(תשובה גלויה לאחד הרבנים)

מכתבך הנכבד הזכירני, רבינו, ימים עברו, עת לפני איזו שנים הוציאוני המקרים פתאום לרשות הרבים והתחלתי לעבוד עבודתי בתור סופר וחובב ציון, וכשהייתי מתבונן אז לפעמים ביני לבין עצמי על הדרך הארוכה והקשה אשר לפנינו ועל כוחות העם הפזורים והנפרדים, היה הספק מתגנב אל לבי וקורא ממעמקים: ‘מה העבודה הזאת לכם? אומה כזו, שבניה נכונים תמיד לרדוף איש את אחיו על דבר קוצו של יו"ד, לירד איש לחיי חברו בשביל איזה חסר או יתיר בנוסח התפלה, וכי אומה כזו מוכשרת עוד לעבודה לאומית גדולה, שאינה נעשׂית אלא בקבּוץ הכוחות כולם ובעזיבת כל הקטטות הפרטיות שבין הכתּות השונות?’ – והנה גם אז בא מכתב אחד של רב גדול מראשי חו“צ, אשר נפל בידי במקרה, וגרש את המחשבות המעציבות מלבי והוסיף אומץ לאמונתי. במכתב ההוא דבּר הרב, הוא ר' מרדכי עליאשברג ז”ל, נכבדות על אדות ‘שני מיני חברים’ שבחו“צ: ‘דתיים’, אשר לאומיותם היא ‘אש־דת’, ו’טבעיים', אשר אהבתם לעמם היא ‘אש הבאה מן ההדיוט’, ועל דבר ההכרח לחבּר שני אלה יחד ‘לטובת הלאום’. לשמוע דברים כאלה מפי אחד מגדולי הרבנים לא פללתי מעולם, ותהי בעיני מציאות רב כזה בתוך חו”צ כעד נאמן על הכוח הנפלא אשר בחבת־ציון לפשט העקמומיות ולקרב את הרחוקים. על כן מהרתי להדפיס את המכתב היקר עם הוספת איזו דברים מצדי, אשר בהם לא כחדתי שׂמחתי הגדולה על כי ‘רב וגאון מדבר דברי שלום ולבו מלא אהבה לכל העם כמו שהוא, בלי הבדל כתה; כי תחת לחרף, לקלל, לעורר מדנים בין אחים, הוא מדבר בנחת ובענוָה ובנעימה, נותן צדק לכל פועלי צדק ומשתדל לחבר את הקצווֹת, להרבות שלום ואחוָה בין העוסקים בעבודת הקודש משני המינים’.¹ הדברים האלה נכתבו אמנם בעת שהרב ז"ל לא היה כבר בחיים, אך אני נחמתי נפשי בתקוָה, כי אחר שנמצא בין הרבנים איש כזה, אפשר שנמצאים עוד רבים כמוהו, אשר מעט מעט יצאו ממחבואם ‘ויעמדו בתָוך בין שני המחנות’. ‘מי יודע – קראתי בהתלהבות – כמה עליאשברג יש עוד בישׂראל, ואנחנו לא נדעם!’

תקותי זאת לא באה אמנם: רבנים לא יצאו ממחבואם להטיף לסבלנות ולאחוה. ובכל זאת יש לנו רשות לאמר, כי מאז ועד עתה שׂררה הסבלנות הדתית במחנה חו“צ במדה שלא מצאנוה בין זולתם. עוד באותה עת עצמה הצעתי בכתב לפני ‘שני המינים’ השקפה ידועה על דבר ההכנה המוסרית והחנוכית הדרושה לחבת־ציון, השקפה מיוסדת בעיקרה על הסבלנות המוחלטת בעניני אמונות ודעות, בראותה בחבת־ציון דגל לאומי כללי, שאין בו לא קנאה לשם הדת ולא תחרות לשם הדעת, כי אם עבודת אחים יחדו לשם ציון וישׂראל, והצעתי מצאה מסלות בלבות רבים מטובי חו”צ, ובהם גם אורתודוכסים שלמים, עד שקבּלו עליהם לעשׂותה יסוד לפעולתם, וגם אחדים מגדולי הרבנים אשר ראוה נענעו לי בראשם.² ובכל השנים האלה לא נמנעו ‘הדתיים’ מלהשתתף עמנו, ‘הטבעיים’, בפעולות שונות על שׂדה ‘חבת־ציון’, עם היותם יודעים, שאין אנו שוּתפים עמהם בדעותיהם ואף לא בהשקפתם על ‘חבת־ציון’ עצמה. לא אחת ולא שתים פרסמתי גם אני בעצמי מאמרים שונים, שהיו יכולים לתת חומר מספיק לקנאים לפגוע בי, ואם גם לא נהגתי קלות ראש בדעות מכוּבדות באומה והשתדלתי תמיד ‘לשכּך את האוזן’, כדין הסבלנות האמתּית, אך בטלית צבועה לא נתעטפתי מעודי; ובכל זאת לא שמעתי אף פעם אחת, שיגערו בי חברינו ‘הדתיים’ ויחשבו חירוּת הדעות כמכשול על דרך עבודתנו המשותפת. האם לא יכולנו לחשוב על יסוד כל זה, כי כבר היתה הסבלנות לקנין אמתּי וקַים בתוך חו"צ?

אבל, כנראה, נשתנו הרוחות בעת האחרונה ואנכי לא ידעתי. לפני עשׂרה חדשים, כשהתחיל ‘המליץ’ לצאת מחדש בעריכת חברנו הנכבד ‘איש יהודי’, והעורך החדש הקדים לבאר ‘משפט המליץ לימים יבואו’, – נפלאתי מאד על שהסתפק העורך בהבטחה, להרבות שלום בישׂראל על ידי בירור כל הדעות במתינות וההשתדלות לפַשר ביניהן, ולא דבּר עם זה מאומה על חובת הסבלנות בדעות במקום שאינן יכולות להתפשר. וכאלו נבּא לי לבי שעתיד אני בעצמי להצטרך לכך בקרוב, מהרתי למלאות החסרון וכתבתי אל העורך החדש מכתב גָלוי, ובו נמצאו הדברים האלה: ‘האמנם לא תודה, כי יש בישׂראל גם כתּות אשר בעצם דעותיהן רחוקות הן זו מזו מרחק רב? ובמקום שההבדל הוא פנימי ועצמי, כל מה שנוסיף לברר את הדעות וכל מה שנוסיף מתינוּת, כן תפּקחנה יותר עיני שני הצדדים לראות כל עומק התהוֹם שבין דעותיהם. השלום בין כתּות כאלה לא יוכל על כן להתכּוֹנן על יסוד האחדות בדעות – מטרה שלא תושׂג לעולם – כי אם רק על יסוד אותה המדה הקדוֹשה, מדת הסבלנות בעניני אמונוֹת ודעות, המאחדת לבותיהם של טובי עם ועם בעבודת עמם הכללית, למרות הפירוד שביניהם בדעותיהם הפרטיות ומבלי שידרשו אלו מאלו, כתנאי מוכרח להשתתפות הכוחות, קרבנות שׂכליים או מוסריים בדברים המסורים ללבו של אדם וחשבּונו עם נפשו’.³

הנך רואה, רבינו, כי עוד לפני ירחים מספּר לא הרגשתי מאומה משנוּי הרוח במחננו. וכשיצא אחר כן ה’פרדס' השני, פרסמתי בו לתומי איזו מאמרים חדשים, אשר בהם דברתי גָלוי מה שבלבי, כפעם בפעם, בכובד ראש ובזהירות האפשרית. והנה פתאום שמעתי מאחרי קול רעש: מינוּת, הריסת הדת, תורה חדשה, וכדומה מן הבטויים, המוכנים תמיד בפי ‘השחורים’ בישׂראל ובאוה“ע, בשביל להטיל אימה על ההמון התם. ועם זה העלוני המרעישים לגדולה ועשׂוני לראש כל חו”צ, כדי שיוכלו להטיל את ‘האשמה’ על ‘חבת־ציון’ בכלל. כשאני לעצמי, לא היה אמנם כל זה שוה בעיני לשׂים אליו לב, כי ראיתי תיכף מי ומי המניעים את המכוֹנה, ובדעתי מה הם ומה מגמתם האמתּית, הסבּותי פני מהם ושתקתי. אך הנה חברינו ‘הדתיים’ חשבו להם לחובה להסיר מעליהם את האשמה ובזה אולי עשׂו כהוגן, שהרי הם באמת אינם ‘אשמים’ כל עיקר, כי לא על דעתם אני כותב ולא בהם אני נמלך, מה ואיך לכתוב. אלא שיכולים היו לעשׂות זאת בדרך יותר יפה ויותר מתאימה לכבוֹד דגלנו; יכולים היו להרים ראש בגאון ולהגיד גָלוּי לכל העם: אמנם כן, אנחנו ‘הדתיים’ אין אנו מסכימים לדעות ‘הטבעיים’ שבחו“צ, ובכל זאת נעבוד אתם יחד ‘לטובת הלאום’, והיא תהלתה של ‘חבת־ציון’, וזה כוחה, לאַחד לבות כל ישׂראל בנקודה אחת משוּתפת לכּל. – אבל לשׂמחת שׂונאינו, בחרו חברינו אלה בדרך אחרת, שאינה לתפארת לבעליה: ברגע אחר טהרו את המחנה מכל ‘החוטאים והפושעים’, האפילו בטלית מצויצת על כל ‘קצוצי פאה’ והתחילו צועקים בתחנונים: ראו נא, כי כל העדה כולם קדושים, ואם יש אנשים חטאים המתאמרים לחו”צ, הרי אינם אלא מתאמרים, ומה לחו“צ ולהם? ואם חו”צ אחד פשע, מה אשמים כל חו"צ היראים והחרדים?…

עתה, רק עתה נפקחו עיני לראות, כי הימים הראשונים הטובים עברו ואינם עוד, וכל הבא מעתה ליטול שם חו"צ בודקים ציציותיו תחלה וקוראים לפניו ‘אני מאמין’ על הסדר…

ובעודני שרוי בצער על המעשׂה הזה ודן עם לבי אם עת לדבּר או לחשות, והנה הגיעני, רבינו, מכתבך הנכבד, ותחי רוחי. עוד הפעם ראיתי ‘רב וגאון מדבר דברי שלום’, אינו ‘ירא וחרד’ מפני קול עלה נדף ואינו חושב כלל להפר ברית אחים בשביל להפיס דעתם של איזו מזקני עם הארץ שנטלו שׂררה לעצמם, אלא ‘בנחת ובענוה ובנעימה’ מבקש רק בירור הדברים והסרת אותם החשדות, שיש בהם באמת סכנה לאחדותנו ועבודתנו הכללית. לא ‘כל חו"צ היראים והחרדים’ היו איפוא בעצה אחת לגרש רוח הסבלנות מתוך המחנה, עוד גם עתה הנה נמצא איש בין ראשי ‘הדתיים’ אשר נחה עליו רוח ר' מרדכי עליאשברג, ‘מי יודע איפוא כמה עליאשברג יש עוד בישׂראל ואנחנו לא נדעם’.

המחשבה הזאת היא שעוררתני להשיב על דבריך לא במכתב פרטי, כי אם בגָלוּי, באזני כל אחינו, למען ישמעו גם יתר ‘הדתיים’ אשר לבם כלבך וידעו, כי כאז כן עתה אין שום סכנה חלילה לקיום הדת מעבודתנו המשותפת לשם ‘חבת־ציון’, וכי עם כל ההבדל שבינינו בדעות עוד שׂדה רחב־ידים לפנינו שנוכל לעבדו ולשמרו ביחד, בדרך הרצויה לשני המינים, לכל אחד מנקודת־מבטו.

וההבדל שבינינו בדעות הוא אמנם גדול מאד, ולפניך אינני צריך להצטדק עליו ולא להשתדל בהעלמתו או הקטנתו. די לי להעתיק במקום הצטדקות, את דבריך עצמם: ‘מדה אחת יש וסבלנות שמה, והיא לסבול במתינוּת את הדעות המתנגדות, ואם כי אינן כדעתנו, הרי אין דעות בני אדם שוות’. ובאמת רואה אני מכל סגנון דבריך, כי לא על ‘הדעות המתנגדות’ אתה דואג, כי אם על מה שנראה לך כאלו מגמת דעותי להשׂיג תכלית מעשׂית ולהשתמש בחבת־ציון בתור אמצעי לזה. אך נדבר נא בלשון מפורשת. הנך מספר, כי הגיעו לידך ‘מכתבים שונים ברגשי התנגדות לעומת אחד העם ויאמרו, כי תכלית דעותיו ומעשׂיו לקצץ בנטיעות הדת וישׂימו אותותם את דבריו בהפרדס השני’. המכתבים האלה עוררוך ‘לראות את הדברים הנאמרים שם’, וכשראית, מצאת חובה לנפשך ‘לדבר דברים אחדים לשם האמת’. הדברים האחדים מוּסבּים על מכתבי השני אל העורך⁴, ואלה הם בקצור:

‘אבקשו לבאר לי פשר דבר כוָנתו, בחפצו לבאר לנו שהתורה שבכתב נדרשת על פי תורת הלב, וכיון שתושבע“פ נתאבנה בכתב נאבדו ההרגשות, וכבודו מבקש ספרוּת להחיות הלבבות ולפתחם ממסגרותיהם. אם כה אדוני אומר הנהו חפץ בריפוֹרם גמור. מלבד זה אדוני בא לבקש למסור הדברים לפי הבנת הלב וחפצו, ואם כן יצאו מזה שנויים בדת. כבודו נהפך למליץ טוב לעומת יל”ג, שהעמיד רב העיר בתור לא ידע רחם, וכבודו אומר: חלילה, בעל הרחמים הוא, אך ידיו אסורות. ואני חושב שרגש כבוד היה ליל“ג בזה, שלא ביקש לעקור תחומי התורה הכתובה והמסורה ולא הרשה לעצמו לדבּר רק במקום שיש שתי דעות, אבל אִלו לא היו דעות בזה לא היה מרשה לנפשו לבקש להקל, ואדוני הוסיף, שבמקום שאין עצה היתה תורת הלב גוברת על תורת הכתב. ומה נפלאתי מאד על הדמיון השני שהביא מעלתו מכּותב אנגלי, שיסוד הדברים מקרא מפורש, איסור גרושה לכהן, שמעולם לא שמענו שפקפק שום אדם על זה. לא באתי להתוַכּח עם מעלתו על הלך רוחו. אנחנו מאמינים שלמים לא נזוז אפילו זיז כל שהוא מתורתנו הכתובה והמסורה. אבל מעלתו והנלוים אליו מטרתם היא חינוך הבנים ברוח נכון, רוח עברי, ואם זאת תהיה מטרתם, הננו זורעים על תלמי לבות נערים שרשי ראש ולענה, על כן אבקש ממעלתו ביאור הדברים, ואם ח”ו שיטתו קבועה כן, לתקן את הדת, הלא בהכרח יהיה שכּל גדולי הדור ויראי אלהים יתנגדו לזה.’

הנה העתקתי בזה תמצית דבריך בלשונך, ומהם נראה ברור, שכּל דאגתך היא, שמא הצבנו לנו אני וחברי תקוּן הדת למטרה הראשית, והספרות והחנוך על יסוֹד ‘חבת־ציון’, אשר דברתי עליהם במאמרי, אינם אלא אמצעים בידנו לזרוע ‘שרשי ראש ולענה’ אלה על תלמי הלבבות ולהקים גם ‘חבת־ציון’ עצמה לאויבת לכל קדשי בני ישׂראל.

הנני מאושר איפוא בהיות לאל ידי להרגיע נפשך, רבינו, ולהבטיחך נאמנה, שאין אנו מרגישים בלבנו שום נטיה לעסוק בעניני הדת ותקונה, וכל שכּן שרחוקים אנו מכל הרהור לערבב שאלת הדת בחבת־ציון, וכל מגמתנו היא רק שלא יערבבו גם אחרים שתי פרשיות אלו. אך לא זו בלבד, אלא שאני בעצמי אינני מאמין כלל לא בתועלתו ולא באפשרותו של תקוּן הדת בדרך מלאכותית. כל האומר לתקן את הדת הרי הוא בעיני כאִלו אומר לקרר את האש, כלומר שני הפכים בנושׂא אחד. הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלהי, בעוד שרעיון התּקוּן יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשׂכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תקון בידי אדם. המתקנים שקמו באוה"ע, וכן מיסדי דת הקראים בתוכנו, נשארו אמנם בעלי דת, אך הנה הם לא היו ‘מתקנים’ כלל, במובן הרגיל עתה, כי אם רק כופרים במקצת. כלומר, הם לא באו לבקר תוֹכן עניני הדת, כל ענין לעצמו, לאמר: זה כולו טוב וישאר כמי שהוא, וזה יש בו מגרעות ודורש תקוּן כך וכך; אלא שללו בפעם אחת את האַבטוֹריטט האלהי מחלק ידוע מן הספרות הדתית ועשׂוהו חול, ועל ידי זה נפלו ממילא המון ענינים, שנחשבו עד אז למצוות דתיות, ואבּדו קדושתם, לא מפני חסרונם העצמי, כי אם מפני שלא היה להם עוד על מה להשען. ביחס אל החלק ששללו קדושתו היו איפוא המתקנים האלה כופרים גמורים, וביחס אל זה שהשאיר בקדושתו נשארו גם הם מאמינים גמורים ולא הרשו להם לתקן בו כלום, אדרבא, עוד הוסיפו לדקדק בו יותר מכל שאר המאמינים. וזו היא שגיאתם של המתקנים העברים בארצות המערב, שהם חושבים באמת לתקן, כלומר, להניח בקדוּשתה את הדת בכללה עם ספרותה הקדמונית ולבטל עם זה מדעתם מצוות ידועות, מפני שאינן מתאימות לצרכי הזמן. ובזה הם סותרים עצמם באופן זר ומתמיה, ואין להתפלא אם תקוניהם מביאים לידי בטול הדת בכלל, אחר שבאמת מושׂג התקוּן כולל כבר בתוכו מושׂג הכפירה, והבא לתקן אין לו מה לתקן עוד.

ומכיון שמתוך דבריך אינני רואה שתחשדני, כי חפץ אני בבטול הדת בכלל – דבר שלא יעלה על לב שום בעל דעת היודע פרק בחיי האדם והחברה, אף אם יהיה בעצמו כופר בכל – אינני רואה צורך להרבּות דברים בשביל להניח דעתך גם מצד זה. אבל כמדומה לי שצריך אני להוסיף עוד דברים אחדים בנוגע אל ‘הכפירה במקצת’ של הקראים. כי לא לחנם דבּרת במכתבך פעמים אחדות על אדות התלמוד וקדושתו הנצחית, אם לא שחפצת לתת בזה כעין אזהרה לכל הרוצים לנגוע בו… דע לך איפוא, רבינו, כי גם מדרך זה אני רחוק מאד, לא פחות ממך. אתה הבנת מדברי כאלו אמרתי: ‘כיון שנתאבּנה תושבע"פ בכתב נאבדו ההרגשות’, ואני לא לכך נתכּוַנתי, כי אם להפּוּכו: ‘כיון שאבדו ההרגשות נתאבנה תושבע"פ’. לא בכמות הכתב הדבר תלוּי, כי אם באיכות הלב. לולא נשתנה לב האומה מסבּות חיצוניות, לא היה כל גודל כמוּתו של התלמוד מביא לידי התאבּנות, ולהפך, אחר שנשתנה הלב, היתה ההתאבנות מוכרחת לבוא, אף אם לא היה לנו בכתב יותר מתורת משה. והקראוּת נתאבנה באמת הרבה יותר מתורת הרבנים, כמו שכבר דבּרתי על זה במאמרי ‘לתולדות החיוב והשלילה’⁵. ואולם, איך שתהיה השקפתנו על מעשׂה ענן בדורו, בעת שהתלמוד אך התחיל להיות לכוח היסטורי בחיי העם כולו, – הנה עתה לא יוכל עוד אדם בישׂראל לחפוץ בריפוֹרמא כזו, אלא אם כן יחפוץ עם זה שנפנה עורף לתולדתנו, שנקרע ברגע אחד כל החוטים המקשרים אותנו עם העבר ונתהפך פתאום לבריות חדשות. ואם אך תחשבני לחו"צ מאיזה ‘מין’ שיהיה, הן לא תוכל לחשדני, כי חפץ הייתי בכל אלה…

מכל זה תראה, כי לא ‘מפני השלום’, אך באמת ובתמים אמרתי במאמר הנדון, כי ‘חבת־ציון’ שאנו רוצים בה ‘אינה מוציאה מגבולה את הכתב ואף לא באה להוסיף עליו או לגרוע ממנו בדרך מלאכותית’.

אבל אם כן, מה פירושה של ‘תורת הלב’, ‘התאבנות הכתב’ ויתר הדברים שהזכּרת?

פה, רבינו, מתחיל הבדל הדעות שבינינו. והנני מבקש סליחתך מראש על כי עתיד אני לדבּר בזה דברים שבודאי יהיה קשה עליך לשמעם. מה אעשׂה ומוכרח אני לבאר היטב מה שיש בי, בשביל שלא תחשדני במה שאין בי.

ובכן, מודה אני לפניך, כי עם כל התנגדותי לתקון הדת, אני מאמין בהתפתחות הדת. התקון הוא דבר מלאכותי, הנעשׂה לעיני הכל, בזמן מוגבּל, על ידי אנשים פרטיים, מרצונם הטוב, לתכלית רצויה להם; וההתפתחות היא דבר טבעי, הנעשׂה באופן בלתי מורגש, לאט לאט, על ידי מהלך החיים הכלליים, בלי כוָנת מכַוֵן, רק מסבּות מכריחות. מציאוּת התקונים תלויה איפוא ברצון בעלי הדת, ועל כן יש בזה מקום לשאלה מעשׂית: אם לעשׂות תקונים או לחדול; אבל מציאוּת ההתפתחות אינה תלויה ברצון, ועל כן אינה נותנת מקום אלא לשאלה עיוּנית: אם יֶשנה או איננה. כי בין כך ובין כך נוּכל רק להאמין בה או להכחישה, אך לא נוכל לבראה אם איננה ולא לבטלה אם ישנה. וכשתשוב עתה לקרוא מאמרי שנית, בשׂום לב אל ההבדל הזה, אז תוָכח מהר, כי כל האמור שם אינו ענין לתקוּן הדת, אלא להתפתחותה בלבד. כי אע"פ שדעותינו שוות בדבר התקוּן, חלוקות הן בדבר ההתפתחות, והמחלוקת הזאת, עם היותה רבת ערך מצד האמונה, אין לה שום ערך מצד המעשׂה. אמת הדבר, שלפי דעתי, ‘תורה שבכתב נדרשת על פי תורת הלב’. אך לא כפירושך, שהנני ‘מבקש למסוֹר הדבר להבנת הלב וחפצו’, אלא הנני מאמין, כי הדבר מסוּר ועומד ללב, בין שנבקש זאת או לא, בין שנרגיש בזה או לא, אם אך הלב בריא ומוכשר להתמלא הכּרוֹת חזקות שאינן יכולות להתבטל מפני דברים שבכתב.

כדי להבין הדבר כראוי, נתבונן נא בדרך התפתחות החוק ‘עין תחת עין’, אשר בו השתמשתי במאמרי לביאור מהותה של תורת־הלב. החוק הזה נמצא אצל כל העמים הקדמונים – אצל ההודיים, המצריים, היוָנים, הרומאים וכו' – ומקורו עמוק בתכוּנת נפש האדם הקדמוני, שרגש הנקמה היה בוער כאש בקרבו ואי אפשר היה לכבותו אלא בדם. והנה מוצאים אנו בישׂראל, שהחוק המפורש הזה מתפרש אח“כ בתושבע”פ באופן מתנגד לפשוטו, כאִלו היה כתוב: ממון תחת עין. איך נעשׂה הדבר? במאמרי אמרתי שסבּת השנוי היא מה ‘שהלב בדרך התפתחותו הגיע להכרה ברורה, כי עין תחת עין היא אכזריוּת בלתי נאותה לאומה בת תרבות’, ומזה הבנת, כמדומה לי, שאני מיחס בזה לחכמינו הקדמונים תקון הדת בכוָנה, כאלו בזמן מן הזמנים נכנסו סנהדרין לישיבה והחליטו לבטל דין תורה ולתת לו פנים חדשות, מפני שמצאו בו מגרעת על פי תורת־הלב. אבל באמת אין הדבר כן. תקוּנים (או ‘תקנוֹת’) בכוָנה עשׂוּ קדמונינו בדרך אחרת לגמרי (כמו ‘פרוזבול’) ורק כשתנאי־החיים החיצוניים הכריחום לזה, לתועלת הדת עצמה. אבל פה לא תקון מלאכותי יש לפנינו, כי אם פרי ההתפתחות הטבעית. בשום זמן לא חשבו חכמינו, שבקביעת הלכה זו הם משנים במצות התורה אפילו קוצו של יו"ד, אלא שבאמת ובתמים האמינו, שכך היא כוָנת הכתוב, ומוכרחים היו להאמין כן, מפני שהכרת־הלב אשר שלטה בזמנם לא יכלה עוד בשום אופן לתת מקום למחשבת פּגוּל, שהתורה האלהית שואפת נקם ודם במדה כזו. התפתחות ההכרה הזאת הלכה לאט לאט, ביחד עם התפתחות החיים בכלל. מתחלה היה החוק הישן בתקפו, אלא שלעתים נמצאו אנשים בני תרבות, שרגש הנקמה לא היה חזק בלבם כל כך, והם נרצו לתחנוני מי שחבל בהם, לקחת כופר תחת מומם. ועל ידי זה הוכרחו השופטים להתבונן בדבר, אם יש רשות על פי התורה לעשׂות כן, ומצאו מקרא מפורש: ‘לא תקחו כופר לנפש רוצח’, שמזה דנו בצדק: ‘לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים’ (ב“ק פ”ג:). וכה הומתק הדין, והיתה רשות בידי הנחבּל לדרוֹש אבר או לקחת כופר, הכל לפי רגשות לבו: ‘אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב’ (שם). כך היה הדין גם אצל הרומאים וכך מציע יוסף הכהן דין תורתנו: ‘העושׂה מום בחברו כאשר עשׂה כן יעשׂה לו ואת האבר אשר השחית ישחיתו גם בו, אלא אם כן נרצה הנחבּל לקחת כופר תחתיו. כי התורה מסרה לו, לנחבּל, לשפוֹט בעצמו על ערך המום, והתירה לו להעריכו בממון, אם לא יחפוץ בעונש יותר אכזרי’ (קדמוניות ד‘, ח’, ל"ה). אנו רואים איפוא מזה, כי עוד בימי החורבן היו מפרשים את הכתוב כפשוטו, אבל רק בתור רשות⁶. ואולם אין ספק, כי במעשה כבר לפני זה גבר הכופר על העונש הגופני, בהיותו יותר מתאים למצב התרבות בימי הבית השני, ואם היה לפעמים אדם שרצה דוקא לקיים בחוֹבלו עין תחת עין, היו השופטים והעם חושבים אותו לאכזר והיו משתדלים להשיבו ממחשבתו. וככה עברו דורות שלמים והחוק הישן לא נראה עוד בפועל, ומה שהעין אינה רואה הלב אינו חומד, באופן שסוף סוף נשתנו רגשות הלב בזה כל כך, עד שנחשב בעיני טובי העם כדבר בלתי אפשר, שתתן התורה רשות לאדם למלאות תאוה אכזרית כזו, ואז הוכרח הכתוב לצאת מידי פשוטו, למרות דבריו הברורים, לא מחסרון אמונה, כי אם, אדרבא, מחוזק אמונה בקדושת התורה ואלהותה.

משלים מעין זה הייתי יכול להוסיף עוד, אך, כאמור, יצר לי להכאיב לבך בדברים שאינם לפי רוחך. רק על דבר אחד באותו ענין עצמו ארשה לי להעירך עוד, למען הראות, עד היכן מגיע כוחה של ההכרה המוסרית להוציא דברים ברורים מפשוטם באופן שלא יאומן. הנה ר' אליעזר, מסבּה בלתי ידועה לנו, לא הרגיש בנפשו את ההתקוממות המוסרית נגד דין זה, ועל כן לא רצה לעזוב משמעות הכתוב, והנה הוא אומר מפורש: ‘עין תחת עין ממש’ (ב“ק פ”ד.). וכי אפשר לאדם לדבר בלשון יותר ברורה? ובכל זאת לא הועיל כלום: ‘ממש סלקא דעתך?’ – מתפלא התלמוד, ובשביל זה הוא מוציא דברי ר"א מפשוטם ומפרשם בדרך דחוקה ורחוקה, באופן שגם ‘עין ממש’ אינו אלא ממון⁷.

‘סלקא דעתך?’ – זה הוא, רבינו, קול הכרת־הלב אשר אמרתי. והנך רואה איפוא, כי אין שום לשון ברורה, לא של תורה שבכתב ולא של תורה שבע“פ, יכולה לעמוד בפניה. ועל כן אמונתי חזקה באמת, שאין צורך כלל במתקנים ותקוניהם ולא להוריד חלילה את התלמוד מקדושתו, בשביל שברבות הימים ישתנו הלכות שונות הקבועות ומפורשות עתה בלי שום פקפוק. די לה להכרת־הלב הכללית שתתפתח במסתרים, על ידי שנוּי לטוב בחיינו האנושיים והלאומיים, עד שתשוב ותתרומם למעלת אַבטוֹריטט מוסרי חפשי, – וממילא ישתנה לפיה, לאט לאט ובאופן בלתי מורגש, כל מה שאינו מתאים לה, מבלי שיקטן עם זה האבטוריטט של ‘הכתב’ אף כמלוא השׂערה; אדרבא, כל מה שתגדל האמונה בקדושת ‘התורה הכתובה והמסורה’, כן תתחזק בהכרח ההתקוממות הפנימית נגד המחשבה הזרה, שהתורה האלהית תוכל להגיד ההפך מן האמת המוסרית המורגשת ללב באופן ברור ומוחלט, וכן יגדל איפוא כוח אותו ‘סלקא דעתך’ לתת לדברי התורה כוָנה המתאימה להכרת הלב, אם גם מתנגדת הרבה לפשוטם של דברים, כמו שכבר מצינו חזיון כזה, ביחס אל האמת ההגיונית, אצל פלוסופי־הדת, ופילון והרמב”ם בראשם.

לא בדיוק מסרת איפוא את דעתי, באמרך בשמי, כי ‘גם במקום שאין עצה היתה תורת הלב גוברת על תורת הכתב’, ולחנם הזהרת בי, כי ‘אנחנו מאמינים שלמים לא נזוז אפילו זיז כל שהוא מתורתנו הכתובה והמסורה’. גם לפי דעתי אין תורת הלב גוברת על תורת הכתב ‘במקום שאין עצה’, אלא שאני רואה, כי כשהלב חי והכרותיו המוסריות מתפתחות ועולות עד למדרגה הראויה לשם ‘תורה שבלב’, אז מבקשת זאת האחרונה ומוצאה תמיד איזו עצה, איך להשלים עם הכתב ואיך ליהנות גם בעצמה מזיו קדושתו. וגם אני יודע, כי המאמינים השלמים האמינו ויאמינו תמיד, שאינם זזים ‘אפילו זיז כל שהוא’; אבל אמונתם זאת לא תצילם מלזוז ממקומם שלא בידיעתם, ביחד עם החיים ההולכים ומתפתחים, כמו ששופטי גַלִילֵי לא חדלו מלהתנועע ביחד עם הארץ כולה, באותה שעה עצמה שהכריחוהו להכחיש מציאוּת תנועה זו.

היוצא מכל זה הוא, כי לפי דעתי, התפתחות ‘הכתב’ תלויה בהתפתחות ההכרה המוסרית בלב, וזאת האחרונה גם היא תלויה בהתפתחות החיים בכלל בקרב העם. כי על כן, כאשר נפסקה התפתחות חיינו הלאומיים על ידי אסוננו הגדול, והצרות התכופות גרמו שנתכּוץ לבּנו בארבע אמות של ‘הכתב’ בלבד, לא היתה לזה האחרון כל סבּה להתפתח עוד הלאה, אחר שהלב לא הרגיש עוד בקרבו שום כוח חפשי ולא הוליד עוד מצדו שום הכרה חזקה שלא תהיה תלויה באבטוריטט חיצוני. וזה הוא מה שקראתי ‘התאבנות’, לא חסרון ‘מתקנים’ שילכו וישנו את הדת לפי ראות עיניהם. ועל כן, גם הרפואה למחלה זו, כמו לכל שאר מחלותינו המוסריות, אינני רואה בתנועה של בקורת ותקונים חיצוניים, כי אם – כמו שבארתי באורך במאמר הנדון – בהכנסת ‘זרם של חיים חדש’ אל תוך לב העם, אשר בלי כל יחס אל הדת, לא להימין ולא להשׂמאיל, ישיב ללב העברי כוח ההתפתחות החפשית ויעשׂהוּ מוכשר להיות לא רק מתפעל, כי אם גם פועל; לא רק מקבּל, כי אם גם משפּיע.

והזרם החדש הזה, שעתיד לעשׂוֹת כל הנפלאות האלה, הוא, לפי אמונתי הפרטית, ‘חבת־ציון’. אינני מוצא לנחוץ להאריך פה בביאור היחס הזה, שאני מצייר לי בין ‘חבת־ציון’ ובין התפתחות לב האומה בכלל, ואופני פעולתה על ההכרה המוסרית. על כל אלה דברתי כבר במאמרים שונים, ופה רוצה אני רק להעמיד על העיקר הזה: כי מעולם לא עלה על דעתי לעשׂות ‘חבת־ציון’ אמצעי לתקון הדת, אלא הגדתי רק מה שאני מאמין בלבי, כי בהיות ‘חבת־ציון’ עתידה להחיות את הלב ולהכשירהו להתפתחות כללית. סופה להוליד מאליה ברבות הימים תנועה של חיים והתפתחות גם בביאור עניני הדת, עם היותה מצד עצמה רחוקה מכל התנגדות לצורת הדת בהוה ומכל נטיה להתערב בריב הכתּות הדתיות. אמונתי זאת היא איפוא רק דעה עיונית, שאינה דורשת מאת ‘הדתיים’ (המאמינים, להפך, שעתידה ‘חבת־ציון’ להוסיף אומץ למצב ההתאבנות) אלא מעט סבלנות בדעות, מבלי שיצטרכו להשמר מפניה על שׂדה העבודה המעשׂית המשותפת לנו. שהרי כולנו מתנגדים לכל תקון מלאכותי בעניני הדת, ואחר שכולנו מודים גם כן, כי מצב הלבבות עתה רחוק מאד גם מן ההתפתחות הטבעית של ההכרה המוסרית בדרך האמורה, הנה מובן מאליו, כי לכל הדעות אין מקום לפעולות מתנגדות אל הדת לא בעבודת הישוב החמרי ולא בעבודת ‘החנוך הלאומי על יסוד חבת ציון’; כי עבודת העם צריכה להתאים לרוח העם כמו שהוא בהוה, ולא לרוח יחידים והשקפותיהם על העתיד. כולנו איפוא נוכל לעבוד עבודתנו יחד כמאז ולחכּות במנוחה אל התולדות הטבעיות אשר תצאנה מאליהן מעבודתנו זאת בעתיד רחוק, ואם את התולדות האלה נצייר לנו עתה באופנים שונים, כל מפלגה לפי רוחה, מה בכך? זאת היא אחת הסגולות היקרות של כל אידיאל גדול ורם, שכל אחד מבינו על פי דרכו ומוצא בו מה שלבו חפץ. והלא כה תאמר גם אתה בראשית מכתבך: ‘רעיון ישוב א"י משתנה לכמה גונים, כל אחד מביט על הענין לפי כוחותיו הנפשיים ולפי מאוייו. ילך איש לדרכו בשם מחשבתו, וכולנו יחד נתנה יד להניח אבן הראשה ליסוד הישוב, עד ירחם ה’ ויתפתחו הדברים, אז נשׂיחה בדבר מטרתנו'.

גם אנכי, רבינו היקר, אדם אנכי עם ‘כוחות נפשיים, מאויים ומחשבות’: תנה לי ללכת גם אני ‘בשם מחשבתי’ ואל נא תביט מפני זה בעיני חשד על מעשׂי, ואין צריך לאמר על מעשׂי חברַי, שבאמת אינם אחראים כל עיקר להשקפותי ודעותי העיוניות. אל נא תטה אוזן למלשינים, הרוצים לראות בי ‘שליח צבור’, שאין לו רשות לדבּר דבר על דעת עצמו, ומיחסים כל היוצא מפי לאיזו כתּה שלמה המדברת מתוך גרוני⁸. שקר הם דוברים, וכל מגמתם היא לקרוע דגלנו לשנים. אך באלהי ציון נבטח, כי לא תעלה בידם.

ושלום למר ולתורתו, ושלום על ישׂראל.

י“ט תשרי, תרנ”ה

• נדפס ב’המליץ' ל' תשרי – ב' מרחשון תרנ"ה.

[הרב אשר אליו נכתבה תשובה זו הוא ר' יהונתן עליאשברג ז“ל אבד”ק וואלקאווישק, בנו של הרב ר' מרדכי המוזכר בגוף המאמר. כל זמן שהיה הרב בחיים לא חשבתי לנכון להזכיר שמו, וזה נתן מקום לחשדות שונים, עד שאחד מגדולי הרבנים ראה הכרח להודיע בכה"ע, אחר צאת המאמר, כי לא הוא הרב המכוּון. לכן עתה, אחר מות הרב ר' יהונתן, חשבתי לי לחובה לגלוֹת הדבר, למען האמת].