רקע
שלום עליכם
קידלת וקידשת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש

מַעשׂה נוֹרא, שאֵירע בּגלל קידוּש של פּסח

 

א

[שם כּינוּיִי. – כּשרוֹנוֹתי לקוּיִים וּתפיסתי קשה. – מַה תּהיֶה תּכליתי?]

“אִיוואן פּוֹפּירילי”… בּשם אַחר לא נקראתי בּבית־אַבּא בּתוֹך חבוּרת הילָדים. ולָמה נקרא שמי כּךְ? אֶפשר, על שוּם שלא היִיתי שקוּד כּל־כּךְ ללמוֹד תּוֹרה? אֶפשר ואֶפשר. בּשקידה יתירה אָמנם לא הצטיינתּי מעוֹדי. כּי מִי הוּא זה הנַער, אשר יחשוֹק ללמוֹד תּוֹרה? אוֹ

אוּלי כּינוּני כּךְ על שוּם שמוֹחי מוֹחַ גס היה וּמטוּמטם בּיוֹתר? גם זה יִתּכן. בּחריפוּת המוֹחַ לא התנַכּרתּי מעוֹלָם. כּלוֹמַר תּפיסתי – כּךְ

אָמַר עלי רבּי – תּפיסה קשה היתה. הרבה יגיעוֹת היִיתי יגע עד שעלה לו למוֹחי לתפוֹס דבר, אבל כּנגד תּפיסתי הקשה היה זכרוני רךְ בּמאוֹד מאוֹד! לא היה דבר בּעולָם, אשר זכרוֹני עצר כּוחַ לשׂאתוֹ. כּשרוֹני היה מיוּחָד בּמינו: קשה לשמוֹע וּמהיר לאַבּד. הנה טרחתּי ולָמַדתּי דבר וידעתּיו על־בּוֹריוֹ – והנה פּניתי רגע וּשכחתּיו לעוֹלָמים, מי מנה מספר למַכּות־הלחי והמַהלוּמות והמַלקות, אשר ספגתּי בּימים ההם! לשו התעצב אַבּא העלוּב אֶל לבּוֹ. לשוא שפכה עלי אִמא העלובה אֶת דמעוֹתיה. לא היתה לי כּל תּקנה.

– הוי, אִיוואן פּוֹפּירילי! מַה תּהיֶה תּכליתךָ

– הוֹי, בני יִשׂראֵל, רחמנים בּני רחמנים, מַה תּהיֶה תּכליתי?…

 

ב

[שׂמחָתו של אַבּא. – מַזל טוֹב, כּבר נַעשׂיתי חָתן. –

מַעמַד מחוּתּני וּמַעלוֹת כלָתי. – אני נוסע אֶל כלָתי ליוֹם

טוֹב].

הרבּה פּעמים כּבר ראִיתי אֶת אַבּא שׂמח וטוֹב־לב. למשל: ראִיתיו בּסעוּדת ליל פּוּרים. ראִיתיו בּיוֹם שׂמחַת־תוֹרה, בזמַן

ההקפוֹת. ואוּלָם שמחָה זוֹ, ששׂמח בּאוֹתוֹ עֶרב פּסח, שבּו אדבּר להלן,

לא ראִיתי כּמוֹה מעוֹלָם. ולָמה שמח כּל־כּך? על שנַעשׂיתי חָתן. מַזל טוֹב! – בּמַזל טוֹב תּחיוּ גם אַתּם! מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא המחוּתן? מחוּתן יחיד וּמיוּחָד. לא קם כּמוֹהוּ! ראשית, מיוּחָס הוּא. הידעתם אֶת בּני הוֹרנשטיין אשר בּראדוֹמישל? הידעתּם אֶת בּני זוּסמאן אשר

בּאוֹסטראה? השמַעתּם גם אֶת שמע בני ציֶרנוֹבּילסקי אשר בּשפּולָה? וּבכן, ידוֹע תּדעוּ, כּי מחוּתּני כּיהן אֶצלם בּכהוּנַת סוֹכן. לא עתּה, אֶלָא

לפנים. לפני התגלע הריב בּינוֹ וביניהם. עתּה הוא סוֹחר על חשבּוֹן עצמוֹ. לא מן הסוֹחרים הגדוֹלים, ואַף־על־פי־כן סוֹחר הוּא. גם נדוּניה הוּא פּוסק לבתּוֹ. נדוּניה לא־רבּה. אַבּא פּוסק לי כּפלָיִם. אבל כּנגד זה הוֹכיחוּ לי כּלה, אשר כּמוֹה לא היתה ואַחריה לא תּהיֶה! אני עצמי אֵיני מַכּיר אוֹתה עדיִין. עדיין לא ראִיתיה. אַךְ אֵלה אשר ראוּ פּניה ממַלאִים פיהם תּהילתה. ראֹה ראוּה אַבּא, אִמא, אחוֹתי הבּכירה וּבעלה, הוּא גיסי. אָמרה

אמא, כי יפת־תּואַר היא. ואחותי אומרת: לא הרי יפיה כּהרי חָכמתה. וגיסי אומר: לא הרי חָכמתה כּהרי לבּה הטוֹב. מרישוּמי פּניה ניכּר, כּי טוֹבת־לב היא. ענה אַבּא ואָמר: תּהיֶה אשר תּהיֶה – אַךְ אני אֵיני כּדאי והגוּן לָה… אִם כּדאי אני והגוּן לָה ואִם לא – אַחַת אני יודע: הכּלה כּלָתי היא ולי תּהיֶה לאִשה. כּךְ אני מהרהר בּפני עצמי וּמחַכּה וּמצפּה בּכליוֹן־עֵינַיִם לחַג הפּסח, כּאשר יחַכּה יהוּדי נאמן עם אלוֹהיו לביאת המשיח. שמוּעה שמַעתּי, כי לחַג הפּסח אֶסַע אל המחוּתּנים להתאָרח אֶצלם.

 

ג

[ צרת הקידוּש. – תוֹספת הבדלה. – “הבדלתּ” ו“קידשתּ” משמשוֹת בּעירבּוּביה].

אֶל המחוּתּנים, ולא חָלילה אֶל הכּלה. כּךְ אוֹמרים הם,

כּלוֹמַר, אַבּא ואִמא. ואני מה אוֹמר? הדבר הזה מסוּר ללבי. וּמפני שאני נתוּן עדיִין תּחת עוּלָם, על־כּרחי אני נכנע בּפניהם וּמַטה אוֹזן להקשיב ולשמוֹע אֶל כּל אשר יאֹמרוּ לי. וּמה אוֹמרים אָב וָאֵם לבנם החָתן? אוֹמרים הם, כּי חַייב אני לנהוֹג בּין הבּריוֹת מנהג אָדם מן היִשוּב, לָשבת אֶל השוּלחָן כּאָדם מן היִשוּב, לאכוֹל ולשתּוֹת כּאָדם מן היִשוּב,

ועל כּולָם חַייב אני להיזהר, שלא אוֹציא חָלילה דבר שטוּת מפּי.

– בּקיצוּר, השתּדל להיות אִיש,כּדי שלא יִתגלה בּרבּים, כּי אִיוואן פּוֹפּירילִי אָתּה…

כּךְ אוֹמר לי אַבּא, וּמיד מנַצנץ רעיוֹן בּמוֹחוֹ והוא חוֹזר ואוֹמר:

–חַכּה כּמעט קט! אֶת קידוּש ליל פּסח אַתּה יוֹדע, אוֹ שמא לא היוּ דברים מעוֹלָם?

נתגלָה, כּי לא היוּ דברים מעוֹלָם. אֵיני יוֹדע עדיִין אַף שמץ מקידוּש ליל פּסח. מאַיִן אֵדעהוּ? המן הפּסח של השנה הקוֹדמת? ראש מי יעצוֹר כוֹחַ להכיל אֵת כּל זאת? ולא עוֹד אֶלָא שפּסח זה חָל דווקא בּמוֹצאֵי שבּת, והרעה גדוֹלה שבעתיִם! בּפּסח שחָל להיוֹת בּמוֹצאֵי שבּת אַתּה מצוּוה לָדעת בּעל־פּה אֶת הקידוּש עם ההבדלה יחד. הגע אֵיפוֹא בּעצמךָ: קידוּש ליל פּסח בּלבד יֶש בּוֹ כּדי להפּיל אֵימה וָפחד על אִיש הירא ורךְ־הלבב כּמוֹני – חַייב אַתּה לאַמץ זכרוֹנךָ וּלבלתּי שכוֹח בּשעת חירוּם, כּי הזמן הוּא “זמַן חירוּתנוּ” דווקא. ואִם על הראשוֹן אַתּה מצטער, הנה בּאוּ והוֹסיפוּ לךָ תּוֹספת הבדלה, ש“קידשתּ” עם “הבדלתּ וקידשתּ” משמשוֹת בּה בּעירבּוּביה. מלָאכה נקיה וקלה!

– אֵין בּכךְ כּלוּם! תּלמַד ותחזוֹר ותלמַד את הקידוּש

עד שתּדעֵהוּ! – אוֹמר לי אַבּא. – עוֹד נשארוּ לךָ שלוֹשה שבוּעוֹת מלאִים וּגדוּשים עד חַג הפסח!

 

ד

[רבּי משנן לי אֶת הקידוּש. – הוּתּרה הרצוּעה. – שאֵלה שתשוּבתה בּצדה!]

ואַף־על־פּי־כן לא רצה אַבּא לסמוֹךְ על ישרי ועל אמוּנת־לבבי בּלבד. פּקד עלי, כּי אֶשלח אֵלָיו אֶת רבּי. מַה צוֹרךְ יֶש לוֹ ברבּי? רוֹצה הוּא לבקש ממנוּ, כי ישנן לי אֶת הקידוּש עם הבדלה גם יחד. אַל ירפני ואַל יעזבני עד ששניהם יִהיוּ שגוּרים בּפי. מדבּר הוּא אֶל רבּי דברי־כיבּוּשים:

–אַל תּשׂא אֶת פניו של בּן־חָם זה ואַל תּבּיט אֶל יִחוּסו, שאָביו אָני. דוֹש תּדוּש אֶת בּשׂרוֹ עד שפךְ דם, וּבלבד שיֵדע את הקידוּש כּהוֹגן!…

די היה לרבּי בּרמיזה קלה זוֹ, וּכבר הוּתּרה הרצוּעה. כּל שלוֹשת השבוּעוֹת עברוּ עלי בּלימוּד הקידוּש וּבשינוּנוּ על־פּה. ויֶש לי הצדקה להתפּאֵר נגדה־נא לכל בּני גילי, כּי הקידוּש היה מוּנח בּקוּפסתי. רק הקידוּש בלבד. ואִילוּ ההבדלה היתה לי לפוּקה וּלמכשוֹל־לב. כּלוֹמַר, ההבדלה עצמה אַף היא הלכה למישרים דרכּה. אבל רק עד חניה קבוּעה. עד “קידשתּ” הראשוֹנה. וּמן “קידשתּ” הראשוֹנה והלאה לא יכוֹלתּי לָזוּז אַף פּסיעה אַחַת – על אַפּי ועל חמתי! אוֹתוֹ אדם, שתּיקן אֶת הקידוּש, כּפי הנראֶה, לא חָס על המלים. חוֹשש היא, שמא לא תּספּיק לָנוּ ההבדלה די־צרכּנוּ. לאַחַר שקבע מלת “קידשתּ”, לא נתקררה דעתּוֹ עדיִין – עמַד והוֹסיף עליה “הבדלתּ וקידשתּ”. תּם אני ולא אֵדע דרכיהם המשוּנים של בּני־אָדם, העוֹסקים עם הציבּוּר. והלא מַה־נַפשך: אָמרתּ “קידשתּ” – לָמה לךָ “הבדלתּ”? ואִם רוֹצה אַתּה דווקא בּ“הבדלתּ”

– מַה תּוֹעיל לךָ אֵיפוֹא “קידשתּ”? לָמה אַתּה מערבב עלינוּ אֶת

הפּסוּקים. למרר אֶת חַיֵינו בּעבוֹדה קשה? ואוּלָם שאַל־נא את פּי רבּי – ויענךָ בּסטירה על לסתוֹתיךָ. מַענה רךְ מזה לא תּשמע ממנוּ לעוֹלָם!…

 

ה

[אני טס טיסה משוּנה כדי שמונים מיל לשעה. – “הבדלת וקידשת” מאָה פעמים ואֶחָת.]

– היכן אַתּה עוֹמד בּקידּוש? – שוֹאלני אַבּא בּאַחַד

הימים הסמוּכים לחַג הפּסח, כּשאני מכין עצמי לנסיעה. – הכּבר לָמַדתּ אוֹתוֹ על־פּה?

– על בּוֹריוֹ!

– קוּם־נא אֵיפוֹא וקראֵהו לפני!

אני קם וקוֹרא. הקריאה עוֹלָה יפה. טס אני על דרכּי בּמהירוּת רכּבת־החפזוֹן, טס ועוֹבר כּדי שמוֹנים מיל לשעה. ואוּלָם כּשאני הוֹלךְ וקרב אֶל ההבדלה, מאִיטה הרכּבת ריצתה, וּמהירוּתה פּוֹחתת והוֹלכת מרגע לרגע: “בּין קדוּשת שבּת לקדוּשת יוֹם טוֹב הבדלתּ. ואֶת יוֹם השביעי מששת ימי המַעשׂה קי־דש־תּ. קידשתּ והבדלתּ…”

–לא “קידשתּ והבדלתּ”, אִיוואן פּוֹפּירילִי שכּמוֹתךָ,

אֶלָא “הבדלתּ וקידשתּ”. מאָה פּעמים ואַחַת תּחזוֹר ותשוּב ותּחזוֹר על

“הבדלתּ וקידשתּ”!…

ואני מטייל ארוּכוֹת וּקצרוֹת לאוֹרךְ הבּית וּלרחבּוֹ,

כּוּלי כּמוּכּה שגָעוֹן, וחוֹזר בּפני עצמי בּלחש: "הבדלתּ וקידשתּ,

הבדלתּ וקידשתּ" – עד אשר ראשי יִסוֹב עלי כּגלגל ועֵינַי תּחשכנה בּחוֹריהן. ואני נוֹפל על הדרגָש מתּוֹך בּילבּוּל כּל החוּשים, עיף ורצוּץ וּמַשמים – עוֹד רגע ואֶתעלף.

– מה זה היה לךָ? – שואלת אותי אמא.

– לא כּלוּם, – אני אוֹמר – הבדלתּ וקידשתּ, קידשתּ והבדלתּ…

–מַה טיבה של “והבדלתּ” זוֹ? –

שוֹאלני אַבּא. – מאַיִן נתגלגלה וּבאה לידךָ, אִיוואן פּוֹפּירילִי

שכּמוֹתךָ, “והבדלתּ” פּתאוֹם?…

אוּלי תּשׂים קץ לכל הענין היגע הזה? – מתערבת בּדבר אִמא שתּחיֶה. – סוֹפךָ שתּכּה את ראש היֶלד בּשממוֹן וּבשגָעוֹן, עד אשר לא יֵדע למצוֹא עוֹד אֶת ידיו ואֶת רגליו!

בּרוּכה אִמא בּעדי! בּרוּכה היא וּברוּךְ טעמה, שחילצתני מן המיצר! ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעילוּ לי גם רחמי אֵם. “והבדלתּ” זוֹ כּבר נתקעה בּמוֹחי, בּלי לָזוּז משם אַף לרגע. כּצל על יד ימיני היתה, בּכל אשר הלכתּי הלכה עמי, וּבכל אשר עמַדתי ראִיתיה לנגד עֵינַי, עד אשר טירפה וּבילבּלה אֵת כּל חוּשי ורעיוֹנוֹתי.

 

ו

[אני נוֹתן סימנים בּסוּסים. – שרשה של “קידלתּ”. – עֶרב פּסח וּבהלָתוֹ. – מעילה הירקרק של כּלָתי. – אָנוּ נחפזים לבית־הכּנסת]

ישבתּי בּעָגלה ונסַעתּי ליוֹם טוֹב אֶל כּלָתי (אַבּא

ואִמא אומרים: “אל המחוּתּנים”), ושלא מדעתּי חָזר קידוּש ליל הפּסח ונשנה בּמוֹחי בּזה אַחַר זה. וכאשר הגעתּי עד החניה הקבוּעה “קידשתּ, הבדלתּ וקידשתּ”, עשיתי לי ציוּן: הסוּס, שהלךְ מצד שׂמאֹל, הליכתוֹ היתה בּרגל ישרה, וּלפיכךְ קראתי לוֹ בּשם “קידשתּ”. והסוּס, שהלךְ מצד ימין, היה מטיל אֶת רגליו לפניו וּבוֹעֵט בּדרךְ־הילוּכוֹ, וּלפיכךְ קראתי לו בּשם “קידלתּ” (מלשוֹן “קידאַט” הרוּסית, שפּירוּשה “הטיל”). ואֵלה הסימנים אשר נתתּי בקידוּש: שׂמאֹלה, ימינה וּשׂמאֹלה. ואָמנם כּךְ נחרתוּ הדברים בּעוֹמק זכרוֹני: תּחילה “קידשתּ”, אַחַר־כּךְ “קידלתּ”, ואחר־כך – שוב “קידשתּ”. כלוֹמַר: “קידשתּ וקידלתּ וקידשתּ” – כּלוּם יֶש לךָ יפה מזה? כּסבוּר אני, שלא נמצא עוֹד שוּם כוֹחַ בּעוֹלָם,אשר יכוֹל היה לעקוֹר מזכרוֹני אֶת שלוֹש המלים האֵלה!

וכךְ בּאתי בּשלוֹם אֶל כּלָתי (בּלשוֹן אַבּא ואִמא: "אֶל

המחוּתּנים") בּעֶרב פּסח, שהוּא גם עֶרב שבּת, ולא היתה לי שהוּת אפילוּ להסתּכּל יפה בפניה, מפני שהגברים כּבר הכינו אֶת עצמם לילךְ לבית־הכּנסת. בּבּית היתה בּהלה וּמהוּמה וחפזוֹן גָדול – עֶרב חַג הפסח וּבהלָתוֹ.

מתּוֹךְ הבּהלה העיפוֹתי עין בּכלָתי – דוֹמה, בּתוּלה כּהלָכה. פּניה

אֵינם מכוֹערים בּיוֹתר. אָמנם אֶת חָכמתה אֵין לָדעת עדיִין. גם אֶת טוּב

לבּה לא יכוֹלתּי לראוֹת כּל־צרכּי. אִם רישוּמי פניה, אשר אָמַר גיסי, הם החטטים הקטנים, הפוֹרחים בּלחָייה וּבמצחה בכמוּת מרוּבּה – סימן הוּא אָמנם, שטוֹבת־לב היא בּמאוֹד מאוֹד. ואוּלָם דעתּי היא, כּי נאֶה היה לָה יוֹתר, אִילוּ סרקה את מַחלפוֹת ראשה, מאשר תּלךְ פּרוּעת־שׂער, כּאַחַת המכשפוֹת. כּיוֹצא בזה כּדאי היה לָה שתּחליף את חוּלצתה הירקרקת בּאַחרת – הצבע הירוֹק, לפי דעתּי, אֵינוֹ הוֹגן לפניה. וּמנַיִן לָה מידה מגוּנה זוֹ, שמכּיוָן שהעיפוֹת עֵינךָ בּה, מיד פּניה מַאדימים כּאֵש? צריךְ

אֶהיֶה ללמדה פּרק בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ, וּבלבד שאֶתוַדע ואֶתקרב אֵליה

יותר. ואוּלָם לעֵת־עתּה עוֹמד המחוּתן ומאִיץ בּי לָלכת עמוֹ

לבית־הכּנסת.

 

ז

[מקוֹמוֹ של מחוּתּני בּבית־הכּנסת. – נתינת שלוֹם בּאֶצבּעוֹת קרוֹת. – קידוּש ליל פּסח ראשוֹן ושני. – “קידלתּ” מקוֹם

הכּשלוֹן.]

מחוּתּני – מַה דמוּת אֶערוֹךְ לוֹ? יהוּדי השטוּף כּוּלוֹ

בּעניני הַחג הקדוֹש – והנה בּא אֵלָיו אוֹרח לפּסח, חתנוֹ לוֹקח בּתּוֹ,

והוּא צריךְ להוֹליכוֹ לבית־הכּנסת, להראוֹת לעֵיני כּל העיר אֶת המציאה היקרה, אשר מצא בּמרחַקים, – כּלוּם קלה זוֹ בעֵיניךָ? שׂער ראשוֹ לא יבש עדיִין אחרי עלוֹתוֹ מן הרחצה. ערפּוֹ עדיִין אָדוֹם כּוּלו אַחרי התגלחוֹ לכבוֹד החָג. מַלבּוּשיו מַבהיקים וּמַשמיעים קוֹל. מגָפיו החדשים נוֹצצים,

וריח עוֹרם נוֹדף למרחוֹק. בּבית־הכּנסת מקוֹמוֹ מכוּבּד – בּכוֹתל־המזרח. הכּל מקדמים פּניו בּברכּת הַחג ונוֹתנים שלוֹם לחתנוֹ. כּל אֶחָד נגָש

אֵלָיו ותוֹקע לוֹ אֶת קצוֹת אֶצבּעוֹתיו הקרוֹת. הכּל נחפּזים אִיש

לביתוֹ. אַף אָנוּ הוֹלכים עם הציבּוּר. אָנוּ נכנסים הבּיתה מתּוֹךְ

בּרכּת יוֹם טוֹב רמה ויוֹשבים מיד אֶל השוּלחָן לסַדר סידוּר פּסח

כּהלכתוֹ. הכּלה עוֹנה על בּרכתי וּמתאַדמת שוּב, כּאבטיח שבּשל. פּני

המחוּתנת נוֹהרים. זוֹ שתה הלילה אֵת כּל עָדיה עליה. הסדר הראשוֹן עבר בּשלוֹם. קידוּש ליל שבּת פּשוּט וקידוּש ליל פּסח פּשוּט – גם חַלָש כּמוֹני יאֹמַר: גיבּוֹר אָני. אַךְ הנה הגיע ליל שני של פּסח, הוא ליל מוֹצאֵי שבּת, ולב הגיבּוֹר זע. עזרני, אלוֹהים, ואַמצני אַךְ הפּעם! המחוּתּן מקדש על היין כּהלָכה, וקוֹלוֹ הוֹלךְ בּבּית כּקוֹל הפעמוֹן. גָמַר המחוּתן אֶת קידוּשוֹ, רמַז להחָתן, כּי יקוּם אַף הוּא לקדש על

כּוֹסוֹ, כדת הלילה. קם החָתן, נטל כוֹסוֹ בּידוֹ, השליךְ אֶת נַפשוֹ מנגד, פּרשׂ אֶת כּנפיו – וטס טיסה מהירה, בּמהירוּת רכּבת־החפזוֹן. וּבקוֹל רם. וּבניגוּן יפה. וּבבטחה רבּה. טס והוֹלךְ. טס והוֹלךְ. עד אשר הגיע אֶל מקוֹם הקלקלה. אֶל יון־המצוּלָה. כּאן נעצר מעט. כוֹחַ טיסתוֹ התחיל פּוֹחת והוֹלךְ, פּוֹחת והוֹלךְ.

"– – – בּין קדוּשת שבּת לקדוּשת יוֹם טוֹב הבדלת… ואֶת

יוֹם השביעי מששת ימי המעַשה קידשתּ…" משהגיע למקוֹם זה, נזכּר בּסימנים, שהיה נוֹתן בּסוּסים: שם האָחד “קידשתּ” והוּא מהלךְ בּרגל ישרה, והשני מטיל רגליו לפניו וּבוֹעֵט בּדרךְ־הילוּכוֹ וּשמוֹ “קידלתּ”.

“–קידלתּ וקידשתּ… קידשתּ וקידלתּ… קידלתּ וקידלת וקידשתּ וקידלתּ”…

* * * * * * * * * *

 

ח

[אני חוֹזר הבּיתה וּמכתּב בּידי. – חסַל סדר חָתן – “קידלתּ וקידשתּ” יצאוּ לָהן מוֹניטין בּעוֹלָם.]

היוֹם יוֹם ראשוֹן בּחוֹל המוֹעד של פּסח. השעה שעה מוּקדמת בּבּוֹקר. הכּלה ישנה עדיִין. ורק המחוּתּן כּבר קם, והוּא יוֹשב בּגלימתוֹ הקצרה, גלימת־המשי, וּבסַנדליו המעוּכים בּרגליו, כוּלוֹ נוֹשם ומזיע, וכוֹתב מכתּב אֶל מחוּתנוֹ, הוּא אַבּא. גם המחוּתּנת קמה כּבר, והיא יוֹשבת כּנגד בּעלה בּפנים נזעמים וּנפוּחים, כּתרנגוֹלת־הוֹדוּ. החָתן צרר אֶת בּגָדיו וכליו בּמזוַדתּוֹ ועמד מוּכן וּמזומן לישב בּעגָלה ולנסוֹע לביתוֹ.

– הילָךְ! – אוֹמר לוֹ המחוּתן ונוֹתן לידוֹ מכתּב

חָתוּם. – פּרוֹשׂ בּגיני בּשלוֹם אָביךָ וּמסוֹר לוֹ אֶת המכתּב הזה.

צאתךָ לשלוֹם!…

כּשישבתּי בּעגָלה, התאַויתי לָדעת אֶת תּוֹכן המכתּב, אשר

כּתב מחוּתּני לאַבּא, ואֶת פּשר הדבר, אשר מיהרוּ המחוּתּנים כּל־כּךְ לשלחני מבּיתם. פּוֹתח אני אֶת מַעטפת המכתּב, והנה נשרוּ מתּוֹכם התּנאִים וּמכתּבוֹ של המחוּתּן לאַבּא. בּמכתּב פּוֹנה המחוּתּן אֶל אַבּא וּמבקש

סליחָתוֹ. "לבל יִתרעֵם עליו, כּי לא יוּכל לאמוֹר לדבק טוֹב מכּמה וכמה טעמים. השם יִתבּרךְ יִשלח לבנוֹ אֶת בּת־זוּגוֹ ממקוֹם אַחר… ואשר להנדוּניה וּלסבלוֹנוֹת החָתן והכּלה – השב ישיבוּ זה לָזה אֶת אשר נתנוּ זה לָזה: החָתן ישיב אֶת מַתּנות הכּלה, והכּלה תּשיב אֶת מַתּנוֹת החָתן, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, וּמי שהשלוֹם שלוֹ יברךְ אֶת עמוֹ

בּשלוֹם, ונאמר אָמן"…

עוֹד זאת בּאָשרי, שלא הזכּיר במכתּבוֹ אֶת דבר הקידוּש הנאֶה – תּבוֹא עליו בּרכה! ואוּלָם נתגלָה אַחַר־כּךְ, כּי לשוא היתה שׂמחָתי. בּאתי הבּיתה, והנה אַבּא יוֹצא לקראתי וּמקדם אֶת פּנַי בּשתּי

מַכּוֹת־לחי יפוֹת.

– קידלתּ וקידשתּ! אֵי־מזה בּא לךָ, עוֹכר יִשׂראל שכּמוֹתךָ, “קידלתּ” זוֹ לפתע־פּתאוֹם?

האוּמנם? וּבכן, כּבר נוֹדע הדבר? הפלא וָפלא! אֵין זאת כּי־אִם עוֹף השמַיִם הוֹליךְ אֵלָיו אֶת הקוֹל! ולא אַבּא בּלבד יוֹדע אֶת דבר הקידוּש, אֶלָא כּל העיר כּוּלָה הוֹמה לקראתי. וּכבר חָדלוּ לקרוֹא לי בּשם “אִיוואן פּוֹפּירילִי”. שם חָדש נקרא לי. שמי הוּא עתּה “קידלתּ וקידשתּ”… עכשיו כּצחוֹק הוּא הדבר בּעֵיני. ואוּלָם אָז, בּימים ההם, מַה גָדל כּאבי וּמה רבּו דמעוֹתי!…


המלצות קוראים
תגיות