א. סדרי זמנים בעיר יקנעם    🔗

ויהי בשנת חמשת אלפים שש מאות ו…, אך מה זה הבל אפצה פי ודברים אשר אין למו שחר בעיר יקנעם הוציאו שפתי? — הן בעת אשר קרה המקרה הנפלא, אשר אספר באזניכם הפעם, לא ידע איש בעיר יקנעם, אשר בפולין המדינה, את חשבון השנים; הן מספר שנות האזרחים נעלם מאת כל העדה, אין אף אחד אשר ידעהו ואשר שמע גם את שמעו, אך גם חשבון השנים למניננו לא ידע כל איש, זולתי הרב, הדַיָן והחזן, אשר היה גם סופר, כי אותו כתבו בגטין ובכתובות… ועד כמה פעמים היתה מריבה ביניהם על אדות פרט השנה זה מוסיף וזה גורע, עד אשר הביאו את “הלוח” אשר על כותלי בית המדרש והוא הכריע ביניהם ועל פיו הוקם דבר; הן אמנם כי “לוח” קטן תפור במו חוטים היה תלוי גם על כתלי בתים אחדים אשר לנכבדי העיר ועשיריה, — אפס כי לא למען פרט השנה וסדרי הזמנים קנוהו מאת מוכרי־הספרים הסובבים בערים, ולא למען דעת חשבון העתים תלוהו על קיר ביתם, כ"א למען קרא בו את “חזון הרוחות”, אשר על השבועות בו יאָמר: איזה לגשם ואיזה לשלג, עת קר ועת חם…

שני דברים ישנם בעולם, אשר אנשי העיר יקנעם חשבום לדברים בטלים, וכל היום שאלו: על מה שוא נבראו, ולמה הבל ייגעו האנשים עשותם? שני הדברים האלה הלא המה: מורה־השעות ולוח השנה… “מי הוא זה ואי זה הוא המשגע אשר המציא את שני הדברים האלה?” – אמרו תמיד אנשי העיר בזכרם את מורה־השעות ואת הלוח, — “המבלי אין חֲלֻקָה ליום עפ”י דרך הטבע, כי הכוהו לרסיסים וחלקים קנים אשר בשם “שעות” יקראו? הלא אויל המחלק, משגע איש השעות!… הן הטבע בעצמו עשה סדר ליום, ויחלקהו כמו למשל: עת תפלת שחרית, עת אכילת לחם הצהרים, עת תפלת מנחה, בין מנחה למעריב ועת תפלת מעריב; היש לנו חלֻקה טובה מזו? — את הגביר ר' חיים ראיתי ברחוב העיר בעת תפלת שחרית; השר הגדול בא הנה בין מנחה למעריב; וכדומה בכל אשר לנו…" גם את חשבון השנים ספרו ומנו לא כמנין אשר מנו אבותינו: ליציאת מצרים, למלכים או לשטרות, גם לא למנין שאנו מונים עתה וגם לא כמנין שני של גליות, — "מה לנו למספרים אשר לא ידענו אנחנו ואבותינו מעולם? מי בעל־זכרון, אשר יזכר ימנה ויספר את האותיות האלה? התאוננו תמיד אנשי העיר; ואמנם חשבון פשוט מאד נהגו ביניהם אשר על פיו חשבו את הקורות מאז, החשבון הזה נחלק למחלקות שתים: חשבון לדברים הנוגעים לכלל, לדברי הימים ולמקרים נכבדים, וחשבון אשר בין איש לרעהו, לדברים פרטים או לאיש פרטי; למחלקה הראשונה נחשבו הסמנים האלה: “העִפּוּשׁ” הראשון, השרפה הגדולה, החלי־הרע, “הבהלה”, הצרפתים בארץ, העפוש השני, השרפה הקטנה וכדומה; וכך היו מונים: “מכס הבשר הנהו כמו הלכה למשה מסיני אבי־זקני, ינוח בשלום על משכבו, ספר באזני כי המכס הזה נתקן בשנים קדמוניות — בעת העפוש הראשון: לא כן מכס הנרות כי צעיר הנהו ממנו לימים והוא נתקן בימים אשר הפיל החלי־הרע חללים לאלפים בארץ; גזרת בתי הספר באה לרגלי הצרפתים ובזמנם, והמחלוקת הגדולה על אדות הרב והחרם הגדול היו לפניה בעת העפוש השני….” ולמחלקה השניה היו סמנים אחרים וחשבון אחר, למשל: “את בית המדרש החדש בנו קודם חתונתי הראשונה. ר' חַיקל גרש את אשתו בעת אשר שָׁכַנוּ בבית ר' ליב”; או: “הדבר הזה קרה בעת אשר יעקב בני למד בחדר המלמד אליקים, שם למד שלשה “זמנים” ושני “זמנים” אחרי כן בחדר ר' טודרוס, וזה לו הזמן הרביעי אשר ילמד גמרא ועתה צא וחשוב”…

חשבונות אלה וכאלה היו דַיָם לאנשי העיר יקנעם, לחשב על פיהם את כל אשר להם, — והאם לא צדקו באמרם: כי מורה השעות ולוחות השנה המה דברים אשר אין כל צרך במו תחת השמש, וכי אך לשוא יעמלו האנשים לתקנם ולסדרם?…

 

ב. המשגע    🔗

ובכן, ויהיה בשנת — ימים רבים אחרי השרפה הגדולה והעפוש השלישי טרם יהיה בארץ, בימי הקיץ, ביום הרביעי לשבוע, בשעה שבין מנחה למעריב, ור' שמעיה “הסוחר” יושב פתח האהל עם זוגתו מרת יֶנטה, יושב וחושב מחשבות רבות, העמיק חשוב וגם רעיתו העמיקה עצות.

— הנה כפי אשר אחשוב אנכי, — החל ר' שמעיה לדבר בשפה רפה וישם פניו לנכח אשתו, — הנה אם נַשִׂא לו אשה אי"ה, אז יהפך לבו בקרבו והיה לאיש… הן אמנם כבר הגיע עתו עם דודים, הן מלאו לו הפעם, לו מאה ועשרים שנה יחיה לפנינו, שנות “בחור” בישראל… נחשבה נא לדעת: הן הוא נולד בעצם היום אשר ר' גבריאל ראש־הקהל גרש את אשתו השניה, הגרושין האלה היו בעוד הרב הזקן יהיה למליץ טוב בעדנו, יושב על כסאו והוא סדר את הגט…

— הבל ורעות רוח! — גערה בו אשתו — האמנם תאמר כי בננו ברוך הנהו “בחור זקן”?… הן בעת הולדו כבר ישבנו בבית ר' זרח, — ומדוע חרדת עליו את כל החרדה הזאת?

— מה לי ולחשבונותיך? מה לי ולדבריך? — אולם תני תודה גם אַת, כי כבר באה העת כי יקח אשה ואנכי אערבנו, כי אחרי החתונה ישוב מדרכו, ילבש נא את “הטלית” ושב ורפא לו…

— אולי צדקת בדבריך! — ענתה ינטה ותאָנח בשברון מתנים – אבל, מה נעשה לנער והוא ימאן לקחת לו אשה?… הן כאשר יראה כי תנחום השדכן יבא לביתנו, יבכה בדמעות שליש, יאָנח במרירות, אף יוסיף לחשוב מחשבות עוד…

הדברים האלה פעלו מאד על לב ר' שמעיה; הן לחשב מחשבות היא היא שגעונו, הן המחשבות האלה הנה פרי מחלתו…

— אוי לי ואוי לנפשי! — נהם האב ויעבר ידו על זקנו לאות היאוש — אם אמנם כן הדבר, אם גם לקחת לו אשה לא יאבה, אם כן צדקו מאד האנשים האומרים כי הֻכָּה בשגעון… מי שמע כזאת או מי ראה כאלה, כי נער עברי לא יתאוה תאוה ליום חתונתו ויתעצב אל לבו בבוא השדכן לדבר בו נכבדות"?…

— מה אֹמַר ומה אדבר? — הגתה ינטה נכאים — וחמת ה' עלינו נתכה…. הן טרוד אתה מאד בעסקיך ולא תראה בעיניך את ענות “הילד”, כל היום יחשוב מחשבות, יאָנח אף יבכה לרגעים מבלי אשר יגלה גם לפני את אשר אתו; אנכי התחננתי לפניו, בכיתי לעיניו אמצתיו במו פי, למען אשר יספר באזני את אשר הוא חושב, והוא כאלם לא יפתח פיו ואף מלה אחת לא יוצא בשפתיו…

האב והאם החרישו גם שניהם עת מעטה, העמיקו עצות; עיניהם הורידו לארץ והמון מחשבות שונות בלבם. מרב תוגת נפשם לא ראו ולא התבוננו כי איש אחד הולך ורץ לקראתם. האיש הזה גדל הקומה ודק־הבשר, לחייו שֻׁפו ובטנו רזה, פאות ראשו וזקנו ארוכים מאד ודקים.

— ברכת ה' עליכם! — צעק בחפזה ובקול גדול, עד כי נבהלה ינטה ותלפת וגם ר' שמעיה נבהל מעט.

— מה לך ר' תנחום, כי החרדתנו? — נתנה ינטה עליו בקולה — כמעט לא נותרה בנו נשמה מדבריך פתאם…

— ועל־כן כאשר תָּחגוּ חג “חתנאים” לברוך בנכם, אז תֻּפַּח גם נשמה יתרה באפכם חלף תוגת רוחכם עתה…

— אל נא תוסיף תדבר כדברים האלה, הן הוא לא יאבה לקחת לו אשה ובפה מלא אמר לי, כי לא יאות לנו בדבר הזה…

— ואם אב אתה איה מוראך? — פנה תנחום בשאלתו אל ר' שמעיה — הכבן סורר ומורה תעשה את בנך? ומה הדברים אשר בפי אשתך לאמר, כי הוא לא יאבה? הן אם ימרה את פיכם הלא הורים הנכם לו ותובילוהו תחת חפתו ביד חזקה… ההוא יגזר אמר ויקם לו?…

— שמעי נא, ינטה! — ענה שמעיה חלקו — הן צדק תנחום בדבריו וגם לבבי יחשוב כאלה, גם אנכי אסכים לעצתו; נתן לו אשה על־כרחו וה' ישלח לו רפואה שלמה ומכל משוגותיו ירפא…

— אמנם כן! — החליט תנחום את דבריו — כן הוא מנהג ישראל מדור דור… הקשיבו נא אלי ואשאלכם: הגם אבותיכם שאלו את פיכם אם תאבו לבא בברית הנשואין? האם שאל אביך גם אותך, ר' שמעיה, אם חפצת לקחת לך אשה? — הן על דברים כאלה אין שואלים, בן ישראל מחֻיָב לקחת לו אשה, אם יאבה או לא יאבה, חק היא, מצוה היא ועל דברים כאלה נאמר: “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני”…

— כן יקום כאשר דברת! — גזר ר' שמעיה אמר.

וינטה שומעת את הדברים האלה ותאָנח במרירות:

— עשה עם בנך, עם “הילד” הזה ככל אשר יורך לבך, — אמרה אחרי דממה מעתה ותניע במו בראש — הן אך אשה אני… לבבי הומה בקרבי, אולם לא אפריעך ממעשיך וה' ינחך בדרך הישר והטוב…

 

ג. “חציו עבד וחציו בן־חורין”    🔗

העקר שכחתי! — הן לסדרי הזמנים אשר ליהודים בעיר יקנעם יֵחָשֵׁב גם “היריד”, הוא יום־השוק אשר בעיר הזאת, מדי שנה בשנה אחרי חג “השבועות”; הן גם לחדשי השנה לא מנו שם אז כמונו היום; החדשים הנם, לפי דעתם, רק למען ברך עליהם בבית־הכנסת בשבת שלפניהם, וראשיהם הנם ימים שהנשים אינן עושות בהם כל מלאכה והילדים חפשים ממלמדיהם, — ומה להם ולחשבון העתים וסדרי הזמנים?… ויחלקו היהודים אשר בעיר הזאת את השנה לחלקים שנים: קיץ וחרף; את החרף—לחנכה, פורים ופסח; ואת הקיץ—לחג השבועות, לשלשת־השבועות, לתשעה באב ולימים הנוראים; ויהיה “היריד” עולה על כלם, כי אותו זכרו מאד, ויכבדוהו יותר מכל חגי השנה ומועדיה.

אל נא יהי היריד קל בעיניך, ידידי הקורא! אל נא תביט על מך ערכו וימיו המעטים, כי גדול כבוד היריד בעיר קטנה כיקנעם ופעלתו רבה מאד; הן מלבד אשר בימים האלה נקבצו באו בעיר הקטנה הזאת אנשים ונשים, אכרים וסוחרים “מארבע כנפות הארץ” מרבה להכיל, עד כי מלאה העיר אותם, מלבד אשר הוא יתן פרנסה גדולה, שפע רב וחיים לבני העיר לכל ימי השנה, — הנה מלבד כל אלה ישים היריד את העיקר כמרקחה, התנועה רבה מאד ולהתעוררות אין קץ, כל בני העיר יסבו בלכתם הנה והנה, ירוצו ולא ייגעו, יחפזו ולא ייעפו, אלה יקנו ואלה ימכרו, אלה במדה ואלה במשורה והמסחר יפרץ מאד; גם אלה אשר במקנה וקנין לא ישגו, גם הזקנים והזקנות, גם הנערים והנערות, גם הטף, כל אלה יסובבו עיר, ישוטטו בשוק וברחוב, גם נערי החדר וגם בחורי בית המדרש גם אלה יקראו לנפשם דרור וגם רגליהם בבית לא תשכונה, — כל העדה מקצה סובבת הולכת על היריד ועל סביבותיה היא שבה ללכת… ללכת ברחוב העיר בעת היריד, כמצוה נחשבת בעיני העם. על כל יריד ויריד סובב הולך גם אליהו הנביא ואשר יזכה יראהו; שם גם נודדים בעולם התהו, מתים גדולים וקטנים, וגם השטן יבא להתיצב על היריד עם כל צבא מחנהו, השדים הלצים וכל כת דלהון עמו, ומי יראה את אלה יוצאים ולא יצא גם הוא? — ע"כ תפוג תורה בעת ההיא, המלמדים יוציאו את תלידיהם לחפשי ובית המדרש יעָזב מכל הבחורים והעלמים אשר ישכנו בקרבו ומגמת פני כלם הירידה… אך מדוע זה אאריך לשון? הן הירד כבר בא עד קצו, כבר שבו בנים לחדריהם ואבות לבית מגורם וכבר נשמע קול הלומדים גם בבית המדרש הגדול אשר בתוך העיר…

הנה שם במקצוע, בקרן מערבית־דרומית, יושב “המלמד הנכבד” אשר בעיר, יושב ושונה לתלמידיו “גמרא עם כל המפרשים”, ומקצה מזה, בזוית דרומית־מזרחית, יושב “הבחור” ברוך בן ר' שמעיה הסוחר, יושב ומתנועע על הגמרא הפתוחה לפניו וחושב מחשבות מאד. “ברוך! הן אתה הוא אשר יאמרו עליך בני העיר כי תשתגע וכי יצאת מדעתך, הרם נא את ראשך, הסב נא עיניך לנגדנו ונחזה בך!” — הנה הוא פה עינים עד להפליא, טוב ראי, זכו פניו משלג צחו מחלב ואדם לחייו כעין השושנה… והנה לפניו על הגמרא גם ספר קטן כתוב פולנית ככתבה וכלשונה…

— “מי שחציו עבד וחציו בן־חורין”, — צעק פתאם המלמד יחד את כל תלמידיו קול גדול — שמעו נא, שקצים! מי שהוא חציו עבד וחציו השני הנהו בן־חורין, מה יעשה? — “לשא שפחה אינו יכול” — ומדוע?

— יען כי חציו האחד הנהו בן חורין! — ענו תלמידיו קול אחד.

— יפה אמרתם, ערלי לב! — ענה המלמד בהתענגו על חכמת תלמידיו — אבל הן גם “לשא בת־חורין אינו יכול” — מדוע?

— יכן כי חציו השני הנהו עבד!

— ואם כן נשית נא עצות בנפשנו: מה יעשה? — נהם המלמד ויפרש כפיו, כמו נגעה אמנם צרת לב החצי־עבד הזה אל לבו וכמו גם הוא בעצמו הנהו הפעם במבוכה גדולה.

— רבי! לא יקח לו אשה ויהיה בחור כמונו היום, — אמר אחד הנעים בתמימות.

— ראש חמור! — גער בו המלמד בחמה שפוכה — הלא כל איש ואיש מחֻיָב לקחת לו אשה ואסור לו לאדם להיות פנוי… הלא למדתם כי האיש מצֻוה על פריה ורביה, כי “לא תהו בראה לשבת יצרה”… ואם כן — הוסיף המלמד לנגן בנגון הגמרא כאשר נח מזעפו — אם כן “הדרא קושיא לדוכתה”: מה יעשה?…

שלא במתכון שמע ברוך את כל “הפלפול” הזה. — “הנה עלי ועל מצבי כעת נאמרו הדברים האלה”, חשב בלבבו לשמע דברי הגמרא אשר השמיעו המלמד ותלמידיו, אנכי בעצמי הנני הפעם “חצי עבד וחצי בן־חורין”, מעבר מזה הנני אסור כמו בחבלי ברזל לבית אבי ואמי, הנני עבד כמות למו, בעד הלחם אשר יאכילוני ובעד הבגד אשר יתנו על בשרי ומעבר מזה הנני בן־חורין, חפשי בדעותי וחפשי במחשבותי… הן מאז משכני המזכיר אשר לשר העיר הזאת חסד, מאז נתן עלי עיניו לטובה, בבואו כפעם בפעם לבית אבי, ויפקח את עיני וילמדני דעת בשפת הארץ, וישכל את רוחי ויורני ויחכימני, מאז נתקתי חבלי האמונה הטפלה אשר עלי וכל מסורותיהם השלכתי, אמרתי אשים קץ לבטלנות אשר אבלה בה את ימי ואלך לבקש לי מטרה בארץ… אך בין כה וכה אסרתי בחבלים חדשים, סד חדש הושם על רגלי ומה נעים לי הסד החדש הזה, — הוא סד האהבה!… הייתי עבד לאהבה, בעת אשר גזרתי אמר להיות בן־חורין! כן הוא, הנני חצי־עבד… אך לא, רק חצי־עבד הנני היום, כי עבד משנה הנני לשתי העינים אשר ראיתין זה כחדש ימים על “היריד”… הה, מה יפות העינים ההן ומה נשגבות! מאד אזכור את השעה ההיא: יום צח ובהיר היה היום ההוא, השמש ששה לרוץ ארח ואנשים רבים מאד רצו הנה והנה ששים ושמחים וגם אנכי הייתי בתוך האנשים, גם אנכי סבבתי אז בשוק מבלי בקש דבר ומבלי מצא חפץ, הלכתי כמו לשוח ומחשבותי לא נתנו דמי לי, שתי עצות בנפשי: איככה אוכל לעזוב את בית־המדרש ובית אבי גם יחד… והנה לפתע פתאם ושתי עינים לנגדי, שתי עינים אשר תביטנה אלי… לא, לא עינים היו השתים האלה, אך שני כוכבים מאירים ושני מלאכי מעלה, שני קוי אור אשר אין בארץ משלם… כחץ מקשת מהרתי לרוץ ולגשת עד לפני העלמה בעלת שתי העינים האלה, בראותי כי גם היא מבטת אלי… אמרתי אסורה נא ואראה את מראֶהָ הנחמד ואולי גם אשמע את קולה הערב… לא אשים לב לכל המון האנשים הסובבים אותי — הן היא לא תסיר עוד את עיניה ממני — גם מלה אחת אשר אשמע מפיה יקרה לי מכל מחדי תבל… אך, אהה, בטרם עוד קרבתי אליה, בטרם נגשתי עד לפני מקום עמדתה והנה אשה אחת קראה אליה בקול, היא פנתה לי ערף ותֵּעָלם בתוך המון האנשים אשר ברחוב, עוד הפעם שלחו שתי עיניה שני קרני אור ויגעו בעפעפי, והנה נעלמה ועקבותיה לא ידעתי… כמֻכֶּה בשגעון, כמטרף בדעתו, כמשגע רצתי כל היום ההוא, הבטתי בפני כל האנשים, חפשתי ובקשתי ולא מצאתי… לא מצאתי את שאהבה נפשי, לא מצאתי את שני שרפי הקדש אשר הביטו אלי…. הבשת כסתה פני ואבוש לשאל על אדותה, וכאשר אזרתי חיל ואשאל את פי אחד ממכירי בדממה: האם לא ראה אותה גם הוא ובת מי היא הנערה? אז ענני בגערה ובנזיפה: “מה לך ולבתולה? האם לכבוד יחשב לך, יושב בית־המדרש, כי תשאל לבתולות? — בוש והכלם!”… והנה עד היום הזה לא אדע מי היא, הנני אוהבה ברוח, אוהבה בכל לב ונפש, בחלום חזיון לילה אשבע נעימות את תמונתה, ואיקץ — ואבך במסתרים על בלי דעת מי היא אהובת נפשי… אמנם כן, דיני כדין “חציו עבד וחציו בן־חורין” אשר שמעתי הפעם: לשא אחרת אינני יכול, כי לבי ונפשי נתונים כבר לאהובתי, אך גם לקחת את אהובתי לי לאשה אינני יכול כי לא אדע מי היא ואיה מקומה." — ברוך נתן את פניו על הגמרא הפתוחה לפניו ויבך מנהמת לבו. “ואולי צדק הנער, אשר אמר בתמתו כי לא אקח לי אשה וכי אשאר בבחרותי עד עולם… אבל הן על דעת אבותי עלה לתת לי לאשה בת אחד הַכַּפְרִים בת תלמיד־חכם… לא, כדבר הזה היה לא יהיה! הן כבר אמרתי לאמי כי לא אובה ולא אקחה ויעבור עלי מה, אנכי לא אתן למשול בי, לא עבד אבותי הנני למן היום הזה… אבל, מה אעשה? במה כחי גדול? — אמלל הנני!…” ושטף דמעות פרץ מעיניו עוד הפעם.

 

ד. בת־כפר    🔗

בגן אשר מאחורי בית ממסך־היין באשתאל הכפר, תחת צל אלה עבֻתה, ישבה בתולה טובת מראה יחידה וגלמודה, עיניה נשאה השמימה ותבט אל הככבים המזהירים והמשמשים את פני מלכת השמים; — הלבנה בלבנת אורה הִנֶהָ כמו אחות לכל האוהבים והאוהבות, לנגה זרחה הצח תשתפכנה הנפשות, יתעוררו הרגשות, הלב יגוע מאד והדמיון יגבר חילים. השמים היו טהורים ורוח צח נשב בארץ אחרי החם הבוער כל היום; הזמיר גם הוא נתן קולו וישמיע שיר ורננים ויוסף נעם ועדן למשיבת נפש עמלה.

שפרה, (כן שם העלמה הזאת) נשענה תחת העץ ופניה העידו בה כי עצבת נוראה שמה לה קן בלבה, עיניה דלו למרום, ואגלי דמע התגלגלו בדממה על לחייה. "הה, הן הוא לא יחפוץ בי!… ומה רע ומר הרעיון הזה! מה יסכון לי לבי, אם לא יכיל את אהבתו? מה מוחי ולשדי, אם לא אוכל לחשוב על אדותיו? מה עיני כי אורו, אם לא תשבענה נעימות את פניו? על מה שוא נבראו אזני, אם לא תשמענה את קולו הערב? ומה כל חיי, אם הוא לא יפיח במו נשמת אפו?… בלתו — למה לי חיים?… אולם, זה תנחום האיש, דובר שקרים הנהו, “כל שדכן הנהו שקרן” יאמרו האנשים ותנחום זה עולה על כלם… הן פניו המפיקים חן, הן עיניו המזרות רשפי אש, שלהבת אהבה, ואשר גם הם הביטו אלי ביום היריד ונהרו, הן קוי מצחו הצח אשר קֻמט לרגעים, — כל אלה יתנו עדיהם כי גם הוא הבין לרגשות נפשי וגם הוא כמו חפץ להשיב אהבה אל חיקי… לא שוגה הנני בדבר הזה! — אולם מה יסכנו לי מחשבותי אלה והשדכן לא יאבה ולא ישמע?… לו יכלתי לנסע העירה, לדבר אתו פנים בפנים, כי אז ידעתי גם אנכי, ידעה גם אמי, עד מה הוליך אותנו תנחום הרע הזה שולל… ברעיונות כאלה העמיקה שפרה לחשב, עיניה נשואות השמימה וכמו תספר ותמנה את הככבים המזהירים, או כי תשית לבה למדד את כתמי הירח לארכם ולרחבם… והנה אמה באה.

— מדוע זה תעמיקי במחשבותיך? — אמרה האם בקול תחנונים כאשר תדבר אֵם רחמניה אל בתה האמללה לנחמה — באי הביתה וסעדי את לבך, הן כל היום לא בא אכל לפיך…

— הה, אֵם יקרה, אנכי חשבתי על אדותו… ולו הגיתי לנצח נצחים ברעיון הזה…

— שמעתי בקולך לכל אשר אמרת — ענתה האם — שלחתי שדכן לאביו, ואַת הלא תדעי כי כל אשר בקשו אבותיו לא מנעתי מהם והם נאותו לי, — ומה נעשה הפעם אם הוא בעצמו לא יאבה ולא ישמע לנו?

— אל נא, אמי, תדברי כדברים האלה באזני! — ענתה שפרה ותאָנה בשברון מתנים — תנחום הנהו שקרן, מפיח כזבים!… הה, ראשי, ראשי! הה, לבי, לבי!…

— באי נא הביתה, שפרה יקירתי! מדוע תשבי פה בחצות הלילה?…

* * *

יפה גורל הבת מגורל הבן בישראל, כי תחת אשר הנער העברי יבלה כל היום בחדרו וכמו זר ומוזר הנהו בבית הוריו, — הנה הבת אשר תשב על יד אִמה כל היום, הִנֶהָ קרוב אליה גם בפיה גם בלבבה; הנער לא יגלה את כל לבו גם לפני אמו וסודות רבים חתומים וכמוסים אתו, — לא כן הנערה, לבבה ערום לפני אמה, אין נסתר ממנה, ולכל אשר בחבה תגלה את אזן הורתה; והנערה אשר בכפר יגורו אבותיה ואשר אין לה רעיות מלבד בנות האכרים, הנערה הזאת אשר תראה את דרכי רעיותיה ומהן תלמד לעשות, הנערה הזאת גלוית לב היא מאד ונפשה לא תדע הסתר דבר, וכל אשר ברוחה פנימה תגיד גם לאבותיה גם לרעיותיה… הן אם יאמרו הדיפלומַטים כי “השפה נבראה אך למען הסתר את מחשבות נפשנו”, ואם גם האנשים והנשים הבחורים והבתולות בימינו אלה ישמעו לקול המוסר הזה והמדה הזאת היתה לקו לכל תהלוכות האדם בדור הזה, — הנה בימים עברו לא ידעו עוד היהודים את התורה הזאת, ויהי להם הפה לדובר אמת ויהללוהו, או לדובר שקרים ויבזוהו, — ומה גם נערה בת־כפר, אשר באמונה ותם התהלכה עם כל האנשים ועם אבותיה, ומה גם שפרה אשר יחידה היתה לאבותיה ואשר ידעה עד מאד כי אמה אוהבת אותה וכל משאלות לבה תתן לה. הן גם ללמד לשון וספר נתנה לה, למרות רצון אביה אשר צעק על “הנבלה” הזאת הנעשה בביתו. כי גם בדבר הזה יפה גורל הבת מגורל הבן בישראל, אשר למוד השפות הזרות וקריאת ספרים חצונים לא נאסר עליה, — ותלמד גם שפרה את “לשון המדינה” מפי האומנת אשר לבנות השר, ותקרא ספורים ורומנים רבים בשפה ההיא, וע"כ כאשר ראתה את ברוך בן שמעיה הסוחר סובב הולך על היריד (הן הקורא הלא הבין וידע כי היא היא הנערה בעלת שתי העינים, אשר נפש ברוך עגבה עליהן), ידעה לשאל עליו לאמר בן מי הוא העלם, אף גלתה את אזן אמה לאמר: “הנער הזה מצא חן בעיני מאד, למראה פני אהבתיו והוא לקח את כל לבי ונפש”… והלא עינינו הרואות כי אמה שמעה לקול דבריה, ואף כי אז ביום השוק גערה בה לעיני כל הנצבים ולא נתנה לה ללכת לדבר אתו בפני כל האנשים, מדאגה מדבר פן תהיה לבוז, כי כן לא תעשה בת איש עברי, — אולם אחרי כן הלא שלחה לקרא לתנחום השדכן ותצוהו ללכת לבית שמעיה, אף נאותה לכל דברי התנאים אשר התנה אתה… והנה גם הפעם, אחרי אשר תנחום ענה שולחיו דבר, לאמר, כי החתן בעצמו לא יאבה ולא ישמע וכי הוא נער אשר בשגעון ינהג, גם הפעם דברה אך רכות באזני בתה ובדברי נחומים חשבה להשביח שאון לבה הסוער…

שפרה הלכה אחריה, הלך ובכה, בדממה הגשימו עיניה גשמי דמעה, ראשה שחה לארץ ולא דברה דבר. בבואן הביתה והנה תנחום השדכן לקראתן. בדרכו ללכת לעיר הקרובה, סר הנה ללון פה הלילה.

— הן תגיד לי קשט דבר אמת, — אמרה אליו שפרה ודמעתה על לחיה, — אל נא תשקר לי, הנני משביעה אותך בשם ה', בזקנך ובפאות ראשך, בכל הקדוש לך, כי אך דבר אמת תבענה כעת שפתותיך…

— מה הדבר?

— האמנם הוא לא יחפץ בי?

— מי?

— אל נא תמרר את חיי! פתח פיך והגידה לי דבר אמת!

— עלמה פתיה! — ענה אותה תנחום בקרת־רוח — שכחי נא אותו, המבלי אין חתנים בידי למענך? חתנים טובים ויפים ממנו… בקשי נא אותי ואנכי אבקש למענך חתן כליל יפי נחמד למראה…

— לא, לא אחפץ באלה!… לא לי המה כלם… אך אותו, אותו תן לי! — ענתה שפרה בקול רועד מאד ותלטש שתי עיניה על תנחום, עד כי גם הוא נבהל כמעט.

אֵם שפרה נגשה גם היא אל השלחן ותבא כוס יין־שרף לפני תנחום השדכן ורקיק דבש אחד.

— מה הבשורה אשר בפיך? — שאלה אותו בדממה.

— הרפי, גברתי, מבן ר' שמעיה הזה, הן הוא יצא הפעם מדעתו וכאחד המשגעים ינהג… זה שתי פעמים אשר ברח מבית אביו וימצאוהו תועה בשדות ויערים — לא עלינו, ואין קץ לכל הבליו, ה' ירחם…

שפרה שמעה את הדברים האלה ותתן את קולה בבכי, פעמיה מעדו וכמעט לא נותרה בה נשמה. אמה מהרה לנחמה ולהשיב רוחה אליה ותקרא לשפחות להוביל אותה לחדר המטות, למען אשר תשכב לנוח. תנחום שתה כוסו במנוחה וישען על השלחן אשר ישב עליו וירדם.

 

ה. שאלה הנדסית    🔗

שרה שם האשה ושם אישה נחום, אנשי העיר קראוהו בשם ר' נחום איש שרה", לען דעת כי היא היא גברת הבית, על פיה ישקו כל עסקיו והוא כפוף לה, שומע בקולה תֻּכה לרגליה¹; ואמנם כן הדבר: אבי שרה היה איש כפרי מעודו, יושב בבית המלון אשר בכפר אשתאל, יושב ומוכר יין־שרף ושכר לכל עובר ונוסע ולכל בני הכפר, והאיש איש עשיר והון נפרץ בביתו, ובהגיע תור בתו שרה להנשא לאיש, בא העירה ויבקש לו בן־ישיבה אשר יתעלה בלמודו ויהי נחום לו לחתן. נחום הזה היה לאיש, אך לאיש בער וכסיל מעין כמוהו ומבית מדרשו הביא אתו גם לב עקש, גם פתיות הרבה מאד; הן אמנם סכלותו ועקשותו לא היו די הָבֵא אותו לבית המשגעים אבל היו די והותר למרר את חיי אשתו… שרה היתה אומנת על ברכי מסחר אביה ובמות עליה אבותיה נשארה היא בבית המלון הזה ותמצא חית ידה ברֶוח, ונחום נשאר גם עתה כאשר היה: בטלן, שוטה ועקשן. “איש הלא הוא איש!”… אם הבעל איננו אחד ממשיב טעם אם הוא גם מרת רוח לאשתו, — אבל הלא בעלה הוא… בימים ההם לא ידעו עוד נשי ישראל לדבר סרה באיש אשר בחרו אבותיהן למו, עוד לא השכילו לזנות תחת אישן או לתנות אהבה חרש; שרה לא עגבה על אישה לפני יום חתונתה גם לא ראתה את פניו, ולא כזבה באמונתה גם אחר החתונה, גם אחרי אשר ראתה כי לב בטלן לו וכי חכמתו לא תעמוד גם בבית גם בחוץ; היא נאנחה בשברון מתנים לעתים לא רחוקות, היא ידעה עד מאד כי רע ומר גורל האשה אשר תפול לחבל לאיש בטלן יוצא בית המדרש, — אבל, היא לא תשקר באמונתה וכל רעיון זר נכרי הוא לה, ומה גם כי מאז מתו עליה אבותיה (אשר גם היא היתה יחידה למו) וכל ביתה ישק על פיה, ומאז היתה בתה היחידה לבוגרת, מאז לא שמה לבה לאישה ולחכמתו, טוב טוב היה לה כי שמו נקרא עליה וכי עזר על ידה בממכר היין והשכר ובכל מעשה החשבונות, וכל דבר רע ומר לא עלה על דל שפתיה, ויחיו האיש והאשה “בשלום ובשלוה”.

שרה ונחום הם אבות שפרה. מעשי האהבה, אשר ספרה שפרה לאמה, לא נשא חן וחסד בעיני שרה, היא לא חפצה לתת את בתה לנער יושב בית־המדרש, המעֻתּד להיות בטלן בישראל כנחום אישה; אולם באהבתה לבתה עברה על הגיוני לבה ותשלח את השדכן לבית שמעיה ובסתר לבבה שמחה מאד על כי לא קם הדבר הזה ולא היה ותאמר לבבה: “הן יעברו ימים ושפרה תשכח את מאויי לבה, תהיה לאיש סוחר, חכם וטוב לב ותתנחם על הבטלן אשר תאהב הפעם”. אולם שפרה מאנה הנחם, כל הלילה ההוא, אחרי שמעה את דברי תנחום השדכן, לא נתנה שֵׁנה לעיניה ותנומה לעפעפיה, בכתה בכי גדול ותשאל את נפשה למות… ושרה לא ידעה עצות בנפשה, הן היא שבעה רצון מאת הדבר הזה כי נחלצה מבטלן נפש בתה, אבל נפשה באה בצרה ותירא פן תפול שפרה למשכב מרוב תוגת לבבה.

ויהי בבקר ושרה חושבת מחשבות אם לספר את כל הדברים האלה — דבר האהבה, הבכיות והצעקות — לאישה, או לא; הן איש הוא, למדן בתורה, ואולי ידע עצה? אולי ימצא תרופה? חשבה בלבה, והנה אישה בא לקראתה ודברים נמרצים בפיו.

— התדעי שרה, — אמר לה ויטעם את דבריו מאד — הנה נחוץ לי לנסע העירה היום הזה; שאלה נכבדה מאד לי לשאל שמה…

— מה הדברים אשר בפיך? — שאלה אותו שרה רכות — הן תדע עד מאד, כי היום יום־חג הוא לנצרים ואכרי הכפר יאָספו הנה לאכול ולשתות, גם בתנו שפרה איננה בריאה ושלמה, ואפחד מאד, פן — אל תפתח פה לשטן — תפול למשכב… ועתה אתה אומר לנסע העירה?…

— אבל הדבר נחוץ ונכבד מאד, — התעקש נחום ויעמוד על דעתו — עלי לדרש ולחקר היטב בדבר הזה…

— מה הוא הדבר הנכבד והנחוץ הזה?

— הן לי לדעת בברור את השנה אשר בה מת הרב הישיש בעיר יקנעם, זכר צדיק לברכה…

— האם יצאת מדעתך? — התאוננה שרה רע באזניו — האם בינתך הסתתרה? הזה הדבר הנכבד והנחוץ אשר אמרת?

— אַת לא תביני לדעת את נחיצות הדבר! — גער בה נחום וינע בידיו — אַת הן אך אשה אַת ואין לך חכמה כי אם בפלך ואיככה תדעי ואיככה תביני דבר נכבד כזה?… הן קשה הדבר ממה־נפשך, — הוסיף נחום להראות את אשתו את חכמת לבו וימולל בבהן ידו הימנית, — אם הוא “נפטר” אחר השרפה, מדוע זה לא אמר את המזמור בתהלים, אשר היתה קבלה בידו מאבותיו, כי יש לאמרו בעת תבערה ותשקע האש עד מהרה, ומדוע זה היו רב בתי העיר לבער?— ואם תמצא לומר כי “נסתלק” קודם השפרה, הלא אז קשה עוד איככה…

— הרף ממני! — הפריעתהו שרה ולא נתנה לו לכלות את הקושיא השניה, כי קצה נפשה בדבריו — הן גם חסר לב לא יקרא לדברים בטלים כאלה דברים נכבדים ונחוצים, אשר למענים תעזוב אותי לבדי בבית ביום חג, ובעת אשר שפרה גם היא יודעת חלי… לא, לא אתנך לנסוע היום הזה העירה! את הדברים הנכבדים והנחוצים האלה תדע בעוד יום או יומים, ומצא לך… והיום תעזור על ידי בבית..

— ואנכי הנני מגיד לך משנה, כי מכרח הנני לנסע היום העירה, למען אשר אברר את הדברים האלה! המה נכבדים מאד! השאלה הזאת גדולה היא אלי ונכבדה מכל עסקיך עם האכרים וממכרת המשקה אשר תמכרי… הן כל הלילה נדדה שנתי מעיני, ואחקור על אדותה, ולא מצאתי פשר, ממה־נפשך…

וכמעט אשר החל נחום עוד הפעם את קושיתו מראש, ומי יודע מה היה קץ הדברים האלה, לולא מהרה שפרה ותבא ותעמוד לפני אביה ואמה.

— התדע, אבי יקירי, כי גם נפשי אותה מאד לנסע העירה, גם לי שאלה גדולה ונכבדה מאד, — אמרה שפרה בשמעה את דברי הריבות האלה — ועל־כן לו תשמע לעצתי, כי אז תשב היום הזה אתנו פה בבית, ומחר בבקר השכם נסע גם שנינו העירה.

שרה הבינה לעצת בתה, ואף כי לא נחה דעתה במסע בתה, בכ"ז הסכימה הפעם לדבריה ושתיהן גם יחד דברו על לב נחום ויפתוהו במו פיהן ואחרי רגעים אחדים הסכים גם הוא לדעתן.

— אבל לא יאֻחר מן יום המחרת בבקר השכם! — כלה נחום את דברי הסכמתו — כי לא אחכה אף רגע.

— גם אנכי לא אחכה, גם דרכי נחוצה, — החליטה שפרה.

כל היום ההוא התעתדה שפרה למסע הזה ותהי צהלה ושמחה ורוחה שבה אליה. “אבקשנו גם אמצאנו”, חשבה בלבבה ותצהל פניה “אדבר אתו פה על פה, אשמע מה ידבר ודבר מה יענני, ואדע היעמדו דברי תנחום או לא”…

 

ו. המציאה הבאה בהסח־הדעת    🔗

ביום השני בהיות הבקר השכימה שפרה בשמחה וטוב לבב ותשם את בגדיה החמודות עליה, ותיטיב את שערות ראשה ובלב מלא תקות טובות ישבה בעגלה, היא ואביה אתה, ללכת ולנסע העירה גם שרה יצאה אתם לשלחם ובעיני אֵם רחמניה הביטה על שפרה כמו תאמר: “ומה אעשה לבת שובבה? יחידה היא לי ועלי למלאות חפצה!” — העגלה נעה נדה ממקומה ושרה הביטה אחרי הנוסעים עד אשר נעלמו מעיניה ותשב הבית ותבך בכי תמרורים. “לבי יכני על אשר נתתי לה לנסע הפעם”, חשבה עתה שרה בלבבה ודמעתה על חיה, "הן היא עודנה נערה בתולה, צעירה לימים, ומי יודע אולי תדבר שם דברים אשר לא כן… הן אמנם הזהרתיה פעמים ושלש, אף עצתי תנחה אותה והיא הבטיחתני למלאות אחרי דברי עצתי, — אבל, לבבה הומה, והוא גם הוא לא ישית לבו לה… הה, לבי יפחד מאד פן תוציא שם מפיה דברים ותוציא עליה שם רע, ואנשי העיר הקטנה הזאת ישיחו בה ויתנו דפי בדבריה… אמנם הן היא כבר בגרה, כבר מלאו ימיה ימי שדוך וראויה להיות כלה בישראל… אנכי בצפיתי צפיתי לרות ממנה נחת, — והנה בעתה! הנה באה אהבה בלבבה, אהבה אשר לקחה את כל נפשה… ואת מי תאהב? מי הוא זה ואי זה הוא אשר לקח את לבה? — נער מיושבי בית־המדרש, נער בטלן וגם משגע!… יוכל היות כי הצדק בפי נחום המתאונן רע באזני על כי נתתיה ללמד לשון וספר וכי אפנקה מאד וכל אשר תשאלנה עיניה לא אמנע מאתה… אך מה אעשה ויחידה היא לי?… דמעות עיניה פרצו כנחל מעם גר ואיש לא ראָן, גלמודה ישבה בבית־היין ואיש אין אִתָּהּ, הן הימים ימי עבודה בשדה ואכרי הכפר יצאו כּלם לעבוד עבודתם, עוברים ושבים גם הם מעטו בעת הזאת ואיש לא הפריע את מחשבות שרה ואת דמעות עיניה.

פתאם נפתחה הדלת ועלם כבן שבע עשרה שנה בא הביתה, צרור קטן מתחת לאזרועו, אבק רב כסה את רגליו, בגדיו וגם פניו אשר העיד כי ברגליו הלך דרך רחוקה, וכל חזותו העידה כי עיף ויגע הנהו.

— ה' עמכם! — אמר בקול דממה דקה בבואו ופניו השתנו כמו נבהל הפעם גם לקול היוצא מתוך גרונו — תני נא לי, גברתי כנוח כמעט קט ושכרך הרבה מאד… למצוה גדולה תחשב לך…

— שב נא על הספסל ומצא מנוחה לך, — ענתה אותו בקרת־רוח ואת עיניה לא נשאה להביט בפניו. הן אורחים כאלה — בני בית־המדרש הסובבים מעיר לעיר — אינם חזון יקר, ומה תתבונן על “בחור עני” כזה? מה לה ולו? — ומה גם עתה בעת אשר היא מעמקת מאד במחשבות נפשה…

הנער מהר וינח את צרורו, ויגהר ויזורר ויגש לאט אל שרה ובקול דממה ובבשת פנים אמר:

— בקשה קטנה לי אליך גברתי! תני נא לי מעט מים כי נחר גרוני.

קולו הנעים, גם הבשת אשר כסתה את פניו עוררו את שרה. הן איננו כשאר בני הישיבה אשר ראתה מעודה ואשר כתובעים ולא כמבקשים יבואו אל בית מלון אשר לאיש יהודי.

— שם בזוית הבית עומדת חבית מלאה מים — ענתה אותו ותבט בפניו — לך קח לך.

ותוסף עוד להביט בפניו וכמו לא מוזרים הם לה, כמו ראתה כבר את הנער הזה ולא תזכר איה.

— מאין אתה בא? — שאלה אותו.

— מעיר יקנעם, — ענה אותה האורח וגנוחי גנח.

— ואנה מגמת פניך?

— גם אנכי לא אדע! — היתה תשובתו בבכי ורחמי שרה התעוררו.

— מה לך?

— אין דבר…

— אבל הן דבר מה יצוק בקרבך…הנני רואָה כי תסתיר ממני את מבוכתך, ספר נא לי, אולי אוכל ואושיעך… האם יליד יקנעם הנך?

— מה מנך יהלוך?… האמיני לי, גברתי, כי מעודי לא הלכתי ברגלי דרך רחוקה כזו. ועתה נדדתי ברגלי כל הלילה… לא בדרך ישרה באתי הנה, סבבתי דרך שדה ויער, עליתי הרים, ירדתי בקעות, עד בואי אל דרך המלך לאור היום, ואבא הנה להנָפשׁ מעט, ואלכה לי אל כל אשר יהיה רוחי ללכת…

— האם מעבודת הצבא אתה בורח?

— לא, עוד רע ומר מזה… אמר העלם בקול בכי תמרורים.

רחמי שרה נכמרו, הביטה מאד בפני העלם הבוכה, וכאשר הוסיפה להביט, כן הוסיף הרעיון להגיד לה, כי כבר ראתה את פניו בימים מקדם, וכי תמונתו לא מוזרה לה.

— האם לא בן ר' שמעיה הסוחר הנך, בני? — שאלה אותו פתאם.

רתת וחלחלה אחזה את בשר האורח.

— הלא הגד תגיד לי, אַל נא תירא, לפני תוכל לגלות את כל אשר בלבבך, אל תפחד!…

העלם הביט סביביו, כמו יתור מקום לברוח ויאמר לקחת את צקלונו, ולשוב על עקביו.

— לא, ללכת מזה לא אתנך, אחרי כי באת בצל קורתי, אמרה שפרה ותקם גם היא ממקום שבתה, ותלך ותמלא כוס יין־שרף ותקח גם עוגת דבש אחת ותתן לפני העלם.

— ראשית דבר, סעד נא את לבך, אמרה אליו בשפה־רפה ורוח חן — והגד תגיד לי את כל אשר בלבבך: מאין? ולאן? ומה מגמת חפצך במסע הזה? — הן לא מלשין אנכי, אל תירא מפני… והיה כי יהיה אתך הצדק, כי אבינה לדעת כי אך טוב תבקש, ונתתי את ידי לך להושיעך ככל אשר יהיה לאל ידי… אך ספר תספר לי את כל…

העלם לא נגע בכוס ובעוגה, ובקול מהול בבכי, אמר:

— אם יש לאל ידך להושיעני — הושיעי נא! חלצי את נפשי מצרה גדולה ולך תהיה צדקה… הן צדקת, גברתי, אמנם כן, בן אנכי לר' שמעיה הסוחר מעיר יקנעם…

“הנה הוא המשגע! אהוב בתי שפרה! הנהו לפני! אהה, ה' אלהים! — חשבה שרה בנפשה, ותבט בעלם בברוך מכף רגלו ועד קדקדו, — אמנם כן! יפה הוא ונעים מראהו… אולם אשמע הפעם את אשר בפיו”.

— ואנכי הנני בורח עתה מביתו! — הוסיף ברוך לספר באזניה — אל נא תחשבי גם עליו רעה, הוא הנהו אב רחמן וטוב לב ככל אנשי העיר, ואמנם לא מביתו אנכי בורח הפעם, כי אם מבית המדרש, אל נא תקצפי עד מאד, אל נא תביטי, גברתי, בפני מאד! יקנעם איננה העיר האחת בישראל, והגמרא איננה החכמה האחת בארץ… הנני מודה ומתודה, הנה לא אכחד מאת גברתי, כי הנני הולך הפעם לעיר גדולה של חכמים וסופרים להשתלם שמה בלמודים… אל נא יחר אפך בי, הנה אוכל להיות יהודי נאמן לדתו ולעמו ולהשתלם במדעים… גם התנאים, זכרם לברכה, היו מלֻמָדים בכל “שבע חכמות ושבעים לשונות”…

ברוך דבר את דבריו אלה ברגש נמרץ, דברים היוצאים מן הלב. “הנה הוא הנהו משגע בעיר יקנעם!… חשבה שרה בלבה, — לעם טוב ונחמד כזה, לבחור משכיל על דבר אמת “משגע” יקראו.”

עוד דברים רבים עברו בינה ובין ברוך. ברוך מצא חן בעיניה מאד, בנפשה הסכימה לכל אשר אמר לה, ותאות בסתר לבבה לתת את שפרה בתה לו לאשה, הן עלם כזה תבקש נפשה, אין טוב לה ממנו. ברוב דבריו לא חדל ברוך לספר לה גם על דבר האהבה אשר בלבו, האהבה אשר היא כל שיחו וכל הגיונו לעת כזאת, ואשר אך היא היתה הסבה האחת כי ברח הפעם מבית אביו.

— הלא תגיד לי, מי הוא אהובתך זאת? — שאלה אותו שרה בכל לבבה — אל תכחד ממני דבר, — הן כאשר תמצא ידי להושיעך במסעך זה, אולי אוכל ואושיע לך גם בדבר אהבתך…

— בושתי ונכלמתי להגיד לך, גברתי טובת הלבב, כי גם אנכי בעצמי לא אדע לכנות את שם אהובת נפשי, את שם העלמה אשר לקחה את לבבי… לא אדע מי היא ומי המה אבותיה…

ויספר ברוך לשרה את כל אשר קרהו ברחוב העיר, בעת היריד, את העלמה אשר ראה ואת האהבה אשר אהבה. דעת לנבון נקל עד מה נרעש לב שרה, עד מה המו מעיה בקרבה לשמע הדברים האלה, היא נוכחה לדעת כי צדקה שפרה באמרה כי גם הוא יאהבנה, ותתאפק שרה, ותדע למשול ברוחה, ובקרת רוח אמרה:

— לו תשמעני, עלם נחמד, איעצך ויהי ה' עמך; הן מאד מצאת חן בעיני, ועל כן אמרתי: שב נא אתי כיום תמים. לעת ערב יבוא אישי הלום, ויחדו נועצה על מצפוניך, ואולי יעלה בידינו להמציא לך ישע ופדות לכל אשר תתאוה נפשך, וכל חפצך נשלים…

“מציאה באה בהסח הדעת”, — חשבה שרה בנפשה, — לו היתה שפרה בבית, כי אז ראתה ושמחה בלבבה… לא אגלה גם לו את המסתרים אשר בביתי, למען אשר יבוא אשרו בפתע פתאם".

— לך רחץ, וסעד את לבך, אחר כן תנוח מעמל הדרך אשר הלכת כל הלילה, ובערב ונדע את אשר עלינו לעשות.

“מציאה באה בהסח הדעת”, — חשב גם ברוך בלבבו, — “מי מלל לי כי אמצא בזה אשה טובת לב אשר תחיש לעזרתי, ואשר תאבה לתת לי יד עזרה, ככל אשר מצאתי באשה הזאת…”

וברוך שמע לקול שרה לכל אשר אמרה, וישאר בבית המלון ההוא, ויחכה לבוא אישה כאשר דברה אליו.

 

ז. למצא חשבון    🔗

אכסניא עברית בעיר קטנה אשר בפולין, איננה רק בית מלון למען עוברים ושבים, איננה רק בית מעון לאנשים זרים הבאים לשכון בעיר הזאת ימים אחדים, — אכסניא היא גם בית־מקלט לכל הולכי בטל אשר בעיר, לאנשים אשר אין עבודה מוצאת להם, ואשר יבקשו להם בית וענין לבלות עתם; בבית האכסניא ימצאו תמיד בית רחב ידים, שלחן וכסא, ולעתים גם איש אורח אשר נטה שמה ללון ואשר יתן גם על פיהם; ועל כן יבחרו את האכסניא למו למושב, שם ישיחו וידברו בכל אנשי העיר, בתקנות הקהלה, בהרב ובהחזן, ושם יספרו איש לרעהו את כל החדשות אשר קרו בעיר, אף יפלפלו בדברים כאלה ויחוו דעם לשבט או לחסד. אכסניא כזאת היתה גם בעיר יקנעם, והיום הזה בבקר היה הבית מלא אנשים מפה לפה, כלם העמיקו דברו בחדשה אשר נהייתה בעיר ביום ההוא, ואשר השתוממו עליה כל שומעיה.

— הן קיימא־לן כי אין עיר בלא משגע, — אמר אחד האנשים היושבים סביב לשלחן הגדול אשר בתוך הבית — ועירנו יקנעם דינה ככרך, ואם כן מה זה תתפלאו לשמע המשגע הזה, הן אין משגע אחר בעיר בלתו!…

— “לטעמך”, — ענה איש אחד מבינות ליושבים בנגון הגמרא — לדבריך הלא המשגע נועד להיות בעיר, והן עינינו הרואות כי הוא ברח ממנה ועקבותיו לא נודעו?…

— אבל היא היא שגעונו לברוח מבית אביו…

עודם יושבים ומדברים, והנה עגלה באה ותעמוד לפני פתח בית האכסניא, וירדו ממנה ר' נחום איש־שרה ובתו שפרה ויבואו הביתה.

— “שלום עליכם” — הריעו לקראתו כל הנאספים קול גדול — הן לעת מצוא באת ר' נחום הנה, לעת אשר חדשה נפלאה וענין נכבד בעיר…

— מה לי ולחדשה? — ענה ר' נחום ברוגז — אנכי באתי הנה בדבר שאלה גדולה ועמוקה מאד, שאלה אשר זה ימים שנים לא תתן לי מנוח, ותגזל גם שנתי ממני בלילות, ואשר הקושיא בה “ממה־נפשך”…

כל הנאספים הטו אזן, להוסיף חדשות על חדשות.

— מה הדבר? שאלו כל הנאסים פה אחד, מה השאלה הזאת?

— הנה לי לדעת באר היטב, — אמר ר' נחום בכבד ראש — מתי “נפטר” הרב הזקן בעיר הזאת, אם קודם השרפה או אחריה

המסבים השתאו איש בפני רעהו.

— מה לך ולרבנים ולמתים? — אמר זקן אחד אשר ישב בראש המסבים — הגד נא לי, ר' נחום, האם לא פגשת אותו בדרך?

— את מי? את הרב המת?

— הלא שמעת, כי המשגע ברח מין העיר בלילה הזה…

— לא שמעתי כל דבר.

— היתכן?… ואם כן צוה נא ויתנו לפנינו יין שרף ורקיקי שמן, ואנחנו נספר באזניך את כל הדברים האלה, ככל אשר תאוה נפשך.

— האמנם כי תדעו באר היטב את העת אשר בה “נסתלק” הרב הזקן נוחו עדן, אם קודם השרפה או לאחריה?

— ינוח הרב על משכבו בשלום, — ענהו ראש המסבים האלה, וינע במו ראשו — אפס כי נספר הפעם באזניך על דבר בן ר' שמעיה הסוחר, אשר עזב את העיר בלילה הזה, ועקבותיו לא נודעו עוד…

ופני שפרה חורו.

— את אלה לא אובה לדעת, — ענה ר' נחום בשפה רפה — מה מני יהלוך, אם השתגע הבן ואם יצא מזה? אנכי רק על אדות הרב…

— מה זה תספרו בזה? — שאלה שפרה בגעגועים גדולים — מי הוא זה הבורח? ספרו נא לי…

— לא לבתולת ישראל לשאל על דברים כאלה! — ענו אותה האנשים מנזיפה — מה לך ולהמשתגע?…

ועיני שפרה חשכו בארבותיהן, לבבה כהולם פעם, נפשה עליה תשוח, ורעיונותיה נבוכו. לאט לאט קרבה אל גברת הבית, לשאל את פיה בדבר החדשות אשר יספרו האנשים. בעלת הבית לא כחדה ממנה דבר, ספרה באזניה כי בימים האחרונים ראו האנשים והתבוננו מאד כי ברוך בן שמעיה נודד כל היום בשדות וביערים, וגם בלילה ישכנו רגליו על ההרים שעות רבות מאד. כרגע הכירו בו אותות שגעון, ואבותיו שמרוהו מאד; פעמים אחדות נס וימלט מפניהם, אך לא הרחיק ללכת, וישיבוהו העירה. ובלילה הזה יצא את העיר ולא נמצא עוד עד עצם העת הזאת… אבותיו שלחו אנשים רוכבים על סוסים לבקשו וגם המה שבו ריקם, כי לא מצאוהו… ושפרה שומעת את הדברים האלה ולבבה כים נגרש, לבה עזבה, ועשתנותיה הומות, וכמעט אשר נפשה יצאה בשמעה, ותאנק דם ולא ענתה דבר.

— לחיים! לחיים! — קראו שם על השלחן, אחרי אשר ר' נחום צוה ויתנו לפניהם מן היין השרף — הן אם אמנם תאבה, ר' נחום לדעת את העת ההיא בצמצום, נתנה נא ראש למצא חשבון; אולם לאט נא לי עם החשבונות האלה הן זאת זכר אזכור עד מאד, כי השרפה היתה אחרי הימים אשר ארשתי לי את אשתי הראשונה…

— מה הדברים אשר בפיך, פושק שפתים, — ענהו השני והוא זקן נכבד בעיר — הן השרפה היתה ימים רבים לפני יום חתונתך, אנכי אכלתי אז את פת־בגי על שלחן חותני, עליו־השלום….

— מה לי לחותנך ולפת־בגך? הן אחי הצעיר למד אז בחדר ר' זרח, מלמד גמרא, ובחדר הזה בא אחרי אשר היה ל“בר מצוה” ותּפלין על ראשו…

עודם מדברים, ואכר אחד מכפר אשתאל הטה את סוסו אשר רכב עליו אל האכסניא הזאת, ובחפזה בא הביתה, ויגש אל שפרה ואל נחום אביה, ובבהלה גדולה אמר בעבי קולו:

— מהרו ושובו הביתה! שרה צותה עלי להשיבכם הכפרה עד מהרה!

– מה זה? האם אסון קרה? מה שלום אמי? – צעקה שפרה בחרדה.

— אין דבר, בבית אך שלום והשקט, אבל שרה שלחה אותי הנה להשיבכם לכפר, ואנכי אמהר להסגיר גם את המכתב אשר בידי לאשר לו.

— למי המכתב הזה? ומי האיש אשר אליו נשלח? שאלה שפרה.

תחת השב מענה, פנה האכר את שכמו ויצא.

— אבי, הלא שמעת את דברי אמי אשר שלחה ביד ציר מיוחד, הנה דבר נפל בכפר, נמהרה נא ונשובה הביתה.

— חכי נא כמעט קט, עד אשר נמצא חשבון…

— לא עת חשוב חשבונות הפעם! גם רגע אחד לא אתנך לשבת פה בבית.

— אבל הן נטל עלי לדעת את העת…

— אף רגע לא נתמהמה בזה! — צעקה שפרה בקול נגיד ומצוה — מי יודע את אשר שם בבית המלון, את שלום אמי…

גם כל האנשים אשר שם בבית הסכימו לדעת שפרה ויתנו לדבריה צדק, וביד חזקה הושיבו את ר' נחום על העגלה אשר בא הנה.

— ואם כן, איך נמצא את החשבון הזה? — צעק ר' נחום מתוך העגלה אשר כבר נדה ממקומה — הן לו לקולי תשמעו, כי אז הואלתם נא בזה ללבן ולברר את הדבר, והיה כי תמצאו חשבון, ותדעו את העת בסמניה, אז תודיעו גם אותי דבר… ואם אין אאלץ לבוא הנה עוד הפעם בעוד ימים אחדים…

 

ח. האבות והבנים יחדו    🔗

על פני כל הדרך הרעיפו עיני שפרה דמעות, לבבה סער בקרבה כסופת תימן, כל יצורי גוה רעדו, ראשה עליה כגלגל לפני רוח, ועל עפעפיה כמו ענן כבד. “הוא ברח, הוא הנהו משגע, — ואנכי הנני אמללה!… חשבה שפרה בנפשה, — ה' יודע אם אשוב לראות את פניו, וה' הוא היודע מה נעשה בבית, הן לא לשוא שלחה אמי שליח מיוחד, להשיבנו הביתה…” ותתן קולה בבכי.

— מה לך כי תבכי? פתיה אין לב! — הואיל ר' נחום לנחמה — הן אם אנכי הנני מכרח לשוב הביתה מבלי דעת את יום פטירת הרב, — ואחשה, ומה לך כי תזעקי? יגון לבי גדל, ובכל זאת אבליג ואתאפק…

— הניחה לי, אבי! — אמרה שפרה בדמעותיה.

ובעוד שעה קלה והנה הנם בכפר. שרה יצאה לקראתם, ובטרם עוד עמדו רגלי הסוסים לפני פתח המלון, מהרה שרה לגשת אל בתה אל שפרה, ובקול ששון ושמחה, אמרה:

— אל נא תבכי, בתי! הנה אורח נכבד בבית, אשר ידעתי כי תשמחי בו מאד, ועל כן שלחתי את הרכב להשיבכם הנה.

— מי הוא זה?

— בואי נא הביתה, ותראי את פניו; אך רחצי נא; והיטיבי את פניך, כי לא יאות להתראות לפניו בעינים מלאות דמעה.

— מי הוא האורח הזה? — שאל גם נחום ברגז — האם למענו שלחת אחרי ותפריעני מענין רב הערך אשר לפני?

— בעוד שעה קלה תדע גם אתה את כל אשר קרה בזה, — ענתה שרה בצחוק שפתים — ואת, בתי, רחצי נא את פניך, ולכי קבלי את פני האורח, הנה הוא בחדר השלישי, הן אדע כי תדעי אותו גם את…

ושפרה היתה כנדהמה. היא לא הסכינה כי אמה תדבר אתה ברמזים ולא תגלה לפניה את כל אשר בלבה. “מי הוא זה, אשר למענו חרדה אמי לקראתי? — חשבה בנפשה כאשר צחנה מעל העגלה, — אורח נכבד מאד אשר למענו שלחה להביאנו מן העיר…” בלב נפעם ובידים רועדות אחזה בכפת המנעול אשר לדלת החדר השלישי, ומה נבהלה לראות — את ידיד נפשה, את אהוב לבבה, את ברוך בן שמעיה יושב שם על הכסא. כנציב שיש עמדה על מקומה בלי נוע, עיניה השפילו הבט, לבה עזבה, ומחשבותיה נדמו. גם ברוך נבהל מאד למראה פניה. הוא קם ממקום מושבו ויואל לרוץ לקראתה. אך רגליו כמו לנחושתים הגשו… רגעים אחדים עמדו משתאים עד אשר שפרה הפריעה את הדממה בראשונה.

— פה הנך?!…. אמרה בדממה.

— ואת גם את סרת הנה?!…

— הלא פה הנני בבית אבותי!

רגעי הבהלה הראשונה עברו, ויספר האוהב ותספר האוהבת, ויגידו קשט אמרי אמת את כל אשר עבר עליהם מיום התראו פנים בפעם הראשונה ברחוב העיר, וידע ברוך כי היא היא האהובה וה“כלה” גם יחד, היא היא בת הכפר אשר אביו חפץ בה לתת לו על פי תנחום השדכן, היא היא אשר לה תאות נפשו, ואשר מפניה נס וימלט היום הזה…. ותדע גם שפרה כי אָהב יאהבנה גם הוא, ותדע סבת מאנו בשדוך אשר בפי תנחום, ותדע את שגעונו כי היא היא אהבתו, ותדע גם סבת נוסו מתוך העיר… שעות אחדות עברו והם לא שמו לב, הם דברו ככל אשר בלבבם, העמיקו דברו הרבו לספר, אף שפכו רגשות לבבם — רגשי אהבה, איש בחיק רעהו, והנה שרה אם שפרה באה החדרה ותאמר:

— הן דברתם די שבע, בָנַי, בואו נא הפעם הביתה, כי גם שם אורח נכבד, אשר יאבה לראות את פניכם.

“עוד הפעם אורח נכבד! וחדשות עוד תצמחנה!” חשבה שפרה. בדממה הלכו אחרי גברת הבית, בדממה פתחו את הדלת, — וברוך נבהל מאד ויתר ממקומו.

— אבי!…

— בני!…

ר' שמעיה היה האורח הנכבד השני אשר אמרה שרה, והוא הוא האיש אשר האכר השלוח מאתה להשיב את ר' נחום ושפרה הביתה, נשא מכתב לו מאת שרה לבשרו כי בנו הנהו בבית מלונה, וכי יבוא חיש מהר הנה לראות את פניו, — ויבוא הפעם גם הוא.

— מה לך, בני? — שאל שמעיה את ברוך.

אך שרה לא חכתה למענה פיו, ותספר היא לו את כל אשר עבר, את אהבתו, ואת מצוקות רוחו, את מחשבותיו ואת הגות לבו, ותוסף ותספר לפניו גם את אהבת בתה, גם את מחשבות נפשה.

— ועל כן שלחתי להביאך הנה, ר' שמעיה, — הוסיפה עוד אחרי אשר נתנה את לבה לכלות את אשר החלה — הן תנחום השדכן כבר דבר באזנינו על כל פרטי הדברים, וכבר נאותו גם שנינו לדבר השדוך הזה, ומדוע זה נחכה עוד? למה נתמהמה להשיב לב בנינו?

אחרי דברים מעטים, אשר נדברו עוד, ואחרי אשר גם ר' נחום אשר בשעה הראשונה היה גם הוא כנדהם לקראת החדשות האלה — הסכים לדברי אשתו, שלחו עגלות העירה עוד הפעם, אשר הביאו הנה את יֶנטה אשת ר' שמעיה אֵם ברוך החתן, ואת תנחום השדכן, גם את הרב, גם את החזן, גם את השמש הביאו, וגם אחדים מקרובי “שני הצדדים” באו הנה, — ובלילה ההוא כתבו את “התנאים”, והנאהבים והנעימים היו, לחתן וכלה לעיני כל ישראל.