מסוּפּר: כשנפגשו פרץ ונומברג בפעם הראשונה, התנהלה ביניהם שיחה זו:

פרץ: אתה כותב עברית?

נומברג: כן.

פרץ: עליך לכתוב אידיש!

נומברג: ומה יהיה כשאכתוב אידיש?

פרץ: כשתכתוב אידיש יבין אותך העם.

נומברג: ומה יהיה כשיבין אותי העם?

פרץ: כשיבין אותך העם תביא לו תועלת.

נומברג: ומה יהיה אם אביא תועלת לעם?

עיני פרץ נתלוּ באויר והוא נשתתק. כל שביל להמשך הויכוח נחסם. סוף!

לבעלי הסוציאליזם “הצרוף-המדעי” בינינו הסוברים שבחינוכנו הסוציאליסטי ובמלחמתנו לסוציאליזם שוב אין לנו צורך להזדקק ולפנות אל ה"גרוטאות הישנות הרומנטיות" – אל המוסר ואל החובה המוסרית – להם יעוצה העצה לשים לב לדו-השיח הקצר הזה, לתרגמו לעניננו ולעיין בו היטב.

– “כן, חבר. אני מודה שהמשטר הסוציאליסטי מוכרח לבוא – בהכרח אובייקטיבי-היסטורי. ויהי גם שאז, במשטר ההוא, יחדל ניצול, עוני, דיכוי. אך אשר לי – אתי, חבר, יש הודעה אחת קצרה: לי-אני לא איכפת כלל אם מין האדם ייחנק כולו בעניו וניווּלו. לי-אני לא איכפת כלל אם לא יחדל דיכוי מן הארץ, אם בני-האדם לנצח יכרסמו ויבלעו זה את זה כחיות, כדגים. פשוט, לא איכפת. ואחר ההודעה הפשוטה הזאת במה, חבר סוציאליסט, אתה בא אלי?”

ואכן, לאחר הודעה זו מה עוד נשאר אם לא לתלות את העינים בחלל הריק ולהשתתק? סוף!

לאמור: כל החינוך וההסברים והפניות הסוציאליסטיים שלנו מושתתים מעיקרם על ההנחה שזה שאליו אתה פונה להסביר לו ולקראו, יש בו “משהו” שאינו נותן לו בשום פנים לומר “מה איכפת לי?”, משהו שמקומם וממריד אותו נגד סבלו של הזולת, נגד צערו, דיכדוכו ועלבונו של האחר בחיים. בלי היסוד הזה וישותו בי – יעלה לו העולם כולו באש ולי רק דאגה אחת: איך לצלות על האש הזאת את צליי שלי לארוחת-יומי שלי. בלעדי היסוד הזה, למה לכם גם אתם, מנשאי “ההכרח ההיסטורי האוביקטיבי”, לעמול עמי, לחנך אותי, להסביר לי? כן, חברים סוציאליסטים, בלעדיו במה אתם באים, ומדוע ולמה אתם באים אלי?…

כתובתנו, הכתובת הראשית באגרת השליחות והברית הסוציאליסטית שלנו, היא, איפוא, הכתובת האחת הישנה, הנצחית: התביעה האנושית המוסרית שבנו, תביעתו של רגש הצדק שהוא במהותו של האדם ושהסוציאליזם הנהו, וצריך להיות פירושו החברתי הממשי בתקופה ההיסטורית הזאת שלנו, ובזה כוחו הגדול גם לצו ולחיוב.

“רגש הצדק שהוא במהותו של האדם”: כי קחו את היצור-האדם מיום הראשון לעמדו על דעתו – תינוק של בית רבו. הוא חטא: דין-ודברים לו עם חברו הילד והוא פגע בו לרעה. אתם מוכיחים אותו: הלז הן צדק, והוא טוען: לא, אני צדקתי. אתם מייסרים אותו, והוא כעבור רגע שוב חוטא, שוב פוגע לרעה. אך עוד לא נוצר אותו ילוּד-אדם אשר יעמוד ויטיח את השאלה הישירה-הפשוטה: ומה אם לא צדקתי והלז צדק? זאת אומרת: כאן יסוד נתון שרשי. כאן רשות פנימית-עליונה אשר אי-קבלת עצם סמכותה אינה נתפסת ואינה מצטיירת כלל באדם.

אולם ראייתנו את האדם אינה כלל ראייתם של אופטימיסטים. אנו שוב איננו אומרים: טוב הוא האדם, כשם שגם אין אנו אומרים: רע הוא האדם. במקום: הוא רע, בודאי נכון יותר לומר: לו רע. האדם מסובך, מסוכסך, מלא סתירות, הפכים, והוא טראגי מאוד. ולו קשה מאוד. ואף אותה הכתובת הראשית: רגש הצדק באדם, אף אותו אין אנו רואים מחוץ לכל גדר מקום וזמן: היסוד הפנימי הזה מהותי הוא באדם. אך אופני גילוייו, פיתוחם, טביעתם וחקיקתם קשורים גם בנסיבות ובמסגרות היסטוריות-חברתיות שונות.

ועל הנושא:

כן. מצד עמידתו החברתית-הכלכלית הפועל הוא הוא זה שמבשרו יחזה ויחוש ביותר את כל הרע והקיפוח שבסדרי-החברה ההוֹויים. אך כלל לא מן ההכרח הוא שההרגשה והידיעה הזאת תאכוף עליו להתמכר דוקא להגשמת הסוציאליזם, ואף גם אם הוא יודה בביאתו של המשטר הסוציאליסטי וגם יאמין שבמשטר ההוא, אז, יתענגו הכל על רוב טוב – הכל ובשוה! כי הרי אפשר שהפרוליטרי יאמר לעצמו בפשטות: הבּאוֹת, המחר, הוא תמיד נחלתם של הטפשים החולמים; וההווה, השעה, היא מעולם נחלתם של הפכחים גלויי העינים. ומהתהלך עם הכבשים המצפים ליום השלום והשויון שבעתיד, הלא טוב לי לעת-עתה לבקש קרבתם של בעלי המלתעות. ככה הרי אפשר שאותו הפרוליטרי יאמר לנפשו. והאפשרות הזאת הלא היא דוקא הקרובה והמתקבלת ביותר. וכדי שהיא לא תתקבל, וביתר דיוק: כדי שהיא, הקרובה מאוד מאוד, תדוכא ותנוצח בלב יום-יום, שעה שעה, הן צריך שבלבו של אותו הפרוליטרי “יתגבר כארי” דחף שהוא ממין אחר לגמרי. ועלינו על כן לדעת ולהגיד מפורשות:

מעמד הפועלים, באשר הוא שכן התחתיות במבנהו הפיראמידאלי של המשטר החברתי ההוֹוי, הוא המועמד הנוח להשכיל אל התמורה האנושית-החברתית המתרקמת לבוא והמחויבת לבוא, והוא המוכשר, והוא הקרוּא להתמכר בקיבוציותו ובכוחו היוצר להשלטתה של התמורה והגאולה הזאת. אולם כדי שאלה המוכשרים והקרוּאים יהיו המגשימים באמת, כדי שהם, גם הם, לא יבקשו אחד אחד וחבורות חבורות את תיקונם בהצטרפות אל שוכני המרומים בפיראמידה החברתית ההווית, וכדי שהם, להיפך, יהיו המושכים והגוררים אחריהם, אל תפקידם ושליחותם זו, גם את המון-האדם הרב הקרוב אליהם קרבת גבול – לשם כך צריך שאלה היושבים עתה אחרונה במלכות-של-מטה, יושיבו את עצמם ראשונה במלכות ההיא, האחרת, העליונה – מלכותה של האידיאה המוסרית ושלטונה הטוטאלי של החובה המוסרית.

ובזה הנה גם התבאר לנו: ההכרה המעמדית שלנו, ההכרה-הפועלית, מה עצם תוכנה, ומה יחוּדה?

כי הנה נסיח נא רגע את דעתנו מן ההכוונה אל התמורה והגאולה החברתית היסודית. ונעמוד נא רק בתחומו של התפקיד הברור – התפקיד לשיפור תנאי-חייו ההוֹויים של הפועל. לכאורה, כאן בודאי שאפשר לבנות את כל “ההכרה המעמדית”, את התביעה לסולידריות ולאיחוד מעמדי על הבסיס הממשי והברור מאוד – על “האינטרס העצמי”. אך נאזין נא גם פה לדיאלוג קצר ופרימיטיבי בין קורא ונקרא:

הקורא: הן רע לך כאן בבית-החרושת. והאם אינך דורש טובת עצמך ואינך מבקש לתקן את מצבך?

הנקרא: מי אדם, מי יצור חי ואינו מבקש זאת?

הקורא: אבל אתה לבדך לא תושיע לך פה. והאינטרסים שלנו, טובת-עצמו של כל אחד מאתנו, הם משותפים, ומדוע אינך נותן ידך לנו? הנה אנו מתארגנים: נדרוש, נלחם, נכריז שביתה.

הנקרא: נלחם, נכריז שביתה… ומה אם לא נצליח? מצבי שלי הן יוּרע אז יותר. ואפשר גם שיפטרוני. הטעמת מימיך טעם חוסר-עבודה? ואם גם נצליח? כלום לא אישאר גם לאחר כל ההצלחות שלנו עובד חלכה?

הקורא: האם בידך הברירה?

הנקרא: עכשיו הנה ניתנה לי! עכשיו הנה נפתחה לפני דרך קצרה: אתם דירשו לכם, שיבתו כאוַת נפשכם, ואני עם שונים איני מתערב. אני ביתי שלי בקיר-החומה. אתם תלחמו – ואני ממלחמתכם זאת אצא ב…מישרת משגיח! ועליכם!

הקורא: אתה מדבר כ… כ…

הנקרא: כמי? כאחד הנבלים? כאדם שאינו רואה אלא את עצמו? ומה בכך? ומדוע לא לראות רק את עצמי?

הקורא: אתה פשוט אדם אָפל, חסר כל הכרה. אדונך זה שאתה בא להתרצות אליו בראשינו, יקרבך רק בשעת הנאתו, וכשלא יהא צורך בך ישליכך כהשליך נעל מסואבה.

הנקרא: אז אבקש לי גם דרכים אחרות, אז אולי אפנה שוב אל המעמד, אל הסולידריות של המנוצלים. אני הרי איני פוסל גם את האמצעי הזה, את האמצעי המעמדי.

הקורא: אמצעי למה?

הנקרא: לטפס, לעלות, ללכת אחרי מה שטובתי אני דורשת. הלא בשמה, בשם תועלתי שלי העצמית באת אלי גם אתה – – – – –

לא! לא שיחה בדויה היא זו! הקורא והנקרא הזה בתוכנו הם יושבים, בתוכו של כל אחד מאתנו. והדיאלוג הזה, שניתן כאן בצורה כה פרימיטיבית, הוא הן מתנהל בינינו-לבין-עצמנו תמיד, בהזדמנויות שונות ובנסיבות שונות. ואם נקודת-המוצא של ההכרה המעמדית היא האינטרס העצמי – סיומו של הדיאלוג יהא תמיד אותו הסיום. הקו ישר!

וזאת אומרת: שלא רק את המשטר הסוציאליסטי אי-אפשר להביא “אף בלי גרן אחד של מוסר”, כביטויו של אנגלס, אלא שבלי אותו הגרן אף שביתה כלכלית אחת בבית-חרושת קטן אחד תתבלע ותיכשל. ובדברנו על מעמד-הפועלים כעל נושאו ולוחמו של המשטר הסוציאליסטי אנו הלא מוציאים את תפקידו גם הרחק, הרחק מעבר לעוגה האחת הזאת של שיפור תנאי-החיים ההוֹויים.

עלינו, איפוא, להבהיר לעצמנו:

ההכרה המעמדית הפועלית וההכרה המעמדית של המעמד הרכושני – ההבדל ביניהן אינו מתמצה רק בהבדלי האינטרסים השונים שלהם: כלומר, באשר מצד אחד שמירה על אינטרסים של “מנצלים בעלי-זכויות”, ומצד אחר – הגנה על אינטרסים של “מנוצלים משוללי-זכויות”. ההבדל ביניהן נוקב-מהותי. כאן נקודות-מוצא שונות בהחלט! כי רק אצל המעמד הרכושני השולט – רק אצלו יש באמת זהות גמורה-מתמידה בין האינטרס האישי-האנוכיי ובין המעמדיוּת. כאן השמירה על עמדת-הבכורה הפרטית בחברה מוליכה בעקביות אל המעמד, אל ההתאחזות המעמדית, ואצל הפועל – הוא ההיפך: האינטרס האישי-האנוכיי מוליך כאן תמיד אל החתירה ליציאה מן המעמד, אל ניצול המעמד גופו לשם ההשתלפות והעריקה ממנו. וההכרה המעמדית הפועלית שלנו היא, איפוא, בעצם תכנה-הוויתה הניגוד והשלילה לנקודת-המוצא הזאת של האינטרס-העצמי. ארגון של מיליונים אגואיזמים לעולם לא יהווה אף תחנת-גאולה אחת קטנה ולא יצור אף תא-שחרור אחד זערורי, ואפילו אם נושאיהם של האגואיזמים הללו הם פרוליטריים כשרים מדוכאי-עולם ועשוקי-עולם. נקודת מוצאה וכל עצמה-פנימיותה של ההכרה המעמדית הפועלית היא לא האינטרס, אלא החובה העליונה! והחובה הזאת היא היא שגוזרת ומצוה עלי גם את המלחמה על האינטרס של הפועל, והיא היא שגוזרת עלי לא רק לתת ידי לשביתת חברי העובדים בבית-החרושת אתי יחד בתנאים הקשים, אלא גם לארגן את השביתה ולנהלה, ואפילו אם אינני אתם בתנאיהם; מלחמת-חובה לעשוּק, מלחמת-חובה לכבוד-האדם המחולל, מלחמת תמיד עקשנית, בלתי-נפסקת.

ומן ההבדל החותך הזה נובע גם הבדל היחס של נושאי המעמדיות אל מעמדיותם:

בני המעמד השולט, אינם אוהבים לשמוע על מעמדיותם ועל ההכרה העצמית המעמדית שלהם. וכשאתה בא וחושף את שרשיה של זו בפעולותיהם ובהליכותיהם – הם נבוכים ומתכחשים.

ואנחנו – במעמדיותנו אנו מודים. אותה אנחנו נושאים ברמה. ואנחנו נבוכים מאוד כשעומדים ומגלים לפנינו עד כמה פעולותינו והליכותינו אינן תואמות להכרה העצמית המעמדית שלנו.

כי – בסיכום:

נקודת מוצאה וכל תכנה של ההכרה המעמדית-הפועלית מתבטאת ומתמצית כולה באותו המונח האחד שכיום אנו כמו מתביישים גם לשאתו על שפתינו –

אידיאליזם!

כשעומדים בימינו ומדברים על כוחם ופעולתם העצמאיים של אידיאלים מוסריים, מעוררים הדברים בת-צחוק לגלגנית, בת-צחוק שפירושה: כלום לנו עכשיו לא נגלתה כבר האמת הערומה שאף אלה אינם בעצם אלא לבושים שבהם מתעטף ומתחפש “חפץ-הקיום” לשם תכליתו הוא – לשם הגברת כוחם של נושאי אלה האידיאות הרמות במלחמתם לקיומם ולאושרם הם?

אך “אמת ערומה” זו – כשאתה מתעמק בה קצת, לא שהיא מורידה או מפחיתה את כוחם וערכם של האידיאלים המוסריים בחיים, אלא להיפך, היא מקיימתם ומאשרתם.

כי מה אומרת אמת זו? היא קובעת שגם האידיאות והשאיפות המוסריות פעולתן בתוכנו אינה מחוץ לכוח כל הכוחות ולמניע כל המניעים בנו, – מחוץ לחפץ-הקיום וחפץ-האושר שלנו. אולם כאן עמוד והתבונן: כוח זה שלכאורה אין עצוּם ממנו בנו, הוא, בבואו להניע אותנו לפעולות המכוּונות לתכלית שלו, שלכאורה אין קרובה הימנה לנו, הוא אינו מציג לפנינו את התכלית הזאת במחושף, אלא בוחר דוקא לפעול בנו במסוה של תכלית “מופלגת-מוסרית”, כאילו הוא כולו אינו אלא אמצעי לה והיא הגבוהה מעל גבוה. היא – שאינה זקוקה כלל לשום צידוק ולשום תכלית אחרת יוצאת מעבר לה.

כלומר, בשעה שאתה עומד ואומר: כל השאיפות וכל ההתכוונויות המוסריות אינן אלא סתרי-פניו של חפץ הקיום והאושר שלנו, אתה בזה עומד ומביע את הודאת-עצמו של אותו “החפץ”, כי מטרתו שלו כשהיא לעצמה, אינה דיה להניע ולהעביד את כל כוחות-האדם שבנו, הגלויים והנסתרים, הדרושים להשגתה של אותה המטרה. וכדי לעורר ולהניע את אלה ולמתחם כולם – שוּמה על החפץ הזה הטבוע בנו, לגלגל ולשלב את הדרוש למטרתו “בתכלית מוסרית”, ובכוחה של זו דוקא, באופי המיוחד של עליונותה, עולה בידו להשיג מה שהוא, המושל הטוטאלי הזה, לא יכול להשיג לוּ העמיד לעינינו את מטרותיו בכל עירום קירבותן אלינו – קירבות “עצמנו-בשרנו”.

וכלום אין, אם כן, אף באותה “האמת הגדולה” שנתגלתה כביכול עתה לנו בפיכחותנו הודאה ביחוד טיבן ויחוד כוחן של האידיאות המוסריות בחיינו?

ולמעשה, אף בחיי יום יום: הנה הועמד אדם במערכה קשה מאוד, וכוחותיו כושלים, לבו נופל והוא מוכן להיכנע לגלים המשתוללים, ואתה בא לאמצו ולחזקו, ולשם כך אתה פוקח את עיניו ומשכילהו: “תכלית הכול הוא הקיום והאושר בקיום. ואף אתה – זו היא מגמת כל השאיפות וכל המאמצים שלך. וגם עכשיו, במערכתך זו הקשה, אתה, מדעתך או שלא מדעתך, על המשמרת האחת הזאת הנך עומד. ואשר על כן – משנה עוז, משנה מרץ, כפליים עוצמה!” אם ככה את הלאֵה ואת הכושל תשכיל, הוא – אם גם ישמע, ואם גם יודה לך, שמיעה זו מה תתן לו והודאה זו מה תוסיף לו? אולם גע נא אם תוכל ועורר בו נימי-נפש אחרות – הבא או העמק בלבו את ההכרה החיה כי מלחמתו הכבדה הזאת אינה רק מלחמתו לקיומו ולאושרו הוא, כי אם למעלה מזה: היא שלובה ומעורה במלחמה האנושית המיוחדת – המלחמה על ערכים עליונים נצחיים, ערכי הטוב והצדק להשליטם בחיים, המלחמה על “נר אלוהים” וגחלתו להעלותם ולהגיהם, ואשר על כן, המערכה הקשה אשר הוא הועמד בה – לא שאי-אפשר לו לעזבה אלא שאסור לו לנטשה! אסור לו להיכנע! – הציתה-נא בלבו של האדם הנרתע את ההכרה הזאת, ויתגלגל-נא בו על-ידי כך “המוכרח אתה” שבחפץ הקיום ב"מחויב אתה" שבתכלית מוסרית “מופלגת” – ואתה אז אף ב"פיזיולוגיה" שלו תחולל שינוי: בהולם אחר יהלום הלב הנכא, בברק חדש תברקנה העינים הדועכות, והקומה אשר שחה תתנער, תזדקף.

החיוך הלגלגני קורץ גם כלפי כל מיני התועבות שנעשו מעולם בשמם של האידיאלים המוסריים ובאדר-היקר שלהם. אבל עובדה זו רק מוכיחה את הדבר המפליא שאף הכוחות החייתיים, כוחות הטרף והדריסה, שהם בודאי ובודאי עצומים בנו מאוד, אף הם שוב אין אפשרות להם לפעול בחברה האנושית אלא אם כן הם מסמיכים עצמם על אותם האידיאלים. ואכן האם לא בכוחם של אלה עלה בידי כל הרודים והמדבירים ללכוד תמיד את המוני-האדם ולצודדם אף בלבותיהם ונפשותיהם? והאם יש, למשל, אף בידי עריצי-העריצים להרים כגל רבבות, וגם מיליוני אנשים ולהשיאם ללכת, ואף ברננה, לכל מיני טבחי-דמים, מוכנים לא רק להרוג, כי אם גם ליהרג, – האם יש והאם היו מאז-מתמיד עצות ותחבולות אחרות לכך, מלבד הנפת דגלם המאיר של האידיאלים האנושיים, בו לנופף ובשמו לקרוא ולהזעיק? והם עצמם, כל אילי החיים המשעבדים והמדכאים? הציניוּת, ה"אמר נבל בלבו אין אלוהים" אינה ולא היתה מעולם כוח פועל בחברה. הדיכוי והשעבוד – בודאי שמוצאותיו ומניעיו הם תאוות הקנין, שאיפת הכבוד, ההנאה מהרגשת הכוח והשלטון, ומיבטח התמיד של המדכאים בודאי שהוא השוט, הרובה, התותח. אולם בשביל חופש פעולתם וחופש התגלותם בחיים של אלה היצרים עד כדי עיצוב שכבות חברתיות שלימות הקוראות בגלוי את החרב להגן על זכויות-היתר שלהן, בשביל זה דרוש תמיד תנאי אחד: דרוש שבהכרתן ובלבבן של אלה השכבות תהא האמונה והביטחה שהעמדה המיוחדת-החברתית שלהן מאוּששת בידן גם לפי חוקי המוסר ומשפטיו, ומלחמתן עליה היא מלחמת מגן שבצדק, והאחרים, המתיצבים בפניהן, הם הם שבאים לא במשפט ולא בצדק. ומשעה שהתנאי הזה מתבטל, משעה שאותה האמונה והביטחה מתחילות מתוך אילו סיבות שהן להתערר, מעצם השעה הזאת כמו מתחילה גם החרב לקהות, ומתחילים כדורי הרובים והתותחים להחטיא. כי עם התמוטטותה של זו האמונה בלב – גם הידים המחזיקות בנשק החדיש ביותר שוב אינן אמוּנות. וזו היא מהותה של המבוכה הגדולה הפנימית השוררת עתה בשורותיו של המעמד הממשיך עוד לשלוט בחברתנו: מעמד זה שוב אינו יכול הוא עצמו לראות את יסודות-קיומו, כאשר ראם עד כה. כלומר: מהוויתו המעמדית ניטל עתה האישור והצידוק המוסרי גם בקיפולי תודעתו הוא עצמו, ומכאן מבוכתו העולה, מכאן הרגשת הנחיתות והמכוּת המחלחלת, הרגשה שהיא עצמה הנה העדות כי פס-היד הנעלמה ההיסטורית כבר חרתה על קירות היכל-המשתה את גזר-הדין שלה. ולעומת זה – זאת העמידה קוממיות של מעמד-העובדים במלחמתו, זו הזקיפות שלו גם בתבוסותיו, אלה לא באו ולא יכלו לבוא לפועל רק ב"אשר לו אין מה להפסיד", אלא מפני ובמידה שבמעמד הזה חיה ומפעמת ההכרה העמוקה בצדקת עמדתו ומלחמתו, ובמיוחד מפני שה"מוכרח אתה" שבחפץ-הקיום ומגמותיו הקרובות נשתלב והועלה כאן ל"מחויב אתה" שבתכלית מוסרית, שבאידיאלים האנושיים המאירים, הנצחיים – –

נקודת המוצא הראשונית בחינוכנו ובקריאותינו לסוציאליזם צריך להיות החיוב המוסרי, תביעתו של הצדק. וכל התורות על הגורמים האובייקטיביים שמוליכים אותנו אל הסוציאליזם, כוחן יפה, יכול להיות יפה כשהן באות להיות לעונים לאותה התביעה־החיוב, והן נהפכות לתורות מטעוֹת ומשבשות כשהן באות להערים עליה ולעקוב אותה.

אֶנגלס אומר “אוי ואבוי היה לנו לו לא היה לנו בטחון אחר בביאת המהפכה בסדרים הקיימים – מלבד ההכרה שסדרים אלה הם עוול, והצדק הלא סוף סוף ינצח”. כן. נודה: עצם ההכרה שסדרי־חיינו הקיימים הם עוול, אין בה עכשיו כדי לתת בנו את הבטחון שסדרים הללו יועברו מן הארץ, הואיל וכל עיקר הבטחון שה"צדק סוף סוף ינצח" פג בנו עם תפוּגתה של האמונה הדתית־מוסרית, האמונה באל־עולם, אל־הצדק “שופט כל הארץ”. אולם הבטחון הזה בביאתה של זו המהפכה – הוא כולו, מעיקרא, למה אנו מבקשים אותו, כמהים לו? “אוי ואבוי היה לנו לו לא היה לנו בטחון אחר” – מי הוא זה הנאנח כה מרות באנגלס ובתוכנו כולנו למחשבה שביטוח כזה אולי איננו כלל, וזאת אומרת, שאפשר, גם אפשר, שחיינו האנושיים החברתיים על כל סדריהם ועל כל הנעשה בהם הם מעוּות לא יוכל לתקון כלל משרשו, ומה שהיה הוא שיהיה ביסודו – מי הוא זה שמקדיר את אור ימינו בנו מדי נהגה נכאים כאלה? מי הוא או מהו זה בנו?

ואותו “הבטחון האחר” שהתגלה כבר, כביכול, האם הוא עושה אותנו בני־חורין להיבטל ולהסתמך על אותו “התהליך האובייקטיבי” שהוא יגלגלנו מאליו אל המשטר החברתי התקין, או שגם עמו, עם הבטחון האחר הזה, אני נתבע לפעולה אישית־אקטיבית לשם הפיכת הסדרים הקיימים האלה, נתבע להתמכרות, למסירת חיים? והתביעה הזאת החוזרת תמיד לבסוף אלי, לנפשי, לחיי – היא בשם מה מופנית אלי? בשם מה, ובתוקף מה?

ברור, איפוא: הראשית והאחרית היא כאן התקוממות־לבנו ושוועת־לבנו המוסרית. נַכּה מהוָיתי יסוד זה – ומה לי מעמד? ומה לי אנושות? ובמיוחד – מה לי ולעתיד, לדורות העתיד, לחברת העתיד? נכּה יסוד זה – ולא מארכס ולא אֶנגלס לא היו מבקשים כלל, ובכל אופן לא בלהט שכזה, ערובות להפיכת הסדרים הקיימים, ואז אולי לא היתה באה לעולם כלל תורת־הבטחון הזאת הידועה ה"אומרת לאביה לא ראיתיך", כלומר, זו התורה שבעצם היא כולה מודרכת על־ידי הרגש המוסרי, הכמה למצוא ערובה נאמנה לבואו של סדר חברתי תקין, והיא עומדת ומוכיחה שערובה אובייקטיבית כזאת אכן ישנה, אלא שהיא את ההוכחה הזאת מבססת על הכפירה בכוחו ובפעולתו של המוסר בחיינו. והלא רק מכוחו, ורק בפעולתו של זה נוצרו מתמיד כל התורות השונות המבטחות, כביכול, את התקדמותנו האנושית בביטוח חוקי ביולוגי או סוציאולוגי. מתחתן של כל התורות הללו, ואף מתחת לאותו החשבון המתימר להוכיח שכל האידיאלים החברתיים שלנו הולכים להתממש “אף בלי גרן אחד של מוסר”, מתחתם כולם מתעלם היגון האנושי־המוסרי הגדול, ועליהם כולם מנצח החיוב האנושי־המוסרי התקיף, זה החיוב שבסוף־סופם של כל החשבונות תובע הוא מן האדם ומטיל עליו אף את הדבר שהוא הניגוד הגמור לכל חשבון ולכל תבונה ראציונליסטית – את דבר מסירת החיים וההקרבה־ העצמית, הקרבה ממש, בפועל, ולא רק על מימושה של האידיאה, כי אם גם על קידוש שמה בעולם.

ובעמדנו בענין זה נעלה נא בזכרוננו, כי אותם הגורמים שמוליכים אליבא דמארכס בהכרח אובייקטיבי את מעמד הפועלים לנצחונו החרוץ, הם הם שגזרו אליבא דמארכס על עם ישראל כליון חרוץ. ואותם הגורמים האובייקטיביים גופם הוליכו באותו ההכרח ממש את עם ישראל, אליבא דברוכוב, לגאולתו ולתקומתו הלאומית, ובארץ־ישראל דוקא! ואין אנו זקוקים להרבה ניתוחים עיוניים כדי להסביר לנו ולהבין שכל ההבדל הזה ב"מהלכו האובייקטיבי של גלגל־העולם" לא בא אלא משום שאותו ה"אוי ואבוי", אותו מרי־ההתקוממות שפעפע בלבו של מארכס ושל אֶנגלס למצבו של מעמד־הפועלים המדוכא לא היה בלבם ביחס למצבו ולגורלו של עם ישראל. במילים קשות יותר: ביחס לעם ישראל ואסונו וגורלו המיוחד היתה, כידוע, הרגשתו והכרתו המוסרית של מרכס קהה מאוד, ולפיכך הלך לו “ההכרח ההיסטורי” דרך מוחו ופסע על ראש עם ישראל. אבל בורכוב מהו אומר על עצמו? “אני משתייך לאותו זרם של תנועת הפועלים השואף למצוא פתרון לכל סבלותיו וצרכיו של עם ישראל”. וההשתתפות הנפשית העמוקה בסבלו של העם, והרצון המוסרי היוקד למצוא פתרון לסבל זה, הם הם שגילו לו לברוכוב אותם “חוקי־הברזל” עצמם לא כשהם מרוצצים את גולגלתו של עם ישראל, אלא כשהם גוזרים עליו “בהכרח אובייקטיבי”: הזדקף והיגאל!

ומובן שגילויו של הקשר הסמוי שבין התכוונות הרצון המוסרי־האישי ובין תורה מסוימת אינו מכיל בו הוא לעצמו שום חריצות משפט על אמיתתה או אי־אמיתתה המדעית של אותה התורה. ולא הובאו כאן הדברים אלא לחזור ולהבהיר לעצמנו שהתביעה והחיוב המוסריים הם הנם נקודת־המוצא והבסיס הראשוני הכּן והנאמן לחינוכנו ולקריאתנו לסוציאליזם. וכל חינוך וקריאה שמנכרים או מטשטשים את הבסיס הראשוני הזה, הם התכחשות־עצמית, הם הטעה והסתלפות.

אם אינך מזייף את עצמך, ואינך אוטם אזנך משמוע את הקול הפשוט, הנאמן, הקורא אליך מכל ישותך האנושית, אתה נענה לו ואומר:

– אני שולל את המשטר החברתי הנוכחי לא מפני שהוברר לי שהוא אינו יכול להתקיים מחמת אילו גזרות והכרחים אובייקטיביים, כי אם מפני שאסור לו להתקיים! ואני סוציאליסט, לא מפני שהוברר לי שהמשטר הסוציאליסטי מוכרח לבוא בהכרחם של אילו תהליכי־ייצור אובייקטיביים, כי אם מפני ועד כמה שאותו המשטר מחויב לבוא בתביעת הצדק שבי. ומשאתה נשמע לאמת־פנימיותך הפשוטה הזאת, מיד פוקע כוחן של כל מיני ההפלגות אל מרחקי הזמן ואובד מפלטן של כל מיני הכתבות הכלליות, האלמוניות. המשטר הזה אסור שיתקיים, כי הוא משטר הניצול והעושק, אך קודם כל אתה אל יהיו לך קורי המשטר הזה לבגד ולא תתכס במעשיו!

משטר אחר צריך לבוא; אך קודם כל אתה הוא שצריך לגלמו בכל חייך וארחות־חייך! מתנגדים כל התנאים מסביב; מתנגדים גם כל היצרים וכל הנטיות שבפנים, אבל אתה מחויב! כאן פגות כל הדחיות. בטלות כל השמיטות: החלט!

ואף זאת:

הרדיקליות השטחית לימדה: המשטר החברתי שלנו הלזה הוא המדור השביעי של הגיהנום – והאחרון. ובו, כל עוד הוא קיים, כל העפלות נחשוניות אישיות הן לבלתי הועיל. ושם, במשטר הבא, הרי שוב לא יהא צורך כלל בשום הפיכות וחריגות אישיות. כי למה יחרוג, ולאן יחרוג אדם אז?

והמשפט מעוקל:

שחיינו עתה הם ים שחור, או ים אדום זועף וגועש – לזה בודאי שאין צורך בשום הוכחות. אולם גם זה צריך שיהא ברור לנו מאוד, שבהליכתנו האנושית אין, ולעולם לא תהא שום תחנה כזאת שבה שוב לא יהיה על האדם הצורך והחיוב להעפלה, לחריגה ולהפיכה. והתובע תמיד אחד: מצפוננו האישי! והתביעה תמיד אחת: הגשמה עצמית דחופה, מיידית! כי בשביל כל אדם קיים מעולם ועד עולם רק “עכשיו” אחד ויחיד: יומו שלו ומסַת חייו שלו, –

ואם לא עכשיו אימתי?

מה תהיה “רמת־חייו” של האדם במשטר המקווה הבא? התשובה ידועה: עכשיו, בעמק עכור זה, המוני אדם נצמתים ברעב ומעטים טובלים בשמן רגליהם. אבל אז, עם העברת אמצעי הייצור לרשותה של החברה ובעזרתה של הטכניקה המתפתחת ללא־גבול, כולנו נתענג בשפע כל־טוב, כולנו נחיה חיי רווחה ועתרת ועושר.

תשובה קיימת ותפיסה קיימת. אולם את התפיסה הזאת, ואת החינוך וההתחנכות בה, יש לשרש מקרבנו כשרש עשבים שוטים ארסיים. כי הזמנים אשר בהם מאולצים היו בני האדם על פני האדמה לקום איש על רעהו כאשר יקום הזאב הרעב על הכבש, או כקום זאב נגד זאב רעב אחר שבא לגבולו להפליט טרפו מפיו – הזמנים ההם הן חלפו זה כבר. בני האדם ברובו של כדור הארץ בולעים עתה איש את רעהו לא כדגי ים וכחיתו יער – כלומר, לא למלא נפשם כי ירעבו: מזון למחית נפש וכסות לחום הן יש, הן אפשר כבר שיהיה די סיפוק לכולנו. ואם נדרסת ונחנקת בכל זאת משפחת האדם בצפרניה גופה, ואם מעלעה היא כערפד דמי עצמה – לא על הלחם ולא על הבגד ממש פושעת היא ואובדת: הנחש הקדמוני המזהם והמסכסך עלינו עתה את החיים ואת העולם כולו הוא בעיקר יצר ההתנשאוּת המקנן בנו והתאוה למותרות ל"כל טוב". זהו המולך אשר באשו השחורה אנחנו כולנו עתה מועברים וגם מעבירים. ו"הנפש הרחבה" הזאת, התאוה הלוהטת למותרות ולעושר – שום התפתחות טכניקה ושום משטר חברתי כשהוא לעצמו לא יוכלו ספקה. היא כשאול לא תדע שבעה, היא אותו “גלגל עין” שראה אלכסנדר מוקדון, שכל מקוי־הימים לא יוכלו מַלא את חללו והוא מתמלא רק מחוליה אחת – מחולית בור הקבר. ואם היצר הזה יהא שולט גם בחברת העתיד, אם אשו לא תכבה ותולעתו לא תמות גם בנושאי ומקיימי המשטר ההוא, המפולל – אז… אז טיבו של המשטר ההוא כבר קבוע ועומד. כי אם לא מעמדות שונים, הרי קיבוצי־אנשים לעמים ולגזעים ולטריטוריית שונים יעמדו אלה מול אלה כאשר עמדו כבר לפנים אלה מול אלה בתי־האבות והשבטים הקדוּמים “הקומוניסטיים”: תאוה שיתופית, קנאה שיתופית – וחמס ושוד שיתופיים!

פיתוי־החלקות הזה: הסוציאליזם יביא בכנפיו רווחת עושר לכל אדם אינו אלא התחנפות לרע וליבוּיו של הרע בקרבנו. הוא רק מוכיח מה הוא סולם־הערכין המטופח בנפשנו ומה הן תפלות לבנו כולנו. “שרי הצבא” שלנו – המנהיגים והמפקדים העליונים מוצאים בעיצומה של מלחמתנו הקשה לשויון לא במעט סיפוק ליצר־ההתנשאות־והשלטון הפועל בהם לא פחות משהוא פועל במפקדים ובמצביאים שבכל המערכות האחרות. ואנחנו כל “דלת העם” הסוציאליסטי – אנו הלא מכורסמים כולנו מקנאה באותו העשיר, באותו הקפיטליסט שבו אנחנו נלחמים ושאת כל התנהגותו אנו כה מנאצים. והחינוך הסוציאליסטי השולט – אף אַון אינו רואה בזה כלל. הוא קרא וקורא אותנו לכל המהפכות, ורק לא אל המהפכה האחת – אל המהפכה ואל השינוי של כל עצם המאויים והתביעות שלנו מן החיים. וככה יוצא שפורד הוא בעצם האידיאל המשיחי שלנו. עתה, בגיא צלמות זה, אנחנו הננו האובייקט שלו לניצול, אבל אז, שם – איש ואיש יוּלד פורד! איש ואיש יוּלד מורגן!,. “ואף אני ואתם בחלומי – – טרקלין גדולים מוכנים לכם ומצעות נאות מוצעות לכם” – – – ואמונים עלי השגות כאלה ומצוידים במטען־נפשי כזה הולכים אנו ליצור עולם חדש, חיים חדשים, הולכים ליצור חברת השויון, השלום, הטוב.

מי אשר אפוף ומרודף דמוֹני חיינו־אלה האפלים, הוא עצמו שלום־גאולה לעולם לא ידע, והוא גם לא יכול להיות מקרבו, ומכל־שכן מקיימו של שום משטר חברתי לגאולה ולשלום. אפשרויות אובייקטיביות להצלת המוני האדם מן האסון ומן החרפה של עוני ומצוקה חמרית ישנן זה כבר. אבל כדי לממש את האפשרויות האלה וכדי שהמימוש הזה יעמוד ויתמיד, צריך שהאדם יהא אחר! צריך שכל הערכים שהוא נושא בקרבו יהיו אחרים באמת, אחרים מיסוד־יסודם! צריך שהאדם יתקלף וישתחרר מרובי התאוות והרידופים והיצרים ההוויים שלו, מתוך שהוא ישיג ויחוש בתחושת־כאב ממש כמה, פשוט, אפסיים הם אלה לעומת הערך האמיתי והטעם האמיתי של החיים אשר אותם יש לחפור מכל מטמונים ואותם יש למצוא בספירות ובמקורות־חיים אחרים בהחלט.

המשטר החברתי הכלכלי אשר כולנו קרואים ומחויבים להגשימו, זהו המשטר שבו יהא כל אדם עובד בשמחה עבודה כשרה ללא ניצול, ואשר בו ימצא כל אדם מנת המזון שהוא זקוק לה בשביל גידולו וקיומו, בגד להגן על גופו ודירה למעון נוח והיגייני. זוהי שצריכה להיות פרוגרמת המכסימום של השאיפה הסוציאליסטית בשטח החמרי, זהו שצריך להיות האידיאל הכלכלי שלנו לעתיד המיוחל, אידיאל אשר לא שאין למעלה הימנו, אלא שאין צורך כלל שיהא למעלה הימנו! ובמידה שכולנו נחיה באמת ובתמים ב"השגה קטנה" זו – במידה זו נהיה מוכשרים ונהיה גם כדאיים להביא באומנה משטר חברתי אחר לעולם, משטר של תיקון, של שלום. כי אַשר בתוך לבנו את הפרוגרמה הזאת כפרוגרמת מכסימום – פירושו הוא: טהר בנפשנו אותם המקורות שהם מגדילים את מצוקת האדם ואת אסונו, טהרם על־ידי עירוי בנפשנו מעט מן “האור הגנוז”, על־ידי חישוף והעלאה בנו אותו ערך־וטעם־חיים שבפניהם ומתוכם נראים ומורגשים כל החפציות והרידופים והיצרים השולטים עתה בנו כל־כך לא כדאיים, כל־כך הבליים פשוט. – –

בכל תקופה ובכל סביבה מוצא אתה ערך אחד שהוא המנוּשא והמטופח בקרבה ביותר, והאדם שהערך הזה מבוטא ומגולם באישיותו – הוא הוא המופת לרבים, מרכז הכבוד, היקר והחיקוי, בחינת “והיה ברכה”…

“מרכז הכבוד היקר והחיקוי” – וכאן פעולה הדדית. זיקת גומלין. כי הערך הניתן עליון בסביבה טובע בה יחסים מסוימים, והללו, בהתמד שליטתם, נעשים הם עצמם כוח דוחף ומניע את האנשים לרוץ אחר אותו הערך, להתעצם ב"כל נפשם ומאודם" בקנייתו וסיגולו. בתקופה, למשל, שהגבורה הפרימיטיבית, גבורת הצייד וגואל הדם, היתה ערך עליון, בתקופה זו היה “אדם השלימות והתפארת” האדם אשר “איש הרג לפצעו וילד לחבורתו”, האדם שאת דם בן-שבטו נקם לא שבעתים כי אם “שבעים ושבעה”. למך בסביבתו כשמואל לסביבתו: אידיאל. והיחס לנושא הערך-העליון הזה, לנושא הגבורה ה"למכית" – לא הפחד מפניו, לא היכנעות הגוף, כי אם דוקא היחס של היענות-לב כנה, של הערצה ו"יראת הרוממות", הוא הוא שחזר ושימש מצדו מגן ומשגב לערך הזה לבל יפוג, הוא שפיתה ומשך אנשים ליסוד הגבורה ולמעשי הגבורה האלה עם כל ההסתכנות שבהם או, בסיגנון הקדום, עם כל “שימת הנפש בכף” שבהם. וכך היא תמיד דרך התעלותם והשתררותם של ערכים מסוימים. ערך ערך בסביבתו ולתקופתו.

לנו, לעם ישראל, היה במשך דורות רבים ערך עליון אחד: התורה. ולאו דוקא במובנו הפנימי-המהותי של המושג הזה, אלא פשוט: ידיעת התורה, לימוד התורה. והערך הזה הוא הוא שלפיו נרקמו ונקבעו במשך דורות רוב ההערכות והיחסים בעולמנו. “גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא-שמים”, “גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה”, גדול בודאי כל אדם המפרנס את ילדיו כשהם קטנים, שהוא “העושה צדקה בכל עת”. אולם כל “הגדולות” הללו שהיו חוזרים עליהן וממשמשים בהן, הן, עם כל האמת שבהן, לא היו בעצם אלא הערכות-מוח, הערכות המחשבה הפושרת. הערכה חיה עמוקה, עטרה רקומה כולה נימי נשמה רוטטות – זו ניתנה רק על ראשו של התלמיד-חכם, של הבר-אורין, של הנושא ערך התורה. והיחס הזה הוא עצמו שחזר ונעשה לממונה כביכול על שמירתו וקיומו של הערך הזה. כי הרבה יותר מכל “הקריירות החמריות” שהיו כרוכות בלימוד התורה ובעמל בה, ומכל-שכן שהרבה יותר מכל עמידה על מהותה ואורה הפנימי של התורה, היה הוא, היחס הלזה, הכוח המושך והקורא לכל צעירי העם במשך מאות בשנים להשקיע את כל אור העלוּמים וחמדת החיים שלהם בתוך נדבכיו של “מבצר הרוח” הלזה. וניתן לומר שכשם שהתורה נטעה בתוכנו את כבוד התורה, כך, ואולי עוד יותר מזה, השריש והאדיר כבוד התורה בחיינו את התורה. ה"מתמיד", ודוקא כפי ששר עליו ביאליק, ממית את גופו באהלה של תורה לא מפני שהגוילין השעירים פותחים לפניו שערי-שמים ומרעיפים עליו אור-עילאה הנותן הוא כשלעצמו כופר ונחומים על השאר הכּלה והנעורים הנקברים. ואף ניגונו הצובט של המתמיד אינו בא כאן כלל כביטוי לאיזו מנגינת-פלאים, מנגינת עולמות עליונים המתנגנת בקרבו של המתמיד פנימה, דוגמת ניגון-המסתורין של הבחור “המקובל” אצל י. ל. פרץ. לא. גם לבו של המתמיד חש ויודע מרת נפשו. הפצע גלוי ופעור. הוא לא רוּכך כאן במשחת הקודש ולא כוסה בשום תחבושת צבעונין. מתיו של המתמיד, מות חייו ועלומיו, מוטלים גם לפניו. אך השכר שאליו הוא נושא את נפשו השוממה, השכר אשר בגללו ועליו יעלה את חלבו ודמו, הוא אותו יחס הכבוד וההערצה ששרר בסביבתו “ללמדן”, מכל-שכן לאשר נזר “עילוי” על ראשו, ועל אחת כמה וכמה לאשר זכה לתואר-התוארים: גאון. וגם בשעה שלעיני המתמיד מרחפת כתקות-האחרית דמותו על ר' עקיבא – אין זו אותה הדמות אשר הועמדה כסמל וכציוּן במבוא דרך-הקוצים הארוכה שלנו בהוחלה: ר' עקיבא העולה במדורות האש, ואף לא ר' עקיבא מבסס ההלכות ועושה את התורה “טבעות, טבעות”, כי אם ר' עקיבא נאפד הכבוד דוקא והמוקף שאון התהילה. כי –

– – – מִי יֵדַע יָדֹעַ

אִם לֹא כִּי אַקְרִיבָה אֶת נַפְשִׁי וּמְאֹדִי

עַל מִזְבַּח הַתּוֹרָה, אָז מִן הַמִּקְצֹעַ

אֶתְרוֹמֵם וּמָלְאָה הָאָרֶץ כְּבוֹדִי – – –

אָז יַחֲלוֹם יוֹם שׁוּבוֹ אֶל עִירוֹ בְשַׂאתוֹ

כְּתָב סְמִיכָה בַּכִּיס, שַׁ"ס וּפוֹסְקִים בְּמֵעָיו,

תְּהִלָּתוֹ בָעִיר, חֶדְוַת הוֹרָיו בְּבֵיתוֹ,

הַקִּנְאָה הַגְּדוֹלָה בֵּין חֲבֵרָיו וְרֵעָיו – – –

תהלה בעיר, קנאת חבריו ורעיו… לא התורה לשמה, באורה, בתוכה, לא היא ששימשה ולא היא שיכלה לשמש מתחילה משכוכית לעצמה. “כתר התורה” שהסביבה שמה על ראשו של “תופש התורה” הוא שמשך והוא שהביא אליה כבחוצן דורות של נוער, בני עשירים על בני עניים, מחונני כשרון על נטולי כשרון, לכולם רמז אותו הכתר, את כולם הזעיק ואסר כעולות לקרנות המזבח הזה ומוקדו – “מזבח התורה”.

ומצד אחר, נזכור נא מחיינו ומסביבתנו:

מה הועילו כל תלי הדרשות והאמרות על גודל מעלת לימוד התורה וידיעת התורה, מה הועילו כל הטכסים שבמרכזם עדיין עמדה, לכאורה, היא – היחידה, התמימה, הקדושה, מה הועילו אלה בשעה שהכתר התחיל כבר סר מראש נושאה, והמבט מלא-הכמיהה והקנאה התחיל עובר אל נושאה של האיטצלה האחרת, איצטלת “גימנזיסט, סטודנט”? מה כוח היה בכל התוכחות והאנחות כלפי “היוצאים והעוזבים” לעומת אותו הרטט הכבוש וההטעמה המיוחדת שבהם התחילו הוגים את השם: דוקטור או אינז’ינר? ויצויין נא, שאם לחשבונות חומריים, הרי המשקל של דוקטור לפילוסופיה, למשל, תאוות-נפשם הידועה של בחורינו אז, לא עלה בהרבה על המשקל של גילגולו הראשון – של האברך התורני בבית המדרש. ואף זאת: מה ידעו ומה יוכלו לדעת כל הבחורים הכמהים הללו על ערכה התוכיי, המהותי של אותה הפילוסופיה המהוללה? ואף-על-פי-כן נזכור נא: מה פעל על נפשו של כל צעיר, נפש רומאנטית תמיד, שואפת לגדולות ורחוקה דוקא מחשבונות חומרניים-קארייריסטיים – מה פעל יותר על נפש זו, אם העדיות שלכאורה עוד עמדו האבות בבית והעידו שבע ביום על “התורה הקדושה” שרק “היא חיינו ואורך ימינו” ורק בה עלינו ל"הגות יומם ולילה", אם אלה עדיות-השפתיים פעלו יותר על נפשם של הבן והבת, או זו ההבעה החדשה שהיתה מסתמנת על פניהם וניבטת גם מתוך עיניהם של אותם האבות עצמם “מקדשי התורה” בשעה שהם היו מדברים בדוקטור באינז’נר, ושהיא, ארשת זו – אויה! – שוב לא היתה מסתמנת על פניהם וניבטת מתוך עיניהם בשעה שהם היו מדברים בדיין-דמתא, ברב, או בסתם יהודי נושא ערך התורה? נזכור נא ונגיד: מי משני אלה נעשה במחבואי לבם של הבנים אז לנקודת השאיפה והכמיהה?

כן. ערך עולה וערך יורד. אך יהי הערך אשר יהיה, ותהיינה הסיבות החברתיות של אותה התמורה אשר תהיינה – סנדקו של הערך-העליון זה שמכניסו אל תוך החיים ליתן לו גברוּת והרחב שררה, סנדק זה הוא תמיד היחס המיוחד אל נושאו של הערך הזה בתוך הסביבה, יחס של כניעה פנימית, של התפעלות לב, של רטט הוקרה.

ומכאן – אל הענין שלנו כיום:

הערך העליון של תקופתנו היא, לדידנו, העבודה והחיים בה. אותה העמדנו במרכז. אותה רוממנו. וההעלאה הזאת, בחינת “אבן מאסו” וגומר, היא המהפכה הגדולה שלנו עתה, היא השידוד וההיסט בכל מערכת חיינו על כל גלגליה ומזלותיה. כל הקדושות היסודיות שנתקדשו אצלנו מעולם, לא שהן נתחללו, חלילה, עם הינשאו של ערך זה, אלא שכל המטבעות והמוניטין שלהן המקובלות כמו הוחזרו והוכנסו על פיו מחדש לבית היציקה ופנים חדשות ואישור חדש ניתן להם. ארץ זו, “ארץ ישראל” – בודאי שקדושתה קדושת-עולם לנו, אך הכרנו ואמרנו: כל זכויותיו של ישראל עליה וכל קשריו התולדיים אִתה לא יעמדו לנו, ולא דין הוא כלל שיעמדו לנו, אם אין אנו חוזרים עכשיו וזוכים בארץ זו ומקדשים אותה לנו מחדש בכיבוש ראשית – כיבוש היצירה-העבודה. ואף “ישראל עם קדושים” עצמו, אפילו הוא עומד וכורך את נפשו בכל ספרי-התורה וכתבי-הקודש שלו, ואפילו הוא מדיר עצמו מכל הלשונות שבעולם ואינו מדבר אלא ב"לשון הקודש" – שום קדושה לא תשכון, לדעתנו, בחייו הכלל-ישראליים אם אין הוא עומד ומשנם ומתקנם ומכוננם על העבודה והיצירה הכשרה-הפרודוקטיבית. בודאי: “ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה”, אך הקטגוריות המוסריות הללו אינן אלא מגדלים מסתובבים בחלל ריק אם אין אנו נותנים תחתן את זה היסוד של התחדשותנו בציון – את יסוד העבודה. היא היסוד, ועליה רקועים, ומסביב לה מסתעפים כל מצוות-החיים, כל העשין והלאוין המיוחדים של הדור הזה, דור-תחיינו, והיא הנותנת להם משקלם ותכנם החי הממשי.

אולם הערך הזה הרי לא נתעלה אלא אצל חלק אחד זעיר של בני-האומה, שהם קיבלו עליהם מהכרה ומרצון להיות נושאיו ומגשימיו בחייהם, והם תקוה, והם תפילה ליום שערך זה יתנשא ויתעלה אצל כל בני העם ואף אצל כל בני האנושות כולה. אך, לעת עתה, כמה מצער הוא מחנה זה. ולא עוד אלא שהוא עצמו מלא דאגה וחרדה לדרכו ומצעדיו של הדור הגדל על ברכיו: דור זה – אן ילך? אן יפנה? הימשיך? או הוא ישוב ללכת בדרך הרחבה, הכבושה? והכוחות האורבים להסיר, להדיח, מה עצומים!. וזו היא שאלת-השאלות העומדת בפני תנועתנו כולה: איך להחדיר את הערך הזה, אל תוך נשמתה והכרתה של האומה כולה להיות החיים בו מקובלים על כל זרע ישראל כחובה אישית, חובת לב וחובת גוף, ואיך לחפור ולבנות חפירת-הגנה ומבצר-עוז מסביב למחנה המצער אשר ישנו כבר בעם לבל ילכו גם בניו ובנותיו שבי אחרי ערכים וקנינים אחרים שהם כה מושכים וכה מפתים?…

“איך להחדיר? איך להגן?” אך ממה שנאמר קודם הן יוצא ברור, שכשם שערך מתעלה קובע בסביבתו יחס מיוחד לנושאיו, כך גם קשור עצם הילוך התעלותו והשתררותו באותו היחס המיוחד. והוה אומר, שאין להודות בעליונותו של ערך מסוים ולשאוף ולהתפלל להשתלטותו במלוא-החיים, ובה בשעה לעשות במציאות למרכז הערצה, וממילא גם למרכז חיקוי, נושאו של ערך אחר מטה ומסיר. וציבור שעובר על זה, ציבור ש"אוחז את החבל בשני ראשיו" סופו שיעלה לו מה שעלה לאהרון הכוהן שלפי האגדה נשא עיניו למרום ואמר: “אליך נשאתי עיני היושבי בשמים”, ומזבח, בויתורו, בנה לעגל… יושב בשמים אמנם נשאר יושב בשמים, אך יושבי הארץ – לבם הם נהה דוקא אחר העגל. כי זה אשר לפניו מוקטר ומוגש, עליו גם קוראים: “אלה אלוהיך”! ברית כרותה!

וכאן ניצבת לפנינו השאלה המרה: האם לא אנחנו הננו האוחזים את החבל בשני ראשיו? האם לא אנחנו הננו המשרים ומטפחים בקרבנו יחסים שהם עשויים לחתור דוקא מתחת לערך זה שאנו לכאורה האמרנוהו ושמנוהו ראש.

לא דוגמאות בודדות, אלא שורה שלימה של דוגמאות תעלה לפני כל עין שתתחיל להתבונן בתוך כל פינות חיינו מתוך בחינה זו. והשאלה הנוקבת, שאלת המדוחים, שאנחנו כמו בצדיה ובמו ידינו, מכניסים לתוך לבבו ולתוך שפוני שאיפותיו של הדור הגדל בתוכנו – שאלה זו תתיצב בכל חומר התביעה-לדין ובכל כובד האשמה נגדנו. החזיון ביסודו אמנם כללי הוא, משותף לכל העמים ובכל הארצות. כי מנהגו של עולם הרי כך הוא: עומד למשל אדם שאינו עובד עבודת-גוף ולו יתר תנאים מתאימים ויתר פנאי ללימוד, לעיון ולקריאה, ולו גם “לשון למודים”, עומד לו זה ומורה ומסביר על כל במות ובכל אסיפות וועידות ומיטינגים, כי הפועל, כי האדם העובד, הוא-הוא יסוד החברה, הוא הוא הכוח היוצר בחברה, הוא הוא המניע את כל גלגלי החברה, והוא-הוא גם הנושא את גאולתה ואת מוּסרה החדש של החברה – הכל הוא! הוא! הפועל, האדם-העובד! אך ראה זה פלא: במידה שאדם זה מוסיף להורות ולהסביר את האמת הזאת, ובכל חום-לבבו, ובכל ברק כשרונו המתנוצץ, כן הולך הלוך והיכבד, הלוך והיערץ… מי? אותו העובד? זה יסוד החברה, זה הכוח-היוצר בחברה, זה הנושא את גאולתה של החברה? לא. לא הוא! לא העובד הנישא על שפתים, כי אם הוא, הנואם הנישא על כפים, הוא-הוא שעל ידי דבריו על אודות העובד יזדקר ויורם ויהיה לנס! הוא, איש-השפתים ו"איש-ההכרה", הוא-הוא אשר יינשא ויישגב ויהי למרכז החקוי, לנקודת השאיפה והכמיהה לנערו של העובד ולנערתו! “הוי, אריאל! אריאל!”. ולא ייבצר גם שמתוך כך תלך ותגבר באותו העובד “סולת הארץ” ההתבטלות-העצמית וההתדכדכות-הנפשית שלו המצוייה… החזיון, איפוא, כללי. אך שם, אצל אחרים, אפשר באמת שלא העבודה ממש היא שצריכה להיות עתה הערך המרומם, כי אם ההכרה, ההשקפה, “האורינטציה” על העבודה ועל העובדים. אבל אצלנו? אֵל אלוהים, האם זוהי צרתנו, כי הגזע שלנו חדל, חלילה, את מתקו ואת תנובתו אשר בם כיבדנו תמיד את העולם כולו – אינטליגנטים “בעלי הכרה” ובעלי כשרון היודעים להרתיח מצולות ולתקן עולמות ברוח פה? האם זו היא הוַתנו כי עוד לא הקמנו מקרבנו די אנשים אשר ישיכילו להסביר ולפרש אותנו? הן אידנו הגדול הוא שהמהות האנושית-הישראלית שלנו, אם כה ואם כה נפרשנה ונסבירנה, היא מהות שהוכתה ונפגעה בעומק-עומקה, מהות אשר מתוך אורך חיינו בנדודים, בתלישות, נתקלשה ונתפגמה במאוד מאוד. ואם מ"עם ד'" יקומו כל מיני מתנבאים בכל המחנות, ואם המחלקות לכלכלה מדינית ולסוציאולוגיה ולפסיכולוגיה שבכל האניברסיטאות, ואם כל הסטודיות לאמנויות חופשיות שבכל העולם ואף כאן ימלאו בחורים ובחורות מישראל, מהותנו המנוגעה והמוחלאה לא תירפא ולא תתוקן על-ידי כך אף במשהו, אף כמלוא נימה. כי אותה מרפא עתה ומחיה ומטהר רק “האדם החדש” בישראל זה שחידושו הם חיים אנושיים-ישראליים בעבודה כשרה. ובת ישראל העובדת עבודה צנועה בלול וברפת ובגן, ושגם את הנער והנערה שלנו תגדל ותחנך לעבוד בשדה ובאורוה ובגן עבודה כשרה, מסורה ונאמנה, בת ישראל זו היא היא “אֵם המשיח” עתה בקרבנו. היא! ואת זאת, לכאורה, יודעים ומכירים כל באי שער מחננו ותנועתנו כאן, ואיכה זה כה סונוורו עינינו בראשנו לבלי ראות ולבלי הבחן איך מתוך אלפי דברים גדולים וקטנים שבכל מסכת היחסים וריקמת ההוי הרופף שלנו מכוונים אנחנו בתוכנו את היצרים שבלב, הטובים על הרעים, לא אליו, אל הנושא ומגשים בחייו ובכל הויתו את “הערך העליון” שלנו – לא אל העובד, ובמיוחד לא אל העובד החקלאי שהוא לרוב גם כבד לשון ומסוגר בתוכו כשם שכבדה ומכונסת בתוך עצמה האדמה אשר בה הוא דבוק – לא אליו, כי אם אל הנואם את הנאום היפה והמרצה את ההרצאה היפה על זה העובד, אל המסביר אותו, אל “המבטא” אותו, אל המציג והמייצג אותו – אליו מודרך המבט, אליו מופנה הלב. ואנחנו הרגש כלל לא נרגיש מה מצודה פרושה כאן לצפור-נפשה של תנועתנו. ושוב ותמה, ושוב ושאל: על מה ומדוע מתברכים אנחנו בלבנו כי בכל זאת, ואחר כל זאת, ישאו הנער והנערה בקרבנו את ערגת-נפשם בם ואת חלומותיהם אל זה “יששכר גרם” דוקא, אל אדם העבודה ואל חייו, ולא אל זה “בעל ההכרה הפועלית” המשכיל לערכו של הפועל, המקיף עניניו ומגיד דברו של הפועל – מדוע? על פי אילו נסים? באיזו זכות אבות? או אולי אין אנו רוצים כלל בכך אלא בהגותנו מופשטות וסתומות, אבל בשעה שהאב והאם בתוכנו חושבים והוגים בחייהם ועתידם ממש של הנער והנערה שלהם, אז נפשם בם תערוג ותפלל אליו, אל “בן-הפורת” מכירנו הישן ורק במהדורה מחודשת, מהדורה “שלנו” – פועלית-ארצישראלית?…

ואת הבעיה הקשה הזאת הנוגעת בכל יסודות החיים והחינוך וההוי שלנו מעמיד אני לפנינו וחוזר ושואל במבוכה גדולה את עצמי, את כולנו: הניתן לנו “לאחוז את החבל בשני ראשיו”? הייתכן? –––

כל תנועה לגאולה חברתית צריכה להתכוון במפעל היסוד שלה, במפעל החינוך, לא לכלל המופשט: אנושות, כי אם לאדם-האנושות, לאדם בממשות חייו ובכל הויתו שלו האישית. ודמות-הדיוקן שהחינוך הזה מעמיד במרכז שאיפתו, צריכה להיות דמותו של האדם העומד כבר אחרי “התנועה” הזאת כולה, אחרי שכל תכניותיה החברתיות כבר נתגשמו. וזאת אומרת: האדם “משם”, מן החברה המתוקנת, אדם הווית-העתיד הנכספת. במלים אחרות: בתוכה ובלבה של התנועה לתיקון ולגאולה, עומד החינוך ומעצב ומגלם את האדם ההוא – הנגאל, המתוקן.

החינוך הסוציאליסטי – ראש תפקידו הוא איפוא: גדל ועצב בתוכה ומתוכה של התנועה הסוציאליסטית את האיש שמעבר לה, את איש הוית-העתיד – זה העתיד שבו ילמדו “בהיסטוריה” על התנועות ועל ההאבקויות הסוציאליסטיות שלנו ועל טיב האדם שנלבט ונפתל והתבוסס בהן, ילמדו ויאמרו: “וחיינו אנו כמה יפים מחייהם שלהם אז, כמה עשירים ונעלים יותר” –

* * *

והאם זהו כיוונו של החינוך הסוציאליסטי השולט עתה? האם זוהי רוחו ותכנו?

תפקידו השגור של החינוך הזה הוא: הכשר והבא את האנשים להצטרף לתנועה הסוציאליסטית, להיכנס כחברים פעילים למפלגה הסוציאליסטית – לתנועה ולמפלגה שתעודתן הן גם היא אינה אלא הכן וארגן והנע את המוני האנשים להילחם על הבאת המשטר המדיני הסוציאליסטי, זה המשטר שבו תיבנה החברה הסוציאליסטית, זו החברה שממנה ובתוכה – – –

לאמור: עצם החיים האחרים, המקוּוים, ואיש אותם-החיים, איש אותה הוָית-העתיד – הללו כמו נשמטו, נעלמו. במקומם בא איש התנועה ל…, איש המפלגה ל…, איש ההסתדרות ל… והאם הוא הוא הדבר?

לא! לא הוא! שוני. רחק. ואויה! האם גם לא ניגוד?

האדם משם… רק שירטוט אחד לדמותו כפי שאחזנו:

ערכו של האיש דיוגנוס בודאי שאינו בזה שהוא הסתפק בחבית ריקה למעון לו. ההתגלגלות בעדשים, קב-החרובין למנת האדם בחייו אינו אידיאל. אך יקרו העצמי של דיוגנוס-האדם הוא באשר הלזה נושא בתוכו, בהויתו הפנימית, עושר-עולם כזה ומרחבי-עולם כאלה שבפניהם ובשביל מי שקנה אותם יוּעם וייעתם נזר הפז שעל ראש בן-האדם ממוקדון, וידלו ויהבלו מאד מרבית הקנינים והערכים שבגללם המון-בני-האדם בולעים ונבלעים חיים, והיא להיטותם, ריגזותם וקנאתם כל היום.

ועושר-על-כל-עושר זה, עושר הפנים – בו, בגאוּתו והתפשטותו, מלכות העתיד, ובו כל יקר מהותו של אדם העתיד.

ממכאובים, מצער, מיסורים לא יימלט שום אדם, ובשום זמן ועידן! אך האדם ההוא עצבון אחד לא ידע, עצבון השממון והריק שבעטים רצים ומתרוצצים המוני האדם וזורקים עצמם בבת-ראש בכל מיני זרמי-חיים עכורים ובכל מיני המולות משכרות ומסיחות. את העצבון המשמים והמטריף הזה לא ידע ולא יבין האדם ההוא. לו, לאדם-הפנימיות, כל רגע תדיר מאורע יהא, מאורע הגדולות והנצורות, וכל צירוף-חיים שוטף: כל ציפור מצפצפת עלי אמיר ומקדמת מוצא בוקר, כל נבט רך מציץ ונוהר עלי טפח עוגתו הענוה, כל לטאה וכל זיקית מתחממת עלי סלע לאור שמש עולם – המה כולם חדשות לבקרים אותו יזמנו לחג-אדוני הגדול, חג הפלאות, פלא הראשית, פלא הנשגבות ללא חקר וללא תכלה – – –

– מה שאלתך, דיוגנוס, ומה בקשתך ותיעש?

– אם על אלכסנדר טוב, יסתלק נא הצידה ואל יחסום בעדי אור פני שמש – – –

והאדם ההוא בודאי שלא יפרוש, שום צורך לא יהיה לו לפרוש מחיי הציבור וטויית מסכתם. רגשו החברתי הבריא, יחייהו ויפעמהו בכל יחסיו ומפעליו. אך ספירת החיוּת שלו תהיה ספירת הכפר, השדה, ספירת ההתיחדות, הדממה, כי בהן הדרך, דרכו של איש עושר-הפנים אל “מכרות-הזהב” שלו – אל ההתכנסות הנפשית המלאה, התכנסות זו שרק מתוכה יאזין אדם ויקשיב את הלך הכוכבים בנתיב-החלב, יאזין ויקשיב את הלמות לב כל החי, כל היקום.

ועתה, נוכח שירטוט כללי זה של אדם-העתיד, נשאל נא את עצמנו: האם הוא זה העומד במרכז שאיפתו של החינוך הסוציאליסטי המקובל שלנו? והאם, להיפך, לא הכל ברוחו ובמהלכו של החינוך הזה כמו מכוון לניגודו דוקא של האדם הזה?… “עושר-הפנים, תוֹכיוּת, נפשיות, התכנסות” – האם לא “סטיה מסוכנת” היא זו שמפניה יגור החינוך הזה כמפני מדוחי שטן? בן-טיפוחו המוצלח של החינוך הזה: איש גלגלי-התנועה ל…, איש הארגון ל… איש התעמולה ל… הוא – והווית הכפר? הוא – ונשמת השדה אשר ברכו ד'? הוא – וספירת הדממה וההתיחדות?.. והרי האיש הזה בטיפוסיותו נקל לו להיפגש יום יום עם להקת דובים שכולים מחיות פנים אל פנים עם עצמו, עם פנימיותו. ולוּ התרחש הנס וחזון-האחרית של בן-אמוץ נהיה פתאום ובא, הן האיש הזה היה חש אז את עצמו כעץ שהיה “שתול על פלגי מים” ורוח רעה באה ועקרתו והשכנתו לפתע בציה בחררים. הן הוא הוא שהיה אז ראשון הנבוכים, ראשון ההולכים משמימים מבלי הדעת: הוא אנה הוא בא עתה?…

היסטוריה ישנה: נישא השלום על כל שפתיים. מתברכים בו כל גויי הארצות, וכדי להשכין את השלום, כדי להגן עליו ולבטחו, מחַנכות ומגדלות כל המדינות רבבות רבבות אנשים שהם בימי-שלום חשים את עצמם כדגים שנחרבה עליהן מצולתן. ואיך משכנים אנשים האלה את השלום, איך מקרבים הם אותו – הן ידוע לכולנו. והתנועה הסוציאליסטית – לחיים מחודשים ולאדם חדש היא קוראת, וכדי לקרב ולהביא את אלה, מחנכת היא מחנות של כוהנים ומפקדים ומנהיגים ונושאי-דגל ונושאי-כלים וסתם עסקנים ותעמלנים מהפכניים-סוציאליסטיים שקירבתם ושייכותם הם הפנימית, הנשמתית אל עצם החיים האחרים, המחודשים היא כשייכותם הפנימית של אותם הגנרלים והקצינים אל השלום וחיי-השלום בעולם. ובזה כשלונה של התנועה הסוציאליסטית והוא עירעורה ושברונה.

כי חינוך-אמת לגאולה חברתית, למחר חדש, הוא רק החינוך שלפיו אין אנשים “אנשי תנועת-גאולה ומהפכת-גאולה” אלא במידה שהם הופכים בחייהם הם ובארחם הם את יום המחר ליומם שלהם ההווה, העכשוי, ובמידה שהם שולחים את יונקות נפשם הם למקורות חיוּתו של אדם העתיד בעושר פנימו ובאור פנימו – – –

בימי שבת ומועד, וביחוד בימות הקיץ הארוכים רואה אתה המוני אנשים בתוכנו מסתובבים אנה ואנה, תועים סתם כשעל פניהם ועל כל תנועותיהם נסוך שעמום דלוח ומתוך עיניהם נבטת שאלה אחת: אנא אני בא?

ושופך מרי שיחו חבר־פועל, והוא עובד במושבה קטנה בבנאות: את העבודה אני גומר בכל יום בארבע, שב אל הפלוגה, אל תוך צריפי. נח שעה, שעתיים. והערב – ערב־חורף ארוך. ומה הלאה? שם, בעיר…

כן. שם בעיר הרי גם עם תום כל מיני האסיפות וההצגות והסרטים, גם אז, אם רק הבשר אינו רפה, מי הוא זה שכופה אותך להיכנס אל פינתך ולהישאר פנים־אל־פנים עם עצמך־נפשך? והרי בכל הקרנות פתוחים עוד לרווחה בתי־הקפה עם כל מיני “התיבות” שבהם המתות והחיות: תיבות זימרה, תיבות משחק, תיבות להג. וגם כשנסגרים הבתים הללו, הרי הרחוב עודנו רחוב, והמדרכה עודנה מדרכה. כן, שם בעיר, בודאי שיש לו לאדם במה לצאת חוצץ נגד אותו האויב המסתורי – הזמן. שם יש במה להכריעו, לבלותו ־ ־ ־

“שאלת הזמן” המיוחדת הזאת העומדת לפני המון בני האדם שאינו יכול להישאר פנוי עם נפשו ולנפשו – היש לך עדות מעציבה יותר מזו על פנימיותו של המון האדם בעולמנו!

כי אין לזייף: אַל־נא נראה באי־היכולת הזאת את מנוסת־האימה ההיא, מנוסת אנוש מן החשבון האחד־הודאי המציץ על כולנו מחרכי כל שעות הויתנו, ואנו משתדלים בכל מיני השתדלויות להישמט מפניו, להחרישו ולהטביעו. אל נחליף אימי תהומות בעריית מישור אפור. הדבר הקוסס את רוב האדם בשעות הפנאי שלו, ביום פגרתו וחגיו, הוא השיעמום והשממון הבא מתוך דלות פנימית, מתוך נביבות! והיא היא גם הויתו הנפשית של אותו הפועל אשר באין לו איזו הצגת־ראוה, איזו התקהלות רותחת חש הוא את עצמו בזמנו הפנוי כאילו מן האויר שמסביבו ניטל החמצן: והעובדה הזאת יש בה למלא את לבנו יגון וחרדה.

עומד אדם ומדבר על סוציאליזם, קומוניזם, מהפכות־עולם, הולך אדם לגאול את האנושות כולה, והוא אינו יודע בשעתו האחת הפנויה מה לעשות בו בעצמו.

והן חינם גם לא ניגאל. המאזניים מאזני צדק. כל המהפכות שבעולם אף גרגר אחד לא יתנו לאדם יותר מאשר הוא יכניס בהן, ואף המשטר הסוציאליסטי – צלמו לא ישונה אף בתג אחד מצלמו של האדם מעצבו ועושהו.

צוחקים אנחנו עכשיו לתמימותם של הפועלים אשר אמרו לפנים לשבור את המכונות. אנחנו אומרים: הרווחה החמרית שבמשטר הסוציאליסטי מותנית בעושר הטכניקה והציביליזציה אשר במסגרתם יתגשם הסוציאליזם, אך מתי תהיה חרותה על לוח לבנו גם האמת הפשוטה, כי הרווחה הנפשית שבמשטר הסוציאליסטי אשר היא מטרת כל המטרות, היא מותנית כולה בעושר הפנימי, ברכוש התרבותי־הנפשי אשר בו נבוא וניכנס אל משטר המחר.

אבל כלום לא חרתה התנועה הסוציאליסטית על דגלה: חינוך ההמונים, וכלום העבודה התרבותית שלה אינה מכוּונת כולה להערות ולהכניס מלאי תרבותי נאור לתוך כל שעה פנויה של האדם העובד?

אין ספק! ואמנם ההגדרה ההולמת ביותר את זו העבודה התרבותית המקובלת היא הגדרתה כעבודה של “הכנסת מלאי”. אבל בזה מיעוט כוחה ובזה כשלונה.

על הרים בארץ ישראל אפשר לראות עצי זית עתיקים שתוכם נבוב. ובלילות החורף, לילות סער, יבואו הרוחות ויכרכרו בקרבם והם בסכנת נפילה. ומה עשו בעליהם? שפכו אל התוך הנבוב שלהם אבנים, וכבדו העצים ועמדו.

וכזו היא אותה העבודה התרבותית השגורה וזהו סמלה המוחשי. השפך אכן נאמן! יומם ולילה ניגר ולא יפוג. אך כשם שאותם עצי־הזית יכול אתה למלאותם לא אבני־שדה, אלא “אבנים טובות ומרגליות”, ויכול אתה גם להכניס אל קרבם כלוב מלא זמירים שהם לאביב ירונו, ולפריחה ולתחיה, והעצים בנביבות תוכם יישארו, ורוחות הקור והשממון יוסיפו יחלחלו בהם, ככה גם יכול אתה למלא את מוחו של אדם כל מיני דעות והשקפות ואידיאולוגיות נאורות מאוד ומתקדמות מאוד, והאדם ברישו יעמוד, ריש נפשו ושממון נביבותו הפנימית.

ועם השממון והנביבות הזאת חיים המוני־המוני אדם את חייהם, ועמו עומדים הם גם בשורותיהם של כל האירגונים והמפלגות והתנועות, ואף התנועה הסוציאליסטית, ועמו אפשר שיבואו בני־אדם גם בגעשן ולהבן של כל המהפכות. וקלני מזרועי, עמו אפשר גם שיוציא אדם את נשימתו האחרונה על הבריקדות, כשהדגל מתנופף מעל לראשו הצונח.

ואם יש “קרבנות” אידיאה שדמם צועק אלינו בעלבון־עולם – הם הנם הקרבנות. כי יהי שמבחינה אובייקטיבית יש למלחמתם ולמותם של אלה ערך מכריע ב"מלחמת הקידמה" האנושית, אבל חייהם הם כשלעצמם ובתוך עצמם הרי אינם אלא כחליל זה שמאן־דהו עומד ומפיק דרכו את שירתו הוא. ויהי שהשירה שירת־מקדשים נשגבה, אבל הם, הם? והרי האדם, חייו של כל יחיד־אדם, הם לעצמם ובתוך עצמם הנם הערך המוחשי העליון על הכל.

עלבון ומעוּות… אך האם יש בכלל תיקון לזה, ואי הדרך אליו?

יש תיקון, ויש דרך לתיקון. והיא הדרך הקרובה ביותר והרחוקה ביותר – דרכו של האדם אליו, אל עצמו.

האדם עוצר ונושא בתוכו את כל עושרו של העולם ואת כל סתרי תעלומותיו. ולא עוד אלא שכל תפיסותיו של האדם באריג העולמי הן תפיסות חודרות, מהותיות רק במידה שהאדם חי את עצמו, את כל עומק עצמו. ואין האדם מתדבק במסכת האינסופית הקוסמית, ואפילו לא במסכת היסטורית־אנושית, אלא במידה שאותה המסכת מתילדת, כביכול, מתוֹהוּ־הראשית שלה בנפשו־פנימיותו של האדם, ומכאן חוזרת היא וניצבת לפניו בממשותה האובייקטיבית – הממשות הקוסמית או התולדית־האנושית.

כל עושרו וכל סתרי־תעלומותיו של העולם כולו טוען האדם בעצמו־בתוכו, אך דא עקא שערימות וערימות של חציצות מזדקרות בין האדם לבין עצמו, חציצות שרובן לא באו בראשית היווצרותן אלא לשמש ביטויים לפנימיותו של האדם, ולאחר מכן הן נעשות כממלכה עצמאית שמשתלטת על האדם, מקיפה אותו ומכסה ממנו את עינו־עצמו, וממילא גם את עינו של העולם כולו. חציצות־קליפות דקות, סמויות – והן מחומות ירחו עבות, ואותן קשה להבקיע כקריעת בריחי ברזל.

צבען של אלה שונה ומתחלף. אולם עצם ישותן – למעלה מכל תקופה! כי כשם שהילוד־האדם, כיצור חברתי, מוצא בסביבתו, בכל זמן ובכל התנאים, חיתולים מוכנים לגופו, כך מוצא הוא וימצא בכל זמן ובכל סביבה חיתולים מוכנים לרוחו. חוק חיים, חוק תרבות. נגדו אין עצה ואין מפלט. אלא שגם זו היא אמת, כי מכל האדם הנולד וחי תחת השמש, רק מעט מזעיר המה האנשים שדרך־חייהם היא דרך הצער והאגרא של הבקעת אותם החיתולים המוכנים ושל הליכה כבדה ובלתי־פוסקת אל עומק מיכרה עצמם האישי־האנושי. ויתר כל מרבית האנשים, המונהגים על המנהיגים יחד – כל ניע וכל ניד שלהם טבוע וגזור בגזרתם המוכנה מראש של אותם החיתולים והקליפות המקיפים אותם ודבקים בהם, וככה מוציאים הם את כל חייהם, ובלי דעת גם שהם באמת חיים “מעבר לעצמם” כביכול. מלבר. ושגם מיתתם וקבורתם תהא “מאחורי הגדר”, גדר עצמם. וכאן מקורו ועילתו של אותו השעמום והשממון המכרסם את מרבית האדם.

ושום כוח שבעולם, אין שליטה לו על אותה המעצמה המיוחדת הגודרת והחוסמת את האדם בעד עצמו, חוץ מכוח אחד. והוא שוב כוח רוחו־פנימיותו של האדם: שביב קטן אחד הנחצב מצור־לבו של האדם, אוכל ומכלה באותו השמיר והשית החוצץ יותר מכל מיני משואות ולפידים שמנפנפים בהם נגד עיניו ומעל לראשו של אדם ומזעיקים אותו ללכת אחריהם. צליל נאמן אחד הנידלה ומופק מעומק ההויה הנשימתית של האדם – הוא, אם תשמענו אוזן זר ואם לא תשמענו, מקרקר וחותר באותם קירות־יריחו הסמויים יותר מכל מיני כשילים וכילפות אשר יינתנו בידי האדם להרעיש בהם את מוסדות־עולם ולמגר, כביכול, גם את אלוהים מכסאו. ורק בהם, באותו ניצוץ־הפנים הנחצב ובאותו צליל־המעמקים הנאמן המופק, רק בהם ראשית היגלוּת פלא־כל־הפלאים לאדם, פלא עצמיותו־אישיותו, והיא היא גם ראשית היגלוּת הרז לאדם: עושרו של העולם כולו איהו?

כשאדם עוצם את עיניו – אומר התוכן אטיגון – הוא שומע את מהלך הזמן.

ולמראשותיו של יעקב – אומרת האגדה – נתקפלה כל הארץ.

ובמידה שהאדם שומע את הלך הזמן, הלך הנצח, מתוך פעימת לבו שלו, במידה זו שומע הוא אותו גם מגלגל החמה יומם ומן הכוכבים במסילתם לילה.

וכשהאדם מסתכל במרחבי היקום, כמבעד אשנב, מן “הארץ המקופלת בלבו”. אז ניבט אליו גם היקום כולו במראות חיים ובעתרת פלאים, ועשבים ואילנות אומרים שירה, והרים ובקעות אומרים שירה, וים אומר שירה.

אולם בלי פקיחות־עיניו וכריית־אזניו הלזו של האדם מן הפנים, מתהלך האדם כל ימי צבאו על האדמה מבודד, ערירי, נידח: עולם חוץ, קולות חוץ, מראות חוץ. ואף זה השפך של כל מיני תורות והשקפות ואידיאולוגיות הניגרות עליו בכל שעת־הפנאי שלו אינו אלא מגדיל ומעבה עליו את כל הקליפות המכסות ממנו את עינו־עצמו, וממילא גם את עינו־של־עולם כולו. תורות, השקפות, אידיאולוגיות – והנפש יבשה אין כל. ריקות ושממון.

אבל איך? איך לכוון, ואיך להנחות את האדם בדרך הקשה והחסומה הזאת? איך לפתוח, או, בדיוק יתר, איך לסייע לפתוח לפני האדם, ועוד גם בפני המון־אדם, את אלה המבואות שכה נשתבשו, מבואות האדם אל עומק־עצמו, עומק־פנימיותו?

איך? והרי זוהי השאלה שצריכה היתה להעלות בראש כל עבודת חינוך־ותרבות מכוּונת כשאלה העיקרית. ואז היו התשובות מתבקשות, והדרכים נבלשות ואז – בודאי שלכל החיים, חיי אדם, היו פנים אחרים וטעם אחר. אבל שאלה זו הרי איננה קיימת עכשיו אצלנו כלל. לה אין מציאות עתה בסדר היום שלנו, וכל מי שעומד עתה בשורותינו ומעוררה ומדבר גם בה, הרי הוא כמי שהיה עומד ומציע לרפא את האדם על פי ספר־הרפואות שנגנז בימי חזקיה, וככה גם מביטים אחריו. ומשום כך תימשך, כנראה, כאשר עד כה זו העבודה התרבותית אשר היא בעיקרה רק עבודה של “שפך מלאי”, עבודה שמתוכה אפשר שיצא המון אדם רואה את עצמו כאזרח העולם כולו, וכיודע פתרונים לשאלות כל המדינות וכל העמים כולם, אלא שלשאלה אחת קטנה לא ידע פתרון – לאותה שאלת השעמום והשממון אשר יקוססנו נצח: “ואני אנה אני בא?”

חבר־מורה סוציאליסט כותב:

“כל השאלות המופלגות מסוג “השאלות הנצחיות” – מה להן בחינוך שלנו? החינוך הסוציאליסטי תפקידו להכין חיילים עומדים בחזית המלחמה והנצחון שלנו, ואין מקום בו וזמן לכל אלה נבכי הרוח שאין להם סוף”.

ועל זה אני משיב:

כל נבכי־רוח־האדם הגדולים, וכל שאלותיו מני־עד, בשאלת מציאותו או אי־מציאותו של אלוהים, שאלת תבונת־עולם ותכלית־עולם, כל אלה השאלות שנהוג לסמנן בשם “השאלות הנצחיות”, נצחיותן אינה רק מצד השאלה שבהן, כלומר, מצד היותן תלויות עד כה, וקרוב לודאי שהן גם תישארנה תלויות תמיד כשאלות אשר אין עליהן תשובה חלוטה ופתרון מחייב־אחד: נצחיותן של כל השאלות הללו היא גם בקירבתן היתרה לנפש האדם, לחביוני החיים שלו העצמיים־העמוקים ביותר. נצחיותן היא כנצחיות השירה, כנצחיותו של כל אשר מפכה מעמקי הספירות האינטימיות ביותר של ההויה האנושית. כי דוקא הספירות הללו הן הנן מכורתן של כל “השאלות המופלגות הללו”, כאן עצב לידתן וכאן דמי־לבלובן. ואף אי־האפשרות לפתרן פתרון כללי אחד־חלוט – אף היא באה לא רק מחמת קוצר ההשגה האנושית, אלא גם מתוך זו הפנימיות הנשמתית שלהן. כי האם יש אשר הזולת ישיר בעדי את שירת חיי אני? והאם תושר פעם שירת־החיים האחת, החלוטה? ־ ־ ־

ואם רואה אתה עם זאת כי בני האדם אשר לבם ודעתם נתונים לשאלות וענינים אלה מעטים כל־כך, עמוד ואמור: וי, כמה מעטים האנשים שהם חיים באמת את עצמם! והרי רוב האדם אינו אלא מרחף כל ימיו על פני השטח העליון של עצמו.

הסיבות? הן, בהיקפן הכללי, ידועות: הלא הן אלה שבעטין נובלים מיליוני חיים ולבבות ללא דעת גם את שירה האהבה, שבעטין גם משׂרכים מיליוני אנשים עייפים את דרכם יום יום עם ערוב השמש והם גם את מבטם אינם תולים לראות בארגמן השקיעה אשר על ראשם ושגבה והדרה.

ועל הסיבות האלה אוסר האדם הדכא והעובד מלחמה! ומהן עלינו להשתחרר ולהיגאל! ואז, בהיגאל האדם – ומצא האדם את עצמו, וחי את עצמו, את כל מלוא־עצמו. ואז יהיו גם השאלות והענינים האלה אשר “לא מן הישוב” לשאלות חייו ועניניו של כל אחד. כי אכן פי אלף קרובים הם הללו להויית אדם נברא־בצלם מאלפי שאלות שוקקות אשר אינן מוּסרות עתה מעל שולחננו, ואנו כולנו שקועים בהן, אף גם לתיאבון.

– אז… ועד אז? ועתה?

ולזה יורשה נא לי להביא משל מתוך ספר אחד ישן.

שנים נפלו בידי שבאים ונמכרו לעבדים. לימים התפרצו שניהם וברחו מבית אדוניהם והם הולכים יחד דרך המדבר הנורא, שניהם צמאים למים. שניהם רעבים ללחם. השמים על ראשם נחושה והארץ ברזל, אלא שאחד מהם גלוי וידוע לפניו ששם, בישוב, מזומן הוא לכתר מלכות. ומי משניהם – שואל אותו ספר – יחזק ויאמץ יותר לעמוד בכל תלאות המדבר, ואת פניו בכל פעם לא יסב להביט אחורנית?…

ממה אנו בורחים, מתאמצים לברוח – את זאת יודעים ומרגישים אנחנו. ומחוז חפצנו – שמו הן נישא על שפתינו תמיד. אולם הדרך שמה, אם כה ואם כה נלך, היא בכל אופן ארוכה ונפתלת מאוד. וכמה נסיונות, וכמה מוקשים! והאם אחת היא – שואל אני – מה הוא הכוח אשר בו נלך: אם רק בכוחם של עינויי־התלאובות שלנו, בכוחו של הארס המוטל בנו על־ידי כל נחשי המדבר והמחלחל בכל טיפת דם וגרגר מוח שלנו, או אם נלך גם בכוחו של “כתר האדם” הצפוי משם, כתר אדם במלכות העתיד?..

והלוך בחיים בכוחה של מלכות העתיד ככוח ריאלי, הרי זאת אומרת: גלגל בפנימיות־הנפש את העתיד למציאות, להווה. הרי זאת אומרת: שלח שרשי־נפש כמוסים למרחקים ההם המתעלמים, והיזון וינוֹק מהם כינוק צמח מאדמת מטעו תחתיו, וזאת אומרת, למעשה, החדר במידת האפשרות בחיי האדם עכשיו, בהוֹוה אותן החוָיות ואותם הערכים הרוחניים אשר אז, שם יהיו הם השולטים בנו.

וכל “הנבכים” אשר הם באמת “נבכי רוח האדם”, ולא נבכיהם של תלושים, של נטולי־רוח אשר מספרם לא מעט גם במחננו – כל נבכי הרוח האלה ומצולותיו הם הלא מוֹתר היצור־האדם, חותם עליונותו, והם הם הנם ראש תכני־חייו ועושר־חייו של אדם־העתיד, זה אשר צריך לבוא לאחר אשר כבר יתמו מן הארץ כל אלה התנועות ו"החזיתות" שלנו כולן יחד – חזיתות אדם נגד אדם. והחינוך שלנו, במידה שיחתור לצקת בנפשו של האדם העובד, וביחוד בנפשו של הדור הצעיר, מעושרו ומיקרו זה של אדם־העתיד, במידה זאת יגדל ויעצם גם כוחם “כחיילים עומדים בחזית המלחמה והנצחון שלנו”.

ועוד זאת, ומעיקרא דדינא:

האדם אינו אמצעי. הוא אינו אמצעי לא למלחמת השטן ואף גם לא למלחמת השחרור והגאולה. ואם קוראים את האדם החי להילחם על פדות הדורות אשר יבואו אחריו, ואם תובעים ממנו אף למסור את נפשו שלו במלחמה הזאת – הקריאה והתביעה הזאת מוצדקת רק מפני שהקוראים מרגישים בנפשם ובחייהם הם כי במלחמה ובמסירות הזאת גדלה ומתעלה הרגשת הערך־העצמי של האדם, של זה האדם הלוחם, המוסר נפשו.

ערכו־העצמי של האדם, התעלות ההרגשה הזאת בו – זהו המבחן וזהו הצידוק של כל קריאה להתיצב תחת כל דגל, ואף תחת הדגל הסוציאליסטי!

ועתה שואל אני: כל אותם הנבכים, “נבכי רוח האדם שאין להם סוף”, המהווים הם ערך בחיי האדם, המעלים הם בו את הרגשת ערכו העצמי־האנושי או לאו?

ומן הרגע שאני משיב על שאלה זו את תשובת־האמת האחת: כן! – מן הרגע הזה שוב אין אלה מזדקקים למידת הערכה אחרת, כי הם נושאים בקרבם את הסגולה אשר היא היא המבחן העיקרי לכל התנועות והחזיתות והמלחמות שלנו כולן יחד ־ ־ ־

עצם השאלה הזאת: “מה לאותם הנבכים הרוחניים ולחינוך שלנו” – כמה נפסד היחס המובע בה לערכו העצמי של האדם, כמה נפסד וכמה מביש!

באלה ימי הזוועות והשוֹאה מה אדברה ומה אומר לנפשי?

אומר: זכור, ערכו ומבחנו של האדם אינם בכושרו וביכולתו להתהלך בגיא צלמות זה שלנו לבוש כגלית שריון קשקשים של אמונה ולחזות מתוך כל תהומות הרע והאופל חזונות הנחמה.

משאי הנחומים לא תמיד עדות הם לנושאיהם ולמטיפיהם כי הם עונקים את הררי־הנשף לצוארם וראשם הם יוצא ומתנשא מזה והלאה מזה ולמעלה, ושם, במרחק הנחשף לעיניהם, רואים הם באמת את אשר לא יראה ולא יחוש “העם ההולכים בחושך”.

הטפות הנחומים החגיגיים – האם בהן אינה מובלעת גם “ברכת הגומל” ותפילת־ההודיה של אלה שחמקו ונמלטו – ואם גם לעת־עתה – מכוס התרעלה ששתו הם, כל שנספו ונמעכו ונחנקו, ואשר עצמותיהם הטחונות צריכות, כידוע, לשמש “זבל משיחי” לדשן בו את קליפת כדור־ארצנו זו, למען תפתח ותצמיח לדורכים על הקברים ולמנחמים ומתנחמים את הישע ואת הצדקה

* * *

ועדיין תמה אני: מעט האמת ומעט הישרות שבלבנו, לב־אנוש עקוב, היכן מבוטא הוא: אם בזו שאגת הלא־בינוֹת, שאגת־הפלצות הפרדוכסלית: “אם יש צדק – יופיע מיד! אך אם אחר הישמדי יופיע – ימוגר נא כסאו לעד”, או באלה המנוני־הנחומים הנישאים על כל זבח ועל כל אינוס ושיקוץ וכיבוי אחרון־זיק־אור – – כאילו עוד יש, כאילו עוד יכול להיות לכל אלה אימי־היקום כולם אילו כיפורים, כאילו גם במוחנו אנחנו עוד תצויר איזו שהיא פדות לכל זה, איזה שהוא פיוס – – “אבינו שבשמים, מרא דאברהם, מי ראה כזאת, מי שמע כאלה – למלאות בורות מלאים תינוקות ולהשיב העפר עליהם, ועד שלושה ימים היתה הארץ עליהם עולה ויורדת שהתינוקות מפרכסים תחתיה” (מתוך תפילה מימי הבינים).

לא! לא בכושר וביכולת להתבצר במבצר האמונה והניחומים ייבחן האדם! האדם ומבחנו הם בכושר וביכולת לעמוד על משמרתו, משמרת האנושיי שבאדם, גם ללא שום התנחמויות בנחומי קץ. בכושר וביכולת לומר: על משמרתי אני עומד ומכאן איני זז אף שמתחת לעמידתי זו אין קרקע־עולם! על משמרתי אני עומד אף שאפשר מאוד שמה שהיה לפני, הוא שביסודו יהיה אחרי; ולעולם! ואף שאפשר מאוד שהחשכה והתוהו יבלעו הכל הכל. הנה כי כן יעמוד האדם, ובכך גם התגלותה והיוודעותה של המהות־האנושית לעצמה'

ומתוך זה גם קראתי את ברכת הועידה החקלאית של פועלי ארץ־ישראל ללוחמי החופש בספרד:

“הועידה שולחת ברכתה החמה ללוחמי הרפובליקה הספרדית העומדים במערכה רבת הסבל, הגבורה וההוד על חירות ארצם ועמם. עמדתכם האיתנה והאמיצה קידשה את שם האדם ושימשה אות ונחמה לכל צמאי גאולה וחופש”.

עד כאן – “כתב יושר דברי אמת”. עד כאן על החתום הלב ההומה והמתחמץ. אך משאני קורא את הסיום: “כמוכם כמונו קיבלנו עלינו את עול המערכה מתוך אמונה בנצחון החירות והצדק” – יודע הלב: כאן הסתתרות והתחמקות ממה שמקנן ומקונן עתה בסתרי תודעתנו כולנו, כי לא הם שם, ולא אנחנו פה קיבלנו עלינו את עול המערכה מתוך אמונתנו בנצחון הצדק!

אנחנו לוחמים את מלחמתנו האנושית הקשה, אנחנו עומדים במערכתנו העולמית הזאת מפני… שהיא מערכתנו! מפני שכובד משאה, אשר קרוב לודאי שהוא אף פעם לא יקל מעל האדם, הוא הוא נשיאת צלמנו עלינו, הוא משא גורלנו, משא יגונו וכבודו של האדם ביקום.

על משמרתי, על כן, אעמודה גם אם לא אצפה. בה אליט פני, בה אכבוש ראשי, אל חיקה אער נפשי ובה אפקיד רוחי. – –

ואם יש תוחלת, יסוד וזכות לתוחלת, ואם יעמדו, וככל אשר יעמדו איזו הצלה ואיזה רווח שהם – הם יעמדו מעמידת אדם שכזו, מעמידת האמונים אשר היא גם מעבר לאמונה, – –

אִישׁ אִישׁ כְּמוֹ מַסְמֵר רַגְלוֹ לִנְטוֹעַ.

וּלְכָל אֲשֵׁר יִקְרֵהוּ –

הִנֵּה כְּמוֹ עַמּוּד בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת

כֵּן יַעֲמֹד חָזָק – בַּל יַנַּח רֶגַע

קְטֹן מְקוֹמוֹ, בַּל יֵט מִנִִּי אֹרַח.

עָלָיו כְּגָמוּל כֵּן אֶת נַפְשׁוֹ יָשֶׁת;

יַבִּיט – וְלֹא יִשְׁאַל, יִשְׁמַע – אַל יַעַן;

יִמְאַס לְהִתְחַכֵּם יוֹתֵר; יַנִּיחַ

בַּקֵּשׁ גְדוֹלוֹת מֶנּוּ.

אָכֵן עַל מִשְׁמֶרֶת מַשָּׂא פְּקֻדָּתוֹ יָקוּם כַּשַּׁחַל.

(רמח"ל, “לישרים תהלה”)

*

ועולה עתה תכופות ומתיצבת לנגד העינים דמות אחת חרותה בזכרון מהימים ההם:

דמי לילה בעיירה. ליל אופל. אין כוכב. אין קול חיים. דממה אטומה, דוויה. ורק ממרתף במורד הסמטה מנצנץ אשנב: סנדלר יושב יחיד בלב לילה על דלפקו. עינו לא ישא אנה ואנה, שכמו נטוי, גבו כפוף, ולאור העששית האחת המבליחה פניו ועיניו לאמומו, למרצע, ובפטיש הך הך!

עתה עולה הדמות ומתיצבת כדמות גורל וכדמות צו אשר לאדם.

מחשכי עולים. אופל ואימה. ואתה כוף צוארך, כבוש ראש, כבוש עינים, ובפטיש הך והך, הך והך, – –

איש איש בפינתו ואיש איש בפעלו.

לא באמונה, כי אם באמונים. לא בהיות אסיר־תקוה, כי אם בהיות אסיר משמרת־המשא, – –

בזה יתגלה עתה ויתקדש האדם ושם האדם!

ככה אשיחה וככה אומרה לנפשי עתה, – –

כשאני אומר: גורלי הוא לחיות בתודעתו של האדם־בן־תקופתנו, אני עם זה גם אומר: גורלי הוא לשאת את מכאובי מחשבתי הביקורתית שהיא בימינו ניתחה ופוררה הכל עד כדי עירעורן של כל “הצבתות הראשונות” שבלעדיהן נבצר מן האדם להכיר שום מציאות שמחוצה לו. היא ניסרה, כביכול, ומוטטה כל גשרי המעבר ביני, הסוביקט, ובין העולם־האוביקט, ואני על ידה מוצג כמבודד בידוד־נצחים בהסגרי הסוביקטיבי ללא שום אפשרות מיפלש אל ה"עולם־כמו־שהוא" להכרת האמת כמו שהיא. “סגר בעדי ולא אצא”.

אפשר שהמבוכה הזאת של האדם אינה אלא סימפטום וביטוי למצב החולני של רוחו בכלל. נפגמו ונסתתמו באדם צינורות היניקה שלו מן השרשים השלוחים אל מעינות־העד הקוסמיים, ומתוך כך נשתחפה בו הצמרת הדקה העליונה – המחשב… אפשר. ואף קרוב לודאי שכך הוא. אולם הסברי זה הרי אינו משנה אף במשהו את העובדה. והעובדה היא, כי אני עתה, בתקופתנו זאת, יוצא מבית־הדין, שבו שופטת הכרתי את עצמה, נטול כל מצוקות החלט ומשולל כל ודאוּת של אמת אוביקטיבית. ומבית־דין זה וממשפטיו הרי איני יכול ואף איני רוצה להשתמט, כן הן “ממני ובי הוא”.

אולם מתוך כנוּת ונאמנות זו גופה אל עצמי, אני גם איני יכול ואיני רוצה להתכחש אל אשר מורגש וחי בי עם ומעבר למחשבה הדיסקורסיבית שלי על שאלותיה וניתוחיה כולם – מורגש וחי בי כעיקרה דוקא של כל הויתי האנושית ותמציתה. האפאראט המחשביי שלי אמנם בשלו: הוא שולח את כל קרני בדיקותיו המנתחות והמפרקות, ואני, כאמור, איני מטשטשן בי אף טישטוש כל־שהוא. אולם עם זה אני גם איני מטשטש בי אף במעט את כל עומק הרגשתי הפנים־פנימית והבלתי אמצעית. – ההרגשה, שעל־אף כל איזמלי הבקרתיוּת שבי, על אף ולמרות – –

צא וראה: המחשבה המנתחת־הבקורתית בהתפרנסה מעצמה מטילה את תהייתה וספקנותה אף גם על עצם מציאותו הממשית־האוביקטיבית של כל יצור אחר זולתי. ובתחום שיפוטה היא־לבדה, לחוקיה היא המחייבים־ההגיוניים, עלי לקבל גם את שפק הבלהות המבהה הזה. כלומר, עלי להניח גם את האפשרות הזאת של “אני ואפסי עוד” במובן הפשוט של המלים האלה, ועלי להוכיח את ההיפך. אך הנה ניגש אלי ברגע זה ילד קטן. שם ידו הקטנה־החמה בתוך ידי מתוך מסירות אמונים, ואת לבי כולו מציף גל רוך, רחמים ואהבה. וברגע זה לא שפקעה לפתע זכותה וסמכותה של מחשבתי בהעמדת השאלה ובהטלת זה השפק שלה העוקר הכל. חלילה! אלא שכל התחום המחשביי שבי, לכל חוקותיו, מכשיריו ואבזיריו ולכל האבטונומיה הפנימית שלו, הוא כולו נספג ונבלע ברגע זה ברשות הוויתי שלי הכוּלית שאת החלטיה וּודאיותיה היא נותנת בי מתוך־תוכה, באופן בלתי־אמצעי, מעבר לכל החיתורים המחשביים־ההגיוניים שלי.

כל קרבי בי משועים ומפללים לשלימות, לאחדות כל רשויותי בי. וזו האחדות אינה אלא בהשקפת־עולם שהיא ההתבהרות וההתבטאות המלאה גם של הרגשת העולם העמוקה־האינטימית, וללא שום שניות, הדחה ודחיקה. אך הואיל ומצד ההכרה המחשבית שלי, במבוכתה הנוכחית, השקפת־עולם כזו מנועה ממני, לא נשאר לי אלא להשלים את חיי ואת מידות חיי בתוכה של אי־השלימות הגורלית הזאת – לחיוֹתני בה כולי ללא שום הונאה והתעקמות והתאנסות כל־שהיא. וזאת אומרת: אני איני מקבל שום איסורים ועבותות על מחשבתי הבקורתית. שום גבולות ותחומים איני מציב לה, והיא אל הכל בי הורסת, אחר הכל מהרהרת, בכל שולחת את קרני אבחנותיה החדות ותובעת את האַמוּת ואת ההוכחה בפני משפטה היא, ובדרכי השיפוט העצמיים שלה. זו תפקידה וזו זכותה. ועל עצם החירות הזאת המחשבית־האנושית בי – גאותי ושמחתי! אך כשם שאני האדם נשמתי ונושם אוירו־של־עולם, ולא המתנתי ואיני ממתין להבהרת תהליך נשימתי על ידי “ההכרה המדעית” – כך איני תולה עתה באישורה או באי־אישורה, בהערכתה זו או האחרת של מחשבתי הבקורתית את אשר אני נושא־מרגיש בי כרוח־חיי וצור־חיי, כנשימתי־נשמתי בקרבי. בעצם, הרי בשום תקופה ובשום דור, בין שהאדם נתן לעצמו חשבון על כך ובין שלא נתן, הוא לא על המתן השכלי־המושגי לבדו חי ולא ממנו התפרנס, אלא שעתה אני נותן ונותן את החשבון הזה לנפשי. עתה מוכנס חשבון זה לתוך מודוס־החיים שלי המודע והמובהר. מחשבתי המנתחת מניחה, ותוסיף להניח גם כל מיני אפשרויות שבהן יש כדי להשבית כל ודאות החלט וכל ערך עליון־מוחלט, ועם זה ובתוך זה – דגלם של האמת והצדק הווה ויהיה עלי – ומדעת ובפקחון! – דגלם של ערכים עליונים, נצחיים, מוחלטים! מחשבתי המנתחת מניחה ותוסיף להניח גם אפשרות של עולם עיור, מת, עולם מיכני, שומם, ואני עם זה ובתוך זה אתהלך, ומדעת ומרצון גם אקרא להתהלכות בעולם בבחינת “בבית אלוהים אהלך ברגש”: עולם – סוד קדושים נורא. עולם – תעלומה חיה נשגבה, עולם אלוהיי! מחשבתי הביקורתית בוחנת ותוסיף לבחון את האפשרות שגם אני כל־כולי, ללא שיוּר כל שהוא, מוכנס ומובלע בתוך מערכת הסיבתיוּת הטבעית המסוגרת ובה וממנה כבר עומדים גזורים מני עד כל נקיפת אצבע ונקיפת לב שלי, כל ניע רגש וכל רחש רצון, וחירותי מאפע ואחריותי מאפע. וצדקותי וגם חטאותי מאפע. דמיון שוא, מישחק רמיה ותעתועים. ועם כל חשבונותי אלה, עמם ובתוכם אני תמיד עומד ותמיד אעמיד את עצמי מהכרה ומדעת לפני הדיין שבלב המביאני במשפט על כל הגלויות והנסתרות, מטפח על פני ומכני מכות־מרדוּת, ואני מצדיק דינו ומקבל דינו, כי “פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד” (תהלים). וכבר אמר האומר: האדם צריך שיהיה במוחו פילוסוף ובלבו משורר. אשרי התקופה שבה הפילוסופיה החפשית ושירת־הלב תאומות. אולם בתקופתנו, כש"הפילוסופיה המוחית" היא בבחינת “אין חובש מתיר עצמו מבית האסורים”, זה בית־האסורים של הסוביקטיביזם והרלאטיביזם, שהיא אסרה אותי ואת עצמה בתוכו ללא מוצא. עכשיו אני מתבסס ביסודותי האנושיים שלי בעיקר על “שירת הלב”, על קול צפונות הלב. ואני אף יודע נאמנה כי האישור עליהם מצד הפילוסופיה המוחית, גם אם יתמהמה, סופו שיבוא אף הוא! אך אם כה ואם כה, אני את בית־חיי לא אתן בינתיים לשלטון השאיה והשממון, ואני לפתחו קבעתי, ולפתחו אקבע את המזוזה שיד ה"שדי" שלה הוֹיה עלינו מתוך עמקי חביוני הוויתנו האנושית בכוליותיה לריבונות חובה ואחריות והחלטיות וקדושה. וזאת גם שעומדת ותעמוד לאדם תמיד, שבתוך כל הגיגי נכאיו, נכאי אנוש ויסוריו הגדולים לאין שיעור, עולה ותעל ממעמקיו גם תפלתו־הודייתו הכבושה:

יבורך הנעלם־על־כל־נעלם שעשני אדם, יבורך סלה!

שאלתנו הנוקבת אינה על עצם מציאותו של יסוד הטוב, יסוד האור באדם. במציאות הזאת אין לכפור. וכי מהו ומאין הוא גופו של הצער, של היגון הגדול המקנן בנו על קילקולו של עולם, על קרעו וענותו? וכי מה הוא ומאין הוא עצם זה הערגון וזו התפלה אשר לאדם תמיד לתיקונם של החיים והעלאתם וגאולתם במלכות הצדק, האמת, היופי?

אולם עצם הקילקול והמעוּות הזה הטעון תיקון הוא גופו מהו ומהיכן הוא? כלום סדרי־חיים פגומים אלה שאנו נתונים בהם, מציאות אנושית־חברתית זו שכל־כך מדכדכת, מעכירה ומשמה אותנו – כלום היא לא יסוד לה ביצרי לב־האדם שלנו העמוקים השרשיים? כלום לא מהם היא מתפרנסת עם שהיא חוזרת ומפרנסתם ובתוך אותו הערגון ובתוך אותה השוועה שלנו תמיד לתיקון ולגאולה?

השאלה אינה, איפוא, על מציאותו או אי־מציאותו של זה היסוד־באדם שאנו מסמנים אותו: יסוד האור, יסוד הטוב. מציאותו היא ודאית. הוא אתנו תמיד. הוא בתוך־תוכנו. אך השאלה הגדולה היא שאלת הכרעתו־נצחונו של יסוד זה. שאלת “הדברת קמיו תחתיו” – קמיו שגם הם ממנו ובתוכנו הם תמיד. ונצחון זה שהוא עיקר משמעותה של הגאולה הנכספת והמפוללת, התרחשות מופלאה עולמית זו ביצור־האדם, במין האדם – מה הבטחון שהיא בוא תבוא? והאם לא מלבנו, מלב האדם היודע את נגעי עצמו בקעה גם קינת־העולמים: “מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה… ואראה את כל העשקים אשר נעשים תחת השמש… ושבח אני את המתים… מן החיים אשר המה חיים עדנה” – –

ועומד האדם תוהה על עצמו ונבוך בתוך עצמו. ובצר לו מאוד – ופנה למעלה…

כי אמנם שום השקפות בנויות על יסודות נסיוניים ושום תורות ועיונים ספקולטיביים אין בהם לתת לנו את הבטחון בהכרעתו ונצחונו של יסוד הטוב והאור בתוכנו. את הבטחון הזה יכולה לתת לנו רק האמונה ב"אלוהים חיים מלך עולם". כאן האחרית נעוצה וצרורה בראשית. כי מי שעל הראשית אומר בלב שלם: “בראשית ברא אלוהים”, בלבו־בהכרתו של זה כבר נועדה ונחרצה גם האחרית… “והיה באחרית הימים – – – ומלאה הארץ דעה – כמים לים”. – –

* * *

לשאלות ולתהיות מחשבתיות יש אמנם מקום גם בתחומה של האמונה הזאת, והלא הן ששיברו את קולמוסיהם של הוגי־הדעות הדתיים בשאלת חירותו של האדם מצד אחד, והגזירה השליטה האלוהית מצד אחר. הקולמוסים נפרכו והפירכות במקומן עומדות. אך הלא זה מטיבה של ספירת האמונה הדתית שפתרונותיה אינם חיים מחיוביו של ההגיון השכלי שלנו, ואף הסתירות שמחשבתנו מגלה בתחום זה הן בסוף־הסופות מתישרות לא על ידי היישורים המחשביים שלנו, כי אם על ידי שיבתן אל המקור־המוצא, שבו הכל מתאחה ומתאחד ונבלע. “ואני בער ולא אדע – – אחזת ביד ימיני – צור לבבי חלקי” (תהלים, ע"ג).

ומשום כך, משום שרק האמונה באלוהים־חיים עורבת בפנינו את האדם לטוב, כלומר להכרעתו ולהשתלטותו של יסוד הטוב, ומשום שימינו אלה יש בהם כדי להפיל עלינו את האימה החשכה מכל האימות, האימה מפני האדם, שמתוכו, כמתוך קלחת שדים, הגיחו בימינו כל כך הרבה כוחות ויצרים שטניים־אפלים – מסתבר, משום כך, שהנפש הרגישה תרב עתה להתרפק על שערי אותו המקלט־המבטח היחידי, ומסתבר גם שלא מעטים יעמדו עתה לחתור תחת גדול כיבושי־הרוח שלנו, תחת האמנסיפציה של המוסר מעיקרי האמונה הדתית.

וסימפטומיים מבחינה זו דבריו של חבר סופר במחננו: “האמנסיפציה של הפוליטיקה, של הכוח, מעל המוסר היא המשך של האמנסיפציה שקדמה לה – האמנסיפציה של המוסר מעל מקורו. ומי שסמך ידו על ההפרדה בין ההומאניזם והדת, כבר סמך ביודעים ובלא יודעים את ידו על ההפרדה בין המוסר והכוח”.

רבים, כידוע, אנשי הדת הרואים את סיבת כשלונותינו המוסריים לא רק בהפרדתו של המוסר, כי אם גם בהפרדתם של המדע ושל חקרי שכלנו האנושי בכלל מעיקרי האמונה הדתית. אולם אנו, לתבוננותנו ולהבחנתנו, הן לא נשכח שההפרדה בין ההומאניזם ובין הדת התאזרחה, עד כמה שהתאזרחה, בתודעתנו רק בתקופה החדשה. ימי הביניים לא ידעוה. והתביעה “לאהבת אדם” שנישאה אז על כל השפתיים עם שליטתה־בכיפה של הנצרות – התביעה הזאת הרי לא בשם ההומאניזם ולא בשם הצוו המוסרי הצרוף באה, כי אם בשם הדת ועיקרי האמונה הדתית. אך כלום ההצמדה הזאת של המוסר אל הדת מנעה אז את שלומי אמוניה וחניכיה מערוך, למשל, לנו היהודים את התופת ומדורותיו כולן על פני האדמה ולשמש בהרבה דוגמה לחיל השטן בדורנו ובימינו? יתר על כן: כלום ההצמדה הזאת לא שימשה גם בסיס לכל מיני התורות הידועות שלא רק התירו דמי אדם, אלא גם קידשו את האונס והרצח ואף הטילום חובה בשם הדת ולשם גאולת נפשותיהם של בני האדם בדת, ב"דת האמת"?

אל נא נתלה, אם כן, את המוסר ופעולתו בדבר שהוא עצמו עלול להיהפך גורם אפל אם הוא אינו מתחדש ביניקתו מן המוסר ואינו מתעלה ומזדכך בו בהתמד. ותבורך ותאושר זו התבהרות ההכרה העצמית האנושית שהבחינה בייחודה ובעצמאותה של הרשות המוסרית בקרבנו. תבורך ותאושר כי – היא אמת! לא אמת מתקבלת דרך היקשים ועיונים מחשביים, כי אם אמת שניתנת ומתגלית לנו מתוך כל פנימיותנו, מתוך זה הצו־המחייב המפעמנו כהלמות לבנו ושעצם קטגוריותו אינו מותנית בנו בקבלת עיקר אמוני־דתי זה או אחר.

אולם השאלה הנוקבת הרי איננה, כאמור, על עצם ישותו ופעולתו של היסוד המוסרי באדם, כי אם על נצחונו של זה בהיאבקות העולמית שזירתה היא האדם, נצחונו על כל הכוחות והיצרים המאיימים עלינו ללא־הרף לגלגלנו השב וגלגל לתהומות האופל, התוהו, ההרס. והנצחון הזה – היש אשר יערבנו לנו מבלעדי הכרת הקשר שבין עליונות המוסר ובין “אל עליון קונה שמים וארץ” וחוקו חוק־עולם, ומלכותו מלכות כל העולמים?

וכאן הגענו לתחנת העמידה האנושית שלנו עתה, העמידה בפרשת נסיונו־של־איוב המחודש.

הויכוח בין אלוהים והשטן הוא ויכוח על האדם, על יסוד הטוב באדם, אם אמנם פועל הוא בו כיסוד טהור ומטוהר מכל פניות אישיות תועלתיות גלויות או מסותרות. “השמת לבך על עבדי איוב?” מתפאר היוצר ביצורו. אך השטן צוחק צחוקו. הוא, גם הוא יודע את האדם. הוא, גם הוא רואה לכל חמוקי לבנו. “אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו, ואל בשרו”… והמבחן הנורא החל. “עוד זה מדבר וזה בא” – – “ובכל זאת לא חטא איוב ולא נתן תיפלה” – –

נדם השטן. נדם צחוקו. ניצח אלוהים, כי ניצח האדם, יסוד יחודו של האדם. כי התגלע היסוד הזה באדם בכל טהרו.

נדם השטן, אך –

– – ויהי לתקופות שנים וישובו בני אלוהים ויבואו להתיצב על ד' ויבוא גם השטן בתוכם. ויאמר ד' אל השטן: השמת לבך על עבדי איוב אשר הסיתני בו חנם? ויען השטן את ד' ויאמר: הן אתה שכת בעד מוסרו בתתך בו אמונתך ותערוב את החיים ואת העולם בפניו לאחרית ולטוב. אולם שלח נא ידך בנפשו־באמונתו זו – – ויאמר ד' אל השטן: עתה הנה גם נפשו זאת בידך. ויצא השטן מאת פני ד', ואיוב יושב בבית אלוהיו ונר־תמידו עליו יהל. ויעמוד השטן ויקרא: מארבע רוחות בואו רוחות־התוהו ופחו! ותבא הרוח מן הישימון ותגע במסד הבית ויהיה לחרבה ולשאיה, ונר־אלוהים כבה, ועלטה היתה ואימה חשכה. ואיוב לא אמר עוד: ד' נתן וד' לקח, כי רוח התוהו נשבה על פניו והמלה מתה על לשונו. ואף אלוהים הליט פניו וידום, כי חרוד חרד מאוד על יצורו, על איוב: היסור עתה מדרכו? היתן עתה תיפלה בה? – –

– והיתן? האם נתן?

הוי, בל נתן! בל נתן! גדול כובדו של נסיון איוב האחרון הזה. אך ממנו גם כבודו והתגלות כבודו של איוב! ועומדו בעוז רוחו בנסיון הזה, לכתו בדרכו, “דרך אלוהים”, גם באין לו עוד המשען והמבטח באלוהים, הוא הוא נצחונו עתה הגדול של אלוהים על השטן בריבם על האדם. ואם יש אלוהים־חיים, אלוהים־אמת, הוא מהליכת הכבוד והיגונים הזאת של איוב־האדם אף יתגלה לו, יתגלה ויענהו אם מן הסערה ואם מן הדממה. – –

“ויען ד' את איוב ויאמר” – –

וחלקי וחלקנו יהא עם ההולכים העצבים האלה.