(רגע אחד בחיי משפחה בישראל).

הימים ימי קיץ. קוי השמש אך יצאו על הארץ, אך האדימו פני קדים, כרצים הבאים לבשר את בוא המלך ולפנות לו דרך; השמש עוד התחבאה בסתר המדרגה, עוד לא העירה ישנים ולא הקיצה נרדמים; מעל מגדל העיר השמיע הפעמון: אחת, שתים ושלש; כל בני העיר עודם הוזים שוכבים על משכבותם ומתענגים בחיק השֵׁנה; הבתים סגורים על מסגר ובכל הרחובות השלך הס ודממה נעימה שוררת..

ומי היא האישה אשר בצעדי רגליה תפריע את הדממה הזאת? מי היא האשה, אשר תלך לעת כזאת יחידה ברחוב העיר? – הן מלבושי כבוד אשר עליה ובגדיה החמודות אשר תלבש, יתנו עדיהם כי לא בת דלת העם הִנֶהָ וכי לא מאשר אין לה בית לנוח תנוד בחוצות קריה, והם המעידים כי גם המלתחה הקטנה אשר בידיה לא גנובה היא אתה, גם לא מיראה תליט את פניה במטפחת אשר על ראשה…

מי היא האשה הזאת? – הנה היא תרחיב צעדיה, תסֹב לאחד המבואים הקטנים, תבא עד לפני משוכת הגן אשר מאחורי בית אביגדור, בידים חרוצות תפתח את דלתו הקטנה ותבא אל תוכו… וראה זה פלא, כי גם הכלב הגדול, העבד הנאמן, שומר הגן הזה, לא חרץ לה את לשונה, לא השמיע קולו, אף רץ לקראתה וילחך עפר רגלה וילקק את ידה, ויתן אותותיו אותות כי שמח הוא לקבל את פניה… והשושנים והפרחים אשר בגן הזה, כי הגן גן-שעשועים הנהו, גם הם כמו נמו שנתם, גם המה לא פתחו עוד את עליהם, לא התיפו עוד בשלל צבעים וראשיהם הכפופים עודם סגורים בתוך העלים, וכמו אשר גם המה יחכו על צאת השמש להעירם ולהקיצם, לפתוח סגור ראשם ולהפיח במו רוח חיים… והאשה לא שמה עתה לב להנצנים האלה, בדממה הלכה על קצות בהונות רגליה ותקרב אל אחד החלונות ותבט בו רגעים אחדים. שתי דמעות נראו בעיניה, ותשב על עקבה ותשב על אחד הכסאות אשר שם בסכה הקטנה, את המלתחה שמה בחיקה, הסירה את המטפחת אשר על ראשה, עיניה השפילה לארץ ותחשב מחשבות רבות…

הן נראה הפעם גם את חזות פניה: היא צעירה לימים כבת חמש ועשרים שנה, טובת מראה ויפת תאר; שערות ראשה לא הוטבו, גם בגדיה, בגדי בקר, אשר עליה לא סדרו וכל עין תחזה בם כי בחפזון לבשה אותם וכי לא שמה עתה לב להתהדר ולהתיפה.

הכלב בא גם הוא אל הסכה וישכב מרגלותיה ויגהר לנגדה, אף שת בחלקות לה, אך היא לא שמה לו לב, גם לא הביטה אליו, – כי שקועה היא במחשבות אין קץ.

לפני עיניה יעברו עתה ימי עלומיה כבני מרון, הימים אשר ישבה בבית דודה העשיר, כי אין לה אב ואם, ויקח אותה דודה, אשר גם אשתו גם בניו ובנותיו מתו על פניו, לו לבת, והיא עודה באביב ימיה, עוד לא הגיעה עת דודים, עוד התענגה על ימי נעוריה, היא ורעותיה עמה… הנה פני דודה נצבו כמו חי, לפני עיניה עתה, כמו תראה את חזות פניו האיומים, כמו תשמע את קולו העב, אשר אך גערה שמעו אזניה כל הימים, רוח חן כמו זר נחשב לו, ובכל אשר אהבה כנפשו, בכל אשר התפאר בה תמיד כל היום ויתנחם בה תחת אשתו ובניו, – בכל אלה לא ידע לקחת את לבה הרך בדברים טובים ונעימים ואך בגערות וצעקות דבר אתה כל הימים… “לא מרוע לב עשה זאת”, – חשבה עתה להצדיקו, – “כי אם מאשר הסכין לעשות כן”, כי גם דברי ימיו לא נכחדו מאתה, ידעה עד מאד כי בעל עגלה היה דודה מנעוריו, ויחסיר חק לחמו ולחם ביתו ויקבץ על יד את כל הנותר ממכלת הבית, ויהי סוחר בסוסים, עד אשר באה מלחמה בשערי הארץ, ויצבר כעפר כסף וזהב רב אסף, ויבן לו בית חומה בעיר הזאת, את כספו נתן בנשך ויהי מלוה ברבית ויהיו לו ריב ומדון, דין ודברים, טענות ותביעות לאשר נושה בם, ויהי איש משפטים ונפשו מרה עליו, ובעת ההיא מתה אשתו ובניו בחלי-הרע, – וחן וחנינה איך תבקש ממנו?… תזכור גם את העת אשר באה בימים ושבע עשרה שנה מלאו לה, ותיף בגדלה ותתעלה על כל בנות העיר ושמעה הטוב הולך וגדול כי היא כלילת יפי מאין כמוה, כל בחור חמד אשר בעיר הזאת ואשר בערים הקרובות והרחוקות נשאו עין אליה, הן גם כסף תועפות לה, כי היא היורשת את כל הון דודה… ודודה זה התאוה תאוה ליחס משפחות, לאמר: יתחתן הפעם באיש ממשפחה כבודה ונאצל מן כבוד יחוסו גם עליו, ויתן עין בבן יששכר, אשר בעיר מגורו, ואשר מיוחס נעלה הנהו, נוסף על עשרו וכבוד ביתו… ואת בן יששכר הזה הלא ידעה, כי הוא נודע בעיר בשם “התם” לא על תם דרכו וישרת מפעליו, לא בעד מעשיו הטובים ודרכי מוסרו, כי אם על סכלות לבבו על דרכי החיים והתנועה אשר יחסרו לו, על כי יעשה את כל מעשיו לתמו, בלי כונה ורצון נמרץ, על כי בכל דבריו אין חדוד, אין רגש ואין תבונה… דמעות רבות שפכו עתה עיניה לזכרונות האלה, זכרה את הדמעות אשר זרמו אז עיניה כנחל שוטף, זכרה את הערב אשר התנפלה לרגלי דודה כי ישוב ממחשבתו אשר הוא חושב עליה לתתה לנער “התם” הזה לאשה, בבכי ובתחנונים בקשה את פניו כי לא יענה את נפשה ולא ימות את לבה בשדוך הזה, אולם דמעותיה היו לשוא ודבריה שבו ריקם; “אם לא תשמעי בקולי”, ענה דודה ואמר לה, וקול גערתו פלח כבדה, – “אם לא תטי לבך לאמרי פי, כי אז גרש אגרשך כלה וכספי ונחלתי אתן לאחר הטוב ממך”… ועל אפי ועל חמתי הייתי לו לאשה, חשבה עתה האשה הזאת ודמעותיה על לחייה, – למרות חפצי ורצוני הלכתי אל תחת החפה לקחת מאתו את טבעת הקדושין, ומה היה לאל ידי לעשות? קצרה ידי אז מהושיע, כי ידעתי את דודי אביר הלב וקשי ערפו לא נכחד ממני… הה! אמרתי כי בחברת “חתן” תתענג בדשן נפשי, כי הוא ישביעני עדן, ירוני נחת, בחן ובנעם יסובבני ובו אשתעשע, תחת אשר אך קול נוגש שמעתי עד היום ההוא; אמרתי: עתה אשם ואשאף רוח, עתה אשמע קול ערב, קול מדבר אהבה באזני, עתה אשפוך שיחי לפני איש שומע דברי, את כל לבי אגלה, כל הגיוני אביע וכל רגשותי יחד יהיו במו פי… והנה נתן לי דודי “חתן” תם, אשר לא יבין לרגשותי ולא יחוש ללבי, אשר ברחתי מפניו ולא אביתי בוא בחברתו, אשר אין שכל ואין רגש בלבבו, ואשר מרר את חיי מאד… והחתן הזה היה לי לאיש!…

* * *

בין כה וכה נראתה השמש על חוג השמים בירכתים, האדימה מאד פאת קדים וכעין זהב פרוים התראו מנגה נגדה כל אשר בארץ, כל אשר למראה עין אדם; והן גם השושנים גם הפרחים, גם כל אשר תוציא האדמה בגן השעשועים הזה פתחו עליהם, נתנו ריח אף נשאו ראשם לקראת השמש כי יצאה; גם הצפרים נעורו, הקיצו כל בעלי כנף, נתנו בשיר קולם, וירנו יחד רנת הבקר.

גם האשה התעוררה, גם נפשה הקיצה לקול הצפרים ולקטורת אשר ישימו באפה הנצנים אשר בגן. – “הן את הגן הזה נטעה ימיני” חשבה בנפשה עוד, – פעל כפי הוא זה ומה שנו גם פניו!… אז כאשר הביאני אביגדור התם חדריו, כאשר היה לי לאיש וימשכני אחריו, אז כוננה ידי את הגן הזה, ואמר בנפשי כי בכל עת אשר אקוץ לשבת בחברתו בבית, יהיו לי הנטעים האלה חברים מקשיבים, השושנה תהיה לי לרעיה, החבצלת כילד שעשועים והעצים הרעננים ינודו לי, ויחד נבכה על ימי עלומי כי נזעכו… וזיכרונותיה שבו לשות לנגדה את מחזות ימי נעוריה המעטים והרעים, זכרה כי לא ארכו הימים אשר השתעשעה עם הפרחים בגן, כי אחרי עבור ימים לא כבירים, נתן ה' לה הריון, ועד מעט קט שעשעה נפשה “בשושנה חיה” – בפרי בטנה אשר ילדה… זכרה כי גם הנחם הזה לא השיב לבה ללב אישה, זכרה כי פעמים לא מעטות, בעוד דודה חי, ברחה מבית אישה ותבא בית דודה; הוא אמנם קצף בראשונה, שפך עליה זעמו, אך בין רגע שב וינחם, שב וראה כי אמנם הסכיל לעשות, כי “הזוג הזה אינו מן השמים”, אבל את הנעשה אין להשיב… זכרה כי “רודפי שלום” אשר בעיר עשו מעשיהם בהשכל ודעת, וישובו ויחברו את האיש והאשה, ותשב גם היא לבית אישה, עד אשר היתה עוד הפעם מריבה בינותם ותשב שנית לבית דודה, וישובו גם “רודפי השלום” לעשות את שלהם, וכה הלכה, הלך ושוב, מבית דודה לבית אישה ובכל פעם לא שבה ריקם – כי כבר ילדה שתי בנות ובן אחד… הה, ילדי הם אשר חנן ה' אותי! – חשבה עוד ועיניה זלגו דמעות, ילדי הנאהבים והתמימים… ילדי אשר לנמענם אמרתי להפקיר את חיי פה עלי אדמות, למענם גמרתי אמר כי אשא ואסבול, כי פה אשב לעולמי עד, כי אך בהם חיי רוחי ואך בם כל הגיוני…" שטף דמעות פרץ על לחיי האשה הרכה והענוגה הזאת. “למענכם אמרתי לעזוב את כל חלדי ולמענכם נדדתי גם הלילה ובאתי הנה; למענכם, אך למענכם, ילדי הרכים!…” ותפתח את המלתחה אשר בחיקה ותתן את ראשה בה ותבך בקול גדול רגעים אחדים.

* * *

בצעדי ענק צעדה השמש על פני השמים, השחר חלף עבר, אֹדֶם הרקיע לפאת קדים שב ויהי לתכלת, השמש עלתה מעלות אחדות, – ויהי יום! הפעמון השמיע את השעה הרביעית ולקולו התעוררה גם היא, הרימה את ראשה ותנגב את עיניה במטפחת אשר בידה, ותקרב עוד הפעם אל החלון, אשר הביטה אליו ראשונה בבואה הנה וגם בפעם הזאת עמדה רגעים אחדים ותבט על ילדיה, אשר ישכבו שם בחדר וינומו שנתם, בעיני חמלה ורחמים, וגם הפעם התאפקה ותשב על עקבותיה ותשב לשבת בסכה ולהעמיק במחשבות נפשה.

הן כל בני העיר ינומו עוד שנתם, הדממה אשר ברחובות ובשוקים עוד לא נפרעה, אין איש ער בעיר הזאת בלתה. “כמתי עולם נדמו עתה האנשים בעיני ובתיהם כמו קברים המה להם”, חשבה האשה בשובה אל סכתה. ורעיונה זה הזכירה את מות דודה, הזכירה את העת אשר דודה “שבק חיים לכל חי”, ובטרם מותו נתן את צַוָאתו הכתובה והחתומה ליד שר העיר, צואתו אשר בה כתב את “רצונו האחרון” מאשר ומקוים כדתי המלך, כי היא, אך היא לבדה תהיה יורשת ביתו וכל אשר לו, ואך לידה ממש ינתן כל אשר ישאר אחריו במותו; זכרה כי בימים ההם היתה בבית דודה, אחרי ריב ומדון אשר עברו בינה ובין אישה, זכרה גם את מחשבות נפשה בעת ההיא. “עתה הנני חפשית!” – אמרה אז בלבבה, – “עתה בידי טובי והעשר הרב הזה לי הוא, עתה תכלינה שני עניי ומרודי וימים טובים יחלו לי, ימים אשר כחפץ לבבי אעשה וכל חפצי אשלים…” אך לעין רואים בכתה אז את בכיה, אך לצאת ידי חובת האנשים הביאה לביתה “עשרה בטלנים”, כי יתפללו שם בקר וערב בכל שבעת ימי האבל, אף יעדה את אחד מהם כי יאמר “קדיש” וילמד “משניות” לעלוי נשמת דודה בכל משך השנה; אך למען לא ישיחו בה יושבי שער שלמה מכספה בעד כל אלה ותשב גם היא בבית כל שבעת הימים, – וביום השמיני לקחה את צרור הכסף אתה, ואת שתי בנותיה, ותקם ותסע לעיר הגדולה היא עיר-הפלך. שם שכחה את עירה ואת בית אישה, שם נתנה לבה לענג ושעשועים, שם שכנו רגליה בבתי הטיאטר, שם קנתה לה גם עדי עדיים וכל כלי יקר, ושם… אך זיכרונותיה כמו נדמו הפעם, מחשבותיה נדדו, כי זכרו את השעה אשר ראתה את פני אדולף ראשונה… את פני אדולף אשר לקחו את לבה ואשר רגש נפלא הרגישה מדי ראתה אותם… לא בעשרו אף לא בחכמתו לקח אדולף את לבבה. הוא היה הסוכן בבית ממכרת מטוה-משי בעיר הגדולה ההיא, עלם נחמד למראה, קומתו דמתה לתמר, עיניו כשני לפידי אש, קוצותיו תלתלים ושפמו עשוי בטוב טעם; היא באה לקנות לה בגד משי ותקנה את לב אדולף; כי ראתה את פניו ראשונה מצא חן בעיניה מאד וכאשר שמעה את קולו הערב, את צחות לשונות ונעם נאמו – נפשה יצאה בדברו… היא צותה לתת על ידה ממבחר הסחורות וכאשר בררה לה את אשר חפצה, בקשה מאת אדולף כי ישלח את הסחורה לחדר מלונה “הוטֶל די אירופה”, וכי הוא בעצמו יבא וחשבונותיו בידו ואז תשלם לו… “אכבדה נא, כי מצאתי חן בעיניך, עלמה יפהפיה!” ענה אותה אדולף, ובערב והנה הוא בא לבית משכנה… עוד זכר תזכר את כל דברי שיחתם אז, השיחה הנעימה הראשונה לימי חייה… עוד תזכר, כי כל הלילה לא נמה שנתה: פני אדולף נצבו לפני עיניה כפני מלאך אלהים ודבריו צלצלו באזניה כזמרת שרפי עליון. ממחרת הערב ההוא באה עוד הפעם אל החנות ההיא ותאנה בפיה כי שכחה ביום אתמול לקנות עוד וגם בפעם הזאת בקשה את פני אדולף כי יבקר בבית מלונה, – ותדע כי באה אהבה בלבבה וכי תאהב את אדולף אהבה נצחת; גם אדולף דבר אהבים באזניה, גם הוא פזר חלקות לרגליה, בחן ונעימות התהלך אתה, בהשכל ודעת צדה את נפשה, – ומה נעמו לה מדברותיו, מה מאד מצאה עדן ונחת בכל תהלוכותיו!… לאט לאט התחזקה האהבה הזאת, לאט לאט שבה ותהי כל חיי רוחה ונשמת אפה, – “בלתו, למה לי חיים?” חשבה אז, והנה הם חושבים מחשבה ליסד אגדתם באמת ובאמונה… ותהי העצה היעוצה, כי היא תכונן לה בכספה בית מסחר למטוה-משי בעירה ובביתה, אדולף יהיה סוכן בבית מסחרה, עד אשר תִּפָּטר מאישה בגט, והוא יהיה לה לאיש “כדת משה וישראל”… “הה אדולף חמדת לבבי! טובה עצתך, אך מי כמוך יודע את עקת נפשי וצרות לבבי עקב העצה הזאת! מי כמוך יודע עד מה סבלתי ואסבול עוד למען אהבתך, ומי כמוך יתפאר עלי כי למענו אעשה את אשר גמרנו אמש לעשות…” וכמו רתת וחלחלה אחזה את בשרה לזכר הרעיון האחרון הזה, לבבה יפעם בחזקה ומקור דמעה היו עיניה עוד הפעם, הן תדע עד מאד כי תוסיף סרה בדרכה זאת אשר תלך עליה, תדע כי דחוה היהודים גם אז בבוא אדולף העירה ויואל לשבת בביתה, כי קראו אחריה “זונה” “אשת איש” וינבלו את שמה מאד, כי נתנוה לחרם. כל רואיה פנו לה ערף, אף גרי בית החומה אשר לה עזבו את משכנותיהם וילכו לגור באשר מצאו, כי לא קנו ממנה כל דבר אף לא מכרו לה דבר, – והן תדע כי גם היא תוסיף לעשות הרע, כי תעזוב את עמה ואת דתה גם יחד… הן אמנם מצבה רע ומר מאד בימים האלה: גם כספה, גם הונה ורכושה, גם אהבת אדולף לא יצילוה מרעתה. הן מאז שבה הֵנה מעיר הגדולה, לא מצאה מנוחה בנפשה, היהודים אשר בעיר ירדפוה עד חרמה, יחידה וגלמודה היא עתה בעיר הזאת, כל רעיותיה נדדו הלכו ממנה ותהיינה לה לאויבות, גם לחמה מיד נצרים תקנה, כי אין מוכר לה מבני ישראל, גם כל חדרי בית החומה אשר ירשה ואשר היו מלאים “שכנים” כרמון יִשָׁאוּ מאין יושב… והן אביגדור אישה הראה גם הפעם כי יאהבנה, מדי יום ביומו ישלח מלאכים חרש, גם מכתבים יכתוב לה, לאמר כי תשוב אליו וכל חפצה ישלים… “אולם כל זאת כאין וכאפס בעיני, כל אלה אשר ואסבול, אפס כי ילדי האהובים לי כנפשי… עד עולם לא אשכח את הערב ההוא, אשר שלח אביגדור לקחת ממני את שתי בנותי אשר אתי בבית ביד חזקה, עד נצח לא אשכח את מרי יגוני אז… הה, כי אחיה עוד לפניך, אלהי אבותי… “אלהי אבותי?” – אשר בעוד יום אכחש בו… אשר נגדה נא לכל עמי אמיר את דתו… הה, צדקת אדולף, כי אין דרך אחרת לפנינו בלתי לפנות ערף אל היהודים אשר פנו אלינו ערף, לעזוב את הדת אשר האהבה היא עון פלילי בעיניה, אנחנו נמיר את דתנו ואחרי כן נכנס לחפה על פי הדת החדשה ואת היהודים לא נדע עוד ומשאתם לא נפחד… אמנם אמרתי אלך בדרכך זו והנה התגנבתי היום מביתי לנשק את ילדי בפעם האחרונה, לקחתי את בגדי בנותי, אשר הנחתים אתי אז בערב ההוא, – הה, הערב ההוא!… אנכי ושתי בנותי בכינו בכי רב, אחזתי בזרועות ידיהן ולא נתתי לגעת בהן, צעקתי מנהמות לבי וכמשגעת רצתי בחדרי… אך פתאם בא אדולף החדרה ובשחוק שפתים ובלעגי מעוג אמר אלי: “עד מתי תוָאל, לשגות בילדים האלה? עוד תוסיפי ימים ועוד תלדי בנים ובנות טובים ויפים מהם”… אנכי נפלתי לארץ מאין אונים לשמע הדברים האלה והאנשים חטפו את בנותי כשבויות חרב וילכו אתן לבית אביהן… אך רגע עבר וכלביאה קמתי ממקומי וארוץ בחמת רוחי ואצעק מר באזני אדולף: “הבה את בנותי! למה מכרתין בלא כסף? מדוע נתת לנגוע בהן?”… ואֹמר לרדוף אחרי האיש, לקרוע את בגדי אשר עלי ואבך בכי תמרורים… אך אדולף עמד עלי אז ובקולו הערב ובחן שפתיו ובאמריו הרכים השיב את רוחי אלי, וכל הלילה ההוא לא עזב את חדרי… והנה נשארו בביתי עוד בגדים וכתנות אשר להן, ואת אלה הנני לתת עתה על ידן את נשיקתי האחרונה… הה, בנותי היקרות! הה, בני הנחמד! עוד יום – ויתומים תהיו, יתומים ואֵם יש… אך לא, לא אמכם אהיה מעתה, כי בת אל נכר אהיה… ואנשי העיר יקראו לכם “בני המשמדת”! כי תבואו בחברת רעים, ירחיקוכם בשאט בנפש, כי תבואו אל בתי הספר, יבזו את צלמכם וכי תבואו בימים ועתכם עת דודים, לא יאבה כל איש להתחתן ב”בני המשמדה" ויזרוכם כמו דוה… אהה, ה' אלהים! אהה, ה' אלהים! אהה, אדולף! אהה, בני! אהה, בנותי!" – – פניה חורו כפני מת, עיניה שפכו דמעות כמים, כל יצורי גוה רעדו מאד ותוצא את בגדי בנותיה מן המלתחה ותשם את פניה בם, ותבך בקול גדול.

* * *

השמש עלתה עוד מעלה אחת במרום פסגת השמים, האנשים החלו לנוע בחוצות, אחד הנה ואחד הנה; ומעל המגדל נשמע קול הפעמון, משמיע את השעה החמישית. האשה התעוררה מאד. “השעה החמישית!… הנה אנשים סובבים בעיר ועוד מעט יראוני במקום הזה ובשעה הזאת…”

ברגלים ממהרות עברה דרך הגן, הוציאה מחיקה מפתח אחד ותפתח את דלתי הבית ותבא עד לחדר המטות, אשר הילדים הוזים שוכבים שם וינומו שנתם. רגע אחד הביטה בפניהם ולבבה כים סוער, הומה כמשק מים כבירים, עשתנותיה שבו ויהיו לדמיונות, ראשה סחרחר וברכיה דא לדא נקשן, ותפול המלתחה מידיה ויפלו בגדי בנותיה מתוכה, ותתנפל גם היא על המטה, על חזה הילדים ותתן קולה בבכי… פתאם נפתחה הדלת השניה אשר ממול פניה ואביגדור אשר קם בבהלה מעל מטתו לשמע הבכי אשר בחדר הילדים, בא החדרה, אך כתנת בד אשר ישכב בה בלילה ומכנסי בד אשר על בשרו, אך המה כמו את מערומיו; רגליו יחפות, שערות ראשו פרועות, עיניו כמו קמו בחוריהן, כי ראה – את אשתו את מרים שוכבת על מטת הילדים ויורדת בבכי… גם היא התעוררה לשמע צעדי אביגדור אישה ותגביה את ראשה ואת עיניה השפילה לארץ… רגעים אחדים עמדו האיש והאשה באין דובר דבר ואין מניד שפה…

– מרים! מרים, אהובת לבי!… הגו שפתי אביגדור ברעדה.

– את בגדי בנותי הבאתי לך, – אמרה מרים בשפל קולה, כי בושה להביט בפניו, – ואֹמר אשקה נא לבנותי, כי אֵם אנכי…

– אנכי אנכי הנני הפעם גם אב גם אם למו… כל הלילה אניד שנה מעיני, למען אשמור אותם…

בדברו היו עיניו כנחל נובע ומרים בכתה גם היא רב בכי, לאט לאט הרימה את עיניה המלאות דמע ותבט רגע אחד בדמעות אשר שפכו עיני אביגדור ותהיינה בעיניה כרגשות לב חיים וקימים ויתראו לה כגשמי ברכה ללבה העטוף, כקוי אור שמש לנפשה אשר ענן וערפל סביבה… כמו לא הוא “התם” אשר שנאה, וכמו לב חדש נתן בקרבו, לב רגש… “גם אב גם אם למו”, הדברים האלה צללו באזניה כמנגינה חדשה ונעימה. “אב ואם” – הגם לב אם חֻדַשׁ בקרבו? ודמעותיו – הדמעות אב ואם גם יחד הנן?

– הן על ידי עזובים הילדים הרכים האלה ואשמרם כבבת עיני מאהבתי אותך ואותם… הוסיף אביגדור ויוסף לבכות עוד.

– אהבת בנינו הביאה גם שנינו לחדר הזה בבקר השכם!… אמרה מרים ובכל כחה התאפקה מבכי.

– תהי האהבה הזאת לנו לעדה! – ענה אותה אביגדור בקול בכי – תחֻדש נא גם אהבתנו, תשוב נא לב האשה על אישה…

ויפול על צוארי מרים ובאהבה רבה חבקה בזרועותיו, – והיא לא התחמקה ממנו, לא הסירה את ידו מעליה, אף לא הסבה את פניה מנשיקות פיו…