מרדכי¹

יום ה', י“א באב תרע”ג

אנחנו שוקעים יותר מדי במותרות. רוח ואמנות וכל מיני צעצועים וקישוטים.

ומה אני עושה כל הימים? מתמזמז וחולם חלומות. העֵת עתה לחלוֹם? העֵת עתה לנגן? העֵת עתה להתרפק ולהתעלס?

אנו הולכים לבנוֹת לנו קן, אולי כבר הבאנו לקן שני גבעולים ושערה אחת, ואנחנו כבר מרננים, כבר עוסקים באמנות… אבל הן יש גם צפרים שבשעת בניית הקן הן גם מצפצפות… לא. הצפרים אשר בארץ, הבונים, אינם מצפצפים כלל. אלה שבאו מן החוץ הכניסו בנוּ ציפצוף ומפריעים מעבודה. אילו היתה השירה מכוּונת כלפי העבודה, אילו היה זה צליל שמחה על גבעול חדש שהוּנח, על קש חדש שנוסף על כתלי הקן – הייתי שמח עליו. אבל הבניה היא בניה בפני עצמה והציפצוף לעצמו. ולא עוד אלא שהוא מסב אליו את עיני הבונים וגוזל מהם כוחות הנפשות והכל מצטפצפין.

כל עבודה שאין לה קשר ישר עם הגאולה – אין לה מקום. “שמע, משה, משה, משה, לא עֵת עתה לנגן, להתעלס בחיק בטהובן, להתרפק על צוארוֹ… הנח את כינורך ואת מיתרוֹ השקט. ואתה קוּם ואת בלוֹרית חלומותיך גזוֹז וּפזר לרוח, ויצאת אל אחיך העובדים, ושלובי נשמה תבנוּ את הקן”! מה אתה אומר עליו, מרדכי? מה אתה אומר על משה, זה התרנגול המקנן בלבו ומצרצר לו את צרצוריו?

ויש אשר אוֹמֵר לעצמי, אני משתעשע בחלומות ובפרחי הזיה. ואני יושב לי ומורט את עלי הפרח אחד אחד, עד אשר יקרח כולו, ולקחתי לי פרח אחר ואמוֹלל את עליו עד אשר אשליך גם אותו.

מרדכי, האם גמרתי להקריח את פרח הנגינה שלי, ולכן אני טוען טענות? דומה לי שלא. ואפילו אם כן? האשקר לעצמי, ואשקר לאחרים? האתבּייש מהגיד: אינני רוצה להקדיש עצמי לנגינה!? כל אדם צריך לעשות מה שהוא רוצה לעשות. והעיקר – המסירות. אם אדם עובד איזו עבודה ואינו מסוּר לה בכל לבו, ובשעת מעשה לבו חרד על כל עלה נידף מסביבוֹ – מוטב שיחדל.

מרדכי, מרדכי שלי, יש לי כמה הצעות וכמה דרכים שאני מציע לפנַי. אך אני פּוֹחד להחליט. רק זאת אני יודע: את המותרות אשליך מעלי. ואת יוֹנת כינורי אלכוד, וכלוב קטן יפה אעשה לה, אשׂימה בכלוּב, את יונתי הזמזמנית, ולעתים בערב, בשובי מעבודתי והתייחדתי לי בפינה מסוּתרה עם יונתי הכלוּאָה, אפתח לה את דלת מאסרה, וצמאה למנגינה, צמאה לצלילים, תחרד יונתי אל כתפי ואל לבי והתרפקה באהבה, בגעגועים ושרה לה את שירתה. ועם דממת הערב תשוב הקטנטנה אל כלוּבה, תיאָלם שוב במאסרה.

פנינה ²

מרים לי מאוד דבריך. עוד לא הספקת לבשל בעצמך אף ארוחה אחת וכבר נמאס לך “המטבח הצר והטפשי הזה”, ורצית “לברוח אל ההרים, הרחוקים, לשבת שם בנקיק סלע דומם ולהקשיב”, וכאשר תרצי לאכול וקיבתך הטפשית תציק לך – תרדי אל המטבח ורוזה³ תגיש לך ארוחת־צהרים?

כן. יש אמנם מקומות יותר טובים, ואַת יודעת כי לא הייתי מרוצה כלל מהליכתך למקום זה. אך את עצמך הן כתבת לי כי פקעה סבלנותך, כי בבית בשום אופן לא תשארי. וחשבתי כי אולי באמת “רע חדש” טוב יותר מן הרע הקבוע. ועוד דבר חשבתי: קרבת רוזה תפעל עליך לטובה. והנה אין אני שומע דבר. ואַת כבר שכחת וכבר מתיאשת. ברגל קלה ובהמון חוגג נכנסת, רקדת וכד המים על ראשך והסיר הרותח בידיך – ותמעדנה רגליך ותכווי – וכבר אַת בוכה – הביתה. לחופש. אל הילדים, אל הפרחים, אל השמש.

וכל הנערות אשר אתך? הן לא בתופים ולא במחולות חגגו את כלולותיהן עם העבודה, וגם הן טרם הראו הצטיינותן, אך הן לא כל כך ממהרות להתיאש.

מה אַת רוצה? מה זה “לשוב אל הילדים”? להכנס אל הסמינר, לשבת עם הילדוֹת ה“תל־אביביות” במחלקה וללעוג להן על אשר אינן מבינות כי צריך לעבוד?

הן אני חי ככה כל הימים. הרגשה זו מלווה אותי עד נוחי בשנתי והיא השוללת ממני כל זכות־קיומי פה. לא אליך אני מדבר. אֵלַי אני מדבר. וכל תעודותי אינן מועילות לי. וכאשם אני מהלך בין המנגינות, הילדים וזהרי השמש על הגבעות.

כן. יסורי הקליטה קשים, עוד לא נאחזנו בקרקע ובעבודה עוד לא שלחנו שרשינו. אל המפעלים הגדולים עינינו נשואות, אל האור ואל המרחב. ורק דבר קטן שכחנו: כי את האור לא ישיג לעולם הצמח אשר אין לו שורש. ענפיו לא יפרוש אל המרחב הגזע אשר לא תקע באדמה שרשיו.

ובכל זאת יקר לי מכתבך מאוד. הילדוּת שרה מתוכו. עליצות הנעורים הרכים וחדוותם לקראת העתיד. אולם יחד עם זה הרגיזוני קלוּת־הדעת, ההתפנקות ואין־האונים לקראת הקטן במעשים. כי עוד לא ידענו להפוך לנו את החיים ואת העבודה למקור יצירה. ואנחנו נושאים אותם אך כעוֹל קדוש.

אַת רוצה? שובי. אך לאן תשובי? ואיפה הם האמצעים? תצטרכי לשבת בבית. בחרי בעצמך.

ואם נאמר כי באמת מוכרחה אַת לעזוב ולשוב, גם אז רציתי שתעבדי לכל הפחות שנה אחת “במטבח הצר והטפשי הזה”, למען תזכרי אותו היטב בשבתך בסמינר או בגן הילדים. למען תלמדי היטב, תחיי את ענוּת־נפשם של אלפי נשמות המתגעגעות גם הן אל האור ואל השמש ואל ההרים ושותקות ונושאות דוּמם את העוֹל.

ואולי ישנן גם כאלו אשר נהפך להן העוֹל הזה למקור יניקה וצמיחה אמיתית. כי דבר אגיד לך: צר מאוד על האנשים אשר נפשם אינה אתם, המשליכים את נפשם מנגד. ומאווייהם תמיד במקום ש“הם” אינם. כי המרחקים אשר אליהם אנו נושאים את נפשנו, המרחבים אחריהם נודדים ותועים מאוויינו, השמש שאבדה וסלעי־הבדידוּת הגבוהים מאתנו ופרחי־שעשועיהם, כל אלה, כל אלה לא מחוצה לנו הם נמצאים. בתוכנוּ, בתוכנוּ המה חיים, נענים ומחננים קולם אלינו. אתנוּ ינוּעוּ, אתנו ישבוּ, אתנו ישכבו וגם ינומו, וגם אתנו ישוועוּ אלינו. ורק אין אנו יודעים את הדרך אל עצמנו, אל תוכנו. הן היא כה קרובה, קרובה מכל. וכה רחוקה היא וכה נעלמה. וכה תועים אנו ומתרפקים על כל אשר מחוץ לנו, על מרחקים אבודים אשר לא נשיגם לעולם.

שמואל ⁴

כסלו תרע"ט

שמחתך מצערת אותי, ועל כן אם יצערוך דברי אולי אשׂמח. כן. איזה יהודי טוב בנה אניה. מחר יחוגו את דיגולה, ואתה שמח. מה ההבדל בין האניה הזו לבין האוֹתּוֹמוֹביל של הלפרן, לבין חנותו של אחד היהודים בקצה הרחוב בתל־אביב או הדליג’נס ההולך מיפו לפתח־תקוה? כל הענין הוא בחידוש?

האמנם שמחת ילד קפצה עליך, צהלת ילד תמים בשמחת תורה לקראת הדגל?

יום יום אני רואה אותך ושכמך נטוי, כאילו סבל כל המעשים עליך. ואת עינוּייך בשעת דיבורך אני חי ונושא אתך, כאילו אתה רוצה למַצוֹת את כל האמת. וכאילו השקר עמרים עמרים מכסה אותך, דגלים דגלים הוא מתנפנף לעיניך ומסתיר ממך את האור ואת הדרך, ואתה מתחבט ומפרפּר ביניהם.

האמנם אתה מעריך את הדברים לפי דגלם?

ולמה לא חגגו את חג היווסד דגניה? וכאשר באה הקבוצה הראשונה למרחביה ערכו משתה והזמינו באי־כוח מכל פינות הארץ, והניפו דגל על החוּשוֹת?

האמנם לא לימדה אותנו העבודה צניעוּת?

את דגלו ראה העובד ראשונה בנצני התבואה העולים אחר הגשם. דגלים דגלים קטנטנים. דגלים דוֹמעים ומאירים.

ואם לא גבעול הדורה בהיות הסתיו, העלה המתנפנף בחדווה בראש כל גבעול – האם לא הוא היה לדגל חג האסיף בשדות?

שמחה? מי כעובד יודע כי זורעים בדמעה? ואם אפילו יוצאים בשמחה לזריעה אין עושים זאת בהמון חוגג. והחג עודו רחוק מאתנו. – והדגל? עוד אין לנו תורן המעשים אשר יתנופף עליו הדגל.

ועוד: ראה כמה שונים דרכינו מדרכיהם. “בצלאל” יסד סניף לעבודת צורפי זהב בבן־שמן – חג ודגלים⁵. קבוצת סוחרים או סוחר אחד בנה אניה – עם ישראל חוגג. והדגלים מתנפנפים.

אתה יודע מתי נחוג? כאשר העובדים יבנו אניה בידיהם. ובידיהם יסיעוה. וחבריהם יסעו בה – אז – כן. אז נחוג איש איש בלבו. המעשה הוא הדגל.

אתה יודע מתי נחוֹג? כאשר נייסד אוניברסיטה בבן־שמן והעובד לא ינוע ברחובות תל־אביב להתאבק בתורה.

אתה יודע מתי נחוג? כאשר על חופי הכנרת תקום תזמורת סימפונית לעובדים, וקונסרבטוריה. והעובד לא ינוע ברחובות תל־אביב כתלוש וכשבוי, סמוך על שולחן האדונים בהשתוקקו להזין נפשו בנגינה.

לא, איני יודע. קשה עלי מראה הדגל. אולי מאֵימת המראות אשר החרידוני בימים שחלפו. בראותי דגל – מיד מצטייר לפני צאן־אדם ומפקדים המנהלים אותו בשוטם.

הדגל הוא הסמל המאַחד? אולי. אבל קודם רוצה אני לשמוע את השירה האחת, הנובעת מלב כל אחד, ובלי פקודה ממרום. ואז אם נרצה גם אנו בדגל נניפנו.

ראה. הבנקטים והנשפים שאינם פוסקים מהם, לכבוד כל אורח וכל בא. ואנו – הנה ברל⁶ בא. והיתה מועצה. תגיד ברל אינו אורח? וסירקין?⁷

מה יקר היה לי יום אתמול. פגשתיו יוצא מן המטבח. הבנתי מיד כי זה הוא סירקין. הבטתי בפניו. הוא פנה אלי ב“שלום” כה חביב, כּריע. נכנסתי אל המטבח. לא כלום. השולחנות – שולחנות, והספסלים עומדים, גם פרח אחד אין. ומחיאות כפיים לא היו. ו“מי שבירך” לא עשו לו. וגם “ברוכים הבאים” לא כתבו על הדלת.

ו“בּנקט” לסירקין לא נערך? הוא פוגש כל אדם ב“שלום חבר”. ואת ה“בּנקט” עורך לו כל אחד בלבו: “הנה זה האדם מהלך בינינו, כואב אולי אתנו את כאבינו הקטנטנים, היום־יומיים, ואולי מתכונן הוא גם לחלום אתנו, ולשאוף ולעבוד אתנו”.

וה“נשף” יהיה בנשף. אנו אך עם דימדומי הזריחה של המעשים.

לע.

כסלו תרע"ט

טוב כי הפסקתי את דברי. הנה אני שב ונזכר בערב ההוא, לפני נסעך, ואני שואל את לבי: מה היתה הזרוּת הזו אשר נשבה בינינו, ההתנכרות והאכזריות הקשה הזו?

ונדמה לי עתה כי יודע אני את סוד הדברים: נפשותינו נפרדו מן הדברים אשר לא היו בינינו.

באין־כל הלכו נפשותינו אשה לדרכה, כי כל אשר היה בינינו היה אך חלום שלא נחלם. בידים ריקות שבו נפשותינו אשה אל מולדתה ועל כן לא היתה בעינן נדיבות, ועל־כן צרו מבטינו; על־כן היו נפשותינו כמאשימות אשה רעותה: מדוע לא ידעת לטווֹת את החוטים בינינו? על־כן היו כאומרות אשה לאחותה: זרה אַת לי, זרה כיתר הנשמות המתהלכות על הארץ, ואולי עוד זרה מהן…

קשה ומרה הפרידה מן הדברים אשר לא היו. קשה היא ומרה אולי מהפרידה מן הדברים אשר היו.

טוב כי הפסקתי אז את דברי אליך, ועתה אשובה נא ואדבר אתך כדבּרי עם לבּי.

הן רק ילד קטן יוּכל לדבּר כאשר דיברת אַת. הן רק ילד קטן אשר עיניו עוד לא נפקחו, אשר קול החיים עוד לא נעור בנפשו.

האמנם ניתנים מקרי־החיים בידינו? האם אנחנו המוציאים ומביאים אותם? האמנם לפקודותינו הם באים ולמצוָתנו הם נסוגים וסרים מעל דרכנו? הן כל אשר יקרה אותנו, כל אשר יבוא עלינו – מתנת המזל הוא. הולכים אנו בזרועות פרושות ובידים פשוטות ועינינו עצומות. והמזל נסתר לו מעל לשביל חיינו, יש ויוריד לנו את מתנותיו. ומי יודע? אולי בלי־הרף, בלי הרף – כאור השמש, ירעיף עלינו את מתנותיו. ואנו אין אנו רואים, ואנו אין אנו שומעים. והמתנות ניגָרות בין אצבעותינו לארץ. ומעל לכתפינו ומעל לראשינו הנה מתגוללות ובעקבותינו הן מתבוססות בדממה.

רק המתנות הגדולות, אשר ככוכבים יפלו אל זרועותינו, אשר בזהרן תבקענה את עינינו העצומות, רק אותן אנו רואים, רק אותן אנו רואים.

ואז אולי הבחירה בידינו. אז אולי אם נרצה נעצום עינינו. וידינו נקפוץ, ולבנו נפנה מקבל את המתנה אשר שלח לנו המזל. ואם נרצה…

לא, איני יודע אם הבחירה בידינו היא, לא בחירת־הדברים, אלא בחירת היחס אל הדברים.

היחס אל הדברים שונה אצל כל נפש ונפש. מדרגתו לפי העמקת ההקשבה אל קול החיים אשר במסתרי הנפש.

כן. גם בחירת היחס אל הדברים, גם היא, אינה בידינו. שונות הן הנשמות בהקשבתן אל קול חייהן הפנימיים.

השמיעה הפנימית שונה היא בכל נפש.

סוד החיים הוא. שונים אנו באופן הליכתנו לקראת המתנות אשר ישלח לנו המזל. ושונים אנו באופן הליכתנו בקחת המזל מאתנו את המתנה אשר נתן.

ואני, בקשתי האחת אל ד‘; כי יתן בלבי אהבה רבה ואמונה שלמה ואוּכל לקבל פני המתנה אשר יושיט לי. ואת לבי יטהר וישקיט ויאמץ, ואוּכל, כברוריה בשעתה, להגיד: ד’ נתן וד' לקח, יהי שם ד' מבורך.

מה יועילו לנו כל החשבונות וקמיטת לבנו בדאגה בבוא עלינו החיים? נאמץ נא את כל נפשנו לקבלם.

ומה יועילו הדמעות, התעניות והצומות, ומה תועיל ההתפלשות בּאֵפר ופריעת־השׂער בלכת החיים מאתנו?

נאמץ נא את כל נפשנו לברכם בלכתם מאתנו, לברכם בשלום, בלי חריקת־שיניים ובלי התרפקות על שולי שׂמלתם. בלי קרוע משוליהם קצה־כנפם. כי מה יתנו לנו קרעי־השוליים אשר נציל מכנף מעילו של האושר ההולך?

נאמץ־נא את כל נפשנו לברכם בשלום בלכתם מאתנו, נוריד נא בסתר דמעה רועדה ומזהירה ככוכב על פרשת־הדרכים אשר בינינו ובין החיים ההולכים מאתנו, והאירה לנו את דרכנו לקראת החיים החדשים הבאים לקראתנו.

דבורה ⁸

חזקה עלי דרישת עבריה, זו חברתי, בחורתי, רעייתי… וכמו־כן דרישת כל חברי עין־חרוד, ואף דרישתי אני, להזמינך עם רביעייתכם אלינו.

אסף⁹, בהיותו אצלנו לפני כחָדשיים, חיזק את תקוותי לשמעכם פעם אצלנו. בנטביטש (המפקח על בתי־הספר) גם הוא אמר שזהו דבר שאינו מן הנמנע. על־כן, מה דרוש עוד? בואו ונגנו גם לנו פעם. בואו לאיזה ליל שבת, או מוצאי שבת, ואם שומרי שבת אתם – יכולים אנו לשמוע גם באמצע השבוע. מובן שטוב מכל הוא ליל שבת, שנוצר עוד מששת ימי בראשית לזמירות.

דברים “מודרניים” אבקש (אני באופן פרטי) לא להביא. אך אַל תתייחסו אלינו גם כמנגנים ידועים החושבים שמספיק אם לפנינו יצמבלוּ מזוּרקות קטנות, שירי־ערשׂ ואת המַרש התוּרכי.

ברכוש גדול לא תצאו מאתנו. זה ברור. אך הוצאות הדרך, בכל־זאת, מקווה אני שנחזיר לכם, למען יהיה לכם חשק לשוב אלינו פעם שניה.

מובן שתודיעונו לפני בואכם. הלינה תהיה מסודרת כהוגן.

ואם אתם מפליגים עתה בים הזמרה של העתיד, של שנברג ואלה שאחריו, בסגנון אורי צבי… אבקשכם מאוד מאוד ל“השתעמם” למעננו קצת ולחזור על איזה דברים של בטהובן, מוצרט, יהיו גם של דבורז’ק או צ’ייקובסקי. ביחס לנגינה ולעוד כמה דברים כאלה, אני לא עליכם קצת ריאקציונר.

חבר טפליץ ¹⁰

1942

אני מבקש מאוד את סליחתך. דברי באמת קיבלו צורה מעליבה, ואני כלל לא נתכוונתי לזאת. אינני איש־נאומים, ועוד לא השתחררתי עד היום מאֵימת־הציבור, אף לא מאֵימת ילדים, והדברים נעקרים לפעמים מלבי מתוך להט המחשבה והם מתגלגלים בפראות במדרון בשדות־חיי ועושים שמוֹת לא מעט… ויש שאני עמל לשוא לתקן את אשר חרצה המפוֹלת… אקווה בכל־זאת שאולי אצליח. כשפרצו חברים לתוך דברי – לעו מלי בפי ולא גמרתי את אשר רציתי להגיד. אבקשך להקשיב עתה לדברי, אולי תבינני וגם תסלח לי.

דיברתי על המנגנים שהם “אורחים פורחים”, והעליתי את חמתכם. אבל הגד נא לי: האין האמנים, ברוּבם המכריע, אנשים תלושים, אנשים שאין קרקע תחת רגלם, ואין מולדת להם? האין הם מוכנים בן־לילה להטלטל מארץ למשנה, ממולדת למשנה? או יותר נכון מחוסר־מולדת לחוסר־מולדת, מאֵם חורגת לחורגת אחרת? והאם אין בין חברי התזמורת אנשים המחכים ליום שבּו ייפּתחוּ שערי עולם וינשאו מאתנו… וליום הזה “מחכה” גם אני בחרדת־לב, מכורסם־הצער והעלבון. כי האמנות נעשתה לרוב המנגנים קרדום־לחפור־בו. ענין של קריירה. לא להיות כינור לשיר־החיים, לעֶנוּת האדם, לכליון־נפשו של האדם לעליה, ליצירה, לגאולה. המנגנים אינם חולמים את שיבת שבוּת האדם, והמנגנים שלנו רוּבם אינם חולמים את שיבת שבוּתנוּ… מה רבה השאיפה לנוחיות ומה גדול כוחה לעקור בקלוּת את האמנים ולקלעם למרחקי מרחקים…

והאם לא נכון הוא שהמנגנים, מלבד יחידים יוצאים מן הכלל, חיים בחסד? מוצרט לא היה אביון? ואם גם מלך־אביון. האם לא סבל בזיונות בחצרות נסיכים וכוהני־קדש? והאם אין אנו שומעים על מאמציו של הוברמן לקבוץ על־יד למען החזיק את אנשי התזמוֹרת? האם לא מחפיר הוא שהאדם נותן בשיר נפשו וכובעו בידו מוּשט מתחת לחלון המקשיבים, חָרד למטבעות אשר תפולנה לתוכו, או אם נגיד בשפת המציאות: “נו מה נשמע בקוּפה”? והאם לא נכון היה יותר שהאמן והמשורר יהיו קשורים לקרקע, לקרקע ממש, לחיים השוקקים הצומחים סביבם, ויתנו גם הם ידם, ידם ממש, למפעל החיים, וינגנו וישירו כי נפשם מלאה, כי עלתה על גדותיה, אם מהשתתפותם בלהט מפעל היצירה של החברה שבּה הם חיים או מהתענם בעינוייה… בבחינת “ועת אחלום שיבת שבותך אני כינור לשיריך”… מה לאמנות וללחם? מדוע נמכר בכסף השיר ודבר החזון בעבור נעלים?

וראשית הפתרון היא מהתזמורת הא"י האמתית, זו של עמק הירדן. ידם האחת אוחזת בכינור והשניה במעדר (גם בשלח, לגאוותנו ולאסוננו). אמנם רק ראשית הפתרון היא. כי לפי שעה קשים החיים בארצנו. “חדלה” ארצנו מהיות זבת חלב ודבש ועל כן אוחזים “אמנינו” את הכינור לא ביד, כי אם בקצה אצבעם, ולעתים קרובות נשמט הכינור… בזה אשמה לא רק האדמה, אשם גם האדם: קוֹצר רוח, אולי מעבודה קשה אך בודאי גם מעייפות־הנפש, ואולי יותר מזאת… ועל כן רק תזמורת אחת לנו ובעמקנו רק מקהלה אחת המעיזה לשיר את בּאך, המעפילה… ואולם רוּבּנוּ נמשכים אחר החטא: לחיות וליהנות מעמל זרים. מתפרקדים: “שירו לנו משירי”… אך אני מקווה כי לא ירחק היום והאדמה הזו אשר במסכנות אנו אוכלים עליה את לחמנו תיענה לנו ביתר רצון, ביתר־שפע בחסדי־אם ואז נוּכל ביתר הרחבת־נפש להקדיש את עתותינו גם לכינור.

אל חזרת התזמורת ינהרו (יום יום ולא פעם בשבועיים) חברים מן הכרם ומן הגן, מן הסדנא ומן המכוורת, מבתי הילדים, גם מבית־הספר. ואז ינגנו כשנפשם מלאה הולם החיים. אז גם יגיעו לגובה של “תזמורת אמנותית” ולא רק של חובבים, דילטאנטים. אז גם תהיה התזמורת יותר מ“אמנותית”… ואז גם יוכלו טפליץ ויתר המנגנים, המרגישים נטיה ברורה להתקרב אלינו, להיאחז אתנו יחד באמא־אדמה זו אשר ממנה אין נעקרים. ואז יוכלו גם כל אלה אשר המבול סחפם אל חופי ארצנו, ברצונם או שלא ברצונם, למצוא להם את מקומם בתוך מסכת חיינו, בתוכה ממש. כי פה מקומם.

אך האם יצטערו אז על אשר כה התמהמהו לבוא? על אשר לא היו בין הראשונים? על אשר עזבו את המפעל בידי “ילדים” אשר אצבעותיהם חרדות וקשתם נבוכה? אולי גם יכּם לבם בסתר על אשר חיכו לימי הטובה…

ועד אז? עד אז נברך את אלה העקשנים אשר בידים כה מנוצלות ובתנאי לא אנוש אלה, מעיזים הם לגול את האבן מעל פי הבאר. והם יגולו!

וראיתי בהשתתפותך אצלנו כעין רמז, ורציתי לברכך ולהודות לך בכל לבי. אך נכשלתי עם ראשית דברי, מכובד המשא אולי…

ואשר לתזמורת הא"י. יקירי, טפליץ, בכליון נפש מחכה אני תמיד ליום שבּו אוּכל לשמעה. וכשאני זוכה לזאת, ואני בזרועות שירתכם, תוקפת אותי מדי פעם חרדה כשל אותו אוהב דל אשר ישב בסוכתו הרעועה שנים רבּות וצפה לבוא נושאת־שירת־חייו, והיא שבויה בארמונו של קוסם רשע… והנה, באוֹרח פלא, הופיעה בסוּכּתו, והוא מתהלך אתה כאל עקרבים: אלפי עינים לטושות אל זהרה ואל קסמיה… ובהיותה בזרועותיו נדמה לו שהיא פוזלת מעבר לכתפו לצדדים… כשאני נישא על כנפי שירתכם דופק השטן על כתפי פתאום. דע לך, המאושר האומלל, זה אני, במגף רשעי הדורס, עשיתי לך את כל אלה. תן תודה לאגרוף זעמי, אתה האומלל, אני מעכתי את אחיך אשר התעלמו מפניך ואשר התנכרו לך, גם את אלה אשר שאפו לבוא אליך… ולא הצליחו להימלט מבין צפרני… ואלה הנושאים אותך עתה על כנפי שירתם – בבעיטת רגלי קלעתים, בשאט נפש, אל זרועותיך. ולולא אני לא היית מתעלס ומתעלה בנגינתם, כי מסביב לחצרי היו ממשיכים יחד עם יתר אחיך לרקוד וללקט עצמות… והיו מנגנים מתחת לחלוני… וכשיורידוני שאולה – יעלמו גם הם מפניך. וכל זהרי אהבת־כלולותיהם ימוגו ושוב תעמוד ליד סוכתך הדלה באלם לשון, באלם־לב. חברי כועסים עלי, גם בתי מוכיחתני על דברי. חרפוני גם אתם, אך הסירו מעלי את סיוט קללת הגלוּת ועלבון האדישות והנכר המרחפים מעל לראשי, לוטשים צפרניהם…

הלואי והיה פחדי פחד־שוא.

ארנסט יקירי

מצורף לזה מכתבי אל טפליץ שאני כותב לו מאותו ערב היסטורי. אבקשך לתלות את שניהם על הקיר אצלכם. אינני בטוח שאטהר בעיניכם. אך לפחות תחדלו לדבּר שטוּיות. די לנו שאני דיברתי שטוּיות. וזה מתוך רצון טוב, רק נסתבכתי מפני סיבות רבּות, וגם בשל עמדי על הבמה – אתם אינכם על הבמה עכשיו, ומהו הרצון הטוב אשר בדבריכם? שלום לכם. שירו, זמרו ועלו. ועוד תופיעו אצלנו ונשמעכם, ואתעלה בהצלחתכם, ואצטער בסתר על “פנטשריכם”. אף זאת אבטיחכם: לא אנאם תהילתכם, פן אנחם באחריתי לתָהלתי. אני גם אבוא אליכם ואקווה שלא תסגרו בפני את דלתכם.

וגם התזמורת הא"י עוד תבוא אלינו. כי אנחנו נחוצים לה, לא פחות משהיא נחוצה לנו. סוף סוף משה כרמי אינו עמק־חרוֹד כולו. וגם משה כרמי עצמו אינו “שונא נאצי”. נאמנים פצעי אוהב. “שמנדרקים” נחמדים שכמותכם!

ראש־פינה, תר"פ

בימי ההתנדבות לתל־חי

עבריה,

“בחדר” אני יושב והפלג הומה הומה. ונזכר אני בגעגועיך על הפלג. טיילתי היום על ההר – ועל יד המעיין הייתי. המעיין פורץ בכוח, הוא כבר אינו חולם כבימי הבציר. ההר עודו צעיר מאוד. ההר שלך. העשבים קטנטנים והפרחים מעטים. רקפת אחת עוד אין, “אמנון־ותמר” מצאתי במורד.

לנתי, כמובן, בחדרי. אתמול בערב באתי הנה. אמא קיבלה אותי בשמחה, הקיפתני בשאלות, שאגיד לה, שאספר לה. גם הזכרנו את המכתב שלה הקדמון, ה“ברוֹגזי” ואת מכתבי המתלוצץ. השלמנו כמעט.

החתולים גדלו וחצפו מאוד. זה הקטן המכוער, שכתמים חומים ושחורים ולבנים לו – השמין ויש לו כבר צורה די “אנושית”; האֵם מלאה מרי על בני־האדם היושבים ואוכלים ואינם מגישים לה. היא אינה מחכה, עולה על השולחן. שתי מלחמות כבר פרצו בינינו ובשתיהן יצאתי וידי על “תחתונה”.

הלילה או מחר בבוקר אנו יוצאים לכפר־גלעדי. הדרך כמעט בטוחה. הנה עתה באה משם חבורה שעברה בלילה דרך חלסה ולא קרה דבר. אנחנו נלך דרך “עודיתה” (כנראה שכך הוא הכתיב הנכון. המלמדים האלה משבשים שמות – השם ירחם).

חשבוני היה נכון: הקוּרס המלא של עולה הוא “שני חדשים”.

אח, הנצח, הנצח. אל צערנו הוא נלווה ונדמה לנו כי סוף לא יבוא לו. ואל שמחתנו הוא ניגש בחסדו, לעתים רחוקות אמנם.

מה הפילוסופיה הזו פתאום? הן רציתי רק להגיד לך כי נזכרתי שברדת קבוצתנו עתה (לפני שבוע) מן הרכבת הקטנה של יפו לעלות ברכבת של לוד ירד גשם. הוא באמת לא ירד כי אם רץ כמו משוגע. וזה דיכּא אותנו כל כך עד כי כמעט שאבדו לנו חבילותינו ועשתונותינו ועוד מעט ושכחנו לאן אנו הולכים.

הן די לנו בטירדותנו יום יום ובצערנו על כל שעל, ולמה הוא, הנצח, בא למלוך עלינו לשעבדנו?

אך נדמה לי, כי לולא הוא כי אז לא קמנו לעלות. כי אז לא כּאַבנוּ עם חברינו הרחוקים. אסונם לא היה מזעזענו והיינו רובצים סרוּחים בפינתנו השאננה.

הנצח קשרנו עם חברינו מעבר להרים. – – –

– – – איני יודע מה זה פתאום עפתי כ“כ ודברי אין בהם שום קשר. אני מקשיב לפעיית העגלים בגיא – כה מתוקה ומתרפקה. והנחל הומה בגבורה. אתמול יצאתי מכנרת. כל הדרך, בהתקרבי לראש־פינה, אליך הלכתי. על סלעי ה”טולה"¹ ראיתי דמותך, ובגשתי אל הבית חשבתי אל לבי: ואולי באמת היא פה?

מחר אעלה על הריך. ההרים אשר לרגליהם דהרנו על סוסינו יד ביד; הרי־הגבורה. התבוא בי גבורה? התעלה ממעמקי הגבורה?

הן בכל אדם ישנה גבורה, אלא שהיא חבויה במעמקים. לי נדמה שהיא אחוזה במוות. המוות הוא הקורא לגבורה לעלות. מותו של שֶׁר, והמוות המאיים כל הימים לרגלי ההרים שם, הוא אולי אשר העלה אותי ממרחקים, הוא אשר יפרוֹץ אולי את מעין הגבורה והעוז אשר בי.

צר לי מאוד. כל הימים האלה מלווה אותי בדרכי איזה צער על הימים האחרונים אשר לפני לכתי: נדמה לי כי לא די הבטתי בעיניך, כי לא די דיברתי אליך, וגם לא הקשבתי דיי לקולך ולפעמיך. כי לא די, לא די היינו יחד.

ז' כסלו, תר"פ

באו הימים היפים. זוֹהר רך שפוך על הכּל ונובע מכּל. ואני אסור. נקלע בסבך שיעוּרי ועבודתי האמנותית ורק מבעד לרשת אציץ ושוב לבי שואל במבוכה: – על מה אני חי? ועל מה אני מבלה את טפחות ימי? מה התכונה הרבה הזו לי, והחיים חולפים, חולפים.

רגע התגנבתי אל חוף הים, מראה הכנרת לים עתה. רק באופק במרחק, נראה כמחול־גמדים. רק קצות כפותיהם נראים כחולים, נעים באופק, ועל החוף משתעשעים גלים זכים; פסי תכלת חיוורים נמתחים בדממה על פני מרחבי הים. ונפשי נישׂאה עליהם אליך.

זכרתי את טיולנו אל החרמון. השביל התפתל בעמקים ובשוּרה הורחקנו איש מעל אחותו. ובעברי יחידי על פני המראות ולבי נעור בי, ליווה צער את חדוותי וערפל אטום ירד בין נפשי ובין המראות אשר אליהם היא עורגת. כי לא הלכת על ידי, כי לא הבטת יחד אתי אל הסלע התלוי מעל ראשינו, כי לא כלתה נפשך יחד אתי אל מעגל הארנים שם על ראש ההר מנגד, כי לא ראיתי בחרוד נפשך לקראת המולת הפלג שם במעמקים בהגיחו אלינו פתאום מבין הסלעים…

רציתיך על ידי. לימיני רציתיך. יחד נלכה במשעולנו, יחדיו נחרדה לקראת האביב הנעור.

את אמונתי בדבר המאוויים הנזרעים בשדות־המזל הן ידעת. לא־כך? הבה ואזכירה לך. באמונה שלמה אני מאמין, כי כזרעוני הצמחים הללו הנופלים בסדקי האדמה, והם נובטים ועולים בשנה החדשה אחרי כלות שנת־בשולם בחיק אֵם־הצמחים, כן מאוויינו, שמחותינו וצערינו, וכל הדברים אשר באו אלינו ויִגעו עד נפשנו – גרעיניהם נופלים בשדה נפשנו. ולמועד, ככלות שנת הריונם בנפשנו, או בחיק המזל, צצים המה ועולים לקראתנו מבין סדקי מאורעות חיינו, ועל תלמי חיינו החדשים יפרחו פרחי מאוויי אשתקד, פרחי חיי אשתקד. על כנפי זכרונות המה נכנפים אלינו עם קהל חיוכיהם ודמעותיהם, עם שׂשׂונם ועם כאבם. והנה זה אשר קרה לי רעך הנאמן ועבד־המזל:

בשנה שעברה עם הגשמים הראשונים כתבתי מכתב ליעקב, למרחביה, הזוכרת אַת? זה “האדון מסן־פרנציסקו”, ובמכתב רקומים ציצי מאוויי אשר בצבצו אז בי. אחד מהם היה: רציתי כי אעמוד כצמח השדה וירד עלי הגשם והרווני והרווני והרווני… זה היה סיומו של המכתב.

אל חיק המזל נפלו זרעוני־תשוקתי זו, ואני לא ידעתי. והשנה, עם הגשמים הראשונים, נבטו, עלו. טיפות הגשם ירדו עלי מתיקרת ביתי, מכל צד ירדו עלי וירווּני וירווּני וירווּני. ועתה, הרואה אַת מה צריכים אנו להיות זהירים במוצא שפתינו. צריכים אנו – אוי לי. צריך אני, רק אני צריך להיות זהיר…

ואַת אַל תעלבי ואַל תרגזי ואַל אקל בעיניך, כי פתחתי בדברי והייתי כמעמיק־חקר ובכּוֹבד ראש שקלתי את דברי, והנה אך הגעתי אל המטרה הייתי כמהתל בעיניך וכמקל בדברים אשר נתתי את נפשי עליהם. לא, אך להשתעשע רציתי מעט. וכי אסור כבר לילדים כמונו לצחק ולהשתעשע? והאם בצחוקנו אנו קוברים את האמת הכּנה של נפשנו? רק מה? רק זה, שלעתים נדמה לי כי גם בדברי צחוק יש איזו אמת.

והנה היא האמת: חדרי עתה, כידוע לך, עומד בקצה מגרש החול אשר בין שכונות יפו המהוללות, שכונת התימנים קדמה ונוה־שלום נגבה, ימה לו שכונת הערבים ומצפון שכונת התימנים, וחלונותי פונים אל המגרש. וגג ביתנו שטוח. ויהי ברדת הגשם על הארץ, וירא את גג ביתי כי שטוח הוא וכי טוב הוא למחולות, וייטב בעיניו וירד עליו מפזז ומכרכר עד אשר עייפו רגליו ויצנח אין אונים ויבקש לו מפלט מפני אחיותיו הטיפּוֹת הבאות אחריו ומרקדוֹת על ראשו. וירא והנה סדקים ברצפת הגג ויבוא בּם ויחבא. כה נפוצו הטיפות בסדקים, אִשה לעברה אשה לעברה; אולם במהרה נמלא המקלט פליטי־המחול ועיפי המשובה. עד כי צר המקום בעדם וירדו לבקש להם ארץ מקלט חדשה. ויבואו עד קצה הסדקים והמה כעוצמי־עינים בגבהי תיקרת חדרי. ויהי בהגיע הנפילים אל קצה הסדקים ויעמדו, כי קול נגינה שמעה אזנם, ולא ידעו: הירדו אם יחדלו. והנגינה אנדנטה מן הקונצרט השני של ויניאַבסקי. רגע תתחנן תבקש על נפשה ורגע תהמה תגעש, תהלך אֵימים. ותחרדנה הטיפות לנפשן ותאחזנה בעפעפי סדקי תיקרת ביתי והן תלויות ומאירות כדמעות עצורות. ואולם פתאום עברה המנגינה אל החלק הראשון, אל המשפט הכרומטי היורד בבכי מר ממרומי ה“ראֶ” עד אל תחתיותיו. ויגע הבכי עד לב הטיפות הנבהלות ותפרוצנה גם הן ותרדנה בבכי מר ממרומי חדרי אל תחתיותיו וימלא החדר בכי ויללות וזעקות, הכינור מעבר מזה ותיקרת ביתי מעבר מזה, ורצפת חדרי בתוכם ים שלישי, ואני ביניהם ים רביעי בשוא גלי נגינתי החדשים.

* * *

ל' כסלו

חבלי כתיבה לי עתה אליך. רק אתמול בצהרים שבנו ואני כבר מלא על כל גדותי. ושוב נדמה לי כי רק עתה מתחילים אנו.

טווים אנו כל הימים את פתיל חיינו, בסער ובדממה, בהיותנו עֵרים ובזרועות השינה. ברגעים הגדולים והנישאים של חיינו וברגעי יום יום עם שטף הזמן. – נטווים החוטים מכל עבר ונרקמים לחוט אחד, לפתיל אחד. אל המסכת יושבת נפשנו ובמסתרים תרקום – –

פתאום רוח נשבה ותפץ את החוטים, והמה אובדים בחלל המרחבים.

עבריה, עבריה. תל־אביב, תר"פ

הנה עוד שבוע יחלוֹף, עוד שבעה ימים יעברו, שבעה לילות יזחלו על פני ושתי שעות סרח העודף ואַת בזרועותי. חלפו הנצחים אשר בימים השחורים והיו רגעים והמה נמוגים כעננות ביום קיץ. והימים הבאים – ימי הצפיה לבואך, משתרעים, משתרעים על פני כל הנצחים. מתי תבואי? מתי כבר תבואי? ציוויתי על הים כי ינוח וכי יאירו פניו כאשר האירו פניך בעלותנו אל החרמון, אל הר כלולותינו. ציוויתי על הים כי ינוח. ואמנם שקטו פניו ושביליו טהרו. נמחו כל העקבות מעל השבילים, עקבות הרוחות הזרות אשר נסחפו ותתהוללנה. צחים תמים השבילים, עוד לא דרכה בהם רגל. לבואך המה מחכים. והמרחבים סביבם רפודים שושני־דימדומי־הערב.

שקטו פני הים וינהרו בשלוותו, ואך דאגת הסער חבויה רוטטת בעפעפי האופק במרחק.

מי ירא את הסער? מי חרד לבואו? יעל סערנו ממעמקי הים. יזנק, יפרוץ וישתולל ע"פ מרחבי הים. הן ידענו כי אך מתנות יביא לנו הסער. הן ידענו – כילדים נרוץ על חופי הים, כילדים נתור כל הימים אחר שוך הסער רצים וכורעים, רצים וכורעים, נלקט את השבלולים, בקריאות חדווה והתפעלות, נשתעשע בצדפים הצחים ההומיים, גם נשיש, משתוממים ומתפלאים, לקראת כל חצץ ולקראת כל מכיתת זכוכית נוצצה…

ברוך יהיה לנו הסער, את יחידת חיי. ברוך יהיה לנו הסער וברוכה הדממה שבעתיים, הדממה אשר אחר הסער הממלאה נפשנו רינת־הנצח.

שבת, ב' אדר, תר"פ

צר לי מאוד על המכתב האחרון אשר כתבתי לך. והן מקור הדברים הוא רק בזה שקרני־המשוש שלי דקות ורגישות מאוד, אשר לכל מגע בדקה בשערות, לנשימת הרוח היותר רכה, תתכווצנה אל תוכן ומילאו את כל נימי נפשי רעדה.

בהן מקור המנגינות, מקור האגדות. גם מקור הצער האטום והנקשה. ניגנתי אתמול שתי מנגינות של בטהובן.

עבריה. תל־אביב, כ“ו אדר א' תר”פ

שלום, שלום לך מן הסבא. הבוקר נגלה אלי. זה שבועות אחדים שהוא נעלם. מכתבך באני שלשום והסבא פקדני היום עם הזריחה, ויהי כנלווה ממרחקים אל שלוות הצפיה אשר ירדה שכנה בי מתוך שורותיך. ויהי לי כעד אלם לערגתך אלי אשר בקעה ותזרח אלי מבעד לימי הערפל והעבים הכבדים ולילות הסער אשר נחבטו על הארץ ללא מקלט וללא מנוח. דממת שבת רננה בי בחשאי עם בוא מכתבך. ויהי לי כל העולם כה קרוב, כה יקר. וארא והנה הטוב מתדפק טהר עינים על פתחי לבנו. והאור נוהר ברעדה אחר כתלנו, מציץ מן החרכים. עלינו אך לגשת אל האשנב ולפתחו. עלינו אך לגלות את עצמנו לקראתו, ישרי לב ונאמני רוח.

האכתוב לך אם לא? האשלח לך את המכתב אשר ערכתי לך בימי הסער? אני מתנגח עם עצמי. במכתב כתבתי לך כי יראתי פן אעליבך. ועתה הן ירא אני כפליים, והן גם אצערך. ויהי זה גמול בעד מכתבך אשר זרח עלי? אך מה אעלים ממך? והן אַת יודעת: אינני יודע להסתיר. אני חושב לי זאת לחטא. זוהי מין התחפשות. הן המחשבה היתה בי ומה כל צידקתי? בזה שלא גיליתיה לך?

כן. גלוי אני רוצה תמיד להיות לפניך. גלוי ואמיתי, עם כל רחשי לב, רחבי ונאדרי כנף, וגם פעוּטי וּמרוטי־הנוֹצה.

הנה אני שולח אליך את מכתבי אשר דנתיו לגניזה, המקופל בתיקי זה שבוע ימים. ישבתי על עליית ביתי ואקרא את מכתבך אשר הגיעני בשוֹך הסער והים טהור נמנם לו. ענני־עשן התאבכוּ עלו מתוכי ואצחק בהביטי אל המראה מבעד לדמעותי. הלא עשן גבעולי־ספקותי הוא גבעולי־חרדותי, יבשים וצנומים, העולים בניצוץ אחד ממכתבך.

מחול שלהבות מלאתי ופצחי־צחוק בהתלקח הגבעולים. בשלוות אלים ישבתי ואבט אל העשן המתמר והנמוג במרומים.

אויה לאגמי צערי ולביצות מרי נפשי, כי לנוֹגה הקטנה באותיותיך נמוגו כ“טל־משכים הולך”.

כל הימים רדפו אחרי הדי הדברים אשר הפלטתי לפניך ברדתנו מן ההר. המה רדפו אחרי, דלי קומה עקומי גב, נחפזי הצעד, צרי לב ועכורי העין, וידיהם אסופות ואצבעותיהם מתופפות על כרסם: רק לי, כל לי, רק לי, כל לי…

התנכרתי אליהם ואפן. ואולם הם הקיפוני ומכל עבר הושיטו לי תעודות־אזרח בשדות נפשי. תעודה, תעודה חתומה דמעות מרוֹת מסתרי־מחשכּי־נפשי. צעקתי נהמתי: לא לי אתם, לא שוכני הררי אתם, ובנקיקי סלעי לא גדלתיכם, ובמישורי נפשי לא אתם פולחי הניר, לא אתם הקוצרים תבואת שדותי. וזאת חתימתי השגתם בערמה או בגניבה, ואני לא ידעתי.

ויעידו בי אותך ואת הסלעים במורד ההר, ואת הרוח אשר ליוותה אותנו עם השחר.

חרקתי שן ואזעק ולא ידעתי מה. שיוועתי אליך לעזרה. ואולם אך בחזון עלה בי ניב נפשך, במעמקי רעדו חרש נימי נפשך אשר השכנת בי עם שחר ימינו.

ומן המרחבים לא ענני קולך, במרחקים ישבת לך בדממה.

והנה בא מכתבך. ותשב אלי מנוחת נפשי. העיפותי עיני – ומחנה הנלווים עלי עם תעודותיהם המושטות נעלמו. עוד ראיתי את הנחשלים בקצה הדרך במיפנה. ראיתים מבוהלים בנוסם.

איזו הדרך באו בי אז בשביל היורד מן ההר? איכה נטפלו אלי ומתוך סבכי נפשי דרכו לקראתך?

הן לו יהי כדבריך ואני הנני איזה מין “אינדיבידואליסטן”. האם אין ביטוי לו אלא בקוּפה של שרצים מאחורי ומלפני, ב“קוּפּה פרטית”?

מפינתי הנדחה, ממעמקי, אני משווע אליך: לא אני הייתי אז. לא אני דיברתי אליך. לץ רע התגנב אל תוך נפשי. רוחי התרפקה על רוחך וכה התפללה ברננה: בואי, בואי ואיערה בך, ונצחי בנצחך יתלכד והיינו לאחד, ונבעו לרגלי גבעת חיינו מעינות חיים ואהבה לכל, לכל… והושטנו ידינו לקראת כל הפוגשים בנו והשגנו חיים לעמל וליצירה יחד עם כל הנפשות אשר במעלה דרכנו. והנה, מבין שלבּי אשנבך נכנפו שרידי־רוחות וקטעי דברים אשר לחש אל נפשך רעי, ריע השנים שחלפו.

ויהי לרוחי כאילו מתנכר לה רעי וכאילו מתנקש הוא בה – ותעגם מאוד ותתעלף בין זרועותיך, ואַת לא ראית. ויבוא הלץ בינינו, ריר לעגו מבעבע בזויות פיו, נטף לעגו מחלחל במבטו וארס השנאה תוסס בו, התכחשות לכל טוב ולכל־נעלה בנפש האדם.

וילווה אלינו במורד ההר ורוחי מתעלפה, ובצעדו בינינו בשביל המתפתל מעדו רגליו, במזיד מעדו רגליו, ויעכס ברגליו וילך עקלקלות למען תפוצינה האבנים במורד ובצדי השביל, למען יתפוררו הרגבים ונשפכו על גב זקופי הקומה הנטויים על התלם, למען יִתכוּ על ראשי אצילי הצעד הנוטים שכמם לסקל צלעות ההר. למען יבוא אבקם בעיני אילמי הצער והערגה הכורעים על ברכיהם לנטוע את העתיד.

וינסר הלץ בצרידי קולו:

זרים, זרים לי כל העמלים במעלה ההר מעברי שבילנו. אין לי חלק ונחלה בהם, אין לי…

ויתהולל, ויתעלל בנוּ ואויה לנו – רפו ידינו. קרעי ערפלים ובתרי אופל זרק בין נפשותינו, רגע ראינו איש אחותו ורגע בלעתנו העלטה. וישם מחנק לנשמתנו, ויהם אותנו, ואת נפשי קלע עד אל מעמקי השאול. – –

אַת, שכינת חיינו, אַת אשר בסתר קדשך יגה נר תמידנו, סוככי, סוככי עלינו.

עבריה, תר"פ חצות לילה.

שלחתי לך מכתב ע"י ג. הערב נפרדתי מאתה ואבקשה: את המכתב אל תשכחי, ולשוני חרדה. חרוז אחד נע בי, נע בדממה בפינת לבּי, והוא דובב בלי הרף ובלי מנגינה: “עצב אנוכי. עצבי אט אט יאכלני”².

הים סוער, מתגעש מתחת לחלוני. לפנות ערב פסק הגשם, השמים טהרו. עננות לבנות רכות־הקצווֹת מפוזרות על פני התכלת, והן כנבהלות מפני הסער. הלבנה תועה, נחפזה מעננה לעננה, כמבקשת לה גם היא מפלט מפני הסער. עוד אתמול חייך לו יום סתיו בשמים, פיזר נוצות־עננות ויסלסלן, כילד חרז אותן לשרשרות וערמן לערימה אחת גדולה ובצחוק־משוּבה אחז בראש השמש, התרפק עליה. ליטף לחייה. אחר כּבש פניה בערימת הנוצות ויתגולל אתה וכל זהב־צחוקם וכסף־צח־חיוּכיהם נשפכו סביב סביב וצעיפי־צל חיוורים צנחוּ לארץ, התגוללו על זהב החול ויעממוּהוּ. ופתאום הציצו שניהם, צוחקים על שוּלי העננה, ומצחוקם נפוצו כל נוֹצוֹת העננה אל ארבע רוחות־השמים. וכיכר הזהב טבעה באוֹר.

יום סתיו עליז, יום זהב – עוד אתמול חגג בשמים והיום נעוֹר הסער, והשמים קרועים וקודרים והגשם נסער ברוח, והים כמרקחה.

יום רביעי, ב' אייר, תר"פ

הסער שקט, רק הים עודו הומה ועננות־חורף מפוזרות על פני השמים. כנעזבות מתוך בהלת־הסער. אני כלה אליך.

יש אשר אדמה כי שומע אני מתוך סערת ימי־הזוועה האלה את קול גורלנו הקורא לנו ומזהירנו מלכת בדרכים הרחוקות, מהינתק מעל קרקע חיינו.

הימים האלה חשלוני מאוד, “בגרתי” בם. את חלומותיו יחלום לו האדם בסתר, ישתעשע בם כחפצו. ואולם לחיים יגש בזרוע־עוז.

צר מעט על חלום טיולנו למרחקים, על הצמאון לנגינה כי ישאר קודח על השפתיים, ועל תשוקתך ללימודים ולהשתלמות כי תצרר בתיבת־הזכרונות, ותיאסף אל החלומות אשר לא באו. אך ניתנה יד איש לאחותו. הן החיים כה גדולים, כה עשירים, האם לא נמצא לנו שילומים בהם ומילוּאים על חלומות הילדוּת אשר נקטיר להם לעולה?

אַת נפש־נפשי, הזוכרת אַת? בימים האחרונים לפני נסעי מאתך דיברת על הקרבת קרבנות, כן. זה היה בשכבי חולה בביתכם. אני חרקתי שן, את כל שׂנאָתי שפכתי על ראש מקריבי הקרבנות. ועתה?

ועתה? הן כל אשר כה העיק עלי וידכאני היה דבר האחזי בחלום־הנסיעה, חלום־הנגינות בלוויית טפוחי־ערוגותיך. ולתשוּקה זו רציתי להקריב את כל שנות היסורים הגדולים של התקשרותנו עם המולדת, את ימי־הנסיון הגדולים בהגישנו את חיינו אל האדמה ומתקדשים אתה בברית עולם.

הן חג חתונתנו עם האדמה אנו חוגגים עתה, ואנו חתן־דמים. כן. חתן־דמים.

מי האיש אשר יערב לבו לסור ולהרחיק פעמיו ואל הנוהרים לחופה יגיד: דורון אני הולך להביא לכּלה, מתנות לאהובה? את אשר יש אתנו ניתן. ואם ריקות ידינו, תהיה נפשנו מוהר־כלה.

מי האיש אשר בבוא עליו היום הגדול, יום אשר בו צרוּר גזר־גורלו – ישא רגליו ללכת באמרו: אויה לי, כי עוד לא הבאתי את כלוב־הצפרים להרנין לב האורחים ולהיטיב לב החוגגים. ונשׂא רגליו אל היער ללכוד את הצפרים המיטיבות־זמר להביאן חוגג בכלוב, ואת המשתה יזנח.

שבת. מנוחה ושלום, הסער שקט והשמים טהורים. תרפ"ג

השמש מסלסלת בפאות העננות הצחות. הים נח בהיר. ילדי גליו משתעשעים על החוף, רגע יתלכדו בשורה אחת ורגע יתפזרו ורקדו על בהונות רגליהם וקול צחקם לא נשמע, כאילו יראים הם פן יעירו את אבא ים משנת מנוחתו אחר ימי הסער הגדול.

שלום ושלווה. רק בי אין מנוחה ונפשי הומה. קול נפשי שמעתי הומיה בי. כל הימים לא אשקוט וכל הלילות לא אנוח.

לשתים תערוֹג נפשי: אליך ואל האדמה.

הרצון לנגינה פועם בי, עוֹצם והולך, ולעומתו חרדה בפני העתיד. כאילו ירא אני פן אנתק לגמרי מן הקרקע ומשולל מולדת, משולל חיים על האדמה, אנוע כל ימי. בּךְ אני שומע את שרשי יונקים ובעמל כפיך רוחי מתעודדה. ואני מחכה ליום בוא גאולתי על האדמה. יום בו יתחילו חיינו מפכּים. יום אשר יהיו בו חיינו לחיים ולא ערגת חיים.

עד מתי אעמוד מרחוק, אנוע מעבר לשדה? הנה עולם הנפשות הקרובות לי, ואם גם לא אדע לכנותן בשמן כולן. עמלות כל הימים, נושאות בעוֹל יצירת המציאוּת, בעוֹל יצירת קרקע לחיינו. בצפרניהן הן נאחזות בצחיח סלע חיינו, מנקרות למצוא בו נקיק צר להעמיק בו שורש ליניקה. ויום מנוחתן רחוק רחוק הוא – ואני? אני מרחף בחלל הקולות, חורז את צלילי. האומנם כבר מחכה השדה לכינור? האמנם קשובה אוזן העובד למנגינות?

יום יום אני עומד על פתחי ביתי וכינורי צרור עמי. ואני נכון להדבק בך לנצח, לנצח. יחד אתך אבוא בקהל העובדים ואת ידי המתרפקות והסוערות על הנימים אושיט לעמל, לעמל־יום־יום. כי ימי העמל ימינו ועוד לא הגיעה עת המנגינות. הנה זה דברי אשר אתי. כי בשמעי קולך ובחושי מגע ידך והיו השנים בעיני לרגעים ואמונתי בנגינתי שלמה. וידעתי גם אל נכון כי לא רחוקים הימים ואני נרקם ברקמת היצירה הגדולה וגם אנו נטווה לתוכה את חוט חיינו.

חקרתי קצת בענין אירופה. המקום הטוב ביותר – בּרלין. דרושה אך מעט עקשנות ואפשר להשיג שם הכל. אך שאלת השפה תעמוד לנו למכשול. אַת מחליטה ללמוד גרמנית? נסי ונראה. באמת עפתי יותר מדי, בעולמות הרוח – בחלומות אשרנו הקרב ואשכח כי גם “המעשה”, המציאוּת והתכונה הפשוטה לדברים, גם הם דבר־מה. יקרה שלי, אַל תליני עלי. עוד תראי גם את “פעולותי” ועוד נחזה בפעולותיך. הן עוד הכל לפנינו, הכל לפנינו.

יום ראשון

איזה כשרונות צצו בי פתאום. גמרתי את כל שארית הקונצרט של מוצרט ביומיים. אז ניגנתי לך פחות משני שלישיו, ועליהם עמלתי כששה שבועות. פתאום נפלו מעל ידי כבלים, וכמה תנועות שהיו לי כה קשות־ההבעה – עתה הן שטות כה קלות וכה חפשיות. אֵיךְ, אֵיךְ?

יום חג לי היום. הבאתי לי אל חדרי את כל הסונטות של בטהובן. עבריה שלי, הנה הולכים ובאים ימי חיינו. יחד נעבוד, יחד נזרע, נקצור, ובערב ימלא אוהלנו כרובי מנגינות. ומילאו את אוהלנו עד אפס מקום ובקעו אל כל הרוחות ונהרו אל אוהלי כל הקרובים לנפשנו, וגם אל הרחוקים יגיעו. עבריה שלי.

עבריה יקרה שלי³ לייפּציג, תרפ"ג

…רציתי כי תכתבי לי. פשוט שורות אחדות כתובות בידיך. זה זמן רב לא ראיתיך. ורציתי כי תכתבי לי על התיאטרון, על הדברים החדשים שראית. צר על אשר אין אנו רואים אותם יחד.

– – – שלחו לי כסף וכל המרבה הרי זה משובח. אפשר שאליהו יסע בקרוב לליפציג, שלחי על ידו. בכל אופן הזדרזי במשלוח הכסף – אין לי פרוטה. העסקים הציוניים שלי הולכים וזזים. אפשר שאקבל כל מה שאני רוצה ועוד יותר מזה. הדבר יקבל כנראה צורת הלוואה הניתנת להסתדרות הפועלים. כך וכך כלי עבודה שמחירם כך וכך פונטים (על פי הקוּרס של יום הקניה) באחוזים 3%, בתשלומים לשיעורים במשך 20־10 שנה. אלה הם הקווים הכלליים, ורק הצעות, אבל הדבר כמעט בטוח. צריך רק לבוא בקשר עם ההסתדרות והיא תסדר את הניירות הרשמיים שיעברו דרך בנק הפועלים למען תת לדבר צורה מעשית. לתת נדבות אין ליהודים פה כל חשק. ולי יש חשק שנקבל את הדברים באמת אך בתור הלוואה. אני חושב כי שם יסכימו.

אני חושב על 10 נגריות, עשר ניריות, ועשר מסגריות. חוץ מתמונות, ספרים, צעצועים וכו'.

אני הולך ונעשה ציוני.

חוץ מזה כבר עשיתי שלושה דפוסים שונים מפח לעשות מעשה אופה. גם תחתית עגולה של רפיה קלועה להעמיד עליה קומקום, כריכה לספרים (מפה) ושלושה כוֹראלים בארבעה קולות, ותמונה מגזרי נייר, ולילות מקטעי־געגועים, וימים של עבודה קדחתנית, וכליון אין קץ לחיים שלמים, חיים של שלום, של יצירה, של כוחות מתגברים ונובעים.

עבריה.⁴

מה הוא הדבר הזה? הישנו קשר בין חיי ו“פעולותי” פה בימים האחרונים ובין מכתביך ודבריך אלי ויחסך אל חיינו בימים האחרונים?

ראי, אני חפץ להעביר מקבילים. עד עתה משכת אַת אל החברה, אל המרחב, ודחית את ההתייחדות הגמורה. ואני משכתיך תמיד אל עצמנו, אל התלכדותנו המוחלטת ורחקתי מן החברה. – ועתה אַת קוראת אל היחוד ואני נעור לפעולות במרחב, אַת…

אני, אַת, יחוד, מרחב, פעולה בחברה… אין לי כשרון לכתוב על דברים כאלה. בכלל אין לי כשרון הכתיבה. מתפתח בי כשרון הדיבור. ועוד גדול בי “כשרון” הפעולה. אני חש בפועל כי כל מגע שלך, כל הגה ממך מזקפני, מאזרני לחיים. אני אץ, כגיבור לקרב, לקראת כל גירוי. ואני מעמיק להרגיש, לחיות את כל הרשמים, כאשר עוד לא חייתי.

אני חדל גם לפחוד שמא אני מתפאר בזה. אני רואה בעין את צבא כוחותי באים ערוכים כולם לחיים, לחיים במרחב, בגאון, לחיים מעמיקי שורש וצומחים באוֹן.

ואני מרגיש, כי הקרקע אשר ממנו בוקעת אמונתי זו, הקרקע אשר ממנו אני שואב את צמיחתי – הנךְ אַת. אַת מייחדת חיינו.

ויתר מעשי תקפי וגבורתי? מתרקמים יחסים שוב ביני ובין חשובי יהודי לייפציג. אבל לא בחוג קטן של שנים וחצי – אני סובב ורותם יהודים שונים לרעיון האחד המעסיקני: “חומר קולטורי” מן הגן ועד האוניברסיטה. מן הכדור הקטן ועד הספר המדעי הטוב, מתיבת־הבנין הקטנה ועד שולחן־הנגרוּת, מן החליל הקטן ועד הפסנתר, מן התמונה הקטנה ועד תמונותיו המקוריות של ליברמן, איזראלס וקטה קולביץ הנביאית שלי.

משאי־ומתני עתה עודו ביחידוּת עם יהודים שונים, אך חכי, עוד מעט ופרשתי את כנפי.

מצחיק, אני מבשר לך על הדברים כמו אשה המבשרת לבעלה על פרי־בטנה ההולך ובא לאור עולם. אלא שהיא מבשרת בצניעות ובקדושה, ואני כמו התרנגולת המתרוצצת בחצר מן השוקת אל הסל ואל הגומה בפינה וצוֹוחת ומקרקרת ופורשת כנפיה – ומטילה ביצה.

יש לי מחלקה של ילדים קטנים נחמדים. מדי דברי בהם המו מעי להם: אלה המלאכים יאבדו בתוך רפש ה“בּירהאַל” הזה? מוכרחים אנו להעלות הנה מחנה מורים מן הארץ, אנשים שבאים מן העבודה – להציל את שארית הפליטה וליצור את הזרם החי, המתמיד, להרבות כוחנו ולמלא שורותינו.

שלום לך. אני בא בששי בבוקר. – – –

עין חרוד, תרפ"ז

אני עסוק “עתה” מאוד. הוצאת העתון⁵ ממלאה את חלל עולמנו. היתה גם התקפה עזה מצד ט., ומצד רבּים מן החברים, הוציאו אותנו מן הכלים ואנחנו יוצאים להדפיס. גם מכתבי זה אליך – אות הוא להכנות. כי מסיבות רבּות ושונות נהיה מוכרחים, אולי, להדפיסו באותיות דפוס, ולא באותיות כתב. על־כן יושבים אנו ולומדים את מלאכת־ההדפסה. וכפי שאַת רואָה הנה יודע אני כבר את העבודה הזאת כמעט על בוריה. גם ז. וש. לומדים את התורה הזאת. וגם הם כבר יודעים לקשקש במכונה. התחלנו אתמול ללמוד, ויכולנו כבר לגשת להדפסה. אך עוד מתעקשים אנו להוציא את העתון בכתב־יד. חסרים רק איזה דברים קטנים. אם לא נשיגם במשך ימים אחדים – נדפיס. ועל כן יקר כל רגע שאפשר לנצלו ללימוד ההדפסה. ואַת, אמא אהובה, תסלחי לי על המכתב המודפס הזה.

בעתון תופענה חכמות של הקטנים, מחלקה מיוחדת תיקבע לזאת. נתחיל מילדי הגנון. אני חושב להכניס את דרישות אשכולנו שהנמר יאכל עשב והנשר יתושים.

עבריה יקרה. עין־חרוד, תר"ץ.

בינתיים אנחנו מתקדמים פה, את “עלי באֵר” כבר יודעים כמעט. ואמש היה פה יהודה⁶ והרביץ בנוּ עד השעה אחת עשרה שיר חדש: “קינת דוד”. דבר טוב, בסגנונו הרבועי, בלוקים גדולים, קשים לסיתות. אך, נדמה לי, פחות מוצלח “מעלי באר”. נוסף דבר חדש: “קינת דוד” של הנדל, כנראה דבר טוב מאוד. יהודה התאים לה את ה“יזכור” של ברל, לחללי תל־חי. החילותי להרגיש כי “אַל ספוֹד”⁷ נעשה מיוּתר, אינו מתאים לתוך החבריה הזו של "החלוצים החדשים" של יהודה. הוא נראה בתוכם כיהודי מן “המזרחי” בתוך עדת “יחפים”.

עבריה יקרה, לא הייתי יושב לכתוב לך עתה לולא ידעתי שחנוֹך נוסע מחר לתל־אביב. נרדמתי עתה על המכתב, שכבתי אתמול לישון ב־3, ישבתי מאוחר מאוד עם יהודה ודיברנו ושרנו את הנדל ועוד דברים ואחר כן ישבתי להעתיקם.

אמהר למסור לך ידיעות: על אף הגשמים המרוּבים לא נסחף בגינה⁸ כמעט כלום, וחריצים חדשים כמעט שאין. את הצנונית אספו היום, נדמה לי, כולה. גם צנון, כרובית וכרוב.

בגינת־הבר יש דברים חדשים. האלון נובט, הדודאים, הערטנית (Leontice), הבת היחידה שהבאנו מן הגולן, מלבלבת, הגבעונית פורחת. גלוקיום מצאנו שתילים קטנים משני המינים ושתלנום עוד לפני הגשם. הכלניות היפות התחילו לפרוח. גם “מבשר האביב” (אחי מבשר המטר Scilla), שהבאנו מן הכנען, מתכונן לפרוח. טיילתי עם הקטנים לפני הגשם והבאנו ואלריאַנה (הזוכרת אַת את פרחיה הלבנים הריחניים) כעשרה שתילים, הם נקלטו יפה, ערוגות הזעזועיות עם זנב הארנבת נחמדות. ובגינת הנסיונות הכל בסדר. בחלקת הזבלים מצטיין לפי שעה מרוּבע האשלג, וכמובן הערוגה בעלת 3 הזבלים. אך נראה שהאשלג הוא החשוב מכולם. בגינה הגדולה: התורמוס הגרמני – רע מאוד והשעועית קצת עצובה. חלקת הדגנים איננה בסדר. זה שהנביטה לא היתה שווה ומלאנו אחר־כך, קילקל את כל הענין. נקווה לפחות שעתה תבוא הפסקה בגשמים ויוכלו הם להתחיל לצמוח ואנחנו לעבוד ולהסתכל ולטייל.

עבריה יקרה, עין חרוד, תרצ"ב

– – – – אתמול – יום ששי טיילתי סוף סוף עם היוספלים והנפתלים לכרמל. הצמחיה דלה עתה. ולאשרנו. כי לולא זאת ודאי שהיינו מאחרים לרכבת. ירדנו באום־א־זינת, תחנה אחרי כפר־יהושע. מצאנו מאובנים יפים מאוד. אספנו בּלוּטים של אלונים לזריעה. גם דפנה. מצאנו איריס, גדול מן האיריס הקטן שלנו וקטן בהרבה מאיריס הגינה. אך ריחו עדין מאוד. ועליו מעניינים מאוד. מרובעים. כל צלע כמרזב שקערורית, וחודם יבש צהוב. פרחים בודדים של הלבנה. מערות גדולות המשמשות למכלאות צאן. גם יסודות עיר עתיקה, עם בריכות חצובות בסלע ומדרגות לרדת בהן. מראה הכרמל, אחרי הגלבוע, מרווה את העין ואת הנפש. בשלוחותיו הפנימיות יושב כפר: דליה. בתוך עמק, על גבעה, מצטייר כאילו על חוף הים. שלווה נסוכה עליו ועל המדרונים המוריקים סביב. רגע נדמה לך: לוּ ישבתי פה, חבוי בין ההרים… כאילו במקומנו אין אנחנו חבויים בין ההרים, אם כי המראה דל יותר. אך השלווה הן ישנה בטבע גם אצלנו. לא, ידידַי, לא מן החוץ באה השלווה… מה פתאום נאחזתי בשלווה, להתרפק כה עליה? כאילו מסוער אני ונקלע בכף־הקלע? לא, יקירתי. נתעיתי בשוא לרצות למצוֹא קשר בין הטבע וחיי נפשו של האדם, בשעה שלא היה עלי אלא ליהנות ממראה הטבע שזכיתי לראותו רגעים מעטים. המראה מראש “מזבח אליהו”, זה הראש הנראה גם לנו מכחיל באופק, המראה מראש זה לצד העמק הוא נהדר. החלטתי שהנה נטייל עוד הפעם באביב ואז “תוכרחי” לטייל עמנו. אקווה גם שנסדר לנו לינה שם ונבלה יומיים.

מובן שאתמול לא השכבתי את איילה. והיא חיפשתני בערב, אך הלכה בשקט לישון. הרכבת, “כאילו להכעיס”, נתאחרה. לולא זאת עוד הייתי מספיק להשכיבה.

היום, אחר הצהרים, טיילתי עם איילה עד המשתלה והיא לימדתני מה עושה הפרה, הסוס, וה“גשם הרץ” (הממטרה הסתובבה).

בשבוע הבא חושב אני לערוך טיול (אל תפחדי, הפעם נשוב מוקדם) עם “אנשי” וקבוצת שושנה לעין־דור. אמנם פרחים אין כמעט עתה. אך הימים יפים מאוד וטוב לנצלם ללימוד המולדת.

הלימוד עם ה“עמוסים” טוב. מעטים הילדים שצריך ל“חַמר” אחריהם. הצמאון לדעת – רב. מוחות עֵרים, מוכנים ורוצים ללמוד הכל. הכתבתי לך על שיעור הזימרה המשותף שגם דליה, נוֹעה ותחיה משתתפות בו? וזה הולך ומסתדר. דליה כותבת וקוראת תווים – מצויין. בשיעור האחרון נתתי להם מנגינה קטנה והצעתי להם שיחברו לה מלים. לדוגמא אמרתי להם שאפשר להתחיל ככה: – – – – שבנו לכיתתנו (שיעור הזימרה הוא בחדר האוכל, 48 ילדים משתתפים בו) ויוסף רייכנשטיין התישב ובן־רגע חיבר שיר. באו נירה ורוּת וחיברו שיר אחר, במשקל אחר. אולי נחבר לו יחד בפעם הבאה מנגינה? – אולי.

בתנ"ך – יהושע. מטיילים במפה כמו במשק עין־חרוד.

בערבים, אם רק לא נרדמתי מיד בבואי לחדר, קראתי השבוע והשבוע שעבר את ספרו של אהרונסון (בצרפתית) טיוּלים בעבר הירדן. חשוב רק לאנשי מדע. ראיתי את דלוּתי בגיאולוגיה, ואת ההכרח בלימוד זה. הרגשתי בכך כבר בטיולי שעה שמצאנו מאוּבנים, אבנים שונות, שכבות שונות. מצאתי בין ספרי ספר קטן בגיאולוגיה. אתחיל ללמוד בו, כנראה, מחר. אם כי הוא כבר מונח אצלי זה שלושה ימים. אך ההכנות לטיול גזלו ממני שני ערבים והקונצרט של אתמול…

לפי ספרו של אהרונסון ישנו בזכרון־יעקב אוסף גדול של צמחים ואבנים מכל נפות הארץ. ויש לי חשק רב לערוך אליו טיול, אם־כי המשפחה אינה אהודה ביותר, אך המדע – מדע, ואני מקווה שהם יקבלוני יפה. תכנית הטיול כבר מוכנה כמעט כולה. בכל אופן ראשיתה: לאום־א־זינת ברכבת. משם ברגל לרגלי הכרמל בתוך נחל המלח לשפיה ולזכרון. שני ימים בזכרון ובאוסף, הלאה נראה…

ה“קונצרט” בתל־יוסף מחר. השבוע חזרתי אתם ערב ערב. הכינונו שלושה דברים: “יעלה”, “ליל־מנוחה”, “אחי בני עמל”. זה האחרון של שפר (או שם דומה לזה) יהודי. שר אותו לוב. דבר לא רע. באי־רצון רב מאוד עשיתי את זאת: “לאפות קונצרט בין־שבוע”. גם אינני שׂבע־רצון מתוצאות העיבוד. ביחוד רע מאוד “ליל־מנוחה”, אך בקשותיהם־הפצרותיהם היו כה תקיפות ונכנעתי. בתקווה שלאחר החגיגה הזאת יתמידו ויתמסרו יותר למקהלה. ונדמה לי שתקוותי תתקיים. השבוע הייתי “הרוג”. בצהרים בשכבי לנוח רגע נרדמתי מיד. וכן בשבתי ליד מיטתה של אילה הנני נרדם. פעם ישנתי עד אחר שמונה, ובאה רבקה והעירתני, ואחרתי לתל־יוסף. בשובי מן המקהלה הספקתי בכל זאת לקרוא קצת, כי אחרי שירה, כידוע לך, הנני עֵר יותר. – – –

עבריה יקרה, עין חרוד, תרצ"ד

טוב ששלחת לי את אשכול⁹. הוא גזל אמנם מזמני, אך כדאי לי הדבר. אתמול בבוקר נסענו למקוה־ישראל, גם הסבתא אתנו, ועוד כמה ילדים שלנו. תרנו את המוזיאום ואת הגן הבוטני, ואספנו זרעים של צמחים אחדים. ביחוד הקסימתנו האזניה (aristolochia) המטפסת. גם מומורדיקה אספנו. היינו שם 5 שעות, ובערב הלכנו ל“הבימה”: “מעשה כשפים” ו“יום הששי הקצר”. הילדים התמוגגו. “מעשה כשפים” – טרגדיה מצחיקה, או יותר נכון: קומדיה מעציבה מאוד. הקהל גרוע משלנו. צחקו בהנאה והפריעו לשמוע. ואני בספרי ובכימיה. בהיסטוריה אני זז לאט. התפקרותי הולכת וגדלה. ידיעותי – לא בהרבה. קיטל (חוקר המקרא) אינו מצוֹדד את נפשי ביותר. הרבה מליצות של התפעלות מתוך השערה: ש“כך בודאי היה צריך להיות”. הכל קודש. שמואל – קוֹדש. דוד – קודש קדשים. חטאיו: בת־שבע, מות אוריה, הוקעת בני שאול – כל אלה מה הם? סוּלחוּ ויסוּלחוּ. וממנו תרוקם נפש משיח בן־דוד. ורק ה“דם הנקי” ששפך יואב – כ“כ מובן שאי אפשר להוריד שיבתו בשלום שאולה. הקדמונים כבר היו הרבה יותר ישרים ואמיצים בדעותיהם. ואשר לכימיה: נסיונותינו מצליחים. אני מתחיל לחוש קרקע תחת רגלי. מתחיל להבדיל בין חומצה לבסיס. יודע ליצוֹר מלח, יודע למזג ימין ושׂמאל (בסיס וחומצה) עד הגיעי לניטרליות מוחלטת – שלום ושלווה. לא אדוֹם ולא תכלת. שאַ. ים־המלח, ים המוות. יודע להפיק חמצן ומימן… אך מורנו איננו מורה. הוא אדם מצוין, וּודאי גם כימאי מצוּין. אך מורה גרוע מאוד. אינו יודע להקיף את כל הנסיונות, לתת להם “רעיון”, להביעו. אף אינו יודע להחיות נסיון בודד, לעשותו “יצוּר” שלם. כי מה ערך כל נסיון וכל דבר שאנו לומדים אם אינו פותח לנו אשנב קטן להציץ דרכו אל הנצח? לא שאני רודף אחרי “קוסמיות” או מבקש את ההתפעלות ה”דתית" אַ־לַ־בּאֶלשאֶ, אך את החי אני מבקש. ואם הדבר חי – הוא קוסמי. כי הוא מקשרני עם העבר ועם העתיד. אני מציץ דרכו לתוך הנצח.

בשבת בבוקר השכם נסעתי עם אבנר לים המלח. בירושלים נפגשתי שוב עם אמוץ כהן. אשתו דוקא בעד, אף הוא אינו נגד אך הוא קשור להרי ירושלים¹⁰. אשתו אומרת: – יש לכם סלעים קרוב לבית? הרים ועמקים? אז ילך אמוץ אליכם. הוא ג’בּלי¹¹, בכ“ז עוד לא נואשתי. הוא יבקרני באלה הימים. היינו ביריחו, על הירדן ובים המלח. לטיול שעלינו לערוך היתה זו הקדמה טובה, כי זה כעשרים שנה לא הייתי שם. אני רוקם מזימות להגיע בטיולנו עם חברת הנוער עד הארנון. בשבת הבאה אסע עם אבנר לחברון ולבאר־שבע. אולי נקח את אשכּוֹל אתנו. ובשבת השניה אקווה כבר להיות אצלכם. אצלך. מה שלום הקטנים הנחמדים שלנו? אני כ”כ מתגעגע אליהם – – –

דליה טובה ויקרה שלי, תרצ"ו

תודה רבה לך בעד מכתבך הנחמד, רק שגיאה אחת היתה בו. במקום “לוֹ” כתבת: “לא”. אני מתגעגע אליכם מאוד ילָדי הטובים.

פה יפה מאוד, הילדים עובדים בחשק. אחיך אשכּוֹל עובד מצוּין. אני מקווה שכאשר תגדלי, תעבדי גם את כמו אשכּוֹל. תעבדי בשקט ובחריצות וכשנטייל יחד תתעניני בכל הדברים שאנחנו נפגוש בדרך. אנחנו רואים פה איך ייבשו ביצות גדולות, שרק קוצים וצמחי בר גדלו שם, והן היו מלאות מים גם בקיץ. ועתה אפשר כבר לחרוש אותן ולזרוע והן נהפכו לשדות, וכבר גדלים שם חיטה נהדרת ותירס יפה. ראינו את העיר עכּוֹ ואת הים. גם גנים יפים ראינו. כאשר תגדלי תסעי גם אַת ותראי את כל המקומות האלה.

שלום לעוֹפר, תטפלי בו יפה. ושלום לאיילה הקטנה.

אוהבכם אבא

תש"א

אשכּוֹל יקירי, בחרדה ובדאגה רבה אני מביט אל השנה הבאה עלינו. זוהי שנתכם האחרונה ללימודים. אתה יודע היטב, גם לא הסתרתי את זה מכולכם, שלו היה הדבר תלוי רק בי הייתי משלח את כולכם לעבודה ומשאיר לכם רק שעות אחדות ללימודים, וגם אלו – רק לרוצים ויכולים. אבל בתנאי: בהתעורר הרצון תינתן לכם האפשרות לחזור; יהי זה בעוד שנה או בעוד חמש שנים, אך ה“ציבור” אינו מאמין שאפשר יהיה להגשים את הדבר. על כן נגזר עליכם ללמוד. ולכן: למרות רצוננו – נרצה ונלמד. אינני מאשים אתכם באי־רצון ללמוד. בתי־ספר רבּים, גם בכפר גם בעיר, היו מתברכים בכיתה כזו שלנו. אך יכולתכם, יכולת הרוב הגדול של כיתתנו, והדרישות שאנו דורשים מעצמנו (ושאתם תדרשו מעצמכם מחר בהיותכם בשדה העבודה והחיים) מחייבות עבודה נמרצת הרבה יותר. עבודת־לימוד כמובן. ועם כל הקושי, המוצדק בהחלט, עליכם להתגבר על עצמכם וללמוד.

ועוד דבר בני: אני, כנראה, “עוזב” אתכם. הוטל עלי לקבל את כיתה ה' (העוברת ל“ו”), להיות מחנך כיתה זו. שם ישנה באמת עבודת חינוך, ובשבילי. אתכם, בני הטוב, וגם כל חבריך וחברותיך הטובים והאהובים עלי באמת, אתכם לא הצלחתי. ביחוד בזמן האחרון. חשבתי שאתם הנכם כבר אנשים היודעים בעצם מהי זכות ומהי חובה, ומהי התחייבות. לכעוס עליכם ולענוש? ואם קרה לי פעם שנתפרצה גערה אחת על אחד מכם בשל שיעור שלא הוכן כראוי, או שלא הקשיב לו כהוגן, או בשל יחסים בלתי־אציליים במקצת אל חבריו, – הן גערה זו אוכלת אותי יותר משדגדגה את קצה תנוך־אזנו של הנזוף… אך גם איני חושב שגערות אלו הן שהזיקו לי ביחסכם אלי. אני “בטוח” שגם אחד מכם לא יגיד זאת. אך מה שברור לי יותר הוא שלא זכיתי לרכּוֹש את אמונכם. אף לא את נאמנותכם. כנראה שמחנך “מופתי” אינני, ביחוד לגדולים. עלי להשלים עם זאת ולא להאשים אתכם, גם אם ארצה לחשוב את תלונותי לצודקות. ועל כן אמשיך בדרכי הבלתי־מחנכת, ותהיה זו גולת הכותרת למפעל החינוכי שלי ב“כיתת העמוסים” אשר אני עומסה זה שנים: לא עונש קיבוצי, אף לא עונש פרטי. ואשר לו המצפוּן – הוא אולי ישלם פיצויים בימים הבאים… – ואנחנו נטייל לעמק החוף! לדאבוני עלי להזהיר כמה אנשים טובים שתשומת לב לא מעטה נקדיש לצומח בעמק החוף, ואני גם מתכונן לזה. אני מקווה שנגיע עד “מקוה־ישראל” עם הגן הבוטני שלה. וגם אקווה שלא נצטרך לריב יתר מדי על ההקשבה בשעות הטיול. – – –

עבריה יקרה, ירושלים, יום ששי, א' באב תש"ג

מה תאמרי על הפרידה החטופה שלנו? אף לא הספקתי להגיד שלום לילדים ולך. ואני עוד קיוויתי שנספיק לטייל קצת עם הילדים בכרם, לשוחח מעט. ופה דוקא, הדברים אינם זזים. השיעורים יתחילו אך ביום השלישי, ולא בראשון, מפני ההלוויה – שתחול ביום השני. השיעורים יתקיימו בערבים מ־6 או מ־7. כל היום חפשי אני לנפשי. אך מיד “יצרתי” לי תוכן־חיים. עוד באותו יום, ראשון לבואי, הלכתי אל יהודה קופמן¹², ההיסטוריון וביקשתי ממנו שידריכני בקריאת ספרי היסטוריה לתקופת הבית הראשון, הוא נתן לי מיד שני ספרים, שניהם באידיש. האחד קטן, וכבר קראתיו, נכתב ע“י אברמוביץ ומנס. שני בוּנדיסטים. מצומצם ומרוּכּז וטוב מאוד. פוקח עינַים. ובסופו “תורה חדשה”: הגורם למלחמת יהוה בבעל הוא לא המעבר מחיי מדבר לחיי איכרים, כאשר למדנו אצל מוסנזון¹³ כי אם המעבר מחיי איכרים לחיי עיר. מלחמת מעמדות. הטענה: האם בימי אליהו חל המעבר מחיי נודדים לחיי כפר? ועד אז הן לא היה כל נסיון למלחמה בבעל. כל התקופה הארוכה מימי יהושע ועד אחאב – שקט. עבודת הבעל והעשתורת בעיר המלך החדשה עם ההוללות והביזבוז אשר ליווה, הבליטו עוד יותר את ניגוּדי המעמדות – על כן מלחמה לד' בבעל. אחדות מלחמת הנביאים: המלחמה הסוציאלית הגלויה (מוכרים אביון בעבור נעלים) והמלחמה ליהוה – מקורן אחד. אחדות ה”אלוהים" (אין אומרים כבר אלוהים וברבים, אלא: “יהוה”) היא להדגיש את שוויוֹן בני־האדם בעיני יוצרם, ואי־הצדק בחלוקת העם, בני האל האחד, למעמדות. אני נלכד מאוד לדברים האלה. אולי מפני שזהו ספר ההיסטוריה הראשון בימי חיי שאני קורא, מלבד ליבושיצקי ויוסף פלביוס. עתה אני מתכונן לקרוא ספר שני, גדול, בן כמה מאות עמודים, של חיים שויס, גם הוא באידיש.

הספקתי לבקר אמש בקולנוע. נתנו את יודושקה גולוביוב. תיאור מחיי העריצות של בעלי האחוזות ברוסיה, במאה שעברה. התאווה לכסף שולטת על הכל. דיכוי העם וניצולו מזעזעים. הגיבור הראשי – נפש מתחסדת, עלוקה מסולסלת הפיאות, אשר בתאוותו לכסף הוא רואה בשוויוֹן־נפש במות בניו וקרוביו במצוקתם שנגרמה להם על ידו.

בשובי ב־9.30 מהקולנוע הלכתי ישר לאסיפת מורים שלנו שהתקיימה עם בּרל כּצנלסון בשאלת בית־הספר והנוער. אך על זה לא אכתוב לך הפעם כי הדברים ארוכים. נתלקח ויכוּח “חם” מאוד בשאלת בתי־ספר מיוחדים לילדי העובדים, או בתי־ספר כלליים וחדירתנו לתוכם. (כמובן בערים או במושבות) בּרל הזכיר את אביך¹⁴, את עמלו העצום ופירותיו המעטים.

ברחובות עוד לא הייתי, אף לא במקוה־ישראל. הנני יוצא עתה לרחוב למצוא איזו מתנה לעוֹפר. אם לא אמצא אשלח רק “דברים טובים”.

שלום לך, יקרה שלי. כתבי מה ידובר באסיפת הערב על בית־הספר המשותף. – – –

עבריה יקרה, ירושלים, תש"ג

היום נעשיתי שוב תלמיד. זואולוגיה. ניתוח בע"ח שמעולם לא טיפלתי בהם. ראשוני בעלי החוליות. היצור שניתן לי לניתוח – “רצחתיו נפש” (מובן שהוצא מאלקוהול) והבזיון היה רב. השמנדריקים שהיו אתי ניתחו יפה, הם כבר אומנו בניתוחים כאלה. אך אַל יאוש.

שכרתי חדר כמובן בכפר הערבי. חדר קטן אפל, חלון אחד. אך אומרים שעל הר הצופים אין צורך ברוּח. החדר די קריר. בית ערבי! אך גם די נקי. יש גם שכנים יהודים. והעיקר: מראה נהדר על מדבר יהודה, ים המלח והגלעד. וקרוב מאוד לאוּניברסיטה. מהלך 5 רגעים, אף פחות מזה. ושכרו – לירה בחודש. אני חושב לבוא הביתה בשבת הבאה. כי התכנית עם סבוראי בטלה. ועלי לסדר לי ארוחות בוקר וערב. אקח מהבית זיתים ושאר ירקות. תה אקבל אצל השכנים. והכל בסדר.

בשבת אני נוסע עם רמשן אחד ליריחו. נסתובב כל היום בנחל כּלת לאסוף דבורים וצרעות ושאר פשפשים.

מה שלום הקטנה? עודה זוכרת אותי? שלום לדליה, עוֹפר, איילה. עבדו, למדו ונגנו וכתבו. אַת אמא אַל תדאגי לי.

אוהבכם אבא

אמא וילדים יקרים, ירושלים, תש"ג

היום, יום רביעי אחה“צ, אני “פנוי”. עד שלוש “למדתי” ואחר – יצאתי לחופש. כל שלושת הימים הראשונים של השבוע הייתי כּפוּת משמונה בבוקר (גם משבע) עד שעה 9 בערב, ובאמצע חטפתי ארוחת צהרים. ארוחת ערב – אחר 9. אבל סוף סוף סידרתי לי את החדר: החלפתי את המזרון ותיקנתי אצטבּוֹת בארון הקיר, וערכתי עליהן את בגדי, ניירותי, “כלי־המטבח” ויתר הדברים – ממש לראוָה. והיום אחה”צ נסעתי העירה לקוּפת חולים, נבדקתי אחר צפייה של שעה, לא יותר. ועוד מעט אקבל את משקפי החדשות ועינַי תפּקחנה. ועתה אני יושב במסעדה בּפּינה, וכותב את המכתב. בעוד חצי שעה עלי ללכת לשיעור בערבית.

הימים גדוּשים, בעיקר אני נהנה מהעבודה בפיזיולוגיה של הצמח. נסיונות קלים וטובים. כל דבר שאני עושה מיד אני שואל את עצמי: אפשר יהיה לעשות כמוהו בבית? לפי שעה הכל טוב. נראה מה יגידו הנסיונות הבאים. לעומת זאת הזואולוגיה של ה. מסורבלת יותר מדי. שפתו העברית אמנם נקיה כמעט משגיאות, אך ההסברה מעורפלת וגדושה שמות לטיניים… ואם כי יש גם תוֹכן מענין בהרצאתו, הרי מגובבים בה הרבה פרטים הידועים בוודאי רק ל“יודעי חן”, ומעט מאוד מהם נהיר לתלמידיו הלומדים אצלו כבר שנתיים, ועוד פחות נהיר לכותב הטורים האלה. הבוקר שקענו בנוצות עד צואר: תולדות הנוצה, ואחר – תולדות השׂער, ולפני זה תולדות הקשקשים. התגרדנו משפע הקשקשים, סימרנו את שׂערנו – ולעוֹמק הסוגיא לא הגענו. ותלמידיו הנאמנים – עוד פחות ממני. כשרון מיוחד, או אולי נטייה מיוחדת לאנשי המדע האלה להיטפל לענינים רבּים קטנים, לענינים נידחים, לסבכם ולהסתבך בהם ועל העיקר לא להדגיש, גם לפסוח עליו. ההפך הגמור ממנו – י. ליבּוביץ. ממנו אני נהנה הנאה גמורה. אותו יכולה גם דליה להבין בלי מאמצים רבים. ואף את המקומות הקשים בהרצאתו הוא פורש בבהירוּת עד שעל כורחך אתה מבין ויודעַ, שזה הדבר אינו ידוע לך, אך ה“בלתי ידוע” הזה מוגדר וברור. בשעה שאצל ה. יש שגם הידוע לך מתחיל להיטשטש… ובכ“ז – אני מגזים קצת בזה. כי סוף סוף הוא אינו נורא כ”כ וגם ממנו אני לומד הרבה.

זהרי מכניסני לפיתוסוציולוגיה, לסוציולוגיה של הצמחים. ואם כי אין אני נוטה לסוציולוגיה בכ“ז מתחיל העניָן לעניין. ודווקא הוא מעלים עינו מן הפרטים ומשתדל להקנוֹת מוּשׂגים מקיפים, והאמצעים די ברורים. אייג עבד על זה הרבה מאוד והכין חוברת שבּה רשומים כל צמחי הארץ ותפוצתם בעולם. אנחנו אוספים צמחים (את רוּבם הגדול אני מכיר) ולפי ספרו של אייג אנחנו ממיינים אותם לאזוריהם וקובעים על פיהם את אופי המקום שבּו אספנום. לפי זה מתברר שכּל צמח אינו “מרחף סתם בעולם” אלא שהוא קשור לאיזור מסוּים, בו הוא אזרח קבוע, ורוּבם אינם יוצאים “מארץ מולדתם” לנדוד ל”חוץ־לארץ", וכך נוצרות חברות של צמחים. וכמובן ישנם גם “יהודים” הנדחקים לכל מקום ומסתגלים לכל התנאים. רוּבּם הם בני־החלוף, החד־שנתיים… מספיק לנו, עוד מעט יהפך המכתב לשיעור.

צריך עוד מעט ללכת. ובכן: בקשה אחת: בהזדמנות הראשונה – לקחת ילקוט מהמחסן שלי, לשים בו כיכר לחם טוב, בלתי שרוּף. חתיכות אחדוֹת גבינה “ברינזה” עטופות היטב בניירות, גם צנונים אחדים ושאר ירקות, לקשור את הילקוּט היטב ולשלוח באוטו החלב על שמי ל“תנובה”. הדברים שלקחתי אתי, אם כי הכבידו עלי קצת, אני עוד נהנה מהם. את הלחם אגמור מחר, והוא עוד טוב. חבל שלא לקחתי אתי אז את עופר, הדרך כה יפה. אמנם אחרנו קצת ובאנו כבר בלילה לירושלים, ולאוטו העולה להר הצופים חיכיתי לשוא. העמסתי את כל רכושי על גבי ועל ידי וצעדתי אל ההר. היתה סכנה כי תקרענה הרצועות והכל יפול. הצנצנות תשברנה… אך באתי בשלום, ומזיע כהוגן, אל חדרי. גם היה די נעים בדרך. שקט. שדות תבואה מאירים לאור הלבנה. ופני הקטנה שלנו¹⁵ מלווים אותי בחזון, ואף אתם נקהלים כולכם סביבה, אני כבר מתגעגע לשוב… אבל, חזק ואמץ, צריך ללמוד.

כן. מביתי רואה אני בכל בוקר ובכל ערב את הרי הגלעד, ואת בקע היבוק, ממש אותם ההרים הנראים מבית־הספר שלנו ומן הגינה. ועל ידם אני שולח מדי יום שלום לכם. אני מקווה שהם ימסרוהו בנאמנות.

שלום רב לכולכם, שלכם אבא

קונצרט הבחינה יהיה בשבת הבאה בבוקר! והתזמורת בליל שישי! זכוֹר!

גם כתבו לי וכתבו על הקטנה.

שלום לך עבריה יקרה, תש"י

השיעורים של שטייניץ¹⁶ יפים מאוד, “מאירי־אזניים”! והיום נוסף לנו גרינטל, פתיחתו מענינת מאוד. ה. ש. מרצה לנו על מוּסיקה תכניתית, ענין מענין לענות בו. היא “טובה” אך לא יותר מזה. קשורה אל הספר ומוסרת מה שקראה בו על הנושא שהיא מלמדת. הדברים לא באו אל קירבה ולא מקירבה הם נובעים. יש שנדמה לי שהיא עומדת לפנינו ומצביעה על “בגדי המלך החדשים”… אבל הפעם אין המלך “ערום” אלא לבוש “בגדי צבעונים” מטורפים ועושה העוויות של מטורף, והיא עמלה להוכיח לנו שהצגה זאת היא דוקא לילדים… טיל אוילנשפיגל. לץ הולל ריק, ללא כל רעיון מוסרי. (של ריכארד שטראוס) העוויותיו המוּסיקליות מזכירוֹת את “מיקי־מהו” עם המפלצות האיומות ותעלוליהן. ואַת יודעת את יחסי אל אמנות זו. אני חושב שהיא חינוך מוצלח מאוד להיטלריזם. שום העוויה אכזרית ושום תנועה אכזרית אינה פסולה בעיני יוצר מיקי־מהו זה. שום אקורד מטורף קורע אזנים ושום “שטף” מנגינה אינו פסול… “שטף”? – רסק. רצץ, סירוס מנגינה ורעש מחריש אזנים… וזאת דוקא לגיל הרך? ואם אני אומר לך “שום רעיון מוסרי” – אין דברי מופשטים, כי היצירה הזאת מלווה מלים, וצריך לספּר בשעת הצגת הנגינה הזאת: היה היה לץ הולל… והוא פרץ, כשהוא רכוב על סוסו, לתוך השוּק… והוא לעג לאנשי הדת… (למה? ככה) ללעוג לאנשי הדת? – בבקשה. אבל לפני כיתה ג־ד־ה? ועוד דברים מעניינים כאלה. והרמוניות כאלה ומנגינות כאלה…

ודווקא מתעורר בי חשק לעסוק קצת בהוראת המוּסיקה, ודווקא עם הקטנים. חבל שהזנחתי שנים כה רבּות עולם עשיר ונפלא זה. ואם פרצו לתוכו מטוֹרפי־נפש וסכסכו אותו, האם לא נשארו לי עוד נאצלים וטהורים לשאוב ממעיינותיהם?

שלום, בימבילי¹⁷ יקרה שלי, ירושלים, תש"י

תודה לך ולאמא עבור המכתבים שלכן והפירות ששלחתן לעופר והבגדים ששלחתן לי. אבל מדוע כתבת כל־כך מעט? אין לך מה לכתוב? על נגינתך, ועל הדגים, ועל הספר שאַת קוראה כעת, ועל מעשיך בחוֹפש… אלף דברים אַת יכולה לספר, ואלף ואחד דברים אני רוצה לשמוע מפיך – ואַת רוצה להיפטר מכל העניין בציור קטן? הציור אמנם נחמד, אבל אני רוצה עוד. אַת יכולה אמנם לשלם לי כגמולי ולהגיד: – “אם כן ספּר לי אתה אלף דברים לפחות. על הסיפור האלף ואחד אוותר לך”.

ובכן. קצת בכל זאת אספּר לך. פחות מאלף דברים. ראשית: אני לומד כל היום וגם בלילה, שירים חדשים וסיפורים על קומפּוזיטורים ועל יצירותיהם. אנחנו שרים שירים נהדרים של מוצרט ושל שוברט, שירי תפילה קדושים וטהורים, והיוֹם למדנו שיר “אל יבנה הגליל” בעיבוד של נחמיה וינַבר¹⁸, סַפּרי את זה לאמא. היא מכירה אותו. הוא היה ידידנו עוד בהיותנו בברלין. יש לו מקהלה גדולה ויפה בניוּ־יוֹרק והוא שר שם שירים עבריים רבּים, ורבים הוא מעבד בעצמו. שירים ישראליים ביחוד. והעיבוד היפה של “אל יבנה הגליל” מצא מאוד חן בעיני. עליז מאוד ומלא שינויים. ההתחלה דווקא רצינית, לאט ובלחש.

באמצע הכתיבה צילצלו והפסקתי ורצתי לשיעוּר. למדתי עתה אצל מורה של דליה, שמו גרינטל, אמא מכירה אותו. הוא מורה מעניין מאוד. הבטחתי לו שאשלח אליו בעוד שנים אחדוֹת עוד בת אחת לירושלים (הוא יושב בירושלים). הוא שאל אם “היא” מנגנת בחשק, ואם היא מתמידה, ואם היא מנגנת שעות רבּות בכל יום… אמרתי לו שהיא מנגנת דווקא בחשק, אבל היא לא מתמידה כל־כך, ושעות רבּות איננה מנגנת, ויש שהיא משחקת עם חברותיה בהתלהבות כל־כך רבה עד שהיא שוכחת בכלל את הפסנתר. אפילו את הדגים הקטנים הנחמדים שלה היא שוכחת לפעמים, אבל לפעמים היא אוהבת להסתכל בכוכבים…

המורה של דליה שאל אם צריך להכריח את הילדה הזאת לנגן, ומה דעתי, אם כדאי לקחת אותה בחזקה ולהושיבה על יד הפסנתר. הוא חושב שזה כדאי. גם אם הילדה תכעס עלי קצת – לא נורא. העיקר שהילדה “הזאת” תתרגל לנגן יום יום לפחות שעה. ולנגן ברצינות, בשכל, במחשבה. ואין דבר אם אכריח אותה. אמרתי לו שנדמה שהיא לא תכעס עלי כלל אם אושיב אותה, וכלל לא צריך להושיבה “בחזקה”. אבל אני גם אינני אוהב להזכיר לילדים שלי שצריך לשבת ללמוד. לא את דליה הושבנו, לא את עופר הכרחנו, גם לא את איילה זירזנו. – אף פעם. מה פתאום אתנפל על הילדה הזו?

מה דעתך אַת על “הילדה הזו”? באמת נצטרך להושיבה בחזקה על יד הפסנתר?

אולי תעזרי לי אַת בימבילי חכמה שלי, תשפיעי על “הילדה הזו”. הן אַת מכירה אותה יותר טוב ממני. אַת גם נפגשת אתה לעתים יותר קרובות… הסבירי לה שעולם הנגינה כל־כך עשיר, כל כך מעניין, כל־כך יפה ונהדר שכדאי להקדיש לו זמן רב רב מחיינו. וביחוד עכשיו שהילדה עוד לא מלאו לה תשע שנים ועוד אין לה שיעורים רבים בבית־הספר ובעבודות המשק אין היא עסוקה עדיין. על־כן עליה להזדרז ולעבוד דווקא במרץ רב ולהספיק הרבה הרבה מאוד.

שלום לך ילדתי, אהובה שלי, אני מקווה שתמלאי את בקשתי, ותודה לך מראש.

ולהתראות בקרוב ־ אבא אוהבך

ושלום לדגיגים ולכוכבים. האם שמת לב שבין תשע לעשר כבר רואים יפה את “קשת”? הוא עולה אחר “עקרב”, מעברו השני של שביל החלב.

שלום לאיילה. אולי תכתוב לי דבר מה? שלום לחסיה. עוד היא מלקטת תוּתים?

יקרים שלי¹⁹, מוצא, יום ג' תשי"א

מיום ליום דוחה אני את הכתיבה. עתה יש לי הזדמנות מצוינת, יש לי איזה מיחוש ביד, והשכּבתי על ערשׂ דווי. לטייל אי אפשר, גם השמים סגריריים… הלוואי וירדו גם אצלכם גשמים. ועתה דו"ח:

א. בערב הראשון לבואי הרצה פה ליבנשטיין (לבנה) על פרשת עכן בקשר עם השוֹד שפשה בנוּ בשעת המלחמה. ההרצאה היתה דרוכה מאוד. אחזה בציצית ראשם של האנשים. היו שאמרו: הלא הוא דתי. מאמין בד'. הזקנות נהנו מאוד, גם אני. מעניין מאוד יחסו של הנוער. לא הספקתי לדבּר אתם.

ב. ה“סדר” היה חגיגי מסורתי. רק עד האוכל. אחדים מ“זקני העדה”, “מלמדים”, כוּבדו בקריאה יחד עם הרופא. הרופא הוא אמריקני, יודע עברית לא רע. הוא קרא כמובן את מרבית ההגדה ואנחנו קראנו קטעים. אני הגנבתי את ה“תם” של אלתרמן שהופיע ב“דבר” לחג. הדבר מצוּין, גם עשה רושם. האוכל היה “כדת”. אחרי האוכל ניסה “הנוער” לשיר ולקרוא מן ההגדה של הקיבוץ. היה קצת חיוור. בשני הימים הראשונים לבואי טיפטף גשם ורוח נשבה. אני חיכיתי לסמדר ודליה – לשוא. השאר אתם יודעים. ביום השישי התבהרו השמים, ומאז אני “מטייל” יום יום. בחצר ובסביבה. הגעתי לקסטל וסביבתו (מרחק 20 רגע). על יד כביש הקאסטל, מצאתי אוצרות מאובנים. וחבל שלא לקחתי אתי את פטישי… הגעתי גם לצובא. (חלק הדרך באוטו) ירדתי לעין־ראפה, בגיא מתחת לצובא. פנה נחמדה חבויה בהרים, מיושבת ערבים. ספק אם יש שם יותר מעשר משפחות, אבל מעובדת כל־כך יפה! משם הלכתי לאקוה־בלה, מעין ש“קרית־ענבים” שואבת ממנו, ושם עדה קטנה של אלונים נהדרים. שם זכיתי הפעם לראשונה לגלות את פרחי העליים. אוי לקרחתי! עד עתה לא הצלחתי לראותם! שמחתי מאוד. אספתי והגדרתי צמחים רבּים. אחדים גם חדשים לגמרי בשבילי. הגדרת הצמחים מעסיקה אותי ביותר. עם אנשים כמעט שאיני נפגש. רק בשעת האוכל. ודווקא ישנם פה אנשים נעימים. ק. מ“קוּפת־חולים”. נעים מאוד להפגש אתו, אבל הוא הולך תמיד לנוח, ואני חס על זמנו, מזמין אותו להסתובב מאחורי הבית, לחפש צמחים (הוא היה פעם בוטנאי) ובינתיים גם לשוחח – הוא מסתלק והולך לנוח. אתמול באה הניה יבניאלי. בערב נפגשנו. סיפרה לי על דליה במין התפעלות…

שלשום בערב הציעו לי שיעור בתנ“ך. אמרתי: יששכר. לפי שירת דבורה, גדעון וברכת יעקב, אחדים נהנו וביקשו המשך. רוב האנשים אדישים כנראה. אחדים גם מתמרמרים: ביטול יעקב אבינו כנביא, יחס הבוּז ל”סבא יששכר" (אולי היותי ב“עין־ראפה” הזכירה לי את יששכר). אמש בכל־זאת ניסו לארגן שוב את החוג, אך כל מיני מעצורים דחו את הענין, ואני שמחתי: מיחושים ביד זרזוני ללכת לשכב.

עתה אני נח. היד – לא כּלוּם. גשם מטפטף מפעם לפעם. הירגָזי מנעים לי כל בּקרי. שירתו עליזה, רעננה מאוד. דרורים, ברוך־השם, אין פה רבּים ואינם מפריעים לשמוע. ירקונים ישנם פה, אך לא בכל בוקר הם שרים. מעניין מאוד. כדאי היה לעקוֹב אחריהם ולמצוא את הגורם. אני אוהב מאוד לשמוע שירתם. היא חד־גונית בצליליה בכל “דלת”. אך “דלתות” אחדות למנגינה וכל אחת שונה מחברתה, וצליליה צלולים, מצלצלים, ולסוף היא מסיימת בדג’ג' ארוך שיש בו הרבה כליון נפש.

חבל שסמדר לא באה אלי, חבל שהיא איננה אתי פה. היינו מטיילים יחד ונהנים.

את בוודאי ספגת תורה בכנרת מלוא־חפנַיִם ובודאי גם חמסין… אך מה חמסין ומי חמסין לאדם שנפשו גחלים להטה?

על מה אני מצטער? הפסדתי צרפתית עם ה“פריזאית” שלנו, ואת הקונצרט שבּו משתתף עופר בעין־גב.

ההיה אשכול בחג בבית? מה שלומו?

הדוֹאר הולך.

שלום, משה

איילה, יום ב', כ“ט תשרי תשי”ב

מה שיֶה יֶה! אני יושב לכתוב אליך. הצרה היא שאני שטוף-שינה כל הימים וכל הלילות. כשאני רק מתיישב, מתחיל לאסוף עשתונות לשוחח עמך – אני נשען, רק לרגע שני רגעים, על הכר ונרדם מיד. והן כל הימים בשכבי בבית-החולים “כתבתי” אליך. “כתבתי” בלי הרף. רק היד לא יכלה להחזיק בעט. והתנחמתי: הנה אבריא ואנוח. – אז אכתוב לך. ומה השינה הזו? הנה שלשום בערב ביקרוני רינה שלך וצלילה דובי (תלמידה אהובה שלי היתה, ועתה היא מדריכה, מורה לתנ"ך, בחברת נוער “שלכם”). נתפתחה “שיחה” – בינינו (הן אומרות שזו היתה “הרצאה”) על התנ“ך, על סיפורי התורה. כשעתים ארכה “השיחה” – אחר זה לא יכולתי להירדם, כדרכי כשאני מתרגש קצת: אחרי קונצרט בתל-אביב בהיותי תלמיד הקונסרבטוריה “שולמית”, אחרי שירה במקהלה אחרי שיעור “מוצלח” בתנ”ך, אחרי קריאת ספר רציני (אחַי, גיבורי התהילה"). ו“השיחה” הזאת עם שתי הילדות הן היתה מכתב אליך, אליך. אחד המכתבים הרבים החתומים בלבי אליך זה ימים ולילות. והנה באו חברותיך ו“תחטופנה” את המכתב - וסליק! וגם מנוחתי התעופפה אחריהן… אולי מגע המבט החי, אולי מגע הקול החי הם המעוררים אותי. ובפנותי אליך - רחוק מן העינַים – רחוק מן הלב? האָבד לי הכשרון לחיות בחלום, בדמיון? בלב? הן כל הימים חלמתי “אותך”. הזיתי “אליך”… בקיצור: בלי אקדמות ואנסה לספר לך כל אשר קרה לי, כל המסות אשר עברו עלי “מאז ועד היום”.

בלילה שכבתי עֵר כי לא יכולתי להירדם. ראשי כאב וסביב לעינַים לחץ. לא רציתי להעיר את סמדר ואת אמא, גם לא רציתי להטריד את ד"ר קלנר, להזעיקו אלי. קמתי והלכתי אליו. מצאתי מקל ונשענתי עליו למען הבטחון. תעיתי קצת בדרך, לסוף העירותי את זרובּבל, גם את אמא של צופר, וזרובּבל הראה לי את ביתו של קלנר. זה נתן לי “שני כדורים בראש” כמקובל בינינו. דיברתי אתו בבטחון כזה שהוא ליווני רק צעדים אחדים והניח לי ללכת לבדי הביתה. ושוב תעיתי. טיפסתי על ערימות אבנים, על תילי אדמה גרופה, ונדמה לי שגם הגעתי לבריכת השחייה אשר מעל לביתנו. הסתובבתי עוד הרבה בין הבתים והגעתי סוף סוף, כנראה, הביתה, כי בבוקר מצאתני אמא שוכב חסר הכרה במיטתי אז העבירוני לחדרי-החולים, ואחרי כמה ימים העבירוני לבית-החולים בעפולה. גם שם שכבתי כנראה יותר מימים אחדים. ומכל אלה – היום איני זוכר כלום.

מרגע עזבי את קלנר נשארו לי רק זהרורים דקים של זכרונות. אני זוכר את אמא יושבת על ידי, ואני בא אליה בטענות על שאגאל על שאינו מצייר את חרפת הגלות… גרדי, ירבו ימיו הטובים, סיפר לי אתמול שבשמרו עלי בימים הראשונים התחננתי אל ד' שלא ייטפל אלי כל-כך, ולא יזדרז כל־כך לקחתני אליו. טענתי שיש לי עוד כל-כך הרבה דברים לספּר ולהראות לסמדר ולכל הילדים. מי יראה להם את הכוכבים, את הים, את הצמחים ופרחיהם? ואת סיפורי התורה והנביאים עוד לא סיימתי אתם. כל הדברים האלה דווקא זכרתי. גם זכרתי שד“ר פליישמן ניגש אלי: – אתה זוכר אותי? – כן. בוודאי, ד”ר פליישמן. ואני גם שמח להיפגש אתך. ולחצתי ידו. ענה: - כן. זה רגש דוּ צדדי. ותיקנתי לו: – רגש הדדי, ואמא אומרת שהייתי אז מחוֹסר הכרה, אבל המוח, השכל עוד חי, ביחוד כשהדקדוק מדגדגו. דליה, בשנתה הראשונה בגן, עמדה פעם ובכתה. שאלתה פרומקה: – מה אתה בוכה ילד? ענתה: - אני לא ילד, אומרים לי מדוע אַת בוכה ילדה. ובינתיים נפסק הבכי.

לאחיות בלבלתי קצת את המוֹח. את כולן שאלתי לשמן ולמקום מוצאן. אך לא את כל השמות אישרתי. אני זוכר גם ויכוח עם אחת שהציגה את עצמה כ“זהבה”. לא הסכמתי. הודעתי לה ששמה “רחל מקרית-חיים”. ואמנם אחר-כך, בהבריאי, נתברר לי שישנה שם באמת רחל מקרית-חיים. איני יודע במה זכה השם הזה. אבל נטפלתי אל זהבה והכרחתיה לקבל את השם החדש. גם “הצלחתי” ל“שכנע” אותה: – בואי נא הנה, אַת, רחל מקרית-חיים, את מתעקשת להקרא בשם זהבה, הן חתן נחמד בוודאי יש לך. גשי אליו, אַת עם עיניך השחורות ושׂערותיך המתולתלות השחורות והגידי לו: שמע, דודי, קרא לי “זהבה”… אַת מתארת לך מה יצא מזה?…

מה עוד אני זוכר מבית החולים בעפולה? מלחמות קשות ומרות עם הסניטארים. גם האחיות, שהן בדרך כלל טובות לב ונחמדות כל-כך, גם הן חָברו אל מחנה אוֹיבי. ואפילו אמא. כּאַב לבּי בראותי גם אותה מבעד לערפלי הכרתי המעומעמת בהיאבקותה עמי, גם מזעיקה את הבחורים שחורי העין ושׂער, קשוחי-לב, גוי אשר לא אדע לשונו, שׂשׂים אלי-קרב… יורד הייתי בכל מיני דרכים מן המיטה. שואף להסתלק בחשאי ולהסתנן בצנעה אל חדר קטן, ידוע, לסגור את דלתו, להתבודד בו ולעשות שם מיני מעשים כאלה שכל אדם הגון עושם בסתר ואין הם מעסקם של אחרים ובגמרו הוא רוחץ ידיו, מנגבן ויוצא לו כשהוא צועד בנחת, מחליק על כרסו מדושן עונג ומצפונו נקי. יהודי אינו יכול לחיות בלי מצפּון, כלומר: מקום צפוּן, בו יוכל לעשות מעשהו, זר-מעשהו. כך טענתי אל אמא, והודעתי לה שהויכוּח בינינו, בענין בית-כסא למשפחה בקיבוץ – נגמר. לבי עם לב כל חברי הקיבוץ בכל רחבי הארץ, בשיא האידיאלים הזה המשותף לכולנו, ועל אף הפירוד ועל אף ההסתה, מעי עם מעיהם יהמיוּ. גם נכון אני למאבק משותף להשגת המטרה הנשגבה היחידה אשר נשארה משותפת לכולנו. ומי יודע איזה עתידות עוד צפונים לה… אַת חושבת שזה הועיל? הם היו תופשים אותי, ביחוד הסניטרים, בזרועותיהם-ברזל והיו משכיבים אותי בעדינות ובלי עדינות חזרה במיטה. רק אמא עוד היתה מנחמת אותי ומשדלת אותי בדברים רכּים ומשכנעים – לא משכנעים: אסור, אסור. הרופא אסר עליך לרדת מן המיטה…

והמאבק הזה נמשך גם אחר שהגליתי מעפולה לבית-החולים “בילינסון” אשר בפתח-תקוה. ייזכר לי הדבר לטוב, דבר עמדי יחידי במערכה ימים על ימים, במולדתי השניה (בעמק) ובמולדתי הראשונה, על גבעות פתח-תקוה, במקום כּרמי-ילדותי ופרדסיה. יחידי עמדתי בכל הקרבוֹת ללא כל תקווה לנצח. כחיית-בּר אסרוּני בכלוּב מיטתי ודפנות הברזל שלה קשורות אל מסגרת המיטה בחיתולים. וחיתולים מחברים מהדקים דוֹפן אל דוֹפן למען לא אוכל לפרקן ולהסתנן. מי מנה ימי מאבקי ולילותיו? ומי נתן מספר לקרבות אשר בהסתיימם השכּבתי שוב במיטתי מר נפש בבושת פנים… עד אשר נגמרה המלחמה בנצחונם המוּחלט, ואני נהפכתי לששון-לבי ולתמהונו הרב לסוסון חבוב נורמלי, לסוסו של הברון.

את זוכרת בוודאי את השיעורים שלנו בטבע האדם. על המוח הגדול ועל גזע המוח. המוח הגדול שולט על השרירים הרצוניים (של הידיים, הרגלים וכו') וגזע המוח – על השרירים הפנימיים, החלקים ברוּבם; צינור העיכול, הסרעפת (הפדר) הרחם, הלב, השלפוחיות והאיריס. כל השרירים האלה פועלים “בעצמם”, בלי ידיעתנו ובלי יכולת להשתלט עליהם. ומה יתרון האדם על הבהמה? מוחנו הגדול משתלט לרגעים מספר על השלפוחית, הפדר (הסרעפת) ועל קצה צנור העיכול. לאט לאט הוא משתלט עליהם. עם גמר שנת חיינו הראשונה מתחיל הוא בזאת למען נוּכל לחיות חיי חברה, למען נוכל לשבת יחד בחדר האוכל ובחדר הלימוד ובקולנוע ובקונצרטים… בכל כיתה כשאנו מגיעים לפרק זה אוהב אני לספר את ה“מאורע” עם סוסו של הברון. כל העדה בפתח-תקוה, אנשים, נשים וטף, עומדת בשערי המושבה לקבל פני הברון – ואני אז ילד. הברון יושב במרכבת-יחיד יפה, מחזיק במושכות וסוס אפור נהדר מושך ונכנס לתוך המושבה. כולנו מקבלים פניו ב“ברוך הבא” חגיגי ונרגש. פתאום מרים הסוס את זנבו… וכדי בזיון וקצף! עד היום איני יכול לשכוח את התדהמה שנפלה, את האכזבה המרה! מול הבּרוֹן! ברגע נשגב זה! וזהו סוסו של הבּרון? מה לעשות? אין לבהמה מוח גדול כשלנו. – – –

יום ד', ט“ו בחשון תשי”ב – 14.11.51

אני רואה שמגילתי הקודמת על סיריה ובקבוקיה ו“מחתותיה” לא נעמה לחיכך. וביחוד חזון המחתות ובעליהן… עליך להבין, ידידתי, מוחי לא היה אז בסדר, ההכרה לא ברורה, וכל חוויותי על רקע דימדומי עבר רקוב מתוך מאבק להינצל ולהיעלות מתהום הנשייה שבתוכה צללתי…

עוד אני שוגה במיטב מאוויי החדשים הצילינדריים ודליה באה! שמחתי כילד ואני זוכר היטב את זוהר הימים ההם בהאכילה אותי אגסים, אגסי-חמאה מתוקים, ועיניה עוד מתוקות יותר. גם סיפרה לי על פגישתה אתך בפריז, גם טיילתן עם שאול וגם אני הצטרפתי ושלובי יד הלכנו ללוּבר… ואינני זוכר היטב כל פרטי סיפוריה שהיו כה טובים לי, רק עליתי יחד אתכן על הפירנאים והצטרף אלינו בחוּר בעל הקרנים הקוסמיות ודליה השתדלה כל הזמן להעביר אותי לצד אחר, לצד שׂמאלך. אינני זוכר היטב, אבל את הבחור ההוא אני זוכר קצת כשדליה משתדלת להעמידו לימינך עם עיניו הקוסמות שם על ראש ההרים הגבוהים עם קרניו הקוסמיות, ואַת מתווכּחת אתו על הקיבוּץ, וזה היה קצת למורת רוחו: על ההרים הגבוהים! מחזות אַל וויכּוּחים מפלגתיים?!… נדחקתי קצת הצידה ואתם נכנפים בסערת-הויכּוּח. ופתאום אמא תופשת בזרועי ואומרת: – לא. אתה לא תעפיל כעת על ראשי ההרים! גם הויכוּחים המפלגתיים הם לא בשבילך… והנה אני לרגלי ההר, נושא עיני אל ההרים בגעגועים רבים, מחפש אוֹתך. שתיכן עם הבחוּר בעל העינים הקוסמיות ואני קורא אליכן: – ומה, ילדות? לא נטייל עוד יחד על ההרים? הרופאים אוסרים עלי? ואני מנענע ראשי ונשען על כתפי אמא: – על כן יעזוב האדם את אביו ואת אמו… ומה? נלך לנו? אבל איני רוצה עוד ללכת. נעמוד פה עוד קצת ונראה מה יהיה… נראה אותם הולכים על ראשי ההרים.

אינני זוכר את סוף הסיפור של דליה, אבל אני זוכר שטויות. משונה מאוד. אני מסוגל לחשוב גם על דברים רציניים, גם להבין הכל, גם אוהב לשמוע ולראות דברים יפים, טובים ונעלים ונאצלים, אבל פעמים תוקף אותי חשק נורא להתלוצץ ולספּר אפילו שטויות ודברים גסים… הנה דליה מספרת לי עליך ואני כה מאושר לשמוע עליך ולראותך, וכה טוב לי שהיא עומדת פה ומספרת גם על שאול והוא כבר על ידי ואני רואה וסופג את חיוּכו הטוב ואת דיבורו המתוק משובץ פניני שגיאותיו, ואני כבר מתכונן לתקנן… פתאום אני תופש את עצמי כשאני מביט אל ידיה בתמהון ובאכזבה: – ולא הבאת “אותו”?… הלוא אני זוכר היטב שביקשתי את אמא אתמול או לפני יומיים, או מי יודע מתי, ביקשתיה שתכתוב לדליה שתביא לי את הצילינדר – הסיר של הרברט סמואל. עסק גדול? נכנסים אליו הביתה, מרימים קצת את המרבד של הספה – והנה הצילינדר. וודאי כבר אינו משתמש בו: הן כל הטקסים נערכים עתה ע"י הלייבור שלנו, והם בוודאי כולם חבושי כובעי טמבל, ובבית-החולים בלונדון וודאי אין “מחתות”… מה? ישחירו פניהם להשתתף בחלוקת האתנן המרשלי?… ואת הצילינדר לא הביאה. ממפח-נפשי כי רב לא שאלתי את דליה, גם לא את שאוּל, לסיבת יחסם זה. אולי הדוד סמואל כה צרה, עינו בי?…

נפסיק כבר את השטויות. הצדק אתך. גם אמא אומרת שמספיק כבר. רק עוד “שטויה” אחת אבל נחמדה, ואף יקרה לי:

באחד הימים הורידוני למטה באלונקה, על מנת לעשות לי “שיקוף” רנטגן. והנה התקלקל החשמל. הורידו את האלונקה על הרצפה. שכבתי כנראה זמן רב והתיבשתי. אחיות ועוד אנשים התרוצצו בחדר ואני יבש כצנים, ואני צמא מאוד. והנה סמדר מופיעה: – ארוץ, אבא, ואביא לך קומקום מים קרים מחדר האוכל ואעשה לך מי-לימון, טוב? – כן. כן ילדתי… והיא רצה אל הדלת ונעלמת. בינתיים הסתדר תור ארוך של כל האנשים שהיו בחדר, דוחפים איש רעהו: אני מזמין ראשון! ואני שני… אַל תדחקו, אני אומר להם, יספיק לכולנו. בינתיים אני רומז להם בזה שגם אני בא בחשבון… ואיני סומך על הנס ועל יושר לבם. והנה אני שומע, קוראים: ד“ר פישל, ד”ר פישל? גם אני בקול תחנונים: ד“ר פישל! (כנראה עלה חומי) ולמזלי ניגש אלי ד”ר פישל, מלטף ראשי… ואני מתאזר עוז ומספר לו שבתי הקטנה הלכה זה מזמן להביא לי מחדר האוכל מי-לימון ועוד לא שבה. אולי לא נותנים לה להכנס… וד“ר פישל אומר לי: תיכף חביבי, אני ניגש לברר… לא עברו שני רגעים וד”ר פישל ניגש אלי ובידו ספל מי-לימון קרים, מתוקים. – תודה לך ד“ר פישל! ואני שותה במישנה הנאָה ושואל: – הודית לקטנה, ד”ר פישל? – בוודאי. שתה בתיאבון!… היא כבר הלכה? – בוודאי. לא נותנים פה לילדים להכנס…

מי רימה את מי?

לאיילה, שבת – י“ה בחשון תשי”ב

אשאיר לך את ספר “יהושע”. יש גם חושבים שיהושע לא היה ולא נברא וההיסטוריה של עמנו מתחילה ב“שופטים”. כדרך הטבע, במאבקו של כל שבט על קיומו. אהוד משבט בנימין לבדו. רק לאט לאט התפתחה הכרת אחדוּת המקור ואחדות הגורל. מפעם לפעם מתגבשים יחד כמה שבטים ולא תמיד בפרוגרסיה עולה: יהודה ושמעון יורדים יחד לנגב על “בזק” (לא “בזק” שלנו, אשר מאחורי הגלבוע). בימי גדעון התאחדו מנשה, זבולון, נפתלי ואשר ונצחונו של גדעון נגמר כמעט במלחמת אחים. אפרים, בנו המפוֹאר של “בן-פורת יוסף”, לא יכול לשאת את השלמוּת… בימי דבורה התאחדו חמשה-ששה שבטים, וזה היה שיא בתקופת השופטים. ועליה צורך ירידה, אחרי גדעון נסתיימה תפארתו באסון פנימי מחפיר. ואחרי אבימלך הנבל שוּב שבטים בּוֹדדים. יפתח הגלעדי נלחם יחידי בראש שבטו ונצחונו המפוֹאר והטרגי (בת יפתח) נגמר במלחמת אחים. בטבח אכזרי בבני אפרים. שמשון הגיבור נלחם בודד, אף את בני שבטו איחד. ושימי לב לתפקידו המביש של שבט “גור-אריה יהודה” בפרשת שמשון… האיחוד קם רק בימי שמואל–שאול–דוד, ואף אז לא בשלמוּת, ובתככים לא מעטים… אחדות העם בימי יהושע – אגדה היא. ובימי משה? – עייני בסיפורי התורה…

אהובת לבי. הן אַת כּה אָהבת מוסיקה. אולי תנסי להקשיב באזנים מוסיקליות לראשית ההיסטוריה שלנו. ואלה פרקי “הסימפוניה”: – פרק א. משה מוציא את העם ממצרים ומוליכו עד שערי הארץ. מה תכונתו של פרק א' – אלגרוֹ בסימפוֹניה של בטהובן, ברהמס, צ’ייקובסקי? “יציאת מצרים” – “ביד חזקה”. ואחרי “היציאה” – הפתיחה – בקיעת הים ומלחמת יצרים, מאבקים בין “תאֶמות” מתנגדות, מתגעשות אשה מול רעותה. השתוללות של מלחמות פנימיות – של משה עם עצמו, עם אחיו, עם כל אֶחיו. משה מוריד את הלוחות אחרי ראותו את האלוהים ואהרן “מכין לקראתו” את העגל… וכל הטרגדיה הנוראה הזאת גועשת מסתערת לקראת ראש הר העברים, הר נבו. ושם מתנפץ האקורד האחרון: וימת משה איש האלוהים, ולא ידע איש את קבורתו. תם פרק ראשון!

ועתה פרק ב‘: אנדנטה. זהו יהושע: שקט, שלמוּת. בלי מלחמות פנימיות. כל העם גוף אחד. רק בהתחלת האנדנטה מופיע “עכן בן כרמי”. כלי אחרון שמגעילים (מטהרים) בערב פסח. מרגע זה והלאה הכל קוֹדש. טוהר. כל “חמץ” בבל יראה. כל הספר “יהושע” – אגדת ילדים, כולה קסמי נצחונות, נדיבות מנצחים (הגבעונים!) אהבת-אחים. איפה “אהרן”, “עדת קרח”?… איפה “נשׂימה ראש ונשובה מצרימה”? מי מנסה לסקלו? כל הספר: – אל תערץ ואל תחת, כולו – חזק ואמץ! בסוף הפרק אנדנטה נסיון קטן של זעזוע (פרק כ"ב) “דיסוננס” בשלמותו של הספר: – שנים וחצי שבטי עבר הירדן המזרחי, אחרי גמר הכיבוש, חוזרים ל“ביתם”, ועל הירדן הם מקימים מזבח. כל העם, כל השבטים יורדים עליהם למלחמה. הנה תפרוץ… אך בני המזרח מצטדקים: – ה’ הוא היודע אם במרד ואם במעל… כי אם לעד בינינו וביניכם ודורותינו אחרינו… ולא יאמרו בניכם מחר לבנינו: אין לכם חלק בה‘. וחותמים באחדות העם סביב ה’ אלוהי ישראל. תמה האנדנטה! קמט-גל-קטן זעזע, איים בעדינות על הסיום האידילי של פרק ב' של הסימפוניה. חייך ונמוג. ועתה מתחיל פרק ג' של הסימפוניה. ספר שופטים. ועל זה מחר.

שוֹפטים

(קצת פירושים)

איני כותב את כל הפסוק, רק את המלים הזקוקות או ראויות לבירור.

פרק א'

פסוק א' – “ונלחמה בכנעני”. הכנעני יושב בעמקים. יש אומרים: משרש כנע. נכנע, משפל יושב בשפלה. והאמוֹרי – יושב בראשי ההרים, באמיריהם – ראשי ענפיהם. ומזה בערבית: אמיר – נשיא – נשא. ומזה בתלמוד: מר – אדון.

פסוק ט' – ואחר ירדו בני יהודה להילחם בכנעני יושב ההר – במדרוני ההר.

פסוק י"א – דביר היא קרית סְפָר (ולא סֵפֶר!), עיר הגבול של ארץ הישוב. עיר הספר של ארץ הנגב. ואולי גם דביר – מדבר – ארץ מרעה ולא מזרע. על כן מתאוננת עכסה: ארץ הנגב נתתני. ונתת לי גולות מים. גוּלה – גל – מעיין. בשיר-השירים: גל נעול – מעין חתום. כי מה זה מעין? – גל המתפרץ מן האדמה. גולות עלית וגולות תחתית – מעיינות גבוהים בהרים ומעינות נמוכים לרגלי ההרים.

פסוק ט“ז – ו”בני קיני". בעלי יחוס. אחי צפורה אשת משה, קרובי יתרו חותנו, בדואים צוענים. אביהם הראשון קין. עובד האדמה הראשון הורג אחיו הבל, רועה הצאן הראשון. על-כן קללת ה' עליו. לא תוסף האדמה תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ… אחד מצאצאיו תובל-קין לוטש כל חורש נחושת וברזל. כל בני הקיני נפחים נודדים. פרנסתם מחייבתם לחיוֹת בשלום עם הכל. נספחו אלינו בעלותנו לארץ. אבל מיד בהיאחזנוּ בה החלו נודדים. ארץ החָריש והזרע הדשנה הזכירה להם את קללת קין אביהם. מיריחו עיר התמרים דרך עין-גדי לערד במדבר יהודה דרומה, לא רחוק מראש דווירה. ויתישבו שם בין העמלקי – וילך וישב את – העמ(לקי). סוף המלה נשמט ואבד, כנראה.

פסוק י“ז – יושב צפת. פירוש של שפרוני: צפת - זביטה. (בחלוף אותיות: צי“ס, פ”ב, ת"ט) זו חרבת עיר גדולה כ-20 ק”מ דרומה מביר עסלוג' (שעל-יד רביבים). צפת היא חרמה אשר עד שעריה רדפו הכנעני והעמלקי, היושב בהרי יהודה, אחר המעפילים ויכום ויכתום עד החרמה (במדבר י"ד מ–מה).

פסוק כ"א – יבוסי – יושב ירושלים – יבוס – ציון. יבוס – יבש. ציון – מקום ציה. חרב, יבש. - פרושו של דב אשבּל.

פסוק כ"ב – בית־יוסף: אפרים ומנשה.

פסוק כ“ג – ויתירו – ויתורו וירגלו (הפעיל של תור) בית אל (עייני בתולדות יעקב אבינו - בראשית כ“ח, י' – י”ט). בית־יוסף שואף לבית-אל בשל קדושת המקום. גם יהודה שואף כנראה לכבוש את יבוס-ציון-שלם-ירושלים בשל קדושתה. (עייני בראשית י“ד, י”ח, כ' והשווי שופטים י‘, א’). אך בימי שפוט השופטים לא היה יהודה כ”כ “אַי-אַי-אַי” (מצאיהו בשירת דבורה. עייני בשופטים ט“ו-ט' ט”ו. גם עייני במלחמת “פלגש בגבעה” (שופטים כ', י“ח, כ”א).

פסוק כ"ז – ולא הוריש מנשה את בית-שאן ותענך ואת דאר ויבלעם ומגידו… יששכר התיישב בעמק חרוֹד ויזרעאל ורמת כוכבא ורמת עולם. מנשה היה שבט חזק וגדול מאוד. על כן גָלש חלק ממנו מהרי אפרים דרך הגלבוע לעמק בית שאן, גלש דרך הר הכותים (ג’בל כוד) ועין גנים לתענך ולמגדו ויאחז בהם. בכל המקומות האלה היה גם רבי מנשה במחילה מכּבודו למס-עובד לכנעני. יחד עם יששכר חמור גרם “הטה שכמו לסבול”. אף בדוֹאר (טנטורה) על חוף הים התיישבו. מרמת מנשה פלשו אל החוף דרך “נחל ההרדוף” של בת שלמה – שפיה וזכרון, אך הכנענים שילמו להם כגמולם: בגיא החלק והנוח, העולה משולי העמק מעין-גנים לתוך הרי אפרים לבקעת דותן, חדרו בטנקים שלהם, ברכב הברזל, ויקימו להם בסיס ביבלעם, ויואל (משרש איל – כוח – ויתחזק) לשבת שם עד אשר התחזק מנשה – ויהי הכנעני למס ותהי הישועה גם ליששכר.

פסוק ל' – זבולון לא הוריש את יושבת נהלל. שוב בשולי העמק. זו מעלול בצלע רכס מהרי נצרת.

פסוק ל“ד – וילחצו האמורי את בני דן ההרה. מתכוון לפלשתים? או ל”אמורי" היושב בהרי שמשון ובעמק אילון ובהר חרס צפונה ון.

פרק ג' - שופטים. (על פרק ב' - לפסוח)

פסוק י“ב – עגלון מלך מואב – עגלון לא Cocher אלא מלשון,עגל”. מהשמות הרגילים בין מגדלי צאן ובקר: רחל – כבשה. רבקה – עגלת מרבק. גדי בן סוסי. חמור בן שכם. גמלי, עופר, איילה… מלך מואב יורד ליריחו, עובר בתוך ראובן, בגבול גד. אַים האחים הגיבורים?

פסוק ט' – גוֹמד – אמה. ואולי – גמד - ארכו אַמה.

פסוק י"ד – בריא – שמן.

פסוק י"ט – פסילים – מחצבה. מקום שפוסלים, חוצבים.

פסוק כ“ב – ה”פרשנדונה". המעי הגס, המוביל את הפרש.

פסוק כ"ג – מסדרון – (משרש “סדר” – שורה, טור) סדרה. זה הנכון. שדרה של חוליות, כפי שאנו אומרים, היא כנראה טעות. מסדרון – שתי שורות של עמודים המהווים כעין פרוזדור לפני הבית.

פסוק כ“ד – אך מסיך הוא את רגליו. יותר מדויק: “מֵסֵך” מש' סכך. כפולים מתגלגלים לעתים קרובות לע”ו – ע"י (לשורר לשיר, בוסס – בוס, סובב – סוב). מסיך את רגליו – עושה צרכיו. “שפה נקיה”. גם הערבים. בימינו, סוככים בשמלתם, בעבאיה, סביב רגליהם בשבתם חוץ.

פסוק כ“ה – ויחילו עד בוֹש – ויחכו עד אשר נלאו, לא יכלו יותר. ויחילו משורש יחל – חכות, צפות. למען הדיוק: צריך לכתוב וייחלו, אך שני היודים בראש נצטמצמו ל”י" אחת קמוּצה והצירה תחת ה“ח” הוחלף בחיריק גדול (חיריק ואחריו יוד נחה). ויחילו תמורת וייחַלוּ.

פרק ד'

פסוק ב' – וימכרם – וימגרם (כ' ו-ג' מתחלפים) וימסרם. בחצור. עקבותיה ניגלו על הגבעה מעל לאַילת. יבין מלך בחצור והצר את רגלי נפתלי מרדת אל החוּלה. אך עם מרכבותיו לא יכול להגיע לעמק יזרעאל ולפעול שם הרבה. וזה עשה סיסרא בטנקים – מרכבותיו, בשבתו בחרושת הגויים, בין יגור ושער העמקים. משם פלש לתוך העמק, אל בסיסיו בתענך ומגידו והצר לזבולון שישב על הרי נצרת, ורמס את יששכר שישב בעמק.

פסוק ה' – בין הרמה ובין בית אל. הרמה בתוך נחלת בנימין ובית-אל בגבולו הצפוני. דבורה בת שבט בנימין? והרים אלה הרי אפרים? כנראה בשל קירבתם לאפרים כינום על שמן.

פסוק ו' – את זבולון ונפתלי, היא קוראת ואת יששכר הסובל העיקרי, אשר בנחלתו תיערך המלחמה – לא? אבל יששכר חמור גרם. ויהי למס עובד… עבד, חמור אין מגייסים.

פסוק ח' ט' – ויאמר אליה ברק… ותאמר… חומר לפואמה “רומנטית” לפני שירת דבורה. ויזעק (אסף) ברק את זבולון ונפתלי קדשה - לא קדש נפתלי אלא תל־אבו־קוּדיישׁ. לא רחוק מזבּוּבּה ותענך, בעמק מזרחה למגידו, במרחק שעה ויותר ממנה. בקירבת הגבול שלנו בעמק.

פסוק י"ד – קום, כי זה היום! (דב אשבל:) באותו לילה ירד גשם שוטף על העמק ועל ההרים סביב לו, כל הגאיות מלאו מים והקישון עלה על גדותיו, וכל העמק ביצה רחבה. מתענך וממגידו, מבסיסי הכנענים הסתער סיסרא עם כל מרכבותיו לתוך העמק, לקדש. על גבעתה וסביבה נערך צבא ברק, בעמק שולח ברגליו היחפות, והמרכבות שקעו בקישון הזורם ובשדות המוצפים מים.

פסוק ט"ו – ויהם (תחת הה' קמץ קטן). וירד סיסרא. מרכבתו שקעה – וינס ברגליו.

פסוק ט"ז – וסיסרא נס אל אהל יעל. אהלה באלון בצעננים, עץ קדוש מקלט טוב לבדואים נודדים אלה החיים בשלום עם הכל, ניטרליים. על כן בטח בה סיסרא. ואלון בצעננים אשר את קדש, משם הסתער עם פרוץ הקרב כל צבא היחפים אשר ערך טבח וכליון במרכבות השוקעות בבוץ. ואין כל סכנה שמא ייתפש בידי אחד מהם. הן כל מחנה ברק לא יחזור עתה קדשה, הן כולם רודפים-דולקים אחר שרידי חילוֹ, המוּבס הבורחים מערבה, לחרושת הגויים.

פרק ה' - שירת דבורה

פסוק א‘-ב’ – ותשר. שימי לב: “בהתנדב עם”! פעמים אחדות חוזרת היא לקריאה זו. הדבר, כנראה, לא רגיל. ששה שבטים התאחדו הפעם! בפרק ד' הזמינה רק שנים: זבולון ונפתלי. בשיר מונה היא ששה משתתפים! מתנדבים!

פסוק ד‘-ה’ – בצאתך משעיר… פותחת שיר נצחון על האויב בשיר תהילה לה'. בפאר הופעתו מסיני.

פסוק ו' – שמגר נזכר כבר. (ג. לא) יעל – שופט שנשתכח, כנראה גבר ולא ה“גיבורה” שלנו שהרגה את סיסרא.

פסוק ז' – פרזוֹן - ישוב בלתי מוקף חומה. כאילו מפוזר-מפוֹרז. שקמתי – שֶקמתי, הסגול נקרא גם פתח קטן, והם מתחלפים ביניהם מלך – מלכי.

פסוק ח' – יבחר אלוהים חדשים, אז לחם (מלחמה) (בַּ) שערים. כל ספר שופטים בנוי על הפסוק הזה.

פסוק ט' – לבי לחוקקי ישראל – ראשי השבטים - לבה להם. לאות תודה על התנדבם!

פסוק י' – את כל המעמדות בעם מזמינה היא לתנות - לספר את גבורות המתנדבים:

1. רוכבי אתונות צחורות. חמורים לבנים יקרי-המציאות, רק לאצילים. כן גם אצל הערבים בימינו.

2. יושבי על מדין – מרבדים. נכנסים לביתם או לאהלם ומשתטחים על מרבדים. אולי לא כה עשירים, אך לא כ“כ עניים (מד – בערבית ­– מתח, פרש, תַמַדַדַ – התמתח – התמודד לכל אורך” מידותיו.

3. הולכי על דרך שׂיחוּ – הולכים ברגל, לא רוכבים. דלת העם.

פסוק י"א – מחצצים – אינני יודע. משאבים – מקום שמשקים את המקנה. מכוונת בלי ספק לרועים.

פסוק י"ג – לא מובן.

פסוק י"ד – היא מונה את כל המשתתפים במלחמה. פותחת באפרים. בשל קירבתה אליו? או מחמת זהירות! פן יפגע הבן-פורת אם לא ינשאוהו ראשון? מני – מן. שרשם – מקורם בעמלק. (עייני פרק י“ב, ט”ו) גוש בהרי אפרים לא רחוק מפתח-תקוה נקרא “הר העמלקי”. אולי בכבוש אפרים את נחלתו הוריש משם איזה ענף משבט העמלקי. אחריך בנימין בעממיך. כאילו עומדת דבורה לפני כל השבטים, פונה אל אפרים: אתה קפצת ראשון אל האש. אחריך בנימין… ופונה אל בנימין: (אולי היא בת שבטו?) כן, כן, אתה בנימין, אחריו ובעממיך! בעם רב הופעת! מני מכיר ירדו מחוקקים. מכיר הוא חצי שבט מנשה, אשר בעבר הירדן המערבי, צפונה לאפרים, בהרים עד העמק שלנו ועמק יזרעאל. הוא שחדר לעמק (עייני בפירושים פ' א' – כ"ז). מחוקקים – שרים, מפקדים, מושכים בשבט סופר – שרים, פקידים מחזיקים בידם שבט, כמנהג אנשים חשובים, לחבוט בו מדי פעם על המגפים, או אל אשר, יהיה עם לבם להצליף…

פסוק ט“ו – ושרי ביששכר (לא לבטא שתי “שׂ”, אלא ישכר) עם דבורה. שימי לב! בפרק הקודם (פ' ד') לא הזכירה אותם, והם בודאי גם לא העיזו לבוא בקשר עם אנשי דבורה וברק. אבל כשפרץ הקרב והנצחון החל קורץ להם – אז: ושרי ביששכר… חמורי-גרם של אתמול, מס עובד, נהפכו היום לבני חורין, לשרים! שׂרי – לא שרים שלי, אלא צורת רבים עתיקה, כמו היתו שדי (שדות), אדונַי… בעמק שוּלח ברגלו – רץ מהר, כאיילה שלוחה (איילתי השלוחה, הלוואי ותהי שליחותך ומסירות נפשך לברכה לעמך, ויתברך בך אביך). עד הנה מנתה את השבטים שהתנדבו למלחמת השיחרור: אפרים, בנימין, מנשה (מכיר), זבולון ויששכר. ועתה תתחיל למנות את המשתמטים: בפלגות ראובן. בעבר הירדן יש שקוראים עד היום לרועה פלג (איני יודע לנקדו בדיוק), כלומר רועה בפלג (חלק, חצי) מספר הוולדות. (כמו יעקב אבינו) בפלגות (רועי) ראובן גדולים חקקי-לב – (חקרי לב, כמו קצץ – קצר, החלפת האות המכפלת ב“ר”, גם: גזז - גזר). רועי ראובן מעמיקים חקר: גם עסוקים על יד המשפתים (שתי גבשושיות אדמה שעליהן שופתים את הסיר) לשמוע קונצרט של שריקות העדרים ועל כן לא הספיקו לבוא לעזרת ה' בגיבורים. לבה של דבורה טוב עליה. הנצחון היה גדול ומרנין ומראה השבטים המתנדבים הפכה לשכורת-אהבה להם. גם ברק יכול לבוא בחשבון. היא כה מאושרת עד אשר גם המשתמטים ה”סמרטוטים" זוכים בנדבת חיוך ממנה, בסנוקרת קלה על קצה החוֹטם.

פסוק י"ז – כראובן כן גד (גלעד) גם דן ואשר, כך תוחבת היא לכל אחד את תירוצו הקצר המסכנון לתוך פיו (גלעד בעבר הירדן שכן, ודן למה יגור אניות?..) ומחייכת יחד אתו ואנו אתה.

פסוק י"ח - ואת הרשימה מסיימת היא בשני השבטים העיקריים: זבולון ונפתלי, את זבולון מזכירה היא שוב עם נפתלי, לא לתת פתחון פה להולכי רכיל להתלחש: – כבר פעם שלישית מציצה היא אל ברק, אבל דווקא שמו אינו רוטט הפעם על שפתיה. די לה בשמו של שבטו… ששה שבטים התנדבו, ארבעה השתמטו, חסרים עוד שלושה: שמעון. לוי ויהודה. שמעון בחלקו התבולל ביהודה וחלקו אבד בנגב. מי יודע אולי בעורקיהם של בדואי הנגב זורם דם עברי עתיק של צאצאי שמעון. לוי היה אז אולי יחד עם שמעון “כלי חמס מכרותיהם”. אולי המתיקו אז סוד בעניני חמס ושוד. מה להם ולהתנדבות? מה להם ולעזרת ה' בגיבורים? ויהודה איהו? אין שמו מופיע, לא בין הלוחמים, אף לא בין המשתמטים. אולי עוד נדד אז במדבר יהודה ובנגב? או אולי היה אז תחת שלטון הפלשתים? (ימי שמשון! פ' ט“ו, ט‘, י’, י”א).

פסוק י"ט – באו מלכים נלחמו בתענך (פסיק!) על מי מגידוֹ. בשני המקומות היו בסיסיו של סיסרא. משני המקומות הסתערו על קדש.

פסוק כ' – מן שמים נלחמו. הכוכבים… מה אמרה סמדר בהיותה בת שנתיים? הכוכבים מורידים גשם?

פסוק כ"א – נחל קדומים… הקישון. בקיץ – חריץ מטוּשטש ונעלם בשדות, אבל אחר הגשם – נחל קדומים.

פסוק כ"ב – אז הלמו עקבי סוס. צהלת לעג להלמוּת פרסות הסוסים המתחבטים ומתלבטים בתוך הבּוֹץ ובתוך זרמי המים הגורפים.

פסוק כ"ג – פתאום: אורו מרוז, שם מקום: – “מַזר”, בראש קצהו המערבי של רכס הגלבוע. המנוולים האלה! שדה הקרב לרגליהם, מרחק שעתיים, הלוחמים רואים בלי ספק את שמלותיהם מתנפנפות ברוח שם בקצה ההר, והם לא חשו לעזרת ד' בגיבורים.

פרק ו' - גדעון

אחר נצחון דבורה וברק על סיסרא נשתחרר יששכר, ואז כנראה פלש מנשה לתוך יששכר ממש. במגידו, תענך ובית-שאן, בשולי הרי אפרים, נאחז אולי עוד מקודם והיה שם קצת ל“מס עובד” אבל עתה התחזק, ואלוף אביעזר (של גדעון) ירד אולי מהגלבוע, עבר את עמק חרוד ותפש את רמת כוכבא וסביבת התבור, ועיר בירתם היתה עפרה. היא טייבה הקרובה ל“מולדת”, מצפון לה. הצלבנים ישבו בה וקראו לה Afrah bella - עפרה היפה (אבל יש לקרוא Ofrah) וגם הערבים עוד שמרו בימי הביניים על שמה. אך השם עפרה, המזכיר להם את ה“עפרית” – (בערבית) השטן, הפחידם וישנוהו ל“טוב” – טיבה. (וגם בקירבת ירושלים גם בשרון, גם בעבר הירדן, ישנן עוד כמה טייבּוֹת). גדעון ישב בעפרה (טיבה). אחיו ישבו בתבור. יותם, בנו הקטן של גדעון נושא את משל העצים על הר גריזים ובורח בארה. היא בירה, לא רחוק מכוכבא, לחוף נחל בירה – (באר) ושם ישב אלוף אביעזר ברמת כוכבא וירא את “הארץ” כי טובה, ואת המנוחה כי “נעמה”, אבל!

פרק ו'

פסוק א‘, ב’ – מעבר לירדן, דרך עמק בית-שאן, פלשו הבדואים עם עדרי גמליהם לתוך העמק שלנו וסביב לתבור.

פסוק ה' - כי הם ומקניהם ואהליהם – בני אהליהם.

פסוק י"א – חובט חטים בגת – בבור החצוב בסלע לתעשיית היין. ובינתיים הרגו המדינים את אחיו בתבור.

פסוק י"ב – ה' עמך! אבל גדעון אינו שומע “סתם” ברכה רגילה, כמו: שלום עליך. בוקר טוב, ברוך הבא… כל מלה נופלת כסלע לתוך לבו: “אדוני עמי”? נפשו מרה לו מאוד: אדוני עמי? ואחי אשר נהרגו? וכל הרעה הזו? ויש ה' עמנו? גדעון אינו שואל: ויש ה‘? ה’ הוא מציאות קיימת שאין לפקפק בה. אבל הוא עמנו? והוא פונה אל המלאך (פסוק י"ג) כמתמודד עם ה' (כר' לוי יצחק מברדיטשב בקדיש שלו בערב יום הכיפורים) והמלאך עונה. – לך בכוחך זה! זהוּ, האדם שר עם אל.

פסוק ט“ו–ט”ז – המו“מ דומה למו”מ של ה' עם משה על יד הסנה. גם גדעון בענוותו, וגם פה ה' אומר לו: כי אהיה עמך – רק בלי רוב דיבוּרים…

פסוק ל"ג – ויחנו בעמק יזרעאל, זהו אולי שמו האמיתי של העמק שלנו, עמק חרוֹד.

פסוק ל“ד–ל”ה – הנזעקים: אלוף ¹ אביעזר (מן העמק – רמת-כוכבא) וכל מנשה (מן ההרים) וזבולון ונפתלי, כרגיל, אשר סוף סוף בא. ויששכר איננו. לא בהתחלה ולא בהמשך.

פסוק ל"ו–מ' - הנסיונות בגז הצמר, ישר והפוך, נחמדים, אך אינני מבין אותם.

פסוק ל"ז – גזה (גז) ערמה של צמר גזוז. הצמר היגרוסקופי, סופג טל.

פסוק ל"ח – ויזר – סחט (לא זוֹרו ולא חוּבּשוּ. ישעיהו א' ו'). וַיִמץ – סחט (מַצֵה – מצה – מצץ, תמצית).

פסוק ל“ט – ויִחַר (חרה כמו: ויַשב – שבה, וישת – שתה), אבל ה”ח" אינה יכולה לקבל שוא, כמו ויחַד (יתרו), ויחַן.

פרק ז'

הנסיון עם המלקקים מפורסם, ונעשה לסמל בספרוּת. התמונה יפה אולי, אך אין לה שום הסבּרה מספקת.

פסוק א' – ומחנה מדין היה לו מצפוֹן. (פסיק! ואף נקודה!). מגבעת המורה בעמק. המדינים רבצו בעמק, בכפר יחזקאל בערך, בכיוון לגבעת-המורה.

פסוק ג’–ד' – מי ירא וחרד ישוּב… יפה לגבור כגדעון. ויִצפור – (פרוש של דב אשבל): יחכה (יצבר – יסבר משרש צבר-סבלנות) ומזה שמו של ה“צבר” על שהוא סבלן. חי באדמה הדלה ביותר, וללא השקאה וטיפול. מהר הגלעד – “הר הילדים”, אשר מעל למעיין. הרכס הנמוך אשר לרגלי הר מרוז. ימהרו ויטפסו עליו. (המדינים לא יעיזו לעלות על ההר). יחכו שם עד ראותם את תוצאות המלחמה ואז יוכלו להצטרף אל הרודפים אחר המדינים.

פסוק י"ג – צליל לחם שעורים. צליל משורש צלה, כמו: הגיג משורש הגה. צליל – צלול, (כיכר לחם צלוי) כמו משיח - משוח, נסיך – נסוך, נשיא – נשוא. החלום הנהדר הזה ושברו (הסברתו) הנהדר! הימציא פרויד גאוניים מאלה? הם מוכיחים לנו שפחד גדעון נפל עליהם. צליל הלחם – סמל עובד האדמה העברי, והאוהל - סמל המדינים הנודדים.

פסוק ט"ז – ולפידים בתוך הכדים. כשפתאום ישמעו השופרות ויראו הלפידים בהנפץ הכדים מה יהיה עם חולמי חלומות כאלה?

פסוק י"ט – ראש האשמורת התיכונה. בעשר בערך. (שלוש אשמורות בלילה) שומרי האשמורות הראשונה כבר שוכבים, המחנה נרגע כולו. השומרים החדשים עוד מנומנמים, אינם מתוחים דיים ועוד אינם מתמצאים דיים, ונפוֹץ – נַפּץ.

פסוק כ"ב –… עד שפת אָבל מחולה. בין רכס הבזק, היורד מזרחה כמעט עד הירדן, ובין רכס הר גדר המקביל לו מדרום וכמעט צמוד אליו, עובר נחל צר ההולך ומתרחב קצת בהתקרבו לירדן. זהו ואדי מַלח, אולי זהו שיבוש השם “מחולה”. אָבל: יובל-מים. הוא נופל אל הירדן דרומה לטירת צבי, בקצהו הדרומי של עמק בית-שאן (לאורך כל עמק הירדן זרועים “אבלים” – נחלי מים, כן ירבו!). אָבל בית מעכה (נחל התנור של מטולה), אָבל מחולה, אָבל השטים…

פסוק כ"ג – ומזבולון לא נצעקו? הן שלח מלאכים גם אליהם – (ו' – ל"ה) הנחמדים הנלבבים האלה! הן ראשונים תמיד הם! אבל הפעם שלח לקרוא לאפרים אחרי הכותו את המדינים בעמק שלנו.

פרק ח'

פסוק א‘ – אפרים בן פורת יוסף, כבר מקנא: מדוע לא קראוהו ראשון? ויריבון אתו “בחזקה”, אבל גדעון יודע לדבּר “בחזקה” עם ה’. הוא גם יודע לענות לגאים, בחזקה ובענווה, כיאות לגיבור אמיתי. ומה יכולתי עשות כּכם? והשאלה יפה - בסגנון אנשי ה“בציר”.

פסוק ה' ז' ח' – סכות, על חוף הירדן. ופנואל מזרחה לסכות, במעלה הגלעד, צפונה ליבוֹק. שתיהן בנחלת גד. לפי קבלת הפנים ניכּר שהאחדות עודנה רחוקה, גם פחד המדינים עודו כנראה עליהם. הם תמיד בגבולותיהם (כמו ראובן וגד בימי אהוד) הוא גם לא “העיז” לבקש עזרתם.

פסוק י"ד - וילכד נער… ויכתב… בעוּבדה הזאת מתפארים אנו: סתם נער בעבר הירדן יודע לכתוב: 77 שמות! איזה עם תרבותי היינו אז!

פסוק י"ח – איפה האנשים אשר הרגתם בתבור? לפי התשובה פירוש המלה “איפה” – מה מראה? והשאלה והתשובה המלאה חנופה מגלות לנו כי גדעון שאב את סערת גבורתו מרגש הנקם לדם אחיו.

פסוק כ"א – קום אתה פגע בנוּ… איך מדברים בפשטות כזו על מעשה כזה! שהרונים - תכשיטי זהב בצוּרת חצי ירח (בערבית שהר – ירח – חודש ירח, ובעברית: שהר – סהר – רק ירח, ולא ירח - חוֹדש).

פסוק כ"ב – נסיון ראשון להמליך מלך, אבל הימלוך הזית? האיש אשר שר עם אל ימלוך? אם בלב כולם ישכון האל כאשר הוא שוכן בלבו – למה להם מלך, ואם אין אלוהים בלבם – ההוא ימלוך עליהם? זהו אביו של יותם “הלוך הלכו העצים”…

פסוק כ"ה – נטיפות – פנינים, כנטפי מים או טל באור-שמש.

פרק ט'

פסוק א’–ו' – אבימלך בן אשה שכמית חושב את עצמו לבן אפרים ושכם בירת אפרים. עתה שעת הכושר לזכות לגדולה, להתגשמות חלומותיו של “יוסף” שבט אפרים. ו“האטד”, שיח-מדבר קוצני – בן הפילגש, מלך על ארזי הלבנון. שבט אפרים המיוחס שיעקב שיכּל ידיו בברכו אותו ואת מנשה אחיו הבכור. (בראשית מ"ח י' כ'), אפרים מיוחס בן מיוחס “כתונת פסים”… בן הפילגש מולך עליו. התחול ברכת יותם?

פסוק כ"א – וינס (הקמץ תחת ה“נ” קמץ קטן) יותם בארה – בירה – בארץ מולדתנו ברמת כוכבא, מהלך כשעה מעפרה, הכפר הראשון שׂמאלה לכוכבא, בשולי נחל באר (בירה).

פסוק כ"ב – בין אבימלך ובין בעלי שכם. אבימלך הוא בן פילגש. יחוס גדול! אביו אמנם היה גדעון. אבל הוא משבט מנשה, ולא מן המיוחסים באלפיו, ואם היה גיבור! והוא גם איננו עוד. ובנו “המלך” – בן פילגש!

פסוק כ"ז – הילוּלים - הילולא ושמחה. התהוללות.

פסוק כ"ח – “עבדו את אנשי חמור אבי שכם”. געל בן עבד, מהכנענים תושבי שכם שהתבוללו בתוך אפרים, חושב את עצמו, כנראה, לבן-יחס, מגזע אציל, יוצא ירך “החמור הקדמון” אבי שכם (לפי זה כּמעט ברור שעלינו להחליט כי בימי אבימלך עוד לא ידעו את מעשה שכם ודינה “ותעלוליהם” “הנוראים” של שמעון ולוי…) געל רומז על עצמו כעל המועמד המוצלח ביותר למלוכה. עתה תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון.

פסוק מ' – אנשי שכם גרשו את געל הכנעני ראש המורדים, וחשבו שבזה ישלים אתם אבימלך. אבל רוצח אחיו לא יהרוג את בני עירו ושבטו בחשדו בם? צריח – מגדל, אשר בראשו “צורחים” – זועקים – מזעיקים – אוספים – מקהילים (גם זה מלשון קהל-קול).

פסוק נ"ג – ותרץ – יותר נכון: ותרֶץ – ותרוֹצץ.

פרק י'

פסוק א' – תולע בן פואה בן דודו. דודו וַריאציה של השם דוד, אולי מתוך חיבה. וכל יחוסו של התולע הזה הוא בזה שזקנו היה “דודו” והוא משבט יששכר - חמור גָרם, שכמעט אף פעם לא נלחם. וכאשר הופיע סוף סוף שופט מתוך שבט אומלל זה – הנה הוא באפרים! “אין נביא בעירו”!

פרק י"א

פסוק ג' – ארץ טוב. צפונה למצפה-גלעד. במהלך יום וחצי. גוֹבה ההרים שם כ-700 מטר, ובמצפה עד 1300 מטר.

פסוק כ"ג – ואתה תירשנו? בשאלה.

פסוק כ"ד – לכל עם אֵל שלוֹ, הנותן לו את המגיע לו.

פסוק ל"ה – אהה, בתי. יפתח לא הכיר כגדעון רק את יהוה אלוהי ישראל. הוא עבד גם את המולך, כעמים אשר סביבו על רמות עבר הירדן.

פסוק ל"ז – וירדתי על ההרים. כשנערה צעירה אומרת לאבא: ההרים, כוונתה להרי המולדת. ארץ טוב, שם נולדה, שם בילתה ימי ילדותה ואביה ראש כנופיית שודדי דרכים, וירדתי ממצפה (1300 מ') לארץ טוב (700 מ').

פסוק מ' – לתנות ­– לבכות.

פרק י"ב

שוב שבט אפרים!

פסוק ג' – יפתח אינו גדעון. ולא לשכוח: אב שכּוּל! לא יצא אפרים הגאה נקי.

פסוק ד' - כי אמרו: פליטי אפרים אתם, גלעד, בתוך אפרים בתוך מנשה. אנשי גלעד היו בורחים מדי פעם מפני העמונים, עוברים את הירדן, ומבקשים מקלט בתוך אפרים ומנשה. ואלה היו מקבלים פניהם בלעג: הנה פליטי אפרים שלנו, הגלעדים הבורחים מפני העמונים, המתגוררים בתוך אפרים, נגררים לתוך מנשה. (כאילו מנשה גם הוא חלק של אפרים) ועתה חוזים הגלעדים נקם באנשי אפרים, מזכירים להם ומקניטים באותו פזמון-לעג: “פליטי אפרים” אתם, בגלעד…

פסוק ו' – שבוֹלת. במעברת הירדן הראו להם על שבולת-המים, ואמרו: מה זה? בני אפרים כליטאים בטאו את הש" – ס. ולא יכין לדבר כן. יכין – הפעיל של “כן” – נכון. כמו נבון יבין, כך: נכון יכין. יכין - יכול.

פסוק ח' - אבצן מבית-לחם שבגליל, כנראה, בקירבת נהלל לצפונה בשבט זבולון. כי תיכף אחריו בא אילון הזבולוני.

פסוק י"ד - עבדון בן הלל הפרעתוני, בהר העמלקי, (עייני בשירת דבורה בפירושים שלנו למני אפרים שרשם בעמלק).

פרק י"ג – שמשון

פסוק ב‘ ממשפחת – משבט, בפרקים הבאים מתחלפים ביניהם. גבול הדני ממזרח היה שורת עמקי-האורך הקטנים לרגלי הרי יהודה הגבוהים: עמק הר-טוב – אשתאול. שער הגיא – לטרון. עמק אילון, מלטרון צפונה עד בית חרון תחתון. וכו’.

פסוק ה' - ויוֹלַדת - או ויולדת (הווה בניקוד מקוצר) או יותר טוב: וילדת (עבר עם ההפוך לעתיד). מורה - תער.

פסוק ט“ו–כ”ב – עייני והשווי עם פ' ר' אצל גדעון (י“ד–כ”ד). לזוג הטפשים האלה נחוץ האות מאת ה' “המפליא לעשות”. אבל לגדעון אשר אלוהים “חיים” בקירבו, נחוצים ה“מופתים” האלה?

פסוק כ“ה – במחנה דן, בין צרעה ואשתאול. מחנה, מקום מעבר ולא מקום ישוב קבוע. לדן יש מחנה בתוך נחלתו? גם דן ערך “מחנות” ו”סמינרים" בתוך נחלתו? או התארח אצל יהודה לפי הזמנה או “התמזמנות”? (י“ח, י”ב) דן היה לחוץ בין פלשתים אשר בשפלה ובין יהודה אשר על הרי יהודה הגבוהים. העזרה ההדדית בין יהודה ושמשון נגד הפלשתים תראי בפרקים הבאים (ט“ו ט’–י”ז). לסוף הסתלק דן לצפון, לרגלי החרמון, ויהודה ירש לאט לאט את נחלת דן הנטושה, ונעשה “בעל בית” ומראה בחסדו עד היום הזה את “מחנות-דן”.

פרק י"ד

פסוק א‘ - וירד שמשון תמנתה – לתמנה (שם המקום תמנה. ברור?!) וירא אשה בתמנתה (שם המקום תמנתה, אחרת לא היה מוסיף ב. תגידי: בגבעתה?) ועתה עייני בט"ו, ו’ חתן התמני (שם המקום: תמנה כמו: אליהו התשבי – מתשבֶה. כמו: משנה – משני, מעשה – מעשי, נבזה – נבזי. ועייני דברים ד' מ"ג. ואת גולן בבשן למנשי: מנשה).

פסוק ד' – תואנה – הזדמנות – “תרוּץ” להאחז בה. (אִנה – זימן – מתאַנה – מבקש תואנה). תאונה – אסון שבא בדרך מקרה, בהזדמנות של התנגשות.

פסוק ח' – מפלת. נבלה. (נפל – נבל) והנה עדת דבורים בגוויית האריה! אֶסתטי מאוד! מסופק מאוד אם זה מתאים למציאות. נחיל דבורים בתוך נבלה! ולו גם יבשה! ושמשון אמנם גיבור, ואולי קצת “פשוט” מדי, קצת גס… ובכל זאת, תוחב ידיו לתוך נבלה ורודה מתוכה דבש?! חשבי היטב בפתרון החידה שבפסוק י"ד ותביני שאי-הבנת החידה היא שהולידה בדייה חסרת-טעם כזאת.

פסוק י"ד – הנה החידה: “מהאוכל יצא מאכל, ומעז יצא מתוק”. זוהי “חידת מלים”. מלים ידועות ישנן בשפה שיש להן שני מובנים שונים. למשל: בגד – ללבוש, ובגד – בגידה. על זה אפשר לחוד בערך חידה כזאת: קר לך – אתה לובשן, אתה עושו (עושהו) – מר לך ומר לחבריך. וחידת שמשון: “ארי”. בימיו שימשה מלה זו בשני מובנים: ארי – אריה. ארי – דבש. ואין, כמובן, כל קרבת משפחה ביניהם. הדמיון נדמה לי מקרי בהחלט. (הדמיון וקרבת המשפחה בין שני הבגדים" מתקבלים דווקא על הדעת. שניהם מסתירים את “סודות” גופי ונפשי. אותה חידה תוכלי לחוד “במעיל ומעילה ומעל”).

נשוב אל הארי – הדבש! “הארי המתוק” הזה כבר “שבק חיים”, נמחה שמו וכמעט אבד זכרו ממשפחות השפה העברית. ורק במדור לחיפוש קרובים תמצאי את כתבתה של אחותו, והיא גרה דווקא במקום מיוחס מאוד: בשיר השירים פרק ה' א'. אריתי מורי עם דבשי. ארה: לקט צמחי-בשם, פירות מתוקים, (ארה תאנים) דבש. (ארה – ארי. בכה – בכי.) השם “ארי” (דבש) נשתכח מזמן. וכבר בימי כותב סיפורי שמשון לא היה “הארי” המתוק בחיים. אבל למזלנו נשאר חי בשפה הערבית: ארי – דבש. ופתרון חידתו של שמשון “מה מתוק מארי” (מדבש) ומה עז מארי (אריה) וכיון ש“הארי המתוק” אבד לנו, ופתרון החידה עוד היה זכוּר, נוצרה המעשיה חסרת-הטעם עם מפלת האריה ונחילי הדבורים בתוכה.

פסוק ט"ו – הלירשנו (ירש - רש) לרוששנו קראתם לנו הלא (הלום!).

פסוק י"ח - לולא חרשתם בעגלתי… מתברר ששמשון יודע לחוד חידות נפלאות, גם להתחכם ולהתלוצץ אפילו יותר – מנתן שחם, ובכל-זאות אין הוא משאירך “טמבלית”.

פסוק כ' – למרעהו אשר רעה – היה לו לרע.

פרק ט"ו

פסוק א' – מימים – אחרי כמה ימים.

פסוק ה' – גדיש - ערימת תבואה קצורה. קמה – תבואה בשלה עומדת – קמה, מחכה לקציר.

כרם זית – גן זיתים.

פסוק ט' – וינטשו – התפשטו, התפזרו, (נטש. על מי “נטשת” את הצאן. – עזבת שיתפזרו).

פסוק י“א–י”ג – קטע זה בסיפורי שמשון, מכוּון, בלי ספק, לבני יהודה. כל הסיפורים על שמשון סוּפרוּ בוודאי בשבט דן אחרי התנחלם בדן החדשה, בליש, בתל־דן (תל-אלקאדי) ליד מעינות דן הנאדרים ופלגיו השוקקים גבורה וחמדת חיים. בצל אלונים ואלות אדירים, שגם אז התנשאו שם בוודאי, ישבו זקני דן, עולי צרעה ואשתאול, ויספרו זכרונות מני אז, ממולדתם הישנה… סיפרו על הפלשתים האכזרים כאריות מיער על אשר יחידים לנפשם נעזבו להיאבק עם האויב המר, יחידי וללא נשק נלחם שמשון דן וירבה חללי פלשתים, ללא עזרת אחים. נתון לבגידתם של אחים, בני השבט השכן, מוגי-לב וגאיונים… סיפרו הזקנים על הסבא שמשון האדיר, שוקק חיים וגבורה, אשר כל אסורים לא יכלו לכלוא את זרועותיו. שמעו גורי-דן רכים ויהמו ככפירים, שמעו פלגי דן, פרצו לסחוף סלעים בסער זרמם, שמעו ענפי האלה והאלון, שלחו זרועותיהם ויאדרו, לתמוך שמים וצבאם… סיפרו הזקנים חרפת בגידתם של שלושת אלפים גיבורי יהודה, גור אריה יהודה, שמעו בני דן חרפת מורך-לבם של שכניהם, פרצו אשדות צחוקם עם אשדות פלגי דן. צחוק לעג ובוז לאחים שלא באו לעזרת האח הבודד, ורק עטו אל מפלת נחלתו ויירשוה וירדו דבש השלל אל כפם ואל פיהם.

פסוק י"ג – עבותים – חבלים עבים.

פרק ט"ז

פסוק ב' –… לעזתים לאמור. הוסיפי: ויוגד לעזתים לאמור, המלה “ויוגד” ודאי נשמטה. ויתחרשו - ויסתודדו חרש!

פסוק ג' – ויִסעֵם – מוטב ויַסיעֵם.

פסוק ז' – יתרים – יתר – מיתר הקשת. עשוי חבלים או מעיים של פרה או כבשה. גם מיתרי הכינור עשויים מעיים.

פסוק ח' – פתיל הנעוֹרת – פתיל עשוי שיירים קצרים ופסולת של סיבי-פשתה. בהריחו אש - בהתקרב אליו האש.

פסוק ו' – התלת – לעגת.

פסוק י"ג – מסכת – מסגרת האורגים עם חוטי השתי – חוטי היסוד. חוטי האורך שהם קבועים. את שערות מחלפותיו עליה לארוג לתוך המסכת כחוטי ערב (חוטי רוחב) ויהיו אריג אחד.

פסוק י"ד – וַיִסַע – וַיַסַע.

פסוק כ' – ואִנעֵר – מוטב ואֶנעֵר (את ה“א” של העתיד מנקדים בסגול, להבחין בין א' של גוף ראשון ובין י' של גוף שלישי, אֶנעֵר – יְנעֵר).

פסוק כ"ו – הניחָה אותי. אולי יותר טוב: הנחה - נחה. (הובילני והמישני – תן לי למשש).

פסוק כ"ט – וילפת – חבק, כרך סביב. (לפת – פתל. פתיל – חבל עשוי משני חוטים, או יותר, כרוכים איש סביב רעו).

פסוק ל"א – והוא שפט את ישראל. ברור שלא! גיבור בודד שלא דיבר אף מלה אחת עם איש מבני שבטו, לא מלה מיותרת עם אביו ואמו. המלים המעטות שהחליף עם בני יהודה נאמרו באדישות ואולי גם בביטול של בוז. והמלים הספורות שהגיד לבנות פלשתים בהגידו להן את “כל לבו” היו לרעתו ולאסונו.

פרק י"ז - פסל מיכה.

פסוק א‘ – מיכה גנב מאמו את כספה (אלף ומאה שקלים). היא אלתה - קללה באלהים (אָלה), הוא נבהל והחזיר לה את הגניבה. אז נבהלה היא ומיהרה לברכו: ברוך בני לד’. למען השב רוֹע הקללה, ולמען הבטחון מקדישה היא את כל הכסף לה' שלא יזדרז למלא אלתה. אצבעותיהם כאילו נכווּ, בערו במגע הכסף, אך בשעת העברתו מידים לידים נתקרר קצת הכסף וגם הלב נרגע, ונמלכה הזקנה בדעתה והחליטה להקדיש רק מאתיים כסף לה'… גם זה מספיק לו…

פסוק ה‘ – ולמיכה בית אלוהים ובנוֹ כהן. פרנסה לא רעה. כל אדם נצרך לשאול פעם בד’. (פרק י"ח ה').

פסוק ו' – ממשפחת – משבט יהודה, והוא לוי! משבט לוי אבל גדל ביהודה.

פסוק י' – ויאמר לו מיכה… לאב ולכוהן. שם כבוד שנתנו לכוהן שהוא כאילו אבי הבית. נשאר עד היום בספרוּת ובחיים, גם אצל הנוצרים. מיכה הכפרי המגושם, גנב פחדן, ראה מיד שלא הוא ולא בנוֹ יצלחו לאמנות עדינה ומחוכמה כזאת של כהונה. מי זה יכול להעמיד פנים כמדבר עם האל? ולמי השכל ל“סבב” ראשי אנשים, להשיב להם תשובות לשאלותיהם השונות ולשכנעם שאמנם דיבר האלוהים עמך והבאת להם את עצתו הנכונה וברכתו הנאמנה…? לזה מסוגל הלוי. גנב בן גנבים מדורי דורות. זו האמנות פיתחו הלוויים מיום שנואשו מכלי החמס וזנחו שותפותם עם שמעון. כתתו חרבותם ואשפתם לכלי קודש, לאפוד ולתרפים. מלאכה קלה יותר ונקיה, פחות מסוכנת, “פרנסה” ברוכה יותר ומנחילה כבוד… צריך רק לדעת למלא את התפקיד ב“אמונה”, להשתמש יפה בכלי הקודש ובאִוַלתם של הכפריים..

פרק י"ח - שבט דן מתנחל בנחלה חדשה

פסוק ב' – מקצותם - מקציניהם (שניהם משורש: קצה. גם בערבית قاضي ברבים قضاة (قاضي קאדי – קצין – שופט). ואת מי ישלחו? סנדלרים? עגלונים? מלמדים? – מקצותם (קצינים) בני חיל.

פסוק ג‘ – ויבואו בית מיכה, וילינו שם. בית מיכה הוא פונדק על אם הדרך. פונדק עם כל הנוחיות: אוכל, לינה, גם אלוהים לשירוּתך. ובאמת: ה’ – שאל נא באלוהים ונדעה התצליח דרכנו… ו' – והתשובה “טובה” אך אינה “מחייבת”: נכח ה' דרככם. ה' רואה את דרככם… והוא מוסיף גם ברכה: לכו לשלום. חמישה בריונים כאלה, דמותם והילוכם מבטיחים הצלחה…

פסוק י"א – קרית יערים – הכפר אבו גוש בקצה רמת ההר ליד הכביש אחרי עלותך את כל הגיא משער הגיא (באב אל-ואד) מזרחה, אחרי סריס ואחרי בריכות המים עם המשאבות לירושלים. סמוך לו מסתעף הכביש למעלה-החמישה.

פסוק כ' – וייטב לב הכהן… הסכים להיגנב יחד עם “אלוהיו” וכל פאר חליפת בגדיו. זהו “איש האלוהים”.

פסוק כ"ד – את אלוהי אשר עשיתי לקחתם ואת הכהן ותלכו… ומה זה תאמרו אלי מה לך?… ואת, לכי והגידי שהאנשים שכתבו וסיפרו כך בימים הקדומים ההם חסרי חוש הוּמוֹר היו!

פסוק כ"ט – ויקראו שם העיר: דן. והתל: תל-דן, תל-שופט, תל־ אלקאדי.

פסוק ל' – ויהונתן בן גרשם בן מנשה. היה כתוב: בן משה, כלומר נכדו של משה ומפני הכבוד הוסיפו “נ” זעירה ויתלוה למעלה בין ה-מ וה-ש שיצא מנשה.

פרקים י"ט – כ' – פלגש בגבעה

מאורע גדול וראשון! כל השבטים התאחדו! אמנם מעשה-נבלה עשו בני בליעל אחדים מגבעת בנימין. אבל כל העם מתאחד להשמיד שבט שלם מישראל! ושבט אחד תקיף בחוצפתו לעמוד עד טיפת דמוֹ האחרונה נגד זעמוֹ הצודק, ואם גם אכזרי, של כל העם! היש עוד תחת השמים עם כזה? עם המסוגל ל“אהבת אחים” כזאת? לרדיפת צדק ומשפט כזאת?

פסוק ב‘ – ותזנה - עזבה – זנתה. (השורש זנה. מובנו היסודי “הראשוני” כנראה, גם הוא רק: עזב, ורק אחרי שהוכנסו בו “טעמו וריחו” המיוחדים, “הקדש” לתכנו ה“מרומם”… ולשימושו “בחברה הגונה” ולעניינים פשוטים ובלתי “מדגדגים” החלף ב“זנח” אחיו, איש תם, יושב אהלים…) חדשים, תחת הד’ קמץ גדול (חוֹטם – חטמים, חוֹרף – חרפים), ולא: חדשים (בקמץ קטן) כמן שנוהגים רבּים לשגות. קמץ קטן מכריח את השוא שאחריו מתחת לגרונית לקבל את צבעו וליהפך לחטף קמץ אך לא להפך: חטף-קמץ לא יהפוך קמץ גדול ל־O לא לפניו ולא אחריו. האניה. גם באניה הזאת ה-ב' של באניה בלעה בבטנה את ה' הידיעה של בהאניה הזו. אבל באניה זו! כי הן רצית לכתוב באניה זו כמו בסירה זו. אבל: שני שוואים בראש המלה? על כן מכריח החטף-קמץ את השוא שלפניו לקבל את צבעו וליהפך לקמץ קטן. וכן יהפוך קמץ קטן שוא-נח שאחריו מתחת לגרונית לחטף קמץ. הָעֳבר תחת הָעְבר (כמו השלך).

פסוק ג' – ויקם, וישב. ויטב. וייטב לי מאוד אם ייטב לבן ותכתבי ו“ייטב” בשתי “יודים”.

פסוק ז' – וישב. וילן (שניהם מלעיל).

פסוק ט‘ - חנות היום. גם היום נוסע כל היום וחונה לנוח עם רדת הערב. ואולי קרובים השנים? בודאי! חָנה – נוח, כשחונים - נחים. לין פה וייטב לבבך. את רואה? גם התנ“ך היטיב עמי הפעם. השורש “יטב” ע”כ ייטב כמו יינק והיטיב כמו היניקה בנים. אלה שלמי פ"י. בפסוק ו’ נפלה בודאי ה' של השורש.

פסוק י' – ויקם וילך (מלעיל) – טוב, ויבא (מלרע) ולא ויבא (מלעיל), כמו שאולי היה עולה על דעתך להמשיך במשקל שני הקודמים. בפעלים נחים בסופם לא יבוא נסוג אחור.

פסוק י“ג – ויאמר לנערו: לךָ – לכה. ולָנוּ. ולהדגיש היטב את ה”נ" ולא לשטוח אותה שטוח ולרקעה כנייר סיגרה (וכן תעשי ב: דנוּ, ישנוּ, נתנוּ).

פסוק ט"ו - ויבוא (מלרע) וישב (מלעיל).

פסוק ט"ז – בני-ימיני – בנימין – בני ימיני. כמו אביעזר, אבי העֶזרי, (וגם סמדר קבעה כך בהיותה בת חמש: אטובוס – אוט-הבוס, במשקל בית ספר - בית הספר).

פסוק כ"א - ויבל. בלל. ערבב תבן בגרעינים.

פסוק כ"ז – ויצא (מלרע) - כמובן! ולא ויצא (מלעיל).

פסוק כ“ח – ויקם האיש וילך (מלעיל). ברור! ועל כן תחת ה”ל" נתגלגל הצירה, של ילך לסגול של וילך שאינו מקבל את הנגינה, כמו ספר, ואַל תהיי גוֹלם.

פסוק כ"ט – לעצמיה – לאבריה.

פרק כ'

פסוק ב' – פינות – קצינים. פינה - קצה. (יח. ב. וישלחו חמישה אנשים מקצותם).

פסוק י"ב – שבטי – משפחות (הציצי בפירושים שלנו י"ג, ב').

פסוק י“ח – כ”ו – מי יעלה? יהודה בתחלה. ופעמים נגפו לפני בנימין, ויהודה בראש. עושה רושם שבכוונה נותנים פה ליהודה “תפקיד” כזה. ואולי בבנימין נכתבה וסופרה כל הפּרשה? או יותר נכון באפרים?

פסוק ל"ח – משאת העשן – ענן העשן המתנשא. (משאת – נשׂא – הרם).

פסוק מ"ה – ויעוֹללוהו במסילות. לקטוּ את השרידים המפוזרים כמו עוללות. גדעוֹם – שם מקום.

פסוק מ"ח – מעיר מתוֹם. אולי יותר טוב: מתים – אנשים.

לאיילה, יום ד' – י"ג כסלו,

ראשית תיקון שגיאות. א: שיני נוקפות. שני ולא שיני. השורש שן. שנן, שנון. ולא שין, שַיִן – שתן. “לשתות את שיניהם” - עייני אצל רבשקה. (ישעיהו ל“ו, י”ב) נוקפות - שנים נוקשות. הלב נוקף – הולם. ב: הפירות ששלחת מתוקים היו מאוד, אבל הפרות שלנו האומללות, מי יודע עתידן ועתידנו, כשאנו שטופים עתה בסער הטירוף להרס חיינו המשותפים.

ועתה מספיק לנו בדקדוק המדכדך הזה. ננסה להעביר את עצמנו לענינים מעשיים, אם כי ספק הוא אם אצליח לשווֹת להם אופי ותוכן משמחים יותר. לבי, כנראה, הולך ומבריא באמת. אני כבר מלמד בכיתתי ומתחיל להשתכר מהלימודים. אבל יאוש כבד מתחיל חודר לתוך כל פינות לבי ואני נאחז בך ובדבריך שאַת כותבת לי… ועם כל זה חשובים המאמצים המושקעים, ולעתים יש אפילו רגעי סיפוק מהישגים. אלא שצריך להיות נכון מראש ולדעת שהרבה ילך לאיבוד, והרבה יבוזבז…

איילתי, איילוּתי, לעזרתי חושי! עשרים ותשע שנים בזבזתי. לאן צללו רגעי הסיפוק? מה עשיתי כל השנים האלה? ומה נשאר מכל זה? לימדתי דקדוק, פרוטות שחוקות אחדות של חוקי דקדוק, אסימונים מחוקים אחדים של פסוקי תנ“ך? יצאתי במחולות אהבה סביב שפתנו, סביב נביאינו. סבלתי, בכיתי אתם יחד על אסון שברנו ומארת-שנאת-אחים הטבועה בדמנו… ניסיתי להשתכר ביפי-אמא-מולדת, להשכיח מלבי את מחשבות היאוש, להדביקכם בשכרוני – אולי יעקור מלבכם נצני צמחי הרעל אשר הרוח מביא בכנפיו… אולי באהבת סלעיה, רגביה, עשביה ועציה תבוא רפאות טיהור ללבנו החולה… לימדתי חיי-גופנו, נפתוליו מאבקיו על קיומו, פלאי תולדות אבריו וחייהם, ובעלי החיים, אחינו הרוחשים סביבנו, והצמחים ביפים ובמאבקם החרישי, האצילי לקיומם… מה נשאר מכל זה? לאיזה צורך פרפרתי כל השנים האלו? אם להפוך את חיינו לגיהינום, אם לא להשאיר במשק הזה אבן על אבן, למה בזבזתי את כל השנים? האם לא מספיקה ה”כלכלה המדינית" שכה הרביתם ללמוד? האם לא מספיקות ידיעותיכם היסודיות ביסודות הקיבוץ, והם מלווים תמיד סיסמא אחת קדושה: פועלי כל הארצות התאחדו!? למה נתליתי על שולי אפריון-הפאר של מרכבת הקיבוץ המאוחד כגדיל מדולדל? לשעשע את הילדים הנוסעים בה? או אולי לבדר מפעם לפעם את רוחם כי תשתעמם קצת?…

פרטים ממבצע “גיהינום” בודאי מספרת לך אמא, למה אוסיף אני עליהם, לשית על יגוני ויגונך נוספות, אם הדבר מצערך על אף נצחונות חבריך, על אף גבורות “גיבורכם” הנערץ י., תלמידי אהובי מאז ילדותו ומפלצת נפשי בימים ובלילות אלה השחורים.

אני זוכר שסיפרת לי בהתפעלות ובהערצה איך הוא היה 100%. הוא כבש את הקסטל. ואני נסחפתי אחריך בהתפעלותי ובחרדת לבי לו… לבי פחד ורחב ונתמלא בסתר גאווה, כאילו גם לי חלק בגבורתו, באהבת עמו, בהסתערותו לקראת המוות להצלת עמו… ואני? האספר לך גם אני על ה“חברה”, שהיו

100% בכיבוש הלול – לולך בביתנו – ביתך ובהרס הרב בקסטל – הלול שלנו? אמנם לא נשלמה המלאכה עדיין. שׂרקה אוייבת העם היא עם ידידי אביך הזקנים, אויבי הקיבוץ ומהרסי המשק, ובריונים אחדים מהנוער, בוגדים בזויים, וביניהם עמנוליק, ולמה זה עוד אמנה אותם, את הבוגדים, הלמען הנציח את שמם? כל אלה ברשעות לבם השביתו את השלמת המשימה… אך אַל יאוש אחים! עוד ידם של י. ועדת גיבוריו נטויה. גם אחיו המשורר, תלמידי היקר, אשר בשבתו על בּרכּי צצה שירתו וטופחה בלבי בראשית ימיה, ההוא יבטיח ולא יקיים? “במשק הזה לא תישאר אבן על אבן” הבטיח מ. נאה דורש ונאה מקיים. ברוך שומר הבטחתו! ונא לא לשכוח: הרמטכ"ל הן הוא הספּציאליסט לאהבה, חברנו הנאמן צ. סמכי עליו. ועוד ידו של י. נטויה. ומי יודע מה עוד צפוי לנו מנחת זרועו… לא בתי, די, האם לא טוב לנו יותר שתדבק לשוני לחכי?.. שבע ביום אני מברך את מזכירוּת הקיבוּץ המאוּחד על שלחה אותך למרחקים. ² ותגזול ממני את מאור פניך “החינניים” בימים אלה… “החינניים” – כמדקרות-חרב באו אל לבי דברי חנופה חסודים אלה שכתבו עליך בנסעך בשליחותם צרפתה.

די, די, נפסיק ונסיים בסיפור מצחיק, אבל קצת מתאים לעניין:

בארץ סין – לא החדשה חס-ושלום. בארץ סין הקדמונה היה קיים חוק, שכל מנדרין שהתחייב למלכות מקבל 100 מלקות. אבל הוא יכול לפדות את עצמו בעבד שכיר, המקבל את המלקות בשכר 100 שקלי זהב. וכך היה. שכב העבד והתחיל סופג את המלקות… כשהגיע ל־50 כלו כוחותיו ולא יכול עוד לשאת. התחנן שירפו ממנו ובשכר הויתוּר על יתר חמשים המלקות הציע למלקים את מאת השקלים אשר בכיסו. העבד פוטר מיתר המלקות. נח רגע, אחר קפץ ורץ אל המנדרין, השתטח לרגליו, נשקן: – ברוך תהיה לי לד'; הן לולא 100 השקלים שנתת לי בחסדך היו מלקים אותי עד מוות…

עוד טוב שישנם סיפורים מצחיקים…

איילה,

זמן רב כבר לא התראינו. מה אני מסתתר מפניך? שכחתיך? מתאמץ לשכחך? לא, יקירתי, ואם ארצה לשכחך – האוּכל? האם את מָשה מנגד עיני? מלבי? האם חולף עלי יום אחד, לילה אחד, שלא אייסר את נפשי על אשר בימיך הרכים, הזכים לא שמרתי עליך מפני “החוטפים”… שמים, שמים! הראיתם את ילדתי הטהורה? כוכבים, כוכבי! מי ישמור לי על בתי לבל תיסחף בנהרי נחלי הגיהינום של שׂנאת אחים, של שׂנאת תקומת ישראל… לבל תיסחף במרוץ הפגנות הטירוף כשדגל גאולת האנושות בידה השׂמאלית וידה הימנית שלוחה אל סוכתנו הקמה המתערערת וגלי-הזמן הזידוניים שוטפים מסתערים עליה לעקרה. אלי, אלי, שמור לי את זכּתי, תמתי, לבל תשלח ידה עם עדת חבריה אל סוכתנו המתערערת, מפלטנו היחיד, למוטטה בצהלת שטנים ולהסחף אתה ואת כולנו יחד אל תהומות האבדון.

די, די, מה אענך? רק נפגשנו וכבר אני פותח בקינותי! הן למען מנוע זאת ממך הסתתרתי מפניך. והבוקר התעוררתי ואמרתי: אעופה אליך כי כלתה נפשי אליך, ולבי טוב עלי מעט. ואמרתי: אעופה אליך ופני טובים ועיני אורות מעט…

מה השמחה הזאת ללבי? – הצלחתי אמש “על הבמה”, מעודי לא הצלחתי כה! אמש חגגנו את חג יסוד ההסתדרות. אמנם רק “אנחנו” לבדנו חגגנו, בחדר האוכל שבנינו אותו ב“משותף” כולנו. “אתם” בוודאי תחוגו לבדכם. אם תחוגו את החג הזה ³, וביום שיקבע ע"י מישהו. אני קראתי וגימגמתי קטע זכרונות מיום היסוד, קראתי את תיאור הריקוד הסוער שהתלקח אז סביב ברנר בהתלכד כל “האויבים” מאתמול למשפחת אחים הסוערת לב אחד ויד אחת למפעל יצירת עם חדש ⁴ ובשפתים לוהטות שאלתי עילג ומגמגם: – הנזכה לחזות שנית בריקוד הזה, הנוכל להשתתף בו?

זוהי “הצלחתי” הראשונה על הבמה אמש בחגנו הנפרד. ולא הייתי רץ אליך לבשר לך, יקירתי, ולהתפאר לפניך – הן רואה אני מראש את חיוכך הסלחני להזיותיו התפלות של אבא שלך, עובר בטל מסכן זה שאינו יודע מה זה “קפיטליזם”, שאינו מבין כלום ב“עודף הערך” ו“היצע וביקוש” ולא קיבל גם שיעור אחד בכלכלה מדינית לא ממשל’ה ולא ממנחם… תרח חמוד זה שקטון תלמידיו בקי ביסודות עולם אלה כמוהו בחוקי ה' הידיעה, והצמוקה בתלמידותיו אוחזת בקרני ההיסטוריה כשמשון במלתעות הארי… ובכל זאת מה הצהלה הממלאה את לבי מאז הופעתי אמש על הבמה?

שמעי ושמחי נא עמי ותגלנה כליותיך ועלץ גם לבך ורם! אחר הצלחתי הראשונה ישבתי על יד מקהלת הילדוֹת, נמשכתי אחר קול רך וחם של ילדה אחת ורציתי לדעת מי זאת הנערה. והנה זאת נירה ה. ברכתיה. ובעלותה על הבמה, עם יתר הנערים והנערות, לחוֹג את טקס כניסתם להסתדרות, נאמר לי בסוד שאביה נמצא פה אתנו בחדר האוכל. לא יכול האיש להתגבר על לב-האב אשר בקירבו (עוד ישנם כאלה! לא מצחיק קצת?) ובא לחוג אתנו את חג הקדשת בתו במחנה ההסתדרות. – מה? – שאלתי, חג כניסת בתו להסתדרות? מה לו ולהסתדרות? האם היא מאחדת אותנו? האם אין “אתם” מתכוננים סוף סוף לנתק את הציציות התפלות והפסולות, הישנות והממורטות המקשרות אותנו? אי, אי, אי! היינו פעם צעירים, שמנדריקים, הוזים “ביער בחדרה”, ויצאנו יחד אחר ההוזה לשמוע “מה דיבר ד' מן הקמה”. דיקלמנו בכל לב את שיריו “לעזרת העם” וברגש שרנו יחד “תחזקנה”. אז מה? מי נזון כל ימיו על רומנטיקה של חלומות נעורים, מי מתרפק על זריחות שמש ושקיעותיה ועל קסמי לילות ירח, על קסמי אגדות קדם של אהבת נעורים? ואם שרנו פעם, או אפילו פעמים רבות, בדביקות את השיר “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, ואם רקדנו כולנו יחד, מלוכדי גופותינו לגוף אחד מכה גלים סוערים – ובכן, מה?

הזוכרת אַת? שרנו יחד עם רחל: – קומו, בואו נא אחים. קראנו ממעמקי לב אחד “למאמץ מאחד של אלף זרועות לגול את האבן מעל פי הבאר בטרם יום יבוא”… ההיה זה או חלמנו חלום? חמודונת שלי, מי ישב כל ימיו ליד באר אחת? ואם ישבנו שנים רבּות יחד בביתנו המשותף, אז מה יש ילדונת שלי, כל החיים הם רומנטיקה? סוף סוף יקירתי, הכלכלה היא האמת השולטת בחיים ו“הכלכלה המדינית” על אחת כמה וכמה.

מה משך את ה. בערב זה לחדר האוכל אלינו? ההסתדרות? געגועים לריקוד “מה טוב ומה נעים”? שטוּיות, בתי. חבריו כבר גרשום מלבם מזמן בהפגנותיהם בירושלים ובכל פינות ארצנו האומללה, בהפגנותיהם המלוכדות “לכת אחים גם יחד” עם “מק”י" ו“חרות” וצדיקי ה“צה”ר", ברית קדושה אחת נגד “הממשלה הזאת”!

ופתאום עלתה בלבי צהלת-הנקם של יוחי תלמידי בשעה שהיה תופש את נירה או את רות בכתבן בשגיאה על הלוח: איוָה! (עם מפיק אדיר ב-ה') איוה, רד אלינו! גם אתה חולית כמונו! גם עליך עברה הכוס? קירות לבי! הומה בי לבי עליך, אבי נירה. ויסלח לי אֵל הרחמים על צהלתי ה“יוחַיִת”. מדוע לא יעבור גם עליהם מה שעובר עלינו? ישתו וישכרו גם הם! יסובו גם הם כסהרורים מאחורי סורגי מחנות ההסגר בם כלוּאים ילדיהם. ינועו גם הם כשכורים, כשקוּיי-רעל, מבקשים לגלוֹת שירטוטי פני יקיריהם, ולוּ גם צללי שירטוטים דלים, מבעד לסבכי הרשת וערפליה, לראות השומרים יקיריהם עדיין על צלם דמות אנוש, החיים עוד, הרוטטים עוד על פניהם קווי צלם אלוהים, הלוחשים עוד בעיניהם ניצוצות אלוהים…

לא, אבי נירה! אַל תירא ואַל יחרד לבך. אצלנו אין מחנכים את הילד לצפצף על אבא ואמא. אצלנו עוד לא הכל מותר… – די, די. חמדתי, חיננתי. העוד פניך ולבך שווים? שמור נא אלי על יקרת-לבי.

קמתי אני ואגש אל ה. לחצתי ידו ואמרתי לו:

– לבי עם לבך. ועמך אני בחרדת-נפשך. בואה נא ונשיר יחד: האח מה טוב… ונצאה יחד לשדה אשר נטשנוהו… ולמה לי לחזוֹר לפניך על כל אותם דברי ההבל אשר שנים על שנים הייתי חוזר עליהם לפניך, בתי יקירתי, ולפני כל חבריך הפקחים הפכחים היודעים הכל… חוזר עליהם בתום איוולתי? ועתה שמעי חיננתי, לחן גבורות אביך “האדיר”. נגמר הטקס. צריך לסיים בהמנון. משה. תן את הטון. אני לוחש למנצח על המקהלה: תחזקנה! יחיאלי קופץ: האינטרנציונל! אני עונה: – למה? מה מחייב אותנו? ודווקא ביום החג הזה. אנחנו מתכוננים בחגיגיות לקרב אחרון? האם משאת נפשנו קרב עולם? הן לא חתמנו תחת ברווזת השלום. הנישא נפשנו להחרים את כל העולם עד היסוד? הצלינו את לבנו ונחרכנו באש-נקמות? הקוראים אנחנו את בנינו להסתער דוהרים דולקים אחר אבימלך אשר על הכרמל להשתתף בשחיטת אחרוני שבעים אחיו על אבן אחת ולהביא לו מנחת תודה גם את ראשי אחינו? ואחר נרחץ בנקיון כפינו ונסיים בקול ענות גבורה חסודה: עם האינטרנציונל יעור ישגב אדם? האם לא מספיקות לנו השנים אשר מפני דרכי שלום שרנו, וצרחנו את שיר המוֹלך הזה אשר ריח אטליז מחריך נודף ממנו?… מה מחייבנו עתה בפצח-רצח?

והאינטרנציונל לא הוּשר אתמול. ההצלחתי פעם בכל ימי היי על הבמה כאשר הצלחתי אמש? מי ימלל גבורות אביך, ילדתי! ואני מודה לך וגם סולח לחיוכך החינני והסלחני לתעלולי-ההתגנדרות של העובר-בטל הזה. סוף סוף הן לפני ימים כה מעטים ריחף בעולם התוהו ⁵, מעבר לעולם האמת-הכלכלי-מדיני הזה, מעבר לעולם הקפיטליזם, ומה לו כי יבין את שירת המחר האדירה הבוקעת ועולה ממחשכי מעמקי הדורות של אתמול ושל מחר…

חברה’מן נחמד אבי החיננית שלנו. לא כן, חמודתי?

לדליה ושאול בירושלים,

הן אתם ניטרליים, שפטו נא ביני ובין אילת כרמי, ובאובייקטיביות! (כזו של “הארץ”…) לא מעט אני נאבק עם לבי: – עד מתי אתה מטלטל ומענה את אילתך על אשר בחן קפיצותיה במעגלים תעתה ותעבור לרעות בכרמי זרים?… כי אהבתה? – אהב אותה מרחוק ובשקט… האם מצדיקה האהבה את ההתעללות? ובכל-זאת: אחר גמרכם לקרוא את דברי המגילה הרעה הזו, צררוה ושלחוה לאילתנו, ואולי גם עם תוספת דברי ניחומים והרגעה ובירכוה גם בשמי. גם תאמרו לה שכּוונתי אינה כה רעה ושאני גם אוהבה כמו שהיא.

בינתיים יהי כאילו כתבתי גם לכם, אם כי זה לא כל כך “נעים ומצחיק”. ולכם ולגורלי תודה רבה שפטור אני מענותכם ב“ספרות” כזאת. ומי יודע? אולי שאול הוא הוא מלאכי הטוב שעשה עמי את החסד הזה? האזכה לעוד שאול כזה?

ושלום לכם וברוכים תהיו לי כולכם, גם על “החסדים” גם על היסורים.

איילה

יום רביעי, י"ח טבת

תודה על מכתבך הנחמד ועל הטיול הנהדר שערכנו יחד בריוויאֶרה. זה היה לי למשיב-נפש. גם השיב עלי ימים חלפו, עת טיילנו לחופי ים המלח אל מצדה. הזוכרת אַת את מערת המלח הנהדרת? וסטלקטיטי המלח הקטנים הנחמדים שנשארו לנו לפליטה מידיהם החמסניות של הטיילים שקדמונו? מתי נלמד גם אנו לשמור על חמודות ארצנו מידינו החמדניות?

יום חמישי. והנה חליתי בשפעת. שיעול עינני כל ליל אתמול והחלומות מימי מחלתי “אז” פקדוּני שוב – עם בעותיהם ועם תעלולי צירופיהם. הזמנתי “למשרד”. איזה “משרד”? לא אדע. עלי חוטו (תלמידי ע. ב.) מכניס לי פתקה, ועיניו מחייכות בשביבי-רשע של שמחה לאיד… אני נכנס למשרד. בחור גבוה, רחב לסתות, פניו פורחים אבעבועות לבנבנות, יושב אל שולחן. הוא מביט אלי באלכסון מבעד לעפעפים סגורות למחצה: – זוכר אתה את בת הרב שפגשת בדרזדן? – זוכר. היא ישבה מולי ברכבת. פניה קורנים זיו קדושה כאילו נתרכז בהן זיו קדושת פניהן של כל אמהות ישראל בקדשן את השבת על הנרות. ועל ידה ישב גוי צעיר, עיניו קטנטנות, מגושם קצת ופניו מלאים חטטים. הוא דיבר בשנאה עזה על הדת ובלעג טיפשוני על הבליה ותיאר באֶקסטזה תמימה הדיוטית את הודו של העולם אחר זרקוֹ מעליו את כל הסמרטוטים הישנים, הנודפים ריח של הדת, יחד עם כבלי הקפּיטליזם… ירדתי מן הרכבת והלכתי למוזיאום… עמדתי על יד המַדוֹנה של רפאל, אם יהודיה קדושה. והנה לידי – בת הרב. יצאתי מן המוזיאום והעלמה יורדת את המדרגות. אמרתי לה: – מה לך ולגוֹי הזה? עלי לארץ, למולדתך, לבית אביך. שם מחכים לך. אַל תשובי עם הגוי הזה למוסקבה. גם אם טוב הוא, גם אם פשוט הוא וישר, בנכם יעשה פרעות ביהודים… ואומר לי הבחוּר רחב הלסתות היושב במשרד: – ואני בנה של המדונה הקדושה הז’ידובקה שלך. אך נתבדית, ידיד אמי התמים. לא לפרעות נולדתי. לסדרים! לחינוך! ואתה, אדוני, תהיה חניכי הראשון פה בגן העדן שלכם. הגיעתני ידיעה שבעטת בשיר האינטרנציונל. ויצא דינך ללכת ליער האינטרנציונל. שם תלמד את כל השיר על פה, לא תחַסר מלה…

ואני הולך בתהלוכה ארוכה ארוכה לאורך הלאָנה צפונה. משה גרוסמן צועד לפני. אלתר ואהרליך לימיני ולשמאלי ומלמד יהודי ליטאי, שזקנו ארוך ומחודד, נשרך אחרי, מרנן בלי הרף, בלחש ובסוד, פרקי תהילים עצובים. הרנן החרישי עצוב, אך נוסך בלב בטחון. פתאום נופלים שניהם, אלטר ואהרליך, על הביצה הקפואה משני עברי הדרך ונהפכים לשתי שלוליות של שלג זך כחלחל. גרוסמן אומר: – שים לב. הם יהיו לנו לציוּני דרך כשנברח. והנה מגדות הלאָנה עולה ענן כבד, שחור של יתושים, הם מכסים אותנו ועוקצים בלי רחם. אני אומר: – זהו הערוֹב. היהודי המלמד הליטאי קופץ בשמחה, מתגרד בתיאבון ובלהט חסידי: – אדוס-אי דער עוּרב? זענען מי דאך נוהנט צי יציאת מצרים? ⁶ ומתחיל רוקד ושר: אשירה לה' כי גאה גאָה… ומתוך ריקוד הוא נעלם. גרוסמן לוחש לי: – מדוע לא רקדת אחריו? יכולת להנצל. אני עונה לו – אסור לי לרקוד… והנה גם הוא קופץ ונעלם… ואני במשרד ביער האינטרנציונל. בנה של בת הרב מוסרני בידי טובארישץ' ג’ים: ללמדו ביער את כל השיר, מלה במלה! אבל ברחמים! פּוֹ קוֹמסומולסקוּ, פּוֹ מַפּאמסקוֹמוּ אצלכם! דע שהוא ידידה הטוב של אמי, אמנם אמר לה שלא צריך לנסוע למוסקבה אבל “ניטשאָבוֹ”, הוא יהודי טוב. ראובלה קופץ: טובארישץ' בן הרבנית! גם לנו אמר את זה! ולעג לסטלין, וגם אמר – – שתוק, ז’יד פארחאטי! – צועק אליו הגוי בן בת הרב. לך הלשן על מורך בין הז’ידים המצורעים שלך אבל לא לפנַי. טובארישץ' ג’ים! ליער. ולאט לכם לאיש הזה…

אנחנו צועדים ביער. כה מוזר! כולו זרוּע עננות כסף תכולות ולחש חרישי של פרקי תהילים עולה מהן: בוֹא אתנו, שכב, תנוח! אני נשען אל אחד העצים, עיני נעצמות בתנומה. טובארישץ' ג’ים תופש באצבעי ומהפכה עם כל ידי:

– אַל תתנגד. אצבעך יכולה להישבר, הגידים ינתקו כמו אצל יונתן שם בלוּל. אַל תכעס, זוהי פקודה. גם שם היתה זו פקודה. של יהודי בן רב אמנט ולא של גוי בן בת רב… ועכשיו אַל תרדם! חוטו, קרב את הגזע!

הגזע מעמד מול חטמי, אני מטפס עליו ועומד, מנצח ושר את דברי הקודש הראשונים של השיר: – “קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב”! כל העצים מסביב נהרו לשמע קולי, מתנועעים כבתפילה ועננות הכסף המוזרות, הדומות לאלתר וארליך, שנמוגו לידינו בדרך כל העננות המפוזרות על פני כל מרחבי היער מרטטות ברטט מחריד, כמתגברות על בני דורות חנוק. והרנן החרישי של התהילים שוב מפכה מקרקע היער ומתוך העננות… אני נשען אל עץ ושוב נופלת עלי תנומה. שוב תופשני טובארישץ' ג’ים:

– לא לישון! להמשיך בשיר!

אני מטפס שוב על הגזע כשאצבעי ההפוכה בידו של ג’ים. – ג’ים, אני אומר לו, נחמד שכמותך, מה חזקו ידיך וכתפיך מה עצמו. אני נמוֹג מרוב עונג ונחת! הזוכר אתה את שימלה הכיחנון. עוד בכיתה ד' היה יוחי מתגרה בו באצבע מרחוק: אַיוָה. ושימלה היה נופל בוכה… ועתה, ג’ים, בריוני הנחמד האדיר, אחד מחמשת ילודי הרפה, זו אשתו הקטנטונת של אחד מגיבורי ישראל - אשר גם הוא ברפים. הוי, שימלה, מה עצמו אצבעותיך. תענוג! אבל אני רוצה כה לישון! וג’ים מקפיצני בתנופת יד קלה ואני שוב על הגזע. והוא מתחיל בקול בּריטוֹן רחב ואדיר: – “אֵש הנק – ובידו השניה הוא מנצח, רומז לי להמשיך ושר אתי יחד: – מוֹת הלב לחכה”, והוא עוזבני פתאום, עוצם עין אחת וגוחן עלי לשמוע מפי את המשך החרוז. ואני מסיים בנצחון את דברי האלוהים אשר נחצבו מראשו של גדול משוררי התחיה של ימינו: “לא כלום אתמול מחר הכל”! ואני נשען אל הגזע: לישון, לישון, ומתחיל להרדם… אבל ג’ים מרקיד אותי ומקפיצני שוב על הגזע וממשיך: אש הנקָ – ואני ממשיך אחריו ושוגה שוב ושוב ונופל ונשען אל אחד העצים ונרדם. ושימלה, גאוותי-לבי, בריוני הנחמד, אשר לא אחת התמוגגתי יחד עם אמו הרפה על יצוריו הרכים ההולכים וגואים וגוברים… שימלה חביבוני זה מקפיצני שוב ושוב: פקודה היא פקודה! אינך יודע את השיר. לא ארפה ממך ולא אעזבך עד אשר תלמדדו על פה – כולו! כה עינני בריוני היקר, החמוד, כל הלילה ולא הניח לי להרדם. נדדנו מעץ אל עץ עד אשר פרצתי בצעקה: – לכו לעזאזל. לכו לגיהינום שלכם! אַל תהפכו לי לגיהינום גם את יער האינטרנציונל שאליו הגליתי בחסדי גורלי. הניחו לי לישון!… ועלי חוֹטוֹ מַצמיחַ לו קרני-תיש קטנות ומושכני מן העץ שאני נשען עליו. אני צועק: – לגיהינום שלכם. שם יושב אבי הגיהינום על ערימת חצץ טבולה זפת, ומדליק סיגריות לכל מלאכי החבלה שלכם. אז תופשים אותי שניהם ורצים אתי כמטורפים, ואני כאחוז שדים, על פני יער השלג. אנו רצים על פני גופות עננות הכסף הנרתעות באנחה חרישית לכל מגע כף רגלינו. והנה – אנו על יד הלול. ערימת חצץ שחורה נוצצת ובראשה יושב אבי הגיהינום מחלק סיגריות עשנות לכל “החברה”. מי זאת? אוריאלה מגישה בתנועת חן את הסיגרה אל פיה. יעל מתגנדרת. יוספ’לה עומד ומחייך, כולם מתמוגגים. ג’ים וחוטו עוזבים אותי, מעפילים על הערימה: – סיגרה, סיגרה לנו! אני מנצל את ההזדמנות, מתחמק ונמלט לתוך הפרדס הקטן ליד בית אמם של יוספ’לה ומוש’לה, נשען אל עץ ונרדם בתיאבון עצום. ופתאום – אצבעי מתהפכת: אש הנק – ואני זועק – אינני יודע. לא אדע לעולם. לכו לגיהינום, לעזאזל. לכל העזאזלים שבעולם. הרפו ממני!

וגברו זעקותי עד אשר נעור עופר ושאלני: – מה יש אבא? הקיצוֹתי ופתחתי מיד בשיר: אש הנקמות הלב ליחכה – – והתאוננתי מרות: את הסוף איני זוכר. והם מענים אותי כל הלילה ודורשים ממני שאשיר נכון את כל השיר. עופר הטוב קם ולימדני את סופו הקדוש של החרוז על כל מחרוזת פניני מלותיו: “לקראת אויב הכוֹן לקרב!” ואני עוד הוספתי: “עולם ישן עדי היסוד נחרימה”. נתמלאתי גאוות-זיו אושר על אשר נתחדשו ועלו בי הפסוקים האלוהיים. ג’ים וחוטו נמלטו כשדים ואני נפלתי על כרי ונרדמתי. ורק צחוקו החרישי של עופר עוד ליווני, ושפרוני עוד ניגש אלי ואמר לי:

– אידיוט אתה. לפני שנתיים, בטקס חגיגת החופש של פסח, היית צריך לעמוד על המקח בענין האינטרנציונל ולצעוק אלי: מספיק ב“התקוה” ו“תחזקנה”? אידיוט ולא הדיוט! האם לא ראית את מוישלה עומד על המדרגה מאחריך, זורק אחורנית את כרבלתו המאפילה על עיניו, זורקה לאחוֹריו אל מרומי פדחתו כאומר: – די, האם לא נשים קץ להידרדרות המפא"ית הזו במדרון הריאקציה? והוא שמסר את דבר מעשה גבורתך בחג ההסתדרות. אידיוט מושלם אתה. הנעתי ראשי: – נכון. ונרדמתי.

איילה

כ“ח בטבת תשי”ב

נפתח הפעם בדיקדוק ⁷. זה זמן שלא עסקנו בדיקדוק. ונשאבנו מן האגדה:

– כל זמן שהיתה אש התמיד דולקת במסתרי קדש הקדשים היו מתנפצים קלגסי טיטוס אל חומות הר הבית ושרידיהם מתפזרים אל כל רוח ובלבל השטן את הרוחות. ומיום ששלטה הרוח הרעה ופרצו הקנאים לפלגותיהם לתוך הבית וערכו טבח איש באחיו ודמים בדמים נגעו, וגאו גלי הדמים והציפו את אש התמיד וכבתה האש – בעט הקב"ה בבית הבחירה ועשאו דגורין דגורין וחגג השטן נצחונו.

אגדה יפה. אבל אין היא מעניננו כיום. יש לנו עתה אגדות יפות יותר, מענינות יותר, בלי קלריקליות, מיוסדות על אמיתות הכלכלה המדינית. הבאתיה לך פה רק כהזדמנות נהדרת ללמוד דיקדוק: “דגורין” – ערימות. דגור (במשקל בכור, צרור) – ערימה. התרנגולת “דוגרת” - רובצת על “דגור” ביציה. אנחנו מעזקים (עודרים במעזק - מכוש) ומסַקלים את ההר חלקות, חלקות, ואת “דגורי” האבנים אנו זורקים בשולי החלקה מארבעת עבריה. הדגורים מצטרפים ל“גדר” סביב הכרם העתיד להנטע. ארבעה קירות לגדר, והארוֹך שבהם והעשיר באבנים הוא זה שסוגר במורד המדרון, כי הוא הנוח ביותר והדרך אליו קלה ביותר לשאת אליו את סלסלות האבנים ולגלגל אליו את האבנים הגדולות וסלעים עקורים מאמצע החלקה. וכך נוצר שיפוע ההר “מדרגות” מדרגות העוצרות את סחף האדמה הנסחפת עם מי הגשמים בשיפוע ההר. בתוך אדמת הסחף הזאת נוטעים אנו את הכרמים מדרגות מדרגות, מקבילות לרגלי ההר עולות במדרון אל ראשו: דגור - גדר – מדרגה (דרג).

יושבת לה ילדת השעשועים שלנו, השפה העבריה, ומשחקת בקוּביות – אותיות. כמו ששיחקתם בגן בקוּביות. בונים מגדל גבוה גבוה. הורסים אותו ובונים באותן הקוּביות, אבל בצירוף אחר, חומת עמודים עם שערים גדולים וקטנים. נהרסת החומה ומאותן הקוּביות נבנה בין רגע בית מקדש. איש אל יגע בו. והגננת מופקדת לשמור עליו…

משלוש אותיות בנתה השפה העברית שלושה שרשים – אבות של שלוש משפחות של מלים חדשות, מושגים חדשים, וקשר סתר נפשי בין כולם, על אף התפלגותם למשפחותיהם.

א. דגר: מזה דגור (דגורים! שבהם פתחנו). דוגרת, דגירה, מדגרה. דֶגר (משפחת אפרוחים, שיצאה מדגירה אחת).

ב. גדר: מזה גָדר – גידרה – מכלא, גודר – בונה מאבנים, מגדיר (לצמחים, לבע"ח, לאבנים ולכל מיני חמרים פיסיקליים או כימיים). מוגדר (למפלגה מסוּיימת) כאחת הבהמות או אחד הרמשים השורצים על הארץ. אדם מאבד את צלמו, צלם דמות האלוהים האחת והיחידה אשר בה נולד, המשותפת לו ולכל ברואי בצלם אלוהים – אז כמובן אי אפשר להכירו בלי מגדיר, כיתר החיות והבהמות, בלי היותו מוגדר.

ג. דרג: מזה דרגה. מדרגה.

ועתה אפסיק ל“גרד” אותך בדקדוק שלי, כי נדמה לי שאין כל קשר בין “גרד” לדגר – גדר – דרג. ומספיק לנו ל“התגרד”, על אף יצר הגירוד שאינו מרפה ממני. – – –

– – – בתי יקירתי. בוודאי לא שכחת את “בימים ההם” של יהודה שטיינברג, שם מופיעים היהודים השחורים החוטפים, עוקרים ילדים מזרועות אמותיהם ומוסרים לניקולאי. “בימים ההם ובזמן הזה”? יורשיהם של החוטפים עוקרים ילדים מזרועות אמותיהם למסרם ליורשי ניקולאי. אבל מקצוע החטפנות התפתח והשתכלל מני אז. בימים ההם חטפו רק את גופו הרך, אז שמר עוד הילד זמן רב את זכר אמא ואבא בלבו, עוד היה לוחש בסתר פסוקי תהילים כשהוכרח להצטלב לפני האיקונה. ועוד היה חוזר לפעמים, אחרי שנים רבות של גלוּת, לבית אבא… החטפנים בימינו מוציאים מהילד את לבו. מפצחים אותו כגרעין מתוך זרעון החמניה. אין אמא, אין אבא. (מצפצפים עליהם…) ילד מסוֹרס-הלב ילך לכל אשר ישלחוהו – –

– – מהו סוד השיקוי אשר הלעטתם ⁸ ויצאו כולם סביבך בלהט מחול האהבה, בדהרות דהרות אבירים. מאחורי החלונות של היכל משתאותיכם השתאיתי, ושמה ושאיה בלבי יצאתי גם אני במחול מסחרר סביב בני האהובים החמודים, סביב בנותי הפורחות… פעמים התפרצה מלבי זעקת-אהבה, צרחנית – מרירה (סלח לי: רווּיית קנאה היתה, אוי לחרפתי). אבל אין דבר! איש לא שמעה. גם לא פגעה באיש. וזהרו של מחול האהבה וששון-אשרו לא השבתוּ… אתה עמדת כתמיד: מחייך בחן שקט ובטוח. והם מוצפים כתמיד צריחות ההילולים “בעים-רוחם”. כן, אין דבר. איש לא שמע. ובמחולותי בלהט תחרות-האהבה ביני ובינך סביב בנותי יקירותי, צלעתי מחלון אל חלון, נעתי כשיכור, עטתי כסהרורי על החרכים עדי הגיעי אל הסף, אל סף ארמון חנגאותיכם. שם נפלתי מול פתח הבית וידי על הסף ולבי נמוג נטפים נטפים… ואז עברה הרינה במחנה: למרחב, למרחבים! ונעקרה נפרצה הדלת, ועדת צפרירי, צפרירי בוקר-חיי, נכנפו במחול למרחבים ובהלמות עקבי רגליהם במחולות (מחוֹל קוֹזאטשוֹק…) גוללוני המחוללות מעל הסף, ורגליהן רגל ישרה. כעדת חסידות לבנות גוללוני בנותי-צפרירי במדרוני הר הקללה, וברון-יחד כוכבי בוקר ירדו גלשו אתי אל תהום האבדון, אל הגיהינום שפער לועו בשדותינו הפורחים, בכרמינו המלבלבים.

איילה

י"ג בשבט

שלום לך, שלום רב, חג טוב ושמח מדליה ושאול. הם פה!

ואנחנו “שמחים”. המותר לשמוח בגיהינום? הקבלנו רשות לזאת? ו“גילו ברעדה” כתוב באיזו פינה עצובה בתנ“ך, בתהילים בוודאי. ואנחנו מתאפקים, מותחים את הוילונות כבליל ה”סדר" של האנוסים… ודליה מתגברת ואינה הולכת לבקר ידידים, ביקור הומאני, אישי-אנושי… לפחות עושה היא זאת שלא בידיעתנו… אמא מביאה לכולנו אוכל החדרה ⁹. ואנחנו אוכלים כולנו יחד, ממש אידיליה משפחתי! מתי זכינו לזאת? ואמא כמעט מאושרת! לולא תוספתן (אפנדיקס) קטן של מין הרגשה במסתרים כאילו כפאה “קומזיץ” משפחתי זה על דליה. ואת יודעת: התוספתן – האפנדיקס הזה אינו אוהב שיעשו אתו “קוּנצים”, פתאום מתחשק לו והוא מכבדך באפנדיסיט “כזה”! בבקשה! ניתוח! אבל מיהו ואיהו הגיבור הכובש את יצרו? וביחוד אמא כשרומזת לה הזדמנות לערוך ארוחה משפחתי!? ובחדר! – עד קצווי תבל תלך!

ועוד: – שחי ואגל לך סוד יסורי! אם כי לא “שעת רחמים” היא ואם גם שעת “בין השמשות”. ונהדרים! איזה הוד! עבי אש וְעבי דם מלוא האופק! יופי! (וזקוקים אנו דווקא לרחמים רבים רבים) וזה סוד יסורי: היכן הם נעורי? אל תשימי לב לשלוש המלים האחרונות, באות סתם למען החרוז. ואין כמוני נכסף לחרוז, לשבריר פסוק. עוד מימי דליה ואשכול בגן אהבנו כה לשחק בחרוזים. הן לא פעם נמוג בכיה של דליה בהצליחי להפריח לה ברווזון-חרוזון ולהשיטו על פני נחל דמעותיה…

בקיצור: בפרוזה! זה הסוד: – למען מנוע יסורי התלבטות מדליה לא הצענו לה ללכת לחדר האוכל “המשותף” למען לא תתחבט כל הערב, כל שעת הארוחה, בין הספסלים “שלנו” ובין השולחנות “שלהם”. זוהי הפרוזה! אבל הומאנית! מה סוד האידיליה המשפחתית… דליה סיפרה בהתפעלות על היחסים ההומאניים בין אבשלום-אָטה והוריו.

בשבתות אוכלים תמיד ביחד. הנה, בכל זאת, אנשים “מתעלים”. אשרי עין ראתה זאת! (על כל שונאי ציון! רבונו של עולם האֶקונומיה הפוליטית!) אני ממש “התפעלתי” מהתפעלותה של דליה. את יודעת, יש עוד מובן לבנין התפעל: עושה עצמו “מתפעל”. והלא אני גם יודע את תוכן ה“הומאניות” הזאת. אמא של אבשלום לחשה לי בסוד ובכאב: – פרחה הנשמה, נשמת החדר. כל שעת “הביקור” “צועדים על הבהונות” ומנושא לנושא מתעלפת הנשמה. אמרתי לדליה, כוּלי מדושן עונג ועיני מתרפקות על שאול: – ברוך שפטרנו מהומאניות זו… ובעמקי־לבי חנקתי ציפּיית חרדה להוּמאניות כזו הצפויה לנו, לאמא ולי ולעוד איזו נפש. לא אגלה לך שמה. זה סוד! אין אני להוּט לרכילות…

ועד שאנחנו מתעלסים במסיבה משפחתית זו, מתהוללים ממש! העמדה דליה בנסיון הומאני קשה: באותו ערב “ערכנו” מסיבת שבת. ואמא בועדת המסיבות. ו“ביקשנו” את אמא שתזמין את דליה ל“מסיבתנו”. שתלווה לפחות את “שירתנו”. שמעת? עקרי כוכב ממרומי הרקיע ורקיהו שאוֹלה… והנייטראליות? והאובייקטיביות? אני נמנעתי מלכת למסיבה. שבתי לפנות ערב מטיול על הכרמל עם כיתתי ועם אמא וסמדר, אמא הפצירה בדליה ואני ביקשתיה “שתמלא מקומי”, ו“ההומאניות” לא מיהרה להופיע…

זהו מה שנשאר לי בעין-חרוד – ובעודי “חי-קצת”! שמח, טבּנקין, יעלזו כליותיך, מנחם, ידידי הנאמן! אך אתה שאול הטוב, האנושי באמת, יאריך ה' ימיך הטובים וישמרך כל ימיך מנחת זו שזכינו להגיע אליה!

איילה יקירתי! זה שאול שזכינו בו על עברי פי שאול! במה נודה עליו לגורלנו? ובמה עוד נתברך?… הוא הוא שתמך בנוּ ומשך את דליה ל“מסיבתנו” ו“נצחנו”! נשארתי לבדי בחדר. שעות על שעות התגלגלתי עוד במיטתי. כולם כבר ישנו ואני עוד התהפכתי מצד אל צד. דיברתי ממלוא-לבי עם דליה, אתך, ועיני תועות ביניכן וביני ובין אמא. ולחשתי לאמא: – עוד נצחון כזה… ו… ייסכר פיך השטן! שטן המפלגות!… שאוּל היחידי שנשענתי עליו בבדידוּתי, נשענתי עליו ולטפתי את סמדר נחמתי. ותקוותי היחידה לעתיד חיפשתי במרחקים, ושלחתי ידי אל כתפו של אשכול העצוב ואל חלקת צוארו של עופר עם כינורו… שכבתי ודיברתי עם כוּלכם חליפות. התעטפתי, התכרבלתי בתוך זכרונות ילדותכם וילדותי…

הייתי אז בן עשר, התארחתי אצל הדוד בנוה-שלום ביפו, היו שם כעשרה ילדים – רוּבּן ילדוֹת, גדולות ממני וגם קטנות. פרשו מחצלת גדולה על הרצפּה ועליה שׂמיכות וסדינים. נתכנסו גם ילדוֹת של השכנים וסיפרו מעשיות נוראות. סיפרו על ילד שנשתטה מנשיכת כלב שוטה ונשך את אמו, וגם היא נשתטתה ונשכה את יתר ילדיה הגדולים וגם את אבא, ונשתטו כולם ומתו. הילדות נתנו סימנים בכלב השוטה: פיו פעור ולשונו תלויה אדומה, נוטפת ריר, וזנבו מקופל בצניעוּת בין רגליו. עושה עצמו בורח וצולע כמסכן. ולא רק נשיכתו היא המסוּכּנת, מספיק שהוא רר עליך את רירו, גם נביחה קלה ממרחק מספיקה, אפילו מבטו של כלב שוטה חודר לתוך נשמתך. ואז אתה נבהל ממים טהורים, ממראה לטושה. אתה נבהל מדמותך הנשקפת אליך מן המראה, או מן המים הזכים, ונובח בקול צרוד ורר את רירך ומסַכּן את הכל. אפילו את אמא אתה נושך… שכבתי ורעדתי והתהפכתי לצד הקיר, ופניתי אל לבי: – את אמא אשּוך? לא. ונשבעתי אז עם לבי שאם ארגיש כי הריר מתחיל נוטף וגרוני מתחיל נוחר - אזחל מהר אל אמא, אשתטח לרגליה, אכבוש פני באדמה, אאטום פי ועיני בידי ואתחנן אליה בלחש: – אמא, אמא, מהרי, הביאי מגבת וסתמי לי את פי וכסי לי את עיני וסגרי אותי בחדר השני, ואַל תפתחי גם אם תשמעי אותי קורא לך…

יחידתי החטופה

יום שבת, י"ח באדר

בא אני משוט בנגב והתכּוונתי לספר לך היום על נפלאות טיולי וחמודותיו, גם על חג הפּורים ושמחותיו, והנה קפץ עלי רוגזו של מורך-מדריכך תרשיש, ואיני יכול להתפנות לשיחת טיולים. דבריו “רבי-החן-והמשמעות” על דברי הברכה של אמא למחזור הט“ו תקראי בוודאי ביומן “שלכם” מיום י”ז באדר. לענות לו? איני מעיז. כי האמת אגיד לך יקירתי, ואל תספרי לאיש, אני פחדן נורא. וביחוד חרד אני שמא יתפשני מוישלה “שלכם”. לא מוזר וגם קצת מצחיק? פעם היה הוא ילד על ברכי ועתה ירא אני שמא ימתחני על ברכיו, יפשיל לי את מכנסי, וכשם שעשה למַלץ באחד היומנים הקודמים, יצליף לי שם באותו מקום לעיני עם ועדה… ונזכרתי שוב בימי ילדותי. הרבי הזקן שלי בחדר, ר' יעקב מאיר, היה חומד להצליף לנו בגבעולי אמיתה ¹⁰ שאסף במגרש ליד החדר. אוי, מה אהבתי את ההצלפות האלו! יהודי בן חמש הייתי אז. ריח האמיתה מילא את כל החדר עם יבבת הילדים המפרפרים על ברכי ר' מאיר. והאמת: אני לא יבבתי אף פעם. נהניתי מן הריח הטוב וגם מן הליטופים של עליה הנימיים, החלקים הרכים של האמיתה. ומחייך הייתי אל חברי שישבו על המחצלת “מוצלפים” כבר או מחכים לתורם. והרבי היה מסיים משימתו: – ועתה מויש’לה, רד והתקרר על המחצלת. תכפתר אחר־כך..

איפה אקרר את יצורי המוּצלפים? מחצלת אין ושבטי מוסרו של מויש’לה שלכם לא ריחניים, לא נימיים, לא חלקים ולא מלטפים, ודווקא זיפניים, יבשים ועוקצניים. והעיקר: (אבל, בחייך! סוד כמוס!) אינני מבין בהם ולא כלום. אני רק רואה את תנודות ראשו בטפטפו רביבי מוסרו ברחמים רבּים. ואני ירא אותן פי כמה מן ההצלפות…

ובכל זאת אשאלך, חמודתי: – איפה לוקחים מנהיגיך-גיבוריך אבירוּת-לב שלהם ללעוג „בחן" כזה לאֵם אשר העיזה להשמיע אנחתה על בתה יקירתה אשר נחטפה מזרועותיה… בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר ועינינו רואות וכלות… והם שרים שירי ישע וגאולה לעולם כוּלו.

ועוד: אולי תשאלי פעם את מוריך – מדריכיך – מנהיגיך – מפקדיך – עד מתי יקראו לנו מתבדלים, פורשים, פלגָנים. היינו משפחה אחת, עדה אחת, בית אחד, אחים לסבל וליצירה, אחים לחלום שבות בתרי עמנוּ האומלל, המרוּסק וריפּוּיָם באהלנו הטהור. והנה קמו הם פילגו, התבדלו ועזבוּנוּ והחלו מתנים אהבים עם אלה הגאים הלועגים לכולנו יחד, אותנו תפשו וזרקו לתוך חביות-השופכין, רירם, כיחם וקיאם שפכו עלינו, גם את בנינו ובנותינו גייסו והעמידום בסך ואילפום לירוֹק בוּזם בנוּ, וכאשר החיונו והגיענו לימי הפאֵר הגדולים של “הפגנות הרעבים”, של זריקת חול בלחם העגול או בלחם המרובע אשר אינו לפי “השולחן ערוך” של “המחר”, כאשר זכינו לראות במחזה מרהיב לב של גיוס בניהם ובנינו טעוני אבנים (משדות הקרן הקיימת) נחלצים לעזרת העם בימאים, כאשר באו ימי מזמוטי האהבים הגדולים בין אחינו למשק ובין בני לוי בחירי האלוהים החדשים, חגורי חרב הגאולה של “השומר הצעיר” ו“מקי” ו“חרות”… זחלנו אחד אחד, שנים שנים, מתוך חביות הקיקלון יצאנו ונעשינו פורשים, פלגנים. הרסנו את “לאחדות העבודה” שלנו.

כאשר באו ימי המזמוטים הגדולים עם גואלי-עולם וגועלים בכל מאמצינו הנואשים להינצל מכליון, כאשר הגיעונו שטנותיהם עלינו, על ביתנו שעוד לא הוקם, כאשר הממונו קילוּחי השיטנה אשר ממרחקי עולם וממרומי במוֹת עולם קולחו על ראשנו, אל לבנו, בפּתּוֹס אלוהי כזה בלהט נבואי כזה! וכל זאת למען זכות בכרטיס כניסה לחינגְאוֹתיהם של בוני העולם החדש באוּנגריה ובפרג, בבוקרשט ובברלין וביתר המקומות באשר הם שם, על אף הבעיטות ויתר הבזיונות וההזדהמויות ה“מה-יפיתיות”. ובהגיע אלינו הדי נשיקותיהם עם מק"י ועם חרוּת ויתר שונאינו אשר בתוך ביתנו – התמלאנו עוז וברעדה דרכנו וזחלנו מתוך חביות הקיקלון, יצאנו ונעשינו “פורשים”, פלגָנים, מחקנו את שותפותנו בביתנו המשותף לנו עם אחינו לאחדות העבודה בעבר, המזמינים אותנו ורוצים לכפות אותנו לצעוד יחד לאחדוּת החורבן.

בימים שעברו הייתי מזדהה ומתפאר עם כל ארגז ענבים שנשלח מעין-חרוד לחיפה, לירושלים. התגאיתי בסתר לבי: בתי בצרה את הענבים וארזה אותם גם תחת מטר יריות מן הגלבוע! האזדהם גם עם משלוח בּנַי-תלמידי וכיסיהם ארוזים אבנים מעין-חרוד לחיפה?… ואנחנו פלגנים? פורשים? בוגדים?

– – מוטב ונספר דברים שמחים יותר. בשבת, לפני צאתנו לנגב, נערך קונצרט של הילדוֹת הפסנתרניות. גם סמדר בתוכן. התאמיני? בחדר האוכל ההרוס שלנו - ילדוֹת מנגנות. מלאכים ירדו אלינו ומנגינות-יה השמיעונו כבשנות קדם… שפשפתי את עיני, התעורר בי רצון לקום, לרוץ אל אדון העולם הישן ובוראו, למשכו בשרווּלו: “קום התנערה, אַל חֵלֵכָה” וראית את המראה, ושמעת את הרינה. רק אל תאכלך הקנאה: הגם בגיהינום שלך יזכו נתיניך או אסיריך לנגינה כזאת?… וצר לי עליך, אהובת לבי, צר לי שלא היית אתנו ולא ראית ולא שמעת בהופיע אחותך הקטנה ויתר חברותיה על נהרות בּבל שלנו, שם ישבנו גם בכינו בהשמיע עוללינו דברי-שיר, בזכרנו את ביתנו שחרב. ומתוך נגינתם של מלאכינו רינן לחש אל לבי: עוד אבנך ונבנית…

איילתי, יחידתי. על מרומי הרי הנגב, בסביבות מכתש רמן ¹¹ שם ראינו צבאים מקפצים, אילות השדה מדלגות עם עפריהן במרחקים. ביקשתי את איילתי, לא מצאתיה – הלכה לרעות בשדות זרים… כרמי שלי לא נטרה… די, לא להתגרות! אני רק משחק בפסוקים, אַל תורידי ראשך החמוד, אַל תהיי “ברוֹגז”! בנגב הגבוה (800–1000 מטר!) שטחי ירק יפים. שם מצאנו אלות אדירות. הן עמדו עדיין בשלכת, אך בראותן אותנו “התפקעו ללבלב” (בפרוזה: כבר היו מכוסות פקעי ליבלוב) ואני בראותי אותן פקעו בלבי וליבלבו חלומות מראות יער אדירי אלות מכסה את מערומי מרומי הנגב. ארבע פעמים וחצי חיבקתי את האלה מלוא-מפרש זרועותי. גזעה נאדר כמעט כגזעה של האלה על תל-דן, על שפת נחל דן.

עלינו לפנות ערב על אחת הפסגות בשולי הרמן, זה הכביר במכתשים. חליפות גוניו החלו נמוגים בדמדומי הערבים האפרפרים, לבי נמוֹג, כלה לרדת אל תוך המכתש, לגלות עקבות ימים קדומים בין סלעיו. אך – “מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא”. “איש ונבו לו על ארץ רבה” – כבר הקדימתני רחל… שאול ודליה היו שם לפני כמה שבועות. אך מה ראו שם בלעדי?

כ' ניסן. נתבשרנו היום: הכביש מגיע עד עין-גדי. בבואך – אנחנו בעין גדי. כבר הזמנתי גם את אמא. נקח גם את דליה ושאול? וסמדר? בלעדיה אינני זז. הכּוֹני.

כ“ז בניסן שנת תשי”ב. בנים לאבותם.

איילתי אהובתי, יום טוב היה לי היום. יום ברכה. למדתי היום עם ילדי פרק א' של ישעיהו ובצהרים בשכבי לנוח, הכינותי את פרק ב‘, את הקטע והיה באחרית הימים. ורמה בי רוחי ונישׂאתי על כנפי-דמיוני ועפתי אליך לקרוא אתך את הפרק. ותוך קריאה נרדמתי. רק קולך המתוק עוד התרונן בי. וכתתו חרבותם לאתים… הרוח הטובה נכנפה על פני, לטפתני והחלה מעיינת בישעיהו. דיפדפה בדפים הלוך ושוב ופתאום פרצה בבת צחוק ותעירני. שאלתיה לסיבת צחוקה, רמזה לי על פרק ג’. והנה בנות ציון הולכות הלוך וטפוֹף, ובני “שומרון”, בני-תעלולים, מסירים כל משען ומשענה מדפנות סוּכת-דוד והיא מתמוטטת… קפצתי בחרדה וזעקתי: - ומדוע אַת צוחקת? וענתה: - זוהי ההיסטוריה העברית: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. וחיננתי קולי אליה: – ומדוע איילתי במטופפות? וחייכת אלי: non, non papa – והגומות בלחייך מאירות אלי ונמוגות, ונעלמת…

שבת. טיילנו אתמול לכנרת דרך כפר תבור ויבנאל. השדות יפים. השחת רוּבה כבר קצורה ומאוּלמה מפחד הארבה המאיים עלינו. הרוח מניעה בנחת ובשלווה את מלואות ראשיהן של השבלים. שמוֹר לנוּ אֵל, את שדות טפוחינו המבורכים…

לא אספר לך עתה יקירתי, על טיולנו ועל כל פרטיו. אך פתרי לי, יחידתי, את חידת גורלנו וסיוטין. איהו כוכבנו? נולדנו בלי כוכב?

הגעתי עם הילדים לחוף הכנרת, ל“טבחה” זו “באר-שבע” שבגליל. שם שבעה מעינות, וגם יותר, גדולים וקטנים, כולם מינרליים. הגדול בהם מימיו נקווים לבריכה גדולה מקורה תקרה גבוהה, ובה צהרים אחדים פתחים, ריח גפרית עולה מן הצהרים. המים מתפרצים מן הבריכה בתעלה נסתרת בריחוק-מקום קצת והם קרירים וטובים לשתיה, ריח גפרית כבר אין בהם. כנראה שימשו מקום רחצה למצורעים, אשר עורם בוודאי אינו יכול לשאת את חום חמי טבריה וחריפותם. גם שכר הרחצה שם לא היה לפי כיסם הריק. ובלי ספק גם גורשו מבוא בחברת בני אדם הגונים וחשובים. אולי שימשו המים מרפא לחולי-רוח, לאחוזי-שדים ונגועים בנגעים שונים אשר מרפא אין להם… כי כל אלה התאספו שמה, ואותו בחוּר פלאי “נשלח” אליהם בשליחוּת אביו שבשמים, עם כל אהבתו הרבה לנחמם, לרפאם, לגרש מתוכם את השדים, להשיח את האלמים, לזקוף כפופים, לנהוג את נכי הרגלים, את שבורי-הלב ודכאי הרוח… שם אסף ברחמיו הרבים את כל האומללים המנודים, גברים ונשים עניים ומצורעים אשר אין להם כּל, בלתי אם אסון גורלם, ואשר כל המקדשים נעולים בפניהם, כל שערי הרחמים. שם אספם, את כל האומללים, משם העלם על ההר אשר מעל למעינות, ההר אשר ממנו הם מפכים, הוא הר האושר והשלווה הנצחית. שם, על ההר לחוף הכנרת, מעל לדרך הפונה לכפר נחום, פתח לפניהם את שערי השמים:" לכם מלכות השמים"!

האם לא שעת רחמים היא זאת בהיסטוריה אשר לא היתה כמוה? האם לא אחד הנביאים הזכים והקדושים שלנו היה זה מבשר האהבה, הרחמים, הסליחה והשלום? וכוכב זה, אשר דרך לנו מתוכנו, עלה בשמינו עם ערוב יומנו, כוכבנו זה – אחינו שליחיו-תלמידיו נתנוהו מתנה לכל פריצי עולם להיותו להם לאֵל הישע. אותו כוכב נפצוהו בידיהם ויהי על ראשינו לברד-אש-גיהינום אשר ניתך עלינו במשך כל ליל גלותנו, ועודו ניתך…

ועתה עם דימדומי שחר עולה בשמינו האפלים. הנה דרך מתוכנו כוכב חדש, מבשר גאולת המשועבדים. לא שערי שמים פתח, אין משתוקקים בימינו לשכון בשמים. “הארץ נתן לבני האדם”. – קרל מַרכּס, זה נביא הסוציאליזם אשר מתוכנו זרח להאיר לכל בני אדם עלי-ארץ, הוא אחינו בן עמנו, מבשר שיחרוּר האדם. ולכולם ניתנה הארץ רק לא לנו! לא לנו! רק אם נדדה אילמים, עקודים כצאן קדשים, עולה תמימה, על מזבח האלוהים החדשים אשר אחינו נביאנו “העירו בצדק”, רק אז, רק אחר אשר יפצחו מתוכנו את שארית כבודנו, אז אולי יורשה לנו ללקט את שארית עצמותינו החרוכות, לצאת בקהל “עולם חדש” חוגג לקראת הישע…

אחד במאי שנת תשי"ב – שבותנו מארצות האחד במאי

אתמול נתקבל מכתבך. יותר מדי חיכינו לו! אל נא תמשיכי ככה! והמכתב לא. הוא אולי מפעלך הגדול ביותר.

לפני גשתי “לענות לך על מכתבך” (מתי שאלתיני, מלבד שאלות בדיקדוק, ומתי עניתיך? רק עניתיך ב“שיחי ושיגי”) ובכן: לפני כתבי את “מכתב תשובתי” נתקן קצת שגיאות – – –

– – – ועתה לשאלת ה“חד-גדיא”. הנושא “חדש”, לא מימי התנ“ך, אף לא מתקופת התלמוד. בוודאי מימי הביניים. חבויים בו סמלים ורמזים על אגדה עתיקה-חדישה. כל החיים הם שרשרת ארוכה של “מכים” סביב ל”חד-גדיא“. כולם אך רודפי צדק, נוקמים את נקמתו. כל אחד גואל את החד-גדיא מ”גואלו" הקודם, ובינתיים נערף החד-גדיא עם כל טורפיו שלפני האחרון… ורק הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם… היהי קץ לחזון סיוטים זה? כן, בתי, כן, אם יתאזר אדון העולם עוז, וישחט את מלאך המוות שלנו, הוא שׂנאת האחים אשר בלבנו…

תיאור חג הפסח בפינתכם ליבבני, חמדתי, וריח האביב הנושב ממכתבך שיכּרני שכרון אהבה ורחמים לכוּלנו. הלוואי ואשמע מפיך רק דברים אלה. יאלם פי, תדבק לשוני לחיכי, תחרשנה אזני אם אשמע את חניכיך עולים לארץ, מצטרפים להפגנות הזעם, למקהלות-הבוז ולמצעדי-השטנה כאשר זכיתי לחזות בחניכי אני.

שובי נפשי למנוחיכי. מוטב שנלמד דיקדוק. נלמד על הפעל.

א' - שמחתי, הצטערתי, קיוויתי, אלה פעלים “עומדים”. (אם כי אני יכול “לעשותם” בשכיבה) “פעל עומד” אינו חל על אחר, אינו “עובר” על אחר, אינו מחולל שינויים בגופים אחרים, במצבם, בהתנהגותם, בפעלם. אם כי בהרדמי הילדים שמחים, אין זה הכרחי, גם לא נימוסי. למה אנחנו שרים בכל לב? שמחים בכל כוח? שהשונאים יראו ויתפקעו, ישמעו ויתעצבו. ובכל זאת מקובל שלא זו המטרה הנעלה. ואלה מוטב שישארו עומדים והם באמת עומדים, כי השונא יכול גם שלא להתפקע ואנו נשארים “עומדים” מחורבנים על אף שירתנו הטובה… וכשאנו שומעים נגינה – שמחתנו או תגובתנו תלויות בהד העולה מנבכי נפשנו. גם אנחנו מנגנים אז בפנים לבנו – וזה המחולל שינויים בנו! אם כי יתכן והננו פועלים אז כשאנו “עומדים”, ללא כל תנועה, לא מנגנים ולא רוקדים. זה תלוי בהתפעלותנו הפנימית. ואז אנו אומרים: “שמח שמחנו”, והוא “פעל יוצא”. אבל באמרי: “הוא נגן” איני יודע אם שימחנו או שיעממנו.

ב. פעיל וסביל. “אַקטיב”, “פּאַסיב”. קראתי את מכתבך ונשקתיך בלבי. שניהם פעלים “פעילים”, אם כי השני רק בדמיון. בשניהם הייתי פעיל ואותיותיך נקראו “ממש” ע“י עיני ומצחך נושק ממש בכל לבי, אף על פי שלא ממש-ממש. ו”נקראו" ו“נושקו” הם פעלים סבילים. איני יודע אם “סבלת” מנשיקותי. אבל “סבל” אהבתי רובץ עליך, ואת אהובה (שוב סביל) כורעת, “שחה לארץ תחת משא אהבתי”. כל “פעל יוצא” מופיע בשתי צורות: פעיל וסביל. אוהב – אהובה. חורש – חרוש. שורף – שרוף. אבל “פעל עומד” הוא רק פעיל. אין לו סביל, גם אם הוא פעיל מאוד. רק “עובד” ולא “עבוד”. “ישן ונוחר”, אם כי אדם פעיל מאוד בשניהם (מתי אזכה אני לזאת? לפחות בראשון…) ובכל זאת אין “ישון” ואין “נחור”. וכן צומח, בועט, נכסף, מתגעגע… אני מסכים אתך ש“סביל” – “פּאַסיב” אינו כל כך מוצלח. פעיל – “אַקטיב” טוב יותר. אבל “יוצא” ו“עומד” עוד פחות מוצלחים. בצרפתית: “טראנסיטיב”; אינטראנסיטיב“. טוב להם לצרפתים. מה לעשות? אבל, לא נורא. הלוואי ונדע להיות “פעילים” לטובה ובהצלחה. ו”סבילים" איש לאחיו “בעמדנו” בביתנו ו“בצאתנו” לרחובותינו ולחו"ל.

נמשיך. בנינים. אַת יודעת: שבעה בנינים הם: שני זוּגות ושלושה בודדים. הזוגות הם: פיעל–פוּעל, הפעיל–הוֹפעל, כמעט תמיד משלימים בני הזוגות איש את אחיו. האחד פעיל והשני סביל. בכל הזמנים. רק לא בציווּי ולא עם “ל” התכלית. לכי והגידי לי: “הָשלך מן הקיבוץ”! האוכל ל“השלך”? – רק השליכוני והשלכתי בלי כל פעילוּת מצדי, ושום ציווי עלי לא יועיל פה כלום. ממש כך טענה סיעה ב': הָשלכנו מן המפלגה אבל נדמה לי שזה היה בשל פעילוּת יתר ובלי כל ציווּי. איש לא אמר וגם לא יכול היה להגיד להם: השלכו!… מה פתאום? מפלגות? דיקדוק! נקח את הפיעֵל–פועל: דיברתי שטוּיות, איני מדבר יותר. גם לא אדבר. ואַת דבּרי רק טובות על אחיך לפני זרים ושונאים ונא לא לדבּר רעוֹת גם אם נדמה לך כי בזאת תמצאי חן בעיני הזרים, וטובתך וטובת אחיך דורשת זאת. מה שדוּבר ומדוּבר לא צריך שידוּבר. (ואינך יכולה לאמור: לא צריך לדוּבּר. גם לא לאמור לדיבּוּרים: לכו ודוּבּרוּ במקום אחר!..)

מדוע לא דאגה האמא העבריה ליתר שלושת בניה - בניניה: פעל, נפעל והתפעל ותשאירם רווקים גלמודים, ללא עזר כנגדם? נתחיל מן האחרון: התפעל. התנשקתי אתך (הלואי שעוד אזכה לזאת) ¹². מי פה פעיל ומי סביל?… ושנינו הכרחיים, להבדיל, כשני שבלולים למחרת ליל גשם ראשון. התפעל אינו רווק. גם כשאני מתלבש לא הכרחי אמנם, גם לא אפשרי, ועם כל אהבתי אליך לא אסכים שתבואי לתחוב את רגלך לתוך הגרב שלי. אני לבדי זוג שלם כשאני מתלבש: אני המלביש ואני המוֹלבש וזה מספיק! גם כשאני מצטער, מתענה, איני להוט אחר שותפים. וגם אם ארצה שתשתתפי בצערי (לא בעינויי) איך אוּכל לעשות זאת ולהביע זאת במלה אחת? זהו רצונך החפשי, “התנשקנו” – פעולה הדדית. הצטערתי, התלבשתי – הפעולה חוזרת ממני אל עצמי ואני הזוג.

ועתה: אל הנפעל. מקובל שהנפעל הוא בן זוגו של הפָעל, אבל זה נכון רק בחלקו, גם לא ברוּבו. ראשית: כל הפעלים העומדים אין להם סביל, ולמה להם נפעל כבן-זוג? תגידי: “הילד גדל, גדל ואינו נגדל”? על דרך שאַת אומרת: “אני שורף ושורף את הנייר, והוא אינו נשרף”? הנפעל הוא לרוֹב בנין חוזר או הדדי, כמו התפעל. אנו נאבקים לאסוננו המשותף, ההדדי ולחדוות אויבינו. שנינו מכים, שנינו מוּכים, ועל זה אני “נעצב”. גם זה נפעל. אבל העצבות אינה הדדית לי וליוספ’לה. ואודה לה' אם יהיה העצב משותף לך ולי (לא אצטער אם גם ליוספ’לה)… אבל גם אם ניעצב שנינו אין זה מחייב הדדיות, ובמלה “נעצבנו” איני יכול לבטא את ההדדיות. אני יכול להיעצב על אסוננו ואַת רק על צערי, או רק על כשלון במפ"ם, ישמרנו השם… או גם על שניהם יחד…

נפעלים רבּים חוזרים ולכך נוצרו “מששת ימי בראשית”: אני נשמר מפני הנחש, נזהר. איש לא שמרני, לא “זהרני”, אני נזהר בעצמי. ישעיהו אומר: (ס"ה-א') נדרשתי ללא שאלו, נמצאתי ללא בקשוני. מי חיפש את המציאה הזאת? דרשתי את עצמי, המצאתי את עצמי. איש לא שאלני, לא ביקשני. אך אסתר המלכה אומרת: לא נקראתי – לא קראו לי. וכן בא הנפעל במקרים רבים כפעול של הפעל: פתח – נפתח. רמס – נרמס. אך “זוגיות” אין פה. לא כמו בדיבר – דוּבר. ולא כמו בהשליך – הָשלך, באלה רואים הרמוניה במשקל ובצורה כמו בצמד-חמד, זוג צפרים. או זוג זקנקנים שהתחיו, דומים בכל ומסכימים בכל איש לאשתו, אבל הוא-הוא, והיא-היא. ושימי לב: הפעילים פותחים בחיריק: דיבּר, הרכיב. והסבילים בקוּבוּץ (או בקמץ-קטן או בחוֹלם אַת זוכרת: שלושתם זהים: כּל-כָּל־כּוּלי) דוּבּר, הָרכּב, ושׂימי לב ליופי: “הוא” מנוקד i והיא מנוקדת n. איזו השלמה, איזו הרמוניה! אבל פעל-נפעל אינו זוג מן השמים. הפעל הוא הבכור במשפחת הבנינים, הוא הזקן בכולם. ברבות הימים נתאלמן סבא פעל והיות ולא טוב היות הפעל לבדו, שידכוהו עם הבתולה הזקנה מרת נפעל, וזאת התנדבה ותהי לו לעזר כנגדו. שימי לב: יש ששלום הבית מופר אצל הזוגות החוקיים, ואז מופיעה דודה-נפעל ברחמיה הרבים, ומטפלת במשק הבית העזוב של הגרוש הבודד, או אולי אלמן גלמוד הוא. העליב-נעלב ולא הָעלב, העציב נעצב, אבל – החריב – נחרב. וְהָחרב עדיין “חיה”. (פה היה גט! ונשואים “שניים”!) שומו שמים! הן טרגדיות מתחוללות יפה! יש אשר תעוֹטנה שתי הסבתות - נפעל והתפעל, תעוֹטנה עוט וטפוף אל זקנקן ו“חבוב” אף על פי שעוד לא נתאלמן, אך “פלוניתו” לא תצלח כנראֶה לכלכל את משק הבית. ונדמה לי שגם שמעתין פעם מתקוטטות בחשאי: עלי יניח הצדיק את ראשו: “נחמוהו ולא אבה הנחם”, או גם “התנחם”. אבל אולי תגידי שפועל אינו בא בדרך המקור, אי אפשר להגיד “ולא אבה לנוּחם”. אבל בזמנים, בעבר, בעתיד ובהוֹוה חי עדיין הפועל של נָחם: עניה סוֹערה לא “נוּחמה”. תנוּחָמו…

מלך כזה, המנחם" הזה! בת זוגו חיה עדיין ושתי סוכנות ביתו סועדות אותו, סומכות אותו… נפעל והתפעל, אלו שתי נשים צדקניות שחתימת זקן להן, ניקודן גברי, פעיל: בחיריק, או בגלגוליו: צירה וסגול: “נעלב”, “נזהר”, “נַחַן”, “התנחם”. חתימת זקן דליל, שיפהפיות זקנקנות אלו שוקדות לגלחו יום יום בהתחרותן ביניהן, והוא מבצבץ על סנטרן, על אפן ועל חמתן… הראית פעם נפעל או התפעל פותחים ניקודם בקובוץ או בקמץ-קטן כחוק לפוֹעל סביל “נשי”? עמוד! פעם אחת יש: “ובני ישראל הָתפקדו”! זכרי! מה הן אלו המטרוניתוֹת? אנדרוגינות? רחמנא ליצלן! אוי ואבוי לי! מה רחמנא ליצלן? הלא הן באמת אנדרוגינות! (קראי את ראשית תאורן) ועל כן יכולים הנפעל וההתפעל למלא תפקיד סביל. די.

שנת תשי"ב לי אלי את בתי

ועתה נלך אל פעל. האין כל זכר לבת-זוּגוֹ? מדוע בערבית: כַּתַּבּ כֻּתִּבְּ וגם יַכְתֻּבֻּ יֻכְּתַּבְּ וכן בפִעֵל וּפֻעַל הערבים. מדוע הפִּעֵל מתהלך לו שלוב זרוע עם הפוּעל בכל הזמנים וכן הפעיל עם ההפעל. ורק הפּעל יוצא לו לבדו. האין כל זכר לרעיית נעוריו? צלע מצלעו, בשר מבשרוֹ. עזר כנגדו, כפוּעל מפּיעֵל, כהפעל מהפעיל? האם לא נשארה כל תמונה משפחתית מימי קדם, בה מצולמים פעל עם בחירת-לבו, שניהם רעננים, ימינו בימינה שמאלה על כתפו, ושניהם מחייכים? בבקשה. נפתח את האלבּום המשפחתי. פיעל-פוּעל – אבא ואמא עם כל הצאצאים והצפיעות. וכן הפעיל-הופעל. ובפעל? אה! הנה! לכל הפעלים היוצאים שני בינונים: פועל ופעול. אוהב-אהוב. שׂוֹנא-שׂנוּא! זכר ונקבה ברא אותם! איזה הרמוניה בהופעתם. ואיזו השלמה בהבעת פניהם! ‘הוא’ i (הצירה על אוהב הוא הרחבה של חיריק) ו’היא' u (אהוב). וזהו השריד היחידי שנשאר לנו מימי עלומיו של סבא פעל, עת התעלס באהבים עם בת-צלעו? ודווקא ב’הוה' הם עוד ‘חיים’ יחד, וב’עבר' נעלמה? וב’עתיד' לעולם לא נראנה חובקת זרועו? התחלתי מדפדף באוצר התמונות של המשפחה. בצילומים העתיקים המטושטשים… הן הוא שעודדני, יחזקאל הן ¹³. סבו של ידידי הטוב נחמיה הקטן, בנה של תמר תלמידתי-אהובתי משכבר הימים, מעדת הצפרירים. בנה של תמר ובחיר-לבה, זה הבחוּר הצנוע, יקר הנפש כאביו. אביו הנחמד של נחמד זה, הוא מיד מצא לי את ‘יוּקח’ ו’יותן' – ואוֹרוּ עיני ואזני! יבוֹרך לי. וחבל שהסתלק לו! כה רציתי עתה לשמוח אתו, לשבת אתו יחד ולדפדף באוצר התמונות העתיק של משפחת שפתנו, והוא יודע לדפדף כ“כ מהר! ומבחין ומבין כ”כ יפה! מה יפה ומה מעניין מזה! ממש כמציאת מאובנים במכתש ובמחשופי סלעי הרינו ועמקינו, כפלאי סודות גופנו וגוף אחינו, בעלי-החוליות, ובני דודינו חסרי חוליות… די! אבל מה רציתי עתה לשבת ולשמוח אתו, עם סבא של נחמיה, ידידנו הטוב, על בניין-שעשועי זה החדש בדקדוק שאך זה עתה השלמתי בניינו, וכבר אני מתחיל, כדרך הילדים, ללקט ולהוסיף עליו קוביות, קוביות… אבל, אין דבר! בקרוב בוודאי כבר אשב אתו יחד שם, ליד אחד מעֵינוֹת האורה, מעין תורה, ונגלגל בחלוקים…

בקיצור, נמהר ואספר לך בינתיים את שעשועי בהם אני משתעשע עם עצמי, כי בין הילדים אין לי כל חברים. נחמיה הקטן קטן מדי. גם בין הגדולים אין לי חבר. גם אמא אין לה כל עניין בהם. רק אם היא מוצאת בהם חומר ‘ספרוּתי’ בשביל יומן המשק שהיא עורכת, ל’הרטיבו' קצת כשהוא נראה לה ‘יבש’ מדי… רק יעקוב ¹⁴ מסכים, לפעמים, לשחק עמי קצת כשאני בא אליו, אף על פי שאנחנו ‘אויבים בנפש’… ותודה לו גם על זאת. ודווקא חבר יקר יש לי, שאותו אני אוהב בצנעה ובחשאי, והוא תמיד אהבני בגלוי וקצת בסערה לפעמים. והוא, קשה לו להטלטל אלי, ואני חושש מעט להעמיס עצמי עליו… הוא עוד יספק לאמא ממחברותי אלה ‘חוֹמר ספרוּתי’ ליומנה.

מה זה, חמודתי? הן אנחנו יושבים ולומדים דקדוק. מה פתאום ברחתי אל מרדכי ¹⁵? בואי בואי נברח לנו. מרדכי יחכה. הוא תמיד חיכה לי. הוא כבר רגיל לזאת, הוא כבר אינו ברוֹגז, אינו נעלב. אין דבר. הוא יחכה, מרדכי הטוב. היחידי אשר באמת חיכה לי, ואני ילד רע, התחמקתי ממנו פעמים רבות…

מה זאת? הלא אנחנו לומדים דקדוק! כן יקירתי. הבה נבנה ארמון ועוד חצי ארמון, ואולי עוד… כל אחד בן קוֹמוֹתיים, ובעד החלונות נציץ, נציץ אל מרחקי העבר. ומאין נלקט אבנים להקים את ארמוננו? רוצי, יקירתי, אל גן העדן. שוטטי מסביב לשעריו, בעקבות אדם וחוָה שגורשו מגן-העדן. חפשי, לקטי אבני גזית קדומות והביאין אלי ונבנה לנו ארמון-קדם: כי מאיש לוקחה (ק' בקמץ) זאת (בספרך אשר השארת לי הוצאת סינַי, תל אביב, כתוב: לוּקחה, ק' בשוא, זה כנראה יותר מדוּיק). האדמה ממנה לוּקחת. האדמה אשר לוּקח ממנה. ובואי נא אל אברהם אבינו והקשיבי בדברו אל המלאכים: יוּקח נא מעט מים. ועל שרה אמנו מסוּפר: ותוּקח האשה בית פרעה. (אמנם הסיפור לא יפה ביותר. על כן לא אגלה לך את מקומו) ועתה נקים את הארמון:

לָקַח לוֹקֵחַ יִקַּח ממש כמו דִבַּר מְדַבֵּר יְדַבֵּר

לֻקַּח לָקוּחַ יֻקַּח דֻבַּר מְדֻבָּר יְדֻבַּר

הפעל “לקח” הוא היחידי המופיע בשלמותו, פעיל וסביל בפָעל! ואם תאמרי, חכמה שלי, הן הפעל “לקח” הוא בקל בפעל, הוא אינו כבד, ובק' ע' הפעל שלו, אין לדגש דריסת רגל, ומדוע הסביל שלו, לוּקח, מודגש כמו בפוּעל? ומדוע יוּקח, הסביל שלו, מודגש, כמו יוּגד, הופעל? אז אענך, אז אגידה, פקחית שלי, על ראשון-ראשון, ועל אחרון אחרון: ‘לוּקח’! “הבחוּרים הזעצערים” (מסדרי האותיות בדפוס, המעתיקים) המנקדים רצו להראות את בקיאותם-בורותם, במחילה, ולא ידעו להעריך את היצור העתיק הזה, החי עוד בגן שפתנו העתיק. חוק הוא חוק! הקוּבוּץ הוא תנועה קטנה, והוא ‘דורש אחריו’ דגש (כשם שמגפים מביאים גשם) ויצאו אחשתרני הדקדוק ורמסיו דחופים ומבוהלים, רודפים כפנחס הכוהן בשעתו בחמת-זעם קדושה אחר ה“ק”ים של לוּקח ושל לוּקחה, המתהלכים להם בגן ערומים ולא יתבוששו, ובני הרמכים הם אשר תקעו את רמחיהם בקול ענות-גבורה אל תוך קובתם וחמת הדקדוק שככה! הנה הם שם משלכים, שרידי משפחה עתיקה, ליד שערי גן-העדן, משני עבריהם מתגוללים הם סביב עקבותיו של האדם ואשתו המגורשים מגן-העדן, סביב העקבות שעוד לא נמחו, בהן ירטט עוד יגון האבידה הגדולה… חפּשים שם, בתי. שם עוד יזוּבוּ מדוּקרים, נקוּבי-דגש, כל עוד נפשם בם…

וסבא יהושע שטיינברג, בעל ה’אורים ותומים' שלי, שאין כמוהו נערץ בלבי, נפתה אף הוא אחר המנקדים ויפסוק: בניין לוּקח בעבר הוא בפוּעל, ובעתיד הוא בהופעל. ובכן, תפשת? יוּגש-יגיש, על־כן יוקח-יקיח! ועוד יוֹפי: שולח שילח – לוּקח־ליקח. רבונו-של-עולם, הלא אפשר להתלקח! ולמרבה החמס: יוּתן-נא מעט מים. (עם קצת מי-לימון, ואשיבה את רוּחי אלי…) ויוּתן בין השמים ובין הארץ. (אבשלום. שיישאר שם, הבּן המביש!) ויש גם – יוּנתן לנו שבעה מבני שאול. (“הגבעונים אומרים” דברים אלה לדוד… מחריד!) אַל תחשבי על התוֹכן, בתי. רק על הדקדוק! ברוך תהיה לנו, דקדוק! הן בלעדיך אפשר להתלקח, להשתגע!

ובכן מה? על מה דיברנו? – כן. כן. דקדוק. וכי יוּתן מים על זרע – גם זה הפעל, ‘כמובן’. הוי, פקחת נחמדה שׁלי, את כבר מצניחה לי חיוּך בגומותיך ומתאפקת שלא להתפּקע מצחוק ולוחשת: יוּגד-יגיד. יוּתן־יתין. ממתי זה נעשית ליצנית כזאת? האתן לך חרוז מצחיק לפעיל של יוּתן? סוף סוף דקדוק הוא דבר רציני!

ולא עלה על הדעת שפ' הפעל של ‘נתן’ ושל ‘לקח’ הן זרות. פאות נכריות, לא מן השרש. ספחת לשרש הקצר הקדום: תן. קח. ו“פאות נכריות” אלו נופלות כרגיל, מעל ראשי המשחקים כשהם מתנועעים במרץ או גם תולשים וזורקים אותן מעל המצח כשהם רוצים לרקוד “הוֹרה” בציבור, והדגש האוּמלל ב“ע” הפעל הלא הוא טיפת הדבק שנשארה אחר הינתק ה’פאה הנכרית‘, אחר נפלה. וע"כ יוּתּן כמו יתּן. וכך גם ב’יוּנתן’ לנו שבעה אנשים – עוד מידלדלת ה“פאָה הנכרית” על קרחתו החלקה של התּ' שלו… הוא נבוך, אינו יודע מה לעשות עם פּאָתוֹ למראה-הזוועה של שבעת המוּקעים, ועדיין לא זרקה… (שמואל ב' פרק כ"א).

שימי לב, יקירתי. ‘תן’ קח', שניהם מן העתיקים בפעלים. הם הראשונים שיצור אנושי יהודי לומד לקיימם מיום הפקח עיניו ושכלו… ע"כ נשתמר בהם לרוב הסביל העתיק של הפָעל.

תשאלי, מדוע אני כה הרד להם, ליצורים פלאוזואיים אלה. החיים מפרפרים עדיין במעבה-בראשית של יער שפתנו. כי עדיין בפעלם, בפעילותם ‘לוקחים’ ו’נותנים' הם ב’קל' ב’טוב‘, ב’שלום’ בלי רקיעת ובעיטת רגלים, בלי איומי-אגרופים וניפוץ שמשות. ולמה העטו את ה’בחורות' (את הפעול) בגדי-קרב של פוּעל – “כי מאיש לוּקחה זאת”? בהתקפה? באונס? בשוד? הכך עשה בורא העולם? שדד צלעו של אדם הראשון?… מדוע הוכנסו שני ענווי עולם, אשר בלעדיהם לא יכּוֹנו חיי חברה עלי אדמות. מדוע הוכנסו, על לא חמס בכפּם, בקהל שמעון ולוי - אחים כלי חמס מכרוֹתיהם, המתקיפים, אונסים, מעקרים ורוצחים? הוציאים נא, בתי, מן העדה הרעה הזאת, וגם אַת, חמדתי, היעקרי, היעלי משם, כבקשת אבא שלך אוהבך בכל שארית פירוּרי לבו.

איילתי, ערב ל“ג בעומר, תשי”ב

“ותצא דינה בת לאָה”. פירוש רש“י: יצאנית היתה ולפיכך נענשה ויראָה בן-החמור… כבר מוכן צידוק-הדין, ולמרבה מרירות לבי: יצאנית היתה כאמה, שנאמר: ותצא לאָה. וחרה לי מאוד על סבא רש”י שלא שמע זעקת אחותנו בהיאנקה תחת פרסות בן-החמור… ויעקב, חברי בן-הרבנים ואבי יורקי-הבוּז ב“ממשלה הזאת”, הוא שפקח את עיני: ותצא לאה לקראת יעקב, ותאמר: אלי תבוא… ותבענית כיצאנית, ונתמלאתי הערצה וגאון לצניעות אבותינו ולהצטנעותם הנאצלת, אך אולי גם חסודה במקצת. אך מישנה-מרי מלאתי על אשר למשמע זעקת אחיותינו מכל שדות עולם תחת נחרת כל חמורי עולם, מצא לו סבא רש"י יקר וקדוש הזדמנות לדרוש דרוש נאה על הצניעות, ולבו מלאו אף לחרף את אחותנו רמוסת-החמור ואת אמה כיצאניות…

סבא רש“י, סבא קדוש. ותצא אשה יהודיה, יצאה מפתח ביתה. לא יצאנית היתה כדינה וכלאָה אמנוּ. קדושה וטהורה היתה ככל אחיותינו ככל בנותינו בכל אשר נקלענו בכף-הקלע של גלותנו… ואותה יהודיה הרה היתה, ובפינת קודש בקירבה ישב לו רש”ילי הזעיר מקוּפל וכבר הוא לומד תורה בוודאי… והנה שלה שטן-גלותנו באמא קדושה שלנו בן-חמור אחד רכוב פרא על סוסו, משתולל, מתלהלה ואומר להסתער כשהוא משתעשע על סוסו, להסתער על היהודיה, לרטשה בצהלה, לבקעה ולהפיל מתוכה את רש"ילי הזעיר.

איש לא נזדעזע לזעקת האם העבריה, כשם שלא נזדעזע סבא רש“י קדוש לאנקת אחותו דינה. עזובה כדינה, כאלפי דינותינו, עמדה אמא רש”י מרטטת אל קיר הרחוב. נאלמת, נאנקת. והאבנים, אבני הקיר, רק הן שמעו לשוועת האומללה. ולב האבנים, סבא רש"י, נמוג ותשקענה ותרתענה, ותאסופנה אל זרועותיהן את היהודיה אשר גם היא לא יצאנית היתה ככל אחיותיה ¹⁶…

ומרדכי אורן היהודי יצא לראות בזיו קדושת “מולדתו השניה”, הנשקף זורח מעיני עם-הארץ אשר בניו ובנותיו כיהנו כטבּחים להמוני אחיו ואחיותיו, ולמען מצוא חן בעיניהם ובעיני אורחיהם עמד מרדכי היהודי קבל עם ועדה של קצבי הדור ויחרף את כבוד אמו וינבל שמה. ולא עמדו לזכותו כל דברי ההשמצה מעל במת-גיא התופת שלנו, כל קילוּחי השיטנה אשר ירק בפני אמו הרכּה הצעירה המתעוררת. מתעודדת לקום מהתבוסס בדמיה, לא עמדו לזכותו כל “ניתורי-הקדושה” לפני הזרים בנבלו שם אמו – זו המדינה הצעירה במדינות – ונתפש והושׂם בכלא. כי אחוז תסביך הוא האיש. עוד מימי פרוֹיד. כעין תסביך-אדיפוס. ר“ל, תסביך אדיפואידי. כי נתפשׂ האיש בחזרו אחרי בת-ציון בסימטאות חשוכות אשר מחוץ לתחום-ישראל. כי מצאוהו השומרים הסובבים בעיר… ואחיו של מרדכי היהודי הריצו מכתבי חנינה, רצופים דברי חסד ואמת. צדיק אתה, אדוני, כי אריב אליך, (ירמיהו י"ב) אמנם פסח אחינו במעל-רגלו על קו הצניעות ויעברנו, ו”תבענית כיצאנית"… ואנחנו מזדהים ומזדהמים עם כל איסורי צניעוּת אשר אתם אוסרים על כל פושעי תבל, מבלעדי הוד רוממותכם. אבל יזכרו-נא לטובה כל דברי הקלסה אשר אנו מטיחים בפני אמנו בכל הזדמנות. בימי חג ובימי-חול, ברוב רטט קוֹדש. ואל נא יחָשד באותו חשד שאסור לפרש בשמו. וסיימו דבריהם בקדיש דרבנן: יתגדל ויתקדש שמיה רבא. שמו את יודעת, יקירתי, וכתוב בתורה: לא תשא שם אלוהי אויביך לשוא) בעלמא די ברא כרעותיה (בעולם אשר ברא כרצונו. ורק רצונו היחיד הוא הפוסק). וימליך מלכותיה (והוא היחיד המולך בעולם. ואין איש מערער על זכותו זו). ויצמח פורקניה (כי הן הוא היחיד אשר בידו הישועה אשר יצמיחה לנו) ויקרב משיחיה (וישלח לנו מהר את משיחו. הן הוא עצמו המשיח! פה מתקשה אני קצת בפירוש) בעגלא ובטרקטור ובטנקים ובפצצות-אטום… כמבשר על כנפי יונת-השלום, ואמרו: אמן!

איילה אהובה שלי, כ“ח באייר תשי”ב

זה יותר משבוע הנני נפגש אתך יום יום. בספרו השני של פריץ כהן ¹⁷ “האדם” אנו נפגשים. אני חוזר עתה עליו, מכין ממנו שיעוּרים על הפרשה פנימית ועל מערכת-העצבים. ומכל שורה, כמעט, מציצות אלי עקבותיך-נקודותיך שסימנת מתחת למלים החדשות, מציצות בי ושואלות: מדוע הזנחת אותנו? ואיכה זה הזנחת את איילה משוטטת לבדה ביער-פלאים זה, יחידה בגן-הקסמים… אוי לי, כי נטשתי את איילתי, ויסבוה הזאבים ביער, ויסחבוה אל מאורתם, מערת פריצים… ועתה סובב תועה אני ביער-קסמינו, מגפף, מנשק עקבותיך ולבי בי הומה: נא השיבו לי ילדתי…

ומכתביך משיבים עלי רוחות אביב, ברוכה תהי עליהם. הלוואי ואשמע ממך ועליך רק בשורות אביב, וממני? מה תשמעי? רק קינים והגה והי. די. מוטב שנעסוק בדקדוק. (ראשית נתקן את השגיאות שהסתננו אלי במכתבך האחרון).

א. מלוּוה בריחות. לא טוב. אמרי: מלווה ריחות. ב. אבא. “איך”? – איני? כן. הנני. כוּלי מצפה לך, לכולך. אבל שאלי: אבא איך? ואענך ואשאלך: איך, בתי? ג. מאתנו חושבת אַת להיוושע בפתרון שאלות אקלימיות מקומיות שלכם? ואין אנו יודעים איך ניוושע מתעתועי אקלימנו המטוֹרף והמסוכסך. רק בניקוד אולי תיוושעי ממני: בנפעל מנוקדת פ' השורש בציווּי, בעתיד ובמקור תמיד בקמץ ובדגש: אוָשע, תזהרי ונגָאל מרעל השנאה והרשעה המפעפע בנוּ, ממלא כל קדשינו… ד. “כְזו”? לא. “כָזו”! שכחת? אותיות בודדות מסופחות בראש מלה מנוקדות אמנם בדרך כלל בשוא, אבל לפני מלים או פעלים בני הברה אחת או מלעיליות הן מנוקדות בקמץ: אין כאביך אוהבך. ואין כָּמוֹהוּ מצפה לשובך. כי ילדה כָּזו אין לו עוד. ואת יודעת כי גם יתר בניו ובנותיו יקרים לו ואהובים כָּמוֹך, בנת? ילדה שכּמוֹתך! והש' מנוקדת בסגול ואחריה דגש, כי היא אינה “אות” נוספת אלא מלה שלמה שהתזו ראשה ורגלה. (ואולי היה ראשה מיותר…) הדגש בכ' של שכמותך היא מצבה לר' של אשר, שסולקה. והכ' של כמותך צולעת על שוא-נע כחוק. והש' של שכמותך משתרעת במלוא רוחב השת על הסגול כאילו דבק בה מששת ימי בראשית. וב“כמוך” ה“כ” בקמץ כמו לפני מלה בת הברה אחת ובלתי נסמכת ולא מוסמכת כמוני ו“כמונו”. אבל במוסמכת “כמוכם” רוקדת על שוא (או על שָוא?) ולא כאַבּא ולא כאמא ולא כעופר, אך על זה בפעם אחרת. ה“קישטו כל דוכני הפרות בדובדבנים”. אולי תוציאי את היהודי הקטן שנחבא בין אלה שקישטו את הדוכנים ותשלחיהו לחלוב את הפרות ונהָנה (אַת חושבת שצריך להגיד: ונֶהְנֶה?) מן הפירות, מפרי עמלו ומפרי עמלנו בדקדוק. אגב זהו תיקון לטובת הציבור למען לא יתקשה בקריאת כתיב בלתי מנוקד. ולא יחליף פרות בפירות. ו. עפ"י הצדק צריך להגיד: לַהָנות - קיצור של לההנות. כשם שאת אומרת נלוויתי – להלָווֹת נשביתי-להשָבות, נהניתי-לההנות או ליהנות, בנת?

“עד כאן”. מכאן ואילך" פליטות דקדוק שאני מ“דכדך” בו את נפשות תלמידי. ואלה יצטרפו לשיעור בדקדוק, זה המסורבל שהרעפתי עליך כרביבים עלי דשא במכתבי שלפני האחרון.

ובכן, הנושא הוא: הסביל (passif) של פעל. רדי לתוך ‘המכתש’ של גזרת פנ', שם תלקטי “מאובנים” לא מעט. כיסי מלאים מאובנים כמעט כמספר האבנים בכיסיהם של גיבורי בני-לוי של מפ“ם בהיחלצם נדבה בצעדם קוֹדש למלחמה ב”ממשלה הזו". הכוני. אני מתחיל לזרוק, גם אני “בממשלה הזו” שלי, מושלת לבי! “a la guerre comme a la guerre” – במלחמה כמו במלחמה!

1. שבעתים יוּקם קין (גם זה לא רחוק מגן-העדן). יִקוֹם (יִנקוֹם) יוּקם (יוּנקם). 2. נוּתץ מזבח הבעל (ירובּעל-גדעון). אמנם יש נתץ, אבל זה יכול להיות פועל, כי יש ניתץ, ינַתץ. אבל יוּתץ, זה הופעל? הן אין לו הפעיל: יתיץ. יְתוֹץ-יוּתץ. כמו: יקח-יוּקח, יקוֹם-יוּקם. 3. וַתוּתש בחַמה, לארץ הוּשלכה (יחזקאל י“ט י”ב). משורש נתש-עקר. “הנני נוֹתשם מעל אדמתם”, “ואת בית יהודה אֶתוֹש”. תיתוֹש-תוּתש. 4. ארמון נוּטש (ישעיהו ל“ב י”ד). “על מי נטשת את הצאן”. נטש-עזב. נוֹטש-נוּטש. עוּזב (באותו פסוק) כמו אוּכּל – והסנה אינו אוּכּל – נאכל. וזו צורת בינוני-פעוּל עתיקה של פעל. וכן “עגל לא לוּמד” (ירמיהו ל“א י”ח). ולא נכון להגיד שחסרה פה המ': מלוּמד. מאוּכּל, מנוּטש. ברור? והסנה הבוֹער מאז ימי קוֹרח ועד היום ואיננו אוּכּל… הוא אשר יעיד. 5. ויוּדד כחזיון לילה (איוב י“ח י”ח). השורש נדד. יִדוֹד-יוּדד. כמו יִקוֹם-יוּקם. שמש זרחה ונוֹדד (נחום ג' י"ז). ונודד – עבר מהוּפך ע“י “ו” לעתיד. נדד-נוּדד. והמעתיקים לא מצאו דגש ב”ד“, ופייסו את המלה ואת עצמם ע”י הפיכת הקוּבוּץ לחולם, ואף לחולם מלא. 6. הָגוֹ סיגים מכסף (משלי כ"ה ד'). הגוֹ (הָגה) – הוֹצא. הַרחק. הָגָה – הוציא. גם הוציא קול. הֶגה. הוֹגָה מן המסילה (שמואל ב‘, כ’ י"ג. עמשא) (ובעזרת ה“הגה” יוצא הנהג מסבך התנועה ברחוב, או הספן במים). והמעתיקים כנראה לא מצאו דגש ב“ג” ותיקנו את הקוּבוּץ (“הדורש אחריו דגש”) לחולם. והוֹגָה הקוּבוּץ מן המסילה. ושלום על ישראל ועל דקדוקו! ושלום לך יקירתי. מה טוב ומה טעים ללמוד אתך דקדוק!

איילתי, ה' בסיון, ערב שבועות

יומם ולילה, ירדפני להט החרב המתהפכת על פני כל העולם הגדול ועל עולמנו הקטן, על אהלנו הדל. מה יהיה גורלנו במלחמת גוג ומגוג זו העומדת להתלקח? התתחולל, כדברי הנביא, על הרי ישראל? שמים בקשו רחמים עלינו. כי איך תגיע תפילתנו אל כסא הכבוד ואנחנו שסועים קרועים בביתנו ובשדותינו… קול גלגלי מרכבות הקרב מגיע אלי מכל האפקים. מרעים אֵימים מתוך הברית המחפירה אשר נכרתה אתמול עם גרמניה המערבית. ואנחנו חבריהם של כורתי-הברית. אוי לבזיוננו על אף מחאתנו באו"מ על כריתת הברית…

תלמידה אחת אהובה שלי, על ברכי שעשעתיה יחד עם אשכוֹּל בלמדי אותם אלף בית בגן, תלמידה אהובה זו הכריזה עוד לפני כמה חדשים בדברה על ישראל הצעירה בין העמים: “זה הזונה הנמכרת”… דבריה עינו אותי. כאילו אַת אמרת אותם הדברים. והאם לא הכשירוך לחשוב ולהתבטא כמוה? ועתה אף אני הולך ומקבל “הכשרה רעיונית” כזו גם בלי סמינר ואף אני מוכן להתאבל ולקרוע קריעה על בתולת-ישראל אשר למחרת חג כלולותיה התנתה אהבים עם ספסרים בשוּק השחור של העולם… בלילות נדודים פקדתני סוניטשקה מ“החטא וענשו” של דוסטויבסקי: – רד ממרומי הר קדשך, אתה עם בנותיך אצילות-הנפש, ועם אחיך עוטי טלית הקדוּשה, לכו השתטחו לרגליו של אחיכם משרתכם, נַשקו כפות רגליו, רחצון בדמעותיכם, על אשר לא חס על כבודו וכבוד אמו ומתפלש בסימטות-הקלון למען הבא מזון לבנותיכם הענוּגות, אף מתנות - שמלות חג, עט, מחברת וספר. ואתם עם ילדיכם, בעודכם לועסים את הלחם, בעוד החלב על שפתותיכם הנכם מנתרים סביבו, שולחים אצבע ומעפרים אחריו בעפר… אני סוניטשקה, בתו של מרמלדוב אכול השחפת, לא נחלתי אף רמז של מבט-תלונה מאחיותי ואחי הקטנים, הרעבים והגאים גם הם… איש מהם לא התלונן על הקלון אשר אני מעטה על משפחתנו… קדושה הייתי בעיניהם בהביאי את התרופה לאבינו החולה השיכּוֹר… היודעים אתם מה זאת אהבה? מסירת-נפש מהי? היודעים אתם כבוד מהו? כבוד בית-אמכם מהו?

יקירתי. בטבח-עולם אחרון, בפרוץ היטלר עם קלגסיו לטבח על כל העולם, התחבק עמו אחד מגיבורי עולם. אמנם בחרדתו לנפשו פרש מן הערר הרוטט בזוועה לקראת השחיטה, והגיבור מתיימר להיות שליח-אלוהי הצדק והשלום, משיחו של נביא-אחרית הימים… בשלוות-אלים עמד זה נמרוד גיבור הצדק לפני ה', והתנשק עם השׂטן, הביט בהתמוטט תבל עד…

ועתה, עם אִיומי החורבן של מלחמת גוג ומגוג, בהיאָחז בתולת-ציון, בחרדתה גם היא לנפשה, בהיאחזה בשוּלי אדרתו של אחד הגיבורים אשר בארץ: חוסה ופרוש כנפך עלי בליל-חרדוֹת זה המאיים על כל יושבי תבל… על השוקטים ספוּנים בהיכליהם ועל המסוֹערים בזוועה בין קרעי-יריעות אהליהם… האומנם כה רבה חטאתה?… והוא, הבריון, אמנם נטה לה מעט חסד-אבירים… ואם גם מתלחשים הולכי-רכיל, צנועים, קדושים ברורים וחסודים, לוחשים בזוועה: אתנן הוא! שוֹמוּ שמים וראו והתמוטטו, אתנן היא מקבלת ממנו… לנמרוד מותר ולבת-ציון אסור? ונמרוד זה מיום הופיעו ועד היום, מתנכּר לבת-ציון, בועט בה ובז לה. האליו תפרוש ידיה לעזרה? וביקוריהם של שליחי מפ"ם בפרברים הנידחים, מאחורי ארמונו של נמרוד, אלה גילויי אהבה זכה? וכרכוריהם יראָה וסילודיהם קדוּשה בהשליכו את אסתר “המלכה” (או את דודה גועלה מרדכי אורן) אחר כל הגיפופים אשר גפפה את רגליו, בזרקו אותה לבוֹר, ואתנן בידה אין – אותות נאמנים הם לאהבה אמיתית קדושה!..

יקירתי, אתך יחד בוכה אני וחורק שן על אסון הברית עם גרמניה המערבית, על שׂוֹאַת הכּלוּלוֹת של בת השׂטן עם העולם האוּמלל, המזדקן, אחוז-האֵימה למראה החרב המתהפכת… ראי, איך רועד הוא הזקן האוּמלל, חונק יבבותיו בזרועות פלדה ניתכת של כלתו מצילתו… בואי, בתי, יחדיו נמרר בבכי, יחדיו נרטט בשממון למראה עולם צעיר, חדש, “עולם המחר” מחייך נדיבוּת, שלום ופדוּת, מתעלס באהבה חפשית בלי “תנאים” בלי כּתוּבּה, בלי חוּפּה וקידושין עם אחותה של כלת “העולם הישן”, עם גרמניה המזרחית. בואי בתי, ניטמן בעפר מפני פחד צמד הנאהבים. בואי נימלט המדברה, ולא נחזה בריצה דיצה של חבריך מבני עמנו בהתגוללם בכל האשפתות ורוקדים “מה יפית” בצדי שבילים, מתעלפים באפס נשימה ובעינים עששות מוחאים כף “למזל-טוב”. ובכל השבילים עדיין קול צעדי שיירות גולי עמנו מהדהד ועולה וצל המוות על ראשם.

יום ה' י"ב בסיון

ברוכה תהיי לי יקירתי. הצהרים קיבלתי את גלויתן עם תמונת העיירה הטובעת במטעים ומעברה השני חמודות עליצותך עם “חג הפרחים” שהשתתפת בו. – כמעט והביאו עלי התקפת דפיקות לב. אך ראיתי את המלים הראשונות: “חג הפרחים”, תפשתי בידו של הסבא מחלק-המכתבים, לחצתיה והודיתי לו מתוך דמעות. הן אתמול אך קראתי בעתון שנאסרו מפגינים רבּים, ובתוכם גם אזרחי ישראל… ואת עוד משעשעת אותנו בחידות-ניחושים על טיול ובאה אלינו מחג פרחים… הלוואי וכל ימיך חגי פרחים ויצירה ואהבת אחים ואדם… האוּכל גם אני בקרוב לשלם לך כגמולך ואבשרך גם אני על טיול? לעת עתה כלוא אני עם כאבי על “הגיהינום הקדוש” אשר בגן-עדננו ועם כליון-לבי אל חמודות בית אמא שלנו, אל קסמי חמוקי הריה, יערותיה וקדשי מדבריותיה.

בכל זאת מתחמק אני מדי פעם ובורח “אל השדה” עם הילדים. רודף אתם אחר ביאליק וצפריריו, מתהולל, משתולל אתו יחד בבריכת זהרו וטוב לי, ואולי גם לילדים אחדים טוב. כי סוד אגלה לך: יחידי, בודד, כמעט עזוב מכּל הנני עם צערי ועם פירורי שמחותי. ברוך יהיה לי ישעיהו, הוא פוקדני בעצבו הרב, ביאושו העמוק ובחזונו הגדול. ו“טוב לי” בראותי בו שעל אף הכל, על אף אֵימי האחרית הזוחלת ומציפה כגלי מבול מתוך תהומות שנאת האחים וממרומי שמי הנחושה של זו ממלכת הצפון כובשת העולם, על אף כל אלה מרהיב הוא להתעלות לחלומות חזונות “אחרית הימים”. קראי בתי בפרק י"א.

אסף ובתיה יקרים, שבת, י"ד בסיון

“פתאום” נזכרתי שאני חייב לכם מזל-טוב. גם לאמירה ולחיים הנחמדים ולבתם “הגדולה”, השוקקת חיים ואור, ועל כולכם – לרך הנולד, ברכת החלמה מהירה לו, גם כל רגשי השתתפותי בכאבו ובזעקות מחאתו על העוול שנעשה לו בכריתת הברית בינוֹ ובין כל ישראל, ברית-אמונים, ואת מחירה עליו לשלם בדמו?! גם אברהם אבינו, בכרתו ברית עם אבימלך בבאר-שבע הביא שבע כבשות… גם בחיר-לבה של אחותך היחידה אסף יקירי, גם הוא, ידידנו הטוב, עקד על מזבח-הברית אשר בינו ובין הקיבוץ המאוחד – המפרק הזה, עקד שלושים שנות חיים. פותת, פורר את לבו לדייסת גריסים, “ארוחת-מנחה” דבר יום ביומו, לילדי-הקיבוּץ החמודים, האמוּנים עלי-תולע… אות ברית הוא. בקיצור, אל-נא תשכחו למסור שלום לשמחה ולשמחת לבו ולחוחית החמודה שלהם, שהיתה מעירתני בכל בוקר בפיטפוטיה, כשם שמעירתני עתה מדי אחר הצהרים החוחית אשר מעבר לחלוני… ומה שלום תלמידי באנגלית? ההתקדם בלימודיו? או אולי כבר החליף את השפה האימפריאליסטית הזאת באחרת. אשר כל צלילי-המחר ארוזים ספונים בה?

נשוב לענייננו. מאז הגיעתנו בשורתכם עם ההזמנה לבוא אליכם לחוֹג אתכם את ברית חתן-הדמים למוּלות – ואנחנו לא יכולנו לעזוב את בית-הספר, חשבנו מיד וחושבים כל הימים לכתוב לכם פתק ברכה והתנצלות: לא יכולנו לעזוב את בית הספר! – בלעדינו היה העולם נהרס! למכתב הברכות וההתנצלויות של עבריה – לא אקבל עלי את האחריות. בוודאי כיון שנדחתה הכתיבה ליום-יומיים, כדרכה, בטלה, נמוגה… ואני דווקא ישבתי לכתוב – ויצא מזה מכתב לאיילה. ומאז קרה לי כדבר הזה פעמים אחדות. אני כבר איני מסתגל לאיש. פעמים רבּות, בפנותי, בגלוי או בסתר, בדמיוני או במציאות, אל מישהו, נדמה לי שאין שומעים ואין רואים אותי, ויהיו אלה מהאנשים שאני קרוב להם ביותר או הייתי קרוב להם. היחידה שאין אני יכול להתאונן עליה היא איילה. אולי, בשל מרחקה הרב ממני. ואולי בשל “זקנותי המופלגה” שבו אלי ימי נעורי הרכים. בהיותי בן 15–14 התחלתי לכתוב את מכתבי האהבה הראשונים. ומלאך-חלומותי, זו משאת נפשי, לא ראתני אף פעם ולא שמעתני. וגם אני מעולם לא ראיתיה. שמה היה “אביבה” ובירדניה שיכנתיה, שם הטמנתי אוצר-חיי. (דגניה לא היתה אז עדיין). ומכתבי אליה מה רבּו! מין “אביבה” כזאת ממלאה עתה את כל לבי. היא מקלט ראשי, “קן תפלותי הנדהות”.

סבאים סובאים שכמותכם! זוללים נחת מעוללים ואושר מעוללות. תנו גם ליהודי אחר ליהנות. האזכה עוד גם אני לחבוק נכד בזרועותי? ומלבי עוד שופעים מעיינות אהבה, שוקקים בכליון-נפש על צחיחי סלעיהם של לבות ילדי-תלמידי, אובדים בּציה ללא קרן-אור מעיניהם ומסלעי פניהם האטומים, האדישים.

איילה יקירתי, יום שלישי, י"ז בסיון

בואי נשתעשע ואספר לך פרשת בריחתי מבית החולים. הן עומד אני בפרשת “בריחה” קרובה מ“גן-עדננו”, ומי יודע אם אספיק לספּר לך עליה ועל כל פרטיה. היא ודאי תהיה מעניינת ביותר.

בקיצור: שכבתי בבית-החולים בילינסון. שאלני הרופא במאור-פנים לרצוני. אמרתי לו: - להחליף את הקופסה הזאת שעל הכתפים… הבטיחני שאחר הבריאי ילך אתי לרחוב בן-יהודה. שם מבחר גדול של גולגלות מיותרות… איני יודע למה כּיוון. אני מיד נזכרתי ששם ברחוב בן-יהודה ¹⁸ מתגוררת גולגולת יקרה לי מאוד. אבל מזה שנים רבות אני מתבּייש להתרפק עליה. כמעט מאז היותנו ברי מצוה… ונרדמתי.

כמה ימים עברו מאז הבטחתו של הרופא? מי יודע? באחד הערבים ירדתי ממיטתי. האחות לא היתה בחדר, יתר החולים ישנו, או לא הרגישו בי, על-כן שתקוּ ולא הקימו רעש. התחמקתי מהחדר, ירדתי את המדרגות. בדרך עייפתי מעט. ישבתי על המעלה (מדרגה – בהרים, יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה). ישבתי. השענתי סנטרי בכפות ידי וחשבתי ביאושי: – מי יבוא לעזרי? והנה הופיעה כל עדת הסבוראים, כולם מאירים לי פנים:

– בוא.

קמתי ואמרתי:

– ידעתי שתבואו. המעטים המים שיצקתי על ידיכם?

יוחַי מצמץ אלי במבט שובב ורחל מגישה לי גליון גדול וברווזה שמנמונת מרחפת בו והיא מחייכת ואומרת:

– חתום! זה טוב! זו יונת-השלום. אחרת לא יכניסונו לבית החולים “לנינסון”.

– איפה חותמים?

הראתה לי באצבע מתחת למקום ששם יוצאת הביצה. שלחתי ידי לחתום ובינתיים הרימוֹתיה מעט. “התחשק” לי למשש מעט את בטנה של הברווזה שנראתה לי נפוחה מדי, כאילו מלאה ביצים, קפץ חתנה של אַיה, תפשׂ בידי:

– הזהר. אלו פצצות-אטום… שקופות-אטומות.

– מה זה?

– אינך מבין. תבין אחר־כך.

אמרה אַיה: – נלך. דרך הפרדסים והכרמים ליד-אליהו. משם שביל ישר וקצר לבית החולים לנינסון. אמרתי:

– ליד אליהו? לא. פן אפגוש את איילה והיא תשאלני המבלי אין רופאים בישראל אתה הולך לדרוש בבעל-זבוּב? אמר יוֹחַי:

– שטוּיות! היא כבר עברה את “הסמינר הרעיוני”. היא נקיה מקלריקליזם. אומר חתנה של אַיה:

– להזדרז! אנחנו יכולים לאחר את התור.

– מי הוא הרופא, ומי עוזרו?

– זה המפורסם ברופאי הצפון והמזרח, וכל חולי-קדם-אירופה אליו ידרשו – הלא הוא פרופסור סטלנר. והאסיסטנט שלו ליטוינסקי. רק הזהר. עם האסיסטנט אַל תדבר עברית, גם אל תלחץ ידו, ואַל תמסור לו שלום מבּרל.

– מדוע?

– כי היה לו משא ומתן עם בּרל בדבר פתיחת בית החולים ב“תל ליטוינסקי”, וכבר נקרא בית-החולים בשמו, אבל סטלנר הגדול הודיע לו שאם ינסה להתקשר עם ברל ואם יצעד צעד אחד מזרחה יהיה צעדו השני והאחרון צפונה…

– אבל שם יחליפו לי את הראש? –

– מה אתך? גולגלות לעשרות, למאות, מתגוללות שם יום יום מבחר רב ועצום. וחילופים – מעשי יום יום. הנה בפרג הסירו בלילה אחד את כל הראשים ומיד הרכיבו להם חדשים. ועכשיו הנה הם מתהלכים כולם שלמים, בריאים ומחייכים. כולם יחד חיוך אחיד של אוֹשר…

חיוך של אושר ועתיד נמרח על פני, נזל מאפי ומאזני.

– מה אתה עומד וחולם וכולך התפעלות? מה אתה חושב לך? זה טיול בנגב? מהר. צריך להספיק. נאחר את התור. נחפזתי אחריו:

– טוב. אני רץ. אך מה החפזון הזה?

– אומרים לך: יש שם תור.

– מיהו?

– טיטוס!

– טיטוס הרשע? ימח שמו.

– כן, כן. מחלתו קשה מאוד.

– אה. אני כבר יודע, יתוש במוחו!

– עזוב. מלא מוחו יתושים! וזבובים באף – מיליונים!

– ד"ר אשכנזי שלנו עושה ניתוחים בראש.

– אַל תפטפט. כל הרופאים האשכנזיים שלך והספרדים והצרפתים, והתימנים…

– אבל. רגע אחד. אולי נחכה קצת. לא כדאי להכנס מיד אחרי טיטוס. שמא יחליפו לי את ראשי בראשו של טיטוס…

– אי אפשר אתך. אתה הולך או לא? ראשית מי יודע, אולי מתגוללת כבר גולגלתו על גבעת הערלות ומחנות של זבובים ויתושים נוהרים מכל חוריה.

– עמוד עמו! ואם ירכיבו לי דווקא אותה גולגולת?

– עזוֹב שטויות. אצלנו מרכיבים רק ראשים חדשים, אפילו של מחר. שמע: ראשים שעוד לא נולדו!..

נדהמתי למשמע פלאי-הטכניקה… – אי-אפשר ללכת אתך. על כל אבן קטנה אתה מתעכב, על כל עשב דל שאפילו חמורים אינם מלחכים אותו, אתה נדהם ומשתומם… שמע! הן לא נגיע לשום מקום אתך. לא נספיק כלום… שמע. אתה רוצה להחליף את הראש או לא?

– כן, כן. אני רץ…

– חבריא. נקצר את הדרך. כבר מאוחר מאוד. נלך דרך הכרמל…

שמעתי את שם הכרמל ונתחלחלתי. להפגש עם אליהו הנביא? הלכנו בשביל עולה בין השיחים והעצים. קטלבים אדומי גזע וורוּדים כילדים ערומים, חלקים רקדו בחן בין העצים. ידי נמשכו ללטפם.

– אַל תירא, לחשו אלי, הוא אוהב ילדים. גם אנחנו אוהבים אותו.

סכותי בכפות ידי על רקותי והתחלתי מיבב חרש כילד: – ראשי ראשי… נשען אל אלון אדיר עמד אליהו הנביא וסביבו מוֹרָנים פורחים ועיניו היוקדות שופעות רחמים רבּים. פחדי נמוג. ניגשתי אליו מיבּב חרש, הוא הושיט ידו, לטף ראשי ברחמים, סלסל באהבה את תלתלי:

– אַל תבכה ילדי, לך לשלום. יצליח ה' דרכך ותהי רפואתך שלמה. ואת אגרתי זאת קח ומסרה לתעודתה.

נלחצתי אל ברכיו ובכיתי מרוב אושר. אליהו הנביא? מעוּדד מפגישה זו התעוררה סקרנות-הילד שבי. הצצתי לתוך המכתב וקראתי:

– לאליהו אשר על הקראָמאָל מאליהו אשר על הכּרמל: - השב לי את שׂייתי הנדחת ואת יתר שׂיותי הכלואות במכלאות אדונך… ואתה, אל ישיאך לבך כי תסתתר ביערות זרים מפני אלוהיך…

עוד אני קורא והנה האותיות מתלהטות ונשלחות כלשונות-אש בין אצבעותי, ונמוגות ונעלמות בין העצים.

והגענו לבית החולים “לנינסון”. על יד השער עמדו שניהם. נבוכותי מאוד. רצתי אל ד"ר ליטוינסקי, תפשתי ידו בשתי ידי:

– שלום… הוא דרך לי מיד על רגלי:

– שתוק, אומלל. בוא מיד לניתוּח. איזה מזל. פרופסור סטלנר לא הרגיש כלום. ד"ר ליטוינסקי אומר:

– ניצלנו. מהר… רחל’ה מלווה אותנו עד הדלת ונותנת לי תפרחת נהדרת של שחלבן ולוחשת: – מצאתי מאחורי המוֹרנים כשהתרפקת על אליהו. שים בספל על החלון! ועם היעלמה היא צוהלת:

– אמרתי לך? החתימה השפיעה! ובין-רגע ואני במיטה.

ד“ר סטלנר קורץ לד”ר ליטוינסקי:

– “מוֹז’נוֹ. טוֹלקוֹ אוֹסטרוז’נוֹ”. ¹⁹

אני נמוג מתענוג. יוֹחַי, אַיה ורחלה משתטחים על המרבד הגדול מרוב אושר על אשר זכוּ לשמוע את ד“ר סטלנר מתלוצץ ומתחכּם. ד”ר ליטוינסקי תופש את אַיה בזרועה:

– השעה שעת פעולה ולא של התמוגגות.

בערפל, בדימדומים, למראשותי – כדמות אדם ניצבת. אַיה ניגשת. ד“ר ליטוינסקי מונה בעברית במרץ: – חת-שתים־שלוש! ובבת אחת שניהם מעבירים ידם בתנועת מאכלת כברק, הוא – מול צוארי, והיא – מול צואר הדמות הפלאית… והכל נעלם. ד”ר סטלנר עומד על ידי ממשש את דפקי: – הניתוח הצליח. אני מרגיש שראשי עלי קל:

– תודה רבה לך ד"ר סטלנר, אבל איך אתם…

– אתה כבר בשאלותיך? אצלנו אין שואלים. ד"ר קלנר אני לך אשר נמאסת עליו בשאלותיך ומיחושיך? נודניק טי – טאקוֹי! היכּוֹן לטאֶסט! הרגשתי שעל אף הכל לבו טוב אלי. חתנה של אַיה ניגש אלי:

– טאָסט – זה מבחן. דע, מתכוננים עתה למפעל עולמי גדול. אצלנו מאחדים את המפעלים הכלכליים הטכניים הגדולים יחד עם מפעלי הריפוי. יש לך מזל! אנחנו מעבירים את הווֹלגה. כל החולים אשר הבריאו ישתתפו בהעברת הווֹלגה. במפעל זה ייבּחנו לבותיהם וכליותיהם אם הם פועלים כתיקונם בשלימות. המצליחים נוסעים מיד הביתה. ואשריך שזכית: לא שלוּלית נחלוֹל עין-חרוד היא, לא הירדן הקטן שלכם הטעוּן חמר וחול – הווֹלגה הכבירה היא, זכּת הגלים, צלולה תזרום, תעבור בכל צינורות לבך, בכל פיתולי כליותיך. משקע לא ישאר בגופך, אף לא בדק שבצינוריריך. ובינתיים ושמך יחרת ברשימת הדור אשר זכה להשתתף במפעל הגדול! תבין, מבטלים את התחבורה הישנה בכבישים הקלוקלים, המטלטלים, המזעזעים כל קרבי אדם. הקץ לכבישים. התחבורה רק במים. – כעורק האַאוֹרטה הגדול, המסתעף אל כל פינות הגוף, כן תזרום הווֹלגה, תסתעף אל כל ישובי עולם חדש… מה אתה שוכב כך והוזה הזיות? קום ורוץ!

ובין רגע ואני בין אלפי האלפים הרצים, נכנפים במדרוני הווֹלגה עומדים שורות שורות… האח! מה רואות עיני? ילדי ישראל, צאן קדשים כמלאכי מרום ידודון, ידודון. מכל משקי מפ“ם ומכל עברים נוהרים שורות שורות, כי נחלצו אף הם למפעל… ושירה מתוקה, כוּלה כיסופים, כוּלה כליון-השתוקקות, פורצת מגרונותיהם באדיר ובקדושה: – ו”קאטיוּ – ושקה… וקאטיוּשקוֹת אין מספר עולות מן הווֹלגה, צועדות מעדנות ועל כתפיהן כדים מלאים מי-הנהר העצומים והקדושים והן מריקות את הכדים לתוך מערכת מסועפת מאוד של צינורות. וכל המבריאים והמשתתפים במפעל, ועל כולם צאן-ישראל, צאן קדשים, עומדים כ“איל תערג על אפיקי מים”, גומעים ממי הווֹלגה הזורמים מן הצינורות, שרים “שירת קאטיוּשקה” תוך סלסולי-תרועה…

ואור גדול נפל ממרומים, ניתך על כל השותים הרנים וכוּלם נעשו שקופים כראשני האילנית (הצפרדע הקטנה שעל העצים) מתחת למיקרוסקופ. הלבבות נראו כולם בדפקם וקצב אחד להם – תאווה לעינים! וזרימת הדם בצינורות כברשת קסמים, כמו בזימים הפנימיים של הראשנים אשר אספו “גילחו” כבר את פאות-זימיהם הראשונים החיצוניים… עמדתי תוהה ומברך על המראה. והנה – העמדו כולם שורות שורות במעלה הגבעה, ידיהם על חלציהם וראשם אחורנית. ופתאום – וקילוחים אדירים לאין ספור עלו, הֵקֵרו מכל העם, נישאו ברבבות קשתות קודש, ירדו לגיא מעבר לגבעה.

רצתי במעלה הגבעה, התרוממתי על קצות אצבעותי: ברוך שזכיתי לחזות במראה: ווֹלגה חדשה, צעירה, אדירה, רבת-אונים נוהרת-זורמת בשוא גליה העצומים ועל כתפיהם אניות נישאות, דוהרות בעליצוּת אחרית הימים… התחלתי גם אני מדדה ורוקד קדוש, קדוש, קדוש… הבטתי אחורנית - אחרוני הקאטיוּשקות עולות במחול קוֹזאצ’וֹק סוער עליז מאפיק הווֹלגה וכדיהן נוטפים פניני זוהר. והווֹלגה איננה. – כבר העברה? הקאטיוּשקוֹת יוצקות את המים האחרונים, מערוֹת כדיהן אל הפיות הפעורים בערגה של צאן הקדשים… קשתות קילוחיהם האחרונים עגים מעל לגבעה, בּחן, אחד בהם לא נעדר, וכולם מקבילים, רנים, זורמים בסך… שאלתי את אמא:

– איך הם מצליחים להזרים את זרזיפיהם בהתאמה כה הרמונית, כמו בממטרה אחת רבת הקילוחים, איש במסילתו ילכון, לא יעבטון אורחותם?…

– “זה פרי החינוך הקולקטיבי-רעיוני!…” עמדתי שקוע בהרהורים.

– הזדרז! רוץ! הבא את חפציך, תאחר את האניה.

– ואיך תגיע אנייתנו לבית-החולים בעפולה. הן שמה עלינו להגיע. ומבית-החולים הביתה.

– דרך משקי מפ“ם. הווֹלגה וודאי כבר עוברת במשקיהם. ומשם לביה”ח ניגש כבר ברגל.

מיהרה אמא לביה"ח לנינסון, כי לא האמינה לי שלא אתעכב בדרך, שמא אמצא איזה צמח, או רסיס-אבן. והנה סטלנר עומד על הגבעה, כנפי חלוקו הלבן מתבדרים לרוח. אני נזכר בחובת השתתפותי. תומך ידי במתני, מתכופף בקשת עצומה אחורנית, וקילוח אדיר פורץ ויורד בקשת אל תוך הווֹלגה החדשה בין האניות הנסוֹגוֹת לכל עברים… סטלנר יורד אלי בצעדים רחבים, טופח על כתפי:

– מוֹלוֹדיאָץ, טוֹבארישץ' כּרמי, בודיש אידטי דמוֹי" ²⁰, מספיק לך, הווֹלגה גואה יותר מדי, ואני אומר לו:

– כרמי, לא כרמי. הוא מחייך:

– אין דבר. בצרפתית וברוסית זה אותו דבר. פרולטרים של כל הארצות התאחדו!

הקיצותי, שלחתי בחרדה ידי ובפי כבר מרטט התירוץ: העברנו את הווֹלגה… תמהתי ולא האמנתי עדיין. התהפכתי על צדי השני. האחות עומדת בפתח. – בבקשה, בקבוק. בקבוק! ובין רגע השתחררתי משארית הווֹלגה אשר בכליותי. ובצאת האחות מן החדר התרוממתי, הבטתי בחלון: – הפרדסים מוריקים. ווֹלגה אין. נאנחתי אנחת-רווחה. מיששתי את ראשי – גם הראש קיים. וטוב לי, טוב.

אהובת־לבי, יום ראשון, כ"א בסיון

די. דברי-צחוק ושטויות לא אכתוב לך עוד. אמא מבטלת את “דברי הספרוּת” האלה ודורשת ממני שאתעסק בדברים רציניים וחשובים, ש“אסַכּם מפרי נסיוני”, שאכתוב דברים מועילים. טפשונת! ספרים חסרים בעולמנו? לבבות חסרים, לבבות פתוחים לאהבה, עינים פקוחות לראות את התהומות הנפערים לרגלינו.

אך לא. גם דברי קינה לא חיסרתי ממך. ודברי השטויות? האם לא הבינה ללבי אמא נחמדה שלך? בודד אני עם לבי ההולך ונהרס קירבי ועם ביתנו ועולמנו ההולכים ונהרסים סביבי, סביבנו. מה אעשה ולא אתמוטט כליל? אני מנסה לשעשע, להצחיק את עצמי, להפוך למשחק ילדותי את יגוני האוכלני, את יאושי המכלני עדי שאול. ואני בודד ועזוּב מכּל. יש שאני מושיט יד לבקש עזרה, מראה ממכתבי אליך – פעם לזה פעם לאחר. נידבת-חיוך, לפחות, נידבת נענוע-ראש של צל השתתפות בצער… – אטום הכל סביב. הם מתכנסים תוך נפשם, עסוקים כנראה איש בפינת נפשו בהכנת ניקרולוג לזכר המורה “האוהב והאהוּב”. גם הילדים בכיתתי מרוּכזים כבר כנראה באבלם הקרב ושוב אינם רואים אותי ואינם שומעים. רק לפעמים, (וברוּכה תהיה הילדוּת!) רק לפעמים מתעוררים הם לחיוּך הדדי חטוף, לצחוק עליז לרגע קט, לשיחת-ריעים מחיה נפשות נענות נדכאות…

קצת רכילות: התלמידה האהובה עלי בכיתה, (לא “האוהבת”, אך הקשוּבה והמבינה והעֵרה מכוּלם), אשר פעמים רבּות אמרתי לאביה שלמענה אני הולך לבית-הספר, כבר ניסתה כמה פעמים לשוחח בלאט עם שכנים. ולפני כמה ימים גם צחקה באמצע דברי… נכנסתי אליה בערב ובנוכחות אמה, שגם היא מורה, שאלתיה: – מדוע עשית לי זאת? ואַת יודעת שזה מכאיב לי. – אין קול ואין קשב. – החושבת אַת שזה נכון, שזה טוב? – אֵלם. אֵטם. אף לא מבט. והאֵם כּבּת. קמתי: – שלום. ואחזור הביתה.

זה היה בליל ששי. היום, יום ראשון, כבר לא הלכתי לבית-הספר. אמרתי ללבי: על דאטפת אַטפוּך, וסוֹף מטיפיִך-יטוּפוּן ²¹.

כיתתו של עוֹפר (הם היו אז בז', אם לא למעלה מזה) החליטה למותר לש. את החיים “ככה-שתברח”. פעם פנתה אל י. הטוב והעדין שהפריע בשיעור: – הגם אתה כמו ז.? מיד התנפלו עליה אחדים: – מה יש? מה כמו ז.? התקיפוה בשאלות ולא הרפו ממנה. ש. פרצה בבכי וברחה לחדר-המורים. המורים החליטו, כי כל הילדים שהתנפלו על ש. להגנת ז. לא ילכו לקולנוע, שלמזלם התקיים באותו ערב. למחרתו סיפר לי אחד ההורים, כי ערב קשה עבר עליו: – מצלצלים לסרט. אני רואה שהבחוּר מסתובב בחדר, מוצא לו סוף סוף תנ"ך ויושב ללמוד. אני קם, אומר לו לילד: – נלך כבר לסינמה. לא שמעת את הצילצול? הוא מגמגם: – אני לא הולך. – מה יש? וסיפר לי את המעשה עם י. גם הוא היה בין מגיני-ז. ומצילי כבודו. ועל כן נענש. אמרתי לבחוּר מיד: – אם-כן גם אני לא אלך. לא בשביל לבדר אותך בבדידותך, אלא בשביל לענוש את אבא שלך שלא ידע לחנך את בנו. עמדתי משתאה מול האב גדל הנפש הזה. לחצתי את ידו בתודה. עוד אני מחזיק בידו, והנה התעורר לבי לשאלו: – והנער? מה הוא עשה? הביט בי האב, המחנך הנאצל, בתמהון: – ומה אתה רוצה? שאשלחהו אל ש. שיבקש סליחה ממנה או שיביע צערו על הענין? לא מספיק לך מה שעבר על הילד כל הערב ההוא?

לא אמשיך לספר לך את המשך השיחה בינינו, פן תפני אלי כמו אותו האבא, המחנך הנדיב: – די לך נוּדניק… נשתתקתי. ואני דווקא התכוונתי להוסיף עוד ולשאלו: – ומה אתה עצמך? לא חשבת להגון לגשת אל ש., להגיד לה מלה? – אבל, נפרדנו. ואם לא תספרי לאיש, כי אינני אוהב רכילות, אגלה לך אני: זה היה אבא של עופר.

על דאטפת.

חמודתי, יום שני, כ"ב בסיון

זה יום שני שאיני הולך לבית הספר. קצת מפני ש“אני מרגיש” וקצת-הרבה מפני שאני ברוֹגז עם הכיתה: צוחקים, מפטפטים, וגם נ. בעליזים וגם… אך למה הרכילות? אולי זוהי הפרידה מבית הספר, ו–זהו? “צנח לו זלזל על גדר”.

הבטלה מציקתני. היום יש לנו שיעור בדקדוק. יחול על ראשך. עוד משתעשע אני בתקווה שזה יעניין אותך. האין זו אשליה?

ושוב שאלת הפעול, הסביל של פעל.

א. וקוֹרא לך שם חדש. (ישעיהו ס"ב, ב') שׂישׂי עמי, בתי! קרא-קוֹרא. החולם הן הוא קוּבוּץ או קמץ קטן. ושלושתם לפתחי פיהם של כל הסבילים: סיפּר-סוּפּר. הרכּיב-הורכב. קרא-קוֹרא. וברור שזה לא פוּעל, כי זה סביל של פּעל, של קל, שאינו מקבּל דגש. היש קירא? אֲקָרֵא?

ב. אבל הפעם בואי ונרקוד יחד: עד שאני מתמלא עליצות למראה הנאתך ל“קוֹרא”-סביל של פעל – צץ בלבי פתאום: “טרוֹף טוֹרף יוסף”. חבל שאסור לי לרקוֹד. עד לשמים הייתי קופץ והייתי מתברך שלא להסרח “השמימה” כשאני סרוח במיטת-דווי נמק, נמס, נמאס על כּוּלם. רק לקפּוץ קפיצה אחת לשמים והסל לרקב אדם. התמוקקות. נשוב לטרוֹף טוֹרף יוסף. צר לי על סבא יהושע בעל “האורים ותומים” שלי, הוא לא הרגיש בהם וקבעם בפוּעל, את קוֹרא ואת טוֹרף. גזניוס כותב: פוּעל או קל (פעל) ולא שם לב ל“טרוֹף”. הן טרוֹף זועק לשמים שגם טוֹרף הוא פעל קל: טרוֹף-טרף, טרוֹף-טוֹרף. כי לו היה “טוֹרף” פוּעל הן צריך היה להגיד טוֹרוֹף טוֹרף. התגידי שבוֹר-שוּבּר?

מסכן… יעקב אבינו, כנראה לא למד עדיין דקדוק. או אולי, מרוֹב יגונו בו שכח את הדקדוק. ואני – על אף יגונות הרבים, הנאמנים, עוד משתעשע בדקדוק: טרוֹף טוֹרפה… די, רק דקדוק.

נקח הפעם את פעלי ע“ו-ע”י: בין, שיר, חיש-חוש, סוג, מול, סור סוד-סיד, מוג, שים, עול. בפעל השלם היוצא נשאר, מלבד המעטים אשר לקטתי לך מתוך קירות מכתשנו העתיק, ספר התנ“ך, רק הסביל של ההוֹוה הבינוני פעול: כותב-כתוב, סוגר-סגור. בעבר ועתיד מצאנו מעט. אבל בפעל של גזרת ע”ו-ע“י? – נקח פעל סור: סרתי. אסור, סר, סרים מן הדרך. “וסוּר מרע”, גוֹלָה וסורה” (ישעיהו מ“ט, כ”א). וסורי בארץ יכתבו" (ירמיהו י“ז, י”ג) סורי הגפן נכריה" (ירמיהו ב', כ"א) סור. סורה. סורים. בינוני פעול של סור. כל אלה “הסוּרים” הוסרו מדרך הטוב. אם ע“י גורמים זרים מדיחים אם ע”י גורמים פנימיים, כי “יצר” לב האדם… הוסרו, הורחקו.

ב. סוּד. השורש סיד. (ושׂדת אותם בשיד) כמו קמת מ“קום”. (דברים כ"ז, ב') בתלמוד גילגלו את הפעל “שיד” לפעל “סיד”. ב“סמך”. וכך נשאר הבינוני פעוּל, “בוֹר סוּד שאינו מאַבּד טיפּה”. סוּד-מסוּיד, מטוּיח בסיד.

ג. “נחלץ חושים” (במדבר ל“ב, י”ז) משורש חוש-חיש. “חושי, מהרי חיש”. חש-ממהר “מהר שלל חש בז”. חשים-ממהרים. חושים (בתנ"ך גם בלי ר', והקוּבוּץ בלי דגש אחריו), מזוֹרזים. בינוני פעול של חיש.

ד. מוג. “נתן בקולו תּמוג ארץ” (תהלים מ"ו, ז') הנוגע בארץ ותמוֹג (עמוס ט‘, ח’) כמו תקום. מוג עזב את בנינו פעל הדל ובנה לו בניינים אחרים יותר מוצקים בנפעל, בהתפעל ועוד. נמג, מוגג, התמוגג… ומכל המשפחה הראשונה נשאר רק הבינוני פעול: “מוג-לב, מוג־ממוּגָג”. הווה פעול של מוג.

ה. וכן מוּל. כי מוּלים היו (יהושע ה‘, ה’) כלומר נמוֹלים. על כל מול בערלה (ירמיהו ט', כ"ד).

ו. שים-שום. שמתי, אשים. שם. שמים. ובתלמוד: שומה עלינו לעשות…

ז. עול. הצאן עלות עלי. (יעקב אומר לעשו) ועלות ינהל (ישעיהו מ' י"א). עלות-מיניקות. עולל-יונק. עוללה-תינוקת, או אשכוֹל ענבים קטנטן. איזו אהבה לגפן ולענבים בשם הזה! ועול-ימים. תינוק. האם עלה, מיניקה, והוא עוּל-“מיוּנק”-“מוּנק”.

סוג. משורש סיג-סוג. היבדל ע“י “סיג” מאחרים. סיג-גדר, גם בערבית “שׂיאַג'”. מהפּעל הקדמון נשאר רק ההוֹוה-פעוּל: סוּג, סוּגָה. “סוּגָה בשושנים” (בשיר השירים) – מוּגדרה-מגוּדרה, מסוּיגָה. השורש עקר מבנין קל הדל, ועבר לדירותיהם המרוּוחוֹת החזקות של פיעל, פוּעל והתפעל. סייג את עצמו והסתּייג בתוכם. אחר גם הרחיב את שרשו הדל בעזרת ה”נ", זאת המתנדבת להרחיב יסודות אהלי אביונים דלים. ונוצר “שורש” נסוֹג, ממנו נבנו בנייני-הפאר נפעל, הפעיל, הופעל: נסוּגוֹתי. הסיג. הוסג. והשם “סוג”, כדרך שמות אין-ספור, נגזר מן ההוֹוה-פעול. והוא כמעט היחידי שנשאר בחיים מבנין משפחה קדמון זה.

עד הנה בינוני פעול. ועתה אחדים בעתיד סביל. של גזרת ע“ו-ע”י.

א. שיר. שרתי, אשיר. והשיר יוּשר. וברור שיוּשר הוא סביל של ישיר. סביל של פעל. ולא הפעל. כי אין השרתי. משיר. “יוּקם על רגליו” זה הופעל אמיתי של הפעיל: הקים. יקים-יוּקם (כמובן לא: יוּקם קין!).

ב. וכמתכּוֹנת יושר – יובן. כי “יבין” איננו הפעיל. בנתי. אבין. כמו: שרתי, אשיר. אבל ישנו גם הפעיל של בין: הבין. ואז הוא יוצא. “דרך פקודיך הבינני” (תהלים קי“ט, כ”ז). “את מי יבין שמועה”. (ישעיהו כ“ח, ט”) שניהם מבינים-מסבירים, עושים שיבינו, וההפעיל של ע“ו דומה בעתיד לעתידו של הפעל. “התביני את דברי?” זה פעל עתיד. ואז גם יובן לך. גם “יושם”. כמו “יושר” וכולם סבילים של פעל – ולמרבה התסבוכת משמש גם ההפעיל “בין” בכל הזמנים כפעל: הבינוֹת-בינות-הבנת-בנת את דברי? מובן? ע”כ מושר לך שיר-תהילה ומושם קץ לדיכדוכי-הנפש. כי שלושת האחרונים “מובן, מושר, מושם” באו אף במ' של הופעל בדרך השיגרה: “מבינים” עוד יש לו דמיון להפעיל. אבל “משירים” – אין, וגם “משימים” אינו יפה, אינו נכון, אינו נחוץ ואינו מקובל ביותר. ונשמע רק בפי השוגים.

יום שלישי, כ"ג בסיון

אמש ביקרתני אמה של נ. היא “נדהמה” מהופעתי בחדרם בליל ששי, בשאלי את נ.: – “למה עשית לי זאת? מדוע צחקת ופיטפטת באמצע השיעוּר?” והיא לא ענתה. שאלתיה: – הטוב היה זה? – והיא לא ענתה. האם נדהמה ולא ידעה מה לומר, היא חושבת שאני הגזמתי, ביחסי לה תכונות וכשרונות יוצאים מן הכלל. לא. לא הגזמתי. אבל אהבתיה. והגזמתי כנראה בהאמיני שבשיעוּרי לא תנהג כמו האחרים. הן לימדתי רק אותה, ובזכותה גם את כל האחרים, גם את ג. עם כל רשעוּתו. את ג. ושכמותו נשאתי בכאב, כל ימי, אך את הנגהות?! נוּגה דרכי, סוגה אהבת “נגהות”, אהבות נכזבות. ואלה הביאוני עד הלום.

כן, גם מַכוֹת-הלחי אשר הוֹרדתי לי. לד. ולחבריהם בכל הדוֹרוֹת – הן אשר קיצרוּ את ימי. מנות-האוכל ושיעורי-האוֹנס ויציקת המים על ידיהם ועל פניהם המלוכלכות – למה נחלצתי למלחמה הזאת? הן היתה זו מחובת אבותיהם. למה נדחקתי ל“מלאכת קודש” משחתה וסיזיפית זאת? לאבא רציתי להיות, לאמא. כאשר ישׂא האומן את היונק… הן גם לשמירה על מנוחת יומם נחלצתי עם שושנה ועם שפרוני, התגייסנו לשמוֹר על טפחוֹת ימיהם, והיינו בעיניהם לקלסה ולזוועה. וה“אבאות” מקדמים היו פנינו, בעברנו בין הבתים במנוחת-הצהרים, ואיומיהם אל ילדיהם: – אה! אמרתי לך: תיכף משה יבוא…

– לא. אצלנו אין ההורים מחנכים את ילדיהם… “אני אספר למשה כּרמי”. כן. ידידתי, רוחמה-נדהמה, ההיה ידידנו משה כּרמי טוב ממך? השלח את בנו יקירו אל ש. לבקש ממנה סליחה (כן. ממש סליחה) אחרי הקיזו עם חבריו את דמה? ש. יקרה, מי מן הילדים לחש לך פעם מלה אחת של התנצלות? ומי מן ההורים מילמל לך לפחות פעם אחת הגיג זערוּרי של השתתפות בצער? “מנדנדת” היית להם: שמע-נא, בנך אינו לומד וכו'… מי מהם נודד לך ראשו? כן, צער גידול בנים…

אשריך, ש. “סידור-העבודה” החליף לך את מקום העבודה. כן, ידידתי, אצלנו אין אבא ואמא. ואם הם מופיעים – להצלת ילדיהם מצפרני המורים הם מופיעים. ילד פרוע כל ימיו, המורה נוזף בו פעם אחת בּטעות והבחוּר מתחצף, בא האבא והצדק אֵזוֹר מתניו: – שניכם לא בסדר, אתה עם בני.

היה פעם עניין עם כיתה. הכיתה היתה שלי, היינו ביחסים טובים. בחלוקת העבודה היה עלי למסרה לשפרוני. למען קנות את לבּם הבטיח להם טיול למעיין. וקבעו את היום. בבוא המועד לא יכוֹל שפרוני לקיים הבטחתו. (אולי גם מטעמי-בּריאות) לא הועילו כל הסבּרות, כל שידוּלים, כל הבטחות. שבוע ימים שבתה הכיתה. שפרוני פרפר, התענה… ואבא טוב אמר לבתו שניהלה את השביתה: – כן, בתי. גם אני הייתי עושה כך… מה לרכילות הזאת פה? ראשי כואב. הרף. האמנם כה המרה לי נ. שאני מתבסם בסחי זכרונות עבר מושכחים ואינם נשכחים?… האין לי מה לזכור?

אבא של נ. הוגה נכאים וכואב כאב הנשמות הנידחות, מתמרמר ומטיח ב“עיני הזכוּכית”… ולא קם בך לב הזכוכית למראה עיני הזכוכית של בתך ושלך? ושל אמה שלה, המנסה לרגע להחיותן, אבל מרוב התדהמה קופאות הן שוב תחת שמורותיהן… הדור ונאה זיו עולם הזכוכית אשר סביבי, כוּלוֹ מכיתוֹת גבישי זוהר. נפשי חולת אהבתו.

בוקר טוב לך, אהובת לבי. יום ששי, כ"ו בסיון

הבוקר בארבע בערך העירני העפרוני, כדרכו, ואני שקוע בחלומות נהדרים. התרעמתי עליו, והוא ענני בשאלה – שני דאָטאַשאָ עסיסיים, ואחריהם גליסאֶנדו מתוק עולה (כשהיינו קטנים היינו קוראים לעפרונים: פילישה. כי דבוּרן של היהודיות הפולניות הוא בזמר כזה, כאילו למדו את המוטיב של העפרוני ורק מאריכות אותו בסופו. צי-פאָ, צי-פאָ). פרצתי בצחוק, צחוקי עוֹדדוֹ והשתפך ב“פיליש” בעליצות רבה, לשמחתי ולחדוות אפרוחיו המכוּרבלים עתה בוודאי מתחת לכנפי עפרוניתו המתמוגגת מרנן פעימות חמשת הלבבות הקטנים הפועמים תחת לבה הפועם לשירת בחיר-לבה.

השמים חָוורוּ, כוכבים בודדים עוד ניסו להרהיב עפעפיהם, להציץ ולראות בחשכּת הארץ. ופתאום עלץ לבי בי: חמריון-פרחח הפריח לי סלסול נשיקה מן השדה ליד הגיא. החמריונים אשר כנפיהם כבר מאבירות, אשר עוד מעט וצמחו מלוֹא-אברותיהם, משמיעים סלסול-טרילר עולה. להודיע לאמם על מקום מחבואם למען תמצאם בּתּוּרה אחריהם ומזון בפיה, או בשורה היא בפיהם לבוקר העולה: הנה זמרים חדשים נוספים למקהלותיך? שכבתי ואזני קשובות: מדוע איני שומע את קולו של החמרי האב? פסוקו – סלסול עולה בסערת-עליצות ואחריו שלושה סטאקטים נוטפים מור, ואחריהם סלסול נעלץ לפעמים מן הראשון.

לפני ימים אחדים העירני לפנות בוקר, רגעים מעטים אחר העפרוני. נימלא לבי חששות. ועד שאני מתנודד מדאגה לדאגה, מהירהוּר להירהוּר, התחילו נוטפים ציוּצים בודדים של הדרורים, כגשם הולך וקרב. ואחר רגעים ספורים ניתּך מטר-ציוּציהם מכל עברים, ועל פלגי צוויחוֹת החדווה של קבצני-עוף עליזים אלה נישׂאת בגאווה ובשקט, כסירה כחלחלה במערבּוֹלת, קריאת הבּלבּל פרי-טוּ, דל-דו ועוד קריאה ועוד…

השמש הציצה ועמה באו ניגרים גירגוּרי התורים מעל ראשי הגגות ומבין ענפי האזדרכת: תררררר תוּר תורררר – פעמים אחדות.

מדי שמעי המיית התור זוכר אני את דליה. רואה אני אותה קטנטנה יושבת במיטתה בבית-התינוקות, ידיה זעירות פרושות אלי והיא הומה ועיניה מאירות ומתחננות…

טוב לי הבוקר. נשׂאַני הרוּח לנחל העמוד, שם במערה לפתחי הנחל ישבתי ותמונות נגולו לפני, מערכת שלמה מלפני אלפי שנים, עשרות אלפי שנים. ושם ה“סרט”: “איך התחילה סבתא לדבר עברית”. אמרתי לד': – אתה תחכה לי קצת. הן עלי המלאכה לגמוֹר. הוא חייך אלי: – כן, כן. בפעם הקודמת הממתּּני: הילדים מחכים לך. עוד לא גמרת לטייל אתם, עוד לא סיימת אתם את הדקדוק, את התנ"ך מי ילמדם? וכשחיפשת את עקבות נביאַי על חופי כנרת קדושים, ניטשו הם לאכול “דוֹמים”. כשליקטת “מאוּבנים” בין הגיגי אבות אבותיהם, כשהעמדתם להקשיב לראשוני הגיגי אבותיהם, ראשוני מילמולים בהם ביקשו ביטוּי לסערת נפשם האילמה, כשיצאת במחול ילדים עליז לקול חלילו של אחד מנבחרי, יצאו “ילדיך” בצחוק אדיש, בצחוק לעג, או התפרקדו להם על ספסליהם ויפהקו להם מלוֹא פיהם ומלוֹא לבך… “הם חיכו לך”. רד…

ככוכבים בחלל כן תלויים גם אנו על פני תהומות, ואין הכוכבים נופלים, כי מושכים הם איש איש את כל רעיו סביבו – על-כן אין הם נופלים. כן גם אנו. חוטי אהבה מתוחים בינינו ובין כל אשר סביבנו. אם ניתק כוח המשיכה בין הכוכב והכוכבים אשר סביבו – נופל הכוכב ארצה…

בוקר יום ראשון כ"ח בסיון. אחר עלות השמש.

חבל שבעברית אין טש, זה שרגילים לסמן בצ‘: צ’רניחובסקי. צ’כיה… יעקב ²² מנסה עוד אמנם לפעמים להעשיר את הא"ב שלנו ולז’שכוֹתנו בש’, ז' וצ'. ועל אף כל מאמטשיו, לא עמדה לו זשכות אבות אף לא זשכות הטברישץ ולא נשאר לנו שׂריד זכר מכל הקטשיטשות שהרביץ בנוּ… סוררה זאת העבריה, אינה מקבלת את כל גינוני-החן ואת כל הגיגי-החיבה שבסלסולי הקטנה וליטופיה: קטיה-קטיוּשקה. מרים מרימטשיק. מַלטשיק פּלצ’יק. והבילבלים ורוֹב הצפרים מדברות רוסית: מה תעשי בלי טש או טשי אם תרצי לדבּר צפורית? אמנם יש באנגלית טש; גם באיטלקית וגם בתוּרכית. אבל טש לשם הקטנה, לביטוי-חיבה ישנוֹ רק ברוּסית. ונוסף לזאת לקחנו את ה“ר” הלשונית המטרטרת בערבית וגם ברוסית כמו ערימה של זוחלים הנשפכת פתאום מכיסו של רובלה ומדרדרת על הרצפה, זו ה“ר” הרועמת, לקחנו והפכנו אותה לגרונית. (אותיות הגרון: רע האח). ה“ר” שלנו גרונית כמו של הצרפתים, בוחרת בתוך הגרון מנסרת כמו בגרונם הארוך של הגמלים. ועתה לך ודבּר עם הבוקר אל הבּילבּלים – בּילבּלית: פרררררר־טשו פררררי, הנה גם הערבים זכו בדיקטטוֹר ששמוֹ טשיטשקלי-צ’יצ’יקלי (טשיטשק בתורכית – פרח) לא קיבלו את שמו וקוראים לו: “שישק־לי”.

איילתי יקירתי, יום ד‘, ב’ בתמוז

האיגרת אינה מלאה. האעמוד בפני הפיתוי לכתוב, לדבּר? אמנם כמעט נגמלתי מזה, כי כולם נסוגים, מתחמקים כשאני מתחיל.. ואני נשאר לבדי. יש שהבדידוּת מפילה קצת פחד. מה עשה לי ה' הטוב? הקיפני ומילאני עדת יצורי-קדם מלפני 30–20 אלף שנים. תושבי “נחל העמוד” – והם חיים בי, סואנים הומים. ואוהבים אותי ואני אוהבם. הוטל עלי להצילם מתהום הנשייה. להעלותם לאור, לחיים. ובינתיים זוכה אני באור בחיים, באהבה… ואני מצפצף על עולם הזכוכית אשר סביבי. צועד בטוחות על פני הים הקרוש, ואיני שוקע בו כבטיט היוון. אתך איני רוצה עדיין לנתק את היחסים. אולי תזכי בקטעים מן ה“רוֹמן” שלי שאני יוֹלדוֹ בהחבא ובחשאי: “ילדי נחל העמוד” ²³. אם תראי אותות חיים… שלום לך.

יקירתי. הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך. לא את הטוראָדור רוצי לראות ולא אותו הראיני. טוריאָדורים יש לי פה למדי. סמדר זכתה לחזות במחזה בפורים, בהכרע טוריאָדור מפ“ם את שור המפא”י לארץ, לתרועות עליצות של כל קהל בעלי-הברית של עולם-המחר… שלום לך יקירתי. אושר וכל טוּב לך, ואהבת-אמת, ואוֹשר אמת ומשותף לכל אדם, וגם לאבא שלך.

דבר מתקתק, בתי, אין לוקחים לבית-הספר. את תלמידיך תזהירי מעשות זאת: המוֹרה יכול פעם, בגלוש בו מר-לבוֹ, בעלבונו על הבשורות המנסרות בכיתה, בע“פ או באצבעות: עוד ארבעה רגעים, עוד רגע וחצי, ואת בשׂיא התרגשותך על הנושא החשוב, אשר כל עולם המחר והשלשום תלוי בו: ניקוד “ה” הידיעה לפני הח”ע קמוצות, מטעמות או בלתי מטעמות; שרירים רצוניים ²⁴ ובלתי רצוניים, וכו' וכו' בגלוּש בך עלבונך וזעמך עלולה את לתפוש את השעון מעל ידו של התלמיד, לסגרו באגרופך, לדפוק על השולחן – ושירת חיי השעון באמצע נפסקה! ואם תביאי את המתקתק שלך – יכול תלמיד חביב או תלמידה עדינה לסגרו באגרופה להלום בו חרש ולטלטלו אל מול האזנים, לבדקו אם הוא מתקתק…

בתי, אני רואה שנגזר עליך להיות כלואה, כפותה ל“בית-היוצר” לחטיבת הקיבוץ, על כן אני מזכירך ומזהירך: דבר מתקתּק – משאירים “בבית”.

יום ששי, ד' בתמוז

בלי חברים, בלי אוהבים, בלי אהוּבים אי-אפשר להתקיים. על כן שר האדם, מצייר, מספּר, מרקד, מנגן – לקנות לו אוהבים, אינו מצליח? – כותב למען יאהבוהו במרחקים ובדורות הבאים. אינו מצליח? – פונה אל דורות העבר, צולל בערפלים, במצולות העבר, שמח בשמחותיהם. מתענה ביסוריהם, אוהב ונאהב אתם יחד. אמש בעבור “סוֹ” על פני “מוֹ” הבודד, בהסעירו את שנתו כל הלילה, בכיתי אתו יחד. ומה אושרתי בבוא “מה” אל מערת “מו” בלדתה את “לי” הקטנה ²⁵. הן לבי כבר מלא אהבתה.

מכתבו האחרון של משה, יום לפני מותו

בימבילי ¹ אהובה שלנו, ירושלים, י“ח באב תשי”ב

אנחנו כבר מתגעגעים אליך ומחכים לבוֹאֵךְ בשבוע הבא. פּני אל לביא ובקשיהו שיקחך אלינו. אמנם שלגי לבדו מספיק לסידור הדבר. אבל אַל תשכחי שרק בזכוּתו של לביא ² אנחנו, אמא ואני, נסענו הנה וגם אַת תסעי. וראוי הוא הח' לביא שהבקשה תופנה אליו, וגם התוֹדה. דברי עם שלגי על הנסיעה, אנחנו פה כבר נדבר עם שלגי עליך, ואמנם ראוי הוא לתודה רבה על עזרתו הרבה לנו וכן גם לביא. אנחנו אסירי-תודה לאנשים רבּים. תגידי לשלגי שאבא אמר לך לפנות גם ללביא, אַל תשכחי.

מסכנונת. הפסנתר כבר עומד ומחכה לך. ואוי לי גם היתושים. אנחנו מתכוננים לעשות בהם מלחמות. אני הולך ומבריא. את עוֹפר ודאי אינך רואה. אַל תשכחי להביא את כל המכתבים שבאו במשך הזמן מאיילה, מאשכול ומכל פינות העולם. והפתעה אדירה מחכה לך. יש לנו פה מבשלת שלא היתה כמוה. אַת תזללי את כל מאכליה. מהרי, בואי, ואת הקוּרקבן הכיני!

מסרי שלום ליהושע הטוב שלנו, שעוזר לנו כ"כ הרבה כל הימים

אבּא

בּימבּילי, השתדלי למצוא את אולרי והביאיהו.