שתי פעמים בשנה, פעם אחת בחודש ניסן ופעם אחת בחודש אלול, יוצא פישל המלמד מבאלטה ונוסע לחַאשציוואטה אֶֹל ביתו, אֶל אִשתו וילָדיו, – לחַג הפסח ולחַג הסוכות. גזֵרה נגזרה על פישל המלמד, שיִהיה נע ונד כל ימיו, מתגלגל בנכר ואֵינו בא אֶל אִשתו וילָדיו אֶלָא כאורח נוטה לָלון. ואַף כי אורח חָביב הוא לָהם ויקר מכל יקר, אֵינו שוהה עמהם אֶלָא ימים מועטים, ימי החָג, וכיוָן שעברו ימי החג, מיד הוא מתחַייב חובת גָלות וחוזר שוב לבאלטה, אֶל עבודת מלמדוּת, אֶל הגמרא ואֶל הרצועה, אֶל התלמידים הגסים ומטומטמי המוחַ ואֶל חיֵי עוני ונדודים, מתגלגל בנכר ומתגעגע בחשאי על ביתו, על אִשתו וילָדיו.

אבל כנגד זה, כשפישל בא לביתו לחַג הפסח, אֵין דומה לו בכל האָרץ! בת־שבע אשתו יוצאת לקראתו, מורידה מטפחתה על מצחה, פניה מַאדימים כאֵש, עומדת ושואֶלת אותו דרךְ־אַגב, בלי להביט חָלילה אֶל פניו: “מַה שלומךָ?” והוא משיב לָה: “ואַתְ מַה שלומךְ?” ואֶפרים בנו, בחור בר־מצוָה, נותן לו שלום, והאָב שואֵל אֶת בנו: “עד היכן אֶפרים, הגעת בתלמודךָ?” ורייזיל בתו, נַערה שחַרחורה ונאוָה, שמַחלָפה גוּצה קלוּעה לָה לראשה, נופלת על צוָארו לחַבקו וּלנַשקו.

אַבא, מה הבאת לי מַתנה לכבוד יום טוב?

צמר־גפן לשֹמלה, ולאִמא הבאתי מטפחת משי. הליכי ותני לאִמא את המטפחת.

ופישל עומד ומוציא מתוך שֹק הטלית מטפחת חדשה של משי (אָמנם כלאֵי משי), ובת־שבע מַאדימה עוד יותר, מורידה מטפחתה עד עֶיניה, פונה כה וָכה, כנחפזת למלאכתה, חוזרת בבית אָנה ואָנה ועומדת במקום אֶחָד.

הראֵני־נא, אֶפרים, אֶת הגמרא. הבה אָבחָנךָ ואֶראֶה, עד היכן הגעת בתלמודךָ?

ואֶפרים הלא נַער חָרוץ הוא, תלמיד מובהק ומַתמיד גָדול, בעל תפיסה נאָה ובעל זכרון מצוין, ולא עוד, אֶלָא שנַפשו חָשקה בתורה! ופישל בוחנו, יושׁב ושומע, כיצד זה קורא לפניו אֶת הגמרא. חוזר אַחרי דבריו ומסייע אותו, ודעתו מתרחבת והולכת, נַפשו רוחצת בעדנים וְלבו עלץ בקרבו – אַךְ נַער חָרוץ הוא, בן יקיר לי אֶפרים! כלי מפואָר!

אם רוצה אִתה לילךְ לבית־המרחָץ, הרי כותונת מזומנת לְךָ כאן!

כךְ אומרת לו בת־שבע אִשתו דרךְ־אַגב, בלי להביט חָלילה אל פניו, ופישל מַרגיש בלבו, כִּי טוב לו עתה מאוד, רואֶה אֶת עצמו כאָדם שנמלט מבית־האסורים לאַויר העולם, וחָזר אֶל קרוביו ואֶל אהובי־נַפשו. והוא מצייר לו בדמיונו אֶת בית־המרחָץ, המהּביל כולו מרוב חום. הנה הוא מטפס ועולה בכבש אֶל האִצטבה העֶליונה, משטח ומתפרקד שם להנאתו ומַלחיץ עצמותיו, חובט עצמו בחבילת זרדים ומזיע יפה וסופג הבל רב, ונַפשו לא תשׂבע.

הוי, יהודים רחמנים, עוד, עוד! הוסיפו הבל, הרבו הבל!…

וכשהוא חוזר מּבית־המרחָץ, כולו צַח ואָדום ורָענן, כנולד מחדש, הריהוּ יושׁב קודם כל לעיין מתוךְ הרחבת־הדעת בהלכות הפסח. אַחַר־כך הוא לובש אֶת קפוטת־השבת, חוגר למותניו אֶת האַבנט החָדש, חוזר אָנה ואָנה בבית ומציץ בדרךְ־הילוכו עַל בת־שבע אִשתו, הלבושה שמלה חדשה ומקושטת במטפחת־המשי וחוט של חן משוך על פניה – אָכן אִִשה נאָה עדַיין בת־שבע, כשרה וצנועה! והוא הולךְ עם אֶפרים בנו לבית־הכנסת. נכנַס לבית הכנּסת, מיד הכל מַקיפים אותו ונותנים לו שלום מכל העברים: “ברוךְ הבא רב פישל! מַה שלומו של יהודי מלמד?” “יהודי מלמד מַרביץ תורה לתינוקות”. “מַה נשמע בעולם?” “עולָם כמנהגו נוהג”. “מַה נשמע בבאלטה?” “באלטה עומדת על תלה”… הכל בנוּסח אֶחָד, שחוזר ונשנה בכל שנה ושנה. ורב ניסן החַזן עובר לפני התיבה ומתפלל ערבית, מסַלסל גרונו בניגון וקולו הולךְ וחָזק, וְכשהוא מָגיע לפסוק “וידבר משה אֶת מועדי יי אֶל בני יִשׁראֵל”, קול זה עולה ובוקע שחָקים. ואֶפרים עומד ליד אַביו, מתנועע ומתפלל בכוונה עצומה. ועֵיני פישל רואות, ודעתו מתרחבת והולכת, נַפשו רוחצת בעדנים ולבו עלץ בקרבו – אַךְ נַער טוב הוא, בן יקיר לו אֶפרים, כשר וישר!

יום טוב! שנה טובה!

יום טוב! שנה טובה!

השולחַן ערוךְ והכל מתוקן לסדר: מַצה ומרור, אַרבע כוסות וחרוסת, זרוע וביצים, בצלים ותפוחי־אדמה ושאָר ירקות. מיטת היסב אַף היא מוכנה: שני סַפסלים עומדים מצורפים זה לזה וכר גָדול על־גביהם. עוד רגע ופישל יעלה למלוךְ. עוד רגע ופישל יָשב על כיסא־מלכותו, כולו עוטה לבנים, המַלכה בת־שבע, חבשה מטפחת־משי, מימינו, ובני המלךְ, אֶפרים בכובעו החָדש ורייזיל במַחלפת־ראשה הגוּצה ממולָם – הבו גודל, יהודים! תנו כבוד לפישל המלמד, שעלה למלוךְ על כיסא־מַלכותו!

ליצני הדור בחאשציוואטה, החומדים לָצון כל ימיהם, מבדחים דעתם להנאתם ומלגלגים על כל העולָם כולו, וכל־שכן יהודי שמלמד הוא, הוציאו לעז על פישל מודעֵנו, כִי פעם אַחַת בערב פסח, הריץ דיפישה לבת־שבע אִשתו בלשון המדינה לאמור: “רעַבּיאַטאַ סאָבּראַני. דעָנגי וועָזוּ. פריגאָטאַוו פוּלי. יעָדוּ צאַרסטוואָוואַט”. פשוטה של דיפישה זו כךְ הוא: “אסַפתי תלמידי. צררתי אֶת כספי. לבבי לביבות. אני בא למלוךְ”. דיפישה זו – כךְ מספרים ליצני הדור – נתפסה למַלכות בדרךְ־הילוכה. באו אֵצל בת־שבע ובדקו בביתה ולא מצאו כלום. תפסו לו לפישל ואסרוּהוּ בשדלשלאות של ברזל ושלחוהו לעירו בכבוד גַדול עם שאר אסירי המלךְ. כךְ מספרים ליצני הדור. ואַף־על־פי־כן יכול אני לאמור לָכם בהן־צדקי, כי לא היו דברים מעולם. כל זה אֵינו אֶלָא פרי דמיונם של מוציאֵי־לעז ומפיחי־קריה. מימיו לא הריץ פישל דיפישות לביתו, מעולָם לא בא אָדם אֵצל בת־שבע לבדקה

ומעולָם לא שלחו אֶת פישל לעירו עם אסירי המלךְ. אָמנם פעם אַחַת היה מַעשׂה ותפסו לפישל ושלחוהו לעירו עם האסירים, אבל לא בשביל דיפישה תפשוהו, אֶלָא בשביל פאספורט, ולא מבאלטה שלחוהו, אֶלָא מיהוּפּץ. ולא בעֶרב פסח היה מַעשׂה, אֶלָא בתקופת תמוז, בעצם ימות החמה. ומַעשׂה שהיה כךְ היה: פעם אַחַת התאַוָה פישל תאוָה לנוע ליהוּפץ ולבקש לו שם מַעמד למלמדוּת. הסיח דעתו ושכח לָָקחת אִתו פאספורט, הנחוץ לכל אָדם באשר הוא אָדם. כסבור היה, שדין יהוּפּץ כדין באלטה — וטעה, ונפל בפח, והתגלגל בחרפה וביסורים ימים רבים, למַען יסַפר לבניו ולבני־בניו הבאִים אַחריו, שלא יִכנסו ליהוּפּץ לבש שם מַעמד למלמדוּת.

מאָז הוא נוסע כל ימיו לבאלטה להרביץ תורה לתינוקות. וכיון שערבי פסחים ממַשמשים ובאִים, הריהוּ נחפז לכלות עסקיו בהקדם־בזמן, מכין עצמו לנסיעה ומביא דרכו בחשבון, שתהיֶה ביאָתו לביתו מכוונת לשבת־הגָדול. במה דברים אמורים? כשהחשבון עולה יפה, כלומַר, כשהדרכים כתיקונם והעגָלות מצויות בשוק, ואֶפשר לעבור אֶת מַעבר בוג אִם בעֶגלת־חורף על־פני הקרח, או במַעברה על־פני המים. אבל מַה יעשׂה אָדם מיִשׂראל בזמן הפשרת־שלָגים, כשהביצה מתרבה, ועגָלה אֵין בשוק, וקרח הבוּג נקרע זה־עתה, והמַעברות אֵינן עושות עדיִין אֶת דרכן, וסירת־דוגה יש בה משום סכנת נפשות, וחַג הפסח הנה זה עומד אַחַר כותלנוּ? ויש לאמר; אִם כן, מַה יעשׂה אָדם מיִשׂראֵל, הנוסע בעֶרב שבת עם חשכה ממַחנוקה לברדיטשב, עולה במַעלה ההר, ולבו מתעטף ברעב, ומטר סוחף ניתך על ראשו, והאַוויר מַחשיךְ והולךְ, וזמַן הדלקת הנרות ממַשמש ובא, והוא עייף ויגע וירא־אלוהים — ופתאום מתפקע סדן מסדני העגָלה? הצד השווה שבהם, ששניהם עלובים וטעונים רחמים.

פישל המלמד מלומד בפורענויות אֵלו כל־צרכו וכבר טעם טעם של טילטול־דרכים בימיו. כמה טורח ונדודים כבר שבע בחַייו, מיום שנַעשׂה מלמד והתחיל נוסע מחַאשציוואטה לבאלטה ומבאלטה לחַאשציוואטה! כמה נסיונות נתנַסה וכמה גילגולים נתגלגל בנסיעותיו וכמה מאורעות אֵירעו לו בדרכו זו! פישל המלמד כבר ניסה ללכת ברגל כמה וכמה פרסאות, הולךְ והודף אֶת העגָלה המאחוריה. וכבר קרה מקרהוּ להתבוסס בביצה בפישוט ידיים ורגלים עם כומר אֶחַד, הכומר מלמַעלה והוא מלמַטה. וכבר אִינה המקרה לידו לָנוס מנוסַת־מוות מפני סיעה של זאֵבים, שדלקו אַחרי העגָלה מחאשציוואטה עד פיטשאנה, ולבסוף נתגָלה הדבר, כי לא זאבים היו הלָלו, אֶלָא כלָבים. ואולם צרה זו, שהתרגשה ובאה עליו באותו עֶרב פסח, שבו הכתוב מדבר, מיוחדת במינה היתה, שכמותה לא ידע ולא הרגיש מימיו.

וצרה זו נתגלגלה לפישל על־ידי נהר הבוּג. כלומר, בימי האָביב ההם הפשיר הקרח באִיחור זמן ומי הבוּג פרצו וגָאו בה בשעה, שפישל המלמד היה עומד מוכן לדרךְ ונחפז לביתו. ופישל היה נחפז לביתו מאוד. מפני שהזמן קצר והשעה דחוקה ביותר: אותו עֶרב פסח חַל להיות בשבת־הגָדול.

אֶל הבוּג בא בעֶגלת־אִיכר ביום החמישי בשבת לפנות ערב. אָמנם לפי חשבונו צריךְ היה לָבוא לכאן ביום שלישי בבוקר, מפני שיצא מבאלטה ביום ראשון אַחרי גמַר השוק. בא השׂטן והשׁיאו לָצאת לשוק ולחַזר אַחרי עגלת־עראי. מוטב שהיה נוסע בקרונו של יענקיל שקץ (בעל־עגָלה מפורסם בבאלטה), יושב אֶצלו על־גבי הזיז שמאחורי הכילָה, רגליו תלויות ומתלבטות באַוויר וכל גופו מיטלטל ומתענה וכואֵב, ובלבד שהיה בא לביתו בזמַנו ומוצא מנוחה זה־כבר! אֶלַא שביקש לקמץ בהוצאות הדרךְ, ונענש. יונה השיכור זה שמסַרסר עגָלות בבאלטאה, הלא התרה בו כמה פעמים לאמור: “שמע לקולי, רב קרוב, מוטב שתיתן על ידי שני קרבונים, ותזכה לישב בכילָתו של יענקיל בהרחָבה, כמלךְ ברהטים. זכור כי רעה נגד פניךָ — עֶרב פסח לנו היום!” אֶלָא רצה הקדוש־ברוךְ־הוא לנַסות אֶת פישל וזימן לו בשוק ערל אֶחד מחאשציוואטה, הידוע לו מכבר־הימים.

היו, שמַע נא רבי! אֶפשר שנסַע לחאשציוואטה?

טוב ויפה. כמה, למשל, יעלה שכר נסיעה?

לשׂכר הנסיעה שאל, ואם יביאֵהו הערל אֶל ביתו לחַג הפסח — דבר זה לו עלה על דעתו כלָל לשאול. כי מַה שאלה יֵש כאן? דומה אפילו יצֵא אָדם ברגל אַחרי העָגלה ויפסע פסיעות קטנות, עקב בצד אגודל, כפוסע לאחוריו מתוך תפילת שמונה־עָשׁרה, אַך הוא יגיע אֶל ביתו לעֶרב יום טוב מקץ שבוע ימים!

ואולם שיצא פישל מן העיר, מיד הרהר חרטה ולבו חיה נוקפו, אַף־על־פי שעֶגלת הערל מרוּוחָה היית, והוא יושב בה יחידי, פושט רגליו להנאָתו, כדוכס לכל דבר. ראה פישל באיצטגנינוּת שלו, כי פסיעה אִטית זו, שסוסו של הערל פוסע ומזיז עצמו בכבדות, לא ירחיקו מרחָק רב, לפי שכל אותו היום היו נוסעים ונוסעים ונראִים כעומדים במקום אֶחָד. וכל אשר הציק פישל לערל והתאַמץ להוציא מפיו מילים, אם רב עוד הדרךְ לפניהם, כן הקשה זה אֶת ערפו והחריש ולא ענהוּ דבר, זולת: “אַ כּטאָ יאַהאָ זנַא?”, כלומַר, מי יודע? ורק בשעה מאוחרת, בהיות העֶרב השיגַם יענקיל שקץ ובא מאַחריהם בקול שאון ורעש, בחריקה ושריקה ובקישקוש מסילות ושלשלאות של ברזל, הוא ואַרבעת סוסיו האַבירים, הקלים מנשרים, וכילָתו הגדולה והרחָבה, המלאָה נוסעים מפה אֶל פה, מלפניה ומאַחריה. ראה יענקיל שקץ אֶת המלמד יושב בעגלת הערל, מיד הניף מַגלָבוֹ, הצליף בו אַחַת ושתים באַוויר, נזף בשניהם, בבעל־העגָלה וברוכבו, שפךְ בוּז עליהם ועל סוסם העלוב, וכשעבר מהם והרחיק מעט, נפנה לאחריו ורמז במַגלָבוֹ להערל על אֶחָד מאופני עַגלתו:

הוי, בן־אָדם, הביטה וראֵה! הרי זה אופן שלךָ מסתובב!

טפרררררו! — קרא הערל ועצר אֶת סוסו, ירד מעל העגָלה עם המלמד ועמד להתבונן אֶל האופנים, לבדוק בסדנים, נשתטח וזחל מתחת לעגָלה, פישפש שם ולא מצא כלום. כשהבין הערל, כי צחוק

עשׂה לו יענקיל, שלח אֶת ידו אֶל תוךְ בית־צוָארו להתגרד במַפרקתו והתחיל לקלל אֶת יענקיל ואת כל אֶחָיו היהודים קלָלות נמרצּות כל כךְ, שאוזן פישל לא שמעה כמותן מעולָם, קולו של הערל הלךְ וחָזק וחמתו בערה בו יותר ויותר:

הלוַואי שלא תראֶה בטוב כל ימיךָ! שלא תאריךְ ימים על האָרץ! שלא תגיע למקומךָ! שתהא לךָ השנה הזאת לך לקלָלָה ולא לברכה! שתכלה ותאבד! אַתה! ובהמתךָ! ואִשתךָ! ובתךָ! ודודותיךָ! וקרוביךָ! וכל אַחיךָ היהודים, כופרי אלוהים הארורים!!!

עברה שעה ארוכה עד שעלה הערל וישב בעָגלָתו, ועדיין לא נתקררה דעתו ולא חָדל לשפוךְ אֶת חמתו על יענקיל בעל־העָגלה ועל כל היהודים יחד, עד שבאו שניהם, הוא והמלמד, בעֶזרת השם יִתברךְ אֶל הכפרים ונטוּ שם ללינַת־לַילָה.

למחר השכים פישל עם עלות השחר, עמד להתפלל. קרא פרק ב“חוק ליִשׂראֵל”, סעד לבו בכעךְ והיה מוכן ומזומן לדרךְ. אֶלָא שחווידור, הוא בעל־העגָלה שלו, לא היה מוכן עדיִין: הלָה נִכנַס לישיבה עם אֶחָד מרעיו והתמַהמַה עד בוש, היטיב אֶת לבו ושתה לשכרה, עד שנרדם במקומו וישן כל אותו היום ומַחצית הלילה, ורק אַחַר־כךְ יצאו לדרךְ.

הכיצד? ‏‏‏‏– הטיף לו פישל מוסר, לאַחַר שכבר ישבו בעגָלה. – הכיצד, חווידור, יִכנס הרוּחַ באִמא שלךָ, היִתכן? הלא שׁכוּר שׂכרתיךָ בפירוש ליום טוב! האֵין אלוהים בליבךָ? או יושר אָיִן?…

דברי־כיבושים אֵלו וכיוצא באֵלו השמיע פישל, ולא חָדל מהוכיחו ומהטיף לו מוסרו, חציו מדבר גויִית וחיצו בלשון־הקודש ומשׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים ועקימַת פה וחוטם. וחווידור אָמנם הבין, עד היכן הדברים מַגיעים, ואַף־על־פִי כן לא ענהוּ דבר וחצי דבר. נראָה, כי בלבו הודה על עוונו הכיר, כי צדק פישל הפעם, ולכן ישב והקשיב למוסרו והחריש, כתינוק שסרח. וכךְ היו מַרתיעים ונוסעים, עד שהגיעו ביום הרביעי סמוךְ לפיטשאנה ופגעו שם ביענקיל שקץ, שכבר חָזר מחאשציוואטה בקול שאון ורעש, בחריקה ובשריקה, כדרכו, ובישׂר אֶת פישל ואֶת בעל־העגלה שלו בשורה טובה:

מוטב שתתהפכו ותשובו לבאלטה: הבוג ניתק ממקומו!

לבו של פישל המלמד אַף ניתק הוא ממקומו, כששמע בשׂורה זו. וחווידור, שסבור היה כי יענקיל משטה בו גם הפעם, התחיל שוב לקללו קלָלות נמרצות ושפךְ את כל כעסו ומרי־שׂיחו על ראשו של יהודי זה ועל ידיו ועל רגליו. ולא פסַק פיו מקלָלָה עד שהגיעו ביום חמישי בשבת אֶל נהר הבוג. כשבאו אֶל נהר הבוג, סרוּ אֶל בית פרוקוף באראניוּק בעל־המַעברה לשאול אֶת פיו, אֵימתי יפליג במַעברה. בין כה וָכה התרחש ובא ערב. חווידור ופרוקוף ישבו לשתות, ופישל המלמד עמד להתפלל תפילת מנחה.

השמש פנתה לשקוע ושפכה אֶת קרניה האדומות על ההרים הרמים אשר משני עֶברי הנהר, שמקצתם עדיִין מכוסים שלג ומקצתם כבר התחילו מוריקים, וכולָם חרושים שלוליות דקות, המשתלשלות ויורדות מלמַעלָה למַטה, נופלות ומשתפכות בהמיה אֶל הנהר, פוגשות שם על דרכן קילוחי־מַיִם, הנוזלים ושוטפים מתוךְ קרעֵי הקרח הזע. אותה שעה נראתה חַאשציוואטה כולָה מסודרת ומונַחַת על־גבי טבלה, היא ובתיה הקטנים וראש בית־יִראָתה הרם שנשקף מרחוק, מתוךְ שקיעת החַמה כנר דולק. עמד פישל לתפילת שמונה־עֶשׂרה, הסתיר עֵיניו בכפו והתאַמץ לגָרש מלבו אֶת המַחשבות הזרות, שטרדוּהוּ ובילבלו תפילתו ושימשו לפניו בעירבוביה: בת־שבע אִשתו עם מטפחת־המשי החדשה, אֶפרים בנו עם גמרא, רייזל בתו עם מַחלפות־ראשה, בית־המרָחץ המַהביל עם האִצטבה העֶליונה, ומַצות חַמות עם דגים טובים מפולפלים, ומרור חָריף, שריחו עולה באַף, עם חמיצה של פסח ושאָר מַאכלים טובים, שיֵצר לב האָדם לָהוט אַחריהם. וכל אשר התאַמץ פישל לגָרש אֶת המַחשבות הזרות האֵלה ולהסיח דעתו מהן, כן התרגשו ובאו בהמון וטרדו אֶת מוחו, כזבובי־קיץ הלָלו, ולא הניח לו לכוון אֶת לבו בתפילתו.

גָמַר פישל להתפלל שמונה־עֶשׂרה וירק ב“עלינו” חָזר ובא אֵצל פרוקוף ונכנַס עמו בשׂיחָה על המַעברה ועל עֶרב יום טוב, חציו מדבר אֵלָיו גויִית וחציו מבאֵר בלשון־הקודש, משׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים, מלמדו פרק בהלכות הפסח, מה עֶרכו של חַג זה ליִשׂראֵל ומַה טיבו שֶל עֶרב יום טוב שחָל להיות בשבת, ומסַיֵים אֶת דבריו בלָשון בקשה ותחנונים, כי אִם חַס ושלום, לא יעבור אֶת הבוּג עד מחר, אַחריתו עדי־אובד, כי מלבד שאִשתו וילָדיו יושבים שם בביתו ומחַכים לו בכליון־עֵינַיִם (לדברים אֵלו מוציא פישל מלבו אנחה עמוקה, השוברת גופו‎), צריךְ יהיה, חס ושלום, לצום שמונה ימים רצופים, להזיר עצמו מן האכילה ומן השתיה, וסופו שיגוע פה ברעב, ואנה הוא בא? (כאן נפנה פישל לצדדים, שלא יראה פרוקוף את הדמעות, אשר עלו בעיניו).

פרוקוף באראניוק הבין, כי מצבו של פישל העלוב ברע, ולכן נתכוון לשדלו בדברים טובים והשיב לו, כי אמנם יודע הוא גם יודע,שמחר חג להם ולא עוד, אלא שיודע הוא גם את שם החג זה. וגם יודע הוא, כי בחג זה נוהגים היהודים לשתות יין ויי“ש חריף. וגם יודע הוא, כי עוד חג אחד יש ליהודים, שבו שותים יי”ש, ושם החג ההוא “אָזני־המן”. ושוב יודע הוא, כי יש חג שלישי, שבו היהודים חייבים לשתות לשכרה, אלא שכבר שכח את שמו של אותו חג…

טוב ויפה! – נכנס פישל לתוך והפסיקו בקול בוכים. – אבל מה אעשה ליום־חגנו? שמא מחר, חלילה, אל תפתח פה לשטן, לא יעלה ולא יבוא?…

על הדברים האלה לא ענהו פרוקוף כלום, ורק עמד ורמז לו בידו על הנהר, כאדם האומר: “שא עיניך וראה את כל המתרחש שם!”

ופישל נשא עיניו אל הנהר וראה שם את אשר לא ראו עיניו מעולם, ושמע שם ראה את אשר לא שמעו אָזניו מעולם. לפי שיֵש רגלים לדבר, כי פישל המלמד כמעט לא ראה מימיו את עולָמו של הקדוש־ברוךְ־הוא בחוץ כמות שהוא, ואִם ראָהוּ לפעמים, לא ראה אותו אֶלָא בהיסח־הדעת, בדרךְ־הילוּכו, כשהיה נחפז ורץ מן החדר לבית־המדרש ומבית־המדרש שוב לחדר. מי־התכלת של נהר בוּג היפה, השוטפים בין שני הרים רמים ונישאים, המיית השלוליות, המשתלשלות ויורדות במדרון מלמַעלָה למַטה, שאון קרעֵי־הקרח, הזעים ומהלכים על־פני המים, נוגה החַמה השוקעת, הבועֶרת באֵש, ראש בית־היִראָה, הדולק כולו מרחק, ריח אַוירו של עֶרב פסח הרענן והמחַיֶה נפשות, ועל כולָם – הקרבה היתרה בינו ובין בני־ביתו, שנַפשו נכספת וכלה אליהם ואֵינה יכולה להשׂיגם, – כל הדברים הלָלו יחד כאִילו נסכוּ רוחַ חדשה על פישל, נטלוּהוּ ונשׂאוהו כעל כנפי נשרים והביאוהו לעולָם אַחר, עולָם שכולו טוב, ונדמה לו באותה שעה, כי כפשׂע בינו ובין חאשטציוואטה, ומַעבר הבוּג קל מאוד, כּאַיִן וכאֶפס הוא, ובלבד שיעשׂה הקדוש־ברוךְ־הוא נס ויצליח אֶת דרכו!

מַחשבות אֵלו וכיוצא התרוצצו במוחו של פישל, בעומדו יחידי על שׁפת הנהר, שימשו לפניו בעירבוביה והסיחו אֶת דעתו מכל העולָם כולו, עד כי לא ראה ולא הרגיש, כי כבר החשיךְ היום ועלָטה באה, והשמַיִם נזרעו כוכבים, ורוחַ קלה התגנבה וחָדרה אֶל תחת קפוטתו, ומשם נגעה בטליתו הקטנה, – ופישל המלמד עדיִין עומד ומהרהר, מפנה לבו לחלומות ודמיונות, מתעמק בעניינים רמים ונשׂגָבים, שלא עלו מימיו על דעתו: בכבשונו של עולָם, בסוד הליכות שמים וכל צבאם, בהדר וטבע וגאונו, בבורא שמַיִם ואָרץ, וכל כיוצא באֵלו.

ליל־נדודים עבר על פישל המלמד בביתו הקטן של פרוקוף בעל־המַעברה – לילה כזה אַל יִשָנה עוד! והנה חָלף הלילה ובא הבוקר והציצה החַמה בפנים מאִירות ושׂוחקות. יום נאֶה ונפלא הגיע, יום בהיר בשחָקים, מַשפיע חום נעים ורךְ, מַפשיר אֶת שיירי השלג ובוללָם יחד ועושׂה אותם כמין דייסה, והדייסה מתמַגמגת והולכת עד שהיא נַעשׂית קילוחי־מַיִם, והמַיִם זורמים ושוטפים מכל אַפסים, הולכים ומשתפכים כּולָם אל תוך מי הבוג. והבוּג בהיר כולו, רם ומשופע, ועֵינו כעֵין התכלת הטהורה, ורק לפעמים עדיִין נראִים עליו קרעֵי־ הקרח הגדולים והעצומים, שמַראֵיהם מראֵה חַיות גדולות ונוראות, מיני פילים לבנים, הרודפים ודולקים זה אַחַר זה, אָצים ורצים, דחופים ומבוהלים, כנחפזים מאוד לדרכם. פישל המלמד התפלל תפילת שחרית, סעד אֶת לבו ביֶתר החָמץ, שנשתייר לו בשׂק טליתו, ויצא אֶל הנהר לראות ולָדעת, אֵימתי יפליגו במַעברה. ומַה נבהל ונשתומם, כששמע מפי פרוקוף, כי לא יוכלו להפליג במַעברה עד יום הראשון הבא! פישל נזדעזע כולו, תפס אֶת ראשו בשתי ידיו, ניענַע כל אֶברי גופו, גָער בפרוקוף, חירף וגידף אותו, חציו מדבר אֵלָיו גויִית וחציו בלשון־הקודש, משׂבר לו אֶת האוזן בתנועות ידיים: הכיצד? הלא אֶתמול נתן תקווה בלבו להעבירו אֶת הבוּג במַעברה! על זה השיב לו פרוקוף במנוחת־נפש יתירה, כי מעולם לא נתן תקווה בליבו להעבירו במַעברה; הבטח הבטיח אותו להעבירו, ואָמנם, לכשירצה, יכול הוא להעבירו אֶת הנהר לא במַעברה, אֶלָה בעריבה, כלומַר, בסירת־דוּגָה קטנה, ובשׂכר זה ישלם לו פישל לא פחות ממַחצית הקרבון.

לו תהי סירת־דוּגָה, לו תהי עריבה,ובלבד שלא אָחוג חָלילה אֶת חַגי בחוץ!

כךְ אָמַר לו פישל והיה מוכן ומזומן באותו רגע לשלם לו אפילו שני קרבונים, או לקפוץ אֶל תוךְ הנהר ולעברו בשׂחייה, למסור אֶת נַפשו על קדושת החָג. ומיד עמד להבהיל את פרקוף ולָאוץ בו, כי ימַהר ויִקח אֶת העריבה או אֶת סירת־הדוּגָה שלו ויעבירהו לעֵבר הנהר השני, לחאשׂציוואטה, למקום שמחַכים לו שם בכיליון־עֵינַיִם בת־שבע אִשתו ואֶפרים בנו ורייזיל בתו. אֶפשר שהם עומדים כולָם מעֵבר הנהר, שם על ראש ההר, ורואִים אותו בעֵיניהם, ורומזים אֵלָיו בידיהם, וקוראִים אֵלָיו בפיהם, אֶלָא שהוא אֵינו רואֶה אֶת פניהם ואֵינו שומע אֶת קולָם, לפי שהנהר גָדול עתה ורחב, רחב מאד, אשר לא היה כן מעולם.

השמש כבר עמדה באֶמצע השמַיִם העמוקים. הבהירים והכחולים, בשעה שפרוקוף ציוָה אֶת פישל לקפוץ אֶל תוךְ העריבה. וכששמע פישל אֶת הדברים האֵלה, מיד רפו ידיו וכשלו רגליו, ולא ידע אֶת המַעשׂה אשר יעשׂה. מימיו לא עבר בעריבה על־פני המים. מימיו לא הפליג בסירה על־פני הנהר. ונדמה לו, כי כאשר אַךְ יציג אֶת כף־רגלו בעריבה, מיד תתהפךְ על פיה ותורידהו מצולות!

קפוץ אל תוך הערבה, ונפליג! – אמר לו פרוקוף שנית ובמחי משוט אחד קרב בסירה אל שפת הנהר ונטל מידי פישל את תרמילו.

עמד פישל המלמד והפשיל אֶת כנפות קפוטתו למַעלה והתחיל חוזר במקום אֶחַד, חוזר ונמלךְ בדעתו, אִם יִקפוץ או לא יִקפוץ? מצד אֶחַד – עֶרב פסח שחָל להיות בשבת־הגָדול, בת־שבע אִשתו, אֶפרים בנו, רייזיל בתו, בית־המרחָץ, סידור פסח, כיסא־המלכות… ומצד שני – סַכנת־נפשות, מַלאַךְ־המוות, “המאַבד עצמו לדָעת”… כי אִם חַס ושלום, תנוע הערבה רק רגע אֶחָד, הלא אָבד פישל, עבר ובטל מן העולָם!… וכךְ היה חוזר במקום אֶחַד וכנפות קפוטתו המופשלות בידיו, עד שכעס עליו פרוקוף, גָער בו בנזיפה ואָמר לו, כי ירוק יִירק בפניו ויעבור לבדו לחאשציוואטה. שמע פישל אֶת שם “חאש־צי־ווא־טה” יוצא מפורש יוצא מפי פרוקוף, נזכר בבני־ביתו אהובי נַפשו, עמד והתחַזק בכל כוחותיו, קפץ ונפל לתוךְ הערבה. נאמר כאן “נפל”, מפני שתכף לכניסתו נעה הסירה לצד אֶחַד; כסבור היה, שנופל הוא, ונרתע לאחוריו; כיוָן שנרתע לאחוריו, מיד נפל על פניו ונשתטח מלוא־קומתו על הקרקע. וכךְ עברו עליו רגָעים אָחדים, עד ששבה רוחו אֵלָיו, ופניו לבנים כפני מת, וידיו ורגליו רועדות, ולבו נוקפו בחָזקה: טיק־טיק־טק! טיק־טיק־טק!

כאָדם היושב על כסאו בתוךְ ביתו, שוקט ושלֵו ובטוח, כךְ ישב פרוקוף בתוך העריבה, מניף משוטו לצד אֶחָד, חוזר ומניפו לצד שני – והעריבה מַחליקה והולכת על־פני המַיִם, והמַיִם מַבהיקים כאַספקלָריה מאִירה, וראשו של פישל סובב עליו כגלגל, ולבו סחַרחָר, והישיבה קשה לו מאוד. כלום יושב הוא? דומה, שאֵינו יושב, אֶלָא תלוי, תלוי ועומד באַווִיר. כמעט יזוז רגע שלא כשורה, כמעט יֵרתע רגע ויִתנודד לצד אֶחַד – מיד יוטל אֶל המַיִם, ופישל אֵיננו!… ומתוךְ מַחשבה זו עולה על לבו אותו פסוק משירת־הים: “צללו כעופרת במַיִם אַדירים”, – ושׂער ראשו סומר מפחד, וכל בשׂרו נַעשׂה חידודים. וכי קלה בעֵניכם מיתה משונה זו? הן גם לקבר־יִשׂראֵל לא יבוא! והוא מתפלל בלבו ונודר נדר… מַה יִדור? שמא צדקה? אֵין לו במה לשלם: הלא מסכן הוא, עני ואֶביון! לפיכךְ הוא נודר נדר בלבבו, כי אִם יִהיֶה אלוהים עמו ויביאֵהו בשלום לביתו, יֵשב כל הלילות ויעסוק בתורה, ויעבור במשךְ השנה על כל הש"ס כולו, אִם יִרצה השם.

חָשקה נַפשו של פישל לָדעת, אִם רחוקה עוד הדרךְ לפניהם עד החוף. ואולָם לצערו ולהוָתו ישב בסירה ישיבה הפוכה: פניו כלפי פרוקוף ואחוריו לחאשציוואטה. לשאול אֶת פי פרוקוף ירא הוא. חושש הוא להוציא הגה מפיו, שמא יכשילהו קולו. נדמה לו, שאִם אַךְ יִפתח אֶת פיו וישמיע קול, מיד תתנודד הסירה, וכיוָן שתתנודד הסירה, אֵין פישל עוד! אַךְ הנה פתח פרוקוף עצמו אֶת פיו והתחיל מדבר. מלמד הוא אֶת פישל פרק בהלכות הפלָגת הסירה. קשה, הוא אומר, הפלָגַת סירה במַיִם בזמן הפשרת הקרח! בשעה זו, הוא אומר, הסַכנה מצויה ביותר, ולפיכךְ, הוא אומר, אַל יֵצא אָדם על המים בדרךְ ישרה ואַל יהי אָץ להפליג. חַייב אָדם, הוא אומר, להיות זהיר ומתון ביותר, להתחַכם הרבה ולילךְ בעקיפים, סחור־סחור, מַפליג קצת וחוזר לאחוריו, מַפליג קצת וחוזר לאחוריו…

הנה גוש קרח מתרגש ובא עלינו!

כךְ אומר פרוקוף ומַטה אֶת הסירה אחורנית ומפנה דרךְ לגולם־קרח גָדול ועצום, השט ועבר על פניהם מתוךְ המולה משונה מאוד, שאוזן פישל לא מעה כמותה מעולָם. ופישל רואֶה עכשיו עין בעין, עד היכן מַגיעה הסַכנה בנסיעה משונה זו! והוא מהרהר חרטה בלבו על המַעשׂה אשר עשׂה. אֶת כל אשר לו היה נותן עתה, ובלבד שיבוא במהרה אֶל החוף, או שיחזור לאחוריו.

אָה! הרואֶה אָתה? – אומר לו פרוקוף ורומז לו בידו לפניו.

פישל מרים אֶת עֵיניו בחשאי, מתיירא לָזוז ממקומו, מַביט וחוזר ומַביט, ואֵינו רואֶה כלום. רואֶה הוא לפניו רק מַיִם בלבד, מַיִם רבים, מַיִם שאֵין לָהם סוף.

הרי זה קרע גָדול של קרח, ההולךְ ובא עלינו. צריךְ להזדרז ולעבור במהרה, כי לחזור לאחורינו לא נַספיק עוד.

כךְ אומר פרוקוף ושוקד על מלאכתו בשתי ידיו, מניף משוטו על ימין ועל שׂמֹאל, והסירה מַחליקה והולכת, שטה על־פני המים כדג, ופישל מַרגיש אותה שעה, כי צינה עוברת בכל אֶברי גופו. רוצה הוא לשאול דבר, אֶלָא שהוא מתיירא להעמיד אֶת חַייו בסכנה. ואולָם הנה פרוקוף עצמו מדבר:

אִם לא נכוון אֶת הרגע ולא נקדם אֶת הקרח בעוד זמן, רעה נגד פנינו.

כאן לא יכול פיל להתאַפק ושאל בחרדה:

דהיינו? מַה מַשמע רעה נגד פנינו?

מַשמע, שאָבדנו, – אומר פרוקוף.

אָבדנו?

אָבדנו!

דהיינו? מַה מַשמע אָבדנו? – חוזר פישל ושואלו.

מַשמע, שיִפגע בנו.

יִפגע?

יִפגע!

ופישל אֵינו מבין עדיִין כל־צרכו אֶת פירוש המילים האֵלה ואֵינו יכול לעמוד על פשוטן, אֶלָא שיודע הוא ומַרגיש, כי סַכנה קרובה, כי מַעבר־בוּג זה יֶש בו משום " מַעבר־יבוק "… וזיעה קרה מכסה אֶת כל בשׂרו, ושוב עולה על לבו אותו פסוק משירת־הים: “צללו כעופרת במַיִם אַדירים”…

וכדי להניח אֶת דעתו של פישל, מסַפר לו פרוקוף מַעשׂה יפה ונעים, מאורע שאֵירע לו בשנה שעברה, בתקופה זו מַמש, כשנפתח הבוּג והמַעברה לא הפליגה עדיִין בנהר. נזדמן לו הימים ההם ברנש אֶחָד, פקיד מפקידי מכס־היין אשר בעיר אוּמַאן, אָדם מהוּגָן ביותר, שהבטיח לשלם לו קרבון שלם. יצאו בסירה ונפגעו פגיעה רעה בשני הרי־קרח גדולים ונוראִים. ביקש לפנות על ימין – ונכנַס לבין שני ההרים. ביקש להבקיע ולָצאת מתוכם – נתקלה הסירה הסירה בקרח ונהפכה על פיה ושניהם נפלו אֶל המים. נַעשׂה לו נס וצף על־פני הנהר וניצל, והפקיד מאוּמַאן שקע וטבע, ויחד עמו ירד לטמיון גם הקרבון.

פראָפאַוו קאַרבאָוואַנעָץ! כלומַר אָבד הקרבון! – כךְ סיֵים פרוקוף אֶת סיפורו היפה מתוךְ אנחה, ופישל חָרד כולו ובשׂרו סמר מפחד ולשונו דבקה לְחִכּוֹ, ולא יכול לדבר דבר ולהשמיע קול ולהוציא הגה מפיו.

בעֶצם הנסיעה, כשהגיעו עד אֶמצע הנהר, נתעכב פרוקוף מתוךְ יִשוב־הדעת, יושב ומַביט אֶל המים. אַחַר־כךְ הניח אֶת המשוט, הוציא בקבוק מתוךְ כיסו העמוק, הפךְ אֶת הבקבוק לתוךְ פיו וגָמַע ממנו שתים ושלוש גמיעות בזו אַחַר זו, חָזר ופקק אותו, שילשלו לתוךְ כיסו וקינַח לגימתו בפת־קיבר, ופנה אֶל פישל והתנַצל לפניו, כי שתיה זו חובה היא לו: חַייב הוא לגמוע פעם ושתים מקן המַר־המַר הזה, שאִם לא כן, תהיֶה הרגָשתו רעה על־פני המים. ומיד מחה אֶת שׂפתיו, נטל אֶת המשוט בידו, הציץ שוב על המַיִם ואָמר:

ועתה הבה נברח!

לאָן יִברחו? מפני מי יִברחו?… דבר זה לא ידע פישל והתיירא לשאול. ורק הרגיש בלבו, כי יֶש כאן משום קרבת מַלאַךְ־המוות, לפני שפרוקוף עמד על ברכיו

וקרב אֶל המלָאכה בכל תוקף, התחיל חותר במשוטו על ימין ועל שׂמֹאל, ובשעת מַעשׂה פנה אֶל פישל, רמז לו בידו על קרקע הסירה ואָמר לו:

רבי! שכב למטה!

ופישל הבין מיד, כי גזֵרה נגזרה עליו להשתטח, ולא סירב. ראה פישל מרחוק חַשרת־קרח איומה מתרגשת ובאה עליהם, ועצם אֶת עֵיניו, נפל אַפיִם ונשתטח על קרקע הסירה והתחיל רועֵד כולו, ככבשׂה נפחדת, צועֵק מנַהמת־לבו בלחש “שמע יִשׂראֵל”, קורא וידוי הקצר, מהרהר בקבר־יִשׂראֵל ורואֶה אֶת עצמו כאִילו כבר ירד ושקע תהומות, ודג אֶחָד גָדול רץ ובא אֵלָיו ובולע אותו אֶל קרבו, כמו שבלע אֶת יונה הנביא בשעתו, בברחו תרשישה. והוא נזכר בתפילתו של יונה הנבִיא, שהתפלל ממעֵי הדגה,והוא קורא תפילה זו בניגון ובלחש, בוכה תמרורים ומוריד דמעות: “אפפוני מַיִם עד־נפש, תהום יסובבני”…

כךְ מזמר פישל המלמד בלחש, בוכה ומתמוגג בדמעות, מַעלה על דעתו אֶת בת־שבע אִשתו, אַלמנה עוטיה ושוממה, ואֶת בניו היתומים העלובים, וגדולים

רחמיו עליהם ולבו לבו לָהם. ופרוקוף אַף הוא עומד ושוקד על מלאכתו, חותר על ימין ועל שׂמֹאל, ומזמר בשעת מַעשׂה מין זמר משונה בלשונו הגויִית:

אִי לָכֶם, עוֹרְבִים!

אִי, שְׁחוֹרי־כְנָפָיִם!

שְׁחוֹ־רֵי־כְנָ־פָ־יִם!….

ופרוקוף רואֶה אֶת עצמו על המַיִם כאִילו הוא על היבשה ועושה פה כאָדם העושׂה בתוךְ ביתו. ותפילת “אפפוני” של פישל נבלעת בפזמון “העורבים” של פרוקוף, ואֶנקת “יסובבני” של פישל מתמַזגת בשירת “שחורי־הכנפיִם” של פרוקוף, ומעל־פני המַיִם נישׂא מין זמר משונה של שני קולות מנַצחים זה אֶת זה, מין דוּאֶט נפלא, שמיום בריאת הבוּג לא שמעה אוזן אָדם כמותו.

“לָמה מפחד כל־כךְ יהודי זה מפני המוות? – מהרהר פרוקוף באראניוּק בפני עצמו לאַחר שעבר בשלום על־פני גוש־הקרח הגָדול והוציא שוב אֶת הבקבוק מתוךְ כיסו העמוק, גָמָע ממנו שתים ושלוש גמיעות וקינַח לגימתו בפת־קיבר. – דומה, יהודי קטן כמותו, דל וצנום ולבוש־קרעים, לא תואַר לו ולא הדר, כמוהו כאַיִן, ואַף־על־פי־כן ירא הוא אֶת המוות יִראָה גדולה ומפרכס בכל אבריו!”…

ופרוקוף עומד ודוחף אֶת פישל בקצה מַגָפו בצדו, ופישל נרתע ומזדעזע כולו. פרוקוף נותן את קולו בצחוק, אַךְ פישל אֵינו שומע. פישל עוסק בתפילה, פישל אומר וידוי, קורא קדיש אַחרי נשמתו, מפשפש במַעשׂיו ומהרהר בקבר־יִשׂראֵל.

קום, רב שוטה! כבר הגענו! כבר באנו לחַאשציוואטה!

כךְ אומר פרוקוף באראניוּק לפישל המלמד, אוחז בו ומזעזע אותו, כמעירו משנתו. ופישל מתנַער, מרים ראשו בחשאי, לאַט־לאַט, מציץ ומתבונן על סביבותיו בעֵיניו האדומות, הדומעות:

חַאש־צי־ווא־טה???…

חַשציוואטה! תן, רבי, מַחצית הקרבון!

ופישל זוחל ויוצא מתוךְ העריבה ורואֶה בעֵיניו, כי אָמנם בעירו הוא, בעיר־מולדתו, ואֵין הוא יודע אֶת המַעשׂה אשר עליו לעשׂות עתה: האִם ימַהר וירוץ לביתו? אִם יֵצא במחול? או יקדים ויִתן שבח והודיה לפני הקדוש־ברוךְ־הוא, שהצילו מסַכנה גדולה? והוא מסַלק להערל אֶת מַחצית השקל, חוטף ונוטל אֶת תרמילו ופונה לָרוץ הביתה, אֶלָא מיד הוא מתעכב ועומד רגע במקומו, הופךְ פניו אֶל בעל־המַעברה ואומר לו בלָשון שחציה גויִית וחציה לשון־הקודש:

שמַע־נא, פרוקופי מַחמד־נַפשי! אַתה בוא מחר, אִם יִרצה השם, אֶל פישל המלמד לשתות כוס יי"ש של פסח ולאכול דגים של יום טוב. השומע אָתה? למַען השם!

אֶלָא מה? כלום שוטה אני כל־כךְ? – משיב לו פרוקוף באראניוּק ולוקק שׂפתיו מתוךְ הנאה מוקדמת לזכר היי“ש של פסח והדגים הממולָאִים, שיִטעם מחר. – יי”ש של פסח? דגים של יהודים? טוב, רבי, טוב!

כשבא פישל המלמד לביתו, יצאה לקראתו בת־שבע אִשתו, כולָה אדומה כאֵש, הורידה אֶת מטפחתה על מצחה ושאלה אותו דרךְ־אַגב, בלי להביט אֶל פניו: “מַה שלומךָ?” אָמַר לָה: “ואַת מַה שלומךְ?” אָמרה לו: “מַדוע אֵיחַרת לָבוא כל־כךְ?” אָמַר לָה: “חַייב אני לברךְ הגומל! נס מן השמים!”… ויותר לא הגיד לָה דבר ולא רצה לסַפר כלום על נסיעתו הנפלָאָה. לא היה לו פנאי לכךְ. ולא עוד, אֶלָא שלא היה סיפק בידו גם לבחון אֶת אֶפרים בנו בתלמודו ולמסור לרייזיל אֶת מַתנתו ולב־שבע אֶת מטפחת־המשי. אֶת כל זה דחה לאַחַר זמן. בקש פישל שלא להחמיץ אֶֶת השעה ולָבוא לבית־המרחָץ בעוד יום, ובקושי רב עלה הדבר בידו. ואַף כשחָזר מבית־המרחָץ, לא סיפר לבני־ביתו כלום, אֶלָא דחה אֶת דבריו להבא, לאַחַר הסדר. ורק אָמַר מדי פעם בפעם: “נס מן השמים… חַייב אני לברךְ ברכת הגומל… הקדוש־ברוךְ־הוא נוהג בחַסדו כל אָדם… יִתברךְ ויִשתבח שמו”…

ותיכף קרא לאֶפרים ומיהר והלךְ עמו לבית־הכנסת.

– הסוּ! – פתח ואָמַר יהודי אֶחָד, בעל עֵינַיִם עגולות כּעֵיני הפר, אשר ישב כל העֵת בקרן־זוית ליד החַלון ועישן סיגַריות והִטה אוזן לשמוע סיפורי־מַעשׂיות על גנבות וגזֵלות וּמַעשׂי־חָמס. – הניחו לִי ואסַפר אני לָכם סיפור יפה, אַף זה מַעשׂה בגנבה, שאֵרע במקומינו, ודווקא בבית־המדרש, ובעצם יום־הכיפורים! חַיֵיכם, כדאי לָכם להסכית ולשמוע.

עירנו כּתריאֵליבקה – אני עצמי מאַנשי כּתריאֵליבקה אָני – עיר קטנה ודלה היא, עיר שכּוּלָה עניִים, וגנבים אֵין אִתּנו. אֵין עוסקים אֶצלנו בגנבה, משום כמה טעמים: משום שאֵין ממי לגנוב, ומשום שאֵין מַה לגנוב. ומלבד זאת, הרי סתם יהודי אֵינו גנב. כלומַר: סתם יהודי אָמנם גנב הוא, אֶלָא שאֵינו נחשב על סוג אותם הגנבים, שפורצים באִישון־לילה דרךְ החַלון, או שבאים על בני־אָדם בסכין לשחטם. עסוק ועשׁוק, עקוף ועקוב, סַבב וסַבךְ וסַכסךְ אִיש אֶת רעֵהוּ בכל מיני קנוּניות ועסקים נפתלים, עד כדי הציג זה אֶת זה כלי ריק – מַה טוב וּמַה יפה; אבל לא שיִשלח היהודי אֶת ידו אֶל כיס חברו, כדי שיִתפס בכף ויִהיֶה מובל אַחַר־כךְ בראש כל חוצות בטלָאי צהוב על שכמו – עניין זה נאֶה לבן־נח, ולא לבן־יִשׂראֵל. ואַף־על־פי־כן שווּ־נא בנַפשכם, כי בכתריאֵליבקה עירנו קרה מקרה גנבה, ודווקא בבית־המדרש, ובעצם יום־הַכיפורים, ולא גנבה קטנה – אֶלף ושמונה מאות קרבונים בבת אַחַת!

וַיהי היום – בערב יום־הכיפורים, לעֵת תפילת המנחה, היה מַעשׂה – ולעירנו בא אורח, והוא אִיש יהודי מליטה, וּמַראֵהוּ כּמַראֵה סוכן או קבלן. כדרךְ העולָם, סר אותו היהודי לאַכסַניה, הניח שם אֶת צרורו וּפנה לָלכת אֶל בית־הכנסת ונזדמן לבית־המדרש הישן. כשנכנַס לבית־המדרש לעֵת המנחה, מצא שם אֶת הגבאים יושבים אֶל קערות הצדקה. "שלום עליכם”. – "עליכם שלום”. ”מאַיִן בא יהודי?” – ”ממדינַת ליטה”. ”מה שמכם?” – ”מַה לָכם ולשמי?” ”הלא לבית־התפילה באת?” – ”אֶלָא לאָן אֵלךְ עתה?” ”אִם כן, הלא רצונךָ להתפלל אִתנו?” – ”אֶלָא מה אֶעשׂה עתה?”, ”אִם כן, הלא תתן לָנו לתוךְ הקערה?” – ”אֶלָא מה, כלום חינם אֶתפלל?”

בקיצור, אורחנו הוציא מכיסו שלושה קרבונים והניחָם לתוךְ קערת בית־המדרש, ונוסף על כךְ – שקל־כסף לתוךְ קערת החַזן, שקל להרב, שקל לתלמוד־תורה ומַחצית השקל לקערת הצדקה הכוללת, מלמד מַה שפיזר להעניים, הצובאִים על פתח הבית – מִספרם אֶצלנו, בלא עַין־הרע, רב כל־כךְ, שאִם יאׂמַר אָדם להתמַכר אליהם ולפתוח אֶת ידו לכולָם, לא יספיקו לו אוצרות רוטשילד.

כיוָן שראו באֵי בית־המדרש טיבו של אורח זה, נזדרזו ופינו לו מקום מכובד בראש כותל־המזרח. תׂאמרו: מאַיִן נמצא לו מקום פנוי, אַחרי שכל המקומות בכותל־המזרח מקומות נושבים הם? הלא עֵיניכם הרואות!… וכי מאַיִן יִמצא מקום במשתה של שׂמחה, בחתונה או בברית־מילה, כשהכל מסובים לשולחָן, יושבים צפופים ומַמתינים לסעודה, ופתאום יקום שאון בבית – הגביר בא! ומיד הכל מַרתיעים ומזיזים זה אֶת זה, דוחקים ומצמצמים עצמם כל־כךְ, עד שיִתפנה מקום מרווָח לא לגביר אֶחָד, אֶלָא לשנַיִם? להודיעכם, שהדחַק יפה ליהודים: אִם אֵין אחרים דוחקים אותם מבחוץ, הרי הם דוחקים אֶת עצמם מבפנים…

בקיצור, אורחנו בא לָשבת בראש כותל־המזרח וביקש מאֵת שמש בית‏‏־המדרש עמוד להתפלל עליו. כשהגיע זמַן כל־נדרי, הרכין האורח אֶת ראשו אֶל עמודו, התעטף בטלית ובקיטל ועמד להתפלל. וכךְ היה עומד בתפילָתו כל הלילה וכל היום, עומד על רגליו במקום אֶחָד, לא נע ולא זע ולא ישב לָנוחַ אַף רגע, – ואֵין צורךְ לאמור, שלא שכב כל אותו הלילה, – ולא מש מן העמוד כחוט השׂערה, אֶלָא אִם הגיע זמַן שמונה־עֶשׂרה או זמַן כורעים. לָצום יום ולילה אֶחָד ולעמוד כל הזמן עמידה ממושכת, בלי לשבת אפילו פעם אַחַת – זה כוחו של ליטאי!… ורק כשתקעו תקיעה אַחרונה והגיע זמן תפילת מַעריב של חול, וחַיִים־חָנה המלמד (שתפילת מַעריב של מוצאֵי יום־כיפור מורשה היא לו מקדמונים) עמד לסַלסל בגרונו: ”המַערי־יִ־יִב ערבים!”, – נשמַע פתאום קול מַר צורח: ”הושענא! הושענא! הושענא!”… פנו כה וָכה לראות – והנה האורח נופל לאָרץ מתעלף. עמדו עליו לזרוק מַיִם אל פניו ולהשיב רוחו אֶל קרבו – והנה הוא מתעלף שוב. מַה פשר המַעשׂה? מַעשׂה יפה. אֶלף ושמונה מאות קרבונים היו צרוּרים לו, לאותו ליטאִי, בצרורו, והיה חושש, הוא אומר להניחָם באכסַניה – וכי קלים בעֵיניךָ אלף ושמונה מאות קרבונים?! ביד מי אֵפוא יפקיד מַטמון כזה בעיר נכריה? הרי לא יִשׂאֵהוּ אִתּו בכיסו לחַלל אֶת קדושת יום־הכיפורים! נמלךְ, הוא אומר, ותקע אֶת הכסף בחשאי לתוךְ תיבת עמודו למשמרת – המצאָה של ליטאִי! התבינו אֵפוא, מַדועַ לא זז כל היום כולו מן העמוד אַף רגע?… ואַף־על־פי־כן לא הועילָה לו חָכמתו. בשעת תפילת שמונה־עֶשׂרה או בשעת כורעים חָמַל עליו, כפי הנראֶה, אִיש חַנון ורחום ומשךְ ולָקח אֶת צרור הכסף ושׂם בכליו.

בקיצור, האורח שלָנו עומד ומַרתיע, בוכה ומַרעיש עולָם בזעקתו: מַה יעשׂה עתה ולאָן יִפנה באֵין הכסף אִתו? הכסף הזה, הוא אומר, לא כספו הוא, כי־אִם כסף־זרים, והוא עצמו אֵינו, הוא אומר, אֶלָא שומר שׂכיר, שליח מטעם בית־מסחר אדוניו, יהודי עני ומטופל בבנים, – הרי אֵין לו עכשיו תקנה, הוא אומר, אֶלָא להשליךְ אֶת עצמו לתוךְ הנהר, או לָקום פה, הוא אומר, ולתלות אֶת עצמו בבית־המדרש הזה לעֵיני כל העֵדה!…

שמעו אַנשי בית־המדרש כדברים האֵלה – ועמדו במקומם כולָם כנטוּעים, רוּחָם נבוכה, והדיבר אֵין בפיהם, ומגודל התמהון שכחו, כי עינו כל היום בצום נַפשם וכי צריכים הם למַהר אִיש לביתו לסעוד אֶת לבם. גדולה היתה חרפתנו בפני האורח, ושבעתיִם גדולה ממנה היתה הבושה בפני עצמנו: גנבה כזאת, אֶלף ושמונה מאות קרבונים! והיכן? בבית־המדרש, הוא בית־המדרש הכּתריאֵלי הישן! ואֵימתי? בעֶצם יום־הכיפורים! מַעשׂה נורא כזה לא נשמַע במַחננו מיום עמוד כּתריאֵליבקה על תלָה!

– שמש! סגור אֶת הדלת! – כךְ פקד הרב שלָנו. וזאת לָכם לָדעת, כי חמדה גנוזה יש לנו באוצרנו – הוא רב עדתנו, ר’ יוזפל שמו, יהודי כשר וישר, צדיק תמים בדורותיו, אַף כי אֵיננו מחודד ביותר, אבל כנגד זה מזגו מזג טוב, רךְ ונוחַ לבריות מאֵין כמוהו. כל כוחו של זה בתום דרכו וביושר פעלו. לפעמים הוא מַמציא לפי־תומו המצאות נפלָאות כל־כךְ, שלעולָם לא יעלו על דעת אחרים, ואפילו מאָה שנים יִחיו! לאַחַר שסגרו אֶת הדלת על מַסגר, פתח ר’ יוזפל ואָמַר אֶל כל הקהל, והוא עצמו פניו לבנים כסיד, ידיו רועדות ועֵיניו בוערות:

– שמעו־נא, רבותי, אַחינו בני יִשׂראֵל, רע המַעשׂה אשר לפנינו! הלא מיום שברא אלוהים את השמַיִם ואֶת האָרץ לא נשמַע כדבר הזה, כי יִמצא בכתריאֵליבקה עירנו אִיש חוטא ופושע, אשר לבו יסיתו לשלוח יד ברכוש זרים ולָקחת מאֵת יהודי עני, בעל אִשה ובנים, מַטמון כסף אשר כזה! ואֵימתי? ביום גָדול וקדוש, ביום דין, הוא יום צום הכיפורים, ואולי גם בזמַן תפילת נעילה, – הלא מַעשׂה נורא כזה לא נשמַע בתוכנו מיום שברא אלוהים אֶת השמים ואֶת האָרץ! לא אוכל להאמין, כי מקרה לא־טהור כזה קרה בקרבנו – לא, לא אוכל להאמין בשום אופן! ואֶפשר? מי יודע? מי תיכן אֶת רוח האָדם, היורדת לפעמים גם למַטה, ואֶת יֵצר לבו הרע, המַעבירו, בעוונותינו הרבים, על דעתו ועל דעת קונו? הלא מרובים צרכי עמךָ ודעתם קצרה, ויהודים עניִים מבקשים שקל־כסף ואיננו, ויֵצר־הרע, הוא השׂטן, רחמנא ליצלן, יֶארוב על כל מדרךְ כף־רגל, יֶארוב ברשתו לחטוף עני, ובפרט, כשהוא מַראֶה לו אוצר כזה, אֶלף ושמונה מאות קרבונים, – אֶפשר שנכשל, חַס ושלום, אֶחָד מאִתנו ולא עמד בנסיון, אֶפשר גזרה נגזרה עליו, שיחטיא אֶת נַפשו ויעבור עברה חמורה כזאת ביום גדול ונורא, ביום דין? לפיכךְ חַייבים אנחנו לחקור ולדרוש ולגלות אֶת שורש הרעה. לא ננוח ולא נשקוט עד אשר נוציא כאור משפט ונַחשׂוף אמת ממסתרים. על כן, רבותי, הוא אומר, הבה נקום ונבדוק אִיש אֶת רעֵהו, הבה נחַפשׂ ונמשמש ונריק אֶת כיסי כולָנו, למן הראשון בבעלי־הבתים ועד שמש בית־המדרש, אִיש ממנו לא נעדר. הנני, יהודים, קומו ובדקוני!

כךְ השמיע רבנו ר’ יוזפל אֶת משפטו, ותוךְ כדי דיבור עמד ופיתח אֶת אַבנטו והפךְ אֶת כל כיסי בגדיו לעֵיני כל העֵדה. וממנו ראו וכן עשׂו גם שאָר בעלי־הבתים, כוּלָם עומדים ומפתחים אִיש אַבנטו, הופכים ומריקים אֶת כיסי בגדיהם זה לעיני זה, עד אשר הגיע הדבר ללייזר־יוסיל. וכשהגיע הדבר ללייזר־יוסיל, נתכּרכּמו פניו. תחילה עמד זה וטען, כי רואֶה הוא אֶת פני האורח כפני מתעתע. כל העניין כולו אֵינו אֶלָא אחיזת־עֵינַיִם של ליטאִי. אִיש לא נגע ברכושו ואִיש לא גָנב את צרור כספו. שקר הדבר, שקר וכזב – וכי אֵינכם רואִים אֶת הליכותיו של זה, כי רק תואנה הוא מבקש?…

שמע הקהל והרים קול שאון: הכיצד? כל בעלי־הבתים החשובים מחלו על כבודם והריקוּ אִיש אֶת כיסיו – למה אֵפוא יִנָּקה לייזר־יוסיל? וכי בשביל שהוא מיוחָס, יִפטר בלא כלום? ”בדקוהו! בדקוהו!” – צעקו כל אַנשי בית־המדרש.

ראה לייזר־יוסיל, כי כּלתה אֵליו הרעה, התחיל להתחַנן ולבקש רחמים על נַפשו בדמעות־עֵינַיִם, כי יחוסו עליו ולא יִבדקוהו. עמד ונשבע בכל מיני שבועות שבעולָם, כי הלוַאי יִנקה מכל רע, כשם שנקי הוא מן הגנבה, אֶלָא מפני מה הוא מסרב? מפני החרפה. זו חרפה היא לו, הוא אומר. מבקש הוא בכל מיני לָשון של בקשה, כי יחוסו על ימי‏‏־נעוריו ואַל יביאוהו לידי בזיון כזה – אַל יִבדקוהו! ”עשׂו לי, הוא אומר, כל מַה שלבכם חָפץ, ורק אֶת זאת אַל תעשׂו לי – אַל תבדקוני!” מַה תׂאמרו על מפונק שכמותו? כסבורים אַתם, ששמעו אֶל תחנוניו ונהגו בו כבוד?…

ואולָם חַכו־נא כמעט רגע! כמעט שכחתי בחָפזי לסַפר לפניכם, מי הוא אותו לייזר־יוסיל ומַה טִיבו. לייזר־יוסיל זה אֵיננו מילידי כּתריאֵליבקה. הוא עצמו מוצאו ממרחַקים, מקצות האָרץ, ובא למקומנו להיות סמוךְ על שולחַן חותנו. חותנו העשיר חפרו ממַטמונים, לקחו אַחַר כבוד והביאו אֵלינו להשתבח בו בעיר, כי פישפש ומצא לבתו חתן־שעשועים, אֶבן טובה ומַרגָלית, אֶלף דף גמרא בעל־פה, ובעל־תנַךְ, ובעל־לשון־הקודש, ובעל־חשבון, הן בתשבורת והן באַלגברה, וידו יד סופר מהיר, ושאָר מַעלות טובות ומשובחות. כשהביא לביתו אֶת הכלי היקר הזה, נזעקה כל העיר לקראתו: הכל רצו לראות אֶת המציאה, אשר מצא גביר עירנו במרחַקים. והנה למַראִית־עין לא התנַכר זה במאום: חָתן ככל החתנים, מַראֵהו מַראֵה גבר, ורק חוטמו אָרוךְ ביותר, ועֵיניו בוערות כלפידי־אֵש, ופיו כמַעין המתגבר – אֵש וגָפרית תחת לשונו! עמדו לתהות בקנקנו ולנַסות אֶת כוחו בדף גמרא, בפסוקי מקרא, בפרקי רמב"ם ובשאָר ירקות – אֵש להבה! בקי הוא, הכלב הזה, בכל מקום שמוליכים אותו, בכל אשר יִפנה ירשיע! והגיע הדבר לידי כךְ, שר’ יוזפל שלָנו העיד עליו במו פיו, כי ראוי הוא להיות רב בכל תפוצות יִשׂראֵל. ואֵין צורך לאמור בחָכמות חיצוניות – שם הריהו עושׂה כאָדם בתוךְ שלו. תדע לָךְ: יֵש בעירנו חַקרן אֶחָד מובהק, דייזיל בן רב שעיה שמו, משוגע ואִיש־הרוחַ מאֵין כמוהו, והרי זה אֵינו מַגיע עד קרסוליו של לייזר־יוסיל! ולא עוד, אֶלָא שראשון הוא לייזר־יוסיל גם למשׂחקים באַשקוּקה – אֵין דומה לו בכל האָרץ! הלא פי הוא המדבר אליכם: מושלָם בכל המַעלות!

דבר המובן מאֵליו, שאַנשי העיר קינאו בהגביר על חתנו התכשיט המפואָר. אָמנם מרננים היו אַחרי אותו תכשיט, כי הציץ ונפגע. למשל: דעתם של הכּתריאֵלים שלָנו לא היתה נוחָה ממנו, שפיקח הוא ביותר (כל יתר כנטול דמי), ושמפריז הוא על מידת ענוותנותו, מתהלךְ עם כל אָדם באַהבה ובאַחוָה, מתרעה עם כל קל שבקלים, בין שהוא בחור, בין שהיא בתולה ובין שהיא אֵשת־אִיש… ושוב לא ישר בעֵיניהם הילוכו המשונה, שהוא מהלךְ תמיד תפושׂ במַחשבותיו, מתוךְ פיזור־הנפש, מאַחר לָבוא לבית־המדרש, מתעטף בטליתו ועומד לעיין ב“באֵר מַיִם חַיִים” או ב“אֶבן־עֶזרא”, כיפתו שמוטה לו לערפו ולבו רחוק מתפילה. אָמנם ראׂה לא ראו בו כלום וכל עוול לא נמצא בו, אֶלָא שהיו ממַלמלים אַחריו, כי חָכמתו קודמת ליִראתו – אֵין אָדם באָרץ, אשר יִהיֶה כליל השלמוּת.

וכך הוָה, כשהגיע הדבר ללייזר־יוסיל זה ועמדו לתהות עליו, לחקור ולשאול אֶת פיו, על מה ולָמה הוא מסרב כל־כךְ לבדיקה, – הלא זה לו האות, כי הגנבה בידו היא! – אמַר להם: ישׁביעוהו בנקיטת חפץ, ינַתחו אֶת בשׂרו לנתחים, יִסרקו אֶת גופו במַסרקות של ברזל – ובלבד שלא יפשפשו בכיסיו! כאן לא יכול עוד להתאַפק גם רבנו ר’ יוזפל, אַף כי אִיש טוב הוא ונוחַ לבריות במאוד מאוד. עמד ונתן עליו בקולו:

– אִי לָךְ, אַתה האִיש! הלא ראוי אַתה, כי יעשו לךָ לא אֵדע מה! הגע בעצמךָ: רואֶה אַתה אֶת דמי אַחיךָ היהודים ניגרים לעֵיניךָ, הכל מוחלים על עֶלבונם ומוסרים עצמם לבדיקה, – ואַתה עודךָ מסתולל? רוצה אַתה להיות יוצא מן הכלל? מַה־נַפשךָ: או תן תודה והשב אֶת הכסף לבעליו, או קום־נא והראֵנו אֶת כיסיךָ וכי להתל בעֵדה של יהודים, בלא עֵין־הרע, אַתה אומר? הלא עשׂה יעשׂו לךָ פה לא אֵדע מה!

בקיצור, עמדו ותפסו לו לאותו בחור, השכיבוהו על הסַפסל בעל־כרחו והתחילו לפשפש בכיסיו ולהריקם – ובדקו ומצאו… כסבורים אַתם, מַה מצאו? כמה וכמה עצמות מכורסמות של תרנגולת צלויה וכתריסר גלעינים לחים של שזיפים רענַנים, אשר נאכלו זה לא־כבר. המשערים אַתם אֵפוא, מַה נחמד היה מַראֵהו של אותו תכשיט לאַחַר שהריקו אֶת החמדה הגנוזה הזאת מכיסו?… המציירים אַתם לעצמכם אֶת קלסתר־פניו אותה שעה ואֶת תואַר פני חותנו העשיר ואֶת מַראֵה פני רבנו העלוב?… רבנו ר’ יוזפל פנה לצדדים מגודל הבושה ולא יכול לָשׂאת עין אֶל הנִצבים עליו. וכאשר הלכו המתפללים מבית־המדרש אֶל בתיהם לסעוד אֶת לבם אַחרי הצום, לא חָדלו מסַפר זה עם זה בדבר האוצר הטוב, אשר הריקו מכיסו של אותו התכשיט, וכולָם גָעו בצחוק. ורק ר’ יוזפל בלבד הלךְ יחידי, אָבל וַחפוי־ראש, כולו מיצר ודואֵג, ולא יכול להרים ראש ולָשׂאת עין אֶל אִיש, כאִילו הוא עצמו נמצא בקלקלתו…

היהודי המסַפר סיים, כפי הנראֶה, אֶת סיפורו, מפני שחָזר ועישן שוב סיגָריה.

– והכסף מה היה עליו? – שאלנוּהוּ כולָנו פה אֶחָד.

– אֵיזה כסף? – תמַה היהודי, מַעמיד עלינו פני תם ומַעלה עשן מפיו.

– כיצד אֵיזה כסף? האֶלף ושמונה המאות…

– אַ־אַ־אַה? – קרא היהודי קריאָה ממושכה. – האֶלף ושמונה המאות? אָבדו.

– אָבדו?

– אָבדו לעולָמים!…

מעין פתיחה

לא מעשה מן החדר אני רוצה לספר לכם, לא לרבי ולא לאשתו הרבנית כוונתי בזה. סיפורי־מעשה מעין אלו כבר שמעתם מפי כמה וכמה פעמים. הפעם אטול רשות לעצמי ואספר לכם לכבוד פורים מעשה שהיה בבת רבי, מעשה באסתר.

א

אִם אֶסתּר המַלכַּה אשר בּמגילָה היתה יפת־תּוֹאַר וטוֹבת־מַראֶה כּאֶסתּר זוֹ, שבּה הכּתוּב מדבּר, לא יִפּלא כּלָל, שנשׂאָה

חן וָחסד לפני המלךְ אחשורוֹש מכּל הבּתולוֹת. אֶסתּר זוֹ, שבּה הכּתוּב

מדבּר, אַף היא היתה נוֹשאת חן בּעֵיני כּל רוֹאֶיה. הכּל אהבוּה. הכּל – אפילו קטן כּמוֹני. אפילוּ אחי הבּכוֹר מוֹטיל, אַף־על־פּי שנַעשׂה בּר־מצוָה זה־כבר והשדכנים מדבּרים בּו נכבדוֹת, ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר זכה לשעוֹן עם שרשרת־זהב על חָזהוּ (אםִ לא יטעֵני זכרוני, גם חתימת־זקן התחילה מבצבּצת לו בּימים ההם). על האַהבה אשר אָהב אָחי הבּכוֹר מוֹטיל אֶת אֶסתּר בּת רבּי שאלו אֶת פּי, ואסַפר לכם דברים כּהוָיתם. כּסבוּר הוּא, כי תּם אני ולא אֵדע טעמה ונימוּקה של הליכה זוֹ, שהוּא הוֹלךְ בּכל יוֹם שבּת עם צהרים אֶל בּית רבּי ללמוֹד פּרקי־אָבוֹת מפּיו. רבּי ישן אוֹתה שעה שינה של שבּת ונַחרתוֹ מנַסרת בּחלל הבּית. הרבּנית יוֹשבת בּחוּץ על מפתּן בּיתה וּמַרבה שׂיחָה עם הנשים. אנחנו, תּינוֹקוֹת של בּית רבּנוּ, מפנים לבּנוּ לבטלה וּמשׂחקים אֶת משחַק מם־שין־הא. וּמוֹטיל ואֶסתּר מציצים בּעֵיניהם. הוּא מציץ בּה, והיא מציצה בּוֹ. פּעמים אָנוּ משחקים אֶת משׂחַק הסנורים. יוֹדעים אַתּם, משׂחַק הסַנורים מהוּ? הבה אוֹמַר

לָכם. נוֹטלים נַער וקוֹשרים לוֹ מטפחת לעֵיניו, מַעמידים אוֹתוֹ בּתוךְ

הבּית, והכּל חוֹזרים אַחריו, מסתּוֹבבים מסביב לוֹ, כּל אֶחָד רוֹקד

כּנגדוֹ, רוקד ואוֹמר לוֹ: “תּפסני”!

מוֹטיל ואֶסתּר אַף הם מצטרפים אֵלינו למנין וּמשׂחקים אִתּנוּ. משחָק זה של סַנורים, אומרים הם, מצא חן בּעֵיניהם מאוֹד. טעמם ונימוּקם עמהם. כּשהם משׂחקים אִתּנוּ אֶת משׂחַק הסַנורים, אֵין הם

עוֹשׂים כּלוּם, אֶלָא רוֹדפים ותוֹפסים זה אֶת זה. הוּא רוֹדף אַחריה

ותוֹפס אוֹתה, והיא רוֹדפת אַחריו ותוֹפסת אוֹתוֹ.

ועוֹד כמה וכמה ראָיוֹת וסימנים מוּבהקים יֶש לי, שכּוּלָם אוֹמרים דרשׁנוּ. אֶלָא אני אֵין דרכּי בכךְ. פּעם אַחַת היה מַעשׂה וּמצאתי אֶת שניהם, כּשהם אוחזים זה בּיד זה. הוּא אוֹחז בּידה, והיא אוֹחזת בּידוֹ. ואוֹתוֹ היוֹם לא יוֹם שבּת היה. דווקא יוֹם חוֹל מימוֹת החוֹל. שעת בּין השמשוֹת, בּין מנחָה למַעריב. הלךְ לבית־המדרש נתקל בּבית רבּי. “היכן הרב”? “אֵין הרב בּביתוֹ”. עמד ונתן לָה ידו. כּלוֹמַר, מוֹטיל נתן ידו לאֶסתּר. ואני עוֹמד וּמַבּיט. הזיזה ידה מתּוֹךְ ידוֹ. נתן לי פּרוּטה, שלא אפרסם הדבר בּרבּים. אָמַרתּי לו: שׁתּים. נתן לי שׁתּים. אמרתי לו: שלוֹש. נתן לי שלוֹש. וכי מה אַתּם סבוּרים? אִילוּ אָמַרתּי לוֹ אַרבּע, היה נוֹתן לי אַרבּע, וחָמש, ושש. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

ועוֹד פּעם היה מַעשׂה… ואולָם הקץ לסיפּוּרי־מַעשה. מוּטב שׁנַחזוֹר לעניננוּ ואַספר לָכם דברים כּהוָיתם, כּפי שהבטחתּיכם

מראש.

ב

אָחי מוֹטיל, כּמוֻ שאָמוּר למַעלָה, גָדוֹל ממני. כּבר

נתפּטר מן החדר וּפרק מעליו עוֹל תּוֹרה. וגם בּבּית אֵינוֹ רוֹצה לעסוֹק בּלימוּדים. וּלפיכךְ קרא אַבּא שמו “פּרא־אָדם”. לא מצא אַבּא שם אַחר נאֶה לו, אֶלָא “פּרא־אָדם”. אִמא מתרעֶמת ורוֹגזת: “מנַיִן לךָ מידה זוֹ, שאַתּה מזלזל בּכבוֹד בּחוּר כּמוֹתוֹ, שכּבר נתבגר והגיעה עתוֹ עֵת דוֹדים, וקוֹרא לוֹ בּשם פּרא־אָדם”?… אָמַר לָה אַבּא: “ואַף־על־פי־כן פּרא־אָדם הוּא”! והרי הם מריבים וּמקנתרים זה אֶת זה. אֵיני יוֹדע, כּיצד נוֹהגים שאָר ההוֹרים שבּעולָם. הוֹרי, אַבּא ואִמא

מקנתרים זה את זה. כּל ימיהם ריבוֹת וּמדנים. אִילוּ אָמַרתי לסַפר לכם דברים כּהוָיתם, כּיצד אַבּא ואִמא רבים זה עם זה, וַדאי שהיִיתי מבדח את דעתכם. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

בּקיצוּר, אָחי מוֹטיל, מפני שגָדוֹל הוּא, אֵינוֹ לוֹמד

עוֹד בּבית־רבּנוּ. ואַף־על־פּי־כן, כּדי שלא לשנוֹת מן המנהג, דרכּוֹ לשלוֹח בּכל פּוּרים משלוֹחַ־מנוֹת לרבּוֹ. מכּל מקוֹם תּלמידוֹ הוּא.

שוֹלח הוּא לוֹ שיר נאֶה, פּרי עֵטו בּלשוֹן־הקוֹדש, שמגן־דויד מצויר לו מלמַעלה, וּמצרף לָזה מַתּנַת־כסף, שני רוּבּלים בּשטרוֹת המדינה. בּיד מי שוֹלחים אֶל רבּי משלוֹחַ־מנוֹת זה? הכּל מוֹדים, שאין שליח טוֹב ממני. “קח משלוֹחַ־מנוֹת זה, אוֹמר אֵלי אָחי מוֹטיל, ושאֵהוּ אֶל הרב, וּכשתחזוֹר משם, תּקבּל מידי עֶשׂר פרוּטות”. אָמנם מַטבּע של עֶשׂר פרוּטוֹת חתיכה הראוּיה להתכּבּד היא, ואָחי מוֹטיל נאמן בּדברוֹ. ואַף־על־פי־כן כלָל גָדול הוּא בּעניני ממוֹנוֹת: אֵין אָדם נהנה מדבר הסמוּי מן העין. “רוֹצה אני, אני אומר, לראוֹת אֶת המַטבע מיד”. אָמַר לי אָחי, כּי נַער שוֹבב אני. “אֶפשר אני אוֹמר, שנַער שוֹבב אני, לא אָריב עמךָ, ואַף־על־פי־כן, אני אוֹמר, רוֹצה אני לראוֹת אֶת הכּסף בּעֵיני”. כּסבוּרים אַתם, מי ניצח אֶת מי?

לאַחַר שסילק לי אַחי אֶת עֶשׂר הפרוּטוֹת בּמזוּמנים,

הוּא מוֹסר לידי מכתּב חָתוּם, זה משלוֹחַ־מנוֹת בּשביל רבּי, וּביציאָתי הוּא תּוֹקע לכפּי בּהעלָמה עוֹד מכתּב אֶחָד, תוֹקע ואוֹמר לי בּלחש: “וזה תּמסוֹר לאֶסתּר”… “לאֶסתּר”?… “לאֶסתּר”… אִילוּ היה אַחר בּמקוֹמי,

היה דוֹרש שׂכרוֹ כּפליִם בּעד טרחה כּזוֹ. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

ג

“ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – אני מהרהר בּדרכּי, כּשאני נוֹשׂא אֶת משלוֹחַ־המנוֹת בּידי. – מה ראה אָחי, שכּתב מכתּב לבת רבּי? הבה נתבּונן ונראֶה, מַה כּתוּב בּמכתּב זה? רק אַבּיט בו. הן לא אחַסר ממנוּ כּלוּם”. ואני פּותח אֶת המכתּב, השלוּח לאֶסתּר, וּמוֹצא בּוֹ מגילה שלמה, כּתובה להפליא. ואַף לשוֹנה לשוֹן המגילה. מוֹסר אני אוֹתה לָכם כּמוֹת שהיא, מלה מלה וּפירוּשׁה בּצדה:

"מנחה שלוּחה ממרדכי לאֶסתּר

אִיש – בּרנש. יהוּדי – בּחוּר. היה – ישב. בּשוּשן הבּירה – בּעירנוּ הקטנה. וּשמו מרדכי – וּשמוֹ נקרא מוֹטיל. ויהי אוֹמן – ויֶאהב הבּחוּר. אֶת הדסה – אֶת הנחמדה. היא אֶסתּר – ששמה אֶסתּר. והנַערה – אוֹתה הבּתוּלה. יפת – יפה היתה. תוֹאַר – יפהפיה. וַתּיטב הנַערה – הבּתוּלָה מצאה חן בּעֵיניו. לא הגידה אֶסתּר – אֶסתּר לא גילתה אֶת הסוֹד. כּי מרדכי – לפי שמוֹטיל. ציוה עליה – גָזר עליה. וּבכל יוֹם וָיוֹם – בּין מנחָה למַעריב. מרדכי מתהלךְ – מוֹטיל עוֹבר לפני הבּית. לָדעת אֶת שלוֹם אֶסתּר – להסתּכל בּפני אֶסתּר. וּבהגיע תּוֹר אֶסתּר – וכאשר יבוֹא יוֹם אֶסתּר. בּת אביחַיִל – הוא יוֹם חתוּנתה. וַתּילָקח אֶסתּר – אָז יֹשׂא אֶת אֶסתּר. וַימליכה – ויִכּנס עמה. תּחת וַשתּי – תּחת החוּפּה"…

מַה תאֹמרוּ לפירוּש המגילה של אָחי מוֹטיל? אָכן מוּמחה

הוּא לתרגם פּסוק כּצורתוֹ! מתאַוה היִיתי מאוֹד לשמוֹע, מַה יאֹמַר רבּי

על פּירוּש כּגוֹן זה! אבל כּיצד יגונב הדבר אֶל רבּי? חַכּוּ כּמעט רגע. יֵש עֵצה, כּשם שאני יהוּדי! אֵין אני צריךְ אֶלָא לשנוֹת מעט מן הסדר ולעשוֹת חליפין: אֶת השיר השלוּח לרבּי אֶמסוֹר לאֶסתּר, ואֶת מגילת אֶסתּר – לרבּי. יקרא ויֶהנה. ואם תאמַר: שמא תּצא תּקלה? ויֵש לאמוֹר: מַה פשעי וּמה חטאתי? וכי אָסוּר לוֹ לאָדם לטעוֹת? הלא נוֹשׂא־המכתּבים של הדואַר אַף הוּא אֵינוֹ מוֹסר לפעמים אֶת המכתּבים לידי בעליהם. אני חָלילה לי מעשׂוֹת כדבר הזה. אני אֵין דרכּי בּכך.

ד

– יוֹם טוֹב עליךָ, רבּי! – אני פּוֹרץ בּרעש וּבקוֹל רם אֶל תּוֹךְ החדר וּמַבהיל אֶת רבּי ממקוֹמוֹ. – אָחי שלח לךָ משלוֹח מנות עם בּרכתוֹ, כּי תּזכּה לשנה הבּאה!

כּךְ אני אוֹמר בּנשימה אַחַת וּמוֹסר לרבּי אֶת המגילה. רבּי פּוֹתח אֶת המגילה וּפוֹרש אוֹתה לפניו, מעיין בּה עיוּן רב, בּוֹדקה וּממַששה בּאֶצבּעוֹתיו, הוֹפךְ בּה והוֹפךְ בּה. ניכּר שמחַפּשׂ

הוּא בּה עוֹד דבר. “חַפשׂ, חַפשׂ, רבּי! – אני אוֹמר בּלבּי. – מוּבטח לךָ שטרחָתךָ לא תּהיֶה לשוא”!…

ורבּי מַרכּיב על־גבּי חוֹטמוֹ אֶת משקפי־הכּסף וקוֹרא אֶת המגילה עד תוּמה. כּסבורים אַתּם, מה עשׂה רבּי אַחַר־כּך? אפילו אֶת פניו לא עיוָה. רק אנחה חרישית הוֹציא מלבּו. וּמיד פנה ואָמַר אֵלי: “המתן קצת, ואֶכתוֹב אַף אני מלים אחָדוֹת” והוּא לוֹקח עֵט וּדיוֹ בּידוֹ ויוֹשב אֶל

השוּלחָן לכתּוֹב מלים אחָדוֹת. אוֹתה שעה אני חוֹזר בּבּית אֵילךְ ואֵילךְ, מקבּל מידי הרבּנית עוּגת־דבש וצפיחית, וּבינתים, בּאֵין רוֹאִים, אני תּוֹקע ליד אֶסתּר אֶת השיר, השלוּח לרבי, עם משלוֹחַ־המנות. פּני אֶסתּר מַסמיקים, והיא פוֹרשׁת לקרן־זוית, פּותחת שם בּצנעה אֶת המכתב – ועֵיניה מתלקחות בּאֵש וחמתה בוֹעֶרת בּה. “ניכּר, שמשלוֹח־המנוֹת לא הפיק רצוֹן ממנה”, – אוֹמר אני בּלבּי ונגָש אֶל רבּי לקבּל מידו אֶת המלים האחָדות אשר כּתב.

– יוֹם טוֹב לרבּי! – אני אוֹמר בּקוֹל רם וּבנשימה אַחַת וּברעש זה, שבּוֹ נכנסתּי. – תּזכּה לשנה הבּאה! – ואני נחפש ויוֹצא מן הבּית.

עוד אני עומד מאחוֹרי הדלת והמזוּזה, והנה יד שלוּחָה אֵלי מבּית רבּי. יד אֶסתּר היא, עֵיניה אדוּמוֹת, דמעתה על לחיה, והיא אוֹמרת לי בּכעס:

– קח אֶת זה וּמסוֹר לאָחיךָ!

בּדרך הילוּכי אני פוֹתח תּחילה אֶת מכתּב רבּי. רבּי ואֶסתּר – רבּי קודם. בּמכתּב כּתוּב לאמוֹר:

“כּבוֹד תּלמידי היקר מַשׂכּיל על דבר אמת וכו' מרדכי נ”י!

"רב תוֹדוֹת לךָ מקרב לב וּכלָיוֹת על הבּרכה השלוּחָה לי מעמךָ, משלוֹחַ־מנוֹת לפוּרים. גם לפני שנה ולפני שנתים קיבּלתּי ממךָ משלוֹחַ־מנוֹת, אֶלָא משלוֹחַ־מנוֹת אַחר היה. משלוֹחַ־מנוֹת מַמש… בּשנה זוֹ שלחתּ לי פּירוּש חָדש על מגילת אֶסתּר. ואני מוֹדה לךָ על המגילה… אבל חַייב אני לאמוֹר לךָ, מוֹטיל, כּי הפּירוש שלךָ לא מצא חן בּעינַי כּלָל, ואַתה מגלה פּנים בּתּוֹרה שלא כּהלָכה. ראשית, הכּל יוֹדעים כי שושן עיר־הבּירה היתה, ולא עירנוּ הקטנה, כפי שאָמַרת בּחידוּשי־תוֹרה שלךָ. ושנית, היכן מצינוּ כּתוב, כּי מרדכי בּחוּר היה? ולָמה אַתה קוֹרא לוֹ בּשם מוֹטיל? מה ענין מוֹטיל לכאן? ומִנַיִן לךָ זה, שאומן פירושו ‘אוהב’? הכּל יוֹדעים, שאוֹמן פּירוּשו ‘מחנךְ’, משוֹרש ‘אָמוֹן פּדגוּג’. וּמה שפּירשתּ וימליכה תּחת וַשתּי ‘הכניסה לחוּפּה’ – השערה משוּנה היא מאוֹד ואֵין לָה שוּם טעם. ראשית, כּיוון הכּתוּב לאחַשורוֹש ולא למרדכי. ושנית, לא מצינוּ כּלל בּמגילה, שאחַשורוֹש נשׂא אֶת אֶסתּר בּחוּפּה וקידוּשין. תּמהני עליךָ, שאַתּה מעוות את הכּתוּבים. כּל פּירוּש

צריך שיִהיֶה לוֹ טעם. לפני שנה ולפני שנתים שלחתּ לי משלוֹחַ־מנוֹת אַחר… בּשנה זוֹ בּחַרת לשלוֹחַ לרבּךָ פּירוּש על המגילה, פּירוּש

משוּנה, שאֵינוּ מתקבּל כּלל על הדעת. לוּא יהי כן. מסתּמא כּך נאֶה וכך יאֶה לך. לכן אני מחזיר לךָ בּזה אֶת המגילה שלך, ואלוהים יִשלח לךָ אֶת הבּרכה מעתּה ועד עולָם, כּחפץ לב רבּךָ, הדורש הצלָחָתך כּל הימים"…

אָכן מנה יפה חָלק לוֹ! כּךְ נאֶה לוֹ לאָחי. סבוּר אני, שמכּאן וּלהבּא לא יוֹסיף לכתּוֹב מגילוֹת כּעֵין אֵלוּ.

עכשיו שנפטרתּי ממכתּבוֹ של רבּי, מן הראוּי להציץ בּדרךְ־הילוּכי גם על מכתּבה של אֶסתּר בּת רבּי. פּוֹתח אני אֶת מכתּבה – ולא שני הרוּבּלים נפלוּ מתּוֹכוֹ? מַה פּשר החידה הזאת? מעין אני במכתב וקוראו – רק שלוש שורות בּוֹ:

“מוֹטיל! מוֹדה אני לךָ על שני הרוּבּלים. הרי הם לפניךָ – קבּלם בּחזרה. למשלוֹחַ־מנוֹת כּזה לא פילָלתּי. מַתּנוֹת מידךָ לא ביקשתּי. וּבנדבה בּוַדאי לא חָפצתּי”…

חַה־חַה! כּל השוֹמע יִצחַק לָה. בּנדבה אֵין היא חפצה! מַעשׂה יפה, כּשם שאני יהוּדי! בּקיצור, מה עלי לעשׂוֹת עכשיו? אֹילוּ היה אַחר בּמקוֹמי, וַדאי שהיה דן אֶת שני המכתּבים בּקריעה ואֶת שני הרוּבּלים היה שם בּכליו, ואֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ. אני בּחַרתּי לי דרךְ אַחרת, דרךְ ישרה וּקצרה. הטוּ אוֹזן ותשמעוּ. נמלכתּי

בּעצמי ודיבּרתּי עם לבּי כּדברים האֵלה: שׂכר־הליכה הלא קיבּלתּי כּבר מידי אָחי מוֹטיל, וּמַה לי ולוֹ? וּלפיכךְ הלכתּי וּמסַרתּי אֶת שני המכתּבים לידי אַבּא. הבה אֶשמַע, מַה יאֹמַר אַבּא? סבוּר אני, שאַבּא יבין בּטיב המגילה הזאת יוֹתר משהבין רבּי, אַף־על־פי שאַבּא אֵינוֹ אֶלָא אָב, ורבּי רב הוּא…

ה

כּל מַה שאֵירע בּביתנוּ אַחַר־כּךְ, אַחר שקרא אַבּא אֶת

שני המכתבים עם המגילה ואַחַר שהעמיד אֶת אחי לחקירה וּדרישה, כּי יבאֵר לוֹ אֶת הדבר בּאֵר היטב – אַל תּשאָלוּני. אִילוּ היִיתי נוֹהג מנהג אָחי והוֹלךְ בּדרכיו, צריךְ היִיתי לאמוֹר בּלשוֹן מגילת אֶסתּר

וּבניגוּנה:

וְהָעִיר שׁוּשׁן נָבוֹכָה…

אבל לא זה העיקר ולא זאת מַטרתנוּ. הלא רוֹצים אַתם לָדעת, מה היה סוֹפם של שני אֵלה, של אֶסתּר בּת רבּי ואָחי הבּכוֹר מוֹטיל? לא היה ולא כּלוּם. אֶסתּר נכנסה לחוּפּה וקידוּשין כּדת משׁה ויִשראֵל. אַלמן נשׂא אוֹתה. הוֹי, כּמה בּכתה עלוּבת־נפש זוֹ בּיוֹם חתוּנתה וּביוֹם

שמחַת־לבּה! אני עצמי היִיתי בּאוֹתוֹ מַעמד וּבעֵיני ראִיתי. על מה בּכתה – אֵיני יודע. וַדאי לבּה ניבּא לָה, שלא תּאריךְ ימים עם בּחירה זה. ואָמנם כּךְ היה. לא הוֹציאה את שנתה עם בּעלה ומתה. מה גָרם לָה שמתה – חידה היא וַתּהי לחידה. אֵיני יוֹדע. אֵין אִיש יוֹדע. רבּי ואִשתּו הרבּנית אַף הם אֵינם יודעים. יֵש אומרים: סַם־מות שתתה וָמתה. שקר בּפי האוֹמרים. שׂוֹנאִים בּדוּ את הדבר מלבּם. כך שמַעתּי מפּי הרבּנית עצמה.

ואָחי הבּכוֹר מוֹטיל? – אַל תשאָלוּ! זה הגדיל לעשׂוֹת.

אָחי מוֹטיל נכנַס לחוּפה עוֹד קוֹדם שנתאָרסה אֶסתּר, ונסע אֶל חוֹתנוֹ

להיוֹת סמוּךְ שם על שוּלחָנו. ואוּלָם לא אָרכו הימים וחָזר משם. בגפּו חָזר. לָמה חָזר? רוֹצה הוּא לגָרש אֶת אִשׁתּוֹ. אָמַר לוֹ אַבּא:

“פּרא־אָדם אָתה”! שמעה אִמא והתרעמה. התחילו מריבים וּמקנתרים זה את זה. והיתה השׂמחה בּמעוֹננוּ. ואַף־על־פּי־כן כּלוּם לא עלה בּידיהם. מוֹטיל נתן גט לאִשתו ונשׂא אַחרת בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. עכשיו שני ילָדים לוֹ. בּן וּבת. שם הבּן הרצל, על־שם הדוֹקטוֹר הרצל. ואֶת שם הבּת קרא אֶסתּר. אָמנם אַבּא דרש בּכל תּוֹקף כי יִקרא שמה גיטיל, על־שם אִמוֹ, היא הסבה גיטיל. ואִמא אַף היא התחַננה וביקשה רחמים, כי יִקראוּ את שמה לאָהצי, על־שם אִמה, היא הסבה לאה. נפלה מַחלוֹקת בּין אַבּא וּבין אִמא. כּל היוֹם וכל הלילה היו מדיינים ומתנַגחים זה עם זה. עד שבּאוּ לכלל החלָטה לזווג שני שמות כּאֶחָד ולקרוא לילדה בּשם לאה־גיטיל, על־שם שתּי הסבות. חסל סידוּר שמות! נמלךְ אַבּא והירהר חרטה: אֵינוֹ רוצה בּלאָה־גיטיל, מַה טעם? טעמוֹ ונימוּקוֹ עמוֹ. “לָמה יִגָרע חלקוֹ, שיהא שם אִמה קוֹדם לשם אִמו”?… חזר אָחי מוטיל מבית־המדרש והודיע, שקרא את שם בּתוֹ אֶסתּר. אָמַר לוֹ אַבּא: “פּרא־אָדם! מנַיִן לךָ שם זה של אֶסתּר”? ענה אָחי ואָמר: “כּלוּם שכחתּ, כּי ימי הפּורים ממַשמשים וּבאִים”…. מַה תּענוּ

אַחרי דברים אֵלוּ? נשתּתּק אַבּא ונסתּתּמו טענותיו. אַבּא ואִמא שניהם יוֹשבים זה בּקרן־זוית זוֹ וזוֹ בּקרן־זוית זוֹ, מביטים הבּטה משוּנה אִיש בּפני אִשתּוֹ, והדיבר אֵין בפיהם.

מה טיבה של הבּטה זוֹ וּמה טעם לשתיקתם, ששניהם שוֹתקים – אֵיני יוֹדע. אֶפשר, סוֹד זה גָלוּי לפניכם ואַתּם יוֹדעים?

מַעשׂה נוֹרא, שאֵירע בּגלל קידוּש של פּסח

א

[שם כּינוּיִי. – כּשרוֹנוֹתי לקוּיִים וּתפיסתי קשה. – מַה תּהיֶה תּכליתי?]

“אִיוואן פּוֹפּירילי”… בּשם אַחר לא נקראתי בּבית־אַבּא בּתוֹך חבוּרת הילָדים. ולָמה נקרא שמי כּךְ? אֶפשר, על שוּם שלא היִיתי שקוּד כּל־כּךְ ללמוֹד תּוֹרה? אֶפשר ואֶפשר. בּשקידה יתירה אָמנם לא הצטיינתּי מעוֹדי. כּי מִי הוּא זה הנַער, אשר יחשוֹק ללמוֹד תּוֹרה? אוֹ

אוּלי כּינוּני כּךְ על שוּם שמוֹחי מוֹחַ גס היה וּמטוּמטם בּיוֹתר? גם זה יִתּכן. בּחריפוּת המוֹחַ לא התנַכּרתּי מעוֹלָם. כּלוֹמַר תּפיסתי – כּךְ

אָמַר עלי רבּי – תּפיסה קשה היתה. הרבה יגיעוֹת היִיתי יגע עד שעלה לו למוֹחי לתפוֹס דבר, אבל כּנגד תּפיסתי הקשה היה זכרוני רךְ בּמאוֹד מאוֹד! לא היה דבר בּעולָם, אשר זכרוֹני עצר כּוחַ לשׂאתוֹ. כּשרוֹני היה מיוּחָד בּמינו: קשה לשמוֹע וּמהיר לאַבּד. הנה טרחתּי ולָמַדתּי דבר וידעתּיו על־בּוֹריוֹ – והנה פּניתי רגע וּשכחתּיו לעוֹלָמים, מי מנה מספר למַכּות־הלחי והמַהלוּמות והמַלקות, אשר ספגתּי בּימים ההם! לשו התעצב אַבּא העלוּב אֶל לבּוֹ. לשוא שפכה עלי אִמא העלובה אֶת דמעוֹתיה. לא היתה לי כּל תּקנה.

– הוי, אִיוואן פּוֹפּירילי! מַה תּהיֶה תּכליתךָ

– הוֹי, בני יִשׂראֵל, רחמנים בּני רחמנים, מַה תּהיֶה תּכליתי?…

ב

[שׂמחָתו של אַבּא. – מַזל טוֹב, כּבר נַעשׂיתי חָתן. –

מַעמַד מחוּתּני וּמַעלוֹת כלָתי. – אני נוסע אֶל כלָתי ליוֹם

טוֹב].

הרבּה פּעמים כּבר ראִיתי אֶת אַבּא שׂמח וטוֹב־לב. למשל: ראִיתיו בּסעוּדת ליל פּוּרים. ראִיתיו בּיוֹם שׂמחַת־תוֹרה, בזמַן

ההקפוֹת. ואוּלָם שמחָה זוֹ, ששׂמח בּאוֹתוֹ עֶרב פּסח, שבּו אדבּר להלן,

לא ראִיתי כּמוֹה מעוֹלָם. ולָמה שמח כּל־כּך? על שנַעשׂיתי חָתן. מַזל טוֹב! – בּמַזל טוֹב תּחיוּ גם אַתּם! מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא המחוּתן? מחוּתן יחיד וּמיוּחָד. לא קם כּמוֹהוּ! ראשית, מיוּחָס הוּא. הידעתם אֶת בּני הוֹרנשטיין אשר בּראדוֹמישל? הידעתּם אֶת בּני זוּסמאן אשר

בּאוֹסטראה? השמַעתּם גם אֶת שמע בני ציֶרנוֹבּילסקי אשר בּשפּולָה? וּבכן, ידוֹע תּדעוּ, כּי מחוּתּני כּיהן אֶצלם בּכהוּנַת סוֹכן. לא עתּה, אֶלָא

לפנים. לפני התגלע הריב בּינוֹ וביניהם. עתּה הוא סוֹחר על חשבּוֹן עצמוֹ. לא מן הסוֹחרים הגדוֹלים, ואַף־על־פי־כן סוֹחר הוּא. גם נדוּניה הוּא פּוסק לבתּוֹ. נדוּניה לא־רבּה. אַבּא פּוסק לי כּפלָיִם. אבל כּנגד זה הוֹכיחוּ לי כּלה, אשר כּמוֹה לא היתה ואַחריה לא תּהיֶה! אני עצמי אֵיני מַכּיר אוֹתה עדיִין. עדיין לא ראִיתיה. אַךְ אֵלה אשר ראוּ פּניה ממַלאִים פיהם תּהילתה. ראֹה ראוּה אַבּא, אִמא, אחוֹתי הבּכירה וּבעלה, הוּא גיסי. אָמרה

אמא, כי יפת־תּואַר היא. ואחותי אומרת: לא הרי יפיה כּהרי חָכמתה. וגיסי אומר: לא הרי חָכמתה כּהרי לבּה הטוֹב. מרישוּמי פּניה ניכּר, כּי טוֹבת־לב היא. ענה אַבּא ואָמר: תּהיֶה אשר תּהיֶה – אַךְ אני אֵיני כּדאי והגוּן לָה… אִם כּדאי אני והגוּן לָה ואִם לא – אַחַת אני יודע: הכּלה כּלָתי היא ולי תּהיֶה לאִשה. כּךְ אני מהרהר בּפני עצמי וּמחַכּה וּמצפּה בּכליוֹן־עֵינַיִם לחַג הפּסח, כּאשר יחַכּה יהוּדי נאמן עם אלוֹהיו לביאת המשיח. שמוּעה שמַעתּי, כי לחַג הפּסח אֶסַע אל המחוּתּנים להתאָרח אֶצלם.

ג

[ צרת הקידוּש. – תוֹספת הבדלה. – “הבדלתּ” ו“קידשתּ” משמשוֹת בּעירבּוּביה].

אֶל המחוּתּנים, ולא חָלילה אֶל הכּלה. כּךְ אוֹמרים הם,

כּלוֹמַר, אַבּא ואִמא. ואני מה אוֹמר? הדבר הזה מסוּר ללבי. וּמפני שאני נתוּן עדיִין תּחת עוּלָם, על־כּרחי אני נכנע בּפניהם וּמַטה אוֹזן להקשיב ולשמוֹע אֶל כּל אשר יאֹמרוּ לי. וּמה אוֹמרים אָב וָאֵם לבנם החָתן? אוֹמרים הם, כּי חַייב אני לנהוֹג בּין הבּריוֹת מנהג אָדם מן היִשוּב, לָשבת אֶל השוּלחָן כּאָדם מן היִשוּב, לאכוֹל ולשתּוֹת כּאָדם מן היִשוּב,

ועל כּולָם חַייב אני להיזהר, שלא אוֹציא חָלילה דבר שטוּת מפּי.

– בּקיצוּר, השתּדל להיות אִיש,כּדי שלא יִתגלה בּרבּים, כּי אִיוואן פּוֹפּירילִי אָתּה…

כּךְ אוֹמר לי אַבּא, וּמיד מנַצנץ רעיוֹן בּמוֹחוֹ והוא חוֹזר ואוֹמר:

–חַכּה כּמעט קט! אֶת קידוּש ליל פּסח אַתּה יוֹדע, אוֹ שמא לא היוּ דברים מעוֹלָם?

נתגלָה, כּי לא היוּ דברים מעוֹלָם. אֵיני יוֹדע עדיִין אַף שמץ מקידוּש ליל פּסח. מאַיִן אֵדעהוּ? המן הפּסח של השנה הקוֹדמת? ראש מי יעצוֹר כוֹחַ להכיל אֵת כּל זאת? ולא עוֹד אֶלָא שפּסח זה חָל דווקא בּמוֹצאֵי שבּת, והרעה גדוֹלה שבעתיִם! בּפּסח שחָל להיוֹת בּמוֹצאֵי שבּת אַתּה מצוּוה לָדעת בּעל־פּה אֶת הקידוּש עם ההבדלה יחד. הגע אֵיפוֹא בּעצמךָ: קידוּש ליל פּסח בּלבד יֶש בּוֹ כּדי להפּיל אֵימה וָפחד על אִיש הירא ורךְ־הלבב כּמוֹני – חַייב אַתּה לאַמץ זכרוֹנךָ וּלבלתּי שכוֹח בּשעת חירוּם, כּי הזמן הוּא “זמַן חירוּתנוּ” דווקא. ואִם על הראשוֹן אַתּה מצטער, הנה בּאוּ והוֹסיפוּ לךָ תּוֹספת הבדלה, ש“קידשתּ” עם “הבדלתּ וקידשתּ” משמשוֹת בּה בּעירבּוּביה. מלָאכה נקיה וקלה!

– אֵין בּכךְ כּלוּם! תּלמַד ותחזוֹר ותלמַד את הקידוּש

עד שתּדעֵהוּ! – אוֹמר לי אַבּא. – עוֹד נשארוּ לךָ שלוֹשה שבוּעוֹת מלאִים וּגדוּשים עד חַג הפסח!

ד

[רבּי משנן לי אֶת הקידוּש. – הוּתּרה הרצוּעה. – שאֵלה שתשוּבתה בּצדה!]

ואַף־על־פּי־כן לא רצה אַבּא לסמוֹךְ על ישרי ועל אמוּנת־לבבי בּלבד. פּקד עלי, כּי אֶשלח אֵלָיו אֶת רבּי. מַה צוֹרךְ יֶש לוֹ ברבּי? רוֹצה הוּא לבקש ממנוּ, כי ישנן לי אֶת הקידוּש עם הבדלה גם יחד. אַל ירפני ואַל יעזבני עד ששניהם יִהיוּ שגוּרים בּפי. מדבּר הוּא אֶל רבּי דברי־כיבּוּשים:

–אַל תּשׂא אֶת פניו של בּן־חָם זה ואַל תּבּיט אֶל יִחוּסו, שאָביו אָני. דוֹש תּדוּש אֶת בּשׂרוֹ עד שפךְ דם, וּבלבד שיֵדע את הקידוּש כּהוֹגן!…

די היה לרבּי בּרמיזה קלה זוֹ, וּכבר הוּתּרה הרצוּעה. כּל שלוֹשת השבוּעוֹת עברוּ עלי בּלימוּד הקידוּש וּבשינוּנוּ על־פּה. ויֶש לי הצדקה להתפּאֵר נגדה־נא לכל בּני גילי, כּי הקידוּש היה מוּנח בּקוּפסתי. רק הקידוּש בלבד. ואִילוּ ההבדלה היתה לי לפוּקה וּלמכשוֹל־לב. כּלוֹמַר, ההבדלה עצמה אַף היא הלכה למישרים דרכּה. אבל רק עד חניה קבוּעה. עד “קידשתּ” הראשוֹנה. וּמן “קידשתּ” הראשוֹנה והלאה לא יכוֹלתּי לָזוּז אַף פּסיעה אַחַת – על אַפּי ועל חמתי! אוֹתוֹ אדם, שתּיקן אֶת הקידוּש, כּפי הנראֶה, לא חָס על המלים. חוֹשש היא, שמא לא תּספּיק לָנוּ ההבדלה די־צרכּנוּ. לאַחַר שקבע מלת “קידשתּ”, לא נתקררה דעתּוֹ עדיִין – עמַד והוֹסיף עליה “הבדלתּ וקידשתּ”. תּם אני ולא אֵדע דרכיהם המשוּנים של בּני־אָדם, העוֹסקים עם הציבּוּר. והלא מַה־נַפשך: אָמרתּ “קידשתּ” – לָמה לךָ “הבדלתּ”? ואִם רוֹצה אַתּה דווקא בּ“הבדלתּ”

– מַה תּוֹעיל לךָ אֵיפוֹא “קידשתּ”? לָמה אַתּה מערבב עלינוּ אֶת

הפּסוּקים. למרר אֶת חַיֵינו בּעבוֹדה קשה? ואוּלָם שאַל־נא את פּי רבּי – ויענךָ בּסטירה על לסתוֹתיךָ. מַענה רךְ מזה לא תּשמע ממנוּ לעוֹלָם!…

ה

[אני טס טיסה משוּנה כדי שמונים מיל לשעה. – “הבדלת וקידשת” מאָה פעמים ואֶחָת.]

– היכן אַתּה עוֹמד בּקידּוש? – שוֹאלני אַבּא בּאַחַד

הימים הסמוּכים לחַג הפּסח, כּשאני מכין עצמי לנסיעה. – הכּבר לָמַדתּ אוֹתוֹ על־פּה?

– על בּוֹריוֹ!

– קוּם־נא אֵיפוֹא וקראֵהו לפני!

אני קם וקוֹרא. הקריאה עוֹלָה יפה. טס אני על דרכּי בּמהירוּת רכּבת־החפזוֹן, טס ועוֹבר כּדי שמוֹנים מיל לשעה. ואוּלָם כּשאני הוֹלךְ וקרב אֶל ההבדלה, מאִיטה הרכּבת ריצתה, וּמהירוּתה פּוֹחתת והוֹלכת מרגע לרגע: “בּין קדוּשת שבּת לקדוּשת יוֹם טוֹב הבדלתּ. ואֶת יוֹם השביעי מששת ימי המַעשׂה קי־דש־תּ. קידשתּ והבדלתּ…”

–לא “קידשתּ והבדלתּ”, אִיוואן פּוֹפּירילִי שכּמוֹתךָ,

אֶלָא “הבדלתּ וקידשתּ”. מאָה פּעמים ואַחַת תּחזוֹר ותשוּב ותּחזוֹר על

“הבדלתּ וקידשתּ”!…

ואני מטייל ארוּכוֹת וּקצרוֹת לאוֹרךְ הבּית וּלרחבּוֹ,

כּוּלי כּמוּכּה שגָעוֹן, וחוֹזר בּפני עצמי בּלחש: "הבדלתּ וקידשתּ,

הבדלתּ וקידשתּ" – עד אשר ראשי יִסוֹב עלי כּגלגל ועֵינַי תּחשכנה בּחוֹריהן. ואני נוֹפל על הדרגָש מתּוֹך בּילבּוּל כּל החוּשים, עיף ורצוּץ וּמַשמים – עוֹד רגע ואֶתעלף.

– מה זה היה לךָ? – שואלת אותי אמא.

– לא כּלוּם, – אני אוֹמר – הבדלתּ וקידשתּ, קידשתּ והבדלתּ…

–מַה טיבה של “והבדלתּ” זוֹ? –

שוֹאלני אַבּא. – מאַיִן נתגלגלה וּבאה לידךָ, אִיוואן פּוֹפּירילִי

שכּמוֹתךָ, “והבדלתּ” פּתאוֹם?…

אוּלי תּשׂים קץ לכל הענין היגע הזה? – מתערבת בּדבר אִמא שתּחיֶה. – סוֹפךָ שתּכּה את ראש היֶלד בּשממוֹן וּבשגָעוֹן, עד אשר לא יֵדע למצוֹא עוֹד אֶת ידיו ואֶת רגליו!

בּרוּכה אִמא בּעדי! בּרוּכה היא וּברוּךְ טעמה, שחילצתני מן המיצר! ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעילוּ לי גם רחמי אֵם. “והבדלתּ” זוֹ כּבר נתקעה בּמוֹחי, בּלי לָזוּז משם אַף לרגע. כּצל על יד ימיני היתה, בּכל אשר הלכתּי הלכה עמי, וּבכל אשר עמַדתי ראִיתיה לנגד עֵינַי, עד אשר טירפה וּבילבּלה אֵת כּל חוּשי ורעיוֹנוֹתי.

ו

[אני נוֹתן סימנים בּסוּסים. – שרשה של “קידלתּ”. – עֶרב פּסח וּבהלָתוֹ. – מעילה הירקרק של כּלָתי. – אָנוּ נחפזים לבית־הכּנסת]

ישבתּי בּעָגלה ונסַעתּי ליוֹם טוֹב אֶל כּלָתי (אַבּא

ואִמא אומרים: “אל המחוּתּנים”), ושלא מדעתּי חָזר קידוּש ליל הפּסח ונשנה בּמוֹחי בּזה אַחַר זה. וכאשר הגעתּי עד החניה הקבוּעה “קידשתּ, הבדלתּ וקידשתּ”, עשיתי לי ציוּן: הסוּס, שהלךְ מצד שׂמאֹל, הליכתוֹ היתה בּרגל ישרה, וּלפיכךְ קראתי לוֹ בּשם “קידשתּ”. והסוּס, שהלךְ מצד ימין, היה מטיל אֶת רגליו לפניו וּבוֹעֵט בּדרךְ־הילוּכוֹ, וּלפיכךְ קראתי לו בּשם “קידלתּ” (מלשוֹן “קידאַט” הרוּסית, שפּירוּשה “הטיל”). ואֵלה הסימנים אשר נתתּי בקידוּש: שׂמאֹלה, ימינה וּשׂמאֹלה. ואָמנם כּךְ נחרתוּ הדברים בּעוֹמק זכרוֹני: תּחילה “קידשתּ”, אַחַר־כּךְ “קידלתּ”, ואחר־כך – שוב “קידשתּ”. כלוֹמַר: “קידשתּ וקידלתּ וקידשתּ” – כּלוּם יֶש לךָ יפה מזה? כּסבוּר אני, שלא נמצא עוֹד שוּם כוֹחַ בּעוֹלָם,אשר יכוֹל היה לעקוֹר מזכרוֹני אֶת שלוֹש המלים האֵלה!

וכךְ בּאתי בּשלוֹם אֶל כּלָתי (בּלשוֹן אַבּא ואִמא: "אֶל

המחוּתּנים") בּעֶרב פּסח, שהוּא גם עֶרב שבּת, ולא היתה לי שהוּת אפילוּ להסתּכּל יפה בפניה, מפני שהגברים כּבר הכינו אֶת עצמם לילךְ לבית־הכּנסת. בּבּית היתה בּהלה וּמהוּמה וחפזוֹן גָדול – עֶרב חַג הפסח וּבהלָתוֹ.

מתּוֹךְ הבּהלה העיפוֹתי עין בּכלָתי – דוֹמה, בּתוּלה כּהלָכה. פּניה

אֵינם מכוֹערים בּיוֹתר. אָמנם אֶת חָכמתה אֵין לָדעת עדיִין. גם אֶת טוּב

לבּה לא יכוֹלתּי לראוֹת כּל־צרכּי. אִם רישוּמי פניה, אשר אָמַר גיסי, הם החטטים הקטנים, הפוֹרחים בּלחָייה וּבמצחה בכמוּת מרוּבּה – סימן הוּא אָמנם, שטוֹבת־לב היא בּמאוֹד מאוֹד. ואוּלָם דעתּי היא, כּי נאֶה היה לָה יוֹתר, אִילוּ סרקה את מַחלפוֹת ראשה, מאשר תּלךְ פּרוּעת־שׂער, כּאַחַת המכשפוֹת. כּיוֹצא בזה כּדאי היה לָה שתּחליף את חוּלצתה הירקרקת בּאַחרת – הצבע הירוֹק, לפי דעתּי, אֵינוֹ הוֹגן לפניה. וּמנַיִן לָה מידה מגוּנה זוֹ, שמכּיוָן שהעיפוֹת עֵינךָ בּה, מיד פּניה מַאדימים כּאֵש? צריךְ

אֶהיֶה ללמדה פּרק בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ, וּבלבד שאֶתוַדע ואֶתקרב אֵליה

יותר. ואוּלָם לעֵת־עתּה עוֹמד המחוּתן ומאִיץ בּי לָלכת עמוֹ

לבית־הכּנסת.

ז

[מקוֹמוֹ של מחוּתּני בּבית־הכּנסת. – נתינת שלוֹם בּאֶצבּעוֹת קרוֹת. – קידוּש ליל פּסח ראשוֹן ושני. – “קידלתּ” מקוֹם

הכּשלוֹן.]

מחוּתּני – מַה דמוּת אֶערוֹךְ לוֹ? יהוּדי השטוּף כּוּלוֹ

בּעניני הַחג הקדוֹש – והנה בּא אֵלָיו אוֹרח לפּסח, חתנוֹ לוֹקח בּתּוֹ,

והוּא צריךְ להוֹליכוֹ לבית־הכּנסת, להראוֹת לעֵיני כּל העיר אֶת המציאה היקרה, אשר מצא בּמרחַקים, – כּלוּם קלה זוֹ בעֵיניךָ? שׂער ראשוֹ לא יבש עדיִין אחרי עלוֹתוֹ מן הרחצה. ערפּוֹ עדיִין אָדוֹם כּוּלו אַחרי התגלחוֹ לכבוֹד החָג. מַלבּוּשיו מַבהיקים וּמַשמיעים קוֹל. מגָפיו החדשים נוֹצצים,

וריח עוֹרם נוֹדף למרחוֹק. בּבית־הכּנסת מקוֹמוֹ מכוּבּד – בּכוֹתל־המזרח. הכּל מקדמים פּניו בּברכּת הַחג ונוֹתנים שלוֹם לחתנוֹ. כּל אֶחָד נגָש

אֵלָיו ותוֹקע לוֹ אֶת קצוֹת אֶצבּעוֹתיו הקרוֹת. הכּל נחפּזים אִיש

לביתוֹ. אַף אָנוּ הוֹלכים עם הציבּוּר. אָנוּ נכנסים הבּיתה מתּוֹךְ

בּרכּת יוֹם טוֹב רמה ויוֹשבים מיד אֶל השוּלחָן לסַדר סידוּר פּסח

כּהלכתוֹ. הכּלה עוֹנה על בּרכתי וּמתאַדמת שוּב, כּאבטיח שבּשל. פּני

המחוּתנת נוֹהרים. זוֹ שתה הלילה אֵת כּל עָדיה עליה. הסדר הראשוֹן עבר בּשלוֹם. קידוּש ליל שבּת פּשוּט וקידוּש ליל פּסח פּשוּט – גם חַלָש כּמוֹני יאֹמַר: גיבּוֹר אָני. אַךְ הנה הגיע ליל שני של פּסח, הוא ליל מוֹצאֵי שבּת, ולב הגיבּוֹר זע. עזרני, אלוֹהים, ואַמצני אַךְ הפּעם! המחוּתּן מקדש על היין כּהלָכה, וקוֹלוֹ הוֹלךְ בּבּית כּקוֹל הפעמוֹן. גָמַר המחוּתן אֶת קידוּשוֹ, רמַז להחָתן, כּי יקוּם אַף הוּא לקדש על

כּוֹסוֹ, כדת הלילה. קם החָתן, נטל כוֹסוֹ בּידוֹ, השליךְ אֶת נַפשוֹ מנגד, פּרשׂ אֶת כּנפיו – וטס טיסה מהירה, בּמהירוּת רכּבת־החפזוֹן. וּבקוֹל רם. וּבניגוּן יפה. וּבבטחה רבּה. טס והוֹלךְ. טס והוֹלךְ. עד אשר הגיע אֶל מקוֹם הקלקלה. אֶל יון־המצוּלָה. כּאן נעצר מעט. כוֹחַ טיסתוֹ התחיל פּוֹחת והוֹלךְ, פּוֹחת והוֹלךְ.

"– – – בּין קדוּשת שבּת לקדוּשת יוֹם טוֹב הבדלת… ואֶת

יוֹם השביעי מששת ימי המעַשה קידשתּ…" משהגיע למקוֹם זה, נזכּר בּסימנים, שהיה נוֹתן בּסוּסים: שם האָחד “קידשתּ” והוּא מהלךְ בּרגל ישרה, והשני מטיל רגליו לפניו וּבוֹעֵט בּדרךְ־הילוּכוֹ וּשמוֹ “קידלתּ”.

“–קידלתּ וקידשתּ… קידשתּ וקידלתּ… קידלתּ וקידלת וקידשתּ וקידלתּ”…

* * * * * * * * * *

ח

[אני חוֹזר הבּיתה וּמכתּב בּידי. – חסַל סדר חָתן – “קידלתּ וקידשתּ” יצאוּ לָהן מוֹניטין בּעוֹלָם.]

היוֹם יוֹם ראשוֹן בּחוֹל המוֹעד של פּסח. השעה שעה מוּקדמת בּבּוֹקר. הכּלה ישנה עדיִין. ורק המחוּתּן כּבר קם, והוּא יוֹשב בּגלימתוֹ הקצרה, גלימת־המשי, וּבסַנדליו המעוּכים בּרגליו, כוּלוֹ נוֹשם ומזיע, וכוֹתב מכתּב אֶל מחוּתנוֹ, הוּא אַבּא. גם המחוּתּנת קמה כּבר, והיא יוֹשבת כּנגד בּעלה בּפנים נזעמים וּנפוּחים, כּתרנגוֹלת־הוֹדוּ. החָתן צרר אֶת בּגָדיו וכליו בּמזוַדתּוֹ ועמד מוּכן וּמזומן לישב בּעגָלה ולנסוֹע לביתוֹ.

– הילָךְ! – אוֹמר לוֹ המחוּתן ונוֹתן לידוֹ מכתּב

חָתוּם. – פּרוֹשׂ בּגיני בּשלוֹם אָביךָ וּמסוֹר לוֹ אֶת המכתּב הזה.

צאתךָ לשלוֹם!…

כּשישבתּי בּעגָלה, התאַויתי לָדעת אֶת תּוֹכן המכתּב, אשר

כּתב מחוּתּני לאַבּא, ואֶת פּשר הדבר, אשר מיהרוּ המחוּתּנים כּל־כּךְ לשלחני מבּיתם. פּוֹתח אני אֶת מַעטפת המכתּב, והנה נשרוּ מתּוֹכם התּנאִים וּמכתּבוֹ של המחוּתּן לאַבּא. בּמכתּב פּוֹנה המחוּתּן אֶל אַבּא וּמבקש

סליחָתוֹ. "לבל יִתרעֵם עליו, כּי לא יוּכל לאמוֹר לדבק טוֹב מכּמה וכמה טעמים. השם יִתבּרךְ יִשלח לבנוֹ אֶת בּת־זוּגוֹ ממקוֹם אַחר… ואשר להנדוּניה וּלסבלוֹנוֹת החָתן והכּלה – השב ישיבוּ זה לָזה אֶת אשר נתנוּ זה לָזה: החָתן ישיב אֶת מַתּנות הכּלה, והכּלה תּשיב אֶת מַתּנוֹת החָתן, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, וּמי שהשלוֹם שלוֹ יברךְ אֶת עמוֹ

בּשלוֹם, ונאמר אָמן"…

עוֹד זאת בּאָשרי, שלא הזכּיר במכתּבוֹ אֶת דבר הקידוּש הנאֶה – תּבוֹא עליו בּרכה! ואוּלָם נתגלָה אַחַר־כּךְ, כּי לשוא היתה שׂמחָתי. בּאתי הבּיתה, והנה אַבּא יוֹצא לקראתי וּמקדם אֶת פּנַי בּשתּי

מַכּוֹת־לחי יפוֹת.

– קידלתּ וקידשתּ! אֵי־מזה בּא לךָ, עוֹכר יִשׂראל שכּמוֹתךָ, “קידלתּ” זוֹ לפתע־פּתאוֹם?

האוּמנם? וּבכן, כּבר נוֹדע הדבר? הפלא וָפלא! אֵין זאת כּי־אִם עוֹף השמַיִם הוֹליךְ אֵלָיו אֶת הקוֹל! ולא אַבּא בּלבד יוֹדע אֶת דבר הקידוּש, אֶלָא כּל העיר כּוּלָה הוֹמה לקראתי. וּכבר חָדלוּ לקרוֹא לי בּשם “אִיוואן פּוֹפּירילִי”. שם חָדש נקרא לי. שמי הוּא עתּה “קידלתּ וקידשתּ”… עכשיו כּצחוֹק הוּא הדבר בּעֵיני. ואוּלָם אָז, בּימים ההם, מַה גָדל כּאבי וּמה רבּו דמעוֹתי!…