רקע
יצחק דמיאל
על אשר כה קרב וכה רחוק

בימי שבת ומועד, וביחוד בימות הקיץ הארוכים רואה אתה המוני אנשים בתוכנו מסתובבים אנה ואנה, תועים סתם כשעל פניהם ועל כל תנועותיהם נסוך שעמום דלוח ומתוך עיניהם נבטת שאלה אחת: אנא אני בא?

ושופך מרי שיחו חבר־פועל, והוא עובד במושבה קטנה בבנאות: את העבודה אני גומר בכל יום בארבע, שב אל הפלוגה, אל תוך צריפי. נח שעה, שעתיים. והערב – ערב־חורף ארוך. ומה הלאה? שם, בעיר…

כן. שם בעיר הרי גם עם תום כל מיני האסיפות וההצגות והסרטים, גם אז, אם רק הבשר אינו רפה, מי הוא זה שכופה אותך להיכנס אל פינתך ולהישאר פנים־אל־פנים עם עצמך־נפשך? והרי בכל הקרנות פתוחים עוד לרווחה בתי־הקפה עם כל מיני “התיבות” שבהם המתות והחיות: תיבות זימרה, תיבות משחק, תיבות להג. וגם כשנסגרים הבתים הללו, הרי הרחוב עודנו רחוב, והמדרכה עודנה מדרכה. כן, שם בעיר, בודאי שיש לו לאדם במה לצאת חוצץ נגד אותו האויב המסתורי – הזמן. שם יש במה להכריעו, לבלותו ־ ־ ־

“שאלת הזמן” המיוחדת הזאת העומדת לפני המון בני האדם שאינו יכול להישאר פנוי עם נפשו ולנפשו – היש לך עדות מעציבה יותר מזו על פנימיותו של המון האדם בעולמנו!

כי אין לזייף: אַל־נא נראה באי־היכולת הזאת את מנוסת־האימה ההיא, מנוסת אנוש מן החשבון האחד־הודאי המציץ על כולנו מחרכי כל שעות הויתנו, ואנו משתדלים בכל מיני השתדלויות להישמט מפניו, להחרישו ולהטביעו. אל נחליף אימי תהומות בעריית מישור אפור. הדבר הקוסס את רוב האדם בשעות הפנאי שלו, ביום פגרתו וחגיו, הוא השיעמום והשממון הבא מתוך דלות פנימית, מתוך נביבות! והיא היא גם הויתו הנפשית של אותו הפועל אשר באין לו איזו הצגת־ראוה, איזו התקהלות רותחת חש הוא את עצמו בזמנו הפנוי כאילו מן האויר שמסביבו ניטל החמצן: והעובדה הזאת יש בה למלא את לבנו יגון וחרדה.

עומד אדם ומדבר על סוציאליזם, קומוניזם, מהפכות־עולם, הולך אדם לגאול את האנושות כולה, והוא אינו יודע בשעתו האחת הפנויה מה לעשות בו בעצמו.

והן חינם גם לא ניגאל. המאזניים מאזני צדק. כל המהפכות שבעולם אף גרגר אחד לא יתנו לאדם יותר מאשר הוא יכניס בהן, ואף המשטר הסוציאליסטי – צלמו לא ישונה אף בתג אחד מצלמו של האדם מעצבו ועושהו.

צוחקים אנחנו עכשיו לתמימותם של הפועלים אשר אמרו לפנים לשבור את המכונות. אנחנו אומרים: הרווחה החמרית שבמשטר הסוציאליסטי מותנית בעושר הטכניקה והציביליזציה אשר במסגרתם יתגשם הסוציאליזם, אך מתי תהיה חרותה על לוח לבנו גם האמת הפשוטה, כי הרווחה הנפשית שבמשטר הסוציאליסטי אשר היא מטרת כל המטרות, היא מותנית כולה בעושר הפנימי, ברכוש התרבותי־הנפשי אשר בו נבוא וניכנס אל משטר המחר.

אבל כלום לא חרתה התנועה הסוציאליסטית על דגלה: חינוך ההמונים, וכלום העבודה התרבותית שלה אינה מכוּונת כולה להערות ולהכניס מלאי תרבותי נאור לתוך כל שעה פנויה של האדם העובד?

אין ספק! ואמנם ההגדרה ההולמת ביותר את זו העבודה התרבותית המקובלת היא הגדרתה כעבודה של “הכנסת מלאי”. אבל בזה מיעוט כוחה ובזה כשלונה.

על הרים בארץ ישראל אפשר לראות עצי זית עתיקים שתוכם נבוב. ובלילות החורף, לילות סער, יבואו הרוחות ויכרכרו בקרבם והם בסכנת נפילה. ומה עשו בעליהם? שפכו אל התוך הנבוב שלהם אבנים, וכבדו העצים ועמדו.

וכזו היא אותה העבודה התרבותית השגורה וזהו סמלה המוחשי. השפך אכן נאמן! יומם ולילה ניגר ולא יפוג. אך כשם שאותם עצי־הזית יכול אתה למלאותם לא אבני־שדה, אלא “אבנים טובות ומרגליות”, ויכול אתה גם להכניס אל קרבם כלוב מלא זמירים שהם לאביב ירונו, ולפריחה ולתחיה, והעצים בנביבות תוכם יישארו, ורוחות הקור והשממון יוסיפו יחלחלו בהם, ככה גם יכול אתה למלא את מוחו של אדם כל מיני דעות והשקפות ואידיאולוגיות נאורות מאוד ומתקדמות מאוד, והאדם ברישו יעמוד, ריש נפשו ושממון נביבותו הפנימית.

ועם השממון והנביבות הזאת חיים המוני־המוני אדם את חייהם, ועמו עומדים הם גם בשורותיהם של כל האירגונים והמפלגות והתנועות, ואף התנועה הסוציאליסטית, ועמו אפשר שיבואו בני־אדם גם בגעשן ולהבן של כל המהפכות. וקלני מזרועי, עמו אפשר גם שיוציא אדם את נשימתו האחרונה על הבריקדות, כשהדגל מתנופף מעל לראשו הצונח.

ואם יש “קרבנות” אידיאה שדמם צועק אלינו בעלבון־עולם – הם הנם הקרבנות. כי יהי שמבחינה אובייקטיבית יש למלחמתם ולמותם של אלה ערך מכריע ב“מלחמת הקידמה” האנושית, אבל חייהם הם כשלעצמם ובתוך עצמם הרי אינם אלא כחליל זה שמאן־דהו עומד ומפיק דרכו את שירתו הוא. ויהי שהשירה שירת־מקדשים נשגבה, אבל הם, הם? והרי האדם, חייו של כל יחיד־אדם, הם לעצמם ובתוך עצמם הנם הערך המוחשי העליון על הכל.

עלבון ומעוּות… אך האם יש בכלל תיקון לזה, ואי הדרך אליו?

יש תיקון, ויש דרך לתיקון. והיא הדרך הקרובה ביותר והרחוקה ביותר – דרכו של האדם אליו, אל עצמו.

האדם עוצר ונושא בתוכו את כל עושרו של העולם ואת כל סתרי תעלומותיו. ולא עוד אלא שכל תפיסותיו של האדם באריג העולמי הן תפיסות חודרות, מהותיות רק במידה שהאדם חי את עצמו, את כל עומק עצמו. ואין האדם מתדבק במסכת האינסופית הקוסמית, ואפילו לא במסכת היסטורית־אנושית, אלא במידה שאותה המסכת מתילדת, כביכול, מתוֹהוּ־הראשית שלה בנפשו־פנימיותו של האדם, ומכאן חוזרת היא וניצבת לפניו בממשותה האובייקטיבית – הממשות הקוסמית או התולדית־האנושית.

כל עושרו וכל סתרי־תעלומותיו של העולם כולו טוען האדם בעצמו־בתוכו, אך דא עקא שערימות וערימות של חציצות מזדקרות בין האדם לבין עצמו, חציצות שרובן לא באו בראשית היווצרותן אלא לשמש ביטויים לפנימיותו של האדם, ולאחר מכן הן נעשות כממלכה עצמאית שמשתלטת על האדם, מקיפה אותו ומכסה ממנו את עינו־עצמו, וממילא גם את עינו של העולם כולו. חציצות־קליפות דקות, סמויות – והן מחומות ירחו עבות, ואותן קשה להבקיע כקריעת בריחי ברזל.

צבען של אלה שונה ומתחלף. אולם עצם ישותן – למעלה מכל תקופה! כי כשם שהילוד־האדם, כיצור חברתי, מוצא בסביבתו, בכל זמן ובכל התנאים, חיתולים מוכנים לגופו, כך מוצא הוא וימצא בכל זמן ובכל סביבה חיתולים מוכנים לרוחו. חוק חיים, חוק תרבות. נגדו אין עצה ואין מפלט. אלא שגם זו היא אמת, כי מכל האדם הנולד וחי תחת השמש, רק מעט מזעיר המה האנשים שדרך־חייהם היא דרך הצער והאגרא של הבקעת אותם החיתולים המוכנים ושל הליכה כבדה ובלתי־פוסקת אל עומק מיכרה עצמם האישי־האנושי. ויתר כל מרבית האנשים, המונהגים על המנהיגים יחד – כל ניע וכל ניד שלהם טבוע וגזור בגזרתם המוכנה מראש של אותם החיתולים והקליפות המקיפים אותם ודבקים בהם, וככה מוציאים הם את כל חייהם, ובלי דעת גם שהם באמת חיים “מעבר לעצמם” כביכול. מלבר. ושגם מיתתם וקבורתם תהא “מאחורי הגדר”, גדר עצמם. וכאן מקורו ועילתו של אותו השעמום והשממון המכרסם את מרבית האדם.

ושום כוח שבעולם, אין שליטה לו על אותה המעצמה המיוחדת הגודרת והחוסמת את האדם בעד עצמו, חוץ מכוח אחד. והוא שוב כוח רוחו־פנימיותו של האדם: שביב קטן אחד הנחצב מצור־לבו של האדם, אוכל ומכלה באותו השמיר והשית החוצץ יותר מכל מיני משואות ולפידים שמנפנפים בהם נגד עיניו ומעל לראשו של אדם ומזעיקים אותו ללכת אחריהם. צליל נאמן אחד הנידלה ומופק מעומק ההויה הנשימתית של האדם – הוא, אם תשמענו אוזן זר ואם לא תשמענו, מקרקר וחותר באותם קירות־יריחו הסמויים יותר מכל מיני כשילים וכילפות אשר יינתנו בידי האדם להרעיש בהם את מוסדות־עולם ולמגר, כביכול, גם את אלוהים מכסאו. ורק בהם, באותו ניצוץ־הפנים הנחצב ובאותו צליל־המעמקים הנאמן המופק, רק בהם ראשית היגלוּת פלא־כל־הפלאים לאדם, פלא עצמיותו־אישיותו, והיא היא גם ראשית היגלוּת הרז לאדם: עושרו של העולם כולו איהו?

כשאדם עוצם את עיניו – אומר התוכן אטיגון – הוא שומע את מהלך הזמן.

ולמראשותיו של יעקב – אומרת האגדה – נתקפלה כל הארץ.

ובמידה שהאדם שומע את הלך הזמן, הלך הנצח, מתוך פעימת לבו שלו, במידה זו שומע הוא אותו גם מגלגל החמה יומם ומן הכוכבים במסילתם לילה.

וכשהאדם מסתכל במרחבי היקום, כמבעד אשנב, מן “הארץ המקופלת בלבו”. אז ניבט אליו גם היקום כולו במראות חיים ובעתרת פלאים, ועשבים ואילנות אומרים שירה, והרים ובקעות אומרים שירה, וים אומר שירה.

אולם בלי פקיחות־עיניו וכריית־אזניו הלזו של האדם מן הפנים, מתהלך האדם כל ימי צבאו על האדמה מבודד, ערירי, נידח: עולם חוץ, קולות חוץ, מראות חוץ. ואף זה השפך של כל מיני תורות והשקפות ואידיאולוגיות הניגרות עליו בכל שעת־הפנאי שלו אינו אלא מגדיל ומעבה עליו את כל הקליפות המכסות ממנו את עינו־עצמו, וממילא גם את עינו־של־עולם כולו. תורות, השקפות, אידיאולוגיות – והנפש יבשה אין כל. ריקות ושממון.

אבל איך? איך לכוון, ואיך להנחות את האדם בדרך הקשה והחסומה הזאת? איך לפתוח, או, בדיוק יתר, איך לסייע לפתוח לפני האדם, ועוד גם בפני המון־אדם, את אלה המבואות שכה נשתבשו, מבואות האדם אל עומק־עצמו, עומק־פנימיותו?

איך? והרי זוהי השאלה שצריכה היתה להעלות בראש כל עבודת חינוך־ותרבות מכוּונת כשאלה העיקרית. ואז היו התשובות מתבקשות, והדרכים נבלשות ואז – בודאי שלכל החיים, חיי אדם, היו פנים אחרים וטעם אחר. אבל שאלה זו הרי איננה קיימת עכשיו אצלנו כלל. לה אין מציאות עתה בסדר היום שלנו, וכל מי שעומד עתה בשורותינו ומעוררה ומדבר גם בה, הרי הוא כמי שהיה עומד ומציע לרפא את האדם על פי ספר־הרפואות שנגנז בימי חזקיה, וככה גם מביטים אחריו. ומשום כך תימשך, כנראה, כאשר עד כה זו העבודה התרבותית אשר היא בעיקרה רק עבודה של “שפך מלאי”, עבודה שמתוכה אפשר שיצא המון אדם רואה את עצמו כאזרח העולם כולו, וכיודע פתרונים לשאלות כל המדינות וכל העמים כולם, אלא שלשאלה אחת קטנה לא ידע פתרון – לאותה שאלת השעמום והשממון אשר יקוססנו נצח: “ואני אנה אני בא?”


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49376 יצירות מאת 2728 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!