מעריב מארח את יו"ר אגודת הסופרים העברים
הסופר בכלל, והסופר בישראל בפרט, חי בתחושה סכיזופרנית: לכאורה מדבר הוא על אי־תכליתיות של האמנות שבה הוא עוסק, משבח את “האמנות לשם אמנות”, אך למעשה מבקש הוא אף להתפרנס מאמנות הכתיבה – מישאלה שאינה מתגשמת. והסופרים בקירבנו, המבקשים להתפרנס מכתיבה בלבד, מתהלכים נרגנים ונרגזים – שכר הסופרים שהם משתכרים אינו מספיק כדי מחייה. התמלוגים מועטים – הן בגלל שחיקת האינפלציה, והן בגלל העובדה המצערת, שבמדינת ישראל נמכרת יותר ספרות מתורגמת מאשר ספרות מקורית. תופעה זו, יש אומרים, יחידה במינה בעולם היא. אפילו בארצות בעלות אוכלוסיה קטנה, כגון: דנמרק, נורווגיה, בלגיה, נמכרת יותר ספרות מקורית מאשר מתורגמת. על אחת כמה וכמה בארצות בעלות אוכלוסייה רבה. רבים ניסו לתהות על התופעה המוזרה בישראל, וניסו לתרץ את מיעוט הספרות המקורית הנמכרת בהאשמה שהננו ארץ פרובינציאלית, או שאנו ארץ של הגירה, והשפה של הספרות המקורית קשה מדי לעולים, ויש הטוענים שהקורא הישראלי בורח מפני הספרות המקורית מפני שהיא משקפת את מציאות חיינו, בבחינת בבואה של עצמנו.
והרי הסופר העברי כותב דווקא אל הקהל הזה, ולמענו. הסופר בורא ביצירתו מציאות מהווי חיינו, מציאות המשקפת את חייו, מאווייו, פחדיו, שמחותיו ואהבותיו של אותו קורא פוטנציאלי. ואולם מציאות זו, כדי שתתגשם זקוקה היא לקורא. רק הקורא קריאה עיונית ונבונה ביצירה, מסוגל לעורר לתחייה את המילים שהסופר רשם על דפי הספר, להפוך את הסימנים השחורים למציאות חדשה. על כן מחזר הסופר אחרי קוראיו – חיזור שאף אין לו קשר לריווח החמרי. הסופר אינו כותב למען קורא ערטילאי, אוניברסאלי, בן־כל־הדורות־והארצות. הסופר העברי כותב אל הקורא החי עימנו עכשיו ובארץ הזאת, ובכתיבתו מסתמך הוא על המשותף בינו לבין קוראיו: באסוציאציות, במינהגים, באמונות, בהילכות־חיים, בערכים, במוסכמות חברתיות.
והנה, לאחר שהסופר כתב את יצירתו ביסורים לא־מעטים, ולאחר שהוציא לאור את היצירה בקשיים רבים, מגלה הוא שאין לו קהל קוראים. נמצא, שיצירתו הספרותית לא רק שאינה זוכה ל“בריאה מחדש”, אלא שהסופר אף אינו זוכה לפיצוי חומרי, ובודאי שאין לו כדי קיום יום־יומי.
יש הטוענים, שבדין אין הסופר זוכה לפיצוי חומרי הולם, שהרי איש לא הזמין אצלו את “מוצרו” – את היצירה: לא מוסדות הממשלה, ולא שום אדם פרטי. ולא עוד, אלא שהיצירה עצמה, לכאורה, אף היא חסרת תועלת לחברה, ופעמים אף מזיקה, רחמנא ליצלן. שהרי הסופר, על ידי כתיבתו ופירסום יצירתו, מאלץ את החברה – כל פרט בה, ואף את המימסד – לראות את עצמם מזווית־ראייה חדשה, לא כל־כך נעימה. כי הסופר בכתיבתו מערער על הסדר הקיים בחברה, על מוסכמותיה, על חוקיה, על המטרות והערכים שעוצבו על ידי החברה והמימסד. הסופר מגלה את פרצופה השלילי של החברה ומעורר אי־שקט במצפונה. בכך מערער הוא את שיווי־המשקל החברתי הקיים, את המצב היציב, וגורם למעין מצב של מרדנות מתמדת.
מכאן, לכאורה, הניגודיות הקוטבית לתוכה נקלע הסופר: מצד אחד הוא דורש מן החברה שהיא תכבד אותו, תדאג לרווחתו החומרית, להפצת ספריו, ומצד שני יוצא הוא נגד אלה הצריכים לפרנס אותו. ואולם, למעשה, אין כאן ניגודיות. כי המימסד והחברה חייבים להבין, שהיצירה הספרותית איננה רוצה למוטט את אושיות החברה ולא את אושיות המדינה. היצירה הספרותית הטובה רק מעודדת התבוננות עצמית מזווית־ראייה חדשה, התבוננות חיובית, מפרה, המזהירה מפני שמרנות, מפני ערלת־לב, קשיחות וניוון, שסופן להביא הרס החברה כולה.
ולפיכך מותר, ואף חייב הסופר בישראל, לפנות אל החברה ואל המימסד, שאכן יעשו למען רווחתו.
שיחה עם שמאי גולן, היו"ר החדש של אגודת הסופרים העברים
ראיינה: ריקי ריבלין
תפקיד יו"ר אגודת הסופרים אינו חדש לשמאי גולן, שנבחר שוב, לפני שבוע. הוא כבר כיהן בתפקיד זה בין השנים 84־81. בכל זאת השרתה עליו הבחירה־מחדש, “תחושת אחריות כבדה”. ימים אחדים אחרי שנבחר, כבר יכולנו לשוחח עימו על תוכניות שהיה רוצה להגשים במהלך כהונתו, “ויש הרבה לעשות”.
לכל יוצר" – הוא אומר – “יש צורך עז לפרסם את יצירותיו. להיקרא. הוא אינו יכול להכריז על ‘שביתה’ בעיסוקו היצירתי. הכתיבה היא בדמו”. לפי גולן – זוהי חולשתו וזה גם כוחו של הסופר. חולשתו – משום שיש העוסקים בפירסום, כגון: מו“לים ועורכי כתבי־עת, המודעים לצורך של הסופר לפרסם, מנצלים זאת, ומפרסמים את יצירותיו כך ש”כל העוסקים בהתקנת הספר מקבלים שכר, ורק בעל היצירה עצמו הוא היחיד שנותר מקופח".
“מוספים ספרותיים, כתבי עת ומו”לים אינם עומדים בתנאים, ולא תמיד מכבדים את התעריפון שנקבע כתשלום לסופר; תעריפון שמאפשר ליוצרים להתפרנס בדוחק בלבד. אגודת הסופרים תפעל להגיע להסכם עם מוסדות ממשלה וציבור, למען שמירת ערכו של שכר הסופרים, וחקיקת חוק זכויות היוצרים, לפיו מו“ל לא יוכל להכין חוזה שרירותי עם סופר, שישעבד את יצירותיו לכל חייו, בתנאים מחפירים ובתמלוגים נמוכים – הניתנים פעם או פעמיים בשנה וללא מיקדמות – וכל זאת תוך ניצול חולשתו של היוצר, כלומר הדחף שדבריו יתפרסמו”.
“חיי מדף” קצרים
“שום סופר, ולו הצנוע ביותר, לא יאמר שהוא כותב למגירה. היצירה קמה לתחייה רק כאשר יש לה קורא”, חוזר ואומר גולן. מניה וביה הוא מעורר בעייה נוספת: “חיי המדף של הספרים בארץ קצרים מאוד. פירושו של דבר שספר חדש יורד ממדף הספרים החדשים זמן קצר מאוד אחרי צאתו לאור, כדי לפנות את מקומו לספר חדש אחר. ומי שירצה להשיגו אחרי שירד מן המדף – יתקשה לעשות כן. חשוב שחנויות הספרים יכינו מדף מיוחד בו יוכלו להשיג גם ספרים שיצאו מזמן. אגודת הסופרים תפעל להקמת חנות ספרים, שבה אפשר יהיה להשיג את הספרים הישנים יותר”.
אחרי ה“בום” הגדול של הוצאות הספרים, חלה ירידה, לפי הערכתו של גולן. הצטמצם מספר הספרים מספרות המקור העכשווית, היוצאים לאור. “האגודה תשקול הקמת הוצאה עצמית, או שותפות עם מו”לים קיימים, כדי לא לתת לסופרים לעמוד בפני מצב משפיל, כאשר ספר שכתבו נדחה ושום הוצאה אינו מוכנה להוציאו לאור".
ה“אני מאמין” של שמאי גולן על מהותו של הסופר־היוצר ועל תפקידו בחברה: “מבחינה תרבותית־רוחנית הסופר הוא זאב בודד, המדבר בקולו וביצירתו. עובדה המייחדת את האגודה הזאת, לעומת איגודים מקצועיים אחרים. עם זאת יש מכנה משותף גם לסופרים העברים בישראל והוא – ציביונה של המדינה, חירות הביטוי והשמעת הדיעה. דברים שעליהם מוכן הסופר להיאבק”.
זכותו של הסופר להתבטא
אך, אליה וקוץ בה. לא כולם מאמינים שלסופר יש זכות להתבטא. “אנשים בעלי כוונות ‘טובות’ יאמרו שהסופר אינו מוסרי, כי הוא מתאר ביצירתו את האדם ‘במלאותו’ (כפי שניסח זאת פרופ' הלקין), את האדם על יצריו הכמוסים, על הקינאה שבו. ואיך יכול סופר להשמיע קולו, כשעצם כתיבתו אינה מוסרית? וברוח זו, הייתכן שגם דוסטוייבסקי – שתיאר ביצירותיו יצרים שפלים וקמאיים – לא יכול היה להשמיע את קולו?”
“הסופר בעצם טיבו הוא אדם מבקר, כמובן – גם את המימסד. מכאן אף החשש שהמימסד ינסה להיאבק בסופר בדרך סמוייה, להמעיד אותו, להשתיקו. כיו”ר אגודת הסופרים, תפקידי להסביר למימסד כי ביקורתו של הסופר יכולה להיות בונה, עוזרת למימסד להכיר את האדם באשר הוא אדם, לראות באדם את הפרט ולא את ההמון, ומתוך כך יוכל המימסד אף לתקן את עצמו, ביחסו לפרט".
אגודת הסופרים תטפח הקמתה של “עמותת ידידי אגודת הסופרים”, שאחד מפעיליה היום הוא השר גד יעקובי, בעצמו חבר באגודה. אחת ממטרותיה של העמותה תהיה להקים קרנות שיסייעו לאגודה ולסופרים. גולן סבור שמחירי הספרים עלולים לפגוע בהפצתם. סופר אמנם מקבל תמלוגים באחוזים ממחיר הספר לצרכן ולכאורה עדיף לו, שמחירי ספריו יהיו גבוהים כי אז רווחיו יעלו. אולם המחירים הגבוהים מרתיעים ומורידים את כמות הקונים. לכן עדיף לו לסופר מחיר נמוך יותר לספר, כדי לאפשר ליותר קוראים לקנות ספרים.
אגודת הסופרים “תעודד הקמת חוגים שוחרי ספרות בכל הארץ, וכן אימוץ סופרים על ידי רשויות מקומיות וקיבוצים. אלה יאמצו סופר לשנה, שבמהלכה ישלמו לו שכר והוא, בתמורה, יחיה את חיי המקום, יעביר סדנה או חוג, ישתתף – במידה שיתבקש – גם בישיבות המועצה, ובעיקר ירוויח זמן לכתיבה”.
מסעדה יקרה
בית הסופר בתל־אביב שוקק חיים מאז נפתחה במקום “הספרייה”, שהיא מקום מפגש של כל מי שרוצה להרגיש “אין”. גולן אומר שהמסעדה, שהייתה אמורה לשרת בראש וראשונה את הסופרים, הפכה למקום שבו קשה לחברי האגודה להיפגש ולאכול, בשל המחירים הגבוהים. “המקום נעשה יקר מדי לסופר ממוצע. אני מקווה שנוכל להגיע להוזלת מחירים עבור סופרים”.
עידוד כספי
גולן מציין לשבח את הסיוע שנותן משרד החינוך והתרבות לסופרים כיום. אולם היה רוצה שיהיו מסגרות נוספות שיתנו עידוד לסופרים. “למשל, התוכנית של ‘סופר־מורה’, לפיה סופר שעובד בהוראה, עובד בחצי מישרה ומקבל שכר של מישרה מלאה. אך הסדר זה מוגבל לגבי סופרים שהם מורים במקצועם, שיש להם תעודת הוראה. הכוונה שלי היא, שגם סופר שאיננו מורה מוסמך ייהנה מהסדר זה, שידריך סדנאות וחוגים בבתי־ספר, שלא במסגרת הלימודית הממוסדת”.
גם על קרן תל־אביב יש לגולן רק מילים טובות, אבל היה רוצה שהקרן תגדיל את מענקיה ושקרנות כאלה יקומו בכל עיר.
אמני ישראל התרימו השנה למען הקמת בית אבות לאמנים. גם הסופרים רוצים לדאוג לזיקנתם. האגודה תפעל לרכישת מקום לחבריה בבית אמנים לקשיש המוקם באיזור תל־אביב.
גם הפנסיה של הסופר היא בעייה. “קורה לפעמים שסופר מגיע לגיל הפנסיה, וזהו גיל שבו הוא עדיין פורה לכתיבה, וקרן הפנסיה שלו אינה מלאה, כיוון שבמהלך שנות עבודתו לקח חופשות ללא תשלום לצורך כתיבה. נשאף לכך שהממשלה תשלם פנסיה מלאה לכל סופר ואולי אף לאפשר ליוצרים לצאת לפנסיה בגיל שישים, כדי שימשיכו לתרום מיצירתם”.
הטבה אחרת שהוא שואף להשיג: “האגודה תפעל להקמת קרן הלוואות בשיתוף עם משרד השיכון, שתסייע לסופרים צעירים לרכוש דירה או להוסיף חדר עבודה בדירתם, הסדר שהיה מקובל בשנות ה־50 וה־60.”
לדעת גולן כלי התקשורת האלקטרונית משמיעים פחות מדי יצירות ספרות. “יש ארצות בהן משמיעים ברדיו חמש דקות לפני מהדורת חדשות חשובה, ביקורת (חיובית) על ספר חדש שיצא לאור. הרדיו והטלוויזיה שלנו כמעט מתעלמים מן הספרות היום. אגודת הסופרים מאמינה שגם אם אחוז ההאזנה יהיה נמוך תחילה, הוא יעלה. אפשר לחנך להאזין לספרות”.
“בית הסופר” כביתו של הסופר
עוד על פעילות בין כותלי בית הסופר: “האגודה תטפח אירועי תרבות וספרות, דיונים על בעיות השעה, מפגשי סופרים־תלמידים, ניסיונות להמחזת יצירות ספרות, שילוב של אמנות הספרות והציור, קשרים עם אגודת העיתונאים בעמידה על המשמר למען שמירת חופש הביטוי”.
גם מכון “גנזים”, בניהולו של דב בן־יעקב (“בולק”) הוא חלק מן הבית. האגודה תפעל להרחבתו, ולקליטת ארכיונים נוספים והכנתם למחקר ולתיעוד. מן הראוי להוסיף כי כיום אי־אפשר לקיים כל מחקר רציני על הספרות העברית, מבלי להיעזר במכון “גנזים”, ולכן אף מן הראוי שהאוניברסיטאות יסייעו בתקציביהן ל“גנזים”.
עידוד כתבי־עת לספרות
“בשנות השישים הייתה פריחה לכתבי־עת לספרות, ביניהם ‘קשת’, ‘מולד’, ‘אמות’, ‘עכשיו’, ‘יוכני’ ועוד. ואילו עתה הולכים ומתמעטים כתבי־העת הספרותיים. מן הראוי לציין לטובה את המוספים לספרות בעיתונים היומיים בסופי־שבוע, המפרסמים את דברי הסופרים. אנו מקווים שהעיתונים ירחיבו יריעותיהם ויגדילו את התשלום לסופר”.
פעילות אחרת: האגודה תנסה לטפח ולסייע לכתבי־עת ספרותיים. “במסגרת זו יתחלפו אשר רייך וחיים פסח, עורכי ‘מאזנים’, שמילאו את תפקידם נאמנה בשמונה השנים האחרונות”.
כדי למנוע תרעומת לגבי דרך בחירת השופטים בפרסי ביאליק וברנר, החליטה האגודה כי באסיפה הכללית הקרובה ייבחרו שבעה “נאמנים”, שיהיו ממונים על בחירת השופטים לפרסים.
משלחת סופרים ששבה לאחרונה מבריה"מ הביאה עימה הסכמים להוצאת אנתולוגיות של יצירות עבריות מתורגמות לרוסית. “האגודה תפעל להרחבת הקשרים התרבותיים גם עם מדינות אחרות, וכן עם ערביי ארץ־ישראל, לשם היכרות הדדית ומתוך תקווה שקשר זה יהווה גשר לשלום”.
ולסיום – כמה מילים על תפקידו של הסופר כ…נביא. “הסופר לא מנבא את העתיד, אלא הוא בבחינת המוכיח בשער. האיש בעל המצפון, בעל הרגישות לעוולות הקשורות בהווה ולא בעתיד. אם הוא מצליח לתקן אותן, אין ספק שהוא משפיע על העתיד”.
ראיון עם היו"ר החדש
מאת: רוני ליפשיץ
“שבוע הספר העברי”, המכונה גם “חג הספר”, הוא בעיקר חגם של המו“לים. השנה עומד שבוע הספר בצילו של השפל הכלכלי. “כך אפשר להסביר את העלייה בגודל השווקים השנה”, אומר אריה פרידלר, מנכ”ל התאחדות המו“לים. “יותר מאי פעם המו”לים רוצים היום למכור את הספרים”.
שמאי גולן, היו“ר החדש של אגודת הסופרים, מברך כמובן את התאחדות המו”לים על אירגון שבוע הספר, אך מודה שלא זה הילד שבדיוק התפלל אליו. “הסופר העברי”, הוא אומר, “לא רווה נחת משבוע הספר. הספרים נמכרים בהנחה, והמשמעות לגבי הסופר היא שהוא מקבל פחות תמלוגים. לא שאני מתנגד, הלוואי וספר היה עולה כמו כרטיס קולנוע, אבל הישועה לסופר לא תבוא מכיוון אירועים כמו שבוע הספר”.
“מהו באמת מצבו של הסופר בארץ?”
“הסופר עוסק במלאכה שאיש לא ביקש ממנו לעסוק בה והוא אינו יכול להתפרנס ממנה, אבל היא חשובה ביותר למדינה ולחברה. ידוע לי שחיים הזז התקיים בעבר על משכורת מעם עובד, וגם ש” עגנון התקיים על משכורת מהוצאת שוקן".
“לא כל אחד הוא ש”י עגנון".
“נכון. אני מדבר על מצב אידיאלי, במציאות הסופר כותב קודם כל את סיפרו, ואחר כך הספר נמכר בממוצע באלפיים עותקים. במקרה הטוב מספיקים התמלוגים שהוא יקבל, למימון הקפה ששתה בזמן שכתב את הספר. בדרך־כלל הוא יקבל שנים־עשר אחוז, פחות הוצאות שונות הכתובות ב’אותיות הקטנות' שבחוזה עם המו”ל, ומתוך זה מס הכנסה ידידנו מנכה כמעט חמישים אחוז. פנינו למס הכנסה בבקשה להפחית את המס, והם, באטימות ליבם, סירבו לבוא לקראתנו. ביקשנו מהתאחדות המו“לים לפעול למען חוזה סטנדרטי שיגן על הסופר מפני ‘האותיות הקטנות’, אבל היא סירבה בנימוק שאסור לה ליצור קרטל”.
שמאי גולן, 56, יליד פולין וניצול שואה שעלה ארצה בעלייה הבלתי ליגלית. שירת כקצין קבע בחטיבת גבעתי ובבית הספר לקצינים. עד היום פירסם שלושה רומנים: “מותו של אורי פלד”, “אשמים” ו“באשמורת אחרונה”. בנוסף לכך פירסם קבצי סיפורים, תסריט לסרט “שלושה ואחת”, מחזות רדיו ומאמרים.
גולן כנראה יודע על מה הוא מדבר כשמדובר במעמדו המקצועי של הסופר העברי, שכן זו הפעם השנייה שהוא נבחר להיות יו"ר אגודת הסופרים העבריים. לפני שלושה ימים הוא הציע להקים ועדה שתבדוק את הרגלי הקריאה של ספרות מקור. שבוע הספר העברי הוא לדבריו “לא שבוע הספרות העברית, אלא יותר שבוע ספרי הבישול והעזר”.
“אולי זה בלתי נמנע, אי אפשר להכריח אנשים לקנות ספרים”.
“נכון, אבל אנחנו חושבים שהטלוויזיה והרדיו צריכים להקדיש יותר מקום לספרות העברית. שיכתבו עליה יום־יום. אפילו בעמודי החדשות. המו”ל צריך להרוויח, אי אפשר לבוא אליו בטענות. אנחנו רוצים להרחיב את הקרנות המשמשות לסיבסוד הספר או הסופר. משרד החינוך עוזר לנו מאוד. כל שנה הוא נותן מילגת התפנות לעשרה סופרים. המדובר במשכורת חודשית למשך שנה שלמה המאפשרת לסופר להתפנות לכתיבה. גם כאן נכנס מס הכנסה ומנכה מהמילגה את המס במלואו. הרבה לא נשאר מזה אחר כך. אפילו עם המוספים הספרותיים, העושים עבודה מצויינת, יש בעיות. חלק מהם לא משלם שכר סופרים מלא, וחלק אחר לא משלם כלל".
“במה שונה אגודת הסופרים מכל איגוד מקצועי אחר?”
“בזה שיש לה גם מטרות אחרות. היא חושבת שהיא צריכה להשמיע את קולה גם בעניינים חברתיים. היא מעוניינת לבצע פעולות חברתיות. אנחנו מקיימים סדנאות לכתיבה יוצרת, פגישות בין סופרים ותלמידים. מחר יתקיים בבית הסופר בתל־אביב ערב פתוח לקהל הרחב בו יראיין יעקב אגמון שמונה סופרים. האגודה הקימה את “מכון גנזים” – ארכיון הספרות העברית. יש בו ארבעה מיליון כרטיסים של כל מה שניכתב בעיתונות על סופרים ובידי סופרים. לא ניתן לעשות היום מחקר רציני על סופר עברי בלי לשבת במכון גנזים”.
“טענת בעבר שרוב הסופרים הם שמאלניים. אתה מאמין בזה?”
“אינני יודע. אני חושב שרובם עומדים מן המרכז שמאלה”.
“יש רושם בזמן האחרון שהסופרים הם מאוד פוליטיים ואילו האגודה בעננים, לא שומעים את קולה”.
“זה לא מדוייק, בזמן מלחמת לבנון יצאנו בגילוי דעת. האגודה לא מונחת בכיסה של שום מפלגה, וחברים בה סופרים מן הימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני. לא בדקנו אף פעם לאיזו מפלגה יש רוב באגודה”.
“מה אתה תעשה היום אחר־הצהריים?”
“גם אני אלך עם ארבעת ילדי למשש ספרים, להריח ולראות. גם לקנות”.
דברים בפתיחת שבוע הספר העברי בעיר העתיקה בירושלים
כבוד נשיא המדינה, כבוד סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, אורחים נכבדים,
למעלה ממאה שנה, מראשיתה, מימי העלייה הראשונה, מלווים הספר העברי, הסיפור והשיר, את תקומתה ויצירתה של מדינת ישראל. יתר על כן, הספרות העברית החדשה הייתה אחד הגורמים המדרבנים להתפתחותה של הציונות ולהתפתחות הרעיון של שיבה למולדתנו. עוד קודם להגותם ופעילותם של אבות הציונות: פינסקר והרצל ואחד־העם, כבר פורסמו מאמרים ויצירות ספרות הקוראים לתחיית הלשון העברית כתנאי להתחדשות הלאומית, וכאמצעי זירוז לשיבה למולדת העתיקה: כך אברהם מאפו ואליעזר בן־יהודה ופרץ סמולנסקין, ורבים אחרים.
אף המציאות החדשה שהחלה להתהוות בארץ־ישראל בימי העלייה הראשונה, הוארה ותוארה על ידי סופרים כגון: א.מ. לונץ, אייזנשטאט־ברזילי, ולוותה באהבה, אך גם בביקורת נוקבת, על ידי סופרי העלייה השנייה: י.ח. ברנר, שלמה צמח, ש“י עגנון, והמשיכו לכתוב ולתאר ולבקר גם סופרי העלייה השלישית יהודה יערי, נתן ביסטריצקי והמשוררים ביאליק וטשרניחובסקי, ועד יצחק למדן וישראל זרחי, ועד יוצרי דור הפלמ”ח ודור המדינה ועד צעירי הסופרים בימינו.
לכאורה הגענו בימינו אל המנוחה והנחלה. בעוד הסופרים הראשונים נאלצו להיאבק ולחדש רבות בלשון העברית, הן על־ידי יסודם של כתבי־עת ספרותיים עבריים בארץ־ישראל, הן בחיפוש ובהכשרת קוראים עבריים, והן ביצירת תנאים לסופר ולכתיבתו, הרי בימינו לכאורה הכל שפיר. יש מדינה, ויש לשון רשמית של המדינה שהיא עברית, ויש ספרות עברית וסופרים עבריים ומימסד ומוסדות ומיניסטריון הדואג גם לספרות העברית.
ואף־על־פי־כן ממשיך הסופר להיאבק. קודם כל מפני שעצם קיומו של האמן מותנה במאבק אותו הוא מנהל עם עצמו, עם הקרובים הסובבים אותו ועם המימסד והחברה. כי רוח החופש, רוח התום והטוהר ההכרחיים ליצירה, מתקיימת רק בנפש חופשייה.
המשורר והסופר ממשיך להיאבק עם עצמו, כדי להיות נכון “לתפוס” את רגעי ההשראה ולהפכן למילים. הוא נאבק עם הלשון – למצוא את הביטוי ההולם למחשבתו, להביאה לשלמות הביטוי.
כי הרי לגבי היוצר, כדברי י.ח. ברנר, הכתיבה איננה רק מסירת המחשבה לזולת, אלא היא מאבק וחיפוש דרך, בה היצירה תשחרר את האמן עצמו מסערות נפש ואף תגאל אותו מיסורי נפש. שהרי לו עמד היוצר בפני הבעייה רק של מסירת מחשבה לזולת, הוא לא היה מתלבט בחבלי ביטוי עד כדי מצוקה נפשית. לגבי היוצר – המילה היא קודם כל אמצעי ללידת המחשבה וכיוון שהמחשבה חדשנית היא, חייב גם הביטוי להיות חדש. וכדברי ח.נ. ביאליק במאמרו הנודע “גילוי וכיסוי בלשון”: כל דיבור הוא כיסוי של “בלימה”, כי שום מילה אין בה ביטול גמור של השאלה, אלא כיסוי השאלה.
ומאבקו של הסופר העברי רב יותר מאשר סופר בלשונות אחרות, כי העברית מלאה מליצות, מילים מקודשות וצירופים נשגבים מן התנ"ך – והסופר העברי מנסה דרכם לפרוץ לעצמו דרך לביטוי עצמי מקורי. זהו המאבק של היוצר עם עצמו, ואין איש או מימסד כלשהו יכולים לסייע לו.
אך מאידך גיסא, נתקל הסופר גם בקשיים חיצוניים, שהמדינה והמימסד יכולים לסייע בידו ואף מחובתם לעשות כן.
בניגוד לדיעה המקובלת אין אמנים וגאונים־יוצרים צומחים בתנאי עוני, ואינם מתפתחים בתנאים של צמצום חופש הביטוי. רק מישטר חופשי, הנותן דרור לחופש המחשבה וההתבטאות, ומישטר המשקיע אמצעים רבים בסופר ובספרות, בסיוע להוציא לאור את היצירות, בסיבסוד היצירות והיוצרים – רק מישטר מעין זה מצמיח אמנים בעלי ערך.
יצירת תנאים חומריים לאמן למען יוכל להקדיש את זמנו ליצירה מביאים בסופו של דבר אף תועלת למדינה.
היוצר ביצירתו, בהופעותיו הפומביות, ובהתנהגותו האנטי־חברתית כביכול, מוקיע את החברה, את בורותה, מציק למצפונה, מערער את שיווי משקלה, ועל ידי כך מעמיד הוא את החברה בביקורת עצמית, ואף מביא אותה לתיקון דרכיה ביחס לפרט ולכלל.
מן הראוי שבחג זה של הספר העברי נזכור את היוצר, המביא, בעזרת יצירתו, אל ליבם של הקוראים הצעירים והמבוגרים, את ההתפעמות, את החדווה, את הצער והרחמים, את הקינאה והשינאה – כולם מתכונותיו הקמאיות של האדם – את הקתרזיס, אותה היטהרות, התורמת להשלמת האדם עם תכונותיו־הוא, ועם מצבו הטראגי בעולמנו, באשר קצרים הם ימי האדם ומלאים עמל ורוגז, כי האדם למוות יולד.
לפיכך, למרות הביקורת שהסופר מבקר את החברה הממוסדת, צריך המימסד לתמוך בבמות ובכתבי־עת לספרות, למשל. כתבי־העת בספרות העברית היה להם ערך מכריע ביצירת הספרות העברית המודרנית. הם היו התחנות הראשונות, מקומות הניסוי הראשונים לכל הסופרים העברים בדורות האחרונים: “השילוח”, “התקופה”, “המעורר”, “כתובים”, “טורים”, “מאזניים”, “גליונות”, “קשת”, “גזית”, “מולד” ועד לכתבי־העת לספרות היוצאים לאור בימינו. חובה על המימסד לטפח את כתבי־העת ולסייע לעורכיהם, הן על ידי הקצבה כספית נאותה והן על־ידי רכישה מוגברת של גילונות, והפצתם בישראל ובחוץ־לארץ בין קוראי העברית. אף ההסתדרות הציונית יכולה למלא כאן תפקיד נכבד.
ובעניין כתבי־העת לספרות, חובה עלינו להזכיר ולשבח את המוספים לספרות של העיתונות היומית. הסופרים בישראל רואים בהם במות מכובדות, המגיעות אל ציבור קוראים נרחב, ועל כן חשוב להתמיד בטיפוח במות אלו, ואף להרחיבן, במיוחד בימי חג ומועד, על פי המסורת רבת השנים.
ובאשר לספר העברי. אכן, חג לנו היום. ספרים יימכרו מעל דוכנים מוארים, בליווי מוסיקה שתבקע מן הרמקולים. הורים וילדיהם יבואו אל השווקים, יתבשמו מריח הנייר והעטיפות, ואף יקנו מן הספרים וישובו הביתה כשתחושת חג בליבם.
ואף־על־פי־כן עדים אנו כיום למיתון בכלכלת המשק, ועימו אף ירידה בהתעניינות בספר העברי. המו“לים מדווחים על כך בחרדה, ועמם חרדים אף הסופרים. עלינו לחפש דרך לשוב ולהגביר את העניין בספר העברי, ומציעים לשם כך להקים ועדה משותפת של מו”לים, סופרים, אנשי־רוח ואנשי משרד החינוך והתרבות, כדי לטכס עצה יחדיו, ולמצוא דרך להשיב את הקורא אל הספר העברי.
אנו אף פונים אל שר החינוך והתרבות ומבקשים להמשיך ולסייע לסופר וליצירה העברית, כפי שעשה עד עתה, ועל כך אנו מודים לו. אך צריך להמשיך ביתר שאת דווקא בימי משבר כלכלי. יוגדלו סכומי הכסף לפרסי היצירה, תוגדלנה ההקצבות לכתבי־העת הספרותיים, תוגדלנה הקרנות והמלגות ליצירה העברית, חובה להפריש סכומי כסף גדולים יותר כתמלוגים לסופרים, יורחב־נא פרוייקט סופר־מורה שיאפשר אף לסופרים שאינם מורים להדריך חוגים וסדנאות בבתי־ספר, תושלמנה קרנות הפנסיה החסרות של המורים עקב התמסרותם לכתיבה, תוקצה־נא קרן מיוחדת לסופרים צעירים כדי שיוכלו ליצור בתנאים מתקבלים על הדעת, יורחב משך הזמן ברדיו ובטלוויזיה לספרות העברית.
ולבסוף, איננו פטורים מלהתייחס לנעשה סביבנו מבחינה פוליטית, וכתוצאה ממנה למצב החברתי. הסופר העברי, מאז ומתמיד עמד בעינה של הסערה – בלב־ליבם של הוויכוחים המתחוללים בחברתנו. במיוחד רגיש הסופר לדמותה המוסרית של החברה והמדינה. על כן עומד הסופר בבחינת מוכיח בשער, מתריע נגד עוולות, מבקר את המימסד, מכריח את המימסד להתבונן אל פניו מול הראי ולשאול את עצמו: האמנם מציאות כזו הכרחית היא לקיומנו? על כולנו לזכור, כי הסופר משמיע את קולו מתוך אהבה עמוקה לעמנו, מתוך חרדה לדמותה של חברתנו, מתוך רגישות לכאב הזולת.
על כן חובה על המימסד להאזין לקולו של הסופר, לעודדו לחירות הביטוי שנטל לעצמו – כי ביקורת זו תביא בסופו של דבר להתמודדות עם עצמנו ולשיפור חברתנו.
ואסיים, בשבחו של מקום: רגלינו עומדות עתה ברובע היהודי בעיר העתיקה, לא הרחק מן הכותל המערבי – סמל אחדותו של עם ישראל. אין לך כיום דבר נחוץ יותר לעם ישראל מאשר אחדות שמעבר לחילוקי הדיעות.
מתוך כתבה מאת מיכאל הנדלולץ
שבוע הספר העברי, הנערך זו הפעם ה־31, נפתח אתמול בטקס ב“קרדו” שברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, במעמד נשיא המדינה, שר החינוך והתרבות, ראשי התאחדות המו“לים ואגודת הסופרים, מו”לים וסופרים. השבוע ייפתח מחר אחר־הצהריים בעשרה שווקים מרכזיים ברחבי הארץ.
נשיא המדינה חיים הרצוג עמד בדברי ברכתו על היותו של עם ישראל צרכן ספרים מהגדולים בעולם. הוא קרא למו"לים למלא את חובתם התרבותית בהוצאה לאור של יוצרים ראויים, גם אם אינם נמכרים מספיק.
סגן שר החינוך והתרבות יצחק נבון הרחיב את דבריו על חדירת הטלוויזיה לחיינו. הוא הגדיר את השתלטות המרקעים על חיינו כסכנה לקריאה, וגילה כי החליט לערוך רשימה מחייבת של ספרים שעל ילדי בית־הספר לקרוא. לדבריו, הוא פועל לכך שהטלוויזיה תייחד יותר תוכניות לנושאי הספרות והקריאה, וקרא לסופרים ולמו"לים להתכנס ולדון, יחד עם משרד החינוך, בלחימה בסכנה לקריאה הגלומה בטלוויזיה.
יו"ר אגודת הסופרים, שמאי גולן, סקר בדבריו את תרומתם של הסופרים לציונות, מן העליות הראשונות ועד ימינו. הוא קרא לעידוד הספרות והסופר באמצעות קרנות ותמיכה בעיתונים הספרותיים. הוא הצטרף לקריאתו של נבון להקמת ועדה משותפת, שאליה צריך לצרף, לדעתו, גם פסיכולוגים.
“איננו מנועים מלהתייחס לנעשה סביבנו מבחינה פוליטית”, אמר גולן. “הסופר עמד מאז ומתמיד בעין הסערה של חברתנו, כמוכיח בשער המאלץ את המימסד לשאול את עצמו: ‘האמנם מציאות זו הכרחית לקיומנו?’”
גולן סיים את דבריו בברכה להתאחדות המו"לים ובהדגשת העובדה שהטקס נערך ברובע היהודי, לא הרחק מהכותל, סמל אחדותו של עם ישראל. “אין היום דבר דרוש יותר לעם ישראל מאשר אחדות שמעבר לחילוקי הדיעות”.
את הנאומים חתמה יו“ר התאחדות המו”לים, רחלי אידלמן, בחרוזים על “שבוע הספר תשמ”ט, שנת שמיטה במכירות הספרים, / אבנים מתעופפות מכל עבר / והעיתונים על המו“לים כותבים ‘בום בום’ / ואנחנו המו”לים חשים רק הד עמום."
היא סקרה את ניסיונה במו“לות, עם הסופרים על דרישותיהם השונות, המשוררים והמתרגמים וסוחרי הספרים – בחרוזים ובלי להזכיר שמות, אף כי ברור היה שמדובר באנשים מסויימים – וסיימה: “כך ישבתי ועל ניסיוני העשיר במו”לות חשבתי, / עד שהתעייפתי ולבסוף החלטתי: / כל זה אינו אלא בושה. / יש ללכת מיד לחופשה. / יש להתרענן ויש להתבדר / ויש גם את כל המחשבות לסדר. / מה לי סופרים, מה לי מו”לים, / אלך אל הדוכנים ואקנה לי כמה ספרים."
ב“קרדו” ניצבו הכרזות שהוגשו לתחרות עיצוב הכרזה לשבוע הספר. אחרי ביצוע קטעי מוסיקה על ידי שלישיית אדלר במפוחיות־פה, חולקו הפרסים לזוכים.
(“הארץ”, 13.6.1989, בעקבות טקס פתיחת שבוע הספר ה־31)
עם פתיחת יריד הספרים הבינלאומי ה־14 בירושלים
ההרהורים שלהלן עלו בי בעקבות קריאה בספר “מפי הסוס” מאת ג’ויס קארי (תרגום לעברית אופירה רהט, הוצאת כתר, 1988, פתח דבר: נתן זך). קיומו של האמן בעולמנו מותנה בהמשכו של המאבק אותו הוא מנהל, וניתן לומר על דרך הפרפרזה: אני נאבק משמע אני קיים. המאבק מתמשך והולך בשלושה מישורים: האמן נגד עצמו, האמן נגד בני־משפחתו והקרובים לו, והאמן נגד המימסד והחברה.
היצירתיות היא קודם כל חיפוש מתמיד, מפני שלעיתים האמן בעצמו אינו יודע בדיוק את אשר הוא מחפש. תוך כדי חיפושים אלה צולל האמן לתוך זוהמה ויסורים, ורק הודות לדימיונו, שהוא עולם הנצח, הוא יוצא נקי. תהליך החיפוש קשה ומתסכל ומביא על האמן ייסורים ואומללות, לעיתים אף כדי איבוד עצמו לדעת. על כן לא צריכה להפליא אותנו העובדה, שלא אחת מנסה האמן להימלט מיצירתו, לחדול מיצירה, אך דחף פנימי בלתי נשלט מכריחו לשוב ולהתמסר ליצירה. שניהם כאחת, הן השמחה שביצירה והן הסבל, הם התענוגות הגדולים ביותר.
אין יצירה בלא השראה, ובהגיע ההשראה חייב האמן ללכוד אותה. ההשראה באה בהברקות, בניצוצות, רק לעיתים רחוקות היא באה כשלמות. לכן ניתן להבחין בין טיבה של יצירה אחת לחברתה אצל אותו אמן. יצירה היא התפרצות של יש מאין, וההשראה לעיתים מכאיבה מאוד. עד לאותה התפרצות עוברים על האמן ימים ולילות ללא מנוחה, ואולם “כשזה מגיע הרי זה כמעט הדבר עצמו כשלעצמו”.
כשהאמן מעלה את יצירתו על הכתב, הוא חש את עצמו כמו מלאך שיצא לחופשי מכלובו לעבר שמיים חדשים, או לשתיין שזכה במרתף יינות כמתנה. ואוי לו לאדם, ואפילו הוא קרוב ומודע, שיעז להפריע לאמן בשעת יצירתו. הוא ימצא את עצמו במלחמה לחיים ולמוות, בלא שאותו מבקר בלתי־קרוא יבין מדוע האמן “מתנפל” עליו. כי כאשר שורה ההשראה, האמן מוכרח לתופסה בטרם תיעלם. “השראה בת חצי דקה שווה מיליון שנה של בורות”.
האמן ובני משפחתו
בני משפחתו של האמן סבורים, בדרך כלל, שאמנות אינה עבודה “הגונה” לאדם המכבד את עצמו. לעיתים הם מוסיפים ואומרים, שזאת בכלל איננה עבודה, כי אם הונאה. בעיני בני משפחתם, האמנים הם נוכלים המבזבזים את ימיהם ב“להשיג שום דבר בעד שומדבר”. אחרים מטיפים לאמן, שאין הוא רשאי להקים משפחה, מפני שחייו חסרי ביטחון כלכלי. הם מודעים לעובדה, שהאמן חייב להקדיש את כל חייו לאמנות, גם אם ההצלחה האמנותית, ובוודאי לא הכלכלית, איננה מובטחת. המסקנה: עליו לבחור בין הקמת משפחה לבין חיים כאמן.
בני משפחה רואים באמנות מותרות. הם מוכנים לסלוח לו רק אם הוא עשיר ויש לו די כסף לפרנס את עצמו ואת בני־ביתו. רק במקרה זה מותר לו לעסוק באמנות כאוות נפשו, ובלבד שיהיה נשוי, יוליד ילדים, וינהל חיי חברה מהוגנים. אין זה משנה להם אם העושר הושג במחיר ויתור על היצירה. הערכתם של בני משפחה ליצירה, ושל אדם ממוצע, ניתנת לתמצות בדיאלוג אירוני קצר.
האמן מצביע על הציור הגאוני שלו, בו מתוארת אישה ערומה היוצאת מן האמבטיה, ואומר לידידתו: “זאת יצירה אמיתית”.
הידידה: “זאת פרוצה שמנה לבושה בעורה. הציור הזה הוא פשע”.
האמן: “זאת יצירה גאונית. מגולמות בה סגולותיה של האישה, נוסף על הסגולה העצמית. היא כל אישה שהייתה קיימת אי־פעם”.
הידידה: “זוהי גלולת גבריות למיליונרים”.
האמן והחברה
בניגוד לדיעה המקובלת, אין אמנים וגאונים־יוצרים צומחים בתנאי עוני ובכל מישטר. רק מישטר חופשי, המשקיע כסף רב באמנות, בהכשרת אמנים, בבתי־ספר לאמנות, ברכישת יצירות אמנותיות ובסיבסודם של היוצר והיצירה, מצמיח אמנים־גאונים. רק כך נוצרת אווירה המעודדת אמנות מקורית. אמנם, לעיתים, עולים על רקע זה אמנים גרועים, גרפומנים ושרלטנים, אך גם אמנים־גאונים שנרדפו על־ידי החברה ומתו בחוסר־כל, זוכים לבסוף להכרה בגאונותם, לעיתים אחרי מותם, ועובדה זו יש בה כדי לעודד יוצרים אחרים להמשיך וליצור. אם הממשלה לא תשקיע (או “תבזבז”, לפי לשון־הרע) מיליונים על עידוד האמנות, אכן לא תהיינה טעויות, אך גם שום דבר לא יצמח. האומה הנאורה היא זו שמוציאה כסף על אמנות. יש אומרים, שהאנשים הנאורים ביותר בעולם הם העשירים, ואם לא יהיו מיליונרים בעולם תיפסק האמנות המקורית. הבעייה מתחילה כאשר המישטר ו/או המיליונר מנסים לשעבד ולנצל את האמן למען עצמם.
קיימים אמנים מזוייפים, המנצלים את היחס החיובי לאמן מצד החברה. הם מוצאים באמנות המזוייפת, דרך להונות את הבריות והשלטונות, וליהנות בעולמם. במקום להשקיע בחיפושי דרך ובהתמסרות מוחלטת לאמנות, הם מתמסרים לטיפוח יחסי ציבור. הם אינם מתאמצים ליצור יצירת אמת, כי המאמצים עולים ביסורים. הם מגלים כי קל יותר להונות, לרמות, להתרברב, לזייף ולנצל את הידידים. יתר על כן, הם בעצמם יודעים שהם נוכלים, ובכל זאת ממשיכים בהעמדת הפנים, ואף נהנים ממנה, אם כי האמן האמיתי בז להם.
החברה איננה צריכה לנהוג כלפי האמן כאילו הוא מעל לחוק, אולם סטייה קלה של האמן מן הנורמה החברתית אינה צריכה לגרור אחריה ענישה על ידי החוק. צריך להתחשב באמן ובדרך יצירתו. זמנו של האמן, שלוות נפשו וכושר יצירתו, עשויים להיות בעלי ערך לאומי, כי היצירה האמנותית המוגמרת היא ערך חיובי, המביאה למדינה מוניטין ואף ממון.
לכאורה מגיע לו לאמן שישימו אותו בבית־הסוהר, שישרפו אותו חיים, כפי שעשו לחלוצים ולממציאים הגדולים בזמנם, מפני שהאמן מפריע לבני־אדם ולחברה. אך ניתן גם לדמות את האמן ביצירתו ובהתנהגותו יוצאת הדופן, ליתוש קטן העוקץ ציבור גדול באחוריו ומדרבנו לפעול, פן יתנוון הציבור מעודף שביעות רצון עצמית ויגווע.
אף הסופר והפילוסוף הצרפתי ז’אן פול סארטר בספרו “ספרות מהי” (הוצאת הדר), כתב על פן זה של האמן, המציג לנגד עיני החברה את פרצופה־שלה המכוער וקורא לה להודות בקיומו של פרצוף זה ואף לתקנו, כגון על־ידי הוקעת הבורות וחוסר המודעות. בכך טורד האמן את מצפונה של החברה, מערער את שיווי משקלה, שולל את מצבה המיידי, מעמיד את החברה בביקורת עצמית וגורם למהפכנות־תמידית. ואף־על־פי־כן חייבים השלטון והחברה לתמוך באמן ובביקורתו, כי בלעדיהם תשקע החברה במעין קיפאון ותתנוון, ודווקא מצב מעין זה עלול להביא למהפכה הכרוכה בשפיכות דמים.
אף היחסים בין האמן למו“ל, לסוחר האמנות ולאספן, הם אמביוולנטיים. מצד אחד האמן זקוק להם, כי הם המודיעים ברבים על יצירתו החדשה והם אף המפרנסים אותו במקצת – כי הרי התמורה הכספית אין בה כדי סיפוק צרכיו של האמן עד לסיומה של היצירה החדשה. לעומת זאת, האמן נלחם במתווכים, מחשש שישתעבד למימסד, או למו”ל, או לסוחר אמנות, או למצנאט, ויאבד את היכולת ליצור באופן חופשי. כי רוח החופש, התום והטוהר ההכרחית ליצירה, מתקיימת רק בנפש חופשייה, ורוח זו אינה מניחה לחווייה להזדהם.
כתב על כך ש"י עגנון (הובא על ידי בתו אמונה ירון בגליון החג של “הארץ” ערה“ש תשמ”ד): “המשורר הצעיר המצפה לסטיפנדיום, משום שהוא סבור שמתוך שיהא חופשי מדאגת פרנסה יהא פנוי לבת־שירתו – אינו אלא טועה. שהרי אם הוא זוכה ומקבל קצבה ונפטר מדאגת הפרנסה, הוא משעבד את רוחו לנותן הקצבה לו ולקרוביו ולמשרתיו ולמשרתי משרתיו. ומוטב לו למשורר לסבול מחסור ולבד שיהא בן־חורין. ואפילו אינו יכול לפנות עצמו לשירתו כל כמה שהיה רוצה. אבל המעט שהמשורר עושה מתוך חירות שקול כנגד המרובה שהוא עושה מתוך השיעבוד”.
הסופרים בישראל מקדמים בברכה את שבוע הספר העברי. הסופרים עצמם עשו רבות לקידומו של מפעל מקורי זה. ברכתם שלוחה למשרד החינוך והתרבות – האגף לתרבות ואמנות, וכמובן להתאחדות הוצאות הספרים, על יוזמתם הברוכה למען הפצת הספר העברי, הן הודות להנחות הניתנות לקונים והן הודות למסע הפרסום באמצעי התקשורת.
ואולם, אם נתבונן מקרוב במפעל זה נהיה עדים לתופעה מעניינת: הסופר העברי הוא היחיד מבין כל העוסקים בספר העברי שאינו מרוויח דבר, ולא עוד אלא אף מפסיד. כי מה שהוא מקבל אינו אלא אחוז מסויים ממחיר הספר ברוטו, ואילו את האחוז המועט הזה מקטינה ההוזלה בשבוע הספר. והרי הסופר, כדברי ביאליק, הוא זה שמשקיע מ“חלבו ודמו” בכתיבת היצירה. והנה, תמורה אין. אף לא בשבוע החג של הספר העברי. האם לא מוזר הוא שאין לנו אפילו סופר עברי אחד המתקיים מכתיבתו? ואנו עדים לתופעה מוזרה נוספת: כאשר הסופר העברי דיבר ועשה למען שבוע הספר העברי, כוונתו היתה בראש ובראשונה להפצתה של ספרותנו היפה בקרב הקוראים: שירה, פרוזה, מסה ומחזה. והנה עדים אנו לתופעה משונה: הנהנים העיקריים הם דווקא מחברי ספרי הבישול למיניהם, המו“לים של אנציקלופדיות מתורגמות, ורבי־המכר הלועזיים המתורגמים, וכיוצא באלו ספרים שבינם לבין הספרות העברית אין אלא כ”ב האותיות העבריות.
לפיכך פונה אני אליכם בבקשה, עמיתיי העיתונאים: סייעו לנו להפוך את חג שבוע הספר העברי גם לחגו של הסופר העברי המקורי, לחגו של אותו סופר הנמצא רוב ימיו רודף אחרי פרנסה לבני ביתו, ואת שעות הפנאי שלו מקדיש ליצירתו.
ואל חברי המו"לים הנני פונה ביום זה בקריאה: עליכם להשקיע יותר ממשאביכם בטיפוח יצירתו של הסופר העברי. עתה עליכם להשתדל באופן ממשי, שמיד עם סיום שבוע הספר העברי, יקבל הסופר את התמורה בעד ספריו, וזאת בטרם תאכל האינפלאציה את אשר נותר בשבילו.
והריני מאחל לכולנו הצלחה במפעל חשוב זה.
(במסיבת העיתונאים, ח' סיון תשמ"א).
*
שבוע הספר העברי, הנפתח הערב בטקסים חגיגיים בכל רחבי הארץ, ובמיוחד בתל־אביב, נהפך זה שנים מספר לחגו של הספר העברי. נשיא המדינה, ראשי ערים, ראשי מועצות נתנו חסותם לאירוע זה. המו"לים, וכן כל העוסקים בהוצאתו לאור ובהפצתו של הספר העברי, רואים אף הם, ובצדק, ימים אלה כימי חג.
אולם בתוך כל החגיגיות הזו, ובמהומת יריד הספרים קיימת סכנה אחת: שבעל־הדבר עצמו – הלוא הוא הסופר העברי – יישכח.
שהרי הסופר – יצירתו נעשית הרחק מהמונם של ההמונים. היא מתרקמת מתוך בדידות והתכנסות עצמית ובהקשבה לליבו. ואף־על־פי־כן אין היצירה מנותקת מן המציאות החברתית, אלא שהדגש אצל הסופר הוא במצוקות הפרט, ומתוך כך אף ניכרות מצוקות הכלל, ותהיות על הזמן והמקום, והקשבה אל האמת שמעבר למציאות היום־יומית.
מן הראוי לזכור ביום זה, שעיקר מלאכתו של הסופר נעשית בשעות הדחוקות ביותר, בשעות הפנאי, אחרי יום־עבודה – לצורך פרנסה. וזאת, כידוע, מפני שכתיבתו איננה מפרנסת אותו. לפיכך הוא מבקש שיום זה, יום חגו של הספר העברי ייהפך גם לחגו של הסופר העברי, וזאת על־ידי יצירת תנאים הולמים ליצירה עצמה. ולא רק זאת אלא גם על־ידי יצירת תנאים אשר יקלו את הפצת הספר העברי, כדי שיגיע אל ציבור רחב יותר של קוראים.
מבקש אני לסיים את דברי באיחולים לסופרים להמשך יצירה פוריה, לקוראים טובים; ולמו"לים – מכירות מוצלחות שגם אנו הסופרים ניהנה מהן, וכן הצלחה לכל המטפחים את הספר העברי.
ועניין אחרון, שהיום נודע לי עליו: באחד מעיתוני הבוקר הופעה ידיעה שעיריית תל־אביב עומדת להרוס את הבית בו חיו ופעלו הסופרים יוסף חיים ברנר ובני דורו. מיד כשנודע לי הדבר שלחתי מברק אל ראש העיר. והריני מנצל הזדמנות זו לקרוא אותו בפומבי.
אל: ראש העיר תל־אביב, מר שלמה להט
מאת: אגודת הסופרים העברים
אגודת הסופרים מזועזעת מן הידיעה שהבית בו התגוררו יוסף חיים ברנר וסופרים אחרים עומד להריסה. אנו תובעים עיכוב ההריסה והתייחסות לבית זה כאל נכס לאומי המחייב שיקום ושימור.
שמאי גולן
יו"ר האגודה
(דברים שנאמרו בקבלת הפנים של עיריית תל־אביב לפתיחת שבוע הספר העברי, ט“ו בסיוון תשמ”א)
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.