¹

(מכתב אל עורכים צעירים).    🔗

לפני שש שנים היה הדבר.

באחד מראשי המרכזים של הקולטורא המערבית נסה אז יהודי מזרחי לכונן מרכז חדש לספרות העברית בתמונת מכ"ע חדשי.

והציוניות בתמונתה החדשה עוד לא הרעישה אז את עולמנו, ומזרח ומערב עוד טורם נפגשו בבזיליא וטרם נתנו יד זה לזה לעבוד יחד עבודת עמנו. מנוחה, כמעט מנוחת-מות, שררה על שטח חיינו מלמעלה. אבל עין בוחנת יכלה לראות כבר אז, כי מתחת לשטח הזה, בעמקי הנפש הלאומית, רוח חדשה מנשבת ומבקשת לה מוצא – מבקשת ואינה מוצאה.

“סימן השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלה מעט מעט מתוך הערפל ופחדו מפיג שכרון רגשותינו ומכריחני להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלולה על כל פרטיו: מה היא עצמותנו הלאומית, שבשבילה או בסבתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההוים בכל ארצות פזורינו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תקון? ועל הכל ומתוך הכל – שאלת העתיד: אם, איך ומתי נגיע אל החוף המקווה, למרות השטף העז הקורע אותנו אברים אברים ונושאם אחד אחד לים הגדול? – השאלות הכלליות האלו, המתחלקות כל אחת להמון שאלות פרטיות, מנקרות עתה במוחו של כל איש ישראל שיש לו מוח בקדקדו”.

אלה היו הדברים שכתב אז עורך “השלח” במאמר הפתיחה שלו, ועל פיהם הגביל את מטרתו ותכונתו של מכ"ע זה: “לחדור מעט מעט למסתרי חיינו, לקבוץ על יד את מפתחותיהם המפוזרים בזמן ובמקום, לברר כל חזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכונן עתידותינו בתבונה”. ²

והראשונים אשר התעוררו למשמע הדברים האלה ברגש וברעש – היו הצעירים אשר על ה“גבול”: הללו שרגלם האחת במזרח והשניה במערב ולבם פונה לכאן ולכאן. הם לא נחה דעתה במכ“ע כזה, המתכוץ כלו בגבול היהדות ואינו מפנה מקום לשאלות אחרות, שאין להן יחס עם היהדות. לבם קרוע לשני גזרים – כך טענו אז – ורוחם שטה בין “יהדות” ו”אנושיות" ואינה מוצאה לה מנוח, לכן צריכים הם למרכז ספרותי שיערבב את התחומים ויסיר את הגבול שבין מזרח ומערב, בין יהדות ואנושיות, שלא יהיו עוד שני חללים בלב היהודי, אחד ליהדות לחוד, המתמלא מן המזרח, ואחד לאנושיות לחוד, המתמלא מן המערב; אלא שתיהן, היהדות והאנושיות, יהיו מחוברות יחד וניזונות יחד ממקור אחד ולא יהיה עוד שום הבדל בין זו לזו בספרותנו.

ולשוא השתדל אז העורך לברר את השקפתו, כי אותו דבר שהוא רוצה ליתן להם הוא הוא הדבר שהם צריכים לו; כי הרכבה אמתית ופנימית של מזרח ומערב נוכל להשיג רק על שדה היהדות, שתהא היא סופגת לתוכה את יסודות הקולטורא המערבית ומעכלת אותם בהסכם לטבעה, מרחיקה מקרבה כל מה שאינו יפה לה ומהפכת את השאר לבשרה ודמה, לחלק עצמי מגופה, עד שלא יוכר, כי בא אליה מן החוץ; בעוד אשר מעבר לגבול היהדות רוחנו העצמי טובע בים שאין לו סוף, וכשאנו באים לנסות כחנו על שדה הקולטורא הכללית, אין אנו יכולים להתגבר על הרוח הזר, הסובב אותנו בגלותנו מכל צד ונותן לעבודתנו בעל כרחנו צורה שאין בה משלנו כמעט כלום (זולתי במקרים יוצאים מן הכלל). ולפיכך לא יהיה “ערבוב התחומים”, שהם דורשים, אלא חבור מיכַני בלבד, שעניני היהדות והענינים שמחוצה לה יהיו עוברים לפנינו אלו בצד אלו, בלי קשר פנימי ביניהם. ומה תועיל איפוא תקנה זו לאחה את ה“קרע” שבלב?

כזה וכזה טען העורך, אבל לשוא היו כל דבריו! הצעירים עמדו על דעתם, שאין הישועה באה אלא על ידי הסרת הגבולים בין מזרח ומערב ופתיחת שערי ספרותנו לפני כל עניני האנושיות.

ובין כה וכה באו שנוים גדולים בחיינו, ודוגמתו של אותו הבחור, שאליו שאפו הצעירים בספרות, יצא לפעולה בחיים.

בבזיליא נתחברו מזרח ומערב והיו למחנה אחד תחת דגל הציוניות. והנסיון הזה הוכיח, כמדומה לי, ברור וגלוי לכל, כי אמנם רק על שדה היהדות מבפנים יש מקום לחבור שני היסודות האלה באופן אורגני נושא פרי. המזרחיים, המרגישים בעמקי נפשם את הכח הרוחני של עמם ואת כשרונו לקלוט זרע חדש ולעשות פרי חדש, – הם נתקרבו באמת על ידי החבור הזה לדרכי המערב והכניסו לאוצר רוחם איזו קנינים טובים, מקניני הקולטורא המערבית, שהשפעתם ניכרת במעשיהם. אבל המערביים, שעמדו לפני זה מחוץ לגבול היהדות, נשארו מבחוץ גם אחרי כן וכל חבורם עם המזרח אינו אלא חיצוני, לשם מטרות מעשיות ידועות, מבלי שנראה איזה רושם של השפעה מזרחית על רוחם הפנימי. למרות כל ה“אחוה” ולמרות כל המליצות היפות, שמשמיעים לעת הצורך, בשבח היהדות, – נשארו המערביים ברובם גם תחת דגל הציוניות מה שהיו לפני זה: פרי קולטורא נכרית, שאין בו מאומה מן היהדות, שאינו יכול ואינו רוצה לוַתר משלו אף כל שהוא בשביל להתקרב באמת, בעמקי הרוח, לאותה היהדות הלאומית, ההיסטורית, החיה ומתפתחת במזרח.

וכי צריך הדבר לראיות מיוחדות? כל מהלך העבודה הלאומית והציונית, מימי הקונגרס הראשון ועד הימים האחרונים, היא ראיה אחת ארוכה על אמתות המשפט הזה.

ועל כן, אדוני הנכבדים, שמחתי משנה שמחה, בבוא לידי הודעתכם על דבר מכה"ע החדש, שאתם אומרים ליסד בלשון אשכנז.

שמחתי, ראשונה, על כי סוף סוף נמצאו אנשים גם בין הצעירים, אשר הכירו את הצורך הגדול שיש לנו בידיעת עצמנו ואת ערכה הקולטורי של הידיעה הזאת; אשר הכירו את האמת, כי פתרון השאלה הקולטורית בקרבנו לא יבוא מתוך צירוף חיצוני של יהדות ואנושיות ונתינת “שווי זכיות” להאחרונה בספרותנו, אלא מתוך התרכבותה של הקולטורא הכללית בתוך עצם היהדות והיותה לעזר לנו בעולמנו מבפנים להתפתחות הכרתנו העצמית והבנת תעודתנו לעתיד. תחת הרעש הגדול שהקימו הצעירים לפני שש שנים, בהבטיחם לעשות “מהפכה” פתאומית בחיינו, להרוס עולמות ולבנות עולמות, – הנה אתם, אדוני, מדברים בנחת ובענוה על אותו דבר שהוא בלי ספק קודם בזמן לכל “מהפכה”: על הידיעה וההכרה השלמה של הבנוי מכבר ושל היסוד שעליו הוא עומד. כי רק הכרה כזו תביאנו להכיר גם כן מה ואיך צריך ואפשר להרוס ומה ואיך צריך ואפשר לבנות. או נאמר בלשונכם אתם: “נחוץ לגלות תעודתו של עמנו ולעורר רצונו בשביל העתיד מתוך הכרת עצמו”.

ושמחתי, שנית, בראותי בכם עצמכם, אדוני, ובשאיפתכם לתחית רוחו של עמנו וצורתו העצמית – גרעין לאומי בריא, שמתוכו אפשר שתצמח מעט מעט בין אחינו שבמערב אותה ההכרה הלאומית האמתית, שחסרונה מורגש ביניהם כל כך. מי לא יראה, שכל התנועה הלאומית בין היהודים המערביים תלויה עד כה באויר, בהיותה מחוסרת בסיס פנימי ואין לה על מה להשען אלא על השנאה לישראל מצד החברה שמחוצה לנו? “האויב המשותף” – זהו המניע הראשי לכל הנעשה שם בישראל במובן הלאומי. מניע כזה אולי מספיק הוא לחבר נפרדים לשֵם איזו פעולה חיצונית, שהשעה צריכה לה; אבל חיים לאומיים אמתיים ורצון לאומי אמתי יוכלו להברא רק על ידי התעוררות מבפנים, על ידי התפתחות ההכרה הלאומית בלב העם בכל היקפה ועמקה: הכרת עצמותו ההיסטורית ודרך התפתחותה בעבר, הכרת אחדותו, למרות פזורו, בהוה, על ידי רוח אחת המחיָה את כלו, והכרת תעודתו לעתיד, הנשקפת לו מרחוק ומעוררת רגשותיו וכחותיו מתרדמתם העמוקה, לעמול ולעמול בלי הרף ובלי ליאות, עד שיגיע “למקומו” הראוי לו בתוך המין האנושי.

מי יתן איפוא, אדונַי, והצלחתם במפעלכם לטעת הכרה זו בלב רבים מצעירי עמנו שבמערב – הללו שעדיין לא הגיעו, כאבותיהם, לטמיעה שלמה ברוח – והיתה לכם אז הצדקה לאמור, כי חלקכם בתחיה הלאומית שם גדול משל ה“זקנים”: הללו אספו חומר, ואתם צרתם לו צורה; הם בראו אבטומטס, ואתם נפחתם בו נשמה…

אודיסא, י“ג ניסן תרס”ג.