לזכר הבן יקיר לי

חיים נ"ע

איש החובה, המסירות והנאמנות,

מצניע לכת עם אלקים ואנשים.

כאגרונום אוהב האדמה

הרים את החקלאות הותיקה בישראל

למדרגה גבוהה

                      נקובתא דעיון – “התנור” על יד מטולה

 

פתיחה    🔗

בתחלת שנת תש“י, כשהוחל בהדפסת כרך ג' של האנציקלופדיה, נמצאה מדינת ישראל בעצם עצוב דמותה, וקצב קבוץ הגלויות וההתישבות הגיעו לשיאם. מאז קום המדינה עד סוף שנת תשי”א עלו לארץ קרוב ל־ 700,000 יהודים מכל ארצות תבל, ובמיוחד מגלויות ערב וממחנות העקורים באירופה ובקפריסין. במשך תקופה קצרה זו הוכפלה האוכלוסיה היהודית במדינה, והאוכלוסיה הלא־יהודית גדלה. גם היא עד 180,000 נפש. ערים וכפרים ערביים, שנעזבו מיושביהם כליל או בחלקם, יושבו על ידי עולים יהודים ההולכים ומסדרים בהם את חייהם הכלכליים והתרבותיים. כפרים ערביים רבים ונקודות־ישוב עבריות מעטות נהרסו במלחמת העצמאות עד היסוד, ולעומתם הוקמו בכל חלקי הארץ מדן ועד אילת כ־350 נקודות־ישוב חקלאיות חדשות בצורות חברתיות ומשקיות שונות: קבוצים, מושבי־עובדים, כפרים שיתופיים, כפרי־מטעים, כפרי־פלחה, כפרי־עבודה, כפרי־דיגים וכן גם מעברות, שבהן חיים העולים בתקופת המעבר עד שיבחרו להם צורת חיים חדשים בארץ. הרי הארץ החשופים מתכסים עצים רעננים, שדות בעל הופכים נאות דשא וגני ירק, ובערים מתפתחים והולכים ענפי תעשיה ומלאכה חדשים.

ארץ הנגב, שעמדה במשך אלף ושלש מאות שנה בשממותה, מתעוררת לתחיה. אנשי מדע חוקרים את קרקעה ואת מחצביה וחודרים לעמקו של הקרקע, כדי להעלות את האוצרות הטמונים בו. בתחנות נסויים חקלאיות בודקים את האפשרויות של פתוח תרבות חקלאית במדבר ובערבה, ובחוף ים אילת קמה עיר חדשה העתידה לקשר את מדינת ישראל עם הארצות השוכנות בחופי האוקיאנוס ההודי והאוקיאנוס הגדול. העבודה החלוצית הנעשית ברחבי הנגב דומה לעבודת החלוצים מלפני שבעים שנה, שיצאו להפרות את הקרקע העזובה בהר, בעמק ובשפלה.

במשך שלש שנים נשתנו פני הארץ וישובה מן הקצה אל הקצה. בקיץ תש“ט נתמנתה מטעם ממשלת ישראל ועדה גיאוגרפית במטרה ליהד את מפת הארץ. ועדה זו קבעה שמות עבריים לחמש מאות עצמים גיאוגרפיים וטופוגרפיים בנגב. אליה צורפה גם ועדת שמות הישובים, שהתקיימה מאז תרפ”ז ליד הקרן הקיימת לישראל. החלטות ועדת השמות הממשלתית מתאשרות ומקבלות תוקף רשמי ע"י הממשלה.

בכרך זה של האנציקלופדיה כלולים השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים העבריים החדשים בתוך מסגרת האותיות כ־ס וסוף האות י, ואילו השמות החדשים במסגרת שני הכרכים הראשונים והשנויים בהרכב הישוב, שחלו במשך השנים האחרונות בערכים שבמסגרת האותיות א־י, מובאים בתוספות בסוף כרך ג',

השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים העבריים החדשים מסומנים בסימן ⁰ ושמות הישובים החקלאיים העבריים בסימן *.

כרך ב' מסתיים בערך ירושלים בשלמותו כפי שהיה בסוף תקופת שלטון המנדאט, הבריטי. המהפכה ההיסטורית, שאירעה בינתיים, הצריכה להמשיך בתחלת כרך ג' בערך זה שבו מתוארת ההפיכה במעמדה המדיני, הכלכלי והתרבותי של בירת ישראל. הערך מדינת ישראל מתאר את הדרך, שהובילה לתקומתה של המדינה, ואת התפתחותה המדינית, הכלכלית והתרבותית עד תחלת תש"י (סוף 1949).

תודתי נתונה בזה למר א. פ. מיכאליס מהבנק הלאומי לישראל בירושלים בעד הסקירה על משק המדינה, למר ח. יפת ממשרד הסעד בעד הסקירה על השרותים הסוציאליים במדינה, למר מ. אטיאש, מנהל מחלקת החנוך של העיריה, בעד הרשימה של רשת החנוך בירושלים למר א. ארני ממחלקת ההתישבות של הסוכנות בעד הפרטים המדויקים על נקודות הישוב החדשות במדינה, לקרן הקימת לישראל, לקרן היסוד, למחלקת העתיקות של מדינת ישראל ולה“ה בנציון אשל, אברהם זכאי ופרופיסור א. ל. סוקניק בעד הצלומים היפים מתוך אוספיהם. יבואו על הברכה גם ה”ה מ. אבי־יונה ומ. בנארי, שהמשיכו בקריאת עלי ההגהה. החומר הסטטיסטי הועמד לרשותי בקביעות מטעם המחלקה הסטטיסטית של הממשלה באדיבותם של פקידיה, ותודתי להם וכן לאחים אביקסיס, בעלי דפוס המערב, על עבודתם המסורה.

ירושלים, בירח אייר תשי"ב

ישעיהו פרֶס

                      ירושלים. החפירות בשיח' באדר. שטח הבסיליקי.

                      ירושלים. החפירות בשיח' באדר. כתובת יונית בפסיפס.

                      שער־העיר (מצפה?), שנתגלה בחפירות בתל א־נצבה

                      ירושלים, קברי הסנהדרין, האולם המרכזי מבפנים.

 

ירוּשָׁלַיִם    🔗

שנת תש"ח, שלשים שנה אחרי מתן הכרזת בלפור על ירושלים דבר יסוד בית לאומי לעם ישראלבארץ־ישראל וכבוש ירושלים על ידי צבאות בריטניה ובנות בריתה, היתה שנה גורלית לעיר הקודש. שנה זו פותחת פרק חדש בתולדות ימיה של ירושלים. הידיעה על החלטת עצרת האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 1947 על דבר יסוד מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל עוררה גל של ששון ושמחה בקרב האוכלוסיה היהודית בארץ כלה וגם בירושלים היהודית. במשך כל יום 30 בנובמבר רקדו ההמונים, אנשים ונשים, זקנים, צעירים וטף, בחוצות קריה, ובבתי הכנסת נערכה בגיל וברינה כביום חג תפילת הלל, אבל עד מהרה באה התגובה העוינת הערבית והביאה שואה על העיר. בראשון לדצמבר הכריזו הערבים על שביתה כללית לשלשה ימים בכל הארץ, ובעקבותיה פרעו פרעות בישראל. התפרצותם הרצינית הראשונה היתה בירושלים. כשהמון ערבי פרוע לשמצה עלה על המרכז המסחרי היהודי שבקרבת חומת העיר, שדדוהו והעלוהו באש לעיני המשטרה הבריטית. יהודים מספר, שלא הספיקו לברוח או להסתתר, נהרגו או נפצעו בדקירת סכינים ובנשק קר אחר, ורכוש יהודי רב, פרי עמל של דור שלם, ירד לטמיון.

מהמרכז המסחרי עלו הפורעים ברחוב שלומציון המלכה, כדי להמשיך בשוד וברצח במרכזי הישוב היהודי. כאן נתקלו בהגנה היהודית, שבכוחותיה המעטים והדלים, אבל בעוז נפשם הדפו אותם אחור. ההגנה, שעד היום ההוא פעלה במחתרת, הופיעה עכשיו בפומבי על אף הסכנה להתפס על ידי הצבא והמשטרה של הבריטים, משמרות של בחורים ובחורות התאמנו בלילות בשמוש בנשק, עברו ברחובות העיר והועמדו בנקודות הספר בין הישוב היהודי ובין היישוב הערבי. מנדבי דם ובעלי מוניות עמדו לרשותם בכל עת. אורגן משמר העם, שבו השתתפו אנשים גם בגיל מבוגר יותר ואף קשישים. בשלישי לדצמבר ערכו הערבים את התקפתם הראשונה על הרובע היהודי בעיר העתיקה בהרסם את המחסומים, שהפרידו מאז פרעות 1939 – 1936 בין רחוב היהודים ובין הרובע הערבי.

הושם מצור על ירושלים לבל יגיעו אליה עזרה באנשים ומצרכי מזון. כנופיות ערביות התקיפו את התחבורה בין השפלה ובין ירושלים, שנפסקה לכמה ימים. השלטונות הבריטיים סרבו לארגן שיירות בלוית שמירה בריטית, אסרו גם על נוטרי משטרת הישובים העבריים ללוות את השיירות ואף ערכו חפושים אחרי נשק אצל הנוסעים, למרות כל אלה עלו שיירות לעיר הבירה בעקפן את הכביש הראשי בלווי הגנה מוסרית.

בינואר 1948 הוחמר המצב בירושלים. הערבים התבצרו בשכונתם שיח' ג’ראח שבמעלה הר הצופים בצפון־מזרח העיר, וממנה נפתחה פרשה של התקפות אכזריות על התחבורה היהודית לבית החולים “הדסה” ולאוניברסיטה העברית וכן גם על השכונות הצפוניות שמעון הצדיק, נחלת שמעון, נחלת יצחק, בית ישראל, סנהדריה וכו'. בדרומה של העיר התקיפו מהכפר בית צפאפה את השכונה הקיצונית ביותר מקור חיים. תושבי השכונות הללו עזבו את בתיהם והפקירו את רכושם, ובמקומם באו אנשי ההגנה, שהדפו בגבורה במשך החדשים הבאים את כל התקפות הערבים.

במצב חמור ביותר היה נתון הרובע היהודי בתוך החומות. הערבים חסמו את כל שערי העיר, ובקושי רב השיגו היהודים את הסכמת הבריטים להכניס מדי פעם בפעם בפקור חם שיירות מזון וציוד רפואי עבור הנצורים. שיירות אלו נבדקו בקפדנות על ידי הבריטים והערבים גם יחד. מאידך הפציצו פלוגות של אצ“ל, לח”י וההגנה בתים ערביים גדולים מחוץ לחומות העיר, שבמפלותיהם נקברו מאות ערבים. שיירת אספקה, שהותקפה ביום 26 ביאנואר בעלותה מהשפלה לירושלים על ידי מחנה ערבי בן 250 איש בפקודו של עבד אל־כאדר אל־חוסיני המפקד הערבי של ירושלים, סמוך להר קסיטל, פרצה לה דרך בקרב עז והגיעה לירושלים, אבל היא סבלה אבדות בנהגים ובמגינים. גם למתקיפים נגרמו אבדות כבדות.

בפברואר גברה המתיחות בירושלים, כשחיילים ושוטרים בריטיים פתחו במעשי זועה. בליל הראשון בפברואר הוכנסה לרחוב הסולל (היום רחוב החבצלת) מכונית תופת צבאית, שהתפוצצה על יד בנין ה“פלסטיין פוסט” (היום “ג’רוסלם פוסט”), עתון יומי יהודי בשפה אנגלית, שהיה דוגל בשתוף פעולה אנגלית–יהודית לפי העקרונות של הכרזת בלפור, ומשום כך לא חסך בבקורת המדיניות האנטי־ציונית הברורה של שלטונות המנדאט. בית הדפוס של העתון, שנוא נפשה של האדמיניסטרציה הבריטית בארץ, עלה באש. הבתים ברחוב זה נזוקו ברובם מאד, ודייריהם נהרגו או נפצעו קשה. גדולה מזו היתה זועת רחוב בן יהודה במרכז העיר. חיילים ושוטרים בריטיים הכניסו בבוקר של יום 22 בפברואר שלש מכוניות צבאיות מלאות חמרי נפץ לתוך הרחוב, הדליקו אותן וברחו. בתי־מדות בני חמש קומות ברחוב בן יהודה וברחובות הסמוכים התפוצצו על יושביהם. 58 אזרחים, הרוגים, מאה פצועים קשה ומאתים פצועים קל גל ונזק של מיליון לירות היה הפעם קציר הבריטים. השכונה ימין משה הבנויה במעלה גיא בן־הנום מול חומת העיר הותקפה יומם ולילה גל מחומת העיר ומגגות הבנינים הסמוכים ונגרמו את בה אבדות קשות. בפעולת תגמול נהרגו 22 ערבים סמוך לשער שכם.

השנאה בין היהודים ובין הבריטים גברה, כאשר חיילים בריטיים, שערכו חפושים בעמדות מגן יהודיות, אסרו ארבעה צעירים יהודיים, העלום על מכוניות ומסרום בשער שכם לידי הערבים, שקרעום לגזרים. מכאן ואילך ירו היהודים בבריטים והבריטים ביהודים ללא הבחנה, ורבים היו החללים בשני המחנות. ביום 11 במארס הכניס הנהג הערבי של הקונסוליה האמריקאית בירושלים לחצר המוסדות הלאומיים ברחביה מכונית תופת, שפוצצה אגף אחד של הבנין, שבו נהרגו 12 אנשים ונפצעו כמאה איש.

אותה שעה התחילה התנכלות הבריטים ברובע היהודי בעיר העתיקה. הם תבעו מהיהודים להוציא מהרובע את כחות ההגנה. היהודים לא הסכימו למסור את הרובע לחסדי הבריטים ואף התנגדו בכוח לחפושים אחרי נשק. כתוצאה מכך הפגיז הצבא הבריטי את הרובע בתותחים כבדים עד שהנציב העליון התערב בדבר ושם קץ להתעללות הפושעת.

באותו זמן הגיע המצור על ירושלים כלה לשיאו. העיראקים כבשו את מערכת הספקת המים לירושלים ליד מקורות מי הירקון, והלגיון הערבי פוצץ את תחנת השאיבה בלטרון, ותושבי ירושלים שתו מעתה מים במשורה ממלאי המים אשר בבורות העיר. אנשי עבד אל־כאדר אל־חוסייני התקיפו שיירה של מכוניות משורינות בדרך מירושלים לעטרות וגרמה לה אבדות. הנשארים בחיים התגוננו בגבורה נגד מאות ערי ביים עד שבאה המשטרה הבריטית והוציאה אותם מהמבוכה.

בכביש הראשי משפלת יהודה לירושלים הותקפו שיירות היהודים יום יום ללא הפוגה, ויום יום פרצו השיירות מחדש והגיעו לירושלים לשמחת תושביה הרעבים. באפריל הוחרפו הקרבות על מבואות ירושלים הנצורה. בינתיים נתחזקו כחות היהודים מבחינה צבאית, והם עברו להתקפה. הם התקיפו את כחות הערבים לאורך דרך התחבורה משני הכוונים וגרמו להם אבדות חמורות. בשלישי לחודש אפריל כבשה ההגנה את הר קסטל השולט על הדרך העולה לירושלים, ובקרב על המשלט הזה נפל חלל מפקד הערבים עבד אל־כאדר. אחרי שנים עשר ימי מצור פרצה לה בששי לחודש שיירת הספקה של 50 מכוניות דרך בין המתקיפים והגיעה לירושלים לשמחת תושביה. בינתים קבלו הערבים תגבורת ונלחמו על כל צעד ושעל, אבל אנשינו נלחמו כאריות וכבשו והרסו כפרים ומשלטים לאורך הכביש ושתקו את התחבורה הערבית בדרך לטרון–רם אללה. בשלשה עשר לחודש היתה דרך רצופה לירושלים ברשות היהודים, ושיירה עצומה של 170 מכוניות, שהשתרעה על אורך של 10 ק"מ, הגיעה ללא תקלה לירושלים, כשהיא נושאת אספקה רבה לחג הפסח ולשבועות שלאחריו ברכת העם היושב בציון נשלחה למפקד הפעולה על הגדול שבמבצעיו. בקרבות על התחבורה לירושלים נפלו כמאה יהודים וכשלש מאות ערבים.

ביום 17 לחודש אפריל הגיעה שיירה שניה בת 247 מכוניות לירושלים, אולם שיירה נוספת בת 300 מכוניות נתקלה במחסומים גדולים והותקפה על ידי 400 ערבים מזוינים בנשק כבד בכניסה להרי יהודה, ובקרב שנמשך כל היום נתקעו במקום 30 מכוניות, שנשמדו על נהגיהן ומגיניהן. בזאת הוחל המצור השני, הגדול, על ירושלים.

בימים ההם הוחמר המצב בעיר עצמה. בליל שבת, 9 באפריל, הורעשה העיר בתותחים כבדים זו הפעם הראשונה בדברי ימיה. בשנים עשר בו חדרו אנשי אצ“ל ולח”י לתוך הכפר הערבי דיר יסין שבין השכונות הקיצוניות, גבעת שאול וקרית משה ועשו שמות בקרב יושביו. למחרת היום ההוא שלמו היהודים את מחיר דיר יסין. שיירה, שהובילה רופאים ואחיות של בית החולים,הדסה" ועובדים מדעיים של האוניברסיטה מהעיר להר הצופים, נתפשה באש צולבת ערבית משיח' ג’ראח לעיני המשטרה הבריטית, שמנעה מההגנה להתקרב למקום הקרב. שמונים איש. רופאים, אחיות, פרופיסורים, סטודנטים ועובדים נהרגו או נשרפו חיים במכוניות המשורינות בהן נסעו.

קשים ומרים היו הימים הבאים, שכונות ירושלים ורחובותיה הורעשו והופגזו יומם ולילה בתותחים, ורבים היו החללים, שנפלו מבית ומחוץ. כשנכבשה עמדת הערבים בבית המשטרה בשיח' ג’ראח על ידי גדוד של אנשי פלמ"ח. התערבו הבריטים והכריחום לסגת. לעומת זאת עלה בידם לכבוש את השכונה הערבית־הנוצרית העשירה קטמון שבדרום־מערב העיר ולשכן בה את נפגעי השכונות היהודיות הצפוניות.

כדי לשבור את המצור על ירושלים, שהיה בידי הערבים אחרי מפלותיהם בכל הארץ הקלף הצבאי היחיד והחשוב, פתחו היהודים בעשירי למאי בהתקפה חדשה לפריצת הדרך. הם התקיפו את הערבים משני כוונים וכבשו את עמדותיהם עד למרחק קילומטרים אחדים מסביב ללטרון, שבה רכז המפקד הסורי קאוקג’י את מיטב חילו והפך את המנזר הצרפתי למבצר־עוז בהציבו בו תותחים רבים. כל ההסתערויות של חיילי ההגנה על מבצר זה נכשלו, וירושלים נשארה מנותקת מהישוב בשפלה.

כזה היה המצב בירושלים בהכון בתל אביב בצהרי יום הארבעה עשר למאי 1948 הממשלה הזמנית של מדינת ישראל, בה בשעה שפקידי האדמיניסטרציה הבריטית והצבא והמשטרה הבריטיים ובראשם הנציב העליון ירדו בנמל חיפה באניותיהם לשוב לארצם, וחילות המדינות הערביות השכנות פלשו לארץ מצפון, מדרום וממזרח. קרבות עזים התנהלו בין צבא ההגנה לישראל ובין צבאות הפולשים בכל רחבי הארץ. בירושלים תפש צבא ההגנה את מרביתה של העיר החדשה ואזורי הבטחון הבריטיים בכללה. באותו זמן החל הקרב בשצף קצף על העיר העתיקה. עבדאללה, שליט עבר הירדן, העביר את הלגיון הערבי בפקוד בריטי מחברון לירושלים. גדוד פלמ“ח כבש את הר ציון, פרץ את שער ציון והתחבר עם מגיני הרובע היהודי הנצור. הלגיון הערבי הביא תגבורת מיריחו והסתער יחד עם הערבים המקומיים על הרובע. ביום 19 לחודש מאי פתח הלגיון הערבי את המערכה הגדולה על ירושלים החדשה מצד שיח’ן ג’ראח. אחרי ארבעה ימים הגיע הצבא המצרי מבית לחם והתחיל להרעיש את השכונות הדרומיות של העיר. בקרבות אכזריים עברה רמת רחל מיד ליד ונהרסה כמעט כליל. באותו זמן עלו שריוני הלגיון בדרך סולימן ליד השער החדש, אנשי אצ”ל ופלמ"ח נלחמו בגבורה עילאית, פוצצו חלק מבנין נוטר דאם וחסמו עליהם את דרך התקדמותם לעבר הישוב היהודי. ב־26 בו עברו כחות היהודים להתקפה. הם טהרו את שטח רמת רחל מהאויב ופשטו על שיח' ג’ראח, ומטוסיהם הפציצו את עמדות התותחים של הערבים. בכדי להקל על ירושלים את הלחץ, התקיפו ביתר שאת את לטרון – דבר שהניע את עבדאללה להעביר חלק מחילות הלגיון מירושלים ללטרון ולכפר בִּדוּ. כדי לעקוף את מבצר־העוז הערבי בלטרון, נשאו שיירות של פרדות ומכוניות ג’יפים תגבורת ונשק כבד לירושלים באישון לילה במעלות ההרים בדרך־לא־דרך, ובשבילים הסלעיים התלולים נשאו את הציוד על כתפיהם. באותו זמן סללו צעירים וזקנים מכל שכבות העם במסירות ובהתלהבות כביש חדש בין ההרים, שבו העבירו מכוניות משא כבדות ללא הפרעה. כביש זה, שנודע בשם “כביש בורמה” היהודית או “כביש הגבורה” נפתח לתנועה בתשיעי ליוני.

בימים ההם נחרץ גורלם של יהודי העיר העתיקה. מגיני הרובע עמדו בגבורה עילאית מול הסתערות בלתי פוסקת ללא עזרה מן החוץ. כתב רויטר, שלוה את הלגיון הערבי, ספר: “חיילי הלגיון פלסו להם דרך שעל אחרי שעל בפצוצים, כדי להגיע עד פלוגות ההתאבדות של היהודים, הממשיכים בהתנגדותם בתוך גלי החורבות של הרובע היהודי בעיר העתיקה”. המגינים המשיכו להלחם על כל חצר, על כל בית ופנה. הלגיון הרס את בתי הכנסת המפוארים, את בתי הישיבות והתלמוד תורה. זקנים, נשים וטף רוכזו בבית הכנסת העתיק ר' יוחנן בן זכאי הנמצא ברובו מתחת לשטח הקרקע. וכאן נלחמו אנשי ההגנה עוד שלשה ימים עד שהגיעו משורייני הלגיון לשער הבית ממש. רק אז, כשאזלו הנשק והתחמושת, החליטו זקני העדה להכנע, כדי להציל את שארית הפליטה.

הדבר היה ביום 29 לחודש מאי. ששה חדשי מצור ו־14 ימי אימים של הרעשה בלתי פוסקת של הלגיון והסתערותו עברו על הרובע הקטן, שהפך לעיי מפולת. מ־150 מגיניו, שכללו אנשי פלמ“ח, אצ”ל ולח"י, נפגעו למעלה ממאה. מהאזרחים נהרגו 64 ונפצעו 200 איש. הלגיון מצא רק 39 לוחמים יהודים, שעדיין מסוגלים היו לשאת נשק. שני הרופאים והאחיות הספורות שהיו ברובע עבדו במשך כל הזמן למעלה מכוח אנוש בתנאים הקשים ביותר. 290 מיהודי הרובע בגיל 15 – 50 שנה הלכו בשבי; 1250 הנותרים, זקנים, נשים וילדים פונו בעזרת הצלב האדום לישוב היהודי בעיר החדשה. כוונת הלגיון הערבי לכבוש את הר ציון עלתה בתוהו, וכוחות ההגנה נשארו בעמדה חשובה זו, השלטת על דרומה של העיר.

באחד עשר ביוני הוכרזה מטעם מפקחי האומות המאוחדות הפוגה למשך שלשים יום. צבא ההגנה הצליח להעביר ב“דרך בורמה” נשק רב ובתוכו תותחים כבדים, ובהפסק ההפוגה הרעיש במשך עשרה ימים את כל עמדות הערבים משעפאט בצפון ועד בית לחם בדרום, בה נשברה לחלוטין החזית המצרית, שהפעילה תותחים זורקי פצצות של 100 ליטראות. תותחי היהודים הרסו בתים בעיר העתיקה וגרמו למנוסת בהלה של יושביה הערביים, צבא ההגנה התקדם במבואות ירושלים וכבש את הכפרים מנחת, עין כרם וצובה ועשה את כל ההכנות לכבוש את העיר העתיקה. אולם ההפוגה השניה. שהוכרזה ביום 18 ליולי, עשתה לאל את התכנית הזאת. שתי פלוגות של חיילינו, שעשו נסיון נואש לפרוץ לתוך העיר דרך שער ציון והשער החדש, נאלצו לסגת בחצות הלילה עם הכנס ההפוגה לתקפה.

במשך חמשה חדשים תמימים עמדה ירושלים במצור. האויבים אפפוה מכל צד והתנכלו בה מבית ומחוץ. הם הרעישוה יומם ולילה בכלי משחית מכל הסוגים. חמשה חדשים תמימים סבל הישוב רעב וצמא.. פחד ואימה.1,796 חיילים ואזרחים נפלו בירושלים בעמדתם האיתנה והבלתי נרתעת בהגנה על העיר. רבים נפגעו וקפחו את חייהם בשבתם בבית, בשכבם על מטתם, בלכתם בדרך להביא טרף לביתם ובעמדם בתור לקבל את מנת המים הזעומה. שכונות הספר נעזבו מיושביהן, שנתגלגלו במשך שבועות וחדשים במרתפים ובמקלטים. מאות בתים נהרסו ואלפים נזוקו בפגזים ובקלעים והון רב הלך לטמיון, ובכל אלה עמד הישוב הירושלמי איתן ויצא בנצחון מהמאבק הקשה.

צבא ההגנה כבש את השכונות הזרות הדרומיות עד קצה עמק רפאים ואת הכפרים הערביים הסמוכים, ובהם שוכנו פליטי העיר העתיקה ושכונות הספר ועולים חדשים. כך היתה ירושלים מחוץ לחומות, פרט להר הצופים השכונות הערביות הצפוניות־המזרחיות שיח' ג’ראח וואדי אל ג’וז (נחל האגוז) לעיר יהודית טהורה. במלחמת הגבורה של צבא ישראל במבואות ירושלים נהרסו ונכבשו הכפרים הערביים, ועל אדמתם התנחלו חיילים משוחררים ונדחי ישראל ששבו לגבולם. כל שטח הרי יהודה החל מצרעה ואשתאול, הכולל את הדרכים העולות מהשפלה לירושלים וקו מסלת־הברזל בנחל שורק, נכלל בתוך גבולות מדינת ישראל. רק העיר העתיקה שבין חומותיה של ירושלים והשטח שממזרח ומצפון־מזרח לה, הכולל את נחל קדרון עם עתיקות היהודים, את הר הזיתים עם בית הקברות היהודי העתיק ואת הר הצופים עם בניני האוניברסיטה העברית וביה"ח “הדסה”, נשארו מחוץ לגבולות ישראל ונכללו בשטח המוחזק ברשות ממלכת הירדן ההאשמית.

ירושלים היהודית הוכרזה רשמית כבירת מדינת ישראל. הממשל הצבאי הישראלי כבשטח מוחזק, שהיה קיים למן יום כ“ו בתמוז תש”ח (2.8.1948) בוטל ביום ב' בשבט תש“ט (2.1.1949). ומאז חלו כל חוקי מדינת ישראל גם על ירושלים ואזורה. בט”ו בשבט נפתח בה חגיגית מושב האספה המכוננת של מדינת ישראל, ומאז מתכנסת בה הכנסת (הפרלמנט הישראלי). הקשר המדיני וההנהלתי בין הבירה ובין המדינה כלה הודק עוד יותר במשך תש“ט־תש”י על ידי העברת משרדי הממשלה, פרט למשרד החוץ, לירושלים ¹.

לפי המפקד הכללי של האוכלוסים במדינת ישראל, שנערך ביום ז' בחשון תש“ט, היה אז מספר יושבי ירושלים 69,000 נפש, בהם 931 נוצרים ו־28 מוסלמים. מאז גדל הישוב בהרבה על ידי חוזרים ועולים חדשים והגיע בתחלת שנת תשי”א למאה עשרים ושבעת אלפים נפש (מספרם לפני מלחמת השחרור היה 102,000 נפש) ובסוף שנה זו ל־ 144,000 נפש, מהם 40% עולים חדשים. על ידי ספוח השכונות המערביות והדרומיות הורחב תחום שפוטה של עירית ירושלים עד 40 קמ“ר ( 40,000 דונם). חיי הכלכלה והתרבות נכנסו למסלולם הרגיל. ביום י”ב באייר תש“ט (11.5.1949) עלתה לירושלים הרכבת הישראלית הראשונה “רכבת השלום” אחרי הפסקה של שנה ומחצית השנה. בתחלת תשי”א חוסלה סופית צרת המים בעיר עם פתיחת הצנורות הגדולים מבארות “מקורות” בחולדה. לקו המים צמודים גם 36 ישובים חקלאיים במבואות ירושלים. ברוממה, במקור ברוך וברחוב אגריפס הוקמו מרכזי תעשיה גדולים. רשת החנוך לפי חוק למוד חובה, שנכנסה לרשות מועצת העיריה, באה על תקונה. בל“ג לעומר תש”ט (17.5.1949) נפתחה חגיגית הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ובחג יובל העשרים וחמש ליסוד האוניברסיטה שנחוג ברוב פאר, השתתפו נציגים רבים של אוניברסיטאות באירופה ובאמריקה. ביום כ“ב מנחם־אב תש”ט (17.8.1949) הובאו עצמות בנימין זאב הרצל בנוכחות חברי הממשלה, צירי הכנסת וקהל רב למנוחת עולמים על פסגת הר הרצל בירושלים.

עמידתו האיתנה של העם היושב בציון ללא הבדל מעמד וגיל בימי המצור הקשים, קרבנות הדמים המרובים בההרעשות ובהפגזות האכזריות של האויב ומלחמת הגבורה של המעטים נגד הרבים הקנו לעם ישראל את הזכות הגמורה על עיר הנצח, ששבה להיות בירת ישראל. לאור עובדות ברורות אלו נוכחו גם רוב אומות העולם לדעת, שאין להגשים את החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ומיום 9 בדצמבר 1949 (י“ח בכסלו תש”י). על בינאום ירושלים ואזורה, והם מתקרבים לדעה, שיש להכיר בעובדות הקיימות, להסכים לספוח ירושלים היהודית ואזורה למדינת ישראל ולהטיל פיקוח בינלאומי רק על המקומות הקדושים. עם כל זאת הכינה והגישה ועדת הפיוס בלחץ התעמולה הקתולית והערבית “תכנית ירושלים” חדשה לעצרת או"ם. תכנית זו היה בה נסיון להתאים את ההלכה בדבר משטר בינלאומי באזור ירושלים לעקרונות של רבונות נפרדת יהודית וערבית ומינהל מיוחד באזור ירושלים למציאות הקיימת ולהרכיב לה מועצה עליונה משותפת ונציב עליון. ממשלת ישראל ועירית ירושלים דחו בתוקף את התכנית הדמיונית הזאת, המציעה לפרז את אזור ירושלים ולאסור בעתיד התישבות נוספת יהודית וערבית, כלומר הקפאת הישוב באזור והפיכתו לנכס היסטורי. ממשלת ישראל הצהירה, שירושלים העברית תשאר חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל מבחינה מדינית, צבאית, מינהלתית וכלכלית. ממשלת ות ישראל תסכים רק למשטר בינלאומי בין חומותיה של ירושלים, שבתוכה המקומות הקדושים לשלש הדתות. אם כי המדינות הערביות העוינות את ישראל הסכימו לתכנית הבינאום, הרי ממלכת הירדן ההאשמית, המעונינת בשלטון בחלקה של העיר שברשותה. מתנגדת לה בכל תוקף.

מועצת הנאמנות, שנכשלה בתפקידה להטיל משטר בינלאומי על ירושלים, החליטה בישיבתה ביום 14 ביולי 1950 להחזיר את הבעיה לעצרת או“ם בהצעה שווידית, שהועמדה ביום 13 בדצמבר 1950 לדיון בועד “אד הוק” של העצרת ונדחתה ברוב קולות הקתולים והערבים, הנותנת לנציב האו”ם סמכויות פקוח פונקציונלית על המקומות הקדושים בכל ארץ ישראל מתקופת המנדאט הבריטי ². גם ההצעה הבלגית מיום 14 בדצמבר, העומדת על החלטות העצרת מיום 29 בנובמבר 1947, נדחתה, והתעמולה משני הצדדים נמשכת באולמי לייק סכסיס.

הגבול בין ירושלים היהודית ובין השטח המוחזק ברשות ממלכת עבר־הירדן מסומן ע“י קו העובר לאורך החומה המערבית של העיר העתיקה. בדרום־מערבה של החומה עוקף קו הגבול את “הר ציון” ו”קברי מלכי בית דוד", יורד לגיא בן הנם, עולה לעמק רפאים ונמשך דרומה ממזרח לאביתור (אַבּוּ ת’וֹר) תלפיות וחות הלימוד רמת רחל. מהחומה הצפונית־המערבית פונה הקו צפונה, חוצה את רחוב שלמה ואת השכונה מוצררה ונמשך הלאה לאורך נחל האגוז (ואדי אל־ג’וז) עד מעבר לשכונה סנהדריה ולקברי הסנהדרין. בחלק הערבי של העיר החדשה נמצאים בניני האוניברסיטה, בית הספרים הלאומי, בית הנכאת לעתיקות ישראל ובית החולים “הדסה”.

הר הזיתים ממזרח לירושלים המקודש לישראל, ששמש בית קברות ליהודים, נמצא גם הוא בשטח הערבי, ולפי השמועה גזלו הערבים את מצבות הקברים. שלטונות ירושלים בחרו, מחוץ לבית הקברות הקטן בגבעת סנהדריה, בהר גבוה בקצהו הצפוני המערבי של תחום העיר, בקרבת השכונה גבעת שאול, שישמש הר הנצח, בו מובאים הנעדרים למנוחת עולמים. בצלע הצפוני של הר הרצל הוקם בית־הקברות הצבאי המרכזי, שבו מצאו את מנוחתם האחרונה כאלף חיילים שנפלו במלחמת השחרור.

הואיל ולע"ע נמנעת מהיהודים הגישה לכותל המערבי, ניתן מטעם משרד הדתות תוקף יתר לקדושת ההר שמדרום־מערב לחומת העיר, אשר לפי מסורת מימי הביניים הוא הר ציון ובו נמצא קבר דוד. במקום זה סודרו בית כנסת, שאליו נוהרים יהודי ירושלים בימי חול, בשבתות ובמועדים להתפלל ולהשתטח על “קבר דוד”, ותצוגה של עדות לשואה, שהביאו יחיות הטרף הנאציות על עמנו: אפר הגויות, שנשרפו במשרפות, סבון שנעשה מאפר זה, ספרי תורה המגואלים בדם הקרבנות הטבוחים, גוילי ספרי תורה, שחוללו ברשעת חלאת המין האנושי.

עירית ירושלים.

אזור שיפוט עירית ירושלים גובל במערב בשטח החקלאי של מוצא (קלוניה), של עין כרם ושל מנחת. מועצת העיריה מורכבת מעשרים ואחד חברים, נבחרי תושבי ירושלים לעדותיהם ולמפלגותיהם. בראשה עומדים ראש העיר ושלשה סגנים. כל פעולות העיריה מתבררות בחמש עשרה ועדות והחלטותיהן מקבלות תוקף באשור המליאה של המועצה.

תקציב העירייה לשנת 1950/51 הגיע לשני מיליון לירות ישראליות ומעלה, החלק השלישי של ההוצאות כוסה ע"י תמיכות הממשלה.

חנוך. בתוקף חוק למוד חובה תש“ט עברה רשת בתי הספר היסודיים בתחלת שנת תש”י לרשות העירייה, הנושאת מאז באחריות האדמיניסטרטיבית והכספית של מפעל החנוך באזור שפוטה. כל התלמידים והתלמידות בגיל 6 – 14 שנה וכן ילדי הגנים בני 5 פטורים משכר למוד.

רשת בתיה“ס היסודיים בירושלים בשנת תשי”א וחלוקתם לפי הזרמים ³:

בכתות ו’־ח' של בתי הספר היסודיים נהוג למוד מלאכה: בבתי ספר לבנים נגרות, עבודות מתכת, בדק בית וחשמל ובבתי ספר לבנות תפירה ובישול.

גני הילדים בירושלים בשנת תש"י

בתחלת תשי"א עלה מספר הילדים בני 6 – 5 הלומדים בגני הילדים על 1,800.

בבתי התלמוד תורה של העדה האשכנזית הפטורים מבחינה חוקית מקיום ההוראה על למוד בבית ספר סדיר ובהם שפת הלמוד היא אידיש, לומדים כ־2500 תלמיד.

בתשעה בתי ספר תיכונים למדו בשנת תשי“א (בכתות ה’־ח') 1380 תלמידים ותלמידות ובחמשה בתי ספר למורים 703 בנות ו־44 בנים בלבד. בשביל הנוער העובד קיימים שלש גמנסיות ערב. בבתי ספר מקצועיים לבנים ולבנות לומדים מלאכות שונות באופן יסודי, נוסדו ע”י “הדסה” בית ספר לאופנה ובית ספר להנהלת בתי מלון וע"י “אורט” בתי ספר לחנוך מקצועי.

תרבות. מסגרת האוניברסיטה העברית גדלה והורחבה. בשתי השנים האחרונות נוספו עליה שתי פקולטות חדשות, למשפטים ולרפואה.

בתחלת שנת תשי"א מנה החבר האקדמאי:

מספר התלמידים היה 2000 בקירוב.

ממשלת ישראל יסדה בירושלים מחלקה לעתיקות הסוקרת את עתיקות הארץ וחקירתן, עורכת חפירות, חושפת מערות־קברים עתיקות ומאספת את שרידי קדמוניות הארץ. אוסף העתיקות, שנפתח במחלקה ביום כ“ז בתמוז תשי”א (31.7.1951), בא למלא את החסרון המורגש בהמצא מוזיאון רוקפלר מעבר לקו הגבול.

הישוב. המלחמה וקבוץ הגלויות גרמו לשנוי ניכר של פני הישוב הירושלמי. עם פרוץ המהומות בראשון לדצמבר 1947 ובהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור ביולי 1948 עזבו תושבים רבים את ירושלים הן מפאת אי־הבטחון בעיר או בגלל שתוק חיי הכלכלה, ורבים נפגעו מההפצצות ומההפגזות. אחרי המלחמה חזרו רוב העוזבים ואתם עברו פקידים רבים עם העברת משרדי הממשלה לעיר הבירה. את מספר העולים החדשים, שהתישבו בירושלים בשלש השנים האחרונות מעריכים ב־40 אחוז מכלל התושבים. במספרים דלהלן משתקף השינוי שחל בישוב היהודי בשנים האחרונות:

1947 102,000 נפש

1948 72,000 נפש

1950 115,000 נפש

1951 144,000 נפש

עם הריבוי המהיר של הישוב גדלה גם מצוקת הדיור. פליטי העיר העתיקה והשכונות הצפוניות־המזרחיות וכן גם עולים רבים שוכנו בשכונות הנטושות שעברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים: תלביה, קטמון, אביתור, המושבה הגרמנית והמושבה היונית בעמק רפאים ושכונת שנלר, מי נפתוח (ליפתא) וגבעת שאול ב' (לפנים דיר יסין) בקצה הצפוני של העיר. באותו זמן הוקמו שכונים חדשים בשטחים שבין גבעת שאול ובין בית הכרם, בין רחביה ובין מנחת ובין בית וגן ועין כרם. ברכס הגבעות שבצפון־מערב העיר מוקמים והולכים בניני האומה, משרדי הממשלה, בנין הכנוסים והחגיגות הציבוריות. בניני בית הספר לרפואה ובית החולים “הדסה”. עד אמצע 1950 הושקעו בבנינים ציבוריים בלבד 1,284,000 ל"י.

חיי הכלכלה. קמו שלשה אזורי תעשיה נרחבים ברוממה, במקור ברוך וברחוב אגריפס. נוסף על אזור התעשיה הותיק בתל ארזה; נפתחו בתי חרושת לייצור ערכי מסחר לייצוא. כגון בית חרושת גדול לתעשית נעלים ובתי חרושת לעפרונות ולעטים נובעים. ענפי תעשיה ומלאכה חדשים הם עבודות נחושת, פלדה, כסף, קרמיקה, כלי חרס, לבנים ורעפים, רקמה, שטיחים וצעצועים, סחורות נילון ומלאכת מחשבת. תצרוכת החשמל לתעשיה היתה במרס 1947

93,837 קו“ש ובמרס 1950 247,980 קו”ש, היינו עליה ב־ 264%. בשנת 1950 הגיעה תצרוכת החשמל בירושלים ל־ 3,000,000 קו"ש.

בקיץ 1950 נתנו 642 מפעלי מלאכה ותעשיה פרנסה ל־ 25,000 נפש. מפעלים אלה מתחלקים לפי המקצועות כדלקמן:

ממפעלים אלה 240=37% נפתחו אחרי בטול המצור, בחלקם על ידי עולים חדשים וחיילים משוחררים בסיוע המחלקה לפתוח ירושלים של הממשלה והסוכנות היהודית או על ידי השקעת הון פרטי.

עם שינוי פני היישוב נשתנו גם ענפי הפרנסה וחלוקתם בין התושבים:

בין ענפי הפרנסה לעתיד לבוא אומרים לפתח את התיירות במדה רחבה. תוכננו תכניות להקמת בתי מלון ממדרגה ראשונה עם 1,200 חדרים ולהרחבת תעשית חפצי מזכרת.

התחבורה המוטורית. שרותי המכוניות והמוניות בעיר עצמה ובין מרכזה לבין פרבריה החיצוניים גדלו בשנים האחרונות במדה רבה. הקואופרטיב “המקשר” מסיע בארבעה עשר קוים מדי יום ביומו רבבות אנשים בתוך העיר, ששה קוים המקשרים את מרכזי העיר עם פרבריה ועם נקודות הישוב במבואות־ירושלים כוללים השתלבות חלקית עם “אגד” בקו ירושלים–תל־אביב. במשך השנה אפריל 1950 – מרס 1951 הוסעו בקוי “המקשר” 27,152,427 איש.

גם התנועה הבינעירונית גדלה מאד. הקואופרטיב הארצי “אגד” הסיע בשנת 1950/51 בכוון לישובים בהרי יהודה, לתל אביב, רחובות, פתח תקוה, נתניה, חדרה, חיפה, עפולה וטבריה 931,040 נוסעים ב־ 23,376 אוטובוסים, וכמספר זה נכנס לירושלים באותה תקופה מהמקומות הנזכרים. בממוצע יצאו מירושלים בכל יום רגיל 2,700 וביום ראשון בשבוע 3,200 נוסעים, אותו מספר עלה לירושלים מישובי הארץ.

רבים הם הנוסעים במוניות של שבע סוכנויות. הרכבת יוצאת פעמיים ביום מירושלים לחיפה דרך לוד, שממנה מסתעף קו מסה"ב לתל אביב, וכן עולה פעמיים בכל יום הרכבת מחיפה המקבלת בלוד את הנוסעים הבאים מתל אביב.

השכונות בירושלים

מבואות ירושלים. מבואות ירושלים, שנכבשו בקרבות עזים ומרים ובקרבנות דמים מרובים על ידי כחות ההגנה הישראליים, מהוים את הקשר הטבעי בין מדינת ישראל ובין בירתה. לאורך אזור זה עבר הגבול בין מטה בני יהודה ובין מטה בנימין. קו הגבול הצפוני של יהודה מתואר במקרא בכוון מירושלים אל השפלה בדברים אלה ³⁰:

“…ועלה הגבול אל ראש ההר אשר על פני גי הנם ימה אשר בקצה עמק רפאים צפונה ותאר הגבול מראש ההר אל מעין מי נפתח ויצא אל ערי הר עפרון ותאר הגבול בעלה היא קרית יערים. ונסב הגבול מבעלה ימה אל הר שעיר ועבר אל כתף הר יערים מצפונה היא כסלון וירד בית שמש..” ³¹

קו הגבול הדרומי של בנימין נמשך לפי אותו מקור בכוון הפוך:

“…ותאר הגבול ונסב לפאת ים נגבה מן ההר אשר על פני בית חורון נגבה והיו תוצאותיו אל קרית בעל היא קרית יערים עיר בני יהודה, זאת פאת ים. ופאת נגבה מקצה קרית יערים ויצא הגבול ימה ויצא אל מעין מי נפתוח. וירד הגבול אל קצה ההר אשר על פני גי בן־הנם אשר בעמק רפאים צפונה…” ³²

בתאור גבולות אלה מסומנות בהיקף הקיצוני המערבי של שטח ירושלים שתי נקודות שבהן נפגשים קוי הגבול: ראש ההר אשר על פני גי הנם בקצה הצפוני של עמק רפאים, הוא הר אביתור (אַבּוּ ת’וֹר), בדרום־מערב וראש ההר שמעל למעין מי נפתוח, הוא הכפר הנטוש ליפתא, בצפון־מערב. הקו המחבר את שתי נקודות אלה עובר על פני פרשת המים לאורך רחוב המלך ג’ורג' החמשי, בניני המוסדות הלאומיים, ראש רחביה, רחוב אגריפס, מחנה יהודה (818 מ') ורוממה (835 מ'). ממעין מי נפתוח הנמצא בנחל למטה מן ההר, שעליו בנוי הכפר, עולה הגבול להר עפרון שמצפון לנחל ונמשך לאורכו בכוון מערבי עד קרית יערים. על הר עפרון ובמורדו הדרומי יושבים הכפרים הערביים בית אכסא, נבי סמויל ובית סוריך (מעבר לגבול) והישובים העבריים בית נקופה. קרית ענבים ומעלה החמשה (בשטח הישראלי). הכביש ההולך ממי נפתוח לקרית יערים נמצא כלו בתחום יהודה. קו הגבול של בני בנימין, הבא מההר שמנגב לבית חרון, נפגש עם גבול יהודה בקרית יערים, עולה למי נפתוח ופונה משם אל הר אביתור שבקצה עמק רפאים.

גבול יהודה נמשך מקרית יערים הלאה מערבה אל הר שעיר ויורד בכתף הר יערים מצפון לכסלון אל בית שמש. השם הר שעיר, הנקרא בהמשכו הר יערים, מורה על העצים שכסוהו בימי קדם כשערות, ששרשיהם נעוצים עד היום בקרקעו. יעורו מחדש של הר יערים ע"י ממשלת המנדאט הבריטי עלה יפה, והקרן הקימת לישראל ממשיכה ביעור הר שעיר.

הכביש ההולך משער הגיא דרומה לבית שמש ועובר במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול ³³ בגבול יהודה ודן ³⁴ הוא הגבול הטבעי בין הרי יהודה ובין השפלה. חשיבות מיוחדת נועדה לצרעה, מולדתו של שמשון, היושבת בצומת דרכים, בדרך הארחות העולה ממצרים אל צפון הארץ, בדרך ההולכת מהשפלה להרי יהודה ובדרך העולה להר אפרים בכוון לכיש – עזקה – אילון – בית חרון. האנשים ממשפחת הדני, שיצאו מצרעה ומאשתאול לבקש להם מושבות חדשים, עלו לקרית יערים שבהר יהודה וחנו במחנה דן “אחרי קרית יערים” ³⁵, בערך במקום בו נמצא כיום הישוב הקבוצי מעלה החמשה, ומשם המשיכו בדרכם לליש. בגלל חשיבותה האסטרטיגית בצר רחבעם את צרעה. בזמן החדש קמו במחנה דן ישובי העולים צרעה ואשתאול, מסלת ציון, תעוז ותרום. הכפר הנטוש ערתוף הסמוך למושבה הר־טוב בשטח של שרידים רבים של ישוב קדום הוא Ap69oygo', אחת הערים בשפלה שפומפיוס לקחן מאת היהודים ונתנן לנכרים ³⁶ . לבית שמש, עיר כנענית עתיקה בנחל שורק שבו עולה הדרך הטבעית והחשובה ביותר מהשפלה לירושלים, הביאה עגלת הפלשתים מעקרון את ארון הברית השבוי בידיהם ותעמוד בשדה יהושע בית השמשי עד שהעלוה לגבעת קרית [י] ערים. עיר זו נכללה במחוז האדמיניסטרטיבי השני של מלכות שלמה.

שלש דרכים עולות מהשפלה לירושלים: א) הכביש הראשי משער הגיא עד לירושלים, ב) כביש הראל העולה מהר־טוב בכתף הר יערים ונכנס לכביש הראשי בהר קסטל, ג) קו מסלת־הברזל העולה מהר־טוב לעמק רפאים.

לאורך הכביש הראשי עולה צינור המים מהמקורות בשפלה. מעל לתחנת השאיבה האחרונה הוקם כפר העבודה שואבה. הכפר סריס על גבעה מדרום־מערב לשואבה נזכר בתרגום השבעים ³⁷ בשם 2lopis, שצורתו העברית שורש מורה בודאי על מקומו בין שרשי העצים בהר שעיר. על אדמת הכפר ההרוס קם הישוב שורש של קבוץ “להגשמה”. קדום מאד הוא הכפר אַבּוְ גוֹשׁ (כתיב אבו עַ’וְשׁ) היושב במעלה ההר בקילומטר הט“ו (מירושלים). שמו הערבי ההיסטורי קַרְיַת אל־עִנַבּ נזכר בתעודות מצרים העתיקות בצורה קרת ענב, ויתכן שהיא העיר יַרַמִ הנזכרת ב־333 E A. מקום זה, הידוע מזמן כבוש יהושע בשם קרית יערים, שולט על הדרך העולה לירושלים, ומשום כך לא פסק ישובו מהתקופות הקדומות ביותר ועד היום הזה. מהותם של הערבים יושבי הכפר הזה מזכירה לנו את מעשה החוי יושבי קרית יערים, שהערימו את יהושע בגלגל ³⁸. ההיסטוריונים והגיאוגרפים הערביים מזכירים תכופות את קרית אל־ענב. מאז השנה השמנה עשרה נקרא הכפר על שם העריץ שיח' אבו עו’ש, ראש שבטי הבדוים והפלחים בצפון יהודה (אל־יַמַן), שהטיל את חתתו על דרך המלך ועל הכפרים שבאזור הר יהודה, הרב חיד”א מזכיר אותו לגנאי בשנת תרכ“ד (1764) ³⁹ . צאצאיו ירשו ממנו את השם ואת השררה. הם היו גובים מס גולגולת מהעוברים והשבים, ומקרי השוד והרצח לא היו נדירים. היהודים שהיו נוסעים מירושלים ליפו ולהיפך היו מברכים על הגומל בהגיעם בשלום למחוז חפצם. במלחמת העצמאות שתפו יושבי הכפר פעולה עם אנשי אצ”ל ולח"י, והם הערבים היחידים באזור זה, שלא נטשו את כפרם.

בצד הכביש מעל לכפר בנויה מצודת טדר המשמשת כיום תחנה למשטרת הדרכים. הגבעה הגבוהה שממולה, מעבר לכביש, היא גבעת קרית [י] ערים, שהיתה לבנימין ⁴⁰. גבעה זו, שבקרקעה נתגלו שרידים של ישוב בתקופה שלפני כבוש יהושע ובתקופה הישראלית, גבוהה מקרית יערים 61 מ' והיא נשקפת למרחוק, ומשום כך שמשה לכנענים במה לפולחן הבעל, ועל שמה נקראה הקריה הקרובה גם בעלה ⁴¹, בעלי יהודה ⁴² וקרית בעל ⁴³ . קדושת הגבעה נשתמרה גם במסורת יושבי קרית יערים הישראליים, שהעלו אליה את ארון הברית מבית שמש והעמידוהו בבית עמינדב, ואת אלעזר בנו קדשו לשמור אותו ⁴⁴ עד שדוד בא להעלותו לעיר דוד ⁴⁵. שמו של שומר ארון הברית נשאר דבוק עד היום הזה בגבעה זו, הנקראת בפי הערבים דיר אל־אזהר או דיר אל־עזאר. לפני שנים מספר הקימו הפרנציסקנים פסל על שיא הגבעה. על ראש הר גבוה מצפון־מערב יושבת נוה אילן כקנן הצפור בצמרת העץ. מקרית יערים יורד הכביש לישוב הקבוצי קרית ענבים. מדרום־מזרח לו רואים את ישוב־העולים בית נקופה. ממולם נטועה חורשה של עצי דולבה (Platanus orientalis) וסמוך לו נובעים מים מעטים ממעין, ששפעתו היתה, כנראה, פעם גדולה יותר. כי הצלבנים, שבנו על ידו בשנת 1145 בקירוב כנסיה, כנו את המעין בשם Aqua Bella, והערבים סרסו את השם לאקבאלה.

על פסגת ההר הגבוה החולשת על הדרך העולה. מקרית ענבים בנו הרומאים מצודה (Castellum), שממנה נשארו אך שרידים מעטים. במלחמה על כבוש דרך זו התבצרו הערבים על הר קסטל ואיימו על התעבורה היהודית. בקרב קשה הוכרעו המתקיפים וגורשו מן המקום. במחצבות גדולות חוצבים בהר זה את “האבן הירושלמית” האפורה הדומה לשיש. על ידן הוקם ישוב החוצבים מעוז ציון. במורד ההר בנוי על יד המושבה הקטנה מוצא עלית בית ההבראה “ארזה” הנקרא על שם העץ, שנטע הרצל במקום זה באוקטובר 1898. במורד הדרומי־ המזרחי של הר קסטל הוקם כפר־המטעים בית זית. בכביש תלול יורדים מהר קסטל למושבה הותיקה מוצא. עליה מסופר בתלמוד ⁴⁶: “מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח”. גם בימינו גדלים עצי ערבה בנחל הסמוך למעין. אחרי חורבן הבית השני יושבו במקום זה בפקודת טיטוס שמנה מאות חיילים רומאיים ותיקים ⁴⁷. מושבת החיילים נקראה Colonia Ammaus, ומכאן השם קלוניה לכפר הערבי הנטוש שעל יד המושבה מוצא. בצד הכביש על יד המעין נמצא שריד של מצודת הרומאים ומאחוריו בנין מקומר גדול, ששמש במשך דורות רבים חניה לארחות בהמות המסע והמשא. הבית, שיהודים בנוהו לפני שמונים שנה מעל לבנין הרומאי, שמש בית כנסת ובית ספר לילדי המושבה. בפרוע הערבים פרעות בארץ נחרב הבית,

ממוצא עולה הכביש בין ההר ובין נחל קלוניה. כעבור דקות ספורות מופיע לעיני הנוסע הכפר מי נפתח במורד ההר, שעל ראשו בנויה השכונה רוממה. משערים, שהמקום נקרא על שם פרעה מ[ר]נפתח, שבימיו. בערך בזמן יציאת מצרים, עמד כאן חיל־מצב מצרי לשמירה על מבוא ירושלים. בחפירות, שנערכו בשנת 1950 ברכס הגבעות הנמשך ממערב לרוממה, נתגלו בין שרידי־בנין עתיקים לבנים שרופות עם הטביעה Legio x Ariensis, הנותנות מקום לשער, שכאן היה קסרקטין רומאי, ולפי דעת אחרים בית חרושת ללבנים של הצבא הרומאי. בקרבת מקום הולכים ומוקמים בניני האומה. בבנין הכנוסים הגדול התכנס בקיץ תשי“א הקונגרס הציוני הכ”ג, הראשון בירושלים הבירה.

בצד כביש הראל, העולה מהר־טוב בכתף הר יערים וגומר בכביש הראשי בהר קסטל סמוך לארזה, שוכנים הישובים החדשים כסלון ⁴⁸ , רמת רזיאל וצובה ⁴⁹ ובין שני הכבישים בית מאיר וגבעת יערים.

הנוסע ברכבת במסלת־הברזל המתפתלת בעמקו של נחל שורק אינו רואה כל ישוב עדי עברו על פני ביתר הצופה על פני המסלה ממעלה ההר שמעבר לגבול הקרוב מאד למסלה. על תל גבוה לא רחוק מהכפר נמצאות חורבות הכרך הגדול ביתר (ח'. אל־יַהוּד), שבה התבצר בר כוכבא והגן על העיר בפני צבאות רומא במשך שנה ויותר.

מקורותינו מרימים על נס את גבורת הנצורים ומספרים את נפלאותיהם. דמם של הרוגי ביתר זרם בנחל שורק אל הים. אלף ושמונה מאות וחמש עשרה שנה אחרי נפילת בֵּיתֵר הקימה ממשלת ישראל המחודשת ישובים פורחים על הרי בֶתֶר, מצפון למסלת הברזל את נחם, לוזים, עמינדב, אורה ומנחת ומדרום לה את ישעי, מחסיה, זנוח, מטע, ומבוא ביתר. מביתר עולה הרכבת בקצב אטי אל עמק רפאים. באמצע בין קו מסלת־הברזל ובין הכביש הראשי וכביש הראל יושב הכפר הגדול עין כרם המקודש במסורת הנוצרים ומשום כך מרובים בו המנזרים הנוצריים, לפנים בישראל נקרא המקום בית הכרם בשטח מטה בני בנימין ⁵⁰ . על ראש ההר של בית הכרם היו נושאים מַשְׂאֵת כשנשקפה רעה לירושלים. במלחמת העצמאות כבש צבא ההגנה לישראל את פסגת ההר (מיס קרי), ומכאן טהר בקרבות נועזים את הסביבה מהאויב. בכפר הנטוש התישבו עולים רבים יוצאי ארצות שונות ושוכן בו כפר הנוער מחוות הלימוד שמדרום לתלפיות. מעין כרם עולה כביש לירושלים העובר על פני הר הרצל.

שטח מבואות ירושלים כולל כ־ 250,000 דונם. בו ישבו לפני מלחמת השחרור בששה ישובים עבריים כאלף יהודים ובשלשים וששה כפרים ערביים כ־ 25,000 ערבים. הכפרים הערביים נוטשו ורובם נהרסו. במקומם קמו עשרים ושבעה ישובים עבריים חדשים, מהם מעברות, כפרי־עבודה, כפרי־מטעים, מושבי־עובדים וישובים קבוציים. ההתישבות היהודית בפרוזדור ירושלים מהדקת את הקשר בין המדינה לבירתה ומפתחת את כושר הקרקע ופריונה. ענפי החקלאות ההולכים ומתפתחים בו יספקו לירושלים חלק ניכר מתצרוכת המזון, ובהריה היפים והמיוערים יוקמו קייטנות, בתי הבראה ובתי מלון לאורחים מכל קצוי ארץ ולתיירים מחו"ל, ובירושלים יברכו.

 

ביבליוגרפיה:    🔗

אדלר, אברהם. על חומותיך ירושלים, ירושלים (תש"י)

אלון, עמוס. ירושלים לא נפלה, מצור 1948. תל אביב תש"ח.

ביזינסקי (בזק), שמואל. בעיר דוד ובשבי הלגיון. ירושלים תש"ט.

ברסלבסקי, משה. פרקים במלחמת ישראל תש“ח ־ תש”ט, תל אביב תש"ט. מן התוכן: במערכות ירושלים, 8 מערכות ורשימות.

[ההגנה], על חומותיך ירושלים. על מלחמת השחרור בירושלים וסביבתה, יומן הפעולות 23.12.47 – 20.1.48 תש"ח.

וילנאי, זאב. המערכה לשחרור ישראל, ירושלים תש"ט. מן התוכן: המערכה על ירושלים, עמ' 55 – ־ 22.

ירושלים במערכה (המערכה בתמונות). יצא לאור ע“י הסוכנות היהודים, הקרן הקימת וקרן היסוד, ירושלים תש”ח.

עדינה, מגלת העיר העתיקה בירושלים תש"ט.

פרס, ישעיהי, במבואות ירושלים, ירושלים שנה ג‘. תש"י, עמ’ צז־קז.

שווארץ, י. ד. מלחמת השחרור של עם ישראל עמי 33 ואילך, 195 ואילך. ירושלים תש"א.

שמיר, משה. פורצי דרך ירושלים (חאור פריצת הדרך לירושלים הנצורה). תל אביב תש"ח.

שפירא. י. מפה למלחמת התקומה של מדינת ישראל. תל אביב תש“ח־תש”ט. מפת־לואי ירושלים, יצאה אחרי 15 במאי 1948.

Jerusalem 1948, issued by the Executive of the Zionist Organization, the Keren Kayemeth Leisrael and the Keren Hayesod.

Jerusalem Economy, issued by the Jerusalem Chamber of Commerce, Jerusalem 1950.

Kendall. Henry. Jerusalem, the City plan, preservation and development during the British mandate 1918–1948. London 1948.

Levin, Harry. Jerusalem embattled, a diary of the city under siege. London 1950.

The Jewish Agency for Palestine, Report on the Development of Jerusalem for the period Sept 1948־ Sept 1950 ( בסטנסל)

יָרֵח. מקום סמוך לבית ירח ולסנבראי (ע"ש). לדעת ר' אלעזר היא כנרת. בר"ר צח, כב; מדר' שמואל ל. לב.

יְרֵחוֹ, יְרִיחוֹ. אחת הערים הקדומות ביותר בארץ־ישראל ⁵¹. היא נמצאת בדרומן של ערבות הירדן הנקראות כאן על שמה ערבות יריחו, 10 ק“מ מצפ’־מע' לים המלח, 7 ק”מ ממערב לירדן. מול ערבות מואב. לפי התלמוד (יר' שביעית ט, ב) משתרע עמק יהודה מעין גדי עד יריחו. העיר בנויה בנוה־מדבר המושקה ממי יריחו, מודי א־נֻּוַיְעִמָה וְוָדִי אל־קִלְתּ, המושך את מי נחל פרת, עין אל־פַ’וָּרְ ועין אל־קִלְתּ. בימי קדם גדלו בערבות יריחו חורשות תמרים, לכן נקראה יריחו עיר התמרים.

יריחו היתה העיר הראשונה לכבוש יהושע. אז נחרבה עד היסוד. בהחלק הארץ בין שבטי ישראל נפלה יריחו בגורלו של שבט בנימין. בתקופת השופטים כבש אותה עגלון מלך מואב בעזרת בני עמון ועמלק. אהוד הכניע את מואב, ועיר התמרים שבה לישראל, שליחי דוד, שהיו נכלמים על ידי המעשה של חנון בן נחש מלך עמון, ישבו ביריחו עד שצמחו זקניהם. בימי אחאב (870 לפסה"נ בקירוב) בנה חיאל בית־האלי את יריחו מחדש על אף קללת יהושע בן נון, שאמנם נתקיימה בו. אליהו ואלישע באו ליריחו, שבה היה בית ספר לבני הנביאים, על יד הירדן מול יריחו עלה אליהו השמימה, ובשוב אלישע ליריחו רפא את מי יריחו הרעים בהשליכו לתוכם צלוחית מלאה מלח. בערבות יריחו נתפס צדקיהו בידי חיל כשדים בברחו מירושלים. בין שבי ציון היו 345 מבני יריחו, שהתישבו בעירם והשתתפו בבנין ירושלים, מהתקופה ההיא בערך הם הכדים עם הטביעה “יהד”, שנתגלו בחפירות יריחו.

יריחו יושבת 250 מ' מתחת לפני הים, ומשום כך מבשילים פירותיה לפני כל מקום אחר בארץ־ישראל, בימי הבית השני היו אנשי יריחו מביאים לירושלים את העומר מראשית בכורי השדה וכן גם את בכורי התמרים (“אין מביאים בכורים תמרים חוץ מן התמרים שביריחו”). אז ישבו בעיר זו שנים עשר משמרות של כהנים ולויים, ובכל חודש היה עולה חצי משמר לירושלים לעבודה בבית המקדש וחציו השני נשאר במקום. המשמרות מיריחו היו מספקים מים ומזון לאחיהם בירושלים. לפי האגדה היו שומעים ביריחו את כל הקולות שבבית המקדש בירושלים והיו מריחים בה את ריח הקטורת.

כשמרדו ארצות אסיה הקדמית ובתוכן גם ארץ־ישראל במלכות פרס, עלה ארתחששתא השלישי אוכוֹס על יריחו והחריב אותה (352/1 לפסה"נ). אז חדרו ערבים מעבר הירדן מזרחה, הם הנבטים, לתוך ערבות יריחו ותפסו את העיר. מהתקופה ההלניסטית ידועים מטעי בושם האפרסמון של יריחו (השוה פירש"י למלה פַּנְג, יחז' כז, יז), שהעשירו את בעליהם (,Plinius 25, Hist. not. XII), ומטעם זה נקראה אז העיר Balsama. גם התלמוד מדבר על מטעי האפרסמון שבין עין גדי ובין יריחו. זינון, שליחו של אפולוניוס מאלכסנדריה, קנה ביריחו חטה עבור מצרים (229 לפסה"נ). במלחמתו עם החשמונאים יונתן ושמעון בצר בכחידס את יריחו ושם בה חיל־מצב. בימי יוחנן הורקנוס היתה יריחו בידי היהודים. החשמונאים בנו בה ארמונות והקימו מעל לנחל קִלְתּ סמוך לכניסה לערבות יריחו את המצודות Tauros ו־Threx (ע"ש). על יד יריחו היתה מערכה כבדה בין האחים היריבים הורקנוס ואריסטובול, בני אלכסנדר ינאי. אז בא פומפיוס מדמשק ליריחו לשפוט בין האחים ועלה משם לירושלים. בהכבש ארץ יהודה על ידי הרומאים בנה גביניוס את יריחו מחדש, עשה אותה למרכז של טופרכיה והושיב בה סנהדרין.

בימים ההם היה ביריחו ישוב יהודי גדול. כנראה שבימות החורף היו נפגשים שם כמה תנאים. בתלמוד מסופר על חכמים, שהיו מסובים ביריחו בעלית בית נוריא (ג"א בן גוריא, בית גדיא, בית נזיא). בתוספתא ברכות ד, יב מסופר מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין ביריחו. חכמי התלמוד הללו את פוריותה.

העיר הקדומה עמדה על יד המעין הגדול. הידוע בשם מעין אלישע, הם מי יריחו (עין א־סֻלְטָן), במרחק שני ק"מ מצפ’־מע' לעיר של היום. העיר הרומית היתה במקום תֻּלוּל אַבּוּ עלָיִךּ סמוך למוצא וָדִי אל־קִלְתּ מההרים משני צדי הנחל ⁵². אמות המים שלה נמשכו מוָדִי אל־קִלְתּ ומוָדִי א־נֻּוַיְעִמָה, ששם נמצאים עד היום שרידים של תעלות מים וברכות. אנטוניוס נתן את העיר ותחומה לקליאופטרה. הורדוס חכר ממנה את ההכנסות מאזור יריחו, שגבל ממערב בתחום ירושלים, מצפון בתחום שכם, ממזרח בירדן ומדרום בים המלח, אוגוסטוס קיסר נתן את יריחו להורדוס, שבנה בה ארמון, תיאטרון, אמפיתיאטרון והיפודרום למרוץ סוסים, עשה אותה למעון חורף לו, ובה הוא מת.

אחת הגבעות של תלול אל־עלָיִךּ, שצורת חצי ירח לה, היא כנראה מקומו של ההיפודרום, ובגבעה שניה ניכרים שרידי החומה של הורדוס ⁵³. הוא בנה מצודה מעל לכניסה לערבות יריחו מצד ירושלים וקרא אותה בשם אמו קיפרוס (ע"ש) ומגדל קרא בשם אחיו פצאל. בנו הבכור ארכילאוס בנה גם הוא הרבה בעיר ונטע בסביבתה יער תמרים גדול, בימי מלחמת היהודים מנו לוחמי חרות ישראל את יוסף בן שמעון לעמוד בראש ההגנה על העיר. אולם בהתקרב אליה האויב מצד עבר הירדן המזרחי ברח חלק מיושבי העיר מערבה לצד ירושלים. הנשארים נפלו לפי חרב הרומאים, והעיר נחרבה. אספסיאנוס שם בה חיל־מצב, ושאר חילותיו הצטרפו לצרים על ירושלים, הדריאנוס בנה את יריחו מחדש. מאז ישבו בה נכרים.

הביזנטים בנו עיר חדשה בסביבות ח‘. מַפְגַ’ר, במרחק של 18 ק"מ מצפ’־מזר’ ליריחו העתיקה ⁵⁴. יושביה היו נוצרים ובה ישב בישוף. יריחו הנוצרית היתה צרה לנעורן היהודית הקרובה (ע"ש). נזירים נוצריים בנו מנזרים בערבות יריחו וחצבו תאי נזירים בסלע הר קַרַנְטָל (ע"ש). בתל חַסָּן נתגלתה בסיליקי ביזנטית ⁵⁵. בקרבת העיר היה ישוב יהודי, כמוכח משרידי בית כנסת מאחרי חתימת התלמוד, שנתגלו סמוך לתל א־סֻּלְטָן ⁵⁶, בית כנסת זה היה בנוי בצורת בסיליקי ומכוון כנגד ירושלים, ברצפת הפסיפס של בית הכנסת צורה של ארון הקודש, מתחת לו מנורה בעלת שבעה קנים, משמאלה לולב ומימינה שופר ומתחת לה הכתובת “שלום על ישראל”. בקיר שליד הכניסה כתובת ארמית המוקדשה לנדיבים, שתרמו לרצוף רצפת הפסיפס, וזו לשונה:

"דכירין לטב יהוי דכרונהון לטב כל קהלה קֹדֹ[י]שה רביה

וזעוריה דסייע יתהון מלכיה דעלמה ואתחזקון ועבדון פסיפסה דידע שמהותון

ודבניהון ודאנשי בתיהן יכתוב יתהון בספר חיים [עם] צדיקיה חברון לכל

ישראל שֹלֹוֹם [אמן סלה]" ⁵⁷.

היהודים, שגורשו על ידי מוחמד ממדינה. הגרו ליריחו ולאדרעי, והח’ליף עמר אבן אל־ח’טאב הרחיק את אחרוני היהודים מחג’אז לתימא וליריחו (מג’יר א־דין, עמ' 215). יהודים רבים מגולי חַ’יְבַּר וּפַ’דַק שבערב השתקעו גם הם ביריחו (אבן סעד, ח"ב, עמ' 12; אל־וקדי, עמ' 271). בעלי המסורה מזכירים הרבה פעמים את “ספר יריחו” או “חומש יריחו”, שבהם השתמשו יהודי יריחו בזמנם של בעלי המסורה שבטבריה. בסוף המאה השביעית מודיע הבישוף ארקולף, כי יריחו חרבה. אבל היא נושבה כנראה, מחדש בתחלת המאה השמינית, ואז היה שם ליהודים בית כנסת, שהיה בנוי על יסודות בית הכנסת העתיק מהתקופה הביזנטית.

הצלבנים נלחמו על יריחו והעלוה באש. נוה יריחו היה לאחוזת מלך ירושלים, שהיו לו הכנסות רבות ממטעי הסוכר, שהושקו ממי יריחו ומעין א־דּוּךּ. שם הוקמו גם טחנות סוכר, ששרידיהם קיימים עד היום. במשך ימי הבינים גדלו הערבים בנוה יריחו אינדיגו מצוין, תמרים ובננות בשפע, קני סוכר ופרחים מפיצים ריח ניחוח. ביריחו עשו את הסוכר הטוב ביותר של עמק הירדן. לפי הקוראן, יריחו היא עיר הענקים (אל מקדסי, עמ' 174/5, 204; יקות I עמ' 227; אבו אל־פ’דא, עמ' 236).

יריחו העתיקה היתה בנויה על שטח של 307 מ' באורך ו־161 מ' ברוחב. זֶלין ווַצינגר חפרו בתל העיר (תל או כּוֹם א־סֻּלְטֶן) שעל יד מי יריחו משנת

1906/7 עד 1909 וגַרסטַנג המשיך בחפירות משנת 1930 עד שנת 1936. הם גלו את כל שכבות הישוב. השכבות התחתונות הן מהתקופות הניאוליתית והכלקוליתית (האלף החמשי והאלף הרביעי לפסה"נ) ועליהן השכבות מתקופות הברונזה. העיר מתקופת הברונזה הקדומה נוסדה בסוף התקופה המיסוליתית (5000 לפסה"נ בקירוב), בתקופת הברונזה התיכונה נבנו על יסודות החומה העתיקה חומה של לבנים ומצודה חזקה. מתקופה זו הן המציאות הרבות, שמצאו בקברים רבים מהמאות הי“ח והי”ז ושרידי ארמון החיקסוסים. בסוף תקופת הברונזה התיכונה הוקמה חומת לבנים חדשה, שנחרבה, כנראה, במחצית השניה של המאה הי“ד ע”י שרפה גדולה, שזמנה מתאים לזמן כבוש יריחו על ידי בני ישראל. אחרי מאתים שנה בערך נושבה יריחו מחדש. מציאות רבות, שנתגלו בשכבה העליונה, שייכות לתקופת מלכי ישראל ויהודה ⁵⁸.

יריחו החדשה נמצאת 2 ק“מ מדר’־מזר' לתל יריחו ולמי יריחו, היום الريحا = א־רִיחָא (לפי האומדנה בסוף 1946: 3,040 תו', מהם 2,750 מוסלמים, 280 נוצרים, 10 אחרים). אנשי ירושלים, שהגו במחצית השניה של המאה הי”ט את רעיון ההתישבות החקלאית היהודית, נתנו את עיניהם לערבות יריחו, והם עמדו לרכוש שם בשנת תרל“ב שטח גדול מאד במחיר 2000 לירות תורכיות. אבל מכיון שהשולטן החרים שטח זה ורשם אותו על שמו, הלכו בני ירושלים ויסדו את המושבה פתח תקוה על גדות הירקון. בתחלת המאה הכ' התישבו משפחות יהודיות אחדות ביריחו ועסקו בגדול ירקות. כיום אין שם ישוב יהודי. במד' כב, א; כו, ג. סג; לא, יב; לג, מח–נ; לד, טו; לה, א; דב' לד, ג; יהו ב, א. ג; ג, טז; ד' יג; ה, י–יג; ו, א ואילך; ז, ב; ח, ב; ט, ג; י, א. כח–ל; יב, ט; יג, לב; יח, כא; ש”ב י, ה; מ“א טז, לד; מ”ב ב, ד–כב; כה, ה; ירמ' לט, ה; מב, ח; עזרא ב, לד; נחמ' ג, ב; ז, לו; דהי“א ו, סג; יט, ה; דהי”ב כח, טו; מש' תענית ד, ד; מנחות י, ח; תמיד ג, ח; תוס' שביעית ז, יא; סוטה יג, ג; סנהד' יד, י; מנחות יג, כ; ערכין ב, ח; ב' ברכות נד, א/ב; פסחים נו, א; תענית כז, א; סנהד' יא, א; יומא כ, ב; סוטה ח, ב; בכורות נה, א; יב' ברכות ט, ה–יג, ע“ג; יד, ע”ג; בכורים א, ג–סג, ע“ד למטה; פסחים ד, א–ל, ע”ג; סוכה ה, ג–נח, ע“ב; תענית ד, ב–סז, ע”ד; עבו“ז ג, אמב, ע”ג; ספרי עקב סי' נ“א, עמ' ק”ן; ראה סי' ס“ב, עמ' קנ”ד; וזאת הברכה עמ' רמ“ד; בר”ר סוף פ“ה; ויק”ר כג, ה; במדב“ר כג, ז; שהש”ר ד, כב; איכ“ר א, ס; תנח' משפטים וראה; חשמ' א' 9, 50; יהודית 4, 5; קדמ' ד, 6, 1; ה, 1, 21; יג, 1, 3; יד, 1, 2; 3, 4; טו, 4, 2; יז, 5, 6; מלח' א. 6, 6; 8, 5; ב, 20, 4; ג, 3, 5; ד, 8, 2; 9, 1; יג, 1, 3; מתיה 20, 29; מרכוס 10, 46; לוקס 18, 35; 19, 1; מ”מ 6; כפו“פ רצ”ח.

ירחם. מקום בנגב, אשר שישק כבשו. אולי היה המקום הזה הישוב המרכזי של משפחת הירחמאלי (השוה ע' נגב הירחמאלי). היום حفاير رخمة = חַפָיִר רַחַ’מָה, מחנה של בדוים על יד בורות, 18 ק"מ ממע' דר’־מע' לכֻּרְנֻבּ. s 139.

יְרִיחוֹ. ראה ע' ירחו.

יְרִימוּת (Ieoco09'). לפי אבסביוס עיר במרחק 4 מילים רומיים מבית גוברין, היום אולי خ. مرميتا = ח'. מַרְמִיתָא, ששרידיה מורים על ישוב ביזנטי, בנחל שורק מדרום לאשתאול (ע"ש). חורבה זאת רחוקה אמנם יותר מבית גוברין מכפי שמוסר אבסביוס. On 106, 9.

יִרְכָּא – يركا. כפר של דרוזים בתחום מדינת ישראל, 14 ק"מ מצפ’־מזר' לעכו (בחשון תש"ט 2,332 תושבים). בו יסודות של בניינים עתיקים, שברי עמודים, בורות וברכה גדולה. בתי הכפר בנויים מאבני־בנין עתיקות ⁵⁹.

יַרְמוּךְ. נהר גדול בעבר הירדן מזרחה הזורם בתוך בתרון עמוק 1000 מ' בין הרי הגלעד מדרום ובין הבשן והגולן מצפון ומשתפך לתוך הירדן סמוך לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע) 242 מ' מתחת לפני הים. הירמוך נוצר מהנחלים וָדִי א־זַּיְדִי, וָדִי אל־עַוַיְרָתּ, וָדִי א־שַּׁלָּלָה ווָדִי אל־אִחְרַיְר (ראה כל אחד במקומו). המתכנסים יחד על יד אל־מַקָרִין, ומכאן ואילך נקרא הנהר ירמוך. ממקום כניסתו לבקעת הירדן הוא זורם בצורה של קשת, רחבו מגיע כאן ל־90־17 מ‘. אשדו הממוצע הוא 8 מ’ על כל 1000 מ'. בדרכו מניעים מימיו הרבה טחנות קמח.

יובליו הגדולים של הירמוך הם: מצפון נהר אל־עַלָּן ונהר א־רֻקָּד ומדרום וָדִי שַׁק אל־בָּרִד. קרוב לסופו מרובים מימיו של הירמוך ומפליו יפים. במקום זה רוחב הנהר 74 מ' ועמקו בעונות השנה השונות 6־2 מ‘. בככר הירדן חוצים את הנהר בשתי מעברות, האחת מַחָ’צַ’תּ זוֹר כַּנְעָן, 6 ק"מ מדר’־דר’־מע’ לחמת־גדר, והשניה מַחָ’צַ’תּ זוֹר אל־מַתָּמִר, 1.2 ק"מ מדר’־מזר' לאשדות יעקב. בגשר המאסף שמעל לירדן סמוך לשפך הירמוך עוברת מסלת הברזל לעבר הירדן מזרחה ולדמשק. שם, בין הירדן ובין הירמוך, נמצאת תחנת הכוח הראשית של חברת החשמל הארצישראלית (רוטנברג), הניזונה ממי הברכה הגדולה, שאליה הוסבו מי הירדן והירמוך (השוה ע' נהרים).

התלמוד מונה את הירמוך על ארבעת הנהרות הסובבים את ארץ־ישראל. מימיו פסולים לשמוש בקודש מפני שהם מי תערובת ⁶⁰. הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הביניים קוראים לנהר يرمك = יִרְמְך, והיום הוא נקרא בפי הערבים شريعة المناضرة = שרִיעת אל־מַנְצִירָה. מש' פרה ח, ו; ב' ב“ב עד, ב; סנהד' ה, ב; ילקוט תהל' תרצ”ז; מדר' תהל' כד, ו; כפו“פ קכ”ה.

יַרְמוּת ^א. עירו של פראם, אחד מחמשת מלכי האמורי, שעלו עם אדוני־צדק מלך ירושלים למלחמה על גבעון, יהושע בא לעזרתה של גבעון ונצח את המלכים ותלה אותם על העץ על יד מקדה. במלחמה הזאת קרה הנס, שהשמש עמדה דום בגבעון והירח בעמק איילון עד נצחונו המוחלט של יהושע (ע' יהושע י, י"ב). העיר נזכרת במכתב בכתב היתדות, שנתגלה בתל אל־חסי, בשם יַרַמְ. מלך ירמות נזכר שוב בין ל"א המלכים, שנלחמו עם יהושע. אחרי כבוש הארץ נמנתה ירמות עם ערי יהודה בשפלה. עולי בבל התישבו בירמות. לפי אבסביוס נמצאת IepubYbc' (אצל הירונימוס Jermache Hieromochos) במרחק 10 מילים רומיים מאליותרופוליס בדרך לירושלים. היום خ. يرموك = ח‘. יַרְמוך על גבעה קרוב לוָדִי סַמְט, מדרום לבית שמש ⁶¹. בה תל של ישוב קדום מאד, חומות, ערמות־אבנים, יסודות, בורות ומערות וחרסים מתקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה הביזנטית ⁶². 333 EA; יהו’ י, ג. ה. כג; יב, יא; טו, לה; נחמ' יא, כט; 24,106 On. י

יַרְמוּת ^ב. עיר הלויים בנחלת המטה יששכר ביהו' יט, כא היא נזכרת בשם רמת ובדהי"א ו. נח בשם ראמות (השוה ההערות לערכים אלה). אולברייט מזהה אותה עם كوكب الهواء = כַּוְכַּבּ אל־הַוָא מדרום לוָדִי אַל־בִּירָה. כפר זה בנוי על ראש הר (297 מ') החולש על עמק הירדן, והוא מיושב החל מתקופת הברזל הקדומה ⁶³. יהו' כא, כט; 9,106 On.

יִרְפְּאֵל. עיר בארץ בנימין. יתכן שהיא הכפר رافات =רָפְתּ מדרום לרָם אללה (800 מ' מעפה"י). מדרום לכפר נמצאים עקבות של תרבות פליאוליתית, בקרבת המעין עקבות של תרבות ניאוליתית ובכפר שרידים של ישוב קדום וקברי־סלעים. יהו' יח, כז.

ירץ. לפי רשימת תחותמש השלישי עיר בשפלה בדרך צפונה, אחרי עזה ושרוחן ולפני מחוז ויפו, בלוחות אל־אמרנא יֻרְצָ. אלט קובע את מקומה בתל אל־פ’וּל על יד הכפר שַׁחְמָה, 18 ק"מ מדר’־דר’־מע' ללוד ⁶⁴. .60 EA 314־315; T³

יַרְקָה – يرقة. כפר בעבר הירדן מזרחה 21 ק"מ ממע' צפ’־מע' לרבת בני עמון.

יַרְקוֹן. ראה ע' מי הירקון.

ירְַקוֹנָה.* מושב־עובדים בשרון סמוך לכפר מל“ל מדרום לו, 6 ק”מ מצפון לפתח תקוה. הוא נוסד בשנת תרצ"ב (1932). מספר תושביו (בחשון תש"ט) 131 נפש ושטח אדמתו 580 דונם מטעי עצי הדר.

יָרְקְעָם. עיר ביהודה, שבנה אותה רחם מצאצאי כלב, היא יקדעם (ע"ש). דהי"א ב, מד.

ירת. עיר הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בצפון הארץ. היא היתה כנראה בגולן. ראה ע' יערוט. .100 T³

יִשּׁוּב (היישוב). עיר של כותים. בה היה שוק גדול (כיפת היישוב). היא נזכרת יחד עם אנטיפטריס ופטרוס, היושבות על יד הדרך והתבואה והקטניות שלהן הן דמאי, מפני שחזקתן מהר המלך. המקום הוא עתיק מאד. הוא נזכר ברשימת תחותמש השלישי בשם ישפאר (78 T³)=ישב־אל. בחרסי שומרון טבוע השם ישב של מקום, שממנו הביאו מס בצורה של שמן או יין לבית המלכות בשומרון ⁶⁵. בשבעים ליהו' יז, ז נזכרת בגבול הדרומי של מנשה העיר Izooeta(ג"א: Ioahp. Idoo18) סמוך לעין תפוח, במדרש ויסעו (ביהמ"ד הוצ' ילינעק) נזכר ישוב מלך תפוח. בתולדות ירחמיאל מסופר, שבני ישראל חנו על מי ישוב מצפון לתפוח.

מקומה הידוע של היישוב מזמן התלמוד היה על יד המעין הגדול של הכפר יָסוּף (ע"ש) משמאל לדרך לשכם, 4,5 ק“מ מצפון לא־לֻּבָּן, ששם נמצאים מערות, בורות וחורבות מהתקופה הרומית־הביזנטית ודרך רומית. העיר העתיקה יותר הייתה על תל שֲׁיְח' אַבּוּ זַרַד הסמוך לכפר, בו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת ומתקופת הברזל ⁶⁶. את ישב שבחרסי שומרון מחפשים אחדים בחורבה שליד הכפר ח', סִבּ הסמוך לשוכה (שֻׁוַיְכָּה) שבשרון, 4 ק”מ מצפון לטול כרם ⁶⁷. תוס' דמאי א, יא.

יֵשׁוּעַ. עיר בנגב יהודה, שעולי בבל התישבו בה. היום تلّ (خ.) سعوة = תל (ח'.) סַעְוָה מצפ’־מזר' לח‘. אל־מִלְח ⁶⁸. על התל שרידים של מגדל ובור, ובחורבה רואים קירות הרוסים ואבני־בנין. נחמ’ יא, כו.

יְשִׁימוֹן (6)Addau‘). הר בגליל התחתון, שממנו רואים את ים טבריה (“כל מי שעולה על הר ישימון רואה כמין כברה קטנה בימה של טבריה וזו היא בארה של מרים”). ראה ע’ הר ישימון. קו"ר ה, י.

יְשָׁנָה. עיר בהר אפרים. אביה כבש אותה מאת ירבעם יחד עם הערים בית־אל ועפרון. בסוף ימי הבית השני היתה ישנה (בקדמוניות .Iggyd‘. במלח’ לפי נוסחת השבעים Kcvd) כפר גדול, שעל ידו היתה מערכה כבדה בין חיל הורדוס ובין חיל אנטיגנוס בפקודו של פפוס, קלירמון־גאנו מזהה את ישנה עם הכפר عين سينيا = עין סִינְיָא מצפון לרם אללה במורד ההר, בצד הק“מ 26.5 בדרך ירושלים–שכם (300 תו' מוסלמים ונוצרים אחדים). הוא גלה בכפר זה קבר יהודי עתיק חצוב בסלעים ובו גלוסקמא עם הכתובת “חנניה בר אלעזר בר..” ⁶⁹. במרחק 2 ק”מ מדר’־מזר' לעין סיניא נמצאת ח‘. כַּפְר עָנָה המצדיקה אולי את הנוסחה.Kay. אולברַיְט מזהה את ישנה עם החורבה برج اللسانة = בֻּרְג’ א־לִסְנָה (הוא גורס الاسانة = אל־אִסְנָה לפי נוסחת הקדמוניות), 4 ק“מ מצפ’־מזר' לעין סיניא ⁷⁰. מייזלר סובר, כי שער הישנה (נחמ' ג, ו; יב, לט) היה בחומה הצפונית של ירושלים ונקרא ע”ש העיר ישנה שבגבול יהודה ושומרון ⁷¹. דהי"ב יג, יט; קדמ' ח, 11, 3; יד, 15, 12; מלח' א, 17, 5.

ישפאר. ראה ע' ישוב. T³ 78

יִשְׂרָאֵל. השם ישראל כמושג גיאופוליטי נזכר במקרא החל מימי מלוכת רחבעם, כששבטי ישראל הצפוניים נפרדו ממנו והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט. הם קראו לממלכתם בשם ישראל בנגוד לממלכת יהודה, שכללה את נחלות המטות יהודה ובנימין ואת שדות המרעה בנגב, שבהם רעו בני שמעון את עדריהם. ממלכת ישראל כללה את ארץ אפרים וחצי המטה מנשה ואת ארצות יששכר, זבולון, דן, נפתלי ואָשֵׁר מעבר מזה של הירדן, ומן הירדן מזרח השמש את כל ארץ הגלעד מצפון לנחל ארנון ואת ארץ הבשן, שבהן ישבו שבטי הגדי והראובני והמנשי. מושבה הזמני של ממשלת ישראל היה בשכם ובתרצה, עד שבנה עמרי את שומרון ועשה אותה לבירת הממלכה. היחסים בין יהודה ובין ישראל לא תמיד היו תקינים. יש והתאחדו להלחם באויב המשותף והיה גם שנלחמו ביניהם.

עקב קרבתה לכנענים הפיניקיים הושפעה ישראל מהם בחייה הכלכליים, התרבותיים והדתיים. המדינות הצפוניות האדירות, ארם ואשור, התגרו בה תכופות. בימי יהוא מלך ישראל כבש חזאל מלך ארם דמשק את הבשן ואת הגלעד. אשור קרעה ממנה את שטחי הצפון (732 לפסה"נ), ובימי הושע בן אלה עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון וילכדה מקץ שלש שנים והגלה את יושביה אשורה. ממלכת ישראל התקיימה מעט יותר ממאתים שנה ( 722–991 לפסה"נ).

כשהוקמה בימינו (ה' אייר תש"ח) המדינה. היהודית בחלק מארץ־ישראל, בחרה מועצת העם בשם ישראל למדינה הזאת, היא מדינת ישראל (ע"ש). מ“א יד, יט; טו, ט, טז, יט,, לא–לב; טז, ה. ט. טז ואילך; יט, טז; כב, א ואילך; מ”ב א. א. יח; ג, א ואילך;ה, ד ואילך; ח. טז ואילך; י, כא. לב – לד; יג, א ואילך; יד, ח ואילך; טז, ג; יז, א ואילך; יח, ט–י; ישע' יט, כד–כה; הושע ב, ג; עמוס ב, ו; זכר' ב, ב; דהי"ב טז, א–ה; יח, ג ואילך; כה, יז–כו; כז, ז; לד, כא; לה, כז; לו, ח.

יַתִּיר ^א (יַתִּר). עיר בדרום הר יהודה, שניתנה לכהנים, דוד שלח לתושביה חלק מהשלל, שלקח מאת העמלקי. היא מולדת עירא וגרב מגבורי דוד. בתקופה הביזנטית היתה יתיר כפר נוצרי גדול סמוך למולדה הנוצרית, במרחק 30 מיל מאליותרופוליס. היום خ. عتّير = ח‘. עַתּיר מדר־’דר’־מע’ לחברון, בדרך לח‘, אל־מִלְח. בה בנינים הרוסים, יסודות, מערות, קברים, בורות, גת ושרידים ארכיטקטוניים. יהו’ מו, מח; כא, יד; ש“א ל, כז; ש”ב כג, לח; דהי“א ו, מב; יא, מ; 1, 108; 3, 88 On; מ”מ 93; כפו“פ רמ”ח, ש"ד.

יַתִּיר ^ב. מקום בקצה הגבול הצפוני של ארץ־ישראל. המערה הגדולה שעל יד יתיר (מערתא דיתיר) מובלעת בתחום עולי בבל. היום הכפר يعتر = יַעְתִּר מדר’־מזר' לצור, בדרך לצפת ⁷². יר' שביעית ו, א–לו, ע"ג; תוס' שם ד יא; ספרי סוף עקב (גירסאות: ייתיר, ייתר, יתר).

יִתְלָה. עיר בנחלת המטה דן. היום אולי הכפר بيت تول = בַּיִתּ ת’וּל מצפ’־מע' לקרית יערים. בכפר שרידי־בנין עתיקים ומערות. יהו' יט, מב.

יַתְּמָא – يتما. ראה ע' כפר יתמא.

יִתְנָן. עיר בנגב יהודה, שנקראה ע“ש בית־האב אתנן משבט יהודה (דהי"א ד, ז). השם העתיק נשתמר בשמות החורבה והנחל אֻם אַתְּנָן מדרום לבִּיר אל־מַשָׁשׁ, 18 ק”מ מדר’־מזר' לבאר שבע. חרסי החורבה הם מהתקופה הרומית־־הביזנטית ⁷³. יהו' טו, כג.

יַתִּר. ראה ע' יתיר ^א.

יְתֵת, עירו של אחד מאלופי עשו באדום. בר' לו, מ.

כָּבוּל. עיר בארץ אשר, היא נזכרת בכתובת רעמסס השני בצורה כבר, שלמה נתן את העיר ותחומה (ארץ כבול) במתנה לחירם מלך צור. בימי הבית השני היתה עיר מרובת אוכלוסין עד כדי כך, שהטימוס (רשימת התרומות לבית המקדש) שלה היה עולה לירושלים בעגלה. חילו של קסטיוס גלוס החריב את העיר, אולם היא התנערה מהרה מעפרה, וגם אחרי חורבן הבית השני היתה בה עדה יהודית גדולה. אז ישבו בה משמר הכהנים שכניהו ואמוראים שונים הנקראים על שמה, כגון ר' זכאי דמן כבול. כאשר יהודה והלל בניו של ר' גמליאל בקרו בכבול, משכו אנשי העיר לפניהם צנורות של שמן ויין. חכמי התלמוד אמרו על כבול, שהיא היתה עשירה ונחרבה בגלל המחלוקת בין יושביה.

לפי התלמוד היתה כבול בגבול תחום עכו, לפי יוספוס בקצה הגבול המערבי של הגליל התחתון לצד שפלת עכו. בתקופת שלטון הערבים היו מגדלים בשדות כבול קני סוכר, ובעיר היו עושים את הסוכר הטוב ביותר שבכל סוריה. לפי המסורת מת ונקבר ר' אברהם אבן עזרא בכבול, ולפי מסורת אחרת נמצא שם קברו של ר' שלמה בן גבירול. היום הכפר كابول = כָּבּוּל, 15 ק"מ מדר’־מזר' לעכו (בחשון תש"ט 588 תו' מוסלמים).

סאריסאלו מצא בכבול חרסים מתקופת הברונזה התיכונה ומהתקופות ההלניסטית, הרומית והערבית ⁷⁴. תמוה הדבר, שאינו מודיע על מציאת עקבות של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת ובתקופה הישראלית, ויתכן שהעיר מהתקופות הללו היתה במרחק מה מהכפר של היום, שבו נשתמר השם ללא כל שנוי. יהו' יט, כז; מ“א ט, יא–יג, תוס' שבת ז (ח), יז; מגלה ד, ה; מו”ק ב, טו; בי שבת נד, א, פסחים נא, א; יר' שם ד, א–ל, ע“ד למעלה; מגלה דה־עה, ע”ב; תענית ד, ח–סט, ע“א, ויק”ר כ, ג; קו“ר ב, ב; איכ”ר ב, ה; תנחומא שמיני ב‘, קדמ’ ח, 6, 8; מלח' ב, 18, 9 ( Zo.gooldov צ"ל Xc.goodv ); ג, 3, 1; חיי יוספוס 45–43; נגד אפיון א, 110; קינות איכה ישבה, זכור איכה ושבת; כפו“ם ר”צ.

כַּבּוֹן. עיר יהודה בשפלה, בשבעים.Xcapd. היום خ. حبرة = ח‘. חַבְּרָה, 3 ק"מ מדר’־מזר’ ליבנה, השוה ע' חברא. העיר העתיקה היתה על התל שעל יד החורבה. יהו', טו, מ.

אל־כֻּבַּיְד – الكبيد. מישור בנגב, 20 ק"מ מדר’־ מזר' לעוג’א.

אל־כִֻבַּיְדָה – الكبيدة. רמה בנגב, 8 ק"מ מצפ’־מע' לכֻּרְנֻבּּ.

כַּבָּעָה – كباعة. כפר במרחק 4.5 ק"מ מצפ’־מזר' לצפת.

כַּבַּר – كبر. כפר במזרח הגלעד.

כַּבָּרָה ^א – كبارة. חורבה מדרום לירושלים.

כַּבָּרָה ^ב – كبارة. כפר נטוש בשרון מצפון לנהר א־זרקא, 3 ק“מ מדר’־מע' לזכרון יעקב. אדמת כַּבָּרָה, השייכת לחברת פיק”א, אשר יבשה את בצתה הגדולה (בִּרְכַּת תִּמְסָח = ברכת התנין) והפכה אותה לאדמת מטעים מצוינה, משתרעת בין המושבה בנימינה והר זכרון יעקב ממזרח ובין חולות הים ממערב.

ביום ל' אב תש"ט (25.8.49) עלתה על הקרקע באדמות כברה קבוצת הצופים א' המסונפת לקבוץ המאוחד, הקבוצה מונה 150 איש, ברובם בוגרי בתי הספר התיכוניים. שטח אדמתה 2000 דונם.

במערת אל־כַּבָּרָה שבירכתי ההר נתגלו שלדים של האדם “הנטופי” מהתקופה המיסוליתית ⁷⁵. בכפר ובסביבה נמצאים שרידים של ישוב מתקופת הבית השני עד ימי הביניים, כגון יסודות של בנינים ושל ברכה, סכר בנוי ומערות־קברים עם כוכים.

אל־כָּבְּרִי – الكباري כפר ערבי נטוש, שהפך בשנת תש“ט לכפר עברי. הוא בנוי על הר מעל לנהר מַפְשׁוּח, 13 ק”מ מצפ’־צפ’־מזרח לעכו. מעינותיו החזקים (עין כָּבְּרִי, עין אַסַל, עַיִן פַוָּר, עַיְן מַפְשׁוּח), השופעים יחד 24,000 ממ"ע מים ביממה, מספקים מים מצוינים לעכו. סמוך לכפר נמצא תל גדול, שהיה מיושב בתקופת הברונזה ⁷⁶. בגלל מצבו הטופוגרפי המצוין ועשרו במים טובים היה המקום הזה בודאי מיושב בכל התקופות. בתי הכפר בנויים מחמרי־בנין עתיקים, ויש בו יסודות של בנינים, שרידים של פסיפסים וקברי־סלעים. סאריסאלו מצא בכפר חרסים החל מהתקופה ההלניסטית עד התקופה הערבית ⁷⁷. ראה ע' כבריתא.

כָּבְרִיתָא (כָּבַרְתָּה). מקום המובלע בגבול הצפוני של תחומי עולי בבל, הוא הכפר אל־כָּבְּרִי ⁷⁸ (ע"ש). בימי מלחמת היהודים התנפלו יושבי כברתה יחד עם אנשי צור וגדר בכוח חזק על גוש חלב ויחריבוה. במלחמת השחרור של ישראל כבש צבא ההגנה את הכפר הנטוש. ביום כ“ו טבת תש”ט (25.1.49) עבר להתישבות במקום זה קבוץ בית הערבה (100 נפש). תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א–לו, ע“ג; ספרי עקב סי' נ”א; ילקוט שם סי' תתע"ד; חיי יוספוס 10 (ג"א TougoupYuva.xot)

כִּדְנָא – كدنا. כפר בשפלה, 4 ק"מ מצפון לבית גוברין, בו שרידים של מצודה, מערות, בורות ויסודות של בנינים.

כַּהִיל – كهيل. כפר בבשן, 15 ק"מ ממזרח לאדרעי.

אל־כַּהְף – الكهف. הר במרחק 5 ק"מ מדר’־מזר' לרבת בני־עמון, סמוך לרקם החצובה בסלעים (השוה ע' רקם ^ב). בהר אל־כהף חצובות מערות־קברים מהתקופה הביזנטית המאוחרת. המסורת המוסלמית קשרה למערה הגדולה שבהר זה את האגדה הידועה על דבר שבעת היְשֵׁנִים (اصحاب الكهف والرقيم), שעליהם מסופר בפרשת אל־כהף בקוראן (פרשה 293). האגדה הזאת יסודה באגדה הנוצרית הידועה על דבר שבעת הנערים, שנמלטו מפני רודפיהם למערה וישנו בה עד שהקיסר תיאודוסיוס עלה על כסא המלוכה. על יד החזית של המערה הגדולה נמצאים יסודות של מסגד מימי הבינים ⁷⁹.

כַּוְבַּר – كوبر. כפר בהר אפרים מצפ’־מע' לביר זית (500 תו' מוסלמים).

כַּוְחַ’בָּה – كوخبة. כפר בגולן, 7.5 ק"מ מצפ’־מע' לגמלא.

כּוֹזֵבָא (כוזיבא). ראה ע' כְּזֵבָא.

כּוֹחֲלִית (כוחלים). חבל ארץ במדבר, שיוחנן הורקנוס כבש בו ששים כרכים. בכוחלית היה גדל מין אזוב, שנקרא אזוב כוחלי. בגלעד היה מקום בשם בית אזובא (ע"ש), שאולי נקרא על שם האזוב (אזוב כוחלי), שהיה גדל בסביבתו. יוחנן הורקנוס כבש את מידבא ואת סמגא וערים אחרות בגלעד. את כוחלית יש איפוא לחפש בדרום ארץ הגלעד, בין הארנון ובין היבק. מש' נגעים יד, ו; פרה יא, ז; ב' קדושין סו, א; סוכה יג, א; חולין סב, ב; ספרי במד' סי' קכ"ט.

אלכֻּוַיְכָּתּ – الكويكات. כפר בגליל המערבי, 8 ק“מ מצפ’־מזר' לעכו. הוא היה ידוע כבר בימי הביניים. בו באר, מערות ובנין מקומר עתיק. במלחמת הערבים עם ישראל נטשו הערבים את הכפר, ביום ו' טבת תש”ח (7.1.49) התישבה בו קבוצה של הקבוץ המאוחד (130 נפש). ושמו נקרא בישראל בית העמק.

אל־כֻּוַיִּס – الكويّش. שטח מסביב לח‘. אלכוס מדר’־מזר’ ליוטה.

כַּוְכַּבּ ^א – كوكب. כפר בגליל המערבי (465 תו' מוסלמים). ראה ע' כוכבא ^א.

כַּוְכַּבּ ^ב – كوكب. כפר בבשן. ראה ע' כוכבא ^ב

כַּוְכַּבּ ^ג – كوكب. כפר בגולן מצפון לירמוך. בו עקבות של ישוב קדום.

כַּוְכַּבּ ^ד – كوكب. כפר בשפוליו המערביים של הר אמנה.

כּוֹכְבָא ^א. עיר הבנויה על הר בגליל התחתון, היא מולדתו של התנא ר' דוסתאי דבי ישבאב (ר' דוסתאי מן כוכבא) ותנאים אחרים. בה ישב משמר הכהנים מבית ישבאב. היום הכפר כַּוְכַּב, 8 ק"מ מצפ’־מזר' לשפרעם וקרוב לשיחין (בחשון תש"ט 465 תו' מוסלמים).

ב. מייזלר משער, כי המקום הזה נזכר בכתובת תגלת פלאסר השלישי בין הערים שכבש בגליל ⁸⁰. אם נסכים לדעה המקובלת, שמנהיג המרד השני שמעון בר־כוכבא נקרא כך על שם מקום מוצאו, יתכן שהוא בא מכוכבא זו, שהיתה אחרי חורבן הבית השני מרכז של תורה וכהונה, פס“ר סי' טז: פס' דר”כ פי ואת קרבני לחמי נג, א; מדר' משלי סוף פ"ג.

כּוֹכְבָא ^ב (Keydad). לפי אפיפניוס Epiphan. Adv. Haer. 30, 18) ) כפר בבשן סמוך לקרנים. בו ישבו במאות השלישית והרביעית לספה“נ אביונים, הם כת יהודית־נוצרית, שהצטרפה אח”כ לכנסיה הקתולית. אבסביוס מזכיר את הכפר בשם .Xoad. היום הכפר כַּוְכַּבּ בבשן ממערב לשיח' סַעְד. On 172, 2.

כַּוְכַּבָּה ^א – كوكبة. כפר בשפלה מדר’־מזר' לאשקלון, 3 ק“מ מדר’־מע' לישוב הקבוץ נגבה. בו ברכה, בורות, יסודות של בנינים, שרידים ארכיטקטוניים ומקאם א־נַבִּי כַּוְכַּבָּה. הכפר נכבש ע”י צבא ההגנה לישראל ביום ב' דחוה“מ סכות תש”ט.

כַּוְכַּבָּה ^ב – كوكبة. כפר בבקעה לרגלי הר חרמון.

כַּוְכַּבּ אַל־הַוָא – كوكب الهواء. כפר היושב על הרמה (297 מ') שמצפון לבית שאן. הצלבנים ההוספיטליים, שקראו למקום Coquet, בנוהו מחדש במחצית השניה של המאה הי“ב והקימו בו מצודה, שקראוה בשם Beauvoir או Belvoir. על יד הכפר היתה מערכה כבדה בין הצלבנים ובין צלאח א־דין, שכבש את הכפר בשנת 1189 והרס אותו עד היסוד, הכפר בנוי בתוך שרידי החומות שמסביב למצודה ⁸¹. לפי חרסיו היה המקום הזה מיושב החל מתקופת הברונזה הקדומה. השוה ע”ע ירמות, ראמות ורמת, וראה גם ע' אגריפינא.

כּוֹם – كومת. כפר בגלעד מצפון לגרש. בתיו בנויים מאבני החורבות של עיר מתקופת הברזל הקדומה, שעל תלה נבנתה בתקופת הבית השני עיר נבטית.

כּוֹם יָג’וּז – كوم ياجوز. הר מצפון לרבת בני־עמון (930 מ'). על ראשו חורבות של עיר גדולה מסוף תקופת הברונזה הקדומה, מראשית תקופת הברונזה התיכונה ומתקופות הברזל הקדומה והתיכונה. בין החורבות בנוי כיום כפר קטן. ראה ע' יעזר.

כּוֹם אל־קַצַבּ – كوم القصب. מקום של ישוב קדום בבשן בין וָדִי אִחְרַיְר ובין וָדִי זַיְזוּן.

כּוֹם קֻעַיְד – كوم قعيد. כפר בדרום הבשן.

כּוּן. אחת מערי הדדעזר מלך צובה, אשר דוד כבש אותן ולקח מהן נחושת רבה מאד. במקום המקביל בש“ב ח, ח כתוב במקומה בֵּרֹתַי (ע"ש). כון נזכרת כנראה בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמחצית השניה של המאה הי”ח לפסה“נ בצורה קנ' ⁸², היא קֻנוּ שברשימת רעמסס השלישי. ברשימות החניות בדרכים של הרומאים נזכרת חניה אחת בשם Conna או Cunna בבקעת הלבנון בדרך מחֻמְץ להליופוליס, סמוך למקורות הנהר ליטאני (ראס אל־עין). היא היתה איפוא קרובה לברתי = בַּרַיְתָּן במחוז מכרות המתכות בלבנון, מצפ’־מע' לבריתן, היו מכרות ברזל ובהר אמנה מדרום־מזרח לה מכרות נחושת. מקומה של כון היה אולי בראס בַּעַלְבַּךּ, שבו נמצאים עקבות של ישוב בתקופת הברונזה. על יד זַחְלָה נמצאות ערמות של פסולת ברזל, ובבקעה על יד גֻ’בּ גִ’נִין היו מכרות נחושת. דהי”א יח, ח.

כַּוְפַ’חָ’ה – كوفخة. כפר של בדוים למחצה על קרקעות הממשלה בשפלת הדרום, 17 ק“מ ממזרח לעזה, 3 ק”מ מדר’־מזר' לדורות. הוא מקום של ישוב קדום, בו בורות, באר, שרידי בנין ושברי כלי חרס.

כּוּפְרָא. ראה ע' כפרא.

כּוּר ^א, מקום מבוצר (מַלְיָתָא דְכוּר) על הר המובלע בתחום עולי בבל בצפון הארץ. היום خ. الكورة =ח‘. אל־כּוּרָה, 3 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר’ לעַיְתָּא א־שַּׁעְבּ שבגליל העליון ⁸³. הצלבנים קראו למקום Choraf או Lichordt. תוס' שביעית ד, יא; ירי שם ו, א–לו, ע"ג. במקומות המקבילים בספרי ובילקוט הגירסה היא כוריין.

כּוּר ^ב – كور. כפר בגליל מדר’־מע' לעַיְתַ’רוּן. בו שרידים של ישוב עתיק גדול.

כּוּר ^ג – كور. כפר בשומרון, 10 ק"מ מדר’־ מזר' לטול כרם (355 תו' מוסלמים).

אל־כּוּר – الكور. מקום של ישוב קדום, 1.5 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לא־טבע’ה,

אל־כּוּרָה – الكورة. חבל־ארץ הררי במואב בין נחל ארנון ובין יובלו סַיִל הַיְדָן. השוה ע' הר הברזל.

אל־כּוּרְיָה – الكورية. כפר בגליל העליון בשטח מדינת הלבנון, 12 ק"מ מדר’־מזר' לצור. ראה ע' בית כריא.

כּוּרְיֵין. ראה ע' כור ^א. ספרי עקב סי' נ“א; ילקוט עקב סי' תתע”ד.

כּוּרְיֵי רַבָּתָא. מקום קרוב לכור, שהיה גם הוא מובלע בתחום עולי בבל. היום خ. الكريّة = חי. אל־כֻּרַיָה, 10 ק“מ מצפ’־מזר' לכור ^{א 84}. תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א–לו, ע”ג.

כּוּרְסָא או כּוּרְסֵי, מקום של עבודה זרה, שבו היה מקדש בשם בית נבו, אנשי כורסא קברו אצלם את ר' גמליאל דיקנותיה, ולאחר שלשה ימים נמלכו בדעתם לפנותו ולהחזירו ולקברו במקומו. היום خ. كرسي = חי. כֻּרְסִי על יד וָדִי סָמַךּ, בחוף המזרחי של ים כנרת (ע“ש וראה גם:(Abel, Géogr. II, 102 f. ב' עבו”ז יא, ב; ירי מו“ק ג. ה–פב, ע”ג (הגירסת בורסא היא משובשת).

כ’וֹרְסֵיאוֹס (X6pdeog). לפי פטולמאוס נחל בגבול פיניקיה ופלסטיני, הוא נָהְר א־דִפְלָה המשתפך לים התיכון מדרום לדאר (טנטורה).

כּוֹר־עָשָׁן. עיר ביהודה, שדוד שלח לזקניה משלל העמלקי השוה ע' עשן. השבעים כותבים במקומה באר שבע. ש"א ל, ל.

כְּזֵבָא. עיר ביהודה ⁸⁵, שנקראה בזמן התלמוד כוזבא, כוזיבא, בית כוזבה (ע"ש), היא כנראה מולדת גבור המרד השני בר־כוכבא המכונה גם בר־כוזבא. היום خ. كويزبة = חי. כְּוַיְזִבָּה בין תקוע וחלחול, 8 ק“מ מצפ’־צפ’־מע' לחברון. בה שרידים רבים של ישוב בתקופה הרומית: חורבות של בתים, אבני־בנין מסותתות, מגדל ומערות ⁸⁶. דהי”א ד, כב.

כְּזִיב ^א. כזיב הקרובה לגבול הסורי פטורה מן הדמאי ומן השביעית. מימין לדרך עכו–כזיב ארץ־ישראל, משמאלה ארץ העמים. ר' גמליאל ור' אילעאי בקרו בכזיב בדרכם מעכו לסולמה של צור. ראה ע' אכזיב ^א והשוה גם ע' גזיב. תוס' אהלות יח, יד; דמאי א, ד; מע“ש ג, יח; פסחים א (ב), כו–כח; ב' עבו”ז כה, ב; יר' דמאי א. ג–כב, ע“א; שביעית ו א–לו, ע”ג; ו ד–לז, ע“א; חלה ז, ח–ס, ע”א; ויק"ר לז, ג.

כְּזִיב ^ב. מקום ביהודה, בו ילדה שוע אשת יהודה את בנה שֵלה. ראה ע' אכזיב ^ב. בר' לח, ה.

אל־כַּזְיָה – الكزيّة. כפר בשפת הירמוך, 8 ק"מ מצפ’־מע' לתל שִׁהָבּ.

כֻּחְוָנִי. – كحواني. מקום של ישוב קדום מדר’־מע' לבית זרע, במדרון הפונה לירדן, בו חרסים רבים מתקופת הברונזה הקדומה ומשקולת טביעה של חרס, דרומה יותר כלי צור ושברי אבני־בזלת מעובדות, שרידי־בנין מאבני בזלת גדולות ומסותתות ⁸⁷.

כייך. את הגירסה המשובשת חרים כייר וגדר יש לתקן: הרי מכוור וגדור, השוה ע' הרי מכוור. תוס' רה"ש ב, ב; ב', שם כג, ב.

אל־כַּיְךּ – الكيك. מקום של ישוב קדום בשפלה, 4 ק"מ מדר’־דר’־מע' לדַיְרַבָּן.

כיפרא. ראה ע' כפרא.

כַּיְרִיס – كيريس. כפר בהר חורן.

כָּכּוּן – كاكون. חורבה של ישוב קדום בעמק הירדן, 2.5 ק"מ מדר’־מע' ליריחו.

כִּכָּר (הככר) או כִּכַּר הַיַּרְדֵּן. הוא העמק הרחב המשתרע משני עברי הירדן מים כנרת עד סדום ועמורה. הככר נקראת גם הערבה או ערבות הירדן. היא כוללת גם את עמק השִׂדִּים ואת הערים שהיו בו. ספר החשמונאים מכנה אותה בשם העמק הגדול, כך גם יוספוס, שלפי דבריו נמשך העמק הגדול מסנבראי הסמוכה לשפתו הדרומית של ים כנרת עד ים החֵמָר ותחום סדום. לשלמה היה בככר הירדן בית יציקה גדול בין סכות ובין צרתן. עולי בבל אנשי הככר השתתפו בימי נחמיה בבנין חומת ירושלים, והלויים יושבי הככר עלו לירושלים לחוג את חג חנוכת החומה בשמחה ובתודות ובשיר.

הערבים קוראים לככר הירדן الغور = אל־עַ’וְר (הבקעה, השקע) ולגאון הירדן, הוא החריץ העמוק, שבו זורם הירדן, الزور = א־זַּוְר (האמצע. התוך). אורך הככר 104 ק“מ ורחבה מדרום לים כנרת כשמנה קילומטרים. היא נעשית צרה ביותר בין הרי הגלעד הצפוניים ובין הרי אפרים ומגיעה בערבות יריחו לרוחב של 23 ק”מ. שטחה 160 קמ“ר (160,000 דונם) ושפועה מצפון לדרום 180 מ‘= 1.73 מ’ על כל קילומטר. נחלי מים יורדים מההרים מהעבר המזרחי אל הככר ומשקים אותה, בעוד שרוב הנחלים הבאים מהעבר המערבי מושכים מים רק בחדשי החורף. השטח הצפוני של ככר הירדן מהירמוך עד נחל יבש והשטח הדרומי מהיבוק עד נחל נמרים הם החלקים הפורים ביותר. בימי קדם התקיים בשטחים אלה ישוב צפוף והיו בה ערים חשובות. רבים הם הסמנים של ישוב פורח וחקלאות מפותחת בככר בתקופה הפריהיסטורית ובתקופות הברונזה הקדומה והברזל ⁸⁸. סיגי מתכת, שנתגלו על כמה תלים, מעידים על מציאות עפרות נחושת בככר ועל עיבודה בימי קדם. לפי המקורות הקדומים גדלו בככר הירדן יערות תמרים, ובתקופה הערבית של ימי הבינים גדלו בה קני סוכר וביחוד אינדיגו. בזמן הזה הישוב בה קטן ביותר, ועשרה הטבעי אינו מנוצל אלא באותם השטחים, שבהם התיישבו יהודים, ההופכים את הערבה כמקדם לגן ה‘. בר’ יג, י–יב; יט, יז, כה–כט; דב' לד, ג; ש”ב יח, כג; מ“א ז, מו; נחמ' ג, כב; דהי”ב ד, יז; חשמ' א' 5, 52; מלחי ד, 8, 2.

כלאבי. קצה סולמת צור בגבול הצפוני של הארץ. ראה ע' לבלבן. תוס' אהלות יח, יד.

כָּלֵב אֶפְרָתָה. עיר ביהודה מדרום לחברון. כלב, שקבל מיהושע את חברון ותחומה, בנה בו עיר ויקרא אותה על שם אשתו (כלב) אפרתה. השוה יהו' יד, יד; טו, יג ואילך; שופ' א, י ואילך, וראה גם ע' נגב כלב. חצרון אבי כלב מת בכלב אפרתה. דהי"א ב, כד.

כִּלְוָה – كلوة. ראה ע' קלוה.

כִּלוּדִיָּא – كلوديّة, מקום של ישוב קדום בשרון 2 ק"מ מדר’־מע' לקלנְסַוָה, בו יסודות של בתים, אבני־בנין פזורות, בורות בנויים אבני גויל וחרסים על פני האדמה.

כִּלְיָא – كليا. כפר בעמק עיון מצפון לג’דידה.

כַלְקִיס. עיר וחבל־ארץ הנקרא על שמה בבקעת הלבנון. בימי הרדיפות נמלטו יהודים מהגליל לכלקיס ולבית זבדין. שם התערבו בארמים וקבלו את שפתם ואת תרבותם. העיר כלקיס היא החורבה عنجر= עַנְגַ’ר בבקעת הלבנון לרגלי הר אמנה, ממערב לבית זבדין (א־זבדאני) היושבת על ההר בדרך העולה לדמשק. בני יטור, שבני ראובן וגד וחצי שבט מנשה גרשו אותם ואת בעלי בריתם מגלעד ומבשן, הגרו להר אמנה ולבקעת הלבנון. בשנת 85 לפסה"נ יסד פטולמאוס בן מֶנָיוֹס משבט יטור מדינה, שכללה את עמק הלבנון ואת הר אמנה (השוה ע' אבל של ליסאניאס, וראה גם גבולות הארץ. מס' 26). בירתה היתה כלקיס.

המדינה עברה בירושה לבנו ליסאניאס, אנטוניוס צוה להמית את ליסאניאס ובטל את ממלכת כלקיס, שהתפוררה. בעלות קלודיוס לשלטון נתן את המחוז כלקיס, שכלל את החלק הדרומי של בקעת הלבנון ואת הר אמנה, להורדוס אחיו של אגריפס הראשון (41 לסה"נ), ובמותו נתנו הקיסר לאגריפס השני (49), והוא נשאר ברשותו עד שנת 53 לסה"נ, כשנתמנה למלך יהודה ⁸⁹.

יר' מגלה א ו–ע, ע“ג למטה; תעניות ב, יג–סו ע”א (בולקיס היא גירסה משובשת); מגלת תענית פי"ב (בליקות היא גירסה משובשת); קדמ' יד, 8, 2; 7, 4; יט 5 1; מלח' א, 9, 2.

כמותה דכריין. ראה ע' מליתא דכור.

אל־כֻּנַיָּה – الكنيّة. כפר בצפון הבשן.

אל־כַּנִיסָה ^א – الكنيسة. בימי הבינים כפר בחוף הים מדרום לחיפה, היום חורבה ממערב לכפר א־טירה אשר לרגלי הכרמל. נאצר כוסרו מספר (בשנת 1047), כי בדרכו מחיפה לאורך חוף הים עבר בכפר אל־כניסה. משם המשיך את דרכו, ובעברו את וָדִי תַּמָסִח (נחל התנינים) ראה אחרי מהלך שתי פרסאות כמויות גדולות של עצמות חיות־ים ענקיות מאובנות, שהיו תקועות בתוך האדמה (כת"י אוכספורד, עמ' 22).

התל והחורבות, המערות והקברים, הגתות והשקערוריות בסלעים מעידים על ישוב קדום מאד במקום זה. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופות הרומית הביזנטית והערבית של ימי הביניים.

אל־כַּנִיסָה ^ב – الكنيسة. כפר קטן, 8 ק"מ מדר’־מזר' לרמלה.

אל־כַּנִיסָה ^ג – الكنيسة. מקום של ישוב ביזנטי בדרום, 6 ק"מ ממערב לאדורים. בו יסודות של בנינים ושרידים ארכיטקטוניים של כנסיה.

אל־כֻּנַיְסָה – الكنيسة. בית קברות רומי גדול, 1 ק"מ בערך מדר’־מע' לכפר גלעדי

כַּנִיסַתּ אל־עַמַרִי – كنيسة العمري. ראה ע' ח'. כניסת אל־עמרי.

כַּנִיסַת א־רַעְוָתּ – كنيسة الرعوات. שרידים של כנסיה ושל בניינים אחרים סמוך לבית סחור מדרום־מזרח לה.

כַּנָכִּר ^א – كناكر. כפר בבשן מדר’־מע' לא־סֻּוַיְדָה.

כַּנָכִּר ^ב – كناكر. כפר על הנהר א־סַבִּירָנִי מדר’־מע' לדמשק.

כַּנַף – كنف, כפר של בדוים למחצה במקומו של ישוב קדום בשפלת בטיחה, במרחק 4 ק"מ מצפ’־מזר' לים כנרת. במקום זה היה קיים ישוב יהודי בתקופת התלמוד. באחת החורבות נתגלו משקוף ומזוזה של בית כנסת עתיק ובהם חטובים סמלים יהודיים וכתובת ארמית־עברית ⁹⁰.

כנפתא. ראה ע' ספינתא.

כִּנֲּרוֹת, כִּנְּרוֹת. שם זה בלשון רבים מציין את הבקעה הפוריה (בקעת גיניסר), שבה נמצאה העיר כנרת. בן־הדד מלך ארם כבש את כל כנרות, כלומר את הבקעה אשר מצפ’־מע' לים כנרת ואת הישובים אשר בה, יחד עם כל ארץ נפתלי. הערבה נגב כנרות היא ככר הירדן הגובלת מצפון בים כנרות (ע"ש). התלמוד הירושלמי מפרש, שכנרות היתה עיר תאומות, כלומר שתי גינוסריות עם שתי אבטונומיות כגון בית ירח וצנברי, המגדלות כִּינָרִים (ראה את פירושה של מלה זו למטה בע' כנרת). יהו' יא, ב; יב, ג; מ“א טו, כ; ירי מגלה א, א–ע, ע”א.

כִּנֶּרֶת ^א. עיר כנענית עתיקה סמוך לשפת הים הנקרא על שמה ים כנרת (השוה גם ע' כנרות). העיר נזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי בצורה כננרת. בפפירוס הפטרסבורגי נזכר שליח מכנרת. אחרי כבוש יהושע היו העיר כנרת ובקעתה למטה נפתלי. בן־הדד הראשון מלך ארם־דמשק החריב את העיר. חכמי התלמוד מזהים את כנרת עם גיניסר, שהיתה קיימת בזמנם (“כנרת זו גינוסר”). התלמוד הבבלי מבאר: “ולמה נקרא שמה כנרת? דמתיקי פירחא דכינרי”, כלומר מפני שפרחיה מתוקים כפרחי עץ הכינר, בערבית كنار, ביונית ygoogץ, הוא Zizyphus spina christi. נוסחה אחרת היא “דמתוקי פירא כקלא דכינרי”, כלומר שפרותיה מתוקים כקול הכנור ⁹¹, לפי התלמוד הירושלמי חרב הכרך (כנרת) ונעשה של גויים (גיניסר).

מענין הוא הוכוח על זהותה של כנרת הנמסרת במדרש בר“ר: “ר' אלעזר אמר ירח, ר' שמואל בר נחמן אמר בית ירח, ר' יהודה בר סימון אמר סנבראי ובית ירח. אמר ר' לוי על ההוא תחום בית שאן ושמה כנרת. א”ר ברכיה כל חוף ים כנרת של טבריה נקרא כנרת”. היום מזהים את כנרת עם تل العريمة = תַּל אל־עֻרַיְמָה או ח‘. אל־ עֻרַיְמָה סמוך לשפתו הצפונית המערבית של ים כנרת. תל זה, שלרגליו נובעים המעינות המתגברים עין א־טָבִּעָ’ה ועין א־תִּינָה, היה מיושב החל מתקופת הברונזה הקדומה, וישובו נפסק בתקופת המלוכה הישראלית. בתל נמצא שבר של מצבה של תחותמש השלישי. שכתבתה מספרת איך השמיד מלך זה את צפון מיתאני ⁹². T³ 34; יהו’ יט, לה; ב' מגלה ז, א; יר' שם א, א–ע. ע“א; בר”ר צה, כב.

כִּנֶּרֶת ^ב. הערבה מכנרת עד ים המלח ניתנה למטה בני גד, ראה ע' ים כנרת. דב' ג, יז.

* כִּנֶרֶת ^ג. א) מושבה סמוך לים כנרת, 8 ק“מ מדרום לטבריה. היא בנויה על אדמת צנבראי הקדומה (ע"ש), שבה נתגלו גם חרסים מתקופת הברונזה הקדומה, ובשטח אדמתה נכללת חורבת בית ירח (אל־כַּרַךּ) ⁹³. המושבה נוסדה בשנת תרס”ט (1909) ע“י יק”א. מספר יושביה (בחשון תש"ט) 348 נפש ושטח אדמתה 4,982 דונם. משקה מעורב.

ב) ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד על יד המושבה כנרת. במקום זה נוסדה ביוני 1906 ע“י המשרד הארצישראלי החוה כנרת, שנמסרה לקבוצת פועלים. אחרי מלחמת העולם הראשונה קבלה אותה קרן היסוד תחת חסותה. הקבוץ נאחז במקום בקיץ תרס”ח (יוני 1908). מספר נפשותיו (בחשון תש"ט) 581 ושטח אדמתו 2,600 דונם. משקו מעורב, ויש בו ענפי מזרע ומטע.

כנת אשן. עיר הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי אחרי מגדו. אַבֶּל מזהה אותה עם بير حسن = בִּיר חסַן הסמוך לכַּפְר קוּד, ששם נמצאו חרסים מתקופת הברונזה ⁹⁴. T³ 44

אל־כֻּנְתִּלָּה – الكنتلّة. תחנת משטרה מצרית בפרשת דרכים בקרבת הגבול של ארץ־ישראל, 140 ק"מ מדר’־דר’־מע' לבאר שבע.

כַּסָּבָּה– كسّابة. מקום של ישוב קדום, 2 ק"מ ממזרח לרוחמה.

כְּסִיל, עיר יהודה בגבול נגב, בנוסח השבעים גמBcc9 ובדהי"א ד, ל בתואל (ע"ש) הנמנית עם ערי שמעון. יהו' טו, ל.

כֻּסַיְפָ’ה – كسيفة. מקום של ישוב קדום מדר’־מע' לתל ערד. ראה ע' מולדה.

אל־כַּסָיִר – الكسابر. כפר נטוש המיושב על ידי יהודים סמוך לאושא בעמק זבולון.

כַּסְלָה – كسلة. ראה ע' כסלון.

כְּסָלוֹן. עיר בגבול הצפוני של נחלת המטה יהודה בכתף הר יערים (ע"ש). בתקופה הביזנטית היתה כפר גדול, הוא הכפר הערבי كسلة = כַּסְלָה מדר’־מע' לקרית יערים, שנכבש על ידי צבא ההגנה לישראל, וביום ח' תשרי תש"ט (11.10.1948) נוסדה על ידו נקודת־ישוב של ארגון רזיאל מאנשי תנועת החרות. מדרום לכפר נמצאות חורבות עתיקות. יהו' טו, י.

כְּסֻלּוֹת (הכסלות)* או כִּסְלוֹת תָּבוֹר * *. עיר בגבול יששכר וזבולון. בימי הבית השני היתה בגבול שבין הגליל העליון והגליל התחתון. היום הכפר اكسال = אִכְּסָל, 3 ק“מ מדר’־מזר' לנצרת. משם עולה הדרך להר תבור. בכפר ובקרבתו בית קברות יהודי עתיק, בתוכו קבר־פיר, יסודות של בתים ובורות. *יהו' יט, יח; מלח' ג, 3, 1; חיי יוספוס 44;.On 178 ,82 **יהו' יט, יב; כפו”פ קצ"ג.

כָּסְפוֹן, כָּסְפוֹר, כָּסְפוֹת או כַּסְפִּין. עיר בגלעד, שבה סגרו יושבי הארץ הנכרים את היהודים. יהודה המכבי כבש את העיר ושחור את הנצורים. בתקופה ההלניסטית נכללו במושג גלעד גם הגולן ומערב הבשן. לכן אפשר לזהות את כספין עם חספיה או חצפיה שבתחום סוסיתא, היום הכפר חַ’סְפִ’ין בגולן, בדרך מגשר בנות יעקב לדמשק. לפי הנוסח של חשמ' ב' נמצאת על יד העיר הזאת ימה. שלתוכה זרם דם יושביה. משום כך מזהים אותה עם אל־מֻזַיְרִיבּ בדרום הבשן ⁹⁵. חשמ' א' 5,28,36 (.Xa.op6v, Xaopt69, Kaordbv Kadicet Kadoctv); חשמ' ב' 12, 13 (KaoTrety Knoctv); קדמ' יב, 8, 8 Xeopdisp .(Xa.opeo[uoc.xch Xoopdow [(כספו + מקה= מקד)]

כִּסְרָא – كسرا. כפר ממזרח לעכו (בתחלת תש"ט 446 דרוזים, 77 מוסלמים), היא קסרא הרשומה בכתובת רעמסס השני בין הערים, שכבש בגליל, בכפר מערות, בורות, גתות וקברי־סלעים ושרידים של בנינים מהתקופה הרומית עד ימי שלטון הצלבנים.

אל־כֻּפַיְר – الكفير. כפר בצפון שומרון. השוה ע' אל־אכפיר.

כֻּפַיְר אַבּוּ חִנָן – كفير ابو حنان. ⁹⁶ שדה חורבות מדר’־מזר' להר נבו.

כְּפִירָה (הכפירה). עיר החוי, שהצטרפה לברית הגבעונים עם יהושע. אחרי כבוש הארץ היתה הכפירה אחת מערי המטה בנימין. לפי האגדה מתה בלהה בכפירה בשמעה את הבשורה על מותו של יוסף. עולי בבל התיישבו בעיר זו. היום החורבה الكفيرة = אל־כַּפִירָה בין קרית יערים ובין אל־קביבה, 7.5 ק"מ ממערב לגבעון. על תל גדול נמצאים שרידים של בניין עתיק הבנוי אבני גזית, עקבות של מגדלים, יסודות של בתים ואבנים מסותתות. חרסיו הם מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ומהתקופה ההלניסטית. המקום היה איפוא, מיושב בזמן כבוש יהושע ובתקופת השופטים ושוב בימי הבית השני. יהו' ט, יז; יח, כו; עזרא ב, כה; נחמ' ז, כט; ספר היובלות 34, 15.

כְּפִירִים (הכפירים). בתחלת תקופת הבית השני מקום בבקעת אונו, שבו רצו סנבלט וגשם הערבי להועד עם נחמיה, היא אחת מבנות אונו, כפר או חצר סמוך לאונו ⁹⁷. לדעת ב. מייזלר נזכר המקום, כנראה, במכתבי אל אמרנא (274 273 EA) בשם בית כפירים כמקום מושבה של מלכה כנענית. נחמ' ו, ב.

כֻּפַיְרָת – كفيرات. כפר בשומרון, 10 ק"מ מדר’־מע' לג’נין (בסוף 1946 לפי האומדנה 288 תו' מוסלמים).

כַּפְכַּפָה – كفكفة. כפר בגלעד מצפון לגרש.

כִּפְל חָרִת' – كفل حارث. כפר בשומרון היושב בפרשת דרכים במרחק 1.5 ק"מ מצפ’־מזר' לתמנת חרס (בסוף 1946 לפי האומדנה 820 תו' מוסלמים).

כֵּף מוֹלִינֵי (Cap Molineux), הוא הכֵּף הדרומי של לשון היבשה בים המלח, הנקרא על שם האיש שחקר אותו.

כֵּף קוֹסְטֵיגָן (Cap Costegan), הוא הכף הצפוני של לשון היבשה בים המלח, הנקרא על שם האיש שחקר אותו.

כַּף סַנָסִין – كفّ سناسين הר מצפון לגבעה שביהודה (עיין ע' גבעה ^ב).

אל־כַּפְר ^א – الكفر. כפר קטן בהר אפרים מצפ’־מזר' לרנתיס.

אל־כַּפְר ^ב – الكفر. כפר בהר חורן.

כַּפְרָא (כפרה, כופרא, כופרה, כיפרה, כפר של טבריה). כפר היושב על הר בקרבת מקום לטבריה. ר' יוחנן הורה בכנישתא דכופרא. ר' יוסי (אסי) עלה מטבריה לכופרה למנות על העדה פרנסים ולא קבלו עליהם. ר' מנא הורה לר' הלל דניפרא לקרוע ולהתאבל כר' אחא. לדעת חכמי התלמוד, כפרא היא טבריה הקדומה. נראה, שכפרא היתה פרבר של טבריה על ההר בינה ובין בית מעון (השוה כפר קרנים בבית שאן, יר' דמאי ב, א־כב, ע"ג למטה). יר' רה“ש ד, ד–נט, ע”ג; תעניות ד, סוף ה“ג. ה–סח, ע”ב; פסחים ח־לו, ע“ב; חגיגה ב–ע, ע”ג; שקלים ה, ב–מח, ע“ד; מגלה א, א–ע, ע”א; פאה ח, ז–כא, ע“א; פס”ר קצו, ב.

כפרא דבר סנגורה. ראה ע' כרכא דבר סינודורא.

כְּפַר אבוס ^א מקום בו סדר ר' הורקנוס סדר מיוחד של חליצה. הגירסה במש' יבמות משובשת. נוסח המשנה בתלמוד בבלי, שם, הוא כפר עיטם (ע"ש). מש' יבמות בתלמוד ירושלמי יב, ו.

כְּפַר אבוס ^ב. היא גירסה משובשת של כפר עכו. השוה את ההערה לערך זה.

כַּפְר אַבִּיל – كفر ابيل. כפר בגלעד מצפון לנחל יבש, 25 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד. השם הערבי מורה על השם העברי אבל. מדר’־מזר' לכפר זה נמצא תל אל־מַקְלוּב, שנלסון גליק ⁹⁸ רואה בו את מקומה של מחולה (ע"ש).

* כְּפַר אַבְרָהָם. מושב עובדים המסונף לאגוד המושבים הדתיים על יד פתח תקוה, הוא נקרא לזכר הרב אדולף ⁹⁹ סלפנדי ז“ל מדירקהיים שבגרמניה, שאסף את הכסף לקנית הקרקע של הכפר פ’ג’ה, ועליו התישבה קבוצת רודגס. אחדים מחבריה יסדו בניסן תרצ”ב (מרץ 1932) את כפר אברהם. מספר יושביו (בחשון תש"ט) 189 נפש ושטח אדמתו 435 דונם (מתוך 800 דונם שנקנו בכספי הרב סלפנדי).

* כְּפַר אַהֲרֹן. מושבה קטנה בשפלה בין נס ציונה ובין רחובות, נוסדה בתמוז תרפ“ו (יולי 1926) ע”י בני אכרים ונקרא לזכר אהרן אהרנסון, הבוטנאי הארצישראלי הנודע. הענף העקרי של המשק הוא הפרדס. מספר יושבי המושבה היה בחשון תש"ט 48 נפשות.

כְּפַר אָגוּן (ג"א: גון, אגין, עגון). מקום הולדתו של התנא רבי תנחום ב“ר חייא דכפר אגון, שישב בטבריה. שמו של הישוב היהודי כפר גון על אדמת امّ جوني, מדרום לדגניה מזכיר את השם בן־גוני של אחד מבני גד (דהי"א ה, טו), שנחלתם השתרעה עד שפת ים כנרת. יר' שבת ב, ו–ה, ע”ב (כפר אגין); ב“ב ה, א–טו ע”א (כפר גון); בר“ר ו, ח (הגירסה כפר חנון וצ"ל כפר אגון); שם ק, ז; קו”ר ג. ג.

כְּפַר אוֹנוֹ. מקומם של ר' יוסי ב"ר יעקב איש כפר אונו ור' לויטס איש כפר אונו. ראה ע' אונו. זוהר שמות י, ב; משפטים קב, ב.

* כְּפַר אוּרִיָה. משנת תרע“ב (1912) ישוב של קבוצת פועלים על גבעה בצד נחל שורק, ממזרח לקו מסלת הברזל ירושלים־יפו, 4 ק”מ מצפ’־מע' לתחנת מסלת הברזל הר־טוב, והיום ממערב לכביש העולה לירושלים. המקום נעזב במלחמת העולם הראשונה ונושב מחדש בכ“ח ניסן תש”ג (3.5.1943) על ידי יהודים כורדים בצורה של מושב עובדים. במלחמת העצמאות של ישראל נעזב הכפר ונושב מחדש על ידי ארגון “מבורך” בט“ז בניסן תש”ט (15.4.1949). מספר יושבי הכפר היה בסיון תש"ט 60 נפש ושטח אדמתו 1,860 דונם.

סמוך למושב נמצאת חורבה הנקראת בפי הערבים בשם كفرورية = כַּפְרוּרְיָה. הכתיב הנכון של השם הוא خ. كفر اورية =ח‘. כַּפְר אוּרְיָה, גם ח’. אל־אַסַד (חורבת האריה). קלרמון־גאנו קושר את השם עם כפיר האריות (שופ' יד, ה־ו) ¹⁰⁰. במקום שרידי בנינים, יסודות, מערות, קברים, גתות ובורות המעידים על ישוב קדום. השוה גם ע' כפר אריה.

* כְּפַר אֲזָ"ר. מושב עובדים בקרבת תל ליטבינסקי 5 ק“מ ממזר’־דר’־מזר' לתל אביב. הוא נוסד בכסלו תרצ”ג (דצמבר 1932) ונקרא על שם הסופר הישיש אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. מספר יושביו (בחשון תש"ט) 332 נפש ושטח אדמתו 892 דונם.

כְּפַר אָחוּם או כְּפַר אַחִים. מקום הנזכר יחד עם כרזיים הקרובה. בשני מקומות אלה מקדימה החטה לבשול, כי שדותיהם מודרמים. ר' יוסי אומר, אלמלי היו כרזיים וכפר אחים סמוכים לירושלים היו מביאים מהם את העומר. שם זה אינו אלא צורה אחרת של שם המקום כפר נחום שעל שפתו הצפונית של ים כנרת. (השוה את השם הערבי תל חוּם) מצפון לו נמצאת חורבת כרזים. שני מקומות אלה יושבים בעמק הצר השופע ויורד מהרי הגליל התחתון דרומה לצד ים כנרת. תוס' מנחות ט, ב (ג"א: כפר אחוס; ב' שם פה, א (רוב כתה"י גורמים כפר אחים או כפר אחוס).

כְּפַר אֵיבְלַיִן. ראה ע' אבלים.

כְּפַר אִימִי. מקומו של ר' יודן הנקרא חסידא דכפר אימי. אולי צ“ל כפר ימא? יר' שבת טז, ז–טו, ע”ד; תעניות א, ד–סד, ע“ב למטה; יומא ח, ה–מה, ע”ב (אִמִּי); נדרים ד, ט–לח, ע’ד (ר' יונה וצ"ל ר' יודן דכפר אימי).

כְּפַר אִימְרָא. מקום של ישוב גדול בתקופת הבית השני. לדברי ר' חייה בר בא היו בו שמונים חנויות של מוכרי טהרות. אולי נשתמר השם העתיק בכפר بيت امّر = בַּיִתּ אֻמַּר במרחק 4 ק“מ מצפון לחלחול, בדרך חברון–ירושלים. בסביבתו נמצאות חורבות רבות של ישוב קדום. סמוך לאדורים נמצאת החורבה امرا = אָמְרָא. יתכן שהיא מקומה של כפר אימרא ¹⁰¹. יר' תעניות ד, ח–סט, ע”א.

כַּפְר אַסַד – بيت امّر. כפר בגלעד סמוך לכביש היורד לעמק הירדן, 14 ק"מ מצפ’־מע' לאִרְבִּד.

כְּפַר אֲפִיק. בתלמוד מסופר מעשה בדליקה, שנפלה בכפר אפיק בימי רבי אמי. היום خ. فيق= ח‘. פִ’יק על יד וָדִי פִ’יק ממזרח לים כנרת. בין חורבות המקום הזה נחגלה שבר של עמוד־בזלת, שבו חקוקות מנורה בעלת שבעה קנים וכתובת עברית־ארמית “אנא יהודה חזאנה”. השוה ע’ אפק ^ד. יר' שבת טז־טו, ע"ד באמצע.

כְּפַר אַרְיֵה (Caphararia). מקום הרשום בלוח פויטינגר בין אשקלון לירושלים, 8 מילים מבית גוברין, 24 מילים מירושלים. השוה ע' כפר אוריה.

כַּפְר אִשְׁוַע (אֻם־צַפָא) – كقر اشوع (امّ صفا). כפר בהר אפרים מצפ’־מע' להר בעל חצור (100 תו' מוסלמים).

* כְּפַר אָתָא. ישוב עירוני עם מועצה מקומית בעמק זבולון, במרחק 15 ק“מ מצפ’־מזר' לחיפה. הוא נוסד כמושבה בטבת תרפ”ה (5.1.1925) והתפתח למרכז תעשיתי חשוב, מספר תושביו לפי המפקד בחשון תש“ט 2,690 נפש ולפי אומדנת המועצה המקומית בניסן תש”ט 3,500 נפש ושטח אדמתו 4,600 דונם, מהם 2,590 ד' קרקע מעובדת עם 12 משקי חלב ומשקים מעורבים. קיימים בו שמונה בתי חרושת, שהגדול בהם בית החרושת למוצרי טכסטיל “אתא”, המועצה מקיימת גני ילדים, מעון ילדים ובתי ספר עממיים מכל הזרמים ¹⁰².

כפר אתא, בערבית كفرتّا = כֻּפְרַתָּא, הוא מקום של ישוב קדום, בו שפך עיים, שרידי־בנין, פסיפס, קברים ויסודות. החרסים שעל פני הקרקע הם של כלים רומיים, כלי קפריסין וכלים ערביים מימי הביניים.

* כְּפַר בְּיָאלִיק. כפר שתופי בעמק זבולון, שנוסד בתמוז תרצ"ד (יולי 1934). מספר תושביו (תמוז תש"ז) 210 נפש ושטח אדמתו 500 דונם. משקו מעורב.

* כְּפַר בֵּיל"וּ. מושב־עובדים בשפלה, 1.5 ק“מ מדרום לרחובות בדרך לעקרון. הוא נוסד בתשרי תרצ”ג (אוקטובר 1932) ונקרא לזכר עלית חלוצי ביל"ו (ר"ת של סיסמתם: “בית יעקב לכו ונלכה”) לארץ. מספר תושבי הכפר (בחשון תש"ט) 189 נפש ושטחו 644 דונם, ברובו נטוע עצי הדר.

חלוצי ביל"ו יסדו את גדרה (ע"ש).

כְּפַר בִּישׁ. בימי הבית השני עיירה בדרום ארץ־ישראל, שמספר יושביה היה לפי האגדה “כפלים כיוצאי מצרים”. לפי יוספוס היתה עיירה זו באדום העליונה, כלומר בהרי חברון, והיתה מוקפת חומה חזקה. חיל אספסיינוס צר עליה, והיא פתחה לו את שעריה. היום خ. البسّ = ח‘. אל־בִּסּ, 5.5 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר’ לבית גוברין, בה יסודות של בנינים, גלי אבני בנין, מערות־קברים ובורות ¹⁰³. ב' גטין נז, א; יר' תענית ד ח–סט, ע“א; איכ”ר ב, ה; מלח' ד 9,9.

כַּפְר בַּיְתָא – كفر بيتا. כפר קטן וחורבה של ישוב קדום סמוך לבית פ’וּרִיךּ, השוה ח‘. כפר ביתא, וראה גם ע’ מכמתת.

כְּפַר בֵּית פָּאגֵי * או כְּפַר פָּגֵי * *. בכפר זה ישב התנא ר' שמעון כשבא אליו תלמידו של ר' עקיבא בשאלה. לר' נחמיה היה שדה ירקות בכפר פגי. ר' שמעון ור' נחמיה היו שניהם תלמידיו של רבי עקיבא והיו נרדפים בזמן גזרות השמד, מפני שנסמכו מאת ר' יהודה בן בבא למרות אסור המלכות. ר' שמעון פסק הלכה, ששתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות בבית פאגי, כנראה מפני שהמקום קרוב מאד לירושלים וממנו רואים את בית המקדש. ברוב המקורות נקרא המקום בית פגי (ע"ש). והוא על הר הזיתים סמוך לכפר א־טּוּר. שם היה ישוב יהודי בימי הבית השני ואחרי חורבנו. בכפר מראים את קבר חולדה הנביאה. * תוס' מעילה א, ה; ב' שם ז, א, * *תוס' כלאים ב, יב.

* כְּפַר בְּלוּם. ישוב הקבוץ האנגלי־הבלטי המסונף לקבוץ המאוחד על אדמת נעמה בצפון עמק חולה. הוא נוסד ביום י“ב בחשון תש”ד (10.11.1943) ונקרא על שמו של ליאון בלום, אשר היה ראש ממשלת צרפת לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, היהודי הגא והלוחם ללא חת לצדק וליושר ולזכויות האדם. מספר נפשות הקבוץ (תמוז תש"ז) 278 ושטח אדמתו 2,150 דונם.

* כְּפַר בְּנֵי בִּנְיָמִין. מושב עובדים של בני האכרים מהמושבות, שנתמכו ע“י הברון בנימין (אדמונד) רוטשילד, הוא גן חפר (ע"ש). בחשון תש”ט היה מספר נפשות המושב 72.

כַּפְר בַּרָא – كفر برا. כפר ערבי נטוש בגבול “האזור המשולש”, 8 ק“מ מצפ’־מזר' לפתח תקוה, הוא מקום של ישוב קדום ובו יסודות של בתים, פסיפסים, מערות ובורות חצובים בסלעים, חמרי בנין עתיקים ושרידים ארכיטקטוניים. הכפר עבר באייר תש”ט למדינת ישראל לפי הסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין עבר הירדן.

* כְּפַר בָּרוּךְ. מושב של יהודים יוצאי רומניה בעמק יזרעאל סמוך לתחנת מסלת־הברזל הנקרא על שמו, 22 ק“מ מדר’־מזר' לחיפה. המושב נוסד ביום ב' כסלו תרפ”ז (8.11.1926) ונקרא על שם העסקן הציוני ברוך כהנא מפלוֹיֶשטי שברומניה, שהקדיש את כל חייו לקהק"ל. מספר יושביו (בחשון תש"ט) 204 נפש ושטח אדמתו 6,655 דונם אדמת זריעה.

כְּפַר בָּרִיכָא ( KdCCoad.ptya ).אצל הירונימוס Caphar Barucha (= כפר ברוך). מקום בתחום בית גוברין, שהקיף בזמנם של אבות הכנסיה שטח גדול. המקום נזכר הרבה בכתבי אבות הכנסיה. ברשימת הנדבות, שנמצא במערת המכפלה בחברון, נזכר המקום בשם כַּפְר בַּרִיךּ. היום הכפר הגדול بني ناعيم

= בַּנִי נָעִים על הר גבוה (951 מ') מדר’־מזר' לחברון ¹⁰⁴ (בשנת 1946 לפי אומדנה 2,470 תו' מוסלמים). בכפר חורבות מימי הבינים הראשונים, יושבי הכפר מראים שם את קבר לוט. משם יורדת הדרך לעין גדי ולים המלח. Hier. Ep. 108, 11; Plin 22,886.

* כְּפַר בְּרַנְדַּיְס. מושב על יד חדרה, שנוסד בחנוכה תרפ"ט (דצמבר 1928) ונקרא לזכר השופט העליון לואיס ברנדיס בארצות הברית, שעמד שם בראש התנועה הציונית. מספר יושביו (בחשון תש"ט) 156 נפש ושטח אדמתו 560 דונם, ברובו נטוע עצי הדר. באדמתו שרידים של ישוב בתקופה הרומית הביזנטית.

כְּפַר בַּרְעָם. כפר גדול בגליל העליון, 11 ק“מ מצפ’־מע' לצפת. בו ישבו יהודים במשך כל ימי הביניים, והוא נזכר הרבה בכתבי הנוסעים היהודיים. ר' שמואל בר שמשון (1210) ור' יעקב שליח ר' יחיאל מפריז (באמצע המאה הי"ג) מודיעים על המצב הטוב, שבו נמצא בית הכנסת העתיק שבברעם. הראשון מזכיר שני בתי כנסת עתיקים, האחד גבוה מהשני. ר' משה באסולה מאיטליה (רפ"ב= 1522) ראה על משקוף השער הקטן של חורבת בית הכנסת את הכתובת: “ה' במקום הזה יתן שלום ובכל מקומות ישראל” ¹⁰⁵. אמרו לו לר' משה באסולה, כי על אחת מאבני החורבה שנפלו היה כתוב: “אל תתמהו על השלג שבא בניסן. אנחנו ראינוהו בסיון”. בשנת תקכ”ט (1769) היה הכפר חרב ¹⁰⁶. בו שרידים של שני בתי כנסת עם כתובת עברית במשקוף של אחד מהם, כתובת עברית שניה נמצאת באבן הבנויה בתוך אחד מבניני הכפר מתחת לחלון ¹⁰⁷.

בין קברי הסלעים עם כוכים אשר בכפר ובקרבתו מראים את קבריהם של פנחס בן יאיר וחוני המעגל ואשתו. בסלעי הכפר חצובים בורות, גתות וברכה. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית ¹⁰⁸.

במאה הי“ט התישבו הערבים בכפר החרב וקראו אותו בשם كفر برعم = כַּפְר בִּרְעם. הם נטשוהו במלחמת ישראל, ובאייר תש”ט התישב בו קבוץ של חיילים משוחררים המסונף לקבוץ הארצי של השומר הצעיר (35 איש).

הישוב נחנך ביום י“ז סיון תש”ט (6.194914). שטח אדמת הכפר 700 דונם. מהם 400 ד' מטעים (זיתים, תאנים ועצי פרי אחרים). מעינות נחל גוש חלב הקרוב מספקים מים לכפר.

כְּפַר בַּרְקָאִי. בתלמוד מסופר מעשה ביששכר איש כפר ברקאי, שהיה כהן חוטא המכבד את עצמו ומבזה קדשי שמים. יוספוס מזכיר מקום בשם Ayoodl.9oo Bioc.uoc = חָנוֹת (חֲנָיוֹת) או עֲיָנוֹת ברקאי בגבול יהודה ושומרון. היום خ. برقيت = ח‘. בַּרְקִית וסמוך לה עין ברקית בדרך ירושלים–שכם, 2 ק"מ מצפ’־מע’ ללבונה (א–לֻּבָּן). בה חומות הרוסות, יסודות וקברי סלעים. החורבה נקראת גם א־סָּוִיָה.

אבסביוס מזכיר גם כפר בשפלה בשם Bcupcyc.it (ראה ע' ברקאי). בו התישב במוצאי יום כפור תש“ז קבוץ של השוה”צ. ב' פסחים נז, א; כריתות כז, ב; מלח' ג, 3, 5.

כְּפַר בַּרְתּוֹתָא. מולדת האמורא ר' אליעזר ¹⁰⁹ בן יהודה איש כפר ברתותא. ראה ע' ברתותא. ב' בכורות נז, א; תענית כד, א.

כְּפַר גִבּוֹרַיָא. בשפת המליצה במקום כפר נבוריא (ע"ש). ב' מגלה יח, א.

* כְּפַר גִדְעוֹן. מושב בעמק יזרעאל, 3.5 ק“מ מצפון לעפולה. בדרך לנצרת. הוא נוסד על ידי יוצאי טרנסילבניה ביום ח' כסלו תרפ”ד (16.11.1923) ונקרא בשם השופט גדעון. לכתחלה התישבו במקום 40 משפחות. במשך השנים הבאות עזבוהו רוב המתישבים ונשארו רק 13 משפחות צעירות. מספר יושביו (בחשון תש"ט) 82 נפש ושטחו 3,600 דונם אדמת מזרע. ליד כל בית משק בן 10 דונם ובו לול, רפת וגנת ירק.

כְּפַר גוּן ^א. מקומו של התנא ר' תנחום ב“ר חייא, השוה ע' כפר אגון וראה גם כפר גון ^ב. יר' ב”ב ה, א–טו, ע"א.

כְּפַר גוּן ^ב ^(כפר נתן לַסְקִי). ישוב הקבוץ בית זרע המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר על אדמת כפר גון העתיקה (ראה הערך הקודם). במרחק 2 ק“מ מדרום לדגניה, הוא נוסד באלול תרפ”ז (ספטמבר 1927). מספר נפשותיו (בחשון תש"ט) 412 ושטח אדמתו 1,595דונם, בחלקו הגדול אדמת מזרע.

כַּפְר גָ’יִז – كفر جائز. כפר גדול בגלעד הצפונית, 7.5 ק"מ מצפ’־מע' לאִרְבִּד.

* כְּפַר גְלִיקְסוֹן. ישוב הקבוצה “למקור” של הנוער הציוני על אדמת פיק“א בשרון הצפוני, סמוך לכַּפְר קָרְע, 15 ק”מ מדר’־מזר' לזכרון יעקב. הוא נוסד בערב שבועות תרצ“ט (23.5.1939) ונקרא לזכר הסופר והוגה הדעות י”ל גליקסון, מי שהיה במשך שנים רבות עורך “הארץ”. מספר נפשותיו (בחשון תש"ט) 406 ושטח אדמתו 1,800 דונם.

לידו נמצא כפר נוער של העובד הציוני.

* כְּפַר גִּלְעָדִי. ישוב של קבוץ מחברי “השומר” המסונף לקבוץ המאוחד בגליל העליון, 4 ק“מ מדרום למטולה. הוא נוסד ע”י פיק“א בתשרי תרע”ז (אוקטובר 1916) ונקרא על שם ישראל גלעדי, ממיסדי הסתדרות “השומר” ויוזם הכפר. מספר נפשות הקבוץ (בחשון תש"ט) 591 ושטח אדמתו 5.484 דונם, ברובו אדמת מזרע. חלק גדול של השטח הוא אדמת הרים וטרשים המשמשת רק למרעה צאן. בסביבות הכפר נמצאים שרידים של תרבות מיסוליתית ¹¹⁰.

כַּפְר גַ’מָּל – كفر جمّال. כפר בשרון במרחק 9 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לטול כרם (1946: 598 תו' מוסלמים).

כְּפר גַּמְלָא (Caphargamala, Cophar Gamla). מקומו של הקדוש הנוצרי סטפנוס (גמליאל) הנזכר בכתבי אבות הכנסיה. תומסון מזהה אותו עם גַ’מָּלָה שבין בית חורון לתמנה ¹¹¹, וכן גם אַבֶּל ¹¹², ומייסטרמן מציע את בית גִ’מָל מדרום להר־טוב ¹¹³. השוה גם ע' גמלה ^ג.

* כְּפַר גָּנִּים. מושבה חקלאית מדר’־מע' לפתח תקוה. היא נוסדה בשנת תרפ"ו (1926). מספר תושביה (בחשון תש"ט) 1.300 נפש ושטח אדמתה 3.160 דונם מטעי עצי הדר.

כַּפְר גִּנְּס – كفر جنّس. כפר חרב ועל ידו תחנת מסלת־הברזל ושדה תעופה גדול מצפון ללוד וסמוך לבית נבאלה (נבלט), בו שרידים של מגדל הבנוי על גבעה נמוכה וחרסים מהתקופות הרומית, הביזנטית והערבית הקדומה. השוה ע' כפר סגנה.

כַּפְר דִּבָּה – كفر دبّة. כפר סמוך לחוף הים בין צור לצרפת.

כַּפְר דֻוָר – كفر دوار. כפר על הר חרמון מדרי־מזר' לחצביה.

כַּפְר א־דּיךּ – كفر الديك. כפר בהר אפרים, 4 ק"מ ממזרח לדיר בַּלוּט (לפי האומדנה בסוף 1946: 990 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום. בו ברכות, בורות, מגדלים מרובעים, קברי־סלעים ושרידי־בנין עתיקים.

כְּפַר דִּיכְרִין, כְּפַר דִּכְרַיָא. בימי הבית השני עיירה מרובת אוכלוסין בדרום. לפי האגדה היה מספר תושביה “כפלים כיוצאי מצרים”. בב' גיטין נמסרת המסורת העממית, שבכפר זה נולדו רק זכרים, ומכאן שמו. עיירה זו התקיימה גם אחרי חורבן הבית השני. היום خ. ذكرين = ח‘. דִ’כְּרִין בשפלה, 1.5 ק"מ מצפון לכפר הערבי הגדול דִ’כְּרִין ¹¹⁴. השוה ע’ דכריא. ב' גטין נז, א; יר' תענית ד, ח–סט, ע“א; איכ”ר ב, ה.

כְּפַר דִּימָא. בתלמוד מסופר מעשה בישמעאל איש כפר דימא, שעקר בצל בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גדוליו על עיקרו (ביר' מגלה א, א–ע', ע"א הגירסה היא כפר ימא). מתוך מדרש שומרוני המכונה “אסטיר”, שאינו מאוחר מהמאה העשירית, נראה, שכפר דימא היה בקרבת טבריה ¹¹⁵, אולי הוא אידמא (ע"ש). ב' נדרים נז, ב.

כְּפַר דָּן. בזמן התלמוד כפר במקום העיר העתיקה דן, מולדתו של התנא ר' יוסי דכפר דן. בימי הבינים זהו את המקום הזה עם פניאס, היא בָּנִיָס, וקראו לו אז בשם מבצר דן. השוה גם ע' דן. יר' דמאי ב, א–כב, ע"ג.

כַּפְר דָן – كفر دان. כפר במרחק 4.5 ק"מ מצפ’־מע' לג’נין (בסוף 1946 לפי האומדנה 910 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום, בו בורות, קברי־סלעים וחציבות בסלעים. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופות הרומית והערבית של ימי הביניים. השוה את ההערה לע' כפר עותנאי.

כַּפְר דֻנִּין – كفر دنّين. כפר מדר’־מזר' לצור.

כְּפַר דָּרוֹם ^א. מקומו של התנא אליעזר (אלעזר) בן יצחק איש כפר דרום, הוא כפר קרוב לעזה מצד דרום, בדרך למצרים, בגלל מצבו האסטרטיגי החשוב היו בעליו מבצרים אותו היטב. יקות (II, עמ' 525) כותב, כי א־דָּרוּם היא מצודה. שעוברים בה אחרי עזה בדרך למצרים, והיא נמצאת במרחק שעה אחת מהים, שאותו רואים משם. צלאח א־דין הרס את המצודה, שבנו הצלבנים, וכבש את המקום יחד עם ערי החוף בשנת 584 להגירה (1188). שַׁמְס א־דִּין וסופרים ערביים אחרים מזכירים את א־דָּרוּם שמדרום לעזה כעיר חשובה, וא־דמשקי מונה אותה בין ערי “ממלכת עזה”, אל־מַכְּרִיזִי מודיע, שבתי־אבות של שבטים שונים יושבים מעזה וא־דָּרוּן עד חברון. בית האבות נאדר חונה על יד א־דרום ומתווך בין המלכים, כנראה בין מצרים ובין ממלכת הצלבנים. הצלבנים קראו למקום זה Darum או Doron. ריכרד מלך אנגליה הרס את העיר בשנת 1192, והיא נבנתה מחדש ע“י מלכי האַיוּבִּים בתחלת המאה הי”ג, בתחלת המאה הארבע עשרה היתה עוד ידועה בשם الدارون = א־דָּרון.

לפי אשתורי הפרחי נמצאת דרום או דרון במרחק שתי שעות מדרום לעזה. היום הכפר הגדול دير البلح = דַיְר אל־בַּלַח במרחק 14 ק“מ מדרום לעזה, בקו מסלת הברזל עזה–חָ’ן יוּנְס (1945: 2.560 תו', מהם 2,520 מוסלמים, 40 נוצרים). הוא נקרא על שם חורשת התמרים אשר בסביבתו. הפרבר הדרומי של עזה נקרא בָּבּ א־דָּרוּן. כנראה היה שם שער, שממנו יצאו לדרון. בדיר אל־בלח נמצאים שרידים עתיקים, שברי כלי חרס ותל, מסגדה בנוי מחמרי בנין עתיקים ובו כתובות ערביות. ב' סוטה כ, ב; במדב”ר ט, לט; ספרי במד' לפסוק טו; כפו“פ רנ”ד, ש"ג.

* כְּפַר דָּרוֹם ^ב. לפנים ישוב של קבוץ הפועל המזרחי מבוגרי כפר הנוער הדתי סמוך לתחנת מסלת הברזל דיר אל־בַּלַח (השוה כפר דרום ^א). 13 ק“מ מדר’־מע' לבארות יצחק. הישוב נוסד במוצאי יום כפור תש”ז (6.10־1946). מספר המתיישבים הראשונים היה 25 איש ושטח האדמה, שהוקצה לו, 260 דונם. כשפלש הצבא המצרי לארץ־ישראל נותק כפר דרום מהישוב ונהרס כלו. הוא שוחרר ע“י צבא ישראל בסוף אוקטובר 1948. הואיל ולפי הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים נשאר השטח, שבו נמצא כפר דרום, בידי מצרים, עבר הקבוץ למקום אחר בשפלה, ליֲד שפך נהר סִכְּרַיְר, במרחק 8 ק”מ מצפ’־מע' לבית גוברין. הישוב החדש, שנוסד בכ“ב באדר תש”ט (23.3.1949), נקרא בשם נתיבות.

כַּפְרָה ^א – كفرة. כפר ברמת הגליל התחתון, 3 ק"מ מצפ’־מע' ליבנאל (בסוף 1946: 440 תו' מוסלמים). קרוב לו נמצאים שרידים של ישוב קדום.

כַּפְרָה ^ב – كفرة. כפר מדר’־מזר' לצור.

כְּפַר הַבַּבְלִי. מקום בארץ ישראל, שנוסד על ידי עולים מבבל, הוא מקום מושבם של התנאים ר' יוסי ב“ר יהודה (איסי הבבלי) ור' נחוניה בן אלינתן. ש. קליין מזהה אותו עם הכפר البابليّة = אל־בָּבְּלִיָּה מדרום לצידון ¹¹⁶. אולם נכון יותר לזהותו עם خ. البابليّة = ח'. אל־בָּבְּליָה בשפלה, 1 ק”מ מדר’־מע' לברברית, בה יסודות של אבני גויל, בורות, באר עתיקה וחרסים על פני האדמה. מש' אבות ד, כ; עדויות ו, ב.

כַּפְר הוּדָה – كفر هودة. ראה ע' כפר יהודי.

* כְּפַר הַחוֹרֵשׁ. ישוב של קבוץ “גורדוניה” המסונף לחבר הקבוצות במורד הרי הגליל התחתון, בין נצרת ובין נהלל. כבר בשנת תרפ“ג (1923) עלתה על הקרקע של הקהק”ל קבוצת פועלים, שנטעה חורשת עצים ועזבה את המקום כעבור שנה אחת. הקבוץ הנוכחי נאחז במקום ביום כ“א תמוז תרצ”ג (יוני 1933). מספר נפשותיו (בחשון תש"ט) 306 ושטח אדמתו 800 דונם. משקו מעורב: יעור וגדול צאן, בקר ועופות. שני מעינות קטנים מספקים אך מעט מים לישוב, שבו נמצא גם בית הבראה. בקרבת הישוב נטוע לאורך וָדִי סֻפְסָפָה יער בלפור.

כְּפַר הינו. מקום שבו עשו קדרות גדולות. “אלפס כפר הינו” היה מדה של ה' סאין. כנראה, הגירסה כאן משובשת וצ"ל ליפסא של כפר חנניה (ע"ש). ב' כתובות קיב, א.

* כְּפַר הַמַּכַּבִּי. ישוב של קבוצת חברי המכבי הצעיר הנמנית עם חבר הקבוצות, סמוך לאושה מדרום לה. הוא נוסד ביום ט' חשון תרצ"ז (25.10.1936). מספר נפשות הישוב (בחשון תש"ט) 247 ושטח אדמתו 1,656 דונם.

כְּפַר הַנָּגִיד. מושב עובדים של עולים חדשים מבולגריה (260 נפש) בשפלה, 3.5 ק“מ ממערב לרחובות, לפנים הכפר הערבי קֻבַּיְבָּה. המושב נקרא לזכר ר' שמואל הנגיד, מגדולי יהדות ספרד במאה הי”א.

* כְּפַר הַנוֹעַר בֶּן־שֶׁמֶן. בית הספר לחנוך חקלאי עבר במלחמת החרות של ישראל מבן שמן לכפר ויתקין בשרון ונאחז בקרקע מדרום למושב. בבן־שמן התישבה קבוצת “החושלים”.

* כְּפַר הנועַר מֵאִיר שְׁפִיָה. מוסד לחנוך ילדים לחיי הכפר על יד המושבה הקטנה מאיר שפיה, מצפ’־מזר' לזכרון יעקב. הכפר נוסד בשנת תרפ"ג (1923).מספר החניכים, המדריכים והעובדים (בחשון תש"ט) 440 נפש ושטח אדמתו 521 דונם. משקו מעורב ויש בו גם בתי מלאכה.

* כְּפַר הַנָּשִׂיא. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בעמק הירדן, במקומו של הכפר הערבי הנטוש מַנְצוּרַת אל־חַ’יְט, 4.5 ק“מ מדר’־דר’־מזר' למשמר הירדן. הוא נוסד בתחלת תש”י ונקרא לכבוד ד"ר חיים ווייצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, במלאת לו 75 שנה.

* כְּפַר הֶס. מושב־עובדים בשרון קרוב לתל מונד, 9 ק“מ מדר’־מע' לטול כרם. הוא נוסד בט”ו בשבט תרצ"ג (ינואר 1933) ונקרא על שם החובב ציון משה הס, מחבר הספר “רומא וירושלים”, מספר תושביו (בחשון תש"ט) 314 נפש ושטח אדמתו 1,892 דונם. משקו מעורב. בשטח המושב (בפרדס גלינסקי) נמצא בית קברות רומי.

כְּפַר הָעַמוֹנִי (כתיב העמונה).מקום בארץ אפרים בין עפרה ובין העפני. אולי הוא מקום הולדתו של צלק העמוני, הנזכר בין גבורי דוד יחד עם נהרי הבארֹתי (מבארות בנימין). היום خ. كفر عانة = ח‘. כַּפְר עָנָה בין א־טַּיִבָּה (עפרה) ובין גִ’פְנָה (גפנה). בה שרידים של ישוב עתיק. יהו’ יח, כד; ש"ב כג, לז.

* כְּפַר הָרֹאֶה. מושב־עובדים של חברי הפועל המזרחי בעמק חפר, 3 ק“מ מצפ־מזר' לכפר ויתקין. הוא נוסד ביום ה' כסלו תרצ”ד (23.11.1933) ונקרא לזכר הרב הראשי לארץ־ישראל ר' אברהם יצחק הכהן קוק ז“ל (הרא"ה = הרב רבי אברהם הכהן). מספר תושביו (בחשון תש"ט) 614 נפש ושטח אדמתו 1,419 דונם. משקו מעורב. המושב מאכסן את ישיבת “בני עקיבא”, מוסד חנוכי תורני־חקלאי, שנוסד בשנת תרצ”ט ¹¹⁷.

כְּפַר וִיתְקִין. המושב הגדול ביותר בעמק חפר סמוך לשפך נחל אלכסנדר לים התיכון, ובו מרכז המועצה האזורית של ישובי עמק חפר, המושב נוסד ביום י“א ניסן תרצ”ג (7.4.1933) ונקרא על שם המורה והאידיאולוג של תנועת הפועל הצעיר יוסף ויתקין ז“ל. אנשי כפר ויתקין היו חלוצי עמק חפר, שעלו על אדמתו כבר בטבת תר”ץ, לאחר שנרכשה הקרקע ע“י הקהק”ל, מספר תושבי הכפר (בחשון תש"ט) 1,466 נפש ושטח אדמתו 3.777 דונם, מהם 1,006 ד' מטעים, 2,564 ד' גדולי שדה וגן ¹¹⁸. אכרי כפר ויתקין מגדלים בקר ועופות בקנה־מדה נדול. בכפר נמצאת שכונה של מעונות קיץ השייכים לאנשים פרטיים יושבי הערים. בחופה הותקן מזח.

לפי החרסים הנמצאים על פני אדמת הכפר היה המקום מיושב בתקופה הביזנטית מצפון ומצפון־מזרח לו נמצאות ארבע תחנות פריהיסטוריות, שיושביהן עסקו במלאכות מיקרוליתיות.

כְּפַר וַרְבּוּרְג. מושב בשפלה סמוך לבאר טוביה. הוא נוסד ביום י“ח חשון ת”ש (31.10.1939) ונקרא על שם הנדיב הציוני פליכס ורבורג בניו יורק. מספר תושביו (בחשון תש"ט) 314 נפש ושטח אדמתו 1731 דונם.

כַּפְר זַבַּד – كفر زبد, כפר בהר אמנה מדר’־מזר' לזחלה.

כַּפְר זִיבָּד – كفر زيباد. כפר ממערב לשכם (1945: 1,590 תו' מוסלמים).

* כְּפַר זִיו. מושבה קטנה בשרון על אדמה פרטית על יד תל מונד. היא נקראת על שם מיסדה ישראל זיו בלונדון. שטח אדמתה 200 דונם, ויושביה 25 משפחות.

כְּפַר זְכַרְיָה (Cophar Zachariae), בתקופה הביזנטית כפר במרחק 6 מילים רומיים מאיליותרופוליס (ע"ש). בו נמצא, לפי המסורת הנוצרית. קברו של זכריה הנביא ¹¹⁹. היום تلّ زكريّة = תַּלּ זַכַּרִיָּה על יד הכפר זַכַּרְיָּה, 5 ק"מ מדר’־מזר' להר־טוב.

כְּפַר חֶבְרוֹנָה. בקינה קדומה על חורבן הקהלות בארץ־ישראל ¹²⁰ נזכר כפר חברונה, שבו “נפלו גיבורים קלים כצבאים על ההרים… [כהני]ם סופרים בתורה ובתורת כהנים…”. את הקינה הזאת יש ליחס לסוף התקופה הביזנטית, שאז השמידו הנוצרים קהלות רבות. קשה לזהות את כפר חברונה עם חברון, שהידיעות על ישוב יהודי בה בתקופה ההיא דלות ביותר. יעקב קפלן ¹²¹ מזהה את כפר חברונה עם ח‘. חַבְּרָה בשפלה מדר’־מזר’ ליבנה (ע"ש).

כַּפְר חַוָּה – كفر حوّة. כפר לרגלי הר חרמון בדרך מבאניאס לדמשק.

כְּפַר חָזְרוּ. מקום של עבודה זרה בקרבת גדור, היא גדרה של קיסרין, שהיתה מיושבת כותים. יינה של גדור אסור מפני יינה של כפר חזרו. ביר' עבו“ז ה, ד כתוב במקומה כפר פגש ובב' שם לא, א כפר שלום (צ"ל שלם). גדור = ח‘. חַדְרָה נמצאת מצפון לירקון סמוך לגשר, שבו עובר הכביש מתל אביב לצפון. כפר חזרו צריך אולי לקרוא כפר חַטָּיָא, אצל יוסטינוס מרטיר ־. Kc.TUTCd.pd.co.uc., KcTCO.pd.ce, שהיה מקום ישוב של נוצרים ביזנטיים. היום خ. كفر حطّة = ח’. כַּפְר חַטָה ¹²², 4 ק”מ מצפון־מזרח למקורות הירקון (ראס אל־עין). מס' כותים ב'.

כְּפַר חַטָּיָא. ראה הערך כְּפַר חָזְרוּ.

כְּפַר חִטָיָא (חטיאה. חיטיה, חיטייא). בזמן התלמוד כפר במקומה של העיר העתיקה הצדים (ע"ש). ר"ש בן לקיש ברח מטבריה לכפר חטיה מפני כעסו של ר' יהודה הנשיא. הכפר הוא מולדתם של התנאים ר' יעקב איש כפר חיטייא ור' עזריה דכפר חטייא. במדרש מסופר מעשה בסיעה של פריצים בכפר חטיאה, שהיתה אוכלת ושותה בכל ליל שבת בבית הכנסת ¹²³ וזורקת את העצמות בפני הספרא.

סביבת הכפר נחשבת כפוריה, ביחוד גדלו בה הרבה עצי זית. הנוסעים היהודיים של ימי הבינים מזכירים אותו בשם כפר חטים. הערבים קראו לו כפר חַטִּים ¹²⁴. היום حطّين القديم = חַטִּין הקדומה סמוך לכפר הערבי חִטִּין, לרגלי הר הבזלת קַרְן חִטִּין, מצפ’־מע' לטבריה (בסוף 1946 לפי אומדנה 1260 תו' מוסלמים). הדרוזים היושבים בגליל מעריצים קבר מקומי בשם נַבִּי שַׁעִיבּ (יתרו). עליו מספרים הנוסעים היהודיים, שבמורד ההר קבור יתרו חותן משה בתוך ארון של אבן. לפני הארון תלויה פרוכת של משי ולפניה שתי מנורות הדולקות יומם ולילה ¹²⁵. במישור לרגלי ההר העגול קרן חטין היתה בשנת 1187 המערכה המכרעת של צלאח א־דין נגד הצלבנים, שבה שבו השולטן את שלטונם של הנוצרים בארץ־ישראל. מהישוב הקדום נשארו על יד הכפר יסודות של בתים, שרידים ארכיטקטוניים וקברי־סלעים. מעין הכפר שופע 2,270 ממ“ע מים ביממה. ב' חגיגה ה, ב; יר' סנהדי ב, א–יט, ע”ד למטה; מגלה א, א–ע, ע“א; הוריות ג, ב–מז, א; בר”ר סה, יב; פס' דר“כ ו–נד, ב; ילקוט תהל' סי' תשנ”ה, כפו“פ רפ”ז.

* כְּפַר חִטִּים. מושב שתופי, 4 ק“מ מצפ’־מע' לטבריה. הוא נוסד ביום כ”ג בכסלו תרצ“ז (7.12.1936) במקום המושבה, שהתקיימה כאן משנת תרפ”ג (1923) ונתבטלה בשנת תרצ"ב (1932). מספר יושבי המושב (בחשון תש"ט) 299 נפש ושטח אדמתה 4,950 דונם אדמת זריעה.

* כְּפַר חַיִים. מושב של ארגון הכפר ד' בעמק חפר התיכוני, מדר’־דר’־מזר' לכפר ויתקין, נוסד ביום כ“ב בסיון תרצ”ג (16.6.1933) ונקרא לזכר חיים ארלוזורוב, מספר יושביו (בחשון תש"ט) 353 נפש ושטח אדמתו 1,597 דונם, מהם 401 ד' מטעים, 1,020 ד' מספוא, 120 ד' ירקות. הכפר מגדל גם בקר ועופות.

כַּפְר חָל – كفر حال. כפר בגלעד הצפונית, 14 ק"מ מדרום לחֻצְן.

כְּפַר חָנָא. מקומו של ר' יעקב מן כפר חנא. ראה ע' כפר חנון. תנח' בר' ע“ג, ס”ו.

כְּפַר חָנוּן (חנין, חנן, חנא, חנינא). מקום מושבם של התנאים ר' תנחומא בר חייא דכפר חנון (השוה לעומת זאת ר' תנחום בר חייא דכפר אגון, דכפר גון). ר' יעקב דכפר חנן (חנון, חנין), ובזוהר נזכר גם ר' יוסי דכפר חנן. האמורא ר' שמואל בר נחמן (נחמני) מספר, שהיה רכוב על כתפו של זקנו ועלה מעירו (?) לכפר חנן דרך בית שאן ושמע את ר' שמעון בן אלעזר דורש בשם רבי מאיר. לפי הזוהר ישבו בכפר חנן חכמים רבים, שעמדו בסוד ה‘. הנוסעים היהודיים בימי הבינים מצאו עוד בכפר זה בית כנסת עומד על תלו (שבחי ירושלים). היום הכפר دير حنّا = דַּיְר חַנָּא מצפון לבקעת בית נטופה. בכפר בורות, ברכה וקברים חצובים. מהמצודה העתיקה נשארו חמשה מגדלים הרוסים. השוה גם ע’ כפר יוחנא. יר' עבו“ז ג, ו–מג. ע”ג; תעניות א, א–סג, ע“ד; סנהד' ט, ה–כ, ע”ב למטה; בר“ר; ט, ה; טז, ז; ויק”ר כו, א; זוהר לך לך פז, ב; ויגש רו, ב; שמות ח, א תרומה קנא, א.

כְּפַר חָנִין, חֲנִינָא. ראה ע' כפר חנון.

כְּפַר חֲנָן. ראה ע' כפר חנון. קו“ר ג, י”ד; ה, א; א, א, כח.

כְּפַר חֲנַנְיָה. כפר בגבול הגליל העליון והגליל התחתון (“מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון, מכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון”, מש' שביעית ט, ב). כפר זה היה ידוע כמקום תעשית קדרות והמסחר בהן, משל היו אומרים: “קדרים אתה מכניס לכפר חנניה” (השוה: “תבן אתה מכניס לעפריים”). מין גדול של קדרה, שהחזיקה סאה עדשים, נקרא ליפסא (לפסה) דכפר חנניה (יר' פאה ז, ד־נ. ע"א למטה). כפר חנניה היה מרכז לכפרים שבסביבה (“כפר חנניה וחברותיה”, תוס' ב"מ ו, ג). במחוזה היו מגדלים בהמות גסות ודקות. ישבו בה רוכלים, שהיו סובבים כל השבוע בכפרי הגליל וחוזרים לשבת הביתה. בכפר חנניה ישבו תנאים ואמוראים ובתוכם ר' חלפתא או אבא חלפתא.

בימי הבינים הראשונים זהו את כפר חנניה עם כפר כנא (ספר יוחסין השלם, עמ' 59). המסורת היהודית המאוחרת (יחוס הצדיקים, חבת ירושלים) קובעת את מקומו בכפר הערבי كفر عنان = כַּפְר עַנָן, 8 ק“מ מדר’־מע' לצפת (בחשון תש"ט 59 תו' מוסלמים). לפי המסורת המקומית קבורים בכפר זה אבא חלפתא ותנאים אחרים. הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה מצא כאן (בשנת רפ"ב = 1522) כששים משפחות של יהודים מסתערבים, רובם כהנים, ולהם בית כנסת (מסעות א“י לרמ”ב, עמ' טז, א). בשו”ת המבי“ט (מהמחצית השניה של המאה הט"ז) נזכר המלמד שמואל בן יהודה מכפר ענן, וכן מדובר שם על יהודי אחד, שיש לו פרדס בכפר ענא (ענאן?). בסוף המאה הי”ז עוד התקיימה שם עדה יהודית. חלק מהיהודים עבר אז לפקיעין ויתרם התישבו בצפת, בעכו ובחיפה.

בכפר נמצאים שרידים של בית כנסת ובית קברות יהודי גדול מהישוב האחרון ¹²⁶, מערות־קברים עם כוכים מתקופת התלמוד ¹²⁷, יסודות של בנינים עתיקים, שרידים של בנין חצוב בסלע עם בסיסים של עמודים, שרידים ארכיטקטוניים, ברֵכה, חציבות בסלעים ובמערות, מקאם אל־חַגַ’ר אל־אַזְרַק ¹²⁸. מש' שביעית ט, ב; מעשרות ב, ג; אבות ג, ה; תוס' ב“מ ו, ג; בכורות ז, ג; ב' שבת קכ, ב; עירובין נא, ב; ב”מ עד, א; בכורות נה, א; ירי מעשרות ב, ג–מט, ע“ד; בר”ר פ, ו; כפו“פ ר”צ.

* כְּפַר חֲסִידִים. מושב של עובדים חסידים ועל ידו כפר נוער דתי בעמק הקישון בין תל הַרְבַּג' ובין חרתיה, 12 ק“מ מדר’־מזר' לחיפה. מתחלה היו כאן שלש נקודות־ישוב: 1) נחלת יעקב, נוסדה בניסן תרפ”ה על ידי חסידי יבלונה. 2) עבודת ישראל, נוסדה בסיון תרפ“ה על ידי חסידי קוז’יניץ, 3) ישוב של הפועל המזרחי, נוסד בתחלת תרפ”ז (אוקטובר 1926). במחצית שנת תרפ"ז התאחדו שלש נקודות הישוב בשם כפר חסידים. מספר יושבי הכפר (בחשון תש"ט) 1,261 נפש ושטח אדמתו 9,400 דונם, ברובו אדמת מזרע.

כַפְר חַסַן – كفر حسن. חורבה של ישוב קדום, 1.5 ק"מ מצפון לצרעה. יש שמזהים אותה עם אשנה הקרובה לצרעה. השוה ע' אשנה ^א.

כְּפַר חֻצְפִּית. ראה ע' חצפית.

כְּפַר חָרוּב. עיירה בתחום סוסיתא החייבת בתרומות ובמעשרות. היום كفر حارب = כַּפְר חָרִבּ קרוב לחוף המזרחי של ים כנרת. סביבתו עשירה במעינות מים. בתי הכפר בנויים מאבני החורבות שיש בהם קשוטים ביזנטיים וכתובת יונית. הכפר הקדום היה בנוי מדרום לכפר הקיים כיום, שם חומה, קברים וערמות אבנים ¹²⁹. יר/ דמאי ב', א–כב, ע"ד למעלה

כְּפַר חָרוּבָא. מולדת האחים יוליאנוס ופפוס שעליהם מסופר בבר“ר סד, ח, כי בימי ר' יהושע בן חנניה, כשגזרה מלכות הרשעה (של אדריאנוס) שיבנה בית המקדש (שלא במקומו), הושיבו הם טרפיזין (שולחנות) מעכו עד אנטיוכיא והיו מספקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם. כותי הלשין עליהם בפני השלטונות והם נהרגו בלוד. היום הכפר حرّوبة = חַרוּבָּה, 7 ק”מ ממזרח לרמלה. יר' תענית ד, ח–סט, ע“א; איכ”ר ב, ה.

כְּפַר חֶרֶס. כפר בהר אפרים הנזכר תכופות בכתבי הנוסעים היהודים במקום תמנת חרס. היום كفر حارس כַּפְר חָרִס מדר’־מע' לשכם (752 תושבים מוסלמים). לפי מסורת יהודית ושומרונית נמצאים בכפר זה קבריהם של יהושע בן נון וכלב בן יפונה (השוה ע"ע תמנת סרח ותמנת חרס). הכומר הפרנציסקני A.Roger מודיע בספרו La Terre Sainte מהמחצית הראשונה של המאה הי"ז על ישוב יהודי קטן בכפר חרס. בכפר שרידים של מגדל נוצרים ומקאם א־נַּבִּי יוּשַׁע עם כתובת ערבית עתיקה.

כַּפְר חָרִס – كفر حارس. ראה ע' כְּפַר חֶרֶס.

כְּפַר חֹרְשָׁה (.KcTcd.popod). פטולמאוס (Y, 15, 7) מזכיר את כפר חרשה באדום מדרום לחברון. השוה ע' חרשה.

כַּפְרָא טָב ( Kappd.cerp ) = כפר טוב. לפי האגדה מתה בלהה בכפר טוב בהגיע אליה השמועה על דבר מותו של יוסף. לפני כן נטה יעקב את אהלו בסביבות מגדל עדר במחוז ירושלים, כפר טוב הוא אולי خ. امّ طوبة = ח'. אֻם טוּבָּה מדרום לחות הלמוד רמת רחל. בה בורות ומערות חצובים ושרידים ארכיטקטוניים. ספר היובלות 34, 15.

כְּפַר טָב. ראה כפר טבי.

כְּפר טָבִי, * כפר טָבְיָא * *. כרם היה לו לרבי אליעזר (בן הורקנוס) על יד לוד בצד כפר טבי. פעם אחת הביאו משם קופות של עצמות והניחום באויר בית הכנסת בלוד. בשטר הקדש משנת 1532 נזכרת החוה כפר טב ברשימת הכפרים, שהכנסותיהם הוקדשו ¹³⁰. היום החורבה كفر طاب = כַּפְר טָבּ מדר’־מזר' לרמלה. * תוס' מע“ש ה, טו; ב' רה”ש לא, ב; ביצה ה, א; סנהד לב, ב; נזיר נב, א; ברכות א, ג–ג, ע"א. * * תוס' אהלות ד, ב.

כְּפַר טוֹבָא (Kcupdpconce). כפר “בלב אדום”, חיל אספסיאנוס חדר מבית לפטיפא (בית נתיף) ללב אדום וכבש את ביתרין ואת כפר טובא, עשה שמות במקומות ההם והרג בהם 10,000 איש. ביתרין = בית בָּעִר נמצאת בשפלה, 15 ק“מ מדרום לבית נתיף, כפר טובא היא خ. الطيّبة = ח'. א־טַּיִּבָּה (طيّبة اسم =טַיִּבַּת אִסְם), 16 ק”מ מדר’־מזר' לבית נתיף. בה שרידים של ישוב גדול, מערות וקברי־סלעים. מלח' ד, 8, 1.

כְּפַר טִבְעוֹן. מולדת ר' חנניה איש כפר טבעון ¹³¹. ראה ע' טבעון. ילקוט דב' סי' תתקע"ו.

כַּפְר א־טּוּר – كفر الطور, כפר גדול על הר הזיתים. ( 2,770 תו', מהם 2,380 מוסלמים, 390 נוצרים) ראה ע' בית פאגי. והשוה גם ע' כפר פאגי.

כְּפַר טִבְעִים. ראה ע' טבעון.

כְּפַר טַרְשָׁא. מעשה בר' אבא שבא מטבריה לבי טרוניא (צ"ל מרוניא = מרון) ובדרך נפגש עם חכמים בכפר טרשא. ר' אחא בא לכפר טרשא, ובני המקום בקשו ממנו לבקש רחמים עליהם, כי במקום זה היתה אז מגפה. כפר טרשא, הנקרא בודאי על שם הטרשים שבסביבותיו נמצא בדרך מטבריה למירון, הוא הכפר جاعونة = גָ’עוּנָה שעל יד המושבה ראש פנה. הוא יושב על הר של טרשים, העולה מטבריה למירון עובר על פני כפר זה. זוהר לך לך צ"ב, ב; מדרש הנעלם וירא קא, א

כְּפַר יָאסִיף. ראה ע' כפר יסיף.

* כְּפַר יְדִידְיָה. ראה ע' ידידיה. על יד הכפר קיימת מדרשה חקלאית. בחשון תש"ט היה מספר יושבי המושב 337 נפש.

*כְּפַר יְהוּד. מושב ממזרח למושבה בני ברק על אדמת הכפר יָהוּדִיָּה, היא יְהֻד (ע"ש). המושב נוסד בתמוז תרצ"ד (יולי 1934). מספר יושביו (בחשון תש"ט) 114 נפש ושטח אדמתו 478 דונם. משקו מעורב.

כְּפַר יְהוּדָה. כפר בגולן, שבו הורה ר' נחמיה הלכה בכלאים. בכפר זה ישבו יהודים גם בימי הבינים ¹³². היום خ. اليهوديّة = ח‘. אל־יָהוּדְיָּה בגולן מצפ’־מזר’ לים כנרת, היא שדה־חורבות רחב ידים על גב הר תלול, בו שרידים של בנינים, חומות, אבני־בניין גדולות וכותרות של עמודים עם פתוחים ושרידים של בית כנסת מימי הבינים ¹³³. השוה גם ע' סוגני. תוס' כלאים ב, יב (ג"א כפר פגי).

כַּפְר יַהוּדִי – كفر يهودي, כפר במורד הר גלעד בין נַבִּי יוּשַׁע ובין א־סַּלְט, כך הכתיב אצל (2)II Ritter, עמ' 112, ואילו במפות של הזמן הזה רשום השם כַּפְר הוּדָה.

כְּפַר יְהוֹשְׁע. מושב על אדמת הקהק“ל בעמק יזרעאל המערבי, סמוך לתחנת מסה”ב תל א־שַּׁמָּם, 17ק“מ מדר’־מזר' לחיפה. המושב נוסד בט”ו באב תרפ“ז (אוגוסט 1927) ונקרא ע”ש יהושע חנקין, גואל הקרקעות בעמק יזרעאל. מספר תושביו (בחשון תש"ט) 548 נפש ושטח אדמתו 10,132 דונם. בוָדִי מֻצְרָרָה שבקרבת המושב נמצאים שרידים של ישוב פריהיסטורי עם תרבות ניאוליתית ¹³⁴.

כַּפְר יוּבָּא – كفر يوبا. כפר בגלעד הצפוני, 5 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד, המקום היה מיושב בתקופה הישראלית ולפניה ¹³⁵, על ידו נמצא שדה דולמנים ¹³⁶.

כְּפַר יוֹחָנָא. מקומו של משמר הכהנים לבית יכין. היום הכפר دير حنّا = דַיְר חַנָּא בגליל התחתון מצפון לבקעת בית נטופה ¹³⁷ (בחשון תש"ט: 1022 תו', מהם 580 מוסלמים, 440 נוצרים). בתלמוד הוא נקרא כפא חנון (וצ"ל כפר יוחנן). ואחת הגרסאות של השם היא כפר חנא. ראה גם ע' כפר חנון. קינת אלקליר איכה ישבה.

* כְּפַר יוֹנָה. מושבה עם מועצה מקומית בשרון, 10 ק“מ ממערב לטול כרם, בדרך לנתניה. היא נוסדה בט”ו בשבט תרצ"ב (ינואר 1932) ונקראה על שם הציוני הותיק יונה (Jean) פישר מאנטוורפן. מספר יושביה (בחשון תש"ט) 521

נפש ושטח אדמתה 5,014 דונם, חציו נטוע עצי הדר. במלחמת ישראל נכשל נסיון ערבי לכבוש את המושבה.

כְּפַר יְחֶזְקֵאל. מושב בעמק יזרעאל המזרחי, 2 ק“מ מצפ’־מע' לעין חרוד, 1 ק”מ מתחנת מסה“ב עין חרוד. הוא נוסד ביום ט”ו כסלו תרפ“ב (דצמבר 1921) ונקרא ע”ש יחזקאל ששון מבגדאד, שאחיו תרם לזכרו לקהק"ל את הכסף לקנית הקרקע. מספר יושבי המושב (בחשון תש"ט) 445 נפש ושטח אדמתו

6,000 דונם, ברובו אדמת מזרע. משקו מעורב.

כְּפַר יַמָּא. בזמן התלמוד שמה של יבנאל בארץ נפתלי (ראה ע' יבנאל ^ב). אז ישבו בכפר אמוראים מדור ד‘. בתלמוד מסופר מעשה בישמעאל איש כפר ימא, שעקר בצל בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גדוליו על עיקרו. היום خ. يمّة = ח’. יִמָּה בשטח המושבה יבנאל (ע"ש). יר' מגלה א, א–ע, עא; נ' נדרים נז, ב.

אל־כַּפְרַיְן ^א – الكفرين. כפר נטוש בהרי מנשה, 4 ק"מ מדר’־מזר' לעין השופט. שטחי הקרקע שלו נחלקו בין הישובים העבריים הקרובים, לפי השרידים העתיקים והחרסים הנמצאים שם היה המקום מיושב בתקופה הרומית. על פני הכפר עוברת דרך עתיקה מהשרון לעמק יזרעאל.

אל־כַּפְרַיְן ^ב – الكفرين. כפר בעבר הירדן בתוך סביבה, שהיתה מיושבת בצפיפות בכניסת הנחל כפרין לעמק הירדן. ממנו המראה יפה על תל כפרין (אבל השטים), על ערבות יריחו ועל ההרים מסביב. בכפר ובסביבה מערות רבות, קברים. יסודות של בנינים ושרידים ארכיטקטוניים.

כְּפַר יָסִיף. מקום של ישוב יהודי עתיק. לפי מסורת בפי יושבי הכפר הערביים והיהודים יושבי עכו נבנה כפר יסיף על ידי יוסף בן מתתיהו, שקבל את המקום במתנה מאת אספסיאנוס. הצלבנים קראו לו בשם Capharsin, הישוב היהודי בכפר יסיף (בכתבי היהודים כפר יציב, יאסיב, ישוב, יוסף יוסיף) נתחדש בתחלת המאה הט“ז, כנראה בזמן עלית גולי ספרד ופורטוגל. בפעם הראשונה נזכר כפר יסיף באגרת, שנמצאה בגניזה של קהירה. במחצית השניה של המאה הט”ז שלחו מכפר יסיף שליח לצפת לסדר גט לאשתו של תושב אחד. השליח בא לפני רי“ט צהלון (שו“ת להרי”ט צהלון, רנ"ו). לפי עדותו של הכומר הפרנציסקני A. Roger בספרו La Terre Sainte התקיים ישוב יהודי בכפר יסיף במחצית הראשונה של המאה הי”ז.

בשנת 1702 היו בכפר כעשרה בעלי בתים יהודים אכרים, שהתפרנסו ברוחה. כעבור שנים אחדות (1707) גרם הארבה לרעב, וכנראה שאז עזבו היהודים את הכפר. המקובל ר' שלמה עבאדי מצפת חדש בו את הישוב היהודי בשנת תק“ז (1747), בימי שלטונו של השיח' ט’אהר אל־עמר בגליל. הוא בנה בכפר בית כנסת ובית מדרש ומשך אליו יהודים מערי הגליל וכפריו, ר' יוסף סופר סת”ם, שעלה לארץ בשנת תקכ"ב (1762), מספר בקונטרסו “עדות ביהוסף*, שהוא ישב במשך כל שנת תקס”ב (1801/2) ביסיף ותקן שם ספרי תורה. בשנת 1827 ישבו בכפר יסיף 15 משפחות של יהודים (מסעות ר' דוד דבית הלל). יהודי הכפר עוד עסקו בחקלאות בזמן בקורו השני של משה מונטיפיורי בארץ־ישראל (1838). אז התקיימה בו עדה קטנה (ספר יהודית). הישוב היהודי בכפר זה נתבטל לגמרי בשנת 1841 עקב המלחמות הפנימיות, שפרצו בגליל עם החזרתו של השלטון התורכי ושגרמו לחורבן כפרים רבים. תושביו האחרונים עברו לעכו ולשפרעם.

עוד מהמאה השש עשרה היו יהודי עכו קוברים את מתיהם בכפר יסיף, מפני שעכו נמצאת מחוץ לתחום עולי בבל. בשנת 1764 מודיע נוסע יהודי אחד: “ושם (בכפר יסיף) מעט יהודים כמו עשרים והם עובדי אדמה, והוצאה לקבורה צריך לכל הפחות עשרים אריות מעכו ליציב, ואם אין פנאי להוליכו ליציב שמת בשבת או שאר אונס או אם איש עני הוא קוברים אותו בבית הקברות בעכו”. בבית הקברות היהודי הגדול שבכפר יסיף נמצאות הרבה מצבות ובתוכן מהשנים האחרונות ¹³⁸. בכפר נמצא שריד של בית כנסת: אבן שבה חקוקים מנורה, לולב ושופר, סמוך לו תל, שרידים של חומה עתיקה, מגדל ובאר ¹³⁹, בורות, גתות ומערות־קברים עם כוכים, החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית־הביזנטית ¹⁴⁰. מספר יושבי כפר יסיף הנמצא בשטח מדינת ישראל (בחשון תש"ט) 1.794 נפש, מהם 1.135 נוצרים, 603 מוסלמים ו־59 דרוזים.

* כְּפַר יַעְבֵּץ. ישוב של קבוצה המסונפת לקבוץ הדתי בשרון, בגבול המזרחי של אזור הדר השרון, 7 ק“מ מדר’־מע' לטול כרם. הוא נוסד ביום ד' ניסן תרצ”ב (אפריל 1932) על ידי קבוצת “מכורה” של ארגון הפועל המזרחי ונקרא לזכר ר' זאב יעבץ. מספר תושביו (בחשון תש"ט) 114 נפש ושטח אדמתו 1400 דונם.

כַּפְר יַעְרוּבּ – كفر يعروب. ראה ע' ח'. אם א־נמל.

כְּפַר יַעְרוּט. ראה ע' יערוט.

כְּפַר יְעָרִים. עיירה בתחום סוסיתה, שהיתה חייבת בתרומות ומעשרות. ראה ע' יערוט. תוס' שביעית ד, י.

כַּפְרַיְרָה – كفريرة. כפר ממע’־דר’־מער' לג’נין (260 תו' מוסלמים).

כְּפַר יָשׁוּב. מקום סמוך לעכו הנזכר בספרי הנוסעים היהודים של ימי הביניים ושל הזמן החדש, הוא כפר יסיף (ע"ש).

כְּפַר יַתְמָה. מולדתו של ר' דוסתאי איש כפר יתמה (גירסת כפו"פ: איש כפר דמן דמא, גירסת ספר הדורות: איש כפר דמאי), מתלמידי בית שמאי. כפר יתמה הוא אולי הכפר يتما =יַתְּמָא מצפון לא־לֻּבָּן, סמוך לדרך ירושלים–שכם (465 תו' מוסלמים). בו עקבות של ישוב קדום. מש' ערלה ב, ה.

כַּפְר כִּיפִיָה – كفر كيفية. כפר בגלעד, 9 ק"מ מדר־מע' לאִרְבִּד.

כַּפְר כִּלְיָא – كفر كليا. כפר במדינת הלבנון ממערב למטולה.

כַּפְר כַּמָא – كفر كما. כפר של צ’רקסים, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לכפר תבור (בחשון תש"ט 660 תו'). בכפר חורבות של בניינים, בתוכם של כנסית הצלבנים, אבנים מהוקצעות, שרידים ארכיטקטוניים, קברים, גת, בורות, פסיפסים ביזנטיים וחרסים מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הביניים.

כְּפַר כַּנָּא, כפר יהודי מראשית ימי הבינים עד המאה השש עשרה. בכנסית הפרנציסקנים שבכפר נמצא מתחת לרצפה פסיפס של בית כנסת יהודי ובו שתי כתובות ארמיות־עבריות. כתובת אחת נשמרה יפה: “דיכר לטב יוסה בר תנחום בן בוטה ובנוי דעבדין הדה טבלה תהי להון ברכתה אמן” ¹⁴¹. הכפר נזכר בפעם הראשונה בשנת 1047 ע“י הנוסע הפרסי נצר־י־כורסו, אשר ראה בו את קבר יונה הנביא. הוא מהלל את המים המצוינים של הכפר. בשנת 1173 מזכירו עלי מהיראט. הנוסעים היהודיים של ימי הביניים ושל הזמן החדש מזכירים אותו הרבה (אלה המסעות, יחוס הצדיקים, יחוס האבות ועוד). בשנת ה”א רל“ג ישבו בו 80 משפחות של יהודים, ובשנת ה”א רמ“א (1481) מצא ר' יוסף דמונטניא אשכנזי בכפר כנא (הוא כותב כפר קני בדרך מצפת לשכם, בתאורי נוסעים אחרים כפר כינה כפר כנה או כפר קינה) כמו שבעים בעלי בתים יהודים, ובראשם ר' יצחק והוא למדן. גם ר' עובדיה מברטנורא מודיע במכתבו לאחיו על ישוב יהודי בכפר כנא, בתחלת המאה הט”ז התישבו בו יהודים ספרדים.

הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה (רפ"ב = 1522) מודיע כי בכפר כיני (צ"ל כנא) יושבות כארבעים משפחות יהודים. ליום השוק ביום הרביעי בשבוע באים שמה הרבה יהודים מצפת. “הכל שם בזול ורוח גדול ליהודים* (מס' א“י לרמ”ב, עמ' ט, א–ב). הנוצרים מייחסים למקום זה אחד מספורי חיי ישו ¹⁴². לכן יש בו כנסיות לכתות נוצריות שונות. היום הכפר הערבי كفر كنّا = כַּפְר כַּנָּא בשטח מדינת ישראל, 7 ק”מ מצפ’־מזר' לנצרת (בחשון תש"ט 2,325 תו', מהם 1,595 מוסלמים, 730 נוצרים). בכפר שרידים של בית כנסת מאחרי חתימת התלמוד, שעליהם בנויה כנסיה חדשה, עקבות של כנסיה מימי הביניים, שרידים ארכיטקטוניים, עמודים וקבר חצוב בסלע. החרסים שעל פני האדמה מעידים על ישוב במקום זה בתקופה הרומית. באחת ממערות־הקברים מראים את קברי רבא ורב הונא. המעין שבכפר שופע 227 ממ"ע מים ביממה.

כַּפְר א־לַּבַּד – كفر اللبد. כפר בין שכם ובין טול כרם (בסוף 1946: 1,020 תו' מוסלמים). הוא היה מיושב בתקופה הרומית, בו חורבות של בנינים, קברים ובורות חצובים.

כְּפַר לוּד. ר"ש בא לכפר לוד בדרכו מכפר חנן (דַיְר חַנָּא) לצפת. לא מצינו בגליל העליון מקום בשם זה.

כְּפַר לוּדִים (לודין). להלכה “המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם”. אומר רבן גמליאל אף המביא מן הרקם ומן החגר ור' אליעזר אומר אפילו מכפר לודים ללוד. לדעת חכמים אלה, גם גט המובא ממקומות בארץ־ישראל, שאינם בתחומי הישוב היהודי חייב בעדות. הרקם והחגר נמצאות מעבר לגבול המזרחי של תחום ארץ־ישראל, כפר לודים היה מקום סמוך ללוד, אבל מעבר לגבול תחומי עולי בבל, ומשום כך חלה עליו, לפי דעת ר' אליעזר, חובת העדות. אשתורי הפרחי מזהה את כפר לודים עם מקום בשם כפר לוּבִּין הנמצא, כפי שאמרו לו, כשתי שעות מצפון־מערב ללוד בדרך ליפו. למקום כזה אין זכר במפת ארץ־ישראל. מש' גטין אי א; ב' שם ז, א; כפו“פ קכ”ח, רל“א, ר”ע, ש"ב.

כַּפְר לָם – كفر لام. כפר ערבי נטוש סמוך לשפת הים בין טנטורה ובין עתלית. סמוך לו נמצאת תחנה במסלת־הברזל לוד–חיפה. הח’ליף הָשִׁם בן עַבְּד אל־מַלִךּ בנה את הכפר הזה בתחלת המאה השמינית במקום של ישוב רומי (ראה ע' טלימון. אחרי מלחמת השחרור של ישראל, בקיץ תש"ט, נוסד במקום זה מושב שיתופי של ארגון “הבונים”, הם חיילים משוחררים מיוצאי דרום אפריקה (25 איש).

בכפר חורבה של מצודת הצלבנים, שנבנתה כנראה לשמירה על דרך חוף הים, ובסביבה מחצבות, קברי־סלעים, בורות וחציבות בסלעים ¹⁴³.

כפר לְקִיטַיָּא. כפר ביהודה בדרך לשפת הים, בכפר זה הושיב הדריינוס אחרי כשלון מרד בר־כוכבא משמר־צבא לתפוש את פליטי יהודה. היום אולי הכפר بيت لقيا = בַּית לִקְיָא, 3 ק“מ מדר’־מע' לבית חורון תחתון, בדרך הרומית ההולכת לשפת הים (בסוף 1946: 1,080 תו' מוסלמים) ¹⁴⁴. איכ”ר א, מח.

כַּפְר לָקִף – كفر لاقف, כפר מדר־מע' לשכם, בדרך ליפו (1946: 220 תו' מוסלמים).

כַּפְר אל־מָא – كفر الماء. כפר גדול בגולן התחתון, סמוך לשפתו המערבית של נהר א־רֻקָּד 4 ק"מ מדרום לְחַ’סְפִ’ין, בו חורבות רבות, פסל של אליל ומזבח בנוי אבני בזלת, עמודים וכותרות קורינטיות. בסביבות הכפר נמצאים מעינות מים רבים, ומכאן שמו. שׁוּמַכֶר מזהה אותו עם.Amd.ac ' (עלמא) ¹⁴⁵ הנזכרת בספר החשמונאים (ע"ש).

* כְּפַר מוֹנַשׁ. כפר שתופי של חיילים משוחררים על אדמת ואדי כּעבאני בעמק חפר. הוא נוסד בט“ו באייר תש”ו (16.5.1946) ונקרא לזכר יוחנן (ג’ון) מונש מאוסטרליה, מי שהיה מפקד הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. המתיישבים הראשונים היו 58 איש, חקלאים. מהנדסים, מודדים, משרטטים, ציירים ופועלי דפוס. הם הקימו בכפר בית דפוס פוטו־ליטוגרפי משותף, שבו עובד חלק מהחברים. בכפר ישנן גם נגריה, מסגריה ומחלקה למדידות המשמשת גם את הסביבה. בשנת תש“ט נוסדה בכפר מדרשה לחקלאות ע”ש ד“ר רופין ז”ל, שטח אדמת הכפר 1.250 דונם גדולי שדה וגן ¹⁴⁶ ומספר תושביו (בחשון תש"ט) 820 נפש.

* כְּפַר מַלָּ"ל. מושב עובדים בשרון הדרומי, 1 ק“מ מצפ’־מע' למגדיאל, לפנים היה שם המקום עין חי, שנעזב בזמן מלחמת העולם הראשונה. המושב הקיים נוסד בשנת תרפ”ב (1922) על ידי חובבי ציון באודיסה ונקרא לזכר משה ליב לילינבלום (מל"ל). מספר תושביו (בחשון תש"ט) 480 נפש ושטח אדמתו 1,524 דונם. משקו מעורב.

כַּפְר מַנְדָא – كفر مندا. כפר בגליל התחתון. ראה הערך הבא.

                      שרידי בית הכנסת בכפר נחום

                      בית הכנסת בכפר ברעם – השער הראשי

                      בית הכנסת במירון – השער הראשי

                      סביטה (שבטה) – שרידי הכניסה הצפונית

                      מנזר מר סבּא במעלה נחל קדרון במדבר יהודה

כְּפַר מַנְדִּי. מקום מושבו של האמורא מדור שני ר' יששכר דכפר מנדי, בו ישבו גם כהנים, מתוך כתבי הגניזה מוכח, שעוד במאה הי“א היה בו ישוב יהודי חשוב ¹⁴⁷. על שטר הרשאה, שנכתב ברמלה בשנת תתכ”ה (1065) חתום המורשה אברהם בן דוד אלכפרמנדי ¹⁴⁸. הכפר נזכר גם בכתבי נוסעים יהודיים וברשימות של קברים יהודיים בגליל (קברי עקביה בן מהללאל ורבן שמעון בן גמליאל). היום כפר מַנְדָא בשפתה הצפונית של בקעת בית נטופה (בחשון תש"ט 1.242 תו' מוסלמים). בו שרידים של ישוב קדום, ביחוד שרידים ארכיטקטוניים. תוס' יבמות י, ג (כפר מנדין, ג"א כפר מנורי) ירי רה“ש א, ג–נז, ע”א; בר“ר נב, ז; עד, ד; ויק”ר א, י“ג; קו”ר ז, ח; ילקוט איוב סי' תתק"ו.

כְּפַר מְנוֹרִי. מקום בגליל, בו ישבו כהנים. היום אולי הכפר אל־מַנָרָה מדר’־מע' לטבריה. בו חורבות של בתים. תוס' יבמות יג (ג"א כפר מנדין).

* כְּפַר מְנַחֵם, ישוב של קבוץ השומר הצעיר בשפלה, 12 ק“מ מדר’־מזר' לגדרה. הוא נוסד ביום כ' באב תרצ”ז (28.7.1937) ונקרא על שם מנחם אוסישקין לכבוד יום הולדתו השבעים. מספר נפשותיו (בשבט תש"י) 492 ושטח אדמתו 5,332 דונם.

* כְּפַר מַסַּרִיק. ישוב הקבוץ “משמר זבולון” המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר בעמק זבולון, 5 ק“מ מדר’־מזר' לעכו, בין נהר נַעְמַיִן ובין קו מסלת הברזל חיפה־עכו. חברי הקבוץ הם מעולי צ’כוסלובקיה. הישוב נוסד ביום ו' כסלו תרצ”ט (29.11.1938) ונקרא לזכרו של תומס מסריק, מי שהיה מיסד המדינה הצ’יכוסלובקית ונשיאה הראשון. מספר נפשות הקבוץ (בחשון תש"ט) 420 ושטח אדמתו 2,054 דונם.

בשנת 1948 נוסד בכפר “מוסד מסריק” בית חנוך ילדים למלאכה ולחקלאות. ממשלת צ’כוסלובקיה תרמה סכום כסף גדול להקמת המוסד הזה.

כַּפְר מִצְר – كفر مصر. כפר ערבי בגליל התחתון, 20 ק“מ מצפ’־מע' לבית שאן (בחשון תש"ט 213 תו' מוסלמים). בו עקבות של ישוב עתיק: יסודות של בתים, מעין בנוי וארונות־מתים שבורים, סמוך לכפר התישב בז' סיון תש”ח (20.6.48) קבוץ ו' של השומר הצעיר.

* כְּפַר מַרְמוֹרֶק. מושב של תימנים על אדמת הקהק“ל בשפלה סמוך לרחובות מדרום־מערב לה. הוא נוסד בט”ו באב תרצ"א (אוגוסט 1931) ונקרא על שם העסקן הציוני אלכסנדר מרמורק מוינה. מספר תושבי המושב (בחשון תש"ט) 974 נפש ושטח אדמתו 750 דונם נטועים עצי הדר.

כְּפַר נִבּוֹרַיָּא (ג"א: נובריא, נביריא). מולדתם של אמוראים מדור רביעי ובתוכם רבי יהודה איש כפר נבוריא, יעקב איש כפר נבוריא ¹⁴⁹ היה מין וחוטא. הוא הורה בצור ובקיסרי בנגוד להלכות, והלקוהו וקלסוהו רבנן. בימי הבינים נזכר כפר זה בשם נברתא. היום خ. النبرتين = ח‘. א־נַבַּרְתַּיְן מצפון לצפת, צורת הכפל של השם הערבי מורה על שני ישובים חרבים הסמוכים זה לזה, וביניהם עוברת דרך. באחת החורבות נתגלה שריד של בית כנסת עתיק עם כתובת ארמית־עברית במשקופו ¹⁵⁰. באחת המערות שמימין לדרך המובילה לחורבה מראים את קברי יעקב איש נבוריא ור’ אליעזר המודעי, השוה גם ע' כפר גבוריא. ב' מגלה יח, א (ר' יהודה איש כפר גבוריא, אמרו חז"ל איש גבור חיל, הגירסה בכל כתבי־היד ובדפוסים הישנים היא גבור חיל); כתובות סה, א (נבוריא); יר' ברכות ט–יב, ע“ד; בכורים ג, ג–סה, ע”ד למעלה; קדושין ג, יד–סד, ע“ד; יבמות ב, ו–ד, ע”א; בר“ר ז, ב, ג; במדב”ר יט, ג (ניבוריא); קו“ר ז, מג–מד, מז; פס”ר (נבורין); תנח' חקות ו‘; מדר’ שמואל ל"ז; מדר' תהל' יט, א.

כַּפְרִנְגָ’ה – كفرنجة. כפר בגלעד העליון, 5 ק"מ מדר’־מע' לעג’לון.

כְּפַר נַחוּם. לפנים כפר גדול בחוף הצפוני של ים כנרת. בדרך המלך מסוריה ומעבר הירדן לארץ־ישראל. היה בו בית מכס, וחלק מתושבי המקום עסק בדיג בים כנרת. יוספוס, שנפצע במלחמתו עם הרומאים ביוליאס, הובא לכפר נחום והועבר משם בסירה לטריכיאה. בסוף ימי הבית השני הפך הכפר למרכז של מינים, על אנשי כפר נחום אומר המדרש: “חוטא אלו בני כפר נחום” (קו"ר ז, מז). שר צבא רומי, שהיה גר צדק. בנה במקום זה בית כנסת.

השליח פטרוס נולד בכפר נחום. לפי האוונגליון היה ישו הנוצרי מבקר תכופות בכפר, היה דורש בשבתות בבית הכנסת של המקום ומראה בו את מופתיו. כשגדלה השפעתם של היהודים בגליל אחרי מותו של אדריאנוס קיסר, לא יכלו המינים להחזיק מעמד בכפר נחום. אבל בימי הקיסר קונסטנטין בנה בו המומר יוסף מטבריה כנסיה נוצרית, אף־על־פי שהיה כאן ישוב יהודי גדול. השרידים הנפלאים של בית הכנסת, שנתגלו בכפר נחום, הם מהמאה השלישית עד המאה הרביעית לספה"נ. הכפר נחרב בתחלת ימי הביניים.

וַצִינגֶר בדק בשנת 1905 את חורבות הכפר והכמרים הפרנציסקניים ערכו בו חפירות אחרי מלחמת העולם הראשונה. הם העלו מתוך שפך העיים את אבני־הבנין הגדולות של בית הכנסת העתיק המחוטבות בחטובים נפלאים עם סמלים עבריים, כגון תמרים, גפנים, אשכלות ענבים. עלי שוכה יהודית (אקנתוס), רמונים, המנורה בת שבעה קנים, מגן דוד ודמויות מיתולוגיות. הם התחילו להקימו מחדש לפי תבניתו העתיקה, אולם העבודה נפסקה באמצע מסבת מותו של מנהל החפירות והבנין, הכומר אורפלי ¹⁵¹. בשני שברי עמודים חקוקות כתובת ארמית וכתובת יונית ¹⁵². הכפר עצמו היה ממזרח לבית הכנסת, במקום ששם נמצא בזמן הזה מחנה קטן של ערבי שַׁמַעַלְנָה. את הקבר הנמצא במחנה זה מיחסת המסורת היהודית לנחום הנביא, או לר' נחום הזקן, או לר' תנחום (ב' ברכות מח, ב).

הנוסעים היהודיים של ימי הבינים מזכירים את המקום הזה בשם כפר תנחום, והם מודיעים. כי בו קברי ר' תנחום ור' תנחומא, ומכאן השם הערבי تلحوم = תַּלְחוּם, שהפף ¹⁵³ במשך הזמן לתַּלּ חוּם. הנוסע הצרפתי Pierre Belon מודיע בשנת 1547 על ישוב של יהודים בכפר נחום, העוסקים בחקלאות ובדיג ¹⁵⁴. יוספוס מזכיר את המעין Kcupc.pyoob בעמק גניסר, הוא כנראה עין א־טָבִּעָ’ה הקרוב, שעדנו משתרע תחומו של כפר נחום. מטעם זה יש שמזהים את כפר נחום עם ח‘. אל־מִנְיָה הסמוכה לשפתו הצפונית המערבית של ים כנרת ¹⁵⁵. השוה גם ע"ע כפר אחום או אחים וכפר תחומין או תחמין. תוס’ מנחות ט, ב (כפר אחום); יר' תרומות יא, ז–מח, ע“ב (כפר תחומין); קו”ר א, כה; ז, כו, מז; מלח' ג, 10, 3; חיי יוספוס 72; מתיה 4, 13; 8, 9; 9, 1; 11, 17; לוקס 4 88; מרקוס 1, 21; יוחנן 4, 46 ועוד במקומות רבים בספרי האוונגליון.

כַּפְר נָטָה (ח'. אַבּוּ צַבָּח) – كفر ناطة (خ. ابو صباح). חורבה של ישוב קדום מצפון למכמש. בה חומות, בורות ומקאם מוסלמי. בימי הבינים היה המקום מיושב (יקות IV, עמ' 1005).

* כְּפַר נֶטֶר. מושב של ארגון בוגרים ופועלים ותיקים של בית הספר החקלאי מקוה ישראל על אדמת הקהק“ל בשרון, ממע’־דר’־מע' לתל צור. הוא נוסד ביום י”ג באב תרצ“ט (29.7.1939) ונקרא לזכר יעקב (קַרְל) נטר, ממיסדי חברת כל ישראל חברים בפריס, מיסד ביה”ס מקוה ישראל ומנהלו הראשון, שמצא את מנוחתו האחרונה בקרקע המוסד. שטח אדמת המושב 1,250 דונם ומספר יושביו (בשבט תש"י) 212 נפש.

כְּפַר נִמְרָה. בקינת אלקליר נמרה, בפיוט של יוסף בן שמטוב נמרים ¹⁵⁶. לפי פיוט זה היה המקום ידוע בתקופת החשמונאים בשם נמרים. אחרי חורבן הבית השני היה כפר גדול, שלדברי התלמוד היו בו שלש מאות חנויות של אורגי פרוכת. בנמרה ישבו משמר הכהנים אִמֵּר ותנאים מדור ה‘. היום הכפר نمرين = נִמְרִין לרגלי ההר תֻּרְעָן, ממערב לקַרְן חִטִּין שבגליל התחתון. בכפר ובסביבתו גתות, בורות, מערות, קברי־סלעים, יקב וחרסים מהתקופה הרומית ומימי הביניים. ב’ קדושין ע, ב; יר' שם ד, א–סה, ע“ד; איכ”ר ב, ה.

כַּפְר נָסִג' – كفر ناسج. כפר ממזרח לגולן.

כַּפְר נָעְמָה – كفر نعمة ¹⁵⁷. כפר מצפ’־מע' לרם אללה (בסוף 1946: 810 תו' מוסלמים).

כַּפְר נַפָח – كفر نفّاح. כפר של תורכמנים בגולן סמוך לבַּיְדַרוּס. בו ערמות של אבני־בנין גדולות, עמודים וכותרות, מערות־קברים עם כוכים, חורבות של בתים וברכה גדולה ¹⁵⁸.

כְּפַר נָתָן לַסְקִי. ראה ע' כפר גון.

כַּפְר סָא – كفر ساء. מקום של ישוב קדום בשרון, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לקלקיליה. בו יסודות של בנינים.

* כְּפַר סֹאלְד. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בצפון עמק החולה, בקרבת הכפרים עַיְן פ’יתּ ועַבִּיסִיָה, 4.5 ק“מ מדר’־מזר' לדפנה. הוא נוסד ביום י”ח אלול תרצ“ז (15.8.37) ונקרא לכבוד הנרייטה סאלד, העסקנית המפורסמת בירושלים, במלאת לה 85 שנה. מספר נפשות הקבוץ (בחשון תש"ט) 274 ושטח אדמתו 2,030 דונם. במלחמת ישראל הותקף הכפר קשות ע”י הפולשים הסוריים, וכל ההתקפות נהדפו.

כְּפַר סָאמָאִי (ג"א: סמא. סמיי). מקומו של הרופא המין יעקב איש כפר סמא. החכם החוטא הזה נזכר פעמים רבות בתלמודים ובמדרשים בשם יעקב איש כפר נבוריא או איש כפר סכנייא, וראה גם ע' סאסאי. כפר סאמאי הוא كفر سميع = כַּפְר סֻמַיְע ממערב לאל־בקיעה (פקיעין ^ב) בגליל העליון, (בחשון תש"ט 414 תו', מהם 298 דרוזים והשאר מוסלמים ונוצרים מעטים). בתי הכפר בנויים מאבני החורבות, ויש בו יסודות של בניינים, בורות, חלקי פסיפסים וקברי סלעים. תוס' חולין ב, כב; יר' שבת סוף פי“ד; עבו”ז ב ב–מד, ע“ד למטה; קו”ר ז. מז.

כְּפַר סָאסָא * או סָאסָאִי * *, כפר בתחומה של עכו, ו“הוא קרוב לצפורי יותר מעכו”. מכפר זה הביא פעם שליח גט אשה לר' ישמעאל ואמרו לו, כי המקום הזה נמצא בתחומה של עכו, שהיה בבחינת ארץ העמים, והתנא פסק בהתאם לידיעה זו. בקו“ר נזכר החוטא יעקב איש כפר סאסא יחד עם החוטא יעקב איש כפר נבוריא. האם שניהם אחד הם, או שהיו שני חוטאים בשם אחד ואולי גם שלשה באותו שם? השוה גם ע”ע כפר סאמאי וכפר סכנייא. היום خ. سعسع = ח. סַעְסַע על שפת וָדִי מַלִךּ, 6 ק“מ מדר’־מע' לשפרעם. חורבה זו רחוקה מעכו 18 ק”מ ומצפורי רק 14.5 ק“מ. צדקו איפוא החכמים בהעירם לר' ישמעאל, שכפר סאסא נמצא בתחום ארץ־ישראל ולא בתחום עכו. במקום זה יסודות של בנינים עתיקים, בורות, באר, מערות, קברי־סלעים וחרסים רומיים. השוה גם ע' סאסא. *תוס' גטין א, ג (ג"א: כפר ססי); קו”ר ז, מז. * *ב' גטין ו, ב; יר' שם א, ב–מג, ע"ג (הגירסה • כפר סמי יש לתקן כפר ססי= כפר סאסאי).

כַּפְר סִבּ – كفر سبّ. חורבה של ישוב קדום בשרון, 4 ק"מ מצפון לטול כרם. בה חומות הרוסות על גבעה, בורות, מערות ומצבות עם כתובות ערביות. השוה ע' ישוב.

כְּפר סָבָא ^א. בימי הבית השני עיר חשובה בדרום השרון. בעמק כפר סבא בנה הורדוס עיר ויקרא אותה בשם אביו אנטיפטרס. אלכסנדר ינאי חפר תעלה מכפר סבא לחוף הים, כדי להקיז את מי הבצות של השרון לים. נהר אל־פַ’לִךּ, היוצא לים בחוף המושבה הרצליה הוא כנראה המשך התעלה הזאת. בשטח שבין קיסרין וכפר סבא ישבו במעורב ישראל וגויים וכותים. משום כך היה שטח זה פטור מדמאי. בכפר סבא ישבו כמה תנאים מדור ג'. החכמים החזיקו טומאה בשקמה שבכפר סבא, מפני שמצאו תחתיה עצמות של מתים. לפי יוספוס נקראה אנטיפטרס לפנים בשם כפר סבא. במאה העשירית היתה כפר סבא כפר גדול.

הכפר הערבי كفر سابا = כַּפְר סַבָּא מצפון לירקון וקרוב למושבה העברית כפר סבא נכבש ביום ד' באייר תש“ח (מאי 1948) ע”י צבא ההגנה לישראל והפך למושב עובדים עברי, שבו התישבו עולים מתורכיה, מיון ומאירן, ביחד כ־50 משפחות, שקבלו כל אחת חמשים דונם אדמה. בתוכם גם פרדס. העיר העתיקה היתה במקום החורבה سابية = סָבִּיָה בכביש רעננה – מִסְכָּה, 3 ק“מ מצפ’־מע' לכפר של הזמן הזה. בה תל, יסודות, שרידי־בנין, שרידים של ברכה מרוצפת אבנים ושפך־עיים רב. חרסי המקום הם מהתקופה הרומית ומאחריה ¹⁵⁹. תוס' נדה ח, ה; ב' שם סא, א; יר' דמאי ב, א–כג, ע”ג; קדמ' ג, 15, 1; טו, 5, 2; מלח' א, 4, 7.

* כְּפַר סָבָא ^ב. מושבה עברית עם מועצה מקומית בשרון, 2.5 ק“מ מדר’־מע' לכפר סבא העתיקה, 9 ק”מ מצפון לפתח תקוה, אדמתה נרכשה בשנת תרנ“ו על ידי הנהלת המושבות של הברון רוטשילד ונמכרה בשנת תרס”ג לאִכרי פתח תקוה במחיר 8 פרנקים הדונם על מנת לישב עליה את הדור הצעיר של מושבה זו. רובם מכרו את חלקותיהם לעולים חדשים, עד שנת 1912 לא יכלו להתישב על הקרקע, מפני שהשלטון התורכי לא נתן רשיונות לבנין בתים. אבל הם נטעו בה כרמי גפנים וזיתים. בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו אליה רבים ממגורשי פתח תקוה ותל אביב. בשנת 1918, אחרי כבוש ארץ יהודה על ידי מעצמות ההסכמה, היתה כפר סבא בחזית המלחמה והיא נהרסה כליל. בשנת תרע“ט (1919) התחילה להבנות מחדש, ומאז תרפ”ד (1924) הלכה והתפתחה באמצעים של בעלי הון, שהתיישבו במושבה.

מספר תושבי כפר סבא היה בחשון תש“ט 4,963 ובשבט תש”י 6,539 נפש ושטח אדמתה 6,603 דונם, מהם 4,150 ד' מטעים (3,000 די עצי הדר, 1,800 די ירקות). האכרים מגדלים גם בקר ועופות. בשלטון ישראל הורחב שטח שפוטה של המועצה המקומית על 16.000 דונם והוא מגיע עד קו מסלת־הברזל. במושבה קיימים 15 בתי מלאכה ובתי חרושת קואופרטיביים ופרטיים: נגריות, מוסכים לתקון מכוניות, בתי חרושת לתעשיית מיצי הדר, יהלומים, מלט, צמר וקרח, טחנת קמח וכד'. יש בה גני ילדים, שני בתי ספר עממיים, בית ספר תיכון, 2 מעוני ילדים, ספריה צבורית, מועדונים לתרבות, בית פועלים וקולנוע ¹⁶⁰.

כַּפְר סַבְּת – كفر سبت. כפר בגליל התחתון, מדר’־מע' לטבריה. ראה ע' כפר שובתי.

כְּפַר סִגְנָא (סיגנא, סיגנה, סוגנא). כפר בבקעה, שהיה ידוע בימי הבית השני בטיב יינו (“כפר סיגנא בבקעה שניה ליין”). משם היו מביאים נסכים לבית המקדש. כפר סגנא בבקעה נזכר במשנה יחד עם בית רימה ובית לבן בהר (מצפ’־מזר' ללוד). גם קרותים והטולים (ע"ש), שהיו אלפא ליין, נמצאו בקצהו הצפוני־המערבי של הר יהודה. כפר סיגנא היה לא רחוק מיבנה. כשנפלה דליקה בתנורי כפר סיגנה, הביאו שאלה בפני רבן גמליאל דיבנה. מכאן יוצא, שכפר סגנא היה בבקעת אונו־לוד (ואין לזהותה לא עם סוֹגָנֵי שבגליל ולא עם סוגני שבגולן). היום אולי كفر جنّس = כַּפְר גִ’נִּס ¹⁶¹ סמוך לתחנת מסלת־הברזל הנקראת בשם זה. 4.5 ק“מ מצפון ללוד ובמרחק זה בערך מדר’־מזר' לאונו. שרידי הבניינים והחרסים שבמקום מעידים על ישוב מהתקופה הרומית עד אחרי זמן שלטון הצלבנים. מש' מנחות ח, ו; כלים ה, ד: תוס' כלים ב”ק ד, ד; תרומות ג, יא; ב' מנחות ה, ב.

* כְּפַר סוֹלְד. ראה ע' כפר סאלד.

כַּפְר סוֹם – كفر سوم. כפר בגלעד, 6 ק"מ מדרום לירמוך.

כַּפְר סַיְדוּן– كفر سيدون. כפר סמוך לקו מסלת־הברזל יפו–ירושלים, בין התחנות נעמה ונחל שורק (210 תו' מוסלמים).

כְּפַר סִיחִין. מקומו של האמורא ר' נחמיה איש כפר סיחין. ראה ע' כפר שיחין. בר"ר יב, ד.

כְּפַר סִילָה. כפר הנזכר בתולידה של השומרונים כמקום ישוב של שומרונים בתחלת ימי הבינים. ראה ע' סִילת א־טַ’הְר.

כְּפַר סִימוּנְיָא. ראה ע' סימוניא.

כְּפַר סִיסָאִי. ראה ע' כפר סאסאי.

כְּפַר סִיפוֹרַיָּא. ראה ע' כפר ספוריה.

* כְפַר סִירְקִין. מושב־עובדים סמוך למקורות הירקון, 2 ק“מ מדר’־מזר' לפתח תקוה. הוא נוסד בעצם ימי המהומות הערביות, בניסן תרצ”ו (אפריל 1936), ונקרא על שם מנהיג הפועלים נחמן סירקין. מספר יושבי הכפר (בשבט תש"י) 626 נפש ושטחו 1,330 דונם, משקו מעורב.

כְּפַר סַכְנִי, סַכְנַיְיָא או סַכְנִין. מקומו של הרופא המין יעקב, תלמידו של ישו, שבא לרפא את ר' אלעזר בן דמא (במקום אחר ר"א בן זומא, ראה ע' כפר סמא), אשר נשכו נחש, ולא הניח לו ר' ישמעאל (במקומות אחרים נקרא יעקב זה איש כפר נבוריא או איש כפר סמא. בכת"י ילקוט איש כפר סמיא). היום הכפר سخنين = סַחְנִין בגליל התחתון, מצפון לבקעת בית נטופה. תוס' חולין ב, כב, כד; ב' עבו“ז כ”ז, ב; קו"ר א. ח. כד; זוהר בלק קפו, א.

כַּפְר סַלָם – كفر سلام. בימי הבינים כפר מרובה אוכלוסין. לפי אל־מקדסי, עמ' 177, היה כפר זה מצפון לרמלה, בתחום קיסריה, ולפי יקות IV. עמ' 288, בין נבלס לקיסרי, 4 פרסאות (26 ק"מ) מקיסרי. שניהם מתכונים כנראה לכפר סַלַמָה שנכלל בשנת תש"ט בשטח העירוני של תל אביב ונרשם בשם כפר שלם.

כְּפַר סָלָמָה (… Kcupc.poc.Ac ). בטכסט הסורי כפר שלמא. הוא מקום קרוב לירושלים. על ידו הנחיל יהודה המכבי, שעלה ממודיעין מפלה לניקנור, שבא לשם מירושלים, ואחרי מפלתו נס חילו לירושלים. היום خ. سلميّة = ח‘. סַלַמִיָה, 3 ק"מ ממערב לבית־אל. בה שרידים של חומות וקברי־סלעים עם כוכים. אַבֶּל מזהה את כפר סלמה עם ח’. אִרְהָא ממזרח לח‘. עַדַסָה שהיתה מיושבת מהתקופה הישראלית עד התקופה הביזנטית ¹⁶². חשמ’ א' 7, 31; קדמ' יב, 10, 4.

כַּפְר סִלְתָּא – كفر سلتا. כפר בגליל העליון סמוך לעלמא. לפי מסורת מקומית קבור בו התנא ר' יהודה בן תימא.

כְּפַר סָמָא. מקומו של המין יעקב, שבא בשמו של ישו פנדירא לרפא את ר' אלעזר בן זומא, שנשכו נחש, ולא הניח לו רבי ישמעאל, השוה ע' כפר סאמאי. יר' שבת יד, ד–יד. ע"ד.

* כְּפַר סְמַטְס. ראה ע' רמת יוחנן.

כְּפַר סָמִי. “כפר סמי בארץ־ישראל היא קרובה יותר לצפורין מעכו”. יש כאן טעות דפוס וצ“ל כפר ססי = סאסאי (ע"ש). יר' גטין א, ב–מג, ע”ג.

כַּפְר סֻמַיְע – كفر سميع. ראה ע' כפר סאמאי.

כַּפְר א־סָּמִיר – كفر السمير. מקום של ישוב קדום (ח'. כפר סַמִיר) בשפוליו המערביים של הר הכרמל, הנשקפים על פני ים התיכון. בכפר ובסביבתו הקרובה מערות, שרידים של בנינים, אמת־מים ועמודים מהתקופה הרומית־הביזנטית. יש שמזהים אותו עם קסטרא של חיפה, אולם ראה את הערך הזה במקומו.

כְּפַר סָסִי. ראה ע' כפר סאסאי, והשוה גם ע' כפר סמי. תוס' גטין א. ג.

כַּפְר סַעְד – كفر سعد. כפר בגלעד מדר’־מזר' לחמת־גדר.

כְּפַר סְפוֹרַיָּא. מקום, שבו ישבו תנאים מדור ג' ובו הורה התנא ר' סימאי. במפת מידבא הוא רשום במחוז לוד. במאה העשירית עוד ישבו בו שומרונים. הצלבנים בנו בו מצודה וקראו לה Castellum de Josephaf. יקות (III, 12) מזכירו במאה הי“ג, הערבים קראו לכפר הגדול בקו מסלת־הברזל לוד–תל אביב בשם السافريّة = א־סָּפִרִיָה. במלחמת השחרור של ישראל נטשו הערבים את הכפר, ובניסן תש”ט (אפריל 1949) התישבו על אדמתו שתי קבוצות של עולים חדשים, קבוצה של הפועל המזרחי (בסיון תש"ט 367 נפש) וקבוצה של חסידי חב“ד (בשבט תש"י 246 נפש). השוה ע”ע צפריה ושפריר.

בכפר נמצאים יסודות של בניינים עתיקים. אבני גזית ושרידים ארכיטקטוניים. יר' קדושין ג, טו–סד, ע“ד; מ”מ 7.

כַּפְר עַבּוּשׁ – كفرعبّوش ¹⁶³. כפר ממערב לשכם.

כַּפְר עַגַ’בּ – كفر عجب. כפר של דייגים בשפלת אל־בטיחה, בשפתו הצפונית־המזרחית של ים כנרת.

כְּפַר עדים. ראה ע' כפר עריס. תוס' כלים ב"מ יא, ב.

כפר עוּזִיאֵל. מקום מושבו של משמר הכהנים לבית אביה, יתכן, ששם המקום היה מלכתחילה עוזא, מולדתו של ר' יהושע איש עוזא.היום אולי خ. امّ العمد = ח‘. אֻם אל־עַמַד בשפתה הדרומית המזרחית של בקעת בית נטופה, 2 ק"מ מצפ’־ מע’ לנמרין, בה נתגלו שרידים של בית כנסת עתיק ¹⁶⁴ בין חורבות של בניינים אחרים, שרידים ארכיטקטוניים עם עטורים, קברי־סלעים, בורות ודרך עתיקה. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית הקדומה ¹⁶⁵. ש. קליין מזהה את כפר עוזיאל עם ח‘. לוּאִזִיָה מצפ־מע’ לארבל או עם אל־עֻזַיְר מדרום לבקעת בית נטופה ¹⁶⁶. קינת איכה ישבה.

כַּפְר עַוָן – كفر عوان. כפר בגלעד, 21 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

כְּפַר עוֹתְנָאִי (עותני), כפר של כותים בתחום הצפוני של ארץ הכותים, ודינו כדין הגליל בנוגע לגטין. לפי מקורות התלמוד היתה עותנאי רחוקה 28 מיל מקיסרי, 24 מיל מבית שאן. 16 מיל מצפורי, רבן גמליאל ישב בעותנאי, ושם הביאו לפניו גט חתום ע“י עדים כותיים, והוא הכשיר אותו. התנא שמעיה איש כפר עותני היה תלמידו של ריב”ז. אחרי מלחמת בר־כוכבא הקימו הרומאים בכפר עותנאי מחנה של הלגיון הששי, שנקרא לגיון הברזל (Legio VI Ferrata), ועל שמו נקרא המקום לגיו. פטולמאוס מזכיר את KcTCO.olocyst בדרך מקיסרי לבית שאן, והנוסע מבורדו מזכיר את Caparcoteni בדרך מעמק יזרעאל לקיסרי. היום اللجّون = א־לַּגּ’וּן, כפר וחורבה בשפת עמק יזרעאל, בכניסה לוָדִי עָרָה, שבו עוברת הדרך מעמק יזרעאל לשרון ¹⁶⁷. השוה ע“ע לגיו ומכסימיאנופוליס. דלמן ¹⁶⁸ וש. קליין ¹⁶⁹ קובעים את מקומו של כפר עותנאי בכפר אַדָ’ן (צ"ל כפר דָן) מצפ’־מע' לג’נין, ונויבאור בכַּפְר קוּד ממערב לג’נין ¹⁷⁰. מש' גטין א, ה; ז, ז; תוס' דמאי ה, כד; בכורות ז, ג, ט; גטין א, ד; כלאים ד, ד; ב' בכורות נה, א; המשנה בב' גטין עו, א; יר' ב”מ סוף פ“ו–יא, ע”ג; סנהד' סוף פ“ז–יח, ע”ג למעלה.

כְּפַר עֲזִיז. מקום קרוב לארץ אדום, שבו ישבו תנאים. במשנה ובתוספתא מסופר מעשה בר' יהושע, שהלך אצל התנא ר' ישמעאל לכפר עזיז. היום خ. عزيز = ח‘. עַזִיז (עֻזַיְז) מדרום ליוטה. בה עקבות של בתים, רחובות, בנין עם עמודים, שרידים ארכיטקטוניים וגתות ¹⁷¹. מש’ כתובות ה, ח; כלאים ו, ד; תוס' שם ו ז.

כַּפְר עַטָב – كفر عطاب. כפר קטן, 7.5 ק"מ ממערב לביתר, בו שרידים של בארות, ברכה וקברי־סלעים.

כַּפְר עָטִיָה – كفر عاطية. כפר ערבי בשומרון, מצפי־מזר' לכפר ג’וּרישׁ (340 תו'). בו יסודות של בנינים עתיקים.

כְּפַר עִיטוּש. ראה ע' עטושה. ב' עבו"ז ז, ב.

כְּפַר עֵיטָם. מקום בו סדר ו' הורקנוס סדר מיוחד של חליצה. קשה לקבוע. מי היה רבי הורקנוס זה ואיה היה מקום מושבו. כפר עיטם הוא אולי עיטם שביהודה (ע"ש), או עיטם שבנחלת המטה שמעון=תל עַיְטוּן, ויתכן שיש לחפש את מקומו בגליל, ובמקרה זה אפשר לזהותו עם הכפר عيطة الشعب.= עַיְטָה א־שַּׁעְבּ בגליל העליון, מדר’־מזר' לרמיה. מש' יבמות יב, ו. המשנה בירוש' שם גורסת כפר אבוס והגמרא (דפוס ויניציאה) כפר אביה.

כְּפַר עיכוס. מקומו של התנא ר' שמעון בן יהודה המכונה כרגיל איש כפר עכו (ע"ש). ב' זבחים כח, א (כתי"מ: עיבוס); חולין נה, ב (ג“א בדפוסים ובכת”י: עבוס, עיטוש ובכל הדפוסים הישנים אינוש).

כַּפְר עַיְן – كفر عين. כפר בהר אפרים מצפ־מע' לעטרות (570 תו' מוסלמים).

כְּפַר עֵינַיִם. ראה ע' העינם, ג“א כפר ענים, השוה ע' כפר עכו. פס”ר כג.

כְּפַר עַכּוֹ. כפר סמוך לעכו או פרבר של עיר זו. יוספוס בצר אותו יחד עם מקומות אחרים בגליל. לפי התלמוד היה כפר עכו בנגוד לכפר עמיקו הקרוב עיר גדולה, שהוציאה חמש מאות ואלף רגלי (הנוסחה בכתי“מ: עיר קטנה שמוציאה חמש מאות רגלי. כך היא גם הנוסחה ברי”ף ובדפוסים ישנים). בכפר עכו ישבו תנאים מדור ג‘, כגון ר’ חייא איש כפר עכו ור' תנחום, בנו והתנא ר' יהודה בן גמדא (או גמרא או חגרא או אגרא) איש כפר עכו ובנו ר' שמעון בן (ב"ר) יהודה איש כפר עכו ¹⁷². היום אולי تلّ الفخّار= תַּלּ אל־פֻחָ’ר, 3 ק"מ ממזרח לעכו, שבו קובעים את מקומה של עכו הקדומה ¹⁷³.

בתל זה היה ישוב עתיק מאד. כשנבנתה עכו על שפת הים נקראה אולי עכו הקדומה, שישובה לא נתבטל גם אז, בשם כפר עכו ¹⁷⁴. חכמי התלמוד אמרו: “אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבכפר עכו”, כלומר בשפלת עכו. תוס' כלאים א, יב (ר' יהודה בן חגרא [אגרא] איש כפר עכו); זבחים ב, ג (עכוס, אכוס); סנהדר' יג, יב (עכוס); ב“ב ז, י; ב' תענית כא, סוף ע”א; מו“ק טז, א; יבמות מה, א; סוטה מג, ב; ירי פאה ג, ח־יח, ע”ג; כתובות א, ג–כה, ע“ב; בר”ר יא, ב; יב, ה; ע, ח; מכילתא יתרו ב‘; פס“ר כ”ג (כפר ענים); מלח’ נ, 20, 6 (Karpapely6); חיי יוספוס 37.

כְּפַר עַכּוּם. ראה ע' כפר עכו.

כְּפַר עָמִיקוֹ (ג"א: עמיקין, עמאיקו, עמאייק, נימאייק). מקום בגליל קרוב לעכו. “אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אלא במדברות שביהודה ובמדברות שבכפר עמאייקו”, במקום המקביל בב' ב“ק כתוב “במדבר שבכפר עכו” (ע"ש). לפי נוסח הדפוסים שלנו היה כפר עמיקין עיר קטנה, שהיתה מוציאה רק חמש מאות רגלי בנגוד לכפר עכו, שהיה מוציא אלף וחמש מאות רגלי, ברי”ף ובדפוסים הישנים היחס בין כפר עמיקו ובין כפר עכו הוא הפוך. ההשואה בין שני המקומות האלה מורה, שהם היו קרובים זה לזה. כפר עמיקו הוא הכפר עַמְקָא מצפ־מזר' לעכו ¹⁷⁵. הנוסע ר' שמואל בר שמשון מודיע על קיום קהילה יהודית בעמקא בתחלת המאה הי“ג. אחרי מלחמת החרות של ישראל התישבו בכפר זה עולים יהודים. תוס' ב”ק ח, י; ב' תענית כא, סוף ע“א; זוהר פנחס רל”ג, א (כפר עקימין וצ"ל עמיקין).

כַּפְר עָן – كفر عان. כפר בגלעד, 8 ק"מ ממע’־דר’־מע' לאִרְבִּיד.

כַּפְר עָנָא – كفر عانا. כפר גדול בין לוד ובין יפו, ראה ע' אונו.

כְּפַר ענים. ראה ע' כפר עכו. פס“ר כ”ג.

כַּפְר עִנָן – كفر عنان. כפר ערבי קטן בגבול הגליל העליון והתחתון. ראה ע' כפר חנניה.

* כְּפַר עֶצְיוֹן. לפנים ישוב של קבוץ הפועל המזרחי סמוך לק“מ ה־21 בכביש ירושליםחברון ולעמק ברכה (מעינות אל־עַרוּבּ). בשנת תרפ”ז נגאלה כאן חלקת אדמה ע“י קבוצת יהודים חרדים, שקראו למקום מגדל עדר (השוה ערך זה במקומו). המתנחלים הראשונים היו עשר משפחות של תימנים ואנשי המעמד הבינוני מירושלים, שהקימו צריפים, גדלו פרות וספקו חלב לירושלים. בשנת תרצ”ב יסד הולצמן (עציון) מרחובות את החברה אל ההר, שגאלה 20.000 דונם ומכרה חלקות לאנשים פרטיים. הוא קרא למקום על שמו כפר עציון. הרכוש הקרקעי עבר אח“כ לרשות הקרן הקימת. בסוף שנת תרצ”ו עוד ישבו במקום 32 נפש, שעזבוהו במהומות שפרצו אז בארץ. ביום כ“ג בניסן תש”ג (28.4.43) נושב המקום בשלישית ע“י קבוצה של בני עקיבא מארצות הגולה, שפתחוהו יפה. בהמצאו בגובה 790 מ' מעפה”י היה משמש הכפר מעון קיץ. “בית עובדיה” היה בית התרבות של הכפר, בתמוז תש"ז מנה הקבוץ 174 נפש, ושטח אדמתו היה 3,800 דונם, באדמת הכפר נמצא בנין מגליתי הרוס.

כפר עציון והנקודות החדשות, שנוסדו בסביבותיו, הוו את גוש עציון. אחרי שהישוב נתקף ע“י הפורעים הערביים, חדרו ביום ה' בשבט תש”ח (16.1.48) 35 מבחירי אנשי ההגנה לתוך הרי הגוש ונלחמו בחרוף נפש עם כוח, שעלה עליהם בהרבה, וכלם נפלו על נשקם כגבורים. הם חתמו בדמם את זכותנו על הישוב בהרי חברון. ביום ד' באייר הוכרעו מגיני כפר עציון ונכנעו לכוח חזק מאד של הלגיון הערבי וכנופיות ערביות רבות. ביום ה' בו הוכרע כל גוש כפר עציון. כמאה איש נפלו חלל והשאר הלכו בשבי. כל הישובים שבגוש נחרבו ועלו באש הפורעים.

כַּפְר עַקַבּ – كفر عقب. כפר מדרום לבארות (אל־בירה), סמוך לכביש ירושלים–שכם (בסוף 1946: 310 תו' מוסלמים).

כְּפַר עֲקַבְיָא. מקום בו הורה ר' אבא בר כהן, שנזכר ביר' תמיד בשם רבי בר כהן. בכתובת ארמית, שנתגלתה בחורבת בית הכנסת בחמת גדר, זכור לטוב אדם אחד בשם פטריק מכפר עקביא, שנדב לבית הכנסת. הכפר היה כנראה בצפון הארץ. היום خ. العقيبة = ח‘. אל־עֻקַיְבָּה, 2 ק"מ מדרום לצפת ¹⁷⁶. יר’ נזיר ט, ג–נז, ע"ד.

כְּפַר עקימין צ“ל כפר עמיקין, ראה ע' כפר עמיקו. זוהר פנחס רל”ג, א.

כְּפַר עֶקְרוֹן. כפר של עולים חדשים, שהתישבו בכסלו תש"ט (דצמבר 1948) בכפר הערבי הנטוש עָקִר בשפלה, במרחק קילומטר אחד מהמושבה עקרון. לכפר מועצה מקומית. מספר יושביו (בסיון תש"ט) 1,760 נפש.

כְּפַר עָרִיס. זוהי הגירסה המתוקנת של הרא“ש לע' כפר עדים, שנתקבלה בהוצאות החדשות של התוספתא. (במהדורה השניה של התוס‘, הוצ’ צוקרמנדל, שי"ל בירושלים בהגהת שאול ליברמן, נשארה הגירסה כפר עדים) ¹⁷⁷. ר' יוסי מספר מעשה שהביאו לפני רבן גמליאל (ביבנה) יותר מששים עֲרֵבות מכפר עריס, והוא היה משערן לפי מדת קבולן. אַבֶּל ¹⁷⁸ משוה את כפר עריס עם Id.pcg . השוה ע' גרס. תוס' כלים ב”מ יא, ב.

כְּפָר עִתִּים. אישתורי הפרחי כותב על כפר עתים הנזכר במסכת בכורות, פרק מעשר בהמה (נה, א), שהוא כפר חיטין. בהוצאות שלנו כתוב באותו מקום כפר עותנאי (ע"ש) כפו“פ רפ”ז.

כְּפַר פָּגֵי. ראה ע"ע בית פאגי וכפר בית פאגי. ב' מעילה ז, א.

כְּפַר פֶּגֶשׁ *, כְּפַר פִּגְשָׁה * * . כפר בגבול ארץ הכותים, שבו היה עץ חרוב מוקדש לעבודה זרה. יינה של אוגדור היה אסור מפני כפר פגש. אוגדור = גדור (השוה גדור ^ג) היתה מקום של כותים סמוך לגדה הצפונית של הירקון, ויינה היה חשוד מפני קרבתה לפגש, שהיתה מקום של עכו“ם, פגש או פגשה היא פיגה בפי הערבים פַ’גָ’ה, = فجّة סמוך למקורות הירקון ¹⁷⁹. בה הוקם בשנת תש”י שכון לותיקי הסתדרות העובדים. * יר' עבו“ז ה, ד–מד, ע”ד. * * תוס' עבו"ז ו (ז). ח.

כְּפַר פִּינֶס. מושב־עובדים של חברי הפועל המזרחי בשרון הצפוני סמוך לוָדִי עָרָה, 1 ק“מ מצפ’־מזר' לכרכור. הוא נוסד בניסן תרצ”ג (אפריל 1933) ונקרא לזכר ר' יחיאל מיכל פינס.

מספר תושביו (בחשון תש"ט) 350 נפש ושטח אדמתו 1,300 דונם, בשטח המושב נתגלו מים רבים, הנותנים את האפשרות לנהל משק של מטעי שלחין.

כְּפַר פַּרְשָׁאִי. כפר של נכרים בקרבת מקום לברקתא, שבה ישבו כותים. משום כך היה יינה של ברקתא אסור. היום خ. فارسيّة = ח‘. פָ’רְסְיָּה, מקום של ישוב רומי־ביזנטי בשרון, 2 ק"מ ממערב לטול כרם. בו יסודות של בנינים, מזוזות וסִפִּים, עקבות של קורות בורות ושרידים של גתות. השוה גם ע’ בירת סוריקה. ב' עבו"ז לא, א.

כַּפְר צוּם – كفر صوم. כפר עזוב ממע' לביתר וסמוך לקובי (אל־קַבּוּ). בו חורבות של בנינים ויסודות, מקאם ודרך עתיקה.

כַּפְר צוּר – كفر صور. כפר בשומרון, 8 ק"מ מדר’־מזר' לטול כרם (500 תו' מוסלמים).

כְּפַר צֶמַח. עיירה בתחום סוסיתא, שהיתה חייבת בתרומות ומעשׂרות. כשרבו בה הנכרים. פטר אותה ר' יהודה הנשיא מחיוב זה. היום העיירה سمخ = סַמַח' בחוף הדרומי של ים כנרת, סמוך למוצא הירדן מהים. המקום הזה נושב מחדש בתחלת המאה הי“ט ע”י מהגרים ממרוקו. בהבנות קו מסילת־הברזל חיפה –דמשק גדל ערכו כתחנה מרכזית של מסלת־הברזל, כתחנת מכס בין שני עברי הירדן וסוריה וכמרכז למשטרת הסְפָר. בשנת תש“ט נוסד על אדמת כפר צמח ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד. תוס' שביעית ד, ג. ו; יר' דמאי ב, א–כב, ע”ג.

כַּפְר קַדּוּם – كفر قدّوم. כפר בשומרון ממערב לשכם ( 1,240 תו' מוסלמים).

כַּפְר קוּד – كفر قود. כפר בשומרון ממערב לג’נין (260 תו' מוסלמים). השוה ע' כפר עותנאי.

כְּפַר קוּפִּינָאס. ראה ע' צור משה.

כְּפַר קוֹתְנָאִי ( KaTCO.pocyst). לפי פטולמאוס V, 3,15 כפר בגליל, בלוח פויטינגר Caparcoteni 28 מילים רומיים מקיסרי, 24 מילים מבית שאן. השוה ע' כפר עותנאי.

כַּפְר קִילָה – كفر قيلة. כפר של מתוולים מעבר לגבול ארץ־ישראל – הלבנון, 2 ק"מ מדר’־מע' למטולה.

כַּפְר קִיסְמָא – كفر قيسما. לפנים כפר בין צפת ובין גוש חלב. לפי מסורת יהודי צפת נמצא בו קברו של רבי יוסי בן קיסמא (ב' סנהד' צח, א).

כַּפְר קַלִיל (קַלִין) – كفر قليل ( قلين). כפר בתחתית הר גריזים, במרחק 3 ק“מ מדר’־דר’־מזר' לשכם (500 תו' מוסלמים). בימי הביניים עד המאה הי”ד היה בו ישוב של שומרונים ¹⁸⁰.

*כְּפַר קִישׁ. כפר שתופי של חיילים משוחררים אחרי מלחמת העולם השניה, 2.5 ק“מ מדר’־דר’־מזר' לכפר תבור. הוא נקרא לזכר הבריגדיר פ. ה. קיש, המנהיג הציוני ואיש הצבא, שנפל בחזית חמחנה השמיני. המתישבים עלו על הקרקע ביום י”ט בתמוז תש“ו (18.7.46). בחשון תש”ט היה מספרם 67 נפש ושטח אדמת הכפר, המיועד לששים משפחה, 7,000 דונם.

כְּפַר קַנַיָּא. בזוהר מסופר, שר' אבא הוה אזיל לכפר קניא (נוסחה אחרת: ר' אבא הוה אזיל בפרגמטיא למערתא דלוד), ראה ע' קנייה. זוהר הזריע מב, ב.

כְּפַר קֶסֶם. מקום של עבודה זרה בארץ הכותים. היה בו עץ חרוב, ששמש לעבודה זרה. היום כַּפְר קָסְם, 9 ק“מ מצפ’־מזר' לפתח תקוה (בסוף 1946 לפי האומדנה 1,550 תו' מוסלמים). באייר תש”ט עבר הכפר למדינת ישראל, לפי הסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין עבר הירדן. תושביו הערביים, נשארו בכפר תחת שלטון ישראל. תוס' עבו"ז ו (ז), ח (גירסות משובשות: פסם, פטם).

כַּפְר קָסִם – كفر قاسم. ראה הערך הקודם. (כְּפַר קֶסֶם)

כְּפַר קְרַיְנוֹס. על אבדן הבקר והנערים של איוב (איוב א, יד–טו) אומר ר' אבא בר כהנא: “יצאו מכפר קרינוס והלכו כל האבולין עד שבאו למגדל צבעייא ומתו שם”. מסורת עתיקה מעבירה את מקום החזיון של ספור איוב לצפון הארץ. לפי מסורת זו ישב איוב בבשן. מקנהו הרב פרץ בארץ, ורועיו הובילוהו למקומות מרוחקים למצוא מרעה. האבולין, שבהם הלכו הבקר והנערים, כדי להגיע למגדל צבעייא שעל שפת ים כנרת, הם וָדִי אִעְבְּלִין (עבלין), שבו עוברת הדרך משפלת עכו מזרחה לשפת ים כנרת. שפלת עכו היתה ידועה ביחוד כמקום מרעה לבהמה דקה (השוה ע' כפר עכו וע' כפר עמיקו).

את כפר קרינוס יש איפוא לחפש בשפלת עכו הנמשכת צפונה עד ראש הנקרה או סמוך לה. על הר מעל לוָדִי אל־קַרְן, המשתפך לים התיכון על יד אכזיב נמצאת חורבה של מצודת הצלבנים قلعة القرين = קַלְעַת אל־קֻרַיְן, הבנויה על יסודות איתנים מומן קדום, אולי עוד מימי הצורים ¹⁸¹, כי המקום הזה חולש על דרך חוף הים. יש להניח, שמסביב למצודה היה קיים ישוב בשם כפר קרינוס ¹⁸². יתכן, שבתקופה ההלניסטית התישבו במקום זה, שהיה פתוח למהגרים מעבר לים, אנשים שבאו מקיריני שבאפריקה הצפונית, והם קראו למושבתם בשם Kopvod על שם אֵלַת הגבורה האגדתית.Kood. בכפר קרינוס חי, לפי המדרש, בַּלן וְסַפָּר בזוי (לפי נוסחה אחת היה אביו של המן). ב' מגלה טז, א (לפי כתי"מ, ואילו בדפוסים שלנו כפר קרצום); ויק“ר יז, ד; אסת”ר י. א; רות ר' ב, י; ילקוט אמור סי' תרמ“ג (הגירסה קריטס היא שבוש המעתיק, שחבר יחד את האותיות נ"ו ונעשו ט); פס' דר”כ ז; פס"ר יז (כפר קרנים).

כְּפַר קַרְנַיִם. הפיסקה בירושלמי “וכפר קרנים בבית שאן” מעידה, שכפר קרנים היה חלק מהעיר בית שאן או פרבר של העיר. לפי V ,Malalos, 139–140 נקראה סקיתופוליס (בית שאן) לפנים /Totubucc. העיר המורכבת משלשה כפרים, ואחד מהם היה כפר קרנים, יר' דמאי ב–כב, ע"ג למטה.

כפר קַרִע – كفر قرع. כפר בהרי מנשה (בלאד א־רוּחָה), 4.5 ק"מ מדר’־מזר' לגבעת עדה (בחשון תש"ט 1,713 תו' מוסלמים). הוא מקום של ישוב קדום, בו ארונות־מתים רומיים, יסודות של בנינים וגלי אבני־בנין.

כְּפַר רָאמִין. מקומם של האמורא ר' זעירא ובנו ר' יוסי ור' יצחק בנו של ר' יוסי. היום אולי הכפר רָמוּן בשומרון (ע"ש). זוהר נח סג, ב; שמיני לט, ב.

כְּפַר רוּטָה או כַּפְרוּטָה (.Kupepopcc). מקום הרשום במפת מידבא מצפ’־מע' לבית חורון תחתון. היום خ. كفراتة = ח‘. כַּפְרָתָּה, 3 ק"מ מדר’־דר’־מזר’ לבית ענובה. בה חורבות של בתים, יסודות, קירות הרוסים, מערות ובורות על שטח גדול. מ"מ 7.

כְּפַר רוּפִין. ישוב של קבוץ “מסד” המסונף לחבר הקבוצות בעמק בית שאן,

6.5 ק“מ מדר’־מזר' לבית שאן. הוא נוסד ביום ב' כסלו תרצ”ט (25.11.1938) ונקרא לזכר העסקן הציוני הותיק שמעון ארתור רופין. מספר נפשות הקבוץ (בחשון תש"ט) 210 ושטח אדמתו 3,418 דונם אדמת מזרע.

כַּפְר רָכִּבּ – كفر راكب. כפר בגלעד, 18 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

כַּפְר רֻמָּן – كفر رمّان. כפר בשומרון, 9 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לטול כרם (בסוף 1946: 290 תו' מוסלמים).

כַּפְר רַסְיָה – كفر رسية. חורבה של כפר,1.5 ק"מ מצפ’־מזר' לבית נובא.

כַּפְר רָעִי – كفر راعي. כפר בשומרון, 21 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לשכם (בסוף 1946: 2,130 תו' מוסלמים). השוה ע' בית עקד הרועים.

כַּפְר רֻשׁ – كفر رش. חורבה מיושבת, 5.5 ק"מ מדר’־מע' לביתוניה.

כְּפַר שגב. בתעודה מהמאה הי“א נזכר כפר שגב, שבו נפטר יהודי, ושטרות בחתימת ידו באו לפני בית הדין היהודי בצור ¹⁸³. היום אין מקום בשם זה ידוע, ויתכן שהכתיב משובש וצ”ל כפר שאב (ע"ש).

כְּפַר שׁוֹבְתַי (כפר שבתאי?). בזמן התלמוד כפר ידוע בגליל התחתון, שממנו יורדים לבית מעון הסמוכה לטבריה ¹⁸⁴. הגיאוגרפים הערביים מימי הבינים מזכירים את كفر سبت = כַּפְר סַבְּת, 10 ק“מ מדר’־מע' לטבריה. הכפר בנוי בין חורבות של ישוב עתיק בתוך וָדִי מֻעַלַּקָה (ח'. אֻם אל־עַלַק), בו חורבות של בתים, אבני־בנין רבות, שרידים של חומה חזקה ושל מצודה ומסגד, בורות וגתות, כותרות של עמודים קורינטיים ודוריים, חרסים רומיים, ביזנטיים וערביים קדומים וחרסים מעטים מתקופת הברונזה המאוחרת ¹⁸⁵. המקום נזכר אולי ברשימת תחותמש השלישי בצורה שבחן וברשימת רעמסס השלישי בצורה שבדן, ויתכן שהוא נזכר גם בכתובות ראס שמרה ¹⁸⁶.השומרונים מזכירים אותו בכתביהם בשם בית שבט או בית שפט כמקום מושב של שומרונים בגליל התחתון. בר”ר פה, ז.

כְּפַר שוּנִי. ראה ע' כפר שמי.

כְּפַר שׂוֹרֵק (Copharsorech) ראה ע' שורק. 4,141.On Eus. 180, 3; Hier

כְּפַר שִׁחְרָא. ראה ע' כפר שיחלא. תוס' סוף יבמות.

כְּפַר שִׁיחְיָא. ראה ע' כפר שיחלא. ב' סוף יבמות.

כְּפַר שִׁיחִין. הוא שיחין (ע"ש) או כפר קרוב לשיחין הנזכר תמיד יחד עם כפר חנניה. הכלים שעשו בכפר חנניה ובכפר שיחין מעפר שחור היו חזקים, עניי כפר חנניה וכפר שיחין היו באים בשנות בצורת לארומא לקבל גרוגרות, שהיו מחלקים ביניהם אנשי בית ממל ואנשי בית גוריון. ר' נחמיה איש כפר שיחין (סיחין) נזכר ביר' סוטה ב, ה–יח ע“ב בשם נחמיה איש שיחין. תוס' ב”מ ו, ג; ב' שם עד, א (חסר בכתי"מ): שבת קב, ב; עירובין נא, ב; בר"ר יב, ד.

כְּפַר שִׁיחָלָא (ג"א: שיחיא, שחרא). יוחנן בן יונתן אריה דמן כפר שיחלא בא להעיד בפני ר' טרפון ביבנה. המקום היה איפוא קרוב ליבנה. היום ח‘. שַׁחְלָה בשפלה, 3 ק"מ ממזרח לעראק אל־מנשיה. השוה ע’ כפר שיחליים. יר' יבמות טו, ה–טו, ע"ד.

כְּפַר שִׁיחְלַיִים (ג"א: שיחליא, שחלייה, שחלים, שיחלים, שיחלין). הוא שלחים שבנגב יהודה. יהו' טו, לב, בזמן הבית השני היתה עיירה בדרום ארץ יהודה, שלפי האגדה היה מספר יושביה “כפלים כיוצאי מצרים”, לפי התלמוד נקרא המקום שחלים משום שפרנסתם של תושביו היתה על השחליים, התחלוסייא הגדלה שם ¹⁸⁷. יוספוס מספר, שהיהודים פליטי חרב הרומאים מהמערכה על יד אשקלון נמלטו לעיירה.גג.שבאדום ¹⁸⁸, היא שיחליים. בהקדמה לזוהר מסופר מעשה בפילוסופוס אחד, שהקשה לר“א ברשב”י קושיות, והוא תרץ לו, והלך הפילוסופוס והתגייר בכפר שחלים וקראו לו יוסף קטינאה. המקום הזה היה איפוא עוד ידוע במאה החמשית. לפי אבסביוס היה בזמנו כפר בשם 2c.ac.)eta בתחום אליותרופוליס, היא בית גוברין, במרחק 7 מילין ממערב לה. כוון זה מוביל לעִרָק אל־מַנְשִׁיָּה. 3 ק“מ ממזרח לכפר זה נמצאת خ. شحلة = ח' שַׁחְלָה, שהיתה עוד מיושבת בימי הביניים. הגיאוגרפים הערביים מזכירים את הכפר בשם سحلين = סַחַלִין והצלבנים בשם Sahalin ¹⁸⁹. השוה גם ע' כפר שיחלא. ב' גטין נז, א; יר' תענית ד, ח–סט, ע”א; איכ"ר ב, ה; מלח' ג, 2, 2;160,9 On.

כְּפַר שָׁלֵם ^א. מקום של עבודה זרה סמוך לגבול יהודה. יינה של עין כושי (ע"ש) היה אסור בגלל קרבת המקום לכפר שלם. היום دير ابو سلّامة = דַיְר אַבּוּ סַלָּמָה ממזרח ללוד. במקום זה היה ישוב מעורב של יהודים, כותים ונכרים. בו יסודות, ערמות אבנים, שברי עמודים ובורות חצובים בסלעים. בקרבתו נתגלתה כתובת יהודית־יונית, שבה נזכרת בית שערים ¹⁹⁰. ב' עבו“ז לא, א (הגירסה כפר שלום, בדפיסים ישנים כפר פרשא או כפר פרשאי); יר' שם ה, ד–מד, ע”ד.

כְּפַר שָׁלם ^ב. הוא השם העברי, שניתן לכפר סַלַמָה שבגבול תל אביב, כשסופח בתחלת שנת תש"י לשטח השפוט של עירית תל אביב. השוה ע' שלם הקטנה.

כְּפַר שַׁלְמָא. ראה ע' כפר סלמה.

כְּפַר שַׁמָּאִי. מושב־עובדים דתי בגליל העליון על אדמת הכפר הנטוש סֻמַיְע (ע"ש), שנוסד בקיץ תש"ט, המתישבים הראשונים הם 60 משפחות מעולי תימן.

* כְּפַר שְׁמוּאֵל. מושב־עובדים שיתופי על אדמת הכפר אל־כניסה, 8 ק“מ מדר’־מזר' לרמלה. הוא נוסד ביום י”א שבט תש"י (29.1.50) ונקרא לזכר הרב שמואל (סטיפן) ויז.

כְּפַר שָׁמִי. כפר קרוב לנחל או לנהר המפריד בינו ובין ישוב אחר. ר' אמי הורה בכפר שמי לעשות עיסה גדולה בטומאה, מכיון דנהרה מפסיק. היום خ. شمع = ח‘. שִַׁמְע סמוך לגדה הימנית של נחל מירון (השוה ע' מי מרום), המושך מים ממרחק 2 ק"מ לערך מהכפר מירון ¹⁹¹. בתקופות הרומית והביזנטית היה במקום זה ישוב גדול, שממנו נשארו חורבות גדולות. מזוזות, עמודים, גלי אבנים, יסודות, בורות, גתות, בתי־בד, קברים ומערות חצובים וארון־מתים. על ישוב פריהיסטורי במקום זה מעידה מצבת־קבר מגליתית. יר’ חלה ב, ד–נח, ע"ג למטה.

כַּפְר שַׁמְס – كفر شمس. כפר בצפון הבשן בין הגולן ובין טרכונא.

* כְּפַר שְׁמַרְיָהוּ. כפר שתופי של המעמד הבינוני מיוצאי גרמניה בשרון, מצפ’־מע' להרצליה, בכביש המוביל לשפת הים. הכפר נוסד ביום כ“ב סיון תרצ”ז (1.6.1937) ונקרא לזכרו של שמריהו לוין, ממנהיגי הסתדרות הציונים הכלליים והוגי רעיונותיהם. מספר תושביו (בשבט תש"י) 799 נפש ושטח אדמתו 994 דונם. משקו מעורב, ועוסקים בו ביחוד בגדול עופות.

בשטח הכפר נמצאים מערות וקברי־סלעים עם כוכים. בקבר אחד (מֻעְ’ר אל־עַבָּבִּשָׁה). שעליו נסתם הגולל, נתגלו שני ארונות־מתים עשויים אבן. לפי החרסים שנמצאו בקבר מסתבר, שהוא מהמאה הרביעית לספה"נ ¹⁹².

כְּפַר שְׁעָרִים. מקומו של התנא ר' מנחם איש כפר שערים, הוא בית שערים, כמבואר בערך זה (ע"ש). ב' נדה כז, א.

כְּפַר שֶׂעַרְתָּא. בתקופת שלטון הביזנטים כפר במרחק 15 מיל מעזה ¹⁹³. הכפר נקרא כנראה על שם השעורה הטובה הגדלה בשפלת הנגב, המצויה גם בסביבות כפר זה. היום خ. شعرتة = ח'. שַׁעַרְתָה, 18 ק"מ מדרום לעזה. בה עקבות של יסודות, רצפות פסיפס, בורות, חרסים וכלי צור על פני הקרקע.

כֻּפְרִתָּא – كفرتّة ראה ע' כפר אתא.

כְּפַרְתָּא ( Kdipc pc וצ"ל. Kd.popic ). כפר באדום העליונה, שנכבש ע"י שר הצבא קיריאלוס בפקודת אספסיאנוס והועלה באש. היום خ. كفير = ח‘. כֻּפַיְר ממזרח לבית גוברין, בה קירות הרוסים, בורות ומערות. מלח’ ד, 9, 9.

* כְּפַר תָּבוֹר. מושבה עם מועצה מקומית סמוך להר תבור ממזרח לו, היא נוסדה בחשון תרס"ב (נובמבר 1901). מספר תושביה (בחשון תש"ט) 160 נפש ושטח אדמתה 14.395 דונם, בעיקר אדמת מזרע. לפני הוסד המושבה היה שם המקום מסחה. השוה ע' ח'. מַסְחָה.

סמוך למושבה נמצא בית הספר החקלאי על שם כדורי, שנוסד בשנת תרצ“ג (1933). המעין בוָדִי מִידִי הסמוך שופע 7.5 ממ”ע מים ובשנים גשומות עד 27 ממ"ע בשעה.

כַּפְר תִּבְּנִית – كفر تبنيت. ראה ע' תפנית.

כַּפְר תּוּתּ – كفر توت. ישוב ערבי קטן קרוב לרם אללה.

כְּפַר תְּחוּמִין (תחמין). מולדתו של התנא ר' חייא או ר' חמא דכפר תחומין (תחמין). השם הזה הוא כנראה גירסה אחרת של השם כפר נחום או כפר תנחום (ע"ש). יר' סוף תרומות; תעניות א, ז–סד, ע“ד; שבת ב, א–ו, ע”ד; כתובות ב–כו, ע“ד; שהש”ר ב. ל.

כַּפְר תִּ’לְת' – كفر ثلث. ראה ע"ע בעל שָׁלִשָׁה ושָׁלִשָׁה.

כְּפַר תְּמַרְתָּא ^א. בזמן התלמוד כפר ביהודה. על אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אומרים, שהם אוכלים את הזרזירין ואנשי שוק העליון שבירושלים (הגירסה בתלמוד בבלי: אנשי הגליל העליון) אוכלים את הסנונית הלבנה. הזרזיר הוא עוף טמא, ויתכן שאנשי כפר תמרתא, שישבו בסביבה לא־יהודית, לא היו זהירים במאכליהם. כנראה, שהכונה היא לעין גדי (חצצון תמר). שלפי עדותו של אבסביוס היתה בזמנו כפר יהודי גדול (ע"ש). תוס' חולין ג (ד), כג; ב' שם סג, א.

כְּפַר תְּמַרְתָּא ^ב. כפר בגליל, מקום מגוריו של התנא ר' שילא, תלמידו של ר' יוחנן. היום הכפר הערבי تمرة = תַּמְרָה מדרום להר תבור. 15 ק“מ מדר’־מזר' לנצרת (בחשון תש"ט 248 תו' מוסלמים). בו שרידים של בנינים, עמודים ועקבות של שתי כנסיות. חרסי המקום הם רומיים, ביזנטיים וערביים. ב' מגלה טז, ב; יר' שם ד, ט–נה, ע”ב; רה“ש ב, ז–נח, ע”ב למטה; בר“ר ו, א; ויק”ר כד, ה; תנחומא תולדות, לפסוק ויהי כי זקן יצחק.

כְּפַר תַּנְחוּם. ראה ע' כפר נחום.

כָּפַתְרָא ( Kd.pcpd ). ראה ע' כפרתא.

כרבא דבר סינגורא. ראה ע' כרכא דבר סינודורא. תוס' שביעית ד, יא.

כִּרָד אל־בַּקָרָה – كراد البكرة ¹⁹⁴. כפר של כורדים בעמק הירדן, 2.5 ק"מ מדר’־מזר' לאילת השחר.

כִּרָד אל־עֵנְטָה – كراد العنطة. מחנה של כורדים נודדים בעמק הירדן, 1.3 ק"מ ממזרח לאילת השחר.

כִּרָד אל־עַ’נָּמָה – كراد الغنّامة. מחנה של כורדים, 700 מ' ממזרח לאילת השחר.

כַּרְדַלָה – كردلة. חורבה של ישוב בשומרון 1 ק"מ מדר’־מזר' לברדלה.

כֻּרְדָנָה – كردانة. מקום של ישוב עתיק מאד בעמק זבולון, 9 ק“מ מצפ’־מזר' לחיפה. בו תל, חורבות ומעין מים רבים. במקום זה הולך ונוצר ישוב יהודי חשוב. בשנת תש”ט הוקם שם בית חרושת גדול לטכסטיל הקשור לבית החרושת שבכפר אתא הקרוב. ראה ע"ע ח‘. כרדנה. עין כרדנה ותל כרונה, והשוה גם ע’ אפק ^ב.

אל־כֻּרוּם – الكروم. כפר נטוש ובו מקאם נבי ימין בשרון, סמוך לרמת הכובש. בו התישבו עולים חדשים באב תש"ט.

כַּרָזָה – كرازة. כפר קטן מדרום לתחנת מסלת הברזל נחל־שורק (וָדִי צַרָר) בקו ירושלים–יפו.

כִּרְזוּן – كرزون. כפר בגליל העליון מדרום לנהר אל־קסמיה.

כָּרְזַיִם (ג"א: כרזיים, כורזין). מקום קרוב לכפר אחים (כפר נחום). כרזים וכפר נחום מקדימות להבשיל את התבואה, ואילו היו סמוכות לירושלים היו מביאים משם את העומר ואת שתי הלחם. באוונגליון מסופר, שישו קלל את כרזים ואת כפר נחום על אשר לא קבלו את תורתו. בימי אבסביוס היתה כרזים כפר גדול. היא נחרבה בימי הרדיפות הנוצריות. כשהתקוממו יהודי הגליל לשלטון. הנוסע הצרפתי Pierre Belon מודיע בשנת 1547 על ישוב של יהודים בכרזין, העוסקים בחקלאות ובדיג ¹⁹⁵. היום خ. كرازة = ח‘. כָּרָזָה בעמק הירדן, 3.5 ק"מ מצפ’־צפ’־מע’ לכפר נחום ולים כנרת, בה שרידים יפים מאד של בית כנסת מאותה התקופה של בית הכנסת שבכפר נחום. באבני הקירות מחוטבים כל מיני דמויות מיתולוגיות, צפרים ובעלי חיים אחרים וצמחים. אבני הבנין הן אבני בזלת. בקתדרה (“כסא משה”) חרותה כתובת ארמית־עברית המזכירה לטוב את יודן בן ישמעאל, שבנה את אולם העמודים של בית הכנסת ¹⁹⁶. בקרבת המקום נמצאים דולמנים ושקערוריות החצובות בסלעים ¹⁹⁷ – סמן שהמקום היה מיושב בתקופה הפריהיסטורית. תוס' מנחות ט, ב (גרסאות משובשות: נרחיים ברתים); ב' שם פה, א (בכת"י אחדים ברזיים); קו"ר א, ח; מתיה 11, 24–20; לוקס 10, 13, 15; 23, 174 On.(Xopacet)

כריתים כרתים. ראה ע' כרזים.

כָּרָךְ (Charak). עיר יהודית בארץ טוב. לאחר שיהודה המכבי כבש את כספון (ע"ש), בא אל היהודים שבכרך. העיר היתה רחוקה 750 אסטדיות (140 ק"מ) מכספון. היום الكرك = אל־כַּרַךּ, 18 ק“מ ממע' דר’־מע' לא־סֻּוַיְדָה, 58 ק”מ מדר’־מזר' לח’סְפִ’ין, השוה ע' קנת. חשמ' א' 12, 17.

כְּרָךְ או כְּרַכָּא דְמוֹאָב. תרגום יונתן לקיר חרש, קיר חרשת וקיר מואב (ע"ש), ובכתבי הכנסיה Kraka de Moba. היום העיר הקטנה الكرك = אל־כָּרַךּ, מרכז הגליל אל־כַּרַךּ שבין נחל ארנון ובין נחל זרד. היא בנויה על הר גבוה (945 מ') ותלול מדר’־מזר' ל“לשון” של ים המלח. הצלבנים, שזהו את כרך עם סלע, קראו לה (Le Krak (Crac או Petra Deserti. את ההר שעליו היא בנויה, קראו בשם Mont Real, הם בצרו את העיר בשנת 1142 והושיבו בה בישוף שתוארו היה בישוף של רבת או פילדלפיה, צלאח א־דין התקיף תכופות את המבצר וכבש אותו בשנת 1188. אז התישבו בכרך אמירים מבני אַיוּב ואח“כ ישב בה משנה למלך ממלוכי, הם הרחיבו וחזקו את הבצורים הקיימים עד היום הזה. הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הבינים מתחלת המאה הי”ג מתארים את כרך כעיר מבצר חזקה מאד (יקות IV, 262; אבו־ל־פ’דא, 247; אל־דמשקי, 213; אבן בטוטה I, 255). בעיר חורבות רבות וגדולות. בסביבתה נמצאים שרידים מגליתיים ובהם מנהירים (מצבות נצבות) ¹⁹⁸.

אל־כָּרַךּ ^א – الكرك. העיר המרכזית בדרום עבר הירדן, ראה הערך הקודם. (כְּרָךְ או כְּרַכָּא דְמוֹאָב.)

אל־כָּרַךּ ^ב – الكرك. חורבה של ישוב קדום בשפתו המערבית של ים כנרת. ראה ע' בית ירח.

אל־כָּרַךּ ^ג – الكرك. כפר בבשן, ראה ע' כָּרָךּ.

כְּרַכָּא דְבֵית חָרֵב. אחת העיירות המותרות בתחום נוה. ראה ע' בית חרב. תוס' שביעית ד, ח; יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד (גירסאות משובשות: כרכא דבר חזרג או הזרג).

כרכא דבר חזרג. ראה הערך הקודם.

כְּרַכָּא דְבַר סִינוֹדוֹרָא. הוא השם המתוקן של עיר המובלעת בתחומי עולי בבל בצפון הארץ (השוה גבולות הארץ. כרך א, מס' 26). היא נקראת על שם opogססען, שקבל מאת מלכת מצרים קליאופטרה חלק מארץ יטור, שהיתה לפניו לליסאניאס (קדמ' טו, 10, 1). יתכן שאבל של ליסאניאס (סוּק וָדִי בַּרַדָא). השוכנת על שפת נהר אמנה, 22 ק“מ מצפ’־מע' לדמשק, נקראה בזמנו של סינודורוס בשמו. הכנוי “בר” שכיח בשמות הארמיים ¹⁹⁹. תוס' שביעית ד יא (כרכא דבר סנגרה, סינגירא, סניגרא, סינגורא, כפרא דבר סנגרא); ספרי דבי סי' (נ"א כרכא דבר סנדרא); ילקוט עקב סי' תתע”ד (כרכא רבה ובר סנגדה), יונתן לבמד' לד, ח (כרכור דבר סניגורא).

כַּרְכַּוָה – كركوة. חורבה בגלעד הצפונית, קרוב לערבות הירדן.

* כַּרְכּוּר. מושבה עם מועצה מקומית בשרון הצפוני, 2 ק“מ ממזרח לפרדס חנה. אדמתה נקנתה בשנת תרע”ג (1913) ע“י קבוצה של יהודי אנגליה ומר שליזנגר מרוסיה. החברה היהודית־האנגלית העבירה בשנת תרפ”ג (1923) 2000 דונם לקהק"ל, עליהם נוסדו בנותיה כפר פינס, עין עירון ועוד, על שטח של 3000 דונם נטעו פרדסים. מספר תושבי המושבה (חשון תש"ט) 1,231 נפש ושטח אדמתה 6,136 דונם, על ידה מושב־עובדים ושני שכונים לחיילים משוחררים ולתימנים. כביש השרון הנמשך לעמק יזרעאל עובר סמוך לכרכור, ומשום כך היא נקודה אסטרטיגית חשובה וערכה רב לתחבורה. בקרבתה נמצאת עין שמר ועל ידה שדה תעופה.

כֶּרֶם (Kcupca). מקום ביהודה הנזכר בשבעים בהוספה ליהו' טו, נט יחד עם גִלֹה, ביתתר, מנחת, תקוע. אפרתה, בית לחם ועיטם. כל הערים האלה נמצאות מדרום ומדרום־מערב לירושלים. כרם זו היא אולי בית הכרם ^א הקרובה לירושלים מצד דרום־מערב, בקרבת מנחת וביתתר, או בית הכרם, שהירונימוס מזכירה בפירושו לירמיהו כמקום הבנוי על הר בין ירושלים ובין תקוע.

אל־כַּרְם – الكرم או כַּרְם אל־עִנַבּ – كرم العنب. מקום על גבעה תלולה בשלוחות הר הגלבע (125 מ' מעפה"י), 1 ק"מ מדר’־מזר' למעין עין חרוד. הוא צופה מצד אחד על פני עמק בית שאן והר הגלעד ומצד שני על מגדו והר הכרמל. בו שפע של מים, כלי צור מהתקופות הפליאוליתית, המיסוליתית, הניאוליתית, הכלקו־ ליתית והברונזה הקדומה וחרסים מהתקופות הכלקוליתית, הביזנטית והערבית ²⁰⁰.

כַּרְם – كرم. מישור בנגב, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לבִּיר שַׁנַק.

אל־כַּרְם – الكرم. שיא בהר חַבָּשִׁנָה (1093 מ'). 4 ק"מ מצפון לקיר מואב.

                      מגדו, מנהרה במערכת המים בעיר – אורכה 160 רגל וגובהה כגובה אדם

                  מערות פריהיסטוריות בנחל המערות בשלוחות המערביות בל הר הכרמל

                      לכיש, החפירות בתל־א־דויר

                      נצרת אחר כבושה ע“י צה”ל בשנת תש"ח

כֶּרֶם הַתֵּל. מקום בהר אפרים, שממנו הביאו מס בצורה של שמן או יין לבית המלכות בשומרון. שמו טבוע בחרסים, שנתגלו בחפירות שומרון ²⁰¹, ראה ע' תל.

* כֶּרֶם מַהֲרָ"ל. ישוב של עולי צ’כוסלובקיה במקום הכפר הנטוש אִגְ’זִם לרגלי הר הכרמל, מצפ’־מזר' לדאר (טנטורה). הוא נושב בשבט תש"ט (פברואר 1949) ונקרא על שם בעל המופת הרבי ליב (מהר"ל) ²⁰² מפראג.

אל־כַּרְמוּס – الكرموس. חורבה של ישוב קדום בשומרון, 5 ק"מ ממזרח לטול כרם.

כַּרְמֶל, הַכַּרְמֶל, הַר הַכַּרְמֶל. הוא רכס־הרים הנמשך בכוון צפונה־מערבה בין עמק יזרעאל ושפלת חיפה מצד אחד ובין רצועת החוף של ים התיכון מצד שני ונופל במורד תלול לשפת הים מצפ’־מע' לחיפה, הכרמל נכלל בתוך גבול נחלת מטה בני אשר. וָדי אל־מִלְח מפריד בינו ובין השלוחות הצפוניות־המערביות של הרי שומרון הנקראות בפי הערבים בשם בִּלָד א־רוּחָה (ע"ש). ארכו 22 ק“מ וגבהו מגיע ל־546 מ' מצפ’־מזר' לעספיה, הנמצאת 3 ק”מ בקירוב מצפ’־מע' לשער העמקים.

הר הכרמל מהולל בהדרו ובתפארתו (“הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו”; “תבור וכרמל בשמך ירננו”). נביאי ישראל מזכירים אותו כסמל הפריון והרעננות. כרמל הוא כרם־אל בנגוד למדבר ולערבה (“יהיה מדבר לכרמל”). מפורסם הוא יער הכרמל (“ושב מדבר לכרמל והכרמל ליער יחשב”). שרידים רבים של יער קדום מצויים בהר עד היום הזה. חכמי התלמוד מהללים את יין הכרמל המובחר בנגוד ליין השרון, שערכו פחות ממנו.

הכרמל היה לעמים הקדמונים הר קדוש, והם הקימו עליו במות לבעל. במורד ההר מעל למערה אל־חַ’צְ’ר נתגלתה כתובת עתיקה ובה השם בעל. הפיניקים קראו לכף הכרמל, שהיה ברשותם, רישא קדש. רשקדש נזכר גם ברשימות חחותמש השלישי (48 ³T ) ורעמסס השני בין המקומות, שנכבשו על ידם בארץ־ישראל. טקיטוס אומר, כי האל כרמל מוסר אורים ותומים במחוז קדוש, שבו נמצא מזבח בלבד בלא מקדש ובלא פסל.

אליהו הכריע על הר הכרמל את כהני הבעל. זכר למעשה זה נשתמר בשם הערבי אל־מֻחְרַקָה (מקום התבערה), שבו נקרא שיא אחד של הכרמל (514 מ'), במרחק 3 ק"מ מדר’־מע' לקרית חרושת. הנוסע הצרפתי Chevalier d’Arvieux מודיע בשנת 1660, כי “במקום זה נמצאת ברכה גדולה, ששמשה מזבח לאליהו הנביא. היהודים מעריצים את הברכה כמקום קדוש ומבלים על ידה לפעמים לילות שלמים בתפלות ובתחנונים. הם קוראים מתוך כתבי הקודש את הספור על דבר אליהו וכהני הבעל וחורתים באבני הברכה את שמותיהם ושמות בני ביתם בתקוה, שהדבר הזה יביא להם ברכה מן השמים”. המנהג לבקר על יד המזבח על הר הכרמל נזכר גם בספר אגרת שמואל לר' שמואל די אוזידא מצפת, המספר שהוא בעצמו בקר שם (במחצית הראשונה של המאה הי"ז). היום נמצאים במקום זה מנזר וכנסיה של הנזירים הכרמליים.

אלישע ישב על הר הכרמל כשהאשה השונמית באה אליו. לפי תעודות יוניות (500 לפסה"נ) היה הכרמל קדוש לאלילם זיבס (הירודוטוס). על הכרמל היתה שקמה, אשר שמשה לעבודה זרה בימי הבית השני היה ההר זמן רב ברשות הצורים (מלח' ג, 3, 1). לכן חושב אותו אבסביוס לגבול בין פיניקיה ובין ארץ־ישראל. אלכסנדר ינאי כבש את הכרמל והחזירו ליהודים.

בגלל מערותיו ונקיקיו הרבים שמש הר הכרמל בכל הזמנים מפלט ומקלט לנרדפים ולמתבודדים. על הישוב בכרמל בזמנים שונים מעידים חורבות, שרידי בנינים, שברי עמודים ופסלים, מערות, גתות, בורות ואבני משכית הפזורים על פני ההר ובגאיותיו במספר רב ²⁰³.

בזמן קדום התישבו נזירים נוצריים במערות ובנקיקי הסלעים שבהר. בשנת 335 בא אליהם בזיליוס ותקן להם תקנות של אגודת נזירים, שקבלה בימי שלטון הצלבנים בשנת 1156 את השם “אגודת הכרמליים”. על ההר מצפ’־מע' לחיפה, סמוך למגדלור יש להם מנזר גדול, שבכנסיתו הם מראים מתחת למזבח את “מערת אליהו”. במקום זה בנו הכרמליים כבר בשנת 1767 מנזר, שנהרס פעמים אחדות. הבניין הקיים נבנה בשנים 1853–1827, והוא נתון לחסות צרפת.

היהודים והמוסלמים מחזיקים בקדושת “מערת אליהו” (בערבית אל־חַ’צְ’ר) שבמדרונו התלול של ההר ממול לשכונה החיפנית “בת גלים” שעל שפת הים, אנשי חיפה עולים למערה זו בימים ידועים (היהודים עולים בהמוניהם ביום הראשון בשבוע שאחרי שבת נחמו) ומבלים בה או בבתים הבנויים על ידה בתפלה. המון העם מיחס למערה את הסגולה לרפא מחלות שונות, ביחוד מכניסים לתוכה חולי רוח וסוגרים עליהם את פתח המערה. לפי מסורת עתיקה נמצאת מערת אלישע על ראש הר הכרמל מעל למערת אליהו ²⁰⁴. יקות, IV, עמ' 267, מודיע על מצודה בראש הר הכרמל, שהיתה ידועה בימים הראשונים של האסלאם בשם מסגד סַעְד א־דַּוְלָה.

החיפנים מבחינים בין הכרמל הלבן ובין הכרמל האדום. על צלע הכרמל הלבן לצד העיר בנויות שכונות עבריות גדולות (הדר הכרמל, הרצליה), ועל גב ההר בנויים פרברים גדולים ויפים (מרכז הכרמל, אחוזת הרברט סמואל) ובהם בתי הבראה מפוארים. על הכרמל האדום בנויה השכונה נוה שאנן. במורד המערבי הצפוני של ההר נמצא הכפר הערבי الكبابير = אל־כַּבָּבִּיר (290 תו' מוסלמים), חורשות עצי האורן המרובות משוות להר מראה רענן. בדרום ההר נמצא בתוך יערות הכרמל הישוב בית אֹרן של קבוץ הבחרות. הערבים קוראים להר جبل الكرمل = גַ’בַּל אַל־כַּרְמַל (כֻּרְמֻל, כִּרְמִל) או جبل مار الياس = גַ’בַּל מַר אִלְיָס ²⁰⁵. יהו' יב, כב; יט, כו; מ“א יח, יט–ל. מב–מו; מ”ב ב, כה; ד, כה; ישעי' כט, יז; לב, טו; לג, ט; לה, ב; ירמ' ד, כו; מו, יח‘; נ, יט; עמוס א, ב; ט, ג; מיכה ז, יד; נחום א, ד; שה“ש ז, ו; דהי”ב כו, א’; תוס' עבו“ז ו (ז), ח; נדה סוף פ”ג; ב' סנהד' קד, א; יר' ברכות א, א–ע, א“ב; בר”ר צט, א; ויק“ר כו, ב; יהודית 1, 8; כפו”פ ר“ג, ר”צ.

כַּרְמֶל ^ב. עיר בהר יהודה, שאליה בא שאול אחרי מלחמתו עם עמלק בארץ הנגב. היא מולדת נבל הכרמלי, שאשתו אביגיל היתה לאשה לדוד. חצרי הכרמלי היה אחד מגבורי דוד. המקום נזכר ב־.Not. dign בשם Chermula בדרך מירושלים לאילת. בתקופה הביזנטית היתה כרמל כפר גדול של יהודים. הצלבנים בצרו את המקום לשמירה על הדרך לנגב ולערבה. הכפר היה ידוע עוד במאה הי“ג (יקות IV, עמ' 267). היום خ. الكرمل = ח'. אל־כַּרְמִל, שדה־חורבות גדול במרחק 15 ק”מ מדרום לחברון. בו חורבות של מצודה ומגדל, ברכה, שתי כנסיות ביזנטיות, שרידים ארכיטקטוניים ומערות־קברים. יהו' טו, נה; שיא טו, יב; כה, ב–ז. מ; כז, ג; ש“ב ב, ב; כג, לה; דהי”א יא, לז; 20, 172; 118.5 On.

כַּרְם א־שָׁמִי – كرم الشامي. שרידים של בנין גדול בנוי יפה וחרסים על פני הקרקע. 3.5 ק"מ מדר’־מע' לרם אללה.

כֻּרְנֻבּ – كرنب. מקומה של עיר בנגב, 40 ק"מ מדר’־מזרח לבאר שבע, בצומת הדרכים ירושלים–אילת ואילת–עזה. על גבעה נמצאות חומות של עיר ומצודה ולרגליה חורבות של בנינים גדולים וקטנים רומיים וביזנטיים, בתוכן חורבות של שתי כנסיות. בנחל סכר גדול אחד ושלשה סכרים קטנים יותר לצבירת מי הגשמים. הקרקע מסביב ראויה לעבוד ²⁰⁶. יש שמזהים את כרנב עם Mampsis שבמפת מידבא ²⁰⁷. השרידים הקדומים ביותר במקום הם חרסים נבטיים על פני הקרקע ויתכן, שבחפירות בעומק האדמה יתגלו שרידים של ישוב קדום יותר. השוה גם ע' תמר וערך ממשית.

באזור כרנב נתגלו שדות נפט, שחברה גרמנית עמדה לנצל אותם לפני מלחמת העולם הראשונה.

כֻּרְסִי– كرسي. מקום של ישוב קדום על יד שפך וָדי א־סָמַךּ בשפתו המזרחית של ים כנרת. שרידי הישוב הם משתי תקופות: חומות ואבני־בנין גדולות מתקופה עתיקה וחומות בנויות אבנים קטנות, מגדל ומערות מתקופה מאוחרת יותר, אולי מהתקופה הרומית ²⁰⁸. ראה ע' כורסא או כורסי.

כַּרָתִּיָּה – كراتيّة. כפר בשפלה בין אשקלון לבין בית גוברין, 3 ק"מ מדר’־מזר' לישוב הקבוץ נגבה. הוא מקום של ישוב קדום. בו תל, שרידים ארכיטקטוניים מהתקופה הביזנטית ומימי הבינים, מקאם ושרידים של בצור הנקראים קַלְעַתּ אל־פַ’נַשׁ. השוה ע' ח'. אל־פַ’נַשׁ.

כַּשְׁדָה – كشدة. כפר קטן סמוך לטובאס במחוז שכם.

אל־כִּתָּה – الكتّة. כפר בגלעד, 4 ק"מ ממע־דר’־מע' לגרש.

אל־כִֻתַּיְבָּה – الكتيبة. כפר בצפון הבשן.

כִּתְלִיש. עיר יהודה בשפלה הנזכרת בין לחמס ובין גדרות, בנוסחת השבעים ג.Atod?. היום אולי خ. الخيشوم = ח‘. אל־חַ’יְשׁוּם, מקום של ישוב גדול מראשית התקופה הישראלית עד התקופה הביזנטית, 3 ק"מ מדר’־דר’־מע’ לבית שמש. ראה ע' ח‘. אל־ח’ישום במקומו. יהו’ טו, מ.

כִּתִּם – كتم. כפר בגלעד מדר’־מזר' לאִרְבִּד.

כֶּתֶף בֵּית־חָגְלָה, בערבה, בקו הגבול הדרומי של נחלת מטה בני בנימין, הוא רכס הגבעות הנמשך מיריחו החדשה לאורך הערבה ועובר מצפון לבית חגלה (עַיְן חַגְ’לָה) ישר לירדן. יהו' יח, יט.

כֶּתֶף הַיְבוּסִי. הגבול הצפוני של יהודה עלה ממזרח מעין רוגל לגיא בן הנם, משם אל כתף היבוסי מנגב, כלומר בצדו הדרומי הגובל במעלה גי בן־הנם (המלים “היא ירושלם” באות לציין, שכתף היבוסי הוא חלק מירושלים), ומשם עלה הגבול אל ראש ההר הנמצא ממערב לגי־הנם ומצפון לעמק רפאים, הוא ג’בל אַבּוּ א־תַוְר. בתאור הגבול הדרומי של גבול מטה בני בנימין נמתח הקו בכוון הפוך. הוא ירד מקצה ההר שבצפון עמק רפאים אל גי־הנם ומשם אל כתף היבוסי בצדו הדרומי, ומשם ירד אל עין רוגל. לפי תאור כפול זה מסתבר, שכתף היבוסי הוא הגבעה הדרומית־המערבית של ירושלים הנפרדת מעיר יבוס (עיר דוד) על ידי המכתש (גיא טי’רופויון). בנגוד לעיר היבוסי, שהיתה על הגבעה הדרומית־המזרחית, נקראה הגבעה שממולה כתף היבוסי ²⁰⁹. יהו' טו, ח; יח, טז.

כֶּתֶף הַר־יְעָרִים, בגבול הצפוני של נחלת המטה בני יהודה, הוא רכס־הרים הנסוב מקרית יערים (בַּעֲלָה) מערבה־דרומה־מערבה, עובר מצפון לכסלון (כַּסְלָא) ויורד לבית שמש (עַיִן שַׁמְס) בשפלה. רכס הרים זה היה מיוער בימי קדם. ועוד נכרים בו שרידי היער הקדום. יהו' טו, י.

כֶּתֶף יָם־כִּנֶּרֶת. הוא המורד המערבי של הרי גולן לצד ים כנרת. בו מחה הגבול המזרחי של ארץ כנען, שהובטחה לבני ישראל. בזמננו נמשך קו הגבול המזרחי של ארץ־ישראל, הכולל את ים כנרת בתוך שטח הארץ, לאורך שפתו המזרחית של הים עד למרחק 4 ק“מ מצפון לעין גב. מכאן עולה הקו אל כתף ים כנרת ונמשך לארכו דרומה במרחק 4–1.5 ק”מ מהים עד לירמוך. במד' לד, יא.

כֶּתֶף יְרִיחוֹ, בגבול בין בני בנימין ובין בני יוסף, הוא רכס הגבעות צַ’הְרַת אל־בַּלְקָה, 4 ק"מ מצפון ליריחו העתיקה. משם עלה הגבול בהר ישר למדבר בית אָוֶן (ע"ש). יהו' יח, יב

כֶּתֶף לוּזָה, בגבול בני בנימין ובני יוסף, הוא ההר שמנגב ללוז = בית־אל, כי בית־אל היתה לאפרים. יהו' יח יג.

כֶּתֶף מוֹאָב, הוא רכס־הרים ארוך בצפון מואב הנמשך ממזרח לבית הישימות, בעל מעון וקריתים. מצפון לו נמצאת ארץ בני עמון. ברצות ה' להעניש את בני עמון, פתח את כתף מואב בפני בני קדם, שיכבשו את ארץ בני עמון. יחז' כה, ט.

כֶּתֶף מול־הָעֲרָבָה, בגבול הדרומי של נחלת המטה בני בנימין, הוא קצה ההר מדרום לוָדִי קִלְתּ. יהו' יח, יח.

כֶּתֶף עֶקְרוֹן. הגבול הצפוני של נחלת המטה יהודה נמשך בשפלה מבית שמש מערבה לכתף אשר מצפון לעקרון, הוא רכס הגבעות היוצא מרחובות ונמשך דרומה־מערבה עד קטרה. הוא מגיע בּרָס דַיְרָן לגובה של 30 מ' ומפריד בין שפלת עקרון ובין שפלת יבנה. יהו' טו, יא.

כֻּתְ’רַבָּא (כֻּפְרַבָּא) – كثربّة (كفربّة). כפר ובו חורבות של ישוב קדום במרחק 10 ק“מ מדר’־מע' לקיר מואב. דרך רומית הבאה מח'. מוּתָּה יורדת דרך כת’רבה ל”לשון", נמשכת לאורך החוף המזרחי של ים המלח, עוברת בע’וֹר א־צָּפִי מדרום לים ומגיעה לאילת. על ראשי ההרים שבסביבתה הקרובה נמצאות מצודות מואביות החולשות על הים ועל הדרך היורדת אליו ²¹⁰.

כתשן. מקום בצפון הארץ קרוב ללבנון, הנזכר ברשימת הערים של תחותמש השלישי. ראה ע' קדש ^א והשוה גם ע' קדשין.

לֹא דְבָר. ראה ע' לדבר והשוה גם ע' לו דבר. ש"ב יז, כז.

א־לִּבּ – اللبّ. כפר במואב, 11 ק"מ מדרום למידבא. השוה ע' ח‘. לִּבּ וראה ע’ למבה.

לְבָאוֹת. עיר בנגב יהודה. היא כנראה העיר רבת, ששישק מונה אותה בין הערים שכבש בנגב, ראה ע' בית לבאות. יהו' טו, לב.

לְבֹא (לְבוֹא) חֲמָת. מקום המציין את הקצה הצפוני של ארץ־ישראל בתקופת הזוהר של מלכות ישראל. בשני המקורות במקרא, שבהם מתוארים גבולות הארץ הנרחבים, מציין המקור האחד בבמד' לד, ה את לבוא חמת והמקור השני ביחז' מז, טז את חמת עצמה, ושוב ביחז' מז, כ נזכרת לבוא חמת כמקום בולט בגבול הצפוני. לבוא חמת הוא איפוא מקום או שטח מסוים או קו בגבול שלטון ישראל וארץ חמת, הוא המבוא, הכניסה לעמק הנהר אורונתס, הבא מבקעת הלבנון ועובר במעבר צר בין הלבנון ובין הר אמנה (“הלבנון מזרח השמש”). שם עוברת הדרך המובילה מארץ ישראל לחמת. השוה מבוא.

ב. מייזלר מפרש לבוא חמת – לבוא בארץ חמת, כלומר לבוא הוא שם של עיר בחמת, הנזכרת בתעודות מצריות שונות ובכתובת תגלת פלאסר השלישי, והוא מזהה אותה עם תל לֶבְּוָה בדרומה של בקעת האורונתס ²¹¹. במד' יג, כא; לד, ח; יהו' יג ה; שופ' ג, ג; מ“א ח. סו; מ”ב יד, כה; יחז' סז, ב; מח, א; עמוס ו, יד; דהי“א יג, ה; דהי”ב ז, ח.

לְבוֹנָה. עיר ממזרח למסלה העולה מבית־אל שכמה, שִׁלוֹ היא מנגב ללבונה. היום הכפר اللبّن (لبّن شرقيّة) ²¹² = א־לֻּבַּן (לֻּבַּן שַׁרְקִיָה) על הר, 44 ק“מ מצפון לירושלים (600 תו' מוסלמים). בעמק הקרוב לכפר, שבו עוברת הדרך לשכם, היה אולי גדל עץ הלבונה, שעל שמו נקרא המקום. היום נמצאת בעמק על יד הדרך תחנה של משטרת הדרכים. שופ' כא, יט; 24,120 On; כפו”פ רצ"ח.

לַּבּוּנָה – لبّونة. ראה ע' לבנה ^ג.

* לָבִיא. ישוב קבוצת הפועל המזרחי של ארגון יוצאי אנגליה על אדמת הכפר לוביא, בדרך מנצרת לטבריה. 80 איש עלו על הקרקע ביום כ“ד שבט תש”ט (23.2.49). בשבט תש"י היה מספרם 113 נפש. ראה ע' לוי וע' לוביא.

לֻבַּיִן ^א – لبّين. כפר בטרכון א־לִּגָ’א בצפון הבשן.

לֻבַּיִן ^ב – لبّين. ישוב חרב בבלקא הדרומית סמוך לקו מסה"ב החג’אזית.

לבלבו. מקום בקצה הגבול הצפוני של א“י. ראה הערך הבא. (לַבְלְבָן) ב' גטין ז, ב; יר' שביעית ה, א–לו, ע”ב למטה.

לַבְלְבָן. בוכוח עד היכן מגיע הגבול הצפוני של ארץ־ישראל בכל הנוגע לטומאה ולטהרה ולמצוות התלויות בארץ, שברייתא עתיקה קבעה אותו בכזיב (ע"ש). אמר ר' שמעון: “יכלתי להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבצדון ושבעיירות שבלבנוב (ג“א: שבלבנו, ויתכן שאת שתי הגירסות צ”ל שבלבנון). רבינו שמשון גורס שבלבלבן. ר' ישמעאל אומר משום אבא, שלא כזיב היא הנקודה הצפונית של הדרך אשר מימינו למזרח הוא טהור, כי אם לבלבו (הגירסה כלאבי בתוס' אהלות יח, יד היא משובשת לחלוטין). גם כאן יש, כנראה, לגרוס לבלבן. ר' ישמעאל התכוון בודאי לגבול הטבעי של הארץ, הוא ההר הבוקע בצבע הלבן של סלעיו לתוך הים התיכון, 18 ק”מ בקירוב מדרום לצור, בקצהו הצפוני של סולמה של צור, שראשיתו בראס א־נאקורה. מראש הר הכרמל מעל לחיפה נראה יפה ההר הבולט בצבעו הלבן. הוא נקרא בערבית راس الابيض (הראש הלבן). פליניוס מזכירו כבר בשם Promontorium Album (ראה בע' לבנון את שמותיו של כף־הר זה בכתובות העתיקות).

ההר הלבן או לבלבן היה נקודה אסטרטגית חשובה בדרך מסוריה לארץ־ישראל. הרומאים בנו עליו בפקודת אלכסנדר סיבירוס מצודה חזקה לשמירה על הדרך החצובה בסלעי ההר. מצודה זו נקראה על שמו Alexandroscheine (ראה ע' אלכסנדרוסכויני). בלדוין, מלכם הראשון של הצלבנים, בנה בשנת 1116 את הריסות המצודה הזאת במטרה להתקיף מכאן את צור. תוס' אהלות יה, ב; ב' גטין ז, ב; יר' שביעית ה, א–לו, ע"ב למטה.

לָבָן. מקום בעבר הירדן מזרחה. בקרבת המדבר ועמק הערבה. שם דבר משה לבני ישראל. מוסיל מזהה אותה עם החורבה البّن = א־לִּבַּן 12 ק"מ מדרום לרבת בני עמון ²¹³. השוה גם ע' די־זהב. צב' א, א.

א־לֻּבַּן ^א (לֻּבַּן שַׁרְקִיָה) – اللبّن (لبّن شرقيّة). ראה ע' לבונה..

א־לֻּבַּן ^ב (לֻּבַּן קִבְּלִיָּה, לְבַּן רַנְתִּס) – اللبّن (لبّن قبلية، لبّن رنتس). ראה ע' בית לבן.

א־לִּבַּן – اللبّن. כפר וחורבה בעבר הירדן מזרחה, 12 ק"מ מדרום לרבת בני־עמון. ראה ע' לבן.

לִבְנָה ^א. עיר כנענית בצורה בשפלה, הנקראת על שם צוק לבן בהיר המגן עליה. מלכה נלחם בצד יתר מלכי הכנענים הדרומיים ביהושע, שהכה אותו ואת עירו לפי חרב. אחרי חלוקת הארץ היתה לבנה עיר הלויים בנחלת המטה יהודה. היא התקוממה ליורם מלך יהודה והסירה מעליה את עולו, סנחריב צר עליה וילכדנה. לבנה היתה מולדת חמוטל, אמם של יהואחז וצדקיהו.

אבסביוס מזכיר כפר בשם.Ao0vg בתחום אליותרופוליס. הצלבנים, שקראו למקום בשם Blanca Guarda או Blanche Garde, בנו בו בשנת 1140 מצודה חזקה נגד אשקלון, שהיתה בידי הערבים. המצודה נהרסה בשנת 1191 על ידי צלאח א־דין. היום تل الصافي = תַּל א־צָּפִי, 8 ק“מ מצפ’־מע' לבית גוברין. השם הערבי אינו אלא תרגום של השם העברי העתיק, שלו מתאים גם השם הלטיני של הצלבנים. מפת מידבא מציינת את השם. ic.pt9g קרוב לכפר. בחפירות, שנערכו בתל א־צָּפִי בשנת 1899, נתגלו שרידים של ישוב מתקופת הברונזה הקדומה ועד סוף תקופת הסילבקים. החומות החזקות הן מתקופת מלכי יהודה. העיר הרומית־הביזנטית עמדה במקום הכפר הערבי. מצודת הצלבנים היתה בנויה על התל ²¹⁴. יהו' י, כט. ל. לט; יב, טו; טו, מב; כא, יג; מ”ב ח, כב; יט, ח; כג, לא; כו, יח; ישע' לז, ח; ירמ' נב, א; דהי“א ו, מב; דהי”ב כא, ו; קדמי ט, 5, 1(.Acupcyc); On 120,23.

לִבְנָה ^ב. תחנה במסעי בני ישראל במדבר. היום אולי بير البيضاء = בִּיר אַל־בַּיְצָ’א, 29 ק"מ מדרום לקדש ברנע. במד' לג, כ–כא.

לִבְנָה ^ג. עיר בצפון הארץ הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בצורה רבן ובכתובת רעמסס השני בצורה רבנה. היום הכפר لبّونة = לבּוּנָה 4.5 ק"מ ממזרח לראש הנקרה (ראס א־נאקורה) מעבר לגבול מדינת ישראל. .10 ³T

לְבָנוֹן (הלבנון). רכס הרים גבוהים בגבול הצפוני של ארץ־ישראל. שמו מיוחס ללובן השיד הנראה לעין במקומות החשופים, ואולי גם לצבע השלג המכסה את שיאיו ברוב ימות השנה, הוא נזכר בתעודות אכדיות קדומות ונקרא בכתובת אשוריות בשם לבנן, בכתובת שמשי־הדד א' ארץ לבן בשפת הים הגדול, בכתובת וַן אמון ממצרים לבלן, בכתובת חתיות לבלנה ²¹⁵, בארמית לבנן ובערבית اللبنان = א־לִבְּנָן. יונתן לבמד' כד, ו משתמש בצורה היונית של השם (לִיבְנוֹס = Acad.yoc ). בקעת הלבנון מפרידה בין הלבנון של חוף הים הגדול ובין “הלבנון מזרח השמש” (יהו' יג, ה), הוא הר אמנה. אורך הלבנון, הנמשך עד מעבר לטריפולי, הוא 150 ק“מ ורחבו 30 ק”מ. שיאו הגבוה ביותר הוא דוֹר אַל־כַּבִּיר ( 3,050 מ').

בגלל יפיו והדרו היה הלבנון למשל בפי נביאי ישראל ומשורריו (“כבוד הלבנון נִתן לה” ישע' לה, ב; “אפך כמגדל הלבנון”, שה"ש ז, ה). בימי קדם היה הלבנון מכוסה יערות עצים לרוב, ארזים, ברושים, עצי תדהר ותאשור.

בתולדות ימי מלכי אשור נזכר הלבנון פעמים רבות. הם כבשו את עריו עד הים הגדול והביאו משם ארזים ועצי ברוש, בהם בנו להם בתי מקדש וארמונות ²¹⁶. שלמה הביא ארזי הלבנון לירושלים לבנין בית המקדש, ביתו הוא ובית יער הלבנון (גם תגלת פלאסר הראשון [1100 לפה"ס] בנה בבירתו את בית הלבנון מארזים), גם לבנין הבית השני הביאו ארזים מהלבנון. כיום קיימות בלבנון רק קבוצות קטנות של עצי ארזים. חורשה אחת גדולה נמצאת מעל לטריפולי. הגפנים הגדלות בהרי הלבנון מבשילות את פירותיהן במאוחר, ומשום כך ענבי הלבנון יש בהם כמות רבה של סוכר, והם נותנים יין טוב (“זכרו כיין לבנון”, הושע יד, ח; “הענבים הלבלוניות [הלבנוניות] מן המובחר הן”, יר' בכורים א, ג – סג ע"ד למטה).

הלבנון עשיר במים. מרובים המעינות במדרוני ההרים ולרגליהם, ונהרות נחלי מים זורמים מזרחה לנאות דמשק, מערבה לים התיכון, צפונה לסוריה ודרומה לארץ־ישראל, בגלל אוירו הטוב והצונן משמש הלבנון מעון קיץ לתושבי ארצות מזרח ים התיכון.

בימי קדם ישבו בלבנון הכנענים הפיניקים, שהיו נתונים חליפות לשלטון הצורים והצידונים. משנת 1860 היה לו שלטון בית מוגבל תחת חסות צרפת. מסוף מלחמת העולם הראשונה מהוה הלבנון מדינה עצמאית הכוללת את שני רכסי ההרים, את בקעת הלבנון ואת רצועת החוף מראס א־נאקורה עד מעבר לטריפולי. צפון הגליל העליון נכלל גם הוא בתוך מדינת הלבנון. יושבי מדינת הלבנון הם סורים מוסלמים, נוצרים ודרוזים ויהודים מעטים. הכנסייה הנוצרית השלטת בלבנון היא הכנסיה המרונית.

כאשר עצרת האומות המאוחדות החליטה ב־29 בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ־ישראל והקמת מדינת ישראל בחלק ממנה, פלש צבא מדינת הלבנון לתוך הגליל. צבא ההגנה לישראל הכה אותו שוק על ירך וגרש אותו אל מעבר לגבולות ארצו. דב' א, ז; ג, כה; יא, כד; יהו' א, ד; ט, א; יא, יז; יב, ז; שופ' ג, ג; ט, טו; מ“א ה, כ–כח; ח, יט; מ”ב יד, ט; יט, כג; ישע' ב, יג; י, לד; יד, ח; כט, יז: לג, ט; מ, טז; ירמ' יח, יד; כג, ו. כ; יחזי יז, ז; לא טו–טז; הושע יד, ו; נחום א, ד; חב' ב, יז; זכר' י, י; יא, א; עזרא ג, ז; תהל' כט, ה–ו; צב, טו; קד, טז; שה“ש ג, ט; ד, ח, יא, טו; דהי”ב ב, ז, טו; ח, ו; ט, טז. כה, יח; תוס' אהלות יח, ב; ב' גטין נו, ב; יומא לט, ב; שהש“ר ד, ל; איכ”ר ב, ה; ספר' דב' סי' ו; יהודית 1, 7. קדמ' ג, 14, 2; ה, 3, 1; ח, 2, 3; 6, 3; יט, 5, 1: כפו“פ רנ”ג.

א־לִּגָ’א – الاجاء. חבל־ארץ של אדמת לבה מאובנת, המתרומם בצלעותיו התלולות בגובה של 10–9 מ' מעל לסביבתו בצפון החורן ²¹⁷. השטח השמם הזה נוצר על ידי זרמי לַבָּה, שירדו מהרי חורן. רק פה ושם נמצאים מעינות מים ועל ידם נאות־מדבר קטנים. הוראת השם היא המפלט, והדרוזים יקראו לחבל זה קַלְעַת אַלְלָה (מבצר־אל). בגלל הקושי לחדור לתוכה שמשה א־לג’א מהימים הקדומים מקלט ומפלט לשודדים, למורדים ולנרדפים. בשנת 1834 צר אברהים פחה זמן רב על הדרוזים. שהתבצרו בחבל זה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה צרו עליהם הצרפתים, שכבשו אה סוריה. בשפותיו התלולות בנויים כפרים ועיירות כקני נשרים. השוה ע' טרכונא.

א־לַַּגּ’וּן ^א – اللجّون. לפנים כפר בשפתו המערבית של עמק יזרעאל. ראה ע' לגיון והשוה גם את ההערה לע' כפר עותנאי.

א־לַַּגּ’וּן ^ב – اللجّون מקום של ישוב גדול בתקופת הברונזה הקדומה עם מצבות־אבן רבות במואב, מצפ’־מזר' לקיר מואב. בתקופת שלטון הרומאים בארץ היה במקום זה מחנה־צבא רומי לשמירת הגבול מפני שוכני המדבר, ואז נקרא המקום כנראה Legion (השוה הערך הבא). הביזנטים קראוהו Bacccd.ppo0s או Buca.gobe ומנוהו על פלסטיני השלישית ²¹⁸.

לֶגְיוֹ, לֶגְיוֹן ( Legio,Aereo). מקום הלגיון הששי של חיל רומא בשפת עמק יזרעאל, סמוך למגדו, 15 מילים רומיים מדר’־מע' לנצרת. אבסביוס מזכיר אותו כנקודת מוצא למדות המרחקים של מקומות ישוב אחרים – סמן שהוא היה בזמנו מקום חשוב וידוע למדי, תחומה של לגיון השתרע מהמורד המזרחי של הרי שומרון על פני כל עמק יזרעאל, והוא גבל בתחומי קיסרי, סבסטי, בית שאן, צפורי ועכו. בזמן מאוחר יותר הפכו את שמו למכסימיאנופוליס (ע"ש). הערבים קראו למקום א־לַּגּ’וּן, שהיתה במאה העשירית עיר קטנה (אל מקדסי, עמ' 162). האגדה הערבית מספרת, שמחוץ ללַגּ’וּן (ויש אומרים באמצע העיר) היה סלע עגול ועליו היה בנוי “מסגד אברהם”, שבו התפלל אברהם בעברו במקום עם עדריו בשעה שירד מצרימה. יושבי לג’ון בקשו ממנו להמשיך במסעו, מפני שהמעין אינו מספק מים די צרכם הם. אז הכה אברהם במטהו על הסלע, ומיד פרצו מתחתיו מים רבים. מאז יש במעין שפע של מים המשקים את הגנים והפרדסים (אבן אל־פתח, עמ' 117; אל מקדסי, עמ' 162; יקות IV, עמ' 351; אבו־ל־פ’דא, עמ' 227). במאה הי"ב היתה לגיו אחוזה פיאודלית הכפופה לשלטון הצלבנים בגליל.

עד המלחמה הישראלית־הערבית היתה א־לַּגּ’וּן מצפון לחורבות תענך מאוכלסת ערבים (800 נפש). הכפר נכבש על ידי צבא ההגנה לישראל בניסן תש“ח לאחר שתושביו הערבים נטשוהו, וביום ה' שבט תש”ט (4.2.1949) נושב ע"י קבוץ השומר הצעיר. בגלל קרבתו לחורבות מגדו נקרא הישוב החדש בשם העברי מגדו (עיין ע' מגדו ^ב).

לֹד (לוֹד). עיר עתיקה מאד היושבת במרכז התנועה בשפלת החוף. היא נזכרת בתעודות מצרים העתיקות בשם רת’ן בין יפו ובין אונו. במקרא אינה נזכרת אלא בספרי הכתובים. בדהי"א ח. יב מסופר, כנראה לפי תעודה קדומה, כי אלפעל מצאצאי בנימין בנה את אונו ואת לוד ובנותיה. לפי הדרש בב' מגלה ד, א נבנתה העיר אחרי מלחמת ישראל בימי פלגש בגבעה, ואילו לפי מקור אחר בתלמוד היתה לוד מוקפת חומה מימי יהושע בן נון. בימי שיבת ציון התישבו בה בני בנימין. בתקופת שלטון הפרסים שמרה לוד על אפיה היהודי, ומכאן התפשטו היהודים לצד צפון. בימי ממשלת יונתן החשמונאי הפריד דמטריוס השני את הטופרכיות לוד, רמתים ואפרים משומרון וספחן ליהודה (152 לפסה"נ). מאז עלה כוכבה של לוד כמרכז יהודי חשוב.

התלמוד קובע את מקומה של לוד בגבול השפלה והעמק (“מאמאוס ועד לוד שפלה, מלוד ועד הים עמק”, תוס' שביעית ט, ב). היא רחוקה יום אחד מירושלים לצד מערב. שפלתה נקראת שפלת לוד, והשפלה שמדרום לה שפלת הדרום. בתקופת פריחתה נחשבה לוד כמשנה לירושלים (המדרש לצפנ' א, י דורש: “המשנה היא לוד שהיא משנה לירושלים”, ילקוט סי' תקס"ז) ²¹⁹ אז ישבו בה המשפחות המיוחסות והעשירות בית נתזה (לבזה), בית גלודה, בית לשה ומשפחת אלכסא והיו בה סנהדרין קטנה וישיבה גדולה, שבראשה עמד ר' אליעזר בן הורקנוס, ובה הורו גדולי החכמים, כגון ר' טרפון, רבי עקיבא, רבי יהושע בן לוי, ר' יהודה בן פזי, ר' אלעזר בר קפרא, ר' אחא בר נחמן, ר' חמא בר חנינא, ר' שמעון לוריא ור' הושעיה. גם רבי הורה בלוד. הוא קבל בסביבותיה הפוריות של עיר זו עיירות באריסות. חכמי לוד נקראים רבנן דרומאי בנגוד לרבנן דקיסרי. בימי התנאים התקיים בלוד בית כנסת של הטרסים, שבו דרש ר' שמואל בן נחמן הדרומי. בנות לוד היו חסודות. עליהן מסופר, שהיו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא החמיצו.

בסביבות לוד היו מגדלים עדרי צאן ובקר, ובעיר היו בתי חרושת לאריגים דקים ובתי צביעה ועשו בה גם כלי יוצר. החביות הלודיות היו קטנות מהחביות הלחמיות (של בית לחם). היה בה שוק גדול, ותגרי לוד נזכרים כמה פעמים בתלמוד. בה במדה שהעיר גדלה במסחר, באותה מדה ירד ערכה התורני. אז נחשבו בני לוד בעיני חכמי הגליל כמזלזלים במצוות. הם היו אומרים: “הרוצה להחכים יצפין והרוצה להעשיר ידרים”. עינם של השליטים הרומאים, מלבד של יוליוס קיסר, שחיזק ואמץ את הישוב היהודי, היתה צרה בשל יהודי לוד, והם היו רורפים אותם. קסיוס מכר אותם לעבדים, כדי למלא את חסרון כיסו, וקסטיוס גלוס החריב את העיר ועשה הרג רב בקרב יושביה היהודים. אספסיינוס הרשה ליהודים שנכנעו לו להתישב בלוד, שבה התישבו גם הרבה שומרונים ונוצרים חדשים. הוא שם בה חיל־מצב ועשה את העיר למקום מנוחה לצבא רומא. הדריינוס הפך אחרי מלחמת בר־כוכבא את לוד לעיר של עכו“ם. אף על פי כן נשאר בה עוד ישוב יהודי חזק, וחכמי ישראל התכנסו בה בחשאי לעבר את השנה. כשגדל מספר יושביה הנכרים, היתה לוד צרה לאונו היהודית (ויש סוברים, שהשומרונים שבלוד היו צרים ליהודים שבאונו). בימי שלטונו של ספטימוס סיבירוס (200 לספה"נ) קבלה לוד את השם ArdoToug (בב' שבת מו, א: דיוספרא) הטבוע במטבעות לוד של הזמן ההוא. שמה הרשמי המלא היה Colonia Lucia Septima Severa Diospolis. מנין השנים של העיר מתחיל בשנת 202 או 203 לסה”נ. סיבירוס שהיה מגזע שמי, התיחס בסובלנות ליהודים. אולם אחרי מותו הורע מצבם. מתוך הקינה בפסיקתא רבתי פ“ט–כט, ע”ב יוצא, שיהודי לוד השתתפו במרד נגד גלוס, וכשדוכא המרד נפגעו קשה.

בתקופה הביזנטית היה רוב תושבי לוד נוצרים ובראשם עמד בישוף. מצבם הכלכלי של תושביה היהודים הלך הלוך ודל. אז אמרו עליהם: “י' חלקים של עניות בעולם, ט' בלוד ואחד בכל העולם” (אסת“ר, סוף פ”א). אבל גם אז עוד נמצאו תלמידי חכמים בעיר זו, הירונימוס מספר, שהוא למד להבין את ספר איוב מפי מורה יהודי מובהק מלוד. הוא בקר בעיר זו אצל אחד העברים, שנקרא חכם ותנא.

הנוצרים קראו ללוד TeopYOTConcy על שם קדוש אגדתי נוצרי, הקבור, לפי המסורת שלהם, בעיר זו, ויוסטיניאן בנה בה כנסיה שנקראה בשמו של קדוש זה. יחסם של הנוצרים לשכניהם היהודים היה רע. מתוך קינה אחת מהמאה החמשית או הששית, שבה נזכרים הרוגי לוד ²²⁰, נראה, שאז נשמדו יהודי עיר זו. לעומת זאת מודיעה הכרוניקה של אבו־ל־פתח, שבאותו זמן היתה לוד עיר שומרונית ²²¹. כאשר כבש שר הצבא הערבי עֻמְר אִבְּן אל־עָץ את לוד, עזבוה השומרונים מפחד הערבים.

ה הערבים שמרו על שמה העתיק של העיר בקראם אותה בשם اللّد = א־לִּדּ ²²² ועשוה לבירת הגליל אל־פ’לסטין, גם אז היו רוב יושביה נוצרים, בהבנות רמלה בתחלת המאה השמינית על ידי השולטן סלימאן בן עַבְּד אל־מַלִךּ כמתחרה ללוד הנוצרית והוא עשה אותה לבירת אל־פ’לסטין, עברו אליה רוב יושבי לוד. הצלבנים החזירו את עטרת לוד ליושנה. הם עשוה בשנת 1099 למרכז של סיגנוריה, מנו בה בישוף, החזירו לה את שמה הנוצרי St. George והקימו בה כנסיה חדשה בשם זה, ששרידיה נמצאים בתוך הכנסיה האורתודוכסית של הזמן הזה. ר' בנימין מטודילא, שמצא בלוד רק יהודי אחד צבע. מזכירה בשם סנגורג. צלאח א־דין כבש את העיר בשנת 1191 ומנה בה מושל ממלוכי, כנראה שאז כבר התישבו בה יהודים מחדש. בתחלת המאה הי"ד מצא בה ר' אשתורי הפרחי קהלה יהודית.

בסמוך לעיר נמצאים התחנה המרכזית של מסלות הברזל הארצישראליות ושדה־תעופה בינארצי גדול. בסביבות העיר מטעי עצי זית גדולים, שרבים מהם עתיקים מאד ומכונים בפי הערבים בשם א־רוּמי, כלומר יווניים או ביזנטיים, ויש משערים שאלה קיימים עוד מהתקופה הביזנטית. בעיר היו בתי־בד לעשיית שמן זית ושמן שומשמין. לפני מלחמת העולם הראשונה היה קיים בלוד בכל יום ה' בשבוע שוק ארצי לבהמות.

הנוצרים מהסביבה עולים פעם אחת בשנה ללוד להשתטח על קברו של ג’ורג' הקדוש. בין הבישופים חברי הסינוד שבחצר האפטרירכות היונית־האורתודוכסית בירושלים נמנה גם אחד, שתוארו בישוף של לוד ²²³.

במלחמת ישראל עם צבאות הפולשים הערביים כבש צבא ההגנה לישראל את העיר ביום ה' בתמוז תש“ח (12.7.48), לאחר שהשתלט שני ימים קודם לכן על שדה התעופה המרכזי. רוב יושביה הערביים עזבוה. התישבו בה עולים חדשים (בשבט תש"י מנתה האוכלוסיה של לוד 9,333 יהודים ו־1049 ערבים) וסודרו בה בתי ספר ומוסדות צבוריים. בתחלת תמוז תש”ט נתבטל בה הממשל הצבאי וניתנה חופש התנועה לשארית יושבי העיר הערביים. שדה התעופה של לוד, הגדול בארצות ים התיכון, נחנך מחדש כנמל אויר אזרחי של. מדינת ישראל ביום כ“ב חשון תש”ט (24.11.48). 64 T3; עזרא ב, לג; נחמ' ז, לז; יא, לה; דהי“א ח, יב; מש' שביעית ט, ב; רה”ש א, ו; תענית ג, ד; ב“מ ד, ג; כלים ב, ב; ידים ד, ג; תוס' שביעית ז, ו; מע”ש ה, טו; שבת ב, ה; עירובין ט (ו), ב; פסחים י ו, יב; סוכה ב, א; תענית ב, ה; חגיגה סיף פ“ב; יבמות ה, ה; סוטה ז, ט; עבו”ז ג, יח; אהלות ד, ב; נדה ו, ג; מקואות ז. י–יא; ידים ב, טז; ב' רה“ש לא, ב; פסחים ז, א; סב, א; מגילה ד, א; ב”ב י, ב; חגיגה יח, א; קדושין מ, ב; סנהד' א, ב; לב, ב; יב' שביעית ד, ב–לה, ע“א; פאה סוף פ”ח–כא, ע“ב; מע”ש ה, ב–נו, ע“א: מגלה א, א–ע, ע”א למטה; ב, ד–עג, ע“ב למטה; סנהד' א, ב–יח, ע”ג; ויק“ר כג, ה; לה, ט; אסת”ר א, י; שהש“ר ב, לא; איכ”ר א. ס; ג, ט; קו“ר ט, י; פס”ר כט, ב ועוד במקומות רבים בתלמודים ובמדרשים; זוהר נ’ח סט, ב; וארא כו, ב; תרומה קסט, ב ועוד; חשמ' א' 11, 14; קדמ' יג, 4, 9; יד, 11, 2; כ, 6, 2; מלח' א, 11, 2; ב, 12, 6; ג, 3, 5; 3, 8, 1; 4, 8 On ועוד; מ“מ 53; מס' ר”ב (הוצ' אשר) לב; כפו“פ שי, שכ”ח, שמ"ה.

לִדְבִר *, לא דְבָר* *, לוֹ דְבָר* * * . עיר בגלעד בגבולה המערבי של נחלת המטה גד. היא מקום הולדתו של מכיר בן עמיאל מידידי שאול ודוד גם יחד. היום אולי החורבה امّ الدبر = אֻם א־דַּבְּר בשפתה המזרחית של ערבת הירדן, מדרום לוָדִי אל־עַרַבּ ²²⁴. ג. א. סמית מזהה אותה עם הכפר ابدر = אִבְּדַר ממזרח לגדר, בדרך הרומית העתיקה המובילה לחורן ²²⁵. * יהו' יג, כו (בשבעים 4ac0d6v) * * ש“ב מז. כז (בשבעים Apoc.3dp ) * * * ש”ב ט, ד–ה; קדמ' ז, 55 (Acu3c3).

לָהִטָה – لاهطة. כפר בשפתה המזרחית של טרכונא.

א־לִוָא – اللواء. כפר קטן על יד וְדִי סַמַךּ, ממזרח לים כנרת.

* לַהֲבוֹת הַבָּשָׁן. ראה ע' מעלה הבשן.

* לַהֲבוֹת חֲבִיבָה. ישוב־משלט בגבול המשולש בשרון על אדמת ח‘. גַ’לַמָה (ע"ש), בין כפר סבא ובין חדרה, הוא נוסד ביום כ“ז תשרי תש”י (20.10.49) ונקרא לזכר חביבה רייק, שהדריכה במלחמת העולם השניה את המחתרת נגד הגרמנים בצ’כוסלובקיה. המתישבים הם הגרעין הצ’כוסלובקי ו’ של השומר הצעיר, שטח אדמת הקבוץ הוא 3,500 דונם אדמה פוריה.

לוּבְיָא. פונדקא דלוביא היה מקום חניה בדרך בין טבריה ובין צפורי, ביר' ברכות מסופר, כי ר' ירמיה, שהיה בדרך מטבריה לצפורי, זמן לחבריה בפונדקא דלוביא (ג"א דלוי). הוא חָ’ן לוּבְּיָא על יד לוּבְּיָא, שהיתה עד מלחמת ישראל כפר ערבי גדול על אם הדרך מטבריה לנצרת העוברת על פני צפורי, על ידו התקיימה חניה לשיירות העוברות בדרך זו. שם היתה מערכה כבדה בין צלאח א־דין ובין הצלבנים. בכפר מערות־קברים, בורות, גתות, שרידים ארכיטקטוניים ושני מקאמים. בתי הכפר בנויים מחמרי־בנין עתיקים.

הכפר נכבש ביום י“ב בתמוז תש”ח על ידי צבא ההגנה לישראל ונושב בחורף תש“ט על ידי קבוצה של הפועל המזרחי. ראה ע' לביא. יר' שקלים ז, ה–נ, ע”ג למטה; ברכות ז–יא ע"ג (בהוצאת ויניציאה חסר שם הפונדק).

לוֹד ^א. ראה ע' לד.

לוד ^ב. מקום במעבר בין הרים. לדעת ר' אחא שרף אפוסטומוס בימי גזרות השמד את התורה במעברתא דלוד, ולדעת רבנן קרה הדבר הזה במעברתא דטור לוסה. שני מקומות אלה נמצאים בהרי שומרון, לוד זו היא خ. لدّ = ח‘. לִדּ, 6 ק"מ ממערב לעפולה על אם הדרך מעמק יזרעאל דרך וְדִי עָרָה בין הרי שומרון לשרון. מעברתא דלוד היא וְדִי עָרָה, יר’ תענית ד, ח–סח, ע"ג למטה.

לוֹ דְבָר. ראה ע' לדבר. ש"ב ט, ד–ה.

לוּז ^א. היא בית אל, עיר כנענית עתיקה בטבור הארץ. יעקב עבר בה בלכתו פדנה ארם ובשובו משם. על ידה ממזרח לה הוקם מקדש בשם בית־אל, שמסביבו התפתח ישוב. ישוב זה, שהיה מתחלה מעין פרבר של לוז, הלך וגדל עד שהעיר לוז קבלה את השם בית־אל. כשנחלקה הארץ לשבטים, היו לוז ובית־אל בגבול בנימין ובני יוסף, השוה גם ע' בית־אל ^א. בר' כא, יט; לה, ו; מח, ג; יהו' טו, ב; יח, יג; שופ' א, כג; ספר היובלות 27, 19; 11, 120 On; מ“מ 28; כפו”פ רצ"ו.

לוּז ^ב. האיש מלוז, אשר הראה לבית יוסף את מבוא העיר הזאת, הלך לארץ החתים ויבן שם עיר ויקרא שמה לוז. הוא פחד מפני נקמת בני עירו ועבר את גבול ארץ כנען, ובהגיעו לארץ החתים בנה לו כאן עיר חדשה. יש איפוא להניח, שהאיש לא הרחיק נדוד, ואת העיר בנה בדרום ארץ החתים, כלומר בדרום סוריה. לוז היתה בנויה על הר, כי לפי התלמוד אוירה טוב כל כך, שאין מלאך המות שולט בה. הזקנים שבה, שדעתן קצרה עליהם, יוצאים מחוץ לחומה ושם הם מתים. ליתר באור מבאר התלמוד, שלוז זו היא לוז, שצובעים בה תכלת. בעלות סנחריב על ארץ־ישראל צר על עיר זו, שהיתה בדרכו, אולם הוא לא יכול לה. היום אולי خ. اللوزية = ח‘, אלַוְזִיָה על נהר אל־חַצְבָּנִי במעלה החרמון, סמוך לכפר הנציירים אל־עַ’גַ’ר. אקלים. המקום הזה הוא מצויין והגישה אליו במעלה התלול קשה ²²⁶. שופ’ א, כו; ב' סוכה נג, א; סנהד' יב, א; סוטה מו, ב; בר“ר סוף פס”ט; מדר' בי אליהו זוטא ט"ז.

לוּזָה. לפי התולידה של השומרונים כפר לא רחוק משכם, שבו ישבו השומרונים. היום خ. لوزة = ח'. לוּזָה על הר גריזים.

לוּחִית. עיר על הר במואב. מעלה הלוחית נמצא בדרך מצוער לרבת מואב. דרך זו מקבילה לדרך חֹרֹנַיִם (ע"ש). העיר נזכרת בכתובות נבטיות, שנתגלו במידבא, בשם לוחיתו. בזמנו של אבסביוס עוד התקיים כפר בשם .Aouet8 בין צוער ובין אריאופולוס (רבת מואב). בזיהוי מקומה של לוחית נחלקות הדעות. מוסיל מחפש אותו בחורבה פָ’ס או בחורבה דָת' רָס, שתיהן קרובות לשפתו הדרומית־המזרחית של ים המלח ²²⁷. נ. גליק מתאר את הדרך העולה מעמק הערבה על פני כֻּתְרַבָּה ולאורך “הלשון” אל מדינת א־רָס, היא חורבה של עיר חשובה המוקפת חומה מתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. החורבה, היושבת על ההר הגבוה ביותר במואב (1234 מ'). חולשת על המורד הדרומי־המערבי של הרי מואב, על ים המלח עד מצפון ללשון, על עמק נחל זרד ועל שפכו אל הים ועל המחנה הדרומי של חברת האשלג הארצישראלית ²²⁸ ישעי' טו, ה; ירמ' מח, ה; 29,122 On.

לָוִי. ראה ע' לוביא. יר' שקלים ז, ה–נ, ע"ג למטה.

א־לֻוַיְבִּדָא – اللويبدا. כפר במזרח הר חורן.

לולא דבתא, דרבתא, רבתא. ראה ע' אולם רבתא.

לוּלְיָתָא. לרבי חייה היה תלמיד מלוליתא. היום אולי برج الالوي = בֻּרְג' אל־אַלַוִי, הוא מקום של ישוב קדמון בגליל העליון, 8 ק“מ מצפון לתבנין. יר' חלה ב, ו–נח, ע”ד למעלה.

לוּקִים. ראה ע' לקום. יר' מגלה א, א–ע, ע"א.

לַזָזָה – لزازة. כפר על שפת נהר חצבאני מדר’־מע' לבאניאס (200 תו' מוסלמים).

לֶחִי. רמת לחי, הידועה ממלחמת שמשון עם הפלשתים, היא סמוכה לסלע עיטם בקצה הר יהודה, מעל לנחל שורק. בלחי נמצא מכתש, כלומר בקעה, ובה המעין עין הקורא. במלחמחם עם אנשי יהודה עלו הפלשתים להר יהודה מצד נחל שורק. הקטע הצפוני־המערבי של הר יהודה נקרא הר שעיר (השוה ע' הר שעיר ^ג). הלחי בפני האדם הוא שטח המצמיח שערות. הר שֵׂעִיר הוא הר שָׂעִיר, מכיון שהוא מצמיח שיחים ועצים. בשפת המליצה מציין אולי השם רמת לחי אותו חלק מהר שעיר שבגבול הצפוני־המערבי של יהודה בין קרית יערים לבין כסלון. לחי היא אולי خ. خير = ח‘. חַ’יְר הנמצאת באותו שטח, 1.5 ק"מ ממע’־צפ’־מע’ לכסלון, בדרך מהר יהודה לשפלת פלשת. בה יסודות של בניינים, בורות חצובים וחציבות בסלעים. שופ' טו, ט–יט; ש"ב כג, א.

לֶחֶם. מקום ביהודה. את הכתיב וְיָשֻׁבִי לָחֶם יש לגרוס ויושְׁבֵי לחם, היא בית לחם (השוה וישְׁבֵי נטעים, שם ד, כג). כן גורס גם רב יוסף: דמתישבת בית לחם. דהי"א ד, כב.

לַחְמָס, עיר בשפלת יהודה. היום خ. اللحم = ח'. א־לַּחְם, 4 ק"מ מדרום לבית

גוברין, בה שרידים של בנינים עתיקים, בורות ומערות. יהו' טו, מ.

א־לֻּחְף – اللحف היא שפתה הזקופה של טרכונא (א־לִּגָ’א). כך נקראת השפה המרוממת של כל שטחי הלַבָּה בתחום הוולקני של עבר הירדן מזרחה.

לַטְרוּן – لطرون. מנזר וחוה של נזירים טראפיסטיים באמצע הדרך מיפו לירושלים, בקרבת שער הגיא, ששם עולה הדרך מהשפלה להרי יהודה. מצפון־מזרח ללטרון נמצא הכפר הגדול עָמְוָס (השוה ע' אמאוס ^א). משם עולה הדרך מהשפלה לבית חורון ולרם אללה. סמוך למנזר נמצאת חורבה של מצודת האבירים הצלבניים Le Toron des Chevaliers אוBoni Castrum Latronis. הגיאוגרפים המוסלמים של ימי הביניים מודיעים על כפר, שהיה קיים בזמנם במקום זה בשם الاطرون = אל־אַטְרוּן, العطرون = אל־עַטְרוּן או الطرون = א־טַּרוּן. כל השמות האלה אינם אלא צורות שונות של השם Latronis Toron. צלאח א־דין הרס את המצודה בשנת 1191. כעבור זמן מה נפגש כאן במערכה עם ריכרד לב הארי.

על יד חורבת המצודה נמצאים אמת מים וקברי־סלעים ומהלך חמש דקות משם תחנה פריהיסטורית, ובה דולמנים בשם רֻגְ’ם אל־הַיְךּ.

החוה והכפר לטרון נפלו ביום ו' באייר תש“ט לידי צבא ההגנה לישראל, אבל הוא לא היה יכול להחזיק בהם, כי במנזר התבצר הלגיון הערבי, שהשתלט גם על תחנת השואבה של אמת־המים העולה מראש העין לירושלים. על פי הסכם בין המתווך של האו”מ ובין ראש הלגיון הערבי הוכרז השטח שמסביב לבית השואבה כשטח הפקר והוסכם, שמיום ו' באב יוזרמו המים שוב לירושלים, אולם בליל ח' בו פוצצו הערבים את המשאבות והעלו את בית השואבה באש. הערבים הפרו גם את ההסכם לתת לשיירות האספקה לעבור בכביש העובר על פני לטרון. הם ירו על השיירה והרגו ששה אנשים. כדי למנוע השנות טרור הלגיון הערבי על שיירות הנוסעים והמזון, סללו היהודים כביש חדש (כביש בורמה), העוקף את לטרון מאחורי הגבעות.

לִיבְיָאס (Acatdg). עיר גדולה בבקעה מעבר לירדן. הסופרים היווניים ואבות הכנסיה מזכירים אותה הרבה, האחרונים גם בשם Liviada. הורדוס בנה אותה במקומה של בית הרם (ע"ש) לכבוד ליביה המלכה, אמו של טיבריוס. קדמ' יד, 1. 4.

לַיִשׁ. שם העיר דן לראשונה. עיר זו נוסדה בזמן קדום מאד על ידי צידונים בעמק אשר לבית רחוב, היא נזכרת בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי“ט–הי”ח לפסה"נ וברשימת הערים של תחותמש השלישי בצורה רוש או רויש ²²⁹, ראה ע' דן והשוה גם ע' לשם. 31 ³T; שופ' יח. ז ואילך.

לַיְשָׁה. עיר הנמצאת בדרך בה עלה סנחריב על ירושלים בבואו מן הצפון. זהויו של המקום הזה עם אל־עִיסַוִיָה שבמורד המזרחי של הר הצופים מאחורי בית החולים “הדסה”, כפי שקבעוהו חוקרים אחדים ²³⁰, אינו מתקבל על הדעת משני טעמים: א) הכפר אל־עיסויה הוא הנקודה הקרובה ביותר לירושלים לבאים מן הצפון, ואילו אחרי השם לישה נזכרים במסע סנחריב עוד חמשה מקומות, ב) השם הערבי של הכפר אין לו כל קשר פוניטי לשם העתיק ²³¹.

גם הזיהוי עם אלעשה (ע"ש), כפי שמציעים אחרים, אינו בא בחשבון, א. טוראי (ברגמן) מזהה את לישה עם הגבעה רָס אל־חַרוּבָּה, 800 מ' לערך מדר’־מע' לכפר עַנָתָּה, שבה נתגלה ישוב בלתי פוסק מתקופת הברזל התיכונה עד התקופה הביזנטית ²³². אבל המקום הזה אינו נמצא בדרך לירושלים ואינו נראה מהעיר.

לדעתי יש לזהות את לישה עם הכפר שַׁעְפָט היושב על אם הדרך מהצפון לירושלים, אחרי גבעת שאול ולפני ענתות. העומד בכפר שעפת רואה לפניו את ירושלים כולה. לכן נקרא בימי הבית השני בשם צופים (ע"ש). בכפר שרידים של ישוב עתיק וקברים מימי המלוכה ביהודה. ישע' ו, ל.

לֵכָה. עיר ביהודה. עֶר בן שלה בן יהודה בנה אותה. העיר נזכרת יחד עם מראשה ועם ערים אחרות בשפלה, שבני יהודה בנו אותן. השבעים גם הם קוראים Ard (ג"א: ־Acyc9 Ac.c9c. .AYou3.). היום אינה ידועה. דהי"א ד, כא.

לָכִישׁ. עיר כנענית עתיקה הנזכרת בכתובות המצריות, במכתבי אל־אמרנא ובפפירוס הפטרסבורגי. כן גם בכתובות האשוריות. יושבי לכיש התחברו, לפי מכתבי אל־אמרנא, לחַבִּרוּ (העברים) ומסרו לידם את מלכם זמרידי, ידיד מצרים. עבדחיבא מלך ירושלים מודיע לפרעה, כי אנשי לכיש, גזר ואשקלון ספקו לעברים צרכי אוכל. מֶלְכִּלוּ ובנו לאבאיה מסרו את ארץ המלך לחַבִּרוּ.

לכיש נמנית עם ערי מלכי הכנענים בשפלה. שנכבשו ע"י יהושע. היא היתה למטה יהודה. רחבעם בצר אותה. כשקשרו בירושלים קשר על אמציה, נס המלך לכישה, והקושרים המיתוהו שם. סנחריב צר על העיר הזאת ויתפשה וישם עליה מס כבד. חזקיה שלח שליחים לסנחריב לכישה. משם שלח סנחריב את רבשקה לירושלים. בימי יהואש שבה לכיש ליהודה. נבוכדנאצר צר עליה ויכבשנה והעלה אותה באש. עולי בבל התישבו בעיר זאת.

על יסוד הידיעה של אבסביוס, כי לכיש נמצאת במרחק 7 מילים מאליותרופוליס בדרך לדרום, חפשוה החוקרים בתל אל־חַסִי (ע"ש) שבין בית גוברין לעזה, קרוב לתל אֻם לָכִּס, שבו נשתמר השם העתיק. אולם תוצאות החפירות של החברה הבריטית לחקירת א“י בתל אל־חסי לא השביעו את רצון החוקרים החדשים, ומשום כך חפשו את לכיש באחד התלים האחרים הנמצאים במספר רב בסביבה ההיא . אולבריט כבר הכיר, כי יש לזהות את לכיש עם תל א־דֻוַיְר, 10 ק”מ מדר’־מע' לבית גוברין, שלפי הבדיקה הראשונה נתברר, שהוא היה מיושב בתקופת הברונזה והברזל עד שנת 588 לפסה“נ שאז עלתה העיר באש . התוצאות המזהירות של החפירות, שנעשו בתל זה ע”י Starkey בשנים 1938־1933 , אשרו את הזהוי ללא כל ספק. התגליות הוכיחו, שהעיר הכנענית נחרבה ע“י בני ישראל בשנת 1230 לפסה”נ בערך. התבליטים האשוריים, המתארים את כבוש לכיש ע"י סנחריב, מתאימים לאופי העיר, כפי שנתגלתה בחפירות. בשפך העיים נתגלו 21 מכתבים מימי ירמיהו, הכתובים עברית על שברי כלי חרס. על אחד החרסים נזכרת במפורש העיר לכיש על יד העיר עזקה, ששתיהן עמדו זמן רב בפני המצור של האויב. והנה פסוק אחד מתוך מכתב, ששלח חיל המצב למפקדו בלכיש (שורה :(13־10

וְיִדַע כִּי אֶל מַשֻׂאת לָכִשׁ נַחְנוּ

שֹׁמְרִים כְּכָל הָאֹתֹת אֲשֶׁר נָתַן

אֲדֹנִי כִּי לֹא נִרְאָה אֹת

עֲזֵקָה

(השוה ירמ' לד, ז)

נמצאו גם טביעות של חותמות “לגדליהו אשר על הבית” (חותמת זו, שעליה ניכרים סיבי הגומא, היתה אולי של גדליהו בן אחיקם, מ"ב כה, כב ואילך; ירמ' לט, יד ואילך). “בת למלך” ועוד, וטביעות על ידיות של כדים; למלך חברון, למלך שכה, למלך זיף, למלך ממשת (מקומות, שבהם היו כנראה למלכי יהודה בתי יוצר לכלי חרס). על ראש התל היה בנוי ארמון פרסי מעל למצודת יהודה. כנראה שבזמנו של אבסביוס היה עוד ידוע המקום, ואמנם קרוב לתל א־דויר נמצאים שרידים מעטים מהתקופה הביזנטית ²³³. 335;329; 328; 288; 287 EA: יהו' י. ג. לא–לה; יב, יא; טו, לט; מ“ב יד, יט; יח, יד–יז; יט, ח; ישע' לו, ב; לז, ח; ירמ' לד, ז; מיכה א, יג; נחמ' יא, ל; דהי”ב יא, יט; כה, כז; לב, ט; משלי בן־סירה מח' ל; קדמ' ח, 10, 1; ט, 9, 3; 20–19,120 On.

לֶמְבָּה (.Adu.ac )* או לִבָּה (.Atage) * *. אחת משתים עשרה הערים במואב, שנכבשו ע“י אלכסנדר ינאי, והורקנוס הבטיח להחזירן למלך הערבי חרתת, אם יעזור לו לשוב על כסא המלוכה בירושלים. היום خ. لبّ ח'. לִבּ, מקום של ישוב קדום גדול על הר בסביבה פוריה. 11 ק”מ מדר’־דר’־מע' למידבא, בדרך הרומית הבאה ממידבא ויורדת לחַמָּם א־זרקא שעל שפת ים המלח ²³⁴. * קדמ' יג, 15. 4. * * שם יד, 1, 4.

לַסִפַר – لسفر. חורבה של ישוב קדום, 10 ק"מ מדרום ליוטה.

לַעְבָּן – لعبان. כפר בשעיר, 12 ק"מ מצפ’־מזר' לתופל.

לִפְתָּא – لفتا. כפר על יד ירושלים, ראה ע' מי נפתח.

לֻצָּה – لصّة, באר בנגב לרגלי ג’בל אל מַעָ’רָה, סמוך לגבול המצרי, 28 ק"מ מדר’־מזר' לקדש ברנע. השוה ע' באר לוץ.

לָקוּם. עיר בגבול הדרומי של ארץ נפתלי, סמוך לירדן מדרום לים כנרת. התלמוד הירושלמי משוה לקום = לוקים (?). היום خ. امّ العلاق =ח‘. אֻם אל־עַלָק, 3 ק"מ מצפ’־מע’ לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע). סמוך לחורבה זאת יוצא נחל קטן המשתפך לירדן ליד הגשר. הגבול הדרומי של נפתלי נמשך לאורך הנחל הזה עד הירדן. יהו' יט, לג; ירי מגלה א, א–ע, ע"א.

לָקָסוֹיְס (Acrudtootg). מקום בצפונה של עבר הירדן מזרחה, בו קנה זינון (259 לפסה"נ) תבואה עבור מצרים, היום אולי امّ العلق = אֻם אל־עַלַק, 12 ק"מ ממזרח לבֻּצָר אל־חרירי.

לֶשֶׁם. עיר בצפון הארץ, שבני דן כבשוה ויקראו לה בשם דן אביהם. אותה עיר נזכרת בשופ' יח, יז בשם ליש (ע"ש). חכמי התלמוד זהו אותה עם פמייס, היא באניאס. המדרש מבאר: “לשם דן דמתקריא פמייס”, או “לשם זה פמיאס”. ראה ע' דן. יהו' יט, מז; ב' מגלה ו, א; ילקוט במד' סי' תשפ“ז; התרגום הארמי לשה”ש ה, ד.

לֶשָׁע. עיר בגבול ארץ כנען, לפי תרגום יונתן התלמוד והספרי היא קלרהי (ע"ש). אולם יתכן, שלשע היא לשם = ליש = דן. קו הגבול של ארץ כנען נמשך לפי התאור בספר בראשית, מצידון דרומה עד עזה בואכה גררה ומשם מזרחה עד ארבע ערי עמק השדים. להשלמת ציון הגבול חסר הקו המחבר את הנקודה הדרומית־המזרחית עם נקודה אחת בצפון־מזרח ונראה, שלשע היא הנקודה הצפונית־המזרחית של הארץ, על יד מוצא הירדן. בר' י, יט; ספרי דב' סי' ו (דפוס ויניציאה עמ' קי"ז): יר' מגלה א, יא – עא, ע"ב למטה.

לַשָׁרוֹן, מלך לשרון נמנה עם ל"א מלכי הכנענים, אשר הכו יהושע ובני ישראל בעבר הירדן מערבה. ראה ע' שרון ^ב. יהו' יב, יח.

מָא אל־מֻעַלַּקָָה – ماء الملّقة. באר בנגב, 19 ק"מ מדר’־מע' לבאר שבע.

מָא מַרְטַבָּה – ماء مرطبة. באר בנגב, 12 ק"מ מדר’־מע' לבאר שבע.

מְא אל־קִטָּר – ماء القطّار. עמק בערבה. שמוצאים בו מים בשכבת האדמה העליונה, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לאילת החדשה. ראה ע' ערבת נטף.

* מֵאִיר שְׁפֵיָה. ראה ע' שפיה.

* מִבְטָחִים. ישוב של קבוץ הנוער הציוני בנגב 4.5 ק“מ מדר’־מזר' לנירים, 61 ק”מ מדר’־מזר' לרפיח. הוא נוסד באב תש"ז (אוגוסט 1947). מספר נפשותיו (חשון תש"ט) 39 ושטח אדמתו 1,700 דונם ²³⁵.

* מַבִּיעַ. מושב־עובדים של הפועל המזרחי בשפלת החוף, סמוך לשפך נחל סִכְרַיְר. הוא נוסד בכ“ב אדר תש”ט ונקרא על שם הרב מרדכי בן יוסף עלישברג ז"ל.

מִבְצָר. אחת מערי אלופי אדום, היא בצרה ^ד (ע"ש). בר' לו, מב, והשנה גם תהל' קח, יא.

מִבְצַר־דָּן. ראה ע' בָּנְיָס.

מִבְצַר־צֹר. עיר בגבול הצפוני־המערבי של נחלת המטה אשר. ראה ע' צֹר. יהו' יט, כט.

אל־מֻבַּרַכָּה – المبرّكة. חורבה של ישוב קדום 3.5 ק"מ מצפ’־מע' לא־טָבִּעָ’ה.

מִבְרַכְתָּא. שוק וחניה לשיירות של גמלים נושאי נוסעים ומסעות. בה מבריכים את הגמלים לשם מנוחה. במקום זה היה פונדק לעוברים ושבים, בר קפרא ושני תלמידיו התארחו אצל בעל הבית בפונדקא דמברכתא. את בר קפרא, שישב בלוד, אנו מוצאים פעמים רבות בחברתו של רבי בצפורי. יש איפוא להניח, שהוא היה עם תלמידיו בדרך מלוד לצפורי. דרך זו העוברת לאורך השרון פונה ממזרח לקיסרי בכוון צפוני־מזרחי להרי מנשה ומגיעה משם דרך עמק יזרעאל לצפורי, סמוך לדרך הארחות, בין זכרון יעקב ובין סנדיאנה, נמצא הכפר הנטוש בֻּרַיְכָּה, ששרידיו העתיקים מעידים על ישובו בתקופת התלמוד. השוה גם ע' נברכתא. יר' ברכות ו–י ע"ב למטה (את הגירסה פונדיקא דברכתא יש לתקן פונדקא דמברכתא).

מברתא, ראה ע' מברכתא.

מַגְבִּישׁ. עיר ביהודה, בה התישבו 156 איש מעולי בבל. היום خ. المخبيّة = ח‘. אל־מַחְבְּיָּה, 5 ק"מ מדר’־מע’ לעדלם. השוה ע' מכבנה. עזרא ב, ל.

מְגִדּוֹ ^א. עיר כנענית עתיקה בשפתו הדרומית־המערבית של עמק יזרעאל. היא נזכרת ברשימת הערים של תחותמש השלישי ובכתובת רעמסס השני בצורה מכת, בלוחות אל־אמרנא מַגִדָּה או מַכִּדָּה, בלוחות תענך מַגִדָּה, בכתובות אשור מַגִדוּ, בכתובת שישק מכּד וכן גם בפפירוס גולנשוף הפטרסבורגי. מגדו שלטה על הכניסה מארץ החוף דרך וָדִי עָרָה לעמק יזרעאל, ומשום כך היתה המפתח לדרך הצבאות בין מצרים מצד אחד ובין סוריה וארם נהרים מצד שני ומלאה מהימים הקדומים ביותר תפקיד רב־ערך כשומרת על הדרכים. על ידה היתה בשנת 1468 לפסה"נ המערכה המכרעת בין תחותמש השלישי ובין מלכי הצפון בראשותו של מלך קדש שעל הנהר אורונתס. המערכה היתה בעמק קון, היא בקעת מגדו או מגדון, על יד מי מגדו, הם וָדִי לַגּ’וּן, יובל של הקישון העובר על פני מגדו. תחותמש צר על העיר ארבעה חדשים וכבש אותה, ומכאן נפתחה לפניו הדרך לכבוש צפון ארץ כנען וסוריה. גם סתי הראשון, רעמסס השני ושישק הראשון כבשו את מגדו.

אחרי כבוש הארץ על ידי יהושע ניתנה מגדו למנשה בתוך נחלת המטה יששכר, אבל מנשה לא הורישה, וישב בה הכנעני. דוד או שלמה כבש את העיר, שנכללה במחוז החמשי של מלכות שלמה. מלך זה בנה את מגדו ועשה אותה לעיר פרשים, כפי שהוכיחו החפירות בתל העיר העתיקה (השוה מ"א ט, יט). בימי רחבעם כבש אותה שישק מלך מצרים, ובשנת 732 נפלה בידי תגלת פלאסר השלישי, שהפך אותה למרכז הפחוה האשורית מגדו, שכללה את הגליל העליון ואת הגליל התחתון.

בבקעת מגדו (בקעת מגדון) על יד מי מגדו היו גם בתקופה הישראלית מערכות כבדות. כאן ניצח ברק בן אבינעם את שר צבא יבין מלך חצור. אחזיה מלך יהודה מת במגדו לאחר שיהוא הכהו מכת מות, ויאשיהו הומת בה ע“י פרעה נכה. מזמן שיבת ציון אין מגדו נזכרת כלל. לאור הארכיאולוגיה פסק בה הישוב בסוף התקופה הפרסית. בתקופה הרומית נוסד בקרוב מקום לחורבות מגדו מחנה של הגדוד הרומי Legio VI Ferrata (השוה ע' לגיון), שתפקידו היה לשמור על המעבר החשוב בין ההרים. מקומה של מגדו הוא تلّ المتسلّم = תַּלּ אל־מֻתַּסַלִּם לרגלי הרי מנשה, בשפתו המערבית־הדרומית של עמק יזרעאל. בכ' באייר תש”ח (29.5.48) נכבשה הנקודה החשובה הזאת ע"י צבא ההגנה לישראל.

בחפירות, שנערכו על ידי שומכר בהוצאות החברה הגרמנית לחקירת ארץ־ישראל החל משנת 1908 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה ונמשכו משנת 1924 עד 1939 מטעם המכון המזרחני של אוניברסיטת שיקאגו בהוצאות האמריקני רוקפלר, נתגלו בתל עקבות של ישוב המגיע עד לאלף הרביעי לפסה"נ. השכבות התחתונות הן מהתקופה הכלקוליתית (האלף הד') ומכל תקופות הברונזה. השכבה הישראלית הראשונה (תקופת שאול ודוד?) היא כנראה השכבה החמשית. בשכבה הרביעית (תקופת שלמה) נתגלו חומות העיר, בית הנציב, האורוות הגדולות וכו'. מחוץ לחומות נתגלו קברים עתיקים מאד. השכבה השלישית (תקופת המלוכה הישראלית) מעידה על ישוב גדול ועשיר עד חורבן העיר על ידי האשורים. השכבה השניה היא מהזמן, שבו היתה מגדו מרכז של פחוה אשורית. השכבה העליונה היא מימי הבבלים והפרסים.

מהתגליות החשובות יש לציין: א) שרידי בניה ובצור מפוארים מהתקופה הכנענית המאוחרת (תקופת הברונזה המאוחרת ותקופת הברזל הקדומה) וכן פיתוחי־שן נהדרים מתקופה זו ומפעל המים, שנוצר בימים ההם ושוכלל בימי שלמה, ב) שרידי בניני שלמה, ג) שריד של מצבה (Stela) מצרית של שישק מלך מצרים. המעידה על כבוש העיר על ידי צבאותיו, ד) חותמות מתקופת מלכות ישראל עם הכתובת “לשמע עבד ירבעם” והכתובת “לחמן”. לפי מסורת יהודית מימי הביניים קבורים שמעון ולוי במגדו ²³⁶.^ 2^ S 27; EA 234, 242, 243 – 245; T³; יהו' יב, כא; יז, יא; שופ' א, כז; ה, יט; מ“א ד, יב; ט, טו; מ”ב ט, כז; כג, כט–ל; זכר' יב, יא (מגדון); דהי“א ז, כט; דהי”ב לה, כג; כפו“פ רצ”ג.

* מְגִדּוֹ ^ב. שם זה ניתן לכפר לג’ון (ראה ע' לגיון) אשר בשפתו המערבית של עמק יזרעאל, שתושביו הערביים נטשוהו, והוא נושב ביום ה' שבט תש“ט (4.2.1949) על ידי קבוץ השומר הצעיר על שם יוסף קפלן. בשבט תש”י היו במקום 65 איש.

מַגְדִּיאֵל ^א. עיר באדום, שעל שמה נקרא אחד מאלופי אדום. לפי הסדר ברשימת אלופי אדום יש אולי לקבוע את מקומה של מגדיאל בכפר מַגָ’דִל מצפ’־מזר' לתופל (ע"ש). דהי"א א, נד.

מַגְדִיאֵל ^ב. (גMayach). בתקופה הביזנטית כפר על שפת הים, לפי אבסביוס 9 ולפי הירונימוס 5 מילים רומיים מדאר בדרך לעכו. ראה ע' מגדל מלחא. On Eus. 130 21; Hier. 130, 20.

* מַגְדִּיאֵל ^ג. מושבה עם מועצה מקומית בשרון מצפון לירקון, במרחק 7 ק“מ מפתח תקוה. היא נוסדה באב תרפ”ד (אוגוסט 1924) על ידי חבורת יהודים יוצאי פולין, שקנתה שטח של 2,800 דונם, עליהם נוספה קבוצה של יהודי ליטה והשלימה את השטח עד כדי 3,660 דונם. שטח של 950 ד' נטוע עצי הדר ²³⁷, מספר תושביה (בשבט תש"י) 2,005 נפש. בה קיים כפר נוער של העובד הציוני.

מַגְ’ד אל־כֻּרוּם – مجد الكروم. כפר ערבי גדול בגבול הגליל התחתון והעליון, בדרך עכו–צפת (בשבט תש"ו 2,014 תו' מוסלמים). ראה ע' בית הכרם ^ב.

הכפר נכנע לצבא ההגנה לישראל ביום כ“ז תשרי תש”ט (30.10.48) ואתו נכנעו כל הכפרים מסביב.

מִגְדָּל ^א. עיר בדרום סוריה הנזכרת בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי“ט־הי”ח לפסה“נ בצורה מכתר ²³⁸. יתכן, שהיא העיר מַגְדַלִם הנזכרת ב־256 EA יחד עם מַחְצִבְּתּ וגְלוּנִ וערים אחרות בצפון הארץ. היום אולי מַגְ’דַל א־שַּׁמְס, 8 ק”מ מצפ’־מזר' לבאניאס, או מַגְדַל עַנְגַ’ר בבקעת הלבנון, או ח'. אל מַגְ’דַל שמצפון לקדש נפתלי.

מִגְדָּל ^ב. עיר בשרון הנזכרת ברשימת החותמש השלישי בצורה מכתר יחד עם שוכה הסמוכה לטול כרם, יח’ם = יָמָּה וחבץ= זיתא או ח’ביזה. היום הכפר مجادل – אל־מַגְ’דַל, 5 ק"מ מדר’־מזר' לחדרה. בו עקבות של ישוב קדום ממושך, שרידים של חומה ומבצר, ברכה, בורות, מערות, קבר חצוב וחרסים מכל תקופות הישוב החל בתקופת הברונזה המאוחרת ²³⁹. T³ 71.

מִגְדָּל ^ג. מקום הנזכר במכתבי אל־אמרנא בצורה מַגְדַלִם בקבוצת ערים בצפון הארץ, שהשַׁסוּ כבשו אותן. אולברייט מזהה אותה עם מגדל־גדר ²⁴⁰, ומייזלר נוטה להנחה, שמגדל זו היא מגדל צבעיה (ע"ש) ²⁴¹. EA 185; 258.

מִגְדָּל ^ד. עיר בהר אפרים, ששישק כבש אותה. היום מַגְ’דַל בַּנִי פַ’צְ’ל (ע"ש). S 58.

מִגְדָּל ^ה. מקום גבוה בתוך תחום שבת מחמתא שבעבר הירדן מזרחה, הוא מגדל־גדור או מגדל־גדר (ע"ש). בני מגדל היו יורדים בשבת לחמתא ומגיעים עד החצר החיצונה הסמוכה לגשר (של הירמוך), כנראה מפני שהוא נמצא בסוף תחום השבת. במקום המקביל בירושלמי כתוב בטעות, שבני מגדל היו עולים לחמתא. תוס' עירובין סוף פ“ו (ה); יר' שם ה, ח–כב, ע”ד למטה.

* מִגְדָּל ^ו. מושבה עברית סמוך לשפת ים כנרת, במרחק 5 ק“מ מצפ' צפ’־מע' לטבריה. היא נוסדה באלול תר”ע (ספטמבר 1910) ²⁴². מספר תושביה (בשבט תש"י) 248 נפש ושטחה 3,662 דונם. המעין שבמגדל שופע 4,540 ממ"ע מים ביממה.

אל־מַגְ’דָל ^א – المجدل. לפנים עיירה ערבית בשפלה סמוך לחורבות אשקלון בקו מסלת הברזל חיפה–מצרים. במסגד העיר משוקעים עמודים קורינטיים עם כותרות, שנלקחו משרידי בנינים עתיקים ²⁴³.

במלחמת ישראל עם המצרים הורעשה מגדל קשה מהאויר ומהיבשה ע“י צבא ההגנה לישראל, שנכנס לעיר ביום ב' חשון תש”ט (4.11.48), לאחר שצבא מצרים פינה אותה, הוחלט להחזיר לשם העיירה את הצורה העברית מִגְדָּל, וכדי להבדילה ממגדל אחרת, לקרוא אותה בשם מגדל־עזה (ע"ש). עולים חדשים מתישבים בה בשכנות עם הערבים.

אל־מַגְ’דָל ^ב – المجدل. כפר בשרון מדר’־מזר' לחדרה (ראה ע' מגדל ^ב).

מַגְ’דַל ^ג. לפנים כפר ערבי סמוך למושבה העברית מגדל ולשפת ים כנרת. ראה ע' מגדלא.

אל־מַגְ’דָל ^ד. כפר בלבנון ממזר’־דר’־מזר' לראש הלבן. ראה ע' מגדל דיון.

מַגְ’דָל ^ה. כפר בהר חורן מצפ’־מע' לסֻוַיְדָה.

מַגְ’דָל ^ו. כפר בהר חורן מדר’־מע' לסְוַיְדָה.

מַגָ’דִל – مجدل. כפר באדום, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לתופל. השוה ע' מגדיאל ^א.

מִגְדְּלָא. היא הצורה הארמית של השם מגדל, בימי הבית השני ובזמן התלמוד עיר גדולה על שפת ים כנרת, במרחק 30 ריס (5.5 ק"מ) מטבריה. לפי התלמוד הירושלמי המרחק מטבריה למגדלא הוא,עד כדי הילוך ארבעת מיל". במקום אחר נאמר, שתחום שבת של מגדלא פגע בתחום שבת של טבריה, כלומר המרחק בין שתי הערים הוא ארבעה מיל (6 ק"מ בערך).

מגדלא היתה עיר הפורחת בחרושת המעשה ובמסחר. היא נקראה גם מגדל צבעים או מגדלא דצבעיא (ע"ש) ומגדל נוניא (ע"ש). וביונית טריכיאה (ע"ש). ר"ש בר יוחאי עבר במגדלא בדרכו מטבריה למקום מגוריו בגליל העליון, ריש לקיש ברח מפני רוגזו של רבי מטבריה למגדלא (ולדברי אחרים לכפר חטיא הקרוב). לפי האגדה עשו במדבר את ארון הברית מעצי שטים שגדלו במגדלא. במגדלא ישבו האמוראים מהדור הראשון ר' יצחק מגדלאה. ר' יודן מגדליא ואחרים. על מעשה הנסים של נקיי השמש (או הספרא) ממגדלא ראה בע' מגדל צבעיא.

מגדלא נזכרת הרבה בספרי האוונגליון כמקום מולדתה של מרים המגדלית, ידידתו ומעריצתו של ישו. היום הכפר مجدل מַגְ’דַל על שפת ים כנרת, סמוך למושבה העברית מגדל ²⁴⁴ בו שרידים מהתקופה הרומית, חורבה של ימי הבינים ומקאס מחמד רַסְלָן. השוה גם ע' דלמנותא. ב' שבת קיט, ב; סנהד' צח, א; נדה כז, א; ירי עירובין ד, ג–כא, ע“ד; פסחים ג, ב–ל, ע”א; תעניות א, ג–סד, ע“ב למעלה; ברכות ט–יג, ע”א למעלה; שביעית ט, א–לח, ע“ד; מעשרות ג, א־נ, ע”ג; סנהד' ב, א–יט, ע“ד; הוריות ג, ב–מז, ע”א; בר“ר צד, ד; שהש”ר א, נה; איכ“ר ב, ה; ג, ט; קו”ר י, י; פס' דר"כ צ, א; מתיה 27, 61.56; מרקוס 15, 17.40 ועוד

מִגְדָּל־אֵל. עיר בארץ נפתלי, הנזכרת ברשימת ערי נפתלי בין יראון ובין חָרֶם. היום خ. المجدل= ח‘. אל־מַגְ’דָל על הר, 5 ק“מ מצפון לקדש נפתלי ²⁴⁵. השוה גם ע”ע מגדל ^א ומגדל ^ג. יהו’ יט, לח.

מַגְ’דַל אִסְלִם (סַלִים) – مجدل اسلم (سليم). כפר הבנוי על הר (582 מ') מצפ’־מע' לעמק חולה. בתי הכפר בנויים מאבני־בניין עתיקות ובו שרידים של כנסיה ביזנטית. השוה ההערה לע' מגדל־אל.

מִגְדָּל־אֲפֵק. יוספוס מספר, כי בנסוע קסטיוס בראש חילו מקיסרי לירושלים חנה באנטיפטרס ומשם התקיף את הגדוד היהודי, שהתבצר במגדל־אפק. בזמן ההוא היתה אנטיפטרס בנויה במקומה של אפק לפנים (ע"ש). מגדל־אפק עמד על גבעה גבוהה במרחק 2 ק"מ מדר’־מזר' לאפק = אנטיפטרס. הערבים קראו בשם مجدل يابا = מַגְ’דַל יָבָּא למקום הבנוי על הר (151 מ') מול ראש העין. שני המקומות חולשים על הדרך העוברת ביניהם מקיסרי ללוד ולירושלים. השוה ע' מגדל־יפו. מלח' ב, 19, 1.

מַגְ’דַל בַּנִי פַ’צִ’ל – مجدل بني فضل. כפר בשומרון במרחק 12 ק"מ ממזרח ללבונה = א־לֻבָּן. הוא מקום של ישוב עתיק ובו בורות. מערות, קברי־סלעים, עמודים ושרידי־בנין אחרים. ראה ע' מגדל ^ד.

מִגְדָּל־גָד. עיר יהודה בשפלה. היום تل المجادل – תַּלּ אל־מַגָדִל, 20 ק“מ מדר’־דר’־מזר' לבית גוברין, בו שרידים של חומות, בורות ומערות קברים ²⁴⁶. אַבֶּל מציע ח'. מַגְ’דַלָה, 8 ק”מ מדרום לבית גוברין ²⁴⁷. יהו' טו, לז.

מִגְדַּל־גָדוֹר או מִגְדַּל־גֶדֶר. מקום סמוך לגדר שבעבר הירדן מזרחה מדרום לירמוך, או פרבר של עיר זו. בו למד ר' אליעזר בנו של ר' שמעון בן יוחאי תורה אצל רבו, השוה ע"ע גדר ומגדל ^ה. ב' תענית ג, א בסוף (בדפוסים שלנו מגדל גדור הגירסה בכת“י וינה וארפורט מגדל גדר, בכתי”מ מגדל עדר, וכך גם הגירסה בספר היוחסין וצ"ל מגדל גדר).

מִגְדָּל דְיוֹ[ן]. בוכוח על הפסוק “וירכתו על צידון” (בר' מט, יג) מרחיקים החכמים את גבולו של זבולון לצד צפון. ר' אלעזר אמר זבוד דגלילה (ע"ש), ר' יוחנן אמר מגדל דיו. ממזר’־דר’־מזר' לראש הלבן נמצא הכפר אל מַגְ’דַל ובמרחק 2.5 ק“מ ממנו تل ارمث – תל אִרְמִת‘. בשפך עיים של מצודה עתיקה, שהיתה בנויה על תל זה, גלה גֶרֵין בין אבני גזית אבן אחת, שבה חרוש השם Atoy. שם גם חורבות של מקדש ובתי דירה ²⁴⁸, תל אִרְמִת’ הוא כנראה מקומו של מגדל דיון, שלו התכוון ר' יוחנן ²⁴⁹. בר”ר צח. טז.

מִגְדָּל חָרוּב. מקום המובלע בתחום עולי בבל בצפון הארץ. היום الخريبة – אלחֻ’רַיִבָּה, מקום של ישוב עתיק במורד המערבי של החרמון, 12 ק“מ מצפ’־מזר' למטולה. תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א – לו, ע”ג.

מַגְ’דַל יָבָּא – مجدل يابا. לפנים כפר ערבי גדול מדר’־מזר' למקורות מי הירקון (ראס אל־עין). במקום זה השולט על הדרך בשרון (השוה גם ע' מגדל־אפק) היתה בימי הביניים מצודה חזקה (יקות IV. עמ' 418; אבו־ל־פ’דא עמ' 48), היא מצודת הצלבנים Mirabel. במאה הי“ב היתה מרכז של רוזנות המסונפת ליבנה. צלאח א־דין הרס את המצודה בשנת 1191. בכרוניקה החדשה של השומרונים מימי שלטון ט’אהר אל־עמר נקרא המקום מג’דל יָפָא. לפעמים הוא נקרא גם מג’דל צָדִק על שם האיש שבנה את הכפר מחדש במאה הי”ט. בכפר נמצאים חורבת המצודה של ימי הביניים עם מגדל, משקוף עם כתובת, קברים ודרך עתיקה.

הכפר השולט על מקורות הירקון נכבש ביום ה' תמוז תש“ח (12.7.1948) ע”י צבא ישראל. הוא הפך בשנת תש"ט לכפר עברי, התישבו בו עולים יהודיים, ונקרא בשם מגדל־יפו.

מִגְדָּל יוֹאָב. ראה ע' עִרָק סֻּוַיְדָן.

מִגְדַּל־יָפוֹ. ראה ע' מַגְ’דַל יָבָּא. והשוה ע' מגדל־אפק.

מִגְדַּל מִלְחָא. לפי דעה אחת בתלמוד הגיע תחומה של קיסרי עד מגדל מלחא, ולפי דעה אחרת עד מערת טלימון (ע"ש). שם המגדל בא כנראה מהמלחות להפקת מלח ממי הים, שהיו במקום זה כמו בזמן הזה בעתלית. אבסביוס מזכיר מקום על שפת הים בשם גמMerav. שנמצא לפי הירונימוס במרחק 5 מילים רומיים מדאר בדרך לעכו. מרחק זה מתאים אל خ. مالحة ־ ח‘. מָלִחָה בדרך חוף הים מדרום לעתלית ²⁵⁰. בה חורבות ויסודות של בניינים עתיקים, מערות, קברים, גתות, בורות ומחצבות. יר’ דמאי ב, א–כב, ע"ג; 21,130 On.

מִגְדַּל נוּנַיָּא. מקום על שפת ים כנרת הנזכר בתלמוד לשם הדגמת מרחק של מיל אחד (“שיעורא דמיל כממגדל נוניא ועד טבריה”). לפי מש' יומא ו, ד המיל הוא שבעה ריס ומחצה, וזהו המיל הרומי. החכמים, שהעריכו את המרחק ממגדל נוניא עד טבריה למיל אחד, התכוונו בלי“ס למיל הפרסי, לפרסה שארכה 5.5 ק”מ, ומרחק זה מתאים לדרך טבריה–אל־מג’דל שעל שפת ים כנרת. השם מגדל נוניא (מגדל הדיגים) מתאים לשם היוני. Tc.purec (ע"ש). במגדל נוניא ישב משמר הכהנים יחזקאל. השוה גם ע' מגדלא וע' מגדל צבעייא ²⁵¹. ב' פסחים מו, א (בכתי“מ ובכת”י וויען וארפ', בשאלתות פצ“ו, ובפרושי הרי”ף והרי"ט הגירסה היא מגדל נינוה); קינת אלקליר איכה ישבה.

מִגְדָּל סֶנָּא (Mayachoeywd). בתקופה הביזנטית כפר במרחק 8 מילים רומיים (לפי הירונימוס 7 מלים) מיריחו. היום חורבות בשפתו השמאלית של וָדִי אל־עַוְגַ’ה ²⁵². אולי יש ליחס את יסוד המקום הזה לעולי בבל מבית־האבות סנאה או הסנאה משבט בנימין (עזרא ב לה; נחמ' ז, לח והשוה גם נחמ' ג, ג; יא, ט [הוֹדַוְיָה בן הַסְנָאָה] דהי"א ט, ז[יהודה בן הַסְנוּאָה]), הנזכר ברשימה שבספר עזרא אחרי בני יריחו ולפני הכהנים בני ידעיה, ואילו בנחמ' ז. לח נזכרים בני הסנאה אחרי בני לוד חדיד ואונו ²⁵³. On 154, 16.

מִגְדָּל־עֵדֶר. מקום בדרך מבית־אל לבית לחם. אחרי מותה של רחל נטה יעקב את אהלו מהלאה למגדל עדר ומשם נסע לאלוני ממרא. מגדל עדר נמצאת. איפוא מדרום לקבורת רחל, שהיתה בצלצח בגבול בנימין, בין הרמתים ובין אלון תבור, בדרך לגבעת אלהים, היא גבעת שאול (ש"א י, ב–ה). הנביא מיכה, המתנבא בימי יותם אחז ויחזקיהו, מזכיר את מגדל־עדר כעופל בת ציון, כלומר כמבצר קדמי המגן על ירושלים מצד צפון מפני אשור, ארם ושומרון, שעלו עליה בימיו. ברור איפוא, שמגדל־עדר היתה מצפון לירושלים. ח‘. אל־גַ’דִירָה מצפ’־מזר’ לגבעון היא אולי מקומה של מגדל־עדר. החורבה הזאת רחוקה 2 ק"מ בקירוב מהמקום בו נטה יעקב את אהלו “מהלאה למגדל עדר”, והוא נראה ממנו.

לפי המשנה נמצא מגדל־עדר בתוך היקפו של מחוז ירושלים. ספר היובלות קובע את מקומו של מגדל־עדר, לפי מסורת מאוחרת, על יד אפרת, ואשתורי הפרחי מרחיק לכת באמרו כי “מערב חברון כחצי שעה הוא מגדל עדר”. בר' לה, כא; מיכה ד, ח; מש' שקלים ז, ד; אבות דר“נ נ”ב לט; ספר היובלות 1,38; כפו“פ רצ”ט.

מִגְדָּל־עַזָה. עיירה בשפלה, 20 ק“מ מצפון לעזה בדרך לתל אביב (ע' אל־מַגְ’דָל ^א) ²⁵⁴. היא נכבשה ע”י צבא ההגנה לישראל, ובשבט תש“ט (פברואר 1949) התישבו בה עולים יהודיים חדשים. מספר תושביה באדר תש”י 2,522 יהודים ו־ 2,398 ערבים.

מַגְ’דַל עַנְגַ’ר – مجدل عنجر. כפר הבנוי על גבעה בבקעת הלבנון, 15 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לגֻ’בּ גִ’נִין. יתכן, שהיא העיר מכתר הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בין ערי סוריה הדרומית. השוה ע' כלקיס. T8 218 (2).

מִגְדַּל צַבָּעַיָא, מִגְדְּלָא דְצַבָּעַיָיא (מגדלה דצבעיה, דצבועיה)*, מִגְדָּל צַבָּעִים * *. בימי הבית השני ובתקופת התלמוד עיר בגליל, שהיתה פורחת בתעשיה ובמסחר ונחרבה בגלל הזנות של יושביה. היא נקראה על שם הצַבָּעים, שעשו כאן את מלאכתם. בסביבותיה גדלו עצי שטים, שמהם עשו, לפי האגדה, את ארון הברית במדבר. ר' שמעון בר יוחאי עבר במגדלא דצבעייא בלכתו מטבריה למקום מגוריו בגליל העליון. ר' יונתן, שנשרו לו שערותיו, הלך למגדלה דצבעיה להתרפא אצל סַפָּר ידוע. בתלמוד מסופר מעשה נסים בנַקְיֵי הַשַּׁמָּשׁ בבית הכנסת במגדל דצבעייא, שהיה מכין בכל ערב שבת את הנרות בבית הכנסת, עולה לבית המקדש (בירושלים) ושב ומדליק את נרות השבת. עליו מסופר עוד, שהוא התנגד לטהור טבריה ע“י ר”ש בר יוחאי. התנא כעס עליו והוא מת. ראה ע' מגדלא והשוה גם ע' מגדל נוניא וע' טריכיאה ²⁵⁵. * יר' תענית א, ו–סד, ע“ג; ד, ח–סט, ע”א; פסחים ד, א–ל, ע“ד למעלה; מע”ש ה, ב–נו, ע“א; בר”ר עט, ו; ויק“ר יז, ד; רות ר' ב, ו; איכ”ר ב, ה; קו“ר א. כב; מדר' שמואל ז. * *פס”ר יח; פס' דר"כ ז.

מַגְ’דַל צָדִק – مجدل صادق. ראה ע' מג’דל יבא וע' מגדל־יפו.

מִגְדַּל צוּר. חכמי התלמוד אמרו: “מגדל צור זו קיסרי בת אדום”. יושביה הציקו ליהודים בתקופה ההלניסטית. כשכבשוה החשמונאים, גרשו ממנה את הנכדים והושיבו במקומם יהודים. השוה ע' מגדל שרשן. מגלת תענית תחלת פ"ג.

מִגְדַּל צִקְלַג. חורבה של ישוב בדרום, 21 ק“מ מצפ’־צפ’־מע' לבאר שבע, 5 ק”מ מצפ’־ צפ’־מע' לח‘. חֻוַיְלִפָה, שמזהים אותה עם צקלג בערבית ח’. מַגְ’דִל.

מִגְדַּל שד. ראה ע' מגדל שרשן. ב' מגלה ו, א.

מַגְ’דַל א־שּׁוּר ־ مجدل الشور. כפר בדרום־מזרח הרי חורן.

מִגְדָּל שיר. מקום המובלע בתחום עולי בבל. ראה ע' מגדל שרשן. יר' שביעית ו, א–לו, ע"ג.

מַגְ’דַל א־שָּׁמְס – مجدل الشمس. כפר גדול לרגלי הר חרמון מצפ’־מזר' לבאניאס, בו עוברת הדרך מצפון ארץ־ישראל לדמשק. מצבו הגיאוגרפי המיוחד עשה את המקום הזה בימי קדם לתחנה חשובה בדרכי התחבורה ולנקודת־גבול בין ארץ־ ישראל וסוריה. השוה ע"ע מגדל ^א ותרנגולא עילאה דמן קיסרין.

מגדל שר, שרושינה, שרשינה. גירסות משובשות של השם מגדל שרשן. ראה הערך הבא.

מִגְדַּל שַׁרְשָׁן. מגדל על שפת ים התיכון המובלע בתחום ארץ־ישראל של עולי בבל. למגדל הכנעני העתיק הזה קראו היונים בשם 2cpd.coyog Coprog. בשמו היוני נזכר המגדל בפעם הראשונה בפפירוס מצרי עתיק וגם בפפירוס זינון (259 לפסה"נ), אשר קנה שם חטה עבור המוכסן אפולוניוס מאלכסנדריה. ארטמידורוס הוא הגיאוגרף הראשון המזכירו בשנת 100 לפסה“נ לערך, כן הוא נזכר גם בימי אריסטובול הראשון. יתכן, שהוא נקרא ע”ש סטראטונוס השלישי מצידון, שחי בתקופה הפרסית (במאה הרביעית לפסה"נ) ובנה לו במקום זה מקום מושב שני. בראשית מלכותו של אלכסנדר ינאי היה מגדל סטראטון ברשותו של זוילוס העריץ של דאר. תלמי לתירוס הכניעו ומסר את המגדל לאלכסנדר ינאי, שבנה במקומו עיר והושיב בה יהודים. פומפיוס לקחה מהיהודים. אולם אוגוסטוס נתנה להורדוס, שבנה כאן עיר חוף מפוארת ויקרא אותה בשם קיסריה לכבוד מטיבו אוגוסטוס קיסר. היום قيصارية ( قيسارية) = קיְצָרְיָה (קיְסָרְיָה) על חוף הים בין יפו לחיפה. שטח גדול מכוסה שרידים של העיר העתיקה, ושברי כלי חרס רבים, שמיחסים אותם לתקופת הברזל השניה, מעידים על ישוב במקום זה בתקופת מלכי ישראל ²⁵⁶. השוה ע"ע קיסרי ומגדל צור.

בזמן החדש התישבה על יד חורבות העיר העתיקה קבוצת דייגים, שקראה לנקודת ישובה בשם שדות־ים (ע"ש). תוס' שביעית ד, יא; ספרי עקב סי' נא; ילקוט שם סי' תתע"ד; קדמ' יג, 11, 2; 12, 2; 15, 4; יד, 4, 4; טו, 9, 6; טז, 5, 1; מלח' א, 8, 5־4.

מִגְדָּל תָּוָתָה. לפנים כפר בשפלה, 5 מילים מדרום לעזה ²⁵⁷. خ. امّ التوت = ח‘. אֻם א־תּוּת, 12 ק"מ מדר’־דר’־מע’ לעזה ²⁵⁸. השוה ע' תבתא.

מַגָ’הִד שַׁיְחַ’א – مجاهد شيخا. מקום של ישוב קדום, בו שברי כלי חרס, אבני גויל ואבני פסיפס, 600 מטר מצפ’־צפ’־מזר' למושב אביחיל.

אל־מֻגָ’הִיָה – المجاهية. מקום של ישוב קדום בעמק יזרעאל במרחק 2 ק“מ מצפ’־מע' לבלפולריה ²⁵⁹. בו עקבות של חורבות ותל קטן של ישוב עתיק. החרסים שע”פ האדמה הם מהתקופה הרומית ומהתקופה הערבית של ימי הבינים ²⁶⁰.

אל־מַגָ’וִז – المجاوز. שדה תעופה בגליל, 1 ק"מ מדר’־מע' למושבה מחנים.

מגיאתו, מגיאתון. ראה ע' מי געתון.

אל־מַג’וּר – المجور. חורבה של ישוב קדום. 2 ק"מ מדר’־מזר' לאדורים.

אל־מֻגַ’יְדִל ^א – المجيدل. כפר גדול מדר’־מע' לנצרת בדרך לחיפה. הוא נכבש בי“ב תמוז תש”ח על ידי צבא ההגנה לישראל, וע"י כך נפתחה לפניו הדרך לנצרת. בכפר ובסביבה בורות. גתות, בארות ומערות־קברים.

אל־מֻגַ’יְדִל ^ב – المجيدل. כפר בגליל העליון במרחק 5 ק"מ מצפ’־מע' לתבנין, משמאל לדרך לצור.

אל־מֻגַ’יְדִל ^ג – المجيدل. כפר בהר חורן.

אל־מֻגַ’יְמִר – المجيمر. כפר בהר חורן.

מַגָ’מִע – مجامع. כפר בגולן, 11 ק"מ מצפ’־מזר' לים כנרת.

* מָגֵן. ישוב של קבוץ השומר הצעיר על אדמת שיח' נוּרָן בקרבת הגבול המצרי (ע"ש), 18 ק“מ ממזרח לרפיח. הישוב נוסד בתמוז תש”ט (יולי 1949). על ידי חיילים משוחררים וחלוצים צעירים (בשבט תש"י 72 חברים).

אל־מַגְ’נוּנָה – المجنونة, חורבה של ישוב קדום, 3 ק"מ מדר’־מזר' לאדורים.

מִגְרוֹן. מקום מצפון לירושלים היושב על גבעה. תחת הרמון אשר במגרון בקצה הגבעה חכה שאול עם שש מאות איש להתקפת הפלשתים, אשר חנו במכמש. במסע סנחריב על ירושלים נזכרת מגרון בין עַיָּת ובין מכמש. היום تل مريم = תל מִרְים על יד וָדִי אל־מַדִינָה, 1.5 ק“מ מדר’־מע' למכמש ²⁶¹. ש”א יד, ב; ישעי י, כח.

* מַגְשִׁימִים. מושב של חיילים משוחררים מבני המעמד הבינוני בקרבת יהוד. הוא נוסד ביום ט' בחשון תש"י (1.11.1949).

מָדַבַּה – مادبة. ראה ע' מידבא.

מַדְבַּסָה – مدبسة. חורבה של ישוב קדום. 6 ק"מ מדר’־מע' לרם אללה.

מִדְבַּר אֱדוֹם. הוא המדבר המשתרע ממזרח לאדום. יהורם מלך ישראל ובעלי בריתו יהושפט מלך יהודה ומלך אדום עלו דרך מדבר אדום על מישע מלך מואב. הם עקפו את גבול מואב, כדי להתקיף את מישע בעורף. הדרך היתה ארוכה, והם הלכו שבעה ימים באין מים לאדם ולבהמה בדרך הגדולה ההולכת למדבר ערב, מישע חכה להם בגבול המדבר ונחל מפלה. מ"ב ג, ח.

מִדְבָּר אֵתָם. הוא המדבר, שהלכו בו בני ישראל דרך שלשה ימים אחרי עברם את ים סוף. בשמות ט"ו, כב נקרא מדבר זה בשם מדבר שור (ע"ש), שבו נמשכת הדרך העולה ממצרים מעבר לים סוף לארץ כנען, היא הדרך שבה הולכות השיירות העוברות את נחל מצרים דרך קדש ברנע לעזה. במד' לג, ח.

מִדְבַּר בְּאֵר שֶׁבַע. הוא המדבר שבין באר שבע ובין מדבר פארן. בשלח אברהם את הגר מאלוני ממרא טעתה במדבר באר שבע. בר' כא, יד.

מִדְבַּר בֵּית אָוֶן. הוא המדבר שממזרח לבית און (ע"ש). קו הגבול בין נחלת מטה בני בנימין ובין ארץ בני יוסף עבר מיריחו דרך מדבר בית און לבית־אל. יהו' יח, יב.

מִדְבַּר גִבְעוֹן. יואב ואבישי רדפו מגבעון אחרי אבנר דרך מדבר גבעון עד גבעת אמה אשר על פני גיח. אחר שהיריבים השלימו ביניהם הלכו אבנר ואנשיו מזרחה לערבות הירדן. מדבר גבעון נמצא איפוא ממזרח לגבעון, בינה ובין גבע בנימין. היום سهل جبع = סַהְל גַ’בַּע. ש"ב ב, כד.

מִדְבַּר דְּבָלָתָה. מדבר שמם המשמש לנביא דוגמא לשממון גדול. בכת"י אחדים הגירסה היא רבלתה, ויש גורסים מדבר דבלתים (ע"ש). יחז' ו, יד.

מִדְבַּר זִיף. הוא חלק ממדבר יהודה מסביב לזיף שמדר’־מזר' לחברון. דוד הסתתר בהר במדבר זיף מפני שאול. כאשר שאול בא למדבר זיף עם שלשת אלפים איש לבקש את דוד, הוכיח הוא למלך ולאנשיו את גודל רוחו. ש"א כג, יד־טו; כו, ב ואילך.

מִדְבַּר יְהוּדָה. הוא מדבר צחיחי סלע המשתרע בין הר יהודה ובין ים המלח. חלקים שונים של מדבר זה נקראים על שמות מקומות הישוב הנמצאים בהם או סמוך להם. השוה ע“ע מדבר זיף, מדבר ירואל, מדבר מעון. מדבר עין גדי ומדבר תקוע. ארכו של מדבר יהודה, היורד מרמת יהודה בשלש מדרגות לערבות יריחו, לשפת ים המלח ולערבה, 100 ק”מ ורחבו 26–23 ק“מ. הנחלים העוברים לרחבו הם חריצים צרים ועמוקים מאד ומרובות בהם מערות־הסלעים. מעטים בו הגשמים, והמים מחלחלים באדמה ומופיעים שוב על פני האדמה במעינות הקרובים לבקעה העמוקה ביותר על פני האדמה, במקומות שונים במדבר נמצאים עקבות האדם מתקופת האבן עד הזמן הזה ליד מנזר תיאודוסיוס (400 מ' מעפה"י) תחנה פליאוליתית ותחנה ניאוליתית, מדר’־מע' להר הרודיון חַלַּתּ אל־חָמָה (775), היא תחנה מיסוליתית, וחַלַּתּ א־לַּוְז (750), היא תחנה ניאוליתית. היום חונים במדבר למחנותיהם ערבי א־תַּעָמְרָה, א־רָשָׁיִדָה, אל־כַּעָבִּנָה וא־דֻּ’לַם ורועים בו את עדרי גמליהם. שופ' א, טז; תהלי סג, א; במדב”ר יא, ג.

מִדְבַּר יְרוּאֵל. ירואל הוא כנוי לירושלים (ע"ש). מדבר ירואל הוא חלק ממדבר יהודה אשר ממזרח לירושלים ומדרום־מזרח לה. כשעלו בני עמון ומואב ושעיר מעין גדי במעלה הציץ, שסופו צופה על פני מדבר ירואל, ירדו יהושפט ובני יהודה למדבר תקוע, הקיפו אותם והתקיפו אותם בגבם והפילו בהם חללים רבים. דהי"ב כ, טז.

מִדְבַּר מוֹאָב. הוא המדבר ממזרח למואב. בני ישראל, שסובבו את הר שעיר ממזרח פנו צפונה דרך מדבר מואב ועברו את נחל ארנון, כדי לכבוש את ארץ סיחון מלך חשבון. דב' ב, ט.

מִדְבַּר מָעוֹן. מדבר קרוב למעון הנמצא אל ימין (בדרום) הישימון (מדבר יהודה). ברדוף שאול אחרי דוד במדבר זיף ירד דוד למדבר מעון, ושאול רדף אחריו גם למדבר זה. ש"א כג, כד–נה.

מִדְבַּר סִין. מדבר בגבול מצרים בין אֵילִם ובין סיני, מדר’־מע' למדבר צִן. בני ישראל נסעו מאילם למדבר סין ומשם באו לרפידים. שמות טז, א; יז, א; במד' לג, יא–יב, והשוה גם יחז' ל, טו–טז.

מִדְבַּר סִינַי. מדבר ממערב למדבר פארן ומדרום למדבר צין. בני ישראל נסעו מרפידים שבקצה מדבר סין ובאו למדבר סיני, בו נמצא הר סיני. במדבר סיני פקד משה את העם, ובו עשו את הפסח בשנה השניה לצאתם ממצרים. משם המשיכו את מסעיהם עד עציון גבר. כלי צור רבים מעידים על עקבות האדם במדבר זה בתקופת האבן ²⁶². שמות יט, א–ב; ויקרא ז, לח; במר' א, א, יט; ג, ד, יד; ט, א, ה; י, יב; כו, סד; לג, טו־טז.

מִדְבַּר עָזָּה. הוא המדבר המשתרע מדרום לעזה לעבר גבול מצרים. לפי התלמוד העופות של מדבר עזה הם שמנים מהעופות של בבל. הכונה לשְׂלָו המצוי כאן במספר רב. ב' שבת קמה, ב.

מִדְבַּר עֵין גֶּדִי. הוא חלק ממדבר יהודה בין חברון ובין עין גדי, שאול רדף אחרי דוד במדבר עין גדי, ובו הוכיח דוד למלך את גודל רוחו. ש"א כד, א.

מִדְבַּר פָּארָן. מדבר בארץ הנגב בין מדבר צין ובין מדבר סיני, בו נמצאת קדש ברנע. הגר נדדה ממדבר באר שבע למדבר פארן, וכאשר גדל ישמעאל ישב במדבר זה. בני ישראל נסעו ממדבר סיני למדבר פארן וחנו בקדש. מכאן שלח משה אנשים לתור את ארץ כנען. אחרי מות שמואל ירד דוד אל מדבר פארן. בר' כא, כא; במד' י, יב; יב, טז; יג, ג. כו; דב' א, א; ש"א כה, א

מִדְבַּר צִן. מדבר בגבול נגב יהודה, המשתרע מנגב למעלה עקרבים עד מנגב לקדש ברנע. במדבר זה עברו בני ישראל לפני העפילם לארץ כנען, ובו קרה המעשה במי המריבה. השם הקדום נשתמר בנחל ّوادي الصنّي = וָדְי א־צִּנִּי הנמשך מנחל באר שבע, וָדִי מַרְטַבָּה ווָדּי אל־מֻעַַלַּקָה לוָדִי א־שַׁלָּלָה. המדבר נקרא בערבית التية = א־תִּיה (המדבר הידוע). הגיאוגרפים הערביים של ימי הבינים מזכירים אותו בשם תִּיה בְּנִי אִסְרָאִל (מדבר בני ישראל). בתקופה הביזנטית התקיימו במדבר זה הערים החשובות סֻבַּיְטָה, עַבְּדָה וחלוצה. במד' יג, כא; כ, א; כז, יד; לג, לו; לד, ג; דב' לב, נא; יהו' טו, א.

מִדְבָּר קְדֵמוֹת. מדבר מקדם למואב (השוה ע' קדמות), שממנו שלח משה מלאכים לסיחון מלך האמורי. בו מקורות נחל ארנון. דב' ב, ח, כו.

מִדְבַּר קָדֵשׁ. מדבר בארץ הנגב מדר’־מע' למדבר צין או חלק ממנו. הוא נקרא על שם קדש ברנע היושבת בתוכו. תהל' כט, ח.

מִדְבַּר שׁוּר. הוא המדבר, שבו עברו בני ישראל בבואם מים סוף. הוראת השם שור היא חומה. במדבר זה היתה שורה של מצודות בדומה לחומה בצורה, ששמרה על הדרך שבין מצרים וארץ־ישראל. דרך זו, שבה עברו גם אברהם ויצחק, יוצאת מחברון ונמשכת דרך באר שבע, חלוצה ורחובות (א־רֻחְיְבָּה). עוברת את הגבול המדיני על יד בארות בני יעקן (בִּיר בִּירַיִן), ממשיכה לעצמון (אל־קֻצַיְמָה), עוברת את נחל מצרים מדרום לג’בל הִלָל ויוצאת לנהר מצרים. אִצְטַחְ’רִי ואבן חַוְקַל קוראים לו בשם אל־גִ’פָר ²⁶³, כלומר הבארות או הבורות, יען כי הדרך עוברת לאורך הבורות, שבהן מוצאים העוברים ושבים מים לשתות, ואילו סופרים ערביים אחרים מציינים את הדרך המובילה מהר יהודה למצרים בשם דַרְבּ א־שּׁוּר. השוה גם ע' מדבר אתם. שמות טו, כב; ויק"ר כד, ד.

מִדְבַּר תְּקוֹעַ. הוא מדבר מדר’־מזר' לבית לחם, שבו נמצאת תקוע, מולדתו של הנביא עמוס. במדבר זה אסף יהושפט את בני יהודה למלחמה עם בני עמון ומואב, שבאו מעבר לים המלח, הגיעו לעין גדי והתכוננו לעלות במעלה הציץ על יהודה. אחרי מות יהודה המכבי נמלטו אחיו יונתן ושמעון מפני בכחידס למדבר תקוע. דהי"ב כ, כ; חשמ' א' 9, 33.

מַדּ א־דַּיְר – مدّ الدير. מעבר בנחל אלכסנדר בעמק חפר, על יד ישוב הקבוץ מעברות (ע"ש). על יד המעבר נמצאים תל חדרים תתקרקעים, בור, ברכה וקברי־סלעים.

מָדוֹן. אחת מערי מלכי כנען בצפון, הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בצורה מצן. היום خ. مدين – ח‘. מַדִין על הר קַרְן חִטִּין מצפ’־מע’ לטבריה ²⁶⁴. בה חומות מוצקות של ישוב חיקסוסי וחרסים מתקופת הברונזה המאוחרת ומתחלת תקופת הברזל. 20 ³T; יהו' יא א; יב, יט.

מַדְוַר נוּל – مدور نول. כפר בגלעד ממזרח לגרש.

אל־מֻדַוַּרָה ^א – المدوّرة. מקום של ישוב בתקופת הברונזה הקדומה ברמת מואב, מצפון לנחל זרד.

אל־מֻדַוַּרָה ^ב – المدوّرة. מקום של ישוב קדום בשפלה, 4 ק"מ מדר’־מע' לבית גוברין.

מִדִּין, עיר במדבר יהודה בין בית הערבה ובין סככה. היום אולי خ. قمران – ח‘. קֻמְרָן סמוך לחוף ים המלח, 4.5 ק"מ מצפון לראס פ’שח’ה. יהו’ טו, סא.

מִדִּין – مدين. כפר במואב, 8 ק"מ מדר’־דר’־ מזר' לכַּרַךּ.

מִדְיָן. מספורי התורה מסתבר, שהמדיָנים. שנדדו מערב התיכונה צפונה־מערבה, ישבו בשני שטחים בגבול ארץ־ישראל. המדינים הדרומיים ישבו בשפת ים סוף בין אדום ובין פארן ²⁶⁵, והמדינים הצפוניים תקעו את אהליהם במדבר המזרחי בשכנותן של מואב, ממלכת סיחון מלך האמורי וגלעד ²⁶⁶. בברוח משה מפני פרעה עבר את גבול מצרים וישב בארץ מדין הקרובה לגבול זה. יתרו כהן מדין עבר לרוחב חצי־האי סיני, כדי להפגש עם משה, שהיה ברפידים שבין מדבר סין ובין מדבר סיני. בתקופת השופטים עלו מדין ועמלק ובני קדם (הערביים), שהיו שכניהם בחצי האי סיני, על ישראל מהדרום והשחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה. הדד האדומי ברח מפני יואב מאדום דין מדין ופארן למצרים. הקוראן יודע את המדינים היושבים בארץ התמרים (עמק הערבה) ועוסקים בדיג (בים אילת).

בצד גלעד ישבו הסוחרים המדינים, שהלכו עם גמליהם בעקבות הישמעאלים ועברו את הירדן בקרבת בית שאן, ומשם ירדו מצרימה דרך דותן. המדינים הצפוניים השתתפו במלחמות מואב וסיחון מלך האמורי בישראל. בני ישראל יצאו מהשטים להנקם במדינים, ואת השני והשלל הביאו לערבות מואב.

בימי השופטים יצאו מדין ועמלק ובני קדם זאת הפעם השניה למלחמה על ישראל בעמק יזרעאל. במלחמה זו השתתפו “כל מדין” כלומר המדינים הדרומיים והצפוניים. גדעון הנחיל להם מפלה שלמה, רדף אחרי נשיאי מדין והשמידם על גדות הירדן ²⁶⁷. מבין נשיאי מדין מתיחס האחד על רקם, היא רקם שמדר’־מזר' לרבת בני עמון (השוה רקם ^א), והשני על צור, היא סלע. אבסביוס מציין מקום בשם On 124.8) Madudy) בין הארנון ובין עריאופוליס, היום خ. مدّين – ח'. מִדִּין ²⁶⁸.

מְדִינַת דָּן. ראה ע' בניס.

 

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל    🔗

תנועת חבת ציון וההתיישבות.

מאז גלו אבותינו מארצם לא פסקו מלהגות בה ולקוות לשיבת ציון. בכל דור ודור הסתכנו ונדדו יחידים וקבוצות במדבריות ועל ימים עדי הגיעם לארץ, שאליה נכספה נפשם. הם מצאו את הארץ בשוממותה. עקב המלחמות הרבות, שבאו עליה מבחוץ ומבית נחרב ישובה, הריה נחשפו והיו לצחיחי סלע. עמקיה הפורים נתכסו בחול ובבצות, מעינותיה ובארותיה נסתתמו, ויושביה נספו בחרב ברעב ובמגפות. בשבתם בארץ סבלו אבלי ציון ענויים תחת שלטון עריצים, אבל בתשוקתם העזה לארץ מכורתם קבלו עליהם באהבה את יסורי הגוף והנפש. התנועות המשיחיות בישראל הגבירו מזמן לזמן את העליה לציון. עם כל זאת לא עלה מספר היהודים בארץ־ישראל באמצע המאה הי“ט על 11.000 נפש. תנועת חבת ציון שנתעוררה בשנות הששים של המאה הי”ט ע“י הרב צבי קלישר ומשה הֶס, ורדיפות היהודים בשנות השמונים גרמו לעליה המונית מארצות אירופה המזרחית והתיכונה, מתימן ומאסיה המערבית והתיכונה. באותו זמן החלה בחוגים שונים בארץ ישראל עצמה תנועה להשתרשות בקרקע ועבודת האדמה. מירושלים ניתן האות הזה בהוסד בשנת תרל”ח (1878) ע“י קבוצת חלוצים ירושלמיים באדמת הבצות של מי הירקון המושבה החקלאית היהודית הראשונה “פתח תקוה”. בעקבותיהם הלכו אנשי צפת, חלוצי ביל”ו ועולים אחרים, עד סוף המאה הי"ט נוסדו עשרים מושבות בחלקי הארץ השונים, בהר, בשפלה ובעמק הירדן. המתישבים הראשונים עברו דרך יסורים ארוכה וקשה. היה עליהם להסתגל לחיי עובדי אדמה, שלא הורגלו להם הם ואבותיהם. האדמה היתה שוממה ועזובה מזה מאות שנים, מחלות אקלימיות התישו את כחותיהם. שודדים ורוצחים ארבו להם בשבתם בבית ובלכתם בדרך, ונוסף על כל אלה שמו השלטונות התורכיים העוינים מכשולים על דרך התפתחות הישוב – ובכל אלה החזיקו מעמד ללא רתיעה.

גדולה זכותו של “הנדיב הידוע”, הברון אדמונד די רוטשילד, שתמך החל משנת 1884 ביד נדיבה בהתישבות החקלאית בארץ־ישראל. הוא חזק את הישוב הקיים ועזר להרחבתו ולבסוסו. כדי להבטיח את מפעלו הכביר לעתיד לבוא, יסד בשנת 1900 בקרן של 10 מיליון פרנקים את חברת פיק“א (Palestine Jewish Colonization Association). גם חברות אחרות. שנוסדו למטרה זו, תרמו את חלקן, אם גם במדה מצומצמת, למפעל ההתיישבות. בשנת 1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התקיימו כבר בארץ שלשים וחמש מושבות עם תעשיה מסונפת של תוצרת כרמי הענבים ביקבי ראשון לציון וזכרון יעקב, והרכוש הקרקעי היהודי עלה אז על 400,000 דונם. בה במדה שגדל הישוב החקלאי, באותה מדה התרחב והתפתח גם הישוב העירוני. בירושלים החדשה קמו שכונות רבות. יפו, מרכז מושבות יהודה והשרון הדרומי, היתה לעיר המסחר הראשה בארץ, ובשנת 1909 הונחו בגבול הצפוני של עיר זו לחוף ים התיכון היסודות לעיר העברית הראשונה תל אביב. גם חיפה, צפת וטבריה גדלו תודות למושבות שבסביבותיהן. המתישבים החדשים פתחו את הארץ ע”י כך, שהשביחו את החקלאות, הנהיגו צמחי תרבות חדשים ושיטות עבודה חדשות, הביאו כלי עבודה חדישים, שנו מיסודן את שטות ההשקאה, נטעו צמחי תעשיה והנהיגו תעשיה חקלאית. בכוח העבודה המעשית והמדעית העלו את פריון האדמה והרבו את הכנסות הממשלה. תנועת המסחר גדלה ואתה גדל ערך היצוא והיבוא. באותה תקופה התקדמו החנוך והתרבות בישוב במדה ניכרת. גני הילדים בעיר ובכפר העבריים, שנוסדו החל משנת תרס"ג, היו הגורם העיקרי להפצת שפת הלאום בפי ההמונים יוצאי ארצות שונות ודוברי לשונות זרות. נוסדו בתי ספר עממיים ותיכוניים ובתי ספרים לקדמת השכלת העם, ובחיפה הוקם בית ספר טכני גבוה.

תושבי הארץ הערביים הוסיפו ללכת בדרך חייהם, שהורגלו בהם מדור דור. חוסר חנוך כל שהוא בקרב המוני העם בעיר ובכפר והיחס הרע של השליטים והמשפחות המיוחסות בעלי הרכוש אל האכרים ואל האריסים עצרו בעד התקדמותם בכל שטחי החיים. עם יסוד המושבות היהודיות ופתוח הערים עלה השחר גם לפועלים ולאכרים הערביים. הם מצאו עבודה בחקלאות במושבות היהודיות ובבניה בערים, למדו מהחקלאים היהודיים את שטות העבודה החדישות ושפרו את משקיהם הם ונהנו גם מהשרות הרפואי של היהודים.

תנועת חבת ציון וראשית ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל מצד אחד והתגברות שנאת ישראל בארצות הגולה מצד שני הולידו את חזון הציונות המדינית. מתוך היהדות המתבוללת קם חוזה המולדת לעם היהודי. תיאודור הרצל, שפרסם בשנת 1894 את חבורו “מדינת היהודים”. אישיות מקסימה, עתונאי בעל שעור קומה, נואם מזהיר ומארגן בחסד עליון, כנס הרצל בשנת 1897 בבאזל את הקונגרס הציוני הראשון, שבו נוסדה ההסתדרות הציונית. הקונגרס הציוני, שהתכנס מאז מדי שנה בשנה ואח“כ אחת לשנתיים, חתר לקראת הגשמת המדינה היהודית. למטרה זו נוסדו הקרן הקימת לישראל לשם רכישת קרקע בארץישראל ואוצר־התישבות היהודי למימון מפעל ההתיישבות ונעשו מאמצים להפצת חזון הציונות המדינית הן בקרב העם היהודי והן בחוגים המדיניים של מעצמות אירופה, הרצל דרש הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי לארץ מולדת משלו, רשיון (צ’רטר) מאת שולטן תורכיה לעליה המונית לארץ־ישראל והתישבות רחבה בה. כשנכשלו הצעדים, שאחז בהם הרצל להניע את השולטן להסכים להצעות התנועה הציונית. הביא לפני הקונגרס הצעה בשם ממשלת בריטניה לישב יהודים, בתקופת מעבר עד שתושג המטרה הסופית, במחוז אל־עריש בגבול ארץ־ישראל ומצרים (1902), וכשהתכנית הזאת נתקלה בהתנגדות של מצרים, עלתה על הפרק ההצעה ליסד מקלט באוגנדה שבאפריקה המזרחית (1903). הצעה זו נדחתה בתוקף ע”י הקונגרס בשנת 1905, אחרי מותו של הרצל. בהסתדרות הציונית גברה אז הדעה, שיש לקשור עם הפעולה המדינית מפעל של התישבות בארץ־ישראל, ולמטרה זו נוסד בשנת 1908 המשרד הארצישראלי ביפו. לפני מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר היהודים בארץ־ישראל ל־ 90.000 נפש.

בדרך למדינה.

מלחמת העולם הביאה את הישוב היהודי בארץ־ישראל במיצר. נתיני מדינות ההסכמה (בריטניה וצרפת) עזבו את הארץ, אנשים החשודים בציונות הגלו ממנה, רעב ומגפות עשו שמות באוכלוסיה, פתח תקוה ותל אביב נתרוקנו מיושביה על פי פקודת שלטונות הצבא התורכי, שהחריב כמה מושבות. לעומת זאת עזרו אישים ציוניים למדינות ההסכמה בעצה ובהדרכה במלחמתן עם תורכיה ובעלי בריתה (גרמניה ואוסטריה־אונגריה), וגדודי־צבא עבריים, שנלחמו לצדן לקחו חלק בכבוש ארץ־ישראל. בשני בנובמבר 1917, בו ביום שצבא מדינות ההסכמה שבר את החזית התורכית על יד עזה, נתפרסמה ההכרזה הנקראת על שם בלפור, המיניסטר לעניני חוץ של ממשלת בריטניה הגדולה, האומרת ש“ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל, ובמיטב כוחותיה תתאמץ להקל על השגת המטרה הזאת”.

באפריל 1920 נכלל טופס הכרזת בלפור בחוזה השלום עם תורכיה, וביולי 1922 הועמדה ארץ־ישראל בתורת ארץ מנדטורית בחסות חבר הלאומים, והממונות עליה נמסרה לידי בריטניה הגדולה. בראשון לחדש יולי 1920 הונהגה בארץ ממשלה אזרחית בראשותו של נציב עליון הממונה מטעם ממשלת בריטניה. מנויו של סיר הרברט סמואל כנציב עליון ראשון נתקבל בחוגים היהודיים בארץ ומחוצה לה כערובה לרצונה הטוב של ממשלת בריטניה לקיים את התחייבויותיה במלואן. אולם מנהלי התעמולה הערבית, שגם הם ראו במנוי נציב יהודי בטוי רצונו של בעל המנדט לממש את הכרזת בלפור, הסיתו את ההמונים הערביים זו הפעם השניה בשנת 1921 לפרוע פרעות בישראל. בדמם הטביעו קדושי ישראל, שנפלו חלל בקרבות, את חותם זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי על אדמת המולדת.

מדיניותה העוינת של ממשלת בריטניה בארץ־ישראל לגני היהודים קבלה לראשונה צורה ממשית ב“ספר הלבן” מיולי 1922, שבו הכריזה על הפרדת עבר הירדן משטח ארץ־ישראל בתור יחידה מדינית מיוחדת עם שלטון בית ערבי, שעליה אינם חלים סעיפי כתב הממונות הנוגעים לבית הלאומי ליהודים, אם הממשלה הבריטית חשבה, שבזאת תפייס את הערבים, הרי אלה ראו במעשה זה את חולשתה של הממשלה לגביהם והמשיכו בתככיהם, התנגדו לשתוף פעולה עם הממשלה ועם היהודים הסיתו את ההמונים לשוד ולרצח, שהגיעו לשיאם בשנת 1929, כשפרצו שוב פרעות ביהודים בכל הארץ. התעמולה הערבית, שנתמכה בארץ עצמה ומחוצה לה ע“י הבריטים, שעינם היתה רעה בשל הצלחת היהודים, לא היה בכוחה לעצור בעד רצונם העז של היהודים לפתח את הארץ וליצור את התנאים לקליטת עולים חדשים, שמספרם הלך וגדל בחמש השנים הראשונות של השלטון האזרחי, הממשלה לא קיימה את ההבטחה החגיגית, שקבלה על עצמה בכתב הממונות, לישב את היהודים על קרקעות הממשלה ועל אדמת ההפקר, שאותן חלקה בין הערבים. לעומת זאת נרכשו שטחי קרקע גדולים ע”י הקרן הקימת לישראל, חברת פיק"א וחברות התישבות אחרות. חלוצינו ברובם צעירים בעלי השכלה ואנשי תרבות סללו כבישים, יבשו בצות, סקלו שדות, הכשירו שטחים עזובים, נטעו יערות ובנו כפרים למופת. מקץ חמש שנות כהונתו כתב הנציב העליון של ממשלת המנדט הרברט סמואל בדין והחשבון לממשלתו את הדברים האלה על מפעל ההתישבות היהודית:

“בצלעות ההרים מפוזרים צריפי עץ של הכפרים ההולכים ומפנים מקום לבתי אבן עם גגות רעפים אדומים. חורשות עצי האיקליפטוס הממהרים לגדול כבר נותנות לנוף הארץ אופי וצביון חדשים, ובאביב תראה שטחים המשתרעים על מילים מרובעים מכוסים שדות וגנות ירק. ואותה הארץ, אשר עוד לפני חמש שנים היתה ציה ושממה ממש, הולכת ונהפכת לעינינו לארץ פוריה ומיושבת. המתעטפת בבת הצחוק השפוכה על פניה”.

בצעדים מהירים התפתחה התעשיה. העולים החדשים הביאו אתם הון רב ונסיון והקימו בארץ מאות מפעלי תעשיה. כוח החשמל, שיצרה חברת רוטנברג על ידי נצול שטתי של מי הירדן והירמוך נתן דחיפה עצומה להתפתחותם, וחברת האשלג התחילה מנצלת את האוצרות הטבעיים של ים המלח. בה במדה שהתפתחו החיים הכלכליים, הלכו והתקדמו החנוך והתרבות. בחיפה נפתח בית הספר הטכני הגבוה, שבניניו הוקמו כבר לפני המלחמה, ובראשון לאפריל 1925 נחוגה ברוב עם ובמעמד באי־כח מדינות ואוניברסיטאות רבות פתיחת האוניברסיטה העברית ע“י לורד בלפור. על יד האוניברסיטה הוקם בנין מפואר לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי המאכסן את אוצר הספרים הגדול ביותר במזרח התיכון. נוסדו חברות ומוסדות לטפוח המדעים ולפיתוח האומניות, וטובי סופרינו ומשוררינו באו ונקבצו יחדיו בארצנו. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית לארץ־ישראל (Jewish AgencY), שהוכרה ע”י ממשלת המנדט כנציגות היהודית הרשמית המנהלת את הענינים המדיניים וההתישבותיים של היהודים בארץ־ישראל.

שלטון הרשע של היטלר עורר תנועה רבת ממדים של עליה מגרמניה ומהארצות השכנות, שהוסיפה בהונה ובאונה על הרחבת הישוב והפרחתו, דבר זה הניע את שונאי ישראל בשני המחנות להסתה מוגברת נגד היהודים, שגרמה לפרעות של השנים 1936 – 1939 ולפרסום “הספר הלבן” הידוע לשמצה משנת 1939, שלפיו אסרה ממשלת המנדאט על היהודים רכישת קרקעות ברוב חלקי הארץ וצומצמה העליה היהודית עד כדי מינימום. בהופעת הספר הלבן היו כבר בארץ 240 ישובים חקלאיים עם רכוש קרקעי של 960,000 דונם ו־220.000 תושבים, והאוכלוסיה היהודית בערים הגיעה ל־ 320.000 נפש.

בפרוץ מלחמת העולם השניה התגיסו אלפי צעירים מבני הארץ לצבא הבריטי ונלחמו לצדו באפריקה הצפונית, באיטליה, ביון ובארצות אחרות. התעשיה היהודית בארץ ספקה לצבא את הציוד המלחמתי, ואנשי המדע היהודיים שרתו אותו במיטב ידיעותיהם ונסיונותיהם, אולם תקות ישראל, ששארית הפליטה של יהדות אירופה המושמדה תמצא מפלט ומקלט בבית הלאומי ליהודים אוכזבה. ממשלת הפועלים של בריטניה התכחשה ליסודות הראשוניים של האנושיות ולסעיפי היסוד של מגלת הממונות ולא זזה כמלוא הנימה מן הספר הלבן של 1939. יתר על כן: המעפילים, שהגיעו לחוף ארצנו, גורשו בכוח לקפריסין ואף גם הוחזרו למחנות ההסגר בגרמניה. ההתמרמרות והיאוש גברו בקרב הישוב. חלק מהנוער הארצישראלי ירד למחתרת והציק למנגנון השלטון בארץ, שהפך לשלטון אימים. הוצאו פסקי דין מות על לוחמי החרות. חברי הנהלת הסוכנות, ראשי עיריות ומועצות מקומיות ואנשי המפלגה הרביזיוניסטית נאסרו והוחזקו במחנה רכוז. במחנה הערבי נתגלה טרור פנימי. אנשי סיעת המופתי לשעבר של ירושלים, ששתפו פעולה בשנות המלחמה עם הנאצים. רצחו ערבים נכבדים, שהיו ידועים כאוהדי היהודים, בספטמבר 1946 הוזמנו היהודים והערבים להתכנס לועידה בלונדון לדון בהצעת הפרלמנט הבריטי לפתור את שאלת עתידה של ארץ־ישראל על רקע של חלוקת הארץ לקנטונים יהודיים וערביים תחת שלטון עליון בריטי. אולם שני הצדדים כאחד לא הסכימו לפתרון זה והחרימו את הועידה.

בדלית ברירה מסרה ממשלת בריטניה את שאלת ארץ־ישראל לאספת האומות המאוחדות, שמנתה במושבה המיוחד בלֵיק־סַכְּסֶס שבארצות הברית ביום 28 באפריל 1947 ועדת חקירה בינלאומית והטילה עליה לערוך חקירות בארץ־־ישראל ובכל מקום אחר בקשר לשאלה זו. הועדה הגיעה ביוני לירושלים, סיירה את הארץ, קבלה עדויות מפי אישים רבים מכל החוגים והמפלגות והביאה בספטמבר 1947 הצעת פתרון לבעיה בפני אספת האו“מ. חברי הועדה הסכימו פה אחד על 11 המלצות, שקבעו בין השאר, שיש לחסל את הממונות הבריטית ולהקנות לארץ־ישראל מעמד עצמאי בהקדם האפשרי. קבוצת הרוב בת שבעה חברים (מתוך עשרה) המליצה על חלוקת הארץ וכינון מדינה יהודית ומדינה ערבית, שתהיינה קשורות באחוד כלכלי. ירושלים תוכרז כעיר בינלאומית פרוזה ונייטרלית ובראשה יעמוד מושל ממונה מטעם מועצת הנאמנות של האו”מ, והענינים המקומיים של תושבי העיר ואזורה יתנהלו על ידי רשות, שתבחר ע"י התושבים.

לפי הצעת החלוקה הוקצו למדינה היהודית אזור חוף ים התיכון מדרום לעכו עד מדרום לגדרה, מערב הגליל התחתון עד נצרת, עמק יזרעאל, הגליל המזרחי עם צפת וארץ הירדן מגשר נחלים עד מטולה, ובכללה ים כנרת עם טבריה ועמק בית שאן, חלק משפלת הדרום החל מנקודה מצפון לבאר טוביה ומקו המשתרע במרחק 12־8 ק“מ ממזרח לשפת הים ורובו של הנגב, מקו הרוחב העובר על פני באר שבע ופוגע בים המלח מצפון למצדה (כולל את המפעל הדרומי של חברת האשלג) עד ים אילת מדרום, בקו של 8־7 ק”מ לאורך חופו. מלבד רצועת שטח החוף מאשדוד עד רפיח שבגבול מצרים. כל השטח שהוקצה למדינה היהודית כולל 16.300 קמ"ר. יתר שטחי הארץ, מלבד אזור ירושלים, הוקצו למדינה הערבית, שבה נכללה גם עיר החוף יפו כמובלעת. הסוכנות היהודית הודיעה על הסכמתה העקרונית להצעת החלוקה בהביעה ביחד עם זה את צערה, שירושלים והגליל המערבי לא נכללו במדינה היהודית, ואילו הועד הערבי העליון הודיע על התנגדותו המוחלטת לפתרון החלוקה בכלל ודרש, שארץ־ישראל כולה תהיה מדינה אחידה בשלטון הרוב הערבי.

האספה הכללית של האו“מ קבלה ביום 29 בנובמבר ברוב גדול של 33 נגד 13 קולות את הצעתה של קבוצת הרוב בועדת האו”מ והחליטה, שהממונות הבריטית תסתיים לא יאוחר מן 1 באוגוסט 1948, ועד הזמן ההוא יוצאו מן הארץ כל כחות הצבא והמשטרה הבריטיים, וששתי המדינות, היהודית והערבית, תקומנה לא יאוחר מן 1 באוקטובר 1948. ההנהלה הבריטית נתחייבה למסור את הנהלת השלטון בארץ בהדרגה לועדת הבצוע מטעם האו"מ, שעליה הוטל להוציא לפועל את כל החלטות האסיפה הכללית. אולם ועדת הבצוע לא יכלה לגשת לעבודה, מפני שהבריטים לא הרשו לה לבוא ארצה לפני תום המנדאט.

החלטות עצרת האו“ם עוררו הפגנות־שמחה בכל מקומות מושבותיהם של היהודים בעולם ובראש ובראשונה בארץ־ישראל. הערבים פתחו כבר ביום 30 בנובמבר במעשי אלמות. באותו יום הרס המון פרוע את המרכז המסחרי בירושלים וגרם למותם של יהודים ולאבדן של רכוש גדול. קבוצות מזוינות ארבו למכוניות הנוסעים בדרכים והפילו חללים מבין הנוסעים והתנפלו על שכונות הספר היהודיות בתל־אביב–יפו ובחיפה ועשו בהן שמות, וביחוד עלתה בחללים רבים ויקרים התחבורה אל המקומות המבודדים, כגון גוש עציון ועטרות בהר יהודה, יחיעם בגליל ובן־שמן בשפלה. כחות הבטחון של היהודים לא היו אז מוכנים אלא רק להגנה בלבד, וידיהם היו כפותות ע”י השלטונות הבריטיים, שלכאורה היו הם אחראים לבטחון. מצב זה הניע את ארגוני המחתרת היהודיים אצ“ל ולח”י למעשה נקם, והם גרמו לערבים בערים ובכפרים ולבריטים בכל מקום שהם אבדות רבות. השתרר בארץ התהו ובהו, שהנציב העליון הבריטי איים בו כבר באוקטובר 1947.

ירושלים הושמה במצור קשה. נותקו קוי התחבורה בינה ובין השפלה, פוצצו צנור המים והמשאבות של מערכת הספקת המים מראש העין. טרוריסטים ערביים ובריטיים פוצצו בנינים גדולים בשני רחובות ראשיים וגרמו אבדות רבות בנפש וברכוש. שיירה יהודית, שנמצאה בדרך לבית החולים “הדסה” ולאוניברסיטה העברית, הותקפה והועלתה באש לעיני כחות הבטחון הבריטיים, וקרוב לשמונים איש, רופאים ואחיות ואנשי מדע, נשרפו חיים. באותו זמן הותקפו הישובים היהודיים בדרום ובנגב, ומגיניהם, שעמדו בגבורה על משמרתם, נרצחו באכזריות חימה. בינואר 1948 עבר “חיל שחרור” ערבי מסוריה את הירדן והתבצר בשכם, וכח ערבי אחר אורגן ברם אללה במטרה לכבוש את ירושלים, והעיר העתיקה נסגרה ע"י הלגיון הערבי של עבר הירדן.

בינתיים התנהל בקצב מהיר הפנוי הבריטי. בטול האדמיניסטרציה גרמה לשתוק הרכבות ושרות הדואר והטלגרף, וכתוצאה מכך הופסק הקשר הישיר בין הישובים היהודיים, והארץ נותקה לגמרי מהעולם החיצוני. עקב פינוי הצבא והמשטרה הבריטיים התחזקו כחות ההגנה הישראליים והשתלטו בזו אחר זו על הערים חיפה, טבריה, צפת ויפו ועל שכונות ערביות בירושלים וכבשו כפרים ערביים רבים, שמהם היו מתקיפים את היהודים. יושבי הערים והכפרים הערביים, שסרבו להכנע, נמלטו בהמוניהם לארצות השכנות ונטשו את רכושם.

                      פתיחת הדואר העברי של מדינת ישראל בירושךים בקיץ תש"ח

ישעיהו פרס, עורך האמציקלופדיה ארץ־ישראל שולח את המכתב הראשון

                      שיירת מזון נכנסת לירושלים (ע"י רוממה) בימי המצור בניסן תש"ח

                      פלוגת סיור של אנשי ההגנה במלחמת החרות

                      חגיגת יום העצמאות ביון ו' באייר תש"י בירושלים

קהל החוגגים ובראשו הנשחא חיים ווייצמן, ראש הממשלה דוד בן־גוריון והרמטכל יגאל ידין עומדים בשעת שירת התקווה

תקומת מדינת ישראל

ביום 14 במאי נסתיימה תקופת הממונות הבריטית על ארץ־ישראל. בצהרי יום זה עלו הנציב העליון האחרון, סיר אלן קנינגהם, ואתו פקידים גבוהים אחרים ואנשי צבא ומשטרה בנמל חיפה על ספון אנית מלחמה בריטית, שיצאה את הנמל בחצות ליל החמשה עשר בו והעבירה אותם לארץ מולדתם. בצהרי יום ה' אייר תש"ח (14 במאי), בה בשעה שהשלטון הבריטי עזב את הארץ, התכנסה במוזיאון בתל אביב מועצת־העם בת 37 חברים, נציגי כל המפלגות והסיעות, שהפכה באותו יום לממשלה זמנית, והכריזה על העצמאות של מדינת ישראל. וזו לשון הכרזת מועצת־העם:

"בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.

"לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפלה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.

"מִתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה; ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.

“בשנת תרנ”ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

"זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין־לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ־ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.

"השואה, שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ־ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות־זכויות בתוך משפחת העמים.

"שארית הפליטה, שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופא, ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ ישראל על אף כל קשי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל־ישרים במולדת עמם.

"במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להמנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.

"ב־29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל. העצרת תבעה מאת תושבי ארץ ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.

"זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.

"לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל.

“אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט. הלילה, אור ליום שבת ו' באייר תש”ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על־ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה. מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל.

"מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון־זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת וגזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.

"מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ־ישראל בשלמותה.

"אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.

"אנו קוראים – גם בתוך התקפת־הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

"אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כלו.

"אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

“מתוך בטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית, על אדמת המולדת, בעיר תל־אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש”ח, 14 במאי 1948".

מלחמת החרות.

מיד אחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל התחילה ההתקפה עליה מצד המדינות הערביות מצרים, סוריה, הלבנון, עיראק ועבר־הירדן, שצבאותיהם פלשו אל הארץ החל מהראשון למאי. הלגיון הערבי, שנמצא קודם לכן בארץ כחיל־מצב של שלטון המנדאט בפקוד קצינים בריטיים ובנשק בריטי, התקיף ביום 12 במאי את גוש עציון בהר יהודה. בקרבות קשים מאד נפלו מגיניו. 150 צעירים וצעירות נשחטו וגופותיהם נשחתו באכזריות. בירושלים הצליחו היהודים לטהר מערבים את העיר החדשה ממי נפתח (לִפְתָּא) בצפון עד עמק רפאים מדרום. אבל מחוסר כחות צבא וציוד מספיקים נאלצו היהודים הסגורים בעיר העתיקה להכנע בסוף חודש מאי, הרובע היהודי על בתי הכנסת העתיקים, בתי החולים ויתר המוסדות הצבוריים נהרס כליל, ספרי התורה ויתר תשמישי הקדושה נשמדו, ומגיניו האמיצים הובלו בשבי. העיר החדשה הורעשה קשות בתותחים כבדים יומם ולילה ללא הרף, ורבים הקרבנות שנפלו חלל. למרות ההרעשות וההפגזות ועל אף הרעב והצמא, ששררו בעיר, החזיקו יהודי ירושלים, זקנים ונערים, נשים וטף. מעמד איתן ומגיניה הגבורים הצליחו להדוף את המתקיפים עד לחומות העיר העתיקה.

המצרים עברו את הגבול הדרומי והתקדמו בטור אחד לקראת עזה ובטור שני לקראת באר שבע והתחברו עם הלגיון הערבי החונה בין בית לחם ובין ירושלים. הם החריבו את הישובים העבריים בנגב ובדרום והפציצו קשה את תל אביב מהאויר. צי מלחמה מצרי, שהתקרב לחוף תל אביב, הופצץ ע"י מטוסים ושתי אניות של היהודים. צבא סורי־פלשתינאי בפקוד קאוקג’י, שהתקיף קשה את משמר העמק, נהדף באבדות רבות. צבא עיראקי התקיף את ישובינו בעמק הירדן וגרם להם נזקים חמורים, והלגיון הערבי תפש את תחנת הכוח בנהרים ואת מפעל חברת האשלג בצפון ים המלח. קרבות קשים התנהלו בעמק איילון עם הלגיון הערבי. שהתבצר במנזר לטרון עוד בימי שלטון המנדאט, ניתק את התחבורה בין השפלה ובין ירושלים ואת אספקת המים לעיר. בימים קשים אלה בצעו היהודים שני מבצעים גדולים ביותר. לאחר שצבא ההגנה כבש את כל המשלטים החולשים על הכביש בין ירושלים ובין שער הגיא, נסלל מעבר לגבעות השפלה כביש חדש (כביש בורמה, כביש הגבורה) העוקף את לטרון מאחורי הגבעות, ולידו הונח קו חדש של צנורות, שבהם העבירו מים לירושלים, שנשמה מעתה לרוחה.

במשך כל הזמן הזה לא נקפו האומות המאוחדות אצבע לגרש את הפולשים ולמנוע את הקרבות האכזריים.

ביולי 1948 נשלח מטעם עצרת או“מ לארץ־ישראל הרוזן השווידי ברנדוט, מי שהיה נשיא הצלב האדום בשווידיה במלחמת העולם השניה, בלוית מנגנון גדול של מפקחים ומשקיפים כמתווך בין הצדדים היריבים. על פי צו מועצת הבטחון של או”מ הוכרז ביום 11 ביולי על הפוגה לארבעה שבועות לשם נהול משא ומתן על שביתת נשק. משהסתיים זמן ההפוגה נתחדשו ביתר שאת הקרבות, שהביאו במשך עשרה ימים עד להפוגה השניה נצחונות מזהירים לצבא ישראל והפכו את הקערה הצבאית על פיה. במשך עשרת ימי הקרב שבין הפוגה להפוגה נכבשו שדה התעופה הגדול בלוד, הערים לוד ורמלה וכפרים רבים בסביבה, מפעל המים ליד מקורות מי הירקון, הגליל המרכזי עם נצרת והגליל המערבי עם עכו. הקרבות עם המצרים בנגב היו קשים ומרובי קרבנות. נקודות הישוב היהודיות המעטות המפוזרות על פני הנגב הצפוני עמדו בעוז נגד ההתקפות האכזריות, וגם לאחר שנהרסו כליל התחפרו אנשיהם שנשארו בחיים והמשיכו במלחמת ההתגוננות. מטוסינו הרעישו את שדות התעופה המצריים באל־עריש ובקהירה, ותותחינו פגעו בעמדות התותחים של האויב, ופלוגה של צבא ההגנה לישראל הגיעה לאל־עריש.

בינתים הכין הרוזן ברנדוט דין וחשבון כמצע לכריתת ברית שלום. לפי תכניתו היה על או“מ לקבוע את הגבולות בין החלק היהודי ובין החלק הערבי של ארץ־ישראל ולהבטיח את גבולות אלה. לפיה היה למסור את הנגב לערבים ואת כל הגליל ליהודים, ירושלים היתה צריכה לעמוד תחת פקוח בינלאומי. נמל חיפה ושדה התעופה בלוד היו צריכים לשמש את מדינת ישראל ואת המדינות הערביות השכנות. הפליטים הערביים היו רשאים לחזור למקומותיהם, והיה למנות ועדת פשרה מטעם או”מ, שעליה יוטל לתווך בין היריבים ולפעול למען השלום. תכנית זו, שהושתתה על יסודות בלתי מציאותיים, נדחתה על ידי היהודים והערבים כאחד.

בעצם ימי המלחמה הקשים הוקם מגרעיני הלוחמים הגבורים (קבוצות ההגנה, פלמ“ח, אצ”ל ולח"י) צבא אחיד וסדיר המורכב מחיל היבשה, חיל האויר וחיל הים ונרכש הציוד בנשק, באוירונים ובצי מלחמתי. יום כ' בתמוז הוא יום קוממיותו של צבא ישראל, שהלך מעכשיו מחיל אל חיל. בסכות תש“ט נשבר כחו של צבא מצרים, נכבשו אשדוד, מגדל־עזה, בית גוברין, בית נתיף ובאר שבע. חיל מצרי בן 3000 איש נסגר ב”כיס" פ’אלוג’ה בשפלה, ועד נובמבר 1948 נהדף צבא מצרים אל מעבר לגבול, חוץ מרצועת־חוף צרה בין עזה לרפיח, שבה החזיק מעמד. משהתקרב צבא ישראל לעזה נמלטה משם “הממשלה הכל פלסטינאית”, שהוקמה בעיר זו על ידי מפלגת החוסיינים, ובזאת נתבדה לתמיד חלומו של המסית חג' אמין אל־חוסייני, המופתי לשעבר של ירושלים. הצבא הסורי הוכה גם הוא מכה נצחת. הצבא הלבנוני נהדף הרחק מעבר לגבול הלבנון, וכל הגליל המרכזי והמערבי עד סולם צור (ראס א־נאקורה) נפל בידי צבא ישראל, ירושלים החדשה נכבשה על כל פרבריה, חוץ מקטע אחד ממזרח ומצפון־מזרח לעיר העתיקה המוחזק בידי הלגיון העבר־ירדני בפקוד בריטי, והכפרים הערביים שבשכנותה (מי נפתח, דיר יסין, עין כרם ומנחת). וכן נכבש אזור נרחב מצפ’־מע' לירושלים, המקשר את עיר הבירה עם השפלה. רק הלגיון העבר־ירדני בפקוד בריטי ואתו הצבא העיראקי החזיקו “במשולש” ג’נין–טול כרם–שכם עד מעבר להרי חברון.

בתחילת ינואר 1949 הגיעה לרודוס ועדת הפיוס ובראשה המתווך מטעם או“ם ד”ר בנץ‘, שנהל שיחות עם נציגי ישראל מצד אחד ועם נציגי המדינות הערביות מצד שני בדבר תנאי שביתת הנשק. ביום כ“ה בשבט תש”ט (24.2.49) נחתם ברודוס ההסכם על שביתת נשק בין ישראל ובין מצרים, ביום כ"ב באדר (23.3.49) בסולם צור (ראש הנקרה) בין ישראל ובין מדינת הלבנון וביום ד’ בניסן (3.4.49) ברודוס בין ישראל ובין עבר־הירדן. המשא והמתן בין ישראל ובין סוריה, שבה גרמה ההפיכה הצבאית הראשונה לחלוף הממשלה, נמשך בשטח המפורז שליד מחנים במשך האביב והקיץ תש“ט, וביום כ”ג בתמוז 20.7.49) נחתמה שביתת הנשק גם עם מדינה זו. בינתיים חזר הצבא העיראקי לארצו, והצבא העבר־ירדני נסוג בשרון עד לקו טול כרם – קלקיליה ובגליל התחתון מהגלבוע עד לגבול העבר־ירדני, ולבסוף נסוג גם הצבא הסורי לגבולו הקודם. בעצם ימי השיחות עם עבר הירדן ברודוס חדרו כחות ישראליים לקצה הדרומי של הנגב והניפו את דגל ישראל על חופו של ים אילת.

תודות לנצחונותיו המזהירים של צבא ישראל גדל בהרבה השטח של מדינת ישראל מכפי שהוקצה לה בהחלטת או“ם מהעשרים ותשעה בנובמבר 1947. 20,594 קמ”ר, שהם 79% משטח עבר הירדן מערבה, נמצאים ברשותה, ממטולה ומסולם צור בצפון ועד אילת בדרום. פחד צבא ישראל נפל על הערבים, שנטשו את מקומות מושבותיהם ונמלטו בהמוניהם למשולש הערבים שבארץ־ישראל, לרצועת עזה–רפיח ולמדינות הערביות השכנות. מהם נשארו למעלה מ־000 100 נפש מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ’רקסים, הנהנים מהזכויות האזרחיות המלאות במדינת ישראל. דרוזים וצ’רקסים אף השתתפו במלחמה בשורות צבא ישראל נגד צבאות הפולשים. בהשתרר שקט בארץ הסתננו ערבים רבים לתוך שטח מדינת ישראל, וע"י נסיגת צבאות עבר־הירדן וסוריה משטחים מסוימים בשרון ובגליל התחתון בהתאם להסכמי שביתת הנשק גדלה במדה ידועה האוכלוסיה הערבית במדינה.

קבוץ גלויות

עוד בתקופת התהו ובהו של שלטון המנדאט הבריטי העפילו לארץ יהודים רבים, שבאו מארצות אירופה באניות מעפילים. מאז בטול המנדאט גברה העליה והגיעה לשיאה עם תום הקרבות בארץ. בחדשי החורף והאביב תש“ט עלו 20,000 – 30.000 נפש לחודש. בסוף ינואר 1949 שחררה ממשלת בריטניה את עצורי קפריסין ואת יושבי המחנות בשטח הבריטי בגרמניה. מאז הקמת מדינת ישראל ועד סוף 1949 עלו 354.000 יהודים מחמשים ארצות. העולים בגיל הגיוס נכנסו מיד למחנות אמונים. רבבות עולים שוכנו בערים ובכפרים הערביים העזובים, והם מעבדים את אדמותיהם ומטעיהם הנטושים. רבים אחרים נקלטו בערים, במושבות, בכפרים השתופיים ובקבוצים. עד פסח תש”י הוקמו 206 נקודות־ישוב חדשות בכפרים נטושים ובמשלטים לאורך הגבולות. ביום כ“ב מנחם אב תש”ט (17.8.49) הובאו עצמות חוזה המדינה היהודית ומיסד התנועה הציונית ד"ר תיאודור הרצל למנוחת עולמים בירושלים על פסגת אחד ההרים היפים בצפון־מערב העיר, שנקרא מאז על שמו “הר הרצל”.

לפי המפקד הכללי של אוכלוסי מדינת ישראל, שנערך ע“י הממשלה הזמנית ביום ו' בחשון תש”ט (9.11.48). היה מספר היהודים 723,115 נפש ומספר הלא־יהודים 93,146 נפש. במלאת שתי שנים להכרזת מדינת ישראל העריכו את מספר כל תושביה למיליון ומאתים אלף נפש, מהם 1,042,000 יהודים.

ביום כ“ד בטבת תש”ט (25.1.49) התקיימו בכל רחבי המדינה הבחירות לאספה המכוננת של כנסת ישראל, שבהן הצביעו 440.095 איש ואשה, שהם 86.9% מבעלי זכות הבחירה מכל שדרות התושבים ללא הבדל דת וגזע. תנועת הבחירות העידה על מדה רבה של כושר חברותי ובגרות מדינית של הישוב. נבחרו 120 צירים, שבהם הרוב המכריע חברי מפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפא"י). הוקמה ממשלה קואליציונית המורכבת מבאי־כח מפא"י, המזרחי והפועל המזרחי, אגודת ישראל, מפלגת הציונים הפרוגרסיביים והספרדים, בעוד שצירי מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), חרות, הציונים הכלליים והקומיניסטים מהוים את האופוזיציה בכנסת.

האספה המכוננת, שנפתחה חגיגית בירושלים ביום ט“ו בשבט תש”ט (14.2.49) במעמד ראשי העם, ראשי הדתות ונציגי מדינות חוץ, כוננה את הכנסת (הפרלמנט) של מדינת ישראל ובחרה בד“ר חיים וייצמן לנשיאה הראשון. לרגל המאורע ההיסטורי הזה הוכרז על חנינה כללית לאסירים ולעבריינים ונקכע סמל המדינה: מנורה בעלת שבעה קנים עטורה ענפי זית על בסיס רחב עם הכתובת “ישראל”. רובן של מדינות העולם הכירו במדינת ישראל (עד סוף 1949 59 מדינות, מהן 43 להלכה [דִי יוּרֵי] ו־16 למעשה [דֵי פַ’קְטוֹ] ובין אלה האחרונים גם בריטניה הגדולה ²⁶⁹ כגורם מדיני, תרבותי וכלכלי בעל ערך־רב במזרח התיכון. מדינת ישראל מנתה במדינות אלה צירים או נציגים דיפלומטיים וכן קבעו אלו צירויות או נציגויות במדינת ישראל. במלאת השנה הראשונה לעצמאות ישראל נתקבלה מדינת ישראל באור ליום י”ג אייר תש“ט (10.5.1949) כחברה בארגון האומות המאוחדות, ובאותה שעה הונף במקום מושבה של אספת האו”ם דגל ישראל בין דגלי שאר האומות. בהחלטת עצרת או"ם על קבלת ישראל לארגון האומות נאמר כי “ישראל היא אומה שוחרת שלום המקבלת על עצמה את ההתחייבויות הכלולות במגלה ויש בכחה ויש ברצונה לקיים את ההתחייבויות הללו”. מאז נתקבלה מדינת ישראל כחברה לארגונים בינלאומיים לתרבות, לכלכלה ולספורט, שבהם היא לוקחת חלק פעיל.

ממשלת ישראל מורכבת מ־20 משרדים (מיניסטריונים) אלה:

1. משרד ראש הממשלה,

2. משרד הבטחון,

3. משרד הפנים,

4. משרד החוץ,

5. משרד האוצר,

6. משרד המשפטים,

7. משרד החנוך והתרבות,

8. משרד הדתות,

9. משרד העבודה והבטוח העממי,

10. משרד התחבורה,

11. משרד האספקה והקצוב,

12. משרד הבריאות,

13. משרד החקלאות,

14. משרד למסחר ותעשיה,

15. משרד הסעד,

16. משרד העליה,

17. משרד המשטרה,

18. משרד לנפגעי המלחמה,

19. משרד המעוטים,

20. משרד מבקר המדינה.

חמשה הם ההישגים הגדולים של השנים תש“ח–תש”ט:

א) נצחון מוחלט של צבא ישראל על צבאות הפולשים של חמש מדינות ערביות, התגברות על המצור על ירושלים וספוח עיר הנצח ואזורה למדינת ישראל,

ב) תקומת מדינת ישראל והקמת המנגנון הממשלתי של המדינה,

ג) השגת ההכרה הבינלאומית של המדינה,

ד) קבוץ גלויות,

ה) הכרזת ירושלים כבירת מדינת ישראל, שאליה הועברו החל מכסלו תש"י משרדי הממשלה והכנסת ²⁷⁰ממושבם הזמני בקריה שעל יד תל אביב.

הצלחת ישראל עוררה את קנאת המדינאים של האו“ם מהמחנות המנוגדות, של הערביים, הקתולים ואנשי הגוש הסובייטי, הדורשים את קיום החלטת עצרת האו”ם מ־29 בנובמבר 1947 וביחוד את בינאום ירושלים. ממשלת ישראל עומדת איתן על דרישתה לרבונות מלאה על כל השטח, שנכבש במלחמת,החרות בקרבנות רבים ויקרים נגד צבאות המדינות הערביות, שעלו פי כמה על צבא ישראל בלא שעצרת האו"ם נקפה אצבע למניעת מלחמה זו. והמאבק נמשך.

מקומה הגיאוגרפי של המדינה, גבולותיה, שטחה ותושביה

מדינת ישראל משתרעת בין '29⁰30 לבין '33⁰17 רוחב צפוני ובין '34⁰28 (בשפת ים התיכון מדר’־מע' לאשקלון) לבין '35⁰41 (בכתף ים כנרת) אורן מזרחי (לפי גריניטש). ארכה ממטולה עד חוף ים אילת 420 ק“מ ורחבה הממוצע 51 ק”מ, היא גובלת מצפון במדינת הלבנון ממזרח בסוריה, בעבר הירדן ובשטח הארצישראלי המוחזק בידי צבא עבר־הירדן, ממערב בים התיכון באורך של 167 ק"מ, מדרום־מערב בשטח מצרים ומדרום בים אילת. גבולות הארץ הם ארוכים ביותר. משטח ארץ עבר־הירדן המערבי כלולים במדינת ישראל עמק החולה עד מטולה, כל הגליל העליון והגליל התחתון עד מעבר לים כנרת, עמק בית שאן, עמק יזרעאל, הכרמל והרי מנשה, השרון, השפלה חוץ מרצועת החוף של עזה החל מקו העובר בין דיר אסניד לבין בית חנון ועד רפיח, אזור הרי ירושלים, אשדות הרי בית לחם וחברון וארץ הנגב החל מהקו '31⁰21 (מצפון לבאר שבע), הנמשך צפונה מזרחה ופוגע בים המלח במעיינות החמים שמצפון לעין גדי, עד ראש טָבָתָה בחוף ים אילת,

מדת השטח הנכלל במדינת ישראל היא 20,594 קמ“ר. ביום ו' בחשון תש”ט (8.11.1948) היה מספר תושבי המדינה 723,115 נפש ב־384 ישובים, ואילו בניסן תש"י (אפריל 1950) הגיע מספרם לפי האומדן ל־ 1,200,000 נפש ב־510 ישובים, מהם 1,042,000 יהודים ו־158,000 לא־יהודים, מדת הצפיפות היא 59 נפש על כל קילומטר מרובע. הגדול בא בעיקר מהעליה ההמונית היהודית, שהגיעה בשתי השנים הראשונות לקיום המדינה ל־400,000 נפש בקירוב. העולים באו מכל קצוי תבל. לפי רשום רשמי באו מינואר 1948 עד ספטמבר 1949 מהארצות:

משק המדינה.

כלכלת מדינת ישראל מותנית בשלשה גורמים עיקריים: א) בטחון, ב) עליה המונית, ד) קליטת העליה והתישבותה החקלאית והעירונית.

פלישת צבאות המדינות הערביות לארץ־ישראל אחרי חדשים של קרבות פנימיים אילצה את הממשלה הזמנית של המדינה הצעירה להקציב סכומים ניכרים למטרות הבטחון ועקב סרובן של המדינות העוינות להפוך את הסכמי שביתת הנשק לשלום קבע מצווה הממשלה להחזיק בצבא הגנה חזק. העלייה ההמונית וקליטתה בגוף הכלכלי של הארץ על ידי התישבות חקלאית ועירונית מטילה על המדינה הוצאות גדולות לזמן ממושך. נוסף על הקשיים הכלכליים הנובעים מהגורמים האלה הרי יצרה ממשלת המנדאט בשנה האחרונה לשלטונה בארץ בכוונה תחלה מצב של תהו ובהו בסדרי האדמיניסטרציה. בפברואר 1948, חדשיים לפני צאתה את הארץ, הוציאה את ארץ־ישראל מגוש השטרלינג, וע“י כך הוקפאו באופן אוטומטי האקטיבים הארצישראליים בלונדון, ולבסוף נותקה הארץ מיתר ארצות העולם ע”י הפסקה פתאומית של התחבורה הימית והאוירית, שהיתה ברובה בידי חברות בריטיות.

אלה היו התנאים הפוליטיים והכלכליים ביום הכרזת העצמאות של ישראל. נצחונו המוחלט של צבא ההגנה לישראל וההכנות המוקדמות והמדוקדקות להקמת אדמיניסטרציה יעילה הפרו את תכניותיהם של האויבים לגרום לישראל לא רק תבוסה צבאית אלא גם פשיטת רגל של המדינה הצעירה. להבטחת החיים הכלכליים במדינה עזרה במדה ידועה העובדה שהכלכלה העברית בארץ־ישראל פעלה גם לפני חלוקתה הטריטוריאלית של הארץ כיחידה נפרדת מהכלכלה הערבית עקב החרם הערבי, שהוטל על הכלכלה היהודית שנים מספר לפני הכרזת המדינה.

תקציב הממשלה לשנת 1949/50 היה 40,176,000 ל"י לפי המאזן דלהלן:

ביום הקמת המדינה הוכרז על מטבע ישראלי, שנוצר ע“י שתוף פעולה בין הסוכנות היהודית לארץ־ישראל לבין בנק אנגלו־פלשתינה. לפי הסכם עם הממשלה הזמנית מיום 17 באוגוסט 1948 הקים הבנק כסוכן יחיד של הממשלה מחלקה להוצאת בנקנוטים ביחידות של 500 פרוטה, 1 ל”י, 5 ל“י, 10 ל”י ו־50 ל“י. לכסוי המטבע הישראלי משמשים: א) מלאי של זהב, ב) יתרות במטבעות זרים, ג) בנקנוטים של ממשלת המנדאט, ד) שטרי האוצר, ה) שטרי מקרקעים, לפי הדו”ח של בנק אנגלו־פלשתינה היו ביום 15 במרס 1950 שטרי בנק במחזור בסכום כולל של 53,070,488,500 ל"י.

לממון הוצאותיה הוציאה הממשלה שלשה מלוות שונים:

א) ממוסדות כספיים ע“ס 3 מיליון ל”י, שז“פ 1953 ב) מלוה מלחמה ע”ס 7,5 מיליון ל“י, שז”פ 1959 ג) מלוה עממי ע“ס 3 מיליון ל”י, שז"פ 1968

מהמלוה האמריקאי בסך 100 מיליון דולר, שניתן לתקופה של 15 שנה ברבית של שלשה וחצי למאה, הוקצבו:

לחקלאות 35 מיליון ל"י

לתעשיה 20 מיליון ל"י

לבניה 25 מיליון ל"י

לתעבורה 20 מיליון ל"י

המחסור במצרכים חיוניים, שנתהוה כתוצאה מהעלייה ההמונית והחזקת העולים במשך תקופה ממושכת במחנות עד קליטתם כיצרנים בעיר ובכפר, חייב הנהגת שיטה של קצוב המצרכים החיוניים ופקוח על המחירים, כדי להבטיח אספקה צודקת לכל אזרח בישראל. שיטה זו היתה דרושה, כדי למנוע בעד הסכנות הנובעות מחוסר שווי משקל בין כמות הכסף שבמחזור ובין כמות המצרכים הנמצאים בשוק. יחד עם זה רוכזו כל הכחות להגדלת הייצור הן בשטח החקלאות והן בשטח התעשיה, לעומת שנת 1936/37 עלה אינדכס הגדול הכמותי של הייצור החקלאי העברי בשנת 1947/48 ל־317 נקודות ובשנת 1948/49 ל־383 נקודות.

הגדלת הפעולות בשטח התעשיה מתבטאת במספרים של שמוש בכח החשמל כדלקמן:

תצרוכת החשמל של החברה הארצישראלית והחברה הירושלמית היתה באוגוסט 1949 48,900 אלפים קו“ש ובאוגוסט 1949 62,400 אלפים קו”ש, היינו עליה ב־28%. אינדכס התעסוקה עמד באוגוסט 1949 ב־170 נקודות, היינו הגדלה ב־30 נקודות לעומת התחלת שנת 1949. מאז הולך ורב יבוא הציוד החדש הן ע"י עולים חדשים והן מכספי המלוה האמריקאי, ובמשך החדשים הראשונים של שנת 1950 הופעלו 11 מפעלים תעשיתיים חדשים בהשקעות הון זר מתוך 44 מפעלים הנמצאים בשלב ההגשמה.

עם תום שלטון המנדאט היה הכרח לארגן מחדש את כל סחר החוץ, שהיה עד אז מושפע לרעת הארץ על ידי סעיף 18 של המנדאט, ששלל ממנה את אפשרות הפתוח החפשי של יחסים מסחריים עם ארצות אחרות. כבר בשנת 1948/49 חתמה המדינה הצעירה על כמה חוזים מסחריים עם ארצות חוץ, כגון הולנד, צ’כיה, יוגוסלביה, רומניה, אוסטרליה ועוד. הדרך ליחסים תקינים בשטח המסחר נסללה על ידי גמר המשא ומתן בקשר ליתרות הישראליות בלונדון וההתחייבויות הממשלתיות מתקופת המנדאט. בשנת 1949 היה היבוא 87,712,000 ל“י והיצוא 10,176,000 ל”י.

ממשלת ישראל הצליחה ליצור בסיס של ימאות לאומית. בסוף אפריל 1950 היו לצי המסחר הישראלי 27 ספינות בקבול של 97.000 טונות, מאז נוספו עליהן עוד כמה ספינות. גם העבודה בנמלי הארץ הולכת וגדלה. כמות הפריקה בחדשי הקיץ 1948 היתה 37,000 טונות בקירוב לחודש, ואילו בדצמבר 1948 60,000 טונות ובאוקטובר 1949 112,000 טונות,

חקלאות וייעור

מבנה החקלאות במדינה מבוסס על שלשה טפוסי משק עיקריים:

א) משק ההדרים, שתוצרתו – פרי הדר – מיועדת בעיקר ליצוא לשווקי חו"ל, ומשום כך רבה חשיבותו לכלכלת המדינה. רובו של משק ההדרים מרוכז בשפלת החוף.

ב) המשק המעורב האכסטנסיבי, המבוסס על גדולי פלחה של שדות בעל בשטחים גדולים ומשק חלב פרימיטיבי. הוא כולל גם ייצור ביצים, ירקות ופירות, המשמשים בעיקר לתצרוכת עצמית, ורק העודפים נשלחים לשוקים. שיטות העבודה הן פרימיטיביות ובמדה רבה נהוגה עבודת ידים ובהמות. טפוס משק זה מרוכז באזורי החקלאות הערבית וכן במושבות הותיקות בגליל העליון ובגליל התחתון.

ג) המשק המעורב האינטנסיבי, שתכונותיו האופיניות הן עבוד אינטנסיבי, גדולי שלחין ומכון מכסימלי בעבודה, הייצור נועד בעיקר לשוקים העירוניים, והוא כולל תבואות, ביצים, עופות, דגים, ירקות ופירות,

מעת הקמת המדינה והעליה הגדולה, שבאה בעקבותיה, עלתה חשיבותו של טפוס משק נוסף, והוא משק העזר בשכוני העולים בקרבת המושבות והערים, משק זה, ששטחו אינו עולה על 2־1 דונמים, מיועד לאזון תקציבה של המשפחה על ידי אספקה עצמית של העולה העובד ומשמש לו משען בעת אבטלה או כשאין שכר העבודה מספיק כדי קיומה של המשפחה.

מבחינת המבנה הארגוני נבדלים הישובים החקלאיים לפי צורות אלו: מושבה, מושב, מושב עובדים. מושב (כפר) שתופי וקבוץ או קבוצה,

המושבה אינה שונה ממבנה הכפרים הרגיל בכל הארצות, היא מבוססת על יזמה פרטית, משקיה שונים בגודלם ובהרכבם, האדמה היא קנינם הפרטי של בעליה, החפשים לעשות בה כרצונם, המושבה פתוחה לכל הבוחר להתישב בה, ותושביה אינם כפופים לכל מרות צבורית של מוסדות המושבה, פרט לתשלום מסים בעד החזקת השרותים הצבוריים ולתקנות מוניציפליות,

המושב מבוסס על משקים האחידים בגודלם ובהרכב ענפיהם. טפוס המשק הוא עפ"י רוב האינטנסיבי המעורב. האדמה היא אדמת הלאום, הניתנת למתישב בחכירה על ידי הקרן הקימת לישראל. חברי המושב מאוגדים בקואופרטיבים לקניה ולשווק, להספקה ולאשראי וניתנים למרותם, אין אדם רשאי להצטרף למושב אלא בהסכמתה של הנהלת המושב והמוסדות המיישבים.

מושב־עובדים דומה במבנהו למושב אלא שחבריו משתייכים להסתדרות העובדים. כמו כן מונחים ביסודו העיקרון של עבודה עצמית ועזרה ואחריות הדדיות.

הכפר השתופי הוא צורת בינים בין מושב לקבוץ. הוא מבוסס על ייצור משותף וצריכה אינדיבידואלית, המשק הכללי שייך לכל חברי הישוב, אולם משק הבית הוא פרטי, וכל חבר רשאי לנהל את ענייני ביתו כרצונו בהכנסות שהוא מקבל מעבודתו במשק המשותף. השרותים הצבוריים מוחזקים על ידי המושב מההכנסות של המשק המשותף.

הקבוץ מבוסס על הרעיון של שתוף מלא בייצור ובצריכה. המשק שייך לכל העובדים בו כל זמן שהם נמצאים בתוכו, והוא מצווה על ספוק כל צרכיהם של החברים, ואלה מצדם נדרשים לעמוד לרשות הקבוץ במלוא יכלתם. האדמה היא קנין הלאום.

לפי מפקד רשמי היו לסוף שנת 1949 במדינת ישראל 525 ישובים חקלאיים, מהם 43 מושבות, 47 מושבים, 120 מושבי־עובדים, 20 כפרים שתופיים. 210 ישובים קבוציים ו־85 כפרים ערביים.

טפוס חדש של התישבות הוא כפר העבודה. העולים החדשים המתישבים על אדמה נטושה עסוקים ביעור, בסלילת כבישים ובעבודות צבוריות אחרות. לכל משפחה שטח אדמה למשק־עזר לצרכי הבית.

בשתי השנים תש“ח־תש”ט נפדו והיו לקנין הלאום 600,000 דונם אדמה ונוסדו 180 ישובים חקלאיים חדשים על הקרקע הלאומית. 6,500 דונם אדמה הוכשרו לעבוד חקלאי ונשתלו 1,200,000 עצים.

החקלאות בארץ מיצרת בעיקר גדולי שדה וגן (דגנים, קטניות, מספוא וירקות). הדרים, זיתים ופירות אחרים ותוצרת הרפת והלול, בשנים האחרונות מתפתח והולך ענף הדיג, וכבר קיימים ישובים מספר, שעיקר פרנסתם על הדיג בים, בימות ובברכות.

שטח העבוד הכללי הגיע, לפי אומדנה רשמית, בשנת תש"ט (1948/49) ל־1,600,000 דונם, מהם כ־ 280,000 דונם שטח שלחין. לפי הגדולים העיקריים נחלק השטח הכללי כדלקמן: גדולי דגן, קטניות ומספוא 1,135,000 דונם, ירקות 60,000 דונם. הדרים 120,000 דונם. זיתים 170,000 דונם, גפנים 40,000 דונם, בננות 5,000 דונם, עצי פרי שונים 25,000 דונם. שטחי הדיג הגיעו ל־18,000 דונם. ענף החי כולל 30,000 ראש בקר, 20,000 ראש צאן, 2.7 מיליון תרנגולות מטילות ו־28,000 כוורות.

היצור החקלאי בשנת תש"ט (1948/49):

השווי הכספי של הייצור החקלאי בשנת תש"ט:(1948/49)

עקב הרבוי המהיר של האוכלוסיה על ידי העלייה הגדולה אין הייצור המקומי מספיק כדי הבטחת המזונות הדרושים, והכלכלה תלויה לע"ע במדה רבה ביבוא, במשרד החקלאות נערכות תכניות להגדלת שטחי העבוד בארבע השנים הבאות, כדי לשחרר את המדינה במדה המכסימלית מתלותה בארצות חוץ בקשר לחמרי מזון.

ארצנו עניה מאד ביער, אף שהיא זקוקה לו מאד. יערי העד והיערות שניטעו בדורות העבר הושמדו ע“י עדרי העזים ובידי אדם, ולא נשארו במדינת ישראל אלא 170,000 דונם נטועים עצי יער, בתוכם 30.000 דונם שניטעו בשלשים השנים האחרונות ע”י הקרן הקימת לישראל וכשטח זה ע"י ממשלת המנדאט, בתכנית הממשלה ליער בעתיד הקרוב את אזור ההרים החשופים בגליל ואת שטחי הנגב הנתונים ליעור. עץ היער הטיפוסי של ארץ־ישראל הוא אורן ירושלים, אבל מרבים לנטוע גם עצי איקליפטוס הגדלים מהר, את הברוש, האשל, האלה ועצים אחרים המתאימים לאקלים הסובטרופי של הארץ.

תעשיה ועבודה

בתעשיה ניכרת התקדמות רבה בשנת 1949 לעומת שנת 1948, כפי שמראה הרשימה דלהלן:

שטח הבניה ינואר–נובמבר 1949 היה 805,675 ממ"ר.

אם נקח כבסיס התעסוקה בתעשיה את שנת 1939 עם 100 נקודות, עלה אינדכס העסוקים בשנת 1948 ל־135 נקודות והגיע בנובמבר 1949 ל־175 נקודות.

המסחר

מאזן סחר החוץ (בל"י) מינואר עד מאזן אוקטובר 1949:

היבוא 67.568.658

היצוא 8,256.146 = 12.7%מהיבוא

היבוא והיצוא לפי הסוגים (באלפי ל"י)

היבוא

מזון, משקאות וטבק 18.525 = 27.4%

חמרי גלם וסחורות בלתי מעובדות 9.636 = 15.3%

סחורות מעובדות 38.734 = 57.2%

בעלי חיים 110 = 0.1%

סחורות לא מפורטות 63 = 1.0%

היצוא

מזון, משקאות וטבק 6,073 = 73.6%

חמרי גלם וסחורות בלתי מעובדות 63 = 0.8%

סחורות מעובדות 2.120 = 25.6%

יבוא לפי ארצות המוצא היצור לפי ארצות היעד

ארצות אירופה 29.368.834 = 43.5% 6,671.808 = 81.3%

ארצות אסיה 3.437.514 = 5.2% 60.649 = 0.8%

ארצות אפריקה 5.044.841 = 7.5% 40.454 = 0.5%

ארצות אמריקה 26.666.799 = 39.3% 1.430.846 = 17.3%

אוסטרליה וניו־זילנד 1.925.228 = 2.8% 7.232 = 0.1%

ארצות ששמותיהן לא נודעו 1.125.442 = 1.7%

תחבורה

רשת צפופה של כבישים פרושה על פני הארץ מדן ועד באר שבע, ובשטח זה אפשר להגיע לכל מקום ישוב בכלי רכב ממונעים. הערים, המושבות והכפרים הגדולים מחוברים על ידי כבישים ממדרגה ראשונה, ואילו למקומות הישוב המרוחקים מהכבישים הראשיים מגיעים בכבישים ממדרגה שניה ושלישית. בנגב עוד חסרים כבישים לגמרי. התעבורה העירונית והבינעירונית מתנהלת על ידי קואופרטיבים גדולים, שברשותם אוטובוסים, מוניות ומכוניות משא. בשנת 1949 הוציא משרד התחבורה 18,443 רשיונות למכוניות מכל הסוגים.

בזמן הזה קיימים בארץ שני קוי מסלת־ברזל: 1. קו תל אביב–לוד–חיפה, 2, קו תל אביב–לוד–ירושלים. בשני קוים אלה משולב הקו ירושלים–לוד–חיפה. בתכנית משרד התחבורה להאריך את קו מסלת הברזל העובר לאורך עמק חוף הים עד לנהריה. בשנת 1949 נסעו במסלות־הברזל של המדינה 829.915 איש והעברו 803,962 טונות מטענים,

שדה התעופה הגדול בלוד משמש נמלי תעופה ארצי ובינלאומי. בשנת 1949 חנו בו 2,205 מטוסים מחוצה־לארץ ו־452 מן הארץ. בהם העברו 187.842 נוסעים, 293.418 ק“ג מטען מחו”ל ו־ 159.717 ק“ג לחו”ל. 12 חברות תעופה בינלאומיות גדולות מקיימות את שרותיהן בלוד. חברת התעופה הלאומית הישראלית “אל־על” מקיימת שרות שבועי קבוע בקו לוד–רומא–פריז. שדות תעופה קטנים יותר נמצאים בחיפה ובעין שמר.

בחוף מדינת ישראל שלשה נמלים: חיפה, תל אביב ויפו, הגדול בהם הוא הנמל הטבעי והעמוק של חיפה. כל האניות, שהגיעו לנמלי הארץ היו:

במשך שתי השנים מאז הוקמה המדינה נרכשו 27 אניות סוחר הנושאות את דגל ישראל על פני הימים, קבולן הכולל של האניות הישראליות הוא 97.000 טונות.

שרות הדואר העברי קדם להקמת המדינה. באחד במאי 1948, כשהארץ היתה שרויה בתהו ובהו, נפתחו בכל ישובי השפלה בתי־דואר מטעם מנהלת העם והוצאה למכירה הסדרה הראשונה של בולי־דואר עבריים. כעבור חדשים אחדים פעל הדואר בפנים הארץ כסדרו, עד סוף 1948 חדשו כל מדינות העולם, פרט למדינות הערביות, את קשרי הדואר עם מדינת ישראל. הדואר לארצות חוץ נשלח ברובו בדרך האויר,

בענף הטלפון נתקלה הממשלה בקשיים מרובים בגלל חוסר ציוד המתקבל מחוץ לארץ. בסוף ספטמבר 1949 היו במדינת ישראל 21.737 מכשירי טלפון, ובאותו זמן פעלו קוי הטלפון הבינעירוניים באורך של 23.973 ק"מ. הנהלת הדואר תכנה תכנית לתוספת 31,200 קוי טלפון במשך חמש השנים הבאות.

רשת הטלגרף, שנותקה כמעט כולה בימי המלחמה, חודשה עד סוף 1948, וכן חודש הקשר עם עבר הים בעזרת משדרים קצרי גלים, לשרות הצבור נפתחה בתל אביב מברקה חדשה ומשוכללת הקשורה לתחנת הקליטה הגדולה בת 28 תרנים, המברקה מצוידת במכשירים להעברה אלחוטית של תמונות."

“קול ישראל” משדר מירושלים ומתל אביב תכנית נבחרת ומגוונת במשך 14 שעות וחצי ביום, בכל המדינה מחזיקים המאזינים 144,000 מקלטים.

חנוך ותרבות

חנוך הילדים והנוער, שעמד במשך חמישים השנים האחרונות בראש דאגותיו של הישוב, היה עם יסוד המדינה ורבוי קבוץ הגלויות לבעיה קשה ומסובכת, בי“ח באלול תש”ט קבלה הכנסת חוק למוד חובה לכל הילדים מגיל 5 עד גיל 13 שנה (שנה אחת גן ילדים ו־8 שנים בית ספר עממי), אבל בדרך בצועו של החוק התיצבו קשיים מרובים. מספר התלמידים לא זו בלבד שהוכפל כמעט בזמן קצר, אלא הוא גדל והולך מחודש לחודש, ורב המחסור במורים מאומנים, בבנינים ובציוד לבתי הספר. נוסף על אלה מתנהלת מלחמת הזרמים בחנוך, המסכנת את אחדות העם היושב בציון.

להלן תמונה של הרחבת מערכת החנוך בשש השנים האחרונונת:

בשנות מלחמת העולם השניה התרוקנו כמעט בתי המדרש למורים, מפני שמיטב הנוער הארצישראלי התגייס לצבא הבריטי, ובמלחמת החרות של ישראל עזבו המורים הצעירים את הקתדרה ונכנסו לצבא ההגנה. כדי למלא את החלל הגדול, שנתהווה בצבור המורים, ערך אגף החנוך שעורים מזורזים למורים, מחוסר בתים מתאימים שוכנו בתי ספר רבים בבתי מגורים צרים ומסוגרים, והלמודים במאות כתות ניתנים במשמרת שניה אחר הצהרים. הרשויות המקומיות עושות מאמצים גדולים להתגבר על המשבר ע"י הקמת בניינים חדשים לבתי הספר וציודם.

בתקופה שקדמה להקמת המדינה התקיימו בארץ שלשה סוגי בתי ספר, שהיו מבוססים על עקרונות מסוימים בחנוך: בתי ספר כלליים המיוסדים על העקרון של חנוך אחיד לכל ילדי ישראל, בתי ספר בפקוח הסתדרות העובדים, שביסודם מונחות העבודה והשקפת חופש הדת, ובתי ספר של הסתדרות המזרחי, המבליטים בחנוך ובלמודים במיוחד את הדתיות המסורתית. עם הצטרפות אגודת ישראל לממשלה וצרוף מוסדות החנוך שלהם למערכת החנוך הממשלתית נוסף סוג חדש של בית ספר, יצר המפלגתיות גרם לפצול החנוך, לפלוג חותך בגוף צבור הילדים והנוער הלומד ולמלחמת זרמים חריפה. לעומת זאת תובעים החוגים המתונים בישוב הנהגת חנוך ממלכתי אחיד.

בשנת תש"ט נמנו עם רשת החנוך העברי

מוסדות החנוך התחלקו לפי הזרמים כדלקמן:

בערים ובכפרים המאוכלסים ערבים מוחזקים בתי ספר, שבהם שפת הלמוד ערבית, והלשון העברית נלמדת בהם כשפת המדינה. בערים אחדות קיימים עוד בתי ספר השייכים לאגודות דתיות נוצריות, המיועדים ביחוד לתלמידים נוצריים.

במדינת ישראל קיימים שלשה בתי ספר גבוהים להוראה ולמחקר: האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון בחיפה ומכון ויצמן ברחובות. רמתם התרבותית, של שלשת המוסדות האלה, שבהם מטפחים את כל ענפי המדע, אינה פחותה במעלה מרמת בתי הספר הגבוהים שבארצות התרבותיות.

העתונות העברית, העומדת ברובה על רמה גבוהה, התפתחה והתרחבה במדה רבה בשתי השנים מאז קמה מדינת ישראל והתגבשו בעם המפלגות הכלכליות המדיניות. עם התגברות העליה התחילו מוציאים עתונים בשפות לועזיות לצורך העולים, שאינם נזקקים לשפה העברית. בארץ מופיעים 14 עתוני בוקר יומיים, מהם 8 בעברית כבטאוני המפלגות והסיעות, 1 בערבית 1 באנגלית, 2 בגרמנית, 1 בצרפתית, 1 בהונגרית. תפוצתם של עתוני־הבוקר העבריים מגיעה ל־ 70,000 טפסים, ואותה תפוצה בערך יש לעתוני־הבוקר הלועזיים, לשלשה עתוני־ערב עבריים תפוצה כללית של 60.000–55,000 טפסים. מעשרים וששה שבועונים 19 מופיעים בעברית, 1 בצרפתית, 1 באנגלית, 1 בצ’כית, 1 בגרמנית, 1 בפולנית, 2 באידיש. 4 מהם מיועדים לילדים, 1 לאשה והשאר מוקדשים לספרות ולענינים מקצועיים. עתונים בצרפתית, באידיש וברומנית מופיעים פעמיים בשבוע כ"א, יוצאים גם חמשה ירחונים בעברית וארבעה באנגלית וכמה רבעונים מדעיים עבריים המפרסמים מאמרי מחקר.

בשלשים השנים האחרונות התכנסו בארץ־ישראל טובי הסופרים והמשוררים העבריים, והארץ היתה למרכז הספרות העברית ויצירותיה. התאחדות הוצאות־ספרים עבריות בארץ־ישראל מונה 26 הוצאות ספרים, המוציאות מדי שנה בשנה מאות קבצים וספרים בספרות היפה ובכל ענפי המדע. בכל הישובים העבריים קיימות ספריות עממיות, גדולות או קטנות, ורבים הם הקוראים. בכל הישובים העבריים קיימים בתי־עם או אולמים צבוריים, בהם נערכות הרצאות בפני קהל שומעים רב ובמחנות הצבא מוחזקים מרכזי תרבות, אם כי עוד טרם נערך מחקר על רמת השכלת העם במדינה, הרי אפשר לקבוע בודאות, כי אחוז האנאלפביתים, ביחוד בגיל הנוער ובגיל הבינוני, דומה לאפס.

גם בשטח האמנויות היפות יש לציין התקדמות רבה, בירושלים קיימים בית נכאת לחקר קדמוניות היהודים ליד האוניברסיטה העברית, מוזיאון “בצלאל” על יד בית הספר לאמנות “בצלאל” ובית האמן ברחוב המלך דוד ובתל אביב המוזיאון של העריה. במוסדות האמנות מציגים טובי אמני הציור והפסול את יצירותיהם. עומדים להקים בארץ רשת של “משכנות אמן”, מרכזי יצירה לציירים ולפסלים. רבות באופן יחסי הן הבמות התיאטרליות: הבימה, אהל, התיאטרון הקמרי, המטאטא, האופרה הישראלית והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, על במותיה של ישראל מופיעים לפעמים קרובות טובי האמנים, בעלי פרסום עולמי.

חוק ומשפט

החוקים, שהיו נהוגים בארץ בימי ממשלת המנדאט, היו מבוססים על תערובת של חוקים ומנהגים עתיקי יומין, מסורות קדומות וחוקים חדשים לבקרים, שהותאמו לרוח הזמן ולתנאי הישוב, שהיה מורכב מרוב ערבי־מוסלמי וממעוט יהודי, מעוט ערבי־נוצרי ומנתיני מעצמות זרות, ברובם בעלי אינטרסים מיסיוניים, שזכויותיהם המשפטיות המיוחדות נתבטלו עם בטול הקפיטולציות בשנת 1908. ביסודה של מערכת החוקים היה מונח החוק האזרחי המוסלמי (המְגֶ’לֶּה), ואילו במרוץ הזמן הונהגו תקונים ושנויים מכריעים בהתאם לחוקי אנגליה מבלי לבטל במפורש את חוקי המג’לה. עניני אישות, כגון נשואים וגרושים, ירושה ואפוטרופסות של נתיני ארץ־ישראל וחברי העדות הדתיות היו נתונים לשפוט בבתי הדין הדתיים של העדות השונות.

עם הקמת מדינת ישראל גברה התביעה להניח את המשפט המקורי של עם ישראל כיסוד ובסיס לתחוקתו החדשה. המכון לחקר החוק העברי מכין הצעות לקודיפיקציה של משפט התורה כפי שהוא משתקף במקורות ובתקנות של כל הדורות עד ימינו אלה, משרד המשפטים הוא היוזם והבונה את המשפט הישראלי בתוכן ובצורה, ביעוץ, בחקיקה ובשפוט. במשך הקיץ 1948 הוקם מנגנון החוק והמשפט, וכל מחלקות משרד המשפטים נכנסו למסלול עבודתן.

שר המשפטים הוא הרשות המשפטית האדמיניסטרטיבית העליונה של המדינה. הוא מביא לפני הממשלה והכנסת כל הענינים הנוגעים לחוקים ולמשפטים של המדינה. הוא אחראי למשרד המשפטים על כל אגפיו ופעולותיהם: נסוח החוקים, סדרי בתי הדין וכו'. לימינו עומד היועץ המשפטי, שתפקידו לעוץ עצה משפטית לממשלה ולכל משרדיה. הוא מכוון ומרכז את הכנת החומר לחקיקה ונסוחו. לשכת היועץ המשפטי מסונפת לחמשה שטחי עבודה: א) היעוץ. ב) החקיקה, ג) התיכנון המשפטי, ד) סגנון החוקים ופרסומם ב“רשומות”, ה) התביעה הכללית. מחלקת החקיקה מכינה את החוקים, מנסחת אותם ומביאה אותם, בתורת הצעות חוקים בפני הכנסת לאשור. על יד משרד המשפטים קיימת מועצה משפטית הממונה על מקצוע עריכת הדין. היא מורכבת מהיועץ המשפטי כיושב־ראש, ארבעה פקידים ממשרד המשפטים וחברי הועד המרכזי של הסתדרות עורכי הדין.

בשנת תש"י היו במדינת ישראל 21 בתי משפט: בית המשפט העליון בירושלים, 3 בתי משפט מחוזיים בירושלים, בתל אביב ובחיפה, ו־17 בתי משפט שלום בערי המדינה. האפוטרופסות הכללית עוסקת בעזבונות של יהודים, שנספו בגולה והניחו רכוש בארץ, ברכוש שהניחו נתינים גרמניים בארץ וברכוש שעקבות בעליו נעלמו. הרשם הכללי מטפל ברשום חברות שתופיות, פטנטים, מדגמים וסימני מסחר, מחלקת הקרקעות פועלת בשלשה שטחים: רשום, הסור ושומה.

                      ירושלים. בנין הכינוסים והחגיגות הציבוריו

                      נרבתה. חקלאות ותעשיה בישוב הקיבוץ מענית

                      תחרות שיט במי הירקון סמוך לתל־אביב

                      כנרת, מראה כללי של המושבה

שרותים סוציאלים

בקום ממשלת ישראל עברו למשרד הסעד השרותים הסוציאליים של הועד הלאומי ושל ממשלת המנדאט. דרכי הפעולה של משרד הסעד הן השתתפות פעילה ביצירת משטר של בטחון סוציאלי, טפול אישי באדם בשכוני עולים ובשכונות נחשלות.

הוקמו שלשה אגפים:

1. האגף הסוציאלי הכללי,

2. האגף לשרות הילד והנוער,

3. האגף לשרות המבחן.

תפקידי המחלקה לארגון, פקוח והדרכה ולטפול בעולים הם: ארגון העבודה הסוציאלית, פקוח על לשכות הסעד בארץ והדרכת העובדות הסוציאליות, כל השרותים הסוציאליים מרוכזים בידי הרשויות המקומיות, ובישובים קטנים או חדשים בידי משרד הסעד. בראש כל לשכה סוציאלית עומדת ועדה צבורית, אולם העבודה המקצועית המעשית נעשית בידי העובדת הסוציאלית, מספר הלשכות קרוב ל־150.

הטפול במעוטים נעשה באמצעות עובדים ועובדות סוציאליים ערביים המקבלים את הכשרתם המקצועית בקורס מיוחד בחיפה. העזרה לפליטים ערביים מוגשת ע"י מוסדות סיוע בינלאומיים, “יוניצף”, הצלב האדום ואחרים, באמצעות משרד הסעד, המעמיד לרשות מפעלים אלה מנגנון מיוחד. העזרה כוללת מזון, רפואות והלבשה.

הטפול בעולה נמצא בידי לשכות הסעד של הרשויות המקומיות, המקבלות למטרה זו הקצבות מיוחדות מאת משרד הסעד. במקומות שאין בהם רשויות מוניציפליות מטפלת המחלקה לטפול בעולה גם בשרותי החנוך, הבריאות, היגיינה והדרכה סניטרית. המחלקה משתפת פעולה עם ויצ"ו בהדרכת נשים בהליכות בית ובטפול בילדים ומסייעת בידי ארגוני הנשים בהקמת מוסדות למען ילדי העולים,

המחלקה לטפול בעולה מקציבה סכומים מיוחדים לישובי עולים חדשים ומשתתפת בסדורם של אלפי ילדים במוסדות שונים. היא דואגת לסדורם הקונסטרוקטיבי של העולים בתעשיה זעירה ובמסחר על ידי הלואות בלי רבית ובתנאי פרעון נוחים,

המחלקה לטפול אינדיבידואלי מסדרת חולים כרוניים וחולי רוח במוסדות מתאימים, זקנים בבתי מושב זקנים ומקרים בודדים הזקוקים להבראה בבתי הבראה ומטפלת בנכי מלחמת העולם השניה ובאסיר ובמשפחתו.

בית הספר לשרות סוציאלי בירושלים מכשיר עובדים סוציאליים בקורס דו־שנתי בפקוח הפדגוגי של האוניברסיטה העברית, ובתל אביב אורגנו קורסים מזורזים לעובדים סוציאליים בפועל המפעל הארצי “בגד זול” מספק ללשכות ולמוסדות הסוציאליים הלבשה במחירים סמליים.

המחלקה לטפול סוציאלי בילד ובנוער מסדרת במוסדות סגורים תינוקות וילדים בגיל בית הספר, הזקוקים לכך הן מפאת המצב הסוציאלי במשפחה והן מחמת מצבם הנפשי הם. היא מפקחת על התזונה במוסדות הילדים. במטרה לשמור על הילדים, שלא ייעשו עזובים ועבריינים, התחיל השרות בעבודה מונעת. היא מקימה מרכזים לתינוקות בישובים נדחים וגני ילדים ומועדונים ליד בתי הספר, במיוחד לילדים קשי חנוך. במוסד “בית הנערה” בעין ורד, המיועד לנערות בגיל 15־11 שנה המצויות על גבול העזובה, ניתנת הכשרה מקצועית בחקלאות, בתפירה ובעבודות בית, מעון הילדים בכפר יחזקאל נועד לילדים בגיל הרך עד לגיל בית הספר.

המפעל להזנת ילדים דאג בשנת תש"ט להזנת כ־32,000 ילד ב־400 מסעדות של גני ילדים, בתי ספר, תחנות טיפת־חלב ומעונות־יום. המחלקה מפקחת על חלוקת המצרכים מטעם מוסד “יוניצעף” בתחנות מיוחדות. מפעל הקייטנות משמש המשך של מפעל ההזנה בימי חופשת הקיץ.

שרות המבחן קיים בתוקף פקודת העבריינים הצעירים 1937 ובתוקף פקודת מבחן העבריינים 1944. אגף המבחן מחזיק בששה משרדי מבחן אזוריים, המטפלים באמצעות קציני המבחן בילדים שבמוסדות ובמשפחה.

הלשכה להגנת הנוער מפקחת על הנוער העזוב ודואגת לקימומו, המחלקה לפקוח על מוסדות צבוריים מפקחת על מוסדות הצדקה הצבוריים בארץ ובודקת את פעולתם ואת יעילותם לצבור. המוסדות הנתונים בטפול המחלקה הם בתי מושב זקנים, בתי יתומים, בתי לינה והכנסת אורחים, מטבחים צבוריים, אגודות תמיכה וגמילות חסדים.

לשכת היועץ המשפטי מטפלת בענינים הנוגעים לעבריינים צעירים, אפוטרופסות ואמוץ ילדים מבחינה משפטית.

ביבליוגרפיה:

ת. הרצל, מדינת היהודים. המקור:,Der Judenstadt, 1895, Theodor Herzl, הכרזת בלפור מהשני בנובמבר 1917; טופס הממונות על ארץ־ישראל, העתון הרשמי של ממשלת ארץ־ישראל מיום 16 ינואר 1928.

אומות מאוחדות, הועדה המיוחדת לארץ ישראל, דין וחשבון מאת הועדה המיוחדת לארץ ישראל של האומות המאוחדות. תל אביב, 1947.

בסוק, משה. ספר המעפילים, ירושלים, תש"ז.

גרנדוס, גיאורג גרסיה. כך נולדה מדינת ישראל; הדרמה כפי שראיתיה במו עיני, ירושלים, תש"ט. המקור:

Jorge Garcia־Granados, The Birth of Israel, the drama as I saw it. New York. 1948.

גרנובסקי, א. המשטר הקרקעי בארץ־ישראל, תל אביב, תש"ט..

הורביץ, דוד. הכלכלה הארצישראלית בהתפתחותה. תל אביב, תש"ח.

ויןץ, יוסף. התנחלותנו בתקופת הסער ניסן תרצ“ו–ניסן תש”ז, ירושלים, 1947; הנ“ל, המאבק על האדמה, תל אביב, תש”ה.

ויצמן, חיים. מסה ומעש, תל אביב, תש"ט.

יוסף, ברנהרד. השלטון הבריטי בארץ־ישראל. ירושלים, תש"ח.

ישראל, דברי הכנסת, ירושלים, י“ט שבט תש”ט.

ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירחון סטטיסטי לישראל, תש“ט–תש”י.

רשימת הישובים בישראל, הלשכה הראשית לסטטיסטיקה, הקריה, טבת תש"י.

קמה. ספר השנה של הקרן הקיימת לישראל לבעיות העם והארץ.

קרוסמן, י. ה. ס. ומיכאל פוט, מינכן ארצישראלית. ירושלים, תש"ז, המקור: Richard Howard Stafford Crossman, Michael Foot. A Palestine Munich?

שנתון הממשלה תש"י.

“רשומות”, העתון הרשמי של ממשלת ישראל.

United Nations Special Committee on Palestine, Summary of recommendations, Jerusalem, 1947.

Business Digest. The Israel economic weekly, organ of the Haifa chamber of shipping.

The Israel Economist Annual 1949–50, A Survey of Israel economy.

Almekinders. J. P., Israel, land vol belofte. Amsterdam 1949.

מָדַמָה – مادمة. כפר במרחק 4.5 ק"מ מדר’־מע' לשכם (250 תוי מוסלמים).

מַדְמֵן. בחזונו על שברה של מואב מזכיר ירמיה את העיר מדמן, היא, כנראה, שם נרדף לדימון הנזכרת במשא מואב של ישעיה (שם טו, ט). היום خ. دمنة = ח‘. דִמְנָה על הר תלול (900 מ') ומבוצר מדר’־מע’ לרבת מואב. מקום זה שולט על ארץ מואב עד לים המלח ²⁷². ירמ' מח, ב.

מַדְמֵנָה, מקום מצפון לירושלים הנזכר בחזון ישעיה על מסע סנחריב על ירושלים בין ענתות ובין נוב, מדמנה היתה, כנראה, ישוב של בקתות דומן, שבהן אספו את תבואות השדה (השוה: כהדוש מתבן במו מדמנה, ישע' כה, י). ובעלות האויב על ירושלים נדדה מדמנה, כלומר נהרסה ונפלה ונעלמה מעל פני הקרקע. ישע' י, לא.

מַדְמַנָּה. עיר יהודה, שהיתה לבני כלב, לצד גבול אדום בנגב, היום אולי החורבה امّ ديمنة = אֻם דַיְמַנָה, 19 ק“מ מצפ’־מזר' לבאר שבע. יהו' טו, לא; דהי”א ב, מט.

מַדְסוּס – مدسوس. שטח אדמה, שעליו התישב ארגון “נבטים”, 10 ק"מ מדר’־מזר' לבית אשל, השוה ע' באר רסיסים (בתוספות).

אל־מֻדַעְדִר – المدعدر. כפר חרב במזרח השרון, 4.5 ק"מ מצפ’־מזר' לכפר תִ’לְת'.

מֹדָעִית. ראה ע' מודיעים, מודיעית.

אל־מַדְפַ’ע – المدفع. ראה ע' רֻגְ’ם א־נִּיָס.

מִדְרַס – مدرس. כפר בעבר הירדן מזרחה, מדר’־מזר' לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’ָמִע).

אל־מַדַרִיָּה – المدريّة. מעבר בהרי הנגב, 20 ק"מ מדר’־מע' לכֻּרְנֻבּ. ראה ע' מעלה צפיר.

מַהִין – مهين. תחנת־מעבר בדרך דמשק ־ תדמור. ב־ Not, dign היא נקראת Danoba ואצל פטולמיאוס Danuba. אולי היא זפרון שבגבול הצפוני של השלטון הישראלי בתקופת התפשטותו הנרחבת (ע"ש) ²⁷³.

מַהֲלוּל. שמה של נַהֲלֹל בזמן התלמוד, שאז היתה מרכז של מחוז בגליל, עד הזמן האחרון הכפר הערבי מַעְלוּל = معلول בעמק יזרעאל, קרוב למושב נהלל. יר' מגלה א, א–ע, ע“א; מע”ש ה, ב–נו, ע"א.

אל־מָהַרִי – الماهري. ראה ע' מחרת.

מוֹאָב. ארץ זו שממזרח לים המלח (השוה ע' ארץ מואב) נמנית עם הארצות המקיפות את ארץ־ישראל ואינן נכללות בה, ומשום כך אינן חייבות במצוות התלויות בארץ. אבל עובדי האדמה היהודיים, שישבו במואב בימי הבית השני, היו פטורים משביעית וחייבים במעשר עני. בנוסחת התוספתא של תחומי עולי בבל נכללת מואב בתוך תחום ארץ ישראל ²⁷⁴. בימי הבית השני היו מביאים ממואב אילים לקרבנות בבית המקדש. מש' ידים ד, ג; תוס' שם ב, טו; שקלים ב,ג; שביעית ד, יא; מנחות ט, יג.

מוֹאָה (Mod). תחנה של חיל־מצב רומי בעמק הערבה בדרך מירושלים לאילת, 23 ק“מ מדרום לפינון ²⁷⁵. המקום שמש כבר בתקופה הנבטית מקום חניה לארחות המסחר. M60 נזכרת גם באדיקט של באר שבע. היום بير مذكور= בִּיר מַדְ’כּוּר. בין השרידים חורבה של מצודה עם מגדלים, חרסים מהתקופה הנבטית, מטבעות רומיות, בריכה ומעינות ²⁷⁶. בשם היוני יש לראות אולי צורה משובשת של מיא הארמית ע”ש המים הרבים המצויים במקום. יתכן גם לזהות את מואה עם ח‘. מוּיַת אל־עַוַד באותו מרחק מדר’־מע’ לפינון. מ"מ 4.

מוֹאָחִלָה (Moahile). תחנה של גדוד פרשים ילידים, הנזכרת ב־ Not. dign בקו המשמר להגנת המעברים בהרים בדרך מהנגב לערבה. היום אולי קַצְר מֻחַלָה, 27 ק"מ ממערב לעין אל־וַיְבָּה.

מוּגְדָל, מוּגְדְּלָא. אנשי מוגדל (מוגדלא) שאלו את ר' שמעון בן לקיש, אם מותר לקחת אבנים מעיר אחת ולבנות בהן בעיר אחרת. ידוע, שר“ש בן לקיש בא מטבריה למגדלא הקרובה (ע"ש). יר' מגלה ג, א–עג, ע”ד; הוריות ג, א–מז, ע"א.

מוֹדִיעִים (מודיעין)*. הַמוֹדִיעִים * *, הַמּוֹדִיעִית (מודיעית)* * *, מוֹדָעִים (מודעין)* * * *. עיר החשמונאים בשפלת לוד ומקום קבורתם. שמעון הקים מעל לקברי אבותיו ואחיו מצבת־קבר נפלאה עם שבע פירמידות, שסמכו על עמודים, ועליהם היו מפותחים כל כלי המלחמה, שהשתמשו בהם בחייהם, ומעליהם תבניות של אניות הנשקפות ע"פ הים. אבסביוס עוד ראה את המצבה הנפלאה הזאת. במודיעים התחילה מלחמת החשמונאים. אמו של ינאי המלך נשבתה במודיעים. קַדָּרֵי מודיעית היו נאמנים על כשרות כלי החרס שלהם, שהיו דקים. ר' אלעזר (אליעזר) המודעי, שחי בזמן מלחמת בר־כוכבא, היה בן העיר הזאת. אחריו היה ידוע ר' יוסי המודעי.

התלמוד קובע את המרחק מהמודיעית (המודיעין) לירושלים לחמשה עשר מילין “וממנה ולחוץ נקרא דרך רחוקה”. היום הכפר المدية = אל־מִדְיָה, 10 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' ללוד (300 תו' מוסלמים). בכפר ובסביבתו נמצאים חורבות של בנינים עתיקים, קברים ובורות החצובים בסלעים. שורה של קברי סלעים מיוחדים במינם (קברי פיר) נקראת בפי יושבי המקום בשם קֻבּוּר אל־יַהוּד (קברי היהודים) ²⁷⁷. החרסים שבמקום הם מתקופת הברזל הקדומה ומהתקופות ההלניסטית, הרומית והערבית של ימי הביניים. משערים, שהקבר העתיק הנמצא על ראש ההר והמכונה בפי הערבים שיח' אל־ערְבַּוִי הוא קבר החשמונאים. במלחמת החרות של ישראל כבש צבא ההגנה לישראל את שטח הכפר עם הקברים הקדמונים ואילו הכפר עצמו נשאר בידי הערבים.

חבל מודיעין כולל את הישובים בית עריף, נבלט, חדיד, בן שמן, כפר דניאל וגמזו. *תוס. חגיגה ג, לג; ב' פסחים צג, ב; קדושין סו, א; חשמ' א' 2, 1, 15, 28. 70; 9, 10; 13, 30–25; 16, 4; חשמ' ב 13, 14; קדמ' יג, 6, 5; מלח' א, 1, 3;, On 132 16; מ“מ 52. * *מש' פסחים ט, ב; ב' שם צג, ב; חגיגה כה, ב. * * *מש' חגיגה ג, ה; יר' פסחים ט, ב–לו, ע”ד. * * * *מש' אבות ג, ו, יא; בר“ר צח, י; ויק”ר כ, ו; איכ“ר ב, ה; מכילתא בשלח פ”כ–יד, ע“ד; פ”ז–טז, ע"ד; קדמ' יב, 6, 4־1.

אל־מֻוַיְלִח – المويلح. מקום של ישוב בתקופה הישראלית במדבר צין. בו בורות ובריכות עתיקים, שרידי בנינים וקברים. מעין מים רבים ונחל מכשירים את המישור מסביב לעיבוד. דרכי הנגב הנוחות ביותר עוברות על פני הר מוילח ועין מוילח ²⁷⁸ בין עין אל־קדיראת וקצימה ובין ואדי אל־עריש. השוה ע' מוסרה.

אל־מֻוַיְלִחָה – المويلحة. חבל־ארץ פורה בדרום, 5 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לבאר שבע, בו בורותמים ונחל, ובדוים מגדלים בו שעורה. שרידים מעטים מעידים על ישוב קדום במקום זה.

מוּיַת עַוַד – موية عود. חורבה של ישוב על יד בארות בערבה. השוה ע' מואה.

מוֹלָדָה (מֹלָדָה). עיר בנגב יהודה הנמנית גם עם ערי שמעון. עולי בבל משבט יהודה התישבו בה, היא .Manda9־c הנזכרת אצל יוספוס כעיר מבוצרת באדום, שאליה נמלט הורדוס אגריפס בעת צרה. העיר הישראלית והיהודית היתה על תל אל־מִלְח, 23 ק“מ ממזר’־דר’־מזר' לבאר שבע. בתקופה הביזנטית עבר הישוב למקום הרחוק 4 מילים מערד. היום החורבה الكصيفة – אל־כֻּצַיְפָה, 6 ק”מ מצפ’־מזר' לתל אל־מִלְח, בה שלש חורבות של בסיליקות ושרידים של מצודה, שבה עמד חיל מצב רומי. ב־.Not. Dign, עמ' 73, רשום שם המקום Maleatha ²⁷⁹. השוה ע' מלחתה. יהו' טו, כו; יט, ב; נחמ' יא, כו; דהי"א ד, כח; קדמ' יח, 6, 2; 4,88;,3 ,14 On

* מוֹלֶדֶת. ראה ע' בני ברית.

מומתא דכור. ראה ע' מליתא דכור.

מוֹנְס רֶגָלִיס (Mons Regalis). ראה ע' שַוְבַּךּ.

מוֹנְפוֹר (Montfort). מצודת הצלבנים בגליל על הר, שלרגלו עובר וָדי אל־קַרְן, מדר’־מזר' לראש הנקרה, מצביא הצלבנים הגרמניים הרמן פון זלצה בנה אותו בשנת 1229 על יסודות עתיקים באבני־בנין עתיקות. הגרמנים קראו למצודה Burg Starkenberg והצרפתים קראו לה Monifort על שם משפחת־אבירים צרפתית. בשנת 1271 נפלה המצודה בידי ט’אהר אל־ביב’רס. היום החורבה קַלְעַת אל־קֻרַיְן מעל לוָדִי אל־קַרְן ²⁸⁰. המקום היה מיושב בתקופה הישראלית ובזמן התלמוד, השוה ע"ע קצטרא דגליל וקרינוס.

מוֹסֵרָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר. בה מת אהרן. היום אולי المويلح – אל־מֻוַיְלִח בנגב, 30 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לאל־עַוְגָ’א, מקום של מים ותחנה להולכים במדבר. בו בריכות מים ומעינות. על ראשי הגבעות שמסביב נמצאים חורבות, שרידים של בנינים וקברים עתיקים מאד, מערות וגלי אבנים ²⁸¹. השוה גם ע' מסרות. דב' י, ו; ספר היובלות 10, 29.

מוֹצָא ^א * או הַמֹּצָה * *. עיר בארץ בנימין למטה מירושלים (600 מ' מעפה"י). בשם מוצא נקראים אחד מבני כלב (דהי"א ב, מו) וראש בית־אבות משבט בנימין (דהי"א ח, לו–לז). השם מצה טבוע בידיות של כדים, שנתגלו בחפירות ביריחו ובתל א־נצבה – סימן שבמקום זה התקיים בית יוצר של מלכי יהודה. בימי הבית השני היו יורדים מירושלים למוצא ומלקטין מורביות של ערבה לחג הסוכות. עצי ערבה גדלים גם היום במוצא בנחל סמוך למעין. אספסיינוס צוה להושיב במחוז אמאוס, במרחק 30 סטדיות ( 5.550 ק"מ) מירושלים 800 חיילים רומיים ותיקים ²⁸².

מאז נקרא המקום Colonia Emmaus או Colonia Ammatha, בקצור קולוניא ²⁸³, בשם זה נזכרת מוצא גם בתלמוד הירושלמי ובכתבי אבות הכנסיה. היום המושבה העברית מוצא (ע"ש), 7 ק“מ מצפ’־מע' לירושלים, בדרך לתל אביב. על ההר סמוך למושבה נמצא הכפר הערבי قالونية – קָלוּנְיָה, שנכבש ע”י צבא ההגנה לישראל בקיץ תש“ח, הבית הצבורי של המושבה על אם הדרך ליד הגשר בנוי מעל לבנין מקומר רומאי, ששמש, כנראה, חניה לארחות העולות לירושלים, ועל ידו, בצד הכביש. נמצא שריד של מצודה רומית. מהתקופה ההיא נמצא שם קבר עם ציורים יפים וכתובת יונית ²⁸⁴, בסלילת הכביש החדש העוקף את הר קסטל נתגלו שרידים של בית מרחץ רומי ²⁸⁵, כן נתגלו במוצא עקבות של ישוב ניאוליתי גדול. *מש' סוכה ד, ה; ב' שם מה, א; יר' שם י, ג–נד, ע”ב, * *יהו'. יח, כו.

* מוֹצָא ^ב. מושבה עברית במקומה של מוצא הקדומה (ראה הערך הקודם). היא נוסדה בחוה“מ פסח תרנ”ד (אפריל 1894) ע“י לשכת בני ברית בירושלים על קרקע, שנרכש עוד באמצע המאה הי”ט ע"י משפחת יהודה, שעלתה מבגדד. מספר תושביה (בסיון תש"י) 27 נפש ושטח אדמתה 240 דונם מטעי גפנים וזיתים. משקה מעורב. במושבה נמצא בית חרושת ללבנים ולרעפים.

הגבול המערבי של שטח שפוט עירית ירושלים עובר לאורך גבול אדמת המושבה. על ההר מעל למושבה נמצא המושב מוצא עלית, שנוסד בחנוכה תרצ"ד (דצמבר 1933). מספר יושביו (בסיון תש"י) 77 נפש ושטחו 220 דונם כרמי זיתים וגפנים. רוב יושביו עובדים בירושלים, והמקום משמש מעין קיץ ליושבי ירושלים. על יד המושב נמצא בית ההבראה “ארזה” של קופת חולים להסתדרות העובדים, שבשטחו נטע תיאודור הרצל בשעת בקורו בארץ באוקטובר 1898 ברוש ²⁸⁶, ערבי הכפר קלוניה גדעוהו במהומות של שנת 1921.

אל־מֻוַקַּר – الموقّر. ראה ע' קצר אל־מוקר.

⁰מוֹרַד אֵילַת. מעבר מבוצר בהרים בצומת הדרכים בגבול שבין מדינת ישראל ומצרים, 5 ק"מ מצפ' מע' לאילת החדשה. בו עוברת הדרך ממדבר סיני לחוף ים אילת. הערבים יקראו לו נַקְבּ אל־עַקַבָּה. הדרך יורדת מגובה של 830 מ' (רָס א־נַּקְבּ) בשטח מצרים ל־718 מ' בשטח ישראל.

⁰מוֹרַד רִמּוֹן. מעבר בהרים קרוב לחורבת רמון, בו יורדת הדרך לעמק באר שבע. בערבית נַקְבּ א־סַּהְלָה.

מוֹרֶשֶׁת (מֹרֶשֶׁת) או מוֹרֶשֶׁת גַּת. מולדת הנביא מיכה המורשתי, היא עיר כנענית עתיקה בשפלה. בתקופת אל־אמרנא מתאונן נציב העיר מֻחְ’רַשְׁתִּ בפני פרעה, שיושבי לכיש התנפלו על עיר זו. לפי אבסביוס ומפת מידבא התקיימה בתקופה הביזנטית עיר בשם זה ממזרח לבית גוברין. יש להבחין בין מורשת לבין מראשה (ע"ש), הם שני מקומות שונים הנזכרים זה על יד זה במיכה א, יד–טו. מורשת היתה קרובה לגת פלשתים, לכן היא מכונה מורשת גת. זכר לשם מורשת נשתמר בחורבה معرّش – מֻעַרַש, 5 ק“מ ממזר’־דר’־מזר' לבית־גוברין. סאריסאלו מזהה את מורשת עם תל אל־בַּיְצָ’ה הסמוך לבית גוברין ²⁸⁷, ירמיאס עם ח'. אַסְעִיד. 1.6 ק”מ מצפ’־מזר' לבית גוברין, בה בית קברות גדול מתקופת הסילבקים ועל הגבעה חרסים מתקופת הברזל המאוחרת ²⁸⁸. בתל אל־ ג’דידה, 900 מ' צפונית יותר, נתגלו כלי חרס מהזמן שלפני התקופה הישראלית (מתקופת הברונזה המאוחרת) עד התקופה הרומית ²⁸⁹. 335 EA; מיכה א, א, יד; ירמ' כו, יח; 10, 134 On ( Mopot[G]9et); מ"מ (Mopco96).

מוּשְׁחַן (בדפוס ויניציאה מושהן). אחת משלש עשרה העיירות בגליל, שבהן התישבו כותים בימי גזרות השמד. היום خ. مسحة – ח‘. מַסְחָה ממזרח להר תבור, סמוך למושבה כפר תבור. השוה ע"ע מסחי ומשחן. יר’ יבמות ח סוף ה“ג–ט, ע”ד.

מוֹתָה (Motha). מקום בחורן, שהיה בו חיל־מצב רומי, בכתובות היוניות Moccy. היום امتان = אִמְתָּן בדרום הר הדרוזים, 10 ק"מ מדר’־מזר' לסלכה, ששם נמצאים שרידים של בנינים וכתובות מהתקופות הרומית והביזנטית ²⁹⁰. ב. מייזלר מזהה את מותה־אָמְתָּן עם אִמְשָׁנָ שברשימת תחותמש השלישי (מס' 24) ²⁹¹.

מַוְתָּה – موتة, כפר במרחק 10 ק“מ מדרום לקיר מואב (כַּרַךּ), בדרך הרומית העתיקה. בשנת 629 לספה”נ היתה במקום זה מערכה כבדה בין הערבים הע’סאניים, שהיתה להם בעבר הירדן מזרחה ממלכה בחסותו של השלטון הביזנטי, ובין הערבים שלוחי מחמד. האחרונים נחלו מפלה, וגבוריהם שנפלו במערכה נקברו במותה, בתוכם גַ’עְפַר א־טַּיָר עַלִי (יעקבי, עמ' 114; אל־מקדסי, עמ' 178; אדריסי, עמ' 5; יקות Vו, עמ' 677). Steph. Byz מזכיר את הכפר במקום זה בשם Mo9־6 ²⁹².

מַזְגָּא. מקום של אויר טוב סמוך לטבריה. בין תושביו המעטים היה חכם אחד, שהעיד שבמקום ההוא ישנם רק שני עמודים ללומדי תורה. היום خ. المزقّة = ח‘. אל־מֻזַקָּה על הר, 5 ק“מ ממגדל, 8 ק”מ מצפ’־מע’ לטבריה. בה יסודות של בנינים עתיקים, גלי אבנים ומערה, באר ושוקת החצובות בסלעים. בר“ר סוף פל”ד; ילקוט נח סי' ס"א.

מזוניחה. בזמן התלמוד מקום הידוע בחִטָּתוֹ המעולה (“מכמס ומזוניחה אלפא לסולת”). ראה ע' זנוח ^ב. מש' מנחות ה, א (כתי"מ: זינחא): תוס' שם ט, ב (זו לחה); ב' שם פג, ב (זטהא).

מָזִי. אחת העיירות האסורות בתחום צור. בתקופת שלטון הצלבנים היו בני ויניציאה אדוני Casale Amasia מדרום לצור. היום خ. مازي ־ ח‘. מֶזִי, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר’ לראש הנקרה. בה יסודות של בתים, שרידים של חומות ובורות ²⁹³. תוס' שביעית ו, ט (ג"א: מזל, מזין, מזיין); יר' דמאי ב, א–כב, ע"ד למעלה.

אל־מֻזַיְרִיבּ – المزيريب. עיירה בדרום הבשן 12 ק"מ מצפ’־מע' לאדרעי בצומת־דרכים חשובה, שבה מתכנסים העולים לרגל למכה. בתוך העיירה נמצא האגם הגדול בַּחְרַת אל־בַּגָ’ה ועל אי בתוכו חורבות גדולות של בנינים עתיקים מאד. העיירה בנויה מעל לעיר־מערות. השוה ההערות לע' עשתרות ולע' עשתרות קרנים.

אל־מֻזַיְרִעָה – المزيرعة. לפנים כפר ערבי בשרון מדרום למגדל־יפו (מג’דל יָבָּא). המקאם א־נַּבִּי יִחְיָא שבכפר הוא מוסוליאום מפורסם מהתקופה הרומית, שנשתמר יפה ²⁹⁴. במלחמת השחרור של ישראל נטשו התושבים הערביים את הכפר, ויהודים עולים חדשים יסדו בו מושב עובדים, ראה ע' עמיהוד.

* מַזְכֶּרֶת בַּתְיָה. ראה ע' עקרון ^ב.

אל־מַזְמָן – المزمان. לפנים כפר במרחק מיל אחד בערך מאשקלון. על ידו היתה מערכה בין הפראנקים ובין תושבי אשקלון (יקות IV. עמ' 392).

אל־מַזָר ^א – المزار. לפנים כפר על ראש הר הגלבוע. השוה ע' מרוז. הכפר נכבש ביום ב' באייר תש“ח ע”י צבא ההגנה לישראל, ויושביו הערביים נטשוהו,

אל־מַזָר ^ב – المزار. לפנים כפר לרגלי הר הכרמל, 5 ק"מ מדר’־מזר' לעתלית, בו עקבות של ישוב בתקופה הרומית המאוחרת, גלי אבנים ושפך עיים, קברי־סלעים, חציבות בסלעים ושברי כלי חרס.

אל־מַזָר ^ג – المزار. מקום של ישוב קדום בפי וָדִי אַל־בִּירָה מדר’־מע' לגשר אל־מֻגָ’ְמִע. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופות ההלניסטית, הרומית והערבית של ימי הביניים.

אל־מַזָר ^ד – المزار. כפר בעבר הירדן, 2.5 ק"מ מדרום לכַּפְרַיִן.

אל־מַזָר ^ה – المزار. כפר במואב, 13 ק"מ מדרום לאל־כַּּרַךְ

אל־מַזָרִבּ ^א – المزارب. מחנה של בדוים בגליל התחתון, מצפ’־מע' לנצרת.

אל־מַזָרִבּ ^ב – المزارب. חורבה במואב ממזרח ללשון היבשה שבים המלח.

* מִזְרָע. ישוב של קבוץ השומר הצעיר על אדמת הקהק“ל בעמק יזרעאל, 5 ק”מ מצפון לעפולה, בכביש העולה לנצרת. הוא נוסד בחנוכה תרפ"ד (נובמבר 1923). מספר נפשותיו (בשבט תש"י) 529 ושטח אדמתו 4,200 דונם אדמת מזרע. משקו מעורב ²⁹⁵. המקום נקרא בפי הערבים רֻבּ א־נָּצְרָה.

אל־מַזְרַע ^א – المزرع. כפר בגלעד הצפונית מדרום לאִרְבִּד.

אל־מַזְרַע ^ב – المزرع. כפר של בדוים בשפתו המזרחית של ים המלח, בין הלשון ובין הרי מואב. השוה ע' מיומס ^ג.

אל־מַזָרִע – المزارع. חורבה של כפר בשומרון, 2 ק"מ מצפון לבִּדְיָה.

מַזָרִע א־נוּבָּנִי – مزارع النوباني. כפר מצפון לרם אללה (900 תו' מוסלמים). בו שרידים של ישוב קדום: יסודות של בניינים, מגדל נוצרים, קבר־סלעים ומערה.

אל־מַזְרַעָה ^א – المزرعة. כפר ערבי בכביש הצפון, 10 ק"מ מצפ’־מזר' לעכו (בסיון תש"י 621 תו' מוסלמים). בו עקבות של ישוב בתקופה הרומית: בורות, בתי־בד, קברי־סלעים, גשר מעל לגיא ושרידים של מצודה מימי הבינים.

אל־מַזְרַעָה ^ב – المزرعة כפר ערבי נטוש בעמק יזרעאל סמוך ליישוב הקבוץ מזרע.

אל־מַזְרַעָה ^ג – المزرعة כפר בחורן מצפ’־מע' לקנת.

אל־מַזְרַעָה אל־קִבְּלִיָה (מַזְרַעַתּ בַּנִי חָרִת') – المزرعة القبليّة (مزرعة بني حارث). כפר מצפ’־מע' לרם אללה (800 תו' מוסלמים).

אל־מַזְרַעָה א־שָׁרְקִיָּה (מַזְרַעַתּ בַּנִי מֻרָה) – المزرعة الشرقيّة (مزرعة بني مرّة). כפר קרוב לקודם מצד מזרח (1200 תו' מוסלמים).

מַזְרַעַתּ דַיְר אל־עַשָׁיִר – مزرعة دير العشائر. כפר על שפת נהר אל־גַ’נָנִי לרגלי הר חרמון.

אל־מֻחַבִּי – المحبّي. חורבה של מגדל על יד דרך רומית בשומרון, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לטוּבָּס.

[מֵ]חֵבֶל. עיר בנחלת המטה אָשֵׁר, ממנה נמשך קו הגבול של אשר אל הים על יד אכזיב. השבעים קוראים dico Ata. ז"א מן חבל כלומר לֶב או חבל היא נקודת המוצא של קו הגבול הפונה לעבר אכזיב (יהו' יט, כט).

בשופ' א, לא נזכרות בין הערים, שאשר לא הורישן, אחלב אכזיב וחלבה. בכתובת סנחריב נמנית בין הערים, שהוא לקח מצידון. העיר מַחַלבָּ. את השם מחבל יש אולי לגרוס מחלב, והגירסה הזאת קבלה בשופ' שם את הצורה אחלב. סמוך לשפכו של נהר קסמיה לים נמצאת החורבה المحالب = אל־מַחָלִבּ. אם נקבע את מקומה של מַחַלִבּ בחורבה זו ונשוה אותה אם אחלבָמחלב, נמצא את הכוון של קו הגבול לאורך החוף: חֹסֶה הקרובה לראש מיא של צור ־ מחלב (חבל) – אכזיב.

מֻחַגָּ’ה – محجّة. כפר בשפת חבל טרכונא. 10 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לזרואי (אִזְרַע). בכתובת שנתגלתה בקנת נזכר “כפר הבשן” Mc.drYd.

מָחוֹז (המחוז). המחוז הוא החבל הצפוני של שפלת החוף. אדמתו אדמת חול. חולת המחוז פחותה בפריונה מפרדסות סבסטי. אנשי המחוז מטינים (מטננים) את החטים בחול, כדי לשמור על לחותן.

הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים מודיעים על שתי מצודות בדרך חוף הים בשם מחוז, האחת ماحوز اسدود = מחוז אשדוד והשניה ماحوز بينا = מחוז יבנה ²⁹⁶. לפי אל־מקדסי (123. ZDPV [1885].p) המרחקים בין שתי התחנות הם כדלקמן: "מאשקלון שעל שפת הים עד למצודת המחוז הראשונה שעל שפת הים (מחוז אשדוד) 25 מיל. למולה בפנים הארץ נמצאות כּוּם זַנְגַ’ל ובית גִ’בְּרִיל (בית גוברין), הן שתי חניות, ושם נחים. מכאן (כלומר ממחוז אשדוד) לאל־מחוז השניה (מחוז יבנה) 25 מיל, ומכאן ליפו, חופה של ירושלים, שני אקלימים. (כל אקלים הוא המרחק בין שתי חניות משנה = 21 ק"מ), לפי מקור סורי עתיק ²⁹⁷ היתה מחוזא דימניא (מחוז יבנה) היושבת על שפת הים קריה של שומרונים, שבה בנתה הקיסרית אבדוקיה היכל גדול, מחוזא דימניא נזכרת גם בכתבי אבות הכנסיה. הצלבנים קראו בשם Mahouza de Jamnia את העיר שליד שפך נהר רובין, היום مينة روبين = מִינַתּ רוּבִּין. מש' מכשירין ג, ד; ערבין ג, ב; תוס' שם ב, ח; ב' שם יד, א.

מַחֲוִים. מקום הולדתו של אליאל המחוים מגבורי דוד, הנזכר בקבוצת גבורים מעבר הירדן המזרחי, אחריו רשום ברשימה יתמה המואבי. יתכן, שגם אליאל היה מואבי, במקום המחוים יש לקרוא המחוי. השבעים גורסים Miet 6• היום החורבה מֻחַי, שהיתה מיושבת בזמנו של דוד. ראה הערך הבא. דהי"א יא, מו.

מֻחַי – محيّ. חורבה של מצודת־גבול בדרום־מזרח מואב על ראש הר גבוה החולש על מעברות נחל זרד. בחורבה עתיקה זו שרידים של חומות חזקות וחרסים מתקופות הברזל הראשונה והשניה, שרידי מקדש נבטי וחרסים נבטיים־רומיים, המבצר הזה שמר על גבול מואב מתקופת השופטים עד אחרי תקופת הבית השני ²⁹⁸.

אל־מֲחַיְבָּה – المحيبة. כפר בשפת הנהר ירמוך במרחק 6 ק"מ מדר’־מזר' לים כנרת.

אל־מֻחַ’יְזִן – المخيزن. לפנים כפר בשפלה 8.5 ק“מ מדר’־מזר' ליבנה. החורבה שעל יד הכפר היתה מיושבת בתקופת הברונזה ובתקופה הרומית־הביזנטית. השוה ע”ע מקץ ומחוז.

אל־מֻחָ’לִד – المخالد. ראה ע' אם ח’לד. בשבט תש"ט שוכנו בכפר הנטוש עולים חדשים, שסדרו להם משקי עזר במקום.

אל־מֻחַ’יְמִל – المخيمل. מקום של ישוב קדום בשפלת הנגב, 6 ק"מ ממזרח לרפיח, בו בורות בנויים אבני גויל וחרסים על פני הקרקע.

מְחֹלָה. מולדת עדריאל בן ברזלי המחלתי, בעלה הראשון של מֵרַב (מיכל בת שאול). שם המקום נשתמר במעין עַיְן אל־חִלְוָה המכלכל במימיו את וָדִי אל־מָלִח, 10 ק“מ מדרום לבית שאן. בח‘. אל־מָלִח שעל יד המעין ישנם עקבות של ישוב בתקופה הישראלית הקדומה. השוה ע’ אבל מחולה, נ. גליק מחפש את מחולה ואבל מחולה מעבר לירדן ²⁹⁹. ש”א י“ח, יט; ש”ב כא, ח:

מֻחְ’מָס – مخماس. ראה ע' מכמש.

מִחְנָא – محنا. כפר במואב, 6 ק"מ מדר’־דר’־מע' לכַּרַךּ.

מִחְנָה – محنة. כפר בגלעד הצפונית, 23 ק"מ מדר’־מע' לאִרְבִּד.

מַחֲנֶה או קִרְיַת מַחֲנֶה. ישוב של שומרונים שבו בנה בבא רבה במאה הרביעית לספה"נ בית כנסת. ראה ע' מחנים ^ב.

מַחֲנֵה־דָן. מקום “אחרי” קרית יערים, בו חנו בני דן בנסעם מצרעה ואשתאל לכבוש את ליש. רוח ה' התחיל לפעם את שמשון במחנה־דן. שופ' יג, כה; יח, יב.

* מַחֲנֵה יְהוּדָה. מושב־עובדים של תימנים סמוך לפתח תקוה מדרום־מערב לה. הוא נוסד בתמוז תרע“ב (יולי 1912) ונקרא ע”ש שבט יהודה, שהתימנים מתיחסים עליו. מספר יושביו (בתמוז תש"ז) 800 נפש, שטח אדמתו 590 דונם, משקו מעורב ³⁰⁰. כיום המושב כלול בשטח הכפרי של פתח תקוה. באדמת המושב שרידים של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית.

מַחֲנַיִם ^א. מקום בגלעד, בו עבר יעקב בשובו מאור כשדים. במקום זה פגעו בו מלאכי אלהים, והוא קרא שם המקום מחנים, מכאן שלח מלאכים לפניו לעשו אחיו. אחרי כבוש הארץ ע“י בני ישראל היתה מחנים למטה גד בגבול חצי המטה מנשה וניתנה אח”כ ללויים. אחרי מות שאול המליך אבנר בן־נר את איש־בשת בן שאול במחנים נגד דוד. אחרי המערכה, שהיתה בין אבנר בן־נר ויואב בן צרויה בגבעון, הלכו אבנר ואנשיו כל הלילה בערבה (ערבת הירדן). עברו את הירדן וילכו כל הבתרון (של וָדִי כַּפְרִנְגִ’י) ויבאו למחנים. בברוח דוד מפני אבשלום בא למחנים, ושם כלכל אותו ברזלי הגלעדי. בימי שלמה היתה מחנים מרכז הנציבות השביעית של ממלכתו בין הבשן וחבל ארגוב ובין ארץ נפתלי.

כל הנתונים במקורות המקרא מדברים בעד קביעת מקומה של מחנים באמצע הר הגלעד: פגישתם של לבן ויעקב היתה בהר הגלעד (בר' לא, כג–כה. נד), ומיד בהמשיך יעקב את דרכו פגעו בו מלאכי אלהים במחנים. הדבר היה איפוא באמצע ארץ גלעד. הגבול בין גד ומנשה עובר לאורך מהלכו העליון של נחל יבק ובמזרח הר גלעד. אבנר בחר במקום מרכזי בגלעד למושב למלך המתנגד לדוד, ששלט בעבר הירדן מערבה, ובעברו את הירדן אחרי מלחמתו עם יואב הלך “בכל הבתרון”, כלומר בבקעה העמוקה, שהנחל בתר בהר הגלעד, עדי הגיעו לבירת איש־בשת. גם דוד בברחו מפני אבשלום בחר למושב לו מקום רחוק מהירדן, כדי שבנו המורד לא בנקל ישיגנו.

כל הנתונים האלה מתנגדים לזהויה של מחנים עם תֻּלוּל א־דַּ’הַבּ על שפת היבק בקצה הר הגלעד, לפי הצעת דלמן, המסתמך בעיקר על צורת הכפל של השם 1. מימי ר' אשתורי הפרחי מזהים את מחנים עם خ. المخنة = ח‘. אל־מַחְנָה אשר בתחלת הבתרון של וֶדי כַּפְרְנְגֶ’י. בתי הכפר עין גַ’נָה הסמוך לחורבה מצד דרום ובו מעין מים רבים נבנו באבני חורבת מחנה ³⁰¹. בר’ לב, ג; יהו' יג, כו. ל; כא, לו; ש“ב ב, ח. יב. כט; יז, כד, כז; יט, לג; מ”א ב, ח; י, יד; דהי“א ו, סה; קדמ' ז', 1, 3 (“בשפת הארץ ;Maverit, ביונית II.peugolat, ז”א מחנה"); 9, 8; כפו”פ שי"א.

מַחֲנַיִם ^ב. אחת מערי מלכי האמרי, שנלחמו, לפי האגדה, עם יעקב ובניו בבקעת שכם לפני העיר חצר (ע"ש). מלכה שביר נהרג מחצי יעקב. העיר נזכרת גם בכתובת שישק שבכַּרְנַךּ בצורה מחנם לפני גבעון ובית חורון, וכן גם בקטע של מצבת שישק, שנתגלה במגדו. השם העתיק נשתמר בשתי החורבות مخنة = מַחְ’נָה (אל־פַו’ְקָא וא־תַחְתָּא) בעמק שכם, 5־4 ק“מ מדר’־דר’־מזר' לשכם ³⁰². בחורבת מח’נה העליונה ישנם עקבות של ישוב בתקופות הברונזה הקדומה, הברזל הקדומה והתיכונה והביזנטית. בתולדה החדשה של השומרונים מסופר, כי “פינחס היה שכן בקרית מחנה אשר מתחת למקום המובחר הר גריזים בית אל”, בבא רבה בנה בה בית כנסת במאה הרביעית לספה”נ. השומרונים עוד ישבו במקום זה בתקופה הערבית של ימי הבינים. 22 S; ספר היובלות 34, 4; מדרש ויסעו, ביהמ“ד יעלינעק ה”ג, עמ' 2.

* מַחֲנַיִם ^ג. מושבה עברית במרחק 4 ק“מ מצפ’־מזר' לראש פנה, בדרך למשמר הירדן ולדמשק. היא נוסדה בשנת תרנ”ט (1899) ע“י יק”א ונעזבה כעבור שנים אחדות מיושביה. אחרי מלחמת העולם הראשונה נושבה מחדש על ידי יהודים גרים מרוסיה ושוב נעזבה אחרי שנים אחדות. באייר תרצ"ט (מאי 1939) נאחז בה קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד ³⁰³. שטח אדמתה 2,447 דונם ומספר יושביה (בסיון תש"י) 188 נפש.

מ[א]ח’ס. מקום הנזכר ברשימת תחותמש השלישי בדרך מירצ (אל־עריש?) ליפ (יפו). במכתבי אל־אמרנא נזכר מקום זה בצורה מַחְ’חַ’ז. יתכן שהיא מחוז (המחוז) הידועה מתקופת התלמוד ומימי הביניים הראשונים (ע"ש) ³⁰⁴. 61 ³T;.205 EA

מָחָס – ماحس. כפר בעבר הירדן, 14 ק"מ מצפ’־מע' לרבת בני־עמון.

* מַחְסֶה. כפר עבודה של יוצאי תימן המשתייכים לארגון הפועל המזרחי על אדמת דַיְרַבָּן סמוך לקו מסלת־הברזל מדר’־מזר' להר־טוב. המתישבים עלו על הקרקע ביום ט“ז אייר תש”י (3.5.1950).

מַחְ’פַ’ר עַ’צְיָן – مخفر غضيان. לפנים תחנת־משטרה בשפת הערבה מצפון למלֵחת יטבתה (סבח’ת טָצָה), 37 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לאילת החדשה.

מַחְ’פַ’ר אל־קֻוַיְרָה – مخفر القويرة. תחנת משטרה ליד הכביש לעקבה, 47 ק"מ מצפון־ מזרח לה. על ידה ג’בל אל־קוירה (804 מ').

מַחְצִבְּתִּ. עיר הנזכרת במכתבי אל־אמרנא יחד עם ערים אחרות בצפון הארץ, מדרום ללבנון. מֵיַרְזָנָה איש חַ’זִי מודיע לפרעה, שאַמַנְחַתְּבִּ איש תֻּשֻׁלְתִּ וְהַחַבִּרוּ כבשו את מחצבת והעלוה באש. אולי היא מצובה (ע"ש). EA 185, 259.

מַחָ’צַ’תּ אַבּוּ סִדְרָה – مخاضة ابو سدرة. ראה ערך ירדן, מס' 22.

מַחָ’צַ’תּ אַבּוּ סַהַסִיל – مخاضة ابؤ سهسيل. ראה ערך ירדן, מס' 18.

מַחָ’צַ’תּ אַבּוּ סוּס – مخاضة ابو سوس. ראה ערך ירדן, מס' 10.

מַחָ’צַ’תּ אַבּו א־שַּׁרְתּ – مخاضة ابو الشرت. ראה ערך ירדן, מס' 19.

מַחָ’צַ’תּ אֻם ג’וּנִי – مخاضة امّ جوني. ראה ערך ירדן,, מס' 1.

על יד המעברה הזאת נמצאים שרידים של בנינים מתקופת הברונזה הקדומה וחרסים מראשית תקופת הברונזה הקדומה, מתקופת המעבר מהברונזה הקדומה לתיכונה ומתקופת הברזל הקדומה, וחרסים ביזנטיים וערביים קדומים ³⁰⁵.

מַחָ’צַ’תּ אֻם נַחְ’לָה – مخاضة امّ نخلة. ראה ערך ירדן, מס' 27.

מַחָ’צַ’תּ אֻם סִדְרָה – مخاضة امّ سدرة. ראה ערך ירדן, מס' 23.

מַחָ’צַ’תּ אֻם א־סֻּסָן – مخاضة امّ السسان. ראה ערך ירדן, מס' 4.

מַחָ’צַ’תּ אֻם א־שֻׁרָתּ – مخاضة امّ الشرات. ראה ערך ירדן, מס' 25.

מַחָ’צַ’תּ אֻם תּוּתָּה – مخاضة امّ توتة. ראה ערך ירדן, מס' 5.

מַחָ’צַ’תּ אל־בֻּרְדֻקָנִי – مخاضة البردقاني. שרידים של ישוב סמוך לירדן, 6 ק"מ ממזרח לבית שאן.

מַחָ’צַ’תּ אל־גִּ’רוּ – مخاضة الجرو. ראה ערך ירדן, מס' 14.

מַחָ’צַ’תּ אל־הִנוּ – مخاضة الهنو. ראה ערך ירדן, מס' 31.

מַחָ’צַ’תּ אל־וַהַדִינָה – الوهدينة. ראה ערך ירדן, מס' 15.

מַחָ’צַ’תּ זוֹר כַּנְעָן – مخاضة زور كنعان. מעבר הירמוך. 6 ק"מ מדר’־דר’־מע' לחמת־גדר.

מַחָ’צַ’תּ זוֹר אל־מַתָּמִר – مخاضة زور المتامر. מעבר הירמוך, 2 ק"מ מדר’־מזר' לאשדות יעקב.

מַחָ’צַ’תּ א־זָּקּוּמָה – مخاضة الزقومة. ראה ערך ירדן, מס' 17.

מַחָ’צַ’תּ אל־חַג' – مخاضة الحجّ. מעבר הארנון. על ידו מדרום לנחל, נמצא כפר בשם זה המשמש תחנת כנוס לעולי רגל למֶכָּה. בגלל מצבו הגיאוגרפי המיוחד היתה למקום זה חשיבות רבה גם בימי קדם ³⁰⁶.

מַחָ’צַ’תּ חַגְ’לָה – مخاضة حجلة. ראה מס' 30 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ אל־מַנְדַסָה – مخاضة المندسة. ראה מס' 26 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ אל־מַעְ’תַּס – مخاضة المغتس. ראה מס' 29 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ אל־מַסְעַדִי – مخاضة المسعدي. ראה מס' 13 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ א־סָּיִדָה – مخاضة السيادة. ראה מס' 24 בערך הירדן.

מַחָ’צַ’תּ א־סעִידִיָה – مخاضة السعيديّة. ראה מס' 16 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ אל־עַבָּדִי – مخاضة العبادي. ראה מס' 20 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ עַבָּרָה – مخاضة عبارة. ראה ע' בית ברה.

מַחָ’צַ’תּ אל־עַ’וְרָנִיָה – مخاضة الغورانيّة. ראה מס' 28 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ פַ’תְּח אַלְלָה – مخاضة فتح الله. ראה מס' 9 בערך ירדן,

מַחָ’צַ’תּ פַ’תַּל – مخاضة فتل. ראה מס' 11 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ א־צַּעִ’יר (א־צַּעַ’יִּר) مخاضة – الصغير ( الصغيّر ). ראה מס' 8 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ אל־קַטַַף – مخاضة القطف. ראה מס' 2 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ רַקְבַּת אל־גַ’מָל – مخاضة رقبة الجمال. ראה מס' 6 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ שַׁיְח' קָסִּם – مخاضة شيخ قاسم. ראה מס' 3 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ א־שַּׁרָר – مخاضة الشرار. ראה מס' 12 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ תֻּרַיְחִ’ם – مخاضة تريخم. ראה מס' 7 בערך ירדן.

מַחָ’צַ’תּ תֻּרְכֻּמָנִיָה – مخاضة تركمانيّة. ראה מס' 21 בערך ירדן.

מַחְ’רַבָּה – مخربة. כפר בצפון הר גלעד, 9 ק"מ מדר’־מזר' לתל אור.

מַחְ’רוּנָה – مخرونة. כפר בגליל העליון, 8 ק"מ מצפ’־מע' לתִּבְּנִין.

אל־מַחְ’רוּנָה (קָצְר מַחְ’רוּן) – المخرونة ( قصر مخرون ). כפר בשומרון. ראה ע' מָרוּס.

אל־מַחְ’רוּק – المخروق. מקום של ישוב קדום, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לסילת א־ט’הר. בו יסודות של בתים, תעלה וחדרים חצובים בסלעים.

אל־מֻחְרַקָה – المحرقة. מקום גבוה (514 מ') בדרום־מזרח הכרמל, סמוך לשיא ההר. הוראת השם היא מקום התבערה. לפי המסורת המקומית הוא מקום הפגישה של אליהו עם נביאי הבעל (פרטים ראה בע' כרמל ^א). ממנו רואים את עמק יזרעאל ואת ההרים העוטרים אותו ואת הרי עבר הירדן מזרחה, מרחוק נשקף שיאו הגבוה של החרמון, ממערב רואים את הים. הכפר אל־מחרקה נכבש בתחלת ניסן תש“ח ע”י צבא ההגנה לישראל.

מִחְרָקָה, היא المحرّقة = אל־מֻחַרַקָה, כפר נטוש בשפלת הנגב מדרום להוּג‘, 14 ק"מ ממזר’־דר’־מזר’ לעזה, בו שרידים של בניינים עתיקים, בורות הרוסים, פסיפסים וחרסים. ביום ב' סיון תש"ט (30.5.1949) נחנך כאן ישוב של קבוצת “תקומה” מאנשי הפועל המזרחי. מספר המתישבים הראשונים 40 איש.

מַחְ’רָשׁ – مخرش. בורות חצובים בסלעים ובית־הבד סמוך לדיר דִבְּוָן מצפון־מזרח לה.

מַחֲרֶשֶׁת. מקום בצפון הארץ המובלע בתחום עולי בבל. היום הכפר عين حرشا = עַיְן חַרְשָׁא במעלה החרמון, מדרום לעיירה רַשְׁיָּא. בו חורבה של מקדש עתיק. השוה מבוא, מס' 19. תוס' שביעית ד, יא (מחרש, סחרשת, טחרשת); יר' שביעית ו, א–לו, ע“ג (מרחשת); ספרי עקב סי' נ”א (מרעשת); ילקוט שם, סי' תחע"ד (מרעשת, מרעשתא).

מֻחְרַשְׁתִּ. ראה ע' מורשת. EA 335.

מַחֲרָת. עיר במואב, מישע מלך מואב הושיב אנשים ממחרת בעטרות (ראה ע' עטרות שופן). היום الماهري = אל־מָהַרִי, חורבה של מצודת גבול חזקה מתקופת הברזל הקדומה על הר גבוה (1073 מ'). 16 ק"מ מדר’־מזר' לקיר מואב. המצודה חולשת על ההרים ועמקיהם לצד דרום־דרום־מזרח עד אל־מֻחַי ומֻצַ’יְבִּע ולצד דרום־מערב עד דָת’רָס ³⁰⁷. ־ אבן מישע, ש. 14

מחרתא דיתיר. ראה ע' מערתא דיתיר, והשוה גבולות הארץ, מס' 19.

אל־מַחְשׁוּרָה – المحشورة. מקום של ישוב קדום סמוך ליקנעם מדרום־מערב לה. בו עקבות של בנינים, קברים, מערות, תעלה וחדר חצובים בסלע על יד מעין.

מַחֲתָנָה דְגֶדֶר. מורד ההר, שעליו בנויה העיר גדר (ע"ש). לפי חכמי התלמוד מחתנה דגדר היא הגבול הצפוני־המזרחי של ארץ־ישראל, וסולמה של צור הוא הגבול הצפוני־המערבי. ב' עירובין כב, ב; סא, א; כפו“פ קצ”ב.

מֻטָיִל א־דִּ’יבּ – مطايل الذيب. מקום של ישוב קדום לרגלי ההר, 3 ק"מ מדר’־מזר' לקרן סרטבא. בו עקבות של חורבות, אבנים פזורות חומה ומערות.

* מְטֻלָּה. מושבה עברית בשפת עמק עיון, בגבול המדיני הצפוני של ארץ־ישראל, בין שלוחות החרמון והלבנון, בערבית المطلّة = אל־מֻטַלָּה. היא נוסדה ביום י' סיון תרנ“ו (9.6.1896). מספר יושביה (בסיון תש"י) 199 נפש. שטח אדמתה (8,500 דונם) נמצא בחלקו הגדול בעמק עיון מעבר לגבול ישראל על אדמת סוריה. משק המושבה מיוסד בעיקר על גדול תבואה ³⁰⁸. במושבה נמצאים משטרת הגבול ומשרד המכס, עַיְן רַוַחִינָה הסמוך למושבה שפע בשנת 1925 3000 ממ”ע מים ביממה. מדרום למושבה נמצאים שני מעינות קטנים, שכל אחד מהם שופע 7.5 ממ"ע ביממה. “התנור” (ראה ע' נקובתא דעיון) מהוה מפל־ מים גדול.

מַטְלִית שֶׁל כּוּתִיִים. היא חבל ארץ הכותים בשומרון (בב' חגיגה כה, א: רצועת כותים, ביר' עבו“ז ה, ד–מד, ע”ד: סמרטיקי).מרכזם של הכותים היה בשכם ומקדשם בהר גריזים. מטלית של כותיים הוא, איפוא, החבל שמסביב לשכם. עולי בבל באו, לפי המדרש, למטלית של כותיים ולא קבלו אותם אז הלכו לסבסטי והקיפוה חומה ובנו עיירות רבות מסביב לה וקראו אותן ערי נברכתא. איכ“ר ג, ז; מגלת תענית פ”ח למרחשון.

מַטְרַבָּה – مطربة. חורבה של ישוב במואב על יד “הלשון”.

⁰מַטְרַד, בערבית المطردة = אל־מַטְרַדָה. רמה בנגב, 20 ק"מ מצפ’־מזר' לקדש ברנע.

מִיאָה. (Medi). מחוז בגבול בין פיריאה ובין תחום פילדלפיה. אחרי מות אגריפס הראשון פרץ ריב בין היהודים יושבי פיריאה ובין אנשי פילדלפיה על הבעלות על המחוז הזה. יש לחפשו בקרבת א־סַלְט או קרוב לטי’רוס (עַרָק אל־אַמִיר). קדמ' כ, 1, 1.

מֵי גַעְתּוֹן. נחל בצפון ארץ־ישראל המובלע בתחום עולי בבל (השוה ע' ראש מי געתון). היום وادي جعتون = וָדִי גַ’עְתּוּן, יובל של נהר מפשוח מצפון־מזרח לנהריה. תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א–לו, ע“ג; ספרי דב' סי' נ”א; ילקוט עקב סי' תתע"ד.

מֵי דִימוֹן. נחל בארץ מואב, שימלא, לפי חזונן של ישעיה במשא מואב, דם יושבי דימון. היום سيل المغيسل = סַיְל אל־מֻעַ’יְסִל המשתפך לים המלח במפרץ שמצפון ל“לשון”. על הר הסמוך לנחל זה נמצאת ח‘. דִמָּה, היא דימון (ע"ש). ישע’ טו, ט.

מֵי הַיַרְקוֹן. נחל בגבול נחלת המטה דן. מקורותיו נמצאים לרגלי התל, שעליו נמצאת חורבה של מצודת אנטיפטרס (קַלְעַתּ רָס אל־עַיְן). הנחל הגדול, המושך מים כל השנה, עובר בשטח פתח תקוה ומשתפך לים התיכון בצפון תל אביב. ארכו 26 ק"מ. שפכו הורחב והועמק לשמוש כנמל לסירות סמוך לנמל תל אביב. האגדה היונית (35,Pausanias IV), מספרת, כי פרסיוס, שהרג את הדג, אשר עמד לבלוע את בתו של קיפיאוס (השוה ע' יפו), רחץ את גופו מדם הדג במי הירקון, נחל סמוך ליפו, שמימיו דומים לדם. במקורות התלמוד הוא נקרא מי פיגה (ע"ש). שמו בערבית نهر الموجة (الاعوج) = נַהְר אל־עַוְגָ’ה (אל־אַעְוַג'). הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים (יעקובי, עמ' 55; יקות IV, עמ' 131; אבו־ל־פ’דא, עמ' 48) מזכירים אותו גם בשם נהר אַבּוּ פֻ’טְרֻס על שם מקום מוצאו על יד אנטיפטרס. על יד טחנות־המים (א־טָּוָחִין) שעל גדות הירקון מצפ’־מע' לפתח תקוה היתה בשנת 885 מערכה כבדה בין צבא מצרים ובין צבא ארם נהרים על השלטון בארץ־ישראל, שנגמרה בנצחון המצרים. יהו' יט, מו.

מֵי יְרִיחוֹ. מעין גדול על יד תל יריחו העתיקה (220 מ' מתחת לפני הים). מי יריחו היו בגבול בנימין ובני יוסף. בקשר למסופר במ“ב ב, יט ואילך מכנים את מי יריחו מימי הביניים בשם מעין אלישע. הערבים קוראים לו عين السلطان = עַין א־סֻּלְטָן. שפעתו בחורף 31,800 ממ”ע והממוצע השנתי הוא 15,400 ממ"ע ביממה (5.6 מיליון ממ"ע בשנה). מימיו הנכנסים לברכה גדולה משקים את גניה ופרדסיה של יריחו. יהו' טז. א.

מֵי מְגִדּוֹ. הוא נחל קישון העובר על פני תענך ומגדו, השוכנות בשפתו המערבית של עמק יזרעאל, שופ' ה, יט.

מֵי מֵרוֹם. מעין ונחל איתן לרגלי ההר, שעליו בנויה מרום־מירון (ע"ש) מצפ’־מע' לצפת, היום وادي ميرون = וָדִי מַיְרוּן ³⁰⁹. על יד מי מרום נצח יהושע את יכין מלך חצור ובני בריתו, אשר נסו משם צפונה־מערבה עד צדון, מערבה עד משרפות מים ומזרחה עד בקעת מצפה. גם היום עוברת על פני מי מרום הדרך לשפת הים ולעמק חולה. יהו' יא, ה. ז.

מֵי מְרִיבָת קָדֵשׁ. מעין מים רבים בקדש שבמדבר צין בגבול נגב של ארץ־ישראל. הוא נקרא מי מריבה על ריב בני ישראל על משה, שהוציא להם מים מהצור בחורב, השוה שמות יז, ו–ז. במד' כז, יז; דב' לב, נא; יחז' מח, כח.

מֵי נִמְרִים. נחל איתן במואב הנזכר במשאות מואב של ישעיה וירמיה (“כי מי נמרים למשמות יהיו”). הוא נמצא בין צוער ובין חֹרֹנַיִם בדרומה של מואב. היום سيل النميرة = סַיְל א־נֻּמַיְרָה המושך את מימיו הרבים לים המלח מדר’־מע' לקיר מואב ומשקה את הנאות הפורים שבגדותיו ³¹⁰. ישע' טו, ו; ירמ' מה, לד.

מֵי נֶפְתּוֹחַ. הגבול בין יהודה ובין בנימין, שעבר מדרום לירושלים, עלה מגי בן־הנם לראש ההר שבקצה עמק רפאים, נמשך משם למעין מי נפתוח ויצא לקרית יערים ³¹¹. מי נפתח נמצא איפוא מצפ’־מע' לירושלים, הוא הכפר הערבי הנטוש لفتا = לִפְתָּא למטה מהשכונה רוממה. יתכן שהמקום נוסד בימי פרעה מרנפתח ונקרא עוד בחייו על שמו מ[ר]נפתח = מי נפתח, ואולי עמד בו בימי מרנפתח חיל־מצב מצרי, שקרא אותו על שם המלך ³¹². יתכן, שמעין מי נפתוח הוא באר מרנפתח שבהר הנזכרת בפפירוס אנסטסי ג' ³¹³.

הכפר בנוי בשפולי ההר מימין לדרך ירושלים–יפו, והמעין נמצא לרגלי ההר. מי המעין, שבזמן הזה הם מעטים (43 ממ"ע ביממה) ויתכן שבימי קדם היו מרובים, יוצאים לוָדִי קלוניה הנמשך אל הכפר קלוניה (מוצא). משם עלה קו הגבול להר עפרון ולקרית יערים. מצפון נכנס לנחל מי נפתוח וָדִי בית חנינא. בו עקבות של תרבות פליאוליתית.

בימי מלחמת החרות של ישראל עזבו התושבים הערביים את הכפר, שהפך באייר תש"ט (מאי 1949) לכפר עבודה יהודי. יהו' טו, ט; יח, טו.

מֵי סְפָר. מעין ועל ידו ישוב בצפון הארץ בגבול תחומי עולי בבל, וילהלם מצור עבר במסעו נגד צלאח א־דין על פני Mesophar, ומשם ראה את הלבנון ואת מחנה צלאח א־דין בבאניאס. היום אולי عينةالسبور = עין א־סֻּבוּר בשפתו הצפונית של עמק חולה. תוס' שביעית ד, יא; (ג"א מי שפר) יר' שם ו, א – לו, עג. מֵי עֵין שֶׁמֶשׁ * או עֵין שֶׁמֶשׁ * *. מעין קטן בגבול יהודה ובנימין. היום عين الحوض = עַיְן אל־חַוְץ' לרגלי ההר בתחלת וָדִי אל־ חַוְץ' בדרך ירושלים–יריחו. * יהו' טו, ז. * * שם יח, יז.

מֵי פִיגָה. אחד מארבעת הנהרות המקיפים, לפי התלמוד, את ארץ־ישראל, מי פיגה פסולים לדבר שבקדושה מפני שהם מי ביצות. מי הירקון, הנובעים בקרבת פיגה = IIYO.L = פַ’גָ’ה הסמוכה לפתח תקוה, הם מי ביצות מחוסר שפוע בשטח. שבו זורמים מי הנהר ³¹⁴. השוה ע' פיגה. מש' פרה ח, ו; ב' ב"ב עד, ב; סנהד‘, ה, ב; מדרש תהל’ כד, ו.

מֵי קֵרָמֵיוֹן (קורמיון, קירמיין, קירמון, קרמון). אחד מארבעת הנהרות המקיפים, לפי התלמוד, את ארץ־ישראל. מי קרמיון פסולים לדבר שבקדושה מפני שהם מי בצות. מארבעת הנהרות האלה שנים הם בעבר הירדן מערבה. מי פיגה, הם מי הירקון (ע"ש), ומי קרמיון, הם נַהְר נַעְמַיִן הנקרא במקורות היוניים Blog ואצל פליניוס Cendebia palus ³¹⁵, נהר זה העובר בשפלת עכו אין לו כמעט כל שפוע, ומשום כך מימיו מציפים את השפלה. והמים הרבים מהווים בצות גדולות. שחלק מהן יובש ע“י הקהק”ל. הוראתו של השם קרמיון (Kepo.uetov) היא בית יוצר, ויתכן שהוא נקרא כך משום שבשפלת עכו נוצרו מהחול שעל שפת הים עוד בימי הכנענים כלי זכוכית. מש' פרה ח, י; ב' ב“ב עד, ב (בכתי“מ קורמיון בכת”י ארפ' קירמון); סנהד' ה, ב; מדר' תהל' כד, ו; ילקוט תהל' סי' תרצ”ז.

מֵי שְׁפָר. ראה ע' מי ספר.

מִידְבָא. עיר חשובה במואב. בני ראובן כבשוה. בימי דוד עלו ארם ובני עמון על עיר זו, והם נגפו לפני חיל דוד. לפי כתובת מישע (ראה את הכתובת בע' דיבון) שב עמרי וכבש את מידבא (בכתובת: מהדבא) ואת מחוזה, ואולם אחרי מות אחאב לקחה מישע מאת ישראל. בימי הבית השני שלטו הנבטים במידבא. בני שבט עַמְרי ³¹⁶, יושבי מידבא, התנפלו מן המארב על יוחנן החשמונאי וישבו אותו ואת כל אשר לו ויהרגוהו. אחיו יונתן ושמעון נקמו את דמו, הם התנפלו על בני עמרי ויהרגום ויקחו מהם את שללם. יוחנן הורקנוס צר על העיר ששה חדשים וכבש אותה ואת הערים הסמוכות לה והכריח את תושביהן לקבל עליהם את דת ישראל. הורקנוס השני החזיר את העיר לנבטים, ובימי הורדוס מנה מלכם חרתת נציב עליה ³¹⁷. על מציאותם של הנבטים במידבא בזמן ההוא מעידה כתובת נבטית על מצבה משנת 37 לסה“נ ³¹⁸. גם אחרי חורבן הבית השני ישבו במידבא יהודים על יד גרים ונכרים. אנשי מידבא העידו משמו של ר' ישמעאל, שהיה מקורב לר' שמעון בן גמליאל, בדיני מקואות. עוד באמצע המאה השלישית לסה”נ מודיע סטיפן הביזנטי על מציאת יהודים מעטים במידבא. אז התחילה לחדור לתוך עיר זו הנצרות, שהתפשטה ביחוד בהשתלט הע’סאניים הנוצריים על מואב (292). באמצע המאה החמשית ישב בישוף במידבא.

תחומה של מידבא גבל בצפון בתחום חשבון ובמערב בפיריאה. בדרום הגיע עד הארנון במיל הכ' ³¹⁹. העיר התקיימה עוד בתחלת שלטון הערבים. אבל לא עבר זמן רב ושוכני המדבר, שהציפו את ארץ עבר הירדן מזרחה, החריבוה. מקומה נושב מחדש בשנת 1888 על ידי נוצרים מקיר מואב. היום העיירה مادبا = מָדַבָּא, 9 ק“מ מדרום לחשבון, והיא מרכז המחוז הדרומי של הגליל אל־בַּלְקָא (2500 תו' נוצרים). במידבא נמצאות חורבות רבות מהתקופה הביזנטית ³²⁰. תחת ערמת אבנים ועפר גלו בשנת 1896 רצפת פסיפס של כנסיה ביזנטית מהמאה החמשית המתארת את ארץ־ישראל לפי מצב ישובה בתקופה ההיא, היא מפת מידבא המפורסמת ³²¹. במד' כא, ל; יהו' יג, ט. טז; ישע' טו, ב; דהי”א יט, ז; כתובת מישע ש. 8; מש' מקואות ז, א; חשמ' א' 9, 36; קדמ' יג, 1, 4–1; 9, 1; 15, 4; יד, 1, 4; מלח' א..On 128,19;6,2

מִידָן אל־עַבְּד ^א – ميدان العبد. בספרות הערבית של ימי הביניים נזכרת חורבה של מבצר בשם זה בערבות יריחו, מצפ’־מזר' לעין א־דּוּךּ. אולי הכוונה היא לחורבת דוקים (ע"ש).

מִידָן אל־עַבְּד ^ב – ميدان العبد. חורבה של מבצר בעבר הירדן מזרחה. ראה ע' טי’רוס.

מַיוּמָס (Mayoumas, Macobudc).השם מיומס מציין מקום על יד המים (נהר או ים או מעין). שבו נחוגו בתקופות ההלניסטית והרומית חגים מיוחדים בהוללות ובשכרות. לכן קראו בתקופה הביזנטית מיומס אחת על שפת ים המלח בשם .BmCoopge= בית מרזח (ע"ש). על הפסוק “לכן עתה יגלו בראש גולים וסר מרזח סרוחים” (עמוס ו, ז) דורש ר' אייבו: "שלש דימסיות היו לכל שבט ושבט ואחת לכלם (ויק"ר ה, ז). ר' אייבו חי בקיסרי במאה הרביעית וידע את המיומס שבעירו, שהיהודים יושבי קיסרי השתתפו בו, והוא מזהיר בהם, שלא יעשו כמעשי הגויים, למען לא יגלו מהארץ כאבותיהם. במדרשים חוזר המשפט “כל שבט ושבט היה לו מיומס בפני עצמו” (במדב“ר י, ג; תנחומא שמיני ה מדר' תהל' לפסוק יח, יג; ילקוט שמואל פי' ק”ס; ספרי במד' פי' ק"ב). מקומות מספר בארץ־ישראל נקראו מיומס, והשם הזה נשתמר בשם הערבי מִימֵס, מִיַמָס או מָמָס.

מַיוּמָס ^א. עיר החוף של עזה הנזכרת בשם זה לראשונה בפפירוס זינון (159 לפסה"נ). כן מזכירים אותה אסטרבון (XVI, 2, 21). פטולמיאוס (V, 15, 2) ואבות הכנסיה ³²². במ“מ 114: Mateoudy. קונסטנטינוס הגדול הפריד אותה לגמרי מעזה ונתן לה זכויות של עיר נוצרית. במאות הרביעית עד הששית נזכרים בישופים של Maiumas Gazae, סוזומינוס (.Hist. Eccles 3, V) מספר, שמיומס זכתה להשתחרר מן הזיקה לעזה ע”י קונסטנטיוס ולהתארגן כעיר עצמאית בשם ,KoyoccyCut. תושבי עיר זו היו אז כלם נוצרים בנגוד לרוב יושבי עזה שהיו הילינים. יוליאניס קיסר החזיר את המצב הקודם לישנו בספחו אותה לעזה והיו שתי ערים כאחת. הגיאוגרפים המוסלמים מתארים את ميماس = מִימָס כעיר קטנה ומבוצרת (אל־מקדסי, 174). המקום הזה משמש גם היום חוף לעזה ונקרא מִימָס או אל־מִינָא (הנמל). בין החולות שעל שפת הים נמצאים תלים של ישוב קדום נרחב, שרידים של בנינים עתיקים ושרידים ארכיטקטוניים. השוה גם ע' מינואה ³²³.

מַיוּמָס ^ב. לפנים עיר החוף של אשקלון. בשנת 518 נזכר בישוף של Maiumas Ascalonis, ובשנת 536 נזכר בישוף בעיר (Maioma Ascalonitis (civitas. על ידה היתה Sariphaea ³²⁴. כבר בימי הביזנטים וכן גם לפי עדות הגיאוגרפים הערביים לא היה המקום הזה, הנמצא ליד פי וָדִי אל־חַסִי, מסוגל כמקום עליה על היבשה. היום خ. الاشرف = ח'. אל־אַשְׁרַף הקבורה בחול שעל שפת הים.

מַיוּמָס ^ג. לפנים נמלה של קיר מואב בחוף ים המלח הרשום במפת מידבא בשם “Bucco ud.poed. I wout Macaouds (השוה ע' בית מרזח). היום הכפר المزرع = אל־מַזְרַע בשפת המפרץ, שנוצר ע”י “הלשון”. סמוך לכפר נמצאת החורבה אל־בֻּלַיְדָה ³²⁵.

מילתא דכור, מילת דביר. ראה ע' מליתא דכור.

                      כפר מנחם לאחר שחזר ונכבש ע"י צה"ל

                      להבות הבשן (מעלה הבשן), ישוב של קבוץ בעמק החולה הנשקף על פני הבשן

                      כרדאני בעמק זבולון, ריסוס הבצות באמצעות אוירון

                      נתניה לחוף ימים תשכון

מִיָמָס או מָמָס – ميماس ، ماماس. חורבה של ישוב קדום לרגלי שלוחות ההרים מדרום למושבה זכרון יעקב וקרוב לבנימינה, בין ראס אל־מָא ובין הדרך לזכרון יעקב. בה שלשה תלים קטנים ושרידים של מרחצאות ועל ידם או בקרבתם שני מעיינות מים רבים (האחד שופע 13,600 והשני 9,100 ממ"ע ביממה) ותעלות. שהיו מחוברות לאמת־המים, שנמשכה מסינדיאנה לקיסרי, כנראה שבתקופה הרומית נקרא המקום adsטMc.co' , ולחג המיומס שמש התיאטרון, שהפך אח“כ למבצר. ממנו נשארו מרתפים מקומרים הבנויים אבני גזית ובהם כתובת רומית וכתובת יונית־יהודית (ביונית: לאנטוניוס וקירוס בני שמואל, ובעברית: שלום), שברי עמודים רבים ושברי ארונות־מתים משיש. במאה התשיעית עוד ישבו במקום זה שומרונים, שקראו לו בית ממא ³²⁶. תרצ”ח, עמ' 108; י. בן־צבי, סה“ש, עמ' 109; ארכיון מחלקת העתיקות של ממשלת המנדאט. ש. קליין, ידיעות ציון ח”ג, עמ' 54 ואילך, מזהה את המקום הזה עם כפר שמי (ע"ש), שהוא גורס כפר שוני.

מִימָס – ميماس. ראה ע' מיומס ^א.

אל־מִינָא – المينا. חופה של עזה. ראה ע"ע מיומס ^א ומינואה.

מִינוֹאָה (.Mtvod). בשם זה נקראה בתקופה ההלניסטית עיר החוף של עזה על שם מִינוֹס המלך האגדתי של כריתים, שצורתו טבועה על מטבעות הפלשתים. היום אל־מִינָא. לפי. Steph. Byz נקראה עזה עצמה בשם זה. השוה גם ע' מיומס ^א.

מִינַת אַבּו זַבּוּרָה – مينة ابو زبورة. מעגנה לסירות מפרשים בחוף ים התיכון מצפון לכפר ויתקין. בה עוסקים דייגים עבריים בדיג. בשפת הים נמצאים עקבות של ישוב קדום, שברי כלי חרס וקבר־סלעים, ראה ע' מכמורת.

מִינַתּ אִחְסַיִן – مينة احسين. מעגנה עזובה וחרבה, 11 ק"מ מדר’־מע' לרפיח.

מִינַתּ אִסְדוּד – مينة اسدود. בתקופה ההלניסטית־הרומית נמל אשדוד בחוף הים, במרחק 4 ק"מ ממערב לכפר אִסְדוד. הוא נקרא גם מינת אל־קַלְעָה על שם שרידי המבצר עם מגדלים המצויים שם בין חורבות רבות של בנינים מהתקופה ההלניסטית־הרומית ומימי הבינים, שרידים ארכיטקטוניים ושברי כלי חרס.

מִינַתּ אַל־בֻּרְג' – مينة البرج. מעגנה לסירות מפרשים, 6 ק"מ מדרום לנתניה.

מִינָתּ א־זָּוְיָה – مينة الزاوية. מעגנה בחוף ים התיכון ליד חבצלת השרון מצפון לה.

מִינַתּ א־זִּיב – مينة الزيب. נמלה של אכזיב (א־זּיב), 4 ק"מ מצפון לנהריה.

מִינַתּ אל־מֻשַׁיְרִפָה – مينة المشيرفة. מעגנה בחוף ים התיכון, 1 ק"מ מדרום לראש הנקרה.

מִינָתּ אל־קַלְעָה – مينة القلعة. ראה ע' מינת אסדוד.

מִינָתּ רוּבִּין – مينة روبين. מעגנה לסירות מפרשים מדרום לשפך נהר רובין לים התיכון. מַרִינוֹ סַנוּטוֹ כותב בשנת 1321, כי מינת רובין היא נמל היהודים סמוך לימניה מדרום ליפו ³²⁷. בחוף נמצאים שרידי הנמל של ימניה על הים (ע"ש), שרידי בצורים וחומות, בורות, קברי־סלעים וקברי פיר. השוה גם ע"ע יבנה ^א ומחוז

מַיְס אל־ג’בּל – ميس الجبل. ראה ע' מישא.

אל־מַיְסָה – الميسة. חורבה של ישוב קדום בדרום מואב, ממזרח לכּתְ’ְרַבָּה.

אל־מַיָסָה – المياسة. כפר קטן בשומרון, 1 ק"מ ממזרח לטָלוּזָה.

מיסף. ראה ע' מי ספר והשוה גם גבולות הארץ, מס' 16.

מֵיפָעַת. עיר בנחלת המטה ראובן, שניתנה ללויים. מואב כבש אותה מאת ראובן, ירמיה מתמרמר על מואב ומנבא את מפלת מיפעת ויתר ערי מואב. בתקופה הרומית־הביזנטית היה בעיר זו חיל־מצב לשמירה על הארץ בפני שוכני המדבר. הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים מזכירים אותה עד המאה הי“ד. היום خ. نيفعة = ח‘. נַיְפַעָה מדרום לרבת בני־עמון, סמוך לקו מסלת הברזל החג’אזית. בה עקבות של ישוב בתקופות הברזל הקדומה והתיכונה. יהו’ יג, יח (מֵפָעַת); ירמי' מח, כא (כתיב: מֵופָעַת); דהי”א ו, סד (מֵיפַעַת); 15, 134; 121 128 On

* מֵירוֹן. מושב עובדים של עולים מצ’כוסלובקיה ורומניה השייכים לארגון הפועל המזרחי. המושב נוסד בל“ג לעומר תש”ט (17.5.1949), והוא מונה כ־40 משפחות. המשק הררי, ראה גם ע' מרום או מרון.

מֵישָׁא ^א. מקום קרוב לחוף ים התיכון בין צור לצידון. בני מישא נהגו שלא היו הולכים בערב שבת מצור לצידון וקבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול. היום قلعة ميس = קַלְעַת מַיְס על הר, 20 ק“מ לערך מצפ’־צפ’־מזר' לצור ³²⁸. בין השרידים העתיקים שבמקום חורבה של מצודת הצלבנים. ב' פסחים נ, ב (בכתי"מ מישן); יר' שם ד, א–ל, ע”ד.

מֵישָׁא ^ב. לפי נוסחה אחת של התוספתא מקום בצפון הארץ המובלע בתחום עולי בבל ³²⁹. הוא נזכר קרוב לנקבתא דעיון (ראה ע' מטולה). היום אולי הכפר ميس الجبل = מַיְס אל־גַ’בַּל במורד הדרומי־המזרחי של הר הוּנִין הנשקף על פני עמק חולה. תוס' שביעית ד, יא.

מִישׁוֹר. (המישר). הוא המישור המשתרע מנחל ארנון עד הר הגלעד, בו נמצאות הערים דיבון, מידבא, חשבון וכל ערי סיחון מלך האמורי. בני ראובן כבשו את ערי המישור. לעוזיהו היה מקנה רב במישור, המצטיין גם בזמן הזה בשדות מרעה פורים. מישע מלך מואב לקחו מישראל אחרי מות אחאב, ירמיה מתנבא על המישור שישָׁמֵד. דב' ג, י; ד, מג; יהו' יג, ט, טז–כא; ירמ' מח ח. כא; דהי"ב כו, י.

⁰מישׁוֹר חַוָּה. מישור בנגב, 15 ק"מ מדר’מע' לעָבְדָת (עבְּדָה), בערבית سهل الحوا = סַהְל אל־חַוָא.

מישׁוֹר רוּת. מישור בנגב מדר’־מזר' לנצנה (עוג’א אל־חפיר), בערבית ابو روثة = אַבּוּ רוּתָ’ה.

* מֵישַׁר ^א. מושב שיתופי של יוצאי אנגליה המסונף לארגון כפרים משותפים על אדמת בַּשִׁיט בגבולה המערבי של המושבה גדרה נוסד ביום ל' ניסן תש"י (17.4.1950).

^ס מֵישַׁר ^ב (הַמֵּשַׁר), מישור גדול באמצע הנגב מדר’־מזר' למכתש רָמוֹן, בערבית קָעַתּ אל־קֻרַיְק.

מַיְתַ’לוּן – ميثلون. כפר בשומרון, 12 ק"מ מדרום לג’נין. בו עקבות של ישוב קדום.

אל־מִכְּוַן – المكون. שטח חשוף בנגב, 14 ק"מ ממזרח לעסלוג'.

מַכְבֵּנָא. עיר ביהודה, שהיתה לאחד מבני כלב. היא נזכרת בין מדמנה ובין גבעא ויש לחפשה בהרי חברון ובשלוחותיהם. אולי היא خ. المخبيّة = ח‘. אל־מַחְ’בְּיָה, 5 ק"מ מדר’־מע’ לעדֻלם. בה יסודות של בניינים, בורות, שברים של גת ומערות עם שובכי־יונים. השוה גם ע' מגביש. דהי"א ב, מט.

מִכְוָור, מִכְבָר. בימי הבית השני עיר מבוצרת על הר גבוה ממזרח לים המלח, היא עיר המבצר הדרומית של פיריאה. במחוזה היו מגדלים בהמה דקה, שחשיבותה היתה רבה בגלל החומר הגלמי לתעשית האריגים. על הרי מכוור היו משיאים משואות להודיע על מולד הירח. לפי האגדה היה ריח פטום הקטורת מגיע עד הר מכוור. אמר ר' אליעזר בן דגלאי: “עזים היו לבית אבא בהר מכוור והיו מתעטשות מריח פטום הקטורת”. אלכסנדר ינאי בצר את ההר לראשונה, גביניוס הרס את המבצר. אריסטובול עבר ממבצר אלכסנדריון לחורבות מכבר ותקן אותן, אבל הרומאים לקחו אותו כאן בשבי. הורדוס עשה את המבצר לאחד החזקים ביותר וקרא גם אותו על שמו Hp60ecor. בתוך המבצר בנה ארמון וחפר בו בורות ומחסני נשק. פליניוס (10 Hist.nat. V) מדגיש את חשיבותו של המבצר הזה הבנוי על ראש ההר ומוקף חומה חזקה ובפנותיה מגדלים. לפי האוונגליון הרג הורדוס אנטיפס במבצר זה את יוחנן המטבל. אשתו של אנטיפס עברה דין מכוור בנסעה לאביה חרתת הרביעי מלך הנבטים. בזמן ההוא היתה מכוור בגבול ארץ־ישראל וערב. המבצר שמש מקום משמר לאוצרות המלך ובית סוהר. בפרוץ מלחמת היהודים גרשו היהודים יושבי מכוור את חיל־המצב הרומי מהמבצר והשתלטו עליו. אחרי חורבן ירושלים התבצרו בו הקנאים, ורק אחרי שלש שנים כבש אותו שר הצבא הרומי לוקיוס בַּסוּס והרס אותו עד היסוד ³³⁰.

היום خ. المكاور = ח‘. אל־מְֻכָּוִר על הר (739 מ') בין זַרְקָא מַעִין ובין נחל ארנון, במחוז העשיר במים הנצברים בבורות ובברכות והמבורך בשדות מרעה מצוינים ³³¹. במעלות ההר עוד נכרים שרידים של סולם מדרגות ושל אמת־מים. החרסים המצויים על ההר ועל מורדותיו הם נבטיים ורומיים. השוה גם ע’ אל־משנקה. מש' תמיד ג, ח; תוס' רה“ש ב, ב; ב' יומא לט, ב (בדפוסים הרי מכמר, בכת“י ארפ' מכוור, בכת”י וינה מכאוור); יר' רה”ש ב, ב – נח, ע“א; שביעית ט, ב–לח, ע”ד למטה; קדמ' יה, 5, 2–1; מלח' א, 8, 2, 5; ב, 18, 6; ג. 3. 3; ז, 6, 6,–1 (Mayadpoog); מתיא 14, 10 ואילך; מרקוס 6, 21 ואילך.

מַכּוּס – مكّوس. מקום של ישוב בתקופות הרומית והביזנטית בק"מ 48 בדרך ירושלים–עזה.

מֻכָּוִר – مكاور, כפר על הר מכוור (ע"ש) בעבר הירדן, 16 ק"מ מצפ’־מע' לדיבון.

מכותא. ראה ע' סכותא.

* מִכְמוֹרֶת. מושב־עובדים של חיילים ונוטרים במפרץ אַבּוּ זַבּוּרָה, 4 ק“מ מצפון לכפר ויתקין. המושב המבוסס על הדיג ועל משקי עזר נוסד ביום ד' כסלו תש”ו (9.11.1945). מספר יושביו (בסיון תש"י) 100 נפש ושטח אדמתו 700 דונם. חברי המושב בנו בשפת הים מעגן לסירות דיג ³³². השוה מינת אבו זבורה.

מִכְמָשׁ * (מִכְמָשׂ). מִכְמָס * *, עיר בנימין במעבר מהר בית־אל לערבות הירדן. שם חנו הפלשתים במלחמתם עם שאול. יונתן הפתיע את חיל־המשמר שלהם והנחיל לו תבוסה. מכמש נזכרת גם במסע סנחריב על ירושלים, יושביה שבו אליה עם עולי בבל. יונתן החשמונאי השתקע בה אחרי נצחונו המוחלט על בכחידס ושפט בה את העם. בימי הבית השני היתה מכמש ידועה בחטתה המשובחת (“מכמס ומזוניחא [זניחא= זנוח] אלפא לסולת לשתי הלחם”). משם היו מביאים גם את העומר לבית המקדש.

בימי אבסביוס היתה עוד מכמש כפר גדול במרחק 9 מילים מרמה. היום הכפר مخماس = מֻחְ’מָס על יד וָדִי א־סֻּוַיְנִיט, 10 ק“מ מצפ’־צפ’־מזר' לירושלים. על יד הכפר ממזרח לו נמצא המבצר הטבעי כפי שמתאר אותו יוספוס והנקרא בפי יושבי הכפר בשם אל־קַלְעָה. מדרום לו “מעבר מכמש” בין שִׁנֵּי הסלעים בוצץ וסנה (ע"ש). בין השרידים העתיקים שבכפר נתגלתה גלוסקמה עם כתובת עברית: “שמעון ל…” ³³³ בדרך מגבע למכמש נמצא קבר מגליתי. * ש”א יג, ב ואילך; יד, ד–ה. לא; ישע' י, כח; נחמ' יא, לא. * * עזרא ב, כז; נחמ' ז, לא; מש' מנחות ח, א; תוס' שם ט, ב; ב' שם פג, ב (מכניס); חשמ' אי 9, 73; קדמ' ו, 6, 2–1; יג, 1, 5; 3, 132 On.

מַכְּמִשׁ – مكمش. מקום של ישוב קדום בשפת הים, 1.5 ק"מ מדר’־מע' להרצליה ג'. בו תלים, בתוכם תל קַנְטוּר, יסודות של בנינים וכלי חרס מתקופת הברונזה והברזל. ב, מייזלר וי. עורי סוברים, ששם מקומה של רשפון בתקופת המקרא ³³⁴.

מִכְמְתָת (המכמתת). מקום על פני שכם בגבול אפרים ומנשה. היום خ. مخنة الفوقا = ח‘. מַחְ’נָה אל־פַ’וְקָא מדר’־מזר’ לשכם. מקום זה, הנזכר בתולידה החדשה של השומרונים בשם “קרית מחנא אשר מתחת למקום המובחר גריזים”, היה מיושב שומרונים בתקופה הערבית של ימי הבינים.

בוהל מזהה את מכמתת עם ח‘. כַּפְר בַּיְתָּא, 10 ק"מ ממזרח לשכם, שבה נמצא קבר סלעים יהודי ³³⁵. אולם המרחק הזה משכם אינו מתאים לציון “על פני שכם”. אֶלִיגֶר מחפש את מקומה בח’. אל־גֻ’לַיְגִ’ל ³³⁶, והשוה ע' גלגל ^ד. יהו' טז, י; יז, ז.

מְכֹנָה. עיר בשפלה, שבה התישבו עולי בבל מבני יהודה. היום خ. المكنّع = ח‘. אל־מכַּנַּע, 6 ק"מ מדר’־מע’ לחולדה ³³⁷. הישוב בתקופה הישראלית היה על התל הקרוב, שעליו נמצאו חרסים מתקופת הברזל הקדומה וכלים פלשתיים. ועל ידו קם ישוב גדול בימי הבית השני ובתקופת שלטון רומא. נחמ' יא, כח.

מכניס. ראה ע' מכמש. ב' מנחות פג, ב.

מַחֲנָרַת (8.Mayayaod). מקום בגבול הדרומי של תחום פילדלפיה. היום הכפר المناحر = אל־מַנָחִר מדר’־מזר' לרבת בני־עמון. On 126, 18.

מַכְסִימִיאנוֹפּוֹלִיס( Maécu.co.yobcol.c). עיר במרחק 20 מיל מקיסרין, שנקראה משנת 305 לסה"נ על שם הקיסר Maximinus Galerius, הנוסע מבורדו (333 לסה"נ) וכן אבות הכנסיה מזכירים את העיר הזאת, שהיו בה בישופים. ראה ע' לגיו.

מַכְּסַר אל־חִצָן ־ مكسر الحصان. מקום של ישוב קדום במדבר יהודה, 2 ק"מ מדרום לחָ’ן חַטְרוּר.

אל־מַכְּר – المكر. כפר ערבי במרחק 6 ק“מ ממזר’־צפ’־מזר' לעכו (בשבט תש"י 1412 תו' מוסלמים), בו שרידים של ישוב ביזנטי, יסודות של בתים, קברי־סלעים ומערות. השוה ע' מכרה. הכפר נכבש בז' תמוז תש”ח על ידי צבא ההגנה לישראל, שהדף ממנו את הצבא הסורי.

מְכֵרָה. מקום הולדתו של חפר המכרתי מגבורי החיל של דוד, אחריו נזכר חצרו הכרמלי, אפשר שמכרה היתה קרובה לכרמל, ואם הנחה זו נכונה היא, יתכן לזהותה עם הכפר אל־מַכְּר בשפלת עכו, שהיה מיושב בימי קדם. השוה ע' אל־מכר. ברשימת גבורי החיל של דוד בש“ב כג חסר השם הזה דהי”א יא, לו.

⁰מַכְתֵּשׁ חֲצִרָה. עמק מוקף רכס גבעות בנגב, 12 ק“מ מדר’־מזר' לכֻּרְנֻבּ, ארכו 6 ק”מ ורחבו 3 ק"מ, שמו בערבית وادي الحضيرة = וָדִי אל־חַצִ’ירָה. בעמק זה עוברים נחלי המקורות של נחל חצרה היורד משם אל עמק הערבה. חיילנו כובשי הנגב קראו לו המכתש הקטן.

⁰מַכְתֵּשׁ חֲתִירָה. עמק גדול מוקף הרים בנגב, מצפ’־מע' להר החלק. 6 ק“מ מדר’־מע' לכֻּרְנֻבּ. ארכו 12 ק”מ ורחבו 8 ק"מ. שמו בערבית وادي الحثيرة = וָדִי אל־חַתִ’ירָה. בו עוברים נחל מַדְסוס ויובליו. חיילנו כנוהו בשם המכתש הגדול.

⁰מַכְתֵּשׁ רָמוֹן. עמק ארוך בנגב, 20 ק“מ מדרום לעבדת, 30 ק”מ מדר’־מזר' לקדש ברנע. הוא משתרע על אורך של 37 ק“מ ועל רוחב של 8 ק”מ. לארכו עובר וָדִי א־רָמָן.

מֶלָּא (Med), עיר של נכרים בגלעד, שנכבשה על ידי יהודה המכבי. היא נזכרת בין בצרה שבדרום חורן ובין בצרה (בֻּצְר אל־חַרִירִי) שבשפת טרכונא. יתכן, שמקומה באחד הכפרים בצפון חורן המכונים מַלִיחָה. השוה מליחת אל עַטַש וכו‘. קדמ’ יב, 8, 3.

מֻלַבִּס – ملبّس. שם המקום, בו נוסדה,המושבה פתח תקוה. באדמתו תל, רצפת פסיפס וחרסים על פני האדמה.

מֶלַח דְּזַרְוַאי. מקום בצפון הארץ המובלע בגבול תחומי עולי בבל. זרואי היא הכפר אִזְרַע בשפתה הדרומית המערבית של טרכונא. מלח דורואי צריך אולי לגרוס מְלֵחָה דזרואי, כלומר שדה המלח בצפון הבשן הקרוב לזרואי (השוה ע"ע מליחה אל־ע’רביה, מליחה א־שרקיה, מליחת חזקין) הוא המובלע בתחום עולי בבל, ויתכן שיש לגרוס מָלְיָתָא דזרואי, היינו שפת הטרכונא שעל יד זרואי, המתרוממת זקופית כמצודה (מליתא) מעל לעמק הבשן. עיין גבולות הארץ, כרך א‘, מס’ 39. תוס' שביעית ד, יא (גירסה משובשת: מלי חזרואי).

מַלָּחָא, מַלְחַיָּא. מקום הולדתם של התנאים ר' יוסי ממלחיה ור' דוסא ממלחיא והאמורא ר' אבדומי ממלחא. היום כפר הבדוים ملاحة = מַלָחָה בשפתו המערבית של עמק חולה. בו תל, שרידי בנינים וקברים עתיקים. יר' סוכה ב, ה – נג, ע“א; ב”מ ד, ט–ט, ע“א למטה; עבו”ז ב, ד–מא, ע“ג למעלה; קדושין א, ה–ס. ע”ג; סוטה ג, ז–יט, ע“ב; בר”ר מב, ו. ויק“ר כו, ב; איכ”ר י, לט; פס' דר"כ לא.

מִלְח א־צַּרָר – ملح الصرّار. כפר בהר חורן ממזרח לסלכה.

אל־מָלִחָה – المالحة. כפר נטוש מדרום־מערב לירושלים למטה מהשכונה אחוזת בני ברית. ראה ע' מנחת.

מִלְחִם – ملحم. כפר קטן בכרמל, 2.5 ק"מ מצפ’־מזר' לאֻם אל־פַ’חְם.

מַלְחֲתָא (( MG)c9 ). מצודה באדום, בו הסתתר יוליוס אגריפס מפני נושיו בשובו מרומא ורצה להתאבד, השוה ע' מולדה. קדמ' יח, 6, 2.

⁰מְלֵחַת יָטְבָתָה. מלחה גדולה בעמק הערבה 30 ק"מ מצפון לים אילת. שמה בערבית סַבְּחַ’ת טָבָּה.

⁰מְלֵחַת סְדוֹם. היא המלחה הגדולה, בערבית סַבְּחָ’ה, שמדרום לים המלח ולהר סדום, בו נמצאות ברכות המלח של חברת האשלג.

⁰מְלֵחַת עַבְרוֹנָה. מלחה גדולה בעמק הערבה המשתרעת באורך של 15 ק"מ מעין א־דַּפִיָה עד שפתו הצפונית של ים אילת. ראה גם ע' עברנה.

אל־מַלְטַע – الملطع. מקום של ישוב קדום מדר’־מזר' לעזה.

מֻלַיְח ^א – مليح. מקום של ישוב קדום מדר’־מזר' לעזה.

מֻלַיְח ^ב – مليح. כפר במואב, 15 ק"מ מדר’־מזר' למידבא.

מַלַיְחָה אל־עַ’רְבִּיָה – مليحة الغربية. כפר גדול בבשן באדמת בצות־מלח, 10 ק"מ מדרום לבצרה (בֻּצְר אל־חַרִירִי) שבתחום טרכונא..

מַלַיְחָה א־שָּׁרְקיָּה – مليحة الشرقيّة. כפר קטן בבשן סמוך לקודם.

מַלִיחַתּ חַזְקִין – مليحة حزقين. כפר בקצה הצפוני־המערבי של טרכונא.

מַלִיחַת אל־עַטַשׁ – مليحة العطش. כפר בשטח של בצות בצפון הבשן, סמוך לטרכונא, 5 ק"מ מדר’־מע' לבֻּצָר אַל־חַרִירִי.

מַלִיחַת עַיוּן. – مليحة عيون. כפר בבשן, 8 ק"מ מדרום לבצר אל־חרירי.

מַלִיחַת עַלִי – مليحة علي. כפר בבשן, 12 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לבצר אל־חרירי.

מַלִיחַתּ א־שַּׁרְקִיָּה – مليحة الشرقية. כפר בבשן, 9 ק"מ מדר’־מזר' לבצר אל־חרירי

מַלַיְכָּה – مليكة. מקום של ישוב קדום בשרון, ממערב למִסְכָּה.

מָלִיַת אל־פַ’נַשׁ – مالية الفنش. חומת־גבול המקיפה חבל אדמה ממזרח ומצפון־מזרח לבית גוברין.

מָלְיָתָא דְזַרְוָאי. חומת או מצודת זרואי המובלעת בתחום עולי בבל, היא שפתה הדרומית־המערבית של טרכונא על יד הכפר אִזְרַע. שפת הטרכונא מתרוממת כחומה זקופה מעמק הבשן. השוה ע' מלח דזרואי.

מָלְיָתָא דְכוּר. חומת כור המובלעת בתחומי עולי בבל. ראה ע' כור ועיין גם גבולות הארץ כרך א‘, מס’ 14.

אל־מַלִךּ ־ الملك. חורבה של ישוב קדום בנגב, 13 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לרפיח.

מַלְכָּה – ملكة. כפר בגלעד, 8 ק"מ מדרום לירמוך.

* מַלְכִּיָּה. כפר נטוש ממערב לעמק חולה בגבול מדינת הלבנון. במלחמת ישראל היה על יד כפר זה קרב בין צבא ההגנה לישראל ובין הצבא הלבנוני, יושבי הכפר הערביים עזבוהו, וביום כ“ד אדר תש”ט (25.3.1949) התישבה בו קבוצת פועלים המסונפת לקבוץ המאוחד. בסיון תש"י היה מספר חברי הקבוצה 50 נפש.

אל־מָלְכִּיָּה – المالكيّة. כפר בצפון הר חורן.

מֶמֶל, מִמְלָא (ג"א: ממלי)* או מִמְלְחָא (ג"א: ממליח, מלחא)* *. מקום בגליל, שבו ישב משמר הכהנים לבית חֵזִיר. הוא מולדתם של התנאים ר' יוסי בר ממל (ר' יוסי ממלחיא). ר' דוסא ממלחיא, ר' אבדומי מלחא ורבי אבא בר ממל. ר' יוחנן וריש לקיש עלו מטבריה ללוות את ר' יוסי (ר' יוסף) לקבורה בממל (בממלחא). לפי המדרש יושבי המקום הזה לא האריכו ימים. ר' מאיר הלך לממלא וראה את כל יושביה שחורי ראש ושאלם מאיזו משפחה הם, שמא מעלי (מבית עלי). הוא יעץ להם, שיטפלו בצדקה ויזכו לזקנה.

לפי יר' קדושין א, ז אמר ר' יוסי בר ממל, שכהנת מותרת לצאת חוצה לארץ, ואילו ביר' סוטה ג, סוף ה“ז מיוחס המאמר הזה לר' דוסא ממלחייא. המקום הזה נזכר גם בפיוטים של הגניזה. היום خ. ماميلية = ח‘. מָמִילְיָה מצפ’־מע’ למגדל שעל שפת ים כנרת ³³⁸. שם נמצאים שרידים של בנינים עתיקים, גלי אבנים ובורות ³³⁹. de Vaux מחפש בח‘. ממיליה את ממלאַת הנזכרת בעלילת כרת מלך צדונים ³⁴⁰. * יר’ סוטה ב, ה–יח, ע”ב; בר“י החלת פ”נט; איכ“ר א, לט; ילקוט לישע' סי' כ”ט; שם למשלי סי' תתקנ“ו; מדר' שמואל ח‘; קינת איכה ישבה. * * יר’ סוכה ב, ה–נג, ע”א; ב“מ ד, ט–ט, ע”ד למטה; עבו“ז ב, ד–מא, ע”ג למעלה; קדושין א, ה–ס. ע“ג; סוטה ג, ז–יט, ע”ב; בר“ר מב, ו; ויק”ר כו, ב; איכ“ר מ. לט; פס' דרכ' ל”א; ילקוט משלי סי' תתע"ד.

מַמְלְיָה. מקום הנזכר בברייתא של כ"ד המשמרות כמקום מושבו של המשמר לבית חֵזיר, ראה ע' ממל.

מָמָס – ماماس. מקום של ישוב עתיק מדרום למושבה זכרון יעקב. ראה ע' מִיָמָס.

מַמַסִּי – ممسّي. שני כפרים של צ’רקסים בגולן מדרום לקניטרה.

מַמְפְסִיס (Mdu/cg). עיר ביזנטית בנגב בדרך מחברון לאילת. מהלך יום אחד מתמרה, במפת מידבא בין באר שבע ובין תמרה. אבות הכנסיה והאדיקט מבאר שבע מזכירים אותה כעיר בפלשתינא ג‘. פטולמאוס V, 15, 7 מזכיר אותה בצורה May כעיר באדום. יש ומזהים אותה עם כּרְנבּ הקרובה למעלה עקרבים, עיר רומית־ביזנטית גדולה, שחרסיה מעידים גם על ישוב נבטי ³⁴¹. אחרים מזהים אותה עם ח’. אל־מַשָׁשׁ. 15 ק“מ ממזרח לבאר שבע ³⁴². השוה גם ע”ע ממשת וממשית. 8, 8 On; מ"מ 89.

ממציא דאבהתא (ג"א: ממציא דעכתא, מצי רעבתא). מקום המובלע בתחום עולי בבל בצפון הארץ. אולי הוא הכפר ميزي = מִיזִי על הנהר חצבאני מדרום לעַ’גַ’ר, השוה גבולות הארץ, מס' 15. יר' שביעית ו, א – לו, ע"ג.

מַמְצַיְיָא. ר' תנחום אומר, ששמה היה קלוניא. היא מוצא הסמוכה לירושלים. יר' סוכה ד, ג–נד, ע"ב למעלה.

מַמְרֵא. ראה ע' אלוני ממרא. בר' כג, יז. יט; לה, כז; מט, ל; נ, יג.

⁰מַמְשִׁית. השם העברי החדש, שניתן לכֻּרְנֻבּ שבנגב.

ממשת. עיר ששמה טבוע על ידיות של כדים (“למלך ממשת”), שנמצאו בחפירות במקומות רבים בארץ יהודה. משערים, שבעיר זו היתה תעשיה של כלי יוצר, שהיתה שייכת למלך יהודה, מזהים את ממשת בטעות עם Md.uus הביזנטית ועם כֻּרְנֻבּ הקיימת בזמן הזה ³⁴³ וכנראה מקומה בשפלה.

מַנְגָ’ה – منجة. כפר בעבר הירדן, 6 ק"מ מצפ’־מזר' למידבא, ראה ע' מנית.

מַנְדָה – مندة. כפר בגלעד, 12.5 ק"מ מדר’־מזר' לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מְע).

אל־מַנְדוּר – المندور. מקום של ישוב קדום, 10 ק"מ מדרום לעזה. בו בורות בנויים אבני גויל, קברים, אבני־בנין וחרסים על פני האדמה.

אל־מֻנְדַסָה – المندسّة. כפר בעבר הירדן, 40 ק"מ ממערב לרבת בני־עמון.

מֵנוֹאִיס ( Menois,Mmvoetc). תחנה של חיל־מצב רומי קרוב לעזה, 10 ק“מ מצפ’־מזר' לרפיח ונקודת המוצא של בצורי הגבול הרומיים (limes), שנמשכו עד ראס א־זֻּוַיְרָה בשפת ים המלח. היום خ. المعن = ח'. אל־מַעִן, 9 ק”מ מחָ’ן יוּנִס על גבעה (90 מ') הנשקפת על הסביבה הרחבה ³⁴⁴. השוה ע' מעון ^ב. .73. Not, dign., p; מ"מ 108; 130,6 On

אל־מַנַוָתּ – المنوات. כפר קטן סמוך לעכו.

* מְנַחֵמִיָה. מושבה בעמק הירדן ממערב לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע), 3 ק“מ מצפ’־מע' לשפך הירמוך לירדן. היא נוסדה בחנוכה תרס”ב (דצמבר 1902) ונקראה קודם בשם המקום הערבי מלחמיה. בשנת תרפ“ג (1923) שנו את שמה למנחמיה ע”ש מנחם, אביו של הנציב העליון הראשון ליהודה סיר הרברט סמואל. מספר תושבי המושבה (בסיון תש"י) 127 ושטח אדמתה 8,080 דונם. ברובה אדמת מזרע ³⁴⁵. על עודף הקרקע של שטח המושבה נוסד ישוב שכן בשם כפר יעל.

אל־מַנְחִר – المناحر. חורבה בשפת המדבר מדר’־מזר' לרבת בני עמון. ראה מחנרת.

מָנַחַת, הַמְּנֻחוֹת. השם הַמְּנֻחוֹת מציין מחוז שהיה שייך למשפחות מבני כלב. מחוז זה השתרע ממערב לירושלים עד הרחק בשפלה ונחלק לשני חצאים. חֲצִי־הַמְּנֻחות היה לבני שובל אבי קרית יערים ומרכזו העיר מנחת סמוך לצרעה והחצי השני לבני שַׂלְמָא אבי בית לחם ומרכזו העיר מנחת סמוך לירושלים, בתקופה שלפני התקופה הישראלית מתאונן הנסיך אדדני מדרום הארץ במכתבו אל פרעה על השודד באיה מגזר, שהתקיף את אנשיו אשר שלחם ליפו השייכת למַנַחְתִּ. שם העיר הזאת נשתמר בוָדִי מַנַח' מצפון לדַ’נַבָּה. לפי קלויס מקומה של מנחת זו היא ח'. אל־מַנְשִׁיָּה מדרום לד’נבה ³⁴⁶. אחרי מלחמת שבטי ישראל עם בני בנימין בגלל המעשה בפלגש בגבעה הגלו ראשי האבות של יושבי גבע למנחת. יש להניח, שהרחיקו אותם ממקום מושבם עד למנחת שבשפלה.

השבעים מונים בתוספת ליהו' טו, נט עם ערי יהודה כרם, גָלה וביתר את העיר Mayoyo. היא היתה איפוא קרובה לביתר ולעין כרם, הוא הכפר הערבי הנטוש المالحة = אל־מָלחָה מדר’־מער' לירושלים בשכנות עם השכונה בית וגן. בדרך הרכבת לביתר. כפר זה נושב מחדש בסיון תש“ט (יוני 1949) על ידי עולים מטונים, שיסדו בו מושב־עובדים. מספר המתישבים הראשונים 100 נפש. משק הכפר הוא הררי ספוסי, ענפיו העקריים הם כרמי זיתים ומטעי עצי פרי, בכפר ובסביבתו שרידים של בנינים עתיקים, מגדל הרוס, קברים יהודיים ופלשתיים, מערות ובורות ³⁴⁷. 292 EA; דהי”א ב, נב, נד; ח, ו.

אל־מֻנְטָר ^א – المنطار. הר תלול במדבר יהודה בין ירושלים ובין ים המלח (525 מ'). ראה ע' צוק

אל־מֻנְטָר ^ב – المنطار. מקום גבוה, 1 ק"מ מדר’־מע' ליוטה, בו שרידים של בנין עם עמודים יסודות, בורות, מערות וקברים.

אל־מֻנְטָר ^ג – المنطار. הר בגלבע מדר’־מע' לבית שאן ועליו עקבות של ישוב קדום.

אל־מֻנְטָר ^ד – المنطار. מקום של ישוב עתיק בכרמל, 5 ק"מ מדר’־מע' לאֻם אל־פַ’חְם, בו מגדלים הרוסים וגל אבנים נפולות.

מֻנְטָר אל־אַבְּיַץ' – منطار الابيض. תל של ישוב קדום, 2 ק"מ בקירוב מדרום לבית שאן, בו חרסים על פני הקרקע ובקרבתו ארון־מתים.

מֻנְטָר אל־אַזְרַק – منطار الازرق. תל נמוך של ישוב בתקופה הרומית בעמק בית שאן ממערב למסלות.

מֻנְטָר אל־בַּנִיךּ – منطار البنيك. מגדל נוצרים וגל אבנים גסות.

מֻנְטָר א־שַּׁקּ – منطار الشقّ. הר בעמק (55 מ' מתחת לפני הים), 19 ק"מ מדרום לבית שאן, ועליו חורבות של ישוב קדום.

מַנְטַרַתּ אל־קֻטְן – منطرة القطن. מגדל־צופים חרב מצפ’־צפ’־מע' למירון.

אל־מֻנַיְצַ’רָה – المنيضرة. כפר בהרי חורן.

מִנִּית. עיר בעבר הירדן מזרחה, עד הדרך המובילה לעיר הזאת רדף יפתח את בני עמון. בתקופה הישראלית ובימי הבית השני היה קיים בה שוק לחטים (“חטי מנית”), שהיו מגדלים בסביבותיה הפוריות, בומנו של אבסביוס היה קיים כפר בשם Maxyt8 במרחק 4 מילים רומיים מחשבון בדרך לרבת בני־עמון. במרחק זה בקירוב מחשבון, 8 ק“מ מצפון־צפון־מזרח לה, בדרך לרבת בני־עמון נמצאת خ. حنوتية= ח‘. חַנוּתִּיָה בתוך מישור פורה ומעובד יפה, מקום זה יתאים גם לפי תאור הדרך, בה רדף יפתח אחרי בני עמון. בבואו מגלעד פגע בה לראשונה על יד ערוער = ערער ולאחרונה על יד אבל כרמים = נָעוּר. מנית היתה בערך באמצע. חורבות הבנינים, שהיו בנויים אבני בזלת גדולות, והחרסים הנמצאים בחורבה חנותיה ³⁴⁸ מעידים על כך, שמקום זה היה מיושב בתקופות הברול הקדומה והתיכונה. בוּהל מציע ח’. חַשְׁרוּם בין חשבון ובין רבת־בני עמון ³⁴⁹. לפי דעה אחרת מקומה בח‘. מִנְיָה מדרום להר נבו, במקום ששם מצא נלסון גליק רק חרסים נבטיים וערביים ³⁵⁰. פ. שוּלְצֶה מזהה את מנית עם ח’. אל־חַנָפִשׁ, 6 ק”מ מצפ’־מזר' לחשבון. שבה נמצאים שרידים עתיקים חשובים ³⁵¹. גליק אינו מזכיר את החורבה הזאת. שופ' יא, לג; יחז' כו, יז; איכ“ר ג, טו; קו”ר א. כג; קדמ' ה,7,10 (+Mavw0); 132,2 On

                      גשר מעל לנהר חצבאני בדרך למצודת אוסישקין

                      כורנוב וסכריה

                      מי עין עבדת משתפכים לתוך נחל מרה

אל־מַנְסִי – المنسي. חורבה של ישוב ומעין בעמק יזרעאל, 1 ק"מ מצפ’־מע' למגדו.

אל־מַנַעִיָה – المنعيّة. מקום בשפתו המערבית של עמק הערבה, 38 ק“מ מצפ’־צפ’־מע' לים אילת, הוא המרכז הגדול ביותר של תפוקת עפרות הנחושת, שנוצלה בשנים 800–1000 לפסה”נ (בימי שלמה ולאחריהם) ³⁵². כיום יקרא המקום תמנע. השוה נחל תמנע.

אל־מַנְצוּרָה ^א – المنصورة. כפר נטוש בשפלה, 2 ק"מ מדר’־מזר' למושבה עקרון.

אל־מַנְצוּרָה ^ב (מַנְצוּרַת אל־חַ’יְט) – المنصورة (منصورة الخيط). ראה ע' כפר הנשיא.

אל־מַנְצוּרָה ^ג (מַנְצוּרַת אל־חוּלָה) – المنصورة (منصورة الحولة). כפר נטוש בעמק חולה על נהר באניאס.

אל־מַנְצוּרָה ^ד – المنصورة. כפר נטוש סמוך למערות (אל־מַעַ’ר) מצפ’־מע' לטבריה.

אל־מַנְצוּרָה ^ה – المنصورة. לפנים כפר של “עַרַבּ” על יד הכביש בעמק יזרעאל, 5 ק"מ ממערב לכפר יהושע. בו שרידים של ישוב פריהיסטורי ועקבות של ישוב בתקופה הרומית.

אל־מַנְצוּרָה ^ו – المنصورة. כפר נטוש על הר בגבול מדינת הלבנון, 9 ק"מ מצפ’־מזר' למעונה (תַּרְשִׁיחָא). ראה ע' בירנית.

אל־מַנְצוּרָה ^ז – المنصورة. כפר מדרום לצור בשטח מדינת הלבנון.

אל־מַנְצוּרָה ^ח – المنصورة. כפר גדול של צ’רקסים בגולן סמוך לקניטרה, בשטחה של מדינת סוריה.

אל־מַנְצוּרָה ^ט – المنصورة. כפר על שפת נהר אל־חצבאני בשטח מדינת הלבנון.

מַנְצוּר אל־עָקְבּ – منصور العقاب. מקום של ישוב קדום בשרון הצפוני. מימין לקו מסלת הברזל, 2.5 ק"מ מצפ’־מע' לבנימינה, בו יסודות של חומות, בורות וברכות חצובים בסלע.

אל־מַנָרָה ^א – المنارة. לפנים כפר של “עַרַבּ” (בדוים למחצה), 1 ק"מ מדר’־מע' לחמי טבריה. בו בחים הרוסים, ראה ע' כפר מנורי.

אל־מַנָרָה ^ב – المنارة. לפנים כפר קטן סמוך לזכרון יעקב.

אל־מַנָרָה ^ג – المنارة. מקום של ישוב קדום על הר, 3 ק"מ מדר’־מע' לכפר גלעדי. היום הישוב רמים (ע"ש).

צבא סורי בפקודו של קאוקג’י, ששם מצור על רמים, הוכה בי“ז תשרי תש”ט (29.10.48) מכה נצחת על ידי צבא ההגנה לישראל, והמצור הוסר מעליה.

אל־מַנָרָה ^ד – المنارة. הר ממזרח לסולם צור.

* מְנַשֶּׁה. מועצה אזורית, שנוסדה ביום י“ד שבט תש”י (1.2.1950) ובה נכללו הישובים: ברקאי, גבעת חביבה, גן השומרון, גן שמואל, כפר גליקסון, כפר יצחק גרינבוים, כפר פינס, להבות חביבה, מענית־נרבתה, משמרות, עין עירון, עין שמר, רגבים ושער מנשה.

אל־מַנְשִׁיָה ^א – المنشيّة. כפר ערבי נטוש סמוך לעכו מצפון־מזרח, בו התישבו יהודים (בחשון תש"ט 49 נפש). בתקופת המנדאט היתה בו תחנת נסיונות לגדול בהמות.

אל־מַנְשִׁיָה ^ב – المنشيّة. כפר קטן סמוך לדיר אל־עֻ’סוּן מצפ’־מזר' לטול כרם,

אל־מַנְשִׁיָה ^ג – المنشيّة. כפר בשפתו הדרומית של נחל ארנון.

אל־מַנְשִׁיָה ^ד – المنشيّة. כפר בשפת המדבר המזרחי, 12 ק"מ מצפ’־מע' לצומת הדרכים אל־מַפְרַק.

מֻסַבָּה – مسبّة. מקום בשפלת הנגב, 3 ק"מ ממזרח לרפיח.

* מַסָּדָה. ישוב של קבוץ “גורדוניה” המסונף לחבר הקבוצות, בעמק הירדן מדר’־מזר' לדגניה. בין הירדן ובין הירמוך, נוסד בעצם ימי המהומות הערביות ביום ט' ניסן תרצ“ז (21.3.1937). הגרעין החלוצי של הקבוצה היו 20 איש מיוצאי רומניה. במלחמת החרות של ישראל הותקפה מסדה על ידי הצבא הסורי ונפלה לידו, וחזרה ונלכדה ע”י צבא ישראל ביום ט“ו באייר תש”ח (24.5.48). הישוב מנה בסיון תש"י 360 נפש ושטח אדמתו 1,442 דונם, מהם 200 ד' מטעי בננות, 60 ד' גן ירק, 300 ד' מספוא, 500 ד' אדמת מזרע. 15 ד' זיתים. המשק מטפל גם בגידול עופות, בהמות ודגים (שטח ברכות הדגים 250 ד') ³⁵³.

המקום היה מיושב בימים קדומים. בשטח הברכות נתגלו שרידים של ישובים מסוף תקופת הברונזה הקדומה ומהתקופות ההלניסטית והרומית ³⁵⁴.

מַסְדִיָּה – مصديّة. כפר קטן מדרום לג’נין.

מַסָּה וּמְרִיבָה. הוא המקום בו הכה משה על הצור ויצאו ממנו מים. הוא נקרא בשם זה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה‘. השוה ע’ רפידים. שמות יז, ו–ז; דב' ו, טז (מסה בלבד); ט, כב (כנ"ל); לג, ח; תהל' צה, ח.

מַסּוּאַס(Masocc). מרסוּאַס(Maspa0dc). בספרות ההלניסטית שמה של בקעת הלבנון, שהשתרעה מלאודיקיאה בצפון עד כלקיס בדרום. בה יסד פטולמאוס בן מֶנָיוֹס בשנת 85 לפסה"נ ממלכה של בני יטור, שבירתה היתה כלקיס ³⁵⁵.

מסח'. מקום בצפון הארץ הנזכר ברשימת תחותמש השלישי יחד עם קנו (קָנָה) וערן (עָרָה). הוא כנראה מֻשְׁח’וּנָ הנזכרת בלוחות אל־אמרנא (ע"ש וראה גם ע' מושחן). היום ח'. מַסְחָה סמוך לכפר תבור. T³ 25.

אל־מַסַח' – المسخ. ראה גבעות מָסָך.

מַסְחָה – مسحة. לפנים כפר קטן ממזרח למקורות הירקון.

מִסִיל אל־גִ’זְל – مسيل الجزل. כפר של “עַרַבּ” בעמק הירדן, 7 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן. השוה גם תל מסיל אל־ג’זל.

* מְסִילוֹת. ראה מסלות ^ב.

* מְסִילַת צִיוֹן. ראה מסלת ציון.

מֻסַיְעִתּ – مسيعت. רמה בנגב, 5 ק"מ ממזר־’דר’־מזר' לעסלוג' (440 מ').

אל־מֻסַיְפַ’רָה – المسيفرة

. כפר בבשן, 22 ק"מ ממזרח לאדרעי.

אל־מֻסַיְרְפִ’יָה – المسيفريّة. חורבה בגולן בשפתו המזרחית של נהר א־רֻקָד.

מִסְכָּה – مسكة. כפר נטוש בשרון מצפ’־מזר' לכפר סבא, בו עקבות של ישוב קדום. אַבֶּל רואה בו את משכסנר שברשימת רעמסס השלישי ³⁵⁶.

* מַסְלוּל. מושב־עובדים של יוצאי פרס המסונף לתנועת המושבים, על שטח אדמת עִמָּרָה סמוך לדרך העולה מבאר שבע לעזה וקרוב לגבול השטח המוחזק בידי מצרים. הוא נוסד בט' אדר תש"י (6.3.1950). קרוב לו המושב אורים.

מְסִלּוֹת ^א (69. Matoc69־ Medoc). בספר החשמונאים מסופר, כי כאשר נודע לדמטריוס, שניקנור וחילו נשמדו במערכה עם החשמונאים, שלח את בכחידס ואלקימוס לארץ יהודה. הם נסעו בכוון לגלגתא, חנו על יד מסלות אשר בארבאל, כבשו אותה, כלומר את ארבאל, והרגו את כל יושביה ועלו משם לירושלים. את הגירסה.Tulyc9d יש כנראה לתקן.TuneActc. שרי הצבא של דמטריוס נסעו מסוריה בכוון לגליל, כדי לעלות משם לירושלים. מסלות הן מדרגות ההר שליד ארבאל היורדות לוָדִי חַמָם, בו נמצאות המערות המבוצרות הגדולות קַלְעַתּ אִבְּן מַעָן. במסלות יורדת הדרך לטבריה. משם המשיכו את דרכם לירושלים. חשמ' א' 9, 2.

* מְסִלוֹת ^ב. ישוב של קבוץ השומר הצעיר בעמק בית שאן, 2 ק“מ ממערב לבית שאן, נוסד ביום כ”ט כסלו תרצ"ט (22.12.1938). מספר נפשותיו (בשבט תש"י) 425 ושטח אדמתו 2,892 דונם. המשק מיוסד על גדול תבואה. בית קברות רומאי הנמצא באדמת הישוב מעיד על כך, שהמקום היה מיושב בתקופה הרומית.

מִסִלְיָה – مسلية. כפר בשומרון מדר’־מזר' לתל דותן (322 תו' מוסלמים). הכפר מורכב משני חלקים נפרדים. בבנין המסגד של הכפר בנויה אבן עם כתובת מהתקופה הרומית.Haefeli ³⁵⁷ משער, שמסליה היא Beneoelug הנזכרת אצל יוספוס, מלח' א, 4, 6. אולם ראה ע' בי מסלות.

* מְסִלַּת עוֹז. מושב של עולי מצרים המסונף לתנועת המושבים בשפלה במקומו של הכפר הנטוש בית דַרַס, 5 ק“מ מדר’־מע' לבאר טוביה נוסד ביום כ”ט סיון תש"י (14.6.1950).

* מְסִלַּת צִיוֹן. כפר עבודה של עולי תימן סמוך לשער הגיא. בקרבת הדרך העולה לירושלים. הכפר נוסד בטבת תש"י. המתנחלים עוסקים בנטיעת יערות לאורך כביש הגבורה.

אל־מַסְמִיָּה ^א – المسميّة. לפני מלחמת החרות של ישראל שני כפרים ערביים זה ליד זה בשפלה מצפ’־מע' לקסטינה, אל־מַסְמִיָּה אל־כַּבִּירָה ואל־מַסְמִיָה א־צַעִ’ירָה. במסמיה הגדולה עקבות של ישוב קדום: שפך עיים, יסודות של בניינים ובאר עתיקה. צבא ההגנה לישראל כבש את שני הכפרים, תושביהם נטשו אותם, ועולים יהודים התישבו על אדמתם.

ביום כ“ד אלול תש”ט (18.8.49) נוסד על אדמת מסמיה במקום הצטלבות כביש לטרון וכביש הנגב מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים. המתישבים הם עולי בולגריה.

ביום ג' תשרי תש"י (26.9.49) הוקם במקום מסמיה הזעירה מושב־עובדים של יוצאי טריפוליטניה.

מושב־עובדים של אנשי פאג“י מחסידי גור נוסד מצפ’־מזר' למסמיה הגדולה. הם קראו לישובם בשם בני רא”ם (הוא נקרא גם קרן רא“ם או קרני רא”ם) לזכר ר' אברהם משה הרבי מגור, שנפטר ונקבר בירושלים.

אל־מַסְמִיָּה ^ב – المسميّة. כפר בצפון טרכונא שהיה ידוע בתקופה ההלניסטית בשם (auty(. )

אל־מַסְעַדִיָּה – المسعديّة. כפר בשפתו הצפונית־המזרחית של ים כנרת. ראה עיע בית צידא וציידן

אל־מַסְעוּדִיָּה ^א – المسعوديّة. כפר ותחנת מסלת־הברזל סמוך להר שומרון (700 תו' מוסלמים).

אל־מַסְעוּדִיָּה ^ב – المسعوديّة. ראה ע' סמיל ^א.

מספר. ראה ע' מי ספר.

מֹסֵרוֹת. תחנה במסעי בני ישראל במדבר. ראה ע' מוסרה. במד' לג, ל–לא.

אל־מַסַתַּרָה – المستّرة. הר בשומרון, 15 ק"מ מדר’־מזר' לקרן סרטבא.

אל־מַעָ’אִר – المغائر. לפנים כפר בשרון. ראה ע' ח'. בית ליד.

⁰מַעֲבַר אֵילַת. מעבר עמוק ומבוצר בהר יהושפט בגבול מצרים, בו יורדת הדרך מהשטח המצרי של הנגב לחוף אילת. תחלתו של המעבר נמצא 725 מ' מעפה“י, 10 ק”מ מצפ’• מע' לאילת החדשה, שאליה מסתעף שביל מהדרך הראשית. הערבים קוראים למעבר נַקְבּ אל־עַקַבָּה.

⁰מַעֲבַר אִנְמַר. הדרך העוברת בשפתו הצפונית המזרחית של מכתש רָמוֹן, בה עבר שישק במסע הכבוש שלו בכיוון למדבר צין. שמו בערבית נַקְבּ אַבִּי אִנְמָר. S 67.

°מַעֲבַר הַגְּדוּד. מעלה בהרי הנגב מצפ’־מזר' לכֻּרְנֻבּ, נקרא לזכר מבצע גבורה של אחד מגדודי צה"ל במלחמת החרות של ישראל. בו עולה הדרך מהערבה (מעין חֲצֵבָה) לבאר שבע. שמו בערבית נַקְבּ חַ’מִיס.

⁰מַעֲבַר מַזָּר. מעבר בהר צורים, 12 ק"מ מדר’־מע' לשפת ים המלח. בו יורדת הדרך לערבת סדום. בערבית נָקבּ מִזְל אִבְּן סעִידְנָא.

⁰מַעֲבַר מַחְמָל. מעבר בהרי הנגב, 20 ק"מ מדר’־מזר' לעבדת. בו עולה דרך עתיקה מדרום הנגב לצפונו. שרידי הבנינים העתיקים הנמצאים במעבר זה הם כנראה שרידים של בצורים שם המעבר בערבית נַקְבּ אל־מֻחָמִלָה.

⁰מַעֲבַר נַחְשׁוֹן. שני מעברות בהרים שמדר’־מזר' לעבדת: המעלה המזרחי נַקְבּ אל־חַיָּה א־שָּׁרְקִי והמעלה המערבי נַקְבּ אל־חַיָּה אל־עַטְשָׁנָה. בהם עולות הדרכים מהנגב אל ההר החלק ואל מעלה עקרבים.

⁰מַעֲבַר עַמִּיעַז. מעבר צר בנחל עמיעז מדר’־מע' לים המלח. בו עולה הדרך מבקעת צוער ומבתי הזקוק הדרומיים של חברת האשלג למדבר יהודה. שמו בערבית נַקְבּ אל־אַמְעַז,

⁰מַעֲבַר עָקוֹף. מעבר בהרי הנגב, 50 ק"מ מצפון לאילת, בו עוברת הדרך העולה מהערבה לקדש ברנע. שמו בערבית נֻקַיִבּ אל־פ’וּל.

⁰מַעֲבַר עָרוֹד. מעבר בהרי הנגב בין הרי לוץ ובין הר רָמוֹן, בו עוברות הדרכים המובילות מקדש ברנע ומעבדת לערבה. שמו בערבית נַקְבּ אל־עַרוּד.

⁰מַעֲבַר צוּרִים. הדרך היורדת מבאר שבע על פני מְצַד צורים לערבת סדום על יד עין תמר, קרוב למחנה־העבודה הדרומי של חברת האשלג הארצישראלית. שמו בערבית נַקְבּ אל־בֻּוַיְבּ.

⁰מַעֲבַר צִין. מעבר בהרי מדבר צין מדר’־מע' להר החלק. בו עוברת דרך המלך (דַרְבּ א־סֻּלְטָן) משפת ים אילת ומהערבה לחלוצה ולשפלת החוף. שמו בערבית נַקְבּ עָ’רִבּ.

⁰מַעֲבַר צָפִיר. מעלה ממערב למעלה עקרבים. 10 ק"מ מדרום לכֻּרְנֻבּ. שמו בערבית נַקְבּ צַעְפַר. יש שמזהים אותו עם מעלה עקרבים.

⁰מַעֲבַר רוֹתֶם. מעבר בהרים במרחק 5 ק"מ מצפ’־מע' לעבדת, בו יורדת הדרך הבאה מבאר שבע מגובה 677 מ'. שמו בערבית נַקְב אִמְרַתַּמָה.

⁰מַעֲבַר רָמוֹן. מעבר בין ההרים, שבו יורדת הדין לעמק רמון, 43 ק"מ מדרום לרביבים בערבית נַקְבּ א־סַּהְלָה.

⁰מַעֲבַר שַׁחֲרוּת. מעבר בשלוחה של רמת הנגב, 42 ק"מ מצפון לים אילת. בו עולה הדרך מחוף ים אילת לאורך הערבה צפונה, שמו בערבית נַקְבּ א־שַּׁעִיבּ.

⁰מַעֲבָר תָּמָר. הדרך העולה מהערבה לתמר (קצְר אל־גֻ’הַיְנִיָה), 11 ק"מ ממערב לברכות המלח של חברת האשלג.

* מַעְבָּרוֹת. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בעמק חפר על יד מעבר נחל אלכסנדר, 1.5 ק“מ מדר’־מזר' לכפר ויתקין. הוא נוסד ביום ט”ז אלול תרצ"ג (אוגוסט 1933). מספר נפשותיו (בשבט תש"י) 592 ושטח אדמתו 820 דונם ³⁵⁸. משקו מעורב. תל ושרידי־בנין עתיקים הנמצאים באדמת הישוב מעידים שהמקום היה מיושב בימים קדומים. השוה ע' מד א־דיר.

מַעֲבַרְתָּא. (.Magood־dוצ"ל.Mcgcp9vd). שמה של העיר, שהוקמה בפקודת אספסיינוס במעבר שבין הר גריזים ובין הר עיבל לאחר שנחרבה שכם. פליניוס (Hist. nat.V13) כותב בטעות.Maloped. השומרונים, ילידי המקום, קראו לעיר החדשה, בשם מעברתא, ואילו הרומאים קראוה לכבודו של הקיסר בשם Flavia Neapolis. בתלמוד היא נזכרת בשם ניפוליס (ע"ש). תחומה של מעברתא־ניאפוליס גבל מצפון בתחומי סבסטי ובית שאן, ממזרח בתחומי פחל ופיריאה, מדרום בתחומי ירושלים ולוד וממערב בתחומי אנטיפטריס וקיסרי. מלח' ו, 8, 1.

                      כורנוב, חורבות של כניסה ביזנטית

                      "ההיכל", נקרות עמוקים בנחל עמרם

                      האמפיתיאטרון באילת

                      שכבות צבעוניות בנחל עמרם

                      נצול עפרות הנחושת בנחל תמנע התחתון

                      מחצבות קאולין במכתש חתירה (המכתש הגדול)

                      מעלה אדמים במדבר יהודה

                      צוק מצדה

מַעֲבַרְתָּא דְלוּד. מעבר בין הרים, שלפי דעת ר' אחא שרף בו אפוסטומוס את ספר התורה. הוא עמק עירון (וָדִי עָרָה). השוה ע' לוד ^ב. יר' תענית ד, ח–סח, ע"ג למטה.

מַעֲבַרְתָּא דְטַרְלוּסָה. מעבר בין הרים בשומרון, שלדעת רבנן שרף בה אפוסטומוס את ספר התורה. השוה ע' מעברתא דלוד וראה גם ע' טור לוסה. יר' תענית י, ח־סח, ע"ג למטה.

* מַעֲגַן מִיכָאֵל. ישוב של קבוצת הצופים א' המסונפת לקבוץ המאוחד, על אדמת פיק“א בכבארה שבשרון הצפוני, נוסד ביום כ”ח באב תש“ט (23.8.1949) ונקרא לזכר מיכאל פולק, מאפוטרופסי חברת פיק”א. המתנחלים מפתחים כאן משק שלחין מעורב ואינטנסיבי,

מַעָד – معاد. כפר בגלעד בצומת דרכים ובקו מסלת־הברזל, 4 ק"מ מדר’־מזר' לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע). על ידו הוֻלִי עַבְּד צָפִי.

מַעְדַ’ר – معذر. לפנים כפר של מוגרבים בגליל התחתון, שתושביו הגרו לארץ במחצית הראשונה של המאה הי"ט. בזמן מלחמת החרות של ישראל עזבו המוגרבים את הכפר והגרו אל מעבר לגבול. באדמת הכפר חומה ופסיפסים רומיים וביזנטיים וחרסים ביזנטיים וערביים ³⁵⁹, חדרים תת־קרקעיים, יסודות של כנסיה, שרידים ארכיטקטוניים וקברים עתיקים ³⁶⁰.

* מְעֹוז חַיִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בעמק בית שאן. 6 ק“מ ממזרח לבית שאן, בדרך העוברת את הירדן במרחק 2 ק”מ מכאן, הישוב נוסד ביום כ“ז תמוז תרצ”ז (6.7.1937) ונקרא לזכר חיים ארלוזרוב, מספר נפשותיו (בסיון תש"י) 639 ושטח אדמתו 4,592 דונם אדמת מזרע ³⁶¹. באדמתו תל מַדְרַסָה וחרסים מתקופת הברונזה ומהתקופה הרומית.

מֻעָוִיָה – معاوية. כפר ערבי בשומרון, 9 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לגבעת עדה (בשבט תש"י 232 תו' מוסלמים).

מָעוֹן ^א. עיר בהר יהודה, היא מולדתו של נבל הכלבי, דוד הסתתר מפני שאול במדבר מעון שהוא חלק ממדבר יהודה. גם אחרי חורבן הבית השני התקיים עוד ישוב במעון. ר' יוחנן בן זכאי היה עולה (מיבנה או מברור חיל) למעון יהודה. היום תל וחורבה معين = מַעִין 12 ק“מ מדרום לחברון. לפי חרסי המקום התקיים בו ישוב מתמיד החל מהתקופה הישראלית ועד התקופה הביזנטית. כלי הצור מעידים גם על ישוב פריהיסטורי במקום ³⁶². יהו' טו, נה; ש”א כג, כד–כה; כה, ב; מכילתא יתרו ב–כג, ע"ג; 12, 130 On.

מָעוֹן ^נ. מקום קרוב לטבריה, הוא מקום הולדתו של התנא יוסי מעוני, שהיה דורש בכנישתא דמעונא, ופעם אחת דרש גם בכנישתא דטבריה. ראה ע' בית מעון ^ב. יר' סנהד' סוף פ“ב; בר”ר פ. א.

מָעוֹן ^ג. עיר ותחומה באדום בגבול המדבר. בתקופת השופטים לחצה מעון כיתר השכנים מסביב את ישראל, ואלהים הושיע אותם מידם. היום העיר הקטנה معان = מַעָן, בגבול ערב 98 ק“מ מדר’־מזר' לים המלח. הגליל מַעָן הוא הגליל הדרומי של מדינת עבר הירדן. העיר נבנתה מחדש על ידי אנשי משפחת אֻמַיָה, ובה נולד הח’ליף מֻעָוִיָה. בתחלת המאה הי”ג היתה חרבה (יקות 1V, עמ' 571), אבל היא שמשה גם אז תחנה בדרך העולה למכה (יקות. שם; דמשקי, עמ' 213). היום היא התחנה הסופית של מסלת־הברזל החג’אזית. סמוך לה נמצאות המצודות הרומיות (limes) אל־חַמָם ואל־מֻטְרָה ³⁶³, ובמרחק 2 ק"מ מדר’־מזר' לה נמצא שדה תעופה. שופ' י, יב.

מָעוֹן ^ד. מקום בשפלת הדרום, בו ישבו באהליהם המעוֹנים (כתיב המעוּנים) בשכנות עם הפלשתים והערבים. עוזיהו השתלט על שבטים אלה והחזיק בארץ עד לבוא מצרים ³⁶⁴. בימי יחזקיהו התפשטו בני שמעון דרומה, החרימו את אהליהם של המעונים וישבו תחתיהם. במרחק 9 ק“מ ממזרח לחָ’ן יוִנס נמצאת خ. المعين = ח‘. אל־מַעִין, בה תל ושברי כלי חרס עתיקים, יסודות של בתים, שברי עמודים ובורות סתומים. ראה גם ע’ מעון ^ה והשוה ע' מנואיס. דהי”א ד, מא; דהי"ב כו, ז.

מָעוֹן ^ה. ישוב־משלט של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר על יד ח'. אל־מֵעִין (השוה מעון ^ד), סמוך לגבול תחום עזה. הישוב נוסד ביום כ“ז בניסן תש”ט (26.4.1949).

* מְעֹונָה. מושב־עובדים על אדמת הכפר תַּרְשִׁיחָא בגליל העליון, 20 ק“מ מצפ’־מזר' לעכו, במקומו של ישוב יהודי קדום. בו קברי־סלעים, בית־בד ובורות חצובים וסולם־מדרגות חצוב היורד למעין, בקבר אחד מהמאה הרביעית לספה”נ נמצאו כלים שונים ובקשוטי כלי הזכוכית מנורה בעלת שבעה קנים ³⁶⁵.

הכפר הערבי הגדול ترسيحا ³⁶⁶= תַּרְשִׁיחָא נכבש ביום כ“ז תשרי תש”ט (30.10.1948), ואתו נפלו כל הכפרים הערביים מסביב בידי צבא ההגנה לישראל. בט“ו בטבת תש”ט (16.1.1949) התישבו בו עולים יוצאי רומניה, והוא קבל את השם העברי מעונה. במושב־העובדים ישבו באדר תש"י 429 נפש. בכפר נשארו (בשבט תש"י) 640 ערבים מוסלמיים. שטח הכפר גדול ורבים בו כרמי הענבים והזיתים. ממשלת ישראל מתכננת תכנית של ישוב עירוני בקרבת מקום למעונה.

מַעַזִיָה. ראה ע' טבריה.

מָעִין – ماعين. עיירה בעבר הירדן, 6 ק"מ מדר’־מע' למידבא. ראה ע' בעל מעון.

אל־מַעִין – المعين. חורבה של ישוב קדום בשפלת הדרום. ראה ע' מעון ^ד.

* מַעְיַן בָּרוּךְ. ישוב של קבוץ הנוער הציוני בעמק חולה במקומה של ח'. סַנְבַּרִיָּה (סִבְרַיִּם?), 2 ק“מ ממערב לדפנה. הוא נוסד ביום י”ט אדר תש"ז (11.3.1947) ונקרא לזכר ברוך גורדון. שהיה סגן נשיא הפדרציה הציונית בדרום אפריקה. מספר חברי הקבוץ (בשבט תש"י) 124 נפש ושטח אדמתו 900 דונם.

מַעְיָן טוֹבָה. ראה ע' קלרהי.

* מַעְיַן צְבִי. ישוב של קבוץ המסונף לחבר הקבוצות, על אדמת פיק“א בדרך העולה למושבה זכרון יעקב מדרום־מערב לה. הוא נוסד ביום ג' אלול תרצ”ח (30.8.1938) ונקרא לזכר צבי (הנרי) פראנק, שהיה מנהל פיק"א בארץ־ ישראל. מספר נפשותיו (בסיון תש"י) 294 ושטח אדמתו 878 דונם, מהם 150 דונם מטעים והשאר אדמת מזרע.

אל־מֻעַ’יִּר ^א – المعين. כפר במרחק 8 ק"מ מצפ’־מזר' לא־טַיִבָּה (עפרה) שבהר אפרים (200 תו' מוסלמים). יושבי הכפר הם צאצאי מהגרים מחג’אז. בכפר ובסביבה מערות־קברים מהתקופה הביזנטית, בורות וגת.

אל־מֻעַ’יִּר ^ב – المعين. כפר בשומרון מדר’־מזר' לג’נין (200 תו' מוסלמים). בח'. מֻטִלָּה הסמוכה לכפר עקבות של ישוב קדום ובורות.

אל־מֻעַ’יִּר ^ג – المعين. כפר בגלעד, 8 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לבית רָס. כשלשה קילומטרים מדרום־מזרח לו נמצא דולמן ³⁶⁷.

אל־מֻעַ’יִּר ^ד – المعين. כפר במואב, 6 ק"מ מדרום לארנון.

אל־מֻעַ’יְרָתּ – المغيرات. שדה רחב־ידים של מצבות (מנהירים) ודולמנים במואב, 5 ק"מ מדר’־מע' לבעל מעון (מָעִין).

מַעֲכָה, חבל ארץ בין הר חרמון מצפון, גשור מדרום ובשן־ארגב ממזרח. חבל זה כלל את הגולן העליון (הצפוני) וחלק מעמק־הירדן הצפוני, הוא נקרא על שם מעכה, אחד מבני נחור. ארץ מעכה נזכרת כבר בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי“ט–הי”ח לפסה“נ. עירה המרכזית היתה בית מעכה (ע"ש), ואחת מעריה היתה אבל בית מעכה (ע"ש). המעכתים היו מבני ארם, לכן נקראת ארצם ארם מעכה (ע"ש). מלכם השתתף במלחמת בני עמון נגד דוד. אליפלט המעכתי היה אחד מגבורי החיל של דוד. דב' ג, יד; יהו' יב, ה; יג, יא־יג; ש”ב י, ו; כג, לד; דהי"א יט, ו־ז.

מַעֲלֵה אֲדֻמִּים. מעלה ההר שבגבול יהודה ובנימין באמצע הדרך מירושלים ליריחו. הוא נזכר בתעודות מצרים בצורה אדמם, בערבית تلعة الدمّ = תַּלְעַתּ א־דָּם. שמו מיוחס לצבע האדום הבהיר של אבני ההר ועפרו המכילים מַנְגַן ברזלי. על ראש ההר, מעל לחורבת החניה חָ’ן אל־אַחְמַר, נמצאת חורבה של מגדל, שהקימו הצלבנים לשמירה על הדרך. יהו' טו, ז; יח, יז; 98 S; תוס' רה“ש א, טו; ב' שם כב, ב; יר' שם ב, א–נז, ע”ד למטה; ב' עירובין כ’ב, ב; (Hier. De locis 25, 9,;On 24, 10 (Macintosvet.(Adommim)

מַעֲלֵה־גוּר. מעלה ההר ממערב ליבלעם, בדרך משומרון לעמק יזרעאל. ברדוף יהוא אחרי אחזיה מלך יהודה דרך בית הגן (עין גנים = ג’נין) השיגהו במעלה־גור אשר את יבלעם, ושם הכה אותו עד מות. השוה ע' גור. מ"ב ט, כז.

* מַעֲלֵה הַבָּשָׁן* (להבות הבשן). ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בעמק חולה על אדמת חִ’יָם אל וַלִיד בגבול סוריה. 6 ק“מ מצפון לים חולה. הוא נוסד ביום כ”ו חשון תש"ו (2.10.1945). מספר נפשותיו (בשבט תש"י) 259 ושטח אדמתו 4000 דונם ³⁶⁸.

* מַעֲלֵה הַחֲמִשָּׁה. ישוב של קבוץ גורדוניה במעלה הר יערים סמוך לקרית ענבים. הוא נוסד ביום כ' תמוז תרצ“ח (19.7.1938) ונקרא לזכר חמשת חברי הקבוץ, שנרצחו בידי מרצחים ערביים מן המארב בקרבת המקום ביום ה' כסלו תרצ”ח, בצאתם מקרית ענבים להכשרת נקודתם. מספר חברי הקבוץ (באדר תש"י) 296 נפש ושטח אדמתו 120 דונם, מהם 102 דונם מטעים. משקו מעורב ואינטנסיבי ³⁶⁹. בישוב בית הבראה ומוסד ילדים “הדסה” לעלית הנוער. בסביבות מעלה החמשה נמצאים שרידים של תרבות מיסוליתית ³⁷⁰.

מַעֲלֵה הַחֶרֶס. מעלה־הר בעבר הירדן מזרחה. בשוב גדעון ממלחמתו עם המדינים. שרדף אותם עד מקדם לנבח וליגבהה (ע"ש). עבר במעלה החרס לפני בואו לסכות (תל דיר עלא) היושבת מעל לגדות היבוק, במקום ששם יורד הנחל לעמק הירדן, מעלה החרס הוא איפוא מעלה הר גלעד מצד עמק הירדן. על ההר במרחק 7 ק"מ מדר’־מזר' לתל דיר עלא נמצאת החורבה الحرت = אל־חַרַתּ, שבה אולי נשתמר השם העתיק. שופ' ח, יג.

מַעֲלֵה הלּוּחִית. ראה ע' לוחית. ישע' טו, ה; ירמ' מח, ה.

מַעֲלֵה הַצִיץ. מעבר צר בין ההרים במדבר יהודה, שבו עולה הדרך מעין גדי לבית לחם. בו נוגפו העמונים והמואבים בפני המלך יהושפט ברצותם לעלות על ירושלים. היום وادي حصاصة = וָדִי חַצָצָה. דהי"ב כ, טז.

מַעֲלֵה עַקְרַבִּים. מעלה בהר האמורי בגבול נגב של נחלת המטה יהודה, בתוך רכס ההרים שמדרום־מערב לים המלח. בני ישראל עלו ממדבר צין דרך מעלה עקרבים, יהודה המכבי נלחם במעלה עקרבים עם האדומים. המעלה נקרא על שם העיר עקרבים, במקורות היוניים ‘Ακραβαττά. ‘Ακράβετα. ‘Ακραβρείν שהיתה מרכז הטופרכיה Ax.page.cCry. . המעלה נקרא בערבית نقب الصفي = נַקְבּ א־צֻּפַי. במד’ לד, ד; יהו’ טו, ג; שופ’ א, לו; חשמ' א' 5, 3; קדמ' יב, 8, 1; 24, 86 On.

אל־מַעַלַוּיָה – المعلويّة. מקום של ישוב קדום, 6 ק"מ מדרום למושבה עקרון, בו מערה חרסים ואבני גויל על פני הקרקע ויסודות של ברכה.

מַעְלוּל – معلول. לפנים כפר ערבי בעמק יזרעאל קרוב למושב נהלל. במקומו היה בזמן התלמוד הישוב היהודי מהלול, שממנו נשארו עקבות של בנינים וקברים. על אדמתו התישבה בי“ד סיון תש”ח (21.6.1948) קבוצה של העובד הציוני, שהחזירה למקום את שמו המקראי שִׁמְרֹון (ע"ש).

מִעִלְיָא – معليا. כפר של נוצרים (בסיון תש"י 801 תו') על הר גבוה בגליל העליון מצפ’־צפ’־מע' למעונה (תרשיחא). ישובו של מקום זה מתחיל בתקופת הברונזה המאוחרת. מהישוב העתיק נשארו שרידים של חומה, ברכה חצובה בסלע, קברי־סלעים, בורות, פסיפסים, חציבות בסלעים וחורבה של מצודת האבירים הצלבניים הגרמניים (Château de Roi) Castrum Regium ³⁷¹. יש שמזהים את מעליא עם עלות, מ"א ד, טז, הנמנית על המחוז התשיעי של ממלכת שלמה, אולם ראה את הערך הזה במקומו.

מֻעַלִּס – معلّس. כפר נטוש מדר’־מע' להר־טוב.

מֻעַלַּקָה – معلّقة. מחנה של בדוים על יד באר (בִּיר מֻעַלַּקָה) בנגב, 9 ק"מ מצפ’־מע' לחלוצה, בו כלים פליאוליתיים רבים ³⁷².

מַעָן – معان. עיירה בדרומו של עבר הירדן. ראה ע' מעון ^ג.

מַעֲנִית (Magyt8). מקום בתחום חשבון, במיל הששי בדרך מחשבון לפילדפיה. היום אולי امّ الحنافش =אֻם אל־חַנָפִשׁ, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לחשבון ³⁷³. השוה ע' מנית.

* מַעְפִּילִים. ישוב של קבוצה המסונפת לחבר הקבוצות בשפת הים סמוך לעתלית מדרום־מערב, נוסד באייר תרצ"ט (מאי 1939). מספר נפשות הקבוצה (בחשון תש"ט) 169 ושטח אדמתה 303 דונם. הקבוצה עוסקת בדיג בים התיכון. משקה החקלאי הוא אינטנסיבי (גני ירק, מספוא, רפת ולול) ³⁷⁴.

מַעַקַּר אל־גַ’מוּס – معقّر الجموس. מקום של ישוב קדום בערבות יריחו, 8 ק"מ ממערב ליריחו.

מַעַקַּר א־דַּרְבַּסִי – معقّر الدربسي. כפר בעבר הירדן מזרחה, 30 ק"מ ממערב לרבת בני־עמון.

מִעָר – معار. כפר ערבי בגליל התחתון, 3 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לכבול (בסיון תש"י 1.444 תו' מוסלמים). חרסי המקום הם מתקופת הברונזה המאוחרת או הברזל הקדומה ומהתקופות הרומית, הביזנטית והערבית של ימי הבינים ³⁷⁵. בו גם עקבות של חומרי־בנין עתיקים, בתי־הבד בורות וחציבות בסלעים.

אל־מַע’ָר ^א – المغار. כפר נטוש בשפלה, 4 ק"מ מדר’־מזר' ליבנה. ראה מקדה.

אל־מַעָ’ר ^ב – المغار. כפר בגליל העליון. מצפון לראש פנה. על ידו תלים ועקבות אחרים של ישוב עתיק: שרידים של בנינים ושרידים ארכיטקטוניים, בית־הבד, בורות, קברי־סלעים ומערות. ראה גם מֻעְ’ר אל־חַ’יְט.

מַעָר ^ג – مغار. כפר ערבי בגליל התחתון במרחק 17 ק"מ מצפ’־מע' לטבריה (באדר תש"י 2,568 תו', מהם 1760 דרוזים, 258 מוסלמים, 638 נוצרים). ראה מערות או מערייה.

אל־מַעָ’ר ^ד – المغار. לפנים כפר קטן בשרון מצפון לאֻם חָ’לִד, בו מערות וקברים מימי הבית השני, יסודות של בתים, בור, עמודים וכתרות שיש. המקום נושב מחדש ע"י אנשי בית ליד (ע"ש), ומשום כך הוא נקרא חִ’רְבַּת בַּיִתּ לִיד, המשמשת היום מחנה עולים.

מַעַרַבָּה – معربة. כפר בבשן, 6 ק"מ מצפ’־מע' לבצרה.

מְעָרָה (אשר לצידונים). מערה גדולה או מקום של מערות בתחום צידון, עד שמה הגיע גבול בני ישראל. היום אולי مغارة السفرة = מַעֲ’רַתּ א־סַּפְרָה מדרום לצידון, 5 ק"מ משפכו של נהר אל־קסמיה לים התיכון. ג. א. סמית מזהה אותה עם מַעָ’רַתּ אל־פַ’רְג' בין צידון ובין נהר קסמיה ³⁷⁶, וקונדר עם מֻעַ’יְרִיָה מצפ’־מזר' לצידון ³⁷⁷. יהו' יג. ד.

מְעָרָה. לפי הספרות התלמודית דומים מי מערה בכל למי טבריה. הכונה היא למעיינות מים מינרליים חמים הדומים למי חמי טבריה. במקום מערה יש לגרוס בערה (ע"ש). מש' שבת כב, ה; תוס' שם טז. טו (בכת"י וינה); ב שם קמז, א; ירי שם ג–ו, ע"א.

אל־מַעָ’רָה ^א – المغارة. מקום של ישוב קדום בשפלה, 6 ק"מ מדר’־מע' לחולדה, בו שפך עיים וחרסים ויסודות של ברכה.

אל־מַעָ’רָה ^א (אל־חַמָּם)– المغارة (الحمّام). מערה גדולה ועל ידה חורבות של בתי מרחץ רומיים על יד תל אל־אַשְׁעַרִי, בשפתו המזרחית של וָדִי אל אַחְרַיְר.

מְעָרוֹת או מַעֲרִיָיה. מקומו של משמר הכהנים בלגה בגליל. היום אולי הכפר הגדול אל־מַעָ’ר שמצפון־מערב לטבריה בדרך לעכו (ע"ש), או הכפר מֻעְ’ר אל־חַ’יְט שמצפון לראש פנה (ע"ש). ש. קליין מחפש אותה במקום סמוך לארבל שבגליל התחתון ³⁷⁸. הברייתא של כ"ד המשמרות; קינת אלקליר איכה ישבה.

מֻעְ’ר אל־חַ’יְט – مغر الخيط. כפר ערבי במרחק 2.5 ק"מ מצפון לראש פנה. (בטבת תש"י יחד עם מנצורת אל־חייט הקרובה 2,568 תושבים). בו שרידים של בניינים עתיקים, שרידים ארכיטקטוניים רבים, בית־הבד, בורות וקברי־סלעים.

בגליל העליון, מסביב לצפת, ישבו אחרי חורבן הבית השני יהודים רבים, ויתכן שמֻעְ’ר אל־חַ’יְט היא מקומה של מערות־מערייה.

מַעָ’ר עוּבָּה – مغار عوبة. מקום של ישוב קדום קרוב לגבול הלבנון, 3.5 ק"מ מצפ’־מע' לדַיְשׁוּן. בו בורות, גתות. בתי־הבד, מערות, מדרגות חצובות וחציבות בסלעים.

מֻעְ’ר אל־עַבָּבִּשָׁה – مغر العبابشة. ראה ע' כפר שמריהו.

מֻעְיר אשַׁבְּעָן ^א – مغر السبعان. כפר במרחק 2 ק"מ מצפ’־מע' לבאניאס, בדרך לעיון.

מֻעְיר אשַׁבְּעָן ^ב – مغر السبعان. מערות, 3 ק"מ מדר’־מע' לא־טָ’אהַרִיָה.

מַעַרִי – معرّي. מקום של חורבות רבות ומערות סמוך לשפך נהר א־רֻקָּד אל הירמוך.

מַעַרַכָּה – معركة, כפר ממזרח לצור.

אל־מֻעְרָץ – المعراص. חבל־ארץ בגלעד מצפון לנחל יבוק.

אל־מֻעִ’רַקָה – المغرقة. ישוב קדום, 7 ק"מ מדר’־מזר' לאשתמוע.

מֻעַרַשׁ – معرّش. ראה ע' מורשת.

מַעֲֿרָת. עיר בהר יהודה הנזכרת יחד עם חלחול, בית צור וגדור. היום אולי הכפר بيت امّر = בית אֻמַּר מצפון לחלחול (1,635 תו' מוסלמים). יהו' טו, נט

מָעַרְתָּא דְיַתִּיר. מערה גדולה המובלעת בתחום עולי בבל, בצפון הארץ, השוה גבולות הארץ, מס' 13.

מַעָ’רַתּ אֻם אִפְנוּן – مغارة امّ افنون. מערה גדולה מצפ’־מע' לגבע בנימין,

מַעָ’רַתּ אַבּוּ אֻצְבַּע – مغارة ابو اصبع. מערה עם שרידים פריהיסטוריים בשלוחות הכרמל, 4 ק"מ מצפ' צפ’־מזר' לעתלית ³⁷⁹.

מַעָ’רַתּ אֻם א־נָּקוּס – مغارة امّ النقوس. מערה גדולה עם שרידים פריהיסטוריים במדבר יהודה, 3 ק"מ מדרום להר הירודיון.

מַעָ’רַתּ אֻם קַטַפָה – مغارة امّ قطفة. מערה עם שרידים פריהיסטוריים בוָדִי חֻ’רַיְטוּן, 3 ק"מ מדרום להר הירודיון.

מַעָ’רַתּ אֻם קַלְעָה – مغارة امّ قلعة. מערה גדולה עם שרידים פריהיסטוריים בוָדִי חֻ’רַיְטוּן, 3 ק"מ מדרום להר הירודיון.

מַעָ’רַתּ אל־אַמִירָה – مغارة الاميرة. מערה עם שרידים פריהיסטוריים במעלה וָדִי אל־עַמוּד, 3 ק"מ מצפ’־מע' למושבה מגדל.

מַעָ’רַתּ אל־וָד – مغارة الواد. אחת המערות בוָדּי אל־מַעָ’רָה שבכרמל בקרבת עתלית, שבהן מצאו שרידים של האדם הקדמון ³⁸⁰ .

מַעָ’רַתּ וָדִי פַ’גָּ’ג' – مغارة وادي فجاج. מערה עם שרידים פריהיסטוריים בכרמל, 3.5 ק"מ מצפ’־מזר' לעתלית.

מַעָ’רַתּ אַל־וַרְדָה – مغارة الوردة. לפנים מכרה של ברזל בהר גלעד מצפון ליבוק, 1.5 ק"מ מצפ’־מע' לפַ’רְוָן, במקום זה נמצאת קבוצה של מערות החצובות והחפורות עמוק בתוך האדמה ותקרותיהן סמוכות על עמודי תָוֶך החצובים בסלע כדוגמת מכרות הנחושת הגדולים באֻם אל־עַמַד שממע’־צפ’־מע' לשַׁוְבַּךּ באדום ³⁸¹. בימי קדם נוצל הברזל במכרה זה במידה ניכרת, אבל עוד נשארו בו שכבות עבות של ברזל מצוין ³⁸².

מַעָ’רַתּ אַל־וַתְּוַת – مغارة الوتوت. מערה גדולה סמוך לנבלט, בה שרידים פריהיסטוריים וכלי צור מהתקופה המוסטירית.

מַעָ’רַתּ א־זֻּטְיָה – مغارة الزطّيّة. מערה גדולה בוָדִי אל־עַמוּד ליד כביש טבריה – טָבִִּעָ’ה, 6 ק"מ מצפ’־מע' למושבה מגדל, בה מצאו גולגלות של “האדם הגלילי” ושרידים של חיות מהתקופה הפריהיסטורית ³⁸³.

מַעָ’רַתּ חַנִיָּה – مغارة حنيّة. מערה עם גומחות ובורות בגליל העליון, 4.5 ק"מ מצפ’־מע' לעלמא.

מַעָ’רַתּ חֻ’רַיְטוּן – مغارة خريطون. מערה גדולה ומסועפת בוָדִי חֻ’רַיְטוּן שבמדבר יהודה, מדרום להר הירודיון. בה עקבות רבים של ישוב פריהיסטורי, שהתקיים גם בכל יתר המערות אשר בוָדִי חֻ’רַיְטוּן. המערה הזאת והגיא, שבו היא נמצאת, נקראים על שם נזיר יוני מהמאה הרביעית, שיסד שלשה מנזרים בסביבות ירושלים, בית לחם ותקוע. ובסוף ימיו השתקע במערה זו ובה הוא מת.

מַעָ’רַתּ א־טַבּוּן – مغارة الطبون. מערה גדולה בשלוחות הכרמל, מדר’־מזר' לעתלית. היא היתה מיושבת בתקופת האבן. ראה וָדִי אל־מַעָ’רה.

מְעָרַת טְלִימוֹן. מערה גדולה בגבול תחום קיסרין. ראה ע' טלימון והשוה ע' מגדל מלחא. יר' דמאי ב, א–כב, ע"ג.

מַעָ’רַתּ אל־מַגַ’לִס – مغارة المجلس. מערה l־J גדולה, 12 ק"מ מצפון לצפת, בה חדרים חצובים ובורות ומעליה קברי־סלעים ושרידים של סולם־מדרגות חצוב.

מַעָ’רַתּ אל־מַעָזִי – مغارة المعازي. מערה גדולה בשומרון, 3 ק"מ ממע’־דר’־מע' לקעוּן.

מַעָ’רַתּ א־סַּפְרָה – مغارة السفرة. ראה ע'' מערה אשר לצידונים.

מְעָרַת עֲדֻלָּם. מערה על יד עדלם (ע"ש), שאליה נמלט דוד מפני שאול. ש"א כב, א.

מַעָ’רַתּ אל־פַ’רְג' – مغارة الفرج. ראה ע' מערה אשר לצידונים.

מַעָ’רַתּ א־שָּׁמְס – مغارة الشمس. מערה גדולה ובה שרידים פריהיסטוריים, 7 ק"מ ממערב ליריחו.

מַעָ’רַתּ שֻׁקְבָּא – مغارة شقبا. מערה גדולה ובה שרידים פריהיסטורים סמוך לכפר שקבא,7 ק"מ מצפ’־מזר' ללוד ³⁸⁴.

אל־מִעְתַּן – المعتن. כפר באדום, 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לבצרה.

מַפִיד ג’וּזַלָה – مفيد جوزلة. כפר בעבר הירדן. 40 ק"מ ממערב לרבת בני־עמון

* מִפְלָט. כפר־עבודה של יוצאי תימן וצפון אפריקה בתל נבלט, מצפון לכפר הנטוש בית נבאלה. נוסד ביום י“ד סיון תש”י (30.5.1950).

* מְפַלְסִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בשפלת הדרום בין ניר־עם לבין סעד, בכביש לעזה ובקרבת הכביש הראשי ההולך לנגב. נוסד ביום ט“ו בסיון תש”ט (12.6.1949). המתישבים, 66 חברים וחברות, הם חלוצים צעירים מארגנטינה. לפי התכנית יפתחו במקום זה משק חקלאי מעורב ומפעל תעשיתי..

מִפְעַלָה – مفعلة. כפר בהר חורן מצפון לקנת.

מֶפַעַת. ראה מיפעת. דהי"א ו, סד.

מִפְרַץ אֵילת. ראה ים אילת.

מִפְרַץ עַקַבָּה. ראה ים אילת.

אל־מַפְרַק – المفرق. צומת דרכים בשפת המדבר המזרחי, בדרך חיפה – בגדד ובדרך החוגגים (דַרְבּ אל־חַגּ') מדמשק למדינה ולמכה. התחנה הראשונה בממלכה ההאשמית בקו מסילת־הברזל דמשק – רבת בני־עמון ואחד ממרכזי השאיבה הראשיים בצינור הנפט של חברת הנפט העיראקית הנמשך לחוף ים התיכון. בנקודה אסטרטגית זו שבשפת מדבר אל־חַמָץ' ממזרח לגלעד ומדרום לירמוך, נמצא המחנה המרכזי של הלגיון הערבי שבפקוד הבריטים. בשנת תש"ח/ט היה בקרבתה מחנה השבויים היהודים, שנפלו בשבי הלגיון העבר־ירדני.

שרידים של חומה רבועית, שהייתה בנויה אבני־בזלת גדולות, מעידים על ישוב באל־מפרק בתקופת הברזל.

מִפְשָׁטָה. מקומו של משמר הכהנים חרים בגליל. היום הכפר הנטוש פַ’סוּטָה בגליל העליון. 10 ק"מ ממערב לכפר ברעם ³⁸⁵. בו שרידים של בנינים עתיקים, מערות־קברים עם ארונות־מתים, ברכה גדולה, בורות, שברי עמודים, גתות ובית־קברות יהודי ³⁸⁶.

אל־מֻפִתַּחִ’רָה – المفتخرة. כפר נטוש במזרח עמק חולה.

מַצֵּבָה (Maggredi). בתקופה הביזנטית מקום בתחום אליותרופוליס (בית גוברין) בדרך לירושלים. היום אולי خ. صافية = ח‘. צָפִיָה מצפ’־מזר’ לבית גוברין. On 130 1.

מְצֹבְיָה. מולדתם של שלשה מגבורי החיל של דוד, אליאל ועובד ויעשיאל הַמְּצֹבְיָה. לפי צורת היחס של האיש למקום מוצאו היה צריך להיות כתוב אליאל ועובד ויעשיאל הַמְּצֹבְיָתִים (השוה: מהרי הנטופתי, חפר המכרתי), אבל גם השבעים, ברוב הגרסות, וגם תרגום ר' יוסף כותבים אשר מן מְצֹבְיָה. האנשים, ששמותיהם רשומים בתוספת לרשימה שבדהי“א המקבילה לרשימה שבספר ש”ב, הם כולם מעבר הירדן המזרחי, כלומר ממקומות מרוחקים ביותר, ויתכן ששלשת האחרונים היו ממקום שבקצה הצפוני של הארץ, ומְצֹבְיָה אינה אלא מְצוֹבָה. השוה מצובא. דהי"א יא, מז. קינת איכה ישבה, זכור איכה ־ שבת.

⁰מְצַד בּוֹקַק – קַצְר אֻם בַּעַ’ק. חורבה של מצודה על גבעה גבוהה במדבר יהודה, בין מצדה ובין הר סדום. על ידה ברכה, אמת־מים וערמות אבני־בנין מסותתות.

⁰מְצַד הָאַלּוּף – קַצְר רַשִׁיד בֵּיך. חורבה של מצודה, 17 ק"מ מדר’־מע' לבאר שבע.

⁰מְצַד זְעֵירָה – קַצְר א־זֻוֵירָה. חורבה של מצודה במדבר יהודה, סמוך לשפת ים המלח מצפ’־מע' להר סדום

⁰מְצַד חַתְרוּרִים – קַצְר אל־גֻ’הַיְנִיָה. מקום מבוצר במדבר יהודה,11 ק"מ מדר’־דר’־מע' למצדה. בו מצודה עם מגדל־פנה, שערים עם קשתות ושלשה מיכלי מים, בצד מזרח בנין מרובע ובקרבת מקום בתי־קברות.

⁰מְצַד מוֹחִילָה – קַצְר אל־מַחַלָה. שרידים של בצורים בהר, בו עברה דרך־הצבא הרומית, 33 ק"מ מדר’־מע' לְחֲצֵבָה.

⁰מְצַד עוֹמֶר – קַצְר אֻם קֻצַיְר. חורבה של מצודה בשפתה המערבית של הערבה, 13 ק"מ מדר’־מע' לעין יהב.

⁰מְצַד רְחוֹבוֹת – תל אל־ קַצְר, תל של מצודה על יד רחובות בנגב.

⁰מְצַד שׂוֹרֵר ־ קַצְר א־סִּר. חורבות של בית חניה לשיירות ובנינים אחרים מהתקופה הביזנטית בצומת דרכים מירושלים לכֻּרְנֻבּ ומבאר שבע לאילת, 25 ק"מ מדר’־מזר' לבאר שבע. השרידים הם: בנינים הרוסים, יסודות של בתים, שרידים של באר, מדרגות בהר, ולצד צפון בורות בנויים ומגדל עם קשתות. החרסים שעל פני האדמה הם מהתקופות הרומית והביזנטית ³⁸⁷.

⁰מְצַד תָּמָר – קַצְר אל־גֻ’הַיְנִיָה. מצודה עם מגדלים וברכות מים במדבר יהודה, 13 ק"מ ממערב לברכות המלח של חברת האשלג הארצישראלית. חרסיה הם נבטיים. מדרום למצודה עוברת הדרך הבאה מהרי חברון במעבר תמר אל הערבה. יתכן, שכאן היתה עיר הנבטים תמרה שבדרך מירושלים לאילת. השוה תמרה ^א.

מְצָדָה (0.Masoo). מצודה חזקה הבנויה על צוק תלול, 325 מ' מעל פני ים המלח, הנשקף על פני הים, היא רחוקה 1.5 ק“מ משפתו המערבית של ים המלח ו־17 ק”מ מדר’־דר’־מע' לעין גדי, מצדה היא כנראה מצדות עין גדי, אשר דוד עלה אליהן אחרי פגישתו עם שאול במדבר עין גדי (ש"א כג, כט; כד, כב). פליניוס מזכיר אותה (.Hist. nat V 71) בדברו על האסיים. שישבו במדבר עין גדי.

לפי יוספוס בנה יונתן החשמונאי את מצדה, שתשמש לו מפלט בעת צרה. אך בחשמ' א' 9 52־50 אינה נזכרת בין המקומות, שיונתן בצר אותם. אסטרבון (44.2 XVI) מצטט את פוסַיְדונוס האומר, כי על יד מצדה מראים אי־אלה סלעים תלולים וחרוכים. בשנת 142 לפסה"נ היתה המצודה בידי אֶלִיכְּס, שאחיו מלכוס הרעיל את אנטיפטר. הורדוס בצר את המצודה ויפאר אותה, בנה חומה מסביב לראש ההר וצבר במצודה מזון רב. בימי המרד הגדול תפסו הסיקריים את המצודה, ומכאן השתלטו על עין גדי, חברון, תקוע והירודיון. אחרי חורבן ירושלים התבצרו בה אלעזר הכהן וחבריו הקנאים, שנמלטו מירושלים, והחזיקו בה מעמד במשך שלש שנים. הם הגנו בגבורה על המצודה בזמן המצור, ששמו עליה הרומאים בראשותו של פלביוס סילבה מחוץ לחומה. כשאפסה תקותם לעמוד בפני הרומאים המיתו הנצורים את נשותיהם ואת בניהם ולבסוף את עצמם, ביחד 960 נפש, אחרי שהעלו את המצודה באש. עד היום נשארו על ראש ההר חורבות המצודה, בערבית السبّة = א־סַּבָּה, כמו כן שרידי החומה וסוללות הרומאים. הביזנטים בנו על יסודות המצודה היהודית והצלבנים הוסיפו עליהם בנינים ³⁸⁸. צלע ההר התלולה מאד הפונה לצד ים המלח מכוסה אבני החורבות.

מצדה נכללה בשטח הנגב של מדינת ישראל. בתחלת ניסן תש“ט סללה פלוגת הסולל של הגדנ”ע במשך ארבעה ימים נתיב העולה למצודה. קדמ' יד, 11, 7; מלח' ד, 7, 2; ז, 8, 3־2.

מְצָדוֹת עֵין גֶּדִי. ראה מצדה.

מֹצָה (המצה). עיר בבנימין. ראה ע' מוצא. יהו' יח, כו.

מְצוֹבָא. בתקופת התלמוד אחת העיירות בתחום צור האסורות בשביעית ³⁸⁹. במקור נקרא המקום פי מצובא בגלל מציאותו בפיו של עמק צר וקטן לרגלי הר מֻשְׁקַּח ³⁹⁰. יתכן. שהיא מַחְ’צִבְּתּ הנזכרת במכתבי אל־אמרנא (256, 185 EA) יחד עם ערים אחרות בצפון הארץ, מדרום ללבנון (ע"ש). היום خ. معصوب = ח‘. מַעְצוּב סמוך לבצת (בַּצָּה) מדר’־מזר’ לראש הנקרה. בה שרידים של ישוב עתיק: יסודות, בורות, בתי־הבד וקברי־סלעים, קבר יוני מקושט בציורים ובו כתובת יונית וכתובת פיניקית משנת 26 למלכות אנרגטס (221 או 222 לפסה"נ), שממנה יוצא, כי יושבי חמון (ע"ש) הקימו במקום זה מקדש של עשתרות.

הכתובת נתגלתה בשנת 1885, וזו לשונה:

1 ערפת כברת מצא שמש וצ

2 פלי אש בן האלם מלאך מלכ

3 עשתרת ועבדי בעל חמן

4 לעשתרות באשתות אל חמן

5 בשת N /// /// לפתלמיס. אדן

6 מלכם האדר פעל נעם בן פת

7 למיס וארסנאס אלן א[ח]

8 ים שלש וחמשים שת לעם [צר]

9 כמאש בן אות כל אחרי. – – –

10 – – ם אש בארץ לכן לם – –

11 – – – – עלם

(תרגום: ערפת (סטיו, פורטיקו בלע"ז) כבירה מוצא השמש וצפונו, אשר בנו האלים מלאכי מלכעשתרת ועבדי בעל חמן לעשתרות בחצר האל חמן בשנת עשרים ושלש לתלמי אדון מלכים האדיר פועל טוב בן תלמי וארסנאס האלים האחים שלש וחמשים שנה לעם [צר] כמו אשר בנו את כל [המקדשי]ם האחרים אשר בארץ להיות להם ל[זכר ולשם טוב עד] עולם.) ³⁹¹

החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית. הצלבנים, שקראו למקום בשם Massaba, בצרו אותו. השוה גם ע' מצֹביה. תוס' שביעית ד, ט (את הגירסה פומא ציבא צ"ל פי מצובא); יר' דמאי ב, א – כב, ע"ד למעלה (פי מצובא).

* מַצוּבָה. ישוב של קבוץ המסונף לחבר הקבוצות, סמוך לחורבת מצובא (ראה הערך הקודם). הוא נוסד ביום ה' אדר א' ת"ש (14.2.1940). מספר נפשותיו (בטבת תש"י) 267 ושטח אדמתו 1,500 דונם ³⁹².

* מְצוּדַת מְנַחֵם אוּסִישְׁקִין. בשם כולל זה נקראה קבוצה של ששה ישובים עבריים על אדמת הקרן הקיימת לישראל בארץ הירדן מצפון לעמק חולה, על שטח של 12,000 דונם, נקודות הישוב הראשונות נחנכו בל“ג בעומר תרצ”ט בנוכחותו של מנחם אוסישקין. כל אחד מהישובים האלה נקרא מצודת אוסישקין בתוספת אות הא"ב לפי סדר יסודם והשם המיוחד לו. למעשה לא נכנס סדר זה בשמוש.

אל־מַצוּבָּה – المصوبة. ראה גבעת מצובה.

אל־מַצְטַבָּה – المصطبة. כפר בגלעד, 3 ק"מ מצפון לנקודה הצפונית של אפיק היבוק. מקום זה היה כבר מיושב בתקופה הרומית, וביחוד בתקופות הביזנטית והערבית של ימי הבינים.

אל־מַצוּרָה – المصورة. ראה גבעות מצורה.

מָצִי דְאַבְהָתָא. מקום בצפונה של ארץ־ישראל המובלע בתחומי עולי בבל. עיין: גבולות הארץ, מס' 15 והשוה גם שם, עמ' מ"ג, מס' 15.

אל־מֻצַיְטִבָּה – المصيطبة. חורבה של מצודה נבטית במואב, 12 ק"מ ממערב לחָ’ן א־זַּבִּיב ³⁹³.

אל־מַצְלוּבִּיָה – المصلوبيّة. שדה־דולמנים על הר בשם זה בעבר הירדן, מצפ’־מע' למעון ³⁹⁴.

* מַצְלִיחַ. מושב־עובדים (כפר מטעים) של קראים יוצאי מצרים סמוך לרמלה. נוסד ביום כ“ב ניסן תש”י (9.4.1953) ונקרא על שם סַהְל אל־מצליח, חכם הקראים, חוקר המקרא והלשון העברית, שחי בירושלים בסוף המאה העשירית. במקום זה התישבו 39 משפחות.

מֻצְמֻץ – مصمص. לפנים כפר ערבי מצפ’־מע' לחורבות תענך.

מִצְפָּה ^א (הַמִּצְפָּה, הַמִּצְפֶּה). עיר בארץ בנימין, בגבול ארץ יהודה. לפי ירמיה מא, יב היא נמצאה קרוב לגבעון ולפי חשמ' א' 3, 46 היא נשקפת על פני ירושלים. המצפה היתה מקום צבורי, שאליו נקהלו העם במקרים מיוחדים. שמואל שפט את העם במצפה, ובה הכריז את שאול למלך על ישראל. אסא בצר אותה באבנים ובעצים אשר נשאם מהרמה. אחרי חורבן הבית הראשון היתה המצפה מרכז פחות יהודה, ובה ישב ירמיהו בתוך העם הנשארים בארץ. בה ישב גדליהו בן אחיקם, שמלך בבל הפקידו על יהודה, ישמעאל בן נתניה בא המצפתה והמית שם את גדליה ואת כל האנשים אשר אתו והשליך את גופותיהם אל הבור. את הנשארים בחיים מגדולי העם סחב ישמעאל אל ארץ בני־עמון. אולם בדרכו שמה נפגש בגבעון עם יוחנן בן קרח, שהציל את השבויים מידו.

אחרי גלות בבל היתה המצפה עיר פלך בבנימין, ויושביה השתתפו בבנין חומת ירושלים יחד עם אנשי גבעון הקרובה. בימי החשמונאים היתה מצפה עיר מרכזית ביהודה, שבה נקהלו לוחמי החופש בשנת 166 לפסה"נ לפני צאתם למלחמה על חיל אנטיוכוס על יד אמאוס..

לפי כל הנתונים יש לזהות את המצפה עם הכפר النبي سمويل = א־נַבִּי סַמְוִיל הבנוי על ההר הגבוה ביותר (914 מ') מצפון־מערב לירושלים ³⁹⁵. ראש ההר הצופה למרחוק חולש על הדרכים המובילות מהשפלה אל ירושלים ומכאן לצפון הארץ. הדרך העתיקה המובילה מהשפלה דרך בית חורון לירושלים עוברת במצפה (א נבי סמול), שממנה רואים את העיר בפעם הראשונה. בעלות הבריטים בסוף 1917 מהשפלה על ירושלים, הוכרחו לכבוש אחרי קרב קשה את עמדת הצבא התורכי בראש ההר הזה, כדי להגיע לירושלים. כן עוברת בגבעון הדרך המובילה מנבי סמויל לערבות הירדן ומשם לארץ בני־עמון. מנבי סמויל יורדת הדרך ישר לאמאוס (עִמְוָס) היושבת בשער השפלה, הר המצפה נראה מכל מקום גבוה בירושלים. הוא נמצא איפוא לפי הביטוי בספר החשמונאים “למול (או לעיני) ירושלים”.

בגלל עמדתו האסטרטגית היה ההר מיושב מימים מקדם. מדרום לכפר של הזמן הזה היה קיים ישוב פליאוליתי, ובמורדות ההר נמצאים עקבות של ישוב ניאוליתי גדול. שרידי החומה, המקיפה את התל הגדול בראש ההר, ויתר השרידים מוכיחים, כי כאן היתה עיר חשובה בתקופה הישראלית ובימי הבית השני ³⁹⁶. לפי מסורת נוצרית קדומה נמצא על ראש ההר קברו של שמואל הנביא, שעליו מודיעים הסופרים הביזאנטיים כבר במאה החמישית, ומכאן גם השם הערבי של המקום. יוסטיניאנוס צוה לבנות מעל לקבר כנסיה גדולה, שהקיפוה חומה. הצלבנים כנו את ההר בשם Monjoye, Montjoie או Mons gaudii (הר הששון). הם זהו את המקום עם שילה ³⁹⁷, בנו בו כנסיה חדשה וקראוהו בשם St. Samuel de Schilo. בשם זה נקרא גם בספר המסעות של ר' בנימין מטודילא, המספר שהנוצרים העבירו הנה את עצמות שמואל הרמתי מרמה.

היהודים, שקבלו את המסורת על מציאות קבר שמואל במקום זה, קראו למקום בשם רמה. כבר בימי הרמב“ם היו היהודים משתטחים לפני הקבר. משולם מוולטירה כותב בשנת רמ”א (1481): “… בית אחד סגור אשר היהודים מחזיקים אותו והשמש מבית הכנסת אשר שמו ר' משה ב”ר שמואל פתח לי את הבית והוא בית יפה גבוה… ושם קבורת אדוננו שמואל הנביא ע“ה… ושם מתקבצים היהודים בכל שנה ושנה ובאים גם מבחוץ ומארץ צובה ומחמת וממצרים… יותר מאלף איש שבאים שם בכל שנה ושנה בכ”ח ימים לחודש איר" ³⁹⁸. ר' עובדיה מברטנורא מודיע לאחיו מירושלים, כי קברו של אדוננו שמואל הרמתי הוא עוד היום בידי היהודים. בכ“ח אייר ביום פטירתו עולים על קברו מכל הסביבות”.

בקשר עם הבקורים האלה תקנו רבני ירושלים וחכמיה תקנות מיוחדות, שהיו מודבקות בכל בתי הכנסת. הנוסע ר' משה באסולה מאיטליה כותב בשנת רפ“ב (1522): “יש שמש שמחזיק המפתח (למערת קבר הנביא) והולך שם בכל יום ב' וה' להדליק בו נרות” (מסעות ארץ־ישראל לרמ"ב יא, ב), נוסע פורטוגלי מהמאה הט”ז מספר, שהיהודים מחזיקים בקבר שמואל והם באים שמה לח' ימים ומדליקים נרות ³⁹⁹. נוסע יהודי מודיע בש' תקכ“ד (1764): “ובתוך חג המצות ילכו הישראלים וישבו שם ב' או ג' ימים ואוכלים ושותים וחוגגים שם… והיום שנתים שנתנו רשות ליהודים להכנס שמה” ⁴⁰⁰. לפי ידיעה זאת נראה, שהוציאו לפני כן את הבעלות על המקום מידי היהודים. הדבר הזה קרה כבר בתחלת המחצית השניה של המאה הט”ז. עד לפני שני דורות היו עוד יושבי ירושלים נוהגים ללכת בהמון לרמה (א־נבי סמויל) להשתטח על קברו של שמואל הנביא.

הבנין הגדול שמעל לקבר המדומה משמש מסגד ליושבי הכפר הערבי (174 תו' מוסלמים). מעל לבנין בנוי צריח ומתחת לו נמצאים עוד שרידים של הכנסיה מימי הביניים. השוה גם רמה ^ו.

אחרים מחפשים את המצפה בתל א־נַּצְבָּה מצפון לעטרות, בדרך לשכם (ע"ש). יהו' יח כו; שופי כן א–ג; כא, א–ח; ש“א ז ה–יב, טז: י, יז; מ”א טו, כב; מ“ב כה, כג, כה; ירמ' מ, ז–טז; מא; הושע ה, א; נחמ' ג, ז. טו, יט; דהי”ב טז, ו; ב' יומא יד, ב; יר' שם ב, ב–ל, ע“ד; חשמי א' 3 46; קדמ' ו 2 1; 96, 278; 13, 138 On; מס' ר”ב 39.

מִצְפֶּה ^ב (המצפה). עיר יהודה בשפלה. במשנה מסופר מעשה בר' שמעון איש המצפה, שזרע את שדהו בפני רבן גמליאל וכו‘. המעשה הזה היה בודאי במקום קרוב ליבנה, מקום מושבו של רבן גמליאל. היום אולי خ. الصافية = ח’. א־צָּפְיָה, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לבית גוברין. יהו' טו, לח; משי פאה ב, ו.

מִצְפֶּה ^ג (המצפה). מקום גבוה במדבר תקוע. שעליו עמד חיל יהודה במלחמתו עם עמון ומואב ושעיר. היום אולי הרמה وعر الجهار = וַעְר אל־גִ’הָר (938 מ'),3 ק“מ מדרום לחורבת תקוע. דהי”ב כ, כו.

מִצְפֶּה ^ד. מקום גבוה בצפון־מזרח הארץ. עד בקעת מצפה רדף יהושע את מלכי הכנענים הצפוניים אחרי הכותו אותם על יד מי מרום. במעלה הדרומי של הר חרמון מעל לבאניאס נמצאת החורבה קַלְעַתּ א־צֻּבַּיְבָּה, אחת המצודות הגדולות ביותר של הצלבנים הבנויה על יסודות של מצודה עתיקה, היא מצפה. לרגלי ההר משתרעת בקעה רחבה, שבה שוטפים נחלי מקורות הירדן, היא בקעת מצפה או ארץ המצפה (ע"ש). יהו' יא, ג. ח.

מִצְפֶּה ^ה (מצפה הגליל). מושב־עובדים על אדמת פיק“א, 10 ק”מ מדר’־מע' לטבריה, סמוך למושבה אילניה ולכביש טבריה – נצרת. היא נוסדה בתשרי תרס"ט (אוקטובר 1908). מספר יושביה (בטבת תש"י) 46 נפש ושטחה 4,802 דונם אדמת מזרע ומרעה ⁴⁰¹. השוה שדה אילן.

מִצְפֶּה ^ו (המצפה)* או מִצְפֶה גִלְעָד * *. מקום גבוה בגלעד בדרך מארם נהרים אל הירדן. בו כרתו יעקב ולבן ברית והקימו גל אבנים לעד הברית הזאת. לכן קרא יעקב למקום זה גַלְעֵד, ולבן קרא לו בארמית יגר שהדותא. בתקופת השופטים, כשבני עמון עלו על ישראל, התאספו בגִלְעָד, ובני ישראל חנו במצפה, שהיתה מקום מקודש בגלעד. בצאת יפתח מארץ טוב (ע"ש) להלחם בבני עמון, עבר דרך גלעד ומנשה ובא למצפה גלעד. משם התקיף את בני עמון. בשובו מהמערכה יצאה לקראתו בתו למצפה לקבל את פניו. יהודה המכבי, שיצא לגלעד להציל את היהודים מידי אויביהם, פנה מדתימא (ע"ש) למצפה, כבש אותה, הרג את יושביה הזכרים והעלה את העיר באש.

המקום המרכזי בצפון הגלעד, שבו מתלכדות הדרכים הבאות מכל העברים. הוא الرمتة = א־רַמְתָּה (573 מ'), 12 ק"מ מדר’־מע' לאדרעי. משם יורדת דרך המלך לירדן, שאותו היא חוצה בגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָמִע). השוה גם יגר שהדותא, סכותא ורמות גלעד ⁴⁰². * בר' לא. מט; שופ' י, יז; יא, יא. לד; חשמ' א‘.(Mdcpa.) 35 ,5 * * שופ’ יא, כט.

מִצְפֶה גִלְעָד. ראה מִצְפָּה ^ו.

⁰מִצְפֵּה זְעֵירָה – חַ’שְׁם אל־בָּבּ. שלוחת הרים במדבר יהודה, מצפ’־מע' למצד זעירה.

מִצְפֵּה מוֹאָב. עיר במואב, בה מסר דוד את אביו ואת אמו לחסותו של מלך מואב בברחו מפני שאול, הויזר מזהה אותה עם تل المطابة = תל אל־מַטָבָּה בוָדִי חַסְבָּן, ממערב לחשבון. על פני תל זה עוברת הדרך הבאה מהירדן ⁴⁰³. אולם יש לשער, שמפחד מפני שאול לא הלך דוד מעדלם למואב בדרך זו העוברת קרוב לגבעת שאול, אלא הוא הלך דרך הערבה מדרום לים המלח ועלה לאחד ההרים בקרבת קיר מואב. ש"א כב, ג.

⁰מִצְפֵּה רָמוֹן – רֶס אַבּוּ צַרָבִּיט. ראש הר (892 מ') מעל לנחל רמון, 10 ק"מ מדרום לעבדת.

⁰מִצְפֵּה שִׁבְטָה – אל־מֻשְׁרִפָה. חורבה של מנזר ומבצר ביזנטיים על ראש גבעה, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מערב לשבטה (א־סֻּבַּיְטָה).

מִקִבְּלָה – مقبلة. כפר בצפון גלעד, 14 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לעַגְ’לוּן.

מַקְבָּרַתּ אַל־בֻּרַיְג' – مقبرة البريج. תל של ישוב עתיק, 1200 מ' ממערב לתחנת מסלת־הברזל בנימינה. סמוך לו יסודות של בנינים עתיקים, קברים ומחצבות.

מַקֵּד (Mcce0). עיר בגלעד, היא מקת שברשימת תחותמש השלישי. יהודה המכבי כבש אותה והציל את יושביה היהודים מהמצור, ששמו עליהם אויביהם הסוריים. המקום היה עוד ידוע בימי הביניים. יקות IV, 589 כותב: “מקד, כפר בסוריה, שעל שמו נקרא מין יין מַקַדִי. אומרים שהוא נמצא בגליל חֻמְץ, לפי אחרים הוא כפר בבתניה (בשן), ויש אומרים, כי מַקְדִיָּה או אל־מַקַד הוא כפר בגבול חורן סמוך לאדרעי”. הֶלְשֶר קובע את מקומה של מקד בתל א־שִּׁהָבּ, תל וחורבות וכפר גדול בבשן, מדר’־מע' לאל־מֻזַיְרִיבּ ⁴⁰⁴. אַבֶּל הציע קודם תל אל־גָ’מִד (שומכר גורס תל אל־גַ’מִיד 4⁴⁰⁵). ששם מתחבר נהר אל־אִחְרַיְר עם הירמוך ⁴⁰⁶. ולאחרונה הוא זהה את מקד עם תל־מִקְדָד, 13 ק"מ מצפ’־מזר' לשיח' סעד ⁴⁰⁷. T³30; חשמ' א' 5, 26 (Max88) 36,(Maké0).

מַקֵּדָה. עיר בשפלה. במערה במקדה נחבאו אדני־צדק מלך ירושלים ובני בריתו אחרי הכותם את יהושע. ברדוף יהושע אחרי מלכי הכנענים צוה להוציאם מהמערה ולתלותם על עצים. אחרי הכבוש נמנתה מקדה על ערי יהודה בשפלה. שישק כבש אותה בימי מלכות רחבעם.

לפי אבסביוס נמצאת מקדה (.Macondc) במרחק 8 מילים מאליותרופוליס. היום הכפר הנטוש אל־מִעָ’ר, 4 ק"מ מדר’־מזר' ליבנה. לכפר צורה של עיר מערות. בו תל, מערות רבות וקברי־סלעים ובאדמתו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת, השוה גם ע' מקרת.

אֶליגר ונוֹת מתרחקים מהשפלה לתוך הרי יהודה בהציעם לזהות את מקדה עם החורבה בית מַקְדוּם שבין בית גוברין ובין חברון, או עם מקום אחר מסביב לאִדְ’נָא ⁴⁰⁸, אַבֶּל מציע ח‘. אל־חַ’יְשׁוּם מצפ’־מע’ לבית גִ’מָל ⁴⁰⁹. יהו' י י–כט; יב, טז; טו, מא; 27 On 128,24;S

מַקְהֵלֹת. תחנה במסעי בני ישראל במדבר בנגב. במד' לג כה–כו.

* מְקְוֵה יִשְׂרָאֵל. בית ספר חקלאי גדול, הראשון בארץ, במרחק 4 ק"מ

מדר־מזר' לתל אביב, בדרך לירושלים. הוא נוסד בשנת תר“ל (1870) על ידי יעקב (קרל) נטר מטעם חברת כל ישראל חברים, ומלא במשך שמנים שנות קיומו תפקיד חשוב בהכשרת תלמידים ופועלים לעבודת האדמה. שטח האדמה ניתנה לחברה בזכיון לצמיתות ע”י שולטן תורכיה עבד אל־עזיז במטרה לחנך את הדור הגדל בארץ לעבודה חקלאית. נטר כתב אז בדוח שלו ברוח נבואה, ש“עתידה ארץ־ישראל לשמש מקלט להמוני היהודים הנרדפים”.

רבים וקשים היו חבלי הלידה של בית ספר זה, שנוסד שמונה שנים לפני הוסד המושבה החקלאית הראשונה בארץ. חניכיו יצאו רובם ככולם לארצות השכנות, בהן הפיקו תועלת מהשפה הצרפתית, שרכשו להם בבית הספר. בסוף המאה הי“ט גדל מספר החניכים, שהתכוננו לעבודה חקלאית במושבות הברון הירש בארגנטינה. בימים ההם קבלו בחות ביה”ס גם פועלים מבני העליות הראשונות הכשרה בעבודת האדמה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה אורגן בית הספר מחדש, לאחר שהברון אדמונד די רוטשילד קבל על עצמו את החלק העקרי בהוצאות החזקתו. מנהלו א. קראוזה הנהיג את הלשון העברית כשפת ההוראה, התאים את תכנית הלימודים לצרכי הזמן והתנאים החדשים והנהיג אינטנסיפיקציה של כל ענפי החקלאות.

מספר התלמידים בשנת תשי"א 550, מהם כשלשים אחוז בנות; מספר המורים, מנהלי העבודה והמדריכים קרוב לחמשים. במוסד קיימת מחלקה לנוער ארצישראלי עם שלש שנות למוד ומחלקה לנוער עולה עם שתי שנות למוד. התלמידים לומדים מחצית היום ועובדים מחצית היום בחוה הגדולה המשתרעת על שטח של 2600 דונם (שעליהם הוסיפה ממשלת ישראל 1000 דונם מהאדמה הנטושה). בחוה מטפלים בכל הגדולים של החקלאות הארצישראלית. יש בה גן בוטני ובו 1200 מינים וזנים שונים של צמחים, אוסף עצי הדר עם 160 זנים, אוסף גפנים עם 150 זנים וגן עצי פרי סובטרופיים. תחנת הנסיונות מטפלת בבעיות הקרקע והזבול.

בוגרי בית הספר יוצאים רובם ככולם להתישבות חקלאית. רב הוא מספר נקודות־הישוב בכל רחבי הארץ, שנוסדו על ידם או בהשתתפותם. כדי לספק את צרכי המוסד הרבים והולכים. נחתם בספטמבר 1950 הסכם בין ממשלת מדינת ישראל והכי“ח, שעל פיו הוקם קורטוריון בן עשרים חברים המתמנים בחלקים שוים ע”י שני הגופים. בראש הקורטוריון עומד בא־כח הממשלה. הוסכם, שהגרעון בהכנסות המוסד יכוסה ע“י הממשלה, חכי”ח והארגונים האחרים, שתמכו בו עד עתה ⁴¹⁰.

אל־מִקְחַז – المقحز. חורבה של מבצר רומי במואב, מצפ’־מע' לתחנת מסה"ב אל־קֻטְרָנִי. משדות אל־מקחז מביאים צמחי אלקלי לשכם לתעשית הסבון.

מַקְטַע רוּס אל־מַנְגַ’עָה – مقطع روس المنجعة. גבנון חול בתוך שדות מרעה בערבה, 33 ק"מ מצפון לעַ’רַנְדַל.

מֻקַטְעַת אַחְיָא – مقطعة احياء. באר ועל ידה מחנה של בדוים בנגב מדרום לט’אהריה.

מֻקַיבִּלָה – مقيبلة. כפר ערבי בדרום עמק יזרעאל, 6 ק“מ מצפון לג’נין. הוא מקום של ישוב בתקופה הרומית־הביזנטית. הכפר נכבש בכ”ג באייר תש“ח ע”י צבא ההגנה לישראל. תושביו הערביים נשארו במקומם, הלגיון העבר־ירדני כבש אותו מאת הצבא הישראלי ופנה אותו בכ' בתמוז תש"ט, לפי הסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין עבר הירדן.

מֻקַיְס – مقيس. ראה ע' גדר והשוה ע' אֻם קַיְס.

מַקָם אל־אַרְבָּעִין (א־רֻמַיְדִי) – مقام الاربعين (الرميدي). 2 ק"מ מצפון לחברון. שרידים של מסגד עם חדרים מקומרים וחומה סוגרת, בנין מרובע עם מרתפים הרוסים (דיר אל־ארבעין) ברכה, גת וקבר בנוי עם כתובת ערבית.

מַקָם א־נַּבִּי יִחְיָה – مقام النبي يحيى. 2 ק"מ מצפ’־מזר' לרִנַּתְיָה (רנתיס), בו קבר רומי בצורה של בנין מרובע עם סטיו, יסודות של חומה סוגרת, בורות וקברים חצובים בסלעים.

מַקָם עַלִי אִבְּן אַבּוּ טָלְבּ – مقام علي ابن ابو طالب. סמוך לנֻעַיְמָה, 5 ק"מ מצפ’־מערב ליריחו: מקאם, עמודים ששמשו יסודות של בנינים ושברי כלי חרס על פני האדמה.

אל־מַקְנָה – المقنة. כפר בחוף ים אילת מדרום לעקבה. כבר בתקופה הביזנטית ישבו במקנה סוחרים יהודים, ובימי מוחמד נדדו יהודים גולי ערב לעיר זו. מוחמד כרת אתם ברית ונתן להם כתב־הגנה (אל־בלאד’רי, פ’תוח אל־בלדאן, עמ' 60).

מָקַץ. עיר במחוז השני של ממלכת שלמה שכלל את צפון השפלה ובו היו גם הערים שעלבים, בית שמש ואילון בן חנן (ע"ש). אולי היא ח‘. אל־מֻחַ’יְזִן, 20 ק"מ ממע’־דר’־מע’ לבית שמש. מ"א ד, ט.

מַקְצַבָּה – مقصبة. כפר בחוף הים בין צידון לבין בירות.

⁰מִקְרָח ־ קָע מַקְרַח, שקע חשוף בנגב, 12ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לעסלוג'.

מַקְרַח א־צָּבּוּנִי – مقرح الصابوني. שטח מחוספס בנגב, 13 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לנצנה (עוג’א אל־חפיר).

אל־מַקָרִין – المقارين. כפר ותחנה בקו מסלת הברזל צמח – דמשק, סמוך לירמוך, מצפ’־מזר' לאבל.

אל־מֻקָרִעִיָה – المقارعيّة. כפר באדום, 3 ק"מ מצפון לשַׁוְבַּךּ.

מקרת. עיר הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי אחרי גזר (מס' 104) ורבת (מס' 105). היא היתה איפוא בשפלה. השם מציין כנראה מקום של מערות (מקרת=מערת=מערות; השוה מערה, יהו' יג, ד; מערת, שם טו, נט). מקומות רבים בארץ נקראו על שם המערות המצויות בהם או בסביבותיהם, וכן הוא הדין גם היום. את מקרת יש אולי לזהות עם הכפר المغار = אל־מִעָ’ר, 4 ק"מ מדר’־מזר' ליבנה, שהיה מיושב בתקופת הברונזה המאוחרת. השוה גם ע' מקדה. T3106.

מַקִתָּה – ماقتة. חורבה של ישוב קדום באדום, 8 ק"מ מדר’־מע' לבצרה.

מַקָתִּע עָבּוּד – مقاتع عابود. מקום של ישוב עתיק סמוך לכפר עבוד מצפון־מזרח. בו קברים חצובים, באחדים מהם קשוטים חרותים וטיח צבוע.

אל־מִר (מַחְמוּדיָה) – المرّ (محموديّة). לפנים כפר בשרון, 3 ק"מ מצפ’־מזר' לפתח תקוה.

מָר אִלְיָס ^א – مار الياس. מנזר יוני באמצע הדרך מירושלים לבית לחם, למטה מרמת רחל. לפי מסורת נוצרית חנה אליהו הנביא במקום זה בברחו מפני איזבל למדבר באר שבע. בשדות שמצפון למנזר נמצאים עקבות של ישוב ניאוליתי ומדרום למנזר דולמן.

מָר אִלְיָס ^ב – مار الياس. מנזר יוני בוָדִי אל־קִלְתּ. הוא נקרא כך משום שבטעות זהו את את הואדי הזה עם נחל כרית.

מָר אִלְיָס ^ג – مار الياس. כפר בגלעד הצפונית, מדרום לנחל יבש. המסורת המקומית מיחסת את הכפר למקום הולדתו של אליהו הגלעדי.

מְרְאוֹן (קרי מְרוֹן). מלך שמרון מראון נמנה עם ל“א המלכים הכנעניים שנלחמו עם יהושע. נוסח השבעים מבחין בין שמרון ובין מראון. לפיו היו מלך שמרון (9c.otneg. Looby) ומלך מראון (־Boulea Mccup69) שני מלכים שונים. כבר אישתורי הפרחי זהה את מראון עם מקום אחד, שנקרא בזמנו מראון, בין עין גנים ובין בית שאן. החוקרים החדשים מבחינים גם הם בין שמרון ובין מראון. שלַטֶר מזהה את מראון עם מרון שבגליל העליון ⁴¹¹, ובעקבותיו הלכו אחרים. אולם הרשימה ביהושע היא מלאה, ואין להוסיף עליה עוד מלך. מראון היא כנראה כנוי המסמן בדיוק את מקומה של שמרון, כמו יקנעם לכרמל ודור לנפת דור, אולי כדי להבדיל בין שִׁמְרוֹן לשֹׁמְרוֹן. יתכן גם, שמראון היה שם המחוז, שבו נמצאה שמרון. בכל אופן אין להשוותה עם מרון שבגליל העליון. קליין משער, כי המעתיק הוסיף על השם שמרון (ביונית שמעון) את המלה מראון, כדי להדגיש את קריאת השם באות ר' ⁴¹². יהו' יב, כ; כפו”פ רצ"ד.

מָרֵאשָׁה (מָרֵשָׁה). עיר יהודה בשפלה הנקראת ע“ש מָרֵשָׁה מצאצאי יהודה. היא היתה בתחום המושב של כלב בן יפונה וישבה בנקודה אסטרטגית חשובה בצומת הדרכים המובילות בשפלה מהצפון לדרום ומהשפלה להרי יהודה. רחבעם בצר את העיר. בגיא צפתה על יד מרשה ניצח אסא מלך יהודה את זרח הכושי. אליעזר בן דודוָהו ממרשה התנבא על יהושפט והזהיר בו שלא יתחבר עם אחזיהו. בזמן גלות בבל נפלה העיר לידי האדומים. במאה השלישית לפסה”נ, בתקופת ממשלת בית תלמי, היתה מושבה של צידונים הלניסטיים, לפי מכתב זינון משנת 259 לפסה“נ היה במראשה שוק מרכזי למסחר בעבדים. בימי החשמונאים היתה עיר זו בירתם של האדומים, יהודה המכבי החריב אותה בדרכו מחברון לאשדוד, גיאורגיאש, נציב ימניא, ברח מפני צבא החשמונאים למרשה, יוחנן הורקנוס כבש אותה מחדש והכריח את יושביה להתיהד. פומפיוס לקח אותה מאת היהודים וגביניוס בנה אותה מחדש. כעבור שנים מעטות החריבו הפרתים את העיר עד היסוד במלחמתם עם הורדוס (40 לפסה"נ). בגלל היות המקום במרכז דרכי התנועה בנה ספטימוס סיבירוס בקרבת העיר החרבה את בית גוברין (ע"ש). היום تل صندحنّة = תל צַנְדָחַנָּה, 1.5 ק”מ מדרום לבית גוברין, דולמן הנמצא בקרבת מקום לתל מעיד על ישוב פריהיסטורי ⁴¹³. השם העתיק נשתמר בשם החורבה مرعش = מַרְעַשׁ הקרובה (300 מ' מהתל), שבה היה קיים ישוב קטן אחרי החרב העיר העתיקה. בין חורבות מראשה נמצאות מערות־קברים עם ציורים יפים (כלים, מנורה, קבוצת מוסיקאים, עבד צעיר, ציד עופות, חיות ודגים) וכתובות יוניות, שלפיהן הקברים הם של בני המושבה הצידונית מהמאה השלישית והשניה לפסה“נ, החרסים שעל פני האדמה הם הלניסטיים. הכתובות שבבית הקברות מוכיחות את הזהוי ⁴¹⁴. יהו' טו, מד; מיכה א, טו; דהי”א ב, מג; דהי“ב יא, ח; יד, ט–י; כ, לז; חשמ' א' 5, 66; חשמ' ב' 12, 85; קדמי ח, 10, 1; יב, 8, 6; יג, 9, 1; 15, 4; יד, 4 4; 13, 9; מלח' א, 2, 6; 7, 7; 4,8; 13, 9, 10, 130 On מס' ר”ב 88; כפו“פ ש”ב.

אל־מֻרַבַּעָה – المربّعة. שטח בנגב של מחנה עַרַבּ א־נַבְּעֶתּ, 24 ק"מ מדר’־מזר' לרפיח.

מַרְג' אִבְּן עָמְר – مرج ابن عامر. ראה עמק יזרעאל.

מַרְג' חַצִ’ירָה – مرج حضيرة. עמק בהרי הגליל העליון, ממערב לים סמכו, השוה חצור ^א.

מַרְג' אל־קֻמֻס – مرج القمس. עמק ממערב לבית עִנָן בנפת רם אללה.

מַרְדָה – مردة. כפר מדר’־מע' לשכם (400 תו' מוסלמים). כפר זה היה מיושב שומרונים מימי הבינים הראשונים עד תקופת מסעי הצלב. בו שלשה מסגדים הרוסים, בורות וברכה.

מַרְדּוֹכָה (.Mepdiy Moodby). מושב הלניסטי בחורן. היום הכפר הגדול مردك = מֻרְדֻך בצפון הר חורן. בו חורבות רבות וכתובות יוניות מהתקופה ההיא ⁴¹⁵.

מָרָה. מקום במדבר שור, מהלך שלשה ימים לצד מזרח או דרום־מזרח בדרך ממצרים לארץ כנען. בבוא ישראל מרתה לא יכלו לשתות את המים, כי מרים הם, מדבר שור נמצא ממזרח לנחל מצרים. ממדבר זה נמשך מזרחה בגבול הטבעי של ארץ הנגב הנחל וָדִי מֻרָה ובו, לרגלי ההר החלק העולה שעירה, עַיְן מֻרָה, שבו נשתמר השם הקדום. שמות טו, כג; במד' לג, ח–ט.

מַרוּ (מַרְוָה) – مرو (مروة). כפר בגלעד, ו ק“מ מצפ’־מזר' לאִרְבִּד. בו גלו קבר יוני מהמאה השלישית לספה”נ ⁴¹⁶.

מֵרוֹז, מקום קרוב לעמק יזרעאל. שתושביו לא באו לעזרת הגבורים במלחמת דבורה וברק בן אבינועם. גם השבעים גורסים Mmp (ג"א: 9 Masop, McGoopo). השם הערבי של הכפר הנטוש مزار = מַזָר על ראש. הגלבע הנשקף על פני עמק יזרעאל דומה לגירסה השניה של השבעים. בכפר שרידים של ישוב קדום. התל והחרסים שבמקום מעידים על ישוב בתקופה הישראלית הקדומה ⁴¹⁷. שופ' ה, כג.

מֵרוֹם, מֵרוֹן (מירון): עיר כנענית עתיקה בגליל העליון הנזכרת בכתובות תחותמש ג' ורעמסס ב' בצורה מרם, בדרך מעכו לצפת ומהגליל התיכון לחצור שבגליל העליון. על ידה ניצח יהושע את יבין מלך חצור ובני בריתו (השוה מי מרום). תגלת פלאסר השלישי כבש אותה יחד עם יתר ערי הגליל (132 לפסה"נ) והגלה את יושביה אשורה. בכתובת האשורית של תגלת פלאסר נזכר המקום בשם מרום ⁴¹⁸. יוספוס בצר את מרום, שנחשבה בימיו כנקודת הגבול בין הגליל העליון ובין תחום צור. בתקופת שלטון רומא ישבה במרום המפקדה העליונה של הלגיון הגַלִי השלישי.

בימי הבית השני ובזמן התלמוד היתה מרום כשכנתה גוש חלב מפורסמת בשמנה הרב, אחר חורבן הבית השני ישב במרום משמר הכהנים לבית יהויריב. מבין חכמי התלמוד שישבו במרון ידועים ביחוד ר' שמעון בר יוחאי ובנו ר' אלעזר, שנקברו במקום זה ⁴¹⁹. ר' אלעזר בר מרום (או מרון) הנזכר בירושלמי ובמדרשים הוא, כנראה, ר“א ברשב”י (בקו“ר יא, ומסופר, שר”א ברשב“י נקבר בגוש חלב ובאו אנשי מירון וגנבוהו משם וקברוהו אצל אביו. בב' ב”מ כד, ב כתוב, שר' אלעזר נקבר בעכבריא, וכשבאו לקחת אותו על מנת לקברו במירון, לא הניחו בני עכבריה). במקורות השומרונים נקרא המקום כפר מרון, כפר מרות או כפר מארות ⁴²⁰, בזוהר בי מרוניא. שם המקום נשתמר בפי הערבים בכפר ميرون = מַיְרוּן על הר גַ’רְמַק, במרחק 5 ק"מ מצפ’־מע' לצפת ⁴²¹. בין מערות־הקברים הרבות הנמצאות במירון ובסביבה נקראת אחת “מערת הכהנים”. כן מראים שם את קברי בית הלל ובית שמאי וקבר ר' יוחנן הסנדלר.

במירון עומדת על תלה חזית בית הכנסת מהמאה השלישית או הרביעית לסה“נ על שלשת שעריה. בבית כנסת זה, שהיה בנוי אבני בזלת גדולות, ראה עוד הנוסע ר' שמואל בר שמשון (במאה הי"ג) את הכתובת: “זה עשה שלום בן לוי”. בבתי הכפר בנויים שרידים של בניינים עתיקים, ובמעלה ההר פזורות אבני־בנין רבות, ארונות־מתים ובתי־הבד. במורד ההר בנין גדול מעל לציוני רשב”י ובנו אלעזר. בבנין זה ובחצרו מתכנסים בליל ל“ג בעומר אלפי יהודים מכל קצוי הארץ ומהארצות השכנות לחוג את ה”הלולא דר' שמעון“. המנהג הזה הוא עתיק יומין. הנוסע ר' משה באסולה (רפ"ב= 1522) ראה את הלולא דר' שמעון בר יוחאי בפסח שני (מסעות א“י לרמ”ב יז, א). הוא גם מספר, שבצפת היו קבועים עשרה אנשים ללכת בכל ראש חדש להתפלל על מערת רשב”י. הנוסע ר' משה ירושלמי (תקכ"ט) מודיע, כי ההלולא נמשכת מר“ח סיון עד אחרי אסרו חג של שבועות, והוא מתאר אותה כפי שהיתה בזמנו (ידי משה לר' משה ירושלמי, עמ' ל"ז) סמוך לקבר רשב”י בנויים ישיבה ובית מושב זקנים. הכפר ובניני היהודים נראים יפה מצפת.

סמוך למירון, מצפון לה, בצד הדרך המובילה לספסופה, נמצאים שלושה דולמנים ⁴²². בכפר ובסביבתו פזורים חרסים רבים מתקופת הברונזה המאוחרת, אחדים מתקופת הברזל הקדומה וכמויות גדולות של חרסים הלניסטיים, רומיים, ביזנטיים וערביים של ימי הביניים. על פני מירון עובר כביש חדש הנמשך משפת הים (חיפה־עכו) לצפת לסוריה ולעבר הירדן, השוה גם ע' בית מרון.

במלחמת ישראל עם הארצות השכנות נכבש הכפר ע“י חיל הסורים בפקוד קאוקג’י ושוחרר ע”י צבא ההגנה ביום כ“ו תשרי תש”ט (29.10.1948). יושביו הערביים נטשוהו, וביום ל“ג בעומר תש”ט (17.5.49) נוסד בו מושב עובדים של הפועל המזרחי. כחמשים משפחות (בשבט תש"י 120 נפש) של עולים חדשים עלו על הקרקע. T³12; יהו' יא, ה. ז; מש' תענית ד, ה; תוס' דמאי ד, יג; ב“ב ט, ב; ב' פסחים נג, א; ב”מ פד, ב; ב“ב קט, א; קנו, ב; יר' שביעית ט, ג–לח, ע”ד; תענית ד, ג. ח–סח, ע“ד; מגילה ד, ב–עה, ע”א; קדושין א, ה–ס ע“ג; בר”ר ה, א; שמו“ר ה, א; נב, ג; קו”ר יא, ב; שהש“ר סוף פ”ז; פס' דר“כ צד, א; קינת איכה ישבה; מלח' ב, 20, 6; ג, 3, 1 (Mmp69); מס' ר”ב 41; כפו“פ רפ”ט.

* מְרוֹם הַגָּלִיל. אזור במזרח הגליל העליון, שמועצתו כוללת את הישובים: ניראון, עלמה, ברעם, שגב, סאסא, ספסופה, שחר, ביריה, עין זיתים, מירון, כפר שמאי ופרוד.

⁰מְרוֹם חֲצֵרָה. שיא (548 מ') בהרים מדר’־מע' למכתש חצרה (המכתש הקטן), בערבית אל־גֻ’בַּיְל.

מֵרוֹנְיָא, בֵּי מֵרוֹנְיָא. ראה מרום, מרון. זוהר שמיני לט, א; האזינו רצח, ב; רצו, ב.

מָרוּן א־רָס – مارون الراس. כפר על ראש הר מרון (940 מ') בתחום מדינת הלבנון, 9 ק“מ מצפון לגוש חלב. הכפר נכבש על ידי צבא ההגנה לישראל ביום כ”ז תשרי תש"ט (30.10.1948).

מֵרוּס (Meppo0g). בתקופה הביזנטית מקום במרחק 12 מילים רומיים מסבסטה וקרוב לדותים, היום אולי خ. محرونة = ח‘. מַחְרוּנָה על הר מדר’־מזר’ לעמק סַהְל עַרָבָּה. בין השרידים העתיקים של המקום מגדלור או מגדל אתּותּ (קַצְר מַּחְרוּן).

מָרוּס – ماروس. כפר ערבי נטוש וחורבה של ישוב קדום על הר מָרוּס, 7 ק"מ מצפ’־ צפ’־מזר' לצפת. בכפר ובסביבתו הקרובה חורבות, יסודות הבנויים אבנים מהוקצעות ומעין בתוך מערה, ועל ההרים מסביב קברי־סלעים ומערות רבות, החרסים שעל פני האדמה מעידים על ישוב במקום זה בתקופה הרומית.

מָרוֹת. עיר בשפלה הכלולה בחזונו הפסימי של מיכה המורשתי. יתכן שיש לקרוא מְעָרוֹת, והכוונה היא לעיר המערות אל־מִעָ’ר שמדר’־מזר' ליבנה ⁴²³, השוה ע' מקדה. מיכה א, יב.

מֵרות (Mmp09). עיר בגליל העליון בגבול תחום צידון, שיוספוס בצר אות, היא מרום (ע"ש). מלח' ב, 20, 6.

מַרְזֵחַ. בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי“ט־הי”ח נזכרים שני נסיכים ממרזח ⁴²⁴, ראה בית מרזח והשוה גם מיומס ^ג.

אל־מֻרָזִי – المرازي. ראה שדמות נצנה.

אל־מַרָח – المراح. ראה גבעת עדה.

מַרָח אל־מַוְתּ – مراح الموت. מקום של ישוב קדום בשומרון, 5.5 ק"מ ממזרח לטוּבָּס. בו שרידים של בנין ובוע, בור ועקבות של דרך רומית.

* מֶרְחַבְיָה. שתי נקודות־ישוב בעמק יזרעאל במרחק 3 ק"מ ממזרח לעיר יזרעאל (עפולה):

א) מושב־עובדים המסוף לתנועת המושבים. בט' חשון תרע“א (11.11.1910) התישבה מקום זה קבוצה מחברי “השומר” ופועלים, שעבדו בהכשרה בדגניה. בשנת תרע”ב (1912) הפכה הנקודה לחות־פועלים כנסיון ראשון של משק קבוצי על יסודות תורת המשק השתופי של פרנץ אופנהיימר. הנסיון לא הצליח מסבות שונות. הקבוצה הקואופרטיבית התפרקה בשנת תרפ"ב (1922), וחות־הפועלים היתה למושב־עובדים. מספר תושביו (בטבת תש"י) 236 נפש ושטח אדמתו 8,537 דונם אדמת מזרע.

ב) סמוך למושב העובדים, במקומה של פולה העתיקה (ע"ש), התישב ביום כ“ד טבת תרע”א (14.1.1911) קבוץ של השומר הצעיר. בסיון תש"י מנה הקבוץ 608 נפש ושטח אדמתו 6,272 דונם אדמת מזרע ⁴²⁵. באדמת הקבוץ נמצאים שרידים של מצודת הצלבנים Castrum Fabae ומיכל מים על פני גבנון מלאכותי.

מרחשת. מקום המובלע בתחומי עולי בבל. ראה מחרשת. יר' שביעית ו, א–לו, ע"ג.

מַרְטַבָּה – مرطبة. חורבה מדר’־מע' לבאר שבע.

מָר יוֹחַנָּה. מנזר עתיק סמוך לשפת הירדן מדר’־מזר' ליריחו. הוא נקרא גם קַצְר אל־יַהוּד. לפי מסורת נוצרית אחת טבל כאן השליח יוחנן במי הירדן. ראה ע' בית עברה והשוה לעומתו ע' בית ברה.

מִרַיְמִין – مريمين. חורבה של ישוב קדום בגלעד הצפונית, מצפון לנחל יבש.

אל־מֻרַיְסָתּ – المريسات. לפנים מחנה של בדוים במחוז חיפה.

אל־מֻרַיְעָ’תּ – المريغات. כפר בעבר הירדן מזרחה, 40 ק"מ מדר’־מע' לרבת בני־עמון.

אל־מֻרַיְפִ’ק – المريفق. ראה הר מרפק.

אל־מַרְכַּבּ – المركب. מקום בנגב מצפון למעלה עקרבים, ראה בית מרכבות והשוה גם הר צפית.

מַרְכַּבָּה – مركبة. כפר מדר’־מע' למטולה.

מִרְכָּה – مركة. כפר בשמרון בין שכם לג’נין (200 תו' מוסלמים).

אל־מַרְמַלָה – المرملة. שקע בעמק הירדן (258 מ’־), 4 ק"מ מדר’־מזר' לקרן סרטבה.

מַרְנַבָּה – مرنبة. כפר בשפתו הדרומית של נהר אל־קסמיה.

מֵרֹנֹת. יחדיהו המֵּרֹנֹתִי היה ממונה על האתונות של המלך דוד. ידון המרנתי בנה יחד עם אנשי גבעון והמצפה בימי נחמיה את כסא פחת עבר הנהר על יד שער הישנה בחומת ירושלים. מרנת היתה קרובה לגבעון ולהמצפה. היום, אולי خ. المران = ח‘. אל־מְרָן על הר, 1.5 ק“מ מצפון לקרית ענבים. בה עקבות של בנינים, רחובות, יסודות של חומות ודרך עתיקה העולה צפונה. דהי”א כז, ל; נחמ’ ג, ז.

מָר סָבָּא – مار سابا. מנזר מבוצר במעלה נחל קדרון, 2 ק"מ ממזרח לבית לחם. בתקופה הביזנטית חצבו להם נזירים נוצריים בנחל קדרון תאים רבים, שבהם התבודדו כל ימי חייהם. הנזירים סבא ואבתימוס, שגם להם היו שם תאים, יסדו בשנת 480 בערך את המנזר הנקרא על שם הראשון. בשנת 796 התנפלו ערבים על המנזר, שנחשב כסניף של הישוב הנוצרי בירושלים שרפוהו ושחטו את כל יושביו, גלגלותיהם של ההרוגים שמורות עד היום במערה שבמנזר.

במר סבא נתגלה אחד מכתבי היד העתיקים ביותר של תרגום השבעים. המנזר נבנה מחדש בימי הביניים והיה משמש מעין מקום גזרה לנזירים ולכמרים החשודים בכפירה. הוא עומד תחת פקוחה של האפטרירכות היונית־האורתודוכסית בירושלים. הוא מוקף חומה חזקה. ורק ברשיון מיוחד של האפטרירכות אפשר לבקר בו.

מַרְסוּאָס (Mapo0c.g). היא בקעת הלבנון. השוה ע' מסואס. Polybios V 15.46.61.

1440 מַרְעַלָה. עיר בגבול ארץ זבולון, גירסת השבעים היא. Moupore)9•c. היום אולי تل غلتة = תַּלּ עַ’לְתָּה בעמק יזרעאל, 5 ק“מ מדרום לרמת ישי, 15 ק”מ ממע’־דר’־מע' לנצרת, במעלות התל אבני־בניין גדולות. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית ומהתקופה הערבית הקדומה. יהו' יט, יא.

מַרְעֶשֶׁת. ראה ע' מחרשת.

אל־מֻרַצַּץ – المرصّص. כפר נטוש על ההר מצפ’־צפ’־מע' לבית שאן, השוה ההערה לע' מרוז.

מָרֵשָׁה. ראה מראשה. מיכה א, טו; השוה גם דהי"א ב, מב.

מְרַשְׁרַשׁ (אִמְרַשְׁרַשׁ) – مرشرش (امرشرش). מקום של מכרות נחושת וכורי התוך עתיקים בקרן הצפונית המערבית של מפרץ אילת, 2.3 ק“מ ממע’־צפ’־מע' לאילת מתקופת ממלכת ישראל, 5,5 ק”מ בקו אויר מצפ’־מע' לעַקַבָּה. בו תלי תלים של פסולת עפרות נחושת ⁴²⁶. ממשלת המנדאט הבריטית הקימה קרוב למקום זה תחנה של משטרת הגבול. בתחלת שנת תש"ט תפסה פלוגה של צבא ההגנה לישראל את התחנה והתבצרה בה, ובמשך השנה הראשונה הותקן בקרבת מקום ישוב קבוע, ושמו נקרא בישראל אילת, השוה גם ע' אם רשרש.

אל־מֻרְתַּפִעָה – المرتفعة. מקום במרחק 4.5 ק"מ מדרום למגדו.

* מַשְׁאַבִּים. ישוב של קבוץ בנגב, במרחק 3 ק“מ מדר’־מזר' לבִּיר עסְלוּג'. נוסד ביום ט”ז טבת תש"י (5.1.1950). רוב חברי הקבוץ “משאבים” עברו ממקום התישבותם הקודם “חלוצה” אל המקום הזה.

מִשְׁאָל. עיר הלויים בארץ אָשר, קרוב לכרמל היא נזכרת בצורה משאר בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהשושלת האחת עשרה (מהמאות הי“ט–הי”ח לפסה"נ) וברשימת תחותמס השלישי לפני אכשף. שמו של מקום זה נודע עכשיו גם מהטכסטים של ראס שמרה. היום אולי تل النحل תל א־נַּחְל, 5 ק“מ ממזר’־דר’־מזר' לחיפה, שלפי חרסיו התקיים בו ישוב רצוף בתקופות הברונזה והברזל ⁴²⁷ עד סוף תקופת מלכי ישראל. ב. מייזלר מחפש את משאל בתל אַבּוּ הֻוָּם (ע"ש) ⁴²⁸. 39 T³; יהו' יט, כו; כא, ל; דהי”א ו נט (מָשָׁל).

מֻשַׁבָּה – مشبّة. מקום בשפלה, בו גלו מכרות גפרית, 9 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לעזה. לפני מלחמת השחרור של ישראל היה בקרבתו ישוב הקבוץ בארי.

מִשְׁגָּב (המשגב). מקום מבוצר בהרי מואב, שהנביא ירמיהו מנבא לו רעות. ירמ' מה, א.

* מִשְׂגַּב דָּוִד. מושב קבוצתי במבואות הרי יהודה, סמוך לחולדה ולדרך העולה לירושלים, הוא נוסד ביום ה' בכסלו תש“ט (7.12.1948) ע”י חיילים משוחררים ונקרא לזכר המפקד דוד מרקוס, שנפל בימי הקרב על מבואות ירושלים. מספר חברי המושב (בסיון תש"י) 47. על גבעה בקרבת המושב ניצבת “מצבת הגבורה” לזכר חללי לוחמי ישראל, שהבקיעו את הדרך בחזית הערבית אל ירושלים הנצורה. יש שקוראים את המושב גם בשם משמר דוד.

* מִשְׁגַּב־עָם. ישוב של קבוצת הנוער העובד מארץ־ישראל ומעולי תורכיה ובולגריה המסונפת לקבוץ המאוחד, על ראש הר גבוה (850 מ') בשטח הכפר עֻדַיְסָה שבקרבת גבול הלבנון, 4.5 ק“מ מכפר גלעדי. הישוב נוסד ביום כ”ו בחשון תש"ו (2.11.1945), מספר חברי הקבוצה (בשבט תש"י) 81 ושטח אדמתה 1,350 דונם. מראה הנוף של משגב עם מרהיב עין. הוא נשקף על פני עמק חולה ועל כל ישוביו, על הרי הגליל, הגולן והבשן, על עמק עיון. על החרמון ועל הלבנון. במשק יער, מטעים, מסגריה ונגריה, לול ורפת ⁴²⁹.

מַשְׁהַד – مشهد. כפר ערבי, 4 ק"מ מדר’־מזר' לצפורי (866 תו' מוסלמים). השוה ערך גת־חפר.

* מַשׂוּאוֹת יִצְחָק. לשעבר ישוב קבוצת הפועל המזרחי בהרי חברון, 2 ק“מ מצפ’־מע' לכפר עציון. הוא נוסד ביום כ”ד חשון תש“ו (31.10.1945) ונקרא על שם הרב הראשי לארץ־ישראל ר' יצחק הלוי הרצוג. שטח אדמתו היה 1750 דונם ומספר נפשותיו (בתמוז תש"ז) 104. במלחמת השחרור של ישראל הותקף הישוב על ידי הלגיון העבר־ירדני וכנופיות ערביות ונחרב עד היסוד. מקום זה נפל יחד עם כל גוש עציון בידי הלגיון. אנשי הקבוצה פדויי שבי הלגיון עברו ביום ט' תמוז תש”ט (6.7.49) להתישבות בשפלה בקרבת שָׁפיר, בין הכפרים הנטושים סַּוָפִיר א־שָׁרְקִיָה ו סַּוָפִיר אל־ע’רְבִּיָה, מדרום לבאר טוביה. בסיון תש"י היה מספר חברי הקבוצה 130 נפש. המשק מעורב ואינטנסיבי.

מֻשִׁחֻ’נָ, מֻשִׁחֻ’נִ. במכתבי אל־אמרנא מבקש הנסיך ממשח’נ מפרעה לשלוח עזרה לשם שמירה על ערי המלך. משחיר זהה עם מסח' של תחותמש השלישי (T³25) ⁴³⁰. השם משח’נ נשתמר בצורה מוּשְׁחָן עד אחרי חורבן הבית השני בעיירה שבגליל התחתון (השוה ע' מושחן), היא ח'. מַסְחָה לרגלי הר תבור ⁴³¹. EA 182־184.

אל־מֻשַׁיְרִפָה ^א – المشيرفة. חורבות של ישוב קדום מדרום לראש הנקרה. ראה משרפות מים.

אל־מֻשַׁיְרִפָה ^ב – المشيرفة. כפר ערבי מצפ־מע' לחורבות תענך (בשבט תש"י: 385 תו').

אל־מֻשַׁיְרִפָה ^ג – المشيرفة. כפר גדול בגלעד, 10 ק"מ מדר’־מזר' לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע).

אל־מֻשַׁיְרִפָה ^ד – المشيرفة. כפר במואב, 6 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לקיר מואב.

אל־מֻשַׁיְרִפָה ^ה – المشيرفة. רכס הרים בבשן, 13 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לאדרעי (731 מ').

מַשְׁכְּנָא. בזמן התלמוד מקום בדרך מצפורי לטבריה. בתלמוד מסופר מעשה בשני אנשים. שיצאו האחד מטבריה והשני מצפורי ונפגשו בהדא משכנא, היום خ. مسكنة = ח‘. מַסְכָּנָה שדה חורבות מצפ’־מע’ ללביא. בו חומות מגליתיות, יסודות של חומות, מערות, בורות, גתות, ברכה, שרידים ארכיטקטוניים ושבר של אבן־מיל רומית. יר' סוף מסכת ברכות – יד, ע“ד; סנהד' י, א – כא, ע”א למעלה.

מָשָׁל. ראה משאל. דהי"א ו, נט.

אל־מֻשְׁמָסְיָה – المشماسيّة. כפר מצפון להר חורן.

* מִשְׁמַר אַיָּלוֹן. מושב של עולים יוצאי צ’כוסלובקיה במקומו של הכפר הנטוש אל־קֻבָּבּ הצופה על פני עמק אילון, באמצע הדרך מירושלים לתל אביב, למול לטרון. המושב נוסד ביום י' תמוז תש"ט (7.7.1949) ונועד להתישבות 100 משפחות. ביום הוסדו התישבו בו 87 משפחות. מספר יושביו (בסיון תש"י) 211 נפש. המשק אינטנסיבי ומעורב. המתנחלים קוראים לכפרם “מושב לידיצה על אדמת ישראל” לזכר הכפר לידיצה בארץ מוצאם, שהושמד על כל יושביו על ידי הנאצים.

* מִשְׁמַר דָּוִד. ראה משגב דוד.

* מִשְׁמַר הַיָּם. ישוב הקבוץ “פלוגת הים” המסונף לקבוץ המאוחד, בשפת הים בעמק זבולון. הוא נוסד ביום י“א סיון תרצ”ט (29.5.1939). קרוב לו נמצאת תחנת מסילת הברזל חיפה – עכו הנקראת בשמו. מספר נפשותיו (בסיון תש"י) 443 ושטחו 3,901 דונם אדמת מזרע.

* מִשְׁמַר הַיַּרְדֵּן. מושבה בעמק הירדן, 2.5 ק“מ ממערב לגשר בנות יעקב שבין ים סמכו ובין ים כנרת. היא נוסדה בהוצאות הברון רוטשילד באלול תר”ן (ספטמבר 1890), נחרבה בימי מלחמת העולם הראשונה ונושבה מחדש בשנת תרפ“ג (1923). בתמוז תש”ז ישבו בה 150 נפשות ושטחה, הכולל גם את אדמת דַרְדַרָה שמעבר לירדן, 7,500 דונם אדמת מזרע. במושבה עוברת הדרך לגשר הירדן, שעליו עוברת דרך המלך לדמשק. על יד הגשר נמצאים עוד עקבות של חומת המצודה (קָצְר עַטְרָה), שהקימו הצלבנים ההיכלניים בשם Le Chastellet בשנת 1178, וצלאח א־דין כבשה בשנה שלאחריה.

במלחמת ישראל עם הפולשים הסוריים הותקפה המושב הקשה ע“י חיל הסורים, שכבש אותה ביום 9 ביוני 1948. אולם נסיונו לעבור את הירדן בקרבת המושבה בכוון לצפת נכשל. המגינים המעטים שנשארו בחיים נכנעו אחרי קרב עז והובלו בשבי לדמשק. הכובשים שדדו את המשק והרסו את המושבה עד היסוד. במשך המו”מ בין צבא ישראל ובין צבא הסורים הוכרז שטח המושבה כאזור מפורז, ובחשון תש“י הוחזרה לישראל, ובניה התחילו להקים את הריסותיה. המושבה רבת הסבל והגבורה נגאלה משממותה עם עלית נוער חלוצי מבני צפת של תנועת החרות על אדמת ח', יַרְדָה סמוך למושבה בט”ו כסלו תש"י (6.12.1949). מותיקי המושבה נשארו בה רק 35 איש ואשה.

* מִשְׁמַר הַנֶּגֶב. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בדרום, 15 ק“מ מצפ’־מע' לבאר שבע. הוא הוקם ביום העליות לדרום ולנגב במוצאי יום כפור תש”ז (6.10.1946) ע“י הנוער הברוכובי, בסיון תש”י היה מספרם 138 נפש. המשק מעורב וקשור גם עם מפעלי מלאכה, כמות הגשם במקום עולה על 350 מ"מ.

* מָשְׁמַר הָעֵמֶק. ישוב של קבוץ השומר הצעיר בשפתו המערבית של עמק יזרעאל, על יד כביש חיפה – מגדו, 3.5 ק“מ מצפ’־מע' לחורבות מגדו נוסד ביום כ”ו כסליו תרפ"ז (2.11.1926). הישוב מונה (בסיון תש"י) 459 נפש ושטח אדמתו 5,300 דונם, מהם 1,630 ד' יער. בו מוסד חנוכי מרכזי של השומר הצעיר (בסיון תש"י 143 חניכים). על ידו היו קרבות עזים בין צבא ערבי בפקוד קאוקג’י ובין כוחות ההגנה, שגרשו את הפולשים ⁴³².

* מָשְׁמַר הַשִּׁבְעָה. מושב עובדים של חיילים משוחררים בצד הכביש בין אָזוֹר ובין בית דגון, 4 ק“מ מדר’־מזר' לתל אביב. נוסד בח' כסלו תש”י (29.11.1949) ונקרא לזכר שבעת הנוטרים, שנפלו חלל בקרבת הכפר יָזְוּר־אָזוֹר. המקום, המשמש גם שכון עולים, מונה (בסיון תש"י) 3,956 תושבים.

* מִשְׁמַר הַשְּׁלשָׁה. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים, על אדמת פיק“א בגליל התחתון בין יבנאל ובין בית גן, נוסד ביום ב' אייר תרצ”ז (13.4.1937). מספר תושביו (בסיון תש"י) 133 נפש ושטחו 583 דונם. משקו מעורב ואינטנסיבי ⁴³³.

* מִשְׁמַר הַשָּׁרוֹן. ישוב של קבוצת “משמר” המסונפת לחבר הקבוצות, באמצע עמק חפר. הוא נוסד ביום כ“ב בסיון תרצ”ג (16.6.1933). בסיון תש"י מנתה הקבוצה 408 נפש ושטח אדמתה 619 דונם. המשק מעורב ואינטנסיבי ⁴³⁴.

* מִשְׁמָרוֹת. ישוב של קבוצה המסונפת לחבר הקבוצות, בשרון, 2.5 ק“מ מצפ’־מזר' לפרדס חנה. הוא נוסד בשנת תרצ”ג (1933). מספר נפשות הקבוצה (בסיון תש"י) 277 ושטח אדמתה 1,274 דונם ⁴³⁵.

* מִשְׁמֶרֶת. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים בדרום השרון, מצפ’־מע' לרמת הכובש, סמוך לכביש ההולך לחיפה. נוסד בשנת תרצ“ז (1937). אחרי מלחמת החרות ניתנה למושב אדמה נוספת מאדמת הכפר הנטוש מִסְכָּה. בסיון תש”י מנה 163 תושבים.

אל־מֻשְׁנַּף – المشنّف. כפר גדול במורד המזרחי של הר חורן. מהכתובות שנתגלו בו אנו למדים, שממלכת אגריפס השני הגיעה עד סלכה ועד המקום הזה, שנקרא אז.Neetd ⁴³⁶.

אל־מַשְׁנַקָה – المشنقة. חורבה של עיר־מבצר נבטית־רומית על הר סמוך להר מכוור, שאתו היה מחובר על ידי דרך משותפת ⁴³⁷. בין שרידי הבנינים נמצאו שתי מטבעות של החשמונאים עם הטביעה “בשנה השניה לחרות ציון”.

* מַשְׁעֵן.מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים, בשפלה, בשטח מגדל־גד (מג’דל ב'), המתישבים, 80 משפחות של עולי תימן, עלו על הקרקע ביום כ“ב סיון תש”י (7.6.1950). המקום נועד להתישבות של 100 משפחות.

משקא. ראה ע' שקא.

אל־מַשְׁקוּק – المشقوق. כפר בדרום הר חורן.

אל־מֻשַׁקֵּר – المشقّر. חורבה של ישוב קדום על הר, 3 ק"מ ממע’־דר’־מע' לחשבון. בה בורות, מערות וקברי־סלעים לרוב. בעיי המפולת נמצאו שרידים ארכיטקטוניים ביזנטיים, חרסים רומיים וביזנטיים מעטים ויד גדולה עשויה אבן המחזיקה את פטיש הרעם ⁴³⁸. גליק סבור, שהיד היא מפסל חדד, שפולחנו היה נפוץ בדרומה של עבר הירדן ⁴³⁹.

⁰מִשְׂרְפָה – אל־מֻשְׁרִפָה. חורבה של ישוב ביזנטי בנגב, 4.5 ק"מ מצפ’־מע' לסביטה. בין שני נחלים הנכנסים לנחל מקרח. נזירים נוצריים בנו כאן מנזר וכנסיה ⁴⁴⁰. כן נמצאים כאן על הר גבוה שרידים של בניינים אחרים ומגדלים, ברכות וערמות אבני־צור. בה עובר כביש אספלט מצוין מבאר שבע דרך באר משאבים (עסלוג') ונצנה (עוג’א אל־חפיר) למצרים, ראה מצפה שבטה.

מִשְׂרְפוֹת מַיִם. בזמן כבוש יהושע מקום בגבול הצידונים. אחרי נצחונו על מלכי הצפון על יד מי מרום רדף אותם יהושע לצד מערב עד משרפות מים (השוה אל־משירפה ^א) מדרום לראש הנקרה, 2 ק"מ ממערב לבֶצֶת (אל־בַּצָה). מי המעין החזק של משרפות מים יוצאים לים התיכון. בגלל עשרו במים היה המקום הזה מיושב בלי הפסק החל מתקופת הברונזה עד התקופה הערבית של ימי הביניים. בזמן הצלבנים נמנה הכפר Casale Mescherefie על מחוז עכו. מדת־החום הגבוהה של מי המעין מצדיקה את זהוי המקום עם משרפות מים.

בקרבת החורבה הוקמה בשנת תש"ט נקודת־ישוב חדשה בשם סולם צור. יהו' יא, ח; יג, ו.

מַשְׁרִק אָל־גַ’רָר – مشارق الجرار. חבל־ארץ מצפ’־מע' לשכם.

מַשָׁרִק נָבְּלִס – مشارف ⁴⁴¹ نابلس. חבל־ארץ ממזרח לשכם.

מַשְׂרֵקָה. עיר באדום. מולדתו של שַׂמְלָה מלך אדום. שם העיר נשתמר בהר جبل المشراق = גַ’בל אל־מִשְׁרֶק, 36 ק“מ מדרום למעון. בר' לו, לו; דהי”א א, מז,

מַשָׁשׁ אַל־כֻּנְתִּלָה – مشاش الكنتلة. ראה רסה.

מַשָּׁשׁ אל־מִלְח – مشاش الملح. מקום של ישוב ביזנטי כ־5 ק"מ ממערב לתל אל־מלח, היא העיר מולדה מהתקופה הביזנטית (ע"ש). בה בורות מים, מצודה הרוסה, תלי חורבות ושרידים ביזנטיים וערביים. קרוב לבורות נמצאים חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת ⁴⁴².

אל־מֻשַׁתָּא – المشتّا. כפר במדבר מואב ממזרח למידבא ולמסלת־הברזל החג’אזית. בו חורבה של ארמון המלכים הערביים ⁴⁴³. החזית הנפלאה של הארמון נמצאת בבית הנכאת בברלין.

* מְתוּלָה. ראה מטולה.

מֶתֶן. מולדת יהושפט המתני מגבורי חיל דוד, הנזכר בקבוצת גבורים מעבר הירדן מזרחה. בימי הבינים הראשונים היה ידוע מקום בחורן בשם Mothana. היום امتان =אִמְתָּן בחורן, 16 ק“מ מדר’־מזר' לסלכה ⁴⁴⁴. דהי”א יא, מ"ג.

מַתָּנָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר מואב מעבר לארנון. היום خ. المديّنة = ח‘. אל־מֻדַיִּנָה, היא חורבה של עיר־מבצר מואבית המוקפת חומה על הר בשפתו השמאלית של וָדִי א־תַ’מַד, העשיר מאד במים עד כדי לספק את הצרכים למספר גדול של אנשים. דרך המלך הבאה מהמדבר עוברת בוָדִי א־תַ’מַד צפונה בין מעינות ונחלים המושכים את מימיהם אל הארנון. ח’. אל־מדינה היתה מיושבת בתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה עד המאה השמינית לפסה“נ. אחרי הפסקה קצרה נושבה מחדש ע”י בני אדום, שמהם נמצאו במקום פסלים של מלכים או של אלילים ופסלים של חיות ⁴⁴⁵. במד' כא. יח–יט.

מַתְּנָן. הוא השם הארמי לבשן. אונקלוס ויונתן לבמד' כא, לג; ירושלמי לבמד' לד, טו.

מֻתָּעִיָּה – متاعيّة. כפר בגלעד הצפונית, 23 ק"מ מדר’־מזר' לאדרעי.

מִתְקָה. תחנה במסעי בני ישראל במדבר סיני. השם נשתמר בשם הנחל ابو طقية = אַבּו טָקְיָה (נחל עָרוֹד) היורד לנחל פארן ונכנס עם נחל גבים דרך עמק הערבה לתוך ים המלח בשפתו הדרומית, במד' לג, כח–כט.

* נְאוֹת מָרְדְּכַי. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בעמק חולה סמוך לכפר זָוִיָה. הוא נוסד ביום ט' חשון תש"ז (3.11.1946). בעלות חלוצי הישוב על הקרקע פרץ ריב ביניהם ובין שכניהם הערבים ונפלו קרבנות, 2 יהודים ו־3 ערבים. הישוב נקרא לזכרו של מרדכי רוזובסקי, מפעילי ציוני ארגנטינה. מספר חברי הקבוץ (בסיון תש"י) 380 נפש ושטח אדמתם 450 דונם.

נֹב. ראה נוב.

נָבּ – ناب. ראה נוב ^ג.

נְבוֹ ^א. הגבוה בהרי העבָרים במואב, בני ישראל חנו בהרי העברים לפני נבו. מראשו (ראש הפסגה אשר על פני יריחו) ראה משה את ארץ כנען ואת הגלעד עד דן, ושם הוא מת ולא ידע איש את קבורתו. השם הקדום נשתמר בהר جبل النباء = גַ’בַּל א־נִּבָּא מדר’־מע' לחשבון, ממול להרי ירושלים. הר נבו הוא רמה גבוהה, שממנה מתנשאים שיאים אחדים. הגבוה בהם נקרא פסגה או ראש הפסגה. על המראה מראש הפסגה כותב מוסיל כדברים האלה:

“המראה מבמת ההר (גבהה 835 מ' וקוטרה 150 פסיעה) הוא יחיד במינו. לצד דרום־מערב, מערב וצפון־מערב מתרחב הגיא העמוק וָדִי עַיוּן מוּסָא. מאחוריו מתרומם גב־הר גבוה בצורה של מדרגות (אשדות הפסגה), שעליו עומד עץ קדוש יחיד ועל ידו חורבה עתיקה מאד: שַׁ’גַ’רָה וחֻ’רַיְבָּה א־שַּׁיְח' גָ’ל. הלאה צפונה רואה העין גבעות לאין ספור. כן נראים לצד צפון וצפון־מזרח הרי א־סַּלְט המכוסים יערות. מבין לחריץ עמוק שממזרח למבצר א־סַּלְט רואים חלק של נוף ההרים אשר בין עַג’לוּן ובין גרש (הר הגלעד)… מבין לחריץ של וָדִי אל־קַטוּנִי = עֻיוּן א־דִ’יב רואים לצד דרום־מערב את פני ים המלח המזהירים בצבעם הכחול־העמוק ואת הנוה הירוק של עין גדי שבשפתו המערבית ומעליו במרחק רב הרי זיף, יוטה וערד שמדרום לחברון. ועוד רואים לצד מערב מבין לתַּלְעַתּ חָיְסָה והחריץ של אל־כֻּנַיִּסָה את החצי הצפוני של ים המלח… מאחוריו ארץ עבר הירדן מערבה הדומה לקיר תלול בעל שלש מדרגות, אחריו גב הרי ארץ־ישראל עם בית לחם, טנטור והר הזיתים. גם ירושלים החדשה ונבי סַמְוִיל נראות יפה. הלאה צפונה העין צופיה על פני החלק המזרחי של הר אפרים עד לעמק יזרעאל העטוף ערפל. את הגליל המתרומם והולך רואים כמעט כולו עד הלבנון והשקע העמוק שבינו ובין החרמון. השקע הזה, שבו שוטף הירדן, מכוסה בצפון כמעט תמיד צעיף של ערפל. אבל הבדוי תופס בעיניו החדות בדיוק את נקודות הישוב ומקומות חשובים אחרים, שעין בלתי מנוסה לא תתפסם, דרומה יותר רואים ברורות את ים כנרת ואת מדרוני ההרים התלולים ממערבו המכוסים ירק ואת כל ככר הירדן הרחבה עם יובליה הרבים המבריקים וגדות הירדן הכהות. בה במידה שהמבט מתקרב והולך דרומה, באותה מדה נעשית התמונה בהירה וברורה יותר והצבעים נעשים עמוקים יותר, עד שלבסוף נראה הכל על שפת ים המלח ברור וקרוב כל כך עד שנדמה לך, שתוכל לתפוס הכל בידים או להשיגו בקפיצה אחת” ⁴⁴⁶.

בימי הביניים קראו הערבים להר נבו شيهان = שַׁיְהָן (יקות III., עמ' 346 = שִׂיאוֹן?). על ההר וביחוד במורדו הצפוני, בינו ובין וָדִי עַיוּן מוּסָא (הוא הגיא אשר מול בית פעור), נמצאים דולמנים, מנהירים (מצבות), גלגלים ומערות ומסביב להר שרידים של ישובים מתקופת הברונה התיכונה והברזל הקדומה והתיכונה ⁴⁴⁷. בתקופה הביזנטית חפשו את ראש הפסגה (3,18, bc.oY6y, On) בהר רָס א־סִּיָעָ’ה מצפ’־מע' להר נבו (13,136, Nc0c0, On) ⁴⁴⁸. במד' לג, מז; דב' לב, מט; לד, א; ב' סוטה יג, ב.

נְבוֹ ^ב. עיר בצורה בארץ ראובן. מישע מלך מואב כבש אותה מישראל והרג את יושביה. ישעיהו וירמיהו מתנבאים במשאותיהם על מואב לחורבן העיר נבו. על הר תלול מדר’־מע' לראש הר נבו נמצאת خ. عيون موساء = ח‘. עַיוּן מוּסָא, היא חורבה של עיר מואבית בצורה ומוקפת חומה חזקה. במקום זה רבים החרסים מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה, לרגלי ההר מעינות מים רבים (עַיוּן מוסָא). המשקים גם היום את הגנים הרעננים מסביב ⁴⁴⁹. במדרון הדרומי של הר נבו נמצאת خ. المحيّط = ח’. אל־מֻחַיִּט ובה שרידי מבצר מתקופת הברזל הקדומה ורצפת פסיפס יפה של כנסיה ביזנטית ⁴⁵⁰. גוּתֶּה ⁴⁵¹ ומוסיל ⁴⁵² מרחיקים את העיר נבו בהרבה מהר נבו, בקבעם את מקומה לפי אבסביוס בחורבה التيم = א־תַּיְם מדרום למידבא, שהיתה, לפי חרסיה, מיושבת מתקופת הברזל הקדומה עד התקופה הרומית וביחוד בתקופת הברזל התיכונה. (אבסביוס ידע את עבר הירדן רק לפי השמועה). במד' לב, ג. לח; ישע' טו, ב; ירמ' מח, א, ככ; דהי"א ה, ה; אבן מישע ש. 14 (נבה); 18,136 On.

נְבוֹ ^ג. עיר ביהודה, שבה התישבו עולי בבל. בספר נחמיה כתוב נבו אחר, כנראה להבדילה מנבו ^ב. ברשימת עולי בבל ניכר סדר מסוים. תחלה נזכרות הערים בית לחם ונטופה שמדרום לירושלים ובהמשך ענתות שמצפון־מזרח לה, ויתר הערים הן כלן מצפון לירושלים. בנחמ' יא. לב נמנית נֹב שבין ענתות ובין ענניה על ערי בני בנימין, נראה איפוא, שהכוונה היא לנוב עיר הכהנים (ע"ש). עזרא ב, כט; י, מב; נחמי' ז, לג.

נִבּוּרַיָּא. ראה כפר נבוריא.

נֹבַח ^א. עיר בארץ מנשה בעבר הירדן מזרחה, לפנים היה שמה קנת (ע"ש). נבח לכד אותה ויקרא לה נבח בשמו.

במד' לב, מב.

נֹבַח ^ב * או נֹפַח * *. עיר בעבר הירדן מזרחה קרוב ליגבהה. גדעון רדף אחרי מלכי מדין עד מקדם לנבח ויגבהה. המשל על מואב אומר, כי “חלקם בחשבון אבד עד דיבון ונָשַׁם עד נפח אשר עד מידבא”, והתרגומים הארמיים כותבים נפח הסמוך למידבא. במרחק 5 ק"מ ממזרח למידבא נמצאת جلول = גַ’לוּל, חורבה של ישוב קדמון על תל גבוה השולט על המישור ונשקף למרחוק. על ראש התל ועל מורדיו נמצאים חרסים רבים מתקופות הברזל הקדומה והתיכונה וחרסים מעטים מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת. הישוב התקיים במקום זה גם בתקופות המאוחרות יותר. בתי הכפר שלרגלי התל בנויים אבנים עתיקות המקושטות בעטורים יפים ⁴⁵³. * שופ' ח, יא, – * * במד' כא, ל.

א־נַּבַּטִיָּה – النبطيّة. כפר בלבנון מצפון לקַלְעַתּ א־שַׁקִיף.

* נְבָטִים. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים, בנגב, 12 ק“מ ממזר’־דר’־מזר' לבאר שבע. נוסד ביום י”א תשרי תש“ז (6.10.1946) ⁴⁵⁴. במלחמת עצמאותנו נהרס המושב עד היסוד ע”י הפולשים המצריים והוקם מחדש באייר תש“ט (מאי 1949) לאחר נסיגת הצבא המצרי. בשבט תש”י מנה המושב 79 נפשות.

נָבֵי. ראה נוה.

נַבִּי אוֹשַׁע نبي اوشع. מקדש מוסלמי (קבר־ענק) על שיאו של הר גלעד (ג’בל אוֹשַׁע) מעל לא־סַּלְט (1096 מ'), בערך בקו הרוחב של הר בעל חצור שבעבר הירדן מערבה. מסורת עתיקה מיחסת את הקבר הזה להושע בן אלה.

א־נַּבִּי אִלְיָס – النبي الياس. מקדש מוסלמי בשרון, בין קלקיליה למר סבא. הכפר הקטן. שהתקיים על ידו, נוטש.

א־נַּבִּי בּוּלֻס – النبي بولس. מקום של ישוב נוצרי קדום (בּוּלֻס =Paulus), 1 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לבית גִ’מָל. בו בנינים הרוסים, יסודות, ברכה, שרידים של כנסיה ומקאם.

א־נַּבִּי דַחִי – النبي دحي. מקדש מוסלמי על ראש גבעת המורה הנקראת על שמו ג’בל דחי.

א־נַּבִּי דָנִיָּל – النبي دانيال. לפנים כפר ערבי במרחק 4 ק"מ מדר’־מזר' ללוד. בו קבר קדוש למוסלמים בשם מַקָם דָנִיָל, שהמסורת הערבית המקומית מיחסת אותו לדן בן יעקב. הערבים מסביבות לוד ויפו היו באים בקיץ אחרי הקציר להשתטח על קבר זה. במקום שרידים של בתים וחומות, של מכבש ובית־הבד, מערה חצובה ובור חצוב עם סולם מדרגות, מיכלי־מים, מערה עם שובך־יונים (קולומבריון), קבר וגומחה לתפלה. כבוש נבי דניאל במלחמת החרות הווה מפנה בקרב על לוד־רמלה.

במקומו של הכפר הנטוש נוסד ביום ט“ז תשרי תש”י (9.10.1949) מושב שיתופי של חיילים משוחררים מצבא ההגנה לישראל בשם דָּנִיאֵל, המיוחס לדניאל פריש, מנהיג ציוני נודע בארצות הברית.

א־נַּבִּי דָנִין – النبي دانيان. מקום קדוש למוסלמים, 4 ק"מ ממערב לארטאס, ראה ח'. גֶ’מְע. במקום זה התנהל בחודש מרס 1948 קרב עז במשך 30 שעות בין שיירה יהודית, ששבה מגוש עציון, ובין כנופיות ערביות.

א־נַּבִּי דַנְקוּר – النبي دنقور. קבר קדוש למוסלמים בנגב, 13 ק"מ מצפ’־מע' לגבולות.

א־נַּבִּי הוּג' – النبي هموج. ⁴⁵⁵ תל של ישוב קדום בשפלת הדרום, סמוך לכפר הוּג', 14 ק"מ ממזרח לעזה. עליו מקאם א־נבי הוג’ה. החרסים שעל פני התל הם מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הביניים. ראה הוגה.

א־נַּבִּי הוּד – النبي هود. קבר ומקאם בעבר הירדן מזרחה, 2 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לגרש.

א־נַּבִּי הוּדָא – النبي هوداى. מקאם מוסלמי סמוך לצפת.

א־נַּבִּי הַיְדַר – النبي هيدر. מקום של ישוב בתקופות הברזל על הר בין בית גֵ’ן ובין רמה, ממערב למירון. בו עקבות של חומות ענקים, גתות ומקאם.

א־נַּבִּי חַטָּה – النبي حطّة. מקום של ישוב קדום, 3.5 ק"מ מצפ’־מזר' למקורות הירקון (ראש העין). בו בנינים קמורים תתקרקעים (אל־חַבְּס), בנינים חרבים, יסודות, בורות, באר, ברכה, מערה ומקאם. השוה גם ח'. כפר חטה.

א־נַּבִּי טָטָא – النبي طاطا. מקאם בתוך שרידים של ישוב עתיק סמוך לאלונה (סִנדיאנה) מדר’־מזר' לזכרון יעקב. השוה ע' נרבתא.

א־נַּבִּי יַהוּדָה – النبي يهودة. מקאם ליד ח‘. יהודה בשומרון, 2 ק"מ מצפ’־מע’ לטָלוּזָה.

א־נַּבִּי יוּנִס ^א – النبي يونس. מקאם על שפת ים התיכון, סמוך לשפך נהר סִכְּרַיר. השוה ע' יונה.

א־נַּבִּי יוּנִס ^ב – النبي يونس. מקום סמוך לצידון, בו כתובת חקוקה במצבת אבן, בה מודיע סנחריב, שהוא לקח מאת לולו מלך צידון את ארצו, המליך עליה את אתבעל ושם עליו מס.

נַּבִּי יוּשַׁע – النبي يوشع (גם يشوعة = יַשׁוּעָה). לפנים ישוב ערבי ומקאם בגליל העליון. 2 ק“מ ממזרח לקדש נפתלי. בו היתה תחנת משטרה במצודה (מבצר טיגרט) החולשת על כביש הצפון, העובר בקרבת גבול מדינת הלבנון ועל פני עמק חולה. בקרבות קשים כבש צבא ההגנה לישראל את המשלט הזה ביום ח' אייר תש”ח (7.5.1948). על כבושו נפלו כ“ח צעירים. לכן ניתן למקום השם “מצודת כ”ח”, בה שוכנת משטרת ישראל.

א־נִּבִּי יַמִין – النبي يمين. מקאם מימי הבינים עם כתובות ערביות בשרון, 2 ק"מ מדר’־מע' לקלקיליה.

א־נַּבִּי יַקִין – النبي يقين. מקום של ישוב קדום מדרום לבני נעים. בו יסודות של בתים, בורות, מערות ומקאם עם כתובות ערביות. ראה ע' קין (הקין).

א־נַבִּי כִּפְל – النبي كفل. מקום של ישוב בתקופה הרומית סמוך לבית עריף (דיר טַרִיף). בו בנינים נפולים, שתי בארות, עמודים, כתרות ובסיסים ומקאם עם כתובת ערבית ⁴⁵⁶.

א־נַבִּי לָוִין – النبي لاوين. מקום של ישוב קדום, 1 ק"מ מצפון לסִילַתּ א־טַ’הְר. בו יסודות של חומות. עמודים ושברים ארכיטקטוניים בנויים במקאם.

א־נַבִּי מֻחַיְבַּבּ – النبي محيبب. מקאם ממערב לעמק חולה.

א־נַבִּי מַעְשׁוּק – النبي معشوق. מקאם מדר’־מזר' לצור.

א־נַבִּי נוּן – النبي نون. לפי המסורת הערבית קברו של יהושע בן נון. ראה ע' תמנת סרח.

א־נַבִּי סַבַּלָן – النبي سبلان. כפר ומקאם בגליל העליון, 4 ק"מ ממזרח למעונה (תרשיחא). לפי המסורת הערבית הוא קברו של זבולון.

א־נַבִּי סַמְוִיל – النبي سمويل. ראה מצפה ^א.

א־נַבִּי סַעִין – النبي سعين. מקאם על ראש הר (487 מ') מצפון לנצרת.

                      אשל בחול המדבר בנגב, עוברי אורח נחים בצלו.

                      צאלים סמוך לחוף ים אילת

                      קדוח באר בנגב

                      הסכר ברביבים

                      באר אורה, חוה חקלאית של גדנ"ע

                      תחנת־נסיונות חקלאית בערבה

                      האוטובוס הראשון יורד בתחתית מעלה עקרבים בדרך לאילת

        מעלה עקרבים, בו יורד הכביד החדש לאפיק נחל ציון באופק הר בולט, שמזהים אותו עם הר ההר

א־נַּבִּי עֻוַיְדָה – النبي عويدة. מקאם מדר’־מע' למְטֻלָה.

א־נַּבִּי עֻזַיְר – النبي عزير. מקאם עם כתובת ערבית, 0.5 ק"מ מדר’־מע' לעוַרְתָּא הקרובה לשכם,

א־נַּבִּי עַמְרָן – النبي عمران. מקאם מדרום לצור.

א־נַּבִּי עַרַפָתּ (ח'. עִ’יצָ’ה) – النبي عرفات (خ. غيضة). מקום של ישוב עתיק בשפלה 3 ק"מ מדרום ליבנה, בו יסודות של אבני גויל, בורות, חרסים על פני הקרקע ומקאם.

א־נַּבִּי צָלִח – النبي صالح. כפר (244 תו' מוסלמים) ובו מקאם מצפ’־מע' לרם אללה. הערבים שבסביבה משתטחים בהמוניהם על הקבר הזה בימים שאחרי חג הפסח.

א־נַּבִּי צָפִי – النبي صافي. ראה צפיתא.

א־נַּבִּי קָסִם – النبي قاسم. מקדש מוסלמי על יד שפך נהר אל־קאסמיה לתוך ים התיכון.

א־נַּבִּי רוּבִּין ^א – النبي روبين. לפנים כפר ערבי קטן ובו מקדש מוסלמי סמוך לשפך נהר רובין לתוך ים התיכון. אחרי האסיף היה מתכנס בו המון ערבי חוגג מיפו ומכפרי השפלה. בו עקבות של ישוב מתקופת הברונזה. ביום י“ב ניסן תש”ט (11.4.49) נוסד במקום זה ישוב של קבוצת הצופים ד' המסונפת לקבוץ המאוחד. בטבת תש“י מנתה הקבוצה 80 נפש. בשנת תשי”א נפתח בנבי רובין בית ספר ימי ללמד נערים ימאות ודיג. ראה גם יבנה־ים.

א־נַּבִּי רוּבִּין ^ב – النبي روبين. כפר באמצע הגליל העליון סמוך לגבול מדינת הלבנון מדרום־מזרח לשומרה (תרביחא).

א־נַּבִּי שֻׁעַיְבּ – النبي شعيب. מקאם הרוס ליד חטין, מדרום־מערב לה. המקום קדוש לדרוזים הבאים בחודש האביב להשתטח על קבר נביאם. שעיב הוא השם הערבי ליתרו כהן מדין חותן משה.

נַבִּי תָ’רִי – نبي ثاري. תל וחורבה של ישוב קדום מדר’־מזר' לראש העין, בו יסודות הרוסים, שרידים ארכיטקטוניים וחרסים רומיים.

נבירא, נבירו. ראה נמירי ונמרין. יר' ב“ב ג, ג־יד, ע”א.

נְבָלוֹת (Nagazi69). אחת הערים, שהורקנוס השני החזיר לחרת מלך ערב. היא ישבה בין בית הרם ובין רבת בני־עמון. גירסה אחת קוראת ־Acupco9. היום אולי خ. بلعث = ח‘. בַּלְעַת’, 15 ק"מ מדר’־מע' לרבת בני־עמון. קדמ' יד, 1,4.

נְבַלָּט. עיר בארץ בני בנימין, שבה התישבו עולי בבל. היא היתה קרוב ללוד ולאונו. עד למלחמת השחרור של ישראל היה במקומה כפר ערבי גדול בשם بيت نبالا = בַּיְתּ נַבָּלָא, 6 ק"מ מצפ’־מזר' ללוד. סמוך לכפר תל נבלט. בכפר שרידים של בנינים עתיקים וקברי־סלעים. סמוך לו נמצאת תחנת מסלת הברזל כַּפְר גִ’נְס.

ביולי 1949 נוסד בכפר ישוב של חיילים משוחררים מארגון פלמ“ח. סמוך לכפר נוסד בי”ד סיון תש“י (30.5.50) מושב עובדים של יוצאי טריפוליטניה וטוניסיה המסונף לתנועת המושבים וקבל את השם מפלט. ביום כ”ט בסיון תש"י (14.6.1950) הוקם קרוב למקום זה מושב (כפר מטעים) של העובד הציוני מעולי פרס, הנועד להתישבות 100 משפחות. ראשוני המתיישבים היו 51 משפחות. נחמ' יא, לד.

נָבְּלִס – نابلس. ראה שכם.

נִבְרַכְתָּא. עיר ומחוזה בשומרון, שבו ישבו יהודים בעיירות רבות מזמן שיבת ציון. “כשעלתה גלות ראשונה הלכו להם למטלית זו של כותים ולא הניחום, באו לים בוסטי (לסבסטי) וישבו אותה והקיפוה ערי חומה ונסמכו לה עיירות רבות מישראל והיו קורין אותה ערי נברכתא”. מחוז נברכתא גבל במחוז סבסטי והיה איפוא בצפון־מערב ארץ שומרון, שטח ההרים שבין אלונה (סנדיאנה) ובין זכרון יעקב מכוסה חורבות של ישובים מהתקופה הרומית, ויתכן שהוא היה מיושב גם בתקופות הפרסית וההלניסטית. חבל־ארץ זה שמדרום לכרמל הנקרא בערבית בלאד א־רוּחָה עשיר במים, מסנדיאנה נמשכה אמת־מים לקיסרי, ממערב לסנדיאנה נמצא הכפר بريكة = בֻּרַיְכָּה, שבו נשתמר השם נברכתא. בו שרידים של ישוב קדום: יסודות של בנינים, פסיפס, מערות וחרסים על פני הקרקע. השוה גם ע' נרבתא. מגלת תענית פ"ח.

נַבַּרְתָּא. כפר קרוב לצפת הנזכר בכתבי הנוסעים היהודיים של ימי הביניים ושל הזמן החדש, הוא הכפר נברתין (ע"ש).

נברתא, נכרתא. מקום המובלע בתחומי ארץ־ישראל של עולי בבל, ראה ע' כבריתא, כברתא. ילקוט עקב סי' תתע"ד.

נַבַּרְתַּיִן – نبرتين. מקום של ישוב־תאומים סמוך לצפת. ראה ע"ע נברתא וכפר נבוריא.

נֶגֶב. (הנגב). ראה ארץ הנגב,

הנגב כחלק יסודי של ארץ־ישראל, הנמצאת בגבול מדינה אדירה, חשיבות מיוחדת נודעה לו בימי קדם. דרכי התחבורה בין ארץ מצרים ובין ארץ ישראל והארצות השכנות סוריה וארם נהרים עברו מימי קדם הקדומים ועוברות גם היום בנגב, צבאות העמים כובשי ארצות ושבטי הנודדים, שבאו מן הצפון, עברו בנגב ברדתם מצרימה, וכן עברו בו צבאות הכובשים המצריים והנודדים, שפניהם צפונה. הם תקעו בו יתד במטרה לשמור על דרכי היבשה המקשרות את אסיה עם אפריקה. לכן לא פסק בו הישוב, אם במעט או בהרבה, מהתקופה הפריהיסטורית ועד זמננו אנו, כפי שמעידים כלי הצור, התלים והחורבות, הבארות והבורות ושרידי המצודות והסכרים ⁴⁵⁷. בצפון הנגב היו שדות תבואה ושדות מרעה לרוב, בהם רעו עדרי בני המטה שמעון. שחדרו גם לנגב הדרומי, הנגב המערבי, שבו עברו ארחות הגמלים בין אסיה ובין אפריקה נהנה מהכנסה ניכרת מסחר הביניים. בלחץ עמי הצפון אשור ובבל נדד אדום עוד בתקופה הישראלית מהר שעיר לנגב. יורשיהם הנבטים בנו ערים וכפרים לאורך דרכי המסחר בין אדום ובין מצרים. הרומאים הקימו בצורים (limes)בקרבת דרך שור (ששמו נשתמר עד היום בשמה הערבי דַרְבּ א־שּׁוּר), והביזנטים הכשירו את הנגב להחישבות רבה, אך בעלות עליו נודדי מדבר ערב החריבו את הישגי התרבות, ופגעי הטבע השלימו במשך הזמן את מלאכתם.

לפי המקרא מציין המושג נגב את דרום הארץ החל מחברון ודרומה (השוה נגב יהודה, נגב כלב, נגב הירחמאלי). בתרגומים הארמיים מהתקופה הביזנטית נקרא הנגב דרומה. הגבול הטבעי הצפוני של הנגב הוא בקעת באר שבע. גבול זה נמשך לאורך קו הרוחב ממצדה ממזרח ועד רפיח ממערב, הנגב משתרע דרומה עד ים אילת ממזרח ועד נחל מצרים ממערב. קו העובר באלכסון מרפיח עד יטבה (טָבָּה) בשפתו המערבית של ים אילת היה עד הזמן האחרון קו הגבול המדיני בין ארץ־ישראל ובין מצרים. את הגבול בין ארץ־ישראל מערבה ובין מדינת עבר הירדן מציין קו העובר לאורך ים המלח והערבה עד קצהו הצפוני של ים אילת. בתוך גבולות אלה יש לו לנגב הישראלי צורה של משולש מאורך, רחבו בצפון (ברוחב באר שבע) 110 ק“מ, והוא הולך הלוך וצר דרומה (ברוחב כֻּרְנָֻבּ – רחובות הנגב 102, חֲצֵבָה–עבדת 83, נחל פארן 55, עין יטבתה 26, באר אורה 14 ק"מ) עדי הגיעו לרוחב של 9־8 ק”מ בשפת ים אילת. אורן הנגב 190 ק“מ ושטחו 12.500 ק”מ בקירוב, שהם קרוב למחצית השטח של ארץ־ישראל מעבר לירדן מערבה.

מוסדות ההתישבות במדינת ישראל קבעו את הגבול הצפוני של הנגב בקו היוצא משפת ים התיכון ונמשך לאורך נחל עזה, פונה צפונה עם נחל שריעה, עובר עד בִּיר אַבּוּ מַנְצוּר בשפלה, פוגע בהר חברון ליד ח. עתר, סובב את שלוחת ההר דרומה עד מול תל מלחתא, נסוב צפונה עד תל ערד ויוצא לשפת ים המלח מצפון למצד זעירה. קו זה מהווה את גבול המשקעים של 250 מ"מ לשנה. ממנו וצפונה הולכת וגדלה כמות המשקעים וממנו ודרומה היא מתמעטת ויורדת. קו־משקעים זה מבליט את ההבדל בין צומח הבר של הדרום ובין הצומח התרבותי של הצפון. ממנו ולמטה האזור חָרֵב והצומח בו אינו מגיע לדרגה של האזור הצפוני בלי תוספת של מי השקאה. קו זה מבדיל גם בין שני טפוסי קרקע מבחינת המבנה וההרכבה. ממנו וצפונה האדמה היא חמרה בעיקרה, ואילו ממנו ודרומה האדמה היא אדמת לֵיס, המהוה אזור מיוחד במינו לגבי החקלאות ⁴⁵⁸.

במבנהו דומה הנגב לשאר חלקי הארץ. גם הוא נחלק לארבעה אזורים טבעיים, והם השפלה, ההר, האשדות והערבה, שטחים גדולים מכוסים שכבות ליס (Loess), היא אדמת חול רקבובית צהובה הדומה לליס שעל פני אדמת סין הפוריה. הסופות הבאות מהמזרח הביאו את הליס מאסיה התיכונה והשכיבוהו על פני הנגב. יש שהחול הבא בסופות “מארץ נוראה” (ישע' כא, א), ממדבר סיני או ממדבר ערב, מכסה את הליס או שהוא מתערב בו. בשפלת הנגב, הוא נגב הכרתי, מעורב הליס בחול הנודד הבא מהים. באשדות שבין שפלת החוף ובין אזור ההרים נמצאים שקעים רחבים ולא עמוקים (בערבית قاع= קָע) המצמיחים עצים, שיחים, שעורה ועשב למרעה צאן וגמלים, גדולים מהם הם המכתשים, מישורים שרכסי גבעות תלולות סוגרים עליהם, בהם נקוים מי הגשמים היורדים בזעף על פני האדמה ופורצים להם דרך בנקיקים עמוקים אל מחוץ למכתשים. אזור ההרים היורד תלולות לעמק הערבה הוא השטח השמם ביותר בנגב. הוא כולל את מדבר צין, מדבר פארן, שדה שעיר וההר החלק העולה שעירה (ע"ש).

פני המדבר מכוסים עפי"ו אדמת שיד רכה, שאינה מתנגדת לאירוזיה על ידי רוחות וגשם בדרום ובמזרח. לאורך הערבה נעלמת אבן השיד ובמקומה באה אבן החול.

הנגב יבש הוא. כמות הגשמים הולכת ופוחתת מצפון לדרום וממערב למזרח, מ־200 מ“מ לשנה בבאר שבע עד 10 מ”מ במורדות ההרים השופעים לחוף ים אילת, בכמויות שנתיות אלו קיימות תנודות גדולות, ומרובות שנות הבצורת. הגשמים המעטים יורדים בזמן קצר ובזעף על פני ההרים והגבעות וגורמים במשך שעות מספר לשטפונות אדירים באפיקי הבקעות והנחלים, ומכאן דברי המשורר בתהלים קכו, ד: “שובה ה' את שבותנו כאפיקים בנגב”. זוהי תפלה לה', שישיב את בני הגולה בזרמים גדולים ואדירים בדומה לזרמי המים האדירים שבאפיקי הנגב.

שטפונות אלה שוטפים את הליס מההרים לתוך השקעים והאפיקים, והמים המחלחלים לתוך האדמה מפרים אותה. שרשי צמחים המצויים באפיקי הנגב מעידים על עיבוד האדמה בימי קדם. יושבי הנגב היו בונים סכרים באפיקי הנגב לאצור בהם את המים היקרים. שרידים של סכרים כאלה נמצאים על יד ממשית (כֻּרְנֻבּ), משאבים (עַסְלוּג'), עבדת (עֲבְּדָה), רחובות (א־רֻחַיְבָּה) ועוד. באפיקי הנחלים מי התהום אינם עמוקים, והרועים חופרים בהם גבים בעומק של

3–2 מ' ומוצאים מים די הצורך להשקות את עדריהם. בגלל ערכם הרב של גבים־בארות אלו לקיום הדל של הישוב היו הרועים רבים עליהן, והיריבים סתמו אותן (השוה בר' כו, טו־כב), ויש שהחול הנודד סותם אותן. עד היום חופרים הבדוים באפיקי הנחלים ובמכתשים גבים לא עמוקים, לפעמים רק עד כדי מטר אחד בעומק, ומוצאים בהם מים להשקות את צאנם וגמליהם. מי התהום באזור ההרים וברמת הנגב ברובם מלוחים או טפלים. לא כן בשפלת הנגב, שבה מרובים מי התהום המתוקים, בשפת עמק הערבה מצויים מים רבים בתוך נאות דשא פורים.

הצומח בנגב דל. מעטים השיחים והעצים הגדלים בעיקר באפיקי הנחלים ובשקעים על יד המעינות והבארות, השיח האופייני של הנגב הוא הרותם (מ"א יט, ד), שאם אמנם הוא חסר עלים, הריהו בכל זאת נותן במדת־מה לנודד העיף מחסה מפני השמש הלוהטת וסופות החול. עצים ושיחים אחרים העומדים בודדים במרחבי המדבר או בקבוצות מסביב למעיינות מים הם האשל, הבטנה (בערבית בֻּטְם, Pistacia), השטה החרוב, השִׁיזָף הדוקרני (Zizyphus Spina Christi) וההרדוף. פה ושם מוצאים גם דקלים מנוונים.

הבדוים כורתים את העצים ואת השיחים בכל מקום המצאם ומשתמשים בהם להסקה לבשול ולעשית פחמים, ועדרי הגמלים והעזים מכרסמים את שלוחותיהם הרכות, ומשום כך נשמד הצומח ברובו. הבדוים מגדלים צאן וגמלים המספקים להם את רוב צרכיהם.

אוצרות האדמה, אם כי עוד טרם נתגלו לעין השמש, יתכן שהם טמונים בבטן האדמה, וחקירה גיאולוגית מדוקדקת תעלה אותם לאור היום. המחקר הארכיאולוגי גלה בערבה מכרות ברזל ונחושת. באזור שפלת החוף נמצאים שדות גפרית, בסביבות כֻּרְנֻבּ ישנם סימנים של אוצרות נפט, בנחל מֻחַוָּת זורם חֵמָר לים החמר. ובמכתשים נמצא “קאולין”.

ברור הוא, שבארץ הנגב במצבה של היום יכולים לחיות רק נודדים, שגמליהם ועזיהם מתקיימים על המרעה של העשב המעט והשיחים המנוונים. אולם עם חכם ונבון עובד אדמה המסתפק במעט יכול לכלכל את מעט המים המצוי שם ולהתגבר על ידי חקלאות יבשה על קמצנות הטבע.

כבוש הנגב על ידי התישבות חקלאית יהודית התחיל בשנת תש“ז, כשהקרן הקימת לישראל והסוכנות היהודית לארץ־ישראל יסדו בצפונו תשע עשרה נקודות אחיזה במקומות שונים והתחילו בהכשרת הקרקע ובחפוש אחרי מקורות מים להחיות את השממה. הם חפרו בארות בגבר־עם ובניר־עם בשפלת החוף, מצאו מים רבים והניחו צנורות להוליך בהם את המים דין עשרות קילומטרים לישובים שונים עד רביבים שבקרבת עַסְלוּג'. בסביבת בית אשל שבעמק באר שבע נתגלו מקורות מים תת־קרקעים למכביר, שכמותם נערכת בשעורי מיליוני מטרים מעוקבים לשנה. באר אורה, במרחק 15 ק”מ מצפון לים אילת, מספקת מים רבים וטובים לשתיה לאילת החדשה. הישובים הצעירים הוכיחו מה רב כחה של תרבות, עם החיאת המדבר ימצאו בו פרנסה מאות אלפים אנשים בערים ובכפרים.

רובו של הנגב נכלל בשטח מדינת ישראל כפי שנקבע בחלוקת הארץ לפי החלטת עצרת האומות המאוחדות מיום 29 בנובמבר 1947. המספרים דלקמן מראים את השטחים הכלליים של ארבעת האזורים ובצדם השטחים הכלולים במדינת ישראל ⁴⁵⁹:

בתחילת מאי 1948 כשכחות הצבא והמשפטרה הבריטיים התחילו לפנות את הארץ, פלש צבא מצרי לתוך הנגב והתקדם בשני טורים צפונה. הטור האחד יצא מעוג’א אל־חפיר לקראת עזה והגיע עד אשדוד, והטור השני פנה מרפיח לקראת באר שבע והתחבר עם הלגיון הערבי, שחנה בין בית לחם ובין ירושלים. המצרים פגעו קשה בדרכם את ישובי היהודים והפילו קרבנות רבים מבין מגיניהם, שעמדו על משמרתם בגבורה שאין למעלה הימנה. במשך הקיץ תש“ט התנהלו קרבות עזים בין צבא ההגנה לישראל ובין צבא מצרים, מימי חג הסוכות תש”ט עד חנוכה תש“י (אוקטובר־דצמבר 1948) הנחיל צבא ישראל תבוסה שלמה למצרים והדף אותם אל מעבר לגבול הנגב הישראלי. לאחר תבוסתם המוחלטת נכנסו המצרים במשא ומתן עם נציגי מדינת ישראל על דבר שביתת נשק בתווּך המתווך מטעם או”מ דר' בנץ' באי רודוס, וביום כ“ה שבט תש”ט (24.2.1949) חתמו שני הצדדים על הסכם שביתת הנשק. ביום ט' אדר תש“ט (10.2.1949) הגיעה פלוגה של צבא ההגנה לישראל לחוף ים אילת. וביום י”א בו הונף דגל ישראל על התורן באם רַשְׁרַשׁ ששמשה קודם לכן תחנת משטרה בגבול הדרומי המזרחי של ארץ־ישראל. אום רשרש הערבית הפכה לאילת הישראלית, שבה הוקם שלטון צבאי ואזרחי לנגב הדרומי.

מרכז השלטון הישראלי בנגב היא באר שבע ההולכת וגדלה ומתפתחת כעיר המקשרת את צפון הארץ עם דרומה. ממשלת ישראל מתכננת תכניות להתישבות בכל רחבי הנגב ולהחיאתו הכלכלית, ובתוכן הקמת עיר חוף בשפת ים אילת. עדיין יושבים בנגב, ביחוד בצפונו, כ־17.000 בדוים. עד טבת תש“י נוסדו בנגב 38 נקודות־ישוב חקלאיות ובהן אוכלוסיה של 6,491 נפש. כדי לתת לנגב הישראלי אופי יהודי, עסקה ועדה של אנשי מדע ביהוד מפת הנגב ויצרה 560 שמות עבריים חדשים לערכים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של הארץ ⁴⁶⁰. 57 ³T; 92 90 84 S; בר' יב, ט; יג, א–ג; במד' א, כא; יג, יז. כב; לג, מ; דב' א, ז; יהו‘, י, מ; יא, טז; יב, ח; טו, כא; שופ’ א, ט, טו; ש”א ל א; מ“א, ז. לט; ישע' כא, א; ל, ו; ירמ' יג, יט; יז, כו; לב מד; לג, יג; יחז' כא, ב–ג; עובד' יט–כ; זכר' ז, ז; תהל' קכו, ד; דהי”ב כח, יח.

ביבליוגרפיה כללית: ד. אשבל, אקלים הנגב, ידיעות ט‘, ח“א–ח”ג; ח. בר דרומא, הנגב, גיאוגרפיה מפורטת של הנגב וסיני מבאר שבע עד תעלת סויס והים האדום, ירושלים תרצ“ה; א. י. ברור, הנגב, הערבה והר אדום, ירושלים תש”ז; י. גרסלבסקי, הידעת את הארץ ארץ הנגב, תש“י; – בעקבות ההתישבות היהודית החדשה בנגב, קובץ החברה לחקא”י לזכר א"ז ויצמן, ירושלים תשייא; מ. זגורודסקי, הנגב ושיטות עיבודו. האדמה כרך ב’, תר“ף; מ. זהרי ונ. פיינברון, סקירה גיאובוטנית־חקלאית על הנגב ירושלים תש”ג; פ. מנציקובסקי, קרקעות הנגב ותכונותיהן מבחינת מטעי הדר, בוסתנאי ו', תרצ“ד–ה, גליון י”ז; עארף אל־עארף, שבטי הבדוים במחוז באר שבע (תרגם מערבית מ, קפליוק), תל אביב 1935;

F. M. Abel, Le Sud Palestinien d’après la carte mosaique de Madaba, JPOS 1924, pp. 107 ff.; W. F. Albright, Egypt and the Early History of the Negeb. JPOS 1924, pp. 131 ff. A. Alt. Die griechischen Inschriften der Palaestina Tertia westlich der Araba, Berlin־Leipzig 1921; D. Ashbel, Great Floods in Sinai Peninsula etc., and the Influence of the Red Sea on their Formation, Quarterly Journal of the Royal Meteorological Society LXIV, MG 237 1938; G. S. Blake and M. J. Goldschmidt, Geology and Water Resources of Palestine, Jerusalem 1947; C. S. Jarvis. Yesterday and To־day in Sinai, Edinburg and London 1933; ־ Three Deserts, London 1936; ־ The Desert Yesterday and To־day, QSt 1937; ־ The Negev area of Southern Palestine,. R. C. A. S. XXIV, 1937; ־ Southern Palestine and its Possibilities for settlement, I. R.C. A. S. XXV, 1938; C. H. Kirk. The Negev, QSt 1941, pp. 57 ff; ־ The Negev or Southern Desert of

Palestine, QSt 1942; A. Musil, Arabia Petraea II, Wien 1908; L.Picard and P.Salomonica, On the Geology of the Gaza־Beersheba District, JPOS 1930. A. Reifenberg, The Loess soils of the Beersheba Region of Palestine, The Empire Journal of Experimental Agriculture VII, No 28,1939; S. H. Shaw, Southern Palestine, Geological Map on a Scale of 1: 250,000 with Explanatory Notes, Jerusalem 1947; R. Tomeau. Excursion bibliqe au Negev,RB 1926; L. Woolley and T. E. Lawrence. The Wilderness of Zin, PEFAn 1914/15.

נֶגֶב הַיְּּּּּּרַחְמְאֵלִי. הירחמאלי היה בית־אב נודד משבט יהודה (דהי"א ב, ט. כה). הוא ישב בשכנות עם הקיני בין נגב הקיני ובין ישב בשכנות נגב יהודה, בין עיר התמרים (צוער?) ובין באר משאבים. בערך בין שני מקומות אלה נמצא הנחל רַחְ’מָה ובו הבאר בּיר רַחְ’מָה (בּור חַפָאַר). שבהם נשתמר השם העברי העתיק של יושבי השטח ההוא. בכתובת שישק נזכר השם ירחם, שיש אולי ליחסו לנגב הירחמאלי או למקום אחד בשטח זה. אחרי שהכה את השבטים. שישבו בחצי האי סיני, פשט דוד על יושבי הנגב, ובתוכם על נגב הירחמאלי. ש"א כז, י: (?) 139 S.

נֶגֶב הַכְּרֵתִי. בו ישבו הכרתים מגויי הים, או הכפתורים, שהגרו לארץ כנען זמן רב לפני הפלשתים. יתכן שאמוסיס מלך מצרים, שגרש את החיקסוסים, יישב את הכרתים במקומם בנגב. נגב הכרתי הוא הקצה הדרומי־המזרחי של ארץ פלשתים, מדרום לנחל א־צִּנָּי ולנחל א־שַּׁלָּלָה, והוא גבל בנגב כלב (ע"ש). בימי דוד פשט עמלק על חבל זה. דוד יצא למלחמה עליו ויכריעהו. ש"א י יד.

נֶגֶב הַקֵּינִי (כתיב הקני). הקיני הוא אחד העמים הקדומים, שישבו בארץ בימי אברהם (בר' טו, יט). הקינים היו חרשי נחושת וברזל (בר' ד, כב; דהי"א ד, יד–כג). מכרות נחושת וברזל וכורי התוך היו בעמק הערבה ובחצי־האי סיני, ושם ישב הקיני מאז ומקדם. בין בני קיני חותן משה ובין בני ישראל התקיימו יחסים אמיצים (שופ' ד, יא; ש"א טו, ו). הם עלו עם בני יהודה מעיר התמרים (צוער?) וישבו במדבר יהודה אשר בנגב ערד (שופ' א, טז) עד עיר התמרים ובעמק הערבה. הקין וקינה היו מושבות הקיני. השם העתיק נשתמר בשם וָדִי אל־קִינִי שמדרום לרָס א־זֻוַיְרָה. נגב הקיני, שהשתרע מדר’־מזר' לחברון עד עמק הערבה, גבל בנגב יהודה ובנגב הירחמאלי. דוד ואנשיו פשטו על נגב הקיני בזמן שהיה בן בריתו של אכיש מלך פלשתים. ש"א כז, י.

נֶגֶב יְהוּדָה. הוא הקצה הדרומי־המערבי של ארץ־יהודה, שבו ישבו במעורב בני יהודה ובני שמעון. נגב יהודה גבל ממערב בשפלה, כלומר בנגב הכרתי, ומדרום באדום. ממזרח לו היו נגב כלב, נגב הירחמאלי ונגב הקיני. באר שבע היתה בנגב יהודה. במלחמתו עם שאול פשט דוד על נגב יהודה. יהו' טו. כא; ש“א כז, י; ש”כד, ז; דהי"ב כח. יח.

נֶגֶב כָּלֶב, בו ישבו כלב בן יפונה ומשפחתו, הוא ארץ ההרים שמדרום לחברון (יהו' יד, ו–טו). זיף, כרמל וקרית ספר היו ערים בנגב כלב, עמלק פשט על חבל זה, ודוד הכה אותו שם לפי חרב. ש"א ל יד,

* נֶגְבָּה. ישוב של קבוץ השומר הצעיר על אדמת הקהק“ל בשפלה, בקרבת הכפר בית עַפָ’ה, 8 ק”מ ממזרח למגדל־גד. שמו של הישוב מביע את המשאלה של התפשטות הישוב היהודי לצד ארץ הנגב, הוא נוסד ביום כ“ה תמוז תרצ”ט (12.7.1939). שטח אדמתו 2,724 דונם, מהם 2,200 ד' אדמת מזרע. בקיץ תש“ח נהרסה הנקודה כליל במלחמה עם הפולשים המצריים. מגיניה התחפרו בתוך האדמה והחזיקו מעמד עד שנשתחררו בהסוג הצבא המצרי. הנרי מורגנטוי קבל על עצמו בשעת בקורו בארץ לדאוג להקמתה של נקודה זו על תלה, ואמנם היא שבה לתחיה, ובסיון תש”י מנה הקבוץ 364 נפש. לזכר מלחמת הגבורה של מגיני הישוב הזה נקראה אנית־נוסעים ישראלית בת 5000 טונות (800 נוסעים) בשם נגבה.

נַגְ’ד – نجد. כפר מצפ’־מע' לעזה (400 תו' מוסלמים), הוא מקום של ישוב קדום.

נָגִ’ידָתּ – نجيدات. מחנה של בדוים בגליל התחתון, קרוב לכפר מַנְדָא, בחשון תש"ט היה מספרם 217 נפש.

א־נַגָ’ה – النجة. כפר בשפת טרכונא, 7 ק"מ מצפון לזרואי (אִזְרַע).

נְגִינְגָר. מקום של ישוב בזמן התלמוד. ר' יוחנן מספר מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל התנא ר' יוחנן בן נורי בנגינגר. השם נשתבש כנראה ויש לגרוס גניגר (השוה גניסר) = גני גר ופרושו גני מעון (השוה איוב כח, ד). הוא נשתמר בשם הערבי של המקום جنجار= גִ’נְגָר. היום הישוב הקבוצתי העברי גניגר (ע"ש) מדר’־מע' לנצרת. השרידים העתיקים והחרסים שבמקום מעידים על ישוב ממושך מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית. ב' עירובין יא, א; יר' שם א, ט–יט, ע“ג למעלה כלאים ד, ד–כט, ע”ב; סוכה א' א–נא, ע"א (ג"א: נגניגר, ננגר, ננגד, נגינר, נגינד).

נִגִ’ל – نجل. תחנת משטרה באדום, 2 ק"מ מדרום־מערב לשַׁוְבְַךּ.

א־נְגְ’מָה – النجمة. ישוב ערבי קטן מצפ’־מזר' לרם אללה.

נִגְ’מַתּ א־צֻּבְּח – نجمة الصبح. מקום של ישוב קדום סמוך למושבה אילת השחר, מצפ’־מזר' לצפת. המושבה קבלה את השם הערבי של המקום בתרגום עברי. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית.

נגנייה ראש קלון. ראה ע' גניא דאשקלון.

נַגְ’רָן – نجران. כפר גדול בדרום חבל טרכונא (א־לִּגָ’א). בו חורבות מעניינות מתקופת שלטון הע’סאניים הנוצריים עם חטובים יפים וכתובות יוניות.

נַגְ’רָנָה – نجرانة. כפר באמצע חבל טרכונא 10 ק"מ ממזרח לבֻּצָר אל־חַרִירִי.

נַדַבָּת (Ncdc8d9. ג"א Ncupcdd9). עירו של נכבד כנעני, שבתו נישאה לנכבד מבני אמברי ממידבא. בני אמברי לקחו בשבי את יוחנן החשמונאי ואת כל אשר לו. כשנודע ליונתן ולשמעון אחיו, שבני אמברי יצאו בתופים ובמחולות לקבל את פני הכלה, ארבו להם בהרים, התנפלו עליהם והרגו בהם הרבה אנשים. לפי נוסח הקדמוניות יג, 4.1 היה החתן אמוראי והכלה בתו של ערבי מגַבָּתָּא, והאחים החשמונאים ארבו לחוגגים בקרבת מקום למידבא.

שלַטֶר גורס ⁴⁶¹ Na8d9a וקליין נרבת = נרבתא ⁴⁶² ובעקבותיו הולך גם י. מ. גרינץ ⁴⁶³. נראה לי, שיש לקבל את גירסת הקדמוניות גבתא ולחפש את מקומה של הכלה בארצו של החתן ולא הרחק ביותר ממקום מגוריו, שאליו הובילו את הכלה. בכנוי כנעני מתכוון מחבר ספר החשמונאים בודאי לערבי, וכן גם מחבר הקדמוניות בכנוי אמוראי, כלומר נבטי, ואת עירו של אבי הכלה יש לחפש בארץ הנבטים, והיא אולי خ. جوبة = ח‘. ג’וּבָּה, 5 ק"מ מדרום לקיר מואב (כַּרַךּ) ⁴⁶⁴. חשמ’ א' 9, 37.

נַדָרָה – ندارة. תחנת משטרה על יד מצודה עתיקה, 8 ק"מ מצפ’־מזר' לגרש.

נהורתא, נהורתא דיתר. ראה ע' מערתא דיתיר.

נָהִיָה – ناهية. כפר בגלעד, 6 ק"מ ממע’־דר’־מע' לגרש.

נַהֲלל *, נַהֲלָל * * 8. עיר בארץ זבולון, שנשארה עוד זמן רב אחרי כבוש יהושע ברשות הכנענים. היא היתה אח“כ ללויים מבני מררי. בזמן התלמוד נקראה מהלול. צורה זו של השם נשתמרה בשם הכפר הערבי معلول = מַעָלול בעמק יזרעאל מדר’־מע' לנצרת וקרוב למושב־העובדים העברי נהלל ⁴⁶⁵. אלבריט ואַלְט, שלדעתם אין במעלול סימנים של ישוב בתקופת השופטים, מציעים כמקומה של נהלל את תל א־נַּחְל בעמק הקישון, 22 ק”מ מדר’־מזר' לחיפה, שחרסיו שייכים לתקופות הברונזה המאוחרת והברזל הקדומה ⁴⁶⁶, אולם נדמה, שהשטח בו נמצא תל א־נחל נכלל בתוך ארץ אשר ⁴⁶⁷. • שופ' א, ל. * * יהו' יט, טו; כא, לה; ירי מגלה א, א–ע, ע"א.

* נַהֲלָל. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים, בעמק יזרעאל, 10 ק“מ מדר’־מע' לנצרת, 3 ק”מ ממערב לכפר הערבי הנטוש מעלול, 21 ק“מ מחיפה, סמוך לכביש העולה לנצרת. הוא נוסד ביום ח' אלול תרפ”א (11.9.1921) בשטח של בצות בשם עַיְן אל־בַּיְצָ’א, שהפך לישוב פורח. מספר יושביו (בסיון תש"י) 830 נפש ושטח אדמתו 8,846 דונם אדמת מזרע. מרעה, מטעים, ירקות ויער. המושב בנוי בצורת עגול, שבאמצעו נמצאים כל המוסדות הצבוריים. בה מרכז מועצת אזור נהלל הכולל 21 ישובים חקלאיים, בית ספר חקלאי לצעירות (בי"ס חנה מייזל) המוחזק ע“י הסתדרות הנשים ויצ”ו (בסיון תש"י 243 נפש), מוסד “הדסה”, מוסד “נוה עמיאל” של הפוהמ"ז, (120 חניכים), רמת ישי, רמת דוד ועוד. שטח שפוטו של האזור משתרע על 120,000 דונם עם 10,000 נפש ⁴⁶⁸.

נָהָר (הנהר סתם), הוא הגבול הצפוני של ארץ כנען וגבול התנחלותם של שבטי ישראל. הנביא ישעיהו מציין את כל הארץ מהצפון ועד הדרום בדברים אלה: “משבולת הנהר (השוה ערך א־לִּיטָנִי) עד נחל מצרים” (ישע' כז, יב). חכמי התלמוד חלקו את ארץ־ישראל המורחבת לפי המצוות התלויות בה וקבעו שלש ארצות לשביעית ולחלה: א) תחום עולי בבל מנחל מצרים עד כזיב, שעליו חלים כל דיני שביעית וחלה, תרומות ומעשרות; ב) מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, בו מקילים בדינים אלה; ג) תחום ארץ האבות מעבר לנהר ולאמנה, שעליו אין חלות המצוות התלויות בארץ. הנהר הוא נהר א־לִטָני, משבולת הנהר, הוא פונה מערבה ונקרא נהר אל־קַסִמִיָּה, העובר לאורך הגבול הצפוני הטבעי של ארץ ישראל. שמות כג, לא; מש' שביעית ו, א; חלה ד, ח; יר' שביעית ו, א–לו, ע“ד; ו, ד–לז, ע”א; חלה ד, ח–ט, ע“א; והשוה גם מש' דמאי א, ג; יר' שם א, ג–כג, ע”א.

*נָהָר. מושב־עובדים של חיילים משוחררים (ארגון בן־עמי) המסונף לתנועת המושבים, בשטח הכפר הערבי הנטוש א־נַּהְר או אל־קַהְוָה, 11 ק“מ מצפ’־מזר' לעכו וקרוב לנהריה. נוסד ביום ז' אלול תש”י (8.9.1949), בתל הקרוב למושב עקבות של ישוב עתיק.

נַהְר אַבּוּ אל־אַסְוַד – نهر ابو الاسود. נחל חופי קטן, הנופל לים התיכון מצפון לנהר אל־קאסמיה.

נַהְר אַבּוּ זַבּוּרָה – نهر ابو زبورة. בשם זה נקרא הקטע האחרון של נהר אסכנדרונה (ע"ש), הנופל לים התיכון מדר’־מע' לחדרה. על יד שפכו נמצא מעגן קטן לסירות מפרשים בשם מִינַתּ אַבּוּ זַבּוּרָה, השוה גם נחל אלכסנדר.

נַהְר אל־אַוְּלִי – نهر الاوّالي. נהר היורד מהלבנון ומשתפך לים התיכון בין בירות ובין צידון. הקדמונים קראו לו Bosirenus,

נַהְר אִסְכַּנְדְרוּנָה – نهر اسكندرونة. הוא המשך וָדִי חַוָרִת‘, הבא מקרבת טול כרם, הוא עובר לאורך השרון, עוקף את תל מונד מצפ’־מערב ומשתפך בשם נהר אַבּוּ זַבּוּרָה (ע"ש) מדר’־מע’ לחדרה. רוחב אפיקו 10־5 מטר ועמקו 3 מ'. ממרחק 6 ק"מ משפכו לים הוא מושך מים כל השנה, יובליו וָדִי זַמַר הבא משכם ווָדִי תִּין הבא מדרום־מערב לעיר זו. היונים והרומאים קראו לו Bdellopotamos Not. Patr, p 550) ). הוא היה בגבול הדרומי של תחום קיסריה. הצלבנים כנוהו משום מה בשם Fleuve salee (נהר מלוח), וההיסטוריונים המוסלמים, המתארים את מלחמת צלאח א־דין עם ריכרד מלך אנגליה בקרבתו, קוראים לנחל בשם נַהְר אל־קַצַבּ (צנור המים). הנחל העובר בשטח הישובים העבריים בעמק חפר נקרא בעברית על ידי ועדת השמות שליד הקרן הקימת לישראל בשם נחל אלכסנדר (ע"ש) על שם אלכסנדר ינאי, שכבש את השרון ⁴⁶⁹. על יד שפכו לים התיכון נמצא מעגן לסירות מפרשים, שעל ידו הוקם מושב הדייגים מכמורת (ע"ש).

נַהְר אל־אַעְוַג' – نهر الاعوج. נהר מדרום לדמשק. מקורו על גב הר חרמון. הוא נקרא בתחלתו נהר אל־מֻעַ’נִּיָה, ובהכנסו לוָדִי אל־עַגַ’ם הוא נקרא נהר א־סָּבִּרָנִי, החל מהכפר אל־קִסְוָה מצפ’־מע' לג’בל אל־מָנִע הוא מקבל את השם אל־אַעְוַג' ומשתפך לתוך הברכות שבנאות דמשק. חוקרים שונים סבורים, שהוא הנהר פרפר. ראה את הערך הזה במקומו.

נַהְר בָּנִיָס – نهر بانياس. אחד משלשת הנחלים היוצרים את הירדן. מקורו במערת פמיאס (בָּנִיָס) בגובה של 362 מ' מעפה“י, לרגלי אחת השלוחות של החרמון. הקדמונים היו סבורים, שהמעין במערת פמיאס ניזון מברכת פיילי (ע"ש), הנמצאת בלוע של הר געש כבוי במרחק 6 ק”מ מדר’־מזר' לבאניאס. מערת פמיאס נהרסה בפעולות געש, והמים נובעים מבין שבריה.

המעין שופע 20 ממ“ע מים בשניה. אורך הנהר 9 ק”מ ואשדו 287 מ‘, היינו 32 מ’ על כל 1000 מ‘. בשטח העליון של עמק חולה, בגובה של 111 מ’ מעפה"י, הוא מתאחד עם נהר חצבאני ונהר א־לִדָּן, ומכאן נקרא הנהר המאוחד בשם ירדן. הקדמונים חשבו את נהר באניאס למקור העיקרי של הירדן, אבל נתברר שמקור נהר א־לדאן שלרגלי תל אל־קָצִ’י עשיר במים פי שנים ממקורו של נהר באניאס.

נַהְר בַּרְבַּר – نهر بربر. אחד מנהרות דמשק. ראה פרפר.

נַהְר בַּרַדָה – نهر بردة. אחד מנהרות דמשק. ראה אמנה ^ב.

נַהְר אל־בַּרְדוּנִי – نهر البردوني. נחל בלבנון. המשתפך לברכות המים שבנוה דמשק.

נַהְר אל־בַּרְדִי – نهر البردى. נחל מדרום לדמשק, המשתפך לברכות המים שבנוה דמשק.

נַהְר אל־בַּרַעִ’יתּ – نهر البرغيت. נחל הררי קטן, העובר בעמק עיון על פני מטולה, במקום שהוא יוצר מפל מים (התנור), סובב את תל אבל בית מעכה ומשתפך לנהר אל חצבאני במרחק קילומטר אחד ממקום התחברותו עם נהר א־לדאן.

נַהְר גִ’זִל – نهر جزل. גם וָדִי גִ’זִל. נחל המושך מים בעמק בית שאן מדרום לנחל חרוד ומשתפך לירדן מדרום לגשר החדש מעל לירדן.

נַהְר גָ’לוּד – نهر جالود. ⁴⁷⁰ הוא נחל חרוד המושך מים מעין חרוד שלרגלי הר הגלבע. זורם דרומה־מזרחה בין הר הגלבע ובין גבעת המורה, עובר על פני בית שאן ומשתפך לירדן סמוך לגשר החדש, 275 מ' מתחת לפני הים. ערביי בית שאן קראו לקטע האחרון של הנחל בשם וָדְי א־דַּוָא (נחל הרפואה).

אורך הנחל 20 ק"מ לערך ושפועו 286 מ‘, היינו 143 מ’ על כל 1000 מ'. הישוב היהודי, שבאדמתו עובר הנחל מראשיתו עד סופו, הצר את מרוצו והעמיק את אפיקו ומשתמש במימיו המרובים (עין חרוד שופע 815 ממ"ע מים ביממה) להשקאה.

נַהְר אל־גִ’נָנִי – نهر الجناني. אחד מנהרות דמשק. הוא יורד מגב הר חרמון ומשתפך לנהר א־סָּבִּירָנִי.

נַהְר א־דַּמוּר – نهر الدمور. נחל היורד מהלבנון ומשתפך לים התיכון מדרום לבירות.

נַהְר א־דִּפְלָה – نهر الدفلة. נחל חופי המשתפך לים התיכון, 1.5 ק“מ מדרום לדאר. הוא היה בגבול בין דאר ובין קיסרי, היינו בין פיניקיה ובין פלשתינא. היונים קראו לו Xopodoc (פטולמאוס V 14, 3; פליניוס Chorseos Hist nat. V 69, 75: ), והערבים קוראים לו גם נהר כַּרָגָ’ה או נהר טנטורה על שם הכפר טנטורה (דאר). הוא מושך מים ממרחק 3 ק”מ מהים, אבל בסוף הקיץ מתמעטים מימיו ביותר. אחת מאמות־המים, הנמוכה ביותר, משכה מים מנהר זה לקיסרי. השוה ע' בירת הפליא.

נָהָר לִדְרוֹמָה שֶׁל אַכְזִיב (כְּזִיב). נהר בגבול הצפוני של ארץ־ישראל בכל הנוגע לשביעית ולדמאי, היום نهر مفشوخ = נַהָר מַפְשׁוּח‘, העובר במושבה נהריה ומשתפך לים התיכון בחופה של זו, מדרום לאכזיב (ע"ש) ⁴⁷¹. מקורו בחִ’רְבַּת גַ’עְתּוּן. היא געתון המובלעת בתחום עולי בבל (ע"ש). ראשיתו וָדִי גַ’עְתּוּן. הם מי געתון, המובלעים גם הם בגבול התחום הצפוני. היום קוראים את נהר מפשוח’ בשם געתון. תוס' שביעית ד, ו; חלה ב, ו (נחל לדרומה של אכזיב).

נַהְר א־זַּהַרָנִי – نهر الزهراني. נחל היורד מהלבנון ומשתפך לים התיכון מדרום לצידון.

נַהְר א־זַּעוּר – نهر الزعور. היובל הגדול ביותר של נהר א־ליטאני, המושך אליו מים מהר אמנה.

נַהְר א־זַרְקָא ^א. – نهر الزرقا. נהר גדול בעבר הירדן, ראה נחל יבק.

נַהְר א־זַרְקָא ^ב. – نهر الزرقا ⁴⁷². נחל איתן היורד מהר זכרון יעקב, עובר על פני המושבה בנימינה ומשתפך לים מצפון לקיסרי. הוא מושך החל מעין ספרה 756 ממ“ע מים בשעה, לפני כניסתו של נקוז כַּבָּרָה 4,680 ממ”ע וקרוב לשפכו 8,280 ממ"ע בשעה. המעינות המוציאים את מימיהם לנהר מכילים כמויות ניכרות של מלח, ומי הנהר קרוב לשפכו מכילים 2000 חלקים מלח בתוך מיליון חלקים מים.

הוא נזכר ע“י פליניוס (V 75) בשם Crocodilon flumen, והגיאוגרפים הערביים של ימי הבינים קראוהו וָדִי תַּמָסִח (נחל התנינים). לפי ידיעה אחת, שמסר נוסע מהמאה הי”ג, נמצאו אז הרבה תנינים בנחל זה. נוסע זה מספר גם אגדה, איך הובאו התנינים ממצרים והוכנסו לנחל ⁴⁷³, עוד בסוף המאה הי"ט נמצא בו תנין אחד. נחל התנינים מהוה גבול טבעי בין שלוחות הר הכרמל והרי שומרון הצפוניים (בִּלָד א־רַוְחָה). המתקרבים לשפת הים, ובין השרון. לכן יש לראות בו את שִׁיחוֹר לִבְנַת, שהיה בגבול הדרומי של נחלת המטה אָשֶׁר (ע"ש). בתקופות הרומית והביזנטית היה הוא הגבול בין פלסטינה ובין פיניקיה או הגבול הדרומי של הצורים. השוה ע' קרוקודילון פוליס.

נַהְר חַיְצַרָנִי – نهر حيصراني. נחל חופי בין צור לצידון.

נַהְר אל־חַצְבָּנִי – نهر الحصباني. הוא הגדול בנחלי מקורות הירדן. מקורו בהר חרמון בגובה של 526 מ' מעפה“י. הוא יורד בוָדִי א־תַּיְם הפורה ומתחבר עם נהר באניאס ונהר א־לדאן בעמק חולה, מצפון לים סמכו. ארכו 37 ק”מ ושפועו 453 מ' = 12 מ' על כל 1000 מ'. הוא מכניס לירדן 10 ממ"ע מים בשניה.

נַהְר כַּרָגָ’ה – نهر كراجة. ראה ערך נהר א־דפלה.

נַהְר כֻּרְדָנָה – نهر كردانة. ראה ע' נהר נעמין.

נַהְר כָּתַּל – نهر كاتل. נחל בעמק הערבה, המשתפך לים המלח בשפתו הדרומית.

נַהְר א־לִּדָּן – نهر الّدان. הקצר והעשיר ביותר במים בין נהרות נחלי מקורות הירדן. מקורו לרגלי תל אל־קָצִ’י (204 מ' מעפה"י). הוא שופע 40 ממ“ע מים בשניה, פי שנים משפעת מקור נהר באניאס, לכן כנהו יוספוס בשם הירדן הקטן (קדמ' ה, 3, 1; ח, 8, 4). אורך הנהר 8 ק”מ ואשדו 128 מ' = 16 מ' על כל 1000 מ'. הוא חופר את אפיקו בתוך סלעי הבזלת בין חורשות עצים ושיחים וקני סוף. בזרמו החזק הוא עוקר עצים וסלעים, ומשום כך כנוהו הערבים בשם א־לִּדָּן, שפירושו הזועף, המרעיש, המעורר מדנים.

נַהְר א־לִיטָנִי – نهر الليطاني. הנהר הזה שמקורו בבקעת הלבנון, קרוב לבעל בכי (1.150 מ' מעפה"י), זורם דרומה בבקעה, במקום שנכנסים לתוכו נחלי מים הבאים מהר אמנה. במרחק 8 ק"מ מגשר אל־חַרְדַלָה. מתחת לחורבת מצודת הצלבנים קַלְעַתּ א־שַׁקִיף, הוא פונה מערבה וזורם באפיקו העמוק בין הרי הלבנון ובין הרי הגליל העליון, לאורך הגבול הצפוני הטבעי של ארץ־ישראל. זרמו החזק יוצר שבולות, ביחוד חזקה השבולת הסמוכה לגשר אל־ח’רדלה, שהנביא ישעיהו קובע אותה, כנראה, כנקודת גבול צפונית בולטת באמרו (ישע' כז, יב):

“והיה ביום ההוא יַחְבֹּט ה' משִׁבֹּלֶת הנהר עד נחל מצרים – –”

בצאתו מההרים אל שפלת החוף הצרה יואט זרמו ואפיקו נעשה שטוח ורחב. הוא משתפך לים התיכון במרחק 9 ק“מ מצפון לצור. אורך הנהר ממקורו עד שפכו 125ק”מ. שפועו הממוצע 9 מ' על כל 1000 מ'. פטולמאוס (V 5,15) קורא לו Aeo ותיאופנס (27,418) Accdc. בסורית ליטא. הגיאוגרפים הערביים של ימי הביניים מזכירים אותו בשם ليطا = לִיטָא (אל־דמשקי ואדריסי כותבים لطة = לְטָה, כך גורסת גם התולידה של השומרונים). חציו התחתון של הנהר, העובר לאורך הגבול הצפוני של ארץ ישראל, נקרא החל מהמאה הי"ז נַהְר אל־קָסִמִיָה על שם חָ’ן אל־קָסִמְיָה של הממלוכים, שהיה על יד גשר אחד של הנהר, שעל ידו היה מקדש מקומי בשם נַבִּי קָסִם ⁴⁷⁴.

נַהְר אל־מַנְשִׁיָּה – نهر المنشيّة. יובל הירדן בדרום עמק בית שאן.

נַהְר אל־מַפְגַ’ר – نهر المفجر. הוא המשך וָדִי חֻצַ’יְרָה משיח' חִלו והלאה, עובר באדמת המושבה חדרה ושל האחוזה חפצי־בה ונכנס לים התיכון במרחק 3 ק“מ מדרום לקיסרי. הוא נקרא הנהר המְפַגֶר, מכיון שמימיו זורמים לאט עקב שפועו המועט. הנוסעים בימי הבינים ⁴⁷⁵ כנוהו בשם הנהר המת, יען כי מימיו נעצרים מאחורי גבעות החול שעל שפת הים ויוצרים שם בצה גדולה. על שפת הים מתפשטים מימיו ויוצרים אגם גדול, ביחוד בקיץ, כשמימיו מתמעטים והולכים וזרמם נחלש והולך. ארכו של הנהר 7 ק”מ, רוחב אפיקו 12–4 מ'.

נַהְר אל־מַפְשׁוּח – نهر المفسوح. ראה נהר לדרומה של אכזיב.

נְהַר מִצְרַיִם. נהר בגבולה הדרומי המורחב של ארץ־ישראל, כפי שהובטח לאבות, היא הזרוע הימנית של היאור, שהשתפך לים פלוסיון. בר' טו, יח.

נַהְר אל־מֻקַטַּע – نهر المقطع. ראה נחל קישון.

נַהְר נַעַמַיְן – نهر نعمين. נהר המושך את מימיו לרוחב שפלת עכו ומשתפך לים לפני שערי העיר, לכנענים היה על יד הנהר מקדש לבעל (Plinius, Hist. nat. 36, 65), ומשום כך נקרא נהר בעל, ומכאן השם ביונית Blog. אצל יוספוס, מלח' ב, 10,2 Baccos. במשנה ובתלמוד הוא נזכר בשם מי קרמיון כאחד מארבעת הנהרות המקיפים את ארץ־ישראל (ע"ש) ⁴⁷⁶. מקורותיו הם בבצות הסמוכות לתל כֻּרְדָנָה, לכן הוא נקרא גם נהר כֻּרְדָנָה. וָדִי חַלַזוּן ונחלים אחרים מעבירים לתוכו את מימי בקעת בית נטופה. ארכו 10 ק“מ, והוא שופע 6000 ממ”ע מים בשעה. מימיו מכילים כמות ניכרת של מלח (588 חלקים מלח במיליון אחד חלקים מים), הנספג בקרקע בקרבת הנהר. כביש חיפה–עכו עובר את הנהר על פני גשר.

נַהְר א־סָּבִּירָנִי – نهر السابيراني. נהר גדול מדרום לדמשק, הנקרא בחלקו התחתון נַהְר אל־אַעְוַג' (ע"ש).

נַהְר סִכְּרַיְר – نهر سكرير. נחל המושך מים בכל השנה החל מאשדוד שבשפלה ומשתפך אל הים במרחק 12 ק“מ מדר’־מע' ליבנה. ארכו 6 ק”מ. השוה את ההערה לע' שכרון.

נַהְר סַנִיךּ – نهر سنيك. נחל המשתפך לים מדרום לצידון.

נָהָר אל־עַדַסִיָּה – نهر العدسيّة. נחל המשתפך לים מדרום לצידון

נַהְר אל־עַוְגָ’א – نهر العوجا. ראה מי הירקון.

נַהְר אל־עַלָּן – نهر العلان. נהר ארוך העובר באמצע הבשן ונכנס לתוך וָדִי אל־אחריר לא רחוק משפכו של נחל זה לתוך הירמוך. מקורו קרוב להר הגעש הכבוי תל אל־חָרָה. ממרחק 15 ק"מ משפכו לתוך וָדִי אל־אחריו הוא מושך מים כל השנה. אחרי גשם שוטף או בהמוס השלג על ההרים הגבוהים בבשן יגאה ויתרחב באפיקו העמוק, וזרמו יחזק עד כדי כך, שהמים יגלגלו לפניהם אבני בזלת גדולות. במכתבי אל־אמרנא (197 EA) נזכרת העיר חַלֻנִ יחד עם דמשק, עשתרות, בצרה וערים אחרות בצפון הארץ. עיר זאת ישבה כנראה על שפת הנהר, שבו נשתמר השם העתיק.

נַהְר אל־פָ’לִךּ – نهر الفالك. הנהר “הבוקע” היא תעלה בשרון, בחלקה חפורה ובחלקה חצובה בסלע, המוציאה את מי הבצות שמאחוריה, שהגדולה בהן בַּחְרַת קַתּוּרְיָה, אל הים מצפון לארסוף. הנחל עובר בחלקו בשטח המושבה הרצליה. הצלבנים הצרפתים קראו לו Rochetaillée, התעלה נחפרה כנראה בימי שלטון הרומאים.

נַהְר אל־קָסִמִיָה – نهر القاسميّة. ראה ע' נהר (הנהר) וע' נהר א־ליטני.

נַהְר רוּבִּין – نهر روبين. הוא המשך נחל שורק ונחל קַטְרָה. בשם רובין הוא נקרא החל מתל א־סֻלְטָן, במרחק 5 ק“מ משפכו. סמוך לו נמצא המקדש המוסלמי א־נַבִּי רובין, שלפי המסורת המקומית הוא מקום קבורתו של ראובן בנו בכורו של יעקב. מים רבים נכנסים לנהר רובין מהמעינות הקרובים לאפיקו. עמקו 2 מ' ורוחב אפיקו 22 מ'. מימיו הולכים לאט, ובהשפכו אל הים, 8 ק”מ מצפ’־מע' ליבנה, אפיקו שטוח עד כדי כך, שאפשר לעבור בו ברגל. על שפת הים מדרום לשפכו ישבה עיר החוף של יבנה, היא ימניא על הים, השוה גם וביתא.

נַהְר א־רֻקָּד – نهر الرّقاد. יובל גדול של הירמוך. מקורו בעין אל־בַּיְצָ’א שלרגלי הר חרמון. הוא עובר לאורך הגבול בין הבשן ובין הגולן ומושך מים כל השנה החל ממערב לנוה, החל מצפון לגמלא הוא חופר לו אפיק עמוק בתוך רכסי הבזלת ונכנס לירמוך מדר’־מזר' לאל־יָקוּסָה. ארכו 62 ק"מ ואשדו 685 מ‘, היינו 11 מ’ על כל קילומטר. ליד הגשר שעל הנהר נמצאים דולמנים וגִלְגָלִים, המורים על ישוב פריהיסטורי במקום זה ⁴⁷⁷.

* נַהֲרִיָה. מושבה של משק חקלאי אינטנסיבי עם מועצה עירונית בשפת הים, 8 ק“מ מצפון לעכו, היא נוסדה בכסלו תרצ”ה (סוף 1934) ע“י ד”ר ז“א סוסקין. שטח שפוטה של המועצה, הכולל קרקעות מכל הסוגים, הוא 12,000 דונם. מספר תושביו לפי אומדן המועצה בשבט תשי”א 6000 נפש. המושבה, העושה בבתיה היפים המוקפים גנות ירק רושם יפה, התפתחה בשנים האחרונות והיתה למקום מנוחה והבראה, ביחוד בחדשי הקיץ. ענפי החקלאות העיקריים הם גדול ירקות ועופות. בקיץ תש"ט הקימו באמצע המושבה אמפיתיאטרון הכולל 700 מקומות.

בחפירות, שנערכו באדמת נהריה, נתגלו שרידים של מקדש כנעני, כלים ושרידים אחרים. ובגבעה שמעבר לכביש נחשף בית קברות גדול מהתקופה הרומית. במסלה הרומית המקבילה לכביש של זמננו גלו אבן עם כתובת רומית (ראה גדרו). החרסים שבמקום הם מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת ⁴⁷⁸.

* נַהֲרַיִם. מרכז מפעל החשמל הארצישראלי. שנוסד בשנת תרפ“ח (1928) ע”י פנחס רוטנברג במקום שבו נשפך הירמוך לתוך הירדן, השוה גם ע' תל אור. מאז מלחמת העצמאות של ישראל נמצאת נהרים בשטח ממלכת עבר־הירדן ומפעל החשמל במקום זה שותק.

נוא, נואי. ראה נוה

נוֹב ^א. עיר הכהנים בקרבת ירושלים. לפי חז“ל היו בנוב במות, ובה עמד אהל המועד אחרי שילה. לכן הותרו הבמות בנוב. בברחו מפני שאול בא דוד אל אחימלך בנוב. דואג האדומי בא לנוב לחפש את דוד והרג במצות שאול את כל יושביה לפי חרב. נוב היא התחנה האחרונה במסע סנחריב על ירושלים. ממנה הוא רואה את הר בת ציון גבעת ירושלים ומנופף את ידו לאות, שעוד מעט ויכבשנה. ברשימת הערים, שבהן התישבו עולי בבל מבני בנימין נזכרת נוב בין ענתות ובין ענניה. לפי סימנים אלה יש לקבוע את מקומה של נוב על ההר, שעליו בנויים בניני בית החולים “הדסה”. בכפר אל־עִיסַוִיָּה שמאחורי בניני בית החולים היה ישוב בתקופת הברזל הקדומה, וכן נמצאו חרסים מתקופה זו בבית הקברות הצבאי שעל יד בית החולים. הבא מן הצפון רואה מן המקום הזה את ירושלים העתיקה ומכאן יורדת הדרך אליה ⁴⁷⁹. השוה גם ע' נבו ^ג. ש”א א, ב; כב, ט ואילך; ישע' י, לב; נחמ' יא, לבן מש' זבחים יד, ז; תוס' שם יג, ה–י; ב' פסחים לח, ב; זבחים קיח, ב; סנהד' צה, א; ירו' מגלה א, יב–עב, ע“ד למטה; במדב”ר כג, יג; מדרש תהל' פרק נב; קדמ' ו 12. 1 4–6.

נוֹב ^ב. עיר בשפלה, שבה נלחם דוד עם פלשתים וינצחם בשלש מערכות. הירונימוס, Ep. Paulah 22, Patrol. Latina , מזכיר מקום בשם נוב קרוב ללוד. וילהלם מצור מספר, שריכרד לב הארי התנגש עם צלאח א־דין שתי פעמים בנוב שבמחוז לוד, ובפעם השניה החליט לסגת. היום אולי بيت نوبا = בַּיִת נוּבָּא, 5 ק“מ מצפ’־מזר' לאמאוס (עִמְוָס). ראה גם בית ענבה. ש”ב כא, טו—יט.

נוֹב ^ג. עיירה בתחום סוסיתא החייבת בתרומות ומעשרות. היום הכפר ناب = נָבּ בגולן, מדר’־דר’־מע' לח’סְפִ’ין, בו תל וחורבות של עיר עתיקה: חומות, ברכה, אבני־בנין גדולות ועמודים עם פתוחים ⁴⁸⁰. תוס' שביעית ד, י (את הגרסות דנב, דכב יש לתקן ונֹב); יר' דמאי ב, א–כב. ע“ד למעלה; כפו”פ ש"ט.

נוּבָּא – نوبا. כפר ערבי, 7 ק"מ מצפ’־מע' לחברון (600 תו' מוסלמים).

נָוֶה. עיר עתיקה בבשן, הנזכרת בפעם הראשונה ברשימת הערים של החותמש השלישי בצורה נון. בכתובת רעמסס השני הצורה היא נֻאוּ, בפפירוס זינון (259 לפסה"נ) N6me, וכן מופיעה הצורה היונית של השם נואי בתוספתא ובתלמוד (ג"א: נוא, ניו, ניי, נווה, נבו, נבי). בימי מלכותו של הורדוס התישבו בנוה ממשפחות הפרשים שעלו מבבל. יתכן, שאלה באו מסביבות נינוה שעה"נ חדקל, ומפני דמיון השם הזה עם השם של עירם החדשה קראו אותה נינוה. בשם זה היא נזכרת כמה פעמים בתלמוד ובכתבי־יד עתיקים.

לפי רשימת העיירות הכלולות בתחום נוה (תוס' שביעית ד, ח) הקיף התחום הזה את הבשן הדרומית מציר (אִזְרַע) שבשפתה הדרומית המערבית של טרכונא עד נחלי המקורות של הירמוך. לר' יהודה הנשיא היו נכסים בתחום נוה, והוא פטר את העיירות שבו מתרומות ומעשרות. בני נוה (נינוה) שלחו לרבי שאלה בדבר זמן תפלת הגשם ואמרו לו, כי הם זקוקים למטר גם בתקופת תמוז. אבסביוס והירונימוס מזכירים את נינוה (Nye0) כעיר יהודית בבשן. קרוב לנוה היתה צרתה חלמיש (ע“ש, והשוה גם איכ”ר א, ס). חכמיה נקראו רבנן דנוה. מהם ידועים ר' פלטיה דנוה, ר' שולא מנוה, ר' שאול דנווה, ר' אלעזר דמן ננוה, ר' תנחום דמן נוי (או נווה או איש נוי) ⁴⁸¹. במאה הרביעית הציק חיל רומי ליושבי נוה. בתקופת הפיוט אחרי ר' אליעזר הקלירי חי בנוה הפייטן יוסף בירבי ניסן, שהוסיף על שמו את שם מקומו: משוה קריתים היא נוה ⁴⁸².

במאה הששית היתה נוה ידועה כעיר נוצרית וכמקום מושב של הגמון. קהלה יהודית התקיימה בה גם בימי הביניים. בבית הקברות היהודי בנוה מצאו את המצבה העברית של יוסף בן סעדיה משנת ד' תתכ“ב (1062) ⁴⁸³. הנוסע שמואל ב”ר שמשון (1210) כבר לא מצא בנוה עדה יהודית, אבל הוא ראה שם בית כנסת עם כתובת עברית, המודיעה, כי ר' יודן ור' לוי בן אשר בנו את בית הכנסת ⁴⁸⁴. הגיאוגרפים הערביים מהמאה התשיעית עד המאה האחת עשרה מזכירים את נוה כעיר הבירה של החורן והבשן. להם היתה נוה ידועה כעירו של איוב. לדבריהם נמצאים כאן כפריו של איוב, אחוזותיו ובית מרחצו. אדמתה של נוה ברוכה ועשירה בחטה ובתבואות אחרות (אל־מקדסי, עמ' 160). “לערך 3 מילין מנַוָא נמצאים ביתו של איוב ובית מרחצו. הוא מפורסם בכל מחוז נוא וגולן וכן גם בסביבות דמשק ובטבריה שבגליל הירדן” (מסעודי I עמ' 91). בתחלת המאה הי“ג היתה נוה עיר קטנה (יקות IV, עמ' 815). אשתורי הפרחי אינו מזכיר את נוה. היום הכפר הגדול نوا = נוָא בבשן, מצפ’־מזר' לגולן. בתי הכפר בנויים אבני־בניין עתיקות. בהרבה מהן מחוטבת המנורה בעלת שבעה קנים וחרותות כתובות יוניות וערביות ⁴⁸⁵. ערביי המקום מעריצים קבר אחד בשם א־נַבִּי סָם (שם בן נח) וקבר אחר בשם א־נבי יוּסִף (יוסף בן סעדיה הנ"ל). מנוה נמשך כביש לשיח' מִסְכִּין בעקבות דרך רומית עתיקה. 57 T³; תוס' שביעית ז, ח; ב' שבת ל, א (בכי“מ ננוה, בכ”י ארפ' נוי); יומא עח, ב (בכ"י וינה נוי); תענית יד, ב; דמאי ב, א–כב, ע”ד למעלה, סנהד' סוף פ“ג; כתובות א, א–לד, ע”ב; תענית א, א–סג, ע“ד; ויק”ר כג, ה; קו"ר א, ט; 2, 136 On.

* נְוֵה אוּר. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בעמק הירדן, בין גשר ובין בית יוסף, בשטח הכפר הנטוש בַּשָׁטְוָה. נוסד ביום ב' אדר תש"ט (3.3.1949). חברי הקבוץ הם עולי בבל (אור כשדים).

* נְוֵה אִילָן. ישוב של קבוץ המסונף לחבר הקבוצות, על שיא הר בין מעלה החמשה ובין כביש ירושלים–תל אביב, 14 ק“מ מצפ’־מערב לירושלים. המתישבים, חברי המחתרת מַכִּי מצרפת שקבלו את הכשרתם בארץ ישראל, עלו על הקרקע ביום ב' חשון תש”ז (27.10.1946). מספרם (בטבת תש"י) 117 נפש ושטח אדמתם 1,500 דונם. בזמן מלחמת השחרור שמש המקום בסיס חשוב לצבא ההגנה כישוב היהודי האחרון במערבה של ירושלים עד חולדה.

* נְוֵה אֵיתָן. ישוב של קבוץ המסונף לחבר הקבוצות, בעמק בית שאן, 4 ק“מ ממזר’־דר’־מזר' לבית שאן, בינה לבין מעוז חיים. נוסד ביום ב' כסלו תרצ”ט (25.11.1938). מספר נפשותיו (בסיון תש"י) 295 ושטח אדמתו 2,693 דונם אדמת מזרע.

* נְוֵה יָם. ראה מעפילים.

* נְוֵה יָמִין. מושב עולים המסונף לתנועת המושבים, בשרון, מדר’־מזר' לכפר סבא הערבית הנטושה, נוסד ביום ט' באב תש"ט (4.8.1949). המתיישבים הם ברובם יוצאי יון. בקרבת המושב קבר קדוש מוסלמי בשם א־נַּבִּי יָמִין, לפי המסורת המקומית קברו של בנימין בן יעקב.

* נְוֵה יַעֲקֹב. לפנים מושבה קטנה, 7 ק“מ מצפון לירושלים, בדרך לשכם. היא נוסדה ביום ח' תמוז תרפ”ה (יולי 1925) ע“י הפועל המזרחי ונקראה על שם מנהיג המזרחי הרב יעקב ריינס. שטח אדמתה 489 דונם. המושבה, שהיתה ידועה גם בשם “כפר עברי”, נעזבה באביב תש”ט בימי מלחמת ישראל עם הפולשים הערביים.

* נְוֵה עַמִּיאֵל. בית ספר חקלאי של הפועל המזרחי על יד שדה יעקב, נקרא, לזכר הרב מ. א. עמיאל, מי שהיה רבה של תל אביב. בטבת תש"י מנו החניכים, המדריכים והעובדים של המוסד יחד 117 נפש.

נוֹעֲרָן. ראה ע' נערה. שהש"ר ב, ח.

נוּקְבְתָא. מקום בבנימין. ר' יהודה הנשיא מודה על עצמו, שמוצא משפחתו מנוקבתא שבבנימין, היא بيت نقّوبا = בַּיִת נָקוּבָּא, עד למלחמת החרות של ישראל כפר ערבי על ההר מדר’־מזר' לקרית ענבים, קרוב לכביש ירושלים–תל אביב, שלארכו עובר קו הגבול בין בנימין ובין יהודה. המקום נקרא על שם נקבה ארוכה ועמוקה החצובה בסלע במעלה ההר בקרבת הכפר. היא דומה בערך לנקבה שבקרבת המושבה מטולה (ראה נקבתה דעיון). הכפר הערבי שב להיות כפר עברי בשם בית נקופה (ע"ש). בכפר שרידי בנין עתיקים ומערות. יר' כלאים ט, ד–לב, ע“; בר”ר לג, ג.

נוּקְבְתָא דְעִיוֹן. ראה נקבתא דעיון.

* נוֹרְדִיָה. כפר שתופי של ארגון מרגולין מיסודה של תנועת “חרות”, בשרון, סמוך לח'. בית ליד, ביום כ“ו באלול תש”ט (20.9.1949) הונחה אבן הפנה ל־25 הבתים הראשונים בכפר. מספר חבריו (בסיון תש"י) 68.

נוּרִס – نورس. כפר ערבי נטוש מדר’־מזר' לעין חרוד, בו עקבות של ישוב עתיק. הכפר נכבש ביום כ' אייר תש“ח ע”י צבא ההגנה לישראל. בשנת תש"י הוקמה בו מעברה בשם נֵרִיָה, ובה 163 משפחות של עולי תימן.

נוּר א־שַּׁמִס – نور الشمش⁴⁸⁶. בתקופת המנדאט מחנה עבודה לאסירים ערביים, 3 ק"מ מצפ’־מזרח לטול כַּרְם.

נַזְלָה ^א – نزلة. כפר ערבי קרוב לעזה מצפון (900 תו' מוסלמים).

נַזְלָה ^ב – نزلة. כפר ערבי, 14 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לטול כרם (250 תו' מוסלמים).

נַזְלַתּ אַבּוּ נָר – نزلة ابو نار. כפר ערבי קטן בשרון, 0.5 מדר’־מזר' לבָּקָה א־שָׁרְקִיָּה.

א־נַּזְלָה אל־וֻסְטָא – النزلة الوسطا. כפר ערבי קטן בשרון. 25 ק"מ מדר’־מזר' לבָּקָה א־שָׁרְקִיָּה.

נַזְלַתּ עִיסָא – نزلة عيسا. כפר בשרון בגבול מדינת ישראל והמשולש הערבי (300 תו' מוסלמים), 0.5 ק"מ ממזרח לבָּקָה אל־עַ’רְבְּיָה. בו בורות וקברים.

א־נַּזְלָה אל־עַ’רְבְּיָה – النزلة الغربيّة. כפר בשרון (100 תו' מוסלמים), 2 ק"מ מדר’־מע' לבָּקָה א־שָּׁרְקִיָה.

א־נַּזְלָה א־שָׁרְקִיָּה – النزلة الشرقيّة. כפר בשרון (300 תו' מוסלמים) 3.5 ק"מ ממזרח לבָּקָה א־שָּׁרְקִיָּה.

א־נַּחָ’בִּיר ־ النخابير. אפיקים ובהם כלי צור פריהיסטוריים מעובדים, 7.5 ק"מ מדרום לעזה. אדמות נח’אביר גובלות בשטח של מכרות גפרית. ראה גם בארי בתוספות.

נחורתא דיתיר. ראה מערתא דיתיר.

נחַיְלָה – نحيلة. לפנים כפר ערבי קטן בצפון עמק חולה, 4 ק"מ מצפ’־מע' לישוב היהודי דן.

⁰נַחַל אֶבְטַח – וָדִי אִבְּטָח. נחל העובר בחולות שעל שפת הים ונופל לים התיכון במרחק 7 ק"מ מדר’־מע' לאשדוד.

⁰נַחַל אֳהָלִים – וָדִי אֻם חִ’יָם. נחל באמצע הנגב, 60 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לאילת. הוא עובר בין רכס הר צניפים ונכנס לתוך אפיק נחל חיון. בו עוברת דרך השיירות, המחברת את דרך המלך העולה ממצרים עם הדרך העולה מאילת לאורך הערבה.

⁰נַחַל אוֹרָה – וָדִי חַנְדִס. הוא המשך נחל רחם, היורד לערבה עד הדרך העולה משפת ים אילת צפונה, 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לאילת החדשה. מבאר אורה שבנחל זה זורמים המים לאילת.

⁰נַחַל אֲטָדִים – וָדִי עַוְסָגָ’ה. נחל ממזרח לחלוצה. באפיקו גדלים שיחי אטד.

⁰נַחַל אֵלָה – וָדִי אֻם בֻּטְמָה, יובל של נחל נצנה, 33 ק"מ מדר’־מזר' לנצנה.

⁰נַחַל אַלֶכְּסַנְדֶּר. נחל גדול העובר באמצע השרון בשטח הישובים החקלאיים של עמק חפר. תחלתו מדרום להדריה, והוא נופל לים התיכון מצפ’־מע' לכפר ויתקין. הוא מושך מים כל השנה. ליד שפכו נמצא מעגן לסירות דוגה. הערבים היו קוראים את חלקו העליון של הנחל וָדִי חַוָרִת' ולחלקו התחתון נַהְר אִסְכַּנְדַרוּנָה או נַהְר אַבּוּ זַבּוּרָה (ע"ש). ועדת השמות שליד הקרן הקימת קבע לו בשנת תרצ"ד את השם נחל אלכסנדר לזכר אלכסנדר ינאי, שכבש את השרון.

⁰נחל אֲמַצְיָהו – וָדִי אל־קֻצַיְבּ. נחל גדול היורד מההרים מדרום לנחל צין, חוצה את הערבה ונכנס לערבות סדום, בו מעינות ואגמי מים, שבהם משקים הבדוים את עדריהם, ואדמה הראויה לחקלאות. לאורך גדתו השמאלית נמשכת דרך אל מַעֲבַר אל־מֻסְתַּקִלָּה.

⁰נַחַל אֶנְמָר ־ וָדִי אַבּוּ אִנְמָר, יובל של נחל רָמוֹן הגדול, הוא בא מהר אֶנְמָר, ועל ידו עוברת הדרך העולה לבאר שבע. השם אנמר נזכר ברשימת המקומות, שכבש שישק (67 S).

נַחַל אַרְנוֹן. ראה ע' ארנון. תאור מפורט של הנחל עיין:.Brunnow t. Domaszewski, Prov Arab. I, pp.32־46 במד' כא, יד; דב' ג, ח; יהו' יב, א; ב' ברכות נד, א; נח, א.

נַחַל אֶשְׁכּוֹל. נחל קרוב לחברון, שממנו הביאו המרגלים לבני ישראל במדבר אשכול ענבים, שנשאוהו בשנים במוט, וכן גם רמונים ותאנים. לפי גוּתֶּה הוא הנחל העובר על פני הכפר בית אִסכָּהִל מצפון לחברון. לדעתו השם המקורי נשתבש בפי ההמון הערבי וקבל את הצורה אִסְכָּהל ⁴⁸⁷. הירונימוס עוד ידע מקום בשם אשכול בין חברון ובין בית צור ⁴⁸⁸. דַלְמַן מציע לזהות את הנחל עם וָדִי אל־קָצִי מדרום לחברון ⁴⁸⁹. ג. א. סמית מזהה אותו עם וָדִי א־תֻּפָ’ח על יד חברון ⁴⁹⁰. אַבֶּל מחפש אותו בין חברון ובין אלוני ממרא. לדעתו הוא הנחל הבא מצפון לרָמַתּ אל־עַמְלָה. מעליו מתרוממת החורבה בֻּרְג' חַסְכָּה, שבה נשתמר השם אשכול ⁴⁹¹. יושבי חברון קוראים למעין הנובע במעלה המזרחי של העיר בשם אַשְׁכָּלָה. יתכן, שהגיא העובר לאורך חברון הוא נחל אשכול.. במד' יג, כג–כד; לב, ט; דב' א, כד; כפו“פ רצ”ט.

⁰נַחַל אֵשֶׁל – וָדִי אֻם אַתְ’לָה. יובל של נחל פארן. הוא יורד מהר גשור ונמשך מזרחה עד נחל פארן.

⁰נַחַל אֲשָׁלִים – וָדִי אֻם טָרְפָה. נחל בדרום מדבר יהודה, מדר’־מע' להר סדום. הוא נכנס לתוך נחל עמיעז. באפיקו גדלים עצי אשל וטרפה בודדים או בקבוצות קטנות.

⁰נחל בְּאֵר שֶׁבַע – וָדִי א־סָּבַּע. נחל גדול העובר לאורך בקעת באר שבע, המפרידה את ארץ הנגב מהרי יהודה, רוחב אפיק הנחל 50–40 מ' ועמקו 10–4 מ'. בגדתו הימנית מתרוממים סלעי סיד ועולים לרכס גבעות, ואילו גדתו השמאלית נמוכה יותר ושופעת לעמק פורה, שהיה בעבר מיושב ומעובד יפה.

⁰נַחַל בֹּהוּ – וָדִי (סיל) אל־בָּהָה, יובל של נחל עזה, הבא ממישור בהו, מדרום למחרקה, ונופל לנחל עזה ממערב לתל גַ’מָּה.

⁰נַחַל בּוֹקֵק – פַ’שַתּ א־־דַּרְוִיש. נחל במדבר יהודה הנופל לים המלח קרוב למצד בוקק (קַצְר אֻם בַּעַ’ק).

⁰נַחַל בּוֹשֶׁם – וָדִי אֻם עִטְר, יובל של נחל חיון העובר בעמק יפרוק.

⁰נַחַל בֶּקַע – וָדִי שֻׁעַיְבּ, נחל העובר לרוחב בקעת באר שבע ונכנס לנחל באר שבע מדר’־מע' לעיר.

⁰נַחַל בָּרָק – וָדִי בַּיְרַק (אַבַּיְרִק). הוא יורד מהר הכפה אל הערבה.

⁰נַחַל בִּתְרוֹן – וָדִי חַלָּה. הוא יורד מהרמה המערבית ועובר לרוחב הערבה מצפון לעין חֲצֵבָה.

⁰נַחַל בְּתָרִים – וָדִי עַוַגָ’ן. נחל בדרום היורד מגבעות גורל ונכנס לנחל באר שבע ממזרח לעיר.

⁰נַחַל גֶּבֶא – וָדִי אַל־מַקְרָא. יובל של נחל עבדת. בו נמצאים בחורף אגמי מים בבקיעים. באפיקו הרחב עוברת הדרך צפונה־מערבה לשבטה (א־סֻּבַּיְטָה).

⁰נַחַל גִּדְרוֹן – וָדִי קֻפַיִקְפִ’יָה והמשכו וָדִי אַבּוּ סֻוַיְרָה. הוא יורד מהרמה המערבית, עובר לרוחב הערבה מדרום לעין חצבה והולך עם נחל אֻם אל־אַיְדָן אל נחל הערבה (אל־גַ’יְבּ).

⁰נַחַל גּוֹב – וָדִי אל־גַ’וְף. יובל של נחל רחם היורד ממעלה עקרבים. לאורך גדתו הימנית נמשכת הדרך היורדת מצרימה. במישור הרחב בצד הנחל מגדלים הבדוים מעט שעורה.

⁰נַחַל גּוֹלְחָן – וָדִי אִגְ’לִחָ’ן. נחל גדול היורד ממעבר צפיר ונכנס לנחל צין מדרום למכתש חֲתִירָה.

⁰נַחַל גָּרוֹף – וָדִי אֻם אל־גֻ’רְף. הוא יורד ממעבר אילת שבגבול מצרים ונופל לים מדר’־מע' לאילת החדשה.

⁰נַחַל גְּרוּפִית – וָדִי גֻ’רַיְפִינָה. נחל גדול היורד מהרמה המערבית אל ערבת יטבתה.

נַחַל גְּרָר. נחל בארץ הנגב, שבו חנה יצחק וחפר בו מחדש את בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו והפלשתים סתמום. הוא הוסיף וחפר בארות, שעליהן רבו רועי גור עם רועי יצחק. משם הלך יצחק לבאר שבע. שם הנחל גרר נשתמר בנחל وادي الجرور= וָדִי אל־גַ’רוּר, הבא ממערב לקדש ברנע (עין קָדִס), עובר בעמק הנמשך דרומה־מערבה ונכנס לנחל מצרים.

החוקרים המחפשים את גרר, לפי אבסביוס, בדרום השפלה (השוה ע' גרר) סבורים, כי נחל גרר הוא אחד הנחלים שמדרום־מזרח לעזה ולא היא. הועדה הגיאוגרפית הישראלית זהתה אותו על יסוד ההנחה המוטעית הזאת עם וָדִי א־שָׁרִיעָה מדרום לעזה, השוה ע' נחל הבשור. בר' כו, יז–כ; 7,60.On.

⁰נַחַל דִּבְשׁוֹן – וָדִי אל־עַסַלִי, יובל של נחל עבדת. ראשיתו בהר עָקֵב. הוא נמשך בחריץ עמוק צפונה. עובר על פני עבדת ממזרח וגומר בבקעת צין.

⁰נַחַל דָּוִד – וָדִי סֻדַיְר. נחל היורד ממצדות עין גדי ומשתפך לים המלח ממזרח לעין גדי, ברדתו ממדרגת ההר התחתונה הוא יוצר מפל־מים חזק.

⁰נַחַל דּוֹחַן – וָדִי אל־וַשָׁשָׁה. נחל העובר לרוחב הערבה, 6 ק"מ מדרום לחֲצֵבָה (חֻצְבּ).

⁰נַחַל הָאָטָד – וָדִי אַבּוּ עַוַיְסְגָ’תּ. נחל ברמה המערבית, 15 ק"מ ממערב לארינדילה (עַ’רַנְדַל).

⁰נַחַל הַבְּאֵר ־וָדִי אַל־בִּיר. הוא יורד מהרמה המערבית וחוצה את הערבה מדרום לעין חֲצֵבָה (עין חֻצְבּ). מרובים בו מי התהום ואגמי מים, ושיחים מוריקים בו.

⁰נַחַל הַבּוֹקֵר – וָדִי אַל־בַּקָר. הוא יורד מההר החלק, נכנס לנחל חֲלוּקִים, 13 ק“מ מדרום למשאבים, ועובר במישור הרחב 4 ק”מ לערך, הנתון לעבוד חקלאי. בו נכנסים אליו נחלים קצרים, דרך השיירות הבאה מעזה חוצה את הנחל.

נַחַל הַבְּשׂוֹר. ברדוף דוד ואנשיו אחרי העמלקי לאחר נצחונם על יד צקלג, חצו את נחל הבשור. אם נזהה את צקלג (ע"ש) עם תל א־שָׁרִיעָה, נכון יהיה לזהות את נחל הבשור עם וָדִי א־שַּׁרִיעָה או אולי עם וָדִי שַׁלָלָה מדרום לעזה. הועדה הגיאוגרפית הישראלית הלכה בעקבות אַלְט ואַבֶּל בזהותה את נחל הבשור עם וָדִי חַלַצָה מצפון לחלוצה. ש"א ל, ט ואילך; קדמ' י, 11, 6 (Bdcelo5).

⁰נַחַל הַגִּדְרָה – וָדִי אִגְ’דַיְרָה. נחל קטן. 35 ק"מ מצפון לאילת, הנכנס לבקעת עובדה.

⁰נַחַל הַגַּרְזִי – וָדִי עָ’בִּיָה. יובל של נחל חיון. הדרך היורדת מקדש ברנע לחוף ים אילת חוצה אותו. השם מיוחס לשבט הגרזי, שישב בשכנות עם הגשורי והעמלקי בין ארץ פלשתים ובין ארץ מצרים (ש"א כז, ח). פטולמאוס, מפת פייטניגר וצו המסים מבאר שבע מזכירים מקום בנגב בשם Gerasa.

⁰נַחַל הַגְּשׁוּרִי – וָדִי אל־עֻדַיְד. הוא יורד מהר גשור (801 מ'), מדרום־מערב למכתש רָמוֹן, ומושך את מימיו צפונה בין הרים גבוהים. בארות גשור ואגמי המים שבנחל הם מקומות.קבוץ עדרי הגמלים. בצאתו מבין ההרים הוא פונה מזרחה אל נחל פארן. הנחל נקרא על שם שבט הגשורי, ששכן בקרבת הפלשתים, העמלקי והגרזי (יהו' יג, ב; שמו"א כז, ח). פטולמאוס ומפת פויטינגר מזכירים את גשור בשם Gypsaria.

⁰נחַל הֵד – וָדִי הִיַדִיָּה. נחל ההולך עם נחל שיד לנחל באר שבע. 13ק"מ מדרום לבאר שבע.

⁰נַחַל הֶחָלָק – וָדִי רַכַּבּ. הוא המשך נחל גולחן, נמשך דרומה־מערבה לאורך ההר החלק ונכנס לנחל צין.

⁰נַחַל הַלּוֹט – וָדָי א־סַיָּל. הוא עובר לרוחב מדבר יהודה ונופל לים המלח מצפ’־מזר' למצדה.

⁰נַחַל הַמֵּישַׁר – קָעַתּ אל־קֻרַיְק. אפיק רחב היוצא מהמישר ונמשך צפונה לנחל הנקרה.

⁰נַחַל הַנִּקְרָה – וָדִי א־סִּיק. חריץ עמוק העובר לרוחב הנגב, בו יורדת הדרך מעמק רָמוֹן (וָדִי א־רָמָן) אל הערבה.

נַחַל הָעֲרָבָה. הוא נחל מצרים (ע"ש). הנביא עמוס מציין את כל הארץ בתוך גבולותיה הקיצוניים מצפון ומדרום, מלבוא חמת עד נחל הערבה. בכל מקום אחר במקרא, המציין את קצות הארץ מצפון ומדרום, נקרא הנחל שבקצה הגבול הדרומי נחל מצרים, העובר בערבת הנגב. גם רש"י מזהה את נחל הערבה עם נחל מצרים ⁴⁹². עמוס ו, יד.

⁰נַחַל הוֹגָה – וָדִי הוּג'. יובל של נחל השקמים. העוקף את גבעת הוגה מצפון.

⁰נַחַל הָעֲרָבִים. נחל בקצה ארץ מואב, שאליו יגיע. לפי חזונו של הנביא, שבר עם מואב. היום سيل القراحي = סַיְל אל־קֻרָחִי בגבול אדום ומואב. הנחל, המשתפך לים המלח בחוף ערבת צוער (ע’ור א־צָּפִיָה), עשיר במים המשקים את שדות צוער ונכנסים בשעור של 1.250 ממ“ע בשעה לים המלח, בנחל זה, השוטף באורך של 45 ק”מ בעמק של נחל זרד (וָדִי אל־חַסָא). נמצאים איים קטנים, שבהם גדלים עצי ערבה וצפצפה ⁴⁹³. ישעי' טו, ז.

⁰נַחַל הַפֶּחָמִי – וָדָי אל־פַ’חָ’ם. נחל גדול באמצע הנגב הנכנס לנחל פארן. בו עוברת הדרך העולה מהערבה ונמשכת לקדש ברנע ולעזה.

⁰נַחַל הַקֵּן – וָדִי עִשׁוּשׁיָּה. נחל ברמה המערבית, 18 ק"מ ממערב לארינדילה.

⁰נחַל הַקַּנָּאִים – וָדִי מֻנְבַּיִתִּחָה. נחל במדבר יהודה, סמוך להר מצדה. הוא נופל לים המלח.

⁰נחל הַרְדּוֹף ־ וָדִי אַבּוּ מַרָדִף. נחל במדבר יהודה, מצפ’־מע' למצדה.

⁰נַחַל הַשְׁבָרִים ־ וָדִי אֻם טֻּ/2בַּיְקָא. הוא יורד מאשדות הרמה המערבית אל הערבה, חוצה את הדרך העולה בערבה ונכנס אל עמק טוב (סַהְל א־טַּיִבָּה). ממנו עולה דרך אחת למעבר מחמל ודרך אחת למעבר אנמר.

⁰נחל הַשְׁטָּה – וָדִי א־טֻלַיְח. הוא יורד מהרמה המערבית אל הערבה ונכנס אל קָע א־סָּעידְיִין מעבר לגבול העבר־ירדני.

נחל הַשִּׁטִים. נחל יבש בקרבת ירושלים, בימים הטובים העתידים לבוא לירושלים וליהודה, בשוב ה' את שיבת ציון, יצא מעין מבית ה' וישקה את נחל השטים. לפי נטית הקרקע של ירושלים ויהודה התכוון הנביא, כנראה, לנחל קדרון ⁴⁹⁴. יואל ד, יח.

נחל הַתַּנִּינִים. ראה נהר א־זרקא.

⁰נחל זִיק ־ וָדִי א־שִּׁהָבְּיָה, יובל של נחל מרה, מדר’־מע' להר החלק.

⁰נחל זֵיתָן – וָדִי א־זָיַתִּין, נחל סמוך לשבטה (א־סביטה) מדרום.

⁰נחל זְעֵירָה – וָדִי אֻם אל־בִּדוּן. נחל במדבר יהודה העובר מצפון להר זעירה ונופל לים המלח.

⁰נחל זַעַף – וָדִי אַבּוּ חֻנַיְק. נחל היורד מהרמה המערבית אל הערבה ומגיע עד הדרך העולה מאילת ויורדת לים המלח, במרחק 42 ק"מ מדר’־דר’־מע' לעין חֲצֵבָה (חֻצְבּ).

נחל זֶרֶד *, נַחְלָא דְזֶרֶד* *, בתרגום הירושלמי נחל טַרוַויָּא, הוא נחל בגבול מואב ואדום. בבוא בני ישראל ממדבר מואב עברו את נחל זרד. לכן הוא נחשב גם לגבול הדרומי של תחום עולי בבל. היום وادي الحساء = וָדִי אל חַסָא הנקרא בפרקו האחרון סיל אל־קֻרָחִי (השוה ע' נחל הערבים). נחל זרד מושך את מימיו בבתרון עמוק בתוך רכס ההרים שבגבול מואב ואדום, נכנס לערבת צוער (ע’ור א־צָּפִיָה) ומשתפך לים המלח בשפתו הדרומית־המזרחית. מוסיל מזהה את נחל זרד עם וָדִי א־סֻּלְטָנִי, הנמשך לאורך הגבול הדרומי־המזרחי של חבל אל־כַּרַךּ ⁴⁹⁵. *במד' כא, יב; דב' ב, יג–יד. * * תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א־לו, ע"ג.

⁰נחל חֶבְיוֹן – וָדִי מַדְסוּס. ראשיתו סמוך לדון העולה מהערבה למדבר יהודה, 3 ק"מ מדרום לכֻּרְנֻבּ. הוא יורד אל מעבר צפיר ונכנס לנחל ירקעם.

⁰נחל חֶבֶר – וְדִי חַבְּרָה. הוא יורד מהרי חברון בכוון לעין גדי, פונה דרומה־מזרחה ונופל לים המלח במרחק 8 ק"מ מדרום לעין גדי,

⁰נחל חבְרוֹן – וָדי אל־חַ’לִיל. נחל ארוך היורד מהרי חברון בכוון דרומי, עדי הכנסו לנחל באר שבע. לארכו עובר הכביש מחברון לבאר שבע.

⁰נחל חָדָב – וָדִי אל־חַדַבּ, יובל של נחל הנקרה. הוא נזכר בכתובת שישק מס' 103, 105.

0נחל חַוָּה – וָדִי חַוָה. נחל ארוך העובר במישור חוה צפונה מזרחה עד לרגלי ההר החלק.

⁰נחל חוֹסֶן – וָדִי אל־חֻסיְנְיָּה. יובל של נחל נצנה.

⁰נחל חוֹרְשָׁה – וָדִי חֻ’רָשָׁה. נחל ארוך היורד מראש הר חורשה בכוון צפונה ונכנס לנחל נצנה, בו עוברת הדרך מחצר־אדר לעבדת.

⁰נחל חִיּוֹן – וָדִי אל־חַיָּנִי. אפיק רחב בנגב. בו עוברת הדרך המסתעפת על יד כֻּנְתִּ’לַת אל־גִ’רָפִי מדרך השיירות העולה ממצרים ויורדת אל הדרך העוברת בערבה, 12 ק"מ מצפ’־מערב לארינדילה (עַ’רַנְדַל).

⁰נחל חֲלוּקִים ־ וָדִי חֻלַיְקִים. הוא יורד משפת הר חתירה ונמשך דרומה־מערבה. הדרך ההולכת מעבדת לכֻּרְנֻבּ חוצה אותו.

⁰נַחַל חָלָק – וָדִי רַכָּב. הוא יורד מהר ההר (ג’בל רכב), סובב את גוש ההרים ונכנס לנחל צין (מַצַ’רָה).

⁰נחל חֵמְדָּה – וָדִי אַבּוּ חַמְצָ’ה. אפיק רחב בשפתה המזרחית של הנגב, מצפון לגבעת מנוחה (בֻּרְג' אל־מֻלַיְחָה).

⁰נחל חֵמָר – וָדִי מֻחַוָּת. הוא בא מצפון לכֻּרְנֻבּ, נמשך לרוחב מדבר יהודה ונכנס לים המלח מצפ’־מזר' למצד זעירה. הוא נקרא במהלכו העליון וָדִי גֻ’רָבָּה. בחלקו התחתון נובע חמר מהקרקע, ויש משערים, שבתהומו נמצאים מעינות נפט.

⁰נחל חֲמַרְמָר – וָדִי אַחַיְמַר. נחל קטן במדבר יהודה, היורד לשטח ברכות המלח של חברת האשלג שמדרום לים המלח.

⁰נחל חֲצֵבָה – וָדִי אל־קָפִיף. נחל קטן בערבה הניזון ממי עין חצבה.

⁰נחל חֲצָצִים – וָדִי אַבּוּ חַצַיָתּ. נחל במרחק 12 ק"מ מדרום להר עודד, הוא נכנס למעבר בין רכסי גבעות, שבו עוברת דרך האורחות מכֻּנְתִּלַּתּ אל־גִ’רָפִי לנחל פארן (וָדִי אל־גִ’רָפִי).

⁰נחל חֲצֵרָה – וָדִי אל־חַצִ’ירָה. נחל גדול הניזון ממי נחלים קטנים בתוך מכתש חצרה (המכתש הקטן) ופורץ לו דרך אל הערבה מבין לסלעי השיד הגבוהים והתלולים של המכתש.

⁰נחל חָרוֹז – וָדי אל־חַ’רַז. הוא יורד מהר עודד דרומה־מזרחה אל דרך הארחות העולה ממצרים למדבר פארן.

⁰נחל חָרִיף – וָדִי חַ’רוּף. הוא בא משלוחה של הר חורשה, ממערב למכתש רָמוֹן, סובב מצפון לעמק המכוסה בצות, קנה סוף ודקלי תמרים ונכנס לנחל חורשה.

⁰נחל חֲתִירָה – וָדִי חַ’תִירָה, עמק גדול בין רכסי הרים מדר’־מע' לכֻּרְנֻבּ, הוא המכתש הגדול. ארכו 15 ק“מ ורחבו מגיע עד 5 ק”מ. בשפותיו מתרוממים סלעי גיר גבוהים ותלולים. בתוכו חריצים עמוקים, שבהם נקוים מי הגשמים בחורף, הגדול בהם הוא נחל חביון (וָדִי אל־מַַדְסוּס), הפורץ לו דרך מבין לקירות השיד ויורד אל מעבר צפיר.

⁰נחל חַתְרוּרִים – וָדִי חַתְּרוּרָה. נחל בדרום מדבר יהודה הנכנס לים המלח.

⁰נחל טוֹב – וָדי טַיִּבּ. נחל גדול היורד מהרי חברון מצפון לתל ערד ונכנס לנחל צאלים (וָדְי א־סִּיַל).

⁰נחל טְרָשִׁים – וָדְי אל־מֻשַׁיְשָׁה. הוא יוצא מעמק רָמוֹן מבין רכס גבעות, הסוגר על העמק מדרום־מערב, ונכנס אל המישר (קָעַתּ אל־קֻרַיָק).

נחל יַבֹּק. נחל גדול המבתר את הרי גלעד בבתרון עמוק בצורת קשת ומחלק את ארץ גלעד לשני חצאים. עמקה של בקעת היבק היא 1000–800 מ' מתחת לפני הרי גלעד ורחבה 10–7 ק“מ. מקור הנחל קרוב לרבת בני־עמון. על ידו היתה “עיר המים” של רבה (ש"ב יב, כז). הוא פונה משם צפונה־מזרחה ומגיע בקַלְעַתּ א־זַרְקָה לגבול המדבר. מכאן הוא נסוב צפונה־מערבה, ובהכנס לתוכו וָדִי א־טַּוָחִין הבא מהרי עַג’לוּן הוא פונה מערבה ונכנס על יד פנואל (תֻּלוּל א־דַּהַבּ) לעמק הירדן. כאן הוא יוצא כמתוך שער של סלעים וזורם בעמק דרומה, פונה פתאום מערבה ומשתפך לירדן מצפון לאדם העיר (ח'. א־דַּמְיָה). במעברה ובגשר א־דמיה עוברת הדרך מעבר הירדן מזרחה לשכם, ארכו של נחל יבק 80 ק”מ בקירוב ואשדו 1,168 מ‘, בממוצע 14.8 מ’ על קילומטר אחד.

היבק היה בגבול בני־עמון וממלכת סיחון מלך האמורי. בשובו מארם נהרים עבר יעקב במעבר יבק בדרכו מפנואל לשכם. מעבר זה של הנחל נמצא איפוא בעמק הירדן. במקרא נזכר הנחל בשם יבק או היבק סתם, בתרגומים הארמיים ובתלמוד יבקא או יובקא, בערבית הוא נקרא نهر الزرقا = נַהְר א־זַּרְקָא. נחל יבק מובלע בגבול תחומי עולי בבל. בר' לב, כג; במד' כא, כד; דב' ג, לז; ג, טז; יהו' יב, ב; שופ' יא, יג. כב; תוס' שביעית ד, יא; יר' שם ו, א–לו, ע"ג.

⁰נַחַל יָגוּר – וָדִי גַ’רָה. הוא יורד מראש זעירה, עובר במדבר יהודה דרומה ונכנס לנחל חֵמָר.

⁰נחל יְהוֹשָׁפָט – וָדִי א־רִיחִיָּה. הוא יורד מהר יהושפט סמוך לגבול מצריים ונכנס לים אילת, 5 ק"מ מדר’־מע' לאילת החדשה.

⁰נחל יַחַם – וָדִי וַחַ’מָה. נחל היורד מהר הכפה לעמק פארן (וָדְי אל־גִ’רָפִי).

⁰נחל יָטְבָתָה – וָדִי עַ’צְיָן. נחל בערבה המריק את מי עין יטבתה לתוך ערבת יטבתה, 30 ק"מ מצפון לאילת.

⁰נחל יָמִין – וָדִי יַמִין. נחל קטן מדרום לכֻּרְנֻבּ.

⁰נחל יַעֲלוֹן – וָדִי אַל־בַּיָן. הוא יורד מהרמה המערבית אל הערבה ממערב לארינדילה.

⁰נחל יְעֵלִים – וָדִי אֻם אל־בִּדוּן. הוא עובר לרוחב מדבר יהודה מצפון למצד תמר ונכנס לים המלח.

⁰נחל יָפֶה – וָדִי חֻלַיְקָתּ, יובל של נחל השקמים העובר בשטח תלמי יפה.

⁰נחל יַפְרוּק – וָדִי אל־עַגְ’רַמִיָה. הוא יורד מהר שגיא (סַמָוָה) ונכנס לנחל אַבּוּ בַּרַיְרִיק מדר’־מע' לעמק רָמוֹן.

⁰נחל יְרוֹחָם – וָדִי רָחַ’מָה. הוא עובר על פני גבעת ירוחם מצפון, 30 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לבאר שבע.

⁰נחל יָרְקְעָם ־ וָדִי יִרְקָה. הוא יוצא ממכתש חצרה מדרום לכֻּרְנֻבּ כהמשך של נחל כמוס ועובר במעבר צפיר. המשכו וָדִי צֻלַיְפָה חוצה את הדרך העולה מחֲצֵבָה לכֻּרְנֻבּ.

⁰נחל יַתִּיר – וָדִי עַתִּיר, נחל בדרום היורד מעל יד חורבות יתיר ונכנס לנחל באר שבע.

⁰נחל יִתְנָן – וָדִי אֻם אִתְנָן, יובל של נחל באר שבע, העובר על פני חורבות יתנן, מדר’־מזר' לבאר שבע.

⁰נחל יֶתֶר – וְדִי אִדְתַ’ר, נחל במרחק 10 ק"מ מדר’־מע' לעבדת, הנמשך אל נחל נצנה.

⁰נחל יִתְרוֹ ־ וָדִי א־שַׁעִיבּ. הוא עובר בערבה במעבר יתרו, 43 ק"מ מצפון לאילת.

⁰נחל כֶּלֶךְ – וָדִי אֻם כַּלְחָ’ה. נחל ארוך היורד מהרי חברון, משמאל לדרך היורדת מחברון לבאר שבע, ונכנס לנחל באר שבע.

⁰נחל כָּמוּס ־ וָדִי מַדְסוּס. נחל כמוס בתוך מכתש חֲצִרָה. בצאתו משם נקרא נחל ירקעם.

⁰נחל כָּסוּי – וָדִי אֻם עַ’צָ’ה. הוא חוצה את הדרך העולה מאילת מצפון לבאר אורה, 20 ק"מ מצפון לאילת.

נחל כְּרִית. נחל מקדם לשומרון, המושך את מימיו אל הירדן, בו הסתתר אליהו מפני אחאב, כשיבש הנחל מפני שלא היה גשם בארץ, הלך אליהו משם צרפתה אשר לצידון. היום وادي الفارعة = וָדִי אל־פָרִעָה, המושך מים בכל השנה. הוא יוצא מצפ’־מזר' לשכם, עובר בכוון דרומי־מזרחי בין שלוחות הרי שומרון, מגיע באמצע מהלכו לגובה של פני ים התיכון ונכנס לירדן מדרום לשפך נחל יבוק. ארכו 25 ק“מ. מקורו עַיְן אל־פָרִעָה שופע 36,340 ממ”ע מים ביממה ומקור אחר עַיְן א־צֻּלַיְבּ 4.543 ממ"ע.

נחל כרית מכניס לירדן 90,680 ממ"ע מים ביממה. בגדותיו נקיקי סלעים ומערות ובמעלותיו מישורים המבורכים באדמה מצוינה ובמי תהום, שאינם מנוצלים ומפותחים די צרכם,

לפי יוספוס, מלח' א. 6. 5 נחל זה, שבו נמצאת Kopeau. הוא הכפר קַרָוָה שמצפון להר סרטבא, הוא הגבול בין שומרון ובין יהודה. על שם עיר זו קורא אותו קורילוס מסקיתופולוס (חיי סבא 16) נחל קרוה (Neeladpc3d), בו יסד אחד מתלמידי סבא מנזר ⁴⁹⁶.

בימי הבינים חפשו את נחל כרית באחד הבתרונים הקרובים לירושלים, שבהם מערות ונקיקי סלעים, וזהו אותו עם וָדִי אל־קִלְתּ ⁴⁹⁷, שבמעלהו הסלעי כוננו נזירים מנזר בשם מָר אִלְיָס. אחרים סבורים, שנחל כרית נמצא מעבר לירדן מפני הכתוב “על פני הירדן” ⁴⁹⁸. נ. גליק משער, שהוא יובל של נחל יבוק ⁴⁹⁹. מ"א יז, ג–ז.

⁰נחל כַּרְכּוֹם – וָדִי אַל־עֻבַּיְרָה. באמצע הנגב ממזרח להר שגיא (סָמָוָה).

⁰נחל כַּרְכּוֹשֶׁת – וָדָי עִרַיְס. הוא יורד מהרמה המערבית לערבה וחוצה את הדרך הבאה מאילת. 20 ק"מ מדר’־דר’־מע' לחֲצֵבָה.

⁰נחל כָּרְמָה – וָדִי כֻּרַיִם. נחל גדול באמצע הנגב, הנכנס לנחל חיון מדרום להר צניפים.

⁰נחל לָבָן – וָדָי אל־אַבְּיַץ. ראשיתו בהר רביבים (אִרְתַּיְמָה) מדר’־מזר' לנצנה. אפיקו הרחב עובר מצפון לנצנה, בשטח של אדמת חול ושיד פורה, המצמיחה שיחים לרוב ומכוסה אבנים, ונמשך מערבה בנחל אל־אַזְרַק לנחל מצרים. יש בו סימנים של תרבות חקלאית עתיקה. מי הגשמים חפרו בו ערוצים רבים בין קירות סלעים. בכרמים מגדלי נוצרים. הדרך העולה מנצנה צפונה־מזרחה לבאר שבע חוצה את הנחל.

⁰נחל לִדְרוֹמָה שֶׁל אַכְזִיב. ראה נהר לדרומה של אכזיב.

⁰נחל לוֹץ – וָדִי לֻצָּן. נחל צר וארוך מאד באמצע הנגב, הוא יורד מהר לוץ, עובר במדבר צורים, שאין בו עקבות של תרבות חקלאית ונכנס לנחל גרר (גַ’רוּר). לאורך גדתו השמאלית נמשכת דרך עתיקה. דרך הארחות העולה מאילת לנצנה ולבאר שבע חוצה אותו. הנחל נקרא על שם מקום הנזכר בכתובת שישק (לץ, 123 S) ובלוח פויטינגר (Lysa).

⁰נחל לָכִיש – וָדִי קֻבַּיְבָּה־וָדִי סִכְּרַיְר, נחל ארוך היורד מהרי חברון, עובר על פני לכיש מצפון, ממשיך צפונה־מערבה, ובהגיעו לשפלת החוף הוא מרחיב את אפיקו בין יבנה ובין אשדוד ונופל לים התיכון.

⁰נחל לַעֲנָה – וָדִי קַיְטוּם. חלקו העליון של נחל חפיר, ההולך אל נצנה.

⁰נחל מוֹר ־ וָדִי מֻר. נחל קטן במדבר יהודה, העובר בין מצדה ובין תמר ונופל לתוך ים המלח.

⁰נחל מוֹרָג – וָדִי מֻרַיְג'. הוא בא מראש זעירה, פונה מזרחה, דרומה ושוב מזרחה, עובר לרגלי מצד חתרורים מדרום ונכנס עם נחל חתרורים לים המלח.

⁰נחל מַטָּרָה – וָדִי מַנְגַ’ר, יובל של נחל סֶכֶר (מִשָׁשׁ). 20 ק"מ מדר’־מזר' לבאר שבע.

⁰נחל מִלְחָה – וָדִי מֻלַיְחָה. נחל גדול בדרום העובר ממזרח לרוחמה ונכנס לנחל השקמים (אל־חַסִי). הדרך היורדת מפַ’לוּגָ’ה לבאר שבע חוצה אותו על יד תל מלחה.

⁰נחל מִלְחָן – מִיְ מִלְחָן. הוא מושך מים ברמה המערבית של הנגב ונכנס למכתש עקוף (וָדִי עֻקְפִ’י). בבאר מלחן שבאפיק הנחל מים טובים.

⁰נחל מִלְחָתָה – וָדִי מִלְח. ראשיתו בקרבת החוף המערבי של ים המלח. הוא עובר בעמק, שרחבו 5 ק"מ ויפה לעבוד חקלאי, מקשר את מדבר יהודה עם הרמה המערבית, כשמצפון לו מתרוממים הרי חברון, ועובר על פני חורבות מלחתה (ע"ש). המשכו נחל סֶכֶר (מִשָׁשׁ) נכנס לנחל באר שבע. מצפון נכנסים אליו יובלים רבים. באפיק הנחל שכבות־מלח נרחבות. הוא אולי גיא מלח (גיא המלח), שבו הכו צבאות דוד ואמציהו את אדום (ש“ב ח, יג; מ”ב יד, ז; תהל' ס, ב; דהי“א יח, יב; דהי”ב כה. יא) ⁵⁰⁰.

⁰נַחַל מַמְשִׁית – וָדִי כֻּרְנֻבּ. הוא יורד מהר הציד (רֻגְ’ם אל־קַנָצִיָּּה), סובב את תל ממשית ממערב, מצפון וממזרח וממשיך ממזרח למכתש חתירה. בתוך הנחל לרגלי הר ממשית נמצאים שרידים ניכרים של סכר גדול, שקירותיו הבנויים אבני גזית מגיעים לגובה של 300 מטר.

⁰נחל מָנוֹח – וָדִי מֻלַיְח. ראשיתו מצפ’־מע' לבאר שבע. הוא ניזון מבאר מנוח (ביר מליח) שמצפ’־מע' לחורבות פטיש (ח'. פֻטַיְס, ע"ש) ונכנס לנחל פטיש. הדרך מחנות יונה (חָ’ן יוּנִס) לבאר שבע חוצה אותו.

⁰נחל מְנוּחָה – וָדִי מֻלַיְחָה. הוא ניזון מבאר מנוחה (מִיְ מֻלַיְחָה) שברמה המערבית, יורד אל הערבה וחוצה את הדרך העולה מאילת. 80 ק"מ מצפון לחוף אילת.

⁰נחל מִסְעָר – וָדִי מֻסַיְעִט. יובל של נחל רביבים, מדר’־מזר' לבאר משאבים (בִּיר עַסְלוּג').

⁰נחל מַעְזֵר – וָדִי מַעַיְדִ’ר. יובל גדול של נחל פארן (גִ’רָפִי). הבא מהר קְצָע מדרום למכתש רָמוֹן ועובר בתוך חריץ עמוק במדבר חול. הדרך היורדת מעבדת לחוף ים אילת חוצה אותו.

⁰נחל מְצָדָה – וָדִי א־סַּבָּה. הוא עובר לרוחב מדבר יהודה לרגלי הר מצדה ונופל לים המלח.

נחל מִצְרַיִם, נחל בקצה הדרומי של ארץ־ישראל ושל ארץ יהודה בגבול מצרים, בכתובות אשור נחל מֻצְר. בשבעים לישע' כז, יב הוא נקרא Pcwowoooboo. עמוס (ו, יד) קורא לו נחל הערבה, היום وادي العريش =וָדִי אל־עַרִישׁ, כך גם בתרגום רב סעדיה גאון לבמד' לד, ה ⁵⁰¹.

נחל מצרים הוא נחל אכזב העובר לאורך בקעה גדולה, שראשיתה במדבר קדש ואחריתה בשפת ים התיכון על יד אל־עריש. ארכה של הבקעה 250 ק“מ ורחבה מגיע במקומות אחדים עד 5 ק”מ, כשהיא מגיעה לשטח החולות היא נעשית צרה, ועל יד אל־עריש רחבה אינו עולה על קילומטר אחד, אשדותיו המערביים של מדבר צין מריקים את מימיהם בימי הגשמים הספורים שבהם לתוך נחל מצרים. מצד ימין מרובים יובליו הבאים מנגב יהודה, ואילו מצד שמאל נכנס אליו רק יובל אחד הראוי לשמו. במד' לד, ה: יהו' טו, ד. מז; מ“א ח, סה; מ”ב כד, ז; ישע' כז, יב; יחז' מז, יט; מח, כח (נחל סתם); דהי“ב ז, ח; תוס' תרומות ב יב; חלה ב, יא; ב' גטין ח, א; יר' שביעית ו, א־לו, ע”ג; בר“ו סד, ג; יהודית 1, 9; כפו”פ רמ"ח.

⁰נחל מָרָה – וָדִי מֻרָה. נקיק נפלא הנמשך ממערב מזרחה בתוך העמק הרחב שבמדבר צין מדרום למכתש חתירה ונכנס עם נחל מַדְרָה לתוך נחל צין (וָדִי פִ’קְרָה). גדותיו התלולות נפוצות ע"י ערוצים הנכנסים אליו.

⁰נחל מַרְזֵבָה – וָדִי מַרְזַבָּה. אפיק רחב ועמוק, שראשיתו מדרום למעבר ערוד. בהכנסו לבקעת פארן מצפון לעין יהב (אל־וַיְבָּה) הוא יוצר נקיק בעומק של 100 מ‘, שסלעים בגובה 200 מ’ סוגרים עליו. הנקיק הולך ומתרחב לצד צפון ועובר לנחל רָמוֹן. יובלים רבים נכנסים אליו מימין ומשמאל. דין הארחות מרביבים (עַסְלוּג') לחצבה חוצה את הנחל.

⁰נחל מַשּׂוֹר ־ וָדִי אל־מִנְשָׁר. הוא יורד מהרמה המערבית אל הערבה, 12 ק"מ מדר’־מע' לחֲצֵבָה.

⁰נַחַל מָשׁוֹשׁ – וָדִי מֻשַׁיְשָׁה א־שָׁרְקִיָּה. ראשיתו סמוך למעבר מחמל. הוא יורד מההרים צפונה מזרחה לעמק מדבר צין, חוצה את דרך המלך ונכנס לנחל מרה.

⁰נַחַל מִשְׁמָר – וָדִי מַחְרַס. הוא עובר במדבר יהודה בין מצדה ובין עין גדי ונופל לים המלח..

⁰נַחַל מַשָּׁק – וָדִי אל־חַרָר. הוא יורד מהרמה המערבית אל הערבה. שם מתרחב אפיקו, המושך את מי מעינותיו מזרחה, עובר על פני חֲצֵבָה מדרום ונכנס לנחל עדן, באפיקו עולה מהערבה דרך לבאר שבע ולעזה.

⁰נַחַל נְמֵרָה – וְדִי נֻמְרָה. נחל ארוך היורד מרכס הרי בשמת אל הערבה, 17 ק"מ מצפון לאילת.

⁰נַחַל נִצָּנָה – וְדִי אל־חַפיר – וְדִי אל־עַוְגָ’א, אפיק רחב וארוך מאד הבא מההרים שמצפון לעמק רָמוֹן, עובר על פני נצנה ממערב, נמשך משם צפונה מערבה ומתחבר עם הנחל הלבן. אדמתו אדמת חול, שהיתה לפנים פוריה ומעובדת. היום היא מצמיחה רק שיחים. בבאר־חפיר שבאמצע האפיק משקים הבדוים את עדרי גמליהם. דרך המלך העולה ממצרים לבאר שבע חוצה את אפיק הנחל על יד נצנה.

⁰נַחַל נִקְרָה – וָדִי א־סִּיק. הוא יוצא ממכתש רָמוֹן. עובר בנקרה עמוקה מזרחה על פני הר עומר מצפון ויורד אל בקעת עומר. בגדותיו חורבות של ישובים קדומים: מצד מוחילה, מצד הנקרה, קצרה, ח'. מוּיַת עַוַד.

⁰נַחַל סַיִף ־ וְדִי סַיְף. נחל בערבה מצפ’־מע' לעין חצבה. הוא נמשך בכוון צפ’־צפ’־מזר' לנחל אמציהו (אל־קֻצַיְבּ) ונכנס אתו לערבת סדום.

⁰נַחַל סִירָה – וָדִי א־נֻּטַיְשָׁה. הוא יורד מהרמה מגובה 468 מ', עובר בין רכסי גבעות ונכנס אל עמק פארן (אל־גֻ’רָפִי). הוא נקרא על שם שיח הסירה הגדל בירכתיו.

⁰נַחַל סֶכֶר – וָדִי א־סִּדּ, גם נחל כֻּרְנֻבּ. הוא בא מדרום לבאר שבע, עובר בקשת גדולה מזרחה מתחת להרי כרנב ופורץ לו דין בנקיק עמוק בין קירות סלעים גבוהים בכוון לים המלח. שלשה סכרים בו, האחד ארכו 24 מ‘, רחבו 7.80 מ’ וגבהו 11 מ‘, הסכר השני ארכו 20 מ’, השלישי ארכו 55 מ' ורחבו 3.30 מ‘. בנחל צדדי נמצא עוד סכר באורך של 20 מ’ ובגובה של 3 מ' ⁵⁰².

⁰נַחַל סָעִיף – וָדִי סַנַח' אל־גִ’רָפִי, יובל של נחל פארן בראשיתו, מדר’־מזר' לשלוחת גשור.

⁰נַחַל סָפוּן – וָדִי מַדְסוּס. יובל של הנחל הלבן, 10 ק"מ ממזרח לנצנה. הוא יורד מהר רביב בכוון צפוני־מערבי ונכנס לנחל הלבן במקום, ששם חוצה אותו הדרך ההולכת מנצנה לבאר שבע.

⁰נַחַל סִרְפָּד – וְדִי חַרָיִק. יובל של נחל נצנה, 22 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לנצנה.

⁰נַחַל עָבְדַת – וָדִי עבְַּדָה. אפיק רחב, שבו חפרו המים חריץ עמוק. ראשיתו מדר’־מע' לעבדת. בהמשכו בכוון צפון־מזרח הוא עובר על פני עבדת ממערב בשם ואדי א־רַמְלִיָה ונכנס לנחל מרה. מדרגות הרים הרוסות, שהיו שומרות על שכבות העפר מפני סחף, וגדרות, שנבנו לפזר את מי הגשמים, מראות על תרבות חקלאית מפותחת בתקופה הרומית־הביזנטית באפיק הנחל ובגדותיו. בהם נראים גם עתה פה ושם עצים עתיקים. חלק משטח זה מעובד גם בזמן הזה.

⁰נַחַל עֵדֶן – וָדִי אֻם אל־עִדָן. אפיק רחב המושך מים בערבה ממזרח לחצבה ונכנס לנחל הערבה (ואדי אל־ג’יבּ).

⁰נַחַל עֲדָשִׁים – וָדִי אֻם אל־עֻדַיְס. ראשיתו במורד המזרחי של הרי חברון, 10 ק"מ מדר’־מזר' ליוטה. הוא עובר לרוחב מדבר יהודה נקרא בהמשכו נחל צֶאֱלִים (ואדי סַיָּל) ונכנס לים המלח מצפ’־מזר' למצדה.

⁰נַחַל עוֹדֵד – וָדִי אל־עֻדַיְד. הוא יורד ממעבר ערוד ונמשך לעמק פארן (אל־גִ’רָפִי). בו מצויים מי תהום בעומק של 3–2 מ', ובורותיו הרבים חשובים מאד לגדול הגמלים במדבר פארן. בו עוברת דרך ארחות עתיקה מאד, היורדת מעבדת לאילת.

⁰נחל עוֹמֶר – וָדִי אֻם קֻצַיְר. נחל בערבה 30 ק"מ מדר’־דר’־מע' לעין חצבה.

⁰נחל עוֹרְקָן – וָדִי אַבּוּ עֻרְקָן. הוא עובר באמצע הנגב, מדר’־מזר' להר עודד.

⁰נחל עִזּוּז – וְָדִי אל־עֻזַיְז. אפיק רחב ויפה, שבו גדלים עצי אשל. הוא יורד מהר עזוז, עולה צפונה לנצנה ונקרא בהמשכו נחל נצנה. בו עוברת הדרך מנצנה לרחובות בנגב ולעזה.

⁰נחל עֵין גֶּדִי. הוא יורד מרָס אל־מֻקַדָּם ונכנס לים המלח סמוך לעין גדי, שאת מימיו הוא מושך לים. במורד התחתון של ההר הוא יוצר מפל מים גדול, המשמש מקלחת רצויה לעוברי אורח במדבר.

* נחל עִירוֹן. ישוב של הקבוץ “ברקאי” המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בנחל עירון (ואדי עָרָה), 6 ק“מ ממזרח לכרכור. נוסד ביום י”א אייר תש"ט (10.5.1949). חברי הקבוץ הם נוער חלוצי ממרכז אירופה.

⁰נחל עַיָּרִים – וָדִי אל־גִ’חָשִׁי. הוא יורד מהר העירים, עובר בין שלוחותיו ונכנס עם נחל עקרב לנחל נצנה.

⁰נחל עָמוּד – וָדִי עַמוּד. הוא יוצא ממדבר פארן ונכנס למֵישָׁר (אל־קֻרַיְק).

⁰נחל עַמִּיעַז – וָדִי אַמְעז. הוא יורד מדרומו של מדבר יהודה דרך מעבר עמיעז לשטח ברכות הזקוק של חברת האשלג הארצישראלית שבערבת סדום.

⁰נחל עַמְרָם – סַיְל עִמְרָן. נקרה צרה ועמוקה, המושכת מים מההרים שממערב לערבה אל ערבת נטף (מָא אל־קִטָּר), 78 ק"מ מצפון לאילת החדשה. אפיקה מתרחב בקצה הערבה ומתפלג לשני פלגים רחבים.

⁰נחל עָנִים – וָדִי אל־עֻ’וַיְן. ראשיתו בקרבת חורבות ענים מדרום לאשתמוע. משם הוא יורד לנחל באר שבע.

⁰נחל עֳפָרִים – וָדִי אל=עֻ’זַיְלָתּ נחל קטן בערבה המסתעף מנחל עומר (אֻם קֻצַיְר), 6 ק"מ מצפון לעין חצבה. מי עין העפרים (מוּיַּת אל־עֻ’זַיְלָתּ) טובים לשתיה.

⁰נחל עָקֵב – וָדִי אֻם כַּעַבּ. נחל ארוך היורד מהר נפחה ועובר בנקרה עמוקה בכיוון צפוני־מערבי בין רכסי גבעות תלולות, עוקף את עבדת מצפון ונכנס לנחל עבדת.

⁰נחל עָקוֹף – וָדִי חֻנַיְקְ. נחל ארוך הבא מהר תמנע, עובר צפונה ממזרח לבקעת עובדה, ממשיך בדרכו באותו כיוון בין רכסי גבעות ונכנס לנחל חיון.

⁰נחל עַקְרַבִּים – וָדִי אֻם עַקְרָבּ. יובל של נחל נצנה במהלכו העליון, 28 ק"מ מדר’־מזר' לנצנה.

⁰נחל עֲרוּגוֹת – וָדִי אל־עַרַיגָ’ה, נחל במדבר יהודה הנכנס לים המלח מדרום לעין גדי.

⁰נחל עָרוֹד – וָדִי אֻם צָלִח. הנחל הארוך והרחב יורד מצומת הר הכפה (אַבּוּ טַקִיָּה) על יד ערוד ועובר במעבר ערוד. מי תהום רבים נמצאים בו בעומק של 3–2 מ'.

⁰נחל עֲרוֹעֵר – וָדִי עַרְעַרָה. תחלתו בבארות ערוער, 10 ק"מ מדר’־מע' לנבטים. הוא מושך את המים צפונה, עובר על פני נבטים ממזרח ונכנס לנחל סכר.

נחל עַ’רַנְדָּל. אפיק רחב בערבה, מעבר לקו הגבול הישראלי, בשטח ישר בין ערמות חול גדולות ורכות, המצמיחות עצי אשל וקולוקוינטה, העליה ממנו להרי עבר הירדן מזרחה היא תלולה וזרועה סלעים, ואילו הדרך צפונה ומערבה עוברת בשטח ישר על אדמת אבן־שיד.

⁰נחל עָשׁוֹשׁ – וָדִי עִשַׁיְשִׁיָה. הוא בא מהר מכביר, עובר מדרום לשלוחת עומר ויורד אל הערבה.

⁰נחל עָשָׁן – וָדִי אל־מֻוַיְלח ⁵⁰³. נחל בשטח המטה מנשה, העובר ממזרח לחורבות העיר עשן (ע"ש). מצפ’־צפ’־מע' לבאר שבע. הוא מושך מים מהבארות שבאפיקו ובקרבתו, ובתוכם באר עשן, ונכנס לנחל פטיש. בבצות שבאפיקו מרוים חזירי־בר את צמאונם.

⁰נחל עִשָּׂרוֹן – וְדִי עַשָׁרִיָּה. הוא יורד משלוחת שחרוֹת ונכנס לבקעת עובדה.

⁰נחל עֶתֶר – וָדִי עַתּיר, הוא עובר בשפלת יהודה על פני חורבות העיר עתר (ע"ש) ונכנס לנחל זיתן.

⁰נחל פָּארָן – וָדִי אל־גִ’רָפִי. אפיק גדול ורחב במדבר פארן. הוא מוקף רכסי הרים, רשת מימיו מתפשטת על פני שטח רחב, ומרובים יובליו הנכנסים אליו מצפון ומדרום. בגדותיהם גדלים עצי אשל ובוטמה לרוב, ובשדות מוצאים האַיָּלִים עשב רב למרעה. מרובים בו מי התהום בעומק של 3–2 מ', ובאגמי המים שבעמק משקים הבדוים את צאנם וגמליהם. באפיקו עוברות הדרכים ההולכות מעקבה־אילת לעזה ומגבול מצרים לים המלח. דרך אחת מסתעפת ממנו והולכת לקדש ברנע. המשכו של נחל פארן הוא נחל גבים (אל־גַ’יְבּ) הנופל לים המלח.

⁰נַחַל פֶּחֶר – וְדִי פֻ’חָ’רִי, יובלו של נחל הבשור (שִׁנְק) בשפלת הנגב, קרוב לחורבות העיר פָּחֶר, הנזכרת ברשימת שישק (מס' 68) בדרך מח’אן יונס לבאר שבע.

⁰נחל פָּטִּישׁ – וָדִי פֻּ’טַיְס. המשכו של נחל רקיק מצפון־מערב לבאר שבע. הוא עובר ממזרח לחורבות העיר פוֹטִיס (ע"ש) ונכנס מצפון לתל גַ’מָּה לתוך נחל עזה. יובליו נחל מנוח ונחל שמריה.

⁰נחל פָּעִי – וְדִי פָ’עִי. הוא בא ממזרח לממשית (כֻּרְנֻבּ), עובר באפיק רחב מבין הרי סלעים ונכנס לנחל חֵמָר, שבו גדלים הרבה שיחי רותם, פעו (בר' לו, לט) או פעי (דהי"א א, מ) היה שם עירו של הדד מלך אדום.

⁰נחל פָּרוֹס – וָדִי אל־פַ’רְשׁ. נחל ארוך במדבר יהודה מדר’־מע' לים המלח. הוא נכנס לערבת סדום מדרום לברכות המלח של חברת האשלג.

⁰נחל פְּרָצִים – נַחָ’בִּר אַל־בַּעְ’ל. נקיק עמוק בין סלעים גבוהים מדר’־מע' לים המלח.

נחל פְּרָת. ראה פרת.

⁰נחל צֶאֱלָה – ואדי אֻם א־סַּיָּלָה. ראשיתו בהרים שבשפת הערבה, מצפ’־מע' לערבת יטבתה, והוא נכנס לבקעת עובדה.

⁰נחל צֶאֱלִים – ואדי סַיָּל. הוא יורד ממדבר יהודה לים המלח מצפ’־מזר' למצדה. שמו מורה על הצאלים הגדלים בגדותיו.

⁰נחל צְבִירָה – ואדי צֻוַיְרָה. יובל של נחל מרזבה. הוא נכנס אליו מדרום.

⁰נחל צוֹפַר – ואדי א־טֻבַּיְקָא. נקיק צר ועמוק היורד מהר רַמְתִּיָּה אל הערבה. הדרך היורדת מחוף ים אילת לים המלח חוצה אותו, בו עולה דרך המתפלגת לשתים, הדרך האחת עולה למעבר אנמר והשניה למעבר מחמל. במקומות אחדים באפיק נחל זה נמצאות גדרות צאן.

⁰נַחַל צִיחוֹר – ואדי צַיְחִר. יובל גדול של נחל פארן הבא מהדרום, בגדתו הימנית נמשכת דרך ארחות היורדת אל הערבה על יד באר מנוחה.

⁰נחל צִין – וְדִי פִ’קְרָה. הוא הנחל הגדול הנמשך ממדבר צין צפונה־מזרחה ונכנס לערבת סדום. מימיו אובדים בחול שבאזור הברכות של מפעל האשלג. ראשיתו נחל נופך (נַַפְח') היורד מהר חמת, 14 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לעבדת, והמשכו נחל מרה ונחל מַצַ’רָה. מהעמק הרחב, שלארכו עובר הנחל, מתרוממים ועולים צפונה ההר החלק והרי ממשית ותמר, יובליו הרבים מצפון ומדרום מושכים אליו מים מהמעינות אשר בהרים.

⁰נחל צֶנַּע – ואדי אַבּוּ א־צַּנַּע. יובל של נחל עבדת (רַמְלְיָה), 5 ק"מ מדר’־מע' לעבדת.

⁰נחל צָפִית – ואדי מַרְקַבּ. תחלתו ברמה שממזרח לממשית (כֻּרְנֻבּ). הוא יורד במעבר תמר לערבה ונכנס לים המלח בשפתו הדרומית.

⁰נחל צַפְצָפָה – ואדי צֻפַיְצִף, נחל קטן במדבר יהודה הנזון מעין צפצפה, 4 ק"מ מצפ’־מע' למצדה.

⁰נחל צְרוֹרוֹת – ואדי צַרָר. יובל של נחל הנקרה (א־סיק) שבאמצע הנגב.

⁰נחל קֵדָר – ואדי קֻדַיְרִיָה. אפיק צר בנגב הדרומי היורד מהר הוגן ונכנס לבקעת עובדה.

נחל קִדְרוֹן. נחל הנמשך בתוך חריץ עמוק מירושלים לים המלח. ראשיתו בין הר המוריה ובין הר הזיתים (בנחמ' ב, טו ובדהי"ב לג, יד: הנחל). כאן הצטבר בקרקעיתו שפך העיים של חורבות ירושלים משנות אלפים. לכן פני מי הגיחון העליון, שבימי מלכי יהודה עוד היו יוצאים לנחל, נמצאים כיום 15 מ' מתחת לפני קרקעיתו, שטח ירושלים ממזרח לפרשת המים מריק את מימיו לתוך נחל קדרון (השוה זכר' יד, ח). מי השילח זורמים לתוך הנחל, וסמוך לעין רוגל נכנס אליו גיא בן־הנם. בשנה גשומה עוברת הבאר על גדותיה, ומי עין רוגל זורמים בנחל קדרון לים המלח. במדבר יהודה הולך אפיקו ומעמיק, ומרובים בו המערות ונקיקי הסלעים, שבהם היו מקוננים נזירים נוצריים. בקצת יותר ממחצית הדרך לים המלח חצוב כקן נשרים בקיר הסלע התלול של הנחל המנזר המפורסם מָר סָבָא מהמאה החמשית (ע"ש).

על שוממותו של הנחל נאמר בעבו“ז מד, א: “נחל קדרון אינו מגדל צמחים”, אליו היו מוציאים מירושלים כל הטמא והשקוץ. כל הדמים וכל השופכין, דם החטאת היה יוצא ממקום המקדש באמת־מים לנחל קדרון והיה נמכר לגננים לזבל בו את גנותיהם, גם בימינו יוצאים מי השופכים של ירושלים לנחל, בהם משקים ומפרים אנשי כפר השילח את גנות הירקות שלהם. בפקודת המלך יאשיהו הוציאו לנחל קדרון כל דבר, שהיה משמש לעבודה זרה, ושם שרפוהו, ואת עפרו העבירו לבית־אל. מימים מקדם היו קוברים את המתים במערות החצובות בנחל קדרון ובמעלותיו ⁵⁰⁴. שם הנחל בערבית وادي النار = ואדי א־נָּר (נחל האש). ש”ב טו, כג; מ“א ב, לז; טו, יג; מ”ב כג, ד. ו. יב; ירמ' לא, לט; דהי“ב טו טז; ל, טז; מש' מדות ג, ב; יומא ה, ו; מעילה ג, ג; תוס' תענית ג(ב), א; ב”ב א, יא; תמורה ד, טז; מנחות י כא; מעילה א, טז; זבחים ו, ט; ב' יומא נח, א; יר' תענית ג, סוף ה"ט; מלח' ה, 2, 4; 4, 2; 6, 1; ו, 3, 2; יוחנן 18, 1.

⁰נחל קָדֶשׁ בַּרְנֵע – ואדי קֻדַיְרָתּ. נחל היורד מהר חוֹרשָׁה ועובר על פני קדש ברנע במישור, שבו עברה בימי קדם דרך הארחות הגדולה ממצרים לארץ כנען, בה עלו גם בני ישראל ממצרים לכבוש את ארץ האמורי והכנעני. מישור זה הוא אחד השטחים הפורים ביותר בנגב. מרובים בו המעינות, בתוכם מעין קדש ברנע (עין אל־קֻדַיְרָתּ) בתוך הנחל, ומי עין עצמון (אל־קֻצַיְמָה), שמימיהם נמשכים בנחל במרחק ידוע, ובהם משקים בדוי אל־קֻדַיְרִי את גמליהם. רבים בו עצי צאלה, שיחי אשל וקני סוף ־ סימן שיש כאן מי תהום רבים, המופיעים גם על פני האדמה בצורה של גְּבָאִים ואגמים (תַ’מָיִל). רוחב אפיק הנחל 70 מ' לערך והוא מכוסה בצה המצמיחה עשב לרוב. מי הבצה מכילים כמות נכרת של גפרית וטעמם תפל וענני יתושים מרחפים באויר מעליו.

⁰נַחַל קַטְמִית – ואדי קֵטַמֶתּ. יובל של נחל מלחתה, 26 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לבאר שבע.

⁰נחל קִינָה – ואדי קִינִי. הוא יורד מהר גבוה (602 מ') בנגב יהודה, עובר ע"פ חורבות העיר קינה (ע"ש) ונכנס לנחל חמר (מֻחַוָּתּ).

⁰נחל קינן – ואדי קֻנַיְ. הוא יורד מהר גבוה (732 מ') מדר’־מזר' למכתש רָמוֹן, עובר מזרחה לאורך מדבר סלעים, בין רכסי הרים תלולים, בתוך סבכי הרדוף ושיחים אחרים, פוגע בקצהו הצפוני של המֵישַׁר (קָעַתּ אל־קֻרַיְק), פונה מכאן צפונה עד שהוא מגיע לנחל הנקרה (א־סיק).

נחל קִישוֹן. נחל בשפתו המערבית של עמק יזרעאל, המאסף את פלגי המים היורדים מהרי הגליל התחתון, משלוחות הרי שומרון ומהכרמל. אחרי יקנעם, במקום ששם מתקרבות שלוחות הרי הגליל לכרמל, מעמיק אפיקו ורחבו מגיע ל־10 מ'. אחרי שער העמקים הוא נכנס לעמק זבולון. כאן מריק ואדי מַלִךּ לתוך הקישון את מי השטח שבין שפרעם ובין נצרת ואת מי בקעת בית נטופה.

ארכו של הנחל 40 ק“מ, ורק בעשרת הק”מ האחרונים הוא מושך מים כל השנה. הוא משתפך לים התיכון במרחק 3 ק"מ מצפ’־מזר' לחיפה. בגלל מעוט שפועו ורבוי החול אשר על שפת הים במקום שפכו נכנסים אליו מי הים המלוחים ומתערבים עם מימיו המתוקים. זרמו החלש גורם לכך, שבחורף הוא עובר על גדותיו, ומימיו מציפים את שפלת החוף ויוצרים בצות ואגמי מים. במצב זה היה בימים מקדם מסכן את חיי הפרשים ורוכבי המרכבות. במלחמת סיסרא עם ישראל בעמק מגדו גרף נחל קישון את חילותיו אל הים. שירת דבורה מציינת אותו כנחל קדומים, כלומר כנחל המפורסם מימים קדומים, והתלמוד בבלי מבאר, שהנחל נעשה ערב מקדם – פירוש הדבר, שנחל קישון היה עָרֵב מקודם לישראל לנצחונם על סיסרא. הנחל נקרא גם מי מגדו משום קרבתו לעיר הגדולה מגדו ⁵⁰⁵. אליהו הוריד את נביאי הבעל מהכרמל אל נחל קישון וישחטם שם,

הישוב היהודי החדש בעמק זבולון שנה את פני נחל קישון והעמק. הוא יבש את הבצות והפך את כל השטח לאדמה נושאת פרי. ממשלת ישראל עומדת לחפור תעלה באורך 300 מ‘, ברוחב 50 מ’ ובעומק 4 מ‘, שתחבר את הקישון עם הים בקרבת נמל חיפה. על ידי כך יהפך הקישון למימי שיט. מקום העגינה המיועד לפריקת סחורות מאניות העוגנות בנמל יהיה אזור חפשי בינלאומי ואזור תעשיה. שופ’ ד, ז, יג; ה, יט, כא; מ“א יח, מ; תהל' פג, י; ב' פסחים קיח, ב; כפו”פ קכה ⁵⁰⁶, רצג.

נחל קָנָה – ואדי קָנָהּ. נחל בגבול אפרים ומנשה. הוא בא מהר אפרים, נמשך מערבה עד גלגל (גִ’לג’וּלְיָה), פונה מכאן דרומה־מערבה ונכנס למי הירקון מצפון לפתח תקוה. יהו' טז, ח; יז, ט.

⁰נַחַל קֶצֶב – ואדי אַבּוּ קַצָ’בָּה. נחל אריך הבא מהר שחורת (רָס אל־אַסְמַר), פונה צפונה ונכנס לנחל חִיוֹן (חַיָנִי).

⁰נחל קָרוֹץ – ואדי אַבּוּ קַרָץ‘. נחל היורד מהר קרוץ (ג’בל אבו קִרָץ') ונכנס לבקעת עובדה מצפ’־מע’ לערבת יטבתה.

⁰נחל קְצִיעָה – ואדי אל־קַצְעָה. הוא יורד מהר עָרוֹף (ג’בל עֻרַיְף), פונה דרומה־מזרחה ונכנס לנחל פארן.

⁰נחל קָרְחָה – ואדי אל־מַקְרַח. אפיק רחב מצפון לשבטה (א־סֻּבַּיְטָה), הנכנס לנחל הלבן. הוא נמשך ממזרח למערב בין רכסי סלעים בשטח חולות מכוסה שיחים. בו עוברת הדרך ההולכת מנצנה ומשבטה לבאר שבע.

⁰נחל רְבִיב – ואדי קַתַ’רִי. יובל של נחל חוסן, 6 ק"מ ממזרח לנצנה.

⁰נחל רְבִיבִים. ראשיתו נחל רחם במרחק 10 ק“מ ממערב לממשית (כֻּרְנֻבּ). בהמשכו הוא נקרא וָדִי צַ’יְקָה. הוא סובב מדרום למישור עגול ועובר על פני באר משאבים (ביר עַסְלוּג') ורביבים בשם ואדי עַסְלוּג' עדי הגיעו לחלוצה. ממערב למשאבים חוצה אותו כביש באר שבע–נצנה, וכן חצו אותו שם לפנים פסי מסלת־הברזל שפורקה. במקומות אחרים מושך הנחל מים מהבארות שבאפיקו או שבקרבתו, מי התהום בעמק רחם, המצויים בשפע בעומק של 2–1.5 מ', הם מלוחים. בסבך השיחים שבנחל חיים חזירי בר. לאורך גדתו השמאלית משתרע מישור חול, המתרומם והולך לצד דרום ועולה במרחק 2 ק”מ ממנו לרכס גבעות. נחל רביבים מתפתל תחילה באפיק עמוק ועובר אח"כ במישור חול גבנוני, מרובות בו הבארות העתיקות, שמימיהם טובים לשתיה ולהשקאה. משום כך מגדלים הבדוים בסביבה זו עדרי גמלים. במישור ניכרים שרידים של גנים עתיקים וחורבות של מגדלי־נוצרים.

⁰נַחַל רוֹדֵד – ואדי א־רַדָדָה. הוא יורד מראש מעבר אילת, נמשך בצורה של חצי גורן עגולה מזרחה ונכנס למליחת עברונה, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לאילת החדשה.

⁰נַחַל רוּת – ואדי אַבּוּ רוּתָ’ה. יובל של נחל חוסן. הוא עובר במישור שממזרח לנצנה. שם חוצה אותו הכביש העולה לבאר שבע.

⁰נחל רַחַם – ואדי רַחַ’מָה. ראה נחל רביבים. הנחל יורד מהר רחמה (622 מ') ועובר מצפון לתל רח’מה, (ירחמאל?) מקום הנזכר בכתובת שישק (מס' 112, 139) בשם ירחם, ונראה כי השם המקורי הוא ירחמאל על שם ירחמאל משבט יהודה (דהי"א ב, ט), שבנה עיר בנגב הירחמאלי (ש"א כז, י). בבצות שבאפיק הנחל נראים לפעמים חזירי בר.

⁰נחל רַחַף – ואדי חָפְחַף. הוא יורד מהר (641 מ') במרחק 12.5 ק"מ ממערב לים המלח, עובר במדבר יהודה ומשתפך לים עם נחל הקנאים.

⁰נחל רַחַשׁ – ואדי אל־וָשָׂשָׁה. הוא יורד מהרמה המערבית, עובר לרוחב הערבה מצפון לפרשת המים, חוצה את הדרך היורדת בערבה ונכנס לנחל שיזף (אַבּוּ אִסְדַר).

⁰נַחַל רָמוֹן – ואדי רָמָן. מקורו בהרי לוץ. בשפתו הדרומית־המערבית של מכתש רָמוֹן. הוא עובר לאורך המכתש ונכנס לנחל הנקרה ⁵⁰⁷.

⁰נחל רְסִיסִים – ואדי א־רֻסַיְסִיָה. יובל של נחל נצנה (חַפִיר), 13 ק"מ מדר’־מזר' לנצנה.

⁰נחל רֵעִים – ואדי א־רַבַּבּ, יובל קטן של נחל הנקרה.

⁰נַחַל רֶפֶד – ואדי מֻצַ’יְפִ’י. הוא יורד מהר הציד שמדר’־מע' לכֻּרְנֻבּ, עובר מערבה במדבר החול ונכנס לנחל רחם.

⁰נחל רָקִיק – ואדי אַבּוּ אִרְקַיִּק (אַבּוּ אִסְדַר). עמק רחב ופורה. ראשיתו סמוך לדרך ההולכת מרפיח לבאר שבע. במרחק 13 ק"מ ממערב לבאר שבע. הוא נמשך צפונה־מערבה ונכנס לנחל פטיש. בו עוברת הדרך מבאר שבע לעזה. יש בו סימנים של ישוב קדום, בגדתו הימנית תל קטן כפול (ח'. אבו ארקיק).

⁰נחל שִׁבְיָה – ואדי אִסְבַּיָה. הוא יורד מהר הדרגה (א־דַּרַגָ’ה) שברמה המערבית לעמק עומר שבאמצע הערבה.

⁰נחל שׁוֹבָךְ – ואדי אֻם אִסְבִּיחָ’ה. יובל צר ועמוק של נחל צין, מדר’־מזר' להר החלק.

⁰נחל שְׁבָרִים (הַשְׁבָרִים) – ואדי אֻם טֻבַּיְקָא. הוא יורד מהשלוחות המזרחיות של הרמה המערבית אל השקע של הערבה וחוצה את הדרך היורדת לים המלח.

⁰נחל שַׂגִּיא – ואדי סַמָוָה. נחל ארוך היורד מהר שגיא (סַמָוָה, 1006 מ'), פונה דרומה־מזרחה, סובב את שלוחת גשור (חַ’שְׁם אל־עִדַיְד) מדרום וחוצה את דרך הארוחות העולה ממצרים למדבר פארן, המשכו נקרא וָדִי אל־חַ’רַיְזִי.

נחל שׂוֹרֵק – ואדי א־צַּרָר. בא מהרי ירושלים ממערב לביתר, מתפתל בין הרי ירושלים עד שהוא מגיע לשפלה בין הר־טוב ובין צרעה. משם הוא נמשך צפונה־מערבה ונכנס לנהר רובין המשתפך לים מצפ’־מע' ליבנה. בנחל זה החופר את אפיקו עמוק בהרי יהודה עולה מסלת הברזל מהשפלה לירושלים. בדרך זו הלך שמשון לדלילה, שישבה בנחל שורק. בה העלו את ארון הברית מבית שמש לקרית יערים, בה עלה צבא רומא על ביתתר, ובנחל שטף, לפי האגדה, דם הרוגי ביתתר אל הים. אבסביוס עוד ידע כפר בשם שורק בקרבת צרעה, היום החורבה סוריק הסמוכה לצרעה מצפון לנחל. שופ' טז, ד; ד, 160 On.

*נַחַל שוֹרֵק. מועצה אזורית, שנוסדה בכ“ב שבט תש”י (9.2.50), כוללת את הישובים בני ראם, חפץ חיים, יסודות ונתיבה.

⁰נחל שְׁחוֹר ־ ואדי אל־אַסְמַר. הוא יורד מהרכס הסוגר על מכתש חתירה מצד דרום־מזרח, פונה צפונה־מזרחה ומתחבר עם נחל כמוס היוצא מהמכתש.

⁰נחל שְׁחוֹרֶת – ואדי א־סֻּוַיְדָא. יובל של נחל רודד מצפ’־מע' לאילת החדשה.

⁰נחל שַׁחַק – ואדי אל־מֻרַיְעָ’ה. הוא יורד מהר המרזבה אל הערבה. שם הוא מתרחב וחוצה את הדרך היורדת לים המלח.

⁰נחל שַׁחֲרוּת – ואדי א־דִּ’יל, הוא יורד מרכס הרי שחורת שבשפתה המערבית של הערבה בכוון צפוני־מערבי אל בקעת עובדה, חוצה אותה ויורד למליחת יטבתה. בגדתו הימנית של נחל שחרות, סמוך לשפתו המזרחית של בקעת עובדה, נראים שרידים של מקום מבוצר בשם קֻצַיְר א־דִּ’יל הדומה לתחנות הצבא הרומיות העתיקות בערבה. משם עוברת באפיק הנחל דרך עתיקה וטובה צפונה ומזרחה, במעבר שחרות יורדת דרך דרומה־מזרחה לעין יטבתה.

נחל שִׁטָּה – ואדי א־טֻּלַיְח. נחל קטן היורד מהדרגה התחתונה של הרמה המערבית אל הערבה, חוצה את הכביש ונכנס לבקעת הסעודיים מעבר לגבול העבר־ירדני.

⁰נחל שֶׁטַח – ואדי סֻטוּח. הוא יורד מהרי מדבר יהודה במרחק 13 ק"מ מים המלח ונופל לים מצפון להר סדום.

⁰נחל שֶׁיזָף – ואדי אַבּוּ אִסְדַר. הוא יורד מהרמה המערבית אל הערבה, בה הוא פונה צפונה, וממזרח לעין חֲצֵבָה, הוא מתחבר יחד עם נחל גדרון ונחל שחק, הממשיכים את דרכם צפונה בשם נחל עדן עד לרכס גבעות־הסלעים, הנמשך לאורך הדרך היורדת לים המלח.

⁰נַחַל שְׁלֹמֹה – ואדי אל־מַצְרִי. הוא יורד מהר שלמה מדרום למעבר אילת וקרוב לגבול שטח מצרים ונכנס לחוף ים אילת, 5 ק"מ מדר’־מע' לאילת החדשה.

⁰נחל שְׁמַרְיָה – ואדי אַבּוּ סַמָרָה. נחל ארוך בדרום. ראשיתו מדר’־מזר' למשמר הנגב. הוא פונה מערבה ונכנס לנחל גרר מדר’־מזר' לישוב שרשרת.

⁰נחל תַּבָּן – ואדי א־תָּבָּן. הוא יורד מהר תַּבָּן התלול אל הערבה, עובר על פני הֹר ההר ממזרח ונכנס לנחל צין.

⁰נחל תִּמְנַע – ואדי מַנַיְעִיָּה. בשם כולל זה נקראים שלשה נחלים המושכים מים מהרמה המערבית אל הערבה: נחל תמנע הצפוני (ואדי מניעיה בַּרָךּ), נחל תמנע התיכון (ואדי מניעיה אל־עַטְשָׁנָה) ונחל תמנע הדרומי (ואדי מניעיה אֻם עַ’צָ’ה), 30–24 ק"מ מצפון לאילת החדשה. בנחל תמנע יורדת הדרך לערבה. מימינה ומשמאלה הצטברו גושים ענקיים של אבני בזלת שחורות ואדומות כדם או ערמות ערמות אבנים קטנות, ירוקות ורכות. בגדותיו של החריץ מתרוממים סלעים שחורים, כחולים ואדומים בצורות דמיוניות. בנחל צדדי רחב, שקירות סלעי־חול בגובה של 60 מ' סוגרים עליו, נמצאים שרידים של ישוב קדום, בקיר הצפוני חצובים תאים קטנים ועל ידם שרידים של בניינים, ומתוך ערמות האבנים שבקרקע הנחל צצים תלים של בנינים עתיקים, שהיו בנויים אבנים אדומות. האבנים שגלשו מההרים עם זרמי מי הגשמים חסמו את מוצא הנחלים אל הערבה. מי הנחלים נכנסים בחלקם למליחת עברונה ובחלקם לערבת יטבתה ⁵⁰⁸.

נַחֲלָא דְאַבְצְאֵל או דְיִפְצְאֵל. נחל בגבול הצפוני של תחומי עולי בבל. היום وادي دبعل = ואדי דִבְּעַל העובר על פני הכפר דבעל מדר’־מזר' לצור. תוס' שביעית ד, יא; ספרי עקב סי' נ“א; ילקוט עקב סי' תתע”ד.

נחלא דורד, דזרך, ורד. ראה נחל זרד.

נחלה דור. ראה נחל זרד.

נַחֲלִיאֵל ^א. התחנה השלישית במסעי בני ישראל מצפון לארנון. אולי היא ואדי אל־וָלָה או ואדי זַרְקָא מָעִין שמצפון לנחל ארנון, במד' כא, יט.

* נַחֲלִיאֵל ^ב. שכונה של יהודים תימנים בקרבת המושבה הגדולה חדרה. נוסדה בשנת תרע"ב (1912). בה נתגלו שרידים כלקוליתיים.

נַחֲלֵי־גָעַשׁ. נחל או נחלים בהר אפרים סמוך לעיר געש ולהר געש (ע"ש), שבאפיקיהם ישבו אכרים או בעלי אחוזות, אחד מגבורי החיל של דוד היה הדי (חורי) מנחלי געש. היום אולי ואדי זַרְקָא הסובב את ההר שבין ח‘. תִּבְּנָה ובין בית אִלוּ, אֶלִיגֶר סבור, שנחלי געש הוא שם מקום, שאותו הוא מזהה עם הכפר נּעְלִין, 19 ק"מ מדר’־מע’ לח‘. תבנה או עם ח’. נִעְלָן, 7 ק“מ מדר’־מזר' לה ⁵⁰⁹. בח'. נעלאן נמצאים יקבים וחדרי־מעון החצובים בסלעים, בורות ומערות־קברים. ש”ב כג, ל; דהי"א יא, לב.

* נְחָלִים. מושב־עובדים של נוער חלוצי מהונגריה ומפולין בשם “ארגון ירושלים”, המשתייך לפועל המזרחי, בצפון עמק חולה, בין שאר ישוב ובין בית הלל. נוסד ביום י“ד בחשון תש”ד. במלחמת השחרור של ישראל הותקף המושב על ידי הצבא הסורי, וחבריו עברו ביום ד' באב תש“ח (9.8.1948) להתישבות על אדמת וילהלמה, שממנה הוקצו לו 3000 דונם. המושב מנה בשבט תשי”א 221 נפש.

נַחָלִין – نخّالين. כפר ערבי מדר’־מע' לבית לחם (162 תו' מוסלמים). מעין הכפר שופע 450 ממ"ע מים ביממה. השוה ע' נחלם.

נֶחֱלָם. מולדת נביא השקר שמעיהו הנחלמי, שחי בסוף ימי הבית הראשון. היום אולי הכפר נַחָלִין מדר’־מע' לבית לחם. סמוך לו היה הישוב היהודי עין צורים, שנחרב ע"י הערבים במלחמת החרות של ישראל. ירמ' כט, כו–לב,

* נַחֲלַת זַ’בּוֹטִינְסְקִי. מושב־עובדים של תנועת “חרות” מצפון לבנימינה, נחנך בט“ו בשבט תש”ז (5.2.1947) על אדמת פיק"א ונקרא על שם זאב ז’בוטינסקי, מיסד הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה ומנהיגה של הסתדרות הציונים הרביזיוניסטים, בו 28 יחידות משקיות, מספר יושביו 128 נפש. המושב נקרא גם תל צור.

* נַחֲלַת־גַנִים. שכונה ברמת גן, בצד הכביש ההולך לפתח תקוה. נוסדה בשנת תרפ"ג (1923) על ידי בעלי מלאכה.

* נַחֲלַת יְהוּדָה. מושב־עובדים על יד המושבה ראשון לציון. הוא נוסד באלול תרע“ד (ספטמבר 1914) על ידי ועד חובבי ציון באודיסה ונקרא לזכר ד”ר יהודה ליב פינסקר. מספר תושביו (בסיון תש"י) 805 נפש ושטח אדמתו 960 דונם, ברובו נטוע עצי הדר. במשק הפועלות שבמושב (בטבת תש"י) 113 נפש.

במשך הזמן התרחבו ראשון לציון ונחלת יהודה והתקרבו זו לזו והיו לגוש אחד. לנחלת יהודה מעמד של מועצה מקומית. בשטח המושב נמצאים עקבות של ישוב מהתקופה הרומית־הביזנטית.

*נַחֲלַת יִצְחָק, ישוב עירוני מצפ’־מזר' לתל אביב, בצד הכביש ההולך לפתח תקוה. ראשיתו בשנת תרפ“ג (1923). בשנת תש”ג (1943) נכלל המקום, הנקרא ע"ש הרב יצחק אלחנן ספקטור, בשטח בנין־ערים של תל אביב. בה נמצא בית הקברות הגדול של העיר. לחלק. מהתושבים משקי עזר על יד בתיהם.

* נַחַם. כפר־עבודה של יוצאי תימן הנמנים עם הפועל המזרחי, במבואות ירושלים, סמוך להר־טוב. נוסד ביום ו' באב תש"י (20.7.1950).

נַחְף – نحف. כפר ערבי בדרך עכו–צפת בין שזור ובין אל־בענה (בסיון תש"י 1,177 תו'). בכפר עקבות של ישוב החל מתקופת הברונזה התיכונה ועד התקופה הערבית של ימי הבינים: שרידים של בנין מימי הבינים, שרידים ארכיטקטוניים, עקבות של מוסוליאון עם ארונות־מתים, מערות, קברי־סלעים וחציבות בסלעים.

* נַחְשׁוֹלִים. קבוץ של נוער חלוצי מארץ־ישראל, מאמריקה ומפולין המסונף לקבוץ המאוחד, סמוך לשפת הים מצפון לדאר (טנטורה). נוסד ביום ז' סיון תש“ח (14.6.1948). בטבת תש”י מנה 167 נפש.

* נַחְשׁוֹן, ישוב של קבוץ השומר הצעיר על גבעה (משלט 100) במבואות ירושלים אל מול לטרון, נוסד בל“ג בעומר תש”י (5.5.1950) ונקרא לזכר “מבצע נחשון”, הפעולה הצבאית הראשונה במלחמת החרות, שבה נפתחה הדרך לירושלים הנצורה.

* נַחְשׁוֹנִים. ישוב־משלט של קבוץ נוער חלוצי וחיילים משוחררים המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בשרון בין מגדל־יפו ובין מזור, במרחק 3 ק“מ מהגבול המזרחי של מדינת ישראל. הוא נוסד ביום י”ט אלול תש"ט (13.9.1949) ונקרא על שם מבצע נחשון, שהתחולל בקרבת מקום על גבעת “משלט 200”. המשק מבוסס בעיקר על גדול תבואה. מספר חברי הישוב (בסיון תש"י) 126 נפש.

נְטוֹפָה, עיר בהרי ירושלים קרוב לבית לחם. בין גבורי דוד נמנים מַהֲרַי הנטפתי וחלב (חלד) בן בענה הנטפתי. בין אנשי המשלחת. שבאו לגדליהו בין אחיקם המצפתח, היו שריה ובני עיפי הנטפתים. בין עולי בבל היו גם אנשי בית לחם ונטופה. בימי הבית השני היתה נטופה מרכז של פלך, ובחצרי נטפתי ישבו לויים ומשוררים. בני שלמא ישבו בבית לחם ובנטופה, שהיו קרובות זו לזו, הם היו כנראה בעלי אחוזות גדולות. בתלמוד מסופר, שבני סלמאי הנתופתי (כך!) הביאו סלי בכורים לירושלים.

אבות הכנסיה עוד מזכירים את נטופה (מטופה) בקרבת בית לחם. מקומה היה אולי על ההר שבין רמת רחל ובין מנזר מָר אִלְיָאס, 5 ק"מ מדרום לירושלים, בהר זה, הנקרא היום גבעת אליהו, נמצאת חורבת צאלח ובה מערות. חדרים תתקרקעים, חומות עתיקות ובורות. במקום זה וגם על הגבעה, שעליה בנוי הישוב רמת רחל, נמצאים שרידים מישוב בתקופת המלכים ובימי הבית השני. שרידים רבים מעידים על ישוב גדול בתקופה הביזנטית ⁵¹⁰.

במרחק 1.5 ק“מ מדרום לגבעת אליהו, נמצאת החורבה امّ طوبة = אֻם טוּבָּה (מְטוּבָּה). שאותה מזהים עם נטופה ⁵¹¹. מן הצד הפונטי מתקבל הזהוי הזה. יתכן שבזמן מאוחר יותר ירדו יושבי נטופה מההר אל הבקעה, ששם מצויים יותר מים. ראה גם ע' כפר טוב. החוקרים האחרונים מחפשים את נטופה ממזרח לפרשת המים ומזהים אותה עם خ. بدّ فلوح = ח'. בַּדּ פַ’לוּח בין בית לחם ובין תקוע ⁵¹². ש”ב כג, כח–כט; מ“ב כה. כג; ירמ' מ, ח; עזרא ב. כב; נחמ' ו, כו; יב, כח; דהי”א כ, נד; ט, ז; יא, ל; כז, יג. טו. התרגום לרות ד, כ כותב נטופה במקום שלמה, מש' פאה ז, א–ב; ב' תענית כח, א (הגירסה בדפוסים שלנו סלמי או סלמאי הנתופתי, בכתי“מ סמלאי הנטפתה, בכת”י וינה סלמי 'הנטופתי); יר' תענית ד, ז–סח, ע"ב (סלמי הנחיצתי).

נְטָעִים ^א. עיר בשפלת יהודה הנזכרת יחד עם גדרה כמקום של תעשיית כלי יוצר מטעם המלך. היום خ. النويطيع = ח‘. אל־נֻוַיְטִיע. 7 ק"מ מצפ’־צפ’־מע’ לבית גוברין, על יד הדרך הרומית. דהי"א ד, כג.

* נְטָעִים ^ב. מושב עובדים בשפלה במרחק 3 ק“מ מדר’־מע' לראשון לציון, נוסד בתמוז תרצ”ב (15.7.1932). בסיון תש"י מנה 228 נפש ושטח אדמתו 670 דונם, ברובו נטוע עצי הדר ⁵¹³.

נָטָף – نطاف. כפר ערבי קטן קרוב לגבול המשולש הערבי, 5 ק"מ מצפ’־מע' לקרית ענבים.

א־נַּטְף – النطف. מערה גדולה ובה שרידים פריהיסטוריים בואדי פַ’לָח, 4 ק"מ מצפ’־מזר' לעתלית.

נִימְרָא, נִמְרִים, נִמְרִין. עיר בצפונה של עבר הירדן מזרחה, המובלעת בתחומי עולי בבל. על שמה נקרא הטרכון, שבו היא יושבת טרכונא דנימרא (ע"ש, וראה גם טרכונא דזימרא וטרכונא דבתחום בוצרה). עד נמרין היו מגיעים שליחי בית־דין להודיע את דבר חדוש הירח. בגלל רחוק המקום היה חשש שמא ימותו השליחים, ואנשי נמרין יצומו את צום הכפורים שני ימים.

בנמרים ישבו יהודים עוד במאה השלישית לספה“נ, אז היא היתה בירת המדינה הערבית של מַרְע אל־קַיְס אִבְּן עַמְר מלך הע’סאניים ממשפחת גַ’פְן, ובה מצא את קבורתו. היום نمرة = נִמְרָה, כפר גדול של דרוזים על יד ואדי נִמְרָה מדרום לשַׁקָּא, בשדה הלבה שמצפון להר חורן. בכפר חורבה יפה של בסיליקי מהתקופה הביזנטית וכתובות יוניות. יר' שביעית ו א–לו, ע”ג; רה“ש א, ד–יז, ע”ב (נמורין); כתובות ב, ז–כו, ע“ד למעלה; ספרי עקב סי' נ”א; ילקוט שם סי' תתע"דן 11, 138 On.

נַיִן – نين. כפר ערבי בשטח הישראלי לרגלי הר הגלבע (בשבט תש"י 254 תו' מוסלמים). ראה נעים.

נִינְוֵה. ראה נוה.

נִיפּוֹלִין, נִיפּוֹלִיס. עיר הכותים, שנבנתה בימי אספסיאנוס קיסר בקרבת שכם ההרוסה במעבר בין הר גריזים ובין הר עיבל. הרומאים קראוה לכבוד הקיסר בשם Flavia Neapolis. בשם Neapolis נזכרת העיר הרבה בספרות היונית־הרומית, וביחוד בכתבי אבות הכנסיה, וכן גם בשנוי צורה במקצת בספרות התלמודית (“שכם בהר אפרים זהו ניפולין”, במדב"ר שם), ואילו הכותים קראו את עירם החדשה בשם מעברתא. היום نابلس =נַבְּלִס, ע"ש, והשוה גם מעברתא.

במלחמת ספטימוס סיבירוס עם ניגר נלחמו השומרונים על צדו של ניגר, ומשום כך נטל סיבירוס מעירם ניאפוליס את זכויותיה המיוחדות שהיו לה והחזירן לה בשעת בקורו השני בארץ (בשנת 199). בימי זינון קיסר (484) ובימי יוסטיניאנוס (529), כשנבנו כנסיות על הר גריזים הקדוש לשומרונים, התקוממו הם, והמרד התפשט מכאן על כל תפוצות השומרונים בארץ. יר' עבו“ז ה, ד–מד, ע”ד; במדבר כג, יד; דב“ר ג, ו; 150,2 On; מ”מ 18.

נִיצָנָה. ראה נצנה.

* נִיצָנִים. ישוב של קבוץ העובד הציוני בשפלה, קרוב לשפת הים, 9 ק“מ ממערב לבאר טוביה. הוא נוסד ביום י”א כסלו תש“ד (8.12.1943). שטח אדמתו 7.000 דונם אדמת מזרע. בפלוש המצרים לתוך הארץ במאי 1948 התקיפו את הנקודה. חברי הקבוצה ופלוגת חיל ההגנה הישראלי הגנו עליה בגבורה, אך הם לא יכלו להחזיק מעמד בפני הכח הגדול פי כמה. ההגנה על הישוב הזה עלתה בשלשים קרבנות. הצבא המצרי כבש אותו בכ”ח אייר והרס את הבתים ואת המשק עד היסוד. ביום כ“ה תשרי תש”ט (28.10.1948) נגאלה הנקודה ע“י צבא ההגנה לישראל, ובאביב תש”ט הוקם הישוב מחדש בעזרת הציונים הכלליים. בשבט תש"י מנתה הקבוצה 149 נפש. לה רפת עם פרות, עדר עזים ולול.

הקרן למפעלים קונסטרוקטיביים של ההסתדרות הציונית הקימה בניצנים מוסד חנוכי גדול לקליטת עליית הנוער. בו יתומים מבלגיה, מתורכיה ומאפריקה הצפונית, ביחד עם המחנכים והעובדים 260 נפש.

נִיקוֹפּוֹלִיס (Newbcol.c). ראה אמאוס ^א.

* נִירְאוֹן. ישוב של קבוץ הצופים אי המסונף לקבוץ המאוחד, בשפת עמק חולה, על אדמת הכפר הנטוש צָלִחָה. נוסד ביום כ“א אייר תש”ט,.(20.5.1949)

* נִיר אֵלִיָּהוּ. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בשטח הכפר הנטוש אל־כֻּרוּם בשרון סמוך לרמת הכובש. נוסד ביום ו' באב תש"י (20.7.1950), ונקרא לזכר מפקד “ההגנה” אליהו גולומב.

* נִיר גַּלִּים. מושב שתופי של חיילים משוחררים הנמנים עם הפועל המזרחי, בשפלה, על אדמת הכפר הנטוש סִכְּרַיְר, ליד נחל סכריר. נוסד ביום כ“ו חשון תש”י (18.11.1949).

*נִיר דּוֹב. מושב של המעמד הבינוני הנמנה עם תנועת “חרות”, על אדמת בַּשִׁית בשפלה, 5 ק“מ מדרום ליבנה. נוסד ביום ל' בניסן תש”י (17.4.1950) ונקרא לזכר דוב גרונר, שהיה קרבן המחתרת בתקופת המנדט.

* נִיר יִשְׂרָאֵל. מושב של יוצאי צ’כיה הנמנים עם העובד הציוני, על אדמת ג’וליס בדרום. נוסד בד' אדר תש“י (21.2.50) ונקרא לזכר ישראל טייבר, שהוריש רכוש גדול לקהק”ל לשם פתוח ההתישבות החקלאית.

* נִיר דָּוִד. ישוב בעל מועצה מקומית של קבוץ השומר הצעיר, בעמק בית שאן, 45 ק“מ ממע’־צפ’־מע' לבית שאן, נוסד בחנוכה תרצ”ז (10.12.1936) ונקרא לזכר נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון ז“ל. בסיון תש”י מנה הקבוץ 492 נפש ושטח אדמתו 1,200 דונם. המשק החקלאי עָנֵף ואינטנסיבי. אנשי קבוץ זה היו הראשונים, שפתחו גדול דגים בברכות. והברכות שלהם משתרעות על שטח של מאות דונמים ⁵¹⁴.

* נִיר־עָם. ישוב של קבוצה המסונפת לחבר הקבוצות, בשפלה, קרוב לגבול השטח המוחזק בידי המצרים, 10 ק“מ מצפ’־מזר' לעזה. נוסד בא' דחוהמ”פ תש“ג (21.4.1943). על ידו נתגלו בעומק של 150 מ' מים רבים, המובלים בצנורות על פני הנגב הצפוני עד רביבים ועד גבולות. בניר־עם נמצאת תחנת השאיבה המרכזית של “מקורות”. משק הקבוצה הוא אינטנסיבי, והוא כולל גני־ירק, מטעים של עצי פרי וצמחים סובטרופיים, רפת, לול וכו'. שטח אדמתו 2,000 דונם. בסיון תש”י מנתה הקבוצה 199 נפש.

* נִיר עֶצְיוֹן. ישוב של קבוץ נוער חלוצי וחיילים משוחררים הנמנים עם הפועל המזרחי, במורד הכרמל, על אדמת הכפר הנטוש עין חַוְץ‘, 5 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר’ לעתלית, הוקם ביום ג' אייר תש"י (20.4.1950), בו התישבה שארית קבוצת כפר עציון (ע"ש), עשרים משפחות, 33 אלמנות ו־47 יתומים, ואליהם הצטרף הגרעין ההתישבותי “אחדות”, שחבריו עלו ממחנות בגרמניה, הקבוץ מונה 138 נפש, עומדים ליסד במקום זה מוסד לעליית הנוער על שם אָרְד וינגיט. מי שהיה מפקד בריטי בארץ־ישראל ועמד לימין כחות ההגנה של ישראל.

* נִירָה. כפר שתופי לתעשיה ולחקלאות בעמק חפר, מצפון לבית יצחק. הוא נוסד ביום ד' ניסן תש"א (1.41941) על ידי יוצאי צ’כוסלובקיה. לכפר שטח של 240 דונם ומספר יושביו (בסיון תש"י) 66 נפש. בית החרושת של נירה מייצר אריגי שמלות. לכל המתישבים ביחד אדמה משותפת לגדול תבואה וירקות, ולכל משפחה לחוד משק זעיר מעורב על יד הבית ⁵¹⁵.

* נִירִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בשפלת הנגב, 12 ק“מ מדר’־מזר' לרפיח. הוא הוקם ביום י”א תשרי תש“ז (6.10.1946) על ידי ילידי הארץ, שאליהם הצטרפו חברים מיוצאי רומניה והונגריה. הקבוץ עוסק בעבודות הכשרה של שממת הנגב ובעבודות יעור מטעם הקהק”ל. במלחמת העצמאות של ישראל נחרבה הנקודה על ידי הפולשים המצריים והוקמה מחדש בשנת תש“ח. בטבת תש”י מנה הקבוץ 102 חברים וחברות.

נְמָארָה (טירת נמארה, כפר נמארה), לפי התולידה של אבו־ל־פ’תח ישוב של שומרונים שבו בנה בבא רבה (במאה הרביעית לספה"נ) בית כנסת ⁵¹⁶. אולי היא נמירי או כפר נמרה.

א־נָמוּס (א־נַּוַמִיס) – الناموس (النواميس). מקום של ישוב קדום בשפלה, 5 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' להוֹגָה, בו יסודות של בניינים הבנויים אבני גויל וחרסים על פני הקרקע.

נמורין. ראה נימרא,

נֻמַיְרָה – نميرة. כפר באמצע ארץ חררים (אל־חַרָה) ממזרח להר חורן. בתקופה הרומית עמד בו חיל־מצב לשמירה על הגבול מפני שוכני המדבר.

נְמִירִי *, נָמֵר * * . עיר בעבר הירדן מזרחה, שהיתה לה אבטונומיה. היא שוכנת מול יריחו, והירדן מפריד בינה ובין שלומי (ע"ש), שגם לה היתה אבטונומיה. ראה ע' בית נמרה. * תוס' בכורות ז ג; יר' ב“ב ג, ג–יד. ע”א (הגירסה נבירי היא משובשת). * * ב' בכורות נה, א (ג"א נמורי).

נַמְלָה – نملة. כפר בגלעד, 25 ק"מ מצפ’־מע' לרבת בני־עמון.

נָמֵר. ראה ע' נמירי.

נָמִר – نامر. כפר בבשן, 6 ק"מ מדר’־מזר' לשיח' מִסְכִּין.

נָמִר אל־הַוָא – نامر الهواء. כפר בבשן מצפ’־מזר' לאדרעי.

נִמְרָה ^א. עיר בעמק הירדן ממזרח לנהר. ראה ע' בית נמרה והשוה גם נמירי, נמר. במד' לב, ג.

נִמְרָה ^ב. מקום בגליל, בו ישב משמר הכהנים אמר, הוא מקום הולדתו של האמורא ר' חייא בר נמרה, ראה ע' כפר נמרה. קוה"ר ח, ז; קינת אלקליר איכה ישבה.

נַמָרָה – نمارة. כפר בקצה הר חורן לצד המדבר, בו מצודה רומית מהמאה הרביעית לספה"נ. מימי טריאנוס קיסר (תחלת המאה השניה) היתה נמרה הנקודה הצפונית־המזרחית של הפרובינציאה הרומית ערביא.

נִמְרִין. ראה ע' נמרה.

נַמַּתָּה – نمّتة. כפר בדרומו של עבר־הירדן המזרחי, 3 ק"מ ממערב לתופל.

נִמְרָה – نمرة. כפר של דרוזים בשדה הלבה שמצפון להרי חורן, ראה ע' נימרא.

נָמִר אל־הַוָא – نامر الهواء. כפר בבשן מדר’־מזר' לשיח' מִסְכִּין.

נִמְרִים ^א, נִמְרִין. עיר. שבשמה נקרא טרכון אחד בצפונה של עבר הירדן מזרחה. ראה ע' נימרא.

נִמְרִים ^ב. עיר, שעל שמה נקרא נחל במואב (השוה מי נמרים). אבסביוס ידע מקום בשם G.petu..בעעמB מצפון לצוער, הירונימוס בפירושו לישע' טו קובע את מקומה של נמרים בשפת ים המלח. מדרום ל“לשון” משתפך לים המלח הנחל סַיְל א־נֻּמַיְרָה, הוא מי נמרים. במרחק 1.5 ק"מ מדרום לשפכו נמצאת בשפת ים המלח החורבה רַֻגְ’ם (בֻּרְג') א־נמירה, ובה סימנים של ישוב ושל תרבות נבטיים ⁵¹⁷. יתכן, שכבר בתקופה הישראלית היה במקום זה ישוב חשוב. ישע' טו, ו; ירמ' מח, לד; 21, 138 On.

נִמְרִין – نمرين. כפר בגליל התחתון, 16 ק"מ מדר’־מע' לטבריה, בו בורות, גתות, בתי־בד, מערות ועקבות של קברי־סלעים. ראה ע' כפר נמרה,

ננגר. ראה ע' נגינגר,

ננוה, ראה ע' נוה.

* נֵס הָרִים. כפר מטעים בהרי ירושלים בשטח הכפר הנטוש דַיְר אל־הַוָא (ע"ש), מדר’־מזר' להר טוב. המושב הנמנה על תנועת המושבים מיועד לששים משפחות. בי“ד בחשון תש”י (25.10.1950) התישבו בו 37 משפחות יוצאי כורדיסטאן.

* נֵס צִיוֹנָה. מושבה עם מועצה מקומית בשפלה, בין ראשון לציון ובין רחובות. נוסדה בשנת תרמ“ג (1883). יהודה לֶרֶר, שקנה פרדס מנוצרי גרמני בכפר ואדי חָנִין, היה המתישב היהודי הראשון במקום זה, בסיון תש”י היה מספר יושבי המושבה 5,405 נפש ושטח אדמתה 11,328 דונם, ברובו מטעי הדר. הכפר הערבי ואדי חנין שעל יד המושבה נעזב מאת תושביו בימי מלחמת השחרור של ישראל. מצפ’־מע' למושבה ישנם שרידים של ישוב קדום: יסודות של בנינים, שברי כלי חרס וקברים.

נֶעָה. עיר בגבול המזרחי של נחלת המטה זבולון. יש לחפשה באחד התלים שבשפתה הדרומית או המזרחית של בקעת בית נטופה. יהו' יט, יג.

נֹעָה. מקום בשומרון, ששמו טבוע בחרסי שומרון ⁵¹⁸. ממקום זה הביאו יין ושמן לבית המלך בשומרון. נעה היה שמה של אחת מבנות צלפחד משבט מנשה (השוה במד' כו, לג), ויתכן, שעיר אחת בארץ מנשה שמעבר לירדן מערבה נקרא בשמה, כמו חגלה ותרצה (ע"ש). נעה היתה בארץ חפר. אולבריט משער, שנפה אחת בארץ חפר ממערב לנפת חגלה נקראה בשם נעה ⁵¹⁹.

נָעוּר – ناعور. כפר בגלעד בתוך סביבה פוריה, 12 ק"מ מדר’־מע' לרבת בני־עמון. ראה ע' אבל כרמים.

א־נָעוּרָה – الناعورة. כפר ערבי בעמק יזרעאל לרגלי גבעת המורה ממזרח (בסיון תש"י 289 תו' מוסלמים). על יד הכפר עקבות של ישוב עתיק: בית קברות עתיק, שברי כלי חרס ויסודות של בנינים. ראה אנחרת ⁵²⁰.

נְעוּרִין נְעוּרָן. ראה ע' נערה.

נְעִיאֵל. עיר באָשֵׁר בגבול נחלת המטה זבולון. היא רשומה בין בית העמק לבין כבול. קונדר זהה אותה עם خ. يعنين = ח‘. יַעְנִין על תל גבוה מצפון לכבול, החולש על הדרך העולה בואדי שַׁעַבּ לצפת ⁵²¹. החרסים שבמקום הם מתקופות הברונזה התיכונה והמאוחרת והברזל הקדומה. בסוף תקופת הברזל הקדומה נפסק הישוב לזמן ממושך. נושב מחדש בתקופה ההלניסטית, וישובו נמשך עד הכבוש הערבי ⁵²². יהו’ יט, כז.

נְעִילָא (Neetd). כפר בבשן בתקופה הביזנטית. היום خ. النيلة = ח‘. א־נִּילָה מדר’־מע’ לנוה. בוהל מזהה אותה עם מֻשַׁנַּף (ע"ש) ⁵²³. On 138, 7.

נָעִים. בזמן התלמוד עיר בנחלת המטה יששכר. עליה נאמר: “וירא מנוחה כי טוב זה תנעם ואת הארץ כי נעמה זה נעים”. היא נזכרת בברית החדשה בצורות Nculty.Nety..No.tu . לפי אבסביוס 12 מילים רומיים מדרום להר תבור, לפי הירונימוס 2 מילים מדר’־מע' לעין דור. אולי היא נן הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי (מס' 75). היום הכפר نين = נַיְן לרגלי גבעת המורה. בכפר בנויה כנסיה פרנציסקנית על יסודות של כנסיה מימי הבינים. סמוך לכפר נמצאים בורות וקברים החצובים בסלעים. חרסי המקום הם מהתקופה הרומית. בר"ר צח, יז; לוקס 7, 11; 181,5 On.

א־נֻּעַיְמָה ^א – النعيمة. כפר בערבות יריחו, מצפ’־מע' ליריחו העתיקה (200 תו' מוסלמים).

א־נֻּעַיְמָה ^ב – النعيمة. כפר בגלעד מצפ’־מזר' לנחל יבש.

א־נֻּעַיְמָה ^ג – النعيمة. כפר בבשן, 5 ק"מ ממזר’־צפ’־מזר' לאדרעי.

נָעִין (Na6). כפר באדום, שבו התבצר שמעון בר גיורא בזמן מלחמת היהודים. היום הכפר בַּנִי נָעִים מדר’־מזר' לחברון (ע"ש). מלח' ד 9. 4.

נִעִלְיָא – نعليا. כפר נטוש סמוך לאשקלון מדר’־מזר'. בו שרידים של ישוב קדום וקברים עתיקים.

נִעְלִין – نعلين. כפר גדול ממזרח ללוד. השוה ע' נחלי־געש.

נַעֲמָה ^א. עיר יהודה בשפלה הנזכרת ברשימת תחותמש השלישי בצורה נעמן. השם העתיק נשתמר בשם הכפר نعانة = נִעָנָה, 8 ק“מ מדרום לרמלה, בקו מסלת־הברזל יפו–ירושלים. מקומה של העיר העתיקה היה בתל מַלָת בין נענה ובין מנצור. בו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת עד התקופה הערבית ⁵²⁴. בכפר הערבי הנטוש נענה, שגם בו שרידים של ישוב קדום, רכש לו קלירמון־גנו בשנות השמונים של המאה הי”ט טס של נחושת עם ציורי סמלים יהודיים. לדעת סוקניק הטס הזה הוא מבית כנסת, שאולי התקיים במקום זה ⁵²⁵. 84 ³T; יהו' טו, מא.

א־נָּעִמָה – الناعمة. כפר נטוש בארץ הירדן, 9 ק"מ מדר’־דר’־מזר' למטולה. השוה ערך תל א־נעמה.

* נַעְמָן. מועצה אזורית בעמק זבולון, שנוסדה בכ“ז בתמוז תש”י וכוללת את הישובים יסעור, כפר מסריק, אפק ועין המפרץ, הנמצאים בשטח בו עובר נהר נַעְמַיִן, שנקרא בפי הישוב היהודי נעמן.

* נַעַן. ישוב של קבוץ הנוער העובד מכל העדות, על אדמת הקהק“ל בין נענה ובין תל גזר, נוסד ביום י”ד חשון תרצ"א (5.11.1930). מספר נפשותיו (בסיון תש"ט) 899 ושטח אדמתו 1,582 דונם. הקבוץ מגדל תבואה, עצי הדר, ירקות וחציר, בהמות, עופות ודבורים ⁵²⁶.

נִעָנָה – نعانة. ראה ע' נעמה.

א־נַּעְ’נַעִ’יָּה – النغنغيّة. כפר ערבי נטוש לרגלי הר הכרמל, 1.5 ק"מ מדר’־מזר' למשמר העמק. בו תל של ישוב קדום, יסודות של בנינים ומערות.

נִעָר – نعار. מקום של ישוב בתקופת הברונזה המאוחרת בין כבול ובין בקעת בית נטופה.

נַעֲרָה ־ נַעֲרָן* *, נְעוּרָן * * *, נוּעֲרָן* * * . עיר בעמק הירדן בגבול הדרומי־המזרחי של ארץ אפרים, בין עטרות ובין יריחו. בעיר זו התקיים ישוב יהודי גם בימי הבית השני וזמן רב אחרי חורבן הבית. בזמנו של אבסביוס היתה נערה (נערת) כפר יהודי במרחק 5 מילים מיריחו, ומתוך כתבי אבות הכנסיה מסתבר, שיהודים ישבו בו עוד במאה הששית לספה"נ.

בימי שלטון בית חשמונאי נקראה העיר שלומי (ע"ש) על שם המלכה שלומציון. לעיר היתה אבטונומיה, וכן היתה נמרין שמעבר לירדן עיר אבטונומית, והירדן הפריד בין שתי האבטונומיות. על הר מעל לנערה היה בנוי המבצר דוקים (ע"ש). ארכילאוס בן הורדוס נטע יער תמרים בערבות יריחו והשקהו במי עין נערן. בתקופת שלטון הרומאים היתה יריחו הנכרית צרה לנוערן היהודית.

מקומה של עיר זו היה על תל שעל יד עין א־דּוּךּ לרגלי ההרים מצפ’־מע' ליריחו. בתל זה נתגלו על ידי פצצה, שפגעה בו במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, שרידים של בית כנסת. בחפירות, שנערכו בו בשנת 1921 על ידי בית הספר הארכיאולוגי הצרפתי, נתגלתה רצפת פסיפס של בית כנסת, אולי מתחלת המאה הששית, עם אורנמנטיקה יהודית הדומה לזו של בית אלפא, וכן גם כתובות ארמיות־עבריות ⁵²⁷. הכתובות מזכירות לטובה את שמות האנשים, שנדבו את הכסף לעשית הפסיפסים; מסביב לגלגל החמה שנים עשר המזלות עם שמותיהם העבריים, תמונה של דניאל בגוב האריות ועל ידה הכתובת: “דניאל שלום”, תמונה של ארון הקודש ומשני צדדיו מנורות בעלות שבעה קנים, ניכר, שהיו גם תמונות של חיות ועופות. בנחל הנוצר על ידי מי עין דוך שריד של סכר ועל יד התל מערות וקברים עם ארונות מתים. * יהו' טז, ז; קדמ' יז, 13, 1; 24, 136 On. * * דהי“א ז כח; ויק”ר כג, ה. * * * ב' חולין ה, א (ג"א נערן, נעורין). * * * * ב' סוטה מו, ב; שהש“ר ב,. ח; איכ”ר א. ס

נֻעַרָן – نعران. שדה־חורבות רחב־ידים בגולן על אם הדרך ההולכת אל הים (Via maris). בה בנינים מתחת לאדמה ומעליה, חומות, עמודים עם פתוחים וכותרות ובית מרחץ על יד המעין ⁵²⁸.

א־נָּפוּחִיָה – النفوحيّة. כפר מדרום לנהר אל־קאסמיה.

נִפּוֹלִין. ראה ניפולין.

נֹפַח. עיר בממלכת סיחון מלך האמרי, השוה ערך נבח ^ב. במד' כא. ל.

א־נֻפַיְעֶת – النفيعات. ראה חפצי־בה.

נָפַעָה – نافعة. כפר ואחוזת הברון רוטשילד מצפ’־מע' לגולן בבשן. שם נמצאים הרבה שרידי בנין עתיקים.

נָפוֹת דּוֹר *, נָפַת דּוֹר* *, נָפַת דֹּאר. חבל־ארץ שהיה שייך לעיר הכנענית דאר (דור) אשר על שפת ים התיכון מצפון לקיסרי, יהושע כבש את החבל הזה מאת מלכו הכנעני. הוא נכלל בתוך שטח המטה אָשֶׁר וניתן למנשה (עיין יהו' יז, יא, והשוה שיחור לבנת). אבל בני מנשה לא יכלו לגרש ממנו את הכנעני, וכאשר חזק ישראל היה הכנעני למס. בתחלת המאה הי“ב לפסה”נ נכבשה נפת דור על ידי אחד “מגויי הים”, שחדר לארץ יחד עם הפלשתים ויסד בה ממלכה. אחרי נצחונו של דוד על הפלשתים נכללה כל נפח דאר בממלכה הישראלית. שלמה מנה את בן־אבינדב לנציב על כל נפת דאר, שהקיפה את הקטע הצפוני של השרון החל מנהר א־זַּרְקָא עד הכרמל ואת המורד המערבי של הרי מנשה. * יהו' יא, ב. – ** שם יב, כג. – * * * מ"א ד, יא.

נֶפְתּוֹחַ. ראה מי נפתח.

נִצְחָנָה. אדריינוס קיסר שאל את ר' יהושע בן חנניה, שהלל בפניו את ארצו “כארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא יחסר כל בה” (דב' ד, ט), אם הוא יכול למנות לו שלשה דברים (נדירים ויקרים) הנמצאים בה, והם פלפלין ופוסיאנין ⁵²⁹ ומטקסא ⁵³⁰. על שאלה זו ענה ר' יהושע, כי פלפלין באים מן נצחנה. פוסיאנין מן ציידן (ולפי נוסחה אחרת מן עכברין) ומטקסא מן גוש חלב.

ציידן או עכברין המגדלות פוסיאנן הן בגליל התחתון, גוש חלב היוצרת מטקסא נמצאת בגליל העליון, ששם הוכתרו בהצלחה הנסיונות לגדול משי גם בזמננו. נצחנה נמצאת בחלק אחר של הארץ, שאקלימו וטיב קרקעו טובים לגדול עצי פלפל. בפפירוסים, שנתגלו בעַוְגָ’א אל־חַפִיר נקרא מקום זה בתקופה הביזנטית Neodoyd. היא נצחנה שבמדרש. בנסיונות, שנעשו בימי מלחמת העולם הראשונה על ידי מר א. קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל, בפקודת מפקד הצבא התורכי בגדול עצים בנגב, עלו יפה שתילי עצי הפלפל ביחוד באדמת עוג’א אל־חפיר. ראה גם נצנה. קו"ר ב, יא.

נְצִיב. עיר יהודה בשפלה. היום: خ. بيت نصيب = ח‘. בַּיִת נַצִיבּ, 10 ק"מ מדר’־מזר’ לבית גוברין. בה חומות הרוסות, יסודות, שברי עמודים, בורות ומערות. יהו' טו, מג; 21, 136 On.

נַצִיבּ – نصيب. כפר ועל ידו תחנה בקו מסלת־הברזל החג’אזית, 11 ק"מ מדר’־מזר' לאדרעי. כאן עובר קו הגבול בין סוריה ובין מדינת עבר הירדן. המכתב 206 EA מזכיר את העיר נַצִיבָּ בקשר עם דֻבֻּ = טוב וקנו = קנה (קנת?). שתי ערים אלו הן בבשן, ולכן יתכן לזהות את נַצִיבָּ עם נַצִיבּ ⁵³¹.

נֻצִיבּ עֻוַיְשִׁרָה – نصيب عويشرة. עקבות של חורבות במרחק 3 ק"מ ממערב ליריחו.

א־נֻצַיְרָתּ – النصيرات. תחנת מסלת־הברזל בשפלה, 10 ק"מ מדר’־מע' לעזה. בה שרידים של ישוב קדום: קירות הרוסים ושברי כלי חרס ושיש.

נִצָּנָה, היא אל־עַוְגָ’א (עַוְגָ’א אל־חַפִיר) – العوجا ( عوجا الحفير ). מקום בנגב בכביש אִסְמָעִילְיָה (מצרים) – עוג’א – באר משאבים (בִּיר עַסְלוּג') – באר שבע – חברון – ירושלים ובדרך העולה בנחל נצנה מחצי־האי סיני, מאילת ומעקבה לארץ־ישראל, כביש טוב קיים גם בין רפיח ובין אל־עוג’א, נצנה רחוקה 75 ק“מ מבאר שבע, 162 ק”מ מירושלים.

בימי שלטון הרומאים עמד במקום זה חיל־מצב בגבול מצרים. הביזנטים הקימו כאן עיר חשובה בשם Adda' (מכאן השם הערבי). יוסטיניאן בצר אותה, בנה בה מצודה, הקיפה חומה והושיב בה חיל־משמר. גם אחרי הכבוש הערבי עוד התקיים כאן ישוב חשוב. בחפירות, שנערכו בעוג’א, נתגלו חורבות של בנינים רבים ובתוכם שרידים של מצודה עתיקה ושתי כנסיות עם פסיפסים ובהם כתובות (פסיפס אחד בתאריך של שנת 435), עמודים ובית קברות גדול ובו מצבות יוניות, נבטיות וערביות מהשנים 630–464 וכתובות דו־לשוניות (יונית וערבית) מהזמן הראשון אחרי הכבוש הערבי. במנזר נתגלו 40 פפירוסים מהמאות החמשית והששית ⁵³², שבהם נזכרת העיר בשם Neoodvd. היא נצחנה הנזכרת במדרש כמקום שממנו באים פלפלין (ע"ש). המישור, שבו עובר נחל נצנה היה לפנים מעובד יפה ונתן את פריו בשפע. והיום הוא מכוסה חול המצמיח קוצים. בשבע הבארות שבלב הנחל ישקו הבדוים את עדריהם.

התורכים השתמשו באבני החורבות להקמת קסרקטין על הגבעה למשמר הגבול. הם בנו עוד בנינים והיה בדעת הממשלה לעשות את עוג’א למרכז של נפה בנגב. במלחמת העולם הראשונה היתה עוג’א מרכז הפעולות הצבאיות בגבול המצרי. אז עברה בה גם מסלת־ברזל מבאר שבע אל מעבר לגבול מצרים. אחרי המלחמה נעזב המקום, וכל מה שהיה בו נחרב ⁵³³. בתקופת המנדאט הבריטי היתה בה תחנה מרכזית למשטרת הגבול. הבנינים היחידים הקיימים במקום הם מהזמן ההוא. על ידה קיים כפר קטן, שהוא יחידה אדמיניסטרטיבית הקשורה לבאר שבע.

בנצנה פרץ צבא מצרים במאי 1948 לתוך גבול מדינת ישראל במטרה להגיע לירושלים. בימי חנוכה תש"ט (סוף דצמבר 1948) נכבש המקום על ידי צבא ההגנה לישראל. בהסכם על שביתת הנשק בין ישראל ובין מצרים הוכרז השטח של נצנה כשטח מפורז בגבול בין מצרים ובין מדינת ישראל וכמושב ועדת שביתת הנשק.

נִצְף גֻ’בַּיְל – نصق جبيل ⁵³⁴. כפר בשומרון. 7 ק“מ מצפ’־מע' לשכם (200 תו', חצים מוסלמים וחצים נוצרים). במקום זה, שנושב מחדש בתחלת המאה הי”ט, התקיים ישוב מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית של ימי הביניים. מצפון־מערב לכפר נמצאת קשת ועל יד המעין מנהרה.

* נֵצֶר. ישוב עירוני ועל ידו ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, במקומו של בית הספר והמשק החקלאי הגרמני לפנים (משק שְׁפּוֹן) בקרבת באר יעקב והכפר הנטוש בִּיר סָלָם, (באר שלום), 4 ק“מ ממערב לרמלה. נוסד ביום י”ג סיון תש"ח (20.6.48). מספר חבריו (בטבת תש"י) 195 נפש. שטח אדמתו 3,500 דונם נטועים כרמי זיתים וגפנים, פרדס, עצי איקליפטוס, במשק לול ורפת ומפעלי מלאכה. עומדים להקים בו מוסד לחניך 100 ילדים ⁵³⁵.

נָצִר – ناصر. כפר בהר חורן מדרום לסלכה.

נָצִר א־דִּין – ناصر الدين. לפנים כפר ערבי ובו קבר של קדוש מוסלמי מדר’־מע' לטבריה. הוא נכבש ביום ח' ניסן תש“ח ע”י צבא ההגנה לישראל.

נָצְרַת ⁵³⁶. עיר קטנה בגליל התחתון הידועה מסוף ימי הבית השני. לפי המסורת הנוצרית ישבו בה הורי ישו, והוא גודל וחונך בה. לכן הוא נקרא ישו מנצרת, מציאותן של מערות־קברים עם כוכים בנצרת מאשרת את הסברה, שהיה בה ישוב יהודי בערך בתקופת החשמונאים. אבל העובדה, שאינה נזכרת בשום מקום בכתבי יוספוס, שבצר את ערי הגליל וכפריו, מוכיחה שלא היתה נודעה לה חשיבות מיוחדת בקרבתה של יפיע הבצורה. נצרת ידועה מתוך קינות אלקליר והפיוטים של הגניזה כמקום מושב משמר הכהנים לבית הפצץ. אפיפניוס מודיע במאה הרביעית, שנצרת היא עיר יהודית טהורה. בימי מלכותו של קונסטנטינוס הגדול לא הצליח המומר יוסף מטבריה על אף תמיכתו של הקיסר לבנות בנצרת כנסיה נוצרית בגלל התנגדותם התקיפה של התושבים היהודים. בפעם הראשונה נזכרת כנסיה נוצרית בעיר זו בשנת 570 ע“י הנוסע אנטונינוס מפיאצ’נצ’ה, המתאר את הנשים העבריות של נצרת כיפות ונעימות מאד. כנסיה זו לא היתה אלא בית כנסת, שהיהודים הרשו לצליינים נוצריים להתפלל בו. אז היו עוד תושבי נצרת רובם ככלם יהודים ⁵³⁷. אִבְּן בַּטְרִךּ (Eutychius) מספר, כי יהודים מהרי נצרת השתתפו יחד עם יהודי טבריה והגליל בצבא הפרסי של המלך כוסרו במלחמתו עם חיל הירקליוס ⁵³⁸. כנראה נשמדו יהודי נצרת בטבח, שערכו הנוצרים ביהודי הגליל בהכבש הארץ מחדש ע”י הירקליוס. אז נחרבה גם העיר, והיא התנערה אך מעט מעט מעפרה.

כשהערבים כבשו את ארץ־ישראל, מצאו את מקומה של נצרת שמם. הם קראו למקום ساعير = סָעִיר ואת ההרים מסביב ג’בל סעיר. כשהצלבנים כבשו את הגליל בנה טנקרד את העיר על תלה והעביר אליה את מרכז ההגמוניה מבית שאן. הנוצרים והמוסלמים נלחמו עליה רבות, והיא החליפה תכופות את בעליה. אחרי חורבן הממלכה הלטינית ירדה שוב העיר. אל דמשקי מודיע בסוף המאה הי“ג, שבנצרת יושבים יהודים, מקורות יהודיים או אחרים אינם מאשרים ידיעה זו. בהכבש הארץ ע”י התורכים גורשו הנוצרים מנצרת. נסיך הדרוזים פַ’חְ’ר א־דִּין עזר לכמרים הפרנציסקניים להתישב בה ולבנות בה כנסיות ומנזרים, ובימי שלטון טָ’הִר אל־עַמְר שבה אליה חשיבותה כמרכז הגליל התחתון.

الناصرة = א־נָּצִרָה בנויה במעלה ההר ובעמק שלרגליו באמצע הגליל התחתון. מספר יושביה היה בחשון תש“ט 17,408 ערבים, מהם 10,566 נוצרים, 6,942 מוסלמים. בטבת תש”י מנתה העיר 20,067 תושבים. המעין שבאמצע העיר שופע 227 ממ“ע ביממה. הסביבה עשירה בכרמי זיתים. בשנת תש”י הגיע יצור שמן זית בנצרת ל־89,092 ק"ג.

בנצרת מצאו גלוסקמא עם כתובת עברית: “סועם בר מנחם נוח נפש” ⁵³⁹. בכנסית הפרנציסקנים נמצאים שרידים של בית כנסת ⁵⁴⁰. במקומות שונים בעיר ישנם שרידים של כנסיות ובנינים אחרים, קברי־סלעים, בורות ומערות. על יד המעין נתגלו חרסים מתקופת הברונזה המאוחרת ⁵⁴¹.

נצרת נכבשה ביום י' תמוז תש“ח ע”י צבא ההגנה לישראל והועמדה תחת שלטון מושל צבאי. תושביה השתתפו בבחירות לאסיפה המכוננת של כנסת מדינת ישראל, והם מיוצגים בכנסת ע"י ציר משלהם. קינות אלקליר איכה ישבה חבצלת השרון וזכור איכה ובפיוטים בגניזה; מרקוס 6, 1; לוקס 4, 16. 23; מתיא 2, 23; 13, 54 ובעוד מקומות רבים בברית החדשה.

נֶקֶב (הנקב). עיר כנענית עתיקה בגבול הדרומי־המזרחי של ארץ נפתלי. היא נזכרת ברשימת ערי הגבול של נפתלי בין אדמי ובין יבנאל. ברשימות תחותמש השלישי ושישק מופיע השם בצורה נגב. חכמי התלמוד זהו את הנקב עם ציידתא, היום خ. صيّادة =ח‘. צַיָדָה בין כַּפְר סַבְּתּ ובין ים כנרת, 2 ק"מ מצפ’־מזר’ למושבה בית גן, בדרך מיבנאל לטבריה. סאריסאלו לא מצא במקום זה שרידי־בנין קדומים, כי אם רק בורות עתיקים רבים, מערות־קברים וחרסים רומיים־ביזנטיים ⁵⁴². אַבֶּל מחפש את הנקב בחורבה בֻּצָּה או בחורבה בֻּצּוּם ממזרח לכפר סַבְּת ⁵⁴³, שאני זהיתי אותן עם בצעננים (ע"ש).

יש להניח, שהזהוי של חכמי התלמוד הוא נכון. מכיון שח‘. צַיָּדָה נמצאת על יד וָדִי פַ’גָּּס, הוא אמת־המים של בית ירח ושל חמת־טבריה, בדרך העתיקה המובילה מים התיכון לים כנרת (נקב, בערבית نقب = נַקְבּ, הוא מעבר בין הרים), התקיים בה או במקום קרוב אליה ישוב גם בתקופות הברונזה והברזל. Re de Vaux סבור, שאדמי הנקב הוא שם אחד לעיר־תאומות, והוא קורא אֲדֻמֵּי הנקב ⁵⁴⁴. 57 S 90; T³; יהו’ יט, לג; ירי מגלה א, א–ע, ע"א.

נַקְבּ אַבּוּ אִנְמָר (נִמָר) – نقب ابو انمار (نمار). ראה מעבר אנמר.

נַקְבּ אל־אַמְעַז – نقب الامعز. ראה מעבר עמיעז.

נַקְבּ אִמְרַתַּמָה – نقب امرتّمة. ראה מעבר רותם.

נַקְבּ אל־בֻּוַיְבּ – نقب البويب. ראה מעבר צורים.

נַקְבּ אל־גֻ’הַיְנִיָּה – نقب الجهينيّة. ראה מעבר תמר.

נַקְבּ א־דִּ’יל – نقب الذيل. מעבר בין הרים בעמק הערבה מצפון לעקבה. בו עוברת הדרך ליטבתה (עַצְ’יָן). הרומאים בצרו אותו ובנו בו מצודה לשמירה על המעבר. היא קַצְר א־דִּ’יל ⁵⁴⁵.

נַקְבּ אל־חַמְלָה – نقب الحملة. ראה מעבר מחמל.

נַקְבּ א־זֻּוַיְרָה – نقب الزوبرة. מעבר בין מצד זעירה ובין נחל חֵמָר. בו מגדל הרוס.

נַקְבּ אל־חיָּה – نقب الحيّة: א) אל־עַטְשָׁנָה – العطشانة: ב) א־שָּׁרְקִיָּה – الشرقيّة. ראה מעבר נחשון.

נַקְבּ חַמִיס – نقب حميس. ראה מעבר הגדוד.

נַקְבּ אל־יַמַן – نقب اليمن. הוא האגף המערבי של מעלה עקרבים.

נַקְבּ מִזְל – نقب مزل. ראה מעבר מזר.

נַקְבּ אל־מֻחָמִלָה – نقب المحاملة. ראה מעבר מחמל.

נַקְבּ אל־מִתְ’לִי – نقب المثلي. מעבר בהרי מדבר פארן, ממערב לנחל פארן (435 מ'). בו עוברת הדרך מעבדת לאילת ⁵⁴⁶.

נַקְבּ א־סַּהְלָה – نقب السهلة. ראה מעבר רמון.

נַקְבּ אל־עַקַבָּה – نقب العقبة. ראה מעבר אילת.

נַּקְבּ עָ’רִבּ – نقب غارب. ראה מעבר צין. בו בנינים הרוסים, כנראה מבצרים, שהיו בנויים אבני גויל.

נַקבּ אל־עָרוּד – نقب العارود. מעבר בהרי מדבר צין (1006 מ'). ראה מעבר ערוד.

נַקבּ א־צֻּפַי – نقب الصفي. ראה מעלה עקרבים.

נַקבּ א־צַּעְפַר – نقب الصعفر. ראה מעבר צפיר.

נַקבּ א־שַּׁעִיבּ – نقب الشعيب. ראה מעבר שחרות.

נַקבּ א־שְּׁתָּר – نقب الشتار. מעבר מבוצר בין הרכס התיכון של הר שעיר (ג’בל א־שַּׁרָא) ובין וָדי אל־חִסְמָא ⁵⁴⁷.

נְקוּבְתָא דְעִיּוֹן. נקבה המובלעת בגבול הצפוני של תחומי עולי בבל, היא הנקבה העמוקה שעל יד המושבה מטולה. גם היום סמוך לה הגבול בין מדינת ישראל לבין מדינת הלבנון. הנקבה נקראה על שם העיר עיון שבצפון ארץ נפתלי, בין החרמון ובין הלבנון. לתוכה מתדרדרים בנחל דַרְדַרָה מי עמק עיון במפל חזק. היום ידועה הנקבה בשם “התנור” (التنّور) ⁵⁴⁸. תוס' שביעית ד יא (נקופתא, נקיפת רעיון); יר' שם ו א–לו, ע“ג (נקובתא דעיון, קופחא דעין; ספרי עקב סיי נ”א (נקובתא דעיון); ילקוט עקב (כנ"ל).

א־נָּקוּרָה ^א – الناقورة. כפר בשומרון מדרום לסבסטיה. בו מקאם א־שיח' בַּסִילָה, סמוך לו היה ישוב ביזנטי.

א־נָּקוּרָה ^ב – الناقورة. כפר בגבול בין מדינת ישראל ובין מדינת הלבנון, קרוב לרָס א־נָקוּרָה.

נֻקַיבּ – نقيب. כפר בשפתו המזרחית של ים כנרת, בשטח הישראלי המפורז, מצפון לישוב הקבוץ עין גב.

נֻקַיִבּ אל־פ’וּל – نقيب الفول. ראה מעבר עקוֹף.

א־נָּקיָה – الناقية. מקום של ישוב קדום בגבעות החול הגבוהות, 8 ק"מ מדר’־מזר' לבית גוברין, בו שברי כלי חרס ושיש.

א־נֻקַיְרָת – النقيرات. בקעה בערבה, 8 ק"מ מצפון לעַ’רַנְדַל.

א־נֻּקְרָה – النقرة. היא בקעת חורן או עמק הבשן (ע"ש).

נֻקָר סַעְסַע – نقر سعسع. בקעה מדרום מזרח לחרמון.

נֻקְרַת אל־בַּיְצָ’א – نقرة البيضاء. עמק רחב־ידים ממזרח לבאר שבע.

נֻרִבְּדָה. עיר הנזכרת ב־248 EA ובמכתב אחר הנמצא בלובר שבפריז, שבו מודיע נסיך מגדו לפרעה, כי אנשי נרבדה באים לשוּנֵם לעבוד בשדותיה ⁵⁴⁹. אַבֶּל ואַלְט מזהים את נרבדה עם ח'. נַיְרַבָּה הסמוכה לכפר עַנַבְּתָּה, בדרך מטול כרם לשכם, הוא מקום של ישוב עתיק ובו חומה, קברי־סלעים ובורות חצובים ⁵⁵⁰. אולם נדמה, שזהוי זה אינו מתאים למסיבות, כי הרי א־נירבה רחוקה ממגדו, והיא נמצאת בשטח שלטונם של לאבאיה ובניו האויבים לפרעה, ונסיך מגדו הנאמן למלך מצרים לא היה יכול לשלוח ממקום זה עובדי מס לשונם, אולי נכון יותר הוא לזהות את נרבדה עם נרבתא (ע"ש).

נַרְבָּתָא (.Ndp3c.co). בתקופת שלטון רומא מרכז של טופרכיה, שגבלה בתחום קיסרי. הטופרכיה נקראה נרבתיני, ועיירותיה היו מיושבות יהודים, כותים ונכרים, כשהנכרים שבקיסריה התגרו ביהודים יושבי עיר זו (66 לספה"נ), עזבו היהודים את העיר בקחתם אתם את ספרי התורה והלכו לעיר היהודית נרבתא הרחוקה מקיסרי 60 ריס (12 ק"מ). קסטיוס שלח מקיסרי לנרבתא גדוד פרשים, שהחריב את העיר ואת העיירות שבתחומה (נרבתיני).

אַלְט סובר עם ש. קליין, כי נרבתא היא ארבתא הנזכרת בחשמ' א' 23.5, וארבתא מזדהית, לדעתו, עם אֲרֻבּוֹת, שהיתה מרכז המחוז השלישי של ממלכת שלמה. את ארבות הוא מזהה עם תל אל־אַסָוִר במרכז התחבורה בין השרון ובין הרי שומרון, והוא מציע את קַנִיר שמצפון לתל אל־אַסָוִר כמקומה של נרבתא ⁵⁵¹. ב. מייזלר מביא בחשבון את זהויה של נרבתא. עם ח‘. בַּיְדוּס על יד המושבה כַּרְכּוּר ⁵⁵². דלמן מגיע עד ח’. א־נַיְּרַבָּה (ראה לעיל בע' נרבדה) הסמוכה לענבתה ⁵⁵³.

זהויים אלה אינם נראים לי משני טעמים: א) פרט לח‘. בידוס, המקומות הנזכרים רחוקים יותר מקיסרי מכפי שנמסר ע“י יוספוס (קנִיר 14 ק“מ = 71 ריס, א־נירבה 28 ק”מ = 142 ריס); ב) היהודים, שעזבו את מרכז השלטון הרומי מחמת הרומאים, נמלטו בודאי להרים, במקום שיוכלו להגן על עצמם מפני רודפיהם, ולא הלכו למרכזי התחבורה בשרון או בארץ הכותים, ששם היו צפויים לרדיפות ולמלשינות מצד אויביהם הפנימיים. לדעתי נרבתא אינה אלא נברכתא הנזכרת במגלת תענית פ”ח כמחוז של עיירות רבות מישראל בשומרון, מצפ’־מע’ לסבסטי. את נברכתא זהיתי עם הכפר בֻּרַיָכָּה במרחק 2 ק“מ ממערב לסינדיאנה, בחבל בלאד א־רוחה העשיר בשרידים של ישובים מהתקופה הרומית. במרחק 2 ק”מ מצפ’־צפ’־מזר' לבריכה נמצאת על ההר חורבה של מצודה חזקה בשם ח‘. תָּתָּא או נַבִּי תָּתָּא. על ידה ומסביב לה פזורים אבנים גדולות, בורות, מערות־קברים, מזוזות שבורות ושרידי בנין אחרים. שטח זה רחוק מקיסרי 60 ריס ⁵⁵⁴. מלח’ ב, 14, 5; 18, 10

* נַרְבָּתָה. ישוב של קבוץ “מענית” המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בשפולי הרי שומרון, ממזרח לכרכור, נוסד בכ“ד אלול תש”ב (6.9.1942). נעשו במקום קדיחות ונמצאו מים רבים, משקו הררי אינטנסיבי על אדמת שלחין. הקבוץ עוסק גם בתעשיה, בו בית חרושת בשם “חביבה רייק” לזכר חברת הקבוץ. שיצאה בימי מלחמת העולם השניה כצנחנית לסלובקיה ונהרגה שם בידי הנאצים. הקבוץ מנה בטבת תש"י 399 נפש.

נרדיקי. ראה ע' גוריקי.

נֵרוֹנִיָאס (Nepomudig). ראה קיסריון.

* נֶשֶׁר. ישוב עירוני סמוך לבית החרושת למלט “נשר”, 8 ק"מ מדר’־מזר' לחיפה, בדרך לעמק יזרעאל. נוסד בשנת 1925. רוב תושביו (בטבת תש"י 1,650 נפש) הם פועלי בית החרושת.

* נְתִיב הַלָּמֶד הֵא. ישוב של קבוץ “פלד” באשדות הרי יהודה, מדר’־מזר' לבית נַטֶף (בית נַתִּיף), בדרך לגוש עציון, בו נפלו חלל במלחמת השחרור של ישראל ל“ה גבורים, בפקודו של דניאל מַס, שנחלצו לעזרת נצורי הישובים בגוש עציון, ביום ה' שבט תש”ח (16.1.48). הישוב נוסד ביום ד' שבט תשי“א (11.1.1951) ונקרא לזכר ל”ה הגבורים.

*נְתִיבָה. ישוב של קבוץ פועלי אגודת ישראל בשפלה, על אדמת הכפר הנטוש מַסְמִיָּה אל=כַּבִּירָה, 12 ק“מ ממזרח לאשדוד. נוסד ביום ג' טבת תש”ט (4.1.1949). בטבת תש"י מנה הקבוץ 40 נפש.

נִתִּל – نتل. כפר במואב, 9 ק"מ מדר’־מזר' למידבא.

נְתַנְיָה. עיר עברית חדשה בחוף השרון בין קיסרי ובין תל אביב. היא נוסדה כמושבה חקלאית בתחלת חודש שבט תרפ“ט (28.2.1929) ע”י ארגון “בני בנימין”, לאחר שנגאל שטח של 1000 דונם מאדמת הכפר אֻם חָ’לִד, ונקראה על שם הנדיב נתן שטרויס, מגדולי יהדות ארצות הברית, ארבעים המתישבים הראשונים היו בני הנוער מהמושבות הותיקות ביהודה, בשומרון ובגליל, כישוב הראשון בשטח החולות שעל שפת הים שמשה נתניה אבן פנה להתפתחות החבל השומם של השרון התיכון. המושבה היתה מלכתחלה מיוסדה על משק הפרדסנות ושטח המטעים שלה הגיע עד 6000 דונם, ביחד עם זה היתה מיועדה, תודות ליתרונותיה הטופוגרפיים, להתפתח כעיר גנים ומקום רחצה וקייט.

כחולית־קשר בין תל אביב ובין חיפה התפתחה והלכה המושבה בקצב מהיר. עם הקמת מדינת ישראל קבלה מעמד של עיר. שטחה מגיע ל־30,000 דונם בתוך גבולות אלה: מדרום גבעות החוף שמדרום לנחל פ’אלִךּ. מצפון עמק חפר, ממזרח צומת בית ליד והמושבה בית יצחק וממערב הים. כל שטח הכפר הנטוש אֻם חָלִד נכלל בתוך שטח השיפוט של העיר. השטחים שנרכשו תוכננו לפתוח עירוני ותעשיתי במטרה לעשות את נתניה תוך חמש השנים הקרובות לעיר השלישית בגדלה בחוף ים ישראל.

מאז קום מדינת ישראל קלטה העיר עולים רבים. אוכלוסיתה גדלה בקצב מהיר והגיעה בניסן תשי"א, לפי אמדן המועצה העירונית, ל־30,000 נפש. היא נעשתה מרכז תעשיתי חשוב. בשורה הראשונה עומדת תעשיית היהלומים, שהעסיקה בזמנים כתקונם למעלה מאלפיים פועלים. השלמת בנין מסלת־הברזל חיפה–תל אביב, העוברת ליד השטח התעשייתי של נתניה, וכן הקמת נמל־בינים בשפך ואדי פ’אלךּ יגבירו את גדולה ופריחתה של העיר.

נתניה הקימה רשת של מוסדות חנוך ותרבות והנהיגה חנוך חנם בבתי הספר היסודיים והתיכוניים ללא הבדל מעמד ⁵⁵⁵. בשטח העיר נמצא בית קברות רומי עם קברים חצובים וארונות־מתים ⁵⁵⁶.

נַתְּפָ’ה – نتفة. כפר בגלעד הצפוני, 5 ק"מ מדר’־דר’־מע' לאִרְבִּד.

ױסָאַב, סָבָא (. Ed.c.3, Lound). מקום הולדתו של הגבור אלעזר בן שמאי, שהגן על יודפת בזמן שהרומאים צרו עליה. ראה שאב. מלח' ג, 7, 21.

סָאַלִיס, סָלִּיס (גג.2d.ac. 2d). עיירה באדום, שאליה נמלטו היהודים פליטי חרב הרומאים אחרי המערכה הכבדה על יד אשקלון. אבסביוס רשם מקום בשם Ecclets., 7 מילים רומיים מאליותרופוליס, הוא כפר שחליים (ע"ש). מלח' ג, 2, 2; 9 160 On.

סָאסָא. הוא הכתיב העברי בכתבי הנוסעים היהודיים מימי הביניים של שם הכפר הערבי הנטוש סַעְסַע בגליל העליון, מצפ’־מע' למירון. הישוב במקום זה נמשך החל מהתקופה הרומית. בכפר מערות־קברים מטיפוס הקברים מתקופת האמוראים, בורות, ברכה, אבני־בנין, שברי עמודים ושרידים אחרים של בית כנסת ⁵⁵⁷ וחורבה של מצודה מתקופת שלטונו של טָ’הִר אל־עַמְר בגליל ⁵⁵⁸. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הרומית. הנוסעים היהודים מודיעים על קברי ר' סיסי ור' לוי בן סיסי ור' יוסי בר סיסי במקום זה.

ביום י“ג בטבת תש”ט (13.1.1949) התנחל בסאסא קבוץ של השומר הצעיר מיוצאי הארצות האנגלוסכסיות. מספר חבריו בסיון תש"ט 105 נפש.

סַאָרִיָה – سآريّة. כפר בגליל העליון, בשטח מדינת הלבנון, סמוך לשפך נהר אל־קאסמיה.

סָבָא. ראה שאב.

א־סַּבָּה – السبّة. ראה מצדה.

א־סַּבְּהָא – السبها. הר בנגב במרחק 17 ק"מ מדר’־דר’־מע' לנצנה (447 מ').

א־סַּבְּחָ’ה – السبخة. המלחה הגדולה בערבה הגובלת בשפתו הדרומית של ים המלח, ראה מלחת סדום.

סַבְּחַ’תּ א־דַּפְיָּה – سبخة الدفيّة. ראה מלחת עברונה.

סַבְּחַ’תּ א־דַּיְר – سبخة الدير. בצה גדולה בשפלת הדרום, 12 ק"מ מדר’־מע' לעזה, סמוך לה היה קיים הישוב היהודי כפר דרום עד שנחרב על ידי הפולשים המצריים בימי מלחמת השחרור של ישראל.

סַבְּחַ’תּ טָבָּה – سبخة طابة. ראה מלחת יטבתה.

א־סַֻבַּיְטָה ^א – السبيطة. חורבות של עיר ביזנטית גדולה בנגב, 45 ק“מ מדרום לבאר שבע, 30 ק”מ מדרום לחלוצה, בדרך המלך המובילה מבאר שבע לנצנה שבגבול מצרים. היא היתה עיר פרזות בשפתה המזרחית של בקעת קרחה. על יד א־סֻּביטה מישור פורה, שאדמתו היתה מעובדת יפה. בתקופה הביזנטית היתה העיר מרכז דתי חשוב ⁵⁵⁹. בין השרידים יש לציין חורבות של בתי דירה, מנזר ושלש בסיליקיות שנשתמרו יפה, וששה מגדלים בנויים אבן, ברכות, מיכלי־מים ובארות, וכן גם שרידים נבטיים. בבית הקברות הגדול נמצאות מצבות נוצריות מהמאה השביעית עם כתובות יוניות וכופיות ⁵⁶⁰.

ניכר, שעם חדירת הערבים לתוך הנגב עזבו הנוצרים את סביטה, והעיר הלכה ונחרבה. ואילו המקום היה עוד מיושב במאה הי“ב לספה”נ. חלק מהבתים העתיקים שמש בזמן האחרון דירות ומכלאות צאן לפלחים המעטים שישבו במקום. במדינת ישראל נקרא המקום שבטה (ע"ש).

א־סַֻבַּיְטָה ^ב – السبيطة. כפר בגולן, 5 ק"מ מדרום ליהודיה.

* סַבִּינְיָה. ישוב היסוד של עמק זבולון על יד קרית ביאליק. הוא נקרא על שם סבינה אשתו של חלוץ עמק זבולון אפרים כץ. בתקופת המנדאט היתה סביניה תחנה בקו מסה"ב חיפה–עכו ותחנת משטרה.

סַבַּלָן – سبلان. כפר נטוש בגליל העליון. 15 ק"מ מצפ’־מע' לצפת. בו התישבו עולים חדשים. בכפר קבר קדוש למוסלמים בשם נַבִּי סַבַּלָן, המיוחס לזבולון, וקברי־סלעים אחרים.

סֶבַּסְטֵי. העיר החדשה, שבנה הורדוס על מקומה של העיר שומרון וקרא אותה מLegcoc לכבוד אגוסטוס קיסר המקודש (Geacoc6c). שמה של העיר מימי ספטימוס סיבירוס Colonia Lucia Septiima Sebaste. הורדוס בנה בה היכל לכבוד אגוסטוס, שוק, תיאטרון, היפודרום ורחוב־עמודים (דרך סטיו). מסביב לעיר נטע גנים ופרדסים, הנזכרים גם בספרות התלמודית לשבח בנגוד לחולות המחוז. המדרשים מזכירים את לסבסטי ⁵⁶¹כעיר, שיושביה מסורים לחיי תענוגות והוללות. היו בה הרבה “מינים”. על עולי בבל מספרת מגלת תענית: “באו לים בוסטי (לסבסטי) וישבו אותה והקיפוה ערי חומה ונסמכו לה עיירות רבות והיו קורין אותה ערי נברכתא”.

סבסטי היתה במאות הראשונות לספה“נ מבצר ההלניסמוס. ההלניסטים הקנאים התנפלו בימי שלטונו של יוליאנוס קיסר על הנוצרים ושרפו את כנסייתם. תחום סבסטי הקיף את החלק הצפוני של ארץ שומרון מלבד נרבתא. במקומה של סבסטי העיר נמצא היום על הר שומרון הכפר سبسطية =סַבַּסְטִיָה. על שרידי העיר מהתקופה הרומית ראה בע' שמרון ^א. מש' ערכין ג, ב; תוס' שם ב, ח (ספוסטא); ב' שם יד, א; מגלת תענית פ”ח (ים בוסטי); ספרא בחוקותי ו' (סווסטי); תנחומה שמיני ה' (סבסטרי); במדב"ר י, ז; קדמ' יג, 10 2; טו, 8, 5; יז, 11, 4; יט, 9, 1; מלח' א 21, 1; ב, 6, 3; 8, 1; 18, 1.

סֶבַּסְטוֹס (Legcoc6c). זה שמו של נמל קיסרין, שהורדוס בנהו וקרא אותו לכבוד אגוסטוס קיסר. קדמ' יז, 5, 1; מלח' א. 31, 3.

סַבַּסְטִיָה – سبسطية. ראה ע' סבסטי.

סבסטרי. ראה ע' סבסטי.

סַבְּרָא – سبرا. כפר באדום במרחק 7 ק"מ מדר’־מע' לפטרה, שבו היו מעבדים את הנחושת והברזל ממכרות ארץ אדום בתקופה הנבטית, עוד היום נמצאים במקום זה אוצרות של עפרות ברזל הניתנים לנצול ⁵⁶². המקום הזה נזכר ב־

73,28:Not dign בשם Sabura כמקום חניה של גדוד הפרשים־הקשתים הפלסטינאי הראשון ⁵⁶³.

סִבְרַים. בתארו את גבולות ארץ־ישראל מזכיר הנביא יחזקאל את סברים כעיר בגבול הצפוני של הארץ, בין גבול דמשק ובין גבול חמת. אישתורי הפרחי מזהה אותה עם מַיְזָך ממערב לחמת שבסוריה התיכונה, קונדר עם שַׁבְּרָה במורד המערבי של הלבנון, מצפון לג’בל צַנִין ⁵⁶⁴, אַבֶּל עם שוּמִרְיָה ממזרח לימת חֻמְץ בסוריה התיכונה ⁵⁶⁵, אֶלִיגֶר עם חֲוָּרִין בין צדד ובין קריתין ⁵⁶⁶, ואילו בּוּהל, ההולך לפי שטת המצמצמים את הגבול הצפוני של הארץ, קובע. אותה בח‘. סַנְבַּרִיָה מדרום להר חרמון ⁵⁶⁷. לדעתי סברים אינה אלא צורה שונה של זפרון אשר בגבול הצפוני של עולי מצרים (במד' לד, ט). ע"ש וראה מבוא. יחז’ מז, טז; כפו“ס רנ”ג.

סַבָּרִין – سبّارين. כפר נטוש במרחק 7 ק“מ ממזרח לזכרון יעקב, בו יסודות של בנינים עתיקים. הכפר נכבש בג' אייר תש”ח (11.5.1948) על ידי צבא ההגנה לישראל.

סברתא. ראה ע' כברתא.

סַבְְתָּא – سبتا. חורבות וקברי סלעים סמוך לחברון מצפון־מערב.

סַגַ’ד – سجد. כפר נטוש סמוך לתחנת נחל שורק (ואדי צַרָר) בקו מסלת הברזל תל אביב – יפו – ירושלים.

סָג’וּר – ساجور. כפר סמוך לכביש עכו–צפת, 2 ק"מ ממערב לרמה בנפתלי (בטבת תש"י 387 תו' דרוזים) ראה ע' שזור.

סִגְנָא. מולדתו של האומן מנחם בן סגנאי. ראה ע' כפר סגנא. מש' עדויות ז, ח; תוס' שם ג, א.

* סֶגֶ’רָה (אילניה). מושבה עברית בגליל התחתון 13 ק“מ מדר’־מע' לטבריה, היא נוסדה בחנוכה תרס”ג (דצמבר 1902) ע“י האדמיניסטרציה של הברון רוטשילד (יק"א). מספר יושביה בתמוז תש”ז 260, בשבט תש“י 78 נפש ושטח אדמתה 17,093 דונם, מחציתו בערך אדמת מזרע. קרוב למושבה הכפר הערבי הנטוש א־שָּׁגַ’רָה. בקרבות על יד סג’רה נשבר בקיץ תש”ח כחו של הצבא הסורי בפקודו של קאוקג’י.

א־סָּדּ – السدّ. הר בדרום, 6 ק"מ מדר’־מע' לדַוָיִמָה (772 מ').

סַדּ אַבּוּ סַמַרָה – سدّ ابو سمرة. רכס־הרים ובו באר ומעין בנגב הצפוני, 7 ק"מ מדר’־מזר' לתל אבו הרירה.

סְדוֹם (סְדֹם). עיר בעמק השִּׂדִּים בקצה הדרומי־המזרחי של ארץ־ישראל. אנשיה היו חטאים ורעים. לכן הפך ה' את העיר ואת שכנותיה בהמטירו עליהן אש וגפרית. בתקופת התלמוד קראו לים המלח על שם עיר זו ימה של סדום. מלח סדומית. כלומר, המלח המגובש, שחופרים אותו ב“הר סדום” שעל שפת ים המלח, הוא חריף.

על מקומן של סדום ויתר ערי עמק השדים נחלקות הדעות. בדרך כלל היה מקובל, שעמק השדים היה בדרום ים המלח לפני שחלק זה נתכסה מים, ושם נמצאו ארבע ערי עמק השדים ובקרבתן צוער, לפי חכמת שלמה 6,10 Pentapolis. אולם כבר בשנות השבעים של המאה הי“ט נתערערה ההנחה הזאת והתחילו מחפשים את עמק השדים ואת הערים שהיו בו בעמק הירדן מצפ’־מזר' לים המלח ⁵⁶⁸. ביוספוס, מלח' ד, 28 כתוב: “יריחו נמצאת בעמק. שמעליו מתרומם רכס־הרים חשוף ובלתי פורה. הנמשך לצד צפון עד תחום סקיתופוליס (בית שאן) ולצד דרום עד התחום הקודם של סדום ועד גדות ים המות”. מדברים אלה יוצא, שבזמנו של יוספוס חשבו, שסדום ויתר ערי עמק השדים היו מצפון לים המלח, התיאוריה התומכת בהשערה זו נתחדשה בזמן האחרון כתוצאה מהחפירות בתלילת אל־עֻ’סוּל שמצפ’־מזר' לים המלח, שהוכיחו, כי התלים האלה היו מיושבים באמצע האלף הרביעי לפסה”נ ⁵⁶⁹. אם נסכים לדעה, שככר הירדן הוא עמק הירדן עד ים המלח, הרי יש לחפש את ערי הככר מצפון לים המלח, אולבריט סובר, כי מקומן של סדום ועמורה ויתר ערי עמק השדים היה בתחום ים המלח סמוך לבָּבּ א־דְּ’רָע (ע"ש) על יד שפך ואדי א־דְּ’רָע (סיל א־ד’רע) לים המלח, מצפ’־ מע' לקיר מואב (כַּרַךְ) ⁵⁷⁰. אַבֶּל מחפש את סדום לרגלי הר סדום (ג’בל א־סֻּדוּם), הרחוק רק מיל אחד מצוער (Segor של הביזנטים) ⁵⁷¹. בר' י, יט; יג, י–יג; יד, ב–כב; יח, טז–כ; יט, א ואילך; דב' כט, כג; לב, לב; ישע' א, י; ג. ט; יג, יט; ירמ' כג, יד; מט, יח; נ. מ; יחז' טו, מו–נו; עמוס ד, יא; צפנ' ב, ט; איכה ד, ו; מש' סנהד' י, ג; אבות ה, י; תוס' סוטה ג, יב; בב ב“ב יב, ב; קיד, ב; סנהד' קח, א; קט, ב; חולין קח, ב; שבת קט, א; מנחות כא, א; בר”ר מב, יג; מכילתא פרשת השירה ב’–טו. ע“א; ה’־יו, ע”א.

סִדַיְם – سديم. כפר בהר חורן מצפון מערב לקנת.

א־סֻּדַיְרִיָּה – السديريّة. ראה שדמות שיזף.

א־סִּדְסַהַן – السدسهن. כפר בצפון הבשן.

סִדְקִין – سدقين. כפר בלבנון מדר’־מזרח לצור.

סִדַרָה – سدرة. כפר קרוב לשפת הים בין צור לצדון.

סַהְוַתּ אל־חִ’צְ’ר – سهوة الخضر. כפר בהרי חורן מצפון לסלכה.

סַהְוַתּ אל־קַמְח – سهوة القمح. כפר בהרי חורן מצפון לסלכה.

סַהְל אל־אַחְמָא – سهل الاحما. ראה ע"ע אלון בצעננים ואגנייא דקדש.

סַהְל אל־בַּטַּוְף – سهل البطّوف. ראה ע' בקעת בית נטופה.

סַהְל גַ’בַּע – سهل جبع. עמק מדרום לגבע בנימין.

סַהְל אל־חוָא – سهل الحواء. ראה מישור חוה.

סַהל וַדָן – سهل ودان. עמק בגליל התחתון ממערב ליבנאל.

סַהְל א־טַיִבָּה – سهل الطيّبة. עמק בערבה 50 ק"מ מדרום לעין חֲצֵבָה,

סַהְל מַחְ’נָה – سهل مخنة. עמק פורה לרגלי הר גריזים, מדר’־מזר' לשכם, הוא עמק שכם הידוע בחיטיו ממין מובחר. השוה ע' מכמתת.

סַהְל א־נִּסָבּ – سهل النساب. מישור בעבר הירדן, 6 ק"מ מדר’־מזר' לזרקא.

סַהְל עַסְכַּר – سهل عسكر. ראה בקעת עין סוכר.

סַהְל אל־עַנִיד – سهل العنيد. עמק במדבר יהודה, מדר’־מע' לים המלח.

סַהְל עַרָבָּה ^א – سهل عرّابة. עמק בגליל התחתון סמוך לערב. ראה אבל ערב.

סַהְל עַרָבָּה ^ב – سهل عرّابة. עמק בשומרון מדרום לג’נין, בו נמצא תל דותן, ראה ארבות.

סַהְל צֻבְּחִיָּה – سهل صبحيّة. עמק בעבר הירדן מזרחה, מצפ’־מע' לדיבון.

סַהְל א־צַ’בַּע – سهل الضبع. מישור גדול ממערב לכביש זרקא־אדרעי.

סַהְל רַמּוּן – سهل رمّون. ראה ע' בקעת בית רמון.

סַהְל שַׁרְמָה – سهل شرمة. עמק במואב, 19 ק"מ מדר’־מזר' לקיר מואב.

סַהְר – سهر. ראה צרת השחר.

סהרתא דיתר. ראה מערתא דיתיר.

סוֹבִּילָה (Copc.c). בתקופה הביזנטית מקום במחוז עזה בין אוֹגָה (הוּג' = הוֹֹגָה) ובין סֵיאָנָה (ח'. סִיחָן) ⁵⁷². היום خ. الزبالة = ח‘. א־זֻּבֶּלָה בדרום, 5 ק"מ מצפ’־מזר’ לתל א־שריעה. השם מזכיר את שובל מבני יהודה ומבני כלב (דהי"א ב, נ–נב; ד, א–ב) אולי היא שבפת (שִׁבֹּלֶת?) שברשימת שישק (מס' 73). היום ישוב הקבוץ שובל (ע"ש). מ"מ 104.

סוֹגָנֵי ^א. כפר בגליל במרחק 2 ריס (370 מ') מהעיר Id.guod (ערב). יוספוס בצר אותו בזמן מלחמת היהודים. במשנה ובגמרא נקרא הכפר בשם סגנא או כפר סיגנא (ע"ש), הוא סכנין או כפר סכניה ע"ש). חיי יוספוס 51, 52.

סוֹגָנֵי ^ב. כפר בגולן בתחום סוסיתא, במדינת אגריפס. בהתקומם הגולן למלך זה בנה יוספוס חומות מסביב לסוגני, לסיליקיה ולגמלא, שהיו מבצרים טבעיים. במלחמת היהודים לא סבלה סוגני ביותר מהחורבן הכללי. היום אולי خ. سيحان = ח‘. סִיחָן מדר’־מע’ לאֻם אל־קֻנָטִר, שבה נתגלתה חורבה של בית כנסת עתיק. אחרים מזהים את סוגני עם אל־יהודיה, הנזכרת בספר אלה המסעות בשם כפר יהודה ⁵⁷³. מלח' ב' 20, 6; ד 1, 1; חיי יוספוס 37.

א־סֻּוַיְדָא – السويداء. ראה הר שחורת.

א־סֻּוַיְדָה – السويدة. עיר מבצר בהר חורן מדר’־מע' לקנת. בתקופה הרומית המאוחרת היתה עיר הבירה של ממלכת בני עַ’סָן הערביים ובה היה ארמונו של מלכם אל־מַנְצוּר. במאה השלישית לסה"נ היה שמה הרשמי Atoyootac Lod.de (Hierocl. Synecd. 723, 3; Georg. Cypr. 1069) היום היא מרכז מחוז הדרוזים בהר חורן (5,700 תו').

בא־סוידה נמצאות חורבות מענינות מהתקופה הביזנטית ומהתקופה הערבית מלפני האסלם, קבר נבטי נהדר וכתובות נבטיות ויוניות על מצבה מהמאה האחרונה לפסה"נ, בכתובת היונית מופיע השם Lodgod ⁵⁷⁴.

א־סָּוָוִין ־ السواوين. שדה מכוסה כלי צור בנגב, 23 ק"מ מדר’־מזר' לרפיח.

סווסטי. ראה סבסטי 860

א־סָּוִיָה – الساوية. כפר מדרום לשכם (750 תו' מוסלמים).

סֻוַיְלְח – سويلح. עיירה במרחק 14 ק"מ מצפ’־מע' לרבת בני־עמון, בכביש לא־סַּלְט. רוב תושביה הם ערבים, מלבד 450 צ’צ’נים ו־180 צ’רקסים.

סֻוַיְלִמָה – سويلمة. כפר בבשן, 15 ק"מ מדר’־מזר' לאדרעי.

סֻוַיְסִי – سويسي. כפר במרכז גולן.

סוֹכֹה ^א. (קרית סוכה, יסוכו). מקום בארץ הכותים, שבו בנה בבא רבה במאה הרביעית לסה"נ בית כנסת. היא שוכה שבשרון, מצפון לטול כרם. השוה שוכה ^ג.

סוֹכֹה ^ב. מולדתו של אנטיגנוס איש סוכו מאנשי כנסת הגדולה, היא שוכה ^ב (ע"ש), שישובה פרח בזמן התלמוד. מש' אבות א, ג.

סוּכַר. ישוב של שומרונים סמוך להר גריזים. הוא נזכר בתולידה של השומרונים גם בשמות יסכר ועסכר. בבא רבה (במאה הרביעית לסה"נ) יצא למלחמה באויביו על הר עסכר אשר מול הר גריזים. צרמצר שליח השומרונים יצא מעסכר לקבל את פני מחמד, מחבר ספר אל־כאפי הוא יוסף אל־עסכרי (1042). מכאן שהיה במקום זה ישוב של שומרונים עד קרוב לכבוש הצלבנים ⁵⁷⁵. ראה ע' עין סוכר.

סוֹלִי’מָה (.2006ud). יוספוס מספר, כי ארץ הגולן עד הכפר סולימה התקומם לאגריפס. בזאת הוא מתכוון, כנראה, לכל שטח שלטונו של המלך, שבו כלול גם הבשן עד הר חורן. בקצהו הצפוני־המערבי של הר חורן, 8 ק"מ מצפון לא־סוידה, נמצא הכפר סֻלַיְם, שהיה מיושב בתקופה הרומית. חיי יוספוס 37.

* הסוֹלְלִים. ישוב של קבוץ נוער חלוצי הנמנה עם הפועל המזרחי, בגליל התחתון, 4 ק“מ ממערב לצפורי, נוסד ביום כ”ד תמוז תש“ט (21.7.1949). בטבת תש”י מנה 69 חברים.

סוּלַם – سولم. כפר ערבי בגליל התחתון (בטבת תש"י 382 תו'). ראה שונם.

* סוּלַם צוֹר. ישוב של קבוצה המסונפת לחבר הקבוצות, סמוך לח'. אל־משירפה (משרפות מים). 2.5 ק“מ מדרום לראש הנקרה, הוא השלב הראשון של סולמה דצור (ראה שם). נוסד בשבט תש”ט (ינואר 1949).

בשם סולם צור נקראת מועצה אזורית במערבו של הגליל העליון, שנוסדה בשנת תשי"א. היא כוללת את הישובים אילון, בצת גשר זיו (גשר הזיו), חניתה, מצובה, צהל, סולם צור ושוֹמֵרָה (תרביח’א).

סוּלָמָהּ דְצוֹר, סוּלָמָהּ שֶׁל צוֹר, סוּלָמוֹת שֶׁל צוֹר. בלועזית Scala Tyriorum, הן שלוחות הרי הגליל העליון המתקרבות לחוף ים התיכון בין עכו לצור ויורדות בכפיהן זקופות לתוך הים. דרך חוף הים בין עכו ובין צור עולה ויורדת בהן כמו בשלבי הסולם.

בימי החשמונאים נחשב סולם צור כגבול הצפוני של ארץ־ישראל. כך פסקו גם חכמי התלמוד בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ. אנטיוכוס בן אלכסנדר בַּלַס מנה את שמעון מבית החשמונאי למפקד הצבא מסולמה של צור עד גבול מצרים. מסולמות של צור עד חיפה היו מלקטים את החלזון. שני קצות הסולם הם ראש הנקרה (ראס א־נאקורה) מדרום והראש הלבן (ראס אל־אַבְּיַץ', השוה לבלבן) מצפון. ראשיתה של סולמה של צור היא בגבול הצפוני של מדינת ישראל. תוס' פסחים א, כח; ב' שבת ו, א; ביצה כה ב; עירובין כה, ב; סד, ב; יר' ב“ק, ד, ג–ד, ע”ב; עבו“ז א, ט–מ. ע”א; בר“ר לט, ח; במדב”ר יח, ב; קו“ר ה. י; תנחומא חוקת א‘; חשמ’ א' 11 59; מלח' ב, 10, 2; כפו”פ קצ“א – קצ”ב, רע“ו–רע”ז.

סוּם – سوم. כפר בגלעד מצפ’־מע' לאִרְבִּד.

סוּמִיָּה – سوميّة. כפר בגלעד, 14 ק"מ מצפ' צפ’־מזר' לסַלְט.

א־סַּוָמִר – السوامر. לפנים כפר קטן לרגלי הר הכרמל, מצפ’־מזר' לטנטורה, יתכן, שבימי הבינים ישבו במקום זה שומרונים, ומכאן השם.

סֻוָנָה – سوانة. כפר מצפ’־מע' לעמק חולה.

סוּסִיָּה, סוּסִיתָא. בימי הבית השני ובתקופת התלמוד עיר הלניסטית גדולה ממזרח לים כנרת. תחומה הכולל את הגולן התחתון השתרע מואדי א־סָּמַךְ מצפון עד הירמוך מדרום. גבולו המזרחי יצוין על ידי קו העובר ממזרח לח’ספין עד לנהר א־רֻקָּד ולאורך נהר זה עד הירמוך. ממערב גבל בירדן ובים כנרת, כפר צמח נכלל בתחום זה, חמת גדר וכפר אגון היו מחוצה לו ⁵⁷⁶. לפי התלמוד ארץ טוב (ע"ש) היא תחומה של סוסיתא. שמה היוני של סוסיתא הוא )ITCTCO" ושל תחומה ITUTCP.

אלכסנדר ינאי כבש את סוסיתא. פומפיוס לקחה מאת היהודים ועשה אותה לאחת מערי הדיקפוליס. מאז היתה סוסיתא צרה לטבריה, אף־על־פי שבין שתי הערים האלו התקיימו יחסים מסחריים אמיצים. אוגוסטוס נתן את סוסיתא להורדוס, אבל אחרי מותו נספחה לפרובינציאה סוריה. כשבמלחמת היהודים הותקפה העיר על ידי חיל היהודים, התנפלו יושביה הנכרים על שכניהם היהודים ועשו בהם הרג רב. אחרי חורבן הבית השני שבו והתישבו בה יהודים ובתוכם חכמים, כגון נתן צוציתא. בימי רבי היו יושבי סוסיתא רובם ככלם גויים, אבל בתחומה היו עיירות רבות של יהודים, שעסקו בעבודת האדמה, עיירות אלו היו חייבות במעשרות ובשביעית, ורבי פטר אותן ממצוות אלו. בתקופה הביזנטית ישב בסוסיתא בישוף. העיר היתה עוד די חשובה בזמן הכבוש הערבי.

היום הכפר سوسيّة = סוּסִיָּה, 4 ק"מ ממזרח לעין גב, מעבר לגבול הסורי. סמוך לכפר מצפון לו נמצאת על הר גבוה ותלול חורבת המצודה קלעת אל־חֻצְן, החזקה ביותר בין המצודות בארץ פנימה. מסביב לה חומות עבות מאד הבנויות אבני גזית גדולות, בכפר ובסביבה ערמות של אבני בנין ומערות־קברים, שבהן מצאו ארונות־מתים רבים. ארונות־המתים של היהודים, העומדים בכוון צפוני־דרומי (נגד ירושלים) מקושטים בקשוטים יהודיים. כן נמצאים שם שרידים של תיאטרון, אמת־מים, עמודים של סטוים עם פתוחים יפים, רחוב מרוצף וכתובות יוניות ⁵⁷⁷.

ביוני 1948 כבש צבא ההגנה לישראל את ההר ואת חורבת המצודה החולשת על עין גב. תוס' אהלות יח, ד; יר' שביעית ו, א–לו, ע“ג; ח. ג–לח, ע”א; רה“ש ב, א–נז, ע”ד למטה; יומא ג א–מ. ע“ב; דמאי ב, א–כב, ע”ד; כתובות ב, ד––כו ע“ג למעלה; בר”ר לא, יח; לב, ט; ויק“ר כג, ה; שהש”ר ב, ח (סיסותן); איכ“ר א, ס; פס”ר כ"א; קדמ' יד, 4, 4; טו, 7, 3; יז 11, 4; מלח' ב, 18, 1, 5; ג, 3, 1; ה, 10, 10; חיי יוספוס, 31, 65.

סוּף – سوف. כפר באמצע הר גלעד, 30 ק"מ מדרום לאִרְבִּד. יש שמזהים אותה עם מצפה גלעד ⁵⁷⁸.

א־סַּוָפִיר – السوافير. לפנים שלשה כפרים סמוכים זה לזה בשפלה, מדר’־מע' לקסטינה: א־סַּוָפִיר א־שַּׁרְקִיָה (המזרחית), א־סַּוָפִיר אל־עַ’רְבִּיָה (המערבית), א־סַּוָפִר א־שַׁמָלִיָה (הצפונית). ראה שפיר.

סוּק ואדי בַּרַדָא – سوق وادي بردا. ראה אבל של ליסאניאס.

סוּק אל־חָ’ן ^א – سوق الخان. חורבה של שוק ויריד בגליל. השוה חָ’ן א־תֻּגָּ’ר.

סוּק אל־חָ’ן ^א – سوق الخان. שוק ויריד גדול סמוך לחצביא.

סוּרְדָנָה ־ سوردانة. ראה צרדה.

סֻוָרָה ־ سوارة. שני כפרים סמוכים זה לזה סֻוַרַתּ אל־כַּבִּירָה וסֻוַרַתּ א־צַּעִ’ירָה, בשפתה הצפונית המזרחית של טוכונא.

סוּרִיף – سوريف. כפר גדול מצפ’־מערב לחלחול (1,300 תו' מוסלמים).

סַחְ’ם אל־גַ’וְלָן – سخم الجولان. ראה גולן ^א.

סַחְ’ם אל־כַּפַרָתּ – سخم االفرات ⁵⁷⁹. כפר בגלעד 5 ק"מ מדרום לירמוך.

סֻחְמָתָּא – سخماتا. כפר ערבי נטוש בגליל העליון, מצפ’־מע' לג’בל גַ’רְמַק, בו שרידים של כנסיה ביזנטית עם רצפת פסיפס וכתובת יונית משנת 555 לספה"נ, בורות חצובים, ברכה ומערות קברים ⁵⁸⁰.

ביום כ“ב סיון תש”ט (19.6.1949) התישבו בכפר עולים חדשים מארצות מזרח אירופה, חברי תנועת “חרות”, למושב ניתן השם העברי חוֹסֶן, בשטח הכפר 1800 דונם מטעי עצי זית. בשבט תש"י מנה המושב 143 נפש.

א־סַּחְ’נָה – السخنة. כפר של צ’צ’נים (גזע קאוקאזי) בגלעד, 8 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לזרקא.

סַחְ’נִין – سخنين. ראה סכני, סכנין.

סַחְ’נַת אַבּוּ כַּבִּיר – سخنة ابو كبير. פרבר של יפו, 1.5 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' למרכז העיר, בינה לבין מקוה ישראל. יושבי המקום היו צאצאי מהגרים ממצרים. על יד סח’נת אבו כביר (בקיצור אבו כביר) נמצא בית הקברות היהודי העתיק של יפו ⁵⁸¹.

בשנת תש"ח התנהלו כאן קרבות עזים בין צבא ההגנה לישראל לבין הערבים. הוקם במקום שכון של הסתדרות העובדים וקיימת תכנית לסדר בו גן צבורי גדול (פַּרְק).

סחרשת. ראה מחרשת.

סחרתא דיתיר. ראה מערתא דיתיר.

סִטְרִיָּה – سطريّة. ראה סתריה.

א־סִּיבָּה – السيبة. אבני־מיל רומיות, 5 ק"מ מדר’־מזר' לבית שאן.

סיגוֹף (2trop). מקום בגליל בין יפיע ובין הר תבור, שיוספוס בצר אותו. באותה הרשימה בספר חיי יוספוס כתוב במקומו סוגני (ע"ש). מלח' ב, 20, 6.

סַיְג’וּר – سيجور. ראה שזור.

סִיגְנָא. ראה סגנא.

סַיְדָה – سيدة. כפר בבשן ממזרח לאדרעי.

סַיְדון – سيدون. כפר נטוש, 2 ק"מ מדר’־מע' לתל גזר.

סִיוּל א־נִּקָבּ – سيول النقاب. ראה ערך סלע (הסלע).

סִידְנָא עַלִי – سيدنا علي. כפר ערבי נטוש ובו מקאם מוסלמי (ראה אל־חַרְם) בדרך חוף הים, 3.5 ק"מ מצפ’־מע' להרצליה. בשטח הכפר קיים מושב־העובדים רֶשֶׁף.

סִיחִין. ראה שיחין.

סִיחָן – سيحان. כפר באדום, 2.5 ק"מ מצפ’־מע' לשַׁוְבַּךּ.

סִיכְנִי, סִיכְנַיָא, סִיכְנִין. ראה סכני, סכנין.

סִיכָר (Cord.p). ראה סוכר ועין סוכר.

סַיְל אל־אַוְעַל – سيل الاوعل. נחל מצפון לקיר מואב.

סַיְל אל־אֻחַיְמִר – سيل الاحيمر. נחל המשתפך לים המלח מדר’־מע' לקיר מואב.

סיל אל־בַּהָא – سيل البهاء. ראה נחל בהו.

סַיְל גֻ’דַיִרָה – سيل جديرة. יובל של נחל ארנון.

סַיְל גַ’רַשׁ – سيل جرش. יובל של נחל יבוק, האוסף את המים של שטח גרש. הוא נקרא גם ואדי א־טַּוָחִין (ע"ש).

סַיְל א־דְּ’רָע ־ سيل الذراع. נחל המושך מים מצפ’־מע' לקיר מואב, עובר באל־מַזְרַע ומשתפך לים המלח במפרץ הנוצר על ידי “הלשון”. מימיו משקים את ע’ור אל־מזרע הפורה. השוה בָּבּ א־דְּ’רָע. ראה מה שנאמר בהערה לע' סדום על מקומו של שפך הנחל הזה.

סַיְל הַיְדָן – سيل هيدان. נחל המושך מים לנחל ארנון.

סַיְל אל־הַרִי – سيل الهري. ראשיתו של ואדי אל־עַצַ’יְמָה המשתפך לים המלח בשפתו הצפונית. בו דולמנים רבים.

סַיְלוּן – سيلون. ראה שילה.

סַיְל אל־חַדִיתָ’ה – سيل الحديثة. נחל במואב הנופל לים המלח במפרץ “הלשון”.

סַיְל חֻ’נַיְזִר – سيل خنيزر. נחל בערבה הנכנס לע’ור א־צָפִיָה (ערבת צוער) מדרום לים המלח.

סַיְל אל־כֻּרְדִיָּה – سيل الكرديّة. נחל בגולן מדרום לקניטרה, הנקרא על שם הכֻּרְדִים היושבים בסביבתו.

סַיְל אל־מַוְגִ’בּ – سيل الموجب. ראה ערך נחל ארנון.

סַיְל מֻחַיְרִס – سيل مخيرس. ראשיתו של נחל ארנון.

סַיְל אל־מֻעַ’יְסִל – سيل مغيسل. ראה ערך מי דימון.

סַיְל א־נֻּמַיְרָה – سيل النميرة. נחל המושך מים מדרום לקיר מואב. הוא יורד מגובה של 930 מ', מאסף את מי יובליו ומכניס לים המלח 325 ממ"ע מים לערך בשעה. ראה מי נמרים.

סַיְל א־נִּמְר – سيل النمر. יובל של נחל ארנון, הנכנס אליו לפני השפכו לים המלח.

סַיְל א־סַּבָּנִיָה – سيل السبانية. נחל במדבר יהודה הנופל לים המלח מצפון לראס אל־פַ’שְׁחָ’ה.

סַיְל עַטּוּן – سيل عطّون. נחל המושך מים במואב. הוא בא מכֻּתְּרַבָּה מגובה של 1200 מ' ומשתפך לים המלח מדרום ל“לשון”. ארכו 14 ק"מ ואשדו 90 מ' על כל 1000 מ'.

סַיְל עַמְרָן – سيل عمران. ראה נחל עמרם.

סַיְל עַסָל – سيل عسال. נחל במואב, הנופל לים המלח בשפתה הדרומית של “הלשון”.

סַיְל עַפְרָה – سيل عفرة. נחל בגבול מואב ואדום המושך מים אל נחל הערבים (סיל אל־קֻרָחִי). ב־ 81.34 ־ Not. Dign הוא נזכר בשם Vade Afaris כמקום חניה של צבא רומי. בשפתו. מעינות מים חמים הנכנסים לתוך הנחל ומחממים את מימיו עד כדי 34^{0 582}.

סַיְל אל־פַ’וָּר – سيل الفوّار. נחל במואב המשתפך לים המלח קרוב ל“לשון”.

סַיְל א־צָּ’בִּיָה – سيل الضبية. נחל במואב המשתפך לים המלח בין נחל מעין ובין נחל זרקא מעין.

סַיְל א־צֻּפַי – سيل الصفي. יובל של נחל ארנון המשתפך אליו ממזרח.

סַיְל א־צַּקָרָה – سيل الصقارة. נחל במואב המשתפך לים המלח סמוך לחמי בערה.

סַיְל אל־קָצִ’י – سيل القاضي. נחל היורד מהר קיר מואב ומשתפך לים המלח.

סַיְל אל־קֻרָחִי – سيل القراحي. ראה נחל הערבים.

סַיְל א־רִחָבּ – سيل الرحاب. נחל בחבל גְּבָל הנכנס לסיל אל־קֻרָחִי (נחל הערבים). בשם הנחל נשתמר כנראה השם רחבות הנהר, עיר מולדתו של שאול ממלכי אדום (בר' לו, לז; דהי"א א, מח).

סַיְל א־שַׁלָּלָה – سيل الشللّالة. נחל גדול בשפלת הדרום מדר’־מזר' לעזה. במהלכו האחרון הוא נקרא ואדי ע’זָּה. השוה נחל הבשור.

סַיְל א־שֻּׁקַיְפָתּ – سيل السقيفات. יובל של נחל ארנון הנכנס אליו מדרום.

סַיְל א־שֻּׁקַיְק – سيل الشقيق. נחל במואב המשתפך לים המלח מדרום לשפך הארנון.

סַיְל א־טַּ’הְר – سيل الظهر. כפר גדול על הר מצפון לסבסטי, בדרך לעמק יזרעאל (בסוף 1946 לפי האומדנה 2,480 תו' מוסלמים). לפי התולדה של השומרונים היה כפר זה מיושב שומרונים בימי הבינים הראשונים ⁵⁸³.

סִילִי – سيلي. לפנים כפר קטן בעמק יזרעאל מדרום לתענך.

סִילְכָּא. במדרש מסופר על איש אחד מבני סילכא, שנדב בעין יפה לבית המדרש בטבריה. נראה לי, שצ"ל סילוכיא = סילוקיה (ע"ש).

סִילַתּ אל־חָרְתִּיָּה – سيلة الحرتيّة. כפר נטוש קרוב לנחל קישון ולחורבות חרושת הגויים. בו שרידי־בנין עתיקים וקברי־סלעים.

סִימוֹנְיָא. היא הצורה היונית של שם הכפר שמעוניא בגליל, שהיה קיים בתקופת התלמוד במקומה של שִׁמְרוֹן המקראית (ע"ש). בתלמוד מסופר מעשה בבני סימוניא, שבאו לרבי ובקשו ממנו לשלוח להם רב ודיין, והוא שלח את ר' לוי בן סיסי להיות רב בקהלתם. ר' לוי לא ענה להם על שאלותיהם, מפני שהם הקימו לו, במה גדולה והושיבוהו עליה, והוא לא הסכים להתנשא על פני בני הקהלה.

יוספוס בצר את הכפר;p.pvcd.2. עשה אותו לעמדה צבאית בעמק יזרעאל ורדף משם אחרי גדוד פרשים רומאי, שמקומו היה בגבע. עד בי שרי (בית שערים) הרחוקה 20 ריס ( 3.600 ק"מ) מגבע (ראה גבע ^ד). לפי תאור זה נמצאה סימוניא בגבול הדרומי של הגליל. היום خ. سمّونية = ח‘. סָמּוּנִיָה סמוך לנהלל מצפון ⁵⁸⁴. השוה ע"ע כפר סימוניא ובקעת סימוניא, וראה גם שִׁמרון. ב’ נדה כד, ב (סימוני); יבמות קה, א; יר' מגלה א, א–ע, ע“א; כלאים א, ח–כז, ע”ב; ב, י–כח, ע“ב למעלה (סימניא); יבמות יב–יג, ע”א; בר“ר סא, ב; ילקוט משלי סי' תתקס”ד; תנחו' צו סי' ה': חיי יוספוס 24; כפו“פ רצ”ג.

א־סִּימְיָא – السيميا. חורבה של ישוב ביזנטי ממזרח לט’אהריה וסמוך לאשתמוע (א־סַּמוּע).

סִינְגָא. מולדתו של האומן מנחם בן סינגאי. ראה סגנא. תוס' עדיות ג, א.

סיסותן. ראה סוסיתא. שהש"ר ב, ח.

סִיע – سيع. כפר בצפון חורן, סמוך לקנת מדרום־מערב, בכתובות היוניות שמה leetvc ⁵⁸⁵. בסוף ימי הבית השני היתה עיר חשובה של הנבטים. אוגוסטוס קיסר נתנה להורדוס, ואחריו היתה שייכת גם לטטררך פיליפוס הורדוס, לאגריפס הראשון ולאגריפס השני. בתקופת הביניים שבין מותו של פיליפוס ובין עליתו לשלטון של אגריפס הראשון (37־34 לסה"נ) השתלטו עליה מלכי הנבטים.

בכפר חורבות רבות, אבני מצבה עם כתובות ושרידים ארכיטקטוניים. בו חורבה של מקדש לאלהי הסורים בעל שמין, שהיה בנוי לפי תכנית בית המקדש בירושלים, עם כתובת לזכר בונהו. וזו לשון הכתובת:

"דכרון טב למליכת בו אושו בו מעירו

"די הו בנה על בעלשמין בירתא גויתא

"ובירתא בריתא ותיטרא דא ומט[לליתה]

…"שנת 280 עד שנת 310 (311?) ועד “חיין בשלם” ⁵⁸⁶

(זכרון טוב למליכת בן אושו בן מעירו אשר בנה לבעל שמין הבירה [המקדש] התיכונה והבירה [המקדש] החיצונה והדלת הזאת [מ] שנת 280עד שנת 310 (311?) ⁵⁸⁷ ועודם חיים בשלום)

בני העיר הקימו לכבודו של הורדוס את אנדרטתו בחזיתו של מזבח. בבסיס האנדרטה שנתגלה בעיי המפולת, חרותה הכתובת "המלך הורדוס אדון

הארץ" ⁵⁸⁸. כמו כן נמצאה בחזית המזבח כתובת הקדשה לפיליפוס ⁵⁸⁹.

1 "בשנת XXXIll למרנא

2 "פלפס עבדו ותרו בר

3 "בדר וקציו בר שודו

4" וחנאל בר משכאל ומנע ב[ר]

5 "גרמו בומס צלם גלשו

6 "בר בנתו

7 “אנעם בר עצבו אמנא שלם”

(בשנת 33 לאדוננו פיליפוס עשו ותר בן בדר וקציו בן שוד וחנאל בן משכאל ומנע בן גרם את המזבח הזה של צלם גלש בן בנת אנעם בן עצב האמן, שלום).

על אבן בזלת שבורה חרותה הכתובת: “הגרפס מלכא” (אגריפס המלך). כמו כן נתגלו עוד כתובות נבטיות ויוניות ⁵⁹⁰.

א־סִּיָעָ’ה – السياغة. ראה בית פעור.

סיפוֹרַיְיָא. ראה כפר ספוריא..

סִיקָמִינָה (sycuminum Loud.cydi). ראה שקמונה והשוה גם חיפה.

סִירִין – سيرين. כפר בצומת דרכים, 6 ק“מ מצפ’־מע' לגשר המאסף (גִ’סְר אל־מֻגָ’מִע). הוא היה מיושב בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית. מהזמן ההוא נשארו בכפר רצפת פסיפס, קמור עם שבר של כרכוב מעל למעין וכתובת יונית באחד הבתים. חרסים מעטים של המקום שייכים לתקופת הברזל. במשך כל ימי הבינים היה הכפר חרב. הוא נושב מחדש בשנות השבעים של המאה הי”ט ונחרב במלחמת העצמאות של ישראל. בתיו היו בנויים מחמרים עתיקים ⁵⁹¹.

סִירִיס – سيريس. כפר בשומרון, 13 ק"מ מצפון לשכם (780 תו' מוסלמים). בו יסודות של בתים, בורות, מערות וכתובת במשקוף המסגד.

סִירַת א־בַּלָעָה – سيرة البلّاعة. שיא הרי יהודה מצפון לחברון (1027 מ').

סַכָּאִין – سكّائين. כפר בגלעד הצפונית.

סָכִּבּ – ساكب. כפר בגלעד, 8 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לגרש.

סַכָּה – سكّة. כפר במואב, 4.5 ק"מ מדרום לכָּרַךּ.

סֻכּוֹת. עיר בנחלת המטה גד, בעמק ממזרח לירדן ולא רחוק ממעבר הירדן שעל יד אדם העיר (א־דָּמִיָה), שבו עוברת הדרך מעבר הירדן לשכם. בבואו מפדן ארם עבר יעקב בסכות. לפי המדרש שהה בסכות ובבית סכות י“ח חודש. גדעון עבר בסכות ברדפו אחרי המדיָנים. אנשי סכות לא רצו לכלכל את אנשיו העיפים, לכן הענישם בשובו כמנצח. שלמה יצק את כלי בית המקדש בין סכות ובין צרתן (ע"ש). בזמן התלמוד נקרא המקום הזה דרעלה או תרעלה. היום تل دير علّى = תַּל דַיְר עַלָּא בעמק הירדן, 4 ק”מ מצפון ליבוק, 13 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לאדם העיר, הוא התל הגדול והגבוה ביותר בשפת עמק הירדן, החולש על ככר הירדן ועל מעברות הירדן והיבוק. בו מתלכדות הדרכים הבאות מהר גלעד לדרך אחת ההולכת למעברות הירדן. לא רחוק מתל זה נמצא תל אל־אִחְצָץ, שהוראתו תל הסכות. יתכן, שתל זה הוא בית סכות, מעין פרבר של סכות.

רוב החרסים של תל דיר עלא הם מתקופת הברזל הקדומה, היינו מימי השופטים וראשית ימי המלוכה בישראל, כמויות גדולות מהם הם מתקופת הברונזה המאוחרת, כלומר מימי כבוש יהושע. וכמות קטנה יותר מהמחצית השניה של תקופת הברונזה התיכונה. החרסים של תל אל־אחצאץ הם מתקופת הברונזה הקדומה עד סוף תקופת הברזל הקדומה (900־2500לפסה"נ) ⁵⁹². בר' לג, יז; יהו' יג, כז; שופ' ח, הוא ילך; מ“א ז, מו; תהל' ס, ח; קח, ח; דהי”ב ד, יז; ירי שביעית ט. ב–לח, ע“ד; בר”ר מב, ט; מדר' תהל' ג, ג; ילקוט וישלח סי' קל"ג; קדמ' ז, 1, 2.

סָכוּתָא. עיר בגבול ארץ־ישראל, שהיהודים היו בו מעוט לגבי הנכרים. ר' ירמיה בקר בעיר זו. בנוסחות הספרי וילקוט שמעוני של רשימת הערים בתחום עולי בבל רשומה סכותא במקום יגר שהדותא שבנוסחות התוספתא והירושלמי, סכותא פירושה מקום גבוה, שדה צופים, מצפה (השוה אונקלוס ויונתן לבר' לא, מט ולבמד' כג, יד). היום الرمتة = א־רַמְתָה בקצה הצפוני־המזרחי של הר גלעד, 12 ק“מ מדר’־מזר' לאדרעי, היא צומת הדרכים הבאות מכל העברים. עיין גבולות הארץ, מס' 37, והשוה גם מצפה גלעד, רמות גלעד ויגר שהדותא. ב' מו”ק ד, ב; עבו“ז נח, ב; יר' מו”ק א, ב–פ, ע"ב.

סָכִּיָא (סָקְיָה) – ساكية (ساقية). כפר ערבי נטוש סמוך לבני ברק מדרום־מזרח לה. במקומו הוקמה בשנת תש"י מעברה. לפי חרסיו היה המקום מיושב בתקופת הברונזה התיכונה ובתקופה הרומית־הביזנטית.

סְכָכָה. עיר במדבר יהודה. היום خ. السكّة = א־סִּכָּה ⁵⁹³, 4.5 ק“מ ממזר’־דר’־מזר' לירושלים, 2 ק”מ ממזרח לאבו דיס. יהו' טו, סא.

סִכָּכָּה – سكاكة. כפר בהר אפרים, 4 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' ללבונה (א־לֻבָּן).

סִכְנִי, סִכְנִין. עיר בגליל, שבה ישבו תנאים ואמוראים, ביניהם ר' חנינא בן תרדיון, ר' ירמיה ור' יהושע דסכנין. בתלמוד הירושלמי נזכרת כנישתא דסיכניא. אחרי חורבן הבית השני ישבו בה גם כהנים. הבקעה שעל יד סכנין היתה ידועה בפריונה (השוה ע' בקעת סכנין). אולי יש לראות בסכני את סכן שבכתובת רעמסס השלישי. היום הכפר הערבי הגדול سخنين = סַחְ’נִין מצפ’־מע' לבקעת בית נטופה (בשבט תש"י 3,477, תו', מהם 3,230 מוסלמים, 247 נוצרים). בתי הכפר בנויים מחמרי בנין עתיקים. באחד הבתים בנויה אבן עם כתובת יונית. החרסים הם מהתקופות הרומית, הביזנטית והערבית של ימי הביניים, בכפר נמצאים שני מקאמים ⁵⁹⁴. את הקברים שבמערות המקום מיחסים לחכמי התלמוד, ביחוד מראים שם את קברו של ר' יהושע דסכנין, השוה גם כפר סכניה, כפר סכנין, סוגניא וכפר סגנה. תוס' תענית סוף פ“א; חולין ב, כד; נדה ג, יא; ב' רה”ש כז, א; תענית טז, ב; סנהד' לב, ב; יר' פאה ז, ד–כ, ע“ב; מגלה ד ה–עה, ע”ב (כנישתא דסוכנייא); יבמות טז–טו, ע“ג למטה; מו”ק ג–פב, ע“ב; ברכות ד–ז, ע”ב למטה; בר“ר יט, ו; צ. ב; ויק”ר ט, ט; כ. ו; איכ“ר ג, ג; קו”ר א, ד, ז; ספרי לדב' לג, כד, סי' תתקמ“ג; מדר' תנאים קע”ד; זוהר שמות יט, א; מדר' רות הנעלם בזוה“ח כה, ב; חיי יוספוס 51, 52; כפו”ם שכ"ח.

סכתא. ראה ע' סכותא.

סִלָּא. עבדי יואש הקושרים הכו אותו בבית מִלֹּא היורד סִלָּא, הוא השם העתיק של כפר השילח =סִלְוָן, היושב בשפולי הר הזיתים ממול לבית מלא אשר בציון, עיר דוד ⁵⁹⁵. מכאן יורדת הדרך לנחל קדרון ועולה לסלא = סִלְוָן. השם הערבי התפתח מהצורה היונית סלואם = סִלְוָן. מ"ב יב, כא.

סַלָא – سلا. כפר של דרוזים בהר חורן.

סַלְבּוּד – سلبود. כפר מדר’־מזרח לרבת בני־עמון.

סַלְבִּיתּ – سلبيت. ראה שעלבים.

סִלְוָד – سلواد. כפר גדול מצפון לרם אללה (2,044 תו' מוסלמים). בקרבתו בורות, שרידים של פסיפסים, שרידים ארכיטקטוניים וקברי־סלעים,

סִלְוָן – سلوان. כפר גדול בשפולי הר הזיתים מול השילח (3,710 תו' מוסלמים). היהודים יקראו לו כפר השילח. החל משנת 1884 הוקמה ליד הכפר הערבי שכונה גדולה של יהודים תימנים. הם ישבו בשכנות טובה עם הערבים עד פרוץ המהומות הערביות בשנת 1921. מאז, וביחוד במהומות של שנות 1939־1936, עזבו היהודים את השכונה, שנחרבה על ידי שכניהם הערביים.

בכפר מערות־סלעים רבות המשמשות ליושבי הכפר מכלאות צאן ומחסני תבואה השוה גם ע"ע סלא ושילֹח.

סִלוּקְיָה. עיר בגולן בתוך תחום מלכותו של אגריפס השני. אנטיוכוס הרביעי סלווקוס קרא אותה בשמו, ביונית 2e8etbwc. אלכסנדר ינאי כבש אותה. יוספוס בצו אותה יחד עם הערים סוגני וגמלא, היום خ. سلوقية = ח' סִלוּקְיָה בגולן העליון, 17 ק"מ ממזרח לגשר בנות יעקב. השוה גם סילכא. מדר' תהל' ט, ז; קדמ' יג, 15, 3; מלח' א, 4, 8; ב, 20, 6; ד, 1, 1; חיי יוספוס 37, 71.

סַלְחַ’ד (סַלְחַ’תּ) – سلخد (سلخت). ראה ע' סלכה.

סַלָחִ’ד – سلاخد. כפר בצפון הר חורן.

סַלְחָנָה – سلحنة. כפר ממזרח לראש הנקרה, בשטח מדינת ישראל.

א־סַּלְט – السلط. עיר המרכז של הגליל אל־בַּלְקָא בעבר הירדן מזרחה. היא יושבת במורד המזרחי של הרי גדור (1,080 מ'). ראה ערך גָדוֹר.

סַלְטוֹן גְּרָרִיטִיקוֹס ( 2d.coyIepcotcusic) ראה ערך גרריקי.

סֻלַיְם – سليم. כפר בצפון הר חורן הבנוי על חורבות העיר הרומית 2eActum

סַלִיתָּא – سليتا. כפר קטן קרוב לכפר בִּדְיָה, מדר’־מע' לשכם.

סַלְכָה. עיר בקצה גבול ממלכת עוג מלך הבשן. החבל הדרומי של הר בשן נקרא על שם עיר זו. בני גד ישבו בבשן עד סלכה. מַלִךּ מלך הנבטים כבש את העיר בשנת 17 לפסה“נ. כתובת ארמית־נבטית משנת 55 לפסה”נ ⁵⁹⁶ שנתגלתה בסלכה, מעידה, שנבטים ישבו בה קודם לכן. בין כתובות נבטיות אחרות מתקופת שלטונם של הנבטים נמצאה אחת חרותה באבן פולחן ⁵⁹⁷, וזו לשונה:

1 דא מסגדא

2 די עבד

3 עבידו בר

4 אטיפק

5 לבעל שמן אלה

6 מתנו

7 בשנת XXXIII למלכ[ו] > 8 מלכא מלך נבט[ו]

(זאת אבן הפולחן, שעשה עבידו בן אטיפק לבעל שמין אלהי מתן (?) בשנת 33 למלכו מלך, מלך הנבטים).

בזמן התלמוד ישבו יהודים בסלכה שהיתה עוד בימי הבינים עיר חשובה ⁵⁹⁸. אשתורי הפרחי (בתחלת המאה הי"ד) מצא בה עדה יהודית. היום سلخد (سلخت) = סַלְחַ’ד (סַלְחַ’תּ), היא עיר מחוז קטנה (2000 תו', רובם דרוזים) בדרומו של הר חורן. היא יושבת על הר געש כבוי (1200 מ') ומצודתה בנויה בתוך לועו. דב' ג, י; יהו' יב, ה; יג, יא; דהי“א ה, יא; כפו”פ ק"מ.

סָלֵם ( 2c.hu). מקום ממערב לירושלים. ראה שלם ^ג. On 153, 5.

סָלִם ^א – سالم. כפר ממזרח לשכם. ראה שלם רבה.

סָלִם ^א – سالم. לפנים כפר קטן בשפתו הדרומית־המערבית של עמק יזרעאל, 4 ק"מ מצפ’־מע' לחורבות תענך.

סַלַמָה – سلمة. לפנים כפר ערבי בשכנותה של תל אביב. מדרום־מזרח לה. בו שרידים של ישוב בתקופה הרומית. בתחלת ימי הבינים היה הכפר מיושב שומרונים, שקראוהו בשם שלם הקטנה בנגוד לשלם רבה שממזרח לשכם. השוה גם ע' כפר סַלָם.

במלחמת היהודים והערבים בסוף תקופת המנדאט הבריטי בארץ־ישראל השתלטה פלוגת ההגנה בכ“ב בניסן תש”ח (1.5.1948) על הכפר, רוב יושביו עזבוהו ויהודים התישבו בו, הכפר נכלל בשטח העיר תל אביב והוקמו בו מוסדות צבוריים יהודיים.

א־סַּלַמִיָתּ – السلميات. שטח בנגב, 10 ק"מ מדרום לבאר שבע.

סֶלַע ^א (הסלע), בתרגום הארמי כְּרַכָּא (עיר מבצר). אחרי נצחונו על אדום בגיא המלח תפש אמציהו מלך יהודה את הסלע במלחמה, כי קשה היה לכבשה, ויקרא את שמה יקתאל סלע זו אינה סלע־פטרה המפורסמת של הנבטים הרחוקה כדי 70 ק“מ מגיא המלח, שהוא, לדעתי, עמק בצות המלח א־סַּבְּחָ’ה שמדרום לים המלח. סלע־יקתאל נמצאת במרחק 23 ק”מ משפת גיא המלח בין תופל (א־טפילה) ובין בצרה, ושמה נשתמר עד היום בחורבת העיר السلع = א־סַּלְע החצובה בסלעים. ההר, שעליו בנויה העיר, נופל כחומת־סלעים גבוהה לתוך נחל א־סַּלַע ונחל אל־מַעְתַּן. מצבו האסטרטיגי מצוין. הוא שולט על דרך המלך, על מעברות ההרים ועל עמק בצרה (יקות III. 117). מגיא המלח הוביל אמציהו את האדומים שבויי המלחמה במעלה סַיְל אל־פַ’יְפָ’ה וסיל אל־חַ’נַיְזָר בדרך העולה לבצרה והעלה אותם לראש הסלע התלול, ומשם השליך אותם לתוך הנחל העמוק ואדי אל־הִרְשׁ, וכלם נבקעו.

סלע זו דומה בצורתה ובמבנה לסלע־פטרה, אלא שהיא חסרה את הארכיטקטורה הנפלאה של פטרה, שהיא בת התקופה ההלניסטית. היא היתה עיר חצובה בסלעים בסביבה פוריה ומעובדת יפה. מי הגשמים נקוו בתעלה חצובה בסלע בגיא שמתחת להר, שהיה סגור ע“י סכר בנוי אבנים. מקוה המים והמעינות הספיקו מים לעיר. בסולם־מדרגות החצוב גם הוא בסלע עלו לראש ההר, שבו בורות וברכות. הבתים הם בחלקם חצובים ובחלקם בנויים. גומחות חצובות היו מוקדשות לאלילת אדום דוּשָׁרָה. גם בתקופת הנבטים היה המקום מיושב ⁵⁹⁹. מ”ב יד, ז; דהי"ב כה, יב.

סֶלַע ^ב. בירת אדום בתקופה הישראלית. נביאי ישראל מתנבאים על מפלתה של אדום, שגאותה על הסלע, שבחגיו ובמערותיו הוא שכן. ראה ערך פטרה. ישע' מב, יא; ירמ' מט, טז, והשוה גם עובד' ג–ד,

סֶלַע ^ג. עיר חצובה בסלעים במואב בשפת המדבר. היא שמשה מפלט ומקלט מפני שודדים. במשנה נזכרת עיר זו בשם רקם כעיר של גרים (ע"ש). בכתבי הגיאוגראפים הערביים של ימי הבינים الرقيم = א־רַקִים, היום שדה־חורבות ומערות الرقيب = א־רַקִיבּ, 7 ק"מ מדר’־מזר' לרבת בני־עמון ⁶⁰⁰. ישע' טז, א.

סֶלַע ^ד (הסלע). ראש־הר סלעי (בתרגום הארמי כיפא) במעלה עקרבים (ע"ש) בגבול הדרומי של ארץ האמורי. שופ' א, לו,

סֶלַע הַמַּחְלְקֹת. הר־סלעים במדבר מעון, ששמש משלט לדוד ואנשיו. שאול ואנשיו עטרוהו, כדי לתפוש את דוד ולא עלה בידם, כששאול נסוג משם, כדי ללכת לקראת הפלשתים, עלה דוד משם למצדות עין גדי. אולי הוא תל רָס־אל־כּוּפָה (654 מ') מדר’־מזר' לבני נעים. משם יורדת הדרך בנחל אַבּוּ אל־חַיָּתּ לשפת ים המלח. ש"א כג, כח.

סֶלַע רִמּוֹן. ראה ערן רמון, והשוה גם ערך קֻבַּתּ א־רֻמָּמַנַה.

סִלְעָה – سلعة. כפר בגליל העליון, בשטח מדינת הלבנון, 7 ק"מ מצפ’־מע' לתבנין.

סַלְעָה – سلعة. קברי־סלעים עם גומחות, 2 ק"מ מדר’־מע' לסבסטיה.

סִלָעִי – سلاعي. שטח בשפלת הנגב, 10 ק"מ מדר’־מזר' לרפיח.

סַלְפִ’יתּ – سلفيت. כפר גדול בשומרון, 16 ק"מ מדר’־מע' לשכם (1,400 תו' מוסלמים). בגיא שמדרום לכפר חצובים קברי־סלעים.

סַמָּא – سمّاء. כפר בהרי גלעד הצפוניים. 4 ק"מ מדר’־מע' למותה (אִמְתָּן).

סַמַגָה ( 2a.cardi )*, סָמֶגָה (2a.aerdi)* *. עיר בעבר הירדן מזרחה, יוחנן הורקנוס כבש את העיר הזאת ואת מידבא ואת המקומות הסמוכים להן. היום החורבה السامك = א־סָּמִךּ על הר החולש על הסביבה הקרובה והרחוקה. 12 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' למידבא. * קדמ' יג, 9, 1, * * מלח' א, 2, 6.

סַמַד – سمد. כפר בגלעד מדרום לאִרְבִּד.

סָמָה – سامة. כפר בשפת המדבר המזרחי, 14 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לאל־מַפְרַק.

סַמָּה ^א – سمّة. כפר בגלעד הצפונית, 14 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לאִרְבִּד. בין השרידים העתיקים של הכפר נתגלתה כתובת נבטית על אבן, וזו לשונה:

1 “דנה בנינא די בנה” 2 “מרינא מלכו מלכא מלך נבט[ו]” ⁶⁰¹.

(זהו הבנין שבנה אדוננו מלכו המלך, מלך הנבטים).

סַמָּה ^ב – سمّة. כפר בדרום חורן, בגבול מדבר חַמָץ'.

סִמּוּנִיָה – سمّونية. ראה סימוניא.

א־סַּמוּע – السموع. ראה אשתמוע.

סַמוּעָה – سموعة. כפר בצפון הר גלעד.

סַמוּעִי – سموعي. כפר ערבי נטוש בגליל העליון, 3.5 ק"מ ממע' דר’־מע' לצפת. בו יסודות של חומות, בנין חרב עם עמוד על בסיסו משקופים, כותרת, אבנים מסותתות, מערות וקברים חצובים בסלעים.

בי“ח באייר תש”ט (17.5.1949) הוקם במקום זה מושב עובדים של הפועל המזרחי ושמו נקרא כפר שמאי. המתישבים הראשונים היו 20 איש. בשבט תש"י מנה המושב 85 נפש.

סַמַח' – سمخ. ראה כפר צמח.

סֻמַיָּה – سمّية. ראה כפר סאמא.

סֻמַיְל ^א – سميل. לשעבר כפר ערבי בגבול המזרחי של שטח תל אביב, שנכלל בשנת 1943 בשטח בנין ערים של העיר העברית, שם משנה לכפר אל־מַסְעוּדִיָּה. בימי מלחמת השחרור של ישראל נטשו התושבים הערביים את הכפר, ועולים יהודים התישבו בו.

בסמיל נטעה משפחת פלמן ממזריץ בשנת תרמ"ד את הפרדס היהודי הראשון בארץ ישראל ⁶⁰².

סֻמַיְל ^ב – سميل. כפר נטוש בשפלה במרחק 6 ק"מ ממערב לדִ’כְּרִין (זכריה). בו שרידים של מצודה מימי הביניים, שברי עמודים וברכה בנויה אבני גויל.

א־סֻּמַיְרִיָּה ^א – السميريّة. לפנים כפר ערבי במרחק 5 ק“מ מצפון לעכו, בדרך לנהריה. הוא נודע בתקופת שלטון הצלבנים בשם Casale Somaharia Templi. בד' דחוה”מ פסח תש"ט (18.4.1949) התישב על אדמתו ארגון לוחמי הגיטאות ופרטיזנים מפולניה.

א־סֻּמַיְרִיָּה ^ב – السميريّة. כפר ערבי נטוש בשרון, 15 ק"מ מצפ’־מזר' למגדל אפק (מַגְ’דָל יָבָּא).

סָמִך – سامك. כפר במואב לרגלי הר גבוה (921 מ'), 10 ק"מ מדר’־מזר' למידבא.

סְמָכוֹ או סָמְכוֹ. הוא השם הקדום של עמק החולה. הימה שבעמק נקראה ים של סמכו או ימא דסמכו (ע"ש). בכתבי אוגרית נקרא העמק בצת סמך (L’ah Smk). ⁶⁰³ בשיר ענת והעגל של תעודות אוגרית נאמר: “הוא (בעל) לוקח את קשתו בידו ואת חִצָּיו בימינו, והוא פונה לקראת הערבה של סמך המלאה תאים” ⁶⁰⁴. היונים קראו לעמק le=youtctc.

א־סָּמָכִּיָּה ^א – السماكيّة. מחנה של בדוים על יד כפר נחום ושפך ואדי א־סַּמַךּ.

א־סָּמָכִּיָּה ^ב – السماكيّة. כפר במואב, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לרבת מואב.

סַמְלִין – سملين. כפר בצפון הבשן.

א־סַּמַן – السمن. ראה חשמון.

סֻמְסֻם – سمسم. כפר נטוש בשפלה, 15 ק"מ מצפ’־מזר' לעזה, בו תל של ישוב קדום, באר עתיקה, שרידים של ישוב ביזנטי, מקאם וחרסים על פני הקרקע.

סַמְרָה – سمرة. מקום של ישוב קדום בדרום, 2 ק"מ מצפון לא־ט’אהריה. בו קירות הרוסים, קברי־סלעים ומערות.

סַמֻעִיָה – سمعيّة. ראה כפר סימי.

סַמָעִיָה – سماعية. כפר מדרום לצור.

סָמְפוֹ ( 2c.up6), סַפְּפוֹ (2a.cp6). כפר מבוצר בדרך משומרון לירושלים. במסע ווארוס אחרי מות הורדוס שדדו ושרפו חייליו הערביים את הכפר ואת סביבותיו. היום הכפר امّ صافا = אֻם צָפָא, 7 ק“מ מצפ’־מערב לישנה (עין סיניא). אַבֶּל מזהה אותה עם הכפר صفّا = צַפָ’א, 13 ק”מ ממערב לרָם אללה ⁶⁰⁵ וְהֵיפַלי עם יָסוּף מצפ’־מע' לא־לֻּבָּן ⁶⁰⁶. מלח' ב, 5, 1.

סֻמָּקָה – سمّاقة. חורבה של ישוב בגולן העליון, ממזרח לבצת חולה.

אַ־סֻּמָּקִיָתּ – السمّاقيات. כפר עם חורבות מענינות בדרום חורן. בגבול מדבר אל־חַמָץ‘, 12 ק"מ מדר’־מע’ לבצרה.

סַמַר – سمر. כפר בגלעד, 8 ק"מ מדרום לירמוך.

א־סָּמְרָה – السمرة. כפר נטוש בשפתו הדרומית־המזרחית של ים כנרת, על אדמתו התישב ביום כ“ח באב תש”ט (23.8.1949) קבוץ האון. המקום היה מיושב בתקופה הרומית והביזנטית. על התל גלים של אבני־בנין, שרידים של כנסיה ורצפת פסיפס.

סַמְרָה – سمرة. חורבה של ישוב קדום בנגב הצפוני, מדרום לתל ערד.

סְמָרְטִיקֵי. חבל־ארץ של השומרונים, לפי הצורה היונית 2adpetc.wch, היא ארץ שומרון. יר' עבו“ז ה, ו–מד, ע”ד.

א־סָּמִרִיָּה – السامريّة. כפר נטוש וחורבה של ישוב קדום, 7 ק"מ מדר’־דר’־מע' לבית שאן.

סַנָבִּר – سنابر. כפר בעבר הירדן, 3.5 ק"מ מדר’־מזר' לגשר בנות יעקב.

סִנָּבְרַאי. ראה צנבראי.

א־סַּנָבִּרָה – السنابرة. כפר קטן מדרום לחברון (100 תו' מוסלמים).

א־סַּנְבַּרִיָּה – السنبريّة. כפר במקומו של ישוב קדום על הנהר חצבאני, 6 ק"מ מדר’־ מזר' למטולה. השוה סברים.

סִנְגִ’ל – سنجل. כפר גדול באמצע הדרך מירושלים לשכם (1,100 תו' מוסלמים). הצלבנים בנוהו במקומו של ישוב קדום וקראוהו בשם Raymond de Saint Gilles, ומכאן השם הערבי. בכפר יסודות של שתי מצודות של הצלבנים וקבר־סלעים עתיק ⁶⁰⁷, שרידים ארכיטקטוניים וקשתות מעל למעין. חרסי המקום הם מהתקופה הרומית.

א־סִּנְדִיָנָה – السنديانة. כפר ערבי נטוש, 5 ק"מ מדר’־מזר' לזכרון יעקב. בתקופה הרומית היה בסביבותיו ישוב צפוף, ומשם נמשכה אמת־המים לקיסרי שעל הים (השוה ע' נברתא). בימי הבינים הראשונים נזכר המנזר הביזנטי Cydeyoy ⁶⁰⁸.

בכפר נתגלתה כתובת שומרונית המכילה את הפרשה הראשונה של תפלת שמע ⁶⁰⁹ – סימן שבימי הבינים הראשונים היה בו ישוב של שומרונים. הכפר נכבש ביום ג' אייר תש“ח ע”י צבא ההגנה לישראל, ובאב תש"ט (אגוסט 1949) נוסד בו המושב אלונה של תנועת “חרות”.

סַנְדַלָה – سندلة. כפר ערבי בעמק יזרעאל לרגלי הר הגלבע (200 תו' מוסלמים).

סֶנֶה. שן־סלע במעבר ההרים בין מכמש ובין גבע. ממולו נמצא שן־הסלע בוצץ. במעבר בין שני שִׁנֵי־הסלעים בקש יונתן לעבור למצב הפלשתים שמעבר למכמש להבהילם. בואדי א־צֻּוַיְנִיל מדרום למכמש נמצאים שני צוקי הסלעים סנה ובוצץ. ש"א יד, ד.

סָנוּר – سانور. כפר מבוצר בדרך שכם–ג’נין, 20 ק“מ מדר’־מע' לג’נין (800 תו' מוסלמים). כפר זה נודע במלחמה, שהיתה בין עבדאללה פחת עכו ובין אברהים פחה ממצרים בשנות השלשים של המאה הי”ט. בני טוקאן משכם שמרדו בשלטון מצרים, התבצרו בסָנוּר. בכפר קברי־סלעים, מערות ובורות עתיקים. החרסים שעל פני הקרקע הם מהתקופה הערבית הקדומה ומימי שלטון הממלוכים.

סניפתא. ראה ספינתא.

סַנִּירִיָה – سنّيرية. כפר בשרון מצפ’־מזר' למגדל־אפק (מג’דל יָבָּא) (700 תו' מוסלמים). בו חורבה של מצודה, עקבות של מצודה קדומה יותר, אבני־בנין עתיקות וחדר מקומר ששמש קבר.

סִן א־נָּבִּרָה – سن النّابرة. ראה צנבראי.

סַנְסַנָּה. עיר בנגב יהודה קרוב לגבול אדום. היום אולי خ. الشمسنيات = ח‘. א־שָּׁמְסָנִיָתּ, 16 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר’ לבאר שבע ⁶¹⁰. יהו' טו, לא.

סנפתא. ראה ספינתא.

סִע, ראה סִיע.

* סַעַד. ישוב של קבוצת הפועל המזרחי בדרום על אם הדרך מעזה לבאר שבע, 4 ק“מ מצפ’־מזר' לבארות יצחק. נוסד ביום י”ב תמוז תש“ז (30.6.1947). המתישבים הראשונים היו 30 איש, ובטבת תש”י מנתה הקבוצה 170 נפש.

סַעְד – سعد. כפר בבשן, 19 ק"מ מדר’־מזר' לסוסיתא.

סַעָדָה – سعادة. כפר בדרום הר חורן.

סָעִדָה – ساعدة. מחנה של בדוים בגליל התחתון, 3 ק"מ מדר’־מזר' לבית לחם בגליל.

א־סַַּעַדִי – السعدي. חורבה של עיר ביזנטית קטנה או של כפר גדול בנגב, 5 ק"מ ממזרח לרחובות הנגב (א־רֻחַיִבָּה) ⁶¹¹. במקום זה חונים בדוים המשקים את עדריהם במי הבאר והבורות העתיקים.

סַעְד א־רֻחַיְבָּה – سعد الرحيبة. חורבה ביזנטית מעל לנחל רחובות, לא רחוק מא־סעדי (ראה הערך הקודם). שני מגדלים חולשים על הדרך לרחובות (א־רחיבה).

סַעִידָה – سعيدة. כפר בבשן, 11 ק"מ מצפ' צפ’־מזר' לאדרעי.

סִעִיר – سعير. ראה צוער.

סַעְנָה – سعنة. כפר בהר חורן.

סַעְסַע – سعسع. ראה סאסא.

* סַעַר. ישוב הקבוץ ארץ־ישראל י“ב של השומר הצעיר סמוך למעגן אכזיב. נוסד ביום ו' באייר תש”ח (6.8.1948). ⁶¹² הקבוץ עוסק בדיג בים התיכון. המתיישבים הם יוצאי פולין. בחשון תש"ט מנו 82 נפש.

ספוסטא. ראה סבסטי

* סָפִיחַ. ישוב של קבוץ השומר הצעיר בדרום מצפ’־מע' לשובל. נוסד ביום י“ט בניסן תש”ט (18.4.1949). בטבת תש"י מנה 98 נפש.

א־סַּפִינָה – السفينة. ראה ספינתא.

סְפִינְתָּא. מקום בצפון הארץ המובלע בתחומי עולי בבל. היום הכפר א־סַּפִינָה על הנהר חַצְבָּנִי, 7 ק“מ מצפ’־צפ’־מזר' לחצביה ⁶¹³. יתכן, שהמקום נקרא כך משום שהוא שוכן כספינה העוגנת בשפת הנהר. בספרות השאלות ותשובות ישנה ידיעה על קיום ישוב יהודי בכפר זה בתחילת המאה הי”ח ⁶¹⁴. השוה גבולות הארץ, מס' 12. תוס' שביעית ד, יא (סניפתא); יר' שם ו, א–לו ע“ג (סנפתא); ספרי עקב, סי' נ”א (סנפתא); ילקוט שם, סי' תתע"ד (ספנתא).

סֻפְלָה – سفلة. כפר נטוש מדר’־מזר' להר־טוב.

ספנתא. ראה ספינתא.

סִפְסוּפָה. מקום בגליל העליון, שהיה מיושב יהודים בזמן התלמוד. כשמלכת תדמור זנוביה כבשה את ארץ־ישראל נאסר האמורא זעיר בן חנינא (זעירא בן חיננא) בספסופה והובא בפני המלכה. גם בימי הביניים ובזמן החדש ישבו יהודים במקום זה. בכפר הערבי הנטוש סַפְסָף הסמוך לגוש חלב בנויים במסגד שרידים יפים של בית כנסת עתיק, כגון קשתות ומזוזות של שער, ובכפר ובסביבתו נמצאים קברי־סלעים המיוחסים לתנאים ולאמוראים.

צבא ההגנה לישראל כבש את הכפר ביום כ“ו בתשרי תש”ט (29.10.1948). באייר תש“ט (מאי 1949) נוסד בו מושב עובדים של עולים יוצאי בולגריה והונגריה (61 משפחות). בטבת תש”י היה מספר תושביו 165 נפש. יר' תרומות ח, י–מו, ע"ב למטה.

סַפְּפוֹ (Lc.Tcp6). ראה סמפו.

סַפְסָף – سفساف. ראה ספסופה.

א־סֻפֻקִיָּה – السفقيّة. גבעה עם חורבות בגולן על שפת נהר עַלָּן, ממערב לסַחְ’ם אל־גַ’וְלָן.

א־סָּפִּרִיָּה – السافريّة. כפר ערבי נטוש בשפלה. בין לוד ובין תל אביב, על אדמתו נוסדו שני ישובים עבריים חדשים, ראה ספוריא והשוה גם צפריה ושפריר.

סַפָרִין – سفّارين. כפר בשומרון מצפ’־מע' לשכם (555 תו' מוסלמים).

סָק. עיר בשומרון, ששמה טבוע על הידיות של שני כדים, בהם הביאו שמן רחצה בתורת מס לבית המלך בשומרון ⁶¹⁵. סמוך לכפר סָנוּר מצפון לעיר שומרון (סבסטיה) נמצא بير الساق בִּיר א־סָּק המזכיר את השם העתיק ⁶¹⁶.

סְקוֹפּוֹס (2.6og). פירושו מצפה, הוא הר הצופים, במרחק 7 אסטדיות (1.300 ק"מ) מצפון לירושלים, הצופה על פני העיר כלה. במלחמת היהודים שם קסטיוס מכאן מצור על ירושלים, וכעבור ארבעה ימים חדר לתוך פרברה הצפוני בית זיתא והעלהו באש. הנצורים התקיפו את צבא קסטיוס, שנסוג להר הצופים והתקדם משם צפונה בדרך לבית חורון, והנחיל לו תבוסה שלמה. גם טיטוס הקים על הר הצופים את מחנה המצור ומכאן כבש את העיר.

מירושלים רואים את שיא ההר מצפון לעיר. הערבים קראו לו راس المشارف = רָס אל־מְֻשָׁרִף (819 מ'). על ראשו נטועה חורשת עצים (החורשה הצרפתית) ובה ברכה למקוה המים העולים מעין פרת (עין פָ’רָה). במלחמת החרות של ישראל הפגיזו הערבים משם את העיר. השוה גם צופים. מלח' ב, 19, 4.7;ה, 2, 3, 3, 2.

סָקִיָה – ساقية. ראה סכיה.

סֻקַיְק – سقيق. חורבה מדרום לבאניאס.

סְקִיתוֹפּוֹלִיס (209־61cols). היא בית שאן. יש מערערים על הדעה, שהסקיתים היו בבית שאן בשנת 700 לפסה"נ ושהיונים בימי אלכסנדר מוקדון, שקראו את העיר סקיתופוליס, ידעו על כך. ג‘. א. סמית סבור, שהשם סקיתופוליס נוצר מהשם השמי בית שאן בצורה זו: שאן = שאנן = שקט (השוה ירמ' ל, י; מו, כז; מח, יא) = בית שקט = שקט־פוליס = עיר השקט ⁶¹⁷. יהודית 3, 11; חשמ’ ב' 12, 29; קדמ' ה, 1, 22 1 ו, 14, 8; יב, 3, 3; 8. 5; יד, 5, 3; 9, 54; 2, 16 On

א־סַּקָתּ – السقات. שטח בדרום ליד כביש חברון – באר שבע, 13 ק"מ מצפ’־מזר' לבאר שבע.

א־סִּר ^א – السرّ. שטח הניתן לעבוד מדרום לבית אשל. ראה עמק שָׂרָה.

א־סִּר ^ב – السرّ. שני שטחים בנגב, האחד 10 ק“מ מצפון לממשית (כֻּרְנֻבּ) והשני 8 ק”מ מצפון־מערב לה.

סֻרְבִּין – سربين. כפר מדר’־מזר' לצור.

סַרַבִּיט אל־חָ’דִם – سربيط الخادم. פירושה: סרביט של העבדים, מרכז של מכרות מצרים בחצי־האי סיני, שבו עבדו עבדים, כנראה בתקופת גלות בני ישראל במצרים. בסלעי המקום חרותות כתובות בכתב הסינאי, שעוד טרם פוענח ⁶¹⁸.

סַרַבּיט אל־מֻשַׁקַּר – سربيط المشقّر. פירושו של השם: סרביט בעלת צורת הנאד. ראה ההערה לע' בית פעור.

* סִרְגוּנְיָה. מושב עובדים של הפועל המזרחי על אדמת פיק“א בגליל התחתון, סמוך לח'. סִרְג’וּנְיָה (השוה ע' סרוגניה). נוסד בערב שבועות תרצ”ט (23.5.1939), בעצם ימי פרסום “הספר הלבן”, על ידי חברי ארגון “הזורעים”, המשק מעורב, ביחוד גדול תבואות. בשבט תש"י מנה המושב 126 נפש.

סְרוּגְניָּא. מקום מושבם של האמוראים ר' אבא ור' ביבא קרוב לים כנרת. מבית הכנסת העתיק של סרוגניא (כנישתא עתיקתא דסרונגיא) ראו את בארה של מרים בים כנרת. היום خ. سرجونية = ח‘. סַרְג’וּנְיָה במישור סהְל אל אַחְמָא מדר’־מע’ לטבריה. בית הכנסת עמד כנראה על הגבעה הגבוהה 175 מ' מעל פני הים הסמוכה למושבה כנרת, שממנה רואים את פני הים. השוה גם סרגוניה, יר' סוכה ד, ג–נד, ע“ד; כתובות יב, ג–לה, ע”ב; כלאים ט, ד–לב, ע“ג למטה (סרונגין); בר”ר א, ח; קו"ר ב י (סרונגיה); תנח' מטות ו' (סנגיריא).

סֻרוּח – سروح. כפר מצפ’־מזר' לתרביחא. בו התקיים ישוב בתקופה הרומית.

סרונגיא, סרונגין. ראה סרוגניא.

סָרוּנָה – سارونة. לפנים כפר ערבי בגליל התחתון, 2.5 ק"מ מצפ’־מע' ליבנאל. השוה ח'. סרונה.

סַרוּתּ ־ سرّوت. כפר בגלעד, 16 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לגרש.

סַרְטָבָא. הר בעמק הירדן, שעל ראשו היו משיאים משואות להודיע את חדוש הירח, היא השלוחה הדרומית של הרי אפרים היוצאת לתוך עמק הירדן. היום: كرن سرطبة = קרן סַרְטַבָּה (229 מ'), השוה גם אלכסנדריון. מש' רה"ש ב, ד; תוס' שם ב, ב.

סַרְטָה – سرطة. כפר מדרום לשכם (367 תושבים מוסלמים).

סָרְטָן. אחת מערי האמורי בסביבות שכם. לפי האגדה נלחם פסוסי מלך סרטן עם יעקב ובניו ונהרג על ידי יעקב על יד חצר שבקרבת שכם. סרטן היא צרתן הסמוכה למעבר הירדן, שממנו עולה הדרך לשכם (ע"ש). מדר' ויסעו, ביהמ"ד יעלינעק, חלק ג, עמ' ג.

א־סַּרִיח – السريح. כפר בגולן, 2 ק"מ מצפ’־מזר' לסוסיתא.

סָרִין. בקרית סרין במורד המזרחי של הר גריזים היו השומרונים בימי הבינים מתכנסים לקבל החלטה על דבר מסירת הכהונה הגדולה, ובה היו נקברים הכהנים הגדולים. ראה עין סרין.

סָרִיס – ساريس. לפנים כפר ערבי סמוך לכביש ירושלים – תל אביב ולבית השאיבה האחרון של צנור המים העולה מהשפלה לירושלים. מקום זה נזכר בתרגום השבעים בתוספת ליהו' טו, נט בין ערי יהודה בשם lopmc, שצורתו העברית שורש. הוא היה ידוע גם בימי הבינים (יקות VI, עמ' 21). הכפר נכבש בתחלת חודש ניסן תש"ח על ידי צבא ההגנה לישראל, ועל אדמתו הוקמו שני ישובים עבריים, שורש ושואבה (ע"ש).

סֻרִיקָא. ראה בית סוריקא. ב' עב"ז לא, א.

סֻרַמָן – سرّمان. כפר גדול של צ’רקסים בגולן.

סֻרַיְפָה ־ سريفة. כפר בבשן מצפ’־מזר' לנוה.

א־סַּרַר – السرر. כפר בגולן. 3.5 ק"מ מדר’־מזר' לים חולה.

* סִתְרִיָּה. מושב עובדים המסונף לתנועת המושבים, בדרך מרמלה לרחובות, במקומו של מחנה הבדוים העזוב סטריה, נוסד בל“ג לעומר תש”ט (17.5.1949). המתישבים, 95 משפחות. הם עולים יוצאי רומניה ופולין ממחנות קפריסין, בשבט תש"י מנה המושב 252 נפש.

 

תוספות (שנויים בהרכב הישוב, השלמות ותקונים)    🔗

אַבּוּ גַ’בְּר. ראה אֲחֻזָּם.

אבו גוֹש (כתיב אַבּוּ ע’וֹשׁ). כפר ערבי עם מועצה מקומית בהרי יהודה, סמוך לקרית ענבים (בטבת תש"י 662 תו' מוסלמים).

אָבּוּ חַוָוִיט – ابو حواويط. ראה שדמות נצנה

אַבּוּ צֻוָּן – ابو صوّان. ראה שדה חלמיש.

אַבּוּ שׁוּשָׁה ^א. ראה גזר עמלים.

אַבּו שוּשָׁה ^ב. ראה קרן ישע.

אַבּוּ שֻׁקַיָּה – ابو شقيّة. ראה השברים.

אַבּוּ רוּתָ’ה – ابو روثة. ראה רמת רות.

* אֲבִיגְדוֹר. מושב עובדים של ארגון החיילים המשוחררים “יעל” הנמנה עם תנועת המושבים, על אדמת קסטינה בשפלה, 9 ק“מ מדרום לגדרה, נוסד ביום י”ח באב תש“י (2.8.1950) ונקרא לזכר סיר אוסמונד ד’אביגדור גולדסמית שהיה יושב ראש ועד שליחי הקהלות באנגליה, יו”ר חברת יק“א וסגן יו”ר מועצת הסוכנות היהודית, המתישבים הוו חטיבה יהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה.

אַבְל. בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי“ט–הי”ח לפסה"נ נזכר נסיך של אבר ⁶¹⁹. ברשימת הערים שכבש תחותמש השלישי מופיע שם זה ארבע פעמים ותמיד, כנראה, בין ערי הצפון, וכן הוא נזכר פעם אחת ברשימת שישק. השוה הערכים האלה במקומם בגוף הספר. T₃ 15, 90, 92, 96; S 40

אָבִּל אל־הַוָא – آبل الهواء. ראה אבל א־סָּקִי.

אָבִּל א־סָּקִי – آبل الساقي. כפר הבנוי על הר בצפון עמק עיון, 10 ק"מ מצפון למטולה. יתכן, שמקום זה זהה עם אחת הערים הנזכרות בצורה אבר ברשימת החותמש השלישי (השוה ע' אבל).

יהודי העיר חַצְּבַּיָּא, השוכנת במרחק 15 ק“מ מצפון־מזרח לכפר זה, היו קוברים את מתיהם באבל א־סָּקִי, שהוחזקה כאדמת ארץ־ישראל. היו להם במקום זה מעט כרמי זיתים וגפנים, שמכרום לשכניהם הערביים במחצית השניה של המאה הי”ט ⁶²⁰.

אָבִּל אל־קַמְח. הכפר נטוש.

אֶבֶן הָעֶזֶר. הוסף במ"מ: 26,22 On.

*אֶבֶן יְהוּדָה. בעלת מועצה מקומית מיום ט“ו באייר תש”י (2.5.1950).

* אֶבֶן יִצְחָק. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בשומרון, 15 ק“מ ממזרח לזכרון יעקב. נוסד ביום כ”ו באדר תש“ה (11.3.1945) ונקרא לזכר יצחק אוכברג, שבכספי עזבונו גאלה הקהק”ל שטח־קרקע גדול בשומרון. הקבוץ מונה 363 נפש ושטח אדמתו 3,000 דונם. משקו הררי.

אִגְזִם. ראה כרם מהר"ל.

אִגְ’סַיְר (גִ’סיְר) נכבשה בשנת תש"ח על ידי צבא ההגנה לישראל ושמשה לו כבסיס צבאי במלחמתו עם צבא מצרים, ראה זבדיאל.

אִדְ’נִבָּה. הכפר נטוש.

* אוּדִים. מושב הנמנה עם מועצת החקלאות הפרטית, בשרון, מצפון לנחל פָ’לִךּ וקרוב להרצליה. נוסד ביום כ“ד באב תש”ח (29.8.1948). מספר יושביו 54 נפש.

אוּלָם. תוס' יומא א, ד; יר' סנהד' יז, ב–כח, ע“ד; בי שם סד, א (הגירסה סבטא בן אלה; ספרי במד' סי' קל”א;.On 140,17

אוֹנוֹ. את שש השורות האחרונות צ“ל: כַּפְר עָנָא בין לוד ובין יפו נכבש במאי 1948 ע”י כחות ההגנה היהודיים ותושביו הערביים עזבוהו. בהפוגה הראשונה נפל לידי העיראקים, וביום 9 ביולי חזר צבא ההגנה וכבש אותו. בבתים העזובים השתכנו עולים חדשים. התל הסמוך לכפר הוא מקומה של העיר הקדומה, השוה גם בקעת אונו.

* אוֹן. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד סמוך לסַמְרָה, בחוף הדרומי־המזרחי של ים כנרת. נוסד ביום כ“ח באב תש”ט (23.8.1949).

* אוֹרָה. כפר־מטעים של יוצאי תימן המסונף לתנועת המושבים, בהרי ירושלים, על אדמת הכפר הנטוש אל־ג’וֹרָה, מדר’־מע' לעין כרם. נוסד ביום כ“ח באייר תש”י (15.5.1950).

* אוּרִיאֵל. כפר לעולים עורים, הוקם בקיץ תש"י (1950) על יד גדרה בשתוף פעולה עם ארגון “מלבן”, יושבי הכפר עוסקים במלאכה ובתעשיה המתאימות למצבם המיוחד ואף מטפחים משקי־עזר קטנים ליד בתיהם. שם המקום רומז על סוג יושביו.

* אוּרִים. ישוב של קבוצה המסונפת לחבר הקבוצות, על יד עִמָרָה בנגב, 4 ק“מ מדר’־מזר' לגבולות. נוסד במוצאי יום כפור תש”ז (6.10.1946) ממערב לגבולות והועבר לעִמָרָה בסתיו 1948. משק הישוב טפוסי לנגב. מספר חברי הקבוצה 64 נפש.

* אָזוֹר. ישוב תתעירוני עם מועצה מקומית, 6 ק“מ מדר’־מזר' ליפו, בדרך לירושלים. בטבת תש”ט (דצמבר 1948) התישבו כאן עולים חדשים על אדמת הכפר הנטוש יָזוּר (ע"ש). בטבת תש"י (דצמבר 1948) היה מספרם

3,600 נפש. לרובם של המתיישבים משקי עזר.

* אֲחֻזָּם. מושב עובדים (כפר פלחה) של יוצאי טריפוליטניה הנמנים עם העובד הציוני, בשפלת הדרום, בשטח הכפר הנטוש אַבּוּ גַ’בְּר, 8 ק“מ מדר’־מע' ללכיש. נוסד ביום כ”ד תשרי תשי"א (5.10.1950) ונועד ל־100 משפחות.

* אֲחִיהוּד. כפר־מטעים של יוצאי תימן הנמנה עם תנועת המושבים, בגליל התחתון, בשטח הכפר הנטוש בִּרְוָה, בדרך העולה לצפת, 9 ק“מ ממזרח לעכו. נוסד ביום ט”ו באייר תש"י (2.5.1950).

* אֲחִיסָמָךְ. מושב של יוצאי צפון אפריקה בדרומו של שטח לוד. נוסד ביום י“ח בתמוז תש”י (3.7.1950).

* אֲחִיעֶזֶר. כפר־מטעים של חברי הפועל המזרחי מבין יוצאי תימן, סמוך ללוד, נוסד ביום י“א בתמוז תש”י (27.6.1950).

* אֱיָל. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בשרון, מדר’־מזר' לרמת הכובש. נוסד ביום ט' בחשון תש"י (1.11.1949) על ידי גוף התישבותי, שהחזיק קודם לכן בנקודת הגבול דַרְדַרָה שבין ים סמכו ובין גבול סוריה. מספר חבריו 132 נפש.

אֵילִם. השורה האחרונה צ"ל: השוה ארינדילה.

* אִילָנִיָה. מושבה בגליל התחתון הידועה בשם סֶגֶ’רָה, 13 ק“מ מדר’־מע' לטבריה. היא נוסדה על ידי יק”א בחנוכה תרס"ג (3.12.1902). מספר תושביה 78 נפש ושטח אדמתה 17,093 דונם, שמחציתה בערך אדמת מזרע.

⁰אֵילַת. היא נקודת הישוב החדשה בשפתו הצפונית המערבית של ים אילת, במקומה של תחנת משטרת הגבול אֻם רַשְׁרַשׁ (מְרַשְׁרַשׁ) בתקופת ממשלת המנדאט הבריטי. במלחמת החרות הגיעה פלוגה של צבא ההגנה לישראל אל המקום הזה ותפסה את תחנת המשטרה ביום ט' באדר תש“ט (10.3.1949). הוקמו בו צריפים לשכון חיל־המצב, בנינים לשלטונות ומכון מים והותקן קשר טלפוני עם מרכזי הארץ. הובאו סירות דוגה וכל הציוד הדרוש לדיג והוקמה מעברה כישוב של דייגים. החוה שבאילת. הטיפוסית לנגב הרחוק. מעסיקה 173 חברים. נסיונות גדול ירקות ופרחים הצליחו כאן במדה מסוימת. מי שתיה והשקאה זורמים מבאר אורה, 18 ק”מ מצפון לאילת.

בעתיד ייבנה בחופה של אילת נמל ותקום בה עיר, שאניות הסוחר שלה תפלגנה לארצות אסיה ואפריקה הרחוקות. ביום האחרון של חוה“מ פסח תשי”א (26.4.1951) הגיעה לחוף אילת אנית המסחר הראשונה, היא האניה היונית “אאיס גיאורגיס” בת 3000 טונות, שפתחה את מסעה מנמל מומבסה בקניה שבאפריקה המזרחית וסיימה אותו באילת במשך עשרים יום. היא הביאה מטעני מלט, ברזל, מכונות לתעשיה קלה, חמרי־בנין, לוחות פלדה ועצים. עגינת אניה זו מציינת את פתיחת הנמל הישראלי שבים סוף.

אִימוֹנִים. השוה המונייה.

* אִיתָמָר. מושב משקי־עזר בשרון בין נתניה לבין בית יצחק, 200 מ' מצפון לכביש נתניה. נוסד על ידי התאחדות בני המושבות ביום ט“ז בסיון תש”ד (7.6.1944) ונקרא לזכר איתמר בן־יהודה. המושב הנכלל בשטח שפוטה של עירית נתניה מונה 40 יחידות בנות 2 דונם כ"א. מדת השטח הכולל 108 דונם.

* אֵיתָנִים. כפר־עבודה של יוצאי תימן הנמנים עם תנועת “חרות”, בהרי ירושלים, בשטח הכפר הנטוש עַלָּר, 3.5 ק“מ מדר’־מע' למבוא ביתר נוסד ביום ז' בחשון תשי”א (18.10.1950) ועלו על הקרקע 60 משפחות.

אַכְזִיב. הכפר הערבי א־זּיבּ נוטש ועל אדמתו קיימים כיום ארבעה ישובים עבריים. ראה גשר זיו, סער, צה"ל ושלומי.

* אֲלוּמוֹת. קבוצה המסונפת לחבר הקבוצות. התישבה ביום כ“א אדר תש”א (20.3.1941) על אדמת פיק"א בגליל התחתון, במורד ההר מעל לקבוץ כנרת.

אֵלוֹן מוֹרֶה. הוסף במ“מ: ב' סוטה ז, ב. – לפעם האחרונה נזכרת אלון מורה במאה הי”ד, שאז נקבר בה פנחס הכהן הגדול של השומרונים.

* אַלּוֹנָה. מושב מיסודה של תנועת “חרות” בשומרון, בשטח הכפר הערבי הנטוש סינדיאנה, 5 ק“מ מדר’־מזר' לזכרון יעקב, נוסד ביום כ' באב תש”ט (15.8.1949). המתישבים הם יוצאי פולין ורומניה.

* אַלּוֹנִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, במערב עמק יזרעאל, סמוך לכביש חיפה־טבעון־נצרת. נוסד ביום כ“א בסיון תרצ”ח (26.6.1938) על ידי הקבוצה הראשונה של בוגרי עלית הנוער מיוצאי גרמניה. המשק החקלאי מפותח, בחלקו הררי. חברי הקבוץ עוסקים בנטיעת עצי יער ועצי פרי, בגדול בקר, צאן ועופות ובמפעלי מלאכה ⁶²¹. הקבוץ מונה 524 נפש.

* אֱלִיפֶלֶט. כפר־עבודה של יוצאי תימן המסונף לתנועת המושבים, בשטח הכפר הנטוש זַנְעַ’רִיָה 6 ק“מ מדר’־מזר' לראש פנה, נוסד ביום ב' בכסלו תש”י (22.11.1949).

* אֶלְיָקִים. מושב־עובדים של יוצאי תימן הנמנה עם תנועת המושבים, בשומרון, בשטח הכפר הנטוש אֻם א־זִינָתּ, סמוך לדרך ההולכת בואדי אל־מִלְח מהשרון לעמק יזרעאל, 5 ק“מ ממערב ליקנעם. נוסד באב תש”ט (אוגוסט 1949). מספר יושביו 332 נפש.

* אֶלְקוֹשׁ. מושב־עובדים של יוצאי תימן בכפר הנטוש דיר אל־קאסי בגליל העליון, 12 ק“מ ממערב לגוש חלב. ביום ט' בתמוז תש”ט (6.7.1949) התנחלו במקום זה כ־120 משפחות.

אֻם אִתְּ’נָן – امّ اثنان. ראה גבעות יתנן.

אֻם גַ’רָד – ام اثنان. ראה הר גובי.

אֻם א־דֻּפוף. הכפר נטוש.

אֻם א־זִּיָנָתּ. ראה אליקים.

אֻם חֻ’נַיְקָה – ام خنيفة. ראה גבעות עמרם.

אֻם חָ’לִד. שטח הכפר הנטוש נכלל בשטח בנין ערים של נתניה.

אֻם טַיְרָן – ام طيران. ראה רמת צפרים.

אֻם כַּלְחָ’ה. הכפר נטוש.

אֻם קֻוָיְךּ. כפר נטוש.

אֻם קַיְס ־ ام قيس. ראה גדר והשוה גם מֻּקַיְס.

אֻם א־שׁוּף. הכפר נטוש.

* אֱמוּנִים. מושב של יוצאי תימן בשפלה, 2 ק“מ מדרום לאשדוד, נוסד ביום כ”ה ניסן תש"י (12.4.1950).

* אֹמֶץ. מושב־עובדים של חיילים משוחררים בשרון, 3 ק“מ מצפון לקאקון. נוסד ביום ו' באב תש”ט (1.8.1949). יושביו, ביחד 77 נפש, עוסקים בגדול מטעי פרי ובשקום יערות קדומים.

אל־אִנְפִ’דָן – الانفدان. חורבה של ישוב קדום במואב, ממזרח למידבא.

אִסְדַרְיָּה – اسدريّة. ראה שדמות שיזף.

אִעְבִּלִין – اعبلّين. כפר ערבי בגליל התחתון, 4 ק"מ מצפ’־מזר' לשפרעם (1,495 תו' מוסלמים). השוה ערך אבלים.

⁰אֲפִיק עַמְרָם – סַיְל עַמְרָן. נחל רחב היורד במרחק 8 ק"מ מצפון לאילת אל הערבה. כאן הוא מתפלג לשני פלגים העוברים לרוחב הערבה ונכנסים לערבת נטף (קָע אל־קִטָּר).

* אֶפְעָל. ישוב עירוני של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, ממזרח לתל אביב, בקרבת כפר אז"ר ותל ליטבינסקי, נוסד בשנת 1946 על ידי פועלים ותיקים בעזרת א’גודת פ’ועלים ע’בריים ל’אומיים (ר"ת אפעל) בארצות הברית.

אֲפֵק ^א – תל כְּרְדַנָּה. החקירה הארכיאולוגית הוכיחה, שבמקום זה היה ישוב חשוב החל מתקופת הברונזה הקדומה.

* אֲפֵק ^ב – ישוב הקבוץ “משמר הים” המסונף לקבוץ המאוחד, בעמק זבולון, ממזרח לתל כרדנה. נוסד ביום י“א בסיון תרצ”ט (29.5.1939) ומנה בטבת תש"י 392 נפש. משקו החקלאי מעורב ואינטנסיבי.

מועצת אזור אפק, שנוסדה בז' אלול תש"י (20.8.1950), כוללת את הישובים אפק, גבעת השלשה, גדוד ט', כפר סירקין ונחשונים.

* אֶפְרַיִם. מועצה אזורית בין עמק יזרעאל ובין השרון, נוסדה ביום ו' אייר תש"ה (19.4.1945). היא כוללת את הישובים אבן יצחק, גבעת עוז, דליה, הזורע, מגדו, משמר העמק, עין השופט, קרן־ישע, רגבים, ריחנה, רמות מנשה ורמת השופט.

אִקְרִתּ. הכפר נטוש.

* אַרְבֵּל. מושב שיתופי של חיילים משוחררים (ארגון החי"ל) בגליל התחתון, סמוך לחורבות ארבל (ראה ארבל ^א וגם ח'. אִרְבִּד). 3 ק“מ מצפ’־מע' לטבריה, נוסד באלול תש”ט (ספטמבר 1949). בטבת תש"י היה מספר יושביו 79 נפש.

* אִרְגוּן שִׂמְחָה. מושב־עובדים של חיילים משוחררים המסונף לתנועת המושבים, בשרון הדרומי־המזרחי, 2 ק“מ ממזרח לג’לג’וליה (השוה גלגלה). נוסד ביום י”א בחשון תש"י (3.11.1949).

אֻרְדָה. בשורה האחרונה צ"ל: ח'. יַרְדָה.

* אֶרֶז. ישוב של קבוצה מילידי הארץ המסונפת לחבר הקבוצות, בשטח הכפר החרב נַגְ’ד בשפלת הדרום, 12 ק“מ מצפ’־מזר' לעזה, נוסד ביום י”ד אלול תש"ט (8.9.1949).

אֲרַם צוֹבָה (צובא). הוסף במ“מ: יר' חלה ב, ב–נח, ע”ב למטה.

אֶרֶץ אֶדום צ"ל ארץ אֱדוֹם.

אֶרֶץ הָעֵמֶק. הכנעני יושב בארץ העמק. כמבואר הלאה באותו פסוק. הכוונה היא לעמק בית שאן ולעמק יזרעאל.. יהו' יז, טז.

אֶרֶץ הַצְּבִי. בשם זה נזכרת ארץ־ישראל במכתב של רבני ירושלים מהמאה הי"א (י. מאן, עמ' 44).

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. שורה 3 צ"ל: יהו' יא, כב.

אֶרֶץ מִדְיָן. הוסף במ"מ: שמות ב, טו,

אֶרֶץ שַׁעֲלִים, ש"א ט, ד.

אַשְׁדּוֹד. בשטח אשדוד שבשפלת החוף הוקמו ארבעה מושבים של עולים יוצאי ארצות שונות:

א) מושב של יוצאי מצרים, נוסד בטבת תש"י (דצמבר 1950);

ב) מושב של יוצאי עיראק, נוסד במקומו של הכפר הנטוש ביום י' ניסן תש"י (28.3.1950);

ג) אמונים, מושב של יוצאי תימן, נוסד ביום כ“ה ניסן תש”י (12.4.1950).

ד) מושב של יוצאי טריפוליטניה, נוסד ביום ו' אייר תש"י (28.4.1950).

אַשְׁנָה. היא עִסְלִין, כפר נטוש בקצה המזרחי של השפלה, מצפ’־מזר' לצרעה. אדמתו נכללת בשטח הישוב החדש אשתאול.

אַשְׁקְלוֹן. על חורבות העיר העתיקה תקום בעתיד הקרוב עיר חדשה. לא רחוק ממנה בונים בית חרושת גדול לייצור צנורות מלט.

392 – 320,287 EA; יהו' יג, ג; שופ' א, יח; יד יט; ש“א ו, יז; ש”ב א, ב; ירמ' כה, ב; מז. ה. ז; עמוס א, ח; צפנ' ב. ד. ז: זכר' ט, ה; יונתן לדב' א, ז; מש' תענית ג, ו; גטין א, ב; תוס' שביעית ד, יא; אהילות יח, ד, יח; ב' גטין ב א; כתובות כו. ב; עבו“ז יא, ב; ירי שביעית ו א–לו ע”ג; חגיגה א, א–עו. ע“א; פאה ג, ח–יז, ע”ד; ספרי דב' סי' נ“א; ילקוט שמעוני סי' תתע”ד; יהודית 2, 18: חשמ' א' 10, 86; 11, 60; 12, 33; קדמ' יג. 4, 4; 5, 5; מלח' א' 21, 11; ג, 2, 1 ואילך; 15, 22 On; מ“מ 64; מס' ר”ב 40; כפו“פ ש”ג ⁶²².

אַשְׁרַף. הכפר נטוש.

אַשְׁרַפִיָה. ארבעת המחנות של הבדוים למחצה שנקראו בשם זה בעמק בית שאן נוטשו. ראה רשפים ושלוחות.

אֶשְׁתָּאוֹל. שלש השורות האחרונות צ“ל: במקומה של אשתאול מצפון להר־טוב הוקם בטבת תש”י ינואר 1950) כפר־עבודה ליוצאי תימן, המועסקים ביעור מבואות ירושלים ובעבודות צבוריות אחרות.

⁰בְּאֵר אוֹרָה. – בִּיר חִנְדֵס. באר מים רבים וטובים בנחל אורה בקרבת הגבול של עבר הירדן מזרחה, 18 ק“מ מצפון לאילת, שלה היא מספקת מים. על יד באר זו הוקמה חוה חקלאית של גדנ”ע.

בְּאֵר אַחְאָב. מש' פרה ח, יא.

⁰בְּאֵר בּוּסְתָּן – בִּיר אל־בֻּסְתָּן, באר בדרום. 10 ק"מ מדר’־מע' לט’אהריה.

⁰בְּאֵר גֶרֶז – בִּיר תַ’מִילָה. באר בנחל הגרזי, 12 ק"מ מצפון לבקעת עובדה. באפיקו מרובים מי התהום בעומק של 3־2 מ'. לבאר ולגבים שבאפיק חשיבות רבה לגדול גמלים. שם הבאר מזכיר את הגרזי, אחד משבטי הנגב, שדוד נלחם אתם (ש"א כז, ח). פטולמאוס, מפת פויטינגר וצו המסים מבאר שבע מזכירים את Gerasa בנגב.

⁰בְּאֵר גְשׁוּר – בִּיָר עֻדַיְד (א־סָּמָנָה). באר באמצע הנגב לרגלי הר שגיא (א־סָּמָנָה), בדרך העולה מהערבה ומבקעת פארן, 20 ק"מ מדרום למכתש רָמוֹן. מכאן הולכת דרך אחת לעזה, ודרך שניה יורדת מצרימה. באר זו נמצאת בשטח הגשורי, אחד השבטים יושבי הנגב שדוד נלחם אתם (יהו' יג, ב; ש"א כז, ח). פטולמאוס ומפת פויטינגר מזכירים את ארץ הגשורי בשם Gypsaria.

⁰בְּאֵר חַיִל – בִּיר א־תַ’מִילָה. באר באפיק נחל הבשור, 6 ק“מ מדר’־מע' לישוב משאבים, בדרך העולה מעבדת לחלוצה. נקרא לזכר נצחון חיילי צה”ל במבצע “עין”.

⁰בְּאֵר חָפִיר. באר מים רבים בנחל חַפִיר, 23 ק“מ מדר’־מזר' לנצנה בדרך הארחות לאילת. הבדוים מהסביבה הקרובה והרחוקה ישקו בה את גמליהם. עומק הבאר 12 ק”מ וקוטרה 1.5 מ'. בארות אחרות, שהיו בסמוך לה, נסתמו בחול המדבר.

⁰בְּאֵר חֶצְרוֹן – בְּיר א־צֻוָּנָה, במדבר יהודה, 16 ק"מ מצפ’־מע' למצדה, בדרך העולה לחברון.

* בְּאֵר טוֹבִיָה. מועצת חבל באר טוביה, שנוסדה בר“ח ניסן תש”י (19.3.1950), כוללת את ארבעת המושבים החדשים שבשטח אשדוד, אביגדור (יעל), באר טוביה, בצרון, חצור, יחיאל, כפר ורבורג, מסמיה א' וב', משואות יצחק, עזריקם קדמה, קסטינה ב ושפיר.

* בְּאֵר יַעֲקֹב. ביום ט' שבט תש"י (27.1.1950) קבלה המושבה מעמד של מועצה מקומית.

⁰בְּאֵר יְרוֹחָם – מָא, בִּיר או חַפִיר רַחַ’מָה. באר בצומת הדרכים ממשית – באר משאבים וממשית – עבדת, 15 ק"מ מדר’־מע' לממשית (כֻּרְנֻבּ).

⁰בְּאֵר יִתְנָן – בִּיר אֻם אִתְ’נָן, באר סמוך לחורבות יתנן (ע"ש), 18 ק"מ מדר’־מזר' לבאר שבע.

⁰בְּאֵר לוֹץ – בִּיר לֻצַּן. באר מים רבים בנחל לוץ העובר בדרום־מערב הרי לוץ, בקרבת הדרך העולה ממצרים לבאר שבע. באר זו נזכרת בכתובת שישק בצורה לץ (מס' 122). פטולמאוס V 13 מזכיר את העיר GTF הנמצאת, לפי לוח פויטינגר, במרחק 48 ק"מ מדרום לעבדת.

⁰בְּאֵר מִלְחָן – בִּיר א־־מִלְחָן. באר מים רבים סמוך לערבה, 9 ק“מ ממערב לגבול עבר־הירדן, 30 ק”מ מצפון לאילת. היא מקור נחל מלחן, המושך את מימיו צפונה לבקעת עובדה.

⁰בְּאֵר מָנוֹחַ – בִּיר (מֻיַתּ) מֻלַיְח, 15 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע. מימיה יוצאים בנחל מנוח אל נחל פטיש.

⁰בְּאֵר מְנוּחָה – בִּיר (מָא) מֻלַיְחָה. מעין מים רבים ומתוקים בדרך הארחות העולה מים אילת במערב הערבה, 24 ק"מ מצפון־מערב לארינדילה. בצאת המים מהבאר ימלאו מנהרה גדולה וממנה יצאו אל נחל מנוחה.

⁰בְּאֵר (בארות) מַשְׁאַבִּים – בִּיר(בִּיָר) עַסְלוּג‘.שלש בארות גדולות ועשירות מאד במים בין הישובים משאבים ורביבים, בדרך המלך העולה ממצרים לבאר שבע, 25 ק"מ מדרום לעיר זו. הבארות הן עתיקות מאד ובנויות יפה בצורה של משולש. עמקן 10–8 מ’ ומימיהן קרים. לכן משמש המקום תחנה חשובה בדרך הארחות. יושבי הנגב משקים בהן את עדרי צאנם וגמליהם לאלפים. במקום זה התקיימה בתקופת המנדאט הבריטי תחנת משטרה, שנכבשה בחנוכה תש"ט (סוף דצמבר 1948) על ידי צבא ההגנה לישראל. השוה גם בעלת באר.

⁰בְּאֵר מַשָּׁשׁ – בִּיר אל־מַשָׁשׁ בנחל מַשָׁשׁ, במקום שדרך הארחות העולה מחֲצֵבָה נכנסת לכביש באר שבע–נצנה, 18 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לבאר שבע. מחורבות ערוער שבדרך הארחות ממשית–באר שבע מסתעפת דרך המובילה לבאר משאש.

⁰בְּאֵר מִתְנָן – בִּיר ואדי מִתְ’נָן, מדר’־מזר' לשלוחת קדש ברנע, קרוב לגבול השטח המצרי.

⁰בְּאֵר נְבָטִים ־–בִּיר אל־חַמָם מַשָׁשׁ. באר גדולה באפיק נחל באר שבע. על יד הישוב נבטים, 11 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לבאר שבע.

בְּאֵרוֹת נִצָּנָה – בִּיר עַוְגָ’א אל־חַפִיר. שלש בארות גדולות, 20, 27 ו־34 מ' עמקן. מימיהן רבים וטובים. משום כך היתה נצנה תחנה חשובה בדרך הארחות העולה ממצרים לארץ־ישראל.

⁰בְּאֵר עָדָה ־ בִּיר אַבּוּ עַוְדָה, סמוך לאפיק נחל פארן, 38 ק"מ מצפ’־מע' לארינדילה.

⁰בְּאֵר עֶצְיוֹן גֶבֶר ־ בִּיר אַל־בֻּחַ’יְרָה. באר מים רבים בתוך חורשת תמרים סמוך לחורבות עציון גבר. בימות הגשמים יוצאים מימיה לים אילת, ואילו בקיץ הם עומדים באגם (אל־בח’ירה).

⁰בְּאֵר פֶּחָר – בִּיר אל־פֻ’חָ’רִי. באר בנגב הצפוני, 10 ק"מ מצפון לבאר שבע. היא נזכרת בצורה פחר ברשימת שישק (מס' 68) בין מקומות אחרים בנגב.

⁰בְּאֵר פָּעִי – בִּיר ואדי פָעִי, באפיק נחל פעי במדבר יהודה, בדרך העולה מערבת סדום לבאר שבע, 20 ק"מ מצפ’־מע' לשטח ברכות המלח של חברת האשלג.

⁰בְּאֵר פַּקּוּעָה – בִּיר חַדַג‘, על יד ח’, פ’קועה, בצד הדרך העולה מנצנה לבאר שבע, 2 ק"מ מצפ’־מזר' לשבטה (א־סביטה).

⁰בְּאֵר צִקְלָג ־ בִּיר חֻוַיְלִפָה, על יד חורבות צקלג, 10 ק"מ ממזר־דר’־מזר' לשובל. מימיה יוצאים בנחל צקלג לנחל גרר.

⁰בְּאֵר קֶרֶשׁ – בִּיר אל־קַרָשִׁיָה, במדבר יהודה, 18 ק"מ מדר’־מזר' ליוטה.

⁰בְּאֵר רֶטֶב – בִּיר אל־מֻרַיְטִבָּה, בדרך העולה מהערבה להר יהודה.

3.5 ק"מ מדר’־דר’־מע לממשית, בינה לבין ההר החלק.

⁰בְּאֵר רְסִיסִים – בִּיר אִרְסַיְסִיָה. באר מים רבים בנגב, 17 ק"מ מדר’־מזר' לנצנה.

בְּאֵר שֶׁבַע. יש להחליף טקסט: העיר נכבשה על ידי צבא ההגנה לישראל ביום ג' דחוה“מ סכות תש”ט (20.10.1948) ותהי לנקודת משען לצבא כבוש הנגב. יושביה הערביים (בשנת 1944: 3,700 נפש) עזבוה, והעיר שבה להיות עיר ישראלית. במעברה שהוקמה בה ישבו מלכתחלה 309 משפחות. באלול תשי"א היה מספר יושבי העיר 20,000 נפש.

⁰בְּאֵר שְׁמָע. באר על יד ח‘. אל־פָ’ר בדרך ממשאבים לעזה, 6 ק"מ מצפ’־מזר’ לצאלים. העיר שמע בנגב יהודה בגבול אדום היתה רחוקה ממקום זה (ע"ש).

* בְּאֵרוֹת יִצְחָק. ישוב של קבוץ הפועל המזרחי על שם הרב יצחק ניסנבוים, ממיסדי הסתדרות המזרחי, היה קיים מאז כ“ב בשבט תש”ג (28.1.1943) בשפלת הדרום, 8 ק“מ מדר’־מזר' לעזה, בניניו נחרבו על ידי צבא מצרים במלחמתו עם ישראל. האויב נהדף והקבוצה הותיקה עברה באב תש”ח (אוגוסט 1948) למקומה החדש בבקעת אונו, על אדמת המושבה הגרמנית לשעבר וילהלמה, בינה לבין רנתיה. שטח אדמתה 3,000 דונם, מהם 2,500 דונם אדמת מזרע. 250 דונם פרדס, 250 דונם מספוא וירקות. הישוב מנה בטבת תש"י 58 נפש.

⁰בְּאֵרוֹת יַתִּיר ־ בַּיָרַתּ עַתִּיר, בארות סמוך לחורבות יתיר (ראה יתיר ^ב), 8 ק"מ מדר’־מזר' לט’אהריה.

⁰בְּאֵרוֹת עוֹדֶד – בִּיָר אל־עֻדַיְד, לרגלי הר גשור, על אם הדרך מבארותיים (השוה בארותים ^ג) ליטבתה, בבארות אלו מצויים המים בעומק של 3־2 מ'. השוה גם גדגד.

⁰בְּאֵרוֹת עֲרוֹעֵר – בִּיָר עַרְעַרָה, על יד חורבות ערוער, 21 ק"מ מדר’־מזר' לבאר שבע, בדרך היורדת משם לערבה.

* בְּאֵרוֹתַיִם ^א. מושב־עובדים בשטח ח'. אל־בּוּרִין (ח'. בַּיָרָה) בשרון, בין טול כרם ובין כפר יונה. נוסד ביום כ“ד באלול תש”ט (18.9.1949). המתנחלים, 195 נפש, הם יוצאי צ’כוסלובקיה. שטח אדמת המושב 2,500 דונם.

* בְּאֵרוֹתַיִם ^ב. מושב־עובדים של יוצאי רומניה בקרבת מקום לקודם. נוסד ביום כ' בכסלו תש"י (11.12.1949). שטח אדמתו 2.500 דונם, משקו מעורב ואינטנסיבי.

* בְּאֵרוֹתַיִם ^ג. – אַל־בִּירַיְן. שתי בארות באמצע הדרך בין נצנה ובין קדש ברנע. השוה באר לחי ראי ובארות בני יעקן.

* בְּאֵרי. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בשפלת הדרום, 6 ק“מ מדר’־מזר' לעזה. נוסד ביום העליות לנגב, במוצאי יום הכפורים תש”ז (6.10.1946), ונקרא לזכר ברל (בארי) כצנלסון. חברי הקבוץ, בני הארץ, יוצאי עיראק וארצות אחרות, הגנו בגבורה על ישובם, שהותקף על ידי צבא מצרים במלחמתו בישראל. מספרם (בטבת תש"י) 295 נפש. הם עוסקים בחקלאות ובתעשיה של תוצרת עור ומתעתדים לנצל את אוצרות האדמה שבסביבה (חול־זכוכית וגפרית).

בָּבּ א־דְ’רָע. הוסף בטכסט: אין במקום זה שרידים של ישוב קבע. משערים, שהיה מקום של עליה לרגל. ־ בביבליגרפיה יש להוסיף: Albright, Bronze Age Potterie from Bâb ed־Dra', BASOR 95 (1944), pp. 3ff.

בָּדָן. הוסף בטכסט: בספר יהושע של השומרונים מסופר, שיהושע אסף את העם בבדן להטהר לפני עלותו על הר גריזים.

אל־בֻּוַיְזִיָה. כפר נטוש.

* בּוּסְתַּן הַגָּלִיל. מושב של המעמד הבינוני בנחלת המטה אָשֵׁר, בשטח הכפר הנטוש סוּמַיְרִיָה, מצפ’־צפ’־מזר' לעכו, בדרך לשבי ציון ולנהריה, נוסד ביום כ“ט בחשון תש”ט (1.12.1948). המתישבים, 30 משפחות, הם פדויים ממחנות אירופה וקפריסין, ברובם יוצאי רומניה. הם עוסקים בחקלאות אינטנסיבית ומגדלים בעיקר ירקות.

בּוּקוֹלוֹן פּוֹלִים צ"ל: בּוּקוֹלוֹן פּוֹלִיס.

* בּוֹרְגָתָה. מושב־עובדים של יוצאי תורכיה המסונף לתנועת המושבים, בשרון, במקומה של ח‘. אל־בֻּרְג’, 6 ק“מ ממערב לטול כרם בדרך לנתניה (השוה בטכסט בורגתא, ברקתא בֻּרְג' אל־עַתּוּתּ). נוסד ביום ג' בתשרי תש”י (26.9.1949). מספר יושביו (בטבת תש"י) 334 נפש.

⁰בּוֹרוֹת כִּדּוּד – הַ’רָבּתּ אַבּוּ כַּדָדָה. בורות במדבר יהודה, מדר’־מע' למצדה.

אל־בַּחָא – البحا. ראה גבעת אבחה.

בַּחֲרוּם. עזמות הבחרומי נזכר בש“נ כג, לא בשם עזמות הברחומי, ע”ש והשוה גם בחורים וברחום (ברחם). דהי"א יד, לג.

* בִּטְחָה. מושב עולים של יוצאי תימן הנמנה עם תנועת המושבים, בדרום, בין גילת ובין פדויים, 17 ק“מ מצפ’־מע' לבאר שבע. נוסד ביום כ' סיון תש”י (5.6.1950).

אל־בֻּטַיְמָתּ. כפר נטוש.

אל־בַּטָנִי אל־ע’רְבִּי ואל־בַּטָנִי א־שָׁרְקִי, כפרים נטושים.

בַּיָדִר אל־קֻוָבּ – بيادر القواب. ראה גורן.

בִּירָא *, בִּירִי * *, בִּירְיָא * * *. שורות האחרונות צ“ל: בכפר חורבה של בית כנסת עתיק. הכפר הערבי נפל יחד עם צפת באייר תש”ח (מאי 1948) בידי צבא ההגנה לישראל. בקיץ של אותה שנה התישבה בו באורח ארעי קבוצת “השחר” של הפועל המזרחי. * ב' גטין לד, א; מנחות צג, ב; ויק“ר יג, ב. * * ב' יבמות פג, ב; ב”מ פד, ב; עבו“ז מ, א; יר' מגלה ב, ג–עג, ע”ב; מו“ק ג, ז–פג, ע”ב; כפו“פ רפ”ד. * * * נ' עירובין נה, ב; כפו“פ רפ”ו.

* בִּירְיָה. מושב עובדים של יוצאי טריפוליטניה חברי הפועל המזרחי, בהרי צפת סמוך לעיר (השוה בירא, בירי). נוסד בחשון תש"י (נובמבר 1949). מספר יושביו (בטבת תש"י) 115 נפש, משקו הררי.

אל־בִּירַיְן – البيرين. ראה בארותים ^ג.

בַּיָרַתּ עַתִּיר – بيارة عتير. ראה בארות יתיר.

בֵּית אָוֶן ^ב. הוסף במ“מ: יר' מגלה א, יא–עב, ע”א למעלה (אילו שמות שהן נחלקין: בית אל – בית און).

בֵּית בַּעַל מְעוֹן צ"ל: בית בעל מָעוֹן.

בֵּית בָּרָה. צ"ל: مخاضة عبارة = מֻחָ’צַ’ת עַבָּרָה.

בֵּית גוּבְרִין. הכפר הערבי בַּיִת גִ’בְּרִין נכבש על ידי צבא ההגנה לישראל. ביום כ“ד באייר תש”ט (23.5.1949) נוסד במקומו ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד.

בַּיְת גִ’יז. ראה גזה.

בֵּית גַּן. צ"ל: למושבה יבנאל.

בַּיְת גַ’ן – بيت جن. בגליל התחתון. כפר נטוש.

בַּיִת גִ’רְגָ’ה. ראה תלמי יפה.

בֵּית דָּגוֹן. בכפר הגדול בַּיִת דַגַ’ן, שיושביו הערביים נטשוהו, התישבו מאות משפחות, של עולים חדשים, שהקימו משקי עזר, עוסקים במלאכה ובמסחר במקום ויוצאים לעבודה בתל אביב־יפו. הכפר, שקבל מעמד של מועצה מקומית מנה בטבת תש"י 1,600 תו'.

בַּיְתְּ דַרָס. במלחמת העצמאות של ישראל התחוללו בכפר זה קרבות עזים, שבהם נהדף צבא מצרים אחור. ראה גבעתי.

* בֵּית הַגַּדִּי. מושב־עובדים של ארגון “בנתיב המולדת” המסונף להפועל המזרחי, סמוך לח‘. גֻ’נְדִי, מדר’־מזר’ לעזה (השוה בית גדיא). נוסד ביום א' בכסלו תש"י (22.11.1949).

בֵּית הַכֶּרֶם ^א. צ“ל: היום ישוב תת־עירוני בשם עֵין כֶּרֶם, במרחק 10 ק”מ ממע’־דר’־מע' לירושלים. כביש ירושלים – עין כרם עובר על פני הר הרצל. מספר יושבי עין כרם, רובם ככולם עולים חדשים, יוצאי ארצות שונות, כ־2000 נפש, בתוכם חניכי כפר הנוער ועובדיו ומספר נזירים ונזירות במנזריהם.

* בֵּית הַלֵּוִי. מושב־עובדים שיתופי בעמק חפר 6 ק“מ מדר’־מזר' לכפר ויתקין. נוסד ביום ג' באלול תש”ה (12.8.1945) על ידי יהודים ספרדים יוצאי ארצות הבלקן ונקרא על שם המשורר הגדול ר' יהודה הלוי, מספר יושביו 263 נפש ושטח אדמתו 1,500 דונם. משקו אינטנסיבי ומעורב.

* בֵּית הָעֵמֶק. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, על אדמת הכפר הנטוש כֻּוַיְכָּתּ בעמק עכו, 7 ק“מ מצפ’־מזר' לעכו. נוסד ביום ו' בטבת תש”ט (7.1.1949). מספר נפשותיו (בטבת תש"י) 93.

בֵּית הָעֲרָבָה ^א. מחוק במ"מ: יהו' יח, יח. כאן הכוונה לערבת הירדן.

* בֵּית הָעֲרָבָה ^ב. במלחמת הערבים עם ישראל נחרב הישוב הפורח עד היסוד על ידי הלגיון העבר־ירדני, ורוב חברי הקבוצה עבר להתישבות בכבריתא (ע"ש).

* בֵּית זַיִת. מושב־עובדים של עולים יוצאי יוגוסלביה ומצרים בהרי ירושלים, בתוך מטעי עצי זית בין מוצא עלית ובין עין כרם. נוסד בחשון תש"י (נובמבר 1949), מספר יושביו 148 נפש.

* בֶּית חֲנַנְיָה. מושב של עולים יוצאי ארצות אירופה המזרחית הנמנה עם תנועת המושבים על אדמת פיק“א בשטח כַּבָּרָה, בין הכרמל ובין הים. נוסד ביום י”ד בתמוז תש"י (29.6.1950).

* בֵּית יְהוּדָה הַלֵּוִי. ראה בית הלוי.

בֵּית יַנָּאִי צ"ל: בית יַנַּאי.

* בֵּית יִצְחָק. למושב ניתן מעמד של מועצה מקומית ביום כ“ב בטבת תש”י (11.1.1950).

* בֵּית לֶחֶם הַגְּלִילִית. מושב־עובדים הנמנה עם תנועת המושבים, בשטח בית לחם שבגליל (לפנים מושבה גרמנית). נוסד ביום י“א בתמוז תש”ח (18.7.1948).

* בֵּית מֵאִיר. מושב־עולים של יוצאי צ’כיה, חברי תנועת המזרחי, בהרי יהודה, בשטח הכפר הנטוש בית מַחְסִיר, 2.5 ק“מ מדר’־מזר' לשער הגיא. נוסד ביום כ”ו באדר תש"י (15.3.1950) ונקרא לזכר הרב מאיר בר־אילן. המתיישבים עוסקים ביעור הרי יהודה ובמשק הררי.

בַּיִת מַחְסִיר. ראה בית מאיר.

בֵּית נְטוֹפָה ^ב. ראה בית לפטיפא.

* בֵּית נֵטֶף. ראה נתיב הלמד הא.

בֵּית נָמֵר (נָמֵר)*, בֵּית נִמְרָה (נִמְרָה, נְמוּרִי)* *. בֵּית נמָרִין* * *. עיר בארץ גד סמוך לבית הרם, בדרומו של עמק הירדן. היא ישבה בארץ של תבואה ומרעה לרוב, שכולה משקה ממי נחל נמרין ונחלים אחרים. בימי הבית השני היה בשטח זה ישוב צפוף וערים גדולות היו בו. בית נמרה היתה מורכבת משתי ערים אבטונומיות (שתי אבטיליות [אבטונומיות] כגון נמר ונמורי, ב' בכורות נה, א; שלומי ונמורי הן שתי אבטוניות [אבטונומיות] תוס' בכורות ז, ג). העיר היתה מבוצרת (כרכא תקיפה בבית נמרין, יונתן לבמד' לב, לו). במלחמת היהודים כבש פלקודוס את בית נמרה.

בכניסת נחל נמרין לעמק נמצאים שני תלים.

*מש' פאה ד, ה; יר' שם ד, ג–יח, ע“ב. * *במד' לב, ג, לו; יהו' יג, כז; תוס' שביעית ז, יא; יר' יומא ח, ב–מו, ע”ד למטה; אונקלוס לבמד' לב, לו. * * * התרגומים הארמיים לבמד' לב, ג. לו;.On 44,17 (Bm9 evacuagets); Hier. Bethemmaris

* בֵּית נְקוֹפָה. מושב עובדים של עולי יוגוסלביה במקומו של הכפר הנטוש בית נָקוּבָּה בהרי יהודה, מדר’־מזר' לקרית ענבים (השוה גם נקובתא). נוסד באב תש"ט (יולי 1949). מספר יושביו 78 נפש.

בַּיִתּ נַתִּיף. ראה נתיב הלמד הא.

בַּיִתּ סוּסִין. ראה תעוז.

בֵּית עֶדֶן. עיר הבירה של ממלכת סוריה. הנזכרת בחזונו של עמוס יחד עם דמשק ובקעת אָוֶן, היא בקעת הלבנון (ע"ש). הנביא המתמרמר על העמים היושבים בגבולות ארץ־ישראל מנבא על בית עדן, שיושביה יגלו יחד עם אנשי דמשק, בקעת און וארם, פטולמאוס V, 15 קורא לעיר זו II.pd.decooc, היא פרדיסא שבלבנון (ע"ש), בגבולה הצפוני של ממלכת אגריפס השני. מ. מלמט מזהה את בית עדן עם תל בַּרְסִפּ בגדה המזרחית של נהר פרת ⁶²³. עמוס א, ה.

בַּיִתּ עַטָבּ. כפר נטוש.

בַּיִתּ עַפָה. כפר נטוש.

בַּיִתּ עַלַם נזכרת ברשימת שישק (מס' 36) בצורה בית ערם.

* בֵּית עָרִיף. מושב־עולים הנמנה עם תנועת המושבים, על אדמת הכפר הנטוש דַיְר טַרִיף, 5 ק“מ מצפ’־מזר' ללוד. נוסד באייר תש”ט (מאי 1949), מספר יושביו (בסיון תש"י) 323 נפש.

בַּיִת צַפָפָא. צ"ל: גבול מדינת ישראל חוצה את הכפר. בחציו הישראלי יושבים כ־500 מוסלמים.

* בֵּית רֵעִים. ישוב של קבוץ הצופים המסונף לקבוץ המאוחד, סמוך לתל גַ’מָּה, 13 ק“מ מדר’־מזר' לעזה, נוסד בכ”ז תשרי, תש"י (20.10.1949).

בֵּית שְׁאַן. צ"ל: במלחמת העצמאות של ישראל נכבשה העיר על ידי צבא ההגנה לישראל ונושבה על ידי יהודים (בתשי"א 4000 נפש).

המועצה האזורית בית שאן כוללת את הישובים אבוקה, בית יוסף, טירת צבי, חמדה, כפר רופין, מסילות, מעוז חיים, נוה אור, נוה איתן, ניר דוד, עין הנציב, מעברת עין הנציב, שדה אליהו, רשפים, שדה נחום ושלוחות.

* בֵּית שְׁעָרִים. בה הוקמה מעברה הכוללת 276 משפחות.

בֵּית שְׁקְמָה. מושב עובדים של יוצאי מזרח אירופה המסונף לתנועת המושבים בשפלה 4 ק“מ מדר’־מזר' לאשקלון, נוסד ביום ז' אדר תש”י (19.2.1950)

בַּיְתּ ת’וּל – بيت ثول. ראה יתלה.

בַּיתּ תִּימָא – بيت تيما. כפר נטוש בשפלה, 10 ק"מ מדר’־מזר' לאשקלון. הוא מקום של ישוב קדום. בו בור, רצפת פסיפס, כותרות ושברים ארכיטקטוניים במסגד ובבתי הכפר.

* בִּיתָן צ"ל: בִּיתַן אַהֲרן

בַּלִדָה. ראה יפתח.

בַּלַד א־שַּׁיְח'. ראה תל חנן.

בְּלַנְקָה גַּרְדָה. ראה לבנה.

* בֶּן זַכַּאי. מושב עולים של יוצאי טריפוליטניה הנמנים על תנועת הפועל המזרחי, קרוב ליבנה מדרום. נוסד ביום ל' ניסן תש"י (17.4.1950).

* בְּנֵי בְרַק. המועצה המקומית קבלה בניסן תש"י מעמד של עיריה, הוקמה בה מעברה הכוללת 130 משפחות.

* בְּנֵי דְרוֹר. מושב־עובדים שיתופי לחיילים משוחררים בגוש תל מונד בשרון, מצפ’־מע לכפר זיו, נוסד ביום י“א אייר תש”י (12.5.1950). מספר יושביו 148 נפש ושטח אדמתו 500 דונם. משקו אינטנסיבי ומעורב.

* בְּנֵי עֲטָרוֹת. מושב־עובדים של חברי המושב עטרות, שנפל בידי הלגיון העבר־הירדני. הם התישבו בבקעת אונו, בשטח המושבה הגרמנית לשעבר וילהלמה, מצפון לירקון. המושב נוסד ביום ב' באב תש"ח (7.8.1948). מספר יושביו (בטבת תש"י) 163 נפש ושטח אדמתו 3,000 דונם.

* בְּנֵי צִיוֹן. מושב של אנשי המעמד הבינוני, חקלאים וגננים ותיקים, בשרון, 4 ק“מ מצפון לרעננה. נוסד על ידי הסתדרות הציונים הכלליים בסיוע המסדר “בני ציון” שבארצות הברית ביום ה' בניסן תש”ז (26.3.1947). מספר יושביו 190 נפש ושטח אדמתו 750 דונם. משקו מיוסד בעיקר על גדול ירקות ופרחים.

* בְּנֵי צְפַת. מושב־עובדים במשלט יַרְדָה על יד המושבה הותיקה משמר הירדן, נוסד בט“ו כסלו תש”י (6.12.1949). המתיישבים הם בני נוער צפתי מארגון אצ"ל, הבונים משק משותף. המושב קבל את השם משמר הירדן.

* בְּנֵי רְאֵם. מושב־עולים של חברי פאג“י מחסידי גור בשטח הכפר הנטוש מסמיה הגדולה, בצומת דרכים בשפלה, נוסד ביום כ”ז אדר תש"ט (28.3.1949) ונקרא לזכר הרב מגור רבי אברהם מרדכי (רא"ם).

* בְּנֵי שִׁמְעוֹן. מועצה אזורית בנגב הצפוני הכוללת את הישובים חצרים, משאבים, משמר הנגב, נבטים, ספיח, עומר, רביבים ושובל

* בְּנָיָה. מושב־עולים יוצאי רומניה ופולין המסונף לתנועת המושבים, בשפלת יהודה, 2.5 ק“מ מדר’־מזר' ליבנה. נוסד ביום א' באלול תש”ט (26.8.1949).

* בִּנְיָמִינָה. ביום ט“ו אייר תש”י (2.5.1950) קבלה המושבה מעמד של מועצה מקומית.

בֻּסַיְלָה. כפר נטוש.

בִּסַמוּן. כפר נטוש.

בִּעְלִין – بعلين. כפר נטוש בשפלה 6 ק"מ מדרום לכפר מנחם.

* בָּצְרָה. מושב שיתופי של חיילים משוחררים בשרון, 4 ק“מ מצפ’־צפ’־מזר' לרעננה, בצד כביש תל אביב – חיפה, נוסד ביום ד' באב תש”ו (1.8.1946). מיסדי הכפר היו עסוקים בזמן מלחמת העולם השניה בשרות הצבא הבריטי בעבודות מיכניות בעיר בצרה שבמפרץ פרס, ומכאן שם כפרם. מספר יושביו 149 נפש ושטח אדמתו 500 דונם. המשק שיתופי ומעורב בתעשיה מיכנית.

בַּקוּרָה. הוסף בטכסט של ערך זה: בגבשושית הנקראת עִרְק אל־עִידָה נתגלו גם שרידים של ישוב בתקופות הכלקוליתית והברונזה הקדומה ⁶²⁴.

* בֶּצֶת. מושב־עולים של יוצאי יוגוסלביה הנמנה עם תנועת המושבים, בכפר הנטוש אל־בַּצָה (השוה ע' בצת) מצפון לנהריה, נוסד ביום ה' טבת תש"ט (6.1.1949).

בְּקִעִין צ"ל: בְּקִיעִין.

בִּקְעַת הַלְּבָנוֹן. בכתבי ההחרמה של מלכי מצרים מהמאות הי“ט־הי”ח לפסה"נ נזכר נסיך של בקעה, היא בקעת הלבנון ⁶²⁵.

בִּקְעַת יָדַיִם, ב' גטין נז, א בסוף.

בִּקְעַת כְּסָלוֹת צ"ל: כְּסֻלּות.

⁰בִּקְעת עוּבְדָה – וָדִי עֻקְפִ’י. בקעה רחבה מצפ’־מע' לערבת יטבתה, 40 ק"מ מצפון לאילת. היא נקראת על שם “מבצע עובדה”, שבוצע כאן על ידי צבא ההגנה לישראל בדרכו הנועזת לכבוש חוף אילת.

⁰בִּקְעַת צִין – א־תִּהָמָה. בקעה גדולה במדבר צין, מדר’־מע' להר החלק.

⁰בִּקְעַת צוֹעַר – עַ’וְר א־צָּפִי. היא הבקעה העמוקה שמדר’־מזר' לים המלח, השטח הצפוני־המזרחי של הערבה, שבו ישבה העיר צוער (ע"ש).

⁰בִּקְעַת קָרְחָה ־ ואדי אל־מַקְרַח. האפיק הרחב והעמוק של נחל קרחה, בו עוברת הדרך מבאר משאבים לנצנה.

* בַּרְבַּרִית. ישוב של קבוץ “מבקיעים” המסונף לנוער הציוני בשטח הכפר הנטוש בַּרְבַּרָה בשפלת הדרום, 5 ק“מ מדר’־מזר' לאשקלון. הכפר נתפס על ידי צבא מצרים ימים אחדים אחרי פלישתו לארץ, אך פונה על ידו ועל ידי תושביו הערביים אחרי מבצע “עשר המכות” של צבא ההגנה לישראל בתחלת נובמבר 1948. קבוץ “מבקיעים” נאחז במקום ביום י”א בטבת תש"ט (12.1.1949). השוה גם ברברית.

* בַּר־גִּיוֹרָה. כפר־עבודה של עולי תימן הנמנים עם תנועת “חרות”, בשטח של מחנה הצבא הבריטי לשעבר בכפר עָלָּר בהרי יהודה, 3 ק"מ מדר’־מע' למבוא

ביתר, נוסד בז' מרחשון תשי"א (18.10.1950).

בֻּרְג' אל־עַתּוּת. ראה בורגתה.

אל־בִּרְוָה. בכפר זה התחוללו קרבות אכזריים בין צבא ההגנה לישראל ובין הגייסות הסוריים בפקודו של קאוקג’י. ראה אחיהוד ויסעור.

* בְּרוּר חַיִל. ישוב של קבוץ “סנה” המסונף לקבוץ המאוחד, בשטח הכפר הנטוש בֻּרַיְר בשפלת הדרום, 18 ק“מ מצפ’־מזר' לעזה בדרך העולה לפלוג’ה. נוסד ביום י' ניסן תש”ח (19.4.1948). במלחמת החרות של ישראל הגנו אנשי הקבוץ בגבורה על קיום ישובם, שהותקף קשה ע"י צבא מצרים. השוה גם ברור חיל.

אל־בֻּרַיְג'. כפר נטוש.

אל־בַּרִיָה. ראה עזריה,

אל־בֻּרַיְכָּה ^ג. כפר נטוש.

* בֶּרֶכְיָה. מושב־עולים של יוצאי האי ג’רבה שבטוניס המסונף לתנועת המושבים, על אדמת הכפר הנטוש ג’וּלִס בשפלה, נוסד בחשון תש"י (נובמבר 1949).

* בְּרֶנֶר. המועצה האזורית ברנר כוללת את הישובים גבעת ברנר, גן שלמה, גבתון ובניה.

בַּרְעָם. ראה כפר ברעם.

בַּרְקָאִי ^א. הכפר הערבי בַּרְקָה נוטש בפלוש צבא מצרים למדינת ישראל. ר' חצור.

בַּרְקָאִי ^ב. ישוב של קבוץ השומר הצעיר נוסד ע“י חלוצים יוצאי מרכז אירופה ומזרחה על אדמת הכפר הנטוש ואדי עָרָה ביום י”א אייר תש"ט (10.5.1949).

בַּרְקָה ראה ברקאי ^א.

בַּרְקוּסְיָה, כפר נטוש.

בַּשָׁטְוָה. ראה נוה אור.

בַּשִׁית. ראה כפר מרדכי ושדמה.

בַּת־יָם. בה הוקמה מעברה הכוללת 150 משפחות.

* גְּבוּלוֹת. הישוב נמצא בנגב, 32 ק"מ ממע’־דר’־מע' לבאר שבע.

גֶבַע ^ד. הוסף בטכסט: בכ"י Tacock B

גֶבַע ^ו. 70.8 On.

* גֶבַע־כַּרְמֶל. מושב עולים של יוצאי תורכיה על יד הכפר ההרוס גַ’בַּע לרגלי הכרמל ממערב לכביש העובר בשרון הצפוני, 5 ק“מ מדר’־דר’־מזר' לעתלית. נוסד באב תש”ט (אוגוסט 1949). מספר תושביו (בטבת תש"י) 297 נפש. ⁰גִּבְעוֹת גּוֹרָל – טֻוַיִּל אַבּוּ גַ’רְוַל. רכס־גבעות (473 מ') בנגב הצפוני, 10 ק"מ מצפון לבאר שבע.

⁰גִּבְעוֹת חֲלוּצָה – קַוְז קֻלַיְבּ (קַוְז רַבֻּתּ). שתי שורות של גבעות נמוכות מדרום לחלוצה, 22 ק"מ מדר’־מע' לבאר שבע.

⁰גִּבְעוֹת יִתְנָן– אֻם אִתְ’נָן. שרשרת גבעות סמוך לחורבות יתנן, 18 ק"מ מדר’־מזר' לבאר שבע.

⁰גִּבְעוֹת מָסָךְ – אל־מַסַח'. רכס־גבעות בנגב יהודה, 10 ק"מ מדרום לערד.

⁰גִּבְעוֹת נוֹעַם – קַוְז א־נַּעְם. רכס גבעות (346 מ') בנגב, 8 ק"מ מדרום לבאר שבע.

⁰גִבְעוֹת עַמְרָם – אֻם חֻנַיְקָה. רכס גבעות בנגב הדרומי, 10 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לאילת.

⁰גִּבְעוֹת פַּטִּישׁ – אל־פֻ’טַיְס. רכס גבעות לאורך נחל פטיש, 10 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע.

⁰גִבְעוֹת צֶאֱלִים – קַוְז לַחְלַיְלָתּ. רכסי גבעות ממזרח לצאלים, 20 ק"מ ממע’־דר’־מע' לבאר שבע.

⁰גִּבְעוֹת קְצִיעָה – אל־גַ’צָעִיָּה. רכס גבעות מדר’־מזר' לנצנה.

⁰גִּבְעוֹת שֵׁיזָף – עִמָרַתּ אַבּוּ אִסְדַר. שורה של גבעות נמוכות (100 מ') בערבה, ממזרח לדרך הארחות, 6 ק"מ מדרום לעין חֲצֵבָה.

⁰גִּבְעַת אִבְחָה – אל־בָּחָא. גבעה גבוהה (330 מ'), 13 ק"מ מצפ’־מזר' לנצנה.

⁰גִּבְעַת הַבּוֹקֵר – שַׁגַ’רַתּ אַל־בַּקָּר, הו בנגב (643 מ'), 7ק"מ מדר’־מזר' לשבטה.⁰

גִּבְעַת יְרוֹחָם ־ תל רַח’מָה. גבעה בנגב, 15 ק"מ מדר’־מע' לממשית. השוה גם ירוחם.

* גִּבְעַת יְעָרִים. מושב של עולי תימן הנמנה עם תנועת המושבים, בכתף הר יערים, בשטח ח'. גַ’בַּע שמדרום לקרית יערים (אַבּוּ ע’וֹשׁ). נוסד בט“ז בסיון תש”י (1.6.1950). משקו מיוסד בעיקר על מטעים. יושבי המושב מועסקים גם ביעור הרי ירושלים.

* גִּבְעַת כֹּחַ. כפר־עבודה של יוצאי תימן על אדמת הכפר קוּלָה בשרון, 5 ק“מ ממזר’־צפ’־מזר' ליהוד. נוסד בי”ז בתמוז תש“י (2.7.1950) ונקרא לזכר כ”ח חיילי צה"ל, שנפלו בקרב במקום זה.

*גִּבְעַת עָדָה. המושבה קבלה ביום ה' חשון תש"י (28.10.1949) מעמד של מועצה מקומית.

* גִּבְעַת עוֹז. ישוב של קבוץ השומר הצעיר בשפת עמק יזרעאל, מדרום למגדו. נוסד ביום ד' תשרי תש"י (27.9.1949).

⁰גִּבְעַת רֶפֶד – רָס (קַוְז) אל־מֻצַ’יְפִי. רכס־גבעות (623 מ') קצר במרחק 12 ק"מ ממערב לממשית.

* גִּבְעַת שְׁמוּאֵל. ישוב עירוני עם מועצה מקומית. נוסדה ביום ל' תשרי תש“י (23.10.1949), בקרבת תל אביב. בטבת תש”י מנה 2,100 תושבים.

⁰גִּבְעַת שֶׁמֶן – טֻוָל א־סַּמַן. גבעה בודדת (386 מ') ממזרח לכביש באר שבע ־ נצנה, 10 ק"מ מדר’־דר’־מזר' לבאר שבע.

*גִּבְעַתי. מושב־עובדים של חברי חטיבת “גבעתי” במלחמת החרות ושל עולים יוצאי מצרים, מסונף לתנועת המושבים בשפלה, בכפר הנטוש בית דראס, 3 ק“מ מדר’־מזר' לאשדוד. נוסד בכ”ט בסיון תש"י (14.6.1950).

* גִּבְעָתַיִם. מועצתה המקומית נוסדה ביום י“ב סיון תש”ב (28.5.1942).

* גְּבִרְעָם. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בשפלה, 9 ק“מ מדר’־מזר' לאשקלון נוסד ביום ט”ז באלול תש"ב (29.8.1942). מספר נפשותיו (בטבת תש"י) 294. שטח אדמתו 3,800 דונם. משקו מעורב ואינטנסיבי, באדמת הישוב הזה נתגלו בעומק של 150 מ' מים רבים המובלים בצנורות על פני הנגב הצפוני עד רביבים וגבולות.

* גְדוּד ט'. מושב־עובדים של חיילים משוחררים ושל עולים יוצאי בולגריה. מסונף לתנועת המושבים בשטח הכפר ג’לג’וליה (השוה גלגל ^ה) בשרון הדרומי־המזרחי, נוסד ביום ט“ז בכסלו תש”י (7.11.1949).

* גִּדְעוֹנָה. כפר־עבודה של יוצאי תימן על יד עין חרוד, לרגלי הר הגלבוע, נוסד ביום ג' כסלו תש"י (24.11.1949). המתיישבים עובדים במחצבה שבמקום.

גְּדוֹר ^ב. יש לתקן: במקום מדר’־מזר' לגבעון צ"ל: מצפ’־מזר' לגבעון.

* גְדֵרָה. במעברה שבגדרה נכללו 190 משפחות. למושבה מועצה מקומית מיום ט“ז תשרי תש”י (9.10.1949).

ג’וּלִס. ראה ברכיה, הודיה וניר ישראל.

אל־ג’וּרָה ^א. כפר נטוש.

אל־ג’וּרָה ^ב. ראה אורה.

* גּוֹרֶן. כפר־עבודה של יוצאי תימן בגליל העליון על אדמת בַּיָדִר אל־קֻוָבּ מצפון לואדי אל־קַרְן, מדר’־מזר' לאילון. נוסד ביום י' ניסן תש"י (28.3.1950). השם הערבי של המקום “גורן הכפות” מציין את השטח הגבנוני של הקרקע.

גִּזֹה. מקומו של הָשֵׁם הַגִּזוֹנִי, שבניו היו בין גבורי החיל של דוד. השם העתיק נשתמר בשם הערבי של הכפר הנטוש בית גִ’יז בשפלה, 7 ק“מ מצפ’־מע' להר־טוב. דהי”א יא, לד.

* גָּזִית. ישוב של הקבוץ הארצי השומר הצעיר מדרום לטירה שבגליל התחתון, נוסד באלול תש"ח (ספטמבר 1948) במקום בו ישב משנת 1943 “ארגון ברוכוב”, מספר חבריו (בטבת תש"י) 63.

* גֶּזֶר. בי“ד באדר תש”י (3.3.1950) נוסדה המועצה האזורית גזר, שבה נכללים הישובים: גזר, חולדה, יציץ, כפר בילו, כפר שמואל, מזכרת בתיה היא עקרון, סתריה, משמר דוד, משמר אילון, מצליח, קבוץ נען, עזריה, פדיה ופחחיה.

⁰גֵּיא בֶּן־יָאִיר – ואדי נִמְר. נחל במדבר יהודה הסובב בקניון עמוק את הר מצדה מצפון ויורד לים המלח, הוא נקרא על שם אלעזר בן יאיר, שעמד בראש מגיני מצדה.

⁰גֵּיא גְמָלִים – רַוְץ' אל־גַ’מַל. ראשיתו של נחל חֵמָר (ע"ש).

⁰גֵּיא נְמֵרִים – רַוְץ' א־נִּמְר. נחל במדבר יהודה מצפ’־מע' להר סדום. הוא נסוב צפונה ופונה מזרחה לעבר ים המלח.

* גֵּיאָה. מושב עולים של יוצאי צ’כיה המסונף לתנועת המושבים, בשפלה, מדרום לכפר הנטוש אל־גִ’יָּה, 5 ק“מ מדר’־מזר' לאשקלון (השוה גיא ^א). נוסד ביום כ' בתשרי תש”י (13.10.1949).

גִיחוֹן. המעין שופע בממוצע בחורף 1,135 ובקיץ 227 ממ"ע מים ביממה.

* גִּילַת. מושב־עולים של יוצאי טוניסיה בנגב הצפוני, מצפ’־מע' למושב תפרח, בק“מ 107 בכביש עזה–באר שבע. נוסד בטבת תש”י (דצמבר 1949).

* גַּלְאוֹן. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בגבעות השפלה, 4 ק“מ מדר’־דר’־מע' לכפר דיכרין, נוסד במוצאי יום כפור תש”ז (6.10.1946). מספר נפשותיו (בטבת תש"י) 249, שטח אדמתו 3000 דונם. משקו מעורב. בו בית מלאכה לייצור מכשירי עבודה.

⁰גַּל קָרְחָה. – רֻגְ’ם חַדִיד, גבעה בשטח קרח בערבה, 20 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לאילת החדשה.

* גִּלְבּוֹעַ. כפר־עבודה של יוצאי תימן, נוסד בתמוז תש"י (יולי 1950), על יד הכפר הנטוש נוריס שבמורד הרי הגלבוע.

מועצת אזור גלבוע כוללת את הישובים עין חרוד, תל יוסף, בית אלפא, חפצי־בה, בית השטה, גבע, כפר יחזקאל, יזרעאל, בני ברית, תמרה, זרעים, גדעונה וגלבוע.

גִ’לג’וּלְיָה. ראה גדוד ט'.

גַ’לַדִיָה. ראה זרחיה.

גָלוּד ^ב. הכפר אינו קיים.

אל־גַ’לִיל. ראה גליל־ים.

* גָּלִיל מַעֲרָבִי. מועצת אזור הגליל המערבי כוללת את הישובים אילון, חניתה, כפר מסריק, נהריה, מצובה, משמר הים, עברון ושבי ציון.

* גָּלִיל עֶלְיוֹן. מועצת אזור הגליל העליון שנוסדה בי“ב באדר תש”י (1.3.1950), כוללת את הישובים: אילת השחר, בית הלל, דן, דפנה, הגוברים, הגושרים, חולתה, טובה, מחנים. יפתח, כפר בלום, כפר גלעדי, כפר סאלד, כפר הנשיא, להבות הבשן, מעין ברוך, משגב עם, משמר הירדן (בני צפת), משק שוַרץ, נאות מרדכי, עמיר, קרית שמונה, רמות נפתלי, רמים, שאר ישוב, שדה נחמיה ושמיר.

* גָּלִיל תַּחְתּוֹן. מועצת אזור הגליל התחתון כוללת את הישובים ארבל, בית קשת, בי"ס כדורי, כפר קיש, לביא, מצפה, שדה אילן, שדמות דבורה, שרונה, גזית, סרגוניה, כפר חטים ^א וכפר חטים ^ב.

גַ’לַמָה בכרמל וגַ’לַמָה בעמק יזרעאל הם כפרים נטושים.

* גִּמְזו. מושב עובדים של ארגון “עץ חיים” מאנשי פאג“י במקומו של הכפר הנטוש גִ’מְזוּ, 4.5 ק”מ מדר’־מזר' ללוד. נוסד ביום ט' באדר תש"י (26.2.1950). השוה גמזו.

* גַּן יַבְנֶה. למושבה מועצה מקומית מיום ז' אדר תש"י (24.2.1950).

* גַּנּוֹת. מושב של יוצאי דרום־אפריקה בשטח יהוד, מצפון לכפר אונו, נוסד בכ“ח אייר תש”י (15.5.1950).

גֻ’סַיְר. ראה זבדיאל.

* גַּעְתּוֹן. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר בגליל המערבי, 7 ק“מ ממזרח לכבריתה. השוה געתון. הישוב החדש נוסד ביום ה' בתשרי תש”ט (8.10.1948).

מועצת אזור געתון, שנוסדה בכ“ה אייר תש”י (15.5.1950), כוללת את הישובים אָשֵׁר (לוחמי הגיטאות), בית העמק, בוסתן הגליל, געתון, דֹבא, היוצרים, יחיעם, כבריתה, נהר, סער, עברון, עין יעקב, עמקה, רגבה והכפר הערבי אל־מזרעה.

אל־גַ’צָעִיָּה – الجصاعيّة. ראה גבעות קציעה.

גֶּרֶז. ראה באר גרז ונחל הגרזי.

גַ’רִישָׁה. כפר נטוש.

גֹּשֶׁן. הוסף בהערה 5 לערך זה: עיין גם ש. קליין, ציון ג' הוצ' דביר, עמ' 3.

* גֶּשֶׁר. צבא הסורים, שתפש את נהרים, התקיף את גשר. אולם נסיונו לעבור כאן את הירדן נתקל בהתנגדותו הנמרצת של הקבוץ. הקבוץ הקים לו ישוב חדש במרחק מה מהישוב ההרוס.

* גֶּשֶׁר הַזִּיו. ישוב של קבוצה בשפלת עכו על גבעה ממזרח לאכזיב ולכביש החולשת על גשר נחל קרן. שפוצץ על ידי יחיעם ויץ וחבריו בשנת תש"ו (1946). בקבוצה חלק מחברי קבוץ בית הערבה ויוצאי דרום־אפריקה. מספר חבריו 187 נפש.

* דֹּבֶא. כפר־מטעים של עולים, רובם יוצאי עיראק ומקצתם יוצאי פרס, הנמנה עם תנועת המושבים, בגליל המערבי, בכפר הנטוש עַ’בְּסִיָּה, 5 ק"מ ממזרח לנהריה. בה 540 נפש.

דָוָיִמָה. כפר נטוש.

א־דַּרַגַ’ה – الدرجة. ראה הר הדרגה.

* הַבּוֹנִים. מושב־עובדים שיתופי המסונף לתנועת המושבים, בשטח כַּפְר לָם בחוף הכרמל. נוסד בכ“ה סיון תש”ח (2.7.1948). המתישבים הם יוצאי דרום־אפריקה וארצות אנגלוסכסיות אחרות.

* הַגְּשָׁמָה. קבוץ של הנוער הציוני, יוצאי רומניה וטרנסילבניה במבואות ירושלים, בין בית מאיר ובין שואבה, נוסד ביום כ“ד אלול תש”ח (28.9.1948). ראה שורש.

* הֲדָסִים. כפר ילדים ונוער של ויצ“ו מיסודה של “הדסה” בקנדה, בשרון, 2.5 ק”מ מצפון למושבה אבן יהודה. השטח החקלאי של הכפר 500 דונם.

הָהָר הֶחָלָק – גַ’בַּל חַלָק. ההר החלק העולה שעירה בגבול הדרומי של כבוש יהושע היא רמה ארוכה מדר’־מזר' למכתש חתירה. היא עולה בשלושה גושים מדרום־מערב לצפון־מזרח, משיאה בהר רכב (503 מ') היא שופעת צפונה־מזרחה להר גולחן (484 מ'). הדרכים העולות מהערבה, ממדבר פארן וממדבר צין עוקפות את ההר החלק ועולות במעלה עקרבים ובמעבר צפיר אל ממשית ואל נגב יהודה. יהו' יא, יז; יב, ז.

* הַחוֹתְרִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בחוף הכרמל, בצד הכביש ההולך לחיפה, 2.5 ק“מ מדר’־מע' לטירת־כרמל, נוסד בסיון תש”ח (יוני 1948).

* הַיּוֹגֵב. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים בשטח ח‘. לִדּ (השוה לוד ^ב) בעמק יזרעאל, 6 ק"מ ממערב לעפולה בדרך המובילה לבקעת עירון, נוסד ביום ו’ אב תש“ט (1.8.1949) ע”י אנשי בית אשל לאחר הריסת ישובם במלחמת החרות ע"י הערבים.

* הַיּוֹצְרִים. ישוב של קבוץ השומר הצעיר מיוצאי רומניה ובולגריה בעמק עכו, על אדמת מנשיה, סמוך לתחנת־הנסיונות החקלאית מצפ’־מזר' לעכו. נוסד ביום י“ט אייר תש”ח (28.5.1948).

⁰הַכַּרְבּוֹלֶת ־ גַ’בַּל אל־מַצְ’רָה. הר (280 מ') ברמה בנגב, 20 ק"מ מדרום לממשית (כֻּרְנֻבּ), הדומה לכרבולת שעל ראש התרנגול.

⁰הַמַּכְתֵּשׁ הַגָּדוֹל. ראה מכתש חתירה. בו מחצבות קאולין, המשמש לעשית כלי חרסינה.

⁰הַמַּכְתֵּשׁ הַקָּטָן. ראה מכתש חצרה.

⁰הַמֵּישַׁר – קָעַת אל־קֻרַיְק. בקעה שטוחה באמצע הנגב, מדר’־מזר' למכתש רָמוֹן. בימי הגשמים היא מתמלאת מים, שאין להם מוצא והם מחלחלים באדמת הסחף ומשקע הטין. שטחה של הבקעה כ־35 קמ"ר.

* הַמַּעְפִּיל. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בעמק חפר, 5 ק“מ מדר’־מזר' לגבעת חיים. נוסד בכ”ו בחשון תש“ו (2.11.1945). בין המתיישבים מספר גדול של חיילים משוחררים ממלחמת העולם השניה. בשבט תש”י היה מספרם 344 נפש. המשק אינטנסיבי ולו קשורים גם מפעלי מלאכה ⁶²⁶.

⁰הַר אוֹרָה – גַ’בַּל חַנְדִס. רכס בשורת ההרים הסוגרים במורדם התלול על הערבה ממערב, 15 ק"מ מצפון לאילת החדשה. לרגליו באר אורה. שמימיה זורמים לאילת.

⁰הַר אֶנְמָר – גַ’בַּל אַבּוּ אִנְמָר. הר מצפון למעבר אנמר, בקצהו הצפוני־המזרחי של מכתש רָמוֹן. שישק פגע בו בעלותו ממצרים (67 S).

⁰הַר אַרְדוֹן – רָס אִרְדַיְחָה. הר מדרום למעבר אנמר (713 מ'). לרגליו ממערב עוברת דרך עתיקה העולה ממצרים. שישק פגע בהר בעלותו לארץ יהודה (67 S).

⁰הַר אָרְחוֹת – גַ’בַּל אל־קַטָר, הר גדול בצומת דרכי הארחות העולות מהערבה (דַרְבּ א־סֻּלְטָן), מסיני וממצרים, 30 ק"מ מדר’־דר’־מע' לממשית (כֻּרְנֻבּ). לרגליו מעינות מים ובארות, שבהם משקים הבדוים את גמליהם, ונחלים חוצים אותו מדרום לצפון.

⁰הַר אֲרִיכָה ־ גַ’בַּל א־טָּוִילָה. כשמו כן הוא, רכס הרים ארוך הסוגר על מכתש רמון מצפון מערב, 20 ק"מ מדרום לעבדת. שלשת שיאיו (הגבוה בהם 863 מ') נראים הרחק לצד צפון ולצד מערב.

⁰הַר בָּדָד – גַ’בַּל אל־מֻסְתַּקְלָּה. הר באמצע הנגב, 15 ק"מ מדר’־מע' לעין יהב. נחל הנקרה היוצא ממכתש רמון עובר בו באמצע ומושך את מימיו צפונה לאפיק נחל מרזבה.

⁰הַר בָּדָר – רֻגְ’ם בַּדִירָה, גבעה גבוהה (472 מ') במדבר יהודה, 11 ק"מ מצפ’־מע' להר מצדה. נחלים עמוקים עוקפים אותו מכל צד.

⁰הַר בּוֹקֵר – שַׁגַרַתּ אל־בַּקָּר. הר בודד (643 מ') המתרומם מהמישור בצלעותיו התלולות המזהירות בלובן השיד, 8 ק"מ ממזר’־דר’־מזר' לשבטה (א־סביטה), בינה לבין עבדת, ממזרח להר עובר נחל הבוקר, שבאפיקו עולה הדרך מעבדת

לחלוצה.

⁰הַר בֶּן־יָאִיר – גַ’בַּל אל־קִטָעָה. הוא גובל בהר מצדה מצפון־מערב. נקרא על שמו של גבור מצדה אלעזר בן יאיר.

⁰הַר בֶּקַע – גַ’בַּל שֻׁקַיְבּ (קַו שז שֻׁקְבּ). הר תלול ואפור בעמק באר שבע, 10 ק"מ מדר’־מער' לעיר.

⁰הַר בֶּרֶךְ – גַ’בַּל אל־אַבַּיְרַק. רמה השופעת במדרגות למליחת יטבתה. בו יורד נחל תמנע התיכון אל הערבה.

הַר בָּשְׂמַת – גַ’בַּל אם בֻּטֻמָה. הקטע הדרומי־המערבי של רכס־הרים מדרום לבקעת עובדה. ממערב לו מתרומם הגוש הגבוה של הר שגוב.

הַר גוֹבִי – אֻם גַ’רָד. שיא (701 מ') ברכס־ההרים הסוגר על בקעת רָמון מדרום־מזרח.

⁰הַר גְרוֹפִית – גַ’בַּל אֻם גֻ’רַיְפִ’נָתּ. רכס־הרים מצפון למליחת יטבתה, היורד במדרגות אל הערבה.

הַר גְּרָפוֹן – גַ’בַּל אֻם גֻ’רְפָ’ן. הר גבוה (784 מ') המתרומם מעל למישור חוה (סַהְל אל־חַוָא), 15 ק"מ מדר’־מזר' לעבדת.

⁰הַר גְּשׁוּר ־ גּ’בַּל אל־עִדַיְד. רמה גבוהה (826 מ') המוקפת רכסי הרים מדר’־מזר' להר שגיא (סַמָוָה). השוה הר הגדגד, ברמה זו מרובים הגבים (תַּמָיִל), שבהם מצויים מים די הצורך להשקות בהם את הגמלים. לכן עוברת כאן דרך ארחות עתיקה מאד. יתכן, שרמה זו נמצאת בארץ הגשורי (יהו' יג, ב; ש"א כז, יח). פטולמאוס מזכיר את הגליל הזה, ובמפת מידבא הוא רשום בשם Gypsoria.

⁰הַר דְּלַעַת ־ גַ’בַּל דִבָּה. הר בודד (746 מ') העולה מהמישור שבין הר גשור ובין הגבול המצרי, שבו עוברת הדרך העולה לבאר שבע.

⁰הַר הַדַּרְגָּה – א־דַּרַגָ’ה. הר בנוי מדרגות מדרגות בקצה המערבי של הערבה, מדר’־מע' לעין יהב. בו מקורו של נחל גוב (ואדי אל־גַ’יְבּ), העובר לאורך הערבה.

⁰הֹר הָהָר ־ גַ’בַּל מַצַ’רָה. הר לא גבוה (268 מ') העולה מהמישור ליד נחל צין, מדר’־מזר' להר החלק. ממזרח לו עוברת דרך הארחות העולה למעלה עקרבים.

⁰הַר הוֹגָן – גַ’בַּל רֻוַיְסַתּ אל הַגִ’ין. שיאה של רמה (268 מ') ממערב לבקעת עובדה, בגבול השטח המצרי.

⁰הַר הַכִּפָּה – גַ’בַּל אַבּוּ טַקִיָה. הר תלול העולה מתוך רמה גדולה במדבר פארן, מצפון לנחל פארן. לשיאו הגבוה 529 מ' צורה של כפה. שיאים אחרים מגיעים לגובה של 515 ו־467 מ'. הוא בנוי משורת קמטים, שמורדותיהם תלולים. בשפוע המזרחי והמערבי יורדים נחלים רבים לעמק הערבה ולאפיק נחל פארן, וצפונה הוא שופע ונופל כקיר ניצב לאפיקי נחל מרה והנחל הלבן.

⁰הַר הַמֵּישַׁר – גַ’בַּל אל־קֻרַיְק. הוא עולה במדבר פארן בין המישר ובין הר הכפה. מרובים בו הנקרות והנקיקים, שבהם נקוים מי הגשמים המעטים.

⁰הַר הַמְּעָרָה – גַ’בַּל אל־מַעָ’רָה. הר שחור (926 מ') בהמשך הרמה הגבוהה הסוגרת על מכתש רמון מדרום־מערב. רבות בו המערות והנקרות. במורדו המזרחי כפות לבנות. פליכס פברי מזכיר אותו בשנת 1483 (A. Musil Edom 305.p.||). לידו עוברת הדרך העולה מרפיח לבאר שבע.

⁰הַר הַמַּרְפֵּק – אל־מֻרַיְפִק. אחד ההרים הסוגרים על מכתש רָמוֹן מדרום־מזרח. שיאו מחודד.

⁰הַר הַצָּבוֹעַ – רֻגְ’ם א־צַּ’בְּעָה. הר בודד (433 מ') במישור שבין באר משאבים ובין באר מַשָׁשׁ. במעלהו המערבי מקורו של נחל סכר, המושך את מימיו צפונה מערבה לנחל מרזבה. ממערב לו עוברת דרך עתיקה העולה מחֲצֵבָה לבאר שבע.

⁰הַר הַקְּנִזִּי – רֻגְ’ם אל־קַנָצְיָה. הר מדר’־מע' לממשית (כֻּרְנֻבּ, 656 מ') בין הר ממשית ובין רכסי מכתש חתירה. שם ההר מזכיר את הַקְּנִיזִּי מיושבי הנגב ואת בית־האבות של כלב בן יפונה (בר' טו, יט; במד' לב, יב; יהו' יד, ו, יד).

⁰הַר הַקַּנָּאִים – גַ’בַּל אל־עַרַיְמָה. הר במדבר יהודה, מדר’־מע' להר מצדה. נקרא לזכר הקנאים מגיני מצדה

⁰הַר הַרְדּוֹף – צַ’הִרַת אל־חִמָרָה. גב־הר במדבר יהודה, 10 ק"מ מדר’־מע' לעין גדי, השופע לשפת ים המלח.

⁰הַר הֶרְצְל. הר גבוה ויפה בירושלים, מול שכונת בית וגן בדרך המובילה לעין כרם. הוא נשקף על פני מרחבים, וממנו מראה מרהיב עין על פני כל העיר עד לקרית יערים שבמבואות ירושלים. הערבים קראוהו בשם ג’בל שַׁרַפָה, ההר המהולל. על ראשו הובאו עצמות בנימין זאב הרצל למנוחת עולמים, ובקרבת קברו קברי בני משפחתו. בצלע הדרומית של ההר בית־הקברות הצבאי לחללי מלחמת השחרור.

⁰הַר חוֹרְשָׁה – גַ’בַּל (רָס) אל־חֻ’רָשָׁה. רכס גבוה מדר’־מע' למכתש רמון, הוא המשכו של הר לוץ (ע"ש), שלוחותיו הארוכות יורדות במדרגות צפונה למדבר צין.

⁰הַר חֲלוּקִים – גַ’בַּל חַלַיְקִים. רכס אריך (625 מ') מדר’־מזר' למשאבים. לרגליו מדר’־מזר' נמשכת הדרך העולה מחֲצֵבָה ונכנסת מדר’־מע' למשאבים לכביש באר שבע–נצנים. ממערב להר חלוקים עולה עוד דין ממעבר ערוד לבאר שבע.

⁰הַר חֶמְדָה – גַ’בַּל ואדי חַמְת' (חֻמִית'). רמה במדבר פארן, מדרום לנחל פארן. דרך ארחות עתיקה העוברת לרוחב הנגב עוקפת את הרמה מדרום ויורדת לבאר מנוחה בקצה המערבי של הערבה.

⁰הַר חַמְרָן – גַ’בַּל חַמְרָא אל־חַפִיר. הוא מתרומם מעל רמה רבת נקיקים וחגוי־סלע מהמישור, 23 ק"מ מדר’־מזר' לנצנה. השם הערבי של הרמה מציין את אדמת החמרה הפוריה שלה, המצמיחה עצים, שיחים ודשא. לרגליו מדרום־מערב נכנס אפיקו הרחב של נחל משש אל אפיק נחל פארן. לרגליו מצפון נמצאת באר חפיר העשירה במים, היא מקורו של נחל חפיר. על ידה עולה הדרך לנצנה.

⁰הַר חֲמַרְמָר – גַ’בַּל חַיְמִר. במדבר יהודה בין נחל חמרמר ובין נחל טרף, מצפ’־מע' לברכות המלח של חברת האשלג הארצישראלית. ממזרח לו יורדת הדרך במעבר עמיעז לערבת סדום. המים של עין חמרמר שלרגלי ההר מעטים ותפלים.

⁰הַר חֲמָת – גַ’בַּל חַמְתִ’יָּה. הר גבוה (924 מ') בגוש ההרים הסוגרים על מכתש רמון מצפון־מערב. הוא שופע ויורד למדבר צין. דרך השיירות היוצאת ממעבר רמון עוברת בו בעלותה לעבדת.

⁰הַר חֲצֵרָה ־ גַ’בַּל (קַוְז) חַצִ’ירָה. הגוש הצפוני והגבוה (549 מ') ברכס ההרים הסוגרים על מכתש חצרה מסביב. צלעותיו הלבנות הבנויות גיר־שיד יורדות תלולות למכתש, שבו נקוים מי הגשמים. פלגי מים זורמים כולם לשער היחיד של המכתש, שדרכו פורץ נחל חצרה החוצה ונכנס לנחל צין.

⁰הַר חֶצְרוֹן – רֻגְ’ם אַל־בַּקָרָה. הר בולט (556 מ') במדבר יהודה, 14 ק"מ מצפ’־מע' להר מצדה. במעלהו המזרחי נמצא מקורו של נחל צאלים, המושך את מימיו לים המלח.

⁰הַר חָרִיף – גַ’בַּל חָרוּף. הר בודד (647 מ') המתרומם מהמישור בצורה של ביצה, 12 ק"מ מדר’־מזר' לקדש ברנע, סמוך לגבול שטח מצרים.

⁰הַר טֶרֶף – גַ’בַּל אֻם טַרְפָה. הר באמצע הנגב (525 מ'), 20 ק"מ מדר’־מזר' לעבדת. מצפון לו מתפלגת דרך המלך (דַרְבּ א־סֻּלְטָן) העולה מהערבה. דרך אחת פונה צפונה־מזרחה אל ערבת סדום והדרך השניה נמשכת צפונה־־מערבה לחלוצה.

⁰הַר יַהַב – גַ’בַּל וַיְבָּה. רמה השופעת במדרגות מזרחה אל הערבה. לרגליו נובעים מעינות, בתוכם עין חריף העשיר במים ועין יהב, שמימיו מעטים, משם יורדת דרך הערבה לערבת סדום, ודרך המלך (דַרְבּ א־סֻּלְטָן) עולה צפונה מערבה לנגב הצפוני.

⁰הַר יְהוֹשָׁפָט – גַ’בַּל מַצְרִי. רכס ארוך בגבול השטח המצרי, השופע לחוף ים אילת. בו יורדת הדרך היוצאת ממעבר אילת לחוף הים, נחל יהושפט ונחל גרוף יורדים גם הם דרומה־מזרחה לחוף הים.

⁰הַר יוֹנָתָן – גַ’בַּל רֻחַיְמַתּ זַיְד. גבעה גבוהה במדבר יהודה, 4 ק"מ מדר’־מע' להר מצדה, נקראה על שם יונתן החשמונאי.

⁰הַר יָטְבָתָה – גַ’בַּל עַ’דְ’יָן. רמה ממערב למליחת יטבתה. מורדה לצד הערבה תלול מאד, והיא שופעת בנחת מערבה לאפיק נחל פארן. כן היא שופעת מדרום (950 מ') לצפון (500 מ'). אבן היסוד של צלעה המזרחית היא גרעינית, גנייס, פורפיר ואבני־משקע קמבריות ובתוכם גידי נחושת ומַנְגָן. על שכבות אלו נמצאות שכבות גיר. דרך עתיקה מובילה מקדש ברנע על פני הרמה הזאת לאילת ולעקבה.

⁰הַר יְעֵלִים – גַ’בַּל אֻם אל־בִּדוּן, הר במדבר יהודה, מצפון למצד תמר. הוא שופע דרומה־מזרחה לערבת סדום.

⁰הַר כִּדּוֹד – רָס אַבּוּ כַּדָדָה. שיא (602 מ') בגוש הרים במדבר יהודה, מדר’־מע' למצד תמר. הוא חולש על הדרך היורדת מבאר שבע לים המלח.

⁰הָר לָבָן – רַס (קַוְז) אל־אַבְּיַץ'. רכס־גבעות ארוך, הנמשך בכוון צפונה־מזרחה במישור שממערב לעבדת. הוא שופע לצד צפון־מערב ומריק את מי הגשמים לאפיק נחל לבן, העובר על פני שבטה (א־סביטה).

⁰הַר לוֹץ ־ גַ’בַּל לֻצָּן. גוש־הרים גדול בקצהו הדרומי־המערבי של מכתש רמון. שיאו (957 מ') ויתר ההרים הגבוהים מזהירים בצבעם השחור לעין השמש. על פניו עוברת הדרך העולה ממצרים, ומשום כך הוא נזכר ברשימת שישק (לץ, 123 S), אצל פטולמאוס ובמפת פויטינגר בשם Lysa.

⁰הַר מַזָּר – גַ’בַּל מִזָל אַבּוּ סַעִידְנָא. רכס־הרים הסוגר על מכתש חצרה ממזרח. הוא בנוי כלו גיר־שיד, יורד זקופות אל המכתש ושופע בנחת לצד הערבה. נחל חצרה האוסף את מי הפלגים שבמכתש בוקע את ההר ויורד לנחל צין.

⁰הַר מִחְיָה – גַ’בל אל־מַחַוִיָּה. הוא מתרומם כקיר מוצק בצבע הלבן של סלעי השיד (679 מ') מתוך המישור הגדול שמצפון־מערב לעבדת.

⁰הַר מַכְבִּיר – גַ’בַּל אל־מֻכַּבּרָתּ. היא השלוחה האחרונה (448 מ') ברכס הרים הנמשך לאורך הַמֵישר צפונה־מזרחה. הנחלים היוצאים מהמישר עוקפים אותו, ובמורדו הדרומי־המזרחי עוברת הדרך היורדת אל הערבה.

⁰הַר מְנַחֵם – רֻגְ’ם אֻם וַסָא. רכס גבעות במדבר יהודה, מדר’־מע' למצדה, נקרא על שם מנהיג כת העיסיים בימי שלטון הורדוס.

⁰הַר מְצָדָה – א־סַּבָּה. ראה מצדה.

⁰הַר מַרְזֵבָה – רָס מַרְזַבָּה. השלוחה האחרונה (414 מ') בשלשלת הרים, הנמשכת במדבר פארן מדרום־מערב לצפון־מזרח. ההר שופע בשלש מדרגות רחבות אל הערבה. לרגליו מושך נחל מרזבה את מימיו אל הערבה. באפיקו של הנחל עולה דרך המלך (דַרְבּ א־סֻלְטָן) ממוחילה ומעין יהב לחלוצה.

⁰הַר מַרְפֵּק – אל־מֻרַיְפִק. הר בצורת מרפק באמצע הנגב, בשפתו הדרומית־המזרחית של מכתש רמון.

⁰הַר נוֹעַם – גַ’בַּל (קַוְז) א־נִּעְם. הפרק הדרומי של רכסי הגבעות המתרוממות מעמק באר שבע מדרום לעיר. לרגליו נמשך הכביש באר שבע – נצנים.

⁰הַר נַעֲצוּץ – גַ’בַּל עֻקְפִ’י (אל־פֻ’קַי), הר ברמה מצפון לבקעת עובדה.

⁰הַר נַפְחָה – גַ’בַּל א־נַפְח'. רכס של חמשה הרים גבוהים הסוגר ממערב על מישור סלעי מדרום לעבדת. בינו ובין עבדת משתרע מישור פורה, שבו מוצא שבט הבדוים אל־עַזָזְמָה את מחיתו.

⁰הַר נֶצֶר – אל־עֻנְצוּרִיָּה. רכס (579 מ') מדר’־מזר' לשבטה, החולש על שרידי העיר הקדומה ועל סביבתה, שבה נמצאים עקבות רבים של תרבות חקלאית עתיקה. באפיקו של נחל נצר הנמשך לרגלי הרכס גדלים עצי בוטנה ושיחים.

⁰הַר סְדוֹם – גַ’בַּל אֻסְדֻם. הר ארוך ותלול בשפתו הדרומית־המערבית של ים המלח. הוא בנוי ברובו שכבת מלח־בשול עבה המכוסה ממעל חַוְר גיפסי רך ועליו רצועות של חצץ גיר וצור. ארכו 10 ק“מ, רחבו 2־1 ק”מ וגבהו 230 מ' מעל פני ים המלח. צורת הגבעות שבראש ההר משתנית מדי פעם בפעם מכוח הרוח והגשם, שחרצו על פני ההר אפיקים ובורות בצורת משפך, ויש שמשפך כזה מגיע עד למערת המלח שבהר מתחת. במערות המלח של ההר היו הבדוים חוצבים מלח גבישי ⁶²⁷.

⁰הַר סַעַד – גַ’בַּל אֻם סַעִיד. הר בודד ועגול (817 מ') הבנוי סלעים בתוך מישור נפחה. 10 ק"מ מדר’־מזר' לעבדת.

⁰הַר סָפוּן – גַ’בַּל אם תִ’כָּר, הר בעל כפה עגולה במישור שמדר’־מע' לשבטה.

⁰הַר עוֹמֶר – גַ’בַּל אל־עַ’מְר. אחת מדרגות ההרים שבמדבר פארן (273 מ') היורדות לעמק הערבה, 33 ק"מ מדר’־מע' לחֲצֵבָה, בצד כביש הערבה. לרגלי ההר באר מים רבים הנמצאים בעומק של פחות משני מטרים, שאליה באים הבדוים להשקות את גמליהם. על ידה בשטח ממלכת הירדן תחנת משטרה.

⁰הַר עִזּוּז – רָס אל־עִזַיְזִי. השלוחה המערבית של הרמה שמצפ’־מזר' לקדש ברנע, סמוך לגבול השטח המצרי. היא שופעת צפונה אל המישור הפורה שמדרום לנצנה ושולחת אליו נחלים, המושכים את מימיהם לנחל נצנה.

⁰הַר עֻזִּיָהוּ – גַ’בַּל אַבּוּ עַלָלִיק (חַנְדִיס). הר ברכס הנמוך הנמשך מחוף ים אילת צפונה, 12 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לאילת החדשה.

⁰הַר עַיָּרִים ־ גַ’בַּל אל־גִ’חָשִׁי. הר מעוגל (762 מ') בקצה שלוחת ההרים שמצפון למכתש רָמוֹן. מדרונותיו זקופים. מדרום לו עוברת בחלקו באפיק נחל פארן דרך השיירות מקדש ברנע אל הנגב התיכון ואל הערבה. בבורות שליד דרך הארחות משקים הבדוים את גמליהם.

⁰הַר עָקֵב – רָס אֻם כַּעַבּ. הר גדול ומוצק עם ראש שטוח (610 מ') מדר’־מזר' לעבדת. שלוחותיו שופעות צפונה אל המישור, ופלגי המים היורדים לאותו כוון נכנסים לנחל מרה.

⁰הַר עָרִיף – גַ’בַּל עֻרַיְף. הר גבוה (957 מ') ארוך וזקוף בדרום־מערב רכס ההרים הסוגר על מכתש רמון מדרום־מזרח, באמצע בין בארות גשור ובין בארות עודד.

⁰הַר עַרְקוֹב – גַ’בַּל עַרְקוּב אִסְדוּד. הר החולש על עבדת ממערב. בינו ובין עבדת עוברת באפיק נחל עבדת דרך הארחות העולה לבאר שבע. דרך שניה חוצה את הנחל ממערב לעבדת.

⁰הַר פָּרוּט ־ גַ’בַּל אֻם אִפְרוּט. הוא עולה במדרגות מהערבה, 12 ק"מ מצפ’־מע' למליחת יטבתה ומגיע לשיאו (533 מ') מצפ’־מזר' לבקעת עובדה.

⁰הַר פְּרַקְרָק. – רָס אֻם עַ’צָ’ה. שיא ההרים (478 מ') החשופים שבדרום מדבר יהודה, 10 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לברכות המלח של חברת האשלג. לרגליו. ממזרח עולה הדרך מערבת סדום לצפון הנגב.

⁰הַר צֶאֱלִים – רֻגִ’ם חָרַזְמְיָה. שלוחה גבוהה (598 מ') של הרי מדבר יהודה בין נחל צאלים ובין נחל עדשים, 14 ק"מ ממע’־צפ’־מע' להר מצדה.

⁰הַר צוּרִים – גַ’בַּל אל־בֻּוַיְבּ. המדרגה התחתית של הרי מדבר יהודה השופעים לערבת סדום, ממערב לברכות המלח. בקירות הסלעים השסועים והמרוקעים של הקניון העמוק העובר בהר זה כאילו חצובים שערים. במעבר צורים עולה דרך מערבת סדום לבאר שבע.

⁰הַר צְנִיפִים – גַ’בַּל א־צִּנַף. הר באמצע הנגב, בו עולה הדרך מגשור למדבר פארן.

⁰הַר צָפִית – רֻגְ’ם אל־מַרְכַּבּ. שלוחה צפונית־מערבית (445 מ') של הרי מדבר יהודה, 18 ק"מ ממע’־צפ’־מע' לברכות המלח של חברת האשלג. הוא שולח את מימיו בנחל צפית אל נחל צין.

⁰הַר קְטוּרָה – גַ’בַּל אל־קַטָּר. רכס־הרים הסוגר על הערבה ממערב (477 מ'), 18 ק"מ מצפון למליחת יטבתה. לרגליו עובר הכביש היורד לאילת.

⁰הַר קַסְטֶל. בו עולה הדרך מקרית ענבים לירושלים. על פסגתו החולשת על הדרך בנו הרומאים מצודה (Castellum) לשמירה על הדרך ⁶²⁸, במלחמה על שחרור מבואות ירושלים התנהלו על הר זה קרבות עזים, שנסתיימו בנצחונו המוחלט של צבא ההגנה לישראל. במחצבות הגדולות של הר קסטל חוצבים אבן קשה אפורה הדומה לשיש. על יד המחצבות מוקמת נקודת־ישוב בשם מעוז ציון.

⁰הַר קֶרֶן – גַ’בַּל אל־קַרְן. הר (372 מ') בקצה גוש ההרים המערביים של הנגב השופע לחולות חלוצה, 8 ק"מ מדר’־מע' לרחובות הנגב.

⁰הַר רְבִיב. גַ’בַּל אֻם אִרְחַ’יְמָה. הר (405 מ') העולה מהמישור, 12 ק"מ מדר’־מזר' לנצנה. ניכרים בו שרידים של תרבות חקלאית נבטית־הלניסטית. הוא מריק את מימיו צפונה־מערבה לנחל הלבן.

⁰הַר רוּת – אַבּו רותָ’ה. רמה נמוכה השופעת לחולות חלוצה, 8 ק"מ מדר’־מע' לשבטה. נחל רות מושך את מי הרמה לנחל הלבן.

⁰הַר רַחֲמָה – גַ’בַּל רַחַ’מָה. המשכו הצפוני־המזרחי של הר חלוקים הבנוי סלעי שיד מדר’־מזר' למשאבים, באפיק נחל רביבים, העוקף את ההר ממזרח, עוברת דרך ארחות עתיקה העולה לבאר שבע. בצד הדרך בארות ירוחם העשירים במים.

הַר רֶכֶב – א־רַכַּבּ. הגוש הדרומי המערבי של רכס הרי חצרה.

⁰הַר רְסִיסִים – גַ’בַּל אִרְסַיְסִיָה. רכס הרים נמוכים (561 מ') במרחק 10 ק"מ מדר’־מע' לשבטה. הוא מקשר את הרכס שממזרח למישור א־סַּבְּחָ’ה עם רמת רות. מצפון לו עובר נחל רסיסים הנכנס לנחל חפיר ובאפיקו באר רסיסים.

⁰הַר שָׂגוּב – גַ’בַּל אֻם קַף. הר גבוה בגבול המצרי מול רכס הר בשמת, 22 ק"מ מצפ’־מע לאילת. הוא שופע לצד מערב ומריק את מימיו לנחל פארן במהלכו העליון.

⁰הַר שַׂגִּיא – גַ’בַּל סָמָוָה. הר גבוה ועצום (1008 מ') המתרומם מעל לרמה הסגורה ע“י רכס תלול בגבול השטח המצרי, מדר’־מע' למכתש רָמוֹן, 3 ק”מ בערך ממערב להר הכפה. הוא מהוה מעין קשר בין רכסי ההרים המזרחיים ובין גוש ההרים שבצפון־מערב הנגב.

⁰הַר שִׁזָּפוֹן – רָס אל־אַסָמַר. הוא מתרומם בראשו השחור מהרמה, 20 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' למליחת יטבתה ומריק את מימיו צפונה אל נחל חיון.

⁰הַר שְׁחוֹרֶת – א־סֻּוַיְדָא. הר המבריק בצבעו השחור, 8 ק"מ מצפ’־מע' לאילת, בין נחל עמרם ובין נחל רודד, הוא יורד במדרגות אל הערבה.

⁰הַר שָׁחַר – גַ’בַּל אֻם שֻׁרַיְף, הר בודד (433 מ') המתרומם מהמישור שבין באר משאבים ובין באר משש, פלג המים היורד מההר נמשך צפונה־מערבה ונכנס לנחל משש.

⁰הַר שַׁחֲרוּת – גַ’בַּל א־צַּבָּח, גבנון־חול בקצה המזרחי של רמת הנגב, השופע אל מישור חול ממערב לכביש הערבה ומצפ’־מע' למליחת יטבתה. מימיו יורדים אל המליחה, החול העמוק של המישור מכוסה שיחים שונים ורבים, ויש שמהחול המכסה את השיחים מבצבצים רק ענפיהם או ששרשיהם מגולים, ואף־על־פי־כן הם מוריקים תמיד.

⁰הַר שֶׁטַח – גַ’בַּל א־סֻּטוּח. הר שטוח (366 מ') במדבר יהודה, 18 ק"מ ממערב להר סדום. בו מקור נחל שטח היורד מזרחה לשפת ים המלח ומקור נחל עמיעז היורד דרומה־מזרחה לערבת סדום.

⁰הַר שְׁלֹמֹה – גַ’בַּל א־רִיָחִיָה. רמה מצפ’־מע' לאילת החדשה, בינה ובין מעבר אילת.

⁰הַר שַׁעֲלָב – גַ’בַּל אֻם סַלַיְבִּט. הר (476 מ') בקצה המזרחי של רמת הנגב, ממערב לכביש הערבה, 13 ק"מ מדרום לאפיק נחל חיון.

⁰הַר תִּמְנַע – גַ’בַּל אל־מַנַעִיָּה (אל־מַנַיְעִיָּה). רכס ארוך בין הר יטבתה ובין הר ברך, היורד במדרגות תלולות אל הערבה, שאליה פורצים להם דרך שלשת נחלי תמנע. בהר זה, שסלעיו מצטיינים בשלל צבעיהם, טמונים עפרות ברזל ונחושת המחכים לניצולם ⁶²⁹. מניחים שאלה הם מכרות שלמה, שהספיקו לו את החמרים לבנין בית המקדש ולייצור כליו.

הָרֵי דִימוֹנָה. שני רכסים מקבילים הסוגרים על עמק מאורך בנגב, 27 ק"מ מדר’־מזר' לבאר שבע. בשיאו הגבוה 682 מ' של הרכס הצפוני־המערבי נמצא מקורו של נחל חֵמָר (רָס ואדי גֻ’רָבָּה), הפורץ לו דרך לרוחב העמק ומושך את מימיו לים המלח. הרכס הדרומי־המזרחי נמוך יותר. שיאו (586 מ') נמצא ממזר’־דר’־מזר' לדימונה. בעמק גדלים שיחים רבים.

⁰הָרֵי חֲצֵרָה ־ גַ’בַּל (קַוְז) חַצִ’ירָה, רכס ארוך הנמשך מנחל מרה צפונה מזרחה עד לערבת סדום וסוגר על מכתש חצרה. שיאו (559 מ') נמצא מצפון למכתש. צלעותיו הלבנות הבנויות שיד וגיר יורדות תלולות למכתש, שבו נקוים מי הגשמים. פלגי מים רבים זורמים לשער היחיד של המכתש, שבו פורץ לו נחל חצרה דרך לנחל צין.

⁰הָרֵי חֲתִירָה – גַ’בַּל חָתִ’ירָה. רכס הרי שיד וגיר הסוגרים על מכתש חתירה בצלעותיהם התלולות. שיאם (716 מ') מדר’־מע' למכתש. ביניהם ובין ההר החלק משתרעת בקעת צין, שבה מתכנסים פלגי המים היורדים מההרים אל נחל מרה. נחל ירקעם מאסף את פלגי המים של המכתש, בוקע מבין לקירות ההר ויוצא אל נחל צין.

⁰הָרֵי חַתְרוּרִים – אל־חָתְ’רוּרָה. גוש־הרים במדבר יהודה מצפ’־מע' להר סדום.

* הרְאֵל. ישוב של קיבוץ א“י י”ג של השומר הצעיר בקרבת הכפר הנטוש בית סוּסִין באשדות הרי יהודה. 3.5 ק“מ ממערב לשער הגיא. נוסד בכ”ד תשרי תש“ט (27.10.1948). חבריו הם ילידי הארץ, חברי פלמ”ח, שהשתתפו בקרבות לפתיחת הדרך מהשפלה לירושלים.

הִרְבִּיָא. הכפר הערבי נוטש, ועל אדמתו הוקמו הישובים זיקים וכרמיה.

⁰הַשְּׁבָרִים. שטח של גבעות־חול בערבה מדרום לאפיק הרחב של נחל פארן. שיחי המדבר מבצבצים בו מתוך החול.

וִילְהֶלְמָה. בשטח המושבה הגרמנית לשעבר הוקמו הישובים נחלים, בארות יצחק ובני עטרות (ע"ש).

וַלְדְהֵים. המושבה הגרמנית לשעבר עברה לשלטונות ישראל. מיד אחרי כבושה הוקם בה ישוב של קבוצת מאבק (ע"ש).

וַקָּץ. הכפר נטוש.

* זַבְדִּיאֵל. מושב־עולים של יוצאי תימן מחברי פאג“י על אדמת הכפר הנטוש גֻ’סַיְר, מדר’־מזר' לבאר טוביה, נוסד בכ”ד באב תש"י (7.8.1950).

* זְבוּלוּן. מועצה אזורית במערב הגליל התחתון. שנוסדה ביום כ“ה ניסן תש”י (12.4.1950), כוללת את הישובים אושה, כפר ביאליק, כפר המכבי ורמת יוחנן.

* זִיקִים. ישוב של קבוץ השומר הצעיר בשטח הכפר הנטוש הִרְבִּיָּא בשפלה, סמוך לחוף הים, 9.5 ק“מ מדר’־מע' למגדל־אשקלון, נוסד ביום ט”ו בשבט תש"ט (14.2.1949) על ידי יוצאי רומניה.

* זֵיתָן. כפר־מטעים של יוצאי טריפוליטניה הנמנה עם תנועת המושבים, בשפלה, 2.5 ק“מ מצפון ללוד, בשטח מטעי הזיתים העתיקים. נוסד ביום ט”ז סיון תש"י (1.6.1950).

* זְכַרְיָה. מושב עובדים של חיילים משוחררים ושל עולים יוצאי עיראק הנמנה עם תנועת המושבים, באשדות הרי יהודה, על אדמת הכפר הנטוש זַכַּרִיָה (השוה דיכרין וכפר דיכריה). נוסד ביום י“ד תמוז תש”י (29.6.1950).

* זָנוֹחַ. כפר־עבודה של יוצאי תימן מחברי פאג“י בקצה שפלת יהודה, סמוך לחורבות זנוח (השוה זנוח ^ב), מדרום להר־טוב. נוסד ביום ג' אלול תש”י (16.8.1950).

זַנְעַ’רִיָּה. ראה אליפלט.

* זְרָחְיָה. מושב של עולי פרס הנמנה עם אגוד המושבים של הפועל המזרחי, על אדמת הכפר הנטוש גַ’לַדִיָה בשפלת הדרום, נוסד ביום י“ג אלול תש”י (30.8.1950).

זַרְנוּקָה, הכפר נטוש ומיושב יהודים.

* זְרָעִים. מעברה סמוך לישוב הקבוץ יזרעאל (ע"ש), נוסדה בשנת תש"י (1950). המתישבים הם עולי פרס, עיראק ותימן.

אל־חֻ’בַּיְזָה. הכפר נטוש.

* חֶבֶל אוֹנוֹ. מועצה אזורית הכוללת את הישובים כפר אז"ר, שכונת אונו וקבוץ אפעל.

* חֶבֶל מָעוֹן. חבל אדמיניסטרטיבי עם מועצה משותפת באזור הנגב הצפוני־המערבי. הוא כולל את הישובים בארי, בית רעים, גבולות, הפועל, כסופים, מגן, מעין, נירים ועין השלשה.

* חֶבֶל שִׁמְשוֹן. חבל אדמיניסטרטיבי עם מועצה משותפת באשדות המערביים של הרי יהודה, הכולל את הישובים אשתאול, הראל, טל שחר כפר אוריה, מסילת ציון, משמר דוד, נחשון, צלפון, צרעה, תעוז ותרום.

חַבְּלָה, הכפר נטוש.

* חָדִיד. מושב של יוצאי תימן הנמנים עם הפועל המזרחי בשטח חדיד העתיקה (הכפר הנטוש חַדִיתָ’ה) בקרבת בן־שמן, נוסד ביום כ“ו חשון תשי”א (6.11.1950) ועלו על הקרקע 60 משפחות.

חֲדָשָׁה ^א. הכפר הערבי חתה נטוש והרוס. על אדמתו הוקם ביום א' אייר תש"י (18.4.1950) מושב העובדים קוממיות של פועלי אגודת ישראל יוצאי הונגריה, צ’כיה, פולין, רומניה ובני ארץ־ישראל. במלחמת השחרור פרץ צבא ישראל פעמיים דרך לנגב בין חדשה ובין כראתיה, ביולי 1948 ובתחלת מבצע “עשר המכות”. באוקטובר 1948.

* חוֹלוֹן. הישוב קבל מעמד של עיר ביום כ' באב תש"י (3.8.1950).

⁰חוֹלוֹת חֲלוּצָה – רַמְלַתּ ח’לַצָה. מישור רחב־ידים מכוסה חול אפור־לבן מסביב לחלוצה מדר’־מע' לבאר שבע. מתוכו מתרוממים גבנונים, שחורים. המישור שופע מצפון־מערב לדרום־מזרח. בקצהו הדרומי־המזרחי מרובים בו השברים, אדמת החול מחלחלת את מי הגשמים, הנקוים בבורות מרובי מים. לכן משגשג שם גידול הגמלים והצאן. שטחים מסוימים במדבר־חול זה נתונים לעיבוד, והערבים היו מגדלים בו שעורה וטבק. דרכי הנגב העתיקות עוברות במישור ופונות מצומת חלוצה לכל עבר.

⁰חוֹלוֹת עָגוֹר – אל־עַגְ’רָה. מדבר חול ממערב לרחובות הנגב, שרכסי גבעות סוגרים עליו מכל עבריו. מי הגשמים, שאפיקו של נחל רחובות מושכם לתוך מדבר זה, אובדים בחול.

⁰חוֹלוֹת שׁוּנְרָה – א־שֻׁנָרָה. מדבר חול מדרום לרחובות הנגב.

* חוֹסֶן. מושב של יוצאי רומניה המסונף לתנועת “חרות” בגליל העליון, בבקעה שממערב לכפר הנטוש סֻחְ’מָתָא, 18 ק“מ ממע’־צפ’־מע' לצפת. נוסד בסיון תש”ט (יוני 1949).

* חוֹף אַשְׁקְלוֹן. אזור של מועצה הכוללת את הישובים בית שקמה, ברכיה, ברברית, גברעם, גיאה, הודיה, זיקים, יד־מרדכי, כפר הנוער הציוני, כרמיה, משען, ניר־ישראל,

ניצנים ותלמי יפה. נוסדה בתשרי תשי"א (אוקטובר 1950). מרכז האזור גברעם.

חִ’יָם אל־וַלִיד. כפר נטוש והרוס.

אל־חַ’יְמָה. ראה רבדים.

חֻ’לְדָה. הכפר נטוש. ראה משמר דוד.

חֻלַיְקָתּ. ראה חלץ.

* חֶלֶץ. כפר־פלחה של יוצאי תימן בשטח הכפר הנטוש חֻלַיְקָתּ, מדר’־מזר' לאשקלון. נוסד ביום כ“ג אלול תש”י (5.9.1950). ב־25 בספטמבר 1947 התחילו לקדוח באדמת הכפר בחיפוש אחרי נפט והגיעו לעומק של 3,464 רגל. עקב המהומות בארץ בחורף 1947/48 הופסקה העבודה ב־7 בפברואר 1948.

אל־חָ’לִצָה. ראה קרית שמונה.

* חֶמֶד. מושב־עובדים של חיילים משוחררים יוצאי צ’כיה ורומניה. חברי הפועל המזרחי, בשפלת יהודה, 1.3 ק“מ מצפ’־מזר' לבית דגון. נוסד ביום י”ז תמוז תש"י (2.7.1950).

* חֶמְדָּה. ישוב של קבוצת “חרמונים” המסונפת לחבר הקבוצות בשטח אל חמידיה שבעמק בית שאן.

* חַנִּיאֵל. מושב־עובדים של יוצאי רומניה הנמנה עם תנועת המושבים, בשרון, טמוך לבורגתה, 7ק“מ ממערב לטול כרם. נוסד ביום ג' אב תש”י (17.7.1950) ונקרא על שמו של נשיא למטה בני מנשה (במד' לד, כג).

* חָפֶץ חַיִּים. ישוב של קבוץ פועלי אגודת ישראל (פאג"י) בשפלה, 3.5 ק“מ מדר’־מזר' לגדרה, נוסד ביום ב' אייר תש”ד (25.4.1944) ונקרא לזכר הרב ר' ישראל מאיר הכהן הידוע כמחבר הספר “חפץ חיים”.

* חָצָב. מושב של יוצאי טריפוליטניה בשפלה המסונף לתנועת המושבים, בשטח הכפר הנטוש מַסְמִיָּה, 6 ק“מ מצפ’־מזר' לבאר טוביה, נוסד ביום ג' תשרי תש”י (24.9.1949) ונקרא על שם צמח החצב המצוי בכמות ניכרת באדמתו.

⁰חֲצֵבָה. נוה־מדבר בהצטלבות כבישים בערבה, 33 ק“מ מדר’־מע' לים המלח, בו מצויים מעין מים רבים. חרסים ישראליים מעידים על ישוב במקום זה בתקופה הישראלית. בחצבה עוברת הדרך ההולכת מנגב יהודה לאילת. ומכאן עולה דרך להר שעיר, בקיץ תשי”א נוסדה במקום זה מעברה של עולים חדשים.

* חָצוֹר. ישוב של קבוץ השומר הצעיר ג' על אדמת ברקה בשפלה, 3 ק“מ מצפון לבאר טוביה, נוסד באייר תש”ז (מאי 1947).

חָצֵר הַתִּיכוֹן. לפי הנביא יחזקאל מקום בצפון הארץ על גבול חורן. בנוסח השבעים חסר המקום הזה. התרגום הארמי כותב בְּרֵכַת עַנְבָאֵי היא כנראה עָנ עַנָבְּ (עין ענב) בארץ גרי (EA 256), שלדעת אולברייט היא ארץ גשור. בתקופת התלמוד היה שם המקום הזה נוב (השוה נוב ^ג), עיירה בתחום סוסיתא, היום הכפר ناب = נָבּ מדר’־דר’־מע' לחַ’סְפִין, בגבול הגולן ועמק החורן. העיר העתיקה ישבה במקומו של התל הסמוך לכפר. יחז' מז, טז,

חֲצֵרִים. מושבות העַוִּים חצרים שמדרום לעזה היו כנראה בשטח الحضيرة = אל־חַצִ’ירָה בעמק באר שבע, 31 ק"מ מדר’־מזר' לעזה. שטח זה נתון לעיבוד ובו בארות מים. השוה חצרים ^ב.

* חֲצֵרִים ^ב. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בעמק באר שבע, 6 ק“מ ממערב לעיר, בשטח מושבות העַוִּים לפנים (ראה הערך הקודם). נוסד ביום י”א תשרי תש“ז (6.10.1946) ע”י ילידי הארץ וניצולי מחנות ההשמדה במזרח אירופה, שעלו ארצה בשנת 1943 בדרך טהראן.

* חֶרֶב לְאֵת. מושב של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי והצ’כי במלחמת העולם השניה, בשרון, בצד כביש תל אביב־חיפה, 3 ק“מ מדרום לחדרה. נוסד ביום ט”ו בתמוז תש"ז (3.7.1947). שם המושב מסתמך על הפסוק: “וכתתו חרבותם לאתים” (ישע' ב, ד).

חִ’רְבַּתּ בִּיר א־סִּכָּה. כפר ערבי קטן בשרון ממזרח לקאקון (142 תו'). בגבול מדינת ישראל.

חִ’רְבַּתּ בַּיִת לִיד. הכפר נטוש ושטח אדמתו נכלל בשטח בנין ערים של נתניה.

חִ’רְבַּת אל־וַטַן – خربة الوطن. מקום של ישוב קדום בנגב הצפוני. 13 ק"מ מצפ’־מזר' לבאר שבע. בו קירות בנויים אבני גויל וחרסים רומיים וביזנטיים ומתחת להם חרסים מהתקופה הישראלית. השם הערבי של החורבה פירושו מולדת, ויש שמזהים אותה עם מולדה (ע"ש).

חִ’רְבַּתּ לִדּ – خربة لدّ. בעמק יזרעאל ממערב לעפולה. ראה לוד ^ב והיוגב..

חִ’רְבַּתּ עַזּוּן. הכפר נטוש. שטחו נכלל בתחום המועצה המקומית רעננה. בכפר השתכנו עולים חדשים, ובגבולו מוקם אזור תעשיה של רעננה,

חִ’רְבַּתּ חֻ’רַיְשׁ. לפי הסכם שביתת הנשק עם עבר־הירדן עבר הכפר הקטן באייר תש"ט לישראל.

טוּבָּא – طوبا. כפר של עַרַבּ אל־הַיְבּ ממערב לירדן, 7 ק"מ ממזרח לראש פנה.

טַיְטַבָּא. הכפר נטוש.

א־טִּירָה ^ב. ראה טירת יהודה.

א־טִּירָה ^ג. ראה טירת כרמל.

*טירַת יְהוּדָה. מושב של עולים יוצאי ארצות מזרח אירופה הנמנה עם אגוד המושבים של הפועל המזרחי, בשטח הכפר הנטוש א־טירה (ראה א־טירה ^ב), נוסד בסיון תש"ט (יוני 1949).

* טִירַת כַּרְמֶל. ישוב תת־עירוני לרגלי הכרמל (ראה א־טירה ^ג). נוסד ביום י“ט באב תש”ט (14.8.1949). ביום ז' אדר ב' תשי“א (15.3.1951) קבל הכפר מעמד של מועצה מקומית, בניסן תש”ט (אפריל 1949) הוקמה על ידו מעברה גדולה, שמנתה בטבת תש"י 2,600 נפש.

* טַל שַׁחַר. מושב־עובדים המסונף לתנועת המושבים, במבואות ירושלים, במקומה של ח'. פָ’ר, 3 ק“מ מדרום לחולדה. נחנך ביום כ”ו תשרי תש"ט (27.10.1948) ונקרא על שם הנרי מורגנטוי (= טל שחר) מארצות הברית, שעזר בהקמת נקודת־ישוב זו.

יַבְנֶה. בקום מדינת ישראל הפך הכפר הערבי הגדול יִבְּנָה לעיירה יהודית עם מועצה מקומית. בה השתכנו יוצאי מחנות העקורים שבאירופה ועולים יוצאי רומניה ובולגריה. באייר תשי"א מנתה יבנה 2,700 נפש.

יָג’וּר. הכפר נטוש. בבתיו השתכנו עולים חדשים.

* יָגֵל. מושב־מטעים של יוצאי עיראק הנמנה עם תנועת המושבים, בשטח מטעי הזיתים העתיקים, 2 ק“מ מצפ’־מע' ללוד. נוסד ביום י”ב תמוז תש"י (27.6.1950).

* יַד חַנָּה. ישוב של קבוץ יוצאי הונגריה המסונף לקבוץ המאוחד, בשרון, 2 ק“מ מצפ’־מע' לטול כרם. נוסד ביום כ”ג ניסן תש"י (10.4.1950) ונקרא לזכר חנה סֶנֶשׁ, שהקריבה במלחמת העולם השניה את חייה למען הצלת יהודי ארץ מולדתה הונגריה.

יְהוּד־אל־יָהוּדְיָה. בכפר הערבי הנטוש התישבו יהודים והוחזר לו שמו המקראי יהוד (השוה יהד, יהו' יט, מה). באלול תש“ט היה מספר תושביו 2,900 נפש. ביום י”ט בשבט תש"י (16.2.1950) ניתן לו מעמד של מועצה מקומית.

יְהַלֶּלְאֵל. שמו של אחד מצאצאי יהודה, אבי זיף וזיפה (דהי"א ד, טז). על שמו נקראה עיר ביהודה הנזכרת ברשימת שישק (מס' 70) בצורה יר הרר, יש לחפש את מקומה של עיר זו בקרבת זיף מדר’־מזר' לחברון.

יוֹקֶרֶת. הכפר הערבי אִקְרִתּ נוטש, אבל ליושביו ניתנה הזכות לשוב לכפרם.

* יוֹשִׁיבְיָה. מושב־עולים של יוצאי צפון אפריקה הנמנה על אגוד מושבי הפועל המזרחי, בשפלת הנגב, בשטח הכפר הנטוש אל־מֻ’חַרַקָה, 13ק“מ מדר’־מזר' לעזה, נוסד ביום י”ז בתמוז תש"י (2.7.1950).

יָזְוּר. ראה אזור.

* יִזְרְעֶאל. ישוב של קבוצה הנמנית עם חבר הקבוצות. בשטח הכפר ההרוס זַרְעִין (ראה יזרעאל ^א). מקום איסטרטיגי חשוב, נוסד ביום י“ו באב תש”ח (20.7.1948). רובם של המתיישבים הם ילידי הארץ, שקבלו הכשרה חקלאית בבתי ספר חקלאיים ובחוות־למוד. משקו מעורב. בשטחו 7000 דונם פלחה, 30 ד' ירק, 40 ד' מספוא, 10 ד' כרם.

* יְחִיאֵל. מושב של יוצאי בולגריה בשפלה, בין גדרה לבין באר טוביה, נוסד ביום י“ט בחשון תש”י (נובמבר 1949) ונקרא לזכר הציוני הדגול ד“ר יחיאל צלינוב ז”ל.

* יְחִיעָם. הישוב נקרא על שם יחיעם ויץ ז“ל, שנפל עם י”ג חבריו במעברות אכזיב בליל י“ח סיון תש”ה במלוי צו ההגנה.

* יָכִינִי. מושב של יוצאי ארם נהרים הנמנה עם תנועת המושבים בשפלת הדרום, על אדמת הכפר הנטוש אל־מֻחַרַקָה, 13 ק“מ מדר’־מזר' לעזה. נוסד ביום י”א באב תש"י (25.7.1950). המושב נקרא על שם משפחת היכיני מבני שמעון (במד' כ, יב).

* יָמִין. ראה נוה ימין.

* יְמִין אָרְדּ. כפר־נוער בשלוחות הכרמל, בקרבת ניר עציון, נוסד ע“י המחלקה לעלית הנוער של הסוכנות היהודית ביום י”ז תשרי תשי"א (28.9.1950) ונקרא לזכר המפקד הבריטי ארד וינגיט, שעמד בימים הקשים לישראל לימין ההגנה בארץ.

* יָנוּב. כפר־עבודה של יוצאי טוניס הנמנה עם תנועת המושבים, בשרון הדרומי, במקומו של פרדס נבולסי, ממערב לטול כרם, נוסד ביום ו' ניסן תש"י (28.3.1950).

* יְסוֹדוֹת. מושב־עובדים שיתופי של פועלי אגודת ישראל יוצאי מזרח אירופה ומרכזה בשטח אֻם כַּלְחָ’ה בשפלת יהודה, 4 ק“מ מדר’־מע' לחולדה. נוסד ביום ט' תמוז תש”ח (16.7.1948). משקו מעורב ואינטנסיבי.

* יַסְעוּר. ישוב של קבוץ השומר הצעיר בעמק עכו, בשטח הכפר הנטוש בִּרְוָה. בקרבת הכביש העולה לצפת, 8 ק“מ ממזרח לעכו. נוסד ביום ה' בטבת תש”ט (16.1.1949). השם, שניתן לישוב ע"י המתישבים, מציין צפור המבשרת את ביאת הסערה.

* יָעֵל. ראה אביגדור.

* יַעֲלָה. כפר־עבודה של יוצאי כורדיסטאן על אדמת הכפר הנטוש דַיְר אל־הַוָא במבואות ירושלים, מדרום לנחל שורק ולקו מסלת־הברזל העולה לירושלים. נוסד ביום כ“ו בטבת תשי”א (4.1.1951).

* יַעֲרָה. כפר־עבודה של יוצאי תימן הנמנה עם תנועת המושבים, בשטה ח‘. א־צֻוָּנָה בגליל המערבי (ע"ש), בצד הכביש הצפוני, 2 ק"מ מדר’־מזר’ לחניתה. נוסד ביום ג' בתמוז תש"י (19.6.1950). יושבי הכפר עסוקים ביעור הרי הגליל.

* יִפְתָּח. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בשפת עמק החולה, בשטח הכפר הלבנוני בַּלִדָה הסמוך לגבול ישראל, מצפ’־מע' לים סמכו. נוסד ביום י“ג באב תש”ח (18.8.1948).

* יצִיבִים. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד סמוך לבית גוברין מצפון, נוסד ביום כ“ד אייר תש”ט (23.5.1949).

* יָצִיץ. מושב־עולים של יוצאי טריפולי הנמנה עם תנועת המושבים, בשפלה, מדר’־מזר' לנען, נוסד ביום כ“ה ניסן תש”י (12.4.1950).

* יָקוּם. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הארצי השומר הצעיר, בשטח ח'. זַבָּבִּדָה בשרון, 4 ק“מ מצפון לשפיים ובמרחק 1.5 ק”מ בערך משפת הים. נוסד ביום י“ט אדר תש”ז (11.3.1947). בטבת תש"י היה מספר חברי הקבוץ 266 נפש. אחד מענפי המשק העיקריים של הקבוץ הוא גידול בננות באדמת החמרה הכבדה.

יַרְדָא ^א. אחרי מלחמת השחרור של ישראל שימש הכפר, במשך זמן רב מקום פגישה של נציגי היהודים והסורים בראשותם של חברי ועדת הפיוס של או"ם.

* יְרוֹחָם. מעברה בנגב, בדרך מבאר שבע למכתש הגדול, במרחק 2.5 ק“מ מבאר ירוחם. הוקמה ביום ב' שבט תשי”א (9.1.1951) עם אוכלוסיה ראשונה של 1,300 נפש כבסיס לישוב עירוני. שלש בארות מספקות לישוב מים די הצורך. אנשי המעברה עסוקים בקביעות במחצבות שבסביבה (אבני־בנין, חול־זכוכית, חרסית, זרחן) ובסלילת כביש באר שבע–סדום.

* יִשְׁעִי. כפר־עבודה של יוצאי תימן הנמנים עם הפועל המזרחי, בהרי יהודה, בשטח הכפר הנטוש דַיְרַבָּן, מדרום לתחנת מסלת הברזל הר־טוב. נוסד ביום כ“ז בתמוז תש”י (12.7.1950).

* יַשְׁרֵשׁ. כפר־מטעים של יוצאי מרוקו המסונף לתנועת המושבים, סמוך לרמלה מדרום לה. נוסד ביום ח' חשון תשי"א (19.10.1950) והתישבו בו 80 משפחות. המשק מבוסס בעיקרו על מטעי הזיתים והפרדסים שבסביבה.

כַּבָּבִּיר – كبابير. כפר ערבי על הר הכרמל מעל לחוף חַ’יָט (620 תו').

אל־כַּהְף. צ"ל: (פרשה 18).

* כּוֹכָב. כפר־פלחה של יוצאי עיראק בשטח הכפר הנטוש כַּוְכַּבָּה (ראה כוכבא ^א) בשפלה 8 ק“מ מדר’־מזר' לאשקלון, נוסד ביום ט' חשון תשי”א (20.10.1950) והתישבו בו כמאה משפחות.

כַּוְפַ’חָ’ה הכפר נטוש. אדמתו מעובדת על ידי אנשי הישובים הקרובים רוחמה, דורות, יכיני ויושיביה.

כַלְקִיס. בהתחלה צ"ל: כלקיס.

אל־כֻּנַיִּסָה. ראה כפר שמואל.

כִּסּוּפִים. ישוב של קבוצת הנוער הציוני יוצאי

אמריקה הצפונית והדרומית בגבול הנגב המערבי, מדר’־מע' לבית רעים, נוסד ביום ט“ז באייר תשי”א (22.5.1951).

כָּסְפוֹן. צ"ל: יהודה המכבי.

* כְּפַר אַחִים. מושב־עובדים של יוצאי פולין ורומניה הנמנה עם תנועת המושבים בשפלה בשטח הכפר הנטוש קסטינה. נוסד בניסן תש"ט (אפריל 1949) ונקרא לזכר שני אחים, בניו של מארגן הישוב ומדריכו, שנפלו בשדה הקרב במלחמת העצמאות.

* כְּפַר גַּנִּים. קבל מעמד של מועצה מקומית ביום כ“ו ניסן תשי”א (2.5.1951).

* כְּפַר דָּנִיאֵל. מושב־עובדים שיתופי הנמנה עם תנועת המושבים, בשטח הכפר הנטוש א־נַבִּי דַנְיַל, 2.5 ק“מ מדר’־מזר' ללוד. נוסד על ידי חיילים משוחררים ביום ט”ז תשרי תש"י (9.10.1949) ונקרא לזכר דניאל פריש, ממנהיגי הציונים בארצות הברית. משקו מעורב ואינטנסיבי.

* כְּפָר הַנּוֹעַר הַדָּתִי. מוסד חנוכי של עלית הנוער, מסונף לפועל המזרחי. נוסד בשנת תרצ"ח (1998) על יד כפר חסידים, שלו קשור המוסד מבחינה מוניציפלית.

כְּפָר הַנוֹעַר הַיָרוֹק. מושב של חיילים משוחררים ילידי הארץ ויוצאי ארצות שונות על אדמת ג’ליל סמוך להרצליה. הוא נוסד בניסן תש"י (אפריל 1950) ומקיים חנוך לחקלאות של נוער עולה.

כְּפַר חִטְּים ב'. מושב־עולים (כפר־מטעים) של יוצאי תימן המסונף לתנועת המושבים, בגליל התחתון, בין כפר חטים ובין ארבל, נוסד ביום י“ד סיון תש”י (30.5.1950).

* כְּפַר טְרוּמַן. מושב עובדים של חיילים משוחררים מילידי הארץ המסונף לתנועת המושבים, בשטח נבלט, 7 ק“מ מצפו’־מזר' ללוד. נוסד ביום כ”א בתמוז תש"ט (18.7.1949) ונקרא על שם נשיא ארצות הברית של אמריקה הצפונית, שעמד לימין ישראל מאבקו על יסוד מדינת ישראל. משקו מעורב ואינטנסיבי.

* כְּפַר מָרְדְּכַי. מושב־עובדים בשפלה, 2 ק“מ מצפ’־מע' לגדרה, נוסד ביום ל' ניסן תש”י (17.4.1950) ונקרא לזכר מרדכי עליאש, ציר ישראל הראשון באנגליה, שנפטר בלא עת בלונדון.

* כְּפַר פִּרְעָם. כפר־עבודה של יוצאי תימן הנמנים עם הפועל המזרחי, בגליל העליון במקומו של הכפר הנטוש פִ’רְעִם, 3.5 ק“מ מצפ’־מזר' לצפת. נוסד ביום י' ניסן תש”י (28.3.1950).

* כְּפַר שָׁמָּאִי צ"ל: כפר שַׁמַּאי.

* כְּפַר שְׁמָרְיָהוּ. קבל מעמד של מועצה מקומית ביום כ“ה שבט תש”י (12.2.1950).

* כֶּרֶם יַבְנֶה. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ הדתי של הפועל המזרחי, בשפלה, 7 ק“מ מדר’־דר’־מע' ליבנה, נוסד ביום ח' חשון תש”ב (29.10.1941).

* כַּרְמִיָּה. ישוב של קבוץ מיוצאי טוניס וצרפת על אדמת הכפר הנטוש הִרְבִּיָא בשפלה, 8 ק“מ מדר’־דר’־מע' למגדל־אשקלון, נוסד ביום ג' אייר תש”י (20.4.1950) ונקרא לזכר המדינאי היהודי־הצרפתי יצחק אדולף כרמיה (Crémieux) מיסד חברת כל ישראל חברים,

כַּרְמֶל. צ"ל: “תבור וחרמון בשמך ירננו”.

⁰כֶּתֶף אַבְרָהָם – חַ’שְׁם זַנָּה. רכס סלעי (392 מ') הסוגר על עמק באר שבע מדרום. ראשיתו 18 ק"מ מדר’־מזר' לבאר שבע ואחריתו בהר נועם מדרום לבאר שבע.

⁰כֶּתֶף בְּאֵר שֶׁבַע – חַ’שְׁם אל־גֻ’בַּיְל. רכס (229 מ') השופע לתוך עמק באר שבע מצפון. 7 ק"מ מצפ’־מע' לבאר שבע.

⁰כֶּתֶף בְּתָרִים – חַ’שְׁם אַל־בֻּתַּיְר. גוש הרים נמוכים השופעים לתוך עמק באר שבע מצפון ושלוחותיהם מתקרבות לעיר.

⁰כֶּתֶף חֶצְרוֹן – חַ’שְׁם אל־חַצִ’ירָה. רכס המסתעף מהרי חברון בכוון למצדה ולשפת ים המלח,

⁰כֶּתֶף יוֹנָתָן – חַ’שְׁם א־סֻּוַיְד. רכס של הרי סלעים אפורים במדבר יהודה, הסוגר מצפון על אפיקו הרחב של נחל צאלים, בו עוברת הדין מחברון למצדה. הכתף נקרא על שם יונתן בן יאיר, ראש המגינים על מצדה בזמן המצור, ששמו עליה הרומאים.

לֹד. במ“מ צ”ל: סוכה ב, ב.

* לוּזִים. מושב־עולים של יוצאי תימן המסונף לתנועת המושבים, בהרי ירושלים, בשטח הכפר הנטוש ח'. א־לַּוְז, 2 ק“מ ממערב לעין כרם. נוסד ביום כ”ח סיון תש"י (5.6.1950).

* מַאֲבָק. ישוב של קבוץ הנוער הציוני מיוצאי גרמניה, אוסטריה, צ’כוסלובקיה ורומניה בשטחי המושבה הגרמנית לשעבר וַלְדְהַיְם בגליל התחתון, 13 ק“מ ממע' צפ’־מע' לנצרת. נוסד ביום י”ד ב אייר תש"ח (23.5.1948).

*ִ מְבוֹא בֵיתֵר. מושב שיתופי של חברי תנועתי “חרות”, יוצאי צפון אמריקה ודרומה בשטח הכפר הנטוש רָס אַבּוּ עַמָּר בהרי ירושלים, בקרבת הספר, 3.5 ק“מ ממערב לביתר, נוסד ביום י”ז אייר תש"י (24.4.1950).

* מִבְטָח. מושב־עובדים של יוצאי פולין הנמנה עם תנועת המושבים. בדרום, בקרבת בצרון. נוסד ביום י“ז כסלו תשי”א (26.11.1950) והתישבו בו 100 משפחות.

* מְגָדִים. מושב של יוצאי מרוקו מצפון לעתלית. בנחלת המטה מנשה. נוסד ביום כ' אב תש"ט (15.8.1949).

מִגְדָּל־אַשְׁקְלוֹן. לפי החלטת ועדת השמות הממשלתית תקרא העיירה הערבית הנטושה מג’דל הסמוכה לאשקלון, שבה התישבו עולים מארצות שונות (בתחלת תשי"א 5,000 תו') בשם מגדל־אשקלון ⁶³⁰, באב תש"י קבלה מעמד של עיריה.

אל־מַדַרִיָּה – المدريّة. ראה גבעת מדור.

* מוֹדִיעִין. מועצה אזורית הכוללת את הישובים בארות יצחק, בית עריף, בני עטרות, בן־שמן, גבעת כח, גמזו, חדיד, טירת יהודה, כפר דניאל, כפר טרומן, נבלט, נחלים ורנתיה.

מוּשְׁחַן צ"ל: מוּשְׁחָן.

* מָזוֹר. מושב־עובדים של יוצאי צ’כוסלובקיה והונגריה המסונף לתנועת המושבים, בשטח הכפר הנטוש אל־מֻזַיְרִעָה, 3.5 ק“מ מדרום למגדל־אפק. נוסד ביום א' בתמוז תש”ט (28.6.1949). משקו הררי למחצה וכולל גם צמחי רפואה (מכאן השם שניתן למושב).

*מַחֲנֶה מְנַשֶׁה. מעברה גדולה על יד עין שמר בשרון הצפוני.

* מַחְסִיָּה. כפר־עבודה המסונף לפועל המזרחי. נוסד בי“ז אייר תש”י (4.5.1950) ע"י עולי תימן על אדמת הכפר הנטוש דַיְרַבָּן באשדות הרי יהודה, מדר’־מזר' להר־טוב.

* מַטָּע. כפר־מטעים של יוצאי תימן הנמנה עם אגוד המושבים של הפועל המזרחי, בהרי יהודה, בכפר הנטוש עַלָּה, מדרום לנחל שורק. נוסד ביום ה' חשון תשי"א (16.10.1950) ובו התישבו 60 משפחות המועסקים במטעי הזיתים, הגפנים והתאנים שבמקום.

* מַלְכִּיָה. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד בקרבת הכפר הנטוש מלכיה, סמוך לגבול מדינת הלבנון, מדר’־מע' לקדש נפתלי. נוסד ביום י“ח ניסן תש”ט (17.4.1949). במלחמת החרות של ישראל התחוללו קרבות עזים על הר מלכיה. הפולשים הלבנוניים כבשוהו ביום ו' אייר תש"ח (15.5.48) וצבא ההגנה לישראל לקחו בחזרה ביום כ' באייר (29 למאי).

מַמְלֶכֶת יַרְדֵּן הַהָשַׁמִית. – المملكة الهاشميّة الاردنية. הוא השם הרשמי, שניתן לממלכה הערבית של עבר־הירדן לאחר ספוח “המשולש הערבי” של עבר הירדן מערבה. ראה עבר־הירדן.

⁰מַמְשִׁית, היא כּרְנבּ, העיר המבוצרת העתיקה היושבת על הר בצומת הדרכים מאילת לירושלים ומבאר שבע לסלע (פטרה) ⁶³¹. השם העברי החדש הותאם לשם היוני Mc.upoto שבמפת מידבא. בנחל העובר לרגלי ההר (ראה נחל סכר) נמצאים שרידים ניכרים של סכרים לעצירת מי הגשמים היורדים מההרים מסביב. משערים, שבסביבות ממשית טמונים בקרקע אוצרות נפט כבירים, לפני ארבעים שנה עסקו בקדוחים ובחפושים אחרי מקורותיהם. ממשלת ישראל הקימה בקרבת ממשית מעברה, שיושביה עוסקים בעבודות צבוריות.

מֵנוֹאִיס. צ"ל: خ. المعين = ח'. אל־מַעִין.

אל־מַנְצוּרָה – المنصورة. ראה גבעות מצורה.

* מַעֲגָּן. ישוב של קבוץ המסונף לקבוץ המאוחד, בשפתה הדרומית של ים כנרת, ממזרח לכפר צמח. נוסד ביום י“ד אלול תש”ט (8.9.1949). חברי הקבוצה “מעגן” הם יוצאי ארצות מזרח אירופא ומרכזה.

* מָעוֹז צִיּוֹן. ישוב־חוצבים על הר קסטל מעל למוצא עלית, אנשי המקום עובדים במחצבות האבנים שבהר.

* מֶרְחַבִים. מועצה אזורית בנגב הצפוני־המערבי הכוללת את הישובים בטחה, גילת, מסלול, פדויים, פטיש, רנן ותפרח. נוסדה באמצע תשי"א (1951).

* נוּרִית. מעברה של עולי תימן בשטח הכפר נוּרִס מדר’־מע' לעין חרוד. השוה גלבוע.

מִשְׁלַט נִירִים. גבעה בנגב הצפוני, בקרבת גבול מחוז עזה. בה נלחם קבוץ נירים בעוז בפולשים המצריים לפני שהעתיק את מושבו אל מקומו החדש מדרום לח'. מעין.

⁰נַחַל זַרְחָן. ועדת השמות הממשלתית החליטה לשנות את השם נחל החלק ולקראו בשם נחל זרחן ע"ש חומר הזרחן המצוי בו.

* נִירְאוֹן. צ“ל: 13 ק”מ ממערב לים חולה.

* נִירִים. הקבוץ העתיק את מושבו אל מדרום לחורבות מעון (ראה מעון ^ד) ⁶³².

* נְתִיבוֹת. ישוב של קבוצה הנמנית עם הקבוץ הדתי, על אדמת ח‘. סְכְּרַיְר בשפלה, בצד הכביש וקו מסלת־הברזל, 7 ק"מ מדר’־מע’ ליבנה, נוסד ביום כ“ב ניסן תש”ט (23.3.1949). חלק מחברי הקבוצה הם מאנשי כפר דרום, שנעזב מיושביו אחרי מלחמת הגבורה עם הפולשים המצרים. הם הצטרפו לקבוצה “מורשה”, שחבריה הם יוצאי גרמניה, בריטניה, אמריקה הצפונית והדרומית, הודו ועוד.

 

מילואים (ישובים חדשים, שניתנו להם שמות בתקופה אוקטובר 1951 ־ סוף מרס 1952.)    🔗

אֶבֶן סַפִּיר. מושב של עולי כורדיסטאן בהרי ירושלים, 3 ק“מ ממערב לעין כרם (מקודם לוזים). נוסד ביום ב' סיון תש”י (5.6.1950) ונקרא לזכר איש ירושלים ר' יעקב הלוי ספיר, שחקר את קבוצי היהודים בארץ הקדם והעלה את חקירותיו על הספר אבן ספיר.

אוֹר יְהוּדָה. ישוב של עולים מארצות שונות בשטח הכפר סאקיה, ממערב ליהוד. נוסד בשנת תשי"א (1951) ונקרא על שם הרב יהודה חי אלקלעי ממבשרי תחית ישראל בארץ־ישראל.

אַלּוֹנֵי יִצְחָק. כפר נוער בשרון הצפוני, ליד כפר גליקסון, נוסד בשנת תשי"א (1951) ונקרא על שם יצחק גרינבוים.

אֱלִישָׁמָע. מושב של עולי טריפוליטניה המסונף לתנועת המושבים בשרון, ממזרח לירקונה. נוסד ביום ב' אייר תשי"ב (6.6.1951).

אָשְׁרַת. עיר בתכנון בגליל המערבי, ממזרח לכבריתא.

בֵּית אֵלְעָזָרִי. מושב של עולי פולין ורומניה המסונף לתנועת המושבים בשפלת הדרום; על אדמת הכפר עָקִר, מדר’־מע' למזכרת בתיה. נוסד בכסלו תש"ט (דצמבר 1948) ונקרא על שם פרופ' יצחק אלעזרי־וולקאני מרחובות.

בֵּית גַּמְלִיאֵל. מושב של עולי פולין ורומניה הנמנים עם הפועל המזרחי, בשפלת הדרום, מדר’־מזר' ליבנה. נוסד בשבט תש"ט (ינואר 1949) ונקרא על שם רבן גמליאל דיבנה.

בֵּית מָעוֹן. עיר בתכנון ליד תל מעון במעלה הרי טבריה,

בֵּית נְחֶמְיָה. מושב־עובדים של עולי פרס בקרבת חורבת נבלט. נוסד בשנת תשי"א (1951) ונקרא על שם נחמיה בן חכיליה.

בֵּית עֶזְרָא. מושב של עולי עירק המסונף לתנועת המושבים בשפלת הדרום, ק“מ אחד מדר’־מע' לאשדוד. נוסד ביום י' ניסן תש”י (28.3.1950) ונקרא על שם עזרא הסופר.

בְּנֵי דָרוֹם. ראה נתיבות.

בְּקוֹעַ. מושב־עובדים של עולי תימן על אדמת דיר מֻחַ’יְסִן, 4 ק“מ ממערב ללטרון במקום שהובקעה הדרך לירושלים הנצורה. נוסד בכסלו תשי”ב (דצמבר 1951).

גְאַלְיָה. מושב של עולי בולגריה המסונף לתנועת המושבים, בשפלת הדרום, על אדמת הכפר החרב אל־קביבה, 3 ק“מ מצפ’־מזר' ליבנה. נוסד בכסלו תש”ט (דצמבר 1948).

גּוֹנֵן. ישוב של קבוצת נחלאים ב' בשפת עמק חולה, מדרום ללהבות הבשן, נוסד ביום י“א אב תשי”א (13.8.1951).

גִּנָּתוֹן. מושב של עולי בולגריה המסונף לתנועת המושבים, על אדמת הכפר ההרוס גִ’נְדִס, מצפון ללוד, נוסד בסיון תש"ט (יוני .(1949

דּאֹר. מושב של עולי יון המסונף לתנועת המושבים במקומה של דאר העתיקה (טנטורה). נוסד ביום כ“ד כסלו תש”י (31.12.1949).

דְּבִירָה. ישוב של קבוץ נח“ל מבין עולי הונגריה הנמנים על השומר הצעיר, בדרום, 7 ק”מ מדר’־מע' לדביר העתיקה (תל בית מִרְסַם). נוסד ביום י“ב אלול תשי”א (13.8.1941).

דִּימוֹנָה. ישוב עירוני בתכנון, 5 ק"מ מצפ’־מע' לכורנוב, בצומת הדרכים לירוחם, למכתש הגדול ולבאר שבע.

הגּוֹבְרִים. קבוץ של בני הארץ המסונף לקבוץ המאוחד, שהתנחל ביום י“ד כסלו תש”י (5.12.1949) בשטח המושבה משמר הירדן.

הַגּוֹשְׁרִים. מושב של עולי הודו המסונף לתנועת המושבים על אדמת ג’וּלִס בשפלת הדרום, מדר’־מזר' לניר ישראל, נוסד ביום כ“ו אלול תש”ט (20.9.1949).

זֶכֶר־דֹּב. מושב המעמד הבינוני של עולי פולין, הנמנים עם תנועת “חרות”, על אדמת בַּשִׁיתּ בשפלת הדרום, מדר’־מע' לכפר מרדכי, נוסד ביום ל' ניסן תש"י (17.4.1950) ונקרא לזכר דב גרונר, שנפל קרבן לפעולת המחתרת של “חרות” בימי שלטון המנדאט הבריטי.

חֲמַדְיָה. הוא שם הקבע לחרמונים ב' (ע"ש).

חָצוֹר. עיר חדשה בתכנון בגליל העליון, בקרבת חצור העתיקה (תל וַקָּץ).

יָטְבָתָה. ישוב קבוצת האחזות של נוער חלוצי מבני הארץ על יד עין יטבתה (עין עַ’צְ’יָן) בערבה, נוסד ביום ל' תשרי תשי"ב (30.10.1951).

כְּּפַר הַבּוֹנִים. מושב שתופי של עולי אפריקה הדרומית על אדמת כַּפר לָם, 5 ק“מ מדרום לעתלית. נוסד ביום כ”א תמוז תש"ט (18.7.1949).

כְּפַר עַבדּוּן. כפר־עבודה בגליל המערבי ליד נחל קרן, מדרום לבצת. נוסד בחשון תשי"ב (נובמבר 1951).

כְּפַר עַזָּה. ישוב של קבוצת האחזות חלוצית מבני הארץ ומחו“ל בשפלת הדרום, 3 ק”מ מדר’־מזר' לעזה. נוסד ביום י“א תמוז תשי”א (15.7.1951).

כְּפַר רֹאשׁ הַנִּקְרָה. הוא שם הקבע לישוב סולם צור (ע"ש).

כֶּרֶם בֶּן זִמְרָה. מושב של עולי תורכיה הנמנים עם הפועל המזרחי בגליל העליון, בהר ראס אל־אחמר, 5 ק“מ ממע’־דר’־מע' לקדש נפתלי, בו קבורים, לפי המסורת ר' זמרא ויוסי בנו. נוסד באייר תש”ט (מאי 1949).

לוֹחֲמֵי הַגֵּיטָאוֹת. ישוב של קבוץ עולי פולין המסונף לקבוץ המאוחד בשפלת החוף. על אדמת הכפר סֻמַיְרִיָה, 3 ק"מ מצפ’־צפ’־מזר' לעכו, נוסד ביום ד' שבט (3.2.1949). המתישבים היו כולם פרטיזנים ולוחמי הגיטאות בפולין.

מַבּוּעִים. הוא שם הקבע לישוב קבוץ הנוער הציוני על אדמת ברברה (ברברית).

מַרְגָּלִיּוֹת. מושב של עולי עירק המסונף לתנועת המושבים על אדמת ח. הונין בגליל העליון, 3 ק“מ מצפ’־מע' לקרית שמונה. נוסד ביום י”ט תמוז תשי“א (23.7.1951) ונקרא לזכר חיים מרגליות קלוַריסקי, מי שהיה מנהל מושבות פיק”א בגליל העליון ופעל למען בסוס הישוב.

מַעֲלוֹת. עיר בתכנון בגליל העליון במקומו של הכפר מִעִלְיָה, מצפ’־מזר' למעונה.

נְוֵה יָרָק. מושב עובדים של עולי רומניה המסונף לתנועת המושבים בשרון, ממזרח לירקונה. נוסד ביום כ“ג תשרי תשי”א (4.10.1950)

נְוֵה מִבְטָח. ראה מבטח.

נוּרִית. כפר־עבודה של עולי תימן ועירק על הר הגלבע בשטח הכפר לשעבר נוּרִיס. נוסד בשנת תש"י (1950).