כמה וכמה מעלות מוצא הקורא בספרו של א. חוטר־ישי “רק אתמול” (הוצאת מערכות, הדפסה שנייה, 1962), אשר לא רבים נתברכו בהן: המאורעות המרכיבים את הספר אמיתיים, דנים בעבר קרוב ש“רק אתמול” התרחשו, מסופרים היטב. אין ספק כי עורך־דין טוב חייב שיהיה בו בנוסף לכושר הנאום ולהיגיון בריא – אף חוש פיוטי. ואצל מחבר הספר, שהוא במקצועו עורך־דין, מצאנו אף חוש זה.
אין המחבר, שהיה עורך־הדין של ה“הגנה” בימי המנדאט הבריטי, מספר על המשפטים הגדולים אשר הסעירו בזמנו את היישוב. “בחרתי בפכים קטנים, אלה שמילאו ימינו ולילותינו כל אותן השנים”, כותב הוא בהקדמתו לספר. כי אכן באלה משתקפות הבעיות המיוחדות בהן נתקל עורך־הדין של ה“הגנה”. ופרשיות אלה, או בדומה להן, הן אף שלמעשה העסיקו את אותו הציבור שעסק בבעיות ביטחון והתיישבות ב“מדינה שבדרך”.
המחבר מביא אחד־עשר משפטים, אשר שישה מהם עניינם בהגנה על חברי “הגנה” נושאי־נשק ללא־רישיון, חשודים בנשיאת נשק, או אף משתמשים בו, שהדין עליהם על פי חוקי החירום של אותם הזמנים היה מוות, שלושה עוסקים בהעפלה, ושניים עניינם בקרקעות, כשאחד מהם עוסק בהגנה משפטית על חברי משקים שיצאו להגן על קרקעותיהם. מאבקו של המחבר בחוק הבריטי הוא במישור המשפטי, באותו חוק אשר הופעל בניגוד להצהרת בלפור. מפני שהחוקים החדשים נועדו להחניק את היישוב העברי בארץ, וחוזקו ב“ספר הלבן” הידוע לשמצה, שהתפרסם ערב מלחמת העולם השנייה.
הציבור היהודי הרחב הכיר את פרשת גילוי הנשק על ידי החיילים הבריטים בקיבוץ יגור בשנת 1946, הוא ידע על אודות ההתנגדות הגדולה לבריטים ברמת־הכובש בשנת 1943 בה נהרג שמואל ווליניץ, אך רוב הציבור לא ידע כיצד הצליחו אותם חברים שנאסרו במקרים דומים, כשהמישטר המנדאטורי מאשימם בהאשמות חמורות, להשתחרר כה מהר מן המאסר. אחדים חשבו בתמימותם כי הבריטים – “עם הג’נטלמנים” – כיוון שראו שעניין היהודים צודק, לפיכך שיחררום, אחרים חשבו כי ראשי “היישוב” בארץ עושים זאת ב“חלונות הגבוהים” בלונדון ובוושינגטון. לכאורה, קיבלו אף הערבים עובדה זו כטבעית, ואת הלך־מחשבתם מביע המחבר בלשון ציורית: “ימי שבתו של ה”חווג’ה" (היהודי) לא ארכו. ידוע היה מראש כי עוד בו ביום… יבוא למישטרה המוכתר של ה“קומפניה” (הקיבוץ) של האסיר… האסיר ישוחרר ויסע לביתו…"
ורק עם קריאת הספר “רק אתמול” מתברר לנו כמה תבונה והיגיון, קשרים אישיים, אומץ לב, ולהט של אמונה בצדקת המעשים הושקעו, על מנת שהאסיר ישוחרר ויסע לביתו. כך המקרה עם 87 העצורים מגוש חרוד (“חריש פוליטי”), ומקרהו של הנאשם בהטלת הפצצה בטבריה (“פצצה בסימטה”). ההיגיון והתבונה של עורך־הדין היהודי הוא שמביא לשיחרורם: במקרה הראשון כאשר הוכיח כי דו"ח קצין המישטרה היה כוזב, ובשני – כאשר הוא מזים את עדותם של עדי הראייה ומוכיח, כי לא יכלו כלל לראות את זורק הפצצה המדומה.
טכניקה מיוחדת סיגל לעצמו המחבר בכתיבת פרשיותיו, והיא אף שעמדה לו להוציא מתחת ידו ספר, אשר כל הפותח את עמודו הראשון איננו מניחו עד אם כילה אותו עד תומו. המחבר פותח במעין אכספוזיציה בה הוא מתאר את המאורע כפי שנרשם בתיקי המישטרה. לאחר מכן הוא מתאר את הנסיבות, שהן בדרך כלל דרמטיות, בהן הוא נקרא להגן על הנאשם. הוא משתף את הקורא בדרכי חשיבתו, באפשרויות הפתוחות שעמדו לפניו ובבחירתה של האפשרות הטובה ביותר. וכשבחר בה היה שש אל ההתמודדות בקוצר־רוח, ואף נהנה מן הציפייה לקראת ההתמודדות. חוטר־ישי איננו מעייף אותנו בנאומים ארוכים של התובע או של עצמו – ובכך הצלחתו. דרך טיעונו של עורך־הדין מתבארת לקורא תוך עיקוב אחרי מחשבתו, ולמרות זאת מלא הקורא ציפייה לקראת הגילוי המרעיש שיוציא את הרוח ממפרשי התביעה. בעיקר ניכר הדבר בסיפורים “עדי ראייה” וב“פצצה בסימטה”.
הספר משובץ קטעים פיוטיים אשר אמני־סיפור רבים לא היו מתביישים בהם. ומן הראוי לציין את שיר ההלל של המחבר למכוניתו: “אילו טייס הייתי ואת היית אווירוני, הייתי חורת על כנפך אותו ערב עוד ארבעה פסים, עוד ארבעה יהודים הוכנסו בך לארץ”. (“המכונית” – כיצד הבריח המחבר ארבעה יהודים לארץ־ישראל). אף אופן תיאורו את המקומות בהם היה עובר בלילות, תוך סכנת נפשות, גורמת לקורא שיזדהה עם המחבר, כגון אותה דרך מירושלים לטבריה בעוברו במקומות של המרצחים המועדים: שכם, ג’ינין, לוביה.
חוטר־ישי מצליח, בשירטוטי קו מעטים, להבליט את אופיו של האדם, ובעיקר את האנושי שבו, כגון: חיים שטורמן ואופן התנהגותו הבטוחה והמבינה; ציפורה זייד הגיבורה המבקשת שהמחבר ישתדל לשחרר את חנקין, בשם בעלה הנרצח; הרב־סרן הסקוטי הקורא בעיני המחבר את שוועתו האילמת לעזרה כנגד הביקורת במחנה עתלית; המעפילה מיוגוסלביה “הבלתי־רצוייה” המסתכנת בניתוח למרות היותה בריאה ובלבד להישאר בארץ; תיאורו של “הכל־יכול” בעל משרד המוניות; ועל כולם נחום הורביץ, איש כפר־גלעדי, “לא איש דברים נחום. שיעול קצר או ממושך, מבט־משובה וקריצת עין – והמבין יבין. ואם לא הבין, הרי השיעול רק שיעול היה. והקריצה – כלא הייתה”. במקרה נזדמן לי להכיר את נחום באחד הקורסים של צה"ל באמצע שנות ה־50: אותו מבט משובה וקריצת עין מנחום הורביץ הדריכו לא במעט את מנוחתו של המדריך הצעיר.
אכן, הממד האנושי הבנוי על מישור עלילתי אותנטי, הוא המעניק לקורא אף את החווייה הפיוטית שמעבר למתח העלילה.
כמה וכמה דרכים עומדות בפני מחבר ביוגראפיה בבואו לכתוב על דמות היסטורית. יש שהוא מעמיד את הדמות בהשוואה למנהיגים אחרים בעלי חזון ועשייה דומים, לפעמים מתארה מתוך מגמה דידאקטית – בבחינת טלית שכולה תכלת, ופעמים הדימיוני או הרדיפה אחר הסנסציוני והמופלא הוא העיקר בכתיבת ביוגראפיה.
פנחס בלומנטל, בבואו לתאר את חייו של הרצל בספרו “…אין זו אגדה” (הוצאת עם עובד, תל־אביב, תורגם מכתב־יד בידי חיים איזק, תשכ"ג), עומד אף הוא בפני דילמה של בחירת כיוון הכתיבה: האם לשים את הדגש על דרכו המדינית של הרצל, על חזונו מרחיק־הראות, ולהתרכז בעשייתו הגלוייה, או להדגיש בביוגראפיה את האדם שבהרצל, האדם שהגה רעיונות אלה, אדם בשר־ודם שנשא בתוכו גדולה רוחנית. ועם זאת תהא הארת אישיותו בזיקה לא רק לפעילותו המדינית, כי אם גם למוצאו היהודי, לבית־אביו, למשפחתו ולילדיו, לסביבתו ולידידיו.
ואכן, בלומנטל בחר בדרך השנייה, בהעמידו במרכז את הרצל היהודי והאדם. מכאן ניסיונו של המחבר לתאר את מהלך חייו של הרצל בד־בבד עם התפתחותו הרוחנית. לאחר שבלומנטל מתאר את מהלך חייו עד לתקופה בה החליט על דרכו היהודית־ציונית, הוא מסכם: “ראינו לפנינו אדם, אשר במשלח־היד שבחר בו – ביעודו הספרותי, לא מצא פורקן ליצר המעשים הכביר שבו, ולכן שבע מפח־נפש על כל התולדות הפסיכולוגיות הכאובות המתלוות לחזיון כזה של חוסר התגשמות ייעודו האמיתי של האדם. בפוליטיקה שבהיכל בורבון מצא את תחום האינטרסים הנאות לו ולאחר זמן מועט הציקתהו רוחו לנסות ידו בשדה פעולה אחר. העובדה שעשה זאת תחילה על־ידי חיבור מחזה מגמתי (“הגטו החדש” – ש.ג.) מתבארת מתוך עברו הספרותי, וגם משום שנבצר ממנו בתורת אוסטרי בצרפת ובתורת יהודי לקחת חלק בחיים הפוליטיים הממשיים. שפעת מרץ פוליטי זה, שנבלמה, יכלה להשתפך בשני כיוונים – בכיוון היהודי או הסוציאלי”.
להלן מביא המחבר שלושה נימוקים בגללם פנה הרצל אל הכיוון היהודי:
א. השאלה היהודית הייתה לו ולבני חוגו דוחקת יותר.
ב. הרצל לא היה מסוגל לבחור לעצמו את הדרך של המחזה המגמתי, כי זר היה לו ז’אנר זה, הוא אף לא הכיר את חיי הפועלים־הפרוליטריאט, ואילו היהודים היו בעיניו רק המעמד השלישי.
ג. פעם כבר ניסה ללכת בכיוון הסוציאלי ונכשל בו. והמחבר מסיים פרשה זו: “משכתב הרצל את ‘הגטו החדש’ נחרץ המשך דרכו”.
קטע זה מדגים לפנינו את דרכו של בלומנטל: עובדות המשתחזרות במכלול חייו של המנהיג, כשהן מתבארות מתוך הארה פסיכולוגית, עיקוב מתמיד, וניתוח הנסיבות שהביאו להחלטות הגורליות בחייו של הרצל.
בתיאור מהלך חייו של הרצל נוקט המחבר בדרך סלקטיבית ובוחר באותם פרטים, שעשויים היו להשפיע במישרין ובעקיפין על הגיבור, בדרכו הלא־מודעת אל תפקידו בקרב התנועה הציונית, ובקרב העם היהודי בכללו. לפיכך נכונה היא הזכרתו את הרב שלמה חי אלקלעי, אותו רב מופלא בן עירה של משפחת הרצל – זמלין, שהיה “ציוני לפני הציונות”. הוא שהגה את הרעיון של מדינת־היהודים, על מוסדותיה האירגוניים המקבילים לאלו של ימי הרצל ולאחריהם, כגון: ההסתדרות הציונית העולמית, הקרן הקיימת לרכישת קרקעות, ואף ההטפה למשא־ומתן דיפלומטי עם המעצמות. עם זאת נזהר בלומנטל, כחוקרים רבים אחרים, מלקבוע מסמרות בקשר להשפעת רעיונותיו של הרב על הרצל עצמו.
בלומנטל מדגיש בדמותו של הרצל את היותו שונה מבני סביבתו כבר משחר ילדותו, תחילה מתוך ציות לדרישותיה המחמירות של אימו, אשר מהשפעתה לא השתחרר עד סוף ימיו, ולאחר מכן בזכות עצמיותו. “עוד בשחר ימיהם חשו הילדים, אף קיבלו עליהם את האווירה שנוצרה בידי האם, האווירה של חובת הייחוד המוטלת עליהם”. ז’אנט האם הייתה מחדירה בבנה את התודעה, כי משפחתם היא משבט בנימין, כלומר מזרע המלוכה. אף הדרישה לטוהר מידות פוריטני, לאהבת האמת המוחלטת, לנדיבות לב ולרחמים, ניטעו בו על ידי אימו והפכו לחלק מהווייתו.
אם אימו ניסתה להדגיש את הערכים הללו כערכים כלל־אנושיים, הגם שמקור יניקתם – היהדות, הרי נתקל הרצל כבר בהיותו כבן עשר בבעייה היהודית. אף כינוי אותו לגנאי “נער יהודים שחור”, עד כי נאלץ לעזוב את בית־הספר הריאלי בו למד בעיר פשט.
בהיותו בן שתים־עשרה, כשהוא קרא בספר, בגרמנית, על המשיח שעתיד לגאול את ישראל, הוא חולם כי המשיח אומר למשה בהצביעו על הרצל: “אל הנער הזה התפללתי”. והרי להרצל תמיד היתה משיכה עזה אל דמותו של משה רבנו, אף היה בדעתו לכתוב עליו פואימה.
בשנת 1883 מתפטר הרצל מאגודת הסטודנטים “אלביה” בשם נטיית החברים בה לאנטישמיות. ואילו פרשת דרייפוס משפיעה עליו השפעה עמוקה, לדעת בלומנטל, לא רק בגלל עצם המשפט והתגלותה של השינאה כלפי היהדות, כי אם גם משום שהיה זה לאחר כתיבת חיבורו “הגטו החדש”. אותם ימים היה נפעם מחיבורו ומחיפושיו אחר דרכים להקלת מצוקתם של היהודים.
תחושות חריפות של ייעוד כרוכים אצל המנהיג בשמירה על כבוד עצמי ובהקפדה לבל יראוהו בהשפלתו, או בתבוסתו. משנפטר הברון הירש כותב הוא: “היהודים שיכלו את הירש, אבל הרי אני להם”. – “אהיה קר, שליו, איתן, עניו, אבל נחרץ. וכן אדבר”, רושם הוא ביומנו לפני פגישתו עם הנסיך הגדול מבדן. בשוכבו על ערש דווי, כשאימו נכנסת לחדרו כדי להיפרד ממנו לנצח, הוא אומר: “אני פניי אינם טובים כל־כך, אבל יוטב לי בקרוב”, והמחבר מוסיף: “אחר כך הוא שולח אותה מלפניו, כדי שלא תראה בגסיסתו”.
המחבר מדגיש את משיכתו של הרצל אל הפעילות הציבורית, ואל הספרות, הכרוכים אצלו זה בזה. כבר בהיותו בן ארבע־עשרה ייסד הרצל את “האגודה הבלטריסטית ‘אנחנו’”, שבה נבחר לנשיאה “ברוב גדול”, ואף חיבר את כללי היסוד של האגודה. נטייתו לספרות, חיפושיו המתמידים אחרי סגנונו האישי, השפעות ספרותיות – אף כל אלה מעצבים את דמותו של הרצל. השפעה רבה לדרכו הציבורית מייחס בלומנטל אף לנישואיו האומללים של הרצל, עם יוליה, אישה “שתלטנית, תובענית ונטולת־טאקט, יהירה ומלאה ביטחון עצמי”. אולם עם זאת, כפי שמציין המחבר מנקודת ראות פסיכולוגית, הנישואין היו הכרחיים, כדי להשתחרר מהשפעת אימו, אליה היה קשור עד כדי תסביך־אם.
המלחמה על השליטה על הבן־הבעל, הניטשת בין האם לרעייה, משפיעה אף היא על חייו. יתר על כן, אשתו התנגדה לפעילות הציונית, והמחבר מעלה השערה נועזת, כי ייתכן שחיזוריו של הרצל אחרי חסדי שרים ורוזנים, באו להוכיח לאשתו הבורגנית, המפונקת והעשירה, כי גם בעניין היהודים “אדם יכול לעשות חיל בחברה”.
מעניינים ומרתקים תיאוריו של בלומנטל את הקונגרסים הציוניים מנקודת ראותו של הרצל, באיזו מידה ייחס להם חשיבות, מה הייתה פעילותו מאחורי הקלעים. אף נאומיו מוארים מזווית ראיה פסיכולוגית, תוך נסיון לחדור להלך־נפשו של המנהיג בעת חיבורם ואחריהם.
עבודת נמלים השקיע המחבר בכתיבת הספר “…אין זו אגדה”, וראויה היא לציון גם בזכות הגישה הביקורתית אל התעודות אותן אסף לצורך עבודתו. בלומנטל מנתח ניתוח מדוקדק כל מה שכתב והגה הרצל – הן בתקופתו הטרום־ציונית והן לאחריה. יומניו של הרצל, מכתביו, כתביו הבלטריסטיים, תעודות שנתגלו באקראי, ביוגראפיות שכבר נכתבו על הרצל (כגון זו של ראובן ברינין), מכתבי ידידים (קאנה, וולפסון), עדויות – כל אלה זוכים לעיון מעמיק וביקורתי. כך זוכים אנו להערתו השנונה על חלום ילדותו של הרצל בדבר המשיח, החלום שמספר הרצל לבריינין כמחצית השנה לפני פטירתו. לפנינו ספק זיכרון־ילדות של אמת, ניסיון של הקרנת מפעל־חיים לתוך חלום ילדות. ואילו על הדף “לזיכרון”, שהרצל בן העשרים ושתיים כותב לזכר אחותו שנפטרה, ובו חזק מאוד הקיטרוג העצמי, מעיר המחבר, כי לקיטרוגים אלה אין להתייחס ברצינות יתירה, שהרי יש להביא בחשבון את הלך רוחו המדוכדך של הרצל, בעקבות הידיעה שלא זכה בתחרות הפילטונים של העיתון “וינר אלגמיינע צייטונג”.
יומניו של הרצל זוכים להבלטה מיוחדת, כי הם הם המקור הראשוני להכרת חייו, אך כהיסטוריון וכביוגרף מודרני אין בלומנטל מסתפק בקטעים כפי שהתפרסמו, אלא הולך אצל המקור ומעיין אף בקטעים שהושמטו על־ידי הצנזורה (בעיקר המו"לים והעורכים). אולם גם אל דבריו של הרצל, שנכתבו בעצם ידו ביומנים, מתייחס הוא בביקורת: “מקורות היסטוריים הם ולא היסטוריה אובייקטיבית”, כי “כל יומן מכיל פוזה”.
לעומת היחס הביקורתי אל מקורות אלו, מנתח המחבר את מכתב ההתפטרות של הרצל מ“אלביה” לא רק מבחינת התוכן, אלא גם מבחינה סיגנונית, ועל פיו הוא מגלה את עוז־עמידתו של המנהיג לעתיד, אשר ידבר אל גדולי העולם.
למרות ההסתייגויות שמסתייג לפעמים הקורא מפני “חיטוטים” פסיכולוגיים מופרזים, הרי גישתו הבלתי אמצעית והמקורית של המחבר אל אישיותו של הרצל, היא שהופכת את הספר למאלף ומרתק.
כבוד השר, גברת רחל ינאית בן צבי, אורחים נכבדים.
קודם כל ברצוני לציין שכבוד הוא לנו, לבית הסופר, לארח בביתנו את השר משה קול, על אחת כמה וכמה שהוא גם סופר, ובקי אף בספרות העברית החדשה.
שני כרכי “מורים וחברים” מונחים לפנינו: הראשון יצא לאור בשנת תשכ“ח, ואילו השני ממש בימים אלה, אחרי המלחמה. יתר על כן, הספר השני מוקדש, כנאמר: “לזכר גיבורי ישראל שנתנו חייהם להגנת המדינה במלחמת הגבורה של יום הכיפורים תשל”ד” – ואין הקדשה זו מקרית.
אכן, רבה האקטואליות בספרים, אם כי אין הם סיכום של פרקי היסטוריה, לא של היישוב היהודי בימי המנדאט הבריטי, ולא של מדינת ישראל, ועם זאת, פרקי הווי הם המתארים את המתהווה בארץ במשך למעלה מימי דור שלם.
בדבריי הקצרים בערב זה, מבקש אני לתהות על דרך כתיבתו של המחבר, ומתוך כך אף נוכל לעמוד מקרוב על תכניה של כתיבה זו.
מבחינה ספרותית נמצאים פרקי הספרים “מורים וחברים” בין שלושה ז’אנרים מובהקים: האוטוביוגראפיה – הממואריסטיקה – כלומר כתיבת זיכרונות, והביוגראפיה.
מחבר אוטוביוגראפיה מבקש לספר בעיקר על חיי עצמו, כפי שהמילה היוונית אמנם מלמדת אותנו: אוטוס – עצמו, ביוס – חיים, גרפיה – כתיבה. באוטוביוגראפיה באים לביטוי תולדות חייו של המחבר הן מבחינת המאורעות החיצוניים ומקומו באותם מאורעות, והן מבחינת התפתחותו הנפשית, הכתובים על־ידי המחבר עצמו. אך בעל האוטוביוגראפיה מתאר את חייו־הוא בריחוק של זמן מן המאורעות המתוארים, מתוך פרספקטיבה.
הממואריסטיקה, או כתיבת הזיכרונות, בהשוואה לאוטוביוגראפיה, פחות מרוכזת מסביב לחיי המספר, ומדרך הטבע יש בה יותר מקליטתם של מאורעות חיצוניים שאירעו בימי חייו, פגישות עם אנשים – ואף תיאורים אלה אינם היסטוריה, הואיל וגם כאן מתוארים המאורעות באופן סובייקטיבי, כפי שראה אותם המחבר. וניתן להגדיר ולומר – אם האוטוביוגראפיה פותחת פתח להכרת אישיותו של המספר, הרי הממוארים מביאים להכרת התקופה והחברה שבה חי המחבר.
שונה משני סוגי הכתיבה הללו היא הביוגראפיה, שמגמתה תיאור מדוייק ככל האפשר של חיי אדם, תיאור מהלך חייו של הגיבור יחד עם התפתחותו הנפשית – אף זאת על רקע הזמן והתקופה, והשפעתם של הללו על מהלך חייו של גיבור הביוגראפיה. מחבר הביוגראפיה נעזר בתעודות, במכתבים, ביומנים, ובזיכרונות של בני זמנו של הגיבור.
כאמור, אין כתיבתו של משה קול מתרכזת בז’נר מסויים של כתיבה, אלא יש בה סינתיזה של שלשה סוגים אלה. ואנסה להסביר את דברי בעזרת מספר דוגמאות מתוך “מורים וחברים”.
בתיאור דמותו של חיים וייצמן (בכרך הראשון) אנו למדים פרטים אוטוביוגראפיים על המחבר עצמו: הוא נולד בפינסק, שבה התהלכו סיפורים ואגדות על וייצמן ועל משפחתו, המחבר עמד בראש הגליל של “הנוער הציוני” בפולסיה, ותוך כך ביקר בעיר הולדתו של חיים וייצמן בעיירה מוטלה. אנו למדים שהמחבר עלה לארץ בשנת 1932 והשתתף בקונגרסים הציוניים החל מן הקונגרס הציוני ה־18 בפראג בשנת 1933, והיה חבר במושב הועד הפועל הציוני החל מ־1937. אף היה חבר בהנהלת הקונפדרציה העולמית של הציונים הכלליים.
פרטים אוטוביוגראפיים אלה אינם מובאים כעיקר בפרק הדן על חיים וייצמן, אלא כמשהו צדדי שבא להעיד על מהימנות המחבר כאשר הוא מספר לנו על המנהיג הציוני הדגול. אמינותנו לדברים גדלה כאשר אנו יודעים שדווקא מתוך עמדה זו, בה עמד המחבר, יכול היה לבוא במגע עם הדמות המתוארת.
אף יסוד הממואריסטיקה נמצא בפרק זה, שהרי עיקרי הדברים על וייצמן מסופרים מתוך ראייה סובייקטיבית, מתוך קשר בלתי־אמצעי, שיחות מרובות, וישיבות משותפות עם הדמות המתוארת או עם ידידי הדמות. כך יעידו המשפטים: “כשהתחלתי להשתתף בלונדון בישיבות הנהלת הקונפדרציה בהשתתפותם של פרופ' זליג ברודצקי, הרב י.ק. גולדבלום ולוי בקשטנסקי, הייתי שומע מפיהם על חיים וייצמן ומאבקיו המדיניים עם ממשלת בריטניה – – – במחצית שנות השלושים ועד מלחמת העולם השנייה”. ולעומת משפט זה: “על סף מלחמת העולם השנייה ראיתי את הופעותיו הטראגיות של וייצמן לאחר בגידתה של ממשלת בריטניה במפעל הציוני”, וכדומה.
אין המחבר מתיימר להקיף את מלוא חיי הדמות מראשית הופעתה על הבמה הציבורית, או היוולדה, ועד מותה. המחבר מתעכב רק על עיקרי פרשיות חיים, מתעכב על אותן נקודות שלדעתו הן המרכזיות בחיי הדמות, או שהמחבר הכיר מקרוב תקופה זו בימי חייה של הדמות המתוארת. כך מאבקו של וייצמן למען הישוב היהודי בארץ־ישראל, אכזבתו מן הבריטים על סף מלחמת העולם השנייה, ותמיכתו של וייצמן בחלוקת ארץ־ישראל, ובלבד שיקום בית לאומי יהודי. כאן נוקט משה קול אף עמדה ביחס לפולמוס שהתעורר סביב דמותו של וייצמן ערב קום המדינה, ובשנים הראשונות לאחר הקמתה.
פעמים מתרכז המחבר באספקט אחד בלבד בתיאור הדמות, ואולם אותו אספקט זוכה להרחבה והעמקה. כך מתוארת דמותו של הסופר מדרכי בן הלל הכהן ויחסו למאורעות בארץ בשנות השלושים הראשונות ובשנת מותו של הסופר. משה קול טורח ומביא לפנינו קטעי יומנים מאותה עת כפי שנכתבו על־ידי מרדכי בן הלל, יומנים נשכחים שכל מי שמעיין בהם קמה וניצבת לפניו שוב תקופה זו בכל עוצמתה: יחסו של הסופר הנשכח בימינו, לתפקידה של הספרות, אמונתו הרבה במילה הכתובה, הערצתו את בילינסון בעל המאמרים הראשיים בעיתון “דבר”, ואף התיחסותו אל אגודת הסופרים העברים.
ניסיון להקיף את חייו של אדם, בבחינת ביוגראפיה והצבת יד ושם לזיכרו של אדם, שאמנם לא פעל רבות בעסקי מדיניות ולא בספרות, כי אם דווקא בלחימה, רואה אני בשרטוט דמותו של גד מנלה. הפרש שנים רבות מבדיל בין המחבר לבין הגבר הצעיר שנפל במירדף אחרי מחבלים, ואולם המחבר חש זיקה נפשית אל הדמות ומשרטט אותה גם על פי ליקוטי עדויות. משה קול מביא דברים על גד מנלה בשדה הקרב, על פי עדויותיהם של קצין צנחנים ראשי, של אלופים כמו עוזי נרקיס ורחבעם זאבי, וכן של בני־המשפחה. ושוב, ניסיון של אוביקטיביזציה של הדמות המתוארת, בבחינת ביוגראפיה. פרשת חיים קצרה ועזה שהמחבר חש אליה קירבה נפשית.
בדבריי הקצרים ניסיתי לעמוד רק על אספקט אחד בכתיבתו של המחבר, ז’אנר זה שבין אוטוביוגראפיה, זיכרונות וביוגראפיה. הבאתי לדוגמה שלושה פרקים, אולם כל המעיין עיון מעמיק בספרים, ימצא הדים למאורעות שהתרחשו בארץ־ישראל ובמדינת ישראל, החל בשנות השלושים המוקדמות ועד ימינו אלה, וקו רעיוני אחד מתמשך למן חיים וייצמן ועד אריק רגב וגד מנלה החותמים כמעט את הספר – הקו הציוני של יצירת המולדת בארץ־ישראל לעם עתיק היומין, אותו קו המאפיין, כמדומני את חייו של המחבר.
דברים בערב שהוקדש למשה קול עם הופעת הכרך השני שלו “מורים וחברים”, בית הסופר, ירושלים.
עניין מיוחד מוצאים אנו בספר היסטוריה חדש, שיצא לאור בזמן האחרון, והמיועד לתלמידי בית־הספר התיכון: “תולדות העולם העתיק בעמים ובישראל” מאת א. רפפורט, י. שצמן (בעריכתו ובהשתתפותו של ד"ר צבי יעבץ, הוצאת עמיחי, תל־אביב, 1963). אפשר כמובן לשאול: וכי חסרים אנו ספרי היסטוריה לכיתות ט'? והרי מצויים ספריו של צ’ריקובר על המזרח, יוון ורומי, שיצאו אף במהדורה חדשה בעריכתו של ליפשיץ. ויודעים אנו על ספרם של זיו, אברמסקי וקירשנבוים. אף־על־פי־כן מוצאים אנו עניין להתעכב אצל ספרם החדש של רפפורט ושצמן.
מן המפורסמות שאחת הבעיות המטרידות את המורים להיסטוריה הן, כיצד להספיק וללמד את החומר, הנדרש בהתאם לתוכנית הלימודים במשך שנה אחת, החל במדינה העתיקה שומר ואף בפרהיסטוריה, דרך המזרח הקדום, תולדות הבית הראשון, יוון, ההלניזם, ותולדות הבית השני, ורומי מבראשיתה ועד התפוררותה בימי יוסטיניאנוס ואחריו. מאידך גיסא מתלבטים המורים למה יש ליחס ערך רב יותר בהיסטוריה של העמים: להתפתחות המישטרים, או לכלכלה, לחברה, ואולי לתרבויות, ואפשר – לכל הערכים יחדיו. אולם כיצד לעשות זאת ביסודיות?
ספרם של רפפורט ושצמן מנסה להשיב במידה רבה על שאלות אלה. אומר ד“ר יעבץ עורך הספר: “השקפתי היא, כי בלי סלקציה אין אפשרות ללמוד”. ואמנם, לא ניסו המחברים “לדחוס” את כל החומר הרב לתוך ספר זה. הם בחרו בפרקים מרכזיים, כשהקו המנחה אותם הוא התפתחותם של התרבויות והמישטרים בארצות הקדם, בהתאם לקווים הספציפיים המאפיינים כל ארץ. לפיכך מעמידים הם במרכז תולדותיה של שומר את הדת, ואילו ביוון התפתחות התרבות, והמישטר האופייני שם – ה”פוליס“. תוך בחירת החומר מבקש שצמן (אשר כתב את החטיבות על יוון ורומי) להדגיש, כי תולדותיה של יוון איננה רק סידרה של מלחמות בין הערים לבין עצמן ובינן לבין מדינות אחרות, לפיכך אין הוא מקדיש מקום רב למלחמות הפלפונסיות (בניגוד למקובל!). מאידך, כדי להדגיש את התפתחות מישטר ה”פוליס" (מישטר בעל למעלה משלושים וריאציות), ניתן הפרק על צורת מישטר זו בסופה של החטיבה על יוון, וזאת מתוך הדגשת השקפותיהם הפוליטיות של אפלטון ואריסטו.
חידוש נוסף מוצאים אנו בספר, בהביאו סוגיות היסטוריות, השנויות במחלוקת, בפני התלמידים. רפפורט (עורכן של החטיבות על תולדות ישראל וההלניזם) מצביע על סתירה במסופר במקרא בספר יהושע, על כיבוש הארץ, כגון: בספר יהושע פרק י“א מסופר על מלחמת יהושע ביבין מלך חצור, שהסתיימה בניצחונו של יהושע ש”את חצור שרף באש". ואילו בספר שופטים פרק ד' מסופר: “וימכרם ה' (את ישראל) ביד יבין מלך כנען, אשר מלך בחצור”. מוסיף רפפורט בצדק: “סתירה זו מניחה מקום לחשוב, כי יהושע לא ניצח את יבין מלך חצור; שכן אילו ניצח אותו – לא היה יבין יכול להשתלט על בני־ישראל יותר מאוחר”. (אגב, בסוגייה זו דנו חוקרי מקרא רבים, ביניהם פרופ' י. קויפמן ופרופ' ב. מזר, בנסותם ליישב את הסתירה כל אחד על פי שיטתו). מטרת המחברים בהביאם סוגייה זו בפני התלמיד היא להרגילו לחשיבה היסטורית מדעית, בדומה למקורות היסטוריים אחרים שצריך לשוב ולבדוק מאספקטים שונים.
מצויים מאורעות והתפתחויות בתולדות העמים שאין להבינם ללא ניתוח מדוקדק של המאורע, ומאידך אין להבינם ללא הכרת האישיות שעמדה במרכז אותו מאורע. כשם שאין להבין את התפתחות מישטרה של רומי ללא העמידה על הייחוד שבמוסד הנקרא “סנאט”, כך אין להבין את התפשטותה של מקדוניה, או ניצחונותיה של קרתאגו מבלי לעמוד על אופים של אלכסנדר מוקדון וחניבעל. ואמנם, המחברים חשו בזאת והקדישו מקום נרחב לשתי הדמויות הללו.
ניסיון מעניין וחשוב עורכים המחברים, בשלבם את המקורות ההסטוריים והתמונות בטכסט עצמו, בהיותם חלק אינטגרלי מן הבעייה הנדונה. יתר על כן, לעיתים צילומי הציורים, היפים והמושכים את העין, והמקורות, שנבחרו בקפידה ובטעם רב, הם הם השאור שבפרק, ומשמשים מוטיבציה לבעייה כולה.
חידוש גדול מוצאים אנו בחוברת “הערות דידאקטיות” מאת צבי יעבץ, המיועדת למורה ומשמשת כעזר להוראת ספרם של רפפורט ושצמן. המורים, אשר שמעו את הסמינריון הדידקטי להיסטוריה אצל ד“ר יעבץ (וכותב המאמר ביניהם), ימצאו בחוברת זו את עיקרי תורתו, ו”האני מאמין" שלו בהוראת ההיסטוריה. וטוב שניתנים הדברים בצורה מסוכמת. כאן אף מובאות הצעות לתכנון הקוריקולום, כשמתוכן מזדקרת העצה הנועזת למורה, להתעכב בהוראה יותר על הפרקים בהם הוא בקי, מתוך לימודיו באוניברסיטה. ניתנת אף תוכנית כיצד ללמד שני השיעורים הראשונים, בהתחשב בבעיות החינוכיות המיוחדות של כתה ט'. יעבץ אף מציע בפני המורה למה ליחס חשיבות יתר בלימודי כל חטיבה וחטיבה, כגון: מושגים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים. מוצאים אנו אף עצות מעשיות, כגון: בפרק על שומר “אין להתחיל את השיעור בשאלות ותשובות. מוטב שהשיעור ייפתח בהרצאה קצרה מפי המורה”, או “בשיעור על ההתנחלות תשמש המפה אמצעי־הוראה מרכזי”. אין ספק כי אף הוראות מעין אלה יכולות להועיל למורים לא־מעטים.
רשימה ביבליוגראפית מובחרת הניתנת בסוף החוברת תורמת אף היא להרחבת אופקיו של המורה ומסייעת בעבודתו.
עם סיום העיון בספר מתעוררת כמובן השאלה, מה ייעשה בחומר שחייבים ללמדו בכיתה ט', ואינו כלול בספרם של רפפורט ושצמן. והרי התלמידים יהיו חייבים להיבחן בו בבחינות הבגרות. אולם ידוע, שממילא אין המורה מספיק ללמד את החומר כולו, ואילו עורך הספר מבטיח, כי החומר החסר יושלם ויהווה מעין מבוא בספר הבא, הדן בימי הביניים. נקווה שאמנם ההבטחה תקויים. עם זאת, מן הדין לתת את הדעת, האומנם רצוי מבחינה דידאקטית ללמד על מישטר ה“פוליס” בשלב כה מאוחר, שהרי מראשית הלימוד על יוון כבר נתקל התלמיד במישטר זה.
דומני, כי מתן הקריקטורה על ישו כפי שהצטייר בעיני עובדי האלילים יש בה טעם לפגם, ומן הראוי להשמיטה במהדורה החדשה, בפרט שהפרק הדן בתולדותיה של הנצרות עיקר מטרתו לחנך לסובלנות דתית. נקווה שבמהדורה החדשה תקבלנה אף המפות עריכה גראפית מדויקת ויותר ומושכת־עין, בדומה לצילומי הציורים והתבליטים.
לסיכום, רשאים אנו לברך על היוזמה הברוכה מצד ההוצאה והמחברים בחיבור ספר זה, שהוא מן המעולים בסוגו.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.