רקע
אחד העם
תורה שבלב

 

(מכתב שני אל עורך ה’פרדס')    🔗

לפני שנתים וחצי, כשכתבתי אליך, ידיד נכבד, את מכתבי הראשון, היה לבי נוקף אותי על כי בעת צרה כזו אנו עסוקים ‘בשׂיחות נאות’, והשתדלתי שם על כן למצוא מַענה אם ישאלונו הקוראים: ‘מה תתן ומה תוסיף לנו הספרות במצב כזה?’ – עתה הנה ראינו אמנם בשנים האחרונות, כי העם, למרות מצבו הנורא, מקבל באהבה את ‘השׂיחות הנאות’ ואינו שואל כלום. בעיני המון הקוראים אין עבודתנו הספרותית צריכה עוד איפוא להצטדקוּת, אדרבא, כנראה, מבינים או מרגישים הם עתה את נחיצותה ורב ערכּה הרבה יותר מאשר לפנים. אבל לעומת זה, הנה בין חברינו ב’חבת ציון' יש הרואים גם היום בעבודה זאת, ובכלל, בכל עבודה רוחנית שאין לה יחס ישר להעבודה המעשׂית בארץ ישׂראל, רק בזבוז הכוחות על ענינים טפלים, בעת שאנו חייבים, לפי דעתם, להקדיש מיטב כוחותינו להעבודה המעשׂית ההיא, ואין אנו רשאים להסיח דעתנו ממנה אפילו בזמן שתנאי החיים אינם נאותים לה. ‘נאבד כסף (בא"י) וילך לטמיון – כתב אלי באלו הימים חו"צ אחד מן המפורסמים – אך עבודה יש כאן, ובמקום עבודה שם חיים… אך לשבת ולחכּות עד שיהיה הדור ראוי לכך, אז נביא כל כוחותינו לאַטרוֹפיא מוחלטת… מה לנו כעת ולספרוּת? כבר אלפים שנה הננו עם ספרותי, ובכל זאת באנו עד משבר וכוח אין ללדת’.

הדברים האחרונים האלה הם בעיני המפתח להבנת ההשקפה הזאת, אשר בעל המכתב לא יחיד הוא בה: ‘אלפים שנה הננו עם ספרותי’, עסקנו רק ברוחניוּת, ובכל זאת, או בעבוּר זאת, באנו למה שבאנו; לפיכך חייבים אנו עתה, בחפצנו להשׂיג מטרה מעשׂית ידועה, לעזוב עבודת הרוח, כדבר בלתי מועיל או גם מזיק, ולהצטמצם רק בעבודה גשמית. זה הוא, כמדומה לי, קשר המשפטים במוחם של בעלי השקפה זו.

הם אינם רואים איפוא, כי לוּ היינו באמת ‘עם ספרותי’, לא היינו צריכים אולי להתאונן על כי ‘כוח אין ללדת’; כי אסוננו הוא מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם – עם הספר. ההבדל בין שני אלה גדול מאד. הספרות, כמו העם, כוח חי הוא, הפושט צורה ולובש צורה. דור הולך ודור בא, והעם חי בכולם; ספרים הולכים וספרים באים, והספרות חיה בכולם. ‘עם ספרותי’ אפשר לקרוא איפוא רק לזה, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים, הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות. להעם הספרותי תעודת הספרות היא לזרוֹע על תלמי הלבבות רעיונות וחפצים חדשים ולעזוב אחרי כן את הזרע הרך להשגחת הלב, שיקלטהו, יצמיחוֹ ויגדלוֹ בכוח עצמו ולפי צרכיו, עד שיתהפך לבסוף לחלק אורגני מנפש האדם, לכוח חי העומד ברשות עצמו, בלי שום יחס עוד למקורו הספרותי, כמו שאין עוד יחס בין כוחו ופעולתו של איזה סופר גדול ובין אותה ‘כריסטוֹמַטיא’ שלמד בילדותו. – אבל ‘עם הספר’ הוא עבד הספר, עם שפרחה נשמתו מתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב. לוֹ תעודת הספר היא לא להעשיר את הלב בכוחות חדשים, כי אם, אדרבא, להחלישו ולהשפילו עד שלא יעז עוד לפעול ולהתפעל ‘בכוח עצמו ולפי צרכיו’, אלא הכּל רק באמצעות הכתב. כל חזיון טבעי או מוסרי המסוגל לעורר איזו תנועה בלב מוכרח להביא אתו הסכמה שבכתב על שהרשות נתונה לו לעשׂות זאת, וגם אז אין ההתעוררות עוד פשוטה וטבעית, כי אם לפי תכנית מיוחדת, מלאכותית, הקבועה ומוגבלת מראש. על כן יעמדו על עמדם גם שניהם, העם וספרו, וצורתם לא תשתנה הרבה במשך הדורות, באשר לשניהם יחסרו הכוחות המניעים לזה: להעם – יחס ישר, בלי אמצעי, בין הלב ובין כל אשר מחוצה לו, ולהספר – התקוממות־הלב (היוצא מן היחס ההוא) נגד אותם הדברים שאינם לפי צרכיו.

ועם הספר הננו באמת זה קרוב לאלפים שנה, אך לא מראשית ימי קדם. אין צריך לאמר בימי הנביאים – מהם נתרחקנו כבר כל כך עד שאין אנו מוכשרים אף להבינם – אלא עוד גם בימי הבית השני לא חדל הלב מלחיות ולפעול ‘בכוח עצמו’; עוד הרגיש עצמותו והאמין בכוחו במדה גדולה כזו עד שהרשה לו לבקש בקרבּו את תורתו, את הקריטריון לדברי הכתב: ‘דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה’. ואם על ידי היחס הישר בינו ובין העולם החיצוני נתרחק הלב לפעמים מרוח הכתב, לא יכול אז להכּנע ולבטל את הכרתו, כי אם, אדרבא, התקומם ‘נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיו’, וההתקוממות הזאת הכריחה את רוח הכתב להתפתח גם הוא בהסכם עם הצרכים החדשים. אם הלב בדרך התפתחותו הגיע להכרה ברורה, כי ‘עין תחת עין’ היא אכזריוּת בלתי נאותה לאומה בת תרבות, והכרת הלב היא עוד באותה שעה אַבטוֹריטט שאין למעלה ממנו, – הלא אז הדבר מובן, כי גם האַבטוריטט האחר, הכתב, לא יוכל לדבּר בלשון אחרת, ואין ספק איפוא, כי ‘עין תחת עין זה ממון’.

אבל כל זה נשתנה אחרי כן. תורה שבעל פה, אשר שמה הראוי לה באמת הוא ‘תורה שבלב’, נתאבנה גם היא בדברים שבכתב, ולב האומה נתמלא כולו רק הכרה אחת ברורה וחזקה: הכרת אפסותו המוחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב. ‘קול אלהים בלב האדם’ אין לו עוד שום ערך ואבטוריטט כשהוא לעצמו, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוא המכריע, אלא ‘ניתי ספר ונחזי’. ולא זו בלבד, אלא גם להסכים לדברי הכתב אין הלב רשאי עוד: ‘אל תאמר אי אפשי בבשׂר חזיר’, כי גם זאת תחָשב לו לחוצפה יתרה, כעבד שמסכּים לדברי הרב, ‘שעושׂה מדותיו רחמים ואינן אלא גזרות’, – אלא ישתוק ויעשׂה כמצוּוה עליו. במצב כזה אין פלא, כי נמצאו מפרשים אשר תורת הלב של הלל נראתה להם כמרידה נגד הכתב, ולא נתקררה דעתם עד שהוציאו את המאמר הזה, תפארת התלמוד, מידי פשוטו, כאִלו ‘לחברך’ הוא רמז להקב"ה: ‘אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שׂנאוּי שיעבור חברך על דבריך’ (פירש"י). ולעומת זה, אין ספק, כי לוּ היה ‘עין תחת עין’ כתוב לא בתורת משה, כּי אם בתלמוד בבלי, וביאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקדמונים, כי אם למפרשי־התלמוד, – אז היו הם מקבּלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משַׁתּקים ביד חזקה את הרגש המוסרי שבלבם, לבל ישמיע קולו נגד הלכה מפורשת, והיו חושבים להם זאת לצדקה.

סופרינו בדור העבר לא ירדו לעומקו של החזיון הזה וראו סבּתו הראשית באבירוּת־לבם של הרבנים, שומרי הכתב, אשר בשביל ‘קוצו של יוד’ נקל להם להחריב בית ומשפחה, ולבם לא יכאב. ‘דרך שלום לא יֵדע, חמלה לו זרה ; ידע רק חרוֹב והחרם, הטריף ואסוֹר’ (יל"ג). ועל כן פנו הם, הסופרים, אל העם עצמו, ובהראותם לו בצבעים נוראים את המרחק שבין הלב והכתב, האמינו לשית איבה על ידי זה בין שניהם ולהכניע את האחרון תחת הראשון. אבל טעות גדולה טעו. באמת אין שום הבדל בין ‘נשמת רב וָפסי’ לנשמת הגוי כולו. בשעה שנפסל הגט היה אולי גם לבו של רב וָפסי מלא חמלה על האומללים לא פחות מלבם של ‘כל הנצבים שם’, אשר, לפי עדות המשורר ‘רגזו איש תחתיו ויכסם צלמות’. אך לא רק הרב עצמו לא היה מסופק אף רגע, מי מן הלב והכתב נדחה מפני מי, כי אם גם הם, הנצבים שם, לא חשבו כלל להטיל דופי במעשׂה הרב, וכל שכּן בהכתב עצמו, ואם הם רגזו תחתיהם, אין זה אלא כמו שירגז אדם תחתיו בראותו אסון פתאומי הבא מסבּה טבעית שאין לשנותה. טרגידיא כזו, אשר בלב ‘עם ספרותי’ היתה מעוררת תנועת הרצון לבער את הרע, אינה יכולה לעורר בלב ‘עם הספר’ יותר מרגשי עצב, כמו לוּ מתה ‘בת־שוּע’ מיתה חטופה תחת חופתה; אבל חלילה לו מהתמרמרות והרהורים רעים נגד הכתב.

יותר קרוב לאמת הוא ציורו של סופר יהודי אחר (Zangwill), הכותב אנגלית לאנגליים על חיי היהודים בלונדון. גם הוא מצייר תמונה נוראה מעין ‘קוצו של יוד’, רק בסגנון אחר לגמרי. ‘רב וָפסי’ שלו (אצלו – רבי שמואל) הוא בעצמו אבי ‘בת־שוּע’ (חנה), והוא אוהב את בתו אהבה עזה ושׂמח לראותה מאושרת באהבתה את דוד בחירה. ופתאום, כשהוא יושב ומשׂיח עם ‘החתן’ בחבה יתרה, נודע לו מתוך שׂיחתם, שזה האחרון כהן הוא, וכרגע זכר מה שקרה לחנה לפני זה: פעם אחת, במסבּת רעים, נתן אחד הצעירים טבעת על ידה ובדרך שׂחוק בטא עם זה גם נוסח הקדושין, באופן שהוצרכה אחרי כן להתגרש ממנו, ובשביל זה נחשבה הבתולה התמימה לגרושת בעל. השאר מובן מאליו. מצב נפשו של רבי שמואל ברגע זה נורא מאד, אבל דבריו הראשונים הם: ‘ברוך ה’, הנה נודע לי הדבר בעוד מוֹעד'. דוד, עם־הארץ שגדל בין האנגליים, אינו מבין כלום ובשום אופן לא יוכל להאמין, כי זאת היא תורת היהדות, והנה הוא קורא לרבי שמואל בשם כל קודש, בשם הצדק והחמלה, לחוּס על שתי נפשות ולבלתי הרוֹס אשרן בשביל צחוק תמים של איזה אויל. אבל רבי שמואל עונה על כל זה בלב נשבר: ‘מצות התורה היא, ואנו חייבים להכּנע מפניה’. הסצינא ארוכה ומלאה רגש וסוף דברי רבי שמואל הם: ‘האם תחשבו, כי לא הייתי נותן נפשי בעד אשרה של חנה? אבל הקב"ה הטיל עליה את המשׂא הזה, ואני איני יכול אלא לשׂאתו עמה יחד’.

כן הדבר. רב וָפסי וכל עדתו אינם אכזרים כל עיקר. לבם לב בשׂר, אלא שחדל לחיות חיי עצמו, וכל הכרותיו רגשותיו וחפציו נסוגים אחור ומתבטלים מפני ‘קוצו של יוד’ אחד.

ומלב חולה כזה אך לשוא נבקש התעוררות עצמית ותנועה חזקה באיזה ענין שלא מן הכתב. ההגיון, הנסיון, השׂכל הבריא, הרגש המוסרי – כולם קצרי־יד הם למשכו אחריהם ולהוליכו בדרך חדשה לאיזו מטרה חפשית. כל שאלה פרטית, איזו שתהיה, בנוגע להטבת חיינו הפנימיים פוגשת על כן בהכרח על דרך פתרונה (כמו שהראה הנסיון) את המכשול הכללי הזה, וכל המבינים בעם רואים זה כבר, כי אין עצה להיטיב את המצב בפרטים, בלתי אם ירפא תחלל הלב בכלל.

שאלת כל השאלות בחיינו הלאומיים היא איפוא: היש אפשרות למצוא תרופה למחלה הנושנת הזאת? היוכל עוד הלב העברי לשוב ולהתנער משפלותו, לשוב ולהתקשר עם החיים בלי אמצעי, ולהשאר בכל זאת לב עברי?

התנאי האחרון הוא העושׂה את השאלה קשה ביותר. את הדרך לתחית הלב בכלל הראתה לנו ‘ההשׂכלה’ בדור שלפנינו: לעזוב את האבות לנפשם ולתקן לב הבנים בהשׂכלה אנושית על ידי החנוך והספרות. אבל את הבטחתה, לשמור גם את התנאי ההוא, לא יכלה ההשׂכלה למלאות, כמו שיעיד הדור שנתחנך על ידה. בהיותה מולדת חוץ, נקל לה יותר לברוא לבעליה לב חדש לגמרי, מאשר לרפאוֹת את הלב הישן ממחלתו ולהניח לו עם זה את צורתו העברית. שאלתנו תוכל איפוא למצוא תשובה שלמה רק אז, כאשר ממקור פנימי, מתוך עצם היהדות, יצא זרם של חיים חדש לתקוּן הלבבות, אשר יובא גם הוא אל לב ‘הבנים’ באמצעות החנוך והספרות, להיות שם לאחדים עם זרם החיים הכלליים היוצא מתוך ההשׂכלה ולמנוע ככה את האחרון מלשטוף ולמחות את ‘הצורה העברית’.

וזרם של חיים כזה יוצא באמת בעת האחרונה ‘מתוך עצם היהדות’ בצורת אותו הרעיון שאנו רגילים לקראו בשם ‘חבת־ציון’, אף על פי שהשם הזה צר ביותר מהכיל את המוּשג במלואו. ‘חבת־ציון’ זאת אינה לא חלק מן היהדות ולא הוספה עליה, כי אם היהדות עצמה בשלמותה, רק בשנוי המרכז. היא אינה מוציאה מגבולה את הכתב ואף לא באה להוסיף עליו או לגרוע ממנו בדרך מלאכותית, כי אם זאת כל מגמתה, שיהיה המרכז לכּל – שאיפה חיה בלב לאחדות האומה, לתחיתה והתפתחותה החפשית, לפי רוחה, על יסודות אנושיים כלליים.

לעשׂוֹת איפוא את היהדות בצורתה זו ליסוד החנוך והספרות, לעורר בלבבות את השאיפה החיה הזאת ולהשתדל בכל האמצעים שתשתרש ותתחזק עד שתהיה לחלק אורגני מן הנשמה היהודית, ‘לכוח חי העומד ברשות עצמו’, – זאת היא, כמדומה לי, הדרך היחידה לשחרר לב העם ולשוב ולהביאו בברית עם חיי העולם כולו, מבלי לתת את צורתו העברית כופר חירותו.

ואולם, אם זאת היא המטרה שהציבה לה ‘חבת־ציון’ בראשית הוָלדה, ואם כך מבינים אותה כל חו"צ מאז ועד עתה – בזה מודה אני שאפשר להטיל ספק. אבל לוּ גם נניח שלא נולדה ‘חבת־ציון’ בתחלה אלא לשם מטרה מעשׂית מוגבלת, הנה אין זה טעם מספיק להפריעה מלהציב לה, לאחר שנולדה, מטרה יותר רחבה ומלהבין יותר מבראשונה את ערכה ותועלתה לתקוּן חיי האומה, או לפחות – את הדרך המובילה למטרתה המעשׂית ההיא. כי הן גם זה הבנין המעשׂי עצמו, אשר בשבילו אנו נכונים, כנראה, לשכוח כל השאר, אינו יכול להבּנות, כאשר עינינו רואות, כל זמן שלב העם נמצא במצב כזה. לשוא מחזרת ‘שיבת־ציון’1 על הפתחים לבקש לה הסכמת הכתב; גם גורלה היא כגורל כל אותם התקונים הטובים בחיינו, אשר למרות ההסכמות המשתמעות לתרי אַפּי שהצליחו להשׂיג מצד הכתב, הנם מתנהגים בכבדוּת ובעצלתים, באין להם יסוד בלב. ויסוד נכון בלב לא יהיה לשום ענין לאומי בתוכנו, וגם ‘שיבת־ציון’ בכלל, כל זמן שלא נכבשה דרך ישרה בין הלב והעולם החיצוני על שׂדה היהדות עצמה. ‘נאבד כסף וילך לטמיון’ – סוף סוף מוכרחים אנו ומוכרחים נהיה להודות, כי ‘כוח אין ללדת’.

בשעה שכותב אני דברים אלו יש לפנינו משל אחד קרוב שיוכל להפיץ מעט אור על הענין. כידוע לך, נעשׂתה בירושלים לפני איזו ירחים תועבה נוראה. איש נקי וידוע־שֵׁם נמסר למלכות על ידי מלשינות בדויה, אשר תוכל להביא רעה רבה לא להנאשם בלבד, כי אם לכל ענין ישוב הארץ. נצייר לנו איפוא, כי נעשׂתה התועבה לאחר מאה שנה, וחבת־ציון הצליחה בינתים להיות לתורה שבלב, המצוה ואינה מצוּוה, – מה היה עושׂה אז העם בהגיע לאזניו השמועה? בודאי ובודאי לא היה נושׂא פנים להרבנים בעלי־המעשׂה, אף אם כבוד תורתם היה חביב עליו אלף פעמים יותר מעתה, אלא כולו כאיש אחד היה מתעורר כרגע לעשׂות כל מה שביכלתו בשביל לתקן המעוּות בהוה ובעתיד. הכוח החי שבלב, בהרגישו סכנה קרובה מאיזה צד, ימצא תיכף, כמו בדרך אינסטינקטיבית, את אשר עליו לעשׂות בשביל להגן על עצמו, ובלי טענות ומענות יתאמץ לעשׂות את הדרוש. אבל עתה מה אנו רואים? חובבי ציון (או יותר נכון – אחדים מחו"צ) משמיעים קול, צועקים אל העם, אל ראשיו ורבניו, בשם הצדק האנושי, בשם כבוד האומה, בשם ‘חבת־ציון’, – צועקים וצועקים ואינם נענים. העם אינו מרגיש כלום, ממעמקי לבו לא ישמע מחאה חיה נגד המעשׂה, וכל השאלה היא בעיניו רק – אם מוּתר או אסוּר מצד ד"ת לעשׂות כן; ומאחר שהעושׂים עצמם רבנים הם, הנה נוטה הוא לחשוב, שודאי יש להם על מה לסמוך, ועל כן ימתין במנוחה עד ‘שיפסקו’ יתר הרבנים את ‘השאלה’. והם, אלה הרבנים עצמם אשר מצאו ‘היתר’ לחבת־ציון, הם מחשים ונותנים על ידי זה מקום לחשדם, שמה מצאו היתר גם למעשׂה זה. ומכיון שהכתב מתּיר והלב שותק, מי יתבע עוד עלבון הצדק האנושי, עלבון שם האומה ומוּסרה הטוב, עלבון ‘חבת־ציון’ ובעליה? ומה בצע איפוא בכל ‘העבודה’, אם כוח אין לא רק ללדת, כי אם אף להגן על מה שכבר ילדנו בעצב ובחבלים נוראים; אם הרצון הרע של איזו יחידים מספיק להביא בסכנה את הכל, ואין חולה עלינו ועל עבודתנו מכל העם ומנהיגיו?

‘אך עבודה יש כאן, ובמקום עבודה שם חיים’.

כן אמנם, אבל מושׂג העבודה כולל לא רק עבודת ידים, שתוצאותיה נראות תיכף לעין. חברי ‘אגודת השלום’ – הבקיאים גם כן ‘בהויות העולם’ אולי לא פחות מטובי חו“צ – מקהילים קהלות ברבים, מדברים, כותבים ספרים, מוציאים עתונים, ובכלל, משתדלים בכל האמצעים שבידם ‘לזרוע על תלמי הלבבות’, ולזה הם קוראים ‘עבודה’, ובזה הם מאמינים להתקרב למטרתם, אע”פ שלא נעלם מהם, כי לא הם ולא המון העם שבשבילו הם עמלים לא יוכלו עוד לעשׂות מאומה להוצאת רעיונם אל הפועל ממש, וכי, לפי מצב־המדינות הכללי, אין שום אפשרות גם לקוות שיצא אל הפועל בקרוב. אִלו היה הדבר נמסר לידי חו"צ, היו מוצאים בודאי, כי עבודה כזו, שאי אפשר למששה ביד, לאו שמה עבודה; כי ‘לשבת ולחכּות עד שיהיה הדוֹר ראוי לכך, אַטרוֹפיא מוחלטת היא’; וקרוב להאמין, שהם היו בוחרים יותר בעבודה שיש בה ממש, למשל, היו מקדישים כוחם והונם להשׂיג איזו חניתות וחרבות מתוך אוצר של כלי זיין והיו מכתתים אותן לאתים ומַזמרות בקול ענוֹת גבוּרה, ולבם שׂמח לראות הבטחת־השלום של הנבואה מתקימת לעיניהם… אבל רעיון השלום נמצא, לאשרו, בידי אחרים, היודעים ‘איך עושׂים היסטוריא’, והם עוסקים להם במנוחה בהפצת רעיונם וזריעתו בלבבות ואינם יראים כלל מפני ‘אטרוֹפיא’, בדעתם, כי זריעה זו היא העבודה היותר מוכרחת והיותר קשה בכל ענין חדש, וכי רק על ידה יוכלו לקוות, כי סוף סוף יקומו לעזרת רעיונם גם ‘אנשי מעשׂה’ אמתּיים, בעלי כוח ונסיון מספיק, ומה שלא יכלו הם עתה להשׂיג בכל כוחם ועמלם, יֵעָשׂה על נקלה, כמו מאליו, ‘כשיהיה הדור ראוי לכך’.

ואם כן הדבר באומות העולם, אשר לבם עמהם, מה נאמר ומה נדבר אנחנו? –

כי על כן מצטער אני כל הימים, בראותי מעט הכוח אשר לנו, חו"צ, הולך וכלה בעבודה סיזיפית, המסוגלת רק לקרר לב העם, הקר גם בלעדי זה, בהראותה לו את שפלותנו ואי יכלתנו להוציא אל הפועל איזה דבר מתוקן כל שהוא; ועל כן הנני מגיד וחוזר ומגיד תמיד, כי לוּ הקדשנו את מיטב כוחנו זה לתקוּן הלבבות, לעבודת החנוך הלאומי על יסוד ‘חבת־ציון’, והיינו נותנים לה ל’חבה' זו את הזמן הדרוש לצמיחתה וגדוּלה, – אז היו ימים באים, ולוּ גם בדור שלישי או רביעי, שהלב העברי היה מקבּל על ידה את הצורה הנאותה למטרתנו, ושאיפותינו המעשׂיות היו מוצאות להן אז פועלים יותר מומחים מקרב העם. ובהגידי זאת, יודע אני אמנם, כי שומע אין לי בין המון החובבים; כי הם, וביחוד, הללו מהם שכּל עצמם אינם אלא ‘בעלי מחשבות’ – סופרים, מורים, תלמידים, צעירים חסרי נסיון, וכדומה – הם אוהבים ביותר להֶרָאות כבקיאים ב’עולם הנעשׂה' ונדחקים ונכנסים לעולם זה בלי הרף עם הצעות ופעולות, אשר לא תמיד נוכל לאמר עליהן אף את השבח המסופק: ‘אם לא יועיל, לא יזיק’. כל זה לא נעלם ממני, אבל – מה בכך? אם אחרים לא ישמעו, טוב שנשמיע הדברים לנו לעצמנו. כי גם אנו בעצמנו, אני ואתה ומתי מספר אשר אתנו, צריכים חזוּק, לבל נתביש מפני המלעיגים עלינו ומחרפים אותנו ב’אידיאליסמוס'.

חזק איפוא ונתחזק! יבקשו אחרים את ‘החיים’ רק בעבודת־ידים, הגדולה מכוחם, ואנחנו נמצא חיינו בעבודת הרוח, איש איש במה שכוחו גדול. הסופר יכתוב, הדרשן ידרוש, המורה יורה, התלמידים ילמדו ויתקינו עצמם בשביל העתיד, העסקנים יעזרו לכל אלה ויישרו לפניהם את הדרך, – וכולנו יחד נשאף רק למטרה אחת: לראות את רעיוננו הולך ומשתרש בלבבות. את השאר נוכל בנפש שקטה להניח להעם, שיעשׂהו באופן הדרוש ועל ידי פועלים הגונים בזמן ובמדה שיהיה לבו מוכן ומתוקן לכך.

כ“ו שבט תרנ”ד


  1. [שמו של ספר ידוע, הכולל ‘הסכמות’ רבנים על ‘חבת ציון’ וישוב א"י, שטרח אחד הסופרים לאספן, בפנותו בשאלה ובקשה אל הרבנים ההם, לחווֹת דעתם על הענין ].  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!