגאוני הזה, שהרעיש את העולם בתעצומות סתירתו, הוא בן הרב ר' גבריאל, בעל-מחבר ספרים בלשון הקודש, משכיל ומבאר מקראות. על כן לא נסבו פני המלחמה כנגד עמנו, רק כנגד הסופר היחיד, שחשבוהו לאחד משלהם. ורק לכמה מזאטוטי הסופרים שלנו נשארו עוללות הללו: לקבול על בעל “השקרים המוסכמים” וה“פרדוכסים”, ולהאשימו בשל סתירה שיטתית, לנקום את נקמת החדישיות, שהוא היה מתנגד לה בכל חומר דינו ותוקף הגיונו – בבטלם אותו בלישנא דחוכמתא – ביניהם אנשים, שלא קראו ולא שנו די הצורך, להבין אף את שיחת חוּליו!

והוא לא חדל לכתוב בכיוון שלו, כי על כן היה – לא סופר בעלמא, אך איש גיבור חייל, עשוי לבלי חת. שני הספרים הראשונים, היו רק כעין מבוא לספרו “הניוון” (ענטארטונג), שיצא לאור בשנת 1892. ספרו זה – לא רק הצלחה ארעית היתה לו, לרגל סגנון המופת שלו, המביע את הכרת חשיבותו הפנימית, כמבקר שנון, וכחכם שיושב ודורש בקתדרה במופתי-הגיון מכריעים, בקיצוניות של אומץ וגאון, בתקיפות דעתנות של “חכם כולל”, מושל בכל מקצועות החקירה, בכל ענפי חיי הציבור והספרות, אלא גם השפעה מרובה מתוך לגלוגו על הפולחן לגדולים, שאינם גדולים, לפי תוצאות חקירותיו ועל החדישים, שלפי ניתוחו “קנקנם מלא ישן”.

רבים, ואני בתוכם, חולקים על הביטול המוחלט, שהוא מבטל כמה וכמה סופרים ואמנים, שאנו מעריצים, ובהרבה מקרים “מילתא דלדידיה פשיטא ליה טובא, לדידן פשיטא לן איפכא”; ואולם, עם כל הבדל הדעות והטעמים, הבל נבער הוא לאמור, שנורדוי “עקר את הכל”. הוא עקר סופרים ידועים, אמנים ידועים, אבל הניח את כל הסופרים האחרים ואת כל האמנים האחרים, הוא לא חשב לעקור את שקספיר ואת גתה, את שפינוזה ואת קנט, את בטהובן ואת מוצרט, את רפאל ואת רובנס – ואת אלפי תלמידיהם. הוא פסל, כאמור, לפעמים ללא צדק, אבל בהכרה עמוקה לפי שיטתו השכלתנית – את אלה, שמצא בהם סימני ליקוי, חולניות מתרפקת, התפנקות מתעוותת, קוקיטרייה של מסתוריות, סוד-שיח קדושים טמיר ומפתה – וישם לצחוק את אלה החוטפים מהם שיקיים ומלקקים את אצבעותיהם. “מתנגד” זה נכנכס לפני ולפנים בפשט האיתן והאכזרי שלו, למקום ששם ענן הקטורת, והאויר מלא רזי דרזין, ששם תסופרנה “תורות”, ואגדות נלחשות ונמסרות, ולכל חצי-אל ברברבנותו יש פולחים, והשכל פינה את מקומו לבולמוס של ההרגשה, וההגיון הישן עם חוקיו וכלליו בטל מפני החשק הכמוס והסקרני לדברים חדישים ומהופכים, שהדמיון נגרר אחריהם בתאווה תחלואית-עצבנית, הרוצה רק בצורות מזעזעות, מפני שהיא בעצמה מזועזעת, מפני שהתיאבון שלה איננו בריא. זה היה פרק סיום המאה הי"ט, שהענק הזה בצומת תלתלי ראש-האריה שלו, בחופן גרמיו, ברוחב כתפיו, בידיו ורגליו כמטילי ברזל, ובמוחו, שהיה אוצר בלום של כל הישגי המדע של התקופה.

על ידי הספר “ניוון”, שהיה מאורע כביר בזמנו, קנה לו נורדוי רבבות שונאים, שחתרו תחת מוסדי מצבו, שהתאמצו בכל כוחם להבאיש את ריחו, שנלחמו עמו מלחמת ניצשה מלחמת טולסטוי, מלחמת ריכרד וגנר, מלחמת סטרינדברג, מלחמות למאות, בעד כל הסופרים והמנגנים והציירים, אשר מידת דינו של הפשטן הגיבור נגעה בהם, ויערכו אליו קרבות ימים ושנים, במליצות צחות וחלקלקות, בלשון ערומים, בקרוא לנורדוי: הדיוט-תרבות (קולטור-פלעבּעער). לא יכלו לכחש בחכמתו הרחבה מני ים; ידוע ידעו, שבמדעים, בחקירות הטבע, במתמטיקה, ברפואה, בבלשנות, בעתונות ועוד – קטנו עבה ממתני כולם, וישימוהו בלשון-תהפוכות חדישית ל“הדיוט התרבות”, ותהי למלה…

ז

ואולם, הוא היה מאושש וקיים כצור איתן, וכל הסערות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. הוא הוסיף לכתוב ספרים גדולים, ומהם ראויים להיזכר: “הקומדיה של הרגשה” (1892), “מחלת הדור” (1893), “תנועת נפש האדם” (1893), והספר הכי גדול “הפילוסופיה של ההיסטוריה” ³, וספר גדול, שכתב בימי גלותו בספרד על דבר האמנות בארץ ההיא.

אם כן היו עולמות שלמים, שבנוגע אליהם, לא היה לא כופר ולא ספקן, לא מהרס ולא מבטל, אך החזיק ומקיים, השקפת-העולם שלו, אשר בה החזיק בענווה, במתינות וישוב הדעת, היתה צלולה ומפורשת. דימוקרטיה, לא מרדנית, לא אספדופית,אך חפשית במידה ובמשורה; נצחון הטוב בין אדם לחברו, ובין עם לחברו; סדר נאה במדינה, יופי וטוב באמנות. נפשו לא נטתה אחרי הסוד והרמז, הפתוס המדומה, ואחיזת העינים על ידי התפעלות יתרה – אך הגיון ומדע והשכל, בחירות וכוח, בריאות ומשטר, ביטחון עצמי והסתדרות שלמה בגוף ובנפש, נורמליות; נוגה קר של הגיוניות חזקה ונוחה – בחיי היחיד והציבור; העמדת גבולות והגבלת גדרים לכל שיטה; ניגוד גמור לכל השוגים בשאיפות כמוסות, לכל המפקפקים, המנקרים והמחטטים וגם לכל התמרמרות סוערה ולכל התלהבות הומיה, לכל קיצוניות של הפרזה, לכל בוהימה בטלנית-שובבה, לכל ערפל מוסרי, פיוטי או אמנותי, לכל “ודו”'" של מסתוריות – והכנסת כל הסלסולים האלה, עם כל האמנות של רמזים, של קריצות, של עננים בסגנון, בצבעים או בקולות, יחד עם תורת הסיגוף הנפרז של טולסטוי, ועם המוסיקה הסואנת של וגנר, עם הדי יערות-עולם ואלילים שמבראשית – הכנסת כל הסדרים הללו לתוך סוג כולל של תוצאות מיחוש-עצבים, סימני נגע נפש, עקבות רקבון וניוון והתחלת כליון והפסד לרגל הניברוסטניה המתפשטת, שבהיפך לכל הגמגומים והדמדומים החדישים, בהפך למסתוריות ולכוונות והרמזים והסמלים – צריך לשוב אל המושכלות הראשונים, והייתי אומר, כמו שאמרו המקובלים שלנו בצירוף אחר של מחשבות: “מזבח אדמה תעשה לך, היינו, פשטות, כמו שהוא בלבבך”.

וכי אפשר לאמור, שאין זו שיטה חיובית, ושאין זה “אני מאמין” שלם וברור? הנני מתנגד להרבה מהשקפותיו של נורדוי בספר “הניוון”, שהטיל גלים כל-כך. אין ספר, שהאנושיות הנאורה עברה אז מצב של קדחת, שהכח רתח ותסס בקרבה, כמו לפני סערה גדולה, שצריכה לטהר את האויר, ולהשיב מנוחה לעצבים החולים. איזו צורה ילבש התיקון הנחוץ ההוא, אי אפשר היה לראות אז מראש. הנני זוכר את התקופה ההיא, עם כל סתרי זרמיה, רמזיה וסודותיה. חייתי בה, עברתי בה – במזרח ובמערב. רגעי-מעבר כאלה דורשים הבנה עמוקה. צריך להבין, שברגעי-מעבר כאלה בטלים ומבוטלים האידיאלים של הדורות הקודמים, ונעשים בלים ומטולאים, ומתהווה תוהו-ובוהו של מושגי פילוסופיה, אמנות ותורת המידות, והפקירות-הדעות מתגברת, לית דין ולית דיין,ואיש הישר בעיניו יחשוב. זה היה,סוף המאה". נורדוי התחיל את תיאור ספרותם של העמים הנאורים בהגדרה זו, ונתן את בירואו בדוגמאות:

גופו של הפושע המפורסם לגנאי: פראנציני, אחרי שהומת מיתת בית-דין, נמסר לאולם הניתוח. פקיד משטרת-הסתרים הפאריסית, שהיה נוכח למעשה זה, דורש מאת המנתחים, לכרות בשבילו חתיכת עור מגופו של הפושע, למסרה לבורסקי לעבדה ולעשות ממנה חפיס לכיסו, לתשמישו – זהו שוטר “סוף המאה”. אחד האמריקאים נושא אשה, ומסדר לו כוהן דתי קידושין בבית מלאכת הגז, ששם משמרתו. תיכף אחרי גמר סדר זה, החתן והכלה נכנסים לכדור פורח באויר, שהוכן להם מראש, ומפליגים בנסיעת-ירחי-הדבש-אוירית. זוהי חתונת “סוף המאה” – מעיר נורדוי. פקיד סגן (אטאשה) של צירות סין מוציא לאור ספרים בשם עצמו בשפת צרפת, ועושה חוזים עם בנקים בפקודת ממשלתו, ומקבל מאלה סכומי קדימה. אחר כך מתברר הדבר, שהספרים נכתבו על ידי אחר, ושממשלתו לא נתנה לו שום יפוי-כוח לעשות חוזים עם בנקים. זה משפט דיפלומטן “סוף המאה”. תלמיד המחלקה השלישית בגימנסיה, בנו של בנקיר שיושב בכלא בעוון ספסרות רמאית, עובר עם חברו לפני בית האסורים. זוהי גימנסיית אבא שלי – אומר הפרחח אל חברו בבת צחוק מנוולת על שפתיו.

ככה מתלוצץ בן “סוף המאה”. שתי בחורות ממשפחה הגונה השופכות שיחן אשה בחיק רעותה. אחת מהן מתאנחת. "מה היה לך?, – שואלת חברתה. “יגוני גדול מנשוא” משיבה הראשונה. “על מה את נעצבת?”, “אני אוהבת את ראול, והוא אוהב אותי”. “הלוא זה טוב מאד. ראול הוא צעיר יפה תואר”. “בלי ספק, אבל אין לו מאומה, ועל כן מפצירים בי הורי להינשא לבארון זקן, מכוער, קרח, אבל עשיר!”. “ועל זה את מיצרה,פתיה קטנה? הינשאי לבארון, ואהבי את ראול, והזדרזי להביאו תיכף ומיד בהכרה עם בעלך”. ככה מתפלספות הבחורות של “סוף המאה”.

ובכן, מה היה אותו המושג של “סוף המאה”, שהיה אז לפרזה מהלכת, בעתונות, ובשיחתן של בריות? פירושו היה – יחס של בוז וזלזול לכל עיקרי הכבוד והמוסר, שהיו מקובלים, וכמעט מקודשים, באנושיות מקודם. הלל רשע על תאוות נפשו את “סוף המאה”, ויהי לו לכסות עיניים לזימותיו ולתועבותיו, וכל רודף בצע מעשקות, כל בולע חיל זר, כל איש חמס מנצל את רעהו היה דוגל בשם “סוף המאה” – כאילו נפרצה כל גדר, והופר כל חוק, ואין לשים לב אל הגבולות גבלו ראשונים, והורתה הרצועה בשביל “סוף המאה”; הסופר הדיקדנטי, בעל הליקוי, ראה ב“סוף המאה” צד זכות והיתר להבליו, לתעתועיו, לחרפות ולגידופים, למקסם כזב ולתרמית לב וכו' וכו' – כל מה שהיה נתעב ונאלח כשהשנים היו כתיקנן, עכשיו, ב“סוף המאה”, כאילו נפנו כל הדרכים בשבילם. ובכן “סוף המאה”, זאת אומרת, רק איזו ציביליזציונית נושנה, שאין לה מקום עוד בדור החי.

“באמת נגמר העולם הישן – כתב נורדוי – ובבניין מסורת העבר נראים קווי-פרצים, הבניין הגא מתמוטט ונופל, ואין איש מנסה לעמוד בפרץ ולתמוך ולסעוד את הבניין המתערער, כי הכל עייפים ויגיעם מאי-בטחון המצב. השקפות הורינו ומורינו עברו ובטלו, או חלפו וגילו את העמים הברבריים. הפקירות שוררת בעולם הפילוסופיה, הספרות והאמנות – אין מלך ואין מנהיגים, שיכירו בהם. ברגעים כאלה קמים נביאי-שקר, שמתנפלים במשובה ובתיאבון, ברעם ורעש, כעייטים על הפגרים, לחטוף ולאסוף את השלל, שהניחו הדורות אשר כבר חלפו-הלכו, ולא ישובו לנצח”. מאליו מובן, שקטיגוריותו של נורדוי נגעה אך לאותו החלק של האנושיות, שעמד בראש הציביליזציה הנאורה. לא כל העמים ולא כל השדרות החברתיות בין העמים, היו מלופפים באדים והעננים של הדקדנטיות (הליקוי) שבספרות. ככה גם העמים “הברבריים” של העולם העתיק ידעו אך מעט, או לא כלום, על דבר התפרצויות ההוללות הגשמית והנפשית של רומא בשעת שקיעתה. וגם באימפריה בעצמה של קיסרי תקופת ההסתאבות, הדלדול וההשחתה, קרוב לשער, שבמדינותיה הרחוקות – לא ידעו כלום על דבר התרבות הרעה, ומגפת הפריצות, שבתוך המטרופולין. הדיקדנטים כהלכה נמצאו אך בארצות, אשר בהן עלתה השיטה החמרנית למדרגה הכי גבוהה, ותעש את הציצים ואת הפרחים הכי נהדרים, ועשירים בצבעיהם, ביחוד: בצרפת ובאנגליה. בתקופה ההיא, הצטייהו הגמרנים ביתרון קו-הבריאות מן הגאלים והאנגלו-סכסים; והעמים הסלויים דחו אז אף את שיטת הנאטוראליות שבאמנות, שעוד אינה דקדנטיות, ועד הדקדנטיות בעצמה עדיין כמעט לא הגיעו.

התכונות החיוביות והשליליות של כל תקופה, מסתמנות תמיד, באופן הכי בולט, בקרב הגזעים, העומדים, באותה שעה, במרום המעלה. מכיון שצרפת הלכה בראש, במשך המחצית השניה שלה מאה שעברה, בכל הנוגע להשכלה ולהתקדמות, גם פירותיהן של השיטה הפוזיטיבית ושל שיטת ההתפתחות, נתברכו בה. בזמן היותר מוקדם, ובצורה היותר מפותחה. היות, ולא כל העמים מסובים וסועדים שווה-בשווה על יד שולחן ההשכלה, כי חלק גדול מהם יודע רק מפי השמועה את “מעדני-המלך” ואת “תפנוקי הלוקוללוסים”, שעורכים עליהם, כפרפראות וקינוחי סעודה, ככה אין גם כל שדרות העם בקיאות באותם המטעמים, ונהנים מהם. ספק גדול הוא, אם האיכר הבינוני, הפועל, בעל המלאכה, הפקיד, הרופא, עורך הדין וכו' בצרפת, הטרוד במילוי חובותיו למשפחתו, ובמלחמת קיומו – הוא מתקנא בפאריסאי המפונק, בשל מותרותיו, ומשתתף בצער שעמומו, ואי-מנוחתו, ונרגזות עצביו. איש העם,ב מלוא מובן המלה הזאת, עושה את שלו, בונה קן בעד עצמו ובעד ילדיו, אוהב את אשרתו, את העבודה שמפרנסתו, מתאמץ להיות ישר ובריא, ומניח את דקדוקי העניות שלה חיים ושל המחשבה – לקומץ של עשירים, של הולכי בטל, ושל חטטנים ונקרנים, יושבי הכרכים הגדולים.

מקום התססים וההפסד, ההתלהבות וההתייאשות, הטוב והרע, הבריא והלקוי, האוחז בעקבו – הוא בכרכים הגדולים. בהם מתכנס כל מה שיש בעם – מן הכשרון והמרץ, העשיר וההולל; לתוכם חשים, ובהם מצטופפים במידה גדולה – בעלי כשרון ושאר רוח, יחד עם החוטאים והשובבים, הצריכים לדחיפות פנימיות, ולרשמים יותר חזקים, לשדה-פעולה יותר רחב, ולאופקים יותר מקיפים. ובכן, אם ננכה מהסך הכולל של מיליוני בני אדם, את העומדים מן הצד לתנועת ההשכלה (אלה “דלא כתבן ודלא קריין”), אילך – את האדישים, שמסתכלים בשוויון רוח בפרפורי עווית שלה מדעים, הספרות והאמנות בזמנם (רוב מכריע של הנאורים הבינוניים), ולבסוף – את המתנגדים העיקריים של זרמי השלילה (האידיאליסטים, ובכללם בעלי האמונות ונוטרי המסורת), אז יישאר על יד דגלי נטיית הליקוי מספר זעיר כל כך, עד שאפר היה לעבור עליו בשתיקה.

אילו לא רצו דווקא “בני-עליה-מועטים” הללו להיות נחשבים כסלתה ושמנה של האנושיות, ואילו לא התאמצו לתפוש את השלטון במלכות הרוח – על ידי קשקוש כזוג בפתגמים של ביטול, כלפי כל מה שקדם להם, וכלפי כל מה שעומד וקיים מחוץ למחיצתם, אף על פי שזהו רוב העולם, ודווקא, בעטיה של העובדה, שזהו הרוב. בצרפת ובאנגליה בעצמן, מספר בעלי ההכרה של נטיית הליקוי עלה אז, לכל היותר לאיזה עשרות אלפים, בגרמניה – לאיזה אלפים, ובארצות אחרות אף לא למספר זה. (ההדים של הנטייה הזאת בינינו היו קלושים, ואינם ראויים להיכנס בחשבון, להיותם רק בבואות וחיקויים מוקדמים, והרכבות שאינן קולטות – לרגל חוסר כל התנאים המסגלים לכך). קודם שניגש נורדוי לתיאור הליקוי של הספרות והאמנות שבתקופה ההיא, הקדים להתוות בשלושה פרקים את הסימנים (הסימפטומים): הכרת המחלה (דיאגנוזה), ההחוורה, מעין מבוא, שעליו ייסד את כל מחקרו. ביחוד, “הכרת המחלה” מכילה את המפתח למיתודה שלו ולהשקפותיו. לפי דעתו, כל הדיקדנטים באירופה הם בעלי-מומין במדריגות שונות. בסמכו על חקירויהם של חכמי צרפת ולגיון גדול של חוקרי חלאי הנפש, וגם על חוקרי-תורת-העונשין האיטלקים תיאר נורדוי ב“דיאגנוזה” את הטיפוס של האדם מהסוג הנשחת.

כרופאים מהתקופה החדשה, וכחוקרי תורת העונשין, מנקודת השקפת האנתרופולוגיה (תורת האדם), שם נורדוי את לבו, ביחוד, על התכונות המיוחדות של גוף האדם, הנקראות במונחים המדעיים בשם “כתמים”. לסוג הנשחת או החולני, נחשבים האנשים, שגולגולותיהם או פניהם מפותחים באופן אי-מתאים בחלקיהם (אסימטריה), שאזניהם סרוחות, שעיניהם פוזלות, או שאצבעותיהם מגודלות, או יתירות על המספר. חוץ מהכתמים של הגוף, מוצא נורדוי בסוג הנשחת, גם נטיות מן הטבע, בגדר הרוחני, שמבדילות אותם מבני אדם בריאים. ה“חולני” של נורדוי הוא, ראשית כל, האוהב את עצמו, המכיר רק בעצמו ב עולם, ורק בענינים הנוגעים לעצמו בחיים. מכאן שלטון אהבת עצמו בספרותם של הדיקדנטים. גם הפחזות (אימפולסיביות), או חוסר הכוח להתנגד לתשוקות של הרגע היא אחד מסימני האדם הלקוי. ככה גם הנרגזות היתרה, הפורצת בכל הזדמנות, אפילו כשהיא נעשית מגוחכת. הדיקדנט בוכה וצוחק בלי סיבה מספיקה, חריקה של ברזל על גבי זכוכית מעוררת בו זוועה וצמרמורת, אי-הצלחה ארעית מבהילתו, מקרים בלתי מובנים תיכף שוללים ממנו את יישוב הדעת, וכדומה.

אילו נתקבלה ההבחנה אליבא דנורדוי, יחוייב מזה,שכל ה“אינטליגנציה” של התקופה ההיא, וגם של התקופה שלאחריה, שייכת לסוג הנשחת, הואיל שהכתמים האלה הם סימני מחלות-העצבים הממאירות והמהלכות כמגיפה בדורות האחרונים. יוכל היות, שבטיפוסים של אנשי הספרות והאמנות הדקדנטית יש למצוא “כתמים” מיוחדים של אי-שלמות הגוף, אבל אל מנקודה זו רשאי חוקר האסתטיקה לדון על התוצאות והתולדות ברוחניות שלתקופה בהיסטוריה. ראשית כל, כל ירידה, גשמית, או רוחנית, היא תולדת אי-אלו סיבות, שצריך למצוא אותן, כדי שתהא התמונה שלמה. נורדוי לא עשה זאת. ספר “הניוון” שלו כולל רק את התופעות של הטעם המקולקל בתקופה ההיא. הדי קדנציה של אז היתה רק הטבעת האחרונה בשלשלת ארוכה מאד, שתחילתה היתה במאה הי"ז. נורדוי לא הפיץ אור כל צרכו על המרקע הכללי, את היסודות, שמהם צמחו והתפתחו התולדות.

הרוצה להבין סופרים כהויסמאן, כבאריס, כוולן, כמטרלינק, אפילו כמופסן, כגונקור וכזולא – צריך לדעת את מקור מוצא טעמם ורוחם. נורדוי הרופא הכריע את נורדוי המבקר. הוא נכשל באותה הטעות, שבה נכשל גם חברו החביב: לומברוזו – הוא התאמץ לשים את הפיזיולוגיה במקום הפסיכולוגיה. לומברוזו הפריז על המדיה בחיפוש “הכתמים”, והגיע לידי כך, שהכניס כמעט את כל האנושיות ל“קליניקות הקרימינליות” שלו, יען כי בהסתכלות דקה ועמוקה, על ידי בדיקות ומיקרוסקופים, מי יודע,א ם לא אפשר למצוא בכל אדם סימן “כתם” של “פושע מלידה”; ונורדוי הכניס לעדת הליקויים – המון נטורליסטים ודיקדנטים, בעלי סמליות ובעלי מסתוריות, בריאים ומשוגעים.

ביחוד, התרחק נורדוי עד הקצה האחרון בחלק השני של ספרו (החלק הראשון מכיל 374 עמ' והשני – 506. יצא לאור על ידי קרל דונקר – ברלין). בו הוברר עוד יותר מאשר בראשון, כמה יש במפעל הספרותי העצום הזה מן הטוב והרע, מן האמת והשגיאה. בו הובלט עוד יותר, שנורדוי הוא מסתכל חד, מבקר דייקן, דיין אמת, אלא, שלפרקים, ערכי-הרגש של חזיונות-שירה,מסורים אל הלב, לרגל עדינותם האינטימית – משתמטים ממנו; ומחוור עוד יותר, שספרו של נורדוי עשה מלאכת-ביעור מרובת התועלת, בכמה מקצועות של ספרות הועלם, אלא שאי אפשר להתיר בעיות של תנועות רוחניות על ידי קריאת-מלחמה גרידא: “ענטארטונג” [ניוון], כי ההגדרה הזאת היא מופרכת מעיקרה. “ענטארטעט” הוא הדבר שיצא מגדר מינו, “והשחית את דרכו”. כשהמגדל ורדים השכיל לגדל זן חדש של הפרחים הללו, חדש בצבעיו ובחצאי גוניו, או כשהמגדל יונים הגיע לידי סוג מיוחד של העופות האלה – איש לא יאמר, שזוהי תרבות רעה וניוון. לא החידוש, ולא היושן של דבר, מוכיחים את טובו, או את רעתו, את יפיו או את כיעורו. לאו בזמנא תליא מילתא, בהיתוך תליא מילתא. תחלופנה עשרות או מאות שנים, והדבר החדש נעשה שגור ומפורסם לכל ואין איש מהרהר, שמא סר דבר זה ממינו.

כך דרכה של ההתפתחות הרוחנית. הרבה סיבות גרמו לכך, שאנשי-רוח חדשים קמו באותה תקופה, או יקומו. אי אפשר למדוד תמיד את החדש על ידי הישן, ולחשוב ל“יוצא מן המין כל מה שאיננו דומה אל המינים המקובלים ממאות שנים. טולסטוי, וגנר, סופרי המסתוריות, ניצשה, זולה, בודלר, איבסן, הדיקדנטים, גוטייה, הריאליסטים, “המחקים בין הגרמנים הצעירים” הם, אליבא דנורדוי לקויים, חולי-רוח. נניח, שזה או אחר מהנ” הוא באמת מוכשר להיות ל“אובייקט נסיוני” בעד רופא משוגעים. אף על פי כן אין מכאן ראייה לאמיתתה של שיטת-בקורת זו. אין מכאן ראייה,ש אפשר לבחון את הספרות בסיוע אי אלו מונחים רפואתיים, ואיזה משפטים משיטתו של לומברוזו. באופן זה היינו צריכים להסכים לשים את כל ההתפתחות הספרותית והאמנותית מדרס ומדושה לבודקי נגעים וחלאים.

בחלק הראשון עשה נורדוי ברצינות את הנסיון לקבוע בבעלי השיטות הרוחניות החדשות את ה“כתמים” ואת האותות, שלומברוזו מוצא במטורפים. הוא הראה על מומי גוף ונפש כאלה, ומהם הסיק, שגם כאן השגעון כ“דבר באופל יהלוך”. בחלק השני הרפה קצת מהמיתודה הזאת יותר ויותר. נקל להכיר, עד כמה בקורת זו איננה עומדת בפני הבקורת. הוא מוכיח, למשל, שהנטייה היתרה, המצויה אצל זולה, לשים בפי יציריו, מהשדרות השפלות ביטויים גסים, ידועים מלשון הגנבים, היא, לפי שיטת לומברוזו, אות ומופת של הפסד המין. כיצד שכח, בבקיאותו הרבה בספרות האנגלית,א ת בן ג’ונסון, וגם את שקספיר בביטוייהם (כשהם משימים דברים בפי בני אדם גסים), אשר “כל מלה שלהם היא – כדברי היינה – סיר-ליל, ולא ריק”. האמנם גם את אלה ישים לחולי רוח? – ספרו של נורדוי יישאר מעניין בתור בקורת חד-צדדית על פי רוב חדה ביותר, לפרקים שנונת שכל, וקולעת עד להפליא ביחס אל ספרות התקופה ההיא. אין היא יותר מדעית, אבל יותר חריפה ומתובלת ופועלת מזולתה במין זה. לפעמים, ישתומם הקורא על חוסר מוחלט של הבנה דקה לגבי איזו אישיות מיוחדת; ולפעמים יסכים בנחת רוח על איזו הערה גאונית עמוקה מכל עומק. האמיתיות והשגגות עומדות צפופות יחד.

כל מי שקרה אתספרי ניצזה, במעט הרגשה שירית, במעט הבנה – לגבי הרומנטידה הפראית של יוצר מיוחד מינו, שאין למדוד אותו בקנה-המידה הרגיל, ישתומם על השנאה הסוערת לניצשה, הממלאת את ספר “הניוון”. לנורדוי היה ניצשה “משוגע עושה פרעות”. בספרי ניצשה רואה נורדוי אך “להג רפה-מוח”, “פילוסופיה מטורפת”, “שפת עלגים סרת-טעם”, “גמגום וקשקוש של מלים”, “שטחיות שטותית”, “טפשות חסרת לב”, “בערות הדיוטית”, “היתולי שיחות ברכבת”, “מליצות של שגעון”, ועוד מחמרות קטנות כאלה יותר. הוא מחליט, שהחתכנים (די שנייד יגען) מכירים את עצמם בתודה ב“אדם העילאה”, ולמה שנקרא בשם “הפילוסופיה של ניצשה” היא, באמת, “פילוסופיה של חתכנות”, וש“האדם העילאה” של ניצשה הוא “פושע, רוצח, ועבד לתאוותיו שהתשתגעו”, כאילו לא כתב ניצשה מעודו את ה“זאראטוסטרא”, את ההימנון הזה של מלחמה כנגד אנוכיותו של האיש, הכיבוש העצמי.

לא היה לו לנורדוי אפילו משהו של הרגשה לגבי המשורר ניצשה; ואת קורט אייזנר, שהכיר בראשונה בערך המפעל השירי “זאראטוסטרא” – ייסר נורדוי בשבט אפו עד חיצי מוות. ולצד אי-הבנה ולגלוג בלי-מעצור זה – הערה דקה מאד על דבר הסדיזם של ניצשה, והמשפטים דלקמן: “להצלת הנטיות התחלואיות באמנות ובספרות, לא עזרה שום תכונה נפשית של בעליהן במידה רבה ומכריעה כשגעון של תאוות הבשרים שלהם. כל אלה שקיפחו את שוויון משקלם: הנירוסטניקים, ההיסטריקים הלקויים, המשתגעים – הם בעלי הרגשה מעודנת מאד לגבי ההפיכות, העיוותים והעיקולים של המינים, והם מרגישים את אלה למרות כל הלבושים והעיטופים וההסתר וההעלמה. הם, על פי רוב, אינם יודעים בעצמם, מהו הדבר המושך אל לבם במפעלים ידועים”. – וקלס הגורל היה, שבכל המשפטים המעוקלים האלה נזקקה איזו נבואה אכזריה, ובאמת יצא ניצשה מדעתו, אחרי עבור שנים. לא הרגיש נורדוי, כמבקר, בשירתו של הגאון האומלל, אבל הרגיש, כרופא, במחלתו.

ככה גם בהפרק “על דבר זולא ואסכולתו” – אור וחושך משמשים בערבוביה. אין דבר יותר צנום וצולע בכל הספר הזה,מהפולמוס כנגד מושג הסביבה“. ההחלטה, ש”התכונה המיוחדת של האישיות צריכה להיות קבועה מלכתחילה, ולא תולדת הסביבה", היא לפי דעתי מוטלת בספק גדול. ואולם בגדר זה, הדין עם נורדוי, שהמבקרים עושים רעש גדול יותר מדי במלה זו. בנוהג שבעולם הספרות, מלה מוצלחת נזרקת מעטו של סופר חושב, תיכף היא נחטפת, ונעשית להעלאת גירה בפי כל המחקים. אבל גרעין הרעיון בלי ספק הוא נכון. אפיו של אדם הוא מושפע במידה ידועה מאת הסביבה, ובכדי נתן נורדוי את מחי קבלו באמת הפשוטה הזאת. לצד כל הקניגיא הגועשת כנגד זולא ואופן תיאורו ופסימיותו (כל הפסימיות הזאת הוכחשה על ידי הסיפור: “דוקטור פסקל” של זולא, שיצא לאור בזמן קצר אחר כך) – יש משפט ישר כדברי האורים על דבר התיאטרון, "שהשחית את דרכו: באמת בזמן ההוא; ואילו לא נכתב הספר כי אם בשביל תוכחה-סגולה זו – דיו.

הנעלבים ומעריציהם קראו את ספר הניוון בשם ספר פטפוטים. מתנגדי כל חדישות, הלוחמים המשמרים קראו לו סערה מטהרת. באמת איננו פטפוטים, אלא בקורת חד-צדדית, חזקה ועזה, צודקת בהרבה ענינים, ואי צודקת במקצתם. חסר בבקורת זו דבר אחד, שיש במידה מרובה בכל ספרי נורדוי: בדיחות הדעת, ושף ב“שקרים המוסכמים” וב“פרדוכסים” יש טיפה של הומור. כאן יש רק קפדנות וחימה שפוכה. במעט הומור היה נורדוי בנקל מרגיש בעצמו, שמה שהוא קורא בשם “נשחת המין” הוא, פשוטו כמשמעו, הדבר החדש; ושבכמה מפגיעותיו קרה לו מה שקרה לאיש הסיני מהרז’ים הישן שבה לאירופה, וכעס, שאין כל האנשים מגדלים מחלפות-שער ארוכות שיורדות מאחורי ראשיהם כמוהו הוא, והקשה לשאול, למה, בכלל, צריכים הם לראשית?

אבל הספר הזה הוא ספר נועז, גיבורי, קובע-תקופה וסולל-דרכים; ויש בו גם הרבה מן האמת. זה היה ספר על פרשת דרכים בעד האנושיות והספרות הכללית. האנושיות הנאורה עמדה אז שוב, כמו בימי נפילת רומא, כמו בימי הרפורמה הנוצרית, כמו בימי המהפכה הגדולה בצרפת – נבוכה מן החידה של שיטות מתנגדות וסותרות זו את זו. כל מה שהיה, כל מה שהאיר לדור ההולך, הלך ונמוג בערפל התכול של העבר, ומה שהלך והתרקם – עדיין איש לא ראה ולא יכול להגדיר. – – –

ח

כל זה היה קודם לציונותו של נורדוי. כשאני מחפש את עקבות השפעת הציונות על ספרותו, לא על מה שכתב על דבר הציונות, אלא על מה שכתב בכלל, מוצא אני רק דבר אחד, והוא: לא מה שכתב, אלא מה שלא כתב. ב“שקריו המוסכמים” יש דברים, שכתב אז בגנות התנ"ך. היתה טינה בלבי כנגדו בשל פשעו זה. הוא לא היה איש היהדות במובננו אנו. גאון זה בעניני העולם, הספרות והמדעים הכללים, הי – שרא ליה מריה – לא עם הארץ גמור, אבל קצת עם הארץ בעניני היהדות. אף זו היתה אחת הטרגדיות, גזירת הגורל לרגל חינוכו ומאורעות חייו. הוא היה מסוגל להיות גאון יהודי, אבל הוא היה יהודי גאון כלפי חוץ. הוא ידע הרבה גם במקצועותינו, אבל לא במידה מספיקה, ועל כן היה עם הארץ.

מי שאיננו יודע כלום, איננו אפילו עם הארץ. איש לא יאמר על הרצל, שהיה עם הארץ. הרצל לא ידע כלום בעניני היהדות, וכבר אמרתי במקום אחר, ודבר זה הוא אמת לאמיתה, שהרצל היה התגשמות המושג של תרבות יהודית, המושג ולא המשיג. אבל נורדוי ידע מעט, ולא במידה מספיקה. בתקופה ההיא, בתור מעוררים ומייסדים את הציונות, ומהרבים את אלילי ההתבוללות – היה זה די. על כן גתב נורדוי מה שכתב ב“שקריו המוסכמים”. אין אני מספר אחרי מיטתו של האדם הגדול הזה; אבל בשלימות תמונתו אסור להעלים ולהאפיל על שום קו. ואולם דווקא בדבר הזה אני רואה את גדלו ואת עדינותו. מיום שנכנס לתנועה הציונית, נמנע מפגוע אף בנגיעה קלה בעתיקות עמו וקדשיו. זה היה רגש דרך ארץ ואחריות מוסרית גדולה. מאז והלאה קיים בדיוק את תורת רבו קונט: לא בעד ולא כנגד. רגש הכבוד ליהדות נתפתח ונתגבר בו בהשפעת התנועה הציונית, ובמידה שהתקרב אל קצו, בה במידה התקרב אל היהדות המסורתית, ושב בתשובה שלמה אל עמו ואל תורתו. כבר בקונגרס השני אמר לי, שהוא מתחרט על מה שכתב מאז, ושימחה את הדברים במהדורה חדשה, וכן עשה.

הרצל מספר ביומנו, שבמשא ומתן הראשון שהיה לו עם נורדוי, עורר נורדוי את השאלה: אם היהודים מסוגלים עוד ליצור עם, במובן האנטרופולוגי? הנה הרופא והחוקר, תלמידו של קונט! מעניין ויקר-ערך הוא הדבר, ששני האנשים הגדולים האלה לא החליטו בפזיזות, אלא עיינו בבעיה זו בדרך לימודית. הגשמת העניין – אמר נורדוי – דורשת שלוש מאות שנה, והרצל אומר: שלושים. הבדל המזג גרם להבדל התאריכים. ההבדל האחרון הזה לא עיכב את נורדוי מלהתפעל מן החובר “מדינת היהודים” של הרצל. זה האחרון מספר, שקיבל מאת נורדוי מכתב נלהב (בשנת 1896), שמילא אותו גאון. “נורדוי מוצא, ש’מדינת היהודים' שלי היא מדינה גדולה, היא ‘התגלות’ ממש”… מני אז היה נורדוי לאיש בריתו של הרצל לעוזרו וליועצו, המסור לו בלב ונפש.

אין זאת אומרת, שנורדוי היה מנענע ראשו לכל רעיון ולכל דיבור של הרצל, בנוגע לתכסיס המעשי. כל מכתב מאת נורדוי, שהרצל הרגיש בו רושם של אי-רצון, של עייפות, או אכזבה קצת, מילא את הרצל רעדה וצער. בכל זאת היה לו להרצל אימון בלתי מוגבל ביסודיות ציונותו של נורדוי, למרות ערעוריו כנגד פרטי השאלות התכסיסיות. בזמן המשא ומתן בדבר “התכנית הברזילאית”, שמעתי מפי הרצל כעין “צו מוחלו”: “כל מה שמציע נורדוי הוא טוב בהחלט, והוא ראוי לסמוך עליו”. במשך הקונגרס השלישי, הייתי עם שניהם כיום תמים; בביתו של ה' פיקאר במיהלהויזן, והייתי נוכח למשא ומתן נמרץ ונלהב. ה' פיקאר היה ממכירי שניהם מפאריז, מכבדם ומסכים קצת על הרעיון הצינוי, אבל באופן פשרני. השאלה, שדנו עליה אז, היתה האפשריות להשיג את רשיון מושל תוגרמה להתישבות היהודים באנאטוליה. אז אמר פיקאר: “אני מסכים על ציוניותו של הד”ר נורדוי, אבל קשה לי להתרחק עד הקצה האחרון כנשיא". ואז ענה הרצל בעוז: “אין שום הבדל בינינו! אם אתה מסכים לדעתו, אתה מסכים גם לדעתי!”

שגיאה היא קשורה בלב רבים, שנורדוי פעל רק מבפנים; ופעלו והדרו נראו רק בקונגרסים, זה לא נכון. מראשית פעלי הרצל ועד אחריתם, מילא נורדוי בדיוק כל מה שהטיל עליו הרצל לטובת העניין. הוא ניהל משא ומתן עם יהודי צרפת, עם הרב הגדול צדוק הכהן, עם נשיא האליאנס נרסיס לוון ועם הבארון אדמונד [רוטשילד]. הרצל מתאונן ביומנו על הבארון, שקיבל את נורדוי במשרד הבנק שלו ברחוב לאפיט, ולא בביתו. זה היה רושם-רגע אצילי ועדין מאד. אבל באמת, יודע אני שהבארון כיבד מאד את נורדוי, ואמר לי הרבה פעמים, שעונג וכבוד הוא לשוח עם החכם המובהק הזה. ראוי לציין להבנת פסיכולוגיותו של נורדוי, שהוא היה מסוגל יותר להשפיע על הציבור בריתוריקה הנפלאה ובהדרת פניו ושיבתו, מאשר בדו-שיחה ומשא ומתן מדינאי מאיש לאיש. ה“טריבון” הענקי הזה, בעידנא דריתחא שלו, בכבירות הארגומנטציה, בחום מזגו ובעומק הכללותיו, ברשפיו רשפי אש ובהכרת חשיבותו, לא היה מסוגל ביותר לשקלא וטריא-חביב-חשאית. איש לא הבין יותר מנורדוי את הפוליטיקה ואת הדיפלומטיה; אבל הוא לא היה דיפלומטי במובן הרוך והעידון, ההסתגלות והפשרנות, הפיוס וההרמוניה החברתית, מתת-יה זו של מתתיהו [הרצל], החן הצנוע והשקט הכבוש, המתגבר על כל התפרצות האישיות, והמודד כל תנועה וכל מלה בריתמוס חברתי – אי-אפשר היה לדרוש מאת הענק הגאוני הכביר והנערץ, שולל “השקרים המוסכמים”, מנתח ה“פרדוכסים”.

תחת אלה היו לו מרץ אמיץ ומרוכז, אופי שלם, מוצק ואיתן, ועצבים כפלדה. גם בעניני ההנהגה הפנימית לא אמר נורדוי, כאגדת המדרש ע“ד משה רבנו עליו השלום “הנני הנני, לכהונה הנני למלכות”. בקושי גדול נדרש להפצרתו של הרצל, וקיבל על עצמו את הנשיאות הציונית בצרפת. הוא היה חסר את הפנאי ואת הנטייה לעבוד כמנהיג רשמי, בכל דקדוקי ההנהלה והמשרדים. הוא חשב את עצמו – בצדק – ליותר ראוי, לתת פעם בפעם דחיפה עצומה לתנועה על ידי נאום גדול ולא להחליף את דינרו בפרוטות ארעיות. הוא גם לא אהב את הוד האולמים והדרת האסיפות ופאר הבגדים; וידוע, שבקונגרס הראשון עלתה ביד הרצל בטורח גדול, להמריצהו, ללבוש “בגדי ערב”. כיצד יעשה מעשי ילדות כאלה? בתו הנחמדה, הגברת מאקסה, סיפרה לי, כמה קשה היה להטות את לבו לקנות לו כובע חדש; בשום אופן לא רצה לטרוח ללכת לחנות של כובענים, ומן ההכרח היה ללכת בשבילו עם הכובע הישן ביד, לחפש כובע חדש כמידתו. אבל הוא נעתר באחרונה לבקשת הרצל, ויתהדר ב”בגדי ערב" קצוצי-הכנפים, משום כבוד הציבור. זאת לא היתה דמוקרטיות חיצונית, מכוונת – כמה שנא את ההפגנות האלה! – אלא רצינות והכרת חשיבות פנימית, וטירדת המחשבה של גאון, אשר בז לקטנות כאלה. בכל שעל הצורך, עמד והקריב את כל כוחו לציונות.

אחרי הקונגרס השני, בסוף דצמבר 1898, שלח נורודי לה“וולט” מאמר, מעיקרו, שיחה של ראיון, שהשיג ממנו הסופר המנוח מר לודוויפול בשביל “לוח אחיאסף”, ובו חיווה דעתו, ששיחות המנהיגים עם שרי ממשלות שונות על הציונות, אין להן ערך יותר מאשר לשיחות על הצגת חזיון על הבימה, או על תחרות הסוסים, כל זמן שלא יתאחדו הציונים בכל מקם להסתדרות אחת, שבשמה ידברו המנהיגים. השקפה זו הפתיעה את הרצל: “דעתו של נורדוי מבוססת – לא על תורת המשפט ולא על העובדה כשהיא לעצמה. בתור נשיא הקונגרס ובא-כוחם של הרבה ציונים יש לנו רשות די הצורך לדבר בשם העם היהודי”. נורדוי בעצמו יכול לשמש לו בתור “עד-מלכות”. אחרי הקונגרס הראשון כתב אליו נורדוי: “הוה חושב את עצמך כממשלה”. כל העניין הזה הוא, כנראה, גוזמה. נורדוי לא התכוון לשלול מאת הרצל את רשות השיחה עם שרי הממשלות, אלא העיר על אי-סיפוקו של האמצעי הזה ועל ההכרח של יצירת הסתדרות חזקה כדי לדבר בשמה. ככה גם התייחס נורדוי בספקנות אל המשא-ומתן של הרצל עם הדוכס הגדול מבאדן ועם בילוב. זה האחרון היה בעיני נורדוי “כמשתעשע, כרוצה לבלות זמן מועט בשיחה קלה עם אדם מעניין כהרצל, שבזמן האחרון היה לגיבור היום”. עד כמה קלע נורדוי אל המטרה בנוגע אל בילוב, נקל לראות מספר זכרונותיו של זה האחרון, שיצא לאור בגרמניה לפני איזה שנים, במקום שהוא מדבר על אודות “איזה עתונאי מווינה, שאומרים עליו שיש לו קצת כשרון… ושהיה לו איזה דמיון שהיה בדעתו להציע לפני הקיסר…”

ט

אחרי הקונגרס השני רשם הרצל ביומנו: “נורדוי היה נחמד, אפילו בתור משנה מצא את עצמו והצטיין מתוך כך. הפעם היה גם כולו ציוני. בפעם הראשונה היו דבריו ומחשבותיו כמו לא שלו. בשנה שעברה רק הרצה על הציונות”. אך זה היה רושם קל ועובר כאדם שרושם ביומן (האנשים שאינם מבחינים, נוטים לקבל דברים כאלה כספרות, בעוד אשר באמת הם רק סימנים של אימפרסיוניזם, כתצלומי קודאק לרגע, ואין לחשבם להלכות פסוקות). נורדוי התייחס אל הקונגרס הראשון כמו אל מסה ובחינה, ואל השני כבר כמו אל עובדה קיימת.

היה סכסוך בין הרצל ונורדוי גם בדבר הדין וחשבון הכספי, שצריך היה להביא אל הקונגרס השני ולא הביאוהו, יען כי הרצל לא רצה לגלות את דלותה של הציונות אז, ונורדוי חשב, להיפך, שהדבר הוא מסוגל להועיל “להראות כי חלשים אנחנו, ורק מחנה של קבצנים הננו”; וגם חשש להרצל, שמא יפול עליו חשד בדברים שבממון. “באחרונה הגיד – רשם הרצל – שהוא עומג על יד החוף ומתבונן בי, בראותו אותי, בתוך הנהר, מתאבק את הגלים (הרצל מוסיף בסוגרים: אמת!). שוחה אני היטב ובאון. רואה הוא אותי בסכנה, ורוצה לקפוץ אחרי ולמשות אותי משם”. הדין וחשבון לא הוצע, ואילו הוצע – לא היתה סכנה בדבר. הכוח הפנימי שבציונות שבאירופה המזרחית, שיצרנו אנחנו שם, היה מכריע גם את האפיזוד של רושם עובר כזה. נורדוי חשב, כסופר, לעשות רושם דווקא על ידי הגילוי של הדלות, והרצל המדינאי והמורה הוראת-שעה, לא רצה לגלות. בפרט זה, מצד העיון, עמקה דעתו של נורדוי מדעתו של הרצל. תעודת העניות היא לפעמים טובה מתעודת העשירות.

אגב, לציור אופיו של נורדוי בחייו הפרטיים – לכלליים: הוא היה מדקדק כחוט השערה בחשבונות כספים שלו, והיה זהיר שלא להוציא יותר משהכניס, הוא הפקיד את הונו, שרכש ממכירת ספריו בשנות השפע וההצלחה שלו, באוצר בנק אחד, להיות שמור בעד משפחתו ולעת זקנתו (ובזמן המלחמה הוחרם עולו וירד לטמיון הצרפתי), והיה מכלכל את נפשו ואת ביתו מהכנסותיו התמידיות מעבודתו הספרותית והעתונית, שיכולה היתה להימשך רק לרגל ריבוי לשונותיו, כי “כשברי תורה היו עניים במקום זה, היו עשירים במקום אחר”. בשנת 1900, אחרי הקונגרס הלונדוני, אמר לי בפאריס, ששם הייתי מבקר בביתו כמעט יום יום: “האנשים עושים קנוניה כנגדי. בגרמניה נשארו לי רק עתונים אחדים,ב יחוד ה”פוסישה" בברלין והנוייע פרייע פרעסע בווינה. את סיפורי אין קוראים עוד. ידעתי מראש שיתקשרו עלי כשאקניט את האווזים. אבל יש לי קוראים במקומות אחרים. הרי אני כותב בעד עתון גדול בארגנטינה. כל זמן שיש לי קוראים בעולם, אני כותב, ואחת היא לי, איפה הם".

ואמנם היו משלמים לו משכורת יוצאת מגדר הרגיל בין שחתם את שמו על מאמריו, בין שלא חתם – היה רישומו ניכר בתכונת לשונו ושינון סגנונו, ובעל זאת בקושי גדול הספיקו לצרכי ביתו המרובים, ולכן היה נוהג צמצום וחשבון מדוייק בעסקי עצמו, ורצה בשיטה כזאת גם בעניני הכלל, ומהציונות לא נהנה כל ימיו אף כשווה-פרוטה. דבר זה מפיץ אור יקרות על תכונת נפשו של נורדוי, אבל יחד עם זה גם על אי-סיפוק הזמן והכוח שנורדוי יכול היה להקדיש לעבודה הציונית. יגון של עלבון עמוק מבצבץ מרשימותיו של הרצל על מצבו בנוייע פרייע פרעסע, על היותו כפות למערכת כמשרת לחנות בעליו, מה שמנע ממנו את היכולת להתמסר לגמרי אל העבודה הציונית. גם נורדוי הגיד לו פעם, שלצערו הרב, איננו יכול להתמסר כולו לתנועה, כפי שהיה רוצה, שמא יזיק הדבר לעמדתו בה“פוסישע” והרצל מעיר על זה מנהמת לבו: “אוי לנו, כי כוח-תעמולה שכמותו אין אנו יכולים לשמור בשבילנו”.

מצד הטכני, בוודאי מוטה היה, ששני הגאונים האלה, שאיש איש מהם השלים את חסרונות חברו, יקדישו את כל זמנם וכוחם לתנועה; אבל מאידך גיסא, מהצד התוכני והפסיכולוגי, השפעתם היתה גדולה יותר דווקא הודות למדרגת חשיבותם ופעולתם בעתונות המערבית, ואילו עזבו את עבודתם זו, והיו יושבים מהבוקר עד ערב איש מול רעהו במדרש ציוני, והיו כותבים מכתבים, ומרצים הרצאות בכל אסיפה ציונית, דוגמת הנואמים והעסקנים הציונים שלנו, אזי לא עלה בידם מאומה. מן ההכרח היה, שהעבודה תלבש צורה זו, ולא אחרת.

מלים חריפות התמלטו מעטו של הרצל על אותם ממעשיו של נורדוי, שלא היו לפי רוחו. מאשים הוא אותו לפעמים, שלא הפעולה והבניין לו עיקר, אלא הפולמוס והניצוח. בסוף ינואר 1898 נשא נורדוי נאומי תעמולה בווינה, בברלין ובקלן. “נאומו הגדול של נורדוי היה אי-מוצלח, אי-פוליטי, בלתי-נכון. הרבה ממה שבניתי בעמל רב ובסבלנות מרובה, החריב הוא כלאחר יד. הוא היה מעניין כדרכו תמיד, אבל ללא-תועלת. הצלחתו היתה אישית, ולעניין הוא רק הזיק. לסוציאליות עשה לאלתר הבטחות, בלתי מבוססות, ואת חולשתנו גילה ואת כל שפלות ידינו הראה. לא הייתי מרוצה ממנו כלל וכלל, ולא העלמתי ממנו את הדבר”.

זוכרני את הנאומים ההם שהיו באמת קיצונים מאד כנגד הגבירים וכנגד היהדות הרשמית, בו בזמן שהרצל רצה למצוא מסילות אליהם. אבל צריך לדעת מראש, שנורדוי לא יהיה מטיף לאומי, שלחישתו לחישת שרף ועקיצתו עקיצת עקרב, שאיננו יכול להשתקע כולו בתעמולה ולכון את דבריו אל הפוליטיקה. את נורדוי אפשר היה לקבל רק עם הכבודה אשר לרגליו: עם הפילוסופיה הפוזיטיבית, עם מידת הבקורת השנונה שלו, עם חשבונותיו ועם סגנונו, עם נטיותיו ועם האידיוסינקרזיות המעניינות שלו.

חילוקי הדעות בינו ובין הרצל רבו, בנוגע לפרטים; אבל בנוגע לעיקר היה חייל נאמן עד יומו האחרון של הרצל, ומאז והלאה עד המלחמה שטירדתו מפאריס, שם ישב ארבעים שנה, וששללה את כל רכושו. כל היגיעות בעניין זה לטובתו, כל הבקשות, המחאות, התזכירים, ההמלצות כל ההשתדלויות – היו לריק! מה עמוק, מה אנוש היה הכאב! דמתה טרגדיה זו לטרגדיה של ה“מלך ליר”, כי אמנם “מלך היה האיש הזה בכל מידת אצבע”. הוד מלכות היה פרוש על הדרת פניו, על תפארת שיבתו, על שפריר נפשו הגדולה, על עוז הגיונו, על כוח דיבורו הקלאסי, על מדעיו ועל נסיונותיו. הטרגדיה היתה בהשתלשלות המאורעות ובהכרחיות תוצאותיהם. בשנות 1915–1917, בזמן התרקמות העבודה המדינאית, שהה נורדוי בארץ נייטרלית, בספרד. חומת הברזל הפסיקה אז בין ארצות ה“הסכמה” ובין הארצות האחרות. אף הארצות הניטרליות לא יצאו מהכלל הזה. על כל צעד היו שבע עינים חופשות ומרגלות. גם אחרי שביתת המלחמה, כשנפתח מלוא מחט סדקית לגולים לשוב, ונורדוי חזר לפאריס – מן הנמנע היה לשתפו בעבודה מדינאית. הייתי קרוב מאד לממשלת צרפת בעת ההיא, והרבה פעמים נסיתי, ולא עלה בידי, לא משום שנורודי לא היה ידיד צרפת. בעיני אני היה ידיד צרפת ואוהב-פאריס יותר מכמה צרפתים; אבל רוח המלחמה היה אז עדיין שולט, ורק מי שאין לו שום יחס אל המציאות יכול להעלות דמיון כזה על לב, שממשלת צרפת יכלה לנהל משא ומתן עם האיש, אשר בכל גאוניותו ועולמיותו, חשבה אותו לגרמני, יען כי היה כל ימיו סופר קבוע של העתונים הגרמנים. והיה גם רופא הצירות הגרמנית.

מן ההכרח היה, להימנע מכל הצעה כזאת, שהיתה עלולה לעורר חשד, ובכל זאת, כאמור, נעשו נסיונות ללא הועיל. באנגליה, הניגוד לא היה בוער כל כך; אבל היה יותר שקט ועמוק. כאמור לעיל, נודרוי היה ענק גאוני וגיבור פולמוסי סובייקטיבי במידה מופלגת כל כך, עד שלא הוכשר לשקלא וטריא נוחה, איטית, סבלנית, נמשכת לאין סוף. אין אדם, אך הכי גדול, מסוגל לכל התפקידים שבעולם. מסופקני, אם גיתה היה מסוגל לשבת בוועדה של וויימר – אף על פי ששימש כמיניסטר – ולדון בהצלחה עם הממשלה בעניין מדיני. ביחוד, אחרי תשובת נורדוי מספרד, כבר עבר הזמן, ולא היה מה לדון עוד. אם נכון הדבר שהפיצו מפריחי שמועות, שדעתו של נורדוי לא היתה נוחה ממה שהושג – אין ספק, שהדין היה עמו, ואין שום הבדל ופירוד בינינו, כי איש איש מאתנו דעתו אל היתה נוחה; והיינו והננו דורשים יותר; אבל הנוסח ההוא היה המקסימום, שאפשר היה להשיג – בהשתתפות כל כוחותינו.

אפשר היה לטכס עצה עם הגאון הישיש, וברכה היתה שורה על כל מועצה כזאת. השתמשתי בזאת בכל שעת הכושר וגם מחוץ לשעת הכושר. זה היה חלק חי וחשוב של ההיסטוריה הציונית. כך עשה הרצל, הירבה להתייעץ, להחליף מכתבים עם נורדוי; לא הירבה להטריחו בתור נושא ונותן, אבל זה לא היה דבר שבמעשה תכוף. זכורני, שבמשך הפגישה הראשונה אחרי שובו מספרד, ביקר במשך שעות את ספר הברית הוורסאלי בדברים חדים ועמוקים, פחות או יותר בסגנון ספר הניוון – והרבה היו דברי נבואה ונתאמתו במשך הזמן; אבל לפי שעה אי אפשר היה להוציא מהם תועלת כל שהיא. אין זאת ביקורת כנגד נורדוי, אלא ביקורתי כנגד קטני-הדעת שניסו לנצל את שמו בשביל ויכוחים פנימיים. אין גנאי לכוכב, שאי אפשר להדליק בו סיגריה, אלא גנאי לשוטים, שאומרים להדליק סיגריה באשו של הכוכב.

אין שום ערך לכל אותן תסיסות הרגע וחידודי היחסים, שרובם עלו בדמיונם של תאבי המחלקות והפולמוס, ואשר אם היה איזה קורטוב של אי-הבנה לרגע, הרי זה בטל ומבוטל לגבי גדלו ועומקו של נורדוי בציונות בתור שיטה, בתור תנועה עולמית, אשר בה היה סמוך להרצל ונשאר עד יום מותו המנהיג הגדול, המליץ הכביר, הלוחם הנלבב שאין כמוהו. מובן, שהאדם הגדול הזה, שחלם כל ימיו על דבר העתיד האדיר, לא יכול מצוא סיפוקו תיכף ומיד בהתגשמות של דרגה דרדקית, ובמרת נפשו התאונן על השהיות והדחיות, ונדמה לו, שאפשר היה לדחוק את הקץ.

עם ביאת שמשו – זרחה עליו שמש היהדות. בימיו האחרונים לא חדל לזכור את מקור מוצאו. האמת הפילוסופית שלו ושל רבו קונט, האמת שבטבע – בקעה ועלתה כגלגל-חמה גדול מאחרית חייו העשירים והנענים: שמעון בן הרב ר' גבריאל! תייר כל הארצות;צופה כל הדורות; עמוד הימני לכל עתוני-העולם הגדולים, היושב ראשונה במלכות הספרות הכללית; ראש המדברים; מרעיש עולמות המחשבה התרבותית; קלאסיק מובהק, שהיה ראוי להורות בקתדרה את הלשון הלטינית לפרופסורים, ושהיה מוכשר לכתוב לטינית כטאציטוס בשעתו; הבקי בכל חדרי הלשונות הרומאניות, שכתב ספרדית כסרבנטס ושבסוף ימיו, במשך ישיבתו בספרד, היה למומחה בעל מקצוע באמנות הספרדית; יוצר הסגנון הגרמני הכי עצום ועשיר; האמרכל שהיה משביר בר ידיעותיו לאלפי אלפים קוראים בכל העולם; מאיר הנתיב בפועל של הפילוסופיה הפוזיטיבית; העוזר הראשי בשיטת הפסיכולוגיה של עונשין של לומברוזו; רופא מומחה, צופה בחדרי נסתרות של האדם; חביב העם היווני, שחשב אותו לאחד מגואליו ומושיעיו, ויקם לו מצבות זכרון, ורחובות בערי ארצו קרא על שמו; איש-העולם, שחכמי מזרח ומערב, שרי המדינות וסופרי עם ועם היו משכימים לפתחו (בביתו ברחוב הנר, מס' 8) ומחכים במסדרונו – היה באחריתו יהודי זקן עני, מדוכא, נשכח, נעזב – חוץ ממשפחתו, שלא חדלה לטפל בו בחיבה, הוא ציווה לפני פטירתו להעטיפו בטלית ולהביאו לקבורה כמשפט היהודים החרדים, ולבסוף הובאו עצמותיו לארץ ישראל. לא ליוו אותו – לא היוונים, שעזר לשיחרורם, לא הגרמנים, ששיפר סגנונם, לא הספרדים והארגנטינים, שחונכו על מאמריו, לא הלטינים ולא הצרפתים, אך אנחנו היהודים העבריים, בעיר העבריה שלנו, בתל-אביב, שם מקומו בעולם האמת.

הוא היה גם איש הדור, גם איש הנצח, דורו נסע ונגלה יחד עמו בגולה, נצח עוזו ברוחנו ובזכרוננו אנו – במחנה יהודה

[פאריס, ט“ו בטבת תרצ”ה]

---

צבי פרץ חיות

מאת

נחום סוקולוב

צריך לרכוש פרספקטיבה זמנית, אם רוצים לשפוט על אישיותו של אדם גדול. “אין נביא בעירו!” אומרים. כדי להערוך ערכו של גדול יש צורך לא לפרספקטיבה זמנית בלבד, אלא גם לפרספקטיבה מקומית. כך אומרים העולם. אבל לא כל המימרות נכונות. הוא היה נביא בעירו! וגם לא להיסטוריקן אנו נחכה, שיבוא לגלות את דעתו. פה אנחנו נוציא את רגשותינו הפורצים מלב. ואפשר שדווקא המקומיים, קרובים במקום, קרובים ברוח, הם יעלו בידם יותר משתעלה החקירה הרחוקה.

צבי פרץ חיות לא פרט הוא, לא אינידיבידואום, אלא הסתדרות רוחנית. וכדי להכיר את זו יש לחזור בהיסטוריה אחורנית כמה דורות, אולי עד ר' צבי הירש חיות, הרב מז’ולקוב. שלשלת היוחסין לא פסקה עד היום מישראל. ויש שגם יהודי מודרני אומר בגאון: “זקני היה רב פלוני וכו'!”. אבל שהמסורת הגיניאלוגית תלך ותימשך, תלך ותתגדל ובאותו קו ממש – זהו דבר יוצא מן הכלל.

ר' צבי הירש חיות היה אחד הגאונים המצויינים שבדורות הבאים אחרי ה“שולחן ערוך”. בתקופה מאוחרת זו עולים על האופק גם בעלי השכלה. ר' נחמן קרוכמל, חלוץ כמעט קדוש, בפינה נשכחת בטרנופול. אם ידענו עיר זו, הרי אך משום שחי שם רנ“ק. כמו כן ר' שלמה יהודה לב רפופורט (שי"ר). דור-דעה זה השאיר לנו חליפת מכתבים של גדוליו: שד”ל, צונץ, גייגר, יוסט, פרנקל, ועוד. אחד הגדולים שבהם היה גם רצ“ה חיות מז’ולקוב. הוא היה אז מעין “הכשר” להשכלה, מופת חי שאין ניגוד בין תלמוד ו”חכמת ישראל“. אם אפשר היה למבקרים להטיל ספק בגדלו התלמודי, למשל, של שי”ר, מן הנמנע היה זה לגבי רצ"ה חיות. בגאוניותו התלמודית היו הכל מודים. בספרו “מבוא התלמוד” ובתשובותיו אנו מוצאים דברים מפתיעים. ואם לא נמצא בו שיטה של אקדמאי מודרני, אבל התאמצות לאיחוד תורה וחכמה נמצא בו. הוא פעל הרבה להרמת הישיבות. לא כאחדים שהביאו את אור ההשכלה מן החוץ הביתה, אלא הוא נשאר בישיבה, ושם בפנים יצר אוירה חדשה, הכנה, מעבר לתקופה הלאומית שלנו, החדשה.

קו זה הולך ונמשך מן רצ"ה חיות מז’ולקוב עד ר' צבי פרץ חיות של עכשיו. מסורת-יוחסין זו הרי היא ככל המסורות היהודיות, לא מעשה חנוטים אלא מסתגלת אל הזמן. ראו את פני הרב מז’ולקוב ואת פני הרב מווינה – כמעט אותם פנים עצמם. כך גם הרוח, וכך גם המעשים.

רב בקהילת ווינה! קהילה עתיקה זו יכולה להתפאר, שכל אחד מגאוניה האחרונים יצר דבר מה. מנהיימר, המטיף הראשון, מן המצויינים שבדור, יהודי נלהב; ילינק, שמחוץ לווינה אהבוהו יותר מאשר בווינה גופא, שאת דרשותיו היו דרשנים אחרים חוזרים ומטיפים, ילינק העברי, שבזמן “השחר” הביא את האידיאל העברי לביטוי, ילינק בעל הקבלה והמדרשים; אחריו גידמן ואח"כ חיות!

ההיה זה רב? רב בימים קדמונים היה זה טיפוס אחר. הרב היה מעין פקיד, אבל לא זה בלבד. יש כתר תורה (“גייסטיגקייט”) בישראל, אבל לא כתר כהונה (גייסטליכקייט"). הרב אינו אישיות מקודשת. אמנם היתה ה“סמיכה” בימי קדם, אבל עכשיו איננה. עכשיו אך הידיעות מכריעות. אם יש למדן בעיר, היודע יותר מן הרב, אז הוא הרב. כי התקנות שלנו – התורה, ודיפלומי האצילות שלנו הם דיפלומי הידיעה. גם לא הנאום היה עיקר אצל הרב. לזה היה ה“מגיד”. העיקר היה הגאון, והנאום לא היה מכריע כלל. לא ידענו על דבר הגר“א אם ידע לדרוש. ואפילו דרשנים כר' יעקב מדובנא, בעל פה הזהב, לא היה להם אלא ערך עממי. אבל העם במובן העליון לא הכיר אלא את בעל התורה, את ה”גדול". כיבוד זה שמחלק ציבור לתורה אופיני הוא לאותו ציבור ולכל מקצועותיו. היו אפילו קהלות, שלא היה בהן רב כלל, אלא “גדול” אחד, וכל דבר הקשה יביאו אליו. וקהילת מינסק למשל תוכיח¹.

גדול כזה היה חיות, במדע ובתורה. לא זה אצל זה, אלא זה לפנים מזה. וכך פנה חיות אל הרבנות, באופן אחר לגמרי, לא בתור “רב”. גם אילו לא היה רב כלל, היה גם כן מביא ברכה לעם ישראל. הוא היה מורה וחפץ להורות. התוצאות שהשיג הן אגדיות ממש. הלכתי למסעי באיטליה ארץ עבודתו ומצאתי שזהו פרק פלאי בקורות ישראל.

הוא בא לאיטליה. לא איטלקית ידע ולא את היהודים האיטלקים. בקורות העבר שלנו מפוארים הם יהודי איטליה. אם נפתח, למשל, את הספר “פחד יצחק”², וחשבנו שאנו נמצאים בסביבה תורנית של פולין: גדולי תורה וגדולי חכמת ישראל. עברה רוח ואינם. מדוע נשארו באיטליה יהודים במספר מצער כל כך? זוהי פרובלימה. הם עברו דרך תקופה גריבלדית, השיגו את שחרורם. וסחו לי יהודים זקנים באיטליה: “סבלנו פה הרבה – אבל יכולנו; עכשיו יש לנו דבר שאין אנו יכולים לכלכל עוד: החופש…” מצאתי שם אך “שיירי אנשי כנסת הגדולה”, שוויון רוח, חורבות של הגיטו, “נמושות”…

ונפלא הדבר, ששני יהודים מזרחיים, פולנים, מרגליות³ וחיות, שינו את המצב. נכדו של הרצ"ה חיות בא לפירינצי, עיר הריניסנס, ועורר שם ריניסנס יהודית. קשה מאד להצטיין באיטליה על ידי חכמת הדיבור, הריטוריקה, במקום שהמסורת של ציצרו עודה חיה. ובא בחור מברודי, מן היהודים המזרחיים, שבזים להם כל כך, ועשה מהפכה. הלא גם בווינה הצטיינו פעם יהודים מן המזרח, ודי להזכיר את דוד היינריך מילר⁴. אבל באיטליה קשה הדבר הרבה יותר.

שני הנזכרים היו חלוצים. ברוח השקפתנו היה שם מדבר שממה, ובאו שני אלה ועשו ישוב. שני החלוצים הקימו שם סמינר. התחילו מפרשת הבריאה. לא עבודה היתה זאת, אלא יצירה, עבודת “ששת ימי בראשית”. זוהי ריניסנס! אפשרות-עבודה כזו יש אולי אך לנו היהודים, העם, שלכאורה כבר עבר ובטל מן העולם, ובאמת הוא נמצא אך במצב של מוות מדומה. באיטליה לא מצאתי “כרוניקה” חיות, אלא את האגדה חיות. אמרו לי שם, שכל מה שנוצר אצלם ביהדות – מחיות בא. הוא וחברו יצרו שם את ה“ריוויסטה”, יצרו יהדות.

בקונגרסים אנו רגילים לפגוש יהודים אכסוטיים, וכשפוגשים חדשים אנו שמחים, מתפלאים. כך פגשנו בקונגרס הראשון את הרב מניאפול – והשתוממנו. עיר זו היתה אז לנו מעין “מעבר לנהר סמבטיון”. היום אין הדבר חידוש עוד. קיבוץ שלם של צירים מאיטליה בא אל הקונגרס האחרון. איך זה קם הדבר? אחד מהם, פאצ’יפיצ’י, נואם עברי, אפילו אמר לנו דברי מוסר על דבר מיעוט עברית בקונגרס. איש משכיל, עורך דין – ומתלהב בשביל השפה הלאומית. קנאי כמעט… איך בא נס זה?… שמעתי תשובה אחת: חיות!

הוא יצא ערירי. אך דור שלם באיטליה הם ילידי רוחו. ואם כבר אפשר היום בפלורנץ לדבר עברית באסיפה ושיבינו – זכותו של חיות היא שעמדה להם.

אבל תחית ישראל באיטליה אינה אלא אפיזוד בחייו של חיות. הוא היה מפרש גדול, פילולוג, וכתב על “חכמת ישראל” בהרבה שפות. באיטלקית כתב כמה עבודות בסיסיות, ומבינים השתוממו על יופי שפתו האיטלקית. אכן יש עוד מלומדים בישראל, אבל כאלה שיהיו כותבים עברית גם כן – אין עוד. כמעט נעשה הדבר בעולמנו למונופולין שיהיו כותבים “חכמת ישראל” דווקא בשפות לועזיות, בשעה שהמקוריות דורשת, שיכתבוה אך בעברית. חיות הפרשן מילא דרישה זו באופן היותר טוב. וכה הוא נעשה גם מנהיג בשדה חקירת התנ"ך. ידוע פירושו המהולל על תהלים אבל הפירוש היותר מתאים והיותר אמיתי לספר תהלים היה הוא בעצמו!

הבאנו את “חכמת ישראל” הביתה. ימים רבים היתה שכינה בגלות, היתה מתורגמת, לעמים הביא הדבר תועלת מרובה: בתקופת האליליות ובתקופת הערביים – להשכלת העולם. אבל אנחנו היהודים חיים אך מפי ספרינו אלה שנכתבו או ניתרגמו לעברית. זהו ערך השיבה שלנו לשפת עבר. וזה עשה חיות. המיתודיקה, הדייקנות בחקר כל פרובלימה, הקיצור, הבהירות – כל אלה הורה לנו חיות, ובעברית. זוהי זכות בת-אלמוות. זוהי תהילה עוברת אל מעבר לגבולות אוסטריה, משותפת היא ליהודי כל העולם.

גם את מהות חייו אפשר להבין אך בעברית. יש מושגים עברים שביאורם קשה. למשל: תלמיד-חכם ועם-הארץ. מלומד אינו עדיין תלמיד-חכם ואיש לא-לומד אינו עדיין עם-הארץ. תלמיד-חכם הוא גם חובב תורה ומכבדה, ועם-הארץ אינו נעור וריק. אבל אלה עוד אפשר לתרגם בקושי. בקושי גדול עוד אפשר לתרגם את המושגים צדיק ורשע. ואמרו: צדיק הוא האידיאל העברי, האיש הטוב, ורשע הוא איש רע. אבל יש עוד בצדיק מה שהוא מיוחד לנו, מונח בטבע הגזע שלנו, למשל: רחמנים בני רחמנים! דרך אגב: העיקר הוא בני רחמנים. כבר האבות סבלו הרבה, ולכן היה יחסם אל בניהם ואל אנשים זרים שונה לגמרי מיחס שאר בני האדם במצב דומה. משום זה לא נכון הדבר שצדיק הוא איש טוב ורשע הוא איש רע. יש דבר, שבחוץ קוראים לו אהבה, אבל זה שלנו, שלנו, של ישראל רחמנים בני רחמנים – לזאת, לזה אנו קוראים צדיק.

ווהוא היה צדיק כזה! הצדיק מתחום החסידות! שיטה זו לא הביאה רבנים, לא הקימה גדולים, הלא הגר"א התנגד לחסידות. ובמה זכתה זו להכנס ליהדות? אפשר בשינוי נוסח התפילה? הלא אך ורק על ידי מושג הצדיק! אמרו החסידים: הלמדן – אנו מכבדים אותו, אבל אנו בני אדם אומללים, רוצים סמך וסעד. אנו צריכים לצדיק אוהב. ונחמה נמצא בעניינו כשאנו נסמכים בו…

הוא לא היה צדיק של ווינה בלבד, אלא של היהדות כולה, של בני האדם כולם, כי אהב את הכל. את הטרגדיה ווינה, למשל, הוא תיאר בלונדון כמות שהיא, והועיל בזה הרבה לריהביליטציה של שם ווינה בעולם. אכן מי יודע אם ימצא לו את ההיסטוריקן ההגון לכך! הוא יצא לרחבי תבל, חולה, עניו, לטובת בני אדם, לטובת בני עמו. ובכל זאת היה קשה כארז בתכניתו, במגמתו, בדרכו. מה שעזר לאומללים מכל המינים – לזה לא נמצא כרוניסטן עדיין. אבל כל אלה פעל צדיק זה!

הוא היה הסינטיזה של כל דבר טוב. אף על פי שהוא בעצמו היה מדקדק במצוות, היה סבלן לגבי אחרים. חפשי ברוח ואדוק במנהג – אך בין גדולים קדמונים נמצא טיפוס כזה. סיפוק רוחני הוא לדבר על אודות חיות. אומרים שהיו פעם אנשים פרושים מן העולם הזה, ועכשיו אין למצוא אותם עוד אלא בפינות נידחות שבפודוליה וכדומה. אכן רואים אנו, שהם נמצאים גם באווירת ההשכלה, בעולם הגדול.

ומה היה חיות בשביל הציונות? נכלול זה במקרא קצר: הציונות היא הרצל, הציונות היא חיות! איש טוב ויהודי טוב – והתוצאות הגדולות לעבודת הלאום כבר באו בהכרח.

למי כאן האבידה היותר קשה? לכם אבד אביכם, מנהיגכם, אבידה לשפת עבר, אבידה למדע. אבל לאוניברסיטה העברית אבד הפרופיסור שלה! כשייסדו את המכללה בירושלים היה השם חיות קשור אליה קשר טבעי, מאליו. הוא, האידיאליסט, איש הריניסנס, הוא הראוי לעבור כעמוד אש לפני התלמידים. וזוהי הטרגדיה הכי גדולה לנו! שם על הר הצופים, שם היה מקומו – ולמקומו זה לא בא!…

הוא הלך לו והעשיר את הפנתיאון שלנו. על כנפי תהילה יינשא שמו מדור לדור.

[1928]

---

ליאו מוצקין

מאת

נחום סוקולוב

¹

הנני מתכבד לפתוח את האסיפה. ברוך אתה ד' אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה.

אחרי 40 גלויות שגלתה סנהדרין החדשה, הועד הפועל הציוני, דרך כל הוינא’ים הקלן’ים, הברלין’ים והלונדון’ים הננו נמצאים סוף סוף כאן בביתנו. השמחה גדולה. אני מקוה כי רוח ירושלים תשכין ביניכם אהבה, אחוה, שלום ורעות. הישיבה הראשונה של הועד הפועל בארץ ישראל, בירושלים – המטרופולין של האומה היהודית בעולם, תפתח תקופה חדשה בעבודת התחיה ובבנין הארץ.

שמחתנו מהולה, בצער. אנו חדורים כולנו כאב. אנו עומדים כולנו בחרדת הקודש וביראת הכבוד לפני הכסא הריק הזה משמאלי, העטוף שחורים. אנחנו מספידים במקום הזה שבו צריך היה לשבת ראש חברנו, אחינו וראש לנו, המנוח אריה ליב מוצקין ז"ל. אי אפשר למחות את הרושם ולשכוח את אותה האישיות המיוחדת במינה שההסתדרות הציונית והועד הפועל זכו להיות מונהגים על-ידה במשך הרבה שנים.

זאת היתה אגדה. ילד פלא, עילוי למתימטיקה, הובא לברלין לפני כיובל שנים. ברלין היתה אז מרכז המדעים, ובמקצת גם מרכז החופש המדיני. הביאו את הילד מהעיירה הקטנה ברוברי, הסמוכה לקיוב, לעיר הגדולה קיוב. שם עמדו על כשרונותיו והתייעצו מה לעשות בילד הזה. הרגישו שאיזה אור גדול בא לעולם עמו ורצו לתת לו את היכולת לפתח את כשרונותיו וללמוד במקום מתאים. היה אז בקיוב אחד העסקנים המצוינים שלנו בקונגרסים הראשונים פרופ' מנדלשטם. החליטו לשלוח אותו לברלין. שם הכניסו אותו לבית פרופ' דוד קסל. זה היה אחד מחכמי ישראל בגרמניה מחוקרי המקורות ואחד מאותם האנשים המעטים שריח היהדות והתורה מהזמן הקדמון עוד נשאר בו. בחוג מבורך ומעולה חונך הילד והספיק לפתח את כשרונותיו. שם גמר את חוק הלימודים בגימנסיה, ושם קנה לעצמו ידיעות שאפשר לרכשן בברלין. למד את הדייקנות שנשארה בו לכל ימי חייו, נטיה למספרים ולהרכבות בכל מה שמתמטיקה נותנת לאדם. נכנס לאוניברסיטה. התחיל להתערב בויכוחים באגודת הסטודנטים, התחיל לשמוע וללמוד, ומתוך הלימוד נעשה למלמד, נעשה לראש המדברים בכל מקום.

גם אני הייתי מבקר שם מפעם לפעם. כל אלה ששמעו אותו זוכרים את מוצקין, שבכל מקום שהיתה אסיפה הוא היה בא לשם והוא נאם בביאור הרעיון הלאומי שהיה אז משום גילוי דבר חדש. גם עשה אספות, הקהיל קהילות. עליו אפשר לאמור את הביטוי שהוא היה “רב פעלים מקבציאל”. הוא הירבה לפעול וקבץ יחד, חיבר, לא כל כך ספרים, אלא חבר אנשים, איש לאיש, כוח לכוח, יחיד ליחיד. והסגולה הזאת נשארה בו כל ימי חייו. הוא לא היה מן הרודפים אחרי כבוד לשבת בראש, אלא היה איזה דבר תוסס בפנימיותו שהכריח אותו לנהל את האסיפות. הוא היה אחד מהמעוררים הראשונים לרעיון הלאומי והא"י עוד בתקופת חיבת-ציון. חיבת ציון היתה תנועה גדולה בעולם היהודי כבר בזמן ההוא. כבר אז היתה תנועה של מעשים. אולם בכל ארץ וארץ היה לה אופי מיוחד, באשכנז היה לה אופי אקדמי. והימים ימי מלחמה עם המתנגדים מימין ומשמאל, ולא רק מימין ומשמאל, כמעט עם כל מחנה היהודים באשכנז. כמעט כולם עמדו מנגד ואלה המעטים, חלוצי החלוצים, היו צעירים אשר באו מארצות אחרות. והצעיר הזה, שהיה עילוי במתמטיקה, הפך את פניו מההנדסה, והשקיע את עצמו באותה העבודה העיונית של הכשרת הרעיון הציוני.

עוד לפני שהיה הקונגרס הראשון היה הוא אחד העסקנים הראשונים והנואמים הראשונים לא רק בברלין עצמה אלא גם בערים אחרות. בימיו, לרבות הלילות, עסק מוצקין באסיפות. זו היתה עבודה יסודית שבלעדה לא היתה לנו ההסתדרות הציונית. וכאשר נשמע השופר של משיח, וכאשר נקרא הקונגרס לבזל, היה הוא אחד הראשונים שלא פקפק. רישומו היה ניכר כבר בקונגרס הראשון. הוא טיפל בתכנית הבזילאית. בכל העבודות היסודיות התיאורטיות ראינו את מוצקין לא רק בפיו אלא גם בעטו, בכתב. לא כתב הרבה, אבל החליף הרבה מכתבים.

מוצקין היה אחד המומחים בשאלות היהודים ברוסיה, לכל אותו פרק הפרעות, הרדיפות והגזירות, לכל אותה התקופה של הנדודים, היציאה מרוסיה לאמריקה. כמעט שלא נעשה בעל מקצוע לענין הפוגרומים. והוא זכר את הכל, כי היה לו זיכרון כבור סיד אשר אינו מאבד טיפה. וכאשר רצינו באותו הזמן לדעת איזה דבר על בוריו בנוגע ליהודים ברוסיה, היינו פונים אל מוצקין. שלוש שנים אחרי פטירתו של הרצל, אחרי הפוגרום שהיה בשדליץ, רצינו להוציא לאור ספר על הפוגרומים. פנינו למוצקין. הוא חיבר כרך היסטורי מרובה-ערך אשר בו אסף וליקט את כל החומר החשוב על הפוגרומים. הוא עבד בעבודה זו יחד עם חבר של מומחים, שביניהם היו גם אנשים שלא הסכימו עם מוצקין בנוגע להשקפותיו הלאומיות, אבל כל הזמן כיבדו והעריצו את מוצקין כבעל מקצוע בשאלת היהודים ברוסיה.

ובתנועה הציונית אנו רואים אותו הולך באמת מחיל אל חיל. אני זוכר פרק אחד בחייו. נשלחה משלחת ע“י הועד הפועל הציוני לא”י. זה היה בזמן שהמרכז היה בברלין. למשלחת, שהיתה צריכה ללכת לא"י ולבקר את הענינים עד כמה הם מתאימים לתכלית שלנו, נבחרו מוצקין, יוליוס סימון, בוריס גולדברג, ואנוכי. עשינו בה חדשים אחדים, ומסרנו חומר על ביקורנו. אותו החומר ישמש חומר היסטורי על תולדות הישוב בזמן ההוא.

בראשית המלחמה יצאנו שנינו יחד מברלין לקופנהגן. בחודש השני למלחמה נפרדנו. אני הלכתי ללונדון והוא נשאר כמעט כל ימי המלחמה בקופנהגן, חוץ מזמן קצר ששהה באמריקה והשתתף שם בעבודות ההכנה לקונגרס היהודי באמריקה שהועיל הרבה לתנועה הציונית, ושעשה הכנות גדולות בשביל ועידת השלום בפאריס. רק עברה המלחמה, רק התחילה התקופה של שביתת הנשק, נפגשנו בפאריס ועשינו את ההכנות למלחמת ההגנה על המיעוטים. ואז מתחילה אותה התקופה בעבודתו של מוצקין בפאריס, הידועה לכולם. אחר כך עברנו למקומות אחרים. היו לנו ימים טובים ורעים, בשעה שנתקבלנו בועידת השלום. אבל היו זמנים קשים, בשעה שצריך היה להלחם עם ממשלות שונות על הכרת זכויותינו. לא אגע בכל הפרטים ההם. אני רוצה רק לשים כבוד לאותו הנשיא שהיה כל כך מרובה הצדדים ושהיה באמת רב-פעלים מקבציאל.

הלך והתפתח מתוך עצמו, למד הרבה וקנה לו ידיעות, וקנה לו נסיון גדול. הכרנו בו ובחרנו בו להיות ראש הועד הפועל וראש הקונגרס. והוא הצטיין בשני תפקידיו אלה. כולכם זוכרים איך מילא את תפקידו והכיר כל דבר, והיה מדקדק בכל דבר קטן, אבל לא נשתקע בקטנות. הוא עסק בקטנות כדי להשיג את הגדולות. בכל ימיו לא שכח את משאת הנפש הגדולה, שבשבילה נוצרנו ובשבילה נוצרו חוקים ודיני דינים, אספות וקונגרסים. היו בו סגולות של השכל הישר, היתה לו סגולה של הגיון בריא, של כוח זכרון משום מתת אלהים. והעיקר–היה לו לב טוב ומזג טוב. התנועה הלאומית איננה מקצוע מדעי, שבו מספיק שאיזה איש יהיה חכם גדול ויהיה בקי במקצועו. צריך גם לב. רחמנא לבא בעי. בציונות – על אחת כמה וכמה. היה לו לב מרגיש, אוהב, היה נאמן לאלה האוהבים אותו. לא בגד מעולם באיש ולא בגד מעולם בדעה. היה נאמן רוח, נאמן בדבריו, עומד בדיבורו וקיים מה שהבטיח עד כמה שיש בכוח אדם לקיים. זאת היתה הרכבה של מידות טובות עם מעלות גדולות.

יש פה דבר טראגי מיוחד שאותו אדם, שהשתוקק כל כך והשתדל כל כך ודיבר על לב כל אחד מאתנו, והתפלל אלינו ואמר לנו: בואו נתאסף בא“י, למה אתם נודדים מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, דוקא על אותו האיש עלינו לאמור “קריינא דאיגרתא להוי פרונקא”². זה שעורר אותנו להתאסף בא”י לא הספיק לבוא אתנו לארץ ישראל. ומקומו נשאר פנוי בתוכנו.

אולם אחטא לאמת אם לא אעמוד על התקופה הראשית שלו, תקופת ההוד היותר גדולה בעיני העם היהודי, בתקופה בה כיהן כנשיא הקונגרס. הקונגרס – זהו המדור הגבוה ביותר שלנו, הגבוה מעל גבוה. הוא ניהל את הקונגרס ומילא אותו בתוכן שלו ועל כל צעד ושעל היה מורגש מוצקין, נשמתו היתה בתוך הקונגרס הציוני. אינני יודע כמה יימשכו עוד קונגרסים וכמה תימשך עוד הפרלמנטריות בעולם. אך אם נדבר על פרלמנטריות יהודית, הרי מוצקין היה ויישאר בהיסטוריה כהתגשמות הפרלמנטריות היהודית. אפשר להגיד שמוצקין היה קנאי, אשר מסר את נפשו על החוקה הקונגרסאית. היו גם ביניכם אנשים שהזהירו את מוצקין שלא יפריז על המידה במסירותו זו, כי את בריאותו הוא קובע. הרופאים דיברו על לבו. אשתו דיברה על לבו; אבל כל זה לא הועיל. ובכל העבודות האחרות שעשה בגלוי ובחשאי היה שוקע ימים ולילות.

נעדר מאתנו אותו יחיד הסגולה, אותו איש האשכולות, אותו החביב, אותו הפועל – זה התואר הגדול ביותר שאני יכול לתת לאיש – אותו הזקן שהיה פועל יותר מן הצעירים, אותו בן גרמניה שהיה יהודי רוסי, יהודי מזרחי יותר מכמה מהיהודים המזרחים, אותו האיש היקר שהיה גם בעל דעה לעצמו, אבל שהיה גם מכבד ומחבב את כל הדעות השונות שישנן בתנועה הציונית.

---

בלפור

מאת

נחום סוקולוב

בלפור – ידיד עם ישראל / נחום סוקולוב

ידיד עם ישראל! ידידים מעטים היו לנו היהודים, זעיר שם זעיר שם, מליץ אחד מני אלף, פניני טל טהור במצולת המים הזידונים, סניגורים ופרקליטים לדרוש את משפטנו ולתבוע את עלבוננו טענות-צדק ותומת לב מהלגיונות של מלאכי חבלה, בשל החמס הנעשה לנו, בתור בני אדם יחידים, נגועים ושדודים ועשוקי משפט; ויעשו לנו טובות; ואנו מחזיקים להם טובה. גם ברוכים יהיו.

אפס כי הטובות ההן היו טובות קיקיון, אבק פורח וצל עובר. ידידינו ההם רצו להעמידנו בתור האדם ובחברת האזרחים, במשענת מוקקים; ויצליחו מעט, או העלו בידם חרס. ויש אשר הסירו את הכבלים מעל ידינו ורגלינו, ויטילו אותם על בבנו. ויש אשר היטיבו מעט מזעיר ליהודים, אך חצבו קבר לעם ישראל. נלאו למצוא הפתח לפתרון שאלת היהודים. מחליקים היו על השטח, וחדור לא חדרו לעומק הענין…

לא באלה חלק בלפור. הוא, כמונו הציונים, צפה מתוך שפופרת אחרת ומעל מגדל צופים אחר. הם ראו מראות בשר – הוא, החוקר לכל תכלית, ראה מראות אלהים. הוא כתב את עמנו לחיים. כי על כן היה בלפור ידיד עם ישראל. על כן נתארג ונתרקם עם קורות עמנו בימינו ולעדי עד, קשור עמהן בקשר אמיץ לא ינתק. על כן שם עולם נתן לו, אשר לא יכרת.

שאלת עם ישראל היתה לו הדמעה הבוערת, הדמעה מהבכי העתיק שעל נהרות בבל, יוקדת בגלגל עינה של האנושיות. בנקודה זו נתרכז. הוא ידע את כל תקפו וקושיו של הקשר הגורדי הזה; אבל הוא הבין, שאין לקשר זה מתירין באופ אחר. בולדווין, מי שהיה לשעבר נשיא המיניסטריון, קראהו במספד שקשר לו: תנא בתראה מסבי דבי אתונא ( The Last Athenian ) מפני שבלפור היה בנעוריו חבר קבוע לחברת תלמידי חכמים, שדגלו בשם אתונא. אנחנו היינו אומרים: תנא קמא לחכמים, שמסתכלים בשאלת היהודים בשום שכל, בזכזוך ונהורא. הוא התסכל בקורות היהודים לא כמו ביריד של מאורעות, לא כמו בראי-נע של חליפות חמס וחסד, אך כמו בדרמה שפניה כלפי מזרח, מסתבכת והולכת, שמחייבת את העולם בצו מוחלט, לפתור אותה כהלכה על ידי מנוח ומבטח, מרכז ומעמד לשאר עם עבר בארץ התחיה.

הוא הרגיש בצערנו בזמן המלחמה העולמית [הראשונה], באותו ליל הסופה והסער אשר כיסה תבל במעטה זוועה איומה. “בראותי כל עיר” – לא על תלה בנויה, אך מובטחת לשוב ולהיבנות, ועיר אלהים, ישראל, היוכל להתקיים כחטיבה אחת בעולם? מה משפטו, מה אחריתו?

לא חסדי רגע, לא הקלה או הנחה לשאלת היהודים אך כל שאלת היהודים, ויותר מדויק: שאלת עם ישראל, עמדה לפניו, עם הפתרון, שאין בו קלות ורפרוף, אבל יש בו רצינות וכובד ונצחיות – כמו בפרשה של ספר תהלים, ואם רוצים דוקא באתונה – כמו בפרק של אפלטון. דבר זה לא היה דמיון של רוזן, גחמונית של בארון, נפתול של דיפלומאט. הוי, “היורדים מצרים לעזרה”, הוי, הקושרים נימא בנימא וחבל בחבל, מלונדון לתעלת הסואץ! אל תתורו אחרי אמתלאות ועקיפין ועסקים! אל תחטטו בפרכיות ובעיות, השערות ופלפולים! הרי גם זה ראי-נע ואבן מסמא ואסמכתא בעלמא! זהו אחד מל"ב פירושים שיש להם מקום; אבל לא זה העיקר. אנחנו בנימו ונוסיף לבנות על צור איתן, על סלע ישראל. המרכז והנקודה הפנימית שבהם נקבצו כל קוי האור של בלפור היו נצח ישראל וארץ ישראל.

משבר של אלפי שנים! היה רגע היסטורי אשר אז עלה המשבר הזה למרום קצו.

ביתנו רטט על אשיותיו כמו על צבים, שהתחילו מזדעזעים ומקשקשים בשריונותיהם הכבדים בשממון ובבהלה. גם בשעה שבת צחוק סלסלה את שפתינו, דבר מה געה בקרבנו. שלל צבע פרחינו דהה, זיום פנה, והודם נהפך למשחית. צפרי רננות התעופפו בחוץ, ותצמדנה לכל כרכוב ולכל גזוזטרה על חלונות צוררינו. בספרינו כמעט נמחקו האותיות המזהירות לפנים ונטשטשו השורות. זרם החיים נעצר ועמד. קפאנו על שמרינו. בלילות ההם הלכנו הלוך וירוד, הלוך ודל. בלילות עמל ההם פגש פגשנו בסמטאות המעוקלות ובמבואות האפלים את העתידים לבוא, דוויים ומדולדלים, שוממים ומתנוונים, לחיים שקערורות ומקומטות, עינים מוקפות טבעות מעין התכלת, סוקרות סקירות מוצלפות אלכסון, שמלתם בלתה עליהם ורגלם בצקה, כמו מוכפנים וצמים, אלמי-ניבים, בלתי מכירים אותנו, כאנשים, שכבר מתו לפני דורות, ושכבר נהפכו לאבנים; אבל הם שתקו, אף כי הם היו החלוצים הבאים, אפס כי טרם בא העתיד והיו טופחים בידיהם על מצחם, מסתירים את פניהם במפלשי הזמן, וכמו מוטלים מתחת למים במצולת הדכיים, ברוח נמוכה ונפש שפלה, בלי ראות דבר, זולתי תחתית השרטונים וקליפות הקונכיות והשבלולים והדגים המצופים קשקשים והכבלים והעוגנים, שהספנים הנלבבים מטביעים מלמעלה, עם כל גל וגל העוברים על ראשיהם. לאי דמינו; היינו לבדנו. איש לא היה עמנו מהעמים האחרים. הכל יצא מתוכנו – לא ידענו לאן. כל קומה נכפפה, כל עין דמעה או כהתה, כל גרון ניחר, כל שפה נאלמה. היינו צרורים בצרור כתבים ישנים, שכולי מטרה ותכלית, רשים וערירים, מתחכמים דלי מעשה ואכולי רקב.

ויהי בוקר! כרוזא קרא בחיל: העם היהודי! הזבול והמעון לעם היהודי! בין האגרופים המעוצמים, בין יערות הכידונים והרי הגעש, המקיאים אש וגפרית ורעם בגלגל, נשמע קול כקול נשאו צופים על ציון ועל מקראיה, כקול הימנון כנור אשר יהמה מרחוק, משפט עם עולם לא אבד עליו כלח, משפט ארץ עתיקה, עזובה ושוממה התובעת את עלבונה!

קרן שמש הופיעה פתאום בחשכת ליל הצרה, ותאורנה העינים, כלהבת אש נשואה מני סער, והטובעים בעמקי מצולות עלו לגבהי מעוף נשרים, פרחו שושנים בין חריצי חומה הרוסה. לא זו השעה ולא זה המקום לזכרונות על דבר בלפור: זכרונות של הרבה שנים, שהיו שקולות כנגד הרבה מאות שנים אחרות – אף כרך גדול לא יכילם. רק אי-אלו שרטוטים, קובעי אופי ומסמני התוכן המיוחד, שמקומם יכירם בביטוי השתתפות האבל על קבר רענן אסרגל פה.

דרכי בלפור ומגמת פניו במושכלות הם גלויים ונשקפים מתוך ספריו. הפילוסוף הדתי הזה היה ספקן; אבל ספקנותו לא היתה תולדת חוסר עיקרים איתנים, אלא תולדת ניגוד להצטמקות ולהתאבנות במסגרת מחניקה של פתגמים קרושים. היו בו מן הספק הדק, המעודן והנשגב של בעלי תרבות לעילא ולעילא. על כן היתה נפשו מלאה שירה וזמרה; היה בו חוש איסטניסי איסתתי, שאינו הולם פעם כפטיש, אך מכוון כל חוט שערה, כל חצי גוון וחצי צליל. ספקנותו זאת היתה לו כעין שיטה, ולה הקדיש אחד המשובחים שבספריו (1879): The defence of Philosophic Doubt. הוא אז עוד אביב ורך, וכבר נתפתחו ונתבהרו כל סימניו המיוחדים. היו השעירים המרקדים אף בשנים האחרונות מקנתרים את בלפור בשיחות בטלות ומקפחים אותו בהלכות מפלגתיות " Mr. B. cannot make up his mind " [מר בלפור אינו יכול להחליט בוודאות"]. שוטים שבעולם, הספק הוא סגולת החכמים השלמים. החכמים למחצה הם מוכנים תמיד להכריע ברגע כמימרא. הכל מסודר ובהיר במוחם; אבל סדר זה, בהירות זו היא מחמת דלות התוכן והתגבשות הגמישות המועילה.

ספקן היה בלפור, ועל כן הטיל ספק בה“קיימא-לן”, שנתפשט בכל אומות העולם, כמעט בין כל בעלי הדת הנוצרית, שעם ישראל כבר עבר ובטל מן העולם. הוא כפר באמיתת כפירה זו, כמו שהטיל ספק בוודאיותן של הרבה וודאויות מדומות אחרות. משפחתו של בלפור מספרת (ויפה הזכיר זאת הד"ר ויצמן בנאומו), שלפני כל חג הלידה של הנוצרים, היה בלפור מאסף מסביב לו את כל בני המשפחה, וקורא לפניהם בכתבי הקודש מענינא דיומא, ובכל פעם עוררם לכבד את עם ישראל, אשר ממנו באה כל הברכה הזאת לעולם. נאה הוא סיפור המשפחה; יש בו תמימות, ענווה, אהבה, בטחון. אבל גדולה מזו, כשאדם מפרסם דעות כאלה ברבים, ומפיץ מעינותיו חוצה ללמד את בני האדם הרחוקים דעת ומוסר, ולא ישארו הדברים חתומים וגנוזים בקרן זוית של חוג משפחה. וזאת הלא עשה בלפור בהרבה מקומות בספריו, וביחוד במאמרו הנפלא Science and Philosophy אשר חלקים נדפסו בספר The Defence הנ"ל וחלקים בספר Foundations of Belief (שנדפס בשנת 1879) ופרקים בנאום שנשא בקונגרס הפן-אנגליקאני בשנת 1908 בלונדון, כשאמר, שלימודי המוסר של העם העברי העתיק הם נקודת השרפה, שאליהן יכונסו כל הניצוצות המבהיקים והמבריקים, כל כוחות הנפש, כל הקדושה והטהרה, ושאין אלה איזה הד גוסס רחוק, אלא דבר חי וקיים ( The Mind of A. J. Balfur, by W. M. Short, עמ' 359).

ספקן היה, ועל כן הטיל ספק באפשרויות התרת שאלת עם ישראל על ידי היבלעו בגויים, השתקעותו וצללו בתהום האנושיות הסתמית, בלי שם וזכר. ליהודים נענים וחשוכי זכויות היה גם הוא למגן ולמחסה. אני מעיד שעזר לנו אבל שאלת עם ישראל נקרה במוחו. התרת שאלה זו על יד פיזור נראתה לו שסועה, גסה סחרחרת. והוא לא יכול לשער אפשרויות התרת שאלה זו באויר. בעומק מהותו היה בלפור אדון אחוזה, “לארד” שוטלנדי, איש אדמה, שוקד על קינו, איש שיש לו חלק ונחלה, בן עם גדול ושליט בתבל, איש שלא יכול היה להסתפק רק בשברי פסוקים ובקטעי מליצות נבובות על דבר הקידמה והאנושיות – בעצם טבעו היה זה איש שיש לו שרשים במציאות הממשית ובעולם. כמנהגו, למרות בדידותו הרווקית, היו לו געגועים עמוקים אל הנוה, אל המשפחה. כאן חבויה נקודת ההתאחדות בין האידיאליסטן וחובב הנוה הטבעי הארצי. בכל מדיניותו, אף בכל אימפריאליותו של בלפור מזהירה השאיפה שאינה פוסקת להשגת אידיאלים אנושיים במדינות. מצויינים בגדר זה הם נאומיו ומאמריו על דבר אמריקה (בספר האחרון הנ"ל, עמ' 1–18). כמה פעמים אמר מר: “גם האימפריה הבריטית גם הרפובליקה האמריקאית כלום הן מטרות לעצמן? הן משמשות רק אמצעים להגשים בחיים אידיאלים של צדק, סדר, יופי, מדע”!

מנקודה אידיאלית זו, נסתכל בלפור גם בתחיית ישראל, שהיא הכרחית וחיובית למין האנושי. זאת היתה משאת נפשו. הוא צפה וראה את התנועה, ונפשו כלתה ונכספה באמת לראות את הדבר יוצא לפעולות בחוש ובעליל, במקום הנבחר ובתנאים מדיניים הכי נוחים. הוא היה היחיד והמיוחד אשר חבר ויתאם את פילוסופיותו האידיאלית עם מדיניותו, לא למרות היותו ספקן, אלא בכוחה ובזכותה של ספקנותו, מפני שהטיל ספק בדבר, אם טוב ונכון להיות רק פילוסוף נטול מן העולם, או להיות רק עסקן מושלך מגל אל גל. לא היתה זאת פסיחה על שתי השעיפים, אלא הכרה ברורה ושאיפה מסויימת להפוך את דו-פרצופין לפרצוף אחד. מנהיג כזה צריך להישמר ממפגע עם חרולי המעשים הקטנים, בכדי שיוכל לעקרם בשעת הכושר; הוא צריך להזהר מלהיכנס בעובי הקורה; הוא צריך להסתכל בדברים כלפי מעלה קצת, בשלוות הפילוסופים, ובאותה הג’נטלמניות, שכוחה בבטחונה ואונה במנוחתה.

היו לו גם השינון והסובטיליות של הצרפתים, רק בצורה אחרת, לא כל כך מגוהצת, אבל יותר מקפת עולם, הייתי אומר: לא כל כך מסולסלת והדורית, אבל יותר פשוטה, אדירה וממלכתית. הוא היה בגופו, בנפשו, בסגנונו, בנאומיו ובספריו מקיף ונשגב, לפעמים נראה כמרפרף, אבל רפרופו זה היה בכוונה ובשיטה והכרה צלולה. גם לו היתה שאיפה נמרצת אל המוחלט, אבל יחד עם זה התחשב עם גדרי התנאים המציאותיים בדעה מיושבת ובמדרגה הכי גבוהה של מנוחת הנפש, כמעט כאחד מבעלי שיטת הסטיו בפילוסופיה היוונית. ה“אתונאי” במנוחתו האולימפית היה למופת.

הוא היה רואה את כל המכשולים, והיה מזכירם ומעורר את האחרים לזכרם תמיד; אבל הם לא דלחו את זוך רוחו, ואין צריך לומר שלא העציבוהו ולא דכאו את נפשו. מררוהו ורובו בעלי חצים, אבל הוא כאילו לא ידע. צ’סטרטון סיפר באחד ממאמריו האחרונים בשבועון Illustrated London News שבלפור לא קרא שום עתון, וצ’סטרטון מוסיף על זה את הנימוק בצדו, מילתא בטעמא “מפני שהיה קורא את כתבי המלכות”. צ’סטרטון גוזמא נקט. בעיני ראיתי את בלפור קורא לפעמים איזה עתון. אבל נכון הדבר, שהוא לא פיזר את רוחו ולא ביזבז את התפעלותו בקריאת עתונים קלים ובשימת לב לכל מה שיאמרו הבריות. מתנגדיו שניסו לזעזעו היו כצפעונים המנסים לנשוך שיש. אם לפעמים – מאד רחוקות – השיב למחרפיו אז נלחם בחרב גיבור, ולא כמו שעושים האנשים הפעוטים השורטים בצפרני החתול. זה היה שיש קארארא.

כך היה בלפור. הוא הסביר את דעותיו הציוניות – עם ספקותיו העדינים והמלאים חיבה אף הם, במבוא הגדול שכתב לספרי “קורות הציונות” (באנגלית). רגש הצניעות מונע אותי מכתוב על דבר ספרי ההוא, אך הכרת האחריות מחייבת אותי לציין, שבלפור היה אבי ספרי, מייסדו ומחוללו. אמנם אני טרחתי בו זמן רב, כתבתיו, הכינותיו לפני ההצהרה; אך הוא עוררני ויפצר בי להכין את הספר הזה. מכאן שוב קורץ אלינו ניצוץ פנימי מיוחד של בלפור. הוא היה חסיד נלהב של ההיסטוריה; ואם זאת היא משַמרוּת, הוא היה הגדול שבמשמרים. “לא נצליח כלום באנגליה, אם לא יבורר, שהרעיון הזה לא תמול הוא” אמר לי פעם. השיבותי בנחת: " יש הרבה תעודות מעידות על זה". נסתכל בי בעיניו הגדולות, ואמר: “אם כן חובה עליך לקרבה את המלאכה ולכתוב את ההיסטוריה”. – במשך העבודה, הראיתי לו לפרקים חלקים מגליוני ההגהה, וזוכרני פעם אחת היה לי עמו משא ומתן של סופרים, הראוי להיזכר. שפכתי לפניו את כל לבי, גליתי לו את כל ספקותי אני. אמנם עסקתי זה שנים רבות בכתיבת פרקים בהיסטוריה – אבל בנידון זה ובשעת הרת אחריות שהיתה אז, כנוגע בדבר, כציוני, היה לבי מהסס אם אוכל להיות כל כך קר ומתון ושוה-נפש, למעלה מכל מגמה, כמו שאדם צריך להיות בעבודתו במקצוע ההיסטוריה, וכמו שאני בעצמי בחקירותי בהיסטוריה במקצועות אחרים התאמצתי להיות. חוקר צריך לספר רק את העובדות כהווייתן.

– “היסטוריה?” קרא בלפור בקומו מכסאו, ובהתהלכו בחדר הספרים שלו, בהתרגשות שראיתי בו רק לעתים רחוקות. “סבתא כמושה, קמוטה, ועור פניה קלף! עובדות? אבל אין עובדות מוסכמות בין כל בני האדם! כל עובדה זקוקה להיות מובנת מנקודת ראות ידועה, ואז היא עובדה. כל עובדה היא לבוש או קרום של איזה רעיון. לפיכך הרעיון הוא יותר עובדה מסכום כל העובדות. “היסטוריה לכל הדעות”, זו שאין בה מנפשו של הכותב, היא יבשה ומבולקה. החזרת עטרת העבר ליושנה אף בדמיון דורשת שיעור ידוע של יצירה, וכל מקום שיש יצירה יש בה קורטוב מנפשו של היוצר. דבר זה דורש חיבה ודמיון. הזוכר אתה את צביונו של יוליוס קיסר אצל מומסן? זהו ציור! המקורות ומראי המקומות הם דלים, אבל התמונה מלאה נפש. ואצל אחרים? זהו תצלום מדוייק, אך לא ציור. כתוב כנפשך!”

אחרי עברו בדיוק נמרץ על כל גליונות ההגהה של החלק הראשון, ואחרי העירו אותי על פרטים שונים (בכלל, היה דרכו להתרומם מעל לפרטים, והיה תופס אך את הקוים הכלליים, שיש בהם נימוקי מדע או ערכי רגש גדולים, כידוע לכל מכיריו; אבל חיבה יתרה נודעה ממנו לרעיון תחיית ישראל, ובמקצוע זה עמד אז על כל תג ותג), כתב את מבואו בסגנונו הנכבד והדולחי, שכל מי שחוש בקרתו מפותח, יכול להכיר בו את רוך הלב, טהרת הנפש ורוממות הרוח, שהיו מיוחדים לאישיות הרכה והחזקה, הנהדרה והפנימית הזאת. במבוא הזה הביע את כל מחשבותיו, וגם את כל ספקותיו; אבל ספקותיו של בלפור (ביחס להגשמת הציונות) היו נוחים וחביבים מהוודאיות של אחרים. עדינות ספקנותו הכללית של בלפור קבעה חותמה על מאמר זה ביתר בהירות וצחצוח מאשר על מאמרים אחרים. עיקר ספקנותו הפילוסופית של בלפור לא היה נטוי כנגד האמונה, אך להפך, כנגד שיטת החמרנים או הממשיוניים, המתפארים שהם כבר פיענחו את כל התעלומות, וכל רז לא אנס להם ובכוח נימוק זה הם כופרים בכל הדברים הרוחניים. לעומת אלה, בלפור חוזר כמעט בכל ספריו על רעיונו המרכזי, שאפשר לנסחו באופן זה: החושים כחשים, המחשבות מכזבות, השעיפים מחליפים, הדעית תועים, השכל יסכל ובכל דעת מגרעת; ודבר הלמד מזה, שהכופר בעיקר גם הוא איננו יודע. כמו שהכוח השופט מרובה הצדדים שלו היה מוצא את חלקי הסותר ואת הצדדים הרפים של הפילוסופיה, אעפ“י שהפילוסופיה היתה המקצוע הכי חביב שלו, ככה היה צופה ומציין כל מכשול וכל מעצור בהשמת הרעיונות הגדולים, אשר לבו יהלך אחריהם, גם בשאלות החיים של העמים והמדינות. הוא היה שוקק למעשים ולמעופים נועזים לא פחות מהמעפילים האחרים. אבל האיש הזה, שנבחן בכל כך מסות, ראה יותר מזולתו את המכשולים, לפיכך היה מתון וזהיר ומאריך מאד לעמוד על בוריו של כל דבר בטרם החליט. וגם אחרי החליטו, לא חדל מראות את המעצורים ומהתחשב עמהם, לא בשביל לזוז מהמטרה, כי אם בשביל לקדם פני כל הפתעה. הוא לא היה מהדואגים, העצבנים והצעקנים, לא רק בנוגע לאנגליה, אך גם בנוגע לכל ענין עולמי אחרי, אעפ”י שהיה רואה את כל המפגעים. כן היה גם יחוסו לציונות.

בכלל, היה מקבל כל שמועה בקפאון ובלי בבואה של התרגשות. הדאגות, כשרפרפו לפעמים על ראשו, מהרו לעוף ממנו והלאה, כצפרים שגולשות ומחליקות למטה מעל גבי חומה זקופה וחלקה; אך רגע אחד מנסות לעמוד, אבל ברגע משנהו הן מתעופפות הלאה למרחבי האויר. אף רגע אחד – העידה בת אחותו, הגברת דוגדיל – לא חדל בלפור לבטוח בציונות ובעם ישראל, אם אך נהיה כאיש אחד חברים.

מי איננו זוכר את ביקורו של בלפור בארץ? מי איננו זוכר את חג פתיחת האוניברסיטה העברית? אז נגה שביב הנצח וההוד העולמי. הטבע בכליל יפיו ובמלוא טובו והרגע הנשגב של תחייה לאומית רוחנית נתאחדו להעמיד חזון מאין כמוהו. עזוז כל כל גדול של בהירות מילא את אופק הצפייה, עד שנדמה, שהעולם כבר איננו יודע מה לילה, ואיזה כוחות טמירים עודם צפונים בו. תועפות הרי יהודה היו מצופות אבקיקי זהב החרסה, ביניהן הדורים ורכסים, שממות דור ודור, שארית מצבות ומרים ובירניות, צוקי סלעים וגלים נצים, ועליהם מרחפת רצפית אוורירית, נוצצת ברשפים של רפל, כעין חלב כחלחל אפור, נוצץ ולוהט כל צור, וכל חלמיש יורה זיקים. מרחוק הכחילו הנירים, שדות חמד דשנים ורננים נהדרים ונאוים מחמדי בת עין, ומשם והלאה בשולי האופק הבהבו ראשי השפיים של הרי מואב, ורצועות כעין הקשת בענן נתלו מעל למדרון, ולמטה – קרתא קדישא מתנוססת בזוהר פניני-זהבי, המרטט ומשעשע על ראשי המגדלים; והלאה הלאה, מטה מטה, שם מרחוק, ים המלח רובץ בנטל-משאו רב מסתורין, שפון טמון, מראהו כנחושת קלל צהוב אמוצי, חוורין עתיק, ומלאכי עמים עוברים בסך; ידודון-ידודון, עולים ברגש במעלה הגבעה בחרדת קודש.

האויר היה מלא רתת וזיע, רעווא דרעווא והתפעלות של רוממות, ונשמותינו טובלות בנוגה כצולל בעמקי ים. צמרמורת של חדוה חלפה לב כל איש, כאילו נפתחו השמים ומהיכל המשיח נוצץ זוהר קרנים, וכאילו הופיע לעינינו חזון בן אמוץ. נסו צללי הגלות, ושחר הגאולה, או אתחלתא דגאולה, נבקע.

ואז עלה הארי שבחבורה על הדוכן, אדר היקר והוד מחלצות של פרופיסור! מי איננו זוכר את דמות דיוקנו, גויתו המחוטבה תבנית זקופה, גבוהה, עדינה; חסין גרמי, גבר עם גמישות ונוציות של מחולץ עצמות, מצוין באומץ וחן, וראשו נעטר בעטרת תלג חוור של שיבה, וידיו פרושות כמבשר, כמברך, כנביא, וכולו אומר כבוד? בתמהון פלא הבטנו אליו ונהרנו, כשפתח את ה“אני מאמין” שלו, לאמטויי לן מטב נהוריה. ראינו שאעפ"י שצללי ערבו כבר נטו, עודנו כשמש בגבורתו, כאילו קם לו חלד חדש, בריא ורענן בלשדי נפשו וגופו, בחום צח ורוח להבה ובמנוחה וחן טוהר ועומק הכרה, כיושב בקתדרה ומורה לרבים, וקולו כשופר של משיח, וכל דבריו סימפונית הללויה לכבוד עם ישראל, לכבוד השפה העברית, וכל הנכסים והקנינים הרוחניים, וכל ערכי תרבותנו נוספים על טרדות המזונות ועמל הכלכלה, ומזהיר אותנו, לשמור מכל משמר את רוח ישראל בפניו המיוחדים ובחותמו הקבוע בכל דבר חכמה ודעת ומלאכת מחשבת, והקהל הגדול, קיבוץ גלויות זעיר אנפין, שותים באזנים צחות-צמא, כציה עייפה אלי זרם מים חיים, כל מלה ומלה, שהוא משמיע כמונה מרגליות, וזיו האיקונין, נוגה נפש, מזהיר מעיניו הגדולות, המפיקות עדינות וצניעות, תמימות ופשטות, רוך והדר וכוח בלי מצרים.

והעינים הגדולות האלה, הוי, סוקרות אלינו עתה מחוריהן, עוורות בלי ברק ובלי רגש! כבו המאורות!

שם, הרחק מהמיית אדם ושאון קרת, דומם, בין רגבי עפרות, בין השדרות בחורש מצל, ינוח אדם-ביקר זה, במקום אשר היה שם אהלו בתחילה, סמוך לחבל נחלתו, כאכר על יד זעיר חלקת שדהו, לפי רצונו שהביע בחייו, על יד קבר אמו ואצל אחיו שנקטף בדמי ימיו, בכפר ארץ מולדתו שוטלנדיה אשר אהב – קבר סלע איתן כמלך קדמון, סוכת שלום ונוה מרגוע, מעולף בזהרורי אהבה בין צאצאי הטבע, זיו שדי ואכרים תמימים, אשר עמהם התהלך בין הפרקים, מדי בא לשבות מעבודתו, ויהי משוחח עמהם באחוה ובענוה, ויאהבוהו. ומן הים מנשבים רוחות קורעים בגאוותם שחקים, והשחפים מעופפים בהדר אברה ונוצה, והאלונים הזקנים מלבלבים בעפאיהם, ומלחשים על קברו את “קדיש” המולדת, ומטפטפים עליו בדמעות ענקים שפעת טל ברכה.

לא קבר אשמנים הוא זה, אך גולת אריאל; לא עמק עכור וגיא צלמות, אך מגדל המאור ושער זבול. מן הקבר הזה נמתחים נימים סמויים מן העין וחזקים מכבלי ברזל לציון המתחדשת. על יד גדיש הקבר הזה עומד עם ישראל, מתאבל על מתו הגדול אבל יחיד, לא בנהי-ריק ובמספד סרק, כי אם בנדר ובשבוע לקיים ולגשם בפועל את אשר החל מלאך הברית הזה. איש הרוח, אשר היה גם איש רב פעלים ורב העליליה בעולם העשייה בקרב מסכות תבל ודרך ארץ, האיש, אשר כבוד שמו מלא כל רחבי בריטניה הגדולה, מופת הזמן והדרו וכמעט יחיד בדורו בין מנהיגי המדינות; האיש אשר עד נשיתו האחרונה, כגבור ביום קרב, לא עזב דגלו, ויהי ידיו אמונה עד בוא שמשו (המכתב האחרון בעניני המדינות אשר חתם עליו בידו היה המכתב הגלוי אל הממשלה, אשר חתם יחד עם ללויד ג’ורג' ועם הגנרל סמטס, להגן על הרעיון הציוני מפני פרשת מרגלים…) יהיה קבוע בגלגל חמה בתקופתנו.

[1930]

[לונדון]

---

סטיפן פישון

מאת

נחום סוקולוב

כשפניתי רשמית ביום 1 אפריל לשנת 1917 לה' סטפן פישון, קודם להצהרת בלפור, בנוגע לתביעותינו הציוניות הפוליטיות, בשביל השגת הסכמת ממשלת הריפובליקה הצרפתית, אשר בלעדיה מן הנמנע היה להשיג את הצהרת בלפור, בזמן שה' פישון היה שר החוץ של הריפובליקיה בקבינט, שבראשו עמד אז ה' אלכסנדר ריבו, נזדמן הדבר, לטובת העניין שעסקתי בו, שלא הייתי זר לו מכבר. ההיכרות הראשונה ביני ובין המנוח, נעשתה כבר בשנת 1887, זאת אומרת תשע ועשרים שנה קודם לזה, ואיש הביניים, שעל ידו התוודענו, היה המנוח איזידור ליב, שהיה אז המזכיר הראשי של חברת כל ישראל חברים. האיש המצויין הזה, אוהב עמו ותורתו וקורא תמידי של הספרות והעתונות העברית החדשה, ובכללה גם של ספרי ומאמרי, עמד בקשרי חליפות מכתבים עמדי במשך שנים רבות מקודם, ומדי ביקרתי בפאריס, נשא ונתן עמי בנוגע למצב אחינו בארץ מושבי אז, וגם בנוגע להרבה שאלות ספרותיות והיסטוריות, שהיה מובהק ובקי בהן. היינו יוצאים ונכנסים יחד במשך ירחי מספר, שעשיתי בפאריס – בבתיהם של הרב הגדול המנוח צדוק הכהן, ושל העסקן היהודי המפואר, ה' נארסיס לוון; גם נפגשנו עם כמה סופרים ונואמים ושרי מדינה נוצרים, ואז התוודעתי בפעם הראשונה עם קלימנסו, ועם פישון, ושניהם התעניינו מאוד לשמוע על דבר מצב היהודים באירופה המזרחית.

ה' פישון עשה אז עלי רושם של ריפובליקאני נלהב, קיצוני, לוחם בכל עוז כנגד החזרת העטרה ליושנה בצרפת, ומתנגד מוחלט לצורת ממשלה מונארכית גם מחוץ לצרפת. הוא היה אז אחד החלוצים במלחמה העצומה בין הממשלה והכנסיה הקאתולית, ועמל ויגע הרבה לעשות רווח בין הדבקים האלה. המדינאים היהודים הצרפתית היו אז הרבה יותר מתונים וזהירים והיו מפקפקים וחוששים לעשות פירוד גמור, והיו נוטים הרבה יותר לוויתורים והנחות, לא רק מפני שפחדו לקיום מוסד הקונסיסטואר הישראלי, אשר גם עליו “עברה כוס”; אלא גם סרבו להקניט את המפלגות הקתוליות העצומות, שמא תתלינה (כאשר גם עשו אחר כך) את הקולר בצוארי “הגודרים החפשים והיהדות”, כמו שהמימרה היתה מהלכת אז בציבור. פישון היה אז אחד הלוחמים הקנאים ואי-הפשרנים, לא רק בעתונות הפאריזית, ועל בימת נואמי הציבור בשער, אך גם בעיריה הפאריזית ובית הנבחרים, ששם ישב בתור נבחר חשוב ודברן נלהב, בא כוח הדיפרטמנט של הסיינה.

תפקידו הרפובליקני-הקיצוני של פישון נתפתח ונתרחב מאד, כשעלה על שמי צרפת אותו הענן של הטעאה המונית רומנטית ריאקציונית ופולחנית אישית, שקראו לה: בולאנז’יות – מין עבודה זרה, במקצת נימוקיה היטלרית, משיחיות כוזבת, ריקנית, מקשקשת בפראזות דימגוגיות לביטול הקונסטיטוציה ולהלהבת דמיון האוכלוסין על ידי הזייה מיליטריסטית ומעשי להטים ואחיזת עיניים, עם הרבה מלים מפוצצות אנטישמיות. אם לא הצליח שגעון ארעי ההוא להחריב את הריפובליקה, ולהכניסה לערבוביה של הרפתקאות מלחמתיות מחוץ, ובהלה ותוהו בפנים,- זאת היתה, הודות לבגרות המדינאית ולשכל הבריא של רוב הצרפתים, וגם הודות ליחידי סגולה, בעלי מרץ, שעמדו בפרץ, כשהשעה היתה צריכה לכך, ואחד מאלה שהצילו את צרפת מהפגע הרע הזה היה פישון.

עמדתי אז על בורייה של שאלה זו, בתכונתי ובנימוסי העתונאי, ולמדתי הרבה מפיו של ה' פישון וחבריו. הבולאנז’יות לא נסגרה בלי להשאיר שאור תוסס באנטישמיות של דרימון וסיעתו ובלבול דרייפוס וכו' וכו', אבל התנועה בעצמה בתור תנועה מדינאית נמחתה כעב. אך הזקנים בצרפת הם מוכשרים להעריך כראוי את ערכו של פישון בתור מחריב האגדה הבולאנז’ית, שהיתה מסוכנת בשעתה, דוגמת ה“רייך השלישי” וכותנות החום וצלב החח. ה“סוס הלבן”, שעליו רכב הגינירל בולאנז’ה היה במשך תקופה ידועה, סמל הקנאה וריקלמה שגעונית להוליך שולל המונים המונים. הסוס גם רוכבו הופלו, לאושר צרפת, בתהום הנשיה.

בשביל זה בלבד, ואילו גם לא עלה פישון אחר כך למעלת שר החוץ, ואילו גם לא “עמד בין ההדסים” לאפשר את הצהרת בלפור, ראוי והגון היה פישון להיזכר לכבוד.

עברו שנים רבות מזמן הבולאנז’יאדה ופירוד הכנסיה מהממשלה. רגיל הייתי ללכת בכל שנה לפאריס, אבל את פישון לא ראיתי. בש' 1893 הוכרע – לאשרו – במלחמת הבחירות; ואז נכנס לכהונות הממשלה, הרחק מהיריד המדינאי והשוק העתונאי של פאריס. בש' 1894 נתמנה לפקיד ראשי בפורט-או-פרינס, משם הועתק לריו-די-ז’אנירו בברזיליה, ובש' 1897 נתמנה לציר צרפת בפיקין בירת סין. הפרק האחרון הזה היה הפרק של גבורה בחייו של הריפובליקני הזה. הימים ימי מרידת הבוקסרים בסין, בעת אשר סערת חמת המון העם יצאה כנגד בני הנכר. צירי הממשלות הנכריות ישבו אז “אל עקרבים”, ובמשך עידן ועידנים לא יכלו לצאת מפתח ביתם וחוצה. איש מצירי אירופה לא הצטיין במידה כל כך מופלגת של עוז-נפש וכוח הסבל והתמדה וזריזות כפישון. הוא היה מופת לכל חבריו. במשך ימי המצור, בשנת 1900, בשעה שחייו היו תלויים לו מנגד, שקד לרשום את כל הקורות אותו בספר זכרון. ספר הזכרון הזה יצא לאור אחר כך בפאריס יחד עם הדין וחשבון הרשמי שלו. ביחוד עשה הספר הזה רושם על אלה שזכרוהו מכבר בתור לוחם סוער ונוטה למרידה.

כששב מן ההפכה הסינית לפאריס, קדמהו הקונסרבאטיבי הקנאי, מוריס באריס, בכבוד ובחיבה, בתור “פישון חדש”. כהרבה מהמדינאים הצרפתים, שהתחילו בסופה ובסערה ראדיקאלית מרדנית, ואחר כך לרגל העבודה והניסיונות, נעשו מתונים – כוויוויאני, כמילראן, וכאלברט תומא ואחרים – גם פישון הסתגל אל הסביבה וצירף את הפיקחות המדינאית אל ההתלהבות הראדיקלית. אמרו עליו, שדעתו נצטללה ונזדככה בתוך כור המאורעות. מאליו מובן, שהשינוי הזה עורר כנגדו את חמת הצעירים. לפי גירסתם של הללו – פישון “נתקלקל”. זכרו לו, שפעם אחת בימי נעוריו, בהיותו עוד “פטיש כל הארץ” בעיריה הפאריסאית, הציע להקים אנדרטת-זכרון לחילות הקומונה. “חטאות נעורים” כאלה מצויות היו אצל גדולי צרפת.

בשנת 1906 שלחתהו ממשלת צרפת בתור ריזידנט ראשי, זאת אומרת נציב לטוניס. באותה שנה, סמוך למינוי זה, ואחרי אשר פישון כבר שימש שם בכהונתו במשך איזה זמן, הייתי בפאריס, ונקריתי להיפגש שם עם “חכם” העדה היהודיה מספאקס בטוניס, שבא לפאריס בדבר סידור הקהילות ביחס לממשלה. הציר הזה לא הצליח בשליחותו, ויפצר בי לתת לו מכתב המלצה אל הנציב בטוניס, ואחרי חקרי את הענין, אשר גם הרבנים בפאריס טיפלו בו, נתתי לו את המכתב הדרוש, וכעבור איזה זמן קיבלתי מטוניס מכתב תודה עם הרבה חתימות וצעצועים – והוא שמור עדיין בארכיוני – וממנו נודע לי, שהנציב מלא את הבקשה, ובכלל עשה הרבה טובות בזמן כהונתו ליהודי טוניס.

אחרי אשר עזר הרבה לבסס ולבצר את ממשלת הצרפתים בטוניס, יצא טבעו בעולם המדינאי הצרפתי, וזכותו זו נצטרפה לזכותו בתור ציר צרפת בסין בימי החירום הבוקסרי, ואז נבחר בשנת 1906 לסינטור מחוז היורא, ובמהרה אחר כך, כשייסד את קלימנסו, אוהבו וידיד נעוריו, את המיניסטריון שלו, מינה את פישון לשר החוץ, ויעמוד על משמרתו זאת בנשיאותו של קלימנסו, ואחר כך בנישואותו של בריאן עד ש' 1911, פרק זמן ארוך יוצא מן הכלל לשר חוץ בצרפת. מאז והלאה נתמנה לשר החוץ פעמים לפני המלחמה; וכשנוסד המיניסטריון של קלימנסו בזמן המלחמה בשנת 1917, עוד הפעם, שוב נתמנה פישון לשר החוץ, ובשנת 1919 היה פישון אחד מחמשת באי כוח צרפת בקונפרנציית השלום.

אחרי הפסקה של שלושים שנה, ראיתי את פישון בכהונתו בלשכתו ב“קיי ד’אורסיי”, כשנקראתי מלונדון (באמצעות הציר הצרפתי וה' פיקו) להציע לפני ממשלת צרפת את הענין הציוני. בתחילה קיבלנו ה' זיל קמבון, שהיה אז המזכיר הכללי הקבוע של מיניסטריון החוץ, ואחריו ה' פישון, ולבסוף – בחברתו של ה' פישון – נשיא המיניסטריון ה' אלכסנדר ריבו. אני עדיין מקווה לכתוב פעם את קורות עבודתי, לכל פרטיה, במשך הירחים האחדים, שקדמו להצהרת ממשלת צרפת שניתנה לידי. כאן יספיק להזכיר, שהמנוח פישון התיחס אלי, במשך כל אותה התקופה ובמשך כל השנים שאחריה – לא ביחס של אפוטרופוס, אלא ביחס של ידיד נאמן, כמעט של חבר ועמית.

האוירה הרשמית והטכסית של ה“קיי דאורסיי”, הטילה הגבלות פורמליות על המיניסטר, ואמנם גם שם הביע שמחה גדולה; אבל הוא הזמינני תיכף לביתו, ויציגני לפני משפחתו ויראני את כל בית נכותו, ומן השיחות והמו"מ מאיש לאיש באופן חפשי ופרטי, התחקו בקרבי רשמים של שתי השקפות או נטיות, שהלוחם האנטי-בולאנז’י שמכבר, הביא עמו מן העולם הגדול, מתוך גלגליו במשך השנים: (א) תיעוב וזעם בוער כנגד הבוקסרים בסין, שחרבם היתה כמעט תלויה על צוארו, ושכל מגמתם ותאוותם היו השנאה והקנאות לבני הנכר; ו(ב) ההכרה, שאפשר ורצוי שהתרבות האירופית הגדולה, וביחוד, התרבות הצרפתית תתבסס בארצות הרחוקות בין עמי אסיה וכו‘. הדעה הראשונה נקבעה בלבו של פישון מתוך המסות הגדולות והנוראות, שעברו עליו בימי המצור בסין; והשניה – מתוך ניסיונותיו המוצלחים בטוניס. חוץ מהנימוקים האנושיים, ההיסטוריים, התרבותיים, המדיניים וכו’ וכו', שאנו משתמשים בהם כולנו בכשרון פחות או יותר, בבקיאות פחותה או יתרה, תמכתי יתדותי בשתי הנטיות האלה: ההתנגדות לשנאת בני נכר הבוקסרית, ודוגמותיה בארצות אחרות, והאמונה באפשרויות התייסדות מדינה תרבותית בארצות המזרח, ועל אלה נתבססה ביחוד נטיה עמוקה אצל פישון להציל את היהודים מרדיפות, מעין התנועה הבוקסרית, ולהשליטם בתור הוויה מדינית מיוחדת במזרח.

אצל פישון מלפני שלושים שנה מקודם, אצל אותו המורד עז הנפש, שבצעירתו מאן לקבל את הפרס, שזכה בו, בעד חיבור פילוסופי מצויין, יען כי מחלק הפרסים היה הנסיך ד’אומאל, שהתיחס על מלכי בית אורליאן, ושאחר כך, בזמן כהונתו בעיריה, דרש הקמת מצבת כבוד לזכר חללי הקומונה – אפשר, שההתנגדות לתחיית האומה העבריה היה היתה יותר חזקה, משהיתה אצל הדיפלומט הממוזג והמאוזן, שעבר בשבעה מדורי הגיהנום הבוקסרי, ושנהג אחר כך נשיאות בטוניס. מצאתי את מדרגת ההגבה שלו ערה וגבוהה, בנוגע לצרותינו ולסבלותינו, בתור יהודים בזמן המלחמה. ברם, זהו רק הצד השלישי באידיאולוגיה הציונית. יותר קשר היה הצד החיובי: ההסכמה על אפשרויות התרת שאלת היהודים על ידי א"י. אבל הקושי הזה נוצח מעט על ידי שקלא וטריא ממושכת. לבסוף, הכיר פישון באמיתתו של הרעיון הציוני המדיני והסכים על המסקנות הנמשכות ממנו. זאת היתה נקודת מפנה חשובה בקורות הציונות בזמננו.

רחוק מלבי הרעיון, לייחס ערך נפרז להיכרות פרטית ולהשפעה אישית בענינים מדיניים. תליית הצלחתו של ענין מדיני בהשקפה הבטלנית, שמישהו הוא “חשוב אצל פריץ” זה או אחר – היא רעיון פעוט ונבער. כל רעיון מדיני צריך להיות בבחינת “חי נושא את עצמו”, בלתי תלוי במקרה של יחס אישי, ואוי לו לענין מדיני, כשהוא מתבסס על מקרים כאלה! כל עיקרו של המושג “קרוב למלכות” הריהו מושג ישן נושן, נותר פיגול וחמץ נוקשה “שעבר עליו הפסח” מתקופת השתדלנים. אולי היה איזה מקור תופס בשביל זה בזמן הממשלות האבטוקרטיות והדן יחיד; אבל בממשלה קונסטיטוציונית, המדינאיות הריהו זרם סינטיטי של עסקים, צרכים, שאיפות, מטרות, כיתות, סיסמות מתחלפות כגלגל החוזר בעולם, ועד שאדם נעשה “חשוב” אצל “פריץ” זה, כבר פרח לו ה“פריץ”, או נזקק למפלגות אחרות, והללו נוצצים והללו נובלים, ורק הגורמים המעשיים וחשבונו של העולם המדיני מכריעים. בכל זאת, אין לבטל כל עיקר את ערך ההשפעה האישית. יש לה ערך אחוז אחד למאה או לאלף, ביחוד, בבחינת פתיחת שער וסלילת דרך לקרוב אל אותם הגורמים העיקריים. בגדר זה, היה הסיוע המוסרי של פישון גדול מאד.

פישון היה אז שרוי כולו תחת השפעתו של “הנמר” קלימנסו, אלופו ומיודעו. בפאריס היתה השיחה שגורה בפי הבריות, שפישון, כשהוא לעצמו לא נחשב כלום, וכל הווייתו, עצמותו ותפקידו, היו רק בתור כלי מבטא וכלי שרת של “הנמר”. הרבה מן ההפלגה וההגזמה יש תמיד במיני שיחה כאלה, ונוהגים העולם לסמוך עליהן, ובמידה שהן יותר קיצוניות, בה במידה הן מתחבבות על הקהל, ונעשות לעיקרי אמונה. נכון הדבר, שקלימנסו היה גדול מפישון בגאוניות מדינאית, בכוח הרצון הענקי, הסטיכי, במין אכזריות אידיאלית ואחיזת קו יחיד ומיוחד, אף במוצקיות סלעית של גוף בלתי-מנוצח ושל להט פטריוטי בלתי עומם, איש שהזיקנה לא שלטה בו, שהספקנות לא בלבלתו, ושהאכזבות המרובות אך דירבנו את מרצו. איש לא נקה משבט פיו, ואיש לא דמה אליו בעזוז הרוח, בברזל ההחלטה.

השיגרא דלישנא הנפוצה ברבים על דבר אפסותו של פישון היתה בדותה בעלמא. פישון היה חכם מדיני מופלג ובקי בהווייות העולם הכללי, ואחד מהיחידים המועטים בצרפת שעזרו להתחברות הריפובליקה עם מלכות אנגליה. הוא היה אלמנט ממזג וממתן, ממתיק הדינים ומרכך הקושי, מקרב הלבבות ומאחד הקצוות בשלטון הכביר והעז של רבו קלימנסו. הוא הראה את כשרונו האדיר בשנת 1908, בזמן המשבר של קזבלנקה, ואחר כך בשנת 1909, כשעשה את החוזה המפורסם עם אשכנז. הוא היה השר החביב והרצוי ביותר במחנה הדיפלומטים בפאריס, וסמוך לה' דילקאסה, הוא פעל ועזר יותר מכל שר זולתו לאמץ את הקשר בין צרפת ואנגליה, ובמשך המחצית הראשונה של שנות המלחמה הירבה להשפיע על דעת הקהל כעיתונאי ותיק, אדיר הכשרון ועשיר השפה. על כן שם “הנמר” מבטחו בו. לא רבים זכו כמוהו לבטחונו של קלימנסו במשך ימים ושנים, אף על פי שגם בו זרק לפעמים קלימנסו מרה של היתול – ההיתול הפאריזי החד והקליל; אבל זה היה אך “רגע באפו”. בכלל, הוקיר וחיבב קלימנסו את “הצל הנאמן” שלו. ולא קל היה הדבר להיות “צל נאמן” של קלימנסו.

הוא לא כתב את ההצהרה הצרפתית הראשונה והידועה לטובת הציונות. ההצהרה נכתבה וחזרה ונכתבה, עם חילופי נוסחאות ותיקונים עד הגירסה האחרונה, על ידי קאמבון וריבו; אבל הוא עזר לכך. כעבור ימים אחדים אחרי הימסר ההצהרה לידי, סיפר לי הבארון הישיש שלנו*, שנפגש עם פישון בצייד. אז שאלהו פישון, היודע הוא את ההצהרה, והאחרון ענהו: כן, ואני מחזיק לכם טובה. אז ביקשהו פישון למסור לי דרישת שלום ולהגיד לי, שההצהרה נעשתה בלבב שלם לטובת הענין הגדול. מסירת מודעה זו על ידי שליח זכאי וגדול כזה גרמה לי רגע אושר הכי יקר בחיי הציוניים.

ברם, מכתב אחר כתב אלי פישון, הלא הוא נדפס בתור הקדמה לחלק השני של ספרי באנגלית “קורות הציונות”. במכתב ההוא, ששום יהודי ציוני לאומי לא היה יכול לכתוב ביותר חיבה לעיקרה של הציונות, ואשר בו חלק לי כבוד הרבה יותר משאני ראוי לכך, כתב פישון דברים אחדים, שהקורא ימצא אותם כדברי הספר החתום, מפני שהם נובעים מרושם אחד של שיחה שהיתה בינינו, ואני משתמש בהזדמנות של יקרא דשכבי לבאר אותם. הוא משבח אותי, שאפילו רגע אחד לא פקפקתי בוודאות נצחונן של ממלכות הברית. מה זאת אומרת? הבה אבאר: איזה זמן, לפני שביתת הנשק, ביקרתי את פישון ודיברתי אליו, כדרכי, על דבר התחלת בניין הבית הלאומי. מצאתיו אז דואג ומיצר. פניו היו דלים מאד, וכמו עננה שכנה על הזוהר המבריק של עיניו. יראתי, פן נשתנה יחס ממשלת צרפת אלינו משום איזה קטרוג חדש – מי יודע חללה של רשות! שאלתיו על ככה בהתגלות לב, ואז אמר לי ביגון עמוק: “ראה, אתה כבר סומך על הנצחון, כדבר שאין בו ספק, בעוד אשר באמת עדיין אין הדבר בטוח”. אז מחיתי כנגד פסימיות זו, ואמרתי: לפי דעתי, הדבר הוא בטוח! – ואז אמר במרת רוחו: “אילו ידעת מה שאני יודע, אזי לא היה בטחונך אמיץ כל כך” – והתחיל לספר לי דברים מאחורי פרגוד התכסיס, המכשולים והסכנות וכו'. האזנתי בשים לב, ואחר כך אמרתי: “אדוני השר! אתה רשאי להיות אי בטוח, מפני שצרפת היא ארץ גדולה ומאושרת; ואם גם לא יעלה הנצחון בידה, בכל אופן תישאר ארץ גדולה ומאושרת; אבל אני אין לי שיור אלא התקווה הזאת, כי זולתה אין לנו כלום, ויען כי רעיונותיו של אדם נמשכים אחרי צרכי קיומו, לפיכך אני מושבע ועומד להיות בטוח”. הוא התרגש בשמחה על תשובתי זאת ותקע לי כפו בתודה, ומאז והלאה הזכיר את הרגע ההוא, ושם לו זכרון במכתבו.

עברו אך ימים מועטים, ועייפותו מהעבודה וחולשת זקנתו גברו עליו, ואז יצא בדימוס, ואת יתר שנותיו בילה בהתבודדות, בטל מעבודה וחולה אנוש עד אשר בא עתה קיצו, קץ כל בשר. אם יזכנו השם ונבנה בארצנו דביר תהילה לאוהבינו ולעוזרינו מגדולי העמים, נקים יד ושם גם לאיש הדגול הזה, ושמו של סטיפן פישון לא יסוף מקרבנו.

[1933]

במה תזכה העיתונות את ארחה?

מאת

נחום סוקולוב

---

במה תזכה העיתונאות את אורחה?

מאת

נחום סוקולוב

על לידת ברווזות עתונאיות

כיצד מולידים בדותה של לעז? מישהו זורקה לאויר העולם כמתלהלה, בלי רשעות לב מיוחדת, מתוך טינה בלב של רגע, לשם בדיחות בעלמא – איזה פרפר צבעוני של שמע־שוא ו“עורבא פרח”, מלא חן ורב קסם, ספק טפשות, ספק חוכא ואיטלולא. תחילתה – דיבה מפרכסת כזנב הלטאה, רומשת כרום זלות; אבל, משפרשה כתולע מן הלשון הראשונה הדוברת־נבלה, הריהי נעשית לבריה בפני עצמה, הדואגת לישותה וקיומה ומתחילה לחיות חייה שלה, והולכת ומתגלגלת מפה אל פה, ובדרך הילוכה – כל פטפטן מחדד ומשנן ומגהץ אותה, למען יהי לה ברק, וכל בעל דמיון חזייני מוסיף עליה נופך משלו, ונתון תמרוקיה סלסולי גוזמה ומסתורין של דמיון כוזב; ואז מתגדלת הבדותה הזערורית ומתנפחת ומשמינה ועושה פימה עלי כסל, ופניה מתכרכמים משפעת צבעים של עליצות גאוה ובטחון בעצמה; ויש אשר כשהיא שבה על עקבה, וחוזרת חלילה אל יוצרה ובוראה הראשון, אז הוא בעצמו, שהנהו אביה ומחוללה, לא יכירנה, מפני שהשלפוחית של סבון המרפרפת, כבר נעשתה לפצצה כדבעי, מכל צדדיה מקלחים סילונים של רעל מסוכן, שלא עלה על דעתו של אב הטומאה דנן.

אז יש אשר אין עצה ואין תחבולה להלחם עמה, אין ממנה מנוס ומפלט. ושכיח הדבר, שדעת הקהל הכללית, או המפלגתית, מקבלת מוניטין מזוייפת שכזו כמטבע עובר לסוחר, ואז – הלכה חמורך, טרפון! משהוכנסה לבית הנשק, וסיעה של בני אדם, ממפלגה ידועה, רואה בה תועלת להשתמש בה, לשם איזו מטרה טובה בעיניה, אז – בתוקף הכלל של הישועיים, שהתכלית מכשירה את האמצעיים, כלל שהכל מוחים כנגדו, והכל מקיימים אותו, – חזקה שלא יוותרו עליה, אף אם יתברר באותות ובמופתים שהיא תוהו והבל. הוי, ההודאה על האמת היא למעלה מכוחם של בני אדם!

המקור הנרפש של נוול זה, איננו איזו תאווה עצומה של זדון כביר ויצר הרע שיש בו גאון ורום – אלא תיאבון דרדקי פעוט, וגירוי ננסי של הבדאי הראשון, אשר זמם להתרברב ולהצטיין בזה שידיעותיו מרובות מידיעותיהם של כל בני אדם זולתו, שהוא הצליח לגלות “סוד” חדש “מן החדר” – סוד מעורר רטט, ומזעזע את כל הנימין שבלב שומעי דבריו – שמע מינה, שהוא “צפנת פענח”, וכל רז לא אניס ליה, ועל כן הוא מסוגל להיות “לתל שהכל פונים אליו”. זה בכלל, כשבני אדם מזדמנים לשיחה, ואין בינים דברי תורה, מפני שהם הדיוטות ועמי הארצות, או שנו ופרשו, ודברי תורה נעשו עליהם למשא, מיד יצר הרכילות תוקף אותם. הם צריכים לשוחח על דבר מה; “דבר מה” זה לא יכשר, כשהוא ידוע מכבר: הוא מחוייב להיות דבר חדש, שנון, תוסס, מעלה אבעבועות, ומתוך כך נותן סיפוק לסקרנות הריקנית. אפילו במסיבה הכי קטנה נוח לו לאינש לקשקש כזוג בעושר ידיעות, בחריפות ההסתכלות ובכשרון הריגול. הנגע האחרון הזה לא מילדי העברים הוא, אלא מכת מדינה ומחלת הדור.

תשעים למאה מספרות החזון והדמיון היו“ל בימינו אלה בעולם הרחב, הם מלאים סיפורים דטקטיביים, שלכדו את הראינוע, והולכים וכובשים את בימת התיאטרון. פרשת מרגלים היא הרומנטיות של ההמון דל הפנטסיה, ופרק השירה של סרטי תעתועים, שאין בהם אלא אחיזת עינים לרגע. בשום דור אחר לא יכול היה להיות “טל על גיזה” שכזו. איזה גיבור רוח כביר, איזה וולטיר, תאקיריי, לסינג, היה בא, ומטאטא גדול בידו, לפנות את קורי העכביש הללו אשר מסביב, ולהחזיר את עטרת האמנות ליושנה. בדור ירוד זה, אף שיירי הוולטירים והתאקיריים והלסינגים מסתגלים למעשי הלהטים וחיבורי העצבים. הכל מהפכים כעת בחררה של דמיון ריגול, ומה פלא, שהחוג הזה מתרחב, וששיחתם של בני אדם, אשר לפנים היה בה קצת מן האמנות המעונגת ומן הכשרון של גילוי קוים דקים ועדינים מאופיו של המספר ומאפיים של השומעים – מן זה, שהיה מעין לחם אלהים לחכמים ולאמנים, ניזול ונתהדייט נעשה לניוול פה? אמנם ניוול פה איננו תאוות המין לבד; הריהו גם גירוי תאוותו של אדם להתכבד בקלון חברו, או להדביק טלאי של גנות על גבי חברו. ניוול פה הוא באמת פישוט הרגלים של ההומור והסטירה. ניוול הפה מנצל את האינסטינקט הבהמי של חושים גסים; הוא איננו נובע מלב טוב כהומור, ולא מרוח בקורת חדה כסטירה; הוא ביטוי הגסות, החוצפה, חוסר החינוך, העדר הנימוס והכשרון. כל כלי נשקו – תחבולות; ונימוק הבצע – אעפ”י שהוא חבוי ומוצנע, הריהו דוקר ומבצבץ ובולט ממנו.

התחבולה הראשית היא, להקסים את קהל השומעים ולהכותם בתמהון, ע"י מעשיות אי־מורגלות עשירות הגוונים ומפתיעות – בכל מקום שיש קהל השותה בצמא את המים הדלוחים האלה, קהל אחוז בולמוס כלפי כל קלות ראש עם קורט של חלתית רכילותית. המקבל לשון הרע מעורר את הקבלן להספיק לו חומר זה. האכסנאי הפורש על שולחנותיו במסעדה מפות מסואבות – איננו חייב; האושפיזין חייבים – בל יבואו, ואז יוכרח האכסנאי לתת מפות נקיות. כשבני חבורה רוצים דווקא בהתפתעות, אל יתאוננו על מי המקבל על עצמו קיבולת זו, להמציא להם את סיפוקם.

יש כאן חידה נפשית עמוקה. החיים הם שווים ומשווים יותר מדי. האנשים הנבובים מתוכן פנימי, הנאדות הנפוחים, האודים המוצלים מאש, דעוכי ההתלהבות, סובלים מעצבון הריקנות. כמעט כל יום דומה לחברו. קשה לשאת חדגוניות זו. ובכן, שואפים לדברים אי־מורגלים. תן להם, כמו שאמר ספיור, “לא כלב שוטה שנשך אדם, אלא אדם שנשך כלב שוטה” – “דין הניין להו, יתהון לא הניין להו”. צריך לזעזע את הנימין שבלב, כי באופן אחר לא תזועזנה. אמנם, שיטה זו היא הנהגה מבולבלת. בתוך כל סנסציה טמון גרעין המוות שלה. אי־המוגל נעשה ברבות הימים למורגל, וכזבן אנוס לבדות מאה שקרים חדשים ויותר אי־מורגלים, כדי להגן על השקר הראשון. אם סיבת השברת הסנסציה היא ליאותם של בני אדם, ודעיכת התענינותם – אז יועיל האופיום של קוריוזים ושל חרדל גוזמאות והפלגו רק לחדד את הבולמוס לרגע קטן, ולא לתת לו סיפוק. הכוהל איננו מפיג את השעמום, אלא מרגילו.

צריך להבין, שהליאות איננה דבר שמחוץ, אלא דבר שבפנים. כל נפש, שאין בה מקור של רעננות, שהולכת ומתחדשת, לא תמלט מהתעלפות, מכמישה והתנוונות. אין הליאות, אלא סילוק השכינה הפנימית ודעיכת הניצוץ. אין השעמום, אלא התנוונות כוח השקידה וההתמדה. לא תועיל לזה שום התחפשות באינטניסות מסולסלת ובפיקחות מחודשת – היא רקבון וכלייה, וכל תקוות תחייה שלה על ידי אמצעים חריפים ומגרים, היא נעדרת ונמנעת. שיחת בני אדם – זו התמצית היקרה של חן וטעם ודעת, מלאה דמיון ורגש והזיה עדינה ונאצלת משיחת חולין של ת"ח – שאיננה יכולה להיות מעניינת על ידי הומור זך וצחוק קליל ובהיר ופטפוט נעים ועליז, שהניצוץ הקדוש שלה נופל לתוך סטרא אחרא של שנאה והטלת פגם ולגלוג ריק שאין נשמע ממנה משק גפי־מלאך לבנים וזכים, של כשרון ושאר רוח, אלא שריטת פרסות השטן של משטמה וחמת נקם – מוטב לה שלא תתקיים כלל.

זכורני, כד הוינא טליא, היה לנו, הלומדים אז בבית המדרש של עיר מולדתי, בחור אחד, ירוחם שמו, והיה הבחור ההוא בחור כהלכה, שומע את השיעור של רבנו בתפיסה מצויינת ובכוח זכרון כבור סוד, לן עמנו בעומקה של הלכה שני לילות לשבוע, מתנהג כשורה עם החברים, וחולק עמהם כהוגן את הספרים ואת הנרות; בעל שדרה שלא כרע מודים יותר מדי לפני הגדולים, וגם היה עניו וצנוע כלפי הקטנים ומסתפק במועט. אלא קליפה אחת נקשרה לו: סנסציה. המלה הזאת עדיין לא נודעה לנו אז; אבל הענין היה ברור. לא בדרך ישר, אך מן הצד ודרך אגב, מלמל איזו חדשה מרעישה את הלבבות. היה לו תמיד ילקוט של קוריוזים. מחלוקת היתה בקהלה בדבר השוחטים, והוא ידע תמיד יותר מזולתו, עד היכן המחלוקת מגעת, מי שונא את מי ומי מטיל פגם במי. פעם אחת הביא את הידיעה, שהשוחט הזקן הועבר משחיטתו. הקול יצא ונתחלק לשבעים לשום, ובית המדרש רעש. השמועה לא נתאמתה, אבל הגדילה את מדורת אש המחלוקת. כבחור עני מעיר אחרת היה ירוחם שלנו סמוך על שולחנות בעלי בתים בעירנו ואוכל בית איש יומו, כנהוג. ומכאן נפתח לו מקור לזרוק מלים גם על דבר עסקי בית. פעם אחת סיפר על דבר בעל בית אחד, שהוא חותה כסף וזהב כאפר זירה, ובאמת היה בעל בית ההוא יורד מנכסיו, ואי אפשר היה לו לתרום לבית הכנסת כמו שרגיל היה מכבר. בית המדרש המה כנחיל של דבורים מן השמועות, שהיורד ההוא הנהו מתרושש והון רב; והדבר גרם לחקירות ודרישות, ואז הוברר הדבר שהמקור הראשון היה – גמגום לחש של ירוחם. הדבר הגיע לאזני רבנו. שבעה מדורי גיהנום נפתחו. בית המדרש השאנן והתמים נהפך כמעט לשדה קטל. רבנו היה גאון נקי הדעת, סלחן, ואוהב את כל תלמידיו אהבת נפש, וביחוד את תלמידו המובהק ירוחם. אבל אי אפשר היה לזכות את ירוחם בדין.

מחזה חקירת המשפט עומד לפני כמו חי. הרב ישב על כסאו, ופניו החוורים, היפים ומלאי היסורים, ועיניו המורדות, חציין עצומות שלא תפגענה בדבר טמא – הביעו צער אלם. הבחור הנאשם עמד בחרדת קודש, פניו הביעו תמימות, רק עיניו היו עינים של ערמה כעיני השועל. הרב חקר, בדק, גבה עדות, ולבסוף נראה לי כמו קרן אור אושר חלפה על מצחו. הוא התחיל מסביר, כאילו הרציא את שיעורו. ירוחם זה – אמר אחרי כל דברי התוכחה הקשים כגידים – איננו הולך רכיל ומחרחר ריב במזיד. כוונתו לא היתה להרע לשוחט, או לבעל הבית, שהוא אוכל את לחמו, אלא להתגדר בחידושיו. הוא איננו בדאי גמור, אלא בעל גוזמה. הוא איננו מסתפק בפשוטם של דברים, אלא מוסיף עליהם מפלפולו. “ירוחם, הרשות לך לעשות חידושים בדמיונך, אבל לא על חשבונו של השוחט או בעל הבית. אם יש לך נחת־רוח מהגוזמאות שאתה מלחש, לאחרים יש שברון לב וחרפה ונזק. הס קטגור!” ולנו אמר הרב: ירוחם איננו בחור רע בעיקרו, אלא פה־רע (מני אז נדבק לו הכינוי הזה), והוא כבר נשא את עוונו כשקיפח את יומו אצל אותו בעל הבית שהעליבו; מכל עונש אחר יצא ירוחם פה־רע נקי, עד שבא יום הפקודה האיום. ירוחם זרק עוד הפעם מלה – כנגד השמש הזקן ר' הירש, שהיה מצויין ביראת שמים, ויהתל בו, שהוא מתפלל פעמיים, כדי שתהא דעתו מעורבת עם הציבור, והוצאת שם שמים לבטלה הלוא היא עוון פלילי, ואז נגמר הדין, ומתחו את ירוחם על העמוד, והלקוהו ברצועה, ואפקוהו מבי מדרשא, ועיני הרב זלגו דמעות. כל ימי הרב ההוא היו ימי עמל ותלאה: אשתו הרבנים היתה חולנית, מתאוננת תמיד על כאב בחזה, ומשמיעה קול שיעול יבש וממושך, שהיה מתגולל תמיד כמו הד של “ממנטו מורי” בזמיר ההימנון של השיעור; לתב כבר מלאו שבע עשרה שנה, ולא היתה אף פרוטה אחת לתת לה כסף נדוניה; בבית לא היו עצים ולא תפוחי אדמה, והילדים הקטנים התהלכו ערומים ויחפים; אך לא על אלה היה הרב גונח מלבו, כי אם על ירוחם שהיה “כלי יקר”, אלא שהיתה בלבו טינה וקליפה, ר"ל, ללעוז על הבריות בלחש וכלאחר יד, לשם היתול בעלמא, בלי שום דיוק. חושדני בגאון זה, שמלבד קפדנותו על חטא לשון הרע, היה לו עוד גם תיעוב עמוק וסיאבון טבעי כנגד כל מין גוזמה וחוסר דיוק. זכורני את מנהגו. כשהיה מקבל ספר חידושי תורה חדש, היה סוקר בו במהירות ובמנוחה, ואחר כך הניחהו הצדה, כאילו לא קרא בו כלל; ואם אחרי עבור שבועות או ירחים, מישהו הזכיר את הספר החדש ההוא, היה מוכשר לצטט ממנו דפים שלמים, ולהוסיף על זה – זאת היתה מרגלא בפומיה – שאין כדאי להדפיס מספר רב כזה של ספרים. נקדן כזה בהכרח היה סולד מכל גוזמה ודבר הבאי.

עולם פרימיטיבי היה – הא גברא והא לעז! תלמיד שאינו הגון נתפס ונענש! וכלום אני יודע, אם לא היה ירוחם לגוון את חדגוניותו של בית מדרש אחר, ואם לא זכה בקריירה שלו למדרגת ריש דוכנא, שהיתה פסגת שאיפותיו; או נלכד בשחיתותיו, ויגורש לגמרי כאדם הראשון מגן עדנו. כמה ירוחם פה־רע איכא בשוקא!

עכשיו יש לנו עולם מורכב ומסובך, עבות ומשורג. הגוזמה, הלגלוג והלעז סודרו, והיו לשיטה, נתגבשו, והיו למוסד, וקורא להם שם חדש: ברווזות עתונאיות. מבין מאה ידיעות הבאות בענתונות הקולנית וההמונית – נקוט כלל זה בידך! – שליש מהן הוא – להד“ם, שליש מהן מגוזמות, ושליש מהן צבועות בגוון ידוע, כדי לעורר רטט ולהכות את הבריות בתמהון. כל תקפה של העתונות ה”צהובה" דהאידנא איננה ההודעה הפשוטה, אלא ההרעשה, לא ההוראה אלא ההברקה, ואף לא עצם הידיעה אלא הצפת שבראשה. תוכן הידיעה לפעמים איננו מאשר כלל את השמות המנוצצים על הצפת, ועל כן בהרבה בתי מערכת ממנים אומנים מיוחדים, לחבר את ראשי הפרקים האלה, ולמצוא בשבילם מלים “כפטיש יפוצץ סלע”. כבר נעשה זה למקצוע מיוחד, שיש לו מומחים משלו, בעלי ה“ישתקשקון”, הבקיאים בפסיכולוגיית האוכלוסים לגבי מלים והברות.

באנגליה עושים העתונים כרוזים מיוחדים אשר בהם הם מפרסמים את שמות הידיעות, החדשות והמאמרים. שמות כאלה צריכים להיות בעלי הברה אחת, מצלצלים בקול מלא דמלא, צודדי עין ואוזן, מובנים כרגע, נזכרים בנקל – פרקמטיה חריפה, בומבה! לפעמי צודדות את עיניך אותיות גדולות ומזהירות: מיתתו הפתאומית של לורד מפורסם;ואם יש לך מספר לורדים שאתה מכיר, ואתה רוצה לדעת אם לא מכירך הוא, טול וקנה. ואז תדע. לא שוטה הוא אותו עתון להגיד לך בחינם, אלא הוא מושך אותך בחצאי מלים. לפנים היו מתלוצצים על היהודים העניים סוחרי הבגדים במבואות האפלים, שמושכים את הקונים אל החנות בכנפי בגדיהם. אותם היהודים איסתניסים היו בערך אל תגרי העתונות… שום הצגת סחורה בחלון לראווה, שום ברקי פלדות של רקלמה שום חשמלי נוגה של שלטי החנוונים, ושם תחבולות פיתוי של עמילים סרסורים לא ישוו אל התחבולות של צדייה ופיתוי, שהעתונות ה“צהובה” משתמשת הן בקסמי שלטיה, בתחבולות הגרלותיה, בשפיפוני סיפוריה, הנמשכים מגליון לגליון, בכריעותיה והשתחוויותיה כלפי תאוות המון הגס, ובהתאמצותה לנפח כל דבר של מה בכך, שאפשר לעשות על ידו רושם עז על השוק. ובתוך מרקחת רותחת זו – הכל הוא מעיק על ידי ריקות ושממון פנימי, הכל הוא בפנימיותו תפל ומשעמם, רע, ורעוע, נרקב וכוזב.

אין זה אלא עסק מתלבש בכל יום בלבוש אחר, ומראה פנים של מוכיח, חכה שנונה להעלות דגים טפשים. המשלחת של הקאפיטאליסמוס גמלה הרבה מקצועות, ואת המקצוע הזה יותר מכולם. הדרך היא מלאה חתחתים ונסיונות. העתונות איננה אורים ותומים, אלא עסק. העתונים צריכים להימכר, מפני שבלאו הכי לא יתקיימו. יש אינטרסים שנשתקעו בהם, ואדם צריך לחיות. במידה שעסקי העתון מתרחבים, הכנופיה המעוניינת בהם מוסיפה אומץ של שותפים ערבים זה בזה, ובהמשך הזמן הכנופיה מרבה נכסים ומרבה דאגה ומחוקקת לעצמה חוקים ויוצרת מסורת מיוחדת. שמעתי מכבר בלונדון שה“טיימס” הוא מלכות זעיר אנפין, ושישנם פטריוטים שלה, עד כי עסקיה ועסקי העולם החוץ עסקיה קודמין. העורך איננו ברשות עצמו והעוזרים אינם ברשות עצמם, אלא יש מכונה גדולה, אשר בה הם גלגלים קטנים. למכונה זו יש חוש ההגנה על עצמה, חוש העסק, חוש גמר חשבון ומאזן שנתי בעד בעלי המניות, והחושים האלה הם הגורמים המכריעים. אין החטא מצומצם בירוחם פה־רע אחד, ואין בעולם כסא דין ככסא דינו של ראש הישיבה, לפקוד על החוטא את עוונו. החטא הוא מכונתי, בלי שם. הריהו מוסד – ורק מוסד אחר שכנגדו חזק ממנו יכול להכריעו.

אם סופר אמריקאי חפשי ושנון כמארק טוויין כותב באוטוביוגרפייתו: העתונות הצהובה – זה אסון האסונות, אז הרעיון מתעורר מאליו, שאפשר שהממשלות הישנות, הקונסרבטיביות והריאקציוניות ראו זאת מראש, ולפיכך בראו תבלין כנגדה – את הצנזורה. מה היתה מפלצת זו – אנו זוכרים. היא היתה התגשמות ממשלת העריצים – על הרעיון. היא לא היטיבה את העתונות, אך שמרה על המשטר העריצי לבל תחתור העתונות תחתיו. חופש הדפוס הוא אחת המנות הכי יקרות של העת החדשה בדברי ימי העולם. אבל באנגליה, למשל, במקום שהעתונות היא חפשית זה מספר דורות, שמו על לב, שכשאין סייג ומעצור ומועקה, יש סכנה שהעתונות החפשית עלולה לצאת לתרבות רעה של הפקרות, ולשפוך על הקהל את רעל שנאתה וקנאתה ולפגוע בכבוד הבריות תחת מסוה החופש והאמתלה, שהיא, העתונות מושבעת ועומדת להגן על עסקי הכלל מפני פשעי הפרט, וכיוצא בזה מהפראזיאולוגיה החנפה והדימאגוגית, ונמצא שאין בטחון ואין מגן לכבודן ולמצבן של בריות, אשר העתון יכול וודאי לעפר עליהן בעפר ולתתן לשמצה. עמדו והתקינו את חוק עונש הכספים בעד עלבון, כשהנעלב יכול להוכיח שניזק, או הוא עלול לנזק, לרגל הלעז שהוציא עליו העתון, והרי זה בריח ודלתיים כנגד הפקרותה של העתונות הצהובה ביחס אל אנשים יחידים ומעמדם וכבודם. והנסיון הראה, ששמירה זו היא שמירה מעולה. אין העתון יכול לפטור את עצמו מן הדין במליצות נפוחות, שהוא מתעורר על חמס ומגן על הצדק ועל טובת הכלל. הרשות לו לכתוב מה שהוא רוצה בדרך כלל; אבל כשפגע בכבודו של איזה יחיד, בית דין שמין כמה הרע לעסקיו של של אותו היחיד הנפגע, ויורדין לנכסיו של העתון וגובים ממנו את הסכום הנאמד, ואין רחמים בדין. אין זאת הצנזורה השחורה והעריצית, אלא מידת הדין המושכת קו בין חופש והפקרות, בין חרותו האומנותית של העתונאי ובין כבודו של כל יחיד ויחיד. אלמלי כן, לא היה עולם הישוב יכול להתקיים.

אבל ההגנה העצמית הכי חזקה של הציבור באנגליה, כנגד הפקרות העתונות, איננה תביעת־העלבון בבית דין לבד, אלא יותר על כן ביטול בלב והיסח הדעת וגועל נפש להעסק המגונה של כתיבת פלסתר. בעל בית או פועל הגון בעל צורה (“ג’נטלמן”), הוא עשוי לקרוא עתון שלו, שהוא בטוח בו, שלא יטעהו יותר מדי, שלא יתלוש בזעזועים גסים את נימי נפשו, ושלא יעלים ממנו דבר שהוא ראוי להיוודע. יודע הוא, כמה הוא צריך לנכות ולחסר מהצעצועים של מלאכת הכתיבה העתונאית, כדי שתישאר לו איזו תמצית שנותנת לו סיפוק, ודי לו בכך. שפות לו עתון אחר בזול, הספק לו בחינם – הג’נטלמן לא יגע בו. צריך שיהא “איתמחא גברא ואיתמחא קמיע”. ישוב הדעת ומתינות וזהירות יתרה, שהאנגלי נוהג בהם, ביחס לבני אדם בלתי ידועים לו, שאיננו מתוודע אליהם ונופל על צואריהם ושופך שיחו בחיקם ברגע כמימרא, אלא מקפיד על ד' אמות ומניח ריווח בינו וביניהם, ורק אחר ימים ושנים הוא לפעמים עובר על פני הריווח הזה צעד בצעד, ואחרי שהיות רבות הוא מתקרב לזולתו, ולא בנקל יזוז ממנו – כך הוא גם יחוסו לעתון זר. הסקרנות, שהיתה לפנים לנו, ילידי אירופה המזרחית, לגבי הספרות הנעלמה¹ ולגבי העתונים החפשים מצנזורה והשולחים רסן לשונם חפשי, אותם ה“מים גנובים ימתקו”, אותו התיאבון לדברים פרוצים, בתור נחת רוח והרחבת הלב אחרי השיעבוד השנוא לדברים של עריצות, אותה התשוקה לזיקים וזוועות וחזיזי רעמים של שלילה וסתירה, מחאה וגידוף, שנעשתה לבני אירופה המזרחית כל כך לטבע שני, עד שהם בעצמם אינם מכירים בה הכרה בלתי אמצעית, ורק לפעמים מדמדמת בהם ההכרה ע“י השוואה והקבלה מול טיפוס אחר – אותו הרקע הנפשי היה גם לפנים לאנגלים, במאה הי”ז, אבל אין להם עכשיו כלל וכלל.

החופש נתגבש כעין מסכה, ויהי למשטר אמיץ וקיים, התפקידים נתחלקו, אזיקי הנימוס ודרך הארץ אינם מורגשים ככבלים לעיפה כמו שהם מורגשים לבני בלי חינוך מנומס, אלא כגדרים מובנים מאליהם. כשיטייל הג’נטלמן בין שדרות ההיד־פארק, ולרגליו יתגוללו עתונים חדשים, לא ירכין את ראשו ולא ישלח את ידו להרימם ולקרוא בהם, לא משום שהדבר אסור, אלא משום שהוא בזוי ומטמא במגע ובמשא. העולם הוא מלא פירסום ופומבי וקול שאון מנסר כחרש המנסר בארזים: סוחרים מפארים את פרקמטיותם, מיסיונרים את ציד הנפשות שהם עושים, כל החברות של צדקה, כל בתי החולים, כל התמחויים – שולחים הזמנות, דינים וחשבונות, כרוזים בשם השרים והפרתמים, והמלך והמלכה, והפרינץ אוף וולס, מכתבים של מכונה מחקים כתב יד אדם, עם ספרים שלמים מצויירים ומפות ומגילות עפות וקונטרסים וכרטיסים ופתקאות, ומקבל ג’נטלמן בבת אחת עם פת שחריתו תלי תלים של “ספרות” זו; ולו יתמכר לעבודת פרך לקרוא את כל הדברים האלה – סופו להתהלך אחר כך כל היום קודר בלחץ יגונו, להתקצף בגורלו ובקוצר ידו לעזור אף בחלק אחד אחוז ממאה, ולבלות את מוחו לבחור לאיזה ענין יש משפט הבכורה, ומי נדחה מפני מי, – ואת ה“טיימס” כבר קרא וראשו עליו ככרמל משפעת הידיעות ומחכמתם של כותבי המאמרים הראשיים, שסגנונם כסגנון חכם יושב ודורש בקתדרה – ומי פתי יסור הנה להתלבט בעתון חדש שיש בו יותר מן הקשקוש ודשן החופש והלמות הפעם ושרשפיו רשפי אש? לא איכפת ליה לג’נטלמן! אם יש לאחד מאלף תשוקה תחלואית לשמוע “דיבורים מתפוצצים”, הרי יכול הוא לגשת לאחת הכנופיות של הייד פארק ששם נואמים – בעד אלהים ועל ד' ועל משיחו, בעד המלך וכנגדו כל מה שהפה יכול לבטא; והשוטרים ככרובים סוככים להם מסביב, לבל ידח אדם בשרירות לבו לצאת מגדרו באגרוף, והאויר קולט את כל הנאומים כים הגדול אשר כל הנחלים הולכים אליו ולא נודע כי באו אל קרבו. ויש אשר אחרי עשרים שנה – אף מקדונלד החל כאן את קאריירתו – בת קול מהם נשמעת בפרלמנט, וממנה לשינויים, תוצאות. אבל זו דרך ארוכה במצב רוח שקט שכזה.

מה יעשו דגי הרקק? הרוצה לייסד עתון חדש, שיעלה על הנמצאים מכבר בחידושו, בקשקושו, או במידה יתרה של הפקרות, לא די לו (על פת לחם יפשע גבר!) שיתיר את הרצועה, שיעש מעשה להטים, שיתיצב ראשו למטה ובסיסו למעלה, שידגדג את תאוות הרכילות של המון העם, ובכל גליון “יתן מום בעמיתו” עם סכנה גדולה לכיסו; לא די לו שיתיז ניצוצות בעידנא דריתחא פולמוסית, אחת דתו למות על ידי אדישות הציבור, אשר יותר שהעתון ישתגע והתחולל, ויותר שיקום יום יום כאריה משחית להתנפל על כל מוסד מפורסם ועל כל אדם של צורה, יותר ינהג בו הקהל מנהג של בזיון, בכדי שעתון כזה יתפוס מקום ויראה לבסוף פרי ברכה בעמלו ויעשה שורש, עליו להקדיש לכתחילה הון עצום בשביל השקעה שלא על מנת להחזיר: הסתדרות עתון ובית דפוס, ופועלים ובית מערכת. בימינו אלה הוא דבר קשה, מורכב ומרובה ההוצאות. בית חרושת כזה, יסודו הון וסופו הון, ובאין הכנסה קבועה ותמידית, וכשהעסק הוא צרור נקוב – אין עשרו של רוטשילד מספיק למלא את גרעונו; ולפיכך הוכנס כל עסק העתונות לרשות הרכושנים, שכספם מוכן בידם, ושלא ייכשל כוח סבלם בהפסידם הון רב בתקופתם הראשונה. ונמצא – קאפיטאליזציה זו של העתונות, נוטלת מצד אחד את נשמתה, משעבדתה לחשבונה של חברת בעלי המניות, מכלה ומבטלת את חופשם ואת טעמם הפרטי של הכותבים, פותחת דלת ושער לכל תחבולה, שמטרתה הגדלת ההכנסה, בעוד אשר מצד אחר הריהו כתריס בפני התחרות המופקרת. שיווי־משקל זה בורא “סטאנדארד” ידוע בחוג מסויים, כלומר אתיקה עתונאית – לא מעודנת מאד, אבל די הגונה, בעל־ביתית עם טפילים וחידקים של רקלמה, ועם תעתועי ה“פוסטיירים”, שבמובן המוסרי והאסתתי אינם למעלה מקופת הרוכלים ואיצטבות השוק, כתובים בנוסחאות שונים בעד חלקי עיר שונים, בהתאם עם טעם יושביהם; אבל יש מידה בינונית הגונה, והקיצוניות היא מוקצה מחמת מיאוס. לדוגמה, היה בלונדון ברנש ידוע בריון הקולמס, בוטומליי שמו, שהיה עושה את תפקידו זה בשבועון עממי “דז’ון בול” – איש מיתמם הנושא למרום עיניו, והמכסה במעיל צדק את מזימות בצעו, פטריוט לפידות מגלה טמירין ומחפש חטאים וגערתו כלהבי אש ומאכיל את קוראיו בכל שבוע גחלי רתמים, התגשמות הפלסתר והמלשינות, איש שלא הניח חיים לכל חי; יצאו עליו מערערין ונשמעה תלונת רבים מגור מסביב מפני שהאויר האנגלי לא נשא סלמנדרה זו של שנוני זנוני עט קנוא ונוקם שפגיעתו רעה, ו“לישן תליתאי קטיל תליתאי”, נתפס ונמסר לדין, וה“דז’ון בול” נתייתם ונשתתק, ונאלץ לגדף את מי שהיה עורכו במשך הרבה שנים, שקולו הולך אף הוא בשערוריות ובילוי סודות, מפני שבשביל כך נוצר אותו העתון, אבל – בקצת זהירות ובמתג ורסן. ככה על קיצו ועל קצירו של באנדיט הקולמוס הידד נפל, והשם בוטומליי היה לשיקוץ משומם בזמנו בלונדון.

ובכן, הבלוף השוטה: סנסציה, צומח גם באנגליה; אבל יש גבולות וגדרים בחוקי המדינה, בדעת הקהל ובטעמו. במשפט בוטומליי אמר שופט מפורסם אחד בלונדון: "די לקרוע חלונות בבית האפל, להפיץ מעט אור על מלאכתו של העלוב הזה, לשים לה מעצור לבל תוסיף להתפתח. המסכן הזה הוא שכיב מרע נפשי: אין לו כשרון המקוריות המגלה חדשות, אין לו זרם חיים משמח ומאיר, אין לו טללים ועסיסים של עתונות רעננה; אין לו אותו הדבר הרך, הספוגיי, האויריי, הספיריי שקוראים לו דמיון; אפס כוחו לעבוד וליצור, והוא מוכרח למצוא איזו תחבולה לערער את עצבי הקוראים וזאת הוא יכול לעשות רק על ידי לשון הרע רכילות. מוטב לו שיהי גורף ביבין, אבל הוא התעקש להיות משפיע אמת, נדיב דעת ויותר יופי. זהו לעג מר למול חופש הדפוס! “בר־נש זה חולה הוא, ואולי ישוב לאיתנו, בשבתו כלוא מספר שנים”. השופט הזה היה אכזרי יותר מרבי ראש הישיבה – לגבי ירוחם פה־רע. באמת אמרו, אין בית האסורים בית מרפא, רק ידיעת המחלה והגדרתה הן הן רפואה בדוקה ומנוסה.

ואולם באמריקה אין זה עניין של שערוריות יוצאות מן הכלל. באמריקה, זהו מצב הדברים כהווייתם. הבוטומלואים עם פצצות דיבותיהם אינם שכיחים; אבל האינפורמציה העתונית עומדת על השקר השיטתי. כל ידיעה צריכה להיות מגוזמת; על כל מספר צריך להוסיף איזה אפסים. כבר הריפורטר הראשון הוא זריז ומקדים להוסיף על מה שראה או שמע. הרדקטור אף הוא פורתא לא דק ומוסיף על דברי הריפורטר, ומחבר הצפת מכתיר את שניהם ונותן את הצבע הראוי לאותה “סטורי”, וחוגג ומוגג יפתח וילטוש ויקציע אותה מבית ומחוץ, ויתן עינה כעין הבדולח, וישימה כראי מוצק בעד האדם מן השוק, ואז יוצאות הברווזות ושטות על השלולית או על הים. עסק העתונות הרי הוא עשיית סחורה בידיעות חדשות. אבל הידיעות האלו הן חומר גס, חומר ביד היוצר כעורות של חיות, שכובשים ומולחים ושורים אותם במים, ומייבשים וצובעים בכל מיני סממנים, קודם שעושים מהם פרויים לצוארונים ולבטן את הבגדים החמים. בינינו התמימים, בעולם הישן, שולט איזה רגש של חיסכון וראות את הנולד והננו מחזיקים – בהכרה או גם בלי הכרה – בכלל “תנא ושייר” אין אנו גומרים את כל ההלל, “כולה שבחא דמרא”, או “כולא גנותא דמילתא”, אך חושכים דבר מה לעתיד. בעתונות האמריקאית, אין תשומת לב ליום אתמול, או ליום מחר, כי העולם מתחיל וגומר ביום אחד. אם שבח – תן את הפלגת השבח, ואם גנאי – את תכלית הגנאי. הבקורת מסננת, מבחינה, מציינת גוונים, מדרגות; לברווזות העתונאיות אין פנאי ואין התמדה לכך. הן רוצות בדברים קלים, והדברים הכי קלים הם ציוני המספר, מפני שאין להם שום תוכן.

איש לא יחליט, שאין לו לאותו החלק הענקי של האנושיות המנומסת המכונה “אמריקה” תכנים נפשיים וערכין רוחניים מיוחדים ותכונות ונימוסים משלו, וענינים עמוקים בתמותם ובפשטותם, אפילו הגדות והזיות ומסורת שיש לה גוון מיוחד, כוח נערץ של יצירה וריתמוס נבדל ומצויין בשיעורו, שרישומו ניכר בעומק השכבות הטבעיות של הגזע האנגלו־סאקסי, שעליו נוסד מעין גזע היאנקי המקומי, שיש בו עוד הרבה מהחלוציות, מהגאוניות המעשית, עם קו של גדלות מצויינת במהותה, עם רעננות ילדותית, תמה וחפשית. הקווים האופיינים האלה, הם מסתמנים באספקלריה הגדולה והבהירה של הציור, ושל האדריכלות, בהתופש המלבב של המוסיקה והשירה, ובלשדיות הצעירה של ספרות הסיפורים, אשר בה תופסת אמריקה עתה מקום בראש; אבל עד כמה שטעם הציבור מתבטא בעתונות הבינונית, לא ישוער שממון ללא תקוה נורא מזה. הכל צווח ככרוכיא, הכל מתהדר כתוכי בנוצותיו, אין בקורת, אין הבחנה, אין עומק, רק קול רעש גדול.

המודעה המסחרית – זה המוסד הכלכלי העיקרי של העתונות – הריהי מטבעה צעקה; הכרזת הסוחר על סחורתו, התפארותו והתגדרותו במעשה ידיו, שהוא הכי משובח שבעולם, ומכלל הן אתה שומע לאו: ביטול ופיסול מעשי ידי זולתו; נוסח וסגנון הללו של מודעה: גסים' חצופים, מרוטפשים, וכמובן מסיימים במחיר ובכתובת – לא נשארו מוגבלים בתחום חלק המודעות, אלא נכנסו לגוף העתונים בצורה של סיסמות פרועות ומרעישות עולם, המכסות את ההעדר המוחלט של דעות קבועות וערכי תרבות קיימים, ומקשקשות בגוזמאות הנפוחות של פולחן אישי ותחרות אישית. עתונות זו היא רכושנית כבירה וצנפה של נחשים – רובם מליונרים בודדים, שאין להם שום יחס ושייכות פרטית אל העתונים, זולתי היחס המלוגי, כלומר לאכול פירותיהם. ומקצתם חברות בלי שם, מכונות מכונות אלמות שהולכות מאליהן, וטוחנות את החומר הזה, שהוא מתאים לטעם אלפי רבבות בני אדם. מורגלים לטעם זה, להסתכלות זו על העולם ומאורעותיו. עלול אדם להגיע לידי יאוש למראה קלקלה שכזו. ישוב משוכלל במבחר ההמצאות והתיקונים, התקדמות שבהתקדמות – חוזרת למצב מדברי בעטיה של עתונאות חסרת אמת ושיעור, אשר יותר שהיא מתאמצת להתמיה ולעורר התענינות, יותר היא משעממת, וכבר אין אדם יודע במי האשם – האשם כבר הוא ממלא את כל הסביבה: “ותחנף הארץ”.

בבית המערכת של ה“דיילי ריקורד” או “מאיל” או “אקספרס”, בניו יורק או בלונדון, מאחורי המכונות והגלגלים הסובבים על ציריהם, ותלי התלים של חבילות נייר, המוכן בשביל מכבש הדפוס, חדר לפנים מן החדר – יושב גוי קטן, ובידו הממשלה על דעת הקהל, כפי רוח המושל העולה עליו; הוא מעריך, שוקל ומודד, מכשיר ופוסל, מדגיש ומרפה, מכרכם ומכהה את ה“חדשות” – כאן יש לבעל חוב זה מקום לגבות את חובו, ולהינקם את נקמתו: הכל עוברים כאן לפניו כבני מרון, רוצה – זורק מרה, רוצה – מרים את השפל, ומשפיל את הרם, רוצה מאריך, רוצה מקצר, הממשלה אבטוקראטית עריצית, והצורה – דמוקראטית שלמה – דעת הקהל. גנבה אשר לא תיתפש בכף, חלקלקת כצלופח, מתחמקת כעלוקה מכל יד תופסת. גוי קטן איננו מחווה דעתו כלל, הוא רק מודיע; אבל המגמתיות והצדדיות בולטות באופן הודעתו. זהו יותר ערמומי ממגמתיות גלויה שמתבטאת ישר ממאמרים. וגוי קטן זה בעצמו איננו ולא כלום. אין אתה יכול לדבר עמו משפטים; אין אתה יכול להוכיחו לדעת מה שאיננו יודע, הריהו רק גלגל קטן בתוך מכונה ענקית; והוא יודע לכוון את הרוח לפי מה שנגזר עליו מגבוה: לחשו לו משם – ענינים כאלה תודיע בריש גלי, וברגע כמימרא, כמראה הבזק, וענינים אחרים אתה יכול להשהות ולהחמיץ וגם לדלג עליהם בשעת הדחק. ומקור ההוראות האלה הוא איזה איש או איזו כנופיה שיש לה פניה צדדית כלפי איזה איש או מוסד, או לפעמים אהבת בצע ושלמונים, או קנוניא צודדת, מבצבצת מנקרת הפוליטיקה, ושולטת על אופן בירור הידיעות החדשות ודרך סידורן, עם כל הרמזים התלויים בהן.

תמה אני אם יש כאן מידה יותר גדולה של חופש מאשר בתקופת הצנזורה של יאנקוליו (ראש הועד הצנזורי האחרון בוורשה), שהשתדל להשפיע על העתונים בוורשה, בימי מלחמת רוסיה ויפאן, לעבד וללטוש את הידיעות על דבר תבוסות הרוסים, ולתת להן פנים של נצחונות. כל ההבדל הוא שמאחורי יאנקוליו עמדו הצאר וגייסותיו, ומאחורי הגוי הקטן בה“מאיל” עומד צאר בלי שם, מזויין בדולארים או פונטים, ולך, היחיד, אין מנוס לא מזה ולא מזה. אם חצי תריסר עתונים בפאריס יעשו קנוניה לעפר בעפר על כבוד איש התופס מקום חשוב בממשלה, בחברה או בספרות ולטפטף את לכלוך רעלם בהתמדה, ועפ"י סדר ידוע – אין לו תקנה. דבר זה נקרא במונח המקצועי בשם “קמפניה”, והוא משפט מוות מעיל “לינטש”, אלא שהצורה היא יותר רוחנית. על כגון דא אמר ויקטור הוגו: “אם יוציאו אי אלו עתונים את דיבתי רעה שגנבתי את הכיפות הענקיות מעל ראש בתי הכניסה של “נוטר־דאם” ושל “מאדלין”, ואטמנן בכיס החזיה שלי – היודעים אתם מה אעשה? אברח לבריסל במסע הראשון ההולך לשמה!”…

בניגוד לזה, יש גם קנוניה של שתיקה, כשחצי תריסר “גויים קטנים” מהמין הנ“ל, עושים קשר לפרוש צעיף דומיה על איזו שאיפה, תנועה, הסתדרות, המצאה חדשה, דומיה, ויהי מה! אז היא בטלה ומבוטלת. מפני שהעלמתה היא קבורתה. הוי, כמה מחשבות נפלאות עלו בתוהו, כמה המצאות מצויינות הלכו לאבדון בעטיה של שתיקה מאורגנת הנובעת מתוך איזה פחד של תחרות, בהילות על מונופולין וגד של הסגת גבול! זוכרני, שחביב התנועה הציונית, האיש הנפלא ורב הכשרון, המנוח ד”ר אלכסנדר מרמורק ז"ל התענה כמעט רוב ימיו במלחמתו כנגד גזירת שתיקה שנגזרה על אחת מהמצאותיו מצד העתונות הפאריסית. הוא רצה בגילוי, בבקורת, באור – והעתונים, קיבלו קריצת עין מהמוסד הפסטרי לשתוק – ושתקו. זוהי אכזריות של מכונה.

סיפרו לי מלתא דבדיחותא, שאל מו“ל עתון אמריקאי אחד, נכנהו “די טראמפייט”, בא איש אחד בטענה, שהעתון ההוא פירסם את מיתתו בנקרולוג כהלכה, כשהוא, הנפטר המדומה, הוא חי ושלם בגופו. על זה ענה המו”ל שצר לו מאד; וישיבהו האיש: “לא די לי שצר לך מאד, עליך החובה להכחיש את הידיעה הכוזבה!” “אינני אוהב להכחיש ידיעות” – גמגם עורך ה“טראמפייט”. המת החי התגעש: “כיצד? אין אתה אוהב להכחיש ידיעות? היודע אתה עד היכן הדברים מגיעים? הנה אני איש סוחר, וכשפרסמת על אודותי שמתי, חרדו כל הנושים בי, ננעלו בפני דלתות הבאנקאים וכו' וכו' קיפחת את פרנסתי ואני אתבע ממך דמי נזקי?” אז נתרכך לב המו“ל, ואמר אל האיש המתאונן: “ראה! חוק הוא ל”טראמפייט”, לבלי הכחיש שום ידיעה, שנדפסה בו, וע“כ אי אפשר להכחיש את מיתתך, אפס כי הדבר האחד, שאני יכול לעשות בשבילך זה הוא: יש לי ב”טראמפייט" רובריקה של הקטנים שנולדו, ויכול אני להכניסך שמה כקטן שנולד; ובאופן זה תיכנס שוב לחיים חדשים".

בבדיחה זו יש הרבה מהרצינות. הגיבור במחזה השעשועים הגאוני של גוסטב פרייטאג, “די ז’ורנאליסטען”, החבוי והמכווץ בצל עילום שמו, והרוקם את קורי העכביש מתוך אפלולית חדר כתיבתו תחת אצטבה של ספרים, הריהו נרעש עצבים ומעונה מאימת תמיד, פן יאלצוהו להכחיש את שקריו. גמיש כנחש, קל כנוצת אפרוח – קולמוסו מגמא את הנייר, מרחף ואינו נוגע, מצליף ומתפתל, מגבב שקר על שקר, כדי להגן על השקר הראשון, קושר לכל הכחשה זנב, מסבך ומעוות, ומתפלא רתת, כשמאשימים אותו בדברי רכילות, ורוטט ומגמגם כנגד השופט, שאיננו נותן לו, לחזור ולסרס את הדברים, לו – שהוא רגיל באומנותו, להמיע את המלה האחרונה בעתונו. תפוס תפס פרייטאג את עומק מהותה ואמיתת אופייה של האומנות העתונאית, וסכנת הרבים התלויה בה, כשהיא מסורה ביד בריות שהבהלה להון, לניצוח, לרכילות ולנקמה, שולטת בהן.

עוד יותר קשה מהכחשת ידיעה הוא הויתור על סנסציה. אחד העתונאים האמריקאים סיפר לי, שלפני שנים רבות שימש כרפורטר בעתון שיקגאי. אחד ממכיריו בעת ההיא, היה ראש בראיוני ידוע שלימד את “הנערים” של חלק העיר הצפוני אופן חדש של דקירה בצד ובכתף. לבד מן העובדה, שלאדם זה כבר יצאה מוניטין, וכתוב וחתום בקונטרס השחור והנעלם של המשטרה, שהוא רוצח קר־רוח, היה מטבעו איש חמודות, והעתונאי שלי לא זז מלחבבו. ולא רק עתונאי זה, אך עוד הרבה עתונאים אחרים, היו מבאי ביתו, והיו סחים עמו על דבר רציחות, בדרך כלל, בפקחות ובהתעניינות גדולה, ונהנים משיחותיו ומנסיונותיו המרובים, ומשתמשים בהם לתבל את מאמריהם, עד שהיה כמעט לחביב העתונות. היות וברנז זה ידע, שבהקדם או באיחור, יומו יבוא, ביקש את “הנערים” לעשות עמו חסד מיוחד: לבלי הרגז את אמו, ולבלי צלם אותה כשיפול בידי המשטרה, והקץ ייקץ עליו. לא עברו ימים מועטים ואיש חמודות זה נתפס ונידון, ואז לא היה אף עתון אחד בעיר שלא הדפיס את תצלומה של האשה הזקנה בראש גליונו, ורפורטר מעפיל אחד, שהיה אף הוא מידידיו של הנידון ושנתבקש אף הוא בזמנו לחוס על אמו, טיפס ועלה מאחורי הבית בסולם העשוי להשתמש בו בשעת בערה וחטף בזק ע“י הקודאק במטבח אשר בו ישבה הסבתא ההיא, ויבהל את העלובה כמעט עד למוות. “ואתה מה עשית?” – שאלתי את בעל שיחתי. “אני” – השיב במנוחה – “לא יכולתי לוותר מפני התחרות”. לטשתי אליו סקירה של בוז, אשר אם ידע הלה את פירושה, אז הבין, שלפי דעתי אותו נידון היה אדם הגון יותר ממנו. והוא בודאי חשב, שאני בטלן ואיש זר ו”ירוק", שאיננו יודע בהוויות העולם, ובטבע אומנות העתונים, ושועה בדברי מוסר, שאין להם מקום בעולם המעשה.

זה סוד הפוליטיקה, ומאיזה רקק דעת הקהל נבראת, וכיצד היא מתפתה והולכת שולל לאט לא על ידי מלחמה, אלא על ידי מירמת ערומים וניצול של פתיות וקלות דעת. ידעתי עתון אחד באמריקה שהוא מזהיר מאד, וחבר העוזרים שלו מזהיר, והעורך הראשי הנהו אולי הכוכב הכי מזהיר במזל העתונאי ההוא. המגרעת היחידה שבו היא חוסר קיומיות ועקביות. ביום ב' בבוקר העתון יוצא ב“סטורי” גדולה מרעשת עולם, ביום ג', זאת אומרת ממחרת היום, אותו המאורע שהצב את שורת הראש שלו כבר נשכח, וכרגיל, “סטורי” אחרת עוד יותר מרעשת עולם, ושונה לגמרי במינה מן התיזה של יום אתמול, לוקחת את מקומה. אבל העתון הזה, במקום רב גוניותו בנוגע למאורעות המרעישים עולם, שם התמדתו ומסמריותו בנוגע לנשיא הובר. הקצה לו רובריקה מיוחדת, מנצנצת, מבריקה, בלולה מזני מרחקים ומקוטרת מכל אבקת רוכל, אשר בה בקביעות עקשנית ובמלים מקשקשות ו“בלשון נופל על לשון” יודבק איזה טלאי להובר. ולעולם אין שם מאמר גלוי ומיוחד וברור, אלא “מסכת עוקצין”. מתכרך אחריו, מלפפו ונושך את עקביו. המגמה בוקעת ועולה, נעלמת ומופיעה, אם נאם הובר – לא יודיע את נאומו כהווייתו, אלא יקצרהו ויטשטשהו ואם נאם מישהו כנגדו יעשה מנאומו מעדנים לקוראים והוסיף עליו שמן ולבונה. הכל עשוי להטעות את הקורא בגניבת דעת, בעיוות הרעיון ובתחבולות סופיסטיות. ככה יעשה העתון הזה כל הימים, ועל ידי זיוף ומעשה בדחנות זה הוא משפיע על חלק ידוע של דעת הקהל הניזונה ממנו.

והנה החטא ועונשו! נקיי הדעה שבאמריקה הכירו את הרעל הזה, ויפסלו את כל הפוליטיקה. “פוליטיקס” באמריקה נחשבה לאומנות בזויה, ו“פוליטישן” לשם של גנאי; כל העניין נתנוול על ידי ההשתמשות בו בידים מסואבות. וכן גם העתונות. אין תפקיד יותר אחראי, יותר מדריך, משפיע, רב התועלת; אבל אין תפקיד דורש טהרה, פרישות, עדינות, צניעות, חכמה ונייטראליות, כתפקידה של העתונות. מהראוי היה למצוא בשביל ענף־עבודה זה, שאיננו עסק, אלא כהונה – את בחירי המין האנושי במעלות ובמידות, מפני שהם מחנכי העם יום יום. כשאדם קורא תדיר איזה עתון, הריהו מושפע ממנו, ואם אותו העתון הוא גודש את הסאה, ומנפח את המאורעות, ומראה בהם פנים שלא כהלכה, מהומה הוא מכניס למוחותיהם של קוראיו; ודמיונם של אלה, כבני אדם השותים במשך ימים רבים מים רעים. עלוב הוא מוחו של הקורא הבינוני חסר חוש הבקורת, שנעשה בית קיבול ואוצר אפותיקא לגוזמאות, שהלבלרים עושים בהם סחורה בשביל השבחת עסקיהם. לבלר יושב ומקשט את ראשי השורות במלים מפוצצות כמתעסק בעלמא, והוא בעצמו איננו נותן להם שום חשיבות, והמון קוראים, שאינם בקיאים באותם הדברים, מקבלים אותם כ“טבין ותקילין”. קורא עלוב זה, תלמיד מובהק של העתונות הצהובה, לא רק מדבר, אלא גם חושב עפ"י אותו אופן המחשב התוסס, הלוהט והמבעבע המסמן את מהותו של הסגנון המודעתי המגרה והמפתה, המנופח והנבוב, אשר בו כותבים את ראשי הפרקים והשורות, כעין מראות הצובאות ושלטים מושכים את העין ולהטי פרסום ואחיזת עיני הרואים כדוגמת תבנית הסחורות הזולות והמתאימות לטעם השוק ולמנהג היומי, שהחנוונים מערימים להציג לראווה, עם מחירם בצדם, בתערוכות חלונותיהם, מציצים מן החרכים וצודדים את הקונים.

מייחסים לו למיליונר העתונאי, ללורד נורתקליף את הפתגם: “המטרה הראשית של עתון היא להספיק חדשות. יכולים העולם לברוא לעצמם את השקפותיהם שלהם על יסוד העובדות”. אבל מימיו של נורתקליף עד עתה נשתכללה ונתחדדה תחבולת המגמתיות העתונאית עד שאין צורך לבעלי המגמה לצאת מגבול הודעת חדשות, מפני שהמגמה מבצבצת מאופן בחירת החדשות וריקוחן ושיעור כמותן. מיסטר הראי צ’אנדלר, מו“ל הטיימס של לוס אנדז’לס וסגן הנשיא של חברת המו”לים האמריקאים, אמר לי שהעתונים האוסטרליים ושל חופי האוקינוס השקט מפאת אמריקה קובלים על הסוכנויות הענקיות האמריקאיות, שכמעט כל החדשות שהן מספיקות וממטירות על אלפי העתונים הן חדשות על דבר מעשי שוד וחמס ורצח. כל רצח בשיקאגו, וכל רצח המוני (“לינטש”) שבאלבאמה, תופס את המקום הכי גדול בין חוליות שדרת הסחורה המוצגת לראווה. כנראה, הקהל בכנסיות הברית הצפוניות אוהב להתבוסס בדם זה; הריהו נרעש עצבים, והוא מתמלא רתת של חדווה, כאילו ישב בקרקס, והסתכל בהתגוששות האטלטים, אבל העולם באוסטרליה ועל חופי האוקינוס השקט כבר נקפא ונתקרר ונתעייף. כתבו לניו־יורק, ומניו־יורק השיבו: אי אפשר! הצדדים תיגרו על דבר גובה האחוז של חדשות ע"א שפיכות דמים. המרכזים אמרו: שלושים אחוז, בפחות מזה אי אפשר, מפני שצריך להתחשב עם טעם כנסיות הצפון; ואולם אוסטרליה וחופי האוקינוס השקט, עמדו על דעתם, להסתפק במועט של עשרון אחד, ונימוקם עמהם, שיש להם “רציחות” משלהם. לבסוף התפשרו מחצה על מחצה.

יש כאן שיטה שלמה של יחוסים בין הדרישה וההספקה. יש סחורה, שוק ותביעותיו, תנאי יצרנות וצרכנות, בידור המינים, הסתגלות אל הטעם ושינוייו, השפעה יוצאת מרכז והשפעה שכנגדה חוזרת מרכז, כמו בסחורות אריג כותנה, שהתעשיה של לודז היתה מוציאה לשווקי רוסיה הרחוקים. כמה מן התמימות היה בלורד נורתקליף – או בטואסט ההיסטורי, לשם חרות הדפוס, שנשמע על משתה הוויגים בלונדון בשנת 1795, בבית המרזח העתיק (“די קראון אנד אנקור טברן”), שבו נאמר: “הרי זה כאויר שאנו שואפים אל קרבנו – כשאיננו לנו אני מתים”. חופש זה – ראו, מה עלתה בידו!

מה היתה “גאוניותו” של הלורד נורתקליף? הקו המציין את אופיו הרוחני, היה חוש הריח שלו לגבי חדשות. הוא היה אחד מיחידי סגולה, והם מועטים, שכנראה, הוחנו בחוש נוסף, שלא ניתן למנה לבני אדם סתם, שקוראים לו בשיחתן של בריות “חוטם לגבי חדשות”; שום מאורע לא בא אליו בהיסח הדעת. הוא היה תמיד מוכן ומזומן לכל צרה שלא תבוא, כאילו ידע מראש באיזה חלק של ארץ מושבו או של התבל איזו “סטורי גדולה” מתרגשת לפרוץ. ב“גאוניות” זו יסד בשנת 1900 את עתון הבוקר הראשון הנמכר בחצי פרוטה. זהו כוח כביר בדעת הקהל באנגליה, במובן ידוע לא פחות מכוח הממשלה – כוח סטיכי, נגלה ונסתר, גוף ואינו גוף, מוכנאי ובלתי נתפס. לרגל תסבוכת של נימוקים הריהו, לדוגמה, עויין את הציונות ואת ה“בית הלאומי” ואף את המנדט, הרבה ניסינו לדבר אליו. היתה, לפני איזה שנים, התמרמרות במחנה חברינו, שאין משתדלים די הצורך לקרב את הרעיון הציוני אל לב המתנגדים בדפוס. השתדלנו להחזיר עתון זה למוטב – בטלנים שכמותנו! נקל יותר להחזיר למוטב את “תעלת השרוול” להמריצה ששאון גליה יתאים לניגון ה“תקווה”. הרי זה אלמנט שאין לו תפיסה כלל.

חדשות! מגלגלים אותך מאיש לאיש, ממדור למדור, ממכונה למכונה, ואי אפשר למצוא את הנקודה הראשית, אשר משם יוצאת “רוח החיה באופנים”, ואשר משם ירמזו את הכיוון. וכשאתה חושב, שמצאת את אותה הנקודה, הריהי מתעטפת בערפל. “אין אנו יועצים ומוכיחים, אלא מודיעים מעשים שהיו!”; “אבל מדוע אתם מודיעים אך על דבר פרעות ושערוריות, ולא על דבר מעשים בכל יום של עבודה ושלום?”; "מפני שזהו דרכנו וטבע עתוננו, להודיע רק דברים מעניינים, יוצאים מן הכלל, מפליאים, מרגיזים. זהו החוק הפרופסיונאלי… "שקר הדבר! בית החרושת הזה יכול לעשות מכל דבר חדשות מפליאות, אלא שהוא הרגיל את השוק שלו לחדשות מפליאות לגנאי, ועכשיו הוא כבר תלוי באותו טעם השוק שנברא על ידו.

ככה נוצר החוג של קסמים, שאין ממנו מוצא. בית החרושת לחדשות מפתה את הקהל, ונעשה משועבד לקהל. הוא מושבע ועומד להרעיש את הקוראים, ולתת סיפוק לתאוותיהם, ובמידה שהוא הולך ומרעיש, בה במידה הוא אנוס לחפש בין מאורעות העולם את המאורעות הכי מרעישים באופן מוסיף והולך, ובאשר כי המאורעות כשהם לעצמם אינם כלום, אלא תיאורם והפירוש הנוסף עליהם קובע את ערכם, לפיכך כאן מתחילה מלאכת הצביעה, הרכבת הפרטים, הדגשת חלק זה והבלעת חלק אחר, בקיצור, כל הזיוף המפלגתי המטמא את העתונות הסנסאציונית, לא השקר הנתפס, אלא חצי השקר הבלתי נתפס. “צודה לי צייד – את העתון הסנסציוני” הריהו כאילו אמר איש: צודה לי צייד – את תאוות ההפלגה, את הטעם ההמוני הגס, את החנופה, את השעבוד לרכוש, את הדיסקיפלינה של אינטרסים משוקעים, את הזיקה לתביעות ההמון! – הוא נלחם עם האויר, ואסף רוח בחפניו. נצחון שכזה לא יעלה ביד שום איש ושום מפלגה: נצחון כזה תוכל אך דעת הקהל השלמה לנחול על ידי התפתחותה, התבגרותה והתחסנותה כנגד הרעל הסנסאציוני. כאמור, ערה היתה באנגליה הכרת חובת ההגנה העצמית של העתונות ההגונה כלפי הפסולת הפרוצה – עד שבאה המלחמה העולמית, ותוסף כוח העתונות הצהובה.

אין ימים טובים לעתונות ממין זה, כימי מלחמה עם השנאה, הרכילות, הימים, שהשטן מקטרג בהם. הה, מה נוראים הימים ההם וכמה קשים הם לאזרחים שקטים ותמימים, ביחוד לבני ארצות אחרות, אשר נוח לקנאים למתוח עליהם קו חשד. בימי רעש וזוועה, חרב והרג ואבדן, כשכל המעשים תחת השמש משנים תפקידם ומעבטים ארחותם, וכשדעת הקהל נוטה להתפעלות ולאמונה בכל בדותה, אז באה הסנסציה ומתקשרת כקליפה ברגש הפטריוטי התם והישר, ועושה בו את סחורתו המגונה. בימים שהעוול נעשה לצדק, והשקר כלפי האויב לחובה פטריוטית. הנקל לעתונות הכזבים להקריב אש זרה, לזרוק מרה בציבור ולתפוס אומנות מרגל חרש, מוסר ודילטור “מתנדב” לכבוד המולדת, לבדות תלי תלים של עלילות ולעשות כל מעשי ליסטות ונקם ובצע תחת מסווה טובת הכלל וקנאה קדושה למולדת, ואז רב כוחה מכוח הממשלה הכי תקיפה, ואין מגן וצינה מפני תיגרת ידה. וגם אחרי עבור ימי המלחמה, רעל זה לא במהרה יפוג, אך מוסיף לפעפע דרך צינורות שונים בשינוי צורות ונימוקים, קסמים ורמזים.

אלה מסוחרי המלה הנדפסת, שעיניהם אל בצעם, בדקו ומצאו, שהשנאה וקנאה, הדיבה והרכילות הן פרקמטיה חריפה שרבו עליה הקופצין, ועל כן אין לבם לעבודה של מנוחה ושלום וישוב הדעת, כי אם לסער מתחולל של התמרמרות ועברה וזעם. מתשעה קבין שנאת גזע והתכבדות של עם בקלון חברו – תשעה השפיעה העתונות הסנסאציונית. מהמלחמה העולמית ואילך לא חדלה אף יום אחד להוסיף עצים לאש ושמן למדורה ולהתמיד את היחוסים החדים בין העמים. כל רעיון טוב שעתון סנסאציוני מחזיק בו, הוא הופכו לרעיון נלוז ומזיק על ידי הפרזת מידתו הנכונה והגזמתו עד לסיטרא דמסאבותא (אבסורד). כל רעיון טוב בעיקרו, שהסנסאציה אוחזת בו, היא מוציאתו לתרבות רעה ומנוולתו. דאגת כל אומה לישותה ולקיומה, וההקפדה על שמירת עצמותה בעצם טהרתה ובמקוריות אופיה, ואף שיעור ידוע של התבדלות מעמים אחרים הוא רגש נכון ונאמן; ואולם הסנסאציה הופכתו להזיה שובינית, לחרם ולגידופים, ומאלה תוצאות לחורבן יחוסי השלום ובניין התרבות והמוסר הבין לאומי. כל רעל האנטישמיות נפוץ והולך ומתפשט בעולם על ידי העתונים ממין זה. מוכשרים היו עתונים של סנסאציה להביא ברכה לעולם על ידי הסברת שיטות טובות וידיעות מועילות, אבל זהו דבר קשה ודורש התמדה וכשרון, לעומת זה ההשתמשות לרעה באינסטינקטים הגסים, גירוי היצר הרע הריהו דבר קל שמתן שכרו בצדו, ושכל שוטה וגס רוח יוכל לאכול מפריו ולשבוע מטובו, וכל המיצר לישראל ולאנושיות, לחופש ולהגיון, יוכל להיעשות ראש.

לאוצר זה של העתונות הכללית, תרם המוח היהודי תרומה גדולה – ולא לעתונות ההומיה והמגזמת, אלא דווקא לנכבדה והצנועה. אבי הסוכנות הטלגראפית הראשונה בעולם, שנעשתה ברבות הימים לכלי מבטא כמעט רשמי באנגליה, היה היהודי האשכנזי רויטר. היומן החשוב “דיילי טלגרף” בלונדון נוסד על ידי היהודי לוי, אביו של הלורד ברנהאם; בלוביץ־אופרט, שהיה כתבו של ה“טיימס”, יסד את האינטרביואים. רודולף מוססה (לשעבר מוזיס) ואולשטיין יצרו את העתונות הגדולה בברלין, זוננברג – את ה“פראנקפורטר צייטונג” המפוארת; שיפס ובנדיקט – את העתונות המצויינת בווינה; ד“ר פאלק יסד את ה”פעסטער לויד" בבודפשט; נוטוביטש – יסד את העתון הליברלי “נובוסטי” בפטרבורג. בפולין היו אנשים יהודים או מזרע היהודים: שימנובסקי, קזימירז' זלבסקי, גליקסברג, לבנטל – מיסד העתונות. הסגנון העתונאי המצויין נוסד על ידי יוליאן קלצקו וסטניסלב מנדלסון. באמריקה היו פוליצר ואקס מיסדי העתונים הכי מצויינים. ה“ניו־יורק טיימס” של אוקס עומד בראש העתונות בכנסיות הברית. תיאודור הרצל, מקס נורדוי, דניאל שפיצר, תיאודור וולף, גיאורג ברנהארדט, לואיג’י לוצטו, ארתור מאיר, וילהלם גולדבלום, אוסקר בלומנטל ואחרים למאות הכניסו לתוך העתונות זרם של יופי, של עדנה ורוך ושל אספקלריה עולמית עם אופקים אנושיים רחבים. אין כוונתי להחליט, שלא נמצאו בינינו מרדפי ריקים ושטופי סנסציה; אבל הם בטלו באלף, וכל מגמתם היתה לחקות חיקוי עיוור. מה שהיה זרע אמת ממקור ישראל היה משופרא דשופרא של עתונות. אף היינה וברנה עתונאים היו בזמנם; אף גבראיל ריסר היה עתונאי מצויין.

זהו תפקידנו בעתונות שלנו: לא לעשות כמקולקלים שבהם, אלא כמתוקנים שבהם. אם הרדיפה אחרי הגוזמה וההפלגה והנטייה ללעז, הן לעג מר למול החופש, הכבוד והאמת בין עמים אחרים – קלקולם בינינו הוא רב יותר. אמריקה יכולה לסבול א הסנסציה המתנפחת. זה הים גדול ורחב ידים; ואם ישליכו לתוכו רבבות עם את פסולתם, שטף הגל ישאם, ולא יוודע כי בא אל קרבם. אבל נחלנו נחל קטן, ומימיו עומדים, ואין לדלחם. אין צורך לנו לבדות מלבנו זוועות, מהפכות וחורבנות; אין צורך לנו בשיסוי ובגירוי. האמת והדיוק נחוצים לנו כאויר לנשימה. הקו הכי אופייני של עמנו הוא – צניעות וענווה, ולא גסות, חמיות, חוצפה וצעקנות. זרמי הגוזמאות וסגנון הלהטים הם גידולי תאוות החיקוי וההתבוללות, העלולים לחתור תחת כל הבטחון שהעם צריך לבטוח בעתונותו ולשלול ממנה את הכוח המנהיג ואת האבטוריטה שאנו צריכים להם לשם קברניטות והשפעה. המגמתיות המפלגתית צריכה להצטמצם בבירור השקפות גלויות, ולא לעבור לצביעת החומר האינפורמציוני, שהיא זיוף מעורר גועל נפש. המודיעים צריכים לדייק יותר, ובירור הידיעות וסידורן ושורות ראשיהן צריכים להעשות בזהירות, בנייטראליות, בלי מגמת פתיון כדרך התגרין, אך ברגש אחריות כלפי דעת קהל שלמה, שאיננה צריכה לקורט של חילתית ו“רציחות” ו“פרעות” שלושים אחוז ככנסיות הצפון או עשרון אחד כחופי האוקינוס השקט.

בטוח אני, שהיהודים שלנו ירבו לקרוא את עתונינו, אם יהיו פחות “מעניינים” ויותר מדייקים. כלום יש צורך בדבר, למשל, שהיהודים “נסעו לעבר הירדן, ושם התנפלו עליהם ויכום ויפצעום”² – אם דבר זה לא היה ולא נברא? למי שמועות כאלה מביאות תועלת? האם בכדי שאותו כתב שמשמש קבלן לעתון בסחורת החדשות מא“י ימצא סיפוק בשביל עצמו לעשות מטעמים לעתונו ולבצר על ידי זה את עמדתו, ובכדי שאותו עתון ימכור בזכות השמועה ה”מעניינת" הזאת איזה תריסר גליונות יותר, כדאי הדבר שהענין הכללי יילקה – (ואין ספק שהוא לוקה על ידי בלבול דעת הקהל)? וכלום יש צורך בדבר, שיתקעו ויריעו שצירי חברת נוטעי תפוחי הזהב מא"י משתתפים בקונפרנציה האימפריאלית הבריטית באוטווא, בעוד אשר באמת נסע שמה איש אחד או שנים לשם עסק ובשביל שאלות טכניות, לא קרוא ולא משתתף, אלא מוכן להשיב לשואליו אם תהיה שאלה מקצועית – לתפיפה בתופים מה זו עושה? ומי ערל החוש שאיננו מרגיש, בידיעות כאלה ובהפצתן פועלת איזו ריקלמה פרטית, איזה נטייה ופנייה זרה, איזה חשבון שאין לו שום יחס וקשר עם העניין הכללי או עם חובת האינפורמציה כלפי הציבור? ידיעות כאלה עלולות הן אך להטיל קוצים בעיני צוררינו, או לפתח בקרבנו את המגלומניה השוללת מאתנו כל אמת מידה של הערכה ריאלית!

ואם בדברי־הבאי כאלה מפרנסים את הקהל יום יום, מה פלא שסופה של כל אילוזיה כזאת הוא אכזבה מרה ותעייה גמורה בסבכי דמיונות? ואז לא נשאר דבר בלתי אם התלהבות מלאכותית לרגל פולמוס מפלגתי, אש של קש וגבבא לרגעי מספר. שמעתי שכמה מהמודיעים ממין זה קצפו קצף גדול על הישיבות האחרונות של ועה"פ הציוני שהיו שקטות כל כך ושרוח כהה היתה מרחפת. לבי נוקפי, שלפי טעמם, היה האולם צריך להיות מעוטר בכלי זיין, אלף רצועות תלויות עליו, והחברים היו צריכים לבוא איש וצקלונו מלא גרזנים, קרדומות, מגזרות, כשיל וכילפות – לפצוע מוח ולרועע קדקוד, ולפחות, לחום ולהשתקשק בשגעון ושצף, ואז היה “ממלא כפו קוצר וחצנו מעמר” לפוצץ פצצות על ידי הטלגרף אל העתונים ולבשר שהתנועה נתגברה מאד, ושאין רכיכה והתרופפות, אלא גבורה ובלהות.

אמנם הקולר תלוי בצוארינו: איש לא התנקש בנפש אחיו, איש לא יצא ביד רמה ובאגרוף רשע: המנהג לא היה כמו בשוק של מקולין, אלא כמו בין בני אדם מנומסים, ודבר זה איננו מעניין כלל. מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מתגעגע על המכה שלו? מעשה באדם אחד שהיתה לו בועה בירכו והיה כואב ודווה ממנה כל ימיו, וידיו היו מלוכלכות במוגלה ובדם וממששות מסביב למכה. ואחרי עידן ועידנים הוזמן לו רופא מומחה, ועשה לו ניתוח, ולא עברו ימים מועטים, והוגלד פי המכה, ומעט נרפא וחזר לברייתו, ולא נודעו עקבות הפצע. אבל אותו אדם רגיל היה במכתו, והיו ידיו מוסיפות למשמש ולחפש, והיה מרגיש בחסרונה של מכה. הוי, מי ישיב לי את הפצע! – את הסצינות שראינו (ושהגזמנו) של הקונגרס! מי יתננו כירח_קדם! שיעמום זה, הבא לרגל חוסר סנסציה לא הורגש בין הנאספים. ישבו ונאמו והתווכחו ושקלו וטרו לפעמים כל היום וכל הלילה – כמדומה שאי אפשר יותר – ופעם אחת עלו הקולות עד חדרי האנגלים הישנים בבית המלון, ואחד מהם חרג ממסגרותיו, והוא לבוש בגדי ליל, ויתנער וירד אל האולם וידבר משפטים, ובקושי גדול הרגיעוהו וישיבוהו אל חדר משכבו. כל זה איננו שווה למודיעים: הם צריכים לחומר מפוצץ, לבלהות, לשאגה ונהמה, שהיו מעוררים את הישנים לא רק בחדרים הסמוכים, אלא מסוף העולם ועד סופו – ואם לאו, הרי הדבר הולך ומתנוון, שקט ודומה. במה תזכה הציונות את ארחה? בקול רעם בגלגל, במהומת רוכסי איש, בהנהגות מבולבלות ובפרעות פנימיות, בדברי קנתור ואיבה, בלחישות והשערות וחשדות כנגד אנשים, במטיפת מלים רותחות ולגלוג ומעט דיבה, בפרפורי קנוניות שלא היו ופלפולי תחבולות שלא עלו על לב? זוהי הזואולוגיה של ברווזות עתונאיות.

אפשר שנבער את הפסולת הזאת מקרבנו ו“נכה כפרות” עם הברווזות הרעבתניות?

[1932]