לזכר קדושי ישראל שנשאו בלבם את חזון הארץ

פתיחה

עם ההתקדמות הרבה של חקירת ארץ־ישראל בעשרות השנים האחרונות מצד אחד, וההתפתחות המופלאה של הישוב היהודי בארץ, שעמדה במשך דורות רבים בשוממותה, מצד שני, מורגש צורך חיוני בספר כולל מדעי־שמושי לידיעת הארץ הישנה־החדשה, שיהיה לעזר למלומד בעבודת המחקר, למורה ולתלמיד בלמוד התנ"ך, הכתובים האחרונים, התלמוד והמדרשים, ולכל איש משכיל המשתוקק לדעת את הארץ ואת תולדות ישובה בעבר ובהוה. האנציקלופדיה הטופוגרפית־ההיסטורית באה למלא את הצורך הזה. היא מקיפה את כל הערכים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של ארצנו מראשית היות בה ישוב בן־תרבות ועד הזמן הזה ומעביר לעיני הקורא את תולדות השתלשלותו של הישוב מאז ועד עתה. מראי המקומות במקורות הספרותיים והאפיגרפיים מכל תקופות הכבוש וההתישבות יהיו בידי המעיין אמצעי עזר לעיון ולמחקר נוספים.

ועוד תעודה לספר זה: גלויות יהודה וישראל השכיחו מלב העם את רוב השמות, שהיו בודאי שגורים בפי אבותינו בשבתם לבטח בארץ איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ועכשו כשאנחנו מניחים בה מחדש את יסודות חיינו הלאומיים־המדיניים, שומה עלינו לחדש את ימינו כקדם ו“ליַהֵד” את מפת הארץ. ספר זה עלול לשמש במדה ידועה רקע, שעליו תעשה מלאכת קודש זו ע"י מוסד מוסמך.

בחבור האנציקלופדיה הושקעה עבודה מאומצת במשך שנים רבות. בתנאים הקשים של שנות המלחמה היה אפשר להוציא לאור לעת עתה את הכרך הראשון, שסדורו והדפסתו נמשכו שלש שנים ויותר. המחבר מקוה, שהכרכים הבאים יצאו בזה אחר זה בקצב מהיר יותר.

עזרתם האדיבה של מוסדות ואישים עודדתני בעבודתי. השתמשתי בגנזי הספרים של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בית הספרים שליד המוזיאון הממשלתי וספרית בית הספר האמריקאי לחקר המזרח ובארכיון ובאוסף המפות של מחלקת העתיקות של ממשלת ארץ־ישראל. תודתי נתונה בזה למנהלי המוסדות האלה ולפקידיהם, שהראו תמיד נכונות להענות לבקשותי. ד“ר בנימין מייזלר קרא בעיון את כתב־היד והעיר לי הערות מאירות עיניים. מר מ. אבי־יונה עזר לי בברור המקורות היוניים והרומיים. ד”ר מייזלר, פרופיסור מ. שובה, מר מ. בנארי והמו"ל מר ראובן מס קראו בתמידות את גליונות ההגהה. לכולם אני מודה מקרב ולב על שלא חסכו את זמנם ועמלם ופיעו בידי לשפר את העבודה ולשכללה מכל הבחינות.

מוסד הרב קוק הואיל להקציב סיוע להוצאת הספר. יחד עם המוסד החשוב הזה תבאנה על הברכה גם קרן היסוד וקרן הקימת לישראל, שהקציבו תמיכה מסוימת להכנת כתב־היד לדפוס.

אני מודה בזה גם ל“קהלת”, חברה להוצאת ספרים על יד הסתדרות המורים, שטפלה בהבאת הספר לדפוס, לחברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, למחלקת העתיקות של ממשלת ארץ־ישראל, לקרן היסוד, לקרן הקימת לישראל, לפרופיסור י. ל. סוקניק, לד“ר א. רייפנברג ולד”ר נ. שלם על העמידם לרשותי צלומים ותמונות לפרסום באנציקלופדיה.

יהי רצון שהספר הזה ימלא את תעודתו וימצא מהלכים בקרב בני עמנו בכל אתר ואתר ובקרב כל שוחרי ארץ הקודש.

ירושלים, בירח שבט תש"ו.

ישעיהו פרֶס

למהדורה השניה

מאז ראה אור הספר ארץ־ישראל, אנציקלופדיה טופוגרפית־היסטורית, נפל דבר בישראל: קמה מדינת ישראל. כבימי החשמונאים ניצחו במלחמת גבורה רבת־קרבנות המעטים את הרבים, שקמו עלינו לכלותנו.

בהסוג צבאות הפולשים אל מעבר לגבולות ישראל נטשו רוב הערבים תושבי שטח מדינתנו את אדמתם והלכו בעקבות הפולשים, ובני ישראל ירשו את יורשיהם. במשך שתי שנים ומחצית השנה מאז הקמת מדינת ישראל נוסדו בה שלוש מאות וארבעים ושמונה ישובים חקלאיים חדשים ונושבו הערים העזובות מדן ועד אילת.

נשתנו פני הארץ וישובה, נוצרו גבולות מדיניים חדשים. על חורבותיה של הארץ קמו חיים חדשים, נפתחו מעינות תהום והוחל בהחייאת שממות הנגב, הועדה הגיאוגרפית, שנתמנתה מאת הממשלה במטרה ליהד את מפת מדינת ישראל, קראה עד עתה 560 שמות עבריים לערכים הטופוגרפיים והגיאוגרפיים בשטח הנגב הישראלי בלבד.

המהדורה החדשה של האנציקלופדיה, המשמשת ספר־עזר לחוקרי התנ“ך וארץ התנ”ך וספר־יסוד לידיעת הארץ בימינו, מביאה בחשבון את כל השנויים והחדושים האלה, ובהתאם לכך תוקנו בגוף הכרך הראשון תשעים ושנים ערכים, ועליהם נוספו בסוף הכרך תוספות רבות ורשימה של שנויים בהרכב הישוב והאוכלוסיה וכן גם אי־אלה תיקונים לטכסט. השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים העבריים החדשים מסומנים בסימן ⁰ ושמות הישובים החקלאיים בסימן * חומר חדש זה וכן כל חומר חדש במסגרת הכרך השני יצורף גם לכרך השלישי הנמצא בדפוס לידיעת כל אלה, שרכשו להם את שני הכרכים הראשונים במהדורה הראשונה

ירושלים, טבת תשי"א

ישעיהו פרֶס

מבוא

הקורא המשכיל, שאינו מצוי אצל הארכיאולוגיה, הטופוגרפיה ההיסטורית והאתנוגרפיה בעיינו בערכים של הלכסיקון הזה יתקל בודאי במונחים, בטויים ומושגים, שאינם נהירים לו כל צרכם. בשבילו הנני מקדים סקירה מצומצמת אבל ממצה על תולדות ההתישבות בארץ מהתקופה הפרהיסטורית עד הזמן הזה, ועל גבולות הארץ, הן המדיניים והן האידיאליים, כפי שהם משתקפים מתוך המקורות שבספרותנו הענפה. פרק מיוחד מוקדש להבהרת מהות השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים והתפתחותם ההיסטורית. מקוה הנני, שגם בעלי המקצוע המלומדים ימצאו עניין בהרצאת הדברים, שיש בהם פה ושם משום חדוש.

המנגנון המדעי שבסוף המבוא ישמש למעיינים בספר מדריך ומורה דרך.

א. לתולדות ההתישבות בארץ

התקופה הפריהיסטורית. המחקר הארכיאולוגי, שהתקדם בשנים האחרונות במדה רבה מאד, נותן לנו את האפשרות לסקור את התפתחות ההתישבות בארצנו מהימים הקדומים ביותר. אנו יודעים היום, שהארצות השוכנות בחופו הדרומי־המזרחי של ים התיכון, וארץ־ישראל בתוכן, הן ערש הציביליזציה האנושית. כל התרבויות של העולם הישן השפעו בהרבה מהמרכז התרבותי הזה. גלוי הגולגלת הגלילית במערת א־זֻּטִּיָה שבוָדִי אל־עַמוּד היוצא לעמק גניסר מצפון למגדל (באירופה מצאו גולגלת כזאת במערה אחת על־יד Neandertal בגרמניה ובמערה אחרת על־יד Le Mousteer בצרפת ולפי זה מציינים אותה שם בשמות הגולגלת הניאנדרטלית או המוסטיירית) ושלדים של בני אדם או חלקיהן בשפך העיים שבמערות אשר בוָדִי אל־מעָ’רָה ממזרח לעתלית (מֻעָ’רַתּ א־תַּבּוּן, מע’רת א־סח’וּל) וכן גם מציאת כלי־צור שהאדם השתמש בהם לצרכיו, חריתות וציורים בקירות המערות ובתקרותיהן – כל אלה מגלים לפנינו את טיפוס האדם הקדמון בארץ ישראל ואת צורות חייו והתפתחות תרבותו מאז היותו על פני הארץ.

האדם הראשון חי תחת כפת השמים יחד עם חית השדה ועוף השמים. הארץ היתה מכוסה עשב זורע זרע, יערות ובצות, שבהם חיו הפיל הקדמון, הקרנף, הדוב, שור־הבר, חזיר־הבר, עז־הבר, הצבי, הראם והאיל, השועל, הנמיה, הברדלס, היעלה, הזמר, הסוס והארנבת. עוף כל כנף יעופף על הארץ ומי הנהרות היורדים מההרים אל העמקים ישרצו דגים לרוב. הרב דחף את האדם לחפש לו מזון בשדה וביער ובנהר. הוא לקט את גרגרי השדה וקטף את פרי העץ וצד דגים בנהרות. הוא ראה את הנשר טורף את היונה ואת הדוב טורף את העז, ויעש גם הוא כמעשיהם וצד את חיות השדה להשקיט בבשרן את רעבונו, בשדה מצא אבני צור קשות והשתמש בהן לצרכיו. אבן ישרה וחלקה שמשה לו מכתש, שעליו כתש בעֱלי של אבן־צור את גרעיני השדה הקשים ורכך בו את הבשר אחרי שחתך אותו במגררת של אבן־צור. ברק ירד מן השמים ועצי היער התלקחו באש, והאדם למד בעצמו להעלות אש בעצים, שחטבם ביער בעזרת גרזן של צור שמצא בשדה. כלי השמוש של האדם הקדמון נמצאים במקומות רבים בארץ־ישראל מפוזרים על פני הארץ.

והנה באו קור חזק ומבול על פני הארץ, והאדם מצא מקלט ומחסה מפני הקור ושטף המים במערות הטבעיות הנמצאות במורדי הגאיות והנחלים. במערות רבות, שנחקרו עד עתה. נשתמרו שרידי האדם הקדמון ותרבותו בתוך שכבות שפך־העיים, שהצטברו זו על גבי זו, במערת א־זטיה נמצאה הגולגולת הגלילית, במערת א־תַבּון שבוָדי אל־מֻעָ’רָה ממזרח לעתלית נתגלתה קבוצה של תריסר שלדי אדם כשהן מכונסות בתוך שכבה קשה של אבן־סיד. שברי גולגלות נתגלו במערה אחת בג’בל קַפְזָה, 2 ק“מ מדר’־מזר לנצרת ושרידים של שלדים מאוחרות יותר במערת א־נָּטוּפָה הסמוכה לשֻׁקְבָּא, 7 ק”מ מצפ’־מזר' ללוד. במערות אלו, ובמערות אחרות נמצאו עצמות החיות, שהאדם אכל את בשרן, אפר האש, שבה צלה את הבשר, וכלי עבודתו. בתקופה זו נעשתה המערה דירתו הקבועה של האדם. הוא משכלל ומתקין את המערות הטבעיות לצרכיו. בתוך המערה הסגורה מתקרבים בני האדם זל"ז ונוצרים חיי המשפחה. האדם יוצא יום יום לחפש מזון לו ולמשפחתו. הוא צד את החיות בחִצֵּי־צור שהוא מוצא בשדה ודג דגים בנהר בחכה שהוא מתקינה בעצמו. את שלל הצידה והדיג הוא מביא למערתו וצולה אותו באש שהעלה בעצים, שהביא מהיער הקרוב. לקנוח סעודה הוא אוכל שבלולים וכל שרץ אחר, שהוא מלקט על פני האדמה סמוך למערתו. הוא מכסה את גופו הערום בעורות החיות ואף קולע מהעשבים הגבוהים הגדלים בבצות כסות לעורו ומחצלות לשכב עליהן. הוא מתקן ומשפר את מכשירי העבודה וכלי הזיין בלטשו ובחדדו את אבן הצור ואבן הבזלת. מקרני הראם והצבי ומעצמות החיות והדגים הוא עושה חצים, סכינים, מקדחים ומרצעות. חויותיו היום־יומיות מתרשמות בנפשו ומולידות בו את הצורך לתת מבע לרחשי לבו, והוא חוקק במפסלת של צור או חורת בחוד הצור בקירות המערה ובתקרתה מחזות של ציד או צורות הנדסיות משונות, או שהוא מצייר אותן בצבע שהוא מכין לו מצמחי השדה. הוא גם חורת צורות של חיות בעצמות או פוסל מהן פסילים קטנים להנאתו. קשרי המשפחה נהדקים יותר ויותר, ובמות אחד מבני המשפחה קוברים אותו בתוך המערה ושמים לתוך קברו מזון וכלים, שבהם היה רגיל להשתמש בחייו. את הקבר מקיפים באבנים גדולות למען לא יחולל.

בהתפתחות אטית במשך אלפי שנים נכנס האדם לתקופה חדשה. הוא מכנס לתוך מערתו־דירתו לפי בחירתו אחדות מחיות השרה ומגדל אותן. בהמות הבית מתרבות והולכות והוא נודד עם עדריו ממקום למקום למצוא להם מרעה. כך נעשה האדם לרועה צאן ובקר ולנודד. בהמות הבית מספקות לו חלק מצרכיו, כגון: בשר וחלב למאכל, עורות וצמר ללבוש. הוא מבחין בין תבואות השדה ועצי היער מינים הנותנים פרי הערב לחך. הוא מסתכל בתופעות הטבע, רואה את הגשם היורד בעתו ואת השמש המחממת את האדמה ומצמיחה את פריה, והוא מתחיל לגדל קרוב למעונו חטה (חטת־בראשית “אם החטה” נתגלתה בארצנו לראשונה ע"י אהרן אהרנסון בהרים שבין ים כנרת לראש פנה), שעורה, דוחן ופשתה, כך נעשה האדם לעובד אדמה. לצורך זה הוא מתקין את כליו וממציא כלי עבודה חדשים (מעדר, אֵת, חרמש) בחדדו את שפות אבני הצור הגדולות, ובו בזמן הוא יוצר גם כלי חרס, שבראשיתם הם פשוטים מאד. מתוך השמוש בחומר לעשיית כלי יוצר הוא לומד לעשות גם לבנים, שהוא מיבש אותן בשמש ובונה בהן בתים. בהמשך הזמן הוא נוכח, שהאבנים מתאימות יותר למטרה זו והוא בונה בתי אבן. אולם עוד במשך זמן ארוך משמשת המערה דירה ליד הבית הבנוי. בני האדם מתרבים והולכים, והם מתקרבים זל"ז ומתחברים יחד, כדי להגן בכחות משותפים על רכושם שרכשו בזעת אפם. כך נוצרת העיר הקדומה, עיר של מערות וחורים ובתים, המוקפת חומה בנויה אבנים גדולות בלי טיח, את הישובים של התקופה הזאת אנו מוצאים בעמקים ובגאיות, שבהם מצויים מים במדה מספקת להשקאה. כדי לשמור על מי הגשמים שלא יצאו לבטלה הם בונים סכרים בגאיות הצרים וחופרים תעלות להזרים בהן את המים לשדות ולגנים. בעיר מתפתחים והולכים חיי האדם. הוא טווה את הצמר והפשתן ואורג אריג לבגדים, טוחן את הקמח ואופה לחם, משפר את כלי היוצר הן בחומר והן בצורה ובקשוט. בני האדם מתחילים לבוא במשא ומתן ומתפתח סחר חליפין ביניהם לבין עצמם ולבין אנשים שמעבר לגבולות ארצם.

תופעות הטבע השונות והמשונות ותלותם של חיי האדם בתמורותיהן מעוררים בו את האמונה בכח כל יכול הרואה ואינו נראה. את הכח הזה יש לרצות ולפייס כדי שייטיב עמו. האדם מציב לו מצבות־אבן גדולות (Menhir) בשדה או עגולי אבנים גדולות, הם הגלגלים (Cromlech) המצויים במספר רב בארץ, או חוצב בסלעים הגבוהים שקערוריות, שבהן הוא נוסך נסך להנאתו של הרוח השולט בתבל. את מתיו או את אפרס הוא טומן בדולמנים העשויים שתי שורות מקבילות של אבנים מוצבות ומקורות באבנים גדולות מאד. את הבניינים האלה מכנים בשם בנינים מֶגַּלִיתיים (בניני הענקים). דולמנים נמצאים עוד כיום במספר רב בעבר הירדן מזרחה, ואילו בעבר הירדן מערבה השתמשו עפי"ר באבניהם לבנין, והם נשתמרו רק במקומות נדחים אחרים, כגון על יד אבל בית מעכה וסמוך למכמש. יש שאת עצמות המת היו טומנים באדמה בגלוסקמאות חומר העשויות בצורת בתים. בחדרה גלו גלוסקמאות כאלה, ומהם אפשר לשפוט על צורת הבתים, שבהם התגוררו בני האדם בתקופה ההיא.

הארכיאולוגים מבחינים בארץ־ישראל לפי שכבות הישוב הפריהיסטורי את התקופות באות

א. התקופה הפליאוליתית או תקופת האבן הקדומה. תקופה זו מחלקים לפי שכבות שפך־העיים לשני שלבים:

I. התקופה הפליאוליתית התחתונה. בתקופה זו גוף האדם אינו מפותח כל צרכו וכלי השמוש הם פרימיטיביים ביותר.

II. התקופה הפליאוליתית העליונה. בה התפתחו גוף האדם וכליו באופן נכר.

ב. התקופה המיסוליתית או תקופת האבן התיכונה. בה היה האדם לרועה צאן ובקר ועובד אדמה. הוא הולך ומשפר את כלי העבודה מאבן הצור ומוסיף עליהם מכשירים מעצמות החיות והדגים ותופר לעצמו בגדים מעורות החיות.

ג. התקופה הניאוליתית או תקופת האבן החדשה המכונה ברוב המקרים בארץ־ישראל בשם התקופה הכלקוליתית, הוא השלב האחרון של התקופה הניאוליתית, שבה נראים הסמנים הראשונים של שמוש בברונזה או באיזה חומר אחר הדומה לנחושת. בתקופה זו הנמשכת עד סוף האלף הרביעי הומצאה תעשית כלי היוצר המשתפרים והולכים בהמשך הזמן, ובו בזמן משתמשים עוד בכלי צור מלוטשים. בתקופה זו מתחילים לבנות בתים וליסד ערים, שבהן מתפתחים התעשיה והמסחר המביאים את בני האדם במגע עם ארצות חוץ, עם ארם נהרים ומצרים.

המעבר מתקופה לתקופה הוא כמובן אטי. כן למשל משתמשים עוד בתקופת הברונזה המאוחרת בכלי צור (השוה שמות ד, כה; יהו' ה, ב־ג). ועד היום משתמשים בהם הבדוים בחצי־האי סיני לצרכיהם, ואת האבנים המוצבות, את הגלגלים וגלי האבנים המצויים שם במספר רב הם מכנים בשם שַׁהַדָתּ (עדים, כלומר אותות זכרון, השוה ע' יגר שהדותא).

חוקרי הקדמוניות גלו עד עתה בארץ־ישראל את הישובים הפריהיסטוריים דלקמן לפי התקופות הנ"ל.

א. ישובים בתקופה הפַלֵיאוליתית התחתונה:

1. בעמקי הגליל: אבל בית מעכה במעלה עמק חולה, שֵׁמוּנְיָה מצפ’־מע' לים סמכו, וָדי צָלחה ממערב לו, גשר בנות יעקב, א־טָּבְּעָ’ה בשפתו הצפונית־ המערבית של ים כנרת, מערת א־זטיה בוָדי אל־עמוד מצפון למגדל.

2. בהרי הגליל: מערה בג’בל קפזה 2 ק"מ מדר’־מע' לנצרת.

3. בארץ החוף שבין הרי שומרון ובין שפת הים: מערת א־תַבּון בוָדי אל־מע’רה ממזרח לעתלית, מחצבות עתלית, מערת כַּבָּרה ממערב לזכרון יעקב, קוצין מדרום לכרכור.

4. בהר יהודה: רָם אללה. רַפָת הסמוכה לרם אללה, הר הצופים, לפתא וָדי שַׁמָר ונבי סמויל, המערות הגדולות מסביב להר הרודיון ובודי ח’ריטון: אֻם קַלְעָה, אם קטפה, אל־מָסה, אם נַקָס, אל־חִ’יָם, סַחְבָּה ואבו זיף ע"י וָדי אבו זיף הנכנס לוָדי ערוּבּ, יוטה.

ב. ישובים בתקופה הפליאוליתית העליונה:

1. בגליל: דַיְשׁוּן ממערב לים סמכו, קרן חטין, לוביה, ג’בל קפזה.

2. בשומרון: מערת אל־וָד, היא המערה הגדולה ביותר בוָדי אל־מע’רה, מערת כברד

3. ביהודה: וָדי א־שַּׁמָר ממזרח לרם אללה, צוּר בָּהִר סמוך לתלפיות של ירושלם, אם קלעה ואל־חִ’יָם בודי ח’ריטון.

ג. ישובים בתקופה המֵיסוליתית:

1. בשומרון: ודי אל־מע’רה, כברה.

2. ביהודה: ודי א־נטופה סמוך לכפר שֻקבא, 7 ק"מ מצפ’־מזר' ללוד (הארכיאולוגים מכנים את תרבות התקופה הזאת לפי כלי הצור שנמצאו במערה זאת בשם התרבות הנטופית), סביבות רמת רחל ומָר אליאס מדרום לירושלם, אם אל־קלעה בודי ח’ריטון, אם א־זויניתא ואבו זייף סמוך לודי אל־ערוב.

ד. ישובים בתקופה הניאוליתית: יריחו, נחל עזה.

ה. ישובים בתקופה הכַלקוליתית:

1. בעמקי הגליל: וָדי צָלחה בעמק חולה, אל־בַּצָּה מדר’־מזר' לראס א־נקורה, כרזים מצפון לים כנרת, הרבג' מדר’־מזר' לחיפה, עפולה ומגדו בעמק יזרעאל.

2. בהרי הגליל: ראש פנה.

3. בהר הכרמל: וָדי רשמיה.

4. בשרון: חדרה, עין אל־קוצין מדרום לכרכור.

5. בהר יהודה: תל א־נָצבה מדרום לרם אללה, כפר טָס סמוך לקלנדיה, וָדִי א־טחונה מדר’־מזר' לבית לחם (לפי השרידים של מקום זה מכנים את תרבות מן התקופה בשם התרבות הטחונית), תל בית מִרְסָם מדר’־מע' לאדורים.

6. בעמק הירדן: בית שאן וקבוצה של ישובים מצפון, מדרום, ממערב ומצפון מערב לה, יריחו, תלילת אל־עֻ’סוּל מצפ’־מזר' לים המלח (התרבות הע’סולית).

7. בשפלה: גזר, בית שמש, רַפָת הסמוכה לבית שמש, 43 ישובים לאורך נחל עזה, בתוכם תל אל־פָ’רע, תל ג’מה ותל אל־עג’ול.

מהרשימה הזאת אנו למדים: א) מסוף התקופה הפליאוליתית התחתונה הלך הישוב בארץ־ישראל ופחת, בתקופה המיסוליתית הוא נעלם בגליל לגמרי ובתקופה הניאוליתית־הכלקוליתית הוא הגיע לשיא בכל חלקי הארץ, ב) בכל התקופות היה הישוב בהרים מועט, הקבוצות הגדולות היו בשפלת החוף, בעמק הירדן, בעמקים ובגאיות, ששם האקלים חם. האדמה תחוחה והמים מרובים.

התקופות ההיסטוריות כ־3000 שנה בערך לפסה“נ באה ארץ־ישראל במגע עם העמים השכנים וע”י כך היא נכנסת לתקופה ההיסטורית. במצרים התקיימה מדינה מסודרת מאז הרבע האחרון של האלף הרביעי, ובארם נהרים נוסדה בשנת 2900 מדינת אשור האדירה. הארכיאולוגים קוראים לתקופה המתחילה בשנים אלו בשם תקופת הברונזה ומחלקים אותה לשלשה שלבים. הכנוי הזה אינו הולם אמנם את ארץ־ישראל, היות ובמשך כל האלף השלישי השתמשו כאן אך מעט בחומר זה לעשית כלי עבודה וכלי זיין והמשיכו להשתמש בכלי אבן וצור כמקדם ולהקים בנינים מגליתיים. ועוד זאת: בתקופה זו ידעו לא רק את הברונזה, כי אם גם נחושת טהורה בלי כל תערובת, וכן זהב וכסף ועופרת, אבל התחילו להשתמש בהם לתעשיה רק בתחלת האלף השני. בארץ־ישראל השתמשו בברונזה במקום האבן והצור החל בתקופת הברונזה התיכונה, כלומר מתחלת האלף השני. תעשית כלי היוצר משתפרת והולכת באלף השני הן בחומר והן בצורה ובקשוט, והבנין הולך ומתפתח ומקבל צורות קבועות. בתקופה זו היה כבר הברזל ידוע. אבל הוא היה נדיר מאד ורק בסוף התקופה השתמשו במלחמה ברכב ברזל (השוה יהו' יז, טז, יח; שופ' א, יט). מכיון שבמדע הארכיאולוגי נתקבלה חלוקת הזמנים ההיסטוריים לפי השמוש במתכות באסיה הקדמית ובמצרים, ישמש הסדר הזה גם לגבי ארץ ישראל. את תקופת הברונזה מחלקים לשלש תקופות־משנה (ואף גם באלה מבחינים שלבים שונים):

הברונזה הקדומה 3000 ־ 2000 לפסה"נ

הברונזה התיכונה 2000 ־ 1600 לפסה"נ

הברונזה המאוחרת 1600 ־ 1200 לפסה"נ

בסוף תקופה זו מופיע הברזל בשמוש במקום הברונזה. לכן מכנים את הזמן משנת 1200 עד אחרי כבוש אלכסנדר בשם תקופת הברזל, ואף אותה מחולקים לשלש תקופות־משנה וכל אחת מהן לשלבים אחדים:

תקופת הברזל הקדומה 900־1200 לפסה"נ

תקופת הברזל התיכונה 600־900 לפסה"נ

תקופת הברזל המאוחרת 300־600 לפסה"נ

אם נשוה את התקופות האלו לעומת ההיסטוריה הכללית, מסורת המקרא ותולדות עם ישראל בארצו תצא לנו הסכימה דלקמן:

א תקופת הברונזה

1. הברונזה הקדומה: תנודת העמים בגבולות ארצנו, יסוד ממלכות בארצות השכנות וחדירת עמים שמיים (הכנענים) לתוך ארצנו.

2. הברונזה התיכונה: נדידת האבות,חדירת האמורי לארץ־ישראל, החתי לסוריה הצפונית והארמים לסוריה התיכונה, פלישת החיקוסוסים (Hyksos) ושלטונם בארץ־ישראל ובמצרים.

3. הברונזה המאוחרת: שלטון מצרים בארץ־ישראל ובסוריה, המלחמות בין המצרים והחתים על השלטון בארצות אלו, חדירת העברים לארץ וכבושה ע"י בני ישראל.

ב תקופת הברזל

1. הברזל הקדומה: תקופת ההתיישבות הישראלית עד חלוקת המלוכה; התישבות הפלשתים.

2. הברזל התיכונה: תקופת מלכות יהודה וישראל. גלות אשור, שלטון אשור.

3. הברזל המאוחרת: גלות בבל, שיבת ציון, התקופה הפרסית, בסוס השלטון היוני־המקדוני.

מכאן והלאה מצוינות התקופות ההיסטוריות בארץ ישראל לפי העמים שהשתלטו עליה והטביעו עליה את חותמם:

1. התקופה ההלניסטית 40־300: שלטון הדיאדוכים, ההאבקות בין השלטון והתרבות היהודיים־הלאומיים ובין שלטון הזרים ותרבותם; תקופת החשמונאים.

2. התקופה הרומית 40 לפסה“נ – 325 אסה”נ: שלטון בית הורדוס, המשך האבקות הלאום היהודי לחירותו. זמן יצירותיו הרוחניות (המשנה והתלמוד).

3. התקופה הביזנטית 636־325: השלטת הנצרות בארץ ודחיקת רגלי היהודים.

4. התקופה הערבית הקדומה 808־636: השתלטות האסלאם והתרבות האסלאמית־הערבית.

5. תקופת המלחמות והמהומות הפנימיות 1260־808: חרבן הארץ וישובה במלחמות השושלות והכתות הדתיות, שלטון הצלבנים ומלחמותיהם עם האיובים והממלוכים.

6. תקופת שלטון הממלוכים המצריים 1516־1260: השלטת סדרים ובנין.

7. תקופת שלטון התורכים 1918־1516: שלטון העריצים, מלחמות הבדוים והפלחים.

8. הזמן החדש 1918־: השלטון בתוקף המנדט הבריטי, בניין הארץ ע"י היהודים.

החליפות בישוב הארץ מצבה הגיאוגרפי המרכזי של ארץ־ישראל עשה אותה עוד מהימים הקדומים מטרה לנדודי העמים ולשאיפות הכבוש של הממלכות האדירות מקרוב ומרחוק. בהיותה הגשר בין המדינות הגדולות של ימי קדם נפגשו בה צבאותיהן, אשר באו מצפון ומדרום, ממזרח ומערב והחריבו במלחמותיהם את הארץ. על תלי הערים ההרוסות בנו הכובשים ערים חדשות, ולכן חזיון נפרץ הוא בארצנו, שבתל אחד נמצאות שכבות של שש, שבע ויותר “ערים”, שנבנו בזמנים שונים זו על תלה של זו, כגון בחצור, בקדש נפתלי, ביריחו, בבית שאן, במגדו, בגזר, בתל בית מרסס ועוד. מכאן מובנו של הכתוב: “הערים העומדות על תלן” (יהו' יא, יג), “ונבנתה עיר על תלה” (ירמ' ל, יח). ואם לא נבנתה עוד העיר, אז היתה “תל שממה” (ירמ' מט, א), “תל עולם” (דב' יג, יז, יהו' ח, כח). ישנם תלים של ערים מהשלב האחרון של תקופת האבן, שנעזבו ולא נושבו עוד, כגון תֻּלַיְלַתּ אל־עֻ’סוּל, או שהיו מיושבים מתקופת הברונזה הקדומה ועד סוף התקופה הביזנטית, כגון בית שאן, ויש שאנו מוצאים בתל אחד שרידים של ישוב בתקופה קדומה ונעלמים בו הסמנים של ישוב במשך מאות שנים רבות והוא נושב מחדש בתקופה מאוחרת יותר. תל אַבּוּ הֻוָם הסמוך לחיפה למשל, היה בסוף תקופת הברונזה ובתקופת הברזל הקדומה מקום של פריקת סחורות מקפריסין וממיקיני. ישוב זה נחרב בימי רחבעם (925 לפס"הנ) ונתחדש בזמן שיבת ציון (במחצית השניה של המאה הששית). החפירות והבדיקות הארכיאולוגיות הנערכות בתלים ובחורבות מגלות לפנינו את מצב הישוב במקומות אלה בתקופות ההיסטוריות השונות, והתגליות מציגות לפנינו תמונה ברורה פחות או יותר מחייהם הכלכליים. התרבותיים, החברתיים והמדיניים של האנשים שחיו אז וממגעם ומשאם עם עמים אחרים. התקדמות המחקר הארכיאולוגי בארצנו ובארצות השכנות בעשרות השנים האחרונות חוללה מהפכה בתפיסת המחשבה ההיסטורית בכלל ובהבנת תולדות ישוב ארצנו ותרבותו.

תקופת הברונזה עוד בשלב האחרון של תקופת האבן גלו המצרים בחצי־האי סיני אוצרות אדמה, כגון את הפֵּרוּז (turquoise) היקר, מין פוספט מֵימי המכיל אלומיניום, ברזל או נחושת. סוחרי מצרים באו בהמשך הזמן במגע עם יושבי הארץ אשר מצפון לחצי־האי. באמצע האלף השלישי עברו צבאות מצרים לאורך החוף ועמק הירדן ופניהם לסוריה. בתעודות המצריות מהממלכה השניה (1720־2000) נזכרות המדינות רת’נו (=לוד= ארץ יהודה והנגב), שכמם (= שכם, הר אפרים–שומרון), וחַ’רוּ (צפון ארץ־ישראל). יתכן שרבים מהעבדים שהועבדו בפרך במכרות הפרוז בחצי־האי סיני ברחו ומצאו מקלט בארץ הנגב, שבה חיו כרועי צאן (השוה דהי"א ד, מ). במחצית הראשונה של האלף השלישי עלו שבטים שמיים בגלים גלים מערב הצפונית. הם שטפו את עבר הירדן מזרחה עברו את הירדן במעבר המאסף (סמוך למפעל החשמל הארצישראלי), שבו מתלכדות דרכים רבות, ופלשו לעמק הירדן, לעמק יזרעאל וליתר עמקי הארץ ולשפלת החוף, שבהם מצאו מרעה טוב לבהמתם ומים רבים. אלה היו הכנענים, שתרבותם הושפעה מאשור־בבל וממצרים. מארם נהרים קבלו את הדת, את עבודת הבעל והעשתורת, שפתם היתה שמית וכתבם כתב היתדות. מרכזם היתה שכם (בר' יב, ו) הנמצאת בטבור הארץ בדרך המחברת את עמק הירדן עם שפלת החוף, בה הקימו מקדש לאל ברית או בעל ברית (השוה שופ' ח, לג). הם עבדו לאלילים על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן ובנחלים תחת סעיפי הסלעים (ישע' נז, ה; ירמ' ב, כ; ג, ו, יג). הם הקריבו לאליליהם את הבן הבכור, גם זקנים וזקנות, וטמנו את עצמותיהם בכדים גדולים באדמה. הם בנו ערים בצורות מוקפות חומה עם דלתים ובריח. בערים אחדות היו החומות רחבות עד כדי כך שבנו עליהן בתים (השוה יהו' ב, טו), ויש שבנו שתים או שלש חומות זו לפנים מזו. בתוך העיר הקימו מקדשים וחצבו בורות וברכות למקוה מי הגשמים וממגרות לתבואה, ואת המעינות אשר מחוץ לעיר חברו אליה ע"י נקבות החצובות בסלע כדי לשמור לעצמם את המים במקרה של מצור ולמנוע אותם מהאויב. בסלעים שבשדות המרעה חצבו בורות להשקות במימיהם את מקנם ובכרמי הגפנים והזיתים גתות לדרוך בהם את הענבים ולכתוש את הזיתים ולעצור בהם את היין ואת השמן.

ענף חשוב של הכנענים הם הפיניקים, שהתישבו בחוף הים בין ארוָד ובין עכו ובנו בה ערי מרכולת גדולות. הם עמדו בקשרי מסחר עם מצרים עוד ממחצית האלף השלישי. משם הביאו כלי אלבסטרון, תכשיטים, כלי זיין ופסילים, ולמדו לחקות בארצם את הדוגמאות המצריות. החל מאמצע האלף השני גדל במשא ומתן עם איי הים האיגיאי ועם קפריסין, משם הביאו כלי חרס שונים וכנראה גם רכב ברזל (יהו' יז, טז, יח). הפיניקים החליפו את סחורות החוץ באריגי צמר הצבועים בצבע הארגמן של החלזון, שעלו בטיב העבודה והחומר על בגדי המצרים וגויי הים.

בסוף האלף השלישי הגרו החורים ממיטַני אל הארץ והשתקעו בהר שעיר, מסוף המאה הי"ט שוב אין זכר להם בארץ זו, שתפסוה נודדים שמיים מהמדבר. מצפון לאדום ישבו עמים מקדם, הם מואב ובני עמון. מערב הצפונית נדדו באלף השלישי גלים חדשים של שבטים שמיים לארם נהרים, ביניהם האמורים, שפלשו בתחלת האלף השני לארץ ישראל. הם באו מאור כשדים שבדרום ארם נהרים וממַרי שבצפונה עם עדרי צאן וחמורים, ששמשו למשא ולמסע במקום גמלים. שפתם היתה השפה השמית המערבית הקרובה לעברית, לכנענית ולארמית והם עבדו לאַמֻרוּ ולאשרה. בעבר הירדן מזרחה יסדו שתי ממלכות גדולות, האחת בצפון ומרכזיה אדרעי ועשתרות קרנים והשניה בין הארנון ובין היבוק ובירתה חשבון. באותו זמן בערך הגרו מאסיה הקטנה לצפון סוריה החתים האריים. האמורים עברו את הירדן ויסדו בהרים מדינות־ערים חזקות כמנהג הכנענים.

בתקופת הנדידות והתמורות המדיניות, ייתכן שהדבר היה בתחלת המאה הי"ט, יצא אברהם העברי בראש מחנה גדול מחרן שבארם נהרים והלך לארץ כנען. בשכם ובבית־אל היה כנראה ישוב צפוף, לכן נסע אברהם הלוך ונסוע ויאהל בארץ הנגב, ששם היו עוד שטחים נרחבים פנויים, ואת אלוני ממרא שעל יד חברון בחר לו למושב קבוע. העברים נושאי רעיון האחדות האלהית לא התערבו ביושבי הארץ בני הגזעים השונים ושמרו על טהרת גזעם. הם היו רועי צאן ובשנות בצורת נדדו עם עדריהם עד מצרים.

בתקופת האבות ובזמן כבוש ישראל והתנחלותם אנו מוצאים את האמורי ב“הר האמרי” ממעלה עקרבים עד הר אפרים (בר' יד, ז, יג; מח, כב; דב' א. ז. יט־כ; יהו' י, ה־ו; שופ' א, לד־לו). שבטים ובתי־אבות אחרים חדרו גם הם מהמדבר ומסוריה לארץ כנען ויאחזו במקומות שונים. בני חת הגיעו עד חברון (בר' כג, ג ואילך; כז, מו), בהר אפרים ישב הפרזי (יהו' יז, טו; שופ' א, ד־ה). החוי נדד מירכתי הלבנון והחרמון. שליטה של שכם בימי יעקב היה חוי (בר' לד, ב), והגבעונים בימי יהושע היו גם הם חוים (יהו' ט, ז; יא, י). היבוסי ישב בירושלים שנים רבות אחרי כבוש יהושע, והעיר נקראה על שמו עוד בימי דוד (יהו' יח, כח; שופ' יט, י־יא; דהי"א יא, ד־ה). לגרגשי הנזכר באחרונה ברשימת השבטים הזרים (בר' טו, כא: יהו' כד, יא) לא היה מושב קבוע. נראה שהיה נודד ממקום למקום, לכן נעלם שמו מרשימת השבטים אחרי כבוש יהושע. מארץ אדום נדדו בימים קדומים הקיני והקנזי (בר' טו, יט; לו, יב; במד' כד, כא) לארץ הנגב ויתנחלו בה, ובעלות בני ישראל ממצרים התחברו אליהם ובמשך הזמן נבלעו בתוכם (במד' לב, יב; יהו' יד, ו, יד; שופ' א, טז; ד, יא; ש"א כז, י; ל, כט). בגבולות הארץ ישבו עמים רועים, שנסו בהזדמנויות שונות לפלוש לארץ, כמנהגם של שוכני המדבר, ולזכות במרעה טוב ובבורות מים. עמלק האהיל במדבר צִן בגבול הנגב (שמות יז, ח; במד' יג, כט; ש"א טו, ה ואילך) והמדיָנים משדה מואב עד מדבר פארן (בר' לו, לה; במד' לא, ב ואילך; שופ' ו, ג. לג: מ“א יא, יח; דהי”א א, מו). בני קדם (שופ' ו, ג. לג), שרעו את צאנם וגמליהם במדבריות, הצטרפו אליהם לשלול שלל ולבוז בז. התורה מספרת, שבימיהם של אברהם ואמרפל (חַ’מּוּרַבִּי?) מלך שנער ישבו הרפאים בבשן, הזוזים או הזמזומים בגלעד והאימים במואב (בר' יד, ה). הם היו “עם גדול ורב ורם כענקים”, ששאריתם נשמדה ע"י בני ישראל (דב' ב, י, יא. כ. כא).

כסערת סופה התפרצו בתחלת המאה הי“ח החיקסוסים (Hyksos) בתוך תנועת עמים לא־שמיים בסוסיהם וברכבם לתוך סוריה וארץ־ישראל. הם באו מערבות אסיה התיכונה ואירופה הדרומית והשתלטו על כל הארצות שעברו בהן. בסוף המאה הי”ח חדרו גם למצרים וכבשוה וימגרו את המלכות השניה. הוראת שמם במצרית היא “הזרים שליטי הארצות”. מאתיים שנה שלטו בארץ שלטון בלתי מוגבל. הם בטלו את סדרי החיים הפטריארכליים של העמים השמיים והנהיגו במקומם שלטון פיאודַלי. הם היו השליטים, האדונים. מלכי הארץ ונסיכיה נכנעו להם, והם חלקו שטחים גדולים בין אביריהם, וזאת היתה ההתחלה של התפוררות הארץ למדינות־ערים קטנות, כפי שאנו מוצאים אותן עוד בזמן כבוש יהושע. הם השאירו את השלטון הפנימי לנסיכי הערים והסתפקו במסים הכבדים שהטילו עליהם. החיקסוסים החריבו את התרבות הכנענית העתיקה, ועל תלי עריהם בנו ערי־מבצר חדשות, ששרידיהם נתגלו לאורך כל הארץ, כגון בחצור, בבית ירח, בבית שאן במגדו, בשכם, בלכיש, באשקלון, ביריחו, בתל אל־עג’ול, בתל אל־פָ’רע, בעזה ועגד. בתלי הערים האלו נתגלו כלי־זינם מברונזה ותכשיטיהם העשויים כסף וזהב. את מתיהם היו קוברים באדמה בארונות אבן. כלי היוצר שלהם היו ברובם שחורים (ומענין הדבר, שעד היום הזה כלי היוצר, שהערבים עושים בעזה, לפנים מרכז שלטונם של החיקסוסים, הם שחורים). תקופת שלטונם של החיקסוסים היתה תקופה של פריחה כלכלית גדולה אחרי דלדול החיים הכלכליים והמעטת התושבים ברבע הראשון של האלף השני, כנראה מסבת המלחמות והנדודים.

עמי המזרח נאנחו תחת עול החיקסוסים עד שקם פרעה יעחמשׂ (Amosis) וגרשם ממצרים וישמידם על יד שרוחן. מאז חותרים מלכי מצרים לקראת השלטון בארצות אשר מצפון למצרים. יעחמש והמלכים הבאים אחריו נלחמו עם עמי הצפון ואף עברו את הנהר פרת. תחותמש (Thutmosis) השלישי ( 1447 ־ 1501 ), הגדול בין מלכי מצרים מהמלכות השלישית הנחיל לחיקסוסים על יד מגדו את המכה הנצחית והביא את ארץ הכנענים וסוריה תחת עול מצרים. מלכי מצרים לא היו מעונינים לשנות את צורות השלטון והרכוש הקרקעי של מדינות־הערים. הם הרימו מהן מסים בצורות שונות ודרשו מהן השתתפות במלחמותיהם והבטיחו להן מצדם עזרה והגנה מפני אויביהם הם. הם מנו נציב עליון בעזה הקרובה לגבול מצרים ונציבים ביתר חלקי הארץ, שתפקידם היה לגבות את המסים ולהודיע את פרעה על מעשי נסיכי הערים. למען חזק את שלטונם בארץ בנו מבצרים בערים מרכזיות ושלחו לשם חיל־עבדים שנצלו את הארץ. מימי מתקן הדת אח’נתון, הוא אמנחותף הרביעי ( 1362 ־ 1379 ), מתמוטט והולך שלטון מצרים בארץ כנען. ממכתבי אל־אמרנא אנו למדים, כי המלכים הכנעניים החולמים על חרותם המדינית מתמרדים, החַ’בִּרוּ (העברים) הולכים ומשתלטים על מדינות־הערים, ורבים ממלכי הכנענים מסירים מעליהם את עול מלכות מצרים ומצטרפים אליהם או נכנעים להם. הוַסַלים, שנשארו נאמנים לפרעה, צועקים חמס על מעשי הַחַ’בִּרוּ ובעלי בריתם ומבקשים את עזרת אדונם, ואין מושיע. עבד־חיבא מלך ירושלים מתאונן שהחַ’ברו, שונאי שלטון מצרים, תפסו את בית לחם בארץ ירושלם; לַבָּאיָה, אויבו בנפש של פרעה, מסר להם את שכם ובנותיה; מַלְכִּ־אִלֻ מלך גזר וגם מלך לכיש מבקשים את עזרת הח’ברו נגד לוחציהם המצריים.

מי היו הח’ברו־העברים, אשר הדריכו במשך מאה שנה ויותר את מנוחתם של מלכי מצרים ושל עושי רצונם בארץ כנען? עוד טרם נתברר, אם הם באו מעבר לנהר פרת. ששם נזכרים העברים בכתובות מימי אברהם, או שהיו משיָרי העברים, שהגרו עם אברהם ונשארו בארץ, או אם היו שבטים עבריים (בני יוסף?) או קבוצות נועזות מהם, שעלו ממצרים לפני בני ישראל ולהם הצטרפו העבדים העברים, שעבדו בפרך במכרות סיני, והם הם אשר הכשירו את הקרקע לכבוש הארץ ע"י בני ישראל.

בהכשל כח השלטון של מלכי מצרים עברו שבטי ארם את הפרת והתנחלו בדרום־מזרח סוריה. הם היו סוחרי ארץ הקדם ועשו את בירתם דמשק לעיר מרכולת פורחת. במסעות המסחר שלהם הפיצו את השפה הארמית ואת הכתב הכנעני־העברי (האלפביתי) עד גדות האינדוס. באותו זמן הלכו החתים והתקרבו לגבולות ארץ כנען. סתי הראשון (1300־1321) נלחם בהצלחה עם מלך אשור אדר־נירַרי הראשון, עם החתים ועם מלכי הכנענים והאמורים המורדים, אולם רעמסס השני (1233־1300) הוכרח אחרי מלחמה קשה עם החתים להכיר בשלטונם על סוריה ולהסתפק בשלטון רופף בלבד על ארץ כנען, ובשובו למצרים שבו מלכי הכנענים ומרדו בו. מצב ההתפוררות, שבו היה נתון השלטון המצרי בארץ כנען הקל על בני ישראל לכבוש את הארץ.

התקופה הישראלית שבטי בני ישראל עלו ממצרים דרך מדבר שור ומדבר צִן ופשטו על ארץ הנגב. השבטים השמיים כלב, קין וקנז יושבי הנגב הצטרפו לבני

יהודה ושמעון ונבלעו בתוכם. הם העפילו לעלות על הר האמורי, ואם כי נהדפו בנגב ע“י העמלקי והכנעני מלך ערד הצליחו, כנראה, בכל זאת לתפוס עמדות בהר (השוה במד' כא, א־ג). תעודה מצרית עתיקה המזכירה בפעם הראשונה את שם ישראל מעידה, שבני ישראל כבר ישבו בארץ כנען במחצית השניה של המאה הי”ג. מזמור על נצחונותיו של פרעה מרנפתח ( 1223 ־ 1233 ), שחובר בשנה החמשית למלכותו אומר:

“המלכים נוצחו והם אומרים ‘שלום’. אף אחד אינו עומד בראש מורם בין תשע,הקשתות. נחרבה לוב, ארץ החתים היא במצב של שלום, שודדה כנען עם כל רעתה,אשקלון הגלתה, גזר נלקחה, ינעם נעשתה דבר שאינו קים, ישראל נשמד, זרעו איננו,,ח’רוּ נתאלמנה”.

רוב שבטי ישראל סבבו את ארץ אדום ואת ארץ מואב, שגבולותיהן היו מבוצרות, מגרו את המדיָנים הצפוניים, אשר חנו בגבול המדבר ממזרח לארנון, עברו את נחל ארנון וכבשו במלחמת תנופה את שתי ממלכות האמורי, את ממלכת סיחון מלך חשבון ואת ממלכת עוג מלך הבשן. כשחזקו את עמדותיהם במושבותיהם החדשות עברו את הירדן מול יריחו, ובמלחמה ממושכת עם מלכי הכנעני והאמורי כבשו את עבר הירדן מערבה מחוץ לערים הבצורות בשפלת החוף ובעמקי הארץ, שבהן נשאר הכנעני יושב בקרב ישראל עד שדוד הכניעם וישם אותם למס עובד. בארץ ההרים, שישובה היה דל בתקופת הברונזה המאוחרת, יסדו בני ישראל ערים וכפרים, פתחו את החקלאות וסגלו לעצמם את הידיעות התכניות של הכנענים בבנין ובמלאכות־יד.

שני מטות וחצי המטה התאחזו בעבר הירדן מזרחה: ראובן במישור מואב ובארץ יעזר מנחל ארנון עד קרוב ליבוק, גד בגלעד וחצי המטה מנשה בבשן. הם תפסו את ערי המבצר ובנו ערים לנשיהם ולטפם וגדרות צאן למקניהם ורעו את צאנם במדבר עד נהר פרת. תשעה מטות וחצי המטה התנחלו בארץ כנען בעבר הירדן מערבה: יהודה בהר האמורי ובנגב עד גבול אדום. בתוך נחלתו נבלעו משפחות הכלבי, הקיני, הקנזי והירחמאלי. שמעון רעה את עדריו בין הר יהודה ובין הנגב והשפלה, ובמשך הזמן נבלעה נחלתו בנחלת יהודה, בנימין ישב בין הר יהודה ובין הר אפרים מעיר היבוסי עד בית־אל. בני יוסף כבשו את ארץ בני לבאיה בין בית־אל ובין עמק יזרעאל, אפרים התנחל בדרום ומנשה בצפון, ושכם היתה הגבול ביניהם, בגורלם של בני זבולון ויששכר נפלו הגליל התחתון ועמק יזרעאל, זבולון ישב בצפון־מערב ויששכר בדרום־מזרח, והר תבור היה הגבול ביניהם. שבט נפתלי התאחז לאורך הירדן מעמק עיון עד מדרום לים כנרת ומטה בני אשר ממערב לו, מהלבנון ועד מעבר להר הכרמל, אבל הוא לא הוריש את הכנעני, שישב בערי החוף מצידון עד עכו. בני דן, שהתנחלו בשפלה במשולש ירקון־צרעה־נחל רובין, נלחצו על ידי האמורי ההרה. הם נסעו צפונה, כבשו את עיר הצידונים ליש והתנחלו על יד מקורות הירדן.

בתקופת התאחזותם של בני ישראל בשני עברי הירדן הציקו להם שכניהם, אדום ועמלק מדרום, החוי וארם מצפון, עמון ומואב הקרובים להם בגזע ובלשון נלחמו בהם, וברית מלכי האמורי הצפוניים התקיפו אותם מבפנים, אולם בשעת צרה קם להם שופט היוצא לפני הצבא, הודף את האויב לגבולותיו ומבטיח לעם שלום ומנוחה לתקופה מסוימת.

האויב העז והמסוכן ביותר של ישראל בתקופת השופטים היו הפלשתים, “יושבי חבל הים גוי כרתים” (צפנ' ב, ה). “כפתרים היוצאים מכפתר” (בר' י, יד; דב' ב, כג; עמוס ט, ז; דהי"א א, יב) המכונים בתעודות המצריות בשם גויי הים או גויי הצפון. בתחלת המאה הי"ב עזבו תחת לחץ הדוֹרים הנודדים את איי הים האיגאי והחוף הדרומי־המערבי של אסיה הקטנה ובאו באניותיהם הקלות לחוף סוריה. משם הלכו ונסעו דרומה והתפשטו על פני ארץ החוף, הפלשתים בשפלה והזכָּרים (או הזכָּלים) בשרון. כוונתם היתה לרדת לארץ הנילוס, אולם רעמסס השלישי הדף אותם משם בשנת 1190.

הפלשתים וקרוביהם היו אנשי מלחמה ואוהבי קרב ושרתו גם כשכירי מלחמה (השוה ש“ב טו, יח; כ, ז. כג; מ”א א, לח. מד), תרבותם ושפתם היו זרות לעמים השמיים, שישבו בארץ ובשכנותה, ואילו את עבודת האלילים קבלו כנראה מאסיה הקדמית. דגון אבי הבעל, נערץ בבבל כבר באלף השלישי ובערי פיניקיה באלף השני. העשתורת היתה אלילת הכנענים. הם הקימו להם מקדשים בעריהם. הפלשתים יסדו מדינות ערים לפי דוגמת הכנענים מסביב לערים עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון, שבראשן עמדו סרנים (מושלים, מלכים), והוו יחד את ברית ערי הפלשתים. בעלי בריתם הזכָּרים עשו את דאר למרכז שלטונם בשרון. המציאות הארכיאולוגיות בתלי ערי השפלה מעידות, שתרבותם החמרית של הפלשתים היתה גבוהה למדי. הם עמדו בקשרי מסחר עם ארצות מוצאם וחִקו את הדוגמאות של כלי היוצר שלהם בצורה ובקשוט, בציורים הנדסיים ובציורי־עופות יפים. רק הם בלבד ידעו לעשות במלאכה בברזל, והם הכינו כלי עבודה וכלי זיין ורכב ברזל (ש"א יג, יט־כב). בבניה חקו כנראה את אמנות היונים. מקדש דגון בעזה, שבו שחק שמשון בפני סרני הפלשתים והעם, היה נכון על עמודים כדוגמת בניני היונים. את מתיהם היו קוברים כמנהג עמי הצפון בתוך האדמה ומעל הקבר היו מערימים ערמה של עפר (tumulus). בתכסיסי המלחמה עלו על ישראל, “כי רכב ברזל להם וחרב וחנית וכדון”. הם דחפו בראשונה את שרידי שבט דן ואח"כ את יתר שבטי ישראל אל ההרים, ובצר להם בקשו זקני ישראל מאת שמואל הרואה לשים עליהם מלך לשפטם ככל הגוים. תחת דגל שאול נלחמו כל שבטי ישראל באויב המשותף, שחדר לתוך עמק יזרעאל עד הר הגלבע ובית שאן ואף עלה על הר יהודה ובא עד גבע ומכמש. שאול ובניו נפלו בגבורים במלחמת איתנים זו, אבל דוד, אשר עוד בנערותו הפיל חלל את גבורם הלאומי של הפלשתים, שבר את גאון עוזם ושם קץ לכבושיהם.

בימים ההם היו ערי המרכולת של הפיניקים בעצם פריחתם הכלכלית. בראשונה עמדה בראש הערים הפיניקיות העיר צידון, הבנויה בים על כף סלע המחובר ליבשה ע"י חול מוצף. אז נקראו הפיניקים בדרך כלל צידונים. מהגרים צידונים יסדו לפי האגדה את העיר צור (מנין השנים של צור מתחיל בשנת 1198/7). מימי דוד אנו מוצאים את צור בראש ערי פיניקיה, שהיה להן אופי של מדינות־ערים כמו ביון ובארץ כנען. אניות הצורים הפליגו בימים, והם סחרו עם ארצות רחוקות והגיעו עם צי המסחר של שלמה עד אופיר. הם מכרו בארצות אלו את תוצרת חרושת המעשה שלהם: מגנים ורכב ברזל משובצים בכסף ובזהב, כלי מתכת יקרים העשויים באמנות רבה כלילת יופי, תכשיטים המקושטים באבנים יקרות, בזכוכית צבעונית ובאמיל, מחרוזות ממולאות באלקטרון ואריגי ארגמן. מסחרם הביא להם עושר רב, ובגדול כחם הרחיבו את שלטונם על כל ערי החוף עד יפו ויסדו מושבות בשפלה. בראש כל עיר עמד המלך, ששאל בעצת מועצת הזקנים.

עם ישראל יצא מהמלחמות עם העמים מסביב כשהוא מאוחד, ודוד יסד מדינה חזקה ביהודה וישראל, שלה היו כפופות כל המדינות השכנות ממזרח עד המדבר, ממערב עד הים ומצפון עד חמת (ש"ב ח, א ואילך). הוא הקים צבא סדיר ובראשו מועצת מלחמה. מנה שרים לנהל את ענייני המדינה, ערך מפקד לעם ועשה את ירושלים הנמצאת בדרך המלך מהצפון אל הדרום ומקשרת את הארץ משני עבה"י למרכז המדיני והדתי של ממלכתו האדירה. את ארון הברית, שהיה נודד עד עתה ממקום למקום, העביר לירושלים והקים לו שם אהל וגם הכין את כל חמרי הבנין להקים בית לה' על הר המוריה. אולם איש המלחמה השאיר את מלאכת השלום לבנו אחריו (דהי"א כב, ב־ו). עם עלות בנו שלמה על כסא המלוכה התחילה תקופה של שלום ופריחה תרבותית וכלכלית בארץ. המלך החכם יצר יחסים הוגנים עם מצרים בקחתו את בת פרעה לאשה והמשיך את יחסי הידידות של אביו עם חירם מלך צור, ששלט בכל פיניקיה. הוא חלק את הארץ לשנים עשר מחוזות אדמיניסטרטיביים וסדר בהם שטה של מסים בחמרים ובעבודה. הוא יצר מעמד של פקידים וחזק את הצבא הסדיר, שהתקיים כבר בימי דוד אביו. בהקימו על הר המוריה בירושלים בית מקדש מפואר לאלהי ישראל הגדיל את כבודו בעיני העמים. את העצים לבנין בית ה' ובית המלך הביא מהלבנון, בעמק הערבה כרו אלפי כורים את הנחושת היקרה ובככר הירדן יצקו את כלי בית המקדש. הצידונים למדו את הישראלים לכרות עצים, וחירם בן אשה ישראלית ואיש צורי עשה אתם כל מלאכה בנחושת. בכל הארץ קמה תנועה של בנין ובצור. בנו ערי מסכנות, ערי רכב וערי פרשים ובצרו את הערים המרכזיות בהר ובעמק, בשפלה ובגבול המדבר. שלמה בנה גם צי־מסחר בעציון גבר לשם החלפת תנובת האדמה של ארצו עם חפצי המותרות של הארצות השוכנות בחופי הים האדום וים הודו, “ויגדל מלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה”. אולם שלטונו התקיף והמסים הכבדים, שהרים בארצו ובארצות השכנות, עוררו בסוף ימיו תנועה של אי־שביעת רצון. ירבעם בן נבט עמד בראש תנועה של מרד בין שבטי הצפון, והדד האדומי שאף לשחרר את אדום מעול שלמה. שני מורדים אלה מצאו מקלט בבית פרעה מלך מצרים. רזון בן אלידע היה לשטן לשלמה בדמשק, שיצאה מרשותו, ואף גם ידידו חירם הכריחו לותר לטוברו על עשרים ערים בסביבות כבול במחוז עכו, שנספחו למדינת צור.

אחרי מות שלמה בא המשבר. המורדים שבו ממצרים וערערו את יסודות המדינה המאוחדת. עשרת השבטים הצפוניים המליכו עליהם את ירבעם בן נבט, ורק יהודה ובנימין ומשפחות הרועים של שמעון, כלב והקינים אשר בנגב שמרו אמונים לבית דוד. הפרוד והסכסוכים הפנימיים החלישו את שתי הממלכות גם יחד ועודדו את האויבים מסביב לעלות עליהן. בשנה החמשית למלכות רחבעם עלה שישק מלך מצרים על הארץ, כבש ערים רבות ולקח את כל העושר הרב שצבר המלך שלמה בירושלים. הוא עלה גם על ערי עמק יזרעאל, הקים את פסלו במגדו, הגיע עד מחנים ואדרעי והפיל את חתיתו על ערי הכנענים. גם השכנים היושבים בגבולות יהודה, אדום ומואב, הפלשתים, בני עמון והערבים התנפלו עליה בזה אחר זה. מלכי יהודה נלחמו אתם בעוז והחזיקו מעמד, במשך תקופה ארוכה מימי אמציה עד ימי יותם אף שלטו באדום. לא כן הממלכה הצפונית, שקם לה אויב מסוכן בצפון. כבר בימי אחאב קרע בן־הדד מלך ארם את הגלעד מגוף הממלכה, ואחרי מותו שחרר מישע מלך מואב את הארץ שמצפון לנחל ארנון מעול ישראל. בימיו עבר אשורנצרפל מלך אשור את הפרת והשתלט על סוריה ופיניקיה. בנו שלמנאסר השלישי כבש את ארם ואת הגלעד והרים מס מארץ בית עמרי, וכן עשה גם נכדו אדד־ניררי אשר שם למס עובד את צור וצידון, את ארץ עמרי, אדום ופלשת. ירבעם השני לכד אמנם את דמשק ואת חמת “והשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה”, אבל בימי פקח בן רמליהו ספח תגלת פלאסר השלישי את ארם לארצו, כבש את כל הגליל והשרון (732) ויסד שלש פחוות אשוריות: את מגדו (הגליל), את דאר (השרון) ואת גלעד והמליך על ישראל את הושע בן אלה. כעבור עשר שנים (722/21) כבש סרגון את שמרון ויהפוך את שארית הפליטה של ממלכת ישראל לפחוה אשורית רביעית. יושבי שמרון הגלו אשורה (לפי כתובת סרגון 27,290 איש) ופוזרו במדינותיה, ולארץ־ישראל העברו שבטים זרים מעבר הנהר. ארץ פלשתים הפכה גם היא לפחוה אשורית בשם אשדודו (אשדוד), וכן נכנעו לאשור עמון ומואב ואדום. עיניהם של מלכי אשור היו צופיות מתמיד לערי פיניקיה העשירות. אשורנצופל הרים בשנת 876 מס מצור וצידון, גבל וארוד. כזאת עשה גם שלמנאסר השלישי. בימי תגלת פלאסר השלישי וסרגון היו הערים האלה ברשות חמת, ובהכבש הממלכה הזאת הפכה גם פיניקיה לפחוה אשורית. רק צור עמדה על נפשה ולא הצליחו לכבשה.

ממלכת יהודה עוד עמדה בפני התקפות האויבים במשך מאה שנים ויותר, מאמציהם של חזקיהו ויאשיהו לאחד את שארית ישראל ע"י תנועות דתיות־לאומיות תחת שלטון מלכי יהודה לא הצליחו. אשור לחצה על המדינה הקטנה והחלשה מצפון ומצרים מדרום. אחרי האבקותה הקשה עם בבל האדירה היתה קרבן לתאות הכבוש של נבוכדנאצר, שהחריב את יהודה וירושלם והגלה את יושביהן בבלה (586). רבים מדלת העם שנשארו בארץ הגרו מצרימה וייסדו להם מרכז לאומי־דתי בייב (אלפנתינה) שבמצרים התיכונה. שארית העם, שלא עזבה את הארץ, הלכה ונטמעה בשכניהם האשדודים ובמהגרים מבבל. מפרס, מערב ומאדום.

במשך תקופה של שבע מאות שנה מעת בוא בני ישראל אל ארץ כנען ועד גלותם מארצם יצרו תרבות דתית, לאומית ורוחנית גבוהה, שהיתה למקור נאמן, שממנו שאב המין האנושי כלו את כח חייו. הם היו נושאי רעיון האמונה באל אחד. האמונה הזאת אחדה וקשרה את השבטים הפזורים ללאום אחד, אשר לו תורה אחת וחוקים ומשפטים אחדים. הם נלחמו בחרף נפש בהנהגת השופטים לקיומם העצמאי עד שהמלוכה אחדה את כל השבטים תחת דגל אחד, כי המלך הוא בחיר העם כלו ואלהי ישראל הוא אלהי הצבאות ההולך לפניהם במלחמה ומכניע לפניהם את אויביהם. כל עת היותם נאמנים לאלהיהם מצליחים הם בכל דרכיהם, ובהחלם ללכת בחוקות הגויים אשר בקרבם ומסביבם מתרופף הקשר המאחד את העם, והם ניתנים בידי אויביהם. לכן לא חדלו נביאי ה' מלהטיף מוסר לעם. גבורי רוח אלה הם מצפונו של העם, והם אינם נרתעים גם מפני חמת המלכים מדי התעוררם על חמס ומעשי רשע. המוסר האנושי הנשגב ביותר והאמת הנצחית של תורת חיי האדם מצאו את מבעם בדברי הנביאים.

בסדרי החברה המיוסדים, במשמעם הרחב של הדברים, על יסודות המדינה החברתית קדמו העברים לכל עמי ימי קדם. אחרי כבוש הארץ נחלק הקרקע בין השבטים ובתוך השבטים בין המשפחות ובתי האבות לפי מכסת נפשותיהם חלק כחלק. חוקי השמיטה והיובל שמרו על העקרון הסוציאלי של שויון האחוזות. אולם ברבות הימים נשתנו סדרי החברה האלה. עובדי האדמה, ביחוד אלה שישבו בחלקי הארץ הצפוניים, הפורים ביותר והקרובים לערי פיניקיה, מכרו את תבואות האדמה ואת יתר תוצרת החקלאות (יין, שמן וכו'). שבהם שלמו גם מס למלך, או שהחליפום בחפצי המותרות, שהביאו להם הסוחרים הכנעניים. ע"י זה הלכו והתעשרו והתרגלו לחיי מותרות והוללות, ובתקיפותם נשלו את האכרים הקטנים מאחוזותיהם. תאות העשירים לחיי המותרות ודרישתם לתוצרת הארצות הזרות גרמו ליצירת מעמד הסוחרים מבין העברים, שנסעו לערי המסחר צור, צדון ודמשק והכניסו אל ארץ העברים עם הסחורות הזרות גם את מדות העמים הזרים ואת אליליהם ופסיליהם.

הממלכה יצרה את מעמד השרים והפקידים, אשר נתקו לאט לאט את הקשר החברתי שבינם ובין אחיהם, ובהתנשאם עליהם השתררו עליהם, וכה נטשטשה צורת החברה הקדומה ופסק השויון החברתי, והבדל המעמדות הלך והתרחב. התרחקותם ממדות האבות והתקרבותם אל התרבות הזרה גרמו לירידה מוסרית ומדינית. על השחתת המדות של השדרות העליונות מתמרמר עמוס: “על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים”. גם העם הרגיש בסכנה הגדולה לקיומו מצד התרבות הכנענית והתעוררו בו געגועים “לימים הטובים”, שהיו להם בטרם ימלוך עליהם מלך, והשתוקקו למדות הטובות של האבות, שבאו מן המדבר. הריאקציה נגד התרבות הזרה וחובביה מובעת ביותר ביסוד בית הרֵכָבים ע“י יונדב בן רכב בימי יהוא, שהתנחלו בארץ הנגב וחיו שם חיי עוני ופשטות כרועי צאן. בנדון זה בולט ההבדל בין יושבי ממלכת ישראל, שארצם היתה פוריה ושמנה והם באו במגע קרוב יותר עם יושבי ערי המרכולת הגדולות בצפון, ובין יושבי הרי יהודה וערבות הנגב היבשים. שהיו עפ”י רוב אכרים זעירים ורועי צאן ודרכי חייהם היו פשוטים. מלכי שתי הממלכות היו למשל לעמיהם.

סדרי המדינה היו מראשיתם קונסטיטוציוניים במדה רחבה ביותר. זקני העדה מנהלים את ענייניה ושופטים את אזרחיה בשערי העיר. עניני כל שבט ושבט נחתכים ע“י זקני השבט. ענינים חשובים הנוגעים לעם כלו טעונים הסכמתם של כל שבטי ישראל. בשעת הצורך הם מכנסים אספת־עם במקום מקודש (מצפה. שילה, גלגל, בית־אל) ומחליטים על קו הפעולה המשותפת. בהתנפל האויב על הארץ קם מתוך אחד השבטים הנתקפים השופט הקורא לעזרה את יתר השבטים ויוצא לפניהם למלחמה. הוא משקיט את הארץ ושופט את העם עד סוף ימיו. גם המלוכה המיוסדת על רצון העם מתבססת על יסוד חוקים קונסטיטוציוניים. על המלך “לשמור את כל דברי התורה והחוקים לבלתי רום לבבו מאחיו”. בכל שאלה קשה הוא מתיעץ עם זקני ישראל, והמעשים החשובים נחתכים עפ”י רצון העם (בחירת שאול למלך, מנוי דוד למלך על כל ישראל, קריעת הממלכה לשתים). כשקמו מבין המלכים מושלים עריצים, הרי טובי העם מביעים את זעפם על מעשיהם ואף גם מתנגדים להם בכח, והנביאים מיסרים אותם בשבט מוסרם.

סדרי החברה והמדינה, המיוסדים על חוקים קבועים וכתובים בספר, מעידים על רמת תרבותם הרוחנית של בני ישראל. גם הנער מסֻכּוֹת יודע למסור לגדעון בכתב את שמות שרי סכות וזקניה. בתקופת השופטים עוד כתבו בכתב היתדות הבבלי, ואולם בימי דוד כבר השתמשו בכתב העברי הקדום, שקבלוהו מאת הפיניקים. התעודה העתיקה ביותר בכתב זה, שמצאו עד עתה בארצנו, היא “אבן מישע” בדיבון מאמצע המאה התשיעית. מאוחרת יותר היא “כתובת השילח” מימי מלוכת חזקיהו. מיתר הכתובות העבריות יש להזכיר את מכתבי לכיש המפורסמים, את חרסי שומרון, את לוח גזר, את החותמות ואת הטביעות הממשלתיות על ידיות של כדים המציינות את מקומות עשיתם בצרוף המלה “למלך”. הם כתבו, כמו כל עמי קדמת אסיה, על לוחות טין המיובשים בשמש או על חרסים. מהמצרים למדו גם לכתוב על גליון (ישע' ח, א), הוא הפפירוס. למלכים היה ארכיון, שבו היו שמורים הכתבים השונים של הממלכה ורשימות הפקידים והגבורים. על נושאי המשרה הגבוהים של דוד ושלמה נמנים גם המזכיר והסופר, שמלאו בלי ספק תפקיד חשוב בחצר המלך. למלכי יהודה וישראל היו גם סופרי דברי הימים, שהיו כותבים את קורות המלכים ומעשיהם בספר הזכרונות. ספר דברי שלמה, ספרי דברי הימים למלכי יהודה ולמלכי ישראל, ספר מלחמות ה', ספר הישר ועוד ספרים אחרים הלא הם נזכרים פעמים רבות בתנ"ך, ורק חלק מהם נשאר לנו לזכרון עד היום הזה. כתיבת המעשים והפעולות של העברים עולה באופן התאור והסגנון על כתבים כיוצא בהם של האשורים והבבלים. גם השירה היתה מפותחת אצלם במדה נעלה. שירי דוד ומשלי שלמה המקיפים את ענפי כל החיים והטבע ושפת המליצה של הנביאים עדים הם, שבני ישראל היו גבוהים בתרבותם הרוחנית מכל העמים מסביב.

בתרבות החמרית היו העברים תלויים בזמן הראשון במצרים וביחוד בכנענים־הפיניקים. חרשים, יוצרים ועובדי הבוץ היו כבר בין העברים הקדומים, אולם במלאכת הבניה היו נזקקים לכנענים. חירם הצורי הוא המנצח על העבודה בבנין שלמה, ואיזבל בת מלך הצידונים מביאה מעיר מולדתה את הבנאים האמנים הבונים לאחאב את בית השן בשומרון. אניות תרשיש מביאות סחורות מאיי הים. חובלים צורים מובילים את צי המסחר של שלמה לאופיר. ממצרים מביאים כלי בהט (אלבסטרון). במשך הזמן לומדים העברים לעשות בכל המלאכות האלו. הם בונים ערי מבצר ומפליגים בים בלי עזרת זולתם. בימי יהושפט היה צי יהודה יוצא ונכנס בחוף עציון גבר, ועזיהו בנה עיר חדשה, את אילת, בחוף זה. בארבע ערים מרכזיות יסדו בתי יוצר לתעשית כלי חרס, בחברון, בשוֹכֹה, בזיף ובממשת. עם התפתחות המסחר הנהיגו שטות קבועות של מדות ומשקלות, משׂוּרות ומטבעות. במשקלות מתויפת המלכים חרותות הכתובות העבריות “למלך” (22.28 גר'), “נצף” (9.28), "פים (7.27), “בקע” (6.11).

תקופת הבית השני בהכבש אסיה הקדמית ע“י פרס קרא כורש דרור ליהודים (536) והרשה להם לשוב לארצם. אולם רק 42,369 נפש עלו עם זרובבל בן שאלתיאל ויהושע הכהן הגדול בראש ואתם עוד 7500 אנשי שרות לא־יהודיים. פחוַת יהוד (יהודה) היתה קטנה ביותר. היא השתרעה לצד דרום עד מעבר לתקוע. לצד מזרח עד הירדן, לצד צפון עד קו הנמשך באלכסון מבית־אל לאונו, ונקודת ההתישבות המערבית של שבי ציון היתה קרית יערים בדרך מירושלים ללוד, בסה”כ שטח של כאלפים קמ“ר. עשירי היהודים, שהספיקו לתפוס עמדות כלכליות בגולה, לא עלו בעצמם, אבל הם תמכו בעולים העניים. ראשית מאוים של עולי בבל היתה לבנות את הריסות מרכזם הדתי והמדיני על אף התנגדותם העזה של הכותים ושל הערבים, האשדודים, האדומים והעמונים וגם של היהודים המתבוללים (טוביה העבד העמוני), שהפריעו להם בעבודת הבנין. בעזרה ובנחמיה קמו להם שני מנהיגים גדולים. המנהיג הרוחני עזרא הסופר חזק בהם את הרגש הדתי־הלאומי, וכנסת ישראל הניחה את היסוד לתורה שבע”פ. בעוד שנחמיה נלחם בתוקף ובעוז את מלחמתם המדינית. מטבעות הכסף מהמאה החמשית או הרביעית בכתובת “יהד” וכן גם הטביעות “יהד” ו“ירשלם” בידיות של כדים, שנתגלו במקומות שונים בארץ, מוכיחות כי ליהודה היה בתקופה הפרסית שלטון־בית

השלטונות האשוריים ואחריהם הפרסיים בנו בערים המרכזיות ארמונות לנציביהם וקסרקטינים לחילי־המצב, ששרידיהם נתגלו במקומות שונים. תרבות הארץ השפעה תחלה מארצות המזרח. הארמית, שהאשורים עשוה לשפה רשמית ליד האשורית באסיה הקדמית, היתה בתקופת שלטון פרס השפה המדוברת בכל תפוצותיה. בארץ־ישראל התפתח דיאלקט מיוחד של שפה זו (ארמית ארצישראלית). הכתב העברי העתיק פנה את מקומו לכתב האשורי ככתב הקודש, אבל בחיי חול המשיכו היהודים לכתוב בכתב העתיק.

החיים הכלכליים במדינת יהודה היו מבוססים על עבודת האדמה גרידא. היהודים זרעו דגן בשדות וגדלו גפנים וזיתים בכרמים. אולם בגלל שממותה של הארץ במשך הזמן הארוך של גלות בבל לא נתנה האדמה די צרכם של עובדיה, והם סבלו מנוגשיהם הגויים והחורים היהודים (השוה נחמ' ה, א־יא). המסחר היה נתון בידי זרים. הצידונים יסדו מושבות מסחר בערי שפלת החוף. מלך פרס נתן לאשמונעזר מלך צידון במתנה את כל השרון עד יפו, Scylax, רב־חובלים יוני בשרות דריוש, כולל בשטח ארץ הצידונים כמעט את שטח כל חוף ארץ־ישראל ובו הערים חיפה, דאר ואשקלון, ואסטרבון (21, 12, 2 xvi) מרחיק את חוף פיניקיה עד ים פלוסיון. מָרֵאשָׁה שבשפלה היתה במאה השלישית עיר צידונית פורחת. החל מהמאה החמשית מתישבים והולכים בערי החוף סוחרים יוניים המפיצים בארץ את תוצרת התעשיה היונית. מציאת מטבעות אַטִּיוֹת, צנצנות מצוירות, פסילים וכדי יין באדמת ארץ־ישראל מעידה על היחסים המסחריים הקרובים שהתקיימו בין הארץ הזאת ובין יון ואייה, עם היונים חודרת מעט מעט השפה היונית לארץ. שני הגורמים האלה מכשירים את הקרקע לכבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון ולהתיונות יושביה החל מראשית המאה השלישית.

בתקופת שלטון הדיאדוכים התיישבו בארץ־ישראל חיילים משוחררים ומהגרים יוניים וסורים הלניסטיים. הם בנו ערים חדשות על תלי הערים העתיקות וקראו אותן בשמות של ערי מוצאם, כגון Dion, Pella, או שהחליפו את שמות הערים הקיימות בשמות יוניים, כך קראו לעכו Ptolemais, לבית שאן Skythoplis, לרבת בני עמון Philadelphia. הם בצרו את הערים, ובהן גדל והלך היסוד היוני־ההלניסטי. בערים רבות הקימו בנינים מפוארים בסגנון יון, כגון מקדשים, תיאטרונים. מרחצאות, היפודרומים, שוַקים וכד'. הם בנו את בניניהם באבנים קטנות המסותתות יפה ומחוברות בטיט. דוגמאות של ערים הלניסטיות על חומותיהן, בניניהן הצבוריים והפרטיים ושוָקיהן נתגלו בגרש, ברבת בני־עמון ובמראשה (תל סַנְדַחַנָּה) על יד בית גוברין. היהודים חקו בתקופה הזאת בבניה ובאורנמנטיקה את הסגנון היוני. שמעון הצדיק (270־300) בצר את חומות ירושלים ובנה את מצודת חקרה, כדי להגן על העיר מפני סכנת היונים. דוגמה של ארמון יהודי מבוצר מהמאה השלישית היא החורבה עַרָק אל־אַמִיר בוָדִי א־צִּיר בעבר הירדן, היא Tyros של הורקנוס בן יוסף בן טוביה מיוצאי חלציו של טוביה העבד העמוני שבימי נחמיה. הורקנוס זה היה מתומכי שלטון בית תלמי במצרים נגד שלטון הסורים, הקשוט הארכיטקטוני האמנותי היפה של גמלוני קברי המשפה בוָדי אל ג’וֹז מצפון לירושלים (“קברי הסנהדרין”) ובנחל קדרון (“קבר יהושפט”, מערת בני חֵזיר) ושל הילני המלכה מחדייב (“קברי המלכים”) לקוח גם הוא מהיונים. בשתי המצבות הגדולות שעל יד קבר יהושפט (“יד אבשלום”) ומערת בני חֵזיר (“קבר זכריה”) יש לראות סינתיזה של האמנות היונית והאמנות המצרית, מערות הקברים חצובות בסלע לפי תכנית מחושבת עם חצר (אכסדרה) ואולם תיכוני ובצדו חדרים עם אצטבאות וכוכים (השוה מש' ב"ב ו, ח), שעליהם או בתוכם השכיבו את גופות המתים, וכשהתפוררו הגופות לקטו את עצמותיהן ושמו אותן לתוך גלוסקמאות של אבן, שהטמינו בחדר פנימי וסתמו אותו יפה לבל תשלוט בשרידים עיני שודדי הקברים. על דפני הגלוסקמאות היהודיות חרתו בחרט או כתבו בדיו את שמות האנשים, שעצמותיהם טמונות בהן, ועפי“ר הן גם מקושטות בציורים הנדסיים או בציורים של צמחים ופרחים. השמות כתובים בעברית בלבד או בעברית וביונית גם יחד, אך עפי”ר רק ביונית בלבד. בהתפתחות בכוון זה יש אולי לראות את מדת ההתיונות בקרב היהודים בזמנים שונים, שבהם נעשתה המלאכה, היונים בתקופה זאת היו נוהגים לצייד את מתיהם בכלי מתכת, זכוכית וחרס, בקמיעות ובפסילים ואף גם בצרכי אוכל ככל הדרוש לאדם בימי חלדו.

בתקופה ההלניסטית נכתבו רוב הדברים בדיו על פפירוס, הפפירוסים היוניים מתקופה זו ומהתקופה הרומית רבים מאד, ואילו הפפירוסים היהודיים מימי הבית השני אבדו (חלק גדול של כתה"י העברי של משלי בן סירא נתגלה בגניזה בקהירה). יתכן שגם הטופס היסודי של התנ"ך בעברית היה כתוב על גליונות פפייָר (פפירוס).

גם בחנוך גברה ההשפעה ההלניסטית, תשומת לב מיוחדת ניתנה לתרבות הגוף שטפחוה בגמנסיונים בערים הגדולות, וגם בירושלים התקיים גמנסיון סמוך לחצר בית המקדש. משכילי העם ואף כהניו דברו יונית וקבלו שמות יוניים. ההתיונות חדרה עמוק לתוך שכבות העם הגבוהות, אולם כשאנטיוכוס אפיפנס נסה להשלים את המלאכה ע“י כפיה דתית, נתעוררה ע”י בית חשמונאי תנועה דתית־לאומית כבירה, ששמה קץ לתעלולי השליטים הסוריים,

החשמונאים שחררו את ירושלים וטהרו את בית המקדש. יהודה נלחם בסורים בעוז וגרשם מהר יהודה. יונתן ספח ליהודה את מחוז עקרון ואת המחוזות אפרים, רמתים ולוד, שנפרדו משומרון. שמעון, שהשיג את עצמאותה הגמורה של יהודה, צרף אליה את עזה ואת יפו ופתח לארץ מוצא לים. יוחנן הורקנוס כבש את מידבא וערים אחרות במואב, את ארץ שומרון, את אדורים ומראשה ואת הנגב של אדום, ואלכסנדר ינאי ספח את ארץ פלשת עד רפיח ואת הגלעד. בהתחזק השלטון היהודי בשני עברי הירדן שבו והתישבו בארץ־ישראל יהודים רבים מבבל, מסוריה וממצרים, ביחוד בגליל ובגולן, בגלעד ובבשן. מלכי בית חשמונאי בנו ערים ובצרו אותן והקימו מצודות על ההרים והחזירו את עטרת התרבות העברית והשפה העברית לישנה, מתקופה זו נמצאו מטבעות של מלכי החשמונאים בסמלים יהודיים נאים ובכתובות בכתב העברי הקדום.

האחים בני אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון על השלטון ביהודה גרם להתערבותו של פומפיוס, שקצץ את המדינה היהודית. הוא הוציא מרשות היהודים את ערי החוף מרפיח עד דאר, את שומרון ואת בית שאן, העמידן תחת שלטון הנציבות הרומית של סוריה ויסד בעבר הירדן את ברית עשר הערים (דֶקַפּולִיס). במצותו בנה גביניוס ערים רבות מחדש לפי דוגמת הערים הרומיות בארצות הקדם.

שנות שלטונם של הורדוס וביתו מהוות תקופה של פריחה כלכלית ובנין. בית המקדש, שבנה הורדוס בירושלים, היה אחד הבניינים המפוארים ביותר במזרח, הוא בנה גם את שומרון וקרא אותה בשם סֶבַּסְטָה לכבוד אוגוסטוס קיסר ואת קיסרי שעל הים במקום מגדל שרשין (סטרטונוס). הוא הקים ארמונות ומקדשים ובנה תיאטרונים וזירות, נמלים, שוָקים ומרחצאות בכל רחבי הארץ. הסגנון המיוחד של בניני הורדוס מתבטא באופי המוצק שניתן להם ע"י אבני הגזית המהוקצעות ובעמודים וכתרותיהם העשויים בסגנון הדוֹרי. המלך האכזר השנוא על העם דאג גם ליום צרה כי יבוא והקים בראשי הרים תלולים ארמונות מבוצרים, שישמשו לו מפלט ומקלט לאוצרותיו, כגון הירודיון, מצדה ומכוור, וצייד אותם בצרכי מזון ובנשק לזמן ממושך. רבים מקברי המשפחה בוָדי אל־ג’וֹז ובנחל קדרון (ראה למעלה), וביחוד קבר המשפחה של המלכה הילני מחדייב, הם מזמנם של הורדוס ובניו. הורדוס נטע גם יערות תמרים בבקעת הירדן בשטחים המושקים ממי הנחלים היורדים מההרים משני עברי הירדן.

בימי הורדוס נתבטלה המדינה של בני יטור, שהתקיימה בצפון הארץ רק זמן קצר. פטולמאוס בן מֶנָּיוֹס (85־40 לפסה"נ) יסד את מדינת כלקיס, שכללה את הלבנון, את בקעת הלבנון (Massyas או Marsyas). את הר אמנה ואת אביליני, בירת המדינה היתה העיר כלקיס. בהיותו בשכנות עם דמשק נלחם פטולמאוס על השלטון בשטח המדינה הזאת עם היהודים ועם הנבטים (קדמ' יג, 15, 2; 16, 4; יד, 7, 4; אסטרבון xvi 2, 10, 18). בנו ליסאניאס, “מלך בני יטור”, הרחיב את שלטונו מהים עד דמשק. קליאופטרה מלכת מצרים, שנפשה חשקה בארץ יפה זאת, הסיתה את אנטוניוס, והוא צוה להמית את ליסאניאס בשנת 36. הממשלה הרומית העבירה אז את ירושת ליסאניאס לזינידורוס מבני יטור, שצרף אליה את הטרכון, הבשן, החורן, את השטח שבין הטרכון ובין הגליל והמחוזות חולתא ופניאס, במות זינידורוס בשנת 23 מסר אוגוסטוס להורדוס את כל השטח שבין המדבר המזרחי ובין הגליל (קדמ' טו, 10, 3־1). הורדוס הושיב בגולן ובבשן חמש מאות משפחות של פרשים יהודים מבבל בראשותו של זמרי הבבלי כשומרי גבולות הארץ הנושבת מפני שודדי המדבר ונקיקי הסלעים של הטרכון. עולים אלה ואחרים שבאו בעקבותיהם יסדו ישובים חדשים, שקראו אותם בשמות מקומות מוצאם, כגון נינוה= נוה, אקבטנה= אחמתא, או בשמות משפחותיהם, כגון בתירא= בית ארי. בני הורדוס, שירשו את ממלכתו הגדולה, הלכו בדרך אביהם, והם בנו את טבריה על שפת ים כנרת, את קיסריון על יד מערת באניאס ואת צפורי בלב הגליל. בסוף ימי הבית השני הורחב הישוב היהודי עוד יותר לצד צפון. אגריפס הראשון קבל מקליגולה מלבד הטטרכיה של פיליפוס בן הורדוס גם את הטטררכיה אבילה של ליסאניאס, ועליהן הוסיף קלודיוס שטחים נרחבים בלבנון. ממלכת כלקיס נשארה ברשותו של אגריפס השני עד שנת 53 לספה"נ, ומאז היא נעלמת מההיסטוריה.

השבטים הזרים שהעברו מאשור ומפרס לשומרון, הנקראים בפי היהודים מעתה בשם הכולל כותיים או שומרונים, מצאו בארץ עזובה רבה. תהליך ההעברה היה אטי, ובינתים נשמה הארץ ונתרבו בה חיות הטרף, שהדריכו את מנוחתם של המתיישבים החדשים. עפ"י בקשת השומרונים, שראו בתופעה זו אצבע אלהי ישראל, נשלח אליהם במצות מלך אשור כהן יהודי מגולי אשור, שלמדם את משפטי אלהי ישראל. כהן זה עשה את בית־אל למרכזם הדתי. השומרונים קבלו את תורת משה ואת הכתב העברי הקדום, אולם “את ה' היו יראים ואלהיהם היו עובדים כמשפט הגויים אשר הגלו אותם משם” (מ"ב יז, כז־לג). מזמן שיבת ציון היו עוינים את היהודים, סנבלט החורוני עשה את שכם למרכזם המדיני ובנה מזבח על הר גריזים. כעבור מאה שנה ויותר הרשה אלכסנדר מוקדון לשר הצבא סנבלט, שעזר לו בכבוש צור, להקים על הר גריזים מקדש כדוגמת בית המקדש בירושלם, שבקיומו היו קשורות זכויות מדיניות מסוימות. מתוך שנאה ליהודים היו השומרונים נאמנים לשלטונות הזרים, שתמכו בהם והחדירו בהם את רוח ההלניות. יוחנן הורקנוס החריב את מקדשם על הר גריזים, ואלכסנדר ינאי הרחיב את שלטונו על ארץ שומרון. במלחמת הורדוס עם היהודים עמדו השומרונים על צדו של הורדוס, ווַרוס דכא את מרד היהודים בעזרת צבא של 3000 “סבסטיים”. אולם בגלל יחסו הרע של פונטוס פילטוס אליהם, התקוממו גם השומרונים לשלטון הרומאים, והם נלחמו בהם בזמן מלחמת היהודים. גזרות השמד של אדריאנוס פגעו גם בהם.

בתחלת תקופת שלטון פרס בארץ ישראל חדר מהמדבר לדרום־מזרח עבר הירדן שבט ערבי, שיצר כאן מדינה חזקה ועשירה בעלת תרבות שמית־הלניסטית גבוהה. ערבים אלה, הם הנבטים (בספרות התלמודית נבטייא, נוטייא), לחצו על יושבי אדום ומואב והכריחום לנוד לארץ הנגב, שלשם הגרו כבר אבותיהם בתקופת שלטון אשור ועוד קודם לכן. בזמן גלות בבל עלו האדומים מהנגב על הר יהודה, שנתרוקן מיושביו. והגיעו עד בית צור מצפון לחברון. הנבטים יצרו ישוב צפוף בעמקים הפורים המבורכים במעינות מים רבים ובמישור העשיר בתבואה ובמרעה. גבולות המדינה הנבטית היו: מדרום ים אילת, ממזרח וָדִי סִרְחֵן העובר במדבר, ממערב מדבר פארן, ארץ הנגב וים המלח ומצפון קו היוצא משפתו הצפונית המזרחית של ים המלח ונמשך מזרחה דרך מידבא עד המדבר, הם חזקו את הגבולות בתקנם את המבצרים, שנבנו קודם ע"י האדומים והמואבים, ובהקימם מבצרים ומצודות חדשים על כל הר רם ונשא.

הנבטים היו עם של סוחרים, בבירתם סלע = פטרה ובעיר רחוף אילת צברו סחורות רבות. משם נשאו אותן אורחות גמליהם בדרכי המלך בעמק הערבה ובוָדי סִרְחָן צפונה עד סוריה, דרומה עד ערב ומערבה עד עזה, ומכאן הגיעו בנתיבות הים עד איטליה וארצות האגן המזרחי של ים התיכון. מאילת הפליגו אניותיהם בים האדום לחופי ערב ואפריקה המזרחית, כפיניקים כן יסדו גם הנבטים תחנות מושבות בדרכי מסחרם ומושבות־מסחר מחוץ לארצם, בימי מלכם חרתת השלישי (85 לפסה"נ) הגיעו אף לשלטון בבשן ובחורן שהתקיים מאתים שנה בערך עד שטויאנוס קיסר הפך את כל עבר הירדן לגליל הרומי ערביאArabia Petraea) ) – 106 לסה“נ. בין המכבים ובין הנבטים התקיימו יחסים טובים, כי אלה וגם אלה ראו ביונים הסוריים, שישבו בעריהם בעבר הירדן מזרחה, את האויב המשותף. בבניה יצרו הנבטים סגנון מיוחד. במאה האחרונה לפסה”נ חדרה גם אליהם האמנות ההלניסטית. בימי חרתת הרביעי (9 לפסה“נ ־ 40 לסה”נ), בן זמנו ומחותנו של הורדוס, חוצבו בסלעים שבעיר בירתם פטרה הארמונות והמקדשים הנפלאים, המזבחות והקברים המפוארים. הקרמיקה הנבטית מצטיינת בצורות ובקשוטים המיוחדים במינם, שפתם היתה השפה הארמית וכתבם הכתב האשורי. כפי שנראה מהכתובות הרבות החרותות בקירות הסלעים ועל מצבות הקברים בפטרה ובמקומות אחרים, הותאמו שמותיהם הערביים לצורות השפה הארמית.

התקופה הרומית בסוף ימי הבית השני היה ישובה של ארץ־ישראל צפוף מאד, אם נאמין לדברי יוספוס פלביוס המספר, כי לחג הפסח הביאו לשוק ירושלים 600,000 כבשים, כבש לקרבן פסח למשפחה, הרי יוצא שמספר העולים לירושלים לחוג בה את חג החרות הגיע עד שלשה מליונים בערך. ההיסטריון הזה מרים ביחוד על נס את פריונו של הגליל המעובד ע"י יושביו באופן אינטנסיבי ואין בו חלקה של אדמת בור. משום כך היו מרובים בגליל הערים והכפרים, וישובם היה צפוף עד כדי כך, שקטן הכפרים היה מונה יותר מחמשה עשר אלף תושבים (מלח' ג, 3, 2). מלחמת היהודים עם הרומאים הביאה חורבן גמור על הארץ ויושביה. המרכז המדיני־הדתי של היהודים נחרב עד היסוד, פליטי חרב הרומאים יסדו ביבנה מרכז רוחני, שעודד את העם ונתן לו את העוז והעצמה לעמוד עוד זמן רב בפני הרדיפות וגזרות השמד של השליטים הרומיים. כשלון מרד בר־כוכבא הביא עליהם שואה חדשה. ארץ יהודה נתרוקנה כמעט לגמרי מיושביה. שארית הפליטה היהודית הגרה עם המרכז הדתי לגליל. אדריאנוס קיסר הפך את ירושלם למושבה רומית בשם Aelia Capitolina והקים על הר המוריה מקדש ליופיטר קפיטולינוס, מקדשי יופיטר בנה גם על הר גריזים הקדוש לשומרונים, בקדש נפתלי ובמקומות אחרים.

למען שמור על שלטונם בארץ סללו הרומאים החל מימי שלטון אדריאנוס ואילך לארכה ולרוחבה כבישים, שבהם יכלו להעביר את לגיונותיהם במהירות רבה, את המרחקים ציינו באבני־מיל, שהקימו בצדי הדרכים. בגבולות המדבר המזרחי והדרומי בנו שורה של מצודות־גבול (limes ¹). על ידן חפרו ברכות להקוות בהן את מי הגשמים או שהתקינו אמות־מים להזרים בהן מים ממעינות רחוקים. במצודות־הגבול עמדו חילות־משמר, ויש שהושיבו מסביב להן חיילים משוחררים עם משפחותיהם, הדרכים הסלולות שמשו גם ארחות־מסחר. הדרך הארוכה הנמשכת לאורך גבול המדבר המזרחי, המכונה בברייתא של תחומי עולי בבל בשם “הדרך הגדולה ההולכת למדבר”. משמשת מאז הכבוש המוסלמי דרך לחוגגים העולים למֶכָּה (דַרְבּ אל־חַגּ'), ובעקבותיה בנויה מסלת הברזל החג’אזית המקשרת את דמשק עם מעון שבדרום, דרך שניה הסתעפה מבצרה ונמשכה דרך גרש וגָדוֹר (Gadard = א־סַּלְט) לאילת בחוף ים סוף. בעבר הירדן מערבה עברה דרך אחת מהצפון אל הדרום לאורך פרשת המים ברמה שבין הים התיכון ובין בקעת הירדן, שבעקבותיה נמשך הכביש בזמננו. בחברון נתפלגה הדרך לשתים. הדרך האחת נמשכה משם לעזה והדרך השניה לאילת. דרך חוף הים, שקשרה את מצרים עם דמשק, עברה לאורך שפלת החוף, חצתה את עמק יזרעאל, ירדה לעמק הירדן, עלתה בו עד גשר בנות יעקב ונמשכה משם דרך הגולן והבשן עד דמשק.

בערים הגדולות סודרו שוָקים גדולים לסחר הפנים ולמסחר הבינארצי. על יד השוק היתה בנויה בסיליקי, ששמשה מלכתחלה מעין בית־עם, הבסיליקי היתה אולם גדול בצורת מלבן. כשהתחילו להשתמש בו כבית משפט פומבי נתנו לצד האורך האחד, במקום שבו יושבים השופטים, צורה של חצי־גורן עגולה. הביזנטים הנוצריים, שהפכו את הבסיליקי לבית תפלה, נתנו לה צורה של צלב בהוסיפם אגף אחד בכל אחד מצדי האורך של האולם. כך נוצרה הבסיליקי בעלת שלש ה“ספינות”. בתקופה הרומית בנו את הקברים על פני האדמה כדוגמת קברי המשפחה (Mausoleum) ברומא, המוסוליאון הוא בנין מרובע, שמעליו קמורה כפה עגולה, בו העמידו את ארונות המתים, שדפניהם מחוטבים בחטובים המסמלים את מעשה שוכניהם בימי חייהם.

בגליל, בגולן ובבשן הרחוקים מעיני השליטים הולכים ומתפתחים בתקופה הרומית המאוחרת חיים יהודיים מלאים. בעיירות ובכפרים מתמסרים היהודים לעבודת האדמה, ויחד עם זאת הם מטפחים את הערכים הרוחניים של האומה. צפורי היושבת על ראש הר בולט בלב הגליל התחתון נעשית למרכז רוחני גדול, שממנו יוצאות תורה ואורה לארצות הגולה, ואליו נוהרים עולים מארצות השכנות הצמאים לדבר ה‘. מימי הקיסר ספטימוס סיבירוס (במאה השלישית) נוהגים השלטונות הרומיים לגבי היהודים במדיניות של פיוס. היהודים מקימים במקומות רבים בתי כנסת לתפארת, שבהם הם מוצאים מקצת נחמה על אבדן בית המקדש בירושלים, שרידי בתי כנסת כאלה עוד מצויים בכפר נחום, בכרזים, במירון, בגוש חלב, בכפר ברעם, בא־נברתין. בבית שערים ועוד, וכן גם באֻם אל־קַנָטִר ובאל־כַּנָף בעבר הירדן. אבני הבנין של בתי הכנסת מקושטות באמנות נעלה מאד בעטורים בולטים של צורות הנדסיות וצורות של תמרים, שרשראות פרחים, רמונים, אשכלות ענבים וכלי קודש, כגון המנורה בעלת שבעה קנים, פח השמן, השופר, הלולב, האתרוג וכד’. בחזית בית הכנסת הפונה לצד דרום (לירושלים) נמצאים שלשה שערים, שער גדול באמצע ושער קטן מכל צד, בבית שערים (שַׁיְח' אַבְּרַיִךּ), שבה ישבו זמן מה רבי יהודה הנשיא ובית מדרשו, נתגלה בחפירות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה שדה־קברות גדול מהתקופה הנדונה, שבו נקברו במערות החצובות בסלע לא רק מתים מהגליל אלא גם גופות שהובאו לקבורה ממרחק רב ואף גם מתדמור ומבבל, כפי שנתברר מהכתובות שעל גבי הקברים וקירות המערות, היצירות הרוחניות הגדולות של התקופה הזאת הם המשנה והתלמוד הירושלמי,

התקופה הביזנטית מלכות ביזנטיה, יורשת רומא, הפכה את ארץ־ישראל מימי קונסטנטין ההגדול (337־306) לארץ נוצרית, שמלאה כנסיות ומנזרים. רדיפת הנוצרים באפריקה הצפוניה ובאירופה גרמה להגירה נוצרית רבת ההיקף לארץ הקדושה, נוצרים רבים התבודדו במערות ובתאים שחצבו בסלעים וחיו בהם חיי נזירים. בערים התמסרו לפתוח האמנות הדתית, הם בנו כנסיות וקשטו את קירותיהן ורצפותיהן בפסיפסים יפים, שתכנם לקוח מהאגדה והמסורת הדתית הצעירה. הדוגמה המעניינת ביותר של פסיפס ביזנטי נתגלתה ברצפה של כנסיה מהמאה החמשית או הששית במידבא שבעבר הירדן מזרחה. “מפת מידבא” מתארת את ארץ־ישראל ואופי ישובה בזמן ההוא בציורים סמליים בתוספת שמות הערים ביונית. קונסטנטין בנה בעצת אמו הילני את “כנסית הקבר” על גבעת גלגלתא בירושלם ואת “כנסית הלידה” בבית לחם. אבדוקיה אשתו של תיאודוסיוס השני הקימה בסיליקי על הר ציון, ויוסטיניאן בנה על הר המוריה בסיליקי, שעל יסודותיה בנוי המסגד אל־אקצא. גם את הבתים הפרטיים היו מרצפים בפסיפסים יפים מאד בצורות הנדסיות ובצורות של חיות ועופות או בתמונות, שתכנן לקוח מהאגדה היונית האלילית. המספר הרב של חורבות ישובים ביזנטיים בכל רחבי הארץ עד קצה המדבר מעיד על ישוב צפוף ומפותח בתקופה ההיא.

בתקופה הביזנטית היו גם היהודים מקשטים את בתי כנסיותיהם בפסיפסים, שצורותיהם מסמלות את המסורת והמנהגים הדתיים. בנערן שבעמק הירדן מצפון ליריחו, בכפר כנא, בבית אלפא, בעֻספיא שבהר הכרמל, בחמת־גדר ובגרש נתגלו שרידים של בתי כנסת מהמאות הרביעית עד הששית עם פסיפסים בצורות של גלגל המזלות, ארון הקודש, הכרובים, עקדת יצחק, המנורה בעלת שבעה קנים, פח השמן, נרות־תמיד, לולב, אתרוג, שופר, קופסת בשמים וכד' וכתובות של ברכות והקדשות בעברית, בארמית וביונית. ב“כנישתא דחמתא” שעל יד טבריה נתגלו עמודים ולוחות־שיש עם עטורים נאים, מנורה גדולה מאבן גיר כתבנית מנורת אוהל המועד ו“קתדרא של משה”, גם היא עשויה מאבן גיר, ששמשה כנראה למושב לריש כלי. בסדרי הקבורה נהגו בתקופה הביזנטית בפשטות יתירה. המשפחה חצבה לה בשָׂדֶהָ מערה קטנה עם כוכים, שבהם הטמינה את גופות מתיה.

אחרי מלחמת היהודים הגרו הערבים הג’פניים מערב הדרומית לבשן ולחורן וקבלו מהשלטונות הרומיים אבטונומיה בראשותה של שושלת הע’סאנים. בתקופה הביזנטית הסתגלו לתרבות היונית־הנוצרית. מרובים שם שרידי הכנסיות והמצבות בכתובות יוניות ובסמלים נוצריים. המדבר משך אליו בבדידותו את נסיכי הע’סאנים, שבנו בגבולותיו ארמונות, שבהם בלו את רוב ימיהם. בארץ הנגב, שבה עברו דרכי המסחר למצרים, נוסדו בתקופה הביזנטית על יד מעינות המים ישובים גדולים וקטנים. המתישבים תקנו את הבארות העתיקות וחפרו בארות חדשות וברכות ובנו בנחלים סכרים לעצור בהם את המים המעטים של גשמי החורף. בחלוצה, בשבטה (א־סביטה), בעבדת (עבדה), בנצנים (עוג’א אל־חפיר), על יד עין אל־קדיראת ובמקומות אחרים גלו מערכות של מצודות ובתי דירה, קברים ומצבות ופפירוסים מהמאה החמשית.

בתחלת חמאה החמשית נחלקה הארץ לשלשה גלילות אלה: פלשתינא הראשונה (Palaestina prima), שכללה את יהודה ושומרון ומרכזה קיסרין שעל שפת הים; פלשתינא השניה (Palaesting secunda) ־ הגליל והגולן ומרכזה בית שאן; פלשתינא השלישית (Palaestina tertia) ־ עבר הירדן מזרחה ומרכזה בראשונה בצרה שבחורן ובאחרונה קיר מואב.

עם התפשטות הנצרות בארץ־ישראל החלו הרדיפות על היהודים, שעמדו זמן רב על נפשם בפני רודפיהם ולוחציהם. בימי גַלוּס התקוממו היהודים בגליל (351). בשעת דכוי המרד נחרב המרכז בצפורי עד היסוד. אז עבר המרכז היהודי לטבריה, ויהודים רבים הגלו לבבל ולפרס, כָּרְזַיִם, שבה היה בתקופה הרומית ישוב פורח, היתה עזובה ושוממה כבר בתחלת המאה הרביעית, ע“י בטול הסנהדרין (425) אמר תיאודוסיוס השני לפגוע באחדות ישראל בארצו, אבל היהודים לא אמרו גם אז נואש, ועוד זמן רב אח”כ הגנו על ישוביהם בגליל. בנצרת הקדושה לנוצרים לא נתנו היהודים למרות לחץ השלטונות לבנות כנסיה נוצרית. בפעם הראשונה נזכרת כנסיה בעיר זו בשנת 570. לפי הידיעות, שנמסרו ע"י אבות הכנסיה אבסביוס והירונימוס, התקיימו במאה הרביעית ובתחלת המאה החמשית כפרים יהודיים גדולים מדרום לחברון, והנוסע מפיאצ’נצ’ה מודיע בשנת 600, כי לחברון באים יהודים רבים להשתטח על קברי האבות. כוחם של יהודי הגליל היה עוד גדול למדי כשעלו הפרסים על הארץ (614), יהודי טבריה והגליל הקימו חיל־עזר גדול, שנלחם בצד הפרסים נגד הביזנטים, אולם בשוב הירקליוס מלך הביזנטים בראש צבאותיו אל הארץ (627) נקמו הנוצרים את נקמתם ביהודים ועשו בהם הרג רב.

היחס הסובלני של השלטונות הזרים כלפי השומרונים כגורם המתנגד ליהודים הועיל הרבה להתפשטותם על פני הארץ. באמצע המאה הרביעית, בימי הקיסר קונסטנטיוס, ארגן מנהיגם בבא רבה שנים עשר מחוזות של מושבות השומרונים ובנה במקומות רבים בתי כנסת, ואלה הם מחוזות השומרונים:

1) מחוז ראשון ומרכזו שכם,

2) מלוזה (טלוזה) עד גליל,

3) טבריה,

4) מהר גריזים עד הירדן,

5) מכפר קליל עד עין משפט,

6) מחורון עד ארץ פלשתים.

7) מעזה עד נחל מצרים,

8) מערתוף עד קיסרין,

9) מהכרמל עד עכו,

10) מהר נאקורה עד צור,

11) מנהר ליטאני עד צדון והמפרץ,

12) מהרי הגליל עד הנהר (ליטאני) והלבנון.

בראש כל מחוז עמד כהן. כשהתחזקה הנצרות בארץ במחצית השניה של המאה הרביעית, התחילו התנגשויות מרות בין הנוצרים הקנאים ובין השומרונים. השומרונים עלו בהנהלת יוסטא על קיסריה, עשו טבח בנוצרים והרסו את כנסיתם. בימי יוסטיניאן (529) הכריזו את השומרוני יוליאן בן סַבַּר לקיסר עליהם. מרידות אלו גררו אחריהן רדיפות עזות, בעלות כוסרו השני מלך פרס על הארץ (614) השמיד שומרונים רבים, בסוף תקופת שלטון ביזנטיה הצטמצם ישובם של השומרונים בשכם ובסביבותיה ובאי־אלו מקומות בשרון ובשפלה.

התקופה הערבית השלטון הביזנטי לא האריך עוד ימים רבים, בשנת 634 עלו הערבים על הארץ מדרום וממזרח וימגרו את הממשלה הביזנטית. בשנת 637 נכנס הח’ליף עמר אבן אל־חָטָב לירושלים, ובשנת 640 נפלה קיסריה, המצודה האחרונה של הביזנטים. בידי הערבים, אלה שמו קץ לתרבות המערבית־הנוצרית, והרוח המזרחי־השמי השתלט מחדש בארץ. לא קשה היה ליושבי הארץ השמיים להסתגל לכובשים החדשים, יחסם הסובלני של הכובשים לגבי הדתות האחרות הקלו על התושבים את תהליך ההתבוללות. הקרקע הוחרמה אמנם ע“י הממשלה, אבל יושביה־עובדיה נשארו עליה כאריסים. הקרקעות, שנעזבו ע”י הנוצרים שיצאו את הארץ, נמסרו למהגרים ערביים ופרסיים, שהתישבו בה במספר רב, הם פתחו את החקלאות, תקנו את הסכרים, הברכות ואמות־המים של הרומאים והביזנטים ושמרו על אדמת ההרים ע"י הקמת מדרגות במדרונותיהם. בעמק הירדן גידלו צמחים טרופיים והרבו ביחוד בנטיעת קני־סוכר על יד נחלי איתן, שמימיהם הניעו את הטחנות. הם הרחיבו את המסחר עם ארצות כבושיהם, דרכי המסחר מפרס, מהודו ומסין עברו דרך בגדאד, בצרה בחורן, דמשק וחלב לים התיכון. מבצרה הסתעפה דרך לבית שאן ומכאן לקאקון ונמשכה בעקבות דרך חוף הים של הרומאים לעזה ולמצרים. הם פתחו את אמנות הבניה עד למדרגה גבוהה מאד. עַבְּד אל־מַלִךּ מבית אֻמַיָה בנה בסוף המאה השביעית את שני המסגדים הגדולים על הר המוריה, את מסגד הסלע ואת המסגד אל־אַקְצָא, והכריז את ירושלים לעיר קדושה למוסלמים. יתר הח’ליפים מהשושלת הזאת בנו בדמשק, בעמק הירדן ובשפת המדבר ארמונות נהדרים, שבהם התפתחה בסיוע אמנים סוריים־יוניים האמנות האסלאמית המצטיינת באורנמנטיקה יפה ועדינה מאד. מסגד הסלע בירושלם, קַצְר אל־משַׂתָּא וקצר עַמרָא מדרי־מזר' לרבת בני־עמון הם דוגמאות נאות של אמנות צעירה זאת, בשני המרכזים האסלאמיים, בירושלם ובדמשק, הקימו מסביב למסגדיהם הגדולים מדרשות, שבהן טפחו את למוד הקוראן ואת השפה והשירה הערבית. סלימן בן עבד אל־מלך בנה בתחלת המאה השמינית את העיר רמלה ועשה אותה לבירת הגליל אל־פלסטין, שבו נכללה ארץ עבר הירדן מערבה מדרום לעמק יזרעאל, בעוד שהגליל ועמק הירדן הוו מחוז מיוחד, שנכלל ביחד עם עבר הירדן מזרחה בגליל דמשק.

יחסם של הח’ליפים מבית אֻמַיָה ליהודים היה טוב, בהבנות המסגדים על הר המוריה נתמנו עשרים משפחות יהודיות למשרתי המסגדים. היהודים הורשו גם להתפלל בהר הבית או בשכנותו הקרובה, עוד קודם לכבוש הערבי הגרו לארץ שרידי השבטים היהודיים מסביבות מדינה שבערב והשתקעו באילת, באֻדְ’רֻח ובאל־מַקְנָה שבהר שעיר, ביריחו ובאדרעי. יהודים אלה השפיעו על יהודי הארץ ברוח השירה, בהגיון המחשבה ובצחות הלשון, שהם היו ספוגים אותם, מאז טפלו יהודי ארץ־ישראל בפיוט, במחקר הלשון העברית (הנקוד הטבריני) והמקרא (המסורה). טבריה היתה עוד זמן רב המרכז הרוחני היהודי עד שהישיבה הארצישראלית עברה לירושלם. הקראים, שעלו לארץ בסוף המאה השמינית, יצרו קרע בישוב היהודי וגרמו לו צרות רבות. הם קלקלו את היחסים בין היהודים ובין השלטונות הערביים המתחלפים, והיו זמנים שידם של הקראים היתה על העליונה.

תקופת המלחמות והמהומות הפנימיות ושלטון הממלוכים התרבות החמרית והרוחנית, שיצרו הערבים בשנות עליתם, נשמדה כליל במלחמות השושלות והכתות הדתיות, שהתחוללו במאה התשיעית ונמשכו כמאתיים שנה והכשירו את הקרקע למסע הנצחון של נושאי הצלב. האפיזודה הקצרה של שלטון הצלבנים בארץ (1187־1099) השאירה אחריה רק עקבות מעטים אך חשובים בחורבות המצודות החזקות, שהם הקימו במקומות אסטרטגיים (עתלית, צפת, קלעת אל־קֻרַיְן מצפון לעכו, קלעת א־שָׁקִיף מצפון לפנית נהר ליטאני, קלעת א־רַבָּץ' על יד עגְ’לוּן ועוד) ובחורבות הכנסיות בעלות הקשתות הגותיות, צלאח א־דין אל־אַיוּבִּי, שהשמיד את צבא ולצלבנים על יד קַרְן חַטְין (1187), ספח את ארץ־ישראל למצרים. המלחמות עם הצלבנים נמשכו עוד שנים רבות, ורק בשנת 1291 נפלו העמדות המבוצרות האחרונות שלהם (קיסריה, עכו) בידי שולטן מצרים אל־מַלְךּ אל־אַשְׁרַף. השולטנים הממלוכים, ביחוד השולטן ט’אהר אל־ביברס, הקימו בארץ בניינים רבים, מצודות וגשרים הקיימים עד היום הזה. הם עשו את עזה הקרובה לגבול מצרים לבירת הארץ, קבעו דרכי שיירות וסדרו שרות דאר בין מצרים לדמשק עם חניות קבועות על יד המעינות, שבהן עמדו חילות־משמר. בתקופת שלטונם של הממלוכים הגרו לארץ שבטים ערביים ממצרים ותפסו את השטחים הפורים בשפלת החוף ובעמקים. כשטף עלו על הארץ בשנת 1260 הטטרים של חוּלָגוּ ובשנת 1400 המונגולים של טימורלינק והשאירו אחריהם הרס וחורבן. וכאשר נחה הארץ במקצת מהאויבים החיצוניים נלחמו בפנים נציביה ופחותיה. על השלטון, ועל התושבים האומללים היו כולם.

ממשלת הצלבנים הביאה כליון על הישוב היהודי בארץ־ישראל. הנוסע רבי בנימין מטודילא מצא בה ( 1170/71) לא יותר מ־1440 משפחות בערך. זמן קצר אחרי כן גורשו היהודים מירושלים, צלאח א־דין הרשה ליהודים לשוב אליה ולהתישב בה ואף נתן להם זכויות רחבות, יחסם ההוגן של שולטני מצרים לגבי היהודים עורר בגולה תנועה של עליה לארץ, ששוב נעשתה למרכז רוחני יהודי, שאליו פנו חכמי הגולה בשאלותיהם.

תקופת שלטון התורכים ארבע מאות שנות שלטון התורכים בארץ (1516–1917) הן תקופה ארוכה של פורעניות ומלחמות פנימיות, של הרס וחורבן, של עוני, רעב ומגפות. בהיות מרכז הממשלה רחוק מאד מארצנו, עשו בה הפחות כבתוך שלהם. הם מכרו בכסף את השלטון לעריצים, שעשקו את התושבים ומצצו את לשד עצמותיהם, כדי שיוכלו לספק את תאות השוחד של הפחות ופקידי הממשלה בעיר הבירה, במשך שלש מאות שנה נלחמו אגודי שבטי הפלחים והבדוים קָאָס ויַמַן זה בזה והחריבו ערים וכפרים. המנהג של גאולת הדם עשה גם הוא שמות בין התושבים. הואיל והגבולות נשארו בלי הגנה, פרצו לתוכם שוכני המדבר ממזרח ומדרום. ערי הספָר (רבת בני־עמון, גרש, חלוצה, באר שבע) וכפריהם נחרבו ונעזבו מיושביהם, ושטח המדבר התרחב הרחק לתוך שטח הישוב, ההרים הפכו לצחיחי סלע והעמקים הפורים לבצות. מקומות רבים המצוינים במפת הארץ כחורבות, חורבנם אינו קודם לתקופה התורכית, ובכל העושק והמרוצה אשר שררו בארץ לא רבו מקרי ההתעוררות על החמס וההתקוממות לממשלה ולעריצות באי־כחה אלא במקרים מעטים בלבד. בראשית המאה הי“ז התקוממו הדרוזים בלבנון בראשות מנהיגם פ’ח’ר א־דין, שנתמך ע”י הרפובליקה הויניציאנית, הדוכסות טוסקנה והאפיפיור. פ’ח’ר א־דין כונן ממשלה עצמאית בלבנון, שהרחיבה את שלטונה על פני הגליל וחורן. אולם התורכים דכאו את המרד בדמם של המורדים. אז גלו דרוזים רבים מהלבנון והתישבו בהר חורן הנקרא מאז הר הדרוזים. עוד פעמים רבות קמו הדרוזים על לוחציהם, וכל התקוממות חדשה הביאה חורבן והרס עליהם ועל שכניהם,

בגליל משל במאה הי“ח השיח' ט’אהר אל־עמר ממשלה בלתי מוגבלת. הוא שמר על בטחון התושבים בחבל זה, עשה בו תקונים רבים ובנה את טבריה החרבה, שנושבה מחדש ע”י יהודים (1740). בשנת 1770 הכריז את הגליל למדינה העומדת ברשות עצמה, אולם הוא נרצח בשנת 1774 במלחמה, שנהל נגדו האלבאני העריץ והתקיף אחמד גַ’זָּר בפקודת הממשלה המרכזית. אחרי שאחמד נתמנה לפחה בעכו שלט בארץ כרצונו. הוא בצר את עכו ובנה בה מסגד יפה באבנים, שהוסעו בפקודתו בספינות מחורבות קיסרי ואשקלון. בימי שלטונו עלה נפוליון בונפרטה על הארץ ממצרים, כבש את שפלת החוף ושם מצור על עכו (1799). שר צבאו קליבר הכה את חיל התורכים בעמק יזרעאל והגיע עד צפת. אולם המצור על עכו, שהאדמירל הבריטי סידני סמית הגן עליה מצד הים, נכשל, ונפוליון שב למצרים כלעומת שבא. עבדאללה, בנו של אחמד ג’זאר, הלך בדרכי אביו. בשנת 1821 השתלט על הגליל ועל שומרון ואף כבש בשנת 1824 את ירושלים. אברהים פחה, בנו של מחמד עלי, שליט מצרים, שם קץ לשלטון העריצים בכבשו את הארץ בשנת 1831. בעקבות הצבא המצרי חדרו שבטי רועים ממצרים לארץ־ישראל ותקעו את אהליהם בשפלת החוף. עשר השנים שבהן עמדה ארץ־ישראל תחת שלטון מצרים, לא הביאו לה את השלום והמנוחה. ברצותו להשליט סדרים בארץ ולשבור את כוח עוזם של העריצים, הכריז אברהים פחה על שלילת זכותם של התושבים לשאת נשק ועל גיוסם לעבודת הצבא. הדבר הזה גרם להתקוממויות ומרידות של הבדוים, הפלחים והדרוזים בכל חלקי הארץ. במלחמות אלו עלו הרבה כפרים באש ורבבות אנשים נספו בהן. הרעש בגליל בשנת 1837 גרם לחורבן צפת וטבריה וכפרים רבים בגליל, ופליטי הרעש נספו ברעב ובמגפה, שבאו בעקבותיו.

ממשלות אירופה ובראשן בריטניה הגדולה, שהצלחתם של צבאות אברהים פחה היו כצנינים בעיניהן, הכריחו את מחמד עלי להוציא אותם מתורכיה אחרי שהשולטן עַבְּד אל־מג’יד התחייב להנהיג בממלכתו שלטון אדמיניסטרטיבי מתוקן. ממשלות אירופה העבירו אז את ציריהם מעכו לירושלים (הקונסוליה הבריטית בירושלם נוסדה כבר בשנת 1839 בימי שלטונה של מצרים). אנגליה ופרוסיה מנו בשנת 1841 בישוף משותף בעיר הקודש, ובשנת 1846 נוסדה בה מחדש אפטררכיה לטינית. מאז גדל בטחון החיים ורכוש בארץ החלו הנוצרים בפעולה מיסיונית נרחבת. אנגלים, צרפתים, רוסים וגרמנים הקימו בזכות, שניתנה להם בתוקף הקפיטולציות, מנזרים וכנסיות, בתי חולים, בתי ספר ואכסניות לעולים, והשפעתן של ממשלות אירופה על השלטונות המקומיים הלכה הלוך ורב. הגרמנים אף יסדו מאז 1867 מושבות מסחר על יד יפו, ירושלם וחיפה ומושבות חקלאיות בפנים הארץ, שבהן התיישבו בעקר בני כת ההיכל (Templer) מוירטמברג. ברשות הממשלה התורכית הגרו לארץ אלג’ירים רבים מצפון אפריקה והתישבו ביחוד בגליל ובחורן. השולטן עַבְּד אל־חמיד יִשֶׁב בשנת 1878 בקרבת גבול המדבר צ’רקסים וצ’צ’נצים מוסלמיים מקוקז ומדוברוצ’ה להיות תריס בפני שוכני המדבר. הם בנו ערים חרבות על תליהן (גרש, רבת בני־עמון) וכפרים עזובים והשתמשו לבנין בתיהם באבני החורבות הנפלאות.

עם העלייה ההולכת וגדלה של יהודים מאירופה ומאסיה החל משנת 1882 ועם יסוד מושבות עבריות חקלאיות מאז 1878 ושכונות עירוניות עלה השחר של תקופה חדשה להפרחת הארץ. היהודים הנהיגו שיטות עבודה וקולטורות חדשות, השביחו את החקלאות והרחיבו את ענפיה, נטעו צמחי תעשיה והנהיגו תעשיה חקלאית, הם העלו את פריון האדמה ואת ערן יבולה ע“י משק ההשקאה והרבו את הכנסות הממשלה. ערך היצוא גדל ותנועת המסחר בארץ גברה. אז לא יכלה גם הממשלה להתעלם יותר מהצורך בתקונים ובשכלולים, נסללו כבישים בין הערים הראשיות וניתן לחברה צרפתית רשיון לבנות מסלת ברזל בין יפו לירושלים ( 1891/92). הממשלה בנתה בכספים, שנאספו על ידה בתפוצות האסלאם, את מסלת הברזל החג’אזית דמשק – מדינה (1905־1900) וחברה אותה עם חוף ים התיכון ע”י בנין הקו חיפה־דמשק (1908). היא גם מתחה חוטי הטלגרף על פני הארץ עד גבול המדבר. בתי דואר של ממשלות אירופה (אוסטריה, איטליה, רוסיה וגרמניה), שנפתחו בירושלים ובערי החוף, הוסיפו למשא ומתן המסחרי בְּטְחָה, והבנקים שנוסדו הועילו הרבה להרמת המצב הכלכלי. מבניני התורכים בתקופת שלטונם בארץ נשארו לזכרון חומת ירושלים, שנבנתה במצות השולטן סלימן המפואר בשנים 1539 ־ 1536, ואי־אילו מצודות לשמירת אוצרות המים (ברכות שלמה, אנטיפטרס = ראש העין) וגשרים, גורלה של הארץ נחתך כשהצטרפה תורכיה במלחמת העולם הראשונה לגרמניה. ביום 2 לנובמבר 1917 שברו צבאות ההסכמה את החזית התורכית־הגרמנית על יד עזה, ובמשך שנת 1918 נכבשה על ידיהם כל הארץ. הממונות עליה נמסרה ע“י חבר הלאומים לבריטניה הגדולה, שהתחיבה בהכרזת בלפור המפורסמת מיום שני לנובמבר 1917 ובתעודת הממונות המאושרת ע”י 52 מדינות לשים את הארץ בתנאים מדיניים, הנהלתיים וכלכליים כאלה, אשר יבטיחו את יסודו של בית לאומי יהודי בארץ. עקב ההסכמים, שנעשו עם גמר המלחמה בין הממשלה הבריטית ובין הממשלה הצרפתית, סופחו חלק גדול של הגליל העליון למדינת הלבנון והשטח מהידמוך וצפונה לסוריה.

בתקופת שלטון תורכיה בארץ־ישראל משמשים בישוב היהודי אור וחושך בערבוביה. כשהארץ היתה לחלק מהממלכה העותמנית הגדולה, עלו אליה מתורכיה יהודים רבים מגולי ספרד ופורטוגל. הואיל ובימים ההם היתה עכו עיר החוף הראשית של ארץ־ישראל, השתקעו רוב העולים בצפת ובכפרי הגליל ופתחו שם את המסחר ואת התעשיה, והיהודים ילידי הארץ המשיכו לעסוק בעבודת האדמה וראו ברכה בעשיית יין ושמן, שנשלחו חוצה לארץ. גם בירושלים גדל הישוב ע“י עולים חדשים. בירושלים ובצפת נוסדו ישיבות, שבהן עסקו חכמים רבים בתורת הנגלה והנסתר, חזוק הישוב והרחבתו מצד אחד ומצד שני תופעות טבע שונות, כגון רעידת האדמה, שבה נהרס המסגד אל־אקצא על הר המוריה, עוררו במחצית הראשונה של המאה הט”ז תנועה משיחית כבירה, וחכמי צפת חדשו את הסמיכה כהתחלה לשלטון לאומי־דתי בארץ האבות. סמן של “אתחלתא דגאולה” ראו היהודים גם בפעולת התישבות רחבה, שהתחילו בה דון יוסף נשיא וחותנתו חנה גְרָצְיָה מֶנְדֶס, אשר קבלו מהשולטן סלימן המפואר את הרשיון לבנות את טבריה השוממה ולישב בעיר זו ובעמק גניסר יהודים. אולם הנסיון הזה שקע בתהו ובהו, ששרר אז בארץ בגלל מלחמות האזרחים ועריציהם. בסוף המאה הט“ז מתחילה ירידתו של הישוב היהודי. מקרי רעש, מגפות, רעב, שלטון העריצים והמהומות הפנימיות מביאים כליה על העדות היהודיות, מטעמים אלה לא היה גם בכחם של העולים ממזרח אירופה כתוצאה מגזרות ת”ח ות“ט להחזיק מעמד בירושלים, ובצר להם נגררו אחרי משיח השקר שבתי צבי, שהופיע בשנת 1663 בירושלים. גם העדה האשכנית, שנוסדה בשנת 1700 בירושלם ע”י ר' יהודה חסיד משדליץ שבפולין ושלש מאות חסידיו, נתבטלה ונתפזרה מסיבת רדיפות נוגשיה הערביים. תנועה חדשה של עלייה לארץ נתעוררה במחצית השניה של המאה הי“ח בקרב יהודי ליטא ופולין ונמשכה גם במחצית הראשונה של המאה הי”ט. ע“י עליות אלו נוסדו עדות חדשות של יהודים אשכנזים בערי הארץ. אולם, עוני ורעב. מגפות ורעידות האדמה פגעו בהם קשה מאד, וכשבאה בשנת 1841 התמורה המדינית בארץ־ישראל היה ישובה היהודי קטן ומספרו לא עלה אז על 7,600 נפש. מרכזיו היו ב”ארבע הארצות" (בכנוי זה השתמשו היהודים במכתביהם לחו"ל) ירושלים, חברון, צפת וטבריה, וקהלות קטנות התקיימו בעכו, בחיפה, ביפו ובכפרי הגליל פקיעין ושפרעם. בהשתבח מצב הבטחון בארץ גדלה העליה היהודית, ובשנת 1856 הגיע כבר מספרם ל־ 18,500 נפש. אם עד אז עלו היהודים מטעמים דתיים גרידא, כדי לחיות בה על התורה ועל עבודת הבורא, הרי תנועת חבת ציון, שנתעוררה באירופה בשנות הששים של המאה שעברה, הניעה הרבה יהודים לעלות לארץ־ישראל, לבנות את הריסותיה ולהחיותה ולחיות בה חיים של עבודה ויצירה. בשנת 1870 נוסד ע"י חברת כל ישראל חברים בית הספר החקלאי מקוה ישראל במטרה לחנך בו את יהודי המזרח לעבודת האדמה. בשנת 1878 יסדו יהודי ירושלים את המושבה החקלאית הראשונה פתח תקוה בקרבת מי הירקין. החל משנת 1882 עלו יהודים בהמוניהם, הם התישבו על הקרקע, פתחו את הארץ בחקלאות, במסחר ובתעשיה ויצרו את התנאים להרחבת הישוב היהודי. לפני מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר היהודים בארץ עד 90,000 נפש וישוביהם החקלאיים ל־48.

הזמן החדש העברת הארץ לשלטון הממונות הבריטית פתחה תקופה חדשה בתולדותיה. מצד אחד עוררה הכרזת בלפור תנועה גדולה של עליה יהודית ושל בנין ויצירה, ומאידך נשנו מאז 1920 הפרעת הסדרים ופרעות הערבים ביהודים. היהודים ראו במנוי היהודי הרברט סמואל לנציב העליון הראשון בארץ־ישראל אות נאמן להגשמת הבית הלאומי היהודי. כתוצאה מהתעמולה הערבית נגד הבית הלאומי הכריזה ממשלת בריטניה הגדולה ב“ספר הלבן” מיולי 1922 על הפרדת עבר־הירדן מזרחה משטח ארץ־ישראל בתור יחידה מדינית מיוחדת עם שלטון־בית ערבי, שעליה אינם חלים סעיפי כתב הממונות הנוגעים ליסוד הבית הלאומי ליהודים. ממשלת הממונות התחילה מיד בתקונים ובסדורים המיועדים להרים את מצבה הכלכלי של הארץ. קו מסלת־הברזל, שהצבא הבריטי בנה בשנות המלחמה ממצרים עד עזה, הוארך עד חיפה. נסללה רשת של כבישים לאורך הארץ ולרחבה, הושגו הסכמי מסחר עם סוריה ומצרים, נבנה נמל מצוין בחיפה ונעשו תקונים בסדרי בית המשפט, בעניני הכספים והבראת העם.

זרם העליה היהודית החדשה החל משנת 1882 הביאה ברכה רבה לארץ. החלוצים הנלהבים, ברובם בעלי השכלה ותרבות, הכשירו במסירות נפש נפלאה את שטחי הארץ העזובים והפכו אותם לאדמת ישוב. הם יבשו בצות, סללו כבישים, סקלו שדות, התקינו מדרגות בהרים, נטעו יערות, חפרו בארות ובנו כפרים למופת, כבני יהודה בימי נחמיה הגנו על בנין הארץ בפני צריו. עד שנת 1943 נוסדו בכל רחבי הארץ 247 ישובים חקלאיים. תופעה חדשה בשטח ההתישבות החקלאית היהודית הם הקבוצות והקבוצים, שבהם מיוסדים החיים החברתיים והכלכליים על יסודות שתופיים לפי המשנה האחרונה של תורת הסוציאליות. במושבים הבנויים גם הם על אדמת הקהק“ל הונהג שתוף מסוים במשק הכלכלה, תל אביב, שהתחילו בבנינה בשנת 1909 כפרבר יהודי של יפו, התפתחה לעיר העברית הראשונה והיתה במספר אוכלסיה לעיר הגדולה ביותר בארץ־ישראל ולמרכז תעשיתי ומסחרי חשוב, בהבנות בה בשנת 1936 נמל היתה תל־אביב ל”שער ציון“. אם המושבות פתח תקוה היתה גם היא לעיר עברית. במספר רב של מושבות עבריות אחרות הונהג שלטון מוניציפלי ע”י מועצת מקומיות. בצעדי ענק התפתחה התעשיה הקלה והכבדה, שבה השקיעו היהודים הון, מרץ, עבודה ונסיון רב, ותודות לכך היתה ארץ־ישראל במלחמת העולם השניה מקור בעל ערך רב להספקה לצבא במזרח התיכון. ארץ־ישראל היתה גם למרכז רוחני ותרבותי של עם ישראל. גולת הכותרת של רשת גדולה של בתי ספר עממיים, תיכוניים ותכניים מכל הסוגים ומוסדות מחקר שונים היא האוניברסיטה העברית בירושלים, שנוסדה בשנת 1925.

מספר יושבי ארץ עבר־הירדן מערבה, שנקראה רשמית פלשתינה (א"י), היה לפי המפקד של 1931 1,035821 נפש, מהם בערים ובכפרים 969,268 נפש ונודדים 66,523, מהתושבים וקבועים היו 759,312 מושלמים, 174,610 יהודים, 91,398, 9,143 דרוזים, 350 בהאים, 182 שומרונים, 421 אנשים בלי דת, בסוף שנת 1940 העריכה הממשלה את מספר התושבים הקבועים ל 1,460,900 נפש. הגִדוּל ב־50.7% בא מהרבוי וטבעי הגדול בין הערבים ומהעליה היהודית הגדולה, את מספר היהודים העריכו באותו זמן ל־485,819 נפש. שעור הצפיפות היה 58 נפש על קמ“ר אחד. בו בזמן ישבו בארץ עבר הירדן מזרחה לפי האומדנה 450,000 נפש ושעור הצפיפות בה היה 5 נפשות על קמ”ר אחד.

ביום ה' אייר תש“ח (14 מאי 1948) עזבו השלטונות הבריטיים את הארץ, ובו ביום הכריזה הממשלה הזמנית של ישראל על תקומת מדינת ישראל. צבאות המדינות הערביות, שפלשו לארץ, נוצחו במלחמת הגבורה של צבא ההגנה לישראל, ורובם של הערבים תושבי שטח מדינת ישראל יצאו בעקבות צבאות הפולשים הנסוגים, שערי הארץ נפתחו לרווחה לקבוץ גלויות, והמוני היהודים נקלטו בה. עד סוף שנת תש”י נוסדו במדינת ישראל 321 ישובים חדשים ואוכלוסיה הגיעו ל־ 1,300,000 נפש מהם 1,140,000 יהודים.

ב. גבולות הארץ.

גבולות ארץ־ישראל היו נתונים בכל תקופות ההיסטוריה לחליפות ושנויים, הם נשתנו עם התמורות המדיניות בארצות השוכנות בחופו הדרומי־המזרחי של ים התיכון ובאסיה הקדמית.

א. גבול האבות

גבול האבות הוא הגבול הנרחב ביותר, אלה הם הגבולות האידיאליים, שנועדו לעם ישראל בהזדמנויות שונות לעתיד לבוא; הם המטרה, שאליה שאפו האבות. בברית בין הבתרים הבטיח ה' לאברהם לתת לזרעו “את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקיני ואת,הקדמוני ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי” (בר' טו, יח־כא).

כאן יש לפנינו שטח נרחב מאד המוגבל ע"י שני נהרות מן הקצה אל הקצה: נהר מצרים, הוא הזרוע הימנית של יאור מצרים, שהשתפכה בימי אברהם לים פלוסיון בקצה הדרומי המערבי של הארץ, ונהר פרת בקצֶהָ הצפוני המזרחי. לפי העמים הנמנים בין יושבי הארץ המיועדת נכללות בתוך גבולותיה הארץ שמשני עברי הירדן וסוריה כלה. המדבר הגדול המשתרע ממזרח לה פתוח לפני רועי צאן נודדים החפשים להדביר את עדריהם עד הנהר הגדול נהר פרת.

ב. גבול עולי מצרים.

משה ויהושע בהתקרבם אל המטרה נאחזו בהבטחה שניתנה לאברהם אבינו, והם קובעים את הגבולות כדלקמן:

א. "בֹאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים “ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת, ראה נתתי לפניכם,את הארץ בֹאו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם” (דב א, ז־ח), ושוב:

ב. “מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם” (שם יא, כד).

ג. “מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם” (יהו' א, ד).

ד. "זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי, מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב… מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמרי, והארץ “הגבלי וכל הלבנון מזרח השמש מבעל גד תחת הר חרמון עד לבוא חמת” (שם יג, ב־ה).

משה אינו כולל את ארץ החתים בתוך הגבולות. יהושע שואף לגבול האבות בהרחבתו הגדולה ביותר וכולל בו את כל ארץ החתים. אולם בתהליך הכבוש נעשתה המטרה הסופית ריאליסטית יותר. מה שנשאר עוד לכבוש הם גלילות הפלשתים עד שיחור מצרים, הוא נהר מצרים בהבטחה לאברהם; ארץ הגשורי היא הגולן עד החרמון. ארץ הצידונים עד אפקה שעל יד נהר אברהים בגבול האמרי, שתפס את כל צפון סוריה, וארץ הגבלי המגיעה עד טריפולי. ארץ הצידונים והארץ הגבלי כללו את הרכס המערבי של הלבנון. הלבנון מזרח השמש הוא הר אמנה, והחרמון מבעל גד (=באניאס) בדרום עד לבוא חמת מצפון הם קצות שני רכסי הלבנון.

שאלת גבולות הארץ מעסיקה את התנאים בדיונם במצוות התלויות בארץ והם קובעים:

“כל השופע ויורד מטורי אמנון (ג"א: טורוס אמנות, אמנה, אמנם) ולפנים – ארץ־ישראל, מטורי אמנון ולחוץ – חוצה לארץ. האניסין (הניסין) שבים רואים אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורוס אמנוס עד נחל מצרים. מן החוט ולפנים – ארץ־ישראל, מן החוט ולחוץ ־ חוצה לארץ” (תוס' תרומות ב, ב; חלה ב, יא; ב' גטין ח, א; יר' שביעית ו, א ־ לו, ע“ד; חלה ד ח־ט ע”א).

החכמים תפסו מרובה לפי גבול האבות. טורוס אמנות או טורי אמנון הוא רכס הרי אמנוס שבצפון סוריה הסוגר את מפרץ אלכסנדריטה מדרום, האניסין שבים הם האיים הקטנים או השוניות הבולטות מהים לאורך החוף, כגון בחוף צור, בחוף יפו ועוד, מהרי אמנוס מצפון עד נחל מצרים מדרום. בנחל מצרים התכוונו החכמים לנהר מצרים בגבול האבות (ראה למעלה). זאת להלכה, ואילו למעשה מבחינה המשנה בנוגע למצוות התלויות בארץ בין שלשה תחומים (שלש ארצות לשביעית, מש' שביעית ו, א; שלש ארצות לחלה, מש' חלה ד, ח): א) תחום עולי בבל מנחל מצרים עד כזיב, שעליו חלים כל דיני שביעית וחלה, תרומות ומעשרות. ב) תחום עולי מצרים עד הנהר (נהר קסמיה בגבול הצפוני הטבעי של הארץ) ועד אמנה (הרכס המזרחי של הלבנון), בו מקילים בדינים אלה, ג) תחום ארץ האבות מעבר לנהר ולאמנה. שטח זה דומה לארץ העמים, ואין המצוות התלויות בארץ חלות עליו.

ג. גבול ההתנחלות,

המטרה הראשונה של הכבוש וההתנחלות היא החלק הדרומי של הארץ היעודה. על הר סיני אמר ה' אל משה:

“ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר” (שמות כג, לא). הגבול הזה הוא מצומצם ביותר: ממזרח ים סוף, הוא המפרץ המזרחי של הים האדום; ממערב ים פלשתים, הוא הים הגדול; מדרום מדבר צִן ומצפון הנהר, הוא נהר אל־קסמיה. זהו השטח, שבו התנחלו תשעת השבטים וחצי השבט, היא ארץ הכנעני המסומנת בתורה במקום אחר (בר' י, יט) בקוים כלליים מצידון עד עזה, מכאן עד הקצה הדרומי של ים המלח ומכאן צפונה עד לשע. היא לשם =ליש =דן. זאת היא הארץ, אשר המרגלים תרו אותה ממדבר צִן עד רחֹב בדרך לבוא חמת. שני שבטים וחצי השבט התנחלו בעבר הירדן מזרחה מחבל ארגֹב עד נחל ארנון (חלוקת הארץ לשבטי בני ישראל ראה בפרק לתולדות ההתישבות בארץ, עמ' טו).

ד. גבול השלטון הישראלי לפי ההתפתחות ההיסטורית.

במקרא ניתן לנו בשני מקורות תאור טופוגרפי מדויק של גבולות הארץ הנרחבים. המקור האחד הוא עתיק יותר, אולי מתקופת הזוהר של מלכות ישראל, והמקור השני הוא מזמן גלות בבל, ויש להניח שסופר המקור השני היה לפניו המקור הראשון, ואין בין שני המקורות אלא שנוי שמות הנקודות, שבהן נקבע הגבול. נעמיד כאן את שני המקורות זה מול זה וננסה לבאר לנו לפיהם את קוי הגבול מכל צד:

מקור א': במדבר לד' ג־ יב והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום, והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צנה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר־אדר ועבר עצמונה. ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה. וגבול ים והיה לכם הים הגדול... וזה יהיה לכם גבול צפון: מן הים הגדול תתאו לכם הֹר ההר. מהֹר ההר תתאו לבוא חמת והיו תוצאות הגבול צדדה. ויצא הגבול זפרונה והיו תוצאותיו חצר עינן, זה יהיה לכם גבול צפון. והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן שפמה. וירד הגבול משפם הובלה מקדם לעין, וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה. וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח.

מקור ב': יחזקאל מז טו כ2 וזה גבול הארץ: לפאת צפונה מן הים הגדול הדרך חתלון לבוא צדדה. חמת ברותה סברים אשר בין גבול דמשק ובין גבול חמת. חצר התיכון אשר על גבול חורן והיה גבול מן הים חצר עינון גבול דמשק וצפון צפונה וגבול חמת ואת פאת צפון. ופאת קדים מבין חורן ומבין דמשק ומבין הגלעד ומבין ארץ ישראל הירדן, מגבול אל הים הקדמוני חמדו ואת פאת קדימה. ופאת נגב תימנה מתמר עד מי מריבות קדש נחלה אל הים הגדול, ואת פאת תימנה נגבה, ופאת־ים הים הגדול מגבול עד נכח לבוא חמת. זאת פאת ים.

בגבול הדרומי אין בין שני המקורות ולא כלום. לפי מקור א' יוצא קו־הגבול הדרומי מקצה ים המלח, נסוב דרומה־מערבה מנגב למעלה עקרבים, נמשך במדבר צִן בכוון הדרך ההולכת למצרים, עובר בשטח המעינות של קדש ברנע, חצר־אדר ועצמון ויוצא עם נחל מצרים לים התיכון. לפי מקור ב' עובר קו הגבול מנגב לתמר הקרובה למעלה עקרבים דרך מי מריבות קדש, היא קדש ברנע, לנחל מצרים ויוצא אתו אל הים הגדול. הגבול המערבי הוא לפי שני המקורות הים הגדול.

קביעת הגבול הצפוני היא במדה ידועה קשה: א) מפני שלכאורה אין התאמה בשני המקורות בין הנקודות המסמנות את קו־הגבול, ב) בגלל אי הבהירות של הכתוב במקור ב'. נברר לנו איפוא את נקודות הגבול בשני המקורות וננסה למצוא את הקו המשותף לשניהם. נקודות־גבול אלו הן:

לפי מקור א'	לפי מקור ב'
הים הגדול, הֹר ההר, לבוא חמת, צדד, זפרון, חצר עינן.	הים הגדול, דרך חתלון לבוא צדדה, חמת, ברותה, סברים בין גבול דמשק ובין גבול חמת, חצר התיכון אשר על גבול חורן.

לפי מקור א' נקודת המוצא של קו־הגבול הצפוני היא מקום אחד בשפת הים הגדול. משם הוא נמשך מזרחה להֹר ההר. הֹר אינו אלא צורה קדומה של הַר, הֹר ההר הוא ההר הידוע. גדול ההרים, הוא הלבנון. לבוא חמת הוא המבוא, הכניסה לחמת (השוה: ולמזרח ישב עד לבוא מדברה, דהי“א ה, ט; וילך שמו עד לבוא מצרים, דהי”ב כו, ח) הוא השער, בו עוברת הדרך הבאה מבקעת הלבנון אל עמק הנהר אורונתס, שבו נמצאת ארץ חמת. שער זה הוא מעבר צר ברכס הנמוך המהוה מעין סף בין הלבנון ובין הר אמנה ומפריד את בקעת הלבנון מעמק אורונתס. במעבר זה עובר הנהר אורונתס הבא מבקעת הלבנון ועל ידו נמשכת הדרך העולה לחֻמְץ ולחמת. שם העיר צדד נשתמר בכפר צַדַד הנמצא מעבר למעבר שבין הר אמנה ובין רכס ההרים שמצפון לו. הדרך הטבעית המובילה מטריפולי שעל שפת הים מזרחה אל מעבר להרים אלה עוברת בעמק שמצפ’־מזר' לטריפולי, סובבת את ג’בל עַכָּר בקצהו הצפוני של הלבנון, נמשכת מזרחה עד לבוא חמת ויוצאת בין ההרים צדדה. זוהי דרך הארחות ההולכת לתדמור, בה עוברים אמת המים הרומית מיַמַת קדש לארמון אל־קצר אל־ח’יר שבמדבר ובכוון הפוך צנור הנפט מעיראק לטריפולי. זפרון היא אולי זַעְפַ’רָן, מהלך 14 שעות מצפ’־מע' לדמשק בדרך לתדמור, מקום של ישוב קדום ובו חורבות רבות. חצר עינן היא קַרְיַתַּיְן, גם היא בדרך הארחות דמשק־תדמור. פטולמאוס מזכיר אותה בשם Goaria, בה נמצאות חורבות וכתובות יוניות באבני־בנין ובמצבות. בתקופת שלטון רומא עמדה במקום זה מצודה בשם Nezala ובה חיל־מצב לשמירת הדרך. היום נמצא כאן מחנה של בדוים בשם א־נָזְלָה.

מקור ב' קובע כגבול הצפוני את הדרך מהים הגדול לחתלון המובילה לצדד. דרך זו יוצאת מנקודה אחת הנמצאת נוכח לבוא חמת (השוה יחז' מז, כ), וזה מתאים למקור א‘. אם חתלון מסומנת כנקודת־סוף של הדרך, הרי בודאי היתה לה חשיבוּת ידועה בתחבורה של ימי קדם בין הארצות השכנות. במרחק 18 ק"מ בערך מצפ’־מע’ לצדד נמצא הכפר חַסְיָא בין השלוחות הצפוניות־המזרחיות של הר אמנה בדרך הארחות מדמשק דרך צדד לחֻמְץ, לחמת, (חָ’מָה) ולחלב ומשם בכוון הפוך לתדמור. המקום הזה ידוע במקורות היוניים בשם Assia ובלוח פויטינגר בשם Deleda. על יד חסיא חצובה בסלע ברכת־מים גדולה, שהמסורת המקומית מיחסת את עשיתה לשלמה המלך (השוה קהלת ב, ו). המקום הזה היה ידוע בזמן התלמוד בשם אסיה (אסיא) או עסיא כעיר העומדת על הגבולין בין דמשק ובין אפמיאה שבצפון סוריה ². בימי הגזרות היו חכמי ארץ־ישראל הולכים לאסיה (עסיא) לעבר את השנה ³. מהברֵכה שבאסיא היו מחלקים מים לערים אחרות, ובני אסיא (עסיא) היו עולים לרגל ליבנה ופונים בשאלותיהם לחכמיה, שהיו פוסקים להם הלכה ⁴. קו־הגבול הצפוני נמשך איפוא משפת הים דרך חתלון=חסיא לצדד. חמת, היא חמת צובה (דהי"ב ח, ג־ד). וברותה. היא בַּרֹתַי (ש"ב ח, ח), הן שתי ערים חשובות בארם צובה, שהשתרעה מהמורד המזרחי של הלבנון לתוך המדבר שממזרח להר אמנה. מצדד נמשך קו־הגבול דרומה־מזרחה לאורך הגבול המזרחי של מחוזות הערים חמת־צובה וברותה. סברים המקבילה לזפרון וחצר התיכון המקבילה לחצר עינן הן כנראה מקום אחד בשנוי השם לפי מצב הענינים בתקופות שבהן נכתבו. מקור ב' מסכם לבסוף ליתר בהירות את תאור הגבול הצפוני בהתאמה למקור א' בקו כללי אחד: הים – חצר עינון שבין גבול דמשק ובין גבול חמת. את סוף הפסוק: ואת פאת צפון – יש לקרוא: זאת פאת צפון, בהתאמה למקור א' זה יהיה לכם גבול צפון. הגבול הצפוני כפי שתואר בשני המקורות כולל בתוך ארץ־ישראל את שני רכסי הלבנון ואת בקעת הלבנון ⁵.

קו הגבול המזרחי נמשך לפי מקור א' מחצר עינן שפמה. תרגום יונתן כותב לאפמיאה והתרגום הירושלמי לאפמיאס. אפמיאה=אפמיאס אינה אלא פמיאס=באניאס שעל יד מקור הירדן. הקו הזה נמשך באלכסון מצפון־מזרח לדרום־מערב ועובר בין שטח דמשק ובין חורן בגבול הטבעי המסומן בערך ע"י ג’בל א־שָׁרְקי, בַּחְרַת אל־עַטַיִבָּה, נהר אל־אַעְוַג‘, נהר א־סַּבּרָנִי ונהר אל־מַעַ’נִיָה. ארם דמשק נכללת בתוך הגבול. מפמיאס נמתח קו־הגבול הרבלה מקדם לעין. הרבלה אינה רבלה שבארץ חמת הנמצאת מעבר לגבול הצפוני של ארץ כנען ואינה יכולה איפוא להיות בגבולה המזרחי. הצורה הרבלה מציינת את כוון קו הגבול אל מקום שנקרא רֶבֶל ⁶. פרושו של השם רבל, בערבית ربل = רִבְּל, הוא מקום שמן, דשן, מקום של דשא ועשב רך. התרגומים הארמיים והתרגום הרומי משוים את הרבלה עם דפני הנמצאת בשטח משקה ופורה מאד בעמק החולה מדר’־מזר’ למקור נהר א־לִּדָּן, הוא העין הנובע לרגלי תל אל־קָצִ’י. יתכן גם, שמקדם לעין מכוון לעיון, עיר בנפתלי הנזכרת גם ברשימת תחותמש השלישי בצורה עין. משם ירד הגבול בעקבות הגבול המדיני של זמננו דרומה בעברו על כתף ההר ממזרח לים כנרת ולאורך הירדן וים המלח. זאת היא הארץ שנועדה לתשעת המטות וחצי המטה לאחר שבני ראובן וגד וחצי מטה מנשה התנחלו ממזרח לירדן (במד' לד, יג־טו).

מקור ב' מקצר בתאור קו הגבול המזרחי. הוא הולך בעקבות מקור א' במתחו את הקו בין חורן ובין דמשק. הירדן הוא הגבול בין הגלעד ובין ארץ־ישראל והמשכו הוא הים הקדמוני. גם כאן גומר תאור הגבול במלים “ואת פאת קדימה” שצ"ל: זאת פאת קדימה. השטח שמעבר לירדן מזרחה היה בזמן כתיבת מקור נ' כלו נכרי.

האם חל שלטון ישראל בזמן מן הזמנים בתוך הגבולות הנרחבים האלה? אמנם כן, ואף יותר מזה. בתקופת הזוהר של מלכות ישראל בימי דוד ושלמה היו גבולות הארץ נרחבים ביותר. דוד הכניע את הפלשתים, את עמון ומואב, כבש את אדום ואת ארם דמשק וימנה בהן נציבים וישם את ארם צובה למס עובד, ותועי מלך חמת. שארצו גבלה מדרום בארם צובה, ראה את עצמו נאלץ לשלוח מתנות לדוד ולכרות אתו ברית (ש"ב ח. א ואילך). יואב פקד אמנם את שבטי ישראל בשטח של התנחלותם המוצקת מדן ועד באר שבע. אבל הוא בקר לתכלית זו גם בצור ובצידון ובערי הכנעני והחוי (שם כד, ו־ז). כשדוד חזק את המדינה והעלה את ארון הברית מקרית יערים לעיר דוד הקהיל “את כל ישראל מן שיחור מצרים עד לבוא חמת” (דהי"א יג, ה). בעלות שלמה על כסא המלוכה היתה המדינה הישראלית המורחבת מגובשת, והוא משל “בכל הממלכות מן הנהר ועד ארץ פלשתים ועד גבול מצרים” (מ“א ה,א; דהי”ב ט, כו), הוא רדה “בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה” (מ"א ה, ד), אבל רק את תחום הישוב הישראלי הקבוע משני עברי הירדן חלק לנציבויות אדמיניסטרטיביות (שם ד, ז־כ).. אם כי יהודה וישראל ישבו ביחוד מדן ועד באר שבע (מ"א ה, ה), הרי בא לחוג אתם את חנוכת בית המקדש “קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים” (שם ח, סה). שלמה בנה ערים בלבנון ובכל ארץ ממשלתו (שם ט, יט) וצי אניות בעציון גבר. בהתפורר המלוכה הסירו מעליהם העמים מסביב את עול מלכות ישראל ואף התקיפו את ממלכות יהודה וישראל, ורק פעם אחת הושגו שוב לזמן קצר הגבולות המורחבים כשירבעם השני “השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה” (מ"ב יד, כח). בתוך גבולות אלה ישבו אז עברים רבים, כי הנביא עמוס מאיים על “השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון”, שה' יקים עליהם גוי ולחצו אותם מלבוא חמת עד נחל הערבה (עמוס ו, יד).

ה. גבול עולי בבל או תחומי ארץ־ישראל כפי שהחזיקו עולי בבל.

בספרות התלמודית נשתמרה רשימה של מקומות בארץ־ישראל המציינים את תחומי הארץ כפי שקבעום חכמי התלמוד בנוגע למצוות התלויות בארץ (שביעית, תרומות ומעשרות, חלה). השטח המובלע בתוך התחומים האלה הוא ארץ־ישראל, והוא חייב במצוות אלו. לא כן המקומות הנמצאים מחוץ לגבול עולי בבל. אלה הם בבחינת ארץ העמים ופטורים מהמצוות. כשנמתח קו דרך המקומות הרשומים ברשימה נקבל את הגבול המדויק. לגבול זה קראו גבול עולי בבל או תחומי ארץ־ישראל כפי שהחזיקו עולי בבל.

את הרשימה הזאת נשתמרה בארבע נוסחות: א) תוס' שביעית ד, יא; ב) יר' שביעית ו, א ־ לו, ע“ג; ג) ספרי עקב סי' נ”א; ד) ילקוט שמעוני סי' תתע“ד, אולם כל הנוסחות לא זו בלבד שאין התאמה ביניהן בנוגע לסדר המספרי של שמות המקומות, אלא יש והשמות עצמם הם משובשים ומסורסים עד כדי כך, שגם השואת חלופי הגירסות אינה עוזרת לפענוח המתקבל על הדעת. למה הדבר דומה? לבנין ישן נושן, שנהרס ונבנה מחדש פעמים רבות בזמנים שונים מהחמרים הישנים ע”י בנאים בלתי מנוסים, שהרכיבו את אבני הבנין שלא במקומן ולפעמים אף שברו אותן כדי להתאימן בדוחק, ובאופן זה טשטשו את הצורה הראשונית של הבנין.

מי היו מחברי הרשימה? יתכן שהתנאים הראשונים מבתי מדרשם של הלל הזקן ושמאי, בזמן שהמדינה היהודית התגבשה במדה ידועה והשתרעה משני עברי הירדן, ראו צורך חיוני לערוך רשימה של מקומות הספָר, ולפיה פסקו הלכה בכל השאלות הנוגעות למצוות התלויות בארץ. ואולם הרשימה הראשונה לא נשארה קבועה לדורות. במשך הזמן הורחב השטח המדיני ואתו גם הישוב היהודי בכפרים ובעיירות, ביחוד לצד צפון ולצד מזרח (ראה את התפתחות המדינה היהודית בפרק לתולדות ההתישבות בארץ), ועם הרחבת הגבולות נשמטו מתוך הרשימה הראשונה שמות אחדים של ערים, שהגבול התרחק מהן, ונוספו שמות חדשים של מקומות הספָר המורחב. כך צריך להבין את הסבה, משום מה חסרים במקורות המאוחרים שמות הרשומים במקורות הקדומים, ולהיפך. הברייתא העתיקה נמסרה מדור לדור בכתב ובע“פ, עד שר' חייא הגדול (ר' חייא רבה), שעלה מבבל כמאה וחמישים שנה אחרי חרבן הבית השני והשתקע בבית מדרשו של ר' יהודה הנשיא לראשונה בצפורי ואח”כ בטבריה. אסף אותה וסדרה מחדש, ברייתא זו שייכת לחלקים הקדומים ביותר של אוסף התוספתא. ממנה עברה לתלמוד הירושלמי ולספרי. הנוסחה של הילקוט היא, כפי שאפשר לראות ע“י השואה, העתק מהספרי, כי מלבד חלופי־גירסות אחדים אין בין שתי הנוסחות האלה ולא כלום. במשך קרוב לשני אלפים שנה העתיקו את הרשימה על נוסחותיה השונות, והמעתיקים, שלא ידעו את הארץ. הכניסו בו ביודעים ובלא יודעים שנויים וטעויות־כתיב ושבשו ע”י כך את הצורות הראשונות של השמות. בדורות האחרונים של התנאים וביחוד בימי האמוראים נתעוררו שאלות בקשר עם תחומי הישוב היהודי, שהיו נתונים לשנויים וחליפות. הדבר הזה משתקף בברייתות מאוחרות ובהלכות שבמשנה ובתלמוד הירושלמי, כפי שנראה להלן בהערות לענינים.

ר' אישתורי הפרחי היה הראשון שעסק בברור גבולות הארץ עפ“י התורה ודברי החכמים בספרו “כפתור ופרח”, שהאיר את עיני חכמי ישראל שחיו אחריו. ר' אישתורי חקר את הארץ מכל הבחינות מתוך ראיה והסתכלות אישית וזהה את המקומות הנזכרים במקרא ובתלמוד עם המקומות שהיו קיימים בזמנו. הראשונים שהפנו את תשומת לבם לברייתא של תחומי עולי בבל היו חכמי אומות העולם Lightfoot⁷ ואחריו Reland ⁸. שני חכמים אלה נצלו בכלל את אוצר הידיעות הטופוגרפיות הגנוז בספרות התלמודית לשם זהוי המקומות בארץ־ישראל בזמנם. לפני מאה שנה בערך נסה ר' יהוסף שווארץ, תושב ירושלם, לברר את תחומי עולי בבל ⁹ ולא הצליח משום שהשתמש רק בנוסחת הירושלמי בלי להזדקק ליתר הנוסחות וגירסותיהן. בזהוי המקומות לא שם לב למטרה העיקרית, כלומר לקבוע באמצעות המקומות האלה את קוי הגבול. עשו עוד אי־אלה נסיונות בכוון זה הרב דוד אופנהיים ¹⁰ ונ. בריל ¹¹. בפעם הראשונה עסק אדולף נויבאואר ברשימה בהיקף רחב ע”י השואת ארבע הנוסחות בשום לב לזהוי המקומות לפי מסקנות המחקר הטופוגרפי, ההיסטורי והלשוני בזמנו ¹². אולם גם הוא לא זו בלבד שהשאיר מספר די גדול של שמות מקומות בסימן שאלה, אלא שגם זהוייו הם ברובם לא מוצלחים, ומשום כך אינם יכולים לעזור לבנין קו הגבול. צבי הירש הילדסהימר הקדיש לברור תחומי עולי בבל עבודה רבת־היקף ¹³, שבה השתמש בכל המנגנון המדעי לשם הבהרת הסבך שבנוסחות ובגירסות השונות ולזהוי מקומות הספָר לפי מסקנות חקירת הארץ עד זמנו. עבודה זו עזרה במדה רבה לברור הבעיות הקשות ביותר בתאור קו הגבול, שקבל בפעם הראשונה צורה מוחשית. א. מ. לונץ הקדיש גם הוא לברייתא הקדומה מאמר חשוב, שבו האיר כמה שאלות באור חדש ¹⁴. לאחרונה טפל בבעיה זו פרופ' ש. קליין כיד בקיאותו הרבה הטובה עליו ¹⁵.

להלן אנסה, בלי להכנס בוכוח עם החוקרים הנ“ל, לסדר מחדש את קו תחומי עולי בבל על יסוד חקירותי בטופוגרפיה ההיסטורית של ארץ־ישראל. למטרה זו הנני מביא כאן את ארבע הנוסחות של הרשימה בצרוף חלופי הגירסות מתוך כתבי־יד ודפוסים שונים. ביסוד הנוסחות מונחת נוסחת התוספתא לפי הוצאת צוקרמנדל ¹⁶, נוסחת הירושלמי לפי דפוס ראשון ויניציאה מש' רפ”ג, נוסחת הספרי לפי דפוס ראשון ויניציאה מש' ש“ו ונוסחת הילקוט לפי דפוס וילנא, ואליהן מצורפות (בסוגרים) הגירסות של התוספתא לפי כת”י ארפורט, כת“י וינה וכת”י לונדון, הגירסות של הירושלמי לפי כת“י ליידן. כת”י לונדון ודפוס וילנא, הגירסות של הספרי לפי כת“י לונדון וכת”י הוַטיקן ברומי, הוצאות פינקלשטיין ואיש־שלום ודפוס וילנא ושל הילקוט לפי כת"י אוקספורד.

מתוך הנוסחות והגירסות השונות בחרתי בכל מקרה ומקרה בגירסה הנראית לי, לפי מצב הדברים, כנכונה ביותר, זהיתי את המקומות וסדרתי אותם בהתאם למצבם הגיאוגרפי. כיסוד לסדר המספרי משמש סדר נוסחת התוספתא, שהיא הראשונה בזמן והמפורטת ביותר, וממול לכל שם ברשימה זאת רשום מקבילו ביתר הנוסחות בצרוף המספר הסדורי שלו, כפי שהוא רשום במקורו. בברור הטופוגרפי וזהוי המקומות הבאים אחרי הרשימה קצרתי בפרטים, והמעונין בהם יעיין נא בערכים הנדונים בגוף הספר. בסוף באה ריקונסטרוקציה של הרשימה כתוצאה מהברורים שקדמו לה. על פיה צוין קו־הגבול של תחומי עולי בבל במפה המצורפת לרשימה.

רשימת המקומות המובלעים בתחומי ארץ־ישראל עד מקום שהחזיקו עולי בבל

א	תוס' שביעית ד, יא	ב	יר' שביעית ו, א ־ לו, ע"ג	ג	ספרי עקב סי' נ"א	ד	ילקוט שמעוני עקב סי' תתע"ד
1	פרשת אשקלון	1	פרשת –	1	פרשת אשקלון	1	פרשת אשקלון (בכל פרשת אשקלון)
2	חומת מגדל שרשן דקיסרי (חומר מגדל שר שינה, שרשינה, שרשונה)	2	חומת מגדל שיד (שיר, חומת מגדל שור)	2	חומת מגדל שרשך (שרשן, שר שן)	2	חומת מגדל שרשך (שרשן)
3	שור דרור (שינא ודור ושורא דקיסרי, שורא דרור, שינא ודור)	3	שינא דדור (דרור)	3	דור (דר)	3	דור (דירו, דיר)
4	שורא דעכו (שורה דעכו)	4	שורא דעכו	4	חמת ועכו (חומות עכו, חמת עכו, חומת עכו)	4	חמת ועכו (חומת עכו, חמת עכו)
5	כבריתא (כבריתה, כברתא)	6	כברתה (כברתא)	7	סברתא (כברתא, מברתא)	7	סברתא (נברתא, נכרת', כברתא)
6	ריש מעון רגעת (ריש מייא דגעתון)	15	ראש מי געתון (געתן)	5	מגיאתו (ראש מגיאתו, האש מגיאתו)	5	מגיאתו (מגיאתון)
7	רגעתן גרמא (געתון גרמא, ועתין גרמא, וגעתין גרמא)	16	געתון (געתן) עצמה	6	גיעתו (גיאתו) עצמה	6	גיעתו (גיאתו) עצמה
8	אגר זניתא (כזניתא, כוניתא)	7	בית זניתא (זנותה)	8	בית זנותא (זניתא, כומתא, בית מיתא)	8	בית זנותא (זניתא)
9	קצטרא דגליל (קנטרי דגלילא, קצטרי דגלילה, קצטריה דגלילה)	5	קציריא (קצרא, קצירא) דגלילא	9	קצרא דגלילא (דגליא, וגלילא)	9	קצרא דגלילא (דגליא, רגליא)
10	קביא רעיתא (קובעיא, קובעאייא דראתון, קובע אייא דראתון)	8	קובעיא (קובעייא)	10	קנייא דעייא (קנייא רעייא, קבייא רעייתא, קבייתא רעייתא, קבייא דעייתא)	10	קנייא רעייא (קבייא רעאתא, רעייתא רעייתו, עייתו)
11	תפלית (תפנא, תפני', תפניא)	11	תפניס (תפנית)		חסר –		חסר –
12	סניפתא (כנפתא, סנפתא)	12	סנפתא (סנפתה, ספנתה)	21	ספנתא	21	ספנתא
13	סחרתא דיתיר (סהרתא דיתר)	13	מחרתא (מחרתה) דייתיר	13	נהוראתא (נחורתא, סחורתא, פחורתא) דיתר (דייתיר)	13	נהורתא דיתר (נחורתא דייתר)
14	מומתא דבור (מלתא דכור, מלתא דכו')	9	מילתה דכור (מילתא דבור, דביר, דכיר מלחא דכור, מילת דביר)	12	כמותא דכריין (במותה, כמותא, נמותב דביריין)	12	כמותה דכריין (במתא, במותא, במותח דביריין, דבוריין)
15	ממציא דעכתא (דגתא)	14	ממציא דאבהתא	11	מצי רעבתא (מציא דעבתא, מצויאר רעבתא, מצייא דעבתא, ממציא דעבתא מצרייא רעבתא)	11	מצי רעבתא (מניא רעבתא, מציא רעבתא דעבתו, מצייא רעבתא)

גבולות הארץ

א	תוס' שביעית ד, יא	ב	יר' שביעית ו, א ־ לו, ע"ג	ג	ספרי עקב סי' נ"א	ד	ילקוט שמעוני עקב סי' תתע"ד
15א	חסר –		חסר –	15	בית עד (בית ער)	15	בית עד (בית ער)
16	מי שפר (מספר, מדפ')	17	מי ספר	20	מיסף	20	מיסף
17	עילי רבתא (אולם רבתא)	20	אולם (אילים) רבתא (רבתי)	17	לולא (לילא) דבתא (רבתא דרבתא)	17	לולא דבתא
18	כוריי (טריי) רבתא (חסר בכת"י ארפורט)	10	בוריי (ביריי, בוראי. בורייא) ונתא (רבתו)	18	דבתא (חסר בכת"י וינה ובדפוסים אחרים	18	דבאת (חסר בדפוסים אחרים)
19	מחרשת (מחרש, סחרשת, טחרשת,)	18	מרחשת	16	מרעשת (מרעשתא)	16	מרעשת (מרעשתא)
20	נחלא דיפצאל (חסר בכת"י ארפ')		חסר –	14	נחלא (נחלה) דאבצאל (נחלא דא בעאל)	14	נחלא דאבצאל (נחלה דאביצאל)
21	עולשתא		חסר –		חסר –		חסר –
22	מגדל חרוב	19	מגדל (מגדול) חרוב		חסר –		חסר –
23	נקיפת דעיון (נוקבתא, נקבתא, נקובתא דעיון)	21	נוקבתא דעיין	22	נקובתא רעיון (נקיפתא דעיון, נקיבתא רעיון, דעיין, רעיון, נקיבתא רעייא. רעייון)	22	נקובתא רעיון (נקובתא דעיון)
24	מיישא (מישא, חסר בכת"י ארפ')		חסר –		חסר –		חסר –
25	תוקרת (תיקרת, תיקרא)	22	תוקרת (תיקרת, חקרת)		חסר –		חסר –
26	כפרא דבר סנגרא (כרכא דבר סינגורא, כרבא סינגורא)	23	כרכא (ברכה) רבא ובר סנגדא (כרכה רבה דבר סנגרא)	19	כרכא דכר (דבר) סנגרא (קרבא דבר סנגרא)	19	כרכא דבר סנגרא
27	תרנגלא עילאה דלעילא מן קיסרין (תרנגולא עילייא דקיסרין)	24	תרנגולא עילאה דלמעלה (דלעילא) מן קיסרין (דלמעלן מקיסרין)	23	תרנגולא (תרנגלא, תרנוגלא) עילאה דקיסרי (דכיסרי, דקיסרין)	23	תרנגולא (תרנגלא) עילאה דקיסרי (דקסרי)
28	בית סוכת	28	בית סכל (סכלי, סבל)	24	בית סוכת (סוכות)	24	בית סוכת
29	סכל (קנת)	29	קנת	25	קנת (יקנת, יונקת, ינקת)	25	קנת (יונקת)
30	רקם דחגרא (רקם דודגרה, רכה)		חסר –	26	רקם תחגרא (דחגרא, דאגרא, רגם דחגר)	26	רקם תחגרא (דחגרא, רגם דחגרא)
31	טרכונא דבתחום בצרה (טרכתא דמתחם – בדמתחת – לבוצרה, לבצרת)	25	טרכונא דמתחום לבוצרה (תרכונה דמתחס לבוצרה)	27	טרכונא (טרגונא, טרבונא) דנימרא דבתחום בוצרא (ביצרא, טרכונא דזימרא דביתחום בוצרא – נוצרא, טורבינא דזימרא דתחום בוצרא)	27	טרכונא דנימרא דבתחום בוצרא (טרגונא דזימרא, טרנונא דזימרא דכתב רב חומוס, תנחום; נוצרא, נורבונא, טרבונא דזימרא רבת רב תחום נוצרא)
32	חשבון	32	חשבון	29	חשבון	29	חשבון
33	יוקפא (יבקא)	33	יבקה (יבקא, יובקה)		חסר –		חסר –
34	נחלא דזרד (נחלה דורד)	34	נחלא דזרך (דזרד)	30	נחלה דורד (נחלא ורד, נחלה דורד, תחלת זרד, נחלת דור, נחלת זרך)	30	נחלה דזרד (נחלה דור, נחלת דוד)
35	רפיח והוגרה (רפת וחונרה, וחוגרה, חוורה, רפח וחונרה)	30	רפיח דחגר (דחגרא)		חסר –		חסר –
36	עמון ומואב		חסר –		חסר –		חסר –
37	יגר שהדותא (יגוד סיכות, יגוד סיכותא, חסר בכת"י ארפ', בדפוס ראשון ויניציאה וביתר הדפוסים	35	יגר שהדותא (סהדותא)	31	מכותא (סכותא, סכוטא, ססותא)	31	מכותא (סכותא)
37א	חסר –		חסר –	28	משקא (יוסקא, סקא)	28	משקא (יוסקא, חסקא)
38	נמרין (נמרים)	27	נמרין (נימרין)	32	נימרון (נמרין, נימרין)	32	נימרון (נמרין, נימרין)
39	מלי חזרואי (מלח דזרואי, דחרא, דחראי)	26	מלח דזרבאי (דזכראיי)	33	עליה זירזא (עליה וירואה, וירוא, מוליא זרואי – וירואי – מיליא וירואי,מליה זירזא, מליה זירואי)	33	עליה זירזא (מיליה וירואי,מלייא וירואי)
40	רקם גיאה (גאה)	36	רקם דגועה (דגיעה, גיאה)	34	רקם גיאה (רקם גיאת)	34	רקם גיאה (גאיה)
41	גיניא דאשקלון (נגנייה דאשקלון)	37	גניא (גינייה) דאשקלון (	35	גיבנייא (גינאה, גינייא) דאשקלון	35	גבנייא (גינניא) דאשקלון
41א	חסר –	31	דרך הגדולה ההולכת למדבר	36	דרך גדולה הולכת למדבר (דרך גדולה ההולכת במדבר)	36	דרך גדולה הולכת למדבר
41ב	חסר –	38	אשקלון עצמה		חסר –		חסר –

באורים וברורים לרשימת תחומי ארץ־ישראל כפי שהחזיקו בהם עולי בבל.

1. פרשת אשקלון, ב חסרה את השם אשקלון. דרך חוף הים עוברת ממזרח לערי החוף, שרוב תושביהן היו נכרים. ערי החוף הן איפוא בבחינת ארץ העמים, ומשום כך הן טמאות ופטורות מהמצוות התלויות בארץ. ואמנם בתקופה מאוחרת יותר, כשהתישבו באחדות מהן יהודים רבים, נשתנה היחס אליהן ¹⁷. פרשת הדרכים של אשקלון הנמצאת ממזרח לעיר היא נקודת־הגבול, ואשקלון עצמה היא מחוץ לתחום ¹⁸.

2. חומת מגדל שרשן (של קיסרי). לפני הבנות העיר קיסרי על חוף הים ע“י הורדוס היה קיים במקומה ישוב של נכרים על יד מגדל, שנקרא בפי היונים מ Stadtoyog clayos (קדמ' כ, 8, 7) = מגדל סְטְרָטוֹנוֹס = סטרטון = שרשון = שרשן. סטרטונוס, שם שכיח אצל הסורים (השוה קדמ' יג, 14, 3), בא, לדעת רֵינַן, מהשם הפיניקי עבד עשתרת. יתכן שהמגדל נקרא ע”ש האלה עשתרת או ע“ש בונהו עבד עשתרת, ומשום כך כנוהו היהודים בשם מגדל שר. המגדל הזה נכלל בחומה המזרחית של העיר (מכאן הגירסה מגדל שור ב ב) ¹⁹, שנבלעה בתחום א”י. לפי תוס' אהלות יח, יג נמנה הרובע המזרחי של העיר, הוא כנראה הרובע היהודי, על ארץ־ישראל ושאר העיר על ארץ העמים ²⁰. בימי רבי הכריזה הסנהדרין על קיסרין כעיר טהורה רק בנוגע לקדושת הארץ, אבל בענין שביעית ומעשר נחשבה כחוצה לארץ ²¹.

3. שורא דדור=חומת דאר, כך צריך לתקן את יתר הגירסות. דאר היא טנטורה שעל שפת הים באמצע בין קיסרין ובין עתלית. דור (דאר) עצמה היתה עיר פיניקית־יונית. שינא דדור, לפי ב. היא צוק סלע בקצה ההר ממזרח לדאר, שעל פניו עוברת דרך חוף הים. תחום א"י מתחיל עם העליה להר, והשטח שממערב לדרך הוא משום ארץ העמים. בג־ד נשמטה המלה שורא או שינא.

4. שורא דעכו או חומת עכו. לפי דעת אחדים ארץ־ישראל היא עד כיפתא דעכו, היא קשת השער של עכו (יר' שביעית ד, ט־לה, ע"ג). עכו עצמה היתה מחוץ לתחום ²².

עד כאן נמשך קו־הגבול לאורך דרך חוף הים. ממזרח לו היתה ארץ־ישראל וממערב לו ארץ העמים, מעכו פונה הקו, לפי הרשימה שלנו, צפונה מזרחה ומשאיר שטח די גדול בינו ובין הים מחוץ לתחום. ואילו ממקורות אחרים אנו למדים, שקו הגבול נמשך עם דרך חוף הים עד אכזיב ²³, ואף גם עד סולמה של צור מעבר לגבול המדיני של זמננו ²⁴.

5. כבריתא, היום הכפר הגדול אל־כָּבְּרִי הבנוי על הר במרחק 13 ק"מ מצפ’־מזר' לעכו. בכפר מעין גדול, שמימיו הם המצוינים ביותר בארץ. ממנו נמשכת אמת המים לעכו.

6. ראש מי געתון ²⁵ הוא מקור וָדִי גַ’עְתּוּן, יובל של נהר מַפְשׁוּח העובר במושבה נהריה, במרחק 5 ק"מ מצפ’־מזר' לכבריתא.

7. געתון עצמה, לפנים מקום של ישוב על יד מקור נחל געתון. היום ח' גַ’עְתּוּן ²⁶.

8. בית זניתא, לפי ב־ד, היום ח‘. זֻוַיְנִיתָּה מצפ’־מזר’ לגעתון, אגר זניתא בא היא ערמת אבנים על יד בית זניתא, ששמשה ציון הגבול.

9. קצטרא דגליל היא מצודה הסמוכה לכפר גליל, היום גֵ’ליל, 12 ק"מ מצפ' מזר לאל־כברי ומצפון לבית זניתא ²⁷. המצודה קַלְעַתּ אל־קֻרַיְן היא חורבה גדולה של מצודת הצלבנים Montfort הבנויה על יסודות עתיקים יותר ²⁸ על הר מעל לוָדי אל־קַרְן ²⁹.

10. קובעיא דעיתא היא הגירסה הנכונה. קובעיא פירושה בארמית כובע ³⁰ בערבית قبع ־ פירושה כפה. מין כסוי ראש גבוה. قبو היא קמרון, מרתף מקומו. קובעיא דעיתא היא הגבעה שעל יד עיתא, היום תל זָעָ’ה על יד הכפר עַיְתָּא א־שַׁעַבּ מעבר לגבול המדיני של זמננו, 14 ק"מ מצפו’־מזר' לקלעת אל־קרין.

11. הגירסה הנכונה היא תפנית. המקום חסר ב ג־ד. היום ח‘, או כַּפְר תִּבְּנִית בשפתו המערבית של עמק עיון, 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מע’ למטולה. הנקודה הזאת רחוקה מאד מקובעיא דעיתא (מס' 10) ואינה נמצאת איפוא בשתי הנוסחות במקומה הנכון. כן גם המקום הבא.

12. מבין הגירסות סניפתא, לפי א־ב, וספנתא, לפי ג־ד וגירסה אחת של ב, יש לקבל את הגירסה ספינתא. קליין זהה אותה עם א־סַּפִינָה במורד המערבי של הר חרמון, 7 ק“מ מצפ' צפ’־מזר' לחצביא. לפי המספר הסדורי היא נמצאת ב ג־ד בערך במקומה הנכון. בתחלת המאה הי”ח היה עוד קיים ישוב יהודי בא־ספינה ³¹. יהודי חצביא מדור אחרין היו מספרים, שבדורות הקודמים היו היהודים שבעיר הזאת קוברים את מתיהם בכפר אִבְּל א־סָּקִי שמעבר לנהר אל־חצבאני. כפר זה הוחזק כאדמת קודש (השוה הערה 3 בע' מז).

13. מערתא דיתיר. במקרא נזכרת עיר בשם יתיר בדרום יהודה ³². בגליל היתה יתיר אחרת. היום הכפר יַעְתִּר, 10 ק"מ מצפון לעיתא א־שעב (מס' 10). השם הנסמך ליתיר משובש בכל הנוסחות וציל מערתא דיתיר. המערה הגדולה שעל יד יתיר היא נקודת הגבול.

14. מְלֵיתא דכור, לפי גירסה אחת של א וגירסת דפוס ויניציאה של ב היום אל־כּוּרָה במרחק 3 ק"מ מצפון לעיתא (מס' 10). מליתא פירושה בארמית מצודה ³³ או סוללה ³⁴ . מליתא דכור היא תל אל־חַזָּר הסמוך לכורה. הנקודה הזאת מקומה ברשימה אחרי קובעיא דעיתא.

15. שם המקום על כל גירסותיו משובש בכל הנוסחות כמעט ללא תקנה. מצי או מציא, לפי ג־ד, היא אולי הכפר מַיְזִי על נהר חצבאני סמוך לכפר עַ’גַ’ר מדרום לו. השם הזה ניתן להכניסו יפה ברשימה כנקודת־גבול אחרי ספינתא (מס' 12). לשם הלואי על צורותיו השונות לא מצאתי פתרון ³⁵.

^. א^ בית עד (גיא בית ער), חסר ב א־ב. נראה שהשם הזה הוא הוספה מאוחרת. בית עד, בארמית בי עד, הפכה בערבית לבַּיָּד, היום כפר במרחק 6 ק"מ מצפון ליתיר (מס' 13).

16. מי סְפָר, מי שְׂפָר (מי שֶׁפֶר?) הם מעין חשוב על הסְפָר. אני משער, שעורך זה הרשימה התכוון למקור נחל באניאס, מקומה של העיר דן, שהיתה בגבול הצפוני של ארץ־ישראל. אם השערה זו נכונה, הרי מתאים מקומו ב א אחרי מצי, מציא (מס' 15) בסוף שורת הנקודות המקיפות את הר חרמון ממערב. מיסף ב ג־ד, שיש לתקן למי ספר, מתאימה גם היא לפי המספר הסדורי בערך למקום זה.

17. אולם רבתא. היום הכפר עַלְמָן מדרום לנהר אל־קסמיה, 13 ק"מ מדר’־מזר' לנחלא דאבצאל (מס' 20). המקום נקרא אולם רבתא להבדילו מאולם אחרת הנמצאת בגליל התחתון קרוב לצפורי.

18. כוריי רבתא, לפי א־ב. להבדילה מכור (מס' 14). ב ב (בוריי צ"ל כוריי) עומדת הנקודה בערך במקומה הנכון, ב ג־ד חסר שם המקום ונשאר רק כנויו, מה שיש לתקן לרבתא. היום הכפר אל־כּוּרְיָה, 4 ק"מ מצפ’־מע' לבַּיָד.

19. מחרשת אינה יכולה להיות ברעשית כפי שמציעים הילדסהימר ואחריו לונץ וקליין, ברעשית נמצאת מחוץ לשורה ואין בה שרידים עתיקים. במעלה הר חרמון בין א־ספינה (ספינתא, מס' 12) ובין העיירה רַשְׁיָא שוכן הכפר עין חרשא, שבו נמצא מקדש עתיק המשומר יפה. אונקלוס מתרגם מכשפה = חרשא (שמות כב, יז). יתכן שחכמי התלמוד כנו מקום של עבו"ז, מקום שעושים בו כשופים, בשפת לועז בשם מחרשת (לפי משקל מערכת, מכתשת, מרחשת) ³⁶ . את השם מחרשת יש להעמיד ברשימה בין תפנית (מס' 11) ובין ספינתא (מס' 12)

20. נחלא דאבצאל, לפי ג־ד, ב א יפצאל, חסר ב ב, הגירסה דא בעאל ב ג דומה לשם הכפר דִבְּעַל, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לכוריי רבתא (מס' 18). נחלא דאבצאל הוא וָדִי דִבְּעַל העובר על פני הכפר הזה.

21. עולשתא, רק ב א, היום אל־חָ’לִצָה בצפון עמק חולה בדרך העולה לעמק עיון. העדרו של השם הזה ביתר שלש הנוסחות מעיד על כך, שהוא הוצא מהרשימה כשבימי מלכותו של אגריפס הראשון נספחה ממלכת יטור למדינת יהודה, ואז הורחב הגבול לצד צפון, ועולשתא חדלה להיות נקודת־גבול.

22. מגדל חרוב, חסר ב ג־ד, היום אל־חֻ’רַיְבָּה במורד המערבי של החרמון. 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לבאניאס בין ספינתא (מס' 12) ובין מצי (מס' 15).

23. נקבתא דעיון היא הנקבה העמוקה הידועה בשם הערבי א־תַּנור (התנור) על יד המושבה מטולה בכניסה לעמק עיון. מי הנחל העובר במושבה נופלים במפל חזק לתוך הנקבה, שהיא נקודת־גבול מאלפת.

24. מישא, חסר ב ב־ד, היום ְהכפר מַיס אל־גַּ’בַּל במעלה הדרומי־המזרחי של הר הונין הצופה ע"פ עמק חולה מול אל־ח’לצה. כעולשתא כן גם מישא נתבטלה כנקודת־גבול בסוף ימי הבית השני מהטעם הנזכר במס' 21.

25. תוקרת, חסר ב ג־ד. השם הזה מופיע במקור אחר בצורה יוקרת ³⁷. האמורא ר' יוסי דמן יוקרת קבור לפי מסורת אחת בגליל. תוקרת=יוקרת היא היום הכפר אִקְרִתּ, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לקלעת אל־קרין וקרוב לחניתה. יש להעמיד את יוקרת ברשימה בין קצטרא דגליל (מס' 9) ובין קובעיא דעיתא (מס' 10).

26. כרכא דבר סינודורא. הגירסה כרכא מחוזקת ע“י הנוסחות ב־ד וגירסה אחת של א. כרכא היא כרך, עיר בצורה הנקראת ע”ש אדם בר סנגרא, סינגורא, סנגדא, שיש לתקן לסינודורא. ההוספה בר לפני השם היא שכיחה בארמית, וביחוד אצל בני יטור ³⁸. כרכא דבר סינודורא היא כנראה בירת הארץ שהיתה לזינודורוס שנקראה קודם אבל של ליסאניאס, היום סוּק וַדִי בַּרַדָה על נהר אמנה, 22 ק"מ מצפ’־מע' לדמשק. מקום זה היה בקצה הגבול הצפוני של תחום עולי בבל ³⁹.

27. תרנגולא עילאה דלעילא מן קיסרין היא מקום בהר חרמון מעל לקיסרין של פיליפוס=קיסריון־פמייס=באניאס, במקום זה היה כנראה מקדש לעבו“ז. התרנגול היה לסורים הקדמונים סמל של אל השמש. המקום שלנו נקרא היום מַגְ’דָל א־שַּׁמְס ונמצא במעלה הר חרמון, 9 ק”מ מצפ’־מזר' לבאניאס, 1000 מ' גבוה ממנה.

28. בית סוֹכַת, ב א, ג־ד אחרי תרנגולא דלמעלה דקיסרין (מס' 27) ולפני קנת (29), הגירסה בית סכל ב ב (ג"א ב א סכל) היא משובשת. סוֹכָה היא שיח של קוצים, בית סוכת נמצאת בסביבה המגדלת קוצים. היום הכפר א־זָּכִּיָה בשדה־הלבה וַעַרַתּ א־זכיה, 25 ק"מ מדר’־מע' לדמשק.

29. קנת, לפנים עיר של חצי שבט מנשה, בתקופה הרומית העיר הבצורה ־ Canatha, אחת מערי הדֶקפּוֹליס. היום אל־קַנַוָתּ בהר חורן מצפ’־מע' לא־סֻוַיְדָה.

30. רקם דחגרא, חסר ב ב, מקום זה ידוע מהמשנה כעיר בגבול המזרחי של ארץ־ישראל על יד החגר ⁴⁰, הוא מדבר האבנים (حجر= אבן) שממזרח לארץ־ישראל. במרחק 5 או ק"מ מדר’־מזר' לרבת בני־עמון, מעבר למסה”ב החג’אזית ולדרך הגדולה ההולכת למדבר, נמצא מקום של מערות גדולות החצובות בסלעים הנזכר בקוראן ובכתבי הגיאוגרפים המוסלמים בשם א־רַקִים, היום א־רַקִיבּ, הוא רקם דחגרא.

31. טרכונא דבתחום בוצרה, כך היא הגירסה הנכונה, היא שדה־הלבה א־לִּגָ’ה. שבשפתו הדרומית נמצאת העיר בוצרה, היום בֻּצֳר אל־חַרִירִי. ב ג־ד נקרא הטרכון הזה טרכונא דנימרא ע"ש נמרה הסמוכה לקצהו הדרומי־המזרחי. הוא מכונה לפי גירסה אחת של ג טרכונא דזימרא ⁴¹ ושל ד טרגונא דזימרא ⁴² על שם שר גדוד הפרשים היהודים מבבל, שהורדוס הושיבם בחבל ארגוב לשמור על הגבולות בפני השודדים. הטרכון מתרומם כחומת־אבן מסביבתו ומשמש איפוא כגבול טבעי. קו־הגבול נמשך כאן לאורך השפה הדרומית של הטרכון.

32. חשבון. השם הזה מופיע בארבע הנוסחות ללא כל חלופי גירסות. חשבון היום חִסְבָּן, נמצאת 22 ק“מ מדר’־מע' לרבת בני־עמון, 20 ק”מ מדר’־מע' לרקם דחגרא, ואין להניח כי קו־הגבול נטה כאן מהדרך הגדולה לתוך פנים הארץ. השם חשבון מציין כאן את המחוז או ארץ חשבון, שגבלה עם המדבר.

33. יבקא, חסר ב ג־ד. הוא נחל יבק. באיזו נקודה נגע קו־הגבול ביבק? הגבול נמשך לאורך דרך המלך מיגר שהדותא (מס' 37)=סכותא=א־רמתא דרומה ועובר אתה את נחל יבק במעבר שעל יד תל אל־אִמְרָמָה, במקום שם נכנסת לתוך הנחל תעלת וָדי שָׁבָּה. יתכן שהישוב שהיה בתל אל־אמרמה נקרא בזמנו יבקא.

34. נחלא דזרד הוא הגבול הדרומי של מואב, היום וָדִי אל־חִסָא והמשכו סַיְל אל־קֻרָחִי המשתפך לים המלח בשפתו הדרומית־המזרחית, לפי ג"א ב ג תחלת זרד, כלומר מקורו של נחל זרד הוא נקודת הגבול.

35. רפיח דחגרא, חסר ב ג־ד, שם הלואי משובש ב א. רפיח זו אינה רפיח שבגבול המדיני הדרומי־המערבי של א"י, מכיון שאשקלון נחשבה לנקודה הדרומית ⁴³. כדי להבדילה מרפיח הדרומית הוסיפו לרפיח שברשימתנו את שם הלואי דחגרא, כלומר תחת רפיח הסמוכה למדבר הטרשים. היום א־רָפָה ממערב לשדה־הלבה המאובן א־לִגָ’א (טרכונא). רפיח=א־רפה נזכרת בשם Agod בגבול המזרחי של ממלכת אגריפס (מלח' ג, 3, 5) ⁴⁴.

36. עמון ומואב, חסר בכת“י ארפי של א ובכל יתר הנוסחות. בעמון ומואב ישבו גרים ⁴⁵ ולא היה ברור, אם הם חייבים במצוות התלויות בארץ ⁴⁶. לפי המשנה היו עובדי האדמה בעמון ומואב פטורים משביעית וחייבים במעשר עני ⁴⁷, כי הארצות האלו סמוכות לארץ־ישראל ואינן נכללות בה ⁴⁸, אולם לפי קו־הגבול המזרחי הנמשך עם הדרך הגדולה ההולכת למדבר (מס' 42) מהיבק דרך רקם דחגרא לנחל זרד נכללות עמון ומואב בתוך תחומי הארץ. את הסתירה הזאת אפשר לבאר על ידי כך שבתחלה, אולי אחרי כבוש הארצות האלו ע”י יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי, נכללו ברשימה, ובהתרופף אח"כ הקשר המדיני והכלכלי ביניהן ובין ארץ־ישראל הוצאו ממנה.

37. יגר שהדותא, בכת“י ארפ' של א יגוד סיכותא וצ”ל יגר סכותא, ב ב יגר שהדותא, ב ג־ד (מס' 31) סכותא (הגירסה מכותא היא משובשת). יגר שהדותא מקום הפגישה של לבן ויעקב, הוא בהר גלעד בדרך המובילה מפדן ארם למעבר היבוק. לבן הדביק את יעקב במקום גבוה בקצה ארץ גלעד (השוה בר' לא, מט. נב). מקום גבוה, שדה צופים, מצפה נקרא בארמית סכותא. יגר שהדותא=סכותא אינה אלא א־רַמְתָּא ⁴⁹ בקצה הצפוני־המזרחי של הגלעד, בצומת הדרכים במרחק 12 ק"מ מדר’־מע' לאדרעי.

37^א שקא, כך צ"ל ב ג־ד את השם משקא על גירסותיו יוסקא וחסקה. הגירסה סקא ב ג מתאימה לכתיב היוני של השם. ו' החבור לפני שקא נשתבשה באות מ‘, וכן נוספה האות י’ לפני וְסָקָא וב ד הפכה ו' החבור לפני סקא לאות ח'. השם הזה חסר ב א־ב, סמן שהוא נוסף בזמן מאוחר כשגבולות הארץ התפשטו בתחומים הגדולים ביותר. שקא או סקא נזכרת בכתובות היוניות של עבר הירדן מזרחה בצורות 2c… d או 2c… auto. היום שַׁקָא מצפון להר חורן וממזרח לטרכונא הרשומה בנוסחות ג־ד לפני שקא.

38. נמרין נזכרת במקורות אחרים כמקום בקצה גבול ארץ־ישראל, שעד שמה מגיעים שלוחי החודש ⁵⁰. על שם המקום הזה נקרא הטרכון שמצפון לחורן גם בשם טרכונא דנימרא (מס' 31). היום הכפר נִמְרָה, 5 ק"מ מדרום לשקא.

39. מליתא או מלחה דזרואי, כך יש לגרוס את השם בכל ארבע הנוסחות. מליתא פירושה מצודה או סוללה (השוה מס' 14). זרואי היא .Zoodc שבכתובות היוניות. היום הכפר אִזְרָע בשפתו הדרומית־המערבית של הטרכון א־לִגָ’א המתרומם מהמישור מסביב בגובה של ששה מטרים כסוללה, כמצודה. מלֵחה דזרואי היא האדמה המלחה אשר בקרבת העיר ⁵¹.

40. רקם גיאה (גיעה) היא קדש ברנע ⁵². היום שטח המעינות עַיְן קַדִיס ועין אל־קֻדַיִרָתּ במדבר צין במרחק 75 ק"מ מדר’־מע' לבאר שבע. שם הלואי גיאה או גיעה נשתמר בשם הנחל הסמוך וָדִי גַ’עִין.

41. גיניאה דאשקלון, גנות אשקלון, הנמצאות מחוץ לעיר והידועות גם היום בתוצרת הירקות שלהן, הן הנקודה הסופית של קו הגבול המתקשר לנקודת מוצאו פרשת אשקלון.

41^א. דרך גדולה ההולכת למדבר, לפי ב־ד, חסר ב א. בגיניאה דאשקלון מסתיים לכאורה קו הגבול הסובב את כל הארץ, ואין לומר שהדרך הגדולה הנזכרת בסוף הרשימה היא הדרך ההולכת מאשקלון למדבר סיני. נראה, שמסדר הרשימה התכוון לכלול לבסוף את כל עבר הירדן בתוך תחומי עולי בבל וציין כקו הגבול הקיצוני את הדרך המוליכה בגבול המדבר מדמשק למדבר ערב, זו הדרך הידועה היום בשם דרך החוגגים (דַרְבּ אל־חַג'), שבעקבותיה בנויה מסה"ב החג’אזית. בתקופה הנבטית ובתקופה הרומית היתה זו דרך הארחות הגדולה בין אסיה הקטנה וסוריה לבין ים סוף וערב. לארכה הקימו תחנות מבוצרות (limes) וחפרו ברכות־מים בשביל שומרי את הגבול ועוברי אורח. רפיח דחגרא, סכותא, יבקא, רקם דחגרא ונחלא דזרד הן תחנות בדרך זו. ואולם יתכן, שמסדר הרשימה התכוון לדרך הארחות המוליכה מאילת למצרים בין מדבר פארן לבין מדבר צין ועוברת על פני קדש. בדרך זו הכוללת את ארץ הנגב בתוך תחומי ארץ ישראל נמצאים בצורים, בארות, בורות ושרידים מי של ישובים מהתקופה הנבטית.

41^ב אשקלון עצמה הרשומה רק ב ב היא הוספה מאוחרת ⁵³.

אחרי ברור מקיף של מקומות הספָר המובלעים בתחומי ארץ ישראל של עולי בבל נוכל לציין ביתר בהירות את קו הגבול הסובב את הארץ: הוא יוצא מפרשת הדרכים שממזרח לאשקלון ונמשך צפונה לאורך דרך חוף הים עד עכו, פונה מכאן צפונה־מזרחה עד עיתא א־שַׁעְבּ, הנמצאת מעבר לגבול המדיני הנוכחי, נסוב צפונה עד אל־בַּיָד ונוטה במקצת צפונה־מערבה עד אל־כּוּרִיָה. מכאן הוא פונה צפונה־מזרחה דרך נחל דִּבְּעַל ועלמאן לתִּבְּנִית הסמוכה לנהר א־ליטאני, ממשיך עם הנהר צפונה, מקיף מצד צפון את עמק עיון עד עַיְן חַרְשָׁא הנמצא ברוחב הגיאוגרפי של דמשק, יורד מכאן וסובב את הר חרמון ממערב דרך א־סָּפִינָה, אל־חֻ’רַיְבָּה, מִיזִי ומטולה, עובר מדרום דרך באניאס ועולה צפונה־מזרחה דרך מַגְ’דַל א־שַׁמְס לסוּק וָדִי בַּרַדָא. מהנקודה הצפונית הזאת פונה הקו דרומה דרך וַעְרַתּ א־זָּכִּיָה לא־רָפָה, סובב את הטרכון השמם א־לִגָא ממערב ומדרום ומגיע עד שקא לקצה הצפוני־המזרחי. מכאן הוא יורד לנִמְרָה, נסוב באלכסון דרך אל־קַנַוָתּ למעבר היבוק על יד תל־אל־אִמְרָמִח ונמשך הלאה בעקבות קו מסה"ב החג’אזית ודרך החוגגים עד מקור וָדִי אל־חִסָא, סובב את ארץ הנגב עד עין אל־קֻדַיְרָת ופונה באלכסון צפונה מערבה לגנות אשקלון, שבהן הוא מתקשר לנקודת מוצאו בפרשת הדרכים של אשקלון.

הרשימה הבאה מהוה ריקונסטרוקציה של גבול עולי בבל או תחומי ארץ־ישראל כפי שהחזיקו עולי בבל לפי המקומות המובלעים בהם:

1 פרשת אשקלון

2 חומת מגדל שרשן (דקיסרי).

3 שורא דדור

4 שורא דעכו.

5 כבריתא

6 ראש מי געתון

7 געתון עצמה

8 בית זניתא

9 קצטרא דגליל

10 תוקרת.

11 קובעיא דעיתא.

12 מליתא דכור

13 מערתא דיתיר

14 (בית עד)

15 כוריי רבתא

16 נחלא דאבצאל

17 אולם רבתא

18 (מישא)

19 (עולשתא)

20 תפנית

21 מחרשת

22 ספינתא

23 מגדל חרוב

24 מציא דאבהתא

25 נקבתא דעיון

26 מי ספר

27 תרנגולא עילאה דלעילא מן קיסרין

28 כרכא דבר סינודורא

29 בית סוכת

30 רפיח דחגרא

31 מליתא דזרואי

32 טרכונא דבתחום בוצרה

33 שקא

34 נמרין

35 קנת

36 יגר שהדותא (סכותא)

37 יבקא

38 רקם דחגרא

39 חשבון

40 (עמון ומואב)

41 נחלא דזרד

42 דרך גדולה ההולכת למדבר

43 רקם גיעה

44 גיניא דאשקלון

45 (אשקלון עצמה)

ו. גבולותיה הטבעיים של הארץ

הטבע שָׂם גבולות לארץ: במערב ים התיכון, בצפון הלבנון והחרמון, במזרח מדבר סוריה – ערב ובדרום מדברות הנגב. את הגבול הצפוני אפשר לסמן ביתר דיוק ע"י קו ישר היוצא משפך נהר אל־קסמיה בין צור לצידון ועובר קדמה לאורך הנהר, פונה לאורך מהלכו צפונה וכולל את עמק עיון (מַרְג' עַיוּן), נמשך משם על פני פרשת המים של הר חרמון ולאורך נהר אל־מֻעַ’נְיָה עד גַ’בַּל אל־מַנִע ויוצא לאגמי דמשק. הגבול המזרחי נמשך בקצה חבל טרכונא (א־לִּגָ’א) ומגיע למרחק הגדול ביותר מהירדן במורד המזרחי של הרי חורן. בגלעד, בעמון, במואב ובאדום, במקום שם המדבר מתקרב יותר לבקעת הירדן ולעמק הערבה, יש לציין כגבול הישוב את דרך החוגגים (דַרְבּ אל־חַג', ברשימת תחומי ארץ־ישראל של עולי בבל: דרך גדולה ההולכת למדבר) או את מסלת הברזל החג’אזית הנמשכת בעקבות דרך החוגגים מדמשק למעון. בדרום נמשך קו־הגבול מראש ים אילת דרך מדבר פארן לאורך נחל גרר (וָדִי אל גִ’רָר) ויוצא עם נחל מצרים לים התיכון.

ז. הגבולות המדיניים בימינו

קו־הגבול הצפוני יוצא מראש הנקרה (ראס א־נאקורה) שעל שפת הים בין עכו לצור, עובר בעליות וירידות מזרחה עד קדש נפתלי, נסוב מכאן צפונה למטולה הנמצאת מעבר מזה של הגבול ויורד דרומה־מזרחה עד קרוב לנהר באניאס מצפ’־מזר' לישוב דן. קו־הגבול המזרחי נמשך בערך בעקבות הקו המתואר בבמד' לד, יא ־ יב ממזרח לירדן ולים כנרת. מחַמָּה שעל שפת ים כנרת מתרחק הגבול מהים, יורד על כתף ים כנרת לירמוך, כולל בלולאה את חמת־גדר ומתקרב שוב לירדן בתל אור. מכאן המשכו של הירדן הוא הגבול החוצה את ים המלח ואת עמק הערבה לארכם ויוצא ממערב לעַקבָּה לים אילת. הגבול הדרומי מסומן ע"י קו אלכסוני הנמשך מרפיח שעל שפת ים התיכון עד ראש ים אילת.

אלה הם הגבולות של ארץ־ישראל ממערב לירדן, המוציאים משטח הארץ את החלק הגדול של הגליל העליון, שנספח למדינת הלבנון, ואת המשולש רפיח־קדש ברנע־נחל מצרים הנכלל בגבול המדיני של מצרים. ממזרח לירדן נוצרה בשנת 1922 מדינה ערבית תחת המנדט הבריטי בשם עבר־הירדן. גבולותיה הם: בצפון הירמוך, במערב הירדן, ים המלח ועמק הערבה, בדרום ים אילת וערב סעודיה ובמזרח מדינת עירָק הפוגעת בגבולה בתוך מדבר סוריה – ערב. כל השטח שמצפון לירמוך נספח למדינת סוריה.

ג. שמות הארץ

אין לך ארץ שכה רבות תמורותיה המדיניות בתולדות ימיה כארץ־ישראל. מפאת מצבה הגיאוגרפי מהצד האחד בשפת המדבר הגדול ומהצד השני בחוף הים הגדול ובין יבשות העולם הישן משכה אליה מימים מקדם כ“ארץ זבת חלב ודבש” את השבטים הנודדים במדבר ערב שכבשוה ויתנחלו בה בזה אחר זה, ובה התנגשו צבאות הממלכות האדירות, שהארץ הזאת שמשה להם קרש־קפיצה לארצות העשירות יותר שבקרבתה. העמים שכבשוה הטביעו עליה את חותמם למשך מאות בשנים עד אשר באו אחרים וירשו את מקומם. הכובשים קראו את הארץ כלה או חלקים ממנה בשמות לפי טעמם והשגותיהם.

בכתובת אַכַּדית מאמצע האלף השלישי נזכרות סוריה וארץ־ישראל בשם המשותף ארץ האמורי (mat Amurru), כלומר הארץ העליונה, שבזמנים מאוחרים יותר ציינוה בשם עבר הנהר. בתעודות המצריות מהרבע הראשון של האלף השני נקראת הארץ השוכנת בחוף המזרחי של ים התיכון בשם רת’נו, ומימי המלכות החדשה מציין שם זה רק את ארץ־ישראל (על שם עירה המרכזית רת’נו=לוד). בכתובות מימי השושלות הי“ח והי”ט מופיע השם ח’רו על שם החורים (Churru) ⁵⁴, הם העמים הצפוניים, שפלשו לארץ בתחלת המאה הי"ח והתישבו מהר חרמון עד בואכה ארץ אדום, ואילו יוסף שהורד מצרימה באותו זמן מספר, שהוא בא מארץ העברים (בר' מ, טו). במכתבי אל־אמרנא נזכרת הארץ בשם כִּנַחְ’חִ‘, כִּנַחְ’נִ, כִּנַחְ’נָ, כַּנַחֻ’, היא ארץ כנען ⁵⁵. בשם זה מכנים אותה גם המצרים בכתובותיהם מאותה תקופה וכן גם משה ויהושע לפני כבוש הארץ ובזמן התנחלות שבטי בני ישראל בה. השם ארץ כנען מיוחס לארץ עבר הירדן מערבה. ארץ עבר הירדן מזרחה, שבה היו שתי ממלכות האמרי, נקראת במקרא ארץ האמרי (במד' כא, לא; יהו' כד, יח; שופ' יא, כא). במכתבי אל־אמרנא נקראת הארץ משני עברי הירדן בשם אַמֻרְרוּ, כי האמרי ישב בזמן ההוא גם בהרי עבר הירדן מערבה, והכנעני ישב בעיקר בשפלת החוף ובעמקי הארץ.

כשנשלם כבוש הארץ ע"י יהושע נקראת היא בפעם הראשונה ארץ בני ישראל (יהו' יא, כב). בהתאחד שבטי בני ישראל תחת שלטונו של שאול נקראת הארץ כלה בשם ארץ־ישראל (ש"א יג, יט), ובהחלק הממלכה לשתים נקראת הממלכה הצפונית ישראל (מ"א טו, ט) או ארץ ישראל (מ"ב ו, כג) והממלכה הדרומית יהודה (מ"א יב, כג) או ארץ יהודה (מ"ב כג, כד). הארץ קדושה לישראל, כי בה ישכון משכן ה‘. יהושע קורא לה ארץ אחוזת ה’ (יהו' כב, יט). והנביא הושע מכנה אותה בשם ארץ ה' (הושע ט, ג).

בכתובות אשור אין שם כולל לארץ. מלכי אשור מזכירים את יהודה על יד ארץ בית עמרי, גלאזו (גלעד?), ממלכות הפיניקים וארץ פלשת. יחזקאל, נביא הגולה, משתמש בחזונותיו תמיד בשם אדמת ישראל (יחז' ז, ב; יב, יט. כב: כא, ה), וכשהוא מדבר על הארץ המורחבת, שבה עתידים ישראל לשוב ולהתישב, הוא קורא לה ארץ־ישראל (שם מ, ב; מז, יח). המדינה האבטונומית הקטנה, שנוסדה ע"י עולי בבל תחת שלטונה העליון של פרס, נקראת בשם יהודה (חגי, זכריה, מלאכי, עזרא ונחמיה), בארמית יְהֻד, או גם בשם ארץ יהודה (נחמ' ה, יד). זכריה, המתנבא בימי מלכות דריוש, קורא לארץ גם אדמת הקדש (זכר' ב, טז), וסופר דברי הימים בימי הבית השני שוב משתמש בשם ארץ־ישראל (דהי“א כב, ב; דהי”ב ב, טז; לד, ז), שבו הוא מציין את כל הארץ.

הירודוטוס, סופר דברי הימים היוני שחי במאה החמשית, בתארו את ארצות ים התיכון קורא לארץ־ישראל (II 106)Παλαιστίνη Συρίη פלסטינה הסורית, ובמקום אחר (IV, 39) Συρίη ᾑ Παλαιστίνη סוריה היא פלסטינה, ועל התושבים הוא כותב (ווו,5), כי הארץ מפיניקיה עד גבולות עזה העיר היא לסורים הפלסטינאים (Σύροι οἱ Παλαιστινοί). היא גובלת במצרים ובארץ ערב. הסופרים היוניים מתחלת התקופה ההלניסטית משתמשים בשם זה לציין בו את ארץ עבר הירדן מערבה. אסטרבון המתאר את הארץ (46–25,2,xvi) קורא את ארץ החוף (ἡ Παραλία) מאורתוסיה עד פלוסיון בשם פיניקיה, והוא אומר שמאחוריה, מעזה עד הר אמנה, נמצאת Ἰουδαῖα (יהודה). יוספוס (קדמ' א. 6. 2) אומר, כי היונים קוראים לחלק מארץ החוף שבין עזה למצרים בשם Παλαιστίνη. והוא עצמו מציין בשם זה את ארץ פלשתים (שם ב, 5, 3), ואת כל הארץ הוא מכנה בשם יהודה (שם א, 6, 2; 7, 1; מלח' ג, 3, 1 ואילך). דיודורוס אינו מזכיר את השם יהודה, פליניוס מזכירו לפעמים. פילון משוה את ארץ־ישראל עם ארץ כנען. כשהוא מדבר על השלטון בארץ, הוא קורא לה ארץ יהודה ובמקרים אחרים פלסטינה הסורית ⁵⁶.

בתקופה הראשונה של שלטון רומא, כשהארץ נפרדה מהפרובינציה סוריה, היה שמה הרשמי Judaea. בשם זה משתמשים הרומאים בתעודותיהם הרשמיות, בכתובות ובטביעות על גבי מטבעות (אספסיאנוס טבע מטבעות בכתובת Judaea capta). אחרי מלחמת בר־כוכבא החליפו במצות אדריינוס משנאה ליהודים את השם יהודה בשם Syria Palaestina המופיע בפעם הראשונה בתעודה צבאית רומית משנת 139 לסה“נ ⁵⁷, אח”כ במטבעות שכם מהמאות השניה והשלישית ובמטבעות של טבריה מימי קומודוס (180 ־192) ובכמה כתובות מהזמן ההוא. אבל השם יהודה לא נעלם גם אז. פטולמאוס משתמש בגיאוגרפיה שלו (1, 16, v) בשני השמות גם יחד (ἡ Ἰουδαία Συρία ή Παλαιστίνη) דיו קסיוס קובע (XXVII, 16 5) שפלסטינה היא הארץ שבין פיניקיה ובין מצרים והיא נקראת גם יהודה ויושביה נקראים יהודים. מימי שלטונו של ספטימוס סֶבֶרוּס (193 – 211) נקראת הארץ רק בשם פלסטינה.

בהחלק הממלכה הרומית במאה הרביעית לגלילות ע“י דיוקלטיאן או ע”י קונסטנטין הגדול נקרא גלילה הדרומי Palaestina. שם זה רשום כבר על לוח פויטינגר Tabula) (Peufingeriana מהמחצית השניה של המאה הרביעית וב־Notific dignitatum מתחלת המאה החמשית. אבסביוס והירונימוס כוללים בה את רפיח ואת אילת בדרום ואת פטרה במזרח. לפיהם הכרמל הוא הגבול בין פלסטינה ובין פיניקיה. בתקופה זו חלקו את הארץ לשלשה חלקים: 1. Palaestina prima, היא ארץ עבר הירדן מערבה מעמק יזרעאל והכרמל ודרומה עד באר שבע, ונוסף עליה שטח בעבר הירדן מזרחה מול יריחו עד המעיינות החמים שע"י וָדי זַרְקָא מַעִין (בערה); 2. Palaesting secunda, היא עמק יזרעאל, הגליל מחוץ לפיניקיה, הגולן והבשן והחלק הצפוני של ארץ גלעד; 3. Palaestina tertia או Palaestina salufaris היא ארץ הנגב בין באר שבע ובין ים סוף ובעבר הירדן מים אילת עד ואדי זרקא מעין.

השם פלסטינה נתקבל מאז ע“י כל הסופרים, ואף גם במדרשים נזכר כמה פעמים השם פלסטיני (בר“ר צ, ו; ויק”ר ה, ג; במדב“ר י, ז; איכ”ר א, כט; ילקוט עמוס סי' תתקמ"ה). מאז הגלו היהודים מהארץ כנוה בשמות ארץ ישראל או ארץ הקודש, שאליה נכספה נפשם. מתקופת הגאונים התחילו להשתמש גם בשם ארץ הצבי (במובן של ארץ חמדה, מבחר הארצות. השוה ירמ' ג, יט; יחז' כ, ו, טו; כה, ט; דניאל יא, טז. מא). הנוצרים מכנים אותה בשמות פלסטינה, הארץ הקדושה או הארץ היעודה. בהכבש הארץ ע”י הערבים חלקוה לגלילות. חלק הארץ מהכרמל ומעמק יזרעאל ולדרום נקרא בשם אלפלסטין الفلسطين בעוד שהגליל ועמק הירדן הוו גליל מיוחד בשם אל־אֻרְדֻן الاردنّ. וארץ עבר הירדן מזרחה נחשבה על גליל דמשק. בתוך המסגרת של הממלכה העותמנית לא היה שם רשמי מיוחד לארץ־ישראל. בחלוקה האדמיניסטרטיבית היו שומרון והגליל מצורפים לגליל בירות, עבר הירדן מזרחה לגליל דמשק, ויהודה היתה גליל מיוחד בשם אל־קֻדְס (ירושלים). בהכבש הארץ ע"י הבריטים שבה עטרת השם פלשתינה ליושנה. לארץ שמעבר לירדן מערבה המיועדת לבית הלאומי היהודי קבעו את השם הרשמי באנגלית Palestine בערבית فلسطين. ובעברית פלשתינה (א"י)–לשם פלשתינה בכתב עברי נוסף בסוגרַיִם השם ארץ־ישראל בראשי תיבות. השם הזה מופיע בשלש הלשונות הרשמיות בכל התעודות והטפסים הממשלתיים, במטבעות הארץ ובבולי הדאר.

ד. השמות הגיאוגרפים והטופוגרפיים, מקורותיהם והידיעות על ישוב הארץ

המקורות העתיקים ביותר של שמות ערים בארץ־ישראל נתגלו במצרים, בארם נהרים ובמקומות אחדים בארצנו ובסוריה. הראשונים בזמן הם “כתבי ההחרמה” של השושלות האחת עשרה והשתים עשרה של המלכות התיכונה במצרים ⁵⁸. מלכי מצרים בתקופת העליה של המלכות החדשה (1580 ־ 1180) צוו לחצוב לזכרון נצח את פרשת מלחמותיהם ונצחונותיהם בארצות השכנות בקירות המקדשים ומגדליהם, באובליסקים, בספינקסים או במצבות־אבן (Stele) בשפת מצרים ובכתב החרטומים. התעודה החשובה ביותר מסוג זה היא כתובת תחותמש (Thutmosis) השלישי משנת 1479 לפסה"נ החצובה בקירות אחד ממגדלי המקדש בנוא אמון (כַּרְנַךּ) שבמצרים העליונה. בכתובת זו רשומים 350 שמות של ערים, שמלך זה כבש באפריקה ובאסיה הקדמית והוביל מהן שבויים למצרים. מתוך רשימה זו 119 שמות הם של ערים בארץ־ישראל ובדרום סוריה⁵⁹. ערך רב כמקור לטופוגרפיה העתיקה של ארצנו יש גם לכתובות ההירוגליפיות של מלכי מצרים סתי הראשון ורעמסס השני, שבלה כל ימיו במלחמות באסיה הקדמית, של מרנפתח, רעמסס השלישי ושישק, שעלה על ארץ־ישראל בשנה החמשית למלכות רחבעם וגזל את אוצרות בית המקדש. הכתובות האלה חרותות במקדשים אשר בכַּרְנַךּ, בלוּקּסוֹר, בקוּרְנָה, בוָדִי עַבָּד (Abydos), בסַסְבִּי ובתל בַּסְטָה ⁶⁰. בבית שאן, בתל א־שִׁהָבּ שבדרום הבשן ובנַבִּי מִנְד שבסוריה נתגלו מצבות־זכרון של סתי הראשון המכילות ידיעות על מלחמותיו ונצחונותיו על ערים שונות.

בשנת 1887 נתגלה בתל אל־אמרנא (الامرنا, לפנים אח’ת אתן) במצרים התיכונה. בארמונו של המלך המתקן אח’נתון, הוא אמנחותף הרביעי, הארכיון של מלכי השושלת השמנה עשרה. בו נמצאו 395 מכתבים הכתובים בלשון בבלית־אשורית ובכתב היתדות בחרט על גבי לוחות־חרס, שנשלחו מאת נציבי מצרים באסיה הקדמית או ממלכי הכנענים, שהיו נתונים לשלטון העליון של מלכי מצרים. רובם של המכתבים האלה נכתבו בימי המלך אמנחותף השלישי (1380־1415) ומעוטם בשנים הראשונות למלכות אמנחותף הרביעי (1380–1365) ⁶¹. שמות הערים הנזכרים בלוחות אל־אמרנא מתאימים ככתבם וכלשונם לשמותיהן של אותן הערים הנזכרות בתנ"ך. לא כן השמות הנזכרים בכתובות המצריות. המצרים לא יכלו למסור בשפתם ובכתבם בדיוק את הקולות ואת התנועות השמיים לפי הדוגמות שהיו לפניהם בכתב היתדות. לכן נתקלים עדיין בקשיים בפענוח הכתובות ההירוגליפיות, וקריאת שמות רבים מוטלת עוד בספק. גם הפפייָרים (הפפירוסים) המצריים העתיקים, שהקדום ביותר בהם הוא פפירוס אנסטסי א' מימי רעמסס השני, מכילים חומר טופוגרפי חשוב.

בספרות שבכתב תופס התנ“ך את המקום הראשון והמוסמך ביותר כמקור לגיאוגרפיה ולטופוגרפיה העתיקה של הארץ. בספר זה אצור חומר רב מתקופה בת אלף שנים, מימי משה עד זמנה של הכנסת הגדולה. בכבוש בני ישראל את הארץ קבלו את שמותיה הגיאוגרפיים והטופוגרפיים מפי יושביה הקודמים. רוב השמות האלה הם כנעניים ואמוריים, ומשום כך קרובים הם ללשון העברית, אבל ישנם גם שמות, שהם שרידי הנומנקלטורה של העמים הלא־שמיים (חתים, חיקסוסים ועוד), שכבשו את הארץ ושלטו בה זמן רב. רשימות ערי שבטי ישראל שבספר יהושע אינן שלמות. נשתמרה רק רשימה כמעט מלאה של ערי המטה יהודה (יהו' טו, כא־סב). רשימות הערים אשר ליתר השבטים הן מקוטעות. לבני יוסף, למשל, הלא היה חבל־ארץ גדול ופורה, ובכ”ז חסרות רשימות עריהם מלבד ערי הגבול וערים אחדות שהיו למנשה ביששכר ובאָשר (שם י"ז, יח). אין זאת שבמשך הזמן אבדו הרשימות או שהשמות השמטו מעט מעט ע"י המעתיקים. בתעודה עתיקה יותר (במד' פרק לב) נמסרה לנו רשימה קצרה של ערים, שבנו בני ראובן ובני גד בעבר הירדן מזרחה.

בני ישראל בנו בשבתם בארץ מושבות חדשים ויקראו אותם בשמות (ראה להלן הפרק: מה אומרים לנו השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של הארץ). יש שהעברים החליפו את השמות הכנעניים בקשר למאורע ידוע או מטעם אחר בשמות עבריים חדשים (ליש–דן צפת–חרמה, קרית סנה–קרית ספר–דביר, קרית ארבע–חברון). עולי בבל התיישבו במקומות שונים ביהודה, ששמותיהם אינם נזכרים במקורות הקודמים לחרבן הבית הראשון (לֹד, אונו, חדיד, נבלט, עזמות ועוד), אעפ"י שהמציאות הארכיאולוגית הוכיחה, שהן היו מיושבות בתקופה הישראלית ואף גם לפניה.

בכתובת מישע, שנתגלתה בדיבון, מספר מלך מואב במאה השמינית לפסה“נ את דבר נצחונו על ישראל אחרי מות אחאב, והוא הולך ומונה את הערים, שכבש בחזרה מאח ממלכת ישראל, ואת הערים שהוא בנה מחדש במואב. כל השמות האלה נזכרים גם בתנ”ך. חומר מקורי רב הערך מצוי על ידיות של כדי חרס, שבהם היו שולחים מחוזות וערים בארץ שומרון לחצר בית המלך בעיר שומרון מס בצורה של יין או שמן ⁶². בחפירות יריחו, גזר, תענך, מגדו, תל בית מִרְסִם, תל א־דֻוַיְר ועוד מצאו שברי כלי חרס או לוחות חרס עם כתובות. במקומות רבים בארץ נמצאו ידיות של כדים עם הטביעה “למלך” בהוספת שם של עיר (חברון, זיף, ממשת ועוד), שבה היה כנראה בית יוצר למלך יהודה, ויתכן שטביעות אלה מציינות, שהערים שלחו בכדים מס למלך יהודה.

דברי ימי מלכי אשור עשירים גם הם בידיעות על ארץ־ישראל. המלכים הכובשים אשורנצופל השלישי, שלמנאסר השני, אדד נירָרי השלישי, תגלת פלאסר השלישי, שלמנאסר החמשי, סרגון, סנחריב, אסרחדון ואשורבנפל השאירו אחריהם זכרונות למסעי כבושיהם בארץ־ישראל ובסוריה בכתובות הכתובות בשפת אשור ובכתב היתדות ⁶³. כתובות אלו חצובות במצבות־אבן או שהן חרותות בלבנים אשר בקירות ארמנותיהם ובלוחות רצפותיהם או על גבי פריסמות וגלילים. רוב השמות הנזכרים בכתובות אשור ידועים לנו מהתנ“ך, ויש כאלה שאינם נזכרים במקורותינו ונשתמרו בפי יושבי הארץ עד היום הזה (כגון אַסוּרוּ־יָזוּר, יַבְּרוּדוּ־יַבְּרוּד). עם כבוש הארץ ע”י אלכסנדר מוקדון מתחיל תהליך ההתיונות הנמשך בתקופת שלטון בית תלמי והסליוקים. היוָנים בנו על תלי ערים עתיקות ערים חדשות כדוגמת ערי יון ומקדוניה וקראו אותן בשמותיהן. או שנתנו צורה יונית לשמות עתיקים, או שהחליפו שמות עתיקים בשמות חדשים יוניים. מקור עשיר של שמות ערים בתקופה ההלניסטית הם הפפירוסים של המוכסן זינון, שנשלח בשנת 259 לפסה"נ מאת אפולוניוס מאלכסנדריה לארץ־ישראל לגבות את המסים מהערים אשר בשני עברי הירדן ולקנות בחן תבואה ומצרכים אחרים עבור מצרים.

מהתקופה ההלניסטית קיימים מקורות חשובים בשני סוגים של ספרות חילונית: א) הספרות היהודית־הארצישראלית הגנוזה בכתובים האחרונים. הספרים האלה נכתבו מלכתחלה בעברית או בארמית החל מתקופת התסיסה הדתית־הלאומית הקודמת לתנועת החשמונאים ועד סוף ימי הבית השני. המקור הראשון אבד והכתבים נשתמרו בחלקים רק בתרגום יוני, סורי, כושי או ארמני ובתרגום רומי מאוחר. בגניזה של מצרים נתגלו קטעים אחדים ממשלי יהושע בן־סירא במקור העברי. חלק מהכתובים האחרונים תורגם לעברית בפעם הראשונה מאת יצחק זעקיל פרנקל ויצא בדפוס (1863). ועכשיו יש לנו תרגום עברי של כל הכתובים האחרונים בהוצאת אברהם כהנא. ב) הספרות היהודית ההלניסטית, ביחוד התרגום היוני של התנ“ך (תרגום השבעים, Septuaginta) וספרי יוספוס פלביוס. תרגום השבעים, שנעשה בימי שלטון בית תלמי, עוזר לנו לזהות מקומות הנזכרים בתנ”ך, ששנו את שמותיהם בתקופה ההלניסטית ונשתמרו בצורתם החדשה בפי יושבי הארץ עד היום הזה. בתרגום השבעים נשתמרו שמות רבים של ערים החסרים במקור העברי. ברור הדבר, כי שמות אלה היו לעיני המתרגמים בטפסים העבריים, והם נעלמו במשך הזמן מהמקור באשמת המעתיקים. מרובות הן הגירסות בנוסחות השונות של השבעים (הוַטיקנית, הסינאית והאלכסנדרונית) ובהעתקותיהן.

כתבי יוספוס פלביוס (קדמוניות היהודים – 20 ספרים, מלחמות היהודים – ספרים תולדות חייו –1 ספר, על החשמונאים או על שלטון השכל –1 ספר, נגד אפיון או על עתיקות עם ישראל – 2 ספרים) הם התעודות ההיסטוריות החשובות והמוסמכות ביותר מזמן חרבן הבית השני. מחברם, יוסף בן מתתיהו, כהן ומקורב לבית המלכות היהודית, מארגן ההגנה על הגליל ומפקד הצבא בזמן מלחמת היהודים, שעבר אח"כ למחנה הרומאים, ידע את ארץ מולדתו ידיעה עמוקה ומקפת. בשבתו בחצר המלכות ברומא. כשהוא אוכל לחם חסד על שולחנם של טיטוס ודיוקלטיאן, כתב את ספריו ביונית בשביל קוראים נכרים. יתכן שכתבם, כלם או חלק מהם, גם בעברית או בארמית למען הקוראים היהודים, ואלה אבדו ואינם (מלחמות היהודים תורגמו לעברית ע“י י.נ. שמחוני וקדמוניות היהודים ע”י אלכסנדר שור, ועכשו יש לנו תרגום חדש של קדמוניות מאת א. שליט). מעין חקוי לספרים ההיסטוריים של יוסף בן מתתיהו הוא הספר העברי “יוסיפון” ליוסף בן גוריון, המספר את תולדות עם ישראל מאדם הראשון עד חרבן ירושלם עיי טיטוס. לעיני מחבר ספר זה היו בלי ספק ספרי יוספוס וכתבי ההיסטוריונים היוניים של התקופה ההיא. לדעת צונץ חובר יוסיפון העברי באיטליה בתחלת המאה העשירית. מהספר הזה קיימת מלבד הנוסחה הרגילה. שיצאה בדפוסים שונים. עוד נוסחה אחת, שנדפסה בפוליגלוטה הלונדונית, ותרגום מקוצר לערבית.

הגיאוגרפים אסטרבון (Sirabo, נולד 63 לפסה"נ) ופטולמאוס (במאה השניה לסה"נ) וההיסטוריונים דיודורוס (בימי יוליוס קיסר ואוגוסטוס) וטציטוס (Tacitus מימי טיטוס עד ימי טריאנוס) מוסרים בכתביהם ידיעות מקוטעות על ארץ־ישראל התופסת מקום קטן בתוך המסגרת הרחבה של הממלכה הרומית הגדולה. הרבה יותר מביא פליניוס ( 79־ 23 לסה"נ) על ארץ־ישראל בספרו Historia naturalis, חלק 14 וחלק 15. מתקופת שלטון רומא נשתמרה מפה של דרכי הצבא הרומי הידועה בשם לוח פויטינגר (Tabula Peutingeriand, ע“ש חכם שחי בוינה במאות הט”ו והט"ז ועל ידו נודעה המפה בפעם הראשונה), והרשימה הרומית הידועה בשם Notitia dignitatum משנת 430 לסה“נ, שבה רשומים גדודי הצבא וחניותיהם בכל גלילות הממלכה הרומית, ובתוכם גם ארץ־ישראל. שמות החניות הם לפעמים מסורסים ביותר, כי הרשימה נשתמרה בכתב־יד אחד מימי קרל הגדול, שאבד גם הוא במאה הט”ז, וממנו נשארו רק העתקות אחדות. עם כל זאת רב ערכו של המקור הזה לקביעת הטופוגרפיה של התקופה הרומית־הביזנטית.

האפיגרפיקה משמשת מקור־עזר נוסף למחקר הטופוגרפי. נתגלו כתובות עבריות, ארמיות, יוניות ורומיות במצבות־זכרון, על מצבות של קברים ועל גבי גלוסקמאות, במשקופים ובפסיפסים של בתי כנסת, כנסיות, מקדשי אלילים ובתי דירה, בציוני הדרכים ובמטבעות. כתובות אלו וכן גם צורות הבניה והעטורים באבני הבניין של החורבות העתיקות מפיצים אור על אופי הישוב של המקום שבו נמצאו ועל רמת תרבותם של תושביו בתקופות השונות. המפה הגדולה של ארץ־ישראל. העשויה מוזאיקה צבעונית, שנתגלתה ברצפה של כנסיה ביזטינית חרבה במידבא שבמואב. היא מקור חשוב למצב הישוב בארץ בתקופה הביזנטית, והפסיפסים שנתגלו ברצפות של בתי כנסת היהודים העשירו את ידיעותינו על הישוב היהודי בארץ־ישראל בתקופה זאת.

חשיבות מיוחדת יש ליחס לספרות התלמודית כמקור לידיעת הטופוגרפיה בתקופות הרומית והביזנטית. התנאים והאמוראים הארצישראליים ואלה מחכמי בבל, שישבו זמן רב בארץ־ישראל ולמדו בישיבותיה, ידעו יפה את הארץ וישובה. בתקופה של חמש–שש מאות שנה נשתנו צורת הישוב היהודי ואפיו מן הקצה אל הקצה. יהודה הפכה בראשונה ליונית־אלילית ואח“כ ליונית־נוצרית. מלחמות הרומאים עשו כלה בישוב היהודי בחלק־ארץ זה וגם בישוב הכותים בשומרון. בגליל, בגולן ובבשן נוצר ישוב יהודי צפוף. היהודים, שדברו אז ארמית, קראו גם למושבותיהם בשמות ארמיים, עולי בבל, שהתישבו בימי הורדוס בגולן ובבשן, קראו למושבותיהם בשמות הערים שמהן באו או בשמות מנהיגיהם. שמות תנכיים רבים של מקומות ישוב עתיקים נשכחו לגמרי, וחכמי התלמוד עוסקים בזהוייָם (השוה למשל יר', מגלה א, א־ע, ע"א). שמות רבים בטפסי המשנה, התוספתא והתלמודים נשתבשו ונסתרסו ע”י המעתיקים ואולי עוד יותר ע“י המגיהים של הוצאות הדפוס השונות באי־ידיעתם את הארץ. כתבי־היד המעטים, שנשארו לנו לפליטה מהזמן שאינו קודם למאה השתים עשרה, עוזרים במדת־מה לקבוע ע”י השואה את הגירסה הנכונה של השם. המדרשים שחוברו בזמן שבין המאה הששית למאה השתים עשרה, כשמוצאם מארץ־ישראל הריהם מקורות בטוחים מאלה שחוברו מחוצה לה. גם בהם נפלו שבושים רבים ע“י המעתיקים והמדפיסים. לסוג המדרשים שייכים גם התרגומים הארמיים של התנ”ך, מחוץ לתרגום אונקלוס הקודם לאחרים והמוסר את המקור מלה במלה. ביחוד מרבה התרגום הירושלמי או הארצ־ישראלי מהמאה השביעית או השמינית, שלא נשתמר אצלנו בשלמותו, לבאר ולפרש, והוא מכיל חומר טופוגרפי רב, שאמנם יש להתייחס אליו בזהירות.

המקורות הנוצריים החשובים מהמאות הראשונות אחרי חרבן הבית השני הם האוונגליון וכתבי אבות הכנסיה. ביסוד הברית החדשה, שחוברה בסוף המאה השניה או בתחלת המאה השלישית ביונית, מונחים בלי“ס מקורות קדומים יותר מימי השליחים בשפה הארמית הארצישראלית. כתבי אבות הכנסיה מפיצים אור על מצב ישוב הארץ בתקופת ממשלת ביזנטיה. המקור החשוב ביותר מאותו זמן הוא האונומסטיקון של אבסביוס, מי שהיה הגמון בקיסרי שעל הים במחצית הראשונה של המאה הרביעית (מת בשנת 340). האונומסטיקון הוא רשימה אלפביתית של ערים וכפרים מתקופת התנ”ך עד זמנו של המחבר בתוספת פרטים אחדים על אופי הישוב ומקומו הגיאוגרפי. העבודה הזאת מיוסדת בעיקרה על הספרות היונית הקדומה ועל הסתכלותו האישית של המחבר, שאולי נולד בארץ. בכ“ז אין לקבל את ידיעותיו של אבסביוס בלי בקורת כל שהיא, ביחוד כשהדבר נוגע לעבר הירדן מזרחה, שלא הכירו כנראה מתוך הסתכלות אישית ונגרר אחרי שמועות וידיעות, שקבל מפי אחרים. האונומסטיקון תורגם לרומית, תוקן והורחב ע”י הנזיר מבית לחם הירונימוס (בסוף המאה הרביעית ובתחלת המאה החמשית). מתרגם התנ"ן לרומית (Vulgata). הירונימוס, שלמד עברית לפי עדות עצמו מפי רבנים יהודים, שהכניסוהו כנראה גם לתוך מהלך המחשבה היהודית, כתב פירוש לנביאים, שבו הוא עוסק אגב באור בזהוי מקומותיהם של ערים עתיקות. מפת מידבא המפורסמת מהמאה החמשית או הששית מבוססת כנראה על האונומסטיקון של אבסביוס־הירונימוס. מהמאה החמשית נשתמר מקור חשוב לידיעת הישוב בנגב בתקופה הביזנטית בתעודה הידועה בשם האדיקט (הצו) מבאר שבע. בשברי לוחות, שנמצאו בבאר שבע, רשומות פקודות השלטונות בנוגע למסים, שהוטלו על גדודי הסְפָר. על יד שם הגדוד רשום שם מקום חניתו. חלק מהשמות האלה נזכר גם ב .Notitia dignitatum

בימי הביניים נתעשרה ספרות ארץ־ישראל בספרי־מסע רבים של נוצרים, שעלו מאירופה לבקר במקומות הקדושים והעלו על הניר את רשמי מסעיהם. עפי“ר אין לסמוך על הידיעות של הנוסעים הנוצרים, שכמרים ונזירים נבערים מדעת שמשו להם מורי דרך וספרו להם אגדות ובדיות שאין להן שחר. כותבי ספרי המסעות מודיעים עפי”ר על מקומות, שיחסו להם איזו מסורת או אגדה נוצרית, טבע הארץ, עתיקותיה וחיי הכלכלה של יושביה, אינם מענינים אותם כל עיקר. מעטים הם כתבי הנוסעים והסופרים הנוצרים, שיש להתיחס אליהם כאל מקורות נאמנים פחות או יותר. החשובים שבהם הם של הנוסע האלמוני מבורדו (333). של הנוסע האלמוני מפיאצ’נצה המכונה אנטונינוס הקדוש (570), המביא ידיעה חשובה על היהודים בחברון ובסביבה בזמנו (השוה עי חברון), ארקולף (670). Eutychius הנקרא סַעַד אִבְּן בַּטְרִִךּ, רופא מפורסם, שהיה אח"כ אפטרון באלכסנדריה (933), הנוסע האנגלוסכסי סיוולף (1102/03) ושל וילהלם הארכיבישוף מצור (1182/85), הוא ההיסטוריון המובהק של תקופת מסעי הצלב, המספר בכרוניקה שלו את כל המארעות שארעו בארץ משנת 1095 עד שנת 1184.

נאמנות וריאליות יותר הן הידיעות על ארץ־ישראל המובאות בכתבי הגיאוגרפים וההיסטוריוגרפים המוסלמים, ברובם ערבים, מימי הביניים, הם מתארים את טבע הארץ, את ישובה, את חיי הרוח וחיי הכלכלה של יושביה ומוסרים את הדברים כמו שהם ראו אותם. בין הסופרים המוסלמים המפורסמים של התקופה ההיא יצוינו כאן אלה, שבכתביהם תופסת ארץ־ישראל מקום רחב פחות או יותר:

1. אחמד בן יחיה אל־בלאד’רי (احمد بن يحيى البلاذري) הוא ההיסטוריוגרף הראשון של המוסלמים. הוא נולד וגדל בבגדאד בימי שלטון הח’ליף אל־מאמון ונהנה מחסדם של הח’ליפים אל־מֻתַּוקַּל ואל־מֻסְתַּאִין. הוא כתב את ספרו كتاب فتوح البلدان (כִּתָּבּ־פֻ’תּוח אל־בֻּלְדָן= ספר כבושי הארצות) בשנת 869 ומת בשנת 892. בלאדירי מזכיר בספרו שמות של מקומות בקשר למערכות בלי לתת תאורים גיאוגרפיים. כתב־היד הערבי יצא לאור ע“י M. J. de Goeje, לידן 1870. תרגום אנגלי הו”ל ע“י Hitti Margotten, ניו יורק 1916. חלק ממנו נתפרסם בתרגום גרמני ע”י Rescher O, ליפציג 23, 1917.

2. אחמד בן וָצִ’ח אל־יַעְקוּבִּי (احمد بن واضح اليعقوبي) הוא היסטוריוגרף וגיאוגרף גם יחד. ההיסטוריה שלו التأريخ (א־תַּאֲרִיךְ=דברי הימים), שנכתבה בשנת 874, י“ל בשמו אִבְּן וָצ’ח ע”י M. F. Houfsma, לידן 1883. הגיאוגרפיה שלו كتاب البلدان (כִּתָּב אל־בֻּלְדָן= ספר הארצות) נכתבה בשנת 891. היא מכילה רשימה של מחוזות סוריה וארץ ישראל ועריהם וידיעות על התישבות המהגרים הערביים בהם. ספר זה י“ל פעמיים, ע”י, Joynboll A. W. T. לידן 1861, וע"י M. I. de Goeje. לידן 1892.

3. הספר مروج الذهب (מֻרוּג' א־דַּ’הַב =כרי הזהב) של עַלִי בן אל חֻסַיְן אל־מסְעוּדִ (علي بن الحسين المسودي) הוא אחת העבודות ההיסטוריות המלאות תוכן וענין בספרות המוסלמית. הוא מתחיל בבריאת העולם ומגיע עד זמן הכתבו בשנת 943. מסעודי נולד בבגדאד, נסע בארצות רבות והגיע עד הודו, צילון ומדגסקר. בארץ־ישראל בקר בשנת 926, ולבסוף התישב בפוסטאט, ושם הוא מת בשנת 956. הידיעות הגיאוגרפיות המפוזרות בכתביו ההיסטוריים הרבים יש להן ערך רב מפאת דיוקן. הטכסט הערבי י“ל עם תרגום צרפתי ע”י C. Barbier de Meynard ו־ P. de Courteilla בתשעה כרכים, פריז 1877־1861.

4. אברהים בן מחמד אל־אִצְטַח’רי (ابراهيم بن محمّد الاصطخري) חבר את הגיאוגרפיה השיטתית הראשונה בשם مالك الممالك (מָלִךּ אל־מַמָלִךּ=מלך הממלכות). הוא נותן בה תאור נאמן של מחוזות הממלכה המוסלמית על עריהם ויתר המקומות החשובים. אצטח’רי היה סוחר ואסף את החומר במסעותיו לרגלי מסחרו. לפי דברי עצמו כתב את ספרו בשנת 951 לשם באור המפות, שנערכו ע“י איש אחד בשם בַּלַחִ’י בשנת 921. מפות אלו אבדו ואינן. הספר הו”ל ע"י de Goeje, לידן 1870, ובמהדורה שניה בשנת 1927.

5. אַבּוֹ אל־קָסִם אִבְּן חַוְקל (ابو القاسم ابن حوقل), שגם הוא נסע הרבה לרגלי עסקיו הרחיב את הידיעות של אצטח’רי לאור החומר שהוא אסף במסעיו. ספרו صورة الارض (צוּרַתּ אל־אַרְץ'=צורת הארץ) הו“ל ע”יJ H. Kramers לידן 1938/39. de Goeje פרסס את הטכסטים של אצטח’רי ואבן חוקל בכרכים א' וב' של Bibliotheca Geographorum arabie corum, לידן 1873.

6. מחמד בן אחמד אל־מַקְדִסִי ( محمّد بن احمد المقدسي), הירושלמי, נולד בירושלים בשנת 946, בה קבל חנוך מצוין, ואחרי אשר עלה למכה בגיל של עשרים שנה הקדיש את עצמו ללמוד הגיאוגרפיה. למטרה זו נסע במשך שנים רבות בכל תפוצות האסלאם, ובשנת 985 כתב את ספרו احسن التقاسم في معرفة الاقالم (אַחְסן אל־תַּקָסים פִי מַעַרַפַתּ אל־אַקָלִם = ההערכה הטובה ביותר בידיעת האזורים) המכיל תאור נאמן של הארצות אשר בקר בהן. תאורה של ארץ־ישראל, וביחוד של עיר מולדתו ירושלים, הוא אחד החלקים הטובים ביותר בספרי המהוה את הכרך השלישי של Bibliotheca, שהוציא de Goeje, לידן 1906. תרגום אנגלי פרסם Guy Le Strange בכרך השלישי של Palestine Pilgrims Texts, לונדון 1886.

7. הנוסע הפרסי אַבּוּ מַעִין נָצִר כֻסְרוּ (ابو معين ناصر خسسرو) עבר בארץ־ישראל במסעו למכה, בקר בירושלים בשנת 1047 ותאר בהרחבה את מקום המקדש. ספר מסעותיו سفر نامة (סָפֶר נָמֶה = ספר המסעות) הכתוב פרסית י“ל ע”י Ch. Schefer, פריז 1881, וע“י Kaviani. ברלין 1923. Guy Le Strange פרסם את החלק הנוגע לארץ ישראל ב–PPTs. תרגום צרפתי של הספר נדפס יחד עם הוצאת Schefer ותרגום רוסי י”ל ע"י E.Barthels לנינגרד 1993.

8. אבו עבדאללה אל־אדריסי (ابو عبد الله الادريسي) כתב בשנת 1154 ספר גיאוגרפיה בשם نزهة المستاق في اختراق الآفاق (נֻזְהַת אל־מֻסְתָּק פְ’י אִחְ’תַּרָק אל־אָפָק = טיול המשתוקק לחצות את הארצות) עפ“י בקשת מלך סיציליה רוז’ה (Roger) השני, שבחצרו הוא חי. אדריסי, שנולד בסיוטה שבמרוקו, נסע הרבה בארצות המזרח. הוא מתאר תאור מצוין את ארץ־ישראל ואת ירושלים בתקופת שלטון הצלבנים. הטכסט הערבי של החלק על ארץ־ישראל נתפרסם יחד עם תרגום גרמני ע”י Gildemoister ב־ZDPV, שנה 8(1875).

9. עלי אל־הַרַוִי (علي الهروي) מהיראט שבצפון אפגניסטאן בקר במקומות הקדושים וכתב בשנת 1173 בערבית ספר קטן בשם “מקומות העליה לרגל”, שבו הוא מוסר ידיעות על מקומות שונים בארץ־ישראל. הפרק המעניין ביותר בספר זה הוא תאור העיר חברון ובקורו במערת המכפלה. כתב־היד של ספר זה שמור בספריית בודליאנה באוכספורד. s. Bloch כתב דיסרטציה על Harawis Schrift über die musl Wallfahrtsorte והוציאה בהוצאה ליטוגרפית, בּוֹן 1929. תרגום צרפתי י“ל ע”י Schefer Ch ב־ l Archive de Orient latin, כרך א', ע"ע 809־ 587.

10. אַבּוּ אל־חֻסַיְן מֻחַמַד אִבְן גֻ’בַּיְר ( ابو الحسين محمّد ابن جبير), ערבי מספרד, בקר בצפון ארץ־ישראל בשנת 1185, שנתיים לפני כבוש הארץ ע“י צלאח א־דין. בספרו الرحلة (א־רֻחְלָה = המסע) הוא נותן תאור חי ומלא פרטים מהמקומות שהוא בקר בהם. הטכסט הערבי נתפרסם ע”י William Wright, לידן 1852, ובפעם השניה ע"י de Goeje, לידן 1907. C. Chiaparelli הוציא תרגום איטלקי, רומא 1906.

11. בהיקף עבודתו ובעריכתה תופס יָקוּתּ בן עבדאללה א־רוּמי אל־חַמַוּי (ياقوت بن عبد الله الرومي الحموي) את המקום הראשון בין ההיסטוריוגרפים והגיאוגרפים המוסלמים. הוא היה יוָנִי מלידה, ועֶבֶד וקבל חנוך מדעי בבית אדוניו הסוחר בבגדאד. הוא חי חיי נדודים, בהם למד ושנה הרבה. הוא נסע באירן, בארם נהרים ובסוריה ולבסוף התישב בחלב, שבה מת בשנת

12. בלכסיקון הגיאוגרפי הגדול معجم البلدان (מֻעְגַ’ם אל־בֻּלְדָן = האלפבית של הארצות) הוא מתאר בסדר לכסיקלי כל עיר וכל מקום אחר, שעליהם השיג ידיעות. ספרו, שסימוֹ בשנת 1225, הוא אוצר בלום של ידיעות גיאוגרפיות והיסטוריות על כל הארצות המוסלמיות החל מספרד וגומר בהודו ובארצות שמעבר לים הכספי. הספר י“ל בששה כרכים ע”י H. F. Wüstenfeld, ליפציג 1873־ 1866. ויסטנפלד פרסם גם תמצית של הספר בגרמנית ב־ZDMG, כרן 18, 1864, ע"ע 467־ 445.

13. שַׁמְס־א־דין אבו עבדאללה מחמד א־דַּמַשְׁקִִי (سمش الدين ابو عبد الله محمّد الدمشقي) שנולד בדמשק בשנת 1256 ומת בצפת בשנת 1327, כתב ספר על ארץ מולדתו בשם نخبة الدهر في عجائب البرّ والبحر (נֻחֶ’בַּתּ א־דַהְר פִ’י עַגָ’אִבּ אל־בַּר ואל־בַּחְר = מבחר הזמן בפלאי היבשה והים) המכיל פרטים מעניינים רבים על סוריה וארץ־ישראל בזמן שלאחר שלטון הצלבנים. דמשקי היה בן זמנו של השולטן המצרי הכובש והבונה טַ’הר אל־ביברס, ולכן יש לספרו ערך מיוחד להשואה עם הכרוניקות של נוסעי הצלב. את הטכסט הערבי הו"ל A. f. Mehrens. פטרסבורג 1866, ותרגום צרפתי יצא בקופנהאגן, 1874.

14. אִסְמָאל אבו אל־פַ’דָא (اسماعيل ابو الفداء). נסיך חמת שבסוריה ומקורב למשפחת המלוכה של האַיובִּים, נולד בדמשק בשנת 1273 ונתמנה בשנת 1310 למושל חמת, שבה הוא מת בשנת 1331. את ספרו על הגיאוגרפיה הכללית, تقويم البلدان (תַּקְוִים אל־בֻּלְדָן = הערכת הארצות) סיים בשנת 1321. ערך מיוחד יש לפרק על ארץ־ישראל וסוריה, שהכיר אותן מתוך הסתכלות אישית. הטכסט הערבי הו“ל ע”י. Reinaud ו־De Slane, M פריז 1840. תרגום צרפתי של החלק על ערב הוציא M. de la Roque. אמסטרדם 1718. את שני הכרכים הראשונים תרגם לצרפתית M. Reinaud, פריז, 1840, והמשכו פרסם בדפוס Guyard, פריז 1883.

15. מחמד בן עבדאללה אִבְּן בַּטּוּטָה (محمّد بن عبد الله ابن بطوطة), שנולד בטנג’ר בשנת 1300. הוא מרקו פולו המוסלמי. בגיל של עשרים ושבע שנה יצא לתיוריו, עבר באפריקה הצפונית והגיע לארץ־ישראל ולסוריה. מכאן יצא לאירופה הדרומית־המזרחית, עבר בארץ הכריזים (הכוזרים), נסע בכל ארצות אסיה הקדמית, התיכונה והדרומית והגיע עד סין, המשיך משם בכל איי הודו. בקר שלש פעמים במכה ובמדינה, שב לארצו דרך סודן ומת בעיר פָץ בשיבה טובה בשנת

16. את מסעיו תאר בספרו הגדול تحفت النظار في غرائب الامصار وعجائب الاصفار (תַּחְפַ’תּ א־נֻּטָ’ר פִ’י עַ’רָאִבּ אל־אִמְצָר וְעַגָ’אִבּ אַל־אַסְפָ’ר = אוצר המשקיפים בפלאי הערים ונפלאות המסעות), שסיימו בשנת

17. דבריו על ארץ־ישראל הם עפי“ר מענינים מאד, ועל ירושלים הוא מביא פרטים אחרים, שאין מוצאים אותם במקורות אחרים. הטכסט הערבי בצרוף תרגום צרפתי י”ל בארבעה כרכים ע“י C Defrémes rie. ו־ B. R. Sanguinetti, פריז 1858 ־ 1853. תמציתו נתפרסם ע”י H. A. R. Gibb, לונדון 1927.

15. שִׁהָבּ א־דִין אחמד (شهاب الدين احمد), יליד ירושלים, כתב בשנת 1351 תאור טופוגרפי של ירושלם בשם مثير الغرام الى زيارة القدس والشام (מֻתִ’יר אל־עִ’רָם אִלָה זִיָרָתּ אל־קֻדְס וא־שָּׁם = מעורר התשוקה לתיור בירושלים ובדמשק). קטעים מכתהיי עם תרגום אנגלי נתפרסמו ע"י GUY Le Strange ב־. JRAS, כרך 19 (1877), ע' 250 ואילך.

1. אסחאק בן אברהים אבו אל־פ’דא (اسحاقى بن ابراهيم ابو الفداء), יליד חברון, מתאר במחצית הראשונה של המאה הט“ו את מערת המכפלה ואת המסגד הבנוי מעליה. תאורו مثير الغرام في فضل زيارة سيدنا الخليل ثمّ (מֻתִ’יר אל־עִ’רָם פִ' פַ’צַ’ל זִיָרַתּ סִידְנָא אַל חַ’לִיל תֻ’ם = מעורר התשוקה בתיור המהולל אצל המנוח אדוננו ידידיה [אברהם]) נתפרסם במקור בIPOs, שנה 17 (1937), ע”ע 108–197.

17. שַׁמְס א־דִין א־סַּיוּטִי (شمس الدين السيوطي) בקר בירושלים בשנת 1470 ותאר את העיר הקדושה לפי ספרו של שהב א־דין. תאורו اتحاف الاحصاء بفضائل المجد الاقصى (אִתְּחָף אל־אַחְסָא בִּפַצָ’אַל אל־מַגְ’ד אל־אַקְצָה = מתנת הבחירים בשבחי המסגד הקיצוני) נשאר בכת“י. תרגומו האנגלי (המשובש בשגיאות רבות) י”ל ע"י. Reinolds, J לונדון 1836.

18. עבד א־רחמאן בן מחמד מֻגִ’יר א־דִין אל־עַלִימִי (عبد الرحمان بن محمّد مجير الدين العليمي) העתיק בשנת 1496 את כתבי שלשת הקודמים והוסיף עליהם פרטים על המסגדים, המדרשות, הקברים, המקומות הקדושים, הרבעים והרחובות של ירושלים וחברון, כפי שראה אותם בזמנו. הוא קרא לספרו בשם الانس الجليل بتأريخ القدس الخليل (אל־אֻנְס אל־גַ’לִיל בְּתַּאֲרִיךְ אל־קֻדְס ואל־חַ’לִיל = השעשוע היקר שבתולדות ירושלים וחברון). הטכסט הערבי נדפס בקהירה בשנת 1283 להג’רה (1866). התוספת לספר זה, המכילה את תולדות ירושלים וחברון משנת 911 להגירה עד סוף ימיו של המחבר, נתפרסמה בפעם הראשונה ע“י ל. א. מאיר ב־IPO5, כרך 11 (1931), ע”ע 13־1.

19. ההיסטוריון מחמד אִבְּן סַעַד (محمّد ابن سعد) כתב את كتاب الطبقات القبير⁶⁴ (כִּתָּבּ א־טַּבַּקַתּ אַל־כַּבִּיר = ספר־המעמדות הגדול), שי“ל במקורו ע”י .Sachau E, לידן 1928־ 1904.

Guy Le Strange תרגם מתוך הספרים האלה ידיעות רבות על א"י וסוריה ופרסמן בספרו הגדול Palestine under the Moslems , לונדון 1890. רוב הידיעות המובאות בספרי מתוך כתבי המוסלמים בציון המקורות לקוחות מספר זה, אבל אני השתמשתי לשם השואה גם בפרסומים האחרים. יש לציין כאן גם את ספרו של ריכרד הַרְטְמן Palastina unter den Arabern, שבו אסף המחבר חומר מתוך הספרות הזאת.

תוכן ספרי המסעות של היהודים מימי הבינים הוא בעיקר תאורים או רשימות יבשות של קברי אבות וצדיקים לפי המסורות המקומיות. העולים היהודים, שנדדו מארצות מגוריהם הרחוקות לארץ הקדושה מתוך כסופים נפשיים־דתיים לחבק את עפרה ולהשתטח על קברי הצדיקים, קבלו מפי יושבי הארץ ללא בקורת ידיעות המתנגדות במקרים רבים לעובדות ולמקורות המוסמכים. הטובות שברשימות מסוג זה הן של ר' שמואל בר שמשון מתחלת המאה הי“ג ושל ר' יעקב שליח ישיבת פריז מאמצע המאה הי”ד.

בשני מקורות נאמנים משתקף מצב הישוב היהודי בארץ־ישראל בימי הביניים, האחד הוא ספר המסעות של ר' בנימין מטודילא והשני הספר כפתור ופרח לר' אישתורי הפרחי. הנוסע ר' בנימין מטודילא, בירת נָבָרָה שבפיריניאים, שבקר בארץ־ישראל בימי שלטון הצלבנים (1170/71), מוסר ידיעות קצרות אך מדויקות על כל מקום בואו, על מספר משפחות היהודים שבמקום ועסקיהם וקורא בשמותיהם את רבניהם וראשי קהלותיהם. הספר הזה זכה לפרסום רב. בפעם הראשונה יצא בדפוס בקושטא בשנת 1543 ובתרגום רומי באנטוורפן בשנת 1575. מאז יצא בחמשים הוצאות בערך ותורגם כשלשים פעם לשפות זרות. ההוצאה הבקורתית הטובה ביותר היא של א. אָשֵׁר, לונדון 1848, בעברית ובתרגום אנגלי עם הערות רבות. (שבע שנים אחרי ר' בנימין בקר בארץ ר' פתחיה מרגנשפורג. הידיעות המובאות בקונטרסו הקטן “סבוב העולם” הן מחוסרות סדר ושטה ואין להן ערך מדעי). אישתורי הפרחי עלה בשנת 1313, בימי שלטון הממלוכים, מברצלונה שבספרד, התישב בבית שאן, ובמשך שבע שנים עבר פעמים רבות בארץ לארכה ולרחבה וחקר אותה מתוך הסתכלות אישית. ר' אישתורי היה בקי לא רק בכה“ק ובספרות התלמודית כי אם גם במדעים הכלליים, ביחוד בתכונה ובמדע הארצות, וידע את השפות הערבית והרומית על בורין, והיתה לו איפוא ההכשרה הדרושה לחקירת הארץ. זהוייו של המקומות הנזכרים במקרא ובתלמוד, שעליהם עמד בספרו “כפתור ופרח”, שבו הוא עוסק במצוות התלויות בארץ, הם ברובם הגדול נכונים. הספר הזה נדפס שלש פעמים, בפעם הראשונה בויניציה, 1547/49, ובפעם האחרונה בהוצאת א”מ לונץ בירושלים תרנ“ז/נ”ט. סמון העמודים במראי המקומות בספרי הוא לפי ההוצאה האחרונה. בין כתבי הגניזה של מצרים, שנתגלו ע“י ש. ז. שכטר, נמצאו תעודות רבות־ערך השופכות אור בהיר על הישוב היהודי בארץ־ישראל בתקופה של יותר ממאתים שנה, שהיתה לפני כן סתומה לפנינו, היינו מתחלת ממשלת הח’ליפים הפטמיים (969) עד מותו של הרמב”ם (1295). יעקב מאן פרסם תעודות רבות מהגניזה בספרו The Jews in Egypt and Palestine under the Fátimid Caliphs, אוקספורד 1929. תעודות אחרות נתפרסמו בירחונים ובקבצים יהודיים. ברשותם של מוסדות ואנשים פרטיים נמצאות רבבות כתבי־יד מהגניזה שעוד טרם ראו אור. ידיעות מוסמכות אחרות על א“י בכלל ועל ירושלם בפרט מהמאה הי”ג עד המאה הט“ו יש למצוא במכתב הרמב”ן לבנו, שנדפס בספר “שער הגמול”, ובפרושו לתורה; במכתביו של ר' אליהו מפירירה לבניו באיטליה, אשר נתפרסמו בספר “דברי חכמים” לאליעזר אשכנזי; בשני מכתביו של ר' עובדיה מברטנורה לאביו, שנדפסו בעתון “יהודה וירושלים” בשנת 1877 ויצאו בהוצאה מיוחדת בצרוף מכתב מארץ־ישראל מאת נוסע אלמוני משנת רצ“ו; בפרושו של ר' יוסף בן אליעזר לאבן עזרא הנודע בשם “צפנת פענח” או “אוהל יוסף”. בספר “מסעות ארץ ישראל” לר' משה באסולה מאיטליה, שבקר בארץ בשנת ה' אלפים רפ”ב (1522), מובאות ידיעות רבות על ישוב הארץ בזמן ההוא. מתוך ספרות השאלות ותשובות לקטתי ידיעות רבות על הישוב מסוף ימי הבינים ומהזמן החדש. מכתבי הבקשה, שנשלחו מארץ־ישראל לגבאי החלוקה בחו“ל וכתבי השליחות שניתנו לשר”רים הנם גם הם חומר מענין לידיעת מצב הישוב היהודי בשלש מאות השנים האחרונות. תעודות ממין אלו נתפרסמו ב“ירושלים” של א"מ לונץ, בקבצי החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ובמאספים אחרים.

עם Hadrian Reland בספרו הגדול Palaestina ex monumentis verteribus illustrata (1714) מתחיל כנוס וצרוף הידיעות הגיאוגרפיות והארכיאולוגיות מימי הביניים ועבודן השיטתי והבקורתי. אוצר בלום גנוז בחלקים י“ד וט”ו של הספר Die Erdkunde לקרל ריטר. בשלשה עשר הכרכים של הספר Palestine Pilgrims Texts, לונדון 1897, כונסו מכתבי המסעות של הנוצרים והמוסלמים של ימי הביניים בתרגום אנגלי. את כתבי המסעות של היהודים אסף וגנז א. כרמולי ופרסם אותם בתרגום צרפתי בשנת 1847 בספרו liinéraires de la Terre Sainte. י“ד אייזנשטיין הוציא בניו יורק את “אוצר המסעות”, להערותיו של המו”ל בשולי הספר אין עפי“ר ערך מדעי. כתבי־יד אחדים של נוסעים פרסם א”מ לונץ ב“ירושלים”.

החקירה העיונית של ארץ־ישראל עפ“י שיטות מדעיות מתחילה באמצע המאה הי”ח ע“י Richard Pockocke, Stephan Schultz, Carsten Niebuhr. במאה הי”ט ובתחלת המאה הכ' עומדים בראש חוקרי ארץ־ישראל: Ulrich Jasper, Titus Tobler, Eduard Robinson, Joh. Ludw. Burckeharot, Seetzen, M. V. Guérin, R. A. Brünnow, A. von Domasczewski, C. R Conder, Charls Clermont־Ganneau, G. Schumacher, Alois Musil. Gustaf Dalman, George Adam Smith. רבני מחקר ארץ־ישראל בזמן הזה הם:,W. F. Albright, Albrecht Alt, Nelson Glueck, H.Vincent. M. Abel. חוקרי הגיאוגרפיה של התלמוד הם יהוסף שווארץ, אדולף נויבאואר, הירש הילדסהימר ושמואל קליין.

המחקר הארכיאולוגי של ארצנו התקדם בצעדים גדולים מעת שהתחילו במחצית השניה של המאה הי“ט חופרים במעמקי האדמה ומגלים את שרידי מקומות הישוב העתיקים והוא הגיע בימינו לשיאו. בניגוד למציאוֹת שבחפירות מצרים וארם נהרים נתגלו בחפירות ארץ־ישראל אך מעט כתובות עתיקות. אעפ”י כן יש ללמוד הרבה מהמציאות האחרות המתגלות בחפירות על ישוב הארץ בתקופות שונות וחיי התרבות החמרית והרוחנית של תושביה. בדיקת שברי כלי חרס הנמצאים בשכבות עיי המפולת של התלים והחורבות היא אמצעי מנוסה לקביעת תקופות הישוב. אחד מחסידי שיטת הבדיקה הזאת. Stanly Arthur Cook, אומר, במקצת בהגזמה: “אינטש אחד של כלי חרס שוה לכל כתביו של הירודוטוס”.

לבסוף יש לציין, כי גם האוניברסיטה העברית והחברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה משתתפות עתה במדה ניכרת בחקירת הארץ הן במחקר העיוני והן בחפירות, והענף החשוב הזה, שהיה מוזנח קודם לכן מצדנו, מתחיל תופס מקום נכבד בשדה המדע היהודי

ה. מה אומרים לנו השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של הארץ

בתקופה הקדומה מאז למדו בני האדם להביע במלים את הגות לבם ואת רצונם, קראו בשמות את מקומות מושבותיהם ואת הצורות הגיאוגרפיות אשר בחוג אפקם. בחושם הטבעי מצאו את השם המתאים למקום מגוריהם ואת הכנוי הנכון לכל צורה שראו על פני האדמה. לכן כל שם ושם, שעבר אלינו מימים קדומים, מדבר אלינו בשפה ברורה ומעמיד לפנינו את נושאו כמו חי: הרמה בנויה על מקום רם ונשא, רמתים יושבת על שתי רמות סמוכות. והמצפה צופה למרחוק. בית צור יושבת על צור וסלע על הר סלעים. עין גנים עשירה במים המשקים את הגנים, ובעין גדי משקה הרועה את גדיי העזים. דבשת יושבת על גבעה הדומה במבנה ובצורתה לדבשת הגמל, ואזנות תבור בנויה על אחד הסעיפים של הר תבור הדומים לאזני החי. חצור היא עיר בצורה וחצרות עיר פרזות. תרצה היא יפה ונעמה נעימה למראה. גדור, גדרה וגדרות היו גדרות צאן, חצר־סוסים היתה מקום הַרְבֶּיַת סוסים או שוק לסוסים, ובבית המרכבות עשו אולי מרכבות. בעמק אילון הָלכו אילות, ובית לבאות וכפירים היו משכנות למשפחת מלך החיות. לוז, ענב ותפוח היו מבורכות בפרי עץ מובחר. בשטים גדלו עצי שטה מצילים ליד מים זורמים, ואדמת החול היבשה שבסביבות ערער, שוכה ושמיר הצמיחה צמחי ערבה. בכבול, בעמק השִׂדִּים, בעיר המלח ובהר צבעים נמצאו דוממים מועילים. מי הגיחון מגיחים מבטן הר המוריה לתוך נחל קדרון, והירדן יורד מגובה הר חרמון לעמקם של פני ים המלח. הר הזיתים מגדל עצי זית לרוב, והר הכרמל יפה ככרם נטעו אל.

מקומות רבים היו מוקדשים לפולחן של בעל מקומי, אחרים נקראים על שם אל השמש, אל הירח והכוכבים. בית ענת הקרובה לגבול סוריה היתה מקום פולחן לאלה הכנענית ענת וצפון לבעל הסורי צפון. בעיר העַוים נשאר זכר לגזע האגדתי של העוים, שנשמד בימי כבוש יהושע. השפלה, שבה התנחלו הפלשתים, נקראה על שמם פלשת, היבוסי ישב ביבוס והקיני בקין, שמות אחדים מזכירים לנו מאורעות היסטוריים או שהם קשורים במסורת.

בתקופה הישראלית כמו בהתישבות עצמה כך קיימת גם ביצירת השמות התפתחות היסטורית העוברת דרך כל תקופות ההתישבות. נוסף לשמות הקדומים שנודעו לנו מהתעודות המצריות ומתעודות אשור וסוריה העתיקות, שמות שמקורם ביחוד בתקופת הכנענים והאמורים, נזכרים בספר התנ“ך שמות גיאוגרפיים רבים של הארץ, שברובם נוצרו בתקופה הישראלית. כל השמות האלה הם שמיים, מלבד אי־אלו שרידים ארכאיים לא־שמיים. בכבשם את הארץ קבלו בני ישראל את השמות מהעמים השמיים (הכנעני והאמרי), שישבו בה לפניהם ושמהם נשארו עוד יושבים בקרבם. בתקופה הישראלית הארוכה בנו ערים וכפרים רבים ויקראו אותם בשמות, וכן כנו בשם את הצורות הגיאוגרפיות, שאת שמותיהם אולי לא שמעו מפי יושבי הארץ הקדומים. אם נמיין את השמות הנזכרים בתנ”ך לפי סוגיהם, נקבל את התמונה דלקמן:

א) השם נקרא לפי המצב הטופוגרפי של נושאו: אבל, בית הישימות, בית צור, גבע או גבעה, מרום, רמה, שור, תימן. במקרא נמצאים קרוב למאה שמות מסוג זה.

ב) השם מתאר את הצורה והאופי של המקום: אגלים, חצר (בצרוף שם כנוי, כגון חצר־אדר, חצר־גדה), מעון, מערה, עטרות, קריתים, שכם (80 שמות בערך).

ג) השם מציין את תכונת המקום: אדום, ארגב, יפו, ירקון, לבנה, צֹער, קדרון (110 בערך).

ד) השם לקוח מעולם החי: אַיָּלון, בית לעפרה, טלאים, הכפירים, עפרון, שעלים (20 בערך).

ה) השם ניתן לפי צמחי המקום או תוצרת אדמתו: בית דבלתים, בית הכרם, ברזית, דלען, כרמל, עמק האלה, רמון, שוכה (40 בערך).

ו) השם מציין פעולה הקשורה לנושאו: גבעת המורה, גיחון, הר געש, השלח חלחול, מחנה, נחל שורק (20 בערך).

ז) המקום נקרא על שם המטרה המיוחסת לו: פונן, צידון, צרפת, תבערה (30 בערך).

ח) השם מביע משאלה: יבלעם, יתיר, יעזר, יפתח, יתנן (20 בערך). החום

ט) המקום נקרא על שם אֵל מקומי: בית אל, בית דגון, בית לחם, בית שמש, בעל גד, בעל חצור, גור בעל, ירחו, קדש, תמנת חרס (50 בערך).. ..

י) שמות המיוחסים לראשי שבטים, לבתי אבות או לאישים: אזן שארה, אפרת, בית רכב, דן, הקין, חפר, נבח, שמרון, תרצה (25 בערך).

יא) שמות המיוחסים למאורעות היסטוריים: גלעד, מחנה־דן, פרץ עזה, חרמה (10 בערך).

צורת השמות. רובם של השמות הם פשוטים, אך מרובים גם השמות המורכבים:

1) מעצם השם וכנויו הבא לפניו, כגון הדד רמון, בית הערבה, בית רחוב, בני ברק, מגדל שמש, כפר העמוני, קרית יערים;

2) מהשם והכנוי הבא אחריו לקבוע ביתר דיוק את מקום נושאו, כגון אבל כרמים גבעת בנימין, חמת דאר, יבש גלעד, כסלות תבור, עטרות שופן, קדש נפתלי.

יש ושם אחד משמש למקומות שונים בארץ. כדי להבדיל ביניהם צורף לשם העצם שם לואי: מגדל – מגדל גד, מגדל עדר; מצפה – מצפה גלעד, מצפה מואב: עין – עין עגלים, עין דאר, עין תפוח; באר – באר אלים, באר שבע: רמות – רמות גלעד, רמות נגב.

למקומות מספר היו שמות כפולים, כגון: מעון – בית מעון, בעל מעון, בית בעל מעון בית פעור – בעל פעור: בעל פרצים – הר פרצים; רחוב – בית רחוב; תפוח – עין תפוח. אחדים מהשמות מופיעים בצורה מקוצרת או בחליף האותיות, כגון אכזיב– כזיב; אלתולד – תולד; יבלעם – בלעם; יקבצאל –קבצאל; בטח– טבחת.

יש מקומות הידועים בתכונות המיוחדות להם מסומנים בהא הידיעה. כגון הגבים, הנקב, העי, העינם, המצפה, הרַבָּה. בשמות רבים המביעים יחסי ידוע לאל העליון צורף בסוף השם אל: אבצאל, יבנאל, מגדיאל, יקבצאל, נחליאל, יזרעאל, נעיאל, פנואל וכד', ויש שהשם אל בא בראש שם העצם: אלעלה, אלקש, אלתקה. רק שם אחד הנזכר בכתובים גומר בשם יה: ענניה.

יש שמות על משקל הרבוי הזוגי כגון אדורים, חפרים, חרנים, קריתים, רמתים. רבים השמות שיש להם הצורה הסופית הארכאית – וֹן, כגון גבעון, גבתון, דיבון, מגרון, פונון. קציון, קטרון, שריון (45 בערך), ומעטים יש להם הצורה הסופית ־ן, כגון דלען, שופן. צרתן, קרתן.

בתקופת הבית השני עד חתימת התלמוד בתקופת הבית השני, אחרי גלויות, אשור ובבל, התפתח הישוב היהודי בהדרגה. עולי בבל הראשונים, שבתוכם היו כאלה אשר זכרו עוד את המולדת, התישבו באותם המקומות, שמהם יצאו לגולה הם או אבותיהם. בעזרא פ“ב ובנחמיה פ”ז נשתמרה רשימה של ערים ביהודה הידועות מתקופת הבית הראשון. ערים אחדות ברשימה זו, שאינן נזכרות במקורות הקודמים לחרבן הבית הראשון, כגון אונו, לוד, נטופה ועזמות, הנתונים הארכיאולוגיים מעידים עליהן, שהן היו כבר מיושבות בתקופה הישראלית. בתקופה בת מאתים שנה של שלטון פרס בארץ־ישראל היה קיים קשר אמיץ בין ארץ זו ובין יתר הארצות שהיו נתונות לשלטון פרס, ויהודים רבים עלו מארצות אלו לארצנו וישובה התרחב. אז היתה השפה המדוברת בכל רחבי אסיה הקדמית השפה הארמית, שנשארה שפת העם עד הכבוש הערבי. בארצנו התפתח דיאלקט מיוחד, היא הארמית הארצישראלית. מובן הדבר, שגם השמות שניתנו באותו הזמן למקומות ישוב חדשים או לערכים גיאוגרפיים על אותם היסודות, שלפיהם נקבעו בתקופות ההיסטוריות הקודמות, הנם ארמיים. אף יש ובשמות תנ“כיים ניכרת הנטיה לתת להם צורה ארמית. ויש שנותנים שמות תנ”כיים למקומות ישוב חדשים, שאינם במקומות נושאיהם הקודמים. השמות היוניים המעטים מהתקופה ההלניסטית, שנתקבלו בפי התושבים היהודיים, הותאמו גם הם להגיה הארמית. בתקופת המשנה והתלמוד נעקר הישוב היהודי מיהודה ועבר לגליל, לגולן ולבשן. לכן רוב השמות הנזכרים בספרות התלמודית שייכים למקומות־ישוב בחלקי־ארץ אלה. אין ספק, ששמות רבים של מקומות ישוב מהזמן ההוא אינם נזכרים כלל בספרות של התקופה ההיא, ובית אלפא, שבה נתגלו שרידים של בית כנסת גדול מהמאות החמשית והששית, תוכיח.

במיון שמות המקומות הנזכרים בכתובים האחרונים, בספרים היהודיים –ההלניסטיים, בספרות התלמודית ובמדרשים נקבל את התמונה דלקמן:

א. 300 שמות בערך הם ארמיים, ברובם שמות יחידים וחלק גדול מהם מורכבים בשם בית (50 בערך), כפר (55 בערך), עין (11), מגדל (8).

ב. שמות תנ"כיים בשנוי קל בצורה ובמבטא: אבל – אבלים, אבלונים; אכזיב –כזיב – גזיב; מרום – מירון, בית מירון, בי מרוניא; חמת – חמתא, חמתן, עמתן; המצה – מוצא עין גנים – גינאי: תרצה – תרעין (35 בערך).

ג. שמות תנ"כיים בצרוף שם לואי חדש: אבל ערב, אנגיא דקדש, כפר אפיק (10 בערך).

ד. שמות תנ"כיים בצורתם המקורית, שניתנו למקומות ישוב חדשים שלא באותם המקומות שהם נזכרים במקרא: אילת (בדרום יהודה), בית הכרם (בגליל), גדר (בגולן). יתיר (בגליל), תקוע (בגליל) – 20 בערך.

ה. שמות שנתנו השומרונים למקומותיהם: אילנה טבה, טורא בריכא, טירתנא, כפר נמארה, קרית צופא וכד'.

ו. שמות יוניים ורומאיים בצורתם המקורית: אמאוס, פניאס, דפני, כלקיס, סבסטי, קלירהי, קיסרי.

ז. שמות יוניים בלבוש ארמי־עברי: חלוצה (Ελοῦσα'), מטרופולין (Ελευθερόπολις) טבריה (Τιβεριάς), מכוור (Μαχαιρούς) ועוד.

ח. מקומות מעטים נקראים על שמות אישים: אגריפינא, אנטיפטריס, בית ינאי, שלומי, כרכא דבר סינודורא.

ט. מקומות ישוב הנקראים על שם מקומות מוצאם של המתיישבים: בתירה, נינוה (נוה), כפר הבבלי.

היונים והרומאים החליפו שמות שמיים עתיקים בשמות יוניים, כגון עכו – Πτολεμαΐς (פטולמאיס), רבת בני־עמון – Πτολεμαΐς (פילדלפיה), בית שאן – Σκυθόπολις (סקיטופוליס), ולערים החדשות שבנו על תלי ערים עתיקות קראו בשמות הלקוחים מארצות מוצאם, כגון Γέρασα (גֶרֳסָה), Πέλλα (פלה), Δίον(דיון), Καπιτωλιάς (קפיטוליאס).

הביזנטים קראו לבית גוברין;Ελευθερόπολις (אליותרופוליס). לחמתא Νικόπολις (ניקופוליס). לתֹפל Αύγουστόπολις (אוגוסטופוליס). על אף השלטון הממושך של עמי המערב בארץ וההתישבות הגדולה של יונים, חיילים רומיים משוחררים ומהגרים נוצריים מזמן כבוש אלכסנדר מוקדון עד הכבוש הערבי נשמר בפי העם היושב בארץ בקפדנות האופי השמי של השמות הטופוגרפיים מדור לדור, ורוב השמות הזרים נשכחו מלבם.

בתקופה הערבית המהגרים הערבים, שפלשו לארץ בעקבות הכובשים והמשיכו לבוא בגלים גלים מהמדבר הרחב, התישבו בין התושבים היהודים והנוצרים מילידי הארץ, למדו מהם את תנאיה הטבעיים של הארץ ואת עבודת האדמה, שלא הוסכנו לה קודם, וקבלו מהם את השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים. לכן חלק גדול מהנומנקלטורה הערבית יסודותיו הם עבריים וארמיים. יש והשמות הללו נתקבלו ללא שנוי ויש שחל בהם שנוי קל בכתיב ובמבטא. כך קבלו גם את השמות היוניים המעטים באותה צורה, שבה התאזרחו בפי התושבים השמיים. לישובים החדשים שנוסדו על ידם קראו בשמות ערביים טהורים לפי אותם העקרונות, ששמשו יסוד לתושביס השמיים הקודמים. הם קראו בשמות ערביים את ההרים והגבעות, הנהרות והנחלים, המעינות והבארות, ששמותיהם הקודמים כנראה לא נודעו להם מאיזו סבה שהיא. להלן נביא דוגמאות של השמות המקובלים אצל הערבים לפי סוגיהם:

א. שמות תנ"כיים, שלא חל בהם כל שנוי: אָבֵל – آبل (אָבִּל), גֶבַע – جبع (גַ’בַּע), גָּזֶר – جزر (גַ’זַר). כָּבוּל – كابول (כָּבּוּל), עֵין שֶׁמֶשׁ – عين شمس (עַיְן שַׁמְס), צוֹר – صور (צוּר).

ב. שמות תנ"כיים, שחל בהם שנוי קל בכתיב ובמבטא: אונו – كفر عانة (כַּפְר עָנָה), אַכְזִיב –J الزيب (א־זִִּיבּ), אַיָלון – يالو (יָלוּ), בֶּזֶק – ابزيق (אִבְּזִִיק), יִבְלְעָם, בִּלְעָם – بلعمة (בַּלְעַמֶה), יָפוֹ – يافا (יָפָא). עַכּוֹ – عكّا (עַכָּא), תִּמְנָה – تبنة (תִּבְּנָה) ⁶⁵.

ג. שמות ארמיים ללא שנוי: בֵּית גוּבְרִין – بيت جبرين (בַּיְתּ גִ’בְּרִין), תַּמְרָה – تمرة (תַּמְרָה), סוּסְיָה – سوسيّة (סוּסְיָה), עַכְבְּרָא – عكبرة (עַכְּבַּרָה), חֵיפָא – حيفا (חַיְפָא), בֵּישָׁן – بيسان (בִּיסָן).

ד. שמות ארמיים בשנוי קל: בֵּית זְנִיתָא – زوينيتا (זֻוַיְנִיתָּא), כַּבְּרִיתָא – الكابري (אל־כָּבְּרִי), כְּפַר בַּרְקָאִי – عين برقيت (עַיְן בַּרְקִיתּ), מַצוּבָא – معصوب (מַעֲצוּבּ), כְּפַר חֲנַנְיָה – كفر عنان (כַּפְר עַנָן).

ה. שמות עבריים וארמיים פשוטים נעשו בערבית מורכבים, ולהיפך: עֲנָנִיָה – بيت حنينا (בַּיְתּ חֲנִינָא), גִּלֹה – بيت جالا (בַּיְתּ גַ’לָא), רַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן – عمّان (עַמָּן), עֵין גַנִּים – جنين (גִ’נִין). בית־אל – بيتين (בַּיְתִּין).

ו. שמות יוניים עברו לערבים בצורתם הארמית: טִבֶרְיָאס–טִבֶּרְיָה–טַבַּרִיָה, פֶלֶה–פֶּחֶל–פָָ’חִל, אֶלוּסָה–חֲלוּצָה–חַלַצֵה.

ז. שמות לועזיים שהותאמו למבטא הערבי: EsTCCOTCrow – الطابغة (א־טָּבִּעֶ’ה), CO – غرندل (עַ’רַנְדַל),;־ Apa.y JusNed – نابلس (נָבְּלִס), egooch – سبسطية (סַבַּסְטִיָה) Qarantana – قرنطل (קַרַנְטָל), Saint Gilles – سنجل (סִנְגִ’ל), Castellum Balduin – قصر بردويل (קַצְר בַּרְדַוִִיל).

ח. שמות ערביים טהורים הנחלקים גם הם לסוגיהם:

ח. 1. השם מותאם למצב הטופוגרפי של נושאו: ابو ديس– אַבּוּ דִיס (אבי פטמת הַשַׁד), ابو بصّة– אַבּוּ בַּצָּה (אבי הבצה). ابطيحة– אִבְּטַיְחָה (שטח נמוך המוצף מים), جبل منطار– גַ’בֵּל מֻנְטָר (הר המצפה), البريّة– אל־בַּרְיָה (הבנויה בבר, בערבה), ميس الجبل– מַיְס אל־גֵ’בַּל (מישא היושבת על ההר), امّ قلعة– אֻם קַלְעָה (אם המצודה), وادي جردان– וָדִִי גֻ’רְדָן (נחל הנמצא בין הרים גבוהים).

ח. 2. השם מורה על תכונת המקום: ابو حشيّة– אַבּוּ חֻשַׁיָה (אבי היובש), ابو طارة– אַבּוּ טָרָה (אבי המעגל), وادي الحسي – וָדִי אל־חַסִי (נחל העשיר במים), الحمّة –אל־חַמָּה (מקום שיש בו מעינות מים חמים). كبارة – כַּבָּרָה (הגדולה), كفر جمال – כַּפְר גַ’מָל (כפר החן), مرطبة – מַרְטַבָּה (הרטובה).

ח. 3. השם מורה על הצבע והצורה של המקום וסביבתו: خضيرة– חֻ’צַ’ֹיְרָה (הירוקה), طنطورة – טַנְטוּרָה (כובע), وادي امّ الشرط – וָדִי אֻם א־שַּׂרְט (נחל אם השְׂרִיטה, חרוץ צר ועמוק), جبل طويل– גַ’בַּל טָוִיל (הר ארוך), نهر الاسود– נהר אל־אַסְוַד (הנהר השחור), امّ الشوف– אֻם א־שּׁוּף (אם הקשוט), عين البيضاء– עַיְן אל־בַּיְצָ’א (המעין הלבן).

ח. 4. השם מציין פעולה המיוחסת למקום: رباص الجموس– רִבָּץ אל־גַ’מוּס (רֵבָץ התאו), جبل كفكفة – גַ’בַּל כַּפְכַּפָה (ההר המעכב); الجرّاح – אל־גַ’רָח (רופא הפצעים), ابدر – אִבְּדַר (המקדים), صبحيّة– צֻבְּחִיָה (המשכימה), تربيحة־תַּרְבִּיחָה (המצליחה), ترشيحة– תַּרְשִׁיחָה (המחנכת), وادي الروابي – וָדִי א־רַוָבִּי (נחל הרביה).

ח. 5. השם לקוח מהצומח של המקום: ابو قشّ– אַבּוּ קַש (אבי הדלק), ابو علندى – אַבּוּ עַלַנְדָה (אבי השמיר), وادي الرتم – וָדִי א־רַתְּם (נחל הרותם), وادي الدردرة – וָדִי א־דַּרְדָרָה (נחל הדרדר), امّ الرمّان– אֻם א־רֻמָּן (אם הרמון), لوبية – לוּבְּיָה (אפונה), الفولة– אל־פ’ולָה (הפול), عين دكّار– עין דַקָּר (עין הדקלים).

ח. 6. מעולם החי ابو فريرة– אַבּוּ פַ’רַיְרָה (אבי הגדי), كفر عين – כַּפְר עִין (כפר חית־הבר), عراق الحمام– עַרָק אל־חַמָם (מבצר היונה). وادي الحلزون – וָדִי אל חַלַזוּן (נחל החלזון), وادي البقر– וָדִי אל־בַּקַר (נחל הבקר).

ח. 7. מעולם הדומם امّ الرصاص– אֻם א־רַצָץ (אם העופרת), دير النحاس – דַיְר א־נָּחָס (דירת הנחושת), وادي ابو حديد – וָדִי אַבּו חַדִיד (נחל אבי הברזל), وادي الملح – וָדִי אל־מִלְח (נחל המלח).

ח. 8. הרים ונחלים נקראים ע"ש מקומות ישוב: جبل جرمق – גַ’בַּל ג’רְמַק (ע"ש הכפר ג’רמק אשר על ההר), جبل ترعان– גַ’בַּל תֻּרְעָן (ע"ש הכפר תרען), وادي غزّة – וָדִי עַ’זָּה (נחל עזה), وادي نمرين – וָדִי נִמְרִין (נחל נמרים).

ח. 9. שמות המיוחסים לשבטים, לאישים היסטוריים או אגדתיים, לגבורים, לנביאים ולקדושים מוסלמים: ابو شوشة – אַבּוּ שׁוּשָׁה (אישיות אגדתית), ابو العزم –אַבּוּ אל־עַזְם (אבי העצמה= שמשון), الخليل– אל־חַ’ליל (האהוב, ידידיה, ע"ש אברהם = חברון), ابو عبيدة – אַבּוּ עֻבַּיְדָה (גבור במלחמת הכבוש הערבי), بيت تعامر־ בַּיְתּ תַּעָמִיר (כפר של השבט תעמרה מדר’־מזר' לבית לחם), ابو شعيب– אַבּוּ שֻׁעַיְבּ (יתרו). نبي يونس נַבִּי יוּנָס (ע"ש יונה הנביא), جبل مار الياس – גַ’בַּל מָר אִלְיָס (הר ע"ש אליהו הנביא), جبل هارون – גַ’בַּל הָרוּן (הר ע"ש אהרן הכהן), وادي موسى – וָדִי. מוּסָה (נחל ע"ש משה רבינו), وادي علي וָדִי עַלִי (נחל ע"ש קדוש מוסלמי, שקברו נמצא בו), نهر اسكندرونة – נהָר אִסְכַּנְדְרוּנָה (נהר ע"ש אלכסנדר אחד)

מרובים המקומות שבהם נמצא מקאם, הוא קבר או זכר לקבר של קדוש מוסלמי נערץ. מקומות אלה המכונים נַבִּי, וֻלִי אוֹ שַׁיְח' חֵרֶם הם, ואסור לנגוע בהם או בדבר הנמצא בחסותם. על יד הקבר, לפעמים באמצע המדבר, תמצא מחרשה, שק שעורה או כל דבר אחר, שבעליו שמו אותו שם לשמירה, ואיש לא יעז לנגוע בו.

בשוב בנים לגבולם ראשוני חלוצי הישוב היהודי החדש, שעלו לארץ לישבה ולהפרות את שממותיה, יסדו מאז תר“ל (1870) נקודות־ישוב בשטחים, שהיו עזובים במשך הרבה מאות שנים, במדברות חול, בתוך בצות ועל צחיחי סלע שבהרים. בנתינת שמות לנקודות הללו הביעו את רחשי לבם ואת חזון העתיד. מקוה ישראל, פתח תקוה, ראשון לציון, נס ציונה וראש פנה מסמלות את האמונה המושרשת בלב העם בתחית הארץ ע”י בניה–בוניה. השמות הסמליים נשארו חביבים גם על הדור השני והדור השלישי של חלוצי ההתישבות, שקראו למקומות מושבותיהם בשמות אלישיב, בצרון, גאולים, חפצי־בה, שאר ישוב, תל אביב (30 שמות בערך).

על יד הקרן הקימת לישראל קיימת ועדת־השמות המורכבת מנציגי המוסדות המיישבים, מוסדות המדע והועד הלאומי. ועדה זו המוסמכת לקבוע בהתייעצות עם המתישבים את השמות לנקודות הישוב החדשות, קבלה מלכתחלה את העיקרון להחיות את השמות ההיסטוריים בכל אותם המקומות, שבהם או בקרבתם התקיים, לפי שקול דעתה, ישוב יהודי קדום. שמות כאלה הם לע“ע לא רבים (25 בערך), כגון חניתה, טבעון, יקנעם, כפר סבא, מצובה נהלל, נטעים, עין חרוד, עקרון. יש והמתישבים בחרו בשמות תנ”כיים לישוביהם בהתאם למקומם הטופוגרפי, אעפ"י שאלה אינם נמצאים במקומות נושאיהם הקדומים, כגון גבע. מחנים, מצפה, רחובות, רמתים.

מספר של שמות מורה על המצב הגיאוגרפי או הטופוגרפי של נקודות הישוב, כגון אפיקים, גן יבנה, חבצלת השרון, מעברות, משמר הירדן, עין המפרץ, שער הגולן (20 בערך).

לטבע הסביבה או לתנובת אדמתה מתאימים שמות כמו בית אורן, בן־שמן, דגניה, הדר, ירקונה, חולון (15 בערך).

במקומות מעטים (15 בערך) נתקבלו השמות הערביים הקודמים, שניתנה להם צורה עברית, כגון חולדה (חַ’לְדָה), חדרה (חֻֿ’צַירָה), יגור (יָג’וּר). תל־חי (טָלְחָה), כפר גון (אֻם ג’וּנִי), מטולה (מֻטַלָּה), נען (נַעְנָה), קרית ענבים (קַרְיַת אל־עִנַבּ), תל עדשים (תל עַדַס). אילת השחר היא תרגום השם הערבי הקדום של המקום נִגְ’מַתּ א־צֻּבְּח.

שמות אחדים מציינים את הרכב המתישבים, כגון אביחיל, כפר המכבי, כפר החסידים, פרדס הגדוד. מעלה החמשה וגבעת השלשה מזכירים את קרבנות ההגנה על הישוב בימי מהומות הדמים בארץ. על אופי הישוב מורים השמות כפר החורש, עין העובד, קרית חרושת, קריית עבודה.

מספר גדול של שמות (75 בערך) מוקדש לזכר אישים בעלי זכויות מיוחדות בתחיה הלאומית ובישוב הארץ. נקודות רבות נקראו ע“ש מנהיגים ציוניים: הרצליה, כפר מנחם, כפר שמריהו, גן שמואל, גבעת חיים, קרית מוצקין, שדה נחום ע”ש מחיי השפה ואבירי השירה העברית: גבעת ח“ן, קרית ביאליק, אבן יהודה, ע”ש גדולי תורה: נוה יעקב, טירת צבי, כפר הראה; ע“ש חסידי אומות העולם: בלפוריה, כפר מסריק, ניר דויד, רמת יוחנן; ע”ש נדיבי עם ישראל: בנימינה, זכרון יעקב, נתניה, פרדס חנה; ע“ש אישים בעלי זכויות מקומיות: גן חיים, בית הלל, בית יהושע, כפר אז”ר, כפר ויתקין, כפר גלעדי. ישובים אחדים מזכירים שמות היסטוריים, כגון כפר גדעון, עקיבא, קרית מימוני, רמת רחל.

כסוף שנת תש"ד (ספטמבר 1944) היה מספר נקודות הישוב החקלאי היהודי 277.

ו. תוכן הספר וסדורו

הספר “ארץ־ישראל, אנציקלופדיה טופוגרפית־היסטורית” כולל את הערכים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של הארץ בתוך גבולותיה ההיסטוריים, ביחוד כל השמות של מקומות הישוב בארץ למן התקופה ההיסטורית הקדומה ביותר ועד האחרונה שבנקודות־הישוב המוקמות והולכות ע"י הבנים השבים לגבולם ובונים מחדש את ארץ האבות. ליד כל ערך ניתנת סקירה תמציתית על קורות המקום וישובו עד הזמן הזה ותאורו הטופוגרפי, אשר למקומות היסטוריים, נתקבלו ברוב המקרים הזהויים המוסמכים, מקומות עתיקים, שזהויים אינו בטוח, זהיתי לפי שקול דעתי בהתאם למצב החקירה בזמן הזה. חלק מהם כבר פרסמתי קודם במאספים שונים. במקרים מפוקפקים, שהוכוח עליהם עוד טרם נסתיים, הבאתי את דעותיהם השונות של החוקרים בהוראת מקומותיהן בספרות המקצועית.

אחרי כל ערך היסטורי באים לפי הסדר הכרונולוגי של המקורות מראי המקומות שבהם נזכר השם. מראי מקומות אלה מלאים ומדויקים עד לגבול האפשרות. כדי להקל על הקורא הרגיל את השמוש בספר, סטיתי בכונה מהשיטה המקובלת, שלפיה מציינים את מראי המקומות בתוך הטכסט. איש המקצוע ידע בודאי באיזה מראי מקומות להשתמש לצרכי למודיו ועבודתו. המקורות המובאים מתחת לערכים הם: הכתובות העתיקות (רשימות הערים של תחותמש השלישי ושל שישק, לוחות תל אל־אמרנא, אבן מישע. מפת מידבא), התנ“ך הכתובים האחרונים, ספרי יוספוס פלביוס, ספרי האוונגליון, התלמודים והמדרשים, התרגומים הארמיים לתנ”ך, האונומסטיקון של אבסביוס והירונימוס. מתוך ספרי המסעות של הנוסעים היהודים מימי הבינים הובאו התעודות הנאמנות ביותר, והן ספר המסעות של ר' בנימין מטודילא (הוצ' אליעזר הלוי גרינהוט, ירושלים) והספר כפתור ופרח לר' אישתורי הפרחי (הוצ' א"מ לונץ. ירושלים). בתוך הטכסט מובאים פה ושם מראי מקומות בתעודות המצריות מלבד הנזכרות לעיל, בכתובות שנתגלו בארץ־ישראל ובסוריה, בספרי ההיסטוריוגרפים והגיאוגרפים היוניים והרומיים (הירודוטוס, אסטרבון, דיודורוס, טציטוס, פליניוס, פטולמאוס). אבות הכנסיה. ההיסטוריוגרפים והגיאוגרפים המוסלמים של ימי הביניים, בכתבי חשובי הנוסעים הנוצרים של ימי הבינים, בכתבי הנוסעים היהודים של ימי הבינים והמאות הראשונות של הזמן החדש, בכתבי הגניזה של קהירה, שנתפרסמו עד עתה במאספים שונים ועל כלם ע"י יעקב מאן בספרו The Jews in Egypt and in Palestine under the Fdtimid Caliphs, בשאלות ותשובות של חכמי ארץ־ישראל ובספרות המקצועית העברית של זמננו, לערכים רבים ניתנה ביבליוגרפיה מפורטת.

כתיב השמות הנזכרים במקרא הוא לפי המסורה. מתוך הגירסות השונות של השמות הנזכרים בתלמודים ובמדרשים בררתי לפי כתבי־יד ודפוסים שונים ובעזרת “דקדוקי סופרים” לרבינוביץ, “אהבת ציון וירושלים” לבער ראטנער ותוספתא הוצאת צוקרמנדל את הגירסה שנראתה לי כנכונה ביותר, ואותה נתתי ברשימה כערך יסודי, ואילו הגירסות האחרות נכנסו גם הן ככתבן ברשימה לפי סדר האלפבית בלי נקוד ובצדן הוראה על הגירסה הנכונה.

השמות היוניים והרומיים, שאינם נזכרים במקורותינו העבריים או הארמיים מובאים בתעתיק (טרנסקריפציה) עברי לפי סדר האלפבית העברי ובצדם (בסוגריים) השם הלועזי ככתבו. כדי להקל על המעיין למצוא בספר כל שם לועזי, גם אותם השמות שיש להם מקבילים בספרותנו המקורית, מובאות בסוף הספר רשימות מפורטות של השמות האלה לפי האלפבית היוני והאלפבית הרומי, וליד כל שם רשום השם העברי או הארמי. את השמות הלועזיים המתחילים באותיות ( A, E, I, O, Ou ( U) יש לחפש בסדר האותיות, א, ח, או ע. למשל Agenc‘= אבל, Addod’=חדשה. Ecloc' =חלוצה, Aoduoy =עצמון IMix‘= חוקק. 0pmod = חרשה. 03ad3c = חולתא. את השמות המתחילים באות K צריך לחפש באותיות כ, ק, למשל Kup & p = כרם, Kdyc9c= קנת; (5) באותיות ס, צ, ש: Lacta = סמיא Lapupata= צריפין, lcahu= שלם. הוא הדין בנוגע לשמות הערביים, שנכנסו לרשימה בתעתיקם העברי. הקורא שאינו בקי בשפה הערבית ובמבטאה יתָקל בקשיים בחפוש השמות. אם לא ידע להבחין בצלצולם של הקולות. לכן יש לחפש את השם המתחיל בקול הדומה לקול האות א באותיות א או ע. לקול האות ד באותיות ד, צי או ט’, לקול האות ה באותיות ה או ח, לקול האות ז באותיות ז, ד' או ט‘, לקול האות ס באותיות ס או צ, לקול האות ק באותיות כ (דגושה) או ק, לקול האות ט באותיות ט או ת, לקול האות כ (רפויה) באות ח’ (דיאקריטית), לקול האות י באותיות ו או ע' (דיאקריטית).

כתיב השמות הערביים החסר קביעות בספרים הערביים ובמפות הגיאוגרפיות הערביות נקבע לפי התעודות הרשמיות עד כמה שהמצב הקיים הרשה זאת. לכתיב השמות הגיאוגרפיים של המקומות הכלולים בתוך גבולות המנדאט הבריטי בעבר הירדן מערבה שמשו לי דוגמה הרשימה של ממשלת ארץ־ישראל משנת 1931:־Transliterated List of personal and geographical names for use in Palestine, שעל פיה נכתבו גם השמות של מקומות הישוב בספר המפקד של ארץ־ישראל משנת 1931, ורשימת מקומות הישובים הקדומים, ביחוד החורבות והתלים, שנתפרסמה לפי החומר הארכיוני של מחלקת העתיקות בהוספה מס' 2 ל־Palestine.Gazelle Extraordinary No 1375, נובמבר 1944, כשהשם הערבי בא בתוך הטכסט לשם זהו המקום ההיסטורי, קודם השם בכתב הערבי לתעתיקו העברי. התעתיק העברי של השמות הערביים נקבע לפי שיטה המיוסדת על הפוניטיקה של הלשון הערבית בהתאמה לרוח הלשון העברית ודקדוקה (השוה מאמרי ברבועון “לשוננו”, כרך ו‘, חוברת א’, ע"ע 62־ 59 וראה להלן: כללי קריאת האותיות הערביות, תעתיקן העברי ובטויין). בשיטת־תעתיק זה כבר השתמשתי בספרי “ארץ ישראל וסוריה הדרומית”, תרפ“א, ו”גיאוגרפיה של ארץ־ישראל" תרפ"ו, ובמאמרים שנתפרסמו במאספים שונים.

מצבו הגיאוגרפי של כל מקום ומקום בארץ נקבע ביחסו למקום אחר הגדול והידוע יותר ממנו. ברוב הערכים נקבע המרחק בקילומטרים.

הספר כולל כשמונת אלפים ערכים: שמות של הרים וגבעות, עמקים, בקעות וגאיות, ימים, נהרות, נחלים ומעיינות, בארות ובורות ידועים, ערים, כפרים ערביים, מושבות, מושבים ונקודות־ישוב של קבוצות וקבוצים עבריים, תלים וחורבות. הוא כולל את כל השמות של המקומות ההיסטוריים הנזכרים החל בתעודות מצרים הקדומות ביותר וגמור בספרות של ימי הביניים, והנמצאים בתוך גבולותיה ההיסטוריים הנרחבים של ארץ־ישראל בין ים התיכון ממערב והמדבר הגדול ממזרח וממדבר פארן וים אילת מדרום ועד הלבנון והר אמנה ונאות דמשק (ועד בכלל) מצפון. מציתי את כל המקורות שעמדו לרשותי בבתי הספרים הגדולים בירושלים. למען שמור על היקף הספר, שלא יעבור את גבול האפשרות של פרסומו בדפוס, מעטתי בפרטים, שאינם הכרחיים להבנת ההשתלשלות ההיסטורית של ישוב המקום הנידון. לכן צומצמו ערכים רבים בשורות אחדות בלבד, ולעומת אלה משתרע החומר של ערכים חשובים על עמודות אחדות ואף גם יותר מאלה.

שמות המקומות, שאין להם עבר היסטורי, מסומנים בקצור לפי מהותם בזמן הזה, אם נושא השם הוא מקום של ישוב קדום, שיש לו שם נרדף היסטורי, באה בצדו הוראה על השם ההיסטורי, שעל ידו רשומים כל הפרטים על אותו מקום גם בהוה. אם שמו ההיסטורי אינו ידוע, רשומים על ידו ברוב המקרים פרטי השרידים העתיקים לפי ספרות המקצוע והארכיון של מחלקת העתיקות של ממשלת ארץ־ישראל. שמות הישובים החקלאיים היהודיים מסומנים בצדם בכוכב (*). מספר התושבים של מקומות הישוב הכלולים בתוך גבולות השטח, שהממשלה המנדאטורית כנתהו בשם פלשתינה (א"י), הוא לפי המפקד האחרון, שנערך בנובמבר 1931 (מעוגל למאות שלמות), פרט לערים, שמספר אוכלוסיהן נמסר לפי האומדן של ממשלת הארץ משנת 1940, ולישובים החקלאיים העבריים לפי ספירת הישובים של המחלקה הסטטיסטית של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל משנת 1943. ממקור זה ומהחוברת “ההתישבות החקלאית על אדמת הקרן הקימת לישראל”, ירושלים תרצ"ט, הובאו מדות השטחים ויתר הפרטים הנוגעים לנקודות־הישוב החקלאיות. מספר התושבים של מקומות ישוב אחדים מחוץ לגבולות פלשתינה (א"י) לקוח ממקורות שונים, שאינם קודמים לשנת 1933. בעבר הירדן מזרחה לא נערך מפקד, ואי אפשר היה להשיג פרטים על מצב הישוב שם. כמו כן לא עלה בידי להשיג ידיעות על מספר התושבים בכפרים אשר בשטחי מדינות הלבנון וסוריה.

האנציקלופדיה כוללת שמות רבים של תלים וחורבות בין שנזדהו עם מקומות היסטוריים ידועים ובין שעוד טרם נזדהו. הם ישמשו חומר רצוי ואמצעי עזר לחוקר. ברבים מהתלים והחורבות נתבררו תקופות ישובם לפי הקרמיקה ושרידי־הבנין העתיקים. ברבים מהם נעלמו מעל פני האדמה העקבות של הישוב הקדום. ואפשר יהיה לבררו רק ע“י חפירות במעמקי האדמה. בשטחים הגובלים במדבר נחרבו ונעזבו ישובים רבים עקב התנפלות השוד של שוכני המדבר. בעקבותיהם בא החול הנודד מהמדבר וכסה את השרירים. בשפלת החוף הוצפו ישובים פורחים ע”י החולות שעל שפת הים. כאן ובעמקי הארץ נעזבו מקומות־ישוב בגלל קדחת המלריה, שאכלה את לשד יושביהם, ובהרים נמחקו כפרים מעל פני האדמה במלחמות הפנימיות של שבטי הבדוים והפלחים, שנמשכו מאות בשנים. הישוב היהודי בא להחיות את הארץ השוממה ולבנותה מחדש.

כללי קריאת האותיות הערביות, תעתיקן העברי וביטויין

ערבית	עברית	בטויה	דוגמות
ا	א		אַבּ, בַּיְצָ’א
ب	בּ	תמיד דגושה	בַּיְתּ, בֻּרְג'
ت	תּ	תמיד דגושה כאות t	תַּל, תִּבְּנָה
ث	ת'	רפויה, כמו במילה האנגלית third, בשפת ההמון כמו ת דגושה או כמו ס	תִ’לְת‘, חָרִת’
ج	ג'	דש, כמו j באנגלית, dsch בגרמנית	גֻ’בּ, רֻגְ’ם
ح	ח	גרונית, כמו שמבטאים אותה יהודי המזרח	חַלְחוּל, בַּחְר
خ	ח'	ch שויצי או הולנדי או כמו במלה הגרמנית lachen	חִ’רְבָּה, חַ’יְבַּר
د	ד		דַיְר, עִיד
ذ	ד'	th רפויה באנגלית, כמו במלה the, בשפת ההמון ד או ז	דַ’הַב, אִדְ’נְבָּה
ر	ר	בזעזוע קצה הלשון	רַמְלָה, בִּיר
ز	ז		זַוְר, אִבְּזִיק
س	שׂ	כמו ס	סֻמְסֻם, סוּק
ش	שׁ		שַׁעְר, אִשְׁכּוּם
ص	צ	ס במלוא הפה. הפלחים אינם מבחינים בין צ ל־ס	צַפַד, בַּצְרָה
ض	צ'	ד במלוא הפה	צַ’בַּע, אַרְץ'
ط	ט	במלוא הפה, בפי הפלחים כמו תּ	טַַבַּרִיָה, בַּטַן
ظ	ט'	ז במלוא הפה, בשפת ההמון ד במלוא הפה	טָ’הִר, טָ’הַרִיָה
ع	ע	גרונית, כמו שמבטאים אותה יהודי המזרח	עַיְן, עַבְּד
غ	ע'	כבטוי האות ר הרפה בחיך	עַ’זָּה, מֻעָרָה
ف	פ'	תמיד רפה, גם בראש המלה ואחרי שוא נח	פָ’רָה, בַּרְפִ’ילְיָה
ق	ק	במלוא הפה ובדחיקת הגרון, בפי ההמון כמו א, והבדוים מבטאים אותה כמו ג חזקה	קֻדְס, בַּקְעָה
ك	כּ	כ דגושה כאות k בשפות האירופיות	כַּפְר, עַכְּבַּרָה
ل	ל		לָכִּס, לֻבַּן
م	מ		מוּסָה, אֻם
ن	נ		נַהְר, כֻּרְנֻבּ
ه	ה		הוּנִין, הַוָא
و	ו	כמו האות w באנגלית במלים we, was	וָדִי, חֻוַיְלִפָה
ي	י	בסוף המלה בלי שתי נקודות כמו ה	יִבְּנָה, אַקְצָה

הנקוד של תעתיק השמות הערביים בספר זה מתאים למבטא הספרדי בעברית:

קמץ לפני א וה בסוף המלה =a בגרמנית, כמו דַרְעָא. = Dara, עַרַבָּה = Araba'.

קמץ ומתג בצדו מורה על פתחה ואליף בערבית באמצע המלה ומוטעמה כמו a ארוכה, כגון וָדִי= Wadi, גִ’בָּל=Jibal. בכתב בלתי מנוקד באה האות א במקום האליף: ואדי, ג’באל.

פתחה ואחריה ו בשוא נח מבוטאת כמו au בגרמנית, או w בסוף המלה האנגלית cow, כגון חַוְרָן=Hauran, עַ’וְר= Ghaur, אולם ההמון מבטא את הקול הזה כמו ס ארוכה. כגון Ghor,, Höran,

פתחה ואחריה ה (ערבית) סגורה בסוף המלה מבוטאת כמו פתח או קמץ, כגון בָּצָּה, מַדִינָה. ההמון מבטא אותה במקרים רבים כמו סגול: מַדִינֶה, בַּתַּנְיֶה.

פתחה ואחריה י בשוא נח מבוטאת בשפת ההמון כצירי, כבטוי ae בגרמנית או e בצרפתית, כגון דֵיר במקום דַיְר, עֵין במקום עַיְן.

כל סימן (שַׁדַּה בערבית, כדגש החזק בעברית) מעל לאותיות העבריות ח, ע. ע'. פ רפויה. ר או ת רפויה, שאינן מקבלות דגש, בא להורות, שיש לבטאן כדגושות, כמו בַּח =Bahh, גַ’ע= *Ja נֻע’ז=Nughghaz, צַפָ’ה = Soffa, חַרָה =Harra, רַתָאָה = Rattaa, והוא הדין כשבאה השַׁדָּה מעל לאות האחרונה של הברה סגורה, כמו אֻם=Umm.

ההברה ال, המסמנת בערבית בראש המלה את ה הידיעה בעברית, קשורה בתעתיק העברי אל השם במקף, וכשהקול ل נבלע בערבית והאות הבאה אחריו מודגשת, באה בתעתיק העברי האות א בצרוף מקף למלא את מקום ה הידיעה, והאות הראשונה של השם דגושה, כגון אל־קֻּדְס א־שַּׁריף, אל־כִּתָּב א־רָּבְּע.

באור מלות הכינוי

השכיחות בשמות הגיאוגרפיים הערביים

אַבּוּ = אב (בנסמך) אִבְּטַיְחָה ר' בטיחה אִבְּן=בן אֻם =אם אַרְץ'= ארץ, חבל־ארץ, שטח בָּבּ= פתח. שער בַּחְר=ים בַּחְרָה=ימה (בנסמך בַּחְרַתּ) בְּחַיְרָה =ימה קטנה (בנסמך בְּחַיְרַתּ) בְּטַיְחָה = שפלת בצות בֻּטְם = אשל בַּטְן=בטן, תוך, חריץ הנחל בַּיְצָ'א= לבנה בִּיר= בור, באר (רבים בִּיָר) בְּיָרָה = פרדס המושקה במי באר או מעין בַּיְתּ = בית בַּלַד= עיר, כפר בִּלָד= מדינה, ארץ בַּלוּעָה = תעלה, ביב בַּלַח'= תמרים בַּנִי= בנים (בנסמך) בִּנְתּ = בת בַּצָּה=בצה בֻּקַיְעָה = בקעה קטנה בַּקְעָה = בקעה, עמק בַּקַר = בקר בֻּרְג' = מגדל, בורגן בַּרַדָא = קרה בֻּרַיִךּ =ברכות בִּרְכָּה = ברכה (בנסמן בִּרְכַּתּ) גַ'בַּל=הר (רבים גִ'בָּל) גַ'וְז= אגוז גַ'וְף= גיא גַ'זִירָה = אי (בנסמך גַ'זִירַתּ) גָ'מִע= מסגד, בית תפלה מוסלמי גִ'נִין=גנים גֻ'נַיְנָה=גנה קטנה גִ'סְר=גשר גֻ'רְף=חוף, גדה (רבים גֻ'רוּף) דַהַב = זהב דוּר=בית מוקף חצר דֻוָי= מחנה אהלים (של בדוים) דַיְר = חצר, כנסיה, מנזר (רבים דֻיוּר) דִלְבִ דולבא, מין עץ דַם דם צבע הדם דַרְבּ=דרך גדולה דָר ר' דור הַוָא= אויר, רוח וָדִי = גיא נחל וֻלִי=קבר של קדוש מוסלמי וַעְר=יער שיחים (בנסמן וַעְרַתּ) זָוְיָה= זוית זַוְר = אמצע העמק זַיִתּ =זית זַיִתּוּן= זיתים חַגְ'לָה=קורא, מין עוף חַגְ'ר= אבן חַ'יְט = חוט חַ'יְמָה = אהל, סוכה (רבים חִ'יָם) חַ'לִיג'= מפרץ חַמָּה =חמה, מקום של מעינות מים חמים חַמָּם=מרחץ של מים חמים חַמָם=יונה חָ'ן= פונדק חַפִירָה = חפירה, באר (רבים חַפָאִר) חֻצְן= מצודה, מבצר חַקַל= שדה חִ'רְבָּה = חורבה (בנסמך חִ'רְבַּת, ר' חַרָאַבּ) חַרַם = מקום קדוש חַ'שְׁם = כף, אף, צוק־סלע טַבָּקָה= מדרגה (בנסמך טַבַּקַתּ) טַ'הְר = גב הר, גבנון טָוָחִין= טחנות טוּר =טור, הר טַלְעָה = מעלה (בנסמך טַלְעַתּ) טַנְטוּר = כובע, ראש הר טַרִיק= דרך כְַּהְף= מערה גדולה מקלט כַּנִיסָה = כנסת, בית תפלה כַּפְר, כֻּפְר=כפר כַּרְם = כרם (רבים כֻּרוּם)

כַּוְכַּבּ= כוכב כּוּר=חבל־ארץ כֻּלַיְבּ =כלב קטן, כלבלב לִגָ'א = מקלט, ארץ־טרשים, טרכון לַוְז = שקד לֻחְף=רגלי הר נמוך לִסָן = לשון מַגְ'דַל=מגדל מַדִינָה = עיר גדולה (בנס' מַדִינַתּ) מַזְרָעָה= אחוזה, מקום זרע (בנס' מַזְבַעַתּ) מַחַטָּה = תחנה (בנס' מַחַטַתּ) מְטַלָה = מצפה מינא = חוף, לימן (בנס' מִינַתּ) מִלְח = מלח מַנְצוּרָה=יפה מַנָרָה= מגדלור מַסְגַ'ד= מסגד, בית תפלה למוסלמים מִעָ'ר, מְעָ'רָה = מערה (רבים מַעַָ'אִר) מַקְבַּרָה = בית קברות מָר=מר, קדוש נוצרי מַרָח=דיר לבהמות, מחנה מַרְכַּבּ = מרכבה, בהמת רכיבה מַרְקַבּ= מצפה מַשְׁהַד = מקום קבורת אדם שנהרג על: קדוש השם מַשְׁרַפָה = מקום גבוה נַבִּי = נביא נַבַּע = מבוע. מעין נַהְר= נהר נַקְבּ= מעלה ההר, מעבר בין הרים נֻקְרָה=נקרה (רבים נֻקוּר) סַבְּחָ'ה = מְלֵחָה סַהְְל = מישור, עמק סוּק = שוק, יריד סַחְ'ינָה=חמה (בנסמך סַחְ'נַתּ) סַיִּד= שר, אדון סַיְל = נהר סִכָּה =דרך, מסלה סַמַךּ=דג סַמְרָה=שחור עַ'וְר= עמק עמוק (קטן: עֻ'וַיְר) עַיְן= מעין (ר' עֻיוּן) עִנַבּ=ענב, ענבים עַסְל=דבש עַקַבָּה= מעלה (נס' עַקַבַתּ) עַ'רְבּ=מערב עַרַבָּה = ערבה עַרִישׁ = סֻכות עִרָק= מבצר פִ'גָ'ג'= גיא פַ'חְם = פחמים צ'ַבְּעָה = צבוע מין חיה צַ'הְר=גב הר, ראש הר צֻוָנָה = מקום הצורים צַפָא= צחיח סלע קֻבָּה = כפה הר עגול קֻבַּיְבָּה = כפה קטנה קִבְּלָה = דרום ק־בְּר = קבר (רבים קֻבּוּר) קַוְז= גבעת־חול עגולה קַוְם= ערמה רמה קטנה קַלַנְסֵוָה = כובע, ראש הר קַלְעָה = מצודה (נס' קַלְעַתּ) קַסְטַל = מבצר קַצְר = ארמון קטן (קטן: קֻצַיְר) קַרְיָה = קריה, כפר רֻגְ'ם = גל אבנים רַם = רם רַמָה =רמה רַמְל = חול רַס = ראש שָׁגַ'רָה = עץ שַׁוְךּ = שוכה, קוץ שׁוּנָה = ארמון, חוילה שַׁיְח' = זקן, ראש שבט (רבים שֻׁיוּח') שָׁם= צפון שַׁקּ = סדק. בקיע שַׁקִיף = סלע שַׁרִיעָה = אבוס, מקום בו משקים את המקנה שַׁרְק = מזרח תַּל ־ תל, גבעה (רבים תֻּלוּל) תֻּלַיְלָה=תל קטן, גבעה קטנה

ראשי תבות וקצורים

אבו אל־פ'דא ר' מבוא ע' סו אבות דר"נ= אבות דרבי נתן. אבן בטוטה ר' מבוא ע' סו אבן ג'ביר ר' " " סה אבן חוקל " " " סד אבן סעד " " " סז אדריסי " " " סה אדר"נ= אבות דרבי נתן אח"כ= אחר כך אחסה"נ= אחר ספירת הנוצרים אסת"ר= מדרש אסתר רבה אעפ"י=אף על פי אצטח'רי ר' מבוא ע' סד ב'= תלמוד בבלי ב"ב= מסכת בבא בתרא ביהמ"ד ילינק = מדרשים, נאספו ונערכו עפ"י כתבי־יד ודפוסים עתיקים על ידי אהרן יעללינעק, הוצ' ירושלים, תרצ"ח ביכ"נ= בית כנסת בלאד'רי ר' מבוא ע' סד ב"מ= מסכת בבא מציעא במד'= במדבר במדב"ר= מדרש במדבר רבה ב"ק= מסכת בבא קמא בר' = בראשית בר"ו = מדרש בראשית רבה ג'א =גירסה אחת, גירסה אחרת, גירסות אחרות דב' =דברים דב"ר = מדרש דברים רבה דהי"א =דברי הימים א' דהי"ב = דברי הימים ב' דמשקי ר' מבוא ע' סו דנ' = דניאל דר'=דרום הוצ'= הוצאה (בנס' הוצאת) הילדסהימר ר' Hildesheimer הרוי ר' מבוא ע' סה השבעים = התרגום היוני של התנ"ך: The Old Testament in Greek, edited by A. E. Brooke, N. Mclean and H. Thackeray, 1917־1932 ויק"ר= מדרש ויקרא רבה זכר'= זכריה זל"ז= זה לזה ח' = חורבה ח"א= חלק א', חוברת א' וכו' חבק'=חבקוק חז"ל= חכמינו זכרונם לברכה חשמ'= ספר החשמונאים ידיעות = ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה יהו' = יהושע יובע"ז= תרגום יונתן בן עוזיאל יחז'= יחזקאל ילקוט = ילקוט שמעוני יסטרוב = ספר מלים לתרגומים, לתלמוד בבלי, לתלמוד ירושלמי ולמדרשים יעקובי ר' מבוא ע' סד יקות ר' מבוא ע' סה יר'= תלמוד ירושלמי ירוש'= תרגום ירושלמי לתורה ירושלים = מאסף ספרותי לחקירת ארה"ק מאת א. מ. לונץ, 19 כרכים, ירושלים. תר"מ/מ"א־תרע"ט ירמ'=ירמיה ישע'= ישעיה כפו"פ = ספר כפתור ופרח לר' אישתורי הפרחי כתה"י=כתב־היד, כתבי־היד כת"י=כתב־יד, כתבי־יד כת"י ארפ'=כתב־יד ארפורט כתי"מ= כתב־יד מינכן כתי"ר = כתב־יד רומי

לסה"נ= לספירת הנוצרים לפסה"נ= לפני ספירת הנוצרים מ' = מטר מ"א = מלכים א' מאן =Jacob Mann, The Jews in Egypt and=782 in Palestine under the Fâtimid Caliphs, 1930 מ"ב= מלכים ב' מג'יר א־דין ר' מבוא ע' סז מדר' = מדרש מו"ק= מסכת מועד קטן מלח'= ספר מלחמות היהודים ליוספוס פלביוס מ"מ= מפת מידבא ממ"ע= מטר מעוקב מסעודי ר' מבוא ע' סד מס' ר"ב= ספר המסעות לרבי בנימין מטודילא מע' = מערב מע"ש = מסכת מעשר שני מקדסי ר' מבוא ע' סד מש'= משנה נ"א, נו"א = נוסחה א' נ"ב, נו"ב= נוסחה ב' נויבויאר ר' Neubauer נחמ'־ נחמיה נצר כוסרו ר' מבוא ע' סה ס"א = ספר א' סהי"ש = ספר הישוב. כרך א: מימי חרבן בית שני עד כבוש ארץ־ישראל ע"י הערבים, ירושלים תרצ"ט; כרך ב': מימי כבוש ארץ ישראל ע"יהערבים ועד מסעי הצלב, ירושלים תש"ד. סה"ש = ספר השומרונים לי. בן־צבי סי' = סימן סיוטי ר' מבוא ע' סז סנהד'= מסכת סנהדרין ע'= עמוד, ערן עבו"ז= מסכת עבודה זרה. עובד' = עובדיה ע"ע= עמודים, ערכים, עיין עמוד ע"ש = עיין שם פי'= פיסקה, פירושו פסדר"כ= פסיקתא דרב כהנא פס"ו= פסיקתא רבה ציון=רבועון לחקר תולדות ישראל צ"ל= צריך לקרוא צפ'= צפון צפנ'= צפניה קדמ'= ספר קדמוניות היהודים ליוספוס פלביוס קובץ החברה לחק"אי= קובץ החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה קו"ר=מדרש קוהלת רבה קליין ר' Klein ק"מ= קילומטר ר'= ראה, רבים ר"ב=רבי בנימין מטודילא רה"ש = מסכת ראש השנה ר"ר = מדרש רות רבה ש'=שורה ש"א = שמואל א', שנה אי ש"ב= שמואל ב' שנה ב' שהב א־דין ר' מבוא ע' סו שה"ש שיר השירים שהש"ר = מדרש שיר השירים רבה שופ' = שופטים שמו"ר=מדרש שמות רבה תהל'= תהלים תוס'=תוספתא תנח'= מדרש תנחומא תק' = תקופה תרג' = תרגום

ירושליים מראה כללי

לרעייתי מרים

בת ר' אהרון פפרמייסטר ז"ל

מראשוני הבונים

הקדמה

הכרך הראשון של הספר “ארץ-ישראל, אנציקלופדיה טופוגרפית-היסטורית”, שיצא לאור לפני שנתיים, נתקבל בברכה בחוגים רחבים של אנשי המקצוע העוסקים בחקר הארץ והפצת ידיעתה ובקרב המשכילים, שברצונם להכיר הכר היטב את ארץ מכורתנו. הופעת הכרך השני, המכיל אלפי ערכים נוספים, ערובה היא, שהדפסת הספר, שבה הוחל לפני קרוב לשש שנים בתנאים הקשים ביותר, תמשך גם להבא ותושלם בשנים הקרובות.

בכרך זה ניתן מקום רב לערך ירושלים המשקף את השתלשלותה ההיסטורית של עיר הנצח ואת מצבה הישובי בזמן הזה. לספר מצורפת מפה חדשה של ירושלים המבליטה במיוחד את אפיה היהודי של העיר. ההתפתחות המדינית של החדשים האחרונים, שבתוצאותיה יהפכו ירושלים ומחוזה לאזור בינלאומי – יצירה גיאוגרפית-מדינית, שאין לה דוגמה בתולדות ימי העולם – מחייבת אותנו להביא בתחלת הכרך השלישי המשך של ערך זה, שיכיל סקירה על מהותו המדינית והישובית של אזור ירושלים.

באנציקלופדיה משתקפים הארץ וישובה לכל צורותיהם מימי קדם ועד הזמן הזה. על יד ערכים מרובי הכמות, שבפרטיהם מוצאים עניין החוקר ואיש הספר, מופיעים ערכים קצרים המענינים את האיש מן השורה, ועל יד שמות של ערים, שתולדותיהן ארוכות כאורך קיומן, מוצא הקורא שמות של ישובים יהודיים חדשים וכפרים ערביים ושל צורות גיאוגרפיות, שהוא נתקל בהם יום-יום. יש ועתונינו מביאים שמות ערביים בצורה משובשת או שהם מזכירים מקומות עבריים עתיקים בשמותיהם הערביים של הזמן הזה. העיון באנציקלופדיה יעמידם על טעותם.

במקרא נזכרים לשמותיהם בתוך הגבולות הנרחבים של ארץ-ישראל רק 45 הרים, 7 גבעות, 24 עמקים ובקעות, 26 נהרים, נחלים וגאיות, 14 עיינות, 6 בארות ובורות, ונוסף על אלה נשתמרו בתלמודים, במדרשים ובכתובים האחרונים מתקופת הבית השני ולאחריה שמות של 10 הרים, 24 בקעות, 2 עמקים, 3 נחלים, 13 מעינות, בסך הכל 174 שמות. לעומתם מובאים באנציקלופדיה בשמותיהם הערביים כ־300 הרים ורכסים, 670 נהרות, נחלים וגאיות (ואדים), כ־2100 חורבות וקרוב ל־600 תלים, בסה"כ 3700 יחידות בקירוב, שרק חלק מצער מהם זוהה עד עכשו.

בשבת ישראל בארצו כעם עובד אדמה ורועה צאן הקשור קשר חי ובלתי אמצעי לשמים ממעל ולארץ מתחת, קרא בודאי לכל תופעות הטבע בשמות לפי טעמו ורוחו. ההר היפה המשתרע בין עמק יזרעאל ובין קצה השרון ושולח לשפת הים את שלוחותיו, שהיו מכוסות כרמים משגשגים, נקרא כרם־אל (=כרמל). הר הזיתים, שהיה מכוסה עצי זית, נקרא גם הר המשחה, ובגלל הבמות לפולחן הזר הבנויות עליו, שהשחיתו את המדות, כנוהו במשחק המלים בשם הר המשחית. הירדן יורד ממעלה הר חרמון ירידה של אלף מטר לים המלח. נחל קדרון, החופר את אפיקו עמוק בתוך הרי מדבר יהודה, עושה רושם קודר בצלעותיו החשופות ובנקיקי סלעיו המרובים, הגיחון מגיח מבטן הר המוריה, ומי השילח שלוחים לאט לתוך נחל קדרון. מגבעת המורה היה יורה המורה את חציו השנונים על האויב החונה בעמק יזרעאל או על גדות נחל חרוד. עמק האלה הצמיח עצי אלה, ובעמק אילון רעו אילים.

האם לא ידעו יושבי ירושלים את שמות כל ההרים העוטרים את העיר מסביב ויושבי חברון את שמות הנחלים והגאיות המבתרים את הריה הגבוהים, והאם אנשי הגליל לא כנו בשם את הגבוה בהרי הארץ? בשוב הרועה עם ערוב יום הקיץ, כשההרים חשופים מעשב, אל גדרות הצאן הלא ספר עם רעיו לאיזו בקעה ירד בבוקר של אותו יום למצוא מרעה רענן ומים לצאנו. האכר בודאי ידע את שם העמק, שבו חרש את שדהו וזרע את תבואותיו, והכורם את שם ההר, שבו בלה עם בני משפחתו את ימות הקיץ החמים תחת גפנו ותחת תאנתו. ובשלש רגלים, כשעלו שבטי ישראל מדן ועד באר שבע לירושלים, ספרו החוגגים אלה עם אלה את קורותיהם ותארו לפניהם את הדרכים בהן עברו. עם הדורות שנספו במלחמות ההשמדה ועם אלה שיצאו לגולה נשכחו מלב האומה השמות של המולדת.

ועתה, כשאנו עומדים על סף המדינה העברית, שתקום לא רק בזכותנו ההיסטורית על ארץ אבותינו אלא גם בזכות הישגיו של ישובה היהודי, שהפך במשך שני דורות מדבר לארץ נושבת, שומה עלינו להתחיל ב“יהוד” מפת הארץ. המלאכה מרובה, והיא תעשה במשך שנים רבות, ועד שהשמות העבריים יתאזרחו יעבור יותר מדור אחד. יש לכונן מיד מטעם המוסדות המוסמכים ועד של אנשי מדע המעורים בספרותנו העתיקה, בלשנים, ארכיאולוגים וגיאוגרפים לשם יצירת נומנקלטורה עברית של ארץ-ישראל. גרעין של ועד מעין זה קיים מזה שנים מספר בועדת השמות שעל יד הקרן הקימת לישראל, הקובעת את השמות לישובים החדשים הנוסדים והולכים על אדמת הלאום. האנציקלופדיה הטופוגרפית-ההיסטורית תשמש לו לועד זה רקע בעבודתו המסונפת.

ההתפתחות הדינמית של הישוב העברי בארץ מצד אחד, ומצד שני הקשיים, שבהם היתה כרוכה הדפסת שני הכרכים הראשונים, מחייבים אותנו להביא בסוף הכרך הזה השלמות ותקונים לשני הכרכים גם יחד.

תודתי נתונה בזה, נוסף על הראשונים גם לאחרונים, לאגודה העברית למען ירושלים על הרשותה לי להשתמש במפת ירושלים הערוכה על ידה, ללשכת המודיעין הממשלתית, שהעמידה לרשותי גלופות אחדות ולמר צבי ליבוביץ, מנהל מחלקת המים של עירית ירושלים, בעד מפת מערכת הספקת המים לירושלים.

ירושלים, ז' אדר א' תש"ח.

ישעיהו פּרֶס

מצבת מישע

דאר שרידי הנמל העתיק

קיבוץ דפנה בגליל העליון. מראה נוף של הישוב

ד

דָּאלָאתָא. כפר בגליל העליון מצפון לצפת הנזכר הרבה בכתבי הנוסעים היהודים. ראה ע' דלתון.

דֹּאר או דּוֹר. עיר מסחר בצורה על שפת ים התיכון מדרום לכרמל, הדרומית בין ערי ממלכת צידון. הצידונים היו אוספים את החלזון בחול שעל שפת ים דאר. מלכה נמנה עם ל“א המלכים שנלחמו עם יהושע. בחלוקת הארץ נפלה דאר בגורלו של חצי המטה מנשה, אולם הוא לא הוריש את יושביה. הזַכָּרִים (או הזַכָּלִים), אחד מ”גויי הים“, שחדרו לארץ יחד עם הפלשתים מאיי הים האיגאי בתחלת המאה הי”ב לפסה"נ, כבשו את העיר הזאת ואת תחומה ויסדו בה ממלכה. הכהן המצרי וַן אמון עבר בדאר במסעו לגבל בשנת 1115. אחרי נצחונו המוחלט של דוד על הפלשתים נכללה כל נפת דאר בממלכה הישראלית, ובימי שלמה היתה המחוז האדמיניסטרטיבי הרביעי של הממלכה, שנציבו היה חתנו של שלמה בן אבינדב. תגלת פלאסר השלישי כבש את העיר וכל השרון בשנת 732 והפך אותם לפחוה אשורית. בכתובות האשוריות נזכרת העיר בצורה דֻאְרֻ ¹. בסוף המאה החמשית או בתחלת המאה הרביעית נתן מלך פרס את השרון עם הערים דור ויפו למלך הצידונים אשמנעזר, והוא ספחם לארצו. על המתנה הזאת מספרת הכתובת על ארונו של אשמנעזר בדברים אלה: “אדון ממלכת דאר ויפו נתן לי את ארץ התבואה הנפלאה של השרון, שאני ספחתיה לממלכתי שתהיה תמיד לצידונים”. לנוסעים ולסופרים היוניים בתקופה ההיא היתה דאר ידועה כעיר הצידונים, והיא נזכרת בכתביהם בשמות Δῶρός,Δῶρα Δοῦρα, אצל פליניוס (Hist. nat. V 19) Dorum.

משברי כלי החרס המצויים במספר רב במקום זה יש לשפוט, כי בתקופה ההלניסטית עמדה דאר בקשרי מסחר אמיצים עם יון ויתר ארצות ים התיכון. על אחד החרסים היוניים טבוע באותיות עבריות השם “ליבן” (ליָבין?). אנטיוכוס הגדול צר על דאר בשנת 219 ללא תוצאות. טריפון התבצר בה ואנטיוכוס השביעי סידיטס שם עליה מצור בחיל של 128,000 איש ולא יכול לה. העיר ההלניסטית התיחסה בשנאה ליהודים. אלכסנדר ינאי כבש אותה מזואילוס, אך פומפיוס לקחה מאת היהודים ועשה אותה לעיר חפשית, וגביניוס בנה את העיר ונמלה מחדש. נמל זה היה כפול בהיותו מחולק ע"י צוק סלע. העיר היתה מבוצרת ובה מקדשים לזבס ולעשתרות. תחומה גבל אז מצפון בתחום עכו, מדרום בתחום קיסרי וממזרח בהר אפרים ובתחומי תענך ומגדו.

בימי מלוכת אגריפס הראשון נרדפו היהודים יושבי דאר על ידי שכניהם הנכרים, שהקימו בבית הכנסת של היהודים את פסל הקיסר. אך פטרוניוס, נציב רומא בסוריה, הגן על זכויותיהם. גם אחרי חרבן הבית השני ישבו עוד יהודים בדאר, אבל מספרם היה מועט לגבי האוכלוסיה הנכרית. שינא דדור (סלע או כף דור) או חומת דאר מובלעת בתחומי עולי בבל, ואילו העיר עצמה היתה בבחינת ארץ העמים ². העיר נזכרת הרבה בכתבי הסופרים היוניים ואבות הכנסיה בתקופה הביזנטית. לפי אבסביוס ולוח פויטינגר היתה אז בגבול פיניקיה ופלסטינה. במאה הרביעית היתה חרבה, אבל במאה השביעית נזכרים הגמונים נוצריים של דאר.

בשטח העיר העתיקה על שפת הים, 15 ק“מ מצפון לקיסרי, נמצאים תל, שרידים של נמל עתיק, עמודים ושברי עמודים, מסלה רומית, מערות-קברים עתיקות וחורבות של מגדל מהמאה הי”ב לספה“נ בשם אל־בֻּרְג' ³ . בדיקת המקום העלתה, כי הוא היה מיושב החל מתקופת הברונזה המאוחרת. העיר הקדומה השתרעה על שטח של 500 מ' על 300 מ' ⁴. סמוך לחורבות דאר נמצא הכפר طنطورة = טַנְטוּרָה (1000 תו' מוסלמים). בשנים הראשונות של הישוב החקלאי היהודי החדש הוקם בקרבת הכפר בהוצאות הברון רוטשילד בית חרושת לתעשית זכוכית מהחול אשר על שפת הים. הנסיון לא הצליח. אחוזת הקרקע, שהיתה שייכת למפעל הזה, מעובדת ע”י אכרים מזכרון יעקב., יהו' יא, ב; יב, כג; יז, יא; שופ' א, כז; מ“א ד, יא; דהי”א ז, כט; תוס' שביעית ד, יא (גירסה משובשת); יר' שם ו, א - לו, ע“ג; דמאי ב, א - כב, ע”ג; ספרי עקב סי' נ“א; ילקוט שם סי' תתע”ד; חשמ' א' 15, 10 - 14. 25; קדמ' יב, 2, 4: יג, 7, 2; יד, 4, 4; יט, 6, 3: מלח' א. .On 78,9;7,7

דבב חרבתיה. ראה ע' דנב חרבתה.

יר' דמאי ב, א - כב, ע"ד.

דַבּוּ – دبو. חורבות של כפר ושל מסגד קטן, 5.5 ק"מ מדרום לכפר תבור.

דָבּוּךּ – دابوك. חורבה של ישוב קדום ממזרח לא־סַּלְט.

דַבּוּס אל-עַבְּד –دبوس العبد. אבן־מיל רומית בדרך מירושלים ליריחו, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לחָן חַטְרוּר.

דַבּוּרָה – دبّورة. כפר קטן של בדוים ממזרח לעמק חולה. חומות עתיקות וערמות אבני בזלת מעידות על ישוב מבוצר במקום זה בימים קדומים.

דַבּוּרִיָה – دبّوريّة. כפר במורד הצפוני-המערבי של הר תבור (700 תו' מוסלמים). מכאן עולה כביש לראש ההר. בכפר נמצאים שרידים של מצודה, יסודות של כנסיה ופסיפס, בורות וקברים החצובים בסלעים וכתובת ערבית. השוה ע' דברת.

דבח'. עיר בצפון הארץ הנזכרת בכתובות תחותמש השלישי ורעמסס השני. ראה ע"ע בטח וטבחת.

.6 T³

דַבְּיִבּ א־טֻּוְל – دبايب الطوال. מקום של ישוב עתיק במרחק 2 - 3 ק"מ מצפו‘-מזר’ לבית־שאן. בו נמצאים יסודות של חומות, קברי-סלעים, רצפת פסיפס וחרסים רומיים וערביים על פני הקרקע.

דַבְּיִבּ א־נוּר – دبايب النور. בית קברות עתיק, 6 ק"מ מדרום לבית שאן. בו תלי קברים (tumuli). ארונות-מתים עשויים אבן וחרסים.

דַבְָיִבּ עַנְתַּר – دبايب عنتر. ראה דביב א־נור.

דִבִּין ^א – دبّين. כפר בעמק עיון מצפון לג’דידה. יש שמחפשים בו את מקומה של העיר עיון אשר לנפתלי (ע"ש), ואולי היא העיר תפן הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי (מס' 98) בקבוצת ערים בצפון הארץ. השוה גם ע' תל א־דִבִּין.

דִבִּין ^ב – دبّين. כפר בעבר הירדן מזרחה מדר‘-מע’ לגרש, בשפתו הצפונית של וָדִי דִבִּין. בו שרידים של חומות ובתים עתיקים.

דְּבִיר (דְבִר) ^א. עיר עתיקה מאד בנגב יהודה, שהיתה לענקים. היא נקראה לפנים קרית ספר, בפפירוס אנסטסי א' בית־ספר, וגם קרית סנה (ע"ש). מלכה השתתף במלחמת ל“א מלכי הכנענים עם יהושע. עתניאל בן קנז לכד את העיר, שניתנה לנחלה ללויים. יתכן שהיא העיר אתבר (מס' 122) הנזכרת בכתובת שישק בקבוצת ערים בדרום הארץ. היום אולי تل بيت مرسم = תַּל בַּיִתּ מִרְסִם, 8 ק”מ מצ‘-מע’ לכפר הגדול א־טָּ’הַרְיָּה. בחפירות, שנערכו בתל זה ע"י בית הספר האמריקאי לחקירת המזרח בשתוף פעולה עם האוניברסיטה קסֶניה משנת 1926 עד שנת 1932 בהנהלתו של אולבריט, נתגלו שכבות הישוב החל מסוף תקופת הברונזה הקדומה עד סוף תקופת הברזל התיכונה ⁵.

יהו' י, לח-לט; יא, כא; יב, יג; טו, טו-יז. מט; כא, טו; שופ' א, יא-יג; דהי"א ו, מג.

דְּבִיר (דְּבִר) ^ב. מקום בגבול יהודה ובנימין. שמו נשתמר במעבר בין ההרים تغرة الدبر = תֻּעְ’רַתּ א־דַּבְּר בדרך מירושלים ליריחו נוכח מעלה אדֻמים ובנחל וָדִי א־דַּבְּר סמוך לנַבִּי מוּסָה.

יהו' טו, ז.

דְּבִיר (דְּבִר) ^ג. מקום בעבר הירדן מזרחה בגבול נחלת בני גד. ר' ע' לדבר.

יהו' יג, כו.

דּבְּל – دبل. כפר נוצרי בגליל העליון מדר’מזר' לצור. בו עוברת הדרך מקדש נפתלי לחוף הים.

דִּבְלָתָה. הנביא יחזקאל מתמרמר על העבודה הזרה הנפוצה בארץ-ישראל ומתנבא על הארץ שתחרב ועל יושביה שיפלו בחרב ובדֶבֶר בכל מושבותיהם ממדבר דבלתה, הנמצא בודאי בקצה גבולותיה. צורת השם מורָה על כווּנה למדבר (דבלה=דבלתה). השם מופיע במקום אחר בצורת הכפל: דבלתים (ראה בית דבלתים, עלמון דבלתים), היא עיר כפולה בקצה נחלת בני ראובן וקרוב למדבר מואב.

יחז' ו, יד.

דִּבְלָתַיִם. ראה ע"ע בית דבלתים ועלמון דבלתים.

דִבְּעַל – دبعل. כפר של מארונים על ראש הר, 15 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לצור. ראש ההר היה מוקף חומה, ששרידיה עודם קיימים, וכן נמצאים שם בור גדול חצוב בסלע, מערות וקברי-סלעים עם כתובות ⁶ . השוה ע' נחלא דאבצאל.

דְּבִר. ראה ע' דביר.

דַּבַּרִין. לפי התולדה של השומרונים מקום ישוב של שומרונים בתחלת ימי הביניים. היום عين الدبور = עַיְן א־דַּבּוּר, 12 ק"מ ממזרח לשכם.

דְּבְרַת (הדברת). עיר ביששכר בגבול זבולון, שניתנה ללויים ממשפחת גרשון. לפי יוספוס עיר זו (Δεβάριθα, Δαβάριττα) היא בגבול הגליל והעמק הגדול. במלחמת היהודים התנפלו יושבי דברת על אנשי אגריפס ויבוזו אותם. בתקופה הביזנטית היה במקום העיר העתיקה כפר יהודי בשם דַבִּירָא (Δαβειρά). היום خ. دبّورة= ח‘. דַבּוּרָה מצפ’-מזר' לכפר דַבּוּרְיָּה אשר בשפוליו הצפוניים המערביים של הר תבור, במקום מרכזי בדרך העתיקה מדמשק למגדו. בה נמצאים יסודות של בתים, ערמות אבנים, קברים ובורות חצובים בסלעים.

יהו' יט, יב; כא, כח; דהי“א ו, נז; מלח' ב, 21, 3; חיי יוספוס 62; 78, 5 On; כפו”פ רצ"ב.

דַּבֶּשֶׁת. עיר בגבול הדרומי המערבי של ארץ זבולון בין שריד ובין הנחל אשר על פני יקנעם, הוא וָדי אל־מִלְח, שבו עוברת הדרך מהשרון לעמק יזרעאל. העיר ישבה על גבעה, שצורתה דומה לדבשת הגמל, ומכאן שמה. היום تل الشمّام = תַּל א־שַּׁמָּם בעמק יזרעאל סמוך לתחנת מסה"ב הנקראת בשם זה בקו חיפה-צמח ולמושב העובדים כפר יהושע.

יהו' יט, יא.

דבתא. ראה ע' אולם רבתא.

דַבַּתּ אל־חָ’ן – دبّة الخان. חורבה של חניה בדרך עתיקה ואבני־מיל רומיות, 6 ק"מ מצפ‘-מער’ לשפרעם.

דבתרתה. מקומו של האמורא ר' מתיה מן דבתרתה. השם משובש וצ"ל דברת או בצורתו היונית דבריתה. השוה ע' דברת.

יר' ערלה א, א - א, ע"ד למעלה.

דגב חורבתא. ראה ע' דנב חרבתה.

דָּגוֹן (Δαγών). ראה ע' דוקים.

דְגָנִיָה. שני ישובים קבוציים בשפתו המזרחית של הירדן, סמוך למוצאו מים כנרת:

דְגָנִיָה ^א, היא נוסדה ע“י קבוצת פועלים ביום י”ח כסלו תר“ע (1.12.1909). מספר נפשות הקבוץ 328 ושטח אדמתו 1720 דונם, ברובו אדמת זריעה וחלק ממנו אדמת שלחין. כאן חי הוגה רעיון דת העבודה א.ד. גורדון וכאן מת ונקבר בצל הברושים שעל שפת הירדן. גם חכם הכלכלה הציונית ד”ר ארתור רופין נקבר לפי רצונו האחרון בדגניה.

דְגָנִיָה ^ב, במרחק 2 ק“מ מדרום לדגניה ^א נוסדה ביום ט' תשרי תרפ”א (21.9.1920). מספר נפשות הישוב הזה 438 ושטחו 1739 דונם אדמת זריעה ואדמת שלחין. השוה גם ע' כפר גון.

אל־דָגַ’נְיָה – الدجنيّة. כפר בגלעד הצפונית בגבול המדבר.

דְּדָן או דְּדָנָה. עיר באדום, שבה ישבו הדדנים, הם ענף של השבט העברי-הערבי דדן (השוה בר' כה, ג), שרוכליו עברו בארחותיהם ימים ומדבריות והגיעו במסחרם עד סוריה. המקום הזה נזכר בחזונותיהם של ירמיה ויחזקאל יחד עם תימן. היום אולי ادنين = ח'. אַדַנִין, מקום של ישוב אדומי מתקופת הברזל הקדומה והתיכונה בצפון אדום בין אל־עַיְמָה ובין אל-פַ’יְפָה⁷. בקרבת החורבה הזאת עוברת הדרך מים אילת צפונה לחורן.

ירמ' מט, ח; יחז' כה, יג.

א־דֻּ’הַיְבָּה – الذهيبة. מקום במואב, 15 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לדיבון. הוא היה מיושב החל מהתקופה הנבטית עד התקופה הערבית הקדומה.

דַהָמָה – دهامة. כפר בגלעד מדר‘-מזר’ לאִרְבִּד. ראה ע' דיון ^א.

א-דַּוְיִמָה – الدوايمة. כפר גדול, 17 ק"מ ממערב לחברון (2700 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום, בו שרידים של בנינים עתיקים. באר ומערות-קברים. אולי יש לחפש במקום זה את דומה הנזכרת ביהו' טו, נב (ע"ש).

א-דֻּוַיר ^א – الدوير. כפר ממזרח לצידון.

א-דֻּוַיר ^ב – الدوير. ישוב מבוצר מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל במקום כניסת הירמוך לתוך עמק הירדן. במקום זה התקיים בתחלת ימי הביניים יישוב ערבי חשוב. בין החורבות נמצאת חומה כפולה הרוסה⁸. לפי מסורת בדוי הגלעד ישב במקום זה הגבור האגדתי הערבי עַנְתַּר.

א-דֻּוַיְר ^ג – الدوير. ראה ע' תל א־דויר.

א-דֻוַיְרְבּ – الدويرب. כפר במזרח הבשן.

דֻוַיִרְבַָּן – دويربان. שדה חורבות גדול בשפתו המזרחית של ים כנרת.

דוּמָא – دوما. כפר בצפון הר חורן, 9 ק"מ מדר‘-מזר’ לשַׁקָּא. בו בנינים תתקרקעים גדולים, ארונות מתים עשויים אבן ושרידי-בנין עתיקים. יושבי הכפר גרים בבתים עתיקים⁹.

א-דוּמָא – الدوما. כפר ממזרח לחורבות שילה (200 תו' מוסלמים). שרידי הבנין והקברים אשר בכפר הם מהתקופה הביזנטית.

דּוּמָה. עיר עתיקה בהר יהודה, אולי היא אדמם הנזכרת בכתובת שישק בין ערי הדרום. אבסביוס קובע את מקומה של דומה במרחק 17 מילים מבית גוברין, היום אולי خ. الدومة = ח‘. א-דּוּמָה, 17 ק"מ מדר’-מע' לחברון בדרך לבאר שבע. בה יסודות וקירות הרוסים, בורות, גת, קברים ומערות ושרידים של כנסיה עם עמודים. מרחקה מבית גוברין מתאים בערך למרחק הנמסר ע"י אבסביוס, ואילו השוה גם ע' א-דוימה.

יהו' טו, נב; (?) 128 On 78, 21; S

דּוּמָה ^ב. במשא דומה מתכוון הנביא לאדום, וכך גורסים השבעים, ורש"י מבאר דומה היא אדום.

ישע' כא, יא.

דוֹקִים (יר' עבו“ז א, ב- לט, ע”ב.), דוֹק (Δώχ) (חשמ' א' 16, 17- 15.) דָּגוֹן (Δαγών) (קדמ' יג, 8, 1; מלח' א, 2, 3.). מבצר חזק החולש על יריחו מצפון לה. בה המית תלמי את חותנו שמעון מבית חשמונאי, את אשתו ואת בנם. יוחנן הורקנוס צר על המבצר ולא יכול לכבשו. בימי שלטון רומא היה בו חיל-מצב (טקסיס דדוקים). המבצר היה בנוי על ראש הר סלעים תלול המתרומם מתוך הערבה שמסביב (82 מ' מעפה"י), 1 ק“מ מצפ‘-מע’ לתל יריחו העתיקה ¹⁰. לפי המסורת הנוצרית ישב ישו על ראש הר זה ארבעים יום (הקבלה לשהותו של משה על ראש הר סיני, שמות כד, יח). לכן קראו הנוצרים את ההר בשם Quarantana, ומכאן השם הערבי קַרַנְטַל. בכתובת ערבית עתיקה נזכר ההר בשם גַ’בַּל א-דּוּק¹¹. אבירי ההיכל הצלבנים בנו על ראש ההר מצודה, שהיתה ידועה במאה הי”ג בשם Castellum Dok. עד היום נמצאים שם שרידים של המבצר מימי החשמונאים ושל מצודת הצלבנים. השם העתיק נשתמר בשם המעין עין א-דּוּךּ הנובע בוָדִי א־נַּוָעִמָה שלרגלי ההרים, 3 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לג’בל קרנטל, ועל ידו כפר הבדוים الديوك = א־דּיוּךּ (300 תו'), בו שרידים של בית הכנסת של נערה (ע"ש), קברים, סכר בנחל ופסיפסים הטמונים בחלקם באדמה. בצלעות הר קרנטל חצובים תאים רבים לנזירים יוניים. בימי הביזנטים חוצב בצלע. ההר מנזר, שנקרא Δουχά.

דוֹר. ראה ע' דאר.

א-דּוּר (דוּר בַּנִי יִשְׂרָאִל) – الدور (دور بني يسرائل). כפר בשפתה הדרומית של טרכונא. אולי היא דריי, שעדנה היה מותר לכהנים לבוא מפני שהיא מובלעת בתחום עולי בבל. השוה יר' שביעית ו, א - לו, ע"ג למטה.

דוּרָא אל־עַמִרִיָה – دورا العمريّة. כפר תאומים מדר‘-מע’ לחברון. ראה ע' אדורים, וראה גם הערך הבא.

דוּרָא אל־עָרַגָ’ן – دورا العرجان. כפר תאומים מדר‘-מע’ לחברון. ראה ע' אדורים, וראה גם הערך הקודם.

דוּרָא אל-קַרְע – دورا القرع. כפר, 5.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרם אללה (300 תו' מוסלמים). בו שרידים של ישוב קדום: חדר תתקרקעי חצוב בסלע ושרידים של בנינים, שאבניהם המרובעות מסותתות באופן גס.

א־דוּרָה – الدورة. כפר הבנוי במקומו של ישוב קדום ממזרח לירדן בין ים סמכו ובין ים כנרת, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לגשר בנות יעקב. בו חומה משולשת הבנויה אבני בזלת גדולות בלתי מהוקצעות, שרידים של בנינים, עמודים וכותרותיהם ומעינות.

דַוָּרָה – دوّارة. כפר מדר‘-מזר’ למטולה, סמוך לגבול סוריה (600 תו' מוסלמים). השוה הערך הבא.

דּוֹרוֹן. מקום פורה המגדל פרות גדולים. בתלמוד מסופר, שר' אבהו ור' יוסי בן חנינא ור"ש בן לקיש עברו על כרם דורון. הוציא להם האריס אפרסק אחד, אכלו הם וחַמָּריהם והותירו, האמוראים האלה היו בגליל, ושם יש לחפש את המקום. היום אולי הכפר דַוָּרָה בארץ הירדן מדר‘-מזר’ למטולה. השוה הערך הקודם.

יר' פאה ז, ד- כ, ע"א למטה.

דּוֹרוֹת. ישוב של קבוץ בדרום השפלה סמוך לכפר הוּג' מצפון לו, 15 ק“מ ממזרח לעזה. הישוב נוסד ביום כ”ח כסלו תש"ב (18.12.41) ונקרא לזכר מנהיג הפועלים דוב הוז ומשפחתו (ר"ת: דוב, רבקה ותרצה), שנספו בתאונת דרכים. מספר נפשות הקבוץ 220 ומדת שטחו 5115 דונם אדמת זריעה.

דּוּרְמַסְקִין, ראה ע' דמשק.

דּוֹתָן. ראה ע' דתין.

א־דַּחִי (קַרְיַתּ דַחִי – الدحي (قرية دحي). כפר על ראש גבעת המורה הנשקף ע"פ עמק יזרעאל (200 תו' מוסלמים). סמוך לכפר נמצא מקאם א־נַבִּי דָחִי.

דִּיאָתֵי (Διάθη). מקום בחורן. לפי הכתובת אשר בחורבת המקדש בג’נינה (ע"ש) השתתפו יושבי דיאתי יחד עם אנשי תימא (ע"ש) בבנין המקדש הזה. היום الدياثة = א־דִּיָתָ’ה, כפר בצפון־מזרח הר חורן, 25 ק"מ מדר‘-מזר’ לג’נינה השוה עי דיאתימה.

דִּיאָתֵימָא, Διάθημα (קדמ' יב, 8, 1. ), דָּתֵימָא, Δάθεμα(חשמ' א' 5, 9. 29.) עיר בצורה בעבר הירדן מזרחה, בה התבצרו היהודים, שנמלטו מחרב הערבים. טימותיאוס צר על העיר, והיהודים קראו לעזרה את יהודה המכבי, שנמצא אז בגלעד. שם הודיעו לו הנבטים, שאחיו נמצאים במצור בערי הבשן והחורן (בצרה, בצר, עלמא, כספור, מקב [מקד], קרנים). יהודה פנה פתאום לעבר בצר (בֻּצְר אל-חַרירִי בשפתה הדרומית של א־לִּגָא), כבש את העיר והעלה אותה באש. בלילה יצא משם ובבוקר הגיע לפני חומות דתימה כשהאויב עמד להסתער על העיר. הוא תקף אותו בעורף וגרם לתבוסתו ומנוסתו.

לזיהוי המקום הזה תועיל אולי ידיעה אחת, שמביא Wetzstein בספרו Reisebericht über Hauran und die Trachonen, ע' 81, וזו לשונה: “בכפר גְ’נַיְנָה אשר בצפון הר חורן נמצא מקדש עתיק ובו כתובת יונית המודיעה, כי אנשי תימא (8 ק"מ מדר‘-מזר’ לג’נינה) השתתפו יחד עם יושבי דיאתה (25 ק"מ מדר‘-מזר’ לג’נינה) בבנין המקדש”. משום כך אפשר להניח, כי ג’נינה, שבה הוקם המקדש בכחות המשותפים של שתי הערים, נקרא ע“ש שתי ערים אלו דיאתי-תימא = דיאתימא, דתימא. המרחק בקו ישר מבצר אל-חרירי לג’נינה הוא 37 ק”מ, והצבא של יהודה היה צריך לעשות מאמץ כביר, כדי לעבור בו בלילה אחד, ואמנם הספר חשמונאים אינו מספר, שהצבא בא לפני דתימא בבוקר של מחרת היום ¹².

דִּיבוֹן ^א. עיר במישור מואב, בני ישראל כבשוה ובני גד בצרוה, לכן נקראה גם דיבון גד (במד' לג, מה). ביהו' יג, יז נמנית דיבון על ערי ראובן. עמרי כבש את העיר הזאת ממואב. אך אחרי מות אחאב שבה למואב והיתה לעיר בירתה. בדיבון נתגלתה בשנת 1868 מצבת-אבן הידועה בשם “אבן מישע” עם כתובת בכתב עברי. בה מספר מישע מלך מואב, שהוא מרד בבית עמרי וכבש בחזרה את ערי מואב, בנה ערים חדשות וסלל מסלה לאורך הארנון.

במקום העיר העתיקה נמצא היום הכפר הגדול ذيبان = דִּ’יבָּן מצפון לארנון ובו חורבות רבות. בין שרידיה חומה חיצונית חזקה. חרסיה הם מתקופת הברזל הקדומה והתיכונה. הנבטים חדשו במקום זה את הישוב, שהתקיים גם בתקופה הרומית-הביזנטית¹³. הבדוים, שחשבו כי במצבת דיבון טמון אוצר, שברוה לרסיסים. קלירמון-גנו לקט את שבריה והביאם לבית הנכאת Louvre בפריז ושם חברום יחד.

במד' כא, ל; לב, ג. לד; לג, מה ואילך; יהו' יג,. ט. יז; ישע' טו, ב; ירמ' מח, יח. כב; כתובת מישע ש. 2/ 1, 21, 28; תוס' שביעית ז, יא; יר' שם ט, ב – לח, ע“ד למטה 18, 76 On; כפו”פ ש"ט.

כתובת מישע

אנך. משע. בן. כמשכן. מלך. מאב. הד

יבני I אבי. מלך. על. מאב. שלשׁן. שת. ואנך. מלכ

תי. אחר. אבי I ואעש. הבמת. זאת. לכמש. בקרחה I במנם – ר

שע. כי. השעני. מכל. המלכן. וכי. הראני. בכל. שנאי I עמר

י. מלך. ישראל. ויענו. את. מאב. ימן. רבן. כי יאנף. כמש באר

צה I ויחלפה. בנה. ויאמר. גם. הא. אענו. את. מאב, בימי. אמר. – –ן

וארא. בה ובבתה Iוישראל. אבד. אבד. עלם, וירש. עמרי. את א[ר]

ץ. מהדבא I וישב בה. ימה. וחצי. ימי. בנה. ארבען. שת. ויש

בה. כמש. בימי I ואבן. את. בעלמען. ואעש. בה. האשוח. ואבן

את. קריתן I ואש. גד. ישב. בארץ. עטרת, מעלם. ויבן. לה. מלך. י

שראל, את עטרת I ואלתחם. בקר. ואחזה I ואהרג. את. כל. העם. –

הקר. רית. לכמש. ולמאב I ואשב. משם. את. אראל. דודה. ואס

חבה. לפני. כמש. בקרית I ואשב. בה את. אש. שרן ואת. אש

מֹֹחרת I ויאמר. לי. כמש. לך. אחז. את נבה. על. ישראל, וא

הלך. בללה. ואלתחם. בה. מבקע. השחרת, עד הצהרם, ואח

זה. ואהרג. כלם, שבעת. אלפן. גברן. וגרֹן. וגברת. ונגר

ת. ורחמת I כי. לעשתר. כמש. החרמתה I ואקח. משם. אר[א]

לי. יהוה. ואסחב. הם. לפני, כמש. ן ומלך. ישראל. בנה. את

יהץ. וישב. בה. בהתלחמה. בין ויגרשה. כמש. מפני. ו

אקח. ממאב. מאתן. אש. כל. רשה Iואשאה. ביהץ. ואחזה

לספת. על. דיבן ן אנך. בנתי. קרחה. חמת. היערן. וחמת

העפל ן ואנך. בנתי. שעריה. ואנך. בנתי. מגדלתה. וא

נך. בנתי. בת. מלך. ואנך. עשתי. כלאי. האשו[ח. למ]ין. בקרב

הקר ן ובר. אן. בקרב. הקר. בקרחה. ואמר, לכל. העם. עשו. ל

כם. אש. בר. בביתה I ואנך. כרתי. המכרתת. לקרחה. באסר

י. ישראל Iאנך. בנתי. ערער. ואנך. עשתי. המסלת. בארנן.

אנך. בנתי. בת. במת. כי. הרס. הא I אנך. בנתי. בצר. כי עין

– – – – רש. דיבן. חמשן. כי. כל. דיבן. משמעת I ואנך מלכ

ת – – – – מאת. בקרן. אשר, יספתי. על. הארץ I ואנך בנת

י – – [מה]ד[ב]א. ובת. דלבלתן I ובת. בעלמען. ואשא. שם. את. מֹֹעֹֹ

– – – – – – – – – צאן. הארץ I וחורנן. ישב. בה. בֹת – – וֹק – – אשֹ

– – – – – – – – – אמר. לי. כמש. רד. הלתחם. בחורנן I וארד – –

– – – – – – – – – – – בה. כמש. בימי. ועל – דה. משם. עש – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – ת. שדק I ואנ – ¹⁴

דִיבוֹן ^ב. עיר ביהודה, שבה התישבו עולי בבל מבני יהודה. היום אולי دير الدبّان = דיר א-דֻּבָּן מצפון לבית גוברין (500 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבה נמצאים מערות, גתות, בורות וערמות אבנים¹⁵.

נחמ' יא, בה

דִיבִּין – ديبين. כפר של דרוזים בחורן.

דִ’יבָּן – ذيبان. כפר בעבר הירדן מזרחה. ראה ע' דיבון ^א.

דִידִי – ديدي. כפר בבשן מצפ‘-מע’ לטרכונא.

א־דֻּיוּךּ – الديوك. ישוב של בדוים בעמק הירדן מצפ‘-צפ’-מע' ליריחו. ראה ע' דוקים.

דיוֹמַסִית (דיומסת, דמסית). “מקום של מים יפים ונוה יפה, אבל אין שם לומדי תורה”. ר' אלעזר בן ערך התישב בדיומסית משיצא מלפני ר' יוחנן בן זכאי ושכח פה את תלמודו, בו בזמן שיתר ארבעת תלמידיו של ריב“ז הלכו ליבנה והמשיכו ללמוד תורה (נוסחת אבות דר“נ: “אחרי מות בנו הלך ר”י בן זכאי לדמסית למקום יפה ומים יפים ונאים ונתמעט שמו בתורה ותלמידיו שבאו לנחמו הלכו ליבנה ונתגדל שמם בתורה”). השם מקורו במלה היונית δημόσιον = מרחץ צבורי=חמת או חמתא (השוה דימוסין דטיבריא, יר' סנהד' יד, יט – כה, ע"ד) והיא חמתא = אמאוס שביהודה, ע”ש והשוה קו“ר ז, טו, מקום שם מסופר, כי ר”א בן ערך הלך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונוה יפה וישב שם¹⁶.

ב, שבת קמז, ב; אבות דר“נ נו”א סוף פ"יד.

דִּיוֹן ^א (Δῖον, ברומית Dium). עיר בעבר הירדן מזרחה בקרבת סוסיתא ופחל.(Plinius, Hist.nat. V 18)אלכסנדר ינאי כבש אותה יחד עם ערים אחרות בצפונו של עבר הירדן. אריסטובולוס לוה את פומפיוס בדרכו מדמשק ליהודה עד העיר הזאת ופה נפרד ממנו. פומפיוס נסע מדיון דרך פחל ובית שאן ליהודה. הוא לקח את העיר הזאת מהיהודים וצרף אותה לערי הדקפוליס. לפי רשימת ערי הדקפוליס אצל פטולמאוס V 18, 14, היא נמצאת מצפ‘-מזר’ לפחל. אבות הכנסיה מזכירים אותה בשם Δία בערביא. היום אולי دهامة = דַהָמָה מדרום לרמתה שבגלעד הצפונית או אל־חֻצְן מדרום־מערב לה ¹⁷. במקומות אלה עוברת הדרך מדמשק לפחל ולבית שאן.

קדמ' יג, 15, 3 (Ata); יד, 3, 3; 4, 4;: מלח' א, 6, 4.

דִּיוֹן ^ב (Δίον). על תל קַַרְמִיתּ, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לראש הלבן נמצאים שרידים של חומה הבנויה אבנים גדולות מאד, חורבות רבות אחרות, עמודים ובורות עתיקים. במקום זה מצא גֶרֵין אבן גדולה אחת, שבה חקוק השם Δίον ¹⁸. נראה שכאן היתה עיר כנענית עתיקה, שקבלה בתקופה ההלניסטית שם יוני. השוה ע' מגדל דיון.

דִּיוֹנִיסְיָאס (Διονυσιάς). מקום מושב של בישוף בערביא בקרבת בצרה, היא א־סֻּוַיְדָא (ע"ש).

דְּיוֹסְפּוֹליס (Διόσπολις). ר' ע' לוד.

דיוספרא. בתלמוד מסופר מעשה ברבי; שהלך לדיוספרא והורה שם, וצ"ל דיוספלא=דיוספוליס, היא לוד.

ב' שבת מו, א.

דִּיוֹקֵיסַרַיָא (Διοχαισάρειά). ראה ע' צפורי, On 16, 13.

דִּיוֹקְלִיטִיָאנוֹפּוֹליס (Διοχλητιανουπολις). בימי שלטון הביזנטים עיר בפלסטינה א' בין אנתידון ובין אליותרופוליס. מזכירים אותה.Hierocl ו-. Georg, Cypr. אַבֶּל מזהה אותה עם הכפר هربيّا = הִרְבִּיָא מדרום לאשקלון ¹⁹.

דיוקרת. ראה ע' יוקרת.

דִּי זָהָב. בפסוק הראשון של ספר דברים מסופר, כי משה דבר “אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תֹפל ולבן וחצרות ודי זהב”. לפני זה, בפסוק האחרון של ספר במדבר, נאמר: “אלה המצוֹֹת והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל בערבות מואב על ירדן ירחו”, ושוב בדב' א, ה: “בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת”. הרכב השמות הנזכרים בפסוק הנידון גורם לקשיים. סוף, כלומר ים סוף, פארן ותֹפל נמצאים בדרום, כן גם חצרות (ראה ע' חצרות ^א). אם משה דבר אל העם, כפי שיוצא משלשת הפסוקים הנ“ל, בעבר הירדן בארץ מואב, הרי יש לחפש את יתר שני המקומות, את לבן ואת די זהב, בערבות מואב, בקו הרוחב של הירדן מול יריחו. אם נסכים לדעה זו, יש לזהות את לבן עם חורבת הישוב הקדום א-לֻּבַּיְן על יד מסה”ב החג’אזית בגבול המדבר, 10 ק“מ מדרום לרבת בני-עמון, או עם הכפר והחורבה א-לִּבֵּן, 12 ק”מ מדרום לרבת בני עמון. את די זהב מזהה מוסיל עם تل الذهبية = תּלּ א־דֻּ’הַיְבָּה מצפון לקַצְר אל-מֻשַׁתָּא ²⁰. הרכב חמשת שמות המקומות מורה על הדרך בה עברו בני ישראל עדי הגיעם למקום בו באר להם משה את התורה.

דב' א, א.

דּימוֹן. עיר במואב, שהנביא מנבא עליה שהיא תחרב והנחל העובר על פניה יתמלא דם יושביה. היום خ. دمنة = ח‘. דִמְנָה ²¹ על הר גבוה (900 מ') ומבוצר מדר’-מע' לח'. רַבָּה (רבת-מואב). הר זה חולש על הדרכים המובילות לסַיְל אל-מֻעַ’יְסּל (מי דימון?) השוטף מערבה ונופל לתוך ים המלח במפרץ אשר מצפון ללשון.

ישע' טו, ט.

דִּימוֹנָה. עיר יהודה בנגב. היום خ. امّ ديمنة = ח'. אֻם דַיְמִנָה מדרום לט’הריה. במקום זה נמצאים יסודות, חומות, ערמות אבני-בנין ומערות, עמודים ובסיסיהם. החרסים שעל פני הקרקע מעידים על ישוב בתקופה הביזנטית.

יהו' טו, כב.

א-דַּיְנָא – الذينا. ישוב מבוצר מתקופת הברזל הקדומה והתיכונה, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לרבת בני-עמון. היא אחת ערי המבצר שהיו בנויות בחצי גורן עגולה ממערב לעיר הבירה לשמירתה מפני התקפות אויב.

א-דְַּיְר ^א – الدير. כפר ממזרח לראס א-נאקורה.

א-דְַּיְר ^ב – الدير. חורבה של מנזר – Brocardus St. על הכרמל מדר‘-מע’ לחיפה. על ידה מנהרה קמורה ומערות.

א-דְַּיְר ^ג – الدير. מקום של ישוב קדום בגליל התחתון, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ ליבנאל. בו יסודות, ערמות אבנים, בור, עמוד וכותרת ומשקופים.

דַיְר אַבּוּ מַשְׁעַל – دير ابو مشعل. כפר מצפ'-מערב לרם אללה (400 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום, בו שרידים של מגדל עתיק, בורות מקומרים, ברכה וקברים החצובים בסלעים ואבני-בנין עתיקות.

דַיְר אַבּוּ סַלְמָה – دير ابو سلامة. כפר קטן ממזרח ללוד וקרוב לבן שמן (30 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום. ראה ע' כפר שלם.

דַיְר אַבּוּ סַעִיד – دير ابو سعيد. כפר במרחק 16 ק"מ ממזרח לבית שאן.

דַיְר אַבּוּ עַלִי – دير ابو علي. שרידים של מנזר הרוס, בורות, גת ומערות במרחק 3 ק"מ מדרום לדַיְרַבָּן,

דַיְר אַבּוּ צַ’עִיף – دير ابو ضعيف. כפר בעמק יזרעאל ממזרח לג’נין (400 תו' מוסלמים).

דַיִר אַבּוּ קָבּוּס – دير ابو قابوس. מקום של ישוב ביזנטי מצפ‘-מזר’ לאשתאל (אִשְׁוַע). בו קירות הרוסים, בורות, קברי-סלעים ושרידים של גתות.

דַיְר אִבְּזִיע – دير ابزيع. כפר קרוב לרם אללה ממערב לה (400 תו' מוסלמים).

דַיְר אל-אַזְהַר – دير الازهر. מקום של ישוב עתיק על הר קרית יערים בק“מ ה-15 מימין לדרך ירושלים-תל-אביב (ע"ש). השרידים שע”פ האדמה הם מהתקופה הביזנטית: כנסיה, רצפות פסיפסים, שרידים ארכיטקטוניים, אבני-בנין, בורות וגת. הנוצרים הקימו על שרידי הכנסיה הביזנטית מנזר וכנסיה.

דַיְר אַיוּבּ ^א – دير ايوب. כפר סמוך לשער העמק לא רחוק מכביש ירושלים-תל-אביב (200 תו' מוסלמים).

דַיְר אַיוּבּ ^ב – دير ايوب. כפר בלב חורן סמוך לנוה במקום של ישוב קדום. לפי מסורת ערבית עתיקה הכפר הזה הוא מקום מושבו וקבורתו של איוב (יקות וו, 645). הערבים יושבי חורן מבקרים במקום זה ומשתטחים על יד המקאם.

דַיְר אל-אַסַד – دير الاسد. כפר ממזרח לעכו (900 תו' מוסלמים). בו נמצאים מערות וקברי-סלעים מהתקופה הרומית, שני מגדלים, מגדל מקומר, חורבה של כנסית הצלבנים ומקאם.

דַיְר אִסְתִּיָא – دير استيا. כפר מדר‘-מע’ לשכם (900 תו' מוסלמים), הוא מקום של ישוב עתיק.

דַיְר אל-אַרבָּעִין (א־רֻמַיְצָ’ה) – دير الاربعين (الرميضة). חורבה על הר על יד חברון. בה נמצאים שרידים של חומה מתקופת הברונזה או מתקופת הברזל.

דַיְר אל-אָשַׁק – دير الأشق. חורבה על יד נחל שורק מדרום לחולדה.

דַיְר בַּלוּט – دير بلّوط. כפר מדרום-מזרח למקורות הירקון. ראה ע' אבן העזר.

דַיְּר אל־בַּלַח – دير البلح. בקיצור א־דֵּיְר. כפר ותחנת מסה"ב עם חורבות עתיקות מדר‘-מע’ לעזה (1600 תו' מוסלמים ומספר קטן של נוצרים). ראה ע' כפר דרום.

דַיְרַבָּן – ديربان. כפר גדול מדרום לתחנת מסה"ב הר-טוב (1500 תו' מוסלמים). בו נמצאים שרידי-בנין עתיקים, כנראה מהתקופה הביזנטית.

דַיְר בֻּרַיג' – دير بريج. כפר קטן ממזרח לרמלה (30 תו' מוסלמים ונוצרים אחדים).

דַיְר אל-ג’וח – دير الجوح. כפר בדרום הר חורן.

דַיְר גַ’רִיר – دير جرير. כפר, 7 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית-אל (800 תו' מוסלמים), הוא מקום של ישוב קדום. בו נמצאים חציבות בסלעים, אבני-בנין עתיקות. גתות, בתי-בד, מצודה וכנסיה של הצלבנים.

דַיְר דִבְּוָן – دير دبوان. כפר גדול ממזרח לרם אללה (1700 תו' מוסלמים).

דַיְר א־דֻּבְּן – دير الدبّان. כפר בשפלה מצפון לבית גוברין. ראה ע' דיבון ^ב.

דַיְר דוֹסִי – دير دوسي. מנזר יוני על הר סמוך לנחל קדרון במדבר יהודה בדרך למר סבא. הוא בנוי על חורבה של כנסיה עתיקה עם פסיפס ועל ידה קברים.

דַיִר דוּעִי’ָה – دير دوغية. כפר מדרום לנהר אל-קסמיה.

דַיְר דַכְּלָה – دير دكلة. מקום של ישוב קדום (רומי) בהרי שומרון, 15ק"מ ממזרח לראס אל-עין.

דַיִר דָמִי אל־גַ’וַיְדָה – دير دامي الجويدة. כפר במרכז טרכונא.

דַיְר אל-הַוָא ^א – دير الهواء. כפר קטן מדר‘-מזר’ להר-טוב (50 תו' מוסלמים).

הוא מקום של ישוב קדום. בו רחוב עתיק, בור, גת ומנזר הרוס.

דַיְר אל-הַוָא ^ב – دير الهواء. מנזר הרוס, יסודות, בור, דרך עתיקה וגת חצובה במרחק 6 ק"מ מדר‘-מע’ לטהריה.

דירו. ראה ע' דאר.

דַיְר וַרַק – دير ورق. כפר בגלעד הצפונית בקצה המדבר.

דַיְר זֻבַּיְר – دير زبير. כפר בהר חורן מצפון לבצרה.

דַיְר א־זַּהַרְנִי – دير الزهراني. כפר בלבנון מדר‘-מזר’ לצידון.

דַיְר א־זִּיעָ’ן – دير الزيغان. כפר בדרום הר חורן.

דַיְר זָנוּתָּא – دير زانوتا. ישוב ביזנטי קרוב לח‘. זנותא. השוה ע’ זנוח ^א.

דַיְר חַגְ’לָה – دير حجلة. מנזר יוני בין יריחו לצפון ים המלח הבנוי על יסודות מנזר מימי הביניים, השוה עי קצר חג’לה.

דַיְר אל-חַטַבּ – ديرالحطب. כפר ממזרח לשכם (200 תו' מוסלמים). חרסיו מעידים על ישוב במקום זה בתקופה הרומית ובתקופה הערבית של ימי הביניים.

דַיְר חַלָוָה – دير حلاوة. ראה ע' יבש גלעד.

דַיְר חַנָּא – دير حنّا . ראה ע' כפר חנון.

דַיְר טָרִיף – دير طريف. כפר החולש על השרון, 5 ק"מ מצפ‘-מזר’ ללוד (1200 תו' מוסלמים). בתקופה הרומית הביזנטית היה בו ישוב חשוב. על כך מעידים שרידי-בנין רבים ועמודים וחלקיהם הנמצאים במקום זה.

דַיְר יָסִין – دير ياسين. כפר ממערב לירושלים בין פרברי העיר בית הכּרם וגבעת שאול (400 תו' מוסלמים). בו נמצאים קברי-סלעים, שרידים ארכיטקטוניים. בנינים מקומרים וקשתות מישוב קדום ומימי הבינים.

דַיְר אל־כַּהְף – دير الكهف. כפר בדרום הר חורן.

דַיִרְ כַּיְפָא – دير كيفا. כפר ממזרח לצור.

דַיְר א־לַּבְּן – دير اللبن. כפר בהר חורן.

דַּיְר מֻחַיְסִן – دير محيسن. כפר קטן בשפלה ממזרח לחולדה (100 תו' מוסלמים). בו יסודות של בניינים ובורות עתיקים.

דַיְר אל־מֻחְרַקָה – دير المحرقة. מנזר נוצרי על הר הכרמל ממערב למשמר העמק, השוה ע' אל-מחרקה.

דַיְר אל־מִיָס – دير المياس. כפר בדרום הר חורן.

דַיִר מִימָס – دير ميماس. כפר גדול של מֻתָּוֲלִים מול פנית הנהר ליטאני וקרוב למטולה. בשם הכפר ניכר השם העתיק מָיוּמַס (ע"ש), ויתכן שכאן היה מקום של עבו"ז בשפת הליטאני.

דַיְר אל־מִיר – دير المير. בנין קמור, קירות הרוסים ובורות, 1 ק"מ מדר‘-מזר’ לדיר בַּלוּט.

דַיְר מֶר סָבָּא – دير مار سابا. מנזר יוני עתיק במדבר יהודה במעלה נחל קדרון, 11 ק"מ ממזרח לבית לחם. הוא נקרא על שם מיסדו הנזיר סבא, שחי במאה החמשית. המנזר משמש מעין מקום גזירה לכמרים, שהכנסיה מוצאת בהם פגם.

דַיְר מָר יֻחַנָּא – دير مار يحنّا. מנזר נוצרי על שפת הירדן מצפ’־מזר' ליריחו. בימי הבינים היה ידוע בשם דיר פָ’חוּר. לפי המסורת הנוצרית נטבל ישו במקום זה בירדן ע"י יוחנן המטבל.

דַיְר נַחָס – دير نحّاس. ראה ע' עיר נחש.

דַיְר א־נִּטָ’ם – دير التظام. כפר מצפ‘-מע’ לרם אללה (200 תו' מוסלמים), הוא מקום של ישוב קדום. שרידיו הם מערות, קברי-סלעים ושובך-יונים (קולומבריון).

דַיִּר א־נַּצְרָנִי – دير النصراني. כפר נוצרי במזרח הר חורן.

דַיְר א־סּוּדָן – دير السودان. כפר מצפ‘-מע’ לרם אללה (200 תו' מוסלמים). בו עקבות של ישוב קדום.

דַיְר א־סּוּר – دير السور. חורבה של ישוב עתיק מדר‘-מזר’ לירושלים. בה שרידים של בנין מרובע ובו בור מקומר על יד חומה מרובת הפנות.

דַיְר סַלָם – دير سلام. מקום של ישוב בתקופה הביזנטית במעלה ההר ממערב לק"מ 25 בדרך בָּבּ אל־וָד – בית גוברין. השוה ע' שלם ^ג.

דַיִר סַמִעָן – دير سمعان. מקום של ישוב קדום בהרי שומרון, 17 ק"מ ממזרח לראס אל-עין. בו נמצאים חורבה של מנזר, ברכות, בורות וחציבות בסלעים.

דַיְר סַנָּה – دير سنّة. ישוב קדום, 5 ק"מ מצפ’־צפ‘-מע’ לרם אללה. בו בורות חצובים, גת וקברים.

דַיְר סֻנַיִד – دير سنيد. כפר ותחנת מסה"ב מצפ‘-מזר’ לעזה (500 תו' מוסלמים).

דַיְר סִנָן – دير سنان. כפר בהר חורן מדרום לסוידה.

דַיְר סַרוּר – دير سرور. עיר הרוסה, 15 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לטול כרם. משערים שכאן עמד המקום סרר (ע"ש) הרשום על אחד החרסים, שנתגלו בארמון עמרי ואחאב בחפירות שומרון. במקום זה נמצאים בורות, ברכות וקברים החצובים בסלעים, שרידי בנינים וכלים קורינתיים.

דַיְר א־סֻּרְיָן – دير السريان. כפר של סורים, 6 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' למטולה בשטח מדינת הלבנון.

דַיְר א־סִּד – دير السد. מקום של ישוב קדום ממזרח לענתות. בו יסודות של בתים, ערמות אבנים, מערות, בורות וחציבות בסלעים.

דַיְר אל-עָ’וִִי – دير الغاوي. חורבה מצפ-צפ‘-מזר’ לבאר שבע. בה יסודות, ערמות אבנים. מערות, רחוב עתיק וגת.

דַיְר עַ’זָּלָה – دير غزّالة. כפר בעמק יזרעאל מצפ‘-מזר’ לג’נין (100 תו' מוסלמים ונוצרים אחדים). הוא מקום של ישוב מגליתי.

דַיְר אל־עָזַר (אל־אַזְהַר) – دير العازر (الازهر). מקום של ישוב עתיק על יד הכפר אבו ע’וש, מימין לכביש ירושלים–יפו. ראה ע' קרית יערים.

דַיְר עַלָּא – دير علّا. חורבה של עיר רומית מצפ‘-מזר’ ללוד: קברי-סלעים, בורות, ברכה, דרך רומית ואבני-מיל.

דַיְר עַלִי – دير علي. כפר מדרום לדמשק ותחנה במסה"ב החג’אזית.

דַיִר אל-עַמוּד – دير العمود. חורבה מדר‘-דר’-מזר' לירושלים. בה יסודות של בנינים ובורות.

דִַיְר עַמָּר – دير عمّار. כפר מצפ‘-מע’ לרם אללה (800 תו' מוסלמים). יש בו עקבות של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה ובתקופה הביזנטית.

דַיְר עַמְר – دير عمر. ישוב ערבי קטן מעל לקרית ענבים. ראה גם ח'. דיר עמר.

דַיְר אל-עַ’סוּן – دير الغسون. כפר גדול בשרון מצפ‘-מזר’ לטול כרם (2100 תו' מוסלמים).

דַיְר אל-עַסַל – دير العسل. חורבה של ישוב קדום מדר‘-מע’ לחברון. ראה ע' ח'. דיר אל-עסל.

דַיְר עַ’סָּנָה – دير غسّانة. כפר מדר‘-מע’ לשכם (800 תו' מוסלמים). השוה ע' צרדה.

דַיְר עִסְפִ’ין – دير عسفين. ראה ע' תרספיס.

דַיְר עַרַס – دير عرس. כפר מדר‘-מזר’ לצור.

דַיְר קֻדִּיס – دير قدّيس. כפר ממזרח לרמלה (400 תו' מוסלמים)

דַיְר קַלְעָה – دير قلعة. מקום של ישוב ביזנטי, 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לדיר בַּלוט: מנזר חרב, ברכות, קברים, לצד צפון שביל עתיק עם קירות סומכים וסולם-מדרגות חצוב.

דַיְר אל-קִלְתּ – دير القلت. מנזר יוני בוָדִי אל-קלת על יד הדרך העתיקה ליריחו. בתוכו תאים החצובים בסלע, פריסקים, פסיפסים, שרידים ארכיטקטוניים וכתובת כופית.

דַיְר אל-קֻן – دير القن. כפר בדרום הר חורן בגבול המדבר.

דַיְר קָנוּן – دير قانون. כפר גדול מדר‘-מזר’ לצור.

דַיְר קַנְטַר – دير قنطر. כפר מדרום לצור.

דַיְר אל-קָסִי – دير القاسي. כפר גדול מצפ‘-מעי לצפת (900 תו' מיסלמים). השוה ע’ אלקוש. יתכן, כי במקום זה יש לחפש את העיר כסיו שבקבוצת ערים בגליל אשר בכתובת רעמסס השני.

דַיְר רָפָת – دير رافات. מקום של מנזר קדום, 7 ק"מ מדרום ליוטה. בו נמצאים יסודות של המנזר, בור ומערה.

דַיְר א-שַּׁיְח' – دير الشيخ. כפר קטן מדר‘-מע’ לירושלים (200 תו' מוסלמים) וסמוך לו בנחל שורק תחנה בקו מסה"ב ירושלם–יפו. לתחנה קראו רשמית בעברית שׂוֹֹכֹֹה.

דַיְר א-שָּׁמְס – دير الشّمس. חורבה מדרום לחברון. ראה ע' בית שמש ^ב.

דַיִר א-שַּׁעִיר – دير الشعير. כפר בהר חורן.

דַיְר שַׁעָר – دير شعار. מקום של ישוב עתיק בק"מ 21 בדרך ירושלם-חברון. בו נמצאים יסודות, חומות, ערמות אבנים, גתות, שרידי רחוב עתיק, שרידי כנסיה עם רצפת פסיפס וחרסים מהתקופה הביזנטית.

דַיְר שַׁרַף – دير شرف. כפר מצפ‘-מע’ לשכם (600 תו' מוסלמים). בו נתגלתה כתובת יונית-שומרונית, עיין סהי“ש א‘, ע’ 35 ותקונו בקרית ספר, שנה ט”ז, ע' 410.

דִּירַת עַיינוּתָא. תרגום ירושלמי לחצר עינן שבגבול הצפוני-המזרחי של ארץ-ישראל (ע"ש). יונתן גורס טירת עינוותא. במד' לד, ט.

דַיְשוּן – ديشون. כפר של אלג’זירים במרחק 12 ק"מ מצפון לצפת (400 נפש).

א-דִּיָתָ’ה – الدياثة. כפר קטן בטרכונא, 8 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבצר אל-חרירי בין דָמָא ונִגִ’רָן. ראה ע' דיאתי.

א-דִּכִּי – الدكّي. מקום של ישוב קדום סמוך לשפת הירדן מצפון לשפלת אל-בטיחה שעל שפת ים כנרת. בו נתגלתה חורבה של בית כנסת המעידה, שבמקום זה התקיים ישוב יהודי חשוב, אולי בו בזמן שבמרחק 1.5 ק"מ מדרום-מזרח לו התקיימה העיר הגדולה בית צידא (ע"ש).

דִּכְרַיָּא. לפי דברי ר' יהודה הנשיא היה מוצאו של הריש גלותא רב הונא מדכריא דיהודה. ראה הערך הבא והשוה גם ע' כפר דכריא. יר' כלאים ט, ד - לב, ע“ב; בר”ר לג, ג.

דִ’כְּרִין – ذكرين. (הכתיב הרשמי הוא زكرين = זִכְּרִִין). כפר בשפלה מצפ‘-מע’ לבית גוברין (700 תו' מוסלמים). בו יסודות של בנינים עתיקים וקברים החצובים בסלעים. במרחק 1.5 ק“מ מהכפר לצד צפון-מזרח נמצאת ח'. דיכרין ובה בארות, בורות ומערות חצובים בסלעים וערמות אבני-בנין. ראה ע”ע דכריא וכפר דכריא, והשוה גם ההערה לע' גת ^ב.

דָּלָאתָה. ר' ע' דלתון.

א־דִּלְבּ – الدلب. ראה עי קרית ענבים.

דַלְהָמִיָה – دلهاميّة. חורבה של כפר קטן ועל ידה תל גדול על שפת הירדן, באדמת אשדות יעקב, 2 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לנהרים²². על יד התל נמצא סכר הירדן למקוה מי הירדן והירמוך של מפעל החשמל הארצישראלי.

א־דַּלְהָמִיָּה – الدلهاميّة. כפר בגולן מדר‘-מע’ לקניטרה. בשטח הכפר נמצאים תלים של ישובים קדומים.

א־דִּלְוִי – الدلوي. כפר בגולן סמוך להר הגעש תל אַבּוּ א-נְּדָא.

דִלִּי – دلّي. כפר בבשן ממערב לטרכונא.

דָּליה. ישוב של הקבוץ “במפנה” המסונף לקבוץ השומר הצעיר בהרי שומרון מצפ‘-מזר’ לזכרון יעקב. הוא נוסד ביום י“ג אייר תרצ”ט (25.2.39). מספר נפשותיו 283 ושטח אדמתו 3,964 דונם.

דַלָיִכָּה – دلايكة. אחוזת פיק“א והקהק”ל בין טבריה לכנרת.

דָלִיַתּ אל־כַּרְמִל – دالية الكرمل. כפר של דרוזים על הר הכרמל, 13 ק“מ מדרום לחיפה (1200 תו'). הוא מקום יפה ואקלימו בריא, ומשום כך היה מיושב בכל תקופות הישוב. מהישוב הקדום נשארו שרידי-בנין, בורות, גתות, שרידים ארכיטקטוניים וחציבות בסלעים. בשנות השבעים של המאה הי”ט התישב בו האנגלי סיר לורנס אוליפנט, שיזם יסוד מדינה יהודית בארץ-ישראל.

דָלִיַתּ א־רוּחָא – دالية الروحة. כפר בהרי שומרון (בִּלָד א-רוּחָה) מצפ‘-מזר’ לזכרון יעקב (200 תו' מוסלמים).

דַּלְמָנוּתָא. (Δαλμανουθά). בספור על מופתי ישו נאמר, שהוא עלה מים כנרת לחֶלקות דלמנותא, היא מגדלא ²³. מרקוס 8, 10; מתיה 15, 39.

דַלָעָ’ה – دلاغة. כפר באדום, 90 ק"מ מדר‘-מע’ למעון.

דִּלְעָן. עיר יהודה בשפלה בין מגדל-גד ובין המצפה. בתקופת אל־אמרנא היתה ידועה בשם זִילֻאוּ, בשבעים Δαλάλ. היום אולי خ. بيت علام (علان) = ח‘. בַּיְת עַלָם (עַלָן), 6 ק"מ מדר’-מזר' לבית גוברין. אַבֶּל מציע את תל א־נַגִּ’ילָה ²⁴. 288 EA; יהו' טו, לח.

דָּלָתָא. ראה ע' דלתון.

דַלָּתָּה – دلاّتة. ראה ע' דלתון.

דַּלְתּוֹן. כפר בגליל הנזכר כמעט בכל כתבי המסעות היהודיים מימי הביניים ומהזמן החדש כמקום קברות חכמי התלמוד ר' יוסי הגלילי, ר“א בן ערך, ר”א בן עזריה ועוד אחרים. לפי מכתבים מהגניזה היה בדלתון ישוב יהודי במחצית הראשונה של המאה הי“א ²⁵. מהזמן ההוא מודיעים על מעשה בי”ד בירושלים בשנת ד“א תת”ה (1005) בענין גט בין יהודי מעמתאן (עמתו, חמתן בעבר הירדן מדרום לפחל) ובין אשתו מדלאתה²⁶. בשנת ד”א תתק“ט (1109) הביאו את הגאון ר' אליהו הכהן, ראש ישיבת ארץ-ישראל, מחיפה לקבורה בדלתון²⁷. ר' בנימין מטודילא מצא בכפר זה במחצית השניה של המאה הי”ב עדה יהודית. בין השרידים הרבים של הישוב הקדום בדלתון (יסודות של בנינים, קברי-סלעים, מערות, בורות,ברכה) נמצאים שרידים של בית כנסת מתחלת ימי הבינים²⁸. ברוב ספרי הצדיקים ורשימות הכפרים של הגליל נזכר המקום בשמו הערבי (דלאתא, חבת ירושלים; דאלתא, שבחי ירושלים וכו'). היום הכפר دلاّتة = דַלְתָּה, 6 ק"מ מצפון לצפת.

דָּמָא. מקומו של האמורא ר' אביתר דדמא. חכמי הגליל פנו לשני בניו בשאלה על דבר גבול החורן, שעד שמה מותר לכהנים לבוא – סימן שהם ידעו היטב את החורן כארץ מולדתם. היום הכפר دامة العليا = דָמָה אל־עַלְיָא בבשן בדרך לבֻּצְר אל-חַרִירִי, במרחק 4 ק"מ מדרום מזרח לה. בוצרה דבתחום טרבונא נבלעה בתחום עולי בבל, שנמשך משם עד פרדיסא (ע"ש). בכפר נמצא שער של בנין עתיק עם פתוחים נפלאים וכתובות יוניות, בתוכן כתובת יונית-יהודית, וזו לשונה²⁹:

גַּדְרַתֵּי	ה' אחד ה – עוזר לטוביה לִבְנִיָה כאשר על חשבונו בנה והעוזר לבניה יעזור גם לנשואין

יר' שביעית ו, א – לו, ע"ג.

דָמָה – دامة. כפר בדרום טרכונא.

דָמָה אל-עַלְיָא – دامة العليا. ראה ע' דמא.

א־דָּמוּן – الدامون. כפר, 12 ק"מ מדר‘-מזר’ לעכו (900 תו' מוסלמים ונוצרים מעטים), בו שרידים של ישוב קדום ובאר. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופות הביזנטית והערבית הקדומה.

א-דָּמִיָה ^א – الدامية. כפר בגליל התחתון. ראה ע' אדמי,

א-דָּמִיָה ^ב – الدامية. מקום של ישוב קדום ליד גשר הירדן מדרום לשפך היבוק. ראה ע' אדם.

א־דֻּמַיְטָה – الدميطة. ישוב ערבי קטן בתוך חורבות של ישוב קדום, במרחק 13 ק"מ מדר‘-מע’ לעזה בדרך לרפיח. ראה ע' בית דלתא.

דָּמִין. מקום בגליל התחתון, שהתלמוד הירושלמי מזהה אותו עם אדמי (ע"ש). יר' מגלה א, א - ע, ע"א.

דֻמַיְר – دمير. כפר במרחק 45 ק“מ מצפ'-מעי לדמשק בדרך לתדמור, בו כתובת נבטית משנת 94 לספה”נ ³⁰.

א־דֻּמַיְרִי – الدميري. מחנה של בדוים מבית-האב א־דמירי בקרבת חדרה. במקום זה נמצאו בתוך שפך-עיים פסל של שיש ובאר עתיקה שהיתה סתומה.

דִּמְנָה. עיר בארץ זבולון, שניתנה למשפחת בני מררי הלויים. במקום המקביל בדהי"א ו, סג כתוב במקומה רִמּוֹנוֹ, היא כנראה רמון המתאר (ע"ש). יהו' כא, לה.

דמסית. ראה ע' דיומסית.

דַּמַּסְקוּס. היא דמשק. את הגירסא שמעון בר ווא הוא כד מסקוס יש לתקן: שמעון בר ווא הוה בדמסקוס. יר' סוף בכורים – סה, ע"ד.

דִמְרָה – دمرة. כפר בשפלה, 10 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעזה (300 תו' מוסלמים). בו יסודות של בתים, בית קברות עתיק, ולצד מזרח מערות, עמודים וכותרות.

דַּמֶּשֶׂק. גם דַּרְמֶשֶׁק וּדֻמֶּשֶׂק, ברשימת הערים של תחותמש השלישי תּמשׁק, במכתבי אל-אמרנא דִמַשְׁקַ, דֻמַשְׁקַ, תְּמַשְׁגִ בארץ אפ(ו), בכתובת רעמסס השני תּרמשׁק, בכתובות חתיות דַמַשְׁחֻנַס, בתלמוד דמשק. דורמסק, דמסקוס, דורמסקנין, דורמסקין. היא עיר עתיקה מאד, שהיתה ידועה כבר בימי אברהם. היא יושבת בנוה-מדבר פורה מאד ועשיר במים, ובהמצאה בצומת דרכי התחבורה של העולם הישן, היתה עיר מרכולת חשובה ועשירה, ומטעם זה היתה מטרה לתאות הכבוש של עמי הקדם. בימי דוד היתה דמשק בירת ארם-דמשק, היא המדינה הארמית הגדולה בדרום סוריה. דוד כבש את דמשק וימנה בה נציב. אולם בימי שלמה השתלט עליה רזון ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה. חזאל מלך ארם-דמשק התנגש עם שלמנאסר השלישי ונוצח, ובהתקומם דמשק מחדש לאשור נכנעה ע“י אדד-ניררי. בימים ההם התקיימו יחסים תקינים בין דמשק ובין שומרון. אליהו ואלישע בקרו בעיר זו (השוה ע' ג’ובר). מימי בן-הדד התערבה ארם-דמשק בעניני ממלכת ישראל, ועמרי הכרח לעשות לה ותורים ידועים. יואש השתחרר מעולה. כאשר נלחם רצין מלך ארם עם אחז מלך יהודה, כבש תגלת פלאסר השלישי את ארם-דמשק והפכה לפחוה אשורית (733). אז פתחה בשביל דמשק תקופת-פריחה חדשה. כרש מלך פרס כבש את העיר, ובתקופת השלטון הפרסי היתה בירת סוריה ואחד המרכזים הראשיים של הממלכה הפרסית הגדולה. בהכבש העיר ע”י אלכסנדר מוקדון נכללה בממלכה המקדונית הגדולה, ואחרי מותו נלחמו עליה בית תלמי ובית סילבקוס עד שבאה תחת שלטון הסורים. כאשר חלקו ביניהם האחים גריפוס וקיזיקוס בשנת 112 לפסה“נ את סוריה, נפלה דמשק בגורלו של קיזיקוס. במלחמתו עם דמטריוס השתלט יונתן החשמונאי על דמשק. בשנת 85 כבש אותה חרת מלך ערב. מיד אח”כ לכדה טיגרנס מלך ארמניה, ובשנת 64 נכבשה ע"י פומפיוס, שעשה את סוריה לפרובינציה רומית.

פליניוס כולל את דמשק ברשימת ערי הדֶקַפוליס. הורדוס בנה בעיר זאת תיאטרון וגמנסיון. בזמן ההוא ישבו בה יהודים רבים, שהיתה להם השפעה רבה בעיר, אולם רובם נהרגו בימי מלחמת היהודים. בימי השלטון הרומי נפוצה הנצרות בדמשק. גם אז ישבו בה יהודים רבים וביניהם חכמים ידועים. אז היתה דמשק עיר גדולה ומרכז למסחר ולתעשיה. כבר בזמן התלמוד היתה ידועה תעשית הטויה והאריגה שלה (“גזזין בדמשק אתה מכניס”, בר"ר פו, ו). כמו בזמננו כן היתה גם אז מפורסמה בגניה ובפרדסיה עד שאמרו עליה, שהיא גן העדן התחתון (כך כנוה גם הערבים). מחמד בקר בדמשק במסעותיו המסחריים לפני התגלותו כנביא האסלם. בהכבש העיר ע"י הערבים בשנת 635 עלתה ותשגשג עוד יותר. מֻעָוִיָה מבית אֻמַיָה עשה אותה לעיר בירת ממלכת האסלאם הגדולה ולמרכזה התרבותי. הערבים בנו בה בניינים רבים וגדולים, ביחוד מסגדים מפוארים ומדרשות מפורסמות, ועשו בא³¹ שוקים גדולים, ותהי העיר למרכז המסחר של ארצות הקדם. כשעבר מרכז האסלאם לבגדד, ירדה דמשק פלאים, והיא לא שבה לגדולתה הקודמת גם לאחר שסוריה באה תחת שלטון מלכי מצרים הפטמיים. הצלבנים נסו פעמים אחדות לכבוש את העיר, אבל לא יכלו לה.

הנוסע ר' בנימין מטודילא מצא בדמשק עדה יהודית גדולה מאד ובראשה את ר' עזרא ראש ישיבת ארץ-ישראל, כן גם עדות חשובות של הקראים והשומרונים. המונגולים הולגו (1260) וטימורלן (1399) כבשו את דמשק והוציאו את אוצרותיה לאסיה התיכונה. מאז הלכה העיר וירדה. בשנת רפ"ב (1522) עוד ישבו בדמשק 500 משפחות של יהודים, ספרדים, מסתערבים וסיציליאנים (מסעות א“י לר' משה באסולה ט”ו, א). שולטן העותומאנים סלים הראשון כבש את העיר בשנת 1516, ומאז שבה להיות מרכז תרבותי לעמי המדינות הערביות. בזמן שלטון התורכים ישבו בדמשק יהודים רבים, ומצבם הכלכלי והחברתי של רובם היה איתן. אחרי עלילת הדם בדמשק (1840) והתנקשות המוסלמים בנוצרים (1860) עבר מרכז המסחר והתרבות הערבית לבירות, ומאז התמעט בה גם מספר היהודים. באוקטובר 1918 נכנסו אליה צבאות ההסכמה. צרפת, שלה נמסר המנדט על סוריה, המליכה את פיצל בן חֻסַיְן מלך חג’אז על סוריה המזרחית. ויהי כאשר קם פיצל ורצה לאחד את סוריה כולה תחת שלטונו ולשחרר אותה מאפוטרופסותה של צרפת, דוכא המרד מהר ופיצל גורש מהארץ.

דמשק היא היום בירת מדינת סוריה, שעצמאותה הוכרזה בספטמבר 1941 ע“י שלטונות צרפת החפשית. שמה הספרותי הוא دمشق = דִמַשְׁק, ובפי העם היא נקראת الشام = א־שָּׁם (הצפונית). מספר יושביה מגיע ל- 300,000 נפש, מהם שלשה רבעים הם מוסלמים, 50,000 נוצרים, 3,000 יהודים. 13 EA 53; 107; 197; T³; בר' יד, טו; טו, ב; מ”א יא, כד; טו, יח; יט, טו; כ, לד; מ“ב ה, יב; ח ‘ז; יד, כח; טז, ט-יב; ישע’ ז, ח; ח, ד; יז, א; ירמ' מט, כג. כז; יחז' כז, יח; מז, טז; מח, א; עמוס א, ג-ה; דהי”א יח, ה; דהי“ב טז, ב; כח, ה; ב' עירובין יט, א; בר”ר פו, ו; ספרי דב' סי' א‘; חשמ’ א' 11, 62; 12, 32; קדמ' א, 6, 4;, 7, 2 יא, 8, 3; יג, 15, 2; יד, 2, 3; יח, 6, 3; מלח' א, 4, 8; 21, 11 ב, 20, 1; ז. 8. 7 מס' ר' בנימין 44–42; כפו“פ רנ”ז.

א-דַּמָּתּ – الدمّات. מקום של ישוב קדום מדר‘-דר’-מז' לעזה.

דָּן ^א. עיר בארץ הירדן, שנקראה על שם בני דן שכבשוה. שמה לפנים לֶשֶׁם או ליש(ע"ש). דן ישבה בקצה גבולה הצפוני של ארץ-ישראל. בתקופה הישראלית, כשרצו לציין את כל הארץ מהצפון ועד הדרום, היו אומרים: “מדן ועד באר שבע”. אברהם רדף אחרי אמרפל ובני בריתו עד דן. משה ראה מהר נבו את כל הארץ עד דן. ירבעם בן נבט הקים בדן מקדש עם עגל זהב, כדי למנוע את שבטי הצפון מעלות ירושלימה. בימי בעשא עלה בן-הדד מלך ארם על דן ועל יתר ערי הצפון ויך אותן, ואילו עיר זו אינה נזכרת בין ערי צפון נפתלי, שכבש תגלת פלאסר השלישי, כנראה שאז כבר לא התקיימה או שלא היתה חשובה כיתר ערי הצפון, אם כי עוד בימי ירמיהו היה הבטוי “מדן ועד באר שבע” שגור בפי העם.

לפי יוספוס ישבה דן על יד מקורות הירדן הקטן הנמצאים בשטח דפני (מלח' ד,1, 1) כלומר נהר לִדָּן. כנראה, על יסוד זה קובע אבסביוס את מקומה במרחק 4 מילים מפניאס, ומרחק זה מתאים לתל אל-קָצִ’י הנמצא על יד מקורות נהר לִדָּן. אבל אבסביוס סותר את עצמו בכתבו על ליש (16,122 On), שהיא שוכנת “מלמעלה קרוב לפניאס”. אדורד רובינסון זהה את דן עם תל אל־קָצִ’י, שהוראתו בערבית תל השופט = דן, והוא מקום של ישוב עתיק מאד. גם בשם הנחל לִדָּן ראה את השם העברי דן. אולם מפני הטעמים הבאים נכון יהיה להציע את זיהויה של דן עם באניאס: א) באניאס השוכנת לרגלי הר חרמון היא נקודת גבול בולטת, מה שאין כן תל אל־קָצִ’י הנמצא בתוך העמק. מאחורי באניאס מתרומם הר חרמון העטוף שלג, ובאניאס היא איפוא נקודת הישוב הצפונית, שאליה מגיע המראה מהר נבו. בבאניאס מסתעפת הדרך לשני כוונים. הדרך האחת עולה צפונה מזרחה לדמשק, ומשם היא נמשכת לנהר פרת, והדרך השניה פונה צפונה מערבה לעמק עיון (השוה גם את ברכת יעקב, בר' מט, יז). אברהם הרודף אחרי אמרפל עד דן ממשיך לרדוף אחריו עד חובה אשר משמאל (מצפון) לדמשק. האויב הבא מצפון-מזרח מגיע באותה דרך לראשונה לדן. הנביא המתאר את סכנת הכשדים המתפרצים לתוך גבולות ארץ-ישראל אומר: “מדן נשמע נחרת סוסיו, מקול מצהלות אביריו רעשה כל הארץ” (ירמ' ה, טז). רעש המלחמה המתקרבת נשמע בארץ ממקום גבוה.

ב) מקומות הפולחן המקודשים עוברים במסורת מעם לעם ומדור לדור. על יד מקור הירדן הגדול “תחת הר חרמון” העשיר במים התקיים כנראה מימים מקדם מקום פולחן הבעל, שנקרא בתקופה קדומה ביותר בעל גד ואחר כך בעל חרמון (השוה יהו' יג, ה ושופ' ג, ג). אותו מקום, על יד מקור נהר באניאס, שמש לצידונים, שהיו מנותקים ממרכזם המדיני והדתי (השוה שופ' יח, כח), מקום פולחן לאלם ליש, ובו הוקם אח"כ מזבח לפסל מיכה, וירבעם הקים בו במקום את מקדש העגל הצפוני. מאותו טעם בנו גם היונים בתקופה ההלניסטית על יד המעין הגדול מקדש לאליל העדרים פַּן וקראו למקום פַּניאס. ברצותו לכבד את ידידו ואיש חסדו אוגוסטוס קיסר בנה הורדוס במקום זה עיר, שנקראה לכבודו קיסריון.

ג) המסורת הארצישראלית משוה מזמן האמוראים את לשם-ליש-דן עם פמיאס, פניאס, היא באניאס. הזהוי הזה שכיח בתלמוד ובמדרשים: לשם זו פמייס, ב' מגלה ו, א; בכורות נה, א; מכילתא בשלח ט-כא, ע“ג; לשם דן דמתקריא פמייס, תרג' ירושלמי לשה”ש ה, ד, ושם לבר' יד, יד ולדב' לד, א: דן דקיסריון; ליש זו פמיאס, תנח' כי תשא י“ד; דן הוא פמיאס, פרקי דר' אליעזר כ”ז; דנה - פניאס, מדר' שמואל ל‘, ועיין גם המדרש לתהל’ סח, יז בערך אספמיה. אחד האמוראים נקרא ר' יוסי דכפר דן. גם הירונימוס, בן זמנם של האמוראים, כותב בפירושו ליחז' מח, יח:, qua hodie appellatur Paneas, Dan בימי הביניים קראו היהודים לבאניאס, שבה היה אז ישוב יהודי, בשמות דן, מבצר דן או מדינת דן. במערה, שבה נמצא מקור נהר באניאס, הראו לפי מסורת קדומה את המקום בו עמד פסל מיכה ואת עקבות המזבח שהקים ירבעם בן נבט לעגל הזהב.

ד) המקרא קובע את מקומה של ליש דן בעמק אשר לבית רחוב (שופ' יח, כח). העיר שעל שמה נקרא העמק עמדה בודאי במרכז העמק. תל אל־קָצ’י (204 מ' מעפה"י) הוא תלה של בית רחוב. באניאס נמצאת בשפת העמק לבית רחוב (330 מ' מעפה"י). השם הערבי של התל אינו מחייב לזהותו עם דן דוקא, כי אין זה מקרה בודד, ששמו של מקום ידוע יעבור במשך הזמן למקום אחר לא רחוק מהקודם, השם נהר א-לְּדָּן של הנחל היוצא לרגלי תל אל־קָצ’י אין לו כל קשר לשם העברי דן. א־לִדָּן פירושו המרעיש, המתקוטט, כלומר הנחל הזורם בחזקה, שמימיו משמיעים קול וגורפים את העצים ואת האבנים שבדרכו. בבאניאס לא נתגלו עד עתה עקבות של ישוב קודם לתקופה ההלניסטית. אולם חפירות במעמקי האדמה עלולות להפיץ אור על הבעיה הזאת³². בר' יד, יד; דב' לד, א; יהו' יט, מז; שופ' יח, כט; כ, א; ש“א ג, כ; ש”ב ג, י; יז, יא; כד, ב. טו; מ“א ה, ה; יב, כט-ל; טו, כ; מ”ב י, כט; ירמ' ד, טו ; ח, טז; עמוס ח, יד; דהי“א כא, ב; דהי”ב טז, ד; ל, ה; ספר חנוך 13, 7; קדמ' א, 10, 1; ה, 3, 1; ח, 8, 4, 12, 4; 6, 76 On; כפו“פ רע”א.

דָּן ^ב. ישוב של קבוץ השומר הצעיר בארץ הירדן סמוך לחָן א־דֻּוַיְר, בין באניאס לבין תל אל-קָצִ’י. הישוב נוסד בל“ג בעומר תרצ”ט (7.5.1939). מספר נפשותיו 332 ושטח אדמתו 1692 דונם.

דָּן יַעַן. העיר הצפונית בארץ, שעדנה הגיעו יואב ומלויו בבואם מהגלעד ומארץ תחתים חדשי (ע"ש) לפקוד את עם ישראל, ומשם סבבו לצידון. רש“י מפרש: דנה בבני דן, יען שם המקום, כלומר יען אשר בארץ דן. פירוש זה אינו עוזר לזיהוי המקום. אולי צריך לקרוא דן עין, כלומר דן אשר על העין, ויש גורסים דן ועיון. מדן = באניאס סובבת הדרך לצידון העוברת בעיון אשר בעמק הנקרא על שמה. ש”ב כד, ו; מדר' שמואל ל'.

דָּ’נָא – ذانا כפר באדום בדרך האורחות מאילת למואב, 10 ק"מ מדרום לבצרה.

דַּנֶּאָה (Δαννεά). בתקופה הביזנטית כפר במרחק 8 מילים מרבת מואב בדרך לנחל ארנון. היום خ. دنّة = ח'. דַנָּה מדרום לארנון.

On 76, 10.

דֶּנֶב ^א.מקום בשפלה המביא תבואה מחו"ל, ומשום כך הוא חייב בדמאי. היום הכפר اذنبّة (دنبّة) אִדְ’נִבְּה (דַ’נִבָּה) ממזרח לקסטינה (300 תו' מוסלמים). השרידים העתיקים שבכפר מעידים על ישוב בתקופה הרומית. תוס' דמאי א, יג (הגירסה רנב משובשת).

דֶּנֶּב ^ב (חָרְבְּתָה). בזמן התלמוד עיירה יהודית בתחום נוה, שהיתה אסורה בשביעית ורבי התירה; בכתובות היוניות Δωνιπ. היום כפר של דרוזים الذنيبة = א־דֻּ’נַיִבָּה בבשן, במרחק 18 ק“מ ממזרח לנוה. תוס' שביעית ד, ח; (גירסאות משונשות: רנב, דגב); יר' דמאי ב, א-כב, ע”ד למעלה (הגירסה דנב חרבתיה בדפוס ויניציאה היא משובשת).

דַ’נַבָּה – ذنبّة. ראה ע' דנב ^א.

דַ’נְּבָּה – ذنّابة. כפר ממזרח לטול כרם (900 תו' מוסלמים).

דַּנְּה. עיר בהר יהודה בין שוכה ובין דביר, אצל אבסביוס Ιεδνά. היום הכפר הגדול اذنا = אִדְ’נָא מצפ‘-מע’ לחברון (1300 תו' מוסלמים). בו מערות וקבר עתיק. יהו' טו, מט: 15, 106 On.

דַנָּה – دنّة. כפר קטן בעמק יזרעאל, 8 ק"מ מדר‘-מע’ לעין דור (100 תו' מוסלמים).

דִּנְהָבָה. עירו של מלך אדום הראשון בלע בן בעור. מקומה אינו ידוע. בר' לו, לב; דהי"א א, מג.

א־דֻּנַיְבָּה – الذنيبة. ראה ע' דנב חרבתה.

דַעְגְ’נִיָה – دعجانية. חורבה של מצודה רומית במואב מצפ' מע' למַעַן³³.

דָעִל – داعل. כפר בבשן מדר‘-מזר’ לשיח' סעד.

דַפן – دفن. כפר בהר חורן.

דַּפְנה. ישוב של הקבוץ המאוחד בחבל “מצודת אוסישקין” בארץ הירדן סמוך לחורבת דפני. הוא נוסד בל“ג בעומר תרצ”ט (7.5.1939). מספר נפשותיו 455 ושטח אדמתו 3200 דונם.

דַּפְנֵי. עיר הקרובה לעמק חולה בסביבה פוריה מאד ומושקה ממי מקורות הירדן. יונתן, הווּלגטה והירונימוס ליחז' מז, יח משוים את רבלה שבגבול הצפוני-המזרחי של ארץ-ישראל (ע"ש) עם דפני. לפי יוספוס משתרעות בצות החולה (סמכוניטיס) עד תחום דפני, שבו נמצאים המעינות המזינים במימיהם את הירדן הקטן (נהר א-לִדָּן). היום خ. دفنة = ח‘. דַפְנָה בארץ הירדן בין נהר א־לִדָּן ובין נהר חצבאני. יונתן לבמד’ לד, יא; מלח' ד,1, 1

דָּפְקָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר בין מדבר סין ובין אלוש. הפֹּעל הערבי دفق = דַפַק הוראתו שפוך (מים). המקום היה כנראה על יד מעין או בור מים. היום אולי العوجا (عوجا الحفير) = אל-עַוְגָ’א (עַוְגָ’א אל-חַפִיר), מקום חניה ובו בארות בדרך העולה ממצרים, 35 ק"מ מדר‘-מע’ לחלוצה-אלוש (ע"ש). במד' לג, יב.

דֵּקָטוֹס. מקום קדוש לשומרונים סמוך לקרית סירין, שבו היו הם מקריבים בימי הבינים את קרבן הפסח. המקום הזה נזכר עוד בזמן הזה בתפלות הנערכות ע“י השומרונים בשעת הקרבת קרבן הפסח על הר גריזים³⁴. קרית סירין היא עין סירין בצלע הר גריזים סמוך לבַּלָּטָה, במרחק 25 ק”מ מדר‘-מזר’ לשכם.

א־דַּקְמוּסְיָּה – الدقموسية. כפר בעבה“י מזרחה, 35 ק”מ מדר‘-מזר’ לארבד.

דֻקְמֻסִי – دقمسي. כפר בגלעד הצפוני בקצה המדבר.

דֶּקָפּוֹלִיס (Dekapolis, Δεχάπολις). ברית עשר הערים ההלניסטיות, שתחומם השתרע מבית שאן וים כנרת על פני הבשן והגלעד עד רבת בני-עמון והגיע בזמנים ידועים עד דמשק. הרשימה הראשונה של פליניוס כוללת את הערים האלה: Damascus, Dion. Gadara, Gerasa, Hippos, Pella, Philadelphia, Scy thopolis, Raphana, Canatha(קנת). הרשימה מימי פומפיוס אינה כוללת את דמשק ובמקומה באה Kanata בחורן. ברשימת פטולמאוס חסרה Raphana, אבל הוא מוסיף על רשימת פליניוס עוד תשע ערים ובתוכן את Heliopolis (בעלבך) ואת Abila Lysania (סוּק וָדי ברדא). יוספוס (מלח' ג, 9, 7) מציין את סקיתופוליס (בית שאן) כעיר הגדולה ביותר של הדקפוליס³⁵.

א־דָּר אל־בַּיְצָ’א – الدار البيضاء. כפר (200 תו' מוסלמים) במקומו של ישוב קדום מדר‘-מזר’ לחיפה ותחנה בקו מסה"ב חיפה-צמח.

דַרְבּ א-שּׁוּר – درب للشور. ר' ע' דרך שור.

דַרְבּ אל-חַגּ' – درب الحجّ. הדרך המובילה מדמשק לערים הקדושות בחג’אז. היא יוצאת מדמשק, עוברת לאורך הבשן ונמשכת מאדרעי דרומה בגבול המדבר בעקבות המסלה הרומית עד מעון ומשם הלאה למדינה ולמכה. קו מסה"ב החג’אזית נמשך בעקבות דרך זו.

דַרְבַּשִׁיָּה – دربشيّة. כפר בגבול המדיני הסורי במרחק קילומטר אחד מצפ‘-מזר’ לים חולה.

דַרְגָ’ה – درجة. מקום של ישוב קדום בגלעד הצפוני מדרום לאִרְבִּד.

דַרְדַרָה – دردرة. כפר במקומו של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ לים כנרת, בגבול המדיני בין ארץ-ישראל ובין סוריה.

דָּרוֹם, דָּרוֹמָא (דרומה). הנביא יחזקאל קורא לארץ הנגב דרום. בתקופת התלמוד נקראה השפלה של לוד ומדרום לה בשם שפלת הדרום או דרומא סתם. מרכזה היתה העיר לוד. זקני דרום, רבנן דרומאי, חכמי הדרום או דרומאי סתם, הנזכרים פעמים רבות בתלמוד בנגוד לחכמי צפורי וטבריה ולרבנן דקיסרי, רובם ככלם ישבו בלוד, שבה התקיים מרכז תורני גדול. בין אלה היו ר' יעקב דרומיא (דרומייה, דרומנה). ר' יהושע דרומיא, ר' חילפה דרומיא, ר' פס דרומיא, ר' נתן דרומיה, בר קפרא מן דרומא ועוד. רבי עקיבא בא אחרי המגפה שפרצה בקרב תלמידיו לרבותינו שבדרום. בתקופה ההיא היו אומרים: “הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין”. עוד אמרו: “החכמים שבדרום ושבטבריה הם הפכים זה לזה”. מדרש בראשית רבה דורש לפסוק: חכלילי עינים מיין – “אלה בני דרום שעיניהם כחולות מיין וכחם יפה לתלמוד תורה”. אחרי חורבן הבית השני עוד ישבו יהודים בדרום. בזמן ההוא מתאוננים החכמים על אנשי דרומא המזלזלין בפדיון מעשר שני. בר-דרומא היה שם כנוי לבר-כוכבא, שנולד בדרום (ב' גטין כז, א). רבן גמליאל הראשון שלח אגרות לאנשי הגליל ולאנשי דרומא.

חכמי התלמוד חלקו את הדרום לשני חלקים שונים: דרומא עילאה ודרומא תתאה. דרומא העליונה כללה את ארץ ההרים מדרום לחברון ודרומא התחתונה את השפלה. חבל-ארץ זה נקרא בתקופת שלטון רומא saltus Gerariticus - גרריקי (ע"ש). אבסביוס קורא לצפון הנגב Δαρωμᾶς, שבו הוא כולל את השפלה מדרום לבית גוברין ואת ארץ ההרים מדרום לחברון. לפיו היתה עין גדי בקצֶהָ המזרחי של דרומא ולכיש במערבה. בצפונה היו מעון, זיף, כרמל ויוטה ובדרומה עין רמון. באר שבע וגרריקי היו מחוץ לתחומה של דרומא.

התרגום הערבי של ר' סעדיה לארץ הנגב, דב' לד, ג, גורס א־דָּרוּם. לפי אל-מקדסי, ע' 174, נקרא תחום בית גוברין الداروم = א־דָּרוּם. יקות II, ע' 525, אומר, כי “בני חם נסעו דרומה-מערבה (השוה דהי"א ד, מ), והמחוז הזה נקרא א־דָּרוּם. המצודה הנמצאת בעזבך את עזה בדרך למצרים נקראת גם היא א־דָּרוּם. משם רואים את הים”. השוה ע' כפר דרום. יחז' כא, ב; מש' שביעית ט, ט; תוס' עירובין סוף פ“ג; סנהד' ב, ו; ב' מו”ק כז, ב; סנהד' יא, ב; זבחים כב, ב; יבמות מה, א; סב, ב; נדה נח, א; יר' ברכות א,א – א, ע“ב; ב- ה, ע”נ למטה; ג-ו, ע“ב למטה; ה - ט, ע”ג למטה; ח- יא, ע“א למעלה; תרומות ב, ד – מא, ע”ד; מע’ש א, נ-נב, ע“ג; ג, ז – נד, ע”ב למטה; ד, א – נד, ע“ד; חלה א, א – נז, ע”ב; בכורים א, ה – סד, ע“א; פסחים ה – לב, ע”א למטה; סנהד' א, ב – יח, ע“ד למעלה; מו”ק ג – סב, ע“ד למעלה; תעניות ב, א – סה, ע”א; ג, ד – סו, ע“ג למטה; ד, ב – סח, ע”א; יבמות א, א – ז, ע“ב; עירובין ד, א – כג, ע”ג; בר“ר צח, טו; ויק”ר כ, ד; איכ“ר ב, ה; פס”ר לג ועוד במקומות רבים.

א־דָּרוּם – الداروم. ראה ע"ע דרום וכפר דרום.

דָּרוֹן. השומרונים קראו בשם זה את קיסרין שעל הים, עיין התולדה של אבו-ל-פתח.

א־דָּרוּן – الدارون. ראה ע' כפר דרום,

דְּרוֹקֶרֶת. היא היתה, לפי התלמוד, עיר המוציאה חמש מאות רגלי, וכאשר יצאו ממנה שלשה מתים ביום אחד, גזר רב נחמן בר רב חסדא תענית. ראה ע' יוקרת. ב' תענית כא, ב.

דְּרוֹר. מושב עובדים של חיילים משוחררים בגוש תל מונד בשרון, ממזרח לכפר זיו, נוסד ביום י“א אייר תש”ו (12.5.46). לפי שעה התישבו בו שלשים חיילים וחיילות על שטח של 600 דונם, ולפי התכנית יוכפל מספר המתישבים ויורחב השטח.

דָרַיָּא – داريّا. ראה ע' חדרך.

דַרַיְגָ’תּ – دريجات. מקום של ישוב קדום מדרום לחברון.

דָּרָיָה ( ב' סוטה יט, א; קדושין לו, ב; מנחות עא, א.), דָּרָיֵי (יר' שביעית ו, א – לו, ע"ג למטה.) מקומו של האמורא ר' יאשיה, עיירה בתחום נוה המובלעת בתחומי ארץ-ישראל של עולי בבל. היא נמצאת בקו הגבול בוצרא-פרדיסא (ע"ש), ומשום כך מותר לכהנים לבוא עד המקום הזה. בכתובות היוניות נזכר המקום הזה בשם Δορόα, Δπρέα. אל-מקדסי מזכיר את הכפר הגדול דָרַיָּה בצפון הבשן. היום הכפר طراية = טַרְיָה, 7 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לנוה. השוה גם ע' צייר.

דַרַיָּתּ – دريّات. כפר בגולן בגבול המדיני של סוריה, 1.5 ק"מ מדרום לים חולה.

דֶּרֶךְ גְּדוֹלָה הַהוֹלֶכֶת לַמִּדְבָּר. היא הדרך העוברת מדמשק דרך הבשן, נמשכת ממזרח לגלעד, לארץ בני עמון, למואב ולאדום ויוצאת למדבר ערב. היום דַרְבּ אל-חַגּ‘, שבה הולכים הציילנים המוסלמים (החוגגים) למַכָּה ולמדינה. דרך זו נבלעה בתחומי עולי בבל. השוה מבוא ע’ נג, מס' 41 ^א. יר' שביעית י, א - לו, עג: ספרי עקב סי' נ“א ילקוט שם סי' תתע”ד.

דֶּרֶךְ הַיּם. בחזונו על הברית שכרתו רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל נגד ירושלים מתנבא ישעיה על כבוש ממלכת ישראל ע"י תגלת פלאסר השלישי מלך אשור. בפסוק הקשה: “כי לא מועף לאשר מוצק לה בעת הראשון הקל ארצה זבולון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים” (ישע' ח, כג) יש רמז לכבוש שלשת המחוזות הגדולים של ממלכת ישראל והפיכתם לפחוות אשוריות: דרך הים היא הפחוה דֻאְרֻ (דאר), שכללה את השרון מהכרמל עד יפו; עבר הירדן היא הפחוה גלאזו (גלעד), וגליל הגוים היא הפחוה מגדו, שכללה את ארץ זבולון וארץ נפתלי.

דרך הים היא הדרך הגדולה העוברת לאורך ארץ החוף ממצרים לדמשק. היות וארץ-ישראל שמשה מעבר בין הממלכות הגדולות של ימי קדם, מצרים מדרום ואשור-בבל ודמשק מצפון, היה לדרך הים ערך אסטרטגי ומסחרי עצום. מימים מקדם עברו בדרך זו צבאות העמים וארחות המסחר, שבאו מן הצפון או מן הדרום והשאירו אחריהם את עקבותיהם. חצור (תל אל־קַדַח), רחוב (תל אל־קָצִ’י), בית ירח, בית שאן, לכיש (תל א־דֻּוַיְר), עזה, ושרוחן (תל אל־פָרִעָה?), שברובן נתגלו שרידי בצורי החיקסוסים, מציינות את דרכו של עם הכובשים הזה בחתירתו לקראת מצרים. בדרך הפוכה הלכו מלכי מצרים מאחמשה (Amosis) ועד פרעה נכה עם צבאותיהם לכבוש את הארצות שבין הים ובין הפרת והחדקל. בתקופת מלכי יהודה וישראל הלכו מלכי אשור ובבל באותה הדרך מהצפון לדרום, כבשו את דרום סוריה ואת ארץ-ישראל ופניהם למצרים. מלכי מצרים ומלכי אשור העלו את פרשות מסעי הנצחון שלהם בכתב על מצבות אבן, על לבני בנין ולוחות חרס ובמגלות. התעודות הללו, המקורות הפזורים במקרא ותוצאות החקירה הארכיאולוגית בזמננו נותנים לנו על יד את האמצעים לקבוע כמעט בדיוק את הדרך בה הלכו. הם נסעו בסוסיהם וברכביהם בדרך חוף הים ובעמקים שבפנים הארץ. בארץ החוף עברו שתי דרכים מקבילות, דרך הקיץ לרגלי שלוחות הרי יהודה ושומרון ודרך החורף מאחורי החולות אשר על שפת הים.

המצרים נסעו דרך ארץ פלשתים (שמות יג, יז) והשרון, ואלו הן חניותיהם: ירץ (תל אל-פ’וּל על יד שַׁחְמָה) – מח’ס (מֻחַיְזִן) – רתן (לוד) – אפקן (ראס אל-עין) – שוכ (שוכה = שֻׁוַיִכָּה) – יח’ם (ימה) – חבצן (זיתא או ח’ביזה) –ערן (תל עָרָה). מכאן עברו בין ההרים בוָדִי עָרָה היוצא לעמק יזרעאל בין תענך ובין מגדו והמשיכו דרך עמק יזרעאל ועמק דותן לבית שאן, עלו צפונה לבית ירח שבחוף הדרומי של ים כנרת, סובבו את הים עד אפיק ועלו דרך קניטרה לדמשק.

ארחת הישמעאלים, שהורידה את יוסף מצרימה, חתרה גם היא ברדתה מהגלעד לקראת דרך הים. היא עברה את הירדן על יד תל א דִּיָבָּה, המשיכה את דרכה בעמק בית שאן, סבבה את הגלבע מדרום, עברה על פני יבלעם ודתין, הגיעה דרך סַהְל עַרָבָּה לִקָקוּן שבשרון וירדה משם דרך אפק ועזה מצרימה.

באותה הדרך בערך הלך תגלת פלאסר במסע כבושיו. הוא תפש את דמשק וכבש את הגלעד, עבר את הירדן מדרום לים כנרת ובא ארצה נפתלי וארצה זבולון במערב עמק יזרעאל, כבש את מגדו ועשה אותה למרכז של פחוה אשורית. מכאן יצא דרך וָדִי עָרָה לדרך הים, כבש את השרון ועשה את דאר למרכז של פחוה אשורית, ומשם נפתחה לפניו הדרך לעזה, שאת מלכה חנון הכניע.

אלכסנדר מוקדון בא מצור לעכו, סבב את כֵּף הכרמל והגיע לאנטיפטרס (ראס אל-עין). עלה מכאן בדרך בין ההרים לירושלים, ומשם ירד לעזה ולרפיח בדרכו למצרים.

טיטוס עלה ממצרים בדרך הפוכה. ברפיח הגיע לגבול “סוריה”. משם נסע בדרך חוף הים ועבר בעזה, באשקלון, בימניה וביפו עד הגיעו לקיסרי.

הרומאים רשמו את דרכי ממלכתם במפות, שעמדו לרשות שלטונות הצבא והצבור. לפי Antonini Augusti Provinciarum Itinerarium (30 לפסה"נ),Itinerarium Burdigalense (333) ו-Tabula Peutingeriana אלו היו הדרכים, שהובילו מדמשק למצרים: דמשק – Aera (א-צַּנַמַיְן) – נוה – גדר (מֻקַיְס) – בית שאן (או דמשק – פניאס – צור; פניאס – טבריה, או דמשק – נוה – בצרה – Capitolias (א־רַמְתָּה) – גדר – בית שאן) – יזרעאל (זַרְעִין) – כַּפְר קוּד-א־לַּגוּן (במקום מגדו) – וָדִי עָרָה – קיסריה – אפולוניה (ארסוף) – יפו (או קיסריה – אנטיפטרס – לוד) – יבנה – אשדוד – אשקלון – עזה – רפיח – אל-עריש.

הנוסעים מימי הבינים מציינים את דרך הים בשם via maris.

בתקופת שלטון הערבים הלכה דרך השיירות בין דמשק למצרים בקו זה: דמשק – אל־קִסְוָה – גַ’סְם – פ’יק - טבריה – א-לג’ון – קַלַנְסוה – רמלה – אשדוד – עזה – רפיח – אל-עריש. הצלבנים לא יכלו בגלל המלחמות התכופות עם הערבים להשתמש בדרך הים, והם עשו את דרכם כמעט בדרך יוצאי מצרים בעברם בנגב, באדום, במואב ובחשבון. אחרי נפילתה של ממלכת ירושלם מביא יקות (בשנת 1213) כמעט אותה רשימת התחנות, שהיתה לפני מסעי הצלב: דמשק – אל־קִסְוָה – נוה – ח’ספ’ין – פ’יק – עמק הירדן – גשר הירדן – טבריה – לג’ון – רמלה – עזה – דרום – רפיח.

שולטן מצרים ט’הר אל־בַּיְבַּרְס הנהיג תנועת דאר מסודרת בין קהירה לדמשק. היו תחנות קבועות, ששמשו לשמירת הדרך ולהחלפת הסוסים. בדרך זו הגיעה אז ידיעה מקהירה לדמשק בארבעה ימים. ואלו הן התחנות: קהירה – אל-עריש – רפיח – דָרוּם – עזה – קטרה – לוד – אל-עוג’א (ראס אל-עין) – קקון – ג’נין – זרעין (יזרעאל) – בית שאן – ג’סר אל-מגָ’מע – אִרְבִּד – טַפַס – א-צָּנַמַיְן – אל-קְסְוָה – דמשק.

השולטן הממלוכי קָאִתְבַַּי (1477) העביר את הדרך בצפת, שהיתה אז מרכז חשוב בגליל העליון. התחנות היו אז: דמשק – סעסע – קניטרה – גשר בנות יעקב – צפת – גֻ’בּ יוסף – לג’ון – וָדי עָרָה – קָקוּן – ג’לג’וליה – רמלה – אשדוד – אשקלון – עזה – אל-עריש.

לפי רשימה תורכית משנת 1655 היו אז התחנות: דמשק – דָרַיָּא – סעסע – קניטרה - גשר בנות יעקב – אל־מִנְיָה (בשפתו הצפונית המערבית של ים כנרת) – עין א־תֻּגָ’ר – לג’ון – קקון – ג’לג’וליה – רמלה – אשדוד – עזה - חָ’ן יוּנִס – א־זָּעְכָּה – אל-עריש.

בזמננו עוברת בדרך זו הרכבת הבאה ממצרים, תחנותיה הראשיות הן: אל-עריש – רפיח – חנות-יונה (חָ’ן יוּנִס) – עזה – מַגְ’דַל – אשדוד – יבנה – רחובות – רמלה – לוד – אפק (אנטיפטרס, ראש העין) – טול כרם. מכאן נמשך הקו הראשי בדרך חוף הים עד חיפה (תחנות הבינים הן חדרה, בנימינה, זכרון יעקב ועתלית). קו משנה מסתעף מטול כרם דרך שומרון לעמק יזרעאל עד עפולה, שבה הוא מתחבר לקו חיפה–צמח. קו זה יורד לבית שאן, נמשך צפונה בעמק הירדן, עובר את הנהר על פני הגשר המאסף (גִ’סְר אל-מֻגָ’מִע) ומגיע לכפר צמח בשפתו הדרומית של ים כנרת. התחנות בדרך לדמשק הן: חמת-גדר (אל־חַמָּה) – אל־יָקוּס – אל־אִקְצַיְר – זַיְז’וּן – תל א-שְּׁהָבּ – אל־מֻזַיְרִיבּ – טַפַס – טַרָיָה – א־צָּנַמַיְן – אל־קִסְוָה – דָרַיָּא – דמשק.

דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ. היא הדרך הכבושה העולה מים סוף לסוריה. היא עוברת באמצע ארץ אדום, מואב, עמון, גלעד ובשן עד דמשק. לאורך דרך זו התקיימו מקומות ישוב כבר בסוף תקופת הברונזה הקדומה ובשלב הראשון של תקופת הברונזה התיכונה, כלומר בימי אברהם. בדרך זו פלשו מלכי ארם נהרים לארץ עבר הירדן והגיעו עד איל פארן. עשתרות קרנים, הָם, שוה קריתים, עמק השדים, איל פארן וקדש מציינות את דרכם מהצפון אל הדרום. אברהם רדף אותם בכוון הפוך עד דן ועד חובה משמאל (מצפון) לדמשק (בר' יד, א – טו). בזמן ההוא נחרב הישוב ע"י שבטים נודדים, שחדרו לארץ מהמדבר, והוא נשאר בחורבנו כשש מאות שנה לערך. בזמן עלית בני ישראל ממצרים היתה ארץ עבר הירדן שוב מיושבת. מלכי אדום, מואב, בני עמון והאמורי בצרו את גבולות ארצותיהם לצד המדבר והקימו מבצרים ליד דרך המלך, שעברה בתוך הישוב בין המדבר ובין בקעת הירדן. הם מאנו להרשות לבני ישראל לעבור בדרך המלך, אף על פי שהם הבטיחו לא לנטות ימין ושמאל ולא לעבור בשדה ובכרם. באותה דרך עברו בימי הבית השני ארחות הגמלים של הסוחרים הנבטיים הנושאות כל טוב ארץ סוריה לערב, למצרים ולאיי הים התיכון.

טריאנוס קיסר סלל בראשית המאה השניה לספה"נ מסלה בין אילת שעל שפת ים סוף לבין בצרה שבבשן. מסלה זו מצוינת באבני-מיל רומיות ועליהן כתובות רומיות. על יסודות המסלה הרומית ובעקבותיה נבנה בזמננו כביש חדש מעקבה עד הגבול הצפוני של ארץ עבר הירדן. ואלה הן התחנות הראשיות בדרך זו המסומנת באבני קילומטרים: עקבה (אילת). אִלְגִ’י (על יד פטרה), מַעָן (מעון), א-טפילה (תֹֹפל), כַּרַךּ (קיר מואב), מידבא, חשבון, עַמָּן (רבת בני-עמון), אל־אַזְרַק, גרש, עַגְ’לוּן, אִרְבִּד. משם נמשך הכביש הלאה צפונה לדמשק.. במד' כ, יז; כא, כב.

דֶּרֶךְ שׁוּר. בברוח הגר המצרית מפני שרה הלכה בדרך שור לשוב מצרימה. המלאך מצאה על העין במדבר, הוא מדבר שור (ע"ש). דרך זו המובילה מארץ כנען למצרים יוצאת מחברון ועוברת בבאר שבע ובחלוצה, במקום שם היא חוצה את דרך עזה – עקבה. מכאן היא נמשכת הלאה לרחבות (א־רֻחַיִבָּה), לבארות בני יעקן (בִּיר בִּירַיְן) בגבול המדיני בין ארץ-ישראל ומצרים, לאל קצימה (קדש) וּמֻוַיְלַח, חוצה את נחל מצרים מדרום לג’בל הִלָל ונמשכת הלאה למצרים ³⁶. היום درب الشور = דַרְבְּ א-שּׁוּר. בדרך זו ירדו אברהם ויצחק מחברון מצרימה ונתעכבו בגרר, ובה עלו בני ישראל ממצרים. השוה גם ע' שור. בר' טז, ז

א־דְּ’רָע – الذراع. כפר במואב על יד הנחל א-ד’רע, 20 ק"מ מצפ‘-מע’ לקיר מואב. השוה ע' בָּבּ א־דְּ’רָע.

דַרְעָה, דַרַעְה – درعة، درعاة. ראה ע' אדרעי.

דַּרְעֲלָּה, בזמן התלמוד ישוב סמוך למקומה של סכות. חכמי התלמוד זיהו אותו עם סכות (ע"ש). היום تل دير علّى = תַּלּ דַיְר עַלָּה מצפון למקום כניסתו של היבוק לככר הירדן. יר' שביעית ט, ב –לח, ע“ד (ג"א תרעלה); מו”ק ג, א – פב, ע"א.

דָּתֵימָא (.(Δάθεμα ראה ע' דיאתימה. חשמ' א' 5, 9.

דֹּתַיִן, דֹּתָן. מקום בעמק הנודע במרעהו הטוב מצפון לשכם וקרוב לעמק יזרעאל. הוא נזכר ברשימת הערים של תחותמש השלישי בצורה תתין. הדרך הבאה מגלעד עוברת דרך עמק בית שאן, עמק יזרעאל ועמק דתין לשומרון וליהודה. יוסף שבא משכם מצא את אחיו בדֹֹתין הם מכרוהו לסוחרים ישמעאלים, שבאו מהגלעד וירדו מצרימה. בן-הדד מלך ארם שלח לקחת את אלישע מדֹתן. חיל כבד של ארם עם סוסים ורכב הקיף את דותן, אבל אלהים הכה אותם בסנורים ואלישע הוליכם לשמרון. על יד דֹתן חנה מחנה הוליפרנש במלחמתו עם היהודים, שמחנם היה בעמק יזרעאל. היום تل دوثان = תּלּ דוּתָ’ן, 22 ק“מ מצפ‘-צפ’-מע' לשכם, ממזרח לדרך המובילה משומרון לעמק יזרעאל. בתל הגדול אשר בעמק נתגלו בין היתר גם שרידים של ישוב החיקסוסים. על יד חרסים מתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת ותקופת הברזל נמצאו שם גם חרסים מהתקופה הרומית ומימי הבינים. 9 T³; בר' לז, יז; מ”ב ו, יג; יהודית 3, 9; 4, 6; 7, 3, 18; קדמ' יא, 4, 3; 13, 76 On כפו“פ רצ”ד.

דָ’תּ רָס – ذات راس. כפר במואב, 20 ק"מ מדר‘-מזר’ לקיר מואב על הר החולש על הרמה שבדרום מואב. כאן עמדה אחת הערים הנבטיות הגדולות והבצורות ביותר. בין שרידי העיר העתיקה נמצאות חורבות של מקדשים לאלילי הנבטים הדד ועשתרות (אתרגתיס). רוב חרסי המקום הם מתקופת הנבטים ורבים הם מהתקופה הרומית-הביזנטית³⁷.

ה

הָאֲבוּלִין. ראה ע' אבולין.

הָאוּבְלִין. ראה ע' אובלים.

הָאֲשֵׁדוֹת. אחד מחלקיה הטבעיים של הארץ, בנגוד לההר, השפלה והנגב, הערבה והמדבר האשדות הם שפועי הרי עבר הירדן מערבה היורדים במדרגות לצד מערב ולצד מזרח. יהו' י, מ; יב, ח.

הַגֵּבִים. ראה ע' גבים.

הַגִּבְעָה. ראה ע' גבעה.

הַגְּדֵרוֹת. ראה ע' גדרות.

הַגִַּיא. ראה ע' גיא ^ב.

הַגִּלְגָּל. ראה ע' גלגל.

הַגָּלִיל. ראה ע' גליל.

הֲדַדרִמּוֹן. מקום בבקעת מגדו, שהיה למשל בפי הנביא זכריה בגלל המספד הגדול של ירמיה על יאשיהו, שנפל חלל בבקעת מגדו (דהי"ב לה, כ-כה). לפי הירונימוס בפירושו לזכריה נקרא המקום הזה בזמנו Maximianopolis, היא א־לָּג’וּן. השם העתיק נשתמר בשם הכפר رمّانة = רֻמָּנָה הסמוך ללג’ון בשפתו הדרומית המערבית של עמק יזרעאל, מצפ‘-מע’ לחורבות תענך. השוה ע' גת־רמון ^ב. זכר' יב, יא.

הדר. מקומו של התנא ר' יקים איש הדר. סדר הדורות גורס איש תדיר, בכת"י אחדים כתוב חדד או חדיד, וכך גורס גם ספר היוחסין. וזוהי הגירסא הנכונה. ר' יקים הנזכר יחד עם ר' יהושע, שישב בלוד, היה מחדיד הסמוכה ללוד. מש' עדויות ז, ה.

הָדָר. מושבה עברית בשרון, 5 ק“מ מצפי‘-צפ’-מע' לפתח תקוה. היא נוסדה בשנת תרפ”ט (1929). מספר יושביה 420 נפש ושטח אדמתה 4353 דונם הנטועים ברובם עצי הדר.

אל־הַדַּרְיָה – الهدريّة. מקום של ישוב עתיק על יד “שבע הטחנות” שעל שפת הירקון מול רמת גן ונחלת גנים. בנחל נמצא סכר ועל ידו טחנות הרוסות. באדמת המקום נתגלו גופות מתים הטמונות בכדים גדולים. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הביזנטית³⁸.

הָהָר. ההר בכלל מציין את הרי עבר הירדן המערבי כחלק מן הארץ בנגוד לנגב, לערבה ולשפלה. בהר יושב האמורי (השוה הר האמרי). אבל יש וגם הכנעני והחתי והיבוסי נזכרים בין יושבי ההר. במקומות אחדים מציין ההר את הר יהודה בלבד. במד' יג, כט; דב' א. ז. מד; יהו' יא, ג; שופ' א, ט. יט; ירמ' לג, יג; מש' שביעית ט, ב; לוקס 1, 39.

הָהָר הֶחָלָק. הר בגבול הדרומי של כבוש יהושע, בגבול ארץ כנען ואדום. ההר החלק עולה שעירה (השוה ע' שעיר ^ב). היום جبل حليقيم = גַ’בַּל חַלַיְקִים (625 מ'), 23 ק"מ מדר‘-מע’ לכֻּרְנֻבּ, על יד וָדִִי מֻרָה, שבו עולה דרך המלך מים סוף לבאר שבע. עַיְן מֻרָה שלרגלי ההר הזה מדרום לו הוא מרה (ע"ש). יהו' יא, יז; יב, ז.

הוּג' – هوج. כפר, 14 ק"מ ממזרח לעזה (600 תו' מוסלמים). סוזומנוס III 14 מזכיר את όγα° הרשומה גם במפת מידבא³⁹. סמוך לכפר נמצא תל גדול של ישוב עתיק מאד. אולי הוא גת.

הַוְדַלָה – هودلة. כפר מדרום לשכם (500 תו' מוסלמים).

הוה. מקומו של ר' חלפתא דמן הוה. הגירסא הנכונה היא דמן חיפה. השוה גם ע' הונא. יר' יבמות ג, ט - ה, ע"א.

אל-הָוִיָה – الهاوية. כפר של דרוזים בחורן.

הָוְיַתּ אל-חִבִּכָּה – هاوية الحبكة. כפר של דרוזים בחורן.

אל-הוּלַיְקָתּ – الهوليقات. כפר מצפ‘-מזר’ לעזה (300 תו' מוסלמים).

הונא. מקומו של ר' חלפתא דמן הונא. הגירסא הנכונה היא דמן חיפה. השוה גם ע' הוה. ב' גטין פו, ב.

הוּנִין – هونين. כפר על הר הונין (900 מ') בגליל העליון, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לכפר גלעדי (1100 תו' מוסלמים). בו שרידי המצודה החזקה של הצלבנים Château Neuf.

הַוְפִ’ה – هوفة. כפר בגלעד הצפונית.

הוּצָא (הוּצִי, חוּצִי). בתלמוד מסופר מעשה ביהודה איש הוצא (הוצי, חוצי), שנטמן במערה שלשה ימים כדי לעיין בטעם מדוע חיי עירו קודמים לחיי עיר אחרת. אח“כ הוא בא בשאלה זו בפני ר' יוסי בן חלפתא, שישב בצפורי. היום אולי خ. الحسينيّة= ח'. אל-חֻסַיִנְיָּה, 15 ק”מ מצ‘-צפ’-מזר' לצפורי. יר' שביעית ח, ה – לח, ע“ב למעלה; נדרים יב, א – מב, ע”ג.

הוּצָל. עיר בבנימין, שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון, היא אולי רקם הנזכרת ביהושע יח, כז בין המֹּצה ובין ירפאל. היום אולי ח‘. אל-בֻּרְג’ במעלה הר נַבִּי סַמְוִיל, שבה שרידים של מגדל ויסודות של בנינים. ב' מגלה ה, נ (בדפוסים שלנו הוצל דבית בנימין, בכת“י ארפ' דבי בנימין, בכתי”מ ובכת"י וינה ולונדון חסרה ההוספה דבית בנימין).

הוּשָׁה – هوشة. מקומה של אושא העתיקה בשפלת עכו, במרחק 2.5 ק"מ מאושה החדשה. בו יסודות של בנינים עתיקים ושרידים ארכיטקטוניים, ברכה מרוצפת ובאר, קברי-סלעים, פסיפס ומקאם נַבִּי חֻשַׁן.

הַזּוֹרֵעַ. ישוב של קבוץ על אדמת הקהק“ל לרגלי הכרמל מדרום ליקנעם. הוא נוסד ביום כ”ג ניסן תרצ"ו (15.4.1936). מספר נפשותיו 306 ושטח אדמתו 3590 דונם, ברובו אדמת זריעה.

הַזּוֹרְעִים. מושב עובדים של הפועל המזרחי על אדמת פיק“א בגליל התחתון, 2 ק”מ מדר‘-מע’ לטבריה. הוא נוסד ביום ה' סיון תרצ"ט (23.5.1939). מספר יושביו 99 נפש ושטחו 2900 דונם אדמת זריעה,

הֶחָגָר. ראה ע' חגר. מש' גטין א, א.

הַטּוּלים. ראה ע' עטולים,

הַיִּישׁוּב. ראה ע' ישוב.

הִינָה – هينة. כפר מדר‘-מע’ לדמשק. פטולמאוס V 14, 18 מזכירו בשם Ίνα. השוה ההערה לע' באינה.

הִי’רְקָנִיָה (Ύυρχανία). מבצר חזק סמוך להרי ערב, הוא נזכר בפעם הראשונה בימי שלטונה של שלמציון אלכסנדרה, שהטמינה בו את אוצרותיה. אלכסנדר בן אריסטובול בצר את המבצר הזה יחד עם המבצרים אלכסנדריון ומכוור לשם הגנה בפני גביניוס, והוא שמש זמן רב מקלט לאחותו של אנטיגנוס. שלשת המבצרים נפלו בידי גביניוס והוא הרסם. הורדוס בצר אותם מחדש. הי’רקניה ואלכסנדריון היו חזקים כל כך, שהפליאו את אגריפס בשעת בקורו בארץ-ישראל. הורדוס הגלה רבים ממתנגדיו להי’רקניה, בהם גם את בנו אנטיפטר, וצוה להרוג אותם שם בסתר. אנטיפטר נקבר במבצר. היום אולי ח‘. אל־מִרְד במדבר יהודה, 14 ק"מ ממזרח לבית לחם. שם נמצאים שרידים של מצודה ואמת-מים הנמשכת מג’בל אל-מֻנְטָר ⁴⁰. קדמ’ יג, 16, 3; יד, 5, 4; טו, 10, 4; טז, 2, 1; יז, 7, 1; מלח' א, 8, 2; 19, 1; 33. 7.

אל-הַיְתּ – الهيت. כפר בצפון הר חורן..

אל-הִיָתּ – الهياث. כפר בצפון הר חורן.

הַיְתָּלוּ. ראה ע' עייתהלו. מס' דרך ארץ א‘; ב’ יבמות נט, ב; נדה ט, ב.

הַכִּכָּר. ראה ע' ככר.

הַכְּסֻלּוֹת. ראה ע' כסלות.

הַכְּפִירָה. ראה ע' כפירה.

הַכַּרְמֶל. ראה ע' כרמל.

הַלְּבָנוֹן. ראה ע' לבנון.

הֶלֶנוּפּוֹלִיס (Ἑλενούπολος). עיר בפלסטינה ב‘, שבה ישב הגמון. קונסטנטין הגדול יסד אותה וקראה בשם אמו. אַבֶּל קובע את מקומה בדַבּוּרְיָּה⁴¹, ואילו אַלט, המחפש אותה בחבל נרבתה מצפון לדרך קיסרי – מכסיאנופוליס, מתכוון לכפר קָנִּיר, 13 ק"מ מצפ’-מז' לקיסרי ⁴².

הָם. עיר בעבר הירדן מזרחה, בה ישבו הזוזים בני הענקים. היא נזכרת ברשימת תחותמש השלישי בין ערי צפון הארץ. בדרכם להלחם עם מלכי עמק השִׂדים הכו מלכי עמק ארם נהרים את הזוזים בהָם. היום הכפר هام = הָם בגלעד, 7.5 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לאִרְבִּד. סמוך לכפר נמצא תל קטן, שבו נתגלו שרידים של שלש חומות מגליתיות זו בתוך זו, הבנויות אבנים גדולות מאד, ושברי כלי חרס מכל השלבים של תקופת הברונזה המאוחרת⁴³. לפי מה שמסופר בתורה היתה הָם מיושבת גם בימי אברהם, כלומר בתקופת הברונזה התיכונה. 118 T³; בר' יד, ה.

הַמּוֹדִיעִים. ראה ע' מודיעים.

הֲמוֹנָה. עיר בגיא המון גוג (ע"ש) ממזרח לים המלח. היום אולי خ. الهومة = ח‘. אל־הוּמָה בראש וְדִי זַרְקָא מַעִין ⁴⁴, היא שדה-חורבות רחב ידים, שבתוכו עומד אשל קדוש ⁴⁵. השוה ע’ גיא העברים. יחז' לט, טז.

הֲמוֹנַיְיָא. במדרשים מסופר מעשה בחַמָּרִים שעלו להמונייא לקנות תבואה ולנו בביתו של ר' שמעון בר יוחאי. יוספוס מזכיר מקום בשם Ὁμόνοιαבמרחק 80 ריס מטבריה. היום אולי تل النعم= תל א־נַּעְם בקרבת המושבה בית גן ⁴⁶. השוה גם ע' אימונים. שהש"ר ה, יג; פסיקתא בשלח צ, בן חיי יוספוס 54.

הַמָּחוֹז. ראה ע' מחוז.

הַמָּן – همّان. כפר בצפון טרכונא.

הַמַּצָה. עיר למטה בני בנימין. ראה ע' מוצא. יהו' יט, כו.

הַמִּצְפָּה, הַמִּצְפֶּה. ראה ע' מצפה.

הַנִּבְשָׁן. מקום במדבר יהודה הנזכר יחד עם עיר המלח ועין גדי, ויש איפוא לחפש אותו בקרבת ים המלח. היום אולי قصر الزويرة = קצר א זֻּוַיְרָה סמוך לשפתו הדרומית המערבית של ים המלח, חורבה של מצודה רומית, שתי ברכות וסכר בנוי בגיא. יהו' טו,סב.

הַנֶּגֶב. ראה ע' נגב, והשוה ארץ הנגב.

הִנְדָזִי – هندازي. מקום של ישוב קדום, 1.5 ק"מ מדרום לבית לחם. בו מערות, קברים וחציבות בסלעים.

הַנָּהָר, ראה ע' נהר.

הַנֶּקֶב. ראה ע' נקב.

הַסֶּלַע. ראה ע' סלע.

הָעַוִּים. ראה ע' עוים.

הָעַי. ראה ע' עי.

הָעַיִן. ראה ע' עין ^ב.

הָעֵינָם. עיר בשפלת יהודה. ראה ע' עינים. יהו' טו, סב.

הָעַמוּדִים, הָעַמוּדִין. ראה ע' עמודים.

הָעֵמֶק. ראה ע' עמק.

הָעָפְנִי. ראה ע' עפני.

הָעֲרָבָה. ראה ע' ערבה.

הִפּוֹס ( Hippus, Ἱππος ). עיר בגולן. תחומה נקרא Hippene, Ἱππηνή. ראה ע' סוסיתא.

הֶפְּטַפֵּיגוֹן (Ἑπταπηγων). מקום על שפת ים כנרת. ראה ע' א־טָבְּעָ’ה.

הפינוס. במדרש נזכר ר' יוסי הפינוס, שהיה תלמידו של רבי. במש' כלאים ג, ד וביר' שם ט, ד – לב, ע“א למטה הוא נקרא יוסף חפנים וביר' כתובות יב, ג – לה, א יוסה חפני וצ”ל יוסי או יוסה או יוסף חיפני, כלומר איש חיפה. בר"ר ק. ג.

הַפָּרָה. ראה ע' פרה.

הַצְּדִּים. ראה ע' צדים.

הַצְּרֵדָה. ראה ע' צרדה,

הַקַּיִן. עיר הקיני בהר יהודה. היום خ. يقين= ח‘. יַקִין על הר סמוך לחברון מדרום־מזרח לה. ממנו רואים את פני ים המלח. לפי הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הביניים נמצא בכפר יקין קברו של לוט (עַלִי מהֵירָט, כת"י אוקספורד, דף 42;יקות IV, עמ' 1004; אבן בטוטה I, ע' 117). יהו’ טו, נז.

הַקְּרִיות. ראה ע' קריות.

הָר. עיר בארץ-ישראל הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי. אולי היא צורה מקוצרת של השם הרר, ש"ב כג, לג, ויתכן שהיא הר חרס (ע"ש). T³ 77.

הַר-אֵל. מקום בארץ-ישראל הנזכר ברשימת תחותמש השלישי בצורה הראר אחרי כרר (גרר). אולי הוא הר הבעלה, יהו' טו, יא. T³ 81.

הַר אֶפְרַיִם. הוא השם הכולל להרים המשתרעים מבית-אל עד עמק יזרעאל. בני יוסף עלו להר אפרים וכבשוהו מאת הפרזי והרפאים. היער הגדל בהר אפרים נקרא יער אפרים (ש"ב יח, ו). הר אפרים היה המחוז האדמיניסטרטיבי הראשון של מלכות שלמה. יהו' יז, טו; יט, נ; כ, ז; כא, כא; כד, ל. לג; שופ' ב, ט; ג, כז; ד, ה; ז, כד; י, א; יז, א. ח; יח, ב. יג; יט, א. יח; ש“א יד, כב; ש”ב כ, כא; מ“א ד, ח; יב, כה; מ”ב ה, כב; ירמ' ד, טו; לא, ה; נ, יט; דהי“א ו, נב; דהי”ב יג, ד; טו, ח; תוס' מכות ג, ב; ב' שם ט, ב; יהודית 6, 2.

הַרְבַּג' – هربج. ראה ע' תל הרבג'.

הָרַבָּה. ראה ע' רבה.

הִרְבְּיָא – هربيا. כפר גדול בשפלה (1500 תו' מוסלמים ונוצרים מעטים), 6 ק"מ מדר‘-דר’-מז' לאשקלון. הוא מקום של ישוב קדום. בו יסודות של מצודות הצלבנים, באר עגולה, שברים ארכיטקטוניים, שרידים של רצפה ויסודות של ברכות, שהיו בנויות אבני גויל. בשנת 1244 נערכה במקום זה מערכה בין הממלוכים ובין הצלבנים ⁴⁷. השוה גם עי דיוקליטיאנופוליס.

הַר בֵּית־אֵל. הוא הפרק הדרומי של הר אפרים, שבו שוכנת העיר בית־אל. ש"א יג, ב; השוה גם יהו' טז, א.

הַר בֵּית י"י (), הַר הַבַּיִת (ירמ' כו, יח; מיכה ג, יב; מש' בכורים ג, ד; מדות א, א-ג; ב, א-ב; פרה ג, ג. ו; ב' סנהד' יא, ב; עבו“ז נב, ב; יר' שקלים ז, ב – נ,ע”ג), הַר י"י (בר' כב, יד; ישע' ב, בן מיכה ד, ב.) הוא הר המוריה בירושלם, שעליו עקד אברהם את יצחק בנו ועליו בנה שלמה את בית המקדש.

הָרִבְלָה. מקום בגבול המזרחי של ארץ כנען. גבול זה נמשך מחצר עינן שפמה ומכאן “הרבלה מקדם לעין”. שפם היא פמיאס = בָּנִיָס. הצורה הרבלה מציינת את הכוון של קו הגבול. שם המקום נקרא רֶבֶל, כמו ربل בערבית, שפרושה מקום דשן, מקום של דשא רך ועסיסי. הרבלה פרושה אל רֶבֶל, כמו ויבואו הגלעדה (ש"ב כד, ו), וירד הגבול הירדנה (דב' לד, יד), וילך אלקנה הרמתה (ש"א ב, יא). תרג' יונתן והתרג' הירושלמי מפרשים הרבלה - לדפני. העין היא עיון, עיר בנפתלי הנזכרת גם ברשימת תחותמש השלישי בצורה עין. דפני נמצאת מדר‘-מזר’ לעיון בעמק המושקה של נהר א־לִּדָּן, וכבר יוספוס מציין אותה כמקום, שיש בו שפע בכל (מלח' ד, 1, 1). משם ירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת ממזרח לו. הקו שפם = באניאס – רבל = דפני – כתף ים כנרת מתאים לגבול המדיני של זמננו בין ארץ-ישראל ובין מדינת סוריה. השוה גם מבוא, ע' לט. במד' לד, יא.

הַר בַּעַל חֶרְמוֹן. ראה ע' חרמון, והשוה ע' בעל חרמון. שופ' ג, ג.

הַר בָּשָׁן. הוא קבוצת הרים גבנוניים המתרוממים ועולים בבשן מצד מזרח. היום جبل حوران= גַ’בַּל חַוְרָן או جبل الدروز= גַ’בֶּל א־דֻּרוּז על שם הדרוזים המהוים את רוב יושביו. בהר בשן נמצאים הרי געש כבויים רבים, ועמקיו מכוסים אדמת לבה תחוחה ופוריה. שיאו הגבוה של הר בשן הוא גַ’בַּל אל־גַ’יְנָא (1839 מ'). רבה חשיבותם האסטרטגית של הרי חורן. מצד אחד הם מגנים על הארץ הנושבת מפני שוכני המדבר, ומאידך הם משמשים ליושביהם הגנה יעילה מפני השתלטות זרים עליהם. השוה גם ע' הר צלמון ^ב. תהל' סח, טז.

הַר בַּת צִיוֹן. ראה ע' הר ציון, והשוה גם ע' ירושלים. ישע' י, לבן טז, יא.

הַר גִּלְעָד (שה"ש ד, א. ), הַר הַגִּלְעָד(בר' לא, כא-כה 4 כפו“פ תרל”ב.) בשם זה נקראים הרי עבר הירדן מזרחה המשתרעים לאורך עמק הירדן בינו לבין המדבר, משפתו הצפונית של ים המלח עד הירמוך. נחל יבוק מחלק אותם לשני חלקים שוים. הר גלעד פורה מאד ועשיר ביערות עצים ובמרעה טוב. היום נקראים ההרים אשר מדרום ליבוק (חצי הר-הגלעד, דב' ג', יב) جبل جلعاد = גַ’בַּל גִ’לְעָד וההרים אשר מצפון לו עד הירמוך جبل عجلون= גַ’בַּל עַגְ’לון. השוה גם ע"ע ארץ גלעד וגלעד.

הַר גָּעַשׁ. הר בהר אפרים מדרום לתמנת סרח. חכמי התלמוד כבר לא ידעו את געש, שעל שמה נקרא ההר (“חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו געש”, קו“ר ז, ד; פתיחתא דר”ר ב‘; ילקוט משלי סי’ תתקנ"ט). במרחק 1.5 ק“מ מדרום לתמנת סרח נמצא הר בשם רָס עַיְשׁ (מפת PEF, גליון XIV), שבו יש למצוא את עקבות השם העתיק. יהו' כד, ל; שופ' ב, ט; ילקוט משלי סי' תתקנ”ט.

הַר גְּרִיזִים. (– גְרְזִּים). הר שלרגליו שוכנת העיר שכם (881 מ'). אדמתו תחוחה ופוריה ולרגליו נובעים מעינות מים רבים. אחרי כבוש הארץ אסף יהושע את כל עם ישראל בין הר גריזים ובין הר עיבל וקרא לפניהם את כל דברי התורה, את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. לכן קורא המדרש את הר גרזים טורא בריכא, והשומרונים קוראים אותו טורא מברכתא או טורא טבה. יותם עמד על הר גרזים בהמשילו לאנשי שכם את המשל על העצים שהלכו למשוח עליהם מלך. בתחלת ימי הבית השני הקימו השומרונים מזבח על הר גריזים, וסנבלט השני בנה עליו ברשות אלכסנדר מוקדון בית מקדש לשומרונים, שהפך למרכזם הדתי והמדיני עד שאנטיוכוס הרביעי הפכו למקדש לזיאוס. יוחנן הורקנוס הרסו עד היסוד. לפי ירי יומא ז, ב – סט, ע“א נחרב מקדש השומרונים בכ”ה בטבת, ואילו לפי מגלת תענית ט, ג בכ"א בכסלו. השנאה בין היהודים והשומרונים היתה גדולה כל כך, שיום חורבנו של מקדש השומרונים היה יום חג ושמחה ליהודים. חכמי התלמוד היו סבורים, שבמקדש השומרונים על הר גריזים היתה דמות של יונה, שסמלה את אלת הכותים.

הר גריזים קדוש עד היום לשומרונים היושבים בשכם. הם מיחסים לו את קדושת הר המוריה, שעליו עקד אברהם את יצחק בנו, ומראים על סלע שעל ראש ההר כעל מקום עקדת יצחק.

שלש פעמים בשנה עולים הם לרגל להר גריזים, ובערב חג הפסח הם מקריבים עליו את קרבן הפסח.

על ההר נמצאים חומה עתיקה, חורבה של מבצר יוסטיניאן ושרידים של כנסיה ביזנטית עם רצפת פסיפס ובמעלהו המזרחי שרידים של סולם בעל שלש מאות מדרגות.

המעינות הנובעים לרגלי הר גריזים מכלכלים במימיהם את שכם ואת הגנים שבסביבותיה⁴⁸. ההר נקרא בערבית ג’בל א-טּור. מסעודי מודיע, כי השומרונים מתפללים על הר הנקרא טור בַּרִיךְ (השוה למעלה טורא בריכא).

שמס א־דין קורא להר טוּר א־זַּיְתָּא. יקות IV, ע' 272, כותב כי על הר קזירים (צ"ל קריזים = גריזים) נמצאים שומרונים רבים מאד.

דב' יא, כט; כז, יב; יהו' ח, לג; שופ' ט, ז; מש' סוטה ז, ה;

תוס' שם ח, ז. ט; עבו“ז ג, יג; ב' סוטה לו, א; לז, ב; חולין ו, א; יר' סוטה ז, ד–כא, ע”ד

: ספרי עקב סי' נ“ו (ע' קנב); ילקוט לך לך סי' פ”ב; מגלת תענית ט, ג; חשמ' ב' 5, 23: קדמ' ד, 8, 44; ה, 1, 19, 6, 2; יא, 8, 2; יב, 1, 1; מלח' א, 2, 6; מ“מ 10; כפו”פ רפ"ז.

הַר הָאֶלֹהִים. הוא הר חורב שבמדבר סיני. שמות ג, א; ד כז; יח, ה; מ"א יט, ח.

הַר הָאֱמֹרִי. הם הרי עבר הירדן מערבה, שבהם ישב האמֹרי (השוה יהו' י, ו). מקדש ברנע שבקצה הר שעיר (השוה הר שעיר ^ב) העפילו בני ישראל להר האמרי. השוה ע' ההר. דב' א. ז. יט-כ.

הַר הַבַּיִת. ראה ע' הר בית י"י.

הַר הַבַּעֲלֶה. הר בגבול הצפוני של יהודה בין שכרון ובין יבנאל, הוא רכס הגבעות הנמשך מעקרון ליבנה. בגבעות של זרנוקא וקביבה נמצאו קברים מתקופת הברונזה ⁴⁹. יהו' טו, א.

הַר הַבַּרְזֶל. הר בעבר הירדן מזרחה המשתרע מנחל ארנון וצפונה, בארמית טורא דפרזלא ⁵⁰. הר זה מכיל עפרות ברזל. הוא נקרא בערבית الكورة = אל־כּוּרָה. על הר זה גדלו דקלים (ציני הר הברזל), שממנו לקחו לולבים כשרים. במדרונו המערבי של ההר השופע לצד ים המלח גדלים בזמן הזה דקלי תמרים בודדים ובקבוצות. לפי התלמוד (ב' סוכה) נמצאים ציני הר הברזל בפתחו של גיהנם. הכוונה היא למעינות המים החמים של בערה (חַמָּם א־זרקא) וקלרהי (חַמָּם א־זָּרָה) הנובעים בשפולי ההר הזה ולרגליו⁵¹. מש' סכות ג, א; נ' סוכה לב, ב; עירובין יט, א: מלח' ד, 8, 2.

הַר הַגִּלְבֹּעַ. הר המסתעף מהרי שומרון צפונה-מערבה בין עמק בית שאן ובין עמק יזרעאל. ארכו מיזרעאל (זַרְעִין) עד וָדִי שׁוּבָּשׁ 18 ק“מ. על הר הגלבע נפלו חלל שאול ובניו במלחמתם עם הפלשתים. היום جبل فقوعة =גַּ’בַּל פִ’קוּעָה (518 מ'). ש”א לא, א; ש“ב א, ו. כא (הרי בגלבע); דהי”א י, א. ח; מסעות ר' בנימין; כפו“פ רצ”ד.

הֹר הָהָר ^א. הר במדבר צִן לא רחוק מקדש ברנע בגבול ארץ אדום וארץ כנען. על ראשו מת ונקבר אהרן הכהן. אחדים מציעים כמקומו של הֹר ההר את גַ’בַּל אל-מַצַ’יְרָה מדרום לוָדִי פִ’קְרָה המשתפך לים המלח⁵². מוסיל מחליט, שהוא ההר היוצא מהרכס קַוְז אל־מֻזַיְלִקָה מצפון לוָדי פ’קרה, במקום שם נמצאת כֻּרְנֻבּ ובה חורבות עתיקות רבות⁵³. אַבֶּל מציע את ג’בל אל־מֻוַיְלַח ממערב לקדש ברנע (עין קדס)⁵⁴. הערבים קוראים להר גבוה (1396 מ') ממערב לפטרה בשם ג’בל הָרוּן. בו קובע פישר במפתו את השם הוֹר לפי יוספוס⁵⁵. זיהוי זה אינו מתקבל על הדעת⁵⁶. במד' כ, כב. כח; לא, ד; לג, לז. מא; דב' לב, נ; קדמ' ד, 4, 7.

הֹר הָהָר ^ב. הר בגבול הצפוני של ארץ-ישראל. אישתורי הפרחי קובע את מקומו בהתאם לתפיסת התנאים (השוה מבוא, גבולות הארץ, ע' לה) בג’בל אל-אַקְרַע (Mons Casius) מצפון ללודקיא שבסוריה. פ’וּרֶר המרחיב את גבול הארץ לצד צפון מציע את ג’בל עַכָּר⁵⁷, הוא ההר הצפוני של הלבנון, וְקַסְטֶרן המצמצם את הגבול קובע אותו בהר הנמצא בפנית נהר אל־קסמיה בגבול הטבעי של הארץ⁵⁸. במד' לד, ז – ח; מיכה; יב (הַר הָהָר); כפו“פ רמ”ט ואילך.

הַר הַזֵּיתִים. הר ממזרח לירושלים (818 מ'), ביחז' יא, כג: ההר אשר מקדם לעיר; במ“א יא, ז: ההר אשר על פני ירושלים; בש”ב טו, ל: מעלה הזיתים. נחל קדרון העמוק חוצה בינו ובין הר המוריה. השוה גם ע“ע הר המשחה והר המשחית. לרגלי הר הזיתים חצובות מערות קברים ומצבות זכרון מימי הבית השני. מעלה ההר משמש מסוף ימי הביניים בית קברות ליהודי ירושלים. שמו הערבי جبل الطور= גַ’בַּל א-טּוּר בא משמו הארמי טור זיתה. אל־מקדסי קורא לו ג’בל זיתא. זכר' יד, ד; פס”ר סי' ל"א; מתיה 1, 1; לוקס 19, 29.

הַר הַכַּרְמֶל. ראה ע' כרמל. מ“א יח, יט – כ; מ”ב ב, כה.

הַר הַלְּבָנוֹן. ראה ע' לבנון. שופ' ג,ג.

הַר הַמּוֹרְיָה. הר קדוש בירושלים, שעליו עקד אברהם את יצחק בנו. שלמה בנה עליו את בית ה‘. לכן הוא נקרא גם הר הבית, הר בית ה’ או הר ה' (ע"ש). המדרש בר“ר נה, ט דורש לפסוק: ולך לך אל ארץ המוריה (בר' כב, ב) – אל הר המור ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד, ו). הר המוריה נמצא במזרח העיר, גבהו 750 מ' מעפה”י. במקומו של היכל שלמה עומד היום מסגד הסלע, שבנהו השולטן עַבְּד אל־מַלִךּ בשנת 690 לספה“נ. עיין ע' ירושלים, והשוה גם ע' ארץ המוריה. דהי”ב ג, א; מכילתא בשלח ג – יב, ע"ב; קדמ' א,.1,13

הַר הַמֶּלֶךְ. הוא הר יהודה (“איזהו הר שביהודה זה הר המלך”, יר' שביעית ט, ב – ל“ח, ע”ד למטה). המשנה המבחינה ביהודה שלשה חלקים טבעיים, ההר השפלה והעמק, ממשיכה ומבארת כי שפלת לוד היא כשפלת הדרום וההר שלה, כלומר של שפלת לוד, הוא כהר המלך (הנמצא ממזרח לשפלת הדרום). יתכן שהוא נקרא כך על שם המלך ינאי, שחזק בו את ממשלתו, בארמית טור מלכא⁵⁹. אחרי מלחמת בר־כוכבא, כשנתרוקנה יהודה עקב גזרות השמד של אדריאנוס, הגזימו היהודים בהערכת ישובו הצפוף של הר המלך לפני המלחמה (“ששים רבו עיירות היו בהר המלך”, ב' גטין נז, א: “י' אלפים עיירות היו בהר המלך”, איכ"ר ב, ה; “מעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכלם נחרבו על שבועת אמת והיא של שוא”, תנח' ויקרא סי' ז'). בהר המלך היו העיירות כפר ביש, כפר שחלים וכפר דכריא (ע"ש), ובכל אחת מהן היו כפלים כיוצאי מצרים. בהר המלך היו כרמים ושדות וגנות ירקות, וממנו היו מביאים גוזלות לבית המקדש. רוב הבולבסין שנמכרו בשוק קיסרין באו מהר המלך. בו התנהלו מלחמות הרומאים ביהודים, וביחוד מלחמת בר-דרומא, הוא בר-כוכבא. אחרי מלחמה זו נתרוקן הר המלך מיהודים ואת מקומם תפסו גויים, שהרגו כל יהודי שבא שמה (אולם לפי אובסביוס והירונימוס התקיימו עוד בזמנם כפרים יהודיים גדולים בהרי חברון). בימי ר' יהודה הנשיא בקשו חז“ל לפטר את פירות הר המלך מן המעשרות כדין פירות של גויים. מש' שביעית ט, ב; תוס' שם ז, י, יב; מע”ש א. ו; מנחות ט, יג; דמאי א, יא; ב' ברכות מד, א. מנחות פז, א; ב“ק צח, א; יר' דמאי ב, א – כב, ע”ג; ה, ט – כד, ע“ד; ו, א – כה, ע”ב למעלה; עבו“ז א, ט - מ, ע”ב; ב, ח – מא, ע“ג; ה, ד –מד, ע”ד; מעשרות א, ב – נב, ע“ד למעלה; תעניות ד, ח – סט, ע”א; איכ“ר ב, ה; מכילתא בשלח פ”ב; ספרי דב' סי' ו' (הוצ' ויניציאה ע' קיז); תנחומא ויקרא סי' ז'.

הַר הַמִּשְׁחָה. הוא הר הזיתים. בראש הר המשחה היתה הראשונה בתחנות, שבהן היו משיאים משואות להודיע על קדוש החודש. לפי המדרש לקחה היונה מתיבת נח את עלה הזית מהר המשחה. הר המשחה היה מחובר להר הבית ע“י כבש ונחשב כחלק מירושלים. עליו היו שורפים את הפרה האדומה, ואת האפר היו שופכים לתוך שני בצעים (ברֵכות). השוה גם על הר המשחית. מש' רה”ש ב, ד; פרה ג, ו – ז; מדות א, ג; ב, ד; תוס' רה“ש ב, ב; פרה ג, ז, יג; ז, יד; סנהד' ב, ד; ב' פסחים יד, א; שבועות טז, א; יר' תעניות ד, ח – סט, ע”א; בר“ר לג, ט; ויק”ר לא, ח; איכ“ר ב, ה; אבות דר”נ ו; מגלת תענית ו'.

לוח ד' 1: הרודיון

לוח ד' 2: "הר סדום" בשפת ים המלח

לוח ה' 1: הר סיני

לוח ה' 2: הר תבור: לרגלי ההר בית של כפר תבור

הַר הַמַּשְׁחִית. שלמה בנה במות לאלילי העמים הזרים בהר אשר על פני ירושלם (השוה מ"א יא יז), הוא הר הזיתים, שנקרא גם הר המשחה (ראה הערך הקודם). בימי המלך יאשיהו. כשקמה בירושלים תנועה של שיבה לדת היהודית הצרופה, הפכו את השם הר המשחה בגלל הבמות שהיו בנויות עליו להר המשחית. יאשיהו טמא את הבמות שבנה שלמה “מימין להר המשחית”, כלומר בהמשך הדרומי של הר הזיתים, ונתץ את השקוצים של עובדי האלילים. מ"ב כג, יג; ירמ' נא, כה.

הַר הָעֲבָרִים. הוא הר נבו אשר בארץ מואב. השוה עי הרי העברים. במד' כז, יב; דב' לב, מט.

הַר הָעֲמָלֵקִי. הר בארץ אפרים, שבו נמצאת העיר פרעתון, מקום הולדתו וקבורתו של השופט עבדון בן הלל. הר זה, הנקרא היום על שם פרעתון جبل فرعاتة =גַ’בַּל פַ’רְעָתָּה, נמצא מדר‘-מע’ לשכם. שופ' יב, טו.

הַר הָעֵמֶק. הוא הר מואב מצפון לארנון הנשקף ע"פ עמק ים המלח. בהר העמק נמצאות הערים קריתים, שבמה וצרת השחר. יהו' יג, יט.

הַר הַצּוֹפִים. הר מצפון לירושלים. ראה ע' סקופוס, והשוה גם ע' צופים.

הַר הַשֶּׁלֶג. הר בגבול הצפוני של ארץ-ישראל, הוא הר חרמון, בתרגומים הארמיים טור תלגא ובערבית - جبل التلج = גַ’בַּל א־תַּלְג' (הר השלג) או جبل الشيخ = גַ’בַּל א־שַּׁיְח' (הר הזקן). ראשו מכוסה שלג ברוב ימות השנה. יר' סנהד' יז, ב – כח, ע“ד למעלה; ספרי במד' סי' ק”ו, דף כב, ע"ד.

הֵרוֹדֵיוֹן (Ἡρώδεον) ^א. הר המתרומם בצורת חרוט מדר‘-מזר’ לבית לחם, במרחק 60 סטדיות ( 10,800 ק"מ) מירושלם, ונשקף ע“פ מדבר יהודה (758 מ'). ראשו שטוח וצלעותיו תלולות. יוספוס המתאר את ההר לפרטיו אומר, שהוא הוקם בהוצאות רבות בידי אדם. הורדוס בצר אותו ובנה עליו ארמון גדול, ששמש לו מפלט מפני היהודים בירושלים, ופה הוא נקבר ברוב פאר. לכן נקרא ההר על שמו, בסולם של 200 מדרגות עשויות אבני גזית היו עולים לשיאו. לרגלי ההר בנה הורדוס עיר בשם הֵרודיאס ועשה אותה למרכז של טופרכיה. לעיר זו הביא מים ממקום רחוק, כנראה מברכות שלמה. בזמן מלחמת היהודים התבצרו בה היהודים ועמדו זמן רב בפני הרומאים. אולם אחרי חורבן ירושלים כבש אותה לוציוס בַּסוּס. ביר' ברכות ב – ה, ע”א נקרא המבצר שעל הר הרודיון בירת מלכא דבית לחם יהודה ובמדרש איכ"ר א, נז בירת ערבא דבית לחם יהודה (ע"ש). אחרי החורבן קוו, שהמשיח מנחם בן חזקיה יבוא ממקום זה.

הנוסעים האירופאיים מהמאה הט"ו ואילך קראו להר הרודיון הר הפרנקים. שמו בערבית جبل فريديس (فراديس) = ג’בל פֻ’רַיְדִיס (פַ’רָדִיס). נָצר כוסרו כותב בשנת 1047, כי במרחק מילים אחדים מירושלם נמצאים מעין מים וארבעה כפרים והרבה גנות וגני עצי פרי. מפני יופיו קראו למקום פַ’רְדִיס (פרדסים). הוא מתכוון כנראה לכפר אַרְטָס ועין עיטם, ומכאן השם הערבי להר הרודיון הנמצא מאחוריהם. קדמ' יד, 13, 9; טו, 9, 4; יז, 8, 3; מלח' א, 13, 8; ג, 3, 5; ז, 6, 1.

הֵרוֹדִיוֹן (Ἡρώδεον^)ב^. מבצר למול גבול ערב. גם אותו בנה הורדוס, ולכן הוא נקרא על שמו. אין זה המבצר הרודיון שביהודה. לדעת שְׁלַטֶר הוא המבצר מִכְוָור שבעבר הירדן⁶⁰(ע"ש). לדעתי יש לחפש את הרודיון במקום אחר. כי מבצר מכוור נזכר בשמו פעמים מספר בכתבי יוספוס, ולא יתכן שפעם אחת יכנהו בשם אחר. אפשר שהורדוס תקן את המבצר החזק טירוס (ע"ש) של הורקנוס בן יוסף בן טוביה בין יהודה ובין ערב, שהיה עזוב וחרב אחרי מותו של הורקנוס, וקראו בשמו. מלח' א, 24, 10.

הַר חֹרֵב. הוא ההר, שלרגליו ראה משה את הסנה בוער ואיננו אֻכָּל. על הר חֹרב נראה אלהים למשה, לכן הוא נקרא הר האלהים (ע"ש). אליהו הלך ארבעים ואחד יום מבאר שבע עד הר האלהים חֹרב. השוה ע"ע הר סיני וחֹרֵב.

שמות ג, א; לג, ו; מ"א יט, ח.

הַר חֶרְמוֹן. ראה ע' חרמון. דב' ג, ח; דהי"א ה, כג.

הַר חֶרֶס. הוא הר בארץ אפרים. אחרי כבוש הר אפרים על ידי בני יוסף נשאר האמרי בהר חרס והיה למס עובד לבני יוסף. הגירסה הר הדס בשבעים משובשת. ברשימת תחותמש השלישי נזכר מקום בשם הר (מס' 77) בין חדת = חדיד (מס' 66) ובין ישפאר = יאסוף (מס' 78). הוא כנראה הר חרס או תמנת חרס אשר על ההר. שופ' א, לה.

הַר-טוֹב. מושבה עברית הבנויה על גבעה למול צרעה, בגבול השפלה והר יהודה. סמוך לה נמצאת תחנת מסה“ב בקו יפו – ירושלים. המושבה נוסדה ביום א' טבת תרנ”ו (18.12.1895) ע"י קבוצת ציונים מבולגריה. היא קנתה את הקרקע ובית גדול הבנוי על הגבעה מאת המיסיון הבריטי, אשר נסה קודם לכן לישב כאן יהודים. מספר יושביה (בשנת 1946) 69 נפש ושטחה 4749 דונם אדמת מזרע. על יד המושבה נמצא הכפר הערבי עַרְתּוּף. במושבה, בכפר ובסביבה נמצאים עקבות רבים של ישוב קדום: מערות גדולות, מצבות-פולחן, קברים, גתות, שרידים של בנינים, פסיפס של כנסיה ביזנטית וערמות אבנים. השוה עי ארתוסה⁶¹. חברה יהודית מקימה בהר-טוב בית חרושת גדול למלט פורטלנד בשם “שמשון”. עירית תל-אביב מחזיקה במושבה בית חנוך לילדים עזובים.

אל-הַרִי – الهري. כפר בעבה“י מזרחה, 40 ק”מ מדרום לרבת בני עמון.

הָרֵי בֶתֶר. הם הרי גלעד המבותרים לרחבם ע“י נחלים רבים החותרים להם דרך אל הירדן. הרי בתר עשירים ביערות ובשדות מרעה, שבהם רועים הצבי ועופר האילים. שה”ש ב, יז.

הָרֵי גָדוֹר. קבוצת הרים בעבה“י מזרחה הנקראים ע”ש העיר גדור (ע"ש). על שיאם היתה אחת מתחנות המשואות, שמהן הודיעו על קידוש החודש. היום جبل اوشع = גַ’בֵּל אַוְשֵׁע מעל לעיר א-סַּלְט. על ראש ההר נמצא קבר גדול עתיק בשם א־נַבִּי אַוְשַׁע, שהוא לפי המסורת הערבית המקומית קברו של הושע בן בארי. תוס' רה“ש ב, ב (הגירסא הרים וכייר גדר משובשת וצ"ל הרי מכוור וגדור); יר' שביעית ט, ב – לח, ע”ד למטה.

הַר יְהוּדָה. הוא השם הכולל להרים אשר בין הר אפרים ובין הנגב. יהושע הכרית את הענקים מהר יהודה. יותם מלך יהודה בנה ערים בהר יהודה. השוה ע' הר המלך. יהו' יא, כא; דהי"ב כז, ד.

הָרֵי מִכְוָור (–מִכְבָר). קבוצת הרים גבוהים בעבר הירדן מזרחה מצפון לנחל ארנון. הם נקראים ע“ש המבצר החזק מכוור (מכבר), שהיה בנוי על שיאם. על הרי מכוור היתה אחת מתחנות המשואות, שהיו משיאים בימי הבית השני להודיע את דבר קידוש החודש. היום الجبال = אל־גִ’בָּל מצפון לארנון. מש' יומא לט, ב (מכמר); תוס' רה”ש ב, ב (חרים וכייר צ"ל הרי מכוור); יר' שביעית ט, ב – לח ע“ד למטה: סוכה ה, ג –נה, ע”ב למטה: אבות דר“נ, נ”ב לט.

הָרִי הָעֲבָרִים. רכס-הרים הנמשך ממזרח לים המלח מנחל ארנון עד הר נבו, שהוא הגבוה בהרים אלה. לרגליהם משתרעות ערבות מואב. השוה ע' הר העברים. במד' כז, יב; לג, מז; דב' לב, מט; קדמ' ד, 8, 48.

הַר יְעָרִים. הר בגבול הצפוני של יהודה, הוא ההר הנמשך ממערב להר שעיר (ע"ש) ומדרום לוָדִי עַלִי, שבו עובר הכביש מירושלים ליפו. על הר זה נמצאים שרידים רבים של יער עתיק, שנתחדש ע"י מטעי עצי יער. בהר יערים שוכנת קרית יערים ומדרום לה כסלון (ע"ש). יהו' טו,י.

הַר יְשִׁימוֹן. הר בגליל התחתון, שממנו רואים את ים טבריה (“העולה להר ישימון יראה את ים טבריה”; “כל מי שהוא עולה על ראש הר ישימון ורואה כמין כברה קטנה בים טבריא, זוהי בארה של מרים”). ההר הזה קרוב ליודפת. יוספוס קורא לו Ἀσαμών(השוה ע' עצמון ^ב). היום جبل ترعان (طرعان) = ג’בל תֻּרְעָן (טֻרְעָן) מדרום לבקעת בית נטופה (541 מ'). מהר זה שופעים ויורדים הרי הגליל התחתון לצד ים כנרת⁶². דַלְמַן מזהה את הר ישימון עם ג’בל א דַּיְדַבָּה⁶³ (ע"ש). יר' כתובות יב, ג – לה. ע“א; כלאים ט, ד – לב, ע”ג; ויק"ר כב, ב.

הַר יִשְׂרָאֵל. הוא נזכר יחד עם הר יהודה ומציין איפוא את הרי ממלכת ישראל, כלומר את הרי אפרים ואת הרי הגליל. הרי ישראל ביחז' לג, כח; לה, יב; לז, כב כוללים את כל הרי ארץ-ישראל. יהו' יא, טז. כא.

הָרָמָה. ראה ע' רמה.

הַר מִכְוָור. הר גבוה בעבה"י. ר' אליעזר בן דגלאי אמר: “עזים היו לבית אבא בהר מכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת”. ראה ע' הרי מכוור. מש' תמיר ג, ח.

הַר מִצְעָר. המשורר בתהלים יזכור את אלהיו מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער, הוא שיא בהר חרמון. אולי הוא ההר, שעליו בנוי כפר הנֻצַיְרִים زاعورة = זָעוּרָה (= מצער?). רש"י מפרש בעקבות התרגום הארמי, שהר מצער הוא הר סיני “הנמוך וצעיר משאר ההרים”. תהל' מב, ז.

הַר נְבוֹ. הוא הגבוה (835 מ') בהרי העברים בארץ מואב בקו הרוחב של ירושלים. מראש הר נבו ראה משה במצות ה' את כל הארץ ושם מת. שמו בערבית جبل النبا (نبو) = גַ’בַּל א־נִבָּא (נַבּוּ). על ראשו ובמורדיו נמצאו שרידי-בנין עתיקים ודולמנים. השוה ע' נבו ^א. דב' לב, מט; לד, א; ספרי דב' ע' שנ"ז.

הַר נַפְתָּלִי. הוא הרכס המזרחי של הרי הגליל ממערב לים כנרת ולירדן עד עמק עיון. קדש נמצאת בהר נפתלי. השוה ע' ארץ נפתלי. יהו' כ, ז; ב' מכות ט, ב.

הַר סִינַי. הוא הר האלהים חֹרב, שבו נתן אלהים למשה את שני לוחות הברית לעיני כל ישראל. לפי מסורת עתיקה מזהים את הר סיני עם גַ’בַּל מוּסָה בתוך גוש הרי גרעינית מוצקים בדרום חצי האי סיני⁶⁴. בזמן החדש קובעים את מקומו ממערב לקדש ברנע, אולי בג’בל חִלָל⁶⁵. שמות יט, יא – כג; כד, טז; לא, יח; לד, ב – לב; ויקרא ז, לח; כה, א; כו, מו; כז, לד; במד' ג, א; כח, ו; דב' לג, ב; שופ' ה, ה; תהל' סח, ט; נחמ' ט, יג.

הַר סַרְטְבָא. ראה ע' סרטבא.

הַר עֵיבָל. הר גבוה (940 מ') על יד שכם מול הר גריזים. בהתאסף העם אחרי כבוש יהושע בעמק שכם לשמוע את כל דברי התורה, ניתנה הקללה למול הר עיבל, ויהושע בנה עליו מזבח. השומרונים קוראים לו הר עסכר על שם הכפר עסכר = עין סוכר (ע"ש) אשר לרגליו⁶⁶. היום جبل اسلاميّة = ג’בל אִסְלָמִיָה. השוה ע' הר צלמון. דב' יא, כט; כז, ד, יג; יהו' ח, ל. לג; מש' סוטה ז, ה; יר' שם ז, ד – כא, ע“ד; ב' שם לז, ב; בר”ר צה, ז; ספרי עקב סי' נו, הוצ' ויניציאה ע' קנב; קדמ' ד, 8, 44; מ“מ 11; כפו”פ רפ"ז.

הַר עֶפְרוֹן. רכס הרים בגבול יהודה ובנימין מצפ‘-מע’ לירושלים. גבול זה נמשך מראש ההר שמעל למי נפתח (לִפְתָּא) עד קרית יערים, ויש מזהים את הר עפרון עם جبل الرمل = ג’בל א-רַמְל מצפון למוצא, שעליו יושב הכפר בית סוּרִיךּ⁶⁷. יהו' טו, ט.

הַר עֵשָׂו. ראה ע' הר שעיר ^א. עובד' ח, ט, יט, כא.

הַר פָּארָן. הר קדוש ממערב לעמק הערבה בין מדבר צין ובין מדבר פארן. היום جبل فاران = ג’בל פָ’רָן דב' לג, ב; חבקוק ג, ג.

הַר פְּרָצִים. ראה ע' בעל פרצים. ישע' כח,כא.

הַר צְבוֹעים. הר שפירותיו מקדימים להבשיל. יושבי הר צבועים הביאו את בכוריהם לירושלים קודם לעצרת ולא קבלו אותם. ההר נקרא ע“ש העיר צבועים (ע"ש) הסמוכה ללוד. הרמב”ם (הלכות שמטה ויובל ז, ט) קורא לו הר שפלת לוד, הן השלוחות הנמוכות (120 – 200 מ') של הר יהודה המגיעות עד לוד⁶⁸. השוה ע' בית צבאים או בית צבועים. מש' בכורים א, ג; חלה ד, י; יר' שם ד, יב –ט, ע"ב.

הַר צִיוֹן. הוא ההר הדרומי-המזרחי של ירושלם. על הר זה היתה בנויה עיר היבוסי ובה מצודת ציון. דוד כבש את הר ציון וכונן בו את עיר דוד. המשכו הצפוני הוא הר המוריה, שעליו היה בנוי בית ה‘, ויש שבמושג הר ציון כלולים שני ההרים כאחד. במקרא נזכר הר ציון כהר קדוש בהקבלה לירושלים. בחפירות שנערכו בהר ציון נתגלו שרידי המלוא ועיר דוד⁶⁹. מ"ב יט, לא; ישע’ ד, ה; ח, יח; י, יב; יח, ז; כד, כג; כט, ח; לא, א; לז, לב; יואל ג, ה; עובד' יז. כא; תהל' קכה, א; קלג, ג (הררי ציון); איכה ה, יח; חשמ' א' 4, 37. 60; 5, 54; 6, 48. 62; 7, 33; 10, 11; 14, 27.

הֶרְצְלִיָּה. מושבה עברית עם מועצה מקומית סמוך לשפת ים התיכון, 12 ק“מ מצפ‘-צפ’-מזר' לתל אביב. היא נוסדה ביום כ”ו חשון תרפ"ה (23.11.1924). מספר יושביה 4350 נפש ושטח אדמתה 9257 דונם, מחציתו נטוע עצי הדר והשאר הוא אדמת מזרע. במושבה נמצאים: מפעלי תעשיה חשובים. מכשירים את שפת הים למקום מרגוע. הרצליה מחולקת לשלשה אזורים: המושבה ושני ישובים של קבוצי פועלים.

השרידים העתיקים הנמצאים בשטח הרצליה (מחצבה עתיקה, רצפת פסיפס, קברי-סלעים, עקבות של חורבות, בית הבד וברכה) מעידים על ישוב קדום, שהתקיים במקום זה. נהר אל פָ’לִךּ העובר בשטח הרצליה ונכנס לים התיכון אינו אלא תעלה, שחצבוה בסלעים בתקופה הרומית לנקוז מי הבצות אשר מאחורי המושבה.

הַר צַלְמוֹן. הר על יד שכם הנודע ממלחמת אבימלך בן ירבעל בשכם. הוא השם הקדום של הר עיבל, שנשתמר בשמו הערבי جبل اسلاميّة =גַ’בַּל אִסְלָמִיָּה. נָגֶלֶה סבור, כי הר צלמון הוא גבעה על הר גריזים ממול לשכם העתיקה ⁷⁰. שופ' ט, מח.

הַר צְמָרַיִם. הר בהרי אפרים. על הר זה עמד אביה מלך יהודה בדברו לירבעם בן נבט ולישראל במלחמתו אתם. יש להניח, שאביה לא חדר לתוך הר אפרים כי אם דבר מעל הר הסמוך לגבול. רובינסון, קונדר וגֶרֵין זיהו אותו עם طلعة السمرة = טַלְעַת א־סַּמְרָה ממזרח לבית־אל⁷¹ ואחרים עם راس الزيمرة = רָס א־זַּיְמַרָה שבין אפרים = א-טַיִבָּה ובית רמון = רַמּוּן ⁷². השוה ע' צמרים. דהי"ב יג, ד.

הָרָקּוֹן. ראה ע' רקון.

הָרֶקֶם. חבל-ארץ בגבול המדבר. ראה ע' רקם^ב. מש' גטין א, א.

הֲרָר. מולדתו של שמא ההררי מגבורי דוד. השוה ע' ארר. ש"ב כג, לג.

הַר שִׂיאֹּן. הוא חרמון (ע"ש). דב' ד, מח.

הַר שֹׁמְרוֹן. הר יפה, 10 ק“מ מצפ‘-מע’ לשכם (443 מ'). עמרי קנה אותו משמר וקרא את שם העיר אשר בנה על ראשו על שם שמר אדוני ההר שמרון. לרגלי ההר משתרע גיא שמנים (ע"ש). ראש ההר היפה נשקף על פני ההרים הסובבים אותו. היום جبل سباسطية = ג’בל סַבָּסְטִיָה (על שם העיר שמרון = סבסטיה) סמוך לדרך ההולכת משכם לעין גנים. השוה ע' שׂמרון ^א. מ”א טז, כד; עמוס ד, א; ו, א.

הַר שֵׂעִיר ^א. רכס הרים במזרחה של ארץ אדום, בין ים המלח ובין ים אילת. הוא נקרא גם הר עשו. הר שעיר מתרומם לגובה ניכר מתוך עמק הערבה ממערב (שיאו גַבַּל הָרוּן 1396 מ') ושופע מזרחה אל המדבר. מרובים בו המשקעים המרוים את אדמתו, והיא מצמיחה עצים ושיחים, תבואה ועשב למרעה, ומשום כך הוא נקרא הר שעיר. בימי קדם היה מכוסה יערות עצים, שנשמדו ע“י נודדי המדבר יחד עם תרבותה העתיקה של אדום. מחציתו הצפונית של הר שעיר נקראת גְבָל ( الجبال= אל־גִ’בָּל) ומחציתו הדרומית תימן (الشراء = א־שַּׁרָא). ברבע האחרון של תקופת הברונזה הקדומה ובמחצית הראשונה של תקופת הברונזה התיכונה (2200 – 1800 לפסה"נ) היה בהר שעיר ישוב קבוע. בימי אברהם ישב בו החורי. במחציתה השניה של תקופת הברונזה התיכונה נדד החורי מערבה לחצי-האי סיני ואת מקומו ירשו בני עשו. ההר נושב מחדש במחצית השניה של תקופת הברונזה המאוחרת. יושביו בצרו את גבולותיו, ובני ישראל בעלותם ממצרים לא הורשו לעבור דרך הר שעיר ויסובבוהו ויעלו על ארץ סיחון מלך האמורי. אולם ברבות הימים נחלשו יושבי הר שעיר במלחמותיהם עם עמון ומואב, עם דוד ומלכי יהודה, ומפני לחץ אויביהם נדדו גם הם מערבה לארץ הנגב ויגיעו עד גבול מצרים. אל ארצם שנתרוקנה חדרו שבטים ערביים נודדים וישבו תחתם ויחריבו את הארץ. אז נתקיימה נבואתו של יחזקאל על הר שעיר שיהפך לשממה. בימי שלטון פרס נדדו להר שעיר הנבטים מערב, שיצרו כאן ישוב תרבותי פורח. היום דל הישוב בהר זה. השוה ע”ע ארץ שעיר וארץ אדום. בר' יד, ו; לו, ח – ט; דב' ב, א. ה; יהו' כד, ד; יחז' לה, ב ואילך; דהי"ב כ, י, כב – כג; ספרי דב' סי' ו' (דפוס ויניציאה ע' קיז).

הַר שֵׂעִיר ^ב. רכס-הרים בין חֹרב, הוא סיני, ובין קדש ברנע. הוא נמצא איפוא בחצי-האי סיני בגבול ארץ הנגב. השם עבר עם החורי יושב הר שעיר (השוה הערך הקודם) מערבה לחצי-האי סיני, במקום שם ישב העמלקי. בימי חזקיהו נדדו חמש מאות אנשים מבני שמעון, שרעו את עדריהם בארץ הנגב, להר שעיר ויכו את שארית הפליטה לעמלק וישבו שם. דב' א, ב; דהי"א ד, מב-מג.

הַר שֵׂעיר ^ג. הר בגבול הצפוני של ארץ־יהודה ממערב לקרית יערים. משם עבר הגבול לכתף הר יערים אשר מצפון לכסלון (כַּסְלָא) וירד לבית שמש. ההר נקרא היום بطن الصغير= בַּטְן א-צַּעִ’יר. יהו' טו, י.

הַר תָּבוֹר או תָּבוֹר. הר בודד ועגול המתרומם מתוך עמק יזרעאל בקצהו הצפוני-המזרחי ונשקף על פני העמק (568 מ'). התבור מהולל בגלל יפיו והדרו. המדרש מספר, כי בשעה שהקב"ה נתן את התורה על הר סיני בא התבור ובקש ממנו ליתן עליו את התורה. הר תבור היה בגבול יששכר וזבולון. מראשו ניצח ברק בן אבינעם על מלחמת ישראל עם סיסרא שר צבא יבין מלך חצור, שהיתה בעמק על יד נחל קישון. בימי הבית השני היו משיאים על ראשו משואות להודיע את קידוש החודש. יוספוס בצר את ההר ואת העיר תבור, שהיתה בנויה עליו. הרומאים כבשו את העיר בערמה. הביזנטים בנו על ראשו בסיליקי, שעל יסודותיה הקימו הצלבנים כנסיה מבוצרת. מתחת לבסיליקי הביזנטית נתגלו עקבות של מקדש כנעני קדום מאד, שהיה אולי מוקדש לאליל ההר. האַיוּבּים נלחמו עם הצלבנים, שהתבצרו בהר. מַלִךּ אל-עַדִל הפך את חורבת הכנסיה של הצלבנים למצודה, שנהרסה בשנת 1258, ביברס החריב את מקומותיהם הקדושים של הנוצרים על הר תבור.

הם על ראש ההר עוד נמצאים שרידי חומות היהודים, בניני הביזנטים והצלבנים ומצודת הערבים. הפרנציסקנים הקימו על יסודות הבסיליקי הביזנטית כנסיה חדשה הנשקפת למרחוק. הערבים קוראים להר תבור جبل الطور= גַ’בַּל א-טּוּר.

יהו' יט, כב: שופ' ד, ו, יב – יד; ירמ' מו, יח: הושע ה, א; תהל' פט, יג; מש' רה“ש ב, ד; תוס' שם ב, ב; ב' מגלה כט, א; זבחים קיג, ב; בר”ר צט, א; קדמ' ה, 1. 22; 3, 5;ח, 2, 3; יג, 5, 1; מלח' ד, 1, 1; 23, 98 On כפו“פ רצ”ב.

הַשִּׁטִּים. ראה ע' שטים.

הַשִּׁלֹחַ. ראה ע' שלח.

הַשֵּׁן. ראה ע' שן.

הַשְּׁפִלָה. ראה ע' שפלה.

הַשָּׁרוֹן ^א. ראה ע' שרון.

הַשָּׁרוֹן ^ב. ראה ע' רמת דוד.

הַתֹּפֶת. ראה ע' תפת.

ו

אל-וָד או וָדִי אל-מֻעָ’ר – الواد او وادي المغار. גיא בירכתי הכרמל ממזרח לעתלית. במערות שבגיא זה נמצאו שלדים של האדם הקדמון ועקבות של תרבותו⁷³.

וָדִי אל-אַבְּהַר – وادي الابهر. גיא מדר‘-מע’ לבית לחם.

וָדִי אַבּוּ אל־גִ’רְזָן – وادي ابو الجرزان. נחל בעבר הירדן, 15 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרבת בני-עמון.

וָדִי אַבּוּ הִנְדִי – وادي ابو هندي. נחל על יד הכפר אבו דיס מדר‘-מזר’ לירושלים.

וָדִי אַבּוּ זַנָּח – وادي ابو زنّاح. נחל מדר‘-מע’ לחברון, השוה ע' זנוח ^א.

וָדִי אַבּוּ זַרְקָא – وادي ابو زرقا. נחל היורד מהר אפרים ונכנס לוָדִי פַ’צָאִל בעמק הירדן.

וָדִי אַבּוּ חַדִיד ^א – وادي ابو حديد. נחל בכרמל היוצא לשפלת החוף, 4 ק"מ מצפון לעתלית. המערה עַרָק אל-בַּרוּד אשר בנחל זה היתה מיושבת בתקופה הפריהיסטורית⁷⁴.

וָדִי אַבּוּ חַדִיד ^ב – وادي ابو حديد. נחל קטן מצפ‘-מע’ לעין חרוד.

וָדִי אַבּוּ חַלוּפָה – وادي ابو حلوفة. נחל בעבר הירדן, 45 ק"מ מצפ‘-מזר’ לקיר מואב.

וָדִי אַבּוּ אל־חַמָּם – وادي ابو الحمّام. נחל ממזרח לחברון.

וָדִי אַבּוּ חַמָּקָה – وادي ابو حمّاقة. נחל בהר חורן.

וָדִי אַבּוּ טַקְיָה – وادي ابو طقية. נחל במדבר פארן,

וָדִי אַבּוּ טַרָיִפִי – وادي ابو طرايفي. נחל בנגב, מהלך שעה אחת מכרנב. בו שרידים של ישוב קדום: חורבות של מגדל, בורות, קירות, מערה וגלגלים.

וָדִי אַבּוּ א-לִּגָ’ה – وادي ابو اللجة. נחל העובר באדמת פתח תקוה ונכנס לירקון.

וָדִי אַבּוּ לוֹז – وادي ابو لوز. נחל בערבות הירדן מצפון להר סרטבא.

וָדִי אַבּוּ מֻחַמַּד – وادي ابو محمّد. נחל בגבול המדיני הצפוני של ארץ-ישראל ממזרח לראס א-נאקורה.

וָדִי אַבּוּ מַחְמוּד – وادي ابو محمود. נחל היורד מהר אפרים לערבות הירדן מצפון ליריחו.

וָדִי אַבּוּ מַרָדִִף – وادي ابو مرادف. נחל במדבר יהודה הנכנס לוָדִי סִיָל.

וָדִי אַבּוּ נָר – وادي ابو نار. נחל מצפון לטול כרם.

וְדִי אַבּוּ סַמַרָה – وادي ابو سمرة. נחל בנגב מצפ‘-מע’ לבאר שבע.

וְדִי אַבּוּ עֻבַּיְדָה – وادي ابو عبيدة. נחל מצפון ליריחו..

וְדִי אַבּוּ עַלִי – ابو علي. נחל מדרום לירושלים העובר על פני ראס אל-מקאבר.

וְדִי אַבּוּ עֻפַיִשׁ – وادي ابو عفيش. נחל מצפ‘-מע’ לחברון. בו עוברת דרך רומית ובצדה אבני־מיל.

וְדִי אַבּו א-צַּ’בָּע – وادي ابو الضباع. ראה ע' גי הצבֹעים.

וְדִי אַבּוּ תָּרָה – وادي ابو تارة. נחל הבא מדר‘-מע’ לא־סלט ונכנס לירדן.

וְדִי אל־אַבְּיַץ' ^א – وادي الابيض. נחל העובר לרוחב ארץ הנגב בין ההר החלק (ע"ש) ובין נחל מצרים.

וְדִי אל־אַבְּיַץ' ^ב – وادي الابيض. נחל היורד מהרי יהודה, ממזרח לרם אללה לערבות יריחו ונכנס לוָדי אל-עוג’א.

וְדִי אל־אַבְּיַץ' ^ג – وادي الابيض. נחל הבא מהר גלעד, 35 ק"מ ממערב לרבת בני-עמון, ונכנס לירדן.

וְדִי אִבְּן חַמָּד – وادي ابن حمّاد. נחל במואב המשתפך לים המלח על יד אל־מזרע.

וְדִי אִבְּתַּיִן עַ’זָל – وادي ابتين غزال. נחל קטן בערבות הירדן מדרום לנחל יבוק.

וְדִי אל-אַזְרַק – وادي الازرق. נחל קטן על יד א־סַּלַט.

וְדִי אל-אַזָרִק – وادي الازارق. נחל העובר לרוחב ארץ הנגב ונכנס לנחל מצרים.

וְדִי אל-אֻחַיְמִר – وادي الاحيمر. נחל במדבר יהודה הנכנס לוָדִי אל-אמעאז.

וְדִי אל-אִחְרַיְר – وادي الاحرير. נחל גדול היוצא מצפון הבשן מסביבות אזרע, מתאחד עם וָדִי אַרַם הבא מאצַּנַמַיְן, מתרחב על יד גשר אל-אחריר עד כדי 8 ק“מ ונכנס לנהר אל-עַלָּן, 3 ק”מ לפני השפכו אל הירמוך. בחמשה עשר הק"מ האחרונים הוא איתן.

וָדִי אֻם אִתְּנָן – وادي امّ اتنان. ראה ע' יתנן.

וָדִי אֻם אל-בִּדוּן – وادي امّ البدون. נחל במדבר יהודה הנכנס לוָדִי סִִיָל.

וָדִי אֻם בַּעַק – وادي امّ بعق. נחל במדבר יהודה הנכנס לים המלח מצפון להר סדום.

וָדִי אֻם חמָתָּה – وادي امّ حماتة. נחל בנגב מדר‘-מזר’ לעבדה. בו נמצאים שרידי בנינים, חומות, סכרים וחרסים רומיים ובּיזנטיים.

וָדִי אֻם אל-חַ’רוּבָּה – وادي امّ الخرّوبة. נחל בנגב מדר‘-מע’ לעסלוג'. בו עקבות של ישוב בתקופה הרומית הביזנטית.

וָדִי אל-אָמִיר ^א – وادي الامير. נחל קטן לרגלי הר שמרון.

וָדִי אל-אָמִיר ^ב – وادي الامير. נחל קטן על יד נצרת.

וָדִי אל-אִמַישׁ – وادي الاميش. נחל ממזרח לבית חורון.

וָדִי אִמְלַיִח – وادي امليح. נחל בנגב, 35 ק"מ מדר‘-מע’ לעוג’א אל־חפיר.

וָדִי אֻם לָכִּס – وادي امّ لاكس. נחל קטן מצפ‘-מזר’ לעזה הנכנס לוָדִי אל-חַסִי.

וָדִי אֻם אל-עֻדַיְס – وادي امّ العديس. נחל בנגב הנכנס לוָדִי סִיָל.

וָדִי אל-אַמְעָז – وادي الامعاز. נחל בנגב הנכנס לוָדִי פִ’קְרָה.

וָדִי אֻם אל-עַוְסַג' – وادي امّ العوسج. נחל מדר‘-מזר’ לחברון.

וָדִי אֻם אל-עַיְדָן – وادي امّ العيدان. נחל ממערב לעמק הערבה.

וָדִי אֻם אל־קָלְעָה – وادي امّ القلعة. נחל מדר‘-מזר’ לבית לחם.

וָדִי אל־אִמְרַיְעָ’ה – وادي الامريغة. נחל ממערב לעמק הערבה המושך מים מעין אל-אמריע’ה.

וָדִי אֻם א־שֻּׁקַף – وادي امّ الشقف. נחל בכרמל סמוך לדאלית אל-כרמל. בו מערות ושרידי בנין מישובים קדומים.

וָדִי אל-אִסְחָבָּה – وادي الاسحابة. נחל בעבר הירדן מדר‘-מזר’ לגרש.

וָדִי אֻסַיְמִר – وادي اسمير. נחל בעבר הירדן מדר‘-מזר’ לקיר מואב.

וָדִי אל-אִסִיר – وادي الاسير. נחל קטן בשרון הנכנס לוָדִי חֻצַ’יְרָה.

וָדִי אִסְמָעִיל – وادي اسماعيل. נחל ממערב לביתר, נופל אל נחל שורק בראשיתו.

וָדִי אל-אַסְמַר – وادي الاسمر. נחל קטן מצפון-מערב לעין חרוד.

וָדִי אל-אִפְגִ’ם – وادي الافجم. נחל מדרום-מזרח לשכם.

וָדִי אַרְטָס – وادي ارطاس. נחל מדרום לבית לחם, בו נמצאים ברכות שלמה וכפר ארטס.

וָדִי אל־אִשָּׁה – وادي الاشّة. נחל איתן הבא מגבעת המורה ונופל אל הירדן מצפון לבית־שאן.

וָדִי אִשְׁכַּר – وادي اشكر. נחל היורד מהר אפרים ונופל אל הירקון מצפון לפתח תקוה.

וָדִי אִשְׁעָר – وادي اشعار. נחל מדרום לשכם.

וָדִי אל-בִּג’ה – وادي البجّه. נחל בבשן היוצא ממזיריב ונופל אל הירמוך.

וָדִי בַּדָן – وادي بدان. ראה ע' בדן.

וָדִי בַּוָאי – وادي بوائي. נחל הנמשך מלִפְתָּא לבִּדּוּ מצפון-מערב לירושלים.

וָדִי בָּזוּּךּ – وادي بازوك. נחל בגולן הנופל אל ים כנרת.

וָדִי בַּחְלַס – وادي بحلس. נחל בשפלה הנמשך מצפון לעקרון ונכנס לוָדִי קטרה סמוך לכפר קטרה. לאורך הנחל הזה נמשך הר הבעלה.

וָדִי אל־בֻּטְם ^א – وادي البطم. נחל בין חברון לעזה.

וָדִי אל־בֻּטְם ^ב – وادي البطم. נחל קטן בעבר הירדן מזרחה הנופל אל ים המלח מדרום לזרקא מעין.

וָדִי אל־בֻּטְם ^ג – وادي البطم. נחל הבא מהר חורן ועובר בבשן מדרום־מזרח לאדרעי.

וָדִי אל־בֻּטְם ^ד – وادي البطم. נחל במדבר, 70 ק"מ ממזר' לרבת בני-עמון.

וָדִי אל־בַּיְדַוִִיָּה – وادي البيدويّة. נחל קטן היוצא מבקעת בית נטופה ונופל אל ואדי אל-מַלִךּ הנכנס אל נחל קישון.

וָדִי אל-בְּיָר – وادي البيار. עמק מדרום לבית לחם וקרוב לברכות שלמה. בו נמצאים מעינות מים רבים, ברכות וחורבות של מקומות ישוב עתיקים. ראה עמק ברכה.

וָדִי בִּיר אִסִיר – وادي بير اسير. נחל הנופל אל ואדי חצ’ירה בשרון.

וָדִי אל-בִּירָה – وادي البيرة. נחל איתן בכיכר הירדן. הוא בא מרגלי הר תבור בשם וָדִי א-שַרָר ונופל אל הירדן מדרום לג’סר אל־ מג’אמע. השוה ע' באר ^ב.

וָדִי אל-בִּירָן – وادي البيران. נחל עמוק ממזרח לשכם העובר אל נחל כרית (ע"ש). בו מעינות מים רבים.

וָדִי בְּיר א-סַּבַּע – وادي بير السبع. נחל גדול העובר בעמק באר שבע.

וָדִי בַּיְתּ חַנִינָא – وادي بيت حنينا. נחל מצפון-מערב לירושלים. הוא יוצא משמאל לדרך הנמשכת מירושלים לשכם ממול לחורבת גבעת שאול ונכנס לתוך ואדי קלוניה. כשטיטוס עלה מגופנה לירושלים לן במחנהו ב“עמק הקוצים” ממול לגבעת שאול, הוא ודי בית חנינא.

וָדִי אל-בַּלְּט – وادي البلّاط. נחל הנופל אל נחל נעמין בשפלת עכו.

וָדִי בַּלְעַמָה – وادي بلعمة. נחל קטן היוצא מהרי שומרון ועובר ע"פ ג’נין לעמק יזרעאל. נחל זה משמש מעבר מהרי שומרון לעמק הגדול. השוה ע' יבלעם.

וָדִי אל-בִּנְדִיְק – وادي البنديق. נחל הבא מהכרמל ונופל אל הבצה שבשפלת החוף.

וָדִי אל-בַּצָּה – وادي البصّة. נחל על יד חברון הנכנס אל ואדי אל-פ’רנג'.

וָדִי אַל-בַּקּ – وادي البقّ. נחל בגליל העליון מדרום-מזרח לחצור.

וָדִי בֻּקַיְעָה – وادي بقيعة. נחל היוצא מעמק בקיעה אשר ממזרח לשכם ונופל אל הירדן.

וָדִי בַּקַר – وادي بقر. נחל בקצה הר אפרים, יורד לערבות יריחו.

וָדִי בַּרְבַּרָה – وادي بربرة. נחל מצפון-מזרח ללוד.

וָדִי בַּרַדָא – ראה ע' אמנה ^ב.

וָדִי אל-בֻּרַךּ ^א – وادي البرك. נחל מדרום-מערב לשכם,

וָדִי אל-בֻּרַךּ ^ב – وادي البرك נחל קטן בשרון מדרום לטול כרם הנופל אל נהר אסכנדרונה.

וָדִי בֻּרְמָה – وادي برمة. נחל בעבר הירדן מזרחה, 50 ק"מ מדר‘-מזר’ לקיר מואב..

וָדִי אל-בַּרְתּ –وادي البرت. נחל קטן בנגב מדרום לרפיח,

וָדִי בַּתִּיר – وادي بتّير. נחל העובר ע"פ ביתר ונכנס אל נחל שורק. ראה ע' בקעת ידים.

וָדִי גֻ’דַיְד – وادي جديد. נחל ממערב להר נבו. בו מרכז גדול של דולמנים. קונדר בדק 162 מהם⁷⁵.

וָדִי אל-גַ’דַר – وادي الجدر. נחל עמוק, 1/2 ק"מ ממזרח לכפר מצר. בו נמצא בית קברות רומי.

וָדִי גִ’הַנַּם – وادي جهنّم. נחל בגליל העליון ממערב לקדש נפתלי.

וָדִי אל-ג’וֹז ^א – وادي الجوز. עמק הנמשך מצפון לירושלם ועובר אל נחל קדרון. בו חצובות משני צדיו מערות-קברים רבות, בתוכן “קברי הסנהדרין”, “קברי המלכים”", “קבר שמעון הצדיק” ועוד. ראה ע' עמק הפגרים.

וָדִי אל-ג’וֹז ^ב – وادي الجوز. נחל על יד חברון ממזרח לה.

וָדִי אל-ג’וֹזָה – وادي الجوزة. ראה ע' ארץ גושן.

וָדִי אל-ג’וֹזַלָה – وادي الجوزلة. המשך וָדִי פ’רעה בערבות הירדן, נופל אל הירדן.

וָדִי אל-גִ’חָר – وادي الجحار. נחל מצפון-מזרח לחברון.

וָדִי אל-גִ’יבּ – وادي الجيب. נחל העובר ע"פ גבעון.

וָדִי אל-גַ’יְבּ – وادي الجيب. נחל גדול היורד בעמק הערבה צפונה ונופל לתוך ים המלח בשפתו הדרומית. הוא הגבול המדיני החדש בין ארץ-ישראל ובין עבר הירדן.

וָדִי גִ’יג' – وادي جيج. נחל קטן מצפון-מערב למוצא.

וָדִי גַ’יְדָא – وادي جيدا. נחל קטן מצפ‘-מזר’ לחיפה.

וָדִי אל-גִ’יהָר – وادي الجيهار. נחל מצפ‘-מזר’ לחברון.

וָדִי גְָ’לָא – وادي جالا. נחל מצפ‘-מע’ לחברון. בו נשתמר השם של העיר העתיקה גְלֹה.

וָדִי גִ’לְיָן – وادي جليان. נחל מדרום לבארות על יד הדרך ההולכת מירושלים לשכם.

וָדִי אל-גִ’לְס – وادي الجلس. נחל מצפון-מזרח לעזה.

וָדִי גָ’מוּס ^א – وادي جاموس. נחל מצפון לגדרה, נופל אל נחל שורק

וָדִי גָ’מוּס ^ב – وادي جاموس. נחל גדול הנופל אל ים כנרת בשפתו הצפונית, ממערב לכפר נחום.

וָדִי אל-גַ’מָל – وادي الجمال. נחל צדדי של ואדי א-סִּדְר בדרך מירושלים ליריחו.

וָדִי גַ’מָּעִין – وادي جمّاعين. נחל מדרום-מערב לשכם.

וָדִי אל-גַ’נַבּ – وادي الجنب. נחל מדרום לשכם.

וָדִי אל־גִ’נְדִי – وادي الجندي. נחל מדרום-מערב לבית לחם.

וָדִי גַ’עִין – وادي جعين. ראה ע' רקם גיאה.

וָדִי אל-גָ’עַר – وادي الجاعر. נחל קטן מדרום-מזרח לרמלה.

וָדִי גַ’עְִתּוּן – وادي جوتون. ראה ע' מי געתון.⁷⁶

וָדִי גֻ’פַ’יְן – وادي جفين. נחל קטן בגלעד הצפונית, נופל אל הירדן.

וָדִי גִ’פְנָה – وادي جفنة. נחל על יד גופנה מצפון לרם אללה.

וָדִי ג’ַרָבָּה – وادي وادي جرابة. נחל גדול בנגב, נופל אל ים המלח מצפון להר סדום. במעלה הצפוני של הנחל נמצאת מערה ובה חרותות צורות של אנשים וחיות וכתובות יוניות.

וָדִי גַ’רְדוּן – وادي جردون. תחנת מסה"ב החג’אזית במואב.

וָדִי גַ’רַדָתְּ – وادي جردات. נחל מצפון-מזרח לחברון.

וָדִי גֻ’רָה – وادي جرّة. נחל מדרום־מערב לשכם.

וָדִי גַ’רָה – وادي جرّة. נחל במואב הנכנס לים המלח סמוך ללשון.

וָדִי אל-גַ’רוּר – وادي الجرور. ראה ע' נחל גרר.

וָדִי גִ’רְיוּס – وادي جريوس. גיא שבו עוברת הדרך מבית לחם לברכות שלמה.

וָדִי אל-גַ’רִיעָה – وادي الجريعة. נחל בעבר הירדן מזרחה המושך מים בכל ימות השנה. הוא יוצא ממקום הרחוק 25 ק"מ ממערב לרבת בני-עמון ומשתפך לים המלח.

וָדִי גֻ’רַיְף אל-עַ’זָל – وادي جريف الغزال. נחל היוצא מאצל נבי מוסה ונופל אל ים המלח.

וָדִי גֻ’רַמָיָה – وادي جرماية. נחל איתן גדול בגולן החוצה את עמק אל־בטיחה ונכנס לים כנרת.

וָדִי גַ’רְמַק – وادي جرمق. נחל העובר ע"פ ג’בל ג’רמק בגליל העליון.

וָדִי אל-גַ’רְפִ’ן – وادي الجرفان. נחל במדבר יהודה בין בית לחם לים המלח.

וָדִי גַ’רַשׁ – وادي جرش. נחל העובר על פני גרש, נקרא בהמשכו וְדִי א-טַּוָחִין ונופל אל היבוק. בזמן הרומאים נקרא הנחל הזה בשם Chrysorrhoas. השוה ע' גרש.

וָדִי א-דֻּבָּה – وادي الدبّة. נחל מצפון-מערב לבצת חולה.

וָדִי דָבּוּ – وادي دابو. נחל קטן בעמק בית שאן הנופל אל ודי אל-אִשָּׁה.

וָדִי דַבּוּרָה – وادي دبورة. נחל איתן המריק את מי הבצות שממזרח לחולה לתוך ים סמכו.

וָדִי דִבְּעַל – وادي دبعل. נחל ממזרח לצור. ראה ע' נחלא דאבצאל.

וָדִי דַבָּר – وادي دبار. נחל בין אל-קביבה לבית דקו מצפון-מערב לירושלים.

וָדִי א-דַּ’הַבּ ^א – وادي الذهب. נחל ארוך מצפון לבצרה בבשן, נופל לודי א-זידי.

וָדִי א-דַּ’הַבּ ^ב – وادي الذهب. נחל קטן ליד גרש.

וָדִי א-דּוּר – وادي الدور. נחל מצפון לחלחול.

וָדִי א-דּוּרָה – وادي الدورة. נחל איתן בגולן המקבל את וָדִי א-דִּפַיְלָה, עובר בעמק אל-בטיחה ומשתפך לים כנרת על יד אל-מסעדיה.

וָדִי א-דַּחַ’ל – وادي الدخل. נחל העובר בערבה ונופל אל ים המלח בשפתו הדרומית.

וָדִי א-דִּיקִיָּה – وادي الديقيّة. נחל הנופל אל הים על יד ראס א-נאקורה.

וָדִי א-דַּיְר – وادي الدير. נחל ע"י רם אללה מדרום לה.

וָדִי דַיִר בַּלוּט – وادي دير بلّوط. נחל הבא מהר אפרים ונופל אל הירקון. בו עוברת הדרך העתיקה משפלת החוף לשִׁלה. השוה ע' אפק ^א וע' אבן העזר.

וָדִי א-דַּכָּכִּין – - وادي الدكاكين. נחל במדבר יהודה ממזרח לירושלים.

וָדִי א-דִּלְבָּה – وادي الدلبة. נחל מצפון-מערב לרם אללה.

וָדִי א-דָּלִיָה – وادي الدلبة. נחל איתן בגולן המשקה את עמק אל-בטיחה לפני השפכו אל ים כנרת.

וָדִי א-דֻּ’לַיְל – وادي الذليل. נחל הבא ממדבר אל-חַמָץ' ונופל אל נחל יבוק.

וָדִי א-דַּם – وادي الدمّ. נחל קטן הנופל אל ואדי שעיר מצפון-מערב לשכם.

וָדִי דָ’נְה – وادي ذانة. נחל מדרום לבאר שבע. בו סכרים וברכה, דרך רומית וחורבה של בנין.

וָדִי דַעוּק – وادي دعوق. נחל קטן ממערב לתל דותן.

וָדִי א-דִִּפְלָה – وادي الدفلة. נחל בגולן הנכנס לוָדי א־סַּמַךּ.

וָדִי א-דָּרַגָ’ה – وادي الدرجة. נחל במדבר יהודה הנופל אל ים המלח מצפון לעין גדי.

וָדִי דָר גְֻ’רַיְר – وادي دار جرير. נחל קטן מדר‘-מזר’ לבעל חצור בהר אפרים.

וָדִי דַרְדַרָה – وادي دردرة. נחל הבא מעמק עיון ונופל אל הירדן.

וָדִי א-דַּשִׁישׁ – وادي الدشيش גיא ממזרח לקבר רחל בדרך בית לחם אפרתה.

וָדִי אל-הַבּוּר – وادي الهبور. נחל מדרום לחברון.

וָדִי הַיְדָן – وادي هيدان. נחל צדדי של הארנון.

וָדִי אל-הֻמְרָא – وادي الهمراء. נחל איתן הנזון מהמעינות אשר בהר הגלבע.

וָדִי הִנְדִס – هندس. נחל הנכנס לעמק הערבה מצפון לים המלח.

וָדִי אל-הַרִי – وادي الهري. נחל קטן במואב מדרום-מזרח למידבא..

וָדִי אל-הַרָם – وادي الهرام. נחל בבשן ממערב לטרכונא.

וָדִיָה – وادية. חבל-ארץ ממערב לירושלים.

וָדִי אל-וַזִיָה – وادي الوزية. נחל קטן הנופל לנהר נעמין סמוך לעכו.

וָדִי אל־וְָָלָה – وادي الوالة.ראשית הנהר סיל הַיְדָן הנופל אל הארנון. השוה ע' נחליאל.

וָדִי אל-וַעְר – وادي الوعر. נחל קטן מדרום-מזרח לחברון.

וָדִי אל-וֻקַיְר – وادي الوقير. נחל בנגב מדרום-מערב לבאר שבע..

וָדִי אל-וַקְץ – وادي الوقاص. נחל היוצא מהרי הגליל העליון ונופל אל ים סמכו מדרום ליסוד המעלה.

וָדִי אל-וַרְד ^א – وادي الورد. גיא העובר על פני מאלחה ונכנס לואדי בתיר.

וָדִי אל-וַרְד ^ב – وادي الورد. נחל ממערב לוָדי פ’וּכִּין בין בית לחם ובין בית גוברין.

וָדִי וַרָן – وادي ورّان. נחל בדרום הגלעד.

וָדִי אל-וַתַּר – وادي الوتر. נחל בנגב מדרום לבאר שבע.

וָדִי א-זַּהַר – وادي الزهر. נחל קטן הנופל אל ואדי אל-עַרַבּ בגלעד הצפונית.

וָדִי א-זֻּוַיְרָה – وادي الزويرة. נחל הנופל אל ים המלח מצפון להר סדום.

וָדִי זַחַר – وادي زخر. נחל הנופל לירדן ממערב לארבד.

וָדִי א-זִּיָד – وادي الزياد. נחל קטן מדרום־מערב לא-טַּיִבָּה בגלעד הצפונית.

וָדִי א-זַּיְדִי – وادي الزيدي. נחל ארוך הבא מהר חורן ועובר בבשן על פני בצרה ואדרעי. על יד תל א-שִּׁהָבּ הוא מקבל את ואדי אל-עַויְרָתּ ויוצר יחד עם נחלים אחרים את הירמוך.

וָדִי זַיְזוּן – وادي زيزون. נחל הנופל אל נהר א-רֻקָּד בבשן.

וָדִי זַיְמִר – زيمر. נחל ע"י טול כרם, נופל אל נחל אלכסנדר.

וָדִי א-זַיִתּ ^א – وادي الزيت. נחל ממערב לבית חורון עליון.

וָדִי א-זַיִתּ ^ב – وادي الزيت. נחל ממזרח לשכם.

וָדִי א-זַּיְתּוּן – وادي الزيتون. נחל על יד אבו דיס מדרום-מזרח לירושלים.

וָדִי זַמוּר – وادي زمور. נחל מדר‘-מזר’ לשכם.

וָדִי זָמִל – وادي زامل. עמק רחב־ידים ושמם הנמשך מדרום-מזרח לחָ’ן יונס. בו חונה שבט הבדוים א־תַּרְבִּין.

וָדִי זִמְרִי – وادي زمري. נחל קטן מדר‘-מע’ לחסמה. הוא נמשך מגבעת שאול לנחל פרת. בנוגע לשם הנחל השוה דהי"א ח, לו; ט, מב וראה גם ע' בית עזמות.

וָדִי א-זַּעְפַרְן – وادي الزعفران. נחל מצפון-מזרח לחברון.

וָדִי א-זַּעַרָה – وادي الزعرة. נחל היורד מהר חרמון.

וָדִי א-זַּעְתַּר – وادي الزعتر. נחל בדרום הר חורן.

וָדִי א-זַּרְקָא ^א – وادي الزرقا. נחל קטן מצפון לרם אללה.

וָדִי א-זַרְקָא ^ב – وادي الزرقا. נחל קטן מצפון לראס א-נאקורה.

וָדִי זַּרְְקָא – وادي زرقا. נחל בין בית אִלּוּ ובין ח‘. תבנה. ראה ע’ נחלי געש.

וָדִי זַרְקָא מָעִין – وادي زرقا ماعين. נחל גדול במואב הנופל אל ים המלח מצפון לנחל ארנון. מקורו 5 ק“מ מדרום למעון בגובה של 394 מ', ומי מעינות רבים נשפכים לתוכו. קרוב לשפתו הצפונית, כשלשה ק”מ מהים, נמצאים מעיני הרפואה של בערה (חַמָּם א-זַּרְקָא). הוא עשיר מאד בדגים ובשרצים, ארכו 18 ק“מ. לפני שפכו הוא מתרחב מאד ובשטח של קילומטרים מרובעים אחדים לאורך שתי גדותיו גדלים קני סוף ושיחים, עצי ערבה ואשל. בחדשי האביב הוא מכניס לים 2500 ממ”ע מים בשעה. השוה ע' נחליאל.

וָדִי אל-חַבִּיס ^א – وادي الحبيس. נחל מדרום למידבא, נופל אל ודי זרקא מעין.

וָדִי אל-חַבִּיס ^ב – وادي الحبيس. נחל קטן מצפ‘-מע’ לג’בל ג’רמק בגליל.

וָדִי אל-חֻבַּיִשְּׁיָה – وادي الحبيشيّة. נחל הנופל לים התיכון מצפון לצור.

וָדִי אל-חַ’בְּרָה – وادي الخبرة. נחל הנופל אל ים המלח מדרום לעין גדי.

וָדִי חַגַ’יְלָה – وادي حجيلة. גיא הנמשך מדר‘-מזר’ לצוּר בָּהִר.

וָדִי אל-חַגַ’יְר – وادي الحجير. נחל המשתפך אל נהר אל-קסמיה מדרום.

וָדִי אל-חַגַ’ר – وادي الحجر. נחל קטן הנכנס לואדי חלזון.

וָדִי אל-חַדָּד – وادي الحدّاد. נחל איתן בגלעד הצפוני הנכנס לואדי אל-ערב.

וָדִי חַדְרָן – وادي حدران. נחל הנופל מדרום לזכרון יעקב אל נהר א-זרקא.

וָדִי אל-חַוְץ' ^א – وادي الحوض. נחל עמוק ממזר' להר הזיתים. תחלתו בעין אל-חַוְץ', הוא מי עין שמש, וסופו לרגלי מעלה אדֻמים. בו עבר הגבול בין יהודה לבנימין, ובו עובר הכביש מירושלים ליריחו.

וָדִי אל-חַוְץ' ^ב – وادي الحوض. נחל ממערב לשכם.

וָדִי חַוְרָא – وادي حورا. נחל במדבר יהודה מדר‘-מזר’ לחברון. בו מערות וקברי סלעים ובהם חרסים ועצמות.

וָדִי אל-חַוָרָה – وادي الحوارة. נחל הנופל לים המלח בשפתו הצפונית-המזרחית קרוב לשפך הירדן.

וָדִי אל-חַוָרִת' – وادي الحوارث. נחל בשרון הבא ממערב לטול כרם, עובר מדרום לחדרה ומשתפך לים התיכון. בחלקו האחרון הוא איתן⁷⁷, רחבו 5 - 10 מ' ועמקו 3 מ‘. על שם הנחל נקרא השטח הרחב משני צדיו באמצע השרון גם הוא ואדי אל-חוארת’ וכן נקראו הבדוים, שנדדו ממצרים ורעו שם את עדריהם, בשם עַרַבּ אל-חוארת'. לאחר שהקה“ק לישראל קנתה את השטח הזה קבעה ועדת השמות שעל יד הקה”ק שמות עבריים היסטוריים וקראה את השטח בשם עמק חפר ואת הנחל בשם נחל אלכסנדר (בקשר עם כבוש השרון ע"י אלכסנדר ינאי).

וָדִי אל־חַוְתּ – وادي الحوث. נחל קטן מצפ‘-מע’ לקרית יערים.

וָדִי אל-חַזְעַלִי – وادي الحزعلي. נחל בנגב הנכנס להמשכו של ודי א-סבע..

וָדִי אל-חָח – وادي الحاح. נחל קטן בגליל מצפון לג’בל ג’רמק.

וָדִי חַטְרוּרָה – وادي حطرورة. נחל במדבר יהודה הנכנס לים המלח ממול ללשון.

וָדִי חַלַּדְיָּה – وادي حلّديّة. נחל בעמק יזרעאל הנכנס לנחל קישון.

וָדִי חִלְוָס – وادي حلواس. נחל מצפון־מערב לחברון.

וָדִי חַלַזוּן – وادي حلزون. ראה ע' גיא יפתח־אל.

וָדִי אל-חַלִיבּ – وادي الحليب. נחל סמוך לעזה מצפון-מזרח לה.

וָדִי אל-חַ’לִיל – وادي الخليل. נחל גדול היורד מחברון ונכנס על יד באר שבע לואדי א-סבע.

וָדִי חַלַף – وادي حالان. יובל של נהר קדישא בעמק פורה בדרך לטריפולי.

וָדִי חַ’לַף – وادي خلف. נחל מצפון לירושלים.

וָדִי חַ’לַצָה – وادي خلصة. נחל בנגב, מצפ‘-מע’ לחלוצה.

וָדִי חָמוּל – وادي حامول. נחל קטן הנכנס לים התיכון מצפון לראס א-נאקורה. השוה ע' חמון.

וָדִי חַמִיס – وادي حميس. נחל גדול מצפון לרם אללה וסמוך לה.

וָדִי אל-חֻמַיְרָה – وادي الحميرة. נחל מצפ‘-מזר’ לעכו.

וָדִי אל-חַמָּם ^א – وادي الحمّام. נחל בעבר הירדן מזרחה הנכנס לוָדִי עַמָּן.

וָדִי אל-חַמָּם ^ב – وادي الحمّام. נחל קטן, 15 ק"מ מדר‘-מע’ לארבד (ארבאל) שבעבר הירדן. הוא נכנס לואדי אל-ערב.

וָדִי אל-חַמָם – - وادي الحمام. נחל איתן בגליל התחתון העובר בבקעת ארבל ומשתפך לים כנרת. במהלכו הוא מקבל מים רבים ממעינות שונים ומשקה את פרדסי המושבה מגדל. בנחל זה נמצאות מערות נפלאות הדומות למבצרים חזקים (ראה על אודותן בע' ארבאל), ובגדתו המערבית, 8 ק"מ מדר‘-מע’ לטבריה, ישנם עקבות של ישוב בתקופה הרומית.

וָדִי אל-חַמְץ' – وادي الحمض. נחל איתן קטן המריק לתוך ים חולה את מי הבצות אשר ממזרח לו.

וָדִי אל-חֻמְר – وادي الحمر. נחל הבא מהרי שומרון, עובר בערבות הירדן ונכנס לוָדִי פַצָאִל מצפון ליריחו.

וָדִי אל-חַמְרָא – وادي الحمراء. נחל מדרום לבית שאן המשתפך לירדן.

וָדִי אל-חַמְרָנִיָה – وادي الحمرانية. נחל הנכנס לים התיכון מצפון לצור.

וָדִי אל-חָ’ן – وادي الخان. נחל מדר‘-מע’ לחברון.

וָדִי חִנְדָג' – وادي حنداج. נחל היוצא מהרי הגליל העליון ונכנס לים סמכו סמוך ליסוד המעלה.

וָדִי אל-חַנוּ – وادي الحنو. נחל קטן מצפון לזכרון יעקב.

וָדִי חַ’נָזִיר (חָ’ן א-זִּיר) – وادي خنازير (خان الزير). נחל הבא מהר שעיר ונכנס לע’ור אל-פ’יפ’ה מדרום לים המלח.

וָדִי חַנִין (חֻנַיְן) – وادي حنين. כפר ערבי על יד המושבה העברית נס ציונה (200 תו' מוסלמים).

וָדִי אל-חַסָא – وادي الحسى. ראה ע' נחל זרד.

וָדִי חִסְבָּן – وادي حسبان. נחל בעבה“י מזרחה העובר ע”פ חשבון ומשתפך לים המלח.

וָדִי אל-חַסִי – وادي الحسي. נחל גדול בשפלה הבא מתל אל-חסי ומשתפך לים התיכון מצפון לעזה. במרחק 1 ק"מ מהים הוא נעשה איתן. על יד שפכו נמצאת החורבה אל־אַשְׁרַף, שמזהים אותה עם עיר החוף μαιουμᾶς של אשקלון.(Maiuma Ascalonis)

וָדִי אל-חָפִי – وادي الحافي. נחל קטן מצפ‘-מזר’ לגבעת שאול.

וָדִי אל-חַפִיר – وادي الحفير. נחל בנגב העובר ע“פ תחנת משטרת הגבול אל-עַוְגָ’א הנקראת ע”ש הנחל חפיר אל-עוג’א.

וָדִי אל-חַפָץ – وادي الحفاص. נחל הנכנס לים המלח מדרום למצדה.

וָדִי חֻצַ’יְרָה (אל-אִחִצַ’יְרָה) – وادي حضيرة (الاحضيرة). נחל בשרון העובר ע"פ המושבה חדרה. בחלקו האחרון הוא נקרא נהר אל-מִפְגַ’ר ומשתפך לים התיכון. משיח' חִלו ואילך הוא איתן ורחבו מגיע ל- 10 – 11 מ'.

וָדִי חַצָצָה – وادي حصاصة. נחל מדרום-מזרח לבית לחם היורד לים המלח. בו עולה הדרך מעין גדי לבית לחם. השוה ע' חצצון תמר וע' מעלה הציץ.

וָדִי אל-חִרָה – وادي الحرّة. נחל קטן מדרום לבית שאן.

וָדִי אל-חַ’רוּבּ – وادي الخروب. נחל מצפ‘-מזר’ ללוד.

וָדִי חַ’רַיְטוֹן – وادي خريطون. נחל במדבר יהודה מדרום להר הרודיון. בו נמצאות מערות פרי-היסטוריות ובהן כלי צור וברונזה. במערת אֻם קַטַפָה נמצאים שרידים רבים של ישוב בתקופה הפליאוליתית⁷⁸ ובמערה אֻם קַלְעָה עקבות של ישוב מהתקופה המיסלותית עד תקופת הברונזה התיכונה⁷⁹. בימי הבינים היו נזירים רבים גרים בתאים ובמערות החצובים בסלעי הנחל.

וָדִי חֻ’רַיְשָׁה – خريشة. נחל אכזב בנגב מדר‘-מזר’ לקדש ברנע.

וָדִי אל־חַרָמִיָּה – الحراميّة. גיא מצפון לבית-אל, שבו עוברת דרך המלך מירושלים לשכם. בזמן שעוד טרם היה סדר בארץ היה המעבר בין ההרים מסוכן מפני השודדים, שארבו כאן לעוברי אורח והיו מתנפלים עליהם.

וָדִי אל-חַרָר – وادي الحرّار. נחל קטן בערבות יריחו המשתפך לירדן מדרום לגשר אלנבי. במרחק 1¹/₂ ק"מ משפכו הוא נעשה איתן. על גדותיו גדלים שיחים ועצי ערבה ואשל. מימיו מלוחים במקצת.

וָדִי אל-חַ’שַׁבּ – وادي الخشب. נחל בגליל מצפון לבקעת בית נטופה.

וָדִי אל-חַ’שַׁבָּה – وادي الخشبة. נחל היורד מהר חרמון ומשתפך לנהר באניאס.

וָדִי אל-חַ’שְׁנָה – وادي الخشنة. נחל מדרום לבית שאן.

וָדִי אל-חָתּ – وادي الحات. נחל קטן בהרי יהודה מצפון לקרית יערים.

וָדִי חַתִ’ירָה – وادي حثيرة. עמק בנגב מדרום מערב לכֻּרְנֻבּ.

וָדִי טָבָּא – وادي طابا. עמק בנגב, 10 ק"מ מדר‘-מע’ למרשרש. בו שכבות נחושת סמוך לביר טבא, במקום שהיו בימי קדם מכרות נחושת. בבִּיר טבא על יד עין טָבָּא נמצאת היום תחנה של משטרת הגבול.

וָדִי א-טַּבָּן – وادي الطبان. נחל במדבר יהודה מדר‘-מזר’ לחברון.

וָדִי א-טַּבַּרַיָּה – وادي الطبريّة. נחל קטן בשפלת עכו, הוא ראשיתו של נהר נעמין.

וָדִי א-טַּוָחִין ^א – وادي الطواحين. נחל עמוק ועשיר במים ממערב לצפת. אליו מתכנסים מי מעיינות רבים שבהר צפת ובג’בל ג’רמק. בתחלתו הוא נקרא וָדִי לַיְמוּן ובסופו וָדִי אל-עַמוּד, שבו נמצאת מערה פריהיסטורית גדולה. הוא משקה במימיו את שדות שפלת גנוסר ומשתפך לים כנרת. יש בו טחנות קמח המונעות מזרם המים. מספר יושבי הנחל 100 מוסלמים.

וָדִי א-טַּוָחִין ^ב – وادي الطواحين. נחל מדר‘-מז’ לארטאס. בו עוברת תעלת המים ממעינות וָדי ערוּב לברכות שלמה.

וָדִי א-טַּוָחִין ^ג – وادي الطواحين. נחל בגלעד העובר על פני גרש ונכנס לנחל יבוק.

וָדִי א-טֻּוִי – وادي الطوي. נחל מדרום לקיר מואב.

וָדִי א-טּוּר – وادي الطوز ⁸⁰. נחל מצפ‘-מזר’ להר הזיתים.

וָדִי א-טָחוּנָה – وادي الطاحونة. נחל במדבר יהודה מדר‘-מזר’ לבית לחם. במערותיו נמצאים סמנים של תרבות האדם הפריהיסטורי (“התרבות הטחונית”) מתחלת התקופה הניאוליתית (האלף החמשי לפסה"נ)⁸¹. יש בו סכר ואמת-מים.

וָדִי א-טַּחַנָתּ – وادي الطحنات. נחל בשפלה העובר ע"פ יבנה ונכנס לנהר רובין.

וְדִי א-טַּיִבָּה ^א – وادي الطيّبة. נחל בגלעד העובר על פני א-טיבה ומשתפך לואדי אל-ערב. במרחק 8 ק"מ משפכו הוא נעשה איתן.

וָדִי א-טַּיִבָּה ^ב – وادي الطيّبة. נחל בשפלת עכו, ראשיתו של נהר נעמין.

וָדִי טַיְקַתּ אל-אַמִירִין – وادي طيقة الاميرين. נחל בנגב מדר‘-מזר’ לעסלוג'.

וָדִי א-טַּפָ’ה – وادي الطفّة. נחל בגליל התחתון העובר ע"פ ראס כרומאן ונכנס עם וָדי א-רבצ’יה לים כנרת.

וָדִי טַקיָה – وادي طقية. ראה ע' מתקה.

וָדִי א-טַַּרְפָ’ִוְיָה – وادي الطرفاوية. נחל במואב מצפ‘-מע’ לקטראני.

וָדִי יָבִּס – وادي يابس. נחל איתן גדול הבא מהרי גלעד הצפוניים ומשתפך לירדן. בשמו נשתמר שם העיר יבש גלעד. ארכו 27 ק“מ. הוא נעשה איתן בגובה של 748 מ' מעפה”י, ושפכו נמצא 290 מ' מתחת לפה"י, לכן אשדו הוא 98 מ' על כל 1000 מ'. כשהוא יורד באשדות לעמק הירדן מניעים מימיו טחנות קמח.

וָדִי אל-יַהוּדִיָּה – وادي اليهوديّة. נחל בגלעד הצפונית המשתפך לירדן מול בית שאן.

וָדִי יַחְפ’וּפָה – وادي يحفوفة. נחל המחבר בבקעת הלבנון את נהר ליטאני עם נהר ברדא.

וָדִי יָסוּף – وادي ياسوف. נחל מדרום לשכם, השוה ע' ישוב.

וָדִי יָצוּל – وادي ياصول. גיא צדדי של נחל קדרון מדר‘-מזר’ לירושלים. בגיא זה נתגלו מערות-קברים יהודיות ובהן גלוסקמאות עם כתובות עבריות ויוניות⁸². השוה ע' אצל.

וָדִי אל-יִתְּם – وادي اليتم. בקעה עמוקה מצפון לעקבה היורדת צפונה בעמק הערבה. בה עוברת הדרך ההולכת מים אילת דרך הערבה צפונה. הנחל יורד מהרי א־שָּׁרָא מגובה 1500 מ', ובחורף מימיו מציפים את הערבה⁸³.

וָדִי אל-כּוּבּ – وادي الكوب. גיא קטן על יד ג’לג’ליה בדרך ירושלם–שכם.

וָדִי כּוּרָה – وادي كورة. נחל איתן היורד מהמורד הצפוני של הר ג’רמק. הוא נקרא במהלכו התחתון בשם וָדִי שַׁמַע ומשתפך לים התיכון.

וָדִי כַּלָא – وادي كلا. נחל קטן בשפלה מצפון-מזרח לעזה.

וָדִי כַּעְבָּנָה – وادي كعبانة. עמק בשרון ממערב לטול כרם.

וָדִי אל-כַּפְר – وادي الكفر.נחל בגלעד הצפונית הנכנס לואדי אל-ערב.

וָדִי אל-כַּפְרַיְן – وادي الكفرين. נחל גדול העובר בערבות מואב ומשתפך לירדן קרוב לשפכו לים המלח.

וָדִי כַּפְרַנְגִ’י – وادي كفر نجي. נחל בגלעד המשתפך לירדן. מקורו נמצא בגובה 875 מ' מעפה“י. הוא עובר על פני עַגְ’לוּן, מקבל מים רבים ממעינות ההרים החופרים בו אפיק עמוק. ארכו 30 ק”מ ואשדו 39 לאלף..

וָדִי אל-כַּרַךּ – وادي الكرك. נחל העובר על פני ההר, שעליו יושבת קיר מואב, ונופל לירדן מדרום ללשון.

וָדִי כַּרְמִיתּ – وادي كرميت. נחל קטן מצפון לראס א-נאקורה.

וָדִי כַּרְכַּרָה – وادي كركرة. נחל הנופל לים התיכון מדרום לראס א-נאקורה.

וָדִי כֻּתַּיִן – وادي كتين. נחל קטן מצפון-מזרח לא־סַּלְט.

וָדִי לִגָ’א – وادي لجاء. נחל אכזב בחצי-האי סיני, שבו נמצאות כתובות ארמיות-סינאיות⁸⁴.

וָדִי לָגּ’וּן – وادي لجّون. נחל הבא מהרי שומרון, עובר בין תענך ובין מגדו ונופל לתוך נחל קישון. השוה ע' קין.

וָדִי לִדּ – وادي لدّ. נחל הבא ממערב לרם אללה ונופל לוָדי מצרארה באדמת פתח תקוה.

וָדִי לִוָא – وادي لواء. נחל היורד מהרי חורן ונופל לאגמי דמשק.

וָדִי א-לּוּזָה – وادي اللوزة. הוא הגיא מדרום לארטאס, שבו נמצאות ברכות שלמה.

וָדִי א-לּוּזִיָה – وادي اللوزية. גיא ממזרח לצפת

וָדִי לּוּחִיָן – وادي لوحيان. נחל אכזב בחצי-האי סיני, שבו נמצאות כתובות ארמיות סיניות⁸⁵.

וָדִי א-לַּחָם ^א – وادي اللحّام. נחל ממזרח להר הזיתים.

וָדִי א-לַּחָם ^ב – وادي اللحّام. נחל ממזרח לפתח תקוה.

וָדִי לַעְבַּן (לַעְבָּנִי) – وادي لعبن (لعباني). נחל באדום העובר על פני המקדש הנבטי א־תַּנּוּר מדרום לנחל זרד. לאורך נחל זה נמשכת הדרך הרומית מים אילת צפונה⁸⁶.

וָדִי אל-מָא – وادي الماء. נחל בגליל העליון סמוך לתבנין.

וָדִי מֻבַּעַ’ךְ – وادي مبغك. נחל אכזב במדבר יהודה הנופל לים המלח מול הלשון.

וָדִי אל-מַג’וּנָה – وادي المجونة. נחל קטן הנופל לים התיכון מצפון לעכו.

וָדִי אל-מַגְ’מַע – وادي المجمع. נחל בשפלה ממזרח לאשדוד הנופל לנהר סכריר.

וָדִי אל-מַדְבַּשׁ – وادي المدبش. נחל מצפון לעין סיניא, בו עוברת הדרך מירושלים לשכם.

וָדִי מֻדַוַּרָה – وادي مدوّرة. נחל במדבר יהודה ממזרח לירושלים. ראה ע' הגלגל ^ב.

וָדִי אל-מָדִי – وادي المادي. יובל של וָדִי א-שַּׁרָר העובר ממזרח להר תבור.

וָדִי אל-מְדִינָה – وادي المدينة. נחל קטן ממערב למכמש.

וָדִי אל-מְדַיְקָה – وادي المديقة. נחל במואב העובר ע"פ אל-קטראני,

וָדִי אל-מַדָּן – وادي المدان. יובל של הירמוך בגבול הגלעד והבשן.

לוח ו 1: וָדִי אל-מַנַעִיָּה. פי הנחל מצד צפון-מזרח

לוח ו' 2: מעבר מגידו הוא וָדִי עָרָה, בו עוברת הדרך לעמק יזרעאל

לוח ז' 1: וָדִי קִלְתְ. בסלעי מעלה-הנחל בנוי כקן נשרים המנזר מר אליאס

לוח ז' 2: ח'. אֻם בּרג' שובך יונים בוָדִי אֻם בּרג'

וָדִי אל-מַוְגִ’בּ – وادي الموجب. ראה ע' נחל ארנון.

וָדִי אל-מֻוַיְלִח – وادي المويلح. נחל בנגב מצפ‘-מע’ לבאר שבע.

וָדִי אל-מֻוַיְלִי – وادي الموبلي. נחל בעמק יזרעאל מצפ‘-מע’ לגבעת המורה.

וָדִי אל-מֻוַיְתְּי – وادي المويتي. נחל קטן בעמק יזרעאל בין מרחביה לתל עדשים.

וָדִי מוּסָה – وادي موسى. ראה ע' פטרה.

וָדִי אל-מֻזַיְלְקָה – وادي المزيلقة. נחל בנגב על יד מעלה עקרבים.

וָדִי אל-מַחְבּוּס – وادي المحبوس. נחל בהרי יהודה מצפון לביתוניה.

וָדִי מֻחַוָּתּ – وادي محوّات. נחל במדבר יהודה הנכנס לים המלח מדרום למצדה.

וָדִי אל-מֻחַזַּקָה – وادي المحزّقة. נחל מצפון לבית שאן. בו חורבות וחומות של ישוב קדום.

וָדִי אל-מֻחַ’יְצִן ^א – وادي المخيضن. יובל של נחל קטרה בשפלה.

וָדִי אל-מֻחַ’יְצִן ^ב – وادي المخيضن. נחל קטן מצפ‘-מזר’ לרם אללה. בו עולה הדרך מיריחו להעי ולבית-אל.

וָדִי אל-מֻחַ’יְרִץ – وادي المخيرص. יובל קטן של נחל ארנון, שמקורו במרחק 20 ק"מ ממזרח לקיר מואב.

וָדִי מִחְנָה – وادي محنة. יובל קטן של הירדן היורד מהר גלעד.

וָדִי מַחְרָץ – وادي محراص. נחל במדבר יהודה הנופל לים המלח מצפון למצדה.

וָדִי אל-מֻטַבָּה – وادي المطبّة. נחל מצפון לקַצְר מֻשַׁתָּא בגבול מואב והמדבר.

וָדִי אל-מַטָבִּן – وادي ابمطابن. נחל בכרמל במרחק 7 ק"מ מדרום לדאלית אל-כרמל. בו מערה וגלי אבנים ובמעלהו המזרחי בניני-אבן בלי מלט.

וָדִי אל-מֻטַיָּה – وادي المطيّة. נחל מדרום לקַצְר מֻשַׁתָּא בגבול מואב והמדבר.

וָדִי אל-מַטְלוּק – وادي المطالوق. גיא על יד המושבה הר-טוב הנכנס לנחל שורק על יד תחנת מסלת הברזל.

וָדִי אל-מֻטָרִדָה – وادي المطاردة. נחל במדבר יהודה בין חברון לים המלח.

וָדִי מִידָן – وادي ميدان. נחל הבא מדר‘-מע’ לא־סַּלְט ומשתפך לים המלח.

וָדִי אל-מַיְס – وادي الميس: גיא מצפון לגבע בנימין.

וָדִי מַיְרוּן – وادي ميرون. נחל איתן סמוך למירון בגליל העליון. במעלותיו נמצאים מערות וקברי-סלעים. ראה ע' מי מרום.

וָדִי אל-מִכְּטַלָה – وادي المكطلة. נחל היורד מהכרמל לבצה שמדרום לעתלית.

וָדִי אל-מֻכַּלִךּ – وادي المكلك. נחל במדבר יהודה על יד נַבִּי מוּסָה.

וָדִי אל-מַכַּנַּּע – وادي المكنّع. נחל בשפלה מדר‘-מזר’ לגדרה. השוה עי מכנה.

וָדִי אל-מָלִח ^א – وادي المالح. יובל של וָדִי חֻצַ’יְרָה בשרון.

וָדִי אל-מָלִח ^ב – وادي المالح. נחל איתן הבא מהרי שומרון מצפון לשכם ומשתפך לירדן. מימיו מלוחים במקצת.

וָדִי אל-מִלְח ^א – وادي الملح. עמק ארוך הנכנס ממזרח לעמק באר שבע..

וָדִי אל-מִלְח ^ב – وادي الملح. יובל של נחל קישון. הוא הנחל אשר על פני יקנעם, שהיה בגבול המערבי של זבולון (יהו' יט, יא). הוא בא מהכרמל ונכנס לנחל קישון סמוך לתל א־שַּׁמָם. בו עוברת הדרך מחוף הים לעמק יזרעאל על פני יקנעם. נחל זה הוא הגבול הטבעי בין רכסי הר הכרמל ובין חבל ההרים בלאד א-רוחה.

וָדִי אל-מָלָחָה ^א – وادي الملاحة. נחל איתן היורד מהרי שומרון לירדן, שלתוכו הוא מריק את מי המעינות המלוחים שבעמק הירדן. ארכו 12 ק"מ.

וָדִי אל-מָלָחָה ^ב – وادي الملاحة. נחל היורד מהרי נפתלי לים סמכו.

וָדִי אל-מֻלַיְחָה – وادي المليحة. נחל בין עזה לחברון.

וָדִי אל-מַלִך ^א – وادي الملك. נחל היוצא מבקעת בית נטופה ונכנס לנחל קישון. השוה ע' גיא יפתח-אל.

וָדִי אל-מַלִך ^ב – وادي الملك. נחל איתן הבא מהרי שומרון ומשתפך בשם וָדִי א-שַּׁרָר אל הירדן מדרום לשפך נחל יבש. אורך מרוץ המים בנחל זה הוא 11 ק"מ.

וָדִי אל-מַלָכָּה – وادي الملاكة. נחל בהרי יהודה הנכנס לנחל שורק.

וָדִי אל-מַלָקָה – وادي الملاقة. נחל קטן על יד מודיעין.

וָדִי אל-מַלָּקִי ^א – وادي الملّاقي. נחל במדבר יהודה מדר‘-מזר’ לחברון.

וָדִי אל-מַלָּקִי ^ב – وادي الملّاقي. נחל מצפון לג’פטליק שכם.

וָדִי אל-מַנָח – وادي المناح. נחל בשפלה מצפון לדַנַ’ַבְּה הנמשך לנהר רובין. השוה ע' מנחת.

וָדִי מַנָעִיָה (מַנַעִיָּה) – وادي مناعية (منعيّة). עמק מדרום לבאר שבע. בו מכרות נחושת וכורי התוך רבים מימי שלמה המלך ומתקופת מלכי יהודה, ביניהם ערמות של פסולת וחורבות של בתים⁸⁷.

וָדִי אל-מַנִיעָה – ا وادي لمنيعة. נחל עמוק הבא מחצי האי סיני ונכנס לסַבְּחַ’תּ טָבָּה בעמק הערבה, 23 ק"מ מצפון לעקבה.

וָדִי אל-מַנְקַע – وادي المنقع. נחל במדבר יהודה מדרום להר הרודיון.

וָדִי אל-מֻסְטַרָה – وادي المسطرة. נחל היורד מהר סרטבא לירדן.

וָדִי מַסִּין – وادي مسّين. נחל מצפון־מערב לסבסטיה הנכנס בשרון לנהר אל-מפג’ר.

וָדִי אל-מַסְכָּה – وادي المسكة. נחל בגליל הנכנס לוָדי אל-קַרְן בגבול המדיני הצפוני של הארץ.

וָדִי אל-מַסְעוּד – وادي المسعود. יובל של הירמוך הבא מהגולן.

וָדִי מַעִין – وادي معين. נחל בשפלה מדרום לעזה.

וָדִי מֻעַלַּק – وادي معلّق. נחל מדרום־מזרח לבית לחם.

וָדִי אל-מֻעַלַּקָה – وادي المعلّقة. נחל בנגב הנכנס לוָדי א-סַּבַּע.

וָדִי אל-מֻעַ’נִּיָּּה – وادي المغنّيّة. נחל היורד מהר חרמון ונכנס לנהר סַבִּירָנִי העובר בנאות דמשק.

וָדִי מַעַצִידִי – وادي معصيدي. נחל בכרמל במרחק 3 ק"מ מדר‘-מע’ לעין עַ’זָל. בו מערות, קברי-סלעים וגתות.

וָדִי אל-מֻעָ’רָה – وادي المغارة. נחל בכרמל במרחק 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לעתלית. בו שלש מערות גדולות: מַעָ’רַתּ א-סֻּע’וּל, מַעָ’רַת א-טַּבּוּן וּמַעָ’רַת אל-וָד. בשנים 1928– 1934 חפרו במערות אלו ובדקו אותן ומצאו בהן שלדים של האדם הקדמון ושרידים של תרבות מפותחת מהתקופה המיסוליתית. במע’רת אל-וָדְ, היא הגדולה ביותר, גלו את השכבות האלה: 1. ברונזה ומאוחר יותר, 2. מיסוליתית, 3 – 5 פליאוליתיות, 6. מוסטֶרית (עד 30,000 שנה)⁸⁸.

וָדִי מַעְצַר – وادي معصر. נחל מדר‘-מע’ לשכם.

וָדִי מַצִנִע – وادي مصانع. נחל במרחק 4–5 ק"מ מירושלים בדרך לנבי סמויל. בו קברי- סלעים וגתות.

וָדִי אל-מַצַ’ר – وادي المصرّ. נחל מדרום לביתתר.

וָדִי אל-מֻצְרָרָה – وادي المصرارة. נחל גדול הבא מהר אפרים, עובר באדמת פתח תקוה ונכנס לירקון סמוך לתל ג’רישה. הוא מושך מים לאורך 5 ק"מ.

וָדִי מַקְטַע אל-גֻ’ץ – وادي مقطع الجص. נחל העובר במדבר יהודה ונופל אל ים המלח מצפון לעין גדי.

וָדִי מִקְרַח – وادي مقرح. עמק ארוך בנגב, מדרום-מזרח לעַסְלוג'.

וָדִי אל-מַרְג' – وادي المرج. נחל מצפון-מערב לחברון.

וָדִי אל-מֻרָה – وادي المرّة. נחל העובר בנגב ונופל אל ואדי אל-פִ’קרה.

וָדִי אל-מָרוּד – وادي المارود. נחל בהרי ירושלים מדרום־מערב לבית דֻקּוּ.

וָדִי מַרְטַבָּה – وادي مرطبة. הוא המשך ואדי א-סבע.

וָדִי מַרְסִיעָה – وادي مرصيعة. גיא מדרום לברכות שלמה.

וָדִי אל-מַרָשׁ – وادي المراش. נחל הנופל מצפ‘-מזר’ לשכם אל נחל כרית.

וָדִי אל-מֻשַׁבָּה – وادي المشبّة. נחל במואב הנכנס בשם וָדִי עַנַזָה לים המלח בחופו הצפוני-המזרחי.

וָדִי אל-מַשׁוּק – وادي المشوق. יובל קטן של נהר מפשוּח מצפון-מזרח לו.

וָדִי מֻשַׁיְוִשׁ – وادي مشيوش. נחל הנופל אל ים התיכון מצפון לראס א-נאקורה.

וָדִי אל-מֻשַׁיְרִפְה – وادي المشيرفة. נחל הנופל אל ים סמכו בשפתו הדרומית.

וָדִי אל-מֻשַׁיִּשׁ – وادي المشيّش. נחל בקצה ארץ מואב בדרך העולה מן המדבר מדרום-מזרח.

וָדִי אל-מַשָׁש ^א – وادي المشاش. נחל במדבר יהודה הנופל אל ים המלח.

וָדִי אל-מַשָׁש ^ב – وادي المشاش. נחל מדרום לבאר שבע.

וָדִי א-נַּבְּק – وادي النبق. נחל מדרום לעתלית.

וָדִי א-נַּגִ’יל – وادي النجيل. נחל הנופל אל נחל שורק על יד בית שמש.

וָדִי א-נֻּוַיְעִמָה – وادي النويعمة. נחל העובר בערבות יריחו על פני חורבות דוּךְ ונופל אל הירדן.

וָדִי א-נּוּקָא – وادي النوقا. נחל קטן ממערב לעמק חולה.

וָדִי נֻחְ’בַּר – وادي نخبر. נחל במדבר יהודה העובר לאורך הר סדום ממערב ונכנס לים המלח מצפון להר.

וָדִי א-נֻּחַיְלָה – وادي النحيلة. נחל היוצא מאצל ענתות ונופל אל נחל פרת.

וָדִי א-נַּחְלָה – وادي النحلة. גיא על יד ארטאס מדרום-מזרח.

וָדִי נַטּוּף – وادي نطّوف. נחל בהרי יהודה הנופל אל ואדי לִדּ מצפון ללוד. בנחל זה נתגלו שלדים של בני הגזע הניאנדרטלי ושרידי תרבות מיסוליתית (של האבן התיכונה) מפותחה. על שם הואדי נקראת התרבות שנתגלתה בו תרבות נטופית (Natufian)⁸⁹.

וָדִי נָטָרָה – وادي نطارة. נחל מדר‘-מזר’ לצור.

וָדִי נַכַּשָׁה – وادي نكشة. גיא קטן על יד מוצא.

וָדִי נֻמַיְרָה – وادي نميرة. נחל במואב המשתפך לים המלח. ראה ע' מי נמרים, והשוה גם סיל א-נמירה.

וָדִי א-נִּמְר – وادي النمر. נחל ממזרח לחזמא במדבר יהודה.

וָדִי נִמְרָה – وادي نمرة. נחל קטן בצפון הרי חורן.

וָדִי נִמְרִין – وادي نمرين. נחל איתן העובר בערבות מואב מול יריחו ונופל אל הירדן סמוך לגשר אלנבי. העמק שבו עובר הנחל הוא ערבות מואב. היום ע’וֹֹר נמרין, הוא השטח הפורה ביותר בעמק הירדן המושקה מימי הנחל. השוה ע' בית נמרה.

וָדִי נָעוּר – وادي ناعور. נחל קטן מדרום לא-סלט, 15 ק"מ מדר‘-מע’ לרבת בני עמון.

וָדִי נַעָס – وادي نعاس. נחל בין עזה ובין חברון.

וָדִי א-נֻּצְף – وادي النصف. נחל הנופל אל נחל עין גנים בקצה עמק יזרעאל.

וָדִי א-נַּצְרָה – وادي النصرة. נחל קטן העובר ממזרח ליפו ונופל אל הירקון.

וָדִי נֻקוּר א-דִּ’יבּ – وادي نقور الذيب. נחל קטן הנופל אל ואדי אל-מלאחה מצפון ליריחו.

וָדִי א-נָּר ^א – وادي النار. ראה ע' נחל קדרון.

וָדִי א-נָּר ^ב – وادي النار. נחל מדרום לעזה הנכנס לנחל בּשור.

וָדִי א-סַבָּה – وادي السبة. נחל קטן במדבר יהודה הנופל לים המלח ליד מצדה.

וָדִי א-סַּבַּע – وادي السبع. נחל בנגב העובר בעמק באר שבע ונכנס לוָדִי א-שַּׁרִיעָה.

וָדִי א-סִּדּ – وادي السدّ. יובל של וָדי א-סַּבַּע.

וָדִי א-סֻּדַיְר – وادي السدير. נחל קטן במדבר יהודה הנופל לים המלח על יד עין גדי.

וָדִי א-סִּדְר ^א – وادي السدر. גיא ממזרח לירושלים מעבר להר הזיתים. בו עוברת הדרך ליריחו.

וָדִי א-סִּדְר ^ב – وادي السدر. נחל קטן המשתפך לירדן ממזרח.

וָדִי א-סִּדְר ^ג – وادي السدر. נחל קטן מצפון לעין חרוד.

וָדִי סַהְוָה – وادي سهوة. נחל בהרי חורן.

וָדִי סֻוַיְלִם – وادي سويلم. נחל מדר‘-מע’ לחברון.

וָדִי א-סּוּקּיָה – وادي السوقية. נחל במדבר יהודה ממזרח לחברון.

וָדִי א-סִּיחָנִיָה – وادي السيحانية. נחל קטן מדר‘-מזר’ לחברון.

וָדִי א-סִּיָל – وادي السيال. נחל הבא מהרי חברון ונכנס לים המלח מצפון למצדה.

וָדִי סַיְלוּן – وادي سيلون. נחל בהר אפרים על יד חורבת שילה.

וָדִי א-סִּיק – وادي السيق. נחל מדרום־מזרח לבאר שבע, בו שרידים של מצודה (רומית?).

וָדִי א-סִּכָּה – وادي السكّة. נחל העובר על פני ביתתר ונכנס לנחל שורק. בו עובר קו מסה"ב ירושלים – יפו.

וָדִי א-סַּלְהַבּ – وادي السلهب. נחל העובר בעמק עַרָבָּה מדר‘-מע’ לג’נין.

וָדִי א-סִּלוּקִיָה – وادي السلوقية. נחל מצפון מערב לעמק חולה.

וָדִי א-סֻּלְטָנִי – وادي السلطاني. נחל ארוך בין קיר מואב לבין המסלה החג’אזית. בו עוברת הדרך הגדולה ההולכת למדבר.

וָדִי א-סַּלִיחָה – وادي السليحة. נחל בעבה"י מזרחה, מצפ‘-מזר’ לא-סַּלְט.

וָדִי סֻלַיְמָן – وادي سليمان. גיא מצפון-מזרח ללוד.

וָדִי סַלָמָה – وادي سلامة. ראה ע' יורדת הצלמון.

וָדִי סַלְמָן ^א – وادي سلمان. נחל הנמשך מבית חורון לגזר.

וָדִי סַלְמָן ^ב – وادي سلمان. נחל מדרום לבית שאן המשתפך לירדן.

וָדִי סַלְמָן ^ג – وادي سلمان. לפנים יובל קטן של נחל קישון סמוך לחיפה. בזמן החדש יבשו אותו היהודים בעלי הקרקע, שבה עבר.

וָדִי א-סַּלִיק – وادي السليق. יובל של נהר מפשוּח מצפון-מזרח לו.

וָדִי סַלַע – وادي سلع. נחל אכזב בחצי האי סיני, בו נתגלו כתובות ארמיות-סינאיות⁹⁰.

וָדִי א-סִּלְקָה – وادي السلقة. נחל חופי המשתפך לים התיכון מדרום לוָדִי ע’זָּה.

וָדִי א-סַּמְט – وادي السمط. נחל מדרום לבית נתיף. בו מובילה דרך מהרי ירושלים לשפלה. יש סוברים, שהוא עמק האלה⁹¹.

וָדִי סָמִיָה – وادي سامية. נחל מצפון לרם אללה.

וָדִי א-סַּמַךִ ^א – وادي السمك. נחל איתן הבא מסביבות ח’ספ’ין בגולן ומשתפך לים כנרת על יד כֻּרְסִי. ארכו 20 ק"מ.

וָדִי א-סַּמַךּ ^ב – وادي السمك. נחל קטן ממזרח לעכו.

וָדִי סֻמְסֻם – وادي سمسم. ראשיתו של וָדִי אל-חַסְי שבשפלה.

וָדִי סַמָּעִיָה – وادي سمّاعية. נחל הנכנס לים התיכון מדרום לצור.

וָדִי אּ-סִּנַּיְן – وادي السنّين. נחל במדבר יהודה מצפ‘-מע’ למצדה.

וָדִי א-סִּנָם – وادي السنام. נחל מדרום לחזמא, מצפ‘-מזר’ לירושלים.

וָדִי א-סַּעַד – وادي السعد. נחל קטן ממערב לרם אללה.

וָדִי סֻעַיְבּ – وادي سعيب. יובל של נהר נעמין העובר ע"פ ערב וסכנין בגליל התחתון.

וָדִי סַעִידָה – وادي سعيدة. ראשיתו של נחל ארנון.

וָדִי סַעִיר – وادي سعير. נחל בהרי יהודה הנמשך מחלחול מזרחה ועובר ע"פ הכפר ציעור (צעיר).

וָדִי סַעְתַּר – وادي سعتر. נחל בדרום הבשן.

וָדִי א-סֻּקוּק – وادي السقوق. יובל של נהר מפשוּח.

וָדִי א-סִּקְלָבּ – وادي سقلاب. נחל גדול בגלעד הצפונית, העובר על פני א-טַּיִבָּה ומשתפך לירדן מול בית שאן.

וָדִי סְקָקָה – وادي سقاقة. נחל קטן בצפון הבשן.

וָדִי סַקָרָה – وادي سقارة. נחל במואב המשתפך לים המלח בשפתו המזרחית, מצפון לצרת השחר.

וָדִי א-סִּר – وادي السرّ. נחל בנגב מדר‘-מזר’ לבאר שבע.

וָדִי סִרְחָן – وادي سرحان. בקעה ארוכה בקצה עבה“י מזרחה, שבה עוברת דרך החוגגים למכה. הבקעה נמשכת באורך של 320 ק”מ וברוחב של 30 ק"מ בין אל-אזרק בצפון-מזרח עבר הירדן ובין אל-ג’וף בצפונו של מרכז ערב. בו עברו מהזמנים הקדומים ביותר דרכי המסחר בין עבר הירדן וסוריה מצד אחד לבין ערב מצד שני. בעמק זה נמצאים חורבות של בנינים גדולים מהתקופות הנבטית, הרומית, הביזנטית והערבית של ימי הביניים, ברכות-מים החצובות בסלעים, בורות ומעינות⁹². הבקעה נכללת היום ברובה בשטח ערב סעודיה.

וָדִי סַרְטַבָּא – وادي سرطبا. נחל קטן בגליל העליון ממערב לג’בל ג’רמק,

וָדִי סַרִיס – وادي سريس. גיא על יד הכפר סריס מצפ‘-מע’ לירושלים.

וָדִי א-סַּרִיס – وادي السرّيس. נחל הנכנס לנחל כרית מצפ' מזר' לשכם.

וָדִי א-סִּתּ ^א – وادي الستّ. נחל היורד מהרי שומרון לעמק יזרעאל.

וָדִי א-סִּתּ ^ב – وادي الستّ. נחל על יד קיר מואב.

וָדִי סִתִּי מִרְיַם – وادي ستّي مريم. הוא השם הערבי-הנוצרי של נחל קדרון, ע"ש “קבר מרים” הנמצא בראשיתו.

וָדִי עַבּוּד – وادي عبود. נחל בשפלה העובר ע"פ הכפר עבוד מצפ‘-מע’ ללוד.

וָדִי אל-עַבַּיְדָה – وادي العبيدة. נחל בהרי ירושלים בין בית אִכְּסָא לנבי סמויל.

וָדִי עַבִּלִּין – وادي عبلّين. נחל בגליל התחתון היורד מג’בל דַיְדַבָּה ונכנס בעמק עכו לנהר נעמין. בו עוברת הדרך משפת הים לגליל. השוה ע' אבלים.

וָדִי עַבָּס – وادي عباس. נחל מצפון לרם אללה. בו שרידים של ישוב קדום וחרסים ביזנטיים.

וָדִי עַגְ’לוּן – وادي عجلون. יובל של וָדִי כַּפְרַנְגִ’י הבא מגלעד הצפונית ועובר על פני עג’לון.

וָדִי אל-עַגַ’ם – وادي العجم. עמק רחב וארוך מדרום לדמשק. בו עוברים נהר פרפר ויובליו המרובים.

וָדִי אל-עַ’דִיר – وادي الغدير. נחל על יד קרית יערים מדרום־מערב לה.

וָדִי אל-עַ’דַף – وادي الغدف. נחל בעבר הירדן מזרחה, 80 ק"מ ממזרח לקיר מואב.

וָדִי עַוְבָּה – وادي عوبة. נחל מצפון להר צפת הנופל לוָדִי הִנְדַג'. בו נמצאים סמנים של ישוב עתיק: גתות ובתי בד, מערות, בורות, קברים, חציבות בסלעים ומדרגות חצובות.

וָדִי אל-עַוְגָ’א – وادي العوجا. נחל היורד מצפון לרם אללה לעמק הירדן ומשתפך לירדן מצפ‘-מזר’ ליריחו. בערבות יריחו, על יד הנחל הזה, התישבו בדוים בכפר אל-עוג’א (300 תו').

וָדִי עַוָּד – وادي عوّاد. נחל מדר‘-מע’ לשכם.

וָדִי עַוְדָה – وادي عودة. נחל מצפ‘-מזר’ ללוד.

וָדִי אל-עֻ’וַיְר ^א – وادي الغوير. נחל הנופל לים המלח ממערב.

וָדִי אל-עֻ’וַיְר ^ב – وادي الغوير. נחל העובר מדר‘-מזר’ לקיר מואב ונופל לים המלח.

וָדִי אל־עַוַיְרָתּ – وادي العويرات. נחל בדרום הבשן, הוא ההמשך של וָדִי א-זַּיְדִי – וָדי אל מַדָּן. הוא נזון ממי וָדַי בַּגָּ’ה הבא מבַּחְרַת אל-בַּגָּה אשר באל-מזיריב.

וָדִי אל-עֻ’וַיְת – وادي الغويت. יובל של נהר רובין הבא ממזרח לאשקלון.

וָדִי אל-עַוְסַגִ’י – وادي العوسجي. נחל בעבה“י מזרחה, 120 ק”מ ממזרח לקיר מואב.

וָדִי עַוְסִיָה – وادي عوسية. נחל בנגב מדרום מערב לחלוצה.

וָדִי אל-עוּקָבּ – وادي العوقاب. נחל מדר‘-מזר’ לצור.

וָדִי עַ’זָּה – وادي غزّة. נחל גדול המשתפך לים התיכון מדרום לעזה. בחלק גדול של השנה יש בו מים לאורך 2 ק"מ משפכו ומעלה. נתגלו בו עקבות של ישוב בסוף התקופה הכלקוליתית (סוף האלף הרביעי לפסה"נ) ושל ישובים רבים בתקופת הברונזה.

וָדִי עַזּוּן – وادي عزّون. נחל בשרון הבא מאצל הכפר עזון, עובר על פני הכפר קלקליה ונכנס לירקון.

וָדִי אל-עַזִּיָה – وادي العزّيّة. נחל היורד מהרי הגליל העליון ומשתפך לים התיכון מדרום לצור.

וָדִי אל-עַזַיְמָה – وادي العزيمة. נחל בערבות מואב העובר על פני בית הישימות.

וָדִי אל-עַיָּד – وادي العيّاد. נחל בין רמה לחזמא.

וָדִי אל-עִידָן – وادي العيدان. נחל הנופל לים המלח בשפתו הדרומית.

וָדִי אל-עַיוּן ^א – وادي العيّون. נחל ממזרח לפתח תקוה.

וָדִי אל-עַיוּן ^ב – وادي العيّون. יובל של נחל אלכסנדר הבא מדרום לטול כרם,

וָדִי אל-עַיוּן ^ג – وادي العيّون. נחל הבא מהרי צפת וגומר בוָדִי אל-עַזִּיָה.

וָדִי אל-עַיוּן ^ד – وادي العيّون. נחל מדר‘-מע’ לביתתר הנכנס לוָדִי בַּתִּיר.

וָדִי עֻיוּן א-דִּ’יבּ – وادي عيون الذيب. נחל במואב המשתפך לים המלח בשפתו הצפונית-המזרחית.

וָדִי עַיוּן מוּסָה – وادي عيون موسى. ראה ע' גיא (הגיא אשר בשדה מואב).

וָדִי אל-עַיְן ^א – وادي العين. גיא קטן מצפ‘-מזר’ לרם אללה.

וָדִי אל-עַיְן ^ב – وادي العين. נחל חופי בין חיפה לעתלית.

וָדִי עַיְן אל-בַּיְצָ’א – وادي عين البيضاء. נחל איתן בגלעד המשתפך לירדן מדרום לשפך נחל יבש.

וָדִי עַיִן עַ’זָל – وادي عين غزال. נחל הנשפך לירמוך. על יד שפכו נמצאים שרידים של מבצר מגליתי, שממנו הובילה דרך למעינות החמים של חמת גדר.

וָדִי עַיִן עַרִיךּ – وادي عين عريك נחל קטן ממערב לרם אללה.

וָדִי עַיִן רַפִיעָה – وادي عين رفيعة. נחל מדר‘-מע’ לקרית ענבים.

וָדִי עִיסָה – وادي عيسى. נחל במואב הנכנס לים המלח מדרום ללשון.

וָדִי עִירָה – وادي عيرة. נחל בהר חורן העובר ממערב לעיירה עירה.

וָדִי עַלִי – وادي علي. גיא עמוק בהר יהודה הנמשך ממערב לקרית יערים עד גבעות השפלה. בו עובר כביש ירושלים – תל אביב.

וָדִי עַלְיָא – وادي عليا. נחל במדבר יהודה מדר‘-מזר’ לבית לחם.

וָדִי עַלַיָתּ – وادي عليان. נחל בחצי-האי סיני. בסלעיו חרותות כתובות ארמיות-סינאיות⁹³.

וָדִי אל-עַמוּד ^א – وادي العمود. נחל גדול היורד מהר צפת, יוצא לעמק גנוסר מצפון למגדל ונופל לים כנרת. במערה א-זֻּטִיָה אשר בנחל זה נתגלו בשנת 1926 שרידים של ישוב פריהיסטורי, בתוכם ארבעה שברי גולגולת של האדם הפרי-היסטורי (הניאנדרטלי). לפי מקום המצאה נקראת הגולגלת הזאת הגולגלת הגלילית⁹⁴.

וָדִי אל-עַמוּד ^ב – وادي العمود. נחל בגלעד המשתפך לירדן בין שפכי הירמוך והיבוק.

וָדִי עַמוּקָה – وادي عموقة. נחל מצפון להר צפת הנופל לוָדִי וַקָּץ.

וָדִי עַמַיְס – وادي عميس. נחל היוצא ממזרח לקרן חטין ומשתפך לים כנרת.

וָדִי אל-עַ’מִיק – الغميق. נחל הבא מהר אפרים ונופל לוָדִי חצ’ירה.

וָדִי עַמָּן – وادي عمّان. ראשיתו של נחל יבוק, סמוך לרבת בני עמון (עַמָּן).

וָדִי עַמָּר – وادي عمّار. נחל מדר‘-מע’ לירושלים. בו עוברת הדרך למנחת (מָלִחָה).

וָדִי עָמִר – وادي عامر. נחל מצפ‘-מע’ לנבי סמויל.

וָדִי אל-עִנַבּ – وادي العنب. נחל במדבר אדום, 100 ק"מ ממזרח למעון.

וָדִי עַ’נַיְם – وادي غنيم. נחל במדבר יהודה ממערב להר הרודיון.

וָדִי אל-עַסָכִּר – وادي العساكر. נחל קטן מצפ‘-מזר’ לגבעת שאול (תל אל-פ’וּל).

וָדִי אל-עַסַל – وادي العسل. נחל היורד מהחרמון לירדן.

וָדִי עַסְלוּג' – وادي عسلوج. נחל בנגב מדר‘-מע’ לבאר שבע הנופל לוָדִי א-סבע.

וָדִי אל-עַ’פְר – وادي الغفر. תחלת וָדי אל-עַרַבּ. השוה ע' אגריפינה.

וָדִי אל-עַפְרָא – وادي العفرا. יובל של נחל זרד.

וָדִי אל-עֻ’צוּם – وادي الغصوم. ראה ע' אלון בצעננים.

וָדִי אל-עָצִי – وادي العاصي. נחל במדבר יהודה, 15 ק"מ מצפ‘-מזר’ לירושלים.

וָדִי אל-עַצְל – وادي العصل. נחל בין קיסרין לג’נין.

וָדִי אל-עֻקָבּ – وادي العقاب. נחל מדרום-מזרח לצור.

וָדִי אל-עַקְבִּיָה – وادي العقبية. נחל הנופל לים מדרום לצידון.

וָדִי אל-עַקַיְבּ – وادي العقيب. נחל בגבול הבשן והמדבר, 50 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרבת בני-עמון.

וָדִי אל-עַקְל – وادي العقل. נחל קטן מדרום מערב לבית חורון.

וָדִי אל-עָ’ר ^א – وادي الغار. נחל הבא מצפון מערב לחברון ונופל לים המלח.

וָדִי אל-עָ’ר ^ב – وادي الغار. נחל בבשן הנופל לוָדי אל-אחריר.

וָדִי אל-עָ’ר ^ג – وادي الغار. נחל במדבר יהודה הנכנס לים המלח על יד עין גדי.

וָדִי אל-עַרַבּ ^א – وادي العرب. נחל העובר על פני בית גוברין מדרום.

וָדִי אל-עַרַבּ ^ב – وادي العرب. נחל איתן בגלעד הצפונית, 15 ק"מ מצפון לארבד. הוא יורד מההרים לעמק הירדן ושוטף כאן בקשת הדומה לקשת של הירמוך ומשתפך לירדן. נגרו בהרים 39 מ' ובעמק 13 מ' לכל 1000 מ'

וָדִי עָ’רִבּ – وادي العرب. ראה ע' גרב.

וָדִי אל-עַרַבָּה – وادي العربة. עמק הערבה אשר בין ים המלח ובין ים אילת. השוה ע' נחל הערבה.

וָדִי אל-עַ’רְבָּה – وادي الغربة. נחל המשתפך לירדן מצפון לים המלח. הוא אוסף את מי נחל חשבון ומי וָדי כפרין.

וָדִי אל-עַרָגִ’י – وادي العراجي. נחל בהר חורן.

וָדִי אל-עַרָא – وادي العرّا. נחל מדרום לחברון.

וָדִי עָרָה – وادي عارة. עמק החוצה את הרי שומרון החל במרחק 15 ק"מ ממזרח לקיסרין עד עמק יזרעאל סמוך למגדו. בו עוברת דרך הים מהשרון לעמק יזרעאל, שבה עברו צבאות העמים בכל הזמנים. כאן עמדה העיר ערן הנזכרת בכתובת תחותמש השלישי בין יח’ם (= יַמָּה) ובין מגדו. בדרך זו הלכו תחותמש, שישק ופרעה נכה לפרת, ותגלת פלאסר השלישי עבר בו במסעו ממגדו לדאר (בכתובת האשורית עִירוּנָה). דלמן מזהה את וָדִי עָרָה גם עם Ἀρους, שבה נח וַרוס בדרכו מהגליל לירושלים⁹⁵.

וָדִי עָרָה – وادي عارة. כפר ערבי קטן (70 תו' מוסלמים) במרחק 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לישוב הקבוץ עין עירון בכניסה לוָדִי עָרָה, שבו עוברת הדרך מהשרון לעמק יזרעאל.

וָדִי אל-עַרוּבּ – وادي العرّوب. ראה ע' עמק ברכה.

וָדִי עַרוּס – وادي عروس. נחל קטן בגליל העליון הנכנס לעמק חולה.

וָדִי אל-עַ’רִִיב – وادي الغريب. נחל מצפון לג’לגליה בדרך ירושלים – שכם.

וָדִי אל-עַרַיְּגָ’ה – وادي العريجة. נחל במדבר יהודה הנופל לים המלח מדרום לעין גדי.

וָדִי אל-עַרִישׁ – وادي العريس. ראה ע' נחל מצרים.

וָדִי עַ’רַנְדַל – وادي غرندل. נחל גדול היורד מג’בל הָרון באדום ונופל לוָדי אל-ג’יב בעמק הערבה. ראה ע' אילם.

וָדִי עַרְעַרָה – وادي عرعرة. נחל בנגב הנופל לגיא המלח מדרום.

וָדִי עַרָק חַגָ’ג' – وادي عراق حجاج. נחל הנכנס לוָדי פצאל בערבות הירדן.

וָדִי עַרָק מָזִל – وادي عراق مازل. נחל ממזרח להר הזיתים.

וָדִי עַרְקָן א-תַּרָה – وادي عرقان الترّة. נחל מצפ‘-מזר’ לשכם הנמשך לירדן.

וָדִי אל-עַשׁוּר – وادي العشور. נחל העובר על פני תבנין בגליל העליון.

וָדִי עַתִּיר – وادي عتّير. נחל על יד חורבת יתיר מדר‘-מע’ לחברון.

וָדִי פַ’גָּ’ס – وادي فجّاس. נחל איתן הבא ממישור אל-אחמא (אלון בצעננים) ונופל לירדן סמוך לדגניה. על יד אפיקו נמשכות חומות אמת-המים של טבריה. ארכו 11 ק"מ.

וָדִי פ’וּכִּין – وادي فوكين. כפר ממע‘-דר’-מע' לבית לחם (250 תו' מוסלמים).

וָדִי אל-פַ’וָּּר – وادي الفوّار. נחל היוצא ממזרח לזכרון יעקב ונופל לנהר א-דפלה. בו נמצאים יסודות של בנינים, שרידים של כנסיה, קברים מקומרים, מערות ובורות.

וָדִי פַ’חַ’ד – وادي غخد. נחל ממזרח לבית לחם.

וָדִי פַ’חִל – وادي فحل. נחל העובר ע"פ חורבת פחל ונופל לירדן.

וָדִי פֻ’טַיְס – وادي فطيس. נחל מדרום-מזרח לעזה. השוה ע' פוטיס.

וָדִי פַ’י – وادي في. נחל בנגב הנמשך ממעלה עקרבים לים המלח.

וָדִי פַ’יְפָ’ה – وادي فيفة. נחל איתן בבקעה עַ’וְר אל-פ’יפ’ה מדר‘-מזר’ לים המלח. שפעתו 1,440 ממ"ע בשעה.

וָדִי פִיק – وادي فيق. נחל בגולן העובר ע“פ הכפר פ’יק, חופר אפיק עמוק בהרים ונופל לים כנרת. ארכו 10 ק”מ. השוה ע' אפק^ד .

וָדִי פַ’יְרָן – وادي فيران. נחל אכזב בחצי האי סיני, שבו נמצאות כתובות ארמיות-סינאיות⁹⁶.

וָדִי פַ’לָּח – وادي فلّاح. “נחל האושר” היורד מהכרמל ומשתפך לים התיכון ממערב לחורבת דצטרי (עתלית). בשני פרקים יש בו מים בכל ימות השנה, בין המקור לא-שַּׁלָּלָה ובין דצטרי לים. בח'. רֻקְטַיָּה שמעל לוָדי פ’לאח – שלאלה נמצא קבר יהודי עתיק. במעלות הנחל נמצאות מערות, שהיו מיושבות בתקופה הפריהיסטורית⁹⁷.

וָדִי פַ’לָּן – وادي فلّان. נחל חופי הנופל לים התיכון ליד עתלית.

וָדִי פָ’עִי – وادي فاعي. נחל במדבר יהודה ממערב להר סדום.

וָדִי פֻ’עִילִס – وادي فعيلس. נחל קטן מדרום מזרח לעזה.

וָדִי פַ’צְאִל – وادي فصائل. נחל איתן בערבות יריחו הנופל לירדן מצפון ליריחו. בימי הבית השני ובימי הבינים היה הנחל הזה משקה מטעי תמרים מסביב.

וָדִי פִ’קְרָה – وادي فقرة. נחל ארוך בנגב, 50 ק"מ מדר‘-מזר’ לבאר שבע. הוא עובר לאורך הגבול הטבעי הדרומי של ארץ-ישראל וגומר בעמק הערבה סמוך למחנה הדרומי של חברת האשלג.

וָדִי פָ’רָה ^א – وادي فارة. נחל מצפון-מזרח לירושלים. הוא מושך מים ממעין גדול ונכנס לודי אל-כִּלְתּ. ראה ע' פרת.

וָדִי פָ’רָה ^ב – وادي فارة. נחל איתן ברוב ימות השנה בגליל העליון. מקורו מצפון לגוש חלב. הוא נופל לים חולה בשם וָדִי הִנְדַג'.

וָדִי אל-פְ’רַנְג' – وادي الفرنج. נחל בין חברון ובין בית גוברין (קוראים וכותבים את שמו גם الافرنج = אל-אַפְרַנְג').

וָדִי פָּ’רִעָה – وادي فارعة. ראה ע' נחל כרית.

וָדִי א-צַּ’בּוּעָה – وادي الضبوعة. נחל מדרום לים המלח הנופל לסיל אל-קֻרָחִי.

וָדִי א-צַּ’בְּעִי – وادي الضبعي. נחל בעבה“י מזרחה, 60 ק”מ מדר‘-מזר’ לרבת בני-עמון.

וָדִי צַבְּרָה – وادي صبرة. נחל באדום המשתפך לנחל זרד. בו נמצאות ערמות של פסולת נחושת וברזל ממכרות וכורי התוך, שהיו כאן בימי קדם⁹⁸.

וָדִי צַהִיוּן – وادي صهيون. גיא העובר לאורך שכונת בית הכרם מצפ‘-מע’ לירושלים.

וָדִי צֻוַַיְנִיט – وادي صوينيط. נחל מצפ‘-מזר’ לירושלים הנכנס לנחל פרת (וָדִי פָ’רָה).

וָדִי צוּפִי אל-חֻ’נַיְהָתּ – وادي سوفي الخنيهات. נחל בשומרון היורד אל הירדן.

וָדִי א-צּוּר – وادي الصور. נחל קרוב לבית גוברין.

וָדִי צוּרָה – وادي صورة. נחל במדבר יהודה מדר‘-מזר’ לירושלים.

וָדִי א-צִּיָא – وادي الصيّا. גיא עמוק על יד בית לחם.

וָדִי צַיִדוּן – وادي صيدون. נחל בעבה“י מזרחה, 20 ק”מ ממערב לרבת בני-עמון.

וָדִי א-צִּיר ^א – وادي الصير. נחל מדרום-מזרח לא-סלט. השוה הערך הבא.

וָדִי א-צִּיר ^ב – وادي الصير. כפר גדול בוָדי א-ציר (ראה הערך הקודם) בסביבה פוריה ועשירה בתבואה (2000 תו' צ’רקסים). בכפר נמצאים שרידים עתיקים. השוה ע"ע טי’רוס וצורבית.

וָדִי צִיר – وادي صير. נחל ממערב לשכם.

וָדִי א-צִּ’יַר – وادي الضير. נחל מדרום־מזרח לקיר מואב.

וָדִי צַלָח – وادي صلاح. ראה ע' צלע.

וָדִי צָלִחָה – وادي صالحة. נחל בגליל העליון בין פ’רחה ובין יארון, 18 ק"מ מצפון לצפת. בו עובר הגבול בין ארץ-ישראל ובין מדינת הלבנון. במעלות הנחל נמצאות מערות, שהיו מיושבות בתקופה הפריהיסטורית. כן נמצאים בנחל עקבות של ישוב בתקופת הברונזה.

וָדִי צַמַנְטְר – وادي صمنطار. נחל החוצה את הרי שומרון בין קיסרין ובין ג’נין.

וָדִי א-צִּנִי – وادي الصني. נחל מדר‘-דר’-מע' לבאר שבע הנכנס לנחל בשור. מוּסיל מזהה אותו עם נחל גרר⁹⁹.

וָדִי צַפוּרְיָּה – وادي صفّوريّة. נחל היוצא מלמטה לצפורי ונופל אל וָדִי אל-מַלִךּ.

וָדִי א-צֻּפַיְ – وادي الصفي. נחל גדול במואב המשתפך לנחל ארנון.

וָדִי א-צָּפִי – وادي الصافي. ראה גיא צפתה.

וָדִי א-צַּפְצָף – وادي الصفصاف. נחל במדבר יהודה הנופל לים המלח מצפון לחורבת מצדה.

וָדִי א-צִּ’רְוָה – وادي الضروة. נחל בגבול המזרחי של מואב.

וָדִי א־צָּרָצְרָה – وادي الصراصرة. נחל בהר יהודה. בו עוברת הדרך מאל-חַצְ’ר לבית נתיף.

וָדִי א-צַּרָר – وادي الصرار. ראה ע' נחל שורק.

וָדִי קֻבָּבּ – وادي قباب. נחל בנגב מדרום לתל אל-מלח.

וָדִי אל-קֻדַיְרָתּ – وادي القديرات. הנחל האיתן היחיד במדבר צִן המושך מים מעין קדירָת באורך של 3 – 4 ק"מ בכל ימות השנה. המים משמשים להשקאת עצים וירקות. מסביב לנחל זה התקיים ישוב בתקופה הישראלית¹⁰⁰. השוה ע' קדש ברנע.

וָדִי אל-קִדְר – وادي القدر. נחל אכזב הנופל לים המלח מדרום למצדה.

וָדִי קֻדְרָן – وادي قدران. נחל מדרום־מזרח לזכרון יעקב.

וָדִי קַוַשִׁין – وادي قوشين. נחל קטן הנופל לים מצפון לעכו.

וָדִי קֻטַיָּה – وادي قطيّة. נחל העובר ע"פ חניתה בות בגבול המדיני בין ארץ-ישראל והלבנון ונופל לים מדרום לראס א-נאקורה.

וָדִי קַטַמָתּ – وادي قطمات. נחל בנגב הנכנס לוָדי אל-מִלְח..

וָדִי אל-קֻטְנָה – وادي القطنة. נחל בהרי יהודה מצפון לקרית יערים.

וָדִי אל-קַטַע – وادي القطع. נחל מצפון לחברון.

וָדִי אל-קַטָר – وادي القطار. נחל ממזרח לרבת בני-עמון.

וָדִי קַטְרָה – وادي قطرة. נחל בשפלה העובר על פני המושבה גדרה והכפר הערבי קטרה ונופל אל נהר רובין.

וָדִי אל-קִינִי – وادي القيني. נחל מדרום לחברון הנמשך במדבר יהודה ונופל לוָדי גִִ’רָבִּי. ראה ע' קינה.

וָדִי קִינִי – وادي قيني. נחל אכזב בחצי-האי סיני, שבו נמצאות כתובות ארמיות-סינאיות¹⁰¹.

וָדִי אל-קַיְקַבָּה – وادي القيقبة. נחל בהרי יהודה מצפון לאל-קביבה.

וָדִי קָלוֹנִיָה – وادي قلونية. נחל הנמשך מהכפר לפתא אצל ירושלם ועובר על פני הכפר קלוניה (מוצא). השוה ע' מי נפתח.

וָדִי אל-קִלְט (קִלְתּ) – وادي القلط (قلت). נחל איתן, הוא המשך נחל פרת. החופר את אפיקו עמוק בתוך סלעי ההרים בצורת קניון, עובר בערבות יריחו מצפון ליריחו ונופל אל הירדן. הנחל ניזון משלשה מעינות: עין אל-קלט (שפעתו 5,450 ממ"ע ביממה), עין פָ’רָה (פרת, 1,130 ממ"ע), ועין פַ’וָּר (2,270 ממ"ע). מי הנחל משקים את מטעי הבננות שבערבות יריחו. בנחל נמצאים תעלות מים, מערה עם כתובת יונית, וטחנה עתיקה. בקיר הנחל בנוי מנזר יוני (דיר מָר גִ’רְיִס, דיר וָדי קלת).

וָדִי קֻלַיְט – وادي قليط. נחל בגלעד הנופל לירמוך מצד דרום ובו תחנה בקו מסה"ב כפר צמח – דמשק.

וָדִי אל-קַמְח – وادي القمح. נחל הנופל מצפון-מזרח לשכם אל נחל כרית.

וָדִי קִמָס – وادي قماس. נחל מדרום לאשקלון הנופל אל ואדי אל-חסי.

וָדִי קָנָה – وادي قانة. ראה ע' נחל קנה.

וָדִי אל-קַנַוָתְּ – وادي القنوات. נחל העובר על פני קנת בהר חורן.

וָדִי אל-קֻנַיְטְרָה – وادي القنيطرة. נחל מדרום-מערב לבית גוברין הנופל אל ואדי אל-חסי.

וָדִי קֻנַיְעָה – وادي قنيعة. נחל בגלעד הדרומית.

וָדִי אל-קַסַבּ – وادي القسب. כפר בגולן בגבול המדיני של א"י.

וָדִי קֻסַיְּבּ – وادي قسيب. נחל הבא מדרום, עובר בעמק שמדרום לים המלח ונעלם בבצות הסַבְּחָ’ה.

וָדִי אל-קָעָה – وادي القاعة. נחל על יד צוּר בָּהִר מדרום לירושלים.

וָדִי אל-קַצְבּ – وادي القصب. נחל הבא ממערב לשכם ונופל אל נחל אלכסנדר.

וָדִי קֻצָבּ – وادي قصاب. נחל הבא מהרי שומרון ונופל אל נחל קּישון.

וָדִי אל-קָצִ’י – وادي القاضي. נחל מדרום לחברון. ראה ע' נחל אשכול.

וָדִי אל-קִרְד – وادي القرد. נחל מדרום-מזרח לשכם.

וָדִי אל-קַרְיָה – وادي القرية. נחל מדרום־מזרח לחברון.

וָדִי אל-קַרְיַתַּיְן – وادي القريتين. נחל גדול מדרום לחברון הנופל אל גיא המלח. השוה קריות חצרון.

וָדִי קַרָם – وادي قرّام. נחל ממערב לשכם.

וָדִי אל-קַרְן ^א (אל-קֻרַיְן) – وادي القرن (القرين). נחל גדול בגליל העליון. מקורו ראס א־נַּבַּע סמוך לכפר מעליה, והוא מגיע לים התיכון על יד אכזיב. ארכו 20 ק“מ, עד אמצע המאה הי”ט היה ידוע בשם נהר בַּרְדְוַיל. כיום אובדים מימיו בחול החוף ואינם מגיעים לים.

וָדִי אל-קַרְן ² – وادي القرن. נחל מדרום-מערב לדמשק.

וָדִי אל-קַרְעִי – وادي القرعي. נחל מדר' לרפיח.

וָדִי אל-קַרַקָה – وادي القرقة. נחל קטן הנופל לים התיכון מצפון לעכו,

וָדִי קַרְקַרָה – وادي قرقرة. יובל של וָדי אל-קרן מדרום לחניתה.

וָדִי קֻתַּיְן – وادي قتين. נחל קטן מצפון-מזרח לא-סלט.

וָדִי א-רַבָּבִּי – وادي الرابابي. ראה ע' גיא בן הנם.

וָדִי רַבָּח – وادي ربّاح. נחל הבא מהר אפרים, עובר באדמת פתח תקוה ומתחבר לירקון סמוך למקורו.

וָדִי רַבָּץ' אל-גַ’מוּס – وادي رباض الجموس. נחל הנופל אל ים המלח מדרום למצדה.

וָדִי א-רַבַּצִ’יָּה – وادي الربضيّة. נחל בעמק גניסר הנופל אל ים כנרת מצפון למגדל.

וָדִי רָגִ’בּ – وادي راجب. נחל גדול בגלעד הצפונית העובר ע“פ חורבת רגב, נכנס לעמק הירדן סמוך לעַמָּתָּא ונופל אל הירדן. ארכו 30 ק”מ. הוא בא מגובה 1,045 מ', נגרו 45 מי לאלף.

וָדִי רָגִ’ל – وادي راجل. נחל מדרום להר חורן.

וָדִי א-רֻדַיְדָה – وادي الرديدة. נחל על יד חזמא מצפון-מזרח.

וָדִי א-רוָבִּי – وادي الروابي. נחל מצפון-מזרח להר הזיתים.

וָדִי רוּבִּין – وادي روبين. ראה ע' נהר רובין.

וָדִי א-רַחִיבּ – وادي الرحيب. נחל העובר על פני בית לחם.

וָדִי רַחַ’מָה – وادي رخمة. נחל היורד מחצי-האי סיני לעמק הערבה, 15 ק"מ מצפ‘-מע’ לעקבה.

וָדִי רַיָּא – وادي ريّا. נחל מצפ‘-מע’ לרם אללה.

וָדִי א-רְיָשִׁי – وادي الرياشي. נחל קטן הנופל מדרום לגרש אל נחל יבוק.

וָדִי א-רָמָה – وادي الرامة. נחל איתן בערבות מואב העובר על פני תל א-רמה (בית הרם).

וָדִי א-רַמוּ – وادي الرمو. נחל ממזרח לצור.

וָדִי א-רֻמַיְל – وادي الرمل. נחל מצפון לארנון.

וָדִי א-רֻמַיְמִין – وادي الرميمين. נחל העובר מצפון-מזרח לא-סלט ונופל אל היבוק.

וָדִי א-רַמְל – وادي الرمل. נחל קטן ממזרח לעזה.

וָדִי א-רְמָמַנָה – وادي الرمامنة. נחל במדבר יהודה מצפון-מזרח למכמש. ראה ע' בקעתא דבית רמון.

וָדִי רֻמָּן – وادي رمان. נחל בנגב, 58 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבאר שבע הנכנס לוָדִי א-סִּיק.

וָדִי רֻמָּנָה – وادي رمّانة. נחל בגליל התחתון מדרום לבקעת בית נטופה.

וָדִי א-רֻמָּּנָה – الرمّانة. המשך ודי אל-חוץ' בדרך ירושלם – יריחו.

וָדִי רָס אַל-בַּדְר – وادي راس البدر. נחל בהרי חורן.

וָדִי רַפָיִד – وادي رفايد. נחל בחצי האי סיני. השוה ע' רפידים.

וָדִי רַפִיעָה – وادي رفيعة. נחל מצפון-מזרח לרבת בני-עמון.

וָדִי א-רַצִיף – وادي الرصيف. נחל הנופל מצפ‘-מזר’ לשכם אל נחל כרית.

וָדִי רַשִׁיד – وادي رشيد. נחל מדרום-מערב לשכם.

וָדִי רֻשְׁמִיָה – وادي رشمية. נחל המבתר את הר הכרמל מצפ‘-מע’ לחיפה. בו עוברת דרך מהכרמל לעתלית ולבלד א-שיח'. במעבר זה מצויים שרידים של דרך פריהיסטורית ומשני צדיה חומות, וכן שרידים של דרך רומית וחורבות של מצודת הצלבנים.

וָדִי רַתַּם – وادي رتم. נחל במזרח הגלעד, 35 ק"מ ממע' לרבת בני עמון.

וָדִי שַׁבָּבִּיךּ – وادي شبابيك. נחל מצפון להרי צפת הנופל אל ודי וַקָּץ.

וָדִי א-שַּׁבִּיבּ – وادي الشبيب. ראשיתו של וָדי א-סַּמַךּ בגולן.

וָדִי א-שָׁבִּךּ – وادي الشباك. נחל קטן מצפון לארנון.

וָדִי שָׁהִין – وادي شاهين. נחל מצפ‘-מזר’ ללוד.

וָדִי שׁוּבָּש ^א – وادي شوباش. נחל מדרום לבית שאן הנופל אל הירדן.

וָדִי שׁוּבָּש ^ב – وادي شوباش. כפר קטן על יד הנחל הזה (100) תו')

וָדִי שֻׁוַיְתּ – وادي شويت. נחל קטן ממזרח לעכו.

וָדִי א-שַּׁוְמַר – وادي الشومر. נחל סמוך לק"מ ה-18 בדרך ירושלים – שכם. בו שרידים של חומות מגליתיות הבנויות אבני צור ובמעלהו הצפוני קברים חצובים בסלע עם אכסדרות.

וָדִי שַּׁוְמַר – وادي شومر. נחל קטן ממזרח להר תבור.

וָדִי א-שֻּׁוָר – وادي الشوار. נחל הנמשך בין מוצא לבית נקובה.

וָדִי א-שַּׁיְג’וּר – وادي الشيجور. נחל בעמק שכם.

וָדִי א-שַּׁיְח' – وادي الشيخ. נחל על יד חלחול.

וָדִי א-שַּלְּל – وادي – الشلّال. נחל העובר ממזרח ליפו ונופל אל הירקון לפני השפכו אל הים.

וָדִי א-שַּׁלָלָה ^א – وادي الشلّالة. נחל גדול מדר‘-דר’-מזר' לעזה. הוא נקרא לפני השפכו אל הים בשם ודי ע’זה (ע"ש). אולי הוא נחל בשור.

וָדִי א-שַּׁלָלָה ^ב – وادي الشلّالة. נחל העובר בין הבשן ובין הגלעד ונכנס לירמוך. הוא מושך מים במרחק 20 ק"מ משפכו.

וָדִי שָׁמָּה – وادي شمّة. נחל בעמק יזרעאל סמוך לג’נין.

וָדִי א-שַּׁמָּרִין – وادي الشمّارين. נחל מצפ‘-מע’ לעין כרם.

וָדִי שַׁעְבּ – وادي شعب. נחל קטן הנכנס אל ודי חלזון.

וָדִי א-שַּׁעְבָּן – وادي الشعبان. נחל קטן הנופל אל נחל יבוק לפני השפכו אל הירדן.

וָדִי א-שָּׁע’וּר – وادي الشاغور. בקעה בגליל העליון מצפון-מערב לג’בל עדָתִ’ר. בו עוברת הדרך מהגליל העליון לשפלת עכו.

וָדִי שַׁעוּרָה – وادي شعورة. נחל קטן ממזרח לכפר תבור.

וָדִי א-שַּׁעִיבּ ^א – وادي الشعيب. נחל ארוך הבא מהרי א-סלט. מעיר זו ואילך הוא איתן במרחק 32 ק"מ. נגרו 36 מ' על כל 1000 מ'. הדרך הנמשכת מגשר אלנבי לרבת בני עמון עוברת בגשר את הנחל. בהכנסו לעמק הירדן משמשים מימיו להשקאת השדות והגנים ולהנעת טחנות קמח. מתל נמרין ואילך הוא נקרא ואדי נמרין, והוא משתפך לירדן מצפון לגשר אלנבי.

וָדִי א-שַׁעִיבּ ^ב – وادي الشعيب. נחל בעמק הירדן מדרום לעמק בית שאן הנופל אל הירדן.

וָדִי א-שַׁעִיר – وادي الشعير. עמק ארוך ורחב הבא מעמק שכם, עובר ע“פ טול כרם וגומר בנחל אלכסנדר. בו עוברים הדרך וקו מסה”ב מארץ החוף לשומרון ולשכם, ועל שמו נקרא כל החבל שמצפון-מערב לשכם.

וָדִי שֻׁקְבּ – وادي شقب. נחל במדבר יהודה הנופל אל ואדי גִ’רָבִּי.

וָדִי שַׁק אל-בָּרִד – وادي شقّ البارد. נחל בגלעד הצפונית.

וָדִי א-שַּׁקִיף – وادي الشقيف. נחל הנופל לים המלח מצפון לעין גדי.

וָדִי א-שַּׁקְק – وادي الشقاق. נחל ממזרח לזכרון יעקב הנופל לנהר א-דפלה.

וָדִי א-שַּׁרִיעָה – وادي الشريعة. ראה ע' נחל בשור.

וָדִי אַ-שַּׁרָר – وادي الشرار. נחל איתן בדרום עמק בית שאן. הוא משתפך לירדן מדרום לשפך נחל יבש.

וָדִי א-שַּׁרָר – وادي الشرّار. נחל איתן היוצא לרגלי הר תבור וסובב אותו מדרום. המשכו התחתון נקרא וָדִי אל-בירה, המשתפך לירדן מדרום לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגַ’מִע). בעמק שבו עובר הנחל נמצאים תלים של ישובים מתקופת הברונזה הקדומה.

וָדִי א-תַּבָּן – وادي التبان. נחל במדבר יהודה מדרום-מזרח לחברון.

וָדִי א-תִּבְּן – وادي التبن. נחל קטן הנופל לוָדי אל-ערב בגלעד הצפונית.

וָדִי א-תִּבְּנָה – وادي التبنة. נחל על יד תבנה בגלעד הצפונית.

וָדִי א-תַּיְם – وادي التيم. עמק ארוך ופורה הנמשך לאורך החרמון ממערב. בו עובר נהר אל-חצביה (השוה ע' בקעת מצפה). העמק נקרא היום על שם שבט ערבי, אשר בא עם מנהיגו תַּיִמְאַלְלָה בִּן טַעַלַבָּה מגבול ערב והתישב בו.

וָדִי א-תִּין – ا وادي لتين. נחל על יד בית תַּעָמִר מדרום-מזרח לבית לחם.

וָדִי א-תַּיְשׁ – وادي التيس. נחל הנופל לים התיכון מדרום לצידון.

וָדִי תַּלְעַתּ א-דַּם – وادي تلعت الدمّ. הגיא הנמשך ממי עין שמש עד מעלה אדומים, בו עוברת הדרך מירושלם ליריחו.

וָדִי א-תָ’לִת' – وادي الثالث. נחל בבשן.

וָדִי תַ’מַד – وادي ثمد. נחל בדרך המלך מצפ‘-מזר’ לארנון. בו נמצאים מי תהום לא עמוק מתחת לפני הקרקע. כמו בימי קדם כך גם בזמן הזה חופרים בני האדם חפירות באדמה ומוצאים בה מים. ראה ע' באר ^א.

וָדִי תִּמְסַח – وادي تمسح. נחל קטן הנופל לוָדי זרקא על יד הסכר של בנימינה. הלאה באדמת כַּבָּרָה מהוה וָדִי א-זרקא בצה הנקראת ברכת תמסח. הוראת השם הערבי היא תנין. יתכן שבזמן מן הזמנים מצאו בה תנין אחד או יותר, חי או מת, שגלי הים העלוהו מחוף היאור. לכן קוראים לואדי א-זרקא נחל התנינים.

וָדִי א-תַ’נִיָתּ – وادي التنيّات. נחל בעבר הירדן מזרחה, 30 ק"מ ממערב לרבת בני-עמון.

וָדִי א-תַּעָמִרָה – وادي التعامرة. נחל הנמשך מבית לחם לים המלח ועובר בתחום מושב שבט הבדוים א־תעמרה.

וָדִי א-תֻּפָ’ח – وادي التفّاح. ראה ע' נחל אשכול.

וָדִי א-תֻּרַיְבָּה – وادي التريبة. נחל קטן בנגב העובר ע"פ כֻּרְנֻבּ.

אל-וַטַן – الوطن. מקום של ישוב קדום בקרבת באר שבע. קרקעותיו פורים ובהן נמצאות ברכות עתיקות רבות. לפי חרסיו היה המקום מיושב בתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת (1800 – 1400) ובתקופות הרומית והביזנטית.

אל-וַיְבָּה – الويبة. ראה ע' אֹבֹת.

וְיָה מָרִיס (Via maris). הדרך חהולכת מנהר פרת ומדמשק לחוף ים התיכון לפי קו זה: דמשק – עמק הבשן (ג’ידור) – סעסא – קניטרה – גשר בנות יעקב – לאורך הירדן ממערב לחָ’ן מִנְיָה הסמוך לשפת ים כנרת או ח’ן גֻ’בּ יוּסִף. כאן מתפלגת הדרך לשתים. דרך אחת נמשכת לטבריה ולבית שאן ויוצאת מכאן דרך עמק יזרעאל ווָדִי עָרָה לדאר (טנטורה), והדרך השניה עוברת בוָדי אִעְבְּלִּין לעכו או מחָ’ן גֻ’בּ יוסף דרך רמה של נפתלי (א-רמה) ובית הכרם (מַגְ’ד אל-כְּרום) לעכו, השוה ע' דרך הים.

אל-וַלַגָ’ה – الولجة. כפר על הר מימין לקו מסה"ב ירושלים-ביתתר (1200 תו' מוסלמים).

וַלְדְהַיְם (Waldheim). מושבה של ההיכלניים הגרמנים על יד אֻם אל-עַמַד, למעלה מ־2 ק“מ מדרום-מערב לבית לחם הגלילי, 2 ק”מ מהכביש העולה לנצרת (70 נפש). על ישוב קדום במקום זה מעידים הקברות החצובים והמערות.

וִילְהֶלְמָה (Wilhelma). מושבה של גרמנים סמוך לפתח תקוה (300 תו').

וַלְעָ’א – ولغا. כפר מצפון-מערב לא-סוידה בהר חורן.

אל-וָסְטִיָּה – الواسطيّة. חבל-ארץ בגלעד.

וַעְר אל-גִ’הָר – وعر الجهار. ראה ע' מצפה ^ג.

וַעְרַת א-זָּכִּיָה – وعرة الزاكية. שדה-לבה מצפון לבשן. וערה פרושה מקום לא ישר, פרא, שקשה לעבור בו=טרכון. במרכזו היתה סכותא (א־זָכִּיָה), המובלעת בתחום עולי בבל.

וַקְוַקָה – وقوقة. מחנה של בדוים בעמק בית שאן, קרוב למושב עין הנציב.

וַעְרַת אַל-כַּבָּרָה – وعرة الكبّارة. מקום של ישוב קדום מאד על הר, 8 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לג’נין. בו נמצאים מצבות-אבנים, קבר מגליתי, מערות ובורות.

ועתין. גירסה משובשת של השם געתון (ע"ש).

וַקָּץ ^א – وقّاس. כפר קטן (100 תו' מוסלמים) על יד תל וַקָּץ (השוה ע' חצור) מדרום-מערב ליסוד המעלה.

וַקָּץ ^ב – وقّاس. כפר בגולן מצפון-מזרח לכפר צמח.

וַשַׁרַה – وشرة. כפר בגולן ממזרח לים כנרת.

וָתּ א-נַּעְם – وات النعم. ראה ע' אשדות הפסגה.

ז

א-זַּבָּבִּדָה – الزبابدة. כפר, 14 ק“מ מדר‘-מזר’ לג’נין (500 תו' נוצרים, 100 מוסלמים). בו שרידים של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית: בנין מקומר (אל-בַּוְבַּרְיָּה), יסודות בנויים של בנינים עתיקים ופסיפסים גסים, רצפת פסיפס במנזר הלטיני. המקום נושב מחדש במאה הי”ט.

זִבְּדָה ^א – زبدة. כפר על הר סלעים, 17 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לג’נין (100 תו' מוסלמים). בו יסודות של בנינים עתיקים, בורות, מערות וקברים.

זִבְּדָה ^ב – زبدة. כפר בגלעד הצפונית במרחק 1 ק"מ ממערב לא-טַּיִבָּה.

א-זַּבַּדָנִי – الزبداني. כפר על הר אמנה. ראה ע' בית זבדאי או בית זבדין.

זֻבּוּבָּה (אִזְבּוּבָּה) – زبوبة (ازبوبة). כפר בדרום עמק יורעאל (300 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום. בו שרידי-בנין עתיקים, ארונות-מתים שבורים, מערות ובורות. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית.

זָבוּד (דגלילה). עיר בגליל העליון. לפסוק “וירכתו (של זבולון) על צידון” אמר ר' אלעזר: זו זבוד דגלילה (השוה גם ע' מגדל דיון). היום خ. زابد = ח'. זָבֻּד על הר גבוה במרחק 8 ק"מ ממערב לצפת. שמס א-דין מתאר את זבוד ככפר, שהריו חולשים על צפת. במקומו נמצאים היום קירות הרוסים, בורות, גתות, בתי-בד ומערות ¹⁰².

בר"ר צח, טז.

זֻבַּיְנָה – زبينة. כפר במערב חבל טרכונא.

זֻבִּירָה – زبيرة. כפר במערב חבל טרכונא.

זַבְּעָה – زبعة. כפר במרחק 6 ק"מ מצפ‘-צפ’-מעי לבית שאן (100 תו' מוסלמים). הוא נמצא במקומו של ישוב עתיק. ראה ע' ח'. אֻם א-סֻּעוּד.

זַבְּקִין – زبقين. כפר מדר‘-מזר’ לצור.

זגדיר (כתי"מ זגרור). ראה ע' אוגדור.

ב' עבו"ז לא, א.

א-זֻּהַיְרִיָה – الزهيرية. כפר קטן, 1.5 ק"מ מדרום לבן שמן (100 תו' מוסלמים).

זֻהְלוּק – زهلوق. מחנה של בדוים, 6 ק"מ מצפון לים כנרת. ראה ע' ח'. עַ’זָלָה.

זוּבִּיָא – زوبيا. כפר באמצע הגלעד הצפונית, ממזרח לפחל. השוה ע' בית אזובא.

זוזיון. ראה ע' זיזין.

א-זָּוִיָה ^א – الزاوية. כפר ממזרח לפתח תקוה (400 תו' מוסלמים).

א-זָּוִיָה ^ב – الزاوية. כפר מדרום לשכם (500 תו' מוסלמים). בו יסודות של בנינים עתיקים.

א-זָּוִיָה ^ג – الزاوية. כפר בין שכם לג’נין (100 תו' מוסלמים). בו קברים חצובים המעידים על ישוב קדום במקום זה.

א-זַּוִיָּה – الزويّة. כפר מצפון לעמק חולה (600 תו' מוסלמים).

א-זֻּוַיְרָה – الزويرة. חורבה של ישוב קדום סמוך לשפת ים המלח, בין מצדה להר סדום, ובה תחנה למשטרה.

זוֹעַר. ראה ע' צוער.

א-זּוּק א-תַּחְתָּנִי – الزوق التحتاني. כפר בעמק חולה בדרך העולה למטולה, 2.5 ק"מ מדרום לתל חי (600 תו' מוסלמים). בו תל של ישוב קדום, יסודות של בנינים, ערמות אבני-בנין וקברים עתיקים.

זַוָתָּא – زواتا. כפר מצפון לשכם (200 תוי מוסלמים). השוה ע' אזה.

זַוְתַּר – زوتر. כפר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון, 8 ק"מ מצפ‘-מע’ לכפר גלעדי. ראה ע' צייתור.

זַחְר א-נַּצָרָה – زحر الناصرة. כפר בגלעד מצפ‘-מע’ לארבד.

זטחה, צ"ל זנוחה. מקום המוציא סולת מן המובחר. השוה מש' מנחות ח, א וראה ע' זנוח ^ב. מש' בב' מנחות פג, ב.

א-זִּיבּ – الزيب. כפר על שפת הים קרוב לגבול המדיני הצפוני, ראה ע' אכזיב ^א.

זִיזָא – زيزاء. כפר ומרכז של המשטרה בעבר הירדן מזרחה במחוז אל-בַּלְקָא, 30 ק“מ מדרום לרבת בני-עמון. כבר פטולמאוס מזכיר אותו בשם Σίξα Geographica V16, 4)), וכן הוא נזכר ב־Not. Dig. 80, 7. הוא משמש תחנה בדרך העולה למכה ובקו מסה”ב החג’אזית ובו ברכת-מים גדולה, אולי עוד מהתוקפה הרומית ¹⁰³. בימי הבינים היו עורכים בו שוק בזמן העליה למכה (יקות וו, ע' 966; אבן בטוטה I, ע' 255).

זִיזַיְן (זִיזוּן?), עיירה בתחום נוה. היום הכפר زيزون = זִִיזוּן על שפת ואדי זיזון בבשן, מדר‘-מע’ לאל-מזיריב ותחנה בקו מסה“ב חיפה – אדרעי. החורבות הרבות הנמצאות במקום זה מעידות על כך, שבתקופה ההלניסטית היתה כאן עיר חשובה. בין החורבות אבנים גדולות עם פתוחים יפים וכתובות יוניות ותעלות מים רומיות ¹⁰⁴. תוס' שביעית ד, ח (ג"א זוזיון); יו' דמאי ב, א – כב, ע”ד (זיזיין).

זינחה, ראה ע' זנוח ^ב.

זִיף ^א. עיר בהר יהודה הנזכרת יחד עם מעון, כרמל ויוטה. מישע בנו בכורו של כלב יסדה (דהי"א ב, מב). מאחוריה נמצא מדבר זיף, שבו הסתתר דוד מפני שאול, ויושבי זיף גלו לשאול את מחבואו. לכן אומר המדרש: “הזיפים לשונם חדה”. חשיבות מיוחדת נודעת לזיף בתקופת מלכי יהודה, שאז היה בה, כנראה, בית יוצר של המלך (השוה דהי"א ד, כג). בחפירות במקומות שונים בארץ נתגלו ידיות של כדים עם הטביעה “למלך” בהוספת השם זיף (בטביעות אחרות השמות חברון, שוכה או ממשת). לפי דעת אחד מחכמי התלמוד בא מזיף מין דבש שנקרא דבש הזיפין. היום تل زيف = תַּלּ זִיּף, 7 ק“מ מדר‘-דר’-מזר' לחברון. התל חולש על מדבר יהודה לצד עין גדי. בתקופה הביזנטית התקיים ישוב מסביב לתל. היום ח‘. זיף. אבות הכנסיה מזכירים בכתביהם את הזיפים. יהו’ טו, נה; ש”א כג, יד – כד; כו, א – ב; תהל' נד, ב; דהי“א ב, מ”ב; מש' מכשירין ה, ט; ב' סוטה מח, ב; ויק"ר כו, ב; מדר' תהל' נב; 15,92 On.

זִיף ^ב. עיר בנגב יהודה בגבול אדום. היא נזכרת ברשימת ערי יהודה בספר יהושע יחד עם ערי הנגב טלם ובעלות (ע"ש) ובדהי"ב יחד עם ערי השפלה גת ומרשה, לכיש ועזקה, שרחבעם בצר אותן. אחד מצאצאי כלב בן יפונה שישבו בנגב נקרא זיף (דהי"א ד, טז). היום החורבה الزيفة = א־זִּיפָה מדר‘-מע’ לכֻּרְנֻבּ

יהו' טו, כד; דהי"ב יא, ח.

זַיִתָּא ^א – زيتا. כפר בשפלה, 7 ק"מ מצפון מערב לבית גוברין (200 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבתו נמצאים שרידים רבים של ישוב קדום ומקאם שיח' סלימאן. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית הביזנטית.

זַיִתָּא ^ב – زيتا. כפר בשרון מצפון לטול כרם (1200 תו' מוסלמים), בו שרידים של ישוב קדום. התל שעל יד הכפר הוא לדעת אַבֶּל מקומה של העיר חבצן(T³ 69) ¹⁰⁵.בזיתא ישבו שומרונים עד סוף המאה התשיעית¹⁰⁶. הם השתתפו במרד בבא רבה במאה הרביעית.

לוח ח' 1: זכרון יעקב. כניסה לאחד הבתים הראשונים של המושבה

לוח ח' 2: הזורע. ישוב של קיבוץ לרגלי הר הכרמל

לוח ט' 1: חברון. הכניסה למערכת המכפלה

לוח ט' 2: חברון. השער והמדרגות העולות למסגד שמעל מערכת המכפלה

זַיִתָּא ^ג – زيتا. כפר מדר‘-מע’ לשכם (400 תו' מוסלמים). בו אבני-בנין עתיקות ושרידים ארכיטקטוניים.

זַיִתָּא ^ד – زيتا. תל של ישוב קדום בשפלה ממערב לסֻמְסֻם. בו יסודות של בניינים, בורות בנויים אבני גויל ושני חדרים מקומרים.

זַכּוּתָא. ראה ע' סכותא.

זכְרוֹן יַעֲקֹב. מושבה עברית גדולה הבנויה על הר (אל-חַ’שְׁם = האף), הוא אחת השלוחות של הרי שומרון, 10 ק“מ לערך מצפון-מזרח לקיסרין. המושבה נוסדה ביום כ”ה כסלו תרמ“ג (6.12.1882) ע”י עולים מרומניה ונקראה על שם יעקב (ג’ימס) רוטשילד, אביו של הנדיב הברון אדמונד רוטשילד, אשר בא בשנת תרמ“ה לעזרת המושבה וקבל על עצמו את החזקתה ושכלולה. שם המקום בערבית زمّارين = זַמָּרִין. מספר יושבי המושבה (ביולי 1946) 1,800 נפש ושטח אדמתה 17,861 דונם כרמי גפנים, שדות תבואה ומטעי עצי הדר. במושבה חצוב בסלע היקב הגדול של אגודת הכורמים “כרמל מזרחי” (השני בגדלו אחרי היקב שבראשון לציון) לתעשית יינות ומשקאות אחרים מענבי שומרון. לפי רצונם האחרון של אדמונד רוטשילד ואשתו אדלהאידה יעבירו ביום מן הימים את גופותיהם לקבורה באדמת זכרון יעקב ¹⁰⁷. לרגלי ההר, במרחק 2 ק”מ ממערב למושבה, נמצאת ברצועת החוף הצרה תחנת מסה"ב זכרון יעקב. במושבה ובמרחק 200 מ' לערך ממזרח לה נמצאים עקבות של ישוב קדום, יסודות של בנינים, בורות, מערות וקברי סלעים. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופות ההלניסטית והרומית. השוה ע' נרבתא.

זִכְּרִין – زكرين. כפר בשפלה. ראה ע' ד’כרין.

זַכָּתָא. ראה ע' סכותא.

זַלַפָה ^א – زلفة. כפר וחורבה בשרון מדרום לחדרה (בסוף 1944 לפי אומדנה 210 תו' מוסלמים).

זַלַפָה ^ב – زلفة. כפר בשומרון הקרוב לג’נין (בסוף 1944 לפי אומדנה 340 תו' מוסלמים). בו עקבות של ישוב ישן, יסודות של בניינים ובאר.

זַמָּרִין – زمّارين. ראה ע' זכרון יעקב

זָנוֹח ^א. עיר בהר יהודה הנמנית עם הערים שמדרום לחברון. שמה נשתמר אולי בשם הנחל וָדִי אַבּוּ זַנָח (ע"ש), ואולי יש לחפש את מקומה בחורבה زانوتا = זָנוּתָּא מדר‘-מע’ לחברון, שהיתה לפנים עיר קטנה, ובה מגדל, יסודות של בנינים, בנין עם אומנות, אבני-בנין מסותתות, אבנים עם כתובות, מערות ובורות¹⁰⁸. יהו' טו, נו.

זָנוֹחַ ^ב. עיר כנענית עתיקה הנזכרת אולי בתקופת אל-אמרנא בשם זֻנוּ, היא נמנית עם ערי יהודה בשפלה. עולי בבל התישבו בעיר זו ועזרו בימי נחמיה בבנין חומת ירושלים. בימי הבית השני הביאו מזנוח סולת מובחרת למנחות (“זנוחא אלפא לסולת”), את העומר ושתי הלחם. היום خ. زنوع = ח‘. זַנוע על תל מדרום למושבה הר-טוב. בו חורבות רבות של בנינים עם חדרים מטויחים בטיח, בורות, גת, מערות-קברים, חומה, דרכים עתיקות וחרסים מתקופת הברונזה המאוחרת ומימי מלכות יהודה. (?) 220 EA; יהו’ טו, לד; נחמ' ג, יג; יא, ל; דהי"א ד, יח; מש' מנחות ח, א (גירסות משובשות בדפוסים: זנוחא, זניחא, מזוניח, זטחא ובכת"י מינכן, רומא, וינת וקהירה: זינחה); 14, 92 On.

זנוחא, זניחא. ראה הערך הקודם.

זַנְעַ’רִיָּה – زنغريّة. כפר, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לראש פנה (בסוף 1944 לפי אומדנה 840 תו' מוסלמים).

זָעוּרָה – زاعورة. כפר של נֻצַיְרִים בצפון הגולן העליון.

זְעֵיר. ראה ע' צוער.

זִפְרוֹן. עיר בגבול הצפוני המורחב של ארץ-ישראל. ר' עקיבא בקר בזפרון, וכששב משם דרש על גזל עכו“ם. יונתן לבמד' לד, ט כותב במקום זפרון קרן זכותא (השוה ע' סכותא) זַעֲפַ’רָנִי שמדר‘-מזר’ לחמת (חָמָה) שבסוריה לפי אַבֶּל¹⁰⁹, היא רחוקה מדי לצד צפון. בדרך הארחות דמשק – תדמור, מהלך 14 שעות מצפ‘-מזר’ לדמשק, נמצאת زعفران = זַעְפִ’רָן, מקום של ישוב קדום ובו חורבות רבות ¹¹⁰. ראה לזה גבולות הארץ, מבוא, ע' ל”ז ¹¹¹. במד' לד, ט; ב' ב"ק קיג, א (זפירין?); ספרי נשא סי' ו, (דפוס ויניציאה ע' ט': זפרונה, זיפרים).

זַרְבָּשְׁנִי. זר בארץ בשן נזכרת במכתבי אל-אמרנא ובכתובת מצרית מימי רעמסס השני. ראה ע' זרואי. EA 201.

זִרְוָאֵי. עיר בעבה"י מזרחה המובלעת בתחומי עולי בבל. מליה (מליח) זרואי הוא שדה-הלבה טרכונא, שבשפתו נמצאת העיר, היא זִרִבָּשָׁנִי' הנזכרת בלוחות אל-אמרנא ובכתובת מימי רעמסס השני ¹¹², בכתובות היוניות Zοραά. בתוספתא היא נזכרת בשם צור כעיירה בתחום נוה (ע"ש) ובמדרשים בדרך מליצה בשם חלמיש (= צור = ציר, ע"ש).

אלכסנדר ינאי כבש את זרואי. בתקופת שלטון הממלוכים היתה עוד עיר חשובה בבשן בשם زور = זוּר. היום הכפר ותחנת מסה“ב ازرع = אִזְרַע בשפה הדרומית-המערבית של א-לִּגָ’א. בו חורבות רבות מהתקופה הערבית של ימי הבינים. ספרי המסעות של היהודים מימי הביניים מזכירים אותה בשם זורע (אלה המסעות) או זרעה (כפו“פ ש”י) ¹¹³, ראה גם גבולות הארץ, מבוא, ע”ע מו (מס' 39), נג. תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א – לו, ע“ג; (זרבאי) ספרי דב' סי' נ”א; ילקוט דב' סי' תתע"ד.

זַרְנוּקָה – زرنوقة. כפר גדול בשפלה בגבול שטח המושבה רחובות (בסוף 1944 לפי אומדנה 2,380 תו' מוסלמים). השוה הערך הבא.

זַרְנוּקֵי. ר' חייא בר זרנוקי, בן זמנו של ר' יוחנן, הלך בימי גזרות השמד עם ר' שמעון בן יהוצדק השני לאסיה לעבר את השנה. زرنوق פירושה בערבית נחל קטן, זרנוקא בארמית היא נאד המכיל מים בדומה לנחל. יתכן שר' חייא היה בנו של אדם, שהיה נושא מים בנאד, ומשום כך נקרא זרנוקי. אבל אפשר גם כן, שהוא נקרא על שם מקום מולדתו בר זרנוקי (השוה ר' יצחק בר חיפה, ר' אלעזר בר חסמא וכד'). אם נקבל את ההשערה הזאת, הרי אפשר לזהות את זרנוקי עם הכפר הערבי זַרְנוּקָה (ראה הערך הקודם). על יד כפר זה נמצאת חורבה של ישוב קדום בשם ח‘. אל-עַגּוּרִי או ח’. דַהַיְשָׁה. ב' סנהד' כו, א (כתי"מ: זרינקי).

זְרָעִים. ישוב של קבוצה המסונפת לחבר הקבוצות בעמק יזרעאל המזרחי, 1.5 ק“מ מדר‘-מע’ לעין חרוד. הוא נוסד ביום כ”ה טבת תש"ה (10.1.1945). מספר נפשותיו (ביולי 1946) 142 ושטח אדמתו 165 דונם.

זִרְעִין – زرعين. ראה ע' יזרעאל ^א.

זַרְעָ’נִיָה – زرغانية. מושב ערבי קטן ממזרח לקיסרין, בו תל של ישוב קדום, עקבות של בנינים, שהיו בנויים בסגנון רומי, ארון-מתים, ברכה ובור עם מדרגות ¹¹⁴.

זַרְפִ’יָא – زرقا. כפר ותחנה בקו מסה"ב דמשק – מזיריב.

זַרְקָא – زرفيا. כפר של צ’צ’נצים (200 תו'). מהגרים מוסלמים מהרי קווקאז, על יד נחל יבוק, 17 ק“מ מצפ‘-מזר’ לרבת בני עמון. בו נמצא המחנה הראשי של חיל־הספר של עבה”י מזרחה. השוה גם ע' קלעת א-זרקא.

ח

אל-חַבּ – الحبّ. מחנה של בדוים על יד חורבות של ישוב קדום במדבר אל-חַמָץ'.

חַבַּבּ – حبب. כפר ותחנה בקו מסלת-הברזל חיפה – דמשק בגבול טרכונא.

חַבַּג' א-זִּיר – حبج الزير. מקום של ישוב קדום בעמק הירדן, 24 ק"מ מצפון ליריחו. ברכות ותעלות הנמצאות כאן מעידות, שהמקום היה מושקה יפה.

אל-חֻ’בַּיְזָה – الخبيزة. כפר מדר‘-מזר’ לזכרון יעקב (בסוף 1944 לפי אומדנה 290 תו' מוסלמים). השרידים העתיקים שבכפר ובסביבתו מעידים על ישוב קדום במקום זה. יש מזהים אותו עם העיר ח’בצן הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי (מס' 69) בקבוצת ערים בשרון אחרי יח’ם (מס' 68) = יַמָּה.

אל-חַבִּיס – الحبيس. הר בשדה הלבה שמצפון להר חורן.

חַבְּלָה – حبلة. כפר ערבי בשרון ממזרח לכפר מל"ל (בסוף 1944 לפי אומדנה 580 תו' מוסלמים). בו ברכות, בורות, מערות, מחצבות עתיקות וקברי-סלעים.

ח’בצן. עיר בשרון, שתחותמש השלישי עבר בה בדרכו למגדו. השוה ע"ע זיתא ^ב ואל-ח’ביזה. T³ 69.

* חֲבַצֶלֶת הַשָּׁרוֹן. מושב של ארגון הציונים הכלליים בעמק חפר, סמוך לשפת הים, 4 ק“מ מדר‘-דר’-מע' לכפר ויתקין. הוא נוסד בניסן תרצ”ה (אפריל 1935). מספר יושביו (ביולי 1946) 54 נפש ושטח אדמתו 1,067 דונם, מהם 36 דונם נטועים עצי הדר והשאר אדמת מזרע.

חַבְּרָא. מקום של ישוב יהודי בקרבת יבנה. יתכן, שהיה מיושב גם בימי הבית השני, ובכל אופן היה כבר ידוע בזמן שביבנה היתה הישיבה הגדולה של ריב“ז. בירושלמי מסופר, כי הנחל או המעין של חברא נתיבש לפני הזמן. בא הדבר לפני רב חונא (הונא) ואמר: “אלה השדות שנעשו כחושים ישתו, אלה שלא נתכחשו לא ישתו”. במדרשים נזכר האמורא יוסטי חברא. היום خ. حبرة = ח'. חַבְּרָה בשפלה, 3 ק”מ מדר‘-מזר’ ליבנה. הנחל, שעליו מדובר בירושלמי, הוא נחל קטרה המתמלא מים בימות הגשמים. בין השרידים של הישוב הקדום (יסודות של בניינים הבנויים אבני גויל ובאר עתיקה) נתגלו כתובת עברית על שבר של עמוד (“שלום על ישראל לעולם”) וכתובת יונית-יהודית על מצבת-קבר (“של אברהם בן ראובן המאושר מפרביתיס”). כתובות אלו הן מסוף המאה החמשית או מתחלת המאה הששית לספה“נ ¹¹⁵. סמוך לחורבה נמצא תל של ישוב עתיק יותר. יתכן שכאן מקומה של העיר חבר.. הנזכרת בכתובות רעמסס השלישי בין ערים אחרות בדרום הארץ. השוה גם ע' כבון. יר' מו”ק א, א-פ, ע“א; בר”ר ו, א; פס"ר טו, א.

חֶבְרוֹן. עיר עתיקה מאד, “שבע שנים נבנתה לפני צֹען מצרים”. היא נקראה גם ממרא ע“ש בעל בריתו של אברהם וקרית ארבע ע”ש האדם הגדול בענקים אשר ישב שם, ורבותינו אמרו (ב' עירובין נג, א) בגלל ארבעה זוגות האבות והאמהות הקבורים בה. העיר יושבת בעמק בין הרים גבוהים (927 מ'), בפרשת המים העוברת לאורך הרי יהודה, 34 ק"מ מדרום לירושלים, בממוצע 150 מ' גבוה ממנה.

עוד לפני זמנו של אברהם חדר בית-אבות אחד של החתי מהצפון לתוך ארץ הכנעני וישתלט על חברון. אברהם ישב באלוני ממרא של יד חברון, ובמות עליו אשתו שרה קנה מאת עפרון החתי את מערת המכפלה לאחוזת קבר. בה נקברו אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה¹¹⁶. (המסורת היהודית והערבית כוללת בין הזוגות גם את אדם וחוה). גם יצחק ויעקב ישבו בממרא, היא חברון. המרגלים, ששלח משה לתור את הארץ, באו עד חברון, מלכה של חברון היה בין שלשים ואחד מלכי הכנענים, שנלחמו עם יהושע. העיר ניתנה לכלב בן יפונה והיתה עיר לויים ועיר המקלט בדרום הארץ. דוד מלך בחברון שבע שנים וחצי. שם הרג יואב את אבנר בן־נר. שם קשר אבשלום את הקשר על אביו. רחבעם בצר את חברון. בתקופת מלכי יהודה היה בחברון בית יוצר לתעשית כלי חרס. על זאת מעידה הטביעה “למלך-חברון” בידיות של כדים, שנתגלו במקומות שונים ביהודה (השוה דהי"א ד, כג). כאשר התישבו עולי בבל בחברון עוד היה ידוע שמה הקדום קרית ארבע (נחמ' יא, כה). בימי הבית השני הרחיבו האדומים, שישבו בנגב, את גבול ארצם עד מצפון לחברון, אבל החשמונאים גרשום משם. יהודה המכבי ואחיו לכדו את העיר והעלו את חומתה באש. בזמן מלחמת היהודים כבש שמעון בר גיורא את חברון ולקח ממנה שלל רב, והרומאים החריבוה וישרפוה באש. בימי הבית השני היו מביאים מחברון לירושלים כבשים לקרבנות. עד היום עשירות סביבות חברון בעדרי צאן.

אבסביוס והירונימוס מזכירים את חברון ככפר גדול, שנכלל בתחום בית גוברין. על קיום ישוב יהודי בחברון בתקופה הביזנטית מעידים שרידי בית הכנסת מהזמן ההוא. הביזנטים בנו כנסיה מעל למערת המכפלה. אנטונינוס מפיאצ’נצ’ה (600 לסה"נ) מספר, כי בזמנו היו היהודים מבקרים בבסיליקי זאת, שמחציתה האחת היתה לנוצרים ומחציתה השניה ליהודים, וכניסה מיוחדת היתה לכל עדה ועדה, והיהודים היו מקטירים בה לבונה ומחלקים נרות ומתנות לכל המתפללים. הם היו באים מקרוב ומרחוק בהמוניהם ביחוד “ביום פטירת יעקב ודוד, שחל ביום שלאחר יום הלידה של הנוצרי” (Itin. Antonini Placentini, ed. Geyer). בימים ההם עוד התקיימו כנראה הכפרים היהודיים הגדולים מדרום לחברון, שעליהם מודיעים אבסביוס והירונימוס מאתים שנה קודם לכן. יחס הנוצרים ליהודים הורע כנראה בשוב הירקליוס לארץ אחרי הפלישה הפרסית, שאז עשו הנוצרים הרג רב בקרב היהודים. לפי קינה קדומה נהרגו אז יהודים גם ב“כפר חברונה” (השוה ידיעות ז‘, ע’ 60).

כשנכבשה חברון על ידי הערבים, התירו ליהודים להתישב בה ולבנות להם בית כנסת על יד הכניסה למערת המכפלה¹¹⁷. הערבים החזיקו בקדושת חברון בגלל קברות האבות והאמהות ויקראו לה الخليل = אל-חַ’לִיל (אהוב-יה, ידידיה) ע"ש אברהם אבינו הנזכר בשם זה בקוראן. אולם אצל הגיאוגרפים וההיסטוריוגרפים המוסלמים היא נזכרת גם בשמות חַבְּרָא, חַבְּרוּן, בַּיְתּ חַבְּרוּן או מַסְגַד אִבְּרָהִים. הערבים

הפכו את הבסיליקי הביזנטית שמעל למערת המכפלה למסגד. ארקולף (670 לסה"נ) מתאר את חברון ככפר גדול, שבו יושבים אכרים. במשך הזמן גדל המקום עקב המסחר עם הבדוים שבנגב ועם הארץ שמעבר לים המלח. בשנת 943 מרים אל-מקדסי (ע' 192) על נס את פריונם של הרי חברון, את ענביהם ואת תפוחיהם המצוינים הנמכרים בזול והמוצאים למצרים ולכל הארצות מסביב. במאה העשירית ובמאה האחת עשרה ישבו יהודים בחברון¹¹⁸, אז היו מביאים שמה מתים ממקומות אחרים לקבורה¹¹⁹. בתחלת המאה הי"א (ד“א תשס”ב) היתה שם גם עדה קראית.

הצלבנים עשו את חברון למרכז של רוזנות, הפכו את המסגד שמעל למערת המכפלה לכנסיה וגרשו את היהודים מהעיר. ר' בנימין מטודילא ( 1171/72 ) אינו מזכיר ישוב יהודי בחברון. אבל הוא מספר, כי ליהודים היה מותר לבוא אל העיר ולהשתטח על קברי האבות. לפי דבריו היתה “הבמה הגדולה שנט אברהם כנסת היהודים בימי הישמעאלים”. כנראה שבזאת הוא מתכוון לבית הכנסת, שהיהודים בנו על יד הכניסה למערת המכפלה. צלאח א-דין כבש את חברון מהצלבנים בשנת 1187, אולם כעבור שנים אחדות שב וכבש אותה ריכרד לב-הארי מלך אנגליה. הנוסע הפרסי עלי מהיראט (כת“י אוקספורד, ע”ע 43 – 45 ) מספר בשנת 1215, כי הצלבנים פתחו את מערת המכפלה והראו לקהל את גופות האבות, וגם הוא עצמו ראה אותן. ההיסטוריון הערבי מג’יר א-דין, שכתב בשנת 1496 את תולדות חברון, מספר בשם אבו-ל-פ’דא, כי בשנת 513 להגירה (1119) גלו את קברי האבות, שבהם מצאו את גופותיהם המשומרות ללא כל שנוי וכי אנשים רבים ראו אותן. מג’יר א־דין מפקפק באמתות הידיעה הזאת ומוסיף, כי לא שמעו, שלמוסלמים הורשה להכנס למערה. עוד הוא מספר, כי אחרי כבוש העיר ע"י שולטן מצרים ט’הר אל-ביברס אסרו על היהודים והנוצרים לבקר בחַרַם.

לפי המקורות שבכתבי הגניזה התקיימה בסוף המאה הי“ב עדה יהודית קטנה בחברון. אולם נראה, שהיהודים לא יכלו להחזיק שם מעמד ועזבוה. כי ר' שמואל בר שמשון מצא בה בשנת 1211 רק יהודי אחד צַבָּע. היהודים פליטי חרב המונגולים (1400), שנמלטו מירושלים, התישבו בחברון. הם עסקו אז בתעשית הזכוכית, שהנהיגו שם עולים מויניציאה, ובמסחרה. אולם בגלל חוסר בטחון החיים והרכוש לא היה יכול הישוב היהודי להתפתח. הנוסע משולם בן מנחם (ה“א רמ”א = 1481) מצא בחברון רק עשרים בעלי בתים יהודים, שנשותיהם היו נכנסות למסגד של מערת המכפלה (כנראה מפני שהן היו מעולפות כנשי המוסלמים). מֻגִ’יר א-דין (1496) מונה על רבעי חברון גם את רובע היהודים. ר' עובדיה מברטנורא מודיע גם הוא, שבחברון יושבים כעשרים בע”ב יהודים ומחציתם מזרע האנוסים. הם מעטים וטובים ואינם כאנשי ירושלים לרוע. הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה (ה“א רפ”ב= 1522) מצא שם רק ח’–י' בע“ב (מסעות א“י לרמ”ב, י“ל ע”י י.בן־צבי, ע"ע יב, א; כב, ב).הנוסע הזה המודיע על מקום בשם חברא במרחק חצי מיל מחברון התכוון לאלוני ממרא. במחצית השניה של המאה הט”ז גדל הישוב בחברון. אז חיו שם הרב שלמה נרבוני, שפנה בשאלה להר' משה גלאנטי בצפת (שו“ת הר”מ גלאנטי) וסופר סת“ם (שו“ת אהלי יעקב לר”י קאשטרו, פיי קי"ג). בכתבי השדרי”ם של המאות האחרונות נמנית העיר הקדושה חברון על “ארבע הארצות” (ירושלם, חברון, צפת וטבריה). העדה האשכנזית בחברון נוסדה בשנת תק“ף (1820) בפקודת הר”ר שלמה זלמן שניאורסון מלאדי ע“י עולים מחסידי חב”ד. באמצע המאה השביעית למניננו הגיע מספר היהודים בחברון עד 1,500 נפש. ברחוב היהודים היו ישיבות ובתי מדרשות וספריות חשובות. מסבות כלכליות הלך הישוב מאז ופחת. בשנת תרפ“ה העברה לחברון הישיבה הגדולה מסלובודקה שבליטא. באב תרפ”ט התנפל המון ערבי מוסת ופרוע על יהודי העיר והרג בהם הרג רב ופצע רבים פצעים אנושים. מאז נשבת הישוב היהודי בחברון בסוף שנת תרצ“א שב לשם מספר משפחות מילידי המקום, ושוב עזבו את העיר בשנות המהומות מאז תרצ”ו. מספר יושבי חברון היה בסוף 1944 לפי אומדנה 24,560 נפש. כלם מוסלמים, מלבד 150 נוצרים ובהאים אחדים.

לחברון ששה מעינות מים השופעים יחד 90 ממ"ע ביממה, בהם עין שרה הנמצא מצפון לעיר ועין חברא הנובע לרגלי ההר, שעליו בנוי מַשְׁהַד אל-אַרְבַּעִין. המעין אל-אַשְׁכָּלָה (אשכול?) שבמעלה ההר באמצע העיר הוא העשיר במים בכולם.

יושבי חברון עוסקים בחקלאות ובתעשיה זעירה. הם עושים שטיחים גסים ושקים, כלי זכוכית פשוטים, כלי חרס ונאדות מעורות כבשים ועזים. תעשית הזכוכית של חברון היתה פורחת במחצית השניה של ימי הביניים. מג’יר א-דין מונה בין רובעי העיר את רובע העושים בזכוכית. סביבות חברון הן פוריות מאד, ביחוד מפורסמים ענביה הנבשלים במאוחר. הם מכילים כמות רבה של סוכר, ומשום כך עושים מהם בירושלים יין משובח.

במרחק 2 ק“מ מהעיר נמצאת אֵלָה עתיקה, שהמסורת המקומית מיחסת אותה ל”אשל אברהם“. שרידים של ישוב עתיק מאד נמצאים בגבעה الرميدة (دير الاربعين) = א-רֻמַיְדָה (דַיְר אל-אַרְבַּעִין) הסמוכה לחברון וגם חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת ומכל תקופות הברזל. השוה ע' אלוני ממרא¹²⁰. בר' יג, יח; כג, ב. יט; לה, כז; לז, יד; מט, כט–לב; נ, יב–יג; במד' יג, כב; יהו' י, כג. לו. לט; יב, י; יד, יג–טו;, טו, יג. נד; כ, ז; כא, יא; שופ' א, י. כ; ש”א ל, לא; ש“ב ב, א. ג. יא; ג, ב ואילך; ד, א–ה; טו, ז. י; מ”א ב, יא; דהי“א ב, מב–מג; ג, א–ד; ו, ב. נה–נז; יא, א–ג; יב, כג. לח; כט, כז; דהי”ב יא, י; מש' יומא ג, א; תוס' מכות ג (ב), ב; נ' מנחות פז, א; עירובין נג, א; יומא כח, א; כתובות קיב, א; סוטה לד, ב; ספרי עקב סי' לו; תנח' שלח ועוד; חשמ' א' 5, 65; ספר היובלות 13, 10; 16, 10; קדמ' יב, 8, 6; מלח' ד, 9, 7. 9; 8, 6 On; מס' ר“ב 37 – 38; כפו”פ רצ“ט, ש”ד.

חַבְרָם, חַבְרָן. עיר בחורן, שהיתה שייכת לטטרכיה של פיליפוס. בשנת 37 לפסה“נ נכללה בממלכתו של אגריפס הראשון, ואחרי מותו שבה לפרובינציה הרומית סוריה. בזמן ההוא וכן גם בתקופת התלמוד היה בעיר זו ישוב יהודי. התלמוד גורס את שמה בית חוורן (ע"ש) או חוורן ¹²¹. אחדים מחכמי התלמוד ישבו בחוורן¹²². עוד במאה הי”ד היתה בחברם קהלה יהודית¹²³. היום הכפר حبران = חַבְּרָן בהרי חורן מצפ‘-מזר’ לבצרה. בו חורבות וקברים רבים, בין החורבות מקדש נפלא. כתובת נבטית משנת 47 לסה"נ (“בירח תשרי שנת שבע לקלדיס קיסר”)¹²⁴. וכתובות יוניות מהמאות השניה והשלישית¹²⁵.

חַבְתָּא. מקום קרוב לירושלים, שבו חי הסתת פינחס המכונה איש חבתא. בזמן המרד הגדול כשהקנאים בחרו בכהן גדול לפי הגורל, נפל הגורל על עם הארץ פינחס, שסחבוהו נגד רצונו לירושלים והכריחוהו לקבל את המשרה. יוספוס מזכיר את המקום בשםἈφιά או Ἀφθία. היום אולי خ. حبين = ח‘. חֻבִּין ממערב לבית תר. תוס’ יוהכ“פ א, ו, והשוה גם ויק”ר סוף פ"כו; מלח' ד, 3, 8.

חִבַּת צִיוֹן. מושבה של ארגון ציוני רוסיה בעמק חפר, 3 ק“מ מצפ‘-מזר’ לכפר ויתקין. היא נוסדה בשנת תרצ”ג (1933). מספר יושביה (ביולי 1946) 122 נפש ושטח אדמתה 1855 דונם מהם 500 ד' נטועים עצי הדר.

חַגְ’לָה – حجلة. ראה ע' בית חגלה.

חָגְלָה ^א. שם מקום הנזכר בחרסים, שנתגלו בחפירות שומרון. ממקום זה היו מביאים לבית המלכות בשומרון מס בצורה של יין ושמן בכדים¹²⁶. בשם חגלה נקראה אחת מבנות צלפחד בן חפר ממטה מנשה, שהתנחלו בארץ חפר ממערב לשכם (השוה במד' כו, לג), ועל שמה נקראה בודאי נפה אחת, שממנה הביאו מס לשומרון¹²⁷.

חָגְלָה ^ב. מושב עובדים בעמק חפר על יד נחל אלכסנדר, 4 ק“מ ממזרח לכפר ויתקין הוא נוסד ביום כ”ה חשון תרצ"ד (14.11.1833)¹²⁸. מספר יושביו (ביולי 1946) 215 נפש ושטח אדמתו 1,025 דונם, מהם 300 ד' מטעי הדרים.

חָגָר (החגר). רבן גמליאל פסק הלכה, שהמביא גט מהרקם ומהחגר צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם כדין המביא גט ממדינת הים. כי הרקם והחגר נמצאות מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. על רקם נאמר במשנה אחרת, שהיא נמצאת במזרח, ושם נמצאת איפוא גם החגר. החגר, בארמית חגרא, בערבית حجر= חַגַ’ר פירושה אבן, חומה, חגורה. החגר הוא מדבר האבנים הגובל בארץ-ישראל ממזרח. הערבים שהגיעו בנדודיהם עד לחורן ולדמשק קראו למדבר המזרחי חג’ר להבדילו מארץ האדמה התחוחה והפוריה, ומכאן שם הפרובינציאה הרומית Arabia Petraea לעבר הירדן המזרחי¹²⁹. בגבול המזרחי של הארץ המיושבת והמדבר היתה רקם דחגרא (ע"ש), שנבלעה בתחומי עולי בבל. החגר הוא איפוא המדבר המשתרע ממזרח לדרך החוגגים (דַרְבּ אל-חַגּ') ולמסלת הברזל החג’אזית.

ההגריאים הנזכרים תכופות בימי הבית השני (דהי"א ה, י. יט – כ; כז, לא, והשוה גם אהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, תהל' פג, ז) הם יושבי המדבר המזרחי, שנדדו אולי, ממחוז חִגְ’ר שבצפון ערב, מדרום למעון (השוה פליניוס VI 156; פטולמאוס VI 7, 29; אסטרבון.(782 XVI מש' גטין א, ה.

חַגְרָא ^א. ראה ע' חגר (החגר), והשוה גם ע"ע רקם דחגרא ורפיח דחגרא.

חַגְרָא ^ב. הוא השם הארמי לשור ולברד, עיר וחבל-ארץ מדר‘-מע’ לארץ-ישראל, שבהם עוברת הדרך למצרים. חומה של בצורים שומרת על דרך זו הגובלת בנגב. בכתובת שישק נזכרים השמות חגר, חקר בקרבת השם נגב. גרר נמצאת בין רקם = קדש ובין חגרא. ʼΕβοδα= עַבְּדָה נמצאת גם היא בחגרא. (4,Ptolem. V16 ). ראה מה שנאמר בע' חגר על מוצא השם. אונקלוס ויונתן לבר' טז, ז. יד; כ, א; כה, יח; ש"א טו, ז; כז, ח; 101, 96, 94, 87 S.

חַגַ’ר אַבּוּ צַ’הְר – حجر ابو ضهر. צוק סלע בשפת ים המלח, 3 ק"מ מדרום לעין גדי. על ידו נמצאים מעיינות מים חמים.

חַגַ’ר אל-אַצְבַּע – حجر الاصبع. צוק-סלע במרחק 9 ק"מ מדר‘-מזר’ למעלה אֲדֻמִּים. אולי הוא אבן בֹּהַן הנזכרת יחד עם דְבר ואדֻמים בגבול הצפוני של יהודה.

חַגַ’ר א-דַּן (א-דַּם) – حجر الدنّ (الدمّ). דולמן, 8 ק"מ מדר‘-מזר’ לצפת.

חַגַ’ר מֻנַיִקַע – حجر منيقع. דולמן, 2.5 מצפון למירון.

חַג’ר עִיד – حجر عيد. מקום של ישוב קדום בחולות שעל שפת הים, 2 ק"מ מצפון לאשקלון. בו קבר מקומר עם ציורים נפלאים¹³⁰.

חַדַג' – حدج. מקום של ישוב קדום בנגב, 8 ק"מ מצפ‘-מזר’ לסביטה.

אל-חֻדוּד – الحدود. כפר בעבר הירדן מזרחה, 30 ק"מ ממערב לרבת בני-עמון.

אל-חִדַיְבּ – الحديب. חורבה של ישוב קדום במואב ממזרח ל“לשון”.

חָדִיד. עיר עתיקה מאד בשפלת יהודה קרוב ללוד ולאונו. היא נזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי בצורה חדת. לפי המשנה היתה חדיד מוקפת חומה מימות יהושע בן-נון, אולם היא אינה נזכרת במקרא בתקופה שלפני שיבת ציון. עולי בבל התישבו בה. שמעון החשמונאי בצר אותה, והוא חנה על ידה במלחמתו עם טריפון. על ידה נצח חרתת מלך ערב את אלכסנדר ינאי. אספסיאנוס לכדה. בזמן המשנה ישבו בעיר זו חכמים, שמהם נודע ר' יקים איש חדיד (כך צ"ל במשנה עדויות במקום הדר). בטכסטים היוניים שם העיר הוא. Ἀδδιδα , Ἀδιθά. היום הכפר الحديثة = אל-חַדִיתָ’ה, 4 ק“מ ממזר‘-צפ’-מזר' ללוד, קרוב למושב בן שמן (בסוף 1944 לפי אומדנה 760 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבה נמצאים מערות, קברי-סלעים, ברכה, בור, יסודות, אבני-בנין מסותתות ופסיפס עם כתובת יונית¹³¹. התל הסמוך לכפר היה, לפי חרסיו, מיושב בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה והתיכונה (בימי הכנענים ובתקופה הישראלית עד חורבן הבית הראשון). השוה גם ע' עדיתים. 76 S 79; T³; עזרא ב, לג; נחמ' ז, לז; יא, לד; מש' עדויות ז, ה; ערכין ט, ו; ב' שם לב, ב; ר' מגילה א, א – ע, ע”ג; חשמ' א' 12, 38; 13, 13; קדמ' יג, 6, 5; 15, 2; מלח' א, 4, 8; ד, 9, 1; 24, 24On; מ"מ 50.

חֻדַיְדוּן – حديدون. ישוב ערבי קטן סמוך לכביש חיפה – מגדו, לא רחוק מאל-עָ’בָּה.

חָדִיתָא (Αδιθάʼ). ראה ע' חדיד.

אל-חַדִיתָ’ה – الحديثة. ראה ע' חדיד.

חֲדֵרָה. מושבה עברית גדולה בעלת מועצה עירונית בשרון, 8 ק“מ מדר‘-דר’-מזר' לקיסריה. היא נוסדה בחנוכה תרנ”א (דצמבר 1890). ראשוני מתישביה סבלו הרבה מקדחת המלריה בגלל הביצות שבסביבותיה, ורבים מהם מתו כתוצאה מהמחלה הממארת הזאת, אבל שאריתם נאחזו בקרקע בעקשנות. לאחר שנוטע יער גדול בהוצאת הברון רוטשילד, טוהר אוירה של המושבה, והיא התחילה משגשגת בהדרגה. היום היא מרכז חשוב לתחבורה בין הצפון והדרום וצומת דרכי הישובים בשרון (תחנת מסלת-הברזל, תחנה מרכזית של קוי המכוניות של “אגד”). מספר יושביה (ביולי 1946) 7,600 נפש ושטח אדמתה 42,950 דונם מטעי הדר, יער, אדמת מזרע ומרעה.

סביבת חדרה היתה מיושבת מימים קדומים. באדמת המושבה נתגלו קברים מהתקופה הכלקוליתית, עקבות של ישוב בתקופת הברונזה ושרידים של בנינים ושברי פסיפסים ¹³². הצלבנים קראו למקום Lictera, ושמו בערבית الخضيرة = אל-חֻ’צַ’יְרָה.

חַדְרָךְ. עיר עתיקה בצפון. תגלת פלאסר מספר בדברי ימיו, כי הוא כבש את חדרך (בכתובות האשוריות Hafarikka), מולדתו של רצין מלך ארם, הרס עד היסוד את ערי ארם והפך את ארץ חדרך לפחוה אשורית (738), שהשתרעה מדמשק עד הרי Saua¹³³. גם סנחריב וסרגון מדברים בדברי ימיהם על הפחוה חדרך¹³⁴. הנביא זכריה מזכיר את ארץ חדרך כאילו היא נמצאת בין דמשק ובין חמת.

האמורא ר' יוסי בן דורמסקית (דמשק) מעיד על עצמו, שהוא מדמשק ויש שם מקום ושמו הדרך (חדרך). ר' שלמה הכהן, בנו השני של ר' אליהו גאון ארץ-ישראל ואחיו של אביתר הכהן, עמד בשנת 1116 בראש הישיבה בחדרך הקרובה לדמשק¹³⁵. הישיבה הזאת העברה שמה אחרי כבוש ירושלים על ידי הצלבנים. גם באגרות ר' שמואל בן עלי נאמר: “הקהל הקדוש היושבים בערי דמשק וחדרך ומתפללים בלשכת אלעזר בן ערך”¹³⁶. לפי המקורות מזמן התלמוד ומימי הביניים נראה, שחדרך היתה קרובה לדמשק. אולי היא הכפר גַ’וְבַּר מצפון לעיר זו, שאליו קשורות מסורות רבות של יהודי דמשק, ואולי יש לחפש אותה בכפר דָרַיָּא מדר‘-מע’ לדמשק, שהיתה בתקופת שלטון הע’סאניים עיר חשובה.

בזמן האחרון נתגלתה במערה אחת במרחק 40 ק“מ לערך מדר‘-מע’ לחלב (מֵעָ’רַתּ אל-מֻעֲמָן שָׁפִיץ) מצבה של זכר מלך חמת ולעש. בכתובת שבמצבה זו מספר המלך, כי הוא הוכתר גם למלך על חזרך (חדרך). ארם דמשק ובעלי בריתה התקיפו את חדרך. תגלת פלאסר כבש את העיר ומחוזה ויספחם לממלכתו¹³⁷. נוֹתּ מזהה את ההר Saua עם ג’בל זָוִיָה שבין חלב ובין חמת (חָמָה) ובא לידי מסקנה, שחדרך נמצאה מדר‘-מע’ לחלב¹³⁸. על הר זָויה הסמוך לדרך הארחות מחלב לחמה ישנם שרידים ניכרים של עיר גדולה ובתי קברות עם מערות חצובות וארונות-מתים¹³⁹. די’סו סובר, שארץ הדרך היא מחוז חֻמְץ והעיר חדרך היא העיר חֻמְץ. זכר' ט, א–ב; שהש”ר ז, י; ספרי דב' סי' א' (דפוס ויניציאה, ע' קטו); ילקוט סי' תשצ"ב.

חֲדָשָׁה ^א. עיר בשפלת יהודה בין צנן למגדל-גד. לפי חכמי התלמוד היתה חדשה עיר קטנה ובה רק חמשים דיורים (משפחות, גירסת הירושלמי: חמשה דיורים), והיא היתה שיור לעיר גדולה הסמוכה לה. היום הכפר חח = חַתָּה בשפלה, 14 ק“מ ממזרח למג’דל (בסוף 1944 לפי אומדנה 970 תו' מוסלמים). בו עקבות של בנינים, שרידים ארכיטקטוניים ובאר. יהו' טו, לז; מש' עירובין ה, ו; ב' שם ס, א; יר' שם ה, ו – כב, ע”ד.

חֲדָשָׁה ^ב. (Ἀδαςά). מקום מצפון לירושלים, שבו ניגף חיל ניקנור בפני יהודה המכבי. במערכה זו נפל ניקנור חלל. היום: خ. عدسة = ח‘. עַדַסָה על הר קרוב למושב עטרות, 9 ק"מ מצפון לירושלים. בחורבה זו נמצאים שרידים חשובים של מגדל חזק וברכה גדולה, בורות ותעלת-מים, קבר חצוב ומערות¹⁴⁰. חשמ’ א' 7, 40. 45; קדמ' יב, 10, 5; מלח' א, 1, 6..On 26,1

חדת. עיר הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בין ערי השפלה. ראה ע' חדיד. T³ 76.

אל-חַדַתָ’ה – الحدثة. כפר ומקום של ישוב קדום בגליל התחתון מדר‘-מע’ למושבה יבנאל. ראה ע' עין חדה.

חֲדַתָּה. עיר בנגב יהודה בגבול אדום. היום אולי خ. بير العدّ = ח‘, בִּיר אל-עִדּ מצפון לתל ערד. אולם יתכן שחצור חדתה (השוה ע' חצור ^ב) הוא מקום אחד. יהו’ טו, כה.

חוֹבָה. עיר עתיקה משמאל (מצפון) לדמשק. עד חובה רדף אברהם אחרי חמשת המלכים, אשר נלחמו עם מלכי ערי עמק השדים. היום حوبا = חוּבָּא מצפ‘-מזר’ לדמשק בדרך לארם נהרים. המסורת של יהודי דמשק מזהה את חובה עם הכפר גַ’וְבַּר שמצפון לדמשק. בר' יד, טו.

חוה. רבי חלפתא דמן חוה צ“ל דמן חיפה. השוה גם ע' הוה. יר' גטין ט, ב – נ, ע”ב.

חַוְורָן. ראה ע' חורן.

חוטרא. רב אידי דחוטראיה היה תלמידו של האמורא הגדול ר' ירמיה, שעלה בנעוריו מבבל לארץ-ישראל. יתכן שהמקום הוא בבבל. ש.קליין מציע עַיִן חַטְרָה, מעין סמוך למירון¹⁴¹. ב' עירובין ס, א; יר' שקלים ב, ו – מז, א למעלה.

אל-חֻוַיְג' – الحويج. כפר בעבה“י מזרחה, 20 ק”מ ממערב לרבת בני עמון.

חֲוִילָה. חבל ארץ בגבול הדרומי-המזרחי של ארץ כנען, שבו חנו מלכתחלה בני ישמעאל. בימי השופטים חדר אליו עמלק מחצי-האי סיני. שאול הכה את עמלק מחוילה עד בואך שור, הוא המדבר המשתרע במערב חצי האי סיני עד נחל מצרים. לדעת מוסיל חוילה היא מדבר החול שמדרום לוָדִי אל-אַבְּיַץ' בגבול הנגב¹⁴². בּיר אל-מַלָקִי במקום בו מתחבר וָדי אל־אַבְּיַץ' עם וָדי אל-חַפִיר, בערך 8 ק“מ מצפון-מערב לאל-עוג’א, מזכיר אולי את מלחמת שאול בעמלק¹⁴³. בר' כה, יח; ש”א טו, ז.

חוּלְדָה. ישוב של קבוץ על אדמת הקהק“ל, 2.5 ק”מ מצפ‘-מזר’ לתחנת נחל שורק (וָדִי א־צָּרָר) בקו מסה“ב יפו – ירושלים. במקום זה התקיימה חות פועלים, שנחרבה במהומות הערביות של שנת תרפ”ט. הקבוץ נאחז בו בשנת תר"ץ (1930). מספר נפשותיו (ביולי 1946) 266 ושטח אדמתו 3,831 דונם אדמת זריעה ומטעים. לא רחוק מהישוב היהודי נמצא הכפר הערבי הקטן חֻ’לְדָה (ע"ש).

חוּלָה – حولة. ראה ע' חולתא.

חוּלָה עֻ’רִי – حولة غري. חורבה בנגב, 7 ק"מ ממזרח לחלוצה.

חוֹלוֹן. ישוב עירוני יהודי בעל מועצה מקומית על חולות שפת הים מדרום ליפו ולבת ים. שטחו משתרע עד גבול ראשון לציון. הקרקע נרכשה בשנת תרצ“א (1931) וההתישבות הראשונה במקום זה היתה בשנת תרצ”ג (1933) מאז נוסדו כאן שכונות שונות: אגרובנק, מולדת. שִִכון, קרית-עבודה, שכונת-עם, שכונת גרין ועוד. מקימים בחולון בתי חרושת, והיא הולכת ומתפתחת כעיר של תעשיה. מספר תושביה (ביולי 1946) 4,700 נפש ושטחה 9,500 דונם.

חוּלָתָא. (חולתה), אצל יוספוס Οὐλάθα,בערבית ارض الحولة = אַרְץ' אל-חוּלָה, הוא העמק אשר מצפון לים סמכו (ים חולה). באלף השני לפסה“נ נקרא העמק בשם בצת סַמַךִ או ח’רבת סמךּ ¹⁴⁴. בשנת 20 לפסה”נ נתן אוגוסטוס את חולתא יחד עם פניאס להורדוס. הבצה הגדולה שהיתה בעמק נקראה ימא דחולתא (ע"ש). בזמן התלמוד היה גדל בעמק אורז בר אדום מסוג פשוט (“אורז בחולתא אכתר [צ”ל אבתר] הוא, סימוק הוא").

בתקופה הערבית היתה חולה מחוז בגליל עמק הירדן. אל-מקדסי (ע"ע 160–162) כותב בשנת 985, כי מחוז אל-חולה עשיר ביבול כותנה ואורז. החָלְפָ’א (הגומא) הוא מקור העושר של יושבי החולה הקולעים ממנה מחצלות ופותלים חבלים. אל-דמשקי (ע' 211) מודיע בשנת 1300, שמחוז אל-ח’יט (ראה את הערך הזה במקומו) בע’ור העליון, הוא עמק חולתא, דומה לעיראק בנוגע לאורז, לצפרים, למעינות המים ולתבואה המצוינה שבו. לכן יש בו כפרים רבים (יקות ו, ע' 366). הבדוים החונים בעמק זורעים בו גם היום אורז. נסיון, שנעשה מאת הישוב היהודי החדש בשנת 1942/43 לזרוע אורז בקנה-מדה גדול, לא עלה יפה. חלק גדול מהשטח הדרומי (שטח הבצות) של חולתא (45,000 דונם) עבר בשנת 1935 בקונצסיה ליהודים (הקהק"ל), המייבשים את הבצות ועומדים להקטין בפעולה זו גם את שטח ים חולה. השוה גם ע“ע ארץ הירדן, ים סמכו וחולת אנטוכיה. יר' דמאי ב, א – כב, ע”ב למטה; כלאים ט, ד – לב, ע“ג למטה; ב' כ”ב עד, ב; קדמי טו, 10, 3.

חוֹלַת אַנְטוֹכְיָה. עמק החול של אנטיוכיה. במדרשים מסופר מעשה בר' יהושע ור' עקיבא שהלכו לחולת אנטוכיה במגבית חכמים והיה שם עובד אדמה אחד בשם אבא יודן, שנתן להם ביד רחבה ונתברך על ידם ובא על שכרו. גם בטבריה, בסלכה ובבוצרה היו אנשים, שהשתתפו במגבית החכמים האלה ביד נדיבה. כמו הערים האלו כן היתה גם חולת אנטוכיה בצפון ארץ-ישראל, והיא איננה עמק אנטיוכיה שבסוריה. ביר' דמאי תחלת פרק ב' מדובר על האורז שבחו לתא, שהוא אדום ומסוג פשוט, ומיד אחר כך מובאה ההלכה, שהאורז שבחולת אנטוכיה מותר (בשביעית) במקומו. חולת אנטוכיה היא איפוא חולתא ¹⁴⁵. מנין לה השם אנטוכיה?

יוספוס מספר (קדמ' יג, 15, 3; מלח' א. 4, 8), שאלכסנדר ינאי כבש ערים שונות בגולן (דִיוֹן, אֶסָּה, גולן, גמלא) וגם את עמק אנטיוכוס (Ἀωτιόχου φαραγξ᾽). לפי סדר מסע הנצחון של אלכסנדר הכונה היא לעמק חולה. הדבר הזה מתאשר ע“י מעשה מלחמתי אחר, שעליו מספר יוספוס (קדמ' יב, 3, 3): אחרי מות תלמי פילופטור שלח בנו תלמי אפיפנס צבא רב בפקודו של סקופַּס נגד אנטיוכוס הגדול, אבל אנטיוכוס הכה את סקופס על יד מקורות הירדן והשמיד את החלק הגדול של צבאו (המלחמה הזאת היתה בשנת 198 לפסה"נ). אחד ממקורות הירדן הוא לרגלי תל אל-קָצ’י שבעמק חולה והשני הוא בבאניאס שבשפת העמק הזה. המקור, שממנו שאב יוספוס את הידיעה על המערכה הזאת, הוא פוליביוס (XXVIII, 1;Polybios XVI 8), שהיה בן זמנו של אנטיוכוס השלישי. נראה הדבר, שלכבוד המלך ולזכר נצחונו נקרא העמק על שמו Ἀντιόχου φάραγ΄ξ = עמק אנטיוכוס = חולתא של אנטיוכוס¹⁴⁶. ילקוט משלי סי' תתקנ”ו; ויק“ר ה, ד (חולות אנטוכיה) דב”ר ד, ה (חולתא של אנטוכיה).

חוּלָתָה. ישוב של קבוצה המסונפת לקבוץ המאוחד בשפתו המערבית של ים חולה, על יד המושבה יסוד המעלה. הוא נוסד בשנת תרצ"ז (1937). מספר נפשות הקבוצה (ביולי 1946) 220 ושטח אדמתה 995 דונם. הקבוצה עוסקת בצד המשק החקלאי בעיקר בדיג בים חולה.

חוֹלַת הַמְּחוֹז, חוֹלִית שֶׁל מְחוֹזָא. ראה ע' מחוז מש' ערכין ג, ב; תוס' שם ב, ח; ב' שם יד, א.

חוֹלִית שֶׁל יִבְנֶה. ראה ע' יבנה. תוס' ב, ח.

חוּסִיפָה. מקום בארץ-ישראל הנזכר בקינה קדומה המקוננת על חורבן קהלות יהודיות בא"י¹⁴⁷. ראה ע' עספיא.

חוּסָן – حوسان. ראה ע' חושה.

אל-חַוְץ' – الحوض. הר בעבר הירדן מזרחה, 30 ק"מ ממערב לרבת בני-עמון.

חוּצִי. ראה ע' הוצא. יר' שביעית ח, ה – לח, ע"ב למעלה.

חוּצְפִית שׁוּחִין. מקום מושבו של משמר הכהנים ישבאב. ראה ע' חצפית.

* חוּקוֹק. ישוב של קבוץ בעמק גניסר קרוב לכפר הערבי יָקוק, שיש מזהים אותו עם חֻקֹּק שבמקרא (ע"ש). הישוב נוסד בזמן המלחמה בשנת תש"ה (1945). מספר נפשות הקבוץ (ביולי 1946) 30 ושטח אדמתו 4000 דונם.

חוּקֹק. עיר בנחלת מטה אָשֵׁר, שניתנה ללויים. ברשימת ערי הלויים שבמטה אשר ביהו' כא, ל–לא כתוב במקומה חלקת (ע"ש). דהי"א ו, ס.

חוּרְבָתָה סְגִירְתָה. מקום בתחום עזה, שאליו היו משליכים את האבנים והעפר של הבתים, שהיו נגועים בנגע הצרעת. היום אולי אל-חִ’רְבָּה מדר‘-מזר’ לדיר אל־בַּלַח (השוה ע' א-רַסְם^ג). תוס' נגעים ו, א.

חַוְר אל-בֻּטְם – حور البطم. עמק בין רמלה ובין לוד. בו עומד עץ בטנה עתיק מאד. הערבים מיחסים למקום זה אגדות ומסורות שונות, כגון מלחמת גוג ומגוג והתחלת תחית המתים ¹⁴⁸.

חֻוָּרָה – حوّارة. ראה ע' חרן.

אל-חֻוָּרָה – الحوّارة. ראה ע"ע חַוְרַיְיָה וידאלה.

חַוָרָה – حواره. ¹⁴⁹ כפר בגלעד הצפונית ממזרח לאִרְבִּד.

חוַריְיָה. בזמן התלמוד שמה של העיר ידאלה שבזבולון (ע"ש). היום החורבה الحوّارة= אל-חֻוָּרָה, 1.5 ק“מ מדרום לבית לחם הגלילית¹⁵⁰. יר' מגלה א, א – ע. ע”א.

חִוָּרִין. עיר ומחוז הנקרא על שמה, שמשם הביאו יין לקטורת, לנסכים ולקדוש (חֲמַר חורין ג"א: חור, חיורין, חיוורין. חיוריין, חיוריין). תגלת פלאסר כבש את חורינה מצפון לדמשק ועשה אותה לפחוה אשורית¹⁵¹. פטולמאוס מזכיר את העיר Αὐερία שבין דמשק ובין תדמור. וב-.Not. dignlt היא נזכרת כמצודה רומית עם חיל-מצב בין שתי ערים אלו בשם Euhari, בלוח פויטינגר בשם Euhara ובמדריך של אנטונינוס בשם Emmeria. הערבים החזירו לשם את צורתו הארמית העתיקה, והם מספרים, כי צבאות-הכבוש הערביים עברו בחַוָּרִין בדרכם מארם נהרים לדמשק. יקות (וו, ע' 355; IV, ע' 77) מזכיר את הכפרים חַוָּרִין, מַהִין וְקִרְיַתַּיְן בדרך מדמשק לתדמור, שהיו לפנים ישובים פורחים, והיום הם נאות בודדים במדבר סוריה. שרידי העיר חורון מגיעים עד המאה הראשונה לספה"נ (סוף ימי בית שני). אז היתה העיר במלוא שגשוגה הכלכלי. אדמתה היא אדמת עדית מצוינה, אבל היא עזובה מפאת רחוקה ממרכזי הישוב¹⁵².

הלבנון היה מפורסם ביינו המצוין (השוה: “זכרו כיין הלבנון”, הושע יד, ח). חורין נמצאת בקצה שלוחותיו המזרחיות של הר אמנה, הוא “הלבנון מזרח השמש”, במרחק 120 ק“מ מצפ‘-מזר’ לדמשק. גם בחורין ובמחוזה היתה גדלה הגפן, שממנה הפיקו יין משובח, שהובא גם לירושלים, בה השתמשו בו בשעת הצורך לקטורת לנסכים ולקדוש¹⁵³. ב”ב צו, ב ב' כריתות ו, א; יר' יומא ד, ה – מא, ע"ד, וראה גם את הברייתא פטום הקטורת הכלולה בתפלת שחרית; ב'.

חַוְרָן, חַוְורָן. חבל-ארץ פורה ממזרח לירדן ולים כנרת בין הנהר פרפר ובין הירמוך והמדבר אל-חַמָץ'. הוא כולל את עמק הבשן (א-נֻּקִרָה) ואת הר הבשן, הוא ארץ ההרים הגבוהים ממזרח לעמק הבשן (השוה ע' צלמון), בספרות הכתובה יונית Ἀυρανῖτις, בערבית حوران = חַוְרָן. החורן במובן הרחב כולל גם את גשור או ארץ בני יטור, את חבל ארגֹֹב ואת טרכונא. הארץ מכוסה שכבה עבה של לבה. יש והלבה התקשתה, כמו בטרכונא, והפכה לצחיח סלע. ויש שהתפוררה והיא תחוחה ופוריה, כמו בעמק הבשן וברמת הר הבשן. שורות של הרי געש כבויים נמשכות במערב ובמזרח הבשן. בגלל פריונו הרב התקיים בחורן בימי קדם ישוב צפוף.

שלמנאסר השלישי (במחצית השניה של המאה התשיעית לפסה"נ) נלחם עם חזאל מלך ארם והחריב את ערי חורן (בכתובות האשוריות חַוְרָנִי) והעלה אותן באש¹⁵⁴. תגלת פלאסר השלישי כבש את חורן (732) ויסד בה שתי פחוות, את האחת במזרח, שמרכזה היה מֶתּוּנָה, היא אִמְתָּן בדרך מהבשן לערב, 34 ק"מ מדר‘-מזר’ לבצרה, ואת השניה במערב ומרכזה קרניני, היא קרנים, היום שיח' סעד¹⁵⁵. אשורבנפל דכא את מרד יושבי הפחוות האלה ויחזק בהן את שלטונו¹⁵⁶.

חורן היתה מחסן התבואה של ארץ הקדם. זינון קנה בה תבואה עבור מצרים (259 לפסה"נ). על הר חורן הגבוה היו משיאים משואות להודיע לישובים הרחוקים את דבר קדוש החודש. בימי שלטון הסורים סגרו הנכרים את היהודים בערי חורן והציקו להם. יהודה המכבי שחררם והעבירם ליהודה. אלכסנדר ינאי כבש את החורן. פומפיוס לקח את הארץ מהיהודים וצרף את עריה הגדולות לדקפוליס. אגוסטוס נתן את חורן להורדוס, שהושיב בה יהודים מבבל ומפרס ובתוכם גדוד של פרשים בראשותו של זמרא, שתפקידו היה להגן על הישוב מפני שוכני המדבר ושודדי חבל ארגוב. היהודים מבבל ומפרס יסדו שם ערים וכפרים וקראו אותם בשמות מקומות מוצאם, אחרי מותו של הורדוס נספחה חורן ברובה לטטררכיה של פיליפוס. אגריפס הראשון שלט בה בחסד קיסר רומא בשנים 37 – 44 לספה"נ, ואגריפס השני כונן בה את מלכותו ( 53100

– 100 לספה"נ). הנבטים, שארחות מסחרם הנפוץ הגיעו עד חורן, יסדו בה מושבות מסחר ואף השתלטו על חלק גדול ממנה. שלטונם נתבטל על ידי טריאנוס קיסר (106 לספה"נ), שספח את החורן לפרובינציה הרומית סוריה. בתחילת המאה השלישית צרף ספטימיוס סיבירוס את החורן לערביא, ואילו הטרכון שבצפונו נשאר חלק של הפרובינציה סוריה¹⁵⁷. עקבותיהם של הנבטים נשארו עד היום בחורבות של מקדשים ובכתובות ארמיות-נבטיות.

אחרי חורבן בית שני נדדו לחורן הערבים הג’פניים מדרום ערב (תימן) ויסדו בה בראשותם של הע’סאנים מדינה אבטונומית בחסות רומא. הם קבלו כאן את הדת הנוצרית והסתגלו לתרבות היונית. מלכי ביזנטיה עשו אותם לשומרי הגבולות. אולם בעלות הערבים המוסלמים בימי עמר אבן אל ח’טאב על ארץ-ישראל עזרו להם בני גזעם לכבוש אותה מאת הביזנטים. מהתקופה הרומית-הביזנטית נשארו בחורן חורבות רבות של ארמונות, מקדשים, שוָקים, מצבות עם כתובות יוניות וסמלים נוצריים ושרידים אחרים.

בזמן התלמוד התקיים בחורן ישוב יהודי גדול, שממנו יצאו גם חכמים, כגון ר' חוניא (נחוניא) דמן חוורן בבית חוורן (את הגירסות השונות ראה בע' בית חוורן), ר' יוחנן בן החורני (החורנית) מתלמידי בית שמאי ואבא יוסף החורני. חורן היתה מובלעת בתחומי עולי בבל, ולפיכך נהגו בה היהודים בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ כמו בארץ-ישראל (השוה מבוא, ע' מ' ואילך). גם בימי הבינים התקיימו בחורן קהלות יהודיות קטנות. היום יושבים בהר חורן בעיקר דרוזים, שנדדו הנה מהלבנון אחרי כשלונו של מרד פח’ר א־דין במחצית הראשונה של המאה הי“ז. הם התקוממו לשלטונות התורכיים, המצריים והצרפתיים, ולאחרונה השיגו מדה ידועה של שלטון בית בתוך המדינה הסורית. בעמק הבשן מעורבים סורים וערבים, מרוקנים וכושים, שהגרו לארץ זו במחצית הראשונה של המאה הי”ט. יחז' מז, טז. יח; מש' סוכה ב, ז; רה“ש ב, ד; תוס' סוכה ב, ג; רה”ש ב, ב; מקואות סוף פ“ג; עדויות ב, ב; יבמות טו, ב; ב' רה”ש כב, ב; עירובין יג, ב; יבמות טו, ב; יר' שביעית ט, א – לח, ע“ג למטה; סוכה ב, ח – נג, ע”ב למעלה; חשמ' א' 2, 4; קדמ' יב, 11, 4; טו, 11, 1–2; מלח' א, 20, 4.

אל-חַ’וְשַׁבָּה – الخوشبة. ראה ע' ח’שב.

חוּשָׁה. עיר ביהודה, מולדתם של שנים מגבורי דוד, של סִבְּכֵי הַחֻשָׁתִי וּמְבֻנֵּי החשתי. היום הכפר حوسان = חוסן, 6 ק“מ ממערב לבית לחם (בסוף 1944 לפי האומדנה 770 תו' מוסלמים). ש”ב כא, יח; כג, כז; דהי"א ד, ד; יא, כט; כ,ד; כז, יא.

חַוֹּת יָאִיר. הן מחוז גדול בשטח חצי השבט מנשה בעבר הירדן מזרחה. יאיר בן מנשה כבש את חוות האמורי, ששים ערים בצורות, ויקרא אותן על שמו. מחוז זה היה ההמשך של ארץ הגלעד לצד צפון והשתרע על פני חבל ארגוב שבמערב הבשן בגבול הגשורי והמעכתי (ע"ש). חוות יאיר נכללו במחוז הששי של ממלכת שלמה. במד' לב, מא; דב' ג, יד; יהו' יג, ל; שופ' י, ד. מ“א ד, יג; דהי”א ב, כג.

חַ’זִי. בתקופת אל-אמרנא עיר בצפון הארץ מלכה בקש עזרה מפרעה נגד האויב, שהתקיף את ערי העמק. השוה ע' חֹסה. EA 175; 185–186.

חִזְמָא – حزما. ראה ע' חסמא.

חָזִמָה – حازمة. כפר בדרום הר חורן.

חֻזְן יַעְקוּבּ – حزن يعقوب. בנין של הצלבנים שהפך למסגד סמוך לשכם מצפון-מערב לה בו מגדל, ברכה וכתובת שומרונית.

חֻ’טַבָּה – خطبة. מחנה של בדוים בעמק הירדן מצפון ליריחו.

חַטְיָה ^א – حطية. כפר בעמק עיון.

חַטְיָה ^ב – حطية. כפר בגלעד ממזרח לגרש,

חִטִּין – حطّين. ראה ע' כפר חטיה.

חַטְמוֹנָא. מקום בגבול הצפוני של ארץ-ישראל בין זפרון ובין חצר עינן. מצודתו נקראה גבתא או גובתא דחטמונא. את המקום יש לחפש מצפון לדמשק, בינה ובין נוה המדבר קִרְיַּתַּיְין, שאותה זהינו עם חצר־עינן. באמצע הדרך נמצא הכפר عطنة= עַטַנָה, שיש בו מים טובים ועקבות של ישוב קדום¹⁵⁸. יונתן לבמד' לד, ט.

חַ’יְבַּר – خيبر. ישוב ערבי קטן סמוך לכפר מיתלוּן שבין שכם לג’נין. על ידו נמצא תל של ישוב קדום. יתכן שבתקופה הערבית של ימי הבינים הגרו הנה ערבים מח’יבר שבערב וקראו את המקום בשם מקום מוצאם.

אל-חַ’יְט ^א ^– الخيط. כפר של כורדים במערב עמק חולה (500 תו'). זינון מזכיר בפפירוסים שלו את Ειτουι שבה קנה תבואה עבור מצרים, בדרך מנוה שבחורן לבית ענות שבגליל העליון, היא אל-ח’יט. בימי הביניים נקראו העמק והימה שבו על שמו של הכפר. אל-דמשקי (ע' 211) כותב בשנת 1300, שעמק אל-ח’יט, הוא הע’ור העליון, דומה לעיראק באשר לאורז, לצפרים, למעינות המים ולתבואה המצוינה שלו (השוה ע' חולתא). הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה מודיע בשנת ה“א רפ”ב (1532), כי באל-ח’יט יש שוק גדול ביום ד' בשבוע, ואליו באים יהודים רבים מצפת. בכפר ישבו אז בעלי בתים יהודים.

אל-חַ’יְט ^ב ^– الخيط. כפר בבשן במרחק 22 ק"מ מדר‘-מזר’ לנוה וקרוב למקום חבורם של ואדי אל-אִחְרַיְר ונהר אל-עַלָּן.

חֵילָם, חֵלְאָם. עיר בעבר הירדן מזרחה. על ידה היתה מערכה כבדה בין הדדעזר מלך ארם ובין דוד מלך ישראל, שנצח את ארם. עיר זו נזכרת בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי“ט לפסה”נ בצורה חלאם¹⁵⁹. בחשמ' א' 5, 26 נזכרת עיר זו בשם עלמא, שבה סגרו הסורים את היהודים ויהודה המכבי שחררם. היום כַּפְר אל-מָא סמוך לשפתו המערבית של נהר א-רֻקָּד בגולן התחתון. ש"ב י, טו–יז.

חִילֵן. ראה ע' חֹלֹן. דהי"א ו, מג.

אל-חִ’יָם – الخيام. כפר בעמק עיון, 6.5 ק"מ מצפון למטולה. המקום הזה היה מיושב בכל תקופות האבן¹⁶⁰. השוה ההערה לע' עיון.

חִיָם אל-וַלִיד – خيام الوليد. כפר בצפון עמק חולה במרחק 6 ק"מ מים חולה (בסוף 1944 לפי האומדנה 280 תו' מוסלמים). בקרבתו נמצא הקבוץ להבות.

חֵיפָה (חיפא). עיר חוף לרגלי הר הכרמל בדרומו של מפרץ עכו. העיר העתיקה היתה בנויה מצפון-מערב לעיר של הזמן הזה. לאורך חוף הים מצפון-מערב לשכונה בת גלים נתגלו שרידים של חיפה העתיקה מהתקופה הרומית: עקבות של ברכה לתפוקת מלח, יסודות של בנינים, בורות, כלי זכוכית רומיים, קברי-סלעים ובית-קברות רומי¹⁶¹. חיפה נבנתה, כנראה, אחרי חורבן בית שני סמוך לעיר היהודית שקמונה (ע"ש), שנתחברה בהמשך הזמן עם חיפה. לכן נקראת העיר בתלמוד לפעמים חיפה ולפעמים שקמונה, ופעם אחת גם בית חיפה. אבסביוס קורא לשקמונה Ἡφά (חיפה).

בחיפה ישבו יהודים רבים ובתוכם האמוראים רב דימי (ר' אבדימי, אבדומי, אבדימא, אבדומא) דמן חיפה, ר' אבא דמן חיפה, ר' יוסף חיפני,ר' יצחק בר חיפה ור' חלפתא. החיפנים כמו הבישנים והטבעונים לא ידעו להבחין במבטאם בין החיתין והעיינין ובין האלפין וההיין. לכן לא קראו אותם לעלות לתורה, וכנראה מפני טעם זה אמר ר' יוסי: “חיפני ובישני לא ישא את כפיו”. לפי ב' שבת היו מלקטים את החלזון מסולמות של צור ועד חיפה. הרומאים בנו סמוך לחיפה פרבר מבוצר, שנקרא קצרא (קצטרא, קסטרא). כדי להגן על העיר בפני היהודים יושבי שקמונה. הם הושיבו בקסטרא שומרונים, לכן היא נקראת

Castrum Samaritanorum. קסטרא הרומית-השומרונית, שהיתה צרה לחיפה היהודית, עמדה במעלה הכרמל המקשר את חיפה התחתונה עם חיפה העליונה (הדר הכרמל). בסלילת הכביש העולה להדר הכרמל נתגלו במקום הנקרא אל-בֻּרְג' (המצודה) קברים ושרידים של בנינים מהתקופה הרומית. ממקום זה יכלו לשלוט יפה על העיר חיפה. מתוך ידיעות שונות מימי הבינים הראשונים נראה, שחיפה קבלה במאה הששית בערך את השם Πορφυρεώ ע“ש החלזון, שבדמו היו משתמשים לצבע הארגמן. לפי קטע של קינה עתיקה חרבה העדה היהודית בחיפה כנראה בתחלת המאה השביעית¹⁶². בתחלת המאה הי”א היתה שוב עדה יהודית קטנה בחיפה, שהגיעה אז כנראה לפריחה חדשה. הנוסע הפרסי נאצר כוסרו מודיע בשנת 1047, שבונים בחוף חיפה אניות. החול אשר על שפת הים בין חיפה לעכו הוא מאותו הסוג, שצורפי הזהב הפרסיים משתמשים בו לעבודתם. אדריסי כותב בשנת 1154, כי לחיפה נמל טוב, שבו עוגנות אניות, והנוסעים לטבריה עולים בו ליבשה. כך מודיע גם יקות II, ע' 381.

לוח י' 1: חברון. החומה מסביב למערת המכפלה

לוח י' 2: חָ'ן יוּנָס. חומה שער ומגדל

לוח יא 1: בשפת ים חולה. שזירת רשתות דיג בחולתא

לוח יא 2: חוקוק. מים מובאים לקבוץ במכונית

לוח יב: חיפה. מראה כללי של העיר, מפרצה ונמלה

לוח יג 1: כתובת ברצפת בית הכנסת שבחמת-גדר

לוח יג 2: טבריה. מראה כללי

אחרי כבוש ירושלים ע“י הסלג’וקים בשנת 1071 עברה הישיבה הארצישראלית לזמן קצר לחיפה ומכאן נדדה לצור. ר' אליהו הכהן גאון ארץ-ישראל הלך בשנת מותו (ד' תתמ"ד = 1084) לחיפה לקדש את השנה ויחדש בה את הגאונות ואת הסמיכה¹⁶³. בזמן ההוא ישבו בחיפה יהודים רבים, והם בנו בחופה אניות מסחר. כשהצלבנים הויניציאנים צרו בקיץ 1100 על העיר, היו, לפי עדות ההיסטוריונים של נוסעי הצלב, היהודים ראשי המגנים עליה. בכתבי הגניזה נזכרת חיפה מהזמן ההוא כעיר בצורה (י. מאן, ח"ב, ע' 203). הצלבנים השמידו לגמרי את ישובה היהודי, ור' בנימין מטודילא לא מצא בה יהודים כלל. הם שבו והתישבו בחיפה אחרי שצלאח א-דין נצח את הצלבנים על יד קרן חטין (1187). שולטן מצרים הרס את חומת העיר בשנת 1197. לואי הי”א (“הקדוש”), שכבש את חיפה בשנת 1250, צוה לבצרה מחדש, אך כבר בשנת 1265 עזבוה הצלבנים, והחומות והמצודה נהרסו בפקודת השולטן המצרי ט’הר אל-ביברס. בימי הבינים היו יהודי עכו קוברים את מתיהם בבית הקברות של חיפה, מפני שעכו נחשבה מחוץ לתחום ארץ-ישראל של עולי בבל. בשנת 1702 לא היו יהודים בחיפה, ואילו בשנת 1742, שאז היתה חיפה קטנה מאד, ישבו ב“כפר” חיפה יהודים מעטים, שעשו את יום הכפורים ביחד עם חבורת ר' חיים בן עטר במערת אליהו על הר הכרמל¹⁶⁴. בשנת 1761 נחרבה העיר ע“י מושל הגליל טַי’הְר אל-עַמְר במלחמתו עם המורדים, ואחרי מותו נבנתה מחדש במקום שהיא עומדת היום. בשנת תקכ”ט (1769) היו בה רק יהודים אחדים¹⁶⁵.

במחצית הראשונה של המאה הי“ט עוד לא היה כל ערך לעיירה הקטנה שעל שפת המפרץ, אשר בצפונו התרכזה התנועה בעכו. יסוד המושבה הגרמנית על יד חיפה בשנת 1868, התישבות היהודים בשרון, בשומרון ובגליל התחתון ובנין מסלות הברזל החג’אזית והארצישראלית-המצרית היוצאות מחיפה גרמו להתפתחותה המהירה של העיר. נמלה החדיש והמצוין, מוצא צנורות הנפט מעיראק לנמלה, ונוסף על אלה מסה”ב הבגדדית העתידה להבנות מכאן יעשו את חיפה לעיר החוף החשובה ביותר באגן המזרחי של ים התיכון ולעיר הגדולה ביותר בארץ-ישראל. מספר תושבי חיפה (حيفا= חַיְפָ’א) היה בסוף 1944 לפי אומדנה 128,800 נפש, בהם 66,000 יהודים, 35,940 מוסלמים, 26,570 נוצרים ו-3000 בַּהָאים, דרוזים ואחרים.

העיר משתרעת על שטח של 16 קמ“ר, ולפי תכניתה המורחבת, הכוללת מצד אחד את החוף הדרומי של המפרץ ומצד שני את הכרמל הצפוני, יהיה שטחה 38 קמ”ר. היהודים יושבים בעיקר בהדר הכרמל, על הכרמל הלבן (הצפוני) ועל הכרמל האדום (שכונת נוה שאנן). המושבה הגרמנית נמצאת מצפון לעיר, וסמוך לה על שפת הים השכונה העברית בת גלים.

נמלה של חיפה, אשר נחנך בראשון לנובמבר 1933, מקיף שטח של 14 הקטר. עמקו במזרח 9.4 מ' ובמערב 11.3 מ'. תנועת האניות בנמל היתה בשנים 1930 – 1945 כדלקמן:

מספר האניות וקבולן הרשום בטונים שנכנסו לנמל חיפה ויצאו ממנו					המטענים שפורקו והוטענו בנמל חיפה
	נכנסו		יצאו		פורקו	הוטענו
השנה	מספר האניות	הקבול בטונים	מספר האניות	הקבול בטונים	טונים	טונים
1930	1,095	782,539	1,260	1,062,965	174,862	61,425
1932	1,172	926,848	1,367	1,404,952	273,411	54,164
1934	1,322	2,147,846	1,711	3,119,760	589,203	99,756
1936	2,028	4,196,172	2,201	4,613,914	756,723	165,029
1938	1,494	3,642,162	1,948	4,493,785	502,853	291,438
1940	888	1,671,144	988	1,872,078	369,885	762,219
1942	1,017	1,454,970	1,001	1,451,571	716,055	1,591,748 *
1944	1,399	2,489,422	1412	2,477,316	1,576,161	2,662,613
1945	1,588	3,212,569	1,602	3,197,491	2,378,415	3,400,303

>
>

(*) משנת 1942 ואילך נכלל גם הנפט הגלמי בכמות הטעינה.

במלחמת העולם השניה היה נמלה של חיפה בסיס לצי-המלחמה הבריטי בים התיכון. חיפה היא עיר התעשיה הכבדה. בעיר ובסביבותיה נמצאים בתי המלאכה הגדולים של מסלות הברזל הארצישראליות, בתי הזקוק של חברת הנפט האנגלית-הפרסית, בתי יציקה של מתכת, בית חרושת “שמן” לתעשית שמנים וסבון, תחנות הקמח הגדולות, ביהח"ר פורטלנד “נשר” לתעשית מלט ועוד¹⁶⁶.

מלבד העתיקות שבחיפה העתיקה ובתל א-סַּמַךּ יש לציין קברות עתיקים בדרך לעמק ושרידים פריהיסטוריים בנוה שאנן¹⁶⁷. תוס' יבמות ו, ח (הגירסה בפינא צ"ל בחיפא); ב' שבת כו, א; מגלה כד, נ (בית חיפה); כתובות קג, א; גטין פו, ב; יר' כתובות יב, ג – לה, ע“א; עירובין ב, א – כ, ע”א למעלה; תעניות ד, א – סג, ע“ג; גטין ט, ז – נ, ע”ג למטה (חייפו); שביעית ב, ה – לד, ע“א; בכורים ג, ג – סה, ע”ג; ויק“ר כג, ה; שהש”ר ב, ח; ז, יד; איכ“ר א. א. ס; מדר' שמואל ט”ז ועוד; 31, 108 On; כפו“פ ר”צ.

אל-חִיָרָה – الحيارة. כפר ותחנה בקו מסה"ב בצפון הבשן.

אל-חַ’יְרִיָּה – الخيريّة. כפר ערבי ממזרח ליפו וסמוך ליהוד. הוא נקרא עד 1929 בשם אִבְּן אִבְּרָק. ראה ע' בני ברק ^א.

חירייה. ראה ע' חורייה.

אל-חָכּוּרָה – الحاكورة. מקום של ישוב קדום, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לעזה, בו עקבות של חורבות ושברי כלי חרס.

חֲכִילָה. ראה ע' גבעת החכילה.

חֵלָאם. ראה ע' חילם. ש"ב י, יז.

חֶלְבָּה. עיר כנענית, שאָשֶׁר לא הורישה. היא היתה סמוך לחוף הים בין עכו לצידון. את מקומה יש לקבוע באחד התלים הנמצאים ברצועת-חוף זו ממזרח או מצפון-מזרח לאכזיב¹⁶⁸. שופ' א, לא.

חֶלְבּוֹן. עיר מפורסמת ביינה, שדמשק סחרה בו. היום הכפר حلبون = חַלְבּוּן מצפון לנהר אמנה (בַּרַדָא). גם בימינו מוציאים ממקום זה ענבים משובחים. יחז' כז, יח.

חֻ’לְדָה – خلدة. כפר (בסוף 1944 לפי אומדנה 280 תו' מוסלמים) על שטח של ישוב קדום, סמוך לנחל שורק ולישוב העברי חולדה (ע"ש).

אל-חַ’לְדָה – الخلدة. חורבות של ישוב קדום בעבה"י מזרחה, ממזרח לא־סַּלְט.

חֶלְדוֹן. לפי המדרש מקום מושבו של החִוִּי הנמנה על משפחות הכנעני (השוה בר' י, טו–יח). היום הכפר خلدون= חַ’לְדוּן בשלוחות הר אמנה, 50 ק“מ מצפון-מזרח לדמשק, בדרך לחמת. בר”ר לז, ח.

אל-חַ’לַדְיָּה – الخلديّة. מקום של ישוב עתיק, 9 ק"מ מצפ‘-מע’ לנצרת.

חַלָוָה – حلاوة. כפר בגלעד מדרום לנחל יבש. השוה ע' יבש.

חֹלוֹן. עיר במואב, בארץ המישור. היום אולי הכפר והחורבה كفر ابو حينان = כַּפְר אַבּוּ חִינְן מצפון למידבא. ירמ' מח, כא.

אל-חַלוּסִיָּה – الحلوسيّة. כפר מדר‘-מזר’ לצור וקרוב לנהר אל־קסמיה.

חֲלוּצָה. עיר בנגב, שנוסדה ע"י הנבטים בדרך המסחר פטרה – אילת – עזה ונודעה לה חשיבות מיוחדת בתקופה הרומית-הביזנטית. משנת 358 היתה בירת פלסטינה השלישית, ואז ישב בה הגמון. באותו זמן היה בחלוצה ישוב יהודי, כפי שמוכח משריד של בית כנסת עם כתובת עברית, שנתגלה בחפירות שנערכו במקום זה בשנת 1928. יונתן מתרגם ברד ופעם אחת (בר' כה, יח) גם שור - חלוצה, וגם התרגום הירושלמי מזהה את שור עם חלוצה. המדרש אומר לפסוק: “וימצאה מלאך ה' על עין המים” (בר' טז, ז) - באורחה דחלוצה (בר"ר מה, י). ר' סעדיה גאון מתרגם גרר (בר' כ, א; כו, א) – אלחלוצה. העיר נזכרת בספרות ההלניסטית והביזנטית בשם Ἒλουσα.

בתקופת הפריחה של מסחר הנבטים היתה להם חלוצה גם מרכז דתי¹⁶⁹. בבית הקברות של העיר נמצא קבר נבטי עם הכתובת הארמית-הנבטית “למלך חרתת”. רבות בו המצבות היוניות, שכתבותיהן הן מהתקופה הביזנטית המאוחרת. המטבעות הרבות, שמצאו בבית הקברות, הן מימי קונסטנטין וארקדיוס, בימי תיאודוסיוס (באמצע המאה הד') היתה חלוצה מרכז מסחרי חשוב בדרך ירושלים – סיני ועקבה – ים התיכון. בחפירות נתברר, כי כבר במאה השלישית היה החול הבא מהמדבר בעיה רצינית לעיר. במאה הרביעית כבר נתכסה שטח גדול של העיר בחול, ומאז נטתה לרדת¹⁷⁰. במאה הששית עוד עברה הדרך מירושלים להר סיני בחלוצה. יוסטיניאן בנה בה מצודה גדולה וקסרקט לצבא. לאחרונה נזכר בישוף מחלוצה בשנת 536. אחרי זמן זה מתאוננים יושבי העיר על פרעות מצד הערבים. בפעם האחרונה נזכרת חלוצה ע“י אנטונינוס מפיאצ’נצה (570). מבין הסופרים הערבים מזכירים אל-דמשקי, ע' 613, ומקריזי, ע' 177, את الخلصة בארץ הנגב. היום מחנה של בדוים בשם الخلصة= אל-חַ’לַצָה במרחק 20 ק”מ מדר‘-מע’ לבאר שבע. שם נמצאות חורבות רבות וגדולות מהתקופה הביזנטית, כתובות נבטיות, כתובת ארמית וכתובות ביזנטיות רבות¹⁷¹. בשטח העיר הקדומה מצויים כלים פליאוליתיים רבים¹⁷², רוב אבני חלוצה הועברו לבאר שבע ולעזה לשם בנין. השוה ע' אלוש.

חַלְחוּל. עיר בהרי יהודה. בימי בית שני היתה בצורה. במלחמתו עם הרומאים החריב שמעון בר גיורא את חלחול ואת חברון. בתקופה הביזנטית נכללה חלחול בתחום אליותרופוליס. במאה הי“ד ישבו בחלחול יהודים. לפי רשימות הקברים של הנוסעים היהודים מימי הבינים נמצא במקום זה קברו של גד הנביא ולפי ספר יחוס האבות קברו של ישעיה הנביא. הערבים מראים בכפר את קברו של יונה הנביא. היום הכפר הגדול حلحول = חַלְחוּל על הר גבוה (997 מ'), 7 ק”מ בערך מצפון לחברון (בסוף 1944 לפי אומדנה 3,380 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבתו נמצאים חורבה של בנין עתיק עם רצפה מרוצפת לוחות אבן, שברי עמודים וקברי סלעים. השוה גם ע' אלורוס. יהו' טו, נח; 11 86 On; כפו“פ רצ”ט.

חֲלִי. עיר באשר. היום אולי خ. عليا = ח‘. עַלְיָא, 1 ק"מ מצפון לתרשיחא¹⁷³, אַבֶּל מציע תל אל-עַלִי מדרום לחרתיה¹⁷⁴. יהו’ יט, כה.

אל-חַ’לִיל – الخليل. ראה ע' חברון.

אל־חֻלַיְקָתּ – الحليقات. כפר בשפלה מדרום-מזרח למג’דל (בסוף 1944 לפי אומדנה 420 תו' מוסלמים).

חַלָּמִישׁ. מקום קרוב לנוה בבשן. תושביו הנכרים היו צרים ליהודים תושבי נוה (חלמיש צרה לנוה). Reland, ע' 910, מזהה את חלמיש עם הכפר הגדול א-צָּנַמַיְן בקו מסה“ב דמשק – אדרעי, 25 ק”מ מצפ' מזר' לנוה¹⁷⁵, אולם הכפר הזה רחוק יותר מדי מנוה מהיות תושביו צרים ליושבי עיר זו. לדעתי השתמש המדרש בשפת מליצה בשם נרדף לצור (ראה ע' צור ^ב), שהיתה עיירה בתחום נוה. ויק“ר כג, ה; שהש”ר ב, ח; איכ"ר א, ס.

חֹלֹן. עיר בהר יהודה בין גֹשן ובין גילֹה, אשתמע ודביר. היא ניתנה לכהנים. במקום המקביל בדהי"א ו, מג הכתיב הוא חִילֵן. היום אולי خ. علين (علّين)= ח'. עַלִין (עִלִּין) בין ברכות שלמה ובין בית נתיף. בה יסודות וקירות של בנינים, מערות ובורות. אבל יתכן, שיש לחפש את חֹלֹן מדרום לחברון.

יהו' טו, נא; כא, טו.

חַ’לֻוִּנִּ עיר הנזכרת בתקופת אל-אמרנא בצפון הארץ. זכר לשם זה נשתמר בנהר אל-עַלָּן המשתפך לירמוך. EA 197.

חֶלֶף. עיר בגבול הדרומי המערבי של נפתלי, קרוב לתבור, שהתקיימה עוד בזמן התלמוד. ר' ירמיה הורה הלכה בחלף. היום אולי خ. فليح = ח‘. פֻ’לַיְח על הר בין הר תבור ובין הר תֻּרְעָן 2 ק"מ ממערב למושבה סג’רה¹⁷⁶. החרסים שעל פני הקרקע במקום זה הם אמנם מהתקופה הרומית-הביזנטית ומהתקופה הערבית הקדומה. יהו’ יט, לג; יר' מגלה א, א – ע, ע“א למטה; עירובין ב, א – כ, ע”א למעלה.

אל-חָ’לַצָה – الخلصة. ראה ע' חלוצה.

אל-חָ’לִצָה – الخالصة. כפר גדול בשפתו הצפונית-המערבית של עמק חולה (בסוף 1944 לפי אומדנה 1,820 תו' מוסלמים ו־20 נוצרים). בו קיים שוק לבהמות. השוה ע' עולשתא.

חֵלֶק. מחוז בשומרון, ששמו נזכר בחרסים שנתגלו בחפירות שומרון¹⁷⁷, בשם חלק נקרא בית-אב של המטה מנשה, ועל שמו נקרא כנראה מחוז בשומרון, שמשם הביאו מס בצורה של יין ושמן בכדים לבית המלכות בשומרון. אולברייט מחפש את המחוז הזה מדר‘-מזר’ לשומרון (סבסטיה)¹⁷⁸.

חֶלְקַת. עיר עתיקה בגליל הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בשם חרקת. היא היתה עיר לויים בנחלת מטה אשר. ברשימת ערי הלויים בדהי“א ו ס כתוב במקומה חוקק. אַבֶּל משוה אותה בעקבות גֶרין עם הכפר יִרְכָּא, 14 ק”מ ממזר‘-צפ’-מזר' לעכו¹⁷⁹, אולם בשם החדש אין אף אות אחת מהשם העברי העתיק. אַלְט מחפש את חלקת בתל הרבג‘¹⁸⁰. 112 T³; יהו’ יט, כה; כא, לא.

חַ’לַּתּ אַבּוּ שָׁוִר – خلّة ابو شاور. מקום של ישוב עתיק, חצי קילומטר מדר‘-מזר’ לכפר וָלַגָ’ה, 2 ק"מ מדרום לביתר, בו יסודות של בנינים, קברי-סלעים ואמת-מים על יד המעין (עין אל־חָדָפָה).

חַ’לַּת אַל-בַּיִצָ’א – خلّة البيضاء. מקום של ישוב קדום, 2 ק"מ מדרום לארטאס. בו קירות הרוסים, בורות וחציבות בסלעים.

חַ’לַּתּ אַל-בֻּרְג' – خلّة البرج. קברי-סלעים עם דלתות אבן ועקבות של ציורים בקרבת צפת.

חַ’לַּתּ א-דָּר – خلّة الدار. חורבה של ישוב ביזנטי, 3 ק"מ מדרום לחברון.

חַ’לַּתּ הַדַיָה – خلّة هدية. דולמנים, 5 ק"מ מצפ‘-מע’ לצפת.

חַ’לַּתּ אל-חָמָה – خلّة الحامة. 2 ק"מ מדר‘-מע’ להר הרודיון: אבני צור על פני הקרקע.

חַ’לַּתּ אל-לֵוְז – خلّة اللوز. מקום של אבני צור במדבר יהודה, 3 ק"מ מדר‘-מע’ להר הרודיון.

חַ’לַּתּ אל-מִיָה – خلّة الميّة. מקום של ישוב קדום, 5 ק"מ ממזרח ליוטה. בו חורבות, ערמות אבנים ובורות.

חַ’לַּתּ אל-קִרָן – القران. הר בעבה“י מזרחה, 50 ק”מ מצפון למעון.

חַמְדוּן – حمدون. ישוב של בדוים סמוך לסנדיאנה, מדרום למושבה זכרון יעקב (מספר נפשותיהם של עַרַב אל-חמדון לפי אומדנה בסוף 1944 – 220).

אל-חָמָה – الحامة. חורבה של עיר עתיקה במדבר, בדרך מדמשק לתדמור. ראה ע' חמת צובה.

חַמָּה – حمّة. מקום של מעיינות מים חמים באמצע שפתו המזרחית של ים כנרת. ראה ע' אסה.

אל-חַמָּה – الحمّة. מקום של מעינות מים חמים ומרחצאות-מרפא בבקעת הירמוך. ראה ע' חמת-גדר.

חַמוּל – حمول. ראה הערך הבא.

חַמּוֹן^א. עיר בארץ אָשֵׁר קרוב לצור. בזמן התלמוד נקראה אמון (ע"ש והשוה גם ע' בעל המון). היום امّ العمود ( امّ العوامد) = אֻם אל-עַמוּד (אֻם אל-עַוָמִד) קרוב לכפר חַמוּל על יד וָדי אל-חַמוּל, מצפון לראס א-נאקורה. על התל נמצאות חומות עתיקות, חורבות של בנינים פיניקיים, שהיו בנויים אבנים גדולות וחורבות של בנינים הלניסטיים מהתקופה שאחרי כבוש אלכסנדר, שנבנו ע“י אנשים מצור¹⁸¹. Renan גלה בתל חורבה של מקדש בעלשמים משנת 132 לפסה”נ, כתובות פיניקיות המעידות על פולחן בעל או אֵל חמון וכתובת יונית אחת. וזו לשון הכתובת הפיניקית המוקדשת לעשתרת ולאל חמן:

למלכעשתרת אל חמן אש נדר עבדאשמן על בני"¹⁸².

חורבות רבות פזורות מסביב לתל. סמוך לעין חמול נמצאת גבעה תלולה ועליה קַצְר חַמוּל, הוא חורבה של מצודה הבנויה אבנים ענקיות¹⁸³.

חַמּוֹן ^ב. עיר לויים בארץ נפתלי. ביהו' כא, לב כתוב במקומה חמֹּת דאר, היא חַמָּת ^א. ר' סמי חמונה היה מהעיר חמון = חמת, שבה ישבו חכמים רבים. דהי“א ו, סא; יר' יומא ח, א – מד, ע”ד.

חֻמְטָה. עיר בהר יהודה סמוך לקרית ארבע, היא חברון. גירסה אחת של השבעים היא Βετμα, בארמית בוטמא או בוטנה, היא Pistacia (Palaestinensis (Terebinthe, וכן גם בערבית البطم = אל-בֻּטְם. בבוטנה היה יריד גדול, שבו נמכרו שבויי מלחמת בר-כוכבא. אם ההשואה נכונה, הרי חמטה היא שם מאוחר לאלוני ממרא (ע"ש). יהו' טו, נד.

אל-חַמִידִיּה – الحميديّة. כפר, 5 ק"מ מצפון לבית שאן (200 תו' מוסלמים), מצפ’־צפ‘-מע’ לישוב היהודי חרמונים (ע"ש).

אל-חֻמַיְמָה ^א – الحميمة. מקום של ישוב ביזנטי-ערבי סמוך לנהריה. לפנים נקרא המקום ח'. אל־עַיִתַּיִם.

אל-חֻמַיְמָה ^ב – الحميمة. כפר על שפתו הדרומית של נחל יבוק.

אל-חֻמַיְמָה ^ג – الحميمة. בימי הבינים עיר במחוז א-שַּׁרָא, באמצע הדרך מפטרה לאילת. הוא מקום מולדתו של אבי משפחת העבאסיים.היום כפר, 45 ק"מ מדר‘-מע’ למעון.

חָמִי קֻרְצוּ – حامي قرصو. הר געש כבוי בגולן העליון ממזרח לים סמכו (1198 מ').

חֻמַיְרָה – حميرة. כפר מדרום לנהר אל־קסמיה.

אל-חַמָּם ^א – الحمّام. מעין מי גפרית חמים (37⁰) בעמק הירדן לרגלי תל אל-חמאם, ממזרח לכפרין. בתקופה הביזנטית היו במקום זה חמי ליביאס (השוה ע' בית הרם), שהיו מפורסמים כמקום מרפא¹⁸⁴.

אל-חַמָּם ^ב – الحمّام. מעין מי-גפרית פושרים בגדה הדרומית של נחל יבוק, במקום שם מגיע אפיקו כמעט לנקודה הצפונית ביותר. מסביב למעין פזורים שרידי-בנין של בתי מרחץ רומיים גדולים. המעין שהיה סתום נפתח מחדש בשנות העשרים של המאה שלנו, בסביבה נמצאים מעינות דומים.

חַמָּם אל-בֻּרְבַּיְטָה – حمّام البربيطة. מעינות מים חמים ועל ידם חורבות של בתי מרחץ נבטיים בגדה הדרומית של נחל זרד.

חַמָמָה – حمامة. כפר גדול בשפלה קרוב לשפת הים, מצפון למג’דל (בסוף 1944 לפי אומדנה 5000 תו' מוסלמים, 10 נוצרים). ראה ע' פלי.

חַמָּם א-זַּרְקָא – حمّام الزرقا. ראה ע' בערה.

חַמָּם א-זָּרָה – حمام الزارة. ראה ע"ע צרת השחר וקלרהי.

חַמָּם אל-מָלִח – حمّام المالح. שרידים של מרחץ, 9 ק"מ ממזרח לטוּבָּס. עקבות של בנינים ואמת-מים.

אל-חַמָץ' – الحماض. מדבר חול מדרום להר חורן.

חַמְר אִפְדָן – حمر افدان. מקום מבוצר לשמירה על הדרכים המובילות אל מכרות הנחושת שבעמק הערבה, 40 ק"מ מדרום לים המלח¹⁸⁵.

אל-חֻמְרָיָה – الحمراية. תל של ישוב בתקופת הברונזה התיכונה ממול לנבי רובין, ממערב לנחל רובין. בו קברים עתיקים ושברי כלי חרס.

חֲמָת. ארץ בגבול הצפוני של הארץ אשר הובטחה לבני ישראל. היא נקראת על שם עיר בירתה חמת, היום حامة= חָמָה במרכז סוריה על נהר אל-עָצי (4,500 תו'). ארץ חמת היתה מצפון ללבנון, לבקעת הלבנון ולהר אמנה.

התורה מייחסת את החמתי למשפחת הכנעני (בר' י, יח). כאשר דוד הכניע את הדדעזר מלך צובה, כרת תעי מלך חמת ברית ידידות עם דוד. בימי דוד ושלמה שלטו ישראל על כל הארץ עד גבול חמת. וירבעם השני אף השתלט על ארץ זאת. בהכשל כחו של ישראל השתלט אשור על ארץ חמת. בכתובת תגלת פלאסר השלישי מסופר, שהוא כבש 19 מחוזות של העיר חמת יחד עם הערים הנמצאות על שפת הים למערב השמש, שהתקשרו עם עזריה, וימנה עליהם פחות. סרגון מלך אשור הושיב בשומרון אנשים מחמת. יונתן החשמונאי עלה על חיל דמטריוס בארץ חמת, ודמטריוס נסוג מפניו מעבר לנהר אליותרוס. תגליותיו של אינגהולט בחפירות, שערך החל משנת 1931 בתל הגדול שעל יד חמת, האירו את תולדות העיר באור חדש ¹⁸⁶. יהו' יג, ה; ש“ב ח, ט; מ”א ח, סה; מ“ב יד, כח; ישע' י, ט; לז, יג; יחז' מז, טז; מח, א; עמוס ו, ב; זכר' ט, ג; דהי”א יח, ט; דהי"ב ז, ח; חשמ' א' 12, 24 – 30.

חֲמָת ^ב. היא חמת צובה (ע"ש). יחז' מז, טז; דהי“א יח, ג; דהי”ב ח, ד.

חַמּת ^א, חַמְתָא (חמתא דטיבריא), חַמְּחָן ^א. עיר מבצר בארץ נפתלי על שפת ים כנרת. היא נזכרת כעיר לויים בנחלת נפתלי גם בשמות חַמֹּת דאר וחַמּוֹן (ע"ש), בתלמוד בשמות חמתא סתם או חמתא דטיבריא, חמתן ואמאוס, ובספרות היונית Ἀμμαθοῦς. טבריה, שנבנתה מצפון לחמת, הלכה והתרחבה לצד דרום והתחברה עם חמתא והיו לעיר אחת (בימי האמוראים ר' אלעזר ור' ירמיה). בחמת ישבו הכהנים ממשמרת מעזיה, ועל שמה נקראה טבריה באותה תקופה גם בשם מעזיה. בחמתא ישבו והגו בתורה רבים מחכמי התלמוד. רבי מאיר דרש בכנישתא דחמתא. בכתבי הגניזה נזכרות הקהלות הקדושות שבחמת וברקם (י. מאן, ח"ב ע' 192). בחמתן נמצאים בתי המרחץ המפורסמים בשם חמי טבריה. בערבית נקרא המקום בימי הביניים, כנראה, בשם עמתאן. בשנת ד”א תת“ה (1005) היה מעשה בי”ד בירושלים בענין גט, שנתן מבשר בן שלה אלעמתאני לאשתו גליה בת אשלימון אלדלאתה¹⁸⁷.

חמי טבריה (בערבית حمّام ابرهيم باشة) נמצאים סמוך לשפת ים כנרת, במרחק 2 ק"מ מדרום לטבריה. המים באים אל המרחצאות מחמשה מעינות מים מינרליים חמים הנובעים במעלה ההר. הם מכילים גפרית, ברזל, מלח בשול ומגנזיון כלורי. מדת החום של המעין הגדול מגיעה עד 60° ובמעין אחר אף עד 62°. רבה סגולתם של חמי טבריה לרפוי מחלות עור ושגרון.

בחפירות, שנערכו בשנת 1920 מטעם החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה בין טבריה ובין חמי טבריה, נתגלו חורבות של בית כנסת (כנישתא דחמתא) ובו רצפת פסיפס מגוונת, אמפיתיאטרון, בתי מרחץ, בנינים אחרים, אמות-מים, שרידים ארכיטקטוניים, מנורת-אבן בעלת שבעה קנים וקברים¹⁸⁸. יהו' יט, לה; תוס' עירובין ז, ב; טהרות ו, ז; ב' מגלה ב, ב; ו, א; פסחים ח, ב; יר' ברכות ט – יב ע“א למטה; שבת ג – ו. ע”א באמצע; מגלה א, א – ע, ע“א; עירובין ה, ח – כב, ע”ד למטה; סנהד' יד, יט – כה, ע“ד (חמתון); סוטה א, ד – טז, ע”ד; קינות איכה ישבה וזכור איכה; קדמ' יח, 2, 3; מלח' ד, 1, 3; חיי יוספוס 15.

חַמַּת ^ב, חַמְתָא (חמתה) דְגֶדֶר, חַמְתָן ^ב. מקום של מעיינות מים מינרליים חמים בבקעת הירמוך מדר‘-מזר’ לים כנרת. חמת נמצאת בתוך תחום השבת של גדר, ולכן היא נקראת על שמה. רבי התיר, שבני גדר ירדו בשבת לחמתה ויעלו לגדר, אבל לא התיר לבני חמתה לעלות לגדר בגלל העליה המעיפת, שאין בה משום תועלת לבריאות הגוף.

בגלל סגולותיהם של המים המינרליים היתה חמת מיושבת כבר בימים הקדומים ביותר. במדרון הצפוני-המזרחי של ההר המתרומם על יד המרחצאות נמצא אוסף עשיר של שברי כלי חרס מתקופת הברונזה הקדומה ומהשלב הראשון של תקופת הברונזה התיכונה¹⁸⁹. ברשימת תחותמש השלישי נזכרת חמת יחד עם דמשק, אדרעי ואבל הקרובה.

בזמן התלמוד היתה חמת מרובת אוכלוסים, זקני הדרום ותושבי הגולן והגליל היו באים להתרחץ במעיני הישועה שלה, בהם גם ר' יהודה הנשיא ותלמידיו¹⁹⁰. בעונת הרחצה באו גם הרומאים ולקחו מהיהודים את דירותיהם כשלא מצאו מקום באכסניה של העיר. מקומה של העיר היה על תל בָּנִי, שבו נתגלו בשנת 1922 שרידי בית כנסת מהמאה הרביעית או החמשית לספה“נ עם כתובות עבריות-ארמיות¹⁹¹. הרומאים בנו בעמק הירמוך אמפיתיאטרון ובתי מרחץ גדולים ויפים, ששרידיהם נמצאים עד היום הזה באל-חַמָּה¹⁹². חמשה מעינות נמצאים מימין לירמוך ומעין אחד נמצא משמאלו. מימיהם חמים (25⁰ – 48.75⁰) ומכילים מינרלים שונים, שמיחסים להם הרבה סגולות. המעינות ובתי המרחץ נמצאים בתוך תחום ארץ־ישראל המערבית, סמוך לגבול סוריה ועבר הירדן. 16 T⁸; תוס' עירובין ז (ה), יג; נ' שם סא, א; יר' שם ה, ח – כב, ע”ד למטה; ו, ד – כג, ע“ג; מגלה א א–ע, ע”א (כתי"מ: חמת גדר); שבת ד – ז, ע“א באמצע (חמת גרר); 26,22 On: כפו”פ קצ"ג.

חַמָּת ^ג. עיר הנזכרת הרבה בתעודות המצריות מלפני תקופת התנ“ך ביחד עם בית שאן, פחל ורחֹב. במצבת סתי א' שנתגלתה בבית שאן (ע"ש) מסופר, כי האויב היושב בחמת אסף אנשים רבים, לכד את בית שאן, כרת ברית עם אנשי פחל ולא הרשה למלך רחֹב לעזוב את עירו. סתי עלה על חמת וכבש אותה. היום تل الحمّة = תל אל-חַמָּה במרחק 13 ק”מ מדרום לבית שאן. חרסי התל מעידים בעיקר על ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת, ולא מאוחר מתקופה זו ¹⁹³. לכן אין העיר נזכרת בתנ"ך. יתכן, שחמת אשר ברשימת תחותמש השלישי (מס' 16, השוה הערך הקודם), מכוונת לעיר זו, אף שהיא נזכרת שם יחד עם ערים שבעבר הירדן מזרחה.

חַמָּתָא. עיר ביהודה, שבה הושיב אדריאנוס משמר צבא לתפוש את פליטי יהודה אחרי כשלון מרד בר-כוכבא, היא העיר אמאוס הנמצאת בדרך מהר יהודה לשפלה (ע"ש). היום عمواس = עִמְוָס בקצה השפלה, סמוך לכביש ירושלים - יפו. איכ"ר א, מח.

חַמְּתָא דְפֶחָל. גם חמתא או חמתן סתם, מקום של מעינות מים חמים ומרחצאות סמוך לפחל. ר' זעירא הלך מטבריה לחמתא דפחל. במדרש מסופר מעשה בתמרה אחת, שהיתה בחמתן והיו מרכיבין אותה ולא היתה עושה פירות. הרכיבו אותה מתמרה של יריחו ועשתה פירות. היום تل حمّي = תַּלּ חַמִּי ועל ידו מעינות מים חמים, 2 ק“מ מצפון לחורבות פחל (ע"ש). גם לרגלי הר גלעד, 6 ק”מ מדר‘-מזר’ לגשר הירדן (ג’סר אל-מג’אמע), נמצאים מעינות חמים בשם חַמַתּ אַבּוּ דִבְּלָה, שמימיהם יורדים בנחל סֵיל אל-חַמָּם אל הירדן. מבתי המרחץ, שהיו במקום זה, נשארו רק שרידים מעטים. השוה גם ע“ע אמתו, עמתו, עמתן. יר' שביעית ו, א–לו, ע”ג; ב' מו"ק יח, א.

חמֹּת דֹּאר. עיר הלויים ממשפחות בני גרשון בארץ נפתלי, היא חמת ^א. השוה גם ע' חמון ^ב. יהו' כא, לב.

חַמַּתּ אל-חַמְרִי – حمّة الحمري. נחל מצפון לקיר מואב, בו מעינות מים חמים.

חַמְּתָן ^ב. ראה ע"ע חמתא דפחל ועמתו. מדר' תהל' צב, יא.

חֲמַת צוֹבָה. בירתה של ממלכת ארם צובה. דוד הכה את הדדעזר מלך צובה בעירו חֲמָת בלכתו להציב ידו בנהר פרת (דהי"א יח, ג), ושלמה בנה את תדמור וערי מסכנות בחמת (דהי"ב ח, ד), היא חמת צובה. ארם צובה, שנכבשה על ידי דוד, הקיפה את הלבנון ואת הר אמנה וגבלה מצפון בממלכת חמת רבה, שתועי מלכה כרת ברית עם דוד, ומדרום גבלה בארם דמשק. לצד מזרח השתרעה הרחק לתוך המדבר. יחזקאל (מז, טז) מזכיר את חֲמָת בגבול הצפוני של ארץ-ישראל אחרי צדד. חמת צובה היתה אולי במקומה של الحامة = אל-חָמָה במדבר, 40 ק“מ מצפ‘-מזר’ לצדד בדרך לתדמור ולנהר פרת. השוה ע' חֲמָת ^ב. דהי”ב ח, ג–ד.

חָ’ן אל-אַחְמַר ^א – خان الاحمر. לפנים פונדק על הר מעלה אדֻמים באמצע הדרך מירושלים ליריחו. בהבנות הכביש בין שתי ערים אלו ובעקב התפתחות תנועת המכוניות נעשה הפונדק מיותר, והוא הולך ונחרב. במקום זה הקימו הנוצרים בשנת 428 לערך את המנזר הראשון בארץ-ישראל, שהיה עוד קיים במאה הי“ב. כשצלאח א-דין הנהיג את העליה ל”קבר משה" (השוה ע' א-נבי מוסה), וביברס בנה מעל לקבר המדומה בתחלת המאה הי"ג מסגד, נהפך המנזר לפונדק לציילנים המוסלמים. בחפירות, שנערכו על יד חורבת הפונדק, נתגלו שרידים של המנזר ושל כנסיה ופסיפסים¹⁹⁴. מאותו זמן הם כנראה הבנינים התתקרקעים, הבורות ושרידי המגדל הבנוי על ההר שמעל לפונדק.

חָ’ן אל-אַחְמַר ^ב – خان الاحمر. מקום של ישוב עתיק בקו מסה"ב מצפ‘-מזר’ לתחנת בית שאן. בו שרידים של פונדק, חדרים תתקרקעיים, ברכה, משקוף עם כתובת, עמודים וקברים¹⁹⁵.

חָ’ן אִסְדוּד – خان اسدود. פונדק הרוס סמוך לאשדוד בדרך המלך ממצרים לדמשק.

חָ’ן בַּנְדַק – خان بندق. כפר של תורכמנים בגולן העליון מדר‘-מזר’ לים חולה. בזמן התלמוד היה במקום זה ישוב יהודי. על כך מעידות המנורות בעלות שבעה קנים המחוטבות באבני בנין, שנתגלו בחורבות הכפר. בין החטובים באבני הבניין נמצא גם צלב ביזנטי¹⁹⁶.

חָ’ן גֻ’בּ יוּסְף – خان جبّ يوسف. חורבה של פונדק מימי הביניים מצפון לים כנרת, על יד הדרך העולה מטבריה לצפת. על ידה בור עם כפה קמורה וברכה. לפי מסורת מוטעה מימי הבינים השליכו האחים את יוסף לתוך בור זה, ומכאן שם המקום. בקרבתו נמצאת מאז שנת תש"ו נקודת הישוב עמיעד (ע"ש).

חָ’ן דִנּוּן – خان دنّونלפנים פונדק בדרך המלך לדמשק. היום תחנה במסלת הברזל מדרום לעיר זו.

חַנּוּנָה – حنّونة. ראה ע' ח'. בית ליד.

חֲנָיוֹת בַּרְקָאִי (Ἀνουάθ Βόρχαιος). מקום של חניה לעוברי אורח, לפי יוספוס בגבול יהודה ושומרון, לפי אבסביוס והירונימוס כפר סמוך ללבונה בדרך מירושלים לשכם. יתכן, שהשם העברי הוא עֲיָנוֹת ברקאי. היום عين برقيت = עַיִן בַּרְקִית על יד חורבה של פונדק עתיק על גב ההר מימין לדרך, 3 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' ללבונה (א-לֻּבָּן) ¹⁹⁷. השוה ע' כפר ברקאי. מלח' ג, 3, 5; 19,28 On.

חָ’ן א-זְּבִּיבּ – خان الزبيب. תחנה בדַרְבּ אל-חַג' ובקו מסה“ב החג’אזית במואב, 33 ק”מ מצפון לתחנה אל־קֻטְרָנִי ¹⁹⁸.

חָ’ן א-זַּיָּתּ – خان الزيّات. כפר בצפון הבשן.

חַ’נְזִירָה – خنزيرة. כפר במרחק 15 ק"מ מדר' לקיר מואב.

אל-חַ’נְזִירָה – الخنزيرة. כפר בגלעד מצפון לנחל יבש.

חָ’ן אל-חַטְרוּרָה – خان الحطرورة. לפנים מקום חניה מֵעֵבֶר למעלה אדומים בדרך ירושלים – יריחו. על ידה מסתעף הכביש לנַבִּי מוּסָה. עם התפתחות אמצעי התנועה נתבטלה החניה. על ידה יסודות של בנינים ופסיפסים. על ההר מעל לתחנה נמצאים שרידים של מצודת הצלבנים, מערות ובורות.

חָ’ן אל־יַהוּדְיָה – خان اليهوديّة. חורבה של מקום חניה בגדה הימנית של נהר אל-קסמיה סמוך לגשר, שבו עוברת הדרך לבירות. לא רחוק מהחורבות נמצאות מערות קברים.

חָ’ן יוּנְִס – خان يونس. עיירה קרוב לשפת הים בין עזה לבין רפיח ותחנה בקו מסה“ב ארץ-ישראל – מצרים (בסוף 1944 לפי אומדנה 11,180 תו' מוסלמים, 40 נוצרים). אולי היא העיר ἰήνυσος שהירודוט (ספר ג, ה) מונה אותה עם ערי פלשת. בתקופת שלטון הממלוכים שמשה ח’אן יונס שוק חשוב בסחר השיירות בין ארץ-ישראל למצרים. אז נבנה בה פונדק במצות השולטן בַּדְקוּק ¹⁹⁹. במקום נשארו עוד שרידים של הפונדק עם כתובות ערביות ושרידים ארכיטקטוניים. ועדת השמות הממשלתית, שנתמנתה כדי לקבוע את השמות לתחנות מסה”ב בא"י בשלש השפות הרשמיות, קבעה לתחנה של ח’אן יונס את השם העברי חֲנות יוֹנָה.

חֻ’נַיְזִר – خنيزر. כפר בגלעד הצפונית.

חָנִיחָא א) עִילְיָתָא, ב) אַרְעִיתָא. שתי עיירות האסורות בשביעית בתחום צור. חניתא העליונה וחניתא התחתונה היו מקומות חניה סמוך לסְפָר בדרך המובילה מהגליל לסוריה. היום א) خ. حانوتا = ח‘. חָנוּתָא על הר, 5 ק"מ ממזרח לראס א-נאקורה, במקומה של הישוב העברי חניתה, ב) خ. عين حور = ח’. עַיִן חַוְר, מתחת לראשונה, במרחק 3/4 ק“מ מדרום-מזרח לה. בשתיהן שרידי בנין עתיקים ורצפת פסיפס. תוס' שביעית ד, ט; יר' דמאי ב, א – כב, ע”ד (חנותא עלייתא וחנותה תחתיה).

חָנִיתָה. ישוב של קבוץ על אדמת הקהק“ל במקומה של חניתא עיליתא (השוה הערך הקודם). הוא נוסד ביום י”ח אדר ב' תרצ"ח (21.3.1938) בעצם ימי המהומות הערביות, ובו ביום שהחלוצים עלו על קרקע הותקפו על ידי כנופיה ערבית מזוינת ונפלו מהם שני קרבנות.

חניתה קרובה לכביש הראשי העובר לאורך הגבול המדיני הצפוני של הארץ, מספר חברי הקבוץ והנמנים עליהם (ביולי 1946) 180 ושטח אדמתו, הכולל גם את חורבת חניתא ארעיתא, 5,500 דונם, מהם 3,400 ד' מיועדים לחקלאות הברית, 700 ד' ליעור. באדמת חניתה עובר וָדִי קֻטַיָה העמוק שבגבול ארץ-ישראל והלבנון. בחניתה נמצא בית מרגוע.

חָ’ן לוּבְּיָה – خان لوبية. מקום של פונדק עתיק, שהיה ידוע כבר בזמן התלמוד (השוה ע"ע לובאי ולוי), בדרך מחוף הים לטבריה, 1.5 ק“מ מצפי-מזר' לכפר הגדול לוביה, 9 ק”מ ממערב לטבריה. השרידים העתיקים במקום הם: יסודות של פונדק, ברכה הרוסה ובורות ועל גבעה קטנה בנין מֶגַלִיתִי.

חָ’ן אל-לַּגּ’וּן – خان اللجّون. חורבה של פונדק במקום שהדרך העוברת בוָדִי עָרָה נכנסת לתוך עמק יזרעאל. השוה ע' לגיו.

חָ’ן מִנְיָא – خان منيا. חורבה של פונדק ערבי מבוצר מימי הביניים בשפתו הצפונית המערבית של ים כנרת²⁰⁰. השוה ע"ע גינוסר וח'. מניא.

חָ’ן א-סַּהְל – خان السهل. לפנים פונדק בדרך מירושלים לנַבִּי מוּסָה בעמק, מדר‘-מזר’ למעלה אדְמים, בו יסודות של בניינים ושרידים של פסיפסים.

חָ’ן א-סּוּק – خان السوق. כפר על נהר אל-חצבאני.

אל-חַנָצְרָה – الحناصرة. כפר בגלעד הצפונית בקצה המדבר.

חָ’ן א-תֻּגְּ’ר – خان التجّار או סוּק אל-חָ’ן سوق الخان. חורבה של פונדק בגליל בין סג’רה ובין מסחה, בדרך המלך ממצרים לדמשק²⁰¹, שרבתה בה התנועה בתקופת שלטון הממלוכים. בשנת 1487 בוצר הפונדק על ידי הפחה סינאן לשם שמירה על הדרך. על יד כל פונדק התקיים כרגיל שוק. בחָ’ן א-תֻּגָּ’ר היה עוד במחצית הראשונה של המאה הי“ט שוק חשוב. לפי ידיעות הנוסעים מהמאה הי”ז היה בזמן ההוא בח’אן א-תג’אר ישוב יהודי.

חַנָּתֹן. עיר עתיקה מאד בגבול ארץ זבולון. בתקופת אל־אמרנא עברה על יד חִנָתֻנִ, חִנָתְנָ דרך השיירות מבבל למצרים. על יד עיר זו התנפלו שודדים על שיירה בבלית בהמצאה בדרך למצרים. תגלת פלאסר הג' מונה את חנתון בין הערים, שהוא כבש בשנת 732 בגליל. דַלְמַן מזהה את חנתון עם דַיְר חַנָּא מצפון לבקעת בית נטופה²⁰². אבל לא הוכח, שהמקום הזה היה מיושב בתקופת אל־אמרנא. דורם מציע כַּפְר עֲנָן ²⁰³ (כפר חנניה). סַנְדָה מחפש אותה בחורבת גִיפָתּ²⁰⁴, אולם ראה ע' יטבת. אולברייט מזהה אותה עם תל הַרְבַּג' מדר‘-מזר’ לחיפה²⁰⁵, שספק אם הוא היה שייך לשטח של שבט זבולון. אלט קובע את מקומה בתל אל-בַּדַיְוִיָּה בשפתה הדרומית של בקעת בית נטופה, שהיה מיושב מתקופת הברונזה התיכונה ואילך²⁰⁶, והשוה גם גַרְסְטַנג²⁰⁷. 245;8 EA; יהו' יט, יד.

חִסְבָּן – حسبان. ראה ע' חשבון.

חֹסָה. עיר בצפון-מערב ארץ אָשֵׁר בין אכזיב ובין צור. היא נזכרת ברשימת תחותמש השלישי בצורה חַ’זִי, ובלוחות אל־אמרנא בצורה אֻזוּ, וכן גם בכתובות של סנחריב, שכבש אותה בשנת 701, ושל מלכי אשור הבאים אחריו. היא ΙΙαλαίτυρος. “שמימיה נחוצים לצור אשר על האי”. דלמן מזהה את חסה עם תל א-רָשִׁידְיָה, 4 ק“מ מדרום לצור, שסמוך לו נמצא ראס אל-עין, הוא אמת המים של צור²⁰⁸ (השוה גם ע' ראש מיא). ד’יסו המזהה את מבצר צור עם תל א-רשידיה מציע כמקומה של חסה את خ. الحوش – ח'. אל-חַוְשׁ, 2,5 ק”מ ממזרח לתל ²⁰⁹. EA 148–150;T³3; יהו' יט, כט.

חַסְיָה – حسية. ראה ע"ע חתלון ועסיא.

חֻסַיְנְיָּה ^א – حسينيّة. כפר וחורבה של ישוב קדום בעמק חולה, במרחק 4 ק"מ מדר‘-מע’ ליסוד המעלה (300 תו' מוסלמים).

חֻסַיְנְיָּה ^א – حسينية. כפר במרחק 2.5 ק"מ ממזרח לים חולה.

חִסְמְא. מולדתו של התנא ר' אלעזר חסמא (או בן חסמא²¹⁰), שהלך עם חברו ר' יוחנן בן ברוקה להקביל את פני רבם ר' יהושע בפקיעין. היום הכפר حزما = חִזְמָא מצפון-צפון-מזרח לירושלים (בסוף 1944 לפי אומדנה 750 תו' מוסלמים). בכפר עקבות של בנינים עתיקים, יסודות של קירות, עמודי גרעינית ושברי עמודים, קברי סלעים ומערות. השוה ע“ע בית עזמות ועזמות. תוס' סוטה ז, ט; ב' סנהד' לב, ב; חגיגה ג, א; יר' אבות סוף פ”ב; חגיגה א, א-עה, ע“ד; במדב”ר יד, יא; שהש“ר ב, ז; מכילתא בא ט”ז.

אל-חִסְמָא – الحسما. מחוז במדינת עבר הירדן, 50 ק"מ מצפ‘-מזר’ לאילת (עקבה).

חַסְפִּיָה (יר' דמאי ב, א – כב, ע"ד ) או חַצְפּיָה (תוס' שביעית ד, ה) .עיירה בתחום סוסיתא החייבת במעשרות. היום הכפר خسفين חַ’סְפִ’ין בגולן, בדרן מגשר בנות יעקב שעל הירדן לדמשק. בזמן שלטון הערבים היתה ח’ספ’ין עיר חשובה ומרכזו של מחוז צבאי. יעקובי (במאה הט') חושב אותה על גליל הירדן ויקות (במאה הי"ג) על גליל חורן. הצלבנים בנו בה מצודה. אל-מַלְךּ אל-עַדַל ברח לח’ספ’ין כשנחל מפלה מאת הצלבנים על יד בית שאן. בח’ספ’ין נמצאות ערמות אבנים גדולות עם פתוחים רומיים יפים. השוה גם ע' כספון.

חַ’סְפִ’ין – خسفين. ראה הערך הקודם.

חסקה. ראה ע' שקא.

חַפָאִר – حفائر. מעין ועל ידו מחנה של בדוים בנגב, מדר‘-מע’ לכֻּרְנֻבּ.

חַפָאִר אל-חַנַכַּיְן – حفائر الحنكين. בורות ומקום חניה לשיירות ממזרח לקיר מואב.

חַפָּאִר רַחַ’מָה – حفائر رخمة. בורות ועל ידם מחנה של בדוים, 18 ק"מ ממע' דר‘-מע’ לכרנב. השוה ע' ירחם.

אל-חַפִירָה – الحفيرة. חבל ארץ במואב ממזר' לתחנת מסה"ב אל-קטראני.

חַפִיר אל-עַוְגָ’א – حفير العوجا. ראה ע' עוג’א אל-חפיר.

חַ’פַן – خفن. כפר מעבר לגבול ארץ-ישראל, 9 ק"מ מצפון לים כנרת.

*חָפֵץ חַיִים. ישוב של קבוץ פועלי אגודת ישראל בשפלה על אדמת מֻחַ’יְזִן סמוך לגדרה. הוא נוסד ביום ב' אייר תש“ד (25.4.1944) ונקרא לזכרו של הרב ר' ישראל מאיר הכהן ז”ל מראדין שבפולין, הידוע בכנויו על שם ספרו “חפץ חיים”. מספר נפשותיו (ביולי 1946) 168 ושטח אדמתו 1,210 דונם.

חֶפְצִי-בָהּ ^א. אחוזה יהודית בשרון בשפת נהר מַפְגִ’ר, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לחדרה. שטחה נכלל בשטח חדרה. בה קברים וסומכות של גשר.

חֶפְצֵי־בָהּ ^ב. ישוב של קבוץ על יד בית אלפא (השם לקוח מישע' סב, ד). הוא נוסד ביום כ“ב תשרי תרפ”ב ( 14.10.1922). מספר נפשותיו (ביולי 1946) 341 ושטח אדמתו 3,936 דונם, ביחוד אדמת מזרע.

חֵפֶר ^א. אחת מערי ל“א מלכי הכנענים אשר נלחמו עם יהושע. לפי סדר הרשימה שבספר יהושע היא נמצאת בשרון. שם התנחלה משפחת החפרי למטה מנשה (במד' כו, לב; יהו' יז, ב – ג). ארץ חפר היתה חלק מהמחוז הרביעי של מלכות שלמה, שלו היתה שייכת גם שוכה. היום הכפר שֻׁוַיְכָָּה, 3 ק”מ מצפון לטול כרם. ארץ חפר היא השטח שבין שוכה ובין הים. במרכז השטח הזה, באדמת המושב היהודי מעברות, קרוב לגדה הצפונית של נחל אלכסנדר (וָדִי חַוָרִת' – נהר אסכנדרונה) נמצא تل الافشار = תל אל-אִפְשָׁר, שהיה מיושב מהמאה הט“ז לפסה”נ עד התקופה הרומית. ב. מייזלר קובע בתל זה (הוא כותב תל אִבְּשָׁר) את מקומה של חפר²¹¹. לזהויה של חפר יש אולי להביא בחשבון גם את تل عفرين = תל עִפְרַיְן, 3 ק“מ מדר‘-דר’-מע' לכרכור, שהיה מיושב מתחלת הברונזה התיכונה עד סוף תקופת הברזל הקדומה. בתל זה נשתמר השם העתיק. אם נקבל את הזהוי הזה, יצא ש”כל ארץ חפר" הקיפה את צפון השרון, ומחוז שוכה היה מדרום לה, בחלק הדרומי-המערבי של ארץ מנשה. אלט מציע כמקומה של חפר את הכפר א-טַיִבָּה, 5 ק“מ מדרום לטול כרם, שבו מצויים סימנים של ישוב בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ²¹². לפי זה היתה ארץ חפר בדרום השרון, בערך עד תחום אפק. אולברייט מחפש את חפר וארץ חפר מצפון ומצפ‘-מזר’ לשכם²¹³. יהו' יב, יז; מ”א ד, ו.

חֵפֶר ^ב. מקום בו הורה ר' תנחום בר חייא, תלמידו של ר' מנא, שישב בצפורי. המקום הזה רחוק שנים עשר מיל מצפורי, הוא גת חפר בגבול הצפוני המזרחי של ארץ זבולון (ע"ש) או מקום קרוב לגת, שנקראה על שמו גת החפר. יר' שביעית ו, א – לו, ע“ג למעלה; גטין א, ב – מג, ע”ג (ר' תנחום בר ירמיה).

חִפַר – حفر. כפר בגולן העליון, 3.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לים חולה.

חֲפָרַיִם. עיר בנחלת מטה יששכר בבקעה. היא נזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי בשם עפר בסביבות עמק יזרעאל ובכתובת שישק בצורה חפרם.

חפרים היתה ידועה בזמן התלמוד בסלתה המובחרת (“חפרים בבקעה שניה לסולת לשתי הלחם”). ברשימת ערי יששכר בספר יהושע נזכרת חפרים יחד עם הערים אשר בחלקו המזרחי של עמק יזרעאל, עם יזרעאל, הכסלות ושונם. יש איפוא לקבוע את מקומה של חפרים בסביבות הערים האלה. האות ח' של השם התחלפה בזמן מאוחר יותר באות ע‘, ואז כתבו את השם עפריים, עפריין (ע"ש) ובערבית של ימי הביניים עַפֻרָה, ובגלל משמעותו של השם הזה (עַפְר, עַפְרִית = שטן) נהפך לשם טוב, לאּ־טַיִבָּה (השוה גם ע"ע עפרה ועפרון). הכפר الطّيبة = א־טַּיִבָּה נמצא על יד וָדִי אל-עָשָּׁה, 10 ק“מ ממזרח לשונם, 14 ק”מ מצפ’-מזר' ליזרעאל ובמרחק זה בקירוב מדר‘-מזר’ לכסלות²¹⁴. הצלבנים, שבנו בכפר זה מצודה קטנה, קראו לו Forbelet או Afrabala. סמוך לכפר נמצא הישוב “בני ברית” של ארגון “מולדת”. 53 T³; יהו' יט, יט; 18 S; מש' מנחות ח, א.

חִצְבּ – حصب. תחנת משטרה במחוז באר שבע, בגבול המדבר.

חַצְבַּיָּא – حصبيّا. עיר קטנה בשפולי הר חרמון סמוך למקורות נהר אל-חצבאני ולבארות החֵמָר הנמצאות שם. בעמק עיון מתחת לחצביא עוברת דרך המלך לבקעת הלבנון. העיר היתה ידועה גם בימים קדומים. יתכן שהיא העיר ח’שׁבּ הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי ובאחדד ממכתבי אל-אמרנא, שבו מודיע הנסיך של ח’שב לפרעה, כי הוא נמצא בעַמְקִ (עמק, בקעת הלבנון?). הצלבנים נלחמו הרבה על עיר זו. במשך מאות שנים ישבו בעיר זו יהודים עובדי אדמה, שהיו קוברים את מתיהם באבל א־סאקי שבעמק עיון, מפני שהיא נמצאת בתוך תחום ארץ-ישראל. חורבה של בית כנסת קדמון מעידה גם היא על ישוב יהודי בעיר זו בדורות הקודמים. בצבא אברהים פחה, שצר על מבצר סָנוּר מצפון לשכם, היו חיילים יהודים מחצביא. הדרוזים יושבי העיר היו ידידיהם של היהודים והגנו עליהם מפני רדיפות הנוצרים. במלחמת הנוצרים והדרוזים בשנות הששים של המאה הי"ט, כשהדרוזים הגרו להר הדרוזים, נתדלדלה העדה היהודית. רוב בניה עבר לדמשק, לבירות ולצידון. בשנות השמונים והתשעים עברו כמה משפחות מהם לראש פנה והביאו אתם משם ספרי תורה. היהודים האחרונים עזבו את העיר בתחלת המאה העשרים. EA 174; T 3 55 (?).

חָצוֹר ^א. מרכז ברית מלכי הכנענים הצפוניים, שנלחמו עם יהושע (“כי חצור לפנים היא ראש כל הממלכות האלה”, יהו' יא, י). היא אחת הערים הראשונות בארץ כנען, שהחיקסוסים שבאו מן הצפון כבשו ויבצרו אותן²¹⁵. היא נזכרת בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאה הי“ט לפסה”נ²¹⁶ ובכתובות תחותמש השלישי, אמנחתף וסתי הראשון. בתקופת אל-אמרנא התחבר מלך חצור כמוהו כמלך צידון לכנופיות המתנגדות לשלטון מצרים וכבש את הערים שהיו למלך פחל. יהושע כבש את העיר והעלה אותה באש. חצור נפלה בגורלו של נפתלי, אבל הוא לא הוריש את הכנעני היושב בעיר. בימי דבורה הנביאה מלך בחצור יבין, שנלחם עם שבטי ישראל הצפוניים, ושר צבאו סיסרא נוצח בעמק יזרעאל ע"י ברק בן אבינעם, שלמה בנה את העיר מחדש ויבצרה. תגלת פלאסר כבש אותה והגלה את יושביה אשורה.

מקומה של חצור היה בתל וַקָּץ (תל אל-קַדַח) בשפת עמק חולה, בק“מ 20.7 בדרך למטולה, 18 ק”מ מצפ‘-מזרח לצפת. התל הזה הוא בעל היקף גדול וגבוה. בחפירות, שעשה בו גַרסטַנג, נתגלו חומות חזקות, שרידי אורוות הדומות לאורוות שלמה שבמגדו ושרידים אחרים של ישוב החל בתקופת הברונזה הקדומה וכלה בתקופת הברזל הקדומה²¹⁷. עמק חצור, שבו נלחם יונתן החשמונאי עם צבא דמטריוס השני, הוא בשטח המערבי של עמק חולה הסמוך לתל אל-קדח. 32 EA 148; 227; 229; 288:T³ ובלוח חדש שנתפרסם ע"י Dossin ב-.RA 31 (1934), 125 ff;. יהו’ יא, א – יג; יב, יט; יט, לו; שופ' ד, ב, יז; ש“א יב, ט; מ”א ט, טו; מ"ב טו, כט; חשמ' א' 11, 67; קדמ' ה, 5, 1; יג, 5, 6 – 7.

חָצוֹר ^ב. עיר בנגב יהודה קרוב לחדתה (ע"ש). היום אולי الخضر= אל-חַ’צְ’ר שבין חברון לתל בית מִרְסְם. ג‘. א. סמית קובע את מקומה בח’. אל-חֻצַ’יְרָה במדבר מעון²¹⁸. יתכן שחצור חדתה הן שם כפול למקום אחד. יהו' טו, כה.

חָצוֹר ^ג. עיר בנגב יהודה קרוב לקדש. את מקומה יש לחפש באחת החורבות שמסביב לגַ’בַּל חַצְ’רָה או חַצַ’יְרָה אשר ממזרח לחפיר אל-עַוְגָ’א, ואולי היא חצר-אדר (במד' לד, ד)= עין אל-קֻדַיְרָתּ שבקרבת קדש = עין קדיס. יהו' טו, כג.

חָצוֹר ^ד. היא קְרִיּוֹֹת חֶצְרוֹן (לפי הטעמים יש לקרוא וקריות  חצרון היא חצור), עיר יהודה בנגב. היום אולי הכפר خضيرة= חֻ’צַ’יְרָה מצפ‘-מזר’ לתל ערד סמוך לחורבה אל-קַרְיַתַּיְן²¹⁹ או الخضيرة = אל-חֻ’צַ’יְרַה במרחק 25 ק"מ ממזרח-דרום-מזרח לח‘. מֻוַיְלִח ²²⁰. יהו’ טו, כה.

חָצוֹר ^ה. עיר בבנימין, שבה התישבו בני בנימין ששבו מגלות בבל. בעלות הולופרנש על ארץ-ישראל בצרו היהודים את חצור ומקומות אחרים הנמצאים בדרך מהצפון לירושלים, כדי להגן על עיר זו. חצור נזכרת בנחמיה יחד עם ענתות, נֹב, ענניה ורמה, כולן ערים הנמצאות בצדי הדרך העוברת לאורך פרשת המים לירושלים. خ. حزّور= ח‘. חַזּוּר בין בית חנינא ובין נַבִּי סַמְוִיל יושבת על הר החולש על דרך זו. בחורבה זו נמצאים יסודות של בנינים, מערות-קברים, בורות ושתי ברכות גדולות. אַלְט מזהה את חצור עם البرج = אל-בֻּרְג’ במעלה הר נבי סמויל החולש על הדרך העולה לירושלים משפת הים²²¹. השוה ע' רקם ^א. נחמ' יא, לג: יהודית 4, 4.

חָצוֹר ^ו. בימי הביניים קראו היהודים לרפיח חצור או מבצר חצור. במאה הי“א, זמן קצר לפני כבוש הארץ ע”י הצלבנים, התקיימה במבצר חצור קהלה יהודית. בשנת ד”א תת"מ (1080) מודיע יהודי אחד מיושבי חצור לעדתו, כי מפחד האויב הוא רוצה ללכת מחצור לאשקלון המבוצרת יותר²²². השוה גם ע' חצרים.

חָצוֹר ^ז. בימי הביניים קראו לקיסריה חצור, כנראה מפני שהיתה עיר מבצר²²³.

חֲצִי הַגִּלְעָד. הוא החצי הצפוני של ארץ גלעד הגובל בבשן. הוא היה לבני מכיר בן מנשה, היום החבל عجلون = עַגְ’לוּן שבין נחל יבוק ובין הירמוך. יהו' יג, לא.

חֲצִי הַמְִּנֻחוֹת או הַמָּנַחַת. מקום ביהודה שהיה לבני כלב. ראה ע' מנחת. דהי"א ב, נב. נד.

חֻ’צַ’יְרָה ^א – خضيرة. שמה הערבי של המושבה העברית חדרה.

חֻ’צַ’יְרָה ^ב – خضيرة. כפר מצפי-מזר' לתל ערד. ראה ע' חצור ^ד.

אל-חַ’צִ’ירָה – الخضيرة. כפר וחורבה בנגב מדר‘-מזר’ לח‘. מֻוַיְלִח. השוה ע’ חצור ^ד.

חַ’צִ’ירַת אל-גַ’בּוֹ – خضيرة الجبو. ראה ע' חצר-גדה.

אל-חֻצְן ^א – الحصن. תלה של בית שאן הקדומה.

אל-חֻצְן ^ב – الحصن. חורבה של מצודה בגולן. ראה ע' סוסיתא.

אל-חֻצְן ^ג – الحصن. חורבה של מצודה בגלעד הצפונית. ראה ע' דיון ^א.

חַצְפּיָה. ראה ע' חספיה.

חֻצְפּית, חַצְפִּית. מקומו של משמר הכהנים מבית ישבאב, שישב בשיחין (ע"ש והשוה ע' חוצפית שוחין). חצפית היתה כנראה כפר קרוב לשיחין או פרבר שלה. בקרובה זכור איכה (לפי המנהג האיטלקי) ובפיוטים של הגניזה (השוה ספר הישוב א‘, ע’ 162 ואילך).

חִ’צָץ ^א – خصاص. כפר במרחק 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר גלעדי (400 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבתו נמצאים קברי-סלעים, חציבות בסלעים ואבני-בנין עתיקות.

חִ’צָץ ^ב – خصاص. כפר קטן בשטח של ישוב קדום, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לאשקלון. (100 תו' מוסלמים) ראה ע' ח'. חִצְץ ^א.

חַצְצוֹן תָּמָר. עיר האמרי סמוך לשפת ים המלח, היא עין גדי (ע"ש). כדרלעמר והמלכים אשר אתו, שהגיעו עד קדש ברנע ונצחו את העמלקי, עלו משם להר האמרי והכו את האמרי היושב בחצצון תמר. בני מואב ובני עמון, שעלו למלחמה על יהושפט, באו מעבר לים (ים המלח) מארם (מאדֹם?) לחצצון תמר. יהושפט יצא למלחמה נגדם למדבר תקוע שממעל לעין גדי. שמה של העיר נשתמר בשם החורבה حصاصة = חַצָצָה שמצפון לעין גדי. הנחל, שבו עולה הדרך מעין גדי לבית לחם, נקרא וָדִי חַצָצָה. בר' יד, ז (חַצְצֹן תָּמָר, אונקלוס ויובע"ז: עין גדי); דהי"ב כ, ב (חצצון תמר היא עין גדי).

חָצֵר. עיר קרוב לשכם. לפי האגדה נלחם מלכה פרעתון יחד עם עוד שלשה ממלכי האמרי עם יעקב ובניו בבקעת שכם, ויעקב הרג אותו. השוה ע' חצרת. מדרש ויסעו, ביהמ“ד ילינעק ח”ג, ע' 2.

אל-חַ’צְ’ר ^א – الخضر. כפר מצפ‘-מע’ לברכות שלמה (בסוף 1944 לפי אומדנה

1,130 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום. בו חורבות, ערמות אבני בנין מסותתות ובור. יש מזהים אותה עם בית הכרם ^ב (ע"ש) והשוה גם ע' חצור ^ב.

אל-חַ’צְ’ר ^ב – الخضر. חורבה של ישוב קדום בדרום. ראה ע' חצור ^ב.

אל-חַ’צְ’ר ^ג – الخضر. כפר מצפ‘-מזר’ לבאניאס. - ראה ע' חצר עינן.

אל-חַ’צְ’ר ^ד – الخضر. שרידים של כנסיה עם חצר ומדרגות, בור חצוב, קבר ופסיפסים קרוב לא־טַּיִּבָּה שבשרון, מדרום-מזרח לה.

אל-חַ’צְרִי – الخضري. חורבה של ישוב קדום מדר‘-מזר’ לעזה. ראה ע' חצר-סוסה.

חֲצַר-אַדָּר. מקום בגבול נגב של ארץ-ישראל, ממערב לקדש ברנע בדרך לנחל מצרים. הוא נקרא ביהו' טו, ג בשם אדר סתם ונזכר גם ברשימת שישק בשם אדר. היום عين القديرات = עין-אל קָדַיְרָתּ במדבר צִן סמוך לקדש ברנע²²⁴. מסביב למעין זה נמצאות חורבות של ישובים קדומים. ממערב לחצר-אדר היתה עצמון, היום אל-קצימה. בוָדי אל-קדירת גלה נ. גליק בשנת 1934 מקום של ישוב מתחלת תקופת הברזל, שנושב מחדש ע"י הנבטים. המצודה, שחורבתה נמצאת על תל קדירת, שמשה בתקופת מלכי יהודה לשמירה על הדרך מירושלם לעציון גבר ²²⁵. השוה גם ע' קדש ברנע. במד' לד, ד; 28 S.

חֲצַר-גַּדָּה. עיר בנגב יהודה קרוב לים המלח. אבסביוס ידע מקום בשם Γαδδά בקצה הדרום, מעל לחוף המערבי של ים המלח. אולי נשתמר השם הזה ברמה خضيرة الجبو = חַ’צ’ירַת אל-גַ’בּוּ שבין שפתו הדרומית-המערבית של ים המלח ובין מעלה עקרבים (נַקְבּ א-צָּפָא). בוּהל מחפש את חצר-גדה בחורבות אשר בוָדי אֻם בַּעַ’ק מדרום למצדה, מקום שם נמצא מעין מים טובים²²⁶. שם הוא רואה גם את שרידי העיר Ορῆσα, שיוספוס מזכירה כמצודה בקרבת מסדה (ע"ש). יהו' טו, כז; 19.68 On.

לוח יד' 1: חמי טבריה על שפת ים כנרת

לוח יד' 2: ים המלח ו"הלשון" – הכף הצפוני של חצי-האי

לוח טו: הירדן. פתולי הנהר בגאון הירדן

חֲצַר-סוּסָה (יהו' יט, ה. ) או חֲצַר-סוּסִים (דהי"א ד, לא.). עיר בנחלת המטה שמעון. יתכן שהיתה מקום של גדול סוסים. היום אולי החורבה الحضري = אל-חַצְ’רִי בתחלת וָדי א-שַּׁלָּלָה בין באר שבע ובין חָ’ן יונס. אולבריט קובע אותה בחורבה سوسين = סוּסַיְן מדר‘-מע’ לתל אבו חרירה ²²⁷, ואַבֶּל מחפש אותה בחורבה سوسيّة = סוּסִיָה הסמוכה לתל מַעִין²²⁸.

חֲצַר עֵינָן (במד' לד, ד. ) או חֲצַר עֵינוֹן (יחז' מז, יז.). מקום בקצה הגבול הצפוני המורחב של ארץ-ישראל. ממנו יוצא קו הגבול המזרחי בין גבול דמשק ובין גבול חמת. היום אולי הכפר قريتين = קַרְיַתִּיְן בדרך דמשק – תדמור, הוא מקום של ישוב קדום. בו חורבות של בנינים עתיקים וכתובות תדמוריות ויוניות באבני-בנין ובמצבות. פטולמאוס מזכיר את המקום בשם Γόαρια. בתקופת שלטון רומא עמדה כאן מצודה בשם Nezala, וזכרה נשתמר בשם מחנה הבדוים א-נָּזְלָה הנמצא במקום זה²²⁹.

חֲצַר שׁוּעָל. עיר בנגב יהודה הנמנית גם על ערי שמעון. עולי בבל התישבו בה. קונדר מזהה אותה עם החורבה שֻׁעַלִיָּה מדרום לבית גוברין²³⁰. אולם נראה, שיש לחפש אותה קרוב יותר לבאר שבע ולמולדה, שאתן יחד היא נזכרת בכל הרשימות. היום אולי تل البريج = תַּל אל-בֻּרַיְג‘, 4 ק"מ מדר’-מע' לבאר שבע, בינה ובין מולדה (תל אל-מלח?). אולברייט מזהה את חצר שועל עם خ. المشاش = ח‘. אל-מַשָׁשׁ ממערב לתל אל-מִלְח²³¹. יהו’ טו, כח; יט, ג; נחמ' יא, כז; דהי"א ד, כח.

חֶצְרוֹן ^א. מקום בגבול הנגב של ארץ-ישראל בין קדש ברנע ובין אדר. בו ישבה אחת ממשפחות בני יהודה הנודדים למחצה (השוה דהי"א ב, ט). הגבול עבר מנגב לקדש ברנע דיך חצרון לאדר (השוה ע' חצר-אדר). במרחק 10 ק"מ מדרום לעין קדיס (קדש) נמצאת הבאר بير امّ رضيم = בִּיר אֻם רַצִ’ים. מכאן עולה הדרך לעין אל־קֻדַיִרְתּ (אדר). יהו' טו, ג.

חֶצְרוֹן ^ב. עיר יהודה בגבול אדום, היא חצור. ראה ע' חצור ^ד.

חֲצֵרוֹת. תחנה במסעי בני ישראל במדבר. בה מתה מרים אחות משה ואהרן. היום אולי عين الحفرة = עַיִן אל-חַצְ’רָה בין ג’בל מוסה ובין עקבה. ב. מייזלר קובע אותה, לפי התיאוריה החדשה על דרך מסעי בני ישראל במדבר, בעַיְן (או בִּיר) אל חַצְ’רָה, סמוך לג’בל חִלָל, שאותו מזהים עם הר סיני²³². במד' יא, לה; יב, טז; לג, יז; דב' א, א,

חֲצֵרִים. מושבות העוים מדרום לעזה. הם כפרים, מקומות פרזים. יונתן מתרגם כופרניא דפריע (דרפיח?) ואונקלוס וסעדיה מתרגמים רפיח²³³. דב' ב, כג; כפו“פ ש”ג.

ֹחֲצֵרֹת. מקום בארץ שומרון, שהיה שולח מס בצורה של שמן ויין לבית המלכות בשומרון. שם המקום רשום בחרסים של כדים שנתגלו בחפירות שומרון²³⁴. יתכן שחצרֹת וחצֹר, שמלכה פרעתון נלחם לפי האגדה עם יעקב ובניו (מדר' ויסעו, ביהמ“ד ילינעק ח”ג, ע' 2), הן מקום אחד. היום הכפר عصيرة الحطب ( عصيرة الشماليّة) = עַצִירַתּ אל-חַטַבּ (עַצִירָה א־שַּׁמְּלִיּה), 8 ק"מ מצפון לשכם (בסוף 1944 לפי אומדנה 2,060 תו' מוסלמים). בו בורות, גתות, קברי-סלעים ופסיפסים. החרסים שעל פני האדמה הם רומיים וביזנטיים.

חֻקּוֹק. מקום בגליל הידוע מזמן התלמוד, שאז זִהו אותו, כנראה, עם חֻקֹּק שבנחלת נפתלי (ע"ש). הכסיל יוחנן חקוקאה בא בשאלה בפני רבי. ר“ש בן לקיש, שגר בטבריה, בקר בחקוק. היום הכפר ياقوق = יָקוּק מצפ‘-מע’ לחָ’ן מִנְיָא שעל שפת ים כנרת (200 תו' מוסלמים). הנוסעים היהודים מימי הביניים מודיעים, שראו בכפר זה חורבה של בית כנסת עתיק עם רצפת פסיפס. לפי מסורת אחת מימי הביניים קבור הנביא חבקוק בחקוק²³⁵. בכפר אבני-בנין, בורות חצובים בסלעים, חדרים קמורים תת קרקעים, קברי-סלעים ושברי עמודים. החרסים שעל פני הקרקע הם הלניסטיים ורומיים²³⁶. השוה ע”ע חקק וחוקק. ב' פסחים ג, ב; יג, א; יר' שם א, ד – כג, ע“ג למטה; שביעית ט, א – לח, ע”ג למטה 3 כפו“פ רפ”ה.

חֻקֹּק. עיר בגבול הדרומי-המערבי של נפתלי, מערבה יותר מאזנות תבור וסמוך לגבול זבולון מנגב ולגבול אָשֵׁר מים, בשבעים Ἱαχᾶνα(ג"א Ἱαχωχ). חקק אינה יכולה להיות, לפי הגירסה השניה של השבעים, יָקוּק הנמצאת הרחק מגבולות זבולון ואָשֵׁר (השוה ע' חקוק), אלא היא אולי خ. قانا = ח‘. קָנָא מצפון לבקעת בית נטופה. ולגי יפתח-אל, 16 ק"מ מצפ’-מע' להר תבור. במקום זה נמצאים רמה מלאכותית, שנוצרה מצבירת שפך עיים, שרידים של חומות, בורות וחרסים על פני הקרקע. יהו' יט, לד.

חקרת. ראה ע' יוקרת.

אל-חַ’רָאִבּ – الخرائب. סמוך לבית שאן מצפ‘-מערב לה: יסודות, קירות, עמודים. חַ'רָאִבּ אל-בּיץ' – خرائب البيض. 12 ק"מ ממזר’-צפ‘-מזר’ לחלחול: חומה מרובעת, שברי כלי חרס, בור.

חַ’רָאִבּ א-רָם – خرائب الرام. סמוך לרמה שבבנימין: יסודות, בורות חצובים בסלעים, מערות וגלגל. השוה ע' רמה ^א.

חֹרֵב. משה הכה על הצור בחרב ויצאו ממנו מים. אלהים דבר אל בני ישראל בחרב וכרת אתם ברית, ומשם הלכו אחד עשר יום במדבר הגדול דרך הר שעיר עד קדש ברנע. ראה ע“ע הר חרב והר סיני. שמות יז, ו; דב' א, ב. ו. יט; ד, י; ה, ב; יח, טז; כח, סט; מ”א ח, ט; מלאכי ג, כב; תהל' קו, יט; דהי"ב ה, י.

אל-חַ’רָבּ – الخراب. חורבה של ישוב עתיק, 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לוילהלמה: יסודות של חומות.

חַ’רַבָּא – خربا. כפר של נוצרים מצפ‘-מע’ לבצרה שבחורן.

חֻ’רָבּ אִבְּן-זַיִד – خراب ابن زيد. 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לעַגּ’וּר: קבוצות של בניינים הרוסים, מערות, בורות חצובים, לצד צפון רחוב עתיק.

חֻ’רָבּ א-דִּבּ – خراب الدب. 1.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לתרקומיה: גלי אבנים, בורות, בתי-בד ודרך עתיקה.

חֻ’רָבּ א-דִּ’יבּ – خرب الذيب. 2.5 ק"מ מדר' מע' לבית אולה: ערמות אבנים, בורות, גתות, רחוב עתיק.

חֻ’רָבּ א-דִּ’רָע – خراب الذراع. בשפלה, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ למג’דל: חרסים, אבני גויל ואבנים אחרות על פני הקרקע.

אל-חַ’רָבָּה ^א – الخرابة. חורבות של ישוב בתקופה הרומית בשומרון, 0.5 ק"מ ממערב לדיר אל-חטב.

אל-חַ’רָבָּה ^ב – الخرابة. מקום של ישוב מתקופת הברזל עד ימי הבינים בגדה הצפונית של הירקון, במרחק חצי ק"מ מהגשר. הישוב העתיק ביותר היה על התל המלאכותי בחלקו.

אל-חִ’רְבָּה ^א – الخربة. מקום של ישוב קדום בשפת עמק עיון. ראה ע' מגדל חרוב.

אל-חִ’רְבָּה ^ב – الخربة.כפר בגלעד מדר‘-מע’ לעג’לון..

אל-חִ’רְבָּה ^ג – الخربة. 1 ק"מ מדרום לנס ציונה: חרסים על פני הקרקע, אבני גויל ואבנים אחרות, אבני פסיפס.

אל-חִ’רְבָּה ^ד – الخربة. על יד הכפר נבי סמויל. ראה ע' ח'. סמויל.

חַ’רָבּ א-צַּחְ’ל – خراب الصخل. כפר בגבול הר חורן והמדבר שמדרום לו.

חַ’רְבַּתָּא (חַ’רְבַּתָּא אִבְּן חָרִת') – خربتا ( خربتا ابن حارث). כפר, 6 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' למודיעין (500 תו' מוסלמים).

חַ’רְבַּתָּא אִבְּן סַבַּע – خربتا ابن سبع. חורבות של ישוב קדום ועל ידן ישוב ערבי קטן מצפ‘-מע’ לירושלים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ אִרְקַיְק – خربة ابو رقيق, 10 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר שבע: תלים, אבנים פזורות, בורות סתומים ושברי כלי חרס.

חִ’רְבַּת אַבּוּ זַלַפָה – خربة ابو زلفة, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לצפת, ממזרח לדרך המובילה צפונה: גדר הרוסה, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ חַגָ’ג' – خربة ابو حجاج. מקום של ישוב ביזנטי בשפלה מצפ‘-מע’ לתל ג’מה: יסודות של בניינים, בור, עיי מפולת, שברי כלי חרס.

חִ’רְבַּת אַבּוּ חִגִּ' חַמַד – خربة ابو حجّ حمد, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לטול כרם: חורבה של ישוב קדום.

חִ’רְבַּת אַבּוּ חַדָאִד – خربة ابو حدائد, בשפלה, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית חנון: יסודות בנויים אבני גויל, בורות, קבר חצוב בסלע, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ הֻוָּם – خربة خربة ابو هوّام. ראה ע"ע קלמון ופלמריה.

חִ’רְבַּת אַבּוּ חַמָד – خربة ابو حماد. 3.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לבנימינה: תל ועליו חרסים וגת.

חִ’רְבַּת אַבּוּ חֻמַיִשׁ – خربة ابو حميش, 5 ק"מ ממזרח לטול כרם: יסודות, ערמות אבנים, קברי סלעים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ אל-חַמָם – خربة ابو الحمام. מקומה של העיר זיף, שהתקיימה בתקופה הביזנטית סמוך לתל-זיף העתיקה, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לחברון: חורבות רבות, חומות הרוסות, יסודות, בורות, מערות, בנין מקומר.

חַ’רְבַּת אַבּוּ טַרַיְפִ’י – خرابة ابو طريفي, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לבאר שבע: חורבות של מגדל, חומות, בורות, מערה, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ לַחְם – خربة ابو لحم. חורבה של ישוב ביזנטי-ערבי, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ ליריחו.

חִ’רְבַּת אַבּוּ לַיְמוּן – خربة ابو ليمون, על יד בית אִכְּסָא מצפ‘-מע’ לירושלים: בורות חצובים, וֻלַי שיח' אבו לימון.

חִ’רְבַּת אַבּוּ מֻחַמַּד – خربة ابو محمّد, מצפון-מערב לקרית יערים. ראה ע' בַּטְן אל-עֻרְשׁ.

חִ’רְבַּת אַבּוּ מַלּוּל – خربة ابو ملّول, מצפון-מזרח לבעל חצור: שרידי בנינים, בורות, מערות, קברים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ מֻעַמַּר – خربة ابو معمّر, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לנבי סמויל: שרידי בנינים, בורות חצובים, מערות.

חִ’רְבַּת אַבּוּ מַצַיְרָה – خربة ابو مصيرة, סמוך לראש נחל פרת מצפ‘-מזר’ לירושלים. ראה ע' בחורים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ מַקִרִי – خربة ابو مقري, פחות משני ק"מ מדר‘-דר’-מע' לאבוּ דיס: יסודות של בתים, בורות, גת ומערות חצובים בסלעים. ראה ע' בית מקלה.

חִ’רְבַּת אַבּוּ סוּד – خربة ابو سود. 2 ק“מ מצפון-מערב לארטאס: יסודות של בנינים, גת, בורות, ובמרחק חצי ק”מ ממנה לצד מע' קברי סלעים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ סֻחְוַיְלָה – خربة خربة ابو سحويلة, 12 ק"מ מדר‘-מע’ לאדורים: שרידים של בנינים, גת, שני בורות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ סֻחַיְבָּן – خربة ابو سحيبان, 13 ק"מ ממערב לבית שאן: יסודות של בנינים, בורות.

חִ’רְבַּת אַבּוּ סִלָסִל – خربة ابو سلاسل. 8.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לבית גוברין: יסודות של בנינים, בורות, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ סַמָרָה – خربة ابو سمارة, 18 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר שבע: קירות ויסודות של בנינים, ברכה חצובה ומערות

חִ’רְבַּת אַבּוּ סַעַד – خربة ابو سعد. חורבה של ישוב קדום ממערב לברכות שלמה.

חִ’רְבַּת אַבּוּ סָרְחָן – خربة ابو سرحان. מקום של ישוב קדום בשפלה, מצפון לתל אל-פ’רעה. חרסיו הם פלשתיים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ עַדַס – خربة ابو عدس. מקום של ישוב קדום ממערב לבית תר.

חִ’רְבַּת אַבּוּ עַ’לִיוּן – خربة ابو غليون, 19 ק"מ ממע' צפ‘-מע’ לבאר שבע: גבנונים קטנים ועליהם עקבות של בניינים, בורות חצובים, מערות ושרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ פַ’לָח – خربة ابو فلاح. כפר בהר אפרים מצפ‘-מזר’ להר בעל חצור (600 תו' מוסלמים). הוא נקרא גם ח'. א-דָּרַגָ’ה. בו בורות, מערות וברכה בנויה וחצובה בחלקה בסלע.

חִ’רְבַּת אַבּוּ פֻרַיְג' – خربة ابو فريج. 7 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית חורון: אבני-בנין מסותתות ובורות חצובים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ פַ’תּוּן – خربة ابو فتون. מקום של ישוב קדום בשפלה, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ למג’דל: שברי עמודים, חרסים על פני הקרקע, מקאם א-שיח' מֻחַמַּד אל-כַּבַּכְּבָּה.

חִ’רְבַּת אַבּוּ צַבָּח – خربة ابو صباح. חורבה של ישוב מצפון למכמש. השוה עי כפר נטה.

חִ’רְבַּת אַבּוּ אל-קֻהוּף – خربة ابو القهوف. 2 ק"מ ממערב לאִד’נַבָּה: יסודות בנויים אבני גויל, בורות, חרסים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ קֻלַיְבָּה – خربة ابو قليبة, מצפון-מערב לחלחול: קירות הרוסים ובורות.

חִ’רְבַּת אַבּוּ קַשְׁתָּה – خربة ابو قشتة, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לרפיח: עקבות של ישוב קדום, בורות, מחנה של בדוים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ א-רֻזִּי – خربة ابو الرزّي. חורבה של ישוב קדום מצפ‘-מע’ לקיר מואב.

חִ’רְבַּת אַבּוּ רִזְק – خربة ابو رزق, 17 ק"מ ממערב-צפון-מערב לט’הריה: עקבות של ישוב, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת אַבּוּ רִישׁ – خربة ابو ريش. 4.5 ק"מ מצפ' לחברון: קירות של כנסיה עם שתי אומנות, בסיס ומזוזה, בור קמור.

חִ’רְבַּת אַבּוּ רֻקַיְק – خربة ابو رقيق. ראה ע' ח'. אבו ארקיק.

חִ’רְבַּת אַבּוּ רַשִׁיד – خربة ابو رسيد. עקבות של ישוב, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לדיר דִבְּוָן.

חִ’רְבַּת אַבּוּ א-שַּׁבַּע – خربة ابو الشبع. ראה ע' באר שבע ^ב.

חִ’רְבַּת אַבּוּ א-שַׁוְךּ – خربة ابو الشوك. 14ק"מ מצפ‘-מע’ לחברון: יסודות, בורות, גת, שרידים של דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת אַבּו שוּשָׁה – خربة ابو شوشة. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הבינים, 11 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לזכרון יעקב.

חִ’רְבַּת אַבּוּ תֻּלוּל – خربة ابو تلول. 16 ק"מ מדר‘-מזר’ לבאר שבע: גבנונים, יסודות של בתים, בורות, שרידים של מדרגות הרים.

חִ’רְבַּת אל-אַבַּוָתּ – الابوات. ראה ע' ח'. אל-עוּדָה.

חִ’רְבַּת אִבְּזִיק – أبزيق. ראה ע' בזק ^ב.

חִ’רְבַּת אִבְּטָן – ابطان. ראה ע' בטן.

חִ’רְבַּת אַבְּיָרְ א-לַּיְמוּן – ابيار الليمون. חורבות של ישוב קדום על יד באר יעקב.

חִ’רְבַּת אִבְּנִי בְּרִךּ – خربة ابني بارك, 2 ק"מ ממזר' לבארות שבבנימין: יסודות, בורות חצובים, במערב דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת אִבְּנִית – خربة ابنيت. ראה ע' ימניה ^ב.

חִ’רְבַּת אַבְּעַנָּה – خربة ابعنّة, 13 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרמלה: קירות הרוסים ויסודות של בנינים.

חִ’רְבַּת אִבְּקַיְע דָ’ן – خربة ابقيع ذان. ראה ע' בחורים.

חִ’רְבַּת אַבִּרְגָ’ן – خربة ابرجان. חורבה של ישוב קדום, 1 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית חורון תחתון: יסודות, משקופים, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת אִבְּרַיְכָּה – خربة ابريكة, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכפר סבא: תל, יסודות של בניינים, בור סתום ומקאם. ראה ע' ברכתא.

חִ’רְבַּת אִבְּרַיְכְּתָּס – خربة ابريكتاس. בין חדרה ובין שפת הים: יסודות של בניינים, בורות, קברי-סלעים, שובך יונים (קולומבריון), עקבות של פסיפס, מחצבות. השוה ההערה לע' בורגתא.

חִ’רְבַּת אַבְּרַקָה – خربة ابرقة. חורבות סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת אִבְּתָּן – خربة ابتان. בשרון ממזרח ליַמָּה. לדעת אַבֶּל, Geogr. II, ע' 24. היא העיר אפצן שברשימת תחותמש השלישי (מס' 72).

חִ’רְבַּת אִגְ’דוּר – خربة اجدور. ראה ע' ח'. גַ’דוּר.

חִ’רְבַּת אִדְמָה – خربة ادمة, בין המושבות יבנאל ומנחמיה וסמוך לירדן: יסודות של בנינים, אבני-בנין פזורות, שרידים ארכיטקטוניים, קברים עם ארונות מתים. ראה ע' אדמה.

חִ’רְבַּת אִדְמִיתָּה – خربة ادميتة, בשפלה, 6 ק"מ מדרום לקסטינה: בורות בנויים אבני גויל, יסודות, שברי עמודי שיש וחרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אִדְמַת' – خربة ادمث. 8 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לראס א-נאקורה: יסודות ובורות חצובים. ראה ע' אידמה.

חִ’רְבַּת אַדַנִין – خربة ادنين. ראה ע' דדן.

חִ’רְבַּת אַדְר – خربة ادر. כפר מדרום לנחל ארנון.

חִ’רְבַּת אל-אַוְסַתַּיְן – خربة الاوستين. ראה ע' אשנה ^ב.

חִ’רְבַּתּ אוּשָׁה – خربة اوشة, ראה ע' אושא

חִ’רְבַּתּ אִִחְ’זַע – خربة اخزع, בשפלה, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לחָ’ן יוּנִס: יסודות, בורות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּתּ אִחְלָל – خربة احلال, 3 ק"מ מצפון לכפר עציון: עקבות של יסודות, בורות חצובים.

חִ’רְבַּתּ אַחְמַדִיָּה – خربة احمديّة. בצד הדרך מירושלים לחברון, 7 ק"מ מדר‘-מע’ לבית לחם: חורבות של ישוב וחניה, קבר של קדוש מוסלמי, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּתּ אל-אַיְל – خربة الايل. חורבה של ישוב נבטי-רומי באדום, בדרך מפטרה למעון²³⁷.

חִ’רְבַּתּ אִכְּלִיל (ח'. בִּיר אִכְּלִיל) – خربة اكليل ( خ. بير اكليل), בעמק עכו, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכפר יסיף: שטח גדול של חורבות, אבנים מסותתות, גתות, בתי-בד, בורות, שברי עמודים, קברים.

חִ’רְבַּתּ אִכְּסָף – خربة اكساف, בגליל העליון בין ג’בל הונִין ובין נהר אל-קסמיה: חרסים מזמן המעבר מתקופת הברונזה לתקופת הברזל הקדומה, שרידים חשובים של בנינים מהתקופה הביזנטית.

חִ’רְבַּתּ אִכְּרַיְסָא – خربة اكريسا. עקבות של ישוב קדום סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּתּ אִלְיָתָּה – خربة الياتة. ראה ע' גלגל ^ג.

חִ’רְבַּתּ אִלְעַסָא – خربة العساء. בין ביתוניה ובין בית חורון: יסודות, קירות הרוסים, אבנים פזורות, בורות, שברי עמודים, מערה. ראה ע' אלעשה.

חִ’רְבַּתּ אֻם אל-אִבְּקָא – خربة امّ الابقا, 4 ק"מ ממז‘-דר’-מזר' לטוּבָּס: קירות הרוסים, חדרים קמורים עם גומחות, בורות חצובים, גת, קברים.

חִ’רְבַּתּ אֻם אל-אַוְטָד – خربة امّ الاوطاد, בנחל קדרון, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ למר סבא: יסודות, אבני-בניין עתיקות על יד הבאר, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אֻם אל-אַצְפָּ’ה – خربة امّ الاصفة. עקבות של ישוב קטן, 6.5 ק"מ ממזרח ליוטה.

חִ’רְבַּת אֻם אִקְצַיְר – خربة امّ اقصير. בנגב, 65 ק"מ מדר‘-מע’ לים המלח: עקבות של ישוב.

חִ’רְבַּת אֻם בֻּטַיְח – خربة امّ بطيح. 8 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאר שבע: שרידים של בניינים בנויים אבני גויל, בורות. באר, שברי עמודים.

חִ’רְבַּת אֻם בֻּטַיְנָה – خربة امّ بطينة. עקבות של ישוב הרוס, 9 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאר שבע.

חִ’רְבַּת אֻם אל-בֻּטְם – خربة امّ البطم. 6 ק"מ מדרום לג’נין: חורבות של בנינים, ערמות אבנים, בורות, מערות, קברי-סלעים, שרידים ארכיטקטוניים, מקאם עם כתובת כופית, לצד דרום בנין בנוי אבנים גסות.

חִ’רְבַּת אֻם אל-בִּכָּר – خربة امّ البكار. 10 ק"מ מדר‘-מע’ לתל א-דֻּוַיְר: אבנים פזורות, בורות הרוסים.

חִ’רְבַּת אֻם אל-בַּנְּיָה – خربة امّ البنّاية. בשפלה, בין בַּשִּׁיתּ ובין יָסור: שרידים של בניינים בנויים אבני גויל, בורות, קברים, מערות, חרסים על פני הקרקע. בשטח הישוב העתיק נוסד ביום י“א בתשרי תש”ז (6.10.46) הישוב החקלאי העברי בְּנָיָה.

חִ’רְבַּת אֻם בַּעְ’לָה – خربة امّ بغلة, בהרי חברון, 2.5 ק"מ מדרום לתל בית מִרְסָם: יסודות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם אַל-בַּצַל ^א – خربة امّ البصل, מצפ' לבית גוברין: קירות הרוסים, בורות, אבן של גת, מערה.

חִ’רְבַּת אֻם אַל-בַּצַל ^ב – خربة امّ البصل, מצפ' מע' לחברון: קירות הרוסים, בובות, מערות, קברים.

חִ’רְבַּת אֻם אַל-בַּצַל ^ג – خربة امّ البصل, 9 ק"מ מדר‘-מזר’ לבנימינה: קירות הרוסים, אבנים מסותתות, בורות.

חִ’רְבַּת אֻם בֻּרְג' – خربة امّ برج.7 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: קירות הרוסים, בורות, מערות, שובך יונים (קולומבריון). קעריות חצובות בסלע.

חִ’רְבַּת אֻם אל-בֻּרַיְד – خربة امّ البريد. על הר, מהלך ³/₄ שעה ממערב למג’דל א-צָּדִק: יסודות, קירות הרוסים על ראש ההר, מזוזה, ברכה.

חִ’רְבַּת אֻם גֻ’בַּיְל – خربة امّ جبيل, על הר גבוה, 6 ק"מ מצפון להר תבור: יסודות של חומה עתיקה, מדרגות-הרים, קברים ובורות חצובים, שברי עמודים. ראה ע' אזנות תבור.

חִ’רְבַּת אֻם-גִ’ינָא – خربة امّ جينا, חורבה של ישוב קדום על ראש גבעה, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לעין שמס (בית שמש): יסודות של בנינים, ערמות אבנים, בורות, לצד דרום קברי-סלעים, ראה ע' עין גנים ^ב.

חִ’רְבַּת אִם אל-גִ’מָל ^א – خربة امّ الجمال. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ לזכרון יעקב. ראה ע' בת שלמה.

חִ’רְבַּת אֻם אל-גִ’מָל ^ב – خربة امّ الجمال. 1.5 ק"מ ממזרח לאַבּוּ דִיס: יסודות, ערמות אבנים בורות, לצד דרום קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת אֻם גַ’רָר – خربة امّ جرار. חורבה של ישוב ביזנטי, 10 ק"מ מדרום לעזה: בורות בנויים אבני גויל, רצפת פסיפס קבורה בתוך האדמה, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אֻם א-דַּבְּר – خربة امّ الدبر. ראה ע' לדבר.

חִ’רְבַּת אֻם א-דַּגָ’ג' – خربة امّ الدجاج. 1 ק"מ ממזר' לבית נתיף: קירות, בורות. קברי-סלעים, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם א-דִּ’יָבּ – خربة امّ الذياب, מצפון לבית נתיף: יסודות, ערמות של אבנים מסותתות, בורות חצובים,

חִ’רְבַּת אֻם א-דַּיִמַנָה – خربة امّ الديمنة. ראה ע' דימונה.

חִ’רְבַּת אֻם דַכָּכִּין – خربة امّ دكاكين, 7 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לג’נין: עקבות של ישוב, קבר חצוב, אבנים מפוזרות, באר בעמק הקרוב.

חַ’רָבַּת אֻם דֻמָּה – خربة امّ دمّة, בנגב, 27 ק"מ מדר‘-מזר’ לבאר שבע: עקבות של ישוב קדום.

חִ’רְבַּת אֻם א-דֻּפוּף – خربة امّ الدفوف. חורבות של ישוב קדום בשלוחות הר הכרמל, 12.5 ק"מ מדר‘-מע’ לעין השופט.

חִ’רְבַּת אֻם א-דַּרַג' ^א – خربة امّ الدرج, 7.5 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' ליקנעם: יסודות, אבני-בנין פזורות, עמודים, בורות, גתות.

חִ’רְבַּת אֻם א-דַּרַג' ^א – خربة امّ الدرج, 5 ק"מ מדרום ללטרון: יסודות, גדרות, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם א-דַּרַג' ^א – خربة امّ الدرج, 4.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות של בנינים ובורות.

חִ’רְבַּת אֻם אל-וָלִיד – خربة امّ الوليد. חורבה של ישוב קדום במואב. ראה ע' אם אל-וליד והשוה ע' יהצה.

חִ’רְבַּת אֻם זֻבַּיְלָה – خربة امّ زبيلة. בשפלה, מדר‘-מע’ לבית שמש: בור וגת חצובים.

חִ’רְבַּת אֻם חֻגַ’יר – خربة امّ حجير. ראה ע' ח'. אם אל־עַלַק ^א.

חִ’רְבַּת אֻם חַגַ’ר – خربة امّ حجر. 20 ק"מ ממז‘-דר’-מזר' לשכם: חורבה של מגדל נוצרים על ראש הגבעה צַ’הְרַתּ חַמְסָה.

חִ’רְבַּת אֻם אל-חַגַ’ר – خربة امّ الحجر, בשפת הים, 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לדיר אל-בַּלַח: עקבות של יסודות בנויים אבני גויל, חרסים, אבני פסיפס ושברי שיש על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אֻם חַ’לַצְה – خربة امّ خلصة, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לחברון: עקבות של בניינים, שתי בארות.

חִ’רְבַּת אֻם חַלָּל – خربة امّ حلّال, 3 ק"מ מצפון מערב לקרן סרטבא: מגדל נוצרים חרב.

חִ’רְבַּת אֻם חַמָט – خربة امّ حماط. חורבה של ישוב קדום בדרום מואב.

חִ’רְבַּת אֻם אל-חַמָם – خربة امّ الحمام. חורבה של ישוב בשפלה, 1 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר א-דַּ’נבָּה.

חִ’רְבַּת אֻם חָרִתַּיְן – خربة امّ حارتين, 1 ק“מ מדרום לק”מ 33–32 בכביש ירושלים – תל אביב: יסודות, אבני בנין, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם חַ’שְׁרַם – خربة امّ خشرم. בסמוך לאדורים: יסודות, באר, בורות ומערות חצובים.

חִ’רְבַּת אֻם טָבּוּן – خربة امّ طابون. מקום של ישוב ביזנטי גדול, 20 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לעזה: קברים נוצריים עם ציורים, שרידים של בנינים, בורות בנויים אבני גויל, באר, ברכה ושברי עמודי שיש.

חִ’רְבַּת אֻם טוּבָּה – خربة امّ طوبة. ראה ע' נטופה, והשוה גם ע' כפר טוב.

חִ’רְבַּת אֻם טוּנִס – خربة امّ طونس. מקום של ישוב ביזנטי מדרום לבית נתיף: שרידים של בנין עם עמודים, יקב מתחת לבורות חצובים, קברי-סלעים, מערות, לצד מערב דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת אֻם א-טַּוָקִי – خربة امّ الطواقي, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ למג’דל יָבָּא: בנינים הרוסים, יסודות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אֻם א-טַּלְּעָה – خربة امّ الطلعة, 6 ק"מ מדר‘-מע’ לבית גוברין: יסודות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם אל-כַּדִשׁ (אֻם אל-אַכָּדִישׁ) – خربة امّ الكدش (امّ الاكاديش), 4 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לסַבַּרִין: קירות הרוסים, בורות.

חִ’רְבַּת אֻם כִּלָבּ – خربة امّ كلاب, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לרפיח: אבני-בנין עתיקות ובורות רבים.

חִ’רְבַּת אֻם כַּלְחָ’ה – خربة امّ كلخة, בשפלה, 4 ק"מ ממזרח לשחמה: יסודות, בורות, קברי-סלעים ומערות.

חִ’רְבַּת אֻם א-לַּבַּד – خربة امّ اللبد. 4 ק"מ מדר‘-מזר’ למגדיל יָבָּא: בתים וחומות הרוסים, בורות.

חִ’רְבַּת אֻם א-לַּוְז – خربة امّ اللوز, 7 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות, שברי עמודים, משקוף עם עטּורים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם לָקִס – خربة امّ لاقس, בשפלה, 21 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעזה: תל ועליו יסודות וחרסים, בורות. ראה ע' אם לכס.

חִ’רְבַּת אֻם אל-מֻדַּיְדָה – خربة امّ المدّيدة. שני תלים בחולות הסמוכות לעזה, אבני גויל, שברי שיש, פסיפס. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הביזנטית ומהתקופה שלאחריה.

חִ’רְבַּת אֻם אל-מַיְס – خربة امّ الميس, סמוך לאדורים. יסודות של קירות, בית-הבד, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת אֻם מָלִךּ – خربة امّ مالك, 1.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לבית גוברין: יסודות של בנינים, בורות, מערות עם גומחות.

חִ’רְבַּת אֻם אל-מֻעְ’ר – خربة امّ المغر, 3.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לעַגּוּר: יסודות, מכלאות, אבנים פזורות, בורות, מערות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אֻם מֻעַרִף – خربة امّ معرّف, מדרום־מערב, לבית גוברין: שרידים של יסודות בנויים אבנים גדולות.

חִ’רְבַּת אֻם נַחְל – خربة امّ نحل. חורבה של ישוב על ראש הר, 5 ק"מ מדר‘-מע’ לג’נין.

חִ’רְבַּת אֻם א-נַּמְל – خربة امّ النمل (כַּפְר יַעְרוּבּ) 3 ק"מ מדר‘-מע’ לג’נין: ערמות אבני-בנין, מערות חצובות ובורות.

חִ’רְבַּת אֻם סִדַיְרָה – خربة امّ سديرة. מושב בתקופת הברונזה הקדומה המוקף חומה, במעלה הצפוני של נחל זרד²³⁸.

חִ’רְבַּת אֻם סֻוַיִּד – خربة امّ سويّد, מדרום־מערב לבית לחם: יסודות וקירות של בתים, מזוזות, בורות, גת עם רצפת פסיפס, מערות, רחוב עתיק ודרכים.

חִ’רְבַּת אֻם סֻוַיְלִם – خربة امّ سويلم, 7.5 ק"מ מדר‘-מע’ לדֻוַיְמָה: יסודות, בורות, מערות, באר.

חִ’רְבַּת אֻם סִירָה ^א – خربة امّ سيرة. מקום של ישוב קדום בהר מצפ‘-מע’ ליריחו, ראה עי שעירה.

חִ’רְבַּת אֻם סִירָה ^ב – خربة امّ سيرة. חורבות של ישוב גדול בהרי חברון, 6.5 ק"מ מדרום לט’הריה: חורבות רבות של בניינים על שטח גדול, יסודות, עמודים, בורות, שברי אבנים חרוטות, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם סֻמַיִקָתּ – خربة امّ سميقات, 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לברפ’יליה: יסודות, בורות חצובים, מערה, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אֻם סֻעוּד – خربة امّ سعود. 6 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לבית שאן: גדרות בנויות אבנים גסות, שרידים של בורות. השוה ע' זבעה.

חִ’רְבַּת אֻם א-סֻּרָבּ – خربة امّ السراب, בחורן, 22 ק"מ מדרום לבצרה: שרידים של בנינים נבטיים, רומיים וביזנטיים, ברכות ובאר, כתובות נבטיות ויוניות.

חִ’רְבַּת אֻם א-סַּרְבּותּ – خربة امّ السربوت, 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאר שבע: בורות בנויים אבני גויל, מערה ומנהרה חצובות בסלעים.

חִ’רְבַּת אֻם א-סַּרָגִ’יל – السراجيل. מקום של ישוב קדום, 1.5 ק"מ ממערב לתל א־נצבה.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַדַס – خربة امّ العدس תל ושדה-חורבות רחב-ידים מדר‘-מזר’ לרפיח.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַדְרָה – خربة امّ العدرة. 17 ק"מ מדר‘-מזר’ לעזה: עקבות של ישוב קדום.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַ’וָדִי – خربة امّ الغوادي. חורבה של ישוב מהתקופה הרומית בעמק יזרעאל, 1 ק"מ מדר‘-מזר’ לתל עדשים.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַוְסַג' – خربة امّ العوسج (חִ’רְבַּת עַסְפ’וּרָה). חורבה של ישוב רומי מדר‘-מזר’ לחולדה: יסודות, בורות חצובים, מערות, אבן-מיל, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַזְבָּה – العزبة. מערות פריהיסטוריות מדר‘-מזר’ לבית לחם.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַזָם – خربة امّ العزام. ישוב קדום בנגב, 25 ק"מ ממזרח לחלוצה.

חַ’רְבַּתּ אֻם עַטַבָּה – خربة امّ عطبة, 23 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לברכות המלח הדרומיות של ים המלח: בורות חצובים עם מדרגות, שרידים של שני בנינים.

חִ’רְבַּת אֻם אַל-עַלַק ^א – خربة امّ العلق (ח'. אֻם חַגִ’יר), 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לגשר המאסף (גִ’סְר אל-מֻגָ’מִע) ראה ע' לקום.

חִ’רְבַּת אֻם אַל-עַלַק ^ב – خربة امّ العلق, מדר‘-מע’ לטבריה. ראה ע' כפר שובתי.

חִ’רְבַּת אֻם אַל-עַלַק ^ג – خربة امّ العلق, 2 ק"מ מצפ' לבנימינה: שרידים של מגדל, קירות הרוסים, עמוד ובסיסו. החרסים שעל פני הקרקע מעידים על ישוב מהתקופה היונית עד ימי הבינים.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַמַד ^א – خربة امّ العمد. חורבה של ישוב רומי-ביזנטי בגליל התחתון בקרבת המושבה הגרמנית וַלדהיים. בה שרידים של בית כנסת. ראה ע"ע כפר עוזיאל ועמודים.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַמַד ^ב – خربة امّ العمد. חורבה של ישוב קדום, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לרפיח.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַמַד ^ג – خربة امّ العمد. חורבה של ישוב ביזנטי, 2.5 ק"מ מצפון ליוטה: חומות הרוסות, בורות, גת, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַמַד ^ד – خربة امّ العمد. חורבה של ישוב ביזנטי, 3 ק"מ מדר‘-מע’ ליוטה: חורבות של כנסיה ומנזר, מערות, גתות, בורות, מגדל, שובך יונים (קולומבריון) ושרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַמַד ^ה – خربة امّ العمد. חורבה של ישוב בתקופת הברזל הקדומה וביחוד מהתקופה הביזנטית עד התקופה הערבית של ימי הבינים בגלעד, 2.5 ק"מ ממע' ד‘-מע’ לח'. גַ’לְעַד.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַמַד ^ו – خربة امّ العمد. במדבר יהודה, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ להרודיון: חומות הרוסות, אומנות, ברכה.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַמַד ^ז – خربة امّ العمد. 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית גוברין: אבני־מיל רומיות.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַמַד ^ח – خربة امّ العمد. מקום של ישוב בתקופת הברזל במואב, מצפ‘-מזר’ למידבא' ראה ע' בצר.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עמוּד ^א – خربة امّ العمود. ראה ע"ע בעל המון וחמון ^א.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עמוּד ^ב – خربة امّ العمود. בשפלה, 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לכפר דִּ’כְּרִין: עקבות של יסודות, אבנים פזורות.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עמוד ^ג – خربة امّ العمود. מערה גדולה וקברים במרחק 17 ק"מ ממזרח לשכם.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עֻמְדָן ^א – خربة امّ العمدان. בעמק בית שאן: אבני-מיל רומיות. ראה ע' עינון.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עֻמְדָן ^ב – خربة امّ العمدان. חורבה של ישוב ביזנטי בגליל התחתון, 0.5 ק"מ ממע' לבענה: יסודות של כנסיה קטנה ובניינים אחרים, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עֻמְדָן ^ג – خربة امّ العمدان. חורבה של ישוב ביזנטי מצפ‘-מע’ לבית נתיף: חורבות של בנינים, מזוזות, עמודים, בורות ומערות חצובים, באר.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עֻמְדָן ^ד – خربة امّ خربة امّ العمدان, בשפלה, 9 ק"מ ממזרח לבית גוברין: קירות הרוסים הבנויים אבנים מסותתות, מזוזות, גת, בור, רצפת פסיפס לבן.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַ’נַם – خربة امّ الغنم, לרגלי הר תבור: עמודים, אבני-בנין, מערות. חרסי התל הקרוב הם מתקופת הברונזה התיכונה ומהתקופה הרומית.

חִ’רְבַּת אֻם אל-עַצָפִיר – خربة امّ العصافير. מצפון מזרח לבית לחם: עקבות של חומות, מערות עם שובכי יונים (קולומבריונים).

חִ’רְבַּת אֻם אל-עֻקוּד – خربة امّ العقود. בשפלה, 1 ק"מ מצפ‘-מע’ לזַכַּרְיָּה: יסודות, בורות. ערמות אבנים, מערות.

חִ’רְבַּת אם צָבּוּנָה – خربة امّ صابونة. חורבה של ישוב בתקופה הרומית המאוחרת, 5 ק“מ מדר‘-מע’ לתחנת מסה”ב גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע: יסודות של בנינים, ערמות אבני גויל, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אֻם צֻוָּנָה – خربة امّ صوّانة, 15 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאר שבע: יסודות, ערמות אבני צור, בורות.

חִ’רְבַּת אֻם צוּר ^א – خربة امّ صور, ישוב קדום בשרון, ראה ע' בירת (בית) סוריקה.

חִ’רְבַּת אֻם צוּר ^ב – خربة امّ صور. ישוב ביזנטי בשפלה, 20 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לעזה: יסודות של כנסיה ובניינים אחרים, בורות וגתות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת אֻם אל-קֻטוּף – القطوف. ישוב ערבי קטן קרוב לג’נין בתוך חורבות של ישוב ביזנטי, בהן קברים נוצריים וציורים בקירותיהם.

חִ’רְבַּת אֻם אל-קֻטְן – خربة امّ القطن. ישוב ביזנטי מצפ‘-מע’ לחברון: יסודות, רצפת פסיפס, בורות, ערמות אבנים, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם קַיְצוּמָה (ח'. מֻקַיְצִמָה) – خربة امّ قيصومة ( خ. مقيصمة). ישוב־תאומים ביזנטי בנגב, 4 ק"מ מדרום לחלוצה: יסודות של בניין גדול, בורות, שברי עמודים.

חִ’רְבַּת אֻם קַלּוּם – خربة امّ قلّوم. בשפלה, 6 ק"מ ממזרח לבית חנון: בית-בד הרוס, יסודות בנויים אבני גויל, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אֻם אל-קַלָיִד – خربة امّ القلايد. שרידים של ישוב רומי קטן בעמק יזרעאל, 5 ק"מ ממזרח לאבו שושה: יסודות של קירות, שברי עמודים.

חִ’רְבַּת אֻם אל-קַלְעָה – خربة امّ القلعة, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לבית תר: חומות הרוסות, יסודות, אבני-בנין פזורות.

חִ’רְבַּת אֻם אל-קַצַבּ – خربة امّ القصب עקבות של ישוב קדום מדרום לט’הריה.

חִ’רְבַּת אֻם אל-קַרְיַתַּיִן – خربة امّ القريتين. ישוב קדום מדר‘-מע’ לאשתמוע: יסודות של בנינים וחומות ארוכות, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת אֻם רִגְ’ל – خربة امّ رجل. אבנים וחרסים על פני הקרקע ובורות בנויים אבני גויל, 13 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לעזה.

חִ’רְבַּת אֻם רֻגְ’ם – خربة امّ رجم. עקבות של ישוב בנגב, 7 ק"מ מדר‘-מע’ לחלוצה.

חִ’רְבַּת אֻם א-רוּס – خربة امّ الروس. חורבה של ישוב ביזנטי סמוך לבית נתיף, ממזרח-דרום-מזרח לה: שרידים של כנסיה עם רצפת פסיפס, בנינים הרוסים, קירות, שרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת אֻם רָזִק (ח'. אל-חסַיִנְתּ) – خربة امّ رازق ( خ. الحسينات), 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: אבנים פזורות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם א-רִיָח (ח'. אל-וָוְיָתּ) – خربة امّ الرياح ( خ. الواويات), בשפלה, 10 ק"מ מדרום לאשדוד: יסודות, בורות בנויים אבני גויל, ערמות אבנים, חרסים על פני הקרקע, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אֻם א-רִיחָן – ا خربة امّ لريحان, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לג’נין: עקבות של ישוב, מגדל נוצרים חרב.

חִ’רְבַּת אֻם רֻכְּבָּה – خربة امّ ركبة, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לחברון: שרידים של בנינים.

חִ’רְבַּת אֻם רֻכַּיִבָּה – خربة امّ ركيبة, במדבר יהודה, 24 ק"מ מדר‘-מע’ למצדה: שלשה בורות חצובים, מדרגות חצובות, סכר.

חִ’רְבַּת אֻם א-רַמַלִי – خربة امّ الرملي. ראה ח'. אם א-רממין.

חִ’רְבַּת אֻם א-רַמָמִין – خربة امّ الرمامين, 15 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לבאר שבע. ראה ע' רמון ^ב.

חִ’רְבַּת אֻם רַשְׁרַשׁ – خربة امّ رشرش. ראה ע' מרשרש.

חִ’רְבַּת אֻם א-שַּׁוְמַר – خربة امّ الشومر, בשפלה, סמוך לצנדחנה: יסודות, בית בד, בורות חצובים, אבוס,

חִ’רְבַּת אֻם א-שֻּׁקַף ^א – خربة امّ الشقف, סמוך לאדורים: גבעה ובה יסודות, בורות, מערות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אֻם א-שֻּׁקַף ^ב – خربة امّ الشقف, על הכרמל, 2 ק"מ ממערב לדאלית אל-כרמל: שרידים של בתים בנויים אבני גויל, קברי-סלעים. לפי החרסים שעל פני הקרקע היה המקום מיושב בתקופת הברזל ושוב מהתקופה הרומית המאוחרת עד ימי הבינים.

חִ’רְבַּת אֻם א-שֻׁקַף ^ג – خربة امّ الشقف, 3 ק"מ מדרום לבית תר: שרידים של יסודות, גתות ובורות חצובים, חרסים על פני הקרקע, לצד מזרח קברים ובארות חצובים.

חִ’רְבַּת אֻם א-תּוּתּ – خربة امّ التوت. ראה ע' תבתה.

חִ’רְבַּת אֻם א-תִּין – خربة امّ التين. ראה ע' ח'. ארדיחה.

חִ’רְבַּת אֻם א-תִּינָה – خربة امّ التينة. ממזרח למג’דל יָבָּא: יסודות, מזוזות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אִמְרָא – خربة امرا. ראה ע' כפר אימרא.

חִ’רְבַּת אל-אַמְרִי – خربة الامري. חורבה של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת מצפ‘-מזר’ לעכו, סמוך לכפר אל-כָּבְּרִי.

חִ’רְבַּת אֻמְרַשְׁרַשׁ – خربة امرشرش.ראה ע' מַרַשְׁרַשׁ.

חִ’רְבַּת אל-אַסַד – خربة الاسد. בשפלה, סמוך לדַיְר אַבְּן: יסודות ושרידים של בנינים, בור, גת, מערות.

חִ’רְבַּת אִסְטַבּוּל – خربة اسطبول. 8 ק"מ מדרום-דרום-מזרח לחברון: קירות הרוסים, בורות, מערות, קברי-סלעים, פסיפסים, חציבות בסלעים. ראה ע' אריסטובוליאס.

חִ’רְבַּת אִסְטוּנָה – خربة اسطونة. ראה ע' ח'. כפר אסטונה.

חִ’רְבַּת אִסְכַּנְדַר – خربة اسكندر. מקום של ישוב קדום במואב, 10 ק"מ מצפון לארנון. היא חולשת על המעבר בוָדִי וָלָה, ששם עובר הכביש החדש. במקום זה התקיים ישוב גדול בסוף תקופת הברונזה הקדומה ובשלב הראשון של תקופת הברונזה התיכונה. בשדה החורבות נמצא מספר גדול של מצבות אבן (Menhir), שאחדות מהן מגיעות לגובה של 4–3 מ' ²³⁹.

חִ’רְבַּת אִסְכַּנְדרוּנָה – خربة اسكندرونة. ראה ערך אלכסנדרוסכויני.

חִ’רְבַּת אִסְם אַלְלָה – خربة اسم الله. 6 ק"מ מצפ‘-מע’ להר-טוב: יסודות של חומות, באר.

חִ’רְבַּת אִעְבְּלִּין – خربة اعبلّين. ראה ע' אבלים.

חִ’רְבַּת אִפְקָס – خربة افقاس, 12 ק"מ מדר‘-מע’ לשכם: שרידי בנין, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אִצְחָא – خربة اصحاء. מקום של ישוב ביזנטי מצפון לחברון: שרידים של קירות, יסודות, פסיפסים, עמודים, גת, בורות, קברי-סלעים, מערות.

חִ’רְבַּת אִקְבָּלָה – خربة اقبالة. חורבה של כנסית הצלבנים בעמק דִלְבּ על יד קרית ענבים. היא נקראת על שם המעין הקרוב, שהצלבנים כנוהוAqua bella.

חִ’רְבַּת אִרְבָּד – خربة اربد. מצפ‘-מע’ לטבריה. ראה ע' ארבל ^א.

חִ’רְבַּת אִרְדַיְחָה – خربة ارديحة, 30 ק"מ מדרום-מזרח לבאר שבע, בדרך לים אילת: בנינים הרוסים.

חִ’רְבַּת אִרְזָה – خربة ارزة. חורבה של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית ממערב לבית תימא: יסודות, בורות, באר, ברכה, חרסים ושברי שיש.

חִ’רְבַּת אִרְחָא – خربة ارحا, 1 ק"מ מדרום לרמה בבנימין. ראה ע' כפר סלמה.

חִ’רְבַּת אַרְיָק – خربة ارياق, על הר גבוה, 2 ק"מ מדר‘-מע’ למטולה: יסודות, ערמות אבנים, שרידי בנין אחרים, מערות עם ארונות מתים, חרסים רומיים וערביים.

חִ’רְבַּת אִרְמַיְלְתָּה (רֻמַיְלְתָּה) – خربة ارميلية ( رميلتة). חורבה של ישוב רומי-ביזנטי מצפ‘-מע’ לבית גוברין: תל נמוך עם יסודות בנויים אבני גויל, באר בנויה, בורות, שברי שיש, עמודים, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אַרְנַבָּא – خربة ارنباء. חורבה של ישוב ביזנטי מצפ‘-מע’ לחברון: יסודות, חומות, שרידים של בנינים עתיקים, בורות, מערות, חרסים ביזנטיים.

חִ’רְבַּת אַרְץ' אל-מִחְגַ’ר – خربة ارض. על שפת הים מדר‘-מע’ לאשקלון: חרסים ושברי שיש על החולות.

חִ’רְבַּת אַרְתּוּשָׁא – خربة ارتوشا, 1 ק"מ ממזרח לשרונה שבגליל: בנין עתיק, יסודות של חומות, ברכה, חרסים מתקופת הברזל הקדומה ומהתקופות הרומית, הביזנטית והערבית של ימי הבינים ²⁴⁰.

חִ’רְבַּת אִרְתָּח – خربة ارتاح. בשרון, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לטול כרם: מרתף קמור מתחת למקאם א-נבי יעקוב, יסודות, שברי עמודים, כותרת ובסיס, גת, בורות, ברכות, קברים, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אִשְׁוָע – خربة اشوع. ראה ע' אשתאל.

חִ’רְבַּת אל-אִשִּׁי – خربة الاشّي. חורבה של ישוב קדום מדר‘-מזר’ לרם אללה.

חִ’רְבַּת אִשְׁקָרָה – خربة اشقارة, 1 ק"מ מדרום לתל בעל חצור: יסודות, ערמות אבני-בנין, אומנות של גת, לצד צפון גת ובור.

חִ’רְבַּת אל-אַשְׁרַף – خربة الاشرف, סמוך לשפך וָדִי אל-חַסִי, מדרום לאשקלון. ראה ע' מיומס ^ב.

חִ’רְבַּת אל-אַתַּיְם – خربة الاتيم. חורבה של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ לקיר מואב.

חִ’רְבַּת אל-אַתַ’לָה – خربة الاثلة, סמוך ליריחו. ראה ע' גלגל ^א.

חִ’רְבַּת אל-בַּדּ ^א – خربة البدّ, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לנס ציונה. ראה ע' פקיעין ^א.

חִ’רְבַּת אל-בַּדּ ^ב – خربة البدّ, במדבר יהודה, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית לחם: חומות הרוסות וקברי-סלעים. ראה ע' בית בצה.

חִ’רְבַּת בִּדְיָה – خربة بدية. סמוך לכפר בִּדְיָה, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לדיר בַּלּוּט: קברי-סלעים, שתי ברכות ומגדל נוצרים הרוס.

חִ’רְבַּת בֻּדַיָּה– خربة بديّة, חורבה מיושבת בקרבת צפת: קירות הרוסים, בורות, עמודים נצבים גתות, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת בַּדּ פַ’לוּח – خربة بدّ فلوح. ראה ע' נטופה.

חִ’רְבַּת בֻּדְרֻס – خربة بدرس. ראה ע' פטרוס.

חִ’רְבַּת אל-בּוּבְּרִיָה – خربة البوبرية. חורבה של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הביניים מצפי-מזר' לעכו.

חִ’רְבַּת בּוּדָא – خربة بودا, 20 ק"מ מצפון-מזרח לעכו: שרידים של בנינים, יסודות, ערמות אבנים, קברים ומערות.

חִ’רְבַּת אל-בִּוָיָה – خربة البوّاية. חורבה של ישוב ביזנטי על הר בין קֻבֵּיבָּה ובין קרית יערים, 9 ק"מ מצפ‘-מע’ לירושלים: חורבות של בניינים, באר, דרכים עתיקות.

חִ’רְבַּת בּוּרִין – خربة بورين. חורבה של ישוב קדום בשרון מצפ‘-מע’ לבְּקָא אל-עַ’רְבִּיָּה: תל, שרידים של בנינים עתיקים, גתות, בורות ומערות. לפי החרסים הנמצאים כאן, היה המקום מיושב בתקופת הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה. אחרי חלוקת המלוכה בישראל בערך נפסק הישוב, נתחדש בתקופה ההלניסטית ונמשך גם בתקופה הרומית-הביזנטית. אולי היא העיר ברם הנזכרת ברשימת שישק (מס' 33).

חִ’רְבַּת אל-בַּוָתִּי – خربة البواتي. חורבה של ישוב בתקופה הרומית בככר הירדן, 4 ק"מ לערך מצפ‘-מזר’ לבית שאן: יסודות, קירות הרוסים. שברי עמודים, דרך עתיקה, אבני־מיל רומיות.

חִ’רְבַּת אל-בָּזוּעָה (בַּזְעוּיָה) – خربة البزوعة ( بزعوية), בגליל העליון, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לשַעְבּ: שרידים של חומות, יסודות, בורות, בית-בד, מערה, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-בֻּזַיִרְיָה – خربة البزيرية. חורבה של ישוב מהתקופה הרומית עד תקופת ימי הבינים, 3 ק"מ מצפ' מזר' לתרביחא: קירות ויסודות של בניינים, מזוזות, בתי בד, ארונות מתים עשויים אבן, שברי עמודים.

חִ’רְבַּת בַּזְקָה – خربة بزقة. ראה ע' בזק ^א.

חִ’רְבַּת בָּט אל-גַ’בַּל – خربة باط الجبل, בגליל התחתון, 1 ק"מ מצפון לבענה: גתות, בורות, מערות וברכות חצובים בסלעים, חרסים מתקופת מלכי ישראל (הברזל התיכונה) ומהתקופה הרומית.

חִ’רְבַּת אל-בֻּטַיְחָה – خربة البطيحة. מקום של ישוב קדום בעמק בטיחה, 2.5 ק"מ מצפ' לים כנרת.

חִ’רְבַּת אל-בֻּטְם – خربة البطم, 6.5 ק"מ מדר‘-מע’ לאדורים: יסודות של בנינים, מערות.

חִ’רְבַּת אל-בֻּטְמָה – خربة البطمة. תל וחורבה מצפ‘-מזר’ לעזה. החרסים שעל פני הקרקע הם רומיים, ביזנטיים וערביים מימי הביניים.

חִ’רְבַּת בָּטִן – خربة باطن. חורבה של ישוב ביזנטי, 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לסִנְגִ’ל: יסודות, בורות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת בַּטְנָה – خربة بطنة, בעבר הירדן, 5 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לא-סַּלְט: חרסים מעטים מתקופת הברזל.

חִ’רְבַּת בַּטְן אל-הַוָא – خربة بطن الهواء. על הר המשחית מדר‘-מזר’ לירושלים: בורות, גתות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת בַּטְן א-טַּוִיל – خربة بطن الطويل, 13.5 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לבית נתיף: יסודות בנויים אבנים בלתי מסותתות, כלי צור, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת בַּטְן א-צַּעִ’יר – خربة بطن الصغير. ראה עי בטנית.

חִ’רְבַּת בָּט א-סִּיח – خربة باط السيح. מקום של ישוב רומי-ביזנטי עד ימי הבינים בגליל התחתון, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לבענה: יסודות, ערמות אבנים, שרידים של כנסיה ובניינים אחרים, מערות, בורות וברכה חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת בַּטָשִׁי – خربة بطاشي, על גבעה בקצה נחל שורק: יסודות של חומות בנויות אבנים מהוקצעות, ערמות אבנים, מערות.

חִ’רְבַּת בַּיְדוּס – خربة بيدوس. חורבה של ישוב הלניסטי-רומי באדמת המושבה כרכור בשרון: בנין עם מזוזות, אבני-בנין מסותתות, שער, בורות, קברי-סלעים עם ארונות-מתים שבורים, מערה, גת, ברכה ומעין. השוה ע' נרבתא.

חִ’רְבַּת אַל-בַּיָדִר – خربة البيادر. ראה ע' רָס אל-בַּיָדִר.

חִ’רְבַּת בַּיּוּד – خربة بيود. חורבה של ישוב קדום מצפון לתל ערד. השוה ע' בית בראי.

חִ’רְבַּת אל-בַּיוּצָ’תּ – خربة البيوضات, בערבות הירדן, 12 ק"מ מצפון ליריחו העתיקה: מגדל נוצרים, עמודים, חרסים רומיים ויתכן גם הלניסטיים.

חִ’רְבַּת בַּיִּין – خربة بيّين. בגליל התחתון, 1 ק"מ ממערב לסג’רה: חורבות, בורות, גתות, קברי-סלעים, מערות, באר, ברכות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת בַּיִכָּה – خربة بيكة, על יד חדרה ממזרח: יסודות, ארון מתים עשוי אבן־סיד, עמודים, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת בַּיְכַּתּ אַבּוּ חַדְבָּה – خربة بيكة ابو حدبة. 16 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לבאר שבע: ערמות אבנים וחרסים על פני הקרקע, מערות, באר, בורות, משקוף עם עטורים.

חִ’רְבַּת בַּיְכַּתּ אַבּוּ מֻעַלִּק – خربة بيكة ابو معلّق. 9 ק"מ מדרום לעזה: עקבות של ישוב קדום, בורות, ובאר.

חִ’רְבַּת בַּיְכַּתּ אַבּוּ א-צַּנִע – خربة بيكة ابو الصنع. 4 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לתל אבו חרירה: חורבה של גִדְרָה.

חִ’רְבַּת בַּיְסִיָה – خربة بيسية, 9 ק"מ מצפון-מערב לבית גוברין: יסודות של בנינים, גלי אבנים, בארות בוָדִי זיתא.

חִ’רְבַּת אל-בַּיִצָ’א ^א – خربة البيضاء. מדרום לארטאס: תל, חומות הרוסות, יסודות, בורות.

חִ’רְבַּת אל-בַּיִצָ’א ^ב – خربة البيضاء. חורבה של ישוב ביזנטי מצפ‘-מזר’ לבית נבאלא (נבלט). ראה ע' בית צבאים.

חִ’רְבַּת אל-בַּיִצָ’א ^ג – خربة البيضاء. חורבה של ישוב נבטי על יד פטרה, מצפון לה.

חִ’רְבַּת אל-בַּיִצָ’א ^ד – خربة البيضاء. חורבה של ישוב מתקופת הנבטים עד התקופה הערבית של ימי הבינים בדרום מואב, 3 ק"מ ממזרח לאל-עִרָק.

חִ’רְבַּת אל-בִּיר ^א – خربة البير. תל של ישוב עתיק בעמק יזרעאל סמוך ליישוב הקבוץ אלונים.

חִ’רְבַּת אל-בִּיר ^ב – خربة البير. בהרי חברון, 15 ק"מ מדר‘-מע’ לדַוַיְמָה: תל, חומה, יסודות, באר בנויה.

חִ’רְבַּת אל-בִּיָר ^א – خربة البيار. מקום של ישוב גדול בתקופה הרומית בגליל, 2 ק"מ מדרום לכפר פ’סוּטָה: חורבות גדולות, חומות, בורות, מערות, קברים, שרידי בנין, פסיפס.

חִ’רְבַּת אל-בִּיָר ^ב – خربة البيار. בשפלה, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית חנון: יסודות, בורות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-בִּיָר ^ג – خربة البيار. בשפלה, 5 ק"מ מדר‘-מע’ לדַוַיְמָה: יסודות ובורות.

חִ'רְבַּת בִּיר אִכְּלִיל – خربة بير اكليل. ראה ע' ח'. אכליל.

חִ’רְבַּת בִּיר בֻּנְדֻק – خربة بير بندق, 5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' למג’דל יָבָּא: יסודות של בניינים על גבעה קטנה, בורות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת בִּיר אל-בַּיְצָ’א – خربة بير البيضاء. בגליל התחתון, 5 ק"מ מדר‘-מע’ למושבה הגרמנית ולדהיים: תל, קברי-סלעים, חרסים רומיים.

חִ’רְבַּת בִּיר אַל-בַּשַׁם – خربة بير البشم. חורבה של ישוב רומי סמוך לכפר ענזה בנפת ג’נין.

חִ’רְבַּת בִּיר גַ’לַמָה – خربة بير جلمة, בשפלה, בשפתו הדרומית של וָדִי אל-חַסִי. חרסיה הם מהתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה.

חִ’רְבַּת בִּיר א-דָּוַלִי – خربة بير الدولي. חורבה של ישוב ביזנטי במורד ההר ממערב לביתוניה: יסודות של בניינים, ברכה מרוצפת בלוחות אבן.

חִ’רְבַּת אל-בִּירָה ^א – خربة البيرة, מדר‘-מע’ לעזה: עקבות של בניינים הרוסים, יסודות ובורות. חרסיה הם מהתקופות ההלניסטית והביזנטית.

חִ’רְבַּת אל-בִּירָה ^ב – خربة البيرة, תל וחורבה של ישוב גדול החולש על נחל שורק.

חִ’רְבַּת אל-בִּירָה ^ג – خربة البيرة. חורבה של ישוב ביזנטי סמוך לבית לחם: חומות, מערות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת אל-בִּירָה ^ד – خربة البيرة. מקום של ישוב גדול ממזרח לא־טירה שבנפת רמלה: חורבות רבות, בארות, בורות, ברכות, קברים, חורבה של כנסיה.

חִ’רְבַּת אל-בִּירָה ^ה – خربة البيرة, בנחל שורק ממע' להר-טוב, אצל אבסביוס, 26,54 Βήρα:On.

חִ’רְבַּת אל-בִּירָה ^ו – خربة البيرة, 11 ק"מ מצפון לבית שאן. ראה ע' באר ^ב.

חִ’רְבַּת אל-בִּירָה ^ז – خربة البيرة. מקום של ישוב קדום מדר‘-מע’ לחברון. ראה ע' בית בראי.

חִ’רְבַּת אל־בִּיָרָה – خربة البيارة, בגליל, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לתרשיחא: חורבות גדולות, יסודות של חומות, אבנים מהוקצעות, בורות, גתות וקברים.

חִ’רְבַּת בִּיר א-זַּיתּ – خربة بير الزيت, מצפון לרם אללה: קירות הרוסים, בנינים קמורים תת-קרקעיים, בורות, קברי-סלעים. ראה ע' באר זית.

חִ’רְבַּת אַל-בִּירְיָה – خربة\ البيرية, 3 ק"מ מצפון מזרח לגמזו: עקבות של חורבות, שפך-עיים רב. בורות חצובים.

חִ’רְבַּת בִּירַיְן – خربة بيرين, מדר‘-מזר’ לחברון. ראה ע' גלת עליות וגלת תחתיות.

חִ’רְבַּת בִּיָר לוּקָא – خربة بيار لوقا. חורבה של ישוב קדום מדרום לצוּר בָּחַר ולשכונת תלפיות שבירושלים: כלי צור רבים.

חִ’רְבַּת בִּיר כַּפְר נַבִּיד – خربة بير كفر نبيد. ראה ע' ח. כַּנִיסַתּ אל-עַמַרִי.

חִ’רְבַּת בִּיר א-לַּיְמוּן – خربة بير الليمون. ראה ע' תפוח ^ב.

חִ’רְבַּת בַּיְרָם – خربة بيرام, 3.5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית גוברין: יסודות, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת בִּיר אל-מַכְּסוּר – خربة بير المكسور. מקום של ישוב בתקופות היונית והרומית על הר, 6 ק"מ ממזרח לשפרעם: חומות הרוסות, יסודות, מזוזות, שברי עמודים, מערות, קברי-סלעים, באר.

חִ’רְבַּת בִּיר א-סַּבַּע – خربة بير السبع. ראה ערך באר שבע.

חִ’רְבַּת בִּיר א-סִכְּיָה – خربة بير السكية, בשרון על יד הכביש, 5 ק"מ מצפון לטול כרם.

חִ’רְבַּת בִּיר סַעַד – خربة بير سعد. ראה ערך בי צנדוקי.

חִ’רְבַּת בְּיר אל-עַבְּד – خربة بير العبد. בשרון, 2.5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לעין החורש: חרסים ואבני-בנין על פני הקרקע, באר בנויה.

חִ’רְבַּת בִּיר אל-עִדּ – خربة بير العدّ. בהרי חברון מדר‘-מזר’ לאשתמוע: עקבות של חורבות, חומות הרוסות, מערות.

חִ’רְבַּת בִּיר אל-עַ’רְבִּי – خربة بير الغربي. מקום של ישוב עתיק בגליל, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לבִּרְוָה: תל, יסודות תלולים של חומות, באר, שברי עמודים ויסודות של בניינים.

חִ’רְבַּת בִּיר אל-קַסִיס – خربة بير القسيس. חורבה של ישוב ביזנטי, 5 ק"מ ממזרח לבית סחור.

חִ’רְבַּת בִּיר א-רַצָץ – خربة بير الرصاص. עקבות של ישוב קדום מדרום למוצא.

חִ’רְבַּת בִּיר א-שָּׁפִע – خربة بير الشافع. עקבות של ישוב קדום, 2 ק"מ ממערב לביתוניה: קירות הרוסים ויסודות של בנין רבוע. החורבה נקראת גם בִּיר אל-עִרָק.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ אִידָה – خربة بيت ايدة. ראה ע' עינים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ אִלְפָ’א – خربة بيت الفا. חורבה של ישוב בתקופה הביזנטית בתוך ישוב הקבוץ בית אלפא (ע"ש): שרידים של בית כנסת, יסודות של בנינים, קירות, מזוזות, עמוד, ערמות אבנים, ארונות-מתים שבורים.

חִ’רְבַּת בְַּתּ אִרְזָה – خربة بيت ارزة. בקרבת ירושלים, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לבית צפאפה: בורות, מערות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ אִרְיָא – خربة بيت اريا, בגליל העליון, 3 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לאֵילון: חומות הרוסות ובורות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ בַּזִּין – خربة بيت بزّين. סמוך לכפר קַדּום, 9 ק“מ ממערב לשכם: קירות הרוסים ויסודות של בניינים, בורות, מערות, מגדל נוטרים, חרסים על פני הקרקע. מקום זה היה מיושב מתקופת הברזל עד הזמן החדש. עד המאה הט”ז ישבו בו שומרונים, ואז נחרב הישוב, כנראה במלחמות הפנימיות. השוה ע' בית בזין.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ אַל-בָּן – خربة بيت البان, בהרי חברון, 3 ק"מ ממזרח לדוימה: יסודות של בנינים ומערות, לצד צפון בור.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ בָּער – خربة بيت باعر, בהרי חברון, 8 ק"מ מצפ‘-מע’ לאדורים: חומות הרוסות, יסודות, בורות, גתות, מערות, קבר ושרידי בנין. ראה ע' ביתרין.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ בַּצָּה – خربة بيت بصّة. חורבה של ישוב במדבר יהודה: חומות הרוסות וקברי סלעים. ראה ע' בית בצי.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ גַ’בְּר – خربة بيت جبر. ראה עי קיפרוס.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ גִ’דְיָה خربة بيت جدية, 4 ק"מ ממע' לסבסטיה: בנינים הרוסים, בורות, ברכה בחלקה חצובה ובחלקה בנויה, גת, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ גַ’ן – خربة بيت جنّ. המושבה העברית בית גן בנויה במקום של ישוב קדום בתוך וָדִי סָרוֹנָה בגליל התחתון. בתי המושבה בנויים באבני-בנין עתיקות. במושבה ובקרבתה נמצאים יסודות של חומות, גתות רבות, פסיפסים ביזנטיים, תל, מערה וחרסים רומיים וביזנטיים. בתוך הנחל נמצאים חרסים מעטים מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה²⁴¹, ראה ע' שרון ^ג.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ גִ’פָ’ה – خربة بيت جفّة, בשרון, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לקלקיליה: קירות, בורות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ זַכַּרְיָה – خربة بيت زكرية, ראה ע' בית זכריה.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ זִעְתָּא – خربة بيت زعتا, סמוך לק"מ 24 בדרך ירושלים – חברון: חומות הרוסות, יסודות, בורות, אמת-מים, מגדל. גת, באר ותנור מעוגל.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ חַ’יְרָן – خربة بيت خيران, בהרי חברון סמוך לחלחול: שרידים של בניינים ומערות מוקפות חומות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ יַמִין – خربة بيت يمين. מקום של ישוב קדום, 8.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לקלקיליה: שרידים של חומות, בורות, קברי-סלעים, ברכה, פסיפס, מקאם א-נַּבִּי יַמִין.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ כִּיכָּא – خربة بيت كيكا, בקרבת ירושלים, 1 ק"מ מצפון ללפתא: שני מרתפים הרוסים בורות חצובים ומערה.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ כַּנוּן – خربة بيت كنون, סמוך לבית אוּלָה, מצפ‘-מע’ לחברון: יסודות של בנינים ובורות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ לִגָ’א – خربة بيت لجاء. חורבה של ישוב במואב סמוך ל“לשון”.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ לַג’וּס – خربة بيت لجوس. ראה ע' ח'. אל-בטמה.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ לַי – خربة بيت لي. בשפלה, 5.5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית גוברין: יסודות, חומות הרוסות, בורות, מערות, עמוד.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ לִיד (אל מֻעָ’אִר) – خربة بيت ليد ( المغائر ). כפר בשרון, 3 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לנתניה (בסוף 1944 לפי אומדנה 440 תו' מוסלמים). בו תחנת משטרה לישובי השרון וממנו מסתפעת הדרך מהכביש הראשי לנתניה. בכפר ובקרבתו יסודות של בנינים, בור, באר, שברי עמודי שיש, מערות וקבר חצוב. ראה ע' כפר לודים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ לָם – خربة بيت لام 10 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לבית גוברין: יסודות וקירות הרוסים של בנינים, בורות ומערות, לצד דרום-מערב סלע עגול, שאולי שמש מזבח.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ מִזָּה – خربة بيت مزّة. עקבות של ישוב קדום, 1.2 ק"מ מצפון למוצא. יש שמזהים אותה עם הַמֹּצָה שבבנימין (ע"ש).

חִ’רְבַּת בַּיְתּ מָמִין – خربة بيت مامين. בשפלה, מדר‘-מזר’ למג’דל. ראה ע' בית ממין.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ מַקְדוּם – خربة بيت مقدوم. בהרי חברון, 6 ק"מ מצפ‘-מע’ לאדורים: חומות יסודות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ מִרְסִם – خربة بيت مرسم. מקום של ישוב בתקופה הביזנטית על יד תל בית מרסם (ע"ש): יסודות וקירות של בנינים, מערות, פסיפסים, שרידים של כנסיה שהפכה למסגד (מקאם א-נַבִּי חַ’נְדַל).

חִ’רְבַּת בַּיְתּ נַצִיבּ אל-עַרְבִּיָּה – خربة بيت نصيب الغربيّة. מקום של ישוב ביזנטי מצפון לק"מ 45 בדרך חברון – בית גוברין, בה בנין מוקף חומה עם שער, קבר בחלקו חצוב ובחלקו בנוי, בורות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ נַצִיף – خربة بيت نصيف. מקום של ישוב ביזנטי סמוך לקודמת: חורבות של בניינים, יסודות, בורות ושרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ סָוִיר – خربة بيت ساوير. בעמק ברכה, 12 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לבית לחם: מגדל הרוס. יסודות של בתים, בורות ומערה עם מדרגות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ סַיְלָא – خربة\ بيت سيلا. חורבה של ישוב ביזנטי-ערבי מדרום לביתוניה: קירות הרוסים, חדרים תתקרקעים, בורות, ברכה ומערות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ סַלוּם – خربة بيت سلوم, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכפר קַדּוּם: עקבות של חורבות, יסודות. ערמות אבנים, בורות ומערות-קברים עם כוכים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ סָמָה – خربة بيت سامة, בשרון, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לבָּקָא: שרידים של מגדלי נוצרים, בתים הרוסים, שרידים ארכיטקטוניים, באר, בורות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ סַמְעָן – خربة بيت سمعان. בשפלה 6.5 ק"מ מדר‘-מזר’ למג’דל: יסודות, אבני גויל, אבני פסיפס, שברי XXXXהקרקע.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ עַוָּא – خربة بيت عوا. הוא מופע 7 ק"מ ממערב לאדורים: בנינים הרוסים, שרידים של כנסיה, יסודות, עמודים, בורות ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ עַלַם – خربة بيت علم, ממזרח לחברון: יסודות, חורבות של בנינים, ערמות אבנים, בורות, מערות, שרידים של דרך עתיקה ותעלה חצובה בסלע.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ עַלָן – خربة بيت علان. ראה ע' דלען.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ עַמְרָא – خربة بيت عمرا. מקום של ישוב בתקופה הביזנטית ובימי שלטון האַיוּבִּים מדר‘-מע’ לחברון: שטח גדול של חורבות, שרידים של כנסיות ובניינים אחרים, חומות הרוסות, גת, בורות, עמודים, יסודות וערמות אבנים מסותתות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ עַנוּן – خربة بيت عنون, מצפ‘-מזר’ לחברון. ראה ע' בית ענות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ עַרִיף – خربة بيت عريف. גבעה נמוכה עם קברי-סלעים וחרסים על פני הקרקע סמוך לבן-שמן (ע"ש).

חִ’רְבַּת בַּיְתּ פָ’סִד – خربة بيت فاسد. ראה ע' אפס דמים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ פַ’צָּה – خربة بيت فصّة. עקבות של ישוב קדום לרגלי הר הרודיון, ממערב לו.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ פַ’צַל – خربة بيت فصل. חורבה של ישוב בתקופה הביזנטית ובימי שלטון האַיוּבִּים, מהלך שעה אחת מדרום לבית נתיף.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ פָ’ר – خربة بيت فار. חורבה של ישוב רומי-ביזנטי בשפלה, 3 ק"מ מדרום לחולדה: חומות, יסודות, אבני-בניין ומערות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ פָ’רָה – خربة بيت فارة. ראה ע' בית לעפרה.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ צָמָא – خربة بيت صاما. מקום של ישוב שהתקיים מהתקופה הרומית עד XXX הערבית של ימי הביניים, 8 ק"מ מצפי‘- מע’ ל סססס: שרידים של מגדלי נוצרים, בורות ומרתפים הרוסים, עמודים ושרידים ארכיטקטוניים, באר בנויה, בורות חצובים, XXX לצד דרום ודרום-מערב.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ קוּפָא – خربة بيت قوفا. עקבות של XXX בין חדיד לנבלט. ראה ע' בית מקושש.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ א-רוּשׁ – خربة بيت الروش. 2 חורבות סמוכות זו לזו קרוב לאדורים, האחת א-רוש אל-עַלְיָא (העליונה) והשניה א־רוש א־תחתה (התחתונה): קירות הרוסים, מכלאות, מערות.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ רָס – خربة بيت راس, 3 ק"מ מדר‘-מע’ למשמר העמק: עקבות של ישוב, על ההר חרסים ואבנים מסותתות ובמדרוניו קברים הצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ שַַׁבָּבּ – خربة بيت شباب. מקום של ישוב ביזנטי מדר‘-מע’ לקביבה, בדרך לקַטַנָה: יסודות של בנינים, שרידים של גת חצובה.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ שִׁהָבּ – خربة بيت شهاب. עקבות של ישוב קדום ממערב לבְּדוּ.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ שַׁעָר – خربة بيت شعار. חורבה של ישוב ביזנטי בדרך ירושלים–חברון. ראה ע' דיר שער.

חִ’רְבַּת בַּיְתּ תֻּלְמָה – خربة بيت تلمة, ק"מ אחד מצפון למוצא: יסודות, בנינים קמורים, בורות ותעלות.

חִ’רְבַּת בַּיִתּ תַּעָמִר – خربة بيت تعامر. מקום של ישוב קדום במדבר יהודה, סמוך לכפר הבדוים בית תעמר: קברים חצובים וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת בַּכָּר – خربة بكّار. עקבות של ישוב קדום בין חורבת גדור ובין חורבת בית צור.

חִ’רְבַּת אל-בַּלוּע ^א – خربة البلوع. תחנה מגליתית ממזרח לכביש ירושלים –שכם, לא רחוק מרם אללה: מכלאה מגליתית, מחצבה, נתזי צור.

חִ’רְבַּת אל-בַּלוּע ^ב – خربة البلوع. מקום של ישוב רומי קטן, 2 ק"מ ממזרח לתרשיחא: אבנים פזורות. חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת בַּלוּעָה – خربة بلوعة. מקום של ישוב קדום מאד, 7 ק“מ מדרום לארנון. בו נתגלתה מצבה מהמאה הי”ג לפסה“נ עם דמויות בסגנון מצרי ובה כתובת אלפביתית שלא פוענחה. הדמויות מציגות את כמוש אלהי מואב ואת עשתורת ומלך או נסיך מואבי הנושא בידו את סימני השלטון. החורבה נמצאת במקום אסטרטגי החולש על הדרך לארנון. לפי החרסים היה המקום מיושב כבר בסוף תקופת הברונזה הקדומה ובתחלת תקופת הברונזה התיכונה (1800–2200). חסרים עקבות של ישוב מהמאה הי”ח עד המאה הי"ג. מבצר אחד עם מגדלים הבנוי אבני בזלת גדולות הוא מתקופת הברזל הקדומה. הישוב נתחדש כאן בתקופה הנבטית²⁴².

חִ’רְבַּת בַּלָטְ – خربة بلاط. חורבה של בנין על תל בלאט בגליל העליון, ממזרח לראס א-נאקורה, הדומה בעמודים היפים לחורבות בתי הכנסת בגליל.

חִ’רְבַּת אל-בֻּלַיְדָה – خربة البليدة. ראה ע' מיומס ^ג.

חִ’רְבַּת אל-בַּלָּנָה – خربة البلّانة. חורבה של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הביניים, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לפַרָדִיָה שבנפת צפת: יסודות, ערמות אבנים, חומות, שרידי בנינים, גתות ומערות.

חִ’רְבַּת בַּלָס – خربة بلاس, מדרום לדרך לבית דַרַס: אבני גויל, חרסים ואבני פסיפס על פני הקרקע, ברכה בנויה אבני גויל, לצד דרום קבר מקומר.

חִ’רְבַּת בַּלְעַמָה – خربة بلعمة. ראה ע' יבלעם.

חִ’רְבַּת בַּנָא – خربة بناء. בעמק עכו, מדר‘-מזר’ לאל-כאברי: עקבות של יסודות, באר, בורות וקברים עם עקבות של ציורים בקירות.

חִ’רְבַּת בַּנִי דָר – خربة بني دار, סמוך לנבי יקין, מדר‘-מזר’ לחברון: מגדל, בורות, עקבות של יסודות וחורבות, מערות, מחצבות.

חִ’רְבַּת בַּנָּיָה – خربة بناية, סמוך לבית גוברין: עקבות של חורבות, יסודות, בורות ומערות. במקומה נוסד ביום י"א בתשרי (6.10.46) ישוב חקלאי יהודי.

חִ’רְבַּת בְּנִיתּ – خربة بنيت. ראה ע' ח'. אבנית.

חִ’רְבַּת בַּנָתּ יַעְקוּבּ – خربة بنات يعقوب, סמוך לגשר בנות יעקוב על הירדן, מדרום לים חולה: ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת בּנְתּ נוּח – خربة بنت نوح. ראה ע' ח'. נוּח.

חִ’רְבַּת אל-בִּסּ – خربة البسّ. ראה ע' כפר ביש.

חִ’רְבַּת בִּסְם – خربة بسم, 5 ק"מ מדרום לאדורים: קירות ויסודות, שרידים של בנין עם עמודים ומשקוף, בורות, מערות, קברים, ברכה חצובה בסלע.

חִ’רְבַּת בַּסְמָה – خربة بسمة. מקום של ישוב ביזנטי-ערבי, 6 ק"מ מצפ' מזר' לבֻּרְקִין: יסודות של בנינים, קברים ובורות חצובים בסלעים, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-בַּסְתִּין – خربة البساتين. חורבּה של ישוב ביזנטי מצפון לעזון (שכם): בנינים הרוסים, באר ושרידים של בית בד.

חִ’רְבַּת אל-בֻּסְתָּן ^א – خربة البستان, 6.5 ק"מ ממז‘-דר’-מזר' לעתלית: קירות הרוסים, מערות. יסודות, קברים חצובים, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-בֻּסְתָּן ^א – خربةالبستان, (ח'. אל-מַסְעוּד). בשפלה, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לבית נתיף: ברכה בנויה.

חִ’רְבַּת בְּעִנָּה – خربة بعّنة. ראה ע' ח'. אבענה.

חִ’רְבַּת אל-בַּצָּה – البصّة. מקום של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה מצפ‘-מזר’ לסרונה שבגליל²⁴³.

חִ’רְבַּת בֻּצָה – خربة بصّة. חורבה של ישוב בתקופת הברונזה במישור סַהְל אל-אַחְמָא, על יד ח'. בִּצּוּם (ע"ש).

חִ’רְבַּת בִּצּוּם – خربة بصّوم. חורבה של ישוב בתקופה הישראלית במישור סַהְל אל-אחמא, מדר‘-מע’ לטבריה. ראה ע' בצעננים.

חִ’רְבַּת בַּצַַלִיָּה – خربة بصليّة, על יד נחל כרית, ממזרח לשכם. ראה ע' בצליה.

חִ’רְבַּת אל-בֻּקַיְע – خربة البقيع. חורבה של ישוב ביזנטי בין שכונות ירושלים – קרית משה וגבעת שאול: יסודות וקירות הרוסים, אבנים מהוקצעות, בור ומערות.

חִ’רְבַּת בֻּקַיְע דָ’ן – خربة بقيع ذان. עקבות של ישוב עתיק מצפ‘-מזר’ לירושלים, בדרך העתיקה ליריחו. ראה ע' בחורים.

חִ’רְבַּת בַּקְעָה – خربة بقعة. ק"מ אחד מצפון לפי הירמוך בדרך הרומית המובילה לבית שאן, על יד מעבר הירדן, שבו עוברים לכפר דלהמיה²⁴⁴.

חִ’רְבַּת בִּקְּר – خربة بقّار, סמוך לחלחול: חומות, יסודות, בורות, מערות, מקאם.

חִ’רְבַּת בַּקַרָה – خربة بقرة. ישוב רומי-ביזנטי מדר‘-מזר’ לבית גוברין: שרידים של בנינים, יסודות, בורות ומערות חצובים, בית-בד, מסלה עתיקה.

חִ’רְבַּת בַּרְבּוּנָה – خربة بربونة. חורבה של ישוב רומי בשרון, 6 ק"מ ממזרח לקלקיליה.

חִ’רְבַּת אל-בֻּרְג' ^א – خربة البرج, מדר‘-מע’ לבית חנינא. ראה ע' רקם שבבנימין ²⁴⁵, והשוה גם ע' חצור ^ה.

חִ’רְבַּת אל-בֻּרְג' ^ב – خربة البرج, 9 ק"מ מדר‘-מע’ לאדורים: מגדל עם משקוף המקושט בעטורים, יסודות, בור, באר, שרידים של גת.

חִ’רְבַּת אל-בֻּרְג' ^ג – خربة البرج. חורבה של ישוב ביזנטי-ערבי על שיא הר מדר‘-מע’ למזרעה א-שרקיה, בנפת רם אללה: מגדל הרוס, קירות, בורות וקברים חצובים, קעריות חצובות בסלע.

חִ’רְבַּת אל-בֻּרְג' ^ד – خربة البرج. חורבה של ישוב ביזנטי מדרום לבית גוברין.

חִ’רְבַּת בֻּרְג' א־לִּסְנָה – خربة برج اللسانة, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעין סיניא: חומות הרוסות, שער, מגדל, שרידים של בנין עם עמודים ובסיסים מוטים, בורות. השוה ע' ישנה.

חִ’רְבַּת בֻּרְג' אל-פָרִעָה – خربة برج الفارعة, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לטוּבָּס: חומה הרוסה, מגדל, ברכה לא גמורה, גתות.

חִ’רְבַּת בֻּרְג' א-צּוּר – خربة برج الصور, 1 ק"מ מצפון לחלחול. ראה ע' בית־צור.

חִ’רְבַּת אל-בֻּרְגָ’לַיָּה – خربة البرجاليّة. ראה ע' ח'. אל-והידי.

חִ’רְבַּת בַּרְדַלָה – خربة بردلة, על יד הכפר ברדלה. 18 ק"מ מצפ‘-מזר’ לשכם. ראה ע' ברדלא.

חִ’רְבַּת בַּרְדָעָ’ה – خربة بردغة, בנפת עזה: תל, יסודות, בנין מקומר, ברכה הרוסה ובצדה מגדלים.

חִ’רְבַּת בַּרְהַם – خربة برهم. חורבה מיושבת מצפון לרם אללה.

חִ’רְבַּת בַּרְזָה ^א – خربة برزة. מקום של ישוב נבטי-רומי בין נחל ארנון ובין יובלו סיל הידאן.

חִ’רְבַּת בַּרְזָה ^ב – خربة برزة. מצפ‘-מזר’ לעכו: בתים הרוסים, יסודות, שברי עמוד ובסיס, ברכה חצובה בקרבת המעין. ראה ע' ברזות.

חִ’רְבַּת בַּרְזַיְן – خربة برزين. מקום של ישוב קדום במואב, מדרום לנחל ארנון.

חִ’רְבַּת (תל) אל-בֻּרַיְג' – خربة ( تل ) البريج, בשרון, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לקיסריה: תל נמוך, יסודות, עמודי גרעינית, ערמות אבנים, שברי לוחות שיש.

חִ’רְבַּת בֻּרַיְדָה – خربة بريدة, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לדיר בַּלּוּט: יסודות של בנינים, מערות, בורות, באר.

חִ’רְבַּת בֻּרַיְכּוּתּ – خربة بريكوت. בעמק ברכה (אל-עַרוּבּ) מדרום לבית לחם. ראה ע' ברכה.

חִ’רְבַּת בֻּרַיִכְּתָּס – خربة بريكتاس. חורבה של ישוב בתקופה הביזנטית בשרון, סמוך לחדרה. ראה ההערה לע' בורגתה.

חִ’רְבַּת אל-בֻּרַךְ ^א – خربة البرك. עקבות של ישוב חרב, 11 ק"מ ממזרח לבנימינה.

חִ’רְבַּת אל-בֻּרַךְ ^ב – خربة البرك. 3 ק"מ מדרום- מזרח לבִּדְיָה: בורות וקברים חצובים בסלעים וגת.

חִ’רְבַּת בַּרֻךְ – خربة برك. מגדל נוצרים ומערות, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ ליוטה.

חִ’רְבַּת בַּרְנִיקְיָה – خربة برنيقية. מקום של ישוב ביזנטי בשרון, בדרך ראס אל-עין – ג’לג’ליה: יסודות בנויים אבני גויל, ברכה, חרסים ואבני פסיפס על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת בִּרְנָתָּה - خربة برناتة ²⁴⁶, בשפלה, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית גוברין: יסודות, ערמות אבנים, בורות חצובים ומערות. ראת ע' בורני.

חִ’רְבַּת בַּרְסִינְיָה – خربة برسينية. ראה ע' בית ברסנא.

חִ’רְבַּת בּרסִקָתּ – خربة برسقات. שרידים של ישוב קדום, ק"מ אחד ממזרח לכפר עציון.

חִ’רְבַּת בֹּרְעַשָׁה – خربة برعشة. מקום של ישוב רומי, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית קָד: שרידים של בנין רבוע גדול עם מגדלים בפנותיו, יסודות של בתים.

חִ’רְבַּת בַּרְקִית (ח'. א-סָּוִיָה) – خربة برقيت ( خ. الساوية), מצפון ללבונה, בדרך ירושלים – שכם: חומות הרוסות, יסודות, קברי-סלעים. ראה ע' כפר ברקאי, והשוה גם חניות ברקאי.

חִ’רְבַּת בַּרָתָּה – خربة برّاتة, 23 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר שבע: אבני-בנין פזורות, בורות הרוסים, בתי בד, מערות, באר (בִּיר אַבּוּ מַנְצוּר).

חִ’רְבַּת אל-בַּשָׁא – خربة البشاء. חורבה של ישוב קדום בעבר הירדן מזרחה, מצפ‘-מזר’ לא־סַּלְט.

חִ’רְבַּת אל־בָּשָׁה – خربة الباشة, בשפלה, מצפון לבית גוברין: יסודות, בורות, מערות, קברים. ראה ע' בצקת.

חִ’רְבַּת בַּשָּׁה – خربة بشّة, בשפלה, על יד קו מסלת הברזל, 10 ק"מ מצפ‘-מזר’ לאשקלון: בורות מלאים חצץ, חרסים.

חִ’רְבַּת בִּשְׁר – خربة بشر, בשפלה, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות, גלי אבנים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת בֻּתַּיְנָה – خربة بتينة. מקום של ישוב עתיק מצפ‘-מע’ לקיר מואב.

חִ’רְבַּת גֻ’בָּבּ א-צַּ’בַּע – خربة جباب الضبع. ישוב חרב סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת גַ’בַּגַ’בּ – خربة جبجب, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לג’נין: יסודות של בנין רבוע וחרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-גַ’בּוּ – خربة الجبو. ישוב חרב בשפלה מדר‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות וערמות אבני-בנין.

חִ’רְבַּת גֻ’בַּיְט – خربة جبيط. ישוב חרב ממזרח לסִנְגִ’ל.

חִ’רְבַּת אל-גֻ’בַּיְן – خربة الجبين, על הר, 4.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאר שבע: עקבות של חורבות, בורות. ראה ע' גֶּבֶת. (המקום נקרא גם ח'. חַ’שְׁם גְ’בַּיְל).

חִ’רְבַּת אל-גֻ’בַּיְעָה – خربة الجبيعة. ישוב חרב במורד הר קַסְטַל, בק"מ 9–10 בדרך ירושלים – תל אביב: תל, יסודות, מגדל נוצרים, שברי כלי חרס ולצד מזרח דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת גִ’בְּיָתָּה – خربة جبياتة, בעמק עכו, 12 ק"מ מדרום לשפרעם: עקבות של חורבות על תל, סודות ואבני-בנין פזורות.

חִ’רְבַּת אל-גַ’בַּל – خربة الجبل, סמוך לבית סוּרִיךּ. ראה ע' עפרון ^א.

חִ’רְבַּת אל-גַ’בַּלִיָּה – خربة الجبليّة. חורבה של ישוב קדום בבשן, מצפ’־מע' לשיח' סעד.

חִ’רְבַּת גַ’בַּע – خربة جبع. בהר יהודה, ממערב לצובה. ראה ההערה לע' גבעת קרית ערים.

חִ’רְבַּת גִ’בְּעִיתּ – خربة جبعيت, בשומרון, 12.5 ק"מ מדר‘-מזר’ ללבונה: יסודות של בניינים, בורות, קברי-סלעים, אבני-בנין פזורות.

חִ’רְבַּת גִ’בְּר – خربة جبر. ישוב ביזנטי חרב מצפ‘-מע’ לחברון, סמוך לדרך לבית גוברין: שרידים של בנין, יסודות, מזוזות, משקופים, גת, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת גֻ’בּ א-רוּם – خربة جبّ الروم. עקבות של ישוב ובורות מדרום לאַבּוּ דִיס.

חִ’רְבַּת גֻ’בּ רֻחַיְג' – خربة جبّ رحيج. 3 ק"מ מדר' לתרשיחא: בורות חצובים, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת גַ’בַּרִיס – خربة جبريس. 3.5 ק"מ מצפון מזרח לטוּבָּס: חומות הרוסות של מגדלים, יסודות, אומנות, רצפת פסיפס, ארון-מתים שבור, משקופים, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת גֻ’בַּרָתּ – خربة جبرات. עקבות של ישוב בשפלה, 10 ק"מ מדר‘-מע’ לדַוַיְמָה (דומה).

חִ’רְבַּת גַ’דוּר – خربة جدور, 6 ק“מ מצפון-צפון-מערב לחלחול. ראה ע”ע בית גדר וגדור ^א.

חִ’רְבַּת גַ’דוּרָה – خربة جدورة. חורבה של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הביניים, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לג’נין: אבני בנין פזורות, בורות ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-גֻּ’דַיְדָה ^א – خربة الجديدة. חורבה של ישוב רומי-ביזנטי, 7 ק"מ ממזרח לעכו: ערמות אבנים, קברי-סלעים, בורות ובתי-בד.

חִ’רְבַּת אל-גֻּ’דַיְדָה ^ב – خربة الجديدة. ישוב רומי-ביזנטי מצפון לבית גוברין: יסודות וקירות, גלי אבנים. באר, בורות ומערות. סמוך לו נמצא תל ג’דידה (ע"ש).

חִ’רְבַּת אל-גֻ’דַיְדָה ^ג – خربة الجديدة. ישוב רומי-ביזנטי מדרום לעזה: בורות, אבני בנין, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-גֻ’דַיְּדָה – خربة الجديدة. 3 ק"מ מדרום לתל יוסף בנפת חברון: יסודות, חומות, גלי אבנים, בארות, בורות, מערות, ממזרח לדרך אבני-מיל רומיות.

חִ’רְבַּת גֻ’דַיְדָה – خربة جديدة. 2.5 ק"מ ממערב לבית אלפא: יסודות של בניינים וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת גִ’דִּין – خربة جدّين. חורבה מיושבת מצפ‘-מזר’ לעכו. ראה ע' קַלְעַתּ גִ’דִּין.

חִ’רְבַּת גַ’דִירָה ^א – خربة جديرة, בשפלה, מדרום מע' לאמאוס ^א (עִמְוָס). ראה ע' גדרות.

חִ’רְבַּת גַ’דִירָה ^ב – خربة جديرة, בהר יהודה,1.5 ק“מ מצפ‘-מזר’ לגבעון. ראה ע”ע גדור ^ב ומגדל עדר.

חִ’רְבַּת גִ’דְרוּ – خربة جدرو. חורבה של ישוב רומי בשפלת עכו. ראה ע' גדרו והשוה גם ע' גדורה.

חִ’רְבַּת גֻ’דְרָיָה – خربة جدراية. בשפלה, ק"מ אחד מדר‘-מע’ לבית נתיף: יסודות של בתים, בורות וגת חצובים, בית-בד עם אומנות.

חִ’רְבַּת גַ’וְזָה – خربة جوزة. בשפלה, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית גוברין: שרידים של בנין, באר, מדרגות חצובות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת ג’וּזָה – خربة جوزة, כפר וחורבה של ישוב קדום מדר‘-מע’ לקיר מואב.

חִ’רְבַּת אל-גַ’וְזַזִיָּה – خربة الجوززيّة. חורבה של ישוב רומי גדול, 2 ק"מ מדרום לצֻוָּנָה בנפת עכו: חומות הרוסות רבות, בורות, שרידים של גתות.

חִ’רְבַּת ג’וּלָא – خربة جولا. עקבות של ישוב סמוך לכפר אִדְ’נָא.

חִ’רְבַּת ג’וּס – خربة جوس, בגליל העליון. 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לפקיעין: יסודות של בנינים, חומות, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת גַ’וְסִי – خربة جوسي. עקבות של ישוב בגליל העליון, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לראש פנה.

חִ’רְבַּת אל-גַ’וְף – خربة الجوف. חורבה של ישוב ביזנטי על הר, בק"מ 47 בדרך ירושלים – באר שבע: בנינים הרוסים, שרידים של כנסיה. עמודים, בסיסים וכותרות, בורות, מערות וקברים.

חִ’רְבַּת אל-גַ’וְק – خربة الجوق. מקום של ישוב גדול בגליל, 2 ק"מ ממזרח לפַ’סּוּטָה: חומות הרוסות, יסודות, בורות, בתי-בד.

חִ’רְבַּת אל-גַ’זִירָה – خربة الجزيرة. עקבות של ישוב קדום בשרון על יד בצת אל-פָ’לִךּ.

חִ’רְבַּת גֻ’חְדֻ’ם - خربة جحذم. מקום של ישוב קדום, 6.5 ק"מ ממזרח לבית לחם: קירות הרוסים, בור וקבר חצוב.

חִ’רְבַּת אל-גָ’חוּשׁ – خربة الجاحوش. מקום של ישוב בתקופת הברונזה בוָדי אִעְבְּלִּין, 12 ק"מ מדר‘-מזר’ לעכו. בתקופת הברונזה המאוחרת עברה כאן דרך השיירות ממצרים לדמשק ולבבל. מאז נעזב המקום למשך אלף שנים ויותר. הוא נושב מחדש בתקופה הרומית וישובו נמשך עד התקופה הערבית של ימי הביניים ²⁴⁷. השוה ע' אבלים.

חִ’רְבַּת גַ’יְמַר – خربة جيمر, 8 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לדומה (דַוַיְמָה): עקבות של חורבות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת גִ’יָתּ – خربة جيات. חורבה של ישוב קדום בגולן מצפון לקניטרה. בה שרידים של חומות והרבה אבני בזלת גדולות ²⁴⁸.

חִ’רְבַּת גָ’לָא – خربة جالا, מדר‘-דר’-מע' לבית לחם. ראה ע' גִלֹה ^א.

חִ’רְבַּת גֻ’לוּל – خربة جلول. עקבות של ישוב קדום ממזרח למידבא.

חִ’רְבַּת גַ’לּון – خربة جلون, 2 ק"מ מדר‘-מע’ למג’ד אל־כֻּרוּם: יסודות של בנינים, גלי אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת אל-גַ’לַח – خربة الجلح. בשפלה, סמוך לדרך לתל א-צָּפִי: יסודות של בנינים. מזוזות, אבני בנין, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת גְ’לַיְגִ’ל – خربة جليجل. ראה ע' גלגל ^ד.

חִ’רְבַּת גַ’לִיל – خربة جليل. חורבה של ישוב קדום מצפ' מזר' לעכו. ראה ע' גליל.

חִ’רְבַּת גַ’לַמָה ^א – خربة جلمة, בשפלה, 16 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעזה: יסודות, קירות הרוסים, בורות ובארות.

חִ’רְבַּת גַ’לַמָה ^ב – خربة جلمة. מקום של ישוב רומי-ביזנטי בשרון, מצפון לכפר סבא. ראה ע' עמודא.

חִ’רְבַּת גַ’לַמָה ^ג – خربة جلمة. מקום של ישוב הלניסטי, רומי וביזנטי בשפלת עכו. 3.5 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לכפר אתא. יתכן שהישוב הזה עתיק יותר. בו תל, שרידי חומה. בורות, חציבות בסלע ושברי כלי חרס על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-גַ’לַמָה ^ד – خربة الجلمة, גם גֵ’לָמַתּ אל-מַנְצוּרָה. מקום של ישוב קדום בעמק הקישון. ראה ע' קרתה.

חִ’רְבַּת גַ’לַמַתּ א-נֻּחְף – خربة جلمة النحف. שרידים של ישוב עתיק בגליל, ממערב לכפר א־נֻּחְף. ראה ע' ג’למה ^ג.

חִ’רְבַּת אל-גִ’לְס – خربة الجلس. חורבה של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ לעזה. בה בית קברות של פלשתים, שברי כלי חרס ולוחות שיש, בורות ואבני-בנין.

חִ’רְבַּת גַ’לְעַד – خربة جلعد. ראה ע' גלעד ^ב.

חִ’רְבַּת גַ’מָּא – خربة جمّا. חורבה של ישוב ביזנטי גדול בשפלה, מדר‘-מזר’ לדיר אל-בַּלַח. בה חורבות רבות ופסיפס. מצפון לה נמצא תל אל-ג’מא (ע"ש).

חִ’רְבַּת אל-גֻ’מַיְל – خربة الجميل. ראה ע' בית גמול.

חִ’רְבַּת גַ’מְלָה خربة جملة ראה ע' גמלא ^א.

חִ’רְבַּת גַ’מָּמָה – خربة جمّامة. מקום של ישוב קדום בשפלה, ממערב למושבה העברית רוחמה: בורות. גת, קברים, שרידי מרצפת, שרידים ארכיטקטוניים, חרסים על פני הקרקע, וֻלִי.

חִ’רְבַּת אל-גָ’מִע – خربة الجامع. מקום של ישוב רומי-ביזנטי ממערב לברכות שלמה: חורבות של בנינים, שרידים של בית-בד, בור חצוב עם מדרגות ומערה עם שובך יונים (קולומבריון). על ראש ההר מקאם א-נַבִּי דָנִיָל.

חִ’רְבַּת גַ’מָּעִין – خربة جمّاعين. מקום של ישוב גדול בשרון, 2 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לכפר עַזּוּן: שלשה מגדלים הרוסים, שרידים של בנינים וחומות. בורות ומחצבה.

חִ’רְבַּת גַ’מְרוּרָה – خربة جمرورة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה התיכונה, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין²⁴⁹. היא כנראה החניה Gemmaruris הנזכרת אצל פליניוס V 15,7.

חִ’רְבַּת גַ’מְרִין – خربة جمرين. בהרי חברון, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לצוּרִיף: יסודות, בורות, ערמות אבנים, מערות.

חִ’רְבַּת גִ’נְבָּה – خربة جنبة, 10 ק"מ מדר‘-מזר’ ליוטה: יסודות של בנינים, ערמות אבנים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת גַ’נָּבָּה אל-פַ’וְקָא (א-שַׁרְקִיָּה) – خربة جنّابة الفوقا ( الشرقيّة). חורבה של ישוב ביזנטי-ערבי גדול בשפלה, 3 ק"מ מדרום לזַכַּרְיָּה: יסודות, אבני בניין מהוקצעות, בורות, מערות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת גַ’נְבָּה א־תַּחְתָּה (אל-עַרְבְּיָה) – خربة جنّابة التحتة ( الغربيّة), סמוך לקודמת: יסודות, ערמות אבנים, חומות ובורות. החרסים שעל פני הקרקע הם רומיים וערביים.

חִ’רְבַּת גִ’נְגַ’ס – خربة جنجس, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לאַבּוּ דיס: קירות הרוסים. בור.

חִ’רְבַּת אל־גִ’נְדִי – خربة الجندي. ישוב ביזנטי מדר‘-מזר’ לעזה ראה ע' בית גדיא.

חִ’רְבַּת גַ’נְזוּר – خربة جنزور, 6 ק"מ מדר' לג’נין: יסודות של קירות, אבני-בנין פזורות, חציבות בסלעים. החרסים שעל פני הקרקע הם רומיים וערביים.

חִ’רְבַּת גִ’נַּעִיר – خربة جنّعير, 1 ק"מ מצפון-מערב לדַיְרַבָּן: קירות הרוסים, גתות, בורות ומערות חצובים.

חִ’רְבַּת ג’נָּתָּא – خربة جنّاتا. 4 ק"מ מדרום-מערב לדומה (דַוַיְמָה): חומות הרוסות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת גִ’סְר א-זַּרְקָא – جسر الزرقا, בשפת וָדי א-זַּרְקָא, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לזכרון יעקב: סכר, גשר, חציבות בסלעים, מחצבות עתיקות, קבר חצוב בסלע.

חִ’רְבַּת אל-גַ’עְבַּרִי – خربة الجعبري, 6.5 ק"מ מדר‘-מע’ לט’הריה: יסודות של בנינים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת גֻ’עַיְלָה – خربة جعيلة. בגליל העליון, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לאילון: ערמות אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת גַ’עְתּוּן – خربة جعتون. ראה ע' געתון.

חִ’רְבַּת גֻ’עַיְתִ’נִי – خربة جعيثني. בשפלה, 5.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לאל-מֻחַרַקָה: בורות, גלי אבנים, חרסים על פני האדמה.

חִ’רְבַּת גָ’פָה – خربة جافة, בשומרון, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לגבע של הכותים: מגדלים וקירות הרוסים, שהיו בנויים בלי מלט, בורות ומערות חצובים.

חִ’רְבַּת גֻ’פַיְר – خربة جفير, מצפון-מזרח לגבעון. ראה ע' גִּבָּר.

חִ’רְבַּת גִ’פְנָא – خربة جفنا, על הר, חצי ק"מ ממע' לבית דֻקּוּ, בינה לבין בית נוּבָּא: חומות הרוסות, בית-בד, מערות, שברי כותרת ושברי עמודים.

חִ’רְבַּת גִ’פָתּ – خربة جفات. חורבה של ישוב רומי-ביזנטי בגליל התחתון, מצפון לבקעת בית נטופה. ראה ע"ע גופת ויודפת.

חִ’רְבַּת אל-גַ’רָבָּה – خربة الجرابة, 4.5 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לקרית יערים: יסודות, גלי אבנים, חומות הרוסות, בור, מערה.

חִ’רְבַּת אל-גַ’רַדָה – خربة الجردة. ראה ע' ח'. אבו פ’לח.

חִ’רְבַּת גַ’רְדָה – خربة جردة. חורבות של כפר, בורות, גת, מערות וחדר מקומר עתיק, בגליל, ממזרח לתל אל-בלאט.

חִ’רְבַּת גֻ’רְדַיְח – خربة جرديخ. חורבה של ישוב קדום בגליל העליון, מעבר לגבול הצפוני הנוכחי של ארץ-ישראל, 5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לחניתה.

חִ’רְבַּת אל-גַ’רָדָתּ – خربة الجرادات, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לחברון: יסודות של בנין רבוע. מערה. בורות, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת גָ’רוּדִיָּה – خربة جاروديّة. עקבות של ישוב קדום ובורות מצפ’־מזר' לצור.

חִ’רְבַּת גַ’רְוָן – خربة جروان, 6.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לביר זית: יסודות של בניינים, שרידים של גת, מקאם.

חִ’רְבַּת אל-גֻ’רַיְבָּן – خربة الجريبان, 5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לסילת א-טַּ’הר: יסודות, בורות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-גָ’רִיָּה – خربة الجاريّة. מרכז מכרות הנחושת בימי שלמה בערבה, מדרום לים המלח, 3 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לח'. נַחָס: מכרות נחושת וכורי התוך, חורבות של בתים וערמות פסולת²⁵⁰.

חִ’רְבַּת גֻ’רִישׁ – خربة جريش. חורבה של ישוב ביזנטי סמוך לבית לחם: חורבות של בנינים גדולים, מרתפים, בורות, מערות, קברי-סלעים ודרך עתיקה.

חִ’רְבַּת אל-גַ’רְמַק – خربة الجرمق, בגליל העליון, במורד הדרומי-המערבי של הר ג’רמק: חומות הרוסות, יסודות, בורות, בית בד, רצפות, חציבות בסלעים. במחצית הראשונה של המאה הי"ט עוד התקיים במקום זה כפר, שבו התישבו יהודים מצפת בשעת ההתנפלות של דרוזים וערבים מורדים על עיר זו (1838). לכפר זה העביר גם ר' ישראל בק את בית דפוסו מצפת. השוה ע' אל-ג’רמק.

חִ’רְבַּת גַ’רָעָה – خربة جرّاعة, 1.5 ק"מ מצפון לסַלְפִ’ית: חורבות של בניינים, מרתפים, ברכה, מסגד.

חִ’רְבַּת גְ’רְפָ’ה – خربة جرفة, 7.5 ק"מ מדר‘-מזר’ ליָג’וּר: יסודות של בנינים, שברי עמודים, גת, בורות ומערות חצובים, רחוב עתיק.

חִ’רְבַּת גַ’רָפִי – خربة جرافي, בדרך מבאר שבע לאילת. ראה ע' רִסָּה.

חִ’רְבַּת גַ’רָר – خربة جرّار. עקבות של ישוב בהרי שומרון, 16 ק"מ ממזרח לקיסרין.

חִ’רְבַּת אל-גִ’תָּה – خربة الجتّة. ראה ע' עוית.

חִ’רְבַּת א-דֻּבָּה – خربة الدبّة. תל גבוה ועל ידו ישוב ערבי קטן על יד מינת רובין: יסודות של בניינים, בורות, פסיפסים, על פני הקרקע שברי כלי חרס וזכוכית ושברי אבני שיש.

חִ’רְבַּת א-דַּבּוּרָה – خربة الدبّورة, בשפולי הר תבור. ראה ע' דברת.

חִ’רְבַּת א-דֻבַּיִדִבָּה – خربة الدبيدبة. חצי ק"מ ממע' לרם אללה: יסודות, קירות, גלי אבנים וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת א-דַּבְּשָׁה – خربة الدبشة, בגליל, מדרום לתרשיחא. קונדר זיהה את המקום הזה עם דבשת שבזבולון, אולם ראה את הערך הזה במקומו.

חִ’רְבַּת (תל) דֻּדַהָן – خربة ( تل) ددهان, קילומטר אחד מדר‘-מזר’ לבנימינה: תל, שרידים של בית-בד, אבני-בנין וחרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת דֻהְדָה (רָמַתּ אַל-עַמְלָה) – خربة دهدة ( رامة العملة), בהרי חברון, 8 ק"מ מדר‘-מז’ לחלחול: יסודות של בנינים, בורות, מערות וקברים חצובים, בסיסים של עמודים וכותרת.

חִ’רְבַּת א-דֻּ’הַיְרִיָּה – خربة, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ ללוד: יסודות, בורות חצובים,מערה, חרסים.

חִ’רְבַּת דַהַיְשָׁה – خربة دهيشة, על יד קו מסה“ב בשפלה, 2 ק”מ מצפ‘-מזר’ ליבנה. ראה ע' ח'. אל-עָג’וּרִי.

חִ’רְבַּת דַהְנִה – خربة دهنة, 7 ק"מ מדרום-דרום מזרח לבית גוברין: יסודות של בניינים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת דוּבִּל – خربة دوبل. מקום של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית על גב הר הכרמל, 20 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לחיפה: עקבות של חורבות, שרידי פסיפס ושברי עמודים, בורות, ערמות אבנים וקברים. ראה ההערה לע' כרמל ^א.

חִ’רְבַּת א-דֻּוַיִבָּה – خربة الدويبة. על הכרמל, 6 ק"מ ממזרח לדאלית אל-כרמל: מבצר ביזנטי, שרידים ארכיטקטוניים, גלי אבנים, בורות, גת, מערות, קברים.

חִ’רְבַּת א-דֻֻּוַיְר ^א – خربة الدوير. ישוב ביזנטי, 13 ק"מ ממזרח לפתח־תקוה: יסודות של בנינים, בורות, מגדל, משקוף עם צלב ודרך עתיקה לח'. סריסיה.

חִ’רְבַּת א-דֻֻּוַיְר ^ב – خربة الدوير. מקום של ישוב בתקופות ההלניסטית והרומית מדר‘-מזר’ ללכיש (תל א־דויר): חומות הרוסות, יסודות, גדרה, מערות, בורות, גת, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת א-דֻֻּוַיְר ^ג – خربة الدوير. תל של ישוב מבוצר מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ומהתקופה הרומית, סמוך לחופו הצפוני של הירמון, 2.5 ק"מ ממזרח לשער הגולן, ליד הכביש לחמת-גדר: יסודות וחומות של מצודה ומגדל הבנויים אבני בזלת, שרידים ארכיטקטוניים, רוב החרסים הם מימי המלוכה הישראלית ומהתקופה הרומית ומעוטם מתקופת הברונזה התיכונה א' והברזל המאוחרת. בקרבת התל נמצאת תחנה ניאוליתית²⁵¹.

חִ’רְבַּת א-דֻֻּוַיְר ^ד – خربة الدوير. 2 ק"מ מדרום-מערב לטוּבָּס: יסודות של בנין עם מגדל, בורות חצובים, משקוף עם צלב, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת א-דֻֻּוַיְר ^ה – خربة الدوير. 3 ק"מ ממזרח לתרשיחא: שורה של ארונות-מתים, יסודות, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת א-דֻֻּוַיְר ^ו – خربة الدوير. 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לגבע בנימין: כנסיה ומנזר הרוסים, ברכה חצובה, גת, אמת-מים חצובה ליד המעין.

חִ’רְבַּת א-דֻּוִירָה – خربة الدويرة. ראה ע' אדרעי ^ב.

חִ’רְבַּת דוּמָא – خربة دوما. מקום של ישוב ביזנטי בשומרון ליד הכפר דומא: שרידים של כנסיה, עמודים ובסיסים, רצפת פסיפס, קברי-סלעים, בורות.

חִ’רְבַּת א-דּוּמָה – خربة الدومة. מקום של ישוב קדום מדר‘-מע’ לחברון. ראה ע' דומה.

חִ’רְבַּת דַוַרְתָּה – خربة دورتة, 600 מ' מדרום לבלאטה: שרידים של חדרים קמורים, אבני פסיפס.

חִ’רְבַּת א-דִּיָבּ ^א – خربة الذياب, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לשכם, יסודות, גלי אבנים, מחצבה עתיקה.

חִ’רְבַּת א-דִּיָבּ ^ב – خربة الذياب, בעמק הירדן, 23 ק"מ ממזרח לשכם: יסודות של בניינים בתוך חומה, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת א-דַיְדַבְּה – خربة الديدبة. מקום של ישוב מהתקופה הביזנטית עד ימי מסעי הצלב, 2 ק"מ ממזרח לכפר יָסִיף: יסודות של קירות, אבנים מהוקצעות, חלקי פסיפסים, בורות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת א-דִּיְנָה – خربة الدينة. מקום של ישוב בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה, 12 ק"מ מצפ‘-מע’ לרבת בני עמון.

חִ’רְבַּת א-דִּיס – خربة الديس. מקום של ישוב בתקופה הישראלית-היהודית מדר‘-מזר’ לאפרים (א-טַּיִבָּה): קירות הרוסים, יסודות, בורות חצובים, מערה.

חִ’רְבַּת א-דַּיְעָה – خربة الديعة, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לתל אל־קָצִ’י: תל נמוך, עקבות של חומות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת א-דַּיְר ^א – خربة الدير. מצפ‘-מזר’ לתבנה: יסודות של קירות, הדרים מקומרים, בורות חצובים, חציבות בסלעים. ראה ע' אֲדָרָא.

חִ’רְבַּת א-דַּיְר ^ב – خربة الدير. סמוך לאדורים: יסודות, שרידים של קירות, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת א-דַּיְר ^ג – خربة الدير. מקום של ישוב ביזנטי מדר‘-מע’ לרם אללה: חורבה של מנזר, בור, ברכה, גת, עקבות של פסיפס לבן, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת א-דַּיְר ^ד – خربة الدير. ישוב ביזנטי בנחל קנה (וָדִי קָנָה), בדרך מחֻוָרָה לראס אל-עין.

חִ’רְבַּת א-דַּיְר ^ה – خربة الدير. ישוב ביזנטי, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעֲדֻלָּם: שרידים של כנסיה ומנזר, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת א-דַּיְר ^ו – خربة الدير. 8.5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית לחם: בתים וחדרים תתקרקעים הרוסים, יסודות, בורות, רחוב.

חִ’רְבַּת א-דַּיְר ^ז – خربة الدير. סמוך ליבנה מצפון לה: שרידים של בנינים וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת דַיְר אַבּוּ סֻכּוּבּ – خربة دير ابو سكوب. 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכַּפְר מַלִךּ: שרידים של מנזר קירות נפולים, יסודות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-אַרְבָּעִין – خربة دير الاربعين. ראה ע' א-רֻמַיְצָ’ה.

חִ’רְבַּת דַיְר אל־בֻּטֻם – خربة دير البطم. 4.5 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לעַגּ’ור: יסודות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת דַיְרַבָּן – خربة ديربان, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לטול כרם: עקבות של חורבות, יסודות, בורות.

חִ’רְבַּת דַיְר דֻסָוִי – خربة دير دساوي, 6.5 ק"מ ממזרח לעזה: יסודות, בורות בנויים, אבני גויל, חרסים.

חִ’רְבַּת דַיְר דַקְלָה (ח'. גַ’רְוָן) – خربة دير دقلة ( خ. جروان), 3 ק"מ מצפון לרַנְתִּס: יסודות של בנינים, שרידים של גת, מקאם א-שיח' עִד.

חִ’רְבַּת דַיְר (דָר) א-דַּרְבּ – خربة دير ( دار ) الدرب. 700 מ' מדר‘-מזר’ לקַרְוַתּ בַּנִי חַסַן: מגדלי נוצרים, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-הַוָא – خربة دير الهواء, 2 ק"מ מצ‘-מזר’ לדַיְרַבָּן: אבנים מסותתות, עמודים, עמוד של סורג בשמוש משנה בכפר, חומות הרוסות, מדרגות, בורות, מערות ומחצבות בסביבה.

חִ’רְבַּת דַיְר וָדִי אל-גִ’הָר – خربة دير وادي الجهار. ישוב ביזנטי בדרך חברון – עין גדי: שרידים של כנסיה ומנזר ובהם חומות, ציורים, פסיפסים, עמודים של סורג, לוחות אבן עם עטורים, מערות, קברים, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת דַיְר חַבִּיבּ – خربة دير حبيب, בגליל העליון. סמוך לכפר דַיְשׁוּן, מצפון-מערב לו: גדרות הרוסות, ערמות אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת דַיְר חַסַן – خربة دير حسن. עקבות של ישוב קטן ממערב לעין עַרִיךּ, מצפון לו: בורות וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת דַיְר חַ’רוּף – خربة دير خروف, 5 ק"מ מדר‘-מע’ לדומה (דַוַיְמָה): יסודות של בנינים, גלי אבנים, מערות.

חִ’רְבַּת דַיְר חַרָשָׁה – خربة دير حرّاشة. שרידים של עיר עתיקה מדרום למזרעה אל-קבליה בנפת רם אללה: יסודות של בנינים, מגדל, דרכים עתיקות, גת ומערת קברים.

חִ’רְבַּת דַיְרִיָּה – خربة ديريّة, 1.8 ק"מ ממע' לבית חורון תחתון: חומות גסות בנויות אבני צור, יסודות.

חִ’רְבַּת דַיְר א-לַּוְז – خربة دير اللوز, 4.5 ק"מ מדר‘-מע’ לט’הריה: יסודות של בנינים, גלי אבנים, ברכה, גת ובורות חצובים.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-מוּס – خربة دير الموس, 6 ק"מ מצ‘-מזר’ לבית גוברין: בנינים הרוסים, יסודות, בורות, קברי-סלעים, מערות, שרידים של גת.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-מִיר – خربة دير المير,1 ק"מ מדרום לבלאטה: בנינים קמורים, קירות הרוסים, בורות.

חִ’רְבַּת דַיְרָן – خربة دبران. ראה ע' שערים ^א.

חִ’רְבַּת דַיִר א-נִּיל – خربة دير النيل. עקבות של ישוב קדום סמוך לצוּרִיף.

חִ’רְבַּת דַיְר א-נֻּעְמָן – خربة دير النعمان. 8 ק"מ ממזרח למסמיה אל־כבירה: קירות הרוסים, יסודות של בנינים, בורות, מערות, שברי עמודים.

חִ’רְבַּת דַיְר א-סִּדּ – خربة دير السدّ. ממזר' לענתות: יסודות, ערמות אבנים גסות, בורות, מערות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת דַיְר סַלָּם ^א – خربة دير سلّام. ישוב קדום מדר‘-מזר’ לאמאוס (עִמְוָס). ראה ע' שלם ^ג.

חִ’רְבַּת דַיְר סַלָּם ^ב – خربة دير سلّام. שרידים של ישוב ממערב לירושלים: קירות הרוסים, שרידים של בנין מקומר, מערות עם חדרים מקומרים.

חִ’רְבַּת דַיְר סַמְעָן – خربة دير سمعان. 2 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לדיר בַּלּוט: חורבה של מנזר, בורות וברכות חצובים, חציבות בסלעים, גת.

חִ’רְבַּת דַיְר סָמִתּ – خربة دير سامت. ממע' לאדורים: עקבות של בניינים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת דַיְר סַעַד – خربة دير سعد. בשפלה, 5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבית גוברין: יסודות של בנינים וערמות אבנים. ראה ע' בי סנדוקי.

חִ’רְבַּת דַיְר סַעִדָה – خربة دير سعدة, 7 ק"מ מדר‘-מע’ לט’הריה: יסודות של בניינים וגלי אבנים מהוקצעות.

חִ’רְבַּת דַיְר א-סֻּרוּר – خربة دير السرور, 5 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לדיר אבו מַשׁעַל: יסודות, ערמות אבנים, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-עַזָר خربة دير العزار. ראה ע' קרית יערים.

חִ’רְבַּת דַיְר עַלָּא – خربة دير علا. ראה ע' דיר עלא.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-עַמוּד – خربة دير العمود. ראה ע' דיר אל-עמוד.

חִ’רְבַּת דַיְר עַמְר – خربة دير عمر. מקום של ישוב קדום מדר‘-מע’ לקרית ענבים: קירות הרוסים, בורות ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-עַסַל – خربة دير العسل. חורבות של שני ישובים הסמוכים זה לזה (דיר אל-עסל א-שָּׁרְקיָּה ודיר אל-עסל אל-עַ’רְבְּיָּה) מדר‘-מע’ לאדורים, ראה ע' בית האצל.

חִ’רְבַּת דַיְר עִסְפִ’ין – خربة دير عسفين. ראה ערך דיר עספ’ין.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-עַצְפ’וּרָה – دير العصفورة, חצי ק"מ מדר‘-מזר’ לבית גִ’מָל: בנינים הרוסים, גתות, פסיפסים, בורות.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-עֻקְבָּן – خربة دير العقبان, 1.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לביר זית: חומות הרוסות, יסודות, בסיסים של עמודים, מגדל נוצרים.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-עַרַבִּי – خربة دير العربي, 2 ק"מ מדרום לרַנְתִּס: שרידים של מנזר ובהם חומות הרוסות, קמור, ברכות, משקוף עם עטורים, בורות, עמודים, רצפה של גת ובור.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-פִ’קיָה – خربة دير الفقية. ראה ע' רָס א-דיר.

חִ’רְבַּת דַיְר קָלוּס – خربة دير قالوس, 2.5 קילומטר מדר‘-מע’ לבית חורון תחתון: שרידים של יסודות עתיקים, בורות.

חִ’רְבַּת דַיְר אל-קַסִּיס – خربة دير القسّيس, 25 ק"מ מדר‘-מע’ לשכם: קבר חצוב בסלע, מחצבות עתיקות.

חִ’רְבַּת דַיְר רָזִי – خربة دير رازي, 5 ק"מ מדר‘-מע’ לחברון: חומות, בורות, קברי-סלעים, מערות.

חִ’רְבַּת דַיְר א-רֻחְבָּן – خربة دير الرحبان. 3 ק"מ ממע' ללטרון: יסודות של בניינים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת דַיְר שֻׁבַּיִבּ – خربة دير شبيب, 4 ק"מ מדר' ללטרון: בנינים הרוסים, יסודות, בורות. מערות.

חִ’רְבַּת דַיְר שַׁבָּבּ אל-קִבְּלִיָּה –ֻ خربة دير شباب القبليّة, 1 ק"מ מצפ’־מזר' לבית-אל ^א: בנין חרב בעל קמרונים עגולים הבנוי בניה גסה.

א - דַיִר שַׁבָּב א-שָּׁמָלִיָּה – خربة دير شباب الشماليّة, על יד הקודמת: בנינים הרוסים הכוללים כנסיה ומגדל, קמורים ובורות, לצד צפון מכלאה בנייה אבנים גסות.

חִ’רְבַּת דַיְר א-שָּׁמְס – خربة دير الشمس, 4 ק"מ ממזרח לט’הריה: חומות הרוסות, רחוב עתיק, גת חצובה, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת דַיְר א-שַּׁרִיף – خربة دير الشريف. סמוך לבַּיִתִּלּוּ: בנינים הרוסים, שהיו בנויים אבנים מסותתות, בור וקבר חצובים,

חִ’רְבַּת א-דַּיְרָתּ – خربة الديرات, 6.5 ק"מ ממזרח ליוטה: בנינים הרוסים, מחסנים תתקרקעים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת דִ’כְּרִין– خربة ذكرين. ראה ע"ע דכרין וכפר דכרין.

חִ’רְבַּת דַ’כַּר צַפְא – خربة ذكر صفاء. חורבה של ישוב קדום מצפון לחלחול: יסודות של בנינים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת א-דִּלְבָּה ^א – خربة الدلبة. חורבה של ישוב קדום סמוך לעין עַרוּב: יסודות וקירות של בנינים הרוסים, ברכה ואמת-מים, פסיפס ומערות.

חִ’רְבַּת א-דִּלְבָּה ^ב – خربة الدلبة.מקום של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ לט’הריה: יסודות וקירות, אבני-בנין מסותתות, בור, קבר, מערות.

חִ’רְבַּת דַלְדוּם (דַלְדוּבּ) – خربة دلدوم ( دلدوب). חורבה של ישוב קדום בשפלה, 7.5 ק"מ מדר‘-מזר’ למג’דל: אבני-בנין פזורות, בורות הרוסים, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת דַלְהָמִיָּה – خربة دلهاميّة. תל בשפתו המזרחית של אפיק הירדן שמצפון לחורבות הכפר הערבי דלהמיה. התעלה, שחפר מפעל רוטנברג להסב את מי הירדן, גזרה את התל לשנים. חלקו העליון של התל שייך לתקופה ההלניסטית ואילך. בו שרידים של חומות בזלת ולבֵנים. מתחת לחומות חרסים מתקופת המלוכה הישראלית ומתקופת הברונזה הקדומה. מעבר לתעלה נמצאים חרסים שזמנם עד סוף ימי הבית השני²⁵².

חִ’רְבַּת א-דָּליָה – خربة الدالية. מקום של ישוב קדום, 2.5 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לעין השופט: יסודות, בורות חצובים, קבר, גתות, שברי עמודים, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת א-דֻלַיְלָתּ – خربة الدليلات, שני ישובים קדומים הסמוכים זה לזה (א־דלילת א-שָּׁרְקִיָּה, א-דלילת אל-עַ’רְבְּיָּה) בעבר הירדן מזרחה, מדרום למידבא. ראה ע' בית דבלתים.

חִ’רְבַּת דִמְדְם – خربة دمدم. מקום של ישוב קטן בשפלה, סמוך לתל א-צָּפִי: יסודות של בנינים, גת ומערות חצובים.

חִ’רְבַּת א-דָּמוּן – خربة الدامون. מקום של ישוב קדום על הר הכרמל, 8 ק"מ מדרום לחיפה: שרידים של בניינים, בהם מימי שלטון הצלבנים, בורות, ברכה וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת א-דָּמִיָה – خربة الدامية. ראה ע' אדם.

חִ’רְבַּת א-דֻּמַיְתָּה – خربة الدميتة. שדה חורבות גדול, בורות ושברי כלי חרס רבים, אבני-בנין גדולות ושברי-עמודים מצפ‘-מזר’ לרפיח.

חִ’רְבַּת דִמְנָה – خربة دمنة. ראה ע"ע דימון ומדמן.

חִ’רְבַּת דִמְרָה – خربة دمرة. ישוב קדום בשפלה 3.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית חנון: יסודות של בנינים, בית קברות עתיק, מערות, עמודים וכותרותיהם.

חִ’רְבַּת דָנִיָן – خربة دنيان. עקבות של ישוב קדום מדר‘-מזר’ לראס א-נאקורה.

חִ’רְבַּת דִנְעִילָא – خربة دنعيلا. מקום של ישוב קדום מאוד בגליל העליון, 3 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לאִקְרִתּ: חורבות של בנינים, יסודות, גתות, בורות.

חִ’רְבַּת א-דִּסִי – خربة الدسي, בהר אפרים, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לא־טַּיִבָּה: חומות הרוסות, יסודות, בורות חצובים, מערה.

חִ’רְבַּת דַסְרָה – خربة دسرة. 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לרַנְתִּס: קירות הרוסים, בורות ומערות חצובים, שרידים של מגדל.

חִ’רְבַּת דַעוּגִ’יָּה – خربة دعوجيّة, 7 ק"מ מצפ‘-מע’ לצפת: יסודות, ערמות אבנים, רצפה של גת בורות חצובים.

חִ’רְבַּת דַעוּךּ – خربة دعوك. תל וחורבה בשפלת עכו, 8 ק"מ מדר‘-מזר’ לעכו: חומות הרוסות, יסודות ובורות. המקום היה מיושב מתקופת הברונזה המאוחרת עד סוף תקופת הברזל התיכונה ושוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית של ימי הבינים.

חִ’רְבַּת א-דִּפַיס – خربة الدفيس, 4 ק"מ ממזרח-צפון-מזרח לבנימינה: חומות הרוסות, יסודות, אבני בנין פזורות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת דַפְנָה – خربة دفنة. ראה ע' דפני.

חִ’רְבַּת דֻצְטְרִי – خربة دصطري. ראה ע' עתלית.

חִ’רְבַּת דַקוּרִיָּה – خربة دقوريّة, 3 ק"מ ממזרח לאשדוד: שברי כלי חרס ואבני גויל.

חִ’רְבַּת דַר אִבְּרָהִים – خربة دار ابراهيم. חורבה של ישוב עתיק ממערב לתמנה: יסודות של בנינים, ערמות אבנים, שברי עמודים ובורות חצובים.

חִ’רְבַּת דָר א-דִּ’יבּ – خربة دار الذيب, 3.5 ק"מ מדר‘-מע’ ליָסוּף: יסודות של בניינים, בורות ומערות חצובים, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת דָר חַיָּה – خربة دار حيّة, חורבה של ישוב בשומרון, 1.5 ק"מ מדרום לא-טַיִבָּה: יסודות של חומות, בית-בד חצוב, בורות, שתי בארות.

חִ’רְבַּת א־דַּרַגָ’ה – خربة الدرجة. ראה ע' ח'. אבו פַ’לָח.

חִ’רְבַּת דֻרוּסִיָּה – خربة دروسية, 6.5 ק"מ מצפון-מזרח לבית גוברין: מגדל נוצרים, יסודות, מערות, ברכה הרוסה, בורות.

חִ’רְבַּת א-דַּרְיָה – خربة الدرية. מקום של ישוב עתיק, קילומטר אחד מדרום-מערב לבית חורון תחתון. ראה ע' עטרות אדר.

חִ’רְבַּת דֻרַיְהִמָה – خربة دريهمة, 7 ק"מ מדר‘-מע’ לרם אללה: מגדל הרוס, בורות, שני קירות ליד דרך רומית.

חִ’רְבַּת א-דֻּרַיְשׁ – خربة الدريش, 5 ק"מ מצפון לבית נוּבָּא: יסודות של בניינים, בורות, גלי אבנים, מערות.

חִ’רְבַּת דַרְמַס – خربة درمس. עקבות של ישוב עתיק בראש וָדִי זָמִל, 4 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לחָ’ן יוּנִס.

חִ’רְבַּת דָר מֻסְטַפָה – خربة دار مسطفة, 3 ק"מ ממזרח לאמאוס (עִמְוָס): עקבות של יסודות, בורות חצובים, ברכה עם מדרגות.

חִ’רְבַּת א-דִּ’רָע – خربة الذراع, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ למג’דל שבשפלה: חרסים ואבני גויל על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת דַשָּׁה – خربة دشّة. (ח'. עַרַכָּה), בעמק הירדן, 18 ק"מ מצפון ליריחו: קירות הרוסים, מגדל, ברכה, אמת-מים הנמשכת

מח'. פַ’סָאִל, גדרות.

חִ’רְבַּת אל-הִגְ’רָה – خربة الهجرة. מקום של ישוב עתיק סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת אל-הַוָא – خربة الهواء. עקבות של ישוב קדום, קילומטר אחד מצפ‘-מע’ לאַיָּלון.

חִ’רְבַּת הוּג' – خربة هوج. מקום של ישוב קדום בשפלה על יד הכפר הוּג‘, 15 ק"מ ממזר’ לעזה: שרידים של בתים, חרסים ושברי שיש על פני הקרקע. השוה ע' הוג'.

חִ’רְבַּת אל-הוּמָה – خربة الهومة. ראה ע' המונה.

חִ’רְבַּת אל-הוּשָׁא – خربة الهوشة. ראה ע' אושא.

חִ’רְבַּת אל-הִירָה – خربة الهيرة. מקום של ישוב ביזנטי מצפון לבית רימה: בורות וקברים חצובים, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת הַמְזָה – خربة همزة, 8 ק"מ ממערב לביתר: עקבות של ישוב קדום.

חִ’רְבַּת אל-הַפְנָה – خربة الهفنة. חורבה של בנין רבוע גדול מדר‘-מע’ לאַבּוּ קַשּׁ, בו טבלא של ברונזה, שבה חקוקות מנורה בעלת שבעה קנים וכתובת יונית²⁵³.

חִ’רְבַּת אל-הַרְבַּג' – خربة الهربج. ראה ע' תל הרבג'.

חִ’רְבַּת אל-הַרָוִי (אל-הַרָה) – خربة الهرّاوي ( الهرّة). מקום של ישוב קדום על הר במרחק 3 ק“מ מצפ‘-מע’ לים חולה, 7 ק”מ מצפ‘-מע’ ליסוד המעלה: יסודות ושרידי קירות של בתים, מערות, קברי-סלעים. אבנים מהוקצעות, בורות, גת, פסיפס וכתובות יוניות ²⁵⁴. השוה ע' שפר.

חִ’רְבַּת אל-הַרִי – خربة الهري. חורבה של מצודה במואב, 14 ק"מ מדרום-מזרח למידבא על הר החולש על הסביבה. לפי חרסיה התקיימה המצודה בתקופת הברזל הקדומה ויתכן גם בתקופה הנבטית²⁵⁵.

חִ’רְבַּת וָדִי אל-חַוְח – خربة وادي الحوح. ראה ע' אֲחֹחַ.

חִ’רְבַּת וָדִי אל-חַמָם – خربة وادي الحمام. בוָדִי אל חַמָם מצפון לטבריה: יסודות, שרידים של בנין עם עמודים ואבנים מסותתות, שרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת וָדִי עַבָּס – خربة وادي عبّاس. מקום של ישוב ביזנטי מהלך שעה אחת מצפ‘-מזר’ לדיר דִיוָן: יסודות וקירות הרוסים, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת וָדִי עַלִין – خربة وادي علين. ראה ע' אֵילון.

חִ’רְבַּת וָדִי צַבָּר – خربة صبر, 4.5 ק"מ מצפ' לבית גוברין: יסודות של בניינים, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת וָדִי א-צַּרְעָה – خربة وادي الصرعة. ראה ע' ח'. עמודה ^א.

חִ’רְבַּת וָדִי אל-קֻתַּע – خربة وادي القتع. ראה ע' אלתקון.

חִ’רְבַּת וָדִ אל-קַלְעָה – خربة واد القلعة. עקבות של ישוב קדום סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת אל-וֻהַיְדִי – خربة الوهيدي. מדרום לעזה: באר בנויה, בארות הרוסות, ערמות חרסים.

חִ’רְבַּת אל-וָוִיָה – خربة الواوية. חורבה של ישוב ביזנטי במרחק 3/4 ק"מ מאֻם בֻּרְג' שבנפת חברון: יסודות של בנינים, שרידים של גת, בורות, מערות עם שובכי יונים (קולומבריונים).

חִ’רְבַּת אל וָוִיָתּ – خربة الواويات. ישוב קדום מדר' לאשדוד: יסודות בנויים אבני גויל, בורות, חרסים על פני הקרקע, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת אל-וַזִיָּה –خربة الوزيّة. מקום של ישוב בתקופה הרומית המאוחרת, 15 ק"מ ממזרח לעכו: קירות וקמרונים חרוטים, בורות, גתות ובתי בד, מערות חצובות, בסיס וכותרת של עמוד.

חִ’רְבַּת אל-וַחְשִׁיָּה – خربة الوحشيّة, 8 ק"מ מדר‘-מזר’ לברור חיל (בריר): יסודות של בנינים, אבנים מפוזרות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת וַטַן – خربة وطن. מקום של ישוב ביזנטי בנגב, ממזרח לתל א-סַּבַּע.

חִ’רְבַּת אל-וַיְבִּדָה – خربة الويبدة, סמוך לאדורים: יסודות, גלי אבנים מסותתות יפה, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת אל-וָסִל – خربة الواسل. ישוב ביזנטי על שיאו של הר תלול, מהלך שעה אחת ממזרח לדיר עֻ’סוּן: שרידים של בנין הבנוי אבנים גסות, בורות, מערה, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-וַעְרָה א-סַּוְדָה – خربة الوعرة السودة. מקום של ישוב קדום בגליל התחתון, 2 ק"מ מדר‘-מע’ למושבה מגדל.

חִ’רְבַּת אל-וַקָץ – خربة الوقّاص. ראה ע' תל וקץ.

חִ’רְבַּת אל-וֻרַיְדָתּ – خربة الوريدات. ראה ע' ח'. וָדִי אל-חַמָם.

חִ’רְבַּת א-זֻבָּבִּדָה – خربة الزبابدة. עקבות של ישוב קדום בבצות אל-פָ’לִךּ שבשרון.

חִ’רְבַּת זַבַּד – خربة زبد. מקום של ישוב קדום מדר‘-דר’-מזר' לראס אל-אַבְּיַץ'.

חִ’רְבַּת זָבִּד – خربة زابد. ישוב רומי בשומרון, 4 ק"מ ממזרח לסילת אל-חרתיה: יסודות, בורות חצובים, שברי עמודים, אבני קשת, אבני פסיפס, ערמות אבנים. חִ’רְבַּת זָבֻּד – خربة زابد. ראה ע' זבוד.

חִ’רְבַּת זִבְּדָה ^א – خربة زبدة, 1 ק"מ מצפון-מזרח לקרית ביאליק: יסודות, בורות, קברים.

חִ’רְבַּת זִבְּדָה ^ב – خربة زبدة, 6 ק"מ ממזרח לבן שמן: בנינים וקירות הרוסים, בורות הרוסים, גת עם אומנות, עמודים.

חִ’רְבַּת זַבּוּד – خربة زبّود. 3.5 ק“מ מצפ‘-מע’ לקרית יערים: שרידים של בנינים גסים ומגדל נוצרים. על אדמת החורבה הזאת קיים מתחלת תש”ז ישוב הקבוץ נוה אילן (ע"ש).

חִ’רְבַּת א-זַּבִּיבּ ^א – خربة الزبيب, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לתל חי: יסודות של קירות, ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת א-זַּבִּיבּ ^ב – خربة الزبيب, ישוב קדום מצפי לארנון.

חִ’רְבַּת א-זֻבָּלָה – خربة الزبالة. ישוב קדום בשפלה, מדר‘-מזר’ לעזה: שרידים של קירות, בורות, גת, שברים ארכיטקטוניים, באר, מערות. על אדמת החורבה הזאת נוסד בתחלת תש"ז ישוב חקלאי יהודי.

חִ’רְבַּת זַבְּעָה – خربة زبعة. שני תלים של ישוב קדום (תֻּלוּל א-שיח' צָלִּח) בפי וָדִי א-שַּׁיִח‘, 8 ק"מ מצפון לבית שאן, חורבות פזורות לאורך הנחל. המקום נקרא גם ח’. אל-עִשָּׁה.

חִ’רְבַּת א-זַּהַרָן – خربة الزهران. ישוב רומי בשרון, 5 ק"מ ממערב לעַנַבְּתָּה: קירות הרוסים בתוך גדרות בנויות אבנים גסות, בורות, חציבות בסלעים, קברות חצובים מעבר לגיא.

חִ’רְבַּת א-זָּוִיָה – خربة الزاوية. ישוב קדום בגליל, 5 ק"מ ממערב לפַ’סּוּטָה: חורבות של בתים, מזוזות, בית-בד, בורות וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת א-זֻוַיְנִיתָּא – خربة الزوينبتا. ראה ע' בית זניתא.

חִ’רְבַּת זֻוַיְרִתָּה – خربة زويرتة. חורבה של בנין מרובע גדול בנגב, 8 ק"מ מצפ‘-מע’ לכֻּרְנֻבּ.

חִ’רְבַּת א-זַּוַרָה – خربة الزورة. מקום של ישוב קדום בשפת הים, בקצֶהָ הצפוני-המערבי של חיפה: שכבות של עיי מפולת ועקבות של שרידים עתיקים.

חִ’רְבַּת זֻחַיְלִיקָה – خربة زحيليقة. ישוב ביזנטי-ערבי גדול מדר‘-מזר’ לעזה: בורות בנויים אבני גויל וחרסים על פני שטח נרחב, באר.

חִ’רְבַּת זֻחְלֻק – خربة زحلق. ישוב קדום מדרום לח'. עַ’זָלָה בנפת צפת: יסודות של בנינים, ערמות אבני-בנין ודולמנים (חַגַ’ר א-דַּן).

חִ’רְבַּת זִיזָא – خربة زيزا. ראה ע' זיזא.

חִ’רְבַּת זִיף – خربة زيف. ישוב ביזנטי על יד תל זיף (ע"ש): על שטח נרחב חורבות של בנינים, קירות הרוסים, יסודות, בנין מקומר, בור, מערות.

חִ’רְבַּת זַיְפִ’זְפִ’יָה – خربة زيفزفية. ישוב קדום ממע' לבית נאבאלה: יסודות של בנין עם אפסיס, בורות, גת, קברי-סלעים, מערה מקומית, ברכה עם רצפת פסיפס.

חִ’רְבַּת א-זַּיְתּ – خربة الزيت. ישוב ביזנטי על הר, 3 ק"מ מדרום לבית חורון עליון: עקבות של חורבות, קירות, גת, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת זַיְתָּא ^א – خربة زيتا. תל של ישוב בתקופת הברזל הקדומה בין בית גוברין ובין עראק אל-מנשיה.

חִ’רְבַּת זַיְתָּא ^ב – خربة زيتا. 2.5ק"מ מדרום-מערב לדומה (דַוַיְמָה): חומות הרוסות. בורות, קברי-סלעים, מערות.

חִ’רְבַּת זַיִתָּוִיָּה – خربة زيتاويّة, 9 ק"מ מדר' לעזה: עקבות של יסודות, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת זַיִתּוּן – خربة زيتون. ישוב רומי בגליל, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לרמה בנפתלי: קירות הרוסים, מזוזות, חדר חצוב בסלע ופִיר עם גומחות.

חִ’רְבַּת זַיִתּוּנָה – خربة زيتونة. תל קטן באדמת כַּבָּרָה על יד גשר הנהר א-זַּרְקָא, מצפון-מזרח לו. החרסים שעל פני התל הם מהתקופה הרומית.

חִ’רְבַּת א-זַכּוּר – خربة الزكور, מקום של ישוב נרחב מעל לגדה הדרומית של וָדִי א-זַּכּוּר בנפת שכם: קירות הרוסים, יסודות, בורות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת זַכַּנְדָה – خربة زكندة. ראה ע' ח'. פָ’ע’וּר.

חִ’רְבַּת זַכַּרִיָּה ^א – خربة زكريّة, 9 ק"מ ממזר' ללוד: שרידים של בניינים מקומרים ואחרים, יסודות, גת, בורות חצובים, מקאם.

חִ’רְבַּת זַכַּרִיָּה ^ב – خربة زكريّة, 6 ק"מ מדרום-דרום-מערב לבית שמש שבשפלה, על יד כפר זכריה. השוה גם ע' תל זכריה.

חִ’רְבַּת זַלַפָה – خربة زلفة. עקבות של ישוב עתיק בכפר זלפה (השוה ע' זלפה ^א), 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לחדרה: יסודות של בניינים, באר.

חִ’רְבַּת זַמָּרָה – خربة زمّارة, ראה ע' ח'. עוּד.

חִ’רְבַּת זַנוּע – خربة زنوع. ראה ע' זנוח ^ב.

חִ’רְבַּת זָנְוּתָּא – خربة زانوتا. ראה ע' זנוח ^א.

חִ’רְבַּת א-זַּעַ’נִיָּה – خربة الزغنيّة, 1.3 ק"מ מדר' לבן שמן: בורות חצובים ובנויים, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת א זַּעְפַרָן – خربة الزعفران, 6.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לחלחול: יסודות של בתים.

חִ’רְבַּת א-זַּעַק – خربة الزعق. חורבה של ישוב גדול סמוך לאדורים: עקבות של חומות, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת זַעַקוּקָה ^א – خربة زعقوقة. מקום של ישוב קדום ממזרח לצור.

חִ’רְבַּת זַעַקוּקָה ^ב – خربة زعقوقة. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מע’ לחברון בכוון לבית גוברין: יסודות, גתות וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת זַעַתּוּת – خربة زعتوت, 6 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבני נעים: חומות וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת זַעְתַּר – خربة زعتر. מקום של ישוב קדום בעבר הירדן מזרחה, מצפון לעַגְ’לון. ראה ערך בית אזובא.

חִ’רְבַּת א-זַּעְתַּר (ח'. אל-קֻרַיְנָה) – خربة الزعتر ( خ. القرينة), מדר‘-מז’ לחולדה: בורות, גת חצובה, קירות הרוסים, ערמות אבנים, רחוב עתיק.

חִ’רְבַּת א-זָּרָה – خربة الزارة. ראה ע' צרת השחר.

חִ’רְבַּת א-זֻּרַע – خربة الزرّع. השוה ע' גת חפר.

חִ’רְבַּת א-זַּרְקָה – خربة الزرقة. עקבות של ישוב עתיק סמוך לחלחול.

חִ’רְבַּת א-זַרְקִיָּה – خربة الزرقيّة, ראה ערך בירת (בית) סוריקה, והשוה גם ע' שרק.

חִ’רְבַּת אל-חַבַּי – خربة الحبي, 18 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעכו: יסודות, ערמות אבנים, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת חֻבַּיְלָה – خربة حبيلة. מקום של ישוב ביזנטי על הר גבוה, 2 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לבית זכריה: חורבה של כנסיה ביזנטית עם פסיפסים, אבני-בנין מהוקצעות, שרידים ארכיטקטוניים, מערות, קברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת חֻבַּיְשׁ – خربة حبيش. מקום של ישוב עתיק מצפון לקיר מואב.

חִ’רְבַּת חִבְּרָא – خربة حبرا, 2 ק"מ מצפון-מזרח לדומה (דַוַיְמָה): יסודות וגלי אבנים. היא כנראה העיר אבר (מס' 40) הנזכרת ברשימת שישק אחרי בית תבו (= בית תפוח?).

חִ’רְבַּת חַבְּרָה – خربة حبرة, 3 ק“מ מדרום-מזרח ליבנה, ראה ע”ע חברא וכבון.

חִ’רְבַּת אל-חַגַ’ג' – خربة الحجج, 6 ק"מ מדרום-מזרח לדיר אל-בַּלח: חרסים, בורות בנויים אבני גויל, קברים.

חִ’רְבַּת אל-חַגּ' חַרְבּ – خربة الحجّ حرب, בשפלה, 8.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לברור חיל: בית-בד, בנין מקומר, חמרי בנין ואבני גויל, שברי רצפת פסיפס, חרסים על פני הקרקע. בורות בנויים. אבני גויל.

חִ’רְבַּת אל-חַגּ' מַחְמוּד – خربة الحجّ محمود. בעמק בית-שאן קרוב לירדן, 4 ק"מ מדרום למעוז: תל של ישוב עתיק, חמרי בנין, עמוד, לצד דרום מקאם.

חִ’רְבַּת חֻגַ’יְלָה – خربة حجيلة. חורבה של ישוב רומי-ביזנטי, 4 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לבית לחם. ראה ע' בית חלגה.

חִ’רְבַּת חַגַ’לָה – خربة حجلة. מקום של ישוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית של ימי הבינים, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לעין חַוְץ' שבנפת חיפה: יסודות, אבנים מהוקצעות, בורות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-חַדַבּ – خربة الحدب. ישוב קדום סמוך לאדורים: בורות, מערות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת אל-חַדַבָּה – خربة الحدبة. מקום של ישוב ביזנטי מדרום לביתניה: יסודות של בתים, ברכה בחלקה חצובה ובחלקה בנויה, בורות ועקבות של גת.

חִ’רְבַּת אל-חַדָּר – خربة الحدّاد, ²⁵⁶ בגליל התחתון, סמוך לישוב בני ברית: יסודות וערמות אבנים.

חִ’רְבַּת חֻדַיִדוּן – خربة حديدون, במדבר יהודה. 12 ק"מ ממזרח לירושלים. ראה ההערה לע' בית חדודו.

חִ’רְבַּת אל-חַדִיתָ’ה – خربة الحديثة. ראה ע"ע חדיד ועדיתים.

חִ’רְבַּת אל-חֻדַיְתִ’יָה – خربة الحديثية. מקום של ישוב קדום לרגלי ההר אל-חַ’שְׁם, 3 ק"מ ממע' למושבה זכרון יעקב: יסודות של בנינים, גת, קברי סלעים, שברי כלי חרס.

חִ’רְבַּת חַדְרָה – خربة حدرة. מקום של ישוב עתיק סמוך לגדה הצפונית של הירקון, חצי ק"מ מצפ‘-מע’ לגשר החדש: עקבות של חורבות, בית קברות עתיק ובו גופות של מתים הטמונות בכדים. החרסים שעל פני הקרקע הם מתקופת הברזל ומהתקופה הרומית הביזנטית. ראה ע' גדרה (של קיסרין).

חִ’רְבַּת אל-חַוָדִי – خربة الحوادي. ישוב ביזנטי מדרום לעזה: בורות הרוסים, ערמות חרסים, שברי שיש.

חִ’רְבַּת אל-חַוְח – خربة الحوح. ראה ע' אֲחֹחַ.

חִ’רְבַּת חֻוַיְלָן – خربة حويلان. עקבות של ישוב במדבר יהודה, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לביתניה: ערמות אבנים.

חִ’רְבַּת אל-חֻוַיְלִפָה – خربة الحويلفة, ראה ע"ע עין ותלה.

חִ’רְבַּת חַוְץ' א-רֻמִיָּה – خربة حوض الرميّة, 5 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לדומה (דַוַיְמָה): עקבות של חורבות, מערות.

חִ’רְבַּת חַו’ְר אל-בַּךּ – خربة خور البك, בשפלה ליד קו מסה“ב. 2 ק”מ מצפ’־מזר' לחַמָמָה: בורות מקומרים וקברים בנויים אבני גויל, חרסים, אבני גויל ואבני פסיפס מפוזרים על פני שטח גדול.

חִ’רְבַּת חַוָּרָה ^א – خربة حوّارة. עקבות של ישוב קדום סמוך לאַוְלָה, מצפ‘-מע’ לחברון.

חִ’רְבַּת חַוָּרָה ^ב – خربة حوّارة. מקום של ישוב קדום מדר‘-מזר’ למידבא.

חִ’רְבַּת אל-חֻוָּרָה – خربة الحوّارة. מקום של ישוב קדום בגליל התחתון, מדרום לבית לחם. ראה ע"ע חורייה וידאלה.

חִ’רְבַּת חַוְרָה – خربة حورة. מקום של ישוב בכל תקופות הברונזה ובתקופה הישראלית, 15 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאר שבע. החרסים הם מלפני מחצית האלף השני לספירה. בתקופה הביזנטית נתחדש כאן הישוב ונמשך גם בתקופה הערבית הקדומה. חמש מצודות חיצוניות מעידות, שכאן עמדה עיר מבוצרת היטב ²⁵⁷.

חִ’רְבַּת חוּרְיָה – خربة حوريّة, 5 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לברפיליה: יסודות של בנינים, שרידים של מגדל, ברכה עם מדרגות חצובות, גת ובור.

חִ’רְבַּת חַוְרָן – خربة حوران. ישוב קדום מדרום לבית גוברין: קירות חרבים, ערמות אבנים, מערות, בורות וגתות.

חִ’רְבַּת אל-חַוְשׁ ^א – خربة الحوش. מקום של ישוב קדום מדרום לצור. ראה ע' חֹסה.

חִ’רְבַּת אל-חַוְשׁ ^ב – خربة الحوش. 2 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לקרית ענבים: מצודה חרבה, שרידים של חֵל, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת חַזּוּר ^א – خربة حزّور. 1 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית חנינא, בינה ובין נבי סמויל. ראה ערך חצור ^ה.

חִ’רְבַּת חַזּוּר ^ב – خربة حزّور. עקבות של ישוב עתיק בגליל התחתון, בגדת וָדִי עַמִיס מצפון לארבל.

חִ’רְבַּת אל-חַזְנָה – خربة الحزنة, בעמק יזרעאל, 2 ק"מ מצפ’־מזר' למגדו: שרידים של בנינים ושל מזבח רומי עם כתובת רומית, שרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת חַזְּנָה – خربة حزّانة, 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לדומה (דַוַיְמָה): יסודות של מגדל, מזוזות, בורות, מערות, אבנים מסותתות.

חִ’רְבַּת אל-חַיְ – خربة الحي. מקום של ישוב קדום סמוך למכמש בדרך מיריחו לעי (א-תל): יסודות של בניינים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת חִיבָּה – خربة حيبة, 2 ק"מ מצפון-מזרח לאַיָלוֹן: יסודות של בניינים ובורות.

חִ’רְבַּת חַ’יְבַּר – خربة خيبر. מקום של ישוב מהתקופה ההלניסטית עד זמן שלטון הממלוכים, 20 ק"מ מדרום לג’נין: תל, שרידים של חומה, חורבות ויסודות של בנינים, חציבות בסלעים, קבר עם ארונות-מתים, בורות.

חִ’רְבַּת חַיְדַרָה – خربة حيدرة. חורבה של ישוב קדום בשרון סמוך לטנטורה: שרידים של בנינים, קברים, מחצבות עתיקות, עקבות של בנין מרובע, שרידים של פסיפסים.

חִ’רְבַּת אל-חַיָּה – خربة الحيّة. עקבות של ישוב קדום בשרון, בין כפר מל"ל לרמתים.

חִ’רְבַּת חַיָּה – خربة حيّة. עקבות של ישוב קדום. 1 ק"מ מדר‘-מזר’ לשכם.

חִ’רְבַּת אל-חִיח – خربة الحيح, 8 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות של בנינים וערמות אבנים.

חִ’רְבַּת חַיָּן – خربة حيّان. ראה ע' עוים (העוים) והשוה גם ע' בית און.

חִ’רְבַּת חַ’יְר – خربة خير. ראה ע' לחי.

חִ’רְבַּת אל-חִירָה – خربة الحيرة. 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לדיר אַבּוּ מַשְׁעַל: בורות חצובים. קברים.

חִ’רְבַּת אל-חַ’יְשוּם – خربة الخيشوم. שדה חורבות של ישוב גדול מתקופת הברזל עד התקופה הביזנטית על ראש הר מצפ‘-מע’ לבית גִ’מָל, ממערב לדרך בָּבּ אל-וָד – בית גוברין: קירות הרוסים של בניינים, יסודות, שברי עמודים, שרידים של דלתות, גתות חצובות בסלעים, בורות, חלקים של רצפת פסיפס, חציבות בסלעים. השוה ע' מקדה.

חִ’רְבַּת חָכּוּרָה – خربة حاكورة, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לחברון: יסודות, בורות, מערות וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת חַלָּבָּה – خربة حلّابة, 11 ק"מ ממע' לרם אללה: קירות הרוסים, בית-בד וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת חַלְדָה – خربة حلدة. מקום של ישוב קדום בעבר הירדן, ממזרח לא-סַּלְט.

חִ’רְבַּת אל-חַ’לָּדִיָה – خربة الخلّادية, 6 ק"מ ממע' לצפורי: תל קטן, קירות הרוסים, חרסים מהתקופה הרומית המאוחרת.

חִ’רְבַּת אל-חִלוּ – خربة الحلو. ראה ע' תל אל-חלו.

חִ’רְבַּת חִלַל – خربة حلال. ראה ע' חַלַתּ אַל־בַּיְצַ’א.

חִ’רְבַּת חִלָל רִיסָן – خربة حلال ريسان. עקבות של ישוב עתיק סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת חַלַס – خربة حلس. עקבות של ישוב קדום בשפלה, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לבורני.

חִ’רְבַּת אל-חֻ’לֻף – خربة الخلف, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית-גוברין: יסודות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת חַלַפְתָּיָה – خربة حلفتية. בשפת הים, 1.3 ק"מ מדרום לשפך נהר אל-פָ’לִךְ: אבני-בנין פזורות.

חִ’רְבַּת חַ’לַת וַחְשָׁה – خربة خلّة وحشة. ישוב קדום סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת חַ’לַּתּ סַמְעָה – خربة خلّة سمعة, 2 ק"מ מצפ' לט’הריה: קירות הרוסים, קברי-סלעים, מערות.

חִ’רְבַּת חַ’לַּתּ עִשׁוּר – خربة خلّة عشور. מקום של ישוב עתיק סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת חַ’לַּתּ צַבָּח – خربة خلّة صباح. מקום של ישוב עתיק סמוך לדומה (דַוַיְמָה).

חִ’רְבַּת חַ’לַּתּ תַּמְרָה – خربة خلّة تمرة. מקום של ישוב עתיק סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת חַמָּד – خربة حمّاد. כפר חרב, 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לטול כרם.

חִ’רְבַּת חָמִד – خربة حامد. 5.5 ק"מ מדרום-מזרח לבית נבאלא (נבלט): בנינים חרבים, ערמות אבנים, גת חצובה.

חִ’רְבַּת חַמַד – خربة حمد, 3.5 ק"מ מדרום-מזרח לבִּדְּיָה: בנינים חרבים, שרידים של בנין מרובע עם עמודים, בורות.

חִ’רְבַּת חַמְדְאַלְלָה – خربة حمدالله, 8 ק"מ ממערב-צפון-מערב לבית חורון תחתון: על שטח גדול חורבות, קירות, יסודות, בורות.

חִ’רְבַּת חַמְדָה – خربة حمدة, 2 ק"מ מדרום לבית גוברין: בנינים הרוסים, בורות.

חִ’רְבַּת חַמָּדָה ^א – خربة حمّادة, בנחל שורק, 2 ק"מ ממזרח לצרעה: חורבות של בתים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת חַמָּדָה ^ב – خربة حمّادة. חורבה של ישוב ביזנטי ממזרח לאשתמוע.

חִ’רְבַּת חַמְדָן – خربة حمدان, 2 ק"מ מדרום-מערב לביתר: יסודות של בתים, גתות, שברי עמודים, קברי-סלעים ודרך עתיקה.

חִ’רְבַּת אל-חַמָּה א-צַּעִ’ירָה – خربة الحمّة الصغيرة. מעינות מים חמים ושרידים של מרחצאות בשפתו המזרחית של ים כנרת, 2.5 ק"מ מצפון לעין גב.

חִ’רְבַּת חַמוּדָה – خربة حمودة. תל של ישוב קדום מצפ' לכביש ירושלים – תל-אביב, בק"מ 27–28. לפי חרסיו היה בו ישוב בתקופת הברזל ובתקופה הרומית.

חִ’רְבַּת חַמִיד – خربة حميد, 3.5 ק"מ מדרום-מערב ללטרון: בנינים חרבים, ערמות אבנים, גת חצובה.

חִ’רְבַּת חַמִידָה – خربة حميدة. 1.5 ק"מ מדרום לאמאוס (עִמְוָס): תל של ישוב קדום ובו חרסים מתקופת הברזל ומהתקופה הרומית.

חִ’רְבַּת חַמִיס ^א – خربة حميس. מקום של ישוב קדום מדר‘-מע’ לבית חנן.

חִ’רְבַּת חַמִיס ^ב – خربة حميس. מקום של ישוב בתקופה הרומית סמוך לקבר רחל: יסודות של בנינים, רצפות, בורות, מערות, קבר עם דלת של אבן, שרידים של גתות. -

חִ’רְבַּת אל-חמִיר – خربة الحمير. 6 ק"מ מדרום לקבאב: דירה חצובה בסלע, שרידים של מגדל.

חִ’רְבַּת אל-חֻמַיְרָה – خربة الحميرة, 2 ק"מ ממזרח-דרום-מזרח לסנדיאנה: קירות הרוסים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אל-חַמָם ^א – خربة الحمام. ממערב למודיעים: יסודות, מכלאות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-חַמָם ^ב – خربة الحمام. ישוב ביזנטי, 6 ק"מ ממזרח לבית נתיף: יסודות של בנינים גדולים, קירות הרוסים, מחסני תבואה חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-חַמָּם ^א – خربة الحمّام. תל בעבר הירדן, מהלך שתי שעות מסִיעָָ’ה.

חִ’רְבַּת אל-חַמָּם ^ב – خربة الحمّام. 3 ק"מ מצפון לאַיָּלוֹן: בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אל-חַמָּם ^ג – خربة الحمّام. מקום של ישוב ביזנטי, 15 ק"מ מדר‘-מע’ לבית לחם: יסודות של בתים ושל כנסיה, גלי אבנים, בורות, מערות עם שובכי יונים (קולומבריונים).

חִ’רְבַּת חַמְצָה – خربة حمصة. מקום של ישוב קדום סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת חַמְצִין – خربة حمصين, מקום של ישוב בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה ושוב בתקופות ההלניסטית והרומית, בשפלת החוף, 18 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לעכו.

חִ’רְבַּת חַמְר אִפְדָן– خربة حمر افدن. מצודה מימי שלמה ומלכי יהודה וישראל בעמק הערבה, 20 ק"מ מדרום לים המלח. היא חולשת על המבואות למכרות הנחושת, שנוצלו כאן בימי שלמה, וכוריהן²⁵⁸.

חִ’רְבַּת חַמָתָּא – خربة حماتة. מקום של ישוב גדול על הר מצפ‘-מזר’ לגמלא שבגולן. מעינו העשיר מכלכל את גמלא במימיו. בין עין חמתא ובין עין דַכַּר דולמנים רבים הנקראים בפי הערבים בשם קֻבּוּר בני יִשְׂרָאֵל ²⁵⁹. ראה ערך אקבטנה.

חִ’רְבַּת אל-חָן ^א – خربة الخان. מקום חניה חרב, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לבית נתיף: שרידים של בנין עם חצר מוקפת עמודים, עמודים ובסיסים, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת אל-חָן ^ב – خربة الخان. 5.5 ק"מ מצפון-מזרח לבית נתיף: חורבה של מקום חניה עם מרתפים ועל ידה ברכה.

חִ’רְבַּת אל-חנְבַּלִיָּה – خربة الحنبلّية, 14 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעכו: חורבות ויסודות של בניינים, אבנים מהוקצעות, בורות וגתות.

חִ’רְבַּת חַנְדוּס – خربة حندوس. 1 ק"מ מצפ‘-מזר’ לטובָּס: ערמות אבנים, בורות, מערות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת חַנּוּנָה – خربة حنّونة. ראה ע' ח' בית ליד.

חִ’רְבַּת אל-חַנּוּנָה – خربة الحنونة, 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית חנון: חדר מקומר בנוי אבני גויל, שרידים של בנינים, שרידים ארכיטקטוניים, בורות וגתות.

חִ’רְבַּת חָנוּתָּא ^א – خربة حانوتا. ראה ערך חנותא עלייתא.

חִ’רְבַּת חָנוּתָּא ^ב – خربة حانوتا. מקום של ישוב בתקופה הרומית בשרון, מצפון לקלקיליה: עיי מפולת ובהם חרסים, בורות, מערות, וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת חַנּוּתָּה – خربة حنّوتة. מקום של ישוב ביזנטי, 0.5 ק"מ משֻׁקְבָּה בנפת רמלה.

חִ’רְבַּת חַנוּתִּיָה – خربة حنوتية, ראה ע' מנית.

חִ’רְבַּת אל-חַ’נָזִיר – خربة الخنازير. מקום של ישוב ביזנטי, 3 ק"מ ממזרח לבית גוברין: קירות הרוסים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת אל-חַ’נַיְזִרָה – خربة الخنيزرة, 2 ק"מ מדר‘-מע’ למאיר שפיה: יסודות של בניינים, באר וברכה הרוסה.

חִ’רְבַּת חֻנַיְנָה – خربة حنينة. מקום של ישוב חרב בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת אל-חֻ’נַיְפִ’ס – خربة الخنيفس. עקבות של ישוב קדום, 1 ק"מ ממערב לשריד.

חִ’רְבַּת חֻ’נַיְפִ’סָה – خربة خنيفسة. מקום של ישוב חרב, 14 ק"מ מדר‘-מע’ לבאר שבע.

חִ’רְבַּת חָ’ן אל-מִנְיָה – خربة خان المنية. ראה ערך ח'. מניה.

חִ’רְבַּת חַנָּנָה – خربة حنّانة, 2 ק"מ מצפון-מערב לבת שלמה: קירות הרוסים ומערות.

חִ’רְבַּת חַנְצַ’ל – خربة حنضل, 8 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לביתר: יסודות של בנינים

חִ’רְבַּת חּסָּה – خربة حسّة. תל מדר‘-מזר’ לאשדוד: עקבות של עיר עתיקה, יסודות של בנינים רבים, בורות סתומים.

חִ’רְבַּת אל-חֻסַיְמִיָה – خربة الحسيمية. מקום של ישוב קדום בשפלה, מדר‘-מזר’ לתל בִּרְנָתּ: יסודות של בתים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת חֻסַיִן (ח'. מַסְקוּפָה) – خربة حسين ( خ. مسقوفة), 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לטול כרם: יסודות וחמרי בנין נפולים, מזוזות, אבני ריחים, בורות חצובים, סף של שער.

חִ’רְבַּת אל-חֻסַיְנִיָה ^א – خربة الحسينية, 15 ק"מ מצפי‘-צפ’-מזר' לצפורי. ראה ע' הוצא או חוצי.

חִ’רְבַּת אל-חֻסַיְנִיָה ^ב – خربة الحسينية. עקבות של ישוב קדום מדר‘-מע’ ליסוד המעלה.

חִ’רְבַּת חַסְכָּה – خربة حسكة. ראה ע' אשכול.

חִ’רְבַּת חַסַן – خربة حسن, 5 ק"מ מצפון-מערב להר-טוב: בנינים חרבים, שרידים של מגדל, יסודות, בורות חצובים, גתות, רצפה של גורן, פלח, קבר, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת חָ’סִף – خربة خاسف. עקבות של ישוב בנגב, 1.5 ק"מ מצפ‘-מז’ לאַבּוּ עַ’לְיָן.

חִ’רְבַּת אל-חַ’פוּר – خربة الخفور. מקום של ישוב חרב, 1 ק"מ ממזרח לוָדִי עָרָה.

חִ’רְבַּת אל-חָפִי – خربة الحافي, 6 ק"מ ממע' לרם אללה: גלי אבנים, חרסים ביזנטיים ושברי זכוכית.

חִ’רְבַּת אל-חַפְנָה (עַיִן אל-חַלְפָה) – خربة الحفنة ( عين الحلفة), ישוב חרב, 3.5 ק"מ מדר‘-מע’ לבאר זית (בִּיר זַיְתּ): קירות ויסודות של בנינים, מזוזות, בית-בד.

חִ’רְבַּת אל-חַפַסָה – خربة الحفسة, חורבה מיושבת בשומרון, 4.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לטול כרם.

חִ’רְבַּת חַפִירָה – خربة حفيرة. מקום של ישוב חרב ליד תל דותן.

חִ’רְבַּת אל-חֻצְבּ – خربة الحصب. מקום של ישוב חשוב ליד מעין מים רבים בעמק הערבה, 52 ק"מ מדר‘-מע’ לים המלח, בנקודה אסטרטגית מצוינת בדרך השיירות בין מואב ואדום ובין ערב ונגב ארץ-ישראל. גליק לא מצא על פני הקרקע עקבות של ישוב קודם לתקופה הנבטית²⁶⁰.

חִ’רְבַּת חַצָּה – خربة حصّة. חורבה מיושבת סמוך למושבה בת שלמה.

חִ’רְבַּת חַ’צִ’ירָה – خربة خضيرة. מקום של ישוב קדום בגליל העליון, מדר‘-מע’ לכפר דִבְּל.

חִ’רְבַּת אל-חֻ’צַ’יְרָה ^א – خربة الخضيرة. מקום של ישוב קדום סמוך למושבה חדרה: תל קטן, יסודות של בנינים, אבני-בנין פזורות וחרסים רומיים וערביים.

חִ’רְבַּת אל-חֻ’צַ’יְרָה ^ב – خربة الخضيرة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה ובתקופה הרומית, בשלוחות הדרומיות של הרי הגליל התחתון, 1 ק"מ מדרום לבית לחם הגלילי: קירות הרוסים, בור, מערה.

חִ’רְבַּת חִצָץ ^א – خربة خصاص. חורבה מיושבת מדר‘-מזר’ לאשקלון: גלי אבנים, שרידים של ברכה, בארות, קברים. השוה ע' חצץ ^ב.

חִ’רְבַּת חִצָץ ^ב – خربة خصاص. 11 ק"מ מדרום מערב לעִרָק אל־מַנְשִׁיָּה: בורות בנויים אבני גויל, באר, חרסים רומיים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת חַצָצָה – خربة حصاصة. מקום של ישוב עתיק סמוך לשפת ים המלח, מצפון לעין גדי. ראה ע' חצצון תמר.

חִ’רְבַּת אל-חַ’צְ’ר – خربة الخضر. מערה גדולה ובה כתובות יוניות, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לזכרון יעקב. חַ’צְ’ר הוא השם הערבי לאליהו הנביא. המערה נקראת בפי הערבים גם בשם مدرسة الانبياء (בית ספר הנביאים)²⁶¹.

חִ’רְבַּת אל-חַ’צְ’רָה – خربة الخضرة, מקום של ישוב רומי-ביזנטי בגליל, 1 ק"מ מדרום לפ’סוטה: יסודות וקירות של בתים, בורות, גת, עמוד, חרסים מהתקופה הרומית המאוחרת על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת חֻצְ’רִיָּה – خربة خضريّة, 7.5 ק"מ ממזרח-צפון-מזרח לרם אללה: שרידים של בתים, עמודים, בסיסים, מיכל-מים, פסיפסים, בית-בד ובורות חצובים.

חִ’רְבַּת אל-חִקָבּ – خربة الحقاب. מקום של ישוב קדום מדרום לצפת: חומות הרוסות, מערות וקברי טומולוס.

חִ’רְבַּת אל-חַ’רָאבּ – خربة الخرائب. מקום של ישוב ביזנטי מדרום לאבו דיס: יסודות, בורות מערות וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת אל-חַ’רָבָּה ^א – خربة الخرابة. מקום של ישוב קדום על ראש הר מדרום לאשתמע: גלי אבנים בורות ומערות.

חִ’רְבַּת אל-חַ’רָבָּה ^ב – خربة الخرابة, 15 ק"מ מצפי־ מע' לחסמה: גלי אבנים, מערות.

חִ’רְבַּת אל-חַרְבִּיָּה – خربة الحربيّة. מקום של ישוב קדום בשפלה סמוך לכפר חרביה: שרידים של בנינים בנויים אבני גויל, בורות, כיור עשוי אבן־שיד.

חִ’רְבַּת אל-חַרְגָ’ה – خربة الحرجة. עקבות של ישוב מצפ’־צפ‘-מע’ לסילת א-טַּ’הְר.

חִ’רְבַּת חַרַדָ’ן – خربة حرذان. ראה ע' חרד, והשוה גם ע' בית חדודו.

חִ’רְבַּת חַרָה – خربة حرّة. ראה ע' חֳרֵם.

חִ’רְבַּת אל-חָרָה אַל-פַ’וְקָא – خربة الحارة الفوقا. עקבות של ישוב ליד מכמש.

חִ’רְבַּת אל-חַ’רוּבָּה – خربة الخرّوبة. מקום של ישוב בתקופה הרומית בעמק יזרעאל, 4 ק"מ מצפון לג’נין: שרידים של מגדל עם מלוא, יסודות של קירות, בורות ומערות, בסביבה קברים עם ארונות מתים.

חִ’רְבַּת חָרוּנָה – خربة حارونة. מקום של ישוב קדום בגליל העליון, 1.5 ק"מ מדרום לתרביח’א: יסודות של בנין רבוע, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת אל-חַרַוַע – خربة الحروع, 5.5 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לבית גוברין: יסודות של בתים, בורות.

חִ’רְבַּת חַ’רוּף – خربة خروف, 7 ק"מ ממזרח לבית גוברין. ראה ע' חריף.

חִ’רְבַּת אל-חַרַזָן – خربة الحرزان. מקום של ישוב קדום, 3 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לצור בָּהִר.

חִ’רְבַּת אל-חֻ’רַיִבָּה – خربة الخريبة. חורבה של מגדל סמוך ליגור.

חִ’רְבַּת אל-חֻ’רַיְגָ’ה – خربة الخريجة, חצי ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לקלקיליה: עקבות של חורבות, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת חֻ’רַיְטוּן – خربة خريطون. מקום של ישוב קדום בוָדי ח’ריטון, 7.5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבית לחם: יסודות של בנינים, שרידים של בסיליקי קטנה, שרידים ארכיטקטוניים, בורות ומערות. במַַעָ’רַתּ ח’ריטון שרידים פריהיסטוריים.

חִ’רְבַּת חֻרִיס – خربة حريس. חורבה מיושבת סמוך לכפר ת’לת'.

חִ’רְבַּת חֻ’רַיְסָה – خربة خريسة. ראה ע"ע חרשה וכפר חרשה, והשוה גם ע' תריסה.

חִ’רְבַּת אל-חָרָיִק – خربة الحرايق. מקום של ישוב ביזנטי סמוך לאדורים: חורבות ויסודות של בנינים, מרתף מרוצף, בורות, מערות, ברכה חצובה בסלע, עמודים וחלקיהם.

חִ’רְבַּת חַ’רְם – خربة خرم. השוה ע' חרמה.

חִ’רְבַּת חַרְמוּשׁ – خربة حرموش, 6.5 ק"מ ממזרח ללוד: יסודות, בורות, גתות חצובות, קברים.

חִ’רְבַּת חֻרָן – خربة حران. ראה ע' חָרִם.

חִ’רְבַּת חֻ’רְסָה – خربة خرسة. מקום של ישוב בתקופה הרומית על הר מדרום לאדורים: יסודות וחומות של בניינים, בורות, מערות, מאוסוליאון רומי ושרידים ארכיטקטוניים. השוה ההערה לע' חרשה.

חִ’רְבַּת חַרְסִיס – خربة حرسيس. מקום של ישוב ביזנטי סמוך לבָּבּ אל-וָד מצפון: עקבות של מגדל נוצרים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת חַרְפ’וּשׁ – خربة حرفوش. מקום של ישוב ביזנטי, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לבית חורון עליון: שרידי בנין, בור, מגדל נוצרים ומערה.

חִ’רְבַּת חָרָשׁ – خربة حاراش. מקום של ישוב קדום מדר‘-מע’ למוצא. אולי הוא מקומה של Ἂραθ., On 34, 40.

חִ’רְבַּת חִרְשָׁה – خربة حرشة. מקום של ישוב ביזנטי־ערבי, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לקרית יערים: קירות של בתים, בורות, חלקי פסיפסים, קברי-סלעים וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת חֻשָּׁה – خربة حشّة, 2 ק"מ מדרום-מערב למושבה כנרת: יסודות של בניינים, שרידים ארכיטקטוניים בכפר הקרוב, באר עגולה, רצפת פסיפס, ברכה מרוצפת וקברי-סלעים בסביבה.

חִ’רְבַּת חַשַׁיבָּה – خربة حشيبة. מקום של ישוב בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה בעבר הירדן, ממערב לגרש וסמוך ליבוק²⁶².

חִ’רְבַּת חַ’שְׁם גֻבַּיְל – خربة خشم جبيل. 2 קילומטר מצפון לבאר שבע: עקבות של בניינים, בורות.

חִ’רְבַּת אל-חַ’שְׁף – خربة الخشف. 18 ק"מ ממערב-צפון-מערב לבאר שבע (ח'. אַבּוּ עַ’לִיוּן): תלים ובהם עקבות של בניינים, בורות ומערות חצובים, שרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת אל-חֻ’שְׁרָה – خربة الخشرة. מקום של ישוב עתיק על שפת נחל ארנון, סמוך לשפכו לים המלח. יש מחפשים בו את מקומה של צרת השחר (ע"ש).

חִ’רְבַּת אל-חֻ’תְּבָּה – خربة الحتبة. ישוב חרב על יד חוּרְיָּה: שרידים של בנינים, יסודות, ברכה, גת, בורות, שברי עמודים, רחוב עתיק.

חִ’רְבַּת חַתָּה – خربة حتّة, 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית אולה: בורות, מערות, גת, באר, חורבות.

חִ’רְבַּת חָתּוּלָה – خربة حاتولة, 3 ק"מ מדרום-מזרח לאמאוס (עִמְוָס): יסודות, קירות של בנין רבוע, בורות.

חִ’רְבַּת חַ’תִּי – خربة ختي. ישוב ערבי קטן, 5 ק"מ מצפון לכפר נחום.

חִ’רְבַּת טָבּוּן – خربة طابون. ראה ע' טובניא.

חִ’רְבַּת טַבַּחָ’נָה – خربة طبخانة. ישוב קדום, 12 ק"מ ממערב לט’הריה, יסודות של בנינים. בורות ומערות חצובים. ראה תל אל־מַגָ’דִל.

חִ’רְבַּת א-טַּבָּיִק – خربة الطبايق. 1 ק"מ מדרום לראס א-נאקורה: יסודות של חומות, בורות, מערה.

חִ’רְבַּת טֻבַּיָקה – خربة طبقة. ראה ע' בית צור.

חִ’רְבַּת טַבַּלְיָא – خربة طبليا, ישוב חרב בקרבת ירושלים, 1.5 ק"מ מדרום לשכונת מקור חיים: בנין הרוס עם חצר ועקבות של חדרים מקומרים, בורות.

חִ’רְבַּת טַבַּק אל-חַנָּה – خربة طبق الحنّة, 7 ק"מ מצפ‘-מזר’ לאכזיב, בינה לבין חניתה: גלים של אבני-בנין עתיקות, מחצבות, גתות.

חִ’רְבַּת טִבִּרְיָא – خربة طبريا. מקום של ישוב קדום, 9 ק"מ ממזרח לאכזיב: שרידים של חמרי בנין, גלי אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת א-טֻּ’הַיְרִיָה – خربة الظهيرية. כפר קטן (100 תו' מוסלמים) במקומו של ישוב עתיק בשפלה, 1.5 ק"מ מדרום לבן שמן, בו יסודות של בניינים, בורות חצובים, מערה מקומרת, חרסים עתיקים.

חִ’רְבַּת טוּבָּה – خربة طوبة, מקום של ישוב קדום ממזרח לראש פנה: יסודות של בתים, גלי אבנים, שברי עמודים, ארונות מתים ושרידים עתיקים אחרים.

חִ’רְבַּת א-טֻּוַיִּל – خربة الطويّل, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לעקרבה: יסודות, גלי אבנים, בור, בשטח החורבות קיים ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת טַוִיל אִפְגַ’יִג' – خربة طويل افجيج. מצודת גבול על הר גבוה במזרח אדום. היא התקיימה בתקופת הברזל הקדומה (תקופת אדום) ובתקופה הנבטית.

חִ’רְבַּת טַוִילָן – خربة طويلان. השוה ע' תימן.

חִ’רְבַּת טַוָס – خربة طواس. מקום של ישוב ביזנטי-ערבי סמוך לכפר אולה. מצפ‘-מע’ לחברון: קירות הרוסים, יסודות של כנסיה, בורות וגתות חצובים, לצד דרום דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת טוּרָה – طورة. ישוב ערבי קטן במקום של ישוב קדום בשומרון, מצפ‘-מע’ לסַהְל עַרָבָּה.

חִ’רְבַּת טָזָה – خربة طازة. 2.5 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לביתר: עקבות של חורבות וחדר מקומר על יד עין אל-קָבּוּ.

חִ’רְבַּת א-טַּחוּנָה ^א – خربة الطحونة. מקום של ישוב חרב מהלך 25 דקות מרמה בנפתלי: יסודות, גלי אבנים, שרידים ארכיטקטוניים, בהם כן (של בית כנסת?), מערות וטחנה הרוסה.

חִ’רְבַּת א-טַּחוּנָה ^ב – خربة الطحونة. חורבה של בנין בנוי אבנים מסותתות וחרוטות על יד החורבה בית גַ’בְּר, 2 ק"מ ממע‘-דר’-מע' ליריחו החדשה,

חִ’רְבַּת א-טַּיִּבָּה ^א – خربة الطيّبة. מקום של ישוב גדול, שהתקיים החל מתקופת הברזל הקדומה על הר גבוה ותלול, 5 ק"מ מצפ‘-מע’ לחברון: שרידי-בנין עתיקים, בורות ומערות. אולי היא יטבה, מולדת אמו של אמון מלך יהודה (ע"ש).

חִ’רְבַּת א-טַּיִבָּה ^ב – خربة الطيّبة.כפר חרב, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לשפרעם ²⁶³.

חִ’רְבַּת א-טַּיִּבָּה ^ג – خربة الطيّبة. מקום של ישוב קדום מצפון לתל ערד.

חִ’רְבַּת א-טַּיִּבָּּה ^ד – خربة الطيّبة. חורבה של מקום חניה בדרך השיירות באדום, על יד וָדי א-טיבה מדר‘-מע’ לפונן. חרסיה הם מהתקופה הנבטית והרומית²⁶⁴.

חִ’רְבַּת טַּיִּבַּתּ אִסְם – خربة طيّبة اسم. ראה ע' כפר טובא.

חִ’רְבַּת א-טַּיָּח – خربة الطيّاح. מקום של ישוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית של ימי הביניים בשומרון, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לטול כרם: יסודות, גלי אבנים, בורות חצובים מכבש של גת, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת א-טִּירָה ^א – خربة الطيرة. מקום של ישוב קדום לרגלי הר גריזים מצפון לחֻוְרָה, ראה ע' טירתנא.

חִ’רְבַּת א-טִּירָה ^ב – خربة الطيرة. מקום של ישוב רומי, 12 ק"מ מדר‘-מזר’ לעכו, בדרך לטבריה: חומות הרוסות, שרידים של מצודה מרובעת לצד צפון, קברים חצובים בסלעים, אבן-מיל רומית במרחק קילומטר אחד לצד דרום-מזרח.

חִ’רְבַּת א-טִּירָה ^ג – خربة الطيرة. מקום של ישוב ביזנטי, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לרם אללה: שרידים של כנסיה עם רצפת פסיפס, בורות, בסיסים של עמודים, עמודים חצובים בסלעים, קברי פיר בתוך מערות.

חִ’רְבַּת א-טִּירָה ^ד – خربة الطيرة. 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לוילהלמה: יסודות, עמודים, באר, גת עם ברכה, קברי סלעים, מערות.

חִ’רְבַּת א-טִּירָה ^ה – خربة الطيرة. מקום של עיר עתיקה, 4 ק"מ ממזרח לנצרת: אבני-בנין פזורות. בורות, גתות, קברים חצובים, מערות.

חִ’רְבַּת טִירַתּ אל-קַזָז – خربة طيرة القزاز, בעמק עכו, 3 ק"מ ממערב לתמרה: חורבה של בנין עם חדר מקומר, בורות וגת חצובים.

חִ’רְבַּת טַלְחָה – خربة طلحة. ראה ע' תל חי.

חִ’רְבַּת טַן אִבְּרִן – خربة ابرنّ, 2 ק"מ מצפי-צפ‘-מע’ לחלחול: בנינים חרבים, שרידים של מצודה מרובעת, אבני-בנין מסותתות, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת טַנְטוּרָה – خربة طنطورة. מקום של ישוב ביזנטי ממזרח לעין יַבְּרוּד: שרידים של מגדל נוצרים, חרסים ביזנטיים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת א-טַּנְטוּרָה – خربة الطنطورة. מקום של ישוב ביזנטי על הר טנטורה מצפ‘-מע’ לדיר א-שיח': יסודות של בנין מרובע, בורות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת טֻנַיְפִ’סָה – خربة طنيفسة. מקום של ישוב קדום, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לעַגּוּר: עקבות של יסודות, בורות, בהם אחד עם סולם מדרגות לולייני, מערות.

חִ’רְבַּת א-טֻּפָ’נִיָה – خربة الطفانية. מקום של ישוב רומי בנפת עכו, 4 ק"מ ממזרח ליַרְקָה: מצודה ובתים חרבים, ברכה חצובה ודרך עתיקה.

חִ’רְבַּת טַפסָה – خربة طفسة. מקום של ישוב עתיק מדר‘-מע’ לשכם. ראה ע' תפסח ^א.

חִ’רְבַּת א-טָּקָה – خربة الطاقة. יסודות של בנינים בעמק הירדן, 5 ק"מ ממערב לג’סר אל-מֻגָ’מִע.

חִ’רְבַּת טַרְבַּנָה – خربة طربنة. ראה ע' טרבנת.

חִ’רְבַּת טָרוּסָה – خربة طاروسة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת סמוך לאדורים: בתקופה ההיא עברה במקום זה דרך השיירות ממצרים לבבל. הישוב נפסק בתחלת התקופה הישראלית, נתחדש בתקופה ההלניסטית ונמשך עד התקופה הערבית הקדומה.

חִ’רְבַּת א-טַּרָטִיר – خربة الطراطير. מקום של ישוב עתיק בשפלה בקרבת תל א-צָּפִי: יסודות בנויים אבני גויל וחרסים רומיים וערביים של ימי הביניים על פני הקרקע, לצד דרום באר.

חִ’רְבַּת טַרָמָה – خربة طرّامة. מקום של ישוב קדום בקרבת אדורים: על תל שרידים של מצודה, ברכה, מערות חצובות ובהן שובכי יונים (קולומבריונים).

חִ’רְבַּת טַרַפַיְן – خربة طرفين. מקום של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה, שנושב מחדש בתקופה הרומית, מצפ‘-מע’ לרם אללה: חורבות רבות של בנינים, חומות הרוסות, יסודות, אבני-בנין מהוקצעות, מזוזות ופסיפסים.

חִ’רְבַּת אל-יַדוּדָה – خربة اليدودة. ראה ע' יהץ.

חִ’רְבַּת אל-יַהוּד (אל-יָהוּדִיָּה) – خربة اليهود ( اليهوديّة). ראה ע' ביתר.

חִ’רְבַּת יַהוּדָה – خربة يهودة. ישוב קדום, 8 ק“מ מצפ‘-מזר’ לשכם, 1 ק”מ מצפון לטלוזה.

חִ’רְבַּת אל-יָהוּדִיָּה ^א – خربة اليهوديّة. ר' ע' ביתר.

חִ’רְבַּת אל-יָהוּדִיָּה ^א – خربة اليهوديّة. ראה ע' יהד.

חִ’רְבַּת יוּנִס – خربة يونس, במעלה הכרמל, 5.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעתלית.

חִ’רְבַּת יֻחְ’צ’וּם – خربة يخضوم, מקום של ישוב עתיק במדבר יהודה, 3.5 ק"מ מצפון-מזרח להרודיון.

חִ’רְבַּת יַמָּה ^א – خربة يمّة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה בשרון. ראה ע"ע יח’ם וימה ^ב.

חִ’רְבַּת יַמָּה ^ב – يمّة. מקום של ישוב בתקופת התלמוד מדר‘-מע’ לטבריה. ראה ע' יבנאל ^ב.

חִ’רְבַּת יָנוּן – خربة يانون. ישוב חרב בשומרון, 13 ק"מ מדר‘-מזר’ לשכם: חורבות של בנינים, בורות חצובים, משקופים.

חִ’רְבַּת יָסִין – خربة ياسين. חורבה של ישוב קדום בשפלה, מצפ‘-מע’ לשפיר: בורות חרבים, חרסים ביזנטיים ע"פ הקרקע.

חִ’רְבַּת יַעְנִין – خربة يعنين. ראה ע' נעיאל.

חִ’רְבַּת יַעְקוּבּ – خربة يعقوب. מקום של ישוב קדום סמוך לשכם, מדרום-מערב לה. בו שרידים של כנסיית הצלבנים וברכה, ובו נתגלתה כתובת שומרונית (השוה ע' שכם).

חִ’רְבַּת יַקִין – خربة يقين. ראה ע' קין.

חִ’רְבַּת יַרְדָה – خربة يردة, 1.5 ק"מ ממזר’־צפ‘-מזר’ לגזר: יסודות של בתים, קבר, גת ובסיס של עמוד. חרסיה הם מהתקופות הרומית והביזנטית. בשטח החורבות קיים ישוב ערבי קטן של 20 נפש לערך.

חִ’רְבַּת אל-יַרוּתּ – خربة اليروت. ישוב קדום מצפון לקיר מואב..

חִ’רְבַּת יַרְזָא – خربة يرزا. שדה-חורבות רחב-ידים מצפ‘-מע’ לשכם: יסודות, קירות הרוסים, שרידי בנין, בורות, קברים ומערות.

חִ’רְבַּת אל-יַרְמוּךּ – خربة اليرموك. ראה ע' ירמות.

חִ’רְבַּת אל-כַּבּוּשׁ – خربة الكبّوش. מקום של ישוב ביזנטי מהלך חצי שעה ממערב לקביבה: יסודות וקירות הרוסים.

חִ’רְבַּת כַּבָּר – خربة كبار. חורבה של ישוב קדום מדר‘-מע’ לבית גָ’לָא.

חִ’רְבַּת כַּבָּרָה – خربة كبارة. גם בִּרְכַּת תִּמְסָח, ראה ע' כַּבָּרָה.

חִ’רְבַּת כַּבָּרָה – خربة كبارة. ישוב קדום בהרי שומרון, 3 ק"מ מצפון לעין עַ’זָל: מערה עם שרידים פריהיסטוריים, בה נמצאו שיירי שלדי-אדם, מהם מפרק הזמן הראשון של התקופה המיזוליתית²⁶⁵.

חִ’רְבַּת כַּבְּרָה – خربة كبرة. ראה ע' גברה.

חִ’רְבַּת כַּבַּרְצָה – خربة كبرصة, בשפלת החוף, מדר' לנהר מפשוח וקרוב למושב שבי ציון.

חִ’רְבַּת כַּבְּשָׁנִי – خربة كبشاني, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לסג’רה: יסודות, אבני-בנין, בורות.

חִ’רְבַּת אל-כִּדִישׁ – خربة الكديش. מקום של ישוב קדום בשטח האחוזה “פוריה”, 6 ק“מ מדרום לטבריה, 1.5 ק”מ ממערב לים כנרת. בה גלי אבני-בנין עתיקות, שתי ברכות גדולות ושרידי חומה. רוב חרסיה הם רומיים-ביזנטיים, ואילו מתחת לחורבה נמצאים גם חרסים מתקופות הברונזה והברזל הקדומה (התקופה הישראלית)²⁶⁶.

חִ’רְבַּת כּוּדַנָה (כּוּדַמָה) – خربة كودنة ( كودمة). מקום של ישוב קדום בגולן מדר‘-מזר’ לחָמִי כְּרְצוּ. בה חורבות רבות של בנינים, גלי אבנים, מערות וארונות-מתים ומעינות²⁶⁷.

חִ’רְבַּת כֻּוַיְזִבָּה – خربة كويزبة. ראה ע' כוזבא.

חִ’רְבַּת כַּוָכִּבּ – خربة كواكب. חורבות של ישוב בשומרון, 6 ק"מ מדר‘-מע’ לכפר קוד.

חִ’רְבַּת אל-כַּוָם – خربة الكوم. מקום של ישוב קדום בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת כּוּסְיָה – خربة كوسية, 8.5 ק"מ ממזרח-דרום-מזרח לחדרה: תל ויסודות בנויים אבנים בלתי מסותתות.

חִ’רְבַּת כּופִיָה – خربة كوفية, 6 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לעזה: גלי אבנים, בורות בנויים אבני גויל, חרסים ביזנטיים ושברי שיש על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת כּוּפִין – خربة كوفين. מקום של ישוב קדום ממזרח לבית אֻמַּר סמוך לדרך ירושלים – חברון. לפי הסימנים היה המקום מיושב בתקופת הברונזה התיכונה ומהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית הקדומה, בו שרידים של כנסיה ביזנטית, בנינים מקומרים תתקרקעיים, בורות, גת, ברכה וקברי-סלעים²⁶⁸.

חִ’רְבַּת אַל-כּוּרָה – خربة الكورة. ראה ע' כור.

חִ’רְבַּת כֻּחִלָה – خربة كحلة, 9 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לתל אל-מִלְח: בורות ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת כַּיְזוּן – خربة كحلة, 2 ק"מ מצפון לחברון.

חִ’רְבַּת כַּיְלָה – خربة كيلة, 3,5 ק"מ ממזרח לכפר אוריה: יסודות, אבני-בנין מסותתות, מזוזות, בורות, ברכה וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת כַּיְס – خربة كيس. חורבה מיושבת מדר‘-מע’ לשכם.

חִ’רְבַּת כָּכּוּן – خربة كاكون. ראה ע' בית הערבה ^א.

חִ’רְבַּת אל-כַּלְבָּה – خربة الكلبة, 7.5 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לבנימינה: עקבות של ישוב קדום.

חִ’רְבַּת כַּלוּדְיָא – خربة كلوديا. מקום של ישוב רומי-ביזנטי בקצה הצפוני של כפר יעבץ. בו יסודות בנויים אבנים גדולות, בורות ושרידים של פסיפסים.

חִ’רְבַּת אל-כַּלְח' – خربة الكلخ, 10 ק"מ ממזרח לרמלה: קירות הרוסים, בורות, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת כַּמּוּנִיָה – خربة كمّونية, 1.5 ק"מ מדרום-מזרח ליָסוּף: שרידים של חורבות, מגדל נוצרים הרוס, יסודות, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת כַּמָּנָה – خربة كمّانة, 4 ק"מ מדרום-מערב לרמה בנפתלי: קירות הרוסים, חומה, בור, ברכה עגולה, מערה.

חִ’רְבַּת כַּנָאִס – خربة كنائس. מקום של ישוב חשוב בתקופה הרומית המאוחרת, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לדיר אל-אַסַד: קירות הרוסים ושרידים של51 בנינים, עמודים ובסיסיהם, בורות חצובים בסלעים, שברי שיש, קברים.

חִ’רְבַּת כַּנָּה – خربة كنّة, 1.5 ק"מ מצפון-מערב לכפר כנה: יסודות של בתים, בורות חצובים רבים.

חִ’רְבַּת אל-כַּנוּבּ – خربة الكنوب. עקבות של ישוב עתיק, 10 ק"מ מצפ‘-מזר’ לחברון.

חִ’רְבַּת כֻּנַיָה – خربة كنيّة. ישוב חרב בעמק הירדן, 2 ק"מ מצפון לנקודת הישוב גשר.

חִ’רְבַּת אל-כַּנִיסָה ^א – خربة الكنيسة. חורבה של כנסית הצלבנים בשרון, סמוך לכפר גִ’נְס.

חִ’רְבַּת אל-כַּנִיסָה ^ב – خربة الكنيسة. תל, חציבות בסלעים, בור מקומר, קברי-סלעים, גתות, מחצבות עתיקות ושריד של כנסית הצלבנים, בחוף הים בין חיפה לעתלית, 2 ק"מ ממערב לטירה.

חִ’רְבַּת אל-כֻּנַיְסָה ^א – خربة الكنيسة, 600 מ' מדר' לכפר גלעדי: בית קברות עתיק, עקבות של קברים בנויים.

חִ’רְבַּת אל-כֻּנַיְסָה ^ב – خربة الكنيسة, 2 ק"מ מצפ' לקבאב: יסודות, חמרי בנין, בורות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת כַּנִיסָתּ אל-עַמַרִי (בִּיר כַּפְר נֻבַּיְד) – خربة كنيسة العمري ( بير كفر نبيد), בגליל העליון, 1.5 ק"מ מדרום לבַּצָה (בצת): יסודות של בניינים רבים, חדר מקומר, בורות, בתי בד, באר, שברים ארכיטקטוניים, רצפת פסיפס.

חִ’רְבַּת כַּנַעָן – خربة كنعان. מקום של ישוב קדום מעל לעַיִן אל-אֻנְקֻר, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לחברון, בדרך לאדורים: יסודות של בניינים, מערות וקברי-סלעים. במקום זה עברה הדרך הרומית מחברון לבית גוברין, שנסללה בימי מלכותו של הדריינוס. שם החורבה מזכיר את הכנענים שישבו בחברון ובערד. השוה ע' אפקה ^א.

חִ’רְבַּת כָּנִף – خربة كانف. מקום של ישוב קדום בקצה המזרחי של שפלת בטיחה (ים כנרת). בה נתגלתה חורבה של בית כנסת, וכתובת של בית הכנסת נמצאה בגמלון של בית פרטי ²⁶⁹.

חִ’רְבַּת כַּנְר – خربة كنار. מקום של ישוב חרב בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת כַּסָּבָּה – خربة كسّابة. ראה ע' ח'. אל-קַצְּבָּה.

חִ’רְבַּת כֻּסִבֻּר – خربة كسبر, 5 ק"מ מצפון-מערב לחלחול: בנינים מקומרים, יסודות, בורות, מעין, ברכה חצובה בסלע.

חִ’רְבַּת אל-כַּסָיִר – خربة الكساير, 3 ק"מ ממערב לצפורי: יסודות, אבני-בנין מפוזרות, בורות ומערות חצובות, חציבות בסלעים. בשטח החורבות קיים ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת כֻּסַיְרִיָה – خربة كسيرية, 1.5 ק"מ מדרום מערב לחקוק: גלי אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת כֻּסַיְפָ’ה – خربة كسيفة. מקום של ישוב רומי-ביזנטי מרכזי, 7 ק"מ מצפ‘-מזר’ לתל אל־מִלְח: עקבות של שוק, תיאטרון, קסרקטין ואצטדיון, חורבות של כנסיות ועקבות של רצפות פסיפס.

כַּסְפָ’ה – خربة كسفة מקום של ישוב קדום, אולי רומי, מהלך שעה אחת ממג’דל צאדק: קירות הרוסים, בורות, גת, ברכה, קברי-סלעים ודרך רומית.

חִ’רְבַּת כַּעְכּוּל – خربة كعكول. ראה ע' גלים, והשוה גם ע' בת גלים.

חִ’רְבַּת כַּפָה – خربة كفّة, 2 ק"מ מדרום-מזרח לטול כרם: עקבות של בתים, בארות, בורות, תל.

חִ’רְבַּת אל-כְּפַיְר – خربة الكفير. ראה ע' כפרתא.

חִ’רְבַּת אל-כַּפִירָה – خربة الكفيرة. ראה ע' כפירה.

חִ’רְבַּת אל-כַּפר – خربة الكفر, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לעֲדֻלָּם: קירות הרוסים, אבני-בניין, בור, גת, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת כַּפְר אִנְשָׁא – خربة كفر انشاء. 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לרַנְתִּס: כפר הרוס, בנינים מקומרים, בורות, ברכה וקברים חצובים, מחצבות.

חִ’רְבַּת כַּפְר אִסְטוּנָה – خربة اسطونة, 5 ק"מ ממזרח לסִנְגִ’ל: שרידים של בניינים הבנויים אבני גזית, חומות, יסודות, בורות, מגדל, עמודים ושברי עמודים, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת כַּפְר בַּיְתָּא – خربة كفر بيتا. כפר ערבי קטן במקום של ישוב קדום, 10 ק"מ ממזרח לשכם. השוה ע' מכמתת.

חִ’רְבַּת כַּפְר בַּסָּא – خربة كفر بسّا. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הביניים בשרון, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לבָּקָא: תל קטן, יסודות, בור, גת.

חִ’רְבַּת כַּפְר ג’וּל (גַ’וְר) – خربة كفر جول ( جور). ישוב עתיק במרחק שעה אחת ברכיבה ממערב לט’הריה: יסודות, שרידים ארכיטקטוניים, שברי עמודים, בורות, גתות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת כַּפְר גַ’מָּל – خربة كفر جمّال. חורבות של ישוב קדום בשרון, 4 ק"מ מצפון לרשפון.

חִ’רְבַּת כַּפְר דֻךּ – خربة كفر دك. ראה ערך ח'. פ’כחא.

חִ’רְבַּת כַּפְרוּרִיָא – خربة كفروريا. ר' ע' כפר אריה,

חִ’רְבַּת כַּפְר חַטָּה – خربة كفر حطّة. מקומו של חישוב הביזנטי Kastocaugarda, KaorCapareuta 4 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לראס אל-עין (מקור הירקון) ²⁷⁰: בניינים מקומרים (אל-חַבְּס), בנינים חרבים, יסודות של בניינים, בורות, באר, ברכה ומערה. המקום נקרא גם ח'. נַבִּי חַטָה.

חִ’רְבַּת כַּפְר טָבּ – خربة كفر طاب. ראה ע' כפר טבי, כפר טביא.

חִ’רְבַּת כַּפְר טָס – خربة كفر طاس. תל וחורבה של ישוב מצפון לרמה בבנימין, בתל שרידי חומות הבנויות אבנים גדולות וחרסים מכל תקופות הברונזה. התל הזה היה אחד ממושבי האמורי הבצורים, שנעזבו מפני בני ישראל והפכו לתל שממה (השוה ישע' יז, ט).

חִ’רְבַּת כֻּפְרִיָה – خربة كفريّة, 3.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לרם אללה: בנין הרוס, מרתף, ברכה.

חִ’רְבַּת כַּפְרַיְן – خربة كفرين. ראה ע' אבל השטים.

חִ’רְבַּת כַּפְר מֻר – خربة كفر مرّ. 4.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרם אללה: יסודות של בנינים.

חִ’רְבַּת כַּפְר נָתָּא – خربة كفر ناتا, 2 ק"מ מצפון למכמש: קירות הרוסים, מרתפים, בורות, מערות, מקאם.

חִ’רְבַּת כַּפְר סָא – خربة كفر ساء, 5 ק"מ מצפון-מזרח לקלקיליה: יסודות, בורות, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת כַּפְר סוּם – خربة كفر سوم, חצי קילומטר מדרום לראס אַבּוּ עַמְר: חורבות ויסודות של בנינים, שברי עמודים, בסיס, מקאם, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת כַּפְר סִבּ – خربة كفر سبّ. תל של ישוב קדום לרגלי הרי שומרון, 4 ק"מ מצפון לטול כרם, בו עקבות של חורבות, בורות, מערות, מקאם גַ’מָל א-דין. החרסים שעל פני התל הם מהתקופה הביזנטית ומהתקופה הערבית של ימי הבינים ²⁷¹. השוה ע' ישוב.

חִ’רְבַּת כַּפְר סַמִיר – خربة كفر سمير. ישוב ערבי קטן במקומו של ישוב קדום בשפולי הר הכרמל לצד הים: יסודות, בורות, מערות, קברים, אבני-בנין פזורות. לרגלי ההר תחנה במסלת הברזל תל-אביב – חיפה.

חִ’רְבַּת כַּפְר עָנָא – خربة كفر عنا. ראה ע' אונו.

חִ’רְבַּת כַּפְר עָנָה – خربة كفر عامة. ראה ע' כפר העמוני.

חִ’רְבַּת כַּפְר עָ’רִיבּ – خربة كفر غاريب, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לעקרבה: יסודות, גלי אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת כַּפְר פִ’ידְיָא – خربة كفر فيديا. 6.5 ק"מ ממע' צפ‘-מע’ לביר זית: קירות הרוסים, מזוזות, מערה חצובה.

חִ’רְבַּת כַּפְר פָּ’רָתּ – خربة كفر فارات. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית הקדומה, ממזרח לדיר שַׁרַף שבנפת שכם: קירות הרוסים וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת כַּפְר קוּץ – خربة كفر قوص. במורד המזרחי של הר עיבל: יסודות של בתים, גלי אבנים ובורות חצובים.

חִ’רְבַּת כַּפְר קַרָע – خربة كفر قرع. 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לעַזּוּן שבשומרון: יסודות, בורות, קברים, מעין.

חִ’רְבַּת כַּפְר רוּט – خربة كفر روط. ראה ע' כפר רוטה.

חִ’רְבַּת כַּפְר שַׁיָן – خربة كفر شيّان. מקום של ישוב רומי-ביזנטי על גב הר, 4 ק"מ ממערב לרם אללה: חורבות של בתים ומגדל, אבני-בניין ואבני רצפות, ברכה מקומרת, קברים, בורות.

חִ’רְבַּת כֻּפָרַתָּה – خربة كفرتة. מקום של ישוב קדום מצפון לקבאב בדרך ירושלים – תל אביב: חדרים תתקרקעים, קירות הרוסים, בורות וחציבות בסלעים. ראה ע' ברתותא.

חִ’רְבַּת כַּפְר תּוּתּ – خربة كفر توت, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לנבי צאלח: שרידים של בניינים מקומרים.

חִ’רְבַּת כַּפְר תִּ’לְת' – خربة كفر ثلث. ראה ע' בעל שָׁלִשָׁה.

חִ’רְבַּת כַּרָבִּין – خربة

0كرابين, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לצוריף: יסודות, גלי אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת כֻּרְדָנָה – خربة كردانة. מקום של ישוב קדום לרגלי תל כרדאנה (ע"ש), 10 ק"מ מדר‘-מזר’ לעכו: חורבה של בנין גדול, גלי אבני-בנין, סכר גדול וטחנה מהתקופה הערבית של ימי הבינים.

חִ’רְבַּת כָּרָה – خربة كارة. ישוב חרב בשרון, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לקלקיליה.

חִ’רְבַּת אל-כֻּרוּם – خربة الكروم. מקום של ישוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית של ימי הביניים, 2 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לשומרון: קירות הרוסים, אבני-בניין מהוקצעות ועטורות, שברים ארכיטקטוניים, בורות, קברי-סלעים ומערות.

חִ’רְבַּת כַּרְזָה – خربة كرزة. 17 ק"מ מדר‘-מע’ לחברון: בנין מקומר, חומות, בורות, מערות, באר, שרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת כַּרָזָּה – خربة كرّازة. ראה ע' כרזים.

חִ’רְבַּת אַל-כֻּרַיָה – خربة الكريّة. ראה ע' כוריי.

חִ’רְבַּת כַֻרֵיכּוּר – خربة كريكور. 3 ק"מ מדר‘-מזר’ למודיעין: חורבות של שני בניינים, יסודות, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת אל-כַּרַךּ ^א – خربة الكرك, על שפת ים כנרת. ראה ע' בית ירח..

חִ’רְבַּת אל-כַּרַךּ ^ב – خربة الكرك. מקום של ישוב ביזנטי על הר הכרמל, 3.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לדאלית אל-כרמל: חורבה של מצודה ביזנטית, שרידים של בניינים אחרים ושל פסיפס, בורות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת כַּרְכּוּר ^א – خربة كركور. מקום של ישוב גדול בימי קדם מצפון לבאר שבע, מהלך שעה אחת מצפון לח'. מֻוַיְלַח (ע"ש): עקבות של בנינים, בורות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת כַּרְכּוּר ^ב – خربة كركور. חורבות של ישוב עתיק בקרבת הכפר כרכור שבשרון (ע"ש).

חִ’רְבַּת כַּרְכַּרָה – خربة كركرة. מקום של ישוב קדום על הר סלעים בגליל העליון מצפון לישוב הקבוץ אילון: יסודות, חומות, גלי אבני-בנין, גתות, בורות, קברים חצובים, ארון-מתים ושבר של עמוד. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית ומימי הביניים.

חִ’רְבַּת כַּרְמָה – خربة كرمة, מדרום לאדורים וסמוך לק"מ ה-50 בדרך ירושלים – באר שבע: חומות מגליתיות, שרידי בנינים, חרסים מהתקופה הביזנטית.

חִ’רְבַּת כַּרְמוּל – خربة كرمول. 3.5 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לבית אולה; יסודות, קירות הרוסים, בורות, גת, מערות.

חִ’רְבַּת כַּרְמִל – خربة كرمل. ראה ע' כרמל ^ב.

חִ’רְבַּת כַּרְם עַתְּרַד – خربة كرم عترد. 6 ק"מ מדר’מע' לנבי מוסה: שרידים של בנין מרובע, מערה.

חִ’רְבַּת אל-כַּרְנוּץ – خربة الكرنوص, מקום של ישוב קדום מצפ‘-מע’ לשומרון: חורבות של בתים, רצפות, גת, בורות וקברים, דרכים עתיקות ממזרח. ממערב ומדרום-מערב. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית ומימי שלטון הממלוכים.

חִ’רְבַּת כֻּרְסִי ^א – خربة كرسي, בשפתו המזרחית של ים כנרת. ראה ע' כורסי.

חִ’רְבַּת כֻּרְסִי ^ב – خربة كرسي, מקום של ישוב בתקופת הברזל הקדומה, 5 ק"מ מצפ’־צפ‘-מע’ לרבת בני-עמון ²⁷².

חִ’רְבַּת כֻּרְקֻשׁ (כַּרְכַּשׁ) – خربة كرقش ( قرقش), 7 ק"מ מדר‘-מע’ לכפר חרס: כפר חרב, ברכה, קברי-סלעים, מחצבות.

חִ’רְבַּת לִבּ – خربة لبّ. מקום של חורבות רבות על גבעה בסביבה פוריה בדרך ממידבא לקיר מואב. מקום זה היה מיושב בתקופת הברזל הקדומה ושוב בתקופות הנבטית והרומית ²⁷³, השוה גם ע' א-לִּבּ.

חִ’רְבַּת לִבְּוָה – خربة لبوة. ראה ע' לבוא חמת.

חִ’רְבַּת א-לִבַּן خربة – اللبّن. כפר וחורבה של ישוב קדום במואב, 12 ק"מ מדרום לרבת בני עמון. השווה ע' לבן.

חִ’רְבַּת לִדּ – خربة لدّ. ראה ע' לוד ^ב.

חִ’רְבַּת לוּבְּיָה – خربة لوبية. מקום של ישוב בתקופה הרומית בהר הכרמל, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לטירה: יסודות ושרידים של בניינים, בורות, חרסים רומיים-ביזנטיים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת א-לַוְז ^א – خربة اللوز. כפר (בסוף 1944 לפי האומדנה 450 תו' מוסלמים) ובו חורבות של ישוב קדום, ממערב לעין כרם: מגדל חרב, אבן מיל רומית, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת א-לַוְז ^ב – خربة اللوز. מקום של ישוב עתיק מדרום לכפר חרס: גלי אבנים, קירות הרוסים, אמת מים עתיקה.

חִ’רְבַּת א-לַוְז ^ג – خربة اللوز. 1 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לסבסטיה: בורות וקברים.

חִ’רְבַּת א-לַּוְזָה ^א – خربة اللوزة. על הר גריזים. ראה ע' לוזה

חִ’רְבַּת א-לַּוְזָה ^ב – خربة اللوزة. 2 ק"מ מצפון למוצא: חורבה של בית חניה וברכה.

חִ’רְבַּת א-לוּזִיָה – خربة اللوزية, 45 ק"מ מדר‘-מע’ לגשר בנות יעקב.

חִ’רְבַּת א-לֻוַיְבִּדָה – خربة اللويبدة, מדר‘-מזר’ לקיר מואב.

חִ’רְבַּת א-לֻוַיְזִיָה – خربة اللويزية. עקבות של ישוב עתיק מצפון לירושלים.

חִ’רְבַּת לוּלִיָה – خربة لولية. מקום של ישוב ביזנטי קטן על יד המושב בית עובד.

חִ’רְבַּת א-לַּוְן ^א – خربة اللون, מקום של ישוב עתיק בגליל התחתון, ממערב לבקעת בית נטופה, ראה ע' אַיָּלון ^ב, והשוה גם ע' שיחין.

חִ’רְבַּת לוּקָה ^א – خربة لوقة, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לרמת רחל: בנין חרב עם מדרגות, בורות, מצפון ברכה חצובה וברכה בנויה.

חִ’רְבַּת לוּקָה ^ב – خربة لوقة, 3 ק"מ מצפון לצוריף: יסודות, בורות, מערות, בסיס של עמוד.

חִ’רְבַּת א-לַחְם ^א – خربة اللحم. 3.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לקרית ענבים: חורבות של בתים, מקאם אל-אִמָם עַלִי.

חִ’רְבַּת א-לַחְם ^א – خربة اللحم. 4ק"מ מדרום לבית גוברין: יסודות, גלי אבנים, בארות, בורות, מערות. ראה ע' לחמס.

חִ’רְבַּת לַסַן – خربة لسن. 12 ק"מ ממזרח לעזה: חרסים ביזנטיים על פני הקרקע. שברי שיש, אבני-בנין פזורות, בורות, עקבות של בית בד.

חִ’רְבַּת לַקִיָּה – خربة لقيّة, 11 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאר שבע: יסודות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת לָקִירַע – خربة لاقيرع, מקום של ישוב קדום בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת לַתּוּן – خربة لتّون, 7 ק"מ מדרום-מזרח למַסְמיָּה אל כַּבִּירָה: שרידים של מגדל מרובע. יסודות, אבנים פזורות.

חִ’רְבַּת א-לַתָּתִּין خربة – اللتاتين. מקום של ישוב ביזנטי מדרום לביתוניה, בדרך מירושלים לבית חורון: בנינים חרבים, אבנים מסותתות, קברי-סלעים ודרך עתיקה, במפת מידבא רשום המקום הזה בשם Evyatav.

חִ’רְבַּת מִבִּלִיָה – خربة مبلية.2 ק"מ מצפ‘-מע’ למג’ד אל-כרום: יסודות, קירות, בורות, בסיסי עמודים.

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’ד – خربة المجد, מקום של ישוב קדום סמוך לאדורים: בורות, מערות, עמודים. בשטח החורבות קיים ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת אל-מַגַ’דָא – خربة المجدا. תל גדול וחורבות, 5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית שאן.

חִ’רְבַּת מַגְ’ד אל-בָּע – خربة مجد الباع. ראה ע' ח' מג’דל בעה.

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’דַל ^א – خربة المجدل. מקום של ישוב קדום מצפון לקדש נפתלי. ראה ע' מגדל-אל.

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’דַל ^ב – خربة المجدل. מקום של ישוב קדום מדרום לבית גוברין: שרידי חומות, בורות ומערות קברים.

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’דַל ^ג – خربة المجدل. 15 ק"מ מצפ‘-מזר’ לחיפה: בורות, באר וקברי-סלעים. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית ומהתקופה הערבית של ימי הבינים.

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’דַל ^ד – خربة المجدل. 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לחדרה: עקבות של בנינים וחרסים יוניים וערביים.

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’דִל ^א – خربة المجادل. מדרום לבית גוברין: חורבות של בניינים, עמודים וחלקיהם, בורות ומערות. -

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’דִל ^ב – خربة المجادل. מדרום-מערב לאדורים. השוה ע' תל אל-מַגָ’דִל.

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’דִל ^ג – خربة المجادل. מקום של ישוב נבטי בדרום מואב, 11 ק"מ מצפ‘-מעי לדָת’ רָס.

חִ’רְבַּת מַגְ’דַל בָּעָה (מַגְ’ד אל בָּע) – خربة مجدل باعة ( مجد الباع). ראה ע' אפקה ^א.

חִ’רְבַּת מַגְ’דַלָה – خربة مجدلة, 8 ק"מ מדרום לבית גוברין: יסודות, שרידים של מגדל מרובע, אבני בנין מסותתות, מערות עם גומחות, שתי בארות. ראה ע' מגדל־גד.

חִ’רְבַּת אל-מֻגַ’דַּעְה – خربة المجدّعة. תל נמוך לרגלי ההרים, 5.5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית שאן. על ידו קברי־פיר וחרסים עתיקים.

חִ’רְבַּת מֻגַ’יְדִלָתּ – خربة مجيدلات, 12 ק"מ ממערב לט’הריה: בורות חרבים, אבני-בנין פזורות, מערות.

חִ’רְבַּת אל-מַגְ’נוּנָה – خربة المجنونة. עקבות של ישוב קדום, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לקרית יערים.

חִ’רְבַּת אל-מַדְ’בַּח – خربة المذبح. מקום של ישוב מתקופת הברזל עד התקופה הביזנטית הקדומה, על הר בארץ הנגב, בין וָדִי אַבּוּ תֻּלוּל ובין וָדִי אֻם אִתְּנָן, 16 ק"מ מדר‘-מזר’ לבאר שבע: על ההר יסודות של בנינים וחרסים, לצד צפון בורות ומערות.

חִ’רְבַּת אל-מֻדַוַּר – خربة المدوّر, 6 ק"מ מדר‘-מער’ לקלקיליה.

חִ’רְבַּת מֻדַוַּרָה – خربة مدوّرة, 3 ק"מ ממזרח לוָדִי-עָרָה.

חִ’רְבַּת אל-מֻדַחְדַרָה – خربة المدحدرة. 8 ק"מ מדר' לטול כרם: חורבות של מצודה, גתות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-מֻדַיְבִּיע – خربة المديبيع. חורבה של מבצר על הר גבוה (1000 מ') בדרום מואב, 5 ק"מ מצפון-מזרח לדָת' רָס. מבצר זה נמצא בשורת המבצרים, שהיתה שומרת על מישור מואב מפני שוכני המדבר. חרסי המקום הם מתקופת הברזל הקדומה.

חִ’רְבַּת מִדְיָה – خربة مدية. ראה ע' מודיעין.

חִ’רְבַּת מַדִין (מַדְיַן) – خربة مذين ( مَدْيَن). ד' ע' מדון.

חִ’רְבַּת אל-מַדַיִּנָה – خربة المديّنة. חורבה של עיר מבצר מעל לוָדִי א-תַ’מַד. מצפ’־מזר' לנחל ארנון. ראה ע' מתנה.

חִ’רְבַּת מֻֿדְמַר – خربة مدمر. מקום מבוצר לשמירה על המבואות לרבת בני-עמון, 8 ק"מ מצ‘-מע’ לה. חרסיו מעידים, שהוא התקיים בתקופת הברזל וגם בתקופות הרומית, הביזנטית והערבית של ימי הבינים.

חִ’רְבַּת אל-מִדְרַג' – خربة المدرج, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ להר-טוב.

חִ’רְבַּת מַדְרַסָה – خربة مدرسة. עקבות של ישוב קדום בגליל, 6 ק"מ מצפ‘-מע’ לסכנין.

חִ’רְבַּת אל-מִהְדָוִי – خربة المهداوي. מקום של ישוב קדום בשרון מצפון לטול כרם. בו קיים ישוב ערבי קטן. 8

חִ’רְבַּת מָהִי – خربة ماهي. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ לטנטורה.

חִ’רְבַּת מֻוַיְלַח – خربة موليح. 6 ק"מ מצפ’־צפ‘-מע’ לבאר שבע: עקבות של ישוב, בורות בנויים אבני גויל, אבנים מפוזרות.

חִ’רְבַּת אל-מֻוַיְלִחָתּ – خربة المويلحات. עקבות של ישוב בעמק הירדן, 2 ק"מ ממערב למנחמיה.

חִ’רְבַּת מוּנָה – خربة مونة, 7.5 ק"מ מצפון-מזרח לעכו: יסודות, בורות, קברי-סלעים, גתות וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת מֻוַנִּס – خربة مونّس. מקום של ישוב קדום בשומרון, 1.5 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לאֻם אל-פ’חם.

חִ’רְבַּת מוּסָה שָׁהִין – خربة موسى شاهين. על יד הכפר קביבה, 3.5 ק"מ ממערב לרחובות: עקבות של ישוב, חרסים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-מוּסְיָתּ – خربة الموسايات, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרם אללה: יסודות, מרתף.

חִ’רְבַּת מוּפְיָא – خربة موفيا. בהר אפרים קרוב לעמק הירדן: קירות הרוסים, בובות, מגדל נוצרים.

חִ’רְבַּת מוּרַק – خربة مورق, בהרי חברון סמוך לאדורים: בתים חרבים, בורות עם מדרגות, מערות, חומה עם קשת (אל־קַלְעָה) לצד מזרח.

חִ’רְבַּת מָזִי – خربة مازي. ראה ע' מזי.

חִ’רְבַּת מַזְמוּרְיָה – خربة مزموريّة. מקום של ישוב קדום, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לרמת רחל: יסודות של בתים, בורות חצובים, מערה.

חִ’רְבַּת אל-מֻזַקָּה – خربة المزقّة. ראה ע' מזגא.

חִ’רְבַּת אל-מַזְרִע – خربة المزارع, 2 ק"מ ממערב להר בעל חצור: קירות הרוסים, בור גדול חצוב בסלע, באר בצד דרום־מזרח.

חִ’רְבַּת אל-מַזְרַעָה ^א – خربة المزرعة, 2 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לטנטורה: חורבות של מגדל, לצד דרום מערות.

חִ’רְבַּת אל-מַזְרַעָה ^ב – خربة المزرعة, בעמק יזרעאל סמוך לבלפוריה: חורבות של בתים, ארונות-מתים שבורים, שברי פסיפסים.

חִ’רְבַּת מחָאִף – خربة محائف. מקום של ישוב קדום בדרום מואב.

חִ’רְבַּת אל-מַחְ’בִּיָה – خربة المخبيّة. ראה ע"ע מגביש ומכבנה.

חִ’רְבַּת אל-מַחְגַ’ר (אֻם א-שֻׁקַף) – خربة المحجر ( امّ الشقف). בשפת הים, 12 ק"מ מצפון לעזה: יסודות בנויים אבני גויל, חרסים, שברי שיש.

חִ’רְבַּת מַחוַז – خربة محوز. מקום של עיר ביזנטית קטנה בגליל, 6 ק“מ מצפון לאל-בַּעְנָה, 25 ק”מ מצפ’־צפ‘-מזר’ לעכו: שרידים של כנסיה עם פסיפסים, יסודות של בניינים, חדרים מקומרים תתקרקעים, בורות, ברכה, קברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-מַחְזוּק – خربة المحزوق. מקום של ישוב קדום בשפלה, 10 ק"מ מדר‘-מזר’ למג’דל: יסודות בנויים אבני גויל על שטח גדול.

חִ’רְבַּת אל-מֻחַ’יְזִן – خربة المخيزن. ראה ע' כתליש.

חִ’רְבַּת אל-מֻחַיִּט – خربة المحيّط. ראה ע' נבו ^ב.

חִ’רְבַּת אל-מַחָלִבּ – خربة المحالب. ראה ע' אחלב.

חִ’רְבַּת אל-מַחְמָה – خربة المحمة. מקום של ישוב קדום ממזרח לבית חורון: בתים חרבים ובורות.

חִ’רְבַּת אל-מַחָמִי – خربة المحامي. מקום של ישוב רומי־ביזנטי, מהלך שעה וחצי מדר‘-מזר’ לדומה (דוַיְמָה): שרידים של כנסיה, קירות הרוסים, עמודים.

חִ’רְבַּת אל-מַחְמִי – خربة المحمي. עקבות של ישוב קדום ממערב לביתוניה.

חִ’רְבַּת אל-מַחְנָא – خربة المحنا. מקום של ישוב קדום במואב.

חִ’רְבַּת מַחְ’נָה – خربة مخنة. ראה ע"ע מכמתת ומחנים ^ב.

חִ’רְבַּת מַחְנָה – خربة محنة. מקום של ישוב קדום באמצע הר גלעד. יש מזהים אותו עם מחנים ^א.

חִ’רְבַּת אל-מַחַפִיר – خربة المحفير. בגבול מדינת הלבנון, 11 ק"מ מצפ‘-מע’ ליסוד המעלה: כפר חרב על תל נמוך.

חִ’רְבַּת אל-מֻחַפַ’ר – خربة المحفّر. ראה ע' תל אל-מְחַפַֿ’ר.

חִ’רְבַּת אל-מַחְ’רוּן – خربة المخرون, במדבר יהודה, 6 ק"מ ממזרח לבית לחם: יסודות של בתים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת אל-מַחְ’רוּנָה – خربة المخرونة. ראה ע' מרוס.

חִ’רְבַּת מַחְשׁוּרָה – خربة محشورة, בעמק יזרעאל, על יד תל קימון וסמוך ליקנעם ולהזורע: מערות, קברים, תעלה חצובה, חדר חצוב על יד המעין, בצד מזרח עקבות של ישוב עתיק.

חִ’רְבַּת אל-מֻטְלָּה ^א – خربة المطلّة. עקבות של ישוב ליד המושבה מטולה, מדרום־מערב לה.

חִ’רְבַּת אל-מֻטְלָּה ^ב – خربة المطلّة. עקבות של ישוב ובורות, 10 ק"מ מדר‘-מזר’ לג’נין.

חִ’רְבַּת אל-מִידָן ^א – خربة الميدان. מקום של ישוב בתקופת הברזל הקדומה ובתקופה הביזנטית בהר אפרים, מדר‘-מע’ לדיר אל-עַמָּר ²⁷⁴: יסודות, קירות הרוסים של בנינים, בורות, מגדל.

חִ’רְבַּת אל-מִידָן ^ב – خربة الميدان. מקום של עיר מבצר מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה על הר גבוה במרחק 8 ק"מ מדר‘-מע’ לקיר מואב. המבצר שומר על מואב מצד ים המלח, שאת חלקו הדרומי רואים יפה מהחורבה. במרחק חצי קילומטר ממנה נמצאת חורבה של עיר נבטית ²⁷⁵.

חִ’רְבַּת אל-מִידָן ^ג – خربة الميدان. שרידים של ישוב קדום בצפון הארץ, 3 ק"מ ממערב לישוב הקבוץ דן.

חִ’רְבַּת אל-מִיָּה – خربة الميّة. ראה ע' חלת אל-מיה.

חִ’רְבַּת אל-מַיְטָה – خربة الميطة. מקום של ישוב ביזנטי בין ביתוניה ובין בית חורון עליון: שרידים של כנסיה, יסודות של בניינים אחרים, קברי-סלעים ומערות.

חִ’רְבַּת אל-מִינָא – خربة المينا, 3.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לסבסטיה: יסודות, ערמות אבנים מסותתות, בורות, חציבות בסלעים, אבני פסיפס, חרסים מהתקופה הביזנטית המאוחרת על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-מַיְסִיָה – خربة الميسية, בשפלה, במרחק 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לחולדה: יסודות, אבני-בנין וחרסים מהתקופה הרומית.

חִ’רְבַּת מַיְסַר – خربة ميسر. חורבה מיושבת, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לעין שמר.

חִ’רְבַּת אל-מַיְסַרִי – خربة الميسري. מקום של ישוב קדום בבשן סמוך לאדרעי, מדרום-מזרח לה: יסודות, אבני-בנין, מערות.

חִ’רְבַּת אל-מַיִתָּה – خربة الميّتة. שרידים של ישוב חרב, 800 מ' מדרי-מזר' לכפר גליקסון.

חִ’רְבַּת מַכּוס – خربة مكّوس. בשפלה, במרחק 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ למג’דל: יסודות, בורות חרבים, חרסים רומיים וביזנטיים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-מֻכְּיִר – خربة المكاور. ראה ע' מכור.

חִ’רְבַּת אל-מֻכַּנַּע – خربة المكنع. ראה ע' מכנה.

חִ’רְבַּת מַלוּל – خربة ملّول. 6 ק"מ מדר‘-מזר’ למג’דל יָבָּא.

חִ’רְבַּת מָלוּף – خربة مالوف. 3 ק"מ מדרום לעין דור: גלי אבנים, בורות, קברי-סלעים ומחצבות עתיקות.

חִ’רְבַּת אל-מִלְח – خربة الملح. חורבה של ישוב נבטי רומי-ביזנטי סמוך לתל אל-מִלְח (ע"ש).

חִ’רְבַּת אל-מָלַח – خربة المالح. מעינות מים חמים ועל ידם שרידים של בתי מרחץ ובנינים אחרים, בעמק הירדן סמוך לוָדִי אל-מָלִח.

חִ’רְבַּת מָלְחָה – خربة مالحة. ראה ע"ע מגדל מלחא ומלחא.

חִ’רְבַּת אל-מַלִּחָה – خربة الملّاحة. מקום של ישוב בתקופות הרומית הקדומה והמאוחרת ובתקופה הביזנטית סמוך לחוף הים, 7 ק"מ מצפון לעכו ²⁷⁶: שפך-עיים, בורות, חרסים רומיים וביזנטיים. פסיפס, ברכות חצובות ומטויחות מבפנים, שברי שיש, קברי-סלעים

חִ’רְבַּת אל-מַלִיח – خربة المليح. מקום של ישוב חשוב באדום מהתקופה הנבטית עד התקופה הערבית של ימי הבינים ²⁷⁷.

חִ’רְבַּת מַלִיטָא – خربة مليطا. בשפלה, 4.5 ק"מ מדר‘-מע’ לפָלוּגָ’ה: יסודות בנויים אבני גויל, ברכה, שברי שיש, חרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת מַלְכַּתְּהָא – خربة ملكتها. מקום של ישוב ביזנטי-ערבי על הר מדר‘-מזר’ לבית נתיף: בתים חרבים, אבני-בנין מסותתות, שרידים ארכיטקטוניים, בית-בד, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת מַלְתּעָה – خربة ملتعة, בשפלת הנגב,29 ק"מ ממזר’־צפ‘-מזר’ לרפיח: עקבות של בנינים, בורות, אבנים פזורות, תעלת מים.

חִ’רְבַּת ממִילְיָה – خربة ماميلية. ראה ע' ממלה, ממלח.

חִ’רְבַּת מָמָס – خربة ماماس, 3 ק"מ מצפון-מערב לחלחול: יסודות, גלי אבנים, בורות, קברי-סלעים, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת אל-מַנַוָתּ – خربة المنوات. חורבות של עיר קטנה ובתוכן מצודת הצלבנים Le Monuet (אל-בַּוְבַּרְיָה), ממזרח לאכזיב שבגליל.

חִ’רְבַּת אל-מַנְחַתָּה – خربة المنحتة, בגליל, 1 ק"מ מדרום לקַלְעַתּ אל־קֻרַיְן: קירות הרוסים, בורות, שרידים של שער, מגדל עם בור, ברכה, מחצבות עתיקות.

חִ’רְבַּת אל-מַנָטִיר ^א – خربة المناطير. מגדל נוצרים ומערה במרחק 2.5 ק"מ מדרום ללבונה.

חִ’רְבַּת אל-מַנָטִיר ^ב – خربة المناطير. בעמק יזרעאל, 3 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' למגדו: שרידים של ישוב, אבנים פזורות, עמוד של גרעינית, חרסים רומיים וערביים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-מֻנְטָר ^א – خربة المنطار. מקום של ישוב קדום, 1.3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לארסוף. ראה ערך רשפון.

חִ’רְבַּת אל-מֻנְטָר ^ב – خربة المنطار. מקום של ישוב קדום, 3 ק"מ מדר‘-מע’ ליוטה.

חִ’רְבַּת אל-מֻנְטָר ^ג – خربة المنطار. מקום של ישוב קדום, 2 ק"מ מדר‘-מע’ למחנים: יסודות ושרידים של בנינים. ה

חִ’רְבַּת אל-מֻנְטָר ^ד – خربة المنطار. מקום של ישוב קדום במדבר יהודה, 12 ק"מ מדרום-מזרח לירושלים: יסודות של בנינים הבנויים אבנים מרובעות, בגיא הקרוב באר.

חִ’רְבַּת אל-מֻנְטָר ^ה – خربة المنطار. מקום של ישוב קדום קרוב לכפר דומה בנפת שכם: יסודות וערמות אבנים.

חִ’רְבַּת אל-מֻנְטָר ^ו – خربة المنطار. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מע’ לדָלִיתּ א-רוּחָה שבכרמל: גלי אבנים, מגדלים חרבים.

חִ’רְבַּת אל-מִנְטַרָה – خربة المنطرة. מקום של ישוב קדום, 4 ק"מ מדרום לשכם: יסודות, מגדל נוצרים חרב, מערות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת אל-מנְיָה ^א – خربة المنية. חורבה של מצודה חזקה המוקפת חומה מימי הרומאים, הביזנטים והע’סאניים וארמון ומסגד של השולטן האֻמָוִי וַלִיד, בשפתו הצפונית-המערבית של ים כנרת. בתקופת שלטון הממלוכים היתה במקום זה חניה (חָ’ן מניה) בדרך המלך ממצרים לדמשק, הבניה בשכבות העליונות של שטח החורבה הוא מהמאה הי“ג עד המאה הט”ו ²⁷⁸, במשחק המלים שבמדרש בר"ר לח, כב “גניסר - גני שרים” אפשר לראות רמז לזהויה של גניסר עם ח'. מניה, שבה ראה עוד בעל המדרש את גני השרים הערביים על יד הארמון.

חִ’רְבַּת אל-מנְיָה ^ב – خربة المنية. 9 ק"מ מדר' לבית לחם: יסודות, קירות הרוסים, מערות.

חִ’רְבַּת מֻנַיְזִל – خربة منيزل. מקום של ישוב עתיק מדר‘-מזר’ לאשתמוע: עקבות של בניינים, מערות קברים וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-מַנְסִיָה ^א – خربة المنسيّة, 7 ק"מ ממזרח לרמלה: בורות חצובים וחרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-מַנְסִיָה ^א – خربة المنسيّة, 1ק“מ מדרום־-מערב לאד’נבה: חורבות של בניינים, משקופים, גת חצובה, מערות, לצד מזרח עקבות של מדרגות הרים. – חִ’רְבַּת מַנָּע – خربة منّاع, 2 ק”מ מדרום-מערב לבית חורון תחתון: שרידים של בנין, עמודים, קברי סלעים ומדרגות חצובות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-מַנְעִיָּה – خربة المنعيّة. חורבה של מצודה מתקופת המלוכה הישראלית לשמירה על מרכז מכרות הנחושת במנעיה, 33 ק"מ מצפון לעקבה, ועל הדרכים המובילות ליתר המכרות וכורי ההתוך שבעמק הערבה ²⁷⁹.

חִ’רְבַּת אל-מַנְצוּרָה ^א – خربة المنصورة. חורבה במקום כניסת דרך הארחות לתוך וָדִי פַ’גָּ’ס, 3 ק"מ ממע' לדגניה. הוא מקום של ישוב עתיק מאד. בו יסודות, ערמות אבנים בלתי מהוקצעות, ברכה, אמת מים רומית הנמשכת לטבריה וחרסים מתקופות הברונזה הקדומה, הברזל הקדומה, הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה ²⁸⁰.

חִ’רְבַּת אל-מַנְצוּרָה ^ב – خربة المنصورة. מקום של ישוב רומי על הר בקרבת כפר יהושע, 20 ק"מ מדר‘-מזר’ לחיפה, בו נמצאים גם שרידים פריהיסטוריים.

חִ’רְבַּת אל-מַנְצוּרָה ^ג – خربة المنصورة. מקום של ישוב קדום בשפלה, 4.5 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לעראק אל-מנשיה: גלי אבנים, בורות חרבים ושברי כלי חרס ביזנטיים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-מַנַרָה – خربة المنارة. מקום של ישוב קדום ליד ישוב הקבוץ רמים על גַ’בֶּל עַדָתִ’ר, מצפ‘-מע’ לצפת. בו עקבות של יסודות, גלי אבנים, בורות חצובים, גת.

חִ’רְבַּת אל-מַנְשְׁיָּה ^א – خربة المنشيّة. מקום של ישוב עתיק בשפלה, מדרום לדִ’נַבָּה. ראה ע' מנחת.

חִ’רְבַּת אל-מַנְשְׁיָּה ^ב – خربة المنشيّة. מקום של ישוב קדום בכרמל, 4 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לדָלִיתּ א-רוּחָה.

חִ’רְבַּת אל-מַנְשְׁיָּה ^ג – خربة المنشيّة. מקום של ישוב קדום בשרון, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לחדרה.

חִ’רְבַּת מַסְחָה – خربة مسحة. מקום של ישוב קדום על יד המושבה כפר תבור, ממזרח להר תבור. שרידי הישוב נמצאים על שטח גדול המשתרע עד בית הקברות של המושבה ובהם חומות הרוסות מתחת לאדמה, אבני-בנין עתיקות, שבהן השתמשו בבנין בתי המושבה, וחרסים רומיים, ביזנטיים וערביים של ימי הביניים, אחדים הם מתקופת הברונזה ²⁸¹, כן נמצאים שם גם יקבים, יסודות של בנינים, בורות, אבני-מיל רומיות ושרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת מַסְכָּנָה – خربة مسكنة, בדרך מטבריה לנצרת. ראה ע' משכנא.

חִ’רְבַּת אל-מֻסַיְגִ’ד – خربة المسيجد, 5 ק“מ מצפ‘-מע’ לבית גוברין: עקבות של ישוב קדום. במקום זה נוסד ביום י”א תשרי תש"ז (6.10.46) ישוב הקבוץ גל-און של השומר הצעיר.

חִ’רְבַּת אל-מַסִיָה – خربة المسية, בגליל העליון, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לפ’סוּטָה: קברות, אבני-בנין.

חִ’רְבַּת מַסִּין – خربة مسّين. בשומרון, 6 ק"מ מצפ' לעַנַבְּתָּא: חורבות של בתים ובאר.

חִ’רְבַּת מִסִלְיָה – خربة مسلية. שדה חורבות של ישוב הלניסטי ורומי בשפלת החוף, 2 קילומטר מדרום לטירה.

חִ’רְבַּת מֻסְמָר – خربة مسمار. סמוך לכביש ירושלים–יפו, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לקרית יערים: יסודות של חומה ובורות.

חִ’רְבַּת מַסָעִד – خربة مساعد, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לגן שמואל: בורות, עמוד של גרעינית, חרסים עתיקים.

חִ’רְבַּת אל-מִסָעד – خربة المساعد, 4 ק"מ מדר’י מזר' לעזה: אבני גויל, אבני פסיפס, אבני-בנין, חרסים עתיקים. לי ט א •

חִ’רְבַּת אל-מַסְעַדָה – خربة المسعدة, 2 ק"מ מדר’מע' לבית גוברין: עקבות של בנינים, מערות.

חִ’רְבַּת מַסְעוּד – خربة مسعود. חורבה של חניה רומית מדרום לחברון. בה שרידים של דרך רומית, חמרי בנין וברכה.

חִ’רְבַּת מַסְקוּפָה – خربة مسكوفة. ראה ע' ח'. חסין.

חִ’רְבַּת אל-מֻעַיִד – خربة المعيّد. ראה ע' שפמות.

חִ’רְבַּת מָעִין – خربة ماعين. ראה ע' בית בעל מעון.

חִ’רְבַּת מַעִין – خربة معين ראה ע' מעון ^א.

חִ’רְבַּת אל-מַעִין - خربة المعين. מקום של ישוב קדום בשפלה, 9 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לחָן יוּנִס: עקבות של בנינים, שברי כלי חרס עתיקים ובורות סתומים.

חִ’רְבַּת אל-מֻעַ’יְסִל – خربة المغيسل. שרידים של ישוב קדום במדבר יהודה, 20 ק"מ ממע' צפ‘-מע’ למצדה: שרידים של בנין מרובע עם ברכה.

חִ’רְבַּת אל-מֻעַיְסִרָה – خربة المعيسرة. בשפת ים חולה על יד יסוד המעלה: תל נמוך ועליו עקבות של יסודות

חִ’רְבַּת אל-מַעַלִי – خربة المعلي, בגליל העליון בתוך עמק פורה, מדר‘-מזר’ לקדש נפתלי.

חִ’רְבַּת מִעִלְיָא – خربة معليا. ראה ע' מעליא והשוה גם ההערה לע' עלות.

חִ’רְבַּת מֻעַלַּקָה – خربة معلّقة, 5.5 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לבית גוברין: יסודות ובורות.

חִ’רְבַּת מַעְן – خربة معن. ראה ע' מנואיס.

חִ’רְבַּת מִעְצַבָּה – خربة معصبة, 5 ק"מ מדרום לאשדוד: עקבות של ישוב, שרידים של בנינים בנויים אבני גויל, חרסים עתיקים על פני האדמה.

חִ’רְבַּת מַעְצוּבּ – خربة معصوب. ראה ע' מצובה,

חִ’רְבַּת מַעְרַבָּה – خربة معربة, 2 ק"מ מדר‘-דר-מזר’ להרביה: יסודות של אבני גויל, שרידים של ברכות בנויות אבני גויל, חרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-מַעָ’ָרָה – خربة المغارة, 7 ק"מ מצפון-צפון-מערב לסילת א-טַּ’הְר: שלשה מקאמים, יסודות ושרידים של בנינים, בורות ומערות חצובים, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-מֻעְ’רַם (אל-מַרָעִ’בּ) – خربة المغرم ( المراغب). על יד שעפאט ממערב לה: יסודות של בנינים, חומות עתיקות, מגדל נוצרים.

חִ’רְבַּת אל-מַעַרַשׁ בַּעְרָה – خربة المعرّش بعرة. 4.5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית גוברין: חומות הרוסות של בניינים רבועיים, משקופים ומזוזות פזורים, גתות ובתי-בד. ראה ע' מורשת, מורשת גת.

חִ’רְבַּת אל-מַפְגַ’ר – خربة المفجر. חורבות יריחו מהתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה. בחפירות, שנערכו במקום זה, נתגלו שרידים של שני ארמונות של מלכי האֻמָוִים מהמאה השמינית, ובשפך העיים נמצאה אבן עם כתובת כופית ²⁸². כמו"כ נתגלו שרידים של חומה, גשר, ברכה, מסגד ובנינים אחרים, שברי עמודים, כותרות ובסיסים ²⁸³.

חִ’רְבַּת אל-מַפְרַק – خربة المفرق. מקום של ישוב קדום בעבר הירדן בשפת המדבר, 18 ק“מ מצפ‘-מזר’ לקלעת א-זרקא שעל שפת היבוק. בה תחנת מסה”ב החג’אזית ובה עובר צנור הנפט העיראקי ועל ידם מצודה וחָ’ן. במקום זה נמצאת גם מצבת אבן (Menhir) מהתקופה הפריהיסטורית.

חִ’רְבַּת אל-מִצְבָּח – خربة المصباح, כפר (בסוף 1945 לפי אומדנה 600 תו' מוסלמים) וחורבות של ישוב קדום, 12 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לרם אללה. יסודות, פסיפסים, גתות, בורות, קברים חצובים וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-מַצְלִח – خربة المصلح. ראה ע' משאל.

חִ’רְבַּת מַצְלַחִיתּ – خربة مصلحيت. מקום של ישוב קדום בשפתה הצפונית של בקעת בית נטופה: יסודות, ערמות אבנים, שרידים של מגדל ובורות.

חִ’רְבַּת אל-מַצָנִע – خربة المصانع. מקום של ישוב ביזנטי, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ ללִפְתָּא: כנסיה חצובה בחלקה בסלע, בורות, ברכה חצובה, חרסים ביזנטיים ואבני פסיפס, בוָדִי מצאנע שבצד מזרח קבר חצוב ובו אפריז וחקוי לבניה, קברים אחרים וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-מִצְעַר – خربة المصعر. מקום של ישוב גדול במואב, 13 ק"מ מדר‘-מע’ למעבר הארנון מַחָצַ’תִ אל-חַגּ'. החורבות הרבות, הבורות והמערות המטויחים הם מהתקופה הערבית הקדומה. הישוב הערבי נבנה על חורבות של ישוב, שהתקיים בתקופת הברונזה הקדומה, בשלב הראשון של תקופת הברונזה התיכונה ובתקופת הברזל הקדומה ²⁸⁴.

חִ’רְבַּת אל-מַקְהַז – خربة المقهز. חורבה של ישוב קדום בשפלה, 12 ק"מ מדר‘-מע’ לבית גוברין: אבני-בנין מסותתות.

חִ’רְבַּת מַקִיקָה – خربة مقيقة. שרידים של ישוב קדום מדר‘-מע’ לכפר שעפאט הקרוב לירושלים: שני יקבים הרוסים, בור ומערה.

חִ’רְבַּת אל-מַרָבַּעָה – خربة المرابعة, 4 ק"מ ממזרח לבית-אל: שרידים של יסודות חצובים בסלע.. עקבות של קיר, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת מֻרְבָּת בַּדְרָן – خربة مربات بدران. מקום שהיה מבוצר יפה בתקופת הפריחה של עמון ומוקף מגדלים עגולים (רֻגֻ’ם אל-מַלְפ’וּף) לשמירה על מבואות עיר הבירה, 14 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לרבת בני עמון.

חִ’רְבַּת מַרְג' אל-בַּיְנָה – خربة مرج البينة. ראה ע' ח'. גֻ’עַיְלָה.

חִ’רְבַּת אל-מַרָגִ’ם ^א – خربة المراجم. 3 ק"מ מדרום למג’דל בני פ’צ’ל: יסודות וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת אל-מַרָגִ’ם ^ב – خربة المراجم. 2ק"מ מדר‘-מע’ לאדורים: קירות הרוסים, יסודות של בניינים בנויים אבנים גדולות וגסות.

חִ’רְבַּת אל-מַרְגַ’מָה – خربة المرجمة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת מעל לעין סָמִיָה. ממזרח להר בעל חצור. בו גלו כלי ברונזה משנת 1500 לפסה"בקירוב ²⁸⁵.

חִ’רְבַּת אל-מִרְד – خربة المرد. מקום של ישוב רומי-ביזנטי במדבר יהודה, 3.5 ק“מ מצפ‘-מזר’ למנזר מר סבא, 14 ק”מ מדר‘-מזר’ לירושלים: שרידים של מצודה, שרידים חשובים של כנסיה ביזנטית, יסודות של בנינים, פסיפסים, בורות, ברכות, אמת-מים, גשר וקברי סלעים. ראה ע' הי’רקניה.

הם

חִ’רְבַּת מָרוּס – خربة ماروس. מקום של ישוב בתקופת התלמוד על הר מצפ‘-מע’ לצפת. בו קברי-סלעים מהתקופה ההיא, יסודות, גתות ומערה עם דלת של אבן.

חִ’רְבַּת אל-מִרַיְגָ’תּ – خربة المريجات. כפר ערבי קטן בגליל, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לסכנין.

חִ’רְבַּת מַרִינָה – خربة مرّينة. מקום של ישוב קדום, 6 ק"מ מצפון לחלחול: חורבות של בתים, יקבים, באר.

חִ’רְבַּת אל-מֻרַיְעָה – خربة المريعة. מקום של ישוב קדום מדר‘-מזר’ לקיר מואב.

חִ’רְבַּת אל-מֻרַיְעָ’ה – خربة المريغة. מקום של עיר מסחר ותעשיה חשובה בימי קדם על פרשת דרכים באדום, 14 ק"מ ממע' דר‘-מע’ למעון ²⁸⁶.

חִ’רְבַּת אל-מַרְכַּז – خربة المركز. 17 ק"מ מדרום לחברון: עקבות של יסודות, גלי אבנים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת מַרְמִיתָּא – خربة مرميتا. מקום של ישוב ביזנטי ממזרח להר-טוב: קירות הרוסים, בורות, מערות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת מֻרָן ^א – خربة مرّان, בשפלה, מדרום לבית גוברין. ראה ע' מרות.

חִ’רְבַּת מֻרָן ^ב – خربة مرّان, על הר מדרום לדרך קרית יערים – קביבה. ראה ע' מרנת.

חִ’רְבַּת מַרְסִע – خربة مرسع. 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכפר עציון: יסודות של בניינים, ערמות אבנים, בורות, אבני פסיפס לְבָנוֹת על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-מַרָעִ’בּ – خربة المراغب. יסודות של בנינים, קירות עתיקים ומגדל נוצרים על יד שעפאט הקרובה לירושלים.

חִ’רְבַּת מַרְעַשׁ – خربة مرعش, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לבית גוברין: יסודות, בורות, מערות, עקבות של רחוב עתיק, ראה ע' מראשה.

חִ’רְבַּת אל-מֻרַצַּץ ^א – خربة المرصّص. מקום של ישוב קדום מאד לרגלי הר אַבּוּ דִיס, לצד הק"מ האחד עשר בדרך ירושלים–יריחו. בו דולמנים, חומה ומגדל, חורבה של כנסיה עם פסיפס, באר ובורות ²⁸⁷.

חִ’רְבַּת אל-מֻרַצַּץ ^ב – خربة المرصّص. כפר ערבי קטן, 11 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לשכם.

חִ’רְבַּת אל-מַרַשְׁן – خربة المرشان, כפר ערבי קטן בשפלה, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לברור חיל. בו יסודות, שברי כלי חרס וזכוכית עתיקים, שברי שיש על יד הבאר.

חִ’רְבַּת מְרַשְׁרַשׁ – خربة مرشرش. ראה ע' מרשרש.

חִ’רְבַּת מַרְתּ א-סַּיל – خربة مرت السيل, בשפלה, 7 ק"מ ממערב לבית גוברין: יסודות, בורות, ברכות ומערות.

חִ’רְבַּת מַרְתִּינָא – خربة مرتينا. עקבות של בניינים, 7 ק"מ מצפ‘-מע’ לדומה (דוימה).

חִ’רְבַּת אל-מֻשַׁיְרִפָה ^א – خربة المشيرفة, בגליל העליון סמוך לים. ראה ע' משרפות מים.

חִ’רְבַּת אל-מֻשַׁיְרִפָה ^ב – خربة المشيرفة, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית לחם: יסודות, בארות, מערות.

חִ’רְבַּת אל-מֻשַׁיְרִפָה ^ג – خربة المشيرفة, מקום של ישוב נבטי מצפון לנחל ארנון ²⁸⁸.

חִ’רְבַּת אל-מֻשַׁיְרִפָה ^ד – خربة المشيرفة, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לנצרת: מכלאה מרובעת, מגדל, חדרים.

חִ’רְבַּת מִשְׁמִשׁ – خربة مشمش, בגליל העליון, 2 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לאילון: חורבות של עיר קטנה, בתים קיימים עם פתחים וחלונות, בית-בד, קברים, בורות חצובים בסלעים עם אומנות בנויות.

חִ’רְבַּת אל-מַשְׁרָב – خربة المشراب. שרידים של בנין עם פסיפס ומערה סמוך לוָדִי אל-קִלְתּ 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לח’ין חטרור.

חִ’רְבַּת אל-משְׁרַפָה – خربة المشرفة. מקום של ישוב רומי-ביזנטי בשפלה, מדר‘-מזר’ לעזה: גלי אבנים, בורות סתומים, שברי כלי חרס ושיש מהתקופות הרומית והביזנטית.

חִ’רְבַּת אל-מַשָׁשׁ – خربة المشاش. מקום של ישוב מהתקופה הרומית, 16 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לבאר שבע. על ראשו של תל גדול נמצאים מצודה הדומה למצודות הגבול (limes) הרומיות ויסודות של חומה רומית, לצד צפון-מזרח יסודות וחומות מהתקופה הנבטית. יתכן שיש כאן עקבות של ישוב קדום יותר. השוה ע' חצר שועל.

חִ’רְבַּת מֻשְׁתָּה – خربة مشتة, בשומרון, 1.5ק"מ ממערב לעַרָבָּה.

חִ’רְבַּת מַתְּוִי – خربة متوي. כפר הרוס, 4.5 ק"מ מדר‘-מע’ לתמנת חרס (חָרִס).

חִ’רְבַּת אל-מֻתַּוְתַּן – خربة المتوتن. 8 ק"מ ממזרח לרמלה.

חִ’רְבַּת מִתְ’לִיָה – خربة مثلية. מקום של ישוב קדום בארץ החוף, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעתלית: יסודות של בנינים, חמרי בנין עתיקים, באר, בורות, קברים וגת.

חִ’רְבַּת אל-מֻתַּקַלַּבָּת – خربة المتقلّبات, בשומרון, סמוך לנחל כרית, 10 ק"מ ממזרח לבית דַגַ’ן ^ב.

חִ’רְבַּת אל-מִתְּרָז – خربة المتراز. 6 ק"מ מדר‘-מע’ לקרית יערים: עקבות של ישוב, בורות, גתות, מערות.

חִ’רְבַּת נַבְּהָן – خربة نبهان, סמוך לקו מסה“ב ירושלים – יפו, 0.5 ק”מ מצפון לדיר א-שַּׁיְח': חומות הרוסות, שברי עמודים, משקיף, גתות, מערות.

חִ’רְבַּת נַבּוּח – خربة نبّوخ. ישוב חרב בשומרון, 1 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר קֻצְרָה.

חִ’רְבַּת א-נַּבִּי בּוּלְץ – خربة النبي بولص. מקום של ישוב ביזנטי בעמק בין בית נתיף ובין בית ג’מאל. הישוב החרב נקרא בפי הערבים על שם השליח פאולוס. בו כנסיה חובה וחורבות ויסודות של בניינים אחרים, ברכה, מקאם עם כפה קמורה ומרתפים.

חִ’רְבַּת א-נַּבִּי בַּלְיָן – خربة النبي بليان. 1.2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לגבעת עדה.

חִ’רְבַּת א-נַּבִּי הוּג' – خربة النبي هوج. ראה ע' ח‘. הוג’.

חִ’רְבַּת א -נַּבִּי טָטָא – خربة نبي طاطا. ראה ע' נרבתא.

חִ’רְבַּת א-נַבִּי יוּשַׁע – خربة النبي يوشع. מקום של ישוב בתקופות הברונזה והברזל הקדומה על הר, 3 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לא-סַּלְט. הבדוים של הסביבה מיחסים קבר גדול הנמצא שם להושע בן אלה.

חִ’רְבַּת א-נַבִּי עֻזַיְר (אל-עֻזַיר) – خربة النبي عزير ( العزير ). מקאם עם כתובות סמוך לעַוַרְתָּא מדרום־מערב.

חִ’רְבַּת א-נַבִּי עַנִּיר – خربة النبي عنّير, 10 ק"מ מצפ‘-מע’ לרם אללה.

חִ’רְבַּת א-נַבִּי צֵלָח – خربة النبي صالح. 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לתרקומיה.

חִ’רְבַּת א-נַּבְּרָה (א-נַּבְּרַתַּיִן) – خربة النبرة ( النبرتين). ראה ע"ע כפר נבוריא ונבוריא.

חִ’רְבַּת נַגְ’ד – خربة نجد. מקום של ישוב רומי-ביזנטי סמוך לכפר נג’ד, ממזר‘-צפ’-מזר' לעזה: יסודות, חדרים תתקרקעים, בורות, ברכות, קברים.

חִ’רְבַּת נֻגַ’יְמִיָה – خربة نجيميّة. 4 ק"מ ממזרח לערב (עַרְבַּתּ אל-בַּטַּוְף): עקבות של בנינים, בורות, אבנים פזורות.

חִ’רְבַּת נִגְ’ם – خربة نجم. 1 ק"מ מדר‘-מע’ לאמאוס (עִמְוֹס): חורבה של מגדל נוצרים ובור.

חִ’רְבַּת וִגִ’ם א-צֻּבְּח – خربة نجم الصبح. מקום של ישוב גדול בימי קדם סמוך ליישוב היהודי אילת השחר (ששאל את שמו מהשם הערבי). סמוך לכביש ראש פנה–מטולה: יסודות וקירות של בנינים, עמודים, בורות.

חִ’רְבַּת א-נַגַ’מָה – خربة النجمة, ישוב חרב בשומרון. 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכפר קֻצְרָה.

חִ’רְבַּת נִגְ’מַתּ אל-הַוְדַלִי – خربة الهودلي. מקום של ישוב בתקופה הרומית, 4 ק"מ ממזרח ללטרון: חורבות של בניינים רבועיים, קשת. בורות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת נִגְ’מַתּ חֻ’נַיְפִ’ס – خربة نجمة خنيفس. שרידים של ישוב קדום, 5.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לסְנְגִ’ל.

חִ’רְבַּת א-נַּגַ’סָה – خربة النجسة, 9.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לזכרון יעקב.

חִ’רְבַּת א-נַּגְ’ר ^א – خربة النجّار, 3.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית לחם: שרידים של בניינים, מדרגות בהר, קבר חצוב, חציבות בסלעים, רצפת פסיפס.

חִ’רְבַּת א-נַּגְ’ר ^ב – خربة النجّار, ישוב חרב בשומרון, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכַּפְר קָסִם.

חִ’רְבַּת א-נַּגָּ’רָה – خربة النجّارة. 12 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לפתח תקוה: בנינים הרוסים, בית־ בד, בורות, קברים.

חִ’רְבַּת נַדָה (ח'. אל-עַדַס) – خربة ندة ( خ. العدس). עקבות של ישוב, חרסים ביזנטיים, 2 ק"מ ממערב לגבעון.

חִ’רְבַּת נוּח (בִּנְתּ נוּח) – خربة نوح ( بنت نوح). מקום של ישוב, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לדירבאן: גלי אבנים, קברי-סלעים, מדרגות הרים עתיקות, מעין עם חדר וקשת.

חִ’רְבַּת א-נֻוַיְטִיע – خربة النويطيع. ראה ע' נטעים.

חִ’רְבַּת נֻוַיְטִף – خربة نويطف, בשפלה, 1 ק"מ מדר‘-מזר’ לעַגּ’וּר: עקבות של יסודות ושל רחוב עתיק, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת א-נֻּוַיְרִיָה – خربة النويريّة, 5 ק"מ מצפ‘-מע’ לטָבִּעָ’ה שעל שפת ים כנרת: גלי אבנים מסותתות, באר וגת חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת א-נַּוָמִיס – خربة النواميس. ראה ע' ח'. א־נמוס.

חִ’רְבַּת נִוְפַ’ל – خربة نوفل. ישוב חרב בשרון, 4.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לקלקיליה.

חִ’רְבַּת נַזְלַתּ רַחָל – خربة نزلة رحّال. ישוב חרב בשומרון, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לזַוְיָה.

חִ’רְבַּת א-נַזְלָה – خربة النزلة. עקבות של ישוב קדום בעמק, במרחק 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לזכרון יעקב. כיום נמצא בו ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת א-נֻּחַ’יְל – خربة النخيل. ישוב חרב בשומרון, 1 ק"מ מצפ‘-מזר’ לזָוִיָה.

חִ’רְבַּת נַחָלִין – خربة نحالين. עקבות של ישוב בשומרון, 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאקא א-שַׁרְקִיָּה: שרידים של ישוב, תל קטן עם קברים וחרסים.

חִ’רְבַּת א-נַּחְם (עַנְהֻם) – خربة النحم ( عناهم). מקום של ישוב עתיק, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לג’נין: חורבות של בנינים, יסודות וערמות גדולות של אבנים.

חִ’רְבַּת א-נַּחָס – خربة النحاس. בתקופה הישראלית (800–1200 לפסה"נ) אחד המרכזים של מכרות הנחושת בעמק הערבה, 36 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לים המלח. בו ערמות גדולות של פסולת הנחושת וחורבות רבות של כורי התוך, חומות ובנינים גדולים לעובדים. לדעת נ. גליק, המחפש במקום זה את מקומה של עיר נחש (ע"ש), היה כאן בימי שלמה מחנה של שבויים, שעבדו במכרות ²⁸⁹.

חִ’רְבַּת א-נָּטָה – خربة الناطة, 3.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית סחור.

חִ’רְבַּת א-נָּטִף – خربة الناطف. 3.5 ק"מ מד‘-מזר’ לבית נובא.

חִ’רְבַּת נּיבּ – خربة نيب. עקבות של חורבות, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לטור לוסה (טָלוּזָה).

חִ’רְבַּת נִיחָא – خربة نيحا. מקום של ישוב בתקופת הברזל ובתקופה הרומית, 5 ק"מ ממערב לכפר גלעדי: יסודות של קירות, אבני-בנין פזורות, חרסים משתי התקופות.

חִ’רְבַּת א-נִּילָה – خربة النيلة. ראה ע' נעילא.

חִ’רְבַּת נִינָה – خربة نينة. מקום של ישוב קדום בשפלה סמוך לכפר שַׁחְמָה, ממזר‘-דר’-מזר' לקטרה: יסודות וחמרי בנין עתיקים, בורות, שברי כלי חרס עתיקים.

חִ’רְבַּת נַיְפַעְה – خربة نيفعة. ראה ע' מיפעת.

חִ’רְבַּת א-נַּיְרַבָּה – خربة النيربة. מקום של ישוב עתיק במרחק 1.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לעַנַבִּתָּא, בדרך מטול כרם לשכם. אַלְט ²⁹⁰ מזהה את המקום הזה עם העיר נְרַבְּדָה הנזכרת ב־248 EA. ודלמן ²⁹¹ עם נרבתא (ע"ש).

חִ’רְבַּת נִיָתָּה – خربة نياتة, 1 ק"מ מדרום לדַיְרַבָּן: יסודות של בניינים, מזוזות, בורות, בתי-בד, טחנות, ברכות מרוצפות.

חִ’רְבַּת א-נָּמוּס ^א – خربة الناموس, 6 ק"מ מדרום לאשדוד: בורות הרוסים, חרסים, שברי שיש.

חִ’רְבַּת א-נָּמוּס ^ב – خربة الناموس, 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לרוחמה: בנינים הרוסים, חדרים מקומרים על גבעה, בורות, ברכה, עמוד, אבני גויל.

חִ’רְבַּת א-נִמְרָה – خربة النمرة. מקום של ישוב בתקופת הברזל הקדומה במזרחו של חצי-הגלעד הדרומי.

חִ’רְבַּת נָסוּס – خربة نسوس. 5.5 ק"מ מדרום לדָלִית אל-כרמל: שפך עיים, חרסים עתיקים על פני הקרקע, קברי-סלעים וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת נַסְם גִ’בְּרִין – خربة نسم جبرين. מקום של ישוב קדום בין דומה (דַוְיִמָה) לבין בית גוברין.

חִ’רְבַּת נֻעַיְלָא – خربة نعيلا. ראה ע' ח'. דנעילה.

חִ’רְבַּת א-נֻּעַיְר – خربة النعير. 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית נובא.

חִ’רְבַּת נִעְלָן – خربة نعلان. השוה ע' נחלי געש.

חִ’רְבַּת א-נָּעַם – خربة الناعم. ראה ע' ינעם.

חִ’רְבַּת נַצִיבּ – خربة نصيب. מקום של ישוב קדום במואב, 8 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לרַבָּה (רבת מואב), בדרך לנחל ארנון.

חִ’רְבַּת א-נֻצַיְבּ – خربة النصيب. עקבות של ישוב במדבר יהודה, 8 ק"מ מצפ‘-מז’ לחלחול.

חִ’רְבַּת נֻצַיְבָּה – خربة نصيبة, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לראס אל-אחמר: חומות הרוסות, יסודות, בורות.

חִ’רְבַּת נִצְף גֻ’בַּיִל – خربة نصف جبيل. מקום של ישוב קדום בשרון, 4 ק"מ מדרום לטול כרם.

חִ’רְבַּת נַצְר א-דִּין – خربة نصر الدين. כפר ערבי קטן, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לטבריה.

חִ’רְבַּת א-נַּצָרָה – خربة النصارة, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לחברון: בנינים הרוסים, יסודות, יקבים ובורות.

חִ’רְבַּת א-נַּצְרִיָה – خربة النصريّة. עקבות של ישוב קדום, 2.5 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לעין שמר.

חִ’רְבַּת א-נֻצְרָנִי – خربة النصراني, 200 מ' ממזרח לתל בית מִרְסָם: עקבות של בתים הרוסים, בורות, בית-בד, מערות.

חִ’רְבַּת א-נַקְבּ – خربة النقب. 3 ק"מ מדרום מזרח לגבע של הכותים.

חִ’רְבַּת נַקְבּ אל-חַמְלָה – خربة نقب الحملة. מקום של ישוב קדום על הר בארץ הנגב, 40 ק"מ מדר‘-מזר’ לעַסְלוג'.

חִ’רְבַּת נַקְבּ שְׁתַּר (ח'. רָאס א־נַּקְבּ) – خربة نقب شتر ( خ. راس النقب). מצודת-גבול אדומית חזקה החולשת על וָדִי חִסְמָה בדרום אדום ועל הדרך המובילה מכאן לג’בל שָׁרָא.

חִ’רְבַּת א-נָּקָה – خربة الناقة, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לאִדְנָא: יסודות של בתים, שרידים של שלש מכלאות, מערות.

חִ’רְבַּת נֻקַיִבּ עַסַיְמִר – خربة نقيب عسيمر. מרכז של מכרות נחושת בתקופה הערבית של ימי הביניים, בערבה מדרום לים המלח, 1 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לח'. נַחָס: חורבות של מכרות, כורי התוך, בתי דירה וערמות פסולת ²⁹².

חִ’רְבַּת נָקוּרָה – خربة ناقورة. 1 ק"מ מדרום להר טוב: עקבות של יסודות, בורות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת א-נֻּקַיְבּ – خربة النقيب. מקום של ישוב חרב ממזרח לים כנרת. 1.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעין גב.

חִ’רְבַּת א-נַּקַקִיר – خربة النققير. מקום של ישוב קדום בקרבת רמה בנפתלי, בדרך מעכו לצפת: יסודות של בנינים, ערמות אבנים, שברי עמודים, גת וקברי סלעים.

חִ’רְבַּת א-נַּשָׁא (ח'. א־דַּיְר) – خربة النشاء ( خ. الدير). 4.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לקלקיליה: חורבות של בנינים, בור, שתי ברכות, חמרי בנין-עתיקים.

חִ’רְבַּת נַתִּיף – خربة نتيف, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לעַיְלַבּוּן: יסודות, גלי אבנים, בורות, קבר חצוב בסלע. ראה ע' בית נטופה.

חִ’רְבַּת א-נַּתְשׁ – خربة النتش, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית לחם: חומות הרוסות.

חִ’רְבַּת סַבּוּבָּה – خربة سبّوبة. יסודות של בנינים, 1.5 ק"מ מצפון למג’דל בַּנִי פַ’צַ’ל.

חִ’רְבַּת סַבּוּר – خربة سبور, 5 ק"מ מצפ‘-מע’ לברכות שלמה.

חִ’רְבַּת א-סַבְּחָה – خربة السبحة. בורות וקבר בנוי, 1 ק"מ מצפ’־צפ‘-מע’ לצוּר בָּהָר.

חִ’רְבַּת סִבְּטַרִי – خربة سبطري. תל של ישוב קדום מדרום לכַּפְר עָנָא (אונו). חרסיו מעידים, שהמקום היה מיושב בתקופת הברונזה הקדומה ויתכן גם בתקופת הברונזה התיכונה. ישובו נתחדש בתקופה הביזנטית ונמשך עד התקופה הערבית הקדומה.

חִ’רְבַּת סָבִּיָה – خربة سابية. ראה ע' כפר סבא ^א.

חִ’רְבַּת א-סֻבַּיְטָה – خربة السبيطة. לפנים עיר ביזנטית בנגב, 30 ק"מ מדרום לחלוצה. יושביה נפלו לפי חרב הערבים בעלותם על הארץ בראשותו של עמר אבן אל-עָץ (634). באחדות מחורבות העיר העתיקה שוכנים עתה ערבים בדוים למחצה. ראה ע' א-סביטה.

חִ’רְבַּת סֻבַּיְע – خربة سبيع. שרידים של ישוב בשפלה, 7 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין.

חִ’רְבַּת סַבָּנָא – خربة سبانا. מקום של ישוב בתקופה הרומית על הרמה, 9 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר אל-מַעָ’ר בנפת טבריה: יסודות, גלי אבנים, בורות ומדרגות בהרים.

חִ’רְבַּת א-סַבַּע – خربة السبع. ראה ע' שבע ואת ההערה לע' באר שבע.

חִ’רְבַּת סַבִּע – خربة سبع. 5.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לעגּ’וּר: יסודות של בנין רבוע, בורות, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת סַבְּעַיְן – خربة سبعين. חורבות, 4 ק"מ. דר‘-מזר’ לג’נין.

חִ’רְבַּת סַבִּר – خربة سبر, 0.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית השטה.

חִ’רְבַּת סַבַּתָּה ^א – خربة سبتة, 1.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לחברון: חורבות, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת סַבַּתָּה ^ב – خربة سبتة, שרידים של ישוב, 3.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לגבע של כותים.

חִ’רְבַּת סִדַיְן – خربة سدين. ישוב קדום מצפון לצור.

חִ’רְבַּת סִדְרַתּ עַלְיָא – خربة سدرة عليا, 1.5 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לעמיעד.

חִ’רְבַּת א-סַּהלָה – خربة السهلة. עקבות של ישוב קדום בגליל, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לפקיעין: גלי אבנים, בורות ושרידי מדרגות עתיקות בהרים.

חִ’רְבַּת א-סַּהְלָתּ – خربة السهلات, 5 ק"מ מצפון לסְלְוָד. ראה ע' ח'. בָּטִן.

חִ’רְבַּת סַהְרִיג' – خربة سهريج, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לכפר ורבורג. ראה ע' ח‘. א-צַּ’הָרִיג’.

חִ’רְבַּת סְוַדְיָה – خربة سوديّة, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ ללטרון: גתות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת סֻוַיגִ’רָה – خربة سوجرة. מקום בשפלת החוף, 5 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לאכזיב. הוא היה מיושב בתקופת הברונזה ושוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית הקדומה: חומות בנויות אבני גזית, שרידי מגדל, שברי עמודים, שרידים של רצפת פסיפס, בורות, קברי-סלעים ומערות.

חִ’רְבַּת א-סַּוַוִין – خربة السووين. עקבות של ישוב, 2 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לבת שלמה: יסודות של בנינים, חרסים עתיקים על פני האדמה. אבני פסיפס ומערות.

חִ’רְבַּת א-סֻּוַיְדָה – خربة السويدة, בעמק הירדן, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרָס אֻם זוּקָה: מגדל נוצרים, קברים, ארון מתים.

חִ’רְבַּת א-סָּוִיָה – خربة الساوية. ראה ע' ח'. ברקית.

חִ’רְבַּת א-סֻּוַיְטִי (א-סֻּוַיְס) – خربة السويطي ( السويس). 4.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לדומה (דָוִימָה): יסודות של כנסיה עם אגן טבילה, מערות, בארות.

חִ’רְבַּת א-סְוַיִכָּה – خربة السويكة. מקום של ישוב ביזנטי 2 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לרם אללה: שרידים של בנינים ופסיפסים, שרידים ארכיטקטוניים, בורות, מערות, בית-בד, דרך עתיקה. אולי יש לחפש במקום זה את השַׂכוּ. שבה עבר שאול בחפשו אחרי דוד ושמואל.

חִ’רְבַּת סֻוַיְמָה ^א – خربة سويمة, בעמק הירדן. ראה ע' בית הישימות.

חִ’רְבַּת סֻוַיְמָה ^ב – خربة سويمة, באדום, מצפ‘-מזר’ לא-טפילה.

חִ’רְבַּת (רג’ם) א-סוַיף – خربة (رجم) السويف, 4.5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית גוברין: יסודות של מגדלי נוצרים, בורות, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת סוַיְרִיָּה – خربة سويريّة. מקום של ישוב בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה, מצפ‘-מזר’ לעכו.

חִ’רְבַּת א-סָּוָמִיר – خربة السوامير. מקום של ישוב קדום ממזרח לעתלית, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לעין עַ’זל: גלי אבנים, מערות, קברי-סלעים, באר עתיקה, חרסים מהתקופה הרומית ומקאם. בתקופת שלטון הצלבנים היה במקום זה כפר בשם Casale Samarita, שבו ישבו כנראה אז או קודם לזמן ההוא שומרונים. היום נמצא בו ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת סַוְמֵעָה – خربة سومعة, 800 מ' מצפ‘-מזר’ לשעפאט: גדר של אבנים גדולות, שרידים של בנין רבוע. חדר מקומר, בורות, כלי צור מעובדים.

חִ’רְבַּת סוּמַרָה ^א – خربة سومرة, מצפון-מזרח לט’הריה. ראה ע' שמיר ^א.

חִ’רְבַּת סוּמַרָה ^ב – خربة سومرة, בהרי שומרון, ממזרח ליָסוּף. ראה ערך שמיר ^ב.

חִ’רְבַּת סוּמַרָה ^ג – خربة سومرة, מקום של ישוב קדום בשפלה, 14 ק“מ מדר‘-מזר’ לעזה. בו מקאם אל-חַגָּ’ה חָכִּמָה. ביום י”א תשרי תש"ז (16.10.46) עלתה על הקרקע במקום זה קבוצת “תקומה” של הפועל המזרחי.

חִ’רְבַּת א-סּוּס – خربة السوس. בשפלה, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לעַגּ’וּר.

חִ’רְבַּת סוּסִיָּה ^א – خربة سوسيّة. מקום של ישוב גדול, 3 ק“מ מצפ‘-מזר’ לאשתמוע. בו נתגלתה חורבה של בית כנסת עתיק ²⁹³, כאן גם שרידים ארכיטקטוניים, בורות, מערות ודרך עתיקה. השוה ע”ע אשתמוע וחצר סוסה.

חִ’רְבַּת סוּסִיָּה ^ב – خربة سوسيّة. עקבות של חורבות בשומרון, 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לכַּפְר דִּיךּ.

חִ’רְבַּת סוּפָה – خربة سوفة. ראה עטרות שופן.

חִ’רְבַּת א-סּוּק ^א – خربة السوق. חורבה של בנין רבוע עם בור מקומר בפנה הצפונית-המערבית של חומה מרובת הזויות, סמוך לירושלים.

חִ’רְבַּת א-סּוּק ^ב – خربة السوق. מקום של ישוב קדום מדר‘-מע’ לרבת בני-עמון. ראה ההערה לע' אבל כרמים.

חִ’רְבַּת סוּק אל-חָ’ן – خربة سوق الخان. בית חניה ומצודה בגליל התחתון, 3.5 ק"מ מדרום למושבה סג’רה.

חִ’רְבַּת א-סַּוָקִי – خربة السواقي. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הבינים, 5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעזה, בדרך למג’דל: יסודות של בניינים, שרידים ארכיטקטוניים, רצפת פסיפס, ברכה הרוסה, בורות, קברים, חרסים רומיים, ביזנטיים וערביים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת סוּק מָזִין – خربة سوق مازين. ראה ע' שוקמזון.

חִ’רְבַּת א־סָּוָּרִיף – خربة السواريف. קברים מקומיים בשפלה, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לחמאמה.

חִ’רְבַּת א-סַּוַרִכָּה – خربة السوركة. ראה ע' ח'. א-סמילי.

חִ’רְבַּת סַחְבָּה – خربة سحبة. עקבות של ישוב במדבר יהודה, 11 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לחלחול.

חִ’רְבַּת סִחָן – خربة سحان. ראה ע' צאנן.

חִ’רְבַּת א-סחְנָה – خربة السحنة. ראה ע' שאונה.

חִ’רְבַּת א-סֻּטוּח – خربة السطوح, 2 ק"מ מדרום לבית דַרָס.

חִ’רְבַּת א-סַּטִח (א-סַּטָּה) – خربة السطح ( السطّة), 1 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לעַגּ’וּר: עקבות של חומות, אבנים פזורות, בור, קבר, מערה.

חִ’רְבַּת א-סַּטִּי – خربة السطّي. ראה ע' שטנא.

חִ’רְבַּת סִיָּה – خربة سيّة. מקום של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית ושוב בימי הצלבנים, 1 ק"מ מדרום לג’ביה שבנפת רם אללה: שרידים של בנינים, בורות, גתות, קברי-סלעים, שברי פסיפס ושרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת א-סִּיח – خربة السيح. מקום של ישוב ביזנטי (?) בגליל, 2 ק"מ ממערב לפ’סוטה: חורבות של בניינים, אבנים מסותתות, עמודים, מזוזות, בורות, גת, קברים.

חִ’רְבַּת סַיָּח – خربة سيّاح. 3 ק"מ מדר‘-מע’ ליבנה: חרסים ביזנטיים, אבני פסיפס ואבני-בנין על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת סִיחָן – خربة سيحان. מקום של ישוב קדום בגולן על יד וָדִי סַקוּכִּי.

חִ’רְבַּת סַיְלוּן – خربة سيلون. ראה ע"ע שילה ובית שלוני.

חִ’רְבַּת א-סִימִיָא ^א – خربة السيميا. מקום של ישוב ביזנטי, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לדומה (דַוְיָמָה): יסודות של בניינים עם מזוזות ועמודים, בורות, חציבות בסלעים, מערה.

חִ’רְבַּת א-סִימִיָא ^ב – خربة السيميا. חורבות של עיר, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לט’הריה: שרידים של בנינים, משקופים חרוטים, מזוזות, עמודים, אבני שוליים, בורות, לצד דרום קברים חצובים עם עמודים.

חִ’רְבַּת סִיע – خربة سيع. מקום של ישוב רומי-ביזנטי, מהלך שעה אחת מדרום לתרמס עיא: חורבות של בניינים בנויים אבני גזית, בורות וברכה חצובים, קבר גדול עם ציורים, בחלקו חצוב בסלע ובחלקו בנוי מעל פני האדמה.

חִ’רְבַּת א-סִּיָע' – خربة السيّاغ, 1 ק"מ מצפ‘-מע’ לדַיְרַבָּן: יסודות של בנין, אבן של גת.

חִ’רְבַּת סִיָעָ’ה – خربة سياغة. ראה ע' בית פעור.

חִ’רְבַּת סַיְף – خربة سيف. 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לתרקומיה.

חִ’רְבַּת סִיר – خربة سير. 7 ק"מ ממע' ד‘-מע’ לשכם: קברי-סלעים, מדרגות הרים, בור. בשטח החורבות קיים ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת א-סִּיָר ^א – خربة السيار. 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לנעְלִין.

חִ’רְבַּת א-סִּיָר ^א – خربة السيار. 1ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית סחור.

חִ’רְבַּת א-סַּיָּרָה – خربة السّيارة, 10 ק“מ ממזרח לצפת, 1.5 ק”מ מדר‘-מע’ לגשר בנות יעקב: שרידים של בניינים הבנויים אבני בזלת.

חִ’רְבַּת סִירִין – خربة سيرين. שרידים של ישוב בגליל, 5 ק"מ מדר‘-מע’ לעמיעד.

חִ’רְבַּת סִכָּה – خربة سكّة. חורבות של ישוב ביזנטי, 2 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לדומה (דוימה): שרידים של יסודות, חדרים תתקרקעיים, באר, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת א-סָכּוּתּ – خربة الساكوت. 5. מקום של ישוב קדום על שטח גדול בדרום עמק בית שאן, 7 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לטירת צבי: יסודות של בנינים, גלי אבנים וחרסים רומיים וערביים על פני הקרקע, יסודות על יד המעין, לצד צפון בית קברות עתיק. השוה גם ע' תל א-סכות.

חִ’רְבַּת א-סִּכָּךּ – خربة السكاك, 8 ק"מ מדר‘-מע’ לאדורים.

חִ’רְבַּת א-סִּכְּר – خربة السكر. חורבות של ישוב גדול בתקופה הנבטית־הרומית, 15 ק"מ מדר‘-מזר’ למידבא ²⁹⁴.

חִ’רְבַּת סכְּרִיָה – خربة سكريّة, בשפלה, 5 ק"מ מדר' לעראק אל-מנשיה: שרידים של חָ’ן, יסודות, אבנים וחרסים עתיקים על פני הקרקע. שרידים ארכיטקטוניים וכתובת ערבית.

חִ’רְבַּת סֻכְּרַיְר – خربة سكرير. חורבה של בית-חניה ערבי בחצי דרך השיירות בין אשדוד ליבנה: חָ’ן הרוס, יקבים, בור, באר בנויה וברכה.

חִ’רְבַּת סִלּוּ (בַּיִתּ סִלּו) – خربة سلّو ( بيت سلّو). מקום של ישוב קדום, 5 ק"מ מדרום לצוריף.

חִ’רְבַּת סַלּוּגָ’ה – خربة سلّوجة. מקום של ישוב רומי-ביזנטי בשפלה, מצפ‘-מזר’ למג’דל: יסודות בנויים אבני גויל, בורות וברכות הרוסים, פסיפסים גסים, חרסים רומיים וביזנטיים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת סִלוּקִיָא – خربة سلوقيا. ראה ע' סלוקיא.

חִ’רְבַּת סַלְחַבּ – خربة سلحب. שרידים של ישוב קדום בשומרון, 3.5 ק"מ מצפון לטוּבָּס.

חִ’רְבַּת סֻלְטָן אִבְּרָהִים – خربة سلطان ابراهيم. 9 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לעין כרם.

חִ’רְבַּת סֻלַיְחָתּ – خربة سليحات. מקום של ישוב עתיק בצפון הגליל, קרוב לעמק הירדן.

חִ’רְבַּת סֻלַיְמָנִיָתּ – خربة سليمانيّات. ראה ע' טלימון.

חִ’רְבַּת סַלַם – خربة سلم. חורבה מיושבת מצפ‘-מע’ לעמק חולה.

חִ’רְבַּת סַלְמָה – خربة سلمة, בשפלה, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעקרון: יסודות של בניינים וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת א-סַּלָּמָה ^א – خربة السلّامة, בגליל, ראה ע' צלמין.

חִ’רְבַּת א-סַּלָּמָה ^ב – خربة السلّامة, סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת סַלַמִיָּה – خربة سلميّة. ראה ע' כפר סלמה.

חִ’רְבַּת סַלְעָה – خربة سلعة קברים חצובים בסלעים עם גומחות ומערות בשומרון, 4 ק"מ ממערב לסִנְגִ’ל.

חִ’רְבַּת סִמְבִּס – خربة سمبس, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לברור חיל: שרידים של קירות בנויים אבני גויל, בורות הרוסים, חרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת סַמְוִיל – خربة سمويل. תל גדול, יסודות, עקבות של חורבות, בורות ומערות,

1.2 ק"מ מדרום לכפר א-נַּבִּי-סַמְוִיל. ראה ע' מצפה (המצפה) ^א.

חִ’רְבַּת סַמּוּנְיָה – خربة سمّونية. ראה ע' סימוניא.

חִ’רְבַּת א-סַּמּוּרָה – خربة السمّورة, 6 ק"מ מדר‘-מע’ לצפת: יסודות וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת סַמַח – خربة سمح. שרידים של ישוב קדום בשטח הישוב החקלאי אֵילון (ע"ש) בגליל העליון: יסודות של בנינים, קברים ובורות חצובים.

חִ’רְבַּת סַמַח' – خربة سمخ. מקום של ישוב קדום גדול בגולן, 3.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לאל-מזיריב. בו קבר גדול חצוב בסלע ²⁹⁵.

חִ’רְבַּת סָמִי – خربة سامي. בשפלה, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ למג’דל: יסודות וברכה הרוסה סמוך למקאם א-נַבִּי סָמִי, חרסים עתיקים ושברי שיש על פני הקרקע

חִ’רְבַּת סָמִיָה – خربة سامية, 3.5 ק"מ מצפון לחָ’ן א-לֻבָּן: בנינים הרוסים על יד המעין ועל יד וָדִי אל־מַחָמִי, מערות.

חִ’רְבַּת א-סִּמְיָה – خربة السمية. ראה ע' אשען,.

חִ’רְבַּת סֻמַיְט – خربة سميط. חומות הרוסות וקֻבָּה בשומרון, 6 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לטוּבָּס.

חִ’רְבַּת סֻמַּיְל – خربة سمّيل, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לעקרון: באר, בור הרוס, יסודות, קברים, מערות וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת א-סֻּמַיְלִי – خربة السميلي,בשפלה, 7 ק"מ ממזרח לברור חיל: תל נמוך עם עקבות של חורבות, אבנים פזורות, חרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת סָמְכִּיָה –- خربة سامكية. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מע’ להר בעל חצור: יסודות וחומות בנויות אבנים גסות.

חִ’רְבַּת א-סָּמַן – خربة السمن. ראה ע' חשמון.

חִ’רְבַּת א-סָּמָן – خربة السمان. חורבה מיושבת, 5 ק"מ מדרום לשאר ישוב.

חִ’רְבַּת סַמְעָא – خربة سمعا. מקום של ישוב קדום מדר‘-מע’ לחברון: חומות הרוסות, קברים ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת סֻמָּקָה – خربة سمّاقة. מקום של ישוב קדום על הר הכרמל, 3 ק"מ מדרום לדָלִיַת אל-כרמל. בין שרידיו הרבים נמצאים חורבה של בית-כנסת עתיק וקבר יהודי עם מנורה בעלת שבעה קנים ²⁹⁶ , חרסי החורבה הם מהתקופות הרומית והביזנטית.

חִ’רְבַּת סַמְרָה – خربة سمرة, 7 ק"מ מדרי-מזר' למסמיה אל-כַּבִּירָה: יסודות, מערות, באר.

חִ’רְבַּת א-סַּמְרָה ^א – خربة السمرة. בעמק הירדן, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ ליריחו: יסודות של בניינים, מחצבות, מערות.

חִ’רְבַּת א-סַּמְרָה ^ב – خربة السمرة. 13 ק"מ מדר’־ מזר' לטוּבָּס: יסודות של בתים, בורות, מערות, עקבות של רחוב עתיק.

חִ’רְבַּת א-סַּמְרָה ^ג – خربة السمرة. 2.5 ק"מ מצפון לבִּדְיָה.

חִ’רְבַּת א-סַּמְרָה ^ד – خربة السمرة. חורבות של ישוב קדום, 12 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לקיסרין: יסודות של בניינים, בורות, מערות ודרך עתיקה.

חִ’רְבַּת א-סַּמְרָה ^ה – خربة السمرة. 35 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרבת בני-עמון. ראה ע' גַּדָּה.

חִ’רְבַּת א-סַּמְרָה ^ו – خربة السمرة. 8 ק"מ מצפון ליריחו: תל ועליו יסודות של חומה ושל בנינים, ברכה ומדרגות בהר.

חִ’רְבַּת סֻמְרָה – خربة سمرة, 5.5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לתל ערד.

חִ’רְבַּת סַמָרָה – خربة سمارة. מקום של ישוב בתקופה הרומית על הר סלעים סמוך לג’נין: יסודות וקירות של בניינים, מערות, ברכה חצובה.

חִ’רְבַּת א-סַּמִרִיָה – خربة السمريّة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה, 7 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לבית־שאן.

חִ’רְבַּת סָמְתָּה – خربة سامتة. כפר בעבר הירדן מזרחה, מצפ‘-מע’ לגרש.

חִ’רְבַּת א-סַּנָבִּרָה – خربة السنابرة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה התיכונה בעמק תרקומיה, בין חברון לבין בית גוברין: חומות הרוסות ויסודות של אבנים מסותתות, בורות, גת עם אומנות, שטח מרוצף אבני פסיפס לבנות, מערות. כיום קיים במקום זה ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת סַנְבָּרִיָה – خربة سنبريّة. מקום של ישוב קדום סמוך לכפר סנבריה, 2.5 ק"מ ממערב לדפנה. השוה ע' סברים.

חִ’רְבַּת סִנַּיְנָה – خربة سنّينة. דולמן וערמות אבני בזלת ממזרח לראש פנה.

חִ’רְבַּת א-סַּנִיפָה – خربة السنيفة, 12 ק“מ מצפ‘-צפ’-מע' לצפת: גלי אבנים, חציבות בסלעים. רצפה עגולה של גת ובור. יתכן שיש לזהות אותה עם סניפתא, מקום המובלע בגבול עולי בבל, לפי גרסות א-ב. השוה מבוא עמ' מ”ט. מס' 12.

חִ’רְבַּת סִן א-נָּבְּרָה – خربة سن النابرة. ראה ע' סנבראי.

חִ’רְבַּת סַנְסִין – خربة سناسين. יסודות של בנינים, 3 ק"מ ממערב לבית לחם.

חִ’רְבַּת סַנַפְחָה – خربة سنفحة. כפר וחורבות רבות באדום, ממערב לא-טפילה.

חִ’רְבַּת א-סַּעְבַּנִיָה – خربة السعبنية. עקבות של ישוב קדום בגליל, סמוך לאל-בקיעה (פקיעין): יסודות של בנינים, גלי אבנים בלתי מסותתות.

חִ’רְבַּת סַעַד – خربة سعد, 4 ק"מ מדרום לדַיְרַבָּן.

חִ’רְבַּת א-סַּעַד – خربة السعد. מקום של ישוב קדום בגליל התחתון בין א-שַׁגַ’רָה ובין לוביה. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית. על שני תלים קטנים נמצאים גלי אבנים בלתי מסותתות, מזוזות, בורות, מערות, גתות וקברים חצובים בסלעים. רידֵי-ווֹ משער, כי כאן מקומה של העיר סעת הנזכרת בעלילת כרת מלך הצידונים, שנתגלתה באוגרית ²⁹⁷.

חִ’רְבַּת סַעְדָה – خربة سعدة. מצודה חרבה, יסודות של בתים ובורות בשפלה, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעַג’וּר.

חִ’רְבַּת סַעַדִי – خربة سعدي. מקום של עיר ביזנטית בנגב, קרוב לעוג’א אל-חפיר: בארות, מערות, שפך-עיים, אבוסים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת סַעְוָה – خربة سعوة. ראה ע' ישוע.

חִ’רְבַּת סֻעַדְיָה (קַרְיַת סָעִידָה) – خربة سعدية ( قرية سعيدة). שדה חורבות גדול, 2 ק"מ מצפ‘-צפ’־ מע’ לביתר: יסודות של בניינים, בנין הרוס, יקבים, שברי עמודים, באר, גת, קבר חצוב.

חִ’רְבַּת סַעְסַע – خربة سعسع. ראה ע' כפר סאסאי.

חִ’רְבַּת סָעִרָה – خربة ساعرة. 2 ק"מ מדר‘-מע’ לדירבָּן: יסודות של בנינים.

חִ’רְבַּת א-סֻּפַיְרָה – خربة السفيرة. עקבות של חורבות בעמק אל־בקיעה, 8 ק"מ מדר‘-מזר’ לטָמּוּן.

חִ’רְבַּת א-סַּפְרָה – خربة السفرة. חורבה של ישוב קדום, 2 ק"מ מדרום ללטרון: קירות הרוסים של בניינים, בסיסי עמודים, בורות חצובים, אבני בית-בד.

חִ’רְבַּת סֻקִיְפָ’ה – خربة سقيفة, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לבית גוברין: גלי אבנים, יסודות של בנינים.

חִ’רְבַּת א-סִּר – خربة السرّ. ראה ע' קַצְר א-סִּר.

חִ’רְבַּת סִר – خربة سر, בשומרון, 2 ק"מ מצפון לעזון: מדרגות-הרים, קברי-סלעים, באר.

חִ’רְבַּת א-סִּרְבּ – خربة السرب. שרידים של מחנה רומי וקבר, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לטַמּוּן.

חִ’רְבַּת סַרְג’וּנָה – خربة سرجونة, 2.5 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לחמי טבריה. ראה ע' סרוגניא.

חִ’רְבַּת סַרָה – خربة سرّة. 5 ק“מ ממזרח ללבונה: יסודות, בורות, מכבש של גת. חִ’רְבַּת סָרָה – خربة سارة, 2.5 ק”מ מדר‘-מזר’ לכפר תבור: חומות הרוסות, בורות, גתות, שברי עמוד בזלת, קבר חצוב.

חִ’רְבַּת א-סָּרָה – - خربة السارة. על יד עַיִן סָרָה, 2 ק"מ מצפ’־צפ‘-מע’ לחברון.

חִ’רְבַּת סֻרוּח אל-פַ’וְקָא – خربة سروح الفوقا. ישוב קדום בגליל העליון, 1 ק"מ מדרום לכפר סרוח הקרוב לתרביח’א: קירות הרוסים, בורות, שרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת סָרוּנָה – خربة سارونة. מקום של ישוב קדום, 4.5 ק"מ מצפ‘-מע’ ליבנאל, בראשית וָדִי סרונה. בו מעין מים רבים, פסיפסים, חורבות של בתים ואבנים מחוטבים בחטובים ביזנטיים-נוצריים. אין תל במקום זה. שכבת העיים אינה עמוקה ובה רק חרסים רומיים, ביזנטיים וערביים. כותרות של עמודים קורינטיים וביזנטיים מח'. סרונה הועברו למושבות יבנאל ובית גן בהבנותן. בסרונה נמצאים גם בית קברות רומי ²⁹⁸ ושרידים של בית כנסת עתיק ²⁹⁹. On 162, 4.

חִ’רְבַּת סַרוּרָה – خربة سرورة, 8 ק"מ מדר‘-מזר’ ליוטה

חִ’רְבַּת סַרְטַבָּה ^א – خربة سرطبة, בגליל העליון, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לג’רמק: חומות הרוסות, בורות, בית בד, קברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת סַרְטַבָּה ^ב – خربة سرطبة, בגליל התחתון, 2 ק"מ מצפון לבית גן.

חִ’רְבַּת א-סַרִי – خربة السرّي, 5 ק"מ מדר‘-מע’ לאדורים: קירות הרוסים, בורות, גת, מערות, קברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת א-סֻּרַיִךּ – خربة السريق. ראה ע' שורק, והשוה גם ע' כפר שורק.

חִ’רְבַּת סָרִין – خربة سارين. ראה ע' ח'. אל-קצר.

חִ’רְבַּת סַרִיסָה – خربة سريسة. ישוב חרב בשומרון, _ 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לחֻוָּרָה: בורות וקברים חצובים, אבני-בנין פזורות,

חִ’רְבַּת סַרִיסָה – خربة سريسة. מקום של ישוב ביזנטי גדול בשפלה, 1 ק"מ מדרום לדיר מֻחַיְסִן: על שטח גדול חומות הרוסות, יקבים ובורות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת סִרִיסְיָא – خربة سريسيا. ראה ע' בעל שלישה.

חִ’רְבַּת א-סַּרְכַּס – خربة السركس, כפר (400 תו' מוסלמים) ממזרח לחדרה, ובו שרידים של ישוב קדום.

חִ’רְבַּת סַרְמִיתָּה – خربة سرميتة. שרידים של ישוב בשומרון, 3 ק"מ ממזרח לבית אֻמְרִין.

חִ’רְבַּת סֻרְסֻק – خربة سرسق, 4.5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבית שאן.

חִ’רְבַּת סַרְסַרָה – خربة سرسرة, 0.6 ק"מ מדרום לדיר בַּלוּט.

חִ’רְבַּת א-סִּתּ לַיְלָה – خربة الستّ ليلى, 4.5 ק"מ ממזר' צפ‘-מזר’ לבנימינה: תל עם שרידים של חומות, בורות, מכבש של גת, אבוסים עשויים אבן, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת א-סִּתּ נַפִיסָה – خربة الستّ نفيسة, 2 ק"מ מצפון לנחלת יהודה: קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת עֻבָּא – خربة عباة. כפר חרב, 2 ק"מ ממזרח לג’נין. בו קבר חצוב בסלע עם ארון-מתים וחרסים רומיים וערביים. השוה ע' אבץ.

חִ’רְבַּת עַבָּד ^א – خربة عبّاد. חורבה של ישוב קדום בגליל, סמוך לאל-בקיעה (פקיעין): יסודות של חומות בנויות אבנים קטנות, ערמות אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת עַבָּד ^ב – خربة عبّد. מקום של ישוב קדום בשפלה, מצפון לבית גוברין. ראה ע' שוכה ^א.

חִ’רְבַּת אל-עַבָּד ^א – خربة العبد, בשפלה, מצפון לבית נתיף: יסודות, גלי אבנים, שרידי בנין, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת אל-עַבָּד ^ב – خربة العبد, סמוך לכפר אל-ג’למה: שרידי בנין וקבר מהתקופה הרומית ³⁰⁰.

חִ’רְבַּת אל-עָבִּד ^א – خربة العابد, ליד הכפר עַג’ור מדרום לו.

חִ’רְבַּת אל-עָבִּד ^ב – خربة العابد, 2 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לכפר עציון: בנינים הרוסים, גלי אבנים, בורות, שרידים ארכיטקטוניים

חִ’רְבַּת עַבְּדָה ^א – خربة عبدة, ממזרח לאכזיב. ראה ע' עבדון.

חִ’רְבַּת עַבְּדָה ^ב – خربة عبدة, סמוך לאדורים ולכביש חברון – באר שבע: חומות הרוסות, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת עבְּדוּן – خربة عبدون. מקום של ישוב ביזנטי–ערבי ממערב לתחנת מסה"ב זכרון יעקב.

חִ’רְבַּת עַבְּד א-נַּבִּי – خربة عبد النبي. 5.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית נבאלא: יסודות, גלי אבנים, בורות וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת עַבְּד אל-עָל – - خربة عبد العال. חורבה של בנין גדול עם מגדלים, קשתות וקמרונים ומערה, מדר‘-מזר’ לשכם.

חִ’רְבַּת אל-עַבְּהַר – خربة العبهر. יסודות של בנינים וגלי אבנים, 7 ק"מ ממערב לבית גָ’לָא.

חִ’רְבַּת עַבָּס – خربة عبّاس, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעמיעד.

חִ’רְבַּת עַבָּסִיָה – خربة عبّاسيّة. מקום של ישוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית הקדומה, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לבַּצָּה (בצת): שרידי חומה בנויה אבנים גדולות, גתות, בורות. בחורבות עקבות של מנורות בעלות שבעה קנים.

חִ’רְבַּת עַבְּתִּיָה – خربة عبّاتية. מקום של ישוב קדום, 6 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לצפת: יסודות של חומות, גלי אבנים, גת, בורות, מערות, קברות עם ארונות מתים.

חִ’רְבַּת אל-עַגּ’וּרִי (א־דַּהַיְשָׁה) – خربة العجّوري (الدهيشة). מקום של ישוב קדום מאד סמוך לכפר זרנוקה בשפלה, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ ליבנה: קבר וחרסים מתקופת הברונזה התיכונה, קברים וחרסים מהתקופה הרומית ושרידים ארכיטקטוניים מהתקופה הביזנטית.

חִ’רְבַּת אל-עִגְ’לִיָּא – خربة العجليّا. מקום של ישוב רומי-ביזנטי, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לתרביח’א: יסודות, גלי אבנים, בורות, גת, קברי סלעים, ארון מתים עשוי אבן עם מכסה, בסיס של עמוד.

חִ’רְבַּת עַגַ’לָן – خربة عجلان. ראה ע' עגלון ^א.

חִ’רְבַּת אל-עגַ’מִי – خربة العجمي. 3 ק"מ ממזר' צפ‘-מזר’ לבנימינה: חורבה, גלי אבנים, בורות בית בד, דרך עתיקה, מקאם.

חִ’רְבַּת עַג’נְג’וּל – خربة عجنجول. ישוב ערבי קטן בשטח של חורבות, 4.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לאמאוס (עִמְוָס).

חִ’רְבַּת עִגְ’ס א-רָס – خربة عجس الرّاس. בשפלה, 7 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לאל-מג’דל: יסודות בנויים אבני גויל, בורות, חרסים ביזנטיים וערביים של ימי הבינים.

חִ’רְבַּת אל-עַגַ’רִימָה – خربة العجريمة, 11 ק"מ מדר‘-מע’ לט’הריה.

חִ’רְבַּת אל-עַדִנִי – خربة العدني. מקום של ישוב קדום בשפלה בין דיר אל-בלח ובין תל ג’מה. ראה ע' א-שיח' נָאוּר.

חִ’רְבַּת אל-עֻדַיְסָה – خربة العدّيسة, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לחברון: חומות, בורות, מערות, מגדל בנוי אבנים בלי מלט על יסוד של סלע, חרסים ביזנטיים וערביים.

חִ’רְבַּת אל-עֻדַיִיסִיָה – خربة العدّيسيّة, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לבית נבאלא: ערמות אבנים, בורות ומערות חצובים.

חִ’רְבַּת אל-עַדַס ^א – خربة العدس. מקום של ישוב ביזנטי בשפלה מדרום לזכריה: חורבות וחרסים מהתקופה ההיא ומהתקופה הערבית של ימי הבינים על שטח גדול.

חִ’רְבַּת אל-עַדַס ^ב – خربة العدس. ממערב לגבעון. ראה ע' ח'. נַדָה

חִ’רְבַּת עַדָסַה – خربة عداسة. ראה ע' חדשה ^ב.

חִ’רְבַּת עֻדְ’פוּר – خربة عذفور. מקום של ישוב קדום מצפון לחַ’לַּתּ א-שַּׁעַבּ, 9 ק"מ מצפ‘-מזר’ לשכם: יסודות, ערמות אבנים, בארות, קברים חצובים, בצד דרום מערות-קברים ובורות.

חִ’רְבַּת אל-עַדָר – خربة العدار. ראה ע' עדר.

חִ’רְבַּת אל-עַדְרָה – خربة العدارة, 8 ק"מ מדר‘-מע’ לעזה: יסודות, בורות, גלי חרסים מהתקופה הביזנטית ומהתקופה הערבית של ימי הביניים.

חִ’רְבַּת עַוְבָּה – خربة عوبة. מקום של ישוב גדול מצפון לחָ’לִצָה שבשפת עמק החולה: יסודות, ברכה, מערות, קברים. השוה גם ע' וָדִי עַוְבָּה.

חִ’רְבַּת אל-עַוְגָ’א – خربة العوجا. מקום של עיר ביזנטית בקצה הנגב בגבול ארץ-ישראל ומצרים, 60 ק"מ מדר‘-מע’ לבאר שבע. בה נמצאת היום משטרת הגבול. השוה ע' חפיר אל-עוג’א.

חִ’רְבַּת אל-עַוְגָ’ה אל-פַ’וְקָא – خربة العوجة الفوقا. חורבה על ישוב עתיק על גבעה, שבחלקה היא מלאכותית, ליד כניסת הנחל אל-עוג’ה לתוך עמק הירדן, מצפ‘-צפ’-מע' ליריחו.

חִ’רְבַּת אל-עַוְגָ’ה א־תַּחְתָּא – خربة العوجة التحتا. חורבה של ישוב קדום בעמק הירדן, במרחק 7 ק"מ ממזרח לקודמת: בנינים הרוסים ויסודות, טחנות הרוסות, תעלות, ברכה, עקבות של ישוב עתיק בשפת הנחל, מקאם א-שיח' אברהים.

חִ’רְבַּת עוּד – خربة عود, בשפלת הנגב, 7 ק"מ מצפ‘-מע’ לתל אבו הרירה: עקבות של ישוב, בהם בורות בנויים אבני גויל, שפך-עיים וחרסים ביזנטיים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת עַוְדָה – خربة عود, 4.2 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לאשדוד: עקבות של חורבות, באר, חרסים עתיקים.

חִ’רְבַּת אל-עוּדָה – خربة العودة. חורבות ובורות בגליל, 1.5 ק"מ מצפון לקלעת אל-קֻרַיְן.

חִ’רְבַּת אל-עֻוַיִבָּה – خربة العويبة. אחד ממרכזי מכרות הנחושת מימי שלמה בעמק הערבה ³⁰¹.

חִ’רְבַּת עֻ’וַיְנָה אל-פַ’וְקָא – خربة غوينة الفوقا. יסודות, בורות ומערות, 4.5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לאשתמוע.

חִ’רְבַּת עֻ’וַיְנָה א-תַּחְתָּא – خربة غوينة التحتا. חומות הרוסות. קשת ומערות, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לקודמת.

חִ’רְבַּת עַוְפַ’ר – خربة عوفر, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לשכם.

חִ’רְבַּת אל-עַוְצָץ – خربة العوصاص, מקום של ישוב קדום ממזרח לחָ’לִצְה שבקצה עמק חולה: יסודות, גלי אבנים, בורות, מערות, קברי-סלעים, כלי צור.

חִ’רְבַּת אל-עַוְרָה – خربة العورة. מקום של ישוב ביזנטי-ערבי בדרך שיח' מוּנָס-ג’ליל, 1 ק"מ מצפ‘-מע’ לקרית שאול.

חִ’רְבַּת עוּרִיס – خربة عوريس. 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לקלקיליה: מגדל נוצרים הרוס, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת עַ’זָּה – خربة غزّة. עקבות של ישוב קדום בנגב, 35 ק"מ ממזרח לבאר שבע.

חִ’רְבַּת עַזּוּן ^א – خربة عزّون. ישוב רומי-ביזנטי בשרון בקרבת הכפר עזון, 10 ק"מ ממזרח לקלקיליה: חומה, ברכות קטנות, קברים, חציבות בסלעים. בחורבה קיים כיום ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת עַזּוּן ^ב ^(עַזוּן אִבְן עַטְמָה) – خربة عزّون ( عزّون ابن عطمة). ישוב ערבי קטן במקום של ישוב קדום, סמוך למושבה רעננה: יסודות של בנינים, באר, שברי פסיפס, קברים.

חִ’רְבַּת עַזוּן א-רָס – خربة عزّون الراس. 13 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לפתח תקוה: ברכות קטנות, גת חצובה קברי-סלעים, בורות, שקערוריות חצובות בסלעים, לצד צפון חומה עתיקה (אל-קֻציְר).

חִ’רְבַּת עִזָּז – خربة عزّاز. ראה ע' ח'. אל-עדיסיה.

חִ’רְבַּת עַ’זִיָה – خربة غزية, 8 ק"מ מדר‘-מזר’ לחדרה.

חִ’רְבַּת אל-עֻזַיְז (עַזִיז) – خربة العزيز (عزيز). חורבות של ישוב ניכר, 3 ק"מ ממזרח ליוטה: שרידים של בתים, רחובות, בנין עם עמודים, גתות ושרידים ארכיטקטוניים. ראה ע' כפר עזיז.

חִ’רְבַּת אל-עַזִיזָה – خربة العزيزة, 4 ק"מ מצפון לבית גוברין.

חִ’רְבַּת אל-עזִיזִיָתּ –- خربة العزيزيات, בגבול ארץ ישראל וסוריה, 2 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לשאר ישוב: יסודות, קירות, בורות.

חִ’רְבַּת אל-עֻזַיְרָתּ – خربة العزيرات, ליד עַוַרְתָּא מצפון-מזרח. ראה ע' א-נבי עֻזַיְר.

חִ’רְבַּת עַזִיַת אל-פַ’וְקָא –- خربة عزيّة الفوقا. מקום של ישוב קדום מדרום לצור.

חִ’רְבַּת עַזִיַת אל-תַּחְתָּא –- خربة عزيّة التحتا. סמוך לקודמת.

חִ’רְבַּת עַ’זָלָה – خربة غزالة, מצפון לים כנרת: יסודות, גדרות בנויות אבני בזלת גסות, דולמנים השוה ע' זהלוק.

חִ’רְבַּת אל-ע’זָלָה – خربة الغزالة, כפר באמצע הבשן. בו חורבות של ישוב בתקופה הערבית של ימי הביניים.

חִ’רְבַּת אל-עַ’זַלָתּ – خربة الغزلات, 9 ק"מ מדר‘-מזר’ למושבה רמתים.

חִ’רְבַּת עַטּוּס – خربة عطّوس. מקום של ישוב קדום, מהלך חצי שעה מצפון לח'. סנאברה, בדרך לבית גוברין: יסודות ושרידי בנינים, חומות הרוסות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת עַטוּף – خربة عطوف. כפר קטן במקום של ישוב עתיק מצפ‘-מזר’ לשכם: יסודות, בורות, בארות, מערות.

חִ’רְבַּת עַטוּרָה – خربة عطورة. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ לחסמה, אצל אבסביוס, 26,26 On הכפר Arg69°. השוה ע' עטרות.

חִ’רְבַּת עַטּוּשָׁה – خربة عطّوشة. ראה ע' עטושא.

חִ’רְבַּת עַטַיְסִי – خربة عطيسي. תל וחורבות, 8 ק"מ מצפ‘-מע’ לבַּלַד א-שְַׁיְח': שרידי בנינים, אבנים פזורות, חרסים מהתקופה הרומית המאוחרת.

חִ’רְבַּת עַטַלָּה – خربة عطّلة, 5 ק"מ מדרום-מערב לבית גוברין.

חִ’רְבַּת עַטָס – خربة عطاس. עקבות של ישוב קדום בשפלה, סמוך לתל א-צָּפִי.

חִ’רְבַּת עַטָרָה – خربة - عطارة. ראה ע"ע עטרות ^א, בעל תמר ותֹמר דבורה.

חִ’רְבַּת עַטָרוּד – خربة عطارود. ישוב קדום על הר מדרום לעין עַבּוּס: תל, יסודות, גלי אבנים, מערות, בורות, גתות, חרסים רומיים, חציבות בסלעים ומדרגות חצובות בהר.

חִ’רְבַּת עַטָרוּס – خربة عطاروس. ראה ע' עטרות ^ג.

חִ’רְבַּת עַי – خربة عي. מקום של ישוב קדום, 10 ק"מ מדר‘-מע’ לקיר מואב. ראה ע' עַיָּה.

חִ’רְבַּת עִיד – خربة عيد. מקום של ישוב ביזנטי, חצי ק"מ מצפ’־צפ‘-מע’ לגבעון: גלי אבנים, בורות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת עִיד אל-מִיָה (עִיד אל-מָא) – خربة عيد الميّة ( عيد الماء). ראה ע' עדלם.

חִ’רְבַּת עַיוּן מוּסָה – خربة عيون موسى. מקום של ישוב בתקופת הברזל הקדומה מעל למעינות המים הנובעים במעלה הר נבו ³⁰².

חִ’רְבַּת אל-עַיטה (אל-עַיְטַנִיָה) – خربة العيطة ( العيطنيّة). מקום של ישוב קדום על הר מעל לנַבִּי שַׁעיבּ בנפת טבריה.

חִ’רְבַּת אל-עַיטָוַיָה ³⁰³ – خربة العيطاويّة. מקום של ישוב קדום בעמק עכו סמוך לתל קיסאן, 10 ק"מ מדר‘-מזר’ לעכו. הישוב התקיים במקום זה בתקופת הברונזה המאוחרת ושוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית הקדומה.

חִ’רְבַּת עַיְטוּן – خربة عيطون. ראה ע' עטולים.

חִ’רְבַּת אל-עַיְטַנִיָה – خربة العيطنيّة. ראה ערך ח'. אל-עיטה.

חִ’רְבַּת אל-עַיְכָּה – خربة العيكة. ראה ע' ח’רבת אל-עיתא.

חִ’רְבַּת עַיְן בַּיְתּ טֻלְמָה – خربة عين بيت طلمة. מקום של ישוב בימי הביניים, 1 ק"מ מצפון למוצא.

חִ’רְבַּת עַיְן אל-בֻּסְתָּן – خربة عين البستان, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לצפת: יסודות של בנינים וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת עַיְן דִלְבָּה – خربة عين دلبة. מעין ועל ידו ברכה ואמת-מים, 7 ק"מ מדר‘-מע’ לחברון בדרך לבאר שבע.

חִ’רְבַּת עַיְן א-זֻּעָקָה – خربة عين الزعقة. מקום של ישוב קדום בעמק בית שאן, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לאל-בירה: בנינים הרוסים ואבנים פזורות

חִ’רְבַּת עַיְן חַור – خربة عين حور. עקבות של ישוב על יד מעין, 2.5 ק"מ ממזרח לחניתה. ראה ע' חניתא ארעיתא.

חִ’רְבַּת עַיְן חֻרַיְעָה – خربة عين حريعة. תל וחורבה של ישוב קטן, 1 ק"מ מצפ‘-מזר’ ליבנאל, בשטח המושבה: אבני בזלת גדולות וקטנות, חרסים מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ³⁰⁴.

חִ’רְבַּת עַיְן חַטָן – خربة عين حطان. ראה ע' עיטם ^ב.

חִ’רְבַּת עַיְן אל-חַיָּה – خربة عين الحيّة. עקבות של ישוב עתיק בעמק הירדן, 4 ק"מ ממע' לגִ’סְר אל-מֻגָמִע: יסודות של בנינים.

חִ’רְבַּת עַיְן אל-חָיִךּ –- خربة عين الحايك, 2 קילומטר ממזרח ליערות הכרמל.

חִ’רְבַּת עַיְן אל-חַלְפָ’ה (חַפְנָה) – خربة عين الحلفة ( حفنة), 5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לרם אללה: יסודות וקירות של בניינים, מזוזות, בורות, בית-בד.

חִ’רְבַּת עַיְן אל-חַרָמִיָה – خربة عين الحراميّة, 5.5 ק"מ ממזרח ליָסוּף: שרידים של ישוב עתיק, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת עַיְן טֻלְמָה – خربة عين طلمة, 4 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לעין כרם: מרתפים מימי הבינים, קירות הרוסים, בורות, אמת מים.

חִ’רְבַּת עַיְן אל-כֵּנִיסָה – خربة عين الكنيسة כנסיה הרוסה, יסודות של בניינים ומערות, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לביתר.

חִ’רְבַּת עַיְן א-לַּוְזָה – خربة عين اللوزة, 2 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לרם אללה: חומות הרוסות, מדרגות-הרים

חִ’רְבַּת עַיְן אל-מֻחַיִמָה – خربة عين المحيمة, 10 ק"מ מצפ‘-מע’ לרם אללה: שרידים של בנינים, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת עַיְן מֻשַׁרִקָה – خربة عين مشرّقة, 1 קילומטר ממזרח לעַגּ’ול: בנין בנוי אבנים מסותתות, גת, בורות, שברים ארכיטקטוניים, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת עַיְן סִבְּיָה – خربة عين سبية, 3.5 קילומטר מדר‘-מע’ לרם אללה.

חִ’רְבַּת עַיְן א-סַּהִלָה – خربة عين السهلة. ישוב ערבי קטן במקום של ישוב עתיק בשומרון, 4.5 ק"מ מדר‘-מע’ לאֻם אל-פַ’חְם.

חִ’רְבַּת עַיְן עַיְנָה – خربة عين عينة. שרידים של ישוב קדום, 5.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לתרמס עיא.

חִ’רְבַּת עַיְן עִמְרָן – خربة عين عمران. מקום של ישוב קדום בקרבת אדורים: מעינות, ברכות ושברי כלי חרס עתיקים.

חִ’רְבַּת עַיְן אל-עָף – خربة عين العاف, 5 קילומטר ממערב לרמה בנפתלי: יסודות, גלי אבנים, קירות בנויים בלי מלט, פלח רֵחַיִם, גת.

חִ’רְבַּת עַיְן א-תּוּתּ – خربة عين التوت, בין דיר יסין לבין מוצא: בנינים מקומרים הרוסים, בור, אבוס.

חִ’רְבַּת עַיְנוּן – خربة عينون. כפר חרב ובו קירות הרוסים, קמרונים, מקאם, בורות, מיכל-מים עם סולם מדרגות, חציבות ושקערוריות בסלעים.

חִ’רְבַּת עַ’יָצָ’ה – خربة غيّاضة. מקום של ישוב קדום, 3 ק"מ מדרום ליבנה.

חִ’רְבַּת אל-עַ’יָּצִ’יָה – خربة الغيّاضية. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית הקדומה, 7 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לעכו: תל קטן, קברי-סלעים וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-עַיְתָּא – خربة العيتا, גם אל-עַיְכָּה, אל-מֻנְטָר, צַ’הְר אל־עִרָק, סמוך לכפר חַטִין: גלי אבנים, מגדל רבוע קטן, בור קטן.

חִ’רְבַּת אל-עַיְתָּוִיָה – خربة العيتاوية. ראה ע' חי. אל-עיטויה.

חִ’רְבַּת אל-עַיְתַּיִּם – العيتّيم. ר' ע' אל־חמימה ^א.

חִ’רְבַּת עֻכּבֻּר – خربة عكبر. בעמק הירדן סמוך לח'. אל-עַוְגָ’ה א-תחתא: יסודות, גלי אבנים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת עֻכַּיְמָה – خربة عكيمة, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעמיעד.

חִ’רְבַּת עַכְּרוּס – خربة عكروس. מקום של ישוב בתקופה הרומית, 16 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעכו: יסודות של בניינים, בורות, גתות, קברי-סלעים עם ארונות מתים.

חִ’רְבַּת אל-על - خربة العال. ראה ע' אלעלה.

חִ’רְבַּת עַלָא א-דִּין – خربة علاء الدين. 4 ק"מ ממז' לדאלית אל-כרמל: חומות הרוסות, יסודות, גתות, בורות, קברי-סלעים, לצד דרום ברכות.

חִ’רְבַּת אל-עִלוּ – خربة العلو. מקום של ישוב קדום מדרום לנחל קדרון.

חִ’רְבַּת עַלָוִיָה –- خربة علاوية. עקבות של ישוב קדום בגליל העליון, ממערב לדאלאתה.

חִ’רְבַּת אל-עַלָוִנָה – خربة العلاونة. מקום של ישוב ביזנטי על הר בין בית אִכְּסָא ובין קֻבַּיְבָּה:. קירות של בנין רבוע, מערות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת עַלּוּס – خربة علّوس, בשפלה, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לתל א־צָּפִי.

חִ’רְבַּת עַלִי – خربة علي. ישוב ביזנטי במעלה ההר, 1 ק"מ מצפון ללבונה (א-לֻבָּן): שרידים של כנסיה עם רצפת פסיפס, עמודים ובסיסיהם, גת, מערות וקברים.

חִ’רְבַּת אל-עַלְיָא ^א – خربة العليا, 3 ק"מ מצפון-מזרח לבית-אל. ראה ע' אהליא.

חִ’רְבַּת אל-עַלְיָא ^ב – خربة العليا, ישוב מהתקופה הרומית סמוך לבית לחם: חורבות של בנין עם פסיפסים וגומחות, בורות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-עַלְיָא ^ג – خربة العليا, מקום של ישוב מהתקופה הביזנטית עד התקופה הערבית של ימי הביניים, מהלך חצי שעה מדר‘-מזר’ לבית גַ’מוּל שבנפת חברון: קירות הרוסים, יסודות, בורות, מערות, חציבות בסלעים, חרסים משתי התקופות, דרך עתיקה לזנוח (זנוע) ולדיר עַסְפ’וּר.

חִ’רְבַּת אל-עַלְיָא ^ד – خربة العليا, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לראש פנה: דולמנים וגלי אבנים.

חִ’רְבַּת עַלְיָא –- خربة عليا. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית הקדומה, 1 ק"מ מצפון לתרשיחא: בנין בנוי אבני גזית (כנראה מימי הבינים), בורות, מערות, קברים, חרסים מהתקופה הרומית המאוחרת ומהתקופה הערבית של ימי הביניים. ראה ע' חלי

חִ’רְבַּת עַלִין (עִלִּין) – خربة علين ( علّين). ר' ע' חלן.

חִ’רְבַּת עַלִי קַוְקָה – خربة علي قوقة, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לאם אל-פ’חם: יסודות של בנינים ושרידים של תרבות חקלאית ישנה.

חִ’רְבַּת עַלְיָתָּא – خربة علياتا. מקום של ישוב קדום ברמה, בדרך בין סִנְגִ’ל לג’לג’וּליה, 20 ק"מ מדרום לשכם: יסודות של בנינים, גלי אבנים, עמודים, קברים.

חִ’רְבַּת עֻלָם – خربة علم, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לעַוַרְתָּא.

חִ’רְבַּת עַלַמוּן – علمون. מקום של ישוב עתיק בגלעד, 15 ק"מ מדר' מע' לגרש.

חִ’רְבַּת אל-עָלַמִי – خربة العلمي. ראה ע' עזקה.

חִ’רְבַּת עִ’לָנִיָה – خربة غلانية, 2 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לעין עירון.

חִ’רְבַּת עַלָּק – خربة علّاق, ממערב לקרית יערים.

חִ’רְבַּת אל-עַלַקָה – خربة العاقة, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לט’הריה.

חִ’רְבַּת אל-עֻמְדָן – خربة العمدان, 2 ק"מ מדרום לדירבאן: אבני-מיל רומיות.

חִ’רְבַּת עֻמְד אל-קַרְיַתַּיִן – خربة عمد القريتين, סמוך לאל-קריתין, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לאשתמוע.

חִ’רְבַּת עַלְמִיתּ – خربة علميت. ראה ע"ע עלמון ועלמת.

חִ’רְבַּת אל-עַמוּד – خربة العمود. מקום של ישוב בתקופה הרומית ובימי הבינים בארץ החוף ממזרח לאכזיב: יסודות של בנינים, אבני-בנין פזורות, גת.

חִ’רְבַּת עַמוּדָה ^א – خربة عمودة, 3 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לרם אללה: יסודות, אבני-בנין עתיקות, מערה.

חִ’רְבַּת עַמוּדָה ^ב – خربة عمودة, תל קטן בשפלה, קרוב לכפר בַּרְבַּרָה. חרסיו רומיים וביזנטיים.

חִ’רְבַּת עַמוּדְיָה – خربة عمودية. ישוב קדום בנגב, 10 ק"מ מדר‘-מזר’ למֻחַרַקָה: יסודות, שרידי עמודים, בורות, כלי צור, באר בנחל בצד מזרח.

חִ’רְבַּת אל-עֻמוּר – خربة العمور. כפר (225 תו' מוסלמים) וחורבה של ישוב קדום מדרום־מערב לקרית יערים.

חִ’רְבַּת עַמּוּרִיָה ^א – خربة عمّوريّة. מימין לדרך מירושלים לשכם, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ למזרעה א-שרקיה: שרידים של בנין רבוע, בורות חצובים, חציבות בסלע, קברים.

חִ’רְבַּת עַמּוּרִיָה ^ב – خربة عمّوريّة. בשפלה, 7 ק"מ מצפון לעַגּ’ור: שרידים של מגדל וקמרונים, חציבות בסלעים, קברים.

חִ’רְבַּת אל-עֻמַיְרִי – خربة العميري. מקום של ישוב עתיק סמוך לגבול, 2 ק"מ מדר‘-מז’ לשאר ישוב.

חִ’רְבַּת אל-עַמקָה – خربة خربة العمقة. מקום של ישוב עתיק מדרום לקיר מואב.

חִ’רְבַּת עַמַּר – خربة عمّر, 6.5 ק"מ מדרום ליהודיה: יסודות, בורות, חרסים מתקופת הברזל על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת עַמְר – خربة عمر, 2.5 ק"מ מצפון לכפר זכריה: יסודות, גלי אבנים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת עַמְרָה – خربة عمرة, 5.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבאר שבע.

חִ’רְבַּת אל-עמַרִי – خربة العمري עקבות של יסודות ובורות, 13 ק"מ מצפון לבאר שבע.

חִ’רְבַּת אל-עַמִיריָָּה – خربة العميريّة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת ושוב מהתקופה הרומית עד ימי הבינים ³⁰⁵.

חִ’רְבַּת אל-עֻמְרָן – خربة العمران. בשפלה, 4 ק"מ ממזרח לדירבאן: גלי אבנים, גת חצובה בסלע.

חִ’רְבַּת עַ’נָאִם – خربة غنائم. ראה ע' ינום.

חִ’רְבַּת אל-עִנָבּ – خربة العناب, בשפלה, 0.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לעַגּ’וּר.

חִ’רְבַּת עַנָבּ אַל־כַּבִּירָה – خربة عناب الكبيرة. מקום של ישוב רומי-ביזנטי על הר קרוב לט’הריה וסמוך לכביש חברון – באר שבע: חורבות רבות של בנינים ושל כנסיה, בורות, גתות, מערות, אבני-בנין ועמודים.

חִ’רְבַּת ענָבּ א-צַּעִ’ירָה – خربة عناب الصغيرة. קרוב לקודמת: יסודות, גלי אבנים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת עַנָהַם – خربة عناهم. חורבה של ישוב בשומרון, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לאל-יָמוּן.

חִ’רְבַּת אל-עֻנַיְזִיָה – خربة العنيزية. ישוב ביזנטי מהלך רבע שעה מצפון לבית עִזָּה.

חִ’רְבַּת אל-עַ’נָיִם – خربة الغنايم. ראה ע' ח'. אֻם אל-עַמַד ^ג.

חִ’רְבַּת עַנִין – خربة عنين. מקום של ישוב ביזנטי-ערבי בעמק הירדן, 1.5 ק"מ מצפ‘-מע’ למושבה מנחמיה, בשטח המושבה: פסיפסים ביזנטיים, שרידי חומות מהתקופה הערבית של ימי הבינים וחרסים משתי התקופות הללו ³⁰⁶. תל אֻם זַיְד הסמוך לישוב זה הוא אולי מקומה של ענם, עיר הלויים ביששכר (ע"ש).

חִ’רְבַּת עַנִּיר – خربة عنّير. 10 ק"מ מצפון-מערב לרם אללה: קירות של בניינים הרוסים, בית-בד, עמודים, חדר חצוב עם קשת בפתח, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת אל-עַסְגָ’ה – خربة العسجة. חורבה של ישוב בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת עַסַיְלָה (עֻסַיְלָה) خربة – عسيلة ( عُسيلة). 5 ק"מ מדר‘-מע’ לט’הריה: יסודות, גלי אבנים, בית-בד, מערות, רחוב עתיק.

חִ’רְבַּת עֻסְכֻּר – خربة عسكر. מקום של ישוב קדום מדרום לאל-פֻינְדֻק, 2 ק"מ משכם: חורבות של בנינים, חדרים מקומרים חצובים בסלעים, בורות. ראה עין סוכר.

חִ’רְבַּת עַסְכַּרִיָה – خربة عسكريّة, 4 ק"מ מדרום לאַבּוּ קַשׁ: חורבה של מצודה, שרידים של בנינים אחרים, יסודות, בנינים מקומרים, בורות.

חִ’רְבַּת עַסַן – خربة عسن. ראה ע' עשן.

חִ’רְבַּת אל-עַסָפִנָה – خربة العسافنة. ראה ע' גבע ^ד.

חִ’רְבַּת עַסְקַלוּן – خربة عسقلون. מקום של ישוב ביזנטי ממערב לכביש בָּבּ אל-וָד – בית גוברין: יסודות ושרידים של בנינים, בורות.

חִ’רְבַּת עַסְקַלָן ^א – خربة عسقلان. ראה ע' אשקלון.

חִ’רְבַּת עַסְקַלָן ^א – خربة عسقلان. מקום של ישוב קדום בין ביתוניה ובין בית חורון תחתון: יסודות, שרידים של בנינים, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת אל-עַפְרִיתּ – خربة العفريت. ראה ערך ח', אל-עַפְרָתָּה.

חִ’רְבַּת אל-עַפְרָתָּה – خربة العفراتة, בשומרון, 1 ק"מ מצפ‘-מזר’ ליתמה: בנין חרב בנוי אבנים בלי מלט, מגדלים, קשתות וקמרונים, מערה חצובה בסלע.

חִ’רְבַּת עַצִידָה – خربة عصيدة. מקום של ישוב ביזנטי סמוך לק"מ ה-25 בכביש ירושלים – חברון: שרידים של כנסיה ביזנטית עם פסיפס ³⁰⁷, בורות, גתות ומערות ³⁰⁸.

חִ’רְבַּת עַצִיְם – خربة عصيم. מקום של ישוב קדום בגלעד מדרום לאִרְבִּד.

חִ’רְבַּת אל-עֻצַיְפִ’רִיָה – خربة العصيفريّة. חורבות של עיר, 10 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לעזה: יסודות של בניינים, בורות, כותרות שיש ושברי עמודים, באר.

חִ’רְבַּת אל-עַצָל – خربة العصال. השוה בית האצל.

חִ’רְבַּת אל-עַצַם – خربة العصم. ראה ע' עצם.

חִ’רְבַּת עַצָפָה – خربة عصافة, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר קדום, בכרוניקות של השומרונים קרית עצאפה, שבה ישבו שומרונים עד סוף ימי מסעי הצלב: יסודות, קירות של בניינים הרוסים, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת עַצְפ’וּרָה – خربة عصفورة, על גבעה ממז' לחולדה: יסודות, גלי אבנים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת עַקָבָּה – خربة عقابة, 4.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לטובְּס: מכלאות חרבות, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת עֻקְבֻּר – خربة عقبر. ישוב ביזנטי קרוב לרמלה, מדרום לקו מסלת הברזל: יסודות, גלי אבנים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת עַקְבּרָה – خربة عقبرة. ראה ע' עכברא.

חִ’רְבַּת אל-עַקְד – خربة العقد. 1 ק"מ ממז' לאמאוס (עִמְוָס): יסודות, גתות, מערות.

חִ’רְבַּת אל-עקְדָה ^א – خربة العقدة. ישוב עתיק בשפלה, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבּרַיג': בנין הרוס מעל לבאר, קירות הרוסים של בניינים, בורות, גת חצובה.

חִ’רְבַּת אל-עקְדָה ^ב – خربة العقدة. בשומרון, 3 ק"מ מדר‘-מע’ ליַעְבַּד.

חִ’רְבַּת אל-עֻקוּד – خربة العقود, 2 ק"מ מצפון מזרח לשכם: בית חניה הרוס, עקבות של בנינים אחרים, בור, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת עֻקוּד אל-מֻנְיָה – خربة عقود المنية. עקבות של ישוב קדום בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת אל-עֻקַיְבָּה – خربة العقيبة. ישוב ערבי קטן במקומו של ישוב קדום בגליל העליון, 4 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לצפת: יסודות של בנינים, אבנים מסותתות פזורות, גתות, מקום גדור. ראה ע' כפר עקביה.

חִ’רְבַּת אל-עַקִל – خربة العقل. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית הקדומה, 1 ק“מ ממערב לשומרון (סבסטיה), בין הכביש ובין קו מסה”ב.

חִ’רְבַּת עַקְרַבָּה ^א – خربة عقربة. ראה ע' עקרבה.

חִ’רְבַּת עַקְרַבָּה ^ב – خربة عقربة. מקום של ישוב קדום מצפון לנחל ארנון, 3 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לערער. המקום הזה היה מיושב בסוף תקופת הברונזה הקדומה ובתחלת תקופת הברונזה התיכונה ושוב מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית הקדומה ³⁰⁹.

חִ’רְבַּת עַקְרַבָּנִיָה – خربة عقربانية, בעמק נחל כרית, 4.5 ק"מ מדרום לטַמּוּן.

חִ’רְבַּת אל-עַרָאִס – خربة العرائس. ראה ע' יערוט.

חִ’רְבַּת אל-עַרַבּ ^א – خربة العرب. מקום של ישוב ביזנטי בשפלה, 1.5 ק"מ מצפון לעַגּ’וּר: שרידים של כנסיה קטנה עם שלש אפסידות, שתי חורבות בוָדִי אל-עַרַבּ הסמוך.

חִ’רְבַּת אל-עַרַבּ ^ב – خربة العرب. 2.5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבית גוברין: יסודות של בנינים ושל מגדל, מערות, חרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת ערְבָּדָה – خربة عربادة. חומות בזלת גסות בגליל, 2.5 ק"מ ממערב לכפר כָּמָה.

חִ’רְבַּת עֻ’רָבָּה – خربة غرابة. ראה ע' גרב.

חִ’רְבַּת אל-עַ’רְבִּי – خربة الغربي, 1 ק"מ מדרום מזרח לנִעְלִין.

חִ’רְבַּת עַרַבִּיָּה – خربة عربيّة, 5 ק"מ ממז' לחברון: יסודות, גלי אבנים, בורות.

חִ’רְבַּת עַרְבִּיתָא (עַרְבָּתָּא) – خربة عربيتا ( عرباتا). ראה ע' רבית.

חִ’רְבַּת עַרָה – خربة عرة. מקום של ישוב קדום באדום, מדרום לא־טפילה.

חִ’רְבַּת אל-עַרָה – خربة العرّة. עיר חרבה בנגב, 3 ק“מ מצפ‘-מזר’ לאל־מַשָׁשׁ. הישוב בעיר זו התקיים מהתקופה הישראלית עד סוף ימי בית שני (תקופת הברזל הקדומה עד התקופה ההלניסטית) ויתכן גם בתקופה הרומית. ראה ע”ע ארר והרר.

חִ’רְבַּת אל-עַרוּבּ – خربة العرّوب. חורבות של ישוב קדום סמוך לכפר עַרוּבּ בוָדִי אל-ערוב, מדרום לבית לחם: ברכה ואמת-מים הנמשכת מעין אל-ערוב ומערות. השוה ע"ע ברָכה וח'. בֻּרַיְכּוּתּ.

חִ’רְבַּת עַרוּבִּין – خربة عروبين. עקבות של ישוב קדום בגליל, 15 ק"מ ממזרח לבענה.

חִ’רְבַּת אל-עַרוּגִ’י – خربة العروجي. מקום של ישוב קדום במואב, מדר‘-מזר’ למידבא.

חִ’רְבַּת אל-עִרְוָה – خربة العروة. מקום של ישוב קדום סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת אל-עִ’רוּר – خربة الغرور. מקום של ישוב קדום בעמק הירדן, בדרך יריחו – בית שאן, 12 ק"מ מצפון לנחל כרית (וַדִי פָ’רִעָה): שרידים של חומה רבועה עם מגדל, בורות, יסודות, קברי-סלעים ודרך רומית.

חִ’רְבַּת אל-עָ’רִיבּ – خربة الغاريب, 5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית לחם.

חִ’רְבַּת אל-עֻ’רַיְבּ – خربة الغريب. מקום של ישוב ביזנטי-ערבי מצפ‘-מזר’ לעכו: יסודות, אבני בנין מהוקצעות, גתות, בתי-בד, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת אל-עֻרַיְמָה – خربة العريمة. ראה ע' כנרת ^א.

חִ’רְבַּת עֻרִיס – خربة عريس. מגדל נוצרים הרוס, בורות ומערות בשרון, 4 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לקלקיליה.

חִ’רְבַּת אל-עַרָאִס – خربة العرائس, בשומרון, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לאֻם א-שּׁוּף.

חִ’רְבַּת אל-עַרָאִשׁ – خربة العرائس. בשומרון, 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לאֻם אל-פַ’חְם.

חִ’רְבַּת אל-עֻרְמָה – خربة العرمة. ראה ע' ארומה.

חִ’רְבַּת עִרְמָה – خربة عرمة. ראה ע' ח'. א-רָס ^ה.

חִ’רְבַּת עַַ’רַּנְדַל – خربة غرندل. ראה ע"ע אֵילִם וערנדילה.

חִ’רְבַּת עַרנוּתִּיָה – خربة عرنوتية, 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לגופנה: חומות, יסודות בנויים אבני גזית, בורות, גתות.

חִ’רְבַּת עַרָעִר – خربة عراعر. ראה ע' ערער ^ג.

חִ’רְבַּת עַרְעַרָא – خربة عرعرا. ראה ע' ערער ^א.

חִ’רְבַּת עַרְעַרָה – خربة عرعرة. מקום של ישוב קדום בשרון, 5 ק"מ ממזרח למג’דל יָבָּא.

חִ’רְבַּת עִרְק – خربة عرق. ראה ע' ארדה.

חִ’רְבַּת אל-עִרָק – خربة العراق. מקום של ישוב קדום באדום, מצפון לפטרה.

חִ’רְבַּת עִרָק (עִרָק א-דַּיְר) – خربة عراق ( عراق الدير ). מקום של ישוב נזירים נוצריים בתקופה הביזנטית. ממערב לדיר א-דִּוָן: מערות רבות, ששמשו דירות לנזירים. בקירות המערות חצובים שבכי יונים (קולומבריונים) וצלבים וחרותות כתובות יוניות וכופיות.

חִ’רְבַּת עִרָק בַּנִי חַסַן – خربة عراق بني حسن. עקבות של ישוב קדום בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת עִרָק אל-מֻעֻיָּן – خربة عراق المعيّان. עקבות של ישוב קדום בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת עִרָק א-סִכָּרָה – خربة عراق السكارة. עקבות של ישוב קדום בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת עִרָק א-שַּׁרָתּ – خربة عراق الشرات, 0.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות, רצפת פסיפס, בורות, מערות, קברים חצובים.

חִ’רְבַּת עַרְקוּבּ – خربة عرقوب. שרידים של ישוב גדול סמוך לשפך נהר א-רֻקָּד לירמוך.

חִ’רְבַּת אל-עַרְקוּבִּיָה – خربة العرقوبيّة, 8 ק"מ מדר‘-מע’ ליבנה: יסודות, ברכה, אבני-בנין מפוזרות, חרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-עֻרְקָן – خربة العرقان, 4.5 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לבית נתיף: יסודות של בנין ושברים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת עֻרְקָן אל-חָ’לָה – خربة عرقان الخالة, 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית-גוברין: בורות חצובים, מערות, קברים, אבני-בנין מפוזרות.

חִ’רְבַּת עֻרְקָן א-סֻּקוּר – خربة عرقان السقور. 1 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבית דג’ן שבשומרון: חורבות ומערות עתיקות.

חִ’רְבַּת אל-עִשָּׁה – خربة العشّة, בעמק בית שאן, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לבית יוסף. ראה ח'. זַבְּעָה.

חִ’רְבַּת אל-עֻשָּׁה – خربة العشّة, בשפת ים כנרת, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' לכפר נחום: שרידים של ברכות, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת עַ’שַׁיְנָה – خربة غشينة. ראה ע' אשנה ^א.

חִ’רְבַּת עַשָׁיִר – - عشاير, 3 ק"מ מצפון לטול כרם.

חִ’רְבַּת אל-עָשִׁק – خربة العاشق. מקום של ישוב עתיק בשפתו המזרחית של ים כנרת. לדעת דלמן היה במקום זה נמלה של סוסיתא (ע"ש)³¹⁰.

חִ’רְבַּת עַתִּיר – خربة عتّير. ראה ע' יתיר ^א.

חִ’רְבַּת אל-עַתְּר – خربة العتر. ראה ע' עתר.

חִ’רְבַּת אל-עַתַּר – خربة العتر. מקום של ישוב קדום בגלעד הדרומית.

חִ’רְבַּת עַתְּרַבָּה – خربة عتربة. מקום של ישוב ביזנטי סמוך לדיר דִבָּן בנפת חברון: יסודות, פסיפס, מערות.

חִ’רְבַּת אל-פ’וּל – خربة الفول. חורבות של שני ישובים, 3 ק"מ מדרום ללטרון, ביניהן עברה דרך עתיקה: יסודות, חדרי-דירה תתקרקעים, בורות, מערות, שרידים של כנסיה קטנה.

חִ’רְבַּת פ’וּלִיָה ^א – خربة فوليّة, 2.5 ק"מ מצפון-מערב לבית גוברין: יסודות של בנינים, עמודי שיש, אבני-בנין.

חִ’רְבַּת פ’וּלִיָה ^ב – خربة فوليّة, בגליל התחתון, 5 ק"מ מדר‘-מע’ ללוביה.

חִ’רְבַּת אל-פַ’וְקָן – خربة الفوقان, מקום של ישוב קדום סמוך לא-סַלְט.

חִ’רְבַּת אל-פַ’וָקִסָה – خربة الفواقسة. מקום של ישוב ביזנטי גדול על ראש הר במרחק 2.5 ק"מ ממזרח לכפר אל-מאלחה (מנחת): שרידי בנינים, גת, מערות, בורות, מחצבות עתיקות, שברי כלי חרס עתיקים,

חִ’רְבַּת אל-פַ’וָּר – خربة الفوّار, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לדָלִיַתּ א-רוּחָה.

חִ’רְבַּת אל-פַ’וָּרָה – خربة الفوّارة, בשפלה, 1.3 ק"מ מדר‘-מזר’ לתל א-נג’ילה: אבני-בנין, חרסים ושברי זכוכית עתיקים פזורים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת אל-פֻ’חַ’יְחִירָה – خربة الفخيخرة. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית הקדומה בעמק יזרעאל, 4 ק"מ ממזרח לאבו שושה.

חִ’רְבַּת פֻ’חַ’יְתּ – خربة فخيت, במדבר יהודה, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ ליוטה: קירות הרוסים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת פַ’חְל – خربة فحل. ראה ע' פחל.

חִ’רְבַּת פַ’חַס – خربة فحس. מגדל נוצרים בשרון 9 ק"מ מצפ‘-מזר’ לקלקיליה.

חִ’רְבַּת אל-פֻ’חַרִי – خربة الفحّري, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לחָ’ן יוּנִס: תל קטן ועליו חרסים עתיקים.

חִ’רְבַּת אל-פֻ’חַ’רָנִיָה – خربة الفخرانية, 2.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לחלחול.

חִ’רְבַּת אל-פַ’חְ’תּ – خربة الفخت. בשרון ליד הכביש, 7 ק"מ מצפון לטול כרם.

חִ’רְבַּת אל-פ’חְ’תָּה – خربة الفختة, 6.5 ק"מ מדרום לט’הריה.

חִ’רְבַּת פֻ’יטַיְס – خربة فطيس. ראה ע' פ’וטיס.

חִ’רְבַּת פַ’יְנָן – خربة فينان. ראה ע' פונן.

חִ’רְבַּת פִ’יק – خربة فيق. ראה ע' אפק ^ד.

חִ’רְבַּת פֻ’כְּחָא – خربة فكحا, 1.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לטוּבְּס: יסודות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת פָ’לוּן – خربة فالون, ראה ע' פלון.

חִ’רְבַּת אל-פַ’לָּח (שַׁעְבּ אל-פַ’לְּח) – خربة الفلّاح (شعب الفلّاح), 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין, בדרך לחברון: יסודות של בנינים, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת פֻלַיָה – خربة فليّة, 4 ק"מ מצפון-מערב לטרלוסה (טַלּוּזָה).

חִ’רְבַּת פַ’לִיח (פֻלַיְח) – خربة فليح. ראה ע"ע חלף ופלוגתא.

חִ’רְבַּת פַ’לַמִיָה – خربة فلمية. קברי-סלעים ליד הכפר פַ’לַמָה.

חִ’רְבַּת פַ’לַקָא – خربة فلقا. ישוב קדום בדרומה של מואב.

חִ’רְבַּת פֻ’נַיְתִּר – خربة فنيتر. אבני-בנין פזורות מצפון לדרך בוָדִי עָרָה, 3.5 ק"מ מצפון-מזרח לכַּפְר קָרְע.

חִ’רְבַּת פְ’נִס – خربة فانس, בגליל, 12 ק"מ מדרום לפַ’סּוּטָה: יסודות של קירות, אבני-בנין מסותתות, בורות, בית בד, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת אל-פַ’נַשׁ - خربة الفنش. ראה ע' כרתיה.

חִ’רְבַּת פָ’ס – خربة فاس. ראה ע' לוחית.

חִ’רְבַּת פַ’סָּה – خربة فسّة, 5 ק"מ ממערב לעַגּ’ול: חורבות של בניינים, יסודות, חמרי בנין עתיקים.

חִ’רְבַּת פֻ’סַיְסִיְתּ – خربة فسيسيات, 3 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לבית השטה: חומות הרוסות ויסודות של בנינים.

חִ’רְבַּת פַ’סָּסָה – خربة فساسة. יסודות של בנינים בשפלה. 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית גוברין.

חִ’רְבַּת פָ’ע’וּר – خربة فاغور. ראה ע' פעור ^ב.

חִ’רְבַּת פַ’עוּשׁ – خربة فعوش. ראה ע' ח'. נִגְ’מַתּ אל-הַוְדָלִי.

חִ’רְבַּת פַ’צִִל – خربة فصايل. ראה ע' פסאליס.

חִ’רְבַּת פַ’צִל דָנִיָל – خربة فصل دانيال. מקום של ישוב קדום בגליל, 10 ק"מ מצפ‘-מזר’ לתרשיחא.

חִ’רְבַּת פֻ’קַיְקִס ^א – خربة فقيقس. מקום של ישוב קדום בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּת פֻ’קַיְקִס ^ב – خربة فقيقس. מקום של ישוב בתקופת הברונזה ובתקופה הנבטית סמוך לראש מי נמרים במואב. השוה ע' חֹרֹנַיִם.

חִ’רְבַּת פַ’קָס – خربة فقاس, 9 ק"מ מדרום-מערב לשכם: שרידים של בניינים עם חדרים תתקרקעים, משקוף מקושט בפתוחים, חציבות בסלע.

חִ’רְבַּת פֻ’קַיקִעָה (א-שַׁיְח' בַּרְקָן) – خربة فقيقعة ( الشيخ برقان), 3 ק"מ מדר‘-מע’ לבית אלפא: מגדלים הרוסים, מקאם א-שיח' בַּרְקָן.

חִ’רְבַּת אל-פָ’ר – خربة الفار. ראה ע' ברסמה.

חִ’רְבַּת פַ’רָג' – خربة فرّاج (ח' אל-בִּיָר). מקום של ישוב רומי-ביזנטי ממערב לבית חנינא: בורות וקברי-סלעים, ברכה בחלקה חצובה ובחלקה בנויה.

חִ’רְבַּת פִ’רְגָ’ס – خربة فرجاس, 3 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לדומה (דוימה): יסודות של בניינים, מערות ובורות.

חִ’רְבַּת פַ’רַד – خربة فرد, בשפלה, 10 ק"מ ממע' להר-טוב: יסודות של בניינים, בורות חצובים, אבנים פזורות, מערות.

חִ’רְבַּת פִ’רְדַוְס – خربة فردوس. ראה ע' ח'. פרידיס.

חִ’רְבַּת פַ’רְדוּסִי – خربة فردوسي. בשומרון, 1 ק"מ מצפון לקַרְוַתּ בני חסן.

חִ’רְבַּת פָ’רָה – خربة فارة. תל וחורבות של ישוב קדום בראש נחל פרת. ראה ע' פרה (הפרה).

חִ’רְבַּת פַ’רְוָה – خربة فروة. ראה ע' בדן.

חִ’רְבַּת פֻ’רַיְדִיס – خربة فريديس. ראה ע' הרודיון.

חִ’רְבַּת אל-פַ’רְיָה – خربة الفريّة. מקום של ישוב קדום בגבעות הסמוכות לעמק יזרעאל, מצפון מערב למשמר העמק. אבסביוס, 26 ,28 On זהה אותו בטעות עם עפרים (ע"ש).

חִ’רְבַּת פֻ’רַיְחִיָה – خربة فريحية, 6 ק"מ מצפ‘-מז’ לקלקיליה.

חִ’רְבַּת פֻ’רַיְר – خربة فرير, 1.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לריחניה שבהרי שומרון: יסודות של בנינים, גלי אבנים, קברים, מערות.

חִ’רְבַּת אל-פֻ’רְן – خربة الفرن. ישוב ביזנטי ממזר' לנבי רובין.

חִ’רְבַּת אל-פָ’רִסִיָה – خربة الفارسيّة. ראה ע' כפר פרשאי.

חִ’רְבַּת פִ’רָסִין – خربة فراسين. מקום בשומרון של ישוב בתקופה הביזנטית ובימי שלטון הממלוכים, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבְּקָא א-שַׁרְקִיָּה. ש. קליין הציע לזהות את המקום הזה עם כפר פרשאי (ע"ש). התל הנמצא במקום זה מעיד על ישוב עתיק יותר.

חִ’רְבַּת פִ’רְעָה – خربة فرعة. מקום של ישוב קדום בקרבת אדורים: מעין, באר, יסודות וחורבות של בנינים, מערות חצובות בסלעים.

חִ’רְבַּת פַ’רַשׁ – خربة فرش. 5 ק"מ מצפון לבית גוברין.

חִ’רְבַּת פֻ’רְתּ – خربة فرت. ראה ע' פ’תורה.

חִ’רְבַּת פַ’תּוּח – خربة فتّوح. 1.5 ק"מ ממז' ליוטה: קירות, יסודות, בורות, מערות וחציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת פַ’תּוּם – خربة فتوم. 9 ק"מ מצפון-מזרח לבית גוברין: יסודות של בניינים, בורות עם מדרגות, מערות.

חִ’רְבַּת אל-פָ’תּוּנָה – خربة الفاتّونة. מקום של ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית מצפון לבַּשִׁיתּ, בדרך ליבנה: בורות סתומים, אבני-בנין, חרסים רומיים, ביזנטיים וערביים.

חִ’רְבַּת פֻתַּיִח – خربة فتيح, בשפלה, 5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית פַ’גָּר.

.חִ’רְבַּת פַ’תָּתָּה – خربة فتّاتة. עקבות של ישוב קדום בשפלה, 4 ק"מ מדרום לישוב הקבוץ גת. ראה ע' יפתח.

חִ’רְבַּת צֻבִּחָה – خربة صبحة, 2 ק"מ מדרום-דרום-מזרח לבית צפאפה: בורות וקבר בנוי.

חִ’רְבַּת צֻבַּיְח – خربة صبيح. בשרון, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לקלנסוה: תל נמוך, יסודות של שתי ברכות, אבני-בנין, חרסים רומיים.

חִ’רְבַּת א-צַּהָרִיג' ^א – خربة الصهاريج. מקום של ישוב גדול באדמת פרדס חנה, 4 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לקיסריה: חמרי בנין מפוזרים, חרסים רומיים וביזנטיים ושברי שיש על פני הקרקע, רצפות פסיפס, קברים ושברי ארונות-מתים.

חִ’רְבַּת א-צַּהָרִיג' ^ב – خربة الصهاريج. מקום של ישוב עתיק בשפלה, 2 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לשפיר (א-סַּוָפִיר א-שָׁמְלֵיָה): בורות בנויים אבני-גויל, חרסים עתיקים ואבני פסיפס על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת א-צוּבְּיָה – خربة الصوبيّة. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מע’ לביתוניה.

חִ’רְבַּת א-צֻוַיְדָה – خربة الصويدة. מקום של ישוב עתיק בבקעת הירדן, על יד מקורות וָדִי שַׁעִיבּ ראה ע' צרתן.

חִ’רְבַּת א-צּוּמַעָה – خربة الصومعة. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ לשעפאט, סמוך לק"מ ה-5 בדרך ירושלים – שכם.

חִ’רְבַּת א-צֻוָּנָה – خربة الصوّانة, חורבות של ישוב, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לבצת (בַּצְה): בנינים חרבים. בורות חצובים ומקומרים, שברי עמודים, קברים.

חִ’רְבַּת א-צֻוָּנְתּ – خربة الصوّانات. מקום של ישוב עתיק בשפלה מצפון לבית נתיף: מחצבות של אבן צור, כלי צור.

חִ’רְבַּת צוּפִיָה – خربة صوفية, בשפלה, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לזכריה: בורות, גלי אבנים, מערות.

חִ’רְבַּת צוּפִין – خربة صوفين. מקום בשרון של ישוב בתקופה הרומית, 1.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לקלקיליה: גלי אבנים, בורות חצובים, ברכות, מערות, שברים של רצפת פסיפס, לצד צפון קברי סלעים.

חִ’רְבַּת צוּר – خربة صور. מקום של ישוב קדום באדום, מדר‘-מע’ למעון.

חִ’רְבַּת א-צּוּר – خربة الصور. ראה ע' טי’רוס.

חִ’רְבַּת א-צוּרָה – خربة الصورة. מקום של ישוב בתקופה הרומית ובימי הביניים על הר החולש על השפלה, סמוך לכפר עַגּ’ור, מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: חומות הרוסות, בורות, מערות, שריד של בית-בד, אבני-מיל רומיות, משקוף ועליו צלבים נוסח מלטה.

חִ’רְבַּת צוּרַתַּיְן – خربة صورتين. חורבה של מגדל נוצרים, 4 ק"מ ממערב לשכם.

חִ’רְבַּת א-צַּחְ’רָה – خربة الصخرة. עקבות של חורבות ויסודות של בניינים סמוך לדיר אסניד, מצפ’־צפ‘-מזר’ לה.

חִ’רְבַּת א-צַּיָד – خربة الصيّاد. עקבות של חורבות, 6 ק"מ מצפון לשכם.

חִ’רְבַּת א-צַּיָּדָה – الصيّادة. ראה ערך נקב (הנקב).

חִ’רְבַּת (צ’הְרַתּ) א-צַּיָּח – خربة ( ضهرة ) الصيّاح. מקום של ישוב גדול סמוך ליבנה, בין הכביש ובין קו מסה"ב: חרסים עתיקים, אבני-גויל ואבני פסיפס על פני הקרקע חִ’רְבַּת צִיחָן – خربة صيحان. ישוב ביזנטי מדר‘-מזר’ לעזה, בדרך לבאר שבע.

חִ’רְבַּת א-צִּירָה – خربة الصيرة. חורבות רבות, גלי אבנים וארון מתים בגליל התחתון, 1 ק"מ מצפ‘-מע’ לנָעוּרָה.

חִ’רְבַּת צִירַתּ אַל-בַּיְצָ’א – خربة صيرة البيضاء, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לח'. כרזין.

היה

חִ’רְבַּת צַלָח – خربة صلاح. מקום של ישוב עתיק מדר‘-מע’ לגבעת שאול, סמוך לקברי הסנהדרין בירושלים, ראה ע' צלע האלף.

חִ’רְבַּת צָלִח – خربة صالح. יסודות של בניין גדול ובורות סמוך לרמת רחל, משמאל לדרך לבית לחם.

חִ’רְבַּת צַלַנְתַּח – خربة صلنتح. תחנה פריהיסטורית ובה כלי צור מדרום לט’הריה.

חִ’רְבַּת צֻמַּיְל – خربة صميّل. מקום של ישוב עתיק מדר‘-מע’ לרמלה. חרסיו הם מתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה ומהתקופות הביזנטית והערבית הקדומה.

חִ’רְבַּת צַנְדָחַנָּה - خربة صنداحنّة. מקום של ישוב ביזנטי ובו שרידים של בסיליקי עם אפסיס ויסודות של בתים בשפלה, ממזרח לתל צנדחנה (מראשה).

חִ’רְבַּת א-צָּעַבִּיָה – خربة الصاعبيّة. מקום של ישוב עתיק סמוך לאדורים.

חִ’רְבַּת צַעַד – خربة صعد. מקום של ישוב עתיק, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לכפר חטין. ראה ע' צֵר.

חִ’רְבַּת א-צֻּעַ’יַּר – خربة الصغّير. חומות הרוסות, 6 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לעין כרם.

חִ’רְבַּת א-צָּעִ’ירָה – خربة الصغيرة, 11 ק"מ ממע' לבית נתיף: יסודות של בתים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת צָפָא – خربة صافا, 2.5 ק"מ מצפון לבית אִמַּר: יסודות, בורות חצובים, עמוד ובסיסו, עמוד של שיש.

חִ’רְבַּת א-צָּפָא – خربة الصافا, מצפון לחלחול: יסודות, גלי אבנים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת א-צָּפִי – خربة الصافي. מקום של ישוב ביזנטי מצפון לתל א-צָּפִי (לִבְנָה).

חִ’רְבַּת צָפִיָה – خربة صافية. ראה ע' צוער.

חִ’רְבַּת א-צָּפִיָה – خربة الصافية. ראה ערך מצפה (המצפה) ^ב.

חִ’רְבַּת א-צַּפְצָפָה – خربة الصفصافة. מקום של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית בגליל התחתון, 1 ק"מ מצפי־מזר' לעין דור: יסודות של קירות, שרידי פסיפסים, בית בד, אבנים מהוקצעות.

חִ’רְבַּת צַפְצַפָה – خربة صفصفة, 3 ק"מ מדר‘-מז’ לבנימינה: גבעה עם יסודות, חרסים עתיקים ואבני-בנין על פני הקרקע, שברים ארכיטקטוניים על יד המושבה, סמוך למעין.

חִ’רְבַּת א-צַּפְרָה – خربة الصفرة, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לאמאוס (עִמְוָס): קירות הרוסים, בסיסי עמודים אבני בית-בד, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת צִפְרִיָה – خربة صفرية. יסודות של בנינים, גלי אבנים ובורות חצובים בסלעים, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לג’נין.

חִ’רְבַּת צַפַת – خربة صفت, 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ ליַעְבַּד.

חִ’רְבַּת צַפְטָה עָדִי – خربة صفطة عادي, 7 ק"מ ממזרח לקרית ביאליק: יסודות של חומות, גלי אבנים, קברים חצובים בסלעים, בצד צפון-מזרח באר בנויה.

חִ’רְבַּת צִרָה – خربة صرّة. ראה ע' יזרעאל ^ב.

חִ’רְבַּת צְרוּח אל-פַ’וְקָא – خربة صروح الفوقا. מקום של ישוב רומי-ביזנטי, 1.5 ק"מ מדרום-מזרח לנבי רובין שבגליל: בנינים הרוסים, קירות, קשתות, בורות, אבנים נצבות, יסודות, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת א-צַּרָמָה – خربة الصرامة. ראה ע' אפקה ^א.

חִ’רְבַּת צַרְעָה (א-צֻּחַ’ר) – خربة صرعة ( الصخر ), 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ להר-טוב: מערות, קברים, בורות חצובים, גת, מזבח סמוך לדרך להר-טוב. ראה ע' צרעה.

חִ’רְבַּת צַרַפַנְד – خربة صرفند. ראה ערך צרפנד אל-חַ’רָבּ.

חִ’רְבַּת א-צּרָצִיר – خربة الصراصير. מקום של ישוב ביזנטי גדול מדר‘-מע’ לחברון, סמוך לק"מ ה-39 בדרך ירושלים – באר שבע: שרידים של בנינים עם גומחות, יסודות, בורות, גתות, קברים ומערות חצובים, מערה אחת עם עמודים וכותרות, מעין עם תעלות חצובות.

חִ’רְבַּת צַרְצִירָה – خربة صراصيرة, 8 ק"מ ממערב לחברון: רצפת פסיפס, מדרגות חצובות עמודים משקוף, גת.

חִ’רְבַּת צַרָר – خربة صرار. 10 ק"מ ממע' דר‘-מע’ לדומה (דַוְיִמָה): אבנים קטנות, שברי כלי חרס עתיקים, מערות.

חִ’רְבַּת אל-קַבּוּ – خربة القبو, 3.5 ק"מ מדר‘-מז’ למַגְ’ד אל-כְּרוּם: קירות הרוסים, בורות, שרידים של חדרים תתקרקעים ובנין עם אפסיס.

חִ’רְבַּת אל-קֻבָּה – خربة الكبّة, 1 ק"מ מדרום למכמש.

חִ’רְבַּת קָבּוּבָּה– خربة قابوبة. מקום של ישוב בתקופה הרומית המאוחרת, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לדיר שַׁרַף: יסודות וקירות הרוסים, ברכה עגולה, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת קֻבּוּר א-שַּׁיְח' – خربة قبور الشيخ, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לסילת א-טַ’הְר.

חִ’רְבַּת קַבִּרְבּוּ – خربة قبربو. 5 ק"מ ממז' לשֻׁקְבָּה.

חִ’רְבַּת אל-קַבְּרָה – خربة القبرة, בגליל, 3 ק"מ מדרום לבענה: יסודות, אבנים מהוקצעות, בורות, מערות, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת אל-קַבְּרָה – خربة القبّارة, 7.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לחברון: יסודות של בניינים ובורות.

חִ’רְבַּת קַבְּר עָבַּיָּה – خربة قبر عابيّة. עקבות של ישוב קדום במרחק 17 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לבאר שבע.

חִ’רְבַּת קַבְּרִצָה – خربة قبارصة. מקום של ישוב קדום קרוב למושב שבי ציון, 8 ק"מ מצפון לעכו: עקבות של חורבות, יסודות, בורות, קברים, ברכה הרוסה. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית המאוחרת ומתקופת ימי הביניים.

חִ’רְבַּת קֻדַיִהָתּ – خربة قديهات, 7 ק"מ מדר‘-מע’ לאדורים.

חִ’רְבַּת אל-קֻדַיְס – خربة القديس. עקבות של ישוב קדום ממערב לברכות שלמה.

חִ’רְבַּת אל-קֻדַיְרָה – خربة القديرة. עקבות של ישוב קדום ממזרח לבארות.

חִ’רְבַּת קדַס – خربة قدس. ראה ע' קדש נפתלי.

חִ’רְבַּת קָווקָה – خربة قاووقة, מקום של ישוב קדום ובו מחנה של בדוים, 20 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר שבע.

חִ’רְבַּת אל-קֻוַיְזִיָה – خربة القويزية. מקום של ישוב עתיק במעלה הדרומי של וָדִי עפרית, מצפ‘-מע’ למידבא, בו מצויים דולמנים ³¹¹. ראה ערך בית במות.

חִ’רְבַּת אל-קוַיקִיָה – خربة القويقيّة. ראה ע' במות בעל.

חִ’רְבַּת קוּמִיָה – خربة قومية. מקום בו היה ישוב ניכר בימי קדם במעלה ההר, 1 ק“מ מצפון לקומיה – עין חרוד, 15 ק”מ מצפ‘-מע’ לבית שאן: יסודות, שרידים של בנינים עתיקים, אבני-בנין, בורות ושרידים ארכיטקטוניים. במקום החורבה קם ישוב עברי חדש. ראה ע' גבע ^ח.

חִ’רְבַּת אל-קוּסָטִין – خربة القوسطين, 4 ק"מ ממזרח לדומה (דַוָיִמָה): יסודות של בנינים, בורות, חומות, חרסים עתיקים.

חִ’רְבַּת קוּעָה – خربة قوعة, סמוך לכפר אתא מצפון-מזרח לו.

חִ’רְבַּת קוּצִיָה – خربة قوصية. ראה ע' קצה.

חִ’רְבַּת אל-קוּקָא – خربة القوقا. מקום של ישוב קדום במורד ההר החולש לצד מזרח על וָדִי בית עַלַם שבנפת חברון: יסודות, קירות הרוסים, בורות. מערות, גלים של אבני-בנין.

חִ’רְבַּת אל-קוּר – خربة القور, 2 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לא-טְבִּעָ’ה: קירות הרוסים, אבנים פזורות, מזוזות, משקופים ועמודים.

חִ’רְבַּת קַזָז – خربة قزاز. מקום של ישוב ביזנטי, 3.5 ק"מ מדר‘-מע’ למַגְ’ד אל-כֻּרוּם: חורבה של כנסיה, בורות, גת חציבה.

חִ’רְבַּת אל-קַטּ – خربة القطّ. ראה ע' כפר לקיטיא.

חִ’רְבַּת קֻטַיְנָה – خربة قطينة. חורבה של ישוב קדום בעמק יזרעאל, סמוך ליקנעם.

חִ’רְבַּת קַטְלָנָה – خربة قطلانة, 10 ק"מ ממערב לאמאוס (עִמוָס): בורות חצובים, אבני-בנין מפוזרות, חרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת קַטַמוּן – خربة قطمون. מקום של ישוב קדום בגליל העליון, מצפון לג’בל עַדָתִ’ר.

חִ’רְבַּת אל-קֻטְן – خربة القطن, 7 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות, רצפת פסיפס, גלי אבנים, בורות וקברים חצובים בסלעים, ראה ח'. אֻם אל-קטן.

חִ’רְבַּת קַטנָה – خربة قطنة, ישוב ערבי קטן במקום ישוב ערבי קדום על יד המושבה מחנים.

חִ’רְבַּת קֻטְשְָן – خربة قطشان. תחנה פריהיסטורית מדרום לעזה. החרסים הנמצאים במקום זה וכן גם הקברים הבנויים ושרידי פסיפסים, יסודות ובורות מעידים על ישובו גם בימי הבית השני ובתקופה הביזנטית.

חִ’רְבַּת אל-קַיוּמָה – خربة القيّومة. ישוב מהתקופה הרומית, 4 ק"מ מצפ‘-מע’ לצפת: שרידים של בנינים, עמוד, בורות, גת וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת קַיְלָא – خربة قيلا. ראה ע' קעילה.

חִ’רְבַּת קַיְס – خربة قيس. כפר קטן (בסוף 1944 לפי אומדנה 100 תו' מוסלמים) על מקומו של ישוב קדום מדר‘-מע’ ללבונה.

חִ’רְבַּת קַיְסַרְיָה – خربة قيسراية, בשומרון, 1.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לכַּפְר א-דְבִּי: שרידים של בנין רבוע. יסודות, בורות חצובים, בית-בד.

חִ’רְבַּת קַיָּפָה – خربة قيّافة, 2 ק"מ מדרום-מזרח לזַכַּרְיָה: מכלאה הרוסה עם מגדל רבוע.

חִ’רְבַּת קִירָה – خربة قيرة. חורבה של ישוב קדום בעמק יזרעאל על יד יקנעם (קַיְמוּן): שריד של תעלה רומית וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת קַיְשׁרוּן – خربة قيشرون. מקום של ישוב ביזנטי בגליל התחתון, 1 ק"מ מצפון-מזרח לסג’רה: חורבה של חומה רבועה, יסודות של קירות, גלי אבנים, יקב, בורות וקברים.

חִ’רְבַּת קַלּוּס – خربة قلّوس, בשפלה, 6 ק"מ מצפ‘-מע’ לעַגּ’וּר: יסודות, בורות, מערות, אבני-בנין פזורות.

חִ’רְבַּת קֻלַיְדִיָה – خربة قليديّة. עקבות של ישוב קדום על הרכס שמצפון לוָדִי א-סַּנְט: שרידים של בניינים רבועיים, יסודות ובורות.

חִ’רְבַּת קַלַמוּן – خربة قلمون. מקום של ישוב קדום על הר בגליל העליון, מצפ‘-מע’ לכפר ברעם.

חִ’רְבַּת קַלָסוּן – خربة قلاسون, 5.5 ק"מ מצפון מזרח לכַּפְר מַלִךּ: קירות הרוסים, בורות ומערות חצובים, שתי ברכות עתיקות.

חִ’רְבַּת אל-קַלְעָה – خربة القلعة. חורבה של מצודה במורד המזרחי של הר הכרמל, 2 ק"מ מצפ‘-מע’ לקרית חרושת.

חִ’רְבַּת קִלְקַס – خربة قلقس, 3.5 ק"מ מדר' לחברון: קירות, בורות, גת עם פסיפס, קבר חצוב, שובך יונים,

חִ’רְבַּת קַמְבָּזָה – خربة قمبازة. מקום של ישוב קדום, 5 ק"מ מצפ‘-מע’ לדאלית א-רוחה.

חִ’רְבַּת קַמְחָה – خربة قمحة. מקום של ישוב בתקופה הרומית, 3 ק"מ מצפון לכִּדְנָא: יסודות ובתים חרבים, בורות, שובך יונים (קולומבריון)..

חִ’רְבַּת קֻמַּל – خربة قمّل. עקבות של ישוב קדום, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר תבור.

חִ’רְבַּת קָמַס – خربة قمس, בשפלה, סמוך לכַּוְכַּבָּה מצפון-מערב: אבנים פזורות, בורות. ברכה הרוסה.

חִ’רְבַּת קַמְסָה (קַמָס) – خربة قمسة ( قماس ). מקום של ישוב קדום בשפלה, 7 ק"מ מדרום-מזרח למג’דל: באר, בורות סתומים, שברי כלי חרס עתיקים.

חִ’רְבַּת קִמְרָן – خربة قمران. ראה ע' מִדִּין.

חִ’רְבַּת קָנְא – خربة قانا. ראה ע"ע חקֹק וקנה ^ב.

חִ’רְבַּת אל-קִנְבּוּתָּה – خربة القنبوتة, 5.5 ק"מ ממז‘-צפ’-מזר' לאל־קֻבָּבּ.

חִ’רְבַּת קָנָּה – خربة قنّة. ראה ע' קנייה.

חִ’רְבַּת קָנְיָא – خربة قانيا. מקום של ישוב ביזנטי על הר, 6–5 ק"מ ממזרח לעַגּ’וּר: יסודות, קירות הרוסים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת קֻנַיְטִרָה – خربة قنيطرة. חורבות של ישוב עתיק, 8 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' ליוטה.

חִ’רְבַּת קֻנַיְטְרְיָה – خربة قنيطرية. ראה ע' גיניסר.

חִ’רְבַּת קַנָן מֻעַ’יְמִס – خربة قنان مغيمس, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית גוברין.

חִ’רְבַּת קַנָנִי א-סִּירָה – خربة قناني السيرة, 9 ק"מ ממזרח ליוטה.

חִ’רְבַּת אל-קֻסָּה – خربة القسّة. ראה ע' אלקוש.

חִ’רְבַּת קִסְטָה – خربة قسطة. מקום של ישוב קדום מצפ‘-מזר’ להר תבור, בתוך כרמי השקדים של המושבה העברית סג’רה: שרידי בנינים, בורות, מערה וחרסים רומיים ³¹².

חִ’רְבַּת קַסְטִינָה – خربة قسطينة. חורבות של ישוב קטן בשומרון סמוך לאָמַתִּין מצפון־מזרח. -

חִ’רְבַּת אל-קַסִּיס (בִּיָר אל-קַסִּיס) – خربة القسّيس ( بيار القسّيس ), 3 ק"מ ממזרח לבית סחור: יסודות וקירות, רצפת פסיפס, בורות וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת אל-קֻסַיְקִס – خربة القسيقس, 6 ק"מ מצפון לתרשיחא: יסודות של בתים, גלי אבנים, גת, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת קֻעְדָה – خربة قعدة, 6.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לתרשיחא.

חִ’רְבַּת קָעוּן – خربة قاعون. ראה ע' יקנעם.

חִ’רְבַּת אל-קַצַבּ – خربة القصب עקבות של בנינים הרוסים וגלי אבנים מצפ‘-מע’ לרמת השופט.

חִ’רְבַּת אל-קַצָבָּה– خربة القصبة, בשפלה, 12 ק"מ מדרום לעִרְק אל-מנשיה: עקבות של ישוב קטן.

חִ’רְבַּת קֻצוּר – خربة قصور. יסודות של בנינים, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לעין כרם.

חִ’רְבַּת קַצְול – خربة قصول, 2 ק"מ מדרום-מזרח להר בעל חצור: מגדל נוצרים, גלי אבנים.

חִ’רְבַּת אל-קָצִ’י (אֻם עַגְ’וָה) – خربة القاضي ( امّ عجوة ). מקום של ישוב בתקופה הרומית מדרום-מזרח לרפיח: בורות, שברי עמודים, אבני גויל על פני הקרקע, חרסים רומיים, ביזנטיים וערביים מימי הבינים.

חִ’רְבַּת קַצְיוּן – خربة قصيون. ראה ע' קציון.

חִ’רְבַּת אל-קֻצְַיר ^א – خربة القصير. מקום של ישוב רומי, מהלך חצי שעה מצפ‘-מע’ לאל-חַצְ’ר בנפת בית לחם: חורבות של בניינים, חומות של מצודה, מערות-קברים.

חִ’רְבַּת אל-קֻצְַיר ^ב – خربة القصير. חורבה של מצודה רומית בגליל העליון על ראש הר, 4 ק"מ לערך מצפ‘-מע’ ליוקרת (אִקְרִת).

חִ’רְבַּת אל-קֻצְַיר ^ג (אל-מֻנְטָר) – خربة القصير (المنطار), סמוך לכַּפְר תִּ’לְת' מצפון-מערב: חומות הרוסות, בור חצוב. ה

חִ’רְבַּת אל-קַצְעָה ^א – خربة القصعة. מקום של ישוב קדום בקרבת אדורים: יסודות, ערמות אבנים, בורות, מערות ודרך עתיקה.

חִ’רְבַּת אל-קַצְעָה ^ב – خربة القصعة. ישוב עתיק, 2 ק"מ מדר‘-מע’ לִקֻבָּבּ שבאמצע הדרך מירושלים לתל אביב: קברי-סלעים וחדר תתקרקעי עגול.

חִ’רְבַּת אל-קַצְעָתּ – خربة القصعات. 4.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לדומה (דַוָיִמָה): יסודות, בורות, מערות, גלי אבנים, רחוב עתיק.

חִ’רְבַּת אל-קַצְר ^א – خربة القصر, 5 ק"מ ממערב-צפון-מערב לקרית יערים: יסודות, בור חצוב, מרתף מקומר, מערה.

חִ’רְבַּת אל-קַצְר ^ב – خربة القصر, חורבה של מצודה. בור ומערות, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לחברון.

חִ’רְבַּת אל-קַצְר ^ג – خربة القصر, שרידים של מגדל ובור חצוב. 4 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' למג’דל יָבָּא.

חִ’רְבַּת אל-קַצְר ^ד (ח'. סָרִין) – خربة القصر (خ. سارين), 1.5 ק"מ מדרום ליוטה: יסודות של חומות, קימורים חרבים, מעין ועליו בנין, תעלה, ברכה, קברים חצובים.

חִ’רְבַּת קָצְר בִּנְתּ אל-מַלִךּ – خربة قصر بنت الملك. במעלה ההר, 700 מ' לערך מצפ‘-מע’ לקבר רבי מאיר בעל הנס: מגדל הרוס, ברכה, עקבות של חומות, מיכל-מים, מערות.

חִ’רְבַּת קַצְר אל-קַעְקָעַיָה – خربة قصر القعقاعية. חורבה של מצודה, 1 ק"מ מדרום לטבריה.

חִ’רְבַּת קַצְר א-תַּזִּיז – خربة قصر التزّيز. מגדל הרוס, 4 ק"מ ממזרח לבארות בנימין (אל-בירה).

חִ’רְבַּת קָר – خربة قار. ראה ע' מעלה גור.

חִ’רְבַּת קַרָגִ’ה – خربة قراجة, בשפלה, 5 ק"מ ממזר' לדִ’כְּרִין: יסודות של בניינים, בורות חצובים, מערות.

חִ’רְבַּת קַרָוָה – خربة قراوة. מקום של ישוב קדום בשומרון, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ ליתמה: חורבות של בתים, בורות, קברים. ראה ע' קריאה

חִ’רְבַּת קָרָה – خربة قارة. מקום של ישוב קדום על הר, 18 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית שאן: קירות הרוסים, בורות וקברים.

חִ’רְבַּת אל-קָרוּר – خربة القارور, מקום של ישוב עתיק בעמק הירדן, 17 ק"מ מדרום לוָדִי אל־מָלְח. ראה ע' צרתן.

חִ’רְבַּת קַרְחָתָ’א – خربة قرحاثا, בתקופה הרומית מקום של ישוב בגליל, 4 ק"מ מצפון-מערב לסֻחְמָתָּא; שרידים של מגדל, בית-בד, בורות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת אל-קֻרִיָה – خربة القريّة. ראה ההערה לע' קריתים ^ג.

חִ’רְבַּת אל-קֻרַיְנַעָה – خربة القرينعة. מקום של ישוב קדום מדר‘-מע’ לעין עַרִיךּ: קירות הרוסים, גלי אבני-בנין, בורות וגת חצובים. דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת קֻרַיְשׁ – خربة قريش. מקום של ישוב ביזנטי בשרון, 6 ק"מ מדרום לקלקיליה: יסודות, ברכה בורות ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת קַרִיתּ – خربة قريت, 1.5 ק"מ ממזר' לאבו דיס: יסודות של בנינים, בורות חצובים, מערות, גלגלים.

חִ’רְבַּת אל-קַרְיַתַּיְן ^א – خربة القريتين, מדר' לחברון. ראה ע' קריות חצרון.

חִ’רְבַּת אל-קַרְיַתַּיְן ^ב – خربة القريتين, במואב, ראה ע' קריתים ^ב.

חִ’רְבַּת קֻרְמָא – خربة قرما. מקום של ישוב ביזנטי מדרום לבית נתיף: חורבות של בנינים, חמרי בנין עתיקים, גת, עמודים, קברי-סלעים, מערות, בורות, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת קֻרְנָתּ אל-בַּדּ – خربة قرنات البدّ, 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לתרקומיה.

חִ’רְבַּת קַרְמוּל – خربة قرمول. 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לתרקומיה.

חִ’רְבַּת אל-קַרְן – خربة القرن. חורבות בשפלה, 2.5 ק"מ מדר‘-מע’ לבית פַ’גָּ’ר.

חִ’רְבַּת קַרִעַשׁ – خربة قرعش. ישוב חרב בשרון, 5 ק"מ מדרום לא-טַּיִבָּה.

חִ’רְבַּת אל-קַרִק – خربة القرق. בקצהו הדרומי-המזרחי של הר גריזים: קירות הרוסים, גלי אבנים, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת קַרְקַף – خربة قرقف, בשרון, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית לִיד: שרידי בנין רבים, חרסים מתקופת הברזל ומהתקופות הרומית והערבית הקדומה.

חִ’רְבַּת קַרְקַפָה – خربة قرقفة, בשפלה, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לשפיר (א-סַּוָפִיר א-שַּׁרְקִיִּה): עקבות של בנינים, בורות, עמוד גרעינית, חורבה של מסגד, שהיה בנוי על יסודות של בנין עתיק יותר.

חִ’רְבַּת קַרְקַרָה – خربة قرقرة. עקבות של ישוב ממזרח לח'. סֻֿכְּרִיָה בנפת באר שבע.

חִ’רְבַּת קֻתַּיְנָה – خربة قوصية, 4 ק"מ מדרום-מערב לאֻם א-זִּינָתּ בנפת חיפה: קירות ויסודות הרוסים, באר בנויה לצד דרום-מזרח.

חִ’רְבַּת קַתָּמָה – خربة قتّامة, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית מַחְסִיר.

חִ’רְבַּת רִבָּא – خربة ربّا. מקום של ישוב קדום, מהלך שעה אחת מצפון לאֻם בֻּרְג' בנפת חברון: יסודות, חורבות של בנינים, חומות הרוסות. שרידים ארכיטקטוניים, בורות, מערות, דרכים עתיקות. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הביזנטית.

חִ’רְבַּת רִבָּה – خربة ربّة, ראה ע' רבו.

חִ’רְבַּת רַבָּה – خربة ربّة. חורבות של עיר במואב, ראה ע' רבה או רבת מואב, והשוה גם ע' אראופוליס.

חִ’רְבַּת רָבּוּץ' – خربة رابوض. מקום של ישוב קדום מדרום לט’הריה: קירות הרוסים, יסודות של בנינים, בורות ומערות-קברים.

חִ’רְבַּת רֻבְּזָה – خربة ربزة, 3 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לאֻם אל-פַ’חְם.

חִ’רְבַּת א-רַבְּיָה – خربة الربية. מקום של ישוב קדום סמוך לט’הריה מדרום לה: יסודות, אבני-בנין עמודים, בורות. ראה ע' ארב.

חִ’רְבַּת רָבִּין – خربة رابين. ראה ע' ראובן.

חִ’רְבַּת רַבִּיעָה – خربة ربيعة, 1.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לדירבאן: מצודה רבועה עם מגדל, ממערב לה בית-בד ובורות חצובים, מדרום לה גת חצובה.

חִ’רְבַּת א-רֻבַּיְעָה – خربة الربيعة, 6.5 ק"מ מצפון־מזרח לחַלְחוּל: חומות, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת רַבִּיץ – خربة ربّيص. 8 ק"מ מצפון־מערב לצפת: יסודות של קירות, ערמות אבנים בלתי מסותתות, חרסים מהתקופה הערבית הקדומה.

חִ’רְבַּת רַבַּע – خربة ربع. ראה ע' רבה (הרבה).

חִ’רְבַּת רַבִּעָה – خربة ربعة. מקום של ישוב קדום מהלך שעה אחת מצפ‘-מזר’ לדַיְרַבָּן, 34 ק"מ מירושלים: מצודה רבועה עם מגדל, בית-בד, גת ובורות חצובים בסלעים

חִ’רְבַּת א-רַבָּעִי – خربة الرباعي. עקבות של ישוב עתיק ממערב ליָסוּר.

חִ’רְבַּת א-רַבַּצִ’יָה ^א – خربة الربضيّة. מקום של ישוב בתקופה הרומית בשפלה, 9 ק"מ ממזרח לכפר מֻעָ’ר.

חִ’רְבַּת א-רַבַּצִ’יָה ^ב – خربة الربضيّة. מקום של ישוב קדום במעלה הנחל א־רַבַּצִ’יָה, 6 ק"מ מצפון-מע' למושבה מגדל: גתות, בורות וקברים חצובים, בנינים מוטים.

חִ’רְבַּת רַגָּ’בָּה – خربة رجّابة, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לגמזו.

חִ’רְבַּת א-רֻג’וּם – خربة الرجوم, 2.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לבית חורון תחתון: יסודות וקירות מוטים.

חִ’רְבַּת רִגָ’ל אל-חַ’רַד – خربة رجال الخرد, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לקקון.

חִ’רְבַּת א-רֻגְ’ם ^א – خربة الرجم, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכפר אתא: יסודות של בניינים רבועיים ועקבות של חומה.

חִ’רְבַּת א-רֻגְ’ם ^ב – خربة الرجم, 4 ק"מ ממז' לגמזו.

חִ’רְבַּת רֻגְ’ם א-דַּרְבִּי – خربة رجم الدربي, 4.5 ק"מ מדר‘-מע’ לדִ’כְּרִין.

חִ’רְבַּת רֻגְ’ם א-סֻּוַיְף – خربة رجم السويف. 8 ק"מ מדר‘-מזר’ לאשתמע.

חִ’רְבַּת רֻגְ’ם אל-קִתָּה – خربة رجم القتة, 8 ק"מ מדרום לאשתמע.

חִ’רְבַּת רֻגְ’ם א-רֻגְ’מָן – خربة رجم الرجمان, 2 ק"מ ממערב לבאר זית (ביר זית).

חִ’רְבַּת א-רֻגְ’מָה –خربة الرجمة, בשפתה הצפונית של בקעת בית נטופה, 5.5 ק"מ מדר‘-מע’ לערב.

חִ’רְבַּת רֻגְ’ם א-סַּחִינָה – خربة رجم السخينة, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לאֻם א-זִּינָתּ.

חִ’רְבַּת א-רֻדַיְחָה – خربة الرديحة. ראה ערך ח'. ארדיחה.

חִ’רְבַּת א-רַדַ’נָה – خربة الرذّنة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה ושוב בתקופת הברזל סמוך לרם אללה, 200 מ' לערך ממערב לדרך המובילה לתחנת הרדיו.

חִ’רְבַּת א-רַהְוָה – خربة الرهوة. עקבות של ישוב קדום מצפון לחברון, סמוך לעין אל-עַרוּבּ.

חִ’רְבַּת רוּבִּין – خربة روبين. חורבות של בנינים עם מזוזות וגם בורות על הר (743 מ'), 5 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לרם אללה.

חִ’רְבַּת רוּגָ’ן – خربة روجان, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לעַוַרְתָּא: חורבות של בתים.

חִ’רְבַּת רוּדִין – خربة رودين. 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לכַּפְר מַלִךּ: קירות, אבנים מפוזרות, מערות.

חִ’רְבַּת א-רַוָזִן – خربة الروازن. מקום של ישוב קדום מדר‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות, קירות הרוסים, חמרי בנין עתיקים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת רֻוַיְחִנָה – خربة رويحنة, 400 מ' לערך ממע' לכפר גלעדי: שרידים של חומות, מחצבות עתיקות, שקערוריות חצובות בסלע, חרסים רומיים וערביים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּת רֻוַיְסוּן – خربة رويسون, 10 ק"מ מדרום מזרח לרמלה: יסודות, חומות הרוסות, בורות.

חִ’רְבַּת א-רֻוַיְסוּן – خربة الرويسون, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ ליָסוּף: מסגד הרוס עם עמודים וכותרות ביזנטיים, בורות מקומרים.

חִ’רְבַּת א-רֻוַיְסִי – خربة الرويسي. מקום של ישוב עתיק בגליל, 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לפַ’סוּטָה. תל ובו עקבות של יסודות, אבנים פזורות וחרסים עתיקים.

חִ’רְבַּת א-רֻוַיְסָתּ ^א – خربة الرويسات. מקום של ישוב בתקופה הרומית המאוחרת, 6 ק"מ מצפון לתרשיחא: יסודות, גלי אבנים, בית-בד עם עמודים, בורות חצובים, ברכה.

חִ’רְבַּת א-רֻוַיְסָתּ ^ב – خربة الرويسات. מקום של ישוב ביזנטי על ההר ממזרח לביתר: בורות, גתות, קברים ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת א-רֻוַיְסָתּ ^ג – خربة الرويسات. ישוב עתיק בגליל, קרוב לפַ’סּוּטָה ממערב: יסודות, אבנים מהוקצעות, קברים, גתות חצובות בסלעים.

חִ’רְבַּת א-רוּמָה – خربة الرومة. ראה ע"ע ארומא ורומא.

חִ’רְבַּת א-רֻזּ – خربة الرزّ, עקבות של ישוב ובורות. 1.3 ק"מ לערך מצפון לדומה (דַוְיִמָה).

חִ’רְבַּת רֻזָּזָה – خربة رزّازة, 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לקלקיליה: יסודות, ערמות אבנים, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת א-רִחָבּ – خربة الرحاب. ראה ע' רחבות ^ב.

חִ’רְבַּת א-רָחוּבּ – خربة الراحوب. שדה חורבות גדול המוקף חומה חזקה מצפ‘-מזר’ לעַלְעָל בגלעד הצפונית ³¹³.

חִ’רְבַּת א-רַחְוָה – خربة الرحوة, 5 קילומטר מדרום לט’הריה.

חִ’רְבַּת רֻחַיְבָּה – خربة رحيبة, עיר חרבה בנגב. ראה ע' רחבות ^א.

חִ’רְבַּת א-רַחִיָה – الرحية. ראה ע' יקדעם.

חִ’רְבַּת רַחָל – خربة رحّال, 5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לטול כרם.

חִ’רְבַּת רַחַ’סָן (רַחַסוּן) – خربة رخسان ( رخسون ). שדה-חורבות גדול בגליל העליון מדרום לחַרְפ’וּש: חורבות של בנינים, קירות, בורות, גתות ובתי-בד חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת רִיחָנִיָה – خربة ريحانية, 2.5 ק"מ מדרום לתל יוסף: יסודות, בית קברות חצוב, ארונות-מתים שבורים, מערות.

חִ’רְבַּת א-רִיסָה – خربة الريسة. חורבה של ישוב, 1.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעקרבה: מזוזות, בורות. מערות.

חִ’רְבַּת רָיַע – خربة رايع. מקום של ישוב קדום סמוך לדומה (דוימה): קירות הרוסים. יסודות, מזוזות, בורות, קברים ומערות.

חִ’רְבַּת רִישָׁא – خربة ريشا. כפר במקומו של ישוב קדום בהר חורן.

חִ’רְבַּת א-רֻכֻּבּ – خربة الركب. 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית נבאלא.

חִ’רְבַּת א-רָם (חָ’ן א-רָם) – خربة الرام ( خان الرام ). 700 מ' מדר‘-מע’ לרמה שבבנימין (מצפון לירושלים): חורבה של בית חניה ובו מרתפים מקומרים ובורות חצובים.

חִ’רְבַּת א-רָמָה – خربة الرامة, 4 ק"מ מצפון לסילת א-טַּ’ִהְר: יסודות של בניינים ובורות.

חִ’רְבַּת רֻמִיָה (חַוְץ' א-רֻמִיָה) – خربة رمية ( حوض الرومية ), 6 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לדומה (דוימה): עקבות של חורבות, מערות.

חִ’רְבַּת רֻמַיְל – خربة رميل. חורבה של מצודה מואבית מתקופת הברזל, החולשת על וָדִי רֻמַיְל. ראה ע' קדמות.

חִ’רְבַּת א-רֻמַיְלָה – خربة الرميلة. ראה ע' בית שמש ^א.

חִ’רְבַּת רֻמַיְלְתָּה –- خربة رميلتة. מקום של ישוב קדום בשפלה, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לשפיר (א-סַּוָפִיר א-שַׁמָלִיָה): תל נמוך ועליו יסודות, בורות, באר בנויה, שרידים ארכיטקטוניים, חרסים מהתקופה הרומית המאוחרת ומהתקופה הביזנטית.

חִ’רְבַּת א-רַמְלִיָתּ – خربة الرمليات. מימין לדרך א-טָבִּעָ’ה – ראש פנה, 8 ק"מ מצפון לים כנרת.

חִ’רְבַּת א-רֻמָמִנָה – خربة الرمامنة. ראה ע' רמון ^א.

חִ’רְבַּת א-רֻמָּנָה ^א – خربة الرمّانة. מקום של ישוב ערבי קדום ממערב לבּדּוּ: יסודות של בנינים, קירות הרוסים, אבני-בנין, בורות, חרסים ערביים.

חִ’רְבַּת א-רֻמָּנָה ^ב – خربة الرمّانة. ממערב לדומה (דוימה): חורבות של בנינים, יסודות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת א-רָס ^א – خربة الراس, במדבר יהודה. ראה ע' תריסא או ריסא.

חִ’רְבַּת א-רָס ^ב – خربة الراس, 8 ק"מ מצפ‘-מע’ לרמלה: יסודות של בנינים, שברי כלי חרס עתיקים.

חִ’רְבַּת א-רָס ^ג – خربة الراس, מדרום לעַוַרְתָּא: עקבות של מגדל נוצרים הרוס.

חִ’רְבַּת א-רָס ^ד – خربة الراس, בשפלה, 2.5 ק"מ ממערב לאִדְנָא: יסודות, גלי אבנים, בורות, מערות, שובכי יונים (קולומבריונים).

חִ’רְבַּת א-רָס ^ה (ח'. עִרְמָה) – خربة الراس ( خ. عرمة ), על הר, 4 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' להר-טוב: אבני-בנין, חרסים עתיקים על פני הקרקע. יש מזהים אותה בטעות עם קרית יערים ³¹⁴.

חִ’רְבַּת א-רָס ^ו – خربة الراس, 10.5 ק"מ מדרום מזרח לבית חורון תחתון: כנסיה הרוסה עם עמודים, כותרות ובסיסים, סורג שיש ושברי שיש, אבנים מסותתות, פלח ריחים, בורות.

חִ’רְבַּת א-רָס ^ז – خربة الراس, 13 ק"מ מדר‘-מע’ לט’הריה: שרידים של בנינים עם רצפות של אבן, עמודים, מערות, בורות, אבנים מסותתות.

חִ’רְבַּת רָס אַבּוּ חַסַן – خربة راس ابو حسن, ליד הכביש בשרון, 7 ק"מ מצפון לטול כרם. בו ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת רָס אַבּוּ מרָה – خربة راس ابو مرّة. שרידים של מגדל נוצרים וחומה סוגרת, 2 ק"מ מדר‘-מע’ ללטרון.

חִ’רְבַּת רָס אבּוּ עַיְשָׁה – خربة راس ابو عيشة, 3 ק"מ ממערב לבית שמש ^א: קירות הרוסים, שברי עמודים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת רָס אַלָם –- خربة راس الام. 4.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לדירבאן.

חִ’רְבַּת רָס אל-ג’וּרָה –- خربة راس الجورة, 3.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לתרקומיה.

חִ’רְבַּת רָס א דַּיְר – خربة راس الدير. 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לחָן לֻבָּן: חורבות של מנזר וכנסיה, קירות, שבר של עמוד, בור, דרכים עתיקות מדרום וממערב.

חִ’רְבַּת רָס א־דִּיָר – خربة راس الديار, 1.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ ליָסוף: חורבות של בנין רבוע.

חִ’רְבַּת רָס אל-וָד – خربة راس الواد, 8 ק"מ מצפ‘-מע’ לרם אללה.

חִ’רְבַּת רָס זַיְד – خربة راس زيد, 2 ק"מ מדרום לחֹרֹן (חֻוָּרָה).

חִ’רְבַּת רָס א-זַּיְתוּן – خربة راس الزيتون, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לשַׁעְבּ: חומות הרוסות, מגדל (?), ערמות אבנים, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת רָס חַ’יְר – خربة راس الخير. חורבות בשומרון, מצפ‘-מזר’ למַזָרִע א-נֻּבָּנִי.

חִ’רְבַּת רָס א-טָּוִיל ^א – خربة راس الطويل, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לחלחול.

חִ’רְבַּת רָס א-טָּוִיל ^ב – خربة راس الطويل,על הר (814 מ') מצפ‘-מזר’ לגבעת שאול (תל אל־ פול): גלי אבנים, גת, בורות ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת רָס א-טִּירָה – خربة راس الطيرة, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לקלקיליה: חומות הרוסות, בורות, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּת רָס א-נַּקְבּ – خربة راس النقب. חורבה של מצודה אדומית מתקופת הברזל, בגבול הדרומי של אדום.

חִ’רְבַּת רָס א-סּוּק – خربة راس السوق, בגליל העליון, 1 ק"מ מדרום לפקיעין: יסודות של בנינים, בית-בד, על הגבעה גלי אבנים.

חִ’רְבַּת רָס-סַלְמָן – خربة راس سلمان, 5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לדיר אבּוּ מַשְׁעַל.

חִ’רְבַּת רָס עַבָּד – خربة راس عبّاد. ראה ע' ח'. עבד.

חִ’רְבַּת רָס עַטְיָה – خربة راس عطية. ישוב ערבי קטן, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לקלקיליה.

חִ’רְבַּת רָס אל-עַלְוִי (אל-עַלודִי) – خربة راس العلوي ( العلاوي), בין לִפְתָּא לקלוניה: בורות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת רָס עַלִי – خربة راس علي. עקבות של ישוב, 3 ק"מ מצפון לשפרעם.

חִ’רְבַּת רָס קֻרָה – خربة راس قرّة. בשומרון, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לכִּפְל חָרִת'.

חִ’רְבַּת רָס א-תִּין – خربة راس التين, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית ליד.

חִ’רְבַּת א-רֻסוּם ^א – خربة الرسوم, 4 ק"מ מדרום-מערב לדומה (דַוָיִמה): גלי אבנים, בורות סתומים חרסים עתיקים.

חִ’רְבַּת א-רֻסוּם ^ב – خربة الرسوم, על יד דיר א-דֻּבָּן: חורבות של בניינים רבועים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּת א-רֻסַיִם – خربة الرسيم. עקבות של ישוב, 8 ק"מ מדר‘-מזר’ לעזה: גלי אבנים, בורות, חרסים עתיקים על פני האדמה.

חִ’רְבַּת רֻסַיְסִי – خربة رسيسي. מקום של ישוב קדום בדרך מזכרון יעקב לגבעת עדה: תל עם שרידים של בניינים, ברכה, גת, מערות-קברים, עמודים, רצפת פסיפס ³¹⁵.

חִ’רְבַּת רָסִם – خربة راسم. עקבות של ישוב עתיק בשפלה, סמוך לתל א-צאפי.

خربة עקבות של ישוב עתיק על הר לצד ביר א-דַּ’כְּר בנפת חברון.

חִ’רְבַּת א-רַסְם ^א – خربة الرسم. עקבות של ישוב עתיק על הר לצד ביר א-דַּ’כְּר בנפת חברון

חִ’רְבַּת א-רַסְם ^ב – خربة الرسم. 5 ק"מ מצפ‘-מז’ לדיר אל-בַּלַח: יסודות, בורות, חרסים עתיקים, אבני גויל ואבני פסיפסים.

חִ’רְבַּת א-רַסְם ^ג – خربة الرسم. 1.5 ק"מ ממזרח להרביא: יסודות, חמרי-בנין, חרסים עתיקים, שרידים של ברכות.

חִ’רְבַּת א-רַסְם ^ד – خربة الرسم. 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לדיר סניד: שרידים של בנינים, יסודות בנויים אבני-גויל, חרסים ביזנטיים, בורות.

חִ’רְבַּת א-רַסְם ^ה – خربة الرسم. תל קטן וחורבות של ישוב ביזנטי ממערב לבעלין.

חִ’רְבַּת רַסְם אל-אַקְרַע – خربة رسم الاقرع, בשפלה, סמוך לאל-קביבה מצפון לה.

חִ’רְבַּת רַסְם בַּיְרָם – خربة رسم بيرام, בשפלה, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לאל-קביבה.

חִ’רְבַּת רַסְם גַ’עִבּוּר – خربة رسم جعبور, 3 ק"מ מדרום לבית גוברין.

חִ’רְבַּת רַסְם אל-וָוִיָה – خربة رسم الواوية, 4.5 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לבית גוברין.

חִ’רְבַּת רַסְם אל-חַמָם – خربة رسم الحمام, 3.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לדומה (דַוָיִמָה): יסודות של בנינים גדולים, חומות הרוסות, מחסני תבואה תת-קרקעיים חצובים.

חִ’רְבַּת רַסְם חַסַן – خربة رسم حسن, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לדומה (דַוָיִמָה).

חִ’רְבַּת רַסְם נֻפַל – خربة رسم نفل, 4 ק"מ מצפון-מזרח לדַוִימָה.

חִ’רְבַּת רַסְם א-צַּבְּע – خربة رسم الضبع. 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין

חִ’רְבַּת רַסְם א-רֻג’וּם – خربة رسم الرجوم, 4.5 ק"מ מצפ’־מזר' לבית גוברין.

חִ’רְבַּת רַסְם א-רֻסוּם – خربة رسم الرسوم, 3.5 ק"מ מדר‘-מע’ לדַוָיִמָה.

חִ’רְבַּת רַסְם אל-כַּבִּיר – خربة رسم الكبير. 5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין: יסודות של בניינים בעלי שני חדרים כל אחד, קירות הרוסים, אבני-בנין.

חִ’רְבַּת א-רַעָ’בּינִי – خربة الرغابيني, 1.5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לאבו דיס: יסודות רבועים, בורות, אבנים מסותתות.

חִ’רְבַּת א-רָעִי – خربة الراعي, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לעראק אל-מנשיה. בו קיים ישוב ערבי קטן.

חִ’רְבַּת רַפָח – خربة رفاح, על יד רפיח מצפון-מזרח לה: יסודות בנויים לבנים, שרידים ארכיטקטוניים, עמודים וכתורותיהם, בית קברות עתיק.

חִ’רְבַּת א-רָפִיד – خربة الرفيد, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לסנג’ל: שרידים של מגדל, קברי-סלעים, בורות. רחוב עתיק.

חִ’רְבַּת רַפִיע – خربة رفيع. בורות וגלי אבנים בשפלה, 4 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית גוברין.

חִ’רְבַּת רַפַיְדִיָה – خربة رفيدية, 1.5 ק"מ מצפון-צפון-מערב לקרית יערים: יסודות של בתים ושל מגדל.

חִ’רְבַּת א-רָפִץ' – خربة الرافض, מקום של ישוב קדום על הר החולש על הנחל העובר מצפון מזרח וממערב לסִנְגִ’ל: שרידים של מגדל, בורות וקברים חצובים בסלעים, דרך עתיקה.

חִ’רְבַּת רָפָתּ – خربة رافات. ישוב ביזנטי-ערבי מדרום לאשתמוע: בנינים הרוסים ובהם מגדל הרוס, שהיה בנוי בחמרי בנין עתיקים, בארות, יסודות וקברי-סלעים.

חִ’רְבַּת רַקַדִיָּה – خربة رقديّة, 6 ק"מ מדרום־מערב לאל-קֻבָּבּ שבאמצע הדרך מירושלים לתל אביב: עקבות של יסודות, חמרי בנין מפוזרים.

חִ’רְבַּת רַקוּבִּס – خربة رقوبس. 1 ק"מ ממזר' לבית נוּבָּא: קירות הרוסים, אבנים מסותתות, בית-בד. קברים חצובים בסלעים, מערה.

חִ’רְבַּת רֻקְטִיָּה – خربة رقطيّة. מקום של ישוב קדום בכרמל, 7 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לעתלית: גלי אבנים, חרסים עתיקים על פני הקרקע. לצד מזרח שרידים של ברכה וקברי-סלעים, כתובת ועטור חצובים.

חִ’רְבַּת רַקְעָה – خربة رقعة, 2 ק"מ מצפון ליוטה: קירות, יסודות, בורות ומערות.

חִ’רְבַּת א-רֻשׁ א-תַּחְתָּא – خربة الرش التحتا, 6.5 ק"מ מצפ‘-מע’ לט’הריה: קירות הרוסים, מכלאות, מערות.

חִ’רְבַּת רֻשַׁיְד – خربة رشيد. מעל לעמק חולה, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לחָ’לִצָה.

חִ’רְבַּת רַשִׁין – خربة رشين, 3.5 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לסילת א-טַּ’הְר.

חִ’רְבַּת רֻשְׁמיָה – خربة رشمية. מקום של ישוב קדום על הכרמל קרוב לחיפה: קברים מהתקופה הרומית, שרידים של מצודה עם מגדל ושל בניני הערבים והצלבנים. חרסי המקום הם החל מהתקופה הרומית ועד סוף ימי מסעי הצלב.

חִ’רְבַּת א-רֻשָׁנִיָה – خربة الرشنية, 3 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לדיר אבו מַשְׁעַל: שרידים של שני מגדלים בנויים אבנים מהוקצעות, בורות חצובים.

חִ’רְבַּת א-שִּּׁבָּא – خربة الشباء. מקום של ישוב קדום בשפלת עכו, 3 ק"מ מכפר חנניה (כַּפְר עַנָן): בנינים הרוסים, יסודות, בורות, מרתף מקומר, קברים חצובים, חרסים מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית של ימי הבינים.

חִ’רְבַּת א-שֻׁבַּיְכָּה – خربة الشبيكة. מקום של ישוב בתקופה הרומית בשפלת עכו, 2 ק“מ מדר”מזר' לאל-כאברי: יסודות של בתים, מרתפים הרוסים, משקופים, קברים חצובים, חציבות בסלעים.

חִ’רְבַּת שִׁבִּרְקָה – خربة شبرقة. מקום של ישוב ביזנטי ממערב לחברון: חורבות של בנינים רבועים, אבנים מחורצות, מערה עם שובך יונים, בורות וקברים חצובים.

חִ’רְבַּת שַׁבְּתִּין – خربة شبتين, 5 ק"מ ממזרח לפטרוס (בֻּדִרֻס): אבני-בנין מפוזרות, בורות, גת, קברים ומערות חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּת א-שַּׁגַ’רָה ^א – خربة الشجرة. מקום של ישוב ביזנטי גדול, 2.5 ק"מ מצפון לסלפית: בנינים הרוסים, מגדל, בורות חצובים

חִ’רְבַּת א-שַּׁגַ’רָה ^ב – خربة الشجرة. 4 ק"מ ממע‘-צפ’-מע' לזַכֵּרִיָה: שרידים של ישוב, בורות ומערות חצובים, מדרגות עתיקות, שובך יונים.

חִ’רְבַּת א-שֻׁדַיִּד – خربة الشديّد. חורבה של מבצר אדומי מהמאה האחת-עשרה עד המאה התשיעית לפסה“נ בגבול הדרומי של אדום, 3 ק”מ מצפ‘-מזר’ לח'. רָס-א-נַּקְבּ.

חִ’רְבַּת א-שַׁדְ’רַוָן – خربة الشذروان. מקום של ישוב קדום בקרבת אדורים: שרידים של כנסיה, קירות הרוסים, שהיו בנויים אבני-בנין מסותתות, ושרידים ארכיטקטוניים.

חִ’רְבַּת שְׁוַיְחָה – خربة شويحة, 10 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לשכם: עקבות של חורבות, באר.

חִ’רְבַּת שֻׁוַיְכָּה ^א – خربة شويكة, מדר‘-מע’ לבית נתיף. ראה ע' שוכה ^א.

חִ’רְבַּת שֻׁוַיְכָּה ^ב – خربة شويكة, מדר‘-מע’ לחברון. ראה ע' שוכה ב.

חִ’רְבַּת שְׁוַיְכַּתּ א-רָס – خربة شويكة الراس, חורבות של ישוב עתיק בשרון, 0.5 ק"מ מצפון לכפר שׁויכּה. ראה ע' שׁוכה ^ג.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁוְמָרִיָּה ^א – خربة الشومريّة. 8 ק"מ מדר‘-מע’ לזכרון יעקב: חציבות בסלע, קבר, אמת המים הגבוהה של קיסריה בתוך נקבה וממערב לה אמת המים הנמוכה.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁוְמָרִיָּה ^ב – الشومريّة, ישוב ערבי קטן במקומו של ישוב עתיק על יד דרך חיפה – נצרת: עקבות של קירות, משקופים, בורות.

חִ’רְבַּתּ א-שׁוֹנָה ^א – خربة الشونة, 2 ק"מ מדרום לבנימינה. ראה ע' שונה ^ד.

חִ’רְבַּתּ א-שׁוֹנָה ^ב – خربة الشونة, 1.5 ק"מ ממערב לתַּלְפִ’ית: קיר הרוס, גלי אבנים, חרסים ביזנטיים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּתּ שׁוּפָה – خربة شوفة, 4.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לאשתאל (אִשְוַע).

חִ’רְבַּתּ א-שּׁוּרָה – خربة الشورة. מקום של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית, 7 ק"מ ממזרח לראש פנה: יסודות של קירות, גלים של אבני-בנין מסותתות, ברכה, ארונות-מתים ושברי עמודים. משקוף עם כתובת עברית של בית כנסת, שהועבר מכאן לראש פנה (ע"ש), מעיד על ישוב יהודי במקום זה בתקופת התלמוד.

חִ’רְבַּתּ א-שָּׁח – خربة الشاح. מקום של ישוב בתקופה הרומית סמוך לכפר עַגּ’וּר: שרידים של בתים, בורות, מערות, מדרגות עתיקות, שובך יונים.

חִ’רְבַּתּ שַׁחְוָן – خربة شحوان, 5 ק"מ מצפ‘-מע’ לט’הריה.

חִ’רְבַּתּ שַׁחְלָה – خربة شحلة. ראה ע"ע כפר שחלים ושלחים.

חִ’רְבַּתּ שַׁטִּי – خربة شطيّ, 8.5 ק"מ מצפ’־צפ‘-מזר’ לרם אללה: יסודות, קירות, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּתּ שִׁיחָה – خربة شيحة, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעתלית: יסודות, קירות הרוסים, קברים, מערות, חציבות בסלעים, שרידים של דרך עתיקה.

חִ’רְבַּתּ א־שַׁיִח' אִבְּרָהִים – خربة الشيخ ابراهيم, ממזרח לאשתאול (אִשְׁוע): שרידים של בנין עתיק, בית בד, בורות וקברים חצובים.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' אַחְמַד – خربة الشيخ احمد, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לקלקיליה.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' אִסְחָק – خربة الشيخ اسحاق, שרידים של ישוב מהתקופה הרומית, אחת מבנותיה של בית שערים בעמק יזרעאל, מצפ‘-מע’ לכפר יהושע: בנין הרוס, אבנים מסותתות ומהוקצעות, עמודים, ברכה.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' בַּניתּ –خربة الشيخ بنيت, 3 ק"מ מצפ‘-מזר’ לצפת: גלי אבנים וקברים.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' בַּצּוּם – خربة الشيخ بصّوم. ראה ע' ח'. בצום.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' בֻּרַיְךּ (אִבְּרַיִךּ) ^א – خربة الشيخ بريك (ابريك), בעמק יזרעאל, ראה ע' בית שערים.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' בֻּרַיְךּ (אִבְּרַיִךּ) ^א – خربة الشيخ بريك (ابريك), חורבה על יד מגדל מלחא (ע"ש).

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' בַּרָק – خربة الشيخ برّاق, 2.5 ק"מ ממזרח לבית גוברין: שרידים של בנינים מעטים, מזוזות, מערות.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' חַ’לִד – خربة الشيخ خالد, 700 מ' לערך ממזרח לחולדה: שרידים של חומה, בורות, מערות.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' חַנצַ’ל – خربة حنضل, 7 ק"מ מצפ‘-מע’ לט’הריה: חדר תתקרקעי, שברי עמודים, עמוד של סורג.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' חֻסַיְן – خربة الشيخ حسين, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ למשמר השרון.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' מַדְ’כּוּר – خربة الشيخ مذكور. ראה ע' עדלם.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' מֻחַמַּד – خربة محمّد. חורבה של ישוב קדום מדר‘-מזר’ לבית ספר כדורי שלרגלי הר תבור: עקבות של בנינים, גדרות, חרסיו הם רומיים וערביים.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' מֻחַמַּד כַּבַּכְּבָּה – خربة الشيخ محمّد كبكبة. ראה ע' ח'. אַבּוּ פַ’תּוּן.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' מַחְמוּד – خربة الشيخ محمود, 1.5 ק"מ מצפון לבית גוברין: בורות ומערות חצובים, אבנים חצובות ועמודי שיש במקאם.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' מַיְסַר – خربة الشيخ ميسر. חורבה של ישוב, 3 ק"מ מדרום לוָדִי עָרָה.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' מַנְצוּר – خربة الشيخ منصور. ראה ע' גּור.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' נַצְר אַלְלָה - خربة الشيخ نصر الله, 6 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לשכם: יסודות, בורות, ברכות, קברים.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' סֻלַיְמָן – خربة الشيخ سليمان. ראה ח'. כפרתה.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' סַלְמַן אַל־פַ’רְסִי – خربة الشيخ سلمن الفرسي, 5 ק"מ ממע' צפ‘-מע’ לעַוַרְתָּא.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' סַנְדַחָוִי – خربة الشيخ سندحاوي, 1.5 ק"מ מדר‘-מע’ לכַּפְר קָרִע.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' סַעְד – خربة الشيخ سعد, 2 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית נתיף: מצודה הרוסה, יסודות, בורות.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' סַפִרִיָן – خربة الشيخ سفريان, מדר‘-מזר’ לג’נין, יסודות, גלי אבנים, קברים. השוה ע' ח'. צפריה.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' עַ’זִי – خربة الشيخ غازي. חורבה של ישוב ניכר ובה רחובות, שרידים של בניינים, בורות, גת, מערות, חציבות בסלעים, מקאם עם כפה בצורת קונוס, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית נתיף.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' עַלִי גִ’דִיר – خربة الشيخ علي جدير. ראה ע' גדרות.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' עָ’נִם – خربة الشيخ غانم. ראה ע' הר גריזים.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' רוּמִי – خربة الشيخ رومي. ראה ע' ח'. א-נויריה.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁיְח' רִחָבּ – خربة الشيخ رحاب. מקום של ישוב ביזנטי-ערבי עם מקאם בעמק בית שאן, מדרום לתל א-צארם (רחוב ^ד).

חִ’רְבַּתּ שׁיחָדָה – خربة شيحادة. שרידים של ישוב גדול בשומרון, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לעזון: חומות הרוסות ויסודות, מערות, קברים, חציבות בסלעים, שרידים של רחוב עתיק.

חִ’רְבַּתּ א-שִּׁע – خربة الشع. 2.5 ק"מ מצפון למאיר שפיה: יסודות, קברי-סלעים, בור, ברכה.

חִ’רְבַּתּ שִׁפָתּ – خربة شفات. ישוב קדום בגליל, 4 ק"מ מדר‘-מע’ לסכנין: עקבות של בנינים הרוסים, בורות, מערות עם מדרגות, חציבות בסלעים, ברכה. השוה ע' ח'. גִ’פָתּ.

חִ’רְבַּתּ שֻׁכְּר – خربة شكر, 6.5 ק"מ מצפון לים כנרת: יסודות של בנינים, מכלאות, ערמות אבני בזלת.

חִ’רְבַּתּ א-שַׁכָּרָה – خربة الشكارة. מקום של ישוב קדום, 20 ק"מ מצפון לירושלים.

חִ’רְבַּתּ א-שָּׁלָּל – خربة الشلّال, 3 ק"מ ממערב. לסלפ’ית: יסודות, קברי-סלעים.

חִ’רְבַּתּ שַׁלָּלָה – خربة شلّالة. מקום של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית ובימי שלטון הצלבנים סמוך לבית אֹרֶן, 10 ק"מ מדרום לחיפה: שרידים של בנין, אמת מים, קברים, מערות, מחצבה עתיקה.

חִ’רְבַּתּ שַׁלַנְדִי – خربة شلندي, 11 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לט’הריה: חורבה קטנה, בורות, מערות, אבן מיל רומית.

חִ’רְבַּתּ שַׁלְקִיָּה – خربة شلقيّة. ראה ע' בית דגון ^ב.

חִ’רְבַּתּ א-שַׁמְסָוִי – خربة الشمساوي, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ למושבה יבנאל: חורבות של בתים, יסודות ובורות.

חִ’רְבַּתּ שַׁמְסִין – خربة خربة شمسين. מקום של ישוב עתיק, 3–2 ק"מ מדר‘-מזר’ ליבנאל שבגליל התחתון. חרסיו הם משלש תקופות הברונזה ומתקופות הברזל הקדומה, ההלניסטית והרומית. על אדמת המושבה יבנאל נמצאים יסודות, בורות, ערמות גדולות של אבני בזלת וחרסים ערביים ³¹⁶. המקום הזה נזכר אולי ברשימת תחותמש השלישי בצורה שמש אתם (מס' 51) בין באר ובין אנחרת וכן גם באחת הרשימות של רעמסס השני. השוה ע' בית שמש ^ד.

חִ’רְבַּתּ שַׁמְסִין ^ב – خربة شمسين. עקבות של ישוב עתיק בשרון, 1.5 ק"מ מצפון לבָּקָא א-שַּׁמָלִיָה: עקבות של חורבות, גלי אבנים, בורות.

חִ’רְבַּתּ א-שָּׁמְסַנְיָּת – خربة الشمسنيّات. ם. ראה ע' סנסנה.

חִ’רְבַּתּ שַׁמְע (שִׁמְעָה) – خربة شمع (شمعة). ראה ע' כפר שמי.

חִ’רְבַּתּ שֻׁמְשִׁיָה – خربة شمشية, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לצפורי.

חִ’רְבַּתּ שַׁנָּא ^א – خربة شنّا. מקום של ישוב עתיק מצפ‘-מזר’ לעכו: קירות ויסודות, עמודים ואבני-בנין, בורות, ברכות וקברים חצובים. ראה ע' אשנה ^ג.

חִ’רְבַּתּ שַׁנָּא ^ב – خربة شنّا. עקבות של ישוב עתיק בהר יהודה, סמוך לבית פַ’גָּ’ר מדרום-מערב. אולי יש לחפש במקום זה את עיר יהודה אשען (ע"ש).

חִ’רְבַּתּ שִׁעָבּ נַזָזָה – خربة شعاب نزازة, מדרום לדומה (דַוָיִמָה).

חִ’רְבַּתּ שִׁעָבּ נַצְר – خربة شعب نصر, 9 ק"מ מצפ‘-מזר’ לרם אללה.

חִ’רְבַּתּ שִׁעָבּ א-סִּיָג' – خربة شعب السياج. על ראש הר, 2 ק"מ מצפון לגבעון.

חִ’רְבַּתּ שִׁעָבּ א-סִּירָה – خربة شعب السيرة, 1.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לנוה יעקב.

חִ’רְבַּתּ שִׁעָבּ עֻוַיְמִר – خربة شعاب عويمر, בקרבת אדורים.

חִ’רְבַּתּ שִׁעָבּ אל-פַ’לָּח – خربة شعب الفلّاح. ראה ע' ח'. אל-פַ’לָּח.

חִ’רְבַּתּ שִׁעָבּ שֻׁיוּח' – خربة شعاب شيوخ. סמוך לדומה מצד דרום.

חִ’רְבַּתּ שַׁעִירָה – خربة شعيرة. מקום של ישוב בתקופה הרומית על יד הכביש מדרום לפתח-תקוה: ברכה חצובה, אבני-בנין, באר, בור סתום הבנוי אבני גויל, חרסים רומיים, ביזנטיים וערביים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּתּ שֻׁעַלִיָּה – خربة شعليّة. ישוב קדום סמוך לוָדִי עַ’פְר, 5 ק"מ מדרום לבית גוברין. ראה ההערה לע' כפר שחלים.

חִ’רְבַּתּ א-שַׁעְ’רַבּ – خربة الشغرب, 1 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית-סָחוּר: עקבות של יסודות, בורות.

חִ’רְבַּתּ שַׁעְרָה – خربة شعرة. מקום של ישוב עתיק בגליל התחתון, 4.5 ק"מ ממערב למושבה בית גן: עיי מפולת עם יסודות ואבני-בנין מפוזרות, בורות, עמוד.

חִ’רְבַּתּ שַׁעַרְתָּא – خربة شعرتا. ראה ע' כפר שערתא.

חִ’רְבַּתּ שַׁפַיָּה – خربة شفيّة. עקבות של ישוב עתיק, 300 מ' בקירוב מדרום למאיר שפיה.

חִ’רְבַּתּ שֻׁפְנִין – خربة شفنين. מקום של ישוב קדום בגליל, 5 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לפקיעין (אל-בקיעה): יסודות, קבר-פיר חצוב, שתי ברכות, מערה.

חִ’רְבַּתּ שַׁפְתִּין – خربة شفتين. ראה ח'. שבתין.

חִ’רְבַּתּ א-שַׁקּ – خربة الشقّ. עקבות של ישוב על ההר מֻנְטָר א-שּׁקּ (ע"ש).

חִ’רְבַּתּ שַׁקְנוּנִיָה – خربة شقنونية, 1 ק"מ מצפון לעין יַבְּרוּד.

חִ’רְבַּתּ א-שֻׁקַף ^א – خربة الشقف, 2.5 ק"מ מדרימזר' לאכזיב.

חִ’רְבַּתּ א-שֻׁקַף ^ב – خربة الشقف, 5 ק"מ ממע’־ דר‘-מע’ לסַלְפִ’ית.

חִ’רְבַּתּ א-שֻׁקְפָ’ה – خربة الشقفة. ישוב קדום בגליל העליון, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לפַ’סוּטָה: עקבות של יסודות, ברכה קטנה. גלי אבנים.

חִ’רְבַּתּ א-שֻׁקָּק ^א (שֻׁקַקִיָה) – خربة الشقّاق (شققية). בשפלה. 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לתל א-דֻּוַיְר: יסודות בנויים אבנים רבועות, ברכות חצובות, גלי אבנים, בורות.

חִ’רְבַּתּ א-שֻׁקָּק ^ב– خربة الشقّاق. מקום של ישוב קדום בכרמל, 2.5 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לאֻם א-זִינְתּ.

חִ’רְבַּתּ שִׁרָבּ – خربة شرّاب. עקבות של ישוב, 1.5 ק"מ מצפ' מזר' לעַוַרְתָּא.

חִ’רְבַּתּ א-שֻּׁרַבָּן – خربة الشربان, ישוב ערבי קטן סמוך לבאר שבע מצפון-צפון-מזרח לה.

חִ’רְבַּתּ א-שִּׁרָוִי – خربة الشراوي, 3.5 ק"מ ממערב לתרקומיה: יסודות, בורות, מערות ושובכי יונים.

חִ’רְבַּתּ שֻׁרַיְם – خربة شريم. מקום של ישוב בתקופה הרומית על הר, במרחק 3 ק"מ ממזרח לסבסטיה: יסודות, בורות וקברים חצובים בסלעים.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁרִיעָה – خربة الشريعة. מקום של ישוב ביזנטי, 500 מ' ממערב לק"מ ה-38 בדרך בָּבּ אל-וָד – בית גוברין: יסודות, בורות ומערות.

חִ’רְבַּתּ א-שֻׁרַיְרָה – خربة الشريرة, 3.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכפר צמח.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁרַף ^א – خربة الشرف. מקום של ישוב קדום מדרום לאשקלון: שרידי בנין וחרסים עתיקים על פני הקרקע. הנוסע אנטונינוס מפיאצ’נצ’ה מזכיר את המקום הזה בשם Sarafia. אַלט סבור, כי כאן נמצא ה Serapeum של אשקלון ³¹⁷, והשוה צריפא בע' אשקלון.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁרַף ^ב – خربة الشرف. מקום של ישוב קדום בעמק חפר, 2 ק"מ מדרום לכפר ויתקין: בורות, מחצבות עתיקות, קברי-סלעים (רומיים?) עם ארונות-מתים ³¹⁸.

חִ’רְבַּתּ א-שַׁרְקי – خربة الشرقي, 2 ק"מ ממערב לביתר: חומות הרוסות, יסודות, בורות, מערות, לצד מזרח מגדל נוצרים.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁרְקִיָּה – خربة الشرقيّة. מקום של ישוב עתיק בכרמל, 0.5

ק"מ מדר‘-מזר’ לעספיה.

חִ’רְבַּתּ שַׁרָר – خربة شرّار. ראה ע' תל א-שרר.

חִ’רְבַּתּ א-שַּׁרָרִבָּה – خربة الشراربة. עקבות של ישוב, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לבית פ’וּרִיךּ.

חִ’רְבַּתּ שַׁרְתָּא – خربة شرتا, 4 ק"מ ממערב לשפרעם: יסודות של קירות, גלי אבנים, קברי-סלעים, בורות, מערות.

חִ’רְבַּתּ שַׁעְרַתָּה – خربة شعرتّة. 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לברור חיל (בריר): שרידים של בניינים בנויים אבני גויל, בורות, שברי כלי חרס וזכוכית.

חִ’רְבַּתּ תַּבְּן – خربة تبّان. במדבר יהודה, 9 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לאשתמע.

חִ’רְבַּתּ תִּבְּנָה ^א –- خربة تبنة, 5 ק"מ ממזרח לבית נתיף. ראה ע' תמנה א.

חִ’רְבַּתּ תִּבְּנָה ^ב –- خربة تبنة, מדר‘-מע’ להר-טוב. ראה ע' תמנה ^ב.

חִ’רְבַּתּ תִּבְּנָה ^ג –- خربة تبنة, 10 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר זית (ביר זית). ראה ע' תמנה ^ג.

חִ’רְבַּתּ א-תַּבָּנָה – خربة التبّانة, 5 ק"מ ממזר' לבית נתיף: קירות ויסודות של בנין עם חדרים רבועים.

חִ’רְבַּתּ תָּהָא – خربة تاها, 2.5 ק"מ מדרום לכפר קָסִם.

חִ’רְבַּתּ תֻּוַיְמִין – خربة تويمين, 6 ק"מ מדר‘-מזר’ לאשתמע.

חִ’רְבַּתּ א-תַ’וְם – خربة الثّوم. מימין לדרך א-טְּבִּעָה – ראש פנה, 7 ק"מ מצפ’־צפ‘-מזר’ לטבע’ה.

חִ’רְבַּתּ א-תֻּוָנָה – خربة التوانة. ראה ע' תימן.

חִ’רְבַּתּ א-תֻּוָנִי – خربة التواني. עקבות של ישוב על גבעה טבעית מדר‘-מזר’ ליוטה: שרידים של יסודות, בור חצוב ואבנים מסותתות.

חִ’רְבַּתּ תּוּתּ – خربة توت, 1 ק"מ מדר‘-מזר’ לדומה (דָוִימָה).

חִ’רְבַּתּ תַּיְדָא ³¹⁹ – خربة ثيدا. ראה ע' אנתידון.

חִ’רְבַּתּ א-תַּיִם – خربة التيم. מקום של ישוב גדול בתקופת הברזל הקדומה ובתקופות הנבטית והרומית מדר‘-דר’-מזר' למידבא, בתוך סביבה פוריה ³²⁰.

חִ’רְבַּתּ א-תִּין – خربة التين. עקבות של ישוב, 5 ק"מ מצפ‘-מע’ לכֻּרְנֻבּ.

חִ’רְבַּתּ א-תִּינָא – خربة التينة, 7 ק"מ מדר‘=מזר’ לבית לחם.

חִ’רְבַּתּ א-תִּינָתְּ – خربة التينات, 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לחסמה.

חִ’רְבַּתּ תִּירִיָה – خربة تيرية ראה ע' טיריא.

חִ’רְבַּתּ א-תַּלּ ^א – خربة التلّ, 10 ק"מ ממערב לט’הריה: עקבות של בניינים, בורות ומערות.

חִ’רְבַּתּ א-תַּלּ ^ב – خربة التلّ, 5 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לרם אללה: תל, שרידי חומות של עיר וקירות של בנינים, גלי אבנים, בורות, קברים. ראה ע' עי (העי).

חִ’רְבַּתּ א-תַּלּ ^ג – خربة التلّ, 4.5 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לחָ’ן א-לֻּבָּן: קירות וקימורים של בנינים, מסגד חרב עם גומחה (קִבְּלָה), עמודים, כותרות ובסיסים, בורות וגתות חצובים, מדרגות, ברכה.

חִ’רְבַּתּ א-תַּלּ ^ד – خربة التلّ, מקום של ישוב קדום בגליל התחתון, 1.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לכַּפְר סַבְּתּ,

חִ’רְבַּתּ תַּלּ אל-חִלוּ – خربة تلّ الحلو, תל של ישוב קדום בשומרון, 15 ק"מ ממזרח לתַּיִסִר.

חִ’רְבַּתּ א-תֻלַיְל – خربة التليل. ראה ע' רָס א-סּוּק.

חִ’רְבַּתּ תֻּלַיְל אל-חַמָּם – خربة تليل الحمّام, 5 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' למג’ד אל-כרום.

חִ’רְבַּתּ תִּלִילְיָא – خربة تليليا, 2 ק"מ ממזרח לבית אכְּסָא: חורבות של בית חניה בנוי אבני גויל בלי מלט, בור, בגיא מצד דרום דרך רומית.

חִ’רְבַּתּ תֻּמַיְסַרָה – خربة تميسرة, 7 ק"מ ממערב לחברון.

חִ’רְבַּתּ תָּנָא אַל-פַּ’וְקָא – خربة تانا الفوقا, 3 ק"מ ממזרח לבית פ’וּרִיךּ: יסודות, בורות, קברי-סלעים, מערות. סמוך לה חורבות תָּנָא א-תַּחְתָּא. ראה ע' תאנת שילה.

חִ’רְבַּתּ תַּן בְּרִן – خربة تنّ برنّ. 3.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לחַלחוּל: בנינים הרוסים, שרידים של מצודה רבועה, אבנים מהוקצעות, בורות חצובים.

חִ’רְבַּתּ א-תַּנּוּר – خربة التنّور. מקום של פולחן נבטי על הר גבוה מדרום לנחל זרד (וָדִי אל-חַסָא), במקום בו נכנס אליו וָדִי אל-עַבָּנִי. בו נחשפו שרידים של מקדש נבטי הבנוי בסגנון מעורב שמי־יוני-רומי מהתקופה הרומית הקדומה ובו מזבחות קטורת (חממנים) ופסלים של האלה אטרגטיס (אתרעתה) והאלים דוּשְׁרָה (האל העליון של הנבטים), הדד ועוד ³²¹.

חִ’רְבַּתּ תַּנּוּרָה – خربة تنّورة, 2 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לכפר ת’לת': קירות, בורות, מערות.

חִ’רְבַּתּ תַּנוּרְיָה – خربة تنّوريّة, 4.5 ק"מ מדר‘-מע’ לכפר ברעם: יסודות, גלי אבנים, בור.

חִ’רְבַּתּ תַּנּין – - خربة تنّين. עקבות של ישוב, 2 ק"מ מדרום לאֻם א-תּוּתּ.

חִ’רְבַּתּ א-תַּנְּר – خربة التنّار, בשפלה, 7.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לברור חיל (בריר): גלי אבנים, בורות, ברכה הרוסה, חרסים עתיקים על פני הקרקע.

חִ’רְבַּתּ תַּעַבִּיָא (בִּיר תַּעַבִּיָא, ח'. אל-בִּיָר) – خربة تعبيا (بير تعبيا، خربة البيار). מקום של ישוב קדום בשפלה, בקרבת המושבה באר טוביה: יסודות, בארות, חרסים עתיקים.

חִ’רְבַּתּ א-תַ’עְלָה – خربة الثعلة. עקבות של חורבות, 9 ק"מ מדר‘-מזר’ ליוטה.

חִ’רְבַּתּ תַּפוּח – خربة تفّوح. מקום של ישוב קדום ממזרח ליוטה: ראה ע' בית תפוח.

חִ’רְבַּתּ תַּפְסָה – خربة تفسة. ראה ³²² ע' תפסח.

חִ’רְבַּתּ תֻּקוּע – خربة تقوع. ראה ע' תקוע ^א.

חִ’רְבַּתּ א-תֻּרְבָּה – خربة التربة. מקום של ישוב עתיק סמוך לנהר א-ליטאני. הוא נזכר אולי ברשימת הערים של רעמסס השלישי בשם תרב.

חִ’רְבַּתּ תַ’רִידָא – خربة ثريدا, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לדיר ע’סאנה: שרידים של כפר, שרידים של בית-בד, מזוזות חרותות, משקוף.

חִ’רְבַּתּ תֻּרְכַּמָּן – خربة تركمان, 2.5 ק"מ מצפון-מזרח לבית נתיף.

חִ’רְבַּתּ תַּרָמָה – – خربة ترّامة, 3 ק"מ מדר' לאדורים: שרידים של מצודה על גבנון מלאכותי, ברכה, מערות חצובות עם שובכי יונים (קולומבריונים).

חִ’רְבַּתּ א-תַּרָמִי – خربة الترامي, בגליל, מדר‘-מע’ לפַ’סּוּטָה: יסודות של קירות, גלי אבנים, בורות, קיר חצוב, בית בד, מערות.

חִ’רְבַּתּ תַ’רתִ’יר – خربة ثراثير. בשפלה, 5 ק"מ מצפ‘-מע’ לתל א־צָּ’פִי: יסודות בנויים אבני גויל, חרסים עתיקים על פני הקרקע, באר עתיקה.

חִ’רְבַּתּ תַּרְתָּלָה – خربة ترتلة, 4.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לעַוַרְתָּא.

חִ’רְבַּתּ תָּתָּא – خربة تاتا. ראה ע' נרבתא.

חִ’רְבַּתּ תַּתְּרִיתּ – خربة تتريت. מקום שהיה מיושב מתחלת תקופת הברזל עד התקופה הערבית של ימי הביניים. בו חומות, יסודות, מזוזות, גלי אבנים ובורות. ראה ע' אלתולד.

אל חָרִגְ’ה – الحارجة. עמק בין גבע לחסמה.

חֻרְגִ’לָה – حرجلة. כפר בבשן.

חֲרֹד. מקום מולדתם של שמה ואליקא מגבורי דוד בסביבות בית לחם. היום خربة حردان = ח‘. חַרַרְן ³²³ בשפת נחל קדרון, 6 ק"מ מדר’-מזר' לירושלים וכמרחק זה מצפ‘-מזר’ לבית לחם. השוה גם ע' בית חדודו. ש"ב כג, כה.

חֲרָדָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר בין הר שפר ובין מקהלות. במד' לג, כד-כה.

אל-חָרָה – الحارة, כפר בגולן ממזר' לקניטרה.

אל-חַרָה – الحرة. מדבר סלעים ממזרח להרי חורן. ראה ע' חררים.

חֹר הַגִּדְגָּד. תחנה במסעי בני ישראל במדבר ראה ע' גדגד. במד' לג, לג.

חָרוּבָא. ראה ע' כפר חרובא.

חַ’רוּבָּה – خرّوبة. כפר (150 תו' מוסלמים) במקום של ישוב קדום בשפלה, 5 ק“מ ממזר‘-דר’-מזר' לרמלה. ראה ע' כפר חרובא. רִוף**. ראה ע' חריף. דהי”א יב, ה.

חֹרוֹנִיִם. ראה ע' חרנים.

חֲרוּת . מושב עובדים בשרון בקרבת תל מונד. הוא נוסד בשנת תר“ץ (1930) ע”י ארגון חרות יהודה לזכר מלחמת החרות של בר־כוכבא במלאת לה 800 שנה, מספר יושבי המושב (בשנת 1946) 379 נפש, שטח אדמתו 2000 דונם, מהם 528 ד' נטועים עצי הדר.

אל-חַרַזָה – الحرزة. מקום של ישוב ביזנטי סמוך לשדה התעופה שברמלה.

חַ’רְטוּם – خرطوم. כפר בלבנון מצפ‘-מזר’ לשפך נהר אל-קסמיה לים התיכון.

אל-חֻ’רַיִבָּה ^א – الخريبة. כפר מדר‘-מזר’ לצור.

אל-חֻ’רַיִבָּה ^ב – الخريبة. כפר בצפון הבשן.

אל-חֻ’רַיִבָּה ^ג – الخريبة. כפר במקום של ישוב קדום בבשן, בין נוה ובין שיח' סעד. ראה ע' בית חרב.

אל-חֻ’רַיִבָּה ^ד – الخريبة. מקום של ישוב בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה מצפון לשפך נחל ארנון.

אל-חֻ’רַיִבָּה ^ה – الخريبة. מקום של ישוב מתקופת הברזל עד התקופה הרומית המאוחרת על הר בגליל העליון, במרחק 3 ק"מ מצפון לצפת, בו חורבות של בניינים, בורות, גתות, בית-בד, שברי עמודים וקברי-סלעים.

אל-חֻ’רַיִבָּה ^ו – الخريبة. מקום של ישוב בתקופה הרומית על הכרמל, במרחק 12 ק"מ מדר‘-מזר’ לחיפה. בו מערות, קברי-סלעים ובורות.

אל-חֻ’רַיִבָּה ^ז – الخريبة. מקום של ישוב קדום במורד הדרומי-המערבי של החרמון. ראה מגדל חרוב.

אל-חֻרַיִּךּ – الحريّك. כפר בצפון הבשן.

חרים. בב' רה“ש כג, ב מונה ר”ש בן אלעזר את חרים וכייר וגדר בין הרי עבר הירדן מזרחה, שעל ראשיהם היו משיאים משואות להודיע את קדוש החודש. אולם לפי יר' שביעית ט, ב-לח, ע"ד מביא אותו תנא לדוגמא של הרי עבר הירדן את הרי מכוור וגדור. ברור איפוא, שהגירסה בבבלי היא מסורסת. גם הגירסות השונות בתוס' שביעית ז, יא: חרים (חריס) וחברותיה, חרים וכגבור (וכגבוה) וגדור צריך לתקן: הרי מכוור וגדר.

חַרִיס – حريس. כפר בגליל העליון מצפון מזרח לצור.

אל-חַרִיסָה – الحريسة. כפר במזרח הר חורן.

חֲרִיף, כתוב חֲרִוף, ויתכן שיש לגרוס חֲרוּף מקום מולדתו של שפטיהו מגבורי החיל שבאו לדוד לצקלג. היום خ. خروف = ח'. חַ’רוף, 7 ק“מ ממזרח לבית גוברין. בה יסודות של בנינים, חומות הרוסות, בורות, מערות, קבר-פִּיר חצוב בסלע וגת. דהי”א יב, ה.

חֳרֶם. עיר בצפונה של נחלת המטה נפתלי. היום خ. حرّة = ח‘. חַרָה בגליל העליון, ממע’ לים סמכו. יהו' יט, לח.

חָרִם. שם מקום ביהודה, שבו התישבו עולי בבל. היום אולי خ. حران = ח‘. חֻרָן מצפ’-מע' לחלחול. עזרא ב, לב; נחמ' ז, לה.

חַ’רְם – خرم. מקום של ישוב קדום בנגב, 12 ק"מ ממערב לבאר שבע. השוה ע' חרמה.

אל-חַרַם (חַרַם עַלִי אִבְּן עַלַיִם) – الحرم (حرم علي ابن عليم), או חַרַם סִדְנָא עַלִי – حرم سدنا علي). כפר בשפת הים במרחק 3 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' להרצליה (בסוף 1944 לפי אומדנה 520 תו' מוסלמים). בו מקאם עַלִי אִבְּן עַלַיִם. פעם אחת בשנה באים המוסלמים של הסביבה להשתטח על קברו.

חָרְמָה. עיר כנענית בנגב בגבול אדום. שמה לפנים צפת (ע"ש). העמלקי שישב בנגב והכנעני שישב בהר הכו את ישראל בימי משה עד החרמה בהעפילם לעלות להר ממדבר פארן, בדרך האתרים בכוון לערד. לפי תאור ההעפלה בדב' א, מג-מו הכה האמרי את ישראל בשעיר (ראה שעיר ^ב) עד חרמה, ואחרי מפלתם ישבו בקדש ימים רבים. יהושע ניצח את מלכה יחד עם יתר מלכי הכנענים. העיר היתה אחר כך ליהודה, והיא נמנית גם עם ערי שמעון, בתקופת ההתישבות הכו יהודה ושמעון את הכנעני היושב בצפת ויחרימו את העיר ויקראו את שמה חרמה, דוד שלח מצקלג לזקני חרמה מהשלל אשר לקח מאת הפלשתים.

- לפי ספרי דב' סי' ז' חרמה וערד נמצאות בתחלת הר האמרי, העולה מהנגב אל הר האמרי נתקל לראשונה בתל אל-מִלְח, הוא התל הדרומי ביותר לקראת הנגב, והוא רחוק 20 ק“מ מתל ערד ³²⁴, במרחק 12 ק”מ מצפ’־מזר' לבאר שבע. בינה לבין תל ערד נמצאת החורבה חוּרָה, שחרסיה מעידים על ישוב בתקופת הברונזה האחרונה ובתקופה הישראלית. אולם יתכן שהמעפילים העפילו אל ההר מדרום-מערב. אולבריט מחפש את חרמה בתל א-שַּׁרִיעָה מדר‘-מזר’ לעזה ³²⁵, אַלט מציע את תל א-סַּבַּע כמקומה של חרמה –צפת ³²⁶. במרחק 12 ק“מ ממערב לבאר שבע נמצא מקום של ישוב קדום בשם חַ’רְם המתאים מבחינה פוניטית לשם העתיק. אם יתברר, שהמקום הזה היה מיושב בתקופת הכבוש וההתישבות. במד' יד. מה; כא, ג; דב' א, מד; יהו' יב, יד; טו, ל: יט, ד; שופ' א, יז; ש”א ל, ל; דהי"א ד, ל; ספרי דב' סי' ו'.

חֶרְמוֹן. רכס הרים גבוהים בגבול הצפוני של ארץ האמורי. החרמון היה קדוש ³²⁷ לעמים הקדמונים בגלל גבהו ומראהו הנהדר. האמורים הקימו לרגלי ההר על יד המערה הגדולה, שבה נובעים מים בשפע רב המביאים ברכה לארץ וליושביה, מקדש לבעל גד, שנקרא על שם ההר גם בעל חרמון, ובעקבותיהם הלכו העמים האחרים שישבו בארץ (השוה ע"ע ליש, דן ופניאס). משוררי ישראל הללוהו בגלל יפיו והדרו (“תבור וחרמון בשמך ירננו”) וכמקור הטל לארץ-ישראל (“כטל חרמון היורד על פי מדותיו”). הצידונים קראו לו שריון, והאמורי קרא לו שניר (ע"ש), ובשם זה הוא נזכר גם בכתובות אשור. מכאן יוצא, שהשם חרמון כולל גם את הר אמנה, שגם הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים קוראים לו גַ’בַּל סַנִיר, כלומר את הרי מול-הלבנון ³²⁸. הוא נקרא גם שיאון בהיותו הגבוה בשיאי הארץ (2759 מ'). בתרגומים הארמיים למקרא ובתלמוד הוא נקרא טור תלגא, בב' סנהד' ק, א; ביר' שם יז, ב-כח, ע“ד ובספרי במד' כה, א הר השלג. כי ראשו מכוסה שלג כל ימות השנה. הערבים קוראים לו جبل الشيخ. = גַ’בַּל א-שַּׁיְח' (הר הזקן) או جبل التلج = גַ’בַּל א־תַּלְג' (הר השלג). הערבים קוראים לראש ההר קַצַר עַנְתַּר על שם גבורם האגדתי. החרמון מכלכל במימיו את הירדן ושולח נהרות נחלי מים לנוה דמשק. השוה גם ע”ע הר חרמון וחרמונים. דב' ג, ט; ד, מח; יהו' יב, א. ה; יג, יא; תהל' פט, ינ; קלג, ג; שה“ש ד, ח ועוד; ב' חולין ס, ב; כפו”פ קמ“א, תרל”א.

חֶרְמוֹנִים ^א. קבוצת הרי חרמון או שלוחותיו היורדות לארץ ירדן, בהן גם הר מצער. יונתן מתרגם טורי חרמוני. תהל' מב, ז.

חֶרְמוֹנִים ^ב. ישוב של קבוצה בעמק בית שאן, 5 ק“מ מצפ‘-צפ’-מזר' לבית שאן. הוא נוסד ביום י”ט אלול תש"ב (1.9.1942). מספר נפשותיו (ביולי 1946) 127 ושטח אדמתו 2858 דונם.

חֹרֹן. מולדת סנבלט החרני, מנהיג השומרונים בימי נחמיה. מזהים אותה עם בית חֹרון ³²⁹. אולם נראה לי, שמקומו של סנבלט היה בלב ארץ הכותים, שממנה יצאה התנועה נגד הקמת המדינה היהודית ובנין ירושלים, בשפת עמק שכם, לרגלי הר גריזים, נמצא הכפר حوّارة = חֻוְּרָה (בסוף 1944 לפי אומדנה 1300 תו' מוסלמים) ובו מערות קברים, בורות חצובים בסלע ושרידים של בנינים עתיקים. מקום זה היה, כנראה, מולדתו של סנבלט ³³⁰. נחמ' ב, יט; יג, כח.

חַרָן – حرّان. כפר בדרום טרכונא.

אל-חַ’רָנִי – الخراني. חורבה של ישוב קדום בעבר הירדן מזרחה, 48 ק"מ ממזר‘-צפ’-מזר' לקַצְר אל-מְשַׁתָּא.

חֹרֹנַיִם (חרונים). עיר בדרום מואב, קרוב ללוחית ולצוער. היא יושבת בדרך המלך. נביאי ישראל, המנבאים עת צרה למואב, אומרים, כי בדרך חֹרֹנים במעלה ההר (מעלה חרנים) תשמע זעקת שבר. בעיר זו ישבו בני דדן, מישע מלך מואב נלחם אתם וכבש את עירם. אלכסנדר ינאי כבש אותה מאת הערבים (הנבטים), ובנו הורקנוס החזירה למלכם חרתת. היום הכפר العراق = אל-עִרָק בראש סיל א-נמירה, הוא מי נמרים (ע"ש), המשתפך לים המלח, 15 ק"מ מדר‘-מע’ לקיר מואב ³³¹, סמוך לכפר, על ראש הר גבוה מדר‘-דר’-מזר' לו, נמצאת החורבה פֻ’יקַיִקִס, שבה נמצאים חרסים מתקופת המעבר מהברונזה הקדומה לברונזה התיכונה, וביחוד חרסים רבים מכל הסוגים מהתקופה הנבטית ³³². צורת הכפל של השם מראה על שני ישובים קרובים זה לזה. שביניהם עוברת הדרך, בדומה לבית חורון העליון והתחתון. ישע' טו, ה; ירמ' מח, ג. ה. לד; כתובת מישע ש. 31, 32; קדמ' יג, 15, 4; יד, 1, 4.

חֶרֶס. ראה ע"ע הר חרס ותמנת חרס.

חָ’רִס – حارس, כפר מדר‘-מע’ לשכם (בסוף 1944 לפי אומדנה 540 תו' מוסלמים) הבנוי במקומו של ישוב קדום, בו יסודות ועקבות של בתים ומגדלי נוצרים, קברים ובורות החצובים בסלעים, השוה ע' תמנת סרח או תמנת חרס.

חַ’רָס – خراس. כפר מצפ‘-מע’ לחלחול (בסוף 1944 לפי אומדנה 970 תו' מוסלמים). ראה ע' חרת.

חַ’רְפָ’ה – حرفة. כפר בגלעד מדרום לירמוך.

חֻרְפַ’יְשׁ – حرفيش. כפר של דרוזים מדר‘-מע’ לצפת (בסוף 1944: 830 תו', בהם 780 דרוזים, 30 נוצרים, 20 מוסלמים). הוא מקום של ישוב עתיק, בו יסודות ושרידי-בנין, בורות וקברים.

חרקת. עיר הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בקבוצת ערים שבעמק יזרעאל ומסביב לו. ראה ע' חלקת. T³ 112.

חֲרֵרִים. מדבר ציה ושממה ובו הרי-סלעים ומערות רבות ממזרח להר חורן. מדבר זה נוצר ע"י זרמי הלבה שירדו מהרי חורן, ומפאת מעוט הלחות התאבנה הלבה. בשוממותו היה למשל בפי הנביא. הקדמונים בנו על הרי החררים מצודות החולשות על מבואות הרי חורן מצד המדבר. היום الحرّة = אל־חַרָה.

ירמ' יז, ו.

חרשא. ראה ע' מרחשת.

חֹרְשָׁה. מקום מושב או חורשת עצים במדבר זיף קרוב לגבעת החכילה (ע"ש). דוד הסתתר בחרשה מפני שאול, ושם כרת יהונתן אתו ברית ידידות. יוספוס מזכיר עיר בצורה באדום בשם Pou (ג“א Melog וצ”ל Opfloc°), שהורדוס כבשה במלחמתו עם אנטיגנוס. פטולמאוס V, 15, 7מזכיר מקום באדום קרוב לחברון בשם Kaicagogo (= כפר חרשה). היום خريسا = ח‘. ח’רַיְסָא מדרום לתל זיף ³³³. ש"א כג, טו-יט; קדמ’ יד, 13, 9; 15, 2; מלח' א'.4,15;8,13

חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. מקום מושבו של סיסרא שר צבא יבין מלך חצור. סיסרא אסף את כל חילו והביאו מחרשת הגוים לנחל קישון, ושם נחל תבוסה גמורה ע“י חיל ברק בן אבינעם. גַרסטַנג, דַלְמַן ואחרים מזהים את הרשת הגוים עם تلّ هربج = תַּל הַרְבַּגי' הסמוך לכפר חסידים 12 ק”מ מדר‘-מזר’ לחיפה בדרך לנצרת. החפירות, שנעשו בתל זה ע“י ביה”ס הארכיאולוגי הבריטי, הוכיחו, שהוא היה מיושב ומבוצר בתקופות הברונזה הקדומה והמאוחרת ובתקופת הברזל ³³⁴. אולבּרַיְט, אַלט ואַבֶּל קובעים את מקומה בתל עַמַר הקרוב הנמצא בצומת הדרכים והיה מיושב מתקופת הברזל הקדומה עד התקופה ההלניסטית ³³⁵. שם הכפר לפנים חָרִתִ’יָּה הקרוב דומה בצלצולו לשם חרשת (הגוים). לדעת ב. מייזלו חרשת הגוים אינה שם מקום אלא אזור הגליל המיוער. משם משך ברק את סיסרא וחילו אל העמק ³³⁶. שופ' ד, ב. יג, טז.

חֶרֶת. בבוא דוד על פי עצת גד הנביא ממואב לארץ יהודה, הסתתר דוד מפני שאול ביער חרת. המקום הזה קרוב לקעילה, שאליה ירד דוד להלחם עם הפלשתים. היום הכפר خراس = חַ’רָס מצפ‘-מע’ לחלחול, 3 ק“מ ממזר' לקעילה (ח'. קִילָה). ש”א כב, ה, וראה גם שם כג, א-ה; 4,34 ón.

חַרְתָּא – حرتا. כפר בגולן ממזרח לכפר צמח.

אל-חָרִתִ’יָּה – الحارثيّة. לפנים כפר ערבי, 13 ק"מ מדר‘-מזר’ לחיפה, בדרך לנצרת. היום ישוב הקבוץ שער העמקים. ב. מייזלר קובע כאן את מקומה של גבע הפרשים ³³⁷ (השוה ע' גבע ^ד), וראה גם ע' קרתא.

ח’שב. עיר בכניסה לבקעת הלבנון הנזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי, במכתב אל-אמרנא חַ’שַׁב. מזהים אותה עם אל-חַוְשַׁבָּה על יד ברכת רם מדרום לחרמון, ואולי היא חצביא. EA 131; T³ 55.

חֶשְׁבּוֹן. עיר גדולה מצפון לארנון, בירת סיחון מלך האמורי, שכבש אותה ממואב. אחרי כבוש ממלכת האמורי ע“י בני ישראל נפלה חשבון בגורלו של ראובן, והיא נמנית גם על ערי המטה גד, כי היא היתה בגבול שני המטות. העיר ניתנה ללויים ממשפחת מררי. בזמן פריחתה היו מפורסמות הברכות בחשבון על שער בת רבים. כשנחלשה ממלכת ישראל כבשו המואבים את חשבון בחזרה, והנביאים נבאו עליה רעות. אלכסנדר ינאי לכד אותה מאת הנבטים, ומאז נשארה בידי היהודים עד מלחמתם עם הרומאים. בזמן ההוא ישבו בחשבון יהודים רבים על יד סורים. הורדוס בצר אותה וישם בה חיל-מצב לשם חזוק שלטונו בעבר הירדן מזרחה. היהודים והרומיים נלחמו על העיר הזאת. בתקופת שלטון רומא טבעה חשבון מטבעות משלה, סימן שהיתה אז אבטונומית. תחומה גבל מצפון בתחום פילדלפיה ומדרום בפיריאה. בו נכללו אלעלה, הר נבו, בעל מעון ומנית ³³⁸, עוד בימי אבסביוס היתה חשבון עיר חשובה. בימיו ובימי הירונימוס נזכרים הגמונים נוצריים מחשבון. במאה הי”ד, בימי ממשלת הממלוכים, היתה חשבון עיר קטנה ומרכז אל-בלקא (אבו-ל-פ’דא, ע' 227). היום הכפר حسبان = חִסְבָּן על נחל חשבון.

החורבות הרבות של בנינים גדולים ויפים וחורבות מבצר ומצודה הנמצאות על התל ובמישור אשר מסביב לו וכן גם השרידים של ברכה גדולה מעידים על כך, שחשבון היתה עיר גדולה ³³⁹. לפי נלסון גליק אין בתל סמנים של ישוב לפני זמן הנבטים ³⁴⁰, אולם לפי אחרים מגיעים סמני הישוב בחשבון עד תקופת הברזל הקדומה, וגַרסטַנג אף מזכיר שם חרסים של תקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת ³⁴¹. חשבון היא גם אחד המרכזים הגדולים ביותר של דולמנים בארץ-ישראל. בסביבתה נמצאים שרידים מגליתיים ושרידים אחרים של התקופה הפרי-היסטורית ³⁴². במד' כא, כה-ל; לב, ג. לז; דב' א, ד; ב, כד-ל ג, ב. ו; ד, מו; כט, ו; יהו' ט, י; יב, ב; יג, י, יז; כא, לז; שופ' יא, יט. כו; ישע' טו, ד; טז, ח-ט; ירמ' מח, ב. לד. מה; מח, לד. מה; מט, ג; שה“ש ז, ה; נחמ' ט, כג; דהי”א ו, סו; תוס' שביעית ד, יא; ז, ז: יר' שם ו, א-לו, ע“ג; ט, ב – לח, ע”ד למטה; ספרי עקב סי' נ“א; ילקוט שם, סי' תתע”ד; קדמ' יג, 15, 4; טו, 8, 15 מלח' ב, 18, 1; 4. 84 On; כפו“פ ש”ט, תרל"א.

חֻשׁה. מולדת סבחי החשתי מגבורי דוד. השוה ע' חושה. ש“ב כא, יח; כג, כז; דהי”א יא, כט; כ, ד; כז, יא,

אל-חַ’שְׁם – الخشم. הר שלוח מהרי שומרון לעבר הים, שעליו בנויה המושבה זכרון יעקב (168 מ').

חַ’שְׁם אל-בֻּתַּיִר – خشم البتيّر. רכס הרים סמוך לבאר שבע מצפון-מזרח לה (459 מ').

חַ’שְׁם זַנָּה – خسم زنّة. רכס גבעות במרחק 10 ק"מ מדר‘-מזר’ לבאר שבע (325 מ').

חַ’שְׁם אל-כַּרְם – خشم الكرم, eCI רכס הרים מדר‘-מזר’ לחברון (730 מ').

חַ’שְׁם אל-קַרְן – خشم القرن. הר בנגב במרחק 25 ק"מ מדר‘-מע’ לחלוּצה.

חֶשְׁמוֹן. עיר בנגב יהודה. היום החורבה السمن = א-סַמַן מדר‘-מזר’ לבאר שבע. משערים, שמשפחת הכהנים בית חשמונאי נקראה על שם העיר חשמון, שבה אולי התישבה מלכתחלה בשובה מהגולה ³⁴³. יהו' טו, כז.

חַשְׁמוֹנָה. תחנה במסעי בני ישראל בארץ הנגב. אולי היא עצמון (ע"ש). במד' לג, כט-ל.

חַשְׁמֻשׁ – حشمش. כפר בלבנון בדרך צידון–בעלבך.

אל-חָ’שָׁן – الخاشان. מקום של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת בגליל, 3 ק"מ מצפון-מערב לחָן גֻבּ יוּסֻף: מדרגות בהרים, גלי אבנים, חרסים וקברים.

אל-חֻ’שְׁנִיָּה – الخشنيّة. כפר גדול של צ’רקסים בגולן העליון, 14 ק"מ מצפ‘-מזר’ לים כנרת.

חַתָּה – حتّة, כפר בשפלה ממזרח למג’דל. ראה ע' חדשה ^א.

חֶתְלוֹן, עיר בגבול הצפוני המורחב של ארץ-ישראל בדרך מהים הגדול לבוא צדדה, הדרך לצדד עוברת בין הר אמנה ובין רכס-הגבעות שמצפון לו. ממזרח למעבר זה, בין ההרים, נמצא הכפר حسية = חַסְיָה, 18 ק"מ מצפ' מע‘-לצדד היושבת בגבול המדבר, בחסיה ובצדד עוברת דרך הארחות מדמשק ומתדמור לחֻמְץ, חמת וחלב. חסיה נזכרת כמקום חניה ב־.Not. dign בשם Assia ובלוח פויטינגר (Tabula Peutingeriana) בשם Deleda ³⁴⁴. על יד חסיה חצובה בסלע ברכת מים גדולה, שהמסורת המקומית מיחסת אותה לשלמה המלך (השוה קהלת ב, ו) ³⁴⁵. יחז’ מז, טו; מח, א.

חָתָּם – حاتم. כפר בגלעד הצפונית מדרום לירמוך.

א-טָּבָּה – الطابة. תחנה של המשטרה המצרית בקצה קו-הגבול הארצישראלי-המצרי, בשפתו הצפונית המערבית של ים אילת, 11 ק"מ מדר-מע' לתחנת משטרת הגבול הארצישראלית אֻם רַשְׁרַשׁ. סמוך לה נמצא האי המבוצר גַ’זִירַת פַ’רְעוּן. ראה ע' יטבתה.

טִבְחַת. עיר בארם צובה, קרוב לגבול הצפוני של ארץ-ישראל. היא נזכרת ברשימת תחותמש השלישי ובכתובות סתי הראשון ורעמסס השני בשם דבח' ובמכתב אל־אמרנא טֻבֻּחִ'. בפפירוס אנסטסי אי נזכרת העיר הזאת יחד עם קדש וערים אחרות בסוריה התיכונה והדרומית. העיר נקראה אולי על שם טבח בן נחור. ראש בית־אב ארמי (השוה בר' כב, כד), שנדד מעבר הנהר והתישב בקרב בני שבטו בסוריה הדרומית. מטבחת ומכון (בש“ב ח. ח: בטח [וצ”ל טבח] וברֹתי), ערי הדדעזר מלך צובה, לקח דוד נחושת רבה. ארם צובה השתרעה על פני בקעת הלבנון והר אמנה עד המדבר ממזרח. טבחת היתה בשפולי הר אמנה במקום הנקרא היום الطيّبة = א־טַּיִּבָּה, 5 ק“מ מדרום לבעלבך, בינה ובין ברֹתי = בַּרַתַּיִן. שם נמצאים מכרות מתכת עתיקים. השוה ע”ע בטח, ברתי, כון וצובה.

1. 6 EA, 179; T³; דהי"א יח, ח.

א-טָּבִּעַ’ה – الطابغة. מקום של מעינות מים רבים בשפתו הצפונית של ים כנרת, סמוך לכביש העולה מטבריה לצפת. השם הערבי בא מהשם היוניEscrdotyov °(=הפטפיגון=שבעה מעינות). לכן יש שמזהים את המקום הזה עם באר שבע הנזכרת אצל יוספוס כמקום בגבול הגליל העליון והגליל התחתון (השוה באר שבע ^ב) ³⁴⁶. משבעת המעינות קיימים כיום רק חמשה, הנובעים לרגלי ההר במרחק 50 מ' משפת הים. מימיהם מניעים טחנת קמח גדולה וזורמים אל ים כנרת (מדת חומם של המים 32°-29°). על יד המעינות נמצאים שרידים של טחנות קמח מהתקופה הביזנטית. כן נתגלו שם שרידים של כנסיה ביזנטית עם פסיפסים יפים וכתובת יונית-יהודית ³⁴⁷ כתובת זו מעידה, שבתקופת התלמוד היה בא-טבע’ה ישוב יהודי, או אולי היה שם בית קברות, שהביאו אליו יהודים ממקומות אחרים לקבורה.

המקום הזה קשור למסורת הנוצרית על מעשי הנסים של ישו. הלַזַריסטים הגרמנים הקימו בא־טבע’ה בית הכנסת אורחים, והאיטלקים בנו מנזר על ההר ממעל למעינות. הישוב מסביב כלל בסוף 1944 לפי אומדנה 310 מוסלמים, ו-20 נוצרים. משני צדי הדרך מא-טבע’ה לראש פנה, בק“מ ה-193 ובין הק”מ 195–195.5, נמצאים ערמות אבנים גדולות ובנינים מגליתיים ³⁴⁸. אחד המעינות הסמוכים לא-טבע’ה נקרא תַּנוּר אַיוּבּ. במעלה ההר שמעל למעין זה נמצאת מערה בשם מַעָ’רַתּ אַיוּבּ. לפי אגדה מקומית התרחץ איוב במעין זה ורפא לו, והוא ישב במערה שמעל למעין. אנשי הגליל, וביחוד הנשים, מיחסים לעין איוב סגולה רפואית רבה ³⁴⁹.

טַבְּסוּר – طبسور. ראה ע' ח'. עַזּוּן.

טִבְעוֹן ^א. מולדת תנאים אחדים, כגון אבא יוסי איש טבעון, ר' חנניה (חנינא) בן גמליאל איש כפר טבעים (טבעון), ר' יהודה איש טיבעים ³⁵⁰ ור' צדוק חכם הרפואה. ר' מאיר קרא את המגלה מיושב בבית הכנסת שבטבעון. אחרי חורבן הבית השני ישבו בטבעון כהנים. אנשי טבעון לא ידעו להבחין בין אותיות הגרון והחיך, ועליהם נאמר: “אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית חיפה ולא אנשי טבעונין מפני שעושין חיתין היהין ואלפין עיינין”. היום ישוב קבוצת אלונים (עיין עי טבעון ^ב) ³⁵¹. על אדמת הישוב הזה שרידים של ישוב קדום, כגון בורות, גתות, מערות-קברים וקברי-פיר. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית-הביזנטית ומימי הביניים, ויתכן שיש שם גם חרסים מתקופת מלכי ישראל. מש' מכשירין א, ג; תוס' מגלה ב, ה; נדה ד, ג; ב' עירובין כט, א; ברכות יט, ב; מגלה כד, ב; נדה כב, א; ספרי דב' ע' שכ"ג.

* טִבְעוֹן ^ב (אַלוֹנִים). ישוב של קבוצת “אלונים” בעמק יזרעאל, 3 ק“מ ממזר‘-דר’-מזר' לשער העמקים, סמוך לכביש חיפה-נצרת. הוא נוסד ביום כ”א סיון תרצ"ח (20.6.38). מספר תושביו (מרס 1947) 331 נפש ושטח אדמתו 1211 דונם.

טִבְעִים, טִבְעִין. ראה ע' טבעון ^א.

טַבְּק אֻם קַיְנִיץ - طبق امّ قينيص. מדרגות בהרים סמוך לחוף המערבי של ים המלח (188-מ').

א-טַּבַּקָה – الطبقة. תל של ישוב קדום סמוך לשפת ים התיכון, מדר‘-מע’ לדיר אל-בלח. בו יסודות של לבנים וחרסים מתקופת הברזל, וכן יוניים-פרסיים ורומיים על פני הקרקע. ראה גם ע' תל אל-ח’רשה.

טַבְּק א-סּמָרָה – طبق السمارة. מדרגות בהרים סמוך לים המלח מצפון-מערב לו, 9 ק"מ ממזר' למָר סָבָּא.

טַבְּק עַמְרִיָה – طبق عمريّة. מדרגות בהרים, 6 ק"מ ממזרח למנזר מָר סָבָּא.

טַבְּק אל-קֻנַיְטְרָה – طبق القنيطرة. מדרגות בהרים סמוך לים המלח מצפון-מערב לו.

טבַּקָת פָ’חַל – طبقات فاحل. מדרגות בהרים על יד חורבות פחל, ממזרח לירדן.

טִבֶּרְיָה (טיבריה, טיבריא). עיר על שפתו המערבית של ים כנרת. הורדוס אנטיפס בנה אותה בשנים 22–17 לספה“נ לפי דוגמת הערים היוניות-הרומיות של זמנו וקרא אותה על שמו של טבריוס קיסר, שמה המלא היה Tiberias Claudiopolis Syriae Palaestinae. חכמי התלמוד זהו אותה עם רקת (ב' מגלה ה, ב; יר' שם א, א-ע, ע"א) ועם חמת (ב' שם ב, א), ולמעשה היא נבנתה על שדה הקברות של חמת. בתחלה לא רצו היהודים להתיישב בה בגלל הקברים שנתגלו באדמתה בשעת בנינה. כשנטהרה על ידי ר”ש בר יוחאי, התישבו בה אף כהנים ממשמרת מעזיה מהערים הקרובות חמת ואריח. לכן קראו אותה בעלי המסורה לפעמים גם בשם מעזיה.

טבריה היתה העיר הראשה של הגליל עד שאגריפס השני העביר את המרכז לצפורי. היו בה ארמונו של הורדוס אנטיפס, אצטדיון, מקדש הדריאנוס ושוק גדול. חוקתה היתה כחוקת הערים ההלניסטיות. שלטון העיר היה בידי מועצת זקנים (בּוּלֵי) של 600 חבר ובראשה הארכון וועד של עשרה (האסטרטגים). בימי רבי היו כולם יהודים בלבד. טבריה טבעה מטבעות שלה. בבית המרחץ הגדול, שבנו הרומאים בטבריה, היו צלמי אלים, ור' יוחנן צוה לשברם. אמת-המים של טבריה, שמקורה וָדִי פַגָּ’ס, הספיקה מים גם לצנברי ולבית ירח. לדברי חז"ל היתה טבריה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. יַמָּהּ היה חומתה (מצד מזרח), והיה לה שער אחד. היו בה הרבה בתי כנסת, והעתיק שבהם נקרא “כנישתא עתיקתא דטיבריא”, תחומה של טבריה כלל את החלק המזרחי של הגליל התחתון, והוא גבל בתחומי בית שאן, צפורי וסוסיתא. מדרום לעיר היתה חמת (חמתן) עם מעינות הישועה החמים. כשגדלה טבריה, בעיקר בזכות מעיני הישועה, התרחבה לצד חמת והיו לעיר אחת. טבריה היתה עיר מסחר, ויושביה עסקו גם בציד דגים בים כנרת. יוספוס בצר את העיר בזמן מלחמת היהודים, אך היא נכנעה מרצונה בפני הרומאים, ומשום כך לא נחרבה, ולתושביה הורשה להשאר בה. הרומאים טבעו בה מטבעות עם צורת מעיני הישועה, מקדש ציבס או מקדש הדריאנוס.

אחרי חורבן הבית השני היתה טבריה למרכז התנאים, האמוראים והסבוראים. ר' יהודה הנשיא העביר אליה את הסנהדרין מצפורי, ובה נחתמו המשנה והתלמוד הירושלמי. אז היו בה בתי כנסת רבים ובית מדרש גדול אחד. מלכי ביזנטיה לחצו את יושביה. בימי ממשלת הקיסר קונסטנטין הגדול סבלו יהודי טבריה מהמומר יוסף, שהקיסר השליטו על העיר ומחוזה. המדרש מספר, כי אנשי טבריה ברחו מפני גוניתיה (הגותים, כלומר הביזנטים, שהטילו עליהם מסים כבדים) והתחבאו במערות. באמצע המאה הרביעית, בימי שלטונו של קונסטנטיוס השני, אנו מוצאים גם שומרונים בטבריה. אז בנה להם כאן בבא רבה בית כנסת. הוא מונה את העיר הזאת עם מרכזי מחוזות השומרונים שבארץ. יושבי טבריה השתתפו בשנת 351 במרד יהודי הגליל בגאלוס. דכוי המרד פגע קשה בצפורי, בעכו ובכמה כפרים בגליל, אבל טבריה נשארה גם אחר כך מרכז הנשיאות הארצ-ישראלית, שהתקיימה עוד במשך שנים רבות, ואל ישיבתה הגדולה פנו גם יהודי בבל וחכמיה. הקראי סהל בן מצליח מירושלים (במאה הי"א) מודיע בהקדמה לספר המצוות, כי בתקופת שלטון הביזנטים, כשאסור היה ליהודים לעלות לרגל לירושלים, היו היהודים אשר במזרח (בעבר הירדן מזרחה) באים אל מדינת מעזיה (היא טבריה, ראה למעלה) להתפלל בשלש הרגלים (י. מאן, ח"א, ע' 43). במאה החמשית גדל בה מספר הנוצרים, ואף הושיבו בה הגמון. במאה הששית בנה בה יוסטיניאן כנסיות וחזק את חומת העיר. באותו זמן היה קיים קשר אמיץ בין מנהיגי היהדות הארצישראלית ובין מלכי חִמְיַר היהודים. כהנים יהודים בני טבריה לוו את המלך במסעותיו ושמשו לו שליחים במשא והמתן עם ערים נוצריות שהתקוממו לו ³⁵². כשפלשו הפרסים לארץ (614), עזרו להם יהודי טבריה במלחמתם עם הביזנטים שנואי נפשם. לפי ידיעה אחת, העמיד היהודי הטבריני העשיר בנימין במלחמה הזאת חיל של 20,000 איש וכלכל אותם על חשבונו. בשוב הרקליוס לארץ נקמו הנוצרים ביהודי טבריה ³⁵³. אבל שלטונם של הביזנטים הנוצרים לא האריך עוד ימים. הערבים בראשותו של שר הצבא שִׁרַחְבִּיל כבשו את טבריה בקיץ 634, לאחר שהכו את צבא הביזנטים מכה רבה על יד יָקוסָה הסמוכה לירמוך. הם עשו את טבריה לעיר הראשה של גליל הירדן, שבו נכללו עמק הירדן והגליל, וטבעו במטבעותיהם את שם העיר.

בתקופה הראשונה של שלטון הערבים עסקו יושבי טבריה בתעשיה ובמסחר. מכאן הביאו לארצות ערב שטיחים, נייר ואריגי כותנה (אל-מקדסי, ע' 209). ישיבת גאון יעקב עברה לירושלים, אבל טבריה נשארה גם אחר כך מרכז רוחני יהודי. כאן חיו הנקדנים (הנקוד הטבריני), בעלי המסורה והפיטנים (בתוכם אולי אליעזר הקלירי “מקרית ספר”). מעיר זאת יצאו חכמים ללמד את יהודי הגולה מקרא, תורת הנקוד והמסורה. גם רבו של ר' סעדיה גאון, אבו כתיר יחיא בן זכריה, היה יליד טבריה (מסעודי בספרו תנביה, הוצ' de Goeje. ע' 113). מיכאל הסורי מודיע על רעש גדול שהיה בטבריה, שבו נחרבו 30 בתי כנסת של היהודים, בתי המרחצאות ובתי אכסניה (השוה “יוצר רעש שביעי” בידיעות המכון לחקר השירה העברית, ס“ג, ע' קנ”ג ואילך). במאה התשיעית פרצה מחלוקת בין יהודי טבריה, שהקימו עליהם לריש גלותא את דוד, ובין יהודי בבל, שמנו את דניאל לריש גלותא. כשהיהודים הביאו את תעלומותיהם בפני הח’ליף אל-מאמון (833–813), פסק הוא שכל עדה בת עשרה אנשים רשאית להקים לה ראש. הדבר הזה גרם להרחבת הפרצה בקהלת טבריה, שהלכה והתפוררה והתרוששה. בתחלת המאה הי"א היה הישוב היהודי בעיר זו קטן ודל (י. מאן, ח"א, ע' 42). חולים שבאו לטבריה להתרחץ במעיני הישועה היו מבקשים במכתבים נדבות מיהודי מצרים (עיין תעודות ומכתבים בספר הישוב ב, ע"ע 9 – 14). באמצע המאה הזאת אנו מוצאים בטבריה עדה ארצישראלית ועדה בבלית (י. מאן, ח"ב, ע' 171). בכתבי הגניזה מהתקופה ההיא נזכרת העיר כמה פעמים בשם רקת.

הצלבנים כבשו את טבריה בשנת 1099, בצרוה ועשוה למרכזם החשוב בצפון הארץ. טַנְקְרֶד יסד את הנסיכות טבריה ובנה בה כנסיה גדולה. ר' בנימין מטודילא מצא בטבריה (1171/2) חמשים (משפחות) יהודים. במלחמותיו של צלאח א-דין עם הצלבנים, וביחוד בשעת המערכה המכרעת על יד קַרְן חטין מצפ‘-מע’ לטבריה בשנת 1187, נחרבה העיר ויושביה התפזרו. בשנת 1240 כבשוה אבירי ההיכל והחזיקו בה רק שנים אחדות עד 1247. היהודים לא שבו אליה. בשנת 1225 מודיע יקות (ווו, ע' 509), כי מחצית הבתים בטבריה שייכת למוסלמים והמחצית השניה לנוצרים. דמשקי (ע' 211) כותב בשנת 1300 שטבריה שייכת למחוז צפת. בשנת רפ“ב (1522) ראה הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה את טבריה בחורבנה, ובין החורבות ישבו כעשר משפחות ערביות. בסביבה גדלו הרבה “אילנות תמרים” (מסעות א“י לרמ”ב יז, א). השולטן סלימן המפואר נתן במחצית המאה הט”ז את טבריה ושבעה כפרים בסביבותיה לדון יוסף נשיא, שעשה שם ע“י שליחיו את ההכנות ליסוד מדינה יהודית קטנה. בנין העיר ע”י היהודים נגמר בחודש כסלו שכ"ה-1565 (ר' עמק הבכא לר' יוסף הכהן הרופא). כדי להתחרות בסחר ויניציאה, פקד דון יוסף לנטוע בעמק גניסר עצי תות ולהתחיל בתעשית המשי. אולם רעיון יסוד מחוז יהודי אבטונומי לא נתגשם. כי שאיפות אחרות הסיחו את דעתו של דון יוסף ממפעל טבריה. לפי מקורות אחרים מסר השולטן את טבריה לחותנתו של יוסף נשיא, לדונה גרציה מֶנְדֶס, לגור שם יחד עם כל היהודים מארץ-ישראל ³⁵⁴, אז התישבו בטבריה משפחות יהודיות מעטות, ועליהם נוספו יהודים, שנמלטו מירושלים מרדיפות הפחה העריץ אִבְּן פַ’רוּח, ובתוכם ר' ישעיה הלוי איש הורביץ, בעל הספר “שני לוחות הברית” (השל"ה), שחי כאן עד יום מותו. הישוב היהודי הקטן, שנוסד אז בטבריה, נחרב במלחמות הפלחים והבדוים .(1660)

בשנת 1740 בנה אותה מושל הגליל ט’הר אל-עמר מחדש, ועל פי הזמנתו בא מאיזמיר הרב ר' חיים אבולעפיה, נצר ממשפחה טברינית עתיקה, עם יהודים מספר והתישבו בה, ומאז הלך וגדל בה הישוב היהודי. בשנת 1765 התישבו בה היהודים האשכנזים הראשונים מכת החסידים, ועליהם נוספו כעבור שלש עשרה שנה עוד משפחות רבות ובראשן ר' מנחם מנדל מויטֶבְּסְק. מושל הגליל אחמד ג’זאר פחה הכביד את עול המסים על יהודי טבריה, והם פנו לאחיהם בחו“ל בבקשת עזרה. חומת העיר שבנה ט’הר נהרסה ברעש של שנת תרצ”ז (1837), ורק חלקים ממנה וממגדליה קיימים עד היום הזה. ברעש זה נהרגו יהודים רבים, לפי ידיעה אחת אלף נפש. פליטי הרעש נמלטו לירושלים והצטרפו לעדת היהודים האשכנזים שבה. מעת שנתחדש הישוב היהודי בטבריה היא נמנית במכתבי השד"רים על “ארבע הארצות” (ארבע הערים הקדושות של ארץ-ישראל).

היום טבריה היא מרכז המחוז הכולל את החלק הדרומי המזרחי של הגליל התחתון. בסוף 1944 היה מספר תושביה לפי אומדנה 11,310 נפש, מהם 6000 יהודים, 4540 מוסלמים, 760 נוצרים ו־10 דרוזים ובהאים. חמי טבריה אשר מדרום לעיר מפורסמים בסגולותיהם הרפואיות (השוה ע' חמת). בחורף ובאביב באים לטבריה אנשים רבים מכל קצוי הארץ להתרחץ במי חמי טבריה. מעל לבתי המרחץ נמצא קברו של רבי מאיר בעל הנס. קבר אחד הנמצא בתוך העיר מיחסים לרמב"ם וקברים רבים בתוך המערות שמחוץ לעיר לתנאים ולאמוראים. לפי אגדה מקומית עתיקה ישב איוב בסביבות ים כנרת. חכמי התלמוד ר' אלעזר ור' יוחנן אמרו: “איוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריא היה” (ב' ב“ב טו, א; ילקוט איוב, סי' תתצ”א). יושבי הגליל הלא-יהודים, ביחוד הנוצרים, קובעים את מקום ישיבתו על יד א-טבע’ה (ע"ש).

השרידים העתיקים של טבריה הם: חומות העיר מהתקופה החדשה, שרידי העיר שבנה הורדוס אנטיפס ושרידים אחרים בשטח המוגבל ממזרח על ידי ים כנרת, מדרום על ידי וָדִי קֻצַיְבּ, מדרום-מערב וממערב על ידי קו המגביל לחוף הים במרחק של 600 מ' ממנו עד לנקודה ממערב לְקַצְר בִּנְתּ אל-מַלִךּ ומשם צפונה עד לתחנת החשמל, מצפון על ידי קו הנמשך מתחנת החשמל לים. שטח זה כולל את החורבה הידועה בשם א-סִּתּ סַכִּינָה (שכינה). מחוץ לשטח זה נמצאות מערות קברים ³⁵⁵.

מש' עירובין י, י; שביעית ט, ב; מעשרות ב, ג; תוס' שבת יב, יג; יג, ב; סוטה ג, ב; עירובין ו, ח; ז, ב; שביעית ד, א; ב' שבת מ, ב; קמז, ב; מגלה ה, ב; סנהדרי צג, א; ברכות ה, א; קדושין כ, ב; עירובין קא, ב; יבמות צו, ב; יר' שבת ג, ד-ו, ע“א; פאה ח, ט – כא, ע”ב למעלה מגלה א, א-ע, ע“א; א, יב- עב, ע”ד למטה; ד, ה – עה, ע“נ; תעניות ד, ט – סט, ע”ב למטה; ע“ז ג, א – מג, ע”ג למעלה; עירובין ה, א – כב, ע“ב; שביעית ו, א – לה, ע”ד. מעשרות ג, א - נ, ע“ג; בר”ר סג, ב (דקליטיאנוס מלכא היה רועה חזירין בטבריה); צ, ה; ילקוט תהלים סי' תשנ“ח ועוד במקומות רבים בתלמודים ובמדרשים ; זוהר בראשית נז ב; לך לך צב, ב; ויחי ריז, א; רמב, ב; שמות ז, א; בא לז, א; אחרי מות עב, ב; יתרו ע, א ועוד במקומות רבים; קדמ' יח, 6, 2; כ, 4, 8; מלח' ב, 9, 1; 21, 6; ג, 9, 7; חיי יוספוס 9, 12, 16, 19, 54, 65 ועוד במקומות רבים; יוחנן 6, 23–1; 21, 1; מסעות ר”ב 41; כפו“פ רע”א, רפ“ו; ש”ב.-

טַבַּרִיָה ^א – طبريّة. ראה הערך הקודם. (טִבֶּרְיָה)

טַבַּרִיָה ^ב – طبريّة. מקום עתיק בבשן, 3 ק"מ מצפון לשפך נהר א-רֻקָד אל הירמוך.

טַבָּת. מקום הנשקף על פני אבל מחולה. המדיָנים נסו מפני גדעון דרך בית השטה וצררה עד שפת אבל מחולה על טבת, כלומר אבל מחולה משתרע עד טבת הנמצאת מעבר לו ממזרח. היום راس ابو طابات = רָס אַבּוּ טָבָּתּ בשפולי הר עַגְ’לוּן, מצפ‘-מזר’ לפַּ’כָּרִס שעל יד וָדי כפרנג’י ³⁵⁶. שופ' ז, כב.

אֻ-טֻּ’הַיְרִיָה – الظهيريّة. כפר קטן במרחק 3 ק"מ ממזרח ללוד (100 תו' מוסלמים), בו יסודות של בנינים עתיקים וגדרות של אבני צור.

א-טָּ’הִרִיָה - الظاهريّة. כפר גדול באמצע הדרך מחברון לבאר שבע (בסוף 1944 לפי אומדנה 3860 תו' מוסלמים). הכפר נוסד בתקופת שלטון הממלוכים במקום של ישוב עתיק ונקרא על שם השולטן הממלוכי טָ’הִר אל-בַּיִבָּרְס. בתי הכפר בנויים מאבני-בנין עתיקות, וממערב לו נמצאים מערות, בורות, גתות וקברים החצובים בסלעים. בחפירות, שנערכו במקום זה מטעם מחלקת העתיקות של ממשלת הארץ, נתגלו קבר מתקופת מלכי יהודה ושברי כלי חרס מתקופת הברזל ומהתקופה ההלניסטית וכן גם חרסים מעטים רומיים וביזנטיים ³⁵⁷.

א-טָּ’הִרָיָה א־תַּחְתָּא – الظاهريّة التحتا. כפר בעמק סמוך לצפת מדרום־מערב לה (בסוף 1944 לפי אומדנה 350 תו' מוסלמים).

טָ’הִר אל-מַזְרַע – ظاهر المزرع. מקום של ישוב קדום סמוך לחוה הממשלתית אל-מזרע מצפון לעכו. בו יסודות של בנינים, קברי-סלעים ומחצבות.

טַַ’הְרַתּ אַבּוּ טֻרָבּ – ظهرة ابو طراب. מקום סמוך לגדה הדרומית של נחל יבוק, ממזרח לתֻּלול א-דַּ’הַב. בו נמצאים כורי התוך של ברזל. עפרות הברזל הובאו מהמכרה הגדול מַעָ’רַת אל-וַרְדָה שמעבר לנחל יבוק. מדרום-מזרח למכרה נמצאות ערמות סיגי ברזל ³⁵⁸.

טַ’הְרַתּ אֻם אַל-כֻּבַּיְשׁ – ظهرة امّ الكبيش. גב-הר מצפ‘-מזר’ לשכם.

טַ’הְרַתּ אֻם עָמִר – ظهرة امّ عامر. מקום של ישוב קדום סמוך לשפת הים, 3 ק"מ מצפון לדיר אל־בַּלַח. בו יסודות של חומות, חרסים ביזנטיים, שברי שיש ורצפות על פני הקרקע.

טַ’הְרַתּ אל חֻמַיְמָה – ظهرة الحميمة. מקום של ישוב קדום על גב־הר, 10 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעכו. בו יסודות של בנינים, עקבות של פסיפסים, ברכה, בורות, גתות וקברי-סלעים. החרסים שעל פני האדמה הם יוניים, רומיים וערביים מימי הבינים.

טַ’הְרתּ חֻמְצָה – ظهرة حمصة. הוא הבינוני בין רכסי ההרים המסתעפים מהרי שומרון לתוך עמק הירדן (218 מ'). עליו בנוי מגדל עתיק.

טַ’הְרַתּ אל-עַקְד – ظهرة العقد. ישוב קדום על גב-הר בשפלה, 800 מ' מדר‘-דר’-מע' לעִבְּדַס. בו יסודות בנויים אבני גויל, בור מקומר וחרסים ביזנטיים על פני שטח גדול.

טַ’הְרַתּ א-תּוּתָּה – ظهرة التوتة (א-זַרְנוּק – الزرنوق). תל בחולות, 3 ק"מ מצפון לאשדוד. בו יסודות בנויים אבני גויל, ערמות אבנים וחרסים רומיים על פני הקרקע.

טַ’הְרַתּ א-תַּלּ – ظهرة التلّ. מקום של ישוב גדול על הר, 12 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעכו. בו חורבות רבות בתוך חומה הבנויה אבנים גדולות בלתי מהוקצעות.

טוֹב. עיר עתיקה בדרום חורן. היא נזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי בתוך קבוצת ערים החורן בצורה טב ובלוחות אלאמרנא בצווה דֻבֻּ. אנשי טוב נלחמו עם דוד יחד עם אנשי ארם בית רחוב, ארם צובא וארם מעכה בצדו של נחש העמוני. גם בימי החשמונאים היו אנשי טוב שונאי ישראל. היום הכפר الطيّبة = א־טַּיִבְּה בדרום חורן, באמצע בין בצרה ובין אדרעי, בשטח נחלי המקורות של הירמוך. השוה ע' ארץ טוב. EA 205;T³ 22; ש"ב י, ו. ח; חשמ' א' 5, 13; חשמ' ב' 12, 17.

טוּבָּה – طوبة. חורבה של ישוב קדום, 7 ק"מ ממזרח לראש פנה. השוה ע' ח. טובה.

טוּבִינָא. ראה הערך הבא.

טוּבָנִיאָ. מקום בגליל התחתון, שתמריו הם ממין פשוט ואינם מבשילים. ארץ הכותים מגיעה עד המקום הזה, והמקום עצמו היה חייב במעשר (“אהיני דטובניא חייבין במעשרות”). בספר יהודית מסופר, שהולופרנש בא עם מחנהו עד יזרעאל, קרוב לדותן אשר מול העמק הגדול אשר ליהודה, וחנה בין Tcjus (ג"א Taipai, TarBay,IntBuy) וסקיתופוליס (בית שאן).נראה, שגרסת הנוסחה האלכסנדרונית-TauBav-היא הנכונה, והיא טובניא ³⁵⁹. במאה הי“ג עוד היה קיים ישוב בטובניא (יקות ווו, ע' 556). היום خ. طبعون (طابون) = ח‘. טַבַּעוּן (טָבּוּן) על יד עין טבעון לרגלי גבעת המורה, בקרבת כפר יחזקאל. תוס’ שביעית ז, יד; ב' עירובין כח, ב; פסחים נג, א (טוביניא. כתי"מ טובני); כפו”פ רצ"א (מזוהה בטעות עם טבעין).

טוּבָּס – طوباس. כפר בשומרון. ראה ע' תבץ.

א-טּוָחִין – الطواحين. טחנות קמח במחוז רמלה, שעל ידן היו המערכות המפורסמות בין צבאות העבאסיים והאֻמָוִים בשנת 750 ובין מושל מצרים אִבְּן טוּלוּן לבין הח’ליף אל-מֻעַתַּדִּד בשנת 884. בשני המקרים נסו החיילים המנוצחים כשהם מוכי בהלה (יקות III, ע' 554; IV, ע' 131). הכונה היא לשבע הטחנות אשר על הירקון מצפ‘-מע’ לפתח תקוה. החרסים הביזנטיים הנמצאים במקום זה מעידים על ישובו בתקופה הביזנטית.

טַוָחִין אל-חַסַנִיָּה – طواحين الحسنيّة. טחנות בעמק בית שאן המונעות במי מעין השופע 54,500 ממ"ע ביממה. גובה המקום 112 מי מתחת לפני הים.

טַוָחִין א-סֻּכַּר ^א – طواحين السكّر. תל של ישוב קדום ועל ידו טחנות חרבות במרחק 3 ק"מ מצפון ליריחו. בתקופה הערבית הקדומה היו עושים במקום זה סוכר מקני הסוכר, שהיו מגדלים בכמות רבה בעמק הירדן. היום נמצאים שם שרידי קירות של טחנות, בנינים קמורים יסודות, אמת-מים, ריחים וחרסים מתקופת הברונזה וערביים מימי הביניים.

טַוָחִין א-סֻּכַּר ^ב – طواحين السكّر. מקום של ישוב בתקופה הביזנטית ובתקופה הערבית הקדומה סמוך לחוף הדרומי-המזרחי של ים המלח. בעמק המושקה ממי סיל אל-קֻרָחִי נמצאות חורבות של טחנות סוכר, לדעת נ. גליק כאן מקומה של צוער מהתקופה הביזנטית ומהתקופה הערבית הקדומה ³⁶⁰, הדולמנים הנמצאים במקום זה מעידים על ישוב פריהיסטורי ³⁶¹.

טַוְחִין פַ’רָדִיָה – طواحين فرّادية. טחנות הרוסות ואמות-מים בוָדִי סַעיד, 3 ק"מ מצפ‘-מע’ לכפר פראדיה שבגליל העליון.

טֻוַיִּל אל-גִ’בּוּ – طويّل الجبو. רכס-הרים במדבר יהודה (382 מ' מתחת לפני הים), 4,5 ק"מ מצפ‘-מע’ למצדה.

טֻוִיּל א-דִּ’יָבּ – طويّل الذياب. רכס-גבעות בשפתו המערבית של עמק הירדן (156- מ'). 11 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לטָמּוּן.

טֻוַיִּל א-דַּ’כַּר – طويّل الذكر. רכס-הרים, 6 ק"מ מצפ‘-מזר’ לתל ערד.

טֻוַיִּל א-סַּמְן – طويّل السمن. רכס־גבעות בנגב, 9 ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבאר שבע.

טֻוַיְרָה – طويرة. כפר מדרום לנהר אל־קסמיה.

טוּלִין – طولين. כפר מדר‘-מזר’ לצור.

טוּל כַּרְם – طول كرم. עיר מחוז קטנה הבנויה על גבעה ליד מוצאו של העמק וָדִי א-שָׁעִיר מהרי שומרון לשרון. היא תחנה בקו מסה"ב לוד–חיפה. ממנה מסתעף קו צר של מסלת הברזל לשכם. טול כרם נמצאת בפרשת הדרכים העוברות בשרון והבאות מעבר הירדן מזרחה דרך שכם ומובילות לשפת הים. שמו הערבי בא מהשם הארמי טור כרמא (הר הכרם או הכרמים), בשם זה נקרא המקום עוד בתקופת שלטון הצלבנים ( Turcarme, Turquarme). בכרוניקות של השומרונים נזכרת טור כרם כמרכז הישובים השומרוניים שבין שכם ובין קיסרי.

בטול כרם נמצא בית ספר לחקלאות לערבים. שהוקם בכספי הנדיב היהודי יחזקאל ששון כדורי ונקרא על שמו, וכן גם בית חנוך לפושעים צעירים. בסוף 1944 היה מספר יושביה לפי האומדנה 8090 נפש, מהם 7790 מוסלמים, 280 נוצרים ו־10–20 אחרים. על הישוב במקום זה בתקופה הרומית מעידים יסודות של בניינים עתיקים, בורות גתות וקברים החצובים בסלעים, בית קברות רומי (מאוסוליאון) וחרסים רומיים. השות הערה 2 לע' בירת סוריקא.

א-טּוּר – الطور,כפר גדול על ראש הר הזיתים (בסוף 1944 2389 תו' מוסלמים, ו-390 נוצרים). בכפר ובסביבתו בנויים מנזרים וכנסיות נוצריות. בחצר מסגד הכפר מראים את קבר חולדה הנביאה. השוה ע' בית פאגי.

טוּרָא בְּרִיכָא. ראה ע' הר גריזים. בר"ר לב, טז; פא, ג.

טוּר אַמְנוֹן. הר בקצה הצפוני של גבול האבות. ראה ע' טורי אמנה.

טוּר אִחְבַּיְנָה – طور احبينة. מקום של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה. במקום שבו עוברת הדרך לחָ’ן יוּנִיס את נחל עזה ³⁶².

טוּרָא לוּזָה. ראה ע' טור לוסה.

טוּרָה – طورة. כפר בלבנון, 10 ק"מ מצפ‘-מזר’ לצור.

טוּרָא טָבָה. ראה ע' הר גריזים, והשוה גם ע' טירתנא.

טוֹרוֹנוּם. (Toronum). מצודה חזקה, שהוקמה ע“י הצלבנים על ראש הר תבנין, באמצע הדרך בין צור לבאניאס. בשם זה קראו גם את הישוב שמסביב למצודה. היום חורבה בכפר תבנין בגליל העליון, 25 ק”מ מצפ’־צפ‘-מע’ לצפת.

טוּרֵי אֲמָנָה, ( יר' שביעית ו, א - לו, ע"ד.) טוּרֵי אַמְנון (תוס' חלה ב,יא; יר' שם ז, ח – ס ע"א.), טורוס אֲמָנוּס (תוס' תרומות ב, יב.)רכס הרים בגבול האבות הצפוני של ארץ-ישראל (“כל השופע ויורד מטורי אמנה [מטורי אמנון] ולפנים ארץ-ישראל, מטורי אמנה ולחוץ חו”ל"), הם הרי Amanus שבצפון סוריה ³⁶³, חכמי התלמוד כללו, איפוא, את כל סוריה בתוך תחום הארץ המיועדת. השוה גבולות הארץ, במבוא.

טוּר כַּרְמָא. הוא השם הארמי לטול כרם (ע"ש).

טוּר לוּסָה. מעבר בין הרים בשומרון. לדעת רבנן שרף אפוסטומוס את התורה במעברתא דטור לוסה (הר הלוזים). לדעת ר' אחא קרה הדבר הזה במעברתא דלוד (גם היא בשומרון, השוה ע' לוד ^ב). השם טור לוסה (ג"א טורא לוזה) נשתמר בשם הכפר הגדול طلّوزة = טָלּוּזָה במרחק 15 ק“מ ממזרח לסבסטה ³⁶⁴ (בסוף 1944 1830 תו' מוסלמים). בתקופה הביזנטית היה המקום מיושב שומרונים, המזכירים אותו בכתביהם בשם לוזא או טור לוזא. לפי חלוקת הארץ למחוזות של בבא רבה השתרע המחוז השני מלוזא עד הגליל. בתחלת שלטון הערבים עוד ישבו שומרונים במקום זה. בכפר יסודות ושרידים של בניינים, בורות, קברי-סלעים יהודיים או שומרוניים, שובך-יונים חצוב ומקאם מימי הבינים. יר' תענית ד, ח – סח, ע”ג למטה (הגירסה בדפוס ויניציא: טרלוסה).

טוּר מַלְכָּא. הוא השם הארמי להר המלך (ע"ש). באגדות החורבן נזכר טור מלכא בצד בית תר. בר-דרומא הרג את הרומאים בטור מלכא. טור מלכא נחרב בעוונות תושביו. ב' גטין נה ב; נז, א; יונתן לשופ' ד, ה ³⁶⁵.

טוּר א-סַּקַר – طور السقر. רכס גבעות בנגב, 20 ק"מ מדר‘-מזר’ לבאר שבע.

טוּר פַּרְזְלָא (טַוָר פרזלא). הר בגבול אדום, הוא הר הברזל, ע"ש והשוה גם הערה 1 לערך זה ונתן וירושלמי לבמד' לד, ג.

טוּר א-צַּ’בְּע – طور الضبع. מערות פריהיסטוריות בהרי הדרום, 5 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לט’הריה.

טוּר שִׁמְעוֹן. עיר מרובת אוכלוסין. היא היתה מוציאה שלש מאות גרבין דמרקועי לקייטא (חביות עשויות מפחים שטוחים שהיו לוקטים בהן לקט בשדה) כל ערב שבת. הערוך מפרש, שיושבי עיר זו היו מחלקים בכל ערב שבת שלש מאות סלים עם פתותי לחם לעניים. ולמה נחרבה? יש אומרים מפני שהיו בה זונות, ויש אומרים מפני שהיו משחקים בה בכדור בשבת. השם טור שמעון מציין, כנראה, את ביתר המתוארת באגדה כעיר בת אוכלוסיה רבה מאוד. יתכן, שאחרי חורבנה נקראה על שם הגבור שמעון בר-כוכבא (בר כוזיבא), שהגן עליה. יר' תענית ד, ח – סט, ע“א; איכ”ר ב, ה.

טוָור תַּלְגָא. ראה ע' חרמון. יונתן לדב' ג, ט; ד, מח.

טָחוּנַת אל-הַוָא – طاحونة الهواء. חורבות של מצודה ושל טחנת רוח מצפון ליריחו.

טָחוּנתּ אל-מַפְגִ’ר – طاحونة المفجر. חורבה של טחנה הקשורה ע“י תעלת-מים לברכה, על יד ח'. אל־מפג’ר, 3 ק”מ מצפון ליריחו.

טָחוּנַת אל-קִלְתּ – طاحونة القلت. אמת-מים, נקבה חצובה בסלע ושרידים של גשר בוָדִי אל-קלת, 1.3 ק"מ ממזרח לעין אל־קלת. החרסים שעל פני הקרקע הם מימי הבינים,

א-טַּיִּבָּה ^א – الطيّبة. כפר (בסוף 1944 לפי אומדנה 1180 נוצרים ו־150 מוסלמים) לרגלי הר בעל חצור בהר אפרים, מצפ‘-מזר’ לבית-אל (869 מ'). בו בורות, קברי-פִיר חצובים, שרידי מצודת הצלבנים, חורבה של כנסיית הצלבנים, שהיתה בנויה בתוך בסיליקי ביזנטית (אל-בַּוְבַּרְיָה). החרסים שעל פני הקרקע הם רומיים-ביזנטיים ³⁶⁶. ראה ע' אפרים ^א, והשוה גם ע"ע עפרה ^א ועפרון ^א.

א-טַּיִּבָּה ^ב – الطيّبة. כפר בין הרי הגליל התחתון, במרחק 10 ק“מ ממזרח לשונם, 2.5 ק”מ מצפ‘-מזר’ לישוב בני ברית (מולדת) (בסוף 1944 280 תו' מוסלמים). בתי הכפר בנויים מחמרי-בנין עתיקים, שנמצאו במקום. הצלבנים קראו לכפר Afrabala או Forbelet ובנו בו מצודה, ששרידיה עוד מצויים שם. ממזרח לכפר נמצאים קברים וארונות-מתים. ראה ע"ע חפרים ועפריים.

א-טַּיִּבָּה ^ג – الطيّبة. כפר גדול בשרון, 6 ק“מ מדרום לטול כרם (בסוף 1944 לפי אומדנה 4200 תו' מוסלמים, בהם נכללים יושבי החורבות המיושבות הסמוכות אל-עַנָרִיר, נֻצַיְרָתּ וַתַּבַּלָה). ראה ע”ע עפרה ^ב וטיבתא, והשוה גם הערה – לע' חפר ^א.

א-טַּיִּבָּה ^ד – الطيّبة. כפר גדול של מֻתַּוַלִים מדרום לנהר אל-קסמיה, 5 ק"מ ממערב למטולה.

א-טַּיִּבָּה ^ה – الطيّبة. כפר גדול בגלעד בצומת-דרכים חשובה מדר‘-מע’ לאָרְבִּד. ברמת א־טַּיִבָּה נמצאים דולמנים ³⁶⁷, ראה ע' עפרון ^ב.

א-טַּיִּבָּה ^ו – الطيّبة. כפר גדול בעבר הירדן מזרחה על יד וָדִי א-זַּיְדִי, מדר‘-מזר’ לאדרעי. ראה ע' טוב.

א-טַּיִּבָּה ^ז – الطيّبة. כפר גדול בבקעת הלבנון מדרום לבעלבך. ראה ע' טבחת.

טִיבעִים. ראה ע' טבעון ^א.

טִיבָתָא. מקום בגבול השטח, שבו ישבו במעורב יהודים, גויים וכותים. לכן היה פטור מדמאי. בטיבתא ³⁶⁸ היה פונדק לעוברים ושבים בדרך העוברת לאורך השרון מיהודה לגליל. היום הכפר הגדול الطيّبة = א-טַּיִּבָּה מדרום לטול כרם. ראה למעלה ע' א-טַּיִּבָּה ^ג. בכפר שרידים של ישוב קדום, כגון יסודות, מערות וקברי-סלעים. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית ומהתקופה הערבית של ימי הביניים. התל שעל יד הכפר הוא מקום של ישוב בתקופות הברונזה והברזל הקדומה. השוה ע' חפר ^א. יר' דמאי ב, א – כב, ע"ג.

טַיִּבַּת אִסם – طيّبة اسم. חורבה של ישוב קדום בבשן, 2.5 ק"מ מדרום לשיח' סעד. השוה ההערה לע' עפרה ^א.

טַיְטַבָּא – طيطبا. כפר, 4.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לצפת (בסוף 1944 590 תו' מוסלמים), בו שרידי-בנין, קברים עתיקים ושני דולמנים. ממזרח לכפר נמצא תל קטן.

טַיְלִסְתָּן – طيلستان. כפר של צ’רקסים בגולן ממזרח לים חולה.

טיסִיָה – طيسيّة. כפר בדרום הר חורן.

טירָה (ארגון ברוכוב). מושב-עובדים בגליל התחתון, 6 ק“מ מדר‘-דר’-מזר' לכפר תבור (קרוב לכפר הערבי א־טירה ^ה). הוא נוסד ביום י”א כסלו תש"ד (8.12.43). מספר תושביו (מרס 1947) 52 ושטח אדמתו 2600 דונם. משקו מיוסד על גדול תבואה.

א-טִּירָה ^א – الطيرة. כפר, 8 ק"מ ממערב לעטרות (בסוף 1944 330 תו' מוסלמים). ראה ע' עטרות אדר.

א-טִּירָה ^ב – الطيرة.. כפר בשרון, 4 ק“מ מצפ‘-מזר’ ללוד (בסוף 1944 1290 תו' מוסלמים). בו שרידים של ישוב ביזנטי וקברים ביזנטיים. במאה הי”ג, בזמן שלטון הממלוכים, היה במקום זה פונדק בדרך המלך מעזה לדמשק.

א-טִּירָה ^ג – الطيرة. כפר גדול לרגלי הכרמל בארץ החוף, 10 ק"מ מדר‘-דר’-מע' לחיפה (בסוף 1944 5240 תו' מוסלמים ו-30 נוצרים). הוא מקום של ישוב עתיק. בו שרידים של רחוב עתיק וקברים עתיקים. חורבה של כנסייה ביזנטית הפכה למסגד.

א-טִּירָה ^ד – الطيرة. כפר גדול בשרון, 9 ק"מ מדר‘-מע’ לטול כרם (3180 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום. בו מערות, קברים, בור חצוב בסלע, מסגד עתיק, מקאם ושרידים ארכיטקטוניים. הנוסעים הנוצרים של ימי הבינים קראו למקום Betthor, Betaro, Betaris וזהו אותו עם ביתתו. ראה הערה 2 לע' ביתר.

א-טִּירָה ^ה (טִירָה אַבּוּ עַמְרָן) – الطيرة (طيرة ابو عمران). כפר קטן בגליל התחתון, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר תבור וקרוב למושב טירה של ארגון ברוכוב (150 תו' מוסלמים), הוא מקום של ישוב קדום, בו שרידי-בנין עתיקים, גלי אבנים, בורות, מערות, קברים וחרסים מתקופת הברזל.

א-טִּירָה ^ו – الطيرة. כפר מדר‘-מזר’ לצור.

טִיַרָה – طيّرة, כפר בגלעד מדר‘-מזר’ לאִרְבִּד.

טִי’רוֹס. (Tvgog= צור). ארמון מבוצר ומפואר, שהיה בנוי על צור תלול בעבר הירדן מזרחה. יוספוס מספר, כי הורקנוס בן יוסף בן טוביה בנה לו בירה חזקה בין יהודה ובין ערב ולא רחוק מחשבון (175 לפסה"נ בקירוב) לשם הגנה בפני אחיו והערבים יריביו. הוא חצב בסלעי ההר שממול לארמונו אולמות גדולים ויפים, ששמשו לדיור ולמשתאות, ונטע מסביב גנים ופרדסים. הוא קרא לישוב בשם טירוס. בו שלט במשך שבע שנים, כל ימי מלון סילבקוס הרביעי, ומכאן נלחם עם הערבים ועם יתר מתנגדיו, ובהגיע אנטיוכוס אפיפנס לשלטון שם קץ לחייו. בפפירוס זינון (259 לפסה"נ) נזכר המקום בשם “בירתא של ארץ בני-עמון”. היום החורבה عراق الآمير= עַרָק אל-אַמִיר על יד וְדִי א-צִּיר מדרום לא-סַּלְט. על יד החורבה הגדולה והיפה של הארמון (קַצר אל-עַבְּד) ³⁶⁹ נמצאות מערות גדולות. בקיר אחת המערות חקוק בכתב ארמי-עברי השם טוביה. יתכן שיש ליחס את הכתובת הזאת לטוביה העבד העמוני (נחמי ב, י) ³⁷⁰. מצפ‘-מע’ לעראק אל-אמיר נמצאת החורבה א־צִּיר, המזכירה את השם העברי של Tdoog - צור. במקום זה קנה זינון תבואה עבור מצרים. וָדִי א-ציר ידוע בעשרו בתבואה ובמרעה. קדמ' יב 4, 11.

טִירַיָא. מקום בגליל, מולדתם של התנא ישעיה איש טיריאה, שהיה נוהג בחסידות, ושל האמורא אבא הושעיא החסיד איש טריה (טריא, טיריאה טיראה). היום خ. تيرية = ח‘. תִּירְיָה ממערב לאל-בקיעה (פקיעין). במקום זה היה עוד במאה הט"ז ישוב יהודי, בו שרידים של בית כנסת ומערות עתיקות, ולרגלי ההר נובע עין תיריה ³⁷¹. תוס’ ב“ק יא, יד; יר' שם י, יא – ז, ע”ג; ויק“ר ל, א; קו”ר א, יז מדר' שמואל סוף פ“ח; פס' דר”כ קס ב.

טִירַתּ אל חָ’רִבָּה – طيرة الخاربة. ישוב חרב ובו בורות, מערות, קברים וחציבות בסלעים, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר תבור.

טִירָן א-שֻּׁקְפְ’ן – طيران الشقفان. הרים ליד הכפר א-ט’הריה ממערב.

טִירָתָנָא (Tipuluvd). מרכזם של השומרונים לרגלי הר גריזים, אחרי שיוחנן הורקנוס החריב את מקדשם על ההר. במרדם בשלטון רומא בימי הנציב פונטיוס פילאטוס התאספו הכותים כשהם מזוינים בטירתנא, כדי לעלות משם אל הר גריזים אולם צבאו של פונטיוס פילאטוס השמידם. בספרות השומרונית נקרא המקום קרית טירה, בה בנה בבא רבה במאה הרביעית בית כנסת לשומרונים ³⁷², את השם טירתנא יש לתקן טורא טבא (Tupa9cvd,Tigara8d). הוא השם העברי-הארמי להר גריזים הקדוש לכותים ³⁷³, או אולי טירא טבא, מצודה לרגלי הר זה, היום خ. الطيرة = ח‘. א-טִירָה מצפון לחֻוָּרָה. Haefeli מציע כמקומה את ח’. א-דֻּוָרָה או א-דַּוּרְתָּה לרגלי הר גריזים מדרום לשכם, שבה נתגלו בחפירות, שנעשו בשנת 1869 לשם הקמת בנין הקסרקטין של שכם, שרידים של בנין חשוב ושל כפר ³⁷⁴. קדמ' יח, 4, 1.

טִירַת צְבִי. ישוב של קבוץ הסתדרות הפועל המזרחי בעמק בית שאן, במרחק 6.5 ק“מ מדרום-דרום-מזרח לבית שאן. הוא נוסד ביום כ”א תמוז תרצ“ז (30.6.37) ונקרא לזכר ר' צבי קלישר, מעורר רעיון חבת ציון בשנות הששים של המאה הי”ט. מספר נפשות הישוב (מרס 1947) 325 ושטח אדמתו 3610 דונם, ברובו אדמת זריעה.

טִירַת שָׁלוֹם. מושב של תימנים, 1.5 ק“מ מדר‘-מע’ לנס ציונה. הוא נוסד בשנת תרצ”ב (1932) ונקרא לזכר הפייטן התימני הגדול ר' שלום שבזי. מספר תושביו (מרס 1947) 329 נפש ושטחו 550 דונם אדמת מטעים.

טְלָאִים. ראה ע' טלם.

טַלּוּזָּה – طلوزة. ראה ע' טור לוסה.

טָלּוּסָה – طلوسة. כפר בשטח מדינת הלבנון, 8 ק"מ מדר‘-מע’ לכפר גלעדי.

טְלִימוֹן. מקום לא רחוק ממגדל מלחא. לפי דעה אחת בתלמוד הגיע תחום קיסרי עד מערת טלימון, היא המערה הגדולה שעל יד החורבה סֻלַיְמָנִיָה במורד המערבי של הכרמל, ממול לדאר (טנטורה) ³⁷⁵. בח‘. סלימניה נמצאים שרידי חורבות, חומות, יסודות, בורות, גתות, קברי-סלעים וחרסים רומיים וערביים ³⁷⁶. יר’ דמאי ב, א – כב, ע"ג.

טֶלֶם (יהו' טו, כד; ב' יומא כב, ב; יר' סנהד' סוף פ“ב; קו”ר ה, יא.) או טְלָאִים.(ש"א טו, ו) עיר בנגב יהודה סמוך לזיף (השוה זיף ^ב) ובעלות. בה פקד שאול את אנשי יהודה לפני צאתו למלחמה על עמלק. יתכן שהיא מולדת התנא מנחם טלמיא. היום אולי ח‘. אַבּוּ תֻּלוּל, 20 ק"מ מדר’-מזר' לבאר שבע.

טַלְעַתּ אל-בַּלָּנָה – طلعة البلّانة. קירות הרוסים של ישוב קדום, שרידים של אמת-מים, אבני-בנין ושברי כלי חרס עתיקים על פני הקרקע, במרחק 7 ק"מ מצפ‘-מזר’ לעכו.

טַלְעַתּ א-דָּם – طلعة الدمّ. ראה מעלה אדֻמים.

טַלְעַת אל-חַ’גָּה – طلعة الحجّة.³⁷⁷ מעלה ההרים בנגב, 12 ק"מ מדר‘-מזר’ לבִּיר שַׁנַק.

טַלְעַת א-סַּלָמָה – طلعة السلامة. מעלה-הר במדבר יהודה, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ למר סבא.

טַלְעַת א-סַּמְרָה – طلعة السمرة. ראה ע' הר צמרים.

טַלְעַתּ עַמְרָא – طلعة عمرا. מעלה הר סרטבא בשפת עמק הירדן, 9 ק"מ מדר‘-מע’ לגשר אדם העיר (א-דָּמִיָה). גבהו 62 מ' מתחת לפני הים. בו עולה הדרך מעבר הירדן לשומרון הדרומית.

טַלָּתּ א-נֻצוּרָה – طلّات النصورة. שרידים של ישוב קדום במרחק 3 ק"מ מצפון לראש פנה. יסודות של אבני בזלת, אבני צור מפוזרות על פני הקרקע. טורי אבנים (אל-מֻנְטַרָה).

טַמּוּן – طمّون. כפר גדול מצפ‘-מזר’ לשכם (בסוף 1944 לפי אומדנה 2070 תו' מוסלמים)

טַנְטוּרָא – طنطورة. כפר על שפת הים, 13 ק"מ מצפון לקיסריה (בסוף 1944 לפי אומדנה 1470 תו' מוסלמים ו־20 נוצרים). ראה ע' דאר.

א-טֻנֵיְבּ – الطنيب. חורבות של ישוב עתיק על יד קו מסה"ב החג’אזית בין רבת בני-עמון ובין ח’אן א-זביב

טַף – طف. כפר בצפון טרכונא.

טַפְחָ’א – طفخا. כפר בצפון הרי חורן. 10 ק"מ מדר‘-מע’ לתימא.

א-טַּפִילָה – الطفيلة. עיר קטנה מדרום לים המלח, מרכז של מחוז גְבָל בגליל אל-כַּרַךּ. ראה ע"ע תפל ואוגוסטופוליס.

טַפַס. עיר בגולן בתחום נוה, שבה היתה קהלה יהודית בתקופת שלטון הביזנטים. על כך תעיד הכתובת היונית, שנמצאה במקום זה המודיעה על בית כנסת, שבָנו יעקב ושמואל ואביהם קלימטיוס ³⁷⁸, בעיר זו ישבו אמוראים מדור א'. היום הכפר הגדול طفس = טַפַס (שוּמַכֶר כותב עם طفص = טָפַץ) ממזרח לגִ’לִין. המקום היה מיושב בתקופות הרומית והביזנטית. מהזמן ההוא הם הבנינים העתיקים עם הפתוחים הביזנטיים שבכפר. אדמת הכפר שיכת לפיק"א.

טַרְבָּה – طربة. כפר בצפ‘-מזר’ הר חורן, בגבול המדבר.

טֻרְבַּן. לפנים כפר קרוב לבית זכריה, שבו היתה בתחלת המאה החמישית ליהודי אחוזה גדולה ³⁷⁹.

טַרְבֶּנֶת. בתקופת התלמוד היה ידוע ר' שמעון ספרא דטרבנת ³⁸⁰, יתכן שהיא העיר דרבנת בעמק הנזכרת ברשימת הערים של רעמסס השלישי. היום החורבה طربنة = טַרְבַּנָה בעמק יזרעאל, 4 ק“מ מצפ‘-מע’ לעפולה. החרסים שעל פני הקרקע מעידים על ישוב במקום זה בתקופה הרומית ובימי הביניים. התל הסמוך היה מיושב בתקופת הברונזה המאוחרת. יר' מגלה ד, ה־עה, ע”ב.

טַרְגוֹנָא. גירסת תרגום יונתן וגירסה אחת של ילקוט שמעוני של השם טרבונא (ע"ש).

א-טַּרוּן – الطرون. מצודה בין ירושלים לרמלה, שצלאח א-דין כבשה בשנת 1187 (יקות ווו, 534). היום لطرون לַטְרון ³⁸¹ באמצע הדרך מירושלים ליפו.

טִרַיָּא. ראה ע' טיריא. קו"ר א, ו.

טֻרָיָה – طراية, כפר בבשן מצפ‘-מזר’ לשיחי סעד. ראה ע' צייר.

טָרִיטְא. מקומו של ר' חנניא טריטאה. ראה ע' תריתה. ב' תמורה כט, א.

טריי רבתא. ראה ע' אולם רבתא.

טְרֵייכוֹן או טְרָכוֹן. ראה ע' טרכונא.

טְריכֵיאָה. (.Taavy&). עיר מסחר גדולה ומקום של ציד דגים ויבושם (cdougos= בשר או דג ממולח) על שפת ים כנרת, במרחק 30 ריס (5.5 ק"מ) מצפון לטבריה, קסיוס לקחה מאת היהודים, ונירון קיסר נתנה לאגריפס השני יחד עם טבריה ושתי ערים ממזרח לים כנרת ותחומיהן. יוספוס בצר את טריכיאה, ומשם נהל את מלחמתו עם יוחנן מגוש חלב, אשר עורר את ערי הגליל וכפריו למרד. טריכיאה עמדה זמן רב במלחמה עם הרומאים, עד שטיטוס הצליח לכבשה ע“י מעשה נועז בתחלת אלול שנת 67 לספה”נ. היום הכפר مجدل = מַגְדַל על שפתו המערבית של ים כנרת, מצפון לטבריה וקרוב למושבה העברית מגדל. השווה ע"ע מגדל צבעיא ומגדל נוניא. קדמ' יד, 7, 3; כ, 8, 4; מלח' א, 8, 9; ב, 13, 2, 20, 6; 21, 3 ואילך; ג, 10, 1; ד, 10; חיי יוספוס. 18; 19; 26; 27; 29; 35–31; 37; 54; 59; 72־73.

טְריקוֹמיאַס. (Touloutgs). עיר בתחום אליותרופוליס, לפי גיאורגיוס מקיפרוס מקום מושב של בישוף בפלסטינה הראשונה לרגלי הר יהודה, בדרך מבית גוברין לחברון ³⁸². היום הכפר ترقومية = תַּרְקוֹמִיָה סמוך לדרך בית גוברין – חברון (בסוף 1944 לפי אומדנה 1760 תו' מוסלמים).

טְרָכוֹנָא. חבל-ארץ הנכלל בשטח הבשן המורחב. התרגומים הארמיים למקרא כותבים בטעות טרכונא (טרגונא) במקום ארגֹב (ע"ש), שבה היו ששים ערים גדולות ובצורות. יוספוס מתאר את טרכונא ( Tedx0v, Teamovirus) כמדבר צחיחי סלע ללא ישוב ושדות תבואה ובלי מים. מרובות בו המערות התתקרקעיות, שבהן יושבים שודדים עם עדריהם. השודדים האלה מתנפלים על נאות דמשק והבשן, חומסים את יושביהם ומביאים את השלל למאורותיהם, שאליהן קשה להגיע מחוסר דרכים בלי מורה דרך. לפי תאור זה יש לזהות את טרכונא עם שדה-הלבה השמם اللجاء = א-לִּגָ’א המתרומם בשפתיו התלולות לגובה של תשעה מטרים בלבד מהמישור מסביב בין הבשן, הר הבשן ונאות דמשק. הטרכון הזה שמש גם בדור האחרון מפלט ומקלט לשודדים ולמורדים. אוגוסטוס קיסר לקח את טרכונא מזינודורוס ונתנה יחד עם החורן והבשן להורדוס (23 לפסה"ג), שחדר לתוכה בעזרת מורי-דרך להכניע את יושביה. אבל אלה המשיכו להדריך את מנוחת יושבי הסביבה. לשם שמירה על בטחון הישוב הושיב הורדוס בבשן שלשת אלפים אדומים וצבא של פרשים יהודים מבבל, שבראשם עמד שר הצבא זמרא. לכן נקרא הטרכון לפעמים על שמו (טריכון זמרא, תרג' ירושלמי לבמד' לד, טו; טרכונא דזימרא [ג“א טרכונא דנימרא], ספרי דב' סי' נ”א). אחרי מות הורדוס נספחה טרכונא יחד עם הבשן, החורן הגולן ופניאס לטטרכיה של בנו פיליפוס, ואח“כ נכללה בממלכת אגריפס השני, שנכונה בחסדו של קלודיוס קיסר. בצרה שבתחום טרבונא מובלעת בגבול עולי בבל, אבל החבל עצמו היה מחוץ לתחום. השווה גבול תחומי עולי בבל במבוא, מס' 31, וראה גם הגירסות השונות שם, מס' 31, 25, 27. התרגומים הארמיים לארגב במקרא (ע"ש); תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א–לו, ע”ג; ספרי עקב, סי' נ“א; ילקוט דב' סי' תתע”ד; קדמ' טו, 10, 2–1; טז, 4, 6; יז, 2, 1; 8, 1; יח, 5, 4; מלח' א, 20, 4; ב, 6, 3; לוקס 3, 1.

טרכתא בדמתחת לבוצרה, צ"ל טרכונא דבתחום בוצרה. ראה הערך הקודם.

טַרְלוּסָה. ראה ע' טור לוסה. יר' תענית ד, ח-סח, ע"ג למטה.

טֻרְעָן (תֻּרְעֶן?) – طرعان (ترعان؟). כפר גדול בגליל לרגלי ג’בל טֻרְעָן (בסוף 1944 לפי אומדנה 1040 תו' מוסלמים ו-400 נוצרים). בעמק שעל פני הכפר עוברת הדרן מנצרת לטבריה. בכפר ובסביבה מערות, בורות וקברים חצובים, באר בנויה, חמרי בנין עתיקים וחרסים רומיים וערביים.

יָאֵי. מקום שהיה בו פונדק. אל הפונדק של יאי באו פעם אחת ר' זירא ור' אסי ונתנו לפניהם ביצים המצומקות ביין. ר' אסי אכל ור' זירא לא אכל מחשש של דמאי. הפונדק הזה נמצא כנראה בגבול ארץ הכותים, ולא ידוע מקומו. יר' דמאי ב, א – כג, ע"ג; ב' חולין ו, א.

יאני. מולדת התנא אבא יוסי בן חנן (ר' יוסי בן חנין) איש יאני (ג"א יוני). ביר' כלאים ב, ו – כח, ע"א מיוחס התנא הזה לינוח (השוה ע' ינוח ^ג), וזוהי, כנראה, הגירסה הנכונה ³⁸³. תוס' כלאים ב, א. ד.

יָאסוּף, מקום בשומרון הנזכר בספר יהושע של השומרונים. ראה ע' יָסוף.

יְבוּס. הוא השם הקדום של ירושלים, שנקראה על שם היבוסי, שישב בה לפני כבוש העיר ע"י דוד. ביהו' יח, כח נמנית עיר היבוסי על ערי בנימין. הגבול בין יהודה ובין בנימין עבר מדרום לעיר זו. שופ' יט, י–יא.

יֻבְּלָא – يبلا. כפר קטן, 5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לבית השטה (100 תו' מוסלמים). בו עקבות של ישוב קדום: יסודות של בניינים וגלי אבני-בנין.

יַבְלוֹנָה. ראה גבלונה, גובלנה. יר' שביעית ו, א-לו, ע"ד.

יבְלְעָם. עיר כנענית עתיקה הנזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי בצורה יברעם. היא ישבה בדרך מעמק יזרעאל להרי שומרון ונמנתה על ערי חצי המטה מנשה בגבול יששכר, מנשה לא הורישה, כי הכנעני ישב בה. בזמן מאוחר יותר היא רשומה בשם בלעם ברשימת ערי הלויים במנשה (דהי"א ו, נה). בקרבת יבלעם הכה יהוא את אחזיה מלך יהודה, והוא נס למגדו ושם מת. חיל הולופרנש חנה בין יבלעם (בספר יהודית Bc2.cuov, Beluatv, בנוסחה הסורית אבל מחולה) ובין דותן. היום خ. بلعمة = ח‘. בַּלְעַמָה, 2 ק“מ מדרום לג’נין. התל הסמוך לחורבה היה מיושב 300–1600 לפסה”נ. על התל נמצאת חורבת מגדל של מצודת הצלבנים Castellum Beleismum. 43 T³: יהו’ יז, יא; שופ' א, כז; מ“ב ט, כז; יהודית 4, 4; 7, 3; 8, 3; כפו”פ רצ"ג.

יַבְנְאֵל ^א. עיר בגבול הצפוני-המערבי של נחלת המטה יהודה בין לוד ובין אשדוד, ממנה יצא הגבול אל הים. היא היתה לפלשתים, ועוזיהו פרץ את חומתה. בימי הבית השני נקראה העיר יבנה (ע"ש) ובתקופה ההלניסטית ימניה (ע"ש). יהו' טו, יא.

יַבְנְאֵל ^ב. עיר בגבול הדרומי של ארץ נפתלי. יוספוס מזכירה בשם ימניה כאחד הכפרים בגליל התחתון הבנויים בתוך סלעים, והוא הקיפם חומות. בזמן התלמוד נקרא המקום כפר ימא (ע"ש). שם זה נשתמר בחורבה יַמָּה שליד המושבה העברית יבנאל, 12 ק“מ מדר‘-דר’-מע' לטבריה. בגבול הדרומי-המזרחי של המושבה נמצאים יסודות של בניינים עתיקים וחרסים רומיים וביזנטיים. חרסים מעטים הם מסוף תקופת הברונזה ומתקופת הברזל הקדומה ³⁸⁴. יהו' יט, לג; יר' מגלה א, א–ע, ע”א; חיי יוספוס 37.

יַבְנְאֵל ^ג. מושבה עברית בגליל התחתון במקום העיר העתיקה יבנאל שבארץ נפתלי (ע"ש). היא נוסדה ע“י פיק”א ביום כ“ד תשרי תרס”ב 7.10.1901). מספר תושביה (מרס 1947) 600 נפש ושטח אדמתה 20,718 דונם. היא מגדלת בעיקר תבואה.

יַבְנֶה ^א. משהתמוטטה המדינה היהודית וירושלים נחרבה הושתתו ביבנה היסודות האיתנים של היהדות הצרופה על תורת ישראל ומוסרו. יבנה היא יבנאל, שהיתה בגבול הצפוני המערבי של נחלת המטה יהודה (יהו' טו, יא). מצבה הגיאוגרפי על אם הדרך העוברת לאורך שפלת החוף עושה אותה לנקודה אסטרטגית חשובה. עוזיה פרץ את חומתה, ובכבשו את העיר שם קץ להתפשטות הפלשתים לצד צפון. בתקופה ההלניסטית, שאז נקראה העיר ימניה (ע"ש), נלחמו עליה רבות היונים הסוריים עם היהודים. רוב תושביה היו יהודים, שעמדו בפרץ בפני התגרות שכניהם הנכרים. בסוף ימי הבית השני עלתה יבנה בחשיבותה, אז היה בה בית-דין, שהיה שני במעלה אחרי בית-הדין הגדול שבירושלים. בזמן המצור על ירושלים יצא רבן יוחנן בן זכאי למחנה הרומאים ובקש מאת אספסיאנוס, שירשה לו לעבור ליבנה ולעסוק בה בתורה (“תן לי יבנה וחכמיה”, ב' גטין נו, ב). המצביא הרומאי נאות לבקשתו, ורבן יוחנן התישב ביבנה עם תלמידיו ועם נצר מבית הלל, רבן גמליאל בנו של רבן שמעון בן רבן גמליאל, שנהרג בירושלים בזמן המרד. ריב"ז יסד ביבנה ישיבה גדולה וחדש בה את הסנהדרין. מאז היתה יבנה המרכז הלאומי והדתי של עם ישראל, ויהודי הגולה היו עולים אליה לרגל שלש פעמים בשנה. ישיבת יבנה נקראה “כרם ביבנה”, מפני שתלמידיה ישבו בה בשורות שורות המסודרות כשורות הגפנים בכרם. בכרם ביבנה הרביצו תורה גדולי חכמי ישראל, ואליהם פנו יהודי הארץ והגולה בשאלות הלכה. כשעבר רבן יוחנן בן זכאי לעת זקנה לברור חיל, המשיך רבן גמליאל השני, הוא רבן גמליאל דיבנה, כנשיא הסנהדרין לחזק ולבסס את רוח ישראל ותורתו.

יבנה היתה גם עיר מסחר חשובה, ובה היו אוצרות (מחסנים) של מכולת (תוס' שביעית ח, א והשוה גם ע' רביתא). במסחרה לקחו הכותים חלק בראש (תוס' דמאי א, יג). מיבנה יצאה תנועת המרד בטריאנוס קיסר. כשעברה הסנהדרין אחרי כשלון מרד בר-כוכבא לגליל, נשארו ביבנה תושביה הכותים, ואליהם הצטרפו בתקופה הביזנטית נוצרים. מאז נקראה העיר שוב בשם ימניה. הערבים, שמצביאם עֻמְר אִבְּן אל-עָץ כבש אותה בעלותו מן הדרום בשנת 634, החזירו לעיר את שמה העברי. בסוף המאה התשיעית היו כל יושביה שומרונים (יעקובי, עמ' 116). הצלבנים, שקראו ליבנה Ybelin, נלחמו עליה וכבשוה ועשוה למרכז צבאי נגד אשקלון הערבית ולשמירה על הדרך העולה ממצרים. יבנה נשארה בכל ימי הבינים עיר מרכולת. ממנה באו התאנים המצוינות הידועות בשם אל־ דמשקי (אל מקדסי, עמ176).

היום הכפר הגדול يبنى = יִבְּנָא, 14 ק“מ מדר‘-מע’ לרמלה ולא רחוק מהמושבה העברית גדרה (בסוף 1944 לפי אומדנה 3600 תו' מוסלמים ונוצרים מעטים). הערבים הפכו את מצודת הצלבנים למסגד. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית. מחוץ לכפר נמצא גשר רומי מעל לוָדִי קַטְרָה הנכנס לנהר רוּבִּין ³⁸⁵, ראה גם ע” ימניה ^א. דהי“ב כו, ו; מש' רה”ש ב, ט; ר, א, ב; שקלים א, ד; כתובות ד, ו; כלים ה, ד; עדויות ג, ד; תוס' רה“ש ד, ב. ה; יבמות י, ג; כלאים א, ד; סוטה ז, ט; יג, ד; סנהד' ח, א; חולין ג, י; בכורות ד, יא; ערכין ב, ח; פרה ז, ד; נדה ו. ו. ט; מקואות א, יז; ד, ו; ידים ב, טז; טבול יום ב, ט; מכשירין ג, ט; ב' ברכות כח, ב; שבת יא, א; רה”ש כט, ב; לא, ב; לב, א; סוטה מח, ב; סנהד' לב, ב; יר' דמאי ג, ד–כג, ע“ג למטה; תרומות ח, ב–מה, ע”ב; תחלת מס' חגיגה; שביעית י, ב–לט, ע“ב למטה–לט, ע”ג למעלה רה“ש ז, ב–נט, ע”ב; סנהד' ח-יט, ע“ג; קו”ר א, לז; מכילתא בא י“ו–ז, ע”ד; בשלח ה’–יג, ע“א; אבות דר”נ פ“ד; ספרי דברים יז, ט ועוד במקומות רבים בתלמודים ובמדרשים; כפו”פ קכ“ז, ש”ג, שכ"ח.

יַבְנֶה ^ב. ישוב של קבוץ הפועל המזרחי בשפלה, 6 ק“מ מדרום ליבנה ^א. הוא נוסד בשנת תש”א (1941). מספר נפשותיו (בסוף 1946) 329 ושטח אדמתו 3228 דונם.

יִבְּנָה – يبنى. כפר גדול בשפלה. ראה ע' יבנה ^א.

יֻבְּנָה – يبنة. לפנים כפר במחוז אל-בלקא בעבר הירדן מזרחה, קרוב למוּתָּה (יקות ו, ע' 99).

יִבְנִית. היא הצורה העברית של שם המקום ימנית שבגליל (ע"ש). היום خ. ابنيت = ח' אִבְּנִיתּ סמוך לצפת.

יַבֹּק. ראה ע' נחל יבק.

יַבְּקָא. היא הצורה הארמית של השם יבק (השוה ירדן – ירדנא). יבקא, הנזכרת ברשימת המקומות המובלעים בתחומי עולי בבל, היא הנקודה, שבה עוברת דרך המלך הבאה מן הצפון את נחל יבק על יד תל אל-אִמְרָמָה. במקום זה נכנס ליבק וָדִי שָׁבָּה. תוס' שביעית ד, יא; יב' שם ו, א–לו, ע"ג.

יַבְּרוּד ^א – يبرود. כפר, 9 ק"מ מצפ‘-צפ’-מזר' לרם אללה (355 תו' מוסלמים). הוא היה ידוע גם בימי הביניים (יקות IV, ע' 1005).

יַבְּרוּד ^ב – يبرود. כפר עשיר במים מצפ‘-מזר’ להר אמנה. פטולמאוס V, 14 מונה את הערים Paradisus, Jabruda (השוה ע' פרדיסא) ו־ Laodiced על מחוז לאודקיה. לפי כתובת שנתגלתה ביברוד היתה עיר זו שייכת לממלכת אגריפס השני ³⁸⁶.

יברעם. עיר הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי אחרי תענך. ראה ע' יבלעם. T³ 43.

יָבֵשׁ (יביש), יָבֵשׁ גִּלְעָד. עיר בגלעד, בין י ובין בית שאן מהלך לילה אחד הלוך וחזור. יתכן, שהיא יַבִּשְׁבָּ הנזכרת בתקופת אל-ארמנא יחד עם ערים אחרות בצפונו של עבר הירדן. אנשי יבש גלעד לא השתתפו במלחמת שבטי ישראל בבנימין בגלל המעשה בפלגש בגבעה. לכן עלו בני ישראל על העיר הזאת ויכו את יושביה לפי חרב והחרימו את נערותיה לבני בנימין. כשעלה עמון על יבש והכניע את יושביה, חלץ אותם שאול מעול עמון. הם זכרו לו את החסד הזה ושמרו לו אמונים. כשהפלשתים תקעו את גויותיהם של שאול ובניו בחומת בית שאן. הלכו אנשי החיל של יבש גלעד כל הלילה ויקחו את הגויות ויביאו אותם לקבורה בעירם. דוד ברך אותם על מעשיהם זה, ואחרי זמן רב לקח את עצמות שאול ויונתן מיבש גלעד ויקברן בצלע בקבר קיש אביהם, לפי יוספוס היתה יבש בירת הגלעד. בימי אבסביוס היה עוד קיים כפר בשם יבש על הר במרחק 6 מילים מפחל בדרך לגרש. אשתורי הפרחי, שישב בעצמו בבית שאן, מודיע שיבש גלעד נמצאת במרחק שלש שעות ישר ממזרח לבית שאן “וקורין לו גופן” ³⁸⁷.

השם העתיק נשתמר בשם הנחל וָדִי יָבְּס המשתפך לירדן מצפון-מערב לעַגְ’לוּן. רובינסון קובע את מקומה של יבש על הר מעל לוָדִי אל-יָבִּס סמוך לכפר חַלָוָה, וסמוך לו חורבות בשם דַיר חַלָוָה. נ. גליק מזהה את יבש עם تل المقبرة = תל אל-מַקְבַּרָה בגדה הצפונית של וָדִי יָבִּס במקום ששם יורד הנחל מהרי גלעד לעמק הירדן, בערך 15 ק“מ מדר‘-מזר’ לבית שאן, 6.5 ק”מ מדרום-דרום-מערב לפחל. התל הזה חולש על ככר הירדן ורואים אותו יפה מבית שאן העתיקה (תל אל-חֻצְן). על ראש התל נמצאים יסודות של בניני-אבנים, וחרסיו הם מתקופת הברונזה הקדומה עד תקופת הברזל הקדומה, ביחוד מהשלב הראשון של תקופה זו. ממזרח לתל אל-מקברה נמצא תל אַבּוּ חַ’רַז הצופה גם הוא על ככר הירדן. עליו נמצאים שרידים של מצודה ישראלית וחרסים רבים. לדעת גליק שני התלים הוו עיר אחת. העמק שמסביב לתלים מושקה ופורה מאד. התלים רחוקים מבית שאן מהלך ארבע שעות, ואפשר לעבור את הדרך הלוך ושוב בלילה אחד ³⁸⁸. (?) 256 EA; שופ' כא, ח–יד; ש“א יא, א–ט; לא, יא–יג; ש”ב ב, ד–ה; כא, יב–יד; דהי“א י, יא – יב; במדב”ר ח, ד; קדמ' ו, 5, 1; 12, 110; 5, 32 On; כפו“פ שי”ב, תרל"ו.

יָגְבְּהָה. עיר בעבר הירדן, שבנו אותה בני גד. גדעון הכה את מדין מקדם ליגבהה. השם העתיק נשתמר בשם החורבה جبيهات גֻבַּיְהָתּ ממזרח לא-סַּלְט, בדרך לרבת בני עמון. צורת הרבים של השם בערבית מעידה על ישובים אחדים, ואמנם נמצאות כאן חורבות של שלשה ישובים מהתקופות הרומית והביזנטית, ויתכן, שבחפירות בעמקי האדמה יתגלו שרידים של העיר הקדומה. במד' לב, לה; שופ' ח, יא.

יגדי חטם. ראה ע' יגרי חטם,

יגודיו. מקום בקצה תחום אשקלון. רבנו שמשון גורס אל נכון יגור. ראה ע' יגור ^ב. תוס' אהילות יח, טו.

יגוד סיכות, סיכותא, סכותא. ראה ע"ע יגר שהדותא וסכותא, והשוה גבולות הארץ, מבוא, מס' 37. תוס' שביעית ד, יא.

יָג’וּז – ياجوز. כפר הבנוי בין החורבות של עיר רומית-ביזנטית או של ישוב גדול ליד וְדִי אל-חַמָּם ממזרח לא-סַּלְט. בו שרידים של בנינים, בורות וקברים רבים. השוה ע' יעזר.

יָגוּר ^א. עיר בנגב “מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום”. היום تلّ جرّ = תַּל גֻּ’ר, 17 ק"מ ממזרח לבאר שבע. הנחל הקרוב לתל נקרא וְדִי גֻ’רָה ³⁸⁹. יהו' טו, כא.

יָגוּר ^ב. מקום בקצה תחום אשקלון. היום הכפר الجورة = אל-ג’וּרָה, 1 ק"מ מצפ‘-מזר’ לחורבות אשקלון (2455 תו' מוסלמים). בו קברים מהתקופה הרומית. השוה ערך יגודיו.

*יָגוּר ^ג. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, 10 ק“מ מדר‘-מזר’ לחיפה, ליד קו מסלת הברזל חיפה–עפולה והכביש ההולך לעמק יזרעאל ולנצרת. הוא נוסד ביום י”א טבת תרפ"ג (30.12.1922). מספר נפשותיו (בתחלת 1947) 1298 ושטח אדמתו 4845 דונם. משקו מעורב, ביחוד גדול תבואה, ויש בו גם בתי מלאכה.

יָג’וּר – ياجور. כפר ערבי סמוך לנשר מדרום, 7 ק"מ מדר‘-מזר’ לחיפה (בסוף 1944 לפי אומדנה 610 תו' מוסל' ו־50 נוצ'). מי עין יג’ור מכלכלים את נחל קישון. בכפר ובסביבה התקיים ישוב בימים קדומים. על כך מעידים שרידים של בנינים עתיקים, שברי זכוכית וחרסים רומיים, קברים עם ארונות-מתים, רצפת פסיפס ומחצבות עתיקות בכרמל ³⁹⁰.

יַגְרֵי חַטַם. אחת העיירות בתחום נוה המותרות נשביעית, בתוספתא יגרי טב. ש. קליין גורס יגרי חטמונא וקובע את מקומה בכפר עַתַ’מָן בבשן, 7 ק“מ מצפון לאדרעי ³⁹¹. הכנוי יגרי (גלי אבנים, השוה יגר שהדותא) המצורף לעצם השם מורה על בצורי העיירה. ראה גם יגרי טב. יר' דמאי ב, א–כב, ע”ד.

יִגְרֵי טָב. עיירה בתחום נוה, שהיתה מותרת בשביעית ונאסרה, כנראה, בהתרחב תחום ארץ-ישראל ועיירה זו נכללה בתוכו. טָב היא טוב, 10 ק"מ מדר‘-מזר’ לאדרעי (ע"ש). בנוסחת הירושלמי כתוב במקומה יגרי חטם. תוס' שביעית ד, ח.

יְגַר שָׂהֲדוּתָא. הוא השם הארמי לגל עד, הוא גל האבנים והמצבה, שהקימו יעקב ולבן בהר הגלעד לזכר הברית שכרתו ביניהם. בנסוע יעקב מחרן לארץ כנען חנה בהר גלעד. לבן הדביקו ותקע את אהלו בו במקום הצופה על פני הסביבה (בר' לא, כה). אחרי כרתם את ברית השלום שב לבן לארצו, ויעקב המשיך את דרכו מערבה למחנים ומשם למעבר היבוק על יד פנואל. יגר שהדותא נמצאת איפוא בדרך מארם נהרים לירדן. בקצה הצפוני המזרחי של הר גלעד יושב הכפר الرمتة = א-רַמְתָּה על הר (564 מ') הצופה למרחוק. בו מתלכדות הדרכים הבאות מכל העברים. יגר שהדותא (בתוס' כת"י ארפורט ובספרי הגירסה היא סכותא) מובלעת בתחום עולי בבל. הילדסהיימר המשוה את יגר שהדותא עם רמות גלעד ומצפה גלעד קובע את מקומן של אלה בא-סַּלְט ³⁹², שאינה מתאימה בשום פנים לזיהוי עם יגר שהדותא. בר' לא, מז; תוס' שביעית ד, יא (ג"א יגוד סיכותא); יר' שם ו, א–לו, ע"ג.

יִדְאֲלָה. עיר בנחלת זבולון בין שִׁמְרון (סימוניה) ובין בית לחם (הגלילי). בתקופת התלמוד נקראה חַוְרַיְיָה. היום החורבה الحوّارة = אל־חֻוָּרָה במרחק 1.5 ק“מ מדרום לבית לחם הגלילי, בינה ובין סימוניה ³⁹³. יהו' יט, טו; יר' מגלה א, א–ע, ע”א.

ידד. בתלמוד מסופר, כי שני זוגות אבלים באו לפני רבי בשאלה, אם מותרים בשפם ובנטילת צפרנים, ורבי התיר. ולהלן נאמר: “אחד מידד עלה בשפם ואחד מעמתן בנטילת צפרנים”. ש. קליין גורס: אחד מ(י)דרעלה בשפם ³⁹⁴. דרעלה, שהיתה בזמן התלמוד במקום סכות, קרובה לעמתן. יר' מו“ק ג, א–פב, ע”א.

אל-יַדוּדָה ^א – اليدودة. כפר נוצרי הבנוי על תל, 15 ק"מ מדרום לרבת בני עמון. מסביב לתל נמצא שדה חורבות גדול. ראה ע' יהץ.

אל-יַדוּדָה ^ב – اليدودة. כפר בבשן מדר‘-מזר’ למֻזַיְרִיבּ הבנוי במקום של ישוב עתיק. בו אבני-בנין רבות עם פתוחים ביזנטיים.

ידור ושורה, צ"ל שורא דדור. ראה ע' דאר.

* יְדִידְיָה. מושב עובדים בעמק חפר, 3 ק“מ מדר‘-דר’-מזר' לכפר ויתקין. עפ”י הצעת יהודי אלכסנדריה, שהמציאו לקהק“ל את האמצעים לקנית הקרקע, נקרא המושב על שם ידידיה (פילון) האלכסנדרוני. המושב נוסד ביום כ”ג ניסן תרצ"ה (4.1935 26) על ידי עולי גרמניה. מספר תושביו (בתחלת 1947) 220 נפש ושטח אדמתו 1075 דונם. בו 42 משקים. לכל משק 175 דונם אדמה. המשק מעורב.

יַדְמְא. מקום בגליל, מולדתו של ר' קירוס דידמא, אולי צ“ל דאדמה או דאדמי (ע"ש). יר' שבת סוף פ”ה–ז, ע"ג.

ַיד מָרדְּכַי. ישוב של קבוץ השומר הצעיר בשפלה קרוב לכפר הִרְבִּיָא, 12 ק“מ מצפ’־צפ‘-מזר’ לעזה, ליד הכביש וסמוך לקו מסלת הברזל. הוא נוסד ביום ח' כסלו תש”ד (5.12.1943) ונקרא לזכר מרדכי אניליביץ, מפקד ההגנה בגיטו ורשה במלחמת העולם השניה. מספר נפשותיו (בתחלת 1947) 192 ושטח אדמתו 1700 דונם. המשק מיוסד בעיקר על גדולי שדה וגן.

יָדְפַּת. ראה ע' יודפת.

ידקרת. ראה ע' יוקרת.

יְהֻד, יְהוּד ^א. עיר בנחלת דן ³⁹⁵, לפי התלמוד נזכרת יהוד במגלת יוחסין, שעולי בבל מצאו בירושלים, היום הכפר הגדול אל-יָהוּדִיה מדרום לפתח תקוה (בסוף 1944 לפי אומדנה 5630 תו' מוסלמים). בו יסודות של בנינים, חדרים תתקרקעים בנויים אבני גויל, קברים, ארונות-מתים ושרידים ארכיטקטוניים. בכפר זה ישבו אכרי פתח תקוה בשנים הראשונות ליסוד המושבה, עד שהושבחה אדמת המושבה והוברא אקלימה. יהו' יט, מה; יר' תענית ד, ב–סח, ע"א.

יְהוּד ^ב. בתקופת השלטון הפרסי השם הארמי הרשמי של פַּחְוַת יהודה. יושבי יהוד נקראים יהודיא (דנ' ג, ח; עזרא ד, יב. כג; ה, א. ה; ו, יד). השוה גם ע' יהודה ^א. דנ' ב, כה; עזרא ה, א; במטבעות (עיין נרקיס, מטבעות היהודים, כרך ב'), בטביעות שבידיות של כדים ובכתובות ייב.

יְהוּדָה ^א. היא ארץ יהודה, בספרות ההלניסטית PIou8d או Iou8uia. המשנה משוה את תחומה של יהודה עם תחומה של ירושלים: “יום אחד לכל צד, אילת מן הדרום ועקרבה מן הצפון, לוד מן המערב והירדן מן המזרח” (מש' מע"ש ה, ב). התוספתא מגדירה את חלקיה של יהודה בצורה זו: “איזהו הר שביהודה? זה הר המלך, ושפלה שלה זו שפלת לוד, ועמק שלה מעין גדי ועד - יריחו (שביעית ז, י). גם לפי התלמוד הירושלמי יש בה הר ושפלה ועמק: “מבית חורון ועד אמאוס הר, מאמאוס ועד לוד שפלה, מלוד ועד הים עמק” (שביעית ט, ב–לח, ע"ד למטה). יושבי יהודה נקראים יהודים (מ"ב טז, ו; ירמ' לב, ב; זכר' ח, כג; נחמ' א, ב; ב, טז; אסתר ג, ו ועוד). עם כבוש בית חשמונאי התרחב השם יהודה על שומרון, הגליל ועבר הירדן המזרחי, ובימי שלטון הרומאים הקיפה ה־Provincia Judaea את הארץ משני עברי הירדן. ש”ב ה, ה; יט, יב ואילך; כ, ב ואילך מ“א א, ט. לח; יב, יז. כז; טו, א ואילך; כב, ב ואילך ועוד במקומות רבים בנביאים ראשונים ואחרונים ובכתובים; מש' שביעית ו, א; ט, ג; תוס' דמאי ה, טז; חגיגה ג, ל; כתובות א, ד; יג, ב; נדרים סוף פ”א; סנהד' ב, ג, יג; יד, א; חולין ג, כג; יר' רה“ש ז, ה – נט, ע”ג; דמאי א, א – כא, ע"ד; מסכת דרך ארץ ח‘; מדר’ שמואל ח‘; קדמ’ א, 6, 2; יב, 10, 6; טז, 7, 2; יז, 9, 5: מלח' ג, 3, 1 ואילך.

יְהוּדָה ^ב. עיר יהודה, שבה נקבר המלך אמציהו, היא ירושלים, עיר בירת ארץ יהודה. השוה מ“ב יד, כ. דהי”ב כה, כח.

יְהוּדָה ^ג. עיר בגבול מערב של ארץ נפתלי. את תאור קו הגבול של נפתלי יש לקרוא כך:

"…ופגע בזבולון מנגב,

ובאָשֵׁר פגע מים וביהודה,

הירדן מזרח השמש",

כלומר נחלת נפתלי גובלת ממערב בנחלת אשר ובעיר יהודה אשר בקצהו הצפוני-המערבי של הגבול, והירדן הוא גבולה המזרחי. זכר לעיר יהודה נשתמר בשם הערבי של הכפר אל-יָהוּדִיָה שלרגלי ג’בל גַ’מִלָה, 1.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לתִּבְּנִין שבגליל העליון, בשטח מדינת הלבנון ³⁹⁶. השוה גם ע' גמלא ^א. יהו' יט, לד.

אל-יָהוּדָה – اليهودة. חורבה של ישוב קדום, 6.5 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לאדרעי. כנראה היה המקום הזה כפר יהודי בתקופת התלמוד או בתקופה הערבית הקדומה או בשתיהן יחד, שאז ישבו יהודים באדרעי.

אל-יָהוּדִיָּה ^א – اليهوديّة. כפר בקרבת פתח תקוה. ראה ע' יהד.

אל-יָהוּדִיָּה ^ב – اليهوديّة. כפר לרגלי ג’בל ג’מלה בגליל העליון. ראה ע' יהודה ^ג.

אל-יָהוּדִיָּה ^ג – اليهوديّة. חורבה של ישוב קדום בגולן. ראה ע' כפר יהודה.

יַהַץ. בני ישראל, שחנו במדבר בגבול מואב מעבר לארנון, שלחו מלאכים לסיחון מלך האמורי לבקש ממנו, שירשה להם לעבור בארצו. סיחון יצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יהצה להלחם בישראל. במלחמה זו הכוהו בני ישראל וירשו את ארצו. יהץ נמצאת, איפוא, בקצה ארץ סיחון בצד המדבר. לפי משא מואב של ישעיה וחזון ירמיה על מואב רחוקה יהץ מחשבון לצד צפון, כי “עד יהץ ועד אלעלה נשמע קול” זעקתם של אנשי חשבון בשעת המשבר שבא על עיר זו. מכאן, שיש לחפש את יהץ בצפון-מזרח ארץ סיחון. היום אולי הכפר اليدودة = אל-יָדוּדָה הנמצא בתוך שדה חורבות רחב־ידים, 14 ק“מ מצפ‘-מזר’ לחשבון, 7 ק”מ מצפ‘-מזר’ לאלעלה, בדרך המלך בין המדבר ובין המישור. התל הקרוב הנמצא בתוך מישור פורה היה מיושב בתקופת הברזל ואולי גם בכל תקופות הברונזה ³⁹⁷. מישע מלך מואב מתפאר, שהוא כבש את יהץ מישראל ובנה אותה מחדש. במד' כא, כג; דב' ג, לב; שופ' יא, כ (יהצה); ישע' טו, ד; ירמ' מח, לד; כתובת מישע ש. 19, 20.

יַהְצָה. עיר במישור מואב. משה נתן אותה למטה ראובן, והיא היתה ללויים ממשפחת מררי. ירמיה מונה אותה עם ערי ארץ המישור ומבחין בינה ובין יהץ הנמצאת בצפ‘-מזר’ מואב, הרחק מצפון לחשבון וקרוב לאלעלה. לפי אבסביוס והירונימוס, הקובעים את מקומה של יהצה בין מידבא ובין דיבון, מזהים אותה עם ח‘. אֻם אל-וַלִיד, שדה-חורבות רחב-ידים מדר’-מזר' למידבא ³⁹⁸. יהו' יג, יח; כא, לה/לו; ירמ' מח, כא: דהי"א ו, סג; 9, 104 On.

יובקה. ראה ע' יבקא.

יוֹדָאפָא, יוֹדְפָא. ראה ע' יודפת.

יוֹדְפָת (ג"א יודפא, יודאפא, יותפא), בכתבי יוספוס Iordoccura. כפר בגליל, שיוספוס בצרו בזמן מלחמת היהודים, כפר זה היה קיים בימי הבית השני סמוך ליטבה (ע"ש) הנקראת במשנה “יודפת הישנה”. יושבי יודפת נלחמו בחרף נפש עם חיל אספסיאנוס עד שרובם נהרגו, והכפר נחרב עד היסוד. פלוגה של לוחמי החרות עם יוספוס בראש יצאה את הכפר והמשיכה להלחם, וכשאפסה תקותם נכנסו למערה ובה הרגו, לפי עצת יוספוס, איש את רעהו. יוספוס, שהיה האחרון ונשאר בחיים, נלקח בשבי רומא. ביודפת ישבו משמר הכהנים מִיָּמִין ואמוראים מדור ראשון. ר' מנחם יותפאה היה רבו של ר' יוחנן, יודפת היתה רחוקה מגָבָּרָה = ערב 40 ריס (7.4 ק"מ). המרחק הזה מתאים לח‘. גִ’פָתּ הסמוכה לתל ג’פת, הוא מקומה של יטבה או יודפת הישנה. מהכפר נשארו חורבות של בנינים, קירות, בורות, מערות, ברכות ומדרגות חצובות בסלע ההר. חרסי המקום הם יהודיים מהתקופה הרומית ³⁹⁹. מש’ ערכין ט, ו; ב' נדה כ, א; זבחים קי, ב; מעילה יג, ב; ר' סוכה ד, ו–נד, ע"ג למטה; מלח' ב, 20, 6; ג, 6, 1; 7, 3 ואילך; 8, 9; 9, 5; ד, 1, 1; 10, 7, ה, 13, 3; חיי יוספוס 37; 45; 64; 74; קינת איכה ישבה.

יודקרת. ראה ע' יוקרת.

יוֹחָנָה. מקום שיושביו כלם צדיקים. במדרשים שכיח הפתגם: “שילו חטא ויוחנא משתלמא”, כלומר שילו חטאה ויוחנה נענשה. ראה ערך כפר יוחנה. בר“ר כה, ג; מ, ג; סד, ב; מדר' שמואל ל”ח.

יוֹטָבָּה (Jotabo,IordBm). אי קטן בתוך מפרץ בשפתו הצפונית המערבית של ים אילת. בתקופה הביזנטית היה בו ישוב של סוחרים יהודים, שגדלו גם מקנה. בימי הקיסר הביזנטי ליאו השתלט על האי הפרסי אַפּוֹרְקֶסּוֹס, והקיסר הכיר בשלטונו (474). אולם בשנת 498, בימי אנסטסיוס, חזרו הרומאים ותפסו את האי וביהודים לא נגעו. ישובם התקיים כחטיבה אבטונומית עד ימי שלטונו של יוסטיניאנוס (535 בקירוב). ששלל מהיהודים את השלטון העצמי ושעבדם למרותו ⁴⁰⁰. האי נקרא היום גַ’זִירַתּ פַ’רְעוּן (ע"ש). בשפת המפרץ ממול לאי נמצאת תחנה של משטרת הגבול המצרית בשם טָבָּה (ע"ש). ראה גם ע' יטבתה.

יוּטָה. (יֻטָּה). עיר בהר יהודה, שניתנה לנחלה לבני אהרן הכהן. לפי אבסביוס והירונימוס היתה יוטה בזמנם כפר יהודי גדול מאד בדרום, במרחק 18 מיל מאליותרופוליס. היום הכפר הערבי הגדול يطّة = יָטָּה (5260 תו' מוסלמים) 13 ק“מ מדרום לחברון. בכפר ומסביב לו נמצאות גתות ומערות-קברים. בתי הכפר בנויים באבני החורבות העתיקות. לפי מסורת מקומית כבש היהודי מֻחַיְמַר מבני חַ’יִבַּר באמצע המאה הי”ח את הכפר הזה וישתלט עליו, ואליו מתיחס בית האב אל-מחימרה המהוה חלק גדול של תושבי הכפר ⁴⁰¹. יהו' טו, נה; כא, טז; 108,8.On

יוּלִיאַס ^א (Ioulads °). עיר בעמק הירדן. ראה ע' בית הרם.

יוּלִיאָס ^ב (Iowaudg). עיר בשפתו הצפונית-המזרחית של ים כנרת. ראה ע' בית צידא.

יוֹנָה (Iovdi'). בימי הביזנטים מקום מדרום ליפו. היום نبي يونس = נַבִּי יוּנִס סמוך למוצא נהר סִכְּרַיְר לים התיכון. במקום נמצא וֻלי, שאליו באים המוסלמים היושבים בשפלה להשתטח. מ"מ 62.

יוני. מקומו של התנא אבא יוסי בן חנין איש יוני. ראה ע' ינוח ^ג.

יוסקה. ראה ע' שקא.

יוקפא. ראה ע' יבקא.

יוֹקֶרֶת (ג“א: יודקרת, ידקרת, דרוקרת, תיקרת, בכתי”מ: יוקדת). מקום בצפון הארץ המובלע בתחומי עולי בבל (ראה מבוא, גבולות הארץ, מס' 25). היא מולדתו של ר' יוסי דמן יוקרת. לפי מסורת אחת קבור האמורא הזה בגליל העליון. היום הכפר اقرت = אִקְרִתּ מדר‘-מע’ לתרביח’א (1000 תו' מוסלמים). הכפר בנוי על תל של ישוב קדום מאד ובו כלי צור, בורות, גת, קברי-סלעים עם כוכים ורצפות פסיפסים. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית ומהתקופה הערבית הקדומה. תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א – לו, ע“ג; ב' תענית כג, סוף ע”ב; כד, א.

יוֹרֶדֶת הצַּלמוֹן (הצלמים, הצלמין). נחל אכזב היורד מבקעה צרה בין ג’בל חַזוּר ובין ג’בל קַמָּנָה מצפ‘-מע’ לצלמון ונמשך לים כנרת ⁴⁰². לדברי ר' יהודה מימיו פסולים לקדש מהם מי חטאת מפני שכזבו בשעת פולמוס של אספסיאנוס. היום' وادي سلامة = וָדִי סַלָמָה היוצא סמוך לגבעה, שעליה נמצאת החורבה סַלָמָה שמצפון לבקעת נטופה ונכנס לוָדִי א-רַבַּצִ’יָה היוצא לים כנרת השוה ע' צלמון, צלמין. תוס' פרה ט. ב.

יוֹתְפָא. ראה ע' יודפת.

יָזוּר – يازور, כפר גדול, 6 ק“מ מדר‘-מזר’ ליפו, ליד הכביש ההולך לירושלים (4010 תו' מוסלמים). המקום נזכר בשבעים ליהו' יט, מה בשם Accog* בין ערי המטה דן סמוך לבני ברק במקום יהוד החסרה בנוסחה זו. בכתובת סנחריב מופיע השם אַזוּרְ יחד עם בית דגון, יפו ובני ברק ברשימת ערי צדקא מלך אשקלון, שנכבשו ע”י סנחריב במסעו השלישי ⁴⁰³. הצלבנים בנו במקום זה מצודה חזקה ויקראו לה בשם Castellum de Planis (אל-בַּוְבַּרִיָה), ואת הכפר קראו בשם Casal des Plains. צלאח א-דין הרס את חומתה. הערבים הפכו כאן חורבה של כנסיה או מגדל של הצלבנים למסגד. במקום זה נצחו המצרים את בלדוין מלך ירושלים. במאה הי"ג היתה יָזוּר עיר קטנה (יקות IV, ע' 1002). החרסים בתל יזור הם מתקופות הברונזה והברזל, סמוך לכפר נתגלה קבר חצוב בסלע מתקופת המעבר מהברונזה הקדומה לתיכונה ⁴⁰⁴.

יִזְרְעֶאל ^א. עיר בגבול נחלת המטה יששכר לרגלי הר הגלבע. על שמה נקרא העמק הגדול המשתרע ממערב לה לרוחב הארץ. במלחמת שאול עם הפלשתים חנו ישראל בעין אשר ביזרעאל. אבנר בן נר המליך את איש-בשת גם על יזרעאל. היא היתה עיר החורף של מלכי ישראל מבית עמרי, וכאן נעשה הפשע של אחאב ואיזבל נגד נבות היזרעאלי. בנם יורם נשא את עוון אבותיו. בבואו ליזרעאל להתרפא מן המכות אשר הכוהו הארמים ברמות גלעד, הרג אותו יהוא, ועבדיו השליכו את גופתו בחלקת נבות היזרעאלי, ואת גופת איזבל השליכו לפני הכלבים.

אבסביוס כותב את שם המקום -Ec6° panad והנוסע מבורדו Stradela, והצלבנים קראו לו Le Petit Gerin (בנגוד לג’נין המכונה Le Grand Gerin) או Parum Gerinum. בנימין מטודילא מזכיר יהודי אחד צַבָּע ביזרעאל. היום הכפר زرعين = זִרְעִין לרגלי הר הגלבע בדרך מעמק יזרעאל לעין חרוד (בסוף 1944 לפי אומדנה 1470 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבתו הקרובה אבני-בנין מהוקצעות, בורות, גתות, מערות, חציבות בסלעים, חורבות של מגדל וכנסיה של הצלבנים, חרסי המקום הם מהתקופה הישראלית ומהתקופות הרומית והביזנטית ⁴⁰⁵. יהו' יט, יח; ש“א כט, א. יא: ש”ב ב, ט; ד, ד; מ“א ד, יב; יח. מה–מו; כא, א ואילך; מ”ב ח, כט; ט י ואילך; י, א–יא; הושע א, ד: ב, כד; דהי“ב כב, ו; 13, 108 On; מסעות ר”ב ע' 40; כפו“פ ר”צ.

יִזְרְעֶאל ^ב (יִזְרְעֵאל). עיר בהר יהודה הנזכרת יחד עם יוטה. היא מולדת אחינעם היזרעאלית אשת דוד. היום אולי خ. صرّة = ח‘. צִרָה ממערב ליוטה. יהו’ טו, נו; ש“א כה, מג; כז, ג; ש”ב ג, ב; דהי"א ג, א; קדמ' ח, 13, 8.

יח’ם. עיר בשרון, שעל ידה מתפלגת דרך חוף הים לשלש דרכים המובילות לעמק יזרעאל. אחת מהן יוצאת מכאן ישר לתענך. תחותמש השלישי כנס ביח’ם את מועצת המלחמה שלו לשם התיעצות באיזו דרך לבחור, כדי להגיע למגדו. יח’ם נזכרת גם ברשימת הערים שכבש שישק. היום خ. يمّة = ח‘. יַמָּה, 3 ק"מ מצפ’-מזר' לקָקוּן. על ידה תל של ישוב בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה. S ³⁵:T³ 68.

יַחְמוּר – يحمور. כפר על שפת נהר א־ליטאני מצפון לעמק עיון.

יָטְבָה (מ"ב כא, יט.), יָטְבַת(תוס' נדה ג, יא; מש' ערכין ט, ו (יודפת הישנה).) יטבה היא מולדת מִשֻׁלֶמֶת בת חרוץ, אמו של אמון מלך יהודה. בכתובת תגלת פלאסר השלישי נזכרת יַטְבִּתֶּ בין הערים שכבש בגליל והגלה את יושביהן אשורה. בקעת יטבת נזכרת בתוספתא יחד עם יתר הבקעות הפוריות בגליל (בית כרם, סכני, גינוסר), שאדמתן אדומה ושחורה. בימי הבית השני נוסד ישוב חדש על יד יטבה, שנקרא יודפת (ע"ש). ואז נקרא מקומה של יטבה–יטבת או יודפת הישנה. לפי המשנה היתה יודפת הישנה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. היום תל גִ’פְתּ סמוך לח‘. גִ’פְתּ על הר א-דּיְדַבָּה מצפ’-מע' לבקעת בית נטופה. חרסי התל הם מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ⁴⁰⁶.

יָטְבָתָה. אחת מתחנות מסעי בני ישראל בין חֹר הגדגד ובין עברֹנה בתוך ארץ נחלי מים, בשבעים Taus3d9u. השם העתיק נשתמר בשם عين طابة = עין טָבָּה וְוָדִי טַבָּה בשפתו הצפונית-המערבית של ים אילת, 11 ק"מ מדר‘-מע’ לאֻם רַשְׁרֵשׁ. תחנת המשטרה המצרית א-טָּבָּה (ע"ש) נמצאת בדרך המלך היורדת למצרים. על יד עין טבה נמצא נוה מדבר ובו חורשה יפה של תמרים המגיעים לגובה של 30 מ‘. מי המעין טובים לשתיה ⁴⁰⁷. נ. גליק לא מצא בסביבה ההיא עקבות של ישוב מלפני התקופה הביזנטית. כשחופרים בוָדִי טָבָּה מוצאים מים בעומק של ,¹/₂ – ³/₄ מ’ ⁴⁰⁸. השוה גם ע' יוטבה. במד' לג. לג–לד; דב' י, ז.

יֻטָה. ראה ע' יוטה.

יַטְּה – يطّة. ראה ע' יוטה.

יְחִיעָם. ישוב הקבוץ “סלע” של השומר הצעיר, נוסד ביום ד' כסלו תש“ז (27.11.1946) על יד מצודת הצלבנים קַלְעַת גִ’דִין בגליל העליון. 5 ק”מ מדר‘-מע’ לתרשיחא, 12 ק"מ ממזרח לנהריה. ביום הוסד הישוב עלו 90 חברים על הקרקע. מ־3000 הדונמים השייכים לו אדמת ההרים יעודה ליעור.

יִישׁוּב. ראה ע' ישוב.

ייתיר, ייתר. ראה ע' יתיר.

יָלוּ – يالو. כפר בדרך העולה מהשפלה להר יהודה, 45 ק"מ ממזרח לאמאוס (עִמְוָס). ראה ע' אַיָּלוֹן ^א.

יָם אֵילַת. הוא מפרץ עַקַבָּה בין חצי האי סיני ובין חצי האי ערב. ארכו 185 ק“מ ורחבו על יד עקבה 7.5 ק”מ ובדרומו 30 ק“מ. הוא נקרא על שם העיר אילת, ששכנה בקצהו הצפוני. הים נמצא בתוך השקע הסורי-האפריקאי, והוא עשיר בדגים, בקונכיות ובקוֹרַלים. השוה ע”ע ימה של אילת וים סוף.

ימאיס. מקומם של משפחות הלויים בית הפגרים ובית ציפרייא. את שם המקום צ“ל אמאוס, היא חמת של טבריה, תוס' ערכין סוף פ”א.

יִם אַסְפִּמְיָא. יַמָּא דְאַסְפָמְיָא. אחד משבעת הימים הסובבים את ארץ-ישראל. ראה ע' ימה של פמיאס. ב' ב"ב עד, ב; מדר' תהל' כד, ד.

ים בוסטי. ראה ע' סבסטי. מגלת תענית פ"ח.

יַם גִינוֹסָר (גִנּוֹסַר), יָם גִּינֵיסַר (גִּנֵּיסַר), יַמָּא דְגִינוֹסַר, הוא השם היוני TevvmodQ, T&vvedago&t לים כנרת (השוה ע' גינוסר). אסטרבון קורא לו Tabaottus (ים גָּדָרָה) על שם העיר גדר שבעבר הירדן מזרחה, שתחומה הגיע עד ים זה, בחשמונאים א' 11, 67 הוא נקרא מי גיניסר, בברית החדשה עפי“ר ים הגליל (בארמית ימא דגלילא). במקומות אחדים בתלמוד הוא נזכר גם בשם ים טבריה או מי טבריה על שם העיר טבריה, השוכנת על שפתו המערבית. השוה גם ע”ע ים כנרת וים טבריה. אונקלוס ויונתן לבמר' לד, יא; אונקלוס, יונתן וירושלמי לדב' לג, כג; זוהר הקדמה יא, א; תרומה קכו. א; קמט, ב; מלח' ג, 10, 5.

ָים (הים) הָאַחֲרוֹן. הוא הים הגדול או הים התיכון, המסמן את קצה הגבול המערבי של ארץ-ישראל. דב' יא, כד; לד, ב; יואל ב, כ; זכר' יד, ח.

יָם (הים) הַגָּדוֹל. הוא הים התיכון, שבו גובלת ארץ-ישראל ממערב, בארמית יַמָּא רַבָּא. הוא נקרא גם הים האחרון, בחלקו הדרומי ים יפו או ים פלשתים, באמצעו ימא דקיסרין ובצפונו ימה של חיפה וימה של עכו. בכתבי היתדות הוא נזכר בשם הים העליון (בנגוד לים התחתון, הוא מפרץ פרס). הערבים קוראים לו البحر = אל־בַּחְר (הים הידוע). במד' לד, ו–ז; יהו' א, ד; ט, א; טו, יב. מז; כג, ד; יחז' מה, ז; מז, י. טו. יט–נ; מח, כח; מש' ברכות ט, ב; פרה ח, ח ועוד; ב' ב“ב עד, ב; יר' ברכות ט – יד, ע”ד למעלה; קו“ר ז, ד; ילקוט תהל' סי' תרצ”ז.

יַם הַגָּלִיל. הוא ים כנרת. מרקוס 1, 16; יוחנן 6, 1.

יָם הַמֶּלַח. הוא הדרומי והגדול בימיה הפנימיים של ארץ-ישראל. הוא שוכן בין ככר הירדן ובין הערבה. לפי המקרא, עמק השִׂדים, שבו נלחמו מלכי נהרים עם מלכי הככר בימי אברהם, הוא ים המלח. מאורעות טבעיים עצומים שנו ברבות הימים את צורת פני הים ⁴⁰⁹. המקרא מציין אותו בגבול הדרומי-המזרחי של ארץ-ישראל. הוא נקרא שם גם הים הקדמוני וים הערבה ובתלמוד ימא דמילחא או ימה של סדום. יוספוס קורא לו ים החֵמָר בגלל בארות החמר שבקרקעיתו (השוה בר' יד, י) ודיודורוס (XIX 98, 4–2) קורא לו ים הכופר ומספר, כי באמצעיתו של הים צף ועולה מדי שנה בשנה גוש קשה של כופר הגדול לפעמים יותר משלשה פלתרונים (90 מ'). ולפעמים יקטן עד כדי שני פלתרונים. גוש הכופר נדמה למסתכל בו מרחוק כעין אי קטן. הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים יקראו לו בֻּחַיְרַתּ סֻדוּם (ימת סדום) או אל-בֻּחַיְרָה אל-מֻנְתִּנָה (הימה המסריחה) או ים צוער, הגיאורפים האירופאיים כנוהו בשם ים המות, משום שאין דבר חי יכול להתקיים בו, והערבים יקראו לו بحر لوط = בַּחְר לוּט (ים לוט).

נהרות נחלי מים משתפכים לתוך ים המלח מכל צד, מצפון הירדן; ממזרח וָדִי עַיוּן מוּסה, נחל חשבון (וָדִי עֻ’וַיְר), וָדִי זַרְקָא מָעִין, נחל ארנון, סַיְל אל-עַרְבִּי (נחל הערבים?), סַיְל עַיִטוּן, סַיְל אל-מֻעַיְסִל (מי דִמּוֹן?) וסיל א-נֻמַיְרָה (מי נמרים?); מדר‘-מזר’ נחל זרד; מדרום נחל הערבה וממערב נחל קדרון המושך מים רק במשך שני חדשים בחורף. לפי המשנה הלכו מי החטאת (בנחל קדרון היוצא לרגלי הר הבית בירושלים) לים המלח.

ארכו של ים המלח 76 ק“מ, רחבו בקירוב 14 ק”מ ושטחו 1050 קמ“ר. בגלל החום הגדול השורר על פני הים התאדותו גדולה מכפי כמות המים הנכנסים לתוכו, ובכ”ז אין פני הים יורדים אלא בסוף הקיץ, וגם אז ההבדל אינו עולה על 1.2 מ‘. פני ים המלח הם השטח העמוק ביותר על פני כדור הארץ. במשך 50 השנים 1892 – 1942 הגיעו פני הים בשנת 1929 למכסימום של 391.35 מ’ מתחת לפני הים התיכון ובשנת 1942 למינומום של 395.6 - מ' ⁴¹⁰. הנקודה העמוקה ביותר של הים (399 מ') נמצאת בחלק שמצפון ל“לשון”, בעוד שמדרום לו מגיע עמקו רק עד כדי 3.6 מ'.

כמות החמרים המינרליים רבה בו מאד. לכן אין החי יכול להתקיים בו. מי הים מכילים

%/25 – 27% חמרים מינרליים, לפי הבדיקות של מיג’ור ברוק ⁴¹¹ נמצאות בים כמויות אלו של מינרלים:

אשלגן כלורי (Potassium Chloride) 2,000 מיליון מטר-טון.

מגנזיון ברומי (Magnesium Bromide) 980 מיליון מטר-טון.

מגנזיון כלורי (Magnesium Chloride) 22,000 מיליון מטר-טון.

סידן כלורי (Calcium Chloride) 6,000 מיליון מטר-טון.

מלח בשול (Sodium Chloride) 11,000 מיליון מטר-טון.

בקרקע הים בחלקו הדרומי (עמק השדים, ע"ש) נמצאות כמויות גדולות של חֵמָר העולה וצף על פני הים בגושים גדולים, ביחוד ברעידות האדמה. גם בנקיקי הסלעים שבנחלים, הנכנסים ממדבר יהודה לים, כגון בוָדִי מֻהַוָּתּ, נובע חֵמָר. בשפתו הדרומית-המערבית נמצא הר מלח גדול (הר סדום), שהבדוים חוצבים בו מלח סדומית. בעמק אשר מדרום לים המלח (הסַבְּחָ’ה) נמצאים שדות-מלחת נרחבים. אוצרות המינרלים שבים המלח מנוצלים על ידי חברת האשלג הארצישראלית, שהשיגה את הקונצסיה בשנת 1930. בשתי תחנות, האחת בשפתו הצפונית והשניה בשפתו הדרומית של הים. בשתיהן הוקמו מחנות עובדים ובתי חרושת לתפוקת החמרים, שבהם מועסקים כ-2000 פועלים, חצים יהודים וחצים ערבים. מי הים מושאבים לתוך מְלֵחוֹת גדולות, שבהן מתאדים המים ונשארים הדוממים. ערך יצוא חמרי ים המלח הגיע בשנת 1945 ל- 1,300,000 לא“י, סמוך למחנה הצפוני נמצאים בית מלון גדול למנוחה ולהבראה בחורף ובתי רחצה בשם “קליה”. בר' יד, ג; במד' לד, ג, יב; דב' ג, יז: יהו' ג, טז: יב, ג; טו, ב, ה; יח, יט; מש' נזיר ד, ד; עבו”ז ג, ג; מעילה ג. ב: תוס' עבו“ז ג, יט; י (ז), ב; ב' זבחים עד, ג; ב”ב עד, ב; יר' דמאי ו, יא–כה, ע“ד; שביעית ט. ט–לט, ע”א; שקלים ז, א–נ, ע“ג; עבו”ז א, ד–לט, ע“ג למטה; כלאים ט, ד–לב, ע”ג למטה; כתובות יב סוף ה“ג–לה, ע”ב; מעשרות א, ב–נ, ע“ד למעלה; מע”ש א, ב–נב, ע“ד למעלה, ועוד במקומות רבים; בר”ר פא, ג; ילקוט תהל' סי' תרצ“ז; מדר' תהל' כד, ו; חשמ' א, 9, 50; מלח' ד, 8, 4; כפו”פ רמ"ן

יָם הָעֲרָבָה. הוא ים המלח (ע"ש). דב' ג, יז; ד, מט; יהו' ג, טז; יב, ג; מ“ב יד, כה; בר”ר צח, כב.

יָם (הים) הַקַדְמוֹנִי. הוא ים המלח (ע"ש). יחז' יז, יח; יואל ב, כ; זכר' יד, ח.

יָם טִבֶּרְיָה, יַמָּא דְטִיבֶּרְיָא, יַמָּהּ של טִבֶּרְיָא. אחד משבעת הימים הסובבים, לפי התלמוד, את ארץ-ישראל. ראה ע“ע ים כנרת וים גניסר. יונתן לדב' לג, כג; תוס' סוכה ג, ט; בכורות ז, ד; נ' עירובין פז, א; ב”ב עד, ב; יר' כלאים ט,ו–לב, ע“ג למטה; כתובות יב, ג–לה, ע”ב; עבו“ז נ, א–מב, ע”ג; בר“ר צח. כב; קו”ר ה, י; ילקוט שמעוני סי' תרצ"ז; מדר' תהל' כד ו; זוהר שמות ט, א; תרומה קעא, א; בחוקותי קיד, א.

יָם יַעְזֵר. ברכה גדולה על יד יעזר בתוך סביבה פוריה בארץ האמֹרי. הנביא ירמיה מתנבא על ארץ יעזר. שתחרב ושוממותה תגיע עד ים יעזר, במקום המקביל בישע' טז, ח חסרה המלה ים. השוה עי יעזר. ירמ' מח, לב.

יָם יָפוֹ (עזרא ג, ז (ים יפוא); דהי"ב ב, טו.), יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ (ספרי וזאת הברכה סי' כו (שפע ברכות).) בימי דוד ושלמה שלח חירם מלך צור עצי ארזים וברושים ואלגומים מהלבנון לבנין בית ה' ובית המלך בירושלים, ובימי זרובבל בן שאלתיאל הביאו הצדונים והצורים ברשיון כורש מלך פרס עצי ארזים מהלבנון ברפסדות לים יפו, ומשם העלו אותם לירושלים.

יָם כִּנֶרֶת (במד' לו, יא; יהו' יג, כז; זוהר וארא כג, א; בשלח מח, ב; בהעלותך קן, א; שלח קעה, ב.), יָם כִּנְרוֹת (יהו' יב, ג.). הוא הים האמצעי בבקעת הירדן, שצורתו דומה לצורת כנור. יתכן שעל שמו נקראו העיר כנרת ושפלת כנרות שבשפתה הצפונית-המערבית. קו הגבול המזרחי של כבוש יהושע עבר על פני כתף ההרים שממזרח לים כנרת. נחלת מטה בני גד הגיעה עד קצהו הדרומי. בכתבי יוספוס הוא נזכר בשם ים גניסר על שם העיר גניסר, שישבה בזמנו על שפתה המערבית. בשם זה וכן גם בשם ים טיבריה הוא נקרא בתקופת התלמוד. בברית החדשה הוא נקרא ים הגליל, בארמית ימא דגלילא. אסטרבו, קורא לו ים גָּדָרָה על שם העיר גדר, שתחומה הגיע עד שפתו המזרחית של הים. במאות הט“ו–הי”ז ציינו אותו הערבים בשם بحرة منية = בַּחְרַת מִנְיָה על שם חורבת מניה (ע"ש) שבשפתו הצפונית-המערבית. היום הוא נקרא بحر طبريّة = בַּחָר טַבַּרִיָה (ים טבריה).

ארכו של ים כנרת 20.5 ק“מ, רחבו על יד טבריה 8.5 ק”מ ועל יד מגדל 12 ק“מ ושטחו 165 קמ”ר. עמקו הגדול ביותר 48 מ' ופניו 212 מ' מתחת לפני הים התיכון. מימיו מתוקים ומשמשים לשתיה ולהשקאה, ורב עשרו בדגים. לכן התקיים ישוב בחופיו וסמוך להם מיום היות האדם על פני האדמה ⁴¹². גדול היה הישוב מסביב לו ביחוד בימי הבית השני. יושבי הערים והכפרים עסקו בדיג, בהמלחת הדגים, בכבושם ובמסחרם. הירדן נכנס לים כנרת בשפתו הצפונית סמוך לכפר נחום ויוצא ממנו בשפתו הדרומית ליד כפר צמח.

יַם סוּף. בשם זה מציין המקרא את שני המפרצים הצפוניים של הים האדום.

האחד (שמות יג, יח; טו, ד. כב; דב' יא, ד; יהו' ב, י; כד, ו; שופ' יא, טז; ירמ' מט, כא; תהל' קו, ז. כב; נחמ' ט, ט.) גובל במצרים (השוה שמות י, יט). הוא לשון ים מצרים (ישע' יא, טו), ובו קשור המאורע הגדול בתולדות יציאת מצרים. ממנו עולה הדרך למדבר שור ולקדש.

השני (שמות כג, לא; במד' יד, כה; כא, ד; לג, י; דב' א. א. מ; מ"א ט, כו. ) פורץ בין חצי-האי סיני ובין ערב ומגיע עד גבול אדום. הוא נמצא בין פארן ובין תֹפל, שם דבר משה לכל בני ישראל, ומשם סובבו בני ישראל את ארץ אדום, גבול הארץ המובטחת לישראל הוא מים סוף ממזרח ועד ים פלשתים ממערב. שלמה עשה אֲנִי בעציון גבר הקרובה לאלות (אילת) על שפת ים סוף בארץ אדום.

יָם שֶׁל סְמָכוֹ, יַמָּא דְסְמָכוֹ. הוא הים הקטן הצפוני בבקעת הירדן, שבו עובר הירדן בראשיתו. הוא נמנה בתלמוד ובמדרשים עם שבעת הימים הסובבים את ארץ-ישראל. השוה ע"ע חולתה וימא דחולתה.

היונים קראו לים זה leuEx0vtrig. הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים כנוהו בשמות ימת קדש או ימת באניאס על שם הערים הסמוכות לו. אז היה ידוע גם בשם בַּחְרַַתּ אל-חַ’יְט על שם מקום מרכזי בעמק, שבו היה קיים מימים מקדם שוק לתבואה ולאורז. היום הוא נקרא בפי הערבים بحرة الحولة = בַּחְרַת אל-חוּלָה. ארכו 5 ק“מ, רחבו בצפון כ-5 ק”מ, על יד יסוד המעלה 2.5 ק“מ, והוא הולך הלוך וצר לצד דרום. שטחו כ-12 קמ”ו, עמקו 5–3 מ' ופניו 70 מ' מעל פני ים התיכון. מפל הירדן מים סמכו עד ים כנרת הוא 282 מ‘. פעולת היבוש העומדת להעשות על ידי הקרן הקימת לישראל, שקנתה שטח גדול בעמק חולה מצפון לים סמכו, תצמצם בהרבה את שטחו ותהפוך חלק ניכר ממנו לאדמה נושאת פרי ⁴¹³. יר’ כלאים ט, ד–לב, ע"ג למטה (ג"א ימא דכובבו, ימא של סבכי, ים של סופני); קדמ' ה, 5, 1; מלח' ג, 10, 7; ד, 1, 1.

יָם פְּלִשְׁתִּים. הוא החלק של ים התיכון הגובל בחוף ארץ פלשתים. שמות כג, לא.

יַמָּא דְאַפָּמִיָה (דאיפמיה). אחד משבעת הימים הסובבים את ארץ-ישראל. לפי התלמוד הירושלמי היא ימא דחֻמִץ שבסוריה התיכונה. אולם ראה ערך ימה של פמיאס. ר' כלאים ט, ד-לב, ע“ג למטה; כתובות יב, גלה, ע”ב.

יַמָּא דְגִינֵיסַר. ראה ע' ים גיניסר.

יַמָּא דְחוּלָתָא (יר' כלאים ט, ד–לב, ע“ג למטה; כתובות יב, סוף ה”ג-לב, ע"ב.), יַמָּהּ דְחוּלָתָה (של חולתא)(ב' ב"ב עד, ב (גירסות משובשות חילתא, חושלה); מדר' תהל' כד, ו.)אחד משבעת הימים הסובבים את ארץ-ישראל, אינו ים חולה הנזכר באותה רשימה בשם ים סמכו (וראה גם גירסותיו השונות של שם הים הזה), כי אם אגם מים או בצה גדולה אשר בעמק חולתא מצפון לים סמכו. בעונת הגשמים יעלו בו המים ויתפשטו על פני שטח של 230 קמ"ר בקירוב ⁴¹⁴.

יַמָּא דְחֻמְץ. היא ימה קטנה בבקעת האורונתס מדר‘-מע’ לעיר חֻמְץ. ראה ע' ימא דאפמיה. יר' כלאים ט, ד–לב, ע"ג למטה.

יַמָּא דְטִבֶּרְיָא. ראה ע“ע ים טבריה וים כנרת. יר' כלאים ט. ד–לב, ע”נ; כתובות יב, סוף ה“ג–לה, ע”ב; מדר' תהל' כד, ו.

יִמָּא דכובבו. ראה ים סמכו. יר' כתובות יב, סוף ה“ג–לה, ע”ב.

יַמָּא דְמִילְחָא. ראה ע' ים המלח. יר' כלאים ט, ד–לב, ע"ג למטה.

יַמָּא שֶׁל סִבְּכִי. הוא ים סמכו הנקרא אולי בתלמוד גם על שם סבכי השיחים והעשבים הגדלים בעמק החולה. ב' ב"ב עד, ב (ג"א ימה של סיבכתא); בכורות נה, א; מדר' תהל' כד, ו.

יַמָּא דִסְדוֹם. ראה ע' ים המלח. ב' שבת קח, ב.

יַמָּא דְסוּפְנֵי. ים בנחלת שבט נפתלי, הוא ים סמכו (ע"ש). יונתן לדב' לג, כג.

יַמָּא דְסִמְכוּ. ראה ע' ים סמכו. יר' כלאים ט, ד–לב, ע"ג למטה.

יַמָּא דְקֵיסָרִין. ראה ע' הים הגדול. ויק“ר כב, ב; קו”ר יא, א

יַמָּא דשחלית. (ג"א דשילחת). ראה ע' ימה של אילת. ה יר' כתובות יב, סUף ה“ג-לה, ע”ב.

יַמָּא דשליית. ראה ע' ימה של אילת. יר' כלאים ט, ד–לב, ע"ג למטה.

יַמָּא דשריית. ראה ע' ימה של אילת. מדר' תהל' כו, ד.

יַמָּא רַבָּא. הוא השם הארמי לים הגדול. ראה גם ע' ימה רבה. התרגומים הארמיים לים הגדול במקרא: יר' כלאים, ט, ד–לב, ע“ג למטה; כתובות יב, סוף ה”ג–לה, ע"ב; מדר' תהל' כד, ו.

יַמָּה ^א – يمّة. מקום של ישוב קדום בגליל התחתון. ראה ע"ע יבנאל וכפר ימה.

יַמָּה ^ב – يمّة. מקום של ישוב קדום בשרון. ראה ע' יח’ם.

יַמָּהּ שֶׁל אֵילַת. אחד משבעת הימים הסובבים את ארץ-ישראל, הוא המפרץ הצפוני-המזרחי של הים האדום, שבקצהו הצפוני שכנה העיר אילת. השם הזה מופיע ברשימת שבעת הימים בדפוסים שלנו בצורות משובשות: ימא דשחלית, דשילחת, דשליית, דשריית וימה של חילת ⁴¹⁵. ב' ב“ב עד, ב; יר' כלאים ט, ד–לב, ע”ג למטה: כתובות יב, סוף ה“ג–לה, ע”ב; מדר' תהל' כד, ו; ילקוט תהל' סי' תרצ"ז.

יַמָּהּ שֶׁל חוּלָתָא. ראה ע' ימא דחולתא.

יַמָּהּ שֶׁל חֵילַת. ראה ע' ימה של אילת. ב' ב"ב עד, ב.

יַמָּה דִקְלַטְיָנוּס. ראה ע' פ’יאלי והשוה גם ע' ימה של פמיאס. מדר' תהל' כד, ו.

יַמָּהּ שֶׁל חֵיפָה. הוא מפרץ חיפה-עכו, מדר' תנאים, הוצ' הופמן, ע' 219.

יַמָּהּ שֶׁל טִבֶּרִיָה. ראה ע' ים כנרת. ב' ב“ב עד, ב; בכורות נה, א; ילקוט תהל' סי' תרצ”ז.

יַמָּהּ שֶׁל יָפוֹ. ראה ע' ים יפו.

יַמָּהּ שֶׁל סִבְּכי. ראה ע' ימא של סבכי. ב' בכורות נה, א; ילקוט תהל' סי' תרצ"ו.

יַמָּה שֶׁל סְדוֹם. הוא ים המלח (ע"ש). תוס' שבת יב (יג), יג; סוכה ג, ט; ב' ב“ב עד ב; בכורות נה, א; ילקוט תהל' סי' תרצ”ז

יַמָּהּ שֶׁל עַכּוֹ, הנמנה עם שבעת הימים הסובבים את ארץ-ישראל, הוא מפרץ עכו. ילקוט תהל' סי' תרצ"ז.

יַמָּהּ שֶׁל פָּמִיאַס. אחד משבעת הימים הסובבים את ארץ-ישראל, היא ברכת פ’יאלי (ברכת רָן) שבראש הר געש כבוי מדר‘-מזר’ לבאניאס ראה ע' פיאלי והשוה גם ע“ע ים אספמיה, ימא דאספמיא, ימא דאפמיא, ימה דקלטיינוס. ילקוט תהל' סי' תרצ”ז.

יַמָּה רַבָּה. הוא הים הגדול. ראה גם ערך ימא רבא. קו"ר א, יב.

יַמָּהּ שֶׁל שחלית. ראה ע' ימה של אילת. ב' נ“ב ס”ד, ב; כפו“פ הוצ' לונץ, קכ”ה.

אל-יָמוּן – اليامون. כפר גדול במרחק 8 ק"מ מצפ' מע' לג’נין (2520 תו' מוסלמים). הוא בנוי במקומו של ישוב עתיק. בו בורות וקברים חצובים ושרידים ארכיטקטוניים. בתי הכפר בנויים באבני-בנין עתיקות. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית. ראה ע' ינוח ^ד.

יַמְנִיָה (lduveta °) ^א או יַמְנית (Iauvet8') ^א. היא יבנה, שהנכרים הפכו את שמה בתחלת התקופה ההלניסטית לימניה. בשם זה היא נזכרת בכתבי היונים (,Ptolem. V,15, 5; Strabo XVI 28,2) ובספרות היהודית הכתובה יונית. ימניה היתה אז עיר גדולה ולה עיר חוף, שנקראה ימניה על הים (פטולמאוס Iaavurov:2,15,V ) uuv.ג). היא היתה גדולה וחשובה מיפו. במלחמות החשמונאים נרדפו פליטי חרב יהודה עד ימניה. אז עלו יוסף ועזריה שרי צבא יהודה בנגוד לפקודתו בראש גדוד של יהודים על העיר, שהיתה מרכז המפקדה הסורית. גיאורגיאש התקיפם והכה בהם מכה רבה. לכן העלה יהודה את ימניה על הים ואת ציה באש. אפולוניוס חנה על יד ימניה במלחמתו עם יונתן, שמעון בצר את ימניה, ואלכסנדר ינאי חזק בה את שלטונו. פומפיוס לקח את העיר מהיהודים, וגביניוס בנה אותה מחדש. אוגוסטוס נתן את ימניה ואת תחומה להורדוס, והלה מסרה לאחותו שלומית, שנתנה אותה במתנה לליביה אשת אוגוסטוס קיסר, והיא הורישה את העיר לבנה טיבריוס. בימי שלטונו של הקיסר המטורף גיוס הקימו יושבי העיר הנכרים מזבח לפולחן הקיסר למען התגרות ביהודים, והם הרסו את המזבח. ברוב רוגזו על העזתם של יהודי ימניה פקד גיוס על נציב סוריה פובליוס פטרוניוס להכנס עם לגיונותיו לירושלים ולהקים את פסלו בבית המקדש ⁴¹⁶. פטרוניוס השהה את הוצאתה אל הפועל של הפקודה, ובינתים נרצח גיוס ברומא.

תחומה של ימניה השתרע משפך נהר סִכְּרַיְר מזרחה עד לנקודה אחת בין בֻּרַיְקָה ובין בַּשִׁיתּ, משם לאורך נהר רובין עד לגבולות תחומי לוד ויפו. לצד מערב הגיע תחומה עד הים.

בתקופת התנאים, שאז היתה העיר הזאת המרכז הדתי-הלאומי היהודי, היא ידועה רק בשמה העברי יבנה. אולם כשעברה הסנהדרין לאושא ועזבוה יושביה היהודים, התישבו בה שומרונים ונוצרים, ואז היא שוב נקראת ימניה. בתקופת השלטון הביזנטי נזכרים הגמונים נוצרים מימניה. הערבים החזירו את עטרת השם העברי יבנה ליושנה. היום הכפר הערבי יִבְּנָא, 14 ק“מ מדר‘-מע’ לרמלה. מִינַת רוּבִּין על יד שפך נהר רובין, היא ימניה על הים, נזכרת אצל פֶּטֶר האִיבֶּרִי בשם מחוזא של ימניה, מקום שם בנתה הקיסרית אבדוקיה כנסיה ובית הכנסת אורחים לנוצרים, אף-על-פי שהמקום היה מיושב רק שומרונים. אל־מקדסי קורא לו מָחוּז יִבְּנָא. השוה ע' מחוז וראה גם ע' יבנה ⁴¹⁷. חשמ' א' 4, 15; 5, 62–58; 10, 69; 15, 40; חשמ' ב' 12, 8–9. 40; יהודית 2, 28: קדמי' ה, 1, 22; ט, 10, 3; יב, 7, 4: 8, 6; יג, 6, 6; יד, 4, 4; יז, 8, 1; 11, 1; יח, 2, 2; 6. 3; מלח' א, 2, 2; 6, 3; 7, 7; 8, 4; ב, 9, 1; 16, 1–2; ד, 2, 2; 20, 106 On מ”מ 55.

יַמְנִיָה ^ב או יַמְנִית ^ב. בימי הבית השני כפר בגליל העליון הבנוי בתוך סלעים. בזמן מלחמת היהודים הקיפו יוספוס חומה. צורתו העברית של שם המקום היא יבנית. היום خ. ابنيت = ח‘. אַבְּנִית על הר סמוך לצפת. חיי יוספוס 37 (Iduvic'); מלח’ ב, 20, 6 (Iauvet').

יָנוֹחַ ^א (כתיב יָנוֹחָה). עיר בגבול אפרים ומנשה. בתקופה הביזנטית ידע אבסביוס כפר בשם זה במחוז עקרבתא, 12 מילים רומיים ממזרח לשכם. היום הכפר הקטן يانون = יָנוּן, 22 ק"מ מדר‘-מזר’ לשכם (50 תו' מוסלמים). יהו' טז, ו-ז. 20 108 On.

יָנוֹחַ ^ב. ברשימת הערים, שכבש תגלת פלאסר השלישי בימי פקח בן רמליהו (724 לפסה"נ) בארץ נפתלי רשומות הערים לפי סדר כבושן מצפון לדרום: עיון, אבל בית מעכה, ינוח, קדש וחצור. מכאן שאת ינוח יש לחפש בין אבל בית מעכה (אָבִּל אל-קַמְח) ובין קדש (קַדִס). לא נטעה איפוא, אם נזהה את ינוח עם תל אַ-נַּעְם הנמצא במרחק 9 ק“מ מדרום לאבל ובערך במרחק כזה מצפ‘-מזר’ לקדש ⁴¹⁸. יש סוברים, שתל חשוב זה, שהיה מיושב מתקופת הברונזה הקדומה עד סוף תקופת הברזל, הוא מקומה של העיר ינעם הנזכרת בכמה תעודות מצריות קדומות (ע"ש). הכפר יָנוּח, הנמצא 3 ק”מ מדרום לתרשיחא, שחוקרים אחדים מחפשים בו את ינוח העתיקה, רחוק מאד מיתר הערים הנזכרות ברשימת תגלת פלאסר. הוא אינו נמצא בשטח נחלת נפתלי וישובו אינו קדום לתקופה הרומית. השוה ע' ינוח ^ג. מ"ב טו, כט.

יָנוֹחַ ^ג. מקומו של התנא אבא יוסי בן חנן (חנין, יוחנן) איש ינוח ⁴¹⁹, היום הכפר يانوح = יָנוּח. 3 ק“מ מדר‘-מע’ לתרשיחא (400 תו' דרוזים). בו שרידים של ישוב בתקופה הרומית-הביזנטית: חורבות של בניינים, בית בד וחמרי בנין עתיקים, שיושבי הכפר השתמשו בהם לבנין בתיהם ⁴²⁰. יר' כלאים ב, ו–כח ע”א למעלה.

יָנוֹחַ ^ד (lavoud°). כפר במרחק שלושה מילים רומיים מדרום ללגיון שבעמק יזרעאל (ע"ש). היום הכפר اليامون = אל-יָמוּן, 7ק"מ מצפ‘-מע’ לג’נין. On 108 5.

יָנוּח ^א – يانوح. כפר במרחק 10 ק"מ ממזר‘-דר’-מזר' לצור.

יָנוּח ^א – يانوح. כפר בגליל העליון, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לתרשיחא. ראה ע' יָנוֹחַ ^ג.

יָנוּם. עיר בהר יהודה בסביבות חברון. היא נזכרת יחד עם דומה ואשען ובית תפוח (ע"ש). היום אולי خ. غنائم = ח‘. עַ’נָאִם, 4 ק"מ ממזר-’צפ‘-מזר’ ליוטה. במקום זה נמצאים שרידים של בנינים עתיקים, קברים, מערות ובורות. G. A Smith מזהה את ינום עם הכפר בַּנִי נַעַם מדר‘-מזר’ לחברון ⁴²¹. יהו' טו, נג.

יָנוּן – يانون. ראה ע' ינוח ^א.

יְנֹעָם. עיר מבצר חשובה מאד בתקופת שלטון מצרים בארץ-ישראל. היא נזכרת בכל התעודות המצריות, לראשונה ברשימת החותמש השלישי בצורה נעמן ובאחד ממכתבי אל-אמרנא בצורה יַנֻעַמְמָ, בכתובת מצבת סתי הראשון, שנתגלתה בבית שאן (ראה את תוכן הכתובת בע' בית שאן) בצורה אִנֻעָמָ, וכך גם ברשימותיו על קירות המקדשים בכַּרְנַך ובלוקסור, בכתובות רעמסס השני ורעמסס השלישי, בכתובת מצבת מרנפתח הידועה בשם “מצבת ישראל” (עיין מבוא לתולדות ההתישבות) ובפפירוס אנסטסי א‘. במכתב אל-אמרנא מתאונן הפקיד המצרי בארץ-ישראל בפני פרעה, כי ינעם, בצרה, עשתרות וחַלוּנִ מתנגדים לו. במצבת סתי א’ מסופר, כי ינעם, בית שאן, חמת ופחל מרדו בו והוא כבשן והענישן. מקומה של ינעם היה איפוא בצפון הארץ. קלויס ואולברייט מזהים אותה עם تلّ الناعمة = תל א-נָּעֲמָה (במפת Survey of Palestine תל א-נַּעַם) במרחק 9 ק“מ מצפון לים חולה ⁴²², סאריסאלו קובע את מקומה בתל א-נָּעַם = تل الناعم הסמוך למושבות יבנאל ובית גן שבגליל התחתון, שהיה מיושב החל מתקופת הברונזה הקדומה עד סוף תקופת הברזל ⁴²³. גרסטנג מחפש אותה בתל עַבַּיְדִיָה הסמוך לשפתו המערבית של הירדן למול כפר גון או בתל אל-עֻרַיְמָה מצפ‘-מע’ לים כנרת ⁴²⁴, נראה, שנכון יהיה לקבוע את מקומה של ינעם בשטח הרוחב הגיאוגרפי '30 32⁰ – '50 32⁰, שבו נמצאות כל הערים, שאתן יחד היא נזכרת בתעודות המצריות השונות, ולזאת מתאים ביותר תל א-נָּעֲם במרחק 1.5 ק”מ מצפון למושבה יבנאל .84 EA 197; T³

יְסוּד הַמַּעֲלָה. מושבה עברית בשפתו המערבית של ים סמכו. שמה שאול מתולדות שיבת ציון (השוה: יְסֻד המעלה, עזרא ז, ט). היא נוסדה בכסלו תרמ"ד (דצמבר 1883) בתמיכתו של הברון אדמונד רוטשילד. מספר תושביה (במרס 1947) 194 נפש ושטח אדמתה 11225 דונם, ביחוד אדמת זריעה. בשטח המושבה נתגלו עמוד, כותרות של עמודים וכתובת כופית.

יְסוֹכָה. לפי התולידה החדשה של השומרונים הזמין תלמי פילדלפוס את אליעזר השומרוני מקרית יסוכה להשתתף בתרגום התנ"ך ליונית. כן מודיע אותו מקור, שבמקום זה התקיים ישוב של שומרונים בתקופה הביזנטית ⁴²⁵. יסוכה היא סוכה = שוכה, היום הכפר הערבי שֻׁוַיְכָּה בשרון, מצפון לטול כרם. השוה ע' שוכה ^ג.

יָסוּף – ياسوف. כפר בין בית לבן (א-לֻּבַּן) ובין שכם (335 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבתו נמצאים שרידים של ישוב מהתקופה הרומית-הביזנטית, קברי-סלעים ודרך רומית וכן גם מערות מזמן קדום יותר. הישוב העתיק ביותר היה על ראש ההר הקרוב שַׁיְח' אַבּוּ-זַרַד. עליו נמצאים שרידים של חומות עתיקות וחרסים מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה (השוה ע' ישוב). הכפר יָסוּף (ג"א יאסוף, יספה, מספה, סופה, ישוב וכנראה גם קרית צופה) נזכר בספר יהושע של השומרונים. לפי התולידה של השומרונים לקח לו הדריאנוס אחת מבנות השומרונים מהמקום הזה לאשה. בימי הביניים היתה יאסוף ידועה ברמוניה (יקות VI, ע' 1002).

יָסוּר – ياسور. בתקופה הביזנטית מקום בשם Aidig° בתחום אשקלון. היום כפר במרחק 5 ק“מ מדרום למושבה גדרה (1070 תו' מוסלמים). בו יסודות ועקבות של חורבות וקברים עתיקים ⁴²⁶. בקרבת הכפר, במרחק 1.5 ק”מ מצפון-מערב לו, נוסד ביום י“א תשרי תש”ז (6.10.46) ישוב חקלאי של הקבוץ הארצישראלי של השומר הצעיר, שקבל זמנית את השם “בְּנָיָה”, בהתאם לשם חורבת הישוב הקדום הקרוב

אֻם אל-בַּנָּיָה.

On 20, 3.

יַעְבַּד – يعبد. כפר גדול במרחק 12 ק"מ ממע' לג’נין (3217 תו' מוסלמים), הוא מקום של ישוב קדום. בו יסודות של בניינים, בורות וקברי-סלעים, ובבתי הכפר משוקעים שרידי-בנין ארכיטקטוניים.

יעדוט. ראה ע' יערוט.

יַעֲזֵר. עיר האמרי בעבה“י מזרחה, שנכבשה ע”י בני ישראל. היא היתה לגד וניתנה ללויים. דוד מנה פקידים ושרי צבא בגלעד מבני יעזר. אחרי מות אחאב כבש מישע מלך מואב את העיר הזאת. יהודה המכבי כבש אותה אחרי הכותו את בני עמון. אבסביוס מזכיר מקום בשם AGle°. אצל הירונימוס lazer, 8 מילים רומיים ממערב לרבת בני-עמון, היום ח‘, צָר ⁴²⁷, ומקום שני בשם flace, 10 מילים רומיים ממערב לרבת בני-עמון, היום אולי ח’. א-ציר (השוה ע' טיירוס). שוּלְצֶה קובע את מקומה של יעזר בשדה החורבות אל-יָדוּדָה ⁴²⁸ (השוה ע' יהץ). מוסיל מזהה את יעזר עם החורבה בַּיִתּ זַרְעָה מצפ‘-מע’ לחשבון הצופה על פני העמק הפורה אל-מֻדַוַּרָה ⁴²⁹.

לדעתי יש לחפש את יעזר מצפון לארץ סיחון ולרבת בני-עמון. לאחר שבני ישראל כבשו את ארץ סיחון מלך האמרי וישבו בעריה שלח אותם משה לרגל את יעזר. הם לכדו את בנותיה, ומשם עלו דרך הבשן. ארץ יעזר היא ארץ מרעה בגבול ארץ גלעד, בינה ובין ארץ בני-עמון, שאותה לא כבשו כלה, אבל מיצריה הוגבלו אז ברצועה צרה משני עברי היבק העליון בין גלעד, ארץ סיחון והמדבר. ארץ יעזר, שהיתה לבני גד, נמצאה במשולש שבין ארץ סיחון. ארץ גלעד וארץ בני-עמון במרחק 8 ק“מ מצפון לרבת בני-עמון. סמוך לדרך המובילה צפונה לגרש שבגלעד ומשם לבשן נמצאת על הר מבודד (930 מ') החורבה كوم ياجوز = כּוּם יָג’וּז, היא מקומה של עיר גדולה מוקפת חומה חזקה מסוף תקופת הברונזה הקדומה, שנעזבה בתחלת תקופת הברונזה התיכונה. היא נושבה מחדש בתחלת תקופת הברזל הקדומה, וישובה נמשך עד סוף תקופת הברזל התיכונה. עקב מצבה הגיאוגרפי המצוין היתה עיר זו שלטת על מישור רחב-ידים מושקה ופורה, היא ארץ יעזר. בזמן כבוש אשור נחרבה העיר העתיקה. בתקופה הרומית נבנתה עיר חדשה על שטח גדול במישור מהעבר השני של דרך המלך, במרחק פחות ממיל אחד ממע‘-צפ’-מע' לעיר העתיקה, היום הכפר יָג’וּז הבנוי בין החורבות של העיר הרומית הביזנטית ⁴³⁰. במד' כא, לב; לב, ג. לה; יהו' יג, כה; ש”ב כד, ה; ישע' טז, ח–ט; ירמ' מח, לב; דהי“א ו, סו (יעזיר); כו, לא (יעזר גלעד); חשמ' א, 5, 8; קדמ' יב, 8, 1; 13, 104: 3, 12 On; כפו”פ ש"י.

יַעַן. כשעברו יואב ושרי החיל בארץ לפקוד את ישראל באו “דנה יען וסביב אל צידון”. יתכן, שצריך לקרוא עיון. במקום יען. עיון נמצאה מצפון לדן. הדרך מדן לצדון עוברת בעמק עיון וסובבת משם צפונה-מערבה לצידון. השוה גם ע' דן יען. ש"ב כד, ו.

יַעֲקֹב-אֵל. עיר קדומה בארץ-ישראל הנזכרת ברשימות הערים של תחותמש השלישי ורעמסס השני בצורה יעקבאר. מקומה אינו ידוע. T³ 102.

יַעַר אֶפְרָיִם. יער בגלעד קרוב למחנים, שבו נלחמו אנשי דוד עם אנשי אבשלום. כשאנשי גלעד לכדו את מעברות הירדן לאפרים (שופ' יב, ה) הודק הקשר בין שני המחוזות, ואותו החלק המיוער של ארץ הגלעד הנמצא ממזרח להר אפרים נקרא יער אפרים/ ש"ב יח, ו.

יַעֲרוּט. אחת העיירות בתחום סוסיתא החייבות במעשרות. היום אולי خ. العرائس = ח‘. אל-עַרָאִס על הר תלול לא רחוק משפך נהר א-רֻקָּד אל הירמוך. במקום זה נמצאים חומה חזקה, אבני בנין גדולות, שרידים של בניינים ומעין. יתכן שיש לבקש כאן את ירת שברשימת תחותמש השלישי (מס' 100). תוס’ שביעית ד, י (הגירסה בתוס' הוצ' צוקרמנדל עין יערים ובהוצאות אחרות כפר יערים); יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד למעלה (הגירסה יעדוט היא משובשת).

יַעַר חֶרֶת. יער בארץ יהודה, שבו הסתתר דוד מפני שאול. ראה ע' חרת. ש"א כב, ה.

יַעְתִּר – يعتر. כפר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון. ראה ע' יתיר ^ב.

יָפָא ^א – يافا. עיר חוף בארץ-ישראל. ראה ע' יפו.

יָפָא ^ב – يافا. כפר בגליל התחתון בקרבת נצרת. ראה ע' יפיע.

יָפוֹ. עיר חוף כנענית, 55 ק“מ מצפון-מערב לירושלים, בפיניקית יפי, ברשימת תחותמש השלישי ובפפירוסים עתיקים יפ, בלוחות אל-אמרנא ובכתובת סנחריב יָפּוּ ובערבית يافا = יָפָא. לפי אגדה יהודית עתיקה בנה אותה יפת בן נח וקרא אותה על שמו ⁴³¹. לפי האגדה היונית נוסדה יפו ע”י המלך קיפיאוס, אשר קרא אותה בשם אשתו יָפֵּי (I6cm°). אנדרומידה, בתם של קיפיאוס ויפי, הוקרבה לדג והיתה קשורה בכבלי ברזל לאחת השוניות שבים מול החוף, והגבור פרסיוס בא וחלץ אותה מצרתה. תעודה מצרית עתיקה מספרת, כי מצביאו של תחותמש השלישי הכניס בערמה לתוך העיר 200 כדי חרס, שלתוכם נכנסו במעשה כשוף מאתים אנשי צבא. בהיותם בעיר שברו את כדי החרס ויצאו, עצרו את חיל-המצב שבעיר ופתחו את שעריה בפני חיל המצור המצרי. בתקופת אל-אמרנא בקש מושל יפו עזרה צבאית מאת מלך ירושלים. אז היו כבר גני העיר הזאת מפורסמים. יונה הנביא ירד בחוף יפו באניה לברוח מלפני ה' תרשישה. סמוך לעיר מדרום לה נמצא תל עתיק בשם תל יוּנְס המזכיר לנו את הספור ע"ד יונה והדג, שהקיא אותו אל היבשה.

על קו הגבול הצפוני של נחלת בני דן כלומר מי הירקון והרקון, יצא אל הים מול יפו, בימי קדם היה נמלה של יפו הגדול והטוב ביותר בחוף ארץ-ישראל. הפרק הדרומי-המזרחי של ים התיכון נקרא על שמה ים יפו. בימי דוד ושלמה העלו הצורים בפקודת מלכם חירם לחוף יפו ארזים מהלבנון לבנין בית המקדש ובית המלך בירושלים, ובימי עזרא הביאו לחוף יפו ברשיון מלך פרס ארזים מהלבנון לבנין הבית השני. בשנת 702 כבש סנחריב את יפו יחד עם בית דגון, בני ברק ואָזוּרֻ (יָזוּר), שנמנו על ערי צדקא מלך אשקלון ⁴³². בסוף המאה החמשית או בתחלת המאה הרביעית נתן מלך פרס את העיר במתנה לאשמונעזר מלך הצידוגים, שבנה בה מקדש (את הכתובת על ארונו של אשמונעזר ראה בע' דאר). יפו עברה אח“כ לצורים ומהם כבש אותה אלכסנדר מוקדון. במלחמות הדיאדוכים כבש אותה אנטיגנוס, אולם כעבור שש שנים נפלה בידי התלמיים, והם בצרוה וטבעו בה מטבעות. העיר נזכרת באחד הפפירוסים של זינון, שבא בשנת 259 לפסה”נ בפקודת אפולוניוס מאלכסנדריה לארץ-ישראל לקנות בה תבואה עבור מצרים. בימי החשמונאים העלו יושביה הצוררים יהודים רבים על אניות וטבעו אותן בלב ים. לכן העניש יהודה המכבי את העיר ויושביה קשות בהעלותו את נמלה באש ואת יושביה הפיל לפי חרב. יונתן צר על יפו ויכבשנה מידי אפולוניוס שר-צבא הסורים. שמעון לכד אותה מחדש (142 לפסה"נ), בצר אותה, הושיב בה יהודים ועשה אותה לעיר-חוף יהודית, ועל ידי כך פתח ליהודה את הדרך לאיי הים ולסחר החוץ. אנטיוכוס סידיטס ואנטיוכוס קיזיקוס כבשוה מאת היהודים, אבל יוחנן הורקנוס לקחה בחזרה. מאז נשארה בידי היהודים, עד שפומפיוס ספח אותה יחד עם יתר ערי החוף לפרובינציאה סוריה. יוליוס קיסר החזיר את העיר ליהודים. אנטוניוס נתנה לקליאופטרה מלכת מצרים, ובעלות אוגוסטוס על כסא המלוכה מסר אותה להורדוס, והעיר נשארה ברשות היהודים עד פרוץ מלחמתם ברומא. בזמן ההוא ישבו ביפו יהודים רבים. קסטיוס גלוס העלה את העיר באש והרג בה 8400 נפש. אספסינוס צוה להרוס את חומותיה ולבנות במקומן מבצר שנקרא בשמו Flavia Joppu ⁴³³. העיר נבנתה שוב על ידי יהודים, שהיו להם בסביבותיה אחוזות גדולות וגדלו שם מקנה רב. בתקופת שלטון רומא היתה להם אבטונומיה עירונית. אז התקיימה בה גם עדה של יהודי בבל, וכן נזכרים בה אנשי קפוטקי. אולם האבטונומיה נשללה מהם על ידי הקיסרים הנוצרים. במאה הרביעית. מוצאים כבר ביפו עדה נוצרית קטנה. בתקופה הביזנטית, כשנחלקה הארץ לשלשה חלקים, נמנתה יפו עם ערי פלסטינה הראשונה.

ביפו חיו והורו תנאים ואמוראים, כגון ר' אדא דיפו, ר' אחא דיפו, ר' חייא דיפו, ר' תנחום דמן יפו, ר' נחמיה דיפו, ר' נחמן דיפו, ר' יוחנן דיפו, ר' פינחס דיפו ועוד. עדות לישוב היהודי החשוב בזמן המשנה והתלמוד הן המצבות היהודיות הרבות אשר בבית הקברות הישן של יפו, מועטן כתובות עבריות וארמיות ורובן כתובות יוניות ⁴³⁴, קברי-סלעים יהודיים נמצאים באַבּוּ כַּבִּיר, בית קברות גדול ובו קברים עם כוכים ברובע עַגַ’מִי ובית קברות עתיק, בתוכו מַעָ’רַת טַבִּיתָּה, במגרש הרוסים ⁴³⁵.

לפי המסורת הנוצרית היתה יפו מקום מגוריו ופעליו של השליח שמעון = פטרוס. בתקופה הביזנטית ישב בעיר זו הגמון נוצרי. תחומה של יפו היה אז קטן, הוא גבל בתחומי אפולוניה, אנטיפטרס וימניה. הנוצרים הציקו ליהודים יושבי יפו ופרעו בהם, ושארית הפליטה עזבה אז את העיר ⁴³⁶.

בהכבש העיר ע“י הערבים (636) שבו והתישבו בה יהודים, וישובם נמשך עד כבוש העיר ע”י הצלבנים ⁴³⁷. אביו של ר' סעדיה גאון נפטר ביפו. בסוף המאה התשיעית ובמשך כל המאה העשירית היתה יפו עיר קטנה ובצורה גם מצד הים ושמשה עיר המסחר של ארץ-ישראל, וביחוד של עיר בירתה רמלה. נמלה היה מצוין (אל-מקדסי, ע' 174) ומבוצר מכל צד (יעקובי, ע' 117). כשעלו הצלבנים לארץ וכבשו את רמלה, ברחו תושבי יפו אחרי שהרסו את משכנותיה ובצוריה, ואז נתבטלה בה הקהלה היהודית. לצלבנים היתה יפו עיר החוף החשובה, שדרכה קבלו תגבורת. הם בצרו אותה, והיא היתה מרכז של נסיכות עם בית-דין גבוה, ר' בנימין מטודילא מצא בה רק יהודי אחד בלבד. בתקופת שלטונם של הצלבנים היתה יפו מרכז המסחר של סוחרי גינואה וויניציאה. צלאח א-דין לכד את העיר בשנת 1187 והרס את חומותיה. כעבור ארבע שנים כבש אותה ריכרד לב-הארי מלך אנגליה. אולם בשנת 1196 לקח אותה מלך מצרים אל מַלִךּ אל-עַדַל בחזרה (יקות IV, ע' 332). בשנת 1204 נפלה שוב בידי הפרנקים. פרידריך השני ולואי התשיעי בצרוה והקיפוה חומה עם 24 מגדלים ומצודה, ולבסוף כבש אותה ביברס מלך מצרים (1268) והרס אותה עד היסוד.

בתחלת המאה הי“ד היתה יפו שוב מבוצרת ובה רבה תנועת המסחר. בנמלה הגדול נכנסו ויצאו אניות רבות (אבו-ל-פ’דא, ע' 239). בסוף המאה הט”ו (ה“א רמ”א) היו אמנם עולים לירושלים דרך חוף יפו, אבל העיר עצמה היתה חרבה ויהודים לא ישבו בה. Rauwolff מודיע בשנת 1575, שביפו אין אף בית אחד מלבד שלשה מחסנים לתבואה. עוד בשנת תק“ב (1742) לא היה בה אף יהודי אחד ⁴³⁸, בשנת תק”ג (1743) השתקע ביפו יהודי אחד מתורכיה וייסד בה קהלה יהודית, אולם העריץ מחמד בֶּק אַבּוּ דַ’הַב שם קץ לישוב היהודי בשנת 1189 להג’רה (1776). במאה הי“ח התנערה יפו לאט לאט מעפרה. אז עלה עליה מושל הגליל ט’הר אל-עמר וילכדנה. בעלות נפוליון בונפרטה על ארץ-ישראל צר שר צבאו קליבר על יפו והרס את חומותיה וחלק מן העיר. כשפרצה המגפה במחנה נפוליון ברמלה והוא נאלץ לשוב על עקבותיו למצרים, בצרו האנגלים את יפו. בתחלת המאה הי”ט בנה אַבּוּ נַבּוּתּ חלק מהעיר והקים סביבה חומות, ומאז הלכה והתפתחה ושבה להיות עיר החוף החשובה ביותר של ארץ-ישראל. בשנת 1818 היה מספר יושביה 6,000 נפש בערך.

הישוב היהודי החדש ביפו נוסד בשנת תק“ף (1820), כשר' יעקב אג’מן בנה בה בית גדול למרכז יהודי, שבו היו בית הכנסת אורחים בית כנסת ובית מדרש. הקהלה היהודית גדלה ע”י עולים מארצות המערב (צפון אפריקה), שהתישבו ביפו בשנות העשרים של המאה הי“ט ⁴³⁹. אולם כנראה התפזרו יהודי יפו לזמן מה בעקב המלחמות הפנימיות בימי שלטון אברהים פחה. כי ר' יהוסף שווארץ מספר, שבהגיעו בשנת תקצ”ג (1833) לארץ-ישראל לא ישב ביפו אף יהודי אחד ⁴⁴⁰, באמצע המאה הי“ט ישבו בה כשלשים משפחות יהודים, פרנקל מצא בה בשנת 1856 490 יהודים, שהתפרנסו ממלאכה וממסחר ⁴⁴¹. חשיבותה של יפו כעיר חוף ומסחר גדלה ביחוד עם הגברת העליה היהודית ברבע האחרון של המאה הי”ט וע"י יסוד המושבות היהודיות בסביבותיה. היא נעשתה אז מרכז תנועת העליה וההתישבות היהודית עד שנבנתה תל אביב מצפון לה. בהבנות הנמל הגדול בחיפה ירד ערכה של יפו כעיר חוף. היום משמש נמלה רק את יהודה בלבד.

תנועת המסחר בנמל יפו (לרבות נמל תל-אביב)

נכנסו			יצאו
השנה	מספר האניות	קבולן בטונות	מספר האניות	קבולן בטונות
1930	1,222	1,131,663	976	847,751 1
1932	1,488	1,128,108	1,196	624,380
1936	697	805,338	510	368,917
1940	433	362,761	318	148,418
1942	44	2,447	57	3,473
1944	142	12,262	138	12,854
1945	163	39,897	132	28,203
1946	391	343,570	310	233,846

---

1. האניות ההולכות מיפו לחיפה נרשמות שם כיוצאות מחוף ארץ־ישראל.↩︎

>
>

המטענים שפורקו והוטענו בנמל יפו (מחוץ לנמל תל-אביב)

השנה	פורקו טונות	הוטענו טונות
1930	133,241	100,362
1932	221,113	106,824
1936	135,493	115,302
1940	43,025	58,704
1942	3,219	1,980
1944	8,886	7,943
1945	26,826	11,214
1946	167,819	61,136

העיר העתיקה בנויה על צוק סלע בגובה 37 מ' מעפה"י. העיר החדשה התפשטה לצד צפון ולצד דרום. ממזרח לה משתרעים פרדסים, מצפון לה יושבת תל־אביב. חופה של יפו ישר ושטוח, ושורה של שוניות משמשת לו משבר גלים. האניות עוגנות בים הפתוח מחוץ לשורת השוניות, ונוסעים ומטעני סחורות מועברים בסירות.

בקיץ תרצ“ו (1936), בעצם המהומות הערביות, הרסה הממשלה חלק מהעיר העתיקה לשם שפורה. בסוף שנת 1946 היה מספר יושביה לפי האומדנה של הממשלה 101,580 נפש, מהם 53,930 מוסלמים, 30,820 יהודים, 16,800 נוצרים. 62 EA 138; 294; 296;T³; יהו' יט, מו; יונה א. ג; עזרא, ג, ז (יפוא); דהי”ב ב, טו; מש' נדרים ג, ו; תוס' דמאי א, יא; ב' תענית טז, ב; מגלה ז, ב; טז, ב; יר' פסחים א, א בסוף – כז, ע“ג למעלה; מגלה ג, ח–עד, ע”ג למטה; מו“ק ג, ז–פג, ע”ג למעלה; בר“ר ג, יא; שמו”ר מג, ח; ויק“ר ב, י; ו, ג; ב, י; במדב”ר ב, כד; מדר' שמואל טז; פרקי דר“א י‘; ילקוט ישע’ סי' של”ד; פס' דר“כ ז' ועוד; חשמ' א' 10, 76–75, 11, 6; 12, 33; 13, 11, 14, 5. 34; 15, 28. 36. 37; חשמ' ג' 12, 3 – 8; קדמ' יג, 4, 5–4; 5, 10; 6. 3. 6; 8, 3; 9, 2; 15, 1; יד, 4, 4; 15, 1; יז, 11, 4; מלח' א, 2, 2; 4, 7; 7, 7; 15, 4; ב, 6, 3; 18, 10; ג, 3, 5; 9, 3; פעלי השליחים 6, 36 – 43; 10, 5 ואילך; 24, 110 On; מס' ר”ב 39; כפו“פ ש”ב.

יָפִיעַ. עיר גבול בנחלת המטה זבולון. לפי מכתב מאל-אמרנא היתה יַפּוּ (יפיע) נתונה לשלטונה של מגדו. נסיך מגדו מודיע לפרעה. כי אנשי יַפּוּ גויסו לחרוש בשדות שונם ⁴⁴². בסוף ימי הבית השני היתה יפיע הכפר הגדול ביותר בגליל. יוספוס בצר אותו, ויושביו נלחמו בגבורה עם הרומאים. טיטוס לכד את הכפר והרג את כל תושביו. לפי יוספוס היתה Iapa" (או Icupd°) בגבול הדרומי של הגליל, היום הכפר يافا = יָפָא סמוך לנצרת מדרום־מערב לה, בדרך לחיפה (בסוף 1944" 1,070 תו', בהם 580 מוסלמים ו־480 נוצרים). כדי להבדילה מיפו שעל הים מכנים אותה הערבים בשם יָפָא א-נָּצְרָה (יפו של נצרת). בשנת 1921 נתגלו בבנין הכנסיה המקומית שרידים של בית כנסת עתיק הדומים לשרידים של יתר בתי הכנסת אשר בגליל ⁴⁴³. יהו' יט, יב; מלח' נ, 20, 6; ג, 7, 31; חיי יוספוס.On 108 10;52 ;45;37

-

יִפְצִאֵל. מקום בצפון הארץ המובלע בתחומי עולי בבל. ראה ע' אבצאל תוס' שביעית ד, יא.

יִפְתָּח, עיר יהודה בשפלה בין עשן ואשנה. היום אולי خ. فتّاتة = ח‘. פַ’תָּתָּה, 2 ק"מ מדר’-מע' לעראק אל-מנשיה. בה עקבות של ישוב קדום: מערות, בורות, חדרי-דירה החצובים בסלעים ובאר עתיקה. יהו' טו, מג.

יִפתַּח-אֵל. מקום בגליל, שעל שמו נקרא הגיא אשר בגבול אָשֵׁר וזבולון. הגבול הזה עבר מצפון לחנתון ויצא לגי יפתח־אל. משם פנה צפונה לבית העמק ולכבול. גי יפתח אל לא יכול איפוא להיות וָדִי אל־מַלִךּ אשר מדר‘-מע’ לבקעת בית נטופה, שאתו מזהים אותו רוב החוקרים, אלא וָדִי חַלַזוּן, שראשיתו וָדִי סֻבָּוִל יוצא מח‘. גִ’פָת שמצפ’-מע' לבקעת בית נטופה. חורבה זו, שהיתה מיושבת בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ⁴⁴⁴, היא אולי מקומה של יפתח-אל. יתכן שהמקום נושב מחדש בתקופה הישראלית ונקרא אז יטבת ובתקופת התלמוד יודפת (ע"ש). יהו' יט, יד, כז.

יָצִיד – ياصيد. כפר בשומרון, 8 ק"מ מצפ‘-מזר’ לסבסטה (בסוף 1944 480 תו' מוסלמים). במקומו של ישוב עתיק. בו בנין מקומר, יקבים, בורות, קברים חצובים, מסגדים עתיקים עם כתובות. ראה הערך הבא (יצת).

יצת ⁴⁴⁵. מקום בשומרון, שממנו הביאו מס בצורה של יין ושמן מובחר לבית המלכות בשומרון. שם המקום רשום בחרסים של כדים שנתגלו בחפירות שומרון ⁴⁴⁶. היום הכפר יָצִיד (ראה הערך הקודם). החורבות והחרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הערבית הקדומה ומזמן שלטון הממלוכים ⁴⁴⁷.

יֶקֶב-זְאֵב. מקום בעבר הירדן מזרחה הנקרא ע"ש בעליו זאב, אחד משרי מדיָן שנלחמו עם גדעון. ברדוף אנשי אפרים אחרי המדיָנים לכדו את מעברות הירדן אשר על פני בית ברה (ע"ש), תפשו את שני שרי מדין, הרגו את זאב ביקב-זאב והביאו את ראשו לגדעון. שופ' ז. כה.

יְקַבְצְאֵל. עיר ביהודה, שבה התישבו עולי בבל. ראה ע' קבצאל.. נחמ' יא, כה.

יָקְדְּעָם. עיר בהר יהודה בין יזרעאל ובין זנוח בדהי“א ב, מד כתוב במקומה ירקעם, והשבעים גורסים יקרעם. היום אולי خ. الرحية = ח'. א־רַחִיָה בוָדִי א-דִּלְבָּה סמוך לוָדִי א-זַּנַח (זנוח), 4 ק”מ מצפ‘-מע’ ליוטה. יהו' טו, נו.

אל־יָקוּסָה (יָקוּצָה) – الياقوسة ( ياقوصة). כפר גדול בגולן קרוב לשפתו הימנית של הירמוך, במקום זה נצח ח’אלד סיף אללה בראש הערבים בשנת 634 את חיל הביזנטים, עבר מכאן את הירדן וכבש את טבריה ואת הגליל.

יָקוּק – ياقوق. כפר בעמק גניסר מצפ‘-מע’ לים כנרת. ראה ע' חקוק.

יָקְמְעָם. עיר בהר אפרים, שניתנה ללויים מבני קהת. היא נכללה במחוז החמשי של ממלכת שלמה. היום אולי قاعون = ח'. קעון, 10 ק“מ מדרום לבית שאן בדרך משכם ⁴⁴⁸. מ”א ד, יב; דהי"א ו, נג (ביהו' כא, כב כתוב במקומה קבצים).

יָקְנְעָם ^א. עיר כנענית סמוך לכרמל (יקנעם לכרמל). היא נזכרת ברשימת תחותמש השלישי בצורה ענקנעמ (עין יקנעם). מלך יקנעם היה אחד מל“א מלכי הכנענים שנלחמו עם יהושע. בהכבש העיר נפלה בגורלו של שבט זבולון וניתנה ללויים מבני מררי. בימי אבסביוס היה כפר בשם Kaunovd , 6 מילים רומיים מצפון ללגיון, בדרך מהעמק הגדול לעכו. היום تلّ قمون = תל קָמוּן לרגלי הכרמל, בשפתו המערבית של עמק יזרעאל, 10 ק”מ מצפ‘-מע’ לחורבות מגדו, בדרך מג’נין לחיפה. לרגלי התל נמצא עַיִן קַמוּן, שלו מיוחס שם העיר ברשימת תחותמש. בימי הצלבנים היתה יקנעם מרכז של אחוזת אבירים גדולה, ועל התל היתה בנויה מצודה, ששרידיה עודם נכרים בה. שרידים אחרים הם חומות עתיקות, חורבה של כנסיה קטנה, רצפת פסיפס, מחסן תבואה ושרידים ארכיטקטוניים. במקום נמצאים גם חרסים מכל התקופות ההיסטוריות הקדומות. 113 T³; יהו' יב, כב; יט, יא; כא, לד;.On 116,21

יָקְנְעָם ^ב. מושב, שנוסד ביום ה' כסלו תרצ“ו (1.12.1935) במקום יקנעם העתיקה (ראה הערך הקודם) בין משמר העמק ובין כפר יהושע, 22 ק”מ מחיפה בדרך חיפה-מגדו-ג’נין. מספר יושביה 288 נפש ושטח אדמתה

12,876 דונם, בהם 580 ד' מטעים, 2200 ד' אדמת בעל, 330 ד' אדמת שלחין.

יָקְתְּאֵל ^א. עיר יהודה בשפלה בין המצפה ובין לכיש. היום אולי تلّ الترمس = תל,א-תֻרְמֻס. 7 ק"מ מצפ‘-מע’ לתל א-צָּפי. יהו' טו, יח.

יָקְתְּאֵל ^ב. בשם זה קרא אמציהו את הסלע באדום לאחר שתפשה במלחמה. מ"ב יד, ז.

ירְאוֹן. עיר בארץ נפתלי. תגלת פלאסר השלישי מונה אותה עם הערים, שהוא כבש בצפון ⁴⁴⁹. היום הכפר يارون = יָרְוּן מצפ‘-מע’ לצפת, בגבול הדרומי של מדינת הלבנון. בכפר שרידי מקדש עתיק שהפך לכנסיה, ברכות ושברי עמודים. חרסי המקום שייכים לתקופת הברזל הקדומה. יהו' יט, לח.

יַרְדָּא (Iaoid, ג“א בכת”י 0e6dv). לפי יוספוס כפר יהודי בגבול הדרומי של ארץ יהודה לעבר עֲרָב. במפת מידבא רשום המקום הזה בשם Oeda בין גרר ובין חלוצה, שהיה בתקופה הביזנטית מרכז המחוז גרריקי. היום אחוזת הממשלה اردة = אֻרְדָה בין עזה ובין רוחמה. מלח' ג, 3, 5; מ"מ 93.

יַרְדָא ^א – يردا. ישוב קטן (20 תו' מוסלמים) במקום של ישוב עתיק, 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לאילת השחר.

יַרְדָא ^ב – يردا. מקום של ישוב עתיק בשפלה, 4 ק"מ מדר‘-מזר’ לבית גוברין, בו שרידי בנינים, באר, קבר שובכים (קולומבריון) ומערה חצובה בסלע, שאליה יורדים במדרגות.

יַרְדֵּן. בארמית ירדנא, בערבית الاردنّ = אל-אֻרְדְן או الشريعة = א־שַׁרִיעָה (השוקת), הוא הנהר העובר לאורך ארץ-ישראל בתוך בקעה עמוקה ומחלק את הארץ לשני חלקים: עבר הירדן מערבה ועבר הירדן מזרחה. במשנה ובגמרא נמנה הירדן על ארבעת הנהרות הסובבים את ארץ-ישראל. הוא רחוק מירושלים מהלך יום אחד. מימיו פסולים לשמוש בקודש, מפני שהם מי תערובות, כלומר מים מעורבים בטיט. יש סוברים שהוא נקרא ירדן, מפני שהוא יורד בזרם חזק מגובה של 526 מ' מעל פנה“י (מקור נהר חצבאני במורד החרמון) עד לעומק של 392 מ' מתחת לפנה”י (פני ים המלח). נחלי מקורותיו הם נהר בָּנִיָס, נהר א-לִדָּן ונהר אל-חַצְבָּנִי. מקורו של נהר בָּנְיָס הוא לרגלי שלוחה של הר חרמון (362 מ' מעפה"י), מקורו של נהר א-לִדָּן הוא לרגלי תל אל-קָצִ’י (204 מ'), ונהר אל־חצבָּני בא ממורד הר חרמון (526 מ'). נהר א־לִדָּן, אף כי היא הקצר ביותר, הרי הוא העשיר במים בין שלשת הנחלים, ולכן קורא לו יוספוס הירדן הקטן (קדמ' ה, 3, 1; ח, 8, 4), ואילו לפי התלמוד יוצא הירדן ממערת פמייס (ב' בכורות נה, א). ובדעה זו היו רוב החכמים הקדמונים. שלשת הנחלים האלה מתחברים לנהר אחד בעמק חולתא מצפון לים סמכו, בשטח של בצות המצמיחות עשבי גמי וגומא. מכאן ולדרום נקרא הנהר ירדן. השטח שבו מתכנסים נהרות נחלי מי הירדן נקרא ארץ הירדן (תהל' מב, ז).

מקום לכודם של נחלי מקורות הירדן נמצא בגובה של 75.8 מ' מעפה“י ושפכו לים המלח בממוצע 392 מ' מתחת לפני הים. הוא יורד איפוא 468 מ'. ארכו 252 ק”מ (מצפון לים סמכו 14, בים סמכו 5, בין ים סמכו ובין ים כנרת 16, בים כנרת 21, בין ים כנרת ובין ים המלח 196 ק"מ). שפועו 1.85 מ' על כל 1000 מ‘. הואיל וארכו בקו האויר הוא רק 140 ק"מ, לכן מרובים פתוליו בדרכו, ביחוד בין ים סמכו (70 מ' מעפה"י) ובין ים כנרת (212 מ' מתחת לפני הים), וכאן שפועו 17.6 מ’ על כל 1000 מ‘, ומשום כך זרמו בקטע זה חזק ביותר. הוא חותר בתוך אדמת בזלת קשה בין גושי אבנים. צדק ר’ יוחנן באמרו: “אין ירדן אלא מבית יריחו (היא בית ירח) ולמטה” (ב' כריתות נה, א). כי בצאתו מים כנרת מקבל הירדן צורה של נהר גדול הזורם בתוך ככר רחבה. מכאן והלאה הוא נקרא בפי הערבים שַׁרִיעַתּ א-כַּבִּירָה (השוקת הגדולה). אורך ככר הירדן 105 ק"מ, והירדן זורם בתוכה בפתולים רבים. אפיקו רחב 30–27 מ‘, ולפעמים הוא אף מתרחב עד כדי 40 מ’ או שהוא מצטמצם ביותר, מעמיק או מגביה – הכל לפי תנאי החריץ, שבתוכו הוא זורם. עמקו 3–1 מ' ובאביב יותר.

נחלים רבים משתפכים לתוך הירדן משני עבריו, הגדולים בהם ממערב הם: נהר בַּרַע’יתּ (לתוך נהר חצבאני), וָדִי הִנְדַג' ווָדִי וַקָץ (לתוך ים חולה), וָדִי אל-עַמוּד ווָדִי אל-חַמָּם (לתוך ים כנרת), וָדִי פִ’גָּ’ג', נחל באר (וָדִי אל-בִּירָה), וְדִי אל-אַשָּׁה, נחל חרוד, וָדִי אל־הֻמְרָא, וָדִי אל-מַלִךּ, וָדִי פָ’ְרִעָה (נחל כרית), וָדִי אל-מַלְחה. מי וָדִי אל-קִלְתּ בצאתם מבין ההרים משקים את מטעי הבננות בערבות יריחו ואינם מגיעים לירדן. ממזרח: וְדי אל-חֻשָׁבָּה (לתוך נהר באניאס). וָדִי מַסְעַדִיָה, וָדִי גֻרַמָיָה, וָדִי סַמךּ ונחל אֲפֶק - וָדִי פִ’יק (לתוך ים כנרת). הירמוך, וָדִי אל-עַרַבּ, וָדי א-טַיּבְּה, נחל יבש (וָדִי יָבִּס), וָדִי כַּפְרִנְגִ’י, נחל רגב (וָדִי רָג’בּ), נחל יבוק, יָדִי שַׁעִיב, וָדִי נִמְרִין, וָדִי אל-כַּפְרַיְן. עם מי הנחלים האלה נכנסים לתוך הירדן המים המינרליים הנובעים במעיינות רבים בערבות הירדן. לכן מכילים מי הירדן אותם המינרלים שישנם במי ים המלח (ע"ש), אם כי בכמות מועטה. בפתוליו הרבים של הירדן גורפים מימיו עפר המעכיר אותם, ומשום כך יש לבשר דגיו טעם של עפר. הנהר משתפך לים המלח בצורת דלתא. מבין הנחלים הרבים העוברים בככר הירדן ונכנסים לירדן בין ים כנרת ובין ים המלח אחד עשר מושכים מים בכל ימות השנה. הערים החשובות נבנו לרגלי ההרים, במקום שם יוצאים הנחלים מההרים ובכח זרמם הם משקים את העמק.

הבקעה העמוקה בין הרי שני עברי הירדן, שבה עובר הנהר, נקראת ככר הירדן, גלילות הירדן, ערבות הירדן או הערבה סתם (ע"ש) ובערבית الغور =אל-עַוְר. חריצה העמוק ביותר של הבקעה, שבו שוטפים מי הנהר, נקרא الزور= א-זַוְר. יער הסבך הגדל על גדותיו הוא גאון הירדן (ירמ' יב, ה; מט, יט). בו גדלים סבכי הרדוף ושיחים אחרים רבים, סוף, גפנים, עצי ערבה, צפצפה ואשל המהוים יחד מעין ג’ונגל. לפנים היו חיים בו אריות (ירמ' מט, יט), והיום מרובים בו התנים והזאבים. בימי הבית השני היו משתמשים לקטורת על המזבח בכיפת הירדן, מין שרף של עצים או שיחים או מין בושם הבא מצמח, שהיה גדל בסמוך לירדן.

בימי קדם היו עוברים את הירדן במעברות (השוה: “דרך הירדן על המעברות”, יהו' ב, ז), הם מקומות לא עמוקים באפיק הנהר, ביחוד בתקופת השפל. גם בימינו עוברות בהם ארחות הגמלים, ואף בני אדם עוברים בהם ברגל. בשלשים ואחד מעברות חוצים את הנהר בין ים כנרת ובין ים המלח, ואלה הם (מצפון לדרום):

1.  מַחָ’צַ’תּ אֻם ג’וּנִי, חצי קילומטר מדגניה ב';

2.  מַחָ’צַ’תּ אל-קַטַף, מצפון לשפך וָדִי אל-בִּירָה;

3.  מַחָ’צַ’תּ שיח' קָסִם, בין שפך וָדִי אל-בירה ובין שפך וָדי אל-עַרַבּ;

4.  מַחָ’צַ’תּ אֻם א-סִּסָן, ליד שפך ודי אל ערב מצפון לו;

5.  מַחָ’צַ’תּ אֻם תּוּתָּה, 0.8 ק"מ מדרום לשפך ודי אל־ערב;

6.  מַחָ’צַ’תּ רַקְבַּתּ אל-גַ’מָל, 2 ק"מ מצפ'-מזרח לבית יוסף;

7.  מַחָ’צַ’תּ תֻּרַיְחִ’ם. 2 ק"מ מדר‘-מזר’ לכפר רופין;

8.  מַחָ’צַ’תּ א-צַּעַ’יר (א-צֻּעַ’יִּר), 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לטירת צבי;

9.  מַחָ’צַ’תּ פַ’תְּחְאַלְלָה, מדרום לשפך נחל יבש;

10. מַחָ’צַ’תּ אַבּוּ סוּס, ליד תל אבו סוס;

11. מַחָ’צַ’תּ פַ’תַּל, בקו אויר 1.3 ק"מ מצפון לשפך וָדִי אל-מָלִח;

12. מַחָ’צַ’תּ א-שָּׁרָר, ליד שפך וָדִי אל-מָלִחָה;

13. מַחָ’צַ’תּ אל-מַסְעַדִי, בקו האויר 1 ק"מ מדרום. לשפך וָדִי אל-מָלִח;

14. מַחָ’צַ’תּ אל-גִ’רוּ, 2 ק"מ ממזרח לתל פָ’ס אל־גַ’מָל;

15. מַחָ’צַ’תּ אל-וַהַדִינָה, 1.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לתל פָ’ס אל-גַ’מָל;

16. מַחָ’צַ’תּ א-סַּעִידִיָה, 2.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לתל פָ’ס אל-גַ’מָל;

17. מַחָ’צַ’תּ א-זָּקּוּמָה, 3 ק"מ מדר‘-מזר’ לתל פָ’ס אל-גַ’מָל;

18. מַחָ’צַ’תּ אַבּוּ סַהַסִיל, 3 ק"מ מצפ‘-מזרח לח’. א-סֻּוַיְדָה;

19. מַחָ’צַ’תּ אַבּוּ א-שַּׁרְט 2.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לח'. א-סְּוַיְדָה;

20. מַחָ’צַ’תּ אל-עַבָּדִי, בקו אויר 1 ק"מ מצפון לשפך וָדִי רָגִ’בּ;

21. מַחָ’צַ’תּ תֻּרְכֻּמָנִיָה, בקו אויר 1.5 ק"מ מדרום לשפך וְדִי רָגִ’בּ, נקראת על שם שבט התרכמנים היושב בעבר הירדן מזרחה ועובר במעבר זה;

22. מַחָ’צַ’תּ אַבּוּ סִדְרָה, ליד שפך ודי אבו סדרה;

23. מַחָ’צַ’תּ אֻם סִדְרָה, 1 ק"מ מדר‘-מע’ לשפך ודי אבו סדרה;

24. מַחָ’צַ’תּ א-סָּיִדָה, 5.5 ק"מ מדר‘-מזר’ לרָס אל-חַרוּבָּה;

25. מַחָ’צַ’תּ אֻם א-שֻׁרָתּ, 7.5 ק"מ מצפ‘-מזר’ לח'. אל-עַוְגָ’א א-תַּחְתָּא;

26. מַחָ’צַ’תּ אל-מַנְדָסָה, 4 ק"מ ממזרח לח'. א-סַמְרָה;

27. מַחָ’צַ’תּ אם נַחְ’לָה, 15 ק"מ מצפ‘-מזר’ לשפך וָדִי נמְרִין;

28. מַחָ’צַ’תּ אל עַ’וְרָנִיה ליד גשר אלנבי;

29. אל-מַרְתַּס, ממזרח לקַצְר אל-יהוד;

30. מַחָ’צַ’תּ חַ’גְלָה, ממזרח למנזר קַצְר חַ’גְלָה;

31. אל-הָנוּ, 5 ק"מ מדר‘-מזר’ לקצר חַגְ’לָה.

בזמן הזה עוברים את הירדן בכלי רכב על גשרים הבנויים אבנים מעל לקשתות, ואלה הם (מדרום לצפון):

1.  גשר אַלֶנְבֵּי (גִ’סְר אל-עַ’וְרָנִיָה), בו עוברת הדרך מיריחו לא-סַּלְט ולרבת בני-עמון;

2.  גשר אדם העיר (גִ’סְר א-דָּמִיָה), בו עוברת הדרך משכם לגלעד;

3.  גשר המאסף (גִ’סְר אל-מֻגָ’מִע) הסמוך לנהרים ולתל אור, בו עוברות הדרך מעמק יזרעאל ועמק בית שאן לגלעד ומסלת הברזל חיפה – דמשק. סמוך לגשר, ממערב לכביש, נמצא תל קטן המכוסה חרסים החל מהתקופה הכלקוליתית ועד התקופה ההלניסטית ⁴⁵⁰;

4.  הגשר הקטן (גִ’סְר א-צַּעִ’יר) מצפון לשפך הירמוך;

5.  גשר א־שיח' חֻסַיִן סמוך למוצא הירדן מים כנרת, בו עוברת הדרך מטבריה ומכנרת לצמח, לדגניות ולחמת-גדר, לבשן ולגולן התחתון;

6.  גשר בנות יעקב (גִ’סָר בַּנַת יַעְקוּבּ) מצפון לים כנרת, סמוך למושבה משמר הירדן. בו עוברת דרך המלך לדמשק. בחפירות, שנערכו כאן באפיק הירדן ועל ידו מטעם האוניברסיטה העברית,נתגלו שרידים של ישוב בתקופת האבן: עצמות של האדם הקדמון ושל חיות מלפני המבול ובתוכם של הפיל הקדמון וכלים רבים עשויים עצמות פיל ⁴⁵¹.

בתקופת שלטון מלכי האֻמָוים כללו הערבים את ככר הירדן ואת צפון הארץ בגליל הירדן (גֻ’נְד אל-אֻרְדְן). עם ערי גליל זה נמנו קדש, צור, עכו, פַ’רָדִיָה, א-לַּגּ’וּן, כבול, בית שאן ואד’ריאה (אדרעי), ובירתו היתה טבריה. בר' יג, יא; במד' יג, כט; כג, א; לב, ה; לג, מח; דב' ג, יז; יהו' ב, ז; ג, א – יז; ד, א – כג; כב, י - יא; שופ' ג, כח; ש“א יג, ז; ש”ב ב, כט; ירמ' יב, ה; זכר' יא, ג; תהל' מב, ז; איוב א כג; 150 S; מש' פרה ח, י; ב' רה“ש לא, ב; יומא ט, ב; ב”ב עד, ב; סנהד' ה, ב; בכורות נה, א; כריתות ו, א; יר' יומא ד, ה– מא, ע“ד; חלה ז, ח–ס, ע”א; בר“ר ד, ד; עו, ד; איכ”ר ג, כא; ילקוט תהל' סי' תרצ"ז; מדר' תהל' כי, ו, מלח' ד, 11 ועוד במקומות רבים.

ירוּאֵל. שם כנוי לירושלים (ע"ש). במדבר ירואל עולה הדין מעין גדי לירושלים. השוה גם אריאל, ישע' כט, א. דהי"ב, ג, טז.

יָרוּן – يارون. כפר במרחק 14 ק"מ מצפ‘-מע’ לצפת. ראה ע' יראון.

לוח טז' 1: ירושלים. חומת היבוסי בעפל

לוח טז' 2: ירושלים. הכותל המערבי

לוח יז: ירושלים במפת מידבא

לוח יח: מראה ירושלים העתיקה מצד מזרח

לוח יט' 1: שערי רחמים

לוח יט' 2: מסגד הסלע בהר הבית

ירושלים

מקומה וזמן יסודה

היא עיר מבצר עתיקה הבנויה על גבה של רמה גבוהה, הנמשכת מצפון לדרום בפרשת המים בין ים התיכון ובין עמק הירדן (השוה זכר' יד, ח) ובצומת הדרכים החשובות ביותר בארץ יהודה. היא רחוקה 55 ק“מ מים התיכון ו-25 ק”מ משפתו הצפונית של ים המלח. לפי יוספוס (מלח' ו, 10) נוסדה בשנת 2055 לפסה“נ על ידי המלך הכנעני מלכי-צדק, ואילו החפירות שנערכו בעיר דוד או בעֹפל, הוא מקומה של העיר העתיקה, ומסביב לו, הוכיחו, כי הוא היה כבר מיושב במחצית הראשונה של האלף השלישי לפסה”נ. העתיקות המצריות שנתגלו בעֹפל מעידות, כי בתחלת האלף השני כבר התקיימו קשרי מסחר בין ירושלים ובין מצרים. יושבי העיר הקדמונים היו תערובת של כנענים, אמורים וחתים (השוה יחז' טז, ג. מה). מלכי-צדק מלך שלם, שחי בימי אברהם, ואדוני-צדק מלך ירושלים, שנלחם עם יהושע בראש מלכי האמורי, שניהם היו אמורים, ואילו אַרַוְנָה, שליט העיר בימי דוד, היה יבוסי מגזע החתים. כעיר היבוסי נקראה אז יבוס.

מהותה ושמותיה

ירושלים היתה מאז ומתמיד מרכז דתי, עיר קדושה לאלהים. בימי אברהם היה עלם שם העיר. מלכי צדק מלך שלם, שברך את אברהם בשובו מרדוף אחרי מלכי ארם נהרים, היה כהן לאל עליון. אברהם עקד את בנו על הר המוריה. דוד בנה מזבח בגורן ארַונה, ובו במקום הקים שלמה בית מקדש לאלהי ישראל, ותהי ירושלים עיר כלילת היופי, שאליה נהרו כל עמי הארץ. ירושלים היא עיר הצדק, קריה נאמנה (ישע' א, כו), היא עיר ה' (שם ה, יד, והשוה גם ירמ' כה, כט), עיר אלהים (תהל' מו, ה), עיר הקודש (ישע' מח, ב; נב א; נחמ' יא, א), עיר האמת (זכר' ח, ג). היא נקראת גם ציון או בת־ציון (ישע' א, ח, כז) ועיר דוד (ש“ב ה, ו; ו, יא; דהי”א יא, ו; יג, יג). גם אריאל שמה של קרית חנה דוד (ישע' כט, א) או ירואל (דהי"ב כ, טז) - עיר יסדה אל.

השם ירושלים מופיע בפעם הראשונה בכתבי ההחרמה של השושלת המצרית הי“ב מהמאות הי”ט-הי“ח לפסה”נ בצורה ארושלמם. במכתב אל-אמרנא ובכתובת סנחריב נקראת העיר אֻרֻשַׁלִמָ ובכתובות נבטיות אורשלם. פירושו של השם בצורותיו השונות הוא יסוד האל שלם, ואילו חכמינו דרשו: עיר השלום. כתיב השם בטכסטים והארמיים של ספרי דניאל ועזרא ובתרגומים הארמיים למקרא יְרוּשְׁלֶם. בתעודות סוריות אורשלם, בספרות ההלניסטית legood1uuu ° וברומית Hierosolyma.

תולדותיה

כבר בתקופה שקדמה לכבוש ארץ כנען על ידי בני ישראל היתה ירושלים עיר חשובה. תחומה היה גדול שלא כתחומי יתר ערי האמורי, שהצטמצמו בתוך גבולות העיר וסביבתה הקרובה. באחד ממכתבי אל-אמרנא מדובר על בית לחם “בארץ ירושלים”, ומכתב אחר קובע כי שֵׂעִיר נמצאת בקצה הדרומי-המזרחי של ארץ ירושלים. עבד-חִבא מלך ירושלים, שהיה משועבד למלך מצרים אמנחתף, נלחם עם המלכים השכנים, עם לאבאיה מלך שכם ועם שורדתא מלך קעילה, במלחמת עבד-חבא עם החַבִּרוּ (העברים) עמדו לצדו מלכי עכו ואכשף. כשמוע אדֹני-צדק מלך ירושלים שיושבי גבעון השלימו את ישראל, קרא את מלכי חברון, ירמות, לכיש ודביר לעזרה ויחד עלו על גבעון. יהושע נלחם עם אדֹני־צדק ובני בריתו ויכניעם, אבל את ירושלים לא הורישו בני ישראל, כי היא היתה חזקה מאד. בחלוקת הארץ נפלה העיר בגורלו של בנימין. הגבול בין נחלת המטה בנימין ובין נחלת המטה יהודה עבר מנגב לעיר, שנכבשה רק כעבור שלש מאות שנה על ידי דוד. יבוס היתה מבצר טבעי, ומצודה חזקה לה בשם ציון. יש סוברים כי החומה בעובי של 8.25 מ' בקירוב, שנתגלתה בחפירות, היא מתקופת היבוסי. הגיחון, שמימיו נובעים בנחל קדרון מתחת להר ציון התלול, היה מקור המים העיקרי של העיר. כשעלה עליה האויב, סתמו היבוסים את מוצא מי הגיחון אל נחל קדרון, והנצורים ירדו אליו דרך צנור חצוב בסלע בתוך העיר. לכן יכלו להחזיק בה מעמד גם בכחות מעטים וחלשים (השוה ש“ב ה, ו-ח; דהי”א יא, ה-ו). אנשי דוד ובראשם יואב בן צרויה תפסו את הצנור ועלו בו לעיר היבוסי וילכדו את מצודת ציון. שהפכה לעיר דוד. המלך חזק את המלוא בצפונה של העיר ובנה מסביב לה חומה חזקה. ועבדי חירם מלך צור בנו לו בית מאבנים ומעצי ארזים, שהביאו ברפסודות מהלבנון לחוף יפו. על ידי כבוש ירושלים אִחֵד דוד את כל שבטי ישראל תחת שלטונו. כששמעו הפלשתים שמשחו את דוד למלך על ישראל, נסו לעלות על ירושלים, אך דוד הכה אותם בעמק רפאים מכה נצחת ולא הוסיפו להלחם עוד בישראל. אז העלה המלך את ארון האלהים, סמל האחדות הדתית של כל שבטי ישראל, מקרית יערים לעיר דוד.

שלמה הרחיב את שטח העיר והגדיל את כבוד ירושלים ותפארתה בבנותו על הר המוריה את בית ה‘, שהיה המקדש המפואר ביותר בזמן ההוא. הוא בנה גם את ביתו ואת בית יער הלבנון בין בית המקדש ובין מצודת ציון. יתכן שכבר בימי מלכותו של דוד לא הספיק המקום בעיר דוד לאוכלוסיה הגדלה והולכת, לפקידי המלוכה ולצבא המלך, והיו מהם שהתישבו על הגבעה המערבית, שגיא עמוק מפריד בינה ובין עיר דוד, ואפשר גם שתושבי העיר היבוסים פנו את ציון והתישבו על גבעה זו. בכל אופן אין ספק, שבימי שלמה התרחבה העיר לצד מערב, כי גדול היה עשרה ורב מספר יושביה, ורבים היו מבקשים את פני המלך לשמוע את חכמתו. שלמה בנה את חומת ירושלים סביב (מ"א ג, א; ט, טו), כדי לכלול בה את ביתו ואת בית ה’ ואת עיר העם. ביסודה של המצודה הידועה בשם “מגדל דוד” נתגלו שרידים עתיקים מימי המלוכה. יוספוס (מלח' ה, 4, 1) מספר, כי דוד קרא לעיר העליונה, כלומר לגבעה המערבית הגבוהה מהמזרחית, בשם המצודה. אף-על-פי שאין סמוכין לדעה זו במקרא, אפשר הדבר ששלמה כבר בצר חלק-עיר זה, שהגישה אליו מצד צפון היתה קלה. בסוף ימי הבית הראשון היה קיים “המשנה” בירושלים (השוה מ“ב כב, יד; צפנ' א, י; דהי”ב לד, כב), הוא כנראה חלק שני של העיר, שהוקם ברבות הימים על הגבעה המערבית. בין עיר דוד ובין המשנה נמשך המכתש (צפנ' א, יא), הוא גיא עמוק, שיוספוס קורא לו טירופויון (מלח' ה, 4, 1).

בהחלק הממלכה בימי רחבעם היתה ירושלים בירת ממלכת יהודה. היא נקראה אז עיר יהודה (דהי"ב כה, כח). בימי רחבעם עלה עליה שישק מלך מצרים, בימי אחז-רצין מלך ארם ובימי אמציהו-יהואש מלך ישראל. בימי עוזיהו היתה העיר במצב של עליה ופריחה, אבל היא נזוקה על ידי רעידת האדמה. בנו יותם תקן את חומת העיר והרחיבה מסביב לעֹפל. בימי חזקיהו עלה חיל סנחריב על ירושלים. חזקיהו בצר אז את העיר, חזק את המלוא שבעיר דוד ובנה “חומה אחרת לחוצה” (דהי"ב לב, ה), כלומר לצד דרום, כדי לכלול בתוך העיר את מוצא השילח לאחר ש“סתם את מוצא מימי גיחון העליון (לנחל קדרון) ויישרם למטה מערבה לעיר דוד”. בזאת הבטיח לעיר את הספקת המים בשעת המצור ומנעם מהאויב, שהוכרח להסיר את המצור (השוה מ“ב יט, לה-לו; ישע' לז, לו-לז; דהי”ב לב, ל). תקופת הפריחה של ירושלים נסתיימה במות חזקיהו. בנו מנשה נלקח בשבי אשור, ובשובו מהגולה בנה חומה חיצונה לעיר דוד מערבה לגיחון בנחל (בגיא טירופויון) וסביב לעֹפל. בימי יאשיהו היתה בירושלים התעוררות דתית בהמצא ספר התורה בבית המקדש. המלך טהר את העיר ואת בית המקדש מהבמות ומכל פגולי עבודת האלילים. אולם ימים קשים באו על העיר כשהתחילו המלחמות בין מצרים ובין בבל, ויהודה היתה נתונה בין הפטיש והסדן. מצרים ובבל השתלטו חליפות על הארץ. פרעה נכה ונבוכדראצר אסרו והגלו את מלכי יהודה וימנו אחרים במקומם, וירושלים סבלה מתעלולי השליטים הזרים.

צדקיהו היה האחרון במלכי יהודה. בימי מלכותו עלה נבוכדנאצר על ירושלים. הוא צר עליה במשך שנה אחת ומחצית השנה, וכשכבש את העיר החריב אותה והעלה את בית המקדש באש, ופליטי החרב והחורבן הגלו בבלה (587). בהקרא ליהודים דרור על ידי כורש מלך פרס (536) עלו משבי הגולה

42.360 איש והנלוים עליהם והכהנים והלויים ליהודה וירושלים ובראשם הנשיא ליהודה ששבצר, הוא זרובבל בן שאלתיאל מזרע המלוכה, ויהושע בן יהוצדק הכהן. הם הניחו מיד את היסודות לבנין בית המקדש בירושלים החרבה. כורש מסר לששבצר את כלי בית המקדש. והנשארים בגולה תמכו בבנין ההיכל בכסף ובזהב (זכר' ו, י–טו; נחמ' א, ב). אולם בגלל ההפרעות מצד השכנים צרי יהודה ובנימין ו“עם הארץ”, כלומר היהודים שלא יצאו לגולה, נפסקה המלאכה, שנתחדשה אחרי כן ברשותו של המלך דריוש בשנה השניה למלכותו והושלמה בשנת 516. אז גדלה העלייה מארצות הגולה לירושלים (זכר' ח, ד–ח). נחמיה בן חכליה. שנתמנה מאת ארתחשסתא (הוא אַרְתַּכְּסֶרְכְּסֶס הראשון) לפחה בארץ יהודה (444), בנה ברשיון המלך את חומת ירושלים על יסודותיה מימי מלכי יהודה. המלאכה, שבה לקח חלק העם כלו על כהניו ופקידיו ופועליו, נעשתה בגלל ההפרעות מצד השומרונים, הערביים והעמונים בתנאים קשים ביותר (נחמ' ד, ט–יז). במשך שתים עשרה שנות שרותו כפחה עשה נחמיה תקונים סוציאליים רבי-ערך בעם, ועזרא הסופר, שעלה מבבל ארבע עשרה שנה לפני נחמיה, עזר על ידו להרים את מצבו הדתי והרוחני הירוד של העם. על פי תקנתו של נחמיה נושבה ירושלים מחדש. עזרא כונן בה את הכנסת הגדולה, ותהי ירושלים למרכז המדיני והדתי של יהודה ושל הגולה גם יחד.

תקופה חדשה מתחילה לירושלים בהכבשה בשנת 332 על ידי אלכסנדר מוקדון. עוד בתקופת השלטון הפרסי באו בני יהודה במגע מסחרי עם יון ואייה ולמדו מהם את שפת יון ומנהגיה. בגדול זרם ההתישבות היונית בארץ-ישראל, חדרו שפת יון ודרכי חייהם של היונים לתוך שכבות רחבות של עם יהודה. במלחמות שבין בית סילבקוס ובין בית תלמי על השלטון ביהודה לא נפגעה ירושלים, מלכי בית תלמי התיחסו באהדה ליהודים. בימיהם (300) תקן הכהן הגדול שמעון הצדיק את בדק הבית, בנה מסביב לו חומה גבוהה וסתם את פרצות חומת העיר. לפי המשנה (מדות א, ג) היו חמשה שערים להר הבית, שני שערי חולדה מן הדרום, שער קיפונוס מן המערב, שער טדי מן הצפון (שהיה סגיר) ושער שושן מן המזרח, שבו יצאו הכהנים לשרוף את הפרה בהר המשחה.

תלמי השני פילדלפוס הזמין שבעים חכמים מירושלים לאלכסנדריה לתרגם את התנ“ך ליונית. השלטון בירושלם היה נתון בידי מועצת הזקנים (גֶרוּסִיָה). מצב הכלכלה בעיר היה טוב. היו בה שוקים למסחר ביבול הארץ. המוכסן המצרי זינון, שנשלח בשנת 259 ע”י אפולוניוס מאלכסנדריה לארץ-ישראל לקנות בה הספקה עבור מצרים, קנה בירושלים חטה. אז היתה גם עלייה ניכרת ברמה המוסרית והרוחנית של העם היושב בציון, משערים שמשלי בן סירא, קוהלת ושיר השירים הם יצירות של תקופת פריחה זו. המצב נשתנה לרעה כשאנטיוכוס השלישי מלך סוריה כבש את ארץ-ישראל (203). לא זו בלבד שהמלכים מבית סילבקוס השתלטו על ירושלים, בנו במקום מצודת ציון את מצודת חקרא, שבה שמו חיל-מצב סורי, וגזלו את אוצר בית המקדש, אלא שהקרע בין היהודים המתיונים ובין החסידים המקנאים את קנאת ה' צבאות הלך והתרחב. הכהונה הגדולה נמכרה לכל המרבה במחירה, השפה היונית והנימוסים היוניים דחפו את רגלי השפה העברית והמסורת היהודית. הכהן הגדול יסון סדר גמנסיון בעמק טירופויון לרגלי הר הבית, כנראה בשטח שלפני הכותל המערבי, שבו הופיעו גם פרחי הכהונה בהתגוששות כמנהג יון, והוא רשם ברשות המלך את אנשי ירושלים כאנטיוכיים (חשמ' ב' 4, 9). הפרוד בקרב העם עודד את אנטיוכוס אפיפנס לדכא את רוח היהודים ולטמע אותם בתוך הסורים. הוא שלח את ידו באוצר בית המקדש, טמא את המזבח וערך טבח ביהודי ירושלים (167). אז התיצב בית החשמונאי בראש גדודי הקנאים, שנלחמו בהצלחה בחילותיו של אנטיוכוס. הם כבשו את ירושלים, הרסו את מצודת חקרא, גרשו את חיל-המצב הסורי ובנו מזבח על הר הבית, וירושלים שבה להיות המרכז הלאומי והדתי של יהודה (141). המשנה (מע"ש ה, ב) קובעת את תחומה של ירושלים בזמן ההוא ליום אחד לכל צד: אילת מן הדרום ועקרבה מן הצפון, לוד מן המערב והירדן מן המזרח.

יונתן מבית חשמונאי התחיל לבנות את חומות ירושלים, ושמעון, שהשיג מאנטיוכוס סיבירוס את שחרורה של ירושלים ובית המקדש מעול המסים והזכות לטבוע מטבעות בחותמו, המשיך בבנינן, הוא הקים בצפון-מערב חצר בית המקדש להגנתה את הבירה, וחפר לאורך החומה הצפונית של חצר בית המקדש חֵיל עמוק. בקצה הדרומי-המזרחי של העיר העליונה, מול חצר בית המקדש, הוקם ארמון החשמונאים. המלכים מבית חשמונאי ישרו את חצר הבית מצד דרום והרחיבוה בבנותם במורד התלול של הר המוריה אולמות גדולים, שגגיהם סומכים על אומנות חזקות. במקום זה נכונה לשכת הגזית למושב הסנהדרין הגדולה. ריב האחים הורקנוס ואריסטובולוס, בני אלכסנדר ינאי ואשתו המלכה שלמציון, על השלטון ביהודה גרם לכבוש ירושלים על ידי פומפיוס (63). מאז התערבו הרומאים בעניניהם של היהודים, ולמרות התנגדותם התקיפה עלה בידי משרת הרומאים הורדוס האדומי לכבוש את ירושלים בעזרת צבא רומא (37).

הורדוס בצר את העיר מחדש, הרחיב את חצר בית המקדש וקבע בחומתה עשרה שערים, ארבעה בצפון, ארבעה בדרום ושנים במזרח. במערב לא היה כל שער. מעל לשער החיצון התקין נשר זהב, סמל האימפריה הרומית. במקום הבירה שבפינה הצפונית-המערבית של חצר בית המקדש בנה מצודה חדשה וחזקה מאד בשם אנטוניה. באמצע החצר הקים היכל לתפארת. לנכרים היה מותר להכנס לחצר החיצונה של בית המקדש, לא כן לחצר הפנימית, שהיתה מוקפת חומה חזקה. מתחת לסולם המדרגות, שבו עלו לחצר הפנימית היה רובד בנוי אבני גזית ועליו סורג גבוה, שבו היו קבועים לוחות שיש ובהם אזהרה חמורה לנכרים כתובה רומית ויונית, לבל יגשו לחצר הפנימית ⁴⁵².וזו לשונה של האזהרה:

(אף נכרי אחד לא יכנס לפנים מהסורג ומהחומה של בית המקדש. מי שיתפס ישא את עוונו. כי בעקבות המעשה יבוא המות). ⁴⁵³

הורדוס פאר את העיר בבנינים גדולים, בשוקים ובמקומות שעשועים. הוא בנה חומה חדשה בצפון העיר וכלל בה את פרברי העיר הצפוניים. בקצהו הצפוני המערבי של השוק העליון (מש' שקלים ח, א; תוס' חולין ג, כג; סנהד' יט, ד; יר' שם יח, ז–ל, ע"ב; מלחי ה, 4, 1), היא העיר העליונה, בנה לו על שטח גדול (במקום בו נמצא בזמן הזה הרובע הארמני) ארמון מפואר ועל ידו בנינים גדולים להארחת אורחים ונטע שם גנים ופרדסים. על יד ארמונו מצפון בנה על יסודות עתיקים מצודה חזקה ובה שלשה מגדלים, שכנה אותם בשמות אשתו מרים, אחיו פצאל וידידו היפיקוס. הוא בנה היפודרום מדרום להר הבית ותיאטרון ואמפיתיאטרון במקומות אחרים בעיר. הכותל המערבי של חצר בית המקדש והחלק התחתון של מגדל פצאל הקרוי “מגדל דוד” הם דוגמאות לסגנון הטיפוסי של הבניה בתקופתו של הורדוס. בזבזנותו רוששה את העם, אבל העשירה את ירושלים, שהיתה למרכז מדיני מפואר גם בעיני הגויים. משחקי ההתגוששות והנימוסים היוניים שהונהגו בה הטביעו עליה את החותם של עיר הלניסטית. הסופרים היוניים והרומאים של הזמן ההוא מתארים את ירושלים כעיר המפוארת ביותר בארץ הקדם. היא היתה, לדברם, מטרופולין יונית-רומית. בית המקדש הדומה למקדש יוני היה גולת הכותרת של העיר ⁴⁵⁴.

התנגדותם של הקנאים להליכותיו ולמעשיו של הורדוס, שפגעו קשה ברגשותיהם הדתיים והלאומיים, דוכאה ביד אכזרית. החכמים יהודה ומתיה, שעוררו את צעירי היהודים להוריד משער בית המקדש את נשר הזהב, נשרפו חיים על פי פקודתו. ידיעה מוקדמת על מותו של הורדוס עוררה שמחה בקרב המוני היהודים בירושלים. אז פרצו מהומות, שדוכאו על ידי הרומאים.

הורדוס הוריש את ירושלים ויהודה לבנו בכורו ארכלאוס, אך הרומאים הגלוהו כעבור שנתיים וימנו במקומו נציב רומי. בחסדו של קלודיוס קיסר הוכתר ידידו אגריפא, נכדו של הורדוס למלך על יהודה וירושלים (44–41). הוא היה מלך חסיד, ובימיו נשמה ירושלים לרוחה. כדי לחזק את העיר מצד צפון, מקום התורפה, שממנו היו מתקיפים אותה בגלל חוסר ערוץ מצד זה, התחיל אגריפא לבנות חומה שלישית הרחק מן העיר לצד צפון (42 לפסה"נ). אולם הואיל והדבר הזה עורר חשד בלבו של הקיסר, נאלץ אגריפא להפסיק את הבניה, והיא הושלמה בחפזון בזמן מלחמת היהודים ⁴⁵⁵.

בזמן ההוא היתה עוד ירושלים עיר גדולה ומפוארת. מספר תושביה הגיע עד מאתים אלף נפש. בה פעלו שלשה גופים אבטונומיים: א) הסנהדרין של 71 חכמים, שדנה בשאלות הדת והמסורת, נשיאה היה רבן גמליאל הזקן, נכדו של הלל. ב) הסנהדרין כמוסד משפטי ואדמיניסטרטיבי עם הכהן הגדול בראש. ג) המועצה העירונית (בּוּלֵי). העם היושב בירושלים נחלק אז ל“מתונים” ול“קנאים”. הקנאים התנגדו לרומאים וליהודים המתונים גם יחד. במות אגריפא שבי נציגי רומא לרדות בעם.

כשאלעזר בן חנן הכהן הציע לא לקבל מתנה או קרבן מידי זרים, חדלו גם להקריב קרבן לשלום הקיסר, והדבר הזה היה כהכרזת מלחמה על רומא. אז עלה אספסיינוס עם צבא רב על ארץ-ישראל. הוא התחיל בדכוי המרד בגליל והמשיך בעבר הירדן ובשומרון. אחרי אשר נכבשה כל הארץ לפניו, עלה בנו טיטוס באביב 69 על ירושלים וצר עליה זמן רב. היהודים הגנו על עיר הבירה בכל עוז, אף על פי שהרעב הפיל בהם חללים רבים. במלחמת המפלגות בעיר עלה חלק ממנה באש. הקנאים תפשו את שטח בית המקדש והפקידו שומרים על שערי העיר לבל ימלטו המתונים. בעצם ימי המצור יצא ר' יוחנן בן זכאי מהעיר והלך ברשותו של המצביא הרומי ליבנה, ושם יסד את הישיבה הגדולה וכונן מחדש את הסנהדרין, על ידי כך חזק את רוח האומה והציל את היהדות מכליון גמור אחרי חורבן ירושלים. חילות טיטוס פרצו בקיץ 70 את חומות העיר, וביום ט' באב העלו את בית המקדש באש. הם החריבו בעיר מה שנשאר עוד קיים מהמלחמות הפנימיות והרסו את חומות העיר עד היסוד, מלבד החומה המערבית והמצודה על שלשת מגדליה, שבהם שם טיטוס כחיל-מצב את הגדוד הרומאי Legio X Frefensis. הוא הוביל את שבויי המלחמה ואת כלי בית המקדש השדודים במסע הנצחון לרומא. למרות חורבנה של ירושלים עוד נשארו כנראה יהודים בעיר או ששבו אליה מיד אחרי החורבן. על התנאים ר' אלעזר בן צדוק ואבא שאול בן בטנית, שחיו בזמן החורבן, נאמר, שהיו חנונים בירושלים כל ימי חייהם (תוס' יו"ט ג, ח). ר' אלעזר ב"ר צדוק לקח (קנה) בית הכנסת של אלכסנדרים שהיו בירושלים והיה עושה בו כל חפצו (תוס' מגלה ג[ב], ו). באותו זמן היו בירושלים שבעה בתי כנסת שניצלו מהחורבן. שמעון בן זומא (שחי בתקופה ההיא) כשהיה רואה אוכלוסין בירושלים היה אומר: ברוך שברא כל אלו לשמשני (יר' ברכות ט–יב, ע"ג). ברור שאחרי החורבן התישבו בעיר גם משפחות אנשי הלגיון הרומי ואנשים אחרים, שהיו קשורים עם חיי הכלכלה בעיר, ובתוכם גם יהודים. בימי טריינוס קיסר התישבו בירושלים יהודים מחוצה לארץ וכן גם נוצרים חדשים. לדעת רימון ווייל עלו היהודים האלה מאיטליה, ויתכן שאלה היו גולי רומא ששוחררו מהשבי. הכתובת של בית כנסת, שגלה ווייל בחפירות בעיר דוד ⁴⁵⁶, היא כנראה מהזמן ההוא ⁴⁵⁷. וזהו נוסח הכתובת:

(תיאודוטוס [ממשפחת] וֶטֶּנוּס כהן וריש כלי בנו של ריש כלי בן ריש כלי בנה את בית הכנסת לשם קריאת התורה ולמוד תלמידים וגם כבית הכנסת אורחים והחדרים ומערכת המים לשכון האנשים הנצרכים הבאים מבחוץ, [בית הכנסת] שיסדו אבותיו והזקנים וסימונידס). ⁴⁵⁸

הסופר הנוצרי אפיפניוס בן המאה הד' מזכיר שבעה בתי כנסת של היהודים על הר ציון. אחד מהם היה קיים עוד בזמנו.

צבאות בר-כוכבא כבשו את ירושלים לזמן קצר, ובהכשל המרד הפך אותה הדריינוס לעיר רומית-אלילית לפי דוגמת יתר הערים בממלכה הרומית ויקרא איתה בשם Colonia Aelia Capitolina (במטבעות שטבעו בירושלים Col Ael Cap, ובספרות בקצור Aelia). על חורבות בית ה' בנה מקדש ליופיטר הרומאי לפי דוגמת הקפיטול ברומא, ועוד שני מקדשים בנה בעיר ליוּנוֹ ולאפרודיטי. הוא הקיף את העיר חומה חזקה. מהשער הצפוני נמשך דרומה לאורך כל העיר רחוב עמודים. רחוב שני נמשך מהשער המערבי עד הר הבית. הפוֹרוּם הרומי עם קבוצת בניניו היה לב העיר. בכניסה לפורום עמד שער הנצחון. מסביב לקפיטול ולפורום היו מגרשי משחקים, ובהם הוקמו מצבות ופסלים. הוא בנה שני בתי מרחץ עממיים, שוָקים ומצודה מרובעת, ועל הר ציון הקים קסרקטין לגדוד הרומי, תיאטרון, היפודרום, אמפיתיאטרון או זירה (Dodecapylon) ⁴⁵⁹. מים העלו לירושלים מעין עיטם ומוָדִי אל-עַרובּ. הדריינוס אסר על היהודים בעונש של מות להתקרב אל העיר עד למרחק של שלשה מילין. בכל זאת היו יהודים מסכנים את חייהם ומתקרבים לעיר עד הר הזיתים לבכות את חורבנה למול מקום המקדש (השוה ב' ב“ב ע”ה, ב). מאתים שנה מאוחר יותר (בשנת 333) מודיע הנוסע מבורדו, כי היהודים מביאים מדי שנה בשנה את הקטורת שלהם ואת דמעותיהם לאבן השתיה קרוב למקום ששם עמד בית המקדש. ועוד הוא מודיע, כי משבעת בתי הכנסת שהיו בציון נשאר רק אחד על תלו.

בתקופה ההיא, כלומר בתחלת שלטון הביזנטים בארץ-ישראל, כלל תחומה של ירושלים את מחוז גופנה עד עינות ברקאי (ע"ש) מצפון ואת הרודיון עד חלחול מדרום, ממזרח גבל בתחום יריחו וממערב בתחום לוד. קיסר ביזנטיון קונסטנטין (337–306) צוה להרוס את מקדשי האלילים על הר המוריה ולבנות על גבעת גלגלתא המשוערת את כנסית קבר ישו. הקיסר ואמו החסודה הליני בנו בירושלים כנסיות, עודדו את העליה הנוצרית לירושלים והטביעו על העיר את חותם הנצרות. יוליאנוס קיסר (363–361) המכונה בכתבי הנוצרים “הכופר”, הרשה ליהודים להתישב בירושלים ולבנות בה את בית המקדש. הם עשו את כל ההכנות לבנין ואף החלו לבנות את הבית. אך במות הקיסר נתבטלה התכנית. אבות הכנסיה המתארים במאות הרביעית והחמשית את חורבנה של ירושלים מדגישים, שבמקום שם עמד בית המקדש מונחות ערמות עפר ואשפה. כלם מודיעים, שאין רשות ליהודים לשבת בעיר הקדושה, והם באים אליה רק לבכות על חורבן העיר ובית המקדש, הירונימוס מספר, שהיהודים הורשו לעלות לירושלים בתשעה באב. מפאת אסור העלייה לרגל לירושלים “היו היהודים אשר במזרח באים אל מדינת מעזיה (טבריה) להתפלל בה, ואשר במערב היו באים אל מדינת עזה, ואשר בארץ הנגב היו באים אל מדינת צוער” ⁴⁶⁰. מתוך תעודות נוצריות מאוחרות יוצא, שבמאה הששית ישבו בירושלים יהודים ושומרונים מעטים ⁴⁶¹.

הקיסרית אבדוקיה (460–449) בנתה את חומותיה של ירושלים על יסודות החומה היהודית והכניסה את כל הגבעה המערבית, שנקראה אז הר ציון, את ברכת השילח ואת החלק הדרומי של הטירופויון לתוך מסגרת העיר. היא בנתה מנזרים רבים, והעיר מלאה נזירים. ברשותה התישבו גם יהודים בירושלים. יוסטיניאן (527–565) בנה בירושלים כנסיות, אחת מהן בקצה הדרומי של הר המוריה, שעל יסודותיה בנוי המסגד אל-אקצא. הוא בנה גם מנזרים ובתי הכנסת אורחים לעולים הנוצרים שהלכו ורבו. כשעלה צבא כוסרו מלך פרס על ירושלים (614) נצטרפו אליו יהודי הגליל, והם עזרו לו לכבוש את העיר ⁴⁶². הוא מסר את השלטון בעיר ליהודים ששלטו בה במשך שלש שנים, והנוצרים, שנשארו לפליטה מהטבח הלכו לגולה. הפרסים החזירו אחר כך את העיר לנוצרים, והירקליוס נכנס אליה בשנת 629 ועשה טבח ביהודים ⁴⁶³. בשנת 636 שמו הערבים בראשותו של אַבּוּ עֻבַּיְדָה מצור על העיר, ובאביב 637 הסגיר אותה האפטררך סופרוניוס לח’ליף עמר אבן אל-ח’טאב. אגדה אחת מספרת, שיהודים הצטרפו לצבא הכבוש הערבי והם הראו לח’ליף עמר את מקומה של אבן השתיה על הר המוריה. הערבים קראו לירושלים במחלה בשם ايليا = אִילִיא כשם הרומי-הביזנטי, בפרשם אותו כבית-אל, בית-אלהים. הם הטביעו את השם הזה בערבית על המטבעות הביזנטיות שמצאו בארץ. הם תקנו את חומות העיר על היסודות הקיימים. החַלִיף האֻמָוִי עַבְּד אל-מַלִךּ א-צַּדִיק בנה בסוף המאה הז' על הר המוריה את מסגד הסלע מעל לאבן השתיה ואת המסגד אל-אקצא בקצה הדרומי של ההר והכריז את ירושלים כעיר קדושה למוסלמים. אז כנוה בשם القدس الشريف = אל-קֻדְס א-שָּׁרִיף (המקדש המפואר, בקצור אל-קֻדְס) או بيت المقدس = בית אל־מַקְדָס (בית המקדש). בספרות המוסלמית מוצאים לפעמים גם את השם البلاط = אל-בַּלָט השאול מהמלה הלטינית,palatium palatinum. אל-מקדסי כותב עוד בשנת 985, כי בית אל-מקדס ידוע גם בשמות אִילִיָא ואל-בַּלָט.

עם הכבוש הערבי הורשו שבעים משפחות יהודיות להתישב בירושלם ברובע היהודים הקרוב לשערי מקום המקדש ולשילח ⁴⁶⁴, כלומר ברובע הדרומי-המזרחי. הערבים נתנו ליהודים ולנוצרים לחיות לפי דתם ומנהגיהם וגבו מהם רק מס הגלגולת (ג’יזיה) ומס הקרקע (חַ’רַג'). בהבנות המסגדים על הר המוריה נתמנו עשרים משפחות של יהודים למשרתי החַרְם (מקום המקדש). הם היו פטורים מהמסים, ותפקידם היה להשגיח על הנקיון במסגדים ובמקומות המים שמסביב, להכין את המנורות והגביעים להדלקת הנרות ולספק את הקש לפתילים. המשרה הזאת עברה להם בירושה עד מלוך הח’ליף הקנאי עֻמְר עַבְּד אל-עַזִיז (720–717). לפי מקורות ערביים מאוחרים הותר ליהודים להתפלל על הר המוריה בשערי מקום המקדש ⁴⁶⁵.

עוד בראשית התישבות היהודים בירושלם אחרי הכבוש הערבי נוסדה בה כת “אבלי ציון” (השוה ישע' סא, ג). שנהגו כל ימיהם מנהג אבלות על חורבן בית המקדש. כת זו התקיימה עד כבוש העיר ע"י הצלבנים. היהודים קנו את הר הזיתים, שעליו היו נקבצים בחגים וביחוד בהושענא רבה, ומתפללים מול היכל ה' ועורכים שם הקפות עם ספרי התורה ⁴⁶⁶. הקראים, שעלו לירושלים החל מהמאה התשיעית והתישבו בחארה אל-משארקה (רחוב בני המזרח, רובע היהודים), שהם קראוה בשם “צלע האלף” (יהו' יח, כח) ⁴⁶⁷, נהגו גם הם מנהגי אבלות כדת “אבלי ציון” היהודים, וגם הם היו עולים להר הזיתים להתפלל, ולפרקים פרצו שם מריבות בין שתי העדות. היהודים העבירו את הישיבה הארצישראלית (ישיבת “גאון יעקב”) מטבריה לירושלים. עדת הקראים, שחכמיהם קראו את בני כתתם לעליה לירושלים, הלכה וגדלה ויסדה במאה העשירית ישיבה גדולה, בה עסקו בחקר המקרא והלשון העברית, בפילוסופיה ובמדעים אחרים ⁴⁶⁸.

לפי אל־מקדסי היו בזמנו (במחצית השניה של המאה העשירית) בירושלים היפה והנעימה באקלימה חכמים ואנשי מדע רבים, וידם של היהודים והנוצרים היתה על העליונה. המסגד היה ריק מקהל ומאנשים מלומדים. יושבי ירושלים סחרו בגבינה, בענבים המפורסמים הידועים בשמות עַיְנוּני ודוּרִי (מבית עינון ודורא בהרי חברון). בתפוחים מצוינים, בבננות, בפרי האורן, במראות, בכלי חרס ובמחטים, צרכי האוכל היו זולים מאד (אל מקדסי, ע"ע 166, 167, 173, 186). בשנת 969 עברה ירושלים לרשות מלכי מצרים הפטמיים. המלך המטורף אל-חָכִּם באַמְר אַלְלָה רדף את היהודים והנוצרים וצוה לשרוף ולהרוס את בתי תפלתם (1012). אז עברה ישיבת “גאון יעקב” לרמלה. מצבה של קהלת ירושלים היתה אז בכל רע, והיא פנתה ליהודי מצרים בבקשת עזרה ותמיכה ⁴⁶⁹ בסוף ימיו הרשה אל־חָכִּם ליהודים לשוב ולבנות את בתי כנסיותיהם. בימים ההם גדלו המחלוקת בין הרבנים והקראים, והשלטונות במצרים הוציאו אז פקודה, שחזקה את ידי הקראים. כשנהרסה ברעש של שנת 1016 כפת מסגד הסלע, ראו בזאת היהודים סמן של אתחלתא דגאולה. בשנות מרד הבדוים בשולטן המצרי א-ט’אהר (1024– 1029) נתמעטה ונתדלדלה הקהלה היהודית בירושלים, ויהודי פוסטאט באו לעזרתה. כששקטה הארץ עלו שוב יהודים רבים מכל קצוי הארץ ומהארצות הסמוכות לרגל לירושלים, וישיבת “גאון יעקב” הוחזרה אליה. שואה חדשה הביא על ירושלים הרעש מיום י“ב בטבת ד' אלפים תשצ”ד (5 בדצמבר 1033). הנוסע הפרסי נצר כוסרו מודיע בשנת 1047 כי מוסלמים רבים עולים לרגל לירושלים, ביחוד בחג הקרבן, שאז מגיע מספרם לפעמים עד 20,000. הם מקריבים כאן את הקרבן ומלים את בניהם.. גם היהודים והנוצרים עולים מהארצות היוניות (ממלכת ביזנטיה) במספר רב, כדי לבקר בבית הכנסת ובכנסיה שבעיר זאת ⁴⁷⁰. במחצית השניה של המאה הי"א נלחמו תכופות מלכים, נסיכים וסתם עריצים על ירושלים, שעברה מרשות לרשות. בשנת 1063 נבנו החומות ההרוסות בפקודת השולטן המצרי מֻצְטָנְזַר בִּאַלְלָה. אולם צבא מצרים לא יכול להחזיק מעמד בעיר בפני התורכים הסלג’וקים, שכבשוה בשנת 1071. בשנת 1096 הורע מצב היהודים ובא הקץ לתקופת הפריחה של הקראים. השולטן המצרי אל-מֻסְטָל כבש את העיר בחזרה, ובשנת 1998 פתחה את שעריה בפני האמיר אִפְטִחָ’ר א-דַּוְלָה.

בהכנס הצלבנים לירושלים (15 יולי 1099) ערכו בו ביום ולמחרתו טבח ביושביה היהודים והמוסלמים והלכו, כשידיהם מגואלות בדם קרבנותיהם, בטכס דתי להשתטח על קבר ישו. אחרי מותו של כובש ירושלים גודפרואה מבויון יסד אחיו בלדוין את ממלכת ירושלים (1100). הצלבנים בנו את חומות ירושלים וכללו בתוכן את השילח ואת הגבעה המערבית. במלחמותיהם התכופות עם האַיוּבּים נהרסו החומות ונבנו מחדש פעמים אחדות.

העיר הקדושה הפכה שוב לעיר נוצרית והיתה למרכז הכנסיה הלטינית, שבראשה עמד אפטריארך. תושביה היו הצלבנים הפרנקים והאבירים, שקנו במשיכה את כל נכסי העיר, והנוצרים הסוריים (הסוריאנים), שנחשבו כאזרחים ממדרגה שניה. מוסלמים ויהודים כמעט שלא היו כלל בעיר. חוק מיוחד אסר את חדוש הקהלה היהודית, ועל המוסלמים נאסר לבוא לירושלים ולדור בה. ר' אלעזר אזקרי מספר בספר חרדים סו, א על הסכנה שהיתה צפויה ליהודים, שבאו לבקר בירושלים בתקופת שלטון הנוצרים. רבי בנימין מטודילא מודיע בשנת 1170/71, כי בירושלים נמצאים הרבה אנשים, יעקוביים, ארמיים (סוריים), יוניים, גיאורגיים ופרנקים ומאתיים יהודים ⁴⁷¹ הדרים “תחת מגדל דוד בפאת המדינה” (כנראה ברחוב היהודים של הזמן הזה) ועוסקים במלאכת הצביעה. הם חוכרים את בית הצביעה מדי שנה בשנה מאת המלך, “שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם”. הוא מתאר את ירושלים כעיר קטנה ובצורה בין שלש חומות. ר' פתחיה מרגנשפורג, שבקר בירושלים שנים אחדות אחרי ר' בנימין, מודיע בספרו סבוב העולם, שהוא מצא בה רק יהודי אחד בלבד, את אברהם הצַבָּע המשלם מס גבוה למלך, שיניחוהו בעיר.

השולטן צלאח א-דין, שכבש את ירושלים בשנת 1187, קרא ליהודים לשוב ולהתישב בה כרצונם, ואז עלו אליה מערי הארץ ומהארצות הסמוכות. בשנת 1190 בקירוב היתה כבר בירושלים קהלה יהודית חשובה (ר' יהודה אלחריזי בספר תחכמוני, פרק כ"ח). בתחלת המאה הי“ג עורר ר' יהודה הלוי בשירי ציון שלו תנועה רבה של עליה לציון. בשנת ד”א תתקע”א (1211) עלו לארץ שלש מאות רבנים מצרפת ומאנגליה בראשותו של ר' יהונתן הכהן מלוניל. רובם התישבו בירושלים ומעוטם בעכו ובמקומות אחרים בארץ. אחד הבאים היה ר' שמואל בר שמשון, שסייר את הארץ ומסר ידיעות על ישובה. העולים בנו בעיר הקדושה בתי כנסיות ומדרשות ומשבו אליה עולים חדשים. עשרים ותשע שנים אחרי כבוש העיר על ידי צלאח א-דין (1216) מצא בה ר' יהודה אלחריזי (ראה במקום הנזכר) שלש קהלות: קהל אשקלונים (יהודי אשקלון שעזבו עיר זו לפני הריסתה על ידי צלאח א-דין), קהל המערבים (יהודים שעלו מאפריקה הצפונית) וקהל “הבאים מארץ צרפת”. כדי לאחד את הקהלות, נוצרה בזמן ההוא המשרה של ראש רוחני לקהלות היהודיות בארץ בתואר “נגיד ארץ-ישראל ויהודה”

אולם לישוב הירושלמי היו עתידים אז ימים רעים. רבות היו הפורעניות, שבאו על העיר בזו אחר זו במשך שנים רבות. בשנת 1229 נכנעה ירושלים בפני הקיסר הגרמני פרידריך השני לבית הוהנשטויפן, ששם את כתר מלכות ירושלים על ראשו. הנוצרים נשארו רק עשר שנים בעיר. כי בשנת 1239 נכבשה על ידי מלך מצרים, שהרס את בצורי הצלבנים, ביום 21 ביוני 1243 נפלה העיר שוב בידי הפרנקים, שלא החזיקו בה מעמד יותר משנה אחת. ביוני 1244 החריבו התורכים הכרזמיים את העיר, וכעבור שלש שנים גרש אותם משם המלך המצרי א-צאלח אל-אַיוּבִּי, נכדו של צלאח א־דִּין. בשנת 1260 החריבו הטטרים של הוּלָג’וּ חָ’ן את העיר. היא נבנתה מחדש על ידי השולטן המצרי ט’אהר אל-ביברס, שגרש את הטטרים מהארץ. מלך זה סתם את פרצות החומה, בנה הרבה במצודה ובתוך זה את הבנין העליון על “מגדל דוד”, הקים בעיר בנינים גדולים, שאחדים מהם קיימים עד היום הזה, והשליט בה סדרים טובים.

בעלות ר' משה בן נחמן (הרמב"ן) בט' אלול ה“א כ”ז (1267) לירושלים מצא בה קרוב לאלפים תושבים ובתוכם כשלש מאות נוצרים ורק שני יהודים, שעסקו במלאכת הצביעה. הוא קרא ליהודים, שברחו מפני הטטרים ליתר ערי הארץ, לשוב ולהתישב בירושלים, תקן חורבה עזובה של כנסית הצלבנים קרוב לשער ציון (ברחוב היהודים על יד חורבת ר' יהודה חסיד) והפך אותה לבית כנסת ויסד ישיבה, שאליה נהרו תלמידים מכל הארץ ומהארצות השכנות. שוב נחרבה ירושלים בשנת 1400 ע“י המונגולים של גִ’נְגְס חָ’ן. במאה הט”ו היה הישוב היהודי במצב של עלייה וירידה. ר' אליהו מפירירה מודיע לבנו בשנת ה“א קצ”ד (1434). כי יהודי ירושלים עוסקים במלאכה ובמסחר. ר' יצחק בן ר' מאיר לטיף (ר“מ-רמ”ה = 1480 – 1485) מצא בה קצת יותר ממאה וחמשים משפחות יהודים. ר' עובדיה המון מברטנורא,, שעלה בשנת ה“א רמ”ח (1488), מודיע במכתביו לבני משפחתו באיטליה, כי “ירושלים ברובה חרבה ושוממה, ורובע היהודים כלו הרוס. מספר יושבי ירושלים 4000 משפחות, בהם שבעים משפחות יהודים ואלמנות רבות אשכנזיות ספרדיות ומשאר הלשונות. אין גלות ליהודים מהישמעאלים. אבל מנהיגי העדה היהודית (שיח' אל-יהוד) הם אנשים מושחתים המנצלים את בני העדה”. ר' עובדיה הרים בהשפעתו הרבה את המצב המוסרי של העדה, תקן בה תקנות טובות ויסד ישיבה גדולה, שבה למדו תורה תלמידי חכמים שבאו מקרוב ומרחוק. תלמידו של ר' עובדיה כותב כעבור שמונה שנים, שמספר משפחות היהודים מגיע למאתים.

ההיסטוריון הערבי הירושלמי מֻגִ’יר א-דִין (ראה מבוא), המתאר את ירושלים בסוף המאה הט"ו, כותב, כי מסביב לחַרַם (מקום המקדש) ובמקומות אחרים בעיר בנויות מדרשות וזָוִיות ללמוד ולתרבות. רובע היהודים נמצא במערב רובע ציון שבתוך החומות, ושער ציון ידוע היום בשם שער רובע היהודים. שער השלשלת (של החֲרֵם) נקרא שער דוד. גיא טירופויון העובר לאורך העיר מצפון לדרום נקרא וָדִי א-טָּוָחִין. בדברו על הר הזיתים (טור זַיְתָּא) אינו מזכיר שם בית קברות ליהודים (אז היו היהודים קוברים את מתיהם במורד הר המוריה). את נחל קדרון הוא קורא גִ’הַנָּם. מצפון לעיר נמצא המישור א-סָּהִרָה (מישור הערבה) ובו על גבעה בית קברות המוסלמים (הקיים גם היום למול שער הורדוס), ובית קברות שני נמצא על יד ברכת מָמִלָא.

תקופה חדשה התחילה לירושלים בהכבש ארץ-ישראל ומצרים בשנת 1516/17 על ידי השולטן התורכי סלים הראשון. באגדה על דבר פנוי הרחבה שלפני הכותל המערבי בפקודת השולטן סלים מהאשפות שהנוצרים היו שופכים שם במשך מאות בשנים ⁴⁷², יש כנראה גרעין של אמת, שכן מאז מזכירים תכופות את הכותל המערבי. על ידי אחוד ארץ-ישראל עם ארצות הממלכה העותמנית נוצר קשר ער בין הישוב היהודי בארץ-ישראל ובין הקבוצים היהודיים הגדולים של גולי ספרד ופורטוגל, שהגרו קודם לכן אל הממלכה הזאת, ונפתחו בפניהם דרכי היבשה לארץ-ישראל. גם יהודי גרמניה, שנמנעו עד כה מנסוע בים בגלל גזירת האפיפיור והרפובליקה ויניציאה משנת 1428 להטיל כל יהודי הנוסע לארץ-ישראל באניות ויניציאניות אל הים (שאמנם נתבטלה בשנת 1487), עלו מעכשיו דרך תורכיה. בשנת רפ“ב (1522) היו כבר בירושלים כשלש מאות משפחות של יהודים ספרדים ומסתערבים ⁴⁷³ ורק חמש עשרה משפחות של אשכנזים, ומלבד אלה כחמש מאות אלמנות שהתפרנסו בשפע. כל היהודים התפללו בבית כנסת אחד ⁴⁷⁴, אז התישב בירושלים ר' יצחק הכהן שולל, נגיד יהודי מצרים, ונעשה מנהיג העדה היהודית. הישוב היהודי בירושלים הלך וגדל במשך המאה הט”ז, אם כי לא כמידת הישוב בצפת, שנעשתה אז מרכז גדול של חכמים, שעסקו בתורת הנגלה והנסתר. העליה המוגברת והמצב הכלכלי המשביע רצון, ביחוד בגליל, והופעתו של שלמה מולכו בצפת עוררו בקרב היהודים תקוות משיחיות, וכאשר הרב ר' יעקב בירב חדש בצפת את הסמיכה וסמך את הרב ר' לוי חביב בירושלים, גרם הדבר הזה לפרוד ביהדות הארצישראלית.

מפאת רחוק הארץ מהממשלה המרכזית נתרופף בה השלטון, ופורעניות רבות באו עליה. משרות המושלים ויתר הפקידים הגבוהים נמסרו לכל המרבה במחירן, וכדי שאלה יבואו על שכרם סחטו מהתושבים, וביחוד מהיהודים, כסף רב. המצב הסניטרי בירושלים היה בכל רע, ותכופות פרצו מגפות, שהפילו חללים רבים, והנשארים בחיים נמקו בשנות בצורת ברעב ובצמא. היהודים שלחו אגרות ושד“רים לאחיהם בחו”ל בבקשת תמיכה. אז נוסד בויניציאה מוסד לתמיכת ישוב אה“ק (1601). הכספים שנאספו בארצות אירופה. נחלקו בין תושבי ארץ-ישראל, וברבות כספי התמיכה רבו הסחיטות. במשך המאות הי”ז והי“ח עד תחלת המאה הי”ט נלחמו שבטי הבדוים והפלחים אלה באלה והחריבו את הארץ וישובה. עריצים ערביים הרימו ראש והסירו מעליהם את מרות השלטונות המרכזיים. בירושלים שלט העריץ הנוכל אִבְּן פַ’רוֹח' שלטון בלתי מוגבל (1625–1627) ומצץ את דם היהודים ולשדם. הופעתו של משיח השקר שבתי צבי בירושלים (1663) גרמה לפרוד בעדה. למרות כל הצרות והתלאות שבאו על הישוב לא נפסקה גם אז העליה לזמן רב. בשנת ת“ס (1700) עלה ר' יהודה חסיד משדליצה שבפולין עם כמה מאות מחסידיו ומשפחותיהם. הם הגיעו לפני שערי ירושלים בתשרי תס”א וקנו את “חצר החורבה” ברחוב היהודים והתישבו בה. חצר זו נקראת מאז על שמו חורבת ר' יהודה חסיד, והערבים קראו לה דַיְר א-שִׁכְּנָז (מעון האשכנזים). העדה הזאת, שרבה נפטר כעבור ימים מעטים אחרי בואו לירושלים, נרדפה על ידי רבני ירושלים, שחשדו בחבריה בשבתאות, וסבלה מעוני וממחסור, ממחלות ומנגישות הערבים, שהלוו להם כסף ברבית קצוצה, וכשלא יכלו לשלם את חובותיהם, התנפלו עליהם והעלו את חצר האשכנזים באש שארית הפליטה התפזרה לכל הרוחות, ומאז 1721 שוב לא התקיימה עדה אשכנזית בירושלים, עד שבשנת 1812 נמלטו אליה יהודים אשכנזים מצפת ומטבריה, פליטי המגפה בגליל. בשנת תקס“ב (1702) עלה החכם הנדיב ר' אברהם רוויגו עם חבורתו מליבורנו לירושלים ויסד בה ישיבה. בשנת תק”ב (1742) עלה ר' חיים בן עטר עם תלמידיו מאפריקה הצפונית, ואף על פי שהוא לא האריך ימים, הרי גדלה מאז העלייה מארצות המערב. באמצע המאה הי“ח היה מספר תושבי ירושלים כעשרת אלפים נפש. בהם כאלף יהודים, רובם ככולם ספרדים ומספר קטן של יהודים מערביים. המשפחות המעטות של יהודים אשכנזים נבלעו בתוך העדה הספרדית. בשנת תק”ל (1770) כותבים ראשי העדה בירושלים לאחיהם בחו“ל: “הננו קרוב לחמשת אלפים נפש נתונים בידי אדונים קשים” ⁴⁷⁵. נראה שהמצוקה הכלכלית, הרעב המתמיד בעקב שנות בצורת ומגפות תכופות גרמו לירידה גדולה במספר היהודים בירושלים בסוף המאה הי”ח. בשנת 1806 היו בירושלים רק 2000 יהודים, כלם ספרדים, בתוך אוכלוסיה כללית של 8,777 נפש ⁴⁷⁶, ובשנת 1819 עלה שוב מספרם עד כדי 3000 נפש, ובתוכם משפחות אחדות של אשכנזים ⁴⁷⁷.

בקיץ 1824 מרדו הערבים שבירושלים ובחברון בשלטון התורכי. הם גרשו מהעיר את חיל־המצב התורכי וסגרו בפניו את שעריה. בסכות תקפ"ה (סוף ספטמבר 1824) עלה עבדאללה פחת עכו בפקודת הממשלה המרכזית על ירושלים ודכא את המרד ביד חזקה. בשנת 1832 פתחה העיר את שעריה בפני אברהים פחה ממצרים. כשמרדו יושביה בשלטונו התקיף בשנת 1834, דכא את המרד במשך שלשה ימים.

הסדרים הטובים ובטחון החיים והרכוש, שכונן השלטון המצרי בארץ-ישראל, עוררו בגולה תנועה של עלייה חדשה. אז עלו והתישבו בירושלים יהודים ממזרח אירופה וממרכזה ביניהם אנשי רוח ומעשה. העדה היהודית גדלה גם על ידי פליטי הבזה, הרעש והמגפה, שבאו בזו אחר זו על יהודי צפת בשנים 1833– 1834 ⁴⁷⁸. אז גדלה ונתחזקה ביחוד עדת היהודים האשכנזים, פרושים וחסידים, שנמלטו ממרכזיהם בצפת ובטבריה, ובפקודת מושל מצרים מֻחַמַּד עַלִי הוחזרה להם חצר חורבת ר' יהודה חסיד, שהיתה מעכשיו המרכז הצבורי והתורני של העדה האשכנזית. אך שלטון מצרים לא האריך ימים, כי בלחץ המעצמות האירופאיות הוציא אברהים פחה את צבאותיו מסוריה ומארץ-ישראל, שהוחזרו לתורכיה (1841). בתוקף החַטִּי שַׁרִיף מגוּלְחַנָּה, הוא חוק התקונים, שניתן על ידי שולטן עותומניה עַבְּד אל-מַגִ’יד, נחלקה הארץ למחוזות אדמיניסטרטיביים, וירושלים היתה למרכז של פחוה הכפופה במישרין לממשלה המרכזית. אז נכונו בה ציריות של מדינות אירופה הגדולות (הצירות הבריטית נוסדה כבר בשנת 1838), שהגנו על נתיניהם ומוסדותיהם מפני נגישות הערבים, שלא במהרה הסתגלו לסדרים החדשים. הקונסולים של בריטניה ואוסטריה-הונגריה אף לקחו תחת חסותם יהודים מחוסרי חסות מרוסיה, פולין, רומניה וארצות אחרות. לפי הידיעות, שמסר הקונסול הבריטי יונג לממשלתו, ישבו בירושלים בשנת 1839 5,500 יהודים ⁴⁷⁹, הקונסול הפרוסי ד"ר שולץ מונה בה בשנת 1845 15,510 תושבים, בהם 7,120 יהודים (במספר זה נכללו גם 20 קראים), 5000 מוסלמים ו־3390 נוצרים ⁴⁸⁰.

חיי הכלכלה של תושבי ירושלים היו דלים ביותר. מפאת מעוט הצרכים של האוכלוסיה התפרנסו גם בעלי המלאכה המעטים בצמצום. חכמי היהודים הספרדים היו מקבלים קצבה מהכספים שנאספו בארצות אירופה המערבית והדרומית ובאפריקה הצפונית ע“י שד”רים, ונוסף עליה היו להם קצבות קבועות מהישיבות, שהוחזקו בירושלים על חשבון נדיבים בבבל, בהודו ובארצות אחרות. פרורים מכספי התמיכה הגיעו לידי האלמנות והיתומים. האשכנזים הבטיחו לעצמם “מעמד”, כלומר תמיכה קבועה בארצות מוצאם. הכספים שנאספו בארצות אירופה המזרחית והתיכונה ע"י גבאי ארץ הקודש נחלקו בין משפחות האשכנזים לפי מספר נפשותיהן. אם כי “החלוקה” לא הספיקה אלא ללחם צר ומים לחץ, הרי היתה היא היסוד, שעליו התבססו חייהם הכלכליים של האשכנזים.

בהוסד בשנת 1846 מחדש האפטרירכיה הלטינית בירושלים, שקיומה נפסק עם צאת הצלבנים האחרונים את הארץ, חוזקו בעיר ידי הנוצרים, שנכנסו במחצית השניה של המאה הי"ט במרוץ ההתחרות בבנין כנסיות, מנזרים, בתי ספר, בתי חולים ובתי הכנסת אורחים לעולי רגל במקום החורבות ועיי המפולת בעיר העתיקה ומחוץ לחומותיה. ביחוד הרבו לעשות בכוון זה הצרפתים באמצעות אגודות הכמרים שלהם. בעקבותיהם הלכו האיטלקים מאז גדל אצלם יצר ההתפשטות האימפריאליסטית. הבריטים נעזרו על ידי אגודות המיסיונרים האנגליים והסקוטיים, וגרמניה השתמשה בפעולה זו בקולוניסטים הוירטמברגים ובמיסיונים הפרוטסטנטי והקתולי גם יחד. לכלם היתה מטרה אחת, והיא להגדיל את השפעתם וכוחם בארץ הקודש לעת מצוא.

הישוב היהודי חדר לתוך יתר הרבעים של העיר והקים ברובע היהודי שני בתי כנסת מפוארים, את בית הכנסת הגדול “בית יעקב” בחורבת ר' יהודה חסיד ואת בית הכנסת “תפארת ישראל” הידוע בשם בונהו בי“כן ר' ניסן בק. ועד פקידי ואמרכלי ערי הקודש באמסטרדם בנה שכונה יפה בין חומות העיר סמוך לשער. ציון בכספי נדיבים בגרמניה ובהולנד. לפי הסטטיסטיקה שערך לודויג אוגוסט פרנקל, ששהה בירושלים בקיץ 1856 לשם יסוד בית הספר למל, מנתה אז האוכלוסיה של ירושלים 18,000 נפש, בהם 5,700 יהודים (4,000 ספרדים ו - 1,700אשכנזים), 2,000 נוצרים והשאר מוסלמים ⁴⁸¹. הפצת רעיון חבת ציון בארצות הגולה גרמה להגברת העליה היהודית החל משנות הששים של המאה הי”ט. בדו"ח, ששלח הקונסול הבריטי בירושלים במרץ 1865 לממשלתו, מעריך הוא את האוכלוסיה הכללית של ירושלים ל-18,000 נפש, בהם 9,000–8,000 יהודים, 5,000 מוסלמים והשאר נוצרים ⁴⁸². לפי הערכתו של דר' נוימן הרופא הראשי בבית החולים רוטשילד, היו בשנת 1876 בירושלים 13,000 יהודים,

15,000 מוסלמים ו- 8,000 נוצרים ⁴⁸³.

עם גדול האוכלוסיה התרחב הישוב מחוץ לחומות העיר (עיין במשך), ועל ידי כך הוטב גם במדה ידועה המצב הסניטרי. בשנת 1869 נסלל הכביש הראשון בארץ בין יפו ובין ירושלים, ובשנת 1892 נחנכה מסלת הברזל יפו-ירושלים, שנבנתה על ידי חברה צרפתית, שהשיגה את הזכיון מאת הממשלה התורכית באמצעות יליד ירושלים יוסף נבון. על ידי הקלת התחבורה בין ירושלים ובין חוף הים התפתח סחר-החוץ שלה וגדלה תנועת התיירות והצליינות ⁴⁸⁴, שהיתה למקור פרנסה חשוב ליושבי ירושלים. כבר בשנת 1848 נוסד הבנק הראשון ע“י יעקב ואלירו ושות', וברבות הימים נפתחו בנקים שונים וגם גדולים, ובתוכם בנק אנגלו-פלשתינא, שנוסד בשנת 1904. האשראי, שניתן על ידי הבאנקים, היה גורם חשוב להתפתחות הבניה והמסחר. בתוקף חוק הקפיטולציות נפתח בירושלים בשנות השמונים של המאה הי”ט בית דאר אוסטרי, שידי פקידיו היו תמיד מלאות עבודה. בתחלת המאה הכ' נפתחו כאן גם בתי דאר רוסי, גרמני ואיטלקי.

העלייה ההמונית החל משנות השמונים הביאה זרם גדול של עולים מאירופה המזרחית והדרומית-המזרחית, מתימן ומאסיה הקדמית והתיכונה, ורבים מהם השתקעו בירושלים בגלל קדושת המקום. בדצמבר 1885 מודיע הקונסול הבריטי בירושלים לממשלתו, כי היהודים מהווים את רוב האוכלוסיה בירושלים, ובשנת 1890 הוא כותב, שמספר תושבי ירושלים מגיע ל-40,000, ויותר ממחציתם הם יהודים ⁴⁸⁵, בשנת 1900 היו מבין 45,526 תושבים 28,218 =

62% יהודים, בהם 15,180 אשכנזים, 7,900 ספרדים, ו-5,188 בני עדות המזרח ⁴⁸⁶. שנוי תנאי החיים הכלכליים וחדירת רוח המערב לתוך האוכלוסיה היהודית הביאו בעקבותיהם בהכרח מהפכה בהשקפה על יעודו של הישוב בירושלים. נתעררו יסודות הישוב הישן, שהיה מושתת על ה“חלוקה” ונשברה ההתנגדות לקדמה ולחנוך הדור הגדל בה לחיים פרודוקטיביים. נוסדו בתי ספר מכל הסוגים, החל בגן הילדים ועד בית המדרש למורים, ומספר התלמידים הלומדים במוסדות אלה הלך וגדל. התפתחו חיים חברתיים ונוסדו מוסדות צדקה ותרבות. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה היתה ניכרת עליה בכל שטחי החיים, והאוכלוסיה גדלה. בשנת 1912 הגיע מספר תושבי ירושלים ל־

72.200 נפש, מהם היו

יהודים 48.400 = 64.47%

מוסלמים 10,050 = 13.4%

נוצרים 16,750 = 22.2%

ימים קשים באו על ירושלים ויושביה במלחמת העולם הראשונה, כשתורכיה הצטרפה למעצמות הברית (גרמניה ואוסטריה-הונגריה) נגד מדינות ההסכמה (בריטניה, צרפת וארצות הברית). המפקדה התורכית העליונה הכבידה את עולה על התושבים. נתיני ארצות האויב יצאו את הארץ, האזרחים העותומניים גויסו לצבא ולעבודות כפיה, הרעב ומחלות מדבקות הפילו חללים רבים בקרב האוכלוסיה. בתרועות שמחה נתקבלו צבאות בריטניה ובעלי בריתה, שנכנסו לירושלים בערב חנוכה תרע"ח (9 בדצמבר 1917) והביאו אתם את בשורת הבית הלאומי היהודי. ירושלים היתה שוב לבירת ארץ-ישראל, שבה כוננו השלטונות את מוסדות הממשלה, ועד הצירים לארץ-ישראל, שנוצר אחרי הכרזת בלפור ⁴⁸⁷ מיום השני בנובמבר 1917, קבע בה את מושבו וקבל לידו את הנהלת עניני הישוב היהודי בארץ, עד שנבחרה הסוכנות היהודית לארץ-ישראל בתוקף הממונות על הארץ, שנמסרה מאת חבר הלאומים לבריטניה הגדולה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה נכנסה ירושלים לתקופה של שפע כלכלי ותרבותי. המנגנון האדמיניסטרטיבי של הממשלה ושל המוסדות הלאומיים היה למקור פרנסה לחלק גדול של האוכלוסיה. העליה החדשה הגדילה וחזקה את היסודות האינטלקטואליים של הישוב. המסחר והתעשיה התפתחו במידה ניכרת, הישוב נתרחב ופרץ צפונה ונגבה, קדמה וימה. השכונות החדשות נבנו בהרוחה ובטוב טעם. רשת החנוך היהודית נתרחבה ונפתחו בתי ספר עממיים ותיכוניים הרבה. לרשת החנוך של הערביים דואגת בעיקר הממשלה, שהקימה עבורם בתי ספר עממיים ותיכוניים. בשנת 1925 נפתחה האוניברסיטה העברית המתפתחת בקצב מהיר, מכוני המחקר שלה הביאו בין השאר תועלת רבה גם לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, בית הספרים הלאומי-והאוניברסיטאי, שיסודותיו הונחו כבר בשנת 1892 על ידי לשכת בני ברית, יש לו אוסף הספרים הגדול ביותר בכל ארצות הקדם. תודות למומחי הרפואה המפורסמים, שהתישבו בירושלים ונעזרים על ידי בתי החולים הגדולים ובראשם בית החולים “הדסה”, נעשתה העיר למרכז רפואי לארץ-ישראל ולארצות השכנות. המצב הסניטרי שופר בהרבה והמחלות האקלימיות כמעט שנעלמו. העזרה הסוציאלית הורחבה על ידי מפעלים שונים המרבים ברכה לשכבות העניות של הישוב.

ההתפחות הנורמלית של הישוב הירושלמי הופרעה לא אחת במשך התקופה הזאת על ידי המהומות הערביות, שפרצו בשנת 1921 ונשנו בשנים 1929 ו-1939–1936. בעקב המהומות הממושכות נשתנו פני ירושלים. רגלי היהודים נדחקו מהעיר העתיקה, ולעמדותיהם הכלכליות שם נכנסו הערבים. על ידי הקמת אזור צבאי מבוצר ברחוב יפו, באמצע עורק התחבורה העיקרי בין ירושלים העתיקה והחדשה הושלם באופן מלאכותי הפרוד בין האוכלוסיה היהודית והערבית.

התושבים

בהרכב אוכלוסיתה יש לה לירושלים אופי בינעדתי, אם כי מספר היהודים עולה בה על מספר כל יתר התושבים יחד, ומשום כך טבוע על חייה הצבוריים במיוחד חותמו של הישוב היהודי. לפי מפקד האוכלוסים משנת 1931 היה מספר כל תושבי ירושלים בשנה ההיא 93,118 נפש, מהם היו

יהודים 53,791 = 57.77%

מוסלמים 19,939 = 21.41%

נוצרים 19,347 = 20.78%

אחרים 41 = 0.04%

מאז גדל הישוב בהרבה. בסוף שנת 1946 ישבו בירושלים לפי האומדנה של הממשלה 164,440 נפש (גדול בשעור 76.69% לגבי 1931), מהם היו

יהודים 99,320 = 40% 60 (+ 2.63)

מוסלמים 33,680 = 20.48% (- 0.93%)

נוצרים 31,330 = 19,05% (- 1.73%)

אחרים 110 = 0.069%

לפי ההערכה של המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית לארץישראל היו בירושלים בסוף שנת 1946 102,000 (61.9%) יהודים בתוך אוכלוסיה כללית של 165,000 נפש ⁴⁸⁸.

לוח כ' 1: קבר בני חֵזיר; יד אבשלום (קברים מימי הבית השני בנחל קדרון)

לוח כ' 2: הכניסה לקברי הסנהדרין

לוח כא' - כב' 1: בית הכנסת הגדול "בית יעקב" בחורבת ר' יהודה החסיד הרובע היהודי

לוח כא' - כב' 2: פנים בית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי

הקהלה היהודית מורכבת משתי העדות הראשיות, עדת הספרדים ועדת האשכנזים. מעוט של פורשים משתייך ברובו לועד היהודי האשכנזי, שאינו מאורגן בתוך הקהלה הכללית. הספרדים הם צאצאי יהודי ארץ-ישראל ועולי ספרד, פורטוגל ואיטליה. שפת-האם של רובם היא הלאדינו, כלומר דיאלקט ספרדי המעורב ביסודות עבריים וערביים, לעדה הספרדית מסונפות העדות הקטנות של יהודים מערביים מצפון אפריקה ושל עולי אסיה הקדמית, התיכונה והדרומית: תימנים, פרסים, בוכרים, חלבים, בבלים, אורפלים, כורדים, גורג’ים. כל אלה נכללים במושג עדות המזרח. אשכנזים נקראים היהודים, שמוצאם או מוצא אבותיהם מאירופה המזרחית והתיכונה ושפת האם שלהם הוא הז’רגון האשכנזי (הגרמני).

וכך מתחלקות העדות באופן יחסי:

העדה % מהאוכלוסיה היהודית

האשכנזית ==50.0

הספרדית== 13.1

הפרסית== 7.4

הכורדית== 5.6

התימנית== 5.0

הבבלית== 5.0

המערבית== 3.3

החלבית== 2.7

הבוכרית== 2.5

האורפלית== 2.0

הגורג’ית== 1.1

שונים== 1.3

השפה העברית המשותפת לדור הגדל בארץ וכן גם נשואים בינעדתיים הולכים ומטשטשים, אם גם בקצב איטי, את ההבדלים העדתיים. בראש הקהלה עומד ועד נבחר מאת משלמי מס הקהלה, המנהל את כל עניני הקהלה. המנהיגים הרוחניים של הקהלה הם הרבנים הראשיים לארץ-ישראל, לפי הסכם בין שתי העדות הראשיות, אחד ספרדי, הנושא מימים קדומים את התואר “ראשון לציון” ⁴⁸⁹, ואחד אשכנזי.

לוח כא' – כב' 3: בית הכנסת "תפארת ישראל" (ניסן בּק)

לוח כא' – כב' 4: רחוב בעיר העתיקה

לוח כג' 1: בית הכרם. שכונה בפרברי ירושלים

לוח כג' 2: בניני המוסדות הלאמיים

מוסלמי ירושלים הם רובם ככלם ערביים סוניים. בראש העדה המוסלמית עומדת המועצה המוסלמית העליונה המכלכלת את צרכי העדה מהכנסות הנכסים הרבים המוקדשים לחַרַם א-שָּׁרִיף

הנוצרים הם ברובם הגדול (86% בקירוב) ילידי הארץ ומעוטם (14%) אנשי חוץ לארץ. הם נפרדים לעדות שונות לפי הכנסיות, שלהן הם משתייכים. העדה הגדולה והעתיקה ביותר היא העדה היונית האורתודוכסית (לפי הספירה משנת 6,906:1931 נפש). בראשה עומד האפטריארך האורתודוכסי ועל ידו פועל סינוד, אחריה באה העדה הלטינית (5,982 נפש) ובראשה האפטריארך הלטיני ועל ידו מועצת הכהונה ומועצה חילונית. העדה הארמנית ( 3,049 נפש), גם היא עדה עתיקה מאד, מתנהלת על ידי מועצה, שבראשה עומד אפטריארך. אחת העדות העתיקות היא העדה הסוריאנית עם בישוף בראש. מבין העדות הפרוטסטנטיות הגדולה ביותר היא העדה השייכת לכנסיה האנגליקנית (1,382 נפש), ששני שלישים מחבריה הם בני חו"ל ורק שליש אחד מבני הארץ. מלבד אלה קיימות עוד עדות קטנות יותר, רומיות-קתוליות ופרוטסטנטיות, העדה החבשית והעדה הקופטית. לכל עדה דתית בית-דין שלה, שיש לו זכות השפוט בעניני אישות, ירושות, עזבונות ואפוטרופסות.

העיר העתיקה

ירושלים העתיקה נמצאת בין '31⁰46 – '31⁰47 במעלות הרוחב הצפוני ובין '35⁰10 – ‘35⁰14 במעלות האורך המזרחי. היא מוקפת חומה באורך של 4 ק"מ ובגובה של 12 מ’ ובה 34 מגדלים גבוהים. חומה זו, שנבנתה בפקודת השולטן סלימן המפואר בשנים 1539 – 1536, הוקמה בחלקה על יסודות החומה העתיקה. במזרח ובדרום-מזרח, במקום שהיא סוגרת את חצר מקום המקדש נשתמרו הנדבכים התחתונים של החומה מימי מלכות יהודה וחלק החומה הצפונית שבין המגדל הצפוני-המזרחי ובין שער שכם מושתת על סלע גבוה, שבתוכו מחצבות גדולות מזמן הבית השני. האחת, הנקראת מערת צדקיהו, נמשכת מתחת לעיר סמוך לשער שכם, והשניה שממול לחומה מיוחסת לחצר המטרה (השוה ירמ' לב, ח). על יד החומה המערבית, מדרום לשער יפו, נמצאת המצודה ובה חמשה מגדלים, הגדול בהם הוא מגדל פצאל, שנשתמר בחלקו הגדול עד היום הזה.

בחומה שמונה שערים. בחומה הצפונית שלשה שערים: שער הורדוס (בערבית باب الساهرة = בָּבּ א-סָּהִרָה = שער המישור או שער הערבה ⁴⁹⁰), שער שכם (باب العمود = בָּבּ אל עַמוּד = שער העמודים ⁴⁹¹). והשער החדש ⁴⁹², בחומה המערבית: שער יפו (باب الخليل = בָּבּ אל-חַ’לִיל = שער חברון ⁴⁹³). בחומה הדרומית שני שערים: שער ציון (باب النبي داود = בָּבּ א-נַבּי דָוֻד = שער הנביא דוד ⁴⁹⁴) ושער האשפות (باب المغاربة = בָּבּ אל-מֻעָ’רִבָּה = שער המערביים ⁴⁹⁵). בחומה המזרחית של העיר ושל חצר המקדש שער כפול סתום הנקרא בפי היהודים שערי רחמים (בערבית נקרא השער האחד باب التوبة – בָּבּ א-תּוּבָּה = שער התשובה והשער השני باب الرحمة = בָּבּ א-רַחְמָה = שער הרחמים) ⁴⁹⁶ ושער האריות (باب الاسباط = בָּבּ אל־אִסְבָּט = שער השבטים ⁴⁹⁷). על יד שער יפו נפרצה החומה בשנת 1898, כדי להעביר כביש לתוך העיר דרך רובע הארמנים עד לשער ציון.

שני גאיות עמוקים חוצים את העיר העתיקה לארכה ולרחבה. הגיא האחד העובר מצפון לדרום ויוצא לשילח הוא המכתש (צפנ' א, יא). שיוספוס קורא לו טירופויון. קרקעיתו הוגבהה ברבות הימים על ידי שפך-העיים, שנשפך לתוכו מהגבעות מסביב. גם היום מגיע עמקו ליד שער שכם בצפון ל־10 מ' וליד שער האשפות בדרום ל-30 מ‘. הוא מחלק את העיר לשנים. הנקודה הגבוהה ביותר בעיר התחתונה ממזרח היא 744 מ’ באמצע הר הבית, במקום בו בנוי מסגד הסלע. העיר העליונה (השוק העליון, מלח' ה, 1.4) ממערב מגיעה בגבעה הדרומית-המערבית (“הר ציון”) לגובה של 777 מ' ובפנה הצפונית-המערבית של החומה ל-789 מ'. הגיא השני, הוא “רחוב דוד”, יורד מסמוך למצודה מזרחה עד “שער השלשלת” של חצר מקום המקדש. רחובותיה הראשיים מחלקים את העיר לארבעה רבעים: רובע היהודים בדרום-מזרח,רובע המוסלמים בצפון-מזרח, רובע הנוצרים בצפון-מערב ורובע הארמנים בדרום-מערב.

הר הבית במזרחה של העיר תופס יותר מהחלק החמשי של העיר העתיקה. צורתו רבוע בלתי משוכלל. ארכו במזרח 474 מ' ובמערב 490 מ' ורחבו בצפון 321 מ' ובדרום 283 מ'. ושטחו 145,564 ממ"ר. באמצע חצר המקדש בנוי מסגד הסלע (قبّة الصخرة = קֻבַּתּ א-צַחְ’רָה = כפת הסלע)⁴⁹⁸ בעל שמנה צלעות, שמעליהן מתנוססת כפה עגולה. ארבעה שערים למסגד בארבע רוחותיו. קירותיו מצופים מבחוץ לוחות חרסינה צבעוניים (פאיינס) ומקושטים מבפנים במוזאיקה נפלאה ובכתוביות ערביות באותיות זהב. באמצעי נמצאת אבן השתיה המוקפת רובד-אבן ועמודים הנושאים את כפת המסגד. בחצר שמסביב לכפת הסלע בנויים שלשה מסגדים קטנים. בקצֶהָ הדרומי של חצר המקדש מתנוסס המסגד אל-אַקְצָא (مسجد الاقصى = המסגד החיצוני) הבנוי על יסודות הבסיליקי של יוסטיניאן. שני מסגדים אלה נבנו על ידי המלך האֻמָוִי עַבְּד אל-מַלִךּ א-צּדִיק בשנות התשעים של המאה השביעית. מתחת לחצר בית המקדש בדרום-מזרח בנויים אולמות גדולים מאד, שתקרתם סומכת על אומנות גדולות. אולמות אלה הוקמו בתקופת שלטון החשמונאים, כדי ליישר את חצר בית המקדש ולהרחיבו. בחומה הדרומית של חצר הבית עוד נראות מעל פני האדמה הקשתות של שער היחיד ושני שערי חולדה (מש' מדות א, ג) הקבורים בשפך העיים של ההר. את חצר המקדש סוגרת ממזרח ומדרום חומת העיר. מצפון וממערב בנויים מדרשות, בתי הכנסת אורחים ובתי מגורים השייכים ברובם למועצה המוסלמית, והכנסותיהם קודש למסגדים. בזוית הצפונית-המערבית של חצר המקדש נמצאים עוד שרידי הבירה (מצודת אנטוניה).

הכותל המערבי המקודש בקדושת המסורת היהודית הוא שריד של החומה המערבית של הר הבית. לפניו רחבה מרוצפת אבנים, שבה מתאספים היהודים לתפלה ולתחנה. מאחורי הרחבה ומדרום לה נמצאות חצרות ההקדש המוסלמי, שבהן יגורו מוסלמים מרוקניים, ומצפון לה בנין בית המשפט הדתי המוסלמי (מַחְכַּמתּ א-שָׁרִיעָה). משם והלאה נעלם הכותל מתחת לפני העיר..

אורך הכותל 28 מטר ויחד עם חלקו הצפוני והדרומי, שאליהם סמוכים בתי המוסלמים, 48 מטר. רוחב הרחבה אשר לפניו 3.60 מטר וקרקעה נמוכה 7.60 מטר מקרקע הר-הבית. גובה הכותל 18 מ‘, והוא מורכב מארבעה ועשרים נדבכים. תשעת הנדבכים התחתונים בנויים אבנים גדולות מאד. אורן כל אבן בערך 1.50 מ’ וגבהה כמטר ויותר, ושתים מהן, האחת בקצה הצפוני של הכותל והשניה בקצהו הדרומי, מגיעות לאורך של ארבעה עד חמישה מטרים. אבני חמשת הנדבכים התחתונים הן בעלות גבות בולטים וזיזים שטוחים מסביב בסגנון תקופת בית הורדוס, ואבני ארבעת הנדבכים אשר מעליהם חלקות הן, אך אין ספק שגם הן מימי הבית השני, לכל המאוחר מימי הורדוס. מעל לתשעת הנדבכים האלה ערוכים ארבעה נדבכים, אשר אורך כל אבן בהם רק כחצי מטר וגובה כל ארבעת הנדבכים ביחד 2.20 מ'. החלק הזה הוא מימי הדריינוס קיסר. בשלשה עשר הנדבכים התחתונים מונחות האבנים אשה על גבי רעותה וזו אצל זו בלי טיח וטיט ביניהן. ובכל זאת הן מחוברות יחד הדק היטב. אחד עשר הנדבכים העליונים, אשר גבהם יחד רק 4 מטר, בנויים אבנים רגילות. ניכר הוא, שהחלק הזה חדש, והוא בלי ספק מימי שלטון הערבים.

מתחת לקרקע קבורים עוד תשעה עשר נדבכים של הכותל, הדומים באופן בנינם ובגודל אבניהם וצורתן לתשעת הנדבכים התחתונים אשר מעל לקרקע, והנדבך התחתון קבוע בסלע גיא טירופויון, שהפריד בין העיר התחתונה ובין העיר העליונה. את חלק הכותל הקבור גלה המהנדס האנגלי וָרֶן, שחפר בארבעה מקומות בקרקע אצל הכותל בשנת תרכ"ז (1867).

מראה הכותל המערבי מעורר בלב כל יהודי רגשי כבוד ויראה, תוגה ותקוה גם יחד, ולכן רבים הם האנשים והנשים הבאים אל המקום הזה, ביחוד בשבתות, בחגים ובערבי השבתות והחגים, בליל תשעה באב וביומו - לשפוך שיחם לפני ה'.

ליהודים יש זכות חזקה קדומה על מקום הכותל המערבי לבוא אליו ולהתפלל על ידו בכל עת ובכל שעה.

הכותל המערבי נזכר תכופות משנת ה“א ר”פ (1520) ואילך בספרים ובמכתבי הנוסעים מבקרי ירושלים (ראה ראה קודם בערך זה).

ברובע הדרומי-המזרחי, הוא רובע היהודים. נמצאים שלשה בתי כנסת גדולים ומספר גדול של בתי כנסת ובתי מדרש קטנים יותר, שחלק ניכר מהם סגור עקב דלדול הישוב היהודי בעיר העתיקה. העתיק ביותר בין הגדולים הוא בית הכנסת “ר' יוחנן בן זכאי” הבנוי בחלקו מתחת לפני הקרקע. הוא מורכב מארבעה בתי תפלה, שהוקמו במשך הדורות. בית התפלה “קהל ציון” נבנה כבר בשנת שמ“ו (1586). בית הכנסת “בית יעקב” שבחורבת ר' יהודה חסיד היא הגדול והמפואר ביותר. במדותיו הגדולות, בכפתו הגבוהה ובארון הקודש הבוקע ועולה כלפי מעלה עושה הוא רושם חזק. בנייתו נשלמה בשנת 1864. בית הכנסת “תפארת ישראל” של עדת החסידים נבנה בשנות השבעים של המאה הי”ט.

ברובע הארמני בדרום-מערב העיר מתרכזים העדה הארמנית ומוסדותיה. בו כנסיתם העתיקה, “כנסית יעקב” מהמאה החמשית, מנזר, מושב האפטריארך הארמני, אכסניות לציילנים, בית ספר ובית מדרש לכמרים ובתי מגורים לבני העדה הארמנית. ברובע הנוצרים בצפון-מערב העיר נמצאת כנסית קבר ישו הבנויה לפי המסורת הנוצרית על גבעת גלגלתא. ברובע זה יושבים האפטריארך היוני-האורתודוכסי והאפטריארך הלטיני ומועצותיהם, ובו מתרכזים מוסדותיהם הדתיים והתרבותיים ונמצאים מנזרים וכנסיות של העדות הנוצריות השונות. המוסלמים יושבים ברובע הצפוני-המזרחי. בבנינים העוטרים את החַרְם נמצאים משרדי המועצה המוסלמית העליונה, מדרשות, זָוִיות ובתי הכנסת אורחים, רחובות העיר בתוך החומות צרים, ורבים מהם מקומרים. האור חודר אליהם דרך חלונות קטנים הקרועים בקמרוניהם, ויש שגם אלה חסרים, ומשום כך שרויים רחובות אלה באפלולית ברוב שעות היום. הבתים בנויים אבן מסביב לחצרות, שאליהן נכנסים דרך מבוא צר ואפל. לרוב הבתים חודרים קוי השמש בצהרי היום רק דין החלונות והפתח הפונים לחצר. באמצע החצר נמצא בור מים. קירות הבתים עבים מאד – סגולה מפני חום הקיץ וקור החורף. גגות הבתים מרוצפים בלוחות אבן, ויש שהם עשויים כפות עגולות.

ירושלים “עיר הרים סביב לה”: ממזרח הר הזיתים, ממערב “ההר אשר על פני גי-הנם ימה” (גַ’בַּל א-תַ’וְר) ומצפון הר הצופים. ערוצים עמוקים מפרידים בין העיר ובין ההרים: ממזרח נחל קדרון, מדרום וממערב גיא בן-הנם, ובמרחק מה מהעיר בצפון עמק הפגרים (וָדִי אל-ג’וֹז).

העיר החדשה

משה מונטיפיורי הניח את היסוד לבנין העיר החדשה ולהוצאת הישוב היהודי אל המרחב, בהקימו בשנת 1860 את השכונה “משכנות שאננים” מחוץ לחומות ירושלים, במעלה גיא בן-הנם, מהלך חמשה רגעים משער יפו. מאז נבנו בירושלים שכונות חדשות הן ביזמה פרטית או על בסיס מסחרי, הן על ידי כוללות החלוקה ונדיבים פרטיים, שבנו דירות עבור עניי העדה. הבניה היהודית הלכה לראשונה בכוון הכביש ירושלים-יפו, שנחנך בשנת 1869, ובכוון צפוני בין רחוב יפו ובין הדרך המובילה לשכם. בעשרות השנים הראשונות נבנו השכונות מטעמי חסכון ובטחון בצפיפות רבה. ברבות הימים נשתפרה בהן הבניה. השכונה “זכרון משה”, שבבנייתה הוחל בשנת 1906, סללה את הדרך לתנאי שכון טובים ומרווחים, ורוב השכונות שנבנו מאחרי מלחמת העולם הראשונה מצטיינות ברחבתם וברווחתם, ויש מהן הדומות לפרברי החוילות המודרניות בערי אירופה. הישוב היהודי בתשעים שכונותיו משתרע לכל עברי העיר, וגולת הכותרת שלו הם בניני האוניברסיטה ובית החולים הדסה הנשקפים ממרומי ההר (גבעת גרב?) שבין הר הזיתים ובין הר הצופים על העיר כלה.

הערבים המוסלמים החלו לבנות מחוץ לעיר העתיקה רק בסוף המאה הי“ט. הם בנו את שכונותיהם כהמשך לרובע המוסלמי הצפוני-המזרחי במישור א-סָּהִרָה, בוְדִי אל ג’וֹז ובמעלה הר הצופים (שיח' גַ’רָח). הכוון לבניה הנוצרית ניתן על ידי הקמת המושבה הגרמנית בשנת 1878 בעמק רפאים שמדרום לעיר העתיקה. בין המושבה הגרמנית ובין השכונות היהודיות תלפיות ומקור חיים נבנתה על שטח גדול המושבה היונית, ממערב לה השכונה הגדולה קַטַמון ומדרום לזו תלביה. השטח העירוני של ירושלים משתרע כיום על שטח של 12,720 דונם (12.720 קמ"ר) בין '35⁰12 לבין '35⁰17 אורך מזרחי ובין '31⁰45 לבין '31⁰48 רוחב צפוני. אזור תכנון העיר מקיף שטח של 44 ק”מ בין '35⁰10 – '35⁰15 אורך מזרחי לבין '31⁰45 – '31⁰48 רוחב צפוני ⁴⁹⁹.

נתקיימה במלואה ויותר מזה נבואתו של ירמיהו, שנחם את ירושלים בשעה שסכנת החורבן רחפה עליה בדברים אלה (שם לא, לז–לט):

“הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאוּם ה' וְנִבְנְתָה הָעִיר לה' מִמִגְדָּל חֲנַנְאֵל עַד שֶׁעַר הַפַּנָּה.”

“וְיָצָא עוֹד קַו הַמִּדָּה נֶגְדּוֹ עַל גִּבְעַת גָרֵב,וְנָסַב גֹּעָתָה.”

"וְכָל הָעֵמֶק הַפְּגָרִים וְהַדֶשֶׁן וְכָל הַשְׁדֵמוֹת

עַד-נַחַל קִדְרוֹן עַד-פּנַּת שַׁעַר הָסּוּסִים מִזְרָחָה קֹדֶשׁ לַה'

לֹא יִנָּתֵשׁ וְלא יֵהָרֵס עוד לְעוֹלָם".

הנביא רואה בחזונו תמונה פלסטית מהתרחבותה העתידה של ירושלים לצד צפון, ששם הקרקע נוח לבנין. החומה הצפונית של העיר מימי המלוכה תבנה מחדש ממגדל חננאל שבפנה הצפונית-המזרחית של הר הבית עד שער הפנה אשר בחומה הצפונית-המערבית. בהתרחב העיר רבתי-עם תבנה חומה שניה המקבילה לראשונה. היא תצא מגבעת גרב, שעליה בנויים בניני האוניברסיטה ובית החולים “הדסה”, ותסוב מערבה עד געה, הוא ראש ההר שמעל לנפתח (ליפתא), שעליו בנויה השכונה רוממה. חומה שניה זו תכלול בתוך העיר את כל השטח, שעליו בנויה ירושלים החדשה עד מעבר לרחובות הבוכרים ורוממה. וכן גם את עמק הפגרים, הוא וָדִי אל-ג’וֹז, שמשני עבריו בנויות השכונות נחלת שמעון, בית ישראל החדשה, כרם אברהם, תל ארזה וסנהדריה, והשכונה הערבית הנקראת על שם העמק הזה עד נחל קדרון, ואת הדשן, שעוד לפני יובל שנים היה מונח בערמות גדולות מדרום לעמק הפגרים, ואת השדמות שעד הקו הנמשך מגֹעה דרומה-מזרחה לשער הסוסים שבחומה הצפונית המערבית, בערך לאורך רחוב יפו.

הספקת המים

ירושלים שוכנת על פרשת המים בין ים התיכון ובין ים המלח ושולחת את מימיה לשני ימים אלה (השוה זכר' יד, ח). כמות הגשמים הממוצעת שלה היא 670 מ“מ. הם יורדים עפי”ר בזעף רק במשך חמשה חדשים בשנה ואינם נספגים די צרכם בקרקע. לכן עניה ירושלים במי תהום. הגשם-המטר הוא ברכה לארץ (השוה מ"א יח, א; ירמ' ה, כד; יחז' לד, כו; יואל ב, כג; זכר' י, א; תהל' סח, י) וחוסר גשם קללה (שמו“ב א, כא; מ”א ח, לה; יז, ז; ירמ' יד, ד; עמוס ד, ז; דהי"ב ו, כו).

לירושלים רק שני מקורות מי תהום, הגיחון, הוא כנראה עין התנין (נחמ' ב, יג), ועין רוגל, שניהם בנחל קדרון, הגיחון שופע בממוצע בחורף 1135 ממ“ע ובקיץ רק 227 ממ”ע מים ביממה. עין רוגל היא באר עמוקה 39 מ', בחלקה חצובה בסלע ובחלקה בנויה. בימי קדם שמשו מימיה להשקית את גן המלך (מ"ב כה, ד; ירמ' לט, ד; מב, ז‘; נחמ’ ג, טו). בחורף גשום עונות הבאר הניזונה ממי התהום על גדותיה, והמים זורמים בנחל קדרון אל ים המלח, ואילו בקיץ מעטים מאד מימיה. עלית מי הבאר היא סמן ברכה, ומשום כך היו בני ירושלים עד הדור האחרון יורדים אל הנחל וחוגגים בשמחה רבה את חג המים בעליתם. בימי מלכי יהודה, כשגדלה אוכלוסיית העיר, חפרו בגאיות שבתוך העיר ומחוצה לה ברכות גדולות להקוות בהן את מי הגשמים. העתיקה בהן היא, כנראה, הברכה העליונה (ישע' ז, ג) לרגלי עיר דוד. כשחזקיה סתם את מוצא מימי הגיחון ויישום למטה מערבה לעיר דוד (דהי"ב לב ל, והשוה גם ע' גיחון), חפרו בין החומותים מתחת לברכה העליונה את הברכה התחתונה (ישע' כב, ט), שבה נקווה המותר מימי הברכה הישנה (שם, שם יא), היא הברכה העליונה. לשבי הגולה היתה הברכה הזאת ידועה בשמות ברכת המלך (נחמ' ב, יד) או ברכת השֶׁלַח (שם ג, טו). נשי העיר היו יורדות למסלת שדה כובס (ישע' ז, ג) לכבס את לבניהן במי הברכות כמעשה הנשים הערביות מכפר השילח (סִלְוָן) בזמן הזה. ברכה אחת הידועה היום בשם ברכת חזקיהו חפרו בימי הבית השני במעלה העיר העליונה סמוך למגדל דוד, ועל שמו קורא לה יוספוס בשם אַמְגְדַלוֹן (מלח' ה, 11, 4). מצפון לחומת הר הבית חפרו החשמונאים חֵיל לשם הגנה על החומה הזאת. ברבות הימים הפכו את החיל לברכות. את הברכה האחת הסמוכה לשער השבטים קוראים הערבים ברכת ישראל. הברכה השניה שמצפון לבירה (אנטוניה) היא אולי ברכת Struthion (מלח' ה, 11, 4). במשך הזמן הפכוה לבור, שאת מימיו שותים יושבי העיר העתיקה עד היום הזה. בחצר מנזר “האבות הלבנים” שמצפון להר הבית נמצאת ברכה קטנה הנזכרת בברית החדשה (יוחנן 5, 2) בשם בית חסדא. במכתש (עמק טירופויון), על יד שער חצר המקדש בָּב אל-קַטַנִין נמצאת ברכה תת קרקעית, ממנה שואבים מים לשמוש בבתי המרחץ חַמָּם אל-עֵיִן וְחַמָּם א־שִּׁפָא הבנויים מעל לברכה זאת. אל־מקדסי מודיע, כי בתוך העיר נמצאות שלש ברכות: ברכת בני ישראל, ברכת סלימן וברכת עִיָד ובקרבת כל אחת מהן בית מרחץ, שאליו נמשכים מים מהברכה, ובתחום החַרַם עשרים בורות גדולים מאד.

שלש ברכות גדולות נמצאות מחוץ לחומות העיר, האחת בראש גיא בן הנם בתוך בית הקברות המוסלמי, היא נקראת ברכת מָמִלָא על שם בית הקברות, שבו היא נמצאת ⁵⁰⁰, מי הברכה הזאת היו עוברים בתעלה תתקרקעית לברכת חזקיהו הסמוכה למגדל דוד. בגיא בן-הנם, ממערב לעיר העליונה, נוצרה ברכה גדולה מאד על ידי סגירת הגיא בסכר, היא ברכת הנחשים (מלח' ה, 2.3), היום בִּרְכַּת א-סֻּלְטָן. מעבר לחומה הצפונית המזרחית וקרוב לשער האריות (שער השבטים) נמצאת ברכת השבטים (بركة اسباط). המים שנקוו בברכות אלו שמשו לשתיה ולהשקאת גנות הירקות. רובן חרבו ונהרסו ברבות הימים, ויושבי העיר חפרו בורות בחצרות בתיהם למקוה מי הגשמים היורדים לתוכם במרזבים מהגגות.

בימי הבינים ובזמן החדש הזרימו מים לירושלים מברכות שלמה (אל-בֻּרַךּ, ע"ש) ומעמק ברכה (וָדִי אל-עַרוּבּ) שמדרום לבית לחם, בדרך לחברון. אחרי מלחמת העולם הראשונה העלו מים בצנורות מעין פָ’רָה ועין אל-פַוָּר שבנחל פרת. הואיל וכמות המים לא הספיקה, התקינו צנורות ממקורות הירקון (ראש העין) והפסיקו את העלאת המים מברכות שלמה ומעין פָ’רָה. משנת 1942 מספקים מים מכל שלשת המקורות גם יחד. מקורות הירקון (26 מ' מעל פני הים) הנמצאים במרחק 70 ק“מ מירושלים מספקים 85–80 אחוזים מהכמות הכללית, עין פָ’רָה שבנחל פרת (267 מ' מעפה"י), 8 ק”מ מירושלים, 10% -15% וברכות שלמה (770 מ' מעפה"י), 12 ק"מ מירושלים, % 6־8%.

תצרוכת המים בירושלים גדלה והולכת משנה לשנה. העיר צרכה

בשנת 1933/34=== 1,050,000 ממ"ע

בשנת 1936/37=== 1,580,000 ממ"ע

בשנת 1939/40=== 2,200,000 ממ"ע

בשנת 1942/43=== 2,680,000 ממ"ע

בשנת 1944/45=== 3,300,000 ממ"ע

בשנת 1945/46=== 3,700,000 ממ"ע

בשנת 1946/47=== 4,300,000 ממ"ע

עם זאת יש להביא בחשבון גם את כמות מי-הגשמים הנצברים בבורות, שחלק גדול מהישוב משתמש בהם לשתיה, לרחיצה ולכביסה.

כבר בימי הבית השני דאגו להוצאת מי השופכים מהעיר אל מחוצה לה וחפרו בקרקע גיא טירופויון ביב היוצא לנחל קדרון. ביב זה עודנו בשמוש כיום, ואליו מסונפים הביבים של השכונות הותיקות של ירושלים החדשה.

עיר המתים

מלכי בית דוד חצבו להם קברים בעיר דוד במעלה ההר מעל לברכת השילח (השוה נחמ' ג, טז). העם קבר את מתיו מחוץ לחומות העיר (השוה מ"ב כג, ו). אנשים אמידים היו חוצבים להם קברי משפחה בסלע הרך (השוה ישע' כב, טז) שבצדי הגאיות ובמעלות ההרים הסובבים את העיר בחצי גורן עגולה מצפון-מזרח, ממזרח ומדרום. קברים בודדים נמצאים גם מצפון לעיר וממערב לה.

עיר המתים של ירושלים משתרעת על פני שטח נרחב החל מוָדִי אֻם אל-עַמַד מצפון לשכונת סנהדריה דרך וָדִי אל ג’וֹז (השוה העמק הפגרים, ירמ' לא, לז), נחל קדרון ויובליו (מ"ב כג, ו) עד גיא בן הנם (ירמ' ז, לב) ועל ההרים המתנשאים מעל לגאיות האלה: על הר הצופים, בכפר אל-עיסויה ובשטח בניני האוניברסיטה, במעלה הר הזיתים עד הכפר א טוּר, בתֹפת שמעל לגיא בן הנם (ירמ’ז, לב; יט, יא), בג’בל אל-מֻקבַּר, שעליו בנוי ארמון הנציב העליון, לעבר תלפיות ורמת רחל. רובן של מערות הקברים הוא מימי הבית השני. במשנה ב"ב ו, ח נשתמרה תכנית מפורטת של קבר מעין זה על חלקיו ומדותיו ואופן חציבתו בסלע ⁵⁰¹. הקברים המצטיינים בצורתם הארכיטקטונית ובפתוחים עיטוריים בחזיתותיהם הם קבר אֻם אל-עַמַד ⁵⁰², קברי הסנהדרין וקבר הילני המלכה מחדייב (מערת כלבא שבוע) בעמק הפגרים ⁵⁰³, מערת יהושפט, יד אבשלום, קבר בני חֵזיר וקבר זכריה בנחל קדרון. ברבות הימים, כשהקברים הוזנחו, חפשו בהם הרועים עם עדריהם מחסה מפני הגשם או לינת לילה, והם אף שמשו דירות קבועות לאנשים מדלת העם (השוה ישע' סה, ד, וראה גם שם י, לא) ⁵⁰⁴.

בימי הביניים קברו היהודים את מתיהם במעלה הדרומי של הר המוריה ⁵⁰⁵ במקום הנקרא סמבוסקי והקראים במעלה התפת. מאז שלש מאות שנה בערך משמש הר הזיתים בית קברות ליהודים, למוסלמים שלשה בתי קברות הקרובים גם הם לעיר המתים העתיקה: בית הקברות על הר המוריה על יד חומת הר הבית, בית הקברות מָמִלָא (ראה ערכככים קודמים) ובית הקברות בּבָּבּ א-סָּהִרָה, על הגבעה שממול לשער הורדוס. בית קברות הנוצרים נמצא על “הר ציון” כלומר על הגבעה המערבית של העיר, מעל לגיא בן הנם.

שלטונות העיר

בראש השלטון עומד מושל מחוז ירושלים. עד שנת 1946 היתה הנהלת

העיר נתונה בידי מועצה בת שנים עשר חברים, כלם אזרחי ארץ-ישראל, מהם ששה יהודים, ארבעה מוסלמים ושני נוצרים, שנבחרו על ידי בני עדותיהם. בראש המועצה עמד ראש העיר, שנתמנה על ידי הנציב העליון מבין חברי המועצה המוסלמים, אף על פי שרוב תושבי ירושלים הם יהודים וחלקיהם בהכנסות העיריה עולים על שבעים אחוז מסכום ההכנסות הכולל. על יד ראש העיר היה סגן ראשון יהודי וסגן שני נוצרי. בשנת 1946 חוסלו השלטונות את מועצת העיר הנבחרת ונתמנתה ועדה עירונית בת חמשה חברים, כלם פקידים ממשלתיים בריטיים, ואליהם צורפו קצין מחוז יהודי וקצין מחוז ערבי.

עסקי העיריה מתנהלים על ידי ההנהלה הכללית וארבע מחלקות נפרדות: מחלקת הכספים, מחלקת ההנדסה, מחלקת הבריאות, ומחלקת הספקת המים. העיריה גובה מס הרכוש העירוני בשעור 13% משווי נכסי דלא נידא, 8% מס הדירות, 2% מס תעול ו-3% מס חנוך, מלבד אלה היא גובה מס עסקים, מס שלטים, מסי רשיונות וכד'. על המשק העירוני מוטלת הדאגה לנקיון, לביוב, להחזקת הרחובות והכבישים העירוניים ולהארתם ולהספקת המים לעיר. משנת 1943/44 מפרישה העיריה סכום פעוט לעזרה סוציאלית ומשנת 1945/46 גם לחנוך. ההקצבות לעזרה סוציאלית ולחנוך מתחלקות בחלקים שוים בין הישוב היהודי ובין הישוב הלא-יהודי ע"י ועדות הממונות על ידי הנהלת העיר.

תקציב המשק העירוני

	1943/44	1944/45	1945/46	1946/47
הכנסות	406.639	450,445	521,138	452,419
הוצאות	288,853	371,544	475,921	553,916
מתוך זה הוקצבו
לעזרה סוציאלית	5,500	5,500	7,600	7,600
לחנוך	–	–	9,950	10,500

על תצרוכת המים בירושלים ראה עמודים קודמים. העיריה מקבלת את החשמל להארת רחובות העיר מאת חברת החשמל הירושלמית, היא חברה בריטית בעלת הזכיון להספקת חשמל לירושלים. מחירי החשמל בירושלים עולים בהרבה על המחירים של חברת החשמל הארצישראלית.

הספקת חשמל לירושלים לצרכי הארה

השנה 1000 קילובט־שעה

1939=== 7,295

1942=== 10,383

1945=== 14,769

משק הכלכלה

בהתאם למצבה הגיאוגרפי ולתנאיה הטבעיים אין ירושלים עשויה ליצור ערכים חמריים גדולים. לפי תכונתה ההיסטורית כמרכז דתי ומדיני בנויים חייה הכלכליים בעיקר על התורה ועל העבודה, על הפקידות ועל המקצועות החפשיים, שלמענם קיימים בה מסחר פנימי, תעשיה זעירה ובינונית ומלאכה מפותחת. ירושלים היא עיר צרכנית מובהקת. חלק ניכר של אספקתה (החקלאית והתעשיתית, חמרי בנין וכו') בא מן החוץ, ויצוא סחורות מן העיר מועט. בהתאם להרכבו העדתי של הישוב הירושלמי יש לציין בתעסוקה שלו שני חלקים: החלק היהודי והחלק הלא יהודי, בעיקר הערבי.

לפי הרשיונות, שהוציאה עירית ירושלים לשנת 1947 התחלקו מפעלי התעשיה ובתי המלאכה, בתי עסק ומסחר בין שני חלקי הישוב כדלקמן

א. מפעלי תעשיה ובתי מלאכה

	ליהודים	ללא–יהודים
צרכי מזון	152	118
בנין	53	24
חרושת ברזל, נחושת ופח	141	85
צורפי זהב וכסף	53	34
הלבשה והנעלה	469	409
תקון נעלים וצחצוחן ותקונים אחרים	88	153
נגרות, התקנת רהיטים וכלי בית	150	130
מספרות ומכוני יופי	75	79
עבודה מכנית וחשמל	34	31
הדפסה, כריכה ומלאכת ניר וקרטון	50	12
צלמניות	16	21
שונים	37	33
סה"כ	1,318	1,129

מרכזי התעשיה היהודית הם בשכונות גבעת שאול וסנהדריה.

תצרוכת החשמל לצרכי התעשיה

השנה קילובט־שעה ביחס לתצרוכת הארצית

1939=== 480,000 1.9%

1942=== 897,000 2.1%

1945=== 1,881,000 2.9%

1946=== 1,481,000 3.0%

ב. בתי עסק ומסחר

בית עסק	ליהודים	ללא–יהודים
בתי מלון, פנסיונים, בתי אוכל ובתי קפה	160	163
מקומות לבשול קפה ותה	1	29
חנויות למכירת צרכי מזון, טבק וסיגריות, חמרי דלק והסקה	889	691
רהיטים וכלי בית	111	56
בתי מסחר להלבשה והנעלה	158	119
בתי מסחר לחפצי אמנות ומכשירי רדיו, לעתיקות, תכשיטים ושטיחים	49	9
מיני סדקית וכלי חשמל, פרחים וצעצועים	203	115
משרדי תחבורה והובלה	27	43
חמרי בנין	49	18
מכונות, מכוניות ואביזריהן	15	18
בתי מרקחת ובתי מסחר לרפואות ולתמרוקים	50	33
בתי קולנוע ומקומות שעשועים	7	3
בנקים, מוסדות אשראי ומשרדי רואי חשבון	30	10
צרכי צלום ושעונים	30	9
חפצי מזכרת, נוי וספורט	10	43
בתי מסחר ספרים וצרכי כתיבה	72	17
שונים	61	96
סה"כ	1,922	1,472

חמשה שוקים גדולים נמצאים בעיר

1. שוק מאה שערים,

2. שוק מחנה יהודה,

3. שוק ברחוב אגריפס,

4. שוק ברחובות הבוכרים.

5. שוק על יד שער יפו.

ג. בנקים ומוסדות אשראי

המרכז

1. ברקליס בנק (דומיניון, קולוניאל ואוברסיז) ירושלים

2. בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ תל אביב

3. בנק עותומן ירושלים

4. בנק ארץ-ישראל לדיסקונט בע"מ תל אביב

5. בנק המזרחי בע"מ תל-אביב

6. בנק ארץ-ישראל-בריטניה בע"מ תל-אביב

7. בנק לאומי ערבי בע"מ ירושלים

8. בנק לקרדיטים ולהשקעות בא“י בע”מ ירושלים

9. בנק למשכנתאות ואשראי א“י בע”מ ירושלים

10. בנק ערבי בע"מ ירושלים

11. בנק קפת־עם בע"מ תל-אביב

12. יעקב יפת ושות' בע"מ ירושלים

13. בנק י. ל. פויכטונגר בע"מ ירושלים

14. בנק אלרן בע"מ תל-אביב

15. הבנק המרכזי למוסדות שתופיים בא“י בע”מ תל-אביב

16. אגודה ארצישראלית בע"מ תל-אביב

17. אלכסנדר עליאש ושות' בע"מ ירושלים

18. אשראי וחסכון, אגודה שיתופית בע"מ ירושלים

19. הלואה וחסכון, אגודה הדדית בע מ ירושלים

20 .\מסד, חברה הדדית להלואות וחסכונות בע"מ תל-אביב

21. פי“א, אגודת נאמנות להשקעות משותפות בע”מ ירושלים

22. פז"א, אגודה ארצישראלית להתישבות חקלאית ירושלים

23. קפת מלוה “העולה”, אגודה הדדית בע"מ ירושלים

24. קפת מלוה וחסכון של העובדים בע"מ ירושלים

25. קפת אשראי של יהודי פולניה בא“י בע”מ ירושלים

26. קפת מלוה של הפועל המזרחי בא“י בע”מ תל-אביב

במפקד הכלכלה של הסקטור היהודי, שערכה המחלקה לסטטיסטיקה של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל בשנת 1946, נתקבלו הנתונים דלהלן:

המקצוע	מספר העסוקים	באחוזים
חקלאות	400	1.0
תעשיה ומלאכה	7,000	18.4
בנין ועבודות צבוריות	2,700	7.1
הובלה ותחבורה	2,100	5.5
כספים והשקעות 506	1,600	4.4
מסחר (סיטוני וקמעוני)	5,000	13.2
ענף התיירות	1,000	2.6
מקצועות חפשיים	4,000	10.5
מקצועות דתיים	1,200	3.2
פקידות ממשלתית וצבורית ובמפעלים פרטיים	4,500	11,8
נוטרים, שוטרים ומגויסים	1,200	3.2
שרות-בית	4,000	10.5
שונים	3,300	8.8
סה"כ	38,000	100

התחבורה המוטורית:

א. שרותי אוטובוסים עירוניים.

הקואופרטיב “המקשר” משרת את הישוב היהודי העירוני ומחבר את העיר עם פרבריה החיצוניים. ברשות המקשר היו בסוף 1946 100 אוטובוסים, ומספר העסוקים בו היו 181 איש. מספר הנוסעים בקוי המקשר בשנת 1945 היה 28.4 מיליון. מספר הנסיעות על כל נוסע בירושלים עלה בממוצע ל-282 (לעומת 400 בתל אביב). במספר זה נכללים התושבים הלא-יהודים, שנסעו בקוי המקשר. אולם מספרם אינו משפיע השפעה ניכרת על המספר הכולל.

5 קוי אוטובוסים ערביים מחברים את מרכז העיר עם הפרברים הערביים.

ב. שרותי מכוניות טכסי עירוניים.

200–150 מכוניות טכסי עומדות לשרות הצבור במקומות חניה שונים במרכזי העיר.

ג. התנועה הבינעירונית.

מירושלים נמשכים כבישים ממדרגה ראשונה ליפו–תל־אביב, לחיפה דרך לוד, לשכם, לחברון וליריחו.

את המקום הראשון בתחבורה הבינעירונית תופס הקואופרטיב הארצי “אגד”. מ- 2,661 ק“מ של אורך קוי “אגד” בארץ משרתים את ירושלים 706 ק”מ או 27%. הקוים הם:

ירושלים – קליה 42 ק"מ

ירושלים – תל-אביב 64 ק"מ

ירושלים – חיפה 150 ק"מ

ירושלים – מוצא – קרית ענבים 16 ק"מ

ירושלים – טבריה 189 ק"מ

ירושלים – חדרה 102 ק"מ

ירושלים – עפולה 143 ק"מ

==========

706 ק"מ

מספר הנוסעים בקוי "אגדי היוצאים מירושלים היה בשנת 1945 1.3 מיליון = 21.3% ממספר הנוסעים הכללי בקוי “אגד” בארץ כלה. אגד מקיים גם שרות חבילות בינעירוני.

בירושלים קיימים קואופרטיבים של מכוניות טכסי הנוסעות בכל שעות היום בין ירושלים לבין תל-אביב ובין ירושלים לבין חיפה. קו אחד של אוטובוסים מקשר את ירושלים עם רחובות. קואופרטיבים ערביים מקיימים שרותי אוטובוסים מירושלים ליריחו, לבית לחם, לבית ג’אלא, לחברון, לרם אללה, ליפו, לחיפה ולעזה. שרותי טכסי ערביים (אל עַלַמֵיְן, וַיְט סְטֵאר) משרתים את הקוים ירושלים–יפו וירושלים–חיפה.

ד. אורך קו מסלת הברזל בין ירושלים ובין יפו 87 ק"מ, רכבת נוסעים אחת יוצאת בכל יום מירושלים לתל אביב וליפו. הנוסעים לחיפה או למצרים מחליפים את הרכבת בתחנה המרכזית שבלוד.

חנוך ותרבות

מוסדות חנוך. בהתאם להרכב הישוב הילדים חנוך בירושלים הוא ביסודו עדתי-דתי. גם בתוך שלש העדות הגדולות בתי הספר מפולגים לפי ההשקפות הדתיות ואף האידיאולוגיות של התושבים. במערכת החנוך של העדה היהודית יש להבדיל בין בתי הספר המשתייכים לרשת החנוך של הועד הלאומי לכנסת ישראל, המוכרים מטעם הממשלה כבתי ספר צבוריים, ובין בתי הספר המוחזקים על ידי ארגונים יהודיים שונים בארץ ומחוצה לה. קיים גם מספר בתי ספר פרטיים.

הממשלה מחזיקה על חשבונה בתי ספר ערביים צבוריים, שבהם מתחנכים בעיקר ילדים מוסלמיים ומעוט קטן של ילדים נוצריים, לעדה המוסלמית בתי ספר אחדים משלה. העדות הנוצריות מחזיקות בתי ספר על חשבונן. קיימים בתי ספר של העדות היונית-האורתודוכסית. הקתולית, הפרוטסטנטית, הארמנית והסוריאנית ובתי ספר המוחזקים על ידי מנזרים ומיסיונים שונים, באלה האחרונים מתחנכים גם מעוטים מוסלמיים ויהודיים.

I בתי ספר יהודיים:

1. ברשת החנוך של הועד הלאומי לכנסת ישראל היו (לפי הספירה הכללית של מוסדות מחלקת החנוך של הועד הלאומי לשנת תש"ז:(1946/47

סוג המוסד	מספר המוסדות	מספר התלמידים 507
גני ילדים	20	1,349
בתי ספר עממיים	29	8,747
בתי ספר תיכונים	6	1,945
בתי מדרש למורים	2	257
בית מדרש למורות	1	131
בית מדרש לגננות	1	134
בתי ספר מקצועיים	6	641
סה"כ	65	13,204

1. מחוץ לרשת בתי הספר של מחלקת החנוך של הועד הלאומי היו (לפי המפקד של מחלקת החנוך הממשלתית לשנת 1945/46):

סוג המוסד	מספר המוסדות	מספר התלמידים
גני ילדים	31	1,539
בתי ספר עממיים	19	3,022
בתי תלמוד תורה	36	3,760
בתי ספר תיכונים	2	748
בית מדרש למורות	1	81
בית ספר מקצועי	1	133
בתי יתומים ובתי חנוך לילדים נכים	6	538
סה"כ	96	9,801

קרוב לשלשים ישיבות מוחזקות על-ידי ארגונים שונים במטרה להכשיר צעירים ללמוד התורה, לחנך מורי הוראה, רבנים ודיינים ולהעמיק חקר בהלכות ובמצוות תורת ישראל. בהן לומדים קרוב לחמש מאות נערים, בחורים, אברכים ותלמידי חכמים בגיל העמידה. הישיבות הותיקות והגדולות הן עץ חיים, תורת חיים, מאה שערים, מרכז הרב, פורת יוסף, חיי עולם ושפת אמת.

בקונסרבטוריון הירושלמי למוסיקה קיימות שלש מחלקות: אקדמיה לאמנים, סמינריון למורי זמרה וכתות לחנוך אמנותי.

II בתי ספר ערביים צבוריים המוחזקים ע"י הממשלה (1945/46):

סוג המוסד	מספר המוסדות	מספר התלמידים
בתי ספר עממיים	8	3,205
בתי ספר תיכונים	2	455
בית מדרש למורות	1	105
סה"כ	11	3,764

III בתי ספר מוסלמיים (1945/46):

סוג המוסד	מספר המוסדות	מספר התלמידים
בתי ספר עממיים	3	326
בתי ספר תיכונים	2	792
בתי ספר ליתומים וליתומות	2	523
סה"כ	7	1,641

IV בתי ספר נוצריים (1945/46)

סוג המוסד	מספר המוסדות	מספר התלמידים
בתי ספר עממיים	28	5,843
בתי ספר תיכונים	8	2,749
בי"ס תיאולוגי לארמנים	1	31
סה"כ	37	8,614

בבתי הספר הנוצריים למדו בשנת 1945/46

נוצרים==== 6,756

מוסלמים= ===1,107

יהודים==== 748

אחרים=== 3

סה"כ=== 8,614

מוסדות מדע ומחקר

1.  האוניברסיטה העברית הבנויה על הר הצופה על פני ירושלים העתיקה והחדשה נחנכה באפריל 1925 על ידי לורד בלפור במעמד באי-כח אוניברסיטאות ומלומדים מכל חלקי העולם. כיום קיימות בה שתי פקולטות מלאות: א) הפקולטה למדעי הרוח הכוללת את המכון למדעי היהדות. את המכון למדעי המזרח וקתדרות למדעי הרוח הכלליים, ב) הפקולטה למתימטיקה ולמדעי הטבע. בין יתר המוסדות ללמוד ולמחקר יש להזכיר את בית הספר לחקלאות הקשור לתחנה לחקר החקלאות של הסוכנות היהודית ברחובות, את המחלקה לחנוך ואת הפרי-פקולטה לרפואה עם מעבדות רפואיות שונות. מתכנים תכנית לפתוח בשנת 1949 פקולטה לרפואה ולרוקחות בקשר הדוק עם בית החולים “הדסה”.

ליד האוניברסיטה קיימים בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בית נכות לעתיקות היהודים, מוזיאון לצמחי התנ"ך והספרות התלמודית ולפלנטלור היהודי והערבי, אוספים גדולים לבוטניקה, לגיאולוגיה ולזואולוגיה, במיוחד לארץ-ישראל, למזרח התיכון ולארצות ים התיכון, תחנה מטאורולוגית וכו'. חבר העובדים המדעיים מורכב מ־154 פרופיסורים, מרצים, מדריכים ועוזרים, ומספר הסטודנטים הגיע בשנת 1947 ל-1027. עד סוף 1946 הגיע מספר מוסמכי האוניברסיטה ל־654, מהם 69 הכתרו בתואר דוקטור לפילוסופיה. מורי האוניברסיטה ומוסמכיה עורכים קורסים והרצאות לעם בחלקי הארץ השונים. מלומדים מאירופה ומאמריקה מרצים באוניברסיטה העברית הרצאות אורח.

1.  ועד הלשון העברית.

2.  École Biblique et Archéologique St. Etienne במנזר הדומיניקנים.

3.  American School of Oriental Reearch.

4.  British School of Archaeology.

5.  Institut Biblique pontifical.

6.  החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.

7.  החברה הארצישראלית להיסטוריה ואתנוגרפיה.

8.  Palestine Oriental Society.

9.  חברה ארצישראלית לתולדות הרפואה ומדעי הטבע.

בתי ספרים בירושלים, 1946

השם והמקום שנת היסוד מספר הכרכים

1. Saint-Sauveur במנזר הפרנציסקנים שברובע – הנוצרים 1559 15,000

2. École Biblique et Ar-cheologique במנזר הדומיניקנים St.Etienne, רחוב שכם 1890 25,000

St.Georges Cathedral .3 רחוב שכם 1890 5,000

4. בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי על יד האוניברסיטה העברית 1892 460,000

5. ספרית אל-ח’לדיה, באב א־סלסלה 1900 5,000 ⁵⁰⁸

6. American School of Research Oriental, שער הורדוס 1901 7,000

7. ספרית האמנות בצלאל בביה"ס בצלאל 1906 14,000

8. ספריית ביהמ"ד למורים העברי, בית הכרם 1918 15,000

9. ספרית הארכיון הציוני בבנין הסוכנות היהודית 1919 20,000

10. British School of Ar chaeology בביה"ס האמריקאי לחקירת המזרח 1920 2,500

11. ספרית אל־אקצא בחרם א-שריף 1927 1,500

12. ספרית מחלקת העתיקות במוזיאון הארכיאולוגי, שער הורדוס 1927 14,000

13. ספרית המנזר הארמני ברובע הארמנים 1929 27,000

14. ספרית הפרנציסקניםללמודים בייבליים. מנזר הפרנציסקנים בויא דולורוזא 1929 5,000

15. ספרית “ירושלים” ללשכת בני ברית, רחוב בני ברית 1930 15,000

16. ספריית ביהמ"ד למורים המזרחי, רחוב בצלאל 1932 13,000

17. ספרית Y.M.C.A בבנין הצעירים הנוצרים. רחוב יוליאן 1933 22,000

18. ספריית בית הספר לחנוך סוציאלי, רח' אברבנאל 1934 6,000

19. ספרית שוקן, תלביה 1935 40,000

20. מוסד הסוכנות היהודית לארץ-ישראל לחקירת הכלכלה. ראש רחביה 1936 4,000

Culture Francaise.21 Centre de, רחוב בן-יהודה 1937 4,000

22. ספרית ישורון בבית כנסת ישורון 1939 4,000

23. ספרית הפועלים בבית ההסתדרות, רחוב המלך ג’ורג' 1940 5,500

23. ספרית British Council. רחוב הנסיכה מרי 1944 6,000

מלבד אלה נמצאות עוד כשלש עשרה ספריות מקצועיות במחלקות הממשלה, במנזרים ובמכונים של האוניברסיטה העברית, שגם בהן אפשר להשתמש בתנאים ידועים. בסך הכל מכילות הספריות בירושלים קרוב ל-800.000 כרכים. שמהם 75% עולים בחלקם של המוסדות היהודיים.

בתי נכות

1. המוזיאון הארכיאולוגי הארצישראלי (נוסד ע"י הממשלה בעזרת קרן רוקפלר), שער הורדוס.

2. בית הנכות לעתיקות היהודים על יד האוניברסיטה העברית.

3. בית הנכות בצלאל לאמנות היהודית.

4. אוסף העתיקות במנזר Peres Blancs ליד שער השבטים.

5. אוסף העתיקות במנזר flagellatio ליד הנ"ל.

6. אוסף העתיקות במנזר Notre Dame ברחוב סולימאן.

7. אוסף העתיקות במנזר Dormitio על “הר ציון”.

8. אוסף המועצה המוסלמית העליונה ליד מסגד אל-אקצה, ועוד כמה אוספים פרטיים.

הוצאות ספרים וכתבי-עת

בירושלים קיימות הוצאות ספרים אלה: החברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה. מוסד ביאליק, מוסד הרב קוק, אחיאסף, דב אהרונסון, דרום, האחים לוין-אפשטיין ושות', הוצאת ספרים הארצישראלית, עבר, פאגי, צבי הרכבי, קוהלת (של הסתדרות המורים בארץ-ישראל) קרית ספר, ראובן מס, שוקן והוצאות הספרים של הממשלה, של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, של הקרן הקיימת ושל קרן היסוד.

העתונות היומית העברית מופיעה בתל-אביב ומתקבלת בירושלים בבוקר של יום הופעתם. בירושלים מופיעים העתון היומי בשפה האנגלית Palestine Post וכתבי-עת אלה:

שבועונים: העולם, קול ישראל, נרות שבת, העתון הרשמי של ממשלת ארץ-ישראל, Palestine Gazette (בשלש השפות הרשמיות). הגלגל (עתון רדיו ירושלים, מופיע בשלש השפות הרשמיות), Agency’s Digest The Jewish,.Le Journal de Jérusalem

ירחונים: סיני, קול תורה, ההד, בעיות, Palestine Review, Palestine Economic Review, מספרים ועובדות על הישוב והמשק בארץ-ישראל, Law Reports of Palestine, General Monthly Bulletin of Current Statistical Abstract of Palestine.

רבעונים: ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה; ציון, לחקר תולדות ישראל; תרביץ, למדעי הרוח; לשוננו, לחקר הלשון העברית; עדות, לחקר הפולקלור בישראל; ירושלים, לחקר ירושלים ותולדותיה; קרית ספר, רבעון ביבליוגרפי; בולטין המכון לחקר הכלכלה שעל יד הסוכנות היהודית; הספרות הציונית, סקירה רבעונית של הארכיון הציוני המרכזי בירושלים..

כתבי-עת ערביים היוצאים בירושלים:

העתון היומי אל-וָחְדָה (الوحدة), השבועונים אל-מִנְבַּר (المنبر), אל-כּלִיָה (الكليّة) ואל-קָפִלָה (القافلة), הדו־שבועון אל־עָ’ד (الغاد) והירחונים אל-מִיָּה אל-חַיָה (الميّة الحيّة ) ואל־אַחְ’בַּר אַל-כַּנִיסִיָה (الاخبر الكنيسية).

שרות השידור בארץ-ישראל נחנך ב־30 במרץ 1936 כמחלקת משנה במחלקת הדואר והטלגרף. מקום מושבו כיום בגוש בנינים שברחוב המלכה מליסנדה בירושלים ולרשותו, נוסף על המשרדים השונים, 9 אולפנים ראשיים ו-5 חדרי פקוח הנדסיים. השרות החל לפעול במשדר אחד בגלים בינוניים 5 שעות ליום. שהתחלקו בין שלש השפות הרשמיות. מאז הוארכו שעות השידורים ל־17 בערך. השרות מהווה כיום מכשיר תרבותי ראשון במעלה בחיי כל העדות בארץ. בחלקו העברי השרות הנו התחנה היחידה בעולם המשדרת בקביעות כ־6 שעות ליום בעברית תכניות לנוער, שידורים לבתי הספר, חדשות, שעשועים, הוראה ודת לאוכלוסית הארץ, ובאמצעותו מגיע קול ירושלים לכל ארצות המזרח הקרוב. ב־1945 הוכר כמחלקה העומדת ברשות עצמה, וזמן מה אחרי זה החל לפעול בשני משדרים בגלים בינוניים הקבועים ברם אללה. זה מאפשר שידור תכניות שונות בזמן אחד באחת משלש השפות. תקציבו השנתי קרוב ל- 200.000 לא"י. בתקופת פעולתו גדל מספר בעלי המקלטים שברשיון בארץ-ישראל מ־ 20.500 ב־1936 עד למעלה מ-100.000 במחצית שנת 1947, שמהם 80% הם יהודים. בתחלת שנת 1946 הקים השרות אולפן בתל-אביב בשביל השידורים העבריים.

מוסדות צדקה וחסד

מרובים מוסדות הצדקה והחסד בעיר. ליהודים חמשה בתי חולים צבוריים (“הדסה”, “בקור חולים”, “שערי צדק”, “משגב לדך” ובית החולים לחולי רוח) מלבד בתי חולים פרטיים, חמשה בתי יתומים ויתומות, בית חנוך עורים, שני בתי זקנים וזקנות ובתי תמחוי לעניים, הסתדרות הנשים הציוניות ויצ"ו עושה עבודה סוציאלית חשובה בשדרות העם להבראתן. בבתי הספר העממיים מקבלים תלמידים ותלמידות ארוחה מזינה אחת וכוס חלב בכל יום.

הממשלה מחזיקה בית חולים אחד המשמש ביחוד את האוכלוסיה הערבית-המוסלמית. לעדה המוסלמית בית יתומים ובית יתומות ובית ספר למלאכה. המיסיונים והמנזרים הנוצריים מחזיקים בתי חולים ובתי יתומים ויתומות ועושים עבודה סוציאלית בקנה-מדה רחב בקרב בני עדותיהם ובני העדה המוסלמית.

בתי תפלה

בירושלים קרוב למאתים בתי כנסת, שבהם מתפללים בני העדות היהודיות השונות לפי המנהגים והנוסחות המיוחדים להם. בתי הכנסת העתיקים ביותר הם בית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי (ראה עמודים קודמים), בית הכנסת “אור החיים”, שנוסד על ידי ר' חיים בן עטר בשנת תק“ב (1742), בית הכנסת בישיבת בית-אל, שנוסד על ידי המקובל התימני ר' שלום שרעבי בשנת תס”ו (1106) ובית הכנסת “מנחם ציון” בחורבת ר' יהודה חסיד משנת תקצ“ז (1837). מסבת דלדול הישוב היהודי בעיר העתיקה נתרוקנו בה הרבה בתי תפלה ונסגרו על מסגר, ובשאר בתי הכנסת, ובתוכם בתי הכנסת המפוארים “בית יעקב” ו”תפארת ישראל" (ראה עמודים קודמים), מספר המתפללים מועט.

בשכונות העבריות שמחוץ לחומה מרובים בתי התפלה, בתוכם בית הכנסת הגדול במאה שערים, בית הכנסת “ישורון” על יד רחביה ובית הכנסת “אהלי יעקב” בזכרון משה.

מספר הכנסיות רב כמספר העדות הנוצריות וכתותיהן ומנזריהן. מסגדים מוסלמיים אינם קיימים מחוץ למסגדים הגדולים שבחרם א-שריף (ראה עמודים קודמים), שבהם מתכנסים המוסלמים לתפלה בצהרי יום ששי, בשכונות המוסלמיות בנויים צריחים, שמעליהם קורא המֻּאֶזִּן חמש פעמים במעת לעת את המאמינים לתפלה.

מקומות שעשועים

בירושלים קיימים שמונה בתי מה קולנוע. על במותיהם של בתי הקולנוע הגדולים ביותר, “ציון” ו“אדיסון”, מופיעות לעתים מזומנות הלהקות התיאטרוניות היהודיות (הבימה, האהל, התיאטרון הקמרי, המטאטא) והתזמורת הפילהרמונית הארצישראלית, שמרכזיהן בתל אביב. בשני מקומות נמצאים מגרשי ספורט, האחד של “הפועל” לרגלי הר הצופים בצפון העיר והשני בעמק רפאים בדרומה. גנים צבוריים נמצאים ברחוב יפו ליד בנין העיריה, ברחוב המלך ג’ורג' מול בית הכנסת ישורון, בשכונת בית ישראל החדשה לרגלי הר הצופים ובקצה שכונת תלביה. גן החיות נמצא בצפון העיר בין השכונות מחנים וסנהדריה.

ארוכות ורבות-המאורעות הן תולדות ירושלים. פעמים רבות נחרבה ושוב קמה לתחיה העיר הנצחית. הכנעני, האמורי והיבוסי, ישראל ויהודה מימי המלוכה ומימי הבית השני, יונים, רומים, ביזנטים נוצריים, ערבים, צלבנים, ממלוכים ותורכים השאירו בה את עקבותיהם. בחפירות שנערכו במעמקיה של העיר נתגלו שרידים של ישוב בלתי פוסק במשך חמשת אלפים שנה ⁵⁰⁹. EA 280; 285–290;AO 7096; בר' יד, יח; יהו‘. י,א. ג. ה. כג; יב, י; טו, סג; שופ’ א, ז–ח. כא; ש“א יז, נד; ש”ב ה, ו–ט; מ“א ג, א. טו; י, ב; מ”ב יד, ב; טז, ב. ה; יח, כד; ישע' מ, ב; נב, א–ב; סב, א; ירמ' א, ג; כו, ח; לב, ב; יחז' ח, ג; יב, יט; יואל ד, ו, עמוס א, ב; עובד' יא. כ; מיכה א, א; צפנ' א, ד, יב; זכר' א, יב, טז; מלאכי ג, ד; תהל' עו, ג; קכה, ב; שה“ש א, ב; ה, ח; קוה' א, א; אסתר ב, ו; דנ' א, א; ט, ב; עזרא ג, א. ח; נחמ' יא, א; דהי”א יא, ד; דהי“ב כה, א; כו, ט; לב, ט. בסה”כ נזכרת ירושלים במקרא 656 פעמים. כתיב השם תמיד חסר יוד ורק ארבע פעמים הוא מלא (ירמ' כו, יח; אסתר ב, ו; דהי"ב כה, א; לב, ט). מש' מעשרות ב, ג; ג, י; מע“ש ב. ב. ט; ג. א. ג–ה. ט; ה, ב; תענית ז, ח, בכורים ב, ב; ג, ג; תוס' ברכות ג, טז: פאה ד, יא; חלה ב, ח; עירובין ג (ב), י; כתובות ד, ו; נדרים א, ג–ד; ה, א; סוטה ז, טו יא, יג; טו, יג-טו; ב”ק ח, יג;, טז-יז; סנהד' ז, א; עבו“ז ה (1), ב; זבחים יג, כ; חולין ג (ד), כג; מנחות י, כה; יג, כא; בכורות ג, יד; ערכין ג, א; נגעים ו, א–ב; מקואות ד, י; ב' שבת נט, א; סוכה נא, ב; יומא מד, ב; עירובין פג, א; חולין סה, א; נדרים נה, א; מגלה טו, א; כו, א; כתובות קה, א; קדושין מט, ב; גטין נז, א; יר' ברכות א, ב–כה, ע”ב; עירובין ה–כג, ע“ג; תענית ד, ח–סט, ע”א; מגלה ג, א–עג, ע“ד; בר”ר מג, ז; נו, ב. טז (ירושלם = [ה'] יראה שלם) במדב“ר ו, ז; יד, כ; איכ”ר א, ב; מגלת תענית ב; ג, ה; ו; ט; יא; יב; יג; אבות דר“נ נו”א ד; לא; נו“ב ה; ו; ז; יג; לט; חשמ' א' 1, 20; 3, 45; 6, 26; 11, 20; חשמ' ב' 5, 22; מכתב אריסטיאס 83; תהל' שלמה 2, 3; 8, 15: חזון ברוך; קדמ' יד, 4, 2; 5, 4; 6, 1; כ, 7, 2; 9 7; מלח' ה, 4 (תאור מקיף של ירושלים לפני חורבנה); מ”מ 34; מס' ר“ב 36–31; כפו”פ ק“ב, רפ”א.

ביבליוגרפיה:

Wilson und Warren, The Recovery of Jerusalem, Londen 1871; H Guthe, Ophel, ZDPV 4/5 (1881/82); F. I.

Bliss Excavations at Jerusalem, QSt 1894/97: Vincent,' Jérusalem sous

Terre, London 1911; R. Weill, La Cité de David, Paris 1920; A. S.

Macalister and J. G. Duncan, Excavations on the Hill of Ophel

1923–1925, PEFAn IV; J. W. Crowfoot and G. M. FitzGerald, Excavations

in,the Tyropoeon Valley 1927, PEFAn v ל. א. מאיר וא. ל. סוקניק, חפירות החומה השלישית של ירושלים העתיקה, ירושלים, תרצ“א; הנ”ל, שטח נוסף של החומה השלישית, קדם א‘, עמ’ 24 ואילך:, C. s.

Fisher BASOR 83, pp. 4–7; R. W. Hamilton, Excavation against the North Wall of Jerusalem QDAP X, pp. 1–54; idem, Street Levels in the Tyropoeon Valley, QBAPI, 97 ff.; II, 34 ff.; C.N.

Johns, Excavations at the Citadel of Jerusalem, QDAP I, 105 ff.; V, 127 ff.; VIII, 117 ff.; QSt 1940, pp. 36–58. Crowfoot, QSt 1945, p. 6f.

לתולדות ירושלים העתיקה וחקירתה ראה עוד: Clermont-Ganneau, Arch. Res. in Palestine I (1899), pp. 50–450: H. L.

Vincent, Jerusalem antique, 1912; A. Alt, ZDMG 1925, 1 ff.; idem, PJB 1928, pp. 74 ff.; A. Procksch, PJB 1930, pp. 12

ff.; M. Burrows, Nehemias 3, 1–32 as a Source for the Topography of Ancient Jerusalem, AASOR 14 (1933/34), 115 ff.; B. Maisler, Das vordavidische Jerusalem ff 181,(1930) 10;, JPOS. הנ"ל, תולדות המחקר הארכיאולוגי עמ 100 – 103

G.Dalman, Jerusalem u sein Gelände. idem, OwJ ³, pp. 286 -402: Schürer I; II. 229–235

. עיין גם ביבליוגרפיה של החפירות בירושלים:.QDAP I, p. 4f.

לחקר מערות הקברים בירושלים: נ. סלושץ. החפירות מסביב ליד אבשלום, קובץ החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, כרך א, ס“ש, עמ' 5 ואילך; ל. א. מאיר, בקובץ הנ”ל, עמ' 71 ואילך; א. ל. סוקניק, עמ' 74 ואילך; הנ“ל, קובץ תרצ”ה, עמ' 62 ואילך; א. מזיא, שם עמ' 118 ואילך; ב. מייזלר, שם עמ' 11 ואילך; מ. שטקליס, שם, עמ' 19 ואילך; א. ל. סוקניק, קדם א, עמ' 29 ואילך; קדם ב‘, עמ’ 23 ואילך; נ. אביגד, שם, עמ' 75 ואילך; B. Maisler Cypriote Pottery at a tomb cave in the vicinity of Jerusalem, AYSLL 1933 , pp. 248 – 253; E. Brandenburg, Die Felsarchitektur bei Jerusalem; מ. כהן, קברי המלכים, ירושלים תש"ז. עקבות של ישוב פרי היסטורי בעמק רפאים, בראש נחל קדרון ועל הר הצופים: M. Blanckenhorn, ZDPV,(1905) 28.Angeiger 1919, 512 £. 114: id. ZE 1905, 407–468; C.H. Read, Arch

“ספר ירושלים” העומד לצאת לאור ע"י האגודה העברית למען ירושלים, מוסד ביאליק וחברת “דביר”.

מורי דרך בירושלים: א. מ. לונץ, נתיבות ציון וירושלים, תרל"ו

Baedeker, Palästina u. Syrien,1891, 21–112; L. de Hamme, Guide-Indicateur de la Terre Sainte, 1897, 162 – 500, E. Reynolds-Ball, Jerusalem, a practical Guide 1912

; ישעיהו פרס, ארץ-ישראל, ספר המסעות, תרפ"א,

J.Press, Palästina-Reisehandbuch, 1921,:197–111 102–178: Barnabe Meistermann, Guide de Terre Sainte, 1923, 102–301; J. Press, Neues

Paidstina-Handbuch,1934, 218–312; זאב וילנאי מדריך ארץ-ישראל, תש"ו, כרך א'.

לוח כד' הספקת רשת המים לירושלים

השלמות

(לכרכים א' ו-ב')

אָבִּל אל-הַוָא – آبل الهواء. כפר על הר בצפון עמק עיון, 10 ק"מ מצפון למטולה. הוא נקרא גם אבל א-סָּקִי. יתכן שהוא מקומה של אחת מארבע הערים הנזכרות ברשימת תחותמש בצפון הארץ בשם אבר.

אָבִּל א-סָּקִי – آبل الساقي, הוא אבל אל-הוא (ע"ש). יהודי חצביא, הנמצאת במרחק 15 ק“מ מצפון-מזרח לכפר, היו קוברים את מתיהם באבל א-סאקי, שהוחזקה כאדמת ארץ-ישראל. היה להם בכפר זה מעט כרמי גפנים וזיתים, שמכרום לשכניהם במחצית השניה של המאה הי”ט ⁵¹⁰.

אֶבֶן הָעֶזֶר, להוסיף במ"מ: 24,32 On.

אֶבֶן יִצְחָק. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד על אדמת הקרן הקיימת בשומרון מצפון לחֻ’בַּיְזָה, 13 ק“מ ממזרח לזכרון יעקב. הוא נוסד ביום כ”ו באדר תש“ה 11.3.1944) ונקרא על שם יצחק אוכברג מאפריקה הדרומית, שבעזבונו גאלה הקהק”ל שטח גדול בשומרון. מספר נפשות הישוב (ביולי 1947) 197 ושטחו 3,000 דונם. משקו הררי.

אוּרִים. ישוב של חברי חבר הקבוצות בנגב, 4 ק“מ מדר‘-מזר’ לגבולות. הוא נוסד במוצאי יום כפור תש”ז (6.10.1946). מספר המתישבים הראשונים 30 איש ושטח אדמתם 4,000 דונם. משק טפוסי לנגב.

אַלּוֹנִים. הוא השם, שאושר לישוב קבוצת “אלונים” במקום טבעון (ראה שם.). לאחר שועדת השמות שעל יד הקהק"ל קבע את השם טבעון לעיר הגנים על אדמת קֻסְקֻס-טַבַּעוּן.

אֵלון מוֹרֶה, להוסיף במ“מ: ב' סוטה ז, ה. בפעם האחרונה נזכרת אלון מורה במאה הי”ד, שאז נקבר בה פינחס הכהן הגדול של השומרונים.

אֱיָל. הוא השם הזמני לישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, שנוסד ביום ט“ו בתמוז תש”ז (3.7.1947) בגבול סוריה מעבר לים חולה, ממול ליסוד המעלה ולחולתה. מספר המתישבים הראשונים 30 איש ושטח האדמה 2000 דונם. הם עוסקים בעבודת האדמה ובדיג.

אֻם קַיְס – امّ قيس. ראה ע' גדר ^ב והשוה גם ע' מֻקַיְס.

אִעְבִּלִין – اعبلّين. ראה ע' אבלים.

אֶרֶץ מִדְיָן. להוסיף במ"מ: שמות ב, טו.

אֶרֶץ שַׁעֲלִים. ש"א ט, ו.

אַשְׁקְלוֹן. 320–322; 287 EA; יהו' יג, ג; שופ' א, יח; יד יט; ש“א ו, יז; ש”ב א, כ; ירמ' כה, ב; מז, ה. ז; עמוס א. ח: צפנ' ג, ד, ז; זכר' ט, ה; יונתן לדב' א, ז; מש' תענית ג, ו; גטין א, ב; תוס' שביעית ד, יא; אהלות יח ד. יח; ב' גטין ב, א; כתובות כו, ב; עבו“ז יא, ב; יר' שביעית ו, א – לו, ע”ג; חגיגה א, א – עו, ע“א; פאה ג, ח – יז, ע”ד; ספרי דב' סי' נ“א: ילקוט שמעוני סי' תתע”ד; יהודית 2, 18; חשמ' א' 10, 86; 11. 60; 12, 33; קדמ' יג, 4, 4, 5, 5; מלח' א, 21, 11; ג, 2, 1 ואילך; 15, 22 On; מ“מ 64; מס' ר”ב 40; כפו“פ ש”ג ⁵¹¹.

בְּאֵרוֹת יִצְחָק. ישוב של קבוצת הפועל המזרחי בשפלת הדרום, 8 ק“מ מדר‘-מזר’ לעזה. הוא נוסד ביום כ”ב בשבט תש"ג (28.1.1943) ונקרא לזכרו של הרב יצחק ניסנבוים ממיסדי הסתדרות “המזרחי”, מספר נפשות הישוב (ביולי 1947) 224 ושטח אדמתו 6,000 דונם. משקו מעורב אינטנסיבי ⁵¹².

בָּבּ א-דְּרָע. להוסיף בטכסט: אין במקום זה שרידים של ישוב קבוע. משערים, שהיה מקום של עליה לרגל.

בביבליוגרפיה לערך זה יש להוסיף: Albright, Bronze Age Pottery from Bâb edDrâ. BASOR 95 (1944), pp. 3 ff.

בָּדָן, להוסיף בטכסט: בספר יהושע של השומרונים מסופר, כי יהושע אסף את העם בבדן להטהר לפני עלותו על הר גריזים

בִּיר אַבּוּ אִרְקַיִּק – بير ابو ارقيّق. באר ועל ידה מחנה של בדוים, 10 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר שבע.

בִּיר אַבּוּ מַנְצוּר – بير ابو منصور. בורות עתיקים במרחק 18 ק"מ מצפ‘-צפ’-מע' לבאר שבע.

בִּיר הִנְדִיס – بير هنديس. באר עשירה במים סמוך לגבול עבר הירדן, 15 ק"מ מצפון לים אילת.

בִּיר אל-חַמָּם מַשָׁשׁ – بير الحمّام مشاش. באר בנגב במרחק 11ק"מ מדר‘-דר’-מזר' לבאר שבע.

בִּיר אל-מֻוַיְלִח – بير الموليح. באר סמוך לח‘. אל-מוילח, 6 ק"מ מצפ’-מע' לבאר שבע.

בִּיר עַוַד – بير عود. באר ועל ידה מחנה של בדוים, 6 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר שבע.

בִּיר אל-פֻחַ’רִי – بير الفخّري. באר ועל ידה מחנה של בדוים, 12 ק"מ מצפון לבאר שבע.

בִּירָא. מקומם של האמוראים אבא ביראה, ר' שמלא (שמלאי) דבירא ועולא ביראה (בירייא). ראה ע' בירי, ביריא. ב' מנחות צג, ב; יר' מגלה א, סהי“ג – עב, ע”ג; תענית ב, ח–סה, ע“ד; ויק”ר יג, ב.

בִּירִיָּה. ישוב של קבוץ הפועל המזרחי בהרי צפת סמוך לעיר (השוה ע' בירי, ביריא). הוא נוסד בט“ו בשבט תש”ה (29.1.1945). מספר המתיישבים הראשונים 19 איש ושטח הישוב 1,200 דונם. המשק הררי.

בֵּית אָוֶן ^ב. להוסיף במ“מ: יר' מגלה א, יא – עב, ע”א למעלה.

בֵּית יְהוּדָה הַלֵּוִי. מושב-עובדים שתופי בעמק חפר, 6 ק“מ מדר‘-מזר’ לכפר ויתקין. הוא נוסד ביום ג' באלול תש”ה (12.8.1945) על ידי יהודים ספרדים יוצאי ארצות הבלקן, מספר נפשותיו 142 ושטח אדמתו 1,500 דונם, משקו אינטנסיבי.

בֵּית נְטוֹפָה ^ב. ראה ע' בית ליפטיפא.

בִּיתַן אַהֲרֹן. הוא השם החדש, שניתן למושב-העובדים ביתן בעמק חפר (ע"ש) לזכרו של נשיא ההסתדרות הציונית בקנדה אהרן יעקב פרימן, שעזר בעריכת המגבית של יהודי קנדה לגאולת אדמת עמק חפר. ביולי 1947 היה מספר יושבי המושב 50 נפש ושטח אדמתו 671 דונם.

בֵּית עֶדֶן. עיר בירת ממלכה סורית הנזכרת יחד עם דמשק ובקעת און, היא בקעת הלבנון (ע"ש). הנביא עמוס המתמרמר על העמים היושבים מסביב לארץ-ישראל, מנבא לבית עדן שיושביה יגלו יחד עם אנשי דמשק, בקעת און וארם. פטולמאום V 15 קורא לה IIapd8eu00$, היא פרדיסא שבלבנון, שהיתה בגבולה הצפוני של ממלכת אגריפס השני (ע"ש). עמוס א, ה.

בַּיִת תִּיְמָא – بيت تيما. כפר בשפלה, 10 ק"מ מדר‘-מזר’ לאשקלון (בסוף 1946: 990 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום, בו בור, רצפת פסיפס, כותרות ושברים ארכיטקטוניים במסגד ובבתי הכפר. השוה גם ע' בית טימא וראה את התקון ליד ערך זה בלוח התקונים.

בֵּיתַר. ראה כעת ש. ייבין, מלחמת בר-כוכבא.

בְּנֵי דְרוֹר. מושב-עובדים שתופי חיילים משוחררים בגוש תל מונד בשרון, מצפ‘-מזר’ לכפר זיו. הוא נוסד ביום י“א באייר תש”ו (12.5.1946). מספר יושביו 59 נפש ושטח אדמתו 500 דונם.

בְּנֵי צִיּוֹן. מושב של חיילים משוחררים ונוטרים בשרון, 4 ק“מ מצפון לרעננה. הוא נוסד על ידי הציונים הכלליים בסיוע המסדר בני ציון באמריקה ביום ה' בניסן תש”ז (26.3.1947). מספר המתישבים הראשונים 30 איש ושטח האדמה 750 דונם. המשק מיוסד ביחוד על גדול ירקות ופרחים

בָּצְרָה. כפר שתופי של חיילים משוחררים בשרון, 4 ק“מ מצפון לרעננה בצד כביש תל אביב – חיפה. הוא נוסד ביום ד' באב תש”ו (1.8.1946) על ידי חיילים משוחררים, שהיו עסוקים בצבא הבריטי בעבודה מיכנית בעיר בצרה שבשפלת המפרץ הפרסי. מספר המתישבים הראשונים 40 איש ושטח האדמה 500 דונם המשק שתופי ומעורב עם תעשיה מיכנית.

בַּקוּרָה. בטכסט של ערך זה יש להוסיף בגבשושית הנקראת עִרְק אל-עִידָה נתגלו גם שרידים של ישוב בתקופה הכלקוליתית ובתקופת הברונזה הקדומה ⁵¹³.

בַּרְקָאִי ^ב. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי של השומר הצעיר בשפלה, 4 ק“מ ממזר‘-דר’-מזר' לגן יבנה. הוא נוסד במוצאי יום כפור תש”ז (6.10.1946). מספר המתישבים הראשונים 15 איש ושטח אדמתם 3,000 דונם.

בַּרְקָה – برقة. כפר בשפלה, 3 ק"מ ממע‘-דר’-מע' לברקאי ^ב. השוה ע' ברקאי ^א וראה את התקון לערך זה בלוח התקונים.

גַ’בַּל גִ’יפְנָה – جبل جفنة. הר בערבה, 4 ק"מ מדרום לצוער (א-צָּפִיָה). פירושו של השם הר הגפנים. אולי הוא ההר, שעליו עלה לוט עם שתי בנותיו מצוער, כמסופר בבר' יט, ל.

גַ’בַּל לַכְּרוּש – جبل لكروش. הר בשפת נחל זרד המתרומם 235 מ' מעל לעמק צוער (עַ’וְר א-צָּפִיָה).

גַ’בַּל אל-מֻנַיְעִיָה – جبل المنيعية. רכס הרי אבן חול בשפתה המערבית של הערבה, 34 ק"מ מצפ’־צפ‘-מע’ לעקבה. הרים אלה מכילים שכבות גדולות של עפרות נחושת.

גַ’בַּל סִעִיר – جبل سعير. שיא בהרי חברון (1013 מ) ממערב לכפר סעיר, 6.5 ק"מ מצפון לחברון. עיין ע' ציעור.

גֶבַע ^ד. בטכסט, ש. 10 יש להוסיף: ובכת"י B.TautBat

גֶבַע ^ז. On 70, 8.

גְבִרְעָם. ישוב של קבוץ “מחר” המסונף לקבוץ המאוחד בשפלה, 9 ק“מ מדר‘-מזר’ לאשקלון. הוא נוסד ביום ט”ז באלול תש"ב (28.8.1942). מספר נפשותיו (ביולי 1947) 212 ושטח אדמתו 3,800 דונם. משקו מעורב אינטנסיבי. על יד גברעם נתגלו בעומק של 150 מ' מים רבים, חמובלים בצנורות על פני הנגב עד רביבים וגבולות.

גַּלְאוֹן. הוא השם הזמני לישוב של קבוצה המסונפת לקבוץ הארצי של השומר הצעיר בגבעות השפלה, 4 ק“מ מדר‘-דר’-מע' לכפר דיכרין. הוא נוסד במוצאי יום כפור תש”ז (6.10.1946). מספר המתישבים הראשונים 25 איש ושטח אדמתם 3,000 דונם. המשק מעורב.

גּשֶׁן. להוסיף בביבליוגרפיה הערה 5: עיין גם ש. קליין, ציון ג‘, הוצ’ דביר, עמ' 3.

דָּבְרַת. ישוב של קבוץ המסונף לחבר הקבוצות לרגלי הר תבור, סמוך לדברת העתיקה (דַבּוּרְיָה). הוא נוסד ביום ו' בחשון תש"ז (31.10.1946). מספר המתישבים הראשונים 15 איש מחברי “זרעים” בעמק יזרעאל ושטח אדמתם

2,000 דונם. המשק מעורב.

הַמַּעְפּיל. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי של השומר הצעיר בשרון, 7.5 ק“מ ממזר’צפי‘-מזר’ לכפר ויתקין. הוא נוסד ביום כ”ו בחשון תש"ו (1.11.1945). מספר נפשותיו 40 ושטח אדמתו 900 דונם. משקו מעורב.

*הָעוֹגֶן. ישוב של קבוץ “העוגן” בעמק חפר מצפ‘-מע’ לבית יהודה הלוי. הוא נוסד ביום י“ב באלול תש”ז (28.8.1947). חברי הקבוץ שממנו עלו לע"ע 30 איש על הקרקע, הם עולי צ’כיה ואוסטריה וחיילים משוחררים, שטח האדמה 700 דונם. המשק אינטנסיבי.

הַר הָמּוֹרִיָה. להוסיף במ“מ: ב' תענית טז, א; יר' ברכות ד–ח, ע”ג; בר“ר נו, ב; פרקי דר' אליעזר לא; תנחומה וירא סוף פ”ב; ספר היובלות 18, 13.

וָדִי אַבּוּ אִסְדַר – وادي ابو اسدر. נחל אכזב בדרום, 10 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר שבע.

וָדִי אַבּוּ רוּתָ’ה – وادي ابو روثة. נחל אכזב בנגב, 4 ק"מ ממזרח לאל-עַוְגָ’א.

וָדִי בַּקָּר – وادي بقّار. נחל אכזב בנגב, 13 ק"מ מדרום לעסלוג'.

וָדִי בַּקַרָה – وادي بقرة. נחל אכזב בנגב, 15 ק"מ מדרום לעסלוג'..

וָדִי א-זַּיַּתִּין – وادي الزيّتين. נחל אכזב בנגב העובר על פני סביטה מדרום.

וָדִי אל-חוּסָנִיָה – وادي الحوسانية. נחל אכזב בנגב, 2 ק"מ מצפון לאל-עוג’א.

וָדִי חַלַיְקִם – وادي حليقم. נחל לרגלי ג’בל חליקם, 7 ק"מ מדרום לעסלוג'.

וָדִי מַגְ’נוּנָה – وادي مجنونة. נחל בשפלת הדרום העובר על פני דורות מצפון.

וָדִי מֻחַוָּתּ – وادي محوّات. להוסיף בטכסט: בו מעינות חֵמָר.

וָדִי מֻלַיְח – وادي مليح. נחל בדרום ובו בורות, 13 ק"מ מצפ‘-מע’ לבאר שבע.

וָדִי נַחָ’בִּר – وادي نخّابر. נחל בדרום, 3 ק"מ מדר‘-מע’ לבארות יצחק. הוא נמשך לים בין עזה לבין כפר דרום.

וָדִי נַפַח – وادي نفح. נחל אכזב בנגב, מדרום לעַבְּדָה.

וָדִי עַיְן אל-קֻדַיְרָתּ – وادي عين القديرات. נחל בנגב המושך את מי עין קֻדַיְרָתּ ויתר המעינות הסמוכים לו. השוה ע' קדש ברנע.

וָדִי עַ’מְר – وادي غمر. יובל של ואדי אל גִ’יבּ העובר לאורך הערבה.

וָדִי עַרָקִבּ – وادي عراقب. נחל בדרום, 10 ק"מ מצפון לבאר שבע.

וָדִי פחַ’רִי – وادي فخّري. נחל בדרום ובו בורות, 12 ק"מ מצפון לבאר שבע.

וָדִי קַמְלָה – وادي قملة. נחל בנגב בין וָדִי שַנַק ובין וָדִי שַׁלָּלָה. 18 ק"מ מדר‘-מזר’ לחָ’ן יוּנָס.

וָדִי שַׁנַק – وادي شنق. נחל בשפלת הנגב, 15 ק"מ ממערב לבאר שבע.

וָדִי שֻׁקַיְבּ – وادي شقيب. נחל בנגב העובר על פני בית אשל ונכנס לעמק באר שבע.

חוֹלִית שֶׁל מְחוֹזָה. ראה ע' מחוזא תוס' ערכין ב, ח.

חֲצֵרִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בנגב, 9 ק“מ ממע‘-דר’-מע' לבאר שבע. הוא נוסד במוצאי יום כפור תש”ז (6.10.1946). מספר המתיישבים הראשונים 27 איש ושטח האדמה 3,000 דונם. משק הנגב.

חֶרֶב לְאֵת. הוא השם הזמני לכפר שתופי של חיילים משוחררים על אדמת הקרן הקימת בעמק חפר, סמוך למושב חבת ציון, 3 ק“מ בקירוב מדרום לחדרה. ממון ההתישבות יצא אל הפועל ע”י חברת רסקו בשתוף עם קרן היסוד. 30 המתישבים הראשונים עלו על הקרקע ביום ט“ו בתמוז תש”ז (3.7.1947). שטח אדמת הכפר 500 דונם.

חִ’רְבּת א-זֻּבָּלָה – خربة الزبالة. ראה ע' סוֹבִּילָה.

טְבְעוֹן. ישוב עירוני על אדמת קֻסקֻס-טַבַּעוּן בשער עמק יזרעאל, 15 ק"מ בערך מדר‘-מזר’ לחיפה. אבן הפנה לבית הראשון בטבעון הונחה ביום 23 בדצמבר 1945, והתושבים הראשונים נכנסו לגור בבתיהם באוקטובר 1946. באוגוסט 1947 היו 150 בתים בנויים ומיושבים, ובאותו זמן מנה הישוב כ-500 נפש. רוב תושבי טבעון הם פקידי תעשיה ומוסדות, נהגים, סוחרים, בעלי מקצועות חפשיים ופועלי תעשיה ובנין. שטח אדמת טבעון 2500 דונם. עומדים להקים בקרוב את המוסדות הכלכליים והתרבותיים הדרושים לישוב עירוני יהודי.

טִירָה. ביום י“א באלול תש”ז (27.8.1947) עלתה פלוגה בת 30 איש של הקבוץ הארצישראלי ו' (השומר הצעיר) על אדמת טירה שמדרום לכפר קיש. חברי ארגון בורוכוב עזבו את המקום ועברו למקומות אחרים. באביב תש"ח יעלה הקבוץ לנקודתה הקבועה על אדמת כַּפְר מִצְר הקרוב. השוה ע' טירה (ארגון בורוכוב).

יוֹרֶדֶת הַצַלְמון. בטכסט יש להוסיף: בוָדִי סַלָּמָה נמצאים שני מעינות. שהאחד מהם שופע 2,500–250 ממ“ע והשני 100 ממ”ע מים ביממה.

יְמִין אָרְדּ. מושב-עובדים שתופי על הר גבוה (510 מ') ליד ח‘. הַרָוִי, ממזרח לקדש נפתלי, 2 ק"מ מצפ’-מע' לים סמכו. הוא נוסד ביום י“ב באייר תש”ה (25.4.1945). מספר נפשותיו 40 ושטח אדמתו 2,500 דונם. משנת תש“ז נקרא המושב על שם הבריגדיר הבריטי צ’רלס ארד וינגיט ז”ל, שארגן פלוגות יהודיות מיוחדות בשם Special Night Squads) SNS) למלחמה בכנופיות הערביות במהומות 1936 – 1939.

יָקוּם. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי של השומר הצעיר בשרון על יד ח'. א-זַּבָּבִּדָה, 8 ק“מ מדרום לנתניה. הוא נוסד ביום י”ט באדר תש"ז 11.3.1947). מספר המתישבים הראשונים 30 איש ושטח אדמתם 1,400 דונם.