חבר־מורה סוציאליסט כותב:

“כל השאלות המופלגות מסוג “השאלות הנצחיות” – מה להן בחינוך שלנו? החינוך הסוציאליסטי תפקידו להכין חיילים עומדים בחזית המלחמה והנצחון שלנו, ואין מקום בו וזמן לכל אלה נבכי הרוח שאין להם סוף”.

ועל זה אני משיב:

כל נבכי־רוח־האדם הגדולים, וכל שאלותיו מני־עד, בשאלת מציאותו או אי־מציאותו של אלוהים, שאלת תבונת־עולם ותכלית־עולם, כל אלה השאלות שנהוג לסמנן בשם “השאלות הנצחיות”, נצחיותן אינה רק מצד השאלה שבהן, כלומר, מצד היותן תלויות עד כה, וקרוב לודאי שהן גם תישארנה תלויות תמיד כשאלות אשר אין עליהן תשובה חלוטה ופתרון מחייב־אחד: נצחיותן של כל השאלות הללו היא גם בקירבתן היתרה לנפש האדם, לחביוני החיים שלו העצמיים־העמוקים ביותר. נצחיותן היא כנצחיות השירה, כנצחיותו של כל אשר מפכה מעמקי הספירות האינטימיות ביותר של ההויה האנושית. כי דוקא הספירות הללו הן הנן מכורתן של כל “השאלות המופלגות הללו”, כאן עצב לידתן וכאן דמי־לבלובן. ואף אי־האפשרות לפתרן פתרון כללי אחד־חלוט – אף היא באה לא רק מחמת קוצר ההשגה האנושית, אלא גם מתוך זו הפנימיות הנשמתית שלהן. כי האם יש אשר הזולת ישיר בעדי את שירת חיי אני? והאם תושר פעם שירת־החיים האחת, החלוטה? ־ ־ ־

ואם רואה אתה עם זאת כי בני האדם אשר לבם ודעתם נתונים לשאלות וענינים אלה מעטים כל־כך, עמוד ואמור: וי, כמה מעטים האנשים שהם חיים באמת את עצמם! והרי רוב האדם אינו אלא מרחף כל ימיו על פני השטח העליון של עצמו.

הסיבות? הן, בהיקפן הכללי, ידועות: הלא הן אלה שבעטין נובלים מיליוני חיים ולבבות ללא דעת גם את שירה האהבה, שבעטין גם משׂרכים מיליוני אנשים עייפים את דרכם יום יום עם ערוב השמש והם גם את מבטם אינם תולים לראות בארגמן השקיעה אשר על ראשם ושגבה והדרה.

ועל הסיבות האלה אוסר האדם הדכא והעובד מלחמה! ומהן עלינו להשתחרר ולהיגאל! ואז, בהיגאל האדם – ומצא האדם את עצמו, וחי את עצמו, את כל מלוא־עצמו. ואז יהיו גם השאלות והענינים האלה אשר “לא מן הישוב” לשאלות חייו ועניניו של כל אחד. כי אכן פי אלף קרובים הם הללו להויית אדם נברא־בצלם מאלפי שאלות שוקקות אשר אינן מוּסרות עתה מעל שולחננו, ואנו כולנו שקועים בהן, אף גם לתיאבון.

– אז… ועד אז? ועתה?

ולזה יורשה נא לי להביא משל מתוך ספר אחד ישן.

שנים נפלו בידי שבאים ונמכרו לעבדים. לימים התפרצו שניהם וברחו מבית אדוניהם והם הולכים יחד דרך המדבר הנורא, שניהם צמאים למים. שניהם רעבים ללחם. השמים על ראשם נחושה והארץ ברזל, אלא שאחד מהם גלוי וידוע לפניו ששם, בישוב, מזומן הוא לכתר מלכות. ומי משניהם – שואל אותו ספר – יחזק ויאמץ יותר לעמוד בכל תלאות המדבר, ואת פניו בכל פעם לא יסב להביט אחורנית?…

ממה אנו בורחים, מתאמצים לברוח – את זאת יודעים ומרגישים אנחנו. ומחוז חפצנו – שמו הן נישא על שפתינו תמיד. אולם הדרך שמה, אם כה ואם כה נלך, היא בכל אופן ארוכה ונפתלת מאוד. וכמה נסיונות, וכמה מוקשים! והאם אחת היא – שואל אני – מה הוא הכוח אשר בו נלך: אם רק בכוחם של עינויי־התלאובות שלנו, בכוחו של הארס המוטל בנו על־ידי כל נחשי המדבר והמחלחל בכל טיפת דם וגרגר מוח שלנו, או אם נלך גם בכוחו של “כתר האדם” הצפוי משם, כתר אדם במלכות העתיד?..

והלוך בחיים בכוחה של מלכות העתיד ככוח ריאלי, הרי זאת אומרת: גלגל בפנימיות־הנפש את העתיד למציאות, להווה. הרי זאת אומרת: שלח שרשי־נפש כמוסים למרחקים ההם המתעלמים, והיזון וינוֹק מהם כינוק צמח מאדמת מטעו תחתיו, וזאת אומרת, למעשה, החדר במידת האפשרות בחיי האדם עכשיו, בהוֹוה אותן החוָיות ואותם הערכים הרוחניים אשר אז, שם יהיו הם השולטים בנו.

וכל “הנבכים” אשר הם באמת “נבכי רוח האדם”, ולא נבכיהם של תלושים, של נטולי־רוח אשר מספרם לא מעט גם במחננו – כל נבכי הרוח האלה ומצולותיו הם הלא מוֹתר היצור־האדם, חותם עליונותו, והם הם הנם ראש תכני־חייו ועושר־חייו של אדם־העתיד, זה אשר צריך לבוא לאחר אשר כבר יתמו מן הארץ כל אלה התנועות ו“החזיתות” שלנו כולן יחד – חזיתות אדם נגד אדם. והחינוך שלנו, במידה שיחתור לצקת בנפשו של האדם העובד, וביחוד בנפשו של הדור הצעיר, מעושרו ומיקרו זה של אדם־העתיד, במידה זאת יגדל ויעצם גם כוחם “כחיילים עומדים בחזית המלחמה והנצחון שלנו”.

ועוד זאת, ומעיקרא דדינא:

האדם אינו אמצעי. הוא אינו אמצעי לא למלחמת השטן ואף גם לא למלחמת השחרור והגאולה. ואם קוראים את האדם החי להילחם על פדות הדורות אשר יבואו אחריו, ואם תובעים ממנו אף למסור את נפשו שלו במלחמה הזאת – הקריאה והתביעה הזאת מוצדקת רק מפני שהקוראים מרגישים בנפשם ובחייהם הם כי במלחמה ובמסירות הזאת גדלה ומתעלה הרגשת הערך־העצמי של האדם, של זה האדם הלוחם, המוסר נפשו.

ערכו־העצמי של האדם, התעלות ההרגשה הזאת בו – זהו המבחן וזהו הצידוק של כל קריאה להתיצב תחת כל דגל, ואף תחת הדגל הסוציאליסטי!

ועתה שואל אני: כל אותם הנבכים, “נבכי רוח האדם שאין להם סוף”, המהווים הם ערך בחיי האדם, המעלים הם בו את הרגשת ערכו העצמי־האנושי או לאו?

ומן הרגע שאני משיב על שאלה זו את תשובת־האמת האחת: כן! – מן הרגע הזה שוב אין אלה מזדקקים למידת הערכה אחרת, כי הם נושאים בקרבם את הסגולה אשר היא היא המבחן העיקרי לכל התנועות והחזיתות והמלחמות שלנו כולן יחד ־ ־ ־

עצם השאלה הזאת: “מה לאותם הנבכים הרוחניים ולחינוך שלנו” – כמה נפסד היחס המובע בה לערכו העצמי של האדם, כמה נפסד וכמה מביש!