(מכתב אל עורך “הדור”)¹

אדוני הנכבד!

בשׂורה זו שבשׂרתני בתקוה, כי “תשׂמח את לבי”, – יש בה באמת, כדבריך, גם “מעט מרירות”, אך כמדומה לי, שלא כוַנתּ היטב את הצד שמשם המרירות באה.

קרוב אני ל“אחיאסף” בלבי, אבל ריחוק המקום גורם, שאיני יכול להשתתף תמיד במעשׂיו ולתקנם בעצה טובה לפי רוחי, ויש שתגיע לאזני בשׂורה, כי כזה וכזה “אחיאסף” עושׂה, ואני איני יכול לברר לעצמי היטב, לשם מה נעשׂה הדבר, ועוד פחות מזה אוּכל לראות מרחוק, איך יֵעשׂה הדבר, ועל כן לא אדע, אם אשׂמח עליו או אצטער, כי – כמו שידעת גם בלעדי אגיד – הכל לא לפי רוב המעשׂה, כי אם לפי איכותו ותכליתו.

ומעֵין אלו הבשׂורות היא גם זו שבשׂרתני אתה, אדוני, ושהיתה ידועה לי אמנם גם לפני בוא דבריך:

"אנשי אחיאסף נגשים להוציא מכתב עתּי חדש אחת לשבוע אשר יקראו לו "הדור ".

מכתב-עתי חדש – איך ולשם-מה?

ידעתי אמנם, כי הטענה הקדמונית: “על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם” – לא תמיד היא נכוֹנה. פעמים שיש צורך גדול להוסיף על הראשונים בשביל זה עצמו, שעל הראשונים אנו מצטערים, ומן הצד הזה בודאי יש בידך להשיבני על מַחצית שאלתי – בנוגע אל התכלית – תשובה של טעם, אשר גם בטרם תשמיעני אותה ידעתיה ומראש אני מודה לך, כי צדקת… אבל תשובה למחצה אינה מַספקת, וכל זמן שלא נודע איך יֵעשׂה “הדור”, אי אפשר לדעת כמו כן, אם ההוספה על המנין לא תהיה גם הוספה על הצער…

הנך רואה, אדוני, כמה אני מכבּדך, עד שהנני מסיח לך דאגה זו שבלבי, אעפ“י שהודעתני מפורש, כי עריכת “הדור” נמסרה לידך, – ואיני מתירא, שמא תראה בזה פגיעה בכבודך. ולא זו בלבד, אלא שבפה מלא אני מגיד לך, כי אמנם היטבת לראות, שמסירה זו היא היא הגורמת לבשׂורתך, שארגיש בה “מעט מרירות”, – אך לא מטעם זה שרמזת במכתבך: כי “חשוד אתה בעיני רבים על המינוּת בענינים ידועים”. אדרבא, הט אזניך ואגַלה לך בלחישה, שאִלו הייתי יודע, כי כל ה”תנועות" וה“זרמים” לא הזיזוך ממקומך ועדיין אתה עומד במרדך, ואִלו הייתי בטוח עם זה, שלבך יהיה אמיץ למדי וידיך לא אסורות להגן בכל תוקף על הדעות שאתה מאמין בהן ולקרוא מלחמה עלינו בעד ה“אמת” שלך, מזוין בכל הנשק אשר תמצא ידך להוציא מתוך אוצר ההגיון, המדע והכשרון – אִלו ידעתי כל זאת, הייתי חושב את “הדור” שאתה פַרנסו לדבר בעתּו, שעתיד להביא לנו תועלת מרובה.

כי – למה אכחד ממך? – רואה אני זה כבר, שלא מן ה“מינים” סכנה נשקפת לנו, כי אם מן ה“מאמינים”; לא מן האויבים, כי אם מן האוהבים; וזה כבר נלאיתי נשׂוא את הריקוּת הנוראה הסובבת אותנו מכל צד, את העדר הדעת והכשרון, הטעם והנימוס, שגרמו לנו אוהבינו המרובים, במַלאותם כל חללו של עולמנו רק דבר אחד דבוּר על אופן אחד, בקול אחד ובנגון אחד, ומיום ליום, ומשנה לשנה, בכל אשר נפנה לא נשמע כי אם שירה אחת יוצאת מאלפי פיות: “אללה הוא אללה ומחמד נביא אללה!” – עד שנתבלבלו המחשבות ונפגמה ההרגשה הדקה והכשרונות מתדלדלים והולכים. כמדומה לי, שגם אֵל עולם, כביכול, לא היה סובל עולמו, אִלו היו כל בריותיו רק שׂרפי-קודש המרקדים לפניו בהתלהבות ומשַלשים לו “קדוֹש” מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר. ועל כן יש אשר במסתרים צמאה נפשי לאויב כביר כוח, שיבוא ויפסיק את ה“שירה” ויבריח את ה“משוררים” מעל הבמה; אויב אשר לו לב להבין ולכבּד גם את אנשי-ריבו, אשר יצא נגדנו לא בקלוּת ראש, לעפּר בעפר ולסקל באבנים מנופצות, למען הרעימנו, כי אם בשלוָה של גבוּרה ובדעה צלולה ומיושבת, בטוח בעוצם ידו, ילפות עמוּדי התוֶך אשר בניננו נכוֹן עליהם, וכוחו יגדל להניעם אנה ואנה, לחרדת כל המחנה מסביב. אז אולי נפקח עינינו ונראה את אשר עשׂתה לנו ההתלהבות המטורפת, ואז גם נבין, כי עצה וגבוּרה למלחמה, ולא ברעש ומהומה יבּנה עם.

מי יתן איפוא וידעתי, אדוני, כי אתה תהיה לנו אויב אשר כזה – ואומר לך: ברוך בואך!

לא מן המינוּת שאתה חשוד בה בענינים ידועים אני מתירא, איפוא, אלא ממה אני מתירא? – מן התשובה! הן זה כמה שנים לא גלית דעתך בקהל על אותם “הענינים הידועים”, ובמשך השנים האלה הלא נשתנה עולמנו הרבה מאד, ואולי נשתנית גם עתה עמו. על המינות קראו אמנם הקדמונים: “כל באיה לא ישובון”. אך מינות זו שאנו עסוקים בה אינה בכלל, או שגם בזה נשתנו הזמנים. שהרי כמה “בעלי-תשובה” עומדים עתה בראש מחנה המאמינים וכמה מהם השמיעו לפנים דברי מינות הקשים לאוזן יהודי לאומי הרבה יותר מדבריך אתה באותם הימים. ובתקופה של בעלי-תשובה כזו אין ראוי להרהר אחר תלמיד חכם שכמותך בשביל מעשׂיו לשעבר, מפני שיש לחשוב, שמא עשׂה תשובה. שמא? לא! ודאי עשׂית תשובה. שאלמלא כן, לא היו לאומיים כשרים כאנשי “אחיאסף” מסַכּנים בעצמם להעמידך בראש מכתב-עתּי היוצא על ידם. ובדעתי, כי מדרך בעלי-תשובה לנטות אל הקצה האחרון, כדי להשכּיח מעשׂיהם הראשונים, יש לי על כן רשות לדאוג, שמא יהיה גם מכתב-עתּך סוף סוף רק “בית-כנסת” חדש ל“קדוּשה” ול“ברכוּ”, ונוסף גם קול צדיקי “הדור” על כל שאר הקולות המחרישים אזנינו ומוסכים רוח שכּרון על העם, עד שלא ידע להבחין בין אמת ושקר, טוב ורע, יפה ומכוער, אלא כל הנאמר והנעשׂה בקרב המחנה מבפנים – הכל אמת, טוב ויפה, וכל אשר מחוצה לו – שקר, רע ומכוער.

הנך מבטיחני אמנם במכתבך, כי כאז כן עתה “מתעב אתה את הפראזה הריקה” ואת “האנשים העושׁים סחורה בצרות עמם”, את כל אלה האוהבים הנלהבים, “שבהתלהבותם אין גם ניצוץ אחד של אמת ובאהבתם אין גם גרגר אחד של כשרוּּת”, – והנני מאמין לך, כי כן הוא; מאמין אני לך גם בזה, כי “חונף לא תהיה גם מעתה והלאה ולא תכריז עליך גם מעתה והלאה יום יום, כי אוהב אתה את עמך”. אבל לא על הכרזות גסות וחנופה מדעת אנו דנים, כי אם על אותו הפּרוֹצס הפנימי, הידוע לנו היטב בארצות גלותנו, שנעשׂה מאליו, שלא מדעת, בנפשו של אדם, כשיודע הוא, שהקהל הסובב אותו חושבהו לזר בקרבו ומביט עליו בעיני חשד. כמה הוא זהיר בלשונו, כמה הוא כובש את כעסו ועושׂה עצמו כלא רואה את העול ואת האִולת, את השקר ואת הצביעות, הדוקרים את עיניו, הכל מפני שמא יזכרו הבריות, מאין בא, ויחשדוהו, ששׂנאה מדבּרת מתוך גרונו. רוח גבוּרה ואהבת האמת והצדק במדה בלתי מצויה דרושות לו לאדם במצב כזה, בשביל להתגבּר על יצרו הטוב, המסיתהו לבל יאמר דבר שלא נשמע, כדי שלא להרחיק מעליו את ההמון ולא יקשיב גם לדבר הנשמע…

ובמצב כזה תמָצא אתה, אדוני, בבואך בקהלנו, קהל הלאומיים. טוב שתכּיר זאת הכרה ברורה מראש, ולא יבוא לך הדבר בהיסח הדעת. ואם בכל זאת בטוח אתה בעצמך, כי תשׂא דגל האמת ביד רמה ובלי משׂא פנים תשפוט על הטוב ועל הרע, מבלי להשגיח על שריקות ההמון, אשר בלי ספק יבדוק אחריך וידקדק עמך הרבה יותר ממה שהוא עושׂה לאוהביו המושבעים, שכבר הוחזקו ב“כשרוּת”, – אם יכול אתה להבטיחני, כי כן תעשׂה, הרי בשׂורתך בשׂורה שלמה, בלי כל טפּה של מרירות. אך אם אפשר הדבר, כי סבּות שונות, פנימיות וחיצוניות, יביאוך לבקש “תעודת-כשרות” מאת ההמון, ללכת אחריו, לא לפני ו, – כי עתה סלח נא אם אומַר לך, כי כאויב יקרת לי שבעתים, ונוח היה לי שיהיה “הדור” כולו חייב משיהיה כולו זכאי.

אודיסא, ו' חשון תרס"א.

אחר עשׂר שנים / אחד העם

¹

לא “לוח ספרותי” פשוט הוא “לוח אחיאסף” בשנה הזאת, כי אם ספר-זכרון למלאת עשׂר שנים מאז נוֹסד “אחיאסף” עצמו ומאז החל להוציא את ה“לוח”, הנושׂא את שמו והמלוה אותו על דרכו ומונה מספּר לשנותיו מראשית היותו.

הבה איפוא ונזכור מה שרבּים רוצים לשכוח ולהשכיח!

מפעל פרטי היה “אחיאסף” בשעת יצירתו, קנינם של אנשים אחדים מאוהבי לשוננו וספרותנו, אשר יסדוהו בכספם ועמלם, על דעתם ואחריותם, בתקוָתם להרים בזה את ספרותנו משפלוּתה. בטוחים היו המיסדים האלה, כי אין דבר מעכּב את התפתחותה של הספרות העברית זולתי חסרון מו"ל הגון, אשר יהיה איש-הבינַים בין הסופרים והקוראים, אשר יתן יכולת להראשונים לעבוד עבודתם במנוחה ולאכול – אם לא לשׂבוֹע – מפריה בכבוד, ולהאחרונים – למצוא מזון בריא לרוחם בצורה נאה המושכת את הלב, תורה מפוארה בכלי מפואר. ובבטחונם זה עמדו ויסדו את “אחיאסף”, כדי למַלאות את החסרון ולהוכיח בפועל את אמתּותה של האמונה הכפולה שהיתה קבועה בלבם: כי יש ויש לנו סופרים בעלי כשרון, המתאַוים “להפיץ מעינותיהם חוצה,” וכי יש ויש לנו קוראים בעלי דעה, הנצרכים לפרי כשרונם של הסופרים האלה; הפּרה רוצה להיניק והעגל – לינוק, ואין הדבר חסר אלא שיבואו אנשי בינַים ויקרבו את המשפיעים והמקבּלים אלו לאלו, לתועלתם והנאתם של שני הצדדים.

ואמנם בימים הראשונים לעבודת “אחיאסף” נראה היה כאִלו מתאַמתת אמונה זו בשני חלקיה יחד. סופרים ידועים מכבר, שזמן רב לא נשמע קולם, חזרו לעבודתם בשקידה, וגם חדשים נוספו עליהם, שנראָה בהם ניצוץ של כשרון ונתנו תקוה לעתיד; ובקהל הקוראים נראתה גם כן כעין תנועה חדשה, והספרים שהוציא “אחיאסף” רבּו הקופצים עליהם, עד שאפשר היה לחשוב, כי באמת גדול הצמאון בקהלנו לספרות טובה ורחבה וכי באמת חכּו הקוראים בכליון עינים למוסד כזה, שירוה צמאונם, ובהמצאו עתה, הם מקבּלים בתודה את רוב הטובה שהוא משפיע עליהם ואינם מבקשים אלא שתִרבה ותִרבה עד לבלי גבול…

ראו זאת מיסדי “אחיאסף” – ומחשבה חדשה באה בלבם. הצורך להרחבת הפעולה נראה להם עתה גדול הרבה מן היכולת של יחידים שכמוֹתם, וכדי להספיק את הצורך בכל מלואו, כדי לעשׂות את מפעלם “מוכשר למַלאות חובתו לספרותנו ככל אשר תדרוש דעת הקהל” – החליטו להוציאהו מרשותם הפרטים ולעשׂותו לקנין של רבים, שעל ידי זה יתוספו לו כוחות חדשים אשר “ילכו ויגדלו גם לעתיד במדה שתגדל העבודה וירבו צרכיה” ².

וכה נהיה “אחיאסף” למוסד של צבּור, ההולך ומתפשט יותר ויותר, ופעולתו הולכת ונמשכת בלי הפסק משנה לשנה, עד שהגיע עתה לשנתו העשׂירית.

ואני אמנם לא באתי כאן להוציא משפט על מעשׂי “אחיאסף” בכל השנים האלה: יעשׂו זאת אחרים שאינם קרובים לו כמוני. אבל בזכרנו עתה, שכבר עברה תקופה של עשׂר שנים על המוסד הזה, אשר יצא ראשונה לברוא ספרות עברית הגונה על בסיס נכון, אי אפשר שלא תתעורר בלבנו שאלה יותר כללית: מה הוא הרכוש שקנתה לה ספרותנו בכללה במשך התקופה הזאת, רבת התנועה והפעולה, ועד כמה נתאַמתה סוף סוף אמונתם של מיסדי “אחיאסף” הראשונים אשר האמינו, כי באמצעים חיצוניים תוָשע ותפרח ספרותנו, כי די יהיה להסיר מעל דרכה את המכשולים החמריים במדה ידועה, ומיד יציצו בה הכשרונות וגם דורשיה ילכו הלוך ורב?

והנה, כדי להשיב תשובה מַספקת על החלק האחרון מן השאלה, בנוגע לכמות הדרישה מצד הקהל, צריך היה, שיפרסמו “אחיאסף” ושאר המו“לים מספרים מדויקים על דבר האֶכּסמפלרים הנמכרים מכל ספר בכל שנה. בלי מספרים כאלה אין אנו יודעים אלא בדרך כלל, על פי ידיעות שונות, כי כל הספרים שיצאו בשנים האחרונות, ואף היותר טובים (מלבד ספרי חנוך ולמוד), – מעטו דורשיהם מאד, וניכר הדבר, שאין הספר העברי עתה לקהלנו אלא מעֵין לוּכּסוּס”, דבר שאין בו צורך אמתּי ואין מקדישים לו פרוטה אלא אחר מלוּי כל שאר הצרכים, המורגשים יותר. אבל, כאמור, אין שאלת הדרישה יכולה להפּתר כהוגן בלי מספרים מדויקים. לא כן שאלת הספרות כשהיא לעצמה. בשביל לדעת מה נתנה לספרותנו התקופה הזאת בכל שאונה והמונה, די לנו להעביר לפנינו במחשבה את שמות הסופרים היותר מפורסמים שעלו על הבמה במשך השנים האחרונות, את שמות הספרים היותר טובים שנדפסו בכל השנים האלה, ולהשיב באמת ובתמים, בלי משׂא פנים, על השאלה: אם קבּוּצם של כל אלה יחד ראוי הוא להקרא בשם “ספרות”, לפי מובנו של השם הזה בקרב כל העמים?

למה נרמה את עצמנו? למרות כל התרועות הגדולות על דבר תחית הספרות, לא נוסף בתקופה הזאת אף סופר אחד אשר נוּכל לאמור עליו: הנה האיש אשר קוינו לו! לא יצא אף ספר אחד אשר נוּכל להראות עליו, כי הוא הגדיל את רכושנו הרוחני באיזו מחשבה נכבדה, מקורית, שלא ידענוה לפניו ושלא נלקחה בהקפה מזולתנו. איה מקצוע אחד בחכמה או בשאלות-החיים שהגיעה בו ספרותנו בתקופה האחרונה לשלמוּת ידועה עד כדי להדמוֹת דמוּי כל שהוא לספרותם של אחרים? איני שואל על מקצועות החכמה הכללית. בנוגע לזו, חרפה היא אף לקרוא בשם את ה“גדוֹלות” אשר עשׂו בספרותנו בעלי הכרוזים הידועים על דבר “ספרות אנושית כללית” בלשון עברית. אבל גם במקצועות-החכמה היותר קרובים אלינו: ב“חכמת ישׂראל” ובעניני הפלוסופיא הדתית, החברתית וההיסטורית, ביחוסם אל היהדות ותולדות התפתחותה – מה חִדשה ספרותנו הצעקנית בכל אלה או מה אָספה אל תוכה אף ממה שכבר נמצא בלשונות אחרות? ספרים אחדים מתורגמים (על הרוב תרגום “חפשי”) ואיזו קוֹמפילציות נפרדות, הכל כמו במקרה, דבר דבר לעצמו, בלי קשר פנימי ורעיון מאַחד – זהו כל הטוב שנוּכל למצוא, אם נחפשׂ היטב, בתוך הגל הגדול של דברים בטלים ופרי-בוסר שמוציאים אצלנו לשוק שנה שנה בקול רעש גדול, כאִלו באו להצליח את העולם בחדשות שלא נשמעו בכל הגויים. גם בספרות “היפה” תמֵה אני אם יאמר אדם בעל דעת, שיש לנו באמת במה להתפאר. דִרשו היטב ותמצאו, כי המעולים שבספּוּרים העברים ה“חדשים”, שעליהם מרעישים את העולם וקוראים: נצחון! – אינם אלא קרעים קרעים, אשר לכל היותר נוּכל לראות בהם רמז לכשרון שלא נתפתח בדרך ישרה, ואשר בכל ספרות אחרת, ספרות אמתּית, לא היו עושׂים רושם כמעט.

הגיעה העת להודות על האמת: ספרותנו אינה ספרות, מפני שסופרינו אינם סופרים. כל עבודתו של “אחיאסף” ושל שאר המו"לים החדשים לא הועילה לברוא לנו סופרים אמתּיים במספר הגון, סופרים שיהיו מוכשרים לעבודתם מכל הצדדים ושיהיו בקיאים ומנוסים היטב, איש איש במקצוע שלו, ולא יאכילו את קוראיהם בוסר. רוב סופרינו אינם אלא אורחים מקריים בספרותנו, שלא נוצרו לכך ולא הכינו עצמם לכך, אלא נכנסים פתאום, מאיזו סבּה מקרית, ויוצאים אחרי כן פתאום, גם כן מסבּה מקרית. כל צעיר הרוצה בכך קונה לו שם סופר בשעה אחת. אתמול קרא איזה מאמר או ספור לועזי שמשך את לבו, והיום הוא מנַסה את כוחו “לעשׂות כמתכוּנתו” בעברית, והרי הוא סופר בישׂראל, – ומחר יֵצא לשוק, ושכח את “הבלי נעוריו”, והסופר עוד אינו. גם אלה המעטים העובדים את עבודתם עבודת קבע – על הרוב הם עושׂים מלאכתם בהתרשלות שקשה למצוא דוגמתה באיזו ספרות אחרת. כנראה, הם בעצמם חושבים את הספרות העברית רק כמשׂחק לילדים, ועל כן לא יראו צורך לבחון ולבדוק היטב את מעשׂי ידם, בטרם יפרסמו אותם בדפוס, ומדבּרים הם על הכל “את אשר ישׂים אלהים בפיהם”, בלי הכנה קודמת, בלי ידיעת הנושׂא ומבלי גם השתדל, לפחות, בסדוּר דבריהם באופן נאות, לפי צרכי הענין.

כן הדבר. לא רק כשרונות מקוריים, כי אם גם “פועלים” ספרותיים הגונים מעטים בתוכנו מאד. מה שלא הצליחו ה“חֶברות” לברוא את הכשרונות – לא יפּלא בעינינו כלל. כשרונות אינם נבראים באמצעים מלאכותיים. כבר היו תקופות בספרותנו, שעמדו לה חכמים וסופרים מקוריים במספר רב בלי כל השתדלות מצד חברות ספרותיות. בימי הביניים לא היו לנו חברות ספרותיות, ובכל זאת היתה הספרות העברית למקור דעת, שממנו שאבו כל עמי אירופא, וספרי חכמינו תורגמו לרומאית – לשון ההשׂכּלה אז – ונחלו כבוד ותהלה בגויים ככל טובי הספרים של שאר העמים; בעוד אשר אנחנו היום, עם כל ה“חברות”, לא נעיז אף לחלום לספרותנו “גדוּלה” כזו, והננו לובשים גאוּת ומריעים בקול, בצאת תרגום עברי מגומגם מאיזה ספר לועזי שקנה שם טוב אצל אחרים. חזיון כזה אינו דבר תמוה כל-כך, שנצטרך לבקש לו סבּות מיוחדות. בחיי כל עם ועם יש תקופות כאלה, שבהן כוח היצירה מתעלם, וכל העבודה הספרותית אינה עושּה פרי חדש, למרות כל ההשתדלות מצד אוהבי הספרות ותומכיה; ולהפך, יש תקופות שבהן הכשרונות נוצצים מכל עֵבר ופנה נשכחה ויוצרים נפלאות, לתמהון כל העם, העומד משתאה ואינו יודע מי ילד את אלה. – ואולם מיעוט "פועלים " הגונים בספרותנו, זה באמת חזיון מיוחד לנו לבדנו, שראוי הוא לשׂימת לב ביותר מצד אותן החֶברות, אשר כל מטרתן היא הרחבת ספרותנו.

וכמדומה לי שלא אשגה אם אומַר, כי אשמות הן אלה החברות עצמן, אשר תפשׂו מרובה, ולכן לא השׂיגו אף מועט.

בנוהג שבעולם, בתקופות עקרות שאין הכשרונות מצויים בהן, בוני הספרות, באין ביכלתם לברוא בריאות חדשות, מקדישים הם מיטב כוחותיהם לחזור על הראשונות: לאסוף את הנחלה שהורישום ההולכים לפניהם, לקבּץ את הנדחים, לחַבּר את הנפרדים, ובכלל – לסדר ולברר את הרכוש הלאומי הרוחני הנמצא מכבר, בשביל להקל הבנתו והשמוש בו לכל בני העם. תקופות כאלה ידועות בתולדות הספרות הכללית בשם תקופות המאַספים והמסַדרים, וגם בעמנו היו תקופות כאלה, שהן הן נתנו לנו את המסורה לכתבי הקודש ואת התלמודים והמדרשים בצורתם שבידנו. העבודה הזאת נחוצה ומועילה להתפתחות רוח העם לא פחות מן היצירה המקורית. בתקופת היצירה הכוחות מתפרצים וזורמים ברעש איש במסלתו; הרכוש הרוחני הולך ורב, אבל סדרים אין בו, וכרְבות החדשות כן תרבה הערבוביא וההתנגדות בין אופני המחשבה והיצירה השונים, שכובשים להם דרכם אלו בצד אלו ואלו נגד אלו, עד שהאיש הבינוני תוהה ונבוך, מבלתי יכולת למצוא ידיו ורגליו בתוך השאון הזה של העולם הרוחני אשר לפניו. ואולם אחר שנלאָה כוח היצירה והוא נח מעבודתו, תבוא עת הקבּוּץ והסדוּר, ועובדים חדשים יעלו על הבמה. אלה אינם יוצרים משלהם, אבל מביאים הם ברכה לבני דורם, בעזרם להם להכיר ולהבין את אשר יצרו ההולכים לפניהם; הם מאירים אור הסדר על יצורי היוצרים, מעמידים אותם שורות שורות, לפי מהותם ויחוסם אלו לאלו, ועל ידי זה יבורר פעלו וערכּו של כל אחד באופן יותר בהיר. ובעשׂותם כל זאת, אין כוָנתם של בוני הספרות הללו להציב אך מצבת-כבוד להעבר, כי אם גם לפתוח שער לעבודת העתיד, להכין חומר לתקופת יצירה חדשה, אשר בוא תבוא, אף אם תתמהמה. אין שום דור בונה יש מאין. רק אצלנו – וזה דוקא בדור דל ממעשׂ כשלנו – רבּו האנשים המתפארים להשכיח את העבר ולברוא עולם חדש מן האַין המוחלט, אע"פ שלעת עתה אין כל חדוּשם אלא אותה ההתפארות בלבד. אבל בעמים החיים ומתפתחים בתנאים טבעיים, כמעט הכל מכּירים ומודים, שאין העתיד יכול להבּנות בלי שום קשר עם העבר, לפי שאין “קרע” בחיים ההיסטוריים, כמו שאין קרע בטבע, אלא התפתחות תמידית, הקושרת חוט בחוט והולכת ומושכת את החבל עד לאין קץ. ולפיכך עבודת הקבּוץ והסדוּר היא תנאי מוכרח לעבודת היצירה שתבוא אחריה, כדי שתמצא זו את “החומר הקדמון” ערוך ומסודר לפניה, להיות כלי למעשׂיה.

ותקופת העבודה הזאת היא היא גם תקופת החֶברות הספרותיות, הנחוצות לה הרבה יותר, מאשר לתקופת היצירה. הכשרון המקורי, מפני זה עצמו שמקורי הוא, אינו סובל עבודה של שותפות, ואין צריך לאמר עבודה משועבּדת לכללים וסדרים קבועים על ידי אחרים. הוא מוצא וכובש לו לבדו את הדרך המתאימה ביותר לתכונותיו העצמיות ואינו זקוק לאחרים ואינו נשמע להם. לא כן עבודת הקבּוּץ והסדוּר. היא מתפרדת לכמה ענפים, שכל אחד מהם דורש פועלים רבים לעצמו, וכולם יחד נצרכים זה לזה ומשלימים זה את זה. לכן כמעט אי אפשר, שאיש אחד יעשׂה לבדו חלק חשוב מן העבודה הזאת באופן שלם ומתוקן כל צרכו. ולכן יעמדו בראשה על הרוב אקדימיות או חברות ספרותיות, שהן הן מאַספות את הפועלים, מחַלקות ביניהם את העבודה, לאיש ואיש מה שהוא מוכשר לו ביותר, וקובעות כללים משותפים לכולם, בשביל לאַחד את העבודה ולתת לה צורה מוגבלת.

אין ספק איפוא, כי ספרותנו בדור הזה, העני בכשרונות, דורשת באמת עזרתן של חברות ספרותיות מיוחדות – אחר כי אין לנו אקדמיות – והחברות שלנו יכולות היו להיות כבית ספר לפועלים ספרותיים, בהרגילן אותם לעבוד עבודה תמה על פי פרוגרמא קבועה, – אִלו היו מכּירות בטיבו של מצבנו הרוחני עתה והיו פונות מראשיתן אל העבודה הקבוּצית הנאותה למצב הזה. אבל החברות האלה הציבו להן מראש מטרה אחרת, שאינה מתאימה כלל לתעודתן האמתּית; הן באו לברוא ספרות חדשה, לעורר את הכוחות ה“מקוריים” הנרדמים בקרבנו ולתת להם יכולת להגָלוֹת בבריאוֹת שלא ראתה עין עד כה. והנה נתעוררו ה“כוחות” ונתגלו בכל הצורות שיכלו להגָלוֹת – ואני עומדים ומסתכּלים בצורות האלה ופנינו מתכרכמים…

בעת שעבר “אחיאסף” לרשות הרבים נראתה אמנם בין מנהיגיו מעין נטיה להקדיש באמת חלק גדול מכוחות החברה לעבודה של קבּוץ וסדוּר במובן הנזכר ³. אבל נטיה זו לא יכלה להתגשם עד כה בפעולה ממשית, מסבּות שאין פה המקום להאריך בהן. והנני חושב על כן, כי עתה, במלאת עשׂר שנים לפעולות החברה, ראוי היה שתתגבּר על כל המכשולים ותתיצב לבסוף על הדרך היחידה המוליכה באמת לפעולות ממשיות ומועילות, לפי מצב הדור. רב לנו להשתעשע כילדים בדברים שאינם במציאות אלא בדמיון בלבד, לקרוא למקל “סוס” ולרכוב עליו בקול ענוֹת גבוּרה. נניח לאחרים את המליצות הריקות על דבר ספרות חדשה, עברית ואנושית, מדעית ואומנותית וכו' וכו', וחברתנו תצמצם נא מעתה עיקר פעולתה בעבודה קבּוּצית גדולה, שישתתפו בה כל הפועלים הספרותיים אשר נוכל לאסוף אל תחת דגלנו. בשיטה קבועה, באוֹרגניזציא טובה ובהשגחה מעוּלה מסוגלת היא עבודה כזו גם לחַנך פועלים טובים, אשר ילמדו מעט מעט להכיר חובות העובד הספרותי ולעשׂות מלאכתם באמונה. ספר אחד – ספר-ענק – שלא יגלה אמנם “עולם חדש”, לא יברא בריות שלא היו לעולמים, לא יתפאר בכשרונות “מקוריים” וביצירות “גאוניות”, אבל תחת זה יאסוף אל קרבו את אשר כבר ישנוֹ, יערוך ויסַדר בטעם ודעת את אשר יצרו אבותינו מדור דור, – זוהי הנקודה המרכזית, שאליה צריכה חֶברתנו לשאוף בעבודתה מעתה. אם יהיה הספר הזה בצורת אותו “אוצר היהדות”, אשר לו קויתי עוד לפני הרבה שנים, או בצורה אחרת; אם יהיה סדורו על פי אלף-בית, או על פי הנושׂאים השונים, או באיזה אופן אחר – אחת היא לגוף הענין, ולא באתי כאן לדון על הפרטים. העיקר הוא, שנחדול לפזר לריק כוחנו ברדיפה אחר “ספרות חדשה” שאין הדור ראוי לבראה, ונעשׂה תחת זה מה שאנו יכולים וחייבים לעשׂות: מלאכה אחת גדולה ומועילה, מלאכה שאינה דורשת כשרונות מקוריים וכוחות של יצירה בלתי מצויים, כי אם עבודה משותפת של בינונים, יגיעה ושקידה במעט טעם, הכנה והרגל – דברים שיש ביכלתם של הרבה מסופרינו להגיע אליהם, אם נשׂכיל להביאם לכך על ידי העבודה עצמה, אופני חלוקתה והנהגתה…

בעלי “מוחין דגדלות” אמנם יניעו ראש אחרינו ויאמרו: מה זו “ספרות”? אין כאן לא חכמה ולא יצירה, אלא מלאכה בלבד; אין כאן “הוד החיים”, עוז עלומים", אלא “קברי אבות” בלבד. אבל אנו נשיב להם בדברי אותו רומאי: עשׂינו מה שיכלנו, ואתם היטיבו נא לעשׂות ממנו, אם יכלתכם גדולה משלנו.

¹

(מכתב אל עורך “השלח”)

כך היא, ידידי, דרכה של ספרותנו: נכנסים לתוכה בקולי-קולות, ויוצאים – בחשאי.

כמה סופרים, ועוד יותר – עורכים ומולי"ם, עמדו לה לספרותנו, שעוד בטרם התיצבו על המפתן כבר נשמע “קול התוף” המבשר בואם בשאון והמולה, והם באו, המו ורעשו זמן מה, ואחר כך תש כחם ונדמה קולם מעט מעט, עד שנשתתקו לגמרי ועזבו את הבמה, מבלי לעורר במחנה הקוראים שום רגש של צער. הם יצאו “בלי לויה”, ואיש לא עורר קינה על צאתם…

גם אני נהייתי לעורך בקולי קולות. לא לי אמנם היו הקולות ההם, אבל – בְשֶלי. רציתי לעלות על “כסאי” בנחת ובענוה, בלי לשון מדברת גדולות ומבטיחה נפלאות, – והנה קפץ עלי רוגזם של ה“צעירים”, שלא יכלו לסבול את “הדממה הדקה”, את “המים ההולכים לאט” והרימו קול שאון מסביב לי.

הלא תזכור את הקריאות הגדולות ההן: “צר לנו המקום!” – “אין אנו יכולים ללכת לאט!” – “אנו צריכים למהפכה ברוח!” – “אנו צריכים להרוס ולבנות עולם שלם!” ועוד כאלה וכאלה.

ואני שמעתי – ולא הבינותי. אבל לא גערתי בנזיפה בבעלי השאון וגם לא “בטלתי” אותם בגאוה “ממרום כסאי”, כי אם בדברים נוחים ורכים קראתי להם: אם מוצאים אתם “צורך” ומרגישים בעצמכם “יכולת” לברוא ספרות עברית יותר רחבה ועמוקה מזו שאני מצפה לבריאתה בהשתתפות הכחות כלם, – “בואו והספקיו את הצורך כפי היכולת!” ²)

ותשובתי זו הועילה אמנם להשקיט את השאון. לא נשמע עוד אחריה קול ענות גבורה: “יכולים אנו!” – אבל גם ה“יכולת” עצמה לא נראתה במאומה. בעלי הקריאות הגדולות אמנם באו ועבדו עמי, וגם אחרים באו ועבדו עמי, ולא היה כמעט סופר עברי בעל כשרון – זולתי אולי שנים שלשה – שלא השתתף בעבודתי, אם מעט ואם הרבה. ובכל זאת התנהלה העבודה בכבדות, ביגיעת בשר ורוח, אשר העומדים מבחוץ לא יוכלו גם לשער את רוב גדלה, בהיות לעבודה זו תכונה מיוחדת, שיותר שתגדל היגיעה בה – יותר יסתתרו עקבותיה…

וכה עברו חמש שנים של עבודה קשה, ועשרת הכרכים של “השלח” הם פריה. אם שוה הפרי בכל העמל – איני יודע. אבל זאת ידעתי ולא אבוש להגידה גלוי: כי בכל אותן השנים היה מהלך עבודתי לא עֲלִיה, כי אם ירידה. משנה לשנה נתמעטו הכחות המוסריים והחמריים שעליהם נשענה עבודתי. רוב הסופרים הראשונים כמו נלאו ורפו ידיהם, וחדשים לא באו שיעידו על מציאותו של צורך אמתי למכתב-עתי ספרותי כזה. איה הם – שאלתי לנפשי פעמים רבות – בעלי ה“צורך” ובעלי ה“יכולת” אשר רעשו סביבי בימים הראשונים? אנה הלכה לה ה“יכולת” לברוא חדשות ונצורות בספרותנו ואנה פנה לו ה“צורך” בספרות לאומית גדולה ונכבדה, אשר בשמו נבאו אז הנביאים החדשים ההם?

פניתי על ימין ועל שמאל: אולי אמצא שני אלה במקום אחר; אולי היה באמת “צר להם המקום” בגבולי והלכו להם, הללו ב“יכולתם” והללו ב“צרכם”, למלאות ספוקם מחוץ לגבולי ה“צר”? אבל חפשתי ובדקתי בכל המקומות שמשם הגיע לאזני “קול רעש” חדש – ולא מצאתי בכולם לא הא ולא הא, זולתי רעש, אף כי, כנראה, אחרים מוצאים ומוצאים. כי איני חושד בהם, בכל אלה התוקעים ומריעים על הפרוגרֶס הגדול בספרותנו, שקנוניא עשו ביניהם לאמר לרע טוב, בשביל להטעות את הקהל. ודאי מאמינים הם עצמם, שיש כאן פרוגרס; ודאי מוצאים הם יופי ואומנות, חכמה וכשרון, במקום שאני איני מוצא. ומי יודע? אולי צדקו הם ממני? הם הרבים, ואני היחיד; הם ה“צעירים”, ואני ה“זקן” – ואולי באמת כבר עבר זמני ובטל עולמי הרוחני ואיני עוד “פרנס לפי הדור”.

ובכן אמרתי לעצמי: “הגיעה שעתך לצאת!” – ויצאתי.

בחשאי יצאתי. לא ברכתי ולא קללתי בשעת צאתי לא את הקהל ולא את הסופרים, כי אם, מבלי דַבר דָבר, הנחתי מידי את ה“דגל” והתיצבתי מרחוק לראות מה יעשה לו…

והנה באת אתה, ידידי, והרימות את דגלי בלב מלא תקוה ובטחון. ומה טוב כי לבך מלא תקוה ובטחון! בני הדור אהבו כן. אתה אינך אומר: “כמדומה לי” – כמו שאמרתי אני לפנים והרגזתי עלי בזה את הצעירים – כי אם בלשון של ודאי, בלי שום תנאי ואמתלא, אתה מבטיח בהודעתך לתת לקוראיך “את כל מבוקשם מדי חודש בחדשו”,להקציע לחלק פלוני כך וכך גליונות, להדפיס מאמרים כאלה וכאלה. – ומורך לא יבוא בלבבך: אולי יגדל הרצון מן היכולת.

אתה “לא תבדיל בין ענינים נוגעים ביהדות בלבד ובין ענינים אנושיים כלליים” – ואני הבדלתי. אמנם, לא כך הבדלתי כמו שיוצא מתוך דבריך, כי אם – בין ענינים נוגעים גם ביהדות ובין ענינים כלליים בלבד. אבל סוף סוף הלא הבדלתי, הלא אמרתי גלוי, כי ספרות עברית כללית, בלי כל יחס אל היהדות, לא תוכל להיות, לפי מצבנו בהוה, כי אם “לקט שבלים צנומות בשדה אחר”, – ואתה אינך מבדיל ואינך מתירא מפני ה“לקט”. העל זאת לא יודוך ה“צעירים” ולא יעמדו לימינך בכל תוקף “יכלתם”? –

אתה “תשים לב יותר אל חלק הספרות היפה ותקציע בשבילה לא פחות משני גליונות דפוס בכל חוברת”, – ואני לא שמתי לב. כלומר, גם אני אמנם שמתי לב אל החלק הזה, אבל שימת לבי היתה מכוונת אך אל האיכות ולא אל הכמות, ולכן קרני פעמים רבות, כי “הספרות היפה” –הרבה יותר משני גליונות דפוס לחוברת – היתה ממלאה את “הסל”, והחוברת יצאה ריקה. ואתה, ידידי, אין לבך נוקפך להבטיח מראש לא פחות משני גליונות של “יופי” בכל חודש! בודאי לא היית מבטיח כזאת, לולא ידעת מאין ימצא לך כל העושר הזה, לולא מצאת גם אתה יופי ואומנות במקום שאני איני מוצא. והנני מחכה בקוצר רוח לחוברותיך הראשונות, כדי לראות ולהבין לבסוף, מה טיבו של יופי זה, המרובה בקרבנו כל כך, ואני לא ראיתיו ולא שמתי אליו לב.

גם “מאמרים פובליציסטיים” אתה מבטיח, שיעסקו "בשאלות העבריות והכלליות היותר חדשות, העומדות על הפרק בחיי ישראל ובחיי שאר העמים “. ופה נגעת שלא במתכוין בפצע היותר מכאיב, שהניחה אחריה בלבבי עבודתי בעריכת “השלח”. הפובלוציסטיקא מלאכתי היא, ואין פלא איפוא, כי מראשית הוסד “השלח” הייתי משתוקק ועמל תמיד לעשות מקצוע זה נאה ושלם ביותר. הרבה הייתי יכול לספר לך על דבר המו”מ שהיה ביני ובין טובי סופרינו בנוגע לענין זה. אבל אין צורך בזה פה. די לך לדעת, כי אין כמעט גם אחד מן הסופרים המוכשרים לכך אשר לא פניתי אליו ואשר לא הסכים לקבל על עצמו עבודה זו או זו מחלק הפובליציסטיקא. אבל רק המעט מהם קימו את אשר קבלו עליהם, וגם אלה עשו מלאכתם על הרוב בצורה בלתי שלמה, ואחר זמן נלאו וחדלו מעבודתם לגמרי. ואתה מאמין, כי ימָצאו לך פובליציסטים הגונים במספר מספיק לכל השאלות “היותר חדשות”? לו הראיתני רק את הפלא הזה, ואומר לך: הגדלת לעשות!

וחלק הבקורת הספרותית, אשר תבטיח “להשגיח עליו מעתה יותר “, ומאמרי מדע “עבריים וכלליים” על “חזיונות שלמים” ועל “התקופות המקוריות” – כמה נאה כל זה בעת שהוא נאמר כהבטחה לעתיד, וכמה עצב וצער יחוש בלבבו למקרא הבטחות כאלה מי שכל זה היה לו כבר לעָבר! קרא נא שנית, אם לא תזכור, את הדברים אשר כתבתי ב”תעודת השלח”, על אדות המדע והבקורת, ואז תבין, כי גם לי היה “אידיאל” קבוע מראש, להרים את החלקים האלה למדרגת-השלמות האפשרית, ואם לא השיגה אחרי כן המציאות את האידיאל, – לא מרוע לב או ממעוט “השגחה” נהיה הדבר, כי אם מדלותנו בכחות ספרותיים, שאינם מספיקים לפרנס ברֶוח ובכבוד אפילו מכ"ע חדשי אחד.

ובהגידי לך כל זאת, אין כונתי לרפות ידיך בראשית עבודתך. יודע אתה, כי רוצה אני, ואי אפשר שלא ארצה, שיהיה “השלח” מכובד על הבריות גם לעתיד ולא יביישו הכרכים הבאים את ההולכים לפניהם. אבל דבר זה עצמו מחייבני להעמידך על אמתתו של המצב, כפי שנתברר לי מתוך נסיון ארוך. לוּ נשארת באותו “המקום הצר” שהגבלתי אני למכ“ע זה: שיהיה מוקדש כלו רק לעניני היהדות וכל המתיחס להם, – לא הייתי דואג כל כך לעתידותיו והייתי אומר לך: מה שבכחך לעשות עשה, ואם בכל עמלך לא תבאנה תקותיך במלואן, – לא בך יהיה האשם. אבל מאחר שהרסת את הגבולים ופתחת דלתיך לכל “הענינים האנושיים הכלליים”, – יש ויש לדאוג הרבה, כי כאשר לא תשיג ידך למלאות הבטחותיך על שדה היהדות, מחסרון עובדים, תשתדל למלאותן על שדה “הענינים הכלליים”, להרבות במאמרים על נושאים זרים לנו, אשר לזה אמנם יספיקו גם כחותינו הדלים. כי ליטול מן המוכן בספרים ומכ”ע אירופיים איזו רעיונות נאים על איזו שאלה “מחיי שאר העמים”, או על איזה “ספר לועזי רב ערך” ולהציעם בעברית בתמונת מאמר מקורי, – דבר זה נקל הרבה יותר מלכתוב מאמר מקורי באמת, בדעת וכשרון וטעם, על שאלות חיינו וספרותנו, שאין סופרי אוה“ע מטפלים בהם. וכה יתהפך “השלח” ל”סרסור ההשכלה", לאוצר של “כלים שאולים”, אשר אמנם יביא אולי תועלת יותר מעתה לבחורים שלא טעמו טעם חכמה וספרות ממקור אחר, אבל ערכו העצמי, כאורגן ספרותי אמתי ומקורי, כאספקלריא של הרוח העברי בזמננו, לא יהיה לו עוד.

והנה אמנם ידעתי, כי רבים, ביחוד בין הצעירים, היו מרננים אחרי, שדרכי למחות בלי חמלה את “הצורה האישית” מעל הדברים הבאים ב“השלח” ולבלתי תת ל“עצמיותו” של שום סופר להתגלות בכל מלואה, ודבר זה גרם לי – כך אומרים הצעירים – שרבים מן הסופרים לא רצו לעבוד עמי, מיראתם את “ידי הקשה”. ובכן, בסור “היד הקשה”, הן לא ייראו עוד סופרים בעלי “עצמיות” מגשת אל “השלח”, ולא יחסרו לך איפוא עובדים למלאות כל הבטחותיך.

אם כך תחשוב, ידידי, אינך אלא טועה. אותה ה“עצמיות” שהייתי אני מבער אחריה תצטרך גם אתה להרחיק, אם לא תחפוץ, שיפסיד “השלח” את “עצמיותו” הוא, את אחדותו וצורתו המוגבלת. ישנם עוד סופרים בקרבנו, ביחוד מן הזקנים, החושבים להם ל“עצמיות” מה שאינו באמת אלא שארית ה“בטלנות” הישנה וקלקול הטעם הספרותי, ובין הסופרים הצעירים רבו, מלבד זאת, גם בעלי “עצמיות” זרה ושאולה, שהיא לפי דעתי, עוד יותר רעה מן הראשונה. אבל דבר זה צריך ביאור מעט.

האדם הבינוני כל תוכן חייו אינו אלא חקוי של חיי אותו הכלל שהוא חלק ממנו. ובכל זאת, כשאדם מדבר בלשון עמו או נוהג כמנהגי עמו, לא נאמר עליו, כי מחקה הוא. לפי שעצמיותו של הכלל היא עצמיותם של כל פרטיו, וכל אחד מהם חושב בצדק את קניני הכלל כאלו הם שלו. וכן הדבר גם בעניני מדע וספרות. יש צורות ספרותיות ידועות והשקפות מדעיות ופלוסופיות, שנתפשטו בעולם והיו לקנין קולטורי כללי, ומי מן הסופריםהבינונים המרצה דבריו באיזו מן השאלות המדעיות או החברתיות על יסוד אותן ההשקפות הכלליות ובגבול אותן הצורות הכלליות, – נוכל אמנם למצוא את דבריו יפים או בלתי יפים מצד הצורה, אמתיים או בלתי אמתיים מצד התוכן, אבל בכל אופן אין אנו מרגישים בדבריו אותה “מלאכותיות” שמלַוָה תמיד את החקוי. לפי שהיסודות הכלליים, שבהם הוא משתמש, קנין הכל הם, ומה ששייך לכל – שייך גם לו. רק מתי מספר זוכים ל“עצמיות” מיוחדת להם, המוציאה אותם מן ה“כלל” ונותנת לדבריהם ומעשיהם צביון מיוחד הנובע מעצם טבעם. וכשאנו שומעים דבריהם ורואים מעשיהם של אנשים כאלו, יש אמנם שלא נבין להם, יש גם שנתקומם נגדם, בהיותם נוטים מן הדרכים הכלליים שהורגלנו בהם, אבל על הרוב נרגיש עם זה, שהם, אלו היוצאים מן הכלל, יוצאים הם בעל כרחם, בגזרת טבעם, וכל מה שמדברים ועושים – עצמיותם, הבלתי מובנת לנו, היא המביאה אותם לידי כך. לכן מרגישים אנו גם כן את חובתנו לכבדם, אף אם לא נאהבם, וליתן להם ללכת בדרכם העצמית, בהיותנו יודעים מפי הנסיון ההיסטורי, כי “בעלי-עצמיות” כאלו הם המה אבות העתיד, המניעים במדה ידועה את גלגל החיים האנושיים ואינם מניחים לו לעמוד על נקודה אחת זמן ארוך ביותר. – ואולם יש עוד גם כת שלישית: אנשים שאינם באמת אלא פרטים של הכלל, בעלי כשרונות מצוים, שאין בהם שום חדוש מקורי, אבל הם עצמם אינם יכולים להסתפק במה שחלק להם הטבע ורוצים דוקא להיות מן ה“יוצאים”. מה יעשו? מסתכלים הם במעשיו ומקשיבים לדבריו של איזה מן ה“יוצאים” האמתיים ומשתדלים לחקות עצמיותו של זה. ואם יעלה הדבר בידם, מוצאים הם גם נפשות תמימות המאמינות ב“עצמיותן”. אבל מי שיודע מאין באה זו להם, אי אפשר לו להשתחרר מן הרושם הרע שתעשה בנפשו עצמיות מדומה כזו, שהיא כולה חקוי מלאכותי ואין בה מן הטבע כלום.

ואתה הלא ידעת, כמה נתפשט בספרותנו בשנים האחרונות חקוי העצמיות של “יוצאים” מפורסמים באוה"ע. גם בספרות העמים נראה אמנם החזיון הזה וגם שם אינו אהוב ומכובד הרבה. אבל שם, לפחות, יש לו לחקוי זה צל של קשר עם החיים הלאומיים, בהיות נושא החקוי גם הוא, עם כל עצמיותו המיוחדת, פרי החיים ההם במובן ידוע. ואולם אנו, שאין שום יחס בין ספרותנו וחיינו הלאומיים בעבר ובהוה ובין אותם היחידים הבודדים שמחוצה לנו, – אנו מרגישים את הזרות שבחקוי זה כפלי כפלים.

אלה הם איפוא שני מיני ה“עצמיות” המדומה, שהשתדלתי באמת להרחיקם מגבולי כפי יכלתי. מענדעלי מוכר ספרים, ביאליק ודומיהם מבעלי העצמיות האמתית – לא התאוננו מעולם, שמבטל אני את עצמיותם. ואלה שהיתה להם סבה להתאונן על זה – יצר לי מאד, אם אתה לא תתן להם מקום להתאוננות…

בקצרה, ידידי! הרבה והרבה יש לך עוד, כמדומה לי, לחשוב על אדות “השנוים הנכבדים” אשר תאמר לעשות בצורתו ותכנו של “השלח”. יודע אני אמנם, כי אם עוד שנים הרבה יחיה “השלח”, יבוא יום ולא אכיר מראהו וכמו זר יהיה לי. ועל זה אינני מתרעם כלל. כך צריך להיות וכך הוא מנהגו של עולם. דור הולך ודור בא וכל דור יחיה ויפעל על פי דרכו. אבל “השנוים הנכבדים” הנעשים מדור לדור – לא ביום אחד הם נעשים. ורוצה הייתי, שגם פני “השלח” ישתנו, כפני הדור, לאט לאט, בזהירות הדרושה ובהסכם להצרכים האמתיים, ולא תגזור כליה מראש בבת אחת על צורתו הישנה, בטרם ידעת על פי הנסיון, אם באמת כבר פסולה צורתו זו לגמרי בעיני הכל ורק היא לבדה עומדת לשטן לו על דרך התפתחותו והצלחתו…

אך אם כה או כה – ברכתי נתונה לך בלב שלם: יהיו מעשיך רצוים כמו שכונתך רצויה ותצליח בעבודתך זאת יותר ממני!

אודיסא, ט' טבת תרס"ג.

¹

(מכתב אל עורכים צעירים).

לפני שש שנים היה הדבר.

באחד מראשי המרכזים של הקולטורא המערבית נסה אז יהודי מזרחי לכונן מרכז חדש לספרות העברית בתמונת מכ"ע חדשי.

והציוניות בתמונתה החדשה עוד לא הרעישה אז את עולמנו, ומזרח ומערב עוד טורם נפגשו בבזיליא וטרם נתנו יד זה לזה לעבוד יחד עבודת עמנו. מנוחה, כמעט מנוחת-מות, שררה על שטח חיינו מלמעלה. אבל עין בוחנת יכלה לראות כבר אז, כי מתחת לשטח הזה, בעמקי הנפש הלאומית, רוח חדשה מנשבת ומבקשת לה מוצא – מבקשת ואינה מוצאה.

“סימן השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלה מעט מעט מתוך הערפל ופחדו מפיג שכרון רגשותינו ומכריחני להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלולה על כל פרטיו: מה היא עצמותנו הלאומית, שבשבילה או בסבתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההוים בכל ארצות פזורינו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תקון? ועל הכל ומתוך הכל – שאלת העתיד: אם, איך ומתי נגיע אל החוף המקווה, למרות השטף העז הקורע אותנו אברים אברים ונושאם אחד אחד לים הגדול? – השאלות הכלליות האלו, המתחלקות כל אחת להמון שאלות פרטיות, מנקרות עתה במוחו של כל איש ישראל שיש לו מוח בקדקדו”.

אלה היו הדברים שכתב אז עורך “השלח” במאמר הפתיחה שלו, ועל פיהם הגביל את מטרתו ותכונתו של מכ"ע זה: “לחדור מעט מעט למסתרי חיינו, לקבוץ על יד את מפתחותיהם המפוזרים בזמן ובמקום, לברר כל חזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן עתידותינו בתבונה”. ²

והראשונים אשר התעוררו למשמע הדברים האלה ברגש וברעש – היו הצעירים אשר על ה“גבול”: הללו שרגלם האחת במזרח והשניה במערב ולבם פונה לכאן ולכאן. הם לא נחה דעתה במכ“ע כזה, המתכוץ כלו בגבול היהדות ואינו מפנה מקום לשאלות אחרות, שאין להן יחס עם היהדות. לבם קרוע לשני גזרים – כך טענו אז – ורוחם שטה בין “יהדות” ו”אנושיות" ואינה מוצאה לה מנוח, לכן צריכים הם למרכז ספרותי שיערבב את התחומים ויסיר את הגבול שבין מזרח ומערב, בין יהדות ואנושיות, שלא יהיו עוד שני חללים בלב היהודי, אחד ליהדות לחוד, המתמלא מן המזרח, ואחד לאנושיות לחוד, המתמלא מן המערב; אלא שתיהן, היהדות והאנושיות, יהיו מחוברות יחד וניזונות יחד ממקור אחד ולא יהיה עוד שום הבדל בין זו לזו בספרותנו.

ולשוא השתדל אז העורך לברר את השקפתו, כי אותו דבר שהוא רוצה ליתן להם הוא הוא הדבר שהם צריכים לו; כי הרכבה אמתית ופנימית של מזרח ומערב נוכל להשיג רק על שדה היהדות, שתהא היא סופגת לתוכה את יסודות הקולטורא המערבית ומעכלת אותם בהסכם לטבעה, מרחיקה מקרבה כל מה שאינו יפה לה ומהפכת את השאר לבשרה ודמה, לחלק עצמי מגופה, עד שלא יוכר, כי בא אליה מן החוץ; בעוד אשר מעבר לגבול היהדות רוחנו העצמי טובע בים שאין לו סוף, וכשאנו באים לנסות כחנו על שדה הקולטורא הכללית, אין אנו יכולים להתגבר על הרוח הזר, הסובב אותנו בגלותנו מכל צד ונותן לעבודתנו בעל כרחנו צורה שאין בה משלנו כמעט כלום (זולתי במקרים יוצאים מן הכלל). ולפיכך לא יהיה “ערבוב התחומים”, שהם דורשים, אלא חבור מיכַני בלבד, שעניני היהדות והענינים שמחוצה לה יהיו עוברים לפנינו אלו בצד אלו, בלי קשר פנימי ביניהם. ומה תועיל איפוא תקנה זו לאחה את ה“קרע” שבלב?

כזה וכזה טען העורך, אבל לשוא היו כל דבריו! הצעירים עמדו על דעתם, שאין הישועה באה אלא על ידי הסרת הגבולים בין מזרח ומערב ופתיחת שערי ספרותנו לפני כל עניני האנושיות.

ובין כה וכה באו שנוים גדולים בחיינו, ודוגמתו של אותו הבחור, שאליו שאפו הצעירים בספרות, יצא לפעולה בחיים.

בבזיליא נתחברו מזרח ומערב והיו למחנה אחד תחת דגל הציוניות. והנסיון הזה הוכיח, כמדומה לי, ברור וגלוי לכל, כי אמנם רק על שדה היהדות מבפנים יש מקום לחבור שני היסודות האלה באופן אורגני נושא פרי. המזרחיים, המרגישים בעמקי נפשם את הכח הרוחני של עמם ואת כשרונו לקלוט זרע חדש ולעשות פרי חדש, – הם נתקרבו באמת על ידי החבור הזה לדרכי המערב והכניסו לאוצר רוחם איזו קנינים טובים, מקניני הקולטורא המערבית, שהשפעתם ניכרת במעשיהם. אבל המערביים, שעמדו לפני זה מחוץ לגבול היהדות, נשארו מבחוץ גם אחרי כן וכל חבורם עם המזרח אינו אלא חיצוני, לשם מטרות מעשיות ידועות, מבלי שנראה איזה רושם של השפעה מזרחית על רוחם הפנימי. למרות כל ה“אחוה” ולמרות כל המליצות היפות, שמשמיעים לעת הצורך, בשבח היהדות, – נשארו המערביים ברובם גם תחת דגל הציוניות מה שהיו לפני זה: פרי קולטורא נכרית, שאין בו מאומה מן היהדות, שאינו יכול ואינו רוצה לוַתר משלו אף כל שהוא בשביל להתקרב באמת, בעמקי הרוח, לאותה היהדות הלאומית, ההיסטורית, החיה ומתפתחת במזרח.

וכי צריך הדבר לראיות מיוחדות? כל מהלך העבודה הלאומית והציונית, מימי הקונגרס הראשון ועד הימים האחרונים, היא ראיה אחת ארוכה על אמתות המשפט הזה.

ועל כן, אדוני הנכבדים, שמחתי משנה שמחה, בבוא לידי הודעתכם על דבר מכה"ע החדש, שאתם אומרים ליסד בלשון אשכנז.

שמחתי, ראשונה, על כי סוף סוף נמצאו אנשים גם בין הצעירים, אשר הכירו את הצורך הגדול שיש לנו בידיעת עצמנו ואת ערכה הקולטורי של הידיעה הזאת; אשר הכירו את האמת, כי פתרון השאלה הקולטורית בקרבנו לא יבוא מתוך צירוף חיצוני של יהדות ואנושיות ונתינת “שווי זכיות” להאחרונה בספרותנו, אלא מתוך התרכבותה של הקולטורא הכללית בתוך עצם היהדות והיותה לעזר לנו בעולמנו מבפנים להתפתחות הכרתנו העצמית והבנת תעודתנו לעתיד. תחת הרעש הגדול שהקימו הצעירים לפני שש שנים, בהבטיחם לעשות “מהפכה” פתאומית בחיינו, להרוס עולמות ולבנות עולמות, – הנה אתם, אדוני, מדברים בנחת ובענוה על אותו דבר שהוא בלי ספק קודם בזמן לכל “מהפכה”: על הידיעה וההכרה השלמה של הבנוי מכבר ושל היסוד שעליו הוא עומד. כי רק הכרה כזו תביאנו להכיר גם כן מה ואיך צריך ואפשר להרוס ומה ואיך צריך ואפשר לבנות. או נאמר בלשונכם אתם: “נחוץ לגלות תעודתו של עמנו ולעורר רצונו בשביל העתיד מתוך הכרת עצמו”.

ושמחתי, שנית, בראותי בכם עצמכם, אדוני, ובשאיפתכם לתחית רוחו של עמנו וצורתו העצמית – גרעין לאומי בריא, שמתוכו אפשר שתצמח מעט מעט בין אחינו שבמערב אותה ההכרה הלאומית האמתית, שחסרונה מורגש ביניהם כל כך. מי לא יראה, שכל התנועה הלאומית בין היהודים המערביים תלויה עד כה באויר, בהיותה מחוסרת בסיס פנימי ואין לה על מה להשען אלא על השנאה לישראל מצד החברה שמחוצה לנו? “האויב המשותף” – זהו המניע הראשי לכל הנעשה שם בישראל במובן הלאומי. מניע כזה אולי מספיק הוא לחבר נפרדים לשֵם איזו פעולה חיצונית, שהשעה צריכה לה; אבל חיים לאומיים אמתיים ורצון לאומי אמתי יוכלו להברא רק על ידי התעוררות מבפנים, על ידי התפתחות ההכרה הלאומית בלב העם בכל היקפה ועמקה: הכרת עצמותו ההיסטורית ודרך התפתחותה בעבר, הכרת אחדותו, למרות פזורו, בהוה, על ידי רוח אחת המחיָה את כלו, והכרת תעודתו לעתיד, הנשקפת לו מרחוק ומעוררת רגשותיו וכחותיו מתרדמתם העמוקה, לעמול ולעמול בלי הרף ובלי ליאות, עד שיגיע “למקומו” הראוי לו בתוך המין האנושי.

מי יתן איפוא, אדונַי, והצלחתם במפעלכם לטעת הכרה זו בלב רבים מצעירי עמנו שבמערב – הללו שעדיין לא הגיעו, כאבותיהם, לטמיעה שלמה ברוח – והיתה לכם אז הצדקה לאמור, כי חלקכם בתחיה הלאומית שם גדול משל ה“זקנים”: הללו אספו חומר, ואתם צרתם לו צורה; הם בראו אבטומטס, ואתם נפחתם בו נשמה…

אודיסא, י“ג ניסן תרס”ג.

¹ “נקל לסתור מלבנות”.

המליצה הסתמית הזאת היא המבצר האחרון של ה“בונים”, שאליו רגילים הם להמלט מפני מתנגדיהם, כשאין ביכלתם להשיב דברים של טעם על גופי טענותיהם של אלו.

ואמנם נקל לסתור מלבנות – בנין של ממש, לפי תכנית מושׂכלת על יסוד נכון. אבל “לבנות” סתם, להניח זו על גב זו אבנים מנופצות, בלי יסוד עמוק ובלי צורה מוגבלת, ולקרוא לזה “בנין” – כמה נקל הדבר וכמה קשה ממנו הסתירה! הבונים מַתן שׂכרם בצדם תמיד: הם עצמם מלאים קורת-רוח, שעמלים בבנין, וההמון סביבם גם הוא מלא נחת, מברכם בקול רם ומחזיק טובה להם, שבשבילו הם עמלים בבנין. ואולם ה“סותרים” – הכל יודעים מה שׂכרם מאת ההמון, אך לא הכל יודעים, כמה קשה מלאכתם להם עצמם וכמה גדולה המלחמה בנפשם פנימה עד שמתגבּרים על רגשות לבם ועושׂים מה שרואים חובה לעשׂות, בשביל להציל אוו ההמון עצמו מן המַפּולת שמכינים לו בוניו. –

מה רבּו בקרבנו ה“בנינים” מן המין האחרון, שקמו לעינינו במשך עשׂרים שנות העבודה לתחית עמנו, מהם שכבר נפלו ומהם שעומדים לנפול! ומי ימנה מספּר לכל החללים והפצועים, אשר נקברו תחת החורבות האלה או נעשׂו “בעלי מומים” שאין להם רפואה עולמית!

וה“בונים” – בונים. אין זוכר ראשונות, אין דורש דמים; מה שהיה – כבר נשכח, ומה שיהיה – מי יגיד? ואם יש מגיד – מי ישמע לו?

ובכן עולם כמנהגו נוהג, – והנה לפנינו ה“בנין” היותר חדש, שעלה והתרומם פתאום מן האפס, בשעה אחת – כאותם הארמונות המכושפים שבספּוּרי מעשׂיות – על קבר חללינו הקדושים בקישינוב.

נוחו, בשלום, קרבנות טהורים! גורל צאצאיכם, אשר השארתם בעמק הבּכא, אל נא ירגיז מנוחתכם! כבר נמצאו גואלים להם וכבר נכוֹנו להם עתידות טובים: “יתומי הקהל” יהיו ולארץ אבותינו ישולחו, לגדלם ולחנכם שם על חשבון הקהל ולעשׂותם אחרי כן ל“אכּרי הקהל”. –

יתומי קישינוב – אכרים בארץ ישׂראל! מה יפה הרעיון!

אמנם, לא נפתרה עוד השאלה בכלל: אם אפשר באמת “לעשׂוֹת” אכרים על ידי חנוך בבתים מיוחדים לכך, ויש מן המומחים האומרים – והנסיון מסייע להם – כי בתי חנוך כאלה מוציאים מה שמוציאים, רק לא אכרים טובים, שיהיו מוכשרים לחיות חיי אכר.

אבל מה בכך? הלא יפה הרעיון!

אמנם, בית חנוך כזה דורש הוצאות מרובות שנה שנה, וכדי שיהיה קיומו בטוח באמת ולא יצטרך לצפּות לח"י פרוטות של “מחותנים”, צריך לאסוף מיד, בראשית הוָסדו, הון עצום, כחצי מיליון פרנק, שיהיה לו לקרן קיימת אשר מפּריה יתפרנס.

כן, אבל – הרעיון מה יפה הוא!

אמנם, בשביל להגיע לעיקר המטרה: לעשׂות את היתומים האלה, אחר מלאת ימי חנוכם, לאכרים בארץ ישׂראל, צריך יהיה להוציא גם בשכלולם כחצי מיליון, אשר לא נוֹדע מאין יבוא.

אבל – מי זה יעיז להכחיש, כי יפה הוא הרעיון?

אמנם, לא יתּכן לגזור גזרה מראש על עשׂרות ילדים רכּים – שעדיין לא נפתחו כוחות נפשם ואין אנו יודעים כשרונותיו, תכוּנותיו ונטיותיו של כל אחד מהם לעתיד – כי מחויבים הם כולם, למרות הבדל התּכוּנות והנטיות, להיות דוקא אכרים לכשיגדלו.

אבל – הלאה “ספקנות”! הלא הרעיון לוקח לב!

ואמנם, יש לנו נסיונות די והוֹתר, המראים גָלוי לכּל, כי מושבות הנוסדות בעזרת הכלל ועיני כל ישׂראל עליהן – מסוגלות ביותר להיות קן של “שנוֹררות” נצחית ולא יוכלו להתפתח בדרך טבעית וחפשית, מפני שיושביהן אינם מוכשרים להתגבּר על המכשולים בכוח עצמם, בהיות להם על מי להשען ואין פחד העתיד נגד עיניהם לעורר כל כוחות נפשם לפעולה עצמית. ואם יהודים פשוטים, שכל קרבנם על מזבח הכלל הוא רק דבר התישבותם בארץ ישׂראל, – אם הם כך, בני חללי קישינוב, שבדם אבותיהם קנו להם “זכותם” זו, להיות סמוכים על שלחן הכלל, על אחת כמה וכמה…

אבל – מי ישגיח בדקדוקי עניוּת כאלה, אם הרעיון יפה כל כך!

ובכן תוקעים בשופר גדול, והעם שומע ומתלהב, – וה“בנין” החל.

ועוד מעט ו“יתומי הקהל” יהיו שם – בארץ ישׂראל. עוד לא נבנה אמנם בית לשבתם, עוד גם לא נקבע בהחלט המקום שעליו יבּנה הבית. אך גם זה הבל. “נגיד פרזלא כד רתח”. אין רע אם לעת עתה יתגוררו הילדים, כאורחים חשובים, בבתי אכרים שונים באחת המושבות, למען יכירו וידעו כבר עתה, כי יתרון להם על כל בני גילם והכל חייבים בכבודם וכלכלתם…

ובעוד איזו חדשים יוָסד הבית, והילדים יתכּנסו לתוכו ביחד עם מוריהם ומשגיחיהם – ותחל ה“עבודה”: עבודה מבפנים, “להכין” את האכרים לעתיד, ועבודה מבחוץ, לעורר רחמים בכתבי העת על “יתומי הקהל”, להשמיע על הפרוטות ולקבּצן בקולי-קולות, בשביל לפרנס את הבית. וכמובן, לא יספיק כל זה לפרנסתו ברוַח, ודלותו החמרית תגרור אחריה גם דלות רוחנית. הראשונה תשמיע בחוץ קולה ברוגז וברחמים, והאחרונה תהיה דלות “צנועה”, המתעשרת ואין כל…

בקצרה, “בית הספר שביפו” במהדורא חדשה.

ובעוד איזו שנים יגָמר ה“חנוך”, ו“יתומי הקהל” יהיו “מוכנים” ומוכשרים על צד היותר טוב לתעודתם הגדולה – להיות אכרים מקבּלים תמיכה על אדמת אבותינו, ולא “מקבּלים” פשוטים, כרוב בני המושבת עתה, כי אם “מקבּלים” מיוחסים, בני קדושי האומה. מראשית ילדותם הרגילום במחשבה זו, שעם ישׂראל כולו קבּל עליו לעשׂותם לאכרים והוא מטפל בהם, ומחויב הוא לטפּל בהם, בזכות אבותיהם, ועתה, כשהגיעה שעת שכלולם, הרי רשאים הם לתבוע את “שלהם” – ויתבעו.

אז תחל “עבודה” חדשה. עוד הפעם כרוזים וקבּוּץ פרוטות, בקשות ושתדלנות לפני ועדים שונים ונדיבים שונים, – וסוף סוף, נקוה, יאָסף סכום ידוע, שיספיק לשכלל את המיוחסים בצמצום גדול. ואז תחל פרשת “המתאוננים”, הידועה לנו כל-כך ממעשׂי העבר. והפעם תהיה ההתאוננות של המשוכללים יותר עזה, וביֶתר תקיפות, כי על כן מיוחסים הם, “אכרי הקהל”. והועדים והנדיבים והעם לא יוכלו להתעלם מהם ויתנו ויחזרו ויתנו, וכל מה שירבו ליתן, כן תרבה ההתאוננות וכן תמעט יכלתם ויחלש רצונם של המשוכללים לבצר מצבם בכוח עצמם ולהסתפק במה שיש להם…

בקצרה, “קסטיניא” במהדורה חדשה עם הוספות ומלואים.

ובכל זאת – מה יפה הוא הרעיון.

ויפה הוא עוד גם בזה, שיודעים אנו את בעליו, אשר אחריותו עליהם.

מי גרם לבני “חדרה” שיפלו במגפה? – אין אנו יודעים. מי הפך בשאר המושבות אידיאליסטים נלהבים ל“שנוֹררים” ועבדים – אין אנו יודעים. כלומר, יודעים אנו, כי נדיבים ועוזריהם מצד זה וסופרים ועסקנים מצד זה, כל אותם ה“בונים” שבלבלו דעת העם במליצות ובשׂורות, בהצעות והבטחות, – כולם יחד הם האשמים בכל אשר קרה את הישוב עד היום. אבל, מפני שהכל אשמים, אין איש מרגיש באשמתו ובמשׂא האחריות הרובצת עליו, ו“הכל” יכולים להסב עיניהם במנוחה ממעשׂי ידיהם לשעבר ולפנות לבם ל“מעשׂים” חדשים ואולם בפעם הזאת, יודעים אנו, מי השליך את הלפיד אל המחנה, מלב מי יצא הרעיון היפה ומי הם הללו שמתעסקים בו עתה, בראשית ה“בנין”. אל נא יחשבו איפוא ה“בונים” האלה להמלט גם הם מן האחריות הגדולה לעתיד, בהטילם אותה על “הכל”! לא, – בפעם הזאת זכור נזכור היטב שמות “המתחילים במצוה” ונאמר להם: “גמרו!” רשאים וגם חייבים אנו לדרוש מהם זאת בכל תוקף. אם מכּירים הם באחריות הכרוכה בדבר, יהי נא אומץ בלבם להכריז גָלוי באזני כל ישׂראל: “אנחנו החתומים מטה, בעלי הרעיון היפה, מקבּלים אנו על עצמנו גם להשתדל בהוצאת רעיוננו לפעולה עד סופו; מתחייבים אנו לפני האבות המתים ולפני כל העם להשגיח על הענין ולשׂאת טרחו ואחריותו כל אותן השנים, לקבּץ את האמצעים הדרושים ולשמור את הבית וחניכיו מכל תקלה ומכשול, עד שיגיעו היתומים לתכליתם ויעמדו ברשות עצמם ולא יצטרכו עוד לעזרת הקהל. ואם לא יצליח הדבר, נהיה אנחנו אחראים לו ואנחנו עתידים ליתן דין וחשבון על כל המעשׂה, מראש ועד סוף”.

בלשון כזו צריך לדבּר, כשבאים לפני העם בהצעה שבּה תלוי גורלם של הרבה עשׂרות יתומים כאלה. אבל – רבוּתא להצית אש בלב העם על ידי מליצות נאות בשעה נוחה להתלהבות ולהניח לו אחרי כן להכּווֹת באִשו?…

קול מבשׂר / אחד העם

¹

(מכתב אל עורך “הצופה”)

אדוני העורך!

ידעתי אמנם מראש, כי הדברים הבאים בזה לא יהיו רצויים לרבים, ובכל זאת אבקשך לתת מקום להם, ואחריותם עלי לבדי.

בימים האחרונים, מאז הראו הציוניים החדשים את כוחם ב“קפיצת הדרך”, בעברם ביום אחד מציון עד אפריקא המזרחית, – נראתה נטיה ידועה גם במחנה הציוניים הישנים – הם “חובבי ציון” לפנים – לנסות אף הם כוחם ב“קפיצה” אך לא במקום, כי אם בזמן: לשוב לאותה השיטה שאחזו בה לפנים, ביחוד “בימי הרעש” של שנות תר“נ ותרנ”א. השיטה הזאת נקראה בשנים האחרונות לגנאי בשם “הישוב הקטן”, בניגוד לאותו “הישוב הגדול” שהבטיחה לנו הציוניות הבזילית. אבל באמת אין בשם הזה שום גנאי ואינו מציין שום שיטה מוגבלת. כי בין ישוב קטן וישוב גדול אין הבדל אלא זה שבין נער קטן ואיש גדול, כלומר בין שתי מדרגות של ההתפתחות הטבעית בעצם אחד, שאין ביניהם ניגוד עצמי ופנימי, אלא שהאחת בהכרח קודמת בזמן לחברתּה ואי אפשר לזו בלא זו. ישוב גדול אפשר לו שיבוא רק על ידי התרחבותו והתפשטותו של ישוב קטן שקדם לו, ורק דמיון כוזב יוכל לצייר לעצמו ישוב גדול הנוצר בבת אחת בכל גדלוֹ ולא היה קטן מעולם. ואולם השם הנכון, המציין באמת עיקר תכוּנתה של שיטת-הישוב הישנה, הוא – לא “ישוב קטן”, כי אם – ישוב מבולבל ורעוע, בניגוד לישוב מסודר ומתוקן, שצריך ואפשר היה ליסד בארץ ישׂראל עוד לפני שנים רבות, לולא רצו גם חובבי ציון הישנים, שיהיה הישוב “גדול” קודם שהיה “קטן”; לולא השתדלו להרחיבו בדרכים מלאכותיים, בעת שצריך היה להשתדל אך ביצירת התנאים הטבעיים המוכרחים לצמיחתו, וליתן לו אח“כ לצמוח בכוח עצמו. – ואת השיטה הזאת (כפי שאפשר לשפוט על סמך סימנים שונים) רוצים לחַדש עתה, בתור תשובה על התנועה ה”אפריקנית“. כאז כן עתה מתחילים להפיץ בעם בשׂורות טובות על דבר אשרם ועשרם של הקולוניסטים בארץ ישׂראל, וכאז כן עתה מתכּוונים לעורר על ידי אמצעים כאלה את ה”אהבה" לציון ואת התשוקה להתישב שם, כלומר מהללים את ה“סחורה” בשביל למשוך את העם ל“חנות” שלנ ו…

ואינני מכחיש, כי תכסיסי-מלחמה אלו, כשהם לעצמם, נראים לי כבזיון גדול לאותו האידיאל שאנו מבקשים הגשמתו בציון: כאִלו רעוע הוא האידיאל ההיסטורי הזה כל-כך, עד שזקוק הוא לאמצעים “מן השוק” בשביל שיוכל לעמוֹד בפני איזה חלום בן-רגע. אבל בגלל זה בלבד לא הייתי יוצא להפריע שׂמחת הקהל, לולא נראתה לי גם סכנה גדולה בדבר, שמא יגרמו הבשׂורות המשׂמחות בשעת צרה זו מה שגרמו בשׂורות כאלה לפנים, בשנת תרנ“א: אימיגרציה מבוהלת לארץ ישׂראל, שסופה מהומה ומבוכה לשנים רבות. אמנם, בעלי הבשׂורות אינם גומרים את ה”הלל" שלהם בקריאה גדולה: “ובכן, אחים, לכו לארץ ישׂראל ותחיו בטוב ובנעימים!” ואם יבוא האסון, ירחצו הם, המבשׂרים, את כפיהם ויאמרו: “ידינו לא שפכו את הדם הזה! האם אנחנו קראנו לאלה העניים שיבואו?” – אבל באמת אין בקריאה מפורשת שום צורך. הנרדפים והרעבים מַטים אוזן ומקשיבם ברעדה לכל הגה היוצא מפי כל עסקן בצרכי הכלל, בצפּיתם למצוא איזה פתח-תקוה, איזה דרך לצאת מן המצר, והם יבינו היטב פירושם של דברים כאלה, הנשלחים על-ידי הטלגרף לכל תפוצות הגולה “המצב [של המושבות בא”י] טוב מאד. מי יתן ובעוד עשׂרים שנה יהיה מצבנו ככה. הקולוניסטים יכולים לחיות בלי כל תמיכה. גם אם יסַלקו הברון ויק"א את ידיהם מהם אפשר יהיה להקולוניסטים להתקיים… אוסישקין מלא התפעלות מכל אשר ראו עיניו ומביע תקוות חזקות לאפשרות תחית העם על אדמתו".² – גם איש המוני, שלא למד מעולם חכמת ההגיון, ידע להוציא מן המשפטים המוחלטים האלה את התולדה המחויבת מהם, ובעמדו על פרשת דרכים ואינו יודע אנה יפנה, ימצא כאן את הפתרון לשאלתו הקשה וילך לארץ ישׂראל, ליהנות גם הוא מן “המצב הטוב” ולקדם את אֶחיו שבגולה ב“עשׂרים שנה” של חיים טובים ומאושרים…

עומדים אנו עתה בתקופה של “התפעלות”. אבל, אם יש ערך ידוע להתפעלות, בתור כוח מעורר ומחַזק, באספות וקונגרסים, העוסקים בדיפּלוֹמַטיא ושאר ענינים שהם כהררים התלויים בשׂערה, – הנה אין לה שום ערך, בתור מופת וראיה, בשאלות של קולוניזציא, התלויות במעשׂים ומספּרים. מעשׂים ומספּרים אפשר להכחיש רק על ידי מעשׂים ומספּרים אחרים, יותר מדויקים, ולא על ידי התפעלות לבד, אפילו של מאה אנשים כאחד. ועל כן הנני חושב, כי ה“קוֹמיסיא', ³ ששבה עתה מארץ ישׂראל עם מר אוסישקין בראשה, לא תוּכל גם היא להסתפק בזה, שבִשׂרה לנו מה שבִשׂרה בסגנון “מלא התפעלות”, אלא מחויבת היא לפרסם אותם המעשׂים והמספּרים שעליהם נשענות בשׂורותיה הטובות, למען נראה ונוָכח בעצמנו, מה הוא עתה המצב האמתּי של הישוב בכלל ושל כל מושבה בפרט; מחויבת היא להראות במופתים נאמנים, כי כל המעשׂים והמספּרים שנתפרסמו עד כה על ידי אחרים ושאינם נותנים כלל מקום לשׂמחה – לא היו מכוּוָנים אל המציאות, או כי נשתנה המצב במשך השנים האחרונות מן הקצה אל הקצה. באופן האחרון צריכים אנו לדעת, במה נשתנה המצב, באיזו דרכים ועל איזו יסודות, ואם השנויים האלה לטובה הם טבעיים וקיימים, או רק מלאכותיים וארעיים; צריכים אנו לדעת כמו כן, אם הקולוניסטים באמת כבר חיים כולם “בלי כל תמיכה”, או כי אך “יכולים לחיות בלי כל תמיכה”, לפי השערת המבשׂרים, אע”פ שבפועל מוסיפים הם לקבּל תמיכה – תמיכה גלויה או תמיכה מסותרת בצורת “הכנסה” מדוּמה. ואם התמיכה עדיין קיימת – מפני מה היא קיימת? מפני מה מקבּלים המקבּלים ומפני מה נותנים הנותנים, אם אין בזה עוד שום צורך? בקצרה, הרבה והרבה אנו צריכים לדעת, בשביל שנוּכל להביע בעצמנו לידי הכּרה – על יסוד ידיעותינו, ולא על יסוד ההתפעלות של אחרים – כי באמת “יכולים הקולוניסטים לחיות בלי כל תמיכה וגם אם יסַלקו הברוֹן ויק”א את ידיהם מהם אפשר יהיה להם להתקיים“. ואם, אחר שנדע את המצב לאמתּו, נגיע כולנו לידי הכּרה כזו, אז תהיה חובתנו קודם כל לשלוח עוד הפעם “מַלאכוּת” לפאריז, שתדרוש מאת הברוֹן ומאת יק”א לסַלק ידיהם באמת מן הישוב ולהניח לו להתקיים בלי עזרתם. ה“מַלאכוּת” המפורסמת, שהלכה לפאריז בשנת תרס“א, אמנם לא הצליחה, ⁴ אבל זו, שנשלח עתה, בודאי תצליח. לפי שהראשונה ירֵאה היתה להעמיד על דעתה, שמא יקצוף הברוֹן ויסַלק ידו מן המושבות מבלי תת להן יכולת תחלה להתקיים בלי עזרתו. אבל עתה, שיכולת זו, לדברי המבשׂרים כבר יֶשנה, ואין לנו אם כן לבקש עוד כלום אלא סלוּק גמור מיד, – עתה בודאי לא תירא עוד ה”מַלאכוּת" לדרוש בחָזקה את הסלוּק הזה מאת הברוֹן ויק“א, וסוף סוף תצליח להסיר מלבם את התאוָה הזרה השולטת בהם: לבזבז ממונם למושבות שאינן צריכות לכך כלל… ואז, כשיעבור זמן ידוע אחר ה”סלוק" ונראה, כי הקולוניסטים “מתקיימים” ומצבם טוב באמת, בלי כל עזר מן החוץ, – אז בודאי תהיה לנו רשות לבשׂר את הדבר בקהל רב, ובלבד שנפרסם עם זה גם את ה“חשבון” בכמה עלה “המצב הטוב” של כל מושבה, כדי שהרוצים להתישב מחדש בארץ ישׂראל בעת הזאת – קודם שהוּסרו המכשולים העיקריים, הידועים לבקיאים – לא יטעו לחשוב, שאפשר להם להגיע לאותו המצב הטוב באמצעים קלים וביגיעה מעטה.

בטוח אני בחברי הקוֹמיסיא, שבדואי מכּירים הם עצמם, מה חובתם – ויעשׂוה. אבל לע"ע לא שמענו עוד מהם אלא דברים כלליים בלבד, בלי שום אות ומופת, ואין אנו יודעים עדיין, עד כמה יש יסוד להשקפתם על הישוב בהוה, ועל כן, מי שממהר לפרסם בקהל בשׂורות “טלגרפיות” כאלה, שיש בכוחן להביא את העם לידי מושׂגים מוטעים ותקוות כוזבות, הרי הוא עתיד ליתן את הדין על התקלה שתוכל לבוא על ידו.

אודיסא, כ' תשרי תרס"ד.

הללו אמרו “הן” והללו אמרו “לאו”; הראשונים היו המרובים – ונצחו, והאחרונים, המנוצחים, פרשו ובכו.

מעשה הראשונים אינו צריך ביאור ארוך. רבים מהם, ביחוד מן המערביים, לא היו מעולם ציוניים אלא בדרך ההשאלה: “ציון” הוא להם שם מושאל ל“מדינת היהודים”, תהיה במקום שתהיה; ועוד רבים, ביחוד מן המזרחיים, רחמנים הם בכלל, המוכנים תמיד לאמור “הן”, בלי מחשבות יתרות, על כל הצעה “לטובת העניים”, תהיה מה שתהיה; ויתרם הם מאותם “בעלי הן”, הנמצאים לרוב בכל התנועות החיות מפי איש אחד. אלו הם חומר בלי צורה, הנתון ביד ה“יוצר” לעשות בו כרצונו בכל שעה. הם אינם יכולים לאמור “לאו”, כשהוא אומר “הן”. אנשים ממין זה הם שהלכו לפנים אחר שבתי צבי ואחר פראנק גם בדרך יותר רחוקה מאפריקא, בדרך שכל באיה לא ישובו, ואיך לא ילכו אחר הרצל לאפריקא על מנת לשוב משם לארץ ישראל?

אבל האחרים, “בעלי הלאו”, ראוים שנסתכל בהם בעין בוחנת ונשתדל להבין הנהגתם. רובם הם אנשים שהיו לפנים לא “חומר ביד היוצר”, כי אם בעלי “צורה” קבועה, וכשראו עתה את היד השלוחה למחות את הקו האחרון, אשר עוד נשאר להם מצורתם הישנה, – חגרו שארית כחם ואמרו “לאו”, וכשראו את ה“לאו” שלהם בטל ברוב והזרם הולך ושטף את הכל, – פרשו לקרן זוית ובכו. אבל על מה בכו? על המעל אשר מעלו בהם מנהיגיהם? על האידיאל הלאומי אשר הורד והושפל? לא! על דברים כאלה עונים לא בדמעות ואנחות, כי אם במעשים. ברגעים כאלה יתקוף הרגש החי – אם חי הוא באמת – את האדם כלו, וההתמרמרות הפנימית תעשה גם את החלש לגבור, להלחם כארי בעד משאת נפשו, מבלי בקש חשבונות רבים. והם, בעלי ה“לאו”, בכו ונאנחו – והתנחמו. שָמעו בנים “מוסר אב”, ומחו דמעה מעל פניהם ושבו אל מקומם “בשלום”. עוד ענן קל אמנם העיב את מבטי עיניהם, עוד עקבות הדמעות נראו על לחייהם – ונכמרו רחמי האב על הילדים העצבים, ופייסם ב“מיני מתיקה” שונים, שלא ישביתו עוד את ה“שמחה”.

על מה איפוא בכו?

כמדומה לי, שיודע אני תשובה לדבר, ואותה אגיד פה מפורש, לא ברמזים וחידות. הגיעה השעה להגיד הכל בשפה ברורה.

––––––––––

אמונה שלמה ועמוקה הביאו עמהם האנשים האלה לבזיליא, בבואם שמה בפעם הראשונה, לפני שש שנים; אז האמינו בכל לבם, כי תחית ישראל בתור עם חפשי, החי ברוחו ומתפתח לפי טבעו – אך דרך אחד לה ובלתו אין: לשוב ולהתרכז בארץ האבות, כבשנים קדמוניות, ולהחיות את העם על ידי הארץ ואת הארץ על ידי העם. הם ראו אמנם גם אז את המכשולים הגדולים אשר על דרכם, מכשולים מצד העם ומכשולים מצד הארץ. אבל אמונתם החזקה בכח הקשר ההיסטורי הנצחי שבין שני אלה – היא גברה על הכל. לא בחפזון ורעש אמרו לעלות על הארץ ולכבשה. הם ידעו, כי עבודה ארוכה לדורות קבלו עליהם וכי רק לאט לאט, צעד אחר צעד, יוכלו להתקרב אל מטרתם. היו אמנם ביניהם חלוקי דעות, כן בנוגע אל המטרה וכן בנוגע אל האמצעים. רובם האמינו, כי סופה של העבודה הזאת לקבץ כל גליותינו לארץ ישראל ולשים קץ לצרות עמנו, הגשמיות והרוחניות יחד; ומועטם אמרו, כי תקוה כזו היא למעלה מן הטבע וכי כל מטרתה של העבודה היא אך זאת: לקבץ לארץ ישראל חלק ידוע מן העם, והחלק הזה, בהגיעו שם ברבות הימים לחיים טבעיים וחפשיים, יהיה המרכז לחיינו הלאומיים בכללם וישפיע מרוחו על כל שאר חלקי העם, אשר ישארו בארצות נכר, לטהרם מחלאת עבדותם הפנימית ולאחדם כלם לגוף לאומי אחד בעל רוח אחת. וביחס אל האמצעים היתה דעת הרוב, שצריך להרחיב את הישוב בארץ ישראל בלי הפסק, באיזה אופן שיהיה, מבלי להרבות בהכנות קודמות; ודעת המועט היתה, להפך, שאך ישוב מסודר היטב על יסודות חזקים וברשיון המלכות – הוא יוכל להביאנו אל המטרה. אבל אלו ואלו עמדו על בסיס אחד קבוע כסלע איתן: על בסיס האמונה בכח הקשר ההיסטורי שבין העם והארץ, שהוא יעורר את רוח-לאומנו לשוב ולהכיר את עצמו ולהלחם בעד עצמותו עד שיברא לו את התנאים הדרושים להתפתחותו החפשית.

ומן הבסיס הזה לא יכלו להזיז אותם כל החלומות ה“מדיניים”, אשר נצצו ונבלו לעיניהם.

עוד בראשית התנועה, לפני עשרים שנה, נמצאו אנשים אשר אמרו להם: “מה אתם עושים? מלקטים אתם אחת לאחת אבנים שרופות בארץ שוממה, ומהן תקוו לבנות בית ישראל? הנה לפנינו ארץ קולטורית גדולה ונהדרה – אמיריקא הצפונית. קומו ונלכה למערבה של הארץ הזאת. שם עוד מקום רחב-ידים לפנינו, שם נאסוף יחד ששים אלף איש מבני עמנו, ואז – על פי החוק השולט ב”ארצות הברית" – תהיה לנו רשות ליסד לעצמנו “מדינה” מיוחדת עם “שלטון-בית”, ונחיה חיים לאוּמיים בחירות גמורה". – והם, עובדי ציון, שמעו כל זאת במנוחה, ואמונתם לא נעה אף רגע. בבטחון, הנובע ממקור הכרה פנימית עמוקה, ענו לבעלי החלום: “כן, שם, באמיריקא, הכל יש, חוץ מדבר אחד: חוץ מן הבסיס ההיסטורי, אשר אך הוא לבדו יוכל לחולל את הפלא הגדול – לקשר אל האדמה רבבות רוכלים וסרסורים ולחדש רוח לאומי נכון בלב עם מפוזר ומפורד. כך אנו מאמינים, ועל כן עינינו לציון. ואתם, אם לא כן תחשבו, לכו ונסו כחכם”.

עברו שנים אחדות, בעלי החלום האמיריקני נפזרו לכל רוח ורבים מהם נהיו בעצמם לרוכלים באמיריקא – וחלומם נשכח מלב. ועובדי-ציון עוד עמדו על משמרתם ועבדו עבודתם ההיסטורית בסבלנות, כמקודם. והנה קם חולם מדיני חדש ובכח עשרו הרב פתח שער לארץ חדשה – לארגנטינא. ועוד הפעם התלהבו רבים ועשו את הארץ הזאת לאידיאל לאומי. המון מאמרים נכתבו לשמה ב“דבקות” לאומית עצומה, גם שירים שרו לכבודה ואין שבח ותהלה אשר מנעו ממנה. אך נושאי דגל ציון עמדו מרחוק והניעו ראש אחרי בעלי-ההזיה האלה, אשר בתומתם חשבו את עצמם לאנשי מעשה ואת העובדים לציון ראו כחולמים. אלה האחרונים ידעו ידיעה ברורה, כי לא יקום החלום החדש ולא יהיה, כי לא יוכל להיות, בהיותו משולל הבסיס ההיסטורי. לכן הניחו לבעליו, שיהמו וירעשו ויצלצלו במיליונים, והם עצמם עבדו את עבודתם הקשה בעוני ובמחסור, אך באמונת לבב ובבטחון, כי חלומם הם יקום ויהיה, מוכרח להיות, אחת היא מתי. ולא היו שנים מועטות וגם רעש ארגנטינא שקט, ההתלהבות חלפה, ה“אידיאל” היה לשחוק, – ודגל ציון עודנו על מקומו, ונושאיו עודם מחזיקים באמונתם, עודם עובדים ומקוים כבתחלה.

ובאמונתם ותקותם באו לפני שש שנים לבזיליא.

באו – והנה לפניהם אנשי המערב בכל יפעתם החיצונית, עם כל נמוסיהם וסדריהם היפים ולשונם המדברת גדולות, – ו“נתבטלו” המזרחיים והיו בעיניהם כחגבים. שם באה מהפכה ברוחם והם לא הרגישו בה; שם נשמט הבסיס ההיסטורי מתחתם והם לא שמו לב. במקום הרוח הלאומי באה ה“מדיניות” ובמקום ההתפתחות הפנימית – הדיפלומטיא החיצונית. עבודתם הקשה, שנתנו נפשם עליה במשך חמש עשרה שנה, היתה שם לשחוק ולעג. בחשבון נפלא, ששטחיותו דוקרת את העין, הראו להם שם, שעבודתם זאת תביא את הגאולה רק לאחר תשע מאות שנה. לא כן הדיפלומטיא. היא כחה גדול ליסד לעמנו מדינה אבטנומית בארץ ישראל בזמן קרוב, בלי כל עבודה קודמת בישובה, בלי כל השתתפות קודמת בחייה, בלי כל חלק ונחלה בין יושביה, – רק על ידי “שטר מכירה” כתוב וחתום בבירת תוגרמה ומאושר ומקוים בבירות אחרות. ורק אז, כשיהיה השטר מונח בכיס הדיפולמטים שלנו, אז יתנו הם אות – ונרים פעמינו ונלך כלנו יחד לעשות ממשלה על יושבי הארץ, שעסקו בישובה ועמלו בבנינה עד כה, בעת שישבנו אנו מרחוק וחכינו לביאת השטר.

זה היה “הרעיון המדיני הגדול”, אשר הביאו אנשי המערב לבזיליא, והעובדים המזרחיים קבלוהו עליהם ולא הרגישו, כי באותה שעה חדלו להיות עובדים לאומיים במובן ההיסטורי והיו מעין מה שקוראים בלעז “מבקשי אַבנטורות”, כלומר, אנשים המואסים בדרך הארוכה והטבעית של עבודה תמידית והתפתחות מודרגת ומבקשים הצלחתם במקרים פתאומיים נפלאים, היוצאים מגדר המצוי. האידיאל הלאומי החי, הברור, הנובע מן הלב ומיוסד ברוח העם וחייו ההיסטוריים, פנה מקומו ל“פרוגרמא” מדינית אשר שבעים פנים לה, פרוגרמא שנתחברה במחשבה תחלה “לחנך” אותנו, פראי המזרח, באופן בלתי מורגש, עד שנהיה “מדיניים טהורים” ונחדול לשגות באידיאלים לימים רחוקים, שאין להם מחיר קצוב בשוק החיים בהוה.

ו“החנוך” עלה יפה. אותה הציוניות של נייר, שתחלתה פרוגרמא וסופה שטר מכירה ותוכה אַקציות ומרקאות, – הצליחה באמת לזעזע את הבסיס ההיסטורי, שעמדנו עליו לפנים, ובצעדי-און הלכה והתקרבה לחפצה: “לטהר” את “המדיניות” מכל תערובת זרה לרוחה. היא קראה לעצמה “ציוניות מדינית”, אבל מעט מעט היתה למדיניות ציונית, ולבסוף, כשראתה את השעה כבר מוכשרת לכך, וִתּרה לגמרי על היסוד הציוני (לא בהפרוגרמא – חלילה! רק בפועל ), – והרי היא הולכת ליסד מדינה באפריקא.

והצעד האחרון הזה פקח עיניהם של רוב העובדים המזרחיים לראות לא רק מה שמחוצה להם, כי אם גם מה שבלבם מבפנים. עד הרגע ההוא האמינו עוד, כי, עם כל ה“מדיניות”, עודם מחזיקים באותו האידיאל הציוני שמלא את לבם לפנים. אך עתה, ברגע הקריסיס, כשאי אפשר היה עוד “לעבוד שני אדונים כאחד” וצריך היה לבחור בזה או בזה, – עתה הוכרחו להודות לעצמם בכאב פנימי, כי הרחיקו כבר ללכת על דרך המדיניות, ובכל געגועיהם על האידיאל הציוני שקדם למדיניותם, אין בהם כח לשוב אליו עוד. ולא זו בלבד, אלא שאין להם גם כל צדקה לצעוק ולהתמרמר על הנעשה, אחרי כי “מן השעה הראשונה” עצמו עיניהם ולא רצו לראות, אנה הם הולכים ומוליכים את העם. ומה נשאר להם איפוא לעשות עתה, כשבא מה שמוכרח היה לבוא, כתולדה מחויבת מכל מהלך הענין מראשיתו ועד עתה? לא נשאר להם כי אם לבכות, לבכות על החורבן אשר בלבם פנימה ועל רפיון כחם לבנות הריסותיהם, – לִבכות ולשוב אחרי כן בעצב אל ה“עדר”, בשביל לילך עמו למקום שמוליכים אותו הרועים.

שש שנים הלכו ל“אפריקא” ופיהם מלא שירי ציון, ועתה כי באו, איך יוכלו להשתומם ולהתרגז על הדבר? עוד אחר הקונגרס השני, כשנתפרסמו תקנות הבאנק, שעל פיהן נוסד אז, – כבר נקל היה היה לראות, לאן הדברים נוטים. למרות כל המליצות הרמות על דבר “ציון”, שהמנהיגים ועוזריהם השמיעו בקונגרס ההוא מעל הבמה (כמעט כאותן שהשמיעו עתה, אחר ההליכה לאפריקא), בשביל להטות לב הצירים, שיאמינו בהם ויתנו להם לחבר תקנות הבאנק ולאשרן בערכאות בלי בקורת קודמת; למרות ההבטחות המוחלטות, שהבטיחו אז בפומבי, להגביל היטב בספר התקנות את המטרה הציונית של הבאנק; – למרות כל אלה, חברו את התקנות, כידוע, בנוסח הנותן להם יכולת להשתמש במוסד הזה לכל מיני עסקים שבעולם וליסד בשמו ישובים ו“מדינות” בכל קצוי ארץ. וגם ההבטחה שהבטיחו אחרי כן, בקונגרס השלישי, לשנות את התקנות וליתן להן צורה ציונית ברורה, – גם היא נשארה מעל. וכי צריך היה לבינה יתרה בשביל לראות כאן כונה צפונה: לשחרר לעת מצוא את ה“מדיניות” מן השלשלאות הציוניות? ומי יוכל איפוא “לצעוק חמס” על המנהיג, שהשתמש עתה בזכות זו, הנתונה בספר התקנות, ובא בדברים עם אנגליא בשם הבאנק על דבר מדינה באפריקא?

שש שנים התאמצו להאמין ולקבוע אמונה בלב העם, כי לא תנום ולא תישן הדיפלומטיא עד שתקנה לנו את ארץ ישראל, ונבוא לציון ברנה ונפטר מכל צרותינו. לפעמים אמנם הוסיפו, שאין לדחוק את הקץ, ואם יתמהמה נחכה לו. אבל אלו הסתכלו באותה שעה היטב בעמקי לבם, היו רואים בעצמם, שאין זו עוד אלא מליצה ריקה, שהם חוזרים עליה מפני שהורגלו בה לפנים, בעת שהאמינו לא בכח הדיפלומטיא, כי אם בכח העבודה ההיסטורית הארוכה. מי שכובש לו דרכו בעבודתו, הוא שוקל את כחו כנגד המעצורים שלפניו ויודע מראש, כמה הוא צריך לעבוד בשקידה עד שיגיע למטרתו, ועל כן הוא מזדיין בסבלנות ועובד בלי ליאות. אבל מי שתולה גורלו במקרים מצליחים ומצפה לישועה פתאומית שתבוא לו מן החוץ – הוא בא בהכרח לידי תקוה, שהישועה אפשרית היא גם “היום או מחר”, והתקוה הזאת מתשת כח סבלנותו ומביאתו לידי מרירות הלב כשהישועה תתמהמה, כשהיום ומחר יעברו והיא לא באה. – ומה יפלא איפוא, כי אחר שש שנים של דיפלומטיא “מוצלחת” ותקוות טובות, כשבאו המנהיגים לבסוף לידי הכרה, שתוחלתם נכזבה לימים רבים, – רפו ידי הכל עד ליאוש? המנהיגים וכל אשר עמהם חשו מפלט להם לאוגנדא – “מציאה” זו שבאה לידם בהיסח הדעת, והעובדים הראשונים, אשר לפנים לא ידעו יאוש גם ברגעים היותר מרים, בשמעם עתה דבר “האסון הגדול”, כי לא יוכלו מנהיגיהם להביא להם ארץ ישראל בכיסם, – נמס לבם ולא קם עוד רוח בהם, כאלו עלה הים והציף את ארצנו לנצח.

שש שנים עסקו בחנוך העם ברוח ה“מדיניות” והעמידו תלמידים הרבה. כל נער ובער, כל אדם מן השוק, כשנתן ידו לה“אורגניזציא” וקבל עליו את “הפרוגרמא הבזילית”, – מיד הרגיש בעצמו, שנעשה “בחיר האומה” ובשם “המדיניות” רשאי הוא לדבר בגאוה ובוז על אידיאלים רוחניים, אשר קצרה דעתו להבינם. והם, המחנכים, לא הקפידו על זה, כאלו רצו לקרב “עקבות משיחא” על ידי התפשטות החוצפה. ואיך יוכלו להתמרמר איפוא, בהיותם עתה בעצמם ללעג וקלס בפי תלמידיהם בגלל “רוחניותם” היתרה שנתגלתה בשאלת אפריקא, והמנהיגים מראים להם מקומם, מפני הכבוד, לא בבית משוגעים, כי אם רק – “באספה של ספירטיסטים”?

שש שנים דברו אל העם בשם “הפרוגרמא הבזילית”, כאלו לא היה להם מעולם אידיאל לאומי וציוני עד שקבלו את התורה בבזיליא. אל נא יחר להם איפוא, אם אלו שנתנו להם אז את התורה בכתב מוסרים להם עתה את פירושה בעל פה ומעמידים אותם על כונתה האמתית, שלא הבינו עד כה. לשוא מתאמצים להוכיח בפלפול וסברא, שהפרוגרמא הבזילית מתנגדת ליסוד מדינה באפריקא. הפרוגרמא הזאת מעשה ידיהם של המערביים היא, והם יודעים, כי יותר ממה שכתוב בה צפון בין שורותיה. אתם מראים באצבע על המלה “פלשתינא”, והם מספרים לכם מעשה שהיה: כי “הציוניים הראשונים” רק בקושי הסכימו להכניס מלה זו לתוך הפרוגרמא, ומאחר שנכנסה באונס, מותר להוציאה ברצון. –

ואולם, אלו בא מקרה כזה לידי העובדים הראשונים (לא “הציוניים הראשונים”) בטרם נהפך לבם על ידי המדיניות, היו מדברים בלשון אחרת לגמרי והיו משיבים להם לבעלי דינם תשובה מעין זו:

“מניחים אנו את הפרוגרמא הבזילית לאותם הציוניים מאתמול, שפרוגרמא זו היא כל תורתם. אנו לא בשם פרוגרמא אנו באים, כי אם בשם האידיאל הציוני, אשר החיה את לבנו וחזק את ידינו לעבודה עוד ימים רבים לפני היות הפרוגרמא בעולם. והאידיאל הזה, לפי עצם מהותו, אינו סובל שום רעיון על דבר מדינה יהודית המשוללת בסיס היסטורי, בהיותו רואה את הבסיס הזה כתנאי שבלעדו אי אפשר לה למדינה יהודית להתקיים או אף להברא. ואם “הפרוגרמא” אינה מודה בזה, הרי היא מתנגדת להאידיאל הציוני, ואין לנו חלק בה. אנו נושאים עינינו לציון, ורק לציון לבדה, לא בבחירה חפשית, כי אם בהכרח טבעי. מפני שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי אך שם, בכח הרגש ההיסטורי, המקשר את העם והארץ, יחזק ויטהר רוחנו ויתעוררו כל כחותינו הפנימיים, עד שנוכל להתגבר על המכשולים העצומים המונחים על דרך מפעל לאומי כזה, שבא להפוך משורש דרכי-חייו והלך-נפשו של עם, אשר נעקר מן האדמה לפני אלפי שנה ואשר הורגל במשך הרבה דורות לשאת עיניו לזרים ולשעבד להם רוחו. בכל מקום אחר יוכלו בני עמנו רק להמשיך את חייהם אשר חיו עד כה, להשתתף בעבודת הקולטורא הגשמית והרוחנית עם שאר יושבי הארץ, אשר הם באים להתישב בה, אך לא לברוא קולטורא חדשה ברוחם ובכחם הם במקום שאין עוד כלום. ולכן הם נודדים, ומוכרחים לנדוד, רק לארצות נושבות, שהגיעו כבר בהתפתחותן למדרגה גבוהה ונותנות יכולת לגר הבא אליהן לאחוז באיזה מענפי החיים והקלטורא המוכנים כבר לפניו. אבל אם יתרחקו מן הישוב ויאמרו להפוך לארץ נושבת איזה מקום שמם, אשר לא ידעו הם ואבותיהם, לא יעלה הדבר בידם, אף אם יתנו להם כל הזכיות שבעולם, כי יחסר להם הכח המוסרי הדרוש לזה. באופן היותר טוב יהיה הישוב הזה קטן ודל גם בכמות וגם באיכות, ורוחנו הלאומי יתדלדל שם עוד יותר מבאירופא. כי בהיות המתישבים מרוחקים מן החיים הקולטוריים של העולם הגדול ומתגעגעים עליהם, ואידיאל היסטורי אין להם שם, לרומם את רוחם, – תשלוט בהם, עוד יותר מבשאר מקומות, הנטיה להתבטלות מפני עם-חסדם, שנתן להם מנוח באחת הפנות הרחוקות שבמדינתו, ולשונו ומנהגיו וכל דרכי חייו יהיו ל”מרכז החקוי" בקבוץ הקטן הזה. להוכיח אמתות המשפט הזה במופתים הנדסיים – אי אפשר, אבל זאת היא אמונתנו, שאנו מוצאים לה אמנם סמוכים בתולדות עמנו ובתכונות רוחו, אך יסודה העקרי הוא בהכרתנו הפנימית. ולאמונתנו זאת אנו קוראים “ציוניות”. ואתם, אם מאמינים אתם, להפך, שאפשר לנו ליסד לעצמנו מדינה לאומית מיוחדת בכל מקום, אם אך יתנו לנו את האדמה וזכיות הנחוצות, – הרי אתם יהודים כשרים, ואולי גם לאומיים כשרים, אך ציוניים אינכם עוד. לפי שהאפשרות הזאת, שאתם מאמינים בה, שוללת מן הציוניות כל זכות קיומה, בתור תנועה שיש לה מטרה לאומית גדולה ותפיסה ממשית בחיים, ועושה אותה לשאיפה בטלה בלבד, כמו שהיתה לאבותינו בדורות שעברו. כי מי זה לא ידע, שנקל הרבה יותר להשיג איזו כברת-ארץ נשכחה באפריקא או באמיריקא או באיזו מאיי הים, מאשר להתישב בהמון, ולו גם לאט לאט, ולצפות להשגת זכיות לאומיות, ולו גם בעתיד רחוק, בארץ אשר עיני כל העמים עליה ואשר כל שעל אדמה בה צריך להוציא מיד בעליו בעמל רב ובמחיר יקר? ואם אפשר לנו לפתור שאלתנו הלאומית בארץ אחרת, שהשגתה יותר קלה, לא יהיה זה אלא שגעון מתוך הזיה דתית או פיוטית, אם נבזבז לבנינה של ארץ האבות אף החלק היותר קטן מכחותינו הדלים, הנחוצים לנו כל כך לבנין ביתנו אנו. אין משתטחים על קברים בשעה שהחיים דורשים תפקידם בחזקה".

כך היו משיבים בני המזרח לפנים, קודם שתקפה עליהם המדיניות. אבל עתה – הרי “פרוגרמא” יש להם, וכל השאלה היא רק זאת: מדינה זו מותרת או אסורה על פי הפרוגרמא? –

ובאותו היום עצמו, שבו נפתרה שאלת הפרוגרמא לטובת המדינה באפריקא, נתנו המנהיגים –כאלו רצו להראות, שהשכל וההגיון משחק להם – לאופנהיימר לדרוש דרשתו הידועה על דבר הישוב, דרשה שהנחותיה היסודיות הן בניגוד גמור לההצעה האפריקנית ובניגוד חלקי גם להציוניות המדינית בכלל. לבני המזרח לא היו רוב ההנחות ההן חדשות. כבר שמעו דומיהן זה כמה מפי אנשים משלהם. אבל בינתים הלא נהיו לעבדי המערב וכל מה שאינו בא “משם” הבל ואפס בעיניהם. והנה בא עתה איש “משם” – איש שהמנהיג עצמו העיד על גדולתו וגם חרש בעגלתו – והוא אינו בוש לדבר מעל הבמה המדינית בבזיליא על היסודות הרוחניים, אשר בלעדם לא יכון הישוב!

אבל גם הוא, המערבי, עוד לא עצר כח להחיות בלב שומעיו את היסודות ההם, אשר נתערערו בתקופת המדיניות. וכשנצחו תיכף אחר זה “בעלי ההן”, והנאמנים לציון הרגישו פתאום דחיפה עצומה, כאלו הפילום מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, – אז בקשו מעמד לרוחם בקרבם פנימה, אך לא מצאו עוד.כשמשון בשעתו, הקיצו ואמרו “להנער”. אך לשוא! “סר כחם מעליהם”. האידיאל החי איננו, והפרוגרמא התירה את הדבר, ומאין איפוא יבא הכח להחזיק מעמד נגד הזרם בלי פשרות והנחות?

ובכן מתחיל הפרשת הפשרות, המעוררת חמלה ועוד רגש אחר, אשר לא אחפוץ לקראו בשמו. המועטים נכנעים לפני המרובים – כאלו עיקרי האמונה של אדם נחתכים על פי רוב דעות! – והולכים עמהם לחקור את אוגנדא, אולי תצלח להיות “מדינת היהודים”, ובאותה עת עצמה הם נותנים “פדיון נפשם” לציון ומבזבזים הרבה לקנית קרקעות שם, מבלי לחקור תחלה, אם לא תביא החלטה כזו בפומבי בעת הזאת הפסד יותר משכר… כי מי זה ירבה חקר על דבר “כסף אשמות” הניתן לכפרה? ואוגנדא האומללה – כמה שבעה לה חרפה ובוז! אנשים הולכים לראותה בשביל להשתקע בה, לעבדה ולשמרה ולמצוא בה מנוחה שלמה – ובה בשעה הם מתיחסים אליה בשנאה ובוז ושרים שירי אהבה לארץ אחרת! ל“אַבּסורד” כזה לא הגיעו עוד, כמדומה לי, בני אדם מעולם. יסוד מדינה חדשה בארץ מרחק, ומה גם לעם כעמנו, מפעל כביר הוא מאין כמהו, הדורש לא רק את הממון ואת הגוף, אך גם את הנשמה, ואף המאמינים באפשרות המדינה האפריקנית מוכרחים על כן להודות, כי האפשרות הזאת תקטן עד לאפס, אם מיסדי המדינה והמתישבים בה לא יהיו קשורים אל ארצם החדשה בעבותות אהבה ומראשית עבודתם ישאו עינים אל ארץ אחרת. למה איפוא כל ה“מֵילודרַמֵא” הזַאת? למה תחפצו לרפות ידי העובדים באפריקא במשככם את לבם לציון? וכמה מן ה“רוחניות” – רוחניות שמקומה באמת אך באספת ספיריטיסטים – יש ב“ציוניות” כזו, שאין לה שום מטרה לאומית מוחשית ואינה אלא געגועי הנפש, המפריעים את העם מלהתמכר בכל לבו ובכל מאדו לעבודתו הלאומית הגדולה שם, בארצו החדשה, הממשית, שבה הוא מבקש לו חיים לאומיים חדשים, מנוחה, כבוד וחירות!

יותר נאה היה לכם, לכלכם, המנהיגים והמונהגים, “בעלי הן” ו“בעלי לאו” יחדו, שלא תרמו עוד את עצמכם וכל שכן את אחרים. בשעה שעושים אתם את הצעד הראשון לאפריקא, מוכרחים אתם ליתן ספר כריתות לציון. אי אפשר ליסד מדינה לאומית כאן ולראות חלומות לאומיים בסאספמיא. ציון תשאר קיימת ועומדת בסדר-תפלתכם – על זה בודאי ישגיחו הרבנים שאמרו “הן” – אבל בחייכם ובעבודתכם לא יהיה לה מקום עוד.

והצעד הראשון לאפריקא כבר עשיתם גם אתם, “הבוכים”, כשהסכמתם לבסוף, אחר הדמעות והאנחות, להשתתף עם הרוב בחקירת אוגנדא. אם טובה הארץ או לא – אחת היא: לציון לא תוכלו לשוב עוד. כי אם טובה אוגנדא, הן לא יתכן לאמור “לאו”, “שלא לבייש את אנגליא” – זאת העניה, היושבת ומצפה לתשובתכם בכליון עינים… ואם רעה אוגנדא – מה בכך? אפשר למצוא ארץ אחרת נאה הימנה; עוד יש בעולם אדמה חפשית; “יגעתי ומצאתי תאמין”. העיקר הוא, שהוסרו הכבלים מעל הידים וציון לא תעמוד עוד לשטן על דרך גאולתנו. ומה הבדל יש באמת בין אוגנדא ובין ארץ אחרת באיזה מקום שהוא? וכי רוצים אתם להיות עוד הפעם מטרה לחצי מהתלותיו של “ציוני” כזנגוויל, בהראותכם מיעוט “השכל המדיני” שבכם, אחר כל ה“חנוך” שחנכו אתכם עד כה?¹ לא, זאת לא תעשו! כבר הראיתם עתה, שסוף סוף יש בכם “שכל מדיני” ויכולים אתם בשעת הדחק לשפוך את היין בשביל לשמור את החבית, ואם תבואו שנית לידי נסיון, תדעו איפוא לכבוש רגשות לבכם ולא תצערו עוד את מנהיגיכם בדימונסטרציות יתרות. אך אם, בכל זאת, תבוא בכם שנית רוח שטות והרגש יתגבר על השכל, אז – האמינו לי– תוכלו ללכת אל אשר תלכו, והמנהיגים לא יבואו עוד אליכם לדבר על לבכם ולא יפייסו אתכם עוד במתנות טובות. ל“אהרן” היו נזקקים שיעשה את העגל, אבל אחר שהעגל נעשה, יוכל אהרן ללכת: גם בלעדיו לא יחסו עובדים ומגישי מנחה…

––––––––––

“והציוניות מה תהא עליה?” –

איזו ציוניות?

הציוניות הבזילית? – היא איננה עוד במציאות. בבזיליא, בר“ח אלול תרנ”ז, נולדה הציוניות הזאת, ובבזיליא, בר“ח אלול תרס”ג, פרחה “נשמתה” ולא נשאר ממנה אלא “שם שנתרוקן מתוכנו” ופרוגרמא עם פירוש חדש על דרך הדרש.

והציוניות ההיסטורית? לזו אל נא תדאגו. היא יכולה לחכות. יעבור זמן ידוע, והחלום האפריקני יהיה גם הוא לנחלת העבר, ככל החלומות המדיניים שהיו לפניו, ואך עוד טפה מרה אחת יוסיף לים של צרות הנקרא “תולדות ישראל”. ואז יקומו אנשים חדשים וירימו שנית את הדגל הציוני הנצחי וישאוהו בכל כחם, בכל חום לבם, כאשר עשיתם אתם לפנים. ואם יקום אז חכם מדיני חדש ויחפוץ להוליכם לציון בדרך מדינית קצרה, יפתחו לפניו ספר דברי הימים ויראו לו פרק “הציוניות המדינית” עד אוגנדא ועד בכלל. “קרא נא זאת, חכם! – יאמרו לו – ולֵך להשיב בחכמתך את הניגְרים לאפריקא, כאשר חלם זה שקדמך, בטרם החליט להביא אותנו שמה², ואנחנו נתנהל לאט, בדרך הארוכה, ולא נדחוק עוד את הקץ”.