[טו האיגרות, המתפרסמות בזה בפעם הראשונה בדפוס מתוך גוף כתב-היד שבארכיון המכון הביאו-ביבליאוגראפי “גנזים” בתל-אביב, נכתבו כולן אל הסופר והביבליאוגראף העברי ר' מנחם מנדל זלאטקין (מחבר הספרים “מספר הזכרונות של רב ליטאי”, “שמות הספרים העבריים” ו“ראשית ביכורי הביבליוגראפיה בספרות העברית”) איש רוסטוב, שלאחר גל הפרעות ביהודי רוסיה ב 1905 עקר לז’נווה, והיה ידידו הקרוב של בר-טוביה ותומך גורלו במשך שנים רבות. צרור איגרות זה נבחר מתוך האוסף הגדול של איגרות בר-טוביה אל זלאטקין, השמורות בארכיון “גנזים”.

כל האיגרות כתובות על גבי גלויות דואר, ללא ציון התאריכים ומקום היכתבן. על פי חותמות הדואר הוספתי בראש כל איגרת, בסוגריים מרובעים, את התאריך שלה ואת מקום היכתבה. שיניתי במקצת את הכתיב, כדי להקל על הקורא בן ימינו. בשולי האיגרות הוספתי הערות הסבר.

ג. א.]

א

Gen ēve, 18.II.09] ]

ידידי הנכבד!

את איגרתך ¹קיבלתי במועדה, ובירכתי בשמך בשלום את בית פאסמאניק ², בהסבא החילותי ובהנכדה כלותי, ולרבי דניאל אמרתי דברי כיבושין על שתיקתו, ואמר לי שזה כבר כתב לך תשובה על מכתבך. אם אמת בפיו, בוודאי נאבד המכתב בדרך. שמחתי לשמוע כי מאמרי ³עשה רושם. לשם כך נכתב. כלומר: לשם רושם המביא לידי מעשה, לא לידי התפעלות גרידא. ומה שאתה תמיה: הגם שאול בנביאים? – “כל ישראל נביאים הם, ואם אינם נביאים בני נביאים הם”. עתה הגיעה השעה הנחוצה (לעשות, לא לדבר – כמובן), ואם לא עכשיו –אימתי? אפשר וקרוב הדבר, שזוהי ההזדמנות האחרונה להחזיר את ארץ ישראל לשארית ישראל הצולעת והנידחה. הרבה סימנים יש לדבר. מן העיתונים למדתי שהטריטוריאליים באמריקה, ובראשם הדר. נ. סירקין ⁴, מי שהיה מנהיגם של הס“ס ⁵, עזבו את הטריטוריה שלא היתה להם, והלכו לדרוש בשבחה של א”י. איני יודע אם הדרשה תידרש והמקרא לא יצא מתוך פשוטו, או יהיה עכשיו מקרה יוצא מן הכלל, ואכמ“ל ⁶. בניך ⁷לומדים עברית ופוסעים פסיעה קטנה לפנים. אנכי חי פה כדרכי. בנוגע ליציאה לרוסיה הרבה מכשולים יש בדבר, ועל הכול חוסר ממון. אעפ”כ לכשתהיה משרה פחות או יותר הגונה אשתדל להתגבר כארי ולרוץ כנשר אל ארץ היוונים.

משה ⁸קורא ומספר מן הספר “שפת ילדים” ⁹ומעט מ“סיפורי המקרא” ¹⁰. אלכסנדר ¹¹יודע לקרוא ולכתוב, ולערך מאתיים מילים. הוא לומד את הספר "מראה עיניים ¹².

ושלום רב עליך מאת ידידך המברכך בברכת כוהנים

בר טוביה

Dr. F. Fr ä nkel, Gen ē ve, Plainpalais, Rue By Menn 7 I. Suisse.

ע"פ האדריסה הזאת אתה יכול לכתוב אלי לכשתיפנה. יקובל אל נכון.

ב

Gen ē ve, 14.XII.1909] ]

ידידי הטוב והיקר!

אני מודה לך על הדברים הטובים אשר דיברת באזני עם הספר. אינני מסתפק כלל בקב של חרובין כדבריך. אבל מה לעשות, וגם קב של חרובין זה הוא דבר המוטל בספק: חודש אחד ישנו וחודש אחד איננו. בעל כרחי למדתי את תורת ההסתפקות לכל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה ותרי"ג מכאובים התלויים בה. והדברים עתיקים.

בנוגע ל“ספר הנזירים” ¹³אין העיכוב מצד המחיר. רבי פישיל ¹⁴ נותן לי 20 רו“כ הבויגין ¹⁵, ואני כבר הסכמתי לזה מאין ברירה. אבל העיכוב הוא “הפופולאריות” של ההוצאה. אם תמצא מערכת “ספרות” כי הוא “די פופולארי” תדפיסנו. לתשובת המערכת אני מחכה בכל יום ויום שתבוא. הספר כולו יכיל לערך ששה-שמונה בויגין בפורמט של הביבליותיקה הוצאת “ספרות”. ומה שנוגע להוצאת כל כתבי שכבר נדפסו, העניין הוא כך: כל הכתבים יכילו, לדעתי, כט”ו בויגין לערך. הוצאת “תושיה” ¹⁶רוצה לקנותם מידי, אלא שהיא מציעה לי תנאים של גזלן, היינו: למכור לה את כל הכתבים לעולמי עד במחיר 10 רו“כ הבויגין, בפורמט גדול רב יותר מן הפורמט של הביבליותיקה הנזכרה. מובן מאליו, כי יכאב עלי לבי למכור עבודת שש שנים בפרוטות הללו, שנוסף לזה אקבלן רק לאחר צאת הקובץ לאור. על כן אני מבקשך, אם אפשר לך, למהר ולהודיעני באיזה אופנים תיאות “ספרות” להוציא לאור את כל כתבי. אפשר תואיל ה”ספרות" לקנותם לחמש שנים – או גם לעשר – במחיר של 15 רו"כ הבויגין של “ספרות”. אני מבקש אותך להזדרז למען אדע אם עלי ליפול בידי הגזלנים של “תושיה” או יש לי תקווה להינצל מהם. – הוגעתיך בעניני “מסחר” הללו, ואתה תסלח לי בטובך. את ילדיך אני מקווה לראות היום, ואת בית פאסמאניק ¹⁷מחר, ואברכם כולם בשמך. ולעת עתה שלום רב לך מאת ידידך ואוהבך המברכך ברכה כפולה ומכופלת

בר טוביה

ג

San Remo, 15.Iv.1912] ]

ידידי היקר!

כתבתי אליך לפני שנים שלושה שבועות בערך, לפי שראיתי מדברי מכתבך שאתה מוכן ומזומן ללכת לז’נווה. כתבתי על פי כתובתך להתם. היום הודיעה לי מרת אברסון ¹⁸כי אתה ברוסטוב, ולא באת לחג הפסח אל ביתך, ומכאן אנוכי למד שאיגרתי לא הגיעה אליך, ועל כן אנוכי כותב לך עוד הפעם מה שכתבתי שם. עיקר דברי שם היה דבר הנסיעה לארץ ישראל ששאלתני במכתבך. כתבתי לך, כי רוצה אנוכי לשמוע את חוות דעתך בנידון זה: אם אתה מוצא שאפשר לי לנסוע להתם ריקם, היינו: בלי כל משרה ותקווה למשרה? אין בכוחי להחליט דבר זה, ועל כן רוצה אנוכי לדעת מה דעתך בברור בזה, אף על פי שאין הדבר עולה על דעתי לעשות אותך אחראי לדבר זה. על יתר הדברים שכתבתי באותה איגרת לך אין כדאי לחזור עוד הפעם. העיקר הוא שתענה לי על השאלה הנזכרה. למען אדע אם עלי לחזור לז’נווה. ובמטותא מינך לבל תאחר את תשובתך, ואם אין לך פנאי תענני בטובך בקצרה. יחד עם זה תיטיב נא לשלוח אלי את הכסף שנמצא עוד בידיך, כי כבר אפס כסף, כמובן מאליו. איזה דברים שכתבתי כאן כבר נדפסו, ובוודאי קראתם, ועוד איזה דברים מונחים במערכות “העברי” ו“העולם” ומחכים למשפטם. פה האוויר הולך וטוב, אף על פי שעונת העשירים כבר מתקרבת לידי גמרה. באותה האיגרת כתבתי לך גם בנידון העבודה שאפשר למצוא כאן, היינו: שיעורים – אם יש תעודה למקומות הנצרכים. מה שלומך ומה מעשיך? כנראה טרוד הנך כעת יותר מדאי, ואינני רוצה להטריחך הרבה, ומברכך בכל טוב סלה ומבקשך לענות לי על מה שנאמר למעלה. ידידך הנאמן

בר טוביה

ד

[San Remo, 19.IV.1912]

ידידי היקר!

כמציאה הבאה בהיסח הדעת היה לי מכתבך שקיבלתיו ¹⁹אחרי שלחי לך את איגרתי השניה. בטוח הייתי כי תפקוד אותנו לחג הפסח, ועל כן כתבתי לך לז’נווה. יפה אמרת, שלא ז’נווה ולא סאנרמו יאים לי, ולא אנוכי נאה להם. ולא רק משום חוסר ממון. כמדומני אפילו מחוסר יצר הרע. חוששני, שבעוונותי הרבים זכיתי להיות בבחינת מרעיבו שבע ²⁰. בני סאנרמו – ובמידה ידועה גם ז’נווה – הם להפך, בחינת משביעו רעב. ולא סאנרמו לחוד ²¹- לא כל הריוויירה, היינו: ניצה הסמוכה, מאנטון, טור-קארלוס וכיוצא במקומות הללו, ששם מתרכזים כל החולים בתאוות ממון – הריוויירה היא בירת המשחק הרולטי ומרכזו – ובתאוות אחרות. בדקתי ומצאתי כאן שלושה מיני יהודים: בעלי כיסין גדולים, דרים באכסניות של גויים, ועושים גברא גברא לפי כוח גברא דיליה. זו כת ראשונה ועיקרית. כת שניה – אלו הבנים והבנות של הראשונים, שנחלו במחלת דמוקראטיה ושאר מחלות, ודרים בסנאטוריום של האשה הצנועה, זוגתו של רבן של כל בנות הגולה, פלחאנוב ²². כת שלישית – אלו יהודים בינונים, הדרים בשתי אכסניות יהודיות דכאן. וכל הכיתות הללו מביטות עלי – כשאני מזדמן להם דרך אגב – בחשד. עסקנים ישראליים כמדומני שאין כאן, מלבד הד“ר ולדימיר טמקין ²³(כתובתו אינני יודע, אפשר לכתוב על שמו באחריות, ובוודאי יקבל). עסקני המקום הם, כפי הנשמע: מרת פלחאנוב (כתובתה על שמה, יכולים להוסיף: (Sanatorium והד”ר פּוּריץ ²⁴מאודיסה (כתובתו על שמו). שני אלה הם המחזיקים בידי החולים העניים, כשהם מוכרחים לעשות זה מאיזה טעם שיהיה. על דבר העסקנים אשר בניצה הסמוכה, מהלך שתים שלוש תחנות מכאן – אינני יודע כלום. מה ששאלת אותי על דבר בן-עמי ²⁵אינני מבין את רמזיך, שאנוכי מתהלך עמו בקרי“. כתבתי לו שלוש פעמים מכאן, והוא השיב לי רק פעם אחת, כי הוא מדוכא בייסורי גוף ונפש – ומה אני יכול לדרוש ממנו אחרי הודעתו זאת, שהיא בוודאי אמיתית? – על הצעתך בדבר התמיכה ²⁶יכול אנוכי רק להודות לך בתודה רבה. פשיטי דספרי אינם מתקבלים מדי חודש בחדשו וקשה לסמוך עליהם. ולפיכך כמעט שאי אפשר הוא להתפרנס מחמישים ²⁷ודאי, וממאה ספק, בין כאן ובין בארץ ישראל. כמדומני שצריך לחזור לז’נווה, אף על פי שקשה עלי הפרידה מסאנרמו שלפי ערך טוב לי בה מאשר בז’נווה. פה קלה הנשימה והשמש מרפא בכנפיה. טוב היה אילמלי יכולתי לשבת בזה עד החודש אויגוסט מקודם לאקלימו של קיץ בארץ ישראל, שהוא חם ויבש יותר מדאי. אבל אינני רואה שום אפשרות לשבת פה עוד כשלושה חדשים וחצי בערך. פשיטי דספרי מתקבלים, בזמן שאני עובד עבודה רבה, קרוב לאלף פראנקים וגם מעט יותר במשך השנה. אולם בכל עמלי לסדר את משלוח המאמרים מדי חודש בחדשו – אין מערכות “העולם” ו”העברי" מסדרות את משלוח הכסף, ומשלמות פעם בשלושה ארבעה חדשים, ותמיד הן נשארות חייבות עד לחשבון. אילמלי היה סוקולוב איש הדואג לסופרים, אפשר היה לעבוד עבודה תמידית ב“הצפירה”. “הצפירה” יכולה לקלוט אל תוכה כל מה שנכתב על ידי במשך חודש. מה היא עושה? היא מעתקת על פי רוב קטעים ממאמרי הנדפסים במקומות אחרים. מובן מאליו שזה עולה לה בזול ופוטר אותה מתשלומין. כך דרכה של ספרותנו. לפיכך אינני יודע מה לעשות? פה טוב לפי ערך, אלא שאין כסף. בארץ ישראל אפשר גם כן טוב, אם גם פחות הרבה מפה – אבל גם שם כסף אין. בז’נווה יש לקוות לשיעורו של “הצהוב הקטון” ולשיעורך, וזה בערך מאה ועשרים או מאה ושלושים פר‘. אווירה של ז’נווה בימי הקיטור כמעט שהוא מחניק אותי, אבל אין אני רואה מוצא. בתוך המערכות מונחים מאמרים במחיר של מאה וחמישים או גם מאתיים פראנקים – אבל הן מדפיסות מעט, ומשלמות עוד פחות מזה. הוגעתיך בדברי, לפי שחפצת בהם, ואנוכי מצפה לכל מה שתענה לי, כי אתה הוא הנענה לי והמרגיש את מצבי בלי התחכמות, אלא דברים כמו שהם. את מאתיים הפר’ שבידך בוודאי תזדרז לשלוח אלי. ואני מברכך בשלום רב, מקרב ולב עמוק, בכבוד ויקר, ידידך הנאמן

בר טוביה

ה

[San Remo, 29.IV.1912]

ידידי היקר והטוב!

קיבלתי את איגרתך בצירוף מחאת הבאנק – מובן מאליו בתודה רבה. את מכתבך הסגור שאתה שואל אותי אודותיו קיבלתי, וגם כבר כתבתי לך תשובה עליו בשתי איגרות גלויות. בוודאי כבר הגיעו אל ידיך.

חכם אתה ומבין מעצמך שעל הבטחתך לתמוך בידי בסך של חמישים פר' לחודש במשך איזה זמן יכול אני להודות לך מקרב ולב עמוק. אולם יחד עם זה מבין אתה, שקשה להתקיים בסך כזה בין כאן בין בארץ ישראל. שכר העיתונים הוא שכר המתקבל במשך השנה, ואיננו בשום אופן שכר חדשי. טמקין ²⁸, כפי ששמעתי, נתרפא בזה והלך לו לעירו. נשארו רק הדר. פוריץ ²⁹מרת פלכאנוב “דואגי החולים”. ומה שנוגע לשאלת המקום – היינו לנסוע לארץ ישראל – תמיה אני אם אפשר לעת אשר כזאת – שעת חירום ³⁰וחום של קיץ – להוציא את הדבר אל הפועל. אף על פי כן מוכן ומזומן אנוכי לעשות ככל אשר תחליט. משעה שהעבירו את מערכת “העולם” לאודיסא ³¹לא נתקבל אפילו גליון אחד – האמנם הגיעו הדברים לידי כך שחדל “העולם” לצאת, או אין זה אלא הפסקה זמנית? כנראה עושים בני איטליה במזרח עסקים יותר טובים ממנו ³². הצי האיטלקי כבר ביקר את ארץ ישראל, וירה את חיציו בארות אשר לבנימין ³³, אף על פי שאנוכי העני בפוליטיקה אינני משיג מה היתה כוונתה של יריה זו? החושבת איטליה על כיבוש סוריה, אם אך “היושר האירופאי” יעמוד על צדה? לי נדמה שכל מה שאיטליה עמלה הוא רק לשם שכנתה אשכנז. מדינה זו, כלומר: איטליה, מלאה חלאה ועצלות ורפיון ידיים, ומחוסרת כל תיאבון של תרבות מודרנית בנוסח אשכנז, אנגליה ואפילו צרפת. ואם תאבה נפשך לשאוף פעם את אווירה של הריוויירה מוטב לך לשבת בניצה הצרפתית מאשר בעיירות דכאן. בשגם אנוכי מתיר לך לקנות גם וילה בסאנרמו. שלום וברכה ארוכה ותודה רבתי, מנאי ידידך הנאמן המצפה לדברי תשובתך

בר טוביה

ו

[San Remo, 31.V.1912]

ידידי היקר והטוב!

קיבלתי את מכתבך בצירוף הכסף – מובן מאליו בתודה עמוקה ובברכה. יהי רצון שירבו כמותך בישראל. עליך הכתוב אומר: אשרי משכיל אל דל. עוזר אל דל לא נאמר, אלא משכיל אל דל, ללמדך שאין אדם עוזר אל דל אלא אם כן הוא משכיל אליו. דבריך כמעשיך טובים ונבונים, אולם בדעתי להעמידך על הבירור בנידון שאלת צפת. שטות גדולה היתה זאת מצדי לעזוב את השווייץ וללכת למקום שאין מכירים אותי, כל זמן שאין סיפוק בידי לעשות ללוזאנה וכיוצא בזה. אולם שטות גדולה כמו כן תהיה זאת מצדי לעזוב את הריוויירה, שאווירה טוב ומיטיב לחולים שכמוני, כל זמן שתהיה פרוטה בכיסי. פרוטה – פשוטה כמשמעה. הגע בעצמך! ארץ ישראל ודאי וודאי שהיא ארץ ישראל, וגם אנשים וספרים יש בה. אולם כדי להתיישב בצפת עלי קודם כל להיענות עינויי דרכים – עכשיו דרך מצרים, מכיוון שסטאמבול סגורה ³⁴- ושם הרי אין גאז ומים בבית, ואלקטרון, ושאר מכשירים. אם במקום שכל זה מוכן ומזומן אפילו לעניים שבעניים, משק הבית מתנהל בכבידות – במקום שכל זה חסר, על מי יהיה כל חומר העבודה? הווי אומר: עלי. להשתכר שם אפילו פרוטה – ידוע שאי אפשר. לדור שם בקיץ – כמו כן אי אפשר כמעט. אפילו תושביה הדלים ממלטים את נפשם בימות הקיץ לפקיעין או לשאר כפרים. ועל אחת כמה וכמה שהגרים אינם באים אליה קודם לימות הסתיו, וכמו ששנינו במשנת הילל הרופא – דר. הילל יפה ³⁵-: “חולה, ואפילו סתם חלש, אסור לו לבוא לפלשתינה קודם עונת הסתיו”. אם תזכור כל מה שנאמר בזה, ומה שיש עוד להיאמר בזה, תכיר כי עלי לגור פה בלחץ ובדוחק כל זמן שלא נתדלדלה הסבלנות שלי, וכי אם יימצאו בישראל עוד שנים שלושה אנשים טובי לבב כמוך יעשו כל מה שבכוחם לתמכני פה, עד שייתקנו הפגימות שבבריאותי תיקון ראוי. מבין אתה שאינני אופטימיסט לחכות לביאתם של האנשים הללו, ואף על פי כן דומה שגם בלי דמי שבת וריפוי ובקבלת בושת וכלימה, עלי להתחזק בכאן ככל האפשר. והנני ידידך ואוהבך המוקירך והמכבדך והמברך אותך ואת כל בני ביתך בשלום רב

בר טוביה

העושים הילדים חיל בלימודים העברים? הלומדים הם בקצת חשק? ומה שלום מר סינגאלובסקי ³⁶?

ז

[San Remo, 22.VII.1912]

ידידי היקר!

קיבלתי את מכתבך בצירוף שטר המחאה. תודה רבה. מחכה אני למכתבך הארוך שהבטחת לכתוב אלי לכשתיפנה ותשבות מעט מעבודתך. מה שנוגע לשאלותיך הנני משיב לך בפרוטרוט על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. “אם אפשר להרוויח מעט בשיעורים באיטליה”? באיטליה בכלל אינני יודע. פה אפשר היה למצוא איזה שיעור עברי בוודאי, אילמלא היו מכירים אותי. מתגורר פה טמקין ³⁷הציוני המפורסם ודר. פוריץ ³⁸מאודיסה. אילמלי ידעו שאני סופר עברי אפשר שהיו עושים בשבילי איזה דבר. מובן מאליו, שלפנות אליהם בבקשה בלי מכתב תעודה – הוא דבר שאי אפשר לי. יהודים עשירים מרוסיה פוגשים פה, אף על פי שרובם כנראה מן המתבוללים הגמורים. “החושב אני לבוא לז’נווה או אולי אלך לארץ ישראל?” בוודאי אינני רוצה לחזור לז’נווה, אבל בדבר ההליכה לארץ ישראל אוכל לסמוך רק על שיקול דעתך. אם נראה לך שאפשר הוא הדבר ללכת שמה מזויין בהוצאות דרך לחוד ³⁹- אז אסכים לדעתך. מובן מאליו שאין בדעתי שתקבל על כך את האחריות – אבל אל חוות דעתך אני שומע. “מה הוא מצב בריאותי?” – פה הוא טוב מעט מאשר בהיותי בז’נווה… הכותב אני איזה דבר“? כן, כותב אני דברים קטנים בשביל “העולם” ו”העברי". בכלל אפשר לי להרוויח מעבודת הכתיבה – כשאשב לכתוב כראוי – עד מאה פראנקים לחודש ולא יותר. להתפרנס בסך כזה כמדומני קשה אפילו בארץ ישראל. בנוהג שבעולם מתפרנסים מן הספרות לא רק מן הכתיבה שכותבים עתה, אלא גם מן הכתיבה שכתבו בכלל, היינו מהוצאת הספרים. אבל אצלנו עוד רחוק הזמן הזה. אני מחכה איפוא לתשובתך ולחוות דעתך. ושלום וברכה רבה לך ולכל בני ביתך ממני ידידך הנאמן

בר טוביה

ח

[San Remo, 30.VII.1912]

ידידי היקר!

קיבלתי את איגרתך הגלויה עם הכסף – כמובן מאליו בתודה רבה ועמוקה. אתה שואל על החום פה. החום איננו כבר מנשוא. יש הרבה רוחות וגם מעט גשמים, שהם מצננים את האוויר. רק הזבובים והיתושים, אויבי האדם, רבים פה מעט יותר מדאי. אולם גם אותם אפשר לסבול במידה ידועה של סבלנות. מה שאי אפשר לי לגמרי לסבול פה היא דאגת הפרנסה. אנוכי כמשוגע ממש. נדמה לי, שכל השערים ננעלו לפני. העורכים חדלו לגמרי מהדפיס את דברי, ובעלי ה“ספרות” ⁴⁰סגרו את חנותם בשנה זו, ולמרות רצונם הטוב לי – לפי דבריהם – אנוסים הם לדחות את דבר הוצאת מחברותי לעידן ועידנים ופלג עידן. מה לעשות ידידי היקר? הרי אי אפשר לחיות בתנאים כאלה. אתה עושה רב יותר מאשר בכוחך בשבילי. יודע אנוכי זה, ויודע אנוכי להוקיר את זה. בכל תפוצות ישראל אין איש מבלעדיך שיתן לי עבודה ולא דמי בטלה. אולם אין הקומץ משביע את הארי. אנוכי אמנם אינני ארי, אלא יהודי חלש בלי מכנסיים ובלי נעליים, ואפילו בלי עזות ובלי חוצפה, אף על פי כן הצרכים מרובים, והחנווני איננו מקיף, ומי שהקיף תובע בפה כמנהג איטליה. אנוכי פשוט יוצא מדעתי. רציתי להיות מקריא עתונים לפני איזה יהודי אשכנזי הגר פה, ולא מצאתי חן בעיניו. אנא עוץ נא עצה מה לעשות – אם אתה יודע. למצוא מכיר שיכתוב להרב דניצה קשה קצת, אולם די יהיה אם יכתוב לו הרב דז’נווה מכתב טוב אודותי. שמא תהיה איזו תועלת מזה. הוגעתיך בדברי, ואתה בטובך אל נא תשת עלי עוון אשר חטאתי, כי קשה לי הדבר וצריך עיון גדול. ואתה שלום וכל אשר לך שלום, כברכת ידידך הנאמן

בר טוביה

ט

[San Remo, 19.XI.1912]

ידידי היקר!

באלה הימים קיבלתי את הכסף ששלחת לאחר שקיבלתי את איגרתך הגלויה. תודה רבה. מה שאמרת שאין מזל לישראל, יפה אמרת. אלא שאף על פי כן כמדומני שעד קונסטנטינופול לא יגיע הדבר, ותורכּיה האירופאית לא תתבטל עדיין ⁴¹. קשה להאמין שגרמניה ואנגליה עם אוסטריה-הונגאריה יסכימו למסור את מפתחות המזרח בידי העמים הבאלקאניים והעומדים מאחוריהם, היינו בני מזרח אירופה. ואם יגיע הדבר לידי כך, אז בוודאי תתבטל ממשלת התורכים גם באסיה, והאירופאים יחלקו ביניהם את תורכיה, וקרוב הדבר שאז תבואנה סוריה ופלשתינה לידי אנגליה, ומיושבי האי תבוא אולי גם תועלת לעם קטן ודל. – בוודאי קראת את הביקורת שבאה ב“העולם” ⁴²על “העתיד” ספר רביעי. המבקר הנכבד מדבר בטון של ביטול על מאמריהם של שני נכבדי פילוסופי ישראל בדור הזה, רבי דויד נוימרק ומר לודוויג שטיין, ומה שנפלא הוא ביותר, שהוא בא לידי מסקנה שאותה מביעים מר ש. א. הורודצקי וכותב הטורים האלה במאמריהם באותו ספר “העתיד”, מבלי לחשוב לנחוץ להעיר על זה, וגם בעל “העולם” ⁴³הקפדן הגדול, עובר על זה בשתיקה. הישרו בעיניך דברי במאמר הנזכר ⁴⁴? בוודאי כבר קראת אותם ביחד עם שאר המאמרים. מה מעשיך כעת? אצלי אין שום חדשות. שלום וברכה לך ממני, ידידך הנאמן

בר טוביה

י

[San Remo, 24.I.1913]

ידידי היקר!

קיבלתי את איגרתך הגלויה, אולם את הכסף לא קיבלתי עדיין, לפי שהכספים מתקבלים עכשיו על ידי הבאנק דוונציאה, והם מאחרים תמיד לבוא כעשרה ימים ויותר. בכלל אין האיטלקים זריזים כל עיקר, וכבישתם תוכיח, שהיא נמשכת עד עכשיו. הבאלקאניים ⁴⁵זריזים יותר וגם נשכרים יותר, ואילמלא אויסטרייך, ששיסתה בהם את רומיניה, ושאר מכשולים, שאירופה המערבית, בייחוד האשכנזית, שמה על דרכם, ודאי שהיו מגיעים לקונסטנטינופול. עכשיו דומה, שהמלחמה לא תימשך אם לא תתחיל מלחמה כללית באירופה, שהיא כמעט מן הנמנעות. הקונגרס הכללי שייקרא בוודאי בעוד זמן מה, דומה שייגע גם בשאלת היהודים בכלל ובשאלת הציונות בפרט, ואולי תצמח מזה תועלת כל שהיא. – במה שנוגע למצב בריאותי קשה לאמור דבר ברור. ודאי האקלים טוב הוא, אלא שתנאי החיים קשים קצת פה. ומה שאמרת שהנני בודד כערער בערבה – יפה אמרת, אלא שצריך לומר: יותר מערער בערבה, לפי שהוא מתבודד עם עצמו, ואנוכי – עם הרהורים שונים ומשונים, שעיתים הם מעבירים קצת על הדעת. העיר פלורנציה איננה קרובה ביותר לכאן, אולם גם רחוקה איננה, ואם יהיה בידי מכתב מליצה כהוגן, חושב אנוכי להתראות עם הפרופסור מרגליות ⁴⁶, שהוא ראש המדברים של היהדות הדתית והלאומית כאן. אפשר תצמח מזה איזו תועלת שתהיה. כאן קשה למצוא מכירים. אפילו עכשיו, בשעת הסיזון הגבוה, רואה אנוכי יהודים עניים: מן הנמושות. מכיר אנוכי רופא יהודי מעיירה רוסית קטנה, מתבולל על פי דיעותיו, ויהודי אומלל על פי תנאי חייו ומצבו בכלל. אולם אנשים עברים כהוגן וכהלכה תמיה אנוכי אם הם נמצאים כאן, ומי יכול לדעת איה הם אם גם ישנם. בוודאי תמצאך איגרתי הגלויה בעירך ברוסטוב, ועוד יהיה סיפוק בידך להשיב קודם שתפנה לז’נווה. ורק שלום עליך וברכה עמוקה מנאי, ידיך ואוהבך המוקירך והמכבדך

בר טוביה

יא

[Menton, 21.VI.1913]

ידידי היקר!

זה מעט קיבלתי את איגרתך הגלויה והנני מזדרז להשיבך. הכסף אמנם עוד לא נתקבל, אולם בוודאי יתקבל באלה הימים. ובכן תודה רבה ממעמקי הלב. בנידון השאלה על דבר בית מדרש למדעים ⁴⁷יכול אנוכי רק לחזור על מה שכתבתי זה כבר במאמר השמור בידי מערכת “השילוח ⁴⁸” שהפרינציפּ של עבודת התרבות בפלשתינה הוא זה: עבודת התרבות צריכה להיות מתאמת לעבודת היישוב ולצרכי היישוב הטבעיים – ובכן: יישובנו הקטון והדל, המתפרנס מן הנדבות, אין לו צורך טבעי בבית מדרש למדעים, ואפילו בגימנסיה. במה יש לו צורך? בבתי ספר כפריים. במה יש צורך לחובבי היישוב? בייסוד מושבות חדשות ובביסוס המושבות הישנות – אולם בכל אופן לא בבית מדרש למדעים, או יותר נכון: בבית מדרש לבטלנים מסוגם של בעלי העבירות העניים. ברם, אם נגזרה גזירה לייסד בית מדרש למדעים – יהיה מוקדש לעת עתה אך ורק לחכמת ישראל. הד"ר יוסף קלוזנר הבטיח אמנם לפרסם את מאמרי זה, אולם בינתיים קפץ ופירסם את מאמרו שלו ⁴⁹, כדי שהמאמרים האחרים יהיו “כיהודה ועוד לקרא”. רואה אתה כי קצר המצע מהשתרע ⁵⁰, ואנוכי מברכך מקרב ולב עמוק בבריאות הגוף והנפש, אותך ואת בני ביתך, ואת מר פרלמוטטר ובני ביתו, מנאי ידידך הנאמן המכבדך והמוקירך

בר טוביה

יב

[Cabb ė -Bocquebrunne pr ē s de Menton, 2.VII.1913]

ידידי היקר!

קיבלתי את הכסף – כמובן בתודה רבה. מדוע לא כתבת על דבר מצב בריאותך? הניצלת מן הנגע בזכותם של המים? באיגרתך הגלויה שקיבלתי לפני זמן מה, ושבוודאי גם קיבלת את תשובתי אליה, שאלתני אם מסתפק אני בכתיבת מאמרים לחוד ⁵¹, או מתעסק הנני גם בכתיבת ספרים שלמים. לעת אשר כזאת אין מקום להדפיס בו ספרים שלמים. “תושיה” ⁵²בוחלת בי ובעבודתי כפי הנראה, וה“ספרות” ⁵³, שהדפיסה את כתבי, שבתה מעבודתה. ה“מוריה” ⁵⁴דורשת חוברות קטנות מן הקטנות, ובתנאי שתקיפינה עניינים שלמים. המאמרים הנדפסים ממני הם פרקים מספרים שלמים, שאמנם אינני זריז לכתוב את כל פרקיהם כולם, לא רק מסיבות התלויות בי, אלא גם מסיבה האמורה: על מאמרים ישנה עוד דרישה כלשהיא בהוצאותינו – אולם ספרים מדפיסים על פי רוב איש איש על חשבונו, ואחרי כן באות ההוצאות ומזכות אותך בפירמה שלהן, ומטפלות במכירתם. אומרים שיש פרוגרס ותחיה בספרותנו, ואנוכי מסופק בזה כל עיקר. לכשתרצה תודיעני מן הנעשה והנשמע, ועל הכול משלומך וממצב בריאותך אם הוטב, ורב שלום עליך וברכה רבה מנאי, מידידך הנאמן, המכבדך והמוקירך

בר טוביה

יג

[Cabb ė -Bocquebrunne pr ē s de Menton, 24.IX.1913]

ידידי היקר!

לפני ימים אחדים כתבתי אליך, כשגברה עלי יד העניות, והנה קיבלתי גם את כספך שלך – כמובן בתודה רבה – גם את כספם של בני רוסטוב ⁵⁵- ברכה תבוא לראשם – וירווח לי מעט. מה שהעירותני על דבר רבי יצחק הצרפתי, נדמה לי שלא טעיתי, לפי שהמקדימים חושבים שכתב את מכתבו במאה השלוש עשרה, והמאחרים חושבים שכתב אותו במאה החמש עשרה, ואם כן הספק הוא בזמן קרוב למאתיים שנה כמו שבא גם במאמרי ⁵⁶. מאמרו של בן אביגדור כנגד אחד העם ⁵⁷הוא מעין מעשה חם שראה את הערווה ומיהר להתריע עליה, אולם את יכלתו הספרותית של אחד העם, המגיעה לידי גאוניות, איננו רואה. ובכלל, אם אחד העם, הארי שבחבורת הסופרים, איננו כלום, כי אז הדיבור על הספרות העברית מעורר אירוניה ולא יותר. מאמרו של רבי פישיל ליאחובר ⁵⁸כתוב ברגש ובכשרון, אולם גם בהגזמה מרובה שאין לה אפילו יסוד כל שהוא. ומה ששאלתני על דבר ספרים וסביבה יהודית וכדומה, אין כאן בכפר שלי Cabb ē-Rocquebrunne prēs de Menion לא סביבה יהודית ולא יהודים ולא ספרים, אפילו צרפתיים, חוץ מן הספרים המעטים הנמצאים בידי והשמורים בראשי. אינני יכול כאן להשיג שום ספר, ו“העולם” בא לעיתים רחוקות מסיבה בלתי ידועה לי, ועל דבר הקונגרס ⁵⁹אינני יודע עדיין כלום. ושלום רב למר פרלמוטטר, ושלום רב וברכה רבה עליך ועל כל אשר לך. מנאי, ידידך הנאמן

בר טוביה

יד

Cabb ė -Bocquebrunne pr ē s de Menton, 7.X.1913] ]

ידידי היקר!

בתודה רבה קיבלתי את איגרתך הגלויה ואת מכתבך הסגור, אלא שלא יכולתי לענותך עד כה, לפי שאנוס הייתי לשנות את מעוני באלה הימים. והנה אשיבך קודם כול על דבר האנציקלופדיה ששאלת. לפני תשעה חדשים בערך הודיעוני מקריית פטר ⁶⁰, שנתמניתי לעוזר בהאנציקלופדיה ⁶¹, ותיכף אחר זה קיבלתי גם הזמנה רשמית, בשאלה להמציא למארקון את הרשימה של הערכים באותיות א' וב' שהנני מקבל עלי לכתבם. יחד עם זה נתפרסמה בדפוס רשימה של הסופרים שהבטיחו את עזרתם להאינציקלופדיה, ובה נדפס גם שמי. אנוכי נזדרזתי לשלוח על שם העורך את הרשימה של הערכים שלי, וביקשתי שיזדרז להשיבני כדי שאוכל לגשת אל העבודה. אולם כל תשובה על מכתבי זה ששלחתי באחריות ועל שאר איגרותי הגלויות לא קיבלתי, והסחתי את דעתי, כמובן, מכל העניין. אם אפשר לך להשתדל עבורי עכשיו בדבר קבלת העבודה – תבוא ברכה על ראשך. יכול אנוכי לצאת מזה לעיר שיש שם ביבליותיקה עברית גדולה – כגון לפלורנציה הקרובה בערך, ואם יהיה צורך בדבר גם לעיר אשכנזית – לכשאקבל עבודה תמידית. בנוגע למינימום של העבודה ושכרה הנחוצות למחייתי, כמדומני שיש צורך במאה רו"כ לחודש כדי שאוכל להתקיים עם בני ביתי ⁶², ומובן מאליו שאם גם יציעו פחות מזה אקבל את העבודה. המקצועות שהייתי בוחר בהם הינם: תולדות ישראל בזמן הבתים, חקר הפילוסופיה הדתית הישראלית, ומאמרים על הספרות העברית. התרגומים ודאי שאינם לפי רוחי, ולא הייתי רוצה בהם. אלה הן תשובותי על שאלותיך, והנני מברך אותך ואת כל אשר לך בכתיבה וחתימה טובה, מנאי

בר טוביה

טו

Cabb ė -Bocquebrunne pr ē s de Menton, 18.XI.1913] ]

ידידי היקר!

קיבלתי היום את הכסף ששלחת אלי – בתודה רבה כמובן מאליו. בדבר האנציקלופדיה ⁶³אתה אומר שאפנה ישר לקריית פטר ⁶⁴. אולם כבר פניתי ופניתי אל העורך ⁶⁵, וגם אל ידידנו רבי דניאל פאסמאניק ⁶⁶, והם אינם משיבים אפילו מלה אחת – ומה אוסיף לדבר על אוזן לא שומעת? אם יש תקווה שיענו – הלוא זה בוודאי על דבריך שלך, אם לא יכבד עליך הדבר לכתוב אליהם. בנוגע להגימנסיה הירושלמית ⁶⁷לא קיבלתי עדיין תשובה, אולם הדר. נ. טורוב ⁶⁸בוודאי יענה אם רק יהיה לו מה לענות. מכיר אנוכי את האיש ואת שיחו, ואינני מסופק בו. – ומה שנוגע לעלילות הדם ⁶⁹- מה נאמר ומה נדבר לאויבינו נפש. בוודאי יחדשוה עלינו לא פעם, ולא רק במזרח אירופה כי גם במערב אירופה. גם כאן השנאה לישראל גדולה ונוראה, וצריך רק שבעל פוליטיקה יבוא וישתמש בה לצרכיו שלו וימצא אזניים קשובות. – דרך אגב אודיעך, שבני רוסטוב לא שלחו בחודש הזה מאומה ⁷⁰. כשתראם תדרוש בשמי בשלומם, ותשאל אותם על הדבר ותיטיב להודיעני. ובכן שלום רב עליך, וברכה רבה מנאי, ידידך הנאמן המצפה לדברי תשובותיך

בר טוביה

[עשר האיגרות, המתפרסמות בזה הפעם הראשונה בדפוס, נעתקו מתוך גוף כתב-היד שבידי מקבלן, הרב צבי יהודה הכוהן קוק (ראש הישיבה המרכזית העולמית בירושלים), והן חלק קטן מצרור איגרות בר-טוביה שנכתבו אליו והשמורות בידו.

הרב צבי יהודה הכוהן קוק, בנו של הרב הראשי ליהודי ארץ ישראל, ר' אברהם יצחק הכוהן קוק ז"ל, פנה עוד ב 1910, בהיותו עדיין עלם בן 19, והוא אז יושב ביפו, בה כיהן באותו זמן אבין כרב העיר, באיגרת אל בר-טוביה, ובה הירצה לפניו על תכניותיו לייסוד במה ספרותית-מדעית לחידוש פניה של היהדות הדתית, וביקש את עזרת בר-טוביה. ואכן, בקובץ הספרותי-מדעי “התרבות הישראלית”, שהוצא בהשתדלות הרב צבי יהודה הכוהן קוק (יפו תרע"ג), השתתף בר-טוביה במאמרו החשוב “גלות בבל”. וכך החלה בין שני האישים האלה חליפת מכתבים ערה, שנמשכה כחמש עשרה שנים, ונרקמה ביניהם ידידות עמוקה, שהתבססה על רגשי הערכה הדדית גבוהה. בימי מלחמת העולם הראשונה שהה הרב צבי יהודה הכוהן קוק (יחד עם אביו הרב ז"ל) בשווייץ,והוא שנחלץ אז לעזרת בר-טוביה במצוקתו הכלכלית המחרידה, כשהלה נשאר באותם ימים ללא כל אמצעי קיום.

כל האיגרות המתפרסמות בזה, כתובות, כמנהגו של בר-טוביה, על גלויות-דואר וללא ציון התאריכים ומקום היכתבן. על פי חותמות הדואר הוספתי בראש כל איגרת, בסוגריים מרובעים, את התאריך שלה ואת מקום היכתבה. שיניתי במקצת את הכתיב, כדי להקל על הקורא בן ימינו, ובשולי האיגרות הוספתי הערות הסבר.

ג. א.]

א

[Gen ē ve, 27.I.1911]

אדוני היקר והנכבד מאד!

קודם כול אני מבקש את סליחתו על איחור תשובתי. מאיזו סיבה לא יכולתי להשיב תיכף ומיד על שאלת כ' בנוגע לסיבות הייאוש הנראה בדברי. אי אפשר להשיב בקצרה במכתב, וגם אדמה כי דבר זה מתברר בכתבי הנדפסים. כאן אוכל להעיר רק זה: מצד אחד אנו רואים את ישראל הולך ומתרחק מכל קנייני האומה, מסיבות חיצוניות ומסיבות פנימיות. הדחיקה מצד האויבים קשה במידה שרק אבות אבותינו בימי גלות ספרד וכיוצא בזה הרגישוה. והריקבון הפנימי הולך ומתגבר במידה שאין דוגמתה, כמדומני, בספר תולדות הפגעים שלנו. זאת מצד אחד. ומצד שני אנו רואים את הגויים – כלומר: את הטובים ואת הגדולים שבהם – עמלים בכל כוחם להוציא את הניצוצות הקדושים מקדשי קדשינו, ולהכניס אותם הכנסה פנימית אל תוך תרבותם שלהם. הכול כמו שעשו להיוונים ולהרומאים בגשמיות וברוחניות, ככה ממש הם חפצים לעשות ועושים לנו. אנחנו הולכים ורזים, והם הולכים וטובים ובריאים ממבחר פרותינו ומחלבינו. אדרבה, מי איש ישראל אשר עוד ניצוץ יהודי אחד בוער תחת האפר הצבור בלבו, ולא יתרעש למראה הכיליון הנורא של האומה והמחולות הפראיים והתרבותיים על חרבותינו? הנרות הללו, שהדליקו אבותינו בדמם ובמוחם, לא יכבו – אבל אנחנו מאבדים עכשיו את זכותנו מאפס אונים להיעשות מנורה להנרות הללו. הזכות נקנית בכוח, ואיה הכוח של האומה להשתמש בזכות אבות? – והדברים ארוכים וקשים כגידין, ושלום וברכה מאת מוקירו ומכבדו המצפה למכתביך

בר טוביה

בנוגע להמאמר שהעירני עליו, הינה גם את “הפלס” ¹גם את “הפסגה” ²לא ראיתי, וכתבי הרה“ג מיפו שליט”א ³נודעו לי רק משעה שהתחיל כ' לשלחם אלי.

ב

[San Remo, 29.II.1912]

ידידי היקר והחביב!

זה עתה הגיעני מכתבך בסאנרמו, אשר אני עצור בתוכה זה כשני שבועות. יודע אני כי עלי לבקש סליחה מאתך ומידידנו היקר מר יעקב הכוהן שכ“י ⁴על שתיקתי הארוכה. לא השיבותי לכם עד הנה לא מחמת איזו תרעומת של שטות, אלא לפי שלא יכולתי לכתוב לכם תשובה ברורה. הייתי תלוי כל החורף באוויר. אחדים ממכירי השתדלו למצוא בשבילי משרה ב”תחכמוני" ⁵לא הסכימו לתת לי משרה והאמת עלי להגיד לך, שאין אני מצטער על זה. אין בכוחי להיות מורה עכשיו, וגם משיעורים קלים שהיו לי בג’נווה הכרחתי למשוך את ידי. בכלל היו לי ימות החורף ימים של בטלה מחמת חולי. מה שנדפס ממני נכתב בקיץ בכפר שדרתי בו. בז’נווה האוויר רע מאוד בימות החורף, מלא לחות מזקת מאוד לבריאותי. וזהו הטעם העיקרי מפני מה רוצה אני לעזוב את העיר הזאת. בעזרת אחד ממכירי אפשר יהיה לי לשבת בסאנרמו כחדשים שלושה. ואז נראה איך ייפול דבר, אולי אהיה מוכשר לעבודה קשה כעבודת מורה. הדיבור קשה עלי מאוד. קלה ממנו עבודה של כתיבה, ולכן אני מבקש לי תמיד עבודה אשר כזאת. את הקונטרס העמוק של כבוד הרה“ג שליט”א על דבר “קרבת אלוקים” ⁶קיבלתי, ואני מודה לך במאוד מאוד על מתנה יקרה זו. מחכה אני למכתבך על דבר המאסף שלכם. תיטיב נא לשלוח אלי את מכתבו של ידידנו ⁷השמור תחת ידיך, ותמסור לו את ברכתי. עוד הפעם אני מבקש גם את סליחתך גם את סליחתו. ממני ידידך המצפה למכתבך והדורש את שלומך

בר טוביה

ג

[San Remo, 13.VIII.1912]

ידידי היקר והנכבד!

אנוכי שולח היום עוד שני דברים ⁸, אמנם קטנים, ל“התרבות הישראלית” ⁹, וחפץ אנוכי לאמור לך דברים אחדים בנוגע למאמר השני. קשה לקרותו מרוב תיקונים שעשיתי בו, ולהעתיקו הוא דבר שאי אפשר לי, הכותב בכבדות מרובה וביגיעת בשר ורוח. לפיכך תתן אותו בטובך לנער שיעתיקנו, ותשלם לו על חשבון פשיטי דספרי דילי. וגם תיטיב לעשות אם תחלק אותו לשישה פרקים קטנים: פרק אחד על הכפירה בכלל וההערה על עבודתו של אחד העם; פרק שני על מיכה יוסף ברדיצ’בסקי עד “כתבי הסופר הזה קוראים למלחמה על חיי הספרות בשם חיי הטבע”; פרק שלישי מכאן ועד י. ח. ברנר; פרק רביעי על י. ח. ברנר; פרק חמישי על ש“י איש הורוויץ; ופרק שישי – הדף המתחיל ו”אם לחשך אדם" וכולי. בוודאי לא תקצוף עלי שאני מלאה אותך בדבר זה, ותאמין שלא יכולתי לעשותו. מובן מאליו, שכל מה שמאיזו סיבה לא יכשר בעיני המערכת תיטיב להחזיר אלי. על המכתב הארוך כבר השיבותי לך איזה דברים, ואתה תיטיב להזדרז ולהשיב לידידך ואוהבך

בר טוביה

ד

Cabb ė -Bocquebrunne pr ē s de Menton, 18.XI.1913] ]

ידידי הנכבד!

שלחתי אליך לפני זמן מה מאמר ביחד עם איגרת גלויה, ואחרי כן קיבלתי את תשובתך. מבקש אתה את חוות דעתי בפרטיות על החוברת הראשונה ¹⁰. הנה היא: מי שקרא את שני המאמרים הראשונים, שהם כעין פרוגרמה, מחכה שיבואו מאמרים מתוך נקודת השקפה זו שבפרוגרמה זו, כדי לברר את השאלות העומדות על הפרק בדברים ברורים ואמיצים – אולם מכל המאמרים שבאו – שאם אמנם טובים היו כשהם לעצמם – רק אחד מטפל בשאלת החיים, היינו בשאלת הפוליטיקה, וגם זה מביע רק מחשבות כלליות – דברים הללו אמורים לא לשם קינטור, אלא בשביל החוברות הבאות הללו וחלק השירים צריך לתקן, וחלק הסיפורים צריך גם כן שיהיה. – ומה שאתה חוזר ושואל אותי בדבר שני מאמרי שלא הגיעו לידיך ¹¹, תמיה אנוכי לשאלה מה זו עושה, הלוא הודעתיך זה כבר, שהפוסטה דיפו המציאה תעודה רשמית כראוי וכצריך להפוסטה דסאנרמו, שהמאמרים נמסרו במועדם לתעודתם, ולכן עליך להמציא אל ידי תעודה רשמית כראוי וכצריך, שהמאמרים לא נמסרו. מדברי מכתבך הבינותי, שמאיזו סיבה אינך רוצה לבוא בדין עם הפוסטה דיפו, ואתה בוחר לשלם מקופת המערכת. והרי הדברים ברורים, שעליך לעשות אחת משתי אלה תיכף ומיד. ומה ששאלת אותי בדבר בריאותי, ואם יצאתי את סאנרמו לפי שנתרפאתי – עלי להשיב אותך שאנוס הייתי לצאת מסאנרמו מחוסר כסף, ולא לפי ששבתי לאיתני. כאן כפר קטון, וצרכי החיים בלתי יקרים כל כך. ובכן רב שלום עליך, וברכה רבה מנאי המצפה לדברי תשובותיך, ידידך הנאמן

בר טוביה

ה

Cabb ė -Bocquebrunne pr ē s de Menton, 4.VI.1915] ]

ידידי היקר!

מכתבי שלוחים אליך תמידים כסדרם, אף על פי שדבריך אינם מגיעים אלי, אלא לאחר ייאוש מרובה. זה עתה הגיעוני שתי איגרותיך הגלויות מזמנים שונים, ולמדתי מהם שגם דברי מגיעים אליך ללא כולם ולא בזמנם. מה שכתבת על דבר התוצאות ¹²העבריות ברוסיה הוא חדש בעיני, כי לא ידעתי מהן מאומה וגם אינני יכול להשתתף בהן, לפי שזה כבר נפסק משלוח המכתבים מהתם להכא ומהכא להתם ¹³. העיתונים הז’ארגוניים באנגליה ובאמריקה הם כמעט כולם ספרות השוק ואין להם צורך בעבודתי. “העברי” ¹⁴אמנם לא רע, אלא שאיננו משלם, ואפילו איננו שולח את העיתונים. אפשר תודיעני את כתובתו של הד"ר זידיל ¹⁵באמריקה, ואפנה אליו בבקשה לפרסם דבר מה בחוברת מיוחדת לכשיוכל. אולי תיטיב גם אתה לעוררו על זה. אקווה לשמוע חדשות טובות על התוצאה החדשה שרמזת עליה. איה ומה טיבה? אם יבוא דברי אליך, וכבדתני בתשובה מהירה. בוודאי יודע אתה שכספך ששלחת אלי קיבלתיו כמעט במועדו. בתודה עמוקה ובברכה רבה, ידידך הנאמן המוקריך והמכבדך.

בר טוביה

ו

Cabb ė -Bocquebrunne pr ē s de Menton, 14.XI. 1915] ]

ידידי היקר!

אם אמנם כתבתי לך בערב החג ¹⁶, הנני כותב אליך עוד הפעם, לפי שבינתיים נתקבלה איגרתך הגלויה שנתאחרה לבוא לרגלי טעותי. רוצה אנוכי גם להשיב לך תשובה מדויקת על כל השאלות ששאלתני בהיותך מתעניין כל כך במצבי, אם אמנם ידוע ידעתי כי אין בכוחך להקל את משאי, טרחי ועולי. בהיותי בז’נווה הרווחתי לפי ערך די צרכי, אלא שהעבודה היתה קשה יותר מדאי, גם בכמות גם באיכות, והביאה אותי לידי חולשה כזו, שהעוברים שפגשו אותי בדרך ביקשו פעמים אחדות להוליכני לבית החולים – דבר שאירע לי בברן. כאשר נוכחתי לדעת שאי אפשר יהיה להמשיך במצב כה עוד זמן רב את עבודתי, החלטתי לצאת לפראנקפורט ולבקש תרופה למחלתי, וגם הטבת מצבי הגשמי בכלל. אולם כל יודעי ומכירי הזהירו אותי לבל אלך שמה מבלעדי תעודות טובות. פניתי לכל היודעים אותי, וגם אליך, להמציא תעודות ממין זה בשבילי, אולם לא נעניתי. אז נמצא לי אחד מתלמידי שהבטיחני, כי אם אצא לסאנרמו ימהר לבוא אלי להמשיך את לימודיו במשך שנה בערך. אחד מידידי המציא לידי מעט כסף, ובזה באתי עם כל בני ביתי לסאנרמו. תלמידי זה לא עמד בדיבורו, ואנחנו נשארנו בעירום ובחוסר כול וגם חשדונו בכל רע, עד אשר ברחנו לנפשותינו מנטונה ¹⁷שחשבתי למצוא בה מכירים, וגם את שפתה ידעתי פחות או יותר. פה ביקשנו ומצאנו לנו דירה קטנה בכפר, הרחק מאדם העיר, ואנחנו חיים פה איך שיהיה בדחקות הגונה. מתחילה היינו מתפרנסים קצת מפשיטי דספרי שלי וקצת מתמיכות מכירי ששלחו לפרקים. משהתחילו המאורעות ¹⁸ננעלו הכנסותי, אלא שנמצא לי שיעור עברי בבית משפחה יהודית פליטת רוסיה שירדה מנכסיה. התשלומין היו בדוחק גדול, ועתה יצאה משפחה זו מפה לבקש אוכל לנפשה באשר תמצא. ניסיתי לפנות לאחינו שמרוסיה ושלחוני לאחינו האיטלקים, אחינו האיטלקים שלחוני לפאריז, והפריזאיים שולחים אותי לאמריקה. ובהיות שמצב בריאותי לא יתנני להרחיק נדוד לארץ זו, נשאר לי רק מוצא אחד קטן כחודו של מחט: להתלמד לכתוב קורספונדנטיות זשארגוניות לאמריקה – זה הכול. בנוגע לרבי זאב יעבץ נודעתי אליו לפני שנה ושלושה חדשים בערך על ידי יהודי אחד מאנטוורפן, החלפנו מכתבים עד יום צאתו ללונדון, ומאז אינני יודע מאומה מכל אשר אתו. שלחתי אליו לאנטוורפן את ספר הנזירים שלי וקיבלתי תשובה ממנו. אחרי כן כתב אלי עוד פעמים אחדות. את מאמר הביקורת על ה“תחכמוני” ¹⁹, שבו נגעתי בעיקר במאמרים “תום ושברון”, “טללי אורות”, “קרבת אלוהים”, הילל, ואת מאמר הביקורת על “בין מים למים” ²⁰נא על נס ממש. הגליונות אינם בידי. עורך “העברי” ²¹נשאר חייב לי כמאה פראנקים, ועל כל מה שכתבתי אליו לא השיב. אפילו את הגליונות לא שלח כסדרם. למר יעקב שמואל שיזאק צורי ²²כתבתי. את ה“תחכמוני” ספר שני לא קראתי, אלא את המאמר “קרבת אלוהים” ²³שהמצאת לידי. את שכר מאמרי “גלות בבל” ²⁴שלחת לי זה כבר. ואתה היה שלום וברכה, ובעיתות הפנאי כתוב לי מכל אשר אתך ואקרא את דבריך בחפץ רב כמובן.

בר טוביה

מה נעשה בכתבים ששלחתי לך ליפו ולא נדפסו? אינני יודע מהם מאומה ²⁵.

ז

Cabb ė -Bocquebrunne pr ē s de Menton 3.XI. 1915] ]

ידידי היקר, שלום וברכה!

אל נא תשית עלי עוון אשר חטאתי על אחרי את תשובתי עד כה. הלכתי פעמים אחדות לעיירות הקרובות לבקש עבודה, והייתי עייף ויגע יותר מדאי. רק זה עתה לקחתי עט בידי אחרי שני שבועות של פיזור הנפש מאין כמוהו, ותהי ראשית מלאכתי להשיב על המכתבים שקיבלתי. רוצה אתה לכתוב אודותי למכירי בז’נוה – מה תכתוב להם, והם לא ידעו אותו זה כבר? הרוצה והיכול שבהם כבר עשה מה שעשה וכבר רפו ידיו, והשאר – שאינם רוצים או שאינם יכולים. ובין כך ובין כך הדיבור עמהם למותר. להפך, אם אפשר לך לכתוב לעורך “העברי” – כתוב, אולי יעלה בידך להוציא ממנו את הכסף שנשאר חייב לי – כמאה פראנקים ואולי גם יותר. בנוגע להכסף שבידך מקופת “התרבות הישראלית” אינני יודע מה אומר לך: עשה כאשר יורך רוח מבינתך. הוצאת כתבי על ידי החברה שאמרת ²⁶- כמדומני לא עכשיו זמנה. ואולי מוטב היה להוציאם באמריקה? על דבר העיתון הז’ארגוני שכתבת אינני יודע מאומה, והוא הדין בנוגע ל“השילוח”. אם יש בידך ספרים חדשים חשובים אנא שלח מה שתוכל ותקבלם בחזרה, לכשתדרשם, בתודה רבה. הנני מצפה לדבריך. כנראה לא קיבלת את הברכה ששלחתי לך ולכל משפחתך בראשית השנה החדשה. והנני ידידך הנאמן, המברכך מקרב ולב

בר טוביה

ח

[Marseille, 31.VIII.1916]

ידידי היקר והטוב!

קיבלתי את שתי איגרותיך הגלויות ביחד עם הכסף שהואלת לשלוח לי פה בעיר מארסייל, ומטעם זה איחרה תשובתי כל כך, וגם עתה אינני יכול עדיין להשיבך על כל דבריך, כי זה כחודש ימים שאנחנו פה מתגלגלים מאכסניא לאכסניא, וטרם מצאנו לנו מעון, ושאון העיר מרעיש את אזני ומרגיז את עצבי ביחד עם כל הרוגז וכאב הנפש, עד שאין בכוחי לצמצם את מחשבותי אפילו לכתיבת מכתב. כבר היכרת מאיגרותי הגלויות בקיץ הזה, שאי אפשר להישאר יותר על הריוויירה למרות אקלימה הטוב והשוקט, שבשבילו עזבנו את ז’נווה. קיוויתי למצוא פה למצער את השיעור שהיה לי במנטון, יען כי בעליו גרים פה, ואמנם גם מצאתיו, אלא שיד האנשים האלה מטה לגמרי והם עניים באותה שעה, ועליהם לשלם קצת במזומנים וקצת בהבטחות, וכל זה בדוחק גדול. ואתה שלום וברכה, ממני ידידך הנאמן, המכיר לך תודה מקרב ולב עמוק

בר טוביה

ט

[nice, 16.II.1917]

ידידי היקר!

לפני שישה שבועות בערך, כשקיבלתי מאתך את הכסף בפעם האחרונה, הודעתיך כי שיעורי בעיר מארסיליאה כלו, יען כי הורי תלמידי שינו את מעונם לניצה, ובכן נשארתי בלי כל עבודה. לעבוד שמה עבודה ספרותית היה דבר שאי אפשר, לפי שחסרו כל תנאי העבודה, וקודם כול: מעון מיוחד. אחר זמן בא אבי תלמידי והפציר בי שאשנה גם אנוכי את מעוני, אף על פי שעליו להוריד את שכרי – או יותר נכון את הבטחת שכרי – כמעט עד החצי. באין ברירה הסכמתי גם לזה, כאשר כבר הודעתיך. פה ניגשתי תיכף ומיד לעבודת הכתיבה, ושלחתי לידידנו הד“ר י. מ. זלקינד ²⁷שלושה דברים קטנים, אלא שהוא שותק שתיקה יפה וארוכה. “העברי” שינה מעט את דרכו ²⁸- כמובן לא את מטרתו – ואינני יודע עדיין איך להסתגל לדרישותיו החדשות, לפי שעיקר עבודתי – עד כמה שעבדתי – היתה בשאלותינו הישנות. קיבלתי אמנם איזו הבטחה אחרת, אולם רק הבטחה, עד עתה למצער. בנוגע לדברי על דבר “עדה” ו”יהודית" ²⁹יש לי להוסיף עוד מה שנמצא בתלמוד ירושלמי, “עדה אמרה” במקום “הדה אמרה”, וכי “דה” ו“דית” שניהם סימני נקבה. ואתה היה שלום וברכה, ממני ידידך הנאמן המצפה לדבריך ולחדשותיך

בר טוביה

י

[Nice, 21.X.1921]

ידידי הנכבד!

קראתי את דבריך שהגיעוני זה עתה, ואני מוצא לנחוץ להעירך על ההבדלה שבין “האגודה” ו“העבודה” ³⁰. לדעתי העבודה צריכה שתהיה כללית, מכוונת לצרכי העם הישראלי, הרוחניים והגשמיים, המובנים לאמיתם, כלומר: מתוך הכרת המסלול התולדי של היהודים והיהדות בעבר, בחינת התנאים של ההווה והסתכלות עד כמה שאפשר בעתיד – כי בלי שלוש אלה אין כל ערך לעבודה בכלל, ומה גם לעבודה בעם עתיק ושונה מכל עם ולשון מכל הבחינות כעמנו אנחנו. ובכן: העבודה הספרותית צריכה שתהיה כללית ולא מפלגתית, ומכל שכן אגודית. ואולם אי אפשר בלי אגודה מאורגנת כהלכה ומספקת את כל האמצעים הדרושים לעבודה ספרותית ראויה לשמה של סופרים, שהספרות לא רק אומנות להם כי אם עבודת הקודש מרובת האחריות. – על שאלותיך הפרטיות אעירך, שלא הייתי מעולם בהאמבורג. עבודתי כולה מוקדשה להוצאת שטיבל שבאמריקה – להוציא את וארשוי – ואינני מפרסם בעיתונים אחרים אלא דברים שכתבתי לפני שנים, או שאין הוצאה זו רוצה להדפיס בלי שינויים – דבר שאין אני מסכים לו בשום אופן. בנוגע לתרגום כתבי הד"ר אשר ³¹אם הם מרובים אינני יכול לקבל עלי את העבודה, ואם מועטים הם הודיעני את תנאיך. אם יש בידך להוציא את כל ספר הנזירים שלי ³²תיטיב להודיעני את תנאיך, אולי אמצא אפשרויות להכינו. ושלום רב עליך, ושלך

בר טוביה

בדבר ה“אורות” ³³אינני יכול לכתוב עדיין.

[ג האיגרות המתפרסמות בזה בפעם הראשונה בדפוס, נעתקו מתוך גוף כתב-היד שבידי ד"ר מיכה בן-עמי, בנו של הסופר היהודי-רוסי מרדכי בן-עמי (1932–1854), שאליו האיגרות כתובות.

מ. בן-עמי התגורר בנים 1923–1905 בז’נווה שבשווייץ, ושם נכרתה ברית-ידידות בינו ובין בר-טוביה, ובן-עמי היה מתומכי-גורלו של בר-טוביה במצוקתו החמרית הקשה, שבה היה נתון במשך כל חייו כמעט. הידידות בין שני סופרים אלה מקורה היה לא רק באהדה אישית הדדית, אלא גם באחדות-דעות שבהשקפת-עולם: לשניהם היו משותפות ההערצה למסורת הישראלית והחיבה הרומאנטית להווי היהודי הדתי בדורות עברו. בר-טוביה טרח לתרגם לעברית מקצת מכתביו הרוסיים של בן-עמי (ראה להלן בביבליוגראפיה, ערכים מס' 263, 265, 266, 269, 269א, 269ב), וכן פירסם עליו מספר מאמרי הערכה (ראה להלן בביבליוגראפיה, ערכים מס' 36, 80, 84, 142, 211).

האיגרת הראשונה כתובה על גבי גלוית-דואר ללא ציון המקום והתאריך, שאני הוספתים, בסוגריים מרובעים, על פי חותמת הדואר. גם באיגרת השניה אין תאריך, ואילו בתאריך האיגרת השלישית חסרה השנה, ואני הוספתים, בסוגריים מרובעים על פי התוכן של האיגרות. שיניתי במקצת את הכתיב, כדי להקל על הקורא בן-ימינו, ובשולי האיגרות הוספתי הערות הסבר.

ג. א.]

א

[Nice. 10.III.1921]

ידידי היקר!

בערב שבת בין השמשות שלחתי אליך את כתב ידך, ואל הוצאת שטיבל את תרגומי, ולא היה סיפוק בידי לכתוב מכתבים, ואולם אחר השבת כתבתי לך דברים אחדים שבוודאי כבר קיבלתם. מה שכתבת על ביטול הסניף האמריקאי¹ ירא אנוכי אפילו להעלותו במחשבה, לפי שהוא מקור פרנסתי היחיד והמיוחד. “העם היהודי”² איננו משלם עכשיו כלום, ו“העולם”³ מדפיס מעט ומשלם פחות ממעט. לפני חדשים אחדים הודיעו מאמריקא ש“המקלט”⁴ נפסק והפחיתו את שכרי, ובחודש הזה עוד לא קיבלתי כלום, ואין אתי יודע עד מה. את כתובתו של מר שטיבל אינני יודע. בנוגע למשרת מזכיר בבית הרב קוק⁵ אינני יודע מה אומר לך. עשה כאשר יורך רוח מבינתך. בברכה לך ולכל אשר לך מקרב ולב עמוק,

שלך בר-טוביה

ואף אתה ידידי הנחמד, מר מיכה הרופא⁶, תעמוד על הברכה. את הצעיר שלך קיבלתי, כמובן, בסבר פנים יפות, ובוודאי אהיה לו להועיל בכל אשר אוכל. ומה שלומך? האתה עושה חיל בהלכות הרופאים? היש לך פנאי לדברי תורה, ומתי אתה אומר לעלות לארץ ישראל? ענייני שלי ידועים לך בערך,והנני שלך, המברכך בכל טוב,

בר טוביה

ב

[בראשית 1924]

לידידי היקר, למר בן עמי, שלום וברכה!

דבריך היוצאים מקרב ולב, כדרכך תמיד, נחתו כחיצים בלבבי, אף כי בעצם לא היו לי כחדשים, כי זה כעשרים שנה ואנוכי עודני בברן העיר, שכלו לי כל הקיצין, הן בענייני הפרט הן בענייני הכלל, שסגרה עלי ועלינו הדרך מבלי כל מוצא, כבר בימים ההם הרגשתי את המבול הנורא שהולך ומציף אותנו ומריק את נשמותינו, ומוסר את גוויותינו בידי הגויים. כבר אז ראיתי בחוש, מתחת להדיבורים המפוצצים והעוויות הגיבורים, את הדלות ואת השפלות ואת ההתבלטות בפני כל גוי קטן ומנוול, את הכיעור ואת הזימה ואת הזוהמא בכל עבר ובכל פינה. ראיתי שהקופצים בראש הם ריקנים והדיוטים וצבועים כמעט תמיד, ורודפים אך ורק אחרי הנאת עצמם, השררה והממון, וכיוצא באלו, ושכל אלו שעוד נשאר בהם מתחת לגלי האפר והאשפה ניצוץ קטן של כשרון של אמת ויופי פורשים לקרן זווית ובוכים, אם עוד לא יבש גם מעיינם זה, מעיין הדמעות. את כל זה, ורב יותר מזה, ידעתי גם ידעתי. ואף על פי כן, בשמעי את הדברים יוצאים מפיך על המצב של עכשיו, על אלו שראו בעיניהם את כל הנעשה, את נהרי נחלי הדמים של המון בית ישראל, והם לא רגזו ולא חלו – נדמה לי כי קדרו השמים עלינו, והתהום פתחה את לועה לבלוע חיים את השארית הנשארה. הלוא נורא הדבר: ישראל איננו מרגיש בעצמו, והגויים דווקא עכשיו מרגישים, הוי, כיצד מרגישים בו. – ומה שאמרת לכפר את פני על חטאים שלא חטאת, אינני יודע מה אומר לך על זה. הלוא למרות כל עמלי ויגיעי לעורר את היכולים ואינם רוצים להוציא למצער תרגום עברי מספר הילדות שלך⁷, שהיה בוודאי לעטרת תפארת לספרות זו – לא עלה בידי מאומה. לא אתה חטאת ואשמת כנגדי, כי אנוכי בלבדי אשמתי, לפי שלא בגדתי ולא גזלתי בעולם הבגידה והגזלה, הכחש והמרמה. כשעוררתי על אותו התרגום העברי רמזו מאחורי: יפה זה דורש לעצמו. ולא הועיל לי גם בהזכירי להם, כי לא נטלתי חלק בתרגום לחלק מכתביך שיצא באודיסא⁸ ואנוכי לא ראיתיו, וכי הסיפור שנדפס שם בתרגומי⁹ יצא לאור זמן רב קודם שכתבתי על חג היובל שלך. ואף עכשיו, כשאנוכי מקנא במצבי כשהייתי נותן שיעורים עברים או כשהייתי עובד אצל הוצאת שטיבל באמריקה – אף עכשיו הם מליזים אחרי: ראו, הינה הלה דורש בשבחם של יעבץ¹⁰ ורב צעיר¹¹, מפרסם דברים גם ב“הארץ” וב“הפועל הצעיר”, גם ב“התור” ¹², גם ב“התורן” ¹³ וב“הדואר”, גם באיזה עתונון “הירדן”¹⁴, גם בעיתונים ז’ארגוניים – ועדיין הוא מתלונן על עניותו. מעיד אני עלי שמים וארץ, שלא קיבלתי עד כה אפילו פרוטה אחת לא מיעבץ ולא מרב צעיר, לא מן “הארץ” ו“התור” ולא מן “התורן”, לא מן “הפועל הצעיר” ולא מן העיתונים הז’ארגוניים, שאפילו לא נשלחו לי. רק העתונון “הירדן” שלח לי פרוטות אחדות, ומן “הדואר” שהולך ומדפיס את דברי על הסדר ואף הגליונות אינם מגיעים עדי, הוצאתי בכבידות עצומה בימי הקיץ מעט דולרים. – ואולם נניח ייסורים של עניות ושאר ייסורים, הקשים אלף מונים מן הראשונים. הדיבור בכל זה לא די שלא יועיל, אלא שמסוגל גם לעורר גועל נפש, ומה גם שאין לחדש לך במסכת ייסורים, שבקי ורגיל אתה בה יותר מדאי – נדמה לי בכל זאת שטוב שאתה הולך סוף סוף לארץ ישראל, ואולי תזכה גם לתקן דבר מה. ובעמדך לפני כותל מערבי, לתנות על שלושת החורבנות, אל תשכחני, כי אתך אנוכי לבכות ענות עם אומלל ואובד דרך. ואתה שלום ולמר מיכה הרופא¹⁵ ולכל בני ביתך היקרים שלום. והנני שלך, המצפה לדבריך והדורש טובתך כל הימים

בר-טוביה

מרוב שיחי וכעסי שכחתי גם להביע לך את תודתי העמוקה על שלש מאות הפראנקים בקירוב, שהואלת לשלוח לי בטובך. ויהי רצון שתינצל בזכות זה אתה וכל אשר לך מן הדלות המחפירה.

ג

בחמישי לירח זיו [תרפ"ד]

ברוך אתה, בן עמי היקר, בצאתך מהלווציה הנכריה והנחמדה, שככה סבלת, שככה גם יצרת בתוכה, לאלות לערש מולדת האומה האומללה, שככה אהבת אותה, שככה שאפת אליה. יהי רצון שתשרה עליך הרוח הגדולה והקדושה המרחפת עוד על החרבות הנאוות והנעימות ביגון צערן, ותאמר שירה חדשה שכולה עברית.

ברוכים גם בני ביתך היקרים. ידידך עוז

בר טוביה.

שלום וברכה לידידי מר מיכה, ובקשה להודיעני מי ומי ההולכים מעמכם.