פרק ראשון: דמות היהודי בספרות העולם
מאתשמאי גולן
פרק שני: מספרות העולם
מאתשמאי גולן
פרק שלישי: ספרות ספרד ולטינו-אמריקה
מאתשמאי גולן
פרק רביעי: מן הספרות העברית
מאתשמאי גולן
פרק חמישי: ספרות השואה
מאתשמאי גולן
פרק שישי: יהודי בריה"מ נאבקים
מאתשמאי גולן
פרק שביעי: ספרי זיכרון, מחקרים, ביוגראפיות
מאתשמאי גולן
"רק אתמול" – מזיכרונותיו של עורך־דין ה"הגנה"
מאתשמאי גולן
כמה וכמה מעלות מוצא הקורא בספרו של א. חוטר־ישי “רק אתמול” (הוצאת מערכות, הדפסה שנייה, 1962), אשר לא רבים נתברכו בהן: המאורעות המרכיבים את הספר אמיתיים, דנים בעבר קרוב ש“רק אתמול” התרחשו, מסופרים היטב. אין ספק כי עורך־דין טוב חייב שיהיה בו בנוסף לכושר הנאום ולהיגיון בריא – אף חוש פיוטי. ואצל מחבר הספר, שהוא במקצועו עורך־דין, מצאנו אף חוש זה.
אין המחבר, שהיה עורך־הדין של ה“הגנה” בימי המנדאט הבריטי, מספר על המשפטים הגדולים אשר הסעירו בזמנו את היישוב. “בחרתי בפכים קטנים, אלה שמילאו ימינו ולילותינו כל אותן השנים”, כותב הוא בהקדמתו לספר. כי אכן באלה משתקפות הבעיות המיוחדות בהן נתקל עורך־הדין של ה“הגנה”. ופרשיות אלה, או בדומה להן, הן אף שלמעשה העסיקו את אותו הציבור שעסק בבעיות ביטחון והתיישבות ב“מדינה שבדרך”.
המחבר מביא אחד־עשר משפטים, אשר שישה מהם עניינם בהגנה על חברי “הגנה” נושאי־נשק ללא־רישיון, חשודים בנשיאת נשק, או אף משתמשים בו, שהדין עליהם על פי חוקי החירום של אותם הזמנים היה מוות, שלושה עוסקים בהעפלה, ושניים עניינם בקרקעות, כשאחד מהם עוסק בהגנה משפטית על חברי משקים שיצאו להגן על קרקעותיהם. מאבקו של המחבר בחוק הבריטי הוא במישור המשפטי, באותו חוק אשר הופעל בניגוד להצהרת בלפור. מפני שהחוקים החדשים נועדו להחניק את היישוב העברי בארץ, וחוזקו ב“ספר הלבן” הידוע לשמצה, שהתפרסם ערב מלחמת העולם השנייה.
הציבור היהודי הרחב הכיר את פרשת גילוי הנשק על ידי החיילים הבריטים בקיבוץ יגור בשנת 1946, הוא ידע על אודות ההתנגדות הגדולה לבריטים ברמת־הכובש בשנת 1943 בה נהרג שמואל ווליניץ, אך רוב הציבור לא ידע כיצד הצליחו אותם חברים שנאסרו במקרים דומים, כשהמישטר המנדאטורי מאשימם בהאשמות חמורות, להשתחרר כה מהר מן המאסר. אחדים חשבו בתמימותם כי הבריטים – “עם הג’נטלמנים” – כיוון שראו שעניין היהודים צודק, לפיכך שיחררום, אחרים חשבו כי ראשי “היישוב” בארץ עושים זאת ב“חלונות הגבוהים” בלונדון ובוושינגטון. לכאורה, קיבלו אף הערבים עובדה זו כטבעית, ואת הלך־מחשבתם מביע המחבר בלשון ציורית: “ימי שבתו של ה”חווג’ה" (היהודי) לא ארכו. ידוע היה מראש כי עוד בו ביום… יבוא למישטרה המוכתר של ה“קומפניה” (הקיבוץ) של האסיר… האסיר ישוחרר ויסע לביתו…"
ורק עם קריאת הספר “רק אתמול” מתברר לנו כמה תבונה והיגיון, קשרים אישיים, אומץ לב, ולהט של אמונה בצדקת המעשים הושקעו, על מנת שהאסיר ישוחרר ויסע לביתו. כך המקרה עם 87 העצורים מגוש חרוד (“חריש פוליטי”), ומקרהו של הנאשם בהטלת הפצצה בטבריה (“פצצה בסימטה”). ההיגיון והתבונה של עורך־הדין היהודי הוא שמביא לשיחרורם: במקרה הראשון כאשר הוכיח כי דו"ח קצין המישטרה היה כוזב, ובשני – כאשר הוא מזים את עדותם של עדי הראייה ומוכיח, כי לא יכלו כלל לראות את זורק הפצצה המדומה.
טכניקה מיוחדת סיגל לעצמו המחבר בכתיבת פרשיותיו, והיא אף שעמדה לו להוציא מתחת ידו ספר, אשר כל הפותח את עמודו הראשון איננו מניחו עד אם כילה אותו עד תומו. המחבר פותח במעין אכספוזיציה בה הוא מתאר את המאורע כפי שנרשם בתיקי המישטרה. לאחר מכן הוא מתאר את הנסיבות, שהן בדרך כלל דרמטיות, בהן הוא נקרא להגן על הנאשם. הוא משתף את הקורא בדרכי חשיבתו, באפשרויות הפתוחות שעמדו לפניו ובבחירתה של האפשרות הטובה ביותר. וכשבחר בה היה שש אל ההתמודדות בקוצר־רוח, ואף נהנה מן הציפייה לקראת ההתמודדות. חוטר־ישי איננו מעייף אותנו בנאומים ארוכים של התובע או של עצמו – ובכך הצלחתו. דרך טיעונו של עורך־הדין מתבארת לקורא תוך עיקוב אחרי מחשבתו, ולמרות זאת מלא הקורא ציפייה לקראת הגילוי המרעיש שיוציא את הרוח ממפרשי התביעה. בעיקר ניכר הדבר בסיפורים “עדי ראייה” וב“פצצה בסימטה”.
הספר משובץ קטעים פיוטיים אשר אמני־סיפור רבים לא היו מתביישים בהם. ומן הראוי לציין את שיר ההלל של המחבר למכוניתו: “אילו טייס הייתי ואת היית אווירוני, הייתי חורת על כנפך אותו ערב עוד ארבעה פסים, עוד ארבעה יהודים הוכנסו בך לארץ”. (“המכונית” – כיצד הבריח המחבר ארבעה יהודים לארץ־ישראל). אף אופן תיאורו את המקומות בהם היה עובר בלילות, תוך סכנת נפשות, גורמת לקורא שיזדהה עם המחבר, כגון אותה דרך מירושלים לטבריה בעוברו במקומות של המרצחים המועדים: שכם, ג’ינין, לוביה.
חוטר־ישי מצליח, בשירטוטי קו מעטים, להבליט את אופיו של האדם, ובעיקר את האנושי שבו, כגון: חיים שטורמן ואופן התנהגותו הבטוחה והמבינה; ציפורה זייד הגיבורה המבקשת שהמחבר ישתדל לשחרר את חנקין, בשם בעלה הנרצח; הרב־סרן הסקוטי הקורא בעיני המחבר את שוועתו האילמת לעזרה כנגד הביקורת במחנה עתלית; המעפילה מיוגוסלביה “הבלתי־רצוייה” המסתכנת בניתוח למרות היותה בריאה ובלבד להישאר בארץ; תיאורו של “הכל־יכול” בעל משרד המוניות; ועל כולם נחום הורביץ, איש כפר־גלעדי, “לא איש דברים נחום. שיעול קצר או ממושך, מבט־משובה וקריצת עין – והמבין יבין. ואם לא הבין, הרי השיעול רק שיעול היה. והקריצה – כלא הייתה”. במקרה נזדמן לי להכיר את נחום באחד הקורסים של צה"ל באמצע שנות ה־50: אותו מבט משובה וקריצת עין מנחום הורביץ הדריכו לא במעט את מנוחתו של המדריך הצעיר.
אכן, הממד האנושי הבנוי על מישור עלילתי אותנטי, הוא המעניק לקורא אף את החווייה הפיוטית שמעבר למתח העלילה.
הרצל כיהודי וכאדם – פנחס בלומנטל ו"...אין זו אגדה"
מאתשמאי גולן
כמה וכמה דרכים עומדות בפני מחבר ביוגראפיה בבואו לכתוב על דמות היסטורית. יש שהוא מעמיד את הדמות בהשוואה למנהיגים אחרים בעלי חזון ועשייה דומים, לפעמים מתארה מתוך מגמה דידאקטית – בבחינת טלית שכולה תכלת, ופעמים הדימיוני או הרדיפה אחר הסנסציוני והמופלא הוא העיקר בכתיבת ביוגראפיה.
פנחס בלומנטל, בבואו לתאר את חייו של הרצל בספרו “…אין זו אגדה” (הוצאת עם עובד, תל־אביב, תורגם מכתב־יד בידי חיים איזק, תשכ"ג), עומד אף הוא בפני דילמה של בחירת כיוון הכתיבה: האם לשים את הדגש על דרכו המדינית של הרצל, על חזונו מרחיק־הראות, ולהתרכז בעשייתו הגלוייה, או להדגיש בביוגראפיה את האדם שבהרצל, האדם שהגה רעיונות אלה, אדם בשר־ודם שנשא בתוכו גדולה רוחנית. ועם זאת תהא הארת אישיותו בזיקה לא רק לפעילותו המדינית, כי אם גם למוצאו היהודי, לבית־אביו, למשפחתו ולילדיו, לסביבתו ולידידיו.
ואכן, בלומנטל בחר בדרך השנייה, בהעמידו במרכז את הרצל היהודי והאדם. מכאן ניסיונו של המחבר לתאר את מהלך חייו של הרצל בד־בבד עם התפתחותו הרוחנית. לאחר שבלומנטל מתאר את מהלך חייו עד לתקופה בה החליט על דרכו היהודית־ציונית, הוא מסכם: “ראינו לפנינו אדם, אשר במשלח־היד שבחר בו – ביעודו הספרותי, לא מצא פורקן ליצר המעשים הכביר שבו, ולכן שבע מפח־נפש על כל התולדות הפסיכולוגיות הכאובות המתלוות לחזיון כזה של חוסר התגשמות ייעודו האמיתי של האדם. בפוליטיקה שבהיכל בורבון מצא את תחום האינטרסים הנאות לו ולאחר זמן מועט הציקתהו רוחו לנסות ידו בשדה פעולה אחר. העובדה שעשה זאת תחילה על־ידי חיבור מחזה מגמתי (“הגטו החדש” – ש.ג.) מתבארת מתוך עברו הספרותי, וגם משום שנבצר ממנו בתורת אוסטרי בצרפת ובתורת יהודי לקחת חלק בחיים הפוליטיים הממשיים. שפעת מרץ פוליטי זה, שנבלמה, יכלה להשתפך בשני כיוונים – בכיוון היהודי או הסוציאלי”.
להלן מביא המחבר שלושה נימוקים בגללם פנה הרצל אל הכיוון היהודי:
א. השאלה היהודית הייתה לו ולבני חוגו דוחקת יותר.
ב. הרצל לא היה מסוגל לבחור לעצמו את הדרך של המחזה המגמתי, כי זר היה לו ז’אנר זה, הוא אף לא הכיר את חיי הפועלים־הפרוליטריאט, ואילו היהודים היו בעיניו רק המעמד השלישי.
ג. פעם כבר ניסה ללכת בכיוון הסוציאלי ונכשל בו. והמחבר מסיים פרשה זו: “משכתב הרצל את ‘הגטו החדש’ נחרץ המשך דרכו”.
קטע זה מדגים לפנינו את דרכו של בלומנטל: עובדות המשתחזרות במכלול חייו של המנהיג, כשהן מתבארות מתוך הארה פסיכולוגית, עיקוב מתמיד, וניתוח הנסיבות שהביאו להחלטות הגורליות בחייו של הרצל.
בתיאור מהלך חייו של הרצל נוקט המחבר בדרך סלקטיבית ובוחר באותם פרטים, שעשויים היו להשפיע במישרין ובעקיפין על הגיבור, בדרכו הלא־מודעת אל תפקידו בקרב התנועה הציונית, ובקרב העם היהודי בכללו. לפיכך נכונה היא הזכרתו את הרב שלמה חי אלקלעי, אותו רב מופלא בן עירה של משפחת הרצל – זמלין, שהיה “ציוני לפני הציונות”. הוא שהגה את הרעיון של מדינת־היהודים, על מוסדותיה האירגוניים המקבילים לאלו של ימי הרצל ולאחריהם, כגון: ההסתדרות הציונית העולמית, הקרן הקיימת לרכישת קרקעות, ואף ההטפה למשא־ומתן דיפלומטי עם המעצמות. עם זאת נזהר בלומנטל, כחוקרים רבים אחרים, מלקבוע מסמרות בקשר להשפעת רעיונותיו של הרב על הרצל עצמו.
בלומנטל מדגיש בדמותו של הרצל את היותו שונה מבני סביבתו כבר משחר ילדותו, תחילה מתוך ציות לדרישותיה המחמירות של אימו, אשר מהשפעתה לא השתחרר עד סוף ימיו, ולאחר מכן בזכות עצמיותו. “עוד בשחר ימיהם חשו הילדים, אף קיבלו עליהם את האווירה שנוצרה בידי האם, האווירה של חובת הייחוד המוטלת עליהם”. ז’אנט האם הייתה מחדירה בבנה את התודעה, כי משפחתם היא משבט בנימין, כלומר מזרע המלוכה. אף הדרישה לטוהר מידות פוריטני, לאהבת האמת המוחלטת, לנדיבות לב ולרחמים, ניטעו בו על ידי אימו והפכו לחלק מהווייתו.
אם אימו ניסתה להדגיש את הערכים הללו כערכים כלל־אנושיים, הגם שמקור יניקתם – היהדות, הרי נתקל הרצל כבר בהיותו כבן עשר בבעייה היהודית. אף כינוי אותו לגנאי “נער יהודים שחור”, עד כי נאלץ לעזוב את בית־הספר הריאלי בו למד בעיר פשט.
בהיותו בן שתים־עשרה, כשהוא קרא בספר, בגרמנית, על המשיח שעתיד לגאול את ישראל, הוא חולם כי המשיח אומר למשה בהצביעו על הרצל: “אל הנער הזה התפללתי”. והרי להרצל תמיד היתה משיכה עזה אל דמותו של משה רבנו, אף היה בדעתו לכתוב עליו פואימה.
בשנת 1883 מתפטר הרצל מאגודת הסטודנטים “אלביה” בשם נטיית החברים בה לאנטישמיות. ואילו פרשת דרייפוס משפיעה עליו השפעה עמוקה, לדעת בלומנטל, לא רק בגלל עצם המשפט והתגלותה של השינאה כלפי היהדות, כי אם גם משום שהיה זה לאחר כתיבת חיבורו “הגטו החדש”. אותם ימים היה נפעם מחיבורו ומחיפושיו אחר דרכים להקלת מצוקתם של היהודים.
תחושות חריפות של ייעוד כרוכים אצל המנהיג בשמירה על כבוד עצמי ובהקפדה לבל יראוהו בהשפלתו, או בתבוסתו. משנפטר הברון הירש כותב הוא: “היהודים שיכלו את הירש, אבל הרי אני להם”. – “אהיה קר, שליו, איתן, עניו, אבל נחרץ. וכן אדבר”, רושם הוא ביומנו לפני פגישתו עם הנסיך הגדול מבדן. בשוכבו על ערש דווי, כשאימו נכנסת לחדרו כדי להיפרד ממנו לנצח, הוא אומר: “אני פניי אינם טובים כל־כך, אבל יוטב לי בקרוב”, והמחבר מוסיף: “אחר כך הוא שולח אותה מלפניו, כדי שלא תראה בגסיסתו”.
המחבר מדגיש את משיכתו של הרצל אל הפעילות הציבורית, ואל הספרות, הכרוכים אצלו זה בזה. כבר בהיותו בן ארבע־עשרה ייסד הרצל את “האגודה הבלטריסטית ‘אנחנו’”, שבה נבחר לנשיאה “ברוב גדול”, ואף חיבר את כללי היסוד של האגודה. נטייתו לספרות, חיפושיו המתמידים אחרי סגנונו האישי, השפעות ספרותיות – אף כל אלה מעצבים את דמותו של הרצל. השפעה רבה לדרכו הציבורית מייחס בלומנטל אף לנישואיו האומללים של הרצל, עם יוליה, אישה “שתלטנית, תובענית ונטולת־טאקט, יהירה ומלאה ביטחון עצמי”. אולם עם זאת, כפי שמציין המחבר מנקודת ראות פסיכולוגית, הנישואין היו הכרחיים, כדי להשתחרר מהשפעת אימו, אליה היה קשור עד כדי תסביך־אם.
המלחמה על השליטה על הבן־הבעל, הניטשת בין האם לרעייה, משפיעה אף היא על חייו. יתר על כן, אשתו התנגדה לפעילות הציונית, והמחבר מעלה השערה נועזת, כי ייתכן שחיזוריו של הרצל אחרי חסדי שרים ורוזנים, באו להוכיח לאשתו הבורגנית, המפונקת והעשירה, כי גם בעניין היהודים “אדם יכול לעשות חיל בחברה”.
מעניינים ומרתקים תיאוריו של בלומנטל את הקונגרסים הציוניים מנקודת ראותו של הרצל, באיזו מידה ייחס להם חשיבות, מה הייתה פעילותו מאחורי הקלעים. אף נאומיו מוארים מזווית ראיה פסיכולוגית, תוך נסיון לחדור להלך־נפשו של המנהיג בעת חיבורם ואחריהם.
עבודת נמלים השקיע המחבר בכתיבת הספר “…אין זו אגדה”, וראויה היא לציון גם בזכות הגישה הביקורתית אל התעודות אותן אסף לצורך עבודתו. בלומנטל מנתח ניתוח מדוקדק כל מה שכתב והגה הרצל – הן בתקופתו הטרום־ציונית והן לאחריה. יומניו של הרצל, מכתביו, כתביו הבלטריסטיים, תעודות שנתגלו באקראי, ביוגראפיות שכבר נכתבו על הרצל (כגון זו של ראובן ברינין), מכתבי ידידים (קאנה, וולפסון), עדויות – כל אלה זוכים לעיון מעמיק וביקורתי. כך זוכים אנו להערתו השנונה על חלום ילדותו של הרצל בדבר המשיח, החלום שמספר הרצל לבריינין כמחצית השנה לפני פטירתו. לפנינו ספק זיכרון־ילדות של אמת, ניסיון של הקרנת מפעל־חיים לתוך חלום ילדות. ואילו על הדף “לזיכרון”, שהרצל בן העשרים ושתיים כותב לזכר אחותו שנפטרה, ובו חזק מאוד הקיטרוג העצמי, מעיר המחבר, כי לקיטרוגים אלה אין להתייחס ברצינות יתירה, שהרי יש להביא בחשבון את הלך רוחו המדוכדך של הרצל, בעקבות הידיעה שלא זכה בתחרות הפילטונים של העיתון “וינר אלגמיינע צייטונג”.
יומניו של הרצל זוכים להבלטה מיוחדת, כי הם הם המקור הראשוני להכרת חייו, אך כהיסטוריון וכביוגרף מודרני אין בלומנטל מסתפק בקטעים כפי שהתפרסמו, אלא הולך אצל המקור ומעיין אף בקטעים שהושמטו על־ידי הצנזורה (בעיקר המו"לים והעורכים). אולם גם אל דבריו של הרצל, שנכתבו בעצם ידו ביומנים, מתייחס הוא בביקורת: “מקורות היסטוריים הם ולא היסטוריה אובייקטיבית”, כי “כל יומן מכיל פוזה”.
לעומת היחס הביקורתי אל מקורות אלו, מנתח המחבר את מכתב ההתפטרות של הרצל מ“אלביה” לא רק מבחינת התוכן, אלא גם מבחינה סיגנונית, ועל פיו הוא מגלה את עוז־עמידתו של המנהיג לעתיד, אשר ידבר אל גדולי העולם.
למרות ההסתייגויות שמסתייג לפעמים הקורא מפני “חיטוטים” פסיכולוגיים מופרזים, הרי גישתו הבלתי אמצעית והמקורית של המחבר אל אישיותו של הרצל, היא שהופכת את הספר למאלף ומרתק.
בין אוטוביוגראפיה, ביוגראפיה וממואריסטיקה
מאתשמאי גולן
כבוד השר, גברת רחל ינאית בן צבי, אורחים נכבדים.
קודם כל ברצוני לציין שכבוד הוא לנו, לבית הסופר, לארח בביתנו את השר משה קול, על אחת כמה וכמה שהוא גם סופר, ובקי אף בספרות העברית החדשה.
שני כרכי “מורים וחברים” מונחים לפנינו: הראשון יצא לאור בשנת תשכ“ח, ואילו השני ממש בימים אלה, אחרי המלחמה. יתר על כן, הספר השני מוקדש, כנאמר: “לזכר גיבורי ישראל שנתנו חייהם להגנת המדינה במלחמת הגבורה של יום הכיפורים תשל”ד” – ואין הקדשה זו מקרית.
אכן, רבה האקטואליות בספרים, אם כי אין הם סיכום של פרקי היסטוריה, לא של היישוב היהודי בימי המנדאט הבריטי, ולא של מדינת ישראל, ועם זאת, פרקי הווי הם המתארים את המתהווה בארץ במשך למעלה מימי דור שלם.
בדבריי הקצרים בערב זה, מבקש אני לתהות על דרך כתיבתו של המחבר, ומתוך כך אף נוכל לעמוד מקרוב על תכניה של כתיבה זו.
מבחינה ספרותית נמצאים פרקי הספרים “מורים וחברים” בין שלושה ז’אנרים מובהקים: האוטוביוגראפיה – הממואריסטיקה – כלומר כתיבת זיכרונות, והביוגראפיה.
מחבר אוטוביוגראפיה מבקש לספר בעיקר על חיי עצמו, כפי שהמילה היוונית אמנם מלמדת אותנו: אוטוס – עצמו, ביוס – חיים, גרפיה – כתיבה. באוטוביוגראפיה באים לביטוי תולדות חייו של המחבר הן מבחינת המאורעות החיצוניים ומקומו באותם מאורעות, והן מבחינת התפתחותו הנפשית, הכתובים על־ידי המחבר עצמו. אך בעל האוטוביוגראפיה מתאר את חייו־הוא בריחוק של זמן מן המאורעות המתוארים, מתוך פרספקטיבה.
הממואריסטיקה, או כתיבת הזיכרונות, בהשוואה לאוטוביוגראפיה, פחות מרוכזת מסביב לחיי המספר, ומדרך הטבע יש בה יותר מקליטתם של מאורעות חיצוניים שאירעו בימי חייו, פגישות עם אנשים – ואף תיאורים אלה אינם היסטוריה, הואיל וגם כאן מתוארים המאורעות באופן סובייקטיבי, כפי שראה אותם המחבר. וניתן להגדיר ולומר – אם האוטוביוגראפיה פותחת פתח להכרת אישיותו של המספר, הרי הממוארים מביאים להכרת התקופה והחברה שבה חי המחבר.
שונה משני סוגי הכתיבה הללו היא הביוגראפיה, שמגמתה תיאור מדוייק ככל האפשר של חיי אדם, תיאור מהלך חייו של הגיבור יחד עם התפתחותו הנפשית – אף זאת על רקע הזמן והתקופה, והשפעתם של הללו על מהלך חייו של גיבור הביוגראפיה. מחבר הביוגראפיה נעזר בתעודות, במכתבים, ביומנים, ובזיכרונות של בני זמנו של הגיבור.
כאמור, אין כתיבתו של משה קול מתרכזת בז’נר מסויים של כתיבה, אלא יש בה סינתיזה של שלשה סוגים אלה. ואנסה להסביר את דברי בעזרת מספר דוגמאות מתוך “מורים וחברים”.
בתיאור דמותו של חיים וייצמן (בכרך הראשון) אנו למדים פרטים אוטוביוגראפיים על המחבר עצמו: הוא נולד בפינסק, שבה התהלכו סיפורים ואגדות על וייצמן ועל משפחתו, המחבר עמד בראש הגליל של “הנוער הציוני” בפולסיה, ותוך כך ביקר בעיר הולדתו של חיים וייצמן בעיירה מוטלה. אנו למדים שהמחבר עלה לארץ בשנת 1932 והשתתף בקונגרסים הציוניים החל מן הקונגרס הציוני ה־18 בפראג בשנת 1933, והיה חבר במושב הועד הפועל הציוני החל מ־1937. אף היה חבר בהנהלת הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים.
פרטים אוטוביוגראפיים אלה אינם מובאים כעיקר בפרק הדן על חיים וייצמן, אלא כמשהו צדדי שבא להעיד על מהימנות המחבר כאשר הוא מספר לנו על המנהיג הציוני הדגול. אמינותנו לדברים גדלה כאשר אנו יודעים שדווקא מתוך עמדה זו, בה עמד המחבר, יכול היה לבוא במגע עם הדמות המתוארת.
אף יסוד הממואריסטיקה נמצא בפרק זה, שהרי עיקרי הדברים על וייצמן מסופרים מתוך ראייה סובייקטיבית, מתוך קשר בלתי־אמצעי, שיחות מרובות, וישיבות משותפות עם הדמות המתוארת או עם ידידי הדמות. כך יעידו המשפטים: “כשהתחלתי להשתתף בלונדון בישיבות הנהלת הקונפדרציה בהשתתפותם של פרופ' זליג ברודצקי, הרב י.ק. גולדבלום ולוי בקשטנסקי, הייתי שומע מפיהם על חיים וייצמן ומאבקיו המדיניים עם ממשלת בריטניה – – – במחצית שנות השלושים ועד מלחמת העולם השנייה”. ולעומת משפט זה: “על סף מלחמת העולם השנייה ראיתי את הופעותיו הטראגיות של וייצמן לאחר בגידתה של ממשלת בריטניה במפעל הציוני”, וכדומה.
אין המחבר מתיימר להקיף את מלוא חיי הדמות מראשית הופעתה על הבמה הציבורית, או היוולדה, ועד מותה. המחבר מתעכב רק על עיקרי פרשיות חיים, מתעכב על אותן נקודות שלדעתו הן המרכזיות בחיי הדמות, או שהמחבר הכיר מקרוב תקופה זו בימי חייה של הדמות המתוארת. כך מאבקו של וייצמן למען הישוב היהודי בארץ־ישראל, אכזבתו מן הבריטים על סף מלחמת העולם השנייה, ותמיכתו של וייצמן בחלוקת ארץ־ישראל, ובלבד שיקום בית לאומי יהודי. כאן נוקט משה קול אף עמדה ביחס לפולמוס שהתעורר סביב דמותו של וייצמן ערב קום המדינה, ובשנים הראשונות לאחר הקמתה.
פעמים מתרכז המחבר באספקט אחד בלבד בתיאור הדמות, ואולם אותו אספקט זוכה להרחבה והעמקה. כך מתוארת דמותו של הסופר מדרכי בן הלל הכהן ויחסו למאורעות בארץ בשנות השלושים הראשונות ובשנת מותו של הסופר. משה קול טורח ומביא לפנינו קטעי יומנים מאותה עת כפי שנכתבו על־ידי מרדכי בן הלל, יומנים נשכחים שכל מי שמעיין בהם קמה וניצבת לפניו שוב תקופה זו בכל עוצמתה: יחסו של הסופר הנשכח בימינו, לתפקידה של הספרות, אמונתו הרבה במילה הכתובה, הערצתו את בילינסון בעל המאמרים הראשיים בעיתון “דבר”, ואף התיחסותו אל אגודת הסופרים העברים.
ניסיון להקיף את חייו של אדם, בבחינת ביוגראפיה והצבת יד ושם לזיכרו של אדם, שאמנם לא פעל רבות בעסקי מדיניות ולא בספרות, כי אם דווקא בלחימה, רואה אני בשרטוט דמותו של גד מנלה. הפרש שנים רבות מבדיל בין המחבר לבין הגבר הצעיר שנפל במירדף אחרי מחבלים, ואולם המחבר חש זיקה נפשית אל הדמות ומשרטט אותה גם על פי ליקוטי עדויות. משה קול מביא דברים על גד מנלה בשדה הקרב, על פי עדויותיהם של קצין צנחנים ראשי, של אלופים כמו עוזי נרקיס ורחבעם זאבי, וכן של בני־המשפחה. ושוב, ניסיון של אוביקטיביזציה של הדמות המתוארת, בבחינת ביוגראפיה. פרשת חיים קצרה ועזה שהמחבר חש אליה קירבה נפשית.
בדבריי הקצרים ניסיתי לעמוד רק על אספקט אחד בכתיבתו של המחבר, ז’אנר זה שבין אוטוביוגראפיה, זיכרונות וביוגראפיה. הבאתי לדוגמה שלושה פרקים, אולם כל המעיין עיון מעמיק בספרים, ימצא הדים למאורעות שהתרחשו בארץ־ישראל ובמדינת ישראל, החל בשנות השלושים המוקדמות ועד ימינו אלה, וקו רעיוני אחד מתמשך למן חיים וייצמן ועד אריק רגב וגד מנלה החותמים כמעט את הספר – הקו הציוני של יצירת המולדת בארץ־ישראל לעם עתיק היומין, אותו קו המאפיין, כמדומני את חייו של המחבר.
דברים בערב שהוקדש למשה קול עם הופעת הכרך השני שלו “מורים וחברים”, בית הסופר, ירושלים.
תולדות העולם העתיק
מאתשמאי גולן
עניין מיוחד מוצאים אנו בספר היסטוריה חדש, שיצא לאור בזמן האחרון, והמיועד לתלמידי בית־הספר התיכון: “תולדות העולם העתיק בעמים ובישראל” מאת א. רפפורט, י. שצמן (בעריכתו ובהשתתפותו של ד"ר צבי יעבץ, הוצאת עמיחי, תל־אביב, 1963). אפשר כמובן לשאול: וכי חסרים אנו ספרי היסטוריה לכיתות ט'? והרי מצויים ספריו של צ’ריקובר על המזרח, יוון ורומי, שיצאו אף במהדורה חדשה בעריכתו של ליפשיץ. ויודעים אנו על ספרם של זיו, אברמסקי וקירשנבוים. אף־על־פי־כן מוצאים אנו עניין להתעכב אצל ספרם החדש של רפפורט ושצמן.
מן המפורסמות שאחת הבעיות המטרידות את המורים להיסטוריה הן, כיצד להספיק וללמד את החומר, הנדרש בהתאם לתוכנית הלימודים במשך שנה אחת, החל במדינה העתיקה שומר ואף בפרהיסטוריה, דרך המזרח הקדום, תולדות הבית הראשון, יוון, ההלניזם, ותולדות הבית השני, ורומי מבראשיתה ועד התפוררותה בימי יוסטיניאנוס ואחריו. מאידך גיסא מתלבטים המורים למה יש ליחס ערך רב יותר בהיסטוריה של העמים: להתפתחות המישטרים, או לכלכלה, לחברה, ואולי לתרבויות, ואפשר – לכל הערכים יחדיו. אולם כיצד לעשות זאת ביסודיות?
ספרם של רפפורט ושצמן מנסה להשיב במידה רבה על שאלות אלה. אומר ד“ר יעבץ עורך הספר: “השקפתי היא, כי בלי סלקציה אין אפשרות ללמוד”. ואמנם, לא ניסו המחברים “לדחוס” את כל החומר הרב לתוך ספר זה. הם בחרו בפרקים מרכזיים, כשהקו המנחה אותם הוא התפתחותם של התרבויות והמישטרים בארצות הקדם, בהתאם לקווים הספציפיים המאפיינים כל ארץ. לפיכך מעמידים הם במרכז תולדותיה של שומר את הדת, ואילו ביוון התפתחות התרבות, והמישטר האופייני שם – ה”פוליס“. תוך בחירת החומר מבקש שצמן (אשר כתב את החטיבות על יוון ורומי) להדגיש, כי תולדותיה של יוון איננה רק סידרה של מלחמות בין הערים לבין עצמן ובינן לבין מדינות אחרות, לפיכך אין הוא מקדיש מקום רב למלחמות הפלפונסיות (בניגוד למקובל!). מאידך, כדי להדגיש את התפתחות מישטר ה”פוליס" (מישטר בעל למעלה משלושים וריאציות), ניתן הפרק על צורת מישטר זו בסופה של החטיבה על יוון, וזאת מתוך הדגשת השקפותיהם הפוליטיות של אפלטון ואריסטו.
חידוש נוסף מוצאים אנו בספר, בהביאו סוגיות היסטוריות, השנויות במחלוקת, בפני התלמידים. רפפורט (עורכן של החטיבות על תולדות ישראל וההלניזם) מצביע על סתירה במסופר במקרא בספר יהושע, על כיבוש הארץ, כגון: בספר יהושע פרק י“א מסופר על מלחמת יהושע ביבין מלך חצור, שהסתיימה בניצחונו של יהושע ש”את חצור שרף באש". ואילו בספר שופטים פרק ד' מסופר: “וימכרם ה' (את ישראל) ביד יבין מלך כנען, אשר מלך בחצור”. מוסיף רפפורט בצדק: “סתירה זו מניחה מקום לחשוב, כי יהושע לא ניצח את יבין מלך חצור; שכן אילו ניצח אותו – לא היה יבין יכול להשתלט על בני־ישראל יותר מאוחר”. (אגב, בסוגייה זו דנו חוקרי מקרא רבים, ביניהם פרופ' י. קויפמן ופרופ' ב. מזר, בנסותם ליישב את הסתירה כל אחד על פי שיטתו). מטרת המחברים בהביאם סוגייה זו בפני התלמיד היא להרגילו לחשיבה היסטורית מדעית, בדומה למקורות היסטוריים אחרים שצריך לשוב ולבדוק מאספקטים שונים.
מצויים מאורעות והתפתחויות בתולדות העמים שאין להבינם ללא ניתוח מדוקדק של המאורע, ומאידך אין להבינם ללא הכרת האישיות שעמדה במרכז אותו מאורע. כשם שאין להבין את התפתחות מישטרה של רומי ללא העמידה על הייחוד שבמוסד הנקרא “סנאט”, כך אין להבין את התפשטותה של מקדוניה, או ניצחונותיה של קרתאגו מבלי לעמוד על אופים של אלכסנדר מוקדון וחניבעל. ואמנם, המחברים חשו בזאת והקדישו מקום נרחב לשתי הדמויות הללו.
ניסיון מעניין וחשוב עורכים המחברים, בשלבם את המקורות ההסטוריים והתמונות בטכסט עצמו, בהיותם חלק אינטגרלי מן הבעייה הנדונה. יתר על כן, לעיתים צילומי הציורים, היפים והמושכים את העין, והמקורות, שנבחרו בקפידה ובטעם רב, הם הם השאור שבפרק, ומשמשים מוטיבציה לבעייה כולה.
חידוש גדול מוצאים אנו בחוברת “הערות דידאקטיות” מאת צבי יעבץ, המיועדת למורה ומשמשת כעזר להוראת ספרם של רפפורט ושצמן. המורים, אשר שמעו את הסמינריון הדידקטי להיסטוריה אצל ד“ר יעבץ (וכותב המאמר ביניהם), ימצאו בחוברת זו את עיקרי תורתו, ו”האני מאמין" שלו בהוראת ההיסטוריה. וטוב שניתנים הדברים בצורה מסוכמת. כאן אף מובאות הצעות לתכנון הקוריקולום, כשמתוכן מזדקרת העצה הנועזת למורה, להתעכב בהוראה יותר על הפרקים בהם הוא בקי, מתוך לימודיו באוניברסיטה. ניתנת אף תוכנית כיצד ללמד שני השיעורים הראשונים, בהתחשב בבעיות החינוכיות המיוחדות של כתה ט'. יעבץ אף מציע בפני המורה למה ליחס חשיבות יתר בלימודי כל חטיבה וחטיבה, כגון: מושגים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים. מוצאים אנו אף עצות מעשיות, כגון: בפרק על שומר “אין להתחיל את השיעור בשאלות ותשובות. מוטב שהשיעור ייפתח בהרצאה קצרה מפי המורה”, או “בשיעור על ההתנחלות תשמש המפה אמצעי־הוראה מרכזי”. אין ספק כי אף הוראות מעין אלה יכולות להועיל למורים לא־מעטים.
רשימה ביבליוגראפית מובחרת הניתנת בסוף החוברת תורמת אף היא להרחבת אופקיו של המורה ומסייעת בעבודתו.
עם סיום העיון בספר מתעוררת כמובן השאלה, מה ייעשה בחומר שחייבים ללמדו בכיתה ט', ואינו כלול בספרם של רפפורט ושצמן. והרי התלמידים יהיו חייבים להיבחן בו בבחינות הבגרות. אולם ידוע, שממילא אין המורה מספיק ללמד את החומר כולו, ואילו עורך הספר מבטיח, כי החומר החסר יושלם ויהווה מעין מבוא בספר הבא, הדן בימי הביניים. נקווה שאמנם ההבטחה תקויים. עם זאת, מן הדין לתת את הדעת, האומנם רצוי מבחינה דידאקטית ללמד על מישטר ה“פוליס” בשלב כה מאוחר, שהרי מראשית הלימוד על יוון כבר נתקל התלמיד במישטר זה.
דומני, כי מתן הקריקטורה על ישו כפי שהצטייר בעיני עובדי האלילים יש בה טעם לפגם, ומן הראוי להשמיטה במהדורה החדשה, בפרט שהפרק הדן בתולדותיה של הנצרות עיקר מטרתו לחנך לסובלנות דתית. נקווה שבמהדורה החדשה תקבלנה אף המפות עריכה גראפית מדויקת ויותר ומושכת־עין, בדומה לצילומי הציורים והתבליטים.
לסיכום, רשאים אנו לברך על היוזמה הברוכה מצד ההוצאה והמחברים בחיבור ספר זה, שהוא מן המעולים בסוגו.
פרק שמיני: הסופר והמימסד
מאתשמאי גולן
הסופר, הקורא והמימסד
מאתשמאי גולן
מעריב מארח את יו"ר אגודת הסופרים העברים
הסופר בכלל, והסופר בישראל בפרט, חי בתחושה סכיזופרנית: לכאורה מדבר הוא על אי־תכליתיות של האמנות שבה הוא עוסק, משבח את “האמנות לשם אמנות”, אך למעשה מבקש הוא אף להתפרנס מאמנות הכתיבה – מישאלה שאינה מתגשמת. והסופרים בקירבנו, המבקשים להתפרנס מכתיבה בלבד, מתהלכים נרגנים ונרגזים – שכר הסופרים שהם משתכרים אינו מספיק כדי מחייה. התמלוגים מועטים – הן בגלל שחיקת האינפלציה, והן בגלל העובדה המצערת, שבמדינת ישראל נמכרת יותר ספרות מתורגמת מאשר ספרות מקורית. תופעה זו, יש אומרים, יחידה במינה בעולם היא. אפילו בארצות בעלות אוכלוסיה קטנה, כגון: דנמרק, נורווגיה, בלגיה, נמכרת יותר ספרות מקורית מאשר מתורגמת. על אחת כמה וכמה בארצות בעלות אוכלוסייה רבה. רבים ניסו לתהות על התופעה המוזרה בישראל, וניסו לתרץ את מיעוט הספרות המקורית הנמכרת בהאשמה שהננו ארץ פרובינציאלית, או שאנו ארץ של הגירה, והשפה של הספרות המקורית קשה מדי לעולים, ויש הטוענים שהקורא הישראלי בורח מפני הספרות המקורית מפני שהיא משקפת את מציאות חיינו, בבחינת בבואה של עצמנו.
והרי הסופר העברי כותב דווקא אל הקהל הזה, ולמענו. הסופר בורא ביצירתו מציאות מהווי חיינו, מציאות המשקפת את חייו, מאווייו, פחדיו, שמחותיו ואהבותיו של אותו קורא פוטנציאלי. ואולם מציאות זו, כדי שתתגשם זקוקה היא לקורא. רק הקורא קריאה עיונית ונבונה ביצירה, מסוגל לעורר לתחייה את המילים שהסופר רשם על דפי הספר, להפוך את הסימנים השחורים למציאות חדשה. על כן מחזר הסופר אחרי קוראיו – חיזור שאף אין לו קשר לריווח החמרי. הסופר אינו כותב למען קורא ערטילאי, אוניברסאלי, בן־כל־הדורות־והארצות. הסופר העברי כותב אל הקורא החי עימנו עכשיו ובארץ הזאת, ובכתיבתו מסתמך הוא על המשותף בינו לבין קוראיו: באסוציאציות, במינהגים, באמונות, בהילכות־חיים, בערכים, במוסכמות חברתיות.
והנה, לאחר שהסופר כתב את יצירתו ביסורים לא־מעטים, ולאחר שהוציא לאור את היצירה בקשיים רבים, מגלה הוא שאין לו קהל קוראים. נמצא, שיצירתו הספרותית לא רק שאינה זוכה ל“בריאה מחדש”, אלא שהסופר אף אינו זוכה לפיצוי חומרי, ובודאי שאין לו כדי קיום יום־יומי.
יש הטוענים, שבדין אין הסופר זוכה לפיצוי חומרי הולם, שהרי איש לא הזמין אצלו את “מוצרו” – את היצירה: לא מוסדות הממשלה, ולא שום אדם פרטי. ולא עוד, אלא שהיצירה עצמה, לכאורה, אף היא חסרת תועלת לחברה, ופעמים אף מזיקה, רחמנא ליצלן. שהרי הסופר, על ידי כתיבתו ופירסום יצירתו, מאלץ את החברה – כל פרט בה, ואף את המימסד – לראות את עצמם מזווית־ראייה חדשה, לא כל־כך נעימה. כי הסופר בכתיבתו מערער על הסדר הקיים בחברה, על מוסכמותיה, על חוקיה, על המטרות והערכים שעוצבו על ידי החברה והמימסד. הסופר מגלה את פרצופה השלילי של החברה ומעורר אי־שקט במצפונה. בכך מערער הוא את שיווי־המשקל החברתי הקיים, את המצב היציב, וגורם למעין מצב של מרדנות מתמדת.
מכאן, לכאורה, הניגודיות הקוטבית לתוכה נקלע הסופר: מצד אחד הוא דורש מן החברה שהיא תכבד אותו, תדאג לרווחתו החומרית, להפצת ספריו, ומצד שני יוצא הוא נגד אלה הצריכים לפרנס אותו. ואולם, למעשה, אין כאן ניגודיות. כי המימסד והחברה חייבים להבין, שהיצירה הספרותית איננה רוצה למוטט את אושיות החברה ולא את אושיות המדינה. היצירה הספרותית הטובה רק מעודדת התבוננות עצמית מזווית־ראייה חדשה, התבוננות חיובית, מפרה, המזהירה מפני שמרנות, מפני ערלת־לב, קשיחות וניוון, שסופן להביא הרס החברה כולה.
ולפיכך מותר, ואף חייב הסופר בישראל, לפנות אל החברה ואל המימסד, שאכן יעשו למען רווחתו.
כוחו של הסופר – וחולשתו
מאתשמאי גולן
שיחה עם שמאי גולן, היו"ר החדש של אגודת הסופרים העברים
ראיינה: ריקי ריבלין
תפקיד יו"ר אגודת הסופרים אינו חדש לשמאי גולן, שנבחר שוב, לפני שבוע. הוא כבר כיהן בתפקיד זה בין השנים 84־81. בכל זאת השרתה עליו הבחירה־מחדש, “תחושת אחריות כבדה”. ימים אחדים אחרי שנבחר, כבר יכולנו לשוחח עימו על תוכניות שהיה רוצה להגשים במהלך כהונתו, “ויש הרבה לעשות”.
לכל יוצר" – הוא אומר – “יש צורך עז לפרסם את יצירותיו. להיקרא. הוא אינו יכול להכריז על ‘שביתה’ בעיסוקו היצירתי. הכתיבה היא בדמו”. לפי גולן – זוהי חולשתו וזה גם כוחו של הסופר. חולשתו – משום שיש העוסקים בפירסום, כגון: מו“לים ועורכי כתבי־עת, המודעים לצורך של הסופר לפרסם, מנצלים זאת, ומפרסמים את יצירותיו כך ש”כל העוסקים בהתקנת הספר מקבלים שכר, ורק בעל היצירה עצמו הוא היחיד שנותר מקופח".
“מוספים ספרותיים, כתבי עת ומו”לים אינם עומדים בתנאים, ולא תמיד מכבדים את התעריפון שנקבע כתשלום לסופר; תעריפון שמאפשר ליוצרים להתפרנס בדוחק בלבד. אגודת הסופרים תפעל להגיע להסכם עם מוסדות ממשלה וציבור, למען שמירת ערכו של שכר הסופרים, וחקיקת חוק זכויות היוצרים, לפיו מו“ל לא יוכל להכין חוזה שרירותי עם סופר, שישעבד את יצירותיו לכל חייו, בתנאים מחפירים ובתמלוגים נמוכים – הניתנים פעם או פעמיים בשנה וללא מיקדמות – וכל זאת תוך ניצול חולשתו של היוצר, כלומר הדחף שדבריו יתפרסמו”.
“חיי מדף” קצרים
“שום סופר, ולו הצנוע ביותר, לא יאמר שהוא כותב למגירה. היצירה קמה לתחייה רק כאשר יש לה קורא”, חוזר ואומר גולן. מניה וביה הוא מעורר בעייה נוספת: “חיי המדף של הספרים בארץ קצרים מאוד. פירושו של דבר שספר חדש יורד ממדף הספרים החדשים זמן קצר מאוד אחרי צאתו לאור, כדי לפנות את מקומו לספר חדש אחר. ומי שירצה להשיגו אחרי שירד מן המדף – יתקשה לעשות כן. חשוב שחנויות הספרים יכינו מדף מיוחד בו יוכלו להשיג גם ספרים שיצאו מזמן. אגודת הסופרים תפעל להקמת חנות ספרים, שבה אפשר יהיה להשיג את הספרים הישנים יותר”.
אחרי ה“בום” הגדול של הוצאות הספרים, חלה ירידה, לפי הערכתו של גולן. הצטמצם מספר הספרים מספרות המקור העכשווית, היוצאים לאור. “האגודה תשקול הקמת הוצאה עצמית, או שותפות עם מו”לים קיימים, כדי לא לתת לסופרים לעמוד בפני מצב משפיל, כאשר ספר שכתבו נדחה ושום הוצאה אינו מוכנה להוציאו לאור".
ה“אני מאמין” של שמאי גולן על מהותו של הסופר־היוצר ועל תפקידו בחברה: “מבחינה תרבותית־רוחנית הסופר הוא זאב בודד, המדבר בקולו וביצירתו. עובדה המייחדת את האגודה הזאת, לעומת איגודים מקצועיים אחרים. עם זאת יש מכנה משותף גם לסופרים העברים בישראל והוא – ציביונה של המדינה, חירות הביטוי והשמעת הדיעה. דברים שעליהם מוכן הסופר להיאבק”.
זכותו של הסופר להתבטא
אך, אליה וקוץ בה. לא כולם מאמינים שלסופר יש זכות להתבטא. “אנשים בעלי כוונות ‘טובות’ יאמרו שהסופר אינו מוסרי, כי הוא מתאר ביצירתו את האדם ‘במלאותו’ (כפי שניסח זאת פרופ' הלקין), את האדם על יצריו הכמוסים, על הקינאה שבו. ואיך יכול סופר להשמיע קולו, כשעצם כתיבתו אינה מוסרית? וברוח זו, הייתכן שגם דוסטוייבסקי – שתיאר ביצירותיו יצרים שפלים וקמאיים – לא יכול היה להשמיע את קולו?”
“הסופר בעצם טיבו הוא אדם מבקר, כמובן – גם את המימסד. מכאן אף החשש שהמימסד ינסה להיאבק בסופר בדרך סמוייה, להמעיד אותו, להשתיקו. כיו”ר אגודת הסופרים, תפקידי להסביר למימסד כי ביקורתו של הסופר יכולה להיות בונה, עוזרת למימסד להכיר את האדם באשר הוא אדם, לראות באדם את הפרט ולא את ההמון, ומתוך כך יוכל המימסד אף לתקן את עצמו, ביחסו לפרט".
אגודת הסופרים תטפח הקמתה של “עמותת ידידי אגודת הסופרים”, שאחד מפעיליה היום הוא השר גד יעקובי, בעצמו חבר באגודה. אחת ממטרותיה של העמותה תהיה להקים קרנות שיסייעו לאגודה ולסופרים. גולן סבור שמחירי הספרים עלולים לפגוע בהפצתם. סופר אמנם מקבל תמלוגים באחוזים ממחיר הספר לצרכן ולכאורה עדיף לו, שמחירי ספריו יהיו גבוהים כי אז רווחיו יעלו. אולם המחירים הגבוהים מרתיעים ומורידים את כמות הקונים. לכן עדיף לו לסופר מחיר נמוך יותר לספר, כדי לאפשר ליותר קוראים לקנות ספרים.
אגודת הסופרים “תעודד הקמת חוגים שוחרי ספרות בכל הארץ, וכן אימוץ סופרים על ידי רשויות מקומיות וקיבוצים. אלה יאמצו סופר לשנה, שבמהלכה ישלמו לו שכר והוא, בתמורה, יחיה את חיי המקום, יעביר סדנה או חוג, ישתתף – במידה שיתבקש – גם בישיבות המועצה, ובעיקר ירוויח זמן לכתיבה”.
מסעדה יקרה
בית הסופר בתל־אביב שוקק חיים מאז נפתחה במקום “הספרייה”, שהיא מקום מפגש של כל מי שרוצה להרגיש “אין”. גולן אומר שהמסעדה, שהייתה אמורה לשרת בראש וראשונה את הסופרים, הפכה למקום שבו קשה לחברי האגודה להיפגש ולאכול, בשל המחירים הגבוהים. “המקום נעשה יקר מדי לסופר ממוצע. אני מקווה שנוכל להגיע להוזלת מחירים עבור סופרים”.
עידוד כספי
גולן מציין לשבח את הסיוע שנותן משרד החינוך והתרבות לסופרים כיום. אולם היה רוצה שיהיו מסגרות נוספות שיתנו עידוד לסופרים. “למשל, התוכנית של ‘סופר־מורה’, לפיה סופר שעובד בהוראה, עובד בחצי מישרה ומקבל שכר של מישרה מלאה. אך הסדר זה מוגבל לגבי סופרים שהם מורים במקצועם, שיש להם תעודת הוראה. הכוונה שלי היא, שגם סופר שאיננו מורה מוסמך ייהנה מהסדר זה, שידריך סדנאות וחוגים בבתי־ספר, שלא במסגרת הלימודית הממוסדת”.
גם על קרן תל־אביב יש לגולן רק מילים טובות, אבל היה רוצה שהקרן תגדיל את מענקיה ושקרנות כאלה יקומו בכל עיר.
אמני ישראל התרימו השנה למען הקמת בית אבות לאמנים. גם הסופרים רוצים לדאוג לזיקנתם. האגודה תפעל לרכישת מקום לחבריה בבית אמנים לקשיש המוקם באיזור תל־אביב.
גם הפנסיה של הסופר היא בעייה. “קורה לפעמים שסופר מגיע לגיל הפנסיה, וזהו גיל שבו הוא עדיין פורה לכתיבה, וקרן הפנסיה שלו אינה מלאה, כיוון שבמהלך שנות עבודתו לקח חופשות ללא תשלום לצורך כתיבה. נשאף לכך שהממשלה תשלם פנסיה מלאה לכל סופר ואולי אף לאפשר ליוצרים לצאת לפנסיה בגיל שישים, כדי שימשיכו לתרום מיצירתם”.
הטבה אחרת שהוא שואף להשיג: “האגודה תפעל להקמת קרן הלוואות בשיתוף עם משרד השיכון, שתסייע לסופרים צעירים לרכוש דירה או להוסיף חדר עבודה בדירתם, הסדר שהיה מקובל בשנות ה־50 וה־60.”
לדעת גולן כלי התקשורת האלקטרונית משמיעים פחות מדי יצירות ספרות. “יש ארצות בהן משמיעים ברדיו חמש דקות לפני מהדורת חדשות חשובה, ביקורת (חיובית) על ספר חדש שיצא לאור. הרדיו והטלוויזיה שלנו כמעט מתעלמים מן הספרות היום. אגודת הסופרים מאמינה שגם אם אחוז ההאזנה יהיה נמוך תחילה, הוא יעלה. אפשר לחנך להאזין לספרות”.
“בית הסופר” כביתו של הסופר
עוד על פעילות בין כותלי בית הסופר: “האגודה תטפח אירועי תרבות וספרות, דיונים על בעיות השעה, מפגשי סופרים־תלמידים, ניסיונות להמחזת יצירות ספרות, שילוב של אמנות הספרות והציור, קשרים עם אגודת העיתונאים בעמידה על המשמר למען שמירת חופש הביטוי”.
גם מכון “גנזים”, בניהולו של דב בן־יעקב (“בולק”) הוא חלק מן הבית. האגודה תפעל להרחבתו, ולקליטת ארכיונים נוספים והכנתם למחקר ולתיעוד. מן הראוי להוסיף כי כיום אי־אפשר לקיים כל מחקר רציני על הספרות העברית, מבלי להיעזר במכון “גנזים”, ולכן אף מן הראוי שהאוניברסיטאות יסייעו בתקציביהן ל“גנזים”.
עידוד כתבי־עת לספרות
“בשנות השישים הייתה פריחה לכתבי־עת לספרות, ביניהם ‘קשת’, ‘מולד’, ‘אמות’, ‘עכשיו’, ‘יוכני’ ועוד. ואילו עתה הולכים ומתמעטים כתבי־העת הספרותיים. מן הראוי לציין לטובה את המוספים לספרות בעיתונים היומיים בסופי־שבוע, המפרסמים את דברי הסופרים. אנו מקווים שהעיתונים ירחיבו יריעותיהם ויגדילו את התשלום לסופר”.
פעילות אחרת: האגודה תנסה לטפח ולסייע לכתבי־עת ספרותיים. “במסגרת זו יתחלפו אשר רייך וחיים פסח, עורכי ‘מאזנים’, שמילאו את תפקידם נאמנה בשמונה השנים האחרונות”.
כדי למנוע תרעומת לגבי דרך בחירת השופטים בפרסי ביאליק וברנר, החליטה האגודה כי באסיפה הכללית הקרובה ייבחרו שבעה “נאמנים”, שיהיו ממונים על בחירת השופטים לפרסים.
משלחת סופרים ששבה לאחרונה מבריה"מ הביאה עימה הסכמים להוצאת אנתולוגיות של יצירות עבריות מתורגמות לרוסית. “האגודה תפעל להרחבת הקשרים התרבותיים גם עם מדינות אחרות, וכן עם ערביי ארץ־ישראל, לשם היכרות הדדית ומתוך תקווה שקשר זה יהווה גשר לשלום”.
ולסיום – כמה מילים על תפקידו של הסופר כ…נביא. “הסופר לא מנבא את העתיד, אלא הוא בבחינת המוכיח בשער. האיש בעל המצפון, בעל הרגישות לעוולות הקשורות בהווה ולא בעתיד. אם הוא מצליח לתקן אותן, אין ספק שהוא משפיע על העתיד”.
אוהב להריח ספרים
מאתשמאי גולן
ראיון עם היו"ר החדש
מאת: רוני ליפשיץ
“שבוע הספר העברי”, המכונה גם “חג הספר”, הוא בעיקר חגם של המו“לים. השנה עומד שבוע הספר בצילו של השפל הכלכלי. “כך אפשר להסביר את העלייה בגודל השווקים השנה”, אומר אריה פרידלר, מנכ”ל התאחדות המו“לים. “יותר מאי פעם המו”לים רוצים היום למכור את הספרים”.
שמאי גולן, היו“ר החדש של אגודת הסופרים, מברך כמובן את התאחדות המו”לים על אירגון שבוע הספר, אך מודה שלא זה הילד שבדיוק התפלל אליו. “הסופר העברי”, הוא אומר, “לא רווה נחת משבוע הספר. הספרים נמכרים בהנחה, והמשמעות לגבי הסופר היא שהוא מקבל פחות תמלוגים. לא שאני מתנגד, הלוואי וספר היה עולה כמו כרטיס קולנוע, אבל הישועה לסופר לא תבוא מכיוון אירועים כמו שבוע הספר”.
“מהו באמת מצבו של הסופר בארץ?”
“הסופר עוסק במלאכה שאיש לא ביקש ממנו לעסוק בה והוא אינו יכול להתפרנס ממנה, אבל היא חשובה ביותר למדינה ולחברה. ידוע לי שחיים הזז התקיים בעבר על משכורת מעם עובד, וגם ש” עגנון התקיים על משכורת מהוצאת שוקן".
“לא כל אחד הוא ש”י עגנון".
“נכון. אני מדבר על מצב אידיאלי, במציאות הסופר כותב קודם כל את סיפרו, ואחר כך הספר נמכר בממוצע באלפיים עותקים. במקרה הטוב מספיקים התמלוגים שהוא יקבל, למימון הקפה ששתה בזמן שכתב את הספר. בדרך־כלל הוא יקבל שנים־עשר אחוז, פחות הוצאות שונות הכתובות ב’אותיות הקטנות' שבחוזה עם המו”ל, ומתוך זה מס הכנסה ידידנו מנכה כמעט חמישים אחוז. פנינו למס הכנסה בבקשה להפחית את המס, והם, באטימות ליבם, סירבו לבוא לקראתנו. ביקשנו מהתאחדות המו“לים לפעול למען חוזה סטנדרטי שיגן על הסופר מפני ‘האותיות הקטנות’, אבל היא סירבה בנימוק שאסור לה ליצור קרטל”.
שמאי גולן, 56, יליד פולין וניצול שואה שעלה ארצה בעלייה הבלתי ליגלית. שירת כקצין קבע בחטיבת גבעתי ובבית הספר לקצינים. עד היום פירסם שלושה רומנים: “מותו של אורי פלד”, “אשמים” ו“באשמורת אחרונה”. בנוסף לכך פירסם קבצי סיפורים, תסריט לסרט “שלושה ואחת”, מחזות רדיו ומאמרים.
גולן כנראה יודע על מה הוא מדבר כשמדובר במעמדו המקצועי של הסופר העברי, שכן זו הפעם השנייה שהוא נבחר להיות יו"ר אגודת הסופרים העבריים. לפני שלושה ימים הוא הציע להקים ועדה שתבדוק את הרגלי הקריאה של ספרות מקור. שבוע הספר העברי הוא לדבריו “לא שבוע הספרות העברית, אלא יותר שבוע ספרי הבישול והעזר”.
“אולי זה בלתי נמנע, אי אפשר להכריח אנשים לקנות ספרים”.
“נכון, אבל אנחנו חושבים שהטלוויזיה והרדיו צריכים להקדיש יותר מקום לספרות העברית. שיכתבו עליה יום־יום. אפילו בעמודי החדשות. המו”ל צריך להרוויח, אי אפשר לבוא אליו בטענות. אנחנו רוצים להרחיב את הקרנות המשמשות לסיבסוד הספר או הסופר. משרד החינוך עוזר לנו מאוד. כל שנה הוא נותן מילגת התפנות לעשרה סופרים. המדובר במשכורת חודשית למשך שנה שלמה המאפשרת לסופר להתפנות לכתיבה. גם כאן נכנס מס הכנסה ומנכה מהמילגה את המס במלואו. הרבה לא נשאר מזה אחר כך. אפילו עם המוספים הספרותיים, העושים עבודה מצויינת, יש בעיות. חלק מהם לא משלם שכר סופרים מלא, וחלק אחר לא משלם כלל".
“במה שונה אגודת הסופרים מכל איגוד מקצועי אחר?”
“בזה שיש לה גם מטרות אחרות. היא חושבת שהיא צריכה להשמיע את קולה גם בעניינים חברתיים. היא מעוניינת לבצע פעולות חברתיות. אנחנו מקיימים סדנאות לכתיבה יוצרת, פגישות בין סופרים ותלמידים. מחר יתקיים בבית הסופר בתל־אביב ערב פתוח לקהל הרחב בו יראיין יעקב אגמון שמונה סופרים. האגודה הקימה את “מכון גנזים” – ארכיון הספרות העברית. יש בו ארבעה מיליון כרטיסים של כל מה שניכתב בעיתונות על סופרים ובידי סופרים. לא ניתן לעשות היום מחקר רציני על סופר עברי בלי לשבת במכון גנזים”.
“טענת בעבר שרוב הסופרים הם שמאלניים. אתה מאמין בזה?”
“אינני יודע. אני חושב שרובם עומדים מן המרכז שמאלה”.
“יש רושם בזמן האחרון שהסופרים הם מאוד פוליטיים ואילו האגודה בעננים, לא שומעים את קולה”.
“זה לא מדוייק, בזמן מלחמת לבנון יצאנו בגילוי דעת. האגודה לא מונחת בכיסה של שום מפלגה, וחברים בה סופרים מן הימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני. לא בדקנו אף פעם לאיזו מפלגה יש רוב באגודה”.
“מה אתה תעשה היום אחר־הצהריים?”
“גם אני אלך עם ארבעת ילדי למשש ספרים, להריח ולראות. גם לקנות”.
הסופר העברי בימינו
מאתשמאי גולן
דברים בפתיחת שבוע הספר העברי בעיר העתיקה בירושלים
כבוד נשיא המדינה, כבוד סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, אורחים נכבדים,
למעלה ממאה שנה, מראשיתה, מימי העלייה הראשונה, מלווים הספר העברי, הסיפור והשיר, את תקומתה ויצירתה של מדינת ישראל. יתר על כן, הספרות העברית החדשה הייתה אחד הגורמים המדרבנים להתפתחותה של הציונות ולהתפתחות הרעיון של שיבה למולדתנו. עוד קודם להגותם ופעילותם של אבות הציונות: פינסקר והרצל ואחד־העם, כבר פורסמו מאמרים ויצירות ספרות הקוראים לתחיית הלשון העברית כתנאי להתחדשות הלאומית, וכאמצעי זירוז לשיבה למולדת העתיקה: כך אברהם מאפו ואליעזר בן־יהודה ופרץ סמולנסקין, ורבים אחרים.
אף המציאות החדשה שהחלה להתהוות בארץ־ישראל בימי העלייה הראשונה, הוארה ותוארה על ידי סופרים כגון: א.מ. לונץ, אייזנשטאט־ברזילי, ולוותה באהבה, אך גם בביקורת נוקבת, על ידי סופרי העלייה השנייה: י.ח. ברנר, שלמה צמח, ש“י עגנון, והמשיכו לכתוב ולתאר ולבקר גם סופרי העלייה השלישית יהודה יערי, נתן ביסטריצקי והמשוררים ביאליק וטשרניחובסקי, ועד יצחק למדן וישראל זרחי, ועד יוצרי דור הפלמ”ח ודור המדינה ועד צעירי הסופרים בימינו.
לכאורה הגענו בימינו אל המנוחה והנחלה. בעוד הסופרים הראשונים נאלצו להיאבק ולחדש רבות בלשון העברית, הן על־ידי יסודם של כתבי־עת ספרותיים עבריים בארץ־ישראל, הן בחיפוש ובהכשרת קוראים עבריים, והן ביצירת תנאים לסופר ולכתיבתו, הרי בימינו לכאורה הכל שפיר. יש מדינה, ויש לשון רשמית של המדינה שהיא עברית, ויש ספרות עברית וסופרים עבריים ומימסד ומוסדות ומיניסטריון הדואג גם לספרות העברית.
ואף־על־פי־כן ממשיך הסופר להיאבק. קודם כל מפני שעצם קיומו של האמן מותנה במאבק אותו הוא מנהל עם עצמו, עם הקרובים הסובבים אותו ועם המימסד והחברה. כי רוח החופש, רוח התום והטוהר ההכרחיים ליצירה, מתקיימת רק בנפש חופשייה.
המשורר והסופר ממשיך להיאבק עם עצמו, כדי להיות נכון “לתפוס” את רגעי ההשראה ולהפכן למילים. הוא נאבק עם הלשון – למצוא את הביטוי ההולם למחשבתו, להביאה לשלמות הביטוי.
כי הרי לגבי היוצר, כדברי י.ח. ברנר, הכתיבה איננה רק מסירת המחשבה לזולת, אלא היא מאבק וחיפוש דרך, בה היצירה תשחרר את האמן עצמו מסערות נפש ואף תגאל אותו מיסורי נפש. שהרי לו עמד היוצר בפני הבעייה רק של מסירת מחשבה לזולת, הוא לא היה מתלבט בחבלי ביטוי עד כדי מצוקה נפשית. לגבי היוצר – המילה היא קודם כל אמצעי ללידת המחשבה וכיוון שהמחשבה חדשנית היא, חייב גם הביטוי להיות חדש. וכדברי ח.נ. ביאליק במאמרו הנודע “גילוי וכיסוי בלשון”: כל דיבור הוא כיסוי של “בלימה”, כי שום מילה אין בה ביטול גמור של השאלה, אלא כיסוי השאלה.
ומאבקו של הסופר העברי רב יותר מאשר סופר בלשונות אחרות, כי העברית מלאה מליצות, מילים מקודשות וצירופים נשגבים מן התנ"ך – והסופר העברי מנסה דרכם לפרוץ לעצמו דרך לביטוי עצמי מקורי. זהו המאבק של היוצר עם עצמו, ואין איש או מימסד כלשהו יכולים לסייע לו.
אך מאידך גיסא, נתקל הסופר גם בקשיים חיצוניים, שהמדינה והמימסד יכולים לסייע בידו ואף מחובתם לעשות כן.
בניגוד לדיעה המקובלת אין אמנים וגאונים־יוצרים צומחים בתנאי עוני, ואינם מתפתחים בתנאים של צמצום חופש הביטוי. רק מישטר חופשי, הנותן דרור לחופש המחשבה וההתבטאות, ומישטר המשקיע אמצעים רבים בסופר ובספרות, בסיוע להוציא לאור את היצירות, בסיבסוד היצירות והיוצרים – רק מישטר מעין זה מצמיח אמנים בעלי ערך.
יצירת תנאים חומריים לאמן למען יוכל להקדיש את זמנו ליצירה מביאים בסופו של דבר אף תועלת למדינה.
היוצר ביצירתו, בהופעותיו הפומביות, ובהתנהגותו האנטי־חברתית כביכול, מוקיע את החברה, את בורותה, מציק למצפונה, מערער את שיווי משקלה, ועל ידי כך מעמיד הוא את החברה בביקורת עצמית, ואף מביא אותה לתיקון דרכיה ביחס לפרט ולכלל.
מן הראוי שבחג זה של הספר העברי נזכור את היוצר, המביא, בעזרת יצירתו, אל ליבם של הקוראים הצעירים והמבוגרים, את ההתפעמות, את החדווה, את הצער והרחמים, את הקינאה והשינאה – כולם מתכונותיו הקמאיות של האדם – את הקתרזיס, אותה היטהרות, התורמת להשלמת האדם עם תכונותיו־הוא, ועם מצבו הטראגי בעולמנו, באשר קצרים הם ימי האדם ומלאים עמל ורוגז, כי האדם למוות יולד.
לפיכך, למרות הביקורת שהסופר מבקר את החברה הממוסדת, צריך המימסד לתמוך בבמות ובכתבי־עת לספרות, למשל. כתבי־העת בספרות העברית היה להם ערך מכריע ביצירת הספרות העברית המודרנית. הם היו התחנות הראשונות, מקומות הניסוי הראשונים לכל הסופרים העברים בדורות האחרונים: “השילוח”, “התקופה”, “המעורר”, “כתובים”, “טורים”, “מאזניים”, “גליונות”, “קשת”, “גזית”, “מולד” ועד לכתבי־העת לספרות היוצאים לאור בימינו. חובה על המימסד לטפח את כתבי־העת ולסייע לעורכיהם, הן על ידי הקצבה כספית נאותה והן על־ידי רכישה מוגברת של גילונות, והפצתם בישראל ובחוץ־לארץ בין קוראי העברית. אף ההסתדרות הציונית יכולה למלא כאן תפקיד נכבד.
ובעניין כתבי־העת לספרות, חובה עלינו להזכיר ולשבח את המוספים לספרות של העיתונות היומית. הסופרים בישראל רואים בהם במות מכובדות, המגיעות אל ציבור קוראים נרחב, ועל כן חשוב להתמיד בטיפוח במות אלו, ואף להרחיבן, במיוחד בימי חג ומועד, על פי המסורת רבת השנים.
ובאשר לספר העברי. אכן, חג לנו היום. ספרים יימכרו מעל דוכנים מוארים, בליווי מוסיקה שתבקע מן הרמקולים. הורים וילדיהם יבואו אל השווקים, יתבשמו מריח הנייר והעטיפות, ואף יקנו מן הספרים וישובו הביתה כשתחושת חג בליבם.
ואף־על־פי־כן עדים אנו כיום למיתון בכלכלת המשק, ועימו אף ירידה בהתעניינות בספר העברי. המו“לים מדווחים על כך בחרדה, ועמם חרדים אף הסופרים. עלינו לחפש דרך לשוב ולהגביר את העניין בספר העברי, ומציעים לשם כך להקים ועדה משותפת של מו”לים, סופרים, אנשי־רוח ואנשי משרד החינוך והתרבות, כדי לטכס עצה יחדיו, ולמצוא דרך להשיב את הקורא אל הספר העברי.
אנו אף פונים אל שר החינוך והתרבות ומבקשים להמשיך ולסייע לסופר וליצירה העברית, כפי שעשה עד עתה, ועל כך אנו מודים לו. אך צריך להמשיך ביתר שאת דווקא בימי משבר כלכלי. יוגדלו סכומי הכסף לפרסי היצירה, תוגדלנה ההקצבות לכתבי־העת הספרותיים, תוגדלנה הקרנות והמלגות ליצירה העברית, חובה להפריש סכומי כסף גדולים יותר כתמלוגים לסופרים, יורחב־נא פרוייקט סופר־מורה שיאפשר אף לסופרים שאינם מורים להדריך חוגים וסדנאות בבתי־ספר, תושלמנה קרנות הפנסיה החסרות של המורים עקב התמסרותם לכתיבה, תוקצה־נא קרן מיוחדת לסופרים צעירים כדי שיוכלו ליצור בתנאים מתקבלים על הדעת, יורחב משך הזמן ברדיו ובטלוויזיה לספרות העברית.
ולבסוף, איננו פטורים מלהתייחס לנעשה סביבנו מבחינה פוליטית, וכתוצאה ממנה למצב החברתי. הסופר העברי, מאז ומתמיד עמד בעינה של הסערה – בלב־ליבם של הוויכוחים המתחוללים בחברתנו. במיוחד רגיש הסופר לדמותה המוסרית של החברה והמדינה. על כן עומד הסופר בבחינת מוכיח בשער, מתריע נגד עוולות, מבקר את המימסד, מכריח את המימסד להתבונן אל פניו מול הראי ולשאול את עצמו: האמנם מציאות כזו הכרחית היא לקיומנו? על כולנו לזכור, כי הסופר משמיע את קולו מתוך אהבה עמוקה לעמנו, מתוך חרדה לדמותה של חברתנו, מתוך רגישות לכאב הזולת.
על כן חובה על המימסד להאזין לקולו של הסופר, לעודדו לחירות הביטוי שנטל לעצמו – כי ביקורת זו תביא בסופו של דבר להתמודדות עם עצמנו ולשיפור חברתנו.
ואסיים, בשבחו של מקום: רגלינו עומדות עתה ברובע היהודי בעיר העתיקה, לא הרחק מן הכותל המערבי – סמל אחדותו של עם ישראל. אין לך כיום דבר נחוץ יותר לעם ישראל מאשר אחדות שמעבר לחילוקי הדיעות.
סופרים ופוליטיקה
מאתשמאי גולן
מתוך כתבה מאת מיכאל הנדלולץ
שבוע הספר העברי, הנערך זו הפעם ה־31, נפתח אתמול בטקס ב“קרדו” שברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, במעמד נשיא המדינה, שר החינוך והתרבות, ראשי התאחדות המו“לים ואגודת הסופרים, מו”לים וסופרים. השבוע ייפתח מחר אחר־הצהריים בעשרה שווקים מרכזיים ברחבי הארץ.
נשיא המדינה חיים הרצוג עמד בדברי ברכתו על היותו של עם ישראל צרכן ספרים מהגדולים בעולם. הוא קרא למו"לים למלא את חובתם התרבותית בהוצאה לאור של יוצרים ראויים, גם אם אינם נמכרים מספיק.
סגן שר החינוך והתרבות יצחק נבון הרחיב את דבריו על חדירת הטלוויזיה לחיינו. הוא הגדיר את השתלטות המרקעים על חיינו כסכנה לקריאה, וגילה כי החליט לערוך רשימה מחייבת של ספרים שעל ילדי בית־הספר לקרוא. לדבריו, הוא פועל לכך שהטלוויזיה תייחד יותר תוכניות לנושאי הספרות והקריאה, וקרא לסופרים ולמו"לים להתכנס ולדון, יחד עם משרד החינוך, בלחימה בסכנה לקריאה הגלומה בטלוויזיה.
יו"ר אגודת הסופרים, שמאי גולן, סקר בדבריו את תרומתם של הסופרים לציונות, מן העליות הראשונות ועד ימינו. הוא קרא לעידוד הספרות והסופר באמצעות קרנות ותמיכה בעיתונים הספרותיים. הוא הצטרף לקריאתו של נבון להקמת ועדה משותפת, שאליה צריך לצרף, לדעתו, גם פסיכולוגים.
“איננו מנועים מלהתייחס לנעשה סביבנו מבחינה פוליטית”, אמר גולן. “הסופר עמד מאז ומתמיד בעין הסערה של חברתנו, כמוכיח בשער המאלץ את המימסד לשאול את עצמו: ‘האמנם מציאות זו הכרחית לקיומנו?’”
גולן סיים את דבריו בברכה להתאחדות המו"לים ובהדגשת העובדה שהטקס נערך ברובע היהודי, לא הרחק מהכותל, סמל אחדותו של עם ישראל. “אין היום דבר דרוש יותר לעם ישראל מאשר אחדות שמעבר לחילוקי הדיעות”.
את הנאומים חתמה יו“ר התאחדות המו”לים, רחלי אידלמן, בחרוזים על “שבוע הספר תשמ”ט, שנת שמיטה במכירות הספרים, / אבנים מתעופפות מכל עבר / והעיתונים על המו“לים כותבים ‘בום בום’ / ואנחנו המו”לים חשים רק הד עמום."
היא סקרה את ניסיונה במו“לות, עם הסופרים על דרישותיהם השונות, המשוררים והמתרגמים וסוחרי הספרים – בחרוזים ובלי להזכיר שמות, אף כי ברור היה שמדובר באנשים מסויימים – וסיימה: “כך ישבתי ועל ניסיוני העשיר במו”לות חשבתי, / עד שהתעייפתי ולבסוף החלטתי: / כל זה אינו אלא בושה. / יש ללכת מיד לחופשה. / יש להתרענן ויש להתבדר / ויש גם את כל המחשבות לסדר. / מה לי סופרים, מה לי מו”לים, / אלך אל הדוכנים ואקנה לי כמה ספרים."
ב“קרדו” ניצבו הכרזות שהוגשו לתחרות עיצוב הכרזה לשבוע הספר. אחרי ביצוע קטעי מוסיקה על ידי שלישיית אדלר במפוחיות־פה, חולקו הפרסים לזוכים.
(“הארץ”, 13.6.1989, בעקבות טקס פתיחת שבוע הספר ה־31)
דיוקנו של האמן כאנטי
מאתשמאי גולן
עם פתיחת יריד הספרים הבינלאומי ה־14 בירושלים
ההרהורים שלהלן עלו בי בעקבות קריאה בספר “מפי הסוס” מאת ג’ויס קארי (תרגום לעברית אופירה רהט, הוצאת כתר, 1988, פתח דבר: נתן זך). קיומו של האמן בעולמנו מותנה בהמשכו של המאבק אותו הוא מנהל, וניתן לומר על דרך הפרפרזה: אני נאבק משמע אני קיים. המאבק מתמשך והולך בשלושה מישורים: האמן נגד עצמו, האמן נגד בני־משפחתו והקרובים לו, והאמן נגד המימסד והחברה.
היצירתיות היא קודם כל חיפוש מתמיד, מפני שלעיתים האמן בעצמו אינו יודע בדיוק את אשר הוא מחפש. תוך כדי חיפושים אלה צולל האמן לתוך זוהמה ויסורים, ורק הודות לדימיונו, שהוא עולם הנצח, הוא יוצא נקי. תהליך החיפוש קשה ומתסכל ומביא על האמן ייסורים ואומללות, לעיתים אף כדי איבוד עצמו לדעת. על כן לא צריכה להפליא אותנו העובדה, שלא אחת מנסה האמן להימלט מיצירתו, לחדול מיצירה, אך דחף פנימי בלתי נשלט מכריחו לשוב ולהתמסר ליצירה. שניהם כאחת, הן השמחה שביצירה והן הסבל, הם התענוגות הגדולים ביותר.
אין יצירה בלא השראה, ובהגיע ההשראה חייב האמן ללכוד אותה. ההשראה באה בהברקות, בניצוצות, רק לעיתים רחוקות היא באה כשלמות. לכן ניתן להבחין בין טיבה של יצירה אחת לחברתה אצל אותו אמן. יצירה היא התפרצות של יש מאין, וההשראה לעיתים מכאיבה מאוד. עד לאותה התפרצות עוברים על האמן ימים ולילות ללא מנוחה, ואולם “כשזה מגיע הרי זה כמעט הדבר עצמו כשלעצמו”.
כשהאמן מעלה את יצירתו על הכתב, הוא חש את עצמו כמו מלאך שיצא לחופשי מכלובו לעבר שמיים חדשים, או לשתיין שזכה במרתף יינות כמתנה. ואוי לו לאדם, ואפילו הוא קרוב ומודע, שיעז להפריע לאמן בשעת יצירתו. הוא ימצא את עצמו במלחמה לחיים ולמוות, בלא שאותו מבקר בלתי־קרוא יבין מדוע האמן “מתנפל” עליו. כי כאשר שורה ההשראה, האמן מוכרח לתופסה בטרם תיעלם. “השראה בת חצי דקה שווה מיליון שנה של בורות”.
האמן ובני משפחתו
בני משפחתו של האמן סבורים, בדרך כלל, שאמנות אינה עבודה “הגונה” לאדם המכבד את עצמו. לעיתים הם מוסיפים ואומרים, שזאת בכלל איננה עבודה, כי אם הונאה. בעיני בני משפחתם, האמנים הם נוכלים המבזבזים את ימיהם ב“להשיג שום דבר בעד שומדבר”. אחרים מטיפים לאמן, שאין הוא רשאי להקים משפחה, מפני שחייו חסרי ביטחון כלכלי. הם מודעים לעובדה, שהאמן חייב להקדיש את כל חייו לאמנות, גם אם ההצלחה האמנותית, ובוודאי לא הכלכלית, איננה מובטחת. המסקנה: עליו לבחור בין הקמת משפחה לבין חיים כאמן.
בני משפחה רואים באמנות מותרות. הם מוכנים לסלוח לו רק אם הוא עשיר ויש לו די כסף לפרנס את עצמו ואת בני־ביתו. רק במקרה זה מותר לו לעסוק באמנות כאוות נפשו, ובלבד שיהיה נשוי, יוליד ילדים, וינהל חיי חברה מהוגנים. אין זה משנה להם אם העושר הושג במחיר ויתור על היצירה. הערכתם של בני משפחה ליצירה, ושל אדם ממוצע, ניתנת לתמצות בדיאלוג אירוני קצר.
האמן מצביע על הציור הגאוני שלו, בו מתוארת אישה ערומה היוצאת מן האמבטיה, ואומר לידידתו: “זאת יצירה אמיתית”.
הידידה: “זאת פרוצה שמנה לבושה בעורה. הציור הזה הוא פשע”.
האמן: “זאת יצירה גאונית. מגולמות בה סגולותיה של האישה, נוסף על הסגולה העצמית. היא כל אישה שהייתה קיימת אי־פעם”.
הידידה: “זוהי גלולת גבריות למיליונרים”.
האמן והחברה
בניגוד לדיעה המקובלת, אין אמנים וגאונים־יוצרים צומחים בתנאי עוני ובכל מישטר. רק מישטר חופשי, המשקיע כסף רב באמנות, בהכשרת אמנים, בבתי־ספר לאמנות, ברכישת יצירות אמנותיות ובסיבסודם של היוצר והיצירה, מצמיח אמנים־גאונים. רק כך נוצרת אווירה המעודדת אמנות מקורית. אמנם, לעיתים, עולים על רקע זה אמנים גרועים, גרפומנים ושרלטנים, אך גם אמנים־גאונים שנרדפו על־ידי החברה ומתו בחוסר־כל, זוכים לבסוף להכרה בגאונותם, לעיתים אחרי מותם, ועובדה זו יש בה כדי לעודד יוצרים אחרים להמשיך וליצור. אם הממשלה לא תשקיע (או “תבזבז”, לפי לשון־הרע) מיליונים על עידוד האמנות, אכן לא תהיינה טעויות, אך גם שום דבר לא יצמח. האומה הנאורה היא זו שמוציאה כסף על אמנות. יש אומרים, שהאנשים הנאורים ביותר בעולם הם העשירים, ואם לא יהיו מיליונרים בעולם תיפסק האמנות המקורית. הבעייה מתחילה כאשר המישטר ו/או המיליונר מנסים לשעבד ולנצל את האמן למען עצמם.
קיימים אמנים מזוייפים, המנצלים את היחס החיובי לאמן מצד החברה. הם מוצאים באמנות המזוייפת, דרך להונות את הבריות והשלטונות, וליהנות בעולמם. במקום להשקיע בחיפושי דרך ובהתמסרות מוחלטת לאמנות, הם מתמסרים לטיפוח יחסי ציבור. הם אינם מתאמצים ליצור יצירת אמת, כי המאמצים עולים ביסורים. הם מגלים כי קל יותר להונות, לרמות, להתרברב, לזייף ולנצל את הידידים. יתר על כן, הם בעצמם יודעים שהם נוכלים, ובכל זאת ממשיכים בהעמדת הפנים, ואף נהנים ממנה, אם כי האמן האמיתי בז להם.
החברה איננה צריכה לנהוג כלפי האמן כאילו הוא מעל לחוק, אולם סטייה קלה של האמן מן הנורמה החברתית אינה צריכה לגרור אחריה ענישה על ידי החוק. צריך להתחשב באמן ובדרך יצירתו. זמנו של האמן, שלוות נפשו וכושר יצירתו, עשויים להיות בעלי ערך לאומי, כי היצירה האמנותית המוגמרת היא ערך חיובי, המביאה למדינה מוניטין ואף ממון.
לכאורה מגיע לו לאמן שישימו אותו בבית־הסוהר, שישרפו אותו חיים, כפי שעשו לחלוצים ולממציאים הגדולים בזמנם, מפני שהאמן מפריע לבני־אדם ולחברה. אך ניתן גם לדמות את האמן ביצירתו ובהתנהגותו יוצאת הדופן, ליתוש קטן העוקץ ציבור גדול באחוריו ומדרבנו לפעול, פן יתנוון הציבור מעודף שביעות רצון עצמית ויגווע.
אף הסופר והפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר בספרו “ספרות מהי” (הוצאת הדר), כתב על פן זה של האמן, המציג לנגד עיני החברה את פרצופה־שלה המכוער וקורא לה להודות בקיומו של פרצוף זה ואף לתקנו, כגון על־ידי הוקעת הבורות וחוסר המודעות. בכך טורד האמן את מצפונה של החברה, מערער את שיווי משקלה, שולל את מצבה המיידי, מעמיד את החברה בביקורת עצמית וגורם למהפכנות־תמידית. ואף־על־פי־כן חייבים השלטון והחברה לתמוך באמן ובביקורתו, כי בלעדיהם תשקע החברה במעין קיפאון ותתנוון, ודווקא מצב מעין זה עלול להביא למהפכה הכרוכה בשפיכות דמים.
אף היחסים בין האמן למו“ל, לסוחר האמנות ולאספן, הם אמביוולנטיים. מצד אחד האמן זקוק להם, כי הם המודיעים ברבים על יצירתו החדשה והם אף המפרנסים אותו במקצת – כי הרי התמורה הכספית אין בה כדי סיפוק צרכיו של האמן עד לסיומה של היצירה החדשה. לעומת זאת, האמן נלחם במתווכים, מחשש שישתעבד למימסד, או למו”ל, או לסוחר אמנות, או למצנאט, ויאבד את היכולת ליצור באופן חופשי. כי רוח החופש, התום והטוהר ההכרחית ליצירה, מתקיימת רק בנפש חופשייה, ורוח זו אינה מניחה לחווייה להזדהם.
כתב על כך ש"י עגנון (הובא על ידי בתו אמונה ירון בגליון החג של “הארץ” ערה“ש תשמ”ד): “המשורר הצעיר המצפה לסטיפנדיום, משום שהוא סבור שמתוך שיהא חופשי מדאגת פרנסה יהא פנוי לבת־שירתו – אינו אלא טועה. שהרי אם הוא זוכה ומקבל קצבה ונפטר מדאגת הפרנסה, הוא משעבד את רוחו לנותן הקצבה לו ולקרוביו ולמשרתיו ולמשרתי משרתיו. ומוטב לו למשורר לסבול מחסור ולבד שיהא בן־חורין. ואפילו אינו יכול לפנות עצמו לשירתו כל כמה שהיה רוצה. אבל המעט שהמשורר עושה מתוך חירות שקול כנגד המרובה שהוא עושה מתוך השיעבוד”.
דברים ב"שבוע הספר העברי"
מאתשמאי גולן
הסופרים בישראל מקדמים בברכה את שבוע הספר העברי. הסופרים עצמם עשו רבות לקידומו של מפעל מקורי זה. ברכתם שלוחה למשרד החינוך והתרבות – האגף לתרבות ואמנות, וכמובן להתאחדות הוצאות הספרים, על יוזמתם הברוכה למען הפצת הספר העברי, הן הודות להנחות הניתנות לקונים והן הודות למסע הפרסום באמצעי התקשורת.
ואולם, אם נתבונן מקרוב במפעל זה נהיה עדים לתופעה מעניינת: הסופר העברי הוא היחיד מבין כל העוסקים בספר העברי שאינו מרוויח דבר, ולא עוד אלא אף מפסיד. כי מה שהוא מקבל אינו אלא אחוז מסויים ממחיר הספר ברוטו, ואילו את האחוז המועט הזה מקטינה ההוזלה בשבוע הספר. והרי הסופר, כדברי ביאליק, הוא זה שמשקיע מ“חלבו ודמו” בכתיבת היצירה. והנה, תמורה אין. אף לא בשבוע החג של הספר העברי. האם לא מוזר הוא שאין לנו אפילו סופר עברי אחד המתקיים מכתיבתו? ואנו עדים לתופעה מוזרה נוספת: כאשר הסופר העברי דיבר ועשה למען שבוע הספר העברי, כוונתו היתה בראש ובראשונה להפצתה של ספרותנו היפה בקרב הקוראים: שירה, פרוזה, מסה ומחזה. והנה עדים אנו לתופעה משונה: הנהנים העיקריים הם דווקא מחברי ספרי הבישול למיניהם, המו“לים של אנציקלופדיות מתורגמות, ורבי־המכר הלועזיים המתורגמים, וכיוצא באלו ספרים שבינם לבין הספרות העברית אין אלא כ”ב האותיות העבריות.
לפיכך פונה אני אליכם בבקשה, עמיתיי העיתונאים: סייעו לנו להפוך את חג שבוע הספר העברי גם לחגו של הסופר העברי המקורי, לחגו של אותו סופר הנמצא רוב ימיו רודף אחרי פרנסה לבני ביתו, ואת שעות הפנאי שלו מקדיש ליצירתו.
ואל חברי המו"לים הנני פונה ביום זה בקריאה: עליכם להשקיע יותר ממשאביכם בטיפוח יצירתו של הסופר העברי. עתה עליכם להשתדל באופן ממשי, שמיד עם סיום שבוע הספר העברי, יקבל הסופר את התמורה בעד ספריו, וזאת בטרם תאכל האינפלאציה את אשר נותר בשבילו.
והריני מאחל לכולנו הצלחה במפעל חשוב זה.
(במסיבת העיתונאים, ח' סיון תשמ"א).
*
שבוע הספר העברי, הנפתח הערב בטקסים חגיגיים בכל רחבי הארץ, ובמיוחד בתל־אביב, נהפך זה שנים מספר לחגו של הספר העברי. נשיא המדינה, ראשי ערים, ראשי מועצות נתנו חסותם לאירוע זה. המו"לים, וכן כל העוסקים בהוצאתו לאור ובהפצתו של הספר העברי, רואים אף הם, ובצדק, ימים אלה כימי חג.
אולם בתוך כל החגיגיות הזו, ובמהומת יריד הספרים קיימת סכנה אחת: שבעל־הדבר עצמו – הלוא הוא הסופר העברי – יישכח.
שהרי הסופר – יצירתו נעשית הרחק מהמונם של ההמונים. היא מתרקמת מתוך בדידות והתכנסות עצמית ובהקשבה לליבו. ואף־על־פי־כן אין היצירה מנותקת מן המציאות החברתית, אלא שהדגש אצל הסופר הוא במצוקות הפרט, ומתוך כך אף ניכרות מצוקות הכלל, ותהיות על הזמן והמקום, והקשבה אל האמת שמעבר למציאות היום־יומית.
מן הראוי לזכור ביום זה, שעיקר מלאכתו של הסופר נעשית בשעות הדחוקות ביותר, בשעות הפנאי, אחרי יום־עבודה – לצורך פרנסה. וזאת, כידוע, מפני שכתיבתו איננה מפרנסת אותו. לפיכך הוא מבקש שיום זה, יום חגו של הספר העברי ייהפך גם לחגו של הסופר העברי, וזאת על־ידי יצירת תנאים הולמים ליצירה עצמה. ולא רק זאת אלא גם על־ידי יצירת תנאים אשר יקלו את הפצת הספר העברי, כדי שיגיע אל ציבור רחב יותר של קוראים.
מבקש אני לסיים את דברי באיחולים לסופרים להמשך יצירה פוריה, לקוראים טובים; ולמו"לים – מכירות מוצלחות שגם אנו הסופרים ניהנה מהן, וכן הצלחה לכל המטפחים את הספר העברי.
ועניין אחרון, שהיום נודע לי עליו: באחד מעיתוני הבוקר הופעה ידיעה שעיריית תל־אביב עומדת להרוס את הבית בו חיו ופעלו הסופרים יוסף חיים ברנר ובני דורו. מיד כשנודע לי הדבר שלחתי מברק אל ראש העיר. והריני מנצל הזדמנות זו לקרוא אותו בפומבי.
אל: ראש העיר תל־אביב, מר שלמה להט
מאת: אגודת הסופרים העברים
אגודת הסופרים מזועזעת מן הידיעה שהבית בו התגוררו יוסף חיים ברנר וסופרים אחרים עומד להריסה. אנו תובעים עיכוב ההריסה והתייחסות לבית זה כאל נכס לאומי המחייב שיקום ושימור.
שמאי גולן
יו"ר האגודה
(דברים שנאמרו בקבלת הפנים של עיריית תל־אביב לפתיחת שבוע הספר העברי, ט“ו בסיוון תשמ”א)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.