“היא מתה!”… הגו שפתי זכריהו וקולו כאוב מארץ, והן לא רק אזנינו שומעות את הבשורה האיומה הזאת, כי גם עינינו רואות את הקול המחריד לבבות הזה בכל עבר ובכל פנה; מחזה החדר, קירותיו וכל אשר בקרבו כמו יזעקו בקול נורא ואיום: היא מתה! הרצפה לא טֻאטאה זה ימים אחדים, ואין סדרים גם לכלי הבית אשר כמפזרים ומפרדים יעמדו שמה; הראי הגדול והתמונות השונות התלוים על הקירות הנם כלם הפוכים ופניהם לקיר ואיש לא שׂם לב גם לנקות את קורי העכביש אשר עליהם חוצה; אין מכסה להחלונות ואין נפט בהמנורה התלויה על הספון בתָּוֶך, – ומתחתה על הארץ יושבים זכריהו ואשתו על הדומי רגליהם ועצבת נוראה שוכנת על פניהם. דממת מות שוררת בחדר, אין אמר ואין דברים, ואך דמעות זולגות מעיני האשה מעת לעת, – ועיני האיש לא תדמענה עוד. הֵנה תבטנה נכחן, ואישוניהן לא יתנועעו, כמו קמו מראות וכמו אין רוח חיים במו; הוא לא יבכה, לא יאָנח ושלא-במתכון יהגו שפתיו “היא מתה” מבלי אשר תרגיש נפשו, מבלי אשר תשמענה גם אזניו את היוצא מפיו, – כאבו גדול מאד, מחץ לבבו גבר עליו, ולא ידע נפשו.

יחידה היתה לו בתו הבתולה אשר מתה עתה, – ומה מאד אהבה! ביפיה ובשכל מליה לקחה את לב כל האנשים אשר באו אתה בדברים, ועיני אבותיה רואות וישמחו בלבם מאד; תום דרכיה וישרת נפשה נוספו על יפי פניה ועל חכמת לבה ויעשוה לכלילת יופי, לרבת החן, לנעלה ורוממה על כל בנות גילה ולנזר תפארה על ראש אבותיה. גם לשון וספר למדה ותצלח מאד ותעש חיל בלמודיה, – ותהי הנשמה באף הוריה ורוח החיים אשר יחיים, ותהי הדם אשר בעורקיהם ותמלא את כל חדרי לבבם ובה כל נפשם. אמנם גם בן למו, בן יחיד אשר לא נופל גם הוא מאחותו בשכלו, דעתו ותמתו; אפס כי הבן המרה לא אחת את פי אביו, וגם את חכמת-הרפואה ילמוד עתה בבית-הספר-הגבוה אשר בעיר הבירה שלא ברצון אבותיו. אביו חפץ מאד כי ימנה בין שומעי-לקח בתורת המשפטים באוניברסיטה אשר בעיר מושבו וכי יהיה לעורך דין וסנגור, והבן לא כן חשב כי אם לחכמת הרפואה שם פניו, ומחלקה לחכמה הזאת אין בעירו, ויסע וילך לעיר הבירה לשקוד שמה על למודו למרות רצון אביו ואמו, ותהי אחותו יחידה בבית, וכל מעיני הוריהם אך בה כל היום, ותהי להם שעשועים ועינם ולבם אך לה נשואות. הן אמנם גם ממרחק שבעו נעימות מבשורות טובות על אדות בנם, על שקדו בלמודיו אשר יעשה בם חיל, אמנם ידעו כי עוד מעט קט ויגמור את חקו בלמודים ומכתר בתאר “דקטור” ישוב עד מהרה לביתם, – אפס כי כל הבשורות האלה היו רק במכתבים, ובתם הלא היא לנגד עיניהם תמיד, עיני אבותיה בה מראשית היום עד שובו שנית, ואזניהם תשמענה תמיד חכמת לבה ומהלליה מפי כל יודעיה, ויאהבוה משנה אהבה, ויהיו חייהם תלוים בה מאד.

והנה מחלה עזה הפילה למשכב, ולמרות עמל הרופאים אשר חשו לעזרתה, למרות עמל אבותיה אשר לא משו מעל מטתה, הלכה המחלה הלך וגבר מיום ליום ומשעה לשעה. על-ידי הטלגרף קראו לבנם לזיגמונד (כן שם בן-יחידם) כי יחוש ימהר לבוא הנה לעזרת אחותו ברופאים, – הן רופא-חולים גם הוא ועוד מעט וגם תאר דקטור לחכמת הרפואה ינחל – הוא אמנם בא, אפס כי עזרתו היתה ללא הועיל; מבין עיניו חזו האבות את יאושו ומפיו הצילו דבר-עצב כי מחלתה אנושה מאד… ימים אחדים ישב האח על מטת אחותו החולה, שם גם לילות כימים, לא נתן שנת לעיניו ותנומה לעפעפיו, התיעץ עם הרופאים, ובידיו נתן למו פיה את סמי-המרפא, בידיו הפכה מצד אל צד ועיניו לא גרע מאתה אף רגע; פעם באה שמחה בלבו כי חשב לראות שנוי לטובה, אך עד ארגיעה שבו האותות והיאוש התחזק עוד. גם אבותיה לא הסירו עין מנגדה, גם הם לא שמו לבם לכל אשר בבית, לא בא אכל למו פיהם, ימים רבים לא פשטו את בגדיהם מעליהם, רק אם אכף עליהם פיהם והרעב ענה נפשם אכלו לחמם מבלי אשר חכם יטעם טעמו, וכאשר תקפתם שנה התנפלו על אחת המטות או על אחד הכסאות לנום – ולבם ער. עד אשר חדל זיגמונד לדאג לאחותו ודאג לאבותיו פן יחלו גם המה מרוב העמל ומאפס המנוחה, מבלי אשר יחוש כי גם הוא לא ישקוט ולא ינוח וגם חכו לא יטעם כל אכל. כה עברו ימים אחדים, הסכנה הלכה הלוך וקרב והעצב הלוך וגדול, עין בעין ראו את בוא המות, ולבב כלם נמס ויהי למים, ועיני כלם היו למקור דמע ונפשם עליהם תאבל, כל אכל תעבה, ובדמעותיהם ערשם המיסו, – עד אשר באה השעה האיומה, עד אשר ראו את גוית בתם מתה לעיניהם… פלגי מים הורידו עיני האם, וכמשתגע היה האב, כהלום רעם כמֻכֶּה בתמהון. בראשונה התנפל על מטת בתו, וכמו יאמר לעוררה לחיים ביד חזקה, אך כבוא אנשי “החברה” ויקחוה מעל מטתה וישכיבוה על הארץ, נדהם מאד, וכמו רעיוניו עזבוהו, כמו לבו מת בקרבו, הביט סביביו בעינים מזרות אימה, לא דִבֵּר דבר אף לא בכה אף לא נאנח ויעמוד בתוך הבית כבול עץ כחסר דעת. בנו זיגמונד חש לקראתו, ובקול נעים חודר כליות ולב אמר: “אבי, התאושש נא, אבי!” והנה האב הביט בפניו רגע קטן, ודמעות עיניו פרצו כנחל מעם גר “בני!” אמר בקול רועד ולא יסף כי נפל לארץ באין אונים…

והנה באה עת-הקבורה. מחזה נורא ואיום הראה לנו אז בית זכריהו, מחזה אשר גם לב “המקברים” נמס למראהו. כאשר הוציאו את גופת המתה מן הבית התעלפה האם פעם אחר פעם, וכמעט לא נותרה בה נשמה, עד אשר לקחוה הנשים הנאספות לחדר אחר ולא נתנוה ללכת אחר “המטה” להלוית בתה, ואך האב הלך נשען על זרועות בנו, הלוך ובכה, ראשו שחוח, עיניו השפיל לארץ, וכנודד לילה כאיש אשר אבדו עשתנותיו התנודד אחרי העגלה הנושאת את בתו למנוחת עולם. – ויהי כאשר הורידו המקברים את גויתה לקבר, בנו החל לאמר “קדיש” והאנשים החלו להשיב את העפר על פני “הארון”, אז נעור הזקן ויצעק צעקה גדולה ומרה, נהם ככפיר וימרט שערות ראשו, עד אשר נפל בזרועות בנו מתעלף… ברב עמל השיבו האנשים את רוחו אליו, הושיבוהו בעגלה על יד בנו, הביאוהו הביתה ויושיבו אותו על הארץ, – והוא הנהו כגבר עברו יין, לא יחוש ולא ידע את אשר אתו, ואך שפתותיו נעות, ובדממה יהגה נכאים לאמר: “היא מתה!” ולבו בל עמו.

וזיגמונד בא אל החדר השני וברגלים ממהרות התהלך שם אנה ואנה כי גם לבבו הומה מאד, גם נפשו עליו תאבל, וגם רוחו בקרבו היה כנחל גפרית. גם הוא אהב את אחותו אהבה רבה, ומותה הביא עצבת נוראה בלבו וגם כאבו נעכר. אפס כי לפתע פתאם בא רעיון בלבו, ויתעורר, ויעמוד בתוך החדר וירם את ראשו ויחשוב מחשבות עת מעטה, וימהר וירחץ את פניו ויחלף שמלותיו ויקח את מטהו בידו, ומבלי דַבר דבר מבלי הנד שפה עזב את הבית ללכת לראות את פני אהובתו. כי גם אהובה היתה לזיגמונד, וגם היא היתה למרות רצון אביו. בעודו בלשכה השמינית בבית הגימנזיום ראה את פנינה ראשונה ותמצא חן בעיניו, היא היתה נערה יפה וטובת טעם, עיניה מפיקות חן, וקוי פניה יביעו תמימות, וכמו קסם במו לצודד נפש עלם לאהבה; אולם הקסם אשר בדבריה ובמשפטי פיה יגדל, כי עלתה פנינה על כל רעיותיה בחכמת לבה ובצחות לשונה; היא היתה מצינת בשכלה ובתבונתה עודה בילדותה בבית-הספר, וגם לשון למודים נתן לה ה' גם שפה ברורה וצחה במו פיה, וכאשר גדלה ותוסיף חכמה, ותהי משכלת בכל דבר בינה, ומשפטיה על החיים ועל הספרות היו מלאים תבונה ומפיקים שכל טוב. ותקח גם את לב זיגמונד בחכמתה ובצחות נאומיה וירב לדבר אתה, ויבקר גם בבית אבותיה, וישחר את פניה בכל עת מצוא – ויאהבה, וגם היא השיבה אהבה אל חיקו. על פיה גמר בדעתו ללמוד את חכמת הרפואה, ובטרם נסעו לעיר הבירה נשבעו גם שניהם כי אגדתם באהבה תוסד, וכי לא יתנו לאחרים את לבם, היא תחכה עד אשר יגמר את חקו בלמודיו, ואז יקח אותה לו לאשה. האהבה הזאת התחזקה כפעם בפעם, בהיותו בעיר הבירה כתב לה מכתבים רבים, גלה לפניה את כל לבבו, אף שאל בעצתה בכל ענין וענין אשר לא ידע להימין או להשמאיל, והיא השיבה לו דברי אהבה ושלום, ותנחהו במועצותיה אשר לא סר מעליהן כמלא השערה, כי היו דבריה אליו כדבר האלהים, ובשובו הביתה בימי חג ומועד ובימי המרגוע אשר מדי שנה בשנה, התראה אתה פנים וישבע נעימות את פניה, ואזניו לא נמלאו משמוע אמריה הנעימים וקולה הערב. כה גדלה ותצמח האהבה הזאת בלבות הנאהבים, – מבלי להגיד לאבותיו דבר על אודותה. הן אמנם לא דבר סתר היתה האהבה הזאת: גם הוא גם היא לא הכחידוה תחת לשונם, כל רעיו וחבריו ידעוה, וכל רעותיה וחברותיה דברו בה, וגם אבות פנינה ידעו מכל הנעשה ויתנו תקף למעשה בתם, – אבותיה שמחו בלבם על “האשר” הרב אשר מצא את בתם. הן הם לא בין עשירי העיר ימנו, ולא בין “המיוחסים” נפל גורלם; אבי פנינה הנהו סוחר, ומסחרו יתן לו מַכֹּלֶת ביתו ברֶוח, אפס כי לא השיגה ידו לתת לפנינה כמוהר “הדקטורים” בארץ הזאת אשר ירבו להם מהר ומתן; גם בין ראשי העיר ונכבדיה לא נמנה, כי יאמר: כבודו ויחס ביתו יעמדו לו במקום “הנדן”, ועל כן שמח מאד מאד באהבה הזאת אשר יאהב זיגמונד את פנינה בתו, – ועל כן ירא וחרד מאד זיגמונד לגלות את סוד אהבתו לפני אביו, הן מי כמוהו יודע את גבהות לב אביו, ואת תאותו לשכון מרומים, ומי כמוהו יודע את קשה ערפו ודעתו הנחרצה, אשר בכל האהבה שיאהבהו, בכל אשר לא יחסיר את נפשו מטובה וכל אשר ישאל לא ימנע ממנו, – הנה בכל אלה הוא רודה בביתו בחזקה, ובדבר הזה לא יאבה ולא ישמע אליו. ופחדו אשר פחד בא לו. בבואו הביתה לחג את אבותיו את חג הפסח לפני שנה, והוא הנהו מתעתד לעמוד בנסיון האחרון בבית האוניברסיטה, ועוד מעט ויהיה לדקטור, ויאמר לכונן את ביתו, – ויאמר בלבבו כי כבר באה העת לגלות את אזן אביו על דבר אהבתו ועל דבר שבועתו; פנינה גם היא הסכימה למחשבתו זאת, ובשבתו פעם בערב את אביו על יד השלחן גלה את כל לבבו לפניו, בדברים חוצבים להבות אש ספר באזניו את אהבתו הגדולה לפנינה, הרבה מאד לדבר בשבחיה, במעלות רוחה וביפי פניה, בהשכלתה הרבה ובחכמת לבה, הרחיב הגדיל את תמת לבבה וישרת נפשה, הפליא את צחות לשונה ופיה אשר ידבר חכמות, שוה לנגדו את אשרו אשר ימצא בהיותה לו לאשה וכי חייו אינם חיים בלתה, כי לבבו נפשו קשורים בנפשה לבלי הנתק עוד, כי עזה כמות אהבתו…

אביו שמע את כל דבריו וברוח קרה שאל:

– בת מי היא הנערה הזאת?

זיגמונד קרא לפניו בשם אבות אהובתו, ולשמע מענהו חרד זכריהו חרדה גדולה, ויקם בחמת קצף מעל מושבו, ובקול נגיד אמר:

– לא טוב המעשה אשר אתה עושה, בני! אַל לך להיות בן ממר להוריו!… הן אנכי אנכי גדלתיך ואמצתיך עד היום הזה ועתה אתה אומר להכות לחיי בחרפה…

זיגמונד נסה עוד הפעם להצדיק את דבר אהבתו, להוכיח לו כי האהבה לא לחרפה תחָשב בימים האלה וכי לא בן בוז משפחות הנהו גם אבי פנינה; אך אביו גער בו ולא נתנו דבּר עוד.

– אמרתי כי חכם לב גם אתה, – אמר לו אביו אחרי אשר נח מזעפו כמעט – אמרתי כי תבין וכי תדע כי אחרי אשר תשלים את חק למודיך תקח לך אחת מבנות ראשי העיר ועשיריה, עשרים אלף כסף ישקל על ידך ועל פני כל העם אכבד גם אני, במחֻתָּני אתימר, ואתה על במותיך תדרוך ושנינו נהיה שבעי רצון…

–אבל לא במקום העשר שם האשר, – החל זיגמונד להוכיח ישר מפעליו – הן לא תאמר למכרני ממכרת עבד בעד בצע כסף או גם בעד כבוד… ואנכי הן אדע מה טוב לי בחיים…

– הס, אין-לב! כל עוד הנני חי על פני האדמה, הנני אב לך, ובלתי לא תרים את ידך לעשות ככל אשר תתאוה נפשך… הנני אב לך ועליך לשמוע בקולי, ולא אתנך ללכת בשרירות לבך…

לשמע הדברים האלה חרה גם אף זיגמונד. ויקם מעל השלחן ובשצף קצף קרא: לא ילד קטן הנני היום הזה, הנני עומד ברשותי…

והנה אמו באה ותשכך חמת שניהם, ותשם קץ לדברי הריבות האלה בלילה ההוא. אפס כי רק בלילה ההוא חדל הריב, ולמחרתו הוסיף הבן לדבר על לב אביו, ואביו הוסיף לגער בו ולהזהירו כי כלה ונחרצה היא מאתו כי הוא לא יסכים לדברים האלה כל עוד נשמתו בו. ומאז סרה השמחה מלבות הנאהבים, חדלה עליצות נפשם חדלה, הן אמנם כי נשבע לה זיגמונד כי לא ישקר באהבתו, וכי יגמור חק למודיו כי יהיה לדקטור ויבנה לו ביתו יקח אותה לו לאשה גם בלי הסכם אביו; – אולם נפשם ידעה עד מאד כי מכשולים רבים על דרכם זו, כי צנים פחים טמונים לרגלם, וכי לא על נקלה יבנו את ביתם…

זיגמונד שב לעיר הבירה וישקד על למודיו מאד, ויאמר להחיש מעשה נסיונותיו למען הגיע למטרתו עד מהרה. מכתביו לאהובתו לפנינה היו מלאים תקות והבטחות, ומכתבי פנינה אליו היו מלאים נחומים ואמרי נועם. – אפס כי בלבבם פנימה שמה העצבת קן לה, נפשם הריחה מלחמה, וכמו הארב יושב להם בחדר להתנפל עליהם ולגזול מהם אשרם, במסתרים בכתה נפשם עת כתבו נחומים ותקות טובות באגרותיהם, ועינם הזילה דמע עת שעשעו על אהבתם… והנה הוא קרוא לבוא לבית אבותיו – לפקח על אחותו החולה. נפשו נבהלה לשמע הבשורה הלא-טובה הזאת, ולבבו היה כהולם פעם, וימהר לנסוע לעיר מולדתו ואת פנינה לא הודיע דבר בואו, כי לא עת רצון העת הזאת, לא עת הגות אהבה יהיו הימים אשר ישב על מטת החולה. ואת פניה אמנם לא ראה בכל העת ההיא, הן מחלת אחותו האהובה לקחה את כל עתותיו ואת כל נפשו, על מטתה ישב כל היום וגם לילה לא נח ולא שקט: כל מעיניו בה ובמחלתה; בימים ההם לא חשב מחשבות, לא זכר ראשונות ולא קוה לעתידות, וכמעט אשר שכח גם את פנינה גם את אהבתו בשומו עינו ולבו באחותו. ופנינה ידעה כי בא זיגמונד הנה, אך ידעה גם את סבת בואו, שמעה את מצב אחותו כי ברע הוא ותצדק את אוהבה על בלי שחרו את פניה. והיום הזה שמעה כי מתה אחות אהובה, וכי תובל עתה לקברות, ותבך גם היא מבלי אשר יְדָעָתָהּ, בכתה לצרת נפש זיגמונד, בכתה כי אחותו מתה בעודה בבתוליה, בכתה כי דמעות היו בעיניה, דמעות הרבה מאד… ומה נבהלה נפשה בראותה כי פתאם נפתחה הדלת וזיגמונד בא הביתה!

רגעים אחדים עמדו מחרישים משתאים, הביטו איש בפני רעהו בדממה ולא דברו דבר. פני זיגמונד היו דלים ורעים, עיניו כמו קטנו בחוריהן, וכמו כבתה האש אשר בערה בהנה, שפתותיו כתכלת ואפו כמו ארך מאד; גם שערות ראשו לא נערכו, גם שפמו לא עשוי…

– זיגמונד, האם לעת כזאת באת הנה?

ויבט זיגמונד באהבה בפניה, וכפני מלאך האלהים היו עתה בעיניו: התם והענוה, החן והיפי אשר ראה הפעם בה השיבו את נפשו, וכמו שלמו לו תנחומים על כל שבר רוחו בימים האחרונים; נעלים היו פניה עתה בעיניו מאד, נעלים על כל אשר ראה בם למיום דעתו אותה… והנה ראה כי גם בעיניה דמעות.

– התבכי גם אַת, יפתי?

– שמעתי כי מתה אחותך, ואבך…

עוד הפעם הביט זיגמונד ראה בה, – והנה כל אשר הוסיף להביט בפניה כן הועלו בעיניו וכן נשגבו…

– למות אחותי תבכי, חמדת לבבי! מה יקרת, מה נעמת!…

ורעיון אחד עבר בין משכיות לבבו, כברק האיר מול עיניו, רעיון זר, אפס כי יקח את לבו מאד. רגע עמד שקוע ברעיונו זה, והנה התעורר, ויבט בפני פנינה באהבה ובקול נעים אמר:

– רחצי נא ושימי בגדיך עליך ובואי אתי..

– לאן אנחנו הולכים?

– למקום אשר בו נמצא אשרנו…

פנינה הביטה בפניו, כמו חפצה לגלות שם מצפוני לבו.

– אל נא תפוני באמרי פי ולכי עמדי.

פנינה לא השיבה את פניו ריקם, ותעש ככל אשר בקש מאתה.

* * *

וזכריהו עודנו יושב על מקומו, עוד לא שב רוחו אליו, עוד לא אורו עיניו, עודנו נדהם ושפתותיו עוד נעות ובלי כונת הלב יצפצף בדממה: “היא מתה” פעם אחר פעם. פתאם נפתחה הדלת וזיגמונד בא וידו אוחזת בימין פנינה ויציגה לפני אביו.

– אבי! קרא זיגמונד בקול ערב, בקול בן המתחטא לפני אביו.

זכריהו התעורר, קם ממושבו, וכמו בעינים מתות הביט בפני בנו ובפני הנערה המוזרה לו. גם האם הגביהה ראשה להביט בפני הבאה עם בנה, אך לא קמה ממקום שבתה.

– אבי, אב יקר! הנה מתה בתך, הרפאים לא ישובו הנה…

זכריהו התעורר עוד, וכמו זכר כל המעשים יגלו כעת לפניו כמו מחץ לבבו נפתח הפעם, וכמו דמעות חדשות תבאנה בעיניו עתה.

– מה לך, בני?

– הנה מתה אחותי, מתה בתך לבלתי שוב עוד… ואביא לך בת חדשה תחת אחותי אשר לקחה ה'…

נבהל האב לשמע דברי בנו וילפת, כרעם בגלגל הלמו הדברים האלה ומחצו את ראשו, הרתיחו את דמי לבבו ויביאו אור וחיים גם בעיניו… כאיש אשר יעור משנתו אחרי חלום מבהיל, כגבר מתרונן מיין אחרי שתותו לשכרה, כן היה מצב זכריהו ברגע הזה: דברי בנו האחרונים היו כסמי מרפא חריפים אשר יתן הרופא לאיש מתעלף, הוא אמנם יקוץ לתחיה אך נפשו נבהלה מאד; גם זכריהו הקיץ לדברי בנו, אך לא ידע שלו בנפשו. “בת חדשה”! מה איומה המחשבה הזאת מה נורא הרעיון הזה! – זכריהו לטש את עיניו על פנינה, רגע קטן הביט חליפות בפניה ובפני בנו, ויתעורר עוד וישאל:

– מי היא הנערה הזאת?

– היא הִנֶהָ דמי לבבי, היא מוח עצמותי ונשמת אפי, היא חיי רוחי ונפשי, – ואם בן הנני אני לך הנה היא בתך…

והאב טרם יבין לדברי בנו, גם האם קמה עתה מעל הארץ ותקשב את הדברים האלה וגם היא לא ידעה פשרם.

– אבי! בת נאמנת אהיה לך! – אמרה פנינה, ודמעתה על לחיה – בת נאמנה כיוצאת חלצך… בת אשר תנחמך תחת בתך הראשונה…

ותתן את קולה בבכי. גם בעיני האב נפתח עתה מקור דמעה ויבך גם הוא, ויבך גם זיגמונד ותבך גם אמו בכי גדול.

– הדמעות האלה דמעות קדש הן, – הוסיפה פנינה בחן שפתיה ותוסף לבכות עוד – והדמעות האלה תהיינה לי לעד כי כאב ואם אכבדכם לעולמי עד, במקום-בת אהיה לכם, ואבות-משנה תהיו לי…

נכמרו רחמי האב ולבבו הרך ברגעים האלה.

– מי את בתי?

– הנני אהובת בנכם זיגמונד, אשר נפשי קשורה בנפשו, ונפשו בנפשי, זה ימים רבים היינו לנפש אחת ללב אחד ולחיים אחדים… כי תפרידו בינינו אז תמיתו גם את בנכם גם את הבת החדשה אשר תאמר להיות באמנה אתכם… בתך, אב יקר! הלכה לעולמה למנוחת עולם, והפעם בידך לקנות לך בת את בנך יחידך… בת ובן תקנה לך הפעם בדבריך או כי תמית גם את שנינו רגע אחד, ונהיה נוספים על הבת אשר לקחה האדמה היום בבקר…

ולא יכל זכריהו להתאפק עוד. – רב! קרא בקול בוכים ויגש עד פנינה וישק לה על מצחה, והיא השיבה עתרת נשיקות על ידיו.

– ברוכה את לה'! – הוסיף זכריהו אחרי רגעים אחדים – הן יחיד הנהו עתה זיגמונד לי, ועלי למלא חפצו, ותאות לבו אתן לו.

גם זיגמונד גם פנינה נשקו את ידי האב והאם, ויוסיפו לספר באזניהם את גדל אהבתם, את יגונם לפנים ואת שמחתם הפעם, וזכריהו הניד במו ראשו ויאָנח בשברון מתנים ולא דבר דבר. ואחרי אשר עברו ימי אבל בתם, חגגו את חג ברית “התנאים” אשר לזיגמונד ולאהובתו פנינה.

(רגע אחד בחיי משפחה בישראל).

הימים ימי קיץ. קוי השמש אך יצאו על הארץ, אך האדימו פני קדים, כרצים הבאים לבשר את בוא המלך ולפנות לו דרך; השמש עוד התחבאה בסתר המדרגה, עוד לא העירה ישנים ולא הקיצה נרדמים; מעל מגדל העיר השמיע הפעמון: אחת, שתים ושלש; כל בני העיר עודם הוזים שוכבים על משכבותם ומתענגים בחיק השֵׁנה; הבתים סגורים על מסגר ובכל הרחובות השלך הס ודממה נעימה שוררת..

ומי היא האישה אשר בצעדי רגליה תפריע את הדממה הזאת? מי היא האשה, אשר תלך לעת כזאת יחידה ברחוב העיר? – הן מלבושי כבוד אשר עליה ובגדיה החמודות אשר תלבש, יתנו עדיהם כי לא בת דלת העם הִנֶהָ וכי לא מאשר אין לה בית לנוח תנוד בחוצות קריה, והם המעידים כי גם המלתחה הקטנה אשר בידיה לא גנובה היא אתה, גם לא מיראה תליט את פניה במטפחת אשר על ראשה…

מי היא האשה הזאת? – הנה היא תרחיב צעדיה, תסֹב לאחד המבואים הקטנים, תבא עד לפני משוכת הגן אשר מאחורי בית אביגדור, בידים חרוצות תפתח את דלתו הקטנה ותבא אל תוכו… וראה זה פלא, כי גם הכלב הגדול, העבד הנאמן, שומר הגן הזה, לא חרץ לה את לשונה, לא השמיע קולו, אף רץ לקראתה וילחך עפר רגלה וילקק את ידה, ויתן אותותיו אותות כי שמח הוא לקבל את פניה… והשושנים והפרחים אשר בגן הזה, כי הגן גן-שעשועים הנהו, גם הם כמו נמו שנתם, גם המה לא פתחו עוד את עליהם, לא התיפו עוד בשלל צבעים וראשיהם הכפופים עודם סגורים בתוך העלים, וכמו אשר גם המה יחכו על צאת השמש להעירם ולהקיצם, לפתוח סגור ראשם ולהפיח במו רוח חיים… והאשה לא שמה עתה לב להנצנים האלה, בדממה הלכה על קצות בהונות רגליה ותקרב אל אחד החלונות ותבט בו רגעים אחדים. שתי דמעות נראו בעיניה, ותשב על עקבה ותשב על אחד הכסאות אשר שם בסכה הקטנה, את המלתחה שמה בחיקה, הסירה את המטפחת אשר על ראשה, עיניה השפילה לארץ ותחשב מחשבות רבות…

הן נראה הפעם גם את חזות פניה: היא צעירה לימים כבת חמש ועשרים שנה, טובת מראה ויפת תאר; שערות ראשה לא הוטבו, גם בגדיה, בגדי בקר, אשר עליה לא סדרו וכל עין תחזה בם כי בחפזון לבשה אותם וכי לא שמה עתה לב להתהדר ולהתיפה.

הכלב בא גם הוא אל הסכה וישכב מרגלותיה ויגהר לנגדה, אף שת בחלקות לה, אך היא לא שמה לו לב, גם לא הביטה אליו, – כי שקועה היא במחשבות אין קץ.

לפני עיניה יעברו עתה ימי עלומיה כבני מרון, הימים אשר ישבה בבית דודה העשיר, כי אין לה אב ואם, ויקח אותה דודה, אשר גם אשתו גם בניו ובנותיו מתו על פניו, לו לבת, והיא עודה באביב ימיה, עוד לא הגיעה עת דודים, עוד התענגה על ימי נעוריה, היא ורעותיה עמה… הנה פני דודה נצבו כמו חי, לפני עיניה עתה, כמו תראה את חזות פניו האיומים, כמו תשמע את קולו העב, אשר אך גערה שמעו אזניה כל הימים, רוח חן כמו זר נחשב לו, ובכל אשר אהבה כנפשו, בכל אשר התפאר בה תמיד כל היום ויתנחם בה תחת אשתו ובניו, – בכל אלה לא ידע לקחת את לבה הרך בדברים טובים ונעימים ואך בגערות וצעקות דבר אתה כל הימים… “לא מרוע לב עשה זאת”, – חשבה עתה להצדיקו, – “כי אם מאשר הסכין לעשות כן”, כי גם דברי ימיו לא נכחדו מאתה, ידעה עד מאד כי בעל עגלה היה דודה מנעוריו, ויחסיר חק לחמו ולחם ביתו ויקבץ על יד את כל הנותר ממכלת הבית, ויהי סוחר בסוסים, עד אשר באה מלחמה בשערי הארץ, ויצבר כעפר כסף וזהב רב אסף, ויבן לו בית חומה בעיר הזאת, את כספו נתן בנשך ויהי מלוה ברבית ויהיו לו ריב ומדון, דין ודברים, טענות ותביעות לאשר נושה בם, ויהי איש משפטים ונפשו מרה עליו, ובעת ההיא מתה אשתו ובניו בחלי-הרע, – וחן וחנינה איך תבקש ממנו?… תזכור גם את העת אשר באה בימים ושבע עשרה שנה מלאו לה, ותיף בגדלה ותתעלה על כל בנות העיר ושמעה הטוב הולך וגדול כי היא כלילת יפי מאין כמוה, כל בחור חמד אשר בעיר הזאת ואשר בערים הקרובות והרחוקות נשאו עין אליה, הן גם כסף תועפות לה, כי היא היורשת את כל הון דודה… ודודה זה התאוה תאוה ליחס משפחות, לאמר: יתחתן הפעם באיש ממשפחה כבודה ונאצל מן כבוד יחוסו גם עליו, ויתן עין בבן יששכר, אשר בעיר מגורו, ואשר מיוחס נעלה הנהו, נוסף על עשרו וכבוד ביתו… ואת בן יששכר הזה הלא ידעה, כי הוא נודע בעיר בשם “התם” לא על תם דרכו וישרת מפעליו, לא בעד מעשיו הטובים ודרכי מוסרו, כי אם על סכלות לבבו על דרכי החיים והתנועה אשר יחסרו לו, על כי יעשה את כל מעשיו לתמו, בלי כונה ורצון נמרץ, על כי בכל דבריו אין חדוד, אין רגש ואין תבונה… דמעות רבות שפכו עתה עיניה לזכרונות האלה, זכרה את הדמעות אשר זרמו אז עיניה כנחל שוטף, זכרה את הערב אשר התנפלה לרגלי דודה כי ישוב ממחשבתו אשר הוא חושב עליה לתתה לנער “התם” הזה לאשה, בבכי ובתחנונים בקשה את פניו כי לא יענה את נפשה ולא ימות את לבה בשדוך הזה, אולם דמעותיה היו לשוא ודבריה שבו ריקם; “אם לא תשמעי בקולי”, ענה דודה ואמר לה, וקול גערתו פלח כבדה, – “אם לא תטי לבך לאמרי פי, כי אז גרש אגרשך כלה וכספי ונחלתי אתן לאחר הטוב ממך”… ועל אפי ועל חמתי הייתי לו לאשה, חשבה עתה האשה הזאת ודמעותיה על לחייה, – למרות חפצי ורצוני הלכתי אל תחת החפה לקחת מאתו את טבעת הקדושין, ומה היה לאל ידי לעשות? קצרה ידי אז מהושיע, כי ידעתי את דודי אביר הלב וקשי ערפו לא נכחד ממני… הה! אמרתי כי בחברת “חתן” תתענג בדשן נפשי, כי הוא ישביעני עדן, ירוני נחת, בחן ובנעם יסובבני ובו אשתעשע, תחת אשר אך קול נוגש שמעתי עד היום ההוא; אמרתי: עתה אשם ואשאף רוח, עתה אשמע קול ערב, קול מדבר אהבה באזני, עתה אשפוך שיחי לפני איש שומע דברי, את כל לבי אגלה, כל הגיוני אביע וכל רגשותי יחד יהיו במו פי… והנה נתן לי דודי “חתן” תם, אשר לא יבין לרגשותי ולא יחוש ללבי, אשר ברחתי מפניו ולא אביתי בוא בחברתו, אשר אין שכל ואין רגש בלבבו, ואשר מרר את חיי מאד… והחתן הזה היה לי לאיש!…

* * *

בין כה וכה נראתה השמש על חוג השמים בירכתים, האדימה מאד פאת קדים וכעין זהב פרוים התראו מנגה נגדה כל אשר בארץ, כל אשר למראה עין אדם; והן גם השושנים גם הפרחים, גם כל אשר תוציא האדמה בגן השעשועים הזה פתחו עליהם, נתנו ריח אף נשאו ראשם לקראת השמש כי יצאה; גם הצפרים נעורו, הקיצו כל בעלי כנף, נתנו בשיר קולם, וירנו יחד רנת הבקר.

גם האשה התעוררה, גם נפשה הקיצה לקול הצפרים ולקטורת אשר ישימו באפה הנצנים אשר בגן. – “הן את הגן הזה נטעה ימיני” חשבה בנפשה עוד, – פעל כפי הוא זה ומה שנו גם פניו!… אז כאשר הביאני אביגדור התם חדריו, כאשר היה לי לאיש וימשכני אחריו, אז כוננה ידי את הגן הזה, ואמר בנפשי כי בכל עת אשר אקוץ לשבת בחברתו בבית, יהיו לי הנטעים האלה חברים מקשיבים, השושנה תהיה לי לרעיה, החבצלת כילד שעשועים והעצים הרעננים ינודו לי, ויחד נבכה על ימי עלומי כי נזעכו… וזיכרונותיה שבו לשות לנגדה את מחזות ימי נעוריה המעטים והרעים, זכרה כי לא ארכו הימים אשר השתעשעה עם הפרחים בגן, כי אחרי עבור ימים לא כבירים, נתן ה' לה הריון, ועד מעט קט שעשעה נפשה “בשושנה חיה” – בפרי בטנה אשר ילדה… זכרה כי גם הנחם הזה לא השיב לבה ללב אישה, זכרה כי פעמים לא מעטות, בעוד דודה חי, ברחה מבית אישה ותבא בית דודה; הוא אמנם קצף בראשונה, שפך עליה זעמו, אך בין רגע שב וינחם, שב וראה כי אמנם הסכיל לעשות, כי “הזוג הזה אינו מן השמים”, אבל את הנעשה אין להשיב… זכרה כי “רודפי שלום” אשר בעיר עשו מעשיהם בהשכל ודעת, וישובו ויחברו את האיש והאשה, ותשב גם היא לבית אישה, עד אשר היתה עוד הפעם מריבה בינותם ותשב שנית לבית דודה, וישובו גם “רודפי השלום” לעשות את שלהם, וכה הלכה, הלך ושוב, מבית דודה לבית אישה ובכל פעם לא שבה ריקם – כי כבר ילדה שתי בנות ובן אחד… הה, ילדי הם אשר חנן ה' אותי! – חשבה עוד ועיניה זלגו דמעות, ילדי הנאהבים והתמימים… ילדי אשר לנמענם אמרתי להפקיר את חיי פה עלי אדמות, למענם גמרתי אמר כי אשא ואסבול, כי פה אשב לעולמי עד, כי אך בהם חיי רוחי ואך בם כל הגיוני…" שטף דמעות פרץ על לחיי האשה הרכה והענוגה הזאת. “למענכם אמרתי לעזוב את כל חלדי ולמענכם נדדתי גם הלילה ובאתי הנה; למענכם, אך למענכם, ילדי הרכים!…” ותפתח את המלתחה אשר בחיקה ותתן את ראשה בה ותבך בקול גדול רגעים אחדים.

* * *

בצעדי ענק צעדה השמש על פני השמים, השחר חלף עבר, אֹדֶם הרקיע לפאת קדים שב ויהי לתכלת, השמש עלתה מעלות אחדות, – ויהי יום! הפעמון השמיע את השעה הרביעית ולקולו התעוררה גם היא, הרימה את ראשה ותנגב את עיניה במטפחת אשר בידה, ותקרב עוד הפעם אל החלון, אשר הביטה אליו ראשונה בבואה הנה וגם בפעם הזאת עמדה רגעים אחדים ותבט על ילדיה, אשר ישכבו שם בחדר וינומו שנתם, בעיני חמלה ורחמים, וגם הפעם התאפקה ותשב על עקבותיה ותשב לשבת בסכה ולהעמיק במחשבות נפשה.

הן כל בני העיר ינומו עוד שנתם, הדממה אשר ברחובות ובשוקים עוד לא נפרעה, אין איש ער בעיר הזאת בלתה. “כמתי עולם נדמו עתה האנשים בעיני ובתיהם כמו קברים המה להם”, חשבה האשה בשובה אל סכתה. ורעיונה זה הזכירה את מות דודה, הזכירה את העת אשר דודה “שבק חיים לכל חי”, ובטרם מותו נתן את צַוָאתו הכתובה והחתומה ליד שר העיר, צואתו אשר בה כתב את “רצונו האחרון” מאשר ומקוים כדתי המלך, כי היא, אך היא לבדה תהיה יורשת ביתו וכל אשר לו, ואך לידה ממש ינתן כל אשר ישאר אחריו במותו; זכרה כי בימים ההם היתה בבית דודה, אחרי ריב ומדון אשר עברו בינה ובין אישה, זכרה גם את מחשבות נפשה בעת ההיא. “עתה הנני חפשית!” – אמרה אז בלבבה, – “עתה בידי טובי והעשר הרב הזה לי הוא, עתה תכלינה שני עניי ומרודי וימים טובים יחלו לי, ימים אשר כחפץ לבבי אעשה וכל חפצי אשלים…” אך לעין רואים בכתה אז את בכיה, אך לצאת ידי חובת האנשים הביאה לביתה “עשרה בטלנים”, כי יתפללו שם בקר וערב בכל שבעת ימי האבל, אף יעדה את אחד מהם כי יאמר “קדיש” וילמד “משניות” לעלוי נשמת דודה בכל משך השנה; אך למען לא ישיחו בה יושבי שער שלמה מכספה בעד כל אלה ותשב גם היא בבית כל שבעת הימים, – וביום השמיני לקחה את צרור הכסף אתה, ואת שתי בנותיה, ותקם ותסע לעיר הגדולה היא עיר-הפלך. שם שכחה את עירה ואת בית אישה, שם נתנה לבה לענג ושעשועים, שם שכנו רגליה בבתי הטיאטר, שם קנתה לה גם עדי עדיים וכל כלי יקר, ושם… אך זיכרונותיה כמו נדמו הפעם, מחשבותיה נדדו, כי זכרו את השעה אשר ראתה את פני אדולף ראשונה… את פני אדולף אשר לקחו את לבה ואשר רגש נפלא הרגישה מדי ראתה אותם… לא בעשרו אף לא בחכמתו לקח אדולף את לבבה. הוא היה הסוכן בבית ממכרת מטוה-משי בעיר הגדולה ההיא, עלם נחמד למראה, קומתו דמתה לתמר, עיניו כשני לפידי אש, קוצותיו תלתלים ושפמו עשוי בטוב טעם; היא באה לקנות לה בגד משי ותקנה את לב אדולף; כי ראתה את פניו ראשונה מצא חן בעיניה מאד וכאשר שמעה את קולו הערב, את צחות לשונות ונעם נאמו – נפשה יצאה בדברו… היא צותה לתת על ידה ממבחר הסחורות וכאשר בררה לה את אשר חפצה, בקשה מאת אדולף כי ישלח את הסחורה לחדר מלונה “הוטֶל די אירופה”, וכי הוא בעצמו יבא וחשבונותיו בידו ואז תשלם לו… “אכבדה נא, כי מצאתי חן בעיניך, עלמה יפהפיה!” ענה אותה אדולף, ובערב והנה הוא בא לבית משכנה… עוד זכר תזכר את כל דברי שיחתם אז, השיחה הנעימה הראשונה לימי חייה… עוד תזכר, כי כל הלילה לא נמה שנתה: פני אדולף נצבו לפני עיניה כפני מלאך אלהים ודבריו צלצלו באזניה כזמרת שרפי עליון. ממחרת הערב ההוא באה עוד הפעם אל החנות ההיא ותאנה בפיה כי שכחה ביום אתמול לקנות עוד וגם בפעם הזאת בקשה את פני אדולף כי יבקר בבית מלונה, – ותדע כי באה אהבה בלבבה וכי תאהב את אדולף אהבה נצחת; גם אדולף דבר אהבים באזניה, גם הוא פזר חלקות לרגליה, בחן ונעימות התהלך אתה, בהשכל ודעת צדה את נפשה, – ומה נעמו לה מדברותיו, מה מאד מצאה עדן ונחת בכל תהלוכותיו!… לאט לאט התחזקה האהבה הזאת, לאט לאט שבה ותהי כל חיי רוחה ונשמת אפה, – “בלתו, למה לי חיים?” חשבה אז, והנה הם חושבים מחשבה ליסד אגדתם באמת ובאמונה… ותהי העצה היעוצה, כי היא תכונן לה בכספה בית מסחר למטוה-משי בעירה ובביתה, אדולף יהיה סוכן בבית מסחרה, עד אשר תִּפָּטר מאישה בגט, והוא יהיה לה לאיש “כדת משה וישראל”… “הה אדולף חמדת לבבי! טובה עצתך, אך מי כמוך יודע את עקת נפשי וצרות לבבי עקב העצה הזאת! מי כמוך יודע עד מה סבלתי ואסבול עוד למען אהבתך, ומי כמוך יתפאר עלי כי למענו אעשה את אשר גמרנו אמש לעשות…” וכמו רתת וחלחלה אחזה את בשרה לזכר הרעיון האחרון הזה, לבבה יפעם בחזקה ומקור דמעה היו עיניה עוד הפעם, הן תדע עד מאד כי תוסיף סרה בדרכה זאת אשר תלך עליה, תדע כי דחוה היהודים גם אז בבוא אדולף העירה ויואל לשבת בביתה, כי קראו אחריה “זונה” “אשת איש” וינבלו את שמה מאד, כי נתנוה לחרם. כל רואיה פנו לה ערף, אף גרי בית החומה אשר לה עזבו את משכנותיהם וילכו לגור באשר מצאו, כי לא קנו ממנה כל דבר אף לא מכרו לה דבר, – והן תדע כי גם היא תוסיף לעשות הרע, כי תעזוב את עמה ואת דתה גם יחד… הן אמנם מצבה רע ומר מאד בימים האלה: גם כספה, גם הונה ורכושה, גם אהבת אדולף לא יצילוה מרעתה. הן מאז שבה הֵנה מעיר הגדולה, לא מצאה מנוחה בנפשה, היהודים אשר בעיר ירדפוה עד חרמה, יחידה וגלמודה היא עתה בעיר הזאת, כל רעיותיה נדדו הלכו ממנה ותהיינה לה לאויבות, גם לחמה מיד נצרים תקנה, כי אין מוכר לה מבני ישראל, גם כל חדרי בית החומה אשר ירשה ואשר היו מלאים “שכנים” כרמון יִשָׁאוּ מאין יושב… והן אביגדור אישה הראה גם הפעם כי יאהבנה, מדי יום ביומו ישלח מלאכים חרש, גם מכתבים יכתוב לה, לאמר כי תשוב אליו וכל חפצה ישלים… “אולם כל זאת כאין וכאפס בעיני, כל אלה אשר ואסבול, אפס כי ילדי האהובים לי כנפשי… עד עולם לא אשכח את הערב ההוא, אשר שלח אביגדור לקחת ממני את שתי בנותי אשר אתי בבית ביד חזקה, עד נצח לא אשכח את מרי יגוני אז… הה, כי אחיה עוד לפניך, אלהי אבותי… “אלהי אבותי?” – אשר בעוד יום אכחש בו… אשר נגדה נא לכל עמי אמיר את דתו… הה, צדקת אדולף, כי אין דרך אחרת לפנינו בלתי לפנות ערף אל היהודים אשר פנו אלינו ערף, לעזוב את הדת אשר האהבה היא עון פלילי בעיניה, אנחנו נמיר את דתנו ואחרי כן נכנס לחפה על פי הדת החדשה ואת היהודים לא נדע עוד ומשאתם לא נפחד… אמנם אמרתי אלך בדרכך זו והנה התגנבתי היום מביתי לנשק את ילדי בפעם האחרונה, לקחתי את בגדי בנותי, אשר הנחתים אתי אז בערב ההוא, – הה, הערב ההוא!… אנכי ושתי בנותי בכינו בכי רב, אחזתי בזרועות ידיהן ולא נתתי לגעת בהן, צעקתי מנהמות לבי וכמשגעת רצתי בחדרי… אך פתאם בא אדולף החדרה ובשחוק שפתים ובלעגי מעוג אמר אלי: “עד מתי תוָאל, לשגות בילדים האלה? עוד תוסיפי ימים ועוד תלדי בנים ובנות טובים ויפים מהם”… אנכי נפלתי לארץ מאין אונים לשמע הדברים האלה והאנשים חטפו את בנותי כשבויות חרב וילכו אתן לבית אביהן… אך רגע עבר וכלביאה קמתי ממקומי וארוץ בחמת רוחי ואצעק מר באזני אדולף: “הבה את בנותי! למה מכרתין בלא כסף? מדוע נתת לנגוע בהן?”… ואֹמר לרדוף אחרי האיש, לקרוע את בגדי אשר עלי ואבך בכי תמרורים… אך אדולף עמד עלי אז ובקולו הערב ובחן שפתיו ובאמריו הרכים השיב את רוחי אלי, וכל הלילה ההוא לא עזב את חדרי… והנה נשארו בביתי עוד בגדים וכתנות אשר להן, ואת אלה הנני לתת עתה על ידן את נשיקתי האחרונה… הה, בנותי היקרות! הה, בני הנחמד! עוד יום – ויתומים תהיו, יתומים ואֵם יש… אך לא, לא אמכם אהיה מעתה, כי בת אל נכר אהיה… ואנשי העיר יקראו לכם “בני המשמדת”! כי תבואו בחברת רעים, ירחיקוכם בשאט בנפש, כי תבואו אל בתי הספר, יבזו את צלמכם וכי תבואו בימים ועתכם עת דודים, לא יאבה כל איש להתחתן ב”בני המשמדה" ויזרוכם כמו דוה… אהה, ה' אלהים! אהה, ה' אלהים! אהה, אדולף! אהה, בני! אהה, בנותי!" – – פניה חורו כפני מת, עיניה שפכו דמעות כמים, כל יצורי גוה רעדו מאד ותוצא את בגדי בנותיה מן המלתחה ותשם את פניה בם, ותבך בקול גדול.

* * *

השמש עלתה עוד מעלה אחת במרום פסגת השמים, האנשים החלו לנוע בחוצות, אחד הנה ואחד הנה; ומעל המגדל נשמע קול הפעמון, משמיע את השעה החמישית. האשה התעוררה מאד. “השעה החמישית!… הנה אנשים סובבים בעיר ועוד מעט יראוני במקום הזה ובשעה הזאת…”

ברגלים ממהרות עברה דרך הגן, הוציאה מחיקה מפתח אחד ותפתח את דלתי הבית ותבא עד לחדר המטות, אשר הילדים הוזים שוכבים שם וינומו שנתם. רגע אחד הביטה בפניהם ולבבה כים סוער, הומה כמשק מים כבירים, עשתנותיה שבו ויהיו לדמיונות, ראשה סחרחר וברכיה דא לדא נקשן, ותפול המלתחה מידיה ויפלו בגדי בנותיה מתוכה, ותתנפל גם היא על המטה, על חזה הילדים ותתן קולה בבכי… פתאם נפתחה הדלת השניה אשר ממול פניה ואביגדור אשר קם בבהלה מעל מטתו לשמע הבכי אשר בחדר הילדים, בא החדרה, אך כתנת בד אשר ישכב בה בלילה ומכנסי בד אשר על בשרו, אך המה כמו את מערומיו; רגליו יחפות, שערות ראשו פרועות, עיניו כמו קמו בחוריהן, כי ראה – את אשתו את מרים שוכבת על מטת הילדים ויורדת בבכי… גם היא התעוררה לשמע צעדי אביגדור אישה ותגביה את ראשה ואת עיניה השפילה לארץ… רגעים אחדים עמדו האיש והאשה באין דובר דבר ואין מניד שפה…

– מרים! מרים, אהובת לבי!… הגו שפתי אביגדור ברעדה.

– את בגדי בנותי הבאתי לך, – אמרה מרים בשפל קולה, כי בושה להביט בפניו, – ואֹמר אשקה נא לבנותי, כי אֵם אנכי…

– אנכי אנכי הנני הפעם גם אב גם אם למו… כל הלילה אניד שנה מעיני, למען אשמור אותם…

בדברו היו עיניו כנחל נובע ומרים בכתה גם היא רב בכי, לאט לאט הרימה את עיניה המלאות דמע ותבט רגע אחד בדמעות אשר שפכו עיני אביגדור ותהיינה בעיניה כרגשות לב חיים וקימים ויתראו לה כגשמי ברכה ללבה העטוף, כקוי אור שמש לנפשה אשר ענן וערפל סביבה… כמו לא הוא “התם” אשר שנאה, וכמו לב חדש נתן בקרבו, לב רגש… “גם אב גם אם למו”, הדברים האלה צללו באזניה כמנגינה חדשה ונעימה. “אב ואם” – הגם לב אם חֻדַשׁ בקרבו? ודמעותיו – הדמעות אב ואם גם יחד הנן?

– הן על ידי עזובים הילדים הרכים האלה ואשמרם כבבת עיני מאהבתי אותך ואותם… הוסיף אביגדור ויוסף לבכות עוד.

– אהבת בנינו הביאה גם שנינו לחדר הזה בבקר השכם!… אמרה מרים ובכל כחה התאפקה מבכי.

– תהי האהבה הזאת לנו לעדה! – ענה אותה אביגדור בקול בכי – תחֻדש נא גם אהבתנו, תשוב נא לב האשה על אישה…

ויפול על צוארי מרים ובאהבה רבה חבקה בזרועותיו, – והיא לא התחמקה ממנו, לא הסירה את ידו מעליה, אף לא הסבה את פניה מנשיקות פיו…

א. סדרי זמנים בעיר יקנעם

ויהי בשנת חמשת אלפים שש מאות ו…, אך מה זה הבל אפצה פי ודברים אשר אין למו שחר בעיר יקנעם הוציאו שפתי? — הן בעת אשר קרה המקרה הנפלא, אשר אספר באזניכם הפעם, לא ידע איש בעיר יקנעם, אשר בפולין המדינה, את חשבון השנים; הן מספר שנות האזרחים נעלם מאת כל העדה, אין אף אחד אשר ידעהו ואשר שמע גם את שמעו, אך גם חשבון השנים למניננו לא ידע כל איש, זולתי הרב, הדַיָן והחזן, אשר היה גם סופר, כי אותו כתבו בגטין ובכתובות… ועד כמה פעמים היתה מריבה ביניהם על אדות פרט השנה זה מוסיף וזה גורע, עד אשר הביאו את “הלוח” אשר על כותלי בית המדרש והוא הכריע ביניהם ועל פיו הוקם דבר; הן אמנם כי “לוח” קטן תפור במו חוטים היה תלוי גם על כתלי בתים אחדים אשר לנכבדי העיר ועשיריה, — אפס כי לא למען פרט השנה וסדרי הזמנים קנוהו מאת מוכרי־הספרים הסובבים בערים, ולא למען דעת חשבון העתים תלוהו על קיר ביתם, כ"א למען קרא בו את “חזון הרוחות”, אשר על השבועות בו יאָמר: איזה לגשם ואיזה לשלג, עת קר ועת חם…

שני דברים ישנם בעולם, אשר אנשי העיר יקנעם חשבום לדברים בטלים, וכל היום שאלו: על מה שוא נבראו, ולמה הבל ייגעו האנשים עשותם? שני הדברים האלה הלא המה: מורה־השעות ולוח השנה… “מי הוא זה ואי זה הוא המשגע אשר המציא את שני הדברים האלה?” – אמרו תמיד אנשי העיר בזכרם את מורה־השעות ואת הלוח, — “המבלי אין חֲלֻקָה ליום עפ”י דרך הטבע, כי הכוהו לרסיסים וחלקים קנים אשר בשם “שעות” יקראו? הלא אויל המחלק, משגע איש השעות!… הן הטבע בעצמו עשה סדר ליום, ויחלקהו כמו למשל: עת תפלת שחרית, עת אכילת לחם הצהרים, עת תפלת מנחה, בין מנחה למעריב ועת תפלת מעריב; היש לנו חלֻקה טובה מזו? — את הגביר ר' חיים ראיתי ברחוב העיר בעת תפלת שחרית; השר הגדול בא הנה בין מנחה למעריב; וכדומה בכל אשר לנו…" גם את חשבון השנים ספרו ומנו לא כמנין אשר מנו אבותינו: ליציאת מצרים, למלכים או לשטרות, גם לא למנין שאנו מונים עתה וגם לא כמנין שני של גליות, — "מה לנו למספרים אשר לא ידענו אנחנו ואבותינו מעולם? מי בעל־זכרון, אשר יזכר ימנה ויספר את האותיות האלה? התאוננו תמיד אנשי העיר; ואמנם חשבון פשוט מאד נהגו ביניהם אשר על פיו חשבו את הקורות מאז, החשבון הזה נחלק למחלקות שתים: חשבון לדברים הנוגעים לכלל, לדברי הימים ולמקרים נכבדים, וחשבון אשר בין איש לרעהו, לדברים פרטים או לאיש פרטי; למחלקה הראשונה נחשבו הסמנים האלה: “העִפּוּשׁ” הראשון, השרפה הגדולה, החלי־הרע, “הבהלה”, הצרפתים בארץ, העפוש השני, השרפה הקטנה וכדומה; וכך היו מונים: “מכס הבשר הנהו כמו הלכה למשה מסיני אבי־זקני, ינוח בשלום על משכבו, ספר באזני כי המכס הזה נתקן בשנים קדמוניות — בעת העפוש הראשון: לא כן מכס הנרות כי צעיר הנהו ממנו לימים והוא נתקן בימים אשר הפיל החלי־הרע חללים לאלפים בארץ; גזרת בתי הספר באה לרגלי הצרפתים ובזמנם, והמחלוקת הגדולה על אדות הרב והחרם הגדול היו לפניה בעת העפוש השני….” ולמחלקה השניה היו סמנים אחרים וחשבון אחר, למשל: “את בית המדרש החדש בנו קודם חתונתי הראשונה. ר' חַיקל גרש את אשתו בעת אשר שָׁכַנוּ בבית ר' ליב”; או: “הדבר הזה קרה בעת אשר יעקב בני למד בחדר המלמד אליקים, שם למד שלשה “זמנים” ושני “זמנים” אחרי כן בחדר ר' טודרוס, וזה לו הזמן הרביעי אשר ילמד גמרא ועתה צא וחשוב”…

חשבונות אלה וכאלה היו דַיָם לאנשי העיר יקנעם, לחשב על פיהם את כל אשר להם, — והאם לא צדקו באמרם: כי מורה השעות ולוחות השנה המה דברים אשר אין כל צרך במו תחת השמש, וכי אך לשוא יעמלו האנשים לתקנם ולסדרם?…

ב. המשגע

ובכן, ויהיה בשנת — ימים רבים אחרי השרפה הגדולה והעפוש השלישי טרם יהיה בארץ, בימי הקיץ, ביום הרביעי לשבוע, בשעה שבין מנחה למעריב, ור' שמעיה “הסוחר” יושב פתח האהל עם זוגתו מרת יֶנטה, יושב וחושב מחשבות רבות, העמיק חשוב וגם רעיתו העמיקה עצות.

— הנה כפי אשר אחשוב אנכי, — החל ר' שמעיה לדבר בשפה רפה וישם פניו לנכח אשתו, — הנה אם נַשִׂא לו אשה אי"ה, אז יהפך לבו בקרבו והיה לאיש… הן אמנם כבר הגיע עתו עם דודים, הן מלאו לו הפעם, לו מאה ועשרים שנה יחיה לפנינו, שנות “בחור” בישראל… נחשבה נא לדעת: הן הוא נולד בעצם היום אשר ר' גבריאל ראש־הקהל גרש את אשתו השניה, הגרושין האלה היו בעוד הרב הזקן יהיה למליץ טוב בעדנו, יושב על כסאו והוא סדר את הגט…

— הבל ורעות רוח! — גערה בו אשתו — האמנם תאמר כי בננו ברוך הנהו “בחור זקן”?… הן בעת הולדו כבר ישבנו בבית ר' זרח, — ומדוע חרדת עליו את כל החרדה הזאת?

— מה לי ולחשבונותיך? מה לי ולדבריך? — אולם תני תודה גם אַת, כי כבר באה העת כי יקח אשה ואנכי אערבנו, כי אחרי החתונה ישוב מדרכו, ילבש נא את “הטלית” ושב ורפא לו…

— אולי צדקת בדבריך! — ענתה ינטה ותאָנח בשברון מתנים – אבל, מה נעשה לנער והוא ימאן לקחת לו אשה?… הן כאשר יראה כי תנחום השדכן יבא לביתנו, יבכה בדמעות שליש, יאָנח במרירות, אף יוסיף לחשוב מחשבות עוד…

הדברים האלה פעלו מאד על לב ר' שמעיה; הן לחשב מחשבות היא היא שגעונו, הן המחשבות האלה הנה פרי מחלתו…

— אוי לי ואוי לנפשי! — נהם האב ויעבר ידו על זקנו לאות היאוש — אם אמנם כן הדבר, אם גם לקחת לו אשה לא יאבה, אם כן צדקו מאד האנשים האומרים כי הֻכָּה בשגעון… מי שמע כזאת או מי ראה כאלה, כי נער עברי לא יתאוה תאוה ליום חתונתו ויתעצב אל לבו בבוא השדכן לדבר בו נכבדות"?…

— מה אֹמַר ומה אדבר? — הגתה ינטה נכאים — וחמת ה' עלינו נתכה…. הן טרוד אתה מאד בעסקיך ולא תראה בעיניך את ענות “הילד”, כל היום יחשוב מחשבות, יאָנח אף יבכה לרגעים מבלי אשר יגלה גם לפני את אשר אתו; אנכי התחננתי לפניו, בכיתי לעיניו אמצתיו במו פי, למען אשר יספר באזני את אשר הוא חושב, והוא כאלם לא יפתח פיו ואף מלה אחת לא יוצא בשפתיו…

האב והאם החרישו גם שניהם עת מעטה, העמיקו עצות; עיניהם הורידו לארץ והמון מחשבות שונות בלבם. מרב תוגת נפשם לא ראו ולא התבוננו כי איש אחד הולך ורץ לקראתם. האיש הזה גדל הקומה ודק־הבשר, לחייו שֻׁפו ובטנו רזה, פאות ראשו וזקנו ארוכים מאד ודקים.

— ברכת ה' עליכם! — צעק בחפזה ובקול גדול, עד כי נבהלה ינטה ותלפת וגם ר' שמעיה נבהל מעט.

— מה לך ר' תנחום, כי החרדתנו? — נתנה ינטה עליו בקולה — כמעט לא נותרה בנו נשמה מדבריך פתאם…

— ועל־כן כאשר תָּחגוּ חג “חתנאים” לברוך בנכם, אז תֻּפַּח גם נשמה יתרה באפכם חלף תוגת רוחכם עתה…

— אל נא תוסיף תדבר כדברים האלה, הן הוא לא יאבה לקחת לו אשה ובפה מלא אמר לי, כי לא יאות לנו בדבר הזה…

— ואם אב אתה איה מוראך? — פנה תנחום בשאלתו אל ר' שמעיה — הכבן סורר ומורה תעשה את בנך? ומה הדברים אשר בפי אשתך לאמר, כי הוא לא יאבה? הן אם ימרה את פיכם הלא הורים הנכם לו ותובילוהו תחת חפתו ביד חזקה… ההוא יגזר אמר ויקם לו?…

— שמעי נא, ינטה! — ענה שמעיה חלקו — הן צדק תנחום בדבריו וגם לבבי יחשוב כאלה, גם אנכי אסכים לעצתו; נתן לו אשה על־כרחו וה' ישלח לו רפואה שלמה ומכל משוגותיו ירפא…

— אמנם כן! — החליט תנחום את דבריו — כן הוא מנהג ישראל מדור דור… הקשיבו נא אלי ואשאלכם: הגם אבותיכם שאלו את פיכם אם תאבו לבא בברית הנשואין? האם שאל אביך גם אותך, ר' שמעיה, אם חפצת לקחת לך אשה? — הן על דברים כאלה אין שואלים, בן ישראל מחֻיָב לקחת לו אשה, אם יאבה או לא יאבה, חק היא, מצוה היא ועל דברים כאלה נאמר: “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”…

— כן יקום כאשר דברת! — גזר ר' שמעיה אמר.

וינטה שומעת את הדברים האלה ותאָנח במרירות:

— עשה עם בנך, עם “הילד” הזה ככל אשר יורך לבך, — אמרה אחרי דממה מעתה ותניע במו בראש — הן אך אשה אני… לבבי הומה בקרבי, אולם לא אפריעך ממעשיך וה' ינחך בדרך הישר והטוב…

ג. “חציו עבד וחציו בן־חורין”

העקר שכחתי! — הן לסדרי הזמנים אשר ליהודים בעיר יקנעם יֵחָשֵׁב גם “היריד”, הוא יום־השוק אשר בעיר הזאת, מדי שנה בשנה אחרי חג “השבועות”; הן גם לחדשי השנה לא מנו שם אז כמונו היום; החדשים הנם, לפי דעתם, רק למען ברך עליהם בבית־הכנסת בשבת שלפניהם, וראשיהם הנם ימים שהנשים אינן עושות בהם כל מלאכה והילדים חפשים ממלמדיהם, — ומה להם ולחשבון העתים וסדרי הזמנים?… ויחלקו היהודים אשר בעיר הזאת את השנה לחלקים שנים: קיץ וחרף; את החרף—לחנכה, פורים ופסח; ואת הקיץ—לחג השבועות, לשלשת־השבועות, לתשעה באב ולימים הנוראים; ויהיה “היריד” עולה על כלם, כי אותו זכרו מאד, ויכבדוהו יותר מכל חגי השנה ומועדיה.

אל נא יהי היריד קל בעיניך, ידידי הקורא! אל נא תביט על מך ערכו וימיו המעטים, כי גדול כבוד היריד בעיר קטנה כיקנעם ופעלתו רבה מאד; הן מלבד אשר בימים האלה נקבצו באו בעיר הקטנה הזאת אנשים ונשים, אכרים וסוחרים “מארבע כנפות הארץ” מרבה להכיל, עד כי מלאה העיר אותם, מלבד אשר הוא יתן פרנסה גדולה, שפע רב וחיים לבני העיר לכל ימי השנה, — הנה מלבד כל אלה ישים היריד את העיקר כמרקחה, התנועה רבה מאד ולהתעוררות אין קץ, כל בני העיר יסבו בלכתם הנה והנה, ירוצו ולא ייגעו, יחפזו ולא ייעפו, אלה יקנו ואלה ימכרו, אלה במדה ואלה במשורה והמסחר יפרץ מאד; גם אלה אשר במקנה וקנין לא ישגו, גם הזקנים והזקנות, גם הנערים והנערות, גם הטף, כל אלה יסובבו עיר, ישוטטו בשוק וברחוב, גם נערי החדר וגם בחורי בית המדרש גם אלה יקראו לנפשם דרור וגם רגליהם בבית לא תשכונה, — כל העדה מקצה סובבת הולכת על היריד ועל סביבותיה היא שבה ללכת… ללכת ברחוב העיר בעת היריד, כמצוה נחשבת בעיני העם. על כל יריד ויריד סובב הולך גם אליהו הנביא ואשר יזכה יראהו; שם גם נודדים בעולם התהו, מתים גדולים וקטנים, וגם השטן יבא להתיצב על היריד עם כל צבא מחנהו, השדים הלצים וכל כת דלהון עמו, ומי יראה את אלה יוצאים ולא יצא גם הוא? — ע"כ תפוג תורה בעת ההיא, המלמדים יוציאו את תלידיהם לחפשי ובית המדרש יעָזב מכל הבחורים והעלמים אשר ישכנו בקרבו ומגמת פני כלם הירידה… אך מדוע זה אאריך לשון? הן הירד כבר בא עד קצו, כבר שבו בנים לחדריהם ואבות לבית מגורם וכבר נשמע קול הלומדים גם בבית המדרש הגדול אשר בתוך העיר…

הנה שם במקצוע, בקרן מערבית־דרומית, יושב “המלמד הנכבד” אשר בעיר, יושב ושונה לתלמידיו “גמרא עם כל המפרשים”, ומקצה מזה, בזוית דרומית־מזרחית, יושב “הבחור” ברוך בן ר' שמעיה הסוחר, יושב ומתנועע על הגמרא הפתוחה לפניו וחושב מחשבות מאד. “ברוך! הן אתה הוא אשר יאמרו עליך בני העיר כי תשתגע וכי יצאת מדעתך, הרם נא את ראשך, הסב נא עיניך לנגדנו ונחזה בך!” — הנה הוא פה עינים עד להפליא, טוב ראי, זכו פניו משלג צחו מחלב ואדם לחייו כעין השושנה… והנה לפניו על הגמרא גם ספר קטן כתוב פולנית ככתבה וכלשונה…

— “מי שחציו עבד וחציו בן־חורין”, — צעק פתאם המלמד יחד את כל תלמידיו קול גדול — שמעו נא, שקצים! מי שהוא חציו עבד וחציו השני הנהו בן־חורין, מה יעשה? — “לשא שפחה אינו יכול” — ומדוע?

— יען כי חציו האחד הנהו בן חורין! — ענו תלמידיו קול אחד.

— יפה אמרתם, ערלי לב! — ענה המלמד בהתענגו על חכמת תלמידיו — אבל הן גם “לשא בת־חורין אינו יכול” — מדוע?

— יכן כי חציו השני הנהו עבד!

— ואם כן נשית נא עצות בנפשנו: מה יעשה? — נהם המלמד ויפרש כפיו, כמו נגעה אמנם צרת לב החצי־עבד הזה אל לבו וכמו גם הוא בעצמו הנהו הפעם במבוכה גדולה.

— רבי! לא יקח לו אשה ויהיה בחור כמונו היום, — אמר אחד הנעים בתמימות.

— ראש חמור! — גער בו המלמד בחמה שפוכה — הלא כל איש ואיש מחֻיָב לקחת לו אשה ואסור לו לאדם להיות פנוי… הלא למדתם כי האיש מצֻוה על פריה ורביה, כי “לא תהו בראה לשבת יצרה”… ואם כן — הוסיף המלמד לנגן בנגון הגמרא כאשר נח מזעפו — אם כן “הדרא קושיא לדוכתה”: מה יעשה?…

שלא במתכון שמע ברוך את כל “הפלפול” הזה. — “הנה עלי ועל מצבי כעת נאמרו הדברים האלה”, חשב בלבבו לשמע דברי הגמרא אשר השמיעו המלמד ותלמידיו, אנכי בעצמי הנני הפעם “חצי עבד וחצי בן־חורין”, מעבר מזה הנני אסור כמו בחבלי ברזל לבית אבי ואמי, הנני עבד כמות למו, בעד הלחם אשר יאכילוני ובעד הבגד אשר יתנו על בשרי ומעבר מזה הנני בן־חורין, חפשי בדעותי וחפשי במחשבותי… הן מאז משכני המזכיר אשר לשר העיר הזאת חסד, מאז נתן עלי עיניו לטובה, בבואו כפעם בפעם לבית אבי, ויפקח את עיני וילמדני דעת בשפת הארץ, וישכל את רוחי ויורני ויחכימני, מאז נתקתי חבלי האמונה הטפלה אשר עלי וכל מסורותיהם השלכתי, אמרתי אשים קץ לבטלנות אשר אבלה בה את ימי ואלך לבקש לי מטרה בארץ… אך בין כה וכה אסרתי בחבלים חדשים, סד חדש הושם על רגלי ומה נעים לי הסד החדש הזה, — הוא סד האהבה!… הייתי עבד לאהבה, בעת אשר גזרתי אמר להיות בן־חורין! כן הוא, הנני חצי־עבד… אך לא, רק חצי־עבד הנני היום, כי עבד משנה הנני לשתי העינים אשר ראיתין זה כחדש ימים על “היריד”… הה, מה יפות העינים ההן ומה נשגבות! מאד אזכור את השעה ההיא: יום צח ובהיר היה היום ההוא, השמש ששה לרוץ ארח ואנשים רבים מאד רצו הנה והנה ששים ושמחים וגם אנכי הייתי בתוך האנשים, גם אנכי סבבתי אז בשוק מבלי בקש דבר ומבלי מצא חפץ, הלכתי כמו לשוח ומחשבותי לא נתנו דמי לי, שתי עצות בנפשי: איככה אוכל לעזוב את בית־המדרש ובית אבי גם יחד… והנה לפתע פתאם ושתי עינים לנגדי, שתי עינים אשר תביטנה אלי… לא, לא עינים היו השתים האלה, אך שני כוכבים מאירים ושני מלאכי מעלה, שני קוי אור אשר אין בארץ משלם… כחץ מקשת מהרתי לרוץ ולגשת עד לפני העלמה בעלת שתי העינים האלה, בראותי כי גם היא מבטת אלי… אמרתי אסורה נא ואראה את מראֶהָ הנחמד ואולי גם אשמע את קולה הערב… לא אשים לב לכל המון האנשים הסובבים אותי — הן היא לא תסיר עוד את עיניה ממני — גם מלה אחת אשר אשמע מפיה יקרה לי מכל מחדי תבל… אך, אהה, בטרם עוד קרבתי אליה, בטרם נגשתי עד לפני מקום עמדתה והנה אשה אחת קראה אליה בקול, היא פנתה לי ערף ותֵּעָלם בתוך המון האנשים אשר ברחוב, עוד הפעם שלחו שתי עיניה שני קרני אור ויגעו בעפעפי, והנה נעלמה ועקבותיה לא ידעתי… כמֻכֶּה בשגעון, כמטרף בדעתו, כמשגע רצתי כל היום ההוא, הבטתי בפני כל האנשים, חפשתי ובקשתי ולא מצאתי… לא מצאתי את שאהבה נפשי, לא מצאתי את שני שרפי הקדש אשר הביטו אלי…. הבשת כסתה פני ואבוש לשאל על אדותה, וכאשר אזרתי חיל ואשאל את פי אחד ממכירי בדממה: האם לא ראה אותה גם הוא ובת מי היא הנערה? אז ענני בגערה ובנזיפה: “מה לך ולבתולה? האם לכבוד יחשב לך, יושב בית־המדרש, כי תשאל לבתולות? — בוש והכלם!”… והנה עד היום הזה לא אדע מי היא, הנני אוהבה ברוח, אוהבה בכל לב ונפש, בחלום חזיון לילה אשבע נעימות את תמונתה, ואיקץ — ואבך במסתרים על בלי דעת מי היא אהובת נפשי… אמנם כן, דיני כדין “חציו עבד וחציו בן־חורין” אשר שמעתי הפעם: לשא אחרת אינני יכול, כי לבי ונפשי נתונים כבר לאהובתי, אך גם לקחת את אהובתי לי לאשה אינני יכול כי לא אדע מי היא ואיה מקומה." — ברוך נתן את פניו על הגמרא הפתוחה לפניו ויבך מנהמת לבו. “ואולי צדק הנער, אשר אמר בתמתו כי לא אקח לי אשה וכי אשאר בבחרותי עד עולם… אבל הן על דעת אבותי עלה לתת לי לאשה בת אחד הַכַּפְרִים בת תלמיד־חכם… לא, כדבר הזה היה לא יהיה! הן כבר אמרתי לאמי כי לא אובה ולא אקחה ויעבור עלי מה, אנכי לא אתן למשול בי, לא עבד אבותי הנני למן היום הזה… אבל, מה אעשה? במה כחי גדול? — אמלל הנני!…” ושטף דמעות פרץ מעיניו עוד הפעם.

ד. בת־כפר

בגן אשר מאחורי בית ממסך־היין באשתאל הכפר, תחת צל אלה עבֻתה, ישבה בתולה טובת מראה יחידה וגלמודה, עיניה נשאה השמימה ותבט אל הככבים המזהירים והמשמשים את פני מלכת השמים; — הלבנה בלבנת אורה הִנֶהָ כמו אחות לכל האוהבים והאוהבות, לנגה זרחה הצח תשתפכנה הנפשות, יתעוררו הרגשות, הלב יגוע מאד והדמיון יגבר חילים. השמים היו טהורים ורוח צח נשב בארץ אחרי החם הבוער כל היום; הזמיר גם הוא נתן קולו וישמיע שיר ורננים ויוסף נעם ועדן למשיבת נפש עמלה.

שפרה, (כן שם העלמה הזאת) נשענה תחת העץ ופניה העידו בה כי עצבת נוראה שמה לה קן בלבה, עיניה דלו למרום, ואגלי דמע התגלגלו בדממה על לחייה. "הה, הן הוא לא יחפוץ בי!… ומה רע ומר הרעיון הזה! מה יסכון לי לבי, אם לא יכיל את אהבתו? מה מוחי ולשדי, אם לא אוכל לחשוב על אדותיו? מה עיני כי אורו, אם לא תשבענה נעימות את פניו? על מה שוא נבראו אזני, אם לא תשמענה את קולו הערב? ומה כל חיי, אם הוא לא יפיח במו נשמת אפו?… בלתו — למה לי חיים?… אולם, זה תנחום האיש, דובר שקרים הנהו, “כל שדכן הנהו שקרן” יאמרו האנשים ותנחום זה עולה על כלם… הן פניו המפיקים חן, הן עיניו המזרות רשפי אש, שלהבת אהבה, ואשר גם הם הביטו אלי ביום היריד ונהרו, הן קוי מצחו הצח אשר קֻמט לרגעים, — כל אלה יתנו עדיהם כי גם הוא הבין לרגשות נפשי וגם הוא כמו חפץ להשיב אהבה אל חיקי… לא שוגה הנני בדבר הזה! — אולם מה יסכנו לי מחשבותי אלה והשדכן לא יאבה ולא ישמע?… לו יכלתי לנסע העירה, לדבר אתו פנים בפנים, כי אז ידעתי גם אנכי, ידעה גם אמי, עד מה הוליך אותנו תנחום הרע הזה שולל… ברעיונות כאלה העמיקה שפרה לחשב, עיניה נשואות השמימה וכמו תספר ותמנה את הככבים המזהירים, או כי תשית לבה למדד את כתמי הירח לארכם ולרחבם… והנה אמה באה.

— מדוע זה תעמיקי במחשבותיך? — אמרה האם בקול תחנונים כאשר תדבר אֵם רחמניה אל בתה האמללה לנחמה — באי הביתה וסעדי את לבך, הן כל היום לא בא אכל לפיך…

— הה, אֵם יקרה, אנכי חשבתי על אדותו… ולו הגיתי לנצח נצחים ברעיון הזה…

— שמעתי בקולך לכל אשר אמרת — ענתה האם — שלחתי שדכן לאביו, ואַת הלא תדעי כי כל אשר בקשו אבותיו לא מנעתי מהם והם נאותו לי, — ומה נעשה הפעם אם הוא בעצמו לא יאבה ולא ישמע לנו?

— אל נא, אמי, תדברי כדברים האלה באזני! — ענתה שפרה ותאָנה בשברון מתנים — תנחום הנהו שקרן, מפיח כזבים!… הה, ראשי, ראשי! הה, לבי, לבי!…

— באי נא הביתה, שפרה יקירתי! מדוע תשבי פה בחצות הלילה?…

* * *

יפה גורל הבת מגורל הבן בישראל, כי תחת אשר הנער העברי יבלה כל היום בחדרו וכמו זר ומוזר הנהו בבית הוריו, — הנה הבת אשר תשב על יד אִמה כל היום, הִנֶהָ קרוב אליה גם בפיה גם בלבבה; הנער לא יגלה את כל לבו גם לפני אמו וסודות רבים חתומים וכמוסים אתו, — לא כן הנערה, לבבה ערום לפני אמה, אין נסתר ממנה, ולכל אשר בחבה תגלה את אזן הורתה; והנערה אשר בכפר יגורו אבותיה ואשר אין לה רעיות מלבד בנות האכרים, הנערה הזאת אשר תראה את דרכי רעיותיה ומהן תלמד לעשות, הנערה הזאת גלוית לב היא מאד ונפשה לא תדע הסתר דבר, וכל אשר ברוחה פנימה תגיד גם לאבותיה גם לרעיותיה… הן אם יאמרו הדיפלומַטים כי “השפה נבראה אך למען הסתר את מחשבות נפשנו”, ואם גם האנשים והנשים הבחורים והבתולות בימינו אלה ישמעו לקול המוסר הזה והמדה הזאת היתה לקו לכל תהלוכות האדם בדור הזה, — הנה בימים עברו לא ידעו עוד היהודים את התורה הזאת, ויהי להם הפה לדובר אמת ויהללוהו, או לדובר שקרים ויבזוהו, — ומה גם נערה בת־כפר, אשר באמונה ותם התהלכה עם כל האנשים ועם אבותיה, ומה גם שפרה אשר יחידה היתה לאבותיה ואשר ידעה עד מאד כי אמה אוהבת אותה וכל משאלות לבה תתן לה. הן גם ללמד לשון וספר נתנה לה, למרות רצון אביה אשר צעק על “הנבלה” הזאת הנעשה בביתו. כי גם בדבר הזה יפה גורל הבת מגורל הבן בישראל, אשר למוד השפות הזרות וקריאת ספרים חצונים לא נאסר עליה, — ותלמד גם שפרה את “לשון המדינה” מפי האומנת אשר לבנות השר, ותקרא ספורים ורומנים רבים בשפה ההיא, וע"כ כאשר ראתה את ברוך בן שמעיה הסוחר סובב הולך על היריד (הן הקורא הלא הבין וידע כי היא היא הנערה בעלת שתי העינים, אשר נפש ברוך עגבה עליהן), ידעה לשאל עליו לאמר בן מי הוא העלם, אף גלתה את אזן אמה לאמר: “הנער הזה מצא חן בעיני מאד, למראה פני אהבתיו והוא לקח את כל לבי ונפש”… והלא עינינו הרואות כי אמה שמעה לקול דבריה, ואף כי אז ביום השוק גערה בה לעיני כל הנצבים ולא נתנה לה ללכת לדבר אתו בפני כל האנשים, מדאגה מדבר פן תהיה לבוז, כי כן לא תעשה בת איש עברי, — אולם אחרי כן הלא שלחה לקרא לתנחום השדכן ותצוהו ללכת לבית שמעיה, אף נאותה לכל דברי התנאים אשר התנה אתה… והנה גם הפעם, אחרי אשר תנחום ענה שולחיו דבר, לאמר, כי החתן בעצמו לא יאבה ולא ישמע וכי הוא נער אשר בשגעון ינהג, גם הפעם דברה אך רכות באזני בתה ובדברי נחומים חשבה להשביח שאון לבה הסוער…

שפרה הלכה אחריה, הלך ובכה, בדממה הגשימו עיניה גשמי דמעה, ראשה שחה לארץ ולא דברה דבר. בבואן הביתה והנה תנחום השדכן לקראתן. בדרכו ללכת לעיר הקרובה, סר הנה ללון פה הלילה.

— הן תגיד לי קשט דבר אמת, — אמרה אליו שפרה ודמעתה על לחיה, — אל נא תשקר לי, הנני משביעה אותך בשם ה', בזקנך ובפאות ראשך, בכל הקדוש לך, כי אך דבר אמת תבענה כעת שפתותיך…

— מה הדבר?

— האמנם הוא לא יחפץ בי?

— מי?

— אל נא תמרר את חיי! פתח פיך והגידה לי דבר אמת!

— עלמה פתיה! — ענה אותה תנחום בקרת־רוח — שכחי נא אותו, המבלי אין חתנים בידי למענך? חתנים טובים ויפים ממנו… בקשי נא אותי ואנכי אבקש למענך חתן כליל יפי נחמד למראה…

— לא, לא אחפץ באלה!… לא לי המה כלם… אך אותו, אותו תן לי! — ענתה שפרה בקול רועד מאד ותלטש שתי עיניה על תנחום, עד כי גם הוא נבהל כמעט.

אֵם שפרה נגשה גם היא אל השלחן ותבא כוס יין־שרף לפני תנחום השדכן ורקיק דבש אחד.

— מה הבשורה אשר בפיך? — שאלה אותו בדממה.

— הרפי, גברתי, מבן ר' שמעיה הזה, הן הוא יצא הפעם מדעתו וכאחד המשגעים ינהג… זה שתי פעמים אשר ברח מבית אביו וימצאוהו תועה בשדות ויערים — לא עלינו, ואין קץ לכל הבליו, ה' ירחם…

שפרה שמעה את הדברים האלה ותתן את קולה בבכי, פעמיה מעדו וכמעט לא נותרה בה נשמה. אמה מהרה לנחמה ולהשיב רוחה אליה ותקרא לשפחות להוביל אותה לחדר המטות, למען אשר תשכב לנוח. תנחום שתה כוסו במנוחה וישען על השלחן אשר ישב עליו וירדם.

ה. שאלה הנדסית

שרה שם האשה ושם אישה נחום, אנשי העיר קראוהו בשם ר' נחום איש שרה", לען דעת כי היא היא גברת הבית, על פיה ישקו כל עסקיו והוא כפוף לה, שומע בקולה תֻּכה לרגליה¹; ואמנם כן הדבר: אבי שרה היה איש כפרי מעודו, יושב בבית המלון אשר בכפר אשתאל, יושב ומוכר יין־שרף ושכר לכל עובר ונוסע ולכל בני הכפר, והאיש איש עשיר והון נפרץ בביתו, ובהגיע תור בתו שרה להנשא לאיש, בא העירה ויבקש לו בן־ישיבה אשר יתעלה בלמודו ויהי נחום לו לחתן. נחום הזה היה לאיש, אך לאיש בער וכסיל מעין כמוהו ומבית מדרשו הביא אתו גם לב עקש, גם פתיות הרבה מאד; הן אמנם סכלותו ועקשותו לא היו די הָבֵא אותו לבית המשגעים אבל היו די והותר למרר את חיי אשתו… שרה היתה אומנת על ברכי מסחר אביה ובמות עליה אבותיה נשארה היא בבית המלון הזה ותמצא חית ידה ברֶוח, ונחום נשאר גם עתה כאשר היה: בטלן, שוטה ועקשן. “איש הלא הוא איש!”… אם הבעל איננו אחד ממשיב טעם אם הוא גם מרת רוח לאשתו, — אבל הלא בעלה הוא… בימים ההם לא ידעו עוד נשי ישראל לדבר סרה באיש אשר בחרו אבותיהן למו, עוד לא השכילו לזנות תחת אישן או לתנות אהבה חרש; שרה לא עגבה על אישה לפני יום חתונתה גם לא ראתה את פניו, ולא כזבה באמונתה גם אחר החתונה, גם אחרי אשר ראתה כי לב בטלן לו וכי חכמתו לא תעמוד גם בבית גם בחוץ; היא נאנחה בשברון מתנים לעתים לא רחוקות, היא ידעה עד מאד כי רע ומר גורל האשה אשר תפול לחבל לאיש בטלן יוצא בית המדרש, — אבל, היא לא תשקר באמונתה וכל רעיון זר נכרי הוא לה, ומה גם כי מאז מתו עליה אבותיה (אשר גם היא היתה יחידה למו) וכל ביתה ישק על פיה, ומאז היתה בתה היחידה לבוגרת, מאז לא שמה לבה לאישה ולחכמתו, טוב טוב היה לה כי שמו נקרא עליה וכי עזר על ידה בממכר היין והשכר ובכל מעשה החשבונות, וכל דבר רע ומר לא עלה על דל שפתיה, ויחיו האיש והאשה “בשלום ובשלוה”.

שרה ונחום הם אבות שפרה. מעשי האהבה, אשר ספרה שפרה לאמה, לא נשא חן וחסד בעיני שרה, היא לא חפצה לתת את בתה לנער יושב בית־המדרש, המעֻתּד להיות בטלן בישראל כנחום אישה; אולם באהבתה לבתה עברה על הגיוני לבה ותשלח את השדכן לבית שמעיה ובסתר לבבה שמחה מאד על כי לא קם הדבר הזה ולא היה ותאמר לבבה: “הן יעברו ימים ושפרה תשכח את מאויי לבה, תהיה לאיש סוחר, חכם וטוב לב ותתנחם על הבטלן אשר תאהב הפעם”. אולם שפרה מאנה הנחם, כל הלילה ההוא, אחרי שמעה את דברי תנחום השדכן, לא נתנה שֵׁנה לעיניה ותנומה לעפעפיה, בכתה בכי גדול ותשאל את נפשה למות… ושרה לא ידעה עצות בנפשה, הן היא שבעה רצון מאת הדבר הזה כי נחלצה מבטלן נפש בתה, אבל נפשה באה בצרה ותירא פן תפול שפרה למשכב מרוב תוגת לבבה.

ויהי בבקר ושרה חושבת מחשבות אם לספר את כל הדברים האלה — דבר האהבה, הבכיות והצעקות — לאישה, או לא; הן איש הוא, למדן בתורה, ואולי ידע עצה? אולי ימצא תרופה? חשבה בלבה, והנה אישה בא לקראתה ודברים נמרצים בפיו.

— התדעי שרה, — אמר לה ויטעם את דבריו מאד — הנה נחוץ לי לנסע העירה היום הזה; שאלה נכבדה מאד לי לשאל שמה…

— מה הדברים אשר בפיך? — שאלה אותו שרה רכות — הן תדע עד מאד, כי היום יום־חג הוא לנצרים ואכרי הכפר יאָספו הנה לאכול ולשתות, גם בתנו שפרה איננה בריאה ושלמה, ואפחד מאד, פן — אל תפתח פה לשטן — תפול למשכב… ועתה אתה אומר לנסע העירה?…

— אבל הדבר נחוץ ונכבד מאד, — התעקש נחום ויעמוד על דעתו — עלי לדרש ולחקר היטב בדבר הזה…

— מה הוא הדבר הנכבד והנחוץ הזה?

— הן לי לדעת בברור את השנה אשר בה מת הרב הישיש בעיר יקנעם, זכר צדיק לברכה…

— האם יצאת מדעתך? — התאוננה שרה רע באזניו — האם בינתך הסתתרה? הזה הדבר הנכבד והנחוץ אשר אמרת?

— אַת לא תביני לדעת את נחיצות הדבר! — גער בה נחום וינע בידיו — אַת הן אך אשה אַת ואין לך חכמה כי אם בפלך ואיככה תדעי ואיככה תביני דבר נכבד כזה?… הן קשה הדבר ממה־נפשך, — הוסיף נחום להראות את אשתו את חכמת לבו וימולל בבהן ידו הימנית, — אם הוא “נפטר” אחר השרפה, מדוע זה לא אמר את המזמור בתהלים, אשר היתה קבלה בידו מאבותיו, כי יש לאמרו בעת תבערה ותשקע האש עד מהרה, ומדוע זה היו רב בתי העיר לבער?— ואם תמצא לומר כי “נסתלק” קודם השפרה, הלא אז קשה עוד איככה…

— הרף ממני! — הפריעתהו שרה ולא נתנה לו לכלות את הקושיא השניה, כי קצה נפשה בדבריו — הן גם חסר לב לא יקרא לדברים בטלים כאלה דברים נכבדים ונחוצים, אשר למענים תעזוב אותי לבדי בבית ביום חג, ובעת אשר שפרה גם היא יודעת חלי… לא, לא אתנך לנסוע היום הזה העירה! את הדברים הנכבדים והנחוצים האלה תדע בעוד יום או יומים, ומצא לך… והיום תעזור על ידי בבית..

— ואנכי הנני מגיד לך משנה, כי מכרח הנני לנסע היום העירה, למען אשר אברר את הדברים האלה! המה נכבדים מאד! השאלה הזאת גדולה היא אלי ונכבדה מכל עסקיך עם האכרים וממכרת המשקה אשר תמכרי… הן כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ואחקור על אדותה, ולא מצאתי פשר, ממה־נפשך…

וכמעט אשר החל נחום עוד הפעם את קושיתו מראש, ומי יודע מה היה קץ הדברים האלה, לולא מהרה שפרה ותבא ותעמוד לפני אביה ואמה.

— התדע, אבי יקירי, כי גם נפשי אותה מאד לנסע העירה, גם לי שאלה גדולה ונכבדה מאד, — אמרה שפרה בשמעה את דברי הריבות האלה — ועל־כן לו תשמע לעצתי, כי אז תשב היום הזה אתנו פה בבית, ומחר בבקר השכם נסע גם שנינו העירה.

שרה הבינה לעצת בתה, ואף כי לא נחה דעתה במסע בתה, בכ"ז הסכימה הפעם לדבריה ושתיהן גם יחד דברו על לב נחום ויפתוהו במו פיהן ואחרי רגעים אחדים הסכים גם הוא לדעתן.

— אבל לא יאֻחר מן יום המחרת בבקר השכם! — כלה נחום את דברי הסכמתו — כי לא אחכה אף רגע.

— גם אנכי לא אחכה, גם דרכי נחוצה, — החליטה שפרה.

כל היום ההוא התעתדה שפרה למסע הזה ותהי צהלה ושמחה ורוחה שבה אליה. “אבקשנו גם אמצאנו”, חשבה בלבבה ותצהל פניה “אדבר אתו פה על פה, אשמע מה ידבר ודבר מה יענני, ואדע היעמדו דברי תנחום או לא”…

ו. המציאה הבאה בהסח־הדעת

ביום השני בהיות הבקר השכימה שפרה בשמחה וטוב לבב ותשם את בגדיה החמודות עליה, ותיטיב את שערות ראשה ובלב מלא תקות טובות ישבה בעגלה, היא ואביה אתה, ללכת ולנסע העירה גם שרה יצאה אתם לשלחם ובעיני אֵם רחמניה הביטה על שפרה כמו תאמר: “ומה אעשה לבת שובבה? יחידה היא לי ועלי למלאות חפצה!” — העגלה נעה נדה ממקומה ושרה הביטה אחרי הנוסעים עד אשר נעלמו מעיניה ותשב הבית ותבך בכי תמרורים. “לבי יכני על אשר נתתי לה לנסע הפעם”, חשבה עתה שרה בלבבה ודמעתה על חיה, "הן היא עודנה נערה בתולה, צעירה לימים, ומי יודע אולי תדבר שם דברים אשר לא כן… הן אמנם הזהרתיה פעמים ושלש, אף עצתי תנחה אותה והיא הבטיחתני למלאות אחרי דברי עצתי, — אבל, לבבה הומה, והוא גם הוא לא ישית לבו לה… הה, לבי יפחד מאד פן תוציא שם מפיה דברים ותוציא עליה שם רע, ואנשי העיר הקטנה הזאת ישיחו בה ויתנו דפי בדבריה… אמנם הן היא כבר בגרה, כבר מלאו ימיה ימי שדוך וראויה להיות כלה בישראל… אנכי בצפיתי צפיתי לרות ממנה נחת, — והנה בעתה! הנה באה אהבה בלבבה, אהבה אשר לקחה את כל נפשה… ואת מי תאהב? מי הוא זה ואי זה הוא אשר לקח את לבה? — נער מיושבי בית־המדרש, נער בטלן וגם משגע!… יוכל היות כי הצדק בפי נחום המתאונן רע באזני על כי נתתיה ללמד לשון וספר וכי אפנקה מאד וכל אשר תשאלנה עיניה לא אמנע מאתה… אך מה אעשה ויחידה היא לי?… דמעות עיניה פרצו כנחל מעם גר ואיש לא ראָן, גלמודה ישבה בבית־היין ואיש אין אִתָּהּ, הן הימים ימי עבודה בשדה ואכרי הכפר יצאו כּלם לעבוד עבודתם, עוברים ושבים גם הם מעטו בעת הזאת ואיש לא הפריע את מחשבות שרה ואת דמעות עיניה.

פתאם נפתחה הדלת ועלם כבן שבע עשרה שנה בא הביתה, צרור קטן מתחת לאזרועו, אבק רב כסה את רגליו, בגדיו וגם פניו אשר העיד כי ברגליו הלך דרך רחוקה, וכל חזותו העידה כי עיף ויגע הנהו.

— ה' עמכם! — אמר בקול דממה דקה בבואו ופניו השתנו כמו נבהל הפעם גם לקול היוצא מתוך גרונו — תני נא לי, גברתי כנוח כמעט קט ושכרך הרבה מאד… למצוה גדולה תחשב לך…

— שב נא על הספסל ומצא מנוחה לך, — ענתה אותו בקרת־רוח ואת עיניה לא נשאה להביט בפניו. הן אורחים כאלה — בני בית־המדרש הסובבים מעיר לעיר — אינם חזון יקר, ומה תתבונן על “בחור עני” כזה? מה לה ולו? — ומה גם עתה בעת אשר היא מעמקת מאד במחשבות נפשה…

הנער מהר וינח את צרורו, ויגהר ויזורר ויגש לאט אל שרה ובקול דממה ובבשת פנים אמר:

— בקשה קטנה לי אליך גברתי! תני נא לי מעט מים כי נחר גרוני.

קולו הנעים, גם הבשת אשר כסתה את פניו עוררו את שרה. הן איננו כשאר בני הישיבה אשר ראתה מעודה ואשר כתובעים ולא כמבקשים יבואו אל בית מלון אשר לאיש יהודי.

— שם בזוית הבית עומדת חבית מלאה מים — ענתה אותו ותבט בפניו — לך קח לך.

ותוסף עוד להביט בפניו וכמו לא מוזרים הם לה, כמו ראתה כבר את הנער הזה ולא תזכר איה.

— מאין אתה בא? — שאלה אותו.

— מעיר יקנעם, — ענה אותה האורח וגנוחי גנח.

— ואנה מגמת פניך?

— גם אנכי לא אדע! — היתה תשובתו בבכי ורחמי שרה התעוררו.

— מה לך?

— אין דבר…

— אבל הן דבר מה יצוק בקרבך…הנני רואָה כי תסתיר ממני את מבוכתך, ספר נא לי, אולי אוכל ואושיעך… האם יליד יקנעם הנך?

— מה מנך יהלוך?… האמיני לי, גברתי, כי מעודי לא הלכתי ברגלי דרך רחוקה כזו. ועתה נדדתי ברגלי כל הלילה… לא בדרך ישרה באתי הנה, סבבתי דרך שדה ויער, עליתי הרים, ירדתי בקעות, עד בואי אל דרך המלך לאור היום, ואבא הנה להנָפשׁ מעט, ואלכה לי אל כל אשר יהיה רוחי ללכת…

— האם מעבודת הצבא אתה בורח?

— לא, עוד רע ומר מזה… אמר העלם בקול בכי תמרורים.

רחמי שרה נכמרו, הביטה מאד בפני העלם הבוכה, וכאשר הוסיפה להביט, כן הוסיף הרעיון להגיד לה, כי כבר ראתה את פניו בימים מקדם, וכי תמונתו לא מוזרה לה.

— האם לא בן ר' שמעיה הסוחר הנך, בני? — שאלה אותו פתאם.

רתת וחלחלה אחזה את בשר האורח.

— הלא הגד תגיד לי, אַל נא תירא, לפני תוכל לגלות את כל אשר בלבבך, אל תפחד!…

העלם הביט סביביו, כמו יתור מקום לברוח ויאמר לקחת את צקלונו, ולשוב על עקביו.

— לא, ללכת מזה לא אתנך, אחרי כי באת בצל קורתי, אמרה שפרה ותקם גם היא ממקום שבתה, ותלך ותמלא כוס יין־שרף ותקח גם עוגת דבש אחת ותתן לפני העלם.

— ראשית דבר, סעד נא את לבך, אמרה אליו בשפה־רפה ורוח חן — והגד תגיד לי את כל אשר בלבבך: מאין? ולאן? ומה מגמת חפצך במסע הזה? — הן לא מלשין אנכי, אל תירא מפני… והיה כי יהיה אתך הצדק, כי אבינה לדעת כי אך טוב תבקש, ונתתי את ידי לך להושיעך ככל אשר יהיה לאל ידי… אך ספר תספר לי את כל…

העלם לא נגע בכוס ובעוגה, ובקול מהול בבכי, אמר:

— אם יש לאל ידך להושיעני — הושיעי נא! חלצי את נפשי מצרה גדולה ולך תהיה צדקה… הן צדקת, גברתי, אמנם כן, בן אנכי לר' שמעיה הסוחר מעיר יקנעם…

“הנה הוא המשגע! אהוב בתי שפרה! הנהו לפני! אהה, ה' אלהים! — חשבה שרה בנפשה, ותבט בעלם בברוך מכף רגלו ועד קדקדו, — אמנם כן! יפה הוא ונעים מראהו… אולם אשמע הפעם את אשר בפיו”.

— ואנכי הנני בורח עתה מביתו! — הוסיף ברוך לספר באזניה — אל נא תחשבי גם עליו רעה, הוא הנהו אב רחמן וטוב לב ככל אנשי העיר, ואמנם לא מביתו אנכי בורח הפעם, כי אם מבית המדרש, אל נא תקצפי עד מאד, אל נא תביטי, גברתי, בפני מאד! יקנעם איננה העיר האחת בישראל, והגמרא איננה החכמה האחת בארץ… הנני מודה ומתודה, הנה לא אכחד מאת גברתי, כי הנני הולך הפעם לעיר גדולה של חכמים וסופרים להשתלם שמה בלמודים… אל נא יחר אפך בי, הנה אוכל להיות יהודי נאמן לדתו ולעמו ולהשתלם במדעים… גם התנאים, זכרם לברכה, היו מלֻמָדים בכל “שבע חכמות ושבעים לשונות”…

ברוך דבר את דבריו אלה ברגש נמרץ, דברים היוצאים מן הלב. “הנה הוא הנהו משגע בעיר יקנעם!… חשבה שרה בלבה, — לעם טוב ונחמד כזה, לבחור משכיל על דבר אמת “משגע” יקראו.”

עוד דברים רבים עברו בינה ובין ברוך. ברוך מצא חן בעיניה מאד, בנפשה הסכימה לכל אשר אמר לה, ותאות בסתר לבבה לתת את שפרה בתה לו לאשה, הן עלם כזה תבקש נפשה, אין טוב לה ממנו. ברוב דבריו לא חדל ברוך לספר לה גם על דבר האהבה אשר בלבו, האהבה אשר היא כל שיחו וכל הגיונו לעת כזאת, ואשר אך היא היתה הסבה האחת כי ברח הפעם מבית אביו.

— הלא תגיד לי, מי הוא אהובתך זאת? — שאלה אותו שרה בכל לבבה — אל תכחד ממני דבר, — הן כאשר תמצא ידי להושיעך במסעך זה, אולי אוכל ואושיע לך גם בדבר אהבתך…

— בושתי ונכלמתי להגיד לך, גברתי טובת הלבב, כי גם אנכי בעצמי לא אדע לכנות את שם אהובת נפשי, את שם העלמה אשר לקחה את לבבי… לא אדע מי היא ומי המה אבותיה…

ויספר ברוך לשרה את כל אשר קרהו ברחוב העיר, בעת היריד, את העלמה אשר ראה ואת האהבה אשר אהבה. דעת לנבון נקל עד מה נרעש לב שרה, עד מה המו מעיה בקרבה לשמע הדברים האלה, היא נוכחה לדעת כי צדקה שפרה באמרה כי גם הוא יאהבנה, ותתאפק שרה, ותדע למשול ברוחה, ובקרת רוח אמרה:

— לו תשמעני, עלם נחמד, איעצך ויהי ה' עמך; הן מאד מצאת חן בעיני, ועל כן אמרתי: שב נא אתי כיום תמים. לעת ערב יבוא אישי הלום, ויחדו נועצה על מצפוניך, ואולי יעלה בידינו להמציא לך ישע ופדות לכל אשר תתאוה נפשך, וכל חפצך נשלים…

“מציאה באה בהסח הדעת”, — חשבה שרה בנפשה, — לו היתה שפרה בבית, כי אז ראתה ושמחה בלבבה… לא אגלה גם לו את המסתרים אשר בביתי, למען אשר יבוא אשרו בפתע פתאם".

— לך רחץ, וסעד את לבך, אחר כן תנוח מעמל הדרך אשר הלכת כל הלילה, ובערב ונדע את אשר עלינו לעשות.

“מציאה באה בהסח הדעת”, — חשב גם ברוך בלבבו, — “מי מלל לי כי אמצא בזה אשה טובת לב אשר תחיש לעזרתי, ואשר תאבה לתת לי יד עזרה, ככל אשר מצאתי באשה הזאת…”

וברוך שמע לקול שרה לכל אשר אמרה, וישאר בבית המלון ההוא, ויחכה לבוא אישה כאשר דברה אליו.

ז. למצא חשבון

אכסניא עברית בעיר קטנה אשר בפולין, איננה רק בית מלון למען עוברים ושבים, איננה רק בית מעון לאנשים זרים הבאים לשכון בעיר הזאת ימים אחדים, — אכסניא היא גם בית־מקלט לכל הולכי בטל אשר בעיר, לאנשים אשר אין עבודה מוצאת להם, ואשר יבקשו להם בית וענין לבלות עתם; בבית האכסניא ימצאו תמיד בית רחב ידים, שלחן וכסא, ולעתים גם איש אורח אשר נטה שמה ללון ואשר יתן גם על פיהם; ועל כן יבחרו את האכסניא למו למושב, שם ישיחו וידברו בכל אנשי העיר, בתקנות הקהלה, בהרב ובהחזן, ושם יספרו איש לרעהו את כל החדשות אשר קרו בעיר, אף יפלפלו בדברים כאלה ויחוו דעם לשבט או לחסד. אכסניא כזאת היתה גם בעיר יקנעם, והיום הזה בבקר היה הבית מלא אנשים מפה לפה, כלם העמיקו דברו בחדשה אשר נהייתה בעיר ביום ההוא, ואשר השתוממו עליה כל שומעיה.

— הן קיימא־לן כי אין עיר בלא משגע, — אמר אחד האנשים היושבים סביב לשלחן הגדול אשר בתוך הבית — ועירנו יקנעם דינה ככרך, ואם כן מה זה תתפלאו לשמע המשגע הזה, הן אין משגע אחר בעיר בלתו!…

— “לטעמך”, — ענה איש אחד מבינות ליושבים בנגון הגמרא — לדבריך הלא המשגע נועד להיות בעיר, והן עינינו הרואות כי הוא ברח ממנה ועקבותיו לא נודעו?…

— אבל היא היא שגעונו לברוח מבית אביו…

עודם יושבים ומדברים, והנה עגלה באה ותעמוד לפני פתח בית האכסניא, וירדו ממנה ר' נחום איש־שרה ובתו שפרה ויבואו הביתה.

— “שלום עליכם” — הריעו לקראתו כל הנאספים קול גדול — הן לעת מצוא באת ר' נחום הנה, לעת אשר חדשה נפלאה וענין נכבד בעיר…

— מה לי ולחדשה? — ענה ר' נחום ברוגז — אנכי באתי הנה בדבר שאלה גדולה ועמוקה מאד, שאלה אשר זה ימים שנים לא תתן לי מנוח, ותגזל גם שנתי ממני בלילות, ואשר הקושיא בה “ממה־נפשך”…

כל הנאספים הטו אזן, להוסיף חדשות על חדשות.

— מה הדבר? שאלו כל הנאסים פה אחד, מה השאלה הזאת?

— הנה לי לדעת באר היטב, — אמר ר' נחום בכבד ראש — מתי “נפטר” הרב הזקן בעיר הזאת, אם קודם השרפה או אחריה

המסבים השתאו איש בפני רעהו.

— מה לך ולרבנים ולמתים? — אמר זקן אחד אשר ישב בראש המסבים — הגד נא לי, ר' נחום, האם לא פגשת אותו בדרך?

— את מי? את הרב המת?

— הלא שמעת, כי המשגע ברח מין העיר בלילה הזה…

— לא שמעתי כל דבר.

— היתכן?… ואם כן צוה נא ויתנו לפנינו יין שרף ורקיקי שמן, ואנחנו נספר באזניך את כל הדברים האלה, ככל אשר תאוה נפשך.

— האמנם כי תדעו באר היטב את העת אשר בה “נסתלק” הרב הזקן נוחו עדן, אם קודם השרפה או לאחריה?

— ינוח הרב על משכבו בשלום, — ענהו ראש המסבים האלה, וינע במו ראשו — אפס כי נספר הפעם באזניך על דבר בן ר' שמעיה הסוחר, אשר עזב את העיר בלילה הזה, ועקבותיו לא נודעו עוד…

ופני שפרה חורו.

— את אלה לא אובה לדעת, — ענה ר' נחום בשפה רפה — מה מני יהלוך, אם השתגע הבן ואם יצא מזה? אנכי רק על אדות הרב…

— מה זה תספרו בזה? — שאלה שפרה בגעגועים גדולים — מי הוא זה הבורח? ספרו נא לי…

— לא לבתולת ישראל לשאל על דברים כאלה! — ענו אותה האנשים מנזיפה — מה לך ולהמשתגע?…

ועיני שפרה חשכו בארבותיהן, לבבה כהולם פעם, נפשה עליה תשוח, ורעיונותיה נבוכו. לאט לאט קרבה אל גברת הבית, לשאל את פיה בדבר החדשות אשר יספרו האנשים. בעלת הבית לא כחדה ממנה דבר, ספרה באזניה כי בימים האחרונים ראו האנשים והתבוננו מאד כי ברוך בן שמעיה נודד כל היום בשדות וביערים, וגם בלילה ישכנו רגליו על ההרים שעות רבות מאד. כרגע הכירו בו אותות שגעון, ואבותיו שמרוהו מאד; פעמים אחדות נס וימלט מפניהם, אך לא הרחיק ללכת, וישיבוהו העירה. ובלילה הזה יצא את העיר ולא נמצא עוד עד עצם העת הזאת… אבותיו שלחו אנשים רוכבים על סוסים לבקשו וגם המה שבו ריקם, כי לא מצאוהו… ושפרה שומעת את הדברים האלה ולבבה כים נגרש, לבה עזבה, ועשתנותיה הומות, וכמעט אשר נפשה יצאה בשמעה, ותאנק דם ולא ענתה דבר.

— לחיים! לחיים! — קראו שם על השלחן, אחרי אשר ר' נחום צוה ויתנו לפניהם מן היין השרף — הן אם אמנם תאבה, ר' נחום לדעת את העת ההיא בצמצום, נתנה נא ראש למצא חשבון; אולם לאט נא לי עם החשבונות האלה הן זאת זכר אזכור עד מאד, כי השרפה היתה אחרי הימים אשר ארשתי לי את אשתי הראשונה…

— מה הדברים אשר בפיך, פושק שפתים, — ענהו השני והוא זקן נכבד בעיר — הן השרפה היתה ימים רבים לפני יום חתונתך, אנכי אכלתי אז את פת־בגי על שלחן חותני, עליו־השלום….

— מה לי לחותנך ולפת־בגך? הן אחי הצעיר למד אז בחדר ר' זרח, מלמד גמרא, ובחדר הזה בא אחרי אשר היה ל“בר מצוה” ותּפלין על ראשו…

עודם מדברים, ואכר אחד מכפר אשתאל הטה את סוסו אשר רכב עליו אל האכסניא הזאת, ובחפזה בא הביתה, ויגש אל שפרה ואל נחום אביה, ובבהלה גדולה אמר בעבי קולו:

— מהרו ושובו הביתה! שרה צותה עלי להשיבכם הכפרה עד מהרה!

– מה זה? האם אסון קרה? מה שלום אמי? – צעקה שפרה בחרדה.

— אין דבר, בבית אך שלום והשקט, אבל שרה שלחה אותי הנה להשיבכם לכפר, ואנכי אמהר להסגיר גם את המכתב אשר בידי לאשר לו.

— למי המכתב הזה? ומי האיש אשר אליו נשלח? שאלה שפרה.

תחת השב מענה, פנה האכר את שכמו ויצא.

— אבי, הלא שמעת את דברי אמי אשר שלחה ביד ציר מיוחד, הנה דבר נפל בכפר, נמהרה נא ונשובה הביתה.

— חכי נא כמעט קט, עד אשר נמצא חשבון…

— לא עת חשוב חשבונות הפעם! גם רגע אחד לא אתנך לשבת פה בבית.

— אבל הן נטל עלי לדעת את העת…

— אף רגע לא נתמהמה בזה! — צעקה שפרה בקול נגיד ומצוה — מי יודע את אשר שם בבית המלון, את שלום אמי…

גם כל האנשים אשר שם בבית הסכימו לדעת שפרה ויתנו לדבריה צדק, וביד חזקה הושיבו את ר' נחום על העגלה אשר בא הנה.

— ואם כן, איך נמצא את החשבון הזה? — צעק ר' נחום מתוך העגלה אשר כבר נדה ממקומה — הן לו לקולי תשמעו, כי אז הואלתם נא בזה ללבן ולברר את הדבר, והיה כי תמצאו חשבון, ותדעו את העת בסמניה, אז תודיעו גם אותי דבר… ואם אין אאלץ לבוא הנה עוד הפעם בעוד ימים אחדים…

ח. האבות והבנים יחדו

על פני כל הדרך הרעיפו עיני שפרה דמעות, לבבה סער בקרבה כסופת תימן, כל יצורי גוה רעדו, ראשה עליה כגלגל לפני רוח, ועל עפעפיה כמו ענן כבד. “הוא ברח, הוא הנהו משגע, — ואנכי הנני אמללה!… חשבה שפרה בנפשה, — ה' יודע אם אשוב לראות את פניו, וה' הוא היודע מה נעשה בבית, הן לא לשוא שלחה אמי שליח מיוחד, להשיבנו הביתה…” ותתן קולה בבכי.

— מה לך כי תבכי? פתיה אין לב! — הואיל ר' נחום לנחמה — הן אם אנכי הנני מכרח לשוב הביתה מבלי דעת את יום פטירת הרב, — ואחשה, ומה לך כי תזעקי? יגון לבי גדל, ובכל זאת אבליג ואתאפק…

— הניחה לי, אבי! — אמרה שפרה בדמעותיה.

ובעוד שעה קלה והנה הנם בכפר. שרה יצאה לקראתם, ובטרם עוד עמדו רגלי הסוסים לפני פתח המלון, מהרה שרה לגשת אל בתה אל שפרה, ובקול ששון ושמחה, אמרה:

— אל נא תבכי, בתי! הנה אורח נכבד בבית, אשר ידעתי כי תשמחי בו מאד, ועל כן שלחתי את הרכב להשיבכם הנה.

— מי הוא זה?

— בואי נא הביתה, ותראי את פניו; אך רחצי נא; והיטיבי את פניך, כי לא יאות להתראות לפניו בעינים מלאות דמעה.

— מי הוא האורח הזה? — שאל גם נחום ברגז — האם למענו שלחת אחרי ותפריעני מענין רב הערך אשר לפני?

— בעוד שעה קלה תדע גם אתה את כל אשר קרה בזה, — ענתה שרה בצחוק שפתים — ואת, בתי, רחצי נא את פניך, ולכי קבלי את פני האורח, הנה הוא בחדר השלישי, הן אדע כי תדעי אותו גם את…

ושפרה היתה כנדהמה. היא לא הסכינה כי אמה תדבר אתה ברמזים ולא תגלה לפניה את כל אשר בלבה. “מי הוא זה, אשר למענו חרדה אמי לקראתי? — חשבה בנפשה כאשר צחנה מעל העגלה, — אורח נכבד מאד אשר למענו שלחה להביאנו מן העיר…” בלב נפעם ובידים רועדות אחזה בכפת המנעול אשר לדלת החדר השלישי, ומה נבהלה לראות — את ידיד נפשה, את אהוב לבבה, את ברוך בן שמעיה יושב שם על הכסא. כנציב שיש עמדה על מקומה בלי נוע, עיניה השפילו הבט, לבה עזבה, ומחשבותיה נדמו. גם ברוך נבהל מאד למראה פניה. הוא קם ממקום מושבו ויואל לרוץ לקראתה. אך רגליו כמו לנחושתים הגשו… רגעים אחדים עמדו משתאים עד אשר שפרה הפריעה את הדממה בראשונה.

— פה הנך?!…. אמרה בדממה.

— ואת גם את סרת הנה?!…

— הלא פה הנני בבית אבותי!

רגעי הבהלה הראשונה עברו, ויספר האוהב ותספר האוהבת, ויגידו קשט אמרי אמת את כל אשר עבר עליהם מיום התראו פנים בפעם הראשונה ברחוב העיר, וידע ברוך כי היא היא האהובה וה“כלה” גם יחד, היא היא בת הכפר אשר אביו חפץ בה לתת לו על פי תנחום השדכן, היא היא אשר לה תאות נפשו, ואשר מפניה נס וימלט היום הזה…. ותדע גם שפרה כי אָהב יאהבנה גם הוא, ותדע סבת מאנו בשדוך אשר בפי תנחום, ותדע את שגעונו כי היא היא אהבתו, ותדע גם סבת נוסו מתוך העיר… שעות אחדות עברו והם לא שמו לב, הם דברו ככל אשר בלבבם, העמיקו דברו הרבו לספר, אף שפכו רגשות לבבם — רגשי אהבה, איש בחיק רעהו, והנה שרה אם שפרה באה החדרה ותאמר:

— הן דברתם די שבע, בָנַי, בואו נא הפעם הביתה, כי גם שם אורח נכבד, אשר יאבה לראות את פניכם.

“עוד הפעם אורח נכבד! וחדשות עוד תצמחנה!” חשבה שפרה. בדממה הלכו אחרי גברת הבית, בדממה פתחו את הדלת, — וברוך נבהל מאד ויתר ממקומו.

— אבי!…

— בני!…

ר' שמעיה היה האורח הנכבד השני אשר אמרה שרה, והוא הוא האיש אשר האכר השלוח מאתה להשיב את ר' נחום ושפרה הביתה, נשא מכתב לו מאת שרה לבשרו כי בנו הנהו בבית מלונה, וכי יבוא חיש מהר הנה לראות את פניו, — ויבוא הפעם גם הוא.

— מה לך, בני? — שאל שמעיה את ברוך.

אך שרה לא חכתה למענה פיו, ותספר היא לו את כל אשר עבר, את אהבתו, ואת מצוקות רוחו, את מחשבותיו ואת הגות לבו, ותוסף ותספר לפניו גם את אהבת בתה, גם את מחשבות נפשה.

— ועל כן שלחתי להביאך הנה, ר' שמעיה, — הוסיפה עוד אחרי אשר נתנה את לבה לכלות את אשר החלה — הן תנחום השדכן כבר דבר באזנינו על כל פרטי הדברים, וכבר נאותו גם שנינו לדבר השדוך הזה, ומדוע זה נחכה עוד? למה נתמהמה להשיב לב בנינו?

אחרי דברים מעטים, אשר נדברו עוד, ואחרי אשר גם ר' נחום אשר בשעה הראשונה היה גם הוא כנדהם לקראת החדשות האלה — הסכים לדברי אשתו, שלחו עגלות העירה עוד הפעם, אשר הביאו הנה את יֶנטה אשת ר' שמעיה אֵם ברוך החתן, ואת תנחום השדכן, גם את הרב, גם את החזן, גם את השמש הביאו, וגם אחדים מקרובי “שני הצדדים” באו הנה, — ובלילה ההוא כתבו את “התנאים”, והנאהבים והנעימים היו, לחתן וכלה לעיני כל ישראל.