רקע
משה כרמי
לחברים

 

מרדכי1    🔗

יום ה', י“א באב תרע”ג

אנחנו שוקעים יותר מדי במותרות. רוח ואמנות וכל מיני צעצועים וקישוטים.

ומה אני עושה כל הימים? מתמזמז וחולם חלומות. העֵת עתה לחלוֹם? העֵת עתה לנגן? העֵת עתה להתרפק ולהתעלס?

אנו הולכים לבנוֹת לנו קן, אולי כבר הבאנו לקן שני גבעולים ושערה אחת, ואנחנו כבר מרננים, כבר עוסקים באמנות… אבל הן יש גם צפרים שבשעת בניית הקן הן גם מצפצפות… לא. הצפרים אשר בארץ, הבונים, אינם מצפצפים כלל. אלה שבאו מן החוץ הכניסו בנוּ ציפצוף ומפריעים מעבודה. אילו היתה השירה מכוּונת כלפי העבודה, אילו היה זה צליל שמחה על גבעול חדש שהוּנח, על קש חדש שנוסף על כתלי הקן – הייתי שמח עליו. אבל הבניה היא בניה בפני עצמה והציפצוף לעצמו. ולא עוד אלא שהוא מסב אליו את עיני הבונים וגוזל מהם כוחות הנפשות והכל מצטפצפין.

כל עבודה שאין לה קשר ישר עם הגאולה – אין לה מקום. “שמע, משה, משה, משה, לא עֵת עתה לנגן, להתעלס בחיק בטהובן, להתרפק על צוארוֹ… הנח את כינורך ואת מיתרוֹ השקט. ואתה קוּם ואת בלוֹרית חלומותיך גזוֹז וּפזר לרוח, ויצאת אל אחיך העובדים, ושלובי נשמה תבנוּ את הקן”! מה אתה אומר עליו, מרדכי? מה אתה אומר על משה, זה התרנגול המקנן בלבו ומצרצר לו את צרצוריו?

ויש אשר אוֹמֵר לעצמי, אני משתעשע בחלומות ובפרחי הזיה. ואני יושב לי ומורט את עלי הפרח אחד אחד, עד אשר יקרח כולו, ולקחתי לי פרח אחר ואמוֹלל את עליו עד אשר אשליך גם אותו.

מרדכי, האם גמרתי להקריח את פרח הנגינה שלי, ולכן אני טוען טענות? דומה לי שלא. ואפילו אם כן? האשקר לעצמי, ואשקר לאחרים? האתבּייש מהגיד: אינני רוצה להקדיש עצמי לנגינה!? כל אדם צריך לעשות מה שהוא רוצה לעשות. והעיקר – המסירות. אם אדם עובד איזו עבודה ואינו מסוּר לה בכל לבו, ובשעת מעשה לבו חרד על כל עלה נידף מסביבוֹ – מוטב שיחדל.

מרדכי, מרדכי שלי, יש לי כמה הצעות וכמה דרכים שאני מציע לפנַי. אך אני פּוֹחד להחליט. רק זאת אני יודע: את המותרות אשליך מעלי. ואת יוֹנת כינורי אלכוד, וכלוב קטן יפה אעשה לה, אשׂימה בכלוּב, את יונתי הזמזמנית, ולעתים בערב, בשובי מעבודתי והתייחדתי לי בפינה מסוּתרה עם יונתי הכלוּאָה, אפתח לה את דלת מאסרה, וצמאה למנגינה, צמאה לצלילים, תחרד יונתי אל כתפי ואל לבי והתרפקה באהבה, בגעגועים ושרה לה את שירתה. ועם דממת הערב תשוב הקטנטנה אל כלוּבה, תיאָלם שוב במאסרה.


 

פנינה 2    🔗

מרים לי מאוד דבריך. עוד לא הספקת לבשל בעצמך אף ארוחה אחת וכבר נמאס לך “המטבח הצר והטפשי הזה”, ורצית “לברוח אל ההרים, הרחוקים, לשבת שם בנקיק סלע דומם ולהקשיב”, וכאשר תרצי לאכול וקיבתך הטפשית תציק לך – תרדי אל המטבח ורוזה3 תגיש לך ארוחת־צהרים?

כן. יש אמנם מקומות יותר טובים, ואַת יודעת כי לא הייתי מרוצה כלל מהליכתך למקום זה. אך את עצמך הן כתבת לי כי פקעה סבלנותך, כי בבית בשום אופן לא תשארי. וחשבתי כי אולי באמת “רע חדש” טוב יותר מן הרע הקבוע. ועוד דבר חשבתי: קרבת רוזה תפעל עליך לטובה. והנה אין אני שומע דבר. ואַת כבר שכחת וכבר מתיאשת. ברגל קלה ובהמון חוגג נכנסת, רקדת וכד המים על ראשך והסיר הרותח בידיך – ותמעדנה רגליך ותכווי – וכבר אַת בוכה – הביתה. לחופש. אל הילדים, אל הפרחים, אל השמש.

וכל הנערות אשר אתך? הן לא בתופים ולא במחולות חגגו את כלולותיהן עם העבודה, וגם הן טרם הראו הצטיינותן, אך הן לא כל כך ממהרות להתיאש.

מה אַת רוצה? מה זה “לשוב אל הילדים”? להכנס אל הסמינר, לשבת עם הילדוֹת ה“תל־אביביות” במחלקה וללעוג להן על אשר אינן מבינות כי צריך לעבוד?

הן אני חי ככה כל הימים. הרגשה זו מלווה אותי עד נוחי בשנתי והיא השוללת ממני כל זכות־קיומי פה. לא אליך אני מדבר. אֵלַי אני מדבר. וכל תעודותי אינן מועילות לי. וכאשם אני מהלך בין המנגינות, הילדים וזהרי השמש על הגבעות.

כן. יסורי הקליטה קשים, עוד לא נאחזנו בקרקע ובעבודה עוד לא שלחנו שרשינו. אל המפעלים הגדולים עינינו נשואות, אל האור ואל המרחב. ורק דבר קטן שכחנו: כי את האור לא ישיג לעולם הצמח אשר אין לו שורש. ענפיו לא יפרוש אל המרחב הגזע אשר לא תקע באדמה שרשיו.

ובכל זאת יקר לי מכתבך מאוד. הילדוּת שרה מתוכו. עליצות הנעורים הרכים וחדוותם לקראת העתיד. אולם יחד עם זה הרגיזוני קלוּת־הדעת, ההתפנקות ואין־האונים לקראת הקטן במעשים. כי עוד לא ידענו להפוך לנו את החיים ואת העבודה למקור יצירה. ואנחנו נושאים אותם אך כעוֹל קדוש.

אַת רוצה? שובי. אך לאן תשובי? ואיפה הם האמצעים? תצטרכי לשבת בבית. בחרי בעצמך.

ואם נאמר כי באמת מוכרחה אַת לעזוב ולשוב, גם אז רציתי שתעבדי לכל הפחות שנה אחת “במטבח הצר והטפשי הזה”, למען תזכרי אותו היטב בשבתך בסמינר או בגן הילדים. למען תלמדי היטב, תחיי את ענוּת־נפשם של אלפי נשמות המתגעגעות גם הן אל האור ואל השמש ואל ההרים ושותקות ונושאות דוּמם את העוֹל.

ואולי ישנן גם כאלו אשר נהפך להן העוֹל הזה למקור יניקה וצמיחה אמיתית. כי דבר אגיד לך: צר מאוד על האנשים אשר נפשם אינה אתם, המשליכים את נפשם מנגד. ומאווייהם תמיד במקום ש“הם” אינם. כי המרחקים אשר אליהם אנו נושאים את נפשנו, המרחבים אחריהם נודדים ותועים מאוויינו, השמש שאבדה וסלעי־הבדידוּת הגבוהים מאתנו ופרחי־שעשועיהם, כל אלה, כל אלה לא מחוצה לנו הם נמצאים. בתוכנוּ, בתוכנוּ המה חיים, נענים ומחננים קולם אלינו. אתנוּ ינוּעוּ, אתנו ישבוּ, אתנו ישכבו וגם ינומו, וגם אתנו ישוועוּ אלינו. ורק אין אנו יודעים את הדרך אל עצמנו, אל תוכנו. הן היא כה קרובה, קרובה מכל. וכה רחוקה היא וכה נעלמה. וכה תועים אנו ומתרפקים על כל אשר מחוץ לנו, על מרחקים אבודים אשר לא נשיגם לעולם.


 

שמואל 4    🔗

כסלו תרע"ט

שמחתך מצערת אותי, ועל כן אם יצערוך דברי אולי אשׂמח. כן. איזה יהודי טוב בנה אניה. מחר יחוגו את דיגולה, ואתה שמח. מה ההבדל בין האניה הזו לבין האוֹתּוֹמוֹביל של הלפרן, לבין חנותו של אחד היהודים בקצה הרחוב בתל־אביב או הדליג’נס ההולך מיפו לפתח־תקוה? כל הענין הוא בחידוש?

האמנם שמחת ילד קפצה עליך, צהלת ילד תמים בשמחת תורה לקראת הדגל?

יום יום אני רואה אותך ושכמך נטוי, כאילו סבל כל המעשים עליך. ואת עינוּייך בשעת דיבורך אני חי ונושא אתך, כאילו אתה רוצה למַצוֹת את כל האמת. וכאילו השקר עמרים עמרים מכסה אותך, דגלים דגלים הוא מתנפנף לעיניך ומסתיר ממך את האור ואת הדרך, ואתה מתחבט ומפרפּר ביניהם.

האמנם אתה מעריך את הדברים לפי דגלם?

ולמה לא חגגו את חג היווסד דגניה? וכאשר באה הקבוצה הראשונה למרחביה ערכו משתה והזמינו באי־כוח מכל פינות הארץ, והניפו דגל על החוּשוֹת?

האמנם לא לימדה אותנו העבודה צניעוּת?

את דגלו ראה העובד ראשונה בנצני התבואה העולים אחר הגשם. דגלים דגלים קטנטנים. דגלים דוֹמעים ומאירים.

ואם לא גבעול הדורה בהיות הסתיו, העלה המתנפנף בחדווה בראש כל גבעול – האם לא הוא היה לדגל חג האסיף בשדות?

שמחה? מי כעובד יודע כי זורעים בדמעה? ואם אפילו יוצאים בשמחה לזריעה אין עושים זאת בהמון חוגג. והחג עודו רחוק מאתנו. – והדגל? עוד אין לנו תורן המעשים אשר יתנופף עליו הדגל.

ועוד: ראה כמה שונים דרכינו מדרכיהם. “בצלאל” יסד סניף לעבודת צורפי זהב בבן־שמן – חג ודגלים5. קבוצת סוחרים או סוחר אחד בנה אניה – עם ישראל חוגג. והדגלים מתנפנפים.

אתה יודע מתי נחוג? כאשר העובדים יבנו אניה בידיהם. ובידיהם יסיעוה. וחבריהם יסעו בה – אז – כן. אז נחוג איש איש בלבו. המעשה הוא הדגל.

אתה יודע מתי נחוֹג? כאשר נייסד אוניברסיטה בבן־שמן והעובד לא ינוע ברחובות תל־אביב להתאבק בתורה.

אתה יודע מתי נחוג? כאשר על חופי הכנרת תקום תזמורת סימפונית לעובדים, וקונסרבטוריה. והעובד לא ינוע ברחובות תל־אביב כתלוש וכשבוי, סמוך על שולחן האדונים בהשתוקקו להזין נפשו בנגינה.

לא, איני יודע. קשה עלי מראה הדגל. אולי מאֵימת המראות אשר החרידוני בימים שחלפו. בראותי דגל – מיד מצטייר לפני צאן־אדם ומפקדים המנהלים אותו בשוטם.

הדגל הוא הסמל המאַחד? אולי. אבל קודם רוצה אני לשמוע את השירה האחת, הנובעת מלב כל אחד, ובלי פקודה ממרום. ואז אם נרצה גם אנו בדגל נניפנו.

ראה. הבנקטים והנשפים שאינם פוסקים מהם, לכבוד כל אורח וכל בא. ואנו – הנה ברל6 בא. והיתה מועצה. תגיד ברל אינו אורח? וסירקין?7

מה יקר היה לי יום אתמול. פגשתיו יוצא מן המטבח. הבנתי מיד כי זה הוא סירקין. הבטתי בפניו. הוא פנה אלי ב“שלום” כה חביב, כּריע. נכנסתי אל המטבח. לא כלום. השולחנות – שולחנות, והספסלים עומדים, גם פרח אחד אין. ומחיאות כפיים לא היו. ו“מי שבירך” לא עשו לו. וגם “ברוכים הבאים” לא כתבו על הדלת.

ו“בּנקט” לסירקין לא נערך? הוא פוגש כל אדם ב“שלום חבר”. ואת ה“בּנקט” עורך לו כל אחד בלבו: “הנה זה האדם מהלך בינינו, כואב אולי אתנו את כאבינו הקטנטנים, היום־יומיים, ואולי מתכונן הוא גם לחלום אתנו, ולשאוף ולעבוד אתנו”.

וה“נשף” יהיה בנשף. אנו אך עם דימדומי הזריחה של המעשים.


 

לע.    🔗

כסלו תרע"ט

טוב כי הפסקתי את דברי. הנה אני שב ונזכר בערב ההוא, לפני נסעך, ואני שואל את לבי: מה היתה הזרוּת הזו אשר נשבה בינינו, ההתנכרות והאכזריות הקשה הזו?

ונדמה לי עתה כי יודע אני את סוד הדברים: נפשותינו נפרדו מן הדברים אשר לא היו בינינו.

באין־כל הלכו נפשותינו אשה לדרכה, כי כל אשר היה בינינו היה אך חלום שלא נחלם. בידים ריקות שבו נפשותינו אשה אל מולדתה ועל כן לא היתה בעינן נדיבות, ועל־כן צרו מבטינו; על־כן היו נפשותינו כמאשימות אשה רעותה: מדוע לא ידעת לטווֹת את החוטים בינינו? על־כן היו כאומרות אשה לאחותה: זרה אַת לי, זרה כיתר הנשמות המתהלכות על הארץ, ואולי עוד זרה מהן…

קשה ומרה הפרידה מן הדברים אשר לא היו. קשה היא ומרה אולי מהפרידה מן הדברים אשר היו.

טוב כי הפסקתי אז את דברי אליך, ועתה אשובה נא ואדבר אתך כדבּרי עם לבּי.

הן רק ילד קטן יוּכל לדבּר כאשר דיברת אַת. הן רק ילד קטן אשר עיניו עוד לא נפקחו, אשר קול החיים עוד לא נעור בנפשו.

האמנם ניתנים מקרי־החיים בידינו? האם אנחנו המוציאים ומביאים אותם? האמנם לפקודותינו הם באים ולמצוָתנו הם נסוגים וסרים מעל דרכנו? הן כל אשר יקרה אותנו, כל אשר יבוא עלינו – מתנת המזל הוא. הולכים אנו בזרועות פרושות ובידים פשוטות ועינינו עצומות. והמזל נסתר לו מעל לשביל חיינו, יש ויוריד לנו את מתנותיו. ומי יודע? אולי בלי־הרף, בלי הרף – כאור השמש, ירעיף עלינו את מתנותיו. ואנו אין אנו רואים, ואנו אין אנו שומעים. והמתנות ניגָרות בין אצבעותינו לארץ. ומעל לכתפינו ומעל לראשינו הנה מתגוללות ובעקבותינו הן מתבוססות בדממה.

רק המתנות הגדולות, אשר ככוכבים יפלו אל זרועותינו, אשר בזהרן תבקענה את עינינו העצומות, רק אותן אנו רואים, רק אותן אנו רואים.

ואז אולי הבחירה בידינו. אז אולי אם נרצה נעצום עינינו. וידינו נקפוץ, ולבנו נפנה מקבל את המתנה אשר שלח לנו המזל. ואם נרצה…

לא, איני יודע אם הבחירה בידינו היא, לא בחירת־הדברים, אלא בחירת היחס אל הדברים.

היחס אל הדברים שונה אצל כל נפש ונפש. מדרגתו לפי העמקת ההקשבה אל קול החיים אשר במסתרי הנפש.

כן. גם בחירת היחס אל הדברים, גם היא, אינה בידינו. שונות הן הנשמות בהקשבתן אל קול חייהן הפנימיים.

השמיעה הפנימית שונה היא בכל נפש.

סוד החיים הוא. שונים אנו באופן הליכתנו לקראת המתנות אשר ישלח לנו המזל. ושונים אנו באופן הליכתנו בקחת המזל מאתנו את המתנה אשר נתן.

ואני, בקשתי האחת אל ד‘; כי יתן בלבי אהבה רבה ואמונה שלמה ואוּכל לקבל פני המתנה אשר יושיט לי. ואת לבי יטהר וישקיט ויאמץ, ואוּכל, כברוריה בשעתה, להגיד: ד’ נתן וד' לקח, יהי שם ד' מבורך.

מה יועילו לנו כל החשבונות וקמיטת לבנו בדאגה בבוא עלינו החיים? נאמץ נא את כל נפשנו לקבלם.

ומה יועילו הדמעות, התעניות והצומות, ומה תועיל ההתפלשות בּאֵפר ופריעת־השׂער בלכת החיים מאתנו?

נאמץ נא את כל נפשנו לברכם בלכתם מאתנו, לברכם בשלום, בלי חריקת־שיניים ובלי התרפקות על שולי שׂמלתם. בלי קרוע משוליהם קצה־כנפם. כי מה יתנו לנו קרעי־השוליים אשר נציל מכנף מעילו של האושר ההולך?

נאמץ־נא את כל נפשנו לברכם בשלום בלכתם מאתנו, נוריד נא בסתר דמעה רועדה ומזהירה ככוכב על פרשת־הדרכים אשר בינינו ובין החיים ההולכים מאתנו, והאירה לנו את דרכנו לקראת החיים החדשים הבאים לקראתנו.


 

דבורה 8    🔗

חזקה עלי דרישת עבריה, זו חברתי, בחורתי, רעייתי… וכמו־כן דרישת כל חברי עין־חרוד, ואף דרישתי אני, להזמינך עם רביעייתכם אלינו.

אסף9, בהיותו אצלנו לפני כחָדשיים, חיזק את תקוותי לשמעכם פעם אצלנו. בנטביטש (המפקח על בתי־הספר) גם הוא אמר שזהו דבר שאינו מן הנמנע. על־כן, מה דרוש עוד? בואו ונגנו גם לנו פעם. בואו לאיזה ליל שבת, או מוצאי שבת, ואם שומרי שבת אתם – יכולים אנו לשמוע גם באמצע השבוע. מובן שטוב מכל הוא ליל שבת, שנוצר עוד מששת ימי בראשית לזמירות.

דברים “מודרניים” אבקש (אני באופן פרטי) לא להביא. אך אַל תתייחסו אלינו גם כמנגנים ידועים החושבים שמספיק אם לפנינו יצמבלוּ מזוּרקות קטנות, שירי־ערשׂ ואת המַרש התוּרכי.

ברכוש גדול לא תצאו מאתנו. זה ברור. אך הוצאות הדרך, בכל־זאת, מקווה אני שנחזיר לכם, למען יהיה לכם חשק לשוב אלינו פעם שניה.

מובן שתודיעונו לפני בואכם. הלינה תהיה מסודרת כהוגן.

ואם אתם מפליגים עתה בים הזמרה של העתיד, של שנברג ואלה שאחריו, בסגנון אורי צבי… אבקשכם מאוד מאוד ל“השתעמם” למעננו קצת ולחזור על איזה דברים של בטהובן, מוצרט, יהיו גם של דבורז’ק או צ’ייקובסקי. ביחס לנגינה ולעוד כמה דברים כאלה, אני לא עליכם קצת ריאקציונר.


 

חבר טפליץ 10    🔗

1942

אני מבקש מאוד את סליחתך. דברי באמת קיבלו צורה מעליבה, ואני כלל לא נתכוונתי לזאת. אינני איש־נאומים, ועוד לא השתחררתי עד היום מאֵימת־הציבור, אף לא מאֵימת ילדים, והדברים נעקרים לפעמים מלבי מתוך להט המחשבה והם מתגלגלים בפראות במדרון בשדות־חיי ועושים שמוֹת לא מעט… ויש שאני עמל לשוא לתקן את אשר חרצה המפוֹלת… אקווה בכל־זאת שאולי אצליח. כשפרצו חברים לתוך דברי – לעו מלי בפי ולא גמרתי את אשר רציתי להגיד. אבקשך להקשיב עתה לדברי, אולי תבינני וגם תסלח לי.

דיברתי על המנגנים שהם “אורחים פורחים”, והעליתי את חמתכם. אבל הגד נא לי: האין האמנים, ברוּבם המכריע, אנשים תלושים, אנשים שאין קרקע תחת רגלם, ואין מולדת להם? האין הם מוכנים בן־לילה להטלטל מארץ למשנה, ממולדת למשנה? או יותר נכון מחוסר־מולדת לחוסר־מולדת, מאֵם חורגת לחורגת אחרת? והאם אין בין חברי התזמורת אנשים המחכים ליום שבּו ייפּתחוּ שערי עולם וינשאו מאתנו… וליום הזה “מחכה” גם אני בחרדת־לב, מכורסם־הצער והעלבון. כי האמנות נעשתה לרוב המנגנים קרדום־לחפור־בו. ענין של קריירה. לא להיות כינור לשיר־החיים, לעֶנוּת האדם, לכליון־נפשו של האדם לעליה, ליצירה, לגאולה. המנגנים אינם חולמים את שיבת שבוּת האדם, והמנגנים שלנו רוּבם אינם חולמים את שיבת שבוּתנוּ… מה רבה השאיפה לנוחיות ומה גדול כוחה לעקור בקלוּת את האמנים ולקלעם למרחקי מרחקים…

והאם לא נכון הוא שהמנגנים, מלבד יחידים יוצאים מן הכלל, חיים בחסד? מוצרט לא היה אביון? ואם גם מלך־אביון. האם לא סבל בזיונות בחצרות נסיכים וכוהני־קדש? והאם אין אנו שומעים על מאמציו של הוברמן לקבוץ על־יד למען החזיק את אנשי התזמוֹרת? האם לא מחפיר הוא שהאדם נותן בשיר נפשו וכובעו בידו מוּשט מתחת לחלון המקשיבים, חָרד למטבעות אשר תפולנה לתוכו, או אם נגיד בשפת המציאות: “נו מה נשמע בקוּפה”? והאם לא נכון היה יותר שהאמן והמשורר יהיו קשורים לקרקע, לקרקע ממש, לחיים השוקקים הצומחים סביבם, ויתנו גם הם ידם, ידם ממש, למפעל החיים, וינגנו וישירו כי נפשם מלאה, כי עלתה על גדותיה, אם מהשתתפותם בלהט מפעל היצירה של החברה שבּה הם חיים או מהתענם בעינוייה… בבחינת “ועת אחלום שיבת שבותך אני כינור לשיריך”… מה לאמנות וללחם? מדוע נמכר בכסף השיר ודבר החזון בעבור נעלים?

וראשית הפתרון היא מהתזמורת הא"י האמתית, זו של עמק הירדן. ידם האחת אוחזת בכינור והשניה במעדר (גם בשלח, לגאוותנו ולאסוננו). אמנם רק ראשית הפתרון היא. כי לפי שעה קשים החיים בארצנו. “חדלה” ארצנו מהיות זבת חלב ודבש ועל כן אוחזים “אמנינו” את הכינור לא ביד, כי אם בקצה אצבעם, ולעתים קרובות נשמט הכינור… בזה אשמה לא רק האדמה, אשם גם האדם: קוֹצר רוח, אולי מעבודה קשה אך בודאי גם מעייפות־הנפש, ואולי יותר מזאת… ועל כן רק תזמורת אחת לנו ובעמקנו רק מקהלה אחת המעיזה לשיר את בּאך, המעפילה… ואולם רוּבּנוּ נמשכים אחר החטא: לחיות וליהנות מעמל זרים. מתפרקדים: “שירו לנו משירי”… אך אני מקווה כי לא ירחק היום והאדמה הזו אשר במסכנות אנו אוכלים עליה את לחמנו תיענה לנו ביתר רצון, ביתר־שפע בחסדי־אם ואז נוּכל ביתר הרחבת־נפש להקדיש את עתותינו גם לכינור.

אל חזרת התזמורת ינהרו (יום יום ולא פעם בשבועיים) חברים מן הכרם ומן הגן, מן הסדנא ומן המכוורת, מבתי הילדים, גם מבית־הספר. ואז ינגנו כשנפשם מלאה הולם החיים. אז גם יגיעו לגובה של “תזמורת אמנותית” ולא רק של חובבים, דילטאנטים. אז גם תהיה התזמורת יותר מ“אמנותית”… ואז גם יוכלו טפליץ ויתר המנגנים, המרגישים נטיה ברורה להתקרב אלינו, להיאחז אתנו יחד באמא־אדמה זו אשר ממנה אין נעקרים. ואז יוכלו גם כל אלה אשר המבול סחפם אל חופי ארצנו, ברצונם או שלא ברצונם, למצוא להם את מקומם בתוך מסכת חיינו, בתוכה ממש. כי פה מקומם.

אך האם יצטערו אז על אשר כה התמהמהו לבוא? על אשר לא היו בין הראשונים? על אשר עזבו את המפעל בידי “ילדים” אשר אצבעותיהם חרדות וקשתם נבוכה? אולי גם יכּם לבם בסתר על אשר חיכו לימי הטובה…

ועד אז? עד אז נברך את אלה העקשנים אשר בידים כה מנוצלות ובתנאי לא אנוש אלה, מעיזים הם לגול את האבן מעל פי הבאר. והם יגולו!

וראיתי בהשתתפותך אצלנו כעין רמז, ורציתי לברכך ולהודות לך בכל לבי. אך נכשלתי עם ראשית דברי, מכובד המשא אולי…

ואשר לתזמורת הא"י. יקירי, טפליץ, בכליון נפש מחכה אני תמיד ליום שבּו אוּכל לשמעה. וכשאני זוכה לזאת, ואני בזרועות שירתכם, תוקפת אותי מדי פעם חרדה כשל אותו אוהב דל אשר ישב בסוכתו הרעועה שנים רבּות וצפה לבוא נושאת־שירת־חייו, והיא שבויה בארמונו של קוסם רשע… והנה, באוֹרח פלא, הופיעה בסוּכּתו, והוא מתהלך אתה כאל עקרבים: אלפי עינים לטושות אל זהרה ואל קסמיה… ובהיותה בזרועותיו נדמה לו שהיא פוזלת מעבר לכתפו לצדדים… כשאני נישא על כנפי שירתכם דופק השטן על כתפי פתאום. דע לך, המאושר האומלל, זה אני, במגף רשעי הדורס, עשיתי לך את כל אלה. תן תודה לאגרוף זעמי, אתה האומלל, אני מעכתי את אחיך אשר התעלמו מפניך ואשר התנכרו לך, גם את אלה אשר שאפו לבוא אליך… ולא הצליחו להימלט מבין צפרני… ואלה הנושאים אותך עתה על כנפי שירתם – בבעיטת רגלי קלעתים, בשאט נפש, אל זרועותיך. ולולא אני לא היית מתעלס ומתעלה בנגינתם, כי מסביב לחצרי היו ממשיכים יחד עם יתר אחיך לרקוד וללקט עצמות… והיו מנגנים מתחת לחלוני… וכשיורידוני שאולה – יעלמו גם הם מפניך. וכל זהרי אהבת־כלולותיהם ימוגו ושוב תעמוד ליד סוכתך הדלה באלם לשון, באלם־לב. חברי כועסים עלי, גם בתי מוכיחתני על דברי. חרפוני גם אתם, אך הסירו מעלי את סיוט קללת הגלוּת ועלבון האדישות והנכר המרחפים מעל לראשי, לוטשים צפרניהם…

הלואי והיה פחדי פחד־שוא.


 

ארנסט יקירי    🔗

מצורף לזה מכתבי אל טפליץ שאני כותב לו מאותו ערב היסטורי. אבקשך לתלות את שניהם על הקיר אצלכם. אינני בטוח שאטהר בעיניכם. אך לפחות תחדלו לדבּר שטוּיות. די לנו שאני דיברתי שטוּיות. וזה מתוך רצון טוב, רק נסתבכתי מפני סיבות רבּות, וגם בשל עמדי על הבמה – אתם אינכם על הבמה עכשיו, ומהו הרצון הטוב אשר בדבריכם? שלום לכם. שירו, זמרו ועלו. ועוד תופיעו אצלנו ונשמעכם, ואתעלה בהצלחתכם, ואצטער בסתר על “פנטשריכם”. אף זאת אבטיחכם: לא אנאם תהילתכם, פן אנחם באחריתי לתָהלתי. אני גם אבוא אליכם ואקווה שלא תסגרו בפני את דלתכם.

וגם התזמורת הא"י עוד תבוא אלינו. כי אנחנו נחוצים לה, לא פחות משהיא נחוצה לנו. סוף סוף משה כרמי אינו עמק־חרוֹד כולו. וגם משה כרמי עצמו אינו “שונא נאצי”. נאמנים פצעי אוהב. “שמנדרקים” נחמדים שכמותכם!


8.jpg
9.jpg
10.jpg
11.jpg
12.jpg


  1. מרדכי שניר.  ↩

  2. אחות משה.  ↩

  3. רוֹזה פרידמן, אישיות משפיעה בחוגה. מפועלות העליה השניה. נפטרה והובאה למנוחת־עולמים בקבוצת גבע.  ↩

  4. יבניאלי.  ↩

  5. היה נסיון ייסוּד מושב צורפי זהב תימנים בבן־שמן בשנת תרע"ט. חגגו את ייסוּדו ברוב שאון והנסיון לא עלה.  ↩

  6. כצנלסון.  ↩

  7. נחמן סירקין בא לארץ עם משלחת “פועלי־ציון” בתרע"ט.  ↩

  8. כּנרית. מחברותיו של משה בגימנסיה “הרצליה”.  ↩

  9. גוּר, אישה.  ↩

  10. חבר התזמורת הארץ־ישראלית.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!