רקע
שלום עליכם
אסתר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

 

מעין פתיחה

לא מעשה מן החדר אני רוצה לספר לכם, לא לרבי ולא לאשתו הרבנית כוונתי בזה. סיפורי־מעשה מעין אלו כבר שמעתם מפי כמה וכמה פעמים. הפעם אטול רשות לעצמי ואספר לכם לכבוד פורים מעשה שהיה בבת רבי, מעשה באסתר.

 

א

אִם אֶסתּר המַלכַּה אשר בּמגילָה היתה יפת־תּוֹאַר וטוֹבת־מַראֶה כּאֶסתּר זוֹ, שבּה הכּתוּב מדבּר, לא יִפּלא כּלָל, שנשׂאָה

חן וָחסד לפני המלךְ אחשורוֹש מכּל הבּתולוֹת. אֶסתּר זוֹ, שבּה הכּתוּב

מדבּר, אַף היא היתה נוֹשאת חן בּעֵיני כּל רוֹאֶיה. הכּל אהבוּה. הכּל – אפילו קטן כּמוֹני. אפילוּ אחי הבּכוֹר מוֹטיל, אַף־על־פּי שנַעשׂה בּר־מצוָה זה־כבר והשדכנים מדבּרים בּו נכבדוֹת, ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר זכה לשעוֹן עם שרשרת־זהב על חָזהוּ (אםִ לא יטעֵני זכרוני, גם חתימת־זקן התחילה מבצבּצת לו בּימים ההם). על האַהבה אשר אָהב אָחי הבּכוֹר מוֹטיל אֶת אֶסתּר בּת רבּי שאלו אֶת פּי, ואסַפר לכם דברים כּהוָיתם. כּסבוּר הוּא, כי תּם אני ולא אֵדע טעמה ונימוּקה של הליכה זוֹ, שהוּא הוֹלךְ בּכל יוֹם שבּת עם צהרים אֶל בּית רבּי ללמוֹד פּרקי־אָבוֹת מפּיו. רבּי ישן אוֹתה שעה שינה של שבּת ונַחרתוֹ מנַסרת בּחלל הבּית. הרבּנית יוֹשבת בּחוּץ על מפתּן בּיתה וּמַרבה שׂיחָה עם הנשים. אנחנו, תּינוֹקוֹת של בּית רבּנוּ, מפנים לבּנוּ לבטלה וּמשׂחקים אֶת משחַק מם־שין־הא. וּמוֹטיל ואֶסתּר מציצים בּעֵיניהם. הוּא מציץ בּה, והיא מציצה בּוֹ. פּעמים אָנוּ משחקים אֶת משׂחַק הסנורים. יוֹדעים אַתּם, משׂחַק הסַנורים מהוּ? הבה אוֹמַר

לָכם. נוֹטלים נַער וקוֹשרים לוֹ מטפחת לעֵיניו, מַעמידים אוֹתוֹ בּתוךְ

הבּית, והכּל חוֹזרים אַחריו, מסתּוֹבבים מסביב לוֹ, כּל אֶחָד רוֹקד

כּנגדוֹ, רוקד ואוֹמר לוֹ: “תּפסני”!

מוֹטיל ואֶסתּר אַף הם מצטרפים אֵלינו למנין וּמשׂחקים אִתּנוּ. משחָק זה של סַנורים, אומרים הם, מצא חן בּעֵיניהם מאוֹד. טעמם ונימוּקם עמהם. כּשהם משׂחקים אִתּנוּ אֶת משׂחַק הסַנורים, אֵין הם

עוֹשׂים כּלוּם, אֶלָא רוֹדפים ותוֹפסים זה אֶת זה. הוּא רוֹדף אַחריה

ותוֹפס אוֹתה, והיא רוֹדפת אַחריו ותוֹפסת אוֹתוֹ.

ועוֹד כמה וכמה ראָיוֹת וסימנים מוּבהקים יֶש לי, שכּוּלָם אוֹמרים דרשׁנוּ. אֶלָא אני אֵין דרכּי בכךְ. פּעם אַחַת היה מַעשׂה וּמצאתי אֶת שניהם, כּשהם אוחזים זה בּיד זה. הוּא אוֹחז בּידה, והיא אוֹחזת בּידוֹ. ואוֹתוֹ היוֹם לא יוֹם שבּת היה. דווקא יוֹם חוֹל מימוֹת החוֹל. שעת בּין השמשוֹת, בּין מנחָה למַעריב. הלךְ לבית־המדרש נתקל בּבית רבּי. “היכן הרב”? “אֵין הרב בּביתוֹ”. עמד ונתן לָה ידו. כּלוֹמַר, מוֹטיל נתן ידו לאֶסתּר. ואני עוֹמד וּמַבּיט. הזיזה ידה מתּוֹךְ ידוֹ. נתן לי פּרוּטה, שלא אפרסם הדבר בּרבּים. אָמַרתּי לו: שׁתּים. נתן לי שׁתּים. אמרתי לו: שלוֹש. נתן לי שלוֹש. וכי מה אַתּם סבוּרים? אִילוּ אָמַרתּי לוֹ אַרבּע, היה נוֹתן לי אַרבּע, וחָמש, ושש. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

ועוֹד פּעם היה מַעשׂה… ואולָם הקץ לסיפּוּרי־מַעשה. מוּטב שׁנַחזוֹר לעניננוּ ואַספר לָכם דברים כּהוָיתם, כּפי שהבטחתּיכם

מראש.

 

ב

אָחי מוֹטיל, כּמוֻ שאָמוּר למַעלָה, גָדוֹל ממני. כּבר

נתפּטר מן החדר וּפרק מעליו עוֹל תּוֹרה. וגם בּבּית אֵינוֹ רוֹצה לעסוֹק בּלימוּדים. וּלפיכךְ קרא אַבּא שמו “פּרא־אָדם”. לא מצא אַבּא שם אַחר נאֶה לו, אֶלָא “פּרא־אָדם”. אִמא מתרעֶמת ורוֹגזת: “מנַיִן לךָ מידה זוֹ, שאַתּה מזלזל בּכבוֹד בּחוּר כּמוֹתוֹ, שכּבר נתבגר והגיעה עתוֹ עֵת דוֹדים, וקוֹרא לוֹ בּשם פּרא־אָדם”?… אָמַר לָה אַבּא: “ואַף־על־פי־כן פּרא־אָדם הוּא”! והרי הם מריבים וּמקנתרים זה אֶת זה. אֵיני יוֹדע, כּיצד נוֹהגים שאָר ההוֹרים שבּעולָם. הוֹרי, אַבּא ואִמא

מקנתרים זה את זה. כּל ימיהם ריבוֹת וּמדנים. אִילוּ אָמַרתי לסַפר לכם דברים כּהוָיתם, כּיצד אַבּא ואִמא רבים זה עם זה, וַדאי שהיִיתי מבדח את דעתכם. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

בּקיצוּר, אָחי מוֹטיל, מפני שגָדוֹל הוּא, אֵינוֹ לוֹמד

עוֹד בּבית־רבּנוּ. ואַף־על־פּי־כן, כּדי שלא לשנוֹת מן המנהג, דרכּוֹ לשלוֹח בּכל פּוּרים משלוֹחַ־מנוֹת לרבּוֹ. מכּל מקוֹם תּלמידוֹ הוּא.

שוֹלח הוּא לוֹ שיר נאֶה, פּרי עֵטו בּלשוֹן־הקוֹדש, שמגן־דויד מצויר לו מלמַעלה, וּמצרף לָזה מַתּנַת־כסף, שני רוּבּלים בּשטרוֹת המדינה. בּיד מי שוֹלחים אֶל רבּי משלוֹחַ־מנוֹת זה? הכּל מוֹדים, שאין שליח טוֹב ממני. “קח משלוֹחַ־מנוֹת זה, אוֹמר אֵלי אָחי מוֹטיל, ושאֵהוּ אֶל הרב, וּכשתחזוֹר משם, תּקבּל מידי עֶשׂר פרוּטות”. אָמנם מַטבּע של עֶשׂר פרוּטוֹת חתיכה הראוּיה להתכּבּד היא, ואָחי מוֹטיל נאמן בּדברוֹ. ואַף־על־פי־כן כלָל גָדול הוּא בּעניני ממוֹנוֹת: אֵין אָדם נהנה מדבר הסמוּי מן העין. “רוֹצה אני, אני אומר, לראוֹת אֶת המַטבע מיד”. אָמַר לי אָחי, כּי נַער שוֹבב אני. “אֶפשר אני אוֹמר, שנַער שוֹבב אני, לא אָריב עמךָ, ואַף־על־פי־כן, אני אוֹמר, רוֹצה אני לראוֹת אֶת הכּסף בּעֵיני”. כּסבוּרים אַתם, מי ניצח אֶת מי?

לאַחַר שסילק לי אַחי אֶת עֶשׂר הפרוּטוֹת בּמזוּמנים,

הוּא מוֹסר לידי מכתּב חָתוּם, זה משלוֹחַ־מנוֹת בּשביל רבּי, וּביציאָתי הוּא תּוֹקע לכפּי בּהעלָמה עוֹד מכתּב אֶחָד, תוֹקע ואוֹמר לי בּלחש: “וזה תּמסוֹר לאֶסתּר”… “לאֶסתּר”?… “לאֶסתּר”… אִילוּ היה אַחר בּמקוֹמי,

היה דוֹרש שׂכרוֹ כּפליִם בּעד טרחה כּזוֹ. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.

 

ג

“ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – אני מהרהר בּדרכּי, כּשאני נוֹשׂא אֶת משלוֹחַ־המנוֹת בּידי. – מה ראה אָחי, שכּתב מכתּב לבת רבּי? הבה נתבּונן ונראֶה, מַה כּתוּב בּמכתּב זה? רק אַבּיט בו. הן לא אחַסר ממנוּ כּלוּם”. ואני פּותח אֶת המכתּב, השלוּח לאֶסתּר, וּמוֹצא בּוֹ מגילה שלמה, כּתובה להפליא. ואַף לשוֹנה לשוֹן המגילה. מוֹסר אני אוֹתה לָכם כּמוֹת שהיא, מלה מלה וּפירוּשׁה בּצדה:

"מנחה שלוּחה ממרדכי לאֶסתּר

אִיש – בּרנש. יהוּדי – בּחוּר. היה – ישב. בּשוּשן הבּירה – בּעירנוּ הקטנה. וּשמו מרדכי – וּשמוֹ נקרא מוֹטיל. ויהי אוֹמן – ויֶאהב הבּחוּר. אֶת הדסה – אֶת הנחמדה. היא אֶסתּר – ששמה אֶסתּר. והנַערה – אוֹתה הבּתוּלה. יפת – יפה היתה. תוֹאַר – יפהפיה. וַתּיטב הנַערה – הבּתוּלָה מצאה חן בּעֵיניו. לא הגידה אֶסתּר – אֶסתּר לא גילתה אֶת הסוֹד. כּי מרדכי – לפי שמוֹטיל. ציוה עליה – גָזר עליה. וּבכל יוֹם וָיוֹם – בּין מנחָה למַעריב. מרדכי מתהלךְ – מוֹטיל עוֹבר לפני הבּית. לָדעת אֶת שלוֹם אֶסתּר – להסתּכל בּפני אֶסתּר. וּבהגיע תּוֹר אֶסתּר – וכאשר יבוֹא יוֹם אֶסתּר. בּת אביחַיִל – הוא יוֹם חתוּנתה. וַתּילָקח אֶסתּר – אָז יֹשׂא אֶת אֶסתּר. וַימליכה – ויִכּנס עמה. תּחת וַשתּי – תּחת החוּפּה"…

מַה תאֹמרוּ לפירוּש המגילה של אָחי מוֹטיל? אָכן מוּמחה

הוּא לתרגם פּסוק כּצורתוֹ! מתאַוה היִיתי מאוֹד לשמוֹע, מַה יאֹמַר רבּי

על פּירוּש כּגוֹן זה! אבל כּיצד יגונב הדבר אֶל רבּי? חַכּוּ כּמעט רגע. יֵש עֵצה, כּשם שאני יהוּדי! אֵין אני צריךְ אֶלָא לשנוֹת מעט מן הסדר ולעשוֹת חליפין: אֶת השיר השלוּח לרבּי אֶמסוֹר לאֶסתּר, ואֶת מגילת אֶסתּר – לרבּי. יקרא ויֶהנה. ואם תאמַר: שמא תּצא תּקלה? ויֵש לאמוֹר: מַה פשעי וּמה חטאתי? וכי אָסוּר לוֹ לאָדם לטעוֹת? הלא נוֹשׂא־המכתּבים של הדואַר אַף הוּא אֵינוֹ מוֹסר לפעמים אֶת המכתּבים לידי בעליהם. אני חָלילה לי מעשׂוֹת כדבר הזה. אני אֵין דרכּי בּכך.

 

ד

– יוֹם טוֹב עליךָ, רבּי! – אני פּוֹרץ בּרעש וּבקוֹל רם אֶל תּוֹךְ החדר וּמַבהיל אֶת רבּי ממקוֹמוֹ. – אָחי שלח לךָ משלוֹח מנות עם בּרכתוֹ, כּי תּזכּה לשנה הבּאה!

כּךְ אני אוֹמר בּנשימה אַחַת וּמוֹסר לרבּי אֶת המגילה. רבּי פּוֹתח אֶת המגילה וּפוֹרש אוֹתה לפניו, מעיין בּה עיוּן רב, בּוֹדקה וּממַששה בּאֶצבּעוֹתיו, הוֹפךְ בּה והוֹפךְ בּה. ניכּר שמחַפּשׂ

הוּא בּה עוֹד דבר. “חַפשׂ, חַפשׂ, רבּי! – אני אוֹמר בּלבּי. – מוּבטח לךָ שטרחָתךָ לא תּהיֶה לשוא”!…

ורבּי מַרכּיב על־גבּי חוֹטמוֹ אֶת משקפי־הכּסף וקוֹרא אֶת המגילה עד תוּמה. כּסבורים אַתּם, מה עשׂה רבּי אַחַר־כּך? אפילו אֶת פניו לא עיוָה. רק אנחה חרישית הוֹציא מלבּו. וּמיד פנה ואָמַר אֵלי: “המתן קצת, ואֶכתוֹב אַף אני מלים אחָדוֹת” והוּא לוֹקח עֵט וּדיוֹ בּידוֹ ויוֹשב אֶל

השוּלחָן לכתּוֹב מלים אחָדוֹת. אוֹתה שעה אני חוֹזר בּבּית אֵילךְ ואֵילךְ, מקבּל מידי הרבּנית עוּגת־דבש וצפיחית, וּבינתים, בּאֵין רוֹאִים, אני תּוֹקע ליד אֶסתּר אֶת השיר, השלוּח לרבי, עם משלוֹחַ־המנות. פּני אֶסתּר מַסמיקים, והיא פוֹרשׁת לקרן־זוית, פּותחת שם בּצנעה אֶת המכתב – ועֵיניה מתלקחות בּאֵש וחמתה בוֹעֶרת בּה. “ניכּר, שמשלוֹח־המנוֹת לא הפיק רצוֹן ממנה”, – אוֹמר אני בּלבּי ונגָש אֶל רבּי לקבּל מידו אֶת המלים האחָדות אשר כּתב.

– יוֹם טוֹב לרבּי! – אני אוֹמר בּקוֹל רם וּבנשימה אַחַת וּברעש זה, שבּוֹ נכנסתּי. – תּזכּה לשנה הבּאה! – ואני נחפש ויוֹצא מן הבּית.

עוד אני עומד מאחוֹרי הדלת והמזוּזה, והנה יד שלוּחָה אֵלי מבּית רבּי. יד אֶסתּר היא, עֵיניה אדוּמוֹת, דמעתה על לחיה, והיא אוֹמרת לי בּכעס:

– קח אֶת זה וּמסוֹר לאָחיךָ!

בּדרך הילוּכי אני פוֹתח תּחילה אֶת מכתּב רבּי. רבּי ואֶסתּר – רבּי קודם. בּמכתּב כּתוּב לאמוֹר:

“כּבוֹד תּלמידי היקר מַשׂכּיל על דבר אמת וכו' מרדכי נ”י!

"רב תוֹדוֹת לךָ מקרב לב וּכלָיוֹת על הבּרכה השלוּחָה לי מעמךָ, משלוֹחַ־מנוֹת לפוּרים. גם לפני שנה ולפני שנתים קיבּלתּי ממךָ משלוֹחַ־מנוֹת, אֶלָא משלוֹחַ־מנוֹת אַחר היה. משלוֹחַ־מנוֹת מַמש… בּשנה זוֹ שלחתּ לי פּירוּש חָדש על מגילת אֶסתּר. ואני מוֹדה לךָ על המגילה… אבל חַייב אני לאמוֹר לךָ, מוֹטיל, כּי הפּירוש שלךָ לא מצא חן בּעינַי כּלָל, ואַתה מגלה פּנים בּתּוֹרה שלא כּהלָכה. ראשית, הכּל יוֹדעים כי שושן עיר־הבּירה היתה, ולא עירנוּ הקטנה, כפי שאָמַרת בּחידוּשי־תוֹרה שלךָ. ושנית, היכן מצינוּ כּתוב, כּי מרדכי בּחוּר היה? ולָמה אַתה קוֹרא לוֹ בּשם מוֹטיל? מה ענין מוֹטיל לכאן? ומִנַיִן לךָ זה, שאומן פירושו ‘אוהב’? הכּל יוֹדעים, שאוֹמן פּירוּשו ‘מחנךְ’, משוֹרש ‘אָמוֹן פּדגוּג’. וּמה שפּירשתּ וימליכה תּחת וַשתּי ‘הכניסה לחוּפּה’ – השערה משוּנה היא מאוֹד ואֵין לָה שוּם טעם. ראשית, כּיוון הכּתוּב לאחַשורוֹש ולא למרדכי. ושנית, לא מצינוּ כּלל בּמגילה, שאחַשורוֹש נשׂא אֶת אֶסתּר בּחוּפּה וקידוּשין. תּמהני עליךָ, שאַתּה מעוות את הכּתוּבים. כּל פּירוּש

צריך שיִהיֶה לוֹ טעם. לפני שנה ולפני שנתים שלחתּ לי משלוֹחַ־מנוֹת אַחר… בּשנה זוֹ בּחַרת לשלוֹחַ לרבּךָ פּירוּש על המגילה, פּירוּש

משוּנה, שאֵינוּ מתקבּל כּלל על הדעת. לוּא יהי כן. מסתּמא כּך נאֶה וכך יאֶה לך. לכן אני מחזיר לךָ בּזה אֶת המגילה שלך, ואלוהים יִשלח לךָ אֶת הבּרכה מעתּה ועד עולָם, כּחפץ לב רבּךָ, הדורש הצלָחָתך כּל הימים"…

אָכן מנה יפה חָלק לוֹ! כּךְ נאֶה לוֹ לאָחי. סבוּר אני, שמכּאן וּלהבּא לא יוֹסיף לכתּוֹב מגילוֹת כּעֵין אֵלוּ.

עכשיו שנפטרתּי ממכתּבוֹ של רבּי, מן הראוּי להציץ בּדרךְ־הילוּכי גם על מכתּבה של אֶסתּר בּת רבּי. פּוֹתח אני אֶת מכתּבה – ולא שני הרוּבּלים נפלוּ מתּוֹכוֹ? מַה פּשר החידה הזאת? מעין אני במכתב וקוראו – רק שלוש שורות בּוֹ:

“מוֹטיל! מוֹדה אני לךָ על שני הרוּבּלים. הרי הם לפניךָ – קבּלם בּחזרה. למשלוֹחַ־מנוֹת כּזה לא פילָלתּי. מַתּנוֹת מידךָ לא ביקשתּי. וּבנדבה בּוַדאי לא חָפצתּי”…

חַה־חַה! כּל השוֹמע יִצחַק לָה. בּנדבה אֵין היא חפצה! מַעשׂה יפה, כּשם שאני יהוּדי! בּקיצור, מה עלי לעשׂוֹת עכשיו? אֹילוּ היה אַחר בּמקוֹמי, וַדאי שהיה דן אֶת שני המכתּבים בּקריעה ואֶת שני הרוּבּלים היה שם בּכליו, ואֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ. אני בּחַרתּי לי דרךְ אַחרת, דרךְ ישרה וּקצרה. הטוּ אוֹזן ותשמעוּ. נמלכתּי

בּעצמי ודיבּרתּי עם לבּי כּדברים האֵלה: שׂכר־הליכה הלא קיבּלתּי כּבר מידי אָחי מוֹטיל, וּמַה לי ולוֹ? וּלפיכךְ הלכתּי וּמסַרתּי אֶת שני המכתּבים לידי אַבּא. הבה אֶשמַע, מַה יאֹמַר אַבּא? סבוּר אני, שאַבּא יבין בּטיב המגילה הזאת יוֹתר משהבין רבּי, אַף־על־פי שאַבּא אֵינוֹ אֶלָא אָב, ורבּי רב הוּא…

 

ה

כּל מַה שאֵירע בּביתנוּ אַחַר־כּךְ, אַחר שקרא אַבּא אֶת

שני המכתבים עם המגילה ואַחַר שהעמיד אֶת אחי לחקירה וּדרישה, כּי יבאֵר לוֹ אֶת הדבר בּאֵר היטב – אַל תּשאָלוּני. אִילוּ היִיתי נוֹהג מנהג אָחי והוֹלךְ בּדרכיו, צריךְ היִיתי לאמוֹר בּלשוֹן מגילת אֶסתּר

וּבניגוּנה:

וְהָעִיר שׁוּשׁן נָבוֹכָה…

אבל לא זה העיקר ולא זאת מַטרתנוּ. הלא רוֹצים אַתם לָדעת, מה היה סוֹפם של שני אֵלה, של אֶסתּר בּת רבּי ואָחי הבּכוֹר מוֹטיל? לא היה ולא כּלוּם. אֶסתּר נכנסה לחוּפּה וקידוּשין כּדת משׁה ויִשראֵל. אַלמן נשׂא אוֹתה. הוֹי, כּמה בּכתה עלוּבת־נפש זוֹ בּיוֹם חתוּנתה וּביוֹם

שמחַת־לבּה! אני עצמי היִיתי בּאוֹתוֹ מַעמד וּבעֵיני ראִיתי. על מה בּכתה – אֵיני יודע. וַדאי לבּה ניבּא לָה, שלא תּאריךְ ימים עם בּחירה זה. ואָמנם כּךְ היה. לא הוֹציאה את שנתה עם בּעלה ומתה. מה גָרם לָה שמתה – חידה היא וַתּהי לחידה. אֵיני יוֹדע. אֵין אִיש יוֹדע. רבּי ואִשתּו הרבּנית אַף הם אֵינם יודעים. יֵש אומרים: סַם־מות שתתה וָמתה. שקר בּפי האוֹמרים. שׂוֹנאִים בּדוּ את הדבר מלבּם. כך שמַעתּי מפּי הרבּנית עצמה.

ואָחי הבּכוֹר מוֹטיל? – אַל תשאָלוּ! זה הגדיל לעשׂוֹת.

אָחי מוֹטיל נכנַס לחוּפה עוֹד קוֹדם שנתאָרסה אֶסתּר, ונסע אֶל חוֹתנוֹ

להיוֹת סמוּךְ שם על שוּלחָנו. ואוּלָם לא אָרכו הימים וחָזר משם. בגפּו חָזר. לָמה חָזר? רוֹצה הוּא לגָרש אֶת אִשׁתּוֹ. אָמַר לוֹ אַבּא:

“פּרא־אָדם אָתה”! שמעה אִמא והתרעמה. התחילו מריבים וּמקנתרים זה את זה. והיתה השׂמחה בּמעוֹננוּ. ואַף־על־פּי־כן כּלוּם לא עלה בּידיהם. מוֹטיל נתן גט לאִשתו ונשׂא אַחרת בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. עכשיו שני ילָדים לוֹ. בּן וּבת. שם הבּן הרצל, על־שם הדוֹקטוֹר הרצל. ואֶת שם הבּת קרא אֶסתּר. אָמנם אַבּא דרש בּכל תּוֹקף כי יִקרא שמה גיטיל, על־שם אִמוֹ, היא הסבה גיטיל. ואִמא אַף היא התחַננה וביקשה רחמים, כי יִקראוּ את שמה לאָהצי, על־שם אִמה, היא הסבה לאה. נפלה מַחלוֹקת בּין אַבּא וּבין אִמא. כּל היוֹם וכל הלילה היו מדיינים ומתנַגחים זה עם זה. עד שבּאוּ לכלל החלָטה לזווג שני שמות כּאֶחָד ולקרוא לילדה בּשם לאה־גיטיל, על־שם שתּי הסבות. חסל סידוּר שמות! נמלךְ אַבּא והירהר חרטה: אֵינוֹ רוצה בּלאָה־גיטיל, מַה טעם? טעמוֹ ונימוּקוֹ עמוֹ. “לָמה יִגָרע חלקוֹ, שיהא שם אִמה קוֹדם לשם אִמו”?… חזר אָחי מוטיל מבית־המדרש והודיע, שקרא את שם בּתוֹ אֶסתּר. אָמַר לוֹ אַבּא: “פּרא־אָדם! מנַיִן לךָ שם זה של אֶסתּר”? ענה אָחי ואָמר: “כּלוּם שכחתּ, כּי ימי הפּורים ממַשמשים וּבאִים”…. מַה תּענוּ

אַחרי דברים אֵלוּ? נשתּתּק אַבּא ונסתּתּמו טענותיו. אַבּא ואִמא שניהם יוֹשבים זה בּקרן־זוית זוֹ וזוֹ בּקרן־זוית זוֹ, מביטים הבּטה משוּנה אִיש בּפני אִשתּוֹ, והדיבר אֵין בפיהם.

מה טיבה של הבּטה זוֹ וּמה טעם לשתיקתם, ששניהם שוֹתקים – אֵיני יוֹדע. אֶפשר, סוֹד זה גָלוּי לפניכם ואַתּם יוֹדעים?


המלצות קוראים
תגיות