רבי מרדכי עֶליאַשבּרג / אחד העם

¹

תלמידי חכמים מַרבּים שלום בעולם

(רבי חנינא)

הרב הנאור ר' מרדכי עֶליאַשבּרג, אחד מראשי חו“צ, נאסף אל עמיו, וחו”צ בכל מקום שהם הספידוהו כהלכה: הללו קראו עצרוֹת לבכי ולמספד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הללו כתבו מאמרים מלאים קינה ונהי בכה“ע לישׂראל, ויש אשר אחזו בזה וגם מזה לא הניחו ידם, ויש גם אשר בחוֹם לבם בקרבּם אמרו לעשׂות לו שם עולם בישׂראל, אחדים יעצו ליסד לשמו דברים טובים שונים בחו”ל, ואחרים לא הסתפקו בזה ויתנדבו להקים את שמו על קולוניא שלמה בא“י; – הצד השוה שבהם, שכולם בכו רב בכי, עד כי לא היה בהם כוח לבכות עוד, וידמו… הקולות חדלו מעט מעט, הדמעות חרבו, הלבבות נתקררו, העצות נשכחו, העולם שב למנהגו ואיש איש לדרכו ולבצעו, וגם בארץ גם בחו”ל לא נעשׂה ולא יעָשׂה דבר – הכל כהלכות גוּברין יהודאין.

“קול דברים אתם שומעים וּתמונה אינכם רואים זולתי קול” – הנס הזה מתרחש לנו בכל יום, ואנחנו הורגלנו בו כל כך, עד שלא יעשׂה עוד שום רושם בנפשנו, כאלו מנהגו של עולם בכך וכן צריך להיות… ובכל זאת, יש תמונה עצמית גם לקול ואין כל הקולות שוים. ואם לפי התמונה הזאת הרוחנית נשפוט על “קול הדברים” אשר שמענו הפעם, עלינו להודות, כי אף אם גם פה לא נראה כל תמונה מוחשית “זולתי קול”, אבל הקול הזה כשהוא לעצמו, שונה הוא מאד משאר קולות כאלה אשר יגיעו לאזנינו יום יום.

הסכּן הסכּננו אמנם בשנים האחרונות לראות חכמים ומשׂכילים, רחוקים שנתקרבו, מתאבּקים בעפר רגלי רבנים שונים, מסתכלים בפניהם בחן ותחנונים ומדברים באזניהם דברי חונף וחלקות במדה נפרזה, יתר הרבּה מאשר יעשׂו הקרובים שלא נתרחקו כל עיקר; אבל הפעם נכּרים דברי אמת, הפעם הכּל מרגישים, כי כל הבכי והמספּד הזה איננו מן השׂפה ולחוּץ, כדי לערבּב את השׂטן, כי אם יצא מן הלב באמת ובתמים: המשׂכילים מבכּים על רב וגאון שמת ודמעותיהם על לחיָם, דמעות פשוטות, אמתּיוֹת… האין זה חזיון יקר אשר לא נראה כמוֹהו בישׂראל זה ימים רבים?

מה נשתנה איפוא הרב הזה – שישב בעיר קטנה בקצה ארצנו, ואנחנו בני הנגב גם את שמו לא שמענו עד השנים האחרונות – מכל הרבנים? במה זכה לקנות לו גם לבות אנשים כאלה, שאינם חולקים כבוד לרב אף במקום שאין חלוּל ה'? האם במה שלקח חלק בעניני ישוב א"י? הן לא הרבה לעשׂות גדולות בדבר הזה, ואי אפשר להראות שום מעשׂה מיוחד לו שבשבילו זכה לחבּה יתרה. או האם היה הוא מאלה הרבנים המגלים פנים בתורה שלא כהלכה בשביל לעשׂות לבני דורם מַטעמים כאשר אהבו? חלילה לו! ככל יתר חבריו שמר משמרת הדת התלמודית בכל פרטיה, לא נשׂא פנים לאיש ולא ותּר אפילו על אות אחת, על מצוה קלה שבקלות, אלא אם כן מצא לו חברים בבית המדרש (כמעשׂהו בדבר השמיטה). ובמה איפוא היה כוחו גדול למשוֹך אליו כל הלבבות?

על השאלה הזאת נמצא, כמדומה לי, תשובה מַספּקת במכתבי הרב ז“ל אשר כתב אל הד”ר פינסקר בשנת תרמ"ח על אדות עניני הישוב, ואשר בהם נראה כבאספקלריא מאירה את נפשו הטהורה ואת השקפותיו הנכונות על מצב רוח עמנו עתה. מסבּות שונות לא אוכל לתת בזה לפני הקוראים כל המכתבים היקרים האלה, והנני מסתפק עתה רק באחד מהם (מן י"ט חשון), היותר נכבד לעניננו, וגם זה בהשמטת דברים רבים, הנוגעים לענינים או אנשים פרטיים:

…“בכלל ראוי להיות נגד עינינו תמיד ולא יזוז מהן, כי חברתנו מורכבת משני מיני חברים אשר כל חלק מהם מרוחק בדעתו מהחלק השני הרחק גדול כממזרח למערב. כי אע”פ ששניהם שוים בדעת אחת, אשר זאת חובתם להושיב בא“י אנשים מישׂראל שיעבדו אותה עבודת שׂדה וכרם וגידול בהמות וכל השייך לזה, וזה יבוא ע”י קנית אחוזות שם מעט מעט ולבנות בהן בתים ואסמים ורפתים וכו' ולהושיב בם אנשי ישׂראל הראויים ומוכשרים לזה ואשר לבם חפץ לקבּל על עצמם העבודה הזאת, להפוך ארץ נשמה אלפי שנה לארץ מיושבת הנותנת לחם ושׂמלה לעובדיה, להם ולביתם בריוח, – בכל זה משתוים כל החברים ובטלה חלוקת הדעות ביניהם; אבל הסבּה שעוררתם להדעת הזאת והשלהבת הבוערת בבתי נפשם להוציא לאור את דעתם הלזו היא משונה בעיקרה. האחת, סבּתה העיקרית היא אש דתית, אשר תוּקד על מזבח לבבם תמיד לא תכבה ואין דוגמתה בכלל העמים, אשר ג“כ אש הלאומיות תוּקד בלבבם לארצם בכל לב ונפש, אבל אינה דתית, רק לאומית טבעית, אבל יתרה עליהם שלהבת העולה מלב אנשי ישׂראל לארצם: היא, מלבד הטבעית הנטועה בטבע כל העמים, גם אש הדתית מתלקחת בתוככי הלאומיות ומוסיפה עליה מדוּרה גדולה, עד כי הדתית נעשׂה עיקר והלאומית טפלה לה. והשניה, סבּתה העיקרית היא, כבכל העמים, לאומיות גרידאף והדתית או שחסרה בם לגמרי או עכ”פ היא במדה מעוטה מאד, והלאוּמית עיקרית והדתית טפלה לה.

אמרתי “שני מיני חברים” ולא יותר, מפני שרציתי שלא להרבות בחלוקות, כדי שלא לבלבל הדברים, אבל ודאי יש בזה כדי חלוקה לכמה מינים, מפני רוב הממוצעים בין שתי הקצוות, שזה בוחר לעצמו לקבּל הדברים הללו כהדתיים והללו כהלאומיים וזה בוחר דרך אחרת כטוב וכישר בעיניו ובעיני חבריו להרבות ולמַעט וכו‘, ואלו ואלו אך טובת ישׂראל ידרשו, אבל לפי דעתם ולפי דרכם. וכהשתנות הסבּות אשר העלו שלהבת לבם, כן ראוי לפי דרכם השתנוּת ההנהגות של הקולוניסטים בסדרי חייהם וחנוכם את בניהם וכו’ לכל מפעליהם, איש לפי דרכו (כאשר אקוה להוציא חבּור קטן בזה לאור הדפוס, ברצות ה', שבו יתבארו כל השיטות, מה היא טובת הענין של הישוב ואיך ראוי להוציאו לאור, וגם פשר דבר לפי השיטות הממוצעות בין שתי הקצוות, אשר ראוי להחזיק בשביל האמצעי הנקרא “שביל הזהב”, ואשר בו ברכה ולא קללה לכל השיטות הנפרדות).

מדברינו מתבארת דעתנו, כי כל עוד שאין לאל ידנו לעמוד למנין ולברר ע“פ דעת רוב החברים איזה דרך ישכּוֹן אור אשר נבוֹר לנו לעשׂותה מסלה לאחינו הנאחזים זה מקרוב בהקולוניות בארצנו, מחויבים אנו להלוך בדרך הרצויה לכל החלוקות, כי הלא בכל הדברים הכלל היותר גדול הוא “שאין לך כלי מחזיק ברכה אלא השלום”, ומכ”ש בדבר גדול וחדש כזה, אשר כמוהו לא היה מימי חורבן בית מקדשנו וארצנו, שהשלום מוכרח בו וחלילה דבר קל יכול להפוך הקערה על פיה, ורבו מתנגדינו מימין ומשׂמאל, כאשר אדבר בזה ג“כ בהרחבה בספרי הקטן אשר אמרתי. הדבר הזה מסילוק המחלוקת מוכרח לנו כאויר לחַי וכמים לדגים וכלחם לרעב, לבל תאמַר החלוקה שכנגדה: “טוב לנו ההעדר מהקיום”, ונוספו גם הם על מתנגדי הישוב חלילה. ע”כ הזהירות מוכרחת בזה, והבלתי נזהר ועושׂה בהענין לפי דעת חלוקה אחת הוא מביא בסכנה עצומה כל הענין הקדוש והנורא הלזה, אשר הרבה נתלבּטנו בו עד אשר הביאנו ה' לעמוד במקום הזה שאנו עומדים בו כעת. רבות עשׂינו, אבל כלא נחשב נגד מה שאנו מחויבים עוד לעשׂות עד הגיענו אל מטרתנו הקדושה.

והנה דעת לנבון נקל, כי דעת החלוקה הראשונה לפי דעת החלוקה הב' אין בה מגרעת, אפילו לדעת היותר רחוקים מן הראשונה, כי לדעתם ג“כ אינה אלא יתרון, שאינה צריכה לגוף הענין; אבל אם נלך בדרך החלוקה הב‘, הרי כבר נגענו לפי דעת חלוקה א’ במגרעות עצומות, מעוּותים שלא נוכל לתקוֹן וחסרונות שלא יוכלו להמנוֹת, והיא השחתה לכל העם עם הארץ יחד וגורמת להאריך ולהרחיק מאתנו את תקוָתנו, לרומם קרן ישׂראל בכבוד. ואחרי כל זה, מי יערוב לנו ממרי נפש אלה, שלא ירימו גרזן להרוס כל אשר בנינו כולנו בזעת אפנו, חלילה, חלילה? ע”כ, חכמים, הזהרו במעשׂיכם!

ולמען אחתום הענין בשלום לכל החלוקות, אדבּרה נא שלום באזני אדוני למען כבוד ארצנו ולמען כבוד חרתנו והעומדים בראשה. ואשׂא משלי ואומַר: מצינו בקרבנות צבּור, שנקרב חלבּם ודמם בעד כלל האומה הישׂראלית לתת עליהם ברכה, היו בה ע“פ מצות התורה שני מיני אש, אשר השלהבת העולה מעליהם אש תמיד תוּקד על מזבח ה' לטובת האומה. הא' ירדה מן השמים בפומבי לעיני כל, ככתוב בתורה, והב' מצוָתה להביאה יום יום מן ההדיוט. ככה אני אומר לעשׂות בכל עניני הצבּור הנוגעים לכל עם ישׂראל כולו, שצריכים ומוכרחים אנו לשתי האשיות יחד, אחת לא נעדרה. האחת, הקדושה, הדתית, היורדת מן השמים, היוקדת על מזבח לב עם ישׂראל לא תכבה, מים רבים לא יוכלו לכבּותה וכל העגואיזמוס כליל יחלוף וכעשן יכלה; והשניה חכמה טבעית היא, אש ההארה שאנו צריכים לחדשה יום יום שלא תכבה, מפני יצר העגואיזמוס המצפה בכל יום להמיתה לאהבת הלאומיוּת הלזו ואומר לו לאדם: מה לך ולטובת הלאום? אדם קרוב אצל עצמו, ורוב כספך או כבוד ומעלה עולה ומכריע כל טובת הלאום כולו. כאשר אנו רואים יום יום אצל עשירי עמנו, שלא ידאגו רק לטובת עצמם, להרבות כבוד ביתם ולהשׂיג שמות הכבוד והמעלה להם ולמשפחתם, וגם זאת יחשבו כי ירבו בזה כבוד ישׂראל הדל ומבוּזה בגויים, כי ימצאו בנו יוצאים מן הכלל שאע”פ שהם יהודים, הממשלה תרוממם בין שׂרים ונדיבי ארץ בגלל חשיבותם ומעלות נפשם, ואחיהם הרבים מבוּזים ונקלים בעיני העמים, גם הרבה רבבות כלים ומתים ברעב לעיני העשירים והמה לא ישׂימו לב, כי שמַן בחלב לבם. על זה צריך לחדש אש הלאומי יום יום, וזהו אש הבאה מן ההדיוט, שאנו צריכים להתלבּט ללבותה ולהעלות שלהבתה.

והנה בעוד ישׂראל על אדמתם היו התורה והחכמה מצויות ביחד, כי שאבו שניהם מרבותיהם, ממקור אחד אשר גם בו היו התורה והחכמה צמודות יחד, אבל מאז גָלו מעל אדמתם הוצרכנו לשאוב שתי אלה האשיות משני מקומות: תורה מאת גדולי ישׂראל וחכמה מאת גדולי העמים, והלבבות נתמעטו ג“כ מצוק העתּים, אשר קשה ללב אחד להשׂיג שתי האשיות ביחד, לכן נפלגו כעת בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמים הטבעיים לחוד, וכשאנו צריכים לעשׂות דבר כללי לטובת הלאום צריכים אנו לחבּר שתי החכמות יחד ע"י שני אנשים נפרדים, הא' גדול בתורה והא' בחכמה, וכשהם מחוּברים כאחד כבר חזרה השלמוּת הראשונה שזרחה לישׂראל מימי קדם”…

ובכן, יש בנו לאומיים “דתיים” ולאומיים “טבעיים”, “ואלו ואלו אך טובת ישׂראל ידרשו, אבל לפי דעתם ולפי דרכם”. הדבר הזה שהכל יודעים אותו, אך לא אחד מן “הטבעיים” ערב את לבבו עד כה להגידו גָלוּי, בדברים ברורים, לכל העם, אדרבא, השתדלו להשכיחו ככל האפשר – את הדבר הזה נשמע פה מפורש יוצא מפי אחד מראשי “הדתיים”… נשמע אמנם לא בפעם הראשונה, כי מאז התעורר הרעיון הלאומי בקרבנו לא חדלו רבים מן “הדתיים” להראות באצבע כל היום על אחיהם “הטבעיים” ולהזכירם תמיד את עוונם, כי אש אהבתם לעמם לא אש דת היא, כי אם “אש הבאה מן ההדיוט”; “קול דברים” כאלה נשמע אמנם יום יום מפי רבנים ומגידים בכתב ובעל פה; אבל מה רב ההבדל בין תמונות הקולות ההם לאותה התמונה החדשה אשר בה יבואו הדברים האלה עצמם במכתב הרב שלנו! רגילים אנו לראות את רבנינו, בצאתם להלחם בעד “עלבונה של תורה” ² עם “העבדים המתפרצים”, והמה עוֹטים כמעיל קנאה, ומקל חובלים בידיהם. ממרום כסא כבודם, מלמעלה למטה, הם משליכים חצים ואבני בליסטראות על ראשי שׂנואיהם ומנודיהם, מרעישים עליהם שמים וארץ, ובאף וחֵמה ובקצף גדול יעוררו בלב צאן מרעיתם קנאה ושֹנאה דתית בשם ה' אלהי ישׂראל… רגילים אנחנו להביט על כל אלה במנוחת נפש, לראות את הקולות ואת הלפידים בעינים מפיקות מה שמפיקות, אך לא חרדת קודש, ולעבור הלאה, איש איש לדרכו אשר הלך בה עד כה. אבל פה, בקראנו את המכתב הזה, הכתוב גם הוא בידי רב וגאון, רק בנוסח אחר לגמרי; בראותנו, לתמהון לבבנו, כי רב וגאון מדבּר דברי שלום ואמת ולבו מלא אהבה שאינה תלויה בדבר לכל העם כמו שהוא, בלי הבדל כתּה; כי תחת לחָרף, לקלל, לזעוק זעקה גדולה ומרה, לעורר מדנים בין אחים, הוא מדבר בנחת ובענוָה, ובנעימה, נותן צדק לכל פועלי צדק ומשתדל לחבּר את הקצוות, להרבות שלום ואחווה ורעוּת בין העוסקים בעבודת הקודש “משני המינים”; – בראותנו זאת, אי אפשר שלו יתעוררו בנו – נהיה מאיזה “מין” שנהיה – רגשי אהבה וכבוד לאיש אשר אלה לו; בעל כרחנו נַטה אזן להקשיב רב קשב אל דבריו, היוצאים מלב טהור, ובעל כרחנו גם נודה במעמקי לבנו, כי דבר גדול ידבּר אלינו הרב…

כמו שאמרתי למעלה, גם הרב שלנו דואג בכל נפשו לקיום הדת ושומר משמרתה כראוי לו, אלא שיודע הוא עם זה, כי “אין אדם שליט ברוח לכלוֹא את הרוח”, ועל כן לא יחדור כליות ולב עמוק, לא ידרוש אמונה ביד חזקה. רק בדעתו שקיום האומה ואָשרה הוא חפץ כללי המשותף לשני המינים גם יחד, לכן ישׂכּיל להגן על הדת בשם הלאומיוּת, וידרוש בצדק מן “הלאומיים הטבעיים”, שיכבדו גם הם תורה ומצוה לשמה של הלאומיוּת… לבו ידאב אמנם לראות, כי “נפלגו כעת בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמים הטבעיים לחוד”, אבל יודע הוא עם זה, כי אם יתקבּצו כל הרבנים והגאונים שבעולם וירימו במרום קולם אף אלף פעמים ככה, תקצר ידם בכל זאת להשיב גלגל ההיסטוריא אחורנית, ועל כן הוא מסתפק במועט ומבקש ומוצא דרך ישרה, פשוטה וקלה: לחבּר שני אלה "על ידי אנשים נפרדים ", “וכשהם מחובּרים כאחד כבר חזרה השלמוּת הראשונה”…

“כשהם מחובּרים כאחד”… אבל איך יתחבּרו כאחד, אם שני המחנות אינם זזים ממקומם בשביל להתקרב זה אל זה? הנה אלה מזה לא יחשבו להם לחובה לותּר על חרותם הדתית במעשׂה אף כמלוֹא השׂערה ושוכחים כי הדת קנאית היא בּטבעה, ואלה מזה לא יאבו סלוֹח אף על מחשבה זרה וימתחו על אחיהם מדת הדין הקשה, אף אם “יקוב הדין את ההר”… היש תקוה לרחוקים כאלה שיתקרבו בזמן מן הזמנים?

יש ויש! לוּ רק יש בתוכנו “אנשי-בינים” כהרב הזה, אשר יעמדו בתָּוך בין שני המחנות וידעו לדבּר בנחת וסבלנות לאיש ואיש כלשונו וכלבבו; לוּ רק יש בתוכנו “רופאים” כאלה, היודעים “לרפּאוֹת חולי הנפש ברפואת תעלה ולהחזיר הרע לטוב במקל נועם ולא להכרית האברים כרופא כירורגי או לבוא עליהם במקל חובלים חלילה” (לשון הרב ז"ל באחד ממכתביו על אדות הצעת אחד הגאונים: “להפטר מיושבי גדרה ולהושיב אחרים תחתיהם”, לפי שיצא הקול עליהם שאינם מדקדקים במצוות!). וכי יש בתוכנו אנשים – ואולי גם רבנים – כאלה. ואנחנו לא נדע, על זאת יהיה לנו לעֵד הרב הזה עצמו, אשר התהלך בקרבנו ימים ושנים ואנחנו לא ידענוהו. מי יודע איפוא כמה ר' מרדכי עליאשברג יש עוד בישׂראל ואנחנו לא נדעם!

אבל מדוע לא נדעם? מדוע הם נחבאים איש באהלו לעת כזאת?

חורף תר"נ

הערה: לאחר שנה (י“ח שבט תרנ”א) פרסמתי ב“המליץ” עוד שנים ממכתבי הרב ז“ל עם הוספת דברים אחדים מצדי, בשם הכולל: “מלאך שלום”. במכתביו אלה הציע הרב לפני ראשי חו”צ הצעה נכבדה מאד: למַנוֹת בהקולוניות בא“י ממונה מיוחד, אשר ישׂא שם “רודף שלום”, ותעודתו תהיה להשגיח על הצד המוסרי שבענין הישוב, לדרוש בשבת ויו”ט על עניני עבודת האדמה ומעלותיה, לזרז את האכרים לכל הדברים הדרושים למצבם, להרחיק מביניהם מחלוקת וסכסוכים, ללמדם דרך ארץ ומדות טובות וכו' וכו'. המכתבים האלה יקרים מאד, כן מצד עצם נושׂאם וכן מצד גלוֹתם לפנינו את נפש כותבם; אך לפי שבעל “שיבת ציון” כבר לקחם משם וחזר והדפיסם בספרו (חלק א' עמוד 32–35) חשבתי למוֹתר לתת להם מקום גם בקובץ הזה.

מכתב גלוי לאחַי ברוח

Weit, sehr weit entfernt ist der Hafen den wir mit der Seele suchen. Dem tausendjährigen Wanderer jedoch darf kein noch so weiter Weg zu lang sein. Autoemancipation!

בשעה שקוראים אַתם את מכתבי זה כבר ידעתם, כי פינסקר איננו עוד, וכבר שמעתם גם את האנחות הארוכות, שהתפרצו מלבות כל חובבי־ציון, מקרוב ומרחוק, לשמַע האסון החדש הזה. ומה יפּלא? גם בימי גדוּלה וגבורה יִבכּו ויספּדו אנשי חַיִל על שׂר צבא אהוּב שמת, ואף כי בעת צרה ומבוּכה כהעת הזאת לחו"צ; עת אשר מחוץ ירדוף אויב, ירדפו מקרים רבים ורעים שחוּבּרו יחדו, ירדפו תלמידי שמעי בן גרא, שזה דרכם תמיד לרדוף נרדף ולהתאבּק בעפר רגלי מי שהשעה משׂחקת לו, – ובבית… אך מה אספר לכם ולא תדעו? הלא גם אתם ‘בבית’ ועיניכם רואות. –

ואולם, אם גם ירגישו כל חו“צ, כי אבֵדה גדולה אָבדה להם במוֹת פינסקר, הנה לא כולם יכירו את תכוּנת האבדה הזאת כמו שהיא, את היחס האמתּי בין המנוח ז”ל ובין ‘חבת־ציון’. רוב חו"צ ידעוהו רק בתור ‘איש מעשׂה’, העומד על גביהם ומנצח על אספת הפרוטות, העמדת ‘הקערות’ וסדור ‘התמיכה’, ורק מעטים מאד ידעו גם את נפשו הפנימית על פי מַחבּרתו הנפלאה. אלה האחרונים לבדם יודעים, כי בעצם וראשונה היה פ' רק ‘לאומי’, חובב עמו, ומתוך חבתו זו נולד בו רעיון ה’אבטוֹאֵימַנציפּציא', מתּחלה בלי כל יחס לארץ ישׂראל, ורק אחרי כן, כאשר האמין לראות באגודות חובבי־ציון הצעד הראשון להתגשמות רעיונו זה, התחבר גם הוא אליהם. לוֹ, לאיש שחוּנַך מנעוריו על ברכי הספרוּת האירופית, זרה היתה האהבה העמוקה לארץ אבותינו, אהבה שאינה תלויה בדבר, אשר אנחנו, חניכי המקרא והתלמוד, מרגישים בלבנו מראשית ילדותנו. הוא ידע רק את ‘הארץ הקדושה’, הקדושה לא קדוּשה לאומית, כי אם דתית בלבד, ועל כן – לא קדושה לעתיד לבוא, כי אם לשעתה בלבד. ‘לא לארץ־קדשנו עלינו לשׂאת נפשנו עתה – אלה דבריו במחברתו – כי אם לארצנו. רק כברת ארץ גדולה דרושה לנו, אשר לנו תהיה ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה. שמה נביא אתנו את קדשי קדשינו, אשר הצלנו מתוך הפכת ארץ מולדתנו מקדם: את רעיון האלהות וכתבי הקדש. כי אך הם הלא המה אשר קדשו גם את הארץ ההיא, לא ירושלים או הירדן. אולי אמנם תוכל ארץ־קדשנו להיות גם לארצנו, ואז – מה טוב! אבל קודם כל צריך לברר היטב – וזה לבד נכבד לנו לדעת – איזו ארץ תוכשר להיות מקלט בטוח לנדחי ישׂראל’ (ע' 22, 23).

רק בזאת נבדל איפוא פ', בנוגע לא“י, מיתר חכמי עמנו אשר כגילו, במה שלא הבדילה לרעה מכל הארצות. ולוּ מצאה אז הצעתו אזנים קשובות בין אחינו שבמערב, אשר למענם ובשׂפתם נכתבה, והיו שולחים ‘אֶקספּדיציא’ לבקש ‘מקלט בטוח’, היה הוא מוצא איפוא לנכון לחקור גם את א”י, אולי תצלח, ‘ואז – מה טוב!’ – אבל אנחנו הלא נדע, כי אקספּדיציא כזו היתה בוחרת בודאי באחת הארצות אשר באמריקא או באוסטרליא או אולי באפריקא, רק לא בארץ ישׂראל, – ואז היה גם הוא מקדיש שארית ימיו לא לישוב א"י, כי אם לישוב הארץ הנבחרת ההיא, ושמו וזכרו היה נשאר אמנם לברכה כאחד מבני עמו הנאמנים, אך לא כאחד מראשי חובבי ציון.

אבל דבריו לא מצאו אזנים קשובות במערב. ואין להתפלא על זה כלל, אדרבא, עליו יש להתפלא: איך יכול גם לקווֹת, כי תשׂיג מַחבּרתו את מטרתה, בעוד שהוא עצמו ראה והראה אבן נגף גדולה על דרכה, מבלי הראות עם זה גם את האמצעים להסרתה.

הנה עיקר רעיונו במחברתו הוא זה: הוא מתאמץ להרוס בלב אחינו המערביים את בטחונם ב’אֵימַנציפציא' ותקוָתם להתפשטותה בכל הארצות על ידי התפּתחות הדעות ההוּמניות, בהראותו לדעת, כי השׂנאה לישׂראל מקורה ברגש טבעי עמוק, כי מחלת־הנפש היא, העוברת בירושה מאבות לבנים (ע' 5), בעוד אשר האימנציפציא היא רק ילידת השׂכל וההגיון, ולעולם לא נוכל לראות בה תולדה מוכרחת היוצאת מאליה, בלי אמצעי, מתוך רגש הצדק אשר בלב העמים (ע' 9). כי על כן לא אימנציפּציא, כי אם אבטואימנציפּציא היא ישועתנו היחידה ולה אנו חייבים להקדיש כל כוחנו, מבלי לסגת אחור מפני אורך הדרך וסכנתה, אחר שדרך אחרת אין לפנינו. וכדי לגשת אל העבודה הגדולה, צריך – וזהו הצעד הראשון הקשה ביותר – שיחליטו בלבם כל טובי בני עמנו להתיצב בפעם אחת על הדרך הזאת ולבלי עזבה עוד עד הגיענו אל אחרית חפצנו, או, בלשונו, דרושה לנו ‘ההחלטה הלאומית’ (דער נאציאָנאלע ענטשלוסס – ע' 23). וזאת היא איפוא מטרת המַחבּרת: להביאנו לידי החלטה זו, בהביאה אותנו לידי הכרת נחיצותה.

אבל פה הלא מוכרח היה מחַבּרה לשאול את עצמו : אם רק מפני זה אין תקוה לעמנו מן האימנציפּציא הבנויה על הדעות ההומניות, מפני שכל שיטה בחיים הבנויה רק על השׂכל, ולא ברגש יסודתה, רפת־כוח היא ולא תוכל לנצח ‘מחלת־הנפש’ המתנגדת לה, – אם כן הלא לשוא יעמול גם הוא לעורר את עמנו, על ידי ההכרה השלילית הזאת, לשיטת־חיים חדשה, אחרי כי גם היא, הכרה זו, ‘רק ילידת השׂכל וההגיון’ היא, וההחלטה הלאומית אשר תצא ממנה, אף אם תצא, לא תהיה איפוא ‘תולדה מוכרחת מתוך הרגש’; בעוד אשר האינדיפירינטיסמוס הלאומי, האוֹכל אותנו בכל פה זה דורות רבים, הוא ‘מחלת הנפש העוברת בירושה מאבות לבנים’; ומה יתרון איפוא לרעיון האבטואימנציפציא על תקות האימנציפציא, אם גם שתיהן אין להן יסוד בלב, וכל ההבדל שביניהן הוא רק מה שלזו יחסר היסוד בלב אחרים ולזו יחסר בלבנו אנחנו, שגם כן לא בידנו הוא? –

ובאמת ראה פ' שאלה זו, אך לא נתן לה תמונה מוגבלת כזו ולא עסק בה בפרטות, לפי שלא יכול למצוא לה תשובה נכונה. באמונתו הגדולה בישרת הצעתו, האמין גם בכוח דבריו, כי רב יהיה להוליד את ההחלטה הלאומית. אם החלטה שׂכלית כזאת תוכל להתקים הרבה ולשוב ולהוליד מצדה מעשׂים גדולים ונכבדים? הוא חפץ להאמין גם בזאת – והאמין.

‘הרגש הלאומי! מאין נקחהו? – יקרא במר נפשו – הלא זה הוא אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו, כי רק יהודים אנחנו’ (ע' 12). והנה הוא הולך ומבאר את הסבּות אשר המיתו בנו את הרגש הזה ומוסיף גם דברי תוכחה ומוּסר היורדים חדרי בטן. אבל השאלה לא זזה ממקומה: מאין נקח עתה את הרגש אשר אבד לנו, אם כה או כה, ואשר בלעדיו אין יסוד להצעתו? – הוא מתנחם אמנם, כי עתה נשתנה מעט מצב הדבר לטובה. היציאה המבוהלה לא“י, אף כי לא הצליחה, תוכל בכל זאת להיות לאות על האינסטינקט הנכון בלב העם, אשר הכיר, כי דרוש לו בית נאמן (ע' 17). ומצד אחר, הנה האידיאות הגדולות של המאה הי”ח והי“ט עשׂו רושם גם בעמנו. גם אנחנו נרגיש עתה את ‘אנושיותנו’ ואין אנו עוד יהודים בלבד, אלא גם בני אדם, ובהיותנו בני אדם, נחפוץ לחיות ולהיות לעם, ככל יתר בני האדם (ע' 24). – אבל הנחמות האלה אינן מספיקות כלל. האינסטינקט בלב המון העם המבקש לחם, מלבד שמציאותו עודנה מוטלת בספק גדול, הנה אף אם ישנוֹ, יסוד חלש הוא מאד לבנין גדול כזה. בעבודה כזאת צריך שישתתפו כל טובי העם, צריך שיתעורר חפץ אמתּי לעשׂותה בלב אלו היודעים גם איך לעשׂוֹתה, מבלו שילכו בעינים עצומות אל אשר ישׂאם האינסטינקט. ואלה טובי העם, ‘בני הקולטורא החדשה’ (ע' 29), אשר באו אל קרבּם האידיאות של המאה הי”ח והי"ט, – הם, אם אף ירגישו את אנושיותם, עוד רב הדרך מזה עד הרגשת לאומיותם העברית: בני אדם הנה הנם, אך לא בני עמם. ואם גם יוֹדוּ בצדקת המשפט ההגיוני הזה של המחבּר: כי בהיותנו בני אדם, עלינו לחפוץ להיות לעם ככל יתר בני האדם, – הנה יגיעו בזה רק להכיר נחיצות הדבר, אך לא להרגישו, והתולדה אשר תצא מזה תהיה איפוא גם אז ‘רק ילידת השׂכל וההגיון’, לא ‘תולדה מוכרחת מתוך הרגש’. עלינו לחפוץ! – כך מצַוה ההגיון; אבל מה נעשׂה אם בכל זאת לא נחפוץ, כלומר, לא נרגיש חפץ כזה? או עוד יותר – מה נעשׂה אם חפַצים אחרים, החיים באמת בלבנו, מתנגדים לחפץ כזה ומביאים אותנו לעַוֵת גם את משפטי ההגיון, כדי להוכיח שאין עלינו לחפוץ כלל, שאין לנו גם רשות לחפוץ כלל?

וזה הוא מה שקרה באמת אחר צאת המַחבּרת לאור. ‘בני הקולטורא החדשה’ לא נבהלו מפני זעם לשונה ומופתי־הגיונה, ואדרבא, גם הם לא חדלו מאז ועד היום להוכיח במופתים ברורים בעיניהם, שאין לנו חפץ כלל בדברים כאלה, וכי כל רעיון האבטואימנציפציא הוא לא רק חלום הבל, אלא גם סם־מות מסוּכן להקולטורא החדשה.

אך בין כה וכה, ובתוך היהודים שלנו, אשר מקרים שונים עזרו להם לבוא לא רק לידי הכרה, כי אם גם לידי הרגשה (אף כי רק זמנית) בנחיצות ‘מקלט בטוח’, ועם זה הביאו רובם אִתם מן ‘החדר’ את ‘האינסטינקט הנכון’, כי רק ארץ אחת יש בעולם ששמה ‘ארץ ישׂראל’, – נמצאו רבים אשר לא הרבו לחקור ולדרוש והתחילו להתעסק בפועל בישוב ארץ ישׂראל. להתעסק, כמובן, על פי דרכם : בלי חקירה קודמת, בלי שיטה קבועה, בלי סדר ובלי אחדוּת. התעסקות כזו לא יכלה אמנם למצוא חן בעיני חכם כפינסקר; אבל טובה היתה לו בכל זאת מחבּוּק־ידיהם של המערביים. הן אמנם בחירת הארץ לא נעשׂתה, כעצתו, על פי ‘אֶקספּדיציא’ של חכמי האומה, שבדקו ומצאו אותה טובה למטרתנו מכל הארצות; הן אמנם, תחת ‘דירקטוריום’ לאומי, אשר ינהל כל הענין בדעת וכשרון, נוסדו אגודות אגודות, שכמעט לכל אחת היתה פרוֹגרמא מיוחדת עם ‘אידיאות’ מיוחדות; הן אמנם, תחת ‘החלטה לאומית’, נראתה בתנועה זו רק התעוררות מתי מספר, רובם מדלת־העם; – אבל, למרות כל אלה, האמין לראות פה עכ"פ עקבות איזה צל של חפץ פנימי ‘לחיות ולהיות לעם’, ובזה היה די למשוך אל ‘המתעסקים’ האלה לב איש כמוהו, שהיה תוכו כברוֹ, ואחר שהכיר פעם אחת, כי חרפּה היא לעמנו לשבת בטל ולהטיל עצמו על אחרים, בחר יותר לגוֹל מעליו את החרפה הזאת בחברת הקטנים, שרוצים ואין להם, מאשר להוסיף ולשׂאתה ביחד עם הגדולים, שיש להם ואינם רוצים.

ככה היה פ' לחובב־ציון, או – אם אפשר לאמור כן – לחובב חובבי־ציון… ראה ונוכח בעל האבטואימנציפציא, שאין כוח בדברים ובמופתי השׂכל לברוא יש מאַין, והנה נראתה לו תנועת ישוב א"י בתמונת איזה יש, אם גם חלש מאד, וַיתמַכּר אליה בכל לבבו, בהאמינו, כי לא יִכבּד כל כך לצוּר צורה נכונה לתוהו־ובוהו שכבר נמצא.

כשמונה שנים עבד פ' עבודתו לישוב א“י, ובמשך השנים האלה אסף נסיון רב, נסיון מר ומעציב. על כל צעד פגע במכשולים שלא היתה לאל ידו להסירם. הקולוניות המעטות והדלות, שנוסדו על רגל אחת, לא יכלו עמוֹד ודרשו תמיכה תמידית במדה מרוּבּה, וחו”צ שבגולה, אשר אש אהבתם לציון בוערת על לשונם, ניכרו רק בכעסם על ‘מתנגדי הרעיון’, אך לא בכיסם: להתנדב לצרכי הישוב לא הרבּו, אבל הרבּו לחווֹת דעה ולאמור ‘קבּלו דעתי’. בכל הזמן הזה, המעט כי לא הצליחו חו"צ לצאת מכלל כתּה ולהיות לעם, אלא שלא הצליחו גם לבוא לכלל כתּה אחת, להביא אחדוּת גמורה בקרבם פנימה. כל ימי פ' היו כעס ומכאוֹבים, מלחמת עולם בפרוּד הלבבות ונרגנוּת, באינטרסים קטנים של יחידים ושל ‘צבּוּרים’ וכדומה. ‘רקבון!’ – היתה הקריאה השגורה בפיו. ובאמת נגלה פה ביחוד ה’רקבון' אשר בחיי עמנו בכלל. כי רק אז הלא יגָלה כל רפיון כוחו של החולה, כאשר ינסה לקום ממשכבו ולעמוד על רגליו…

בשתי השנים האחרונות, מאז היו חו"צ ל’חברת התמיכה' ופ' לראשה האוֹפיציאלי, נשתנה אמנם מצב הענין הרבּה. עתה לא יכול עוד כל ‘נכבד בעדתו’ לקפוץ בראש ולעשׂות (או לדרוש שיעשׂו אחרים) מה שלבּו חפץ. כלי־נשק יותר טובים היו עתה בידי ‘ראש החברה’ להגן בהם על השלום והסדרים. ועל ידי זה, ועוד סבות אחרות גדולות מזו, התחזקה והתגברה התנועה פתאום בבת אחת, עד כי בהשקפה ראשונה אפשר היה להאמין – ועל כן גם האמינו כמעט הכל – כי הקיפה באמת את כל העם ומעתה תתפתח בדרך ישרה והיה תהיה בקרוב להחלטה לאומית אמתּית.

אבל החלום הזה לא ארך… מה שקרה אחרי כן הלא תדעו כמוני. עתה הנה נגלה ברור, וגם הדמיון היותר נלהב לא יוכל עוד לכסוֹת, מה רבּו מצד אחד המכשולים החיצוניים בארץ ישׂראל, ומה גדול מצד אחר הרקבון הפנימי בישׂראל. – ואיזה רושם צריך היה כל זה לעשׂות בלב בעל האבטוֹאימנציפּציא? הוא, אשר גם מראש לא היתה לו א“י תנאי מוכרח לתקומת רעיונו ורק מאמונתו במציאוּת איזה ‘רגש לאומי’ בלב חו”צ התחבר אליהם, – מה היה לו לעשׂות עתה, אחר שהנסיון הורהו לדעת, כי בא“י קשה ביותר להוציא את רעיונו אל הפועל וכי גם חו”צ ‘רק יהודים’ המה? האם יכלנו לשית עליו חטאת, אם היה עתה פונה עורף לגמרי גם לציון גם לחובביה והיה מבקש איזו דרך אחרת להשׂגת מטרתו?

אבל את זאת לא עשׂה. הוא בא אמנם בימיו האחרונים לידי החלטה, אף הגיד כן מפוֹרש לאחדים ממיוּדעיו (והכותב בתוכם), כי א“י אינה ‘הארץ אשר תוכשר להיות לנו מקלט בטוח’, כי מצבה המדיני ויחס העמים אליה יעמדו שם תמיד לשׂטן לנו. ובכל זאת, לא עברו עליו לשוא שמונה שנות עבודתו בישוב א”י, וגם בהחליטו עתה, כי לא תצלח למקלט בטוח, לא יעץ עוד, כמלפנים, לעזבה לגמרי ולקחת אתנו את ‘קדשי־קדשינו’ לאיזו ארץ חדשה אשר נבחר. ‘את הישוב בארץ ישׂראל – הוסיף המנוח – עלינו, למרות כל זאת, לתמוך ולהרחיב כפי היכולת. בא"י אנו יכולים וצריכים ליסד לנו מרכז לאומי רוחני’.

ישוב א"י לא לשם אבטואימנציפּציא, כי אם לשם מרכז לאומי רוחני! – איזה דרך בא בלבו הרעיון הזה, אשר לא זכר לו במחברתו ולא יחס להצעתו שם?

כן תתפלאו בודאי. והפשטנים שבכם יוכלו אמנם לראות בזה רק מעין ‘פשרה’ בין יאוש מוחלט מצד אחד ועמל שנים רבות מצד אחר… אבל כשאני לעצמי, מוצא אני בנפשו יסוד יותר עמוק לרעיונו החדש הזה.

ובאמת, הן בהחלטתו האחרונה, שיכולה האבטוֹאימַנציפּציא להפּטר מיסורי א"י, בבקשה לה ‘מקלט בטוח’ אחר, – עוד לא הוסרו כל המכשולים מעל דרכה; עוד נשאר בכל תקפו הרקבון הפנימי, מחלת־נפשנו זאת, אשר לא מצא לה תרופה עד כה. ומה בצע איפוא כי תמצא לנו איזו ארץ מוכשרת, ואנו אין אנו מוכשרים? ‘הרגש הלאומי! מאין נקחהו?’ – כי לא בדברים לבד אפשר לבראו מאַין, זאת הורהו גורל מחברתו; כי גם זכרונות נכבדים אינם מספּיקים להרימו עד מעלת־החוֹם הדרושה, זאת הורוּהו מעשׂי חובבי־ציון; ומאין איפוא נקחהו? איה נמצא מקור מוחשי ותמידי ללאומיות ישׂראל, אשר ישפיע חוֹם וחיים על כל חלקי העם המפוֹרדים ויטהר את כולם מן הרקבון המכלה אותם?

באמצעות מחשבות כאלה לא כבד הוא להגיע עד הרעיון, כי מה שחסר לנו קודם כל, עוד גם קודם ‘ההחלטה הלאומית’, הוא מקום קבוּע למרכז לאומי רוחני, אשר יהיה ‘מקלט בטוח’ לא להיהודים, כי אם להיהדות, לרוח־לאומנו; אשר בו ובשכלולו ישתתפו כל בני עמנו מכל ארצות פזוּריהם, וההשתתפות הזאת תקַרב קרבת הרוח את הרחוקים זה מזה במקום ובדעות, ועל ידה, ואחרי כן גם על ידי השפעת המרכז על כל נקודות ההיקף, יתחדש הרוח הלאומי בכל הלבבות ויתחזק גם רגש האחדוּת הלאומית בהם… ומכיון שהגיע אדם במהלך מחשבותיו עד הלום, ואף גם אם לא עסק, כפינסקר, ימים רבים בישוב א“י, לא יוכל עוד לעצור בעד הרעיון הסמוך וקשור לזה בהכרח, כי רק 'בא”י אנו יכולים וצריכים ליסד לנו מרכז לאומי רוחני' במובן הזה.

כך אני מבין את ‘הצוָאה הלאומית’ (כן קרא הוא עצמו לרעיונו זה) של בעל האבטואימנציפּציא.

ובזה הגדתי כל מה שחפצתי להגיד על אודות דעות המנוח ז“ל, ופה יכלתי איפוא לחתום את מכתבי, לולא היה רעיונו זה האחרון, בדבר המרכז הרוחני בא”י, יקר לי גם מצד עצמו ושוה בעיני להתבונן בו עוד מעט. אך אל נא תבהלו! מכאן ואילך לא תשמעו עוד חקירות מפשטות או ‘פלוסופיא’ (כמו שרגילים סופרינו לקרוא לכל דבר אשר לא ביד יוּקח). הן הנסיון הורני כבר, כי כה הסתבכו והתערבו בזמננו שתי השאלות הללו, של היהודים ושל היהדות, עד שאי אפשר כמעט להטעים לשום אדם, על ידי דברי שׂכל והגיון בלבד, את ההבדל הגדול שביניהן. אתה מתאמץ להוכיח, למשל, כי דבר פלוני, בכל היותו תשובה הגונה לאחת מהן, אינו תשובה כל עיקר להאחרת, והשומע ישמע וינענע בראשו, כאלו הבין דבריך, ותוך כדי דבּוּר הוא מוסיף: ‘כל זה טוב ויפה, אבל…’ ואתה משתומם לראות, כי מן ‘אבל’ והלאה חוזרים הדברים לקדמותם, לערבּוּב השאלות ובלבול הדעות, כאלו לא אמרת כלום… כי על כן, למען נבין היטב, מה בין זו לזו, מוכרחים אנו לצייר לנו במחשבתנו מצב דמיוני, שבו יקל לנו להבחין בין צרכי היהודים וצרכי היהדות. ואיני מבקש איפוא מכם אלא לחלום בהקיץ רגעים אחדים עמי יחד, – דבר אשר לא יכבד מאד על חובבי ציון שכמותכם, נושׂאי דגל העתיד…

ובכן – הננו חולמים.

ובחלומנו, והנה האנטיסמיטיסמוס טרם יהיה בארץ, והתפתחות הדעות ההוּמניות לא נפסקה עדיין, אדרבא, צעדה הרבה לפנים; שאלת היהודים היתה כבר לנחלת ההיסטוריא, וישׂראל שוכן לבטח בכל הארצות בצל אימנציפּציא שלמה; ועם זה, כמובן, צעד גם הוא לפנים על דרך ההשׂכלה והאַסימילציא החיצונית. במצב אושר כזה לא תעלה אבטואימנציפּציא על לב שום אדם, ואם היה נמצא ‘בעל הזיה’ כזה היו הכל מביטים בפניו ברחמים גדולים. אבל לעומת זאת נתעוררה בלב רבים שאלה אחרת: שאלת היהדות במובנה הלאומי. הקשר שבין כל ישׂראל התרופף מאד, באין דבר אשר יחזקהו, באין גם צרה, אשר תדרוש עזרת אחים. מנהגי הדת והחיים קבּלו בכל ארץ צורה מיוחדת, לפי רוח הארץ ההיא. שׂפת עבר עם ספרותה כמעט נשתכחה מישׂראל ולא נשאר לה אלא תפלת שבּת ומוֹעד, וגם זה לא בכל מקום. וככה יתפרדו בני ישׂראל לארצותיהם לגוייהם וכל חלק מהם ילבש צורה מיוחדת לפי רוח עם הארץ, מבלתי יכולת להיות ‘מצוּינים’ כעם אחד ברוח אחד. רוב העם אינם מרגישים כבר גם את הצורך להיות מצוינים, והולכים וקרבים במנוחת לב אל קץ אומתם. אבל כה וכה נמצאים עוד אנשי־לב, המביטים בעצב ואנחה על גסיסת עמם, הגוי הגדול, לפחות בשנים ובחליפות היסטוריות, והנם מבקשים אמצעים, במה לשוב ולקרב את אבריו המפוזרים ולָפחת בכולו רוח חיים חדשים. ואחר שניסו באופנים שונים ולא עלתה בידם; אחר שנוכחו לדעת, כי אי אפשר לברוא ‘פלשׂתינא צעירה’ בטבּוּר אירופא על ידי חקירות בתולדות ישׂראל… בא בלבם הרעיון לנסות דבר אל פלשׁתינא הזקנה, ארץ הרת היהדות, אשר לא חדלו בני ישׂראל להודות בקדושתה עכ"פ כיתר העמים, ולהביט אליה מפני זה גם באיזו גאוה לאומית. את הקשר הלאומי הזה, עם כל רפיונו, מצאו ‘הלאומיים’ לטוב לעשׂותו יסוד לאחדוּת האומה, בהיותו מוחשי ועומד מחוץ לגבול הארצות הנאורות השונות, באופן שיוכלו כל ישׂראל להשתתף בו, להשפיע עליו ולקבל השפעה ממנו. ולמטרה זו יסדו אגודה כללית, בלי הבדל ארץ מולדת, בשם ‘מחבבי־ציון’.

את מטרותה זאת העיקרית – אחדוּת העם – לא מצאה האגודה לנכון לפרסם תיכף בראשית מעשׂיה. בקול הקורא ששלחה בכל תפוצות ישׂראל היא אומרת: ‘הנה הרבה אלפים מאחינו יושבים בארץ אבותינו ואוכלים לחם חסד בחרפה, והחרפה הזאת חרפת כל ישׂראל היא: כי איך נוכל ונראה אדמת אבותינו נעבדת רק בידי זרים, ובני ישׂראל, עובדיה ושומריה לפנים, שהיו יכולים גם עתה לעבדה ולשמרה ולשׂבוֹע מטוּבה, נמקים עליה בעוני ובעצלות? ואיך נוכל ונראה כל העמים והדתות משתדלים לתקוע בה יתד חזקה, מַרבים במחיר כל שעל ושעל מאדמת הקודש, בונים שם בתים טובים לאורחים וחולים מאחיהם ובתי ספר ערוכים בכּל לנערי בני עמם ודתם, ורק אנחנו, אשר הארץ הזאת, מלבד קדושתה, היא לנו גם ערשׂ ילדותינו, – אנחנו כמו שכחנוה ולא נשׂים לב להרחיב גבול היהדות בארץ מולדתה מקדם? – כדי להסיר איפוא את החרפה הזאת מישׂראל, נוסדה אגודת “מחבבי־ציון”, אשר מטרתה להרחיב גבול היהדות בא"י ולהיטיב את המצב החמרי והמוסרי של בני ישׂראל היושבים והמתישבים שם, על ידי יסוּד קולוניות לעבודת אדמה ובתי חנוך ובתי חסד שונים, או גם על ידי אמצעים אחרים, כאשר תורה העת’.

ולפי שמיסדי האגודה היו אנשים נכבדים ונבוני דבר ועשׂו הכל בהשׂכל ודעת ובזהירות ומתינות הראויה, לכן הצליחו לקנות לאגודתם הרבה לבבות בארצות שונות ולאסוף גם סכומים הגונים, – ומיד יצאה האגודה לפָעלה : התחילה ליסד קולוניות לעבודת האדמה מבחירי צעירי עמנו ילידי הארץ ביחד עם אנשים בריאים וטובים גם מחו"ל ; התחילה גם ליסד בתי ספר שונים, לתורה ודעת, לעבודת־אדמה ואוּמנות, ובכלל – שׂמה לב לכל הדברים שיש בכוחם להרים מצב היהדות ובניה בארץ. והכל ברוח אהבה אמתּית להעם והארץ, בסדרים נכונים המתאימים למטרת־האגודה העיקרית, ובהשגחת אנשים ראויים לכך.

עברו שנים מספּר, ומעשׂי האגודה נשׂאו פּרי. קולוניות עבריות אחדות עומדות וקיָמות על בסיס נכון, ובעליהן עובדים את אדמתם מאהבה ואוכלים לחמם בשׂמחה; בתי ספר אחדים הספיקו כבר לגַדל דור אחד של תלמידים הגונים, בעלי תורה וחכמה ודרך־ארץ, – ועוד כאלה וכאלה.

והקול נשמע בגולה, כי יש בא“י אכרים עברים אמתּיים, כלומר אכרים אמתּיים, החורשים וזורעים וקוצרים בידיהם ממש; ועברים אמתּיים, אנשים מן הישוב, הבאים מן השׂדה בערב וקוראים ושוֹנים, ויין לא ישתו לשכרה… אכרים עברים בדור האימנציפּציא השלמה! חזיון כזה יקר מאד בארצות הגולה ולא יאוּמן כי יסוּפּר… ומה יפלא איפוא, כי רבים מגדולי עמנו התחילו לבוא לא”י, כדי לראות בעיניהם את הפלא? וכשבאו וראו כל זה ויֶתר מעשׂי האגודה, הרגישו בלבם רגש אהבה עמוקה לארץ־אבותיהם ולאחיהם היושבים עליה, המפארים שם ישׂראל לעיני העמים בחייהם הטבעיים והבריאים; ואין צריך לאמור שנתנו ידם להאגודה, אלא שאחדים מהם קנו שם גם לעצמם נחלת שׂדה וכרם למזכרת נצח. ובעקבות הגדולים התחילו ללכת גם קטנים מהם, עד שהיה הדבר למנהג בישׂראל. שכל בעל בעמיו יחשוב לו לחובה ולכבוד להחשב במספר ‘מחבבי־ציון’ ולבקר לפעמים את הארץ, בעת שהוא יוצא לחו"ל להנפש מעבודתו.

ונערי בני ישׂראל, שנתחנכו בבתי הספר של האגודה, התחילו לבוא לארצות הנאורות (כי כן תשלח האגודה את בעלי הכשרונות שבהם להשתלם בלמודים בחו"ל), והנה הפלא ופלא! צעירים משׂכילים, שאינם לא אשכנזים ולא צרפתים וכו' – שאינם כלום, אלא בני ישׂראל מארץ ישׂראל –ודי! הם יודעים אמנם לדבּר בלשון עם ועם, אבל לשונם לעצמם היא לשון העברים הקדמונים (כי אותה קבעה האגודה בבתי ספרה בתור לשון הלמודים והתלמידים, כדי שלא להטיל קנאה בין חבריה ילידי ארצות שונות, אשר כולם, כידוע, פטריוטים גדולים הם בארץ מולדתם וקנאים עצומים גם בא"י כל אחד ללשון ארצו…). הסטודנטים האשכנזים והצרפתים וכו' בני דת משה, מתּחלה שמעו ויתמהו ויצחקו בלבם, אבל מעט מעט הורגלו בזה והתחילו בעל כרחם לחשוב את הלשון הזאת כאחת הלשונות. ובראותם את חבריהם הנוצרים נותנים גם כבוד להשׂפה הזקנה, שבּה נכתבו ‘הספרים הקדושים’, התחילו גם הם, בני דת משה, לזכור ולהזכיר, כי בשׂפה זו דבּרו אבותיהם באיזה זמן קדום, וסוף סוף התחילו גם ללבּוֹש גאוּת… ורבים גילוּ פתאום גם חן ונועם בצלצולה והשתוקקו ללמוד לדעתה. ומכיון שרבּו החפצים ללמוד, נמצאו גם מלמדים, ‘מורי עברית מארץ ישׂראל עצמה’, אשר יבכּרו אותם על פני המורים שלידתם בחו"ל, כמו שמבכּרים בכל שׂפה אחרת חיה את המורים אשר מארצה יצאו.

וכשראתה האגודה כך, החליטה להרחיב חוג פעולתה ולעסוק גם בעניני לשון וספר. קודם כל יסדה בירושלים מכ“ע עברי גדול ונכבד, הנערך ע”י חכמים מומחים לדבר ומלא מאמרים מצוינים על דבר תכוּנות הארץ ויושביה וקדמוניותיה. על דבר מצב ישׂראל בכל הארצות, חייהם וצרכיהם וכו'. מכ“ע זה קנה לו שם טוב בין כל בני עמנו, וגם גדולי כה”ע באירופה ידעוהו בשם ויביאו דבריו בכבוד הראוי. וכשרבּו קוראיו, רבּוּ גם סופריו; ומשרבּוּ סופרים מומחים בא“י, רבּוּ גם ספרים טובים בשׂפת עבר, היוצאים לאור בא”י ונקראים בחשק ושקידה בכל ארצות הגולה. וכה גדלה הספרות העברית בכמוּת, ועוד יותר – באיכוּת…

אבל מה אאריך? בסגנון כזה נוכל להמשיך את חלומנו בלי גבול. כללו של דבר:יותר שהשתלמו המעשׂים בא"י – יותר הלכו ורבּוּ המשתתפים בהם, יותר שרבּוּ המשתתפים בהם – יותר הלכו והשתלמו המעשׂים ויותר גדלה פעולתם על רוח בני הגולה.

התנועה הזאת, לפי שנתעוררה לא על ידי שאלת היהודים, כי אם על ידי זו של היהדות, לפי שלא היתה פרפור של קדחת מסבות מקריות וחיצוניות, כי אם תנועה מסודרת מסבּה מוּשׂכלת ופנימית, – על כן לא עשׂתה דרכה בחפזון ובהלה, לא השתמשה למטרתה באמצעים דמיוניים, בהפרזות והפלגות, המבלבלות מוחם של ההמון ובני הנעורים, כי אם הלכה והתפתחה לאט, במנוחה ושלוה, בלי קפיצות פתאומיות לפנים ולאחור, עד שלסוף, כעבור דורות אחדים, השׂיגה את התכלית הנרצה: בראה בא"י ‘מרכז לאומי רוחני’ להיהדות, האהוב וחביב על כל העם ומאחד ומקשר את כל העם; מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש, ‘מיניאַטוּרא’ אמיתּית של עם ישׂראל כמו שהיה צריך להיות… עד שאיש עברי בגולה חושב לו לאושר לראות בעיניו פעם אחת את ‘מרכז היהדות’, ובשובו לביתו הוא אומר לחברו : רצונך לראות טופס של איש ישׂראל בצביונו האמתּי, בין רב או חכם או סופר, בין אכר או אוּמן או סוחר? – לך לארץ ישׂראל ותראהו…

על זאת הקיצונו, והנה לנגד עינינו החיים כמו שהם, תמונה אחרת לגמרי. ‘מחלת הנפש’ הישנה שׂוררת באירופא בכל עוז, ושאלת היהודים עם כל המסתעף ממנה ממלאה כל הלבבות, באֶפס מקום עוד לשאלת היהדות, הדורשת גם היא תפקידה בחָזקה… גדולי ישראל מתאספים וחוזרים ומתאספים לדעת מה לעשׂות ביהודים, ‘איזו ארץ תוכשר להיות להם למקלט בטוח’, וחובבי ציון ירגנו באהליהם ויקראו : ‘איזו ארץ ? מה זו שאלה ? ארץ ישׂראל !’ – ולעומתם מחנה גדול של ‘בני הקולטורא החדשה’ יזכירו את ‘המכשולים החיצוניים’, אשר ישנם באמת ואשר אינם אלא בדמיון, ומבקשים להשכיח לגמרי את הארץ הזאת ולא תזכר ולא תעלה עוד על לב. והנה זה בא בעל האבטואימנציפּציא לעמוד בתָוך בין שניהם ואומר : צדקתם יחדו! ארץ ישׂראל אינה יכולה להיות מקלט בטוח להיהודים, אבל יכולה וגם צריכה להיות זאת להיהדות.

עתה, הגידו נא, למי נַסכּים אנחנו, א"י להיהדות או להיהודים ? –

מה טוב היה אמנם, לוּ יכולנו להשיב : לשניהם יחד. לעם ישׂראל! אבל בדאבון לב מוכרחים אנו להודות, כי לתשובה כזו עוד לא הגיעה השעה, לא רק מפני ‘המכשולים החיצוניים’, כי אם, עוד יותר, מפני המכשול הפנימי : כי עוד לא עם אנחנו, כי רק יהודים אנחנו.

ובכן, להיהדות או להיהודים?

חובבי ציון עוצמים עיניהם מראות מה שבחוץ ומה שבפנים ומשיבים : ‘להיהודים ויהי מה!’ – בעל האבטואימנציפציא רואה תחלה מה שבחוץ ומשיב: ‘לא להיהודים’, וחוזר ורואה גם מה שבפנים ומוסיף : ‘כי אם להיהדות’. אבל אנחנו נותנים עינינו קודם כל במה שבפנים, שוקלים את היהדות בא“י ופעולותיה, אשר ראינו בחלום, כנגד היהודים בא”י ופעולותיהם, אשר ראינו בהקיץ, ומשיבים: להיהדות תחלה, וסוף היהודים לבוא, כאשר יחדלו להיות ‘רק יהודים’… כי אז, כאשר תשוב היהדות למקורה, ומכל ארצות פזוריהם, גם מן המקלט היותר בטוח, יכונו היהודים את לבם באהבה אמתּית כנגד ירושלים של ההוה, לא של העבר ושל העתיד בלבד, – אז לא יצטרכו עוד לחכמים כפינסקר, שיעוררו בלבם רעיון האבטואימנציפּציא על ידי חקירות שכליות; כי מאליו יתעורר, כתולדה מוכרחת מתוך הרגש, כלומר, מתוך רגש האהבה להיהדות וארצה. ואז, כשיצא הרעיון הזה מן הלב ולא יהיה עוד ‘יליד השׂכל וההגיון’ בלבד, אז לא יסוֹג אחור גם מפני ‘המכשולים החיצוניים’, כי אם יבקש עצות ותחבולות להסירם. וכאשר יבקש כמו שראוי לבקש, בדעת וסבלנות הדרושה, יבוא גם היום אשר ימצא…

‘אבל – שומע אני אתכם מתאוננים – כמה ארוכה היא דרך כזו וכמה רחוקה היא תקוה כזו!’

כן, אחים! ‘רחוק רחוק מאד מאתנו החוף אשר אליו נשׂא את נפשנו. אך לעם נודד זה אלפי שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר’.

את הדברים היקרים האלה של בעל האבטואימנציפּציא, אשר הצבתי בראש מכתבי ככתבם וכלשונם, צריכים אנו לכתוב על דגלנו באותיות של זהב.

י“א טבת תרנ”ב

• נדפס ב’פרדס' ספר א' ( אודיסא תרנ"ב ) בשם ‘אבן למצבה’.

סבלנות! ¹ / אחד העם

(מכתב גלוי אל עורך "המליץ")

שׂמַחתני, ידידי, בבשׂורתך הטובה כי עוד מעט וישוב “המליץ” לראות אור; שׂמַחתני משנה שׂמחה בהודעתך, כי אתה תעמוד בראשו בתור עורך.

“המליץ” הישן – למה נכחד? ישן היה. למרות השתדלותו תמיד להחליף כוח ולחדש נעוריו בכל עת לרוח העת, לא יכול למחות כליל אותות הזִיקנה מעל פניו, ויש אשר בין שורותיו ראינו עולה מן הארץ דור שכבר מת, עם מנהגים וענינים זרים לנו, והעורך הזקן עומד ומשתעשע באהבה באורחיו אלה, כאשר הסכּין לעשׂות לפנים, בימי נעוריו, ברגעים כאלה היינו אנחנו, בני ההוה, רגילים לעמוד מרחוק, להביט בעיני חמלה על כל המחזה, ולבנו יכאב בקרבּנו בזכרנו כי כל אלה “המנהגים והענינים”, שאנו קוראים להם “זקנה” היום, ילדוּת היו לקוראי “המליץ” בשכבר הימים, אלא שהזמנים נשתנו ואנחנו עמהם; מי יודע איפוא אם גם מנהגינו וענינינו הים לא יחָשבו כסימני זקנה בעיני הדור הבא אחרינו?… מחשבות כאלה כסו על כל מגרעות “המליץ” הישן עד כי עצמנו עינינו מראות בו כל רע ואת הטוב קבּלנו בתודה כפלים.

עתה, במוֹת העורך הזקן, נפסק הקשר בין “המליץ” ההוא ובינינו, והדרת השׂיבה אשר סבבתהו סרה מעליו. מאת “המליץ” החדש יש לנו צדקה לדרוש הרבה יותר, ולא נאבה סלוח לו ככל אשר סלחנו לההולך לפניו. העורך החדש מוכרח על כן להיות קרוב לנו, בני דורו, הרבה יותר בכל הפרטים: בהשׂכלתו, בטעמו, בנמוּסו, בהלך רוחו, בסגנון לשונו. ובחשבי אותך, ידיד נכבד, לאיש כלבבנו, שכל הדברים האלו בו, לא יפלא איפוא, כי שׂמחתי בהגיע לידי הגליון הנדפס, שבו הודעת לחותמי “המליץ” כי אתה תהיה עורכו מעתה; לא יפלא גם זאת, כי בחשק ובעיון קראתי את דבריך בגליון ההוא על דבר “משפט המליץ בימים יבואו”; אך זאת אולי יפלא בעיניך, אם אומַר לך, כי בדבריך אלה לא מצאתי את כל אשר בקשתי, ותחת זה מצאתי את אשר לא בקשתי. מה שבקשתי ולא מצאתי הנני תולה בחפצך לקצר, אבל מה שלא בקשתי ומצאתי הוא דבר הסובל פירושים שונים ונותן מקופם לטעות בנוגע לרוח “המליץ” בימים יבואו. כי על כן הנני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה גלויה, שתברר דבריך ותפרש סתוּמותיך, בתקוָתי, כי הבירור הזה יביא תועלת גם ל“המליץ” גם לסופריו וקוראיו, ביחוד לסופריו…

“המליץ יהיה מכ”ע לכל בית ישׂראל, בו תתבררנה דעות כל מפלגות עמנו וחפצן, והמליץ יהיה למליץ בינותן להרבות שלום בישׂראל“. כך אתה מבטיחנו, והבטחה זו, כשהיא לעצמה, בודאי טובה היא ויפה; ועם זאת אין ספק גם כן, כי יש לפעמים באמת (כדבריך) “משמיעי דבר אחד בסגנונים שונים, החושבים איש את אחיו למתנגדים גדולים, רק באשר איש לא ישמע שׂפת רעהו”; ולחלוקי דעות כאלה טובה אולי גם עצתך, להשתמש במדת “המתינוּת”, כדי להטעים לכל אחד דעת חברו, ואולי עי”ז יעשׂו שלום ביניהם, בראותם כי דעה אחת לשניהם. אבל, האמנם לא תודה, כי יש בישׂראל גם כתּות אשר לא הסגנון בלבד יפריד ביניהן, כי אם בעצם דעותיהן רחוקות הן זו מזו מרחק רב? ובמקום שההבדל הוא פנימי ועצמי, כל מה שנוסיף לברר את הדעות וכל מה שנוסיף מתינוּת, כן תפּקחנה יותר עיני שני הצדדים לראות כל עומק התהוֹם אשר בין דעותיהם. השלום בין שתי כתּות כאלה לא יוכל על כן להתכונן על יסוד האחדות בדעות – מטרה שלא תושׂג לעולם – כי אם רק על יסוד אותה המדה הקדושה, אשר אין זכר לה בדבריך: מדת הסבלנות בעניני אמונות ודעות, המאחדת לבותיהם של טובי עם ועם בעבודת עמם הכללית, למרות הפירוד שביניהם בדעותיהם הפרטיות, ומבלי שדרשו אלו מאלו, כתנאי מוכרח להשתתפות הכוחות, קרבנות שׂכליים או מוסריים בדברים המסורים ללבו של אדם וחשבונו עם נפשו.

חפץ אני להאמין, כי כך היא גם דעתך אלא שקצרת. ובאמרך איפוא אחרי כן: “בשביל הזהב נלך מבלי לנטות ימין ושׂמאל”, היתה כוָנתך להודיע מראש לכל המפלגות – שכולן עומדות על ימין או על שׂמאל – כי לא יהיה “המליץ” לכלי מבטאה של שום אחת מהן בלבד; ואם אתה, בתור אדם וסופר, נוטה הנך בלבך לזו או לזו, הנה בתור עורך, לא תשׂא פנים, אלא תמדוד לכולן במידה אחת ותתן לכולן לברר דעותיהן, למען יהיה “המליץ” למופת ברוח הסבלנות, כדי “להרבות שלום בישׂראל”.

אבל אם כן, מה פירושם של דברים אלו הבאים אחרי זה: “המליץ” יפיץ אור על העבר… להבין כי גם העבר הקרוב לנו פעל הרבה מאד לחזק את האמונה, להגדיל כבוד התורה, להרבות בזה כוחות האומה?" – איש לא יטיל אמנם ספק בגודל ערכו של “העבר הקרוב” בתור כוח היסטורי, והכּל מודים, כי בו אנו צריכים לבקש סבּת חלק מעצמוּתנו וחיינו בהוה. אבל תכוּנת פעולתו של הכוח הזה הן לא נתבררה עוד כל צרכה, ועוד דעות שונות בזה למפלגות שונות. כמוני הלא תדע גם אתה, כי מפלגה אחת יש בעמנו, ובה הרבה אנשים של צורה, האומרת, כי “העבר הקרוב לנו”, בהשתמשו לחפצו הטוב באמצעים שכבר עבר זמנם, גרם, להפך, להחליש את האמונה, להקטין כבוד התורה ולמעט כוחות האומה. השאלה הזאת היא איפוא אחת מאותן הדעות הצריכות עוד בירור. ומה אם תבוא מפלגה זו לברר את דעתה ב“המליץ” במתינות הדרושה – התתן מקום לדבריה או לא? אם תתן, הבטחה זו שהבטחת פה, בנוגע אל “העבר הקרוב”, מה תהא עליה? ואם לא תתן מקום אלא לדברי “המַימינים”, הרי עזבת “שביל הזהב” ועשׂית את “המליץ” לאוֹרגן של מפלגה אחת, ואיה איפוא “בירור הדעות”, ואיה “השלום”? – אחר זה עוד: “המליץ יפיץ חכמה ודעת” – טוב מאד! ומה ראית להוסיף עוד ביאור ארוך לדברים מבוארים כאלה, באמרך, כי "ימצאו בו הקוראים מאמרי מדע ברוח היהדות ", כי יתאמץ ביחוד “לתת לקוראיו מושׂג נכון מכל חדשה בחכמה אשר על פיה נבין דברי תורתנו הקדושה” – כל הדברים האלה, המזכירים לנו את “התורה והפילוסופיא” או “תעודה בישׂראל” למה הם באים? האמנם חיים אנו עוד הפעם בזמן שאין היהודי רשאי לעסוק בחכמות חיצוניות אלא בשביל למצוא בהן חזוק לדברי תורה? – היסטוריא כללית לרוח היהדות כבר יש לנו, והאמנם עלה הנסיון הזה יפה כל כך, עד שתאמר “לתקן” גם יתר המדעים ברוח כזה? –

ואולם לא להתוַכּח איתך בעצם הענין מגמתי בזה. על יסוד הסבלנות הנני מודה, שרשאי אתה לפרסם ב“המליץ” גם “מאמרי מדע ברוח היהדות”, משלך ומשל אחרים, אם אך תמצא נחת בכמו אלה. אבל מה שאחפוץ לדעת הוא זה: יש בקרבנו מפלגה אחת, החושבת, כי כבר עברו לספרותנו ימי “שעשועיה”, ותחת “מאמרי מדע ברוח היהדות”, נחוצים לה הרבה יותר מאמרים על היהדות ברוח מדעית. ההבדל הזה הוא – כמו שתוֹדה גם אתה – לא הבדל הסגנון בלבד. ובכן, היש מקום ב“המליץ” לבירור הדעה הזאת ולמאמרים על עניני היהדות בהסכם עם הדעה הזאת? אם יש, טוב היה להגיד כן מפורש, ואם אין, מדוע אין?

בהמשך דבריך הודעת פעמים אחדות, כי “גאוני הדור חכמיו וסופריו” מחזקים את ידיך ודורשים טובת “המליץ”. בודאי טוב ונעים לראות ראשי הכתות השונות תחת דגל אחד. אבל, למען ישארו כולם יחד נאמנים בבריתם עם “המליץ”, עליו לבחוֹר באחד משני דרכים: או שיהיה באמת לפה לכל המפלגות, לתת לכל אחת לברר דעתה “במתינות”, וללמד ככה לכולן את הסבלנות בדעות בשביל אחדוּת האומה ושלומה הפנימי, – או שיהיה כולו חול, מוקדש לשאלות אֵיקונומיות וחברתיות, מבלי לנגוע בעניני אמונות ודעות, לא להימין ולא להשׂמאיל. כמדומה לי שגם “גאוני הדור” לא יוכלו לדרוש יותר. בכל אופן, הם לא יוֹרוּ הלכה מתוך “המליץ”.

אף אם ישא ביד רמה דגל “העבר הקרוב לנו” ויעשׂה כל החכמות “לרקחוֹת ולטבּחוֹת”; בעוד אשר בין “החכמים והסופרים” ירא אני כי ימָצאו רבים, אשר “שביל הזהב” הזה לפי סימניו שמסרת לנו, יהיה נחשב בעיניהם כאלו מוליך הוא ישר לקַנוֹסא וריח לו כ"לבנון "…

ולפי שאין ספק בעיני, כי כל החששות האלה אין להם יסוד, אלא שהדברים צריכים ביאור, לכן אחשוב, כי חובתך היא לתת תחלת כּל את הביאור הזה, ובאופן ברור ומפורש, שלא יהיה אחריו כלום.

כ“ט טבת תרנ”ד

¹

(מכתב אל עורך ה’פרדס')

מאסף חדש! – מקנא אני בך, ידידי, כי תמצא עוד עוז בלבבך להביא עתה ספר חדש למחנה ישׂראל. בעת רעה כזאת רבים ישׂחקו ילעגו לנו ויאמרו בלבם: מה הסופרים האומללים עושׂים? העת להם עתה להשתעשע בשׂיחות נאות, בשעה שמהומה ומבוכה ממלאות כל חללו של עולמנו הקטן ומכל עברים נשמע אך זעקת שבר? השַׁתוֹת יֵהָרֵסון, הכתלים נוטים לנפול, וכל הרגלים ממהרות לרוץ אל אשר ישׂאן המקרה – והם יושבים ועוסקים בדברים בטלים! מה תתן ומה תוסיף לנו הספרות במצב כזה? תנחומין? הבל המה; עצות והצעות? כבר היו לנו לזרא, כבר ידענו על פי הנסיון, כי בעצות טובות לא יוָשע ישׂראל, כי עצות דורשות מעשׂים, מעשׂים דורשים עושׂים, ועושׂים – אוי לנו אם אינם ואוי לנו אם ישנם…

כן הדבר, אומץ רוח דרוּש עתה ביֶתר שׂאת לכל העוסקים בספרוּת. אבל אומץ רוח בלבד לא יספיק עוד להצדיק פעלם, עד שידעו להשיב להם לעצמם על השאלה הגדולה הזאת: מה תעודת הספרות עתה בקרבנו? איזה דרך עליה לבחור, למען תביא איזו תועלת לעמנו האומלל בשעת צרה כזו?

היו ימים, והם לא רחוקים עוד מאתנו, ששאלות כאלו היו מביאות אותנו לידי גיחוך. ‘מה תעודת הספרות ותועלתה?’ – לפני עשׂר שנים היינו משיבים: להרוס מבצרי האולת ולהרבות השׂכלה בישׂראל; לפני שתי שנים היינו משיבים: לגדור פרצות ההתבוללות ולהרבות ישוב ארץ ישׂראל; אבל עתה – מה נשיב עתה? פרצות ההתבוללות נגדרות על ידי אחרים שלא בטובתנו; ישוב ארץ ישׂראל מתרבה כבר גם כן בלי עזרתנו ובמדה שלא פללנו ולא קוינו לה; ואם גם יש לנו סבּות מספיקות להביט על הישוב הזה ביראה ורעד; אבל במה כוחנו גדול להושיע? במה נוכל לעצור בעד מרוצת התנועה, אחר שהאופנים מתגלגלים כבר מאליהם ואינם צריכים לדחיפה חדשה מצדנו? או, אף אם היינו יכולים, האמנם זאת היא כל תעודת ספרותנו, להרוס היום מה שבנתה אתמול ולבנות היום כדי לסתור מחר?

ובאמת, זר ונפלא גורל הספרות העברית ביחוסה אל החיים. בנוהג שבעולם, הסופרים בוראים להם ברוחם אידיאל ידוע, רואים סוף מעשׂה במחשבה תחלה ומתאמצים אחרי כן לראות את ‘הסוף’ הזה גם בפועל, להפוך את האידיאל לחיים מוחשיים בתוך עמם; ועל כן, כל מה שהעם הולך ומתקרב אל ה’סוף', כן תתגבר בלב הסופרים האמונה בכוחם וביתר עוז עוד ילחמו בעד מטרתם, עד שיהיה נצחונם שלם והאידיאל יהיה לאמת מעשׂית. אבל בספרות ישׂראל אין הדבר כן. פה, כל מה שהחיים הולכים וקרבים אל הספרות, כן תשוב הספרות ותתרחק מהם, כאִלו תבהל בעצמה למראה יצירי כפּיה. שנים רבות נלחמה ספרותנו בעד ‘ההשׂכלה’, רמסה ברגל קדשי בני ישׂראל, כל מנהגי עמנו ודרכי חייו הלאומיים היו מטרה לחצי־מהתלותיה השנונים, ותחת זה הרימה עד שחקים את ההשׂכלה ‘בת השמים’ ואת החיים האחרים אשר מחוץ לחומתנו; ובעשׂותה כל זאת במשך זמן רב ובדעת וכשרון, וגם תנאי החיים עזרו על ידיה, – הצליחה סוף סוף לראות את ‘האידיאל’ יוצא אל הפועל מעט מעט. ומה עשׂתה אז ? תחת לשׂמוח לנצחונה השלם הקרוב לבוא, התחילה פתאום לסגת אחור; כה וכה נשמעו פתאום קולות סופרים שונים, מגבורי ההשׂכלה, הקוראים אל העם לעמוד, או גם לשוב אחור, כי הרחיק ללכת. כאִלו רק עתה הכּירו, לתמהון לבבם, שהילד הנולד על ברכיהם איננו זה אשר קווּ לו… אבל העם, אחר שכבר נתעורר ומצא דרכו, לא חפץ עוד לעמוד או לשוב אחור בעקבות מדריכיו לפנים; החיים הלכו הלאה מאליהם, ויד הספרות קצרה מלעצור בעדם. אך מה שלא עשׂתה הספרות עשׂו החיים עצמם. שנויים גדולים בחיי העם באו פתאום מן החוץ, והתנועה כלפי ‘ההשׂכלה’ נעצרה במהלכה ביד חזקה. אז קמה עוד הפעם רוח בספרותנו, עוד הפעם התיצבה בראש העם והתחילה להטיף ללאומיות, לישוב ארץ ישׂראל. סבּות שונות עזרו להתנועה הזאת להתפתח במהירות גדולה, וכה אנו רואים אותה צועדת צעדי ענק לפנים, הלוך וקרוב אל ‘האידיאל’ הספרותי. היש הצלחה גדולה מזו? אך לא! כאשר התגשם האידיאל במעשׂה, הננו מתחילים להביט בדאגה וחשד על הבריה החדשה הזאת, ובכל יום אנו רואים יותר ויותר, כי פניה שונים הרבה מאותה ‘התנועה הלאומית’ שאנו רוצים בה ושוינו לנגדנו ברוח…

ככה תתהפך ספרותנו מצד אל צד ולא תצליח להוציא מתחת ידה דבר מתוקן, שתהא רוחה נוחה הימנו. מדוע? אם לא נאבה לתלות גם זה ב’מזלנו הרע', עלינו לבקש מקור הדבר באיזה משגה או חסרון המסתתר עמוק ביסוד ספרותנו החדשה; ואותו נמצא באמת, כאשר נשׂים לב אל דרכה אשר התיצבה עליו מיום הוָלדה.

בלי ספק ידוע לך החזיון הנפלא אשר נראה לפעמים בתולדות האמונות והדעות: יש אשר יחָלקו בני האדם לשני מחנות וילחמו ימים רבים על דבר איזו דעה מַפשטת, בהאמינם בכל לבם, כי מתנגדים הם אלו לאלו בדעה זו מן הקצה אל הקצה, בעוד שבאמת אין בין שתי הכתות אפילו סתירה כל שהיא, אלא ששתיהן רואות רק חצי דבר: הללו מביטים על הענין מצד אחד והללו מצד אחר, ‘ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי’. מעין מחלוקת כזו נראה בימינו בין בעלי ה’אנושיות' ובעלי ה’לאומיות‘. שתי המלים האלה היו לשני דגלים בידי שתי כתות החושבות אשה רעותה לאויבתה בנפש. אבל אם ניטיב לראות, לא נמצא בין שני אלה המושׂגים שום סתירה, וכל ההבדל שביניהם אינו אלא ההבדל שבין הכלל ובין הפרט. הכל יודעים שאין מציאות מוחשית לשום מושׂג כללי, שכל איש, למשל, הוא בהכרח או ראובן או שמעון וכו’; רק במחשבתנו אנחנו הננו מפשיטים מעל הפרטים את צורותיהם השונות ומניחים רק את הסגולות היסודיות המשותפות לכולם, וככה יוצא לנו המושׂג המָפשט המצַין את הדבר הכללי ההוא, הנמצא בכל הפרטים, מבלי שׂוּם לב לאותן הצורות הרבות והשונות שהוא מתלבש בהן, בצאתו אל הפועל בכל פרט בתור בריה מוחשית. – גם ה’אנושיות' במובנה החברתי (כלומר, ‘הדבר הכללי’ שבו נכיר ונרגיש אחדוּת המין האנושי) אינה מושׂגת לנו אלא בדרך ההפשטה, בעוד אשר ה’לאומיות' היא צורה מוחשית, אשר תתגלה בה האנושיות בכל עם ועם בהסכם עם תנאי חייו וצרכיו ותולדותיו. הראשונה היא הרוח הכללי והפנימי, אשר ממנו תוצאות לחיים החברתיים בכל תמונותיהם, והאחרונה היא התמונה החיצונית, הפרטית, השונה בכל עם, אשר ילבש הרוח הפנימי, בצאתו מן הכוח אל הפועל, ואשר בלעדיה לא ירָאה ולא ימָצא בעולם העשׂיה.

ומאז מעולם נמצא מפני זה באמת שני דרכים לתקוּן החיים בכל עם ועם: דרך תקון ה’אנושיות' ודרך תקון ה’לאומיות‘. אך ההולכים בזה ובזה לא יוכלו להחשב לשני מחנות העוֹינים זה את זה, כי אם להפך, העוזרים ומשלימים זה את זה, והם – סופרים ואנשי מעשׂה. האחרונים אין עיניהם אלא בצורת החיים החיצונית, וכשרואים פרץ ובדק בחיי עמם, במנהגיו, בחוקיו ומשפטיו וכו’, הם משתמשים בכוחם וממשלתם ומתקנים אותו תיכף, משנים את צורת החיים לפי הצורך, מבלי לחדור אל הרוח פנימה, לבקש שם מקור המעוּות במצב ה’אנושיות' ולהסיר את הסבּה הזאת תחילה. תקנות כאלה נראות וניכרות איפוא תיכף לעשׂיתן; אבל תחת זאת אינן בראשונה אלא חיצוניות בלבד, בהלבישן את הרוח הפנימי צורה זרה, אשר לא תאות לו ואשר בכל רגע ורגע נכון הוא להשליכה מעליו. ועל כן צריך שיהיה כוח המתקנים חזק למדי ומספיק להגן זמן רב ביד חזקה על הצורה החיצונית, כדי שתשוב היא ותפעול מעט מעט על הרוח לשנותו לפי טעמה.

לא כן הסופרים, אשר אין כוחם אלא בפה. הם, אם יאבו לתקן את העם, צריכים לתקן את האדם תחלה. כי כל זמן שיש הרמוניא גמורה בין האנושיות והלאומיות, בין הרוח וצורתו, כל זמן שחייו החיצוניים יוצאים כתולדה מוכרחת מן היסוד הפנימי, לא יבין העם את חפץ הסופרים ולא ישמע אליהם. ועל כן, בעוד שהתקיפים אנשי המעשׂה מתחילים מן החוץ, מוכרחים הסופרים להתחיל מבפנים, להיטיב מצב ההרגשות האנושיות, המוסריות והחברתיות, בלב העם, או להשׂכילו בינה על פי חוקי ההגיון האנושי. משני אלה הצדדים ישתנה האדם הפנימי מעט מעט, כפי הדרוש לצרכי החיים החדשים, ורק אז, בהיות הכּל מוכן מבפנים, לא תצטרך עוד הצורה החדשה לכוח וממשלה אשר יבראוה ויגֵנו עליה בחזקת היד; כי אז תתפרץ ה’אנושיות' המתוקנת פתאום החוצה, ומאליה תהרוס בפעם אחת את הצורה הלאומית הישנה, אשר לא תוכל עוד לשׂאתה.

פטֶר הגדול וסופרי צרפת במאה שעברה הם משלים מספיקים לכל זה.

הן אמנם לא תמיד יצלח בידי הסופרים לשנות ככה את הרוח בזמן קצר: הכל תלוי במצב העם והסתבּכוּת סבּות ומקרים שונים. אבל בכל אופן, כשהספרות הולכת בדרך הזה, היא בטוחה לפחות, כי לא תגרום נזק תחת תועלת, כי לא תביא מבוכה בחיי העם, לא תהרוס את צורתו הישנה בטרם נבנה היסוד לבנין חדש. אך יש אשר לא יוכלו הסופרים לעצור ברוחם, ללכת בדרך ארוכה כזו, אשר תדרוש עמל ושקידה זמן רב, מבלי שיראו תיכף עקבות פעולתם בצורת החיים החיצונית, והם בוחרים איפוא בדרך הקצרה אשר ילכו בה אנשי המעשׂה. תחת להיטיב את הרוח האנושי אשר בקרב העם, הם יוצאים למלחמה על צורתו החיצונית, משתדלים לבנות בנין חדש, מבלי שׂום לב אם יוכל היסוד הישן לשׂאתו. ולפי שתחסר להם היד החזקה אשר לאנשי מעשׂה ולא יוכלו להוציא חפצם אל הפועל למרות רצון העם, לכן מוכרחים הם להשתמש לזה באמצעים ספרותיים, להתגנב אל לב העם על ידי אונאת דברים; מתאמצים להוכיח בסוֹפיסמים שונים, כי תכוּנת העם עצמו מתנגדת לצורת־חייו החיצונית; מגַנים עליו את הצורה הזאת, בתתם לה תמונה של קריקטורא זרה ומשונה; ולעומת זאת יציגו לפניו את החיים שהם רוצים בהם בתמונה יפה ונשׂגבה, והכל בהגזמה והפלגה הרחוקה מן האמת. באמצעים כאלה יצליחו אמנם לפעמים להשׂיג מטרתם, לעורר בלבות בני עמם גועל נפש אל דרכי חייו אשר אהב ותשוקה עורת אל האידיאל אשר יַראו לו סופריו מרחוק. אבל הנצחון הזה אין לו רגלים, כי כמעט ישמע העם לקולם ויתחיל לשנות באמת את חייו החיצוניים לפי חפץ הספרות, והנה נראה לעין, כי כל הבנין רעוע הוא, באין יסוד לו, ולא יארכו הימים והעם יסור מן הדרך אשר התוו לו סופריו ויפוּץ למסלות שונות עקלקלות. בלי סדר ובלי מטרה, כצאן אשר אין להם רועה. כי הרוח הפנימי לא יוכל להכּנע לאורך ימים תחת עוֹל הצורה החדשה, אשר לא תתאים לתכונתו, ובשׂימו את חותמו עליה, ישחית הודה ויהפכה לגוָנים שונים, עד שלבסוף לא יכירוה הסופרים עצמם, ובדאבון לב יראו את משוּגתם, כי הביאו רק מבוכה וערבוביא בחיי העם והיטיב לא היטיבו לו.

ובדרך הזה האחרון בחרה ספרותנו החדשה מיום היותה. בראשונה, בימי ההשׂכלה, היתה כל מגמתה לתת לחיי עמנו החיצוניים צורה אירופּית, ולמצב הרוח הפנימי לא שׂמה לב. ‘היה אדם בצאתך ויהודי באהלך’ – זו היא כל התורה כולה של ספרותנו אז. ‘אדם בצאתך’ – אך האדם בצאתו לא יוכל עוד להשאר אדם מפשט בלבד ומוכרח להתלבש באיזו צורה, ואם איננו יהודי, הרי הוא רוסי, פּולני, אשכנזי וכו'. את הסוד הזה ידעו סופרינו, אבל השׂכילו להכחידו תחת לשונם, וכדי למשוך לב העם אחרי הצורות הנכריות אשר אהבו, הסתירו אותן תחת צורת ‘אדם’, והפכו בזה רק את הלמוּד התלמודי, לאמר: אוה"ע קרואים אדם ואין אתם קרואים אדם. לעומת זאת עזבו לגמרי את ‘היהודי באהלו’, לא השתדלו להיטיב את הרוח החיה בקרבּו, את התּכוּנות המוסריות והחברתיות, אשר הן הנה היו למקור כל אותם החזיונות המעציבים בצורת־חייו, וככה הצליחו אמנם לחבּב על עמם את הצורות החיצוניות החדשות, ובני ישׂראל התחילו להתיפּות, לשנות לשונם ובגדיהם, לאהוב זמירות יפות בבתי תיאטראות ובבתי כנסיות, לרדוף גם אחר חכמה המכבדת ומעשרת את בעליה, אבל ‘באהלו’ פנימה נשאר ‘היהודי’ מה שהיה: עֶבד עם כל התכוּנות התלויות בשם זה, אשר דבקו בו בימי גלוּתו. גם בבתי התפלה ‘המתוקנים’ מתקוטטים לפעמים עד הכאה בעד כבוד מדומה, וגם בהיכלי אריסטוֹקרטים עברים שׂוררת שפלוּת הנפש וכריעה והשתחויה… דיסהרמוֹניה כזו בין הרוח וצורתו משכה אליה סוף סוף עיני אחדים מסופרינו, ויבּהלו למראה הבריה המשונה הזאת, אשר יצרו ביגיעה רבה. אך לתקן לא יכלו עוד, כי כבר הרחיק העם ללכת בדרכו זה, עד שבאו מקרים חיצוניים שונים ועזרו על ידם. המקרים האלה הכריחו את העם לעמוד בחצי דרכו, והם היו לו לראי מלוטש, לראות בו את צורתו המוזרה המעוררת גועל נפש. אז באה חכמה בלבו וראה והבין, כי אך שקר נחלו לו מאַשריו, כי הלבישוהו מלבושי זרים, אשר לא יאותוּ לרוחו, ויעשׂוהו למנוֹד ראש לאוהביו ולאויביו גם יחד. ומני אז החלה גם להספרות תקופה חדשה. הסופרים, אשר כבר גם קודם לזה נפקחו עיניהם והתחילו להתנגד בקול דממה דקה לאותה הצורה אשר עמלו בה שנים רבות, – מצאו עתה עוז בלבבם להרים קולם ולהלחם בכל כוחם בעד ‘הצורה היהודית’, אשר הם עצמם עשׂו בה מכּות וחבּוּרות. עתה נשתנה חצי הפתגם הנזכר ותורה חדשה תלמד הספרות את העם, לאמר: היה יהודי בצאתך; ועם זה קבּלה גם ‘היציאה’ עצמה מובן חדש, יותר נכבד, אך גם כבד יותר… התורה הזאת מצאה לה אמנם מַהלכים בקרב העם בזמן קצר. הצורה הלאומית חִדשה נעוריה, וזעיר שם זעיר שם החל היהודי לצאת כיהודי. לא כאותו היהודי האומלל אשר הציגה לפנינו ספרות ההשׂכלה במהתלותיה, כי אם כיהודי מלפנים, בזמן שבית המקדש היה קים… אבל פתאום, לא נדע איך ומדוע, והנה נגלה לעינינו עוד הפעם החזיון הישן; גם התנועה החדשה הזאת נטתה הצדה ותלך ארחות עקלקלות. ‘היהודי בצאתו’ הוא נכה רגלים, פוסח אנה ואנה ועושׂה צעדיו בלי דעת ובלי סדרים, והספרות עומדת ומביטה בתמהון ולא תדע איכה נהיה הדבר.

אבל הסבּה היא פשוטה. גם הפעם התחילה הספרות שלא כדרכה: שׂמה לבה ראשונה אל ההתגלות החיצונית של החיים, אל ה’לאומיוּת' ושכחה את ה’אנושיוּת', את הרוח הפנימי, שבו הכל תלוּי. סבלנות חסרה לה, על כן מהרה להוציא את ‘היהודי’ מאהלו, עוררתהו להתגלות במעשׂים גדולים, בבנין רם ונשׂא, הדורש קודם כל יסוד עמוק וחזק, ובחפזה שכחה שם באהל את ‘האדם’ ותעזבהו עוד הפעם לנפשו עם כל מגרעותיו, אשר נחל לו במשך הדורות ואשר עמדו ויעמדו תמיד לשׂטן להיהודי ולא יתנוהו לעבוד עבודתו הלאומית כראוי, לתקן ולשכלל את חייו החיצוניים על פי התכנית אשר הראתהו הספרות… ולא לבד שלא חשבה הספרות לתקן את המגרעות האלה אשר ברוח העם פנימה, אלא שבקנאתה הגדולה להצורה הלאומית החיצונית, תביט בעיני אהבה וחמלה גם על המגרעות האנושיות ההן ולא תתן לנגוע בהן לרעה, כאלה הן הן עצם הצורה היהודית ובלעדיהן לא תוכל להתקים. וכבר זכינו לשמוע מפי טובי סופרינו הלאומיים, כי ‘חסרון הסדר הוא הסדר אצל היהודים’, כי כך נאה לנו איפוא, לעשׂות הכל בערבוביא ולחכות למעשׂי נסים, שיצא לנו עולם מלא ומסודר מתוך תוהו ובוהו…

‘היה אדם באהלך’ – זאת היא איפוא התורה הגדולה החסרה לנו עד כה וזאת היא גם תעודת הספרות עתה. עליה לזכור לפחות עתה את אשר היה לה לדעת עוד בראשית התנועה, כי ‘האדם באהל’ הוא המניע הגדול אשר כוחו ותכוּנתו יתגלו בכל המעשׂים החיצוניים, וכל זמן שהאדם הזה לא יסיר חלאתו מעליו ולא יהיה מוכשר להיות ליסוד חזק אל הבנין החדש, – לשוא יבנו הבונים ולשוא נעמול לתת צורה חדשה מתוקנת אל חיינו הלאומיים: האדם המַשחת אורב לנו בחדר ובכל אשר נפנה יעמוד לשׂטן על דרכנו.

יום צרה הוא גם יום תוכחה. תחת סבל צרות רבות ורעות יכוף האדם את ראשו ולבו פתוח אז לקבל באהבה ורצון דברים היוצאים מן הלב. תשתמש נא איפוא ספרותנו בשעת הכושר הזאת, ותחת לקרוא את ההלל על ישׂראל ועל לאומיותו, על יפיפותו של שם וחכמתו וצדקתו, תחת לנטוע בלב בני עמנו גסוּת רוח המביאה לידי עצלוּת ושטוּת, – תחת כל אלה תפקח נא עיני העם על מחסוריו הפנימיים, על התּכוּנות האנושיות הנשחתות הממררות את חייו, על חסרון אחדוּת וסדרים בכל דרכיו ובכל מעשׂיו, על חסרון רגש כללי ועבותות חברתיות חזקות, על מריוֹ וקשי ערפו נגד גדוליו ומנהיגיו, על האהבה העצמית המושלת באישי העם במדה נוראה, על אהבת ההתראוּת וההתגאוּת המכסה תחתיה שפלות פנימית, על הנטיה להתחכּמות יתרה בכל הדברים, המעידה על עניוּת דעת וחוסר הגיון ישר, – וכאלה וכאלה אשר תבקש ותמצא; תדבר נא כל זאת באוזני העם השכּם ודבּר, השכּם ודבּר, מבלי לסגת אחור ולהתיאש אם לא תראה תיכף פרי בעמלה; תדבר נא לא בסוּפה וסערה, לא בשׂחוק ומהתלות או בתוכחת־זעם – גם בלעדיה רבּו מכאובי העם, ולב נשבר ונדכא גם אלהים לא יבזה – כי אם באמרי נועם המושכים את הלב, בלשון רכה, בדעה מיושבת, ועל הכל – בלב חם, לב אוהב וכואב.

ואתה, ידידי, אם לבך כלבי בדבר הזה, אם רוח כזאת נושבת בספרך אשר אספת. אז היה נא בטוּח כי לא לשוא עמלת בו. לא אברכך אמנם כי יצליח ה' את דרכך וישמע העם לקולך ושב רגע אחד להיות לבריה חדשה: לא אשׂא את שם ה' לשוא. מי כמוני יודע, כי לא אחת ולא שתים ידבר הסופר את דבריו אמת וקולו לא ישַׁמע? כמה פעמים, בכמה תמונות שונות, בכמה סגנונים שונים, הבעתי כבר את הרעיון היסודי אשר אנו עסוקים בו עתה; העשׂו דברי איזה רושם ניכר? לא עשׂו עד עתה ולא יעשׂו גם עתה ולא יעשׂו גם דבריך אתה ואלף כיוצא בנו. כל זאת ידעתי, ואעפ"כ לא נמנעתי מלשנוֹת הדבר עוד הפעם, מבלי להשגיח על מהתלות סופרים שונים, הקוראים אחרי זה כבר: ‘רוח רוח תפסיה להאי גברא’… לפי שיודע אני, כי יש גם רשמים בלתי ניכרים ונראים, הפועלים בכל זאת בלחישה במעמקי הנפש, למרות רצון בעליה; לפי שיודע אני עִם זה, כי יש לפעמים רגעים בחיי גוי ואדם שבהם מוכשרים הם ביותר לקבל רשמים ידועים, ומה שלא צלחה אלף פעמים תצלח אז בפעם האלף ואחת, ואז יקיצו לתחיה גם הרשמים הראשונים אשר במתים נחשבו ויצטרפו יחד לחשבון גדול. כי על כן, ידידי, רק ברכה אחת אוּכל לתת לך ואותה קח מאִתּי: יהי רצון שלא יפול לבך עליך ולא תתיאש, אף אם בהשקפה ראשונה ידמה לך, כי שבו דבריך ריקם ועקבותם לא נודעו…

י“ג סיון תרנ”א

(מכתב שני אל עורך ה’פרדס')

לפני שנתים וחצי, כשכתבתי אליך, ידיד נכבד, את מכתבי הראשון, היה לבי נוקף אותי על כי בעת צרה כזו אנו עסוקים ‘בשׂיחות נאות’, והשתדלתי שם על כן למצוא מַענה אם ישאלונו הקוראים: ‘מה תתן ומה תוסיף לנו הספרות במצב כזה?’ – עתה הנה ראינו אמנם בשנים האחרונות, כי העם, למרות מצבו הנורא, מקבל באהבה את ‘השׂיחות הנאות’ ואינו שואל כלום. בעיני המון הקוראים אין עבודתנו הספרותית צריכה עוד איפוא להצטדקוּת, אדרבא, כנראה, מבינים או מרגישים הם עתה את נחיצותה ורב ערכּה הרבה יותר מאשר לפנים. אבל לעומת זה, הנה בין חברינו ב’חבת ציון' יש הרואים גם היום בעבודה זאת, ובכלל, בכל עבודה רוחנית שאין לה יחס ישר להעבודה המעשׂית בארץ ישׂראל, רק בזבוז הכוחות על ענינים טפלים, בעת שאנו חייבים, לפי דעתם, להקדיש מיטב כוחותינו להעבודה המעשׂית ההיא, ואין אנו רשאים להסיח דעתנו ממנה אפילו בזמן שתנאי החיים אינם נאותים לה. ‘נאבד כסף (בא"י) וילך לטמיון – כתב אלי באלו הימים חו"צ אחד מן המפורסמים – אך עבודה יש כאן, ובמקום עבודה שם חיים… אך לשבת ולחכּות עד שיהיה הדור ראוי לכך, אז נביא כל כוחותינו לאַטרוֹפיא מוחלטת… מה לנו כעת ולספרוּת? כבר אלפים שנה הננו עם ספרותי, ובכל זאת באנו עד משבר וכוח אין ללדת’.

הדברים האחרונים האלה הם בעיני המפתח להבנת ההשקפה הזאת, אשר בעל המכתב לא יחיד הוא בה: ‘אלפים שנה הננו עם ספרותי’, עסקנו רק ברוחניוּת, ובכל זאת, או בעבוּר זאת, באנו למה שבאנו; לפיכך חייבים אנו עתה, בחפצנו להשׂיג מטרה מעשׂית ידועה, לעזוב עבודת הרוח, כדבר בלתי מועיל או גם מזיק, ולהצטמצם רק בעבודה גשמית. זה הוא, כמדומה לי, קשר המשפטים במוחם של בעלי השקפה זו.

הם אינם רואים איפוא, כי לוּ היינו באמת ‘עם ספרותי’, לא היינו צריכים אולי להתאונן על כי ‘כוח אין ללדת’; כי אסוננו הוא מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם – עם הספר. ההבדל בין שני אלה גדול מאד. הספרות, כמו העם, כוח חי הוא, הפושט צורה ולובש צורה. דור הולך ודור בא, והעם חי בכולם; ספרים הולכים וספרים באים, והספרות חיה בכולם. ‘עם ספרותי’ אפשר לקרוא איפוא רק לזה, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים, הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות. להעם הספרותי תעודת הספרות היא לזרוֹע על תלמי הלבבות רעיונות וחפצים חדשים ולעזוב אחרי כן את הזרע הרך להשגחת הלב, שיקלטהו, יצמיחוֹ ויגדלוֹ בכוח עצמו ולפי צרכיו, עד שיתהפך לבסוף לחלק אורגני מנפש האדם, לכוח חי העומד ברשות עצמו, בלי שום יחס עוד למקורו הספרותי, כמו שאין עוד יחס בין כוחו ופעולתו של איזה סופר גדול ובין אותה ‘כריסטוֹמַטיא’ שלמד בילדותו. – אבל ‘עם הספר’ הוא עבד הספר, עם שפרחה נשמתו מתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב. לוֹ תעודת הספר היא לא להעשיר את הלב בכוחות חדשים, כי אם, אדרבא, להחלישו ולהשפילו עד שלא יעז עוד לפעול ולהתפעל ‘בכוח עצמו ולפי צרכיו’, אלא הכּל רק באמצעות הכתב. כל חזיון טבעי או מוסרי המסוגל לעורר איזו תנועה בלב מוכרח להביא אתו הסכמה שבכתב על שהרשות נתונה לו לעשׂות זאת, וגם אז אין ההתעוררות עוד פשוטה וטבעית, כי אם לפי תכנית מיוחדת, מלאכותית, הקבועה ומוגבלת מראש. על כן יעמדו על עמדם גם שניהם, העם וספרו, וצורתם לא תשתנה הרבה במשך הדורות, באשר לשניהם יחסרו הכוחות המניעים לזה: להעם – יחס ישר, בלי אמצעי, בין הלב ובין כל אשר מחוצה לו, ולהספר – התקוממות־הלב (היוצא מן היחס ההוא) נגד אותם הדברים שאינם לפי צרכיו.

ועם הספר הננו באמת זה קרוב לאלפים שנה, אך לא מראשית ימי קדם. אין צריך לאמר בימי הנביאים – מהם נתרחקנו כבר כל כך עד שאין אנו מוכשרים אף להבינם – אלא עוד גם בימי הבית השני לא חדל הלב מלחיות ולפעול ‘בכוח עצמו’; עוד הרגיש עצמותו והאמין בכוחו במדה גדולה כזו עד שהרשה לו לבקש בקרבּו את תורתו, את הקריטריון לדברי הכתב: ‘דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה’. ואם על ידי היחס הישר בינו ובין העולם החיצוני נתרחק הלב לפעמים מרוח הכתב, לא יכול אז להכּנע ולבטל את הכרתו, כי אם, אדרבא, התקומם ‘נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיו’, וההתקוממות הזאת הכריחה את רוח הכתב להתפתח גם הוא בהסכם עם הצרכים החדשים. אם הלב בדרך התפתחותו הגיע להכרה ברורה, כי ‘עין תחת עין’ היא אכזריוּת בלתי נאותה לאומה בת תרבות, והכרת הלב היא עוד באותה שעה אַבטוֹריטט שאין למעלה ממנו, – הלא אז הדבר מובן, כי גם האַבטוריטט האחר, הכתב, לא יוכל לדבּר בלשון אחרת, ואין ספק איפוא, כי ‘עין תחת עין זה ממון’.

אבל כל זה נשתנה אחרי כן. תורה שבעל פה, אשר שמה הראוי לה באמת הוא ‘תורה שבלב’, נתאבנה גם היא בדברים שבכתב, ולב האומה נתמלא כולו רק הכרה אחת ברורה וחזקה: הכרת אפסותו המוחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב. ‘קול אלהים בלב האדם’ אין לו עוד שום ערך ואבטוריטט כשהוא לעצמו, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוא המכריע, אלא ‘ניתי ספר ונחזי’. ולא זו בלבד, אלא גם להסכים לדברי הכתב אין הלב רשאי עוד: ‘אל תאמר אי אפשי בבשׂר חזיר’, כי גם זאת תחָשב לו לחוצפה יתרה, כעבד שמסכּים לדברי הרב, ‘שעושׂה מדותיו רחמים ואינן אלא גזרות’, – אלא ישתוק ויעשׂה כמצוּוה עליו. במצב כזה אין פלא, כי נמצאו מפרשים אשר תורת הלב של הלל נראתה להם כמרידה נגד הכתב, ולא נתקררה דעתם עד שהוציאו את המאמר הזה, תפארת התלמוד, מידי פשוטו, כאִלו ‘לחברך’ הוא רמז להקב"ה: ‘אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שׂנאוּי שיעבור חברך על דבריך’ (פירש"י). ולעומת זה, אין ספק, כי לוּ היה ‘עין תחת עין’ כתוב לא בתורת משה, כּי אם בתלמוד בבלי, וביאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקדמונים, כי אם למפרשי־התלמוד, – אז היו הם מקבּלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משַׁתּקים ביד חזקה את הרגש המוסרי שבלבם, לבל ישמיע קולו נגד הלכה מפורשת, והיו חושבים להם זאת לצדקה.

סופרינו בדור העבר לא ירדו לעומקו של החזיון הזה וראו סבּתו הראשית באבירוּת־לבם של הרבנים, שומרי הכתב, אשר בשביל ‘קוצו של יוד’ נקל להם להחריב בית ומשפחה, ולבם לא יכאב. ‘דרך שלום לא יֵדע, חמלה לו זרה ; ידע רק חרוֹב והחרם, הטריף ואסוֹר’ (יל"ג). ועל כן פנו הם, הסופרים, אל העם עצמו, ובהראותם לו בצבעים נוראים את המרחק שבין הלב והכתב, האמינו לשית איבה על ידי זה בין שניהם ולהכניע את האחרון תחת הראשון. אבל טעות גדולה טעו. באמת אין שום הבדל בין ‘נשמת רב וָפסי’ לנשמת הגוי כולו. בשעה שנפסל הגט היה אולי גם לבו של רב וָפסי מלא חמלה על האומללים לא פחות מלבם של ‘כל הנצבים שם’, אשר, לפי עדות המשורר ‘רגזו איש תחתיו ויכסם צלמות’. אך לא רק הרב עצמו לא היה מסופק אף רגע, מי מן הלב והכתב נדחה מפני מי, כי אם גם הם, הנצבים שם, לא חשבו כלל להטיל דופי במעשׂה הרב, וכל שכּן בהכתב עצמו, ואם הם רגזו תחתיהם, אין זה אלא כמו שירגז אדם תחתיו בראותו אסון פתאומי הבא מסבּה טבעית שאין לשנותה. טרגידיא כזו, אשר בלב ‘עם ספרותי’ היתה מעוררת תנועת הרצון לבער את הרע, אינה יכולה לעורר בלב ‘עם הספר’ יותר מרגשי עצב, כמו לוּ מתה ‘בת־שוּע’ מיתה חטופה תחת חופתה; אבל חלילה לו מהתמרמרות והרהורים רעים נגד הכתב.

יותר קרוב לאמת הוא ציורו של סופר יהודי אחר (Zangwill), הכותב אנגלית לאנגליים על חיי היהודים בלונדון. גם הוא מצייר תמונה נוראה מעין ‘קוצו של יוד’, רק בסגנון אחר לגמרי. ‘רב וָפסי’ שלו (אצלו – רבי שמואל) הוא בעצמו אבי ‘בת־שוּע’ (חנה), והוא אוהב את בתו אהבה עזה ושׂמח לראותה מאושרת באהבתה את דוד בחירה. ופתאום, כשהוא יושב ומשׂיח עם ‘החתן’ בחבה יתרה, נודע לו מתוך שׂיחתם, שזה האחרון כהן הוא, וכרגע זכר מה שקרה לחנה לפני זה: פעם אחת, במסבּת רעים, נתן אחד הצעירים טבעת על ידה ובדרך שׂחוק בטא עם זה גם נוסח הקדושין, באופן שהוצרכה אחרי כן להתגרש ממנו, ובשביל זה נחשבה הבתולה התמימה לגרושת בעל. השאר מובן מאליו. מצב נפשו של רבי שמואל ברגע זה נורא מאד, אבל דבריו הראשונים הם: ‘ברוך ה’, הנה נודע לי הדבר בעוד מוֹעד'. דוד, עם־הארץ שגדל בין האנגליים, אינו מבין כלום ובשום אופן לא יוכל להאמין, כי זאת היא תורת היהדות, והנה הוא קורא לרבי שמואל בשם כל קודש, בשם הצדק והחמלה, לחוּס על שתי נפשות ולבלתי הרוֹס אשרן בשביל צחוק תמים של איזה אויל. אבל רבי שמואל עונה על כל זה בלב נשבר: ‘מצות התורה היא, ואנו חייבים להכּנע מפניה’. הסצינא ארוכה ומלאה רגש וסוף דברי רבי שמואל הם: ‘האם תחשבו, כי לא הייתי נותן נפשי בעד אשרה של חנה? אבל הקב"ה הטיל עליה את המשׂא הזה, ואני איני יכול אלא לשׂאתו עמה יחד’.

כן הדבר. רב וָפסי וכל עדתו אינם אכזרים כל עיקר. לבם לב בשׂר, אלא שחדל לחיות חיי עצמו, וכל הכרותיו רגשותיו וחפציו נסוגים אחור ומתבטלים מפני ‘קוצו של יוד’ אחד.

ומלב חולה כזה אך לשוא נבקש התעוררות עצמית ותנועה חזקה באיזה ענין שלא מן הכתב. ההגיון, הנסיון, השׂכל הבריא, הרגש המוסרי – כולם קצרי־יד הם למשכו אחריהם ולהוליכו בדרך חדשה לאיזו מטרה חפשית. כל שאלה פרטית, איזו שתהיה, בנוגע להטבת חיינו הפנימיים פוגשת על כן בהכרח על דרך פתרונה (כמו שהראה הנסיון) את המכשול הכללי הזה, וכל המבינים בעם רואים זה כבר, כי אין עצה להיטיב את המצב בפרטים, בלתי אם ירפא תחלל הלב בכלל.

שאלת כל השאלות בחיינו הלאומיים היא איפוא: היש אפשרות למצוא תרופה למחלה הנושנת הזאת? היוכל עוד הלב העברי לשוב ולהתנער משפלותו, לשוב ולהתקשר עם החיים בלי אמצעי, ולהשאר בכל זאת לב עברי?

התנאי האחרון הוא העושׂה את השאלה קשה ביותר. את הדרך לתחית הלב בכלל הראתה לנו ‘ההשׂכלה’ בדור שלפנינו: לעזוב את האבות לנפשם ולתקן לב הבנים בהשׂכלה אנושית על ידי החנוך והספרות. אבל את הבטחתה, לשמור גם את התנאי ההוא, לא יכלה ההשׂכלה למלאות, כמו שיעיד הדור שנתחנך על ידה. בהיותה מולדת חוץ, נקל לה יותר לברוא לבעליה לב חדש לגמרי, מאשר לרפאוֹת את הלב הישן ממחלתו ולהניח לו עם זה את צורתו העברית. שאלתנו תוכל איפוא למצוא תשובה שלמה רק אז, כאשר ממקור פנימי, מתוך עצם היהדות, יצא זרם של חיים חדש לתקוּן הלבבות, אשר יובא גם הוא אל לב ‘הבנים’ באמצעות החנוך והספרות, להיות שם לאחדים עם זרם החיים הכלליים היוצא מתוך ההשׂכלה ולמנוע ככה את האחרון מלשטוף ולמחות את ‘הצורה העברית’.

וזרם של חיים כזה יוצא באמת בעת האחרונה ‘מתוך עצם היהדות’ בצורת אותו הרעיון שאנו רגילים לקראו בשם ‘חבת־ציון’, אף על פי שהשם הזה צר ביותר מהכיל את המוּשג במלואו. ‘חבת־ציון’ זאת אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז. היא אינה מוציאה מגבולה את הכתב ואף לא באה להוסיף עליו או לגרוע ממנו בדרך מלאכותית, כי אם זאת כל מגמתה, שיהיה המרכז לכּל – שאיפה חיה בלב לאחדות האומה, לתחיתה והתפתחותה החפשית, לפי רוחה, על יסודות אנושיים כלליים.

לעשׂוֹת איפוא את היהדות בצורתה זו ליסוד החנוך והספרות, לעורר בלבבות את השאיפה החיה הזאת ולהשתדל בכל האמצעים שתשתרש ותתחזק עד שתהיה לחלק אורגני מן הנשמה היהודית, ‘לכוח חי העומד ברשות עצמו’, – זאת היא, כמדומה לי, הדרך היחידה לשחרר לב העם ולשוב ולהביאו בברית עם חיי העולם כולו, מבלי לתת את צורתו העברית כופר חירותו.

ואולם, אם זאת היא המטרה שהציבה לה ‘חבת־ציון’ בראשית הוָלדה, ואם כך מבינים אותה כל חו"צ מאז ועד עתה – בזה מודה אני שאפשר להטיל ספק. אבל לוּ גם נניח שלא נולדה ‘חבת־ציון’ בתחלה אלא לשם מטרה מעשׂית מוגבלת, הנה אין זה טעם מספיק להפריעה מלהציב לה, לאחר שנולדה, מטרה יותר רחבה ומלהבין יותר מבראשונה את ערכה ותועלתה לתקוּן חיי האומה, או לפחות – את הדרך המובילה למטרתה המעשׂית ההיא. כי הן גם זה הבנין המעשׂי עצמו, אשר בשבילו אנו נכונים, כנראה, לשכוח כל השאר, אינו יכול להבּנות, כאשר עינינו רואות, כל זמן שלב העם נמצא במצב כזה. לשוא מחזרת ‘שיבת־ציון’¹ על הפתחים לבקש לה הסכמת הכתב; גם גורלה היא כגורל כל אותם התקונים הטובים בחיינו, אשר למרות ההסכמות המשתמעות לתרי אַפּי שהצליחו להשׂיג מצד הכתב, הנם מתנהגים בכבדוּת ובעצלתים, באין להם יסוד בלב. ויסוד נכון בלב לא יהיה לשום ענין לאומי בתוכנו, וגם ‘שיבת־ציון’ בכלל, כל זמן שלא נכבשה דרך ישרה בין הלב והעולם החיצוני על שׂדה היהדות עצמה. ‘נאבד כסף וילך לטמיון’ – סוף סוף מוכרחים אנו ומוכרחים נהיה להודות, כי ‘כוח אין ללדת’.

בשעה שכותב אני דברים אלו יש לפנינו משל אחד קרוב שיוכל להפיץ מעט אור על הענין. כידוע לך, נעשׂתה בירושלים לפני איזו ירחים תועבה נוראה. איש נקי וידוע־שֵׁם נמסר למלכות על ידי מלשינות בדויה, אשר תוכל להביא רעה רבה לא להנאשם בלבד, כי אם לכל ענין ישוב הארץ. נצייר לנו איפוא, כי נעשׂתה התועבה לאחר מאה שנה, וחבת־ציון הצליחה בינתים להיות לתורה שבלב, המצוה ואינה מצוּוה, – מה היה עושׂה אז העם בהגיע לאזניו השמועה? בודאי ובודאי לא היה נושׂא פנים להרבנים בעלי־המעשׂה, אף אם כבוד תורתם היה חביב עליו אלף פעמים יותר מעתה, אלא כולו כאיש אחד היה מתעורר כרגע לעשׂות כל מה שביכלתו בשביל לתקן המעוּות בהוה ובעתיד. הכוח החי שבלב, בהרגישו סכנה קרובה מאיזה צד, ימצא תיכף, כמו בדרך אינסטינקטיבית, את אשר עליו לעשׂות בשביל להגן על עצמו, ובלי טענות ומענות יתאמץ לעשׂות את הדרוש. אבל עתה מה אנו רואים? חובבי ציון (או יותר נכון – אחדים מחו"צ) משמיעים קול, צועקים אל העם, אל ראשיו ורבניו, בשם הצדק האנושי, בשם כבוד האומה, בשם ‘חבת־ציון’, – צועקים וצועקים ואינם נענים. העם אינו מרגיש כלום, ממעמקי לבו לא ישמע מחאה חיה נגד המעשׂה, וכל השאלה היא בעיניו רק – אם מוּתר או אסוּר מצד ד"ת לעשׂות כן; ומאחר שהעושׂים עצמם רבנים הם, הנה נוטה הוא לחשוב, שודאי יש להם על מה לסמוך, ועל כן ימתין במנוחה עד ‘שיפסקו’ יתר הרבנים את ‘השאלה’. והם, אלה הרבנים עצמם אשר מצאו ‘היתר’ לחבת־ציון, הם מחשים ונותנים על ידי זה מקום לחשדם, שמה מצאו היתר גם למעשׂה זה. ומכיון שהכתב מתּיר והלב שותק, מי יתבע עוד עלבון הצדק האנושי, עלבון שם האומה ומוּסרה הטוב, עלבון ‘חבת־ציון’ ובעליה? ומה בצע איפוא בכל ‘העבודה’, אם כוח אין לא רק ללדת, כי אם אף להגן על מה שכבר ילדנו בעצב ובחבלים נוראים; אם הרצון הרע של איזו יחידים מספיק להביא בסכנה את הכל, ואין חולה עלינו ועל עבודתנו מכל העם ומנהיגיו?

‘אך עבודה יש כאן, ובמקום עבודה שם חיים’.

כן אמנם, אבל מושׂג העבודה כולל לא רק עבודת ידים, שתוצאותיה נראות תיכף לעין. חברי ‘אגודת השלום’ – הבקיאים גם כן ‘בהויות העולם’ אולי לא פחות מטובי חו“צ – מקהילים קהלות ברבים, מדברים, כותבים ספרים, מוציאים עתונים, ובכלל, משתדלים בכל האמצעים שבידם ‘לזרוע על תלמי הלבבות’, ולזה הם קוראים ‘עבודה’, ובזה הם מאמינים להתקרב למטרתם, אע”פ שלא נעלם מהם, כי לא הם ולא המון העם שבשבילו הם עמלים לא יוכלו עוד לעשׂות מאומה להוצאת רעיונם אל הפועל ממש, וכי, לפי מצב־המדינות הכללי, אין שום אפשרות גם לקוות שיצא אל הפועל בקרוב. אִלו היה הדבר נמסר לידי חו"צ, היו מוצאים בודאי, כי עבודה כזו, שאי אפשר למששה ביד, לאו שמה עבודה; כי ‘לשבת ולחכּות עד שיהיה הדוֹר ראוי לכך, אַטרוֹפיא מוחלטת היא’; וקרוב להאמין, שהם היו בוחרים יותר בעבודה שיש בה ממש, למשל, היו מקדישים כוחם והונם להשׂיג איזו חניתות וחרבות מתוך אוצר של כלי זיין והיו מכתתים אותן לאתים ומַזמרות בקול ענוֹת גבוּרה, ולבם שׂמח לראות הבטחת־השלום של הנבואה מתקימת לעיניהם… אבל רעיון השלום נמצא, לאשרו, בידי אחרים, היודעים ‘איך עושׂים היסטוריא’, והם עוסקים להם במנוחה בהפצת רעיונם וזריעתו בלבבות ואינם יראים כלל מפני ‘אטרוֹפיא’, בדעתם, כי זריעה זו היא העבודה היותר מוכרחת והיותר קשה בכל ענין חדש, וכי רק על ידה יוכלו לקוות, כי סוף סוף יקומו לעזרת רעיונם גם ‘אנשי מעשׂה’ אמתּיים, בעלי כוח ונסיון מספיק, ומה שלא יכלו הם עתה להשׂיג בכל כוחם ועמלם, יֵעָשׂה על נקלה, כמו מאליו, ‘כשיהיה הדור ראוי לכך’.

ואם כן הדבר באומות העולם, אשר לבם עמהם, מה נאמר ומה נדבר אנחנו? –

כי על כן מצטער אני כל הימים, בראותי מעט הכוח אשר לנו, חו"צ, הולך וכלה בעבודה סיזיפית, המסוגלת רק לקרר לב העם, הקר גם בלעדי זה, בהראותה לו את שפלותנו ואי יכלתנו להוציא אל הפועל איזה דבר מתוקן כל שהוא; ועל כן הנני מגיד וחוזר ומגיד תמיד, כי לוּ הקדשנו את מיטב כוחנו זה לתקוּן הלבבות, לעבודת החנוך הלאומי על יסוד ‘חבת־ציון’, והיינו נותנים לה ל’חבה' זו את הזמן הדרוש לצמיחתה וגדוּלה, – אז היו ימים באים, ולוּ גם בדור שלישי או רביעי, שהלב העברי היה מקבּל על ידה את הצורה הנאותה למטרתנו, ושאיפותינו המעשׂיות היו מוצאות להן אז פועלים יותר מומחים מקרב העם. ובהגידי זאת, יודע אני אמנם, כי שומע אין לי בין המון החובבים; כי הם, וביחוד, הללו מהם שכּל עצמם אינם אלא ‘בעלי מחשבות’ – סופרים, מורים, תלמידים, צעירים חסרי נסיון, וכדומה – הם אוהבים ביותר להֶרָאות כבקיאים ב’עולם הנעשׂה' ונדחקים ונכנסים לעולם זה בלי הרף עם הצעות ופעולות, אשר לא תמיד נוכל לאמר עליהן אף את השבח המסופק: ‘אם לא יועיל, לא יזיק’. כל זה לא נעלם ממני, אבל – מה בכך? אם אחרים לא ישמעו, טוב שנשמיע הדברים לנו לעצמנו. כי גם אנו בעצמנו, אני ואתה ומתי מספר אשר אתנו, צריכים חזוּק, לבל נתביש מפני המלעיגים עלינו ומחרפים אותנו ב’אידיאליסמוס'.

חזק איפוא ונתחזק! יבקשו אחרים את ‘החיים’ רק בעבודת־ידים, הגדולה מכוחם, ואנחנו נמצא חיינו בעבודת הרוח, איש איש במה שכוחו גדול. הסופר יכתוב, הדרשן ידרוש, המורה יורה, התלמידים ילמדו ויתקינו עצמם בשביל העתיד, העסקנים יעזרו לכל אלה ויישרו לפניהם את הדרך, – וכולנו יחד נשאף רק למטרה אחת: לראות את רעיוננו הולך ומשתרש בלבבות. את השאר נוכל בנפש שקטה להניח להעם, שיעשׂהו באופן הדרוש ועל ידי פועלים הגונים בזמן ובמדה שיהיה לבו מוכן ומתוקן לכך.

כ“ו שבט תרנ”ד

(תשובה גלויה לאחד הרבנים)

מכתבך הנכבד הזכירני, רבינו, ימים עברו, עת לפני איזו שנים הוציאוני המקרים פתאום לרשות הרבים והתחלתי לעבוד עבודתי בתור סופר וחובב ציון, וכשהייתי מתבונן אז לפעמים ביני לבין עצמי על הדרך הארוכה והקשה אשר לפנינו ועל כוחות העם הפזורים והנפרדים, היה הספק מתגנב אל לבי וקורא ממעמקים: ‘מה העבודה הזאת לכם? אומה כזו, שבניה נכונים תמיד לרדוף איש את אחיו על דבר קוצו של יו"ד, לירד איש לחיי חברו בשביל איזה חסר או יתיר בנוסח התפלה, וכי אומה כזו מוכשרת עוד לעבודה לאומית גדולה, שאינה נעשׂית אלא בקבּוץ הכוחות כולם ובעזיבת כל הקטטות הפרטיות שבין הכתּות השונות?’ – והנה גם אז בא מכתב אחד של רב גדול מראשי חו“צ, אשר נפל בידי במקרה, וגרש את המחשבות המעציבות מלבי והוסיף אומץ לאמונתי. במכתב ההוא דבּר הרב, הוא ר' מרדכי עליאשברג ז”ל, נכבדות על אדות ‘שני מיני חברים’ שבחו“צ: ‘דתיים’, אשר לאומיותם היא ‘אש־דת’, ו’טבעיים', אשר אהבתם לעמם היא ‘אש הבאה מן ההדיוט’, ועל דבר ההכרח לחבּר שני אלה יחד ‘לטובת הלאום’. לשמוע דברים כאלה מפי אחד מגדולי הרבנים לא פללתי מעולם, ותהי בעיני מציאות רב כזה בתוך חו”צ כעד נאמן על הכוח הנפלא אשר בחבת־ציון לפשט העקמומיות ולקרב את הרחוקים. על כן מהרתי להדפיס את המכתב היקר עם הוספת איזו דברים מצדי, אשר בהם לא כחדתי שׂמחתי הגדולה על כי ‘רב וגאון מדבר דברי שלום ולבו מלא אהבה לכל העם כמו שהוא, בלי הבדל כתה; כי תחת לחרף, לקלל, לעורר מדנים בין אחים, הוא מדבר בנחת ובענוָה ובנעימה, נותן צדק לכל פועלי צדק ומשתדל לחבר את הקצווֹת, להרבות שלום ואחוָה בין העוסקים בעבודת הקודש משני המינים’.¹ הדברים האלה נכתבו אמנם בעת שהרב ז"ל לא היה כבר בחיים, אך אני נחמתי נפשי בתקוָה, כי אחר שנמצא בין הרבנים איש כזה, אפשר שנמצאים עוד רבים כמוהו, אשר מעט מעט יצאו ממחבואם ‘ויעמדו בתָוך בין שני המחנות’. ‘מי יודע – קראתי בהתלהבות – כמה עליאשברג יש עוד בישׂראל, ואנחנו לא נדעם!’

תקותי זאת לא באה אמנם: רבנים לא יצאו ממחבואם להטיף לסבלנות ולאחוה. ובכל זאת יש לנו רשות לאמר, כי מאז ועד עתה שׂררה הסבלנות הדתית במחנה חו“צ במדה שלא מצאנוה בין זולתם. עוד באותה עת עצמה הצעתי בכתב לפני ‘שני המינים’ השקפה ידועה על דבר ההכנה המוסרית והחנוכית הדרושה לחבת־ציון, השקפה מיוסדת בעיקרה על הסבלנות המוחלטת בעניני אמונות ודעות, בראותה בחבת־ציון דגל לאומי כללי, שאין בו לא קנאה לשם הדת ולא תחרות לשם הדעת, כי אם עבודת אחים יחדו לשם ציון וישׂראל, והצעתי מצאה מסלות בלבות רבים מטובי חו”צ, ובהם גם אורתודוכסים שלמים, עד שקבּלו עליהם לעשׂותה יסוד לפעולתם, וגם אחדים מגדולי הרבנים אשר ראוה נענעו לי בראשם.² ובכל השנים האלה לא נמנעו ‘הדתיים’ מלהשתתף עמנו, ‘הטבעיים’, בפעולות שונות על שׂדה ‘חבת־ציון’, עם היותם יודעים, שאין אנו שוּתפים עמהם בדעותיהם ואף לא בהשקפתם על ‘חבת־ציון’ עצמה. לא אחת ולא שתים פרסמתי גם אני בעצמי מאמרים שונים, שהיו יכולים לתת חומר מספיק לקנאים לפגוע בי, ואם גם לא נהגתי קלות ראש בדעות מכוּבדות באומה והשתדלתי תמיד ‘לשכּך את האוזן’, כדין הסבלנות האמתּית, אך בטלית צבועה לא נתעטפתי מעודי; ובכל זאת לא שמעתי אף פעם אחת, שיגערו בי חברינו ‘הדתיים’ ויחשבו חירוּת הדעות כמכשול על דרך עבודתנו המשותפת. האם לא יכולנו לחשוב על יסוד כל זה, כי כבר היתה הסבלנות לקנין אמתּי וקַים בתוך חו"צ?

אבל, כנראה, נשתנו הרוחות בעת האחרונה ואנכי לא ידעתי. לפני עשׂרה חדשים, כשהתחיל ‘המליץ’ לצאת מחדש בעריכת חברנו הנכבד ‘איש יהודי’, והעורך החדש הקדים לבאר ‘משפט המליץ לימים יבואו’, – נפלאתי מאד על שהסתפק העורך בהבטחה, להרבות שלום בישׂראל על ידי בירור כל הדעות במתינות וההשתדלות לפַשר ביניהן, ולא דבּר עם זה מאומה על חובת הסבלנות בדעות במקום שאינן יכולות להתפשר. וכאלו נבּא לי לבי שעתיד אני בעצמי להצטרך לכך בקרוב, מהרתי למלאות החסרון וכתבתי אל העורך החדש מכתב גָלוי, ובו נמצאו הדברים האלה: ‘האמנם לא תודה, כי יש בישׂראל גם כתּות אשר בעצם דעותיהן רחוקות הן זו מזו מרחק רב? ובמקום שההבדל הוא פנימי ועצמי, כל מה שנוסיף לברר את הדעות וכל מה שנוסיף מתינוּת, כן תפּקחנה יותר עיני שני הצדדים לראות כל עומק התהוֹם שבין דעותיהם. השלום בין כתּות כאלה לא יוכל על כן להתכּוֹנן על יסוד האחדות בדעות – מטרה שלא תושׂג לעולם – כי אם רק על יסוד אותה המדה הקדוֹשה, מדת הסבלנות בעניני אמונוֹת ודעות, המאחדת לבותיהם של טובי עם ועם בעבודת עמם הכללית, למרות הפירוד שביניהם בדעותיהם הפרטיות ומבלי שידרשו אלו מאלו, כתנאי מוכרח להשתתפות הכוחות, קרבנות שׂכליים או מוסריים בדברים המסורים ללבו של אדם וחשבּונו עם נפשו’.³

הנך רואה, רבינו, כי עוד לפני ירחים מספּר לא הרגשתי מאומה משנוּי הרוח במחננו. וכשיצא אחר כן ה’פרדס' השני, פרסמתי בו לתומי איזו מאמרים חדשים, אשר בהם דברתי גָלוי מה שבלבי, כפעם בפעם, בכובד ראש ובזהירות האפשרית. והנה פתאום שמעתי מאחרי קול רעש: מינוּת, הריסת הדת, תורה חדשה, וכדומה מן הבטויים, המוכנים תמיד בפי ‘השחורים’ בישׂראל ובאוה“ע, בשביל להטיל אימה על ההמון התם. ועם זה העלוני המרעישים לגדולה ועשׂוני לראש כל חו”צ, כדי שיוכלו להטיל את ‘האשמה’ על ‘חבת־ציון’ בכלל. כשאני לעצמי, לא היה אמנם כל זה שוה בעיני לשׂים אליו לב, כי ראיתי תיכף מי ומי המניעים את המכוֹנה, ובדעתי מה הם ומה מגמתם האמתּית, הסבּותי פני מהם ושתקתי. אך הנה חברינו ‘הדתיים’ חשבו להם לחובה להסיר מעליהם את האשמה ובזה אולי עשׂו כהוגן, שהרי הם באמת אינם ‘אשמים’ כל עיקר, כי לא על דעתם אני כותב ולא בהם אני נמלך, מה ואיך לכתוב. אלא שיכולים היו לעשׂות זאת בדרך יותר יפה ויותר מתאימה לכבוֹד דגלנו; יכולים היו להרים ראש בגאון ולהגיד גָלוּי לכל העם: אמנם כן, אנחנו ‘הדתיים’ אין אנו מסכימים לדעות ‘הטבעיים’ שבחו“צ, ובכל זאת נעבוד אתם יחד ‘לטובת הלאום’, והיא תהלתה של ‘חבת־ציון’, וזה כוחה, לאַחד לבות כל ישׂראל בנקודה אחת משוּתפת לכּל. – אבל לשׂמחת שׂונאינו, בחרו חברינו אלה בדרך אחרת, שאינה לתפארת לבעליה: ברגע אחר טהרו את המחנה מכל ‘החוטאים והפושעים’, האפילו בטלית מצויצת על כל ‘קצוצי פאה’ והתחילו צועקים בתחנונים: ראו נא, כי כל העדה כולם קדושים, ואם יש אנשים חטאים המתאמרים לחו”צ, הרי אינם אלא מתאמרים, ומה לחו“צ ולהם? ואם חו”צ אחד פשע, מה אשמים כל חו"צ היראים והחרדים?…

עתה, רק עתה נפקחו עיני לראות, כי הימים הראשונים הטובים עברו ואינם עוד, וכל הבא מעתה ליטול שם חו"צ בודקים ציציותיו תחלה וקוראים לפניו ‘אני מאמין’ על הסדר…

ובעודני שרוי בצער על המעשׂה הזה ודן עם לבי אם עת לדבּר או לחשות, והנה הגיעני, רבינו, מכתבך הנכבד, ותחי רוחי. עוד הפעם ראיתי ‘רב וגאון מדבר דברי שלום’, אינו ‘ירא וחרד’ מפני קול עלה נדף ואינו חושב כלל להפר ברית אחים בשביל להפיס דעתם של איזו מזקני עם הארץ שנטלו שׂררה לעצמם, אלא ‘בנחת ובענוה ובנעימה’ מבקש רק בירור הדברים והסרת אותם החשדות, שיש בהם באמת סכנה לאחדותנו ועבודתנו הכללית. לא ‘כל חו"צ היראים והחרדים’ היו איפוא בעצה אחת לגרש רוח הסבלנות מתוך המחנה, עוד גם עתה הנה נמצא איש בין ראשי ‘הדתיים’ אשר נחה עליו רוח ר' מרדכי עליאשברג, ‘מי יודע איפוא כמה עליאשברג יש עוד בישׂראל ואנחנו לא נדעם’.

המחשבה הזאת היא שעוררתני להשיב על דבריך לא במכתב פרטי, כי אם בגָלוּי, באזני כל אחינו, למען ישמעו גם יתר ‘הדתיים’ אשר לבם כלבך וידעו, כי כאז כן עתה אין שום סכנה חלילה לקיום הדת מעבודתנו המשותפת לשם ‘חבת־ציון’, וכי עם כל ההבדל שבינינו בדעות עוד שׂדה רחב־ידים לפנינו שנוכל לעבדו ולשמרו ביחד, בדרך הרצויה לשני המינים, לכל אחד מנקודת־מבטו.

וההבדל שבינינו בדעות הוא אמנם גדול מאד, ולפניך אינני צריך להצטדק עליו ולא להשתדל בהעלמתו או הקטנתו. די לי להעתיק במקום הצטדקות, את דבריך עצמם: ‘מדה אחת יש וסבלנות שמה, והיא לסבול במתינוּת את הדעות המתנגדות, ואם כי אינן כדעתנו, הרי אין דעות בני אדם שוות’. ובאמת רואה אני מכל סגנון דבריך, כי לא על ‘הדעות המתנגדות’ אתה דואג, כי אם על מה שנראה לך כאלו מגמת דעותי להשׂיג תכלית מעשׂית ולהשתמש בחבת־ציון בתור אמצעי לזה. אך נדבר נא בלשון מפורשת. הנך מספר, כי הגיעו לידך ‘מכתבים שונים ברגשי התנגדות לעומת אחד העם ויאמרו, כי תכלית דעותיו ומעשׂיו לקצץ בנטיעות הדת וישׂימו אותותם את דבריו בהפרדס השני’. המכתבים האלה עוררוך ‘לראות את הדברים הנאמרים שם’, וכשראית, מצאת חובה לנפשך ‘לדבר דברים אחדים לשם האמת’. הדברים האחדים מוּסבּים על מכתבי השני אל העורך⁴, ואלה הם בקצור:

‘אבקשו לבאר לי פשר דבר כוָנתו, בחפצו לבאר לנו שהתורה שבכתב נדרשת על פי תורת הלב, וכיון שתושבע“פ נתאבנה בכתב נאבדו ההרגשות, וכבודו מבקש ספרוּת להחיות הלבבות ולפתחם ממסגרותיהם. אם כה אדוני אומר הנהו חפץ בריפוֹרם גמור. מלבד זה אדוני בא לבקש למסור הדברים לפי הבנת הלב וחפצו, ואם כן יצאו מזה שנויים בדת. כבודו נהפך למליץ טוב לעומת יל”ג, שהעמיד רב העיר בתור לא ידע רחם, וכבודו אומר: חלילה, בעל הרחמים הוא, אך ידיו אסורות. ואני חושב שרגש כבוד היה ליל“ג בזה, שלא ביקש לעקור תחומי התורה הכתובה והמסורה ולא הרשה לעצמו לדבּר רק במקום שיש שתי דעות, אבל אִלו לא היו דעות בזה לא היה מרשה לנפשו לבקש להקל, ואדוני הוסיף, שבמקום שאין עצה היתה תורת הלב גוברת על תורת הכתב. ומה נפלאתי מאד על הדמיון השני שהביא מעלתו מכּותב אנגלי, שיסוד הדברים מקרא מפורש, איסור גרושה לכהן, שמעולם לא שמענו שפקפק שום אדם על זה. לא באתי להתוַכּח עם מעלתו על הלך רוחו. אנחנו מאמינים שלמים לא נזוז אפילו זיז כל שהוא מתורתנו הכתובה והמסורה. אבל מעלתו והנלוים אליו מטרתם היא חינוך הבנים ברוח נכון, רוח עברי, ואם זאת תהיה מטרתם, הננו זורעים על תלמי לבות נערים שרשי ראש ולענה, על כן אבקש ממעלתו ביאור הדברים, ואם ח”ו שיטתו קבועה כן, לתקן את הדת, הלא בהכרח יהיה שכּל גדולי הדור ויראי אלהים יתנגדו לזה.’

הנה העתקתי בזה תמצית דבריך בלשונך, ומהם נראה ברור, שכּל דאגתך היא, שמא הצבנו לנו אני וחברי תקוּן הדת למטרה הראשית, והספרות והחנוך על יסוֹד ‘חבת־ציון’, אשר דברתי עליהם במאמרי, אינם אלא אמצעים בידנו לזרוע ‘שרשי ראש ולענה’ אלה על תלמי הלבבות ולהקים גם ‘חבת־ציון’ עצמה לאויבת לכל קדשי בני ישׂראל.

הנני מאושר איפוא בהיות לאל ידי להרגיע נפשך, רבינו, ולהבטיחך נאמנה, שאין אנו מרגישים בלבנו שום נטיה לעסוק בעניני הדת ותקונה, וכל שכּן שרחוקים אנו מכל הרהור לערבב שאלת הדת בחבת־ציון, וכל מגמתנו היא רק שלא יערבבו גם אחרים שתי פרשיות אלו. אך לא זו בלבד, אלא שאני בעצמי אינני מאמין כלל לא בתועלתו ולא באפשרותו של תקוּן הדת בדרך מלאכותית. כל האומר לתקן את הדת הרי הוא בעיני כאִלו אומר לקרר את האש, כלומר שני הפכים בנושׂא אחד. הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלהי, בעוד שרעיון התּקוּן יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשׂכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תקון בידי אדם. המתקנים שקמו באוה"ע, וכן מיסדי דת הקראים בתוכנו, נשארו אמנם בעלי דת, אך הנה הם לא היו ‘מתקנים’ כלל, במובן הרגיל עתה, כי אם רק כופרים במקצת. כלומר, הם לא באו לבקר תוֹכן עניני הדת, כל ענין לעצמו, לאמר: זה כולו טוב וישאר כמי שהוא, וזה יש בו מגרעות ודורש תקוּן כך וכך; אלא שללו בפעם אחת את האַבטוֹריטט האלהי מחלק ידוע מן הספרות הדתית ועשׂוהו חול, ועל ידי זה נפלו ממילא המון ענינים, שנחשבו עד אז למצוות דתיות, ואבּדו קדושתם, לא מפני חסרונם העצמי, כי אם מפני שלא היה להם עוד על מה להשען. ביחס אל החלק ששללו קדושתו היו איפוא המתקנים האלה כופרים גמורים, וביחס אל זה שהשאיר בקדושתו נשארו גם הם מאמינים גמורים ולא הרשו להם לתקן בו כלום, אדרבא, עוד הוסיפו לדקדק בו יותר מכל שאר המאמינים. וזו היא שגיאתם של המתקנים העברים בארצות המערב, שהם חושבים באמת לתקן, כלומר, להניח בקדוּשתה את הדת בכללה עם ספרותה הקדמונית ולבטל עם זה מדעתם מצוות ידועות, מפני שאינן מתאימות לצרכי הזמן. ובזה הם סותרים עצמם באופן זר ומתמיה, ואין להתפלא אם תקוניהם מביאים לידי בטול הדת בכלל, אחר שבאמת מושׂג התקוּן כולל כבר בתוכו מושׂג הכפירה, והבא לתקן אין לו מה לתקן עוד.

ומכיון שמתוך דבריך אינני רואה שתחשדני, כי חפץ אני בבטול הדת בכלל – דבר שלא יעלה על לב שום בעל דעת היודע פרק בחיי האדם והחברה, אף אם יהיה בעצמו כופר בכל – אינני רואה צורך להרבּות דברים בשביל להניח דעתך גם מצד זה. אבל כמדומה לי שצריך אני להוסיף עוד דברים אחדים בנוגע אל ‘הכפירה במקצת’ של הקראים. כי לא לחנם דבּרת במכתבך פעמים אחדות על אדות התלמוד וקדושתו הנצחית, אם לא שחפצת לתת בזה כעין אזהרה לכל הרוצים לנגוע בו… דע לך איפוא, רבינו, כי גם מדרך זה אני רחוק מאד, לא פחות ממך. אתה הבנת מדברי כאלו אמרתי: ‘כיון שנתאבּנה תושבע"פ בכתב נאבדו ההרגשות’, ואני לא לכך נתכּוַנתי, כי אם להפּוּכו: ‘כיון שאבדו ההרגשות נתאבנה תושבע"פ’. לא בכמות הכתב הדבר תלוּי, כי אם באיכות הלב. לולא נשתנה לב האומה מסבּות חיצוניות, לא היה כל גודל כמוּתו של התלמוד מביא לידי התאבּנות, ולהפך, אחר שנשתנה הלב, היתה ההתאבנות מוכרחת לבוא, אף אם לא היה לנו בכתב יותר מתורת משה. והקראוּת נתאבנה באמת הרבה יותר מתורת הרבנים, כמו שכבר דבּרתי על זה במאמרי ‘לתולדות החיוב והשלילה’⁵. ואולם, איך שתהיה השקפתנו על מעשׂה ענן בדורו, בעת שהתלמוד אך התחיל להיות לכוח היסטורי בחיי העם כולו, – הנה עתה לא יוכל עוד אדם בישׂראל לחפוץ בריפוֹרמא כזו, אלא אם כן יחפוץ עם זה שנפנה עורף לתולדתנו, שנקרע ברגע אחד כל החוטים המקשרים אותנו עם העבר ונתהפך פתאום לבריות חדשות. ואם אך תחשבני לחו"צ מאיזה ‘מין’ שיהיה, הן לא תוכל לחשדני, כי חפץ הייתי בכל אלה…

מכל זה תראה, כי לא ‘מפני השלום’, אך באמת ובתמים אמרתי במאמר הנדון, כי ‘חבת־ציון’ שאנו רוצים בה ‘אינה מוציאה מגבולה את הכתב ואף לא באה להוסיף עליו או לגרוע ממנו בדרך מלאכותית’.

אבל אם כן, מה פירושה של ‘תורת הלב’, ‘התאבנות הכתב’ ויתר הדברים שהזכּרת?

פה, רבינו, מתחיל הבדל הדעות שבינינו. והנני מבקש סליחתך מראש על כי עתיד אני לדבּר בזה דברים שבודאי יהיה קשה עליך לשמעם. מה אעשׂה ומוכרח אני לבאר היטב מה שיש בי, בשביל שלא תחשדני במה שאין בי.

ובכן, מודה אני לפניך, כי עם כל התנגדותי לתקון הדת, אני מאמין בהתפתחות הדת. התקון הוא דבר מלאכותי, הנעשׂה לעיני הכל, בזמן מוגבּל, על ידי אנשים פרטיים, מרצונם הטוב, לתכלית רצויה להם; וההתפתחות היא דבר טבעי, הנעשׂה באופן בלתי מורגש, לאט לאט, על ידי מהלך החיים הכלליים, בלי כוָנת מכַוֵן, רק מסבּות מכריחות. מציאוּת התקונים תלויה איפוא ברצון בעלי הדת, ועל כן יש בזה מקום לשאלה מעשׂית: אם לעשׂות תקונים או לחדול; אבל מציאוּת ההתפתחות אינה תלויה ברצון, ועל כן אינה נותנת מקום אלא לשאלה עיוּנית: אם יֶשנה או איננה. כי בין כך ובין כך נוּכל רק להאמין בה או להכחישה, אך לא נוכל לבראה אם איננה ולא לבטלה אם ישנה. וכשתשוב עתה לקרוא מאמרי שנית, בשׂום לב אל ההבדל הזה, אז תוָכח מהר, כי כל האמור שם אינו ענין לתקוּן הדת, אלא להתפתחותה בלבד. כי אע"פ שדעותינו שוות בדבר התקוּן, חלוקות הן בדבר ההתפתחות, והמחלוקת הזאת, עם היותה רבת ערך מצד האמונה, אין לה שום ערך מצד המעשׂה. אמת הדבר, שלפי דעתי, ‘תורה שבכתב נדרשת על פי תורת הלב’. אך לא כפירושך, שהנני ‘מבקש למסוֹר הדבר להבנת הלב וחפצו’, אלא הנני מאמין, כי הדבר מסוּר ועומד ללב, בין שנבקש זאת או לא, בין שנרגיש בזה או לא, אם אך הלב בריא ומוכשר להתמלא הכּרוֹת חזקות שאינן יכולות להתבטל מפני דברים שבכתב.

כדי להבין הדבר כראוי, נתבונן נא בדרך התפתחות החוק ‘עין תחת עין’, אשר בו השתמשתי במאמרי לביאור מהותה של תורת־הלב. החוק הזה נמצא אצל כל העמים הקדמונים – אצל ההודיים, המצריים, היוָנים, הרומאים וכו' – ומקורו עמוק בתכוּנת נפש האדם הקדמוני, שרגש הנקמה היה בוער כאש בקרבו ואי אפשר היה לכבותו אלא בדם. והנה מוצאים אנו בישׂראל, שהחוק המפורש הזה מתפרש אח“כ בתושבע”פ באופן מתנגד לפשוטו, כאִלו היה כתוב: ממון תחת עין. איך נעשׂה הדבר? במאמרי אמרתי שסבּת השנוי היא מה ‘שהלב בדרך התפתחותו הגיע להכרה ברורה, כי עין תחת עין היא אכזריוּת בלתי נאותה לאומה בת תרבות’, ומזה הבנת, כמדומה לי, שאני מיחס בזה לחכמינו הקדמונים תקון הדת בכוָנה, כאלו בזמן מן הזמנים נכנסו סנהדרין לישיבה והחליטו לבטל דין תורה ולתת לו פנים חדשות, מפני שמצאו בו מגרעת על פי תורת־הלב. אבל באמת אין הדבר כן. תקוּנים (או ‘תקנוֹת’) בכוָנה עשׂוּ קדמונינו בדרך אחרת לגמרי (כמו ‘פרוזבול’) ורק כשתנאי־החיים החיצוניים הכריחום לזה, לתועלת הדת עצמה. אבל פה לא תקון מלאכותי יש לפנינו, כי אם פרי ההתפתחות הטבעית. בשום זמן לא חשבו חכמינו, שבקביעת הלכה זו הם משנים במצות התורה אפילו קוצו של יו"ד, אלא שבאמת ובתמים האמינו, שכך היא כוָנת הכתוב, ומוכרחים היו להאמין כן, מפני שהכרת־הלב אשר שלטה בזמנם לא יכלה עוד בשום אופן לתת מקום למחשבת פּגוּל, שהתורה האלהית שואפת נקם ודם במדה כזו. התפתחות ההכרה הזאת הלכה לאט לאט, ביחד עם התפתחות החיים בכלל. מתחלה היה החוק הישן בתקפו, אלא שלעתים נמצאו אנשים בני תרבות, שרגש הנקמה לא היה חזק בלבם כל כך, והם נרצו לתחנוני מי שחבל בהם, לקחת כופר תחת מומם. ועל ידי זה הוכרחו השופטים להתבונן בדבר, אם יש רשות על פי התורה לעשׂות כן, ומצאו מקרא מפורש: ‘לא תקחו כופר לנפש רוצח’, שמזה דנו בצדק: ‘לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים’ (ב“ק פ”ג:). וכה הומתק הדין, והיתה רשות בידי הנחבּל לדרוֹש אבר או לקחת כופר, הכל לפי רגשות לבו: ‘אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב’ (שם). כך היה הדין גם אצל הרומאים וכך מציע יוסף הכהן דין תורתנו: ‘העושׂה מום בחברו כאשר עשׂה כן יעשׂה לו ואת האבר אשר השחית ישחיתו גם בו, אלא אם כן נרצה הנחבּל לקחת כופר תחתיו. כי התורה מסרה לו, לנחבּל, לשפוֹט בעצמו על ערך המום, והתירה לו להעריכו בממון, אם לא יחפוץ בעונש יותר אכזרי’ (קדמוניות ד‘, ח’, ל"ה). אנו רואים איפוא מזה, כי עוד בימי החורבן היו מפרשים את הכתוב כפשוטו, אבל רק בתור רשות⁶. ואולם אין ספק, כי במעשה כבר לפני זה גבר הכופר על העונש הגופני, בהיותו יותר מתאים למצב התרבות בימי הבית השני, ואם היה לפעמים אדם שרצה דוקא לקיים בחוֹבלו עין תחת עין, היו השופטים והעם חושבים אותו לאכזר והיו משתדלים להשיבו ממחשבתו. וככה עברו דורות שלמים והחוק הישן לא נראה עוד בפועל, ומה שהעין אינה רואה הלב אינו חומד, באופן שסוף סוף נשתנו רגשות הלב בזה כל כך, עד שנחשב בעיני טובי העם כדבר בלתי אפשר, שתתן התורה רשות לאדם למלאות תאוה אכזרית כזו, ואז הוכרח הכתוב לצאת מידי פשוטו, למרות דבריו הברורים, לא מחסרון אמונה, כי אם, אדרבא, מחוזק אמונה בקדושת התורה ואלהותה.

משלים מעין זה הייתי יכול להוסיף עוד, אך, כאמור, יצר לי להכאיב לבך בדברים שאינם לפי רוחך. רק על דבר אחד באותו ענין עצמו ארשה לי להעירך עוד, למען הראות, עד היכן מגיע כוחה של ההכרה המוסרית להוציא דברים ברורים מפשוטם באופן שלא יאומן. הנה ר' אליעזר, מסבּה בלתי ידועה לנו, לא הרגיש בנפשו את ההתקוממות המוסרית נגד דין זה, ועל כן לא רצה לעזוב משמעות הכתוב, והנה הוא אומר מפורש: ‘עין תחת עין ממש’ (ב“ק פ”ד.). וכי אפשר לאדם לדבר בלשון יותר ברורה? ובכל זאת לא הועיל כלום: ‘ממש סלקא דעתך?’ – מתפלא התלמוד, ובשביל זה הוא מוציא דברי ר"א מפשוטם ומפרשם בדרך דחוקה ורחוקה, באופן שגם ‘עין ממש’ אינו אלא ממון⁷.

‘סלקא דעתך?’ – זה הוא, רבינו, קול הכרת־הלב אשר אמרתי. והנך רואה איפוא, כי אין שום לשון ברורה, לא של תורה שבכתב ולא של תורה שבע“פ, יכולה לעמוד בפניה. ועל כן אמונתי חזקה באמת, שאין צורך כלל במתקנים ותקוניהם ולא להוריד חלילה את התלמוד מקדושתו, בשביל שברבות הימים ישתנו הלכות שונות הקבועות ומפורשות עתה בלי שום פקפוק. די לה להכרת־הלב הכללית שתתפתח במסתרים, על ידי שנוּי לטוב בחיינו האנושיים והלאומיים, עד שתשוב ותתרומם למעלת אַבטוֹריטט מוסרי חפשי, – וממילא ישתנה לפיה, לאט לאט ובאופן בלתי מורגש, כל מה שאינו מתאים לה, מבלי שיקטן עם זה האבטוריטט של ‘הכתב’ אף כמלוא השׂערה; אדרבא, כל מה שתגדל האמונה בקדושת ‘התורה הכתובה והמסורה’, כן תתחזק בהכרח ההתקוממות הפנימית נגד המחשבה הזרה, שהתורה האלהית תוכל להגיד ההפך מן האמת המוסרית המורגשת ללב באופן ברור ומוחלט, וכן יגדל איפוא כוח אותו ‘סלקא דעתך’ לתת לדברי התורה כוָנה המתאימה להכרת הלב, אם גם מתנגדת הרבה לפשוטם של דברים, כמו שכבר מצינו חזיון כזה, ביחס אל האמת ההגיונית, אצל פלוסופי־הדת, ופילון והרמב”ם בראשם.

לא בדיוק מסרת איפוא את דעתי, באמרך בשמי, כי ‘גם במקום שאין עצה היתה תורת הלב גוברת על תורת הכתב’, ולחנם הזהרת בי, כי ‘אנחנו מאמינים שלמים לא נזוז אפילו זיז כל שהוא מתורתנו הכתובה והמסורה’. גם לפי דעתי אין תורת הלב גוברת על תורת הכתב ‘במקום שאין עצה’, אלא שאני רואה, כי כשהלב חי והכרותיו המוסריות מתפתחות ועולות עד למדרגה הראויה לשם ‘תורה שבלב’, אז מבקשת זאת האחרונה ומוצאה תמיד איזו עצה, איך להשלים עם הכתב ואיך ליהנות גם בעצמה מזיו קדושתו. וגם אני יודע, כי המאמינים השלמים האמינו ויאמינו תמיד, שאינם זזים ‘אפילו זיז כל שהוא’; אבל אמונתם זאת לא תצילם מלזוז ממקומם שלא בידיעתם, ביחד עם החיים ההולכים ומתפתחים, כמו ששופטי גַלִילֵי לא חדלו מלהתנועע ביחד עם הארץ כולה, באותה שעה עצמה שהכריחוהו להכחיש מציאוּת תנועה זו.

היוצא מכל זה הוא, כי לפי דעתי, התפתחות ‘הכתב’ תלויה בהתפתחות ההכרה המוסרית בלב, וזאת האחרונה גם היא תלויה בהתפתחות החיים בכלל בקרב העם. כי על כן, כאשר נפסקה התפתחות חיינו הלאומיים על ידי אסוננו הגדול, והצרות התכופות גרמו שנתכּוץ לבּנו בארבע אמות של ‘הכתב’ בלבד, לא היתה לזה האחרון כל סבּה להתפתח עוד הלאה, אחר שהלב לא הרגיש עוד בקרבו שום כוח חפשי ולא הוליד עוד מצדו שום הכרה חזקה שלא תהיה תלויה באבטוריטט חיצוני. וזה הוא מה שקראתי ‘התאבנות’, לא חסרון ‘מתקנים’ שילכו וישנו את הדת לפי ראות עיניהם. ועל כן, גם הרפואה למחלה זו, כמו לכל שאר מחלותינו המוסריות, אינני רואה בתנועה של בקורת ותקונים חיצוניים, כי אם – כמו שבארתי באורך במאמר הנדון – בהכנסת ‘זרם של חיים חדש’ אל תוך לב העם, אשר בלי כל יחס אל הדת, לא להימין ולא להשׂמאיל, ישיב ללב העברי כוח ההתפתחות החפשית ויעשׂהוּ מוכשר להיות לא רק מתפעל, כי אם גם פועל; לא רק מקבּל, כי אם גם משפּיע.

והזרם החדש הזה, שעתיד לעשׂוֹת כל הנפלאות האלה, הוא, לפי אמונתי הפרטית, ‘חבת־ציון’. אינני מוצא לנחוץ להאריך פה בביאור היחס הזה, שאני מצייר לי בין ‘חבת־ציון’ ובין התפתחות לב האומה בכלל, ואופני פעולתה על ההכרה המוסרית. על כל אלה דברתי כבר במאמרים שונים, ופה רוצה אני רק להעמיד על העיקר הזה: כי מעולם לא עלה על דעתי לעשׂות ‘חבת־ציון’ אמצעי לתקון הדת, אלא הגדתי רק מה שאני מאמין בלבי, כי בהיות ‘חבת־ציון’ עתידה להחיות את הלב ולהכשירהו להתפתחות כללית. סופה להוליד מאליה ברבות הימים תנועה של חיים והתפתחות גם בביאור עניני הדת, עם היותה מצד עצמה רחוקה מכל התנגדות לצורת הדת בהוה ומכל נטיה להתערב בריב הכתּות הדתיות. אמונתי זאת היא איפוא רק דעה עיונית, שאינה דורשת מאת ‘הדתיים’ (המאמינים, להפך, שעתידה ‘חבת־ציון’ להוסיף אומץ למצב ההתאבנות) אלא מעט סבלנות בדעות, מבלי שיצטרכו להשמר מפניה על שׂדה העבודה המעשׂית המשותפת לנו. שהרי כולנו מתנגדים לכל תקון מלאכותי בעניני הדת, ואחר שכולנו מודים גם כן, כי מצב הלבבות עתה רחוק מאד גם מן ההתפתחות הטבעית של ההכרה המוסרית בדרך האמורה, הנה מובן מאליו, כי לכל הדעות אין מקום לפעולות מתנגדות אל הדת לא בעבודת הישוב החמרי ולא בעבודת ‘החנוך הלאומי על יסוד חבת ציון’; כי עבודת העם צריכה להתאים לרוח העם כמו שהוא בהוה, ולא לרוח יחידים והשקפותיהם על העתיד. כולנו איפוא נוכל לעבוד עבודתנו יחד כמאז ולחכּות במנוחה אל התולדות הטבעיות אשר תצאנה מאליהן מעבודתנו זאת בעתיד רחוק, ואם את התולדות האלה נצייר לנו עתה באופנים שונים, כל מפלגה לפי רוחה, מה בכך? זאת היא אחת הסגולות היקרות של כל אידיאל גדול ורם, שכל אחד מבינו על פי דרכו ומוצא בו מה שלבו חפץ. והלא כה תאמר גם אתה בראשית מכתבך: ‘רעיון ישוב א"י משתנה לכמה גונים, כל אחד מביט על הענין לפי כוחותיו הנפשיים ולפי מאוייו. ילך איש לדרכו בשם מחשבתו, וכולנו יחד נתנה יד להניח אבן הראשה ליסוד הישוב, עד ירחם ה’ ויתפתחו הדברים, אז נשׂיחה בדבר מטרתנו'.

גם אנכי, רבינו היקר, אדם אנכי עם ‘כוחות נפשיים, מאויים ומחשבות’: תנה לי ללכת גם אני ‘בשם מחשבתי’ ואל נא תביט מפני זה בעיני חשד על מעשׂי, ואין צריך לאמר על מעשׂי חברַי, שבאמת אינם אחראים כל עיקר להשקפותי ודעותי העיוניות. אל נא תטה אוזן למלשינים, הרוצים לראות בי ‘שליח צבור’, שאין לו רשות לדבּר דבר על דעת עצמו, ומיחסים כל היוצא מפי לאיזו כתּה שלמה המדברת מתוך גרוני⁸. שקר הם דוברים, וכל מגמתם היא לקרוע דגלנו לשנים. אך באלהי ציון נבטח, כי לא תעלה בידם.

ושלום למר ולתורתו, ושלום על ישׂראל.

י“ט תשרי, תרנ”ה

• נדפס ב’המליץ' ל' תשרי – ב' מרחשון תרנ"ה.

[הרב אשר אליו נכתבה תשובה זו הוא ר' יהונתן עליאשברג ז“ל אבד”ק וואלקאווישק, בנו של הרב ר' מרדכי המוזכר בגוף המאמר. כל זמן שהיה הרב בחיים לא חשבתי לנכון להזכיר שמו, וזה נתן מקום לחשדות שונים, עד שאחד מגדולי הרבנים ראה הכרח להודיע בכה"ע, אחר צאת המאמר, כי לא הוא הרב המכוּון. לכן עתה, אחר מות הרב ר' יהונתן, חשבתי לי לחובה לגלוֹת הדבר, למען האמת].