הקדמה

על קיומם של קנינים מוסריים נצחיים. ספורי־מאורעות אלה היו לו ספורי־גבורים, מצערים וגם מרוממים את הנפש – לא ממין הגבורה והנצחון של העמים שכניו, אשר נלחמו על גזל ועל חמס שבידם, אלא גבורה מוסרית של עדי־דמים היודעים את האמת ואת היושר ומוסרים את נפשם עליהם. לפיכך ספורי־מאורעות אלה הם בגדר הלמודים; קדמונינו רשמו אותם, למען ידע הדור האחרון, למען יאמץ את לבו לסבול ולהלחם כשם שסבלו ונלחמו הם. לא לאמץ את ידם, אלא לאמץ את רוחם של בניהם אחריהם אמרו. ספורי הצרות בעבר הם גם שירי נחמה לעתיד.

והדברים האלה היו נזכרים ונעשים בישראל בכל דור ודור; אלא שבימינו נשתכחו קצת ונדחו מפני יצירות ספרותיות חדשות. איך שנתיחס לספורים ופיוטים אלה, שהם באמת חוט־השדרה של ההסטוריה הישראלית – בכל־אופן אני רואה חובה לעצמי לאסוף וללקט את הרשומים ההולכים ונשכחים וללמדם את בני־דורנו. מלבד התועלת המוסרית המרובה שיש בזה אני מוצא בסדור הדברים ובפרסומם גם מעין תשלום חוב לקדמונינו, אשר אלמלא הם, אלמלא גבורתם במלחמה תמידית, היה עם ישראל עובר ובטל ונשכח מן החיים. באבדן עם ישראל היה שמש גדול אובד מעולם הדעות והמוסר. ואם עוד לא עמדו כל באי עולם על הבנת הדבר הזה – הרי עלינו, לכל־הפחות, להבין אותו על אמתותו.

רוב השירים והספורים הקבועים בספרי זה היו גנוזים, כי מפני המורא או מפני דרכי השלום השתיקו בדורות האחרונים את הדמעות. השמוש בהם בהסטוריה הישראלית היה מעט. בימינו נתגלו ונתפרסמו מתוך כתבי־יד כקובצים ועתונים שונים. אנו מוצאים בהם רשומים הסטוריים חשובים מאד, ראשונים במעלה. אבל בהיותם פזורים ורחוקים מעיני רוב הקוראים, הרי הם רק מין חומר היולי או מין אטומים נפרדים של ההסטוריה הישראלית. אותו הלמוד המוסרי, החנוך העממי, היוצא מן הספור ההסטורי, איננו בא על ידם. בפעם הראשונה נתאחדו בספרי הפרטים האלה להרצאה הסטורית שלמה. מטרתי היתה ליסד את המרטירולוגיה של עם ישראל על־פי הרשומים המקוריים בהסברה של הרצאה הסטורית. מטעם זה הקדמתי לרשומים אלה, הספורים והפיוטים, ברור הדברים ויחסם למאורעות הזמן, כדי שיהיו מובנים ומסודרים לספור שלם. במקום הצורך הוספתי קצת הערות מבררות את הפרטים הסתומים.

תשעה באב, תרפ"ג

מבוא

מי כתב מגילת תענית? אמרו: חנניה בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. אמר רבן שמעון בן גמליאל: אף אנו מחבבין את הצרות; אבל מה נעשה? שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין. (שבת דף י"ג עמ' ב').

א

ההסטוריקן יעקב בנש, ראשון חכמי אומות־העולם שהסתכלו במאורעות ישראל לא מתוך שנאה ובוז לעם הזה, עמד על הבנת ההסטוריה הישראלית והכיר את תוקף הטרגדיה שבה. הוא ראה בה מעין המראה, שנראה למשה בהר חורב: הסנה בוער באש והסנה איננו אכל.

תוקף הטרגדיה הזאת, פולחת לב, שאינה כדמיון פיוטי אלא במציאות, יכולים אנו לסמן בשתי מלות: ישראל בעמים. מזמן שנזדוג עם ישראל לשאר העמים, בין שהיה שרוי על אדמתו ובין שישב בארצות הגולה, שנאוהו שכניו ושטמוהו. לפעמים אמרו לכלותו ולאבד את זכרו מתחת השמים; ולפעמים ענו וסגפו אותו ביסורים קשים, יסורי הגוף והנפש – עקיצות של מחט תמידיות בבשר האומה הישראלית. הענויים האלה נקבעו בהסטוריה של עם ישראל. לפעמים אנו שומעים צעקת העם, הסובל מה שאין הפה יכול לספר ואין האוזן יכולה לשמוע; לפעמים הן דמעות שתקניות מרגיזות את הנפש עד היסוד.

לפני ימי דור אחד האמינו, כי הגיעה טרגדיה זו לידי גמר. וכשחשבו כן אמרו למצוא סבת השנאה העצומה הזאת, אשר נמשכה והלכה אלפים שנה ויותר. נדמה להם כי הגורם לזה היתה הפראות בבני־אדם, חוסר תרבות מוסרית. ועכשו, כשהתרבות המוסרית הולכת ומתפתחת, הולכת ומתקדמת, אין עוד מקום לשנאת־חנם זו, שהביאה את העמים מזמן לזמן לידי שפיכת דמים – ובכל הזמנים לידי ענויים ויסורים, שהיו מענים ומיסרים את ישראל.

בדורנו ובימינו רואים אנו, לצערנו, כי אין טרגדיה זו עדין בסיומה; אלא היא הולכת ונמשכת. כל תקופה הסטורית היא אחת הטבעות בשלשלת ארוכה זו, שאין לה הפסק. הצרות של עם ישראל באות תכופות, זו אחר זו. ואם ידמה לנו לשעה קלה, כי כבתה אש השנאה לישראל, הרי היא מתמדת ומהבהבת מתחת הדשן. ורוח באה, אפילו רוח מצויה, ומפיחה בה ומעלה שלהבת עצומה, כאותה שראינו פעמים אין מספר בהסטוריה הישראלית. דור הולך ודור בא – והשנאה לישראל לעולם עומדת.

ובכל דור ודור הסבות משתנות – או נראה לנו, כי הן משתנות. באמת רק הצרות מתחלפות; אבל הכל ממקור אחד יוצא.

ההסטוריה המקראית פותחת בפורענות. לפי הצעתה נמצא עם ישראל כמה מאות שנה בשעבוד קשה. שעבוד זה, שבא מתוך שנאה, התחיל בשעת לידת האומה. עם־כל־זה עלינו להבחין בין הצרות הראשונות ובין הצרות האחרונות. עד זמן גלות בבל סבל ישראל מה שסבלו כל העמים בשעה שהיו מנוצחים, בשעה ששלטה בהם אומה תקיפה. באמת זהו בכלל היסוד החברתי בדורות הראשונים: הגבור נצח את החלש והתעמר בו באכזריות מרובה. אין בין צרת היחיד, בזמן ההוא, ובין צרת הרבים ולא כלום. אם באים אנו לציר לעצמנו את מרירות החיים בתקופה הקדומה של ההסטוריה, “עת שלט האדם באדם לרע לו”, הרי היא מחרוזת של טרגדיות. את הטרגדיות הצבוריות אנו יודעים מתוך ההסטוריה; אבל הטרגדיות היחידיות נשכחו. אפשר, שזוהי המרירות הגדולה ביותר. סבלו בני־אדם יסורים קשים, ולבסוף נשתכחו לגמרי הם וצרותיהם.

תקופה חדשה התחילה בהסטוריה הישראלית באותו זמן שנזדווג ישראל לעמים אחרים, ואלה רדפוהו על יחוסו לאלהיו, על תורתו. זוהי תחלת עדות־הדמים של ישראל. משעה שהכיר העם במציאותו ההסטורית, בישותו ובאפיו המיוחד, אי־אפשר היה לו להטמע בגויים. ועם־זה אי־אפשר היה לו גם כן להבדל מהם. הרי שהיה חי בקרבם, ויחוס תמידי קשרו בהם. אותו היחוס הביא לידי חכוכים תמידיים, שלפעמים היו לשנאה עצומה. התחילו הגויים להעלות על דעתם, כי הם ועם זה אינם יכולים להתקיים יחד. עם זה שהוא חי בקרבם ואי־אפשר לו להתבולל בהם, הוא אויב לכל אדם, אבודו הנאה לעולם

התסיסה הראשונה היתה בין היוָנים במערב אסיה ובין עם ישראל בדורו של אנטיוכוס אפיפנס. בפעם הזאת נפגשו שני עמים זה בזה, שלשניהם היה אופי מיוחד ובולט בכל מקצועות חייהם התרבותיים, ושניהם הרגישו את יסוד מציאותם בתרבות מיוחדת להם, שהם מצוינים בה: עם ישראל בתרבותו המוסרית, שהיתה שקועה בתורתו, ועם יוָן בתרבותו האֶסתטית. בהשקפה ראשונה ידמה לנו, כי היתה תסיסה זו מלחמת רעיון אחדות אלהים ברעיון רבוי האלהיות. אבל באמת אין הדבר כן. עוד בדורות קדומים באו המשכילים היוניים בדרך ההסתכלות הפילוסופית לרעיון האחדות, אשר נתגלה לישראל בתורתם של הנביאים. גם אריסטו הכיר במציאות הסבה הראשונה, מחויבת המציאות, שהיא עלת כל העלות. זה יצא לו מתך ההגיון. וכשראו המשכילים היוניים את ישראל מיחדים את אלהיהם ומרחיקים מציורו כל מין פסל ותמונה, היו מקלסים אותם על זה. היהודים נחשבו בעיניהם היותם “הפילוסופים בקרב הסוריים”. סטרבו מהלל את משה, אשר הורה בתורתו, שאין לבני־אדם לכבד חיה או בהמה או עוף כבוד אלהים – מה שעשו המצריים – או לציר את האלהות בתבנית פסל ותמונה, כשם שעושים היונים; כי אין ראוי לאדם להשתחוות למעשה ידיו. אבל סטרבו מוסיף והולך, כי עם־כל־זה אין מן הראוי להיות יהודי; שהרי הוסיפו היהודים בזמן מאוחר כמה ענינים טפלים וקבעום בתורת משה.

הרי בדברים האלה טבע הנגוד מצד אומות־העולם לישראל על אמתותו. אפילו אלה, שעקר היהדות במושגי עבודת האלהים היה חביב להם, חשו בלבם נגוד עצום לישראל בחיים התרבותיים. תורת ישראל חנכה את העם משך כמה דורות והמציאה לחייו המוסריים והתרבותיים צביון מיוחד. שונים היו היהודים משכניהם בכמה מושגים עקריים מן הקצה אל הקצה. מה שנחשב לגויים היותו יפה וראוי – היה בעיני היהודים משוקץ ומתועב. כשמזדמנים שני עמים יחד, נבדלים זה מזה בתרבותם, טבע הענין מחייב, שלבסוף יהיה אחד נבלע בחברו. ואין מן הצורך, כי יהיה תמיד המעוט נבלע ברוב; אלא לפעמים גם הרוב נבלע במעוט – אם תרבותו של זה היא עצומה וגוברת על זו שכנגדה. אין הרוב הכמותי מכריע, אלא האיכותי. בנוגע לזווג עם ישראל עם היונים, היתה טמיעה ממין זה בגדר הנמנע; שהרי גם התרבות הישראלית וגם התרבות היונית היתה רבה באיכות. ומתוך שאי־אפשר היה להכריע בכח רוחני, אמרו היונים להכריע בכח חמרי. זהו הגורם האמתי לאותה התסיסה שהיתה בימי אנטיוכוס אפיפנס.

עוד בזמן קדום דן טציטוס במאורע זה מתוך שנאה ובוז לישראל. הוא אמר על אנטייוכוס אפיפנס, כי הוא עמל להמציא תרבות לעם פראי מחוסר תרבות. שיהיה סופר רומי אומר כן, זה תמוה; כי כל הסופרים הרומיים היו מגנים את המלך המבוהל הזה, שמעשיו היו נלוזים – מעשי שגעון. בטציטוס השכיחה השנאה לישראל את יחוסו לבני־עמו הרומיים. בדורנו נמצאו חוקרי ההסטוריה מסכימים לדעתו – ווילריך, וולהוזן, אידוארד מאיר ועוד. הם אומרים, כי באמת היה רעיון גדול כח מניע במעשי אנטיוכוס. חפץ היה לאחד את כל העמים במערב אסיה ואת מצרים בתרבות היונית וליסד ממלכה תקיפה עומדת בפני עריצות רומי. אלא, כמובן, היתה עין רומי צרה במושל זה והפריעה את מעשיו. לבסוף, מאחר שלא הצליח הדבר בידו, קמו עליו סופרי רומי, וגם הסופרים היוניים המחניפים לאומה זו, והשפילו את כבודו ושמו חרפה לדורות.

מה היתה מחשבת אנטיוכוס אפיפנס במעשיו אלה – אין אנו יודעים, שהרי אין אנו בוחנים כליות ולב. כונתו אי־אפשר לדון; אבל מעשיו גלויים. הוא אמר “להצליח” את עם ישראל בתרבות היונית – על כרחו. אם אין עם ישראל נשמע לו, לזנוח את אלהיו ותורתו, הרי הוא בא עליו בכפיה, במעשי־אכזריות לאין שעור וקצב. בני ישראל, המסרבים ל“הצלחה” זו, באים באש ובמים “ונכשלו בחרב ובלהבה בשבי ובבזה”. כל מה שנעשה בימים ההם, כי נתנו נבלות היהודים המחזיקים בברית אלהיהם מאכל לחיה ולעוף השמים, כי תלו את הבנים הנמולים מצוארי אמותיהם והרגו אותם ביחד – הכל עשו רק מתוך “אהבה” לישראל, מתוך שהיו חפצים בתקונו. מעשים כאלה היו נעשים גם בדורות אחרי־כן, שהיו באים על ישראל ואמרו להם – להמיר או להרוג.

לאחר שגבר בית־חשמונאי על הסוריים ונצחם, היתה מנוחה זמן שני דורות לבני ישראל היושבים על אדמתם. אבל רק המועט של עם היהודים ישב בארץ־ישראל – הרוב היה פזור בגויים. מימות התסיסה הגדולה נתקימה בארצות הגולה שנאה עצומה כלפי היהודים, שהיתה חציה נגוד גזעי ודתי וחציה נגוד איקונומי. קשה להבחין בדבר הזה ולהגביל בדיוק את התחום שבין השנאה הגזעית־דתית ובין השנאה האיקונומית. זוהי עובדה נראית גם בזמננו: משפילים ומבזים את היהדות מתוך העדר ידיעה והכרה, וזה מביא את הבריות לידי שנאת היהודים. בני־אדם שאוחזים במנהגים דתיים כאלה, ודאי שהם מחוסרי תרבות ושפלים במוסרם. ולפעמים הם מהפכים את המשפט “ההגיוני” – שונאים את היהודים מתוך תחרות איקונומית, ובאים מתוך כך להשפלת היהדות. שהרי אם רואים אנו בני־אדם עושים מעשים מגונים לרמות את הבריות (כל מה שעושה היהודי לפרנס את עצמו הוא מגונה בעיניהם), ודאי כי חנכה אותם תורתם למעשים כאלה. בעובדה זו אנו רואים מתקופה לתקופה שנוי הצורות; אבל בעצם ובטבעה היא נמשכת מדור לדור.

אין ההתפתחות ההסטורית מעשה הגיוני, אלא היא מעקמת לפעמים את דרכה בנגודים וסתירות מפליאות. בו בזמן, שהיו הגויים, שכני היהודים, שונאים לישראל ומגנים אותם, היו קצתם נמשכים אחריהם ואחרי תורתם. הכירו על־פי רגש טבעי את המאור המוסרי שבתורה, וגם חיי היהודים במסבת משפחתם ובבתיהם היו נראים להם יפים ומוסריים. בכל הערים הגדולות במערב אסיה ובמצרים היו נמצאים גויים מתיחסים לישראל ולתורתו ברגש כבוד וחבה. מעוטם נתגירו ונספחו על בית יעקב בפומבי; ומקצתם נתקימו אמנם בגיותם, אבל היו שוקדים על פתחי בתי־כנסיות ובתי־מדרשות של היהודים, לשמוע שם דברי אלהים חיים, שהיו צמאים להם. גרים־למחצה אלה מסומנים (במזמורי תהלים ובספורי “מעשי השליחים”) בשם “יראי הי”. מצד אחד היתה בזה תועלת מרובה ליהודים בארצות גלותם; אבל מצד שני גרם להגדיל את השנאה ליהודים. הגרים השלמים והגרים למחצה היו כסלון ממאיר לבני־עמם הגויים. מתוך כך שנאו את היהודים יותר ויותר; ומתוך כך הרבו להבזות את היהדות בכל מיני עלילות־שקר, שהיו בודים עליה. זה היה היחס התמידי בין ישראל לעמים.

הסופרים היוניים, וביחוד אלה שבאלכסנדריה של מצרים, הרבו לדבר בגנות היהודים ובגנות היהדות. המפורסם שבהם – כי פרסמהו יוסיפוס לגנאי ועשה לו “שם עולם” – היה אפיון, מצרי שנתיון ונעשה יוני קנאי. הוא גבב כל השקרים שבעולם, אשר בדו על היהודים והיהדות הסופרים הקודמים לו והסופרים בני־דורו. דברי שנאה ושטנה אלה עשו פרי. הם שגרמו לאותן המהומות הידועות אשר היו באלכסנדריה של מצרים בימי הקיסר קליגולה. גם במאורע זה אנו מוצאים את השפעת הנגוד הגזעי והאיקונומי. אפילו אם נאמת את כל טענותיהם של אנשי אלכסנדריה, מה שטענו בשנאתם על היהודים, ודאי שלא היו באים לידי מעשים כאלה, אלמלא היתה שנאה גזעית כבושה בלבם. היא שפרצה על־פי סבה מן הסבות וגרמה למהומות ולשפיכות דמים.

מפליא ביותר הוא יחוסם של הרומיים לישראל. באיזה אופן קבע עם רומי את שלטונו בארץ־ישראל, איך תקע הנשר הזה את צפרניו בבשר האומה הישראלית – זה ידוע למדי. אין הדבר תמוה, כי שנאו היהודים בארץ־ישראל את שלטון העריצות הזאת, שבאה עליהם בעקבה לשעבדם בארצם ועל אדמתם. שנאת היהודים בארץ־ישראל לרומי היתה שנאת החלש הסובל לגבור הכובש. וכנגד זה היתה שנאת רומי לישראל שנאת זאב טורף לאותה הכבשה, שהוא מחנק אותה ואוכל את בשרה. הרי רק לשם כך באו לארץ־ישראל, למוץ את העם היושב בה עד דם התמצית. אבל בשאר המדינות לא היה הדבר כן. שם היה היחוס בין רומי ובין היהודים רצוי וטוב, לפי שהכירו היהודים את טבע שלטון רומי, שעם כל עריצותו הרי הוא שלטון קבוע ומגין על כל בני־אדם, ובפרט על אלה הנכנעים למרותו. ביחוד היה יחוס זה במצרים, שבה היו אוכלוסי ישראל מרובים. היונים הציקו להם, ושלטון רומי הגין עליהם. מתוך כך גברה שנאת היונים ליהודים יותר ויותר. על הנגוד הגזעי והאיקונומי נוסף מעכשו גם נגוד פוליטי: היהודים מתיחסים כחבה אל שלטון רומי, אשר בא לכבוש את היונים ולרדות בהם.

כך היה הדבר נוהג בכל מדינות רומי. עם הארץ נטר איבה ליהודים על יחוסם לשלטון רומי; ובשעה שקמו היהודים להלחם על קיומם הלאומי היו אותם העמים, אויבי רומי, מסיעים לרומיים והפכו פניהם כלפי ישראל להנקם בו בחמת נקם. עכשו השלימו אויביהם של ישראל עם הרומיים ונעשו אוהביהם. אחד מחוקרי ההסטוריה בימינו (אדולף הויזראט) אמר בנוגע למלחמת היהודים ברומי בימי נירון קיסר, כי עשו היהודים דבר זה שלא בעתו. התמרמרות הגויים על שלטון רומי הלכה וגברה בתקופה ההיא; ואילו היו היהודים כובשים לזמן מה את יצרם ומחכים, היו מתאחדים אחרי־כן עם כל הגויים שכניהם לפרוק עול רומי מעל צוארם. ואולם משפט זה הוא שטחי ומוטעה. בכל הזמנים היו הגויים מסייעים לרומי במלחמתה עם היהודים, כי שנאתם לישראל גברה תמיד על תועלת עצמם. אם היו נכונים כולם למרוד ברומי – באותו יום, שאמר ישראל לשחרר את עצמו משעבודו הקשה, שכחו הגויים את שנאתם לרומי והיו לאויבי היהודים.

החכוכים התדיריים בין היהודים בארץ־ישראל ובין הרומיים המושלים בהם היו בעקר מתוך נגוד לאומי, אבל לא מתוך נגוד דתי. לא אמרו הרומיים למשול גם בנשמת היהודים, לשעבדם בחייהם הדתיים. הרומיים היו מטבעם סבלנים בעניני דת. ולא עוד, אלא שהיה ממנהגם לכבד לא רק את יראתם, אלא גם את יראת אותו העם שנשתעבד להם. כשהיו כובשים איזה עם היו פונים במקדשם גם מקום לאלהי העם הזה. גם ביחוסם ליהודים היו תחלה זהירים מאד, שלא להעליב אותם במנהגי דתם. אבל עם־כל־זה לא פסקו מעולם החכוכים בין היהודים ובין שלטון רומי בארץ־ישראל. זה היה מונח בטבע הענינים. הנגוד בהשקפה הדתית של שני העמים האלה היה גדול מאד. מה שקדוש לנו מתועב להם, ומה שמתועב לנו קדוש להם – אמר טציטוס על היהודים. כשנכנסו לגיונות רומי לירושלים והביאו עמהם את דגליהם היה הדבר קשה מאד בעיני היהודים – כי דמות נשר שבדגלי הרומיים נחשבה להם היותה עבודה־זרה, וסרבו להכניסה לפנים מחומת ירושלים. על הדבר הזה היו היהודים מוסרים את נפשם.

הרומיים הסבלנים נעשו ביחוסם אל היהודים לקנאים. הם, שהיו זהירים כל־כך בכבוד כל יראה של שאר הגויים, דברו בגנות היהודים ומנהגיהם הדתיים. יובינל החל ביהודים ואמר עליהם, כי בעבודת אלהיהם הם מביטים לשמים ומתפללים לעננים. מתוך עצלות הם שובתים ביום השבת מכל מלאכה. ולא די להם בזה, אלא שגם בשנה השביעית שובתים בחריש ובקציר. החזיר חביב להם כבן־אדם ואינם אוכלים את בשרו; לפיכך מאריכים החזירים ימים אצלם. מעין חדודים אלה אנו מוצאים גם בסטירות של מרטיאל ושל הורטיום. ציצרו כנה ליהדות בשם אמונה טפלה ופראית. – זה היה משפטם של סופרי רומי המפורסמים, והם שהשפיעו השפעה מרובה על המשכילים שבעם, להשפיל ולהבזות את היהודים במנהגיהם הדתיים.

ולהמון־העם לא היו חסרים גם כן מיני תבלין כאלה. הליצנים היו מהגים אותם בבתי־תיאטראות ובבתי־קרקסאות בבדיחות גסות על היהודים.

“ישיחו בי יושבי שער – אלו אומות־העולם, שהן יושבין בבתי־תיאטראות ובבתי־קרקסאות; ונגינות שותי שכר – מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי ואומרים: הרי אין אנו צריכים לאכול חרובים כיהודים העניים. והן אומרין אלו לאלו: כמה שנים אתה רוצה לחיות? והן אומרים: כחלוק של היהודים שלובשים משבת לשבת. – ומכניסין את הגמל לתיאטראות שלהם ובגדי־אַבל עליו; והן אומרין אלו לאלו: על מה זה מתאבל? והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה, והוא מתאבל עליהם. – ומכניסים את המומוס (לץ בפרצוף־פנים של יהודי) לתיאטרון שלהם וראשו מגולח; והן אומרין אלו לאלו: על מה ראשו של זה מגולח? והוא אומר: היהודים הללו שומרי שבתות הן, וכל מה שהן יגעין כל ימות השבת אוכלין בשבת, ואין להם עצים לבשל בהן והן שוברין מטותיהן ומבשלין בהן, והם ישנים בארץ ומתעפרים בעפר (ולפיכך הוא מגלח את שער ראשו מפני הזוהמה), וסכין בשמן – לפיכך השמן ביוקר” (איכה רבתי, פתיחה י"ז).

בליצנות גסה וחסרת־טעם כזאת היו מבדחים את דעת ההמון, שודאי היתה רוחו נוחה ממנה. בדיחות המוניות אלה היו שכיחות לא רק ברומי ובשאר ערי איטליה, אלא גם בארץ־ישראל עצמה – בישובי הגויים. שהרי דבר זה מספר ר' אבהו, שעמד בקיסרין, בשנות המאה השלישית למספרם. אבל הבדל גדול אנו מוצאים בין עקיצות הסופרים הרומיים ובין ההתולים בבתי־תיאטראות ובבתי־קרקסאות. ההמון היה מתיחס לישראל מתוך שנאה ובוז, ובאו הליצנים להגות אותו בשיחות נבערות שיש בהן עלבון היהודים. ואולם הסופרים החשובים באו להוציא מלב משכילי הדור, שבנפשם היו נמשכים אחרי היהדות. יובינל קובל (בסטירה י"ד) על בני־דורו הרומיים, שבמקצת הם עושים כמעשה היהודים. הם שובתים ממלאכה ביום השבת – כנראה היו מתאוים לדברי אל חי בבית־הכנסת והיו מסתופפים בחצרות בתי ה'. יובינל אומר, כי אין הדבר תמוה, שבני־הנעורים רואים מעשי אבותיהם נלכדים ברשת היהדות ומתגירים לגמרי. כמעט שהיתה ברומי מלחמה תמידית בין שני הזרמים האלה: חבה ליהדות ושנאה ליהדות. ולפי שהמושגים הדתיים והמוסריים של היהודים היו מתנגדים מן הקצה אל הקצה לאותם של הרומיים, לא היתה הפשרה ביניהם בגדר האפשר. מזמן לזמן אמר שלטון רומי לחתוך קשר זה, שאי־אפשר היה להתירו, בסכין חריף – גרשו את היהודים מרומי, כדי שלא יהיו למכשול ולפוקה לעם הארץ. לפי רשימה אחת, שאמנם אינה מבוררת די־צרכה, אֵרע גרוש כזה כבר בתחלת ישוב היהודים ברומי, בימי שמעון חשמונאי. כשנתישבו היהודים ברומי התחילה הפרופגנדה של היהדות, וכבר נמצאו גויים שנתקרבו אל היהדות או שנתגירו לגמרי. עמד הפריטור הרומי היפלום (בשנת 139 לפני התאריך המ') וגרש את היהודים מרומי.

מעשה רב מזה ארע בימי שלטון הקיסר טיבריוס (בשנת י"ט למספרם). הקיסר הזה גזר גרוש על כל היהודים ברומי; ארבעת אלפים אנשי־חיל הגלה לסדיניה, להלחם שם עם הגזלנים והחמסנים, והשאר יצאו מן העיר. סבת מאורע זה (שמספרים טציטוס, סוויטוניוס ויוסיפוס) היתה, לפי עדותו של יוסיפוס (בקדמוניות ספר י"ח ג, ה), כי פתו יהודים רמאים גיורת אחת חשובה, ושמה פולוויאה, ולקחו ממנה את כל הונה, שאמרו להביא לבית־אלהים בירושלים. ואולם לפי עדותו של פילון נעשה דבר הגרוש רק מתוך שנאה ליהודים, אשר הלשינו אויביהם עליהם. ושתים־עשרה שנה אחרי־כן (בשנת ל"א למספרם) חזרו היהודים אל רומי.

הקיסר קלודיוס (שמשל משנת מ“א עד שנת נ”ד למספרם) קבע תחלת חוקים לטובת היהודים ברומי. ואולם בסוף ימיו גרש גם הוא את היהודים (לפי עדותו של סוויטוניוס), יען כי היו מהומות בבתי־כנסיותיהם בסבת Chrestus. לפי סברת רוב חוקרי ההסטוריה נמצאה בדברים אלה רשימה לתחלת יסוד הכנסיה המשיחית ברומי (ראה גם בספורי “מעשי השליחים” י"ח, ב) – מה שאינו כן; אלא נראה, שהיה ריב בבית־הכנסת בסבת אדם אחד, ושמו Chrestus, ולא שיהא המכווֶן בשם זה להמשיח. דיו־קסיוס מעיד, כי לא גרשו את היהודים מרומי, אלא הקיסר גזר עליהם, שלא יאספו בבתי־כנסיותיהם. בתחלה היה אמנם בדעתו לגרשם מן העיר, אבל נוכח שאין דבר זה בגדר האפשר. מובן, כי היתה גזרה זו (שלא להתפלל בבית־הכנסת) קשה ליהודים. לפיכך התישבו קצתם בכפרים הסמוכים לרומי. דיו־קסיוס אומר על ישוב היהודים בעיר הזאת, כי אמרו כמה פעמים להכחידו, ולא עלה הדבר בידי הקיסרים. ישוב זה היה הולך ומתגבר מיום ליום. כבר נמצאו אפילו בקרב המשפחות המיוחסות של הרומיים גרי־צדק במספר רב. הישוב היהודי ברומי היה מקושר בקשר של קיימא אל החברה הרומית ואי־אפשר היה לבטלו.

ודוקא בשעת תחלת מלחמת היהודים ברומי גברה שם השפעת היהודים. הקיסרית פופיאה, אשת הקיסר נירון, לא נתגירה אמנם – אבל בלבה נטתה אחרי היהדות. טרם שפרצה המלחמה אמרו פרנסי האומה הישראלית ללכת לרומי ולקבול על האפטרופוס פלורוס, שהצר לישראל. ואילו היו עושים כן, ודאי שהיו מצליחים. בימי שלטון רומי בארץ־ישראל עלתה כמה פעמים ביד השתדלנים היהודים להסיר את האפטרופסים העריצים מפקודתם, ולפעמים נענשו בעונש חמור. אבל פלורוס ידע זה, ועל כן הציק ליהודים וכמעט שהכריח אותם למרוד ברומי. על־ידי־זה סר עוונו.

רק בתקופה אחת היתה רדיפה דתית מטעם שלטון רומי כלפי היהודים. זה אֵרע בימי אדריינוס קיסר, אשר גזר על המילה – מה שגרם למלחמת בן־כוזיבא (פרטי הדברים מסופרים להלן בפרק שני). אחרי תום המלחמה גזרה מלכות רומי גם על סמיכת חכמים וגם על השביתה בשבת. בימי דור אחד מסרו היהודים בארץ־ישראל את נפשם על קיום תורתם ובפרט על מצוַת מילה ועל מצוַת שבת. אבל גזרה זו לא נתקיימה זמן רב. הקיסר אנטוניוס פיוס ביטל גזרה זו, ובפירוש נאמר בחוק שהוציא, כי אין המילה בכלל סירוס, ולפיכך מותרים היהודים בה.

ב

שלטון רומי בישראל הצטיֵן כל הימים בשעבוד קשה. כאשר כבשו את ארץ־ישראל בימי פומפיוס היו השליטים בארץ נוהגים להכביד עול המסים והארנוניות ולגזול את היהודים כאוַת נפשם. זה היה טבע שלטון רומי בכל המדינות בימי הריפובליקה. כשאמרו הסינטורים לפרנס את אחד מבני חברתם היו שולחים אותו לאחת המדינות להתעשר שם. לא היה דין ומשפט, אלא הכל היה תלוי ברצון השליט. בימי הקיסרים נשתנו סדרי השלטון הרומי. על־פי־רוב היו הקיסרים משגיחים על השליטים ומדקדקים עמהם, שלא ישלחו ידיהם בבזה. במובן ידוע הוטב על ידי זה מצב המדינות. שהרי הנהיגו מאז לכל־הפחות נמוס קבוע. המסים והארנוניות היו קבועים, אלא שהיו כבדים מנשוא. והרבה סבלו העמים הנכבשים, כמעט שרבצו תחת משאם.

גם על היהודים עברה הכוס. “חולים היו מן השעבוד”, ו“הפרוטה לא היתה מצויה בכיסם”. היו אומרים בציור ומשל: “כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב, ובא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש” (עמוס ה, יט) – עוד לא הספיקו לסלק פרעון מס אחד, שבא גזבר המלכות לגבות, וכבר בא גזבר שני לגבות מס אחר; ועוד לא הספיקו לשלם מס זה, כבר בא גזבר שלישי לתבוע מס אחר.

עם־כל־זה לא היה מצב היהודים במלכות רומי רע מזה של שאר העמים. אמנם היה ההמון שונא אותם ומתיחס להם ביחס של בוז, אבל בחריצותם ובכשרונם עלו והצליחו. דוקא במטרפולין עצמה, בעיר רומי, גברה השפעתם.

תקופה חדשה, תקופה רבת הצרות והרדיפות, מתחלת בהסטוריה הישראלית משעה שגברה הדת המשיחית ו“נהפכה המלכות למינות”.

המשיחיים היו תחלה נרדפים. לפי עדותם רדפו אותם היהודים, ועם יצירת הדת הזאת מתחלת שנאתם ליהודים. ספרי האוונגליון נכתבו ברוח זה, מתוך איבה לישראל ולתורתו. אין אנו דנים כאן בחקירה מדעית, עד כמה מסכימים ספורי האוונגליון אל המציאות ההסטורית. אבל זהו ודאי גמור, כי באמצע שנות המאה השניה היתה הספרות האוונגלית בהקפה הנוכחי ובצורתה כעת בגמר סדורה. היא נחתמה כבר. ובספורה זו אנו מוצאים בטוי של היחס בין כנסת־ישראל ובין הכנסיה המשיחית. זה אינו יחס ארעי, לזמן מוגבל ומסוים, אלא יחס תמידי – מתחלת יצירתה של הדת המשיחית עד סוף כל הדורות.

כבר בשעת יצירתה הביאה עמה נגוד עצום לישראל ולתורתו. הספור הראשון מיסודו של המבשר מרקוס נקבע עוד ברוח הלאומות הישראלית. אין בו עדין אותה רוח פסקנית כלפי עם היהודים וכלפי תורת ישראל, שאנו מוצאים בשאר ספרי האוונגליון. אדרבה, בספור זה נאמר מפורש, כי קם ישו המשיח להכשיר את “מלכות שמים” בשביל ישראל. לבני־הנכר מתיחס מרקוס כמעט בשנאה. מסופר בספרו על המשיח, כי נגשה אליו כנענית בבקשה, להמציא רפואה לבתה החולה. ענה ישו המשיח ואמר: “הנח תחלה לבנים שיאכלו וישבעו; כי אין מן הראוי לקחת את לחם הבנים ולהשליכו לפני הכלבים” (ז, כו). דברים חריפים כאלה כלפי בני־הנכר, שאינם באים להצר לישראל אלא לבקש ממנו ברכה ורפואה, אין אנו מוצאים לא במקרא ולא במשנה וגמרא ולא בשום ספר־מדרש. אפשר שיש בהם בטויו של הנגוד העצום מצד המון ישראל לבני־הנכר. חכמי ישראל לא כך היו מדברים באומות־העולם; ואפילו אם היו חושבים כזה בלבם, היו בושים להעלות בטויים קשים כאלה על הניָר.

עם־כל־זה עושה ההרצאה הספרותית בבשורת מרכוס רושם של איבה לישראל. הלוא בכל־אופן מסופר בה מה שרדפו את ישו המשיח ומסרוהו לצליבה, והוא צדיק וישר ונאמן עם אלהים. הכהנים וראשי העם התנכלו לו להמיתו. קמו בו עדי שקר לעוֵת את דינו; ואף־על־פי שהוזמו העדים, דנו אותו להמיתו וגם הכוהו וירקו בפניו. כאשר הביאו אותו אל פילטוס, שבידו היה לקים את גזר־הדין או לבטלו, התאמץ השליט – והוא גוי – להציל את נפש הצדיק מידי שוטניו. אמר לפטרו מדין, כמנהגו בכל חג לפטור את אחד הנדונים למיתה מגזר־דינו. אבל היהודים אמרו, כי מוטב להם שיפטור את אחד הרוצחים, את בר־אבא, ולא את המשיח. על־כרחו הסכים פילטוס להפצרת הכהנים ואנשי סנהדרין לצלב את המשיח.

כמה מעלים דברים כאלה אף וחמה בלב כל קורא. הספור נכתב תחלתו בשביל קוראים יהודים – וגם אלה, אם יראו להם הדברים היותם אמת, ימלאו חמה. על אחת כמה וכמה כשבאו הדברים לידי קוראים מבני־הנכר – אלה אשר ישו היה להם לפודה ומושיע, ובמותו הביא סליחה וכפרה לכל באי עולם.

גם לפי ההרצאה הספורית בבשורת מתי לא בא ישו אלא להכשיר “מלכות שמים” לישראל – ורק לישראל. בספור המעשה של אותה כנענית, שבאה לפני ישו לבקש רפואה לבתה, הוא אומר בפירוש: “לא שלחתי כי אם לצאן אובדות, לבית ישראל” (טו, כד). וכאשר שלח את תלמידו לבשר ביאת “מלכות שמים” צוה אותם: “אל־תשימו לדרך הגויים פעמיכם, ואל־ערי השומרונים אַל־תבואו; כי אם לצאן אובדות מבית ישראל תלכו” (שם י, ה־ו). פעולתו המוסרית של המשיח היא בקרב ישראל ורק לישראל. אבל בבשורת מתי אנו מוצאים כבר נגוד עצום לתורת ישראל – השאיפה לבטלה. ביחוד אנו מוצאים זה ב“דרשת־ההר”, שנאמרו בה כמה דברים קשים באנטיתיזה גמורה כלפי היהדות. ואף־על־פי שקבעו בדרשה זו קצת דברים, נראים היותם מקימים את תורת משה (ה, יז־כ) – הנה הם שם חוץ למקומם וסותרים לשאר למודי הדרשה, שהיא בעצם מחאה וסתירה ליהדות. אין בה שום חדוש בנוגע לתורת־המוסר; כי כל הדברים שנאמרו שם בהפלגה מרובה, להרבות את התביעות המוסריות, נמצאים במקרא ובאגדה. רק דבר אחד נתחדש בדרשה זו, מה שאמר ישו, לפי עדותו של מתי, בוַדאות גמורה – כי נאמר בתורה: “ואהבת את־רעך ואיבת את־אויבך” (שם, מ"ג). ואולם שאר הדברים אינם חדשים וחדושם הוא רק באופן ההרצאה: נאמר בתורה כזה וכזה; אבל אני אומר לכם – כאילו בא ישו ללמד תורה חדשה בסתירתה ובטולה של תורת ישראל.

ובספור המעשה, איך למד ישו תורתו את העם, ואיך רדפוהו הכהנים וראשי הסנהדרין, וצדוקים והפרושים, עד שמסרו אותו לצליבה – בספור זה מאריך מתי ומוסיף עליו כמה פרטים מטילים איבה וכעס בלב הקוראים. למן היום שבא ישו לירושלים ארבו לו מנהיגי העם וחשבו לאבדו. במתכוון וברוב ערמה הציעו לפניו שאלות, אשר תשובתו הביאה אותו בהכרח לידי סכנה. ורק ברוב חכמתו נמלט מידם. לבסוף עשו בעברת זדון ובעוות דין, מה שלא היו יכולים לעשות בפתויים של ערמה. פרטי המשפט בבית־דין של ישראל ואחר־כן, כשעמד ישו לפני פילטוס, מרבים ומגדילים את השנאה לישראל. השליט הגוי התאמץ להציל את נפש הצדיק מידי אחיו היהודים השואפים לדמו. אבל הנאספים עליו קראו קול אחד: “יצלבו” אז רחץ פילטוס את כפיו ואמר, כי לא הוא אשם במיתת צדיק זה. היהודים ענו ואמרו לדבריו: “דמו בראשנו ובראש בנינו!” (כז, כד–כה).

בספורי הבשורה של מרקוס ומתי אנו רואים את מעשה הרדיפות ועווּת־הדין, אשר עשו יהודים ליהודי. עדין אין עוד שום יחוס מצד המשיח לגויים. ישו הוא אחד מנביאי ישראל, אשר בני־עמו בעטו בתורתו והמיתו אותו – מה שארע כבר בדורות ראשונים. בספורו של המבשר לוקס אנו מוצאים רעיון חדש: אלהים שלח את בנו יחידו אל ישראל להורותו דרך המוסר אשר ילך בה – ולא אבה העם לשמוע את דבריו. אז הפר אלהים את בריתו עם ישראל; מעכשו כל העמים בנים למקום ולהם השמיע ישו את בשורתו. כל הדברים שהשמיע פולוס אל הגויים, כי אין בשורת הישע רק לישראל אלא לכל אדם – כל זה אנו מוצאים כבר בהרצאה הספורית של לוקס; והדברים כלפי הגויים וכלפי השומרונים בספורי מרקוס ומתי אינם באוונגליון שלו. רעיון זה הוסיף להגדיל את השנאה לישראל. אלהים שלח את בנו יחידו להושיע ולפדות מיד העוון והפשע את כל באי עולם; והנה אטמו היהודים את אזניהם מלשמוע בשורה זו – ולא די להם בזה, אלא שמסרו את בן־יחידו של אלהים לצליבה, והוא מת בעוון בני־עמו בענויים קשים וברוב חרפה ובוז.

המבשר יוחנן הוציא את כל המאורע הזה חוץ לתחום האומה הישראלית ועשה אותו למאורע־עולם. יחוס היהודים למעשה זה הוא רק בשנאתם לישו, באכזריותם ובזדון לבם. המבשר הזה הוסיף עוד פרט אחד במעשה צליבת המשיח. היהודים באו לפני פילטוס והלשינו על ישו, כי הוא מסית את העם לבלי לשלם את מס הקיסר. וכאשר ראה השליט, כי באו לפניו במלשינות של שקר, והתאמץ להציל את הנרדף מידי רודפיו, למען לא ישפכו דם נקי, איימו עליו היהודים לקבול עליו לפני הקיסר, שהוא אויבו ומבקש רעתו. כמה מן השפלות ומן הנבלה אנו מוצאים בפרט זה.

בשורת־הישע לא היתה לפי הרצאת יוחנן מתחלתה לישראל, אלא לכל העמים. יחוס היהודים לבשורה זו, כי יוָשעו כל באי עולם תשועת עולמים, היה רק בזה, כי הפריעו את ישע אלהים להגלות. אין היהדות אלא פרוזדור לאמונת המשיח: “אל־תאמרו, כי אני אשטין עליכם לפני האב – יש אחד מביא שטנה עליכם, משה אשר בטחתם בו; כי לוּ האמנתם במשה האמנתם גם בי, כי עלי כתב” (ה, מה–מו). הגויים, שהיו באים לשמוע את דברי הבשורה האלהית, היו מתיראים מפני היהודים, אשר מאנו לשמוע – לא ישמעו הם ולא ישמעו אחרים. לפיכך אמר להם המשיח: “אני הוא הרועה הטוב, ידעתי את אשר לי ונודעתי לאשר לי; כאשר גם האב יודע אותי ואני יודע את האב ואת נפשי אתן בעד הצאן; ועוד צאן אחרות יש לי, אשר אינן ברפת הזאת, ועלי לרעות גם אותן – והן בקולי תשמענה, והיה עדר אחד ורועה אחד” (י, יד–יו).

הספורים האלה היו המשיחים קוראים בהתרגשות ובהתרגזות מרובה. אין הקורא הפשוט חוקר מדעי, לבקר מתוך בקורת מדעית את פרטי ספור המעשה – אם הם בגדר האפשר, אם נתנו להשמע. על הסתירות מספור לספור, שהאחד סותר לחברו, לא עמדו הראשונים. ואפילו אם הכירו בקצתן תלו הדבר בקוצר השגתם. כי יש בהם כמה ענינים, שהם בגדר הנמנע, לא ידעו ולא הבינו. אפילו אם היה ספור זה רק יצירה פיוטית והיו יודעים בו שהוא פיוטי, מספיק היה להכניס אל לב הקוראים שנאה עצומה לישראל. הרי אנו רואים בימינו, כי ספורים כאלה, שהכל יודעים שאינם אלא המצאה פיוטית (ועל־פי־רוב אין בהם אפילו פיוט, אלא רק שנאה גסה לישראל), עושים רושם גדול על המון הקוראים ומביאים לידי שנאה ארסית לישראל; מתוך אותה השנאה הם באים גם לידי שפיכת דמים במדה מבהילה. על אחת כמה וכמה כשהיו קוראים ספור המעשה, אשר אמתותו נתבררה להם לאין ספק – ומעשה זה אינו בגדר השכיח, אלא הוא מאורע מיוחד במינו. פעם אחת אֵרע דבר זה, כי עלה במחשבתו וברצונו של אלהים להביא סליחה וכפרה לכל באי עולם, לפדותם מן המות ולהוציא ממין האנושי את זוהמת החטא, אשר הטיל בו הנחש הקדמוני. לתכלית זו שלח אלהים את בנו יחידו, אשר במאורע לידתו קשרו מעשי נסים ונפלאות. ואותו בן־האלהים נקי וצדיק, רדפו היהודים מתוך רוע לבם ומתוך עקשותם; הלעיבו בו וענו אותו ומסרוהו לבסוף לצליבה. השליט הגוי, שלא ראה מאורות התורה האלהית מימיו, הכיר בצדקת התמים הזה ואמר להצילו מידם; אבל הם, אֶחיו היהודים, סרבו לו בדברי שקר ובמלשינות שפלה ונתעבה. גם אחרי מותו לא שבו מדעתם ובדאו עליו דברי כזב, להקטין את מעלתו.

כלום יש תקנה לאומה זו?

ואותם הדברים, אשר שמו בפי בני־הדור: “דמו בראשנו ובראש בנינו”, היו לבסוף לשלשלת ארוכה של צרות איומות, של רדיפות והשמדות. הלא הם עצמם קבלו עליהם את הדין: דמו בראשנו ובראש בנינו; ואם הם אינם עוד בחיים, הרי בניהם כאן. אם לא בא בזמנו דם הצדיק האובד עליהם, הרי הוא בא על בניהם ועל בני־בניהם עד סוף כל הדורות.

זוהי התיאוריה של השנאה לישראל בתקופה החדשה. אין ספק, כי “המדרש” מביא תמיד לבסוף לידי מעשה. הלא ספורי האוונגליון הם ספורים דתיים במעלה ראשונה. ולא רק בספורים האלה, אלא גם בשאר ספרי האוונגליון אנו מוצאים נגוד עצום לישראל ולתורתו. כמעט בכל דף ודף קבעו הרעיון, כי מאס אלהים בעמו, וכי אין חפץ לו בקיום המצוות – לא רק המצוות השמעיות אינן רצויות וחביבות לו, אלא גם המצוות השכליות, לפי שהן מצוות, נמוס. כל מצוה, עד כמה שהיא מוסרית, היא בגדר הקללה בהיותה מצוה. אין חפץ לאלהים במצוות, כי אם באמונה – להאמין בביאת המשיח, כי הוא, בן־האלהים, היה חי ומעונה בידי בני־אדם, נצלב וקם לתחיה אחר שלשת ימים לצליבתו. רק המאמין בעקר זה ניצול מדינו של גיהנם וזוכה לחיי העולם־הבא. זולת אמונה זו אין לאדם ישע באלהים.

והיהודים מה עושים? עקשו את ערפם וימאנו לשמוע. הם אוחזים במנהגיהם הדתיים ומתגאים בהם, כשם שהתגאו הפרושים, אבותיהם של היהודים בדורות שלאחריהם, בצדקתם המזויפת, שבאמת אינה אלא צביעות שפלה. במשיח אינם מאמינים, ואפשר (או ודאי גמור) שהם מקללים אותו ומחרפים את שמו. מציאות העם הזה, בנים כחשים, אינה אלא תקלה מרובה למאמינים בישו המשיח. כלום יש תועלת, כלום יש צדקה להחיות את העם הזה?

וברי היה להם, כי טבע היהודים בזמנם הוא על־פי הציור “שחור על גבי שחור” שנקבע בספרי האוונגליון. מעשי אבותיהם בידיהם. בכל יום ויום הם מוכנים לצלב את המשיח. כשלש מאות שנה ארכו התסיסות בין הכתות השונות של המשיחיים. תחלה לא את היהודים רדפו; אלא כת אחת רדפה את חברתה. בתסיסות אלה היו מגנים איש את אחיו, כי “יהודים” הם או “פרושים”; תורתם היא היהדות. במלחמות אלה נדחה לבסוף היסוד היהודי, שממנו יצאה התורה החדשה. תורת המשיחיים נתרוקנה מן היהדות; היא היתה מעכשו “טהורה וזכה”. כאשר גברה לבסוף אחת הכתות נחתך גזר־דינו של ישראל. אם רדפו המשיחיים אלה את אלה, כל זמן שהיה איזה הבדל ביניהם בעקרים הדתיים – הרי בנוגע לישראל, ודאי שאלה הם כופרים גמורים, ומצוה לאבדם מן העולם. זה היה המדרש – למעשה הקלו קצת: אין מן הצורך לאבד את ישראל, אלא להשקיעו בשפלות ועניות. ידעו ויכירו כל באי עולם, מה היא אחרית גוי “סרכים וסלונים”, “בית המרי”, אשר מאן לשמוע את בשורת הישע שהשמיע אלהים על־ידי בנו יחידו. רעיון זה אנו מוצאים, למשל, בדברי הירונימוס – זה שלמד תורה לפני חכם יהודי ושקד הרבה על הבנת ספרי המקרא, וגם היה בקי בכמה מדרשים, אשר שמע מפי חכמי ישראל, והשתמש בהם לפרש את דברי המקרא.

היהודים ישבו בקרב הגויים והיה להם משא־ומתן תמידי עמהם. עד כמה שמסופר בספרי האוונגליון בגנותם, הרי ראו הגויים, שאין הציור הזה מכוון אל המציאות. הכירו וידעו, שאין כל היהודים גנבים וחמסנים והורגי נפשות. גם חכמי ישראל אינם יהירים וצבועים כפי שמסופר עליהם באוונגליון. ביחוד ראו את חיי־המשפחה של היהודים, אשר תמיד משכו עליהם עיני העמים. המטרוניות הרומיות היו מקנאות בנשי היהודים. הן, הרומיות, שעל־פי רוב היו מתנוונות בבית בעליהן, ראו את חברותיהן היהודיות בחיי־משפחה נעימים ומלאים חבה וכבוד. העני שבישראל היה מפרנס מעמל כפיו את אשתו ובניו ובנותיו, מכבד את אשתו יותר מגופו. הרי שהיו משפילים ומבזים את דת היהודים על פי רשימות ספרותיות, ובחיים ראו הפך הדבר. עוד היה קצת קשר בין היהדות ובין הדת המשיחית, ועוד נמצאו אנשים ונשים מן המשיחיים שהיו נמשכים בלבם אחרי היהדות. לפיכך השתדלו מנהיגי הדת המשיחית להגדיל ולהגביר את הפרוד בין היהודים והמשיחיים, שלא יתקרבו אלו לאלו. שהרי בעקרים הדתיים היה ביהדות כח־מושך גדול, והיו חוששים שלא תתגבר לבסוף היהדות על הדת המשיחית.

התחילו בגזרות וסיָגים למנוע את בני־דתם מלבוא במשא־ומתן עם יהודים – בכל־אופן שקדו על זה מאד, שלא יהיה להם שום יחוס בחיים הדתיים ובחיי־משפחה. עוד כמה מאות שנה היו משיחיים נוהגים לסעוד אצל היהודים ולהסב עמהם בשלחן בערבי־פסחים. הצירימוניה היפה הזאת היתה חביבה עליהם. כמה פעמים גזרו על זה ראשי הכנסיה המשיחית בעונש חמור. כיוצא בזה אסרו למילדת יהודית להכנס אל יולדת משיחית; אסרו על מינקת משיחית להניק ילד עברי. אסרו על יהודים לקנות להם עבדים גויים ולמול אותם. ולא זו בלבד, אלא שכל עבד מקנת כסף יהודי, שאמר להטבל, יצא לחרות. בכל הגזרות האלה אנו מוצאים שתי שאיפות עקריות: להבדיל בין ישראל לעמים, שלא יתאחו הקרעים האלה עולמית; להשפיל את היהודים בחיים החמריים והרוחניים – שיכירו וידעו כלם, כי זהו עם אשר זעם אלהים.

המעשים האלה גרמו הרבה להגביר בלב המשיחיים את רגש השנאה והבוז ליהודים. אם היו תחלה שני עמים שאינם דבקים זה בזה, הרי שהיו מעכשו לרחוקים זה מזה או אפילו לשונאים גמורים.

כל הימים שהיתה מלכות רומי בתקפה, גם כשנהפכה כבר למינות, עוד היה נהוג בה הסדר המדיני הקדום. לא התירו לשום אדם, כי יעשה דין לעצמו. בארץ־ישראל אֵרע כמה פעמים, כי פרצו משיחיים קנאים אל בתי־כנסיות של היהודים לבלבל את התפלה; או שלקחו באלמות מיד היהודים את בתי־כנסיותיהם והפכו אותם לבתי־כנסיות של המשיחיים – מלכות רומי היתה על־פי רוב מוחה בדבר. עוד היו היהודים נחשבים בתור אזרחי המדינה. ואפילו שנתרחקו לבסוף מזכיות המדיניות, הרי היו יושבים בארץ ונהנים מן הסדר המדיני. אפילו בחרבנה היתה מלכות רומי נוהגת במקצת על־פי השלטון המדיני הקבוע.

ואולם לאחר שנהרסה ממלכת רומי בא השלטון לידי עמים פראים, מחוסרי תרבות ונמוס, והם שקבלו את הדת המשיחית. הגרמנים והגוטים, שהחריבו את מלכות רומי, הרעו לישראל יותר ויותר. ביחוד הצטינו הגוטים בזה, לאחר שנהיו למשיחיים. הם המציאו חוקים מגבילים להצר את צעדי היהודים, לבלי תת להם חנינה. מזמן לזמן נועדו ראשי הכנסיות המשיחיות בכל הארצות להתיעץ על היהודים ולהוסיף חומרות על חומרות, סיָגים על סיָגים, בהגבלת זכיות היהודים. תחלה היו הגוטים מכת האריאנים, ועוד היתה קצבה לקנאתם. אבל לאחר שנתאחדו עם שאר המשיחיים עלו בקנאת הדת ובשנאת היהודים על כלם. מאז התחילו לאנוס את היהודים להמיר. בתחלת שנות המאה השביעית, בימי המלך הגוטי סיסיבוט, היה שמד גדול באספמיה ויצאו מדת ישראל לאלפים ולרבבות. האנוסים האלה נטמעו לגמרי בגויים.

אבל דבר אחד, והוא עקרי, לא עלה בידי הצוררים הקנאים, מחוסרי־תרבות: לפשוט את האצילות הרוחנית מעם ישראל. בדורות הראשונים היו היוָנים ואחריהם הרומיים, רואים ביהודים היותם “עם לועז”, עם פראי מחוסר התרבות היונית האצילית. אמנם מדדו להם ישראל במדדם והיו מבזים לאויביהם היהירים בלבם; אבל ידעו עם־כל־זה והודו, כי אם אמרו: “יש חכמה בגויים” – תאמין. לאחר שחרבה התרבות היונית וירדה חשכה לעולם, הרי שהיה עם ישראל יחידי בהשכלתו. כשבאו היהודים לארצות אירופה, איטליה, פרנסה וגרמניה, הביאו עמהם תרבות עתיקה, ספרותית ומוסרית, אשר הוסיפו להעשיר אותה מזמן לזמן. באותה התקופה, שפסקה בעמים התרבות הקלסית, פשט בישראל למוד התורה, שהיא הקיפה את החיים הרוחניים באומה זו. עוד בדורות הראשונים היתה התורה הישראלית בתכנה המרובה מזון רוחני לא רק לחכמים ומלומדים, אלא לכל העם.

ההבדל בין ישראל לעמים, שהיה תחלה רק דתי, היה לבסוף גם להבדל תרבותי. בנגוד לשכניהם, אשר על־פי־רוב לא ידעו לקרוא ולכתוב בשום שפה, אפילו בשפת מולדתם, שקדו היהודים בארצות גלותם על חנוך ילדיהם. תלמוד תורה היה להם המצוה החביבה ביותר. בכל קהלות ישראל נמצאו בתי־ספר לתינוקות של בית־רבן ובתי־מדרשות לגדולים.

הבדל תרבותי זה גרם יותר להגדיל את הפרוד בין היהודים ובין שכניהם. אין הדבר תמוה, כי סרבו היהודים לוַתר על מעלתם התרבותית, ואי־אפשר היה להם מעתה להטמע בגויים. גם בדתם וגם בתרבותם היו שכניהם נמצאים במדרגה נמוכה. היהודים לא היו שונאים להם, אבל רחוקים מהם. ואולם שכניהם אלה התיחסו להם גם ברגש שנאה מתוך נגוד תרבותי, אשר נוספה על השנאה הדתית. מה שאפשר היה תחלה באיטליה ובישובים היוניים בשאר ארצות הגולה, כי נתאחדו היהודים עם שכניהם בחיים התרבותיים – היה עכשו בגדר הנמנע. היהודים היו לחברה מיוחדת בתוך חברה זרה להם. פסקו מלהכיר אלה את אלה, והנקל היה להמציא לגויים ציור מטבע היהודים בנגוד למציאות ולאמת. בזמן שהתחילו הכמרים הקנאים להסית את ההמון ביהודים, אפשר היה לבדות עליהם שקרים לאין שעור וקצב. היו מספרים להם, מה היהודים עושים בבתי־הכנסיות ובחדרי חדרים, וההמון האמין בכל דבר – כי הדברים האלה היו מתאימים לאותו הציור מטבע היהודים, אשר נקבע בספרות האוונגלית. כן עשו אבותיהם בימי ישו המשיח, וכן עושים גם הם עד היום הזה.

לנגוד הדתי והחברתי נוסף בהמשך הימים גם נגוד איקונומי. כבר נתברר בחקירה ההסטורית, כי בדורות הראשונים לא היו היהודים פזורי הגולה מתרחקים מעבודת־אדמה. יש לנו רשימות הסטוריות, שאי־אפשר להטיל ספק באמתותן, אשר מהן אנו למדים, כי בדורות הראשונים היתה ליהודים בארצות אירופה נחלות שדה וכרם. עדין לא הגיעו הגזרות הקשות לידי גמר, ועוד לא אסרו על היהודים לקנות קרקע. אבל מעולם לא נשתקעו היהודים בארצות גלותם – יען לא הניחו אותם שכניהם להשתקע, להרגיש עצמם מחוברים אל הקרקע. לפיכך היה פרנסתם במסחר ועסקי הלוָאה. אין אנו עוסקים בסנגוריה של האומה הישראלית, לברר ולהטעים את הדבר: איך היו היהודים (שגם בארץ־ישראל וגם בבבל היו ברובם עובדי־אדמה) לסוחרים ומלוי־ברבית. זוהי עובדה, שאין אנו מגנים אותה ואין אנו מלמדים זכות עליה – אלא צריכים אנו לעמוד על הבנתה. כשהרגיש היהודי, כי אינו עומד על הקרקע, אלא מוכן הוא להיות גולה מזמן לזמן – הרי שעל כרחו חפש בפרנסה שאינה מחוברת אל הקרקע. בקושי בנה לו בית לשבת בו. כשהיה מוכרח להנח את מקומו ולגלות למקום אחר, די היה לו בטורח למכור את ביתו. אבל שיהא מטופל גם באחוזת שדה וכרם, זה היה הפך מעמדו האיקונומי. מוטב היה לו, שיהא בידו לאסוף בכל יום ובכל שעה את רכושו, כדי לגור באשר ימצא. המאורעות והמסבות עשו את היהודי לסוחר.

בימי־הבינים גזרה הכנסיה המשיחית על ההלואה בריבית, לפי שאמר לקים דברי־תורה בכל החומר שבהם. ואולם גזרה זו לא נתקימה מעולם. כשנכנסו לישיבה הסכימו להצעת אחד המסובים – מפני הבושה. אבל בלבם ידעו, כי אי־אפשר לצבור להתקים בתקנה זו. הכמרים עצמם היו מלוים בריבית; אלא שמסרו את ממונם לידי יהודים, שהם יהיו נושאים ונותנים בעסק זה. גם הגויים היו מלוים ברבית באיסור – בחשאי ובגלוי. העיד האַבּא ברנהרד מן קלירווא, כי בכל המקומות שאין יהודים מלוים ברבית מצויים בהם – מלוי־ברבית מן הגויים קשים מהם.

עם־כל־זה היה היהודי סתם מלוה ברבית. שנאו את מלוי־ברבית מן הגויים – אותם ולא זולתם. אבל שנאו את כל היהודים, כי סתם יהודי הוא מלוה ברבית. היהודים היו נחשבים בעיני עם הארץ היותם כלם עשירים והיו שונאים אותם שנאת העני לעשיר.

באופן זה הכשירו את הקרקע, שעליה גדלו אחרי־כן נטעי השנאה הארסית ליהודים. המאורעות האיומים, אשר אֵרעו את ישראל אחרי־כן לא באו בהסח־הדעת ובאקראי, אלא היו הכרחיים. דור אחר דור נתאחדו הגורמים לטרגדיה זו – לבסוף באה מתוך הכרח הסבות, שאי־אפשר היה להמלט ממנה.

ג

בסוף שנות המאה הרביעית לאלף החמישי (במחצית שנות המאה השביעית למספרם) יצאה דת מחמד לעולם.

דת זו, אשר נתפשטה במהירות נפלאה ובמשך שני דורות כבשה חלק גדול של עמי הישוב, אנו מכירים מתחלת יצירתה, בהויתה ובהתפתחותה. כשם שאין בה יסוד סודי בנוגע לתכנה ולעקריה, כך אין בה שום יסוד סודי גם בנוגע להויתה ההסטורית. הכל ברור ובהיר בה. אין בה מן האגדה המערבבת אמת ופיוט. לדת מחמד לא קדם משבר מוסרי ורוחני בעמים, מה שאנו רואים בהוית הדת המשיחית ובהתפתחותה. אין אנו מוצאים בה אותם הגעגועים של האדם לאלהים – אותה העיפות ברוחו, שאין לו ספוק בעולם המחשבה וההגיון, והוא משקיע את עצמו בסודות ומסתורין דתיים. אפילו את עומק המחשבה אין אנו מוצאים בדת מחמד – אלא היא כח ומעשה. היא בטבעה וביסודה מין המצאה רציונלית – דת שבני־אדם צריכים לה. אלא אותו “הרעיון” הרציונלי, לא בא למיסדה מתוך רבוי הידיעה והמחשבה, כי־אם מתוך שקול־דעת של “השכל הישר” – אותו “השכל הישר” המצוי במוח אדם פשוט וחסר־דעת.

הערבים בני־דורו של מחמד החזיקו בתומתם הדרדקאית ביראתם הפיטישית ובמנהגים דתיים של עמים מחוסרי תרבות. זה הספיק להם די צרכם הרוחני. החליפות בחייהם הדתיים לא באו להם מתוך ספקות והרהורים ומכל־שכן מתוך הכרה ברורה, כי נמשכו אחרי ההבל – אלא בא עליהם אדם באלמות ואנסם להחליף את יראתם באלהי אמת, באַללה היחיד והמיוחד.

לידיעת אלהי אמת בא מחמד קצת מתוך הרהורי לבו – לפי שהכיר בכשרונו הטבעי את טעות בני־דורו – וקצת מתוך יחוסו ליהודים ומשיחיים, אשר נזדמן עמהם לפרקים. הוא היה אדם פשוט, גַּמָּל, פחות במדת השכלתו גם משאר אֶחיו הערביים. אין ספק, כי השקיע בתורתו כמה דעות מוסריות, אשר קבל מן היהודים ומן המשיחיים. אבל אין אנו יודעים, עד כמה השפיעו אותן הדעות המוסריות עליו ועל פעולתו ההסטורית. מדרגתו המוסרית היתה עוד נמוכה ממדרגתו התרבותית. בימי פעולתו הנבואית עשה כמה מעשים מגונים, שאינם מסכימים כל־עקר לתביעותיו המוסריות, אשר קבע בתורתו. אבל עלינו לשים אל לבנו במשפטנו עליו, כי דנים אנו באדם חולה, לקוי בגופו ונפשו. רוב מעשיו הם נושא־ענין לפסיכופטיה ומובנים רק מתוך הסתכלות פסיכופטית. זהו יסוד ההפכים והנגודים בטבעו. בכלל אנו מכירים בו שלש מדות רעות מאד: אכזריות מרובה, נטיתו לשקר ולהיטתו אחרי נשים. המדות המגונות האלה שלטו בו הרבה והשפיעו על מעשיו וגם על תורתו.

כשאנו באים לידי משפט זה, שהוא הכרחי על־פי הבחנה האמתית, אנו תמהים ושואלים: איך נהיה הדבר, כי נזדווגו למחמד קצת אנשים תמימים גדולים במוסרם וגם אנשי־רוח גדולים במעשיהם? חותנו אבו־בכר וחתנו עלי היו ישרי־לב, אצילים במוסרם, ואחד מתלמידיו, עמר בן כטאב, היה אדם גדול, מדיני, והוא שיסד את שלטון דת מחמד – זו שהיתה כח־מניע גדול בהתפתחות ההסטורית. איך נלוו אנשים גדולים לאדם זה, אשר הכירו בחולשותיו הגופניות והמוסריות?

אבל חזון זה אינו יחידי בעולם ההסטוריה. מתוך שהיה מחמד חסר־דעת ואדם חולה היה מסור לשאיפתו בכל לב ונפש. ההרהור מתוך הבחנה לא החליש את פעולתו; מעולם לא הטיל ספק בצדקת מעשיו; כי בעקר לא ידע הוא עצמו להבחין בהם. ומצד השני היתה ההסטוריה צריכה לאדם כזה. אלה האנשים, אשר נתחברו אליו מתחלת פעולתו הנבואית, יודעים היו בחולשותיו המוסריות ובקטנות השגתו. אלא כי הסכימו לשאיפתו והשתמשו בו כדי לגלם אותה במעשים. עמר בן כטאב היה משגיח על מחמד כעל ילד הצריך לשמירה. וכשהיה מחמד נכשל בדברי פיו לא היה עמר נמנע מלהוכיחו על זה. מחמד היה נכנע מפניו ונשמע לדבריו; אחרי כל שגיאה שפלט פיו היה “המלאך גבריאל” בא אליו ומעמידו על טעותו.

דת מחמד היא העתקה קלושה של היהדות. כדי שיודו היהודים בה היו צריכים לחזור למצבם הדרדקאי. אין לנו לטעות בחזון ההסטורי הזה ולדין בו על שם סופו. ודאי, כי בדורות מאוחרים מצו פילוסופים מושלמים את עומק רעיון האחדות, והם שהשפיעו גם על חכמי ישראל בהשגה דתית זו. האִסלם היה אחרי כמה דורות לנושא רעיון היחוד במדה שאין למעלה הימנה. אבל לא כך היה בתחלתו. לא מחמד ולא בני־לויתו היו מסוגלים להשגה נעלה זו. הם בררו להם את רעיון האחדות בצורה ילדותית – כזו שהיתה בישראל בתחלת התפתחותה – טרם שהשקיעו הנביאים את מושגי המוסר והקדושה בהשגה העברית.

הדת המשיחית נוצרה במסבה יהודית ובתחלתה היתה תנועה פנימית בישראל; אלא כי לאחר זמן נספחו אליה גם מן הגויים – קצתם גרים שלמים וקצתם גרים למחצה – והכניסו בה יסודות חדשים, שלבסוף נתאחדו ונצטרפו לחזון דתי אחד. היסוד היהודי שבדת זו היה מתמזמז והולך ונתמעט מאד. אילו הרחיקו את היסוד הזה לגמרי, אפשר שלא היו באים אחרי־כן לידי אותה התסיסה, אשר אִבדה נפשות מישראל לאלפים ולרבבות. היחסים הקלושים בין היהדות ובין הדת המשיחית, אותן הנימים הדקים המקשרים זו בזו, הם שגרמו בעקר למלחמה תדירית בין האם והבת.

ואולם דת מחמד יצאה מתחלתה מתוך מסבה אחרת, ולא היהודים יצרוה – בכל־אופן לא היה תחלה יחס ישר מצד היהודים אל הפעולה ההסטורית הזאת. היהדות היתה כח גורם בחזון ההסטורי הזה רק במדה שראה מחמד את חייהם הדתיים של היהודים ושמע מפיהם כמה מספורי המקרא, אשר עשו רושם גדול על הכח המדמה שבו – כח מדמה של אדם חולה. מובן, כי אין מעשי ההסטוריה חוליות חוליות; מאיזה צד יש בלי ספק חבור וקשר בכל המאורעות. אבל כי יהיו היהודים משתדלים ללמד את דתם לערבים – זה לא שמענו מעולם. קצת ערבים, בעלי שכל ובעלי מוסר, נתגירו מעצמם, כי עמדו על הבנת היהדות ביתרונה הגדול על הגיות הפיטישית של הערבים. זה לא הביא לידי שום תחרות ושנאה בין היהודים ובין הערבים שכניהם. במצב גיותם היו הערבים סבלנים והתיחסו אל בני שאר הדתות באותו היחס הטבעי של בני־אדם פשוטים לחבריהם ושכניהם. הקנאה הדתית והיהירות הדתית – ובזה מצטינת דת מחמד במדה מרובה – אלו הן נטיעי הקוראן; הוא שהטיל ארס זה במאמיניו ומחזיקיו.

לא באו היהודים לגיר את הערבים אפילו בפתויי דברים. לעומת זה באו מחמד וסיעתו לאנוס את היהודים להמרה כללית בכח הסיף. מתחלת יצירתה היתה תורת מחמד קשורה בחרב. היא יצאה לעולם עם הכפיה והאונס. בכפיה הביא מחמד את תורתו לבני־עמו הערבים; וכאשר כלה את מעשהו זה בא גם על היהודים בעקיפין והציע לפניהם – להמיר או ליהרג.

מה שאנו מוצאים בספרות האוונגלית ביחוסה אל ספרי המקרא אנו מוצאים גם בקוראן. אבל גם ביחוס זה יש הבדל גדול. ספורי המקרא אינם יסוד גדול בספרות האוונגלית, כי נוסדה מתחלה בשביל קוראים בקיאים בכתבי־הקודש – לא במקורם העברי, אלא מתוך התרגום היוני. לא היו צריכים להנות את הקוראים בספורי המקרא, שכבר היו ידועים להם ומצויים בידם. בספרות האוונגלית אנו מוצאים וכוח ופולמוס בהבנת המקרא. ישו מתוַכח עם בני־דורו בענין קיום המצות וביסוד היחוס הפנימי של האדם לאלהים. באגרות השליחים אנו מוצאים המשכת הפולמוס הזה. ועוד לצד שני היו מסתיעים בכתבי־הקודש – להטעים את אמתות הספור המשיחי, כי נבאו נביאי ישראל בדורות ראשונים על המאורעות האלה וכל דבריהם נתקימו בישו.

בספר הקוראן, שאין הרעיון תופס בו מקום רחב, וגם אין בו יסוד סודי, מובאים ספורי המקרא בתור סיוע לדברי מחמד. הספורים עצמם היו חדשים בעיני הערבים ולקחו לבם בתכנם העשיר וביפים הפיוטי. מחמד נסתיע בהם לאיֵם על בני־דורו, שלא יאטמו אזניהם משמוע דברי נביאותו. שהרי בזמן קדום מאנו הרשעים לשמוע ונענשו. האותות והמופתים, אשר עשה אלהים במצרים לפרעה ולעבדיו, היו נושא־ענין לדרושיו הארוכים. כיוצא בזה מעשה יונה ומה שעלה לו בסבת סרובו לקבל על עצמו את השליחות הנבואית. ואולם יחוסו לתורת ישראל וליהודים בני־דורו שנה מחמד בסוף ימיו. לפי דבריו זיפו היהודים את תורתם – החסירו ממנה כמה ענינים, שהיו מסכימים לדת מחמד, והוסיפו עליה דברים, שלא היו נמצאים בה מקודם. מחמד לא הודה כישו, כי בטל אלהים את תורתו שנתן בישראל על־ידי משה עבדו, אלא כי מתחלתה לא הקיפה התורה האלהית את אותם הצוויים הנמצאים בה עכשו. לפי ההרצאה בספרות האוונגלית נשתבשו היהודים בזה, כי מאנו לשמוע בקול הבשורה האלהית בבטול המצוות, בפריקת העול הקשה של ה“נמוס”, שאמנם היה בתחלה אלהי; לא האמינו בשליחות האלהית של המשיח. לעומת זה העליל מחמד על היהודים, כי זיפו את תורתם והם מחזוקים בצוויים דתיים, שלא צוה אלהים מעולם. ועל־פי העלילה הזאת, הלא חובה מוסרית היא, לאנוס את היהודים לסור מזיופם. זהו שורש השנאה העצומה מצד אנשי האסלם ליהודים – שנאה שיש בה הרבה מן היהירות.

מחמד רדף את היהודים בסוף ימיו וגזר עליהם כליה. תלמידו עמר בן כטאב לא הצטין כמותו באכזריות של שפיכת דמים; אבל הוא יסד שיטה מדינית של השנאה ליהודים. האסלם היה לו יסוד לאומי־מדיני. ולפי ששנאתו לישראל לא באה לו מתוך הרגש, אלא מתוך השכל, על־כן שנה לפעמים את שיטתו ביחוסו להם. במקום שמצא בזה תועלת מדינית האיר פניו ליהודים והבדילם לטוב במצבם המדיני. באופן זה התנהג עמם באותן המדינות, שכבש מיד מלכות ביצנץ, ובארץ פרס, אשר שם היו אוכלוסי ישראל מרובים. צריך היה לסיוע היהודים במדינות הנכבשות והטה להם חסד.

מטעם זה אנו מוצאים ביחוס אנשי האסלם אל היהודים דבר והפוכו. לפעמים אנו רואים במדינות האסלם את אותן הגזרות הקשות, אשר גזרו המושלים המשיחיים על היהודים, להבדילם מעמי הארץ ולהשפילם במצבם האזרחי; אלא כי אותן הגזרות לא נאמרו רק על היהודים, כי אם גם על המשיחיים – על כל העמים שאינם מודים בדת מחמד. לעומת זה אנו מוצאים לפעמים יחוס טוב ורצוי לישראל. המושלים מכבדים את גדולי היהודים בארצם ומעלים אותם לשרות מדינית חשובה, ואלה משתמשים בהשפעתם לטובת אחיהם. אין הדבר שיטה קבועה, אלא תלוי בנטיתו האישית של אותו המושל. המצב הרצוי של היהודים באיזה מדינה משתנה ומתקלקל במות אותו המושל, או כשיצליחו שוטני היהודים להכריע את הכף לצד השני. גם בארצות האסלם היו ההשמדות שכיחות הרבה, ולא היו ליהודים בטחון במצבם המדיני וגם לא בחייהם. כעמים המשיחיים היו נוטים גם עמי האסלם לבוא על היהודים בכפיה דתית.

שמד גדול היה בכמה מדינות האסלם בתחלת שנות המאה העשירית לאלף החמישי. זהו השמד הנודע, אשר ארע בימי הרמב“ם והביא רעה עצומה על מאות אלפים מישראל. ידוע הוא, כי נשתמדו רבים למראית־עין וקבלו עליהם את דת מחמד ובסתר נתקימו ביהדותם. זה היה נמשך והולך כמה דורות. רבים מן האנוסים האלה שבו אחרי־כן לתורת ישראל; אבל אין ספק, שרבים נטמעו בעמי האסלם. השאלה היא: מה הבדיל את האנוסים האלה מעם הארץ להתקים בסתר ביהדותם? אין ספק, כי ביסודה הדוגמטי אין כמעט שום נגוד מצד היהדות לדת מחמד. אי־אפשר לומר על האסלם, כי הוא גיות, דת של עבודה־זרה. הרמב”ם שנא מאד את האסלם וביחוד את מיסדו, אשר ירה אבן פנתו בדמי היהודים. אבל עם כל שנאתו לדת מחמד ידע להכיר, שאין בה מנהגי גיות. לקבל את עול מלכות אללה – בזה אין שום סתירה ליהדות, כי אין בין ההשגה האלהית בדת מחמד ובין זו של היהדות ולא כלום. להאמין (או לעשות את עצמו כמאמין) בשליחות הנבואית של מחמד, אין זה דבר חמור כל־כך, שיהא אדם מישראל מחויב למסור עליו את נפשו. וכשאמרו לו בני־דורו, כי מכבדים אנשי האסלם את אבן הקעבה במֶכה, מה שנתקים באסלם מתקופה הקדומה – השיב הרמב"ם, שאין שום אדם אנוס ללכת למכּה ולנשק את הקעבה.

עם־כל־זה מסרו היהודים את נפשם, כדי שלא להטמע בעמי האסלם. בתרבותם לא נבדלו מהם, ובכלל היתה המדרגה התרבותית של המשׂלמים בימים ההם גבוהה מאד. נראה לי, כי עקר הנגוד של היהודים לדת האסלם היה בעבר הישראלי הנעלה, בהסטוריה הקדומה. זה היה הכח העצום המפריד בין היהודים בארצות האסלם ובין שכניהם המשלמים. הפרוד לא היה דתי, כי אם לאומי־הסטורי. אי־אפשר היה לישראל לוַתר על העבר שלו, על ההסטוריה רבת־התוכן. כדי להטמע באנשי האסלם לא היו צריכים לבטל הרבה מן היהדות – ביסוד הדוגמטי לא היה להם לוַתר על כלום, וביסוד המנהגים הדתיים היה אפשר להם לקיֵם את הרוב בצנעא. לפעמים היו המשלמים חושדים באנוסים, שאין פיהם ולבם שוים. אבל הם לא המציאו את האינקוויזיציה “לבחון כליות ולב”. מה שהיה להם לבטל לגמרי – זהו יחוסם לקנינים הרוחניים והמוסריים של האומה הישראלית, חבורם אל העבר. דוקא היהודים בארצות האסלם, שמדת השכלתם הכללית וידיעתם את היהדות היתה מרובה, לא היו יכולים לעקור מלבם את געגועיהם לתורת הנביאים ולספרותם הדתית העשירה, שבהן שקועים החיים ההסטוריים של האומה הישראלית. לפי השקפתם והשגתם בימים ההם נדמה להם, כי עושים הם את מעשיהם לשם הדת, ועליה הם מוסרים את נפשם; אבל בהבחנת המעשים אנו מוצאים, כי נלחמו במסירות הנפש על קיום הלאומי ההסטורי.

גם ביחוס היהודים אל אנשי האסלם אנו מוצאים דבר והפוכו. מתרחקים היו מן האסלם, שבא להחריב את העבר הגדול שלהם. מחמד היה אומר, כי הוא השליח האחרון של אלהים ותורתו היא סוף הנבואה האלהית. בנגוד לזה קבע הרמב"ם בתור אחד מעקרי הדת הישראלית את נוסח האמונה, שכל דברי הנביאים אמת, ומשה הוא אבי הנביאים ותורתו לא תהא מוחלפת לעולם. זהו היסוד הדוגמתי, שהיו אומרים לעשות מחיצה בין היהדות ובין האסלם. אבל מצד השני נתקרבו היהודים לאנשי האסלם, עד כמה שהיו אלה מרבים את הדעת ואת המחשבה הפילוסופית. אי־אפשר לעם ישראל להיות כפוי־טובה ולשכוח את הטובה, אשר השפיעו עליו מאמיני תורת מחמד. ולא רק עם ישראל חיב לו על זה תודה בלי שעור וקצב, אלא כל המין האנושי. אלמלא באו הערבים בימי הבינים והעלו מתחת ערמות עפר את התרבות הקלסית, אשר החריבו העמים הפראים, היה העולם חשך. העליה הרוחנית, שהיתה לישראל בתקופת ימי הבינים, צמיחת המחשבה והשירה, באה מתוך יחוסו לערבים. ולא זה בלבד, אלא כי היהודים נתעשרו בקניניהם הרוחניים עושר עולמי והגדילו את אוצר תרבותם – מה שלא עשו הערבים עצמם. אלה חזרו אחר־כן למצב פראי למחצה והפסידו את העושר התרבותי הרב, אשר רכשו להם בדורות ראשונים. בספרותנו העברית נשתקע העושר הזה ונעשה לה כמין נכסי צאן ברזל, שאינם נפסדים כל הימים.

ד

בהסטוריה הישראלית, שהיא כלה שלשלת של טרגדיות מרעידות לב אחוזות וקשורות זו בזו, אנו מוצאים עוד טרגדיה אחת מיוחדת במינה: עם ישראל סובל הרבה על דבר שאינו מתיחס לו כלום, אלא הוא נמשך ונסחב אל המאורעות שלא מרצונו ודעתו. זה אנו רואים עוד בתקופה הקדומה, כשהיה ישראל יושב על אדמתו. נלחמו עמים תקיפים זה בזה על ההגמוניה הראשית בארצות אסיה המערבית – ועם ישראל לקה. גם בארצות הגולה ארע כזה פעמים אין מספר. משל הוא באגדה הישראלית: נפלה הכד על האבן, נשברה הכד; נפלה האבן על הכד, נשברה הכד – בין כך ובין כך וַי לכד. אי־אפשר היה לישראל להבדל מן הצרות המתרגשות בעולם וביחוד מן התסיסות התמידיות של הגויים שכניהם. העם האומלל הזה היה נמצא בין הפטיש והסדן; וכשהכה הפטיש על הסדן רצץ וכתת אומה עלובה זו.

בסוף שנות המאה האחת־עשרה (באמצע שנות המאה התשיעית לאלף החמישי, במחזור “רנ”ו ליעקב"), נועדו הגויים המשיחיים לעלות על ארץ־ישראל לכבשה מידי אנשי האסלם. הרי זו תסיסה עצומה בין בעלי הדת המשיחית ובין בעלי דת האסלם. ואולם תכף, בתחלת התסיסה הזאת, באה הצרה האיומה על היהודים בגרמניה ובפרנסיה ובאנגליה, אשר כמוה לא היתה כמה דורות לפנים.

הדבר היה הכרחי בהשפעת המאורעות. כבר ראינו איך הכשירו כהני הדת המשיחית את השנאה העצומה לישראל. כשהיה העולם נוהג כמנהגו היתה שנאה זו כבושה בלב הגויים; ואם פרצה לפעמים עדין לא היו תוצאותיה מרובות ונוראות כבימי נוסעי־הצלב. ואולם תנועה עממית זו, מסע־הצלב, הוציאה את העמים מעולמם ובטלה את סדרי החברה המדינית; וכשפרצו גדרו של עולם, לא היה עוד מקום ליהודים להשמר ולהסתר. עדרי זאבים צמאים לדם פרצו אל תוך עדרי כבשות חלשות – רמסו טרפו ואין מציל.

ולפעמים יעלה על לבנו, כי נושא הטרגדיה הזאת, שאין דוגמתה בהסטוריה האנושית, אינו עם ישראל, אלא אותם הגויים הפראים, אשר השתובבו בימים ההם במדה מבהילה. שהרי הם הפסידו יותר מאשר הפסידו היהודים, שהיו להם למרמס. הם הפסידו את “מותר האדם מן הבהמה”; נמחה הצלם האלהי מעל פניהם; היו לחיות טורפות, ואפשר עוד שפלות מהן. כך אנו מהרהרים לפעמים. אבל אין הרהור הסטורי מעין זה מספיק לשכך את הצער הגדול בלבנו, את אותו הצער הנצחי, שאי־אפשר להפיגו כל ימי קיומה של האומה הישראלית; המאורעות משנת תתנ"ו ואילך הם יסוד קים ונצחי בהסטוריה הישראלית; הם שהטביעו חותם אופי מיוחד בטבע אומה זו ועשו אותה לעם גלותי עד היום הזה; הם שכפפו את קומתו ודכאו את רוחו ונשמתו ועשוהו לעם סובל יסורים קשים ומלומד ביסורים.

בגולה ישבו פזורי ישראל זמן רב; אבל את תוקף המרירות של הגלות הרגישו למן הימים ההם ואילך. נשמטה הקרקע מתחת רגליהם ונדמה להם, כאילו עומדים הם תמיד על עברי פי פחת צפויים בכל רגע לדחיה ולכליון. חייהם היו תלואים להם תמיד מנגד; לא היו מאמינים אף רגע אחד בחייהם, בכבוד ביתם ומשפחתם, בבטחון רכושם. מאז היו הפקר, ובכל שעה היו נתונים לבז ולמשסה. היו יושבים בבתיהם, במסבת משפחתם, וצפויים היו לאיזו צרה פתאומית, שיכולה לבוא עליהם בכל עת ובכל שעה. היו שמחים בבתיהם בשמחת־משפחה ומתאבלים במאורע של אבל – ואין בטחון להם לא בשמחתם ולא באבלם, כי יבואו אויבים להפוך את שמחתם לאבל ולעשות את אבלם הפרטי לאבל כללי. היו נאספים בבתי־כנסיות להתפלל, ובשעת תפלתם היו יראים, שלא יבואו אויבים להכותם ולהרגם. היו יושבים בבתי־מדרשות לדרוש בתורתם, והיו יראים, שלא יבואו אויבים לכרוך אותם בספריהם ולשרפם באש. היה היהודי יוצא מקירות ביתו החוצה, ואין בטחון לו, כי ישוב אל ביתו ועודנו בחיים. היום הוא עשיר ובעל־נכסים, ומחר הוא יכול להיות עני מחזר על הפתחים. היום הוא שלם בגופו, ומחר אפשר לו להיות פצוע וקטוע ידיו ורגליו. זה היה מצב היהודי כל ימי הבינים משנת תתנ"ו ואילך.

פרטי המאורעות האלה אי־אפשר לספר. מה שנרשם בספר הוא רק מעט מן המעט. איך אפשר לפרֵט הטרגדיות האלה, שמספרן לאלפים ולרבבות? כמה נפשות אבדו לאחר שנתיסרו בענויים קשים, ושמותיהן לא נרשמו. מעשי־אכזריות של הפראים האלה הם בגדר סוג שאין בהם פרטים. הכל הוא מעשה אחד – שגעון מבהיל, אשר הביא את העמים לידי פראות שאינה במדה ובשעור. התפרצו הפראים אל קהלות ישראל והרגו ורמסו וטרפו ואין מציל. הרגו זקנים ובחורים, נשים ובתולות, עוללים ויונקים – ואפילו על העבּר שבמעי אמו לא חסו. ועדין לא שבעה החיה הנוראה שבהם, אלא שהרותה צמאונה גם במתים. היו יהודים אשר שלחו יד בעצמם מרוב פחד, שלא יפלו בידי אויביהם מעניהם; אותם הגופות המתים קלעו על אופנים לכתת את עצמותם. הוציאו נשים מתות מקבריהן ותלו אותן ערומות – לשים זה “חרפה על ישראל”. היינו יכולים לומר, כי הם עצמם נהיו חרפות ולדראון עולם. אבל אנו מדברים בחיות טורפות, שאין ליחס להן “נצחיות” אפילו ממין זה. המעשים האלה הם חרפת עולם למלכיהם ולשריהם ולכהניהם – לכל אלה, שהיה בידם למחות ולא מחו.

וכשעשו מעשי כליה באף ובחמה ביהודים, כּלו חמתם גם בכל היקר והקדוש לאמללים האלה. נכנסו אל בתי־כנסיות ובתי־מדרשות והוציאו את ספרי־הקדש וקרעו אותם ורמסום בטיט חוצות. גוילי ספרי־תורה היו מנעלים לרגליהם. הם, שהחריבו בשנת נ"ח לאלף השישי מאה וארבעים ושש קהלות בגרמניה ובאוסטריה ואִבדו לכל־הפחות, מאת אלף נפש מישראל על עלילת־שוא (כי שקצו היהודים את לחם־קדשם), דרסו ורמסו את קדשי בני־ישראל, את ספריהם הקדושים, בראש על חוצות. ועמדו שריהם וכהניהם וראו במראה הזה, ואיש לא מחה בידם. על צליבת אדם, שמציאותו ההסטורית מוטלת בספק – וצליבתו על־ידי היהודים ודאי שאינה הסטורית – הרגו וטבחו וחנקו והטביעו במים ושרפו ואפנו וגררו וקברו חיים אלפי אלפים מישראל.

ומה עשה העם האמלל הזה כל הימים הרעים ההם? מה היה יכול לעשות? היו יושבים נחבאים ומבכים את מתיהם ומקוננים על בתי־מקדשם המחוללים ועל עם ישראל כי נפל בחרב. את תפלתם עשו נאד של דמעות, כי בה ספרו את כל הרעה שבאה עליהם ושפכו שיח לפני אלהים, אשר עליו הרגו ובאו באש ובמים. היו מתפללים ומבקשים תשועה וגאולה, ובמרי־שיחם יצאה קריאה מעומק לבם: “נקום לעינינו נקמת דם עבדך השפוך”.

כעסו הגויים על היהודים “שואפים לנקום”, אשר קללה בפיהם מתוך “שנאת הבריות”. גזרו עליהם, שלא להוציא דברים כאלה מפיהם ובדקו בספריהם, שמא נמצאה קללה בהם. אותה גרדו מן הקלף או מן הניר. לפעמים החרימו את ספרי היהודים ושרפום באש.

מה שעשה המון העם במשובתו, עשה בהסתת החיה הטורפת שבו – מעשים בלי מחשבה קודמת להם; אבל ה“זקוק” של ספרי ישראל נעשה על־ידי מומחים, מתוך שקול־הדעת, מתוך הרהור ומחשבה. אין מניחים ליהודי לקלל, לשכך את כעסו וצערו בדברים חריפים – אף־על־פי שמעולם לא נזוק שום אדם בקללות האלה. אכזריות זו היא סיום הטרגדיה של ימי־הבינים. אדם מכה ומענה צועק מעוצם כאבו – באים ואומרים לו: הס, אל תשמע את קולך. אם אֻמללה יושבת ומיללת על הרג מחמד נפשה – אומרים לה: אל תבכי. בני־אדם אלה בוכים בצנעא ודמעותיהם אינם יורדים על לחייהם, אלא הם נחבאים בתוך ריסי עיניהם – גם זה אסור. הוטל עליהם לסבול, מה שאין אדם סובל, ולשתוק כדי שלא להפריע את מנוחת־השקט של מכיהם ומעניהם.

זהו היחוס התמידי בין היהודים ובין אלה המקיפים אותם.

ברדיפות וההשמדות התמידיות אנו מוצאים “שגעון, שיש בו שיטה מסוימת”. בכל פעם קמה צרה חדשה, איזו עלילת־שוא, אשר שלטה בימי דור אחד. בסוף תקופת נוסעי־הצלב נתחדשה עלילת־הדם, אשר התפשטה כמעט בכל ארצות הישוב וגרמה לחרבן קהלות רבות. נתפשו יהודים על עלילה זו והעלו על מוקדה.

“מיתה יפה” זו בררו בימים ההם לישראל, ובמקומות שונים עלו קרבנות כאלה כליל. עלילת־הדם היתה לבסוף מין אפידמיה מוסרית, הולכת ומתדבקת מעיר לעיר ומהגמוניה להגמוניה. כך נמשכו המאורעות כמה שנים רצופות. לפעמים נשתכחה העלילה לזמן מועט וחזרה ונעורה. דבר זה אינו שיך עוד להסטוריה, אלא הוא מאורע של ההוה.

היה אפשר לומר, כי היתה בזה בערות, וכל מה שעשו בא להם מתוך חוסר דעת. אבל אין הדבר כן. בכמה מקומות הטילו במתכון גוף מת של גוי, וביחוד של ילד, אל בית איש יהודי. כדי להעליל על כל בני הקהלה ולגולל עליהם אשמת הרצח, היו נוהגים להטיל את הגוף המת אל בית אחד מחשובי הקהלה – אל בית הרב או הפרנס. באופן זה היה הדבר להם “ודאי גמור”, כי שחטו היהודים את הגוי וקבלו את דמו. אמנם גם מתוך סכלות עשו מעשים כאלה; אבל על־פי־רוב נעשה הדבר בהכנה קודמת למעשה.

מזמן לזמן נתחדשה איזו אפידמיה כזאת ועשתה שמות בקהלות ישראל. בסוף שנות המאה הי“ג למספרם היתה “גזרת־הקרבן”, אשר החריבה קהלות רבות וגרמה להרג רב בישראל. תחלת המעשה האיום הזה היה במנהגם הדתי לאכול עגות מצות בערבי־הסעודה, שזהו אחד מעקרי הדת המשיחית. מסופר באוונגליון, כי ב”סעודת־הפרידה“, כאשר סעד ישו עם תלמידיו בערב טרם שתפשוהו, הושיט לתלמידיו מלחמו ואמר להם: אכלו, כי זהו גופי; אחר־כן נתן להם לשתות מכוסו ואמר: שתו, כי זהו דמי. בספרות הדתית של המשיחיים יסדו על ספור־מעשה זה סודות דתיים, שאין מוח היהודי סופגם. הלחם שהם אוכלים בסעודת־הערב הוא גוף המשיח וקדוש הוא להם. בשנות המאה הי”ב הנהיגו לאכול עגות מצות קטנות. מובן, כי לא היה מעולם ליהודים איזה יחוס ישר או בלתי־ישר לקרבן זה. ואיך יעלה על הדעת, כי שלח מעולם יהודי ידו לחלל את הקודש הזה? איך בא הדבר לידו?

עם־כל־זה נתפשט בשנת חמשים ושמונה לאלף הששי מין שגעון, אשר אכל את ישראל בכל פה. לפעמים מצאו כתמים אדמדמים כלחם הקרבן. העלילו על היהודים, כי הם דקרו בלחם, שהוא גוף המשיח, כדי להבזותו – ולפיכך הוא זב דם. זה היה הגורם לגזרת רינדפליש, אשר הרבתה את חלליה במדה מבהילה. עלילה זו היתה נמשכת והולכת כמה מאות שנה. ועד כמה שהיו היהודים זהירים, שלא לקרב אל לחם הקרבן ושלא להביט עליו אפילו מרחוק, היו נראים מזמן לזמן כתמים אדמדמים בלחם הקדוש, ועל זה תפסו יהודים וסגפו אותם ביסורים קשים, ואחר־כך העלום על המוקד ברחוב העיר. זה ארע עוד בשנת ר“ע לאלף הששי. ביום י”ב באב בשנה ההיא (י"ט ביולי שנת 1510) נשרפו ברחוב העיר ברלין שלשים ושמונה נפשות על העלילה הזאת.

אחר שהומתו ונשרפו ונתיסרו יהודים לאלפים ולרבבות בסבת עלילה זו עמדו על־ידי הבחנה חימית על הבנת המראה המוזר, שהלחם “זב־דם”. אותם הכתמים האדמדמים בלחם הקרבן הם מיקרוֹבּים שמתקבצים בלחם־מצה העומד זמן רב. דבר זה נתפרסם לאין ספק בשנות המאה הי"ח. עגשו נודע הדבר – אבל אותם המאורעות האיומים שעברו על ישראל בסבת עלילת־הקרבן אין להשיב.

בשנת שמונים לאלף הששי (1320 למספרם) היתה במדינות פרנסיה הדרומית ובמדינות אספמיה הצפונית “גזרת־הרועים”. אם היינו צריכים לראיה ולהוכחה, עד כמה נתקלקל המוסר האישי והצבורי בעמים בסבת מסעי־הצלב – גזרת־הרועים תוכיח. עוד הפעם נתעוררה השאיפה בלב קצתם לעלות לארץ־ישראל ולשוב ולכבשה מידי אנשי האסלם. האפיפיור סרב לדבר, כי נוכח, שאין בשאיפה זו ממש. אבל אותו ההמון השואף לדמים ולהוט אחרי ממונם של היהודים קם מאליו – בלי סיוע מצד הרשות. מובן, שלא עשו אפילו התחלה בדבר לעלות לארץ־ישראל. ואולם רועה־חזירים אסף המון אנשים חמסנים וגנבים (לערך ארבעים וחמש אלף) ואמר לחדש מעשי נוסעי־הצלב כלפי היהודים. הוא התפאר, כי נראתה לו כדמות יונה, ויונה זו היא אם המשיח שנתלבשה בצורה זו. היא שאמרה לו לעשות מה שהוא עושה. כאשר התחילו במעשי החמס והרצח במדינות פרנסיה הדרומית – וביחוד בעיר טולושא וסביב לה – צוָה המלך בכל תוקף לעצור בעד משובת ההמון. פקידי הרשות שמעו בקול המלך, אבל לא עצרו כח בפני ההמון ההולך וסוער עליהם. החילים סרבו לשמוע בקול פקידיהם ולהלחם ברועה־חזירים וחילו, שהיו חסידים וקדושים בעיניהם. מפרנסיה הדרומית עברו הרוצחים לאספמיה הצפונית. גם שם אמרה הרשות למחות בהם ולא עלה הדבר בידם. כמאה ועשרים קהלות נחרבו בשנה ההיא בסבת השגעון המבהיל הזה. נהרגו יהודים לאלפים, ואלה שנשארו בחיים ירדו מנכסיהם ונתרוששו עד מאד.

ובשנת תשעים ושבע לאלף הששי (1337) קמו בגרמניה שני אחים ראשי־גדודים, אשר אספו סביבם המון פרוע ושובב ויאמר להנקם ביהודים את נקמת ישו המשיח אשר נצלב בידם. הם פשטו על הקהלות במדינות רינוס ושוובן והחריבו אותן ואִבדו נפשות לאין מספר. שלש שנים ארכה האנרכיה הזאת, ולא עלה בידי הקיסר ושרי המדינות להגן על היהודים. מאורעות אלה נודעים בהסטוריה הישראלית בשם “גזרת־ארמלֶדֶר” על־שם רצועת עור שקשרו הרוצחים והחמסנים האלה על זרועם לסימן.

בימים ההם נתעוררה עוד הפעם “עלילת חלול־הקרבן” במדינת בווריה ונתפשטה משם למדינות ביהם ומהרן ואוסטריה. גם מעשי הרצח שעשו בסבת עלילה זו נמשכו כמה שנים.

המאורעות האלה, אשר גרמו להרג רב בישראל, ארעו בשנים כסדרן, שלא היה חרום בעולם. על אחת כמה וכמה בשנות בהלה – כשבאה פורענות לעולם.

באמצע שנות המאה הי“ד למנינם היתה בארצות אירופה המגפה הנוראה, “המות השחור”, אשר הכריתה שתי שלישיות של העמים. ביחוד גברה מחלה זו בשנת מאה ותשע לאלף הששי. העלילו על היהודים, כי השליכו סם־המות בבארות המים, כדי להנקם בגויים. בפחד המות אשר עליהם השתובב ההמון יותר ויותר והתנפל על היהודים ועשה בהם הרג רב. יש מבקשים מעֵין התנצלות למעשה־שגעון זה ומוצאים בו “טעם”: ראו, כי אין המגפה שולטת בישראל בה במדה שהיא שולטת בהם, על־כן האמינו, שהיהודים אשמים בדבר. מובן, שאין בהתנצלות זו כלום. אבל בגוף העובדה אין ספק, כי השחיתה המגפה ביהודים לא פחות מבגויים. נתקימו לנו רשימות המצבות משנת המגפה של חללי הקהלה הישראלית בטוליטולה, אשר מתו מיתה חטופה בשנת ק”ט (ובני־הדור נתנו למאורע זה סמן זמני: "האם תמנו לגו"ע). אנו למדים מהן, כמה היו המתים במגפה מישראל מרובים – שהרי נתקימו לנו רק רשימות המצבות שעל קברי הגדולים והמצוינים של קהלת טוליטולה (“אבני זכרון” שפרסם שד"ל מתוך כתב־יד), והן רבות במספר; ומי ספר את המון בני־אדם, אשר לא נודעו לנו בשמותם, ואפשר שלא הקימו אפילו מצבות על קבריהם?

מגפה זו, המות השחור, גרמה לאפידמיה מוסרית. בימים ההם התפשט שגעון מבהיל בבני־אדם, שהיה גם־כן מין מחלה מתדבקת – “המלקים”. נקבצו המון בני־אדם משתגעים, אנשים ונשים, אשר פשטו את בגדיהם מחגור מתנם ולמעלה והיו מלקים זה את זה בשוטים וברצועות עד שפך דם. סגוף זה עשו ל“כפרת פשע”, למרק עוונותיהם בעולם הזה, כדי להכנס זכים וטהורים לחיי העולם הבא ולהחיש קץ הגאולה האחרונה, ביאת המשיח. המשוגעים האלה סבבו מחנות מחנות בערים ובמדינות. יודעים אנו עכשו, כי היה המעשה הזה מתוך שגעון דתי שיש בו גם מן הזוהמה הסכסואלית – או שנאמר להפך: הדבר נעשה מתוך זוהמה סכסואלית שהיה בה גם מן השגעון הדתי. הדבר מעורר צער בלב כל אדם ישר – עד כמה השתובבו בני־אדם בימים ההם מתוך בהלה ומתוך חוסר חנוך, או מה שהוא גרוע יותר: מתוך חנוך דתי־מוסרי מקולקל. אבל לא די לנו בצער זה, בזכרנו מה שארע ליהודים בסבת מעשי השגעון והזוהמה האלה.

כל המאורעות והצרות שעברו בדורות הללו על היהודים הם תוצאות הגיוניות, הכרחיות, של מסעי־הצלב.

בחקר ההסטוריה דנים בשאלה: מה הטוב, שהביאו מסעי־הצלב לעולם? באים לידי הנחה הסכמית, כי עד כמה שהגבירו המאורעות האלה את הפראות בעמי אירופה, בסופה היו גורמים להתקדמות תרבותית. מעשי נוסעי־הצלב היו "חבלי־לידה של תקופה חדשה. לא כבשו המשיחיים את ארצות המזרח כבוש קים; אבל היחוסים המרובים בין עמי המערב ועמי המזרח, אשר ארכו כמה מאות שנה, הביאו טובה מרובה, רוחנית ואיקונומית, לאלה העמים שהיו נמצאים עד הימים ההם במצב שפל. וכשבאים לידי הכרה זו, הרי הם מחפים על מעשי אכזריות של נוסעי־הצלב – ביחוד על מעשיהם עם היהודים. ואפילו אלה, שאי־אפשר להם להסיח את דעתם ממעשים מבהילים כאלה, מוסיפים ואומרים, כי סוף סוף נהנו גם היהודים מאורה זו שבאה לעולם בסבת המאורעות בימי נוסע־הצלב.

באותה הטובה המרובה שבאה אז לעולם אין אנו דנים. בכל מאורעות ההסטוריה אנו מוצאים את הכלל הזה, שאין רע בלי טוב. אבל בנוגע ליהודים אין שום ספק בדבר, שלא נהנו כלום מן ה“טובה” הזאת, אלא להיפך – למן הימים ההם ואילך ירדו מאד במצבם החברתי והאיקונומי. התחילה תקופה חדשה של הגלות, ועל צרותיהם הראשונות של היהודים נוספו צרות חדשות, מפרכות את הגוף ואת הנפש.

עד ימי מסעי־הצלב היה המסחר הכללי בידי היהודים בארצות המערב והמזרח.הם שהחליפו את סחורת עמי המערב בסחורת עמי המזרח. הגויים לא ידעו דרך מסחר זה ובעקר היו מתפרנסים מעבודת־האדמה. בסבת המאורעות בימי נוסעי־הצלב נשתנו הדברים הרבה – הסוחר היהודי היה לחנוני. המסחר הגדול מעבר לגבול, המקשר את העמים, עבר מידי היהודים לידי הגויים. ורק המסחר המקומי, החנונות, נתקימה עוד לזמן מועט בידי היהודים. לבסוף לקחו גם את החנונות מידיהם, כי בינתים התקדמו העירונים (וביחוד בגרמניה ובפרנסיה), שהיתה עינם צרה במסחר היהודים. בתקופה ההיא באה החברה המדינית לידי גמר בנינה; היא שהקיפה את כל ענפי החיים, וחוץ לתחומה אי־אפשר היה לשום אדם להתקים. חברה מדינית זו היתה מעכשו משיחית, ולפיכך לא היה בה מקום ליהודים. כשאנו מסתכלים במצב זה ונבין בו את אמתותו, אין הדבר תמוה בעינינו, שמאז לא היה עוד מעמד ליהודים בארצות אירופה – אלא להיפך: הפלא הוא, איך נתקימו ואיך היו יכולים לחיות, אפילו חיים של צער? הם היו ממש הפקר. בגרמניה היו נעקרים ממקומם; כלומר: לא היו שיכים כלל אל אותה המדינה או אל אותה העיר, שבהן ישבו בקרב שכניהם הגויים.הם היו עבדי הקיסר, או, לפי כנוים בימים ההם: עבדי האוצר. מובן הדברים האלה, כי היו שיכים בגופם ובממונם לקיסר גרמניה, והכנסות המסים והארנוניות שהיו מעלים בכל שנה ושנה, היו שיכות לקופת הממלכה. המושלים המקומיים לא שלטו בהם. הקיסרים היו שולטים ביהודים כבנכסי קרקעות או מטלטלין. כשהיתה השעה דחוקה להם היו מוכרים לצמיתות או ממשכנים לזמן קצוב את היהודים באיזו מדינה או הגמוניה או איזו עיר. לפעמים היו הקיסרים נותנים את היהודים במתנה לאחד הנסיכים או לפלגשיהם. כך עברו היהודים כסחורה מיד ליד.

על־פי המצב הזה היו היהודים “עבדי עבדים”. הקיסרים היו על־פי־רוב מחוסרי כח ורק לעתים רחוקות עמדו ליהודים להצילם מידי אויביהם, הם העירונים צרי־עין ואבירי־לב, אשר תמיד בקשו להרע להם. לפיכך היו היהודים מבקשים חסות מצד מושלי המדינות, וביחוד מצד הכהנים, אשר ידם היתה תקיפה בימים ההם. היו משלמים כפלים, רק למען יהיה להם מקום לשבת. ואולם גם החסות הכפולה הזאת לא עמדה להם בשעת צרתם. כשגברה משובת ההמון, אשר התנפל על היהודים על תאות נפשו, גם הקיסר וגם מושלי המדינות והכהנים לא הגינו על היהודים – מרוע לבם או מבלתי יכולת. קודם לימי נוסעי־הצלב ישבו היהודים ברוב המקומות בקרב הגויים, ועוד לא הקצו להם תחום מוגבל לשבת בו. מעכשו נשתנה הדבר. הגבילו ליהודים ישיבת־קבע ברחוב מסוים, שהיה מוקף מעין חומה (“קרפף היהודים”); ובערב היו סוגרים את אותו הקרפף ולא הניחו ליהודי לצאת ממנו. למען יכירו אותם כל רואיהם, כי יהודים הם, חיבו אותם להיות מסומנים במלבושיהם. נוספת לשנאת הגויים, שנאה ארסית, באה מעכשו גם השפלות במצבם החברתי. על־פי סדרי המדינה לא נחשבו עוד היהודים היותם בני־אדם, אלא כבהמות. ובאמת קצבו עליהם מכס בעברם מעיר לעיר, כשם שהיה מכס כזה קצוב על הבהמות.

נורא היה מצבם האיקונומי. לבסוף נתקימה בידם רק החנונות הפעוטה, מה שהיו נושאים ונותנים בינם לבין עצמם ברחוב שלהם, ועסק ההלואה בריבית. עסק זה היה גורם תמידי לצרות מתחדשות עליהם. כשהיו המושלים צריכים לממון היו נותנים “פריווילגיות” ליהודים בעסק ההלואה בריבית. היו עוד הפעם צריכים לממון היו מבטלים את אותן ה“פריווילגיות” ומפקיעים את שעבוד בעלי־החוב בתנאי, כי חלק של החובות האלה יפרעו לאוצר המדינה. כך היו הדברים האלה הולכים ומתחלפים מימים לימים. המלך פיליפוס היפה בפרנסה עשה כן עם היהודים בארצו ארבע פעמים בשנות המאה הי"ד: גרש את היהודים מארצו והחזירם וחזר וגרשם והחזירם – הכל לפי צורך השעה. לבסוף גרש אותם בהחלט. לפעמים היו המושלים נוטלים ממון מן היהודים על מנת להתישב בארצם. באו העירונים ושלמו להמושלים, כדי לגרש את היהודים. עסק זה היה טוב בעיניהם, שהרי נהנו גם בכניסת היהודים וגם ביציאתם.

כשאנו שואלים את עצמנו: מה ראו היהודים להתישב בתנאים כאלה? התשובה היא בהירה: לא היתה להם ברירה אחרת. על־כרחם היו מסתפקים אפילו בחיי־שעה. כשקנו להם “זכות” הישיבה באיזו מדינה או באיזו הגמוניה היו מתישבים בה כדרך שאדם קובע לו דירה בבית אשר לקח לזמן קצוב בשכירה. יודע הוא, שלבסוף עליו לעקור את דירתו, כשיעלה זה ברצון המשכיר. ישיבת היהודים בימים ההם היתה תמיד ארעית. היו קוצבים להם זמן עשר או עשרים שנה; כשיעבור זמן הקצוב אין להם שום זכות להשאר במקומם, וגם באותו הזמן הקצוב לא היה להם שום בטחון, שהרי אין שום כתב־התקשרות ושום “פריווילגיה” מועילים לגבי חמת ההמון. ביחוד היו העירונים תמיד מתגרים ביהודים על עסקיהם. הלוים מרי־הנפש היו תמיד צועקים על עסק הרבית, מה שהיו מוכרחים לשלם למלויהם. כבר הוברר פעמים אין מספר, כי מלוי־ברבית מן הגויים היו קשים מן היהודים. אבל כשהיו מתגודדים ומתנפלים על “קרפף־היהודים” נמצאו להם תמיד מסיעים. הסוחרים העירונים היו קובלים על היהודים, כי עוסקים הם בסחורה פסולה וגורמים להם בזה הפסד בעסקיהם. לפי שהתירו ליהודים להלוות על משכנות היתה תוצאה הגיונית של “זכות” זו, כי התירו להם למכור את המשכנות של הלוים, אשר לא סלקו את חובם. ותהי צעקת הסוחרים הגויים על היהודים, שהם מורידים את השער. ואף־על־פי שהיתה בזה תועלת לקונים, ואלה היו צריכים לסיע ליהודים המוכרים להם סחורתם בזול, הנה באו גם אלה ביום מהומה לסיע לאויבי היהודים. שהרי עד הנה היו קונים בזול; עכשו, כשהתנפלו על בתי היהודים, הם לוקחים בחנם. ואם נהרגו בשעה זו כמה מן היהודים – אין בכך כלום.

בסוף ימי־הבינים נשתקעו היהודים בעבדות נצחת. עד ימי נוסעי־הצלב היו בני־אדם אצילים, עולים בתרבותם על שכניהם הגויים. שכניהם אלה היו מקנאים בהם ושונאים להם, אבל לא היו מבזים אותם. עכשו היה יהודי בזוי ונדח מן החברה האנושית. הוא כפף את קומתו והשפיל את מבטי עיניו. כשהיה יוצא לדרכו מן הקרפף – על־כרחו, כדי לבקש פרנסה – היה לבו מלא פחד ואימה. וכל־כך היה מורך לבו לו לטבע שני, עד שלא זקף עוד את קומתו אפילו במסבת אחיו ובביתו. העבדות טבעה את חותמה גם על תכונותיו הנפשיות. בסוף ימי־הבינים אנו שומעים תדיר תרעומת בני־הדור על מעשים מגונים של קצת יהודים. בקרפף יהודי לא היו נוהגים אותם המעשים הרעים והגסים של הגויים מחוץ לחומה, גנוב ורצוח ונאוף וכל מיני פסלנות, שהיו נמצאים אז לרוב בימי “החסידות” של עמי אירופה; אלא לפעמים נמצאה בהם תחרות שפלה, שהיה אחד מקנא בחברו על פרוסת לחם ומבקש ליטלה הימנו. זה הביא לידי מלשינות ודלטוריה, שהיו מלשינים זה על זה לפני הרשות. העניות האיקונומית גרמה לבסוף גם לעניות רוחנית.

אין הדבר הזה מפליא אותנו כל־עקר – אלא, אדרבה, אנו תמהים על רוב העושר המוסרי שהיה מצוי עוד בשכונת היהודים. עדין היו מחזיקים בכל־כוחם ובכל נפשם בתורתם, שהיא המציאה להם אצילות מוסרית מיוחדת במינה. אותה קימו במסירת נפש. כל־הימים שהיו בזויים בעיני הגויים, שהיו נוהגים בהם מנהג הפקרות, היתה מספקת להם מלה אחת, כדי לצאת מן השעבוד הנורא הזה. הגויים היו אומרים, כי היהודי משחת במוסרו, בטבעו הוא רע ומקולקל עד היסוד – וכשאמר להמיר, קבלו אותו בסבר פנים יפות וקבעו לו במסבתם מקום בראש. אבל אותה המלה, שהיתה מספקת לשחרר אותו, לא הוציא היהודי מפיו. לפעמים יצא יהודי מדת ישראל; על־פי־רוב גרש מן החברה היהודית בחרפה על מעשיו הרעים. זה, שלא היה לו עוד מקום בשכונת היהודים על מעשיו הרעים, נעשה לאזרח חשוב בשכונת הגויים. רוב המומרים האלה נעשו לבסוף דלטורים ושונאים ליהודים ורדפו אותם בעברה. לכלל הצרות והרעות, אשר עברו על עם ישראל בימי־הבינים וגם בימים אחרי־כן, שיכת גם מכת המומרים, שהיו שואפים בחמת־נקם להנקם באחיהם מלפנים.

המצב הזה, מצב של סכנה תמידית, השפיע הרבה על סדרי החיים החברתיים בכל הקהלות. בעקר היה בזה קלקול עצום. כי ביחוסם לשכניהם ולרשות היו היהודים ערבים זה בזה – בתשלומי המסים והארנוניות וכן בכל דבר עוּון ופשע, שהיו מוצאים באחד היהודים. ולפי שהיה הדבר כן, לפי שידע היהודי, שאחראיות מעשיו של חברו גם עליו, על־כן ראה חובה לעצמו להשגיח על חברו ולפקח על כל מעשיו. בימי־הבינים נתבצר שלטון הגיטו. באופן אחר אי־אפשר היה להם להתקים. בשלטון זה היה על־פי־רוב גם יסוד של אלמות או אפילו של עריצות. כלפי אלה המתפרצים ומביאים לא רק את עצמם אלא גם כל בני הקהלה, ואפשר את כלל ישראל, לידי סכנה עצומה, היו צריכים למעשים קשים. אלה המתפרצים, פורקי עול התורה והמוסר, היו מעטים בערך; אבל גם מן המעטים האלה היתה צפויה רעה רבה לצבור, וצריכים היו לבערם מן העולם. אין ספק, כי היה זה הכרח גדול. אבל קשה מאד להגביל בכיוצא בזה בדיוק בין המותר בלי ספק (לפי שהוא הכרח) ובין האסור.

העבדות הנוראה מחוץ הביאה לבסוף גם לעבדות פנימית, מוסרית. תקיפי הקהלה היו עושים לפעמים בזדון להכריע את אלה שכנגדם.

מקום אחד נתבצר לישראל בימי־הבינים, שבו החזיק מעמד בחיו התרבותיים – במדינות אספמיה.

ההתפתחות התרבותית של היהודים במדינות האלה היתה ביחוסם אל התרבות הערבית, שבה נתקשר מתחלת התהוות דת האסלם. היהודים סגלו להם את השפה הערבית, ובהיות השפה הזאת קרובה בגזעה אל השפה העברית היתה התרבות הערבית להם כמעט לאומית. אין מן הצורך לפרט כאן את היקף ההשפעה המרובה מצד הספרות הערבית על הספרות העברית. בתחלה אנו מוצאים השפעה זו בשירה הישראלית, אשר גדלה אז נטיעים שלא היו כמותם אפילו בתקופות הקדומות. היחוס התרבותי לערבים העשיר את המחשבה העברית והכניס אל אוצרו המוסרי של עם ישראל קנינים חדשים מרובי־הערך. וגם כאשר נדחו הערבים בהמשך הימים ממדינות אספמיה נתקימו היהודים בתרבותם הערבית, אשר התפשטה גם בפרנסיה הדרומית (מדינת פרובינצה נחשבה בתקופה ההיא, בנוגע לחיים התרבותיים של היהודים, על אספמיה). המשיחיים, אשר חזרו ולקחו את מדינות אספמיה מידי הערבים, התיחסו כמעט תמיד בשנאה ליהודים. עוד היתה בלבם אותה השנאה הכבושה מדורות הראשונים בימי שלטון הגוטים בארץ. היא התעצמה בדורות האחרונים, כי על הנגוד הדתי נוסף גם נגוד תרבותי. היהודים היו יסוד זר בארץ – יסוד ערבי, מה שהיה מתועב כל־כך בעיני המשיחיים.

אבל אותה השנאה לא הספיקה עדין להשפיל את המצב החברתי של היהודים באספמיה. הם היו בעקר יסוד אצילי, עולים בתרבותם וגם בעשרם על הגויים שכניהם. עד שנת מאה וחמשים ואחת לאלף הששי היו דומים בכלל למצבם החברתי לאחיהם בגרמניה ופרנסה לפני תקופת נוסעי־הצלב. שהרי מעולם לא שלטו ידי נוסעי־הצלב במדינות אספמיה ולא הטילו ביושבי הארץ הזאת את זוהמתם הארסית. באספמיה היו קהלות ישראליות מרובות בעושר ובתרבות כנסת־ישראל בארץ הזאת נדמתה במובן ידוע לאי בלב הים. היא היתה שנואה על שכניה הגויים, אבל לא בזויה בעיניהם.

בשנת קנ"א לאלף הששי (1391) עמד בעיר אשביליה כומר ושמו פרננדו מרטינס צורר לישראל, אשר הסית את ההמון ביהודים. הרשות המקומית אמרה למחות בידו; אבל לא עצרה כח לעמוד בפני ההמון הרב, שהיה נמשך בקנאה עצומה אחרי המסית הזה. ביום תשיעי בניסן (ט"ו במרץ) של השנה ההיא דרש פרננדו מרטינס ברחוב העיר והסית את ההמון לשלוח יד ביהודים. שר העיר צוה לתפוס את ראשי המתגודדים וליסרם. אבל זה הוסיף להעלות את חמת ההמון. לשלוח יד באותו הכומר לא מלאו לבו של שר העיר. כה הלכו הדברים ונמשכו עד היום השלישי בחודש תמוז. ביום ההוא התנפלו על היהודים בעיר אשביליה ביד רמה, וביד הרשות המקומית לא היה להגן עליהם. מספר היהודים בקהלת אשבליה היה לערך שלשים אלף נפש (כשבעת אלפים משפחות). רבים הומתו ביום ההרג על קדוש־השם, כי מאנו להמיר כדבר שונאיהם. אבל קצתם לא עמדו בנסיון וקבלו עליהם מתוך פחד את הדת המשיחית.

מעיר אשבליה נתפשטה פורענות זו גם בשאר המדינות של אספמיה. נחרבו אז כשבעים קהלות חשובות, ובתוכן גם קהלות מהוללות טוליטולה וקורטבה. בשעת הבהלה המירו יותר ממאתים אלף נפש. מאורע זה הביא לידי תוצאות רעות. אלה “האנוסים” המיטו לבסוף רעה רבה על כל כנסת־ישראל באספמיה.

המאורעות בשנת קנ“א היו מעֵין הצעה והקדמה לגרוש הכללי בשנת רנ”ב. שאלת “האנוסים” היתה מתרגשת מאז במדינות אספמיה, ואי־אפשר היה להביא לה פתרון אחר אלא אותו הגרוש הכללי של שנת רנ"ב, שהיה הכרח הגיוני – סיום הטרגדיה.

מספר האנוסים היה רב מאד, ואי־אפשר היה להפסיק את היחוסים ביניהם ובין אחיהם היהודים, שעל־פי הרוב היו גם יחוסי משפחה ויחוסים איקונומיים. הכהנים היו רואים בעין רעה את היחוסים האלה. אילו היו דנים במאורע זה מתוך יושר ומתוך הכרה שכלית היו מתירים לאותם האנוסים לחזור לדת ישראל; שהרי לא המירו אלא מתוך אימת מות. אבל הכהנים הקנאים לא כך אמרו, אלא היו מביטים מתוך חשד על בני־דתם החדשים, שבסתר לבם עוד הם מתגעגעים לדת ישראל. נגמר בדעתם, כי היהודים אשמים בדבר. הם מושכים את לב האנוסים ומחזיקים אותם ביהדותם. ובאמת מסכימים כל בני הדור בהגדת עדותם, שרק למראית־עין היו האנוסים משיחיים ובצנעא החזיקו בתורת ישראל ובמצוותיה. בעקר הדבר נמנעו מלהתחתן בגויים. שאלו את אחד מחכמי הדור, אם מותר לכהן לקחת בת אנוס, שחזרה לדת ישראל – שמא היא מזרע הגויים. השיב החכם הזה (הרשב"ץ), שאין כאן אפילו גרגיר של ספק. שהרי נזהרים האנוסים בנשואיהם, שהם על־פי דיני ישראל. ואם יארע באחד מהם שהוא יוצא מן הכלל, הוא מפורסם בתוכם לגנאי ומתרחקים ממנו. לפיכך בת אנוס היא כבת ישראל לכל דבר.

גם במנהגים הדתיים היו נזהרים מאד ונתקימו בהם כמה דורות. שאלו אותם, מה הם עושים בחג הפסח – שהרי אי־אפשר להם לאפות מצות? השיבו, כי אמנם אינם אוכלים מצה בימי החג, אבל אינם אוכלים גם חמץ.

היו הכהנים ועם הארץ הקנאים יודעים את המצב הזה וחשבו מחשבות, איך להביא את האנוסים לידי טמיעה גמורה. אז כמה רעה על היהודים באספמיה, אשר נתפשתה אחרי־כן גם בשאר ארצות – האינקוויזיציה. אז ירד חושך לעולם. ומעין נקמה הסטורית אנו רואים בזה, כי אחזה אש האינקוויזיציה בהמשך הימים את כל פנות החברה המשיחית. הפורענות התחילה בישראל והקיפה לבסוף את כל העולם.

מחכמי הדור היו קצתם רואים את הנולד, כי משאלת האנוסים נשקפת רעה רבה לכל כנסת ישראל באספמיה. לפיכך היתה עצתם, כי ימשכו היהודים את ידיהם מן האנוסים; שהרי אותם אי־אפשר להציל ואת עצמם הם מביאים לידי סכנה עצומה. אבל אי־אפשר ביב לבני הדור לחתוך את הדבר בסכין חריף. ואפילו אילו היו כל המנהיגים מסכימים לעצה זו, לא היה הדבר עולה בידם. כך היה המצב המסוכן הולך ונמשך מאת שנה. האנוסים היו נבזים ושפלים בעיני עם הארץ, לפי שלא האמינו בהם והכירו בצביעותם. היו קוראים להם בשם Marannos – ומובן כנוי־שם זה: מנוולים ומשוקצים (לא כפי שהמציא גרטץ לכנוי זה איזה מובן תיאולוגי). תחלה היו עם הארץ שונאים לישראל ומבזים את האנוסים; לבסוף, אחרי גלגולים מרובים במשך מאת שנה, היו גם היהודים לחרפה בעיניהם. לא היה עוד מעמד להם באספמיה, והגרוש הכללי בשנת רנ“ב (בני־הדור נתנו סמן זמני למאורע זה: מור"ה ישראל) היה תוצאה הגיונית של המאורעות משנת קנ”א ואילך.

גרוש היהודים מאספמיה היה משבר נורא בחיי עם ישראל. כזה לא ארע עוד בדורות קדומים. כאשר גרשו את היהודים מאנגליה היה מספרם לערך ששה־עשר אלף נפשות. הגרוש מפרנסיה לא היה כללי, כי בימים ההם לא נתאחדו עוד כל מדינות פרנסיה לממלכה אחת. לא היה כן באספמיה. לדעת היהודים באה בימים ההם התאחדות מדינות אספמיה לידי גמר, לפיכך היה הגרוש כללי והקיף את כל המדינות. אין לנו רשומים מספריים מדויקים של היהודים המגורשים. יש קוצבים אותם לסכום של שלש מאות אלף נפש, ויש משערים מספר זה לחמש מאות אלף. באמת אין לשער את מספר המגורשים, שהרי לא היה גרוש זה בבת אחת. כאשר נגזר על היהודים בכל מדינות אספמיה להמיר או לצאת מן הארץ עד יום עשירי באוגוסט שנת 1492, הסכימו אמנם ברובם לצאת, אבל רבים המירו לפי־שעה למראית־עין ובדעתם היה לצאת אחרי־כן מן הארץ בתנאים יותר נאותים. בשעת הגרוש הכללי גזרו עליהם, שלא להוציא בידם כסף בעין, אלא שוה כסף. היו מוכרחים למכור נכסי קרקעי שלהם לא בכסף אלא בחפצים. באופן זה הפסידו כמעט את כל רכושם ויצאו בערום ובחוסר כל. זולת זה היתה היציאה בבהלה קשה מאד ורבים אבדו בדרך מרוב הטלטול. לפיכך הערימו קצתם להמיר למראית עין ולהוציא מעט מעט את רכושם. באופן זה היה זרם ההגירה של יהודי אספמיה (רובם הלכו לארצות המזרח) משך חמשים שנה ויותר כנהר שאין מימיו פוסקים. מספר היוצאים האלה אי־אפשר לשער.

מגורשי אספמיה התישבו ברובם בארצות הליונטה, וקצתם במדינות איטליה. אבל היו בהם גם אנשים במספר רב, אשר החזיקו בתקוה כי גזרה זו עתידה להבטל. לפיכך קבעו ישיבתם בממלכת פורטוגל הקרובה. הם קוו, כי יעלה בידם לבטל את גזרת הגרוש בממלכת אספמיה ועתידים הם לשוב אל הארץ, אשר היו קשורים בה בכל נימי מציאותם האישית והצבורית. תקוה זו המיטה עליהם רעה יותר גדולה – עלו מתוך הפחת ונלכדו בפח.

שנים מעטות אחר גרוש אספמיה נגזר גרוש כללי על היהודים בפורטוגל. בגרוש זה אנו מוצאים לא רק אכזריות אלא גם נבלה. שהרי מלך פורטוגל קרא למגורשי אספמיה לבוא להתישב בארצו. בפתויי־דברים ובהבטחות כוזבות משך את האמללים אל הרשת אשר טמן לרגלם. בגזרת גרוש פורטוגל החמירו עוד בתנאי של אכזריות איומה: אסרו להוציא ילדים פחותים מבני ארבע־עשרה שנה; אלו מחויבים להמיר. כונת גזרה זו היתה להוסיף אונס על אונס. לרוב היהודים, אשר ותרו על כל רכושם ואמרו לצאת בעוני, כדי להתקים ביהדותם, היה קשה מאד להשאיר את בניהם הקטנים בידי אויביהם. אי־אפשר לציֵר את תוקף הטרגדיות הנוראות האלה. קצתם בחרו להמיר למראית עין, כדי להשאר בארץ יחד עם בניהם ובנותיהם הקטנים. אבל קצתם הקשיחו לבם מילדיהם וברחו לנפשם. היללה הקיפה את כנסת־ישראל בפורטוגל ימים רבים.

כמה מאות שנה היתה עבודה רבה לאינקוויזיציה, אשר תקעה מושבה גם בפורטוגל והרבתה את חלליה. היא אמרה “לכלות את הקוצים מן הכרם”. האנוסים היו חשודים מאד בעיני עם הארץ ובעיני הכהנים הקנאים, שהיו אורבים להם ומשגיחים על כל דרכיהם ומעשיהם. מזמן לזמן תפסו אנוסים “חשודים” וענו אותם בסגופים אכזריים ואחרי־כן העלו ברחוב העיר על מוקדה. קרבנות אלו היו מקריבים על קדושת דתם, ומעשי־דת כאלה היו כמעט מעשים בכל יום. האינקוויזיציה בפורטוגל הרעה אפילו מזו שבאספמיה. לא ידעה שבעה והרותה בלי הפסק את צמאונה לדמי היהודים.

גרוש היהודים מאספמיה ופורטוגל הוא סיום ימי־הבינים. מן המאורעות של מסע־הצלב הראשון עד הגרוש באספמיה ופורטוגל עברו בדיוק ארע מאות שנה. אין מספר לקהלות ישראל שנחרבו במשך התקופה ההיא בגרמניה, פרנסיה, אספמיה, פורטוגל ואנגליה, ואין מספר להרוגיהן, אשר הומתו אחרי עינויים קשים וסגופים איומים.

אם נמצא את החשבון הכללי של המעשים והמאורעות בתקופה זו של ארבע מאות שנה נאמר: עד ימי נוסעי־הצלב היה עם ישראל אפילו בגלותו עם אצילי, ונתקים בתרבותו הקדומה רבת־התוכן – המאורעות מימי נוסעי־הצלב ואילך השקיעו את העם האצילי הזה בשעבוד הגוף והנפש והטביעו בו את חותם העבדות והשפלות.

ה

הגיע סוף ימי־הבינים. חושך הבערות, שבה היו עמי אירופה שקועים – שבה השקיעו אותם במתכון – נדחה מעט מעט מפני אור התרבות. זה בא מתוך התפתחות פנימית, כי החלו העמים להכיר בטבע השלטון הדתי, אשר השפיעו עליהם כהניהם כל אותם הימים; אלא שלבסוף החיש גורם חיצוני את ההתקדמות הזאת. בשנת 1453 כבשו התורכים את ביצנץ, שבה נתקימו עוד שרידי התרבות הקלסית. כמה מחכמי ביצנץ היונים ברחו מפני התורכים ונתישבו בארצות מערב אירופה – ביחוד באיטליה ובפרנסיה. הם הביאו עמם את ידיעת השפה היונית, אשר נשתכחה כמעט לגמרי באירופה, והבנת הספרות הקלסית, היונית והלטינית. השפה הלטינית לא נשתכחה אמנם בימי־הבינים, כי קימו אותה הכהנים; אבל היא היתה בפיהם נלעגת ופראית, נעדרת הטעם והיופי. את כל היופי שבספרות הקלסית השכיחו לגמרי.

באה עכשו אורה לעולם; אותה האורה של התרבות הקלסית, שהיתה גנוזה ימים רבים. מתוך חבתם ללשונות הקלסיות באו בימים ההם גם לחבב את השפה העברית, את שפת המקרא. עד התקופה ההיא היו עמי אירופה תלויים במקצוע זה בדעת קצת מומרים, אשר הבינו – או התפארו שהם מבינים – את שפת כתבי־הקדש ושאר הספרים הדתיים של ישראל. יחוסם של אותם המומרים ליהודים היה על־פי רוב יחוס של שנאה ושאיפה לנקם. מפי השונאים האלה, המוסרים והמלשינים, היו חכמי הגויים חיים בנוגע למשפטם על הספרות הדתית של היהודים. עכשו התחילו חכמי הגויים עצמם ללמוד תורה לפני חכמי ישראל. ביחוד גברה הבנת השפה העברית בקרב חכמי הגויים באיטליה.

בו בזמן רבתה הצעקה בקרב העמים על ההנהגה הדתית ועל מעשי כהניהם אשר נתקלקלו מאד במוסרם. מה שלא עשתה ההתקדמות התרבותית באיטליה, פרנסיה והולנד – עשתה בגרמניה התמימות הדתית, שלא הספיקו הכהנים לעקור מלבם. התביעה לריפורמציון הלכה וגברה בגרמניה משנה לשנה והיתה לבסוף לשאיפה עממית, שאי־אפשר היה לשככה. זה היה מאורע הסטורי ראשון במעלה, שבהכרח השפיע גם על מצב ישראל בעמים.

כאשר עמד לוטר ופרסם את טענותיו כלפי שלטון הכנסיה המשיחית ברומי הוציא מפיו את אותן הקובלנות, שהיו זה זמן רב בלב העם. כשגבר הפולמוס בין השלטון של הכנסיה הרומית ובין השואפים לריפורמציון דתית היה המקרא יסוד גדול בטענות לוטר וסיעתו. כדי למשוך את העם אל תנועת הריפורמציון ראה לוטר צורך גדול בדבר לתרגם את ספרי המקרא בשפה עממית מובנת ומושכת את הלב. תרגום זה הוא לעצמו מאורע גדול וחשוב בהסטוריה של ההתקדמות האנושית.

בתחלת תנועת הריפורמציון קוו היהודים בגרמניה לגאולה, לסיום צרותיהם התמידיות. פקעה השפעת האפיפיור ברומי והשפעת הכהנים הקנאים, אשר טמטמו במתכון את הלבבות והשקיעו את העמים בבערות מביאה לידי פראות ואכזריות. וביחוד נראה להם היות זה סימן טוב, כי נמשכו חכמי הגויים אחרי ידיעת השפה העברית והספרות הדתית של ישראל. הרי מעכשו יכירו ויודו באור הגנוז בה. ואפשר שבאמת היתה הריפורמציון מביאה טובה גם לישראל בהיותה קץ ותכלה לתעתועי הגויים. אבל בנוגע למצב היהודים אחרה את זמן בואה. כבר הספיקו המאורעות בדורות הראשונים לא רק להשניא את היהודים אלא גם להבזותם. יחס של בוז זה היה קשה אפילו מיחס השנאה. שהרי שנאת חנם אפשר לעקור מלב הבריות על־ידי הוכחות ברורות, שאין לשנאה זו שום סבה. ואולם הבוז הוא רגש ארסי שאין לבטלו בנקל. כשאדם מבזה את חברו בלבו ומשפיל את ערכו הרי שאינו שם לב לשום ברור־דברים ואוטם את אזנו משמוע טענות של זה שכנגדו. היהודי היה בימים ההם נבזה וחדל־אישים. בספרות הגרמנית העממית, שתחלת התפתחותה היתה בימים ההם, היה היהודי ציור קבוע של בוז וחרפה, של הלצה גסה. באישיות זו נתאחדו כל המומים הגופיים והנפשיים והמוסריים. לא נבראה זו אלא כדי להתל בה, להציגה לעין רואים מטרה להלצות של לעג וקלס.

שנאה ובוז ליהודים היו כבר לטבע שני של הגויים. אפילו המשכילים והמעולים שבהם, אשר שחררו את עצמם מכל שעבוד דתי, את היהודים היו שונאים ומבזים. אירסמוס מרוטרדם היה אומר: אם השנאה לישראל היא מהות הדת המשיחית – הרי כולנו משיחיים גמורים. אפילו יוחן ריכלין, אשר בסוף ימיו מסר ממש את נפשו על קיום הספרות העברית,ומתוך זה בא להמליץ גם על היהודים, פתח את פעולתו המדעית במגלת־איבה על היהודים ועל היהדות. וזה אנו רואים גם ביחוסו של לוטר ליהודים. הוא עצמו הטיח תחלה דברים קשים כלפי הגויים בדורות הראשונים, שהיו מענים את היהודים. הוא היה אומר, שאילו היה יהודי ורואה את המעשים הרעים שעושים המשיחיים לבני־עמו, לא היה מקבל בשום אופן את תורת המשיח. אבל בסוף ימיו נעשה גם הוא שונא גמור ליהודים והעליל עליהם, שהם מחרפים ומגדפים את שם המשיח ואת הדת המשיחית – ולפיכך מצוה לכרות את לשונם מפיהם. מהיכן באה בדותא זו ללוטר, כי היהודים מדברים בגנות המשיח ובגנות תורתו? גם זה היה פרי המעשים והמאורעות בדורות הראשונים. הרחיקו תחלה את היהודי מן החברה האנושית והשפילו את ערכו עד הדיוטא התחתונה. במצב כזה היה אפשר לגולל עליו כל עלילות שקר וליחס לו כל מעשי־כעור שבעולם.

כמה נבהלו רוב בני הדור ההוא, כאשר עמד ריכלין בפרץ להציל את ספרות ישראל מן הכליון. וכמה כעסו עליו על שהוציא דבר “תמוה” מפיו, שגם היהודים הם אזרחים בארץ ואין מן היושר להחרים את ספריהם ולעשות את קנינם ורכושם הפקר. לסמן את היהודים בשם אזרחי הארץ – דבר זה לא שמעו הגויים זה כמה מאות שנה. זה נחשב עכשו בעיניהם היותו תועבה נוראה, או לכל־הפחות שגעון מבהיל.

בפרט זה אנו מוצאים את קוטב הטרגדיה, שאנו קוראים לה בשם היסטוריה ישראלית. באה אורה לעולם, והיהודים לא נהנו ממנה. לא עליהם זרחה השמש. אדרבה, עם סיום תקופת ימי־הבינים, תקופת החושך והבערות לעמי אירופה, מתחלה תקופת ימי־הבינים לישראל. פסקו אמנם מעט מעט הרדיפות האיומות, מדורות אש ברחובות העיר לא הדליקו עוד לשרוף בהן את היהודים; אבל מעכשו באו ימי השעבוד הקבוע, שהיה מעין שיטה מדינית ולקצתם היה מעין שיטה פילוסופית. השפלת היהודים היתה מעתה מנהג העולם וסדרו הקבוע, שאינו מקבל שנוי, כשם שסדרי הטבע אינם משתנים. כלום אפשר להעלות על הדעת אפילו אפשרותה של החברה המדינית, שיהיה בה מקום גם ליהודים? במקום הרדיפות, במקום השמד, באו “החוקים”, נמוס קבוע של שעבוד הגוף והנפש. אין היהודי עוד בכלל בן־אדם; אלא הוא בריאה שצריך לקימה מפני כמה טעמים חיצוניים. יש בה קצת תועלת חמרית, כי היא מעלה לקפת הממשלה מסים וארנוניות; יש בה גם קצת תועלת מוסרית, היא אות ומופת לבני־מרי, לאלה שסרבו לקבל את בשורת־הישע מפי ישו המשיח, אשר בא לגאול את כל באי עולם. ובעקר הדבר – הרי היהודי חי ונמצא בעולם; ובהיות שהוא חי, אי־אפשר לאבדו ומספיקים לו חיי־צער.

בכל תוקף ועוז קימו גם בעמים בעלי דת לוטר וקלווין את כל החוקים המגבילים, להצר לישראל ולהשפיל את כבודם האישי והחברתי עד למדרגה שאין למטה הימנה. לא פתחו את שערי הגיטו ולא הוציאו את האסירים ממסגרם; לא בטלו את החיוב, שיהא היהודי מסומן במלבושו, כדי שיכירו בו כל רואיו, שהוא בן העם אשר זעם אלהים. היו מדיקים מאד במדת “הכתם הצהוב” שעל גבי מעיל היהודי, שלא יהא זה חלילה קטן ממדתו הקצובה. לא פחות מזה היו מדיקים ביציאת היהודי מקרפף הגיטו. לשעות קבועות ביום מניחים אותו לצאת; אבל חלילה לו לאחר את זמן חזירתו. ואם הוא יוצא בלילה, כדי לקנות סמי־רפואה לחולה מסוכן, הרי הוא צריך לתעודה על זה. וכשהוא נמצא מחוץ לגיטו אסור לו ללכת בצידי דרכים כשאר בני־אדם, אלא עליו ללכת באמצע הדרך כבהמות. היהודי מחויב לשאול בשלום כל אדם משיחי שנפגע בו, ונער משיחי קודם לזקן ותלמיד־חכם יהודי. נפגע נער שובב נבזה ביהודי ואומר לו: דרך־ארץ, יהודי! – הרי היהודי מחויב לגלות את ראשו לפניו.

כלום צריכים אנו להתביש בשעה שאנו רושמים את זכרון המעשים האלה? אנו מתבישים לא על עצמנו, לא על עמנו, שהיה בטרגדיה זו בבחינת נשוא, אלא עליהם, על אבותיהם של אלה, שהיו בטרגדיה זו בבחינת נושא. להיות נספה בלי משפט, להיות נכנע ושפל בשעבוד נורא, זוהי ודאי צרה גדולה. אבל החרפה היא לאלה המטים משפט והמשעבדים בני־אדם זולתם. בכל מקום שאנו מוצאים עבדות ואדנות חרפה עולמית היא לאדונים ולא לעבדים.

וכשם שהשפילו את מצבם החברתי של היהודים כך השפילו גם את מצבם האיקונומי. כמעט קשה לברר את פרנסתם של היהודים ההם. וביחוד אנו רואים את מצבם רע ומקולקל מאד בארצות גרמניה. העירונים נטרו להם איבה והרעו עמהם בכל מקום שהיתה ידם מגעת. בערי גרמניה לא פסקו מעולם גם העלילות; ואפילו שלא היו תוצאותיהן איומות כבימי־הבינים, הנה מזמן לזמן חלה עליהם גזרת הגרוש. כמה מאות שנה נמשכה המלחמה התמידית בין הקיסר ושרי המדינות מצד אחד ובין העירונים מצד שני, אשר שקדו תמיד לבער את היהודים מקרבם. בסוף שנות המאה הט“ו גרשו את היהודים מנירנברג; בתחילת שנות המאה הט”ז גרשו אותם ממדינות ברנדנבורג וזכסן. לפעמים היתה בהם יד הממשלה הראשית לרעה. בשנת ת"ל (1670) גרשו היהודים מעיר ווינא; זה נעשה בתוקף השפעת הישועיים, שבימים ההם הלכה וגברה בעמים הקטוליים.

במערב אירופה היו אז ישובים של יהודים במדינות גרמניה ובקצת מדינות איטליה. במדינת האפיפיור קבעו מקום לאינקוויזיציה. זולת זה יצאה אז מרומי גזרה קשה על הספרות הדתית של ישראל. מה שלא נעשה בתחלת שנות המאה הט“ו, שאמרו להעלות על המוקד את התלמוד, נעשה בראש־השנה שי”ד (1553) בגזרת האפיפיור. מאז ואילך השליטו צנזורה חריפה על הספרות העברית, לצרף ולזקק כל דבור ודבור שאפשר למצוא בו איזה רמז של קטרוג או אפילו של בקרת כלפי הדת המשיחית. אם שלטו בימי־הבינים רק בגופם של היהודים, מעכשו שלטו גם בנשמתם. בשנאה לספרות העברית באו הקטולים והלוטרנים (שהיו שונאים אלה לאלה) לידי הסכם גמור. אלא כי מצאו הקטולים די־ספוקם במעשה. שהיו מחרימים את ספרי ישראל או מצרפים ומזקקים אותם מכל דבור, שהיה חשוד בעיניהם. ואולם “המומחים” הלוטרנים לא כן עשו, אלא גבבו עלילות וזיופים להבזות את הספרות ולהתכבד בקלונה. הרי עם ישראל הוא נבזה ושפל בתכלית השפלות – וספרותו הדתית כמותו. בימים ההם נוסדה ספרות שלמה של מלשינות על היהדות. היא נתקימה למשטיני ישראל בתור “אוצר כלי המדה” עד היום הזה. זהו אוצר כלי־נשקם כלפי היהדות; הזיופים הקבועים האלה הם המים הרעים שמהם שותים ומהם משקים צוררי היהודים עד סוף כל הדורות.

התקופה ההיא, תקופת תחית המדעים והתקדמות התרבות בעמי מערב אירופה, היא ימי ירידת עם ישראל בתרבותו. אותו הזרע, אשר זרעו כל ימי־הבינים, עשה עתה פרי. גרוש היהודים מאספמיה ופורטוגל היה גם משבר רוחני לעם ישראל בכללו. הירידה הרוחנית של כנסת־ישראל באספמיה החלה כבר בסבת המאורעות בשנת קג"א. ואולם עוד נתקימו בה קצת קניניה התרבותיים, פליטת עשרה הגדול. עכשו גלו היהודים לארצות הבלקן; וכשנעקרו ממקומם הפסידו בזמן קצר את כל רכושם הרוחני. בארצות הבלקן ובערי הליוונטה נתישבו בעקר מגורשי אספמיה. בתחלת ישובם שם אנו מוצאים בהם עדין מעט מן המעט של עשרם התרבותי. ואולם גם המועט הזה לא נתקים בידם זמן רב. קצת מגורשי אספמיה התישבו באיטליה ושם המשיכו לזמן קצר את חייהם התרבותיים הקודמים. כנסת־ישראל באיטליה נתעשרה קצת בתרבותה על־ידי ישובי הספרדים. ואולם גם בארצות המזרח וגם באיטליה גבר בסבת הישובים האלה הקלקול המוסרי, אשר הביאו עמם מגורשי אספמיה. מאורע כבוש ביצנץ על־ידי התורכים ופזור היונים בעמי המערב הביא את העמים האלה לתחית התרבות; גרוש היהודים מאספמיה ופזורם בקרב שאר כנסיות ישראל גרמו לאבדן התרבות הקלסית של היהודים בימי הבינים.

מפורטוגל יצא בסוף שנות המאה הט"ו רק המועט. רובם קבלו עליהם את הדת המשיחית למראית־עין, והאנוסים האלה, אשר מעולם לא פסקו הקטולים הקנאים מלחשוד בהם, נתקימו ביהדותם כמה דורות. גם האינקוויזיציה, אשר שלטה בהם באכזריות בלי שעור, לא הספיקה לעקור מלבם את חבתם לתורת־ישראל. לבסוף החלה ההגירה של האנוסים מפורטוגל באופן מיוחד במינו. הגירה זו נמשכה כמה דורות. האנוסים התישבו תחלה בתור “סוחרים פורטוגיזים” בערי הולנד ובלגיה, בעיר המבורג, בערי פרנסיה הדרומית ובאנגליה, ושם קימו את יהדותם בצנעא. בימים שהשתדל מנשה בן ישראל לפני קרומוול בענין ישוב היהודים באנגליה, נמצאים היו שם כבר “פורטוגיזים”, אשר הסתירו את יהדותם. היהודים הפורטוגיזים, אשר הסירו אחרי־כן את מסוה הדת המשיחית מעל פניהם, היו יסוד מיוחד בעם ישראל – יסוד תרבותי חשוב מאד. הם שהקימו את שרידי התרבות הספרדית העברית בארצות המערב. אלא שלפי טבעם גברה בהם הטמיעה, ובזמן קצר לערך אבדו גם הם וגם התרבות העברית עמהם.

ארץ הולנד, שבה גדל ישוב היהודים הפורטוגיזים, נחשבה אז כ“גן־עדן” ליהודים. רק הפורטוגיזים הלכו בקומה זקופה והסירו מעליהם את חותם העבדות, שהיה טבוע על שאר היהודים. זה אנו רואים גם בסדרי הקהלות (שאמנם היה בהן הגהוץ החיצוני מרובה על התוכן) ובאופן החנוך. ביראת־הכבוד היו שאר היהודים מביטים אל אחיהם האצילים האלה, והם הביטו על האחיהם האשכנזים והפולנים מתוך גאוה ובוז כעל מחוסרי תרבות. אבל טעות היא להאמין, כי היו היהודים הפורטוגיזים אזרחי הארץ ויחוסם אל עם הולנד היה יחוס של כבוד וחבה. השררה ההולנדית התיחסה להם ברצון. אבל חוץ מזכות הישיבה בארץ וחרות דתית לא היה ליהודי הולנד כלום. שרות מדינית לא נתנו להם. בלב עם הארץ היתה שנאה כבושה על היהודים, ומזמן לזמן היה צורך גדול בדבר לשכך את כעסו וחמתו. על פי רוב היו מאימים על היהודים באזהרות והתראות, שלא ילכו בקומה זקופה, כדי שלא להעלות עליהם את חמת ההמון.

האמת נתּנה להאמר, כי בנגוד הפנימי של ההולנדים ליהודים הפורטוגיזים לא היה אותו רגש השנאה מיסודם של הגרמנים (שנאה מתוך קנאה דתית ומתוך גאוה לאומית), אלא רגש של נגוד גזעי ומוסרי. ההולנדים החזיקו בתמימותם הדתית, שהיה בה הרבה גם מן הצניעות המוסרית, וקשה היה להם לראות בשחצנות של היהודים הפורטוגיזים ובפריצותם – אותן התכונות הנפשיות שהצטינו בהן בישבם עוד בארץ מולדתם. היהודים הפורטוגיזים היו בהולנד יסוד תרבותי, לא במדע ואמנות – שהרי בזה לא הצטינו הרבה – אלא בחייהם החברותיים. ידוע הוא, כי מתיחסים ההולנדים בעקר אל הדת הקלווינית, אשר בנוגע להתקדמות המדעית עולה היא על הדת הלוטרנית. אבל ממעטת היא הנאת־החיים. עליזות החיים של היהודים הפורטוגיזים עוררה בלב ההולנדים התמימים, אנשי המוסר, שנאה ואיבה. אין אנו יודעים, איך היו הענינים האלה מתפתחים, אילו נתקימו היהודים הפורטוגיזים בצביונם המקורי. אבל במשך קצת דורות נתמזמ.. לגמרי, ולבסוף אבדה גם הקנאה בהם וגם השנאה להם. אין בהם עוד שום מקוריות, שום צורה בולטת, שיהא נכּר איזה נגוד תרבותי בינם ובין עם הארץ.

זהו סיומה של התרבות הקלסית בעמנו. נתדלדלה ואבדה בטלטולי הגלות.

במדינות גרמניה לא היה עוד מעמד ליהודים משנת קמ"ט ואילך, מימי המות השחור. מפרנסיה ומאנגליה גרשו בהחלט. באיטליה ישבו רק בקצת המדינות, וגם בהן היה מצבם החברתי מקולקל. התחילו היהודים לברוח מארצות המערב ולהתישב בארצות המזרח – בעקר בממלכת פולין ובמדינות השכנות לה אז. אין זה תחלת ישוב היהודים בארצות הסלווים, כי ישבו בהן עוד כמה מאות שנה קודם. אבל ההגירה התמידית מגרמניה לפולין השפיעה הרבה על כנסת־ישראל שבארצות הסלווים והחליפה את צביונה המקורי. כשם שהיו הקהלות הסלוויות בארצות הבלקן לספרדיות, בסבת ישוב היהודים הספרדים במדינות האלה, כך היו הקהלות הספרדיות בפולין והמדינות הסמוכות לה לאשכנזיות.

ישוב היהודים בארצות המזרח, וביחוד בממלכת פולין, הוא מאורע גדול מאד בהסטוריה הישראלית. לפי הסדר המדיני והחברתי בממלכה הזאת היו היהודים בה יסוד חשוב, כי באו למלא שם חסרון מורגש, מעמד חברתי שלם. בתחלת הימים הכירו בפולין את ערך הישוב היהודי, עד כמה הוא מועיל להתפתחות החיים הכלכליים ועד כמה צריכים ליהודים בארץ הזאת. רוב מלכי פולין בתקופה ההיא וגם האצילים היו רחוקים עדין מן הקנאה הדתית של הקטולים. בתחלת תנועת הריפורמציון בגרמניה התפשטה זו בפולין במדה מרובה. האצילים הכריזו חרות דתית גמורה וקראו לכל בני־אדם נרדפים על דתם לבוא ולהתישב בעריהם ובכפריהם. ואם מוצאים אנו בתחלת ישוב היהודים בפולין איזו תחרות ביניהם ובין שכניהם, היתה זו רק מצד הגרמנים, שגם הם התישבו במספר גדול בערי פולין ושם המשיכו את יחוסם ליהודים, שהיו רגילים בו בשבתם בגרמניה. צרי־עין היו במסחר היהודים והתאמצו להצר להם ולדחוק את רגליהם עד כמה שהיתה להם יכולת.

במדינות פולין היתה ליהודים חרות דתית גמורה, וגם במצבם האיקונומי עלו הרבה על היהודים בגרמניה; לפיכך אנו מוצאים בהם בדורות הראשונים התקדמות תרבותית מרובה. תרבות זו מצטינת במקוריות, ובזו היא עולה אפילו על התרבות של היהודים הספרדים. לא מן החוץ קלטו את רכושם הרוחני, אלא זה גדל מתוך הספרות הישראלית המקורית. לא העשירו אותה ביצירות פיוטיות ובחקירות פילוסופיות; אבל הספרות העברית היתה להם ספרות עממית, מה שלא היתה מעולם ליהודים הספרדים. חוץ מלמוד התלמוד נוסדה בקרב היהודים בפולין גם ספרות של אגדה ודברי מוסר, אשר היתה קנין כל העם. במובן ידוע נוכל לאמר, כי עלו היהודים הפולנים בנוגע להשכלה עממית כללית, אשר הקיפה את כל פנות העם, על כל בני הדורות ההם.

אבל גם בפולין בא לבסוף משבר גדול על כנסת־ישראל. באמצע שנות המאה הי“ז, שפסקו כבר ימי השמד ליהודים, נתחדשו בפולין אותם המאורעות שעברו על היהודים בגרמניה בימי נוסעי־הצלב. השמד בשנות ת”ח ות"ט היה כמעט תוצאה הכרחית של החיים המדיניים במדינות פולין. מה שארע לישראל בימים ההם נודע למדי. נחרבו קהלות מרובות במדינות אוקראינה (רייסין, פודוליה, ווהליניה ועוד) ונהרגו יהודים לרבבות ולמאות אלפים. הקוזקים הצטינו באותה האכזריות של החיה הטורפת, שהצטינו בה הגרמנים בתחלת ימי נוסעי־הצלב עד דור המות השחור – ואין בין אלה לאלה אלא הפסק זמן של שלש מאות שנה.

כשם שנמצאו מלמדי זכות על הגרמנים נוסעי־הצלב, לחפות על מעשיהם האכזריים, כן עמדו גם מצדדים בזכות הקוזקים – כי למעשיהם המבהילים קדמו מעשים רעים, אשר עשו עמם: הפולנים כבשו את הקוזקים ורדו בהם בפרך, והיהודים עזרו על ידם. ושהגיעה השעה עשו הנכבשים והנרדפים בחמת נקם גם עם הפולנים וגם עם היהודים. ודאי שנמצאה לכל מאורע עלה וסבה, וכל מעשה הוא הכרחי בסדר המאורעות. אבל בנוגע למאורעות של גזרות ת“ח ות”ט, לאותה השחיטה הנוראה שעשו אז בקהלות אוקראינה, עלינו לזכור תמיד, שעשו הקוזקים מה שעשו בדורות הראשונים הגרמנים: הרגו וטבחו ודרסו בלי מחשבה, רק על פי הרגש הבהמי שבהם, על פי הרגש של החיה הטורפת שלא נכבשה עדין בטבעם. מה שמלמדים חובה על היהודים, כי בפרנסתם היו מסיעים לאצילים הפולנים אדוני הארץ, הרי צריכים אנו להתחשב עם המציאות. ביד האצילים הפולנים היה הכל, וכל אופן פרנסתם של היהודים היה אפשרי רק ביחוסם של האצילים. הם לא המציאו את הסדר המקולקל בחיים המדיניים והאיקונומיים. ואלמלא כבשו האצילים הפולנים את הכל ודאי שהיו היהודים מתאימים את אופן פרנסתם אל המציאות. אבל לא היה בידם וגם לא עלה על לבם לשחרר את הקוזקים מידי כובשיהם. כשהגיעה שעת פרעון חובם של האצילים לקו גם היהודים עמם.

המאורעות בפולין בשנות ת“ח ות”ט הם סיום תקופת החרות של היהודים בממלכה הזאת. למן הימים ההם נתקלקל מצבם המדיני והחברתי, כי בינתים גברה השפעת הישועיים והם שהתאמצו להשפילם ולהבזותם בחייהם החברותיים והרוחניים. באו אז ימי ירידה איקונומית ותרבותית ליהודים בפולין. בסבת השמד והרדיפות התמידיות שבאו אחריו נתרבו ישובי היהודים בארצות המערב – כי כשם שהיתה משנת קמ"ט ואילך ההגירה מגרמניה לפולין, כך חזרה עכשו ההגירה מפולין לגרמניה ומשם לשאר ארצות המערב. הגירה זו לא פסקה עד היום הזה. טלטול גלותי זה הביא הפסד מרובה להתפתחות עם ישראל. אי־אפשר היה לו להתמיד ולהמשיך את חייו התרבותיים בסדר ישר; אלא החליף מזמן לזמן את מסבתו ושנה את שפתו. הוא היה לומד שפת מסבתו ומסגל לעצמו את קניניה התרבותיים; ולאחר זמן היה מוכרח לשכוח מה שלמד ולחזור וללמוד מחדש. זוהי תוצאה הכרחית של מצבו בעמים, שעוד לא עמדו על הקלקול העצום שבה.

כשמסתכלים אנו במצב עם ישראל בסוף שנות המאה הי"ז אנו מוצאים בו גמר מעשה, את אשר החלו לעשות באותה התקופה שגברה הדת המשיחית וכבשה את מלכות רומי. למן הימים ההם שקדו על הדבר להוציא את עם היהודים מן החברה המדינית ולהשמיט מתחת רגליו את הקרקע שהוא עומד עליה. במלכות רומי היו היהודים אזרחים גמורים, שוים לשאר יושבי המדינות בלי שום הבדל. בתחלה היתה זכות אזרח במלכות רומי רק במדינות איטליה, חוץ מאלה המעטים, אשר זכו בזכויות אזרחיות בשאר המדינות. ואולם בימי הקיסרים האחרונים, כשעשו את העמים בכל המדינות לאזרחים רומיים, לא הבדילו בזה בין הגויים ובין היהודים. זה נשתנה לגמרי מימי הקיסר קונסטנטין ואילך. הכהנים המשיחיים התאמצו להרחיק את היהודים מן החברה המדינית, וזה עלה בידם לבסוף בכל הארצות. איך שהיה מצב היהודים – בקצת הארצות לא היו רודפים אותם והניחו להם חרות דתית גמורה – בכל־אופן קפחו את זכויותיהם האזרחיות. כך היו נוהגים עמם גם בהולנד וגם באנגליה, לאחר שנתישבו בה היהודים מחדש. לא עלה עוד על דעת שום איש, כי יש גם ליהודים איזו שיכות אל החברה המדינית – אלא די להם במה שמניחים אותם להתפרנס. ברוב הארצות הגבילו את זכויותיהם יותר ויותר או שהעמיסו עליהם משא מסים וארנוניות כבד מנשוא. במדינות אוסטריה צמצמו את זכות הישיבה למספר קצוב של משפחות, ולפיכך שקדו על הדבר, שימעטו היהודים בפריה־ורביה. מנעו מהם גם את אותה הזכות הטבעית שיש לכל בעל־חי מתקים. הגבלות כאלה היו נוהגות גם בהרבה ערי גרמניה. בכלל היו מזכירים את היהודים בכל יום, שמצד “המשפט” אין להם שום זכות, אפילו זכות הישיבה בארץ. מה שמניחים אותם לשבת באיזה רחוב שהקציעו להם, ומה שהתירו להם להתפרנס בדוחק ובהגבלות מרובות – “חסד” הם עושים עמהם.

עם־כל־זה אנו מוצאים את היהודים בארצות מערב אירופה בסוף שנות המאה הי“ז ובתחלת שנות המאה הי”ח מתקדמים ועולים במצבם האיקונומי. לא היתה להם הרוחה מצד העמים; אדרבה, עוד שקדו בחריצות נפלאה עליהם למעט פרנסתם ולהכביד את משא המסים. אבל ברוב כשרונם הטבעי המציאו היהודים לעצמם פרנסה, שהיתה בה תועלת מרובה לעצמם וגם לכל העמים. כבר ראינו, איך הצליחו הגויים בגרמניה ובפרנסיה ובאיטליה להרחיק את היהודים מן המסחר, להשאיר בידם רק את החנונות. בינתים – לאחר שגלו את הארץ החדשה – התקדם והתפתח המסחר מעבר לים, שהיה למקצוע גדול בחיים האיקונומיים של כל העמים. במסחר זה למדינות הים לקחו היהודים תחלה חלק בראש. החנוני חזר והיה לסוחר, ומסחרו הקיף את כל ארצות הישוב. בגרמניה, בהולנד, באנגליה ובארצות הליוונטה גבר מסחרם של היהודים.

במצב זה הרגישו יותר ויותר את עבדותם ושפלותם החברתית. רק במלכות העותמנים זקף היהודי את קומתו ובצר לו מקום חשוב בחיים החברתיים. ואולם בשאר הארצות, וביחוד בגרמניה, לא פקעה עבדותו. הרגל זה, להתנהג עם היהודים כעם חלאת החברה האנושית, היה לגרמנים כבר לטבע שני. אי־אפשר היה להם לציר לעצמם אפשרות הדבר, שיהיה היהודי בן־חורין. ואפילו אלה, אשר עמדו בשנות המאה הי"ח והציעו את תביעותיהם להיטיב את מצב היהודים, לא אמרו לקבלם אל החברה המדינית, אלא להקל מעליהם את כובד המשא ולבטל לכל־הפחות את אותם החוקים והגזרות, שאינם באים אלא להשפיל, אותם ולבזותם; אין בהם שום תועלת ואין שום אדם נהנה מהם, אלא שהם גורמים לעשותם נבזים ושפלים בעיני כל אדם. גם לתביעות האלה, שהיו תופשות את הדבר במעוטו, הסכימו רק המעטים מן המעטים, קצת יחידי סגולה. רובם, ואפילו המלומדים והמשכילים בהם, ראו במצב כזה – שיהא היהודי נחשב כבן־אדם – אוטופיה גמורה, שאין לה אפשרות במציאות.

ובשנות המאה הי“ח יצאה מפרנסיה תחית התרבות, תחית ההשכלה הכללית, לעומת הריפורמציון הדתית שיצאה מגרמניה בתחלת שנות המאה הט”ו. זו התאמצה אמנם לשחרר את העמים מן השעבוד לרומי והיתה גורמת במקצת להתקדמות תרבותית. אבל בעקר נתקים עוד השעבוד למשפטים קדומים, והעמים היו שקועים בפראות של ימי־הבינים. עם תחית התרבות מיסודם של סופרי פרנסיה בשנות המאה הי"ח באה רוח בקרת, רוח פסקנית, לעמי אירופה. לא היתה בזה תחית המדעים, אלא התקדמות של השכלה כללית, שבה זכו גם בני־אדם, שאינם עוסקים בחקירות מדעיות. מהשכלה זו נהנו היהודים בארצות המערב במדה מרובה מאד. הימים ההם היו ימי חדוש מעמד בחיי החברה – המעמד השלישי, זה שקנה לו מקומו מימי המהפכה בפרנסיה. מעמד זה התרומם רק בכחותיו האיקונומיים ובהשכלתו. ונפלא הדבר, כי הקדימו היהודים לבצר להם מקום חשוב במעמד השלישי – אף־על־פי שגם בחייהם האיקונומיים וגם בחייהם התרבותיים הרחיקו אותם מכל התקדמות ומן החבור אל החיים המתפתחים והולכים. אל שבילי הגיטו הצרים והמעוקמים, לפנים מן החומה שהקיפו בה את ישובם, הקדים להכנס זרם התקופה החדשה.

משוחררים אלה, אשר נשתחררו מכח עצמם שחרור פנימי, היה קשה לקים בשעבודם. לא מתוך התקדמות מוסרית באו העמים לידי הכרה זו, אלא מתוך הכרח הגיוני של המאורעות. לא מרצונם אמרו לשחרר את היהודים או להקל לכל־הפחות את עול עבדותם – אלא הדבר בא על־כרחם ושלא מדעתם.

זאת היתה הפרובלימה הקשה אשר החלה לנקר במוח אנשי־שכל: מה יעשה ביהודים, אשר לא הספיקו המאורעות בימי־הבינים לכלותם מעל פני האדמה?

לשחרר אותם, מה שהיה מחיב טבע הענינים? זה לא הניחתם גאותם, וגם החזיקו בדמיון של “המדינה המשיחית”, שאין בה מקום ליהודים. לא נתנו דיו־וחשבון לעצמם, עד כמה הם חיים במדינה משיחית ועד כמה הם מקימים את התביעות של הדת המשיחית. מתוך שנאתם ליהודים, אשר כבר נשתרשה בלבם, החזיקו בדבור השטחי של “המדינה המשיחית”, ולא הניחו ליהודים להכנס בה.

פרובלימה זו העסיקה ביחוד את המוחות בגרמניה. שהרי בפרנסיה היה מספר היהודים שהתישבו בה אחר הגרוש מעט מאד. גם באנגליה לא גדל עוד הישוב היהודי. בעיני האנגלים היה הדבר פשוט ומובן מעצמו, שאין מקבלים יהודים אל החברה המדינית. לעומת זה נתרבה כבר מספר היהודים בגרמניה, בסבת ההגירה התמידית מארצות המזרח. לפיכך היתה שאלת־היהודים לגרמנים שאלה מדינית קשה ומסובכת, אשר דנו בה, לפי טבעם, ברוב עיון וחקירה עמוקה. גם שנאתם ליהודים היתה להם מעין חקירה מדעית, מעין שיטה פילוסופית. עוד בסוף שנות המאה הי"ח היה נראה, כי השמים והארץ יחלופו ומצב השעבוד הגמור של היהודים לא ישתנה.

באה המהפכה בפרנסיה והפכה בבת אחת את הקערה על פיה. בימים מעטים נהרס בנין ימי־הבינים, שהיו חושבים כי יעמוד כימי השמים על הארץ. אפילו אותם שהיו מטפלים בהריסותו לא האמינו, שיעלה הדבר בידם. נתחדשו עכשו ברוב הארצות סדרי החברה המדינית, ובחברה חדשה זו קבעו מקום גם ליהודים. מה שהיה נחשב אתמול היותו נמנע גמור היה היום לעובדה. והפלא היותר גדול בדבר הוא בזה, כי התפשרו בני אדם במהירות עם עובדה זו. שכחו מהר, כי אתמול היה קיר ברזל מבדיל בין ישראל לעמים ולא האמין אדם אפילו באפשרותו של בטול הקיר הזה. עכשו הם שכנים קרובים זה לזה, ואין ההבדל הדתי גורם להבדל חברתי. נראה היה, שלא רק מן השפה ולחוץ מדברים לשלום עם היהודים, אלא כך הם חושבים גם בלבם. הימים הראשונים עברו ובטלו לגמרי. אין עוד שנאה וקנאה בין העמים – אלא הכל הוא אהבה ואחוה, שלום ורעות. הגיע תור הזהב של המין האנושי; פסק שלטון האדם באדם לרע לו.

ואולם מצב זה לא נתקים לימים רבים. אחרי הנצחון, אשר נצחו העמים את פרנסיה, התאמצו להחזיר את סדרי החברה של ימי־בינים. מובן שאי־אפשר להסב את גלגל ההסטוריה אחורנית. הסדר המדיני המקולקל של ימי־הבינים, שבאמת לא היה סדר אלא אי־סדר, טלאי על גבי טלאי, אי־אפשר היה להחזיר. אבל בשנאה לישראל חזרו והתחילו במקום שפסקו לפני המהפכה. הנוחים שבהם חזרו לחקירתם העמוקה, לעיונם הפילוסופי: מה נעשה ביהודים? איזו זכות נמצא להם? בשאלה זו דנו בכובד־ראש ברוב עיון והתבוננות. הפכו בה והפכו בה, והסתכלו בה מתוך יסודה ההסטורי והאנושי. ועד שיבינו וידעו בה ידיעה מספקת אין לשנות את מצב היהודי, כפי שהיה לפני המהפכה בפרנסיה, אף כחוט השערה. חזרו והקיפו את רחוב היהודים בחומה של אבנים ובחומה של חוקים מגבילים שנקבעו בימי הבינים.

כך התיחסו לשאלת היהודים הנוחים שבהם. ואולם גסי־רוח ואנשי אגרופים – ואלה נמצאו בקרב המשכילים במספר רב מאד – לא מצאו די־ספוקם בחקירה עיונית ולא נתקררה דעתם בה, אלא אמרו לחדש את ימי־הבינים בכל תוקף אכזריותם ופראותם. בעקר הדבר שקדו ברוב חריצות לכוף את קומת היהודי ולהטביע עליו את חותם העבדות – שיהא היהודי מרגיש ויודע, כי אינו אזרח בארץ, אלא עבד, שפל שבשפלים. אי־אפשר היה להם לחזור למעשי ימי־הבינים, לשרוף את היהודים במדורות אש, לשחטם, לחנקם, לאפנם, להטביעם במים ולקברם חיים, מה שהיו עושים אבותיהם ונהנים מזה הנאה עצומה; אבל לכל־הפחות חזרו למנהגם זה בדבור. במובן ידוע היה מנהגם של אלה קשה אפילו ממנהגם של אבותיהם. שהרי הראשונים עשו מה שעשו רק מתוך פראות המונית, מתוך הזוהמה של הטבע הבהמי שבהם; ואולם בני־בניהם היו גדולים בהשכלה ופילוסופיה, ומה שדברו בא להם מתוך חקירה פילוסופית, מתוך הסתכלות שכלית.

כלום יש לבני־אדם כאלה תקנה? אפשר לכבוש את החיה הטורפת שבאדם בכח ההתקדמות השכלית, בכח חנוך תרבותי מתמיד; אבל כשיעשה האדם את שכלו ואת הבנתו אמצעי להתגלמות הטבע הבהמי שבו, זוהי משובה נצחת שאין לה תרופה.

כשהיו היהודים עומדים ודופקים על שערי החברה המדינית ומבקשים בכח היושר וההגיון להכנס אליה, היתה השנאה להם הולכת וגוברת. בכל ימי־הבינים לא היה שום וכוח־דברים בין היהודים ואויביהם המענים והרודפים אותם בכל מיני ענויים ורדיפות. לא ברוב דברים היו באים על היהודים, אלא בהצעה קצרה – להמיר או ליהרג. בוטחים היו הגויים בכח מעשיהם, ולטענות דברים לא היו צריכים כל־עקר. אבל עכשו, שאי־אפשר עוד לשחוט ולשרוף את היהודים או לקברם חיים, ואלה באים ותובעים את זכויותיהם האנושיות בכח היושר וההגיון – מה יעשו עמהם? על טענות היהודים היו משתדלים להשיב. לא מצאו די־ספוקם באותם הדברים אשר קבלו מאבותיהם: היהודים צלבו את ישו המשיח ובזה קפחו בניהם ובני־בניהם את חייהם עד סוף כל הדורות. טענה זו אינה מתקבלת עוד על הלב. הרי יש התקדמות בעולם ואי־אפשר לחזור אחרי דבור ישן־נושן, שכבר היה למטבע פסולה. המציאו ישובים חדשים למעשיהם המקולקלים.

לא בשם הדת הוסיפו לשנוא את היהודים ולרדוף אותם, שהרי אין מקום לקנאה דתית בזמן הזה. ולא עוד, אלא כי על כרחם הודו שאין הם עצמם בעלי־דת – ואיך ישנאו את היהודים על דבר שפסקה אמונתם בו. במקום הדת העמידו להם עכשו את הלאומיות. אם נסתכל בשורש הדבר הזה ולא בתוצאותיו (שהרי למעשה אי־אפשר היה לעשות בשם הלאומיות מה שעשו אבותיהם בשם הדת), הנה הקנאה הלאומית קשה הרבה מן הדתית. הראשונים היו שונאים ורודפים את היהודים על יהדותם – ואם המירו הרי סר עוונם. אבל לקנאה הלאומית אין תקנה. אמרו, שאין מקבלים יהודים אל החברה המדינית, כי הם יסוד עממי זר נדחק אל גוף עם אחר. כל חברה מדינית מתקימת רק בהקף לאומי מסוים ושלם בכל פרטיו; ליסוד עממי זר אין מקום בו. הטובים והנוחים שבהם היו אומרים, כי נתקימה הלאומיות הישראלית ביהדות. ולפיכך אפשר ליהודי להמיר – לא כדי להכנס הוא עצמו תכף אל החברה המדינית (שהרי אין ההמרה מחלפת את טבעו), אלא כדי לזכות את בניו ובני־בניו בדורות מאוחרים. במשך הימים, בדור שלישי או רביעי, ימחה הטבע היהודי ויטמע לגמרי בטבע מסבתו.

כך היו אומרים הטובים והנוחים שבהם – והם המעטים; אבל ברובם לא היתה דעתם כן. להבדל הלאומי הוסיפו עוד את ההבדל הגזעי. אין היהודי מחליף את טבעו אפילו אחר עשרה דורות. אם נוזלת בעורקיו טפה מן הטפה של דם אבותיו היהודים הרי הוא יהודי לכל דבר. זהו מין ארס שהולך ונמשך מדור לדור ואין לו רפואה עולמית.

והנה היה אפשר להשיב ולומר, כי הדברים האלה הם רק דברי עזי־פנים שבדור, אשר המציאו שגעון מבהיל זה, ועליו העמידו את שאלת היהודים. אבל אנו מוצאים אתה “שיטה של שגעון” דוקא בספרים “מדעיים”, והיא דעת “בני־עליה”, מלומדים ומומחים; ומה שאומרים הם הוא לא רק על דעתם, אלא גם על דעת הרבים – שהם מסכימים להם בסתר ובגלוי. ההסטוריקן היפוליט טן אומר: כשאתה רואה בני־אדם מעטים באים באיזה שגעון וכובשים בו את העולם, אל תתמה על זה: איך המעטים גוברים על המרובים? המעטים אומרים ועושים, ויש זולתם – והם מרובים – מסכימים בהם בלבם, והשאר נהנים מזה. זוהי אמת גמורה בנוגע ליחוס העמים אל היהודים. יש אסטניסים שקשה להם להוציא דבר מגונה מפיהם. ולפיכך אינם שולחים את פיהם לדבר ביהודים בסגנון ההמון הגס; אבל הם נהנים מזה, כי מסכימים בו בלבם. ואפילו הטובים שבהם אינם מוחים בשעה שיש בידם למחות. אינם חפצים ללכלך חלילה את כבודם וללמד זכות על היהודים, להתוכח על אודותם עם עזי־פנים שבדור.

אין מן היושר להוציא משפט זה על הכלל; שהרי לא נעשה כמעשה אויבי היהודים, הדנים מן הפרט על הכלל ועושים את הכלל אחראי על מעשי הפרט. אין ספק, כי נמצאים בעמים ישרים וצדיקים, אשר בלי שום נטיה, אלא רק מתוך תביעה מוסרית פנימית הם יוצאים להגן על היהודים. ויש אשר הם אנשים מכובדים, תופשים מקום חשוב בחברה, וכשהם מצדדים בזכות היהודים באים גסי־רוח ומטילים קיתון של שפכים על פניהם. ועם־כל־זה אותם בני־אדם הישרים אינם נרתעים לאחור, אלא מתמידים בפעולתם המוסרית. אינם חסים על כבודם במקום שיש חלול כבוד האמת והיושר. כל זה ראיתי בעיני. ולפיכך צריכים אנו לדון דין אמת לאמתו, אפילו כשאנו נמצאים במצב של התרגשות, מתוך הסתכלות בטרגדיה הנצחית של ההסטוריה הישראלית. ולא זו בלבד, אלא אותם המעטים מקימים בלבנו את האמונה ברוח האדם העולה למעלה, בהתקדמות המוסרית של המין האנושי. עכשו אנשי האמת והצדק מעטים; אבל אנו מקוים, כי בדורות מאוחרים יהיו המרובים – ובאחרית הימים יהיה הדור כלו זכאי.

בתחלת שנות המאה הי"ט, אחרי הנצחון שנצחו את נפוליון ואחרי שהחזירו בארצות אירופה את הסדרים המדיניים הקודמים (עד כמה שהיה הדבר באפשר), נתקלקל מצב היהודים מאד. רק בפרנסיה נתקימו היהודים בזכויותיהם המדיניות; בשאר ארצות אירופה שלטה ריאקציה עצומה. החכם שלמה מונק כתב בימים ההם, כי יותר אפשר להאמין בהטבת מצב היהודים בפרס מלקוות לזה באנגליה וגרמניה. כך היה הדבר נוהג גם אוסטריה ואיטליה. בארצות המזרח, אשר שם היה רוב עם ישראל, לא חשבו עוד אפילו על הטבת מצבם המדיני.

בכל הימים ההם, כשהיו מתוכחים בשאלת היהודים, היו שונאיהם משתמשים באותם כלי־נשק, אשר המציאו אחרי הריפורמציון של לוטר; לגבב דברים מן הספרות הדתית של ישראל, כדי להבזות את היהדות ולהוכיח, שאי־אפשר לקבל עם מחזיק בדת זו אל החברה המדינית. כל העלילות של ימי־הבינים, ואפילו עלילות־הדם, נתחדשו בימים ההם. בשנת ת“ר ארע מעשה דמשק המפורסם למדע בהסטוריה הישראלית. נזדעזעה אז כל האומה – שהרי לא האמינו באפשרות הדבר בשנות המאה הי”ט. כי כתבו דברי נבלה כאלה, להעליל על היהודים – זה ראו אמנם בעיניהם; אבל כי יעשה דבר כזה בסיוע של איזו ממשלה, אפילו ממשלה של איזה חצי־פראי כמחמד עלי, זה נראה להם מקודם היותו בגדר הנמנע. בני הדור ההוא ראו ולא ידעו מה הם רואים. המאורע עצמו היה מבהיל עד מאד; אבל לא באירופה היה הדבר, כי אם בדמשק. שפלות הנבלה הזאת בכל הקפה אנו מוצאים בזה, כי סיעה ממשלת פרנסיה למחמד עלי ולסיעתו, מתוך הנטיה הפוליטית שהיתה לה בדבר. בפעם הראשונה אנו רואים דבר כזה כברור מספיק: במקום שיש נטיה פרטית אין חולקים כבוד לאמת וליושר.כל האמצעים כשרים, אפילו השפלים שבשפלים, אם הם מכשירים את גלום שאיפתם הפוליטית.

אילו היו בני הדור ההוא מסתכלים במאורע זה ומבינים אותו על אמתותו היו נבהלים מפני יחוס ממשלת פרנסיה לעלילה זו יותר מאשר נבהלו מפני המעשה עצמו. זה בנה אב לדורות הבאים. אין שום בטחון במוסר הצבורי והתקדמות היושר והצדק, כשנוגע הדבר לאיזו שאיפה פוליטית. כמה פעמים תבעו את עלבון היהודים בארץ של ממשלת־זדון. אבל כשהיו צריכים לכך ותרו על עלבונם של היהודים והעלימו את עיניהם ממנו. זהו פרק מיוחד, פרק מלא בושה וכלימה, בהסטוריה האנושית – מזמן מאורע דמשק עד היום הזה.

במחצית השניה של המאה הי"ט זכּו סוף סוף ברוב מדינות אירופה את היהודים בשווי־זכויות – על הניר. לא מתוך חבתם לישראל עשו את הדבר הזה, אלא מתוך איזה הכרח – לפי מצב הענינים בימים ההם. זכיות היהודים היו כתובות בספרי החוקים, אבל למעשה היו נוהגים בהן רק במקצת מן המקצת. הנגוד החברותי של עם הארץ ליהודים עמד בכל תקפו. במקום שהתבישו לומר, כי שונאים הם לדת ישראל, היו תולים שנאתם בלאומיות הישראלית ובגזע היהודי. הדבר הזה לא יפליא אותנו כל־עקר, ועוד היה מקום לקוות, שלבסוף תתמעט שנאה זו ותתם לגמרי. די היה לראות, כי התקדם מעט המוסר הצבורי, ומתבישים היו בקצת מעשים. אפילו במה שהיו מבקשים אמתלאות לשנאתם היה אפשר לרואת סימן של התקדמות; שהרי בימי־הבינים לא היו מתנצלים כלל, אלא מעשיהם האכזריים עם היהודים נעשו להם היתר גמור. בכל הארצות היתה שאיפה צבורית, אמנם לא מספקת, להיטיב את מצב היהודים. גם בארצות המזרח נראה בזה שנוי לטובה. השנאה הגלויה נתמעטה, ורבים כבשו את רגשם זה מתוך בושה.

התקדמות זו, שעליה בנו כבר בנין גדול ורבים מן היהודים היו נכונים לוַתּר בשבילה על היהדות, ארכה רק ימי דור אחד. בשנות השבעים של המאה הי"ט נתעוררה מחדש שאלת היהודים ביסודה הארסי. החיה הטורפת שבאדם, שהיתה כבושה לזמן מועט, הקיצה משנתה ואמרה לרוות את צמאונה לדם – לדם היהודים. הרעה יצאה מגרמניה, אשר בה אמנם כלם מחונכים ונזהרים ברוחם. לא עלה על דעתם, חלילה, לחדש את ימי־הבינים במעשה, לעשות עם היהודים מה שעשו אבותיהם מימי נוסעי־הצלב ואילך; אלא אמרו להוציאם מן הכלל המדיני והחברותי. תביעה זו היתה להם פרובלימה מדינית ובה עסקו בספרות ובעתונות ובאספות עממיות פומביות. בתחלה הפליא הדבר בחדושו, ולא האמין אדם, שדברים כאלה נתּנו להשמע; אבל משנה לשנה גברה שאיפה זו – קצתם מזכים וקצתם מחיבים. מה שהיה גרוע ביותר בתנועה זו, זהו יחוס של הרוב לשאלת היהודים. לפי שלא ידעו, להיכן הדברים נוטים, מה יהיה בסופם, על כן היו פוסחים על שתי הסעפים. אפשר שאין זה אלא חזון עובר, ולפיכך יש לנטות אחרי המזכים; אבל אפשר גם כן שיצליחו המעטים במעשיהם, ולפיכך יש לנטות אחרי המחיבים. ועלינו להטעים את העבדה, כי בקרב אלה שהטיפו לשנאת היהודים היו רבים מן המלומדים, ולקצתם היה פרסום גדול בעולם המדעים. כתות העם העוסקות בעבודה, ואינן באות לשעמום מתוך בטלה, לא הסכימו לתנועה זו. השנאה לישראל בגרמניה נשתקעה בעקר בתוך האינטליגנציה; בה נתפשטה ותפשה מקום רחב במדה מבהילה. היא שיסדה על השנאה הזאת ספרות של פילוסופיה ושל חקירה מדעית, והיא שהמציאה לכל העמים כלי־נשק להתנפל על היהודים. חדוש ימי־הבינים למעשה לא היה בגרמניה, כי אם בארצות אחרות; אבל “האידיאולוגיה” יסדו בארץ הזאת.

למעשה בא הדבר לידי גמר במדינות רוסיה. אנו מוצאים בזה אותה ההדרגה של המעשים בימי נוסעי־הצלב. בתחלת ימי הקיץ שנת תרמ"א התחילו הפרעות בערי רוסיה הדרומית. התנפלו על היהודים והכו בהם וחמסו את רכושם; מה שלא היו יכולים לגזול שברו ונפצו. זהו טבע החיה – “אכלה מדקה ושארא ברגליה רפסה”. על השמועות שבאו מרוסיה נזדעזע כל העולם. נשמעו מחאות פומביות נלהבות כלפי המעשים האלה. עוד בימים ההם אמרו מביני דבר, כי התועבה נעשתה בערי רוסיה – אבל למעשה זה קדמה “המחשבה” בגרמניה. כל זמן שלא דברו בכגון זה בתוך עם מרובה־התרבות היה עם מחוסר־התרבות מתביש לעשותו. הפרעות ברוסיה לא פסקו למחאות האלה, ומעט מעט הרגילו בהן. ברוסיה נעשה להם הדבר היתר, ובקרב העמים מרובי־התרבות התחילו להתחשב עם מאורע זה כעם חזון טבעי – רעד הארץ, פליטת הר זועף וכדומה. ואף־על־פי שהיה הדבר מפורסם, כי יד ממשלת רוסיה באמצע והיא שגורמת למעשים המכוערים האלה, לא התבישו עמים נאורים לבוא עמה בברית לאיזה צורך פוליטי. המאורעות היו נמשכים והולכים והגיעו לבסוף לידי כך, כי פסקו העמים התרבותיים להשפיע על ממשלת רוסיה, להחזירה למוטב – אלא ממשלת רוסיה השפיעה על העמים בני בריתה לרעה. בשעה שהשתמשו ברוסיה בעלילת־הדם ועותו את המשפט בגלוי ובמצח נחושה, לא מחו אוהביה בה; אלא להיפך – הצדיקו את מעשיה, בהראותם גם הם פנים לצד זה. בפטרבורג הכינו משפט עלילת־הדם ובלונדון מצאו לו סמך וקימו אותו. זהו המשך השיטה הפוליטית מזמן מאורע דמשק. לשעה הם תובעים עלבון היהודים, מתוך הנאת עצמם; ולשעה הם מצדיקים על היהודים את הדין – גם כן מתוך הנאת עצמם.

כשארעו מעשי הפרעות בשנות תרמ“א – תרמ”ג עוד נמצאו בני־אדם מחזיקים בתקותם. הם היו אומרים: חלילה לנו מלהתיאש בסבת הפורענות שבאה על ישראל. זוהי ההתעוררות האחרונה של הפרעות, ועוד מעט וגם היא תעבור. הרי אתם רואים, כי שלחו האויבים ידם רק ברכושם של היהודים, ואולם לידי אבוד נפשות לא באו. עברו הימים, ובתחלת ימי הקיץ של שנת תרס“ג היו הפרעות בקישינוב ונהרגו יותר מארבעים נפשות מישראל. הדבר הלך “והתקדם”. בתחלת שנת תרס”ו היו פרעות בכמה ערים ברוסיה ואבדו נפשות מישראל למאות. המשך טרגדיה זו היה בימינו במאורעות הנוראים שהיו באוקראינה – חרבן קהלות רבות ואבדן נפשות למאות אלפים. האכזריות הפראית של ימי־הבינים ושל ימי השמד בשנות ת“ח ות”ט נתחדשו בכל תקפה. הדברים האלה נעשו בימינו לנגד עינינו. אין מן הצורך וגם אי־אפשר לפרטם. אין ביניהם ובין המעשים הראשונים ולא כלום. מה שיעציב את לבנו ביותר זהו היחוס של בני הדור למאורעות המבהילים האלה. אנו רואים ירידה של המוסר הצבורי. נשמעה אמנם בערי אירופה ואמריקה מחאות כלפי מעשי הרצח – אבל המחאה היתה בלחש, ובעקר יצאה מתוך היהודים עצמם. ודאי גמור הוא, כי אילו הצליחו הרוצחים והיו תופסים בשלטון מדינות אוקראינה, היו באים העמים התרבותיים, המפונקים והאסטניסים ומשתחוים לפני הרוצחים וכורתים עמם ברית פוליטית; היו אוחזים בלי בושה בידיהם המלוכלכות והמטונפות בדם מאות אלפים של אנשים ונשים, של זקנים ובחורים, של עוללים ויונקים. אין מוסר ואין בושה לגבי מעשים פוליטיים.

בנוגע למעשה זה, שהוא קשה בעצם אפילו ממעשי הרוצחים עצמם, אמנם אין לו התנצלות, אבל יש לו פירוש והבנה. זהו פרי המלחמה האחרונה, שבפעם הזאת הכינו עמים תרבותיים מטבח אלה לאלה; מלאו את הארץ ואת הימים וגם את האויר במעשי רצח, שלא נשמעו כמותם מיום היות אדם על פני האדמה. ואם כך עשו אלה לאלה על זדונם ועל תאות בצעם – מי יתחשב עוד עם נפשות היהודים, שזה קרוב לאלפים שנה נעשו הפקר? לקה העולם במוסרו, ועם ישראל לוקה על ידם. המאורעות האלה לא נתנו עוד להכתב בהסטוריה, כי אי־אפשר להסתכל בהם מתוך הסתכלות הסטורית המוצאת בכל המעשים את חבורם וקשורם האורגני. למאורעות האלה אין עוד סיום; ההפסק הוא רק לשעה. תם המחזה הראשון של הטרגדיה האיומה, הטרגדיה של חיי האדם על האדמה; אבל עדין לא באה כולה לידי גמר. חוששים אנו, כי מה שיבוא אחרינו יהיה קשה מזה שהיה בימינו.

בטרגדיה זו, האנושית, הולכת ונמשכת הטרגדיה של עם ישראל. כשהעמים חיים בינם לבין עצמם בשלום – הרי הם מתאחדים לשנוא את היהודים ולרדפם; וכשהם מתאכזרים זה על זה – הרי היהודים נתונים ביניהם כבין הפטיש והסדן. עם ישראל אינו נהנה משלותם; אבל הוא משתתף הרבה בחרבנם. מה שהיינו מקוים בימים הראשונים, כי בא קץ ותכלה לצרותינו, ולפיכך אפשר לנו לכתוב את ההסטוריה של הצרות בגמר סיומה, אין הדבר כן. הסטוריה זו אנו כותבים רק פרקים פרקים. אי־אפשר לשום אדם לגלות את הקץ ולהגיד מראש, מה תהא אחרית המעשים האלה, ואומה זו, שהיא יחידה בצרותיה, מה יהא עליה.

אבל אין זה מפעולת ההסטוריקן, שהוא צופה ומביט רק לאחור ומתאמץ להסביר את המאורעות מתוך הסתכלות פילוסופית בהם, מתוך חבורם זה לזה חבור פנימי. דבר עקרי אחד, והוא יסוד הבנתנו בהסטוריה הישראלית, נתברר לנו די־צרכו: אין שאלת היהודים באה לידי פתרונה הרצוי אלא בפתרון שאלת האנושיות.

עוד רב מאד הדרך.

דורו של שמד

המאורעות שעברו על ישראל בימי אנטיוכוס אפיפנס בארץ־ישראל ובערי סוריה היו בזמן מאוחר לנושא־ענין של ספורים ואגדות; הם מסומנים בשם “דורו של שמד”. מאורעות חדשים במינם, שכמותם לא היו עוד בהסטוריה הישראלית, גרמו לחדוש מלה עברית, שבה מבוטא רעיון שלם. גם בתקופות קדומות נלחמו עמים שונים בישראל והגלו אותו מארצו – גלות אחר גלות, אבל לא כונוּ להשמידו שמד חמרי ושמד רוחני. המלחמות היו תמיד בעמים מתוך סבות שונות; אבל כי יקום עם אחד על חברו להמיתו מיתה רוחנית, לבטל את היסוד העממי שבו, להפריח את נשמתו – זה לא ארע עוד מקודם. ובימי אנטיוכוס אפיפנס קדם שמד רוחני לשמד גופי. ראו האויבים, כי אין ידם שולטת באומה זו להעבירה על דעת קונה, להמית את נשמתה – עמדו וגזרו להכחידה כלה מארץ החיים.

בספרי המקרא נזכרים המאורעות האלה בכמה רמזים (בקצת מזמורים בס' תהלים ובפרשיות האחרונות שבס' דניאל). הרצאה שלמה אנו מוצאים בשני ספרים חיצונים, שלא נקבעו באוסף ספרי המקרא: ס' חשמונאים־א' וס' חשמונאים־ב‘. שני הספרים האלה משלימים זה את זה’; כי האחד נכתב בארץ־ישראל והשני נכתב בקיריני אשר באפריקה. בס' חשמונאים־א' מסופר מה שעבר על ישראל בימי השמד בארץ־ישראל. בס' חשמונאים־ב' מסופרים גם מאורעות השמד בערי סוריה – במרכזים הגדולים, שבהם ישבו יהודים במספר רב. זה מובן כמעט מאליו. בו בזמן שקמו בארץ־ישראל על היהודים – תחלה כדי לאנסם אונס דתי ואחרי־כן כדי להכחידם – קמו גם על היהודים בסוריה, וביחוד באנטיוכיה. המלחמה בין היהודים ובין הגויים היתה אז למלחמת־הגזע. הנגוד העצום מצד היונים והסוריים ליהודים, שהיה נגוד גזעי, דתי ואיקונומי, התגבר מעכשו לחמת־נקם. ראו שונאי היהודים, כי השעה משחקת להם והשתמשו בשעת־הכושר להתנפל על היהודים שנואי־נפשם ולהנקם בהם באכזריות איומה.

ולפי שהיתה סבת המאורעות האלה באונס הדתי, שאמר המלך אנטיוכוס אפיפנס לכוף את היהודים להמרה כללית, על־כן שכחו בזמן מאוחר את שאר הגורמים של מלחמת־גזע זו ותלו הכל בכפיה הדתית. ברגש העם נקבעה ההכרה, כי אילו היו עושים את דבר המלך בבטול הדת הישראלית, לא היו באות עליהם כל הצרות האלה. לפיכך צירו את כל המעשים והמאורעות בציור של קדוש־השם. גם בארץ־ישראל וגם בערי סוריה עמדו היהודים ומסרו את נפשם על קדושת שם אלהיהם. מצדם היתה המלחמה הזאת רק בבחינת נפעלים. הם לא נלחמו באויביהם; אלא אויביהם אמרו לאנסם על דתם, שיבגדו באלהיהם ויסורו מאחרי תורתן – והם עמדו בנסיון וסבלו כל יסורים שבעולם וגם מסרו את עצמם להריגה מתוך אמונתם לתורתם: “ומשכילי עם יבינו לרבים ונכשלו בחרב ובלהבה בשבי ובבזה ימים רבים” (דניאל י“א, ל”ג). “משכילי עם” אלה היו אותם הגבורים, שעדיין לא למלחמה אמצו את רוח העם, אלא הלהיבו את בני עמם לעמוד בנסיון ושלא לעשות את דבר המלך בבטול תורתם.

בימי־השמד נוסד מזמור ע"ד שבתהלים, שהוא מציֵר את מעשי אויבי ישראל, אשר אמרו לשלוט בנשמתו. הם החריבו את בתי־התפלה, שבהם היו היהודים נכנסים להתפלל לאלהיהם. גם במזמור זה מבוטא בעיקר רעיון האונס הדתי:

שָׁאֲגוּ צוֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב־מוֹעֲדֶךָ,

שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת.

עוד בפני הבית היו ישראל נוהגים כבר בבתי־כנסיות, שהיו להם בכל עיר ועיר, ובהם היו מתאספים להתפלל. בתי־כנסיות אלה היו נקראים בזמן קדום “מועדי־אל”. נכנסו האויבים לבתי־כנסיות והקימו שם את פסלי אליליהם – שמו בהם “אותתם אתות”. וכשהרגישו בתוקף מחאתם של היהודים שרפו את המקדשים האלה:

שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ.

לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן־שְׁמֶךָ;

אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם־יָחַד –

שָׂרְפוּ כָל־מוֹעֲדֵי־אֵל בָאָרֶץ.

מן הכפיה הדתית, שלא הצליחו בה באו לידי שמד גמור (תהלים פ"ג, ג – ה):

כִּי־הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ, יֶהֱמָיוּן

וּמְשַׂנְאֶיךָ, נָשְׂאוּ רֹאשׁ;

עַל־עַמְּךָ, יַעֲרִימוּ סוֹד

וְיִתְיָעֲצוּ עַל־צְפוּנֶיךָ.

אָמְרוּ:

לְכוּ, וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי

וְלֹא־יִזָּכֵר שֵׁם־יִשְׂרָאֵל עוֹד.

ובמזמור אחר (ע"ט) מקונן המשורר:

אֱלֹהִים!

בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ,

טִמְּאוּ, אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ,

שָׂמוּ אֶת־יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים;

נָתְנוּ, אֶת־נִבְלַת עֲבָדֶיךָ

מַאֲכָל, לְעוֹף הַשָּׁמָיִם,

בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ־אָרֶץ;

שָׁפְכוּ דָמָם, כַּמַּיִם

סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם – וְאֵין קוֹבֵר.

את מצב ישראל בגויים בימים ההם, שהיו הפקר לכל, ועם־כל־זה לא סרו מאחרי אלהיהם, מציר הפיטן במזמור מ"ד:

אִם־שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ

וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר –

הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר־זֹאת,

כִּי־הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב. 

כִּי עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם,

נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה.

בס' חשמונאים־א' מפורט מעשה, כי היו כמה מבני־ישראל, וביחוד מכת המיוחסים, בעצה אחת עם אנטיוכוס אפיפנס; ולא עוד, אלא כי “עוזבי ברית” ו“מרשיעי ברית” מישראל פתחו בדבר זה תחלה. הם שהסיתו את אנטיוכוס אפיפנס לכפות את ישראל, לעזוב את אלהיהם ואת תורתם ולהיות עם היונים עַם אחד.

מתוך המקורות והרשומות:

א

ויהי בעת ההיא ויצאו אנשים בני־בליעל מקרב ישראל וידיחו את העם לאמר: הבה נכרתה ברית את הגויים אשר סביבותינו, כי מאז אשר סרנו מאחריהם מצאונו צרות רבות ורעות. וייטב הדבר בעיני העם וישלחו מלאכים אל המלך ויצו המלך בידם ללכת בדרכי הגויים וכחקותיהם. ויקימו בית־משחק בירושלים, כמשפט הגויים, ולא מלו עוד את בניהם. ויעזבו את ברית הקדש ללכת בחקותם, ויתמכרו לעשות הרע בעיני ה'.

והיה בשבת אנטיוכוס בטח על כסא מלכותו וישאו לבו לכבוש את ארץ מצרים ולהשתרר על שתי הממלכות. ויקם וילך ארצה מצרים, ואת עמו לקח עמו. ויהי לו רכב ופרשים ושנהבים ואניות מחנה כבד מאד. וילחם את תלמי מלך מצרים ויירא תלמי מפניו, וינס; והעם נפלו חללים חללים. וילכוד כל עיר מבצר במצרים ויבז שלל רב מאד. ויהי אחרי שובו מהכות את מצרים, בשנת שלש וארבעים ומאה¹, ויעל על ישראל למלחמה. ויבוא עם חיל כבד ועצום לירושלים; ויבוא בעזרתו אל הקדש פנימה, ויקח את מזבח הזהב ואת המנורה ואת כל כליה ואת שלחן הפנים ואת קערותיו ואת ואת כפותיו ואת המזרקות ואת פרוכת המסך ואת הכותרות וכל עדי הזהב אשר לפני היכל – ויקצץ אותם.

ויקח גם את הכסף ואת הזהב וכל כלי חמדה וכל אוצר טמון² אשר מצא, ויקחם ויעבירם אל ארצו. ויך מכה רבה בעם וידבר אליהם בגאוה ובוז. ויהי אֵבל גדול לישראל בכל מושבותיהם. שרים וזקנים נאנחו, בחורים ובתולות אֻמללו ופני נשים יפות חמרמרו. חתן וכלה בחפתם ספדו ויילילו. אבלה נבלה הארץ על יושביה ובכל בית־יעקב תאניה ואניה.

ויהי אחרי שנתים ימים וישלח המלך את שר־המסים על ערי יהודה ויעל בעם כבד ירושלימה. הוא דבר אתם טובות, אך תוך ומרמה היו בלבבו. כאשר האמינו לחלק שפתיו ויאספוהו העירה ויפול עליה באגרוף רשע ויהרוג עם רב מישראל. ויבז את העיר ויצת אש בקרבה ויהרוס את הבתים ואת החומות מסביב. ויקח את הנשים ואת הטף ויוליכם בשבי וינהג את מקניהם. ויבצר את עיר־דוד חומות גבוהות ומגדלים, ותהי להם למצודה. וישבו אנשי־בליעל בקרבה ויתחזקו בה ויצברו בה אוכל ונשק וכל רכוש עם ירושלים העבירו שמה. ויארבו מעל המצודה למקדש ה' וישפכו דם נקי סביבותיו ויחללוהו, ותהי למכשול ולמוקש לישראל ימים רבים. וינס כל אזרח בישראל מירושלים וזרים ישבו תחתם, ותהי העיר זרה לבניה ותקא את בניה. מקדשה היה לשמה ומועדיה נהפכו לאבל. שבתו שבתותיה, וכל כבודה היה לאין, ותרב חרפתה וקלונה מתפארתה ומהדרה.

ויכתוב המלך אניוכוס אל כל מדינות מלכותו לאמר: אך תורה אחת וחקה אחת לכל יושבי ארצנו. ויעזבו כל עמי הארץ את חקותיהם ויעשו כאשר צוה אותם המלך. ויאותו גם רבים מבני־ישראל ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת. וישלח המלך ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה ויצוֵם ללכת בדרכי גויי הארץ – לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה במקדש ולבלתי הסך נסך לה' ולהפר את השבתות ואת המועדים; לחלל את המקדש ואת הכהנים ולהקים במות ובתים לאלילים ולהקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה. ויצו לבלתי המול להם כל זכר ושקץ את נפשותם בכל דבר־פגול להעבירם מחקות אלהים ולשנות את דרכם. וכל איש אשר ימרה את פי המלך מות יומת. אלה הדברים אשר העביר בכל מדינות מלכותו, ויפקד פקידים על הארץ לעשותם וישלח לכל ערי יהודה ויצום לזבוח זבח. ויסורו רבים ממצוַת ה' ויצמדו לגויים, ותשחת כל הארץ לפניהם. ויהי הם נוגשים את העם, ויתחבאו במערות ובכל מקום אשר מצאו שם מפלט.

ויהי בשנת מאה וארבעים וחמש³ בחמשה עשר יום לחודש כסלו, וירימו שקוץ משומם על מזבח ה' ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב. ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתחי ביתם. את ספרי תורת ה' קרעו לקרעים וישרפו אותם באש. וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה' וכל השומר את מצוות ה' הרגו, כאשר צוה המלך. כמשפט הזה עשו לבני־ישראל מדי חודש בחדשו ובהקבץ העם אל הערים. ובחמשה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ה‘. והנשים אשר מלו את בניהם הומתו על פי המלך. את העוללים תלו בצוארם ואת המָלים אותם הרגו ויבזו את בתיהם. אך רבים מבני־ישראל דבקו בתורת ה’, וישמרו מאכול כל דבר־טמא, ויבחרו במוֶת משקץ את נפשותם ומחלל את ברית ה' – וימותו. עת־צרה היתה אז לישראל.

ב

בימים ההם היה כהן בישראל, ושמו מתתיהו בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב בירושלים, והוא יושב בהר מודעית⁴ ויהיו לו חמשה בנים ואלה שמותם: יוחנן הקדשי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני ויונתן הוָפסי. וירא מתתיהו את התועבות אשר ביהודה ובירושלים ויקונן ויאמר: אוי לי כי נולדתי לראות את שבר עמי, והעיר הקדושה בידי בני־נכר; מקדש אלוה בכף זרים והיכלו לשקוץ ולתועבה. כל מחמדיו חלפו, עוללים בחוצות נחנקו ומבחר בחורים לטבח הולכו; צבי תפארתנו לשוסים ורכושנו שלל גויים; חלפה כלתה כל הדרה, שרתי במדינות נהפכה לשפחה; מקדש ה' לשמה ותפארתנו למשסה, שדוד ושמם ביד זרים. ועתה איך לא אקוץ בחיי ויקרעו מתתיהו ובניו את בגדיהם וילבשו שק ויתאבלו מאד.

ויהי כאשר באו פקידי המלך עיר מודעית, להסיר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבוח להם זבחים, נאספו אליהם רבים מבני ישראל. אך מתתיהו ובניו התחזקו. ויאמרו שרי המלך אל מתתיהו לאמר: הן איש נגיד ונכבד אתה בקרב עמך ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך – לכן קרב־נא אתה ראשונה לעשות את מצות המלך, כאשר עשו בכל מדינות מלכותו וגם כל אנשי יהודה וירושלים; ואתה ובניך תמצאו חן בעיני המלך ויתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות. ויען מתתיהו ויאמר: אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו וישמעו לקולו להמיר את חקות אבותיהם – לא כן אנכי ומשפחתי, לא נסור ימין ושמאל מאחרי חקות אבותינו; חלילה לנו לשוב ממצוות ה' אלהינו ולהפר בריתו אתנו. את דתי המלך לא נעשה ואת חקותינו לא נמיר בחקות המלך.

ויהי ככלותו לדבר – ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הנצבים אל הבמה אשר במודעית לזבוח, כאשר צוה המלך. וירא מתתיהו ויחם לבבו, כי בערה בו קנאתו לתורת אלהיו. וירץ בחמתו אל האיש וימיתהו אצל הבמה וגם את הפקיד המית. ויתץ את הבמה ויקנא לתורת אלהיו, כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא. וירץ אחרי־כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר: מי האיש החרד לתורת אלהיו ומחזיק בבריתו יבוא אחרי. ויברח הוא ובניו אל הרי המדבר ויעזבו כל אשר להם בתוך העיר. וכל האנשים אשר נגעה תורת ה' בלבבם הלכו אחריהם וינוסו המדברה. וישבו שם הם ונשיהם וטפם ומקניהם, כי גבר הזעם מאד מאד.

וישמעו אנשי המלך בעיר־דוד אשר בירושלים, כי רבים הכבידו את לבם לבלתי עשות את מצות המלך, וכי גם עזבו את הערים להסתתר במדבר ונקבצו אליהם עם רב – ויקומו פתאם להתנפל עליהם ביום השבת, ויאמרו להם: עד אנה מאנתם לשמוע בקול המלך? קומו וצאו מזה ועשו את מצוותיו וישבתם בטח. ויענו ויאמרו: לא נצא, כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל. ויגשו אל המערה ויערכו כלי מלחמה לקראתה. והאנשים אשר בקרבה לא הרימו את ידיהם לירות אבן או לסכור את פיה: ויאמרו אליהן: נמותה הפעם בנקיון כפנו; עדים השמים והארץ, כי בזדון תהרגונו: ויפלו עליהם ביום השבת ויהרגו כל אשר במערה וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם. ויהיו המתים כאלף נפש.

(ס' חשמונאים־א' יא – ב, מא; על־פי תרגומו של ו. פרנקל בקצת שנויים).

ג

ויהי אחר הדברים האלה, וישלח המלך איש זקן, מאנטוכיא ויצוהו לאנוס את היהודים, לסור מחקות אבותיהם ולעזב את תורת ה‘; גם לטמא את המקדש בירושלים ולכנותו בשם יופיס אולימפיוס, ואת המקדש על הר גרזים בשם בית יופיס קסיניוס – יען כי יושביה זרים. ויהי בהוָדע התועבה הזאת, ותצר לישראל מאד מאד. והגויים זללו וסבאו במקדש, וישכבו עם נשים זונות בחצר הבית, ויביאו בתוך ההיכל כל דבר אשר לא כדת, ויקריבו כל דבר פגול על מזבח ה’. וישכח בירושלים שבת ומועד; ולא קם עוד רוח באיש לאמר, כי מזרע היהודים הוא. ויפצרו בם ביד חזקה לזבוח מדי חודש בחדשו ביום הלדת המלך. ויאנסו אותם בחג הבכוּס ללכת בכלילות פרחים על ראשם לכבוד האליל כמשפט הגויים. ובעצת תלמי העבירו קול בכל ערי הגויים סביבות ירושלים⁵ לאמר: כל איש לבית ישראל ילך בחקותינו ויזבח; ואם ימאן מות יומת. ותקצר נפש העם מצרה ויגון.

ותמצאנה שתי נשים אשר מלו את בניהן ויקשרו את הילדים על שדי אמותיהם ויעבירו אותן ברחובות העיר ויפילו אותן מעל החומה.

(ס' חשמונאים־ב' ו, א – יא).

ד

איש נבון ספר היה בישראל והוא זקן בא בימים ויפה מראה, ושמו אלעזר. ויפתחו את פיו בחזקה להאכילהו בשר חזיר ויקא אותו לעיניהם, כי בחרה נפשו לתת את גוו למכים ולמות ביושר לבבו מלחיות בעברה. כי זאת תורת האדם אשר יראת ה' בלבבו, כי לא יפותה לשקץ את נפשו. והאנשים אשר הפקדו על התועבות האלה ידעוהו מימים רבים ויוליכו אותו במסתרים ויאמרו לו: הנה נביא אליך בשר טהור וממנו תאכל, והיה כל רואיך יאמרו, כי מבשר הקרבן אכלת – כאשר צוה המלך. ויאמרו לו כדברים האלה, למען הציל אותו ממוֶת, כי נכמרו רחמיהם עליו באהבתם אותו. ויען האיש, כאשר יכון לשיבתו ולדרך אשר הלך בו מנעוריו לשמור את מצוַת ה‘, ויאמר: הורידו נא את שיבתי שאולה, כי לא יאות לישיש כמוני לכחש; ולמה יאמרו הצעירים ממני לימים – הן אלעזר בן תשעים שנה נהפך גם הוא לעבוד אלילים? ולמה אתעה את עמי בכחשי, למען האריך ימי המעטים ולשימם לחרפת שיבתי? ומה בצע כי אחלץ ממות נפשי – האוכל המלט מיד ה’, אם חי אנכי או מת? לכן הנני הולך למות בחפץ לב, כאשר יאות לזקן כמוני, והייתי לאות ולמשל לכל בני עמי – למסור בשמחה את נפשם למות, על תורת ה' וחקותיו. ויהי ככלותו לדבר ויחלו לענותו; ותהפך אהבתם לאֵיבה עזה, כי אמרו: איש קשה־עורף הוא. ויהי בהכותם אותו מכות רצח, ויאנח ויאמר; ה' אלהים! לך נגלו כל תעלומות; אתה יודע, כי יכולתי להנצל ממכאובי האנשים האלה – אך בנפש חפצה אסבלם למען שמך הגדול. ותצא רוחו וימת. ויהי כמותו למשל ולמופת לנער ולזקן, לאהבה את ה' וליראה אותו⁶.

ה

אשה אחת ושבעה בניה היו אסורים בבית־הסוהר, ויפצר בם המלך לאכול מבשר חזיר – ויכו אותם בשוטים ובמקלות. ויאמר אליו הבכור: מה תשאל ומה תבקש ממנו? הנה נבחר במות מסור מחוקות אבותינו. ויכעס עליו המלך, ויצו להשים מחבת וקלחת על האש ויעשו כן. אחרי־כן צוה לכרות את לשונו ולהפשיט את עורו מעל בשרו ולקצץ את ידיו ואת רגליו לעיני אמו ואחיו. ויהי כאשר נמאס מראהו ויצו לתתו בקלחת לצלותו חי. ויהי בהתאבך העשן וירהיבו איש באחיו, הבנים וגם האם, למות שמח וטוב לב. ויאמרו: יֵרא ה' עלינו וינחם כרוב חסדו, כאשר שר משה עבד ה‘: ועל עבדיו יתנחם. הראשון מת – ויקחו את השני להתעלל בו. אחרי הפשיטם את עורו מעל בשרו ומרטם משערת ראשו, שאלוהו לאמר: התאכל מבשר חזיר – בטרם יפרד שארך מעל עצמותיך? ויאמר: לא. ויקחוהו ויענוהו כראשון. ויהי בצאת נפשו ויאמר אל המלך: איש הדמים! הנה נפשנו בידך לקחתה, אולם אלהינו שבשמים יעיר את רוחו עלינו והחינו לחיי עולמים – עקב אשר מתנו בעבור תורתו הקדושה. ויביאו גם את השלישי ויעליבו בו. ויהי כאשר אמרו לכרות את לשונו, ויוציאה מפיו ויאמר: ה’ אלהים! אלה הם העצמות אשר נתת לי ובחפץ לב הנני נותן אותם בעבור תורתך הקדושה, ולישועתך קויתי כי השיב תשיבם לי. ויתפלאו המלך ועבדיו על אומץ לבב הנער, כי הענויים כאין בעיניו. ויהי אחרי מותו ויענו את הרביעי וייסרוהו בשוטים. עוד נשמתו בו ויאמר: טוב לחסות בה' מבטוח באדם, כי איקץ לחיי עולם – ואתה לא תיקץ. ואחריו הביאו את החמישי ויענוהו. וירא את פני אנטיוכוס ויאמר: הנה הכח בידך להרשיע כאות נפשך, אף כי בן־מות אתה; אולם אל תאמר בלבבך, כי נטש ה' את עמו – עמוד כמעט רגע ותראה את יד ה' כאשר ינגע אותך ואת ביתך. ויקריבו גם את הששי, ויהי בטרם יצאה נפשו למות ויאמר: השמר לך פן תשעה בדברי שקר; הן כל אלה מצאונו יען כי הרשענו לה' אלהינו ויפלא את מכותינו. רק הסכת ושמע, כי לא תמלט מיד ה' אלהים אשר נאצת.

מי לא ישתאה לאומץ לב האשה הזאת הראויה להיות לאות ולמופת. הנה ראתה שבעה בניה נשחטים לעיניה ביום אחד ותבליג עלי יגונה בתקותה לה‘. ותאמץ את לבבם בשפת עמה ותדבר ביקר־רוח אליהם לאמר: לא ידעתי דרך נוצרתם בבטני ולא נפחתי נשמת רוח חיים באפכם וגם עצמותיכם לא יצרתי; אולם ה’ אלהים, שבכל נעשה בדברו, בורא תבל ויוצר אדם, ישיב לכם בחסדו את חייכם אשר תשליכו מנגד על מצוותיו וחקותיו.

ואנטיוכוס חשב בלבו, כי הצילתהו בדבריה, כי לא הבינם. ויקח את הצעיר הנשאר מבניה וידבר על לבו וישבע לו לאמר: אם סור תסור מחוקות אבותיך ואטה אליך חסד ורחמים ושמתיך לעשיר ולאדיר בארץ ואהבתיך – וכל מחסורך עלי. וירא כי לא יכול לפתותו, ויקרא לאמו ויאמר אליה: דברי־נא את אל לב בנך ופתי אותו למען הציל את נפשו. ויהי ככלותו את דבריו, ותען ותאמר: כן אעשה כאשר דברת. והיא אמרה כן להתל בו. ותפן אל בנה ותאמר לו בשפת עמה: שמע בני! הנה תשעה ירחים נשאתיך בבטני ושלש שנים הנקתיך ובעמל ובעצב גדלתיך עד היום – ועתה לוּ תרחמני אך הפעם? הבט נא השמים והארץ וכל צבאם, כי כל אלה ברא אלהים מאין – וגם את בני־האדם ידיו יצרו; לכן, בני, אל תירא מפני הרוצח הזה ומות ברצון טוב כאחיך – למען השב ישיבכם לי ה' אלהים לעת רחמים. עודנה מדברת, וישא הנער את קולו ויאמר: מה אתם מתמהמהים? חלילה לי לשמוע בקול המלך, כי דבקה נפשי בתורת ה‘, אשר נתן לאבותינו ביד משה עבדו. ואתה אויב וצורר היהודים, מיד ה’ לא תנצל. אנחנו פשעינו סבלנו, ואם אמנם כעת אף ה' יחרה בנו וידו קשתה עלינו עוד מעט ישוב וירחם עלינו; ואתה, בן בליעל ואיש דמים, אל תתפאר בעוז ידך אשר הרימות על עבדי ה' – כי לא תמלט ממשפט אל עליון ונורא, אשר דבר לא יסתר ממנו. כרגע קטן נשאו אחי את עברתך, ועתה בחסדו בצל שדי יתלוננו. אך אתה תענש בחרון אף ה‘, כפי פעולתך אשר פעלת. ראה, חרפתי למוֶת נפשי על תורת אבותי, כאשר עשו אַחי לפני ה’ ואני מתפלל אל ה' לחמול על עמו. והיה כי יעניש ה' אותך בנגעים גדולים, וידעת כי ה' הוא האלהים לבדו ואפס זולתו. וחמת ה', השפוכה על כל בני עמי, תעצר בדמי ובדם אחי. ויהי כשמוע המלך את דבריו ויוסף עוד לחרות אפו ויצו לענותו קשה מאחיו, כי חרה לו מאד על אשר התעלל בו. וימת גם הוא כאחיו, וישם אלהים מבטחו; וגם את אֵם הבנים המיתו לאחרונה.

(ס' חשמונאים־ב' ו, כא – ז, מא).

מעשה האם ושבעת בניה, אשר עמדו בנסיון וקדשו את השם, היה לנושא־ענין של כמה ספורי אגדה ופיוטים. קצת פרטים נשתנו בו בעברו מספור לספור. בס' חשמונאים־ב', אשר חובר כעשרים שנה אחרי המאורעות, לא נזכר שם האשה. בזמן מאוחר יחסו מעשה זה לקיסר רומי (אספסינוס או טיטוס) ואת אֵם הבנים קראו בשם חנה או בשם מרים בת נחתום. רק בפיוט אחד (בקנות לליל תשעה־באב כמנהג הספרדים) אנו מוצאים את ספור המעשה כהויָתו – כי ארע הדבר בימי השמד של אנטיוכוס אפיפנס:

זְכוֹר יְהוֹהָ לְאַלְמָנָה הצְנוּעָה אֲשֶר הָרְגוּ אֶת בָּנֶיהָ שִׁבְעָה,

בְּנֵי עַוְלָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה,

וְהִיא עַצְמָהּ נָפְלָה וְגַם שָׁקְעָה –

וְעַל אֵלֶה יֶהֶמוּ כָּל מֵעַיִם.

באגדה, שבה יחסו את המעשה לקיסר רומי ולזמן חורבן בית שני, מקושט הספור בכמה פרטים יפים:

ו

מעשה במרים בת תנחום שנשבית היא ושבעה בניה. נטלום ונתנום לפנים משבעה חדרים. הביאו את הראשון לפני הקיסר, אמרו לו: השתחוה לצלם. אמר להם – כתוב בתורה: “אנכי ה' אלהיך” (שמות ב‘, ב’). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את השני לפני הקיסר, אמרו לו: השתחוה לצלם. אמר להם – חס־ושלום! אחי לא השתחוה ואני איני משתחוה, שכן כתוב בתורה: “לא יהיה לך אלהים אחרים על פני” (שם שם, ג'). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את השלישי ואמרו לו: השתחוה לצלם. אמר להם – כתוב בתורה: “לא תשתחוה לאל אחר” (שם ל“ד, י”ד). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את הרביעי, אמרו לו: השתחוה לצלם. אמר להם – כתוב בתורה: “זובח לאלהים יחרם” (שם כ“ב, י”ט). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את החמישי, אמרו לו: השתחוה לצלם. אמר להם – כתוב בתורה: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד” (דברים ו‘, ד’). הביאו את הששי, אמרו לו: השתחוה לצלם. אמר להם – כתוב בתורה: “כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא” (שם ז', כ"א). הוציאוהו והרגוהו. הביאו את השביעי, והוא היה הקטן שבכלם. אמר לו הקיסר: בני השתחוה לצלם. אמר לו: חס־ושלום. אמר לו: למה? אמר לו – שכן כתוב בתורתנו: “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” (שם ד', ל"ט). ולא עוד אלא שנשבענו לאלהינו, שאין אנו ממירין אותו באל אחר, שנאמר: “את ה' האמרת היום” (שם כ“ו, י”ז); וכשם שנשבענו לו כך הוא נשבע לנו שאינו ממיר אותנו באומה אחרת, שנאמר: “וה' האמירך היום” (שם שם, י"ח). אמר לו הקיסר: אחיך שבעו ימים ושבעו חיים וראו טובה; ואתה קטן, לא שבעת ימים ולא שבעת חיים ולא ראית טוב בעולם – השתחוה לצלם. אמר לו – כתוב בתורתנו: “ה' ימלך לעולם ועד” (שמות ט“ו, י”ח), ואמר: “ה' מלך עולם ועד עבדו גוים מארצו” (תהלים ו', י"ו) – אתם בטלים ומלכותכם בטלה, אבל הקב“ה חי וקיים לעולם. אמר לו הקיסר: ראה, אחיך הרוגים לפניך – הריני משליך טבעתי לארץ לפני צלם והגביהנה, כדי שיאמרו: שמע לקול הקיסר. אמר לו: חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר! על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב”ה על אחת כמה וכמה. הוציאוהו להרגו. אמרה להם אמו: תנו לי את בני ואנשקנו. נתנוהוּ לה. אמרה לו לקיסר: בחיי ראשך, קיסר! הרגני תחלה ואחר כך הרגהו. אמר לה – איני שומע לך, מפני שכתוב בתורתכם: “אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד” (ויקרא כ“ב, כ”ח). אמרה לו: שוטה שבעולם! כבר קיימת כל המצוות ולא נשארה לך אלא זו בלבד? מיד צוה הקיסר להרוג את בנה. נפלה אמוֹ עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו ואמרה: בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: כך אמרה אמי – אַל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות; אתה – נסיון, ואני – מעשה! עד שהיתה מחבקתו ומנשקתו והרגוהו עליה. אף היא עלתה לגג והפילה את עצמה ומתה. יצאה בת־קול ואמרה: “אֵם הבנים שמחה” (תהלים קי"ג, ט').

(גיטין נ“ז ע”ב; איכה רבתי ובכמה קובצי מדרש־אגרה וביוסיפון).

על ספור־אגדה זה (כפי שהוא לפנינו במדרשים) נוסד פיוט נהדר, תופש את הלב בקיצורו (בקינות לתשעה־באב כמנהג הספרדים):

ז

בַּת עַמִּי תְּיֵלֵיל בִּיגוֹנֶיהָ

עַל חַנָּה וְעַל שִׁבְעָה בָּנֶיהָ –

כִּי נִשְחֲטו שִׁבְעָתָם אֶל עֵינֶיהָ,

וְהִיא נָפְלָה וּמֵתָה עַל בָּנֶיהָ.

נִמְשָׁכוּ עָזוֹב הָאֵל וְלַעְבוֹד בֵּל;

וְהֵעִידוּ יִחוּד לַמֵּכִין תֵּבֵל.

אֵיךְ עֻזַּב לְאַכְזָר נַחֲלַת חֶבֶל!

וְדִמְעוֹת אֵם יוֹרְדוֹת עַל פָּנֶיהָ.

בַּת עַמִּי תְּיֵלֵיל בִּיגוֹנֶיהָ

עַל חַנָּה וְעַל שִׁבְעָה בָּנֶיהָ –

כִּי נִשְחֲטו שִׁבְעָתָם אֶל עֵינֶיהָ,

וְהִיא נָפְלָה וּמֵתָה עַל בָּנֶיהָ.

לַצָעִיר פָּתַח זָר הָאַכְזָר:

אִם תּאֹבֶה וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לְאֵל זָר,

אֲכַבֶּדְךָ וּבִמְלוּכָה תְּהִי נֶעֶזָר

אֵיךְ אֶעֱזוֹב אֵל בִּגְבוּרָה נֶאֱזָר?

בְּסַיִף הֻתַּז רֹאשׁוֹ וְנִגְזָר.

נְשֲׁקתְהוּ אִמּוֹ בִּשְׁאוֹנֶיהָ.

בַּת עַמִּי תְּיֵלֵיל בִּיגוֹנֶיהָ…

וְלֵשֵׁנִי פִּיֵּס בְּרוַּח אוֹנוֹ:

סְגוֹד לְפִּסְלִי, כִּי עָצְמָה יַד יְמִינוֹ.

לֹא אֶעֱבוֹד כִּי אִם לְיָחִיד הַשׁוֹכֵן בִּמְעוֹנוֹ,

אֲשֶׁר פָּדָה סְגּוּלָה מִמוֹנֶיהָּ.

בַּת עַמִּי תְּיֵלֵיל בִּיגוֹנֶיהָ…

וְלַשְׁבִיעִי נָאַם: קַח אֶת טַּבַּעָתִּי,

וְאַל תִּבְזֶה וְתָקֵל אֶת תַּקָּנתִי –

וְאַל יֹאמְרוּ סְגָנַי, כִּי תָכְרַעְתִּי

וְלַשֶׁקֶר שְׁבוּעָתִי נִשְׁבַּעְתִּי.

הַשִׁיבֹוֹ: לֹא בִלְשׁוֹנִי אֶעֱנֶיהָ.

בַּת עַמִּי תְּיֵלֵיל בִּיגוֹנֶיהָ…

קוֹל נִשְׁמַע צֹוֵחַ בִּמְעוֹנָה:

אַשְׁרֵיכֶם שִׁבְעַתְכֶם נִינֵי חַנָּה!

נַחֲלַתְכֶם בְּגַן עֵדֶן מוּכָנָה,

כִּי עֲבַדְתֶּם אֱלֹהֵיכֶם בֶּאֱמוּנָה –

וְאֵם שְׂמֵחָה בְּעִדֶן עִם נִינֶיהָ.

המלחמה האחרונה

(חרבן בית שני וחרבן ביתר)

כשנלחמו היהודים בימי נירון קיסר ובימי אספסיינוס ברומי היתה המלחמה בעיקר לא על קיום הדת, אלא על שחרור עם ישראל. מיום שכבש פומפיאוס את ירושלים ושעבד את ישראל לרומי עברו מאה ועשרים ושבע שנים. הרבה סבל עם־ישראל בשעבוד זה, ועכשו פקעה סבלנותו ומרד ברומי. בימים ההם נתמזגו כבר היסודות הלאומיים עם היסודות הדתיים, ומלחמה זו היתה לפי זה גם מעֵין מלחמת־מצוָה על קיום הדת. ביחוד הרגישו את העלבון הגדול באחרית ימי המלחמה. כשחרב המקדש היה מאורע זה משבר נורא גם בחיים הדתיים של היהודים בארץ־ישראל ובכל ארצות הגולה.

יותר בולט היסוד הדתי במלחמת השחרור בימי אדריָנוס קיסר. נחלקו חכמי ישראל עם חכמי אומות־העולם: מתי היתה מלחמה זו ובשל מה? בירושלמי נרשם, כי “עשתה ביתר” חמשים ושתים שנה אחרי חרבן הבית, והמלחמה ארכה שלש שנים ומחצה. לפי זה אֵרע הדבר בתחלת ימי שלטונו של הקיסר אדריָנוס (מ“ז עד ס”ח לחרבן בית שני; 117 עד 138 למנין המשיחיים). אבל לפי עדות סופרי הדור ההוא מן הרומיים היתה מלחמה זו בסוף ימי הקיסר – ששם ושתים שנה אחרי חרבן הבית. אין ספק, כי רשימה זו היא העיקר. ובנוגע לרשימת הירושלמי צריכים אנו לשער, כי טעות נפלה בה; או שנאמר, כי לפי קבלתם נוסדה ביתר בתור מרכז של היהודים בארץ־ישראל כעשר שנים אחר חרבן הבית. בשנת נ"ב להוָסדה התחילה המלחמה. עלינו לזכור, כי המקום ביתר (ובירושלמי נאמר: ביתתר) לא נחקר עד ימינו. אין אנו יודעים, היכן אותו המרכז, שעליו נלחמו שלש שנה ומחצה. המנהיג במלחמה זו היה שמעון בן־כזיבא (או כוזיבא) – כלומר: מעיר כזיב ביהודה. בני־דורו, אשר האמינו בו, אמרו עליו: “דרך כוכב מיעקב” – לפיכך נקרא בשם “בר־כוכבא”. נמצאות עוד מטבעות, אשר טבעו בימי המלחמה (“מעות כוזביות”) ועליהן נרשם שמו: “שמעון נשיא ישראל”.

שאלה חשובה היא: בשל מה היתה מלחמה אשר תוצאותיה היו יותר איומות מתוצאות המלחמה בימי אספסיָנוס וטיטוס. מסופר בתלמוד ובמדרשים, כי הסביר אדריָנוס תחלה פנים לישראל ואמר להרשות להם בנין הבית. אבל לאחר זמן לא עמד בדבורו, וזה שגרם למלחמה זו. וכשגברה מלכות רומי גזרה שמד על ישראל – ביחוד, לבטל מצוַת מילה. גם גזרה על סמיכת חכמים, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסמכו בה תחרב ותחומים שסומכים בהם יעקרו. סופרי הגויים נבוכים בדבר. קצתם מסכימים לעדות חכמי ישראל, שהיתה גזרה זו עונש; וקצתם אומרים, כי היתה סבה למלחמה זו. בימינו הובררו פרטי הדבר די צרכם.

בימי הקיסר דומיטיינוס גזרו בכל מלכות רומי על הסירוס, כי נתפשט אז מנהג־תועבה זה באופן מבהיל. ראו צורך בדבר, מפני קיום העולם, לגזור על תועבה זו עונש מות. אחרי־כן סברו, כי המילה היא מעֵין סירוס וגזרו גם עליה. נראה, כי באמת היה הקיסר אדריָנוס תחלה נוטה ליהודים. מסופר בתלמוד, כי הרבה שיחה עם ר' יהושע בן חנניה בימים ששהה בארץ־ישראל. דבר זה נראה היותו עובדה הסטורית, כי מסכים הוא למזגו ואָפיו של הקיסר הזה. קרוב לשער, כי קבל ר' יהושע את פני הקיסר גם בהיותו באלכסנדריה של מצרים; שהרי מסופר בתלמוד, כי התוַכח ר' יהושע עם חכמי אלכסנדריה. בנוגע לבנין הבית נראה, כי קוו היהודים, שיעשה הקיסר בקשתם. אבל בינתים באה אנדרלמוסיא לעולם. מלחמת בן־כוזיבא וחרבן ביתר הם סוף הנסיונות, שעשה ישראל להגן על חרותו בארצו.

אחרית מלחמה זו היתה נוראה. ההרג היה במדה מבהילה, שלא היה כמוהו בימי חרבן בית שני. ואלו שלא נהרגו נמכרו לעבדים ולשפחות. העיד הירונימוס, כי אחרי מלחמת ביתר היו כל שוקי מסחר־עבדים בערי החוף מלאים “סחורה” זו. בסבת רבוי העבדים והשפחות מבני־ישראל ירד מחירם, וגם עני שבאומות־העולם היה קונה לו עבד או ששפחה בדמים מועטים.

העיר ירושלים נהפכה בגזרת המלכות לעיר של נכרים – מוסבת שם איליא־קפיטולינא. אסרו ליהודים להכנס אל העיר, חוץ מביום תשעה־באב. הירונימוס מספר, כי עוד בימיו ראה, שהיו היהודים משחדים את חיָלי רומי, כדי שיתנו אותם לבכות על חרבות מקדשם. והיו היהודים עומדים חרדים ונבהלים – חזון מחריד כל לב במרירותו.

נודע הוא, כי במלחמת ביתר השתתף במדה מרובה אחד מגדולי חכמי ישראל – ר' עקיבא בן יוסף. ממה שמסופר עליו אנו למדים, כי קודם שהתחילה המלחמה פעל בסתר בארץ־ישראל ובארצות הגולה בהכנת צרכי המלחמה. כשקם שמעון בן־כוזיבא אמר עליו ר' עקיבא: זה הוא מלך המשיח. לאחר שגברה מלכות רומי התאכזרה מאד על חכמי ישראל – בעיקר על אלה, שידעו בהם (או שחשדו בהם), שידם היתה עם שמעון בן־כוזיבא ועם ר' עקיבא. בתי־מדרש בארץ־ישראל נחשבו בעיניהם היותם מרכזים למרידה במלכות רומי. עמדו והחריבו אותם. במנהג הדתי של סמיכת חכמים ראו מעֵין אבטונומיה מדינית, שעדיין היא מתקיֶמת בישראל, ולפיכך גזרו עליה בעונש קשה. מאורע הסטורי זה מצטיֵן ביחוד כרדיפות חכמים ובהשמדתם.

מסופר על שבעה חכמי ישראל, כי נהרגו בגזרת המלכות: רבן שמעון בן גמליאל, ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ר' עקיבא, ר' חנינא בן תרדיון, ר' יהודה בן בבא, ר' ישבב הסופר, ר' חוצפית המתורגמן (אלו השנים הנרשמים באחרונה היו בלי ספק בין הרוגי מלכות; אלא שהריגתם לא נאמרה בתלמוד בפירוש). זוהי עובדה הסטורית ודאית. השאלה היא רק בנוגע לרבן שמעון בן גמליאל וישמעאל בן אלישע כהן גדול. מתי נהרגו אלה?

רבן שמעון בן גמליאל הזקן היה בימי פולמוס אספסיָנוס וטיטוס אחד מגדולי הסנהדרין (שבידה היתה אז ההנהגה הראשית). יוסיפוס מספר עליו (בזכרונות מאורעות חייו סי' ל"ח), כי היה רבן שמעון בן גמליאל אחד מחשובי הסנהדרין, בעל השפעה מרובה (אבל לא היה נשיא הסנהדרין, כסברת קצת חוקרים). הוא היה נוטה אחרי הלאומיים הקיצוניים, אחרי ה“קנאים”. ביחוד היה קרוב ליוחנן מגוש־חלב, אחד הגבורים המצויָנים במלחמה זו. לפי עדותו של יוסיפוס עלה בידי יוחנן להשפיע על רבן שמעון בן גמליאל לרעתו של יוסיפוס. להצעתו הרחיקה הסנהדרין אותו מפקודתו בגליל.

רבן שמעון בן גמליאל נהרג בשעת המלחמה. אם נאַמת את הרשימה התלמודית, נהרג הוא ביחד עם ישמעאל בן אלישע כהן גדול בגזרת המלכות. זה אפשר לקבל. ישמעאל כהן גדול לא נזכר בספורי מאורעות המלחמה. אבל מזה אין שום סתירה. שהרי לפי המסופר בתלמוד לא היה זקן בימי המלחמה. מימי הורדוס ואילך לא שמשה רק משפחת־כהונה אחת בכהונה גדולה; אלא היו מחליפים בשרות זה מזמן לזמן. לפעמים היה החלוף משנה לשנה או אפילו בתוך השנה. ונראה שגם ישמעאל בן אלישע שמש זמן־מה בכהונה גדולה. לפיכך נראה לקיֵם עדות התלמוד, שהיו רבן שמעון בן גמליאל וישמעאל כהן גדול הרוגי מלכות – בימי טיטוס.

גרטץ סובר, כי רבן שמעון בן גמליאל וישמעאל כהן גדול היו מהרוגי מלכות בימי אדריינוס. אלא שלפי דעתו ישמעאל זה לא כהן גדול היה, כי אם ר' ישמעאל חברו של ר' עקיבא; ורבן שמעון בן גמליאל אינו לא רבן שמעון בן גמליאל הזקן ולא רבן שמעון בן גמליאל דיַבנה (שהרי זה לא נהרג כלל) – אלא איזה ר' שמעון סתם. דבר זה אי־אפשר להאמינו. מה שנראה היותו מסיע לסברת גרטץ הוא המסופר (במס' שמחות פרק ח'), כי ר' עקיבא הספיד לשני הרוגי־מלכות אלה. אבל על כרחנו נאמר, כי חלוף שמות יש כאן – ולא ר' עקיבא הספיד לרבן שמעון בן גמליאל ולר' ישמעאל כהן גדול, אלא רבן יוחנן בן זכאי, אשר נתפשר עם אספסיינוס, ובימי מצור ירושלים קבע ישיבתו ביַבנה.

בזמן מאוחר נוצרה האגדה, כי היו עשרה הרוגי מלכות, וכלם נהרגו זה אחר זה בימי אדריינוס קיסר. לשבעה חכמי ישראל, שהריגתם מסופרת בתלמוד, הוסיפו עוד שלשה; אלא שנבוכים הם בקביעת שמם. יש מונים במספר “עשרה הרוגי מלכות” את ר' טרפון ואת בן־עזאי. זהו ודאי טעות. עוד מנו את ר' יהודה בן נחתום ואת ר' יהודה בן תימא. קצתם מונים את ר' יהודה בן דמא, את ר' חנינא בן חכינאי ואת אליעזר בן שמוע (כך נרשם במדרש “אלה אזכרה” ובפיוט “אלה אזכרה”). בנוגע לר' אליעזר בן שמוע ודאי שאין הדבר כן. הוא היה רבו של ר' יהודה הנשיא מסדר המשנה, ומת (לא נהרג) כחמשים שנה אחרי מאורעות המלחמה. ספור המעשה של “עשרה הרוגי מלכות”, שלא נזכר בתלמוד ומדרש, נמצא תחלה בספר “היכלות”. אחרי־כן נקבע באחד המדרשים המאוחרים: “אלה אזכרה” – באריכות דברים והוספת פרטים. בו השתמש הפיטן בקינתו על “עשרה הרוגי מלכות” (בקינות לתשעה־באב כמנהג הספרדים ובסליחות למוסף יום־כפור).

נפלא הדבר, כי באגדה וגם בפיוט הכניסו יסוד חדש אל ספור המעשה. לא נהרגו גדולי ישראל על כי מרדו במלכות רומי – אלא הקיסר למד תורה לפני חכמי ישראל, וכשהגיע למקרא (שמות כ“א, ט”ז): “וגנב איש ומכרו… מות יומת”, שאל את החכמים, אם דין זה נוהג עדיין. כשהשיבו חכמי ישראל בחיוב, אמר הקיסר: הרי בני יעקב, אשר מכרו את אחיהם יוסף אינם עוד בעולם; לפיכך גזר דינו להמית עשרה מגדולי חכמי ישראל בעוון אבותיהם. מעין אגדה זו אנו מוצאים גם בספורי המאורעות של חרבן בית ראשון. אמרו באגדה: כשנכנס נבוזראדן למקדש ראה דמים רותחים. וכשהודו לו הכהנים, כי אלה הם דמי זכריה בן יהוידע הכהן, אשר נהרג בימי יואש מלך יהודה, שחט סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה, בחורים ובתולות ותינוקות של בית־רבן, כדי להשתיק את הדמים הרותחים. בספור זה ראה נבוזראדן דמים רותחים; ואולם שיהיה קיסר רומי לומד תורה לפני חכמי ישראל ועומד על דברי המקרא – זהו חדוש מפליא. ונראה לי, כי נוסדה אגדה זו על עובדה היסטורית בזמן מאוחר, כשהתחילו לרדוף את היהודים ולהרוג בהם – על כי צלבו אבותיהם את ישו המשיח. ספור מכירת יוסף וכפרת עוון זה בדמי חכמי ישראל, אינו אלא משל; אבל שפיכת דמי רבים מישראל וחרבן כמה קהלות, לכפר על צליבת ישו המשיח – זה אֵרע בימי־הבינים פעמים אין מספר.

מתוך המקורות והרשומות:

א

כשתפשו את רבן שמעון בן גמליאל ואת ר' ישמעאל בן אלישע ליהרג, היה ר' ישמעאל בוכה. אמר לו רבן שמעון: אברך! בשתי פסיעות אתה נתן בחיקם של צדיקים – ואתה בוכה? אמר לו: וכי אני בוכה על שאנו נהרגים? אלא על שאנו נהרגים כמחללי שבתות וכעובדי עבודה־זרה וכמגלי עריות וכשופכי דמים. אמר לו ר' ישמעאל רצונך שאומר לפניך דבר אחד. אמר לו: אמור. אמר לו: שמא כשהיית מסב בסעודה ובאו עניים ועמדו על פתחך ולא הנחתם שיכנסו ויאכלו? אמר לו: השמים! אם עשיתי כן – אלא שומרים היו לי יושבין על הפתח, כשהיו עניים באים היו מכניסין אותן אצלי ואוכלין ושותין אצלי ומברכין לשם שמים.

אמר לו: שמא כשהיית יושב ודורש בהר הבית והיו כל אוכלוסי ישראל יושבין לפניך, זחה דעתך עליך? אמר לו: לא.

והיו מתחננין לאספקלטור. זה אומר: אני כהן בן כהן גדול – הרגני תחלה ואַל אראה במיתת חברי. וזה אומר: אני נשיא בן נשיא – הרגני תחלה ואַל אראה במיתת חברי. אמר להם: הפילו גורלות. הפילו, ונפל הפור על רבן שמעון בן גמליאל. מיד נטל החרב וחתך את ראשו.

נטלוֹ ר' ישמעאל בן אלישע והניחוֹ בחיקו והיה בוכה וצועק: פה קדוש, פה נאמן – פה קדוש, פה נאמן! פה שמוציא סנדלפונין טובות ואבנים טובות ומרגליות! מי הטמינך בעפר ומי מלא לשונך עפר ואפר? עליך הכתוב אומר (זכריה י"ג, ז'): “חרב, עורי על רעי ועל גבר עמיתי”.

לא הספיק לגמור הדבר, עד שנטלו החרב וחתכו את ראשו.

(אבות דר' נתן פרק ל"ח; שמחות פרק ח').

ב

בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת־שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מתכוֵן לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו: רבנו! עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: “ובכל נפשך” (דברים ו‘, ה’) – ואפילו הוא נוטל את נשמתך; אמרתי: מתי יבוא לידי ואקימנו, ועכשו שבא לידי – לא אקימנו? היה מאריך ב“אחד” עד שיצתה נשמתו ב“אחד”. יצאה בת־קול ואמרה: אשרך, ר' עקיבא שיצאה נשמתך ב“אחד”.

וכשנהרג ר' עקיבא בקיסרי באה השמועה אל ר' יהודה בן בבא ואל ר' חנניא בן תרדיון. עמדו וחגרו שקים על מותניהם וקרעו את בגדיהם ואמרו: אחינו שמעונו: לא נהרג ר' עקיבא על שנחשד על הגזל ולא על שלא עמל בתורה בכל כחו – לא נהרג ר' עקיבא אלא למופת; שנאמר: “והיה יחזקאל לכם למופת ככל אשר עשה תעשו…” (יחזקאל כ“ד, כ”ד). מכאן ועד ימים מועטים לא ימצא מקום בארץ־ישראל שלא יהיו שם חללים מושלכין בו.

אמרו: לא עברו ימים עד שבא בולמוס וערבב את העולם.

(אבות דר' נתן פרק ל"ח; שמחות פרק ח').

ג

כשחלה ר' יוסי בן קסמא הלך ר' חנינא בן תרדיון אצלו לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוֹביו ועדין היא קימת – ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר־תורה מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם – ואתה אומר “מן השמים ירחמו”! תמה אני, אם לא ישרפו אותך ואת ספר־התורה באש. אמר לו: רבי, מה אני לחיי עולם־הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתי לעניים. אמר לו: אם כן, מחלקך יהא חלקי ומגורלך יהא גורלי.

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר ר' יוסי בן קסמא והלכו כל גדולי רומא לקברו והספידוהו הספד גדול. ובחזירתם מצאוהו לר' חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר־תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו ואמרו לו: מפני מה עסקת בתורה? אמר להם: “כאשר צוני ה' אלהי”.

הביאוהו וכרכוהו בספר־תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אלמלי אני נשרף לבדי היה הדבר קשה לי, עכשו שאני נשרף וספר־תורה עמי – מי שמבקש עלבונה של ספר־תורה, הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להם: גוילין נשרפין ואותיות פורחות.

– אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש.

אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה, ואַל יחבל הוא בעצמו.

אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך – אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן.

– השבע לי.

נשבע לו.

מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו. יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור.

יצתה בת־קול ואמרה: ר' חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.

(עבודה־זרה י"ח).

ד

פעם אחת גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יֵהרג וכל הנסמך יֵהרג ועיר שסומכין בה תחרֵב, ותחומים שסומכין בהם יעקרו. מה עשה ר' יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים ובין שתי עֲיָרות גדולות ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמשה זקנים, ואלו הם: ר' מאיר ור' יהודה ור' שמעון ור' יוסי ור' אלעזר בן שמוע. כיון שהכירו אויבים בהם, אמר להם: בני, רוצו! אמרו לו: רבי, מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניכם כאבן שאין לה הופכין.

אמרו: לא זזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונכיות של ברזל ועשאוהו ככברה.

(סנהדרין י"ד).

ה

אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה,

כִּי בְלָעוּנוּ חוֹטְאִים כְּעֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה,

כִּי בִימֵי הַקֵּיסָר לֹא עָלְתָה אֲרוּכָה –

לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה.

בְּלָמְדוֹ סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלִי עֲרֵמַת,

וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת,

וַיִּפְתַּח בִּ“וְאֵלֶה הַמִּשְׁפָּטִים” וְחָשַׁב מְזִמַּת:

וְגֹנֵב אישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת.

גָּבַהּ לֵב בִּגְדוֹלִים,

וְצִוָּה לְמַלְּאוֹת פְּלָטֵירוֹ נְעָלִים,

וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֶכָמִים גְּדוֹלִים,

מְבִינֵי דַת וּטְעָמֶיהָ בְּפִּלְפּוּלִים.

דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשֻׁרוֹ,

וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ,

כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ:

כִי יִמָּצֵא אִישׁ גּוֹנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶר־בּוֹ וּמְכָרוֹ.

הֵם כְּעָנוּ לוֹ: וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא.

גָם: אַיֵה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ,

לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ,

וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ –

וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָמַיִם עֲלֵיכֶם,

כִּי מִימֵי אֲבוֹתֵיכֶם לֹא נִמְצָא בָּכֶם;

וְאִם הָיוּ בַחַיִים הָייִתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם,

וְאַתֶּם תִּשְׁאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵיכֶם.

זְמָן תְּנָה לָנוּ שְׁלשָׁה יָמִים,

עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרוֹמִים;

אִם אָנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים,

נִסְבּוֹל בִּגְזֵּרַת מָלֵא רַחֲמִים.

חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמוֹ;

עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל נָתְנוּ עֵינֵימוֹ,

לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵׁם לַעֲלוֹת לַאֲדוֹנֵימוֹ –

לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזִרָה מֵאֵת אֱלֹהֵימוֹ.

טִהַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמוֹ וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵׁם בְּסִלּוּדִים,

וְעָלָה לַמָּרוֹם וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים.

וְגָם לוֹ: קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִיקִים וִידִידִים,

כִּי כֵן שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד – כִּי בְזֹאת אַתֶּם נִלְכָּדִים.

יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵירָיו מַאֲמַר אֵל,

וְצִוָּה הַבְּלִיַּעַל לְהָרְגַם בְּכֹחַ וְלָאֵל.

וּשְׁנַיִם מֵהֶם הוֹצִיאוּ תְחִלָּה שֶׁהֵם גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל,

רַבִּי יִשְמָעֵאל כֹהֵן גָּדוֹל וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן־גַּמְלִיאֵל נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל.

כְּרוֹת רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְעוֹן,

וְגָם לוֹ: הָרְגֵנִי תְחִלָה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת דָּר מָעוֹן;

וּלְהַפִּיל גֹרָלוֹת צִוָּה צִפְעוֹן,

וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן.

לִשְׁפּוֹךְ דָּמוֹ מִהֵר כְּשׁוֹר פָּר.

וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ רֹאשׁוֹ נְטָלוֹ וְצָרַח עָלָיו

בְּקוֹל מַר כַּשׁוֹפָר:

אִי הַלָּשׁוֹן הַמְמַהֶרֶת לְהוֹרוֹת אִמְרֵי שְׁפָר,

וְאֵיךְ עַתָּה לוֹחֶכֶת אֶת הָעָפָר.

מַה מְאֹד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה.

בַּת הַבְּלִיַעַל לְקוֹל בְּכִיָּתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָמָדָה,

תֹּאַר יָפְיוֹ בְּלִבָּה חָמָדָה,

וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ חָיָּתוֹ לְהַעֲמיִדָה.

נִאֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ.

לְהַפְשִׁיט עוֹרוֹ מֵעַל פָּנָיו שָאֲלָה מֵאִתּוֹ –

וְלֹא מָנַע מִמֶּנָּה דָּבָר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ.

וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקוֹם תְּפִלִּין צָרַח בְּקוֹל מַר לְיוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ.

שַׂרְפִי מַעֲלָה צָעֲקוּ בְּמָרָה: זוֹ תוֹרָה וְזוּ שְׂכָרָהּ!

עוֹטֶה כַשַׂמְלָה אוֹרָה,

אוֹיֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא

וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תוֹרָה.

עָנְתָה בַּת־קוֹל מִשָׁמָיִם:

אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר אֶהֱפוֹךְ אֶת־הָעוֹלָם לְמָיִם,

לְתֹהוּ וָבֹהוּ אָשִׁית הֲדוֹמָיִם –

גְּזֵרָה הִיא מִלְפָנַי, קַבְּלוּהָ מְקַיְמֵי דַּת יוֹמָיִם.

פְּקִידִים נֶהֶרְגוּ מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת בָּתֵּי־כְנֵסִיּוֹת,

מְלֵאֵי מִצְוֹת כָּרִמּוֹן וּכְזָוִיּוֹת.

וְהוֹצִיאוּ אֶת־רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת,

וְסָרְקוּ בְשָׂרוֹ בְּמַסְרֶקוֹת פִּיפִיוֹת.

צִוָּה לְהוֹצִיא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן־תְּרַדְיוֹן מִבֵּית אוּלָמוֹ,

וּבַחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת שָׂרְפוּ גוֹלָמוֹ;

וּסְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר שָׂמוּ עַל לִבּוֹ לְעַכֵּב עַצְמוֹ,

וּכְשֶׁנִּסְתַּלְּקוּ – מִיַד נִשְׂרף הוּא וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ.

קוֹנְנוּ קְדוֹשִׁים עַם לֹא אַלְמָן,

כִּי עַל דָּבָר מוּעָט נֶהֶרְגוּ וְנִשְׁפַּךְ דָּמָן.

לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם מָסְרוּ עַצְמָן,

בַּהֲרִיגַּת רַבִּי חֻצְפִּית הַמְּתֻרְגְּמָן.

רְעָדָה תֶאְחוֹז כָּל־שׁוֹמֵעַ שִׁמּועַ,

וְתִזַּל כָּל־עַיִן דִּמּוּע,

וְנֶהְפַּךְ לְאֵבֶל כָּל־שַׁעֲשׁוּעַ –

עַל הֲרִיגַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן־שַׁמּוּעַ.

שִׁחֲתוּנִי צָרַי וּמְעַנָּי,

וּמִלְּאוּ כְרֵסָם מֵעֲדָנָי;

וְּהִשְׁקוּנִי מֵי רוֹשׁ וְלַעְנָי –

בַּהֲרִיגַת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן־חֲכִינָאי.

תָּקְפוּ עָלֵינוּ צָרוֹת מִצְוֹת לְהָפֵר.

וּמַאֲנוּ לָקַחַת הוֹן וָכֹפֶר,

כִּי אִם נְפָשׁוֹת הַהוֹגוֹת אִמְרֵי שֶׁפֶר –

כְּמוֹ רַבִּי יְשֵׁבָב הַסּוֹפֵר.

יִחֲתוּנוּ בְּנֵי עֲדִינָה הַשׁוֹמֵמֵה,

הֵרֵעוּ לָנוּ מִכָּל־מַלְכֵי אֲדָמָה;

וְהָרְגוּ מֶנּוּ כַּמָּה וְכַמָּה –

בַּהֲרִיגַת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן־דָמָה.

דִּבַּרְתָּ: בִּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה;

הֵן עַתָּה קַשׁ אוֹרָם כָּבָה –

כִּי הֵם הִסְכִּימוּ לַהֲרוֹג עֲשָׂרָה צַדִּיקִים בְּאֵיבָה,

עִם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא.

זֹאת קְרָאַתְנוּ וְסִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן,

וְשָׁפַכְנוּ לֵב שָׁפוּל וְאָנוּן;

מִמָּרוֹם הַסְכֵּת תַּחֲנוּן,

יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן!

חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים,

תִּשְׁפּוֹכֶת דַּם הַצַדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִּים;

תִּרְאֶה בְּפַרְגּוֹדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים –

אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב על כִּסֵּא רַחֲמִים!

(הפיוט נוסד על סדר א"ב; שם מחברו יהודה).

ו

אמרו משום רבן שמעון בן גמליאל: ארבע מאות בתי־כנסיות היו בכרך ביתר; ובכל אחת ואחת היו ארבע מאות תלמידי תינוקות; וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית־רבן; וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרים אותו בחוטריהם. וכשגבר אויב ולכדום – כרכום בספריהם והציתום באש.

(גיטין נ“ז וג”ח).

ז

אדרינוס שחיק־עצמות הושיב שלש משמרות: אחת בחמת ואחת בכפר לקטיָא ואחת בבית־לחם־יהודה. אמר: מי שיברח מכאן יהא נצור כאן ומי שיברח מכאן יהא נצור כאן. היו יוצאים כרוזים ומכריזים ואומרים: כל מקום שיהודי טמון שם יֵצא, ולא יעשו לו רעה. אֵלו שהבחינו לא יצאו ואלו שלא הבחינו היו יוצאים ונצודים. זהו שנאמר “ויהי אפרים כיונה פותה אין לב” (הושע ז', י"א). נתכנסו כלם לבקעת בית־רמון. אמר אדרינוס לשר־צבא שלו: עד שאני אוכל קרן גלוסקא זו וירך תרנגולת זו אבקש אחד מהם עומד על רגליו ולא אמצא. מיד הקיפום לגיונותיו והרגום. והיה הדם בוקע והולך עד שהגיע לקפריס הנהר.

אלו שנשתירו טמונים במערות היו יוצאים בלילה והולכים לריח מתיהם ומביאים מהם ואוכלים. בכל יום היה יוצא אחד מהם ומביא. פעם אחת יצא בחור אחד מהם ומצא את אביו הרוג. נטלו וטמנוֹ ונתן עליו סמן. נכנס ואמר להם: לא מצאתי כלום. אמרו: ילך אחר, הלך והביא. משאכלו אמרו לו: מהיכן הבאת הרוג זה? אמר להם מזוית פלונית. אמר לו אתו בחור: ומה סמן היה נתון עליו? אמר לו: סמן פלוני. אמר: אוי לו לאותו האיש, שאכל מבשר אביו!

(מדרש איכה רבתי).

ח

מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון. הרגישו בעצמם למה הם מתבקשים. אמרו: אם אנו טובעים בים אנו באים לחיי העולם הבא? דרש להם הגדול שבהם: “אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים” (תהלים ס“ח, ס”ג); “מבשן אשיב” – מבין שני אריה, “אשיב ממצולות ים” – אלו שטובעים בים. כיון ששמעו הילדות כך קפצו כלן ונפלו לתוך הים. נשאו הילדים קל־וחומר בעצמם ואמרו: מה הללו, שדרכן לכך – כך; אנו, שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר (שם מ“ד, כ”ג): “כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו מצאן טבחה”.

גיטין נ"ז).

ט

מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. לימים נזדוגו שניהם במקום אחד. זה אמר: יש לי עבד, שאין כיפיו בכל העולם; וזה אמר: יש לי שפחה, שאין בכל העולם כלו כיָפיה. אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בולדות. הכניסום לחדר. זה יושב בקרן־זוית זו, וזו יושבת בקרן־זוית זו. זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה! וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד! – ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד־השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה וגעו בבכיה, עד שיצאה נשמתם. ועליהם קונן ירמיה (איכה א', ט"ז): “על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים”.

(גיטין נ"ח).

ספור המעשה בבנו ובבתו של ישמעאל כהן גדול, שנזדמנו בשביָם למקום אחד, היה לנושא־ענין של פיוט (בקינות לתשכעה באב כמנהג הספרדים):

י

אֵיךְ נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה,

וְדִמְעָתִי עַל לְחָיַי אַזְרִימָה;

וּבְיוֹם זֶה נְהִי נִהְיָה אָרִימָה,

וְאָהִימָה מִיָמִים יָמִימָה.

אָבַל לֵב וְנִחוּם חָדַל חָדוֹל,

וּמִכָּל־כְּאֵב צִירִי נִבְדַּל בָּדוֹל,

עַל בֵּן וּבַת יִשְׁמָעאֵל כֹּהֵן גָּדוֹל –

לְזָכְרִי זֹאת יְקוֹד בְּלִבִּי אָשִׂימָה.

אֵיךְ נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה,

וְדִמְעָתִי עַל לְחָיַי אַזְרִימָה;

וּבְיוֹם זֶה נְהִי נִהְיָה אָרִימָה,

וְאָהִימָה מִיָמִים יָמִימָה.

עֵת נִשְׁבּוּ וְנָפְלוּ לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים –

וְהֵם שְׁכֵנִים זֶה לְעוּמַת זֶה חוֹנִים.

וַיְסַפְּרוּ זֶה לָזֶה עִנְיָנִים.

חַד אָמַר: מִשִׁבְיַת צִיּוֹנִים

שָׁבִיתִי שִׁפְחָה לְבוּשָה שָׁנִים,

כּלְבָנָה בְּזִיו וּקְלַסְתֵּר פָּנִים,

וְּבְתוֹאַר כַּקְּצִיָעה וִימִימָה.

אֵיךְ נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה…

וְרֵעֵהוּ בְּעִנְיַן זֶה פִּי שְׁנַיִם,

עַל עַבְדּוֹ סִפֵּר לוֹ כִּפְלַיִם:

גַם אֳנִי בָּאתִי מִשְׁבִי יְרוּשָלַיִם,

שָׁבִיתִי עֶבֶד עִם יְפֵה עֵינַיִם;

כַּשֶׁמֶשׁ בְּתָקְפוֹ עֵת צָהֳרִים.

בֹּא וּנְזַוְגֵם וּנְחַלְּקֵם בִּנְתַּיִם

הַוְלָדוֹת כְּכֹכְבֵי שָׁמַיִם –

לְשֵׁמַע אֹזֶן תִּצַלְנָה אָזְנַיִם;

בְּזָכְרִי זֹאת אֶת מַדַּי אַפְרִימָה.

אֵיךְ נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה…

כְּשֶׁהִסְכִּימוּ על זֹאת שְׁנֵיהֶם יַחַד,

וְלָעֶרֶב זִוְּגוּם בְּחֶדֶר אֶחָד;

וְהָאֲדוֹנִים בַּחוּץ מְרַנְּנִים יַחַד –

וְהֵם בִּפְנִים מְקוֹנְנִים בְּפַחַת וָפַחַד,

וּבְתוּגָה אֲנִינָה וּבִרְעִימָה.

אֵיךְ נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה…

זֶה יִסְפּוֹד בִּיקוֹד לֵבָב יַמְסֶה:

נִין אַהֲרֹן אֵיךְ לְשִׁפְחָה יִנָּשֵׂא?

וְגַם הִיא תְּיֵלִיל בְּתִגְרַת שׁוֹסֶה:

בַּת יוֹכֶבֶד אֵיךְ לְעֶבֶד תִּנָּשֵׂא?

בְּיִשְׂרָאֵל כָּזֹאת לֹא תֵעָשֶׂה!

עַד בֹּקֶר בְּכִיָתָם לֹא הִדְמִימָה.

אֵיךְ נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה…

בִּצְפִירָה זֶה אֶת זֶה הִכִּירוּ.

הוֹי אָחִי וְהוֹי אָחוֹת – הִגְבִּירוּ.

נִתְחַבְּקוּ שְׁנֵיהֶם עֵת הִזְכִּירוּ,

עַד יָצְאָה נשְׁמָתָם בְּאֵימָה וּבְתוּגָה וּבִנְהִימָה –

עַל אֵלֶּה יִבְכּוּ עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה.

אֵיךְ נָוִי חַטָּאתִי הִשְׁמִימָה,

וְדִמְעָתִי עַל לְחָיַי אַזְרִימָה;

וּבְיוֹם זֶה נְהִי נִהְיָה אָרִימָה,

וְאָהִימָה מִיָמִים יָמִימָה.

יא

אמר שמואל: גזרה היתה (שלא לשמור את השבת) והיו נחבאין במערה, ואמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יֵצא. נהפך סנדלו של אחד מהם. כסבורים היו – אחד מהם יצא וראוהו אויבים, ועכשו באים עליהם. דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים.

ר' אילעאי בן אלעזר אומר: במערה היו יושבים ושמעו קול מעל גבי המערה. כסבורים היו, שבאו עליהם אויבים – דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים.

רמי בר יחזקאל אמר: בבית־הכנסת היו יושבין ושמעו קול מאחורי בית־הכנסת. כסבורים היו, שבאו עליהם אויבים – דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים.

באותה שעה אמרו: אַל יֵצא אדם (בשבת) בסנדל המסומר.

(שבת ס').

מחמד ודת האִסלם

כשברח מחמד מעיר מולדתו מכּה ובא לעיר יַתרִב, היא מדינה, מצא שם שבטי יהודים, שישבו בעיר הזאת יחד עם שבטי הערבים. זולת זה ישבו יהודים בעיר חיבר ובעיר תימא ובאדרעי. העיר חיבר היתה כלה יהודים. השבטים האלה לא טעמו טעם שעבוד מלכיות – כי עד שנתפשטה דת האסלם היו חפשים ועומדים ברשות עצמם. יתרון גדול היה להם זה כמה מאות שנה על אחיהם במערב – שהיו משועבדים לרומי – ועל אחיהם שבמזרח, שהיו משועבדים למלכות פרס. יחוסם אל עם הארץ, אל שבטי הערבים – כל זמן שעמדו אלה בגיותם – היה רצוי מאד. הם היו עובדי־אדמה, בעלי אומנות או סוחרים.

בחייהם התרבותיים נדמו הרבה לשכניהם הערביים: אהבו את הפיוט ואת המשל והצטינו בזה. שפתם היתה, כמובן, השפה הערבית; אלא שהיו שגורות בפיהם עוד קצת מלות עבריות – בעִקר עד כמה שהיו צריכים להן בחייהם הדתיים. במקצוע זה – כלומר: בחייהם הדתיים – היו דומים לאחיהם בארצות הגולה. הם אהבו את התורה ועסקו בה; גם שמרו את מצוותיה. מצוּיָנים היו ביהדותם. נפלאים היו בזה, כי היו נמסרות להם מדור לדור הרבה אגדות עבריות מקוריות; ביחוד אותן האגדות השיכות לאבות האומה הישראלית, שרק קצתן נתקימו לנו במדרש ואגדה. אגדות אלה היו רגילים לספר גם לשכניהם הערביים, והם נמשכו אחרי הקסם הנפלא, אחרי הפיוט היפה, שבספורים האלה. מתוך זה נתקימו לנו קצתן בספר הקראן ובספרות הפיוטית של הערבים. בשבטי היהודים בעֲרב נשתמר זמן רב הטפוס המזרחי, המקורי, של עם ישראל בחן המיוחד שלו.

כשהתחיל מחמד בשליחותו הנבואית היה אוהב לשמוע שיחות היהודים וספוריהם הפיוטיים. מזמן בואו ליִתרב למד תורה מפיהם – את המושגים הדתיים של היהדות ואת ספורי המקרא, אשר עשו עליו רושם גדול. היהודים ביתרב חשבו תחלה, כי עתיד מחמד לגיֵר את אחיו הערביים. לא עלה על דעתם, כי תהיה דת האסלַם דת חדשה, צוררת את היהדות. הם האמינו, כי אם לא תהיה דת האסלם דת יהודית במלואה, לכל־הפחות תהיה מעין סניף לה – אחות צעירה, מכבדת את אחותה הגדולה. היחס בין היהודים ובין מחמד היה נוח ורצוי. נדמה להם, כי יהיה מחמד תלמיד מבין של היהדות.

אבל מזמן שהצליח מחמד, רוח אחרת היתה אתו. ביחוד השפיע עליו עמר (זה שהיה כליף אחרי מות אבו־בכר, חותנו של מחמד), לסור מאחרי היהדות ולעשות את האסלם דת ערבית־לאומית. נגודו ליהדות גרם לו, כי נהפך גם לשונא היהודים. תלמיד זה בעט ברבותיו. כמה סבות גורמות היו לדבר. מחמד היה איש מצוּיָן בכשרונו הטבעי, אבל נעדר הידיעות הלמודיות. כל ימיו לא למד לכתוב. את מה ששמע מפי היהודים רבותיו היה רגיל להכתיב על־ידי אחר. בכמה פרטים טעה ובלבל את הענינים; כשהיו היהודים קוראים את דבריו, היו מלעיבים בו ובטעיותיו. ובפרט מזמן שהכירו היהודים, כי בדעתו להפרד מתוכם וליסד לו תורה חדשה, היו מרבים להתל בו. מובן, כי זו היתה רק סבה חיצונית. הסבה העקרית היתה בשאיפתו, להתרחק מן היהדות ולהשתחרר מן המסורה הדתית של היהודים. ומכיון שגמר כן בדעתו, שם אל לבו לכחד את היהודים מן הארץ. כשהיה גדול התביֵש בקטנותו; אמר למחות את זכר הימים הראשונים, שבהם היה לומד תורה מפי היהודים.

דת מחמד נוסדה מתחלת בריתה על הסיף. כשם שנלחם מחמד עם אחיו הערביים והכריחם לקבל עליהם את דת האסלאם, כך עמד על היהודים לאנסם, שיקבלו עליהם את הדת החדשה, או להכחידם. ומה שעשה במקצוע זה היה באכזריות איומה, על־פי מזגו וטבעו. הפך טבע הערביים, בימים ההם, בהיותם בגיותם, להלחם באויביהם באומץ־לב וכגלוי, לא נמנע מחמד גם מרצח־חרש. כשגמר בדעתו לכלות את אויביו מן העולם, או אפילו אלה שחשבם היותם מכשול על דרכו, היה משתמש בכל מיני ערמה ונכלים, או ששכר רוצחים להכותם נפש. מחמד היה אדם לקוי בגופו ונפשו, חולה במחלת האפילפסיה. ידוע הוא, כי בני־אדם חולים במחלה זו לקויים גם במדותיהם ובמוסרם – אינם מבחינים בין המותר והאסור, בין הטוב ובין הרע, בין האמת והשקר. הם משקרים לא רק לאחרים, אלא גם לעצמם – וזו, מדת השקר לגבי עצמם, היא המסוכנת ביותר. מחמד היה רגיל לרמות את בני־דורו ולומר, כי כל מה שהוא עושה הוא על־פי מצוַת אללה, או שכך שמע מפי המלאך גבריאל. ולא רק את בני־דורו היה מרמה בזה, אלא גם את עצמו. מתוך כך הכל הותר לו.

מזמן שנתפשטה דת האסלאַם בעולם בא שעבודו של עם ישראל לידי גמר. מכאן ואילך נשתעבדו גם היהודים החפשים בערב לאנשי האסלאם. ראשית השעבוד הזה היא הטרגדיה ההסטורית ביַתרב ובחיבר. היא התחילה באבדן נפשות רבות מישראל, אשר סרבו לאונס הדתי ומתו על קדוש השם.

שעבוד היהודים לדת האסלאם היה קשה מאד; אבל מאורעות אונס דתי לא היו שכיחים כל־כך מצד דת האסלאם כמו מצד הדת המשיחית. הרבה סבלו היהודים בהיותם בקרב בעלי דת האסלאם בסבת הפראות של הערבים, בסבת האַנרכיה, אשר שלטה לרוב במדינות האסלאַמיות. לפעמים קמו הגויים על היהודים והרגו בהם מתוך אכזריות ומתוך אהבת הבצע. אבל שמד בכלל לא אֵרע עד שנות המאה הי"ב, היא המאה העשירית לאלף החמישי, לפי מנין בני ישראל. אז יצאה חרב בן־תמורה לעולם.

כת המוַחדים (המיחרים, Almohaden) יצאה בשנת 1142 מאפריקה הצפונית, ממדינת פאס. יסודה היה חדוש דת האסלאם, לשחרר אותה מן הכפירה ומן הפילוסופיה. התנועה הזאת היתה ריאקציה חריפה כלפי ההתקדמות התרבותית של עמי האסלאם, כלפי התגברות הפילוסופיה על הדת. אז שלטה הפילוסופיה של אבן־רשד בעולם האסלאם – שיטה פילוסופית חפשית נוטה להשקפה המטריאַליסטית. עבד־אללה בן־תומראת אמר לחדש את דת מחמד, שתהא בעִקר דת אמונת היחוד, שאינה בפילוסופיה אלא במסורה. אחרי מותו עמד בראש כת זו תלמידו עבד־אֻל־מומין. הוא שעבר עם אנשי סיעתו הקנאים ובא למדינת אספמיה, ומלפניו יצא כרוז: כל יושבי המדינות האלה יקבלו עליהם את דת האסלאם הצרופה, או שימהרו לצאת מן הארץ. כל הנשאר בארץ ולא יקבל על עצמו את הדת הזאת, יומת. זה גרם לחרבן הקהלות המפוארות באפריקה הצפונית ובכל המדינות באספמיה, שבהן היתה יד המֻשְׂלמים תקיפה. כמה אלפים מישראל קדשו את השם ונהרגו על קיום היהדות. ואולם רבים המירו למראית־עין וקבלו על עצמם את דת האסלאם מיסודם של המוַחדים. שנים רבות עמדו היהודים האלה במצב זה: משלמים היו למראית־עין, ובחשאי היו שומרים את מצוות היהדות.

הרמב"ם, שהיה עד־ראיה בדבר (הוא עצמו ובני־ביתו נמצאו במצב זה זמן רב), מעיד על זה: “… והשמד הזה, שאנחנו בו, אין אנחנו מראים בו, שאנו עובדים עבודה־זרה; אלא שאנחנו (מראים, כאילו) נאמין מה שהם אומרים לבד. וכבר נתאמת אצלם, שאין אנו מאמינים זה בשום פנים; אלא שגרמה בו המלך – ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו” (“אגרת־השמד”).

המאורעות האלה יצרו חזון חדש בהסטוריה הישראלית – חזון האנוסים. זוהי הפעם הראשונה בהסטוריה של עם ישראל, כי נשתמדו רבים מבני־ישראל, לאלפים ולרבבות, מתוך אונס, ובצנעא נתקימו ביהדותם. החדוש הגדול הוא בזה, שבכלל אין ההבדל בין עקרי היהדות ובין עקרי האסלאם גדול כל־כך; ועם־כל־זה לא נטמעו האנוסים במשלמים, אלא נתקימו כמה דורות ביהדותם – שהיו עושים את מצוותיה בחשאי, וגם היו מלמדים את בניהם תורה. תשעים שנה אחרי המאורעות האלה, לאחר שעבר כבר שלשה דורות אחרי השמד של בן־תמורה, נשאל הרב סעדיה ב"ר מימון אבן דנאן, מה דינם של האנוסים האלה ובניהם ובני־בניהם. ועדיין היו חושבים אותם ליהודים גמורים.

תמוה הוא, כי למאורעות האלה לא נמצא בדור ההוא היסטוריקן עברי, לכתוב אותם בספר בצורה ספרותית. אפילו בספרות הפיוטית של הספרדים, העשירה, מעטים רשומיהם. זולת הרשימות בספר “עמק הבכא” ובספר “שבט יהודה” ודברים מעטים ב“ספר הקבלה” אין לנו על דבר הטרגדיה הזאת, אלא מה שקימו לנו סופרים ערביים. בספרות הפיוטית נתקימה לנו קינה אחת של ר' אברהם בן עזרא, שנמצאה בדיוואן של שיריו (זה נתגלה לפני ארבעים שנה מתוך כתב־יד יחידי). את הקינה הזאת קבעתי בסוף פרק זה. כנראה מדברי שיר אחר של ר' אברהם בן עזרא (דיוואן סי' 205) היה גם בנו יחידו, יצחק, אחד מן האנוסים. הוא “פשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים” (מדברי ר' יהודה חריזי). האב האֻמלל קונן וספד עליו כעל מת.

בקינתו של ר' אברהם בן עזרא (דיוואן סי' 169), שבה הוא מציֵר את החרבן הנורא של הקהלות באספמיה, אנו מוצאים סמן זמני:

בְּאֵין אָשָׁם לְבָדָד שָׁם הַגּוֹלָה שָׁכָנָה;

בְּאֵין סֶלֶף עֲדֵי אֶלֶף שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה,

וָּבא יוֹמָהּ וְנָד עַמָּהּ וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

מסורת היתה בידי היהודים הספרדים, כי הגלה אותם טיטוס אחר חרבן ירושלים והושיבם באספמיה. לזה מכוּוַנים דברי ר' אברהם בן עזרא – אלא שתפש מספר מסוים. מחרבן בית שני עד ימי השמד על־ידי המוַחדים עברו אלף ושבעים ושש שנה. ואפילו אם נקיֵם עדות קצת הסופרים, כי התחיל השמד כבר בימי עבד אללה בן תומראת, הרי הן אלף ושבעים ושתים שנה. ולא עוד, אלא שחכמי ישראל בימי הבינים קבעו את זמן חרבן בית שני בשנת 68 למספרם, ועם זה עברו כבר עד מלכות בן תומראת אלף ושבעים וארבע שנים. לפיכך אין להעמיד על רשימה זו עדות ברורה, כי היה השמד בשנת תתק“ב – אלא זה היה, כפי עדותם של הסופרים הערביים, בשנת תתק”ו לאלף החמישי (1146).

מתוך המקורות והרשומות

א

בימים ההם יצא הגורל גם על הפיטן הישיש אבו־עפק. האיש הזה היה ערבי שהתגיֵר לדת ישראל. איש נכבד ונשוא פנים, אשר לא נשא פנים לאיש ועל מחמד שחק ואמר לכל: סכל הוא ואינו יודע בין ימינו לשמאלו. ויסת מחמד בו את אחד מקרוביו, את סאלם בן עמיר, וימיתהו, והוא שוכב על מטתו.

כראות מחמד, כי איש לא ערב את לבו להיות גואל הדם של אצמא (פיטנית ערבית שנהרגה לפני אבו־עפק) ושל אבו־עפק, רם לבבו עוד יותר והתנכל לעשות דבר למלא את ספוק יצרו.

בפעם הזאת עברה הכוס על אחד שבטי היהודים בעיר מדינה, על בני קַיְנַקאעְ. האנשים האלה היו רובם בעלי־אומנות, וביחוד צורפי זהב וכסף. להם היו כשבע מאות איש שולפי חרב. מחמד גמר בלבו להתגרות בהם מלחמה על לא דבר. אמנם כרת עמם ברית שלום כשבא למדינה, ואולם הלא המלאך גבריאל היה רגיל לבוא אליו תדיר. פעם אחת אמר לו המלאך הדובר בו, כי עם כופרים ורשעים אין מן הצורך להתּמם ולשמור להם את הברית ואת החסד; בודאי הם חורשים עליו רעה ומתנכלים להמיתו, והבא להרגך השכם להרגו. מחמד היה בקי כבר באותו ההגיון של כל עושי עול, אשר ישימו כסות עינים להתנצל על זדונם ועל רוע לבם. הוא גמר בלבו להשמיד את השבט הזה ושללו לבז.

בני קינקאע חסו בצל שני אלופים של עיר מדינה: אבן־אביי ועבאדה בן צאמת, והם גם בעלי ברית מחמד. אבן־אביי אמנם נטה בסתר לבו מאחרי מחמד, אבל לא אבה הפר בריתו אתו בגלוי. ואולם הוא לא כחד תחת לשונו, כי היהודים הם בעלי בריתו וכבר נלחמו פעם אחת לכבודו, ולכן חיָב הוא להגן עליהם. כן העיד במחמד, כי יש לדאוג, כי כל היהודים יקומו לעזרת אחיהם בני קינקאע. בדבר הזה אמנם צדק מחמד באמרו, כי אללה בשׂר לו כי לא יתאחדו כל היהודים לעזור לאחיהם השרויים בסכנה, כי ידע את גאות בני נציר התקיפים. ובראות אבן־אביי את בעלי בריתו ברע ואזלת ידו מהושיע להם, יעץ להם כי יחבאו במגדלי רחובם, אבל לא יתגרו מלחמה במחמד, למען לא יהיה לו פתחון פה להתנפל עליהם. ואולם מחמד לא חכה כלום, אלא אסף את אנשיו ושׂם מצור על חלק העיר, אשר גרו בו בני קינקאע. כל עמלו של אבן־אביי להשיב את חמת מחמד מעל היהודים היה לריק. ביום ט"ו אפריל (ניסן שפ"ד) פתחו היהודים את שעריהם ויצאו לקראת אויבם אם לשבט ואם לחסד. מחמד אמר להמיתם כולם, ואולם אבן־אביי ועבאדה בן צאמת עמדו בפרץ, ואחרי כמה פתויים ואיומים נעתר להם מחמד ולא המית את השבויים, אלא גרשם מעיר מדינה בעירום וחוסר כל – ואת רכושם שללו המשלמים. בני קינקאע פנו והלכו להם אל אחיהם היושבים באדרעי (אדרעת בפי הערביים), אשר אספו אותם בחמלה, ואולם היהודים הגרים במדינה לא קמו ולא זעו לעזרת אחיהם ולא דאגו לאחריתם, כי גם עליהם תעבור הכוס.

במדינה נמצא הפייטן קעב בן אשרף. הוא היה בן ערבי גר, ואמו ישראלית. קעב חונך בדת ישראל, וכאשר בא מחמד לעיר מדינה קבלהו באהבה, כל זמן אשר דבר טוב על ישראל. ואולם מעת אשר שנה מחמד את הקבלה⁷ לא ישר זה בעיניו. מעת ההיא היה קעב אויבו והתל בו בשיריו. ויחר למחמד על הדבר הזה, שיאמר פעם אחת במסבת רעיו: מי יקום לי בקעב? אחד המשלמים, ושמו אבן־מסלמה, שאל את מחמד: האלך ואכהו נפש? – לך! ענהו הנביא. ויעש אבן־מסלמה בערמה, כי הלך אל קעב והחל לדבר באזניו בגנות מחמד. אחר כן שאל ממנו, כי יתן לו בהקפה שני וַסק תמרים, ולמשכון יביא לו בערב את כלי־זינו. בערב בא אבן־מסלמה ונאגלה עמו אל בית קעב וימיתו אותו לפני פתח ביתו.

(שמעון ברנפלד, “מחמד” עמ' 102 – 100; על־פי מקורות ערביים).

ב

בקיץ שנת שפ"ד (624) החל מחמד להתגרות גם בבני שבט נציר. אחד מאנשיו הרג שני אנשים מבני שבט עמר, והמשלמים הוכרחו לשלם כפר נפשם. וילך מחמד אל בני נציר אשר גרו בכפר עַרם סמוך למדינה לדבר אל לבם, כי יתנו גם הם חלקם לצורך זה. היהודים קבלו אותו בכבוד ובקשוהו, כי יסעד את לבו תחת צל קורתם. מחמד נאות להם וישב לפני פתח בית אחד, הוא ואנשיו אשר הלכו אתו, להנפש מעט ולטעום מהמאכלים אשר הכינו היהודים להם. פתאום קם הנביא ממושבו והלך לו. היהודים והמשלמים אשר היו עמו חשבו, כי ישוב תיכף, והוחילו לו עד בוש. ואולם בראותם כי לא שב וילכו לבקשהו. והנה איש בא מעיר מדינה ויספר להם, כי ראה את מחמד בדרך לשוב העירה, וימהרו המשלמים ללכת אחריו וישיגו אותו קרוב לעיר. ויהי כאשר שאלו אותו, למה מהר לעזוב את רחוב היהודים, ענה כי אללה גלה לו, כי היהודים מתנכלים להמיתו. עודם מדברים, והנה אבן־סלמה בא לקראתם. וישם מחמד דברים בפיו אל בני נציר, כי יעזבו את הארץ. אבן־סלמה היה מוכן לפורענויות, וכבר בעת גרשו בני קינקאע התנהג עם האמללים בעברת זדון. ואין ספק בדבר, כי כבר גמר מחמד בלבו מקודם לגרש את בני נציר, אלא שהפגישה עמהם בכפר עַרם היתה לו כסות עינים להתגולל ולהתנפל עליהם.

כאשר שמעו היהודים את דברי מחמד ענו, כי מוכנים הם ללכת בגולה. ויאספו את גמליהם לטעון עליהם את רכושם, וגם שכרו גמלים מיושבי העיר הערביים והכינו עצמם לעזוב את העיר. ואולם בינתים שלח אבן־אביי לאמר להם: אל תעזבו את העיר, האספו ברחובכם ובמגדליכם וסגרו את שעריכם והתבצרו בהם; הנה אנכי יוצא לעזור לכם בחברת אוהבי, בני מדינה, אשר נלאו כבר נשוא את עולו הקשה של מחמד. גם בני עטפאן ואחיכם בני קריטה יחישו לעזרתכם; כשני אלפים שולפי חרב יבואו עמי להושיע לכם. אל תיראו.

בני נציר עשו כעצתו, ויאספו אל בתיהם ברחובות חלק העיר אשר גרו שם, גם הכינו להם מזון די זמן מרובה להיות להם לאכלה.

אבן־אביי וחבריו נסו כבר מקודם להגן על בני קינקאע כאשר ראינו כבר, ואולם באמת לא הצילו כלום – וסוף סוף הוכרחו בני קינקאע לעזוב את מדינה, ורכושם היה לבז. גם בפעם הזאת היתה ליהודים החסות בצל אבן־אביי לכלמה, כי לא בא לעזרת היהודים. כראותם, כי עברו שני שבועות ומחמד צר עליהם ואין מושיע, אמרו לצאת אליו ולהתמסר בידו. מחמד נאות להם, כי יעזבו את העיר עם כל רכושם, ורק את כלי מלחמתם ימסרו בידי המשלמים. רק שנים מהם קבלו עליהם את דת האסלאם וישארו במדינה, ויתרם הלכו כלם בגולה. רובם התישבו בעיר חיבר אצל אחיהם, ומתי מספר הלכו לאדרעי וישבו שם. את בתיהם הרסו, טרם עזבם את העיר, ויטענו את עצי הבנין על גמליהם. את החצרות לקח לו מחמד, כי כן גלה לו אללה, שהכל נתון בידו (קראן נ"ט, ו' – ח'), והוא חלק אותם בנחלה לבני מכּה אשר נמלטו עמו מעיר מולדתם. מהעת ההיא לא היו עוד הנמלטים בלי מחסה מחום וממטר, כי הושיב אותם מחמד תחת היהודים המגורשים. ובאמת היתה זאת כוָנתו מתחלה.

(שם עמ' 104 – 103).

ג

בעת אשר צרו בני קריש על מדינה לא נועזו בני קריטה לעזור לאויבי מחמד מיראתם אותו. ואולם זהירותם זאת לא הועילה להם, כי תכף אחרי אשר עלו אנשי מכה מן העיר גמר מחמד בדעתו, לעשות כלה את היהודים היושבים בגבולו. עוד ביום ט“ו לחודש אפריל שנת שפ”ז (627) – בו ביום אשר שבו המשלמים לביתם, אחרי אשר הלכו אנשי מכה מחנות על העיר – הכריזו מטעם מחמד, כי יעיזו המשלמים בחלק העיר, אשר בו יגורו היהודים, כי הנביא גמר בדעתו לצרור את בני קריטה.

בשעה שבא מחמד למדינה כרת ברית עם היהודים היושבים שם, עם בני קינקעא, עם בני נציר ועם בני קריטה. ראינו, כי על שני השבטים עברה כבר הכוס, ובעת אשר שלח מחמד ידו בהם לא מהרו אחיהם לעזרתם, בתקותם, כי שלום יהיה להם. כעת נתן מחמד אל לבו להכרית את כל היהודים מעיר מדינה מבלי השאיר להם שריד ופליט. בתור התנצלות על זה, כי הפיר בריתו עם בני קריטה, מבלי אשר עשו אלו מאומה למחמד וסייעתו, בדא הנביא מלבו, כי תכף בשובו מעל התעלה, אחר סור אנשי מכה ממנו, נגלה לו המלאך גבריאל ואמר לו: רואה אני, כי בחפצך להסיר את כלי זיינך מעליך; אבל ידוע תדע, כי אנו המלאכים עומדים עוד חלוצי־צבא להלחם על אויביך. וכאשר שאל מחמד, מי הם אויביו, ענה גבריאל: בני קריטה. תמיד, כאשר חשב מחמד לעשות רע עם אנשים היושבים לבטח עמו, נזדמן לו המלאך גבריאל להעירהו על הדבר הזה. ולא על חנם אמרו היהודים בעיר מדינה בלעג: כמדומה לנו, המלאך גבריאל עומד תמיד לשטנה עלינו.

בני קריטה שמעו, כי מחמד ואנשיו באים עליהם וגם ידעו, כי אין מנוס ומפלט להם, אחרי כי סרו אנשי מכה מן העיר. ויאספו בני קריטה להתבצר בבתיהם מפני פחד האויב. מחמד והמשלמים נגשו להלחם עליהם, אבל לא שלפו את חרבם, כי אם צרו על חלק העיר להמית את היהודים ברעב. וישלחו בני קריטה את אחד מאחיהם, ושמו נבאש, אל מחמד לאמר לו: סורה מעלינו ואנו נעזוב את העיר כאחינו בני קינקעא ובני נציר, גם רכושנו וכל אשר לנו נשאיר לכם, רק את נפשנו נציל. ואולם מחמד ענה לנבאש, כי ימסרו היהודים את עצמם בידו בלי שום תנאי. וישב נבאש ויספר לאחיו את אשר ענהו מחמד, ויחרדו האנשים חרדה גדולה. ויקם קעב בן אסד וידבר אל אחיו כדברים האלה: בחרו לכם אחת משתי אלה – או כי נצא אל מחמד ונקבל עלינו את דת האסלאם ואז שלום יהיה לנו, ואם אין, נמית את נשינו ואת טפנו ונחגור את כלי מלחמתנו ונבקיע אל המשלמים; הנופל בידם ימות, והנמלט ימלט. אם תבחרו בעצתי השניה, הנה טוב לנו. לעשות כזה ביום השבת, כי ביום הזה לא ישגיחו המשלמים עלינו הרבה, בידעם כי לא נחלל את קדושת השבת להלחם עליהם. ואולם בני קריטה לא קבלו דברי קעב בן אַסד. כנדהמים עמדו ויחכו לקראת המות הבא עליהם ולא ידעו לשית עצה בנפשם. הנשים קרעו את בגדיהן ותמרטנה את שערות ראשיהן, הילדים געו בבכיה, והאנשים עמדו כנואשים ויאמרו: ה' הוא הטוב בעיניו יעשה!

בין המשלמים היה אחד מבעלי ברית היהודים ושמו אבו־לבאבה. וישלחו היהודים אל מחמד לבקשהו, כי ישלח להם את אבו־לבאבה, למען הועץ עמו, מה לעשות בדבר הזה. ויעש מחמד כבקשתם. אבו־לבאבה היה משלם קנאי ואדוק במחמד, אבל בראותו את מצב היהודים האמללים נכמרו רחמיו עליהם. ואולם גם הוא לא ידע במה להושיע להם. לשאלת בני קריטה, אם טוב להם לצאת אל מחמד, ענה להם אבו־לבאבה: הן, ואולם רמז להם בהעבירו את ידו על צוארו, כי גזר עליהם מחמד לשחטם, ואין טוב להם, אלא להקהל ולעמוד על נפשם.

מחמד שלח להגיד לבני קריטה, כי אם יקבלו עליהם את דת האסלאם, אז לא תאונה להם רעה. שלשה או ארבעה מהם עשו כדברו והצילו את נפשם, ואולם כל בני קריטה שמעו בדברי רבם חיַיִ, לבלי לבגוד בדתם מורשת אבות – ויעבור עליהם מה. הם הכינו עצמם למסור את נפשם על קדושת השם, אבל לא ערבו את לבם לעמוד על נפשם, בחשבם אולי ירחם עוד מחמד עליהם ביצאם אליו להחיות אותם.

ויהי כאשר פתחו את שעריהם נגשו בני אוס, אשר היו מקדם בעלי ברית היהודים, לבקש את מחמד, כי יתן ליהודים חנינה, כאשר עשה לבני קינקעא על פי בקשת בני תורג. ואולם מחמד ענה להם: אני איני דיין בדבר, כי אם אמסרהו בידי סעד בן מעד, אחד מאנשיכם, וכטוב בעיניו נעשה.

סעד נפצע במלחמת המשלמים עם אנשי מכּה וירע בנפשו כי הולך הוא למות, ולכן היה לבו רע על היהודים, אשר הסבו אז את הקשר על מחמד. כאשר שם אותו מחמד לשופט בדבר הזה, אשר בו היה תלוי משפט שש מאות נפש לחיים או למות, נגשו בני אוַס אליו ויפצירו בו, כי יארוב לדמי בני קריטה, לכן ענה: כן משפטי אשר חרצתי, הגברים לטבח, והנשים והטף ימכרו לשבי לעבדים ושפחות. ויאמר מחמד: טוב דברת, וגם אללה הסכים לך, כאשר גלה כעת את אזני.

בני קריטה ישבו בינתים בחצר אסאמה וידיהם אסורות. נשיהם וטפם נסגרו בחצר בנת־חארת. האנשים עמדו כל הלילה בתפלה לאלהים, גם שנו על פסוקי כה"ק ואיש את אחיו חזק וסעד, כי לא יבגדו בדתם, אלא ימותו באומץ־לב על קדושת השם. למחרת היום בבקר השכם צוה מחמד לחפור בורות עמוקים בשוק ולהוציא את היהודים אליו. שם שחטו אותם והשליכו את המומתים אל הבורות. כל היום ארך הטבח האיום הזה. וגם בלילה שחטו את היהודים לאור האבוקה, עד כי תמו לשחטם כלם, כשש מאות אנשים במספר. מחמד רב הטבחים עמד לנצח על המלאכה, כי בגאותו ובשגעונו נהפך כבר לחיה טורפת ולא ידע רחם.

פרטי המאורע הנורא הם מבהילים ומחרידים. אשה אחת בראותה, כי שחטו את בעלה, ותקרא בקול אל המשלמים: הלא תדעו, כי בעת שמתם מצור על בתינו השלכה אבן אחת על ראש אחד המשלמים – ותפצעהו; אנכי השלכתי את האבן, הגידו זאת לנביאכם. מחמד גזר על האמללה למות, ותמת באומץ־לבב וברוח שוקטת, כי לא חפצה לחיות אחרי מות בעלה.

ואיש יהודי אחד מבני קריטה ושמו זביִר בן באַטאַ הציל את נפש המשלם תאבת בן קיס במלחמה על יד בעַאת. ויגש זביר אל תאבת ויאמר לו: “העוד הכירני, תאבת?” – ויען תאבת ויאמר: “ואיך אשכח את מיטיבי, אשר גמל חסד עמדי? הבה אנסה בחי לגמלך טוב, כאשר עשית עמדי”. ויאמר זביר: “איש טוב יגמל חסד עם מטיביו. הלא ידעת, כי בצרה גדולה אני – עשה מה שבכחך לעשות לטובתי”. וילך תאבת וידבר אל לב מחמד, כי יתן לו את נפש זביר. כי האיש הזה הרבה להטיב עמו, וכעת חפץ הוא, תאבת, לגמול לו חסד. מחמד עשה כבקשתו, ותאבת שב בשמחה אל זביר לבשרהו על הדבר הזה. ואולם זביר ענהו: “הן אני זקנתי, את רכושי אבדתי כעת, אשתי וילדי הם בשביה – ולמה לי חיים?” וילך תאבת אל מחמד ויבקשהו גם על הדבר הזה. הנביא נעתר לבקשת תאבת, אשר שב אל זביר בשמחה עצומה ויאמר לו: “רכושך יושב לך ואשתך וילדיך נוציא לחרות”.

וישאל זביר את תאבת לאמר: “הגידה נא לי, מה היתה אחרית אַסד בן קעב, אשר פניו היו מזהירות ומאירות כראי מלוטש, ראוהו בתולות ופניו אדמו מבושה?”

“הומת!” ענה תאבת.

“ומה שלום חיי בן אחטב, גבור מלחמה ועומד בפרץ בעת שלום, מפקד צבא בקרב ושר שלום בעת שלוה?”

“הומת!” ענה תאבת.

“ומה שלום עזאל בן סמיל הגבור, אשר הלך תמיד בראש המחנות במלחמה, ובשוב העם ממלחמה הלך אחריו והיה המאסף לכל המחנות?”

“הומת!” ענה תאבת.

“ומה שלום נבאש בן־קיס, ערום כשועל ואיש תחבולות, אשר לא נמלט איש מידו והוא לא גלה את מחבואו, אשר לא היה קשר והוא לא התירו?”

“הומת!” ענה תאבת.

“ומה שלום והב בן זיד, נושא דגל בני קריטה במלחמה?”

“הומת!” ענה תאבת.

“ומה שלום עקבה בן זיד, מכניס אורחים, אבי יתומים ועניים?”

“הומת!” ענה תאבת

“האם נשארו בחיים שני החכמים הנקראים שניהם בשם עמר, אשר ישבו תמיד ועסקו בתורה?”

“גם אלו הומתו!” ענה תאבת.

“אם הדבר כן”, אמר זביר, “למה לי חיים? טוב לי, להאסף אל עמי, עם האנשים אשר קדמוני במותם. אחת אבקשך, תאבת ידידי, הובילני אל השוק ושם התז את ראשי בחרבי, כי היא הוחדה. הנני זקן ושבע ימים ואין לי עוד חפץ בחיים. עשה נא עמדי את הטובה הזאת”.

“לא אוכל!” ענהו תאבת.

“אם לא תוכל אתה לעשות לי את הדבר הזה, מסרני בידי אחד מאנשיך להמיתני; אבל לך אל רבך ובקשהו חסד לאשתי ולילדי. גם ראה, כי ישוב להם את רכושי אשר רכשתי”.

ויעש תאבת כבקשת רעהו: את זביד מסר בידי עֲוַאן וימיתהו, ואולם את אשת זביד וילדיו אסף אל ביתו.

המשלמים מצאו שלל רב אחרי המיתם את היהודים: אלף וחמש מאות חרבות, שלש מאות שלטים, אלף חניתות, גם בגדים וכלי חפץ לרוב, גמלים וצאן, בתים ושדות ועבודה רבה.

נשי בני קריטה וילדיהם נמכרו לעבדים ושפחות ומספרם היה כאלף נפש, מלבד העוללים והיונקים אשר לא נחשבו, כי נמכרו ביחד עם האמהות. ויהי חלק מחמד בשלל זה חמישיתו: שתי מאות. איזו מהן שלח הנביא חפשי, ואיזו מהן נתן במתנה לאוהביו; ואולם רובן נמכרו, וכמה מהן החליף מחמד בסוסים ובכלי מלחמה. את הנשים הנמכרות קנה עתמאן חתן הנביא, אשר קנה מיד מחמד ומיד יתר המשלמים את כל הסחורה בשותפות עם עבד־אלרחמן, בתנאי כי לא ישלם במזומנים אלא לאחר זמן. אחרי כן הציג עתמאן את הנשים הזקנות לבדנה ואת הצעירות לבדנה. עתמאן בחר את הזקנות ולאחר זמן ראה כי לא טעה במקחו, כי הנשים הזקנות הסתירו בבגדיהן מטבעות של זהב, אשר לקח עתמאן מהן ומכרן אחר כך. בשעת המכירה באו היהודים מחיבר ומתימא ומכמה מקומות בערב לפדות את השבויות, וגם פדו אותן יותר מכפי דמן. עתמאן ועבד־אלרחמן נתעשרו בעסק זה.

(שם ע"מ' 114–119).

ד

אחרי המאורעות האלה אמרו היהודים המגורשים ממדינה לנקום את נקמת אחיהם המומתים על־ידי מחמד וסיעתו. אבו־ראפע סלאם בן אבו־חקיק מבני שבט נציר, אשר גר מעת הגרשו בעיר חיבר, נסה כמה פעמים להסית את שכני מדינה בהמשלמים וביחוד את בני שבט עטפאן. כאשר שמע מחמד את הדבר הזה וישלח חמשה אנשים מבני שבט חורג לחיבר להמית את אבו־ראפע סלאם בסתר. ויבואו האנשים לחיבר ויתגנבו בלאט אל בית סלאם בלילה ואת הדלת סגרו אחריהם. אחד המשלמים, ושמו עבד־אללה בן עתיק, ידע לדבר ערבית במבטא היהודים. ויאמר אל סלאם אשר נעור לקול צעדי האנשים: הנה באתי להביא לך מנחה! ותקם אשת סלאם ותרא אנשים מזוינים מתפרצים הביתה, ותתן קולה בצעקה גדולה. ואולם המשלמים הרגו את בעלה ועליה אימו, כי יהרגוה אם תשמיע את קולה. אחרי אשר עזבו את בית הנרצח הזעיקה האשה את אנשי העיר וירוצו אחריהם ולא מצאו אותם.

היהודים בחיבר בחרו באסיר או יסיר (יועזר) בן רזאם לראש עליהם תחת אבו־ראפע סלאם המומת. גם אסיר החל להסית את בני עטפאן במחמד ובעלי בריתו. וישלח מחמד את עבד־אללה בן רואחה ושני אנשים עמו להמית את אסיר. ואולם הוא היה נזהר מאד, ואנשי מחמד לא יכלו לקרב אליו, וישובו למדינה. מחמד לא נח, עד הקימו את מזמת לבו. וישלח שנית את עבד־אללה ועשרים איש עמו לחיבר. ויבוא שמה ויתיצב לפני אסיר ויאמר לו: “מחמד חפץ לכרות ברית אתך ולשימך נציב בחיבר, לכן מהר נא ובוא אליו למדינה”. אסיר נעתר לו, אחרי אשר הבטיח לו עבד־אללה, כי לא תאונה לו רעה בדרך. ואולם בהיותו בדרך המיתהו המשלם בדבר מחמד.

(שם עמ' 120–121).

ה

כאשר שב מחמד ממכה וירא כי רע בעיני רבים מאנשי בריתו, על כי נעתר לבני קריש לכרות אתם ברית שלום, אז נתן אל לבו לתת לאנשי סיעתו את היהודים בחיבר כפר נפש אנשי מכה. בדרך ספר לאנשיו, כי אללה גלה את אזנו, כי יותר טוב לפניו להתגרות מלחמה בבני חיבר. תיכף בשובו למדינה החל להכין כל הנצרך למען הלחם באנשי חיבר. אבל מסבות שונות דחה את המלחמה הזאת עד סוף הקיץ שנת שפ"ח (628). בירח ספטמבר (אלול שפ"ח) אמר להמשלמים, אשר הלכו עמו למכה ושבו ריקם, כי יחלצו לעשות מלחמה בבני חיבר. מזה נראה, כי רק למען מלא תאות נפש האנשים השואפים לחמס נלחם ביהודים. ויקומו וילכו שמה ויבואו על העיר חיבר פתאום. ביום אחד בבקר השכם קמו יושבי העיר ויאמרו לצאת השדה לעשות שם מלאכתם, והנה מחמד ואנשיו חונים עליהם. וימהרו להזדין ולעמוד על נפשם; לבסוף הוכרחו לשוב העירה ואת השער סגרו אחריהם. יושבי חיבר התבצרו בבתיהם בפנים העיר. שני חדשים ארכה המלחמה והמשלמים לכדו את מגרשי העיר אחד אחד. את העם הנמצא בהם הרגו לפי חרב ואת הנשים והטף מכרו בשביה. ויהי כראות הנשארים בעיר, כי אין מפלט להם, יצאו אל המשלמים בתנאי כי יחיו אותם, גם את רכושם יקחו עמהם; רק כספם וזהבם וכלי מלחמתם ובתיהם ושדותיהם יהיו לאנשי מחמד. ועוד התנו תנאי אחד, כי אם ימצא איש מבני חיבר, אשר יסתיר את כספו וזהבו מעיני המשלמים יומת בחרב ומשפחתו תמכר בשביה.

ושם נמצא יהודי פיטן אחד ושמו כנאנה, ולו אשה יפה להלל ושמה צפיה בת חיי, אשר אמר כבר מקודם לעשות קשר על מחמד. ויראֶה מחמד ויחשק בה. ולמען קחת אותה מחיק בעלה העלילו על כנאנה, כי הסתיר את כספו וזהבו מעיני המשלמים; ואחרי אשר ענוהו בענויים קשים, למען יודה בדבר, המיתוהו. הונו לא נפל בידי מעניו, ומי יודע, אם היה לו דבר מה; ואולם אשתו צפיה היתה למחמד לאשה.

מספר היהודים הנהרגים בחיבר היה רב: תשע מאות ושלשה. רק מעטים מהם נפלו במלחמה ויתרם הרגו המשלמים אחרי אשר נפלו בידם. היהודים התבצרו בעת המלחמה במבצריהם, כל משפחה ומשפחה בפני עצמה; ואם כי הצטינו ברוח גבורה ואומץ לב, לא הצליחו להציל את נפשם. כמנהגי הערביים קראו בני חיבר לאנשים מצוינים מאנשי מחמד, לאבו־בכר, לעמר ולעלי, כי יצאו להלחם אתם, למען הראות להם את גבורתם. באופן זה לכדו המשלמים את המבצרים אחד אחד, ורק חלק אחד של העיר התמסר בידי מחמד, בתנאי כי יצילו הנמצאים שם את נפשם. חיבר נהפכה להמשלמים לנחלה ושלל רב מצאו שם. ביחוד הצטינה משפחת אבו־חקיק בעושר רב. אבו־חקיק תפר את כל הונו, כספו וזהבו ותכשיטיו, בעור גמל ויטמנהו בשוחה עמוקה. ואולם אחד השבויים גלה את הסוד הזה למחמד, למען הציל את נפשו. אז התפאר מחמד באזני מאמיניו, כי המלאך גבריאל נגלה לו בחלום ויראהו מקום טמון שם אוצר גדול, וילכו ויחפשו את כל אשר טמן אבו־חקיק. זולת זהב וכסף מצאו שם תכשיט אחד במחיר עשרת אלפים דינרים, אשר היה לאשת אבו־חקיק למנה, ובתולות העיר היו רגילות לשאול את התכשיט ולענדהו ביום כלולתן. אחרי זמן מה נוכחו המשלמים, כי קצרה ידם מעבוד את אדמת חיבר ולשמרה, לכן נתרצו ליהודים שנשארו בחיים, כי ישארו על אדמתם ויעבדוה ומחצית תבואתה יתנו לאדוני הארץ החדשים. כן נהפכו היהודים לעבדים על אדמתם.

(שם עמ' 126־123).

ו

אחרי אשר לכדו המשלמים את חיבר עלו על מדינת ואדי־אלקרה, ובירת המדינה הזאת היתה קרח. יושבי המקום הזה היו יהודים עובדי אדמה. כאשר באו המשלמים מהרו היהודים להשלים עמהם, כדי להציל את נפשם ורכושם; ורק על אדמתם התנחלו אנשי מחמד. ואולם גם שם השאירו אותם המנצחים לעבוד את האדמה, וחלק מתבואתה נתנו להם מס. גם היהודים אשר ישבו בתימא⁸ ואשר ישבו בבפדיק, כאשר שמעו מה שעשו המשלמים לאחיהם בחיבר, מהרו להכנע לפני מחמד ולקבל עליהם מרות האסלאם, היינו להיות למחמד ולאנשיו למס.

(שם עמ' 129).

ז

בשנת ארעת אלפים תתק"ו⁹ יצא חרב בן תמורה¹⁰ לעולם. הוא הוציא כרוז בכל מלכותו, כי מי שלא יבוא לדתו ימות בחרב – וממונו לאוצרות המלך.

אז קמו כל היהודים, הם ובניהם וטפם, והלכו אצל שער המלך, סמוך לפתח השער, וצעקו ואמרו: הושיעה המלך!

ענה המלך ואמר: אי, עם סכל ואין לב! הלא לא קראתי אתכם לדתי אלא להושיע אתכם – שלא תבואו בדין גיהנום.

ענו היהודים: תשועתנו היא שמירת דתנו, אשר נצטוינו עליה; ואתה אדוננו בגופותינו, ומלכנו בממוננו – אבל הנשמות, אשר (נתן אלהים בנו) ועתיד להשיבן אליו, הוא המלך אשר ישפוט אותן, ואתה אדוננו וכסאך נקי.

השיב המלך: אי, עם טיפש! אני לא באתי בוִכוח עמכם, כי ידעתי שתשיבו תשובות יהודיות; רצוני הפשוט הוא, שתשמרו דתי – ואם לאו, הרי החרב.

אמרו היהודים: אַל נא יחר לאדוננו, כי מלכנו אתה ואנחנו עמך; ואם אין אנו עושים רצונך תגרשנו אל ארץ אחרת – ואיה נקמה כזו, שנעזוב ארצנו ומולדתנו ונלך אל עם אשר לא ידענו?

השיב המלך: אין רצוני לתת את עבדי שיעבדו מלך אחר.

וכאשר ראו היהודים את רצון המלך, הלכו אל השרים והתחננו מאד, שידברו עם המלך, שישיב חמתו ושיקח נכסיהם – וישארו באמונתם. והם עשו – ולא הועילו. ומרוב המצוקות יצאו קהלות רבות מדת משה רבנו עליו השלום.

(“שבט יהודה” סי' ד').

ח

ויהי בשנת ד' אלפים תתק"ב¹¹ , היא שנת אלף קמ"ב, חדלו ישיבות בישראל (בארץ ספרד) חדלו. ותהי התורה נעדרת, כי מפני הרעה נאסף הצדיק ר' יוסף הלוי בארץ ספרד¹². ויהי אחרי מותו, ויקם בן תמורה הישמעאלי בארצות הערבים על היהודים לשטן. ויהי דברו נחוץ בכל ערי מלכותו להדיחם מאחרי ה'.

ויצאו ממקומותם, אשר למות למות, אשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי, – ואשר לצאת מן הכלל, מפני חרב בן תמורה, אשר גזר עליהם, לבלתי לכת אחרי תורת משה עבד ה', ויאמר: לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד. ולא השאיר להם שם בכל מלכותו ובכל המדינות אשר לקח מקצה העולם עד אלמאהאדיאה ((Al Mahadia. וידל ישראל מאד.

ותכבד יד המלך אלפונשו בן ראיימונד על הישמעאלים אשר בספרד בעת ההיא, ותכון מלכותו מאד, ויקח מידם את גבע רקח¹³ אשר על אֵם הדרך לבוא מארץ ישמעאל לארצו¹⁴.

ויעברו המורדים אשר בארץ פלשתים¹⁵ מעבר לים על ספרד, אחר אשר לא השאירו בישראל שריד ופליט, מתנגה עד אלמאהדיאה, ובקשו לעשות כן בכל ערי הישמעאלים אשר בארץ ספרד. וישמעו היהודים, כי באו המורדים להדיחם מעל ה' אלהי ישראל, וינוסו לנפשם, וכמעט לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים. ומהם נכבשו ביד אדום ונמכרו להם להניסם מארץ ישמעאל, ומהם נסו ברגלם יחפים ועולליהם שאלו לחם ופורש אין להם.

ויצעקו, ותעל שועתם אל האלהים. ויתן ה' בלב המלך אלפונשו להפקיד בגבע רקח על כל מנת המלך את רב יהודה הנשיא בן ר' יוסף בן עזרא. ויהי שמעו בכל הארץ. ואבותיו היו מגדולי גראנאטה ויורשי עצר וּמשׂרה מיושבי ירושלים אשר הגלו שם. ויהי כאשר הפקד על גבע רקח ועל מקלט הגולה, ויוציא אסורים לחופשי, ויעברו על ידו הגולים. והנדחים מארץ ישמעאל. ויתן להם לחם לאכול ובגד ללבוש, וינהלם בסוסים ובפרדים לכל כושל עד בואם עד טולידו (Toledo), אשר טוליטולה שמה לפנים, בכבוד ובחסד וברחמים.

(“עמק הבכא” עמ' 26–28).

ט

אֲהָהּ יָרַד עֲלֵי סְפָרַד רַע מִן הַשָּׁמָיִם,

וְסָפוֹד רָב עֲלֵי מַעֲרָב לְוֹאת רָפוּ יָדָיִם.

עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מָיִם.

בְּכוֹת עֵינַי בְּמַעְיָנַי עַל עִיר אֶלְיוֹסַנָּה,

בְּאֵין אָשָׁם לְבָדָד שָׁם הַגּוֹלָה שָׁכָנָה;

בְּאֵין סֶלֶף עֲדֵי אֶלֶף שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה,

וּבָא יוֹמָהּ וְנָד עַמָּהּ וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה;

בְּאֵין תּוֹרָה וְאֵין מִקְרָא וְהַמִּשְׁנָה נִטְמָנָה,

וְהַתַּלְמוּד כְּמוֹ גַלְמוּד, כִּי כָל־הוֹדוֹ פָּנָה;

וְיֵשׁ הֹרְגִים וְיֵשׁ עֹרְגִים מָקוֹם, אָנָה

מְּקוֹם תְּפִלָּה וְגַם תְּהִלָּה לְבֵית תִּפְלָה נִתָּנָה;

וְקָרַעו זָר וְגוֹי אַכְזָר דַּת אֵל הַנֶּאֱמָנָה.

לְזֹאת אֶבְכֶּה וְכַף אַכֶּה וּבְפִי תָּמִיד קִינָה,

וְאֵין לִי דֳּמי וְאֹמַר: מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מָיִם.

אֲהָהּ, יָרַד עֲלֵי סְפָרַד רַע מִן הַשָׁמָיִם

וְסָפוֹד רָב עֲלֵי מַעֲרָב לְזאת רָפוּ יָדָיִם.

עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מָיִם.

וְרֹאשׁ אֶקְדַח וּמַר אֶצְרַח עַל גוֹלַת אַשְׁבִּילְיָה,

עֲלֵי נְשִׂיאִים והַקְּרֻאִים בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶּיהָ;

וְעַל אֲצִילִים וְהֵם חֲלָלִים וּבְנֵיהֶם בַּשִּׁבְיָה,

וְעַל בָּנוֹת וַּמַעֲדַנּוֹת נִמְסְרוּ לְדַת נָכְרִיָּה;

וְאֵיך עֲזוּבָה מְאֹד קוֹרְטְבָה וַתְּהִי כַיָּם שְׁאִיָּה,

וְשָׁם חֲכָמִים וְגַם עֲצוּמִים מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה;

וְאֵין יְהוּדִי וְגַם יְחִידִי בְּגַיָּאן גַּם אַלְמַרְיָה,

וּמַיוֹרְקָה וְעִיר מְלַקָּה לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה,

וְהַיְהוּדִים וְהַשְׁדוּדִים הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה.

לְזֹאת אֶסְפְּדָה וּמַר אֶלְמְדָה וְאֶנְהֶה עוֹד נְהִי נִהְיָה,

לְשַׁאֲגוֹתַי בְּתוּגוֹתַי וַיִמָּסוֹ כְמוֹ מָיִם.

אֲהָהּ, יָרַד…

וְהוֹי אֶקְרָא כֵּמְצַרָה עַל קְהִלַּת סַגְלְמַאסָה,

וְעִיר גְּאוֹנִים וּנְבוֹנִים מְאוֹרָם חשֶׁךְ כִּסָּה;

וְשַׁח עַמּוּד וְהַתַּלְמוּד וְהַבִּנְיָה נֶהֱרָסָה,

וְהַמִּשְׁנָה לְשְׁנִינָה בְּרַגְלַיִם נִרְמָסָה;

וְעִיר מְלוּכָה וְהַנְּבוֹכָה מַרְאְכָּם הָמְּיֻחָסָה,

עֲלֵי יְקָרִים מְדֻקָּרִים עֵין אוֹיֵב לֹא חָסָה;

אֲהָהּ אָפַס קְהַל פַּאַס יוֹם נִתְּנוּ לִמְשִׁסָּה,

וְאֵי חֹסֶן קְהַל תַּלְמְסֶן וְהַדְרָתָה נָמַסָּה;

וְקוֹל אָרִים בְּתַמְרוּרִים עֲלֵי סַבְּתָּא וּמַכְנְאסָה,

וְסוּת אֶקְרְעָה עֲלֵי דַרְעָה אֲשֶׁר לְפָנִים נִתְפָּשָׂה,

וּבְיוֹם שַׁבָת וּבֵן עִם בַּת שָׁפְכוּ דָמָם כְּמָיִם.

אֲהָהּ, יָרַד…

וּמָה אַעַן: הֲכִי לְמַעַן חַטָּאתִי זֹאת הָיְתָה,

וּמֵאֵלִי וְצוּר חֵילִי רָעָה אֵלַי כָּלְתָה;

לְמִי אֲשַׂבֵּר וְגַם אֲדַבֵּר? וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה.

וְחַם לִבִּי בְּתוֹךְ קִרְבִּי עַל נַפְשִׁי אֲשֶר עִוְתָה;

וּמֵאַרְצָהּ מְחוֹז חֶפְצָהּ לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה,

וְנִכְלָמָה וְנֶאֶלָמָה לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה;

וְעִם כְּאֵבָהּ וּבִלְבָבָהּ לְחֶסֶד צוָּרָהּ קִוְתָה

לְצַוֹת פְּדוּת וּמֵעבְדּוּת כִּי בְצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה;

בְּבֵית כְּלָאִים בְּכָל־עֵת אִם זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בִּכְיָהּ עֲלֵי לֶחֱיהָּ בְיַד אָמָה אֲשֶׁר קָשְׁתָה.

מְאֹד תִּירָא עֲדֵי יֵרֶא אֱלֹהִים מִשָׁמָים.

אֲהָהּ, יָרַד…

(אברהם בן עזרא בדיוואן סי' 169)

י. לפני הסער

עד כמה שהצרו הרומיים לישראל מזמן שנשתעבד להם – לאחר שקבלה מלכות רומי את הדת המשיחית, השכיחו הצרות האחרונות את הראשונות. בכנסיה המשיחית, שנאספה בשנת 325 בעיר ניקיה במדינת ביטיניה, נעשה החתוך האחרון בין היהודים והמשיחיים. אז תקנו “להבדיל בין ישראל לעמים”, ולפיכך קבעו את יום־שבתם למחרת שבתו של ישראל; וגם קבעו לדורות, שלא יחול חג־פסחם בט"ו בניסן, כדי שלא יחוגו את החג הזה ביחד עם היהודים (דבר זה לא עלה אמנם בידם). למן הימים ההם ואילך היו הכמרים מרבים להשפיע על המושלים והעם, להכחיד את היהדות כלה, או להכביד לכל־הפחות את עול היהודים בתוקף הגזרות – מה שגזרו בהמשך הזמן בועידות וכנסיות. ביחוד גברו הצרות לאחר שנהרסה מלכות רומי המערבית (בשנת 476), כי מלכות רומי המזרחית (מלכות ביצנץ) הצטינה על־פי־רוב בשנאה עצומה לישראל, והשפעת הכמרים על המושלים היתה גדולה.

המאורעות המסופרים להלן, גזרות השמד בימי המלך הגוטי סיסיבוט באספמיה ובימי הקיסר הירקליוס במלכות ביצנץ, נרשמים גם בזכרונות סופרי הגויים. המלך סיסיבוט מפורסם בשנאתו לישראל ונתקימו גזרותיו הרעות על היהודים בקובץ חוקי הגוטים המערביים, אשר שמשו אחרי־כן דוגמה לגזרות ממין זה בכל הממלכות בימי־הבינים. מה שמובא בספר “שבט יהודה” הוא היסטורי; אלא שנרשם שם זמן המאורע בטעות (מה שתקנתי). כיוצא בזה גם המסופר בספר “עמק הבכא” על־דבר הקיסר הירקליוס, אשר ראה באצטגנינות, שעתידה לבוא צרה גדולה על ארצו על־ידי נימולים – דבר זה נרשם גם בזכרונות סופרי הדור ההוא מן הגויים. ומה שנאמר שם, כי שלח הירקליוס אגרת אל דגובירט מלך פרנסיה, לבלי תת חנינה ליהודים בארצו – גם זה הוא מעשה שהיה. אחרי השמד הנורא באספמיה ברחו רבים מן היהודים לפרנסיה. כנראה נתן להם המלך דגובירט תחלה לשבת בארצו; אבל לאחר זמן גזר גם הוא עליהם שמד “כדי שלא יאמרו על הפרנקים, שהם פחותים בקנאתם לדת מן הגוטים” (כך נרשם בזכרונות סופרי הגויים). ואין הדבר רחוק, כי עשה מלך פרנסיה מה שעשה על־פי השפעת הקיסר הירקליוס. אלא שצריך לתקן טעות אחת ברשימת ספר “עמק הבכא”. אגרת הירקליוס אל המלך דגובירט קדומה למעשה השמד במלכות ביצנץ; שהרי גזרת השמד במלכות פרנסיה היתה כבר בשנת 629 למספרם. בכלל שנא הקיסר הירקליוס מאד את היהודים והשתדל להרע להם במלכותו וחוץ למלכותו. כי בימי מלחמתו עם הפרסים סיעו היהודים למלך פרס; ולאחר שחזר הירקליוס ולקח ארץ־ישראל מידי הפרסים התנקם ביהודים בכל דבר שבא לידו.

מעשה־השמד בפרנסיה, שהיה בשנת 1007, נתפרסם בדורנו מתוך רשימה כתב־יד; לא ידעוהו סופרי־ההיסטוריה הראשונים. באמתות הספור אין להטיל ספק, שהרי נרשמים בדיוק שמות האנשים השייכים למאורע זה. בכלל ידוע הוא, כי גברה בימים ההם השנאה לישראל בכל מדינות פרנסיה. כשמת המלך הוגו קפט (ביום כ"ד באוקטובר שנת 996) נתפשטה השמועה בעם, כי הרעיל אותו רופאו היהודי, וסופרי הדור ההוא רשמו זה בתור עובדה ומעשה שהיה. מזה נוכל לשער, מה היה אז בלב הכמרים והשרים והעם על היהודים. המעשה המסופר כאן אֵרע בימי מלכותו של המלך רובירט השני, אשר מלך תחת אביו הוגו קפט. שלטון המלכים בימים ההם היה רופף מאד, והשרים והפחות עשו איש איש במדינתו כרצונם. לפי המסופר ברשימה זו הציל האפיפיור את היהודים. זה היה יוחנן השמונה־עשר, אשר כהן עד שנת 1009. ואם נאמר, כי מתחלת גזרת השמד עד בוא ר' יעקב בר יקותיאל לרומי עבר זמן־מה, הנה אפשר שבטול הגזרה היה על־ידי האפיפיור סרגיוס הרביעי.

המאורעות האלה הם, לפי ההכרח ההגיוני של ההתפתחות ההסטורית, מעֵין פתיחה למאורעות השמדות שהיו בימי נוסעי־הצלב ובדורות שלאחריהם.

מתוך המקורות והרשומות:

א

בימים ההם מלך מלך אדיר, ושמו סיסיבוט, והיה זה שנת תרט"ו לישו, ודרשו מכל היהודים אשר בספרד שיקבלו טבילת ישו במקום מילה; ואם יעשו הדבר הזה ימשלו במלכותו שוה בשוה עם הנוצרים שומרי דתו.

וכי שמעו היהודים כוונתו נאספו מכל עריהם אל העיר הגדולה והרימו קול תענית ובכיה והספד. ולקול הצעקה באו נוצרים ושאלו להם: מה הענין?

וכאשר הגידו, אמרו להם הנוצרים: תקבלו מה שיאמר לכם, כי זה המלך עז ועומד קיים במחשבתו ולא תצליחו עמו בשום חריצות או הוצאה – ואם לא תודו לו על פרט זה, הוא יכריחכם על בטול כל תורתכם, ותראו שלא תועיל תעניתכם; לכן תפייסוהו במועט, כדי שלא ישאל לכם הרבה.

השיבו היהודים: מצות מילה היא שורש כל דתנו, ואתם אומרים שדורש ממנו פרט? אינו שואל כי אם כל – ונמות כלנו ולא נבטל מצוה אחת, כל־שכן שורש כל האמונה.

מיד נקבצו כלם ובאו לפני המלך ואמרו לו, שימהר מיתתם, כי לא יבטלו מצוה אחת – כל־שכן הגדולה שבאמונה.

אמר להם המלך: אי עניים, טפשים וזדונים, אשר אתם שואלים בתפלתכם: “מלכות זדון מהרה תעקר”, ואתם מתפללים זה על עצמכם, כי אין לכם מלכות אחרת אלא הזדון – למה קבלתם עצה נבערה כזו. הנני נשבע, שאם לא תקבלו טבילת ישו מיד אעשה שתעבדוהו בכל – ולא יועיל לכם.

אז צוה, שאם לא יקבלו טבילת ישו תוך חודש ימים – יכריחום לעבוד בכל דתם, ואחר כך יעברו בחרב.

הלכו היהודים עם כסף וזהב לדורון לשרים, שיתחננו אל המלך, כי יקח נכסיהם לעשות מלחמותיו – ויניחם בדתם.

והשיב להם המלך: אקרא בין המלכים מלך חמדן ויאמרו, כי לא שאלתי טבילת ישו אלא כדי שיבואו לפשרה של ממון; ועוד, כי העניים האלה דת נתחייבו לי ולא ממון – כיון שאוכל להכריחם לדתי, כמו שהיו הם עושים לנו אם היתה להם מלכות.

השיב רובירטו החכם לפניו ואמר: אדוננו המלך! משה, רבם של אלו, ויהושע משרתו לא היו מכריחים לשום אומה שתקבל דת משה, לבד שתקבל עליה שבע מצוות – שהן מצות אדם הראשון; ועוד, שיהושע בהגיעו סמוך לכל עיר־חומה להלחם עליה היה מכריז ואומר: הרוצה להשלים עמנו ולקבל שבע מצוות – ישלים, והרוצה לצאת מן העיר ולברוח יברח, והרוצה להלחם – ישלוף חרבו ויבוא.

אמר המלך: יהושע מלך היה בזמנו ואני בזמני, ואקח מן שלשה תנאיו את מה שנאות לי יותר – והוא שיקבלו עליהם מצוה אחת לבד, תחת שבע מצוות שיהושע היה מכריח.

אחר זה שלח המלך אל היהודים ואמר להם: אני מבקש הטוב לכם, ולמה תדחוה בשתי ידים – ואני שמעתי מן האפיפיור וההגמונים, שכל מי שאינו מקבל טבילת ישו הוא טמא לעולם ולא יוכל לבוא לגן־עדן.

אמר אחד מחכמי היהודים: הנה כתוב בתורתנו, שישראל מאסו במתנה הגדולה שנתן להם האל, והיא ארץ חמדה, ארץ זבת חלב ודבש – ומה היה ענשם?

אמר המלך: מבואר הוא בתורה, והוא – ש“לא יראוה”.

אמר החכם: וישמע מלכנו – הנה כבוד מלכותך נתן לנו גן־עדן, ואנחנו מאסנו בו; אם כן יהיה ענשנו, שלא נבוא שם.

אמר המלך: בעניני הגוף אין להכריח את האדם, וארץ חמדה דבר הגוף הוא; אבל בעניני הנפש כופין לאדם, כמו שכופין לנער שילמד.

ומיד צוה לתפוש את ראשי העם, ויושמו במאסר קשה ימים רבים. ומתוך המצוקות הרבות והרעות יצאו מכלל הדת רוב קהלות ספרד. וכי מת המלך ההוא הלכו לבקש את ה' במקומות אחרים – ורבים מצאוהו, ורבים נאבדו ולא מצאו מנוח.

(“שבט יהודה” סי' מ').

ב

וילחם הירקליוס הקיסר עם קוֹשדרוּאי מלך פּרס ימים רבים ויורידהו בדם שאולה, וישב אל ארצו. ויהי בשנת שלש ועשרים שנה למלכו, היא שנת שלש ותשעים ושלש מאות שנה וארעת אלפים (633), ויחכם הירקליוס בחכמת המזלות מאד. וירא בחכמתו את מלכות רומי נופלת בימיו תחת כפות רגלי הנימולים. ויאמר הבליעל בלבבו: לא יחפוץ האלהים לעשות היקר הזה כי אם אל היהודים, כי מולים הם.

ויחר אפו עליהם, ויצו בכל ערי מלכותו להמית את כל היהודים אשר ימאנו להמיר את כבודם, לשוב מאחרי ה'. ומלאכים שלח אל דגובירט מלך צרפת לעשות גם הוא כדבר הרע הזה, וישמע אליו דגובירט, ורבים המירו את כבודם, ורבים הוכו בצרפת לפי חרב בימים ההם. ולא ידע הירקליוס הבליעל כי אל ההגרים הדבר מגיע, כי כמונו הם נמולים.

(“עמק הבכא” עמ' 8).

ג

ויהי בשנת ארבעת אלפים ושבע מאות וששים ושבע (1007) לבריאת עולם גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל בימי רוברט מלך צרפת לעשות גם הוא כדבר הרע הזה. וישמע אליו דגובירט, כל היהודים אשר בארץ.

ויועץ המלך והמלכה עם שריו ופחותיו בכל גבולו סביב מלכותו, ויאמר לו: “ישנו עם אחד מפוזר בכל המדינות, ואיננו שומע אליו וחוקיו ותורתו שונות מכל העמים. ועתה לכה ונכחידם ולא יזכר שם ישראל, כי הם לנו למוקש. ונעביר קול בכל ארצך שמי אשר לא יאות אלינו ולא ישמע לדברינו – יומת!” ויהי לב אחד למלך ולשרים והסכימו לעצה זו.

ויהי היום וישלח המלך אל היהודים יושבי ארצו, ויבואו לפניו. ויאמר להם: “הנה שלחתי לכם שתגלו לי כל דעתכם ולא תכחדו ממני דבר. אני נועצתי עם שרי ועבדי, שרצוני כי נהיה לעם אחד, ותהיו שליטים ונכבדים; בואו לתורתנו, כי היא נכונה יותר משלכם. ואם תסרבו למצוָתי, אהרוג אתכם בחרב – ועתה הבו לכם עצה להשיבני על זה”.

ויועצו ביניהם וימאנו לשמוע, לפסול תורת משה ולהמיר יראת ה‘, ויחזקו לכם באלהים, וישימו בו כסלם. ויבואו למלך ויאמרו לו: "אדוננו! לא נשמע לך בדבר הזה לכפור בה’ – עשה עמנו כטוב בעיניך!" ־ וּיטו צוארם לחרב על קדושת השם ויחודו הגדול. והאויבים נקבצו ויהרגו חסידי עליון, וישפכו כמים דמם ויטילו את ישראל לחרב, והחזיקו במאורם ויגיעם.

ובעת ההיא באו נשים יקרות ותחזקנה אשה ביד רעותה, ותאמרנה: “נלכה אל הנהר ונטביע עצמנו, ואל יתחלל שם שמים על ידינו – כי היה קדש למרמס חוצות, ומחמדנו למאכלות אש, וטוב לנו מות מחיים!” – ומקצתם ברחו על נפשם. האב לא עמד על נפש הבן ולא הבן בשביל האב, לבלתי חלל את השם הנכבד. והזקנים שלא היה כח בהם לנוס, ויסחבום הרשעים ברגליהם ויסחבום בטיט, כי לא אבו שמוע להם.

והנה איש מבני ישראל שנאור שמו, מן הקדושים אשר בארץ, חכם ומבין מאד. ויתנכלו עליו הערלים להכניסו לתורתם. ויבז בעיניו אמונתם, ויחרף גלוליהם ויגדף פסיליהם. ויקצפו השומעים דבריו, ויבתקוהו בחרבותם וירמסוהו בעקבי סוסיהם.

ויקם איש אחד מעיר רודוס ויאמר לרוצחים: “לא לכם הממשלה על ישראל להעבירם מתורתם ולעשות להם מאומה, כי אם על פי האפיפיור של רומא. אם טוב בעיניכם אסע שמה ומה שיאמר אלי עשו, אבוא ואגיד לכם”.

ויבוא ריקראט הפחת, ויקח אותו האיש שדבר טוב על ישראל ויתנהו בבית־הסהר עם אשתו ובניו, ורצה לחתוך ראשו בחרבו. ויקשור אותו בזנב סוסו, וישלוף החרב להמיתו. והנה פתיל הזהב אשר על הלהב נתהפך בקשרי אצבעותיו וידקור כפו. ויאמר היהודי: “שאל נא לימים הראשונים אשר היו לפניך, ויגידו לך שכל מי שיעשה רעה ליהודים, מה אֵרע להם!” – ויאמר הרשע: “הכרתי בפתיל שדקר ידי באחיזת החרב, כי אין עתה שעה להרגך, שהאלהים מרחם עליך, ואעשה כמו שאמרת, ואשלחך אל האפיפיור, וכל אשר יאמר נעשה – רק אחד מבניך אקח לערבון לבלתי תשחק בי – ואז אדע שפשענו בכם חנם. אבל מאחר שהתחילה הגזרה לא יכולתי לבטלה כי אם על פי ראש הגויים, ועתה לך לשם ועשה כחמתך אולי ירחמו עליכם מן השמים”.

ושם האיש ר' יעקב ב"ר יקותיאל, אשתו חנה וארבעה בניו יקותיאל ויצחק ויוסף ויהודה. ויתן את יהודה ערבון ביד הצורר. ויסע הוא ואשתו ושלשת בניו וארבעה עבדיו ושנים־עשר סוסיו, וילכו ויבואו עד רומא בעזרת האל ששמרו בדרך. ויעמוד לפני האפיפיור ולא כרע ולא השתחוה לו, כדרך הגויים להשתחוות. ויפלא בעיניו מאד, ויאמר לו: מי אתה? ויענהו: “יהודי אני, מארץ רחוקה באתי אליך אדוני, ואשתי ובני, ובאתי לבקש פניך להרשות לי לדבר אתך בינך וביני, כי דבר סתר יש לי אליך!” – ויקם מעל כסאו, ויעזוב כל העם ויכנסו שניהם לחדר אחד. ויאמר לו יעקב: “אדוני! אם הייתי יכול לעלות לשמים לספר דאגתי, מאד יערב עלי; אבל, זולת צורנו לא מצאתי עתה מושל למעלה ממך בארצות הגויים, כי ראש האומות אתה ושליט עליהם. על כן באתי לזעוק אליך על צרת היהודים היושבים בממשלת רשותך. כי קמו עליהם אנשי בליעל בלי רשותך, והרגו מהם הרבה. ואנסו ממקצתם; ועתה אם טוב בעיניך תכתוב להשיב רעתם, ושלח חותמך ושלוחך ותגזור עליהם בחרם, שלא יהא גוי רשאי להרוג לישראל בשום ענין ולא להזיקו ולא לעשקו מיגיעו ולא להכריחם לצאת מתורתם. והנה בידי מאתים ליטרא חצים אנגבישא והשאר לימודינש, אתן זה על יד משרתים להביא אל בית גנזיך, ושבעה זקוקים זהב אשקול להגמון שתרצה שילך בשליחותך, ואתן לו שני־עשר סוסים למרכבתו ומאתים שקלי כסף להוצאת הדרך, ואמסור בידו כתב חתימתי בכל הקהלות שיכבדוהו. ואנכי אהיה עמך עד שישוב הגמונך לשלום”.

ויאמר האפיפיור: “תנה לי זמן חמשה עשר יום, ואועץ עם הגמוני ושאר חכמים רואי פני, ואשיבך דבר”.

ויען אותו ר' יעקב: “לחיים ולשלום”!

וישלח האפיפיור לקרוא לראשי העיר, והם ר' משה הנשיא ור' אברהם ור' שבתאי, חשובי העיר, ויפקד בידם את האיש הזה, ויצו עליהם שיכבדוהו מאד.

וילך הנדיב עם הקצינים, ויכינו לו בית ולאשתו ולבניו ועבדיו, כי היה בידו כל טוב ולא רצה להנות משל אחרים.

ויגד ליהודים את דברי הגזרה ואת דבר בואו לרומי וידע להם מאד, ויתפללו אל ה' שיהיה לב האפיפיור שלם עמהם.

ויהי יום בא המועד, ויבואו ר' יעקב ושלשת הקצינים עמו לפני האפיפיור, וישמח לקראתו, ויקרא לו לשלום. ויען: “הצור יחזק ממשלתך”! ויעש לו המושל כל אשר שאל, וישלח הגמונו והחותם בידו, וילך לדרכו. והאיש הנכבד נשאר בעיר רומא ארבע שנים, עד שוב ההגמון מכל הקהלות, לא הניח מקום שלא עבר אליהם, ויבטל הקב"ה את הגזרה על ידו של אותו חסיד – זכרה לו אלוהי לטובה, לו ולזרעו אחריו, לתת להם אחרית ותקוה כל ימות עולם.

ויקח הנדיב רשות מן האפיפיור, וישלחהו מאתו בכבוד, ויאמר לו: “אם תצטרך לאיזה דבר בארצך – שלח לי שלוחך. ואל תטריח עצמך יותר, כי אעשה כל רצונך!” וישב אל משפחתו בלותר ויהיה שם שתים־עשרה שנה.

ולקץ הימים שלח בלחיין פחת בלחיין פחת פלדרייש מכתב שיבוא אותו הקצין אליו ויביא עמו שלשים יהודים להושיבם בארצו, שהיו אוהביו ומכיריו מקדם. ויקם וילך אליו, ויעמוד עמו שלש חדשים, ויקבלו אותו בכבוד גדול עם שני בניו יצחק ויהודה. וילך שמה לבית־עולמו. ונפטר על שפת הנהר באָרייץ. הוא הלך לרחוץ במים ובצאתו ישב על אבן ושם ידיו על פניו, ותצא נפשו בטהרה. וישאוהו בניו ויביאוהו אל עיר דיינש, ויקברוהו שם – תנוח נפשו בצרור החיים.

(מכתב־יד פארמא, נדפס ב“אוצר טוב” כרך רביעי עמ' מ“ו – מ”ז).

בימי נוסעי־הצלב

א

המאורעות בשנת ד' אלפים תתנ"ו

ביום כ"ו בכסלו שנת ארבעת אלפים ושמונה מאות וחמשים ושש (כ"ו בנובמבר שנת 1095 למנינם) נאספו בעיר קלירמונט אשר בפרנסיה רבים משרי המדינות וכהני הדת המשיחית, ובראשם האפיפיור אורבאן השני להוָעץ בענין המצב של ארץ־ישראל, שהיתה אז בידי אנשי דת האסלאַם. למקום זה, קלירמונט (קרן־אור), שממנו ירד חושך לעולם הישראלי, קראו בני הדור במרי שיחם בשם “קרן אפלה”.

באספה זו הרצה הכומר פּטר מן אַמיֶן את פרטי המעשים בארץ־ישראל, שהיא נתונה בידי “האויבים”. באים לשם עולי־רגל משיחיים, להשתטח על קבר משיחם ועל קברות קדושיהם ולהתפלל שם, והרי הם נתונים בארץ הקדושה בצרה גדולה, לבזה ולחרפה. כמעט שאין למשיחיים עוד דריסת־רגל בארץ ההיא; כי כל איש הבא שמה נמצא בסכנה.

קובלנות אלה על בעלי דת האסלאַם, איך הם מתיחסים לעולי־רגל מן המשיחיים, היו נשמעות זה כמה שנים בארצות אירופה. ההתרגשות גברה מאד בעמים, והתמרמרותם גדלה משנה לשנה. עכשו, כשנאספו בקלירמונט ושמעו דברים נלהבים ומלהיבים מפיו של הכהן פטר, גמרו בדעתם מתוך התרגשות עצומה, לעלות ולכבוש את ארץ־ישראל מידי אנשי האסלאם. אלהים רוצה בזה! – קראו כלם פה אחד, והסכימו לאסוף חיל גדול ולהחל ב"מלחמת־מצוה זו.

התעוררות דתית היתה לתנועה זו מצד העם, שבטבעו הוא נוטה להתפעלות כזאת. היתה בזה גם הרבה מן הרומנטיקה, מן הגעגועים לחיים חדשים, לחיים חפשיים, שאין בהם מן השעבוד למנהג ולהסכם. שאפו לאיזה מצב חדש, אשר בעצם לא ידעו מה טיבו. זה היה הכח הנפשי המניע בעם. אבל המנהיגים, וביחוד האפיפיור אורבאן השני, עשו את הדבר הזה מתוך חשבון ברור, מתוך נטיה חמרית. המושלים אמרו לכבוש את ארצות המזרח, להרחיב את גבולותיהם; והאפיפיור שאף להגביר את שלטונו על ארצות האסלאם וביחוד על הארץ הקדושה. הדת המשיחית אמרה להלחם בדת האסלאם. אבל לא שאיפה מוסרית היתה כאן, אלא שאיפה חמרית – תאות השלטון.

בעיר קלירמונט הסכימו למלחמת־מצוה זו, והאפיפיור אורבאן שלח כרוז לכל העמים המשיחיים, שכל איש מהם ינדב בגופו או בממונו לצרכי המלחמה. כל מי שישתתף בה, מובטח לו שהוא בן עולם־הבא.

התחילו בדבר בלי הכנה מוקדמת. אפשר כי בדעת המושלים והכהנים היה להכין תחלה את צרכי המלחמה ולהנהיגה בסדר ישר. אבל העם לא היה יכול לחכות ימים רבים. תיכף, לאחר שיצא כרוזו של האפיפיור ולאחר שנשמע, כי מלחמה למשיחיים על המשלמים, נתקבצו בני־אדם בהמון רב לעלות למלחמה – אנשים ונשים. אלה היו חלאת־אדם, אשר הקיאה אותם החברה האנושית. ההתרגשות הדתית שבהם היתה מעטה. שאיפתם היתה בעקר – גנוב וגזול ורצוח ונאוף ולעשות כל תועבה. חלוצי מלחמה זו היו המקולקלים שבמקולקלים, המנוולים שבמנוולים; חיות טורפות בצורת בני־אדם, שיתרון היה להם על החיות האכזריות רק בערמתם ובמזמת לבם. החיה שבהם, שהיתה נכבשת רק למראית־עין, פרצה עכשו בכל תוקף אכזריותה. הותרה הרצועה. מעכשו הכל מותר להם והכל אפשר.

תחלה נקבצו פליטי החברה האנושית בממלכת פרנסיה, ובדרך הליכתם שלחו ידם בבזה. לא הבחינו עדיין בין יהודים וגויים, אלא חמסו וגזלו כרצונם. שרי המדינות, הכהנים וגם העירונים לא עמדו מנגד – אלא מחו בהם בכל תוקף וכבשו לפי שעה את החיה הנוראה הזאת. היהודים מצדם תפשו אומנות אבותיהם בידיהם – שוחד ממון. הם נתנו לחמסנים וגזלנים אלה כופר נפשם וגם צרכי אוכל נפש, כדי שיעלו מעליהם בשלום. באופן כזה עברו הימים בתחלת שנת 1096 בערי פרנסיה בלי שפיכת דמים.

הרבה נשתנה הדבר, כשבאו הגיָסות האלה, גדודי הפראים, לממלכת גרמניה, אל הערים במדינת לוטר (לוטרינגן) ועל נהר ריינוס. שם מצאו קרקע אחרת “מסוגלת” לעבודתם. בגרמניה שלטה מעֵין אנרכיה, כי יד הקיסר לא היתה תקיפה; אלא בכל מדינה ומדינה, הגמוניה והגמוניה, עיר ועיר, שלט איזה שר או הגמון או שררה עירונית. הדבר היה תלוי בדעת השלטון המקומי. הקיסר היינריך הרביעי היה טוב ליהודים ואוהב משפט. אבל בימים ההם היה נמצא באיטליה. ואם לא היה קולו נשמע במדה מרובה, כשהיה בגרמניה – בזמן שהיה באיטליה, על אחת כמה וכמה.

בראשית ימי הקיץ שנת ד' אלפים תתנ"ו באו הגיָסות לגרמניה. תחלה בא גדוד אחד, ובראשו הכומר פטר. זה לא היה מקולקל במוסרו כחבריו. כשבא בימי חג הפסח לעיר טריבוש הביא בידו אגרות מן הקהלות בפרנסיה, אשר יעצו לתת לו ולאנשים אשר בדגלו צידה לדרכם, כדי שימהרו לעלות מעליהם. מובן, כי עשו אנשי קהלת טריבוש על־פי העצה הזאת. ואולם לאחר שיצאו פטר ואנשיו לדרכם באו אחריהם גיסות אחרים. אליהם התלקטו על אדמת גרמניה ריקים ופוחזים, אנשי חמס ודמים, מכל הערים והכפרים. בראש הגיסות האלה עמד אֶמיכו מן ליגינגן – מפורסם בגסותו ובאכזריותו ובשפלותו המוסרית. הוא היה העַז שבעַזים, שואף לגזל ולדם. הם, הגיסות האלה, החריבו את הקהלות במדינת לותּר ועל נהר הריינוס ואִבדו נפשות לאלפים מישראל. הרבה גרם למעשי הרג ואבדון אלה יחוס העירונים בערי גרמניה לנוסעי־הצלב. טרם שפשטו הפראים על הקהלות היו העירונים חיים בשלום עם היהודים – למראית־עין. היהודים בטחו בהם. אבל משבאו נוסעי־הצלב נתנו קצתם תכף את ידם לחמסנים ולשופכי דמים; וקצתם אסתניסים ואנשי־יושר היו – ועמדו מנגד. לא טנפו, חלילה, את ידיהם בשפיכת דמים; אבל בקרירות לבם ראו את המעשים הנוראים האלה ולא מחו. בשלל חלקו גם הם. כי היהודים הפקידו בידיהם את רכושם, כשראו את הפורענות קרובה. לאחר מעשה נשארו פקדונות אלה בידי העירונים “החשובים”. ואפילו כשנתנו אחרי־כן את ההרוגים לקבורה – על־כרחם גמלו עמם חסד זה, שלא תשחת העיר – קברו אותם ערומים. חסים היו על כסף הפּקדונות של היהודים וצרה היתה עינם להלביש את הנהרגים – לאחר שפשטו הרוצחים את החללים.

השלטון המקומי של הערים האלה התרשל גם הוא בשמירת היהודים. רק בעיר שפיירא מחה ההגמון יוחן בכל תוקף ועוז בידי נוסעי־הצלב והעירונים שנשתתפו עמהם – עשה והצליח. הוא היה באמת אדם ישר, חסיד שבאומות־העולם. עלה בידו להציל את הקהלה, לאחר שנהרגו בה י"א נפשות. מעשה זה מלמד זכות על ההגמון יוחן ומלמד חובה על שאר ההגמונים ושליטי הערים. אנו רואים, כי במקום שהיה הרצון להגן על היהודים, היתה גם היכולת. בקצת מקומות אמרו ההגמונים להשתמש בשעת הכושר ולאַנוס את היהודים להמרה. בפתויי־שקר משכו את האֻמללים ברשתם ואחרי־כן הציעו לפניהם – להמיר או ליהרג. בעיר טריבוש היתה כונת ההגמון רצויה, אלא כי תש כחו לעמוד בפני ההמון שקם עליו.

החרבן היה נורא – ביחוד בקהלות וורמיישא, מעגנצא, קלוניא וסביבותיה, (ההרג נמשך בקלוניא וסביבותיה מחג השבועות עד יום ח' בתמוז). ברוב המקומות עמדו היהודים בנסיון ולא המירו. טרגדיות מבהילות, מרגיזות ומרעישות את הנפש עד היסוד, אֵרעו בקהלות האלה. כי בחרו היהודים לשלוח ידם בעצמם מלנפול בידי האויבים עזי־הנפש. כשראו, כי אין להם מנוס ומפלט מן האויב, הרגו זה בזה, איש את אחיו ואת בניו ובנותיו.

כשאנו קוראים את פרטי הטרגדיות האיומות האלה, יש שעולה הרהור על לבנו: כלום לא היה גם במעשי היהודים מן הקנאה הדתית הקיצונית? אבל עלינו לזכור, כי מעשים כאלה אינם נעשים מתוך הבחנה שכלית, מתוך הכרה, אלא מתוך רגש תקיף. ואותו הרגש, אף־על־פי שמקורו הוא בהכרה בלתי בהירה, הוא לפעמים יותר בהיר ויותר מחוּוָר מן ההבחנה השכלית. עלינו לציֵר לעצמנו את מצב הדברים. אפילו בימי שלום היה אפשר ליהודים בימים ההם רק להיות עם שכניהם – זה בצד זה; אבל לחיות עמהם, שיהיו עם אחד בדירה, במאכל ומשתה – ובפרט בהתחתנות – זה היה בגדר הנמנע. היהודים עלו בימים ההם על שכניהם בתרבותם החנוכית והמוסרית. הם היו בני תרבות אצילית, מוקפים גדודי פראים. התרבות היתה שקועה בדת; בה נשתרשה עמוק עמוק. להמיר את דתם – תביעה זו היתה באמת, לבטל את תרבותם הקדומה, לוַתר על כל קניניה ולחזור אל המצב הפראי, שבו היו עומדים לפני חנוכם ההסטורי, לפני אלפים שנה.

זה אי־אפשר היה ליהודים בימי שלום ושלוה. עכשו, בימי חרום, כשקמו עליהם הגיסות של נוסעי־הצלב, לא היתה להם עוד דרך אחרת, כי אם ליהרג. וכדי שלא יהרגו אותם הרוצחים הפראים, כדי שלא יתעללו בנשיהם ובבנותיהם ובבניהם, בררו לנפשות האהובות מיתה יפה. לא רק הרגש הדתי שבה סרב להמרה, אלא גם הרגש התרבותי. ואפשר שזה היה העיקר; אלא שהרגש הדתי אמץ את לבם למעשים האלה.

מיתתן של הנפשות היקרות האלה, מות־גבורים של כל קדושי ישראל בכל המקומות ובכל הזמנים – זה אחד הגורמים העקריים של קיום האומה הישראלית. ברגש דתי זה היה שקוע הרעיון: אם אין אפשרות לאדם לחיות זולת חיי נוול – הרי טוב לו מזה המות. אמיצי לב היו לעשות על־פי הצווי המוסרי הזה. אלמלא כן היו אובדים והיו מאבדים תרבות אצילית מוסרית מן העולם.

אלה שלא עמד לבם בקרבם לֵהרג על קדוש השם, אלא המירו – שהטבילו אותם אויביהם על־כרחם – חזרו אחרי־כּן, כשעברה הסכנה, אל דת ישראל. כשחזר הקיסר הינריך מאיטליה ושמע את המעשים המבהילים כעס מאד על אלה, שהיה בידם למחות ולא מחו. קצתם העניש בעונש חמור. גם הכריז, כי מותר לאנוסים לשוב אל דתם – ולא שמע בקול האפיפיור, אשר מחה בזה. היהודים הפליטים, אשר לא המירו ובדרך נס נצלו, קבלו את אחיהם הנדחים בחבה – כי ידעו, שגם בימי הכפיה הדתית לא זנחו בלבם את דת אבותיהם. בכמה קהלות גזרו בנדוי וחרם, שלא יאמר אדם לאונס: זכור מעשיך הראשונים. ביחוד הטעים רבנו שלמה יצחקי (רש"י) את החוב המוסרי הזה, להתיחס בשלום ואהבה אל אותם האֻמללים, שקצת ימים עמדו מתוך אונס בכפירה דתית – למראית־עין.

פרטי המאורעות האלה לא היו נודעים עד קרוב לימינו. מה שאֵרע בקהלות גרמניה בשנת תתנ"ו מסופר בכלל בקצת פיוטים. יָדעו, כי גזירה קשה היתה אז; נחרבו כמה קהלות וכמה קדושים מסרו עצמם להריגה על קדושת השם. זולת זה ידעו עוד איזה פרטים מפי סופרים גויים, בני הדור ההוא. מובן כי אלה – אפילו המתוקנים שבהם – ספרו מה שראו הם ומה שהיה אפשר להם לראות.

ואולם המעשים נרשמו בספר בכל פרטיהם המבהילים. אחד מבני הדור ההוא, ר' שלמה ב"ר שמעון, לקט ואסף את כל פרטי הטרגדיות ורשמם זכרון לדור אחרון. כנראה, היה בדעתו להשתמש בחומר זה ולעשותו הרצאה הסטורית שלמה. אבל לא הגיע לידי כך. החומר נתקים רק במין מצב היולי, נעדר הסדר והצורה. בעל כשרון מרובה היה האדם הזה. הוא עשה את המאורעות מחרוזת של טרגדיות – כל אחת בולטת בנפשות העושות בה. עבודתו היתה עבודה הסטורית דיוקית. הוא רשם את כל הפרטים בנאמנות מרובה, בלי הפלגה והפרזה. את הגבורים והגבורות בטרגדיות האלה הוא קורא בשמותם ומסמן אותם בסמנים מובהקים. בכשרונו הוא מעביר לפנינו את המראות המבהילים על אמתותם – כמעט כאילו היו הדברים נעשים לנגד עינינו. בכל מאורע ומאורע אנו שואלים תמיד את עצמנו, בשעה שנקרא בדבריו: אם ואיך היה אפשר למחבר זה לדעתו בכל פרטיו. ואחרי הבחינה בדבריו אנו מוצאים, שבאמת כן היה. הוא גבה עדות מפי המעטים שנשארו בחיים, אשר חיו מן המכות ומן הפצעים, שהוכו ונפצעו; או שנצולו בדרך נס; או שהמירו למראית־עין, כדי להציל את נפשם, כי לא עמדו בנסיון. בקצת פרטים גבה עדות מפי השכנים הגויים, שהיו עדי ראיה בדבר. בכל־אופן אין להטיל ספק באמתות ספורו. עד כמה הוא זהיר בדבריו – אנו רואים מזה, כי לפעמים, כשהוא מסופק באיזה פרט (הגדת־עדות עליו היתה מתחלפת מפה לפה), הוא רושם: קצתם ספרו כן, וקצתם ספרו הדבר באופן אחר.

ר' שלמה ב"ר שמעון לא השלים את עבודתו; חסרה היתה הסדור הספרותי. במקומות מרובים אנו מכירים, כי רשם את הדברים, כדי שיהיה חומר בידו בשעת סדורם ולא הקפיד על לשונו. קצת דברים הם על דרך השפה הגרמנית שהיתה לו שפת־אם; קצתם הם על דרך הלשון הפרנסית, שגם היא היתה, כפי הנראה, שגורה בפיהם בימים ההם. בכל־אופן אין הדברים נתנים לקריאה ולהבנה בלי טורח מרובה.

המאורעות בשפיירא ובוורמיישא מסופרים ברשימה זו רק בדרך כלל. בפרטות אנו מוצאים בה ספורי המאורעות במעגנצא ובקלוניא וסביבותיה.

זולת רשימה זו נתקימה עוד אחרת של ר' אליעזר ב"ר נתן בעיקרה אינה אלא קיצור של רשימת ר' שלמה ב"ר שמעון. בכמה מקומות אנו מוצאים העתק מלה במלה. הרשימה הזאת היא לקויה מאד, וקשה להוציא ממנה איזה דבר ברור.

זולתה יש עוד רשימה שלישית של אדם בלתי נודע לנו בשמו. הוא היה, כפי הנראה, ממעגנצא, והשתמש גם הוא ברשימת ר' שלמה ב"ר שמעון; אלא שהוסיף עליה קצת פרטים.

משלש הרשימות האלה, שאותן ידע ר' יוסף הכהן והביא קצת הפרטים בקצור בספרו “עמק הבכא”, נתפרסמה בדור הקודם זו של ר' אליעזר ב"ר נתן על ידי הדרשן ר' אהרן יֶלינק. רק אותה ידע ההיסטוריקן גרטץ והשתמש בה. מובן, כי ההרצאה ההסטורית שנוסדה עליה היא קטועה.

לפני שלשים שנה פרסמו את כל שלש הרשימות ביחד

(Hebräische Berichte über die Judenverfolgungen wärend der Kreuzzüge, herasgegeben von A. Neubauer und M. Stern, Berlin 1892).

הרשימה הראשונה, זו של שלה ב"ר שמעון, העקרית, נתקימה רק בכתב־יד אחד בבית־המדרש בלונדון. כתב־יד זה היה לקוי. זולת זה שלטה בו, כנראה, יד המעתיק, אשר לפעמים לא הבין את הדברים וקלקל אותם. אותה עשיתי כאן יסוד ההרצאה ההסטורית. ורק בקצת מקומות, שאי־אפשר היה לעמוד על מובן הדברים, תקנתי על־פי ההעתק ברשימה ב' וג‘. גם הכנסתי אל ההרצאה זו את אותם הענינים החסרים ברשימה א’ ואותם סמנתי בסמן כוכב בתחלת הדברים ובסופם.

כדי שיהיו הספורים מחוורים, סדרתי אותם על־פי סדר זמן המאורעות. כי ראיתי מתוך דברי המחבר, כי בשעה שרשם את פרטי המעשים לא הקפיד תמיד על הסדר, אלא רשם כל פרט ופרט לפי מה ששמע וידע בו. בסגנונו לא שניתי הרבה, כי דוקא אותו הסגנון הפשוט, שאין בו כלום מן המליצה, תופש את הלב בפשטותו ובטבעיותו. רק במקומות שראיתי בהם קלקול הלשון (אפשר שכך רשם לו המחבר במהירות או שהמעתיקים טעו וקלקלו) תקנתי את הדברים. לפעמים הוספתי איזו מלה וסמנתי הוספה זו בהקף מרובע. – ספורי המאורעות בשנת תתנ"ו נמסרים עכשו בפעם הראשונה בהרצאה ספרותית.

ר' שלמה ב"ר שמעון היה רגיל לסיֵם כל ספור מאורה בתפלה לאלהים, כי יִקוֹם את דם עבדיו השפוך. אחרי נוסח תפלתו היה חורז פסוקי המקרא המדברים ביעוד זה. את הדברים האלה, המקלקלים את ההרצאה הספרותית, (וכן עוד קצת דברים שאינם שיָכים למאורעות השמד), החסרתי. זולת זה מחקתי כל הדברים החריפים, שהוציא המחבר מפיו כלפי ישו המשיח – גם מה שהוא מספר על הקדושים, שלפני מסירת נפשם היו מחרפים ומגדפים את המשיח. זה מובן כמעט מעצמו, ותמהים היינו אלמלא עשו כן. איני מן המעריצים ומקדשים את אותו “הנביא” בישראל, אשר לשמו ולכבודו עשו את המעשים האלה – אבל חס הייתי על הציורים, שבכל מרירותם ועקיצתם הם נהדרים כל־כך, ראויים להיות קבועים בשירה העברית זכרון לדור אחרון. הדברים החריפים שיצאו מפי הנפשות הטהורות, טרם שמתו בקדושה וטהרה, פוגמים בציורים האלה. רק מטעם זה החסרתי אותם.

מתוך המקורות והרשומות:

א

ויהי בארבעת אלפים ושמונה מאות וחמשים ושש שנה, שנת אלף ועשרים ושמונה לגלותנו¹⁶, באחת עשרה שנה למחזור רנ“ו, אשר אז קוינו לישועה ולנחמה כנבואת ירמיה הנביא: “רנ”ו ליעקב שמחה וצהלו בראש הגוים” (ירמיה ל"א, ז') – ונהפך הוא ליגון ואנחה בכי וצוָחה, ומצאוהו רעות רבות האמורות בכל התוכחות כתוב ולא כתוב עבר על נפשנו.

אשר קמו תחלה עזי פנים עם לועז, הגוי המר והנמהר, צרפתים ואשכנזים, ויתנו לבם ללכת אל עיר הקדש אשר חללוּה פריצי עמים – לבקש שמה קבר משיחם ולגרש משם הישמעאלים יושבי הארץ ולכבוש את הארץ לידם. ושמו אותותם אותות, וישימו סימן פסיל על בגדיהם שתי וערב, כל איש ואשה אשר נשא לבם ללכת בתעות¹⁷ הדרך אל קבר משיחם עד כי רבו מארבה על פני האדמה אנשים ונשים וטף. ועליהם נאמר (משלי ל, כ"ז): “מלך אין לארבה”¹⁸

ויהי כעברם דרך העיָרות אשר שם יהודים, אמרו אחד לחברו: הנה אנחנו הולכים בדרך רחוקה לבקש בית התרפות ולנקום נקמתנו מן הישמעאלים, והנה היהודים היושבים בינינו, אשר אבותיהם הרגוהו חנם – ננקמה מהם תחלה ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל, או יהיו כמונו ויודו בישו המשיח.

ויהי בשמוע הקהלות את דבריהם תפשו בידם אומנות אבותינו: תשובה תפלה וצדקה. ואז רפו ידי עם קדשו ונמס לבם ותּש כחם, ונטמנו חדר בחדר מפני חרב המתהפכת ועִנו נפשם בצום וצמו שלשה ימים רצופים לילה ויום – מלבד שהתענו יום ויום עד צפד עורם על עצמם, יבש היה כעץ. וצעקו והשמיעו צעקה גדולה ומרה, ולא ענם אביהם וסתם תפלתם ויסך בענן לו מעבור תפלתם. וימאס באהל [יוסף] ויסירם מעל פניו – כי היתה גזירה מלפניו מ“ביום פקדו” (שמות ל“ב, ל”ד). וזה הדור הוא נבחר לפניו להיות לו למנה, כי היה בהם כח וגבורה לעמוד בהיכלו ולעשות דברו ולקדש שמו הגדול בעולמו ועליהם אומר דוד: “ברכו יי מלאכיו גבורי כח עושי דברו” (תהלים ק"ג, כ').

ב

ואותה שנה אירע הפסח בחמישי בשבת וחדש אייר יום שישי ושבת. ובשמונה באייר ביום השבת קמו האויבים (התועים והעירונים) על קהל שפיירא (Speyer), ויהרגו בהם אחת עשרה נפשות קדושות, אשר קדשו בוראם תחלה ביום שבת קדש ולא אבו להצחן בצחנתם¹⁹. ושם היתה אשה חשובה וחסידה ושחטה עצמה על קדוש השם, והיא היתה ראשונה לשוחטים ונשחטים אשר בכל הקהלות.

ויהי כשמוע ההגמון יוחן ויבוא בחיל גדול ויעזור לקהל בכל לב והכניסם בחדרים ויצילם מידם. ויקח מקצת העירונים ויקצץ את ידיהם, כי חסיד היה באומות – ועשה המקום גלגול של זכות ויציל על ידו. ועמד שם בפרץ ר' משה הפרנס ב"ר יקותיאל ונתן נפשו עליהם, ועל ידו שבו כל הנאנסים שנשארו הנה והנה במלכות הינריך. ועל־ידי המלך הבריח יוחן ההגמון שארית הקהל שבשפיירא אל הערים הבצורות שלו. ויפן יי עליהם, למען שמו הגדול, והחביאם ההגמון עד שעברו אויבי השם. ויהיו שם בצום ובכי ובמספד, וקצו בחייהם – כי בכל יום ויום נקבצו עליהם התועים ואֶמיכו ועם הארץ לתפשם ולהשמיד אותם. על ידי ר' משה הפרנס הצילם ההגמון יוחן, כי יי מלא לבו להחיותם בלא שוחד – כי מאת יי היתה, לתת לנו שם שארית ופליטה על ידו.

ג

ויהי כאשר באה השמועה הרעה לוורמיישא (Worms), שנהרגו מקצת הקהל שבשפיירא, ויצעקו אל יי ויבכו בכי גדול ומר; כי ראו כי נגזרה גזירה מן השמים ואין מקום לנוס לא לפנים ולא לאחור. ויתחלקו הקהל לשתי כתות: מקצתם ברחו אל ההגמון בטירותיו ומקצתם נשארו בבתיהם, כי העירונים הבטיחום על דברי שוא ותרמית – כי קנים רצוצים הם להרע ולא להטיב, כי ידם היתה עם התועים להכרית לנו שם ופליטה, ואמרו לנו תנחומי הבל ושוא: אל תיראו מהם, כי כל איש אשר יהרוג אחד מכם – והיתה נפשו תחת נפשכם. ולא נתנו להם מקום לברוח אנה ואנה, כי כל ממונם הפקידו הקהל בידם – על כן מסרו אותם [לידי האויבים].

ויהי ביום כ"ג באייר²⁰ ביום ראשון, הערימו סוד עליהם. ויקחו פגר מובס שלהם, שהיה נקבר קודם לכן שלשים יום, וישאו אותו בתוך העיר ויאמרו: ראו מה עשו היהודים בעמיתנו – לקחו גוי אחד ושלקוהו במים ושפכו המים בבורות שלנו כדי להמיתנו. ויהי כאשר שמעו התועים והעירונים – ויצעקו. ויאספו כל חוגר ושולף [חרב] מגדולם ועד קטנם, ואמרו לנו תנחומי הבל ושוא: אל תיראו מהם, כי כל איש אשר יהרוג הרגוהו אבותיהם, עתה אל ימלט מהם שריד ופליט – אפילו עולל ויונק שבעריסה.

ויקומו זאבי ערבות על אותם שהיו בבתיהם, וישדדום – אנשים ונשים וטף, נער וזקן. ויפילו המדרגות ויהרסו הבתים וישללו שלל ויבוזו בז. ויקחו את התורה וירמסוה בטיט, ויקרעוה וישרפוה.

ויכו אותם הנשארים בבתיהם, בחורים נאים ובתולות נאות ונעימות וזקנים – כולם פשטו צווארם. וגם משוחררים, עבדים ושפחות, נהרגו עמהם על קדוש השם הנורא והנשגב. עליו ועל תורתו נהרגו כשוָרים ונמשכו בשוָקים וברחובות ונמשכו כצאן לטבחה, ושכבו ערומים. כי הפשיטו אותם [האויבים] והניחום ערומים.

ויהי כאשר ראו הנשארים את אחיהם ערומים ובנות ישראל הצנועות ערומות – אז שמעו להם באונס גדול [והמירו]; כי אמרו להם התועים שלא ישאירו מהם שריד ופליט. ויש מהם שאמרו: נעשה רצונם לפי שעה ונלך ונקבור את אחינו ונציל את בנינו מידם. כי תפשו [האויבים את] הילדים אשר נשארו מתי מעט, לאמר: יהיו אלו מקויָמים בטעותם. אך הם, [האנוסים], לא סרו מאחרי בוראם, ולא נטה לבם אחרי הצלוב – ודבקו באלהי מרום.

גם שארית הקהל אשר נשארו בחדרי ההגמון שגרו בגדים להלביש את ההרוגים, על־ידי אותם שנצלו, כי היו שם גומלי חסדים וגם ראשי קהל – ורוב הקהל נצלו פעם ראשונה. ושלחו לאנוסים דברי נחומים: אל תיראו ואל תשימו על לב את אשר עשיתם, שאם יצילנו הקב"ה מכף אויבינו אז נהיה עמכם למות ולחיים – אך לא תסורו מאחרי יי.

ויהי בראש־חדש סיון²¹ ויאמרו התועים והעירונים: הנה אלו אשר נשארו בחצר ההגמון ובחדריו – גם בהם נעשה נקמה. ויתקבצו מכל הכפרים אשר סביבותיהם, והתועים והעירונים עמהם, ויצורו עליהם וילחמו עמם. ויהי שם מלחמה גדולה עד מאד – אלו כנגד אלו – עד אשר תפשו [האויבים] החדרים אשר היו שם בני ברית קודש. ויהי כראותם המלחמה פנים ואחור, אז הצדיקו עליהם את הדין. ובטחו ביוצרם וזבחו זבחי צדק. ויקחו את בניהם וישחטו אותם על יחוד השם הנכבד והנורא בלב שלם. שם נהרגו חשובי הקהל.

ויהי שם בחור אחד, ושמו ר' משולם ב"ר יצחק, ויקרא בקול גדול לכל העומדים שם ולמרת צפורה תמתו: שמעו אלי גדולים וקטנים! בן זה נתן לי אלהים וילדה אותו צפורה אשתי לעת זקנה, ושמו יצחק, עתה אעלהו [לעולה], כאשר עשה אברהם אבינו את יצחק בנו.

ותען לו צפורה: אדוני, אדוני! המתן מעט, עדיין אַל תשלח ידך אל הנער, אשר גדלתי ורביתי והולדתי לעת זקנתי – שחוט אותי תחלה, ואל אראה במות הילד.

ויען ויאמר: לא אעכב אפילו רגע. מי שנתנו לנו הוא יקחהו לחלקו ויושיבו בחיקו של אברהם אבינו.

ויעקוד את יצחק בנו, ויקח בידו את המאכלת לשחוט בנו. וברך ברכת שחיטה, ויען הנער: אמן. וישחט את הנער.

ויקח אשתו הצורחת, ויצאו יחד שניהם מן החדר – ויהרגום התועים.

ויהי שם בחור אחד, ושמו יצחק בן דניאל, וישאלוהו לאמר: רוצה אתה להמיר אלהותך בעצב נבזה? ויאמר: חלילה לכפור בו. אבטח בו עד אשר אשלים לו את נפשי.

ויתנו חבל בצוָארו וימשכו אותו בכל העיר בטיט־חוצות עד בית תרפותם. עדיין היתה צרורה הנפש בחלדו. ויאמר לו: עדיין תוכל להנצל; רוצה אתה להמיר? וירמוז להם באצבעו, כי לא היה יכול להוציא דבר מפיו, כי כבר נחנק, לאמר: חתכו את ראשי. ויכרתו את צוָארו.

עוד היה שם בחור אחד, ושמו ר' שלמה הכהן בן מורנו יצחק הכהן, ויבקשו ממנו לטנפו במים סרוחים שלהם. ויאמרו לו: ראה, כבר נהרגו כולם ושוכבים ערומים. ויען להם הבחור בחכמתו: אמלא כל חפצכם, אך הוליכוני עמכם אל ההגמון. ויקחו אותו ויוליכוהו אל חדר ההגמון, ובן־אחיו של ההגמון היה שם עמהם. והתחילו לקרותו²² בשם הצלוב, ויניחוהו בחדר ההגמון. ויוציא הבחור את סכינו ויחרוק בשניו על השר, קרובו של ההגמון, כאשר עושה והוגה האריה על טרפו, ויתנפל עליו ויתקע את הסכין בבטנו – ויפול וימת. ויפן משם ויתקע עוד [את הסכין] בשנים – עד שנשבר הסכין בידו. וינוסו כולם הנה והנה. ויהי כאשר ראו, כי נשבר הסכין – ויתנפלו עליו ויהרגוהו. שם נהרג הבחור שקדש השם, ועשה מה שלא עשו שאר הקהל – שהרג שלשה ערלים בסכינו.

והשאר מסרו נפשם והתענו בכל יום. והיו בוכים איש על בני־ביתו ואיש על רעהו, עד אשר תש כחם. כי לא יכלו להלחם באויבים; אבל אמרו: גזירת מלך היא, נפלה נא ביד יי ונבוא ונראה באור גדול.

כולם נפלו על יחוד השם.

אשה חשובה היתה שם, ושמה מרת מינא, טמונה בבית אחד תחת הקרקע מחוץ לעיר. ויתקבצו עליה כל אנשי העיר ויאמרו אליה: הנה נא אשת חיל את – דעי וראי כי כבר אין אלהים חפץ להצילכם, כי שוכבים ערומים בראש כל חוצות, ואין מקבר. טנפי עצמך. – ויפלו לפניה ארצה, שלא רצו להרגה, כי שמה הולך עד למרחוק, כי אצלה היו מצויים כל גדולי עירה ושרי הארץ.

ותען ותאמר: חלילה לי לכפור באלהי מרום! עליו ועל תורתו הקדושה תהרגוני, ואל תאחרו יותר.

נהרגה המהוללת בשערים.

כולם נהרגו וקידשו את השם בלב שלם ובנפש חפצה, ושחטו זה את זה כולם כאחד – בחורים ובתולות זקנים וזקנות. וכן העוללים שחטו את עצמם על קדוש השם.

אלה אשר נקבו בשמות עשו כן; והשארית שלא נקבו בשמות – על אחת כמה וכמה.

וכשמונה מאות היה מספר ההרוגים אשר נהרגו בשני הימים האלה.

ד

ויהי כאשר שמעו אנשי קודש חסידי עליון, קהלה הקדושה אשר במעגנצא(Mainz) מגן וצנה²³ לכל הקהלות, אשר שמם הולך בכל המדינות, אשר נהרגו קצת הקהל שבשפיירא וקהל וורמיישא בפעם שנית²⁴
ונגעה חרב עדיהם – אז רפתה ידם ונמס לבם, ויהי לימים ויצעקו אל ה' בכל לבם ויאמרו: ה' אלהי ישראל, האתה עושה את שארית ישראל כלה? ואיה כל נפלאותיך הנוראות אשר ספרו לנו אבותינו לאמר: הלא ממצרים ומבבל העליתנו? וכמה פעמים הצלתנו, ואיך עתה עזבתנו ונטשתנו ה' לתת אותנו ביד אדום הרשעה להשמידנו? אל תרחק ממנו, כי צרה קרובה ואין עוזר לנו. ויתקבצו יחד נשיאי ישראל לתת להם עצה טובה, אם יוכלו להנצל. ויאמרו זה לזה: נבחרה לנו מזקנינו, ונדעה מה נעשה – כי בלעתנו הרעה הגדולה הזאת. ובאו בעצה אחת לתת פדיון נפשם, לפזר ממונם ולהשחיד השרים והסגנים וההגמונים והפחות. ויקומו ראשי העדה החשובים בעיני ההגמון ויבואו אל ההגמון ואל שריו ועבדיו לדבר עמם, ויאמרו להם: מה נעשה לשמועה אשר שמענו על אחינו אשר בשפיירא ובוורמיישא שנהרגו? ויאמר אליהם: שמעו לעצתנו, והביאו כל הממון שלכם אל בית אוצרותינו – ואתם, נשיכם ובניכם ובנותיכם וכל אשר לכם, תכנסו בחדר ההגמון עד שיעברו אלו הגיָסות, ואז תוכלו להנצל מיד התועים. והם עשו ונתנו עצה זו, כדי לאספנו ולמסרנו בידם ולאחוז אותנו כדגים הנאחזים במצודה רעה, ויקחו הממון שלנו, כאשר עשו לבסוף – סופו מוכיח על תחלתו.

וגם ההגמון קבץ את שריו ועבדיו, שרים גדולים חורי הארץ, כדי לעזרנו – כי בתחלה היה רצונו להצילנו בכל כחו, ונתַנוּ לו שוחד גדול על זה ולשריו ולעבדיו, על אשר אמרו להצילנו; ולבסוף, כל הששוחד וכל הפיוס לא הועיל להגן עלינו ביום עברה בפני הפורענות. בעת ההיא קם דוכס גוטברהט²⁵ שמו – ישתחקו עצמותיו – ברוחו הקשה, כי התעתו רוח זנונים לילך עם ההולכים לתרפותם ונשבע להרע שלא יצא לדרכו אם לא ינקום דם התלוי בדמם של ישראל ולא ישאיר שריד ופליט ממי ששם יהודי עליו. וימלא אפו בנו. אמנם הוקם גודר פרץ, מופת הדור, ירא אלהים, עקוד במזבח הפנימי, רבי קלונימוס הפרנס מעדת מעגניצא שהקדים ושלח שליח למלך הינריך במלכות פולא²⁶ (כי נתעכב שם ט' שנים) והגיד לו כל הקורות. וחרה אף המלך וישלח ספרים בכל מדינות מלכותו לשרים ולהגמונים ולפחות ולדוכס גוטברהט דברי שלום על היהודים לשמור אותם, ולבלתי נגוע בהם איש להרע להם בגופם ולהיות עזר להם ומנוס. ונשבע הדוכס הרשע, שמעולם לא עלה על דעתו לעשות להם שום רעה. ועל כל זאת שחדוהו בקולוניא ה' מאות זקוקים כסף²⁷ וכמו כן במגנצא שחדוהו, והבטיחם במשענת לעשות להם שלום. ועושה השלום סר מעלימו והעלים עיניו מעמו והגידם על ידי חרב. וכל נביא וחוזה וכל חכם לב ונבון דעת לא יכול לעמוד על העקר: היאך כבדה הטאת עדת מי מנה, וחבלו נפשות קהלות הקדושות, כאילו היו שופכים דמי זולתם. וַדאי הנה הוא שופט צדק ולנו הדבה.

ואז רבו הימים הזדונים ויתפאו על עם יי אשר לא כן, ויאמרו: אתם בני אותם שהרגו את יראתנו ותלוהו על עץ, וגם הוא אמר עוד: יהיה יום שיבואו בני וינקמו דמי – ואנו בניו ועלינו לנקום נקמתו מכם, כי אתם המורדים והפושעים בו ומעולם לא נתקררה דעת אלהיכם עליכם, כאשר אמר להטיב לכם, כי אתם הרעותם לפניו. ועל זאת שכח אתכם ולא חפץ עוד בכם כי קשי־עורף הייתם וחלק עצמו מכם והאיר עלינו ולקח אותנו לחלקו. וכשמענו חרד לבנו ויתר ממקומו והחשינו דומיה וישבנו במחשכים כמתי עולם, עד ישקיף וירא יי משמים.

ויבוא גם השטן הפפיוס של רומי הרשעה ויעבר קול בכל הגוים אשר האמינו בישו המשיח, הם בני שעיר²⁸, שיתקבצו יחד ויעלו לירושלים ויכבשו העיר לידם. דרך סלולה לתועים. וילכו לקבר משיחם אשר קבלוהו לאלוה עליהם. ויבוא השטן ויתערב בין האומות, ויאספו כולם כאיש אחד יחד לקיים הצווי. ויבואו כחול אשר על שפת הים, וקולם המון סופה וסערה. ויהי כנאספו מרי דלי²⁹ ויתיעצו עצות רעות על עם יי, ויאמרו: למה זה הם טרודים להלחם עם ישמעאלים סביבי ירושלים? הלא ביניהם עם שאינם חוששין ליראותם, ואף כי אבותם תלו את אלוהיהם – למה נחיה אותם, ולמה יהיה חניָתם בינינו? נתחיל בראשם סייפנו, ואחר כך נלך בדרך תעותנו. ויפג לבם של עם אלהינו ולא קמה בם רוח כי באו פגעים רעים [עלי]הם³⁰, ולקו כמה פעמים. ויבואו ויפילו תחן פני יי ויצומו וימעטו דמם וחלבם, וימס לבב ישראל בקרבו. ויעש יי כאשר דבר, כי חטאנו לו, ויטש משכן שילה מקדש מעט אשר שכן בעמו בין הגוים, ויחר אפו והריק אחריהם חרב, עד נותרו כתורן בראש ההר וכנס על הגבעה, ויתן לשבי עוזו וירמסהו ברגלים. ראה יי והביטה, למי עוללת כה? הלא ישראל עם בזוי ושסוי חבל גורלך – למה הרימות מגן צריו, ולמה גברו חיל? שמעו, כי נאנחה אני, וכל שומעי תצלנה שתי אזניו: איכה נשבר מטה עוז, מקל תפארה, עדת קדושה המסולאים בפז קהלת מעגנצא, אשר היתה סבה מעם יי למען נסות בם את יראיו לסבול עול יראתו הטהורה.

ויהי היום ותבוא גויה אחת ותביא עמה אווזה אשר היתה מגדלת משהיתה אפרוח. והאווזה הולכת בכל מקום שהגויה הולכת. והיתה צווחת ואומרת לכל עובר ושב: ראו שזו האווזה מבינה בעצמה מה שאמרתי לילך לתעות ורוצה גם היא לילך עמי.

אז נתקבצו התועים והעירונים ועמי הארץ עלינו ויאמרו אלינו: איה ההבטחה שלכם? איך תוכלו להנצל? עתה תראו כי אלו האותות עשה להם הצלוב לעיניהם, כדי לעשות נקמה באויביהם. ויבואו כולם בחרבות להשמידנו. ויבואו קצת מן העירונים החשובים ויעמדו כנגדם ולא הניחום להזיק לנו. ובאותה השעה עמדו התועים בלב אחד כנגד העירונים והכום אלו כנגד אחד עד שהרגו אחד מן התועים ויאמרו: כל אלה עשו היהודים. וכמעט נאספו כולם עליהם וידברו אתם קשות להתגולל ולהתנפל עליהם. וכאשר ראו אנשי קדש כל אלו הדברים וימס לבבם. וכשמעו את דבריהם ויאמרו הגדולים והקטנים: מי יתן מותנו ביד יי – לפי שהוא מלך רחמן יחיד בעולמו. ויניחו בתיהם שוממים. ולבית־הכנסת לא באו, כי אם ביום השבת סמוך לראש־חדש סיון, והוא שבת האחרון סמוך לגזרתנו, שנכנסו שם מתי מעט להתפלל.

ור' יהודה ב"ר יצחק נכנס לשם להתפלל באותו מנין ובכו בכיה גדולה עד יציאת הנפש, כי ראו, כי גזרת מלך מלכי המלכים היתה ומי יפר. ויהי שם תלמיד וָתיק, ר' ברוך ב"ר יצחק, ויאמר אלינו: דעו באמת וביושר כי כי נגזרה גזירה עלינו מן השמים ואין אנו יכולין להנצל, כי הלילה שמענו אני וחתני יהודה הנפשות שהיו מתפללין הלילה בבית הכנסת בקול גדול כמו בכי. וכששמענו הקול הינו סבורים, שמא באו מחצר ההגמון קצת הקהל להתפלל בבית הכנסת בחצי הלילה. ומתוך צרה ומתוך מרירות הלב רצנו אל פתח בית הכנסת לראות מי היו המתפללים, והיתה הדלת סגורה. הקול שמענו ובכיה גדולה, אבל לא הביננו כלום מה שמדברים. ושבנו מפוחזים אל ביתנו, כי הבית היה סמוך לבית־הכנסת. ויהי כאשר שמענו אלו הדברים ונפלנו על פנינו ואמרנו: אתה יי אלהים, האתה עושה את שארית ישראל כלה? וילכו ויגידו קורותם לאחיהם שבחצר הפחה ובחדרי ההגמון. וידעו כי היתה גזירה מאת יי. ויבכו הם בכיה גדולה והצדיקו עליהם את הדין, ואמרו: צדיק אתה יי וישר משפטיך.

ויהי בראש חדש סיון ויבא אֶמיכו הפחה צורר כל היהודים – ישתחקו עצמותיו ברחים של ברזל – בחיל כבד מחוץ לעיר עם התועים. ועם הארץ באהלים והיו שערי העיר סגורים לפניו, כי גם הוא אמר: רצוני ללכת לתעות. ונעשה ראש הגיָסות. ובדא מלבו, כי בא אליו שליח התלוי ויתן אות בבשרו להודיעו, כי כשיבוא לאיטליא של יון³¹ יבוא אליו בעצמו ויכתירנו בנזר מלכות וינצח אויביו. והוא היה ראש לכל צוררינו – על זקן ועל בתולה לא חמל, ועל עולל ויונק וחולה לא חסה עינו. וישם את שם יי כעפר לדוש: בחוריהם הרג בחרב, והריותיהם בקע. ויחנו מחוץ לעיר שני ימים.

ובעת ההיא שבא הרשע למעגנצא ללכת לירושלים ויבואו זקני העם אל ההגמון שלהם רוטהרט וישחדוהו בשלש מאות זקוקים כסף. ודעתו היה ללכת אל הכפרים שהיו תחת ידי ההגמונים, ובאו הקהל ושחדו אותו ובקשו אותו, עד שעמד אצלם במעגנצא. והכניס כל הקהל בחדר הפנימי שלו, ואמר: נרציתי לעזור לכם. וגם הפחה אמר: גם אני רוצה לעכב עמי כאן עליכם לעזרה – ועליכם ליתן כל מחסורנו, עד שיעברו המסומנים³². ואמרו הקהל לעשות כן. ונתרצו שניהם, ההגמון והפחה, ואמרו: נמות עמכם או נחיה אתכם. ואז אמרו הקהל: עתה, מאחר שנתרצו אלו הקרובים אצלנו ומכירנו להושיעינו, נשגר גם לאימכו הרשע ממוננו וכתבינו בידו, כדי שיכבדוהו הקהלות בדרך – אולי יעשה יי בחסדו הגדול וישוב מעלינו. כי לכן פזרנו את ממוננו לתת להגמון ולשריו ולעבדיו ולעירונים כארבע מאות זקוקים כסף. ונתנו לאימכו הרשע כסף ז' ליטרא של זהב כדי לעזרנו, ולא הועיל לנו מאומה ולא ניתן לנו עד עתה ארוכה למכתנו. שאפילו כסדום ועמורה לא היינו, כי להם נתבקשו עד עשרה כדי להצילם – ולנו לא נתבקש לא עשרים ולא עשרה.

והיה ביום שלשה בסיון, אשר היה יום קדוש ופרישה לישראל במתן תורה³³, באותו יום שאמר משה רבנו ע"ה: “היו נכונים לשלשת ימים”, אותו היום הופרשו קהל מעגנצא חסידי עליון בקדושה ובטהרה והוקדשו לעלות אך האלהים כולם יחד – כי היו נעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, כי כולם בחצר ההגמון. ויחר אף יי בעמו, וקיים עצת התועים ועלה בידם. וכל הון לא הועיל, ולא צום ועינוי וצעקה וצדקה, ולא נמצא עומד בפרץ – לא מורה ולא נשיא ואפילו תורה הקדושה לא הגינה על לומדיה. ויצא מבת ציון כל הדרה, היא מעגנצא, שבת קול אדירי הצאן וקול גבורים משיבי מלחמה, מצדיקי רבים, עיר תהלה קרית משושי, אשר כמה מאות פזרה לאביונים, ואין לכתוב בעט ברזל בגליון ספר רוב מעשים אשר היה בה מימות עולם – במקום אחד תורה וגדולה ועושר וכבוד וחכמה וענוה ומעשים טובים, לעשות גדר על גדר, סיג לדבריהם – ועתה נבלעה חכמתם ונהיו כליָה, כבני ירושלים בחורבנם.

ויהי בחצי היום ויבא אֶימכו הרשע צורר היהודים הוא וכל חילו אל השער. ויפתחו לו העירונים השער, ויאמרו אויבי יי איש אל רעהו: ראו, כי פתחו לנו השער – עתה נקום דמי התלוי. וכאשר ראו בני ברית קדש שהיו שם, הקדושים ירַאי עליון, המון הרב חיל גדול כחול אשר על שפת הים – ודבקו בבוראם. ואז לבשו שריונים וחגרו כלי מלחמתם מגדולים ועד קטנים, ור' קלונימוס ב"ר משולם הפרנס בראש. ומרוב צרות ותעניות שעשו לא היה בהם כח לעמוד כנגד האויבים ואז באו כתות ובולשת שוטפות כנהר, עד נמלאה מעגנצא פה לפה. והאויב אימכו העביר קול באזני הקהל להעביר ולהבריח את האויבים מן העיר. ומהומת יי רבה בעיר. ואיש ישראל חלצו איש כלי־זינו בחצר הפנימי של ההגמון, ויקרבו כולם אל השער להלחם עם התועים ועם העירונים, וילחמו אלו כנגד אלו אל תוך השער. וגרמו העוונות ונצחום האויבים ולכדו את השער. ותכבד יד יי על עמו, ויאספו כל הגויים על היהודים שבחצר להכרית מהם שם. ורפו ידי עמנו כראותם יד אדומי הרשעה תקפה עליהם. וגם אנשי ההגמון אשר הבטיחום לעזרה הם נסו תחלה, כדי להסגירם ביד האויבים כי קנים רצוצים המה להם. וגם ההגמון עצמו ברח מן התועבה³⁴ שלו, כי אמרו להרוג גם אותו בעבור כי דבר טוב על ישראל. והאויבים נכנסו בתוך החצר בג' בסיון ביום ג' בשבוע, יום חושך ואפלה, יום ענן וערפל, יגאלוהו חשך וצלמות, אל ידרשהו אלוה ממעל ואל תופיע עליו נהרה. אהה ליום אשר ראינו צרת נפשנו! הכוכבים, למה לא חשכתם את אורכם? הלא ישראל שנמשלו ככוכבים וי"ב מזלות במספר שבטי בני יעקב – ואיך לא תתאפקו אור שלכם מלהגיה לאויבים שחשבו למחות שם ישראל?

כשראו בני ברית קדש, כי נגזרה הגזירה ונצחום האויבים, ונכנסו בחצר ויצעקו כולם יחד – זקנים וילדים בחורים ובתולות, עבדים ושפחות – לאביהם שבשמים, ובכו עליהם ועל חייהם, והצדיקו עליהם דין שמים, ואמרו זה לזה: נתחזק ונסבול עול היראה הקדושה, כי לפי שעה יהרגו אותנו האויבים וקלה שבארבע מיתות – בחרב³⁵, ונהיה חיים וקיָמים נפשותינו בגן עדן, באספקלריא המאירה הגדולה לעולמי עד. ויאמר בלב שלם ובנפש חפצה: סוף דבר, אין להרהר אחר מרת הקב"ה וברוך שמו שנתן לנו תורתו וצווי להמיתנו ולהרוג אותנו על יחוד שמו הקדוש. אשרנו, אם נעשה רצונו; ואשרי כל מי שנהרג ונשחט וימות על יחוד שמו – ויהא מזומן לעולם הבא וישב במחיצת הצדיקים ר' עקיבא וחבריו יסודי עולם הנהרגים על שמו. ולא עוד, אלא שנתחלף לו עולם חושך בעולם אורה ועולם של צרה בעולם שמחה ועולם עובר בעולם קיָם לעד ולנצח. ואז צעקו כולם בקול גדול לאמר כאחד: מעתה אין לנו לעכב יותר, כי האויבים כבר באים עלינו; נלך במהרה נעשה ונקריב עצמנו קרבן לפני יי – וכל מי שיש לו מאכלת יבדוק אותו, שלא יהא פגום, ויבוא וישחוט אותנו על קדוש היחיד חי העולמים, ואחר כך ישחוט את עצמו בגרונו או ידקור הסכין בבטנו.

אז היו רבנו יצחק ב"ר משה ושאר הרבנים והחשובים עמו, והיו יושבים בחצר ההגמון ובוכים, וצוארם פשוט, והיו אומרים: מתי יבוא השודד – ונקבל עלינו דין שמים. וכבר ערכנו עקידות ועשינו מזבחות על שמו!

והאויבים מיד כשנכנסו בתוך החצר מצאו שם אותם החסידים הגמורים עם רבנו יצחק ב“ר משה עוקר הרים, והוא פשט צוארו וחתכו ראשו תחלה. ונתעטפו בטליתות המצויָצות וישבו להם בתוך החצר למהר לעשות רצון יוצרם, ולא רצו לברוח תוך החדר לחיות חיי שעה, כי מאהבה קבלו עליהם דין שמים. וישליכו עליהם האויבים אבנים וחצים ולא חששו לנוס. ויכו כל אותם אשר מצאו שם מכת חרב והרג ואבדון. ואותם שבחדרים, כשראו את המעשה הזה מאלו הצדיקים והאויבים שבאו עליהם כבר, צעקו כולם עוד: אין טוב מלהקריב קרבן נפשנו. ושם חגרו נשים בעוז מתניהן וישחטו בניהן ובנותיהן וגם עצמן. וגם אנשים רבים אמצו כח וישחטו נשיהם ובניהם וטפם הרבה. והענוגה שחטה ילד שעשועיה. ויעמדו כולם איש ואשה וישחטו זה לזה. ובתולות וכלות הביטו בעד החלונים וצעקו בקול גדול: הביטה וראה אלהינו, מה אנו עושין על קדוש שמך הגדול בלי להמיר אותך באחר³⁶. ובני ציון היקרים בני מעגנצא נתנסו בעשרה נסיונות, כאברהם אבינו וכחנניה מישאל ועזריה. ואחרי כן עקדו בניהם, כאשר עקד אברהם ליצחק בנו, וקבלו עליהם עול מורא שמים מלך מלכי המלכים הקב”ה בנפש חפצה, ולא אבו לכפור ולהמיר יראת מלכנו באחר³⁷, ופשטו צוארם לטבח והשלימו נפשם הנקיה לאביהם שבשמים. והנשים צדקניות החסידות אשה על אחותה פשטה צוארה לעקוד על יחוד השם. ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואשה בבנה ובבתה ושכן בשכנו ורעו וחתן בכלתו וארוס בארוסתו. זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד עד שנגעו דמים בדמים ונתערבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם ודמי אחים באחיותיהם ודמי רבנים בתלמידיהם ודמי חתנים בכלותיהם ודמי דיינים בסופריהם ודמי עוללים ויונקים באמותיהם – ונהרגו ונטבחו על יחוד שם הנכבד והנורא. לזאת וכזאת תצלנה אזנים שומעות שועתי, כי מי שמע כזאת ומי ראה כאלה! ושאלו נא וראו: ההיתה עקדה כזאת מרובה מימות אדם הראשון? האם היו אלף ומאה עקדות ביום אחד – כולם כעקדת יצחק בן אברהם?… נהרגו ונשחטו ביום אחד בג' בסיון ביום ג' אלף ומאה נפשות קדושות. כמה עוללים ויונקים שלא פשעו ושלא חטאו, ונפשות אביונים נקיים! העל אלה תתאפק יי – כי עליך נהרגו נפשות לאין מספר? ותנקום דם עבדיך השפוך בימינו לעינינו אמן במהרה.

ואותו היום נפלה עטרת ישראל. אז נפלו לומדי תורה, אז בטלו האשכולות, אז נפל כבוד התורה, דכתיב: “השליך משמים ארץ תפארת ישראל” (איכה ב‘, א’). ופסקו יריאי חטא. ואז בטלו אנשי מעשה וזיו החכמה וטהרה ופרישה וזיו הכהונה ואנשי אמנה וגודרי פרץ ומשביתי גזירות רעות וזעם של יוצרם. ונמעטו נותני בסתר ותהי האמת נעדרת ובטלו הדרשנים ונפלו נשואי פנים והדר שיבה. יום זה מצאונו צרות רבות. ואין דרך לנטות ימין ושמאל מפני חמת המציק. כי מיום שחרב בית־המקדש השני לא היו כמותם בישראל ואחריהם לא היה כן; כי קדשו ויחדו את השם בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם. אשריהם ואשרי חלקם, שכולם הם מזומנים לחיי העולם הבא – וגם לי יהי חלק עמהם.

וירב בבת יהודה תאניה ואניה, ויקומו עליהם האויבים ויהרגו טף ונשים ונער וזקן ביום אחד. פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו; על עוללים ויונקים לא חמלו, על עוברות מלאות לא רחמו, עד לא הותירו שריד – כי אם ככתיבת נער³⁸, עד שנים או שלשה גרעינים. כי כולם אווּ לקדש שם בוראם, וגם בבוא האויב עליהם צעקו כולם בקול רם בלב אחד ופה אחד: שמע ישראל יי אלהינו יי אחד.

ה

עתה אספר בהריגת רבי קלונימוס החסיד הפרנס וסיעתו. השם ינקום נקמתו במהרה בימינו.

ויהי ביום אשר דבר יי לעמו: “היו נכונים ליום השלישי”, אותו היום הכינו עצמם ופשטו צוארם והקריבו קרבנם לריח נחוח ליי ונהרגו באותו היום למען שמו הגדול שהוא יחיד בעולמו ומבלעדיו אין אלהים תתר“ק נפשות קדושות – לבד ר' קלונימוס הפרנס הצדיק, ועמו קצת בחורי ישראל, חמשים ושלש נפשות שניצלו בו ביום. כי ברחו דרך חדר ההגמון ויבואו אל תוך המלתחה בע”ז – והוא בית־האוצר והוא שקורין אותו שיגזר³⁹ - והיו שם בצד ובמצוק מפני החרב שעל צוארם. ופתח המלתחה היה צר והיה חושך ולא הרגיש בהם שום אדם מן האויבים – ויהי כמחריש. השמש בא, ודבק לשונם אל חכם בצמא, ויגשו אל החלון לדבר לגלח הממונה על בית־האוצר להושיט להם מים להשיב נפשם – ולא אבה, עד שנתנו לו עשרה זקוקי כסף בצלוחית מלאה מים, לקיים מה שנאמר: “ועבדת את אויבך… ברעב ובצמא…” (דברים כ“ח, מ”ח). וכשהגיעה הצלוחית לחלון היה פתחה צר ולא היה יכול להכנס בו המים עד שלקח צינורית של עופרת והביא בה המים והיו שותים במדה בלא שביעה.

ויהי בחצי הלילה שלח ההגמון איש אחד אל חלון המלתחה אל ר' קלונימוס הפרנס ויקרא לו ואמר: שמעני קלונימוס, הנה ההגמון שלחני אליך לידע אם אתה חי עדין רצוני להציל אותך וכל הנמצאים עמך; צאו אלי, והנה עמו שלש מאות חלוצי מלחמה שלופי חרב ולבושי שריונים ונפשנו תחתיכם למות – ואם אין אתם מאמינים בי, הריני נשבע לכם, כי כן צוַני אדוני ההגמון והוא אינו בעיר, כי הלך לו לכפר רודשהיים (Rüdesheim)

ושלח אותנו הנה להציל הפליטה שלכם הנשארה ורוצה להיות בעזרתכם. והם לא האמינו עד שנשבע להם. ואז יצא אליו ר' קלונימוס וסיעתו והניחם השר באניות והעבירם את נהר ריינוס והביאם בלילה אל מקום שהיה שם ההגמון בכפר רודשהיים. וישמח ההגמון על ר' קלונימוס שמחה גדולה, כי עודנו חי – ואמר להצילו וגם את האנשים שבאו עמו.

לב ההגמון היה לכתחלה לטובה, ואחר כן חזר בדבורו וקרא לר' קלונימוס ואמר לו: איני יכול להציל אתכם, ואלהיכם סר מעליכם, ואין רצונו להשאיר לכם שריד ופליט, ואין כחי עוד להציל ולעזור מעתה ואילך. ועתה דע לך מה תעשה, אתה וסיעתך העומדים עמך. או תאמינו ביראתנו או תשאו עווֹן אבותיכם. ענהו ר' קלונימוס החסיד וצוַח במר נפש: אמת הוא, כי אין רצונו של אלהינו להצילנו – ולפיכך אמת דבריך ונכונים הם, שאין בך כח לעזור עוד; ועתה תנה לנו זמן עד מחרת להשיב לדבריך.

ואז שב ר' קלונימוס לחבריו החסידים והגיד להם את דברי ההגמון. ואז קמו כולם ביחד וברכו על עקדתם והצדיקו עליהם את הדין פה אחד ובלב אחד וקבלו עליהם עול היראה. ויקח ר' קלונימוס החסיד תחלה, קודם שחזר להגמון, את בנו מר יוסף וינשק לו וישחטהו. וכאשר שמע ההגמון ששחט את בנו, חרה לו עד מאד ואמר: מעתה ודאי איני חפץ לעזור לכם עוד. ככשמעו בני הכפרים מה שאמר ההגמון, נאספו עליהם – וגם התועים עמהם – להרוג את היהודים.

בין כך ובין כך חזר ר' קלונימוס באותו יום אל ההגמון ונשמע לר' קלונימוס בדרך מה שאמר ההגמון. כשחזר לפניו לקח בידו סכין ובא לפניו ורצה להרגו. ואנשי ההגמון וגם הוא בעצמו הרגישו בדבר, ויאמר ההגמון להוציאו מלפניו. ויקומו עליו עבדיו של ההגמון והרגוהו בנס של עץ. ויש אומרים, שלא חזר פעם שנית להגמון, ומיד ששחט את בנו לקח את חרבו ונעץ בארץ ונפל עליה ויתקעה בבטנו. ויש שאומרים: האויבים הרגוהו בדרך. בין כך ובין כך נהרג הנשיא על יחוד שמו של מלך מלכי המלכים הקב“ה, והיה תמים ושלם עם יי אלהי ישראל, ושם נפל ונהרג הצדיק עם קהלו⁴⁰ וגם ר' יהודה בן רבנא יצחק ומר יצחק דודו ב”ר אשר גם הם נהרגו. וגם בנות ישראל שהיו שם נהרגו כולם ונשחטו על יחוד שם אלהי ישראל.

ואלו מאותם שהיו בחבורה הזאת השנית: ר' שניאור ור' קלונימוס ב"ר יוסף הזקן משפיירא ומר יצחק ב"ר שמואל ומר יצחק ב“ר משה ור' אלעזר ב”ר יעקב ומר חלבו ב"ר משה ועוד אחרים הרבה עמם – וגם הם בטחו בצור ישראל. והרג ר' שניאור גוי אחד, ויתקבצו עליהם בני הכפרים על היער אשר הדיחם שם ההגמון ויסקלום באבנים ויורום בחצים וידקרום ויהרגום בחרב – עד אשר נפלו שם גבורי ישראל ביד יי.

וגם אלו היו באותו הכת השנית באותו היער: ר' אברהם ב"ר אשר ומר שמואל ב"ר תמר ורבים עמהם. גם הם קדשו את עליון הגדול. ויתקבצו על מר אברהם ב"ר אשר האויבים ויבקשו לטנפו במים הזדונים, כי הוא היה איש ידוע ונעים. ויתקבצו עליו מקצת מכיריו. ויאמר להם: היש פה איש אשר יודע אם נשאר מכל בני־ביתי או מבני אפילו אחד? ויאמרו: אין אנו יודעים. ויבקשו ממנו מאד לטמאו. ויען להם ויאמר: עד מתי תאחרוני. בחייכם, תהרגוני; כי לא אשמע לכם לדבר הזה. באל חי אבטח ובו אדבק עד אשלים לו את נפשי. וכן אמר גם מר שמואל למר אברהם: עמך אהיה לחיים ולמות. ויכום האויבים, כי לא רצו לשמוע אל דבריהם. ויכו את מר אברהם, ויפול ארצה וימות. וגם מר שמואל נהרג שם עמו. וישימו בטחונם בקדוש ישראל, ונכנסו שניהם יחד לאוצר מכללו – עד יום פקודת דם עבדיו השפוך.

וגם את ר' יקותיאל ב"ר משולם וחתנו הרגו שם בדרך בין מעגנצא ובין רודשהיים, כששבו ממקום שנהרג שם ר' קלונימוס אחיו הפרנס – כי אמרו לשוב אל העיר למעגנצא, כדי שיהרגום שמה האויבים ויקברום לשם בבית הקברות עם אחיהם החסידים הישרים והתמימים. ולא יכלו להגיע למקום אשר אמרו, ופגעו בהם המתועבים והרגום בדרך. והנה נפשותם צרורה בצרור החיים את יי אלהינו.

ו

ועתה אגידה ואספרה מה שנעשה בו ביום⁴¹ לאלו הצדיקים: הנשים הטהורות בנות מלכים היו זורקות את המעות והכסף בעד החלונות אל האויבים, כדי שיהיו טרודים ללקט הממון ולעכבם מעט עד שיגמרו שחיטת בניהם ובנותיהם. וידי נשים רחמניות שחטו ילדיהם, כדי לעשות רצון יוצרם. ויהי כאשר באו האויבים אל החדרים ושברו את הדלתות ומצאום מפרפרים ומתגוללים בדם עדין, ויקחו את ממונם ויפשיטום ערומים ויכו הנותרים ולא השאירו בהם שריד ופליט. וכן עשו לכל החדרים אשר היו שם בני ברית קודש. רק חדר אחד היה חזק מעט וילחמו גם עליהם האויבים עד הערב. ויהי כאשר ראו הקדושים, כי חזקו מהם האויבים ולא יכלו לעמוד כנגדם – ויזרזו עצמם, ויקומו האנשים והנשים וישחטו את הילדים בתחלה. ואחר כך הצדקניות היו משליכות את האבנים דרך החלונות על האויבים והאויבים מסקלים כנגדן באבנים והיו מקבלות האבנים עד שנעשה כל בשרם ופניהם חתיכות חתיכות והיו מחרפות ומגדפות את התועים בשם התלוי⁴². ויגשו התועים לשבור הדלת.

מי ראה כזאת ומי שמע מה שעשתה הצדקת אשה החסידה מרת רחל הבחורה בת ר' יצחק ב"ר אשר אשת ר' יהודה? ותאמר אל חברותיה: ארבעה ילדים יש לי – גם עליהם אל תחוסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעותם. גם בהם תקדשו את האל הקדוש. ותבוא אחת מחברותיה ותקח את המאכלת לשחוט את בנה. ויהי כאשר ראתה אם הבנים את המאכלת, ותצעק צעקה גדולה ומרה, והיתה מכה על פניה ועל החזה ואומרת: איה חסדך יי? ותאמר האשה אל חברתה במרת נפשה: אל תשחטו את יצחק לפני אהרן אחיו, שלא יראה במיתת אחיו ויברח ממנו. ותקח האשה את הנער ותשחט אותו – והוא היה קטן ונעים מאד. והאם היתה פורסת בתי־ידים שלה לקבל דמים, וקבלה בכנפיה הדם – תמור מזרק דם. והנער אהרן, כשראה שנשחט אחיו, היה צועק: אמי, אַל תשחטיני! והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת. והיו לה עדין שתי בנות בילא ומדרונא נוות בית, בתולות יפות, בנות ר' יהודה בעלה – ולקחו הנערות את המאכלת וחדדוה, שלא תהיה פגומה, ופשטו צוארן – וזבחה אותן ליי אלהי צבאות, אשר צונו שלא להמיר יראתו הטהורה ולהיות תמימים עמו. וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלשת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרן אהרן, איפה אתה? גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם, ותזבחוהו לפני אל רם ונשא. ותשימם בשני בתי ידיה – שנים מכאן ושנים מכאן – אצל מעיה, והיו מפרפרים אצלה, עד אשר תפשו האויבים את החדר ומצאוה יושבת ומקוננת עליהם. ויאמרו עליה: הראה לנו את הממון שיש בבתי ידים שלך. ויהי כאשר ראו הילדים והנם שחוטים – ויכוה ויהרגוה עליהן, ופרחה רוחה ונפשה השלימה. ועליה נאמר: “אם על בנים רוטשה”. והיא על ארבעה בניה – כאשר מתה הצדקת על שבעה בניה, ועליהם נאמר: “אם הבנים שמחה”.

והאב צוח בבכי ויללה, כאשר ראה במיתת ארבעת בניו יפי־תואר ויפי־מראה, והלך והפיל עצמו על חרבו שבידו, ויצאו מעיו – והוא מתגולל בדם בתוך המסלה עם ההרוגים המתגוללים והמפרכסין בדמם. ויהרגו האויבים כל אותן שנשארו בחדר, ויפשיטום ערומים.

אז התחילו להתהלל התועים בשם התלוי, כי עשו רצונם בכל אותם שנמצאו בחדר ההגמון ולא נשאר מהם פליט.

ז

וירימו את רגליהם ויבואו בקול שאונם על שארית הקהל לפני החצר של הפחה, ויצורו גם עליהם – עד שתפשו את מבוא שער החצר. ויכו גם אותם הנמצאים שם.

וןיהי שם איש אחד חסיד שמו משה ב"ר חלבו, והיו לו שני בנים. ויקרא אל בניו, ויאמר להם: בני, חלבו ושמעון, בזו השעה גהנם וגן עדן פתוח; באיזה מהם רצונכם ליכנס עתה? ויענו ויאמרו אליו: רצוננו ליכנס בפתח גן־עדן. ויפשטו את צוארם, ויכום האויבים אב על בנים. נשמתם תהא בגן עדן באור החיים.

וגם ספר תורה היה שם בחדר, ויבואו התועים בתוך החדר וימצאוה ויקרעוה קרעים קרעים. ויהי כאשר ראו הקדושות והטהורות, בנות מלכים, כי נקרעה התורה – ותקראנה בקול גדול לבעליהן: ראו התורה הקדושה, כי האויבים קורעין אותה. ואמרו הנשים כולן פה אחד: אי תורה הקדושה, כלילת יופי, מחמד עינינו, כשהיינו משתחוות בבית־הכנסת ונשקו לה בנינו הקטנים, וכבדנו אותה – ואיך עתה נפלה ביד אלו הערלים הטמאים? ויהי כאשר שמעו האנשים את דברי הקדושות, ויקנאו קנאה גדולה ליי אלהינו ולתורתו הקדושה והחמודה. ויקרא שם בחור אחד ושמו ר' דוד בר רבנא ר' מנחם ויאמר להם: אחי, קרעו בגדיכם על כבוד התורה! ויקרעו בגדיהם. וימצאו תועה אחד בחדר, ויקומו כולם – אנשים ונשים – ויסקלוהו באבנים וימות.

ויהי כאשר ראו העירונים והתועים, כי מת התועה, וילחמו בם. ויעלו על הגג אשר שם בני ברית קודש בבית, וישברו את הגג, ויורום בחיצים, ויקלעום באבנים, וידקרום – עד אשר כלו אותם.

ויהי שם איש טוב מאד, ושמו מר יעקב ב"ר סולם, והוא לא היה ממשפחה מיוחסת, ואמו לא היתה מישראל – ויקרא בקול גדול לכל הנצבים עליו לאמר: עד עכשו הייתם מבזים אותי, עכשו ראו מה אעשה! ויקח הסכין שבידו, וישם בגרונו לעין כל, וישחט את עצמו בשם אדיר אדירינו הוא שמו יי צבאות.

ועוד היה שם אישש אחד ושמו מר שמואל ב"ר מרדכי הזקו – גם הוא קידש את השם. ויקרא לכל הנצבים עליו ויאמר להם: ראו, אחי, אשר אעשה היום על קדוש שם חי־העולמים! ויקח את סכינו ויתקעהו בבטנו, וישפוך מעיו ארצה. שם נפל זקן בקדושה על יחוד שמו וקדוש יראתו.

ח

ויפנו משם התועים והעירונים ויבואו אל תוך העיר אל חצר אחד בגסות לבם, כי ראו שעשו רצונם באויביהם. והיה לשם נחבא מר דוד ב"ר נתנאל הגבאי הוא ואשתו ובניו וכל בני ביתו בחצר גלח אחד מוחזק⁴³. ויאמר אליהם הגלח: ראו, כי לא נשארו בחצר ההגמון ובטירותיו וגם בחצר הפחה שריד ופליט; כולם הרוגים ומושלכים ורמוסים כטיט חוצות – לבד מעט מהם אשר טנפום ושבו לתורתם. גם אתה עשה כן, ואז תוכל להנצל, אתה וממונך וכל בני ביתך, מיד התועים. ויען האיש ירא יי: אתה לך לך חוצה אל התועים ואל העירונים ודברת להם בשני שיבואו אלי כולם. ויהי כשמוע הגלח את דברי החסיד מר דוד הגבאי וישמח מאד על דבריו, כי אמר: כבר נתרצה יהודי חשוב כזה לשמוע בקולנו. וירץ חוצה לקראת העם ויגד להם את דברי הצדיק אשר שלחו. וישמחו גם הם מאד ויתאספו סביב לבית לאלפים ולרבבות. ויהי כראות אותם הצדיק, בטח באלהי אבותיו ויקרא אליהם ויאמר: אתם, בני זנונים, בממזר ותלוי אתם מאמינים – אבל אני מאמין באל חי לעולמים הדר בשמי מרום; בו בטחתי עד היום הזה וכן אעשה עד יציאת נפשי. וידעתי האמת: אם אתם הורגים אותי, נשמתי תהא מונחת בגן עדן באור החיים; ואתם יורדין לבאר שחת לדראון עולם ובגהנם אתם נידונים עם אלהיכם.

ויהי כאשר שמעו את דברי החסיד ויחר להם מאד אשר גדף אותם ואשר הגיד להם קלונם, וירימו את רגליהם ויחנו סביב לבית והתחילו לקרות ולזעוק בשם התלוי, ויעלו אליו ויהרגו אותו ואת אשתו הצדקת ובנו ובתו וחתנו וכל בני־ביתו ושפחתו – כולם נהרגו על קדוש השם. שם נפל הצדיק עם אנשי ביתו, וישליכום בעד החלונים אל הרחוב.

ויפנו משם העירונים והתועים ויבואו אל בית אחד לבית ר' שמואל ב"ר נעמן – וגם הוא קדש את השם הקדוש. ויתקבצו סביבות ביתו, כי הוא נשאר מכל הקהל בביתו ומעט מאחרים שנשארו עמו. וישאלו לו ויבקשו ממנו לטנפו במים סרוחים שלהם – והם בטחו במי שבראם, הוא וכל אשר עמו, ולא שמעו אליהם לעשות כרצונם. ויהרגום כולם וירמסום ברגליהם.

ט

על אלה אני בוכיה ועיני יורדה מים – על שנשרף בית מקדש אלהינו ועל שרפת מר יצחק ב"ר דוד הפרנס שנשרף בביתו.

ועתה אגיד ואודיע לכל היאך נהיה הדבר.

ויהי ביום ה' לחדש סיון, בערב שבועות, ויבואו אלו שני החסידים מר יצחק הצדיק ב"ר דוד הפרנס ומר אורי ב"ר יוסף והכירו את בוראם וקידשו שם יוצרם עד מאד. כי ביום ג' כשנהרגו הקהל בו ביום ניצלו אלו שני החסידים לגיהנום וצחנום האויבים בעל כרחם – ועל כן קבלו עליהם מיתה אשר לא כתובה בכל התוכחות.

ויבוא מר יצחק החסיד אל בית אביו לראות המטמונות אשר היו טמונים שם מימות אביו – ויבוא אל המרתף וימצאהו כי לא נגעו בו האויבים. ויאמר בלבו: מה שוה לי עתה כל הממון הזה – הואיל ועשו בי האויבים מזמות לבם, כדי להרחיקני מעם יי ולמרוד בתורת אלהינו הקדוש – ואם יש לי עוד צדקה בממון הזה, ואין מלוין לו לאדם לבית עולמו לא כסף ולא זהב אלא תשובה ומעשים טובים. הרהר בדעתו: אעשה תשובה ואהיה תמים ושלם עם יי אלהי ישראל, עד אשלים לו את נפשי ובידו אפול – אולי יעשה כחסדו ואגיע עוד אל חברי ואבוא עמם אל מחיצתם אל המאור הגדול; וגלוי וידוע לפני בוחן לבות, כי לא שמעתי אל האויבים, אלא כדי להציל בני מיד בני עַולה ושלא יהיו מקויימים בתעותם, כי קטנים הם ולא יודעים בין טוב ורע⁴⁴. והלך אל בית אביו וישכור פועלים והתקינו את דלתות הבית אשר שברו האויבים. ויהי כאשר כּלו לתקן הדלתות ביום ה' ערב שבועות, ויבוא אל אמו ויגד לה את אשר בלבו לעשות. ויאמר לה: אהה, אמי גברתי, גמרתי בלבי להקריב קרבן חטאת לאלהי מרום – אמצא בזה כפרה. ויהי כאשר שמעה אמו את דברי בנה כי היה ירא את יי השביעה אותו שלא לעשות דבר זה, כי נכמרו רחמיה עליו והוא נשאר לה יחיד מכל אוהביה. אשתו הקדושה נהרגה – מרת שקולשטר והיא היתה בת ר' שמואל הגדול – וגם אמו עצמה היתה מוטלת במטתה, כי הכוה האויבים ועשו בה כמה פצעים, וזה בנה מר יצחק הצילה מן המות בלא ציחון אחרי שכבר טנפוהו.

ומר יצחק בנה החסיד לא הסכים לדבריה ולא שמע אליה, ויבוא ויסגור דלתות הבית בעדו ובעד בניו ואמו מכל צדדיו. וישאל החסיד אל בניו: רצונכם שאזבח אתכם לאלהינו? ויאמרו: עשה לנו מה שתרצה. ויען הצדיק ויאמר: בני בני! אמת הוא אלהינו ואין עוד אחר. ויקח מר יצחק הצדיק את שני בניו, בנו ובתו, ויוליכם דרך החצר בחצי הלילה ויביאם אל בית הכנסת לפני ארון הקדש – וישחטם שם על קדוש השם הגדול, אל רם ונשא, אשר צוָנו בלי להמיר יראתו הטהורה ולהדבק בתורתו הקדושה בכל לבבנו ובכל נפשנו. ויז מדמם על עמודי ארון הקדש כדי שיבואו לזכרון לפני מלך יחיד חי־עולמים ולפני כסא כבודו.

וישב החסיד דרך החצר אל בית אביו והדליק את הבית בארבע זויותיו. ואמו נשארה בבית ונשרפה על קדוש השם. החסיד מר יצחק חזר לשרוף בית הכנסת, והדליק האור בכל הפתחים. והחסיד היה מהלך מפנה לפנה ומזוית לזוית וכפיו פרושות השמימה לאביו שבשמים, ויתפלל אל יי מתוך האש בקול גדול וקול נעים. ויצעקו אליו האויבים בעד החלונות: אדם רשע, צא מן האור – עוד תוכל להנצל. ויושיטו לו תורן אחד, כדי למשכו מן האור, ולא אבה הצדיק ונשרף שם – איש תם וישר ירא אלהים, והנה נפשו גנוזה בגורל הצדיקים בגן עדן.

ומר אורי היה גם הוא באותה עֵצה לשרוף את בית הכנסת – לפי ששמעו, כי האויבים והעירונים מדברים לעשות ולבנות ממנו בית עבודה־זרה או בית מטבע⁴⁵. וכשהדליק מר יצחק את בית אביו ובית הכנסת היה מר אורי בבית אחר, ורצה גם הוא לסייע אל מר יצחק לשרוף את בית הכנסת גם עליו – לקדש השם עם חברו מר יצחק – ולא יכול להגיע אליו, כי קמו האויבים ממטתם בחצי הלילה, כשהרגישו את האור, וקודם שבא אליו הרגו את מר אורי בדרך, טרם שהגיע אל האור. ונפלו שניהם יחד לפני יי בלב אחד בלב שלם.

י

היו שם נשים הרבה אשר קידשו שם בוראם עד מצוי־נפש, ולא אבו להמירו בתלוי…: מרת רחל חברתו של רבנא ר' אלעזר הנפטר⁴⁶ (חברו של ר' יהודה ב"ר יצחק התייר הגדול שנהרג על קדוש שמו) וגם נשים אחרות הקדושות אשר היו עמהם קידשו את השם. והובאו הטהורות לפני חצר ע"ז, והיו [האויבים] מפייסים אותן שירחצו עצמן במי צחנתם. ויהי כאשר הגיעו אל בית חרפותם לא רצו [הנשים] להכנס שם לבית עבודה־זרה. ותתקענה רגליהן על המפתן ולא רצו ליכנס לעבודה־זרה שלהם להריח ריח העורות⁴⁷ תועבה. וכאשר ראו התועים, שלא היו מתרצות בגעולם, וגם כי היו בוטחות ומתחזקות באל חי בכל לבן – אז קפצו האויבים עליהן ויכון בקרדומות ובמהלומות, ושם נהרגו הטהורות על קדושת השם.

ועוד היו שם שתי החסידות: האחת מרת גוטא, אשת רבנא ר' יצחק ב"ר משה הנהרג בתחלה, והשנית מרת שקולשטר אשת מר יצחק הנשרף על קדוש השם – גם הן קידשו שם הקדוש והיחיד המיוחד בפי כל חי. בעת שנהרגו הקדושים בחצר ההגמון, היו הן בחצר עירוני אחד. אז דחפן האויב מחוץ לביתו. ויתקבצו עליהן התועים והעירונים ויבקשו מהם לצחנן במים זדונים שלהם. ותשימנה בטחונן בקדוש ישראל, ויפשטו צוארן – ויכון התועים בלי חמלה. שם נהרגו הקדושות על קדוש השם הנכבד והמיוחד.

יא

גם מר שמואל ב“ר יצחק ב”ר שמואל גם הוא קידש השם. כי היה טמון בבית אחד, וכאשר הגידו לו, כי נהרגו הקדושים, וירץ מחוץ לעיר להמלט על נפשו עם קהל שפיירא – ויתפשוהו האויבים. וישאלוהו האויבים: אם תרצה לטנף עצמך – מוטב; ואם לאו – הרי אנו חותכין את צוארך במקום הזה. ושתק מר שמואל ולא הוציא דבר מפיו, והצדיק עליו את הדין. ומיד פשט את צוארו – וחתכוהו. שם נפל החסיד על קדוש השם, וייחד שם אלהינו – שהוא האל הקדוש.

יב.

ואחרי־כן, כשנהרגו בני ברית קדש שהיו בחדרים, באו עליהם הערלים לפשט חללים ולפנותם מן החדרים – והשליכום לארץ בעד החלונים ערומים, הרי הרים תלי תלים, עד שנעשו כהר גבוה. ורבים מהם חיו כשהיו זורקים אותם; היתה עדיין הנפש צרורה בחלדם והיתה בהם חיות מעט. ורמזו להם באצבעותיהם: תנו לנו מעט מים ונשתה. וכשהיו רואים התועים כן, שהיתה בהם עדיין קצת חיות, היו שואלים אותם: רוצים אתם לטנף את עצמכם – ונתן לכם מים לשתות, ועוד תוכלו להנצל. והיו מנענעים בראשם ומסתכלים לאביהם שבשמים, לאמר: לא. ומראים באצבעותיהם על הקב"ה, כי לא יָכלו להוציא דבר מפיהם – מרוב פצעים שנעשו להם. ועוד הוסיפו להכותם על אלו המכות מכה רבה עד שהרגום פעם שנית.

וכל אלה עשו אותם אשר פרשנו בשמותם; ושאר כל הקהל ונשיאי העדה אשר לא פרשנו פעולתם וחסידותם – על אחת כמה וכמה. ונעשה להם נס, כמו שנעשה להרוגי ביתר, שהתקינו לומר עליהם: “הטוב והמטיב”, הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה⁴⁸. וגם לאלו הצדיקים והחסידים נעשה הנס הזה, שקברום העירונים מן ממונם שלהם שהפקידו אצלם; אבל ערומים היו נקברים. ויכרו תשע חפירות בבית הקברות; ויקברו שמה נערים עם זקנים, אנשים עם נשים, אב עם הבן, בת עם האם, עבדים עם אדונים, שפחה עם גברתה – כולם יחד השליכו אותם זה על זה וקברו אותם שם.

יג

ועתה אספר מה עשו קהל קלוניא (Köln) והיאך קדשו שמו המיוחד והנשגב.

ויהי בחמשה בסיון, בערב שבועות, באה השמועה למדינת קלוניא, עיר נאה, משם יצאו חיים ומזון ודין קבוע לכל אחינו המפוזרים בכל קצות [הארץ]. וככשמעו שנהרגו הקהלות⁴⁹, ויברחו כל איש ישראל אל מכירו גוי ויהיו שם שני ימים של עצרת. ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות, ויקומו עליהם האויבים וישברו הבתים וישללו שלל ויבוזו בז ויהרסו את בית־הכנסת. ויוציאו משם ספרי תורות ויתעללו בהם ויתנום למרמס חוצות ביום נתינתה – ועתה קרעוה ושרפוה ודרסוה זרים עושי רשעה ובאו בה פריצים וחללוה.

ואותו היום מצאו חסיד אחד, מר יצחק ב"ר אליקים שמו, שיצא חוץ לביתו ותפשוהו האויבים והוציאוהו לבית חרפתם – והוא ירק בפניהם ולפני עבודה־זרה שלהם וחרפם וגדפם. והרגוהו שם על קדוש השם, לפי שלא רצה לברוח מפני כבוד הדגל, ובעבור כי היה שמח לקבל דין שמים.

וגם אשה חשובה מצאו שם, מרת רבקה שמה. כשיצתה מביתה, פגעוה האויבים טעונה כלי זהב וכסף בבתי־ידים שלה, ורצתה לשאת אותם אל בעלה ר' שלמה – כי הוא יצא כבר מביתו והיה בבית מכירו גוי – ונטלו ממנה הממון והרגוה. שם מתה הצדקת בקדושה ועוד אשה אחת עמה מרת מטרונה. ושאר הקהל נצלו והיו בבתי מכיריהם אשר ברחו שם. ויהיו שם עד שהלך ההגמון לכרכים שלו ביום העשירי לחודש סיון וחלקם ונתנם בשבעה כרכים שלו, כדי להצילם. והיו שם עד ראש־חודש תמוז – יום יום מצפים למות. והיו מתענים יום יום. וגם שני הימים של ראש־חודש תמוז, שהיה בשני ושלישי [בשבת], וגם למחרתו צמו לילה ויום – שלשה ימים רצופים.

יד

וביום השלישי נהרגו אלו שבכפר נושא (Neuß) ונקברו. לפי שהיה יום אידם ונתקבצו כולם לשם מן הכפרים. והיה שם החסיד מר שמואל ב"ר אשר והרגו אותו על שפת הנהר ריינוס, וגם שני בנים עמו, וקברו אותו בחול אצל הנהר; ואחד מבניו תלו על פתח ביתו כדי להלעיג.

וגם חסיד אחד היה שם ור' יצחק הלוי שמו ויסרוהו ביסורים קשים. כאשר ראוהו חלוש צחנוהו בעל־כרחו, כי מן המכות אשר הוכה לא היה יודע עד מה. וכשעמד על דעתו חזר בעוד שלשת ימים והלך לקלוניא ונכנס בביתו והמתין מעט רק שעה אחת והלך לנהר ריינוס וטבע עצמו בנהר. וצף [גופו] במים, עד שבא לכפר נושא והשליכוהו המים לשם על שפת הנהר. והיה מונח בצד אותו חסיד מר שמואל הנהרג בנושא ונקברו אותם שני החסידים לשם על שפת הנהר בחול יחד בקבר אחד.

ומר גדליה היה בכפר בונא (Bonn) קודם הגזירה וזוגתו ובניהם. גם הם נהרגו שם בכפר נושא וקידשו השם מאד.

טו

ובו ביום, יום שלישי, באו האויבים לכרך אחד⁵⁰. ולעת הערב קידשו גם הם השם – חתנים וכלות היפות, זקנים וזקנות, בחורים וילדות פשטו צוארם ושחטו עצמם זה את זה, ונתנו נפשם על קדוש השם בתוך אגמי מים אשר סביבות הכרך⁵¹. וכשבאו האויבים לפני הכרך, עלו למעלה על המגדל קצת מן החסידים והפילו עצמן בתוך נהר ריינוס, שהולך סביב לכרך, וטבעו עצמן בנהר ומתו כולם. רק שני בחורים לא יכלו למות בתוך המים: החתן ר' שמואל ב"ר גדליה ומר יחיאל ב"ר שמואל, הנעימים בחייהם – כי אהבו זה את זה ביותר ובמותם לא נפרדו. כשעלה על דעתם, שיפילו עצמם במים – נשקו זה את זה ותפשו זה את זה וחבקו זה לזה בכתפים שלהם ובכו זה לזה ואמרו: אוי לנו שלא זכינו לראות זרע יוצא ממנו ולא הגענו לימי שיבה וזקנה. אעפ"כ נפלה נא ביד יי, והוא אל מלך נאמן ורחמן. מוטב לנו למות בכאן על שמו הגדול, ונטייל עם הצדיקים בגן עדן – ולא יתפשו אותנו הערלים הטמאים הללו ויטמאו אותנו על־כרחנו במים הזדונים שלהם.

ואחרי כן באו אותם שנשארו בכרך, אותם שלא עלו למגדל, וראו אלו והיו טבועים. ומצאו שם את שני הרֵעים הטובים צדיקים גמורים – והיו תפושים ודחוקים [זה בזה]. וכשראה החסיד שמואל את בנו מר יחיאל שהפיל עצמו נהר, ולא מת עדיין – והיה בחור נאה מראהו כלבנון – וצעק: יחיאל בני, בני! פשוט צוארך לפני אביך ואקריב קרבן לפני יי נפש בני – ואברך על השחיטה, ואתה תענה: אמן. ועשה כן ר' שמואל החסיד ושחט את בנו בחרבו בתוך המים.

ויהי כאשר שמע החתן ר' שמואל ב"ר גדליה. כי נתרצה חברו מר יחיאל הצדיק אל אביו לשחטו בתוך המים – וחשב גם הוא להעשות כן. וקרא למנחם,שהיה שמש בבית הכנסת של קלוניה, ואמר לו: בחייך! קך את חרבך החדה ובדוק אותה יפה, שלא יהא בה פגימה ושחוט אותי כמו כן – ואל אראה במיתת חבירי; ואתה תברך על השחיטה, ואני אענה אחריך: אמן. ועשו כן החסידים הללו. וכשנשחטו ביחד, קודם צאת נפשם תפשו זה את זה בידים שלהם ומתו יחד בנהר. וקיימו עליהם המקרא: “ובמותם לא נפרדו”.

וכשראה ר' שמואל הזקן החסיד אביו של ר' יחיאל את הקידוש הזה שעשו, אמר גם הוא למר מנחם החסיד השמש: מנחם! כבוש יצרך כגבור ושחטני בזאת החרב ששחטתי את בני יחיאל בה – ואני בדקתי אותה יפה ואין בה שום פגימה לפסול בשחיטה. ולקח רב מנחם החרב בידו ובדק אותה יפה ושחט את ר' שמואל הזקן, כאשר שחט לר' שמואל החתן – וברך על השחיטה, והוא ענה אחריו: אמן.

ויפול גם הוא, מר מנחם החסיד, על החרב, ונעצה בבטנו – וימת שם.

כך קידשו את השם הקדוש קנוא ונוקם החסידים האלו בתוך המים.

– והיה חותנו של ר' לוי ב"ר שלמה – ויסרו אותם האויבים ביסורים גדולים ופצעום בפצעים רבים, שיאמינו בשקוץ שלהם – והם לא רצו להאמין בתועבותם. ומתה הצדקת מיד ברעב ובצמא. אבל בעלה החסיד חי עוד שלשה ימים וצעק בקול גדול לאל מרום, שיטול נשמתו. והאויבים באים עליו מדי שעה בשעה, כי האגמי מים שיצאו משם היו קרובים לכרך, והכוהו ביסורים קשים. וכשרצו האויבים להאכילם⁵² מפת־בג שלהם והם לא רצו לאכול – מתו שניהם ברעב ובצמא ונקברו שם.

והרבה היו שם באותם שני הכרכים ששכחתי [את שמם] ולא נכתבו – ונהרגו על קידוש שמו הגדול. ומכל אותן הנפשות לא נשארו כי אם שני בחורים ושתי תינוקות.

טז

ובשלישי בחדש תמוז, ביום חמישי, נהרגו חסידי עליון בכרך אילנרא(Eller) וקידשו גם הם את השם המיוחד, ולא נשאר מהם כי אם מתי מעט.

יז

וברביעי בחדש תמוז, ביום שישי, אז נוסדו יחד האויבים על קדושי אילנרא⁵³ ליסרן ביסורים גדולים ועצומים – עד יאותו לצחנם. ונודע להם הדבר לחסידים, ויתוַדו לפני בוראם, ויתנדבו, ויבחרו להם חמשה חסידים צדיקים אנשי לבב יראי אלהים, שישחטו האחרים כולם. ואלה שמות החסידים אשר נדבו לשחוט: ר' גרשום ומר יהודה ב"ר אברהם ואחיו מר יוסף ור' יהודה הלוי בן רבנו שמואל ור' פטר. ויחזיקו בחרבותם, ויסגרו הדלתות בעדם, וישחטו את כלם. ואחר־כן שחט ר' פטר את ארבעתם, ויעל על מגדל אחד ויפיל את עצמו לארץ – וימת לפני יי. והיו שם כשלש מאות נפשות הנדיבים, שהיו מקהלת קלוניא, ונשחטו כולם – ולא נשארו מהם כי אם שני בחורים ושני תינוקות; וגם הם היו שחוטים בגרגרת, וחיו.

כולם מתו על קדושת השם המיוחד בטהרה.

ושם היה הפרנס ראש לכולם, הנדיב שבנדיבים וראש לכל המדברים, מר יהודה ב"ר אברהם, יועץ וחכם ונשוא פנים. וכשהיו כל הקהלות באים לקלוניא לשוָקים שלש פעמים בשנה⁵⁴, היה הוא מדבר בראש כולם בבית הכנסת והם שותקים בפניו ושומעים לדבריו. וכשהתחילו ראשי הקהלות לדבר דבריהם, היו גוערים כולם ומהססים אותם לשמוע לדבריו, ואומרים: אמת הוא והדברים כנים ונכוחים. והוא היה משבט הדני, ואיש אמונים ומופת הדור והיה מוסר עצמו על צרת חברו וכל ימיו לא נעשה לרעהו רעה על ידו והיה אהוב לשמים ונחמד לבריות. וכל המזמור כולו אמרוֹ דוד עליו: “מזמור לדוד מי יגור באהליך…” (תהלים ט"ו).

והנשים גם הן קידשו את השם הרבה לעין כל.

וכשראתה שרית הבתולה הכלה, כי הרגו את עצמם בחרבות שלהם ושחטו זה את זה, והיא היתה יפת תואר ויפת מראה ונעימה מאד בעיני רואיה – ורצתה לברוח, מפחד שהיתה רואה, בעד החלון חוצה. וכשראה חמיה מר יהודה ב"ר אברהם החסיד, שכך היתה דעת כלתו – קרא לה ואמר: בתי, מאחר שלא היית זוכה להנשא לבני אברהם לא תנשאי לאחר אל הנכרי. ותפשה והוציאה מן החלון ונשקה בפיה. והרים קול בכי עם הנערה וצעק בקול גדול במר נפש מאד, ואמר לכל הנצבים: ראו כולכם, זאת חופת בתי כלתי שאעשה היום הזה. ויבכו כולם בבכי גדול ויללה, תאניה ואניה. ואמר לה החסיד מר יהודה: בתי, בואי ושכבי בחיקו של אברהם אבינו, כי בשעה אחת תקני עולמך ותבואי במחיצת הצדיקים החסידים. ויקח אותה וישכיבה בחיקו של בנו אברהם ארוסה וחתכה בחרבו החדודה לשני גזרים בתוֶך – ואחרי כן שחט גם את בנו.

ויהי כאשר קיימו על נפשם לצום שלשה ימים לילה ויום – התענו בחור ובתולה, עולל ויונק ודבק לשונם אל חכם בצמא; לא ינקו שדי אמם עד השחטם. ויהי ביום השלישי זרזו בעצמם והשכימו למצות בוראם ואהובוהו עד מות. וגם האיש הזה החסיד דוד ב"ר יצחק עִנה כוחו בתענית ולא נשארה בו רביעית הדם; וכששחטו אותו יצא ממנו רובע רביעית הדם. אז חלף רוחו ותשב לאלהיו ויצתה נשמתו הטהורה.

ולסוף שלשה ימים, כאשר עברו אויבי יי, ובאו העברים הנאנסים⁵⁵ אשר רחמו עליהם ורצו לקברם, כי היו למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ – ומצאו אשה אחת מפרכסת בדמים ורחצוה מן הדמים והוליכוה לבית אחד והיתה שבעה ימים שלא דברה ולא נכנס לפיה מאכל ומשתה, ואחר כך ותחי רוחה בקרבה ורפאוה. ומאותו היום והלאה נתענתה בכל יום ולא אכלה אלא מדי יום ביום, לבד משבתות וימים טובים וראשי חדשים – עד הנה, שנת תת"ק לפרט⁵⁶.

יח

ובששי בשבת, ברביעי לחדש, בערב־שבת בין השמשות, בערב המרגוע, באו האויבים אל חסידי זנטש (Xanten) וקמו עליהם האויבים בשעה שקדש היום. וישבו לאכול לחם וקידשו היום ב“ויכלו” וברכו “המוציא” על הפת, ושמעו – והנה קול נוגש, ובאו עליהם המים הזדונים. ולא אכלו כי אם “המוציא” בלבד.

פתח הראש שבכולם ואמר (להחסיד ר' משה הכהן): בנו של אהרן הכהן היה שליח־צבור) היה אומר: זה קול כנור ועוגב תוף וחליל; ותפלתו הכהן, ראוי אתה לגדולה. כל מי ששומע קולו כשהוא מתפלל (ר' משה עולה למרום פני כסא ערבות לחי עולמים ונעשית כתר ועטרה בראש אל עליון מלך מלכי המלכים הקב"ה – אבל נגזרה גזירה ונעשית כמין מחבת נחושת בינינו לאבינו שבשמים, וסתם תפלתנו ולא מצאנו מליץ יושר אחד מיני אלף. פתח ואמר החסיד, איש אמונים, הכהן הגדול מאחיו, אל העדה המסובין אצלו על השולחן: נברך ברכת המזון לאל חי לאבינו שבשמים – כי תמור המזבח, עכשו השולחן ערוך לפנינו. ועתה נקומה ונעלה בית יי ונעשה רצון יוצרנו במהרה (כי באו האויבים עלינו היום), לשחוט בשבת איש את בנו ובתו ובאחיו ולתת עלינו היום ברכה. ואל יחוס אדם לא על עצמו ולא על חברו. והאחרון הנשאר ישחוט את עצמו בגרונו בסכין שלו או ידקור בבטנו בחרבו – שלא יטמאו אותנו הטמאים וידי רשעה בפגוליהם, ונקריב עצמנו את קרבן יי כעולת כליל לגבוה הקרבה על מזבח יי. ונהיה בעולם שכולו טוב בגן עדן באספקלריא המאירה ונראהו עין בעין בכבודו ובגודלו. ותנתן לכל אחד ואחד עטרה של זהב בראשו ובה קבועות אבנים טובות ומרגליות. ונשבה שם בין יסודי עולם, ונסעוד בחבורת הצדיקים בגן עדן, ונהיה מחבורת ר' עקיבא וחבריו. ונשב על כסא של זהב תחת עץ החיים, ונראהו ונאמר: “הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו” (ישעיה כה, ט). שם נשמור השבתות, כי בכאן בעולם־החושך הזה לא נוכל לשבות ולשמרו כהלכתו.

הם ענו כולם בקול, פה אחד, בלב אחד: אמן, כן יהיה ובכן יהי רצון.

פתח החסיד רבנו משה לברך ברכת המזון, כי הוא היה כהן לאל עליון וברך: נברך לאלהינו שאכלנו משלו. והם ענו אחריו: ברוך הוא אלהינו וכו'. וברך: הרחמן הוא ינקום בימי הנשארים אחרינו לעיניהם נקמת דם עבדיך השפוך והעתיד עדין להשפך; הרחמן הוא יצילנו מאנשי רשע ומשמד ומעבודה־זרה ומטומאת העמים ומפגוליהם. ועוד ברך ברכות הרבה מענין המאורע, מחמת הגזירה שנתרגשה עליהם. – כך ספרו לי אבותי ושאר הזקנים אשר ראו את המעשה הגדול הזה.

ויהי כאשר קמו מן השולחן, אמר להן החסיד: אתם בני אל חי, אמרו בקול רם פה אחד: שמע ישראל יי אלהינו יי אחד (הם עשו כן). ועתה אל תעכבו עוד יותר, כי באה העת לעשות להקריב קרבן נפשנו לפניו.

ובערב־שבת בין השמשות הקריבו עצמם קרבן לפני יי, במקום תמיד של בין הערבים, ועשו בעצמם כתמיד של השחר. היו ששים לעבוד עבודת אלהינו ולקדש שמו הגדול והקדוש, ובאו כולם ששים ושמחים לפני אל רם ונשא.

שם היה איש תם, ר' נטרונאי ב"ר יצחק, ובאו אליו הגלחים מכיריו כל היום קודם לכן והיו אומרים לו, שיטנף עצמו במים הזדונים שלהם – כי היה בחור נאה ונחמד־מראה. וזרק זמורה בפיהם ואמר: חלילה לי לכפור באלהי מרום; בו אבטח עד יציאת נפשי. ושחט את אחיו ואחר כך את עצמו על יחוד השם המיוחד והקדוש.

גם היה שם עבד יי, והוא גר צדק, ושאל לו לרבנו ר' משה כהן גדול ואמר לו: אדוני, אם אשחט את עצמי על יחוד שמו הגדול – מה תהא עלי? אמר לו: עמנו תשב במחיצתנו, כי גר צדק אתה – ותשב עם שאר צדיקים גרי צדק במחיצתם, ותהיה עם אברהם אבינו שהיה הראשון לגרים. כששמע החסיד כך לקח מיד הסכין ושחט את עצמו – והנה נפשו צרורה בצרור החיים בגן עדן באור יי.

ובעקידה הזאת לא נותר איש, זולתי אותם אשר היו מגוידים⁵⁷ ומתגוללים בתוך הדם בין המתים – וכשתפשו האויבים את המגדל קודם שנשחטו כולם, ברחו הם כולם בלילה מן המתים.

וכולם נתנו לקבורה, שבח לבורא. וזכותם וזכות האחרים הנשחטים ומדוקרים ונחנקים ונשרפים ונטבעים ונסקלים ונקברים חיים, שקבלו עליהם מאהבה ומחבה שבע מיתות כנגד ימות השבוע, על שם היראה הקדושה והטהורה, תעמוד לנו למליץ יושר לפני אל עליון לגאלנו מהרה מגלות [מלכות] אדום הרשעה במהרה בימינו.

יט

ויהי באחד בשבת, [בשישי] לחדש תמוז⁵⁸, קמו אויבי יי גם על חסידי־עליון של מירא(Mehr) לאבדם מן העולם. וצרו על העיר עם רב כחול אשר על שפת הים. ויבוא שר העיר ויצא לקראתם אל שדה ובקש מהם להמתין להם עד אור הבוקר. וכה דבר להם: אולי אסית את היהודים וישמעו אלי מחמת יראה, ויעשו רצוני. וייטב הדבר בעיניהם. וחזר השר לעיר אל היהודים מיד וצוה לקרותם ולהביאם לפניו. וכה אמר להם: באמת, בתחלה נדרתי לכם לשמור אתכם ולהגן עליכם כל זמן שיהיה עוד יהודי [אחד] בעולם קיים – וזה התנאי קיימתי לכם; [אבל] מכאן ואלך איני יכול להציל אתכם מכל האומות הללו. ועתה ראו מה אתם רוצים לעשות. ידוע תדעו, אם לא תעשו כך וכך העיר הרוס תהרס – ומוטב לי שאמסור אתכם לידם, עד שלא יבואו עלי במצור להרוס המבצר.

ענו כולם למקטון ועד גדול כולם פה אחד: מזומנים אנחנו ותאבים אנו לפשוט צוארינו ביראת בוראנו וביחוד שמו.

וכשראה השר שלא היה יכול להם, מיד יעץ בעצה אחרת, להטיל עליהם אימת התועים (כדי שיעשו רצונם שיטנפום), להוליכם חוץ לעיר למקום שהיו חונים שם התועים.

כל זה לא הועיל, כי אמרו: אין אנו חוששין ליראת התועים, וככה ענו לו כולם.

וכאשר ראו, שלא הועיל להם מה שעשו, החזירום לעיר ותפשום ונתנום במשמר, כל אחד ואחד לבדו, עד למחר – כדי שלא ישלחו יד בעצמם. לפי ששמעו, כי [במקומות] אחרים שלחו [היהודים] יד בעצמם.

ושם היו שתי חסידות, מרת גיינטיל (Gentile) ומרת רבקה. האחת נהפכו עליה ציריה, חבלי יולדה, וילדה בן זכר; והאחרת, מרוב פחד, תפסתה ואחזתה קדחת – והיו שתיהן חולות שם. וגם נערה אחת יפה מאד היתה שם עמהן – בת עשר שנים. ויהי כאשר ראו, כי קמו עליהן האויבים, שחטו אותה הנערה היפה; וגם תפסו בנער הרך הנולד וכרכוהו בעריסתו – כי נכמרו רחמיהן אליו – והפילוהו מן המגדל אשר הן בתוכו, וימת⁵⁹.

וכשראו האויבים שעשו כן, באו בעצה עליהם. תפסום למחר בעל־כרחם ונתנום אל התועים ויצאו מבוהלים ודחופים מן הכרך – והרגו קצת מהם; ואותם שהחיו צחנום בעל כרחם ועשו בהם כרצונם.

ומשם ברח חסיד אחד, ומר שמריה שמו, הוא ואשתו ושלשה בניו באותו הלילה, כי הבטיחם הגזבר, עבדו של ההגמון, להוליכם עמו ולהצילם – על־ידי ממון רב שנתן לו. והולכים ביער עד תשעה־באב. והיה מוליכם לכאן ולכאן נע־ונד, עד ששלח אל בניו לשפיירא לר' נתן ור' מרדכי, שיתנו לו ממון. ושגרו לו זהובים. וכשקבל (ר' שמריה) הממון מיד מסרו (לגזבר), והוליכם לכפר טירמוניא (Tremonia = Dortmund).

וכשבא לשם שמחו עליו שמחה גדולה, כי הכירו אותו. ויאותו להם להמתין למחר ולעשות ככל חפצם. מיד עשו משתה מרוב שמחה. אבל הם לא רצו לאכול עמהם מגעולים, אך בטהרות ובכשרות ובסכין חדש – כי אמרו: בעוד שאנו עדיין ביראתנו, אנו רוצים לעשות כאשר היינו נוהגים עד עתה; ולמחר נהיה לעם אחד. ושימו אותנו הלילה בחדר אחד עד למחר, כי עיֵפים ויגעים אנחנו מטורח הדרך. וכן עשו כאשר דבר להם החסיד, למלאות תאותו.

ויקם בעוד לילה ולקח בידו המאכלת ונתאזר בגבורה ושחט את אשתו ושלשה בניו, ואחר כך שחט את עצמו – ונתעלפה רוחו, ועדיין לא מת. ולמחר, כשבאו האויבים עליו, היו סבורים שיבואו אליהם – כמו שנדר להם – וימצאוהו שוכב על הקרקע. ושאלו אותו: רוצה אתה להמיר אלהיך עדיין ולחזור לטעותנו, כי עוד תוכל לחיות. השיב ואומר להם: חס ושלום, לא אכפור באל חי, אלא אהרג על שמו של הקב"ה ועל תורתו הקדושה, ואבוא היום אל הצדיקים במחיצתם – וליום הזה קויתי כל ימי. אמרו: לא נהרוג אותך, כאשר אתה סבור – הנה נקבור אותך חי בקבר, או תהיה מודה על טעותנו. חזר ואמר להם: יהי כדבריכם, והכל אני מקבל עלי מאהבה.

וזדים כרו לו שוחה. והלך הוא בעצמו, ר' שמריה החסיד, אל הקבר; ולקח את שלשה בניו והשכיבם לשמאלו ואת אשתו לימינו והוא באמצע. ויזרקו עליו עפר מלמעלה. והיה צועק ובוכה בקול וקונן עליו ועל בניו וצלעתו השוכבים אצלו כל אותו היום עד למחרתו ובאו עליו אויבי יי בפעם שנית והוציאוהו מתוך הקבר חי, כדי שיחזור בו ויהא מודה לטעותם – ושאלו לו עוד: אם אתה רוצה להמיר אלהיך? ולא רצה החסיד ר' שמריה להחליף את הגדול והנכבד בנקלה, והחזיק בתומו עד יציאת הנפש. ושמו אותו בקבר פעם שניה ויזרקו עליו עפר. ומת שם החסיד על יחוד השם הנכבד והנורא. ועמד שם בנסיונו, כאברהם אבינו – אשריו ואשרי חלקו!

כ

מכל אותם שבעה הכרכים, שנתפזרו שם קהל קלוניא, לא ניצלו אלא רק אותם המעטים שהיו בכרך קרפנא (Kerpen). הם לא נהרגו; אבל האויב המושל על הכרך הרע לעשות בענין אחר. כי צוה לעבדיו ולקחו את המצבות של המתים הקבורים בקלוניא ולעשות לו בנין באבני המצבות. ועשו כך. וכשהגביהו האבנים בסוללות על הבנין לבנות החומה, נתגלגל הדבר מן יי קנוא ונוקם ונפלה אבן אחת על ראשו של האויב מושל הכרך ושברה את ראשו ופצעה את מוחו – ומת. ואחרי כן נשתגעה אשתו ויצאה מדעתה – ומתה באותו חולי. ורמז לנו אל קנא ונוקם, שנתן בהם נקמה על מה שעשו.

כא

וכאשר עשו האויבים מזמות לבם באלו הקהלות, כאשר ספרנו, כן עשו גם בקהלות אחרות: בעיר טריברש (Trieb), במיץ(Metz) וברעגנשפורק (Regensburg) ובפרגא ובושל⁶⁰ ובבהיים (Pappenheim). וקידשו כולם את השם הגדול והנורא מאהבה וחבה. והכל היה באותה שנה ובזמן אחד, כי כל אותו הדור הטוב בחר לו יה למנה ולזכות בהם את הדורות הבאים אחריהם.

כב

הוגד הוגד לי מעשה טריברש:

ויהי בחמשה־עשר לחדש ניסן, ביום ראשון של פסח, ויבוא שליח אל התועים מצרפת, שליח של ישו, ופידרון⁶¹ שמו – והיה כומר, והוא הנקרא פידרבלרט.

ויהי כאשר בא שם לטריברש, הוא והאנשים אשר עמו הרבה מאד, ללכת בדרך תעותו לירושלים – והביא כתב עמו מארץ צרפת מאת היהודים, כי בכל המקומות אשר ידרוך כף רגלו ויעבור דרך היהודים, שיתנו לו צידה לדרכו. וידבר טוב על ישראל; כי היה כומר ודבריו היו נשמעים.

וכשבא אז, הנה יצאה נפשנו ושבר לבנו ורתת אחזתנו וחגנו לאבל נהפך. כי עד עתה לא היו מדברים העירונים לעשות עם הקהל שום רעה בעולם קודם שבאו אלה הקדֵשים. ונתנו לכומר פידור [מה ששאל מאתנו] והלך לדרכו.

אז באו שכנינו הרעים, העירונים, שנתקנאו בכל הקורות שמצאו את שאר הקהלות שבארץ לותּר; כי שמעו מה נעשה להן ומה נגזר עליהן [באה עליהן] הרבה פורענות ולקחו ממונם. ושחדו [אנשי קהלת טריברש את] העירונים, כל אחד ואחד לבדו; וכל זאת הועיל ביום חרון אף יי. כי היתה סבה מאת יי מן השמים על כל אותו הדור הנבחר לו למנה לקיים מצוָתו.

בעת ההיא לקחו בני קהל טריברש ספרי־תורות שלהם ושמו אותם בבית חזק. וכשהרגישו בהם האויבים, הלכו בעוד יום לשם ושברו הגג מלמעלה ולקחו את המטפחות והכסף שהיו סביב עץ הגולל, והשליכו הספרי־תורות ארצה וקרעום ורמסום ברגליהם. והקהל כבר ברחו אל ההגמון ולא היה בביתו. אז לקחו (היהודים) עמהם משרי ההגמון ועבדיו ומסרו נפשם למות והלכו לשם, ומצאו ספרי התורה רמוסים ברגל – וקרעו בגדיהם. וצרחו במר נפש: “ראה יי והביטה את עניי, כי הגדיל האויב” (איכה א, יט). ולקחו את ספרי־התורה והקימו אותם מן הארץ ונשקו אותם והבריחום עמם אל הפלטר (של ההגמון). ובימים ההם הרבו צומות ועשו תשובה וצדקה, וצמו ששה שבועות מים אל יום מפסח עד עצרת. ולעת הערב פזרו מעותיהם לעניים בכל יום.

והטילו עליהם (העירונים) מס. ארבע פעמים נתנו מליטר דינר מעות מכל ליטר, ועדיין לא הספיקו – מרבוי השחדים – עד שנתנו כל נכסיהם, ואפילו מן הטלית שעל כתפם. ולבסוף אמרו לתת להגמון, כדי להצילם מיד זדי רשעה, כל מה שנמצא בידם – ולא הועיל להם מאומה. כי יי הסגירם ביד אויביהם, וחרה אפו בהם, והסתיר פניו מהם ביום פקודתם.

ויהי ביום ראשון של פינקושט (Pfingsten), והיה ביום ההוא גם שוק־תועבה⁶²
שלהם, ויבואו לשם [מערי] הנהר ריינוס לשוק. אז ברחו החסידים אנשי קדש אל הפלטר של ההגמון, והוא הנקרא פלייש (Palatium palais) והרוצחים באים ומשתבחים בהריגתם ואבידתם שעשו באנשי־השם של קהלות הקדש. וההגמון בא לתועבת־טימון (Domkuiche) לשמור את היהודים⁶³.

כששמעו האויבים את דברי ההגמון, שהזכיר את היהודים, נאספו יחד להכות את ההגמון. אז ברח ההגמון לתוך העבודה־זרה [ונחבא] בחדר אחד. ויהי שם שבוע אחד.

ויבואו כל הגויים אל הפלייש, שהיו שם בני ברית קדש, להלחם – ולא יכלו. ויהי כאשר ראו אותם (היהודים) – וינע לבבם, כנוע עצי היער מפני הרוח. כשראו (האויבים), שלא יכלו להלחם, כי חזק הוא מאד ורוחב החומה הוא חמש אמות־הבנין וגבוה מלא־עין, הלכו משם – ויאמרו להרוג ההגמון בתוך עבודה־זרה של טימון. וההגמון פחד מאד, כי היה נכרי בעיר; ולא היה לו קרוב ולא מכיר, ולא היה בו כח להצילם.

אז בא עליהם ההגמון בעצה, מה יעשו. ושאל אותם: מה חפצכם לעשות? הלא אתם רואים, כי בכל סביבותיכם נהרגו כבר היהודים, וברצוני היה, וראוי [הוא], לשמור אמונתי אִתּכם – כאשר הבטחתי אתכם – עד אותו הזמן שקצבתי לכם, עד שלא נשארה קהלה בכל מלכות לותּיר. והנה ראו עתה, כי קמו עלי התועים להרגוני ועדיין אני מתיירא מהם – והנה ברחתי מהם זה חמשה־עשר ימים.

ויענו הקהל ויאמרו: הלא נתת לנו זמן באמונתך, שתהיה מחזיק בנו עד שיבוא המלך למלכות⁶⁴

ויען ההגמון ויאמר: המלך עצמו לא יוכל להצילכם מיד המסומנים – תשתמדו או תקבלו עליכם דין שמים.

ויענו לו ויאמרו: דע לך, אם היו לכל אחד נפשות עשר היינו נותנים אותן על יחוד שמו – קודם שיטמאו אותנו. אז פשטו צוארם ואמרו: נתן ראשינו, ואל נכפור באלהינו.

כשראה ההגמון כך, הלך עם שריו והמציא להם מרגוע ארבעה ימים – עד שעבר יום מתן תורה. וכך בקשו ממנו החסידים. ועשו אותו חג לאבל, כי ידעו ושמעו, כי ההגמון וכל פוצה־פה יועצים עליהם רעה על לא דבר.

ויהי היום, וישלח ההגמון שליח לאמר להם: מה יעשה, ומה עצה יעשה – כי כולם קמו עליו להרגו. אז חשבו בדעתם, שהיה רוצה שיתנו לו שוחד. ואמרו לשליח, לשחדו בכל ממונם. ויען השליח ויאמר: בזה אין ההגמון רוצה. אז רפו ידי החסידים.

ויהפוך לב ההגמון ושריו עליהם לרעה. ויועצו יחדיו, שלא להרוג אותם, כי אם שנים או שלשה – כדי להפיג לב שאריתם, אולי יחזרו לטעותנו.

וישלח ההגמון ויקרא לאנשי עירו החשובים, ושריו עמו, ויעמדו לפני פתח שער הפלטר. ובתוך השער היתה דלת כפי הכבשן. והאויבים עמדו סביבות הפלייש למאות ולאלפים, אוחזי חרבות שחוזות, ועמדו לבלעם חיים – הגוף עם הבשר. אז נכנסו שר־צבא של ההגמון והשרים בפלייש, ויאמרו אליהם: כה אמר אדוננו ההגמון: תשתמדו או צאו חוץ מפלטר שלו, כי אינו רוצה עוד להחזיק בכם – כי פעמים הרבה קמו עליו להרגו בעבורכם; ואינכם יכולים להנצל, ואלהיכם אינו חפץ להציל אתכם עתה, כאשר עשה בימים קדמונים. ראו את ההמון הרב העומדים לפני פתח שער הפלטר.

ויהי כאשר ראו, כי גדול הכאב מאד – ויבואו החסידים וישבו לארץ, וישאו קולם בבכי ויבכו בכי גדול במר נפש – אנשים ונשים וטף, ויתודו על חטאתם.

אז הוליכו לחוץ את מר אשר ב"ר יוסף הגבאי להרגו, כדי להטיל אימה ופחד על השארית, ויודו לטעותם.

ויען ויאמר מר אשר: מי בכם מכל עם יי, יהי אלהיו עמו ויעל! ומי הוא הרוצה לקבל פני השכינה – הנה עולם מלא כל טוב בשעה קטנה! ויען נער אחד ושמו מאיר ב"ר שמואל ויאמר: המתן לי, אני רוצה לבוא עמך לעולם שכולו אור ואיחד עמך שם המיוחד הנכבד והנורא בלב שלם ובנפש חפצה.

וכשיצאו מפתח הפלייש ויביאו לפניהם התועים [את פסלם] שישתחוו לו והטילו זמורה על הפסל⁶⁵. ונהרגו שם שני החסידים האלה על קידוש השם.

והיה שם מר אברהם ב"ר יום־טוב, איש אמונים, צדיק וישר ואהוב לשמים והיה משכים ומעריב לבית־התפלה. הוא נפל על פניו והתוַדה על עוונותיו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וישא קולו ויבך – ויאמר: אנא יי אלהים, למה עזבת את עמך ישראל ללעג ולבזה ולחרפה, לאבדנו בידי העמים הטמאים כחזיר, שאוכלים אותנו – העם שבחרת בו להיות לך לעם סגולה מכל העמים, והגבהת אותם מן הארץ עד לרקיע, ועתה השלכת מן השמים ארץ תפארת ישראל והרבית בנו חללים.

ויפול החסיד מלוא קומתו על פניו ארצה לעיני השמש, והגביהו אותו והוליכוהו לחוץ – ונהרג שם על קידוש השם.

ושם היתה נערה קטנה בת טובים וקידשה גם היא את השם בקדושה.

ואחרי שנהרגו אלו ראו האויבים את הנשארים בפלייש והיו מחזיקים עדיין בתמימותם כבתחלה, ולא רפתה ידם ממה שנעשה בראשונים, ויאמרו איש אל אחיו: כל זאת עושות הנשים שמסיתות את בעליהן להחזיק ידם למרוד בתלוי. ויבואו כל השרים ויחזיקו כל אחד ואחד בידי הנשים בכח גדול, הכה ופצוע, והוליכו אותן לעבודה־זרה, כדי לטנפן. ואחר־כך שלחו ולקחו בן מחיק אמו בכח והוליכו עמם, לקיים מה שנאמר: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר. ותשאנה הנשים קולן ויבכו.

ושלשה ימים קודם שהודיעו להם האונס הזה באו השרים שבפלייש וסגרו הבור שהיו שם מים בפלייש, כי יראו שלא ישליכו שם את בניהם להמית. ולא הניחו אותם לעלות על החומה, כדי שלא יפילו עצמם מן החומה. וכל הלילה שמרו אותם, שלא יהרגו זה את זה, עד אור הבקר. וכל זאת הערימו, כי לא אבו להרגם – אבל לתפשם נתעסקו ולאנס אותם.

ונערה היתה לפני פתח הפלייש, והושיטה צוארה לחוץ ואמרה: כל מי שרוצה להתיז את ראשי, על יראת צורי – יבוא ויעשה. ולא רצו לנגוע בה הערלים, כי היתה הנערה הזאת יפת תואר ובעלת חן. אבל הרבה פעמים רצו ליקח אותה ולהוליכה עמם. נתכוונו – ולא יכלו, כי הפילה עצמה לארץ ושכבה כאילו היתה מתה. וכן נשארה בפלייש. אז באה אליה דודתה ואמרה אליה: רוצה את למות עמי ביראת צורנו? ענתה ואמרה לה: הן, ברצון. הלכו ושחדו את שומר הפתח, ויצאו והלכו על הגשר והפילו עצמם במים – על יראת מלך עולם. וכן עשו גם שתי בחורות מקלוניא. ושבח ליי שניתנו לקבורה.

כג

ועתה אספר מאותם שבמיץ.

הוכו הם וזרעם. נהרגו בה חסידי עליון, נכבדי ארץ, בעלי תורה, ר' שמואל הכהן הגבאי ואחרים. נהרגו שם קדושים, איתנים, מוסדי ארץ. ויהי מספר ההרוגים במקום ההוא עשרים ושנים. ורובם נאנסו ברוב עון ואשם, עד שעברו ימי ימי הזעם – ואחרי כן שבו אל יי בכל לבם. המקום יקבל תשובתם ויכפר עוונות עמו.

כד

הקהל שהיה ברעגנשפורק נאנסו כולם, כי ראו שלא יוכלו להנצל.

גם אותם שהיו בעיר, העירונים, כשנקבצו עליהם התועים ועם הארץ, דחקו אותם (את היהודים) בעל־כרחם והכניסום לנהר אחד; ועשו סימן רע על המים, שתי וערב, והטבילום כולם בבת אחת באותו הנהר. וגם המה שבו מיד אל יי, אחרי שעברו אויבי יי, ועשו תשובה גדולה – כי מה שעשו עשו מחמת אונס גדול, ולא יכלו לעמוד כנגד האויבים, וגם האויבים לא רצו להרגם.

כה

ועתה נאה לנו לספר בשבח הנאנסים:

כל מה שהיו אוכלים ושותים, מוסרים על זה את הנפש. היו שוחטים בשר למאכלם ומנקרים ממנו החלב וגם בודקים את הבשר כתקון חכמים ולא שתו יין נסך. גם לא היו הולכים לבית חרפתם, כי אם מעט לפעמים – כי כל שעה שהלכו, הלכו מרוב אונס ומרוב פחד והלכו בנפש צרה. וגם הגויים בעצמם ידעו, שלא נשתמדו בלב שלם – כי אם מפחד התועים – ואינם מאמינים ביראתם. כי אם ביראת יי היו דבוקים והיו מחזיקים באל עליון קונה שמים וארץ, ולעיני הגויים היו שומרים שבתם כהלכתה ושמרו תורת יי בצנעא. והמדבר עליהם רעה כאילו מדבר על השכינה.

על המאורעות האלה יסדו כמה פיוטים וקבעו אותם לאמרם בשבת שלפני שבועות (כי עיקר השמד הנורא היה מראש־חדש סיון עד אחר חג השבועות) או בתשעה־באב או בימי הסליחות. תפלת ישראל היתה בדור ההוא ובדורות הבאים נאד של דמעות. בה שפך ישראל, על כל הצרות שבאו עליו, את שיחו לפני אלהיו; בה השקיע את גניחותיו ודמעותיו ובה הביע את תקוותיו לימי גאולה. מן הפיוטים האלה נקבעו כאן רק אותם, שיש בהם ספור פרטי המאורעות המבהילים:

כו

אֱלֹהַי אֶקְרָאֲךָ בְּמַחֲשֵׁב,

שִׁיר מַעֲנִי לְהַקְשֵׁב,

וְאַתָּה קָדוֹש יוֹשֵב.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

בְּעָזְּךָ תְּפֹאַר בַּהֲמוֹנָי,

מִכְלַל יוֹפִי בְּהֶגְיוֹנָי,

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

גָּעוּנִי יְמֵי עֶבְרָה,

וְצֶר בְּזָדוֹן נִתְגָּרָה,

כִּי דִבֵּר סָרָה.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

דָּאוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה,

אֳגַפֵּי תֵּימָן לְהַחֲזִיקָה,

יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

הֲמוֹן חֵיל שֵׂעִיר.

לַהֲקָתָם בְּכָלָה לְהַסְעִיר,

קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

ווּעֲדוּ לְקֶרֶן אֲפֵלָה,

בִּכְבוֹד נוֹצְרִי לְהִתְהַלְלָה,

וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדוֹלָה.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

זָעוּ וְנתְפַּלָּצוּ אַבִּירִים,

רָשָׁע כֶּאֱסוֹף עֲדָרִים

עָבֵר בֵּין הַגְּזָרִים.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

חִבֵּל יַלְדֵי שַׁעֲשׁוּעִים,

יִשְׁרֵי לֵב מֵדָּעִים,

עַל מִשְכְּנוֹת הָרוֹעִים.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

טִבְחָה כֵּצֹאן נֶחֱשָׁבוּ,

הַמְּסֻלָאִים בַּפָּז נִסְחָבוּ,

הָאֱמֶת וְהַשָׁלוֹם אָהָבו.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

יִחֲדוּ שִׁמְךָ לְקַדֵּשׁ,

וְנַפְשָׁם הִשְׁלִימוּ לְהָדֵשׁ

בְּיוֹם אֶחָד לְחֹדֶשׁ

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

כָּל־אַלּוּפֵי תוֹרָה,

דּוֹרְשֵי מִצְוָה בָרָה,

יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

לְיוֹם מִצְוַת הַנְבָּלָה

הֻזְבָּחוּ בְּנֵי הַקְּהִלָּה,

מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

מְשַׂחֶקֶת⁶⁶ קְרוּעָה וּשְׂרוּפָה,

רְמוּסָה וּבְדַם הוּצָפָה,

אִמְרַת אֱלֹהַּ צְרוּפָה.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

נוֹצְרֶיהָ הֻקְדְּשׁוּ לְהִתְחַיֵּב,

זוֹלְלוּ חוֹלְלוּ לְדַיֵּב,

כִּי גָבַר הָאוֹיֵב.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

סָמוּךְ לְחַג הַשָׁבוּעוֹת,

קְרָאוּנִי רַבּוֹת רָעוֹת,

בְּיִשְׂרָאֵל בִּפְרוֹע פְּרָעוֹת.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

עֵינֶיךָ פְּקַח אָיוֹם,

הַבִּיטָה לְהָחִישׁ פִּדְיוֹם,

כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָּל־הַיוֹם.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

פִּרְחֵי לְוִיִּם וְכֹהֲנִים

תַּמּוּ בְּהַסְתֵּר פָּנִים,

חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

צִיוֹן שַׁעֲרֵי תְעוּדָה

רְעוּצִים בִּישִׁיבַת בְּדוּדָה,

וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

קָרֵב קֵץ הַפְּלָאוֹת,

הַצֵל עַמְּךָ מִתְּלָאוֹת,

גּוֹאֲלֵנוּ יְיָ צְבָאוֹת.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

רַחֲפֵם בְּאֶבְרָתֶךָ לְהַנְחוֹת,

אַמְּצֵם לְהַשִׂיג רְוָחוֹת,

אוֹרַח חַייִם וְשׂוֹבַע שְׂמָחוֹת.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

שְׁאוֹן קָמִים הָדֵק,

מַהֵר בְּנֵה עִיר הַצֶדֶק

לְחַזֵּק אֵת בֶּדֶק.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

תְּמַלֵא שִׁמְךָ בְּעֶרֶץ,

נֹעַם כִּסְאֲךָ לְהַעֲרֵץ,

עֶלְיוֹן עַל כָּל־הָאָרֶץ.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

שְנַת חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה

מַחַץ מַכָּתִי אֲנוּשָׁה –

יְיָ לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

חַנּוּן זְקוֹף מִטּוּי קַרְנֵנוּ,

כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שֵׂמְּחֵנוּ –

הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ וְעֶזְרָתֵנוּ.

יְיָ אַל דֳּמִי לָךְ!

(זולת לשבת שלפני שבועות כמנהג אשכנז – על סדר א"ב).

כז

אֶת־הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב נֹהֵם.

בִּידֵי רָשָׁע בָּהֶם מִתְלַהֵם;

גְּבִיִר שַׂמְתּוֹ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם,

דִּכְּאוּם בְּעַבְדוּת וְעֻלָּם מְטִילִים עֲלֵיהֶם.

הוֹרְגִים תּוֹלִים מַשְׁמִידִים בְּכָל מִינֵי מַשְׁמַד –

וּבְכָל־זֹאת עָלֶיךָ אוֹתָם לְהַצְמַד;

וְנוֹחַ אֵל חַי קִלְקוּלָם לִלְמַד,

חוֹבְטִים וְחוֹבְלִים בְּאֵין מָאֳמָד.

טוֹמְנִים פַּח לִלְכּוֹד כְּשַׁךְ יְקוּשִׁים,

יִחוּדְךָ לְהָמִיר בְּבַעַל לְהַאֲשִׁים;

כָּלָה לְגַמֵּר בְּעַם קְדוֹשִים –

לֹא יִזָכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל לְהַרְשִׁים.

מְּזִמוֹת נִכְּלוּ תִּעוּבָם בְּשַׂלִמוֹתָם לְצַיֵּן –

נְטוֹש יִרְאָתְךָ בְּהַבְלֵיהֶם לְעַיֵּן;

שִׂיחַ פּוֹצִים עִמְךָ לְהִדַּיֵּן,

עַד מָוֶת אֲהַבְנוּהוּ חֲצָצֶיךָ הִזְדַּיֵּן.

פּוֹשְטִים צַוָּאר לְאֶבְחַת הֶרֶג רַב;

צַדְקָנִיוֹת חָשׁוֹת קִנֵּיהֶן לִקְרַב,

קָרְבָּן כָּלִיל רֵיחַ הַנֶּעֱרָב.

רוֹגְשִׁים לְקַדֵּם מִנְחָתָם לְהַעֲרִיב.

שׁוֹחֲטִים הָאָבוֹת בְּנֵיהֶם בְּדָמֵיהֶם מִתְבּוֹסֲסִים,

תְּבוּסָתָם עֲלֵיהֶם בְּאַהַב מִתְעַלְּסִים;

קָצִים בְּחַיֵיהֶם וְנַפְשׁוֹתָם לֹא חָסִים,

לְיַחֵד שִׁמְךָ דָּצִים וְשָׂשִׂים.

וּמִתְאַשְּׁרִים לְהַשְׁמִיעַ שְׁמַע יִשְׂרָאֵל בִּקְרִיאָתָם,

נוֹהֵם פִּיהֶם בְּבִרְכַּת זִבְחָתָם;

יַחַד אָבוֹת וּבָנִים חֲתָנִים וְכַלּוֹתָם,

מְמהֲרִים לָטֶבַח כִּבְאַפִּרְיוֹן חֻפָּתָם.

וְלָדֵי נָעֳמֶךָ נִטְעֵי שַעֲשׁוּעִים,

סָפִים כֶָּלִים גְווּעִים מְנוּעִים;

בְּךָ נִשְׁבַּעְתָּ בְּעֵקֶד הָרוֹעִים,

רְבוֹת זַרְעָם כְּכוֹכְבֵי רְקִיעִים.

רָאֹה תִרְאֶה עֲקֵדוֹת אֵלֶּה נֶעֶקָדוּ,

בְּחַיֵּיהֶם נֶאֱהָבוּ וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ;

יִחוּד שִׁמְךָ לְקַדֵּם שָׁקָדוּ,

יְדִידוּת יָשְׁרָם פְּקוֹד כַּאֲשֶׁר נֶאֱחָדוּ.

הָאֵל! זְכוֹר וְאַל תִּשְׁכַּח,

וּשְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה מַכְאוֹב מוּכַח;

דּוֹרֵשׁ דָּמִים דְּרוֹשׁ לְהִתְוַכַּח,

הוֹפִיעַ בְּנִקְמַת עָם נִשְׁכָּח.

חֲפוֹץ וּבְעַבְרוֹת צוֹרֲרַי הִנָּשֵׂא,

זַעֲוָה תָשִׁים מַפְרִיךְ וְשׁוֹסֶה;

קְנוּייֶךָ תָחֹן בְּאֶבְרָתְךְ מַחְסֶה,

וְעַל כָּל־פְּשָׁעֵימוֹ אַהֲבָה תְכַסֶּה.

אַמֵּץ וְשַׂגֵּב פְּלֵטַת שְׂרִידֶיךָ,

מְיַחֲלִים לְחַסְּדְּךָ זֶרַע חֲסִידֶיךָ;

צַעֲקָתָם קְשׁוֹב מִמְּכוֹן הוֹדֶךָ,

זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ.

(בסליחות כמנהג אשכנז – על סדר א"ב, בסוף חתום שם המחבר: קלונימוס כרבי יהודה).

כח

אֱלֹהִים אַל דָּמִי לְדָמִי!

אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט לְמִתְקוֹמֲמִי.

בַּקְּשֵׁהוּ דָּרְשֵׁהוּ מִיַד מַחֲרִימִי –

בַּל תְּכַסֶּה אֶרֶץ בְּכָל־מְקּוֹמִי.

גּוֹל יִגָּלֶה לִפָנֶיךָ יִשָׁפֵך וְיִזָלֵף,

גַּם בְּפוֹרפְרָךְ מָלֵא גְוִיוֹת יִגָּלֵף⁶⁷;

דּוֹן יָדוֹן שׁוֹפֵךְ חֵלֶף בְּחֵלֶף⁶⁸,

דְּמֵי עֲנִיֶּיךָ הנִּשְׁפָּךְ כְשִּׁגְרֵי אֶלֶף.

הִתְיָעָצוּ יַחַד סוֹךְ מֶסֶךְ רַעַל,

הַלּוֹט הַלּוֹט פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ לְהַעַל –

וְלֹא יִזָכֵר שֵׁם קֹדֶשׁ הַמֻּעַל,

וָלֶכֶת אַחֲרֵי הַתֹּהוּ מְשֻׁקָּץ וּמְגֹעָל.

זֶרַע קֹדֶשׁ בָּנִים לֹא יְשַקֵּרוּ –

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ! זָעֲקוּ וְשׁוֹרֵרוּ;

חֶבֶל נַחֲלָתֵנוּ הוּא וּבוֹ נִתְאַמָּרוּ.

חַיַּת יְחִידָתָם בִּצְרוֹר הַחַיִּים צָרָרוּ.

טַף וְנָשִׁים יַחַד הִשְׁלִימוּ לְעַקֶד,

טְלָאִים הַמְבֻקָּרִים בְּלִשְׁכַּת בֵּית הַמּוֹקֵד;

יָחִיד וְנִשָׂא! עָלֶיךָ נֵהָרֵג וְנִשָׁקֵד⁶⁹,

יִחוּדוֹ נְיַחֵד לוֹ לְבַד רֹאשׁ לְיַקֵּד.

כְּבָשִׂים בְּנֵי שָנָה לְעוֹלָה תְּמִימִים,

כֻּבְּשׂוּ עוֹלוֹת כְּזִבְחֵי אֱמוּרֵי שְׁלָמִים;

לְאִמּוֹתָם אוֹמְרִים: לֹא יִכְמְרוּ רַחֲמִים –

לְקָרְבַּן אִשָׁה לַיְיָ נִתְבַּקַּשְׁנוּ מִמְּרוֹמִים.

מְפַרְפְּרִים הַיְּלָדִים וְזֶה עַל זֶה מְפַרְכְּסִים,

מְמַהֲרִים שְׁחוֹט אֲחֵרִים וּבִדְמֵיהֶם מִתְבּוֹסֲסִים;

נָתוֹן עַל רֹבֶד הֵיכֶלֶךָ וְאַף לִמְמָרֲסִים,

נֶגֶד עֵינֶיךָ לָעַד יִהְיוּ תּוֹסֲסִים.

סִדְּרוּ לְפָנֶיךָ סִדּוּר מַעֲרָכָה גְדוֹלָה,

סֹבֶב וְגַם הַיְּסוֹד קָטוֹן מֵהָכִילָה;

עוֹלֲלִים וְיוֹנְקִים הַנִּזְבָּחִים כָּלִיל עוֹלָה,

עוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה יִזְכֹּר כָּל־מִנְחֹתֶיךָ סֶּלָה.

פִּנּוֹת וַעֲַזָרוֹת מָלְאוּ קָרְבְּנֵי זְבָחִים,

פְּדָרִים וְאֵבָרִים הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל וּנְתָחִים;

צְרֵרֵי מִנְחוֹת כַּמָּה עֶשְׂרֹנֵי מֹחִים,

צַדְּקָנִיּוֹת קִנֵּיהֶם – הֵמָּה עוֹלֲלֵי טִפֻּחִים.

קַיִץ לַמִּזְבֵּחַ הֵם בְּנֵי בֵי רַב,

קָרְבַּן הָעָם לִכַפֵּר תַּלְמִיד עִם צוֹרֵב⁷⁰;

רַחַשׁ מֻרְבָּךְ זֶה מֵאָז לֹא נִקְרַב,

רֵיחַ נִיחֹחַ מִנְחַת יְהוּדָה תֶּעֶרַב.

שָׁרְתֵי כְהֻנָּה כָּשְׁרוּ נָשִׁים כַּאֲנָשִׁים,

שְׁחִיטָּה זְרִיקָה וְקַבָּלֶה מַקְרִיבִים וּמַגִּישִׁים –

תִּקְרֹבֶת מִנְחָה טְהוֹרָה נַפְשׁוֹת הַקְּדוֹשִׁים,

תְּנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק וּלְחָיֵי הָרָאשִׁים.

דְּמָעוֹת מִפֹּה וּמִפֹּה נוֹבְעִים וּמְקַלְּחִים,

וְשׁוֹחֲטִים וְנִשְׁחָטִים אֵלּוּ עַל אֵלּוּ גֹּנְחִים.

דְּמֵי אָבוֹת וּבָנִים נוֹגְעִים וְטוֹפְחִים –

בִּרְכַּת הַזֶּבַח שְׁמַע יִשְׂרָאֵל צוֹרְחִים.

יִרְאֶה יֵרֶאֶה פְּעֻלַּת בָּנוֹת בּוֹטְחוֹת,

בְּחֹם הַיוֹם עֲרֻמּוֹת לָשֶּׁמֶשׁ נִשְׁטָחוֹת;

יָפוֹת בַּנָּשִׁים מְבֻקָּעוֹת כֶּרֶס וּמְפֻלָּחֹת,

מִבֵּין רַגְלֵיהֶן שִׁלְיָה וָלָד מַפְרִיחוֹת.

שָׁמוֹעַ הֲנִשְׁמָע אוֹ אִם נִרְאָה?

לְהַאֲמִין מִי יַאֲמִין? גְּדוֹלָה פְּלִיאָה!

מוֹלִיכִים בְּנֵיהֶם לָטֶבַח כִּלְחֻפָּה נָאָה,

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק רָם, גָּאֹה גָּאָה?

קֶדֶם נִשְׁעַנְנוּ וַתַּעֲמֹד עֲקֵדַת הַר מֹר,

טְּמוּנָה לְיֶשַׁע בְּכָל דֹּר וָדֹר לִשְׁמֹר –

נִתּוֹסְפוּ אֵלֶּה וְכָאֵלֶּה עַד בִּלְתִּי לֵאמֹר;

חַי! זִכְזוּךְ קַוָּם תִּשְׁמָר־לָנוּ וְצָרוֹתֵינוּ תִּגְמוֹר.

(בסליחות כמנהג אשכנז – על סדר א"ב, בסוף חתום שם המחבר: דוד ברבי משֻלם).

כט

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינַי מְקוֹר נוֹזְלַי,

וְאֶבְכֶּה כָּל־יְמוֹתַי וְלֵילַי,

אֶת חַלְלֵי טַפַּי וְעוֹלָלַי וְישִׁישֵׁי קְהָלַי

וְאַתֶּם עֱנוּ: אַבוֹי אוֹי וְאַלֲלַי!

וּבְכוּ בֶכֶה רַב וְהֶרֶב –

עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחֶרֶב!

וְדָמוֹעַ תִּדְמַע עֵינַי וְאֵלְכָה לִי שְׂדֵה בוֹכִים,

וַאֲבַכֶּה עִמִּי מָרֵי לֵבָב הַנְּבוֹכִים,

עַל בְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת וִילָדִים הָרַכִּים,

בְּסִפְרֵיהֶם נִכְרָכִים וְלַטֶּבַח נִמְשָׁכִים.

אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּירִים וָנֳפָכִים –

כְּמוֹ טִיט חוּצוֹת נְדוֹשִׁים וְנִשְׁלָכִים.

סוּרוּ טָמֵא! קָרְאוּ לָמוֹ מִלְּקָרֵב.

וּבְכוּ בֶכֶה רַב וְהֶרֶב –

עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב!

וְחֵרַד עֵינַי דִּמְעָה וְאֵילִילָה וְאָנוּדָה,

וְלִבְכִי וְלַחֲגוֹר שָׂק אֶקְרָא לְהַסְפִּידָה.

מִפָּז יְקָרָה וּמִזָהָב חֲמוּדָה,

כְּבודָה פְּנִימָה כְּבוֹד כָּל־כְּלֵי חֶמְדָּה –

רְאִיתִיהָ קְרוּעָה שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה;

הַתּוֹרָה וְהַמִּקְרָא וְהַמִּשְנָה וְהָאַגָּדָה.

עֱנוּ וקוֹנְנוּ זֹאת לְהַגִּידָה:

אִי תוֹרָה תַּלְמִיד וְהַלּוֹמְדָהּ!

הֲלֹא הַמָּקוֹם מֵאֵין יוֹשֵׁב חָרֵב.

וּבְכוּ בֶכֶה רַב וְהֶרֶב –

עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב!

וְעַפְעַפַּי יִזְלוּ מַיִם דֶּמַע לְהַגִּירָה,

וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי הֲרוּגֵי אַשְׁפִּירָה.

בַּשֵּׁנִי בִּשְׁמוֹנֶה בוֹ בְּיוֹם מַרְגּוֹעַ הֻקְרָה;

מַרְגּוֹעַ לִרְגּוֹעַ⁷¹

נֶחְלְפוּ לְהַבְעִירָה.

נָהֶרְגוּ בַּחוּרֵי חֶמֶד וִישִׁישֵׁי הֲדָרָה,

נֶאֶסְפוּ יַחַד, נַפְשָׁם הִשְׁלִימוּ בְּמוֹרָא.

עַל יִחוּד שֵׁם הַמְּיוּחָד יִחֲדוּ בְּגְבוּרָה,

גִּבּוֹרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לְטַהֲרָה;

וְכֹהֲנַי וַעֲלָמַי נִגְוְעוּ כֻלָּהַם עֲשָׂרָה⁷².

וּבְמַר יְגוֹנִי וְעָצְבִּי יְלֵל אַחְבִּירָה,

קְהִלּוֹת הַקֹדֶשׁ הַרִיגָתָם הַיּוֹם בְּזָכְרָה;

קְהַל וֹרְמַיְזָא בְּחוּנָה וּבְחוּרָה,

גְּאוֹנֵּי אֶרֶץ וּנְקִיֵּי טָהֳרָה,

פַּעֲמַיִם קִדְּשוּ שֵׁם הַמְּיוּחָד בְּמוֹרָא –

בְּעֶשְׂרִים וּשְלשָׁה בְּחֹדֶש זִיו לְטַהֲרָה,

וּבַחֹדֶשׁ הַשְׁלִישִׁי בִּקְרִיאַת הַלֵּל לְשׁוֹרְרָה

הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּאַהֲבָה קְשָּׁוּרָה.

אָהִימָה עֲלֵיהֶם בִּבְכִי יְלֵל לְחַשְּׁרָה,

כְּלוּלֵי כֶתֶר עַל רֹאשָׁם לְעַטְּרָה.

וְעַל אַדִּירֵי קְהַל מַגֶנְצָא הַהֲדוּרָה,

מִנְּשָׁרִים קַלוּ מֵאֲרָיוֹת לְהִתְגַבְּרָה;

הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם עַל יִחוּד שֵׁם הַנּוֹרָא,

וַעֲלֵיהֶם זַעֲקַת שֶׁבֶר אֶזְעַק בְּנֶפֶשׁ מָרָה.

עַל שְׁנֵי מִקְדָּשֵׁי יְסוֹדָם כְּהַיּוֹם עֻרְעָרָה,

וְעַל חָרְבוֹת מְעַט מִקְדָּשַי וִּמְדְרְשֵי הַתּוֹרָה.

בַּחֹדֶשׁ הַשְְּׁלִישִׁי בַּשְְּׁלִישִׁי נוֹסַף לְדַאֲבוֹן וּמְּאֵרָה;

הַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַךְ לְיָגוֹן וְצָרָה –

בְּיוֹם מַתַּן דָּת שִׂבַּרְתִּי לְהִתְאַשְּׁרָה,

וּבְיוֹם נְתִינָתָהּ כְּמוֹ כֵן אָז חָוְרָה –

עָלְתָה לָהּ לַמָּרוֹם לִמְקוֹם מְדוֹרָהּ,

עִם תֵּיָקהּ וְנַרְתֵּקָהּ וְהַדוֹרשָׁהּ וְחוֹקְרָהּ,

לוֹמְדֶיהָ וְשׁוֹנֶיהָ בְּאִישׁוֹן כְּמוֹ בְאוֹרָה.

שִׁימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה,

כִּי שְׁקוּלָה הֲרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְּרָה,

כִּשְׁרֵפַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ הָאוּלָם וְהַבִּירָה.

וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה,

וְאֵין לְהַקְדִּים זוּלָתִי לְאַחֲרָה.

תַּחַת כֵּן הַיּוֹם לִוְיָתִי אֲעוֹרֵרָה,

וְאֶסְפְּדָה וְאֵלִילָה וְאֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה,

וְאַנְחָתִי כָּבְדָה מִבֹּקֶר וְעַד עָרֶב.

וּבְכוּ בֶכֶה רַב וְהֶרֶב –

עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב!

וְעַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה וְלִבִּי נוֹהֵם נְהִימוֹת,

וְאֶקְרָא לַמְּקוֹנְנוֹת וְאֶל הַחֲכָמוֹת –

אֱלִי וְאֶלְיָה! כֻּלָּן הוֹמוֹת.

הֲיֵשׁ מַכְאוֹב לְמַכְאוֹבִי לְדַמּוֹת?

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימוֹת.

חֲלָלַי חַלְלֵי חֶרֶב מוּטָלִים עֲרֻמִּים וַעֲרֻמּוֹת;

נִבְלָתָם כַּסּוּחָה לְחַיַּת אֶרֶץ וְלַבְּהֵמוֹת.

יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה עֲלָמִים וְעֲלָמוֹת –

מִתַּעְתְּעִים בָּמוֹ מוֹנַי וּמַרְבִּים כְּלִמּוֹת.

אֵי אֱלֹהֵימוֹ, אָמְרוּ, צוּר חָסָיוּ בוֹ עַד מוֹת?!

יָבוֹא וְיוֹשִׁיעַ וְיַחֲזִיר נְשָׁמוֹת!

חֲסִין יָהּ, מִי כָמוֹךָ נוֹשֵׂא אֲלֻמּוֹת⁷³ –

תֶּחֱשֶׁה וְתִתְאַפֵּק וְלֹא תַחְגוֹר חֵמוֹת?

בֶּאֱמוֹר אֵלַי מַלְעִינַי: אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב!

וּבְכוּ בֶכֶה רַב וְהֶרֶב –

עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב!

עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַיִם, כִּי נֶהְפַךְ לְאֵבֶל מְשׁוֹרֵר,

וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים מִלְּהָפֵג וּלְקָרֵר.

מִי יָנוּד לִי וּמִי יַחֲזִיק לְהִתְעוֹרֵר?

חֵמָה בִּי יָצְאָה וְסַעַר מִתְגּוֹרֵר.

אֲכָלַנִי הֲמָמַנִּי הַצַר הַצוֹרֵר;

שִׁבֵּר עַצְמוֹתַי זוֹרֵר וּמְפָרֵר,

סִילָּה כָּל־אַבִּירַי הַטַּבּוּר וְהַשֹּׁרֶר⁷⁴.

מַכָּתִי אֲנוּשָׁה בְּאֵין מַתְעִיל⁷⁵ וּמְזוֹרֵר;

רְטִּיָה וָּמזוֹר אֵין לְזוֹרֵר.

עַל כֵּן אָמַרְתִּי: שְׁעוּ מֶנִּי אֲמָרֵר

בִּבְכִי – דִמְעָתִי עַל לֶחֱיִי לְצָרֵב.

וּבְכוּ בֶכֶה רַב וְהֶרֶב –

עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְעַל עַם יְיָ כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב!

(קינה לתשעה־באב מנהג אשכנז ופולין, מחברה ר' קלונימוס ב"ר יהודה).

ל

אֱלֹהִים, בְּאָזְנֵנוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ

פּוֹעַל פָּעַלְתָּ בִּימֵי קֶדֶם לְמַעֲנֵנוּ;

בְּכָל־דוֹר וָדוֹר נוֹרָאוֹת שַׂמְתָּ עֲבוּרֵנוּ –

רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ נִפְלְאוֹתֶיךָ וּמַחֲשְבוֹתֶיךָ אַלֵינוּ.

גְּאַלְתָּנוּ בְּחוֹזֶק יָד מִנָּחָשׁ וְצָרִים,

מֵאֲרִי וְדוֹב וְנָמֵר וּשְׁאָר צוֹרְרִים;

דִכְּאוּנוּ רַגְלֵי חַיוֹת יְעָרִים –

כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלֵינוּ וְשֻׁפְּכוּ אֲשׁוּרִים.

הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ לְשָׁכְחָה,

יוֹתֵר מֵאֶלֶף שָׁנִים בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה;

וַתִּזְנַח מִשָׁלוֹם נַפְשֵׁנוּ בְּפֶרֶץ וּצְוָחָה –

כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל־הַיוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

זְמָן אַחַר זְמָן נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה,

וְאָרַךְ הַקֵּץ וַאֲרוּכָה לֹא עָלְתָה;

חֶשְׁבּוֹן רָנ"וּ לְיַעֲקֹב חִכִּינוּ יֶשַע בְּעִתָּהּ –

קַּוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב, לְעֵת מַרְפֵּא וְהִנֵּה בְעָתָה.

טוֹב קִוִּינוּ וְהִנֵּה אוֹפֶל וְאַשְׁמַנִּים;

בְּמַחֲזוֹר רנ"ו אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים

יַחֲדָו נוֹעֲצוּ הַשׂוֹנְאִים –

אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים.

כַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ חַיִּים בְּלָעוּנוּ,

טַף וְנָשִׁים כַּצֹאן לֵטִּבְחָה הִתְקִינוּ;

לְהַכְרִית עוֹלֵל מִחוּץ, בַּחוּרִים מִרְחוֹבוֹתֵינוּ –

פְּנֵי כֹּהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וְּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ.

מִּקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם

מִמְּךָ לְהַפְרִישׁ סְיָג אוֹרְחוֹתֶיךָ לְעַקֵּם –

נַפְשֵׁנוּ נִבְהֲלָה מְאֹד מִפְּנֵי חֲמַת הַמְּעַקֵּם.

הַעַל אֵלֶּה לֹא תִפְקוֹד בָּם וְלֹא תִתְנַקֵּם?

סֵפֶר הַתּוֹרָה נִתְעוֹלְלָה בְּיַד צָרִים,

וְגַם שִׁכְּלוּ דוֹרְשֶׁיךָ מִפְּנִינִים יְקָרִים;

עֶלְבּוֹנְךָ תְּבַע וְעֶלְבּוֹן נֶפֶשׁ אַדִּירִים –

כִּבְּתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק עַל בַּעֲל נְעוּרִים.

פְּנֵי יְיָ שִׁפְכִי לִבֵּךְ לְאַבְּדָם,

לִנְקוֹם נִקְמָתֵךְ יַשְׁכִּיר חִיצָיו מִדָּם;

צוֹרְרָיו תֹּאכַל חַרְבּוֹ בְּמָגֵן מְאֻדָּם –

עֵזֶר מִצָר הָרָבה וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם.

קוּמָה יְיָ בְּאַפְּךָ לִשְׁפּוֹט קָמִים,

וְלֹא יֶחֶצוּ יְמֵיהֶם אַנְשֵׁי דָמִים;

רָצִים אַחֲרֶיךָ וְנַפְשָׁם עָלֶיךָ לַמָּוֶת מַשְׁלִימִים –

בְּרַבִּים תְּחַלֵּק לָמוֹ שָׁלָל עֲצוּמִים.

שִׁיתָה יְיָ מוֹדָה לִאַנְשֵׁי רִיבֶךָ,

לְבַל יְעַנּוּ עוֹד זֶרַע אוֹהֲבֶיךָ;

תְּקַיֵּם לָמוֹ אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ בִּנְבִיאֶךָ:

וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרַחֲמֶךָ וְהִרְבֶּךָ.

חֲשׂף זְרוֹע קָדְשְׁךָ שֵׁנִית קְנוֹתֵנוּ,

כַּאֲשֶׁר מִנּוֹף גָּאַלְתָּ אֵת אֲבוֹתֵינוּ;

אָמֵּץ זְרוֹעֵנוּ כְּאָז בַּיָּם עֶבְרָתֵנוּ –

חוּשָׁה לְעֶזְרָתֵנוּ אֲדֹנָי תְּשׁוּעָתֵנוּ.

(מסליחות כמנהג וורמיישא; על סדר א"ב, ומחברה הוא ר' אליעזר ברבי נתן בעל “רוקח”).

לא

הֶרֶג רַב וְיוֹם טְבוֹחַ בְּתַּתְּנ"וּ נִגְזְרָה גְזֵרָה,

וְנֶהֶרְגוּ קְהִלּוֹת הַקּוֹדֶשׁ בְּזַעַם וְעֶבְרָה וְצָרָה;

זָקֵן וּבָחוּר וּבְתוּלָה עֲרוּמִים נִמְשְׁכוּ לִקְבוּרָה –

חֲפוּרוֹת מְלֵאוֹת יְלָדִים וִילָדוֹת וְתַלְמִידֵי הַתּוֹרָה.

טֶרֶם הָיָה אֶזְרָחִי כְּזֻרַז יְחִידוֹ לַעֲקִדָה,

יַשְׁמִיעוּ מִן הַשָׁמַיִם: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ לְהַשְׁמִידָה;

כַּמָּה עַתָּה נִשְׁחָטִים בָּנִים וּבָנוֹת בִּיהוּדָה –

לֹא חָשׁ לְהוֹשִׁיַע טְבוּחִים וּשְׂרוּפִים עַל מוֹקְדָה.

מַתַּן שַׁעֲשׁוּעִּים, סִפְרֵי־תוֹרוֹת יְדוּעִים,

נְטוּעִים לְאֹהֶל פְּרוּעִים עֲלֵי מוֹטוֹת רְקּוּעִים;

סוֹף עָשְׂאוּם בָּתֵּי־שׁוֹקַיִם לְמַנְעֲלֵי רַגְלֵי מְצוֹרָעִים –

עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָה וְעֵינַי כַּמַּיִם נוֹבְעִים.

(מקינה על סדר א“ב שנוסדה על גזרת תתנ”ו ונשתרבבה בטעות לתוך הקינה הקודמת).

המאורעות בשנות ד' אלפים תתק“ו – תתקנ”ז

אחרי המאורעות האיומים בשנת ד' אלפים ותתנ“ו, אשר תוצאותיהם הרעות היו מרובות, עברו כחמשים שנה. בשנת תתק”ו (1146) היתה עוד הפעם בגויים התעוררות עצומה לעלות על ארץ־ישראל ולכבשה מידי אנשי האסלאם. בפעם הזאת נתקשר הקיסר קונרד השלישי עם המלך לודוויג השביעי מפרנסיה. האפיפיור אבגיניוס השלישי שלח כרוז, כי כל הנלוה אל חיל נוסעי־הצלב פטור מתשלומי חובותיו ליהודים. זה גרם, כמובן, רעה רבה לישראל; וביחוד בערי פרנסיה, אשר שם קיימו את דברי כרוזו של האפיפיור. להתעוררות זו גרם הרבה האַבא ברנהרד מן קלרוזה (Clairvaux), אשר הלהיב את הלבבות למלחמת־מצוה, לטובת
שחרור ארץ־ישראל מידי המוסלמים.

תיכף בתחלת מסע־הצלב השני (1147־49), נתחדשו בערי פרנסיה וגרמניה הגזירות והרדיפות על היהודים. בפעם הזאת היה הפך המאורעות בימי מסע־הצלב הראשון. בקהלות גרמניה לא היה השמד גדול, כי חזקה מצות הקיסר על השרים וההגמונים, להגן על היהודים, לאומת זה הסית הכומר פּטר מן Cligny את צוררי היהודים בערי פרנסיה – לא להשמידם ולכלותם מעל האדמה, אלא לענותם ולהרוס את בתיהם. עם ישראל יתקיים, אמר הכומר הזה, לאות ל“בני מרי”, בעניו ושפלותו; יען כי סרבו אבותיו להאמין בישו המשיח וצלבו אותו. בכמה קהלות פרנסיה היה שמד גדול. בינתים עמד האַבא ברנהרד בפרץ והוכיח את הגויים לבלתי ישלחו את ידיהם ביהודים. בהיותו חביב ונכבד מאד בעיני אנשי דתו פעלו דבריו לעצור את המגפה. הוא התרעם גם על כרוזו של האפיפיור, לפטור את נוסעי־הצלב מפרעון חובותיהם ליהודים. אך, כנראה, לא עצר כח בדבר הזה; כי תאות הבצע גברה על השפעת האדם הישר והחביב.

אף כי לא היו המאורעות בימי מסע־הצלב השני נוראים ואיומים כאלה, אשר אֵרעו בשנת תתנ“ו – הנה גרמו לחזק בלב הגויים את השנאה לישראל. בימים ההם התחילו בכמה מקומות להעליל על היהודים. מכאן ואילך תקופת העלילות בהיסטוריה הישראלית. אין עוד “סדר” לרדיפות; אלא לפנינו מאורעות נפרדים במקומות שונים. הסדר הוא פנימי. השנאה לישראל ילדה את העלילות – והעלילות הגביהו את השנאה. זה היה מכאן ואילך מעין “מעגל־קסם”, שאי־אפשר היה לצאת ממנו. הסבות גרמו למסבות, ואלה חזרו וחדשו את הסבות. זוהי הרשעות הנצחית, שאין לה הפסק עד ימינו. פעם העלילו על היהודים, כי הרגו נפש גוי; ופעם העלילו, כי לחג־פסחם הם צולבים איזה גוי; או שהם מעליבים בקדשי הדת המשיחית ומבזים את “לחם אלהיהם” – את ה”עוגה" של “סעודת־הערב”; או שהרעילו את בארות המים. הצד השוה שבעלילות־שקר אלה היה, כי אבדו על ידיהן נפשות רבות מישראל.

אחד המאורעות האלה הוא אותו מעשה נורא, אשר אירע בעשרים בסיון בשנת תתקל"א בעיר בלויש אשר בפרנסיה. עד כמה שהיו כבר רגילים במעשים כאלה עשה המאורע זה רושם גדול. קבעו את יום העשרים בסיון יום צום ובכי לדורות – שיהא מעשה קדושי בלויש נזכר בקהלות ישראל מדי שנה בשנה. גם יסדו עליו קינות וסליחות. אחד מבני הדור ההוא, ר' אפרים מבונא, יסד על מאורע בלויש קינה תוקפת את הלב ברוב המרירות שבה. המעשים עשו את התלמודי הזה (הוא היה אחד מבעלי ה“תוספות”) לפיטן אמתי. בקינתו “למי אוי למי אבוי” אין אנו מוצאים יפי השירה, אלא אמתותה. – קולות טבעיים יוצאים מפי איש יהודי, אשר גדל כאבו מאד. אלו הן גניחות, בכיות ויללות, בלי שום הדור מליצי. ודוקא בפשטותן ובטבעיותן הן חודרות אל הלב. בקינתו זו, בסופה, אנו מוצאים בכיָתו של הפיטן על מצב ישראל בגויים – ציור של אמתות הענינים בלי שום הפלגה מליצית.

ספור המעשה והמאורעות משנת תתק“ו עד שנת תתקנ”ז אנו מוצאים ברשימה של ר' אפרים מבונא. בתחלת מסע־הצלב השני היה נער בן שלש־עשרה שנה וראה בעיניו מה שעבר על הקהלות בגרמניה. אחרי־כן אסף בשקידה גדולה את פרטי המעשים בשאר המדינות – בפרנסיה ובאנגליה. הכל רשם זכרון בספר בסגנון פשוט. ברשימותיו השתמש ר' יוסף הכהן בספרו “עמק הבכא” – אלא כי הוא קשט את ההרצאה הספרותית במליצה מקראית. אילו נתקימה לנו רשימתו של ר' אפרים מבונא בהעתקה שלמה, ודאי כי טובה היא מן ההרצאה המליצית של ר' יוסף הכהן. אבל בקצת ספורים מוכרח הייתי להביא את דברי זה, שהם מסודרים באופן יותר טוב, וגם יש בהם קצת ענינים שאינם בספורי ר' אפרים מבונא. חוץ מרשימת ר' אפרים מבונא משמשים לנו קצת פיוטים, קינות וסליחות, שנוסדו על המאורעות האלה, בתור מקורות הססטוריים לתקופת־שמד זו.

מתוך המקורות והרשומות:

א

ויודעו קונרדו הקיסר ולודוביקו מלך צרפת ללכת ירושלימה ביד חזקה. וישימו הצלם על בגדיהם לאות ויקומו ללכת בחדש מאיא (הוא חדש אייר) בשנת ארבעת אלפים ותתק"ו (1146).

גם השנה ההיא היתה לבית יעקב עת צרה ומצוקה, בוקה ומבוקה ומבולקה, ופיק ברכים וחלחלה בכל מתנים, ופניהם קבצו פארור.

בא רודולפוס הכומר לארץ אשכנז לתור ולציין בשתי וערב הנצמדים ללכת ירושלימה. וידבר אל היהודים, יתר הפליטה הנשארה מהמהומות הראשונות, תּוֹעה. ויאמר בלבו: עת לעשות ולדבר על עם לא אלמן, להשמיד להרוג ולאבד; וילך הלוך וצעוק בשם אלהיו ללכת לירושלים, ובכל המקומות אשר עבר שם הסית בהם את עמי הארץ לאמר: נקמו את נקמת אלהינו מאויביו אשר לפנינו – ואחר נלך.

וישמעו היהודים, וימס לבבם ורעדה אחזתם חיל כיולדה; ולא קמה רוח בהם, מפני חמת המציק אשר כונן להשחית. ויצעקו אל ה' ויאמרו: אהה ה' אלהים, הן עד הנה לא עברו חמשים שנה בשני היובל אשר נשפך דמנו כמים על קדוש שמך הגדול והגבור והנורא ביום הרג רב. הלעולמים תזנח ה'? ומה תעשה לשמך הגדול? התקום פעמים צרה?

וישמעו לקולו, כי גדול היה ביניהם, וישובו מחרון אפם, ויחדלו מהרע חסדיו. וישלח אחר הבליעל הזה את שאן בירנרדו מקלארה ואֵלי העיר אשר בצרפת, ויקרא גם הוא כמשפטם לאמר: לכו ונעלה ציון, אל קבורת משיחנו; אך השמרו לכם מדבּר על היהודים מטוב עד רע, כי כל הנוגע בהם כנוגע בּבבת עינו של ישו, כי עצמו ובשרו הם, ורודולפוס לא דבר נכונה.

וישמעו לקולו, כי גדול היה ביניהם, וישובו מחרון אפם, ויחדלו מהרע להם, כאשר דמו לעשות. ולא לקח האיש הזה מהיהודים כופר, כי מלבו דבר טוב על ישראל. ובשאר המקומות נתנו היהודים זהבם וכספם להציל נפשותם משחת ולא כחדו מהם מאומה מכל אשר שאלו, ויצילם ה'.

ויהי כחדש אלול בבוא רודולפו הכומר, ירדפהו ויַרפּהוּ אל, לקולוניא, ויצא ר' שמעון מהעיר לשוב לעירו טריביס, כי שם ביתו, ויפגעו בו אנשים ריקים מהמצוינים ללכת, ויפצרו בו ליגאל במים, ולא שמע אליהם. ויצא גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן, ויכרות ראשו מעליו, ויתנהו על פנת גג. ותהי נבלתו כדומן על פני השדה ואין מאסף.

וישמעו היהודים ויתעצבו ויחרדו חרדה גדולה מאד בעת ההיא, ויאמרו: באו ימי השלום, יצא הקצף מלפני ה', החל הנגף, מלאו ימינו כי בא קצנוּ, אמרנו נגזרנו לנו. ויבכו העם בכי גדול מאד מאד. וילכו ראשי הקהל וידברו באזני בעל העיר, וישיבו אליהם את ראש הצדיק ואת נבלתו, ויקברוהו בקבורתם, ויספדו עליו: הוי אדון!

בימים ההם לקחו את מינה היהודית בצאתם משפירה ויכרתו את אזניה ואת בהונות ידיה, וחט שכמה לסבול על קדוש יוצרה. וידל יהודה בימים הרעים ההם מאד.

וישאו בני ישראל את עיניהם, והנה חיל הנצמדים לבעל נוסע אחריהם, וייראו ויצר להם מאד. וישאו עיניהם אל ההרים ואל המבצרים, ויבקשו איש מאת מכּרוֹ אשר לו מגדל ומצודה לשבת בנקרת הצורים ובנקיקי הסלעים להתחבא עד יעבור זעם. ויצאו מביתם אחר חג הסוכות, בשנת תתק"ז וארבעת אלפים (1146). וילכו אל המבצרים ואל המצודות, וישבו שם עד עבור אנשי החיל, וישובו אל בתיהם.

אז נתנו היהודים אשר בקולוניאה אל ההגמון ככל אשר שאל, ויתן בידם את מבצר וואלקינבורג, כי חזק הוא מאד, ואת שומרי המבצר הוציא החוצה, ולא עבר זר בתוכם. ויתנו בתיהם וכל קנינם אל ההגמון לערבון, ויודע הדבר ולא רדפו אחריהם עוד. וגם אל יתר היהודים אשר נאספו אל המבצרים לא דברו מהיום ההוא והלאה מאומה.

גם כל היהודים אשר בכל מדינות המלך נמלטו איש איש כפי דרכו אל בית מכּרוֹ ובמצודות ובמגדלים, והביא את קרוביו ורעיו עמו, וישבו שם עד עבור הזעם, ויצילם ה'.

ב

בימים ההם, כשבת היהודים במבצר וואלקינבורג, והנה איש יהודי אחד בא בימים יושב בתחתית ההר, ולו שני בנים, שם האחד אברהם ושני השני שמואל. ותשאם ילדותם לעלות ההרה, לראות בעולים. ויפגע בהם איש בליעל ויכם נפש וילך לדרכו. והנה שני כּמרים יורדים מן ההר, ויראום שוכבים מתים ויקרעו שמלותם. וירדו ויגידו אל אברהם, ויבך ויתאבל על בניו ימים רבים. ויבוקש הדבר, וַיִמַצא הרוצח, ויתנו אל ההגמון שוחד וינקרו את עיניו. ויהי לשלשת ימים וימות.

ג

ושני יהודים יצאו ממגנצא בעת הבציר, אשר שם האחד יצחק ושם השני יהודה, ויקם עליהם גוי עז פנים ויהרגם, וילך לחרפות ולא שב עוד לביתו, וַינקש את כל אשר לו בעת ההיא.

ד

איש גבור חיל היה במגנצא ושמו שמואל בן יצחק. ויצא החוצה, ויקומו עליו האויבים בין ארמישה ובין מגנצא ויכוהו. ויתחזק גם הוא, ויך שלשה מהקמים עליו – וימות.

ה

ושלשה האנשים עברים יושבים בכפר בקרקא (Bachrach) ברחו אל המצודה הם ונשיהם וטפם. וישבו שם ימים רבים. וירדו מן המצודה בחדש השלישי בחמשה לחדש, ויקומו הנצמדים עליהם ופצרו בהם מאד לאמר: לכו אתנו והיינו לעם אחד. ולא שמעו אליהם לשוב מאחרי ה'. ואלה שמות האנשים ההם: אליקים נדרי בן משה ואברהם בן שמואל וקלונימוס בן מרדכי. וירוק קלונימוס רוק בפסלם, ויכוהו נפש. והשנים הנשארים נחבאו תחת המטות וידקרו בחרבותם וימותו, ויקברום במגנצא.

ו

בימים הרעים ההם אין מלך שופט לישראל, כי גם קונרדו הקיסר היה בנצמדים, וילך גם הוא ירושלימה. ויהודים רבים אחרים הדיחו מאחרי ה' אלהי ישראל ביד חזקה, וישובו אחרי כן אל קדוש ישראל כבראשונה, ויעבדו את ה'.

ויהודית אחת גוטאלדא שמה נתפשה באיספורק (Insbruk), ותמאן להמיר את כבודה ונטבעה בנהר על על קדושת יוצרה.

ז

בימים ההם ברחו כל היהודים אשר באשכנז אחד הנה ואחד הנה, אל הסלעים ואל המבצרים, להציל משחת חייהם; רק קהל ווירצבורק אל שמו אל לבם לברוח וישבו בבתיהם. ויהי בכ“ד יום לחדש שנים עשר, בשנת תתק”ז וד' אלפים (1147), העלילו עליהם עלילות דברים להתגולל ולהתנפל עליהם ויאמרו: מצאנו גוי בנהר, אתם המיתם אותו ותשליכוהו המימה, וַיִקדש בנו, והנה עושה אותות. ויקומו הטועים ודלת העם עמהם ויכום נפש, לא השאירו עוללות. שם נהרג ר' יצחק על ספרו ועמו כאחת ועשרים נפש. ושם אתו תלמיד אחד ויכוהו בעשרים פצעים, ויחי עוד שנה אחת וימות. ואת אחותו הוליכו לבית־תפלתם ותרוק על פסלם, ויכוה פצועה באבן ובאגרוף ותתעלף, עד כפשע בינה ובין המות, ויכוה ויפצעוה ויטבלוה במים וישכיבוה על אבן שיש, ולא הקיצה משנתה ולא הרימה את ידה ואת רגלה, הערימה עד הלילה – למען יאמינו, כי מתה תחת ידם. ויהי באישון הלילה ותבוא גויה אחת ותשאנה אל ביתה, כי נכמרו רחמיה עליה, ותטמנה – למען הצל אותה, להשיבה אל אחיה. ושאר היהודים נמלטו אל בתי מכריהם, וביום המחרת ברחו אל מבצר שטולפן וישבו שם עד עבור הזעם – ויצילם ה‘. ויהי ממחרת ויצו ההגמון ויאספו את כל המתים במגפה, וישאום בעגלות, כל נתח טוב ירך וכתף ובהונות ידים וכל הנמצא מהם, ויקברום בגנו. ויקנו ר’ רחקיה ויהודית אשתו את הגן מאתו, ויהי להם לאחוזת קבר עד היום הזה.

(ספר “עמק הבכא” עמ' 28–33).

המאורע המסופר כאן נמצא ברשימת ר' אפרים מבונא. גם סופרים גויים מבני הדור ההוא רשמו את ספור המעשה. ההגמון זיגפריד מווירצבורג הגין על היהודים. אך נוסעי־הצלב, ועמהם היו גם קצת מן העירונים, התנפלו על היהודים, אשר אל נתחבאו בבתי מכיריהם הגויים, ויהרגו אותם. מספר הנהרגים לא נאמר בפרטות; אך כנראה היו ודאי יותר מכ“א נפשות, כפי שרשום כאן. ביום כ”ד באדר הוציאו מן הנהר נטבע גוי, אשר אמרו כי זהו אחד מהם ושמו תיודוריך. לאחר שהוציאוהו מן הנהר מת אמרו עליו, כי גופו עשה נסים ונפלאות, וברור הדבר, כי נהרג בידי היהודים. תבעו, כי יעמידהו ההגמון במחיצת ה“קדושים”. אך ההגמון וסייעתו סרבו להם. לבסוף הודו בעצמם, כי מעשי “הנסים והנפלאות” עשו הם בערמה. השמד היה בווירצבורג בשלשת הימים מכ“ד עד כ”ז באדר. מווירצבורג הלכו נוסעי־הצלב והתפשטו בשאר הערים הקרובות. בחול־המועד של פסח היתה ידם בכמה קהלות בגרמניה, וביחוד גבר השמד ביום הרביעי לחול־המועד פסח, עשרים לחדש ניסן.

על המאורעות האלה יסד הפיטן ר' יצחק בן שלום את קינתו:

ח

אֵין כָּמוֹךָ בָּאִלְּמִּים⁷⁶

דּוֹמֵם וְשׁוֹתֵק לְמַעֲגִימִים –

צָרֵינוּ רַבִּים קָמִים.

בְּהִוָּסְדָם יַחַד לְגַדְּפֵנוּ;

איֵּה מַלְכֶּכֶם – חֵרְפוּנוּ,

לֹא שָׁכָחְנוּ וְלֹא שִׁקַּרְנוּ.

גְּרוּשִׁים מִן גֵּו גָּאוּ⁷⁷

וְעַמְךָ בְּפֶרֶךְ דִּכְּאוּ –

מְשַׂנְאֶיךָ רֹאשׁ נָשָׂאוּ.

דּוֹרְשֵׁי אוֹבוֹת וָאֱלִילִים,

יֹאמְרוּ אוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

מָה הַיְּהוּדים הָאֲמֵלָלִים?

הָבו לָכֶם עֵצָה,

פֶּן תִּהְיוּ לְשִׁמְצָה –

הֵן לָרִיב וּמַצָה.

וְאִם תִּהְיוּ כָּמוֹנוּ,

לְנֵצֶר נִתְעָב תִּפְנוּ –

לְעַם אֶחָד וְהָיִינוּ.

זָעֲקוּ לוֹקִים וַיַּעֲנוּ:

לֹא נָשוּב וְלֹא נַעַבְדֶּנּוּ,

שַקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנוּ וְתַעֵב תְּתַעֳבֶנּוּ.

חַי וְקַיָּם גֹאֲלֵנוּ,

אוֹתוֹ נַעֲבוֹד וּנְחַטְּבֶנּוּ⁷⁸ -

בְּעֵת צָרָה יְשׁוּעָתֵנוּ.

טְבוֹחַ יְלָדִים הֵכִינוּ,

בִּרְכַּת הַזֶבַח כִּוְּנוּ –

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ.

יְיָ אֶחָד – וּנְיַחְדֶּנּוּ,

וְעַל קִדּוּשׁ שְׁמוֹ הֹרַגְנוּ;

לִנְפּוֹל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ.

כֹּהֲנִים לְזֶבַח עוֹלָתָם,

עָקְדוּ יְלָדִים וְאִמּוֹתָם –

וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת־עוֹרוֹתָם.

לִזְרוֹק דְּמֵי אַחֲיוֹת וְאַחִים,

וּלְקַטֵּר אֲמוּרֵי נִיחוֹחִים –

אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים.

מַעֲרָכָה גְּדוּשָׁה שְׁזוּפָה,

כְּכִירָה לֹא קְטוּמָה וּגְרוּפָה –

וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת־הַשְׂרֵפָה.

נוֹפְלִים לְרִשְפֵּי שַׁלְהֶבֶתיָה,

נוֹעָדִים לִמְחִיצַת בְּנֵי עֲלִיָּה –

חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה.

סְחִי שָׂמוּ תּוֹרַת משֶׁה,

וְתַלְמוּד רַבִּינָא וְרַב אַשֵׁי –

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק וְתֶחְשֶׁה?

עֲמוּדִים וּגְוִילִים לַאֲבָחוֹת⁷⁹,

וְאֹתִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת פּוֹרְחוֹת –

מִכְתָּב אֱלֹהִים חָרוּת עַל הַלֻּחוֹת.

פָּסַע אוֹיֵב בְּזַיִן,

וְאִבַּד טוּבִי וְשָׂם לְאַיִן –

וַיַהֲרוֹג כָּל־מַחֲמַדֵּי עַיִן.

צִיּוּן לִפְרַט וַאֲרֶשֶ"ת⁸⁰ ,

צָרָה אֶל אֲחוֹתָהּ נִגֶּשֶת –

הֵכִינוּ לִפְעָמַי רֶשֶׁת.

קֵץ קִדּוּשׁ נַחְשׁוֹן⁸¹ ,

נָגַע צָר בְּאִישׁוֹן –

בְּעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.

רֻטְּשׁוּ דּוֹרְשֵׁי חֲמוּדוֹת

וְקַלּוֹת וְשָׁווֹת גְּזֵרוֹת –

הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרוֹת.

שַׁדַּי, קַנֵּא לְתוֹרָתֶךָ!

לְבַשׁ נִקְמָתְךָ וְקִנְאָתֶךָ

וְעוֹרְרָה אֵת גְּבוּרָתֶךָ.

תִּגְעַר חַיַּת נוֹבֵר⁸² ,

בְּכִלְיוֹן שׁוֹד וָשֶׁבֶר –

אוֹתוֹ וְאֶת עַמּוֹ בַּדֶּבֶר.

יְמִינְךָ רַהַב מַחֲצֶבֶת,

הָרֵץ גֻּלְגֹּלֶת בְּמַקֶּבֶת –

זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת.

צַח וְאָדוֹם מִשֵׂעִיר⁸³ ,

נְסִיכָה בְּכִלָּיוֹן תַּסְעִיר –

כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת קִנְאָה תָעִיר.

קְנֵה שֵׁנִית שְׂרִידֵנוּ,

בָּרַבִּים נִסֶּיךָ תַּרְאֵנוּ –

שָׁלוֹם תִּשְׁפּוֹת לָנוּ.

חֲמוֹל זְרוּיֶיךָ קְדוֹשֵׁנוּ,

וְרוּחַ נְדִיבָה תִּסְמְכֵנוּ –

קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְּדֵנוּ.

(יוצר לשבת ראשון אחר פסח כמנהג פולין; על סדר א"ב,

ובסוף חתום שם המחבר: יצחק)

ט

גם בהם⁸⁴ הוכו כמאה וחמשים נפש לפי הרב, גם בסוּלי⁸⁵ הוכו רבים לפי חרב, על אשר מאנו לשוב מאחרי ה'. גם בקרנען (Cornia) עלה הכורת עליהם פתאום ויאספו תוך חצר אחת, ושם שנים בחורים בני איש אחד, גבורי חיל, ויעמדו על נפשם, ויכו באויביהם ולא יכלו לעשות אליהם מאומה, וישמע קולם למרחוק. ויהי בהלחמם ויבאו מאחריהם אל תוך החצר ויכום נפש, לא נשאר גם אחד.

י

גם הרב הגדול ר' פטר תלמיד רבנו שמואל ורבנא יעקב מן רמרו⁸⁶ נהרג בלכתו לקבור פרנס אחד. ירא ה' וישפוט.

יא

בחדש השלישי בשבעה לחדש נאספו ברמרו אשר בצרפת ויבואו ביתה ר' יעקב (רבנו תם) ויקחו את כל אשר לו, ואת ספר תורת אלהינו קרעו לקרעים לפניו בעת ההיא, ויתפשוהו ויוליכוהו אל השדה וידברו אתו קשות ויתנכלו אותו להמיתו, ויכוהו בראשו, לאמר: הלא גדול אתה בישראל; לכן נקחה ממך היום את נקמת אלהינו, וכאשר עשיתם אליו יעשה לך, גמולכם ישוב בראשך. וכמעט דומה שכנה נפשו בעת ההיא. וימן ה' שר גדול עובר בשדה ויכירנו ויקראהו: רבי, וירכיבהו על הסוס, למען הצל אותו מידם⁸⁷ . וידבר אל לב הנצמדים לאמר: הניחוהו אלי ואדברה על לבו אולי יפותה, ואם אין, כעת מחר אשיבנו אליכם. וישמעו לקולו ויצילנו מידם, בחמלת ה' עליו. ישתבח שמו לעד אמן ואמן.

יב

בשאר מדינות צרפת לא נשמע מאומה, אך ירדו לשערים עם ה', כי צוה המלך לודביקו, ויעבירו קול בכל ערי מלכותו לאמר: כל איש אשר ידבנו לבו ללכת אתי לירושלים נקי יהיה מכל חובותיו אשר יהיה חייב אל היהודים. וידל ישראל מאד בעת ההיא.

(ספר “עמק הבכא” עמ' 33–34).

יג

מעשה שרופי ביאולואיש (Blois)

ויהי בשנת תתקל"א וד' אלפים (1171), וילך איש אחד להשקות סוסו לעת ערב, וימצא שם גוי אחד אשר הלך גם הוא שמה, וירא היהודי ויתחלחל, ויצא מחיקו כנף עור מתחת למדיו⁸⁸. ויראנו סוס הגוי בחשך ויירא גם הוא, וישב אחור וימאן לבוא המימה.

ויבהל הערל ההוא וישב אל אדוניו ויגד לו לאמר: ראיתי איש יהודי אחד אשר השליך נער קטן המימה, אשר הרע ליהודים, ואירא פן יהרגני גם אני; וגם הסוס נבעת מרגשת המים – ואבואה להגיד לך.

ובביאולואיש נמצאה יהודית אשת חיל, פולצלינה שמה. העבד ידע באדוניו, כי שונא הוא לה מתמול שלשום. ויהי ממחרת וירכב על סוס וילך אל שר העיר והוא בן בליעל וידבר אליו כדברים האלה. ויחר אפו מאד ויקח את כל היהודים כארבעים איש ויתנם בבית הסהר. ותדבר פולצלינה על לבם, כי בטחה בשר באהבתו אותה, כי אשת חיל היא, ולא עשתה מאומה, כי הטתּוּ אשתו ברוב לקחה ותדבר על היהודים שטנה, ולא מצאה האשה חן בעיניו וישנאה בלבו מאד. ויצו על השומרים שלא יתנו את פולצלינה לבוא פנימה לדבר עמו, כי היא לבדה לא נתּנה בבית הסהר. ויבקש להתעלל עליהם ולא יכול, כי נמצאו עדים בדבר הרע הזה, אשר העלילו עליהם.

ויבוא בחור אחד ויאמר: איעצך נא אדוני את אשר תעשה, ותוציא לאור משפט, אך אל תקח מאתם כופר. הבא נא את העבד אשר ראה והשליכהו אל תוך מקום מלא מהמים אשר יזו הכומרים עליהם, והיה אם כּנים דבריו יצוף על פני המים, ואם אין ירד תחתיו. וייטב הדבר בעיני אדוני הארץ ויעש כן. ויביאו את העבד, ויציפו אותו במים ויעלוהו. ויצדיקו את הרשע וירשיעו את הצדיקים. ותהום כל העיר עליהם בעת ההיא.

וישלח השר איש יהודי אחד לשאול מאתם את אשר ידבם לבם לתת בעד כופר נפשם ויחיו. ויתיעצו ויאמרו לתת לו מאה ליטרים וחובותיהם אשר היו כמאה ושמונים. עודם מדברים והכומר עומד על ימינם לשטנם. ויאמר אל השר: אל תפן אל מנחתם. ויסב את לבו אחורנית, ולא שמע לקולם.

ויצו הצורר ויתנו אותם אל בית־עץ אחד ויערכו עצים וזמורות סביב סביב. ויהי כשהוציאם אותם החוצה ויאמרו אליהם: המלטו על נפשותיכם והיו כמונו ותחיו ולא תמותו. ולא אבו לשוב מאחרי ה' אלהיהם. וייסרום ויענום, לראות אולי יוכלו להדיחם מעל ה' אלהי ישראל.

וימאנו, ויאמרו איש אל רעהו: חזק ונתחזק בעד אלהינו, כי אנחנו עַמו וצאן מרעיתו וה' הטוב בעיניו יעשה, כי זולתו אין אלהים.

ויצו הצורר ויקחו את ר' יחיאל בר' דוד ואת ר' יקותיאל בר' יהודה הכהנים תלמידי רבנו שמואל ואת ר' יהודה בר' אהרן ויקשרום בעבותות, ויציתו אש בעצים, ותתלקח אש בעבותות אשר על ידיהם וינתקו ויצאו שלשתם. ויאמרו אל עבדי הצורר: הן לא שלטה בנו אש ומדוע לא נצא? ויאמרו: חי נפשנו אם תצאו מזה. ויפצרו בהם, וישיבו אותם שנית אל בית המוקד, ויוסיפו עוד לצאת. ויתפשו בערל אחד להביאו עמהם אל המוקד, כי גבורי חיל היו. ויתחזקו הערלים ויקחוהו מידם. ויכו אותם לפי חרב וישליכום אל תוך האש, ולא נשרפו – גם הם גם יתר היהודים אשר היו אתם שלשים ואחת נפש. ותצא נשמתם וימותו לפני ה' – שריפת נשמתם וגוף קיים.

ויראו הערלים ויתמהו איש אל רעהו לאמר: אך קדושים המה, אצבע אלהים היא.

ור' ברוך ב"ר דוד הכהן, היושב באחת מערי הצורר, ראה כל הדברים האלה, הוא נסע להליץ בעדם ולא הועיל. ויתר היהודים אשר בארצו נתנו אל הצורר אלף ליטרין, וגם את ספרי הקדש הצילו מידם.

והמגפה הזאת היתה ביום הרביעי בעשרים יום לחדש השלישי.

כדברים האלה⁸⁹ כתבו אל ר' יעקב אנשי העיר אורליאנש (Orleans) הקרובה אל חללי ה':

ויהי כעלות הלהב וישאו קולם פה אחד וירונו. ויאמרו הערלים: שמענו שירכם ולא ידענו מה, אך לא שמענו כמוהו בלתי היום. ויוָדע באמת, כי עלינו לשבח היה השיר ההוא אשר שמעו הערלים בעת הנמהרה ההיא.

ויהי לימים עוד ויבואו היהודים ויקברו את עצמותם ויבכו עליהם בכי גדול, כי גדל הכאב. וקבל היהודים אשר בצרפת ואיי הים את היום המר הזה ליום הספד ותענית וזכרו לא יסוף מזרעם, בדבר הגאון רבנו יעקב ב"ר מאיר אשר כתב לאמר: גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה, כי יום כפורים הוא.

(שם עמ' 37–40).

יד

לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי וּמַדְיָנִים?

לְמִי שִּׂיחַ לְמִי פְּצָעִים וּקְלוֹנִים?

לְמִי חִכְלִילוּת עֵינַיִם מִּבְּכִי וְיגוֹנִים?

לַמְּאַחֲרִים בְּשִׁבְיָם, לָבָּאִים לַחֲקוֹר פִּדְיוֹנִים,

לַמְּקַוְים לְשָׁלוֹם וּמָרְפֵּא – וְהִנֵּה דַאֲבוֹנִים,

לַנִּסְקָלִים וְנִשְׂרָפִים וְנִשְׁפָּטִים בְּכַמָּה דִינִים,

בָּאִים בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם – וּבָהֶם נִידוֹנִים.

זוֹבְחִים זֶבַח מִשְׁפָּחָה אָבוֹת וּבָנִים,

בְּהֶפֵשֵׁט וְנִתּוּחַ וְכָלִיל לְאִשִּׁים לְיוֹקְדָה –

וְזֹאת תּוֹרָת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

אוֹי נָא לָנוּ, כִּי חָטָאנוּ!

וְאַף כְּתוּרמוֹס⁹⁰ לֹא עָשִׂינוּ לְאָבִינוּ.

מִקְדָּש חוּדַשׁ וּמִשְׁכָּן מְמוּשְׁכָּן בַּעֲוֹנֵינוּ;

נְבוּכַדְנֶצַר בִּלָּעְנוּ אֲכָלָנוּ הֲמָמָנוּ,

טִיטוּס וְאַסְפַּסְיָנוּס וְאַדְרִיָנוּס וּטְרַגִּיָנוּס⁹¹ עֲקָרוּנוּ.

בְּחַרְתָּנוּ לִסְגֻּלָּה – וְהִנֵּה לִקְלָלָה אֲנַחְנוּ;

הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ!

בְּתַתְנ"וּ לְקֶרֶץ נְתָנָנוּ, וּבְתַתְזַ"ק הֻזַּקְנוּ⁹²

וּבְתַתְקְלָ"א הֲרִיגָה וּשְׂרֵפָה בִּבְלוֹיִשׂ נוֹעֲדָה –

וְזֹאת תּוֹרָת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

אוֹי לָנוּ, כּי שֻׁדַּדְנוּ, וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה

הַנָּאוָה וְהַמְּעֻגָּנָה – קְהִלַת בְּלוֹיִשׂ הַיָּפָה,

הַנּוֹעָדָה יַחַד לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה לְעָדְפָה.

אֵיךְ הַבְּעֵרָה לְחֵלֶק יָצָאת וְלִטְרֵפָה?

שָׂמוּ צָרִים עַלִילוֹת דְּבָרִים בַּעֲקִיפֶה:

אַתֶּם הֲמִתֶּם גּוֹי בַּנָּהָר לְהַשְׁטִיפָה!

וֶהֱבִיאוּם בַּסּוּגָר וּבַחוֹחִים בָּהֶם לְהִסָּגְפָה,

וְעִנּוּם וְהִכּוּם – דָּתָם וְיִרְאָתָם לְהַחֲלִיפָה.

וְעָמְדוּ בְנִסָּיוֹן בְּמַסָּה וְּבַתְבַעָרה וִיקִיָדה –

וְזֹאת תּוֹרָת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

אוֹי לָרָשָׁע רַע, אָבוֹד יֹאבַד זִכְרוֹ,

יָעַץ רַע, קֶשֶׁר רְשָׁעִים קִשְׁרוֹ,

לְשַקֵּעַ אִישׁ בַּמַּיִם – הַדָּבָר לְבָרְרוֹ;

וְהִצְדִיקוּ רָשָׁע וְהִרְשִׁיעוּ צַדִּיק לְעָקְרוֹ.

אֲזִי מוֹשֵל מַקְשִׁיב לִדְבַר שִׁקְרוֹ,

תִּבֹּל נַפְשׁוֹ טִבְלַת לְאָרְרוֹ⁹³,

מַאֵן בְּשׁוֹחַד וְאָמַר בְּלִי לְהַזְכִּירוֹ;

וְלֹא הוֹעִיל הוֹן יוֹם עֶבְרָה לְהַעֲבִירוֹ.

וַיצַו לְהָבִיא בָּנַי בְּנֵי עָקוּד⁹⁴

לַעֲקֵדָה –

וְזֹאת תּוֹרָת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי, נַחְלָה מַכָּתי הָעֲצוּמָה!

כִּפְעֹר רָשָׁע⁹⁵, יִמַּח שְׁמוֹ מֵאֲדָמָה,

לִשְׂרוֹף חֲסִידֵי עֶלְיוֹן מְלֵאֵי חָכְמָה –

וְהִכְנִיסוּם לְבֵית הַמּוֹקֵד לְהִשָׂרֵף שָׁמָה –

סָחוּ: הָמִירוּ כָבוֹד בְּלֹא יוֹעִל מְאוּמָה.

פָּצוּ צַדִּיקִים עָפָר בְּפִיהֶם לְהָשִׂימָה;

הַבְעָרָה וּבִשׁוּל אֵינָה מִשְׁנָה שְׁלֵמָה

כְּנֶגֶד שִׁנּוּן יִחוּד הַיִּרְאָה הַתְּמִימָה.

וְהִנְעִימוּ “עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ” יְיָ אֶחָד לְיַחֲדָה –

וְזֹאת תּוֹרָת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

אוֹי לִי אִמִּי, כִּי יְלִדְתִּנִי לְדַאֲבָה!

אַנְשֵׁי סְדוֹם כְּנָסַבּוּ עַל הַבַּיִת לְסוֹבֲבָה,

הַנְּחָשִׁים הַשְׂרָפִים חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת לְהַרְחִיבָה.

וְנִשְׂרְפוּ שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם עוֹלוֹת לְהַקְרִיבָה;

וְיוֹלְדוֹת אָצוּ וְרָצוּ מְרֵעוֹתֵיהֶן לְהִשָׂרְבָה⁹⁶,

וְאֶת־בְּנֵיהֶם הֶעֱלוּ עוֹלָה נְדָבָה –

טְלֵה חֵלֶב כָּלִיל לְעוֹלָה נְדָבָה חֲשׁוּבָה.

בָּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת בְּעֶשְׁרִים בְּסִיוָן לְהֵחָשְׁבָה⁹⁷;

אַךְ גָּדוֹל הָיָה בְאוֹתוֹ הַיּוֹם לְהַעֲלִיבָה,

וְנֵצַח יוֹם צוֹם וּמְבוּכָה לְאוּמָה עֲלוּבָה⁹⁸.

זָכְרָה לִי אֱלֹהַי לְטוֹבָה,

כִּי הַמָּוֶת בֵּינִי וּבֵינֶיךָ לְהַפְרִידָה⁹⁹ –

וְזֹאת תּוֹרָת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

אוֹי נָא לִי, כִּי עָיְפָה נַפְשִי לְהוֹרְגִים בִּכְאֵבִי;

אוֹי נָא לִי, כִּי יָסַף יְיָ יָגוֹן עַל מַכְאוֹבִי;

אוֹי לִי, כִּי נְדַמּתִי וְנִכְאַב לְבָבִי;

אוֹיָה לִי, כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ בְּיַד אוֹיְבִי;

אוֹי, מִי יִחְיֶה מִשׂוּם אֵל חוֹרְשִׁים עַל גַּבִּי;

אוֹי לִי, בּוֹגְדִים בָּגָדוּ, בּוֹזְזִים לְהַעֲצִיבִי!

אוֹי לְאָב שְׁהִגְלָה בָנָיו – קוֹנֵן אָבִי –

אוֹי לִי שֶׁנִּשְׁבֵּעְתִּי, וְאֵין מֵפֵר נִיבִי;

אוֹי לִי שֶׁהֶחֱרַבְתִּי בֵיתִי וְהִגְלֵיתִי אוֹהֲבִי.

הוֹי אָדוֹן וְהוֹדוֹ, יִסְפְּדוּ לְמִשְׂגַבִּי;

אוֹי לְבָנִים שֶׁגָּלוּ מִשֻׁלְחָנְךָ, נְדִיבִי;

אוֹי לִסְפִינָה שֶׁאָבְדָה קַבַּרְנִיט מוֹצִיא וּמֵבִיא;

אוֹי לְאוֹתָהּ בוּשָׁה וּכְלִמָּה, שֶׁהִכְלִימַנִּי מְחַיְבִי.

אוֹי מִבַּיִת וְאוֹי מִחוּץ לְהַסְבִיבִי;

אוֹי לִי מִיִּצְרִי אֲשֶׁר עִקֵּל נְתִיבִי,

אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי אֲשֶׁר חִיֵּבִי.

אוֹי לִי אִם אוֹמְרָה וְאֲהַרְהֵר עַל חוֹצְבִי;

אוֹי לִי, אִם לֹא אוֹמְרָה מֵהָסִיחַ דַּאֲגַת לִבִּי.

אוֹי לִי, כִּי פָנָה יוֹם טוּבִי,

כִּי רָחַק מִמֶּנִי מְנַחְמִי וּקְרוֹבִי.

אֶל מִי תְדַמְיוּנִי – וְאֶשְׁוֶה בְּדַאֲבִי?

כִּי מִי גוֹי מִכָּל־שְׁכֵנַי סְבִיבִי,

אֲשֶׁר חָטָּא וְנִפְרַץ בּוֹ כַּאֲשֶׁר בִּי?

עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ נַפְשִׁי לְהַדְאִיבִי!

אֲנִי נִסְקָל, אֲנִי נִתְקָל לְהַלְעִיבִי;

אֲנִי נִשְׂרָף, אֲנִי נֶעְרָף לְהַלְעִיבִי;

אֲנִי נֶהְרָג, אֲנִי נִדְרָג בְּחוֹבִי;

אֲנִי נֶחְנָק, אֲנִי נִשְׁנָק¹⁰⁰ לִמְרִיבִי;

אֲנִי מֻכֶּה, אֲנִי לוֹקֶה בְּגֵוִי;

אֲנִי מוּמָת, אֲנִי מָצְמָת לְלָבִיא;

אֲנִי מְעֻבָּד בְּבֵית הַבַּד, דָּמִי לְהַזִּיבִי;

אֲנִי נִתְלֶה, אֲנִי נִקְלֶה וְגוֹלֶה לְהַכְאִיבִי;

אֲנִי נִדְרָס, אֲנִי נֶהְרָס לְהַדִּיבִי!

דָּמִי נִשְׁפָּךְ, עוֹרִי נֶהְפַךְ וְגָוִי¹⁰¹

אֲנִי נִרְדָּף וְנֶהְדָּף לְאִישׁ רִיבִי;

אֲנִי נֶאֱנָס, אֲנִי נִקְנָס לְאוֹיְבִי;

אֲנִי חָבוּי, אֲנִי שָׁבוּי בִּשְׁבִי!

שָׁבוּ לְאֵיתָנִים כָּל־גּוֹי מַחֲרִיבִי –

וַאֲנִי עַד מָתִי אֲצַפֶּה לַהֲשִׁיבִי,

בְּיִד בֶּן־דָוִד וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא?

הוֹי עַל כָּל־שְׁכֵנַי הָרָעִים רָעָה לְהָבִיא;

אוֹי לְנַפְשָׁם, כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה לְהַחֲרִיבִי.

הֵן לֹא קָצְרָה יָדְךָ מִלְהֵטִיבִי –

יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ בְּעִיר מוֹשָׁבִי;

אֶעֱלֶה פָרִים עַל מִזְבַּחֲךָ לְהַתְמִידָה.

בִּרְצוֹנְךָ – יְרוּשָׁלָיִם עִירְךָ קְשֹׁט בִּכְבוּדָה,

וְהַתָּמִיד אֲזַי תַּעַמִיד נֵצַח לְהַתְמִידָה –

וְזֹאת תּוֹרָת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

(סליחה לר' אפרים ב“ר יעקב מבונא במחזור שאלוניק. קצת טורים מחקו מפני היראה ומפני דרכי השלום, כי נמצאים בהם דברים קשים כלפי ישו המשיח. הסליחה נדפסה ב”קובץ על יד" ג' עמ' 9–11).

טו

אֱמוּנֵי שְׁלֻמֵּי יִשְׂרָאֵל, גִּזְרָתָם כְּשׁוֹהַם –

נְטַשְׁתָּם זְנַחְתָּם וְהָיִיתָ כְּגִבּוֹר נִדְהָם;

בְּתִתְּךָ בְּיַד טַבְלַת¹⁰² הַמְזוּהָם,

נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ עַם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם.

בְּעֶשְׂרִים בְּסִיוָן גּוֹמֵר פֵּירוֹת וּמַפְרִיחַ,

בְּתַתְקְלָ"א לִפְרָט נִתְּנוּ בְּיָדוֹ לְהַכְרִיחַ.

בְּ“אֶחָד” נִתְרַצוּ לְהַעֲלוֹת לֶאִשִּׁים לְהָרִיחַ,

הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ.

גָּמַר לְכַלּוֹת נַפְשָׁם בְּלִי פִּדְיוֹם;

בַּעֲצַת כֹּמָר הַמְנֻוָּל לְהַרְחִיק הַתְּיוֹם¹⁰³

נְתָנָם בְּמִגְדָל לְהַכְרִיתָם אָיוֹם –

אַךְ בִּי יָשׁוּב יַהֲפוֹךְ יָדוֹ כָּל־הַיּוֹם!

דָּבָר זֶה בְּשָׁמְעָם נִתְרַצוּ יַחַד,

כִּבְסִין “נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע” לְהָשִׁיב כְּאֶחָד.

כֻּלָּם בְּנֵי אִישׁ אֶחָד מִטָּה הַמְשֻׁלֶּמֶת מִלְהִכָּחֵד,

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד.

הֵם כְּעָנוּ: עָלָיו נַשְׁלִיךְ יָהָב,

וְלֹא נָשִׂים כִּסְלֵנוּ בֶּאֱלֹהֵי זָהָב;

לַעֲרוֹךְ מַעֲרָכָה צִוָּה, קְדוֹשִׁים לְהַבְהַב.

וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַלַּהַב –

וַיֹאמְרוּ לְהוֹצִיא אוֹתָם לְבֵית הַשְׂרֵיפָה,

יַחְדָיו שָׂמְחוּ כְּהַכְנָסַת כַּלָּה לְחֻפָּה;

“עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ” שׁבְּחוּ בְּנֶפֶשׁ כְּסוּפָה.

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה!

זֻוְּגוּ יַחַד פִּרְחֵי כְהֻנָּה בְּעֲנִיבָתָם;

יְחִיאֵל וְיקוּתִיאֵל בִּכְהֻנָּה וּבְשֵרוּתָם,

בְּאַהַב נִמְתָּחוּ עַל הָעַמּוּד לִכְפּוֹתָם –

הַנְּעִימִים בְּחַיֵיהֶם וּבְמוֹתָם.

חִתְּמוּ כְּחוֹתָם קוֹדֶשׁ בַּחוּרִים וָישִׁישִּׁים,

וְעָלוּ לְמִנְיָן וְהֵם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים.

יְהוּדָה וְיִצְחָק מֹשֶה חֲסִידִים מְאֻשָּׁשִׁים –

וִיהוּדָה עוֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים.

טְבוּעִים בְּחוֹתָמָם אַרְבָּעָה בְּלִי כַחַד –

בָּרוּךְ וּשְׁמוּאֵל אָחִיו נִגְוְעוּ כְּאֶחָד,

מְנַחֵם וִיהוּדָה אַחִים בְּאֵימָה וָפַחַד;

הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחַד.

יַחַד הַנָשִׁים לְבֵית הַמּוֹקָד בְּחֵילֵךְ,

אִשָׁה רְעוּתָהּ מְזָרֶזֶת לְמַהֵר וְלֵילֵךְ;

שְׁבַע עֶשְׂרֵה מֵהֶם נִמְנוּ בְּפֶלֶךְ,

בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל תְּבוֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ.

כְּהִגִּיעַ הָאֵשׁ לֵאֲסִירֵי יְדֵי הַכֹּהֲנִים,

נִתְּקוּ הַמּוֹסֵרוֹת מֵעַל יְדֵי הַבָּנִים;

צָרְחוּ: צְרָפַתְנוּ הָאֵשׁ וְיָצָאנוּ כֵנִים –

יִתְיַצְבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים.

לֹא שָׁךְ חֲרוֹן הַצוֹרֵר מֵעֲלֵיהֶם,

צִוָּה עֲבָדָיו לְהַחֲזִירָם לְבֵית מוֹקְּדֵיהָם;

הַכֵּה וּפָצוֹעַ הִכּוּם בְּאָלוֹת וּבְמַקְלוֹתֵיהֶם –

תָּשִׁיב לָהֶם גְמוּל, יְיָ, כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם.

מַלְאֲכֵי מַעֲלָה יִבְכָּיוּן עַל דַּאֲבוֹנַי,

כִּי רַבּוּ מַכְאוֹבַי גָּדְלוּ יְגוֹנַי.

שְׁלֹשֶׁת הַגִּבּוֹרִים אֲשֶׁר נָפְלוּ לְפָנַי –

וַיַּצִיקוּם לִפְנֵי יְיָ.

נוֹרָא וְאַדִּיר צוֹפֶה בְּעֶלְבּוֹן יְרֵאָיו,

לְבָרֵר לְקָרְבְּנוֹתָיו מְשַׁבְּחָיו בַּנָּאָיו;

בְּאֵלֶה הַחֲסִידִים אֲשֶׁר נִקְרְאוּ מְקוֹרָאָיו,

הֵכִין יְיָ טֶבַח הִקְדִישׁ קְרוּאָיו.

סֶמֶךְ וְתוֹקֶף אוֹת וָפֶלֶא לְגָדְלָה,

שְׂרֵפַת נְשָׁמָה וְגוּף לֹא כָלָה.

עַיִן רָאֲתָה וְאוֹזֶן שָׁמְעָה וּמִלְלָה,

נֵס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קשֶׁט סֶלָה.

עָמְדוּ בְּנִסְיוֹנָם וְקִבְּלוּ דִין בַּעֲלִיזוֹת,

וְלֹא נָסוֹג אָחוֹר לֵב וְעֵינַיִם נְלוּזוֹת.

רְאוּיִם לִקְבוֹעַ תְּפִלוֹת עֲזִיזוֹת,

וְנָצוּמָה וּנְבַקְּשָׁה עַל זֹאת.

פְּדוּת וְכַפָּרָה יְחוֹקְקוּ לִישֻׁרוּן בַּסֵּפֶר,

הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם כִּפּוּר לְכַפֵּר.

תַּעֲמוֹד זְכוּתָם לְעַמָּם כַּעַס לְהָפֵר –

עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל־עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר.

צַדִּיק יִצְרַח: אָפְסוּ חֲסִידֵי הַזֶּבַח.

חֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו חָסְדוּ נַפְשָׁם לָאֶבַח,

רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו בַּעֲלֵי הַטֶּבַח –

כּוֹרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זֶבַח.

קָדוֹשׁ זָכוֹר יִזְכּוֹר זֹאת הָעֲקֵדָה,

עִם עֲקֵדַת יִצְחָק אוֹתָהּ לְהֵעָנְדָה.

רְצוּיָה וַעֲשׁוּיָה כְּדַת וְכִתְעוָּדה –

זֹאת תּוֹרָת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי יִשְׂרָאֵל,

וְקַנֵּא לִשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּלְחָרְבוֹת אֲרִיאֵל,

וּלְדַם חֲסִידֶיךָ הַשָּׁפוּךְ – הוֹאֵל

נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

שְׁפִיכַת דַּם חֲסִידֶיךָ לְעֵינֵינוּ תוֹדִיעַ –

וְעַד מָתַי תִּהְיֶה כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ?

אוֹיבֵי רִיב תָּרִיב וּדְמֵיהֶם תַּשְׁפִּיעַ,

אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

תָּבֹא תְפִלָּתִי לְפָנֶיךָ לְמַעֲלָה לְמַעֲלָה,

אֶנְקַת אָסִיר וּדְמֵי חֲסִידֶיהָ לְהִתְקַבְּלָה,

בְּהֲבִיאֲךָ עַל הָאוֹיֵב נֶחֱרָצָה וְכָלָה –

תַּבֵּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה.

הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב בִּצְוָחָה וּבַנְהִימָה –

מִדָּם שֶׁשָׁפְכוּ יְדֵי עֵשָׂו לְהִנָּקְמָה;

שְׂרֵפַת בֵּית הַבְּחִירָה וְתוֹרָתְךָ הַמְרוֹמְמָה¹⁰⁴ –

תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה.

יִתְאַשְׁרוּ עַל מְחִיצָתָם הֲרוּגֵי בְלוֹיֵשׁ!

לֹא נִסְתַּפְּקוּ לוֹמַר: יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ הֲיֵשׁ?

נִתְחַזְּקוּ בְּמָעֻזָּם כְּמוֹ אַרְיֵה וָלַיִשׁ –

לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ.

לָנֶצַח יָרִיב רִיבָם לְמַעַן שְׁמוֹ,

יִוָדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ תְשׁוּעַת נוֹאֲמוֹ,

מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב מְהֵרָה בְּהִנָּקְמוֹ –

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ.

לעֵמֶק הוֹרִידוּם בְּלֹא קֶבֶר לְהִשָׁפֵט –

רְאַה וְהַבִּיטָה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט!

קַיֵּם נָא בְּאוֹיבַי הֶחָזוֹן וְהַמִּשְׁפָּט:

וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט.

בִּינָה הֲגִיגִי אֱלֹהַי תְהִלָּתִי וְתוֹחַלְתִּי,

שִׂימָה בְּנֹאדְךָ וּלְפָנֶיךָ דִּמְעַת לֶחֱיָתִי;

קַיֵם נָא מְהֵרָה חֶזְיוֹן נְבוּאָתִי:

וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נקֵּיתִי.

יַעַן עָבְרוּ חוֹק וְחָלְפוּ תְעוּדָה,

מִקְדָּשַׁי וְצִיּוֹן חָרְשׁוּ רֵיקָם לְהַעֲמִידָה;

נִקְמַת הַדָּם וְנִקְמַת הֶחָמָס תַּצְמִידָה –

מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה.

קַבֵּל נָא צְקוִּני אֵל עֶלְיוֹן,

חִישׁ מִפְלָט וְהַצֵל עַמְּךָ הָאֶבְיוֹן;

תָּשֵׁב עִירְךָ וְנָוְךָ כְּמִקֶּדֶם בְּצִבְיוֹן –

וַיְיָ שׁוֹכֵן בְּצִיּוֹן.

חָזָק וְאַמִּיץ אָמֵן יֵאָמֵן בֶּאֱמוּנָה,

דְּבָרוֹ הַטּוֹב יְמַהֵר וְיָחִישׁ לַהֲקִימֶנָּה;

הֲמוֹן עִיר לְמַלְאוֹת וְאַרְמוֹן לְכוֹנְנָה –

וּפְּדוּיֵי יְיָ יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה.

(סליחה למוסף יום־כפור כמנהג ליטא רייסין וזאמוט – על סדר א"ב, ובסופה חתום שם המחבר: הילל בן יעקב).

טז

ויהי בשנת ד' אלפים תתקל"ט¹⁰⁵, והנה ספינה באה מקלוניא ובה
יהודים. ובבואה סמוך לבוברט (Boppard) והנה אחריה ספינה אחרת. וימצאו מושכיה ומלחיה ריבה אחת גויה נופלת מתה על שפת נהר רינוס, ולא נודע מי הכּה. ומקצת היהודים אשר בספינה הראשונה היו הולכים על שפת הנהר. ויצעקו הגויים אחריהם לאמר: מדוע הרגתם את הגויה? וילכו הלוך וצעוק אחריהם בעיר בוברט, ויתפשום ויפצעום וישליכום חיים ברינוס גם הם גם שאר היהודים אשר בספינה. ויפצרו בם להניח אליהם חיים ולדבוק במת – ולא אבו, ויקדשו את השם.

והמלך ורידריך (Friedrich) לקח מן הקהלות בעלילה זאת ח“ק זקוקים כסף וההגמון לקח מן היהודים אשר בהגמוניא זו ארבעת אלפים ומאתים זקוקים כסף. מהם נתנו פה בבונא ד' מאות, כי היו אז פה עשירים. ולולא ה' צבאות הותיר לנו שריד, כמעט כסדום היינו – כי היה הפורענות הולך וגדול. כי היו מושכים וסוחבים את ר' יהודה ב”ר מנחם ז"ל, אחד מן ההרוגים, ברגליו, סחוב והשלך במים ברינוס וביבשה, מעיר לעיר וממדינה למדינה. גם בקלוניא משכוהו וגררוהו בכל העיר. כמעט קמו כל אויבינו לבּלענו חיים – לולא רחמי שדי, אשר נתן הוננו כופר לנפשנו.

(מספורי ר' אפרים מבונא).

יז

אַלֲלַי לִי, כִּי בָאוּ רֶגַע אַלְמוֹן וְשָׁכוֹל,

וְנוֹתַרְתִּי רֵיק בְּעֵירוֹם וּבְחוֹסֶר כָּל;

בִּכּוּרָה אַיִן אִוְּתָה נַפְשִׁי לֶאֱכוֹל –

כִּי הָיִיתִי בְּאוֹסְפֵי קַיִץ וְאֵין אֶשְׁכּוֹל.

גָּבְרָה עָלַי נוֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית,

לְהַשְׁמִיד עוֹלֵל מִחוּץ לְהַכְרִית;

דְּבָרֶיךָ מְצָאוּנִי בְּצַר לִי בְּאַחֲרִית –

יְיָ אֶלֹהִים! הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל־שְׁאֵרִית?

הֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה –

קְדוֹשַי אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה?

וַאֲנִי שְׁכוּלָה אֲבֵלָה וְשׁוֹמֵמָה –

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל־חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה.

זַכִּים פַּסּוּ בַעֲוֹן הַדּוֹר אָשֵׁם,

נִלְווּ עַל יְיָ לְאַהֲבָה אֶת הַשֵׁם;

חַטָּאתִי כָּבְדָה, עֲוֹנִי נִכְתָּם לְהֵרָשֵׁם –

דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגַת הַבֹּשֶׁם.

טְהוֹרִים נֶאֶסְפוּ נְשׂוּאֵי פָנִים,

נִבְחֲנוּ בְצַרוּף צְרוּפִים וּבְחוּנִים;

יָהּ בָּחַר בְּפַרְדֵסוֹ נִצָנִים –

לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקוֹט שׁוֹשַׁנִּים.

כָּרְתוּ בְרִית עֲלֵי זֶבַח הֲגוּנִים,

בְּמַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג נְדוֹנִים;

לְנָהָר הָשְׁלְכוּ פְּצוּעִים וּמְעוּנִים –

אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים.

מָוֶת אַכְזָרִי הֵמִיתוּ חַיָּתָם,

מַאֲכָל לְעוֹף הַשָׁמַיִם נָתְנוּ נִבְלָתָם;

נִמְשְׁכוּ מִפִּנָּה לְפִנָּה גְּוִיָתָם –

וְלֹא נָחוּ בְמוֹתָם יְהוּדָה רִגְמָתָם.

סְגוֹר הוֹנָם לֹא הוֹעִיל לְפִּדְיוֹם,

בְּיוֹם עֶבְרַת נוֹרָא וְאָיוֹם;

עֲלֵיהֶם חָשַׁךְ הַיּוֹם וְהַשֶמֶשׁ בְּחֶבְיוֹם¹⁰⁶ ־

וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם.

פְּרָחַי נִקְטְפוּ בֶּאֱלוּל בִּיְלָלָה,

וְּהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁבָה גְדוֹלָה;

צִמְחוּנִי בְּתַתְקְלַ"ט וְהוּעֲלַט אוֹר בְּתוֹלָה –

נִשְׁבְּרָה בַּת עַמִּי מַכַּת נַחֲלָה.

קְבוּרָה לַחֲמוֹרִים, צָרַי נָתְנוּ קְדוּמָה¹⁰⁷ –

וַחֲסִידִי לְדוֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה;

רְטוּשִׁים נְטוּשִׁים נְתוּנִים לִכְלִמָּה

וּלְחֶרֶב, וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה.

שָׂשׂוּ עַל קְדוּשַׁת אֵל לְהַקְדִישׁוֹ,

וְלֹא אָבוּ בְּמִרְמָה לְכַחֲשׁוֹ;

תָּקְפוּ כַּמָּה וְכַמָּה בְפַחֲזוּת לְעָנְשׁוֹ,

וְלֹא נָשָׂא לַשָׁוְא נַפְשׁוֹ – הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ.

מִי כָמוֹךָ בָּאִלְּמִים¹⁰⁸, אֵלִי, הִתְאַפַּקְתָּ –

גּוֹיִם קִרְקְרוּ בְהֵיכָלְךָ וְשָׁתַקְתָּ!

נַּכִים מְתַעְתְּעִים בְּבָנֶיךָ וְהֶחֱשֵׁיתָ,

תִּמְכּוֹר עַמְךָ בְּלֹא הוֹן וְלֹא רִבִּיתָ.

חַלּוֹתִי הִיא, וִימִינְךָ לֹא קָצְרָה מִשְׁגַּבָּם –

לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים חוֹרְשֵׁי עַל גַּבָּם?

מַעֲלֵה מִיָּם, אַיֵּה הָשָׂם בְּקִרְבָּם?

הָיִינוּ – מֵעוֹלָם לֹא מָשַׁלְתָּ בָּם.

בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וְלֶהָבָה,

בְּעָלוּנוּ סְקָלוּנוּ וְתָלוּנוּ צְלֵיבָה,

רָכְבוּ לְרֹאשֵׁנוּ, וְעָשִׁינוּ לָךְ חֲטִיבָה –

כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה.

בְּכָל־מִינֵי שְׁמַד מִמֻּנּוּ חֻבָּטְנוּ,

כָּבְשׁוּ כָּתְשׁוּ בְּבַד וְנִדְרָכְנוּ;

יָרַדְנוּ שְׁאוֹל חַיִים וְנִבְלָעְנוּ –

הֵן גָּזַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ.

יוֹקֵשׁ לְפָנִים כּוֹפֶר לְאִישׁ בְּקָרְבָּנוֹ,

בְּהַגִּישׁוֹ תוֹר אוֹ מִנְחַת עֶשְׁרוֹנוֹ;

עָנִי דּוֹר הַלָּז יְרוּצָה מֵעֲוֹנוֹ –

מִלְאוּ הַיּוֹם לַיְיָ, כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ.

קַנּוֹא וְנוֹקֵם, אַיֵּה קִנְאָתֶךָ?

רְאֵה, כִּי נִאֲצוּ לְעוּמָתֶךָ!

בֵּן עִם הָאָב טָבְחוּ לְחַלֵּל בְּרִיתֶךָ –

כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ

חֲסִידֶיךָ זְכוֹר וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָתֶךָ –

עוֹלָתָם יְדַשְׁנֶה סֶלָה לְרַצוֹתֶךָ;

זַלְּפֵם עַל פוֹרְפֵרוֹן עֲטִיָּתֶךָ¹⁰⁹ –

מוֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל־בִּגְדוֹתֶיךָ.

קֶדֶם הֵרַחְתָּ נִיחוֹחַ שְׁלֹשֶת אֵיתָנַּי¹¹⁰ –

נָפְלוּ לְכִּבְשַׁן אֵשׁ עֲבוּרָךְ קַנָּאַי;

וְעַתָּה זְכוֹר כַּמָּה וְכַמָּה מִבָּנַי,

אֵת הַשְׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

וְאִם אֵין אָנוּ כְּדַאִים לְהִגָּאֵל –

זְכוֹר מְשָׁרְתֶיךָ לֹא רָצוּ לְהִתְגָאֵל¹¹¹ !

מְחֻלָּל צֶדֶק אֲמָרֶיךָ וּדְבָרֶיךָ אֵל;

לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׁה, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי־בֵּית־יִשְׂרָאֵל.

מַה תִּתְהַפְּכִי חֶרֶב, כָּל־סְבִיבֶיךָ תְּלַהַטִי?

טוֹבִים אֲשֶׁר בָּנוּ תִכְלִי וְתַמְעִיטִי;

וְאֶל אִיֵּי הַיָּם¹¹² גַּם שָׁם תְּשׁוֹטְטִי!

הוֹי חֶרֶב לַיְיָ, עַד אָנָה לֹא תִשְׁקוֹטִי?

נִדְמוּ יוֹשְׁבֵי אִי וְנִכְרַת מַאֲוַיָּם,

אִי כָבוֹד גָּלָה – וְהִנֵּה אַיָּם?

יָדוֹ בְעִי שָׁלַח וְהֵנִיף בַּעֲיָם –

יָרְדוּ מִכִּסְאוֹתָם כָּל־נְשִׂיאֵי הַיָּם.

חֵיק אִמּוֹתָם יְלָדִים צַוָּאר פָּשְׁטוּ –

וְאָבוֹת מְבָרְכִים זֶבַח, וְתֵכֶּף שָׁחֲטוּ!

שׁוֹעֵיהֶם יְדֵי סֶלַע נִשְׁמְטוּ,

מְעִילֵיהֶם וְאֶת־בִּגְדֵי רִקְמָתָם יִפְשְטוּ.

מִי יָנוּד כְּלִילֵי יוֹפִי, כְּלִילֵי הַתּוֹרָה,

הָאֱמוּנִים עֲלֵי תוֹלָע מֶמְשָׁלָה וּשְׂרָרָה,

לְבוּשֵי מֵילָתִין¹¹³, מְשִׁיבֵי מִלְחָמָה שַׁעֲרָה –

אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה?

חֶמְדַת אוֹצְרוֹתָם לֹא חָמְדוּ נְקִיִּים,

זָכוּ לִצְרוֹר נֶפֶשׁ בִּצְרוֹר הַחַיִּים;

קָצוּ בְּחַיֵּי הֶבֶל כְּאֶבְיוֹנִים וְכַעֲנִיִים –

יָשִׂימוּ לַיְיָ כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים.

בִּיטָה¹¹⁴, אִם יִכְלוּ עֲדֵי מָרוֹם עָלוּ¹¹⁵ –

בְּגָדְרָם פָּרוֹכֶת¹¹⁶ וְנֶאָצוֹת בֵּיתְךָ הִגְדִּילוּ;

בִּנְטוֹתָם עָלֶיךָ רָעָה וַיִּתְהוֹלָלוּ –

חָשְׁבוּ מְזִמּוֹת בַּל יוּכָלוּ.

תָּמִים פּוֹעַל גְּמָלַתּוּ בִנְתִיבָיו,

מִמֶּנּוּ מִשְׁפָּטוֹ וּשֵׂאתוֹ בְחוֹבָיו;

וּבִרְיָה קַלָּה אַכָלַתּוּ¹¹⁷ בִּנְקָבָיו –

אַךְ אֱלֹהִים יִמְחַץ רֹאשׁ אוֹיְבָיו.

רָם, כֵּן הָשֵׁב לְאַחֲרוֹנִים אֶל חֵיָקם!

גְּמוּל שִׁבְעָתַיִם לְטִבְחָה הַתִּיקֵם;

הַרְאֵה חוֹבֶיךָ מִשְׁאֲלוֹתָם וְחֶשְׁקָם –

יִשְׂמַח צַדִּיק, כִּי חָוָה נָקָם.

אֶל עַּמְּךָ הַפְלֵא יֶשַׁע,

בְּאַהֲבַת הֲרוּגֶיהָ תְּכַסֶּה פֶּשַׁע;

מְנָת חֶלְקְךָ תָּגִיל וְשַׁעֲשַׁע –

פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע.

וְאָז אָשִׂישׂ בָּךְ, מְחוֹלְלִי.

אֲזַמְּרָה לָךְ, צוּרִי וְגוֹאֲלִי;

מִינֵי זֶמֶר אַכְתִּיר מַהֲלָלִי –

הָאֵל הַנּוֹתֵן נְקָמוֹת?לִי! ¹¹⁸

(סליחה שיסד על מאורע בומּרד רבנו מנחם ב“ר יעקב על סדר א”ב ואחריו חתום שמו;

ב“קובץ על יד” ג' עמ' 5–9).

יח

ויהי בימי פידריקו הקיסר¹¹⁹ , וילכו שלשה נערים נוצרים בויאינה (Wien) אשר באשכנז לצחק על הקרח. וישבר הקרח תחתם ויפלו המימה ואיש לא יטע. ויעלילו על היהודים כמשפטם, ויעידו עדים לאמר: ראו ראינו אותם הולכים אל בתיהם; המה עשו הדבר הזה. ויוסיפו עוד לאמר: זה דרכם לזבוח לאלהיהם, וגם זה ימים נתנה להם אשה אחת את העוגה ויתעללו בה. ויבאישו את ריחם בעיני העמים. וישמע הקיסר, ויתנו את כל היהודים אשר בערי מלכותו במשמר.

ותהי עת צרה ליעקב בעת ההיא, וישרפו מהם כשלש מאות איש על לא חמס בכפם. והנשארים נמלטו משחיתותם, כי חמל ה' עליהם.

ויהי לימים עוד וישובו המים לאיתנם, וימצאו את הנערים תחת הקרח; ויחפרו השופטים ויכלמו מאד.

יט

וירבו היהודים בפאריש (Paris) וסביבותיה ויעצמו בעושר ובנכסים מאד, ויקחו להם עבדים ושפחות בנות אֵל נכר מכל אשר בחרו. ויקנאו בהם הצרפתים מאד וישימו עליהם עלילות דברים לאמר: לוקחים אתם את כלי הכסף ואת הגביעים¹²⁰ אשר בבמות לערבון ותשקו בהם את בניכם ואת בנותיכם יין למען הלל. ויוסיפו עוד שנוא אותם וישימו עליהם עלילות דברים לאמר: בכל שנה יתנו ערל אחד בצלב במערות. וישרפו מהם שמונים איש ביום אף ה'. וישמע פיליפו המלך בנעוריו בימי לודביקו אביו וישמור את הדבר¹²¹.

ויהי בשנת ארבעת אלפים ט' מאות וארבעים ואחת (1181), ויצו פיליפו ויתפשו את היהודים אשר בכל מדינות מלכותו, ויקח את כספם ואת זהבם ויגרשם מעל אדמתו. וידחו רבים בעת ההיא, וישיבו להם הונם וכל קנינם ויתערבו בגוים ויעשו מעשיהם. ומבית תפלתם עשה במות לאלהיו. ומאשר לקח מהם בנה בנינים רבים, ואת הארמון ואת חומת העיר ויצינאש (Vicennes) אשר אצל פאריש ואת קיאנפיאוש (Champs־ Élisées) אשר יעשו שם היריד בפאריש.

ויצאו היהודים בשבעה דרכים מן הארץ הארורה ההיא, וידל ישראל מאד.

(“עמק הבכא” עמ' 43–44).

כ

בשנת ד' אלפים ותתק"נ¹²² רע לישראל משמים נתקן, כי הועמד מלך באיי הים הנקרא אינגלטירא. ויהי ביום שהוקם המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו בעיר לונדרש, בבית המלכות אשר מחוץ לעיר, נאספו שם עם רב מצרפת ומאיי הים. ויבואו גם היהודים הקצינים והעשירים אשר בהם להביא למלך מנחה. ויחלו רשעים לאמר: לא נכון שיבואו היהודים לראות בעטרה של המלך, שעטרו לו כמרים וגלחים, ביום שמוכתר המלך. וידחפום ויתעללו בהם. והמלך לא ידע.

ותבא השמועה בעיר לאמר: צוה המלך להשמיד את היהודים. ויחלו להכות בהם ולהרוס בבתיהם ומגדליהם. ויהרגו בהם כשלשים איש ומקצתם שחטו את עצמם ואת בניהם. ושם נהרג הרב המובהק ר' יעקב מאורליינש¹²³ על קדוש השם. ולא ידע המלך בכל זאת. כי כשמעו את קול ההמון בעיר שאל: מה קול הרעש הזה? ויאמר השוער: אין דבר, רק הנערים שוחקים ושמחים. ויהי אחרי־כך, בהוָדע לו האמת, צוָה לקשור את השוער בזנבות סוסים, סחוב והשלך ברחובות ובשוָקים, עד צאת רוחו – וימת במיתה רעה.

כא

אחר כך בשנת תתק"ג¹²⁴ קמו טועים על עם ה' בעיר אברוך (York) אשר באנגלטרא בשבת הגדול. ועת הנס נהפך לאונס ולעונש. ויברחו [היהודים] אל בית התפלה, כי סברו, כי שמה בית מנוס. ויעמוד הרב ר' יום־טוב¹²⁵ וישחט כששים נפשות. וגם אחרים שחטו. ויש שצוה לשחוט בנו יחידו, אשר לא נסה כף רגלו הצג על הארץ, מהתענג ומורך. ויש מהם שנשרפו על יחוד בוראם. ויהי מספר ההרוגים והשרופים כמאה וחמשים נפשות קדושים. ואת בתיהם הרסו. ויבוזו זהב וכסף וחמדת ספרים, אשר כתבו לרוב, נחמדים מזהב ומפז רב, אשר אין כערכם בנוי וביופי, והביאום לקלוניא ולשאר מקומות ומכרום ליהודים. וכן עשו אויבינו בכמה עירות. ושם שחטום ושרפום.

ובעיר אחת שהיו בה רק גרים¹²⁶ כעשרים איש – קהל גרים איקרי קהל – והרגום כולם, ולא רצו להטנף במי צחנה; אך כולם קדשו את השם הנכבד.

כב

בעיר ברייש (Bray) אשר בצרפת רצח גוי רשע את יהודי אחד, ויבואו קרוביו ויצעקו אל גברת הארץ¹²⁷ – והרוצח היה עבד מלך צרפת – ויתנו לה שוחד לתלות את הרוצח. ויתלוהו ביום פורים. וישמע מלך צרפת – הוא המלך הרשע אשר גרשם לפני זה מעל אדמתו בשנת תתקמ"א, כל היהודים אשר בארצו, ויקח כל ממונם; הוא המלך ברשעו מתחלתו ועד סופו – ויבוא אל עיר ברייש, ויצו לשרוף את היהודים. מקצתם עשירים גדולים וחשובים כשרים ומקצתם רבנים גדולים ומקצתם חברים¹²⁸ ולא אבו לטנף עצמם, לכפור בה' אחד. את הנערים הפחותים משלש־עשרה שנה צוה המלך להניחם ולהמלט על נפשם. – את כל זה ראיתי בימי הבלי, נקטה נפשי בחיי.

כג

ויהי בימי המלך היינריך, בן המלך ורידריך, חמת אל בעמו האריך ומכתו העריך ומחצו בהם הדריך והפריך; כי בשנת ד“א ותתק”נו באדר נמצאת גויה נרצחה קרוב לעיר אשפירא, כשלש פרסאות. וישמחו הגויים ללא דבר, להוציא קול על היהודים לאמר, כי הם רצחוה. ויקומו לבלעם חיים. ויוציאו את בת הרב ר' יצחק ב"ר אשר הלוי מקברה, בתוך ימי אבלה, ויתלוה ערומה בשוק – ועכבר תלוי בקלעי שער ראשה, ללעג ולקלס לישראל. ויפדה אותה אביה בשוחד, וישיבוה אל קברה. ויהי ממחרה – ואנשי העיר, אנשי סדום, נסבו על בית הרב ויפרצו בו פרץ, ויהרגוהו – ושמונה נפשות עמו. גם שרפו את כל בתי הקהל. והיהודים עלו אל העליה אשר על בית־הכנסת, ואחר־כך העלו אליהם את הסולם אשר עלו בו. ושם נמלטו עד בא להם עזר, והורידו את הסולם וירדו בו. ויצאו מן העיר בעוד לילה. והאויבים שללו את כל אשר בבתים, ואת ספריהם ואת ספרי התורה השליכו במים, ואת בית־הכנסת שרפו באש.

ולפני הריגתם צוה עליהם הדוכס אוטו, אחי המלך [אשר היהודים הטו את לבו] על־ידי שוחד, שלא ישלחו את ידם ביהודים. ויהי כשמעו את שמע ההרג, ויחר אפו בהם ויאסוף חיל ויצר על העיר אשפירא, וישרוף להגמון הרשע ולעירונים את הכפרים אשר להם וישחית את עציהם ויעקור את כרמיהם וידרוך את קמותיהם – עד לאין מרפא. ולולי כי שמע שהמלך אחיו בדרך לשוב מארץ פוליא לא עלה מעליהם, עד נתצו חומות העיר. ואחר־כך בא המלך ותפש את הרוצחים עד שנתנו לו הון רב. וליהודים נתנו כחמש מאות זקוקים, ובנו להם את בתיהם ואת מקדש מעט, כאשר בתחלה.

וקהל ורמייזא עשו חסד גדול עם החיים ועם המתים – יברכם יוצרם. והנותרים שבו לעירם. וכל ההצלה הזאת והצלת כל הקהלות היתה על ידי ר' חזקיה הנגיד ב“ר ראובן מבוברט ועל־ידי ר' משה ב”ר יוסף הכהן – יזכרם [אלהים] לאלף אלפי טובות וברכות על החסד והטורח וההוצאה, אשר עשו בעבור כל הקהלות.

כד

למי אוי, למי אבוי, למי פצעים חנם – למאחרים בשבים, למצפים לישע, והנה חרב חדש על צוארם, ליוצאים מרעה אל רעה; כי מקץ שבע ימים אחרי הכות ה' באשפירא באו האויבים בפופרט, בליל מוצאי שבת, ויהרגו את ר' שלמה החזן ושבע נפשות עמו. ויער ה' את רוח אוטו, אחי המלך, ויעַוֵר שנים מן הרוצחים. ואחר־כך בא המלך אחיו, וצוה לאנשי העיר לתת לר' חזקיה הנדיב כשלש מאות זקוקים.

(מספורי ר' אפרים מבונא).

מעשה זה מסופר בפרטות בפיוט נהדר, אשר מחברו היה עד־ראיה בדבר. ר' שלמה החזן וחבריו (ובתוכם היתה גם אשה אחת שנהרגה ביחד עם בנה) לא נהרגו בשעת המהומות; אלא נוסעי־הצלב סחבו אותם אל רחוב העיר וענו אותם ביסורים קשים לאנסם, והם עמדו בנסיון ומתו באומץ לב. המאורע מסופר בפיוט זה בחיות דרמטית. גם נאמר שם, כי הרסו הצוררים את בית־הכנסת והוציאו את ספרי־התורה וחתכו אותם ורמסום ברגליהם. כדי להקניט את היהודים חרפו וגדפו את אלהי ישראל, בנקבם את השם המפורש. ההרוגים לא ניתנו לקבורה, אלא היו מושלכים בחוץ ערומים. מחבר הפיוט הזה,שהוא אחד הפיוטים היותר נהדרים מימי הבינים, לא נודע לנו בשמו.

והנה לפי ספרו של ר' אפרים מבונא אירע מעשה שפירא בחודש אדר שנת תתקנ“ו, ומעשה בופרט היה שבעה ימים אחר־כן. ור' אפרים מבונא אומר עוד, כי אמר הדוכס אוטו לתפוש את העיר שפירא ולהשחיתה, אלמלא שמע, כי אחיו הקיסר (זהו הינריך הששי) נסע מפוליא ומתעתד לבוא לגרמניה. בפרט זה יש מבוכה. הקיסר הינריך נסע מפוליא בתחלת ימי הקיץ שנת תתקנ"ה (1195). בחודש יולי של אותה השנה היה כבר בפרנקפורט. הוא נתעכב בגרמניה עד חודש יולי של שנת 1196 והלך לאיטליה – ומשם לא חזר עוד (עיין ארוניוס Registen סי' 337–38). לפי זה אומר ארוניוס, כי אֵרע המעשה לא בשנת תתקנ”ו אלא בשנת תתקנ“ה. בנוגע למעשה בופרט, הרי זמנו מקוים לנו גם בסליחה שלפנינו. בה נאמר מפורש, כי היה הדבר בשנת תתקנ”ו – ואי־אפשר להטיל ספק באמתות הספור. גם ברור הוא, כי אותו השמד המסופר בסליחה שלפנינו הוא המעשה הנאמר בספורי ר' אפרים מבונא. שהרי גם הוא אומר, כי בשמד זה נהרג ר' שלמה החזן (עיין זלפלד בספרו Martyrologium עמ' 142). ונראה לי, כי טעה ר' אפרים מבונא רק בנידון מצור העיר שפירא – כי חדל אוטו ממנו, יען כי שמע, כי נסע הקיסר מאיטליה לבוא לגרמניה. אפשר, כי צוהו הקיסר (שהיה אז בגרמניה) לעלות מן העיר. שאר הפרטים ברורים. בחודש יוני שנת תתקנ"ו היה הקיסר בבופרט והעניש את העירונים, אשר סיעו לנוסעי־הצלב בהתנפלם על היהודים, עונש ממון – לשלם נזקם. ר' חזקיה הנגיד היה ממונה מטעם הקיסר. הוא תבע את עלבון היהודים בשפירא ובבופרט מידי העירונים, אשר סיעו לנוסעי־הצלב הצוררים לישראל.

כה

אֲמָרֵר בִּבְכִי בְּזָכְרִי אֵת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה,

רִאשׁוֹנָה וְשֵׁנִית בּשֶת פָּנֵינוּ כִסָּה;

וּנְתָנָנוּ לַהֲרִיגָה וְלִדְרִיסָה וְלִרְמִיסָה –

יִשְׂרָאֵל לְבוֹזְזִים וְיַעֲקֹב לִמְשִׁסָּה.

בְּיוֹם לָקִיתִי וְהָקְבַּע לְדוֹרוֹת,

בַּעֲוֹן הָעֵגֶל הֻנְצָלְתִּי מֵעֶדְיִי וַעֲטָרוֹת;

וּמֵאָז הָקְבַּע יוֹם צוּקוֹת וְצָרוֹת –

וְגַם עַתָּה דָּמִים בְּדָמִים נָגָעוּ, פָּרְצוּ כִנְהָרוֹת.

גָּדַע בָּחֳרִי אַף כָּל קֶרֶן יִשְׁרָאֵל,

וְהֵשִׁיב צוּר יְמִינוֹ אָחוֹר כְּאֵין יָדוֹ לָאֵל;

וְהִכָּה אוֹיֵב אָחוֹר וּפָנִים וַיּוֹאֵל

לְהַשְׁחִית, כִּי אָמַר: לֹא יִרְאֶה יָהּ וְלֹא יָבִין אֵל.

דֻּלְדַּלְתִּי עַתָּה בְּתַתְקְּנ"זּ לִפְרָט,

בְּנוֹשְׂאִים עֲלֵי צֶלֶם כְּבוֹדִי נִמְרָט;

וְגָם לִי: הִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ אוֹ לְמָוֶת תָּחְרָט –

לֹא אָבִיתִי לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹלוֹ וְהָיִיתִי שֹׂרָט.

הֵחַלוּ מִמְּקֻדָּשַׁי לְיַסֵּר, פֶּן יִתְרַצֶה לָמוֹ;

וְצָרַח בְּקוֹל מַר וְרָם וְקִלֵּל אֱלֹהֵימוֹ:

בְּמֵת לֹא אַחֲלִיף אֵל חַי, אֲשֶׁר יְצָרָנִי בְּעוֹלָמוֹ.

שְׁחִיטָתוֹ הָכְשְׁרָה בְזָרִים, וּמִשְפָּטֶיך אֱלֹהִים לִשְׁלֹמֹה¹²⁹.

וְהָעֵת אֲשֶׁר עָנָה: אֵת שֵׁם אֱלֹהֵי תָּמִיד אֲיַחֲדוֹ;

בְּמֵת לֹא אָמִיר אֵל, אֲשֶׁר קְרָאָנִי יְחִידוֹ –

וְאָז דְּקָרוֹ אוֹיֵב בַּחֲנִיתוֹ עַל לִבּוֹ וְצִדּוֹ,

וַיָּסַר אֶת־טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ.

וְיַחֲזִיקוּ מַכּוֹתָיו וְנִתְאַמַּץ מַהִכָּסֵף,

וַיִּתְחַזֵּק מִכּוֹבֶד יְסוּרִים וַיְּשַׁסֵּף

אֱלִילֵיהֶם וּתְמוּנָתָם; וַיַּשְׁחִיתוּ בְכִידָה¹³⁰

כִּכְבָרָה גּוּפוֹ הַנָּקִי כְּכֶסֶף –

וַיֹאמְרוּ: רַב, עוֹד חַי יוֹסֵף.

זִנּוֹק הַדָּם בִּרְאוֹתוֹ – וַיִּזְעַק בְּקוֹל מַר וְקָשֶׁה:

אֶת־יְיָ הֶאֱמַרְתִּי, וְהַיוֹם אֵיךְ אֶחֱשֶׁה?

נָשָׂאתִי יָדִי אֵלָיו, וּמִמֶּנּוּ לֹא אִנָּשֶׁה.

וַיִּתְקַדֵּשׁ הַזֶּבַח – וַיּוֹאֵל עִמּוֹ משֶׁה.

חָסוֹן הָאִישׁ בִּרְאוֹתוֹ אוֹיֵב מַאֲבִיד,

נוֹשְׂאֵי תִפְאֶרֶת עֲטָרָה וּרְבִיד;

וַיִתְרוֹמֵם שֵׁם קָדְשׁוֹ, וַיִּטּשׁ יִרְאַת הַמַּעֲבִיד –

וַיְמִיתוּהוּ וַיִּסְקְלוּהוּ בָאֲבָנִים אֵת דָּוִד.

טֶבַח הַקֹּדֶשׁ בִּרְאוֹתוֹ בַהֲרִיגַת נְסִיכַי –

וְגָם: לֹא אִירָא, כִּי בְּאוֹרַח חַיִּים דְּרָכַי;

כֹּהֵן אֲנִי כָּלִיל וּמֻקְטָר וּמֻגָּשׁ לְאֵל חַי –

וְאֶל רְחוֹב הָעִיר יָצָא מָרְדְכַי.

יָצָא לְפַרְסֵם קִדּוּשׁ שְׁמוֹ וּבִתְפִלָּתוֹ שָח:

אָנָּא חַנּוּן, חַמוֹל עַל שְׁאֵרִית וְּפְסַח!

אֶת יְיָ יִחֵד – וּגְוִיָּתוֹ נִסֵּח¹³¹.

וָיִּשְחֲטוּהוּ בְּמָקוֹם שֶׁשָּׂח.

כָּמַהּ לְךָ שׁוֹעֵר מִשְׁכְּנוֹתַי,

נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹתַי;

וַיִּפּוֹל לִפְנֵי הַדְּבִיר וְאָמַר: קַח מִיָּדִי מַפְתְּחוֹתַי –

וַיִּרְמְסוּהוּ שָׁם וַיִּמְצְאוּ אֵת שַׁבְּתַי¹³²

לַהַט בִּרְאוֹתוֹ מִבְטָחוֹ עָלֶיךָ שָׁת,

וְגָם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֶחָד! בְּגִישַׁת

אוֹיֵב לְדָקְרוֹ, וַיִּתְּנוּ לִהְיוֹת יְחִידָתוֹ בְּמִכְסַת

ר' עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו – וַיִּתְפְּשׂוּ אֵת שִׁשַׁת¹³³

מַעַן הֵשִׁיב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים

בְּשִׁקּוּץ אֱלִיל – וֵאֲנַחְנוּ בְּאֵל חַי מַחֲזִיקִים;

הַלְהַחֲלִיפוֹ אַתֶּם אוֹמְרִים, אֲרוּרִים וְרֵיקִים?

תּוּרְדוּ שְׁאוֹל בְּדָמִי – וְנִבְלָתִי אֵל יָקִים!

נָעִים בִּרְאוֹתוֹ אוֹיֵב סְבִיבִי,

וַיָקָם מִן הַסֵּפֶר וַיִּשְׁאַג כְּלָבִיא:

אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי – וְרָחוֹק מִישׁוּעָתִי, אָבִי?

וּמֵעתָּה מִי לַיְיָ אֵלַי! וַיֶּאֱסוֹף אֵלָיו כֹּל בְּנֵי לֵוִי¹³⁴

שָׂשׂוּ יַחְדָּו וְנָמוּ זֶה לָזֶה: אַל תִּרְחַק

מִדֶּרֶךְ הָאוֹר, כִּי לָעַד שְׁמֵנוּ יוּחַק;

כָּל־אַחֵינוּ, כִּי לָהֶם צַר בְּגָלוּת וּבְרוֹב דּוֹחַק,

יְכֻפַּר לָהֶם בְּדָמֵנוּ בַּעֲקֵדַת יִצְחָק

עֲנָוִים אַחִים נְעִימִים נִלְכָּדוּ,

משֶׁה וְאָחִיו יִצְחָק בְּנִסָּיוֹן עָמָדוּ;

וַיִּתְחַזְקוּ יַחַד וְשֵׁם אֱלָהוּתְךָ יִחֲדוּ –

נֶחֱמָדִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ.

פֶּרַח קָטָן נֶהֱרַג בְּחֵיק אִמּוֹ,

וְלֹא חָסוּ עַל “אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ” בְּיוֹמוֹ.

תָּבֹא כָּל־רָעָתֶם לְפָנֶיךָ וְשַׁלֵּם גְּמוּלֵמוֹ,

וְהָשֵׁב לָהֶם שִׁבְעָתַיִם אָל חֵיקֵמוֹ.

צַדִּיקִים אֵלּוּ כְּאֶחָד נֶהֶרְגוּ וְנִטְבָּחוּ,

מֻשְׁלָכִים בְּחוּצוֹת וּבְפִיהֶם עָפָר לָחָכוּ;

וְכִנְבֵלוֹת נָפְלוּ וַעֲרוּמִים נִשְׁלָחוּ.

אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֵיךְ לְעָפָר שַׁחוּ!

קָדוֹשׁ! הַנִּשְׁאָרִים לְחֶרְפָּה וּלְמַכָּה נִשְׁאָרוּ,

גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמוֹרְטִים נִמְסָרוּ;

מַכִּים וְשׁוֹנִים, עַד שְׁפָךְ־דָּם עֲלֵיהֶם יְדֻקָּרוּ –

זְכוֹר יְיָ לִבְנֵי אֱדוֹם הָאוֹמְרִים עָרוּ עָרוּ.

רְאֵה, אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ גּוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ

וְהָרְסוּ בָתֵּי עֲבָדֶיךָ, מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ,

וְחָתְכוּ סְפָרֶיךָ וְנָקְבוּ שֵׁם אַדְנוּתֶךָ –

“וְנוֹקֵב שֵׁם יְיָ מוֹת יוּמָת”, אָמַרְתָּ בְּתוֹרָתֶךָ.

שַׁדַּי, אִם מִשָׁפֶך דְּמֵי בָנֶיךָ תִּתְעַלָּם –

רְאֵה תוֹרָתְךָ אֲשֶׁר בְּטִיט יִדְרְסוּ בְרַגְלָם,

וְנוֹאֲמִים: אַיֵּה מַלְכָּם וְצוּר מָעֻזָּם וְגוֹאֲלָם?

יָבֹא וְיַצִילֵם, כִּי שָׂמוּ בוֹ כִּסְלָם!

תָּשִׁיב לָהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם,

תֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם;

יִוָדַע לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ בָּהֶם –

וְלֹא יֹאמְרוּ: אַיֵה אֱלֹהֵיהֶם?

(סליחה לשבעה־עשר בתמוז על סדרר א"ב, במחזור כתב־יד משאלוניקו).

כו

ויהי בשנת ד' אלפים ותתק"נז ליצירה¹³⁵ , בששי באדר הראשון, בב' בשבת, נגע קצף ה' בעמו – על ידי משוגע, אשר פגע בנערה גויה בעיר נושא (Neuss) ושחטה לעין כל. וכראות הערלים כן הרגוהו תחלה. ואחר־כך הרגו עוד ששה משאר היהודים, ובבזה אשר בבתיהם שלחו את ידם. ולקחום והביאום מחוץ לעיר לעלותם באופני עגלות, והעמידום בארץ ללעג ולחרפה לישראל.

אחר־כך, לקץ ה' ימים, בי"ב לחדש, ביום מנוח, לא נתנו להם מנוחה, ותפסו את אם המשוגע ואחיה. וקדשה ויחדה האם את השם וקברוה חיים. ואת אחיה אַפנו וקלעו באופן והעמידוהו עם הצדיקים חוץ לעיר.

ויהודית אחת ושלש בנות החסידה אנסו וטבלום במים המרים המאררים. והיהודים אשר נותרו בחיים הענישם ההגמון ק“ן זקוקים. ושאר היהודים אשר בכל שאר ההגמוניא ענשום ההגמון והשרים ולקחו מהם הון רב. ואח”כ נתנו הקהלות ממון להגמון, ונתן רשות להוריד את החסידים מן האופנים בליל י“ז לחדש אדר שני. ויורידם בספינה למטה לעיר זנטא. וקברום אצל קברי הצדיקים אשר נקברו שמה בגזרת ד' אלפים ותתנ”ו. והיהודית הנאנסה חזרה למוטב קודם הפורים.

ואלה שמות הצדיקים אשר נהרגו על יחוד השם בנושא: ר' יצחק החזן ב“ר גדליה ור' שמואל ב”ר נתן ובנו ר' נתן ור' יצחק ב“ר שמשון שיחד את השם הרבה, ור' שמואל ב”ר נטרונאי וברוך ב"ר יוסף.

וברוך אלהי ישראל, אשר פדה את נפשי מנסיון ובזיון, כי אני הייתי דר בנושא, ובאתי ג' ימים לפני הרעה לקלוניא. אך נפסדתי הרבה מהוני.

(מספורי ר' אפרים מבונא).

המאורעות עד סוף האלף החמישי.

הגזרות והרדיפות נמשכו בקהלות רוב המדינות בלי הפסק. אלא כי אין לנו הרצאה ספורית שלמה על המאורעות משנת תתקנ“ח ואילך, כאותן של ר' שלמה בן שמעון ושל ר' אפרים מבונא. כבר נלאו לספר את רוב הצרות, אשר עברו על ישראל, ומצאו די ספוקם ברשימת שמות הקדושים שמתו על קדוש השם. רשימות כאלה נתקימו לנו בפנקסים להזכרת־נשמות של כמה קהלות. בהם אנו מוצאים שמות הערים והמדינות, שבהן אֵרעו מעשי השמד, ושמות ההרוגים וההרוגות. לפעמים הוסיפו לסמן גם את כל מיני המיתות הקשות, אשר בררו הצוררים לנפשות האלה; או שנרשם, כי הקדושים המיתו את עצמם מפחד האויֵב. על־פי־רוב היתה יד נוסעי־הצלב באמצע. כי חוץ ממסע־הצלב הרביעי בשנות תתקס”ב – תתקס“ד והחמישי בשנות תתקפ”ח – תתקפ"ט התלקטו בימים ההם תמיד המון בני־אדם, אשר אמרו לעלות להלחם בישמעאלים ולשחרר את הארץ הקדושה משעבודם. קבוצים אלה היו בכל הארצות מעֵין מכת־מדינה. בני־אדם אלה הסיתו תמיד את אנשי המקומות ביהודים. השנאה לישראל היתה שורש נשמתם, וחוץ לזה שאפו להתעשר בחרבן הקהלות.

על קצת מאורעות של שמד נוסדו פיוטים – קינות וסליחות. אלה משמשות לנו בתור רשומים היסטוריים. פיוטים כאלה נתקיימו לנו על המאורעות בקלוניא (תתקע"ו), עֶרפורט (תתקפ"א), ווינר־נוישטט (תתק"צ), לוידא ובישופסהיים (תתקצ"ה), וולפהגן (תתקצ"ו) ופולדא (תתקצ"ו). מה שמסופר בפיוטים האלה מקויים גם על־ידי רשימות של סופרי הגויים בדורות ההם. לפעמים אין הסופרים האלה נושאים פנים לבני אמונתם, אלא מספרים את הדברים על אמתותם.

ערכם של הקינות והסליחות האלה אינו בצורתן הפיוטית, אלא בתכנן ונושא ענינן. הן מספרות לנו את פרטי המעשים הנוראים – נאד של דמעות, אשר אספו פיטני הדור וקבעו אותן בסדרי תפלה. סיום קולות הבכי בפיוטים האלה הוא על־פי־רוב תפלה ובקשה לאלהי ישראל, כי יקוֹם במהרה דם עבדיו השפוך. זה גרם לרובם, שנשתכחו בזמן מאוחר. מפני היראה, או מפני דרכי השלום גנזו אותם. כי בדורות מאוחרים היו הגויים מונים את ישראל בדבריהם, כי יש בו משנאת הבריות, משאיפה לנקם. את אשר אמרו והתפללו אבותינו בזמן קדום היו מודיעים; אבל את אשר עשו אבותיהם לישראל לא היו מודיעים.

בקצת פיוטים רשמתי, כי לקוחים הם מחבור “קובץ על יד” חלק ג' וחלק ד' (ברלין, תרמ“ז – תרמ”ת). אלה נאספו על־ידי ר' אברהם ברלינר מתוך כתבי־יד שונים. בקצתם רשמתי, כי הם במחזור כתב־יד. הפיוטים האלה אסף זלפלד בספרו (Berlin 1898) Martyrologium

קובץ שמות הקהלות, שהיה בהן שמד משנת תתנ"ו ואילך, ושמות הקדושים שנהרגו באותם השמדות, מתוך הפנקסים להזכרת־נשמות של הקהלות וורמיישא, מגנצא וכו', אשר נקבעו בספר־הזכרון (Memorbuch) של קהלת נירנברג; בסוף הקובץ הזה קבע את הפיוטים ההיסטוריים שלא נתפרסמו מקודם. החכם זלפלד אסף את כל הפרטים האלה בשקידה מרובה וברר את יסודם ההיסטורי בדיוק. פנקס הזכרת־נשמות, אשר פרסם החכם זלפלד, היה נודע תחלה בשם “מימורבוך לקהלת מגנצא” (כי שם נמצא פנקס זה). לפיכך נקרא ברשימות ההיסטוריות על־שם קהלה זו. אבל באמת נוסד בנירנברג – מה שברר זלפלד לאין ספק.

מתוך המקורות והרשומות:

בעיר קלוניא נהרג ונשרף על קדוש־השם אדם גדול בתורה, הרב ר' אורי בן הרב ר' יואל הלוי. עמו שרפו, כנראה, גם ספרי־תורה. זה אֵרע בשנת ד' אלפים תתקע"ו (1216) ביום השבת (החודש והיום בחודש לא נרשמו). סבת המאורע לא נתבררה. עליו נוסדה סליחה זו. בראשי החרוזים נרשם שם המחבר: מרדכי ברבי אליעזר. ואולם לפי אגדה עממית יסָדה הקדוש עצמו. לאחר מיתתו נתגלה בחלום למרדכי בן אליעזר ואמרה לפניו וגם צוהו להעתיקה, ושתאָמר בנגון “תוחלת ישראל”. בראש הקינה (בכתב־יד) נרשם, כי נהרג ונשרף הרב הקדוש ר' אורי. וזה נראה גם מדברי הפייטן: “ונתח אותו לנתחיו – לבד לבד שם על מזבח קרבניך”. כך היה מנהגם בדורות הראשונים, שלא ידעו קצב וגבול לאכזריותם ופראותם. ענו את הקדוש ביסורים קשים וחִתכו את גופו ואחרי־כן שרפוהו. גם נראה מדברי הפייטן, שהיה זה במעמד קהל רב מישראל – אלא בראות העומדים את מעשה־אכזריות זה נסו ונתפזרו.

א

בָּאתִי לְפָנֶיךָ, מַלְכִּי צוּרִי,

לִמְצוֹא חֲנִינָה וּלְרַפֵּא שִׁבְרִי;

הִנֵּה נִשְׂרַף בָּאֵשׁ אוּרִי –

נַפְשׁוֹ בִּצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרָה בִּימִין עוֹזְרִי.

מַר לִי מַר – צָוְחָה הָאֲדָמָה וְצָרְחוּ הַרְרֵי אֵל –

עַל גְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזַל מַלְאָךְ סַמָּאֵל;

אֶפְרוֹ צָבוּר שָׁלַח לְעַמּוֹ, וַיוֹאֵל

לִשְׁלוֹחַ יָדוֹ בִּקְדוֹשֵׁי אֵל.

רָם עַל רָמִים! תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ

בְּקָרְבַּן כָּלִיל, אֲשֶׁר הִקְרִיב לְפָנֶיךָ,

וְנָתַח אוֹתוֹ לִנְתָחָיו – לְבַד לְבַד שָׂם עַל מִזְבַּח קָרְבָּנֶיךָ,

וּתְכַפֵּר בַּעֲדוֹ לִשְׁאָר בָּנֶיךָ!

דִּמָעוֹת נָזְלוּ מֵעֵינֵי כָּל־אָדָם

עַל הֲרִיגַת לֵוִי, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָמוֹ בַּהֲזִידָם.

וּתְהֵא תוֹרָתוֹ נוֹקֶמֶת לוֹ בְּדָם –

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הֶאָדָם.

כְּקָשׁוּר בַּחֶבֶל מוֹשְׁכִים בְּגוּפוֹ,

הָאֶחָד מִפֹּה וְהָאֶחָד רַגְלוֹ מִפֹּה;

נִפְלְאוּ מַכּוֹתָיו בְּמַכּוֹת, וְאֵין רָפוֹא –

מִמָּרוֹם שָלַח אֵשׁ בְּעַצְמוֹתָיו בְּזַעַם אַפּוֹ.

יְיָ רְאַה וְהַבִּיטָה לְתוֹרָתְךָ אֲשֶׁר הִתְעוֹלָלוּ,

בְּנֵי שְׁקוּדֶיךָ לֹא חָסוּ וְלֹא חָמָלוּ;

כֵּן בַּר אֲבָהָן וּבַר אוֹרְיָן בָּאֵשׁ אָכָלוּ –

וַתִּבְעַר כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ, כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ.

בִּנְיַן הַמִּזְבֵּחַ זְכוֹר אֱלֹהֵי עוֹלָם,

וַעֲקֵדַת יִצְחָק מִמְּךָ אַל תִּתְעַלָּם;

בָּנֶיךָ פָּחֲדוּ וְרָעֲדוּ וְחָלוּ כֻלָּם –

כָּל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם נָסו לְקוֹלָם.

רְאַה יְיָ בְּשִׁפְלוּת עַמֶּךָ,

כִּי דַּלּוּ עֵינֵיהֶם בְּצִפִּיָּתָם לִנְקָמֶךָ;

שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם בְּזַעֲמֶךָ –

וְאַתָּה יְיָ לֹא תִכְלָא מִמֶּנּוּ רַחֲמֶיךָ.

בַּצַר קְרָאנוּךָ הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ,

מִמְּכוֹן שִׁבְתְּךָ הַשָׁמַיִם תָּעִיר וְתָרִיעַ;

לְהַכְרִית מְרֵעִים וְזֵדִים תַּכְנִיעַ –

אֵל נְקָמוֹת יְיָ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.

יְחַיֵּנוּ מִיוֹמַיִם, בַּיוֹם הַשְׁלִישִׁי יְקִימֵנוּ;

יִגְהֶה מָזוֹר לְרַפֵּא אֵת שִׁבְרֵנוּ.

בְּצִדְקַת אִיש תָּם תָּאִיר חֶשְׁכֵּנוּ –

כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפְּאֵנוּ יַךְ וְיִחְבְּשֵׁנוּ.

אוּרִי הָיָה כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה,

אֵשׁ אוֹכְלָה אֵשׁ – וְעִיר יִשְׂרָאֵל נְבוֹכָה.

כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם קָדְרוּ וְהַשֶּׁמֶשׁ חָשָׁכָה,

וְיָרֵחַ לֹא יַגִּיהּ אוֹרוֹ בְּדַרְכּוֹ לְהִתְהַלָּכָה.

לְמַען חַסְדְּךָ הוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי נַפְשֵׁנוּ נִבְהֲלָה,

וְיִכְמְרוּ רַחֲמֶיךָ עַל המּוֹקֵד וְעַל הָעוֹלָה,

אֲשֶׁר נִשְׁלַךְ בָּאָח וַתּוּקַד בָּאֵשׁ אָכָלָה –

וְיִזְכּוֹר כָּל־מִנְחוֹתֶיךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה־סֶּלָה.

יְחִי לָעַד! כַּפָּרָתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל שוֹרָה,

אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי עוֹטֶה אוֹרָה –

לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא,

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה.

עַד מָתַי יְיָ עָשַׁנְתָּ בְּאַפֶּךָ?

כִּי נִכְלַמְנוּ מְאֹד וּמָטָה יָדֵנוּ מִזַּעְפֶּךָ.

כִּלּוּנוּ עַתָּה עַם סְעִיפֶיךָ¹³⁶ –

סוֹקְלִים וְהוֹרְגִים וְחוֹנְקִים וְשׂוֹרְפִים אוֹתָנוּ בְּלַהַב רְשָׁפָיךָ.

זַלְעָפָה וְאֵימָה אֲחָזוּנִי בִּרְעָדָה,

עַל שֶׁנִּסְתַּלְקוּ בְּיַחַד נָבִיא וּתְעוּדָה;

כִּי יְיָ הִשְׁלִיךְ חֲמָתוֹ עַל הָעֵדָה –

בַּלַּיְלָה הַהוּא שְׁנָתָם נָדָדָה.

רָאֲתָה הַנֶּפֶשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ נִצָב אֵל,

וְכָל־כִּתֵּי מֶרְכָּבָה מִתְחַנְנִים לְהֵשְׁמִיעַ אֵל:

הֲלֹא זֶה בֵּן הָרַב רַבִּי יוֹאֵל.

קוּמוּ לָכֶם הַשָׂרִים וּתְנַקְּמוּהוּ, מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל!

אֵל עֶזְרִי, תְּקַנֵא בְקִנְאָתֶךָ!

אַיֵּה קִנְאָתְךָ וְכָל־נִפְלְאוֹתֶיךָ?

קוּמָה וּנְקוֹם דַם חָסִיד בְּנִקְמָתֶךָ,

וְתַחֲמוֹל עַל שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ.

בַּחֶרֶב יִפְּלוּ אוֹיבֵינוּ בִּפְלִילִים,

בִּנְקוֹם נִקְמָתֵנוּ וְיִשְׁאֲרוּ בְּנֵיהֶם אֲבֵלִים;

יַחְדָּו יְבֻקְּעוּ וִירֻטְּשׁוּ יוֹנְקִים וְעוֹלְלִים –

וְתַשְׁלִיכֵם בִּמְצוּלוֹת יָם, בְּמִשְׁבְּרֵי גַלִּים.

יְחַיֵּינוּ וִיקִימֵנוּ בִּהְיוֹתָם בְּרַעַשׁ וּבִרְעָמִים,

וְלִרְאוֹת מַגֵּפָתָם כְּמַגֵּפַת נָבָל בְּתוֹךְ עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים;

הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם יָמוּתוּ בִּזְעָמִים –

וְאָנוּ וְכָל־יִשְׂרָאֵל נִשָׁאֵר בִּנְוֵה שְׁלוֹמִים.

חַזְּקֵנוּ וְאַמְּצֵנוּ וְתוֹצִיאֵנוּ לִרְוָחוֹת,

וְתַצִילֵנוּ מִכָּל־גְּזֵרוֹת וַאֲנָחוֹת;

וְנֵשֵׁב לָבֶטַח בְּגִיל וּבִשְׂמָחוֹת –

עֲשֵׂה לְמַעַן שִׁמְּךָ הַגָּדוֹל, כִּי לְךָ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת.

("קובץ על יד ג‘, עמ’ 24–25).

בששי בטבת בשנת תתקע"ו (שלשים בנובמבר שנת 1215 למספרם) הסכים ועד הכנסיה ברומה (הקונסיליום הלאטירני) להצעת האפיפיור אינוצנציוס השלישי, לחייב את היהודים, כי יסמנו את בגדיהם, שיהיו ניכּרים במלבושיהם. כוונת הגזרה הזאת היתה, להגדיל את הפירוד בין היהודים ובין הגויים ולהגביר את שנאת עם הארץ לישראל. בימים ההם התחילו היהודים כבר להתישב ברחוב מיוחד להם, בגיטו. כשהיו מסומנים בבגדיהם היה קשה להם לצאת מחוץ לרחובם. וכשהו צריכים לזה במשא ומתן שלהם עם הגויים, היו אלה מתקלסים בהם, לשימם ללעג ולחרפה. לפעמים היו באים לידי הכאות ועל־ידי־זה גם למהומות. כמה מאורעות שמד התחילו באופן זה. היהודים הרגישו מאד בתוקף העלבון, לאחר שהתפשטה גזרה זו בכל המדינות. אחד הפייטנים (ר' בנימין בן אברהם) יסד בדור שני לגזרת הסימנים פיוט על העלבון שנעשה ליהודים.

גזרה זו יצאה תחלה על האנוסים בפאס ובאספמיה הדרומית. אבו־יוסף יעקב אלמנצור, שמלך במדינות אלה, גזר על האנוסים, שנשתמדו בכפיה בשנת תתק"ו, להיות מסומנים במלבושיהם. וכך היה אומר: אילו ידעתי ודאי, כי האנוסים הם משלמים בלבם ובנפשם, הייתי משתדל שיטמעו בערביים ויהיו עמנו לעם אחד; ואילו ידעתי ודאי, כי אין פיהם ולבם שוים, הייתי גוזר להרגם ולהחרים את רכושם ולמכור את בניהם ובנותיהם לעבדים ולשפחות. עכשו, שמסופקני בדבר, הרי אני גוזר עליהם, שיבדלו משאר המשלמים במלבושיהם. מה שגזר הוא על האנוסים – גזר אינוצנציוס על כל היהודים.

ב

אֹתוֹתֵינוּ לֹא־רָאִינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ לְעַתּוֹת;

בֶּגֶד בֹּגְדִים בָּגָדוּ אֵשׁ קִנְאָתָם לַחֲתּוֹת,

גַּם כָּל־מַחְשְׁבוֹתָם לְהַשְׁנָיָא זִמְנִין וְדָתוֹת –

שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת.

דָּתֵיהֶם שׁוֹנוֹת וּמִשְׁתַּנּוֹת וּמִפַּחְדָּם אָנוּ חַתִּים;

הִוָּסְדָם יַחַד עָלַי יַעֲרִימוּ סוֹד וְחוֹרְתִים –

וְאַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ הֲעִירוֹתָ רַבּוֹת עִתִּים,

בִּזְרֹוַע נְטוּיָה וּבְמוֹרָא גָדוֹל וּבְאוֹתוֹת וּבְמוֹפְתִים.

זְכָר־זֹאת, אוֹיֵב בְּכָל־מוֹצָא וּמָבוֹא

חֵרֵף בְּגַאֲוָה וָבוּז עַם קָדְשְׁךָ לְהַעְלִיבוֹ;

טוֹעֵן: אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט? יָרִיב רִיבוֹ!

שִׁיתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

יוֹם יוֹם יִכְתְּבוּ עָמָל וְעָלַי יִתְמַרְמָרוּ,

כְּבוֹדִי מֵעָלַי הִפְשִׁיטוּ וְאֶדֶר שַׂלְמוֹתַי הֵמִירוּ;

לָבַשְׁתִּי חֲרָדוֹת מִפַּחְדָּם, וָאִירָא כִּי יֹאמְרוּ:

הֲלֹא שְאָלְתֶּם עֹבְרֵי דֶרֶךְ וְאֹתֹתָם לֹא־תְנַכְּרוּ.

מָתֵי תַּעֲשֶׂה בְּרֹדְפַי מִשְׁפָּט, אַיָּלוֹת מְחוֹלֵל?

נָקָם תִּלְבַּשׁ וְקִנְאָה תַּעְטֶה נִזְרָם לְחַלֵּל;

סַכֵּל עֲצָתָם וּמֵחְשְׁבוֹתָם, וְכַעֲלִילוֹתָם לָמוֹ עוֹלֵל –

מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל.

עוֹרֵך יִשְׁעֲךָ לְעַמְּךָ לְהַצִילוֹ מִיַד מְשַׂנְאוֹ,

פֶּן יֹאמַר אוֹיֵב יָכוֹלְתִּי וְיִתְפָּאֵר בְּהִתְנַשְׂאוֹ:

צוּרוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ שֵׁם מוֹרָאוֹ –

אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אוֹתוֹ כָּל־מֹצְאוֹ?

קִצִים וּזְמַנִּים עָבְרוּ – וְנַפְשִׁי כָלְתָה לִתְשׁוּעָתֶךָ;

רִיבִי לְמָתַי תָּרִיב וְתָפֵר בַּעַם עֶבְרָתֶךָ?

שְׁאוֹן זָרִים תַּכְנִיעַ, כְּמֵאָז נוֹרָאוֹת בַּעֲשׁוֹתְךָ –

וְיִירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מַאוֹתֹתֶיךָ.

תַּלְבִּישׁ בּשֶׁת וּכְלִמָּה כָּל־בַּעֲלֵי מְדָנָי,

בִּגְדֵי יֶשַׁע וּמְעִיל צְדָקָה לַעֲטוֹף אֱמוּנָי;

נוֹגְשַׂי יֵבוֹשׁוּ בַּעֲשׂוֹתְךָ עִמִּי לְנֶגֶד מוֹנָי –

אוֹת כִּי אֶעֱלֶה בִּית יְיָ.

יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים לְחָרְפֵנִי,

מֵדְהֵבַת נוֹגֵשׂ כִּי תַשְׁבִּית וְתָשׁוּב לְרַחֲמֵנִי;

נֶאֱדָרִי חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשְׁךָ כַּאֲשֶׁר הוֹחַלְתָּנִי –

עֲשֵׂה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשוּ

כִּי־אַתָּה יְיָ עֲזַרְתָּנִי וְנִחַמְתָּנִי.

(“קובץ על יד” ד‘, עמ’ 22–24; על סדר א"ב, ובסופו חתום שם הפיטן: בנימין).

מעשה השמד אשר אֵרע בערפורט בשנת תתקפ“א (1221), מספרים גם סופרי הגויים של הדור ההוא. באו לשם סוחרים גויים מחוץ למדינה (פריזיס), אשר קנאו, כנראה, ביהודים מתוך תחרות מסחר, שהיתה להם עמהם. הם הסיתו את העירונים ביהודים. העלילו עליהם, כי גנבו ילד גוי, כדי לשחטו ולאכול את דמו. עלילה זו היתה סבת השמד. בעָרפורט שרפו את בית־הכנסת וקצת בתים של היהודים, מה שמסופר ברשימת ההרוגים וגם בפיוט של ר' **שלמה ב”ר אברהם** (שמו חתום בסוף השיר בראשי החרוזים), כי על זה מרמזים דבריו: “היא אכלה נחלתך”. הפייטן מספר את כל פרטי המעשה. כמנהג פייטני הדור (זה נמצא, למשל, בפיוטו של ר' יהודה הלוי לשבת פרשת “זכור”, תחלתו “מי כמוך”) סיים הפייטן כל בית ובית בדברי מקרא – חציָם ממגלת אסתר. בכנוי “מלך” הוא משתמש ביחוס לאלהים. בזה יש חדוד מיוחד. אין זה לפי טעמנו, להתהדר במליצות וחדודים בקינה, אשר נוסדה על מאורע מבהיל כזה. אך דור דור ושירתו, דור דור וטעמו הספרותי. לעומת זה כמה חודרים דבריו אל הלב באמרו:

דוברים שקר: אכלתם את האדם –

הם אכלוני, הבשר והדם.

ג הרוגי ערפורט (כ“ה בסיון שנת תתקפ”א):

ר' שמואל חזן בר קלונימוס ואשתו מרת חנה.

ר' יואל החסיד ואשתו מרת שלוידא.

ר' שם־טוב הלוי, ששחט עצמו לפני ארון הקודש.

ר' מרדכי בר אליקים הלוי.

ר' יוסף בר שמואל.

ר' יצחק

ר' משה ושתי בנותיו.

מדרונה ורחל אחותה, הבתולות, השליכו עצמן באש¹³⁷

ר' קלונימוס ואשתו.

ר' זלמן הבחור, ובחור אחר.

ר' שבתאי ואשתו ובתו.

ויוסף הנער הלוי השליך עצמו באש¹³⁸

ר' קלונימוס ובתו.

(בפנקס הזכרת־נשמות של קהלת מגנצא).

ד

אֱלֹהִים חַיִים! אָצִים בִּי נוֹגְשִים,

בְּנֵי אֱדוֹם וְיִשְׁמָעֵאל גּוֹזְרִים קְדוֹשִׁים;

גּוֹלְלִים לְהִתְנַפֵּל עַל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים –

וְאֶת־דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עוֹשִׂים.

דּוֹבְרִים שֶׁקֶר: אֲכַלְתֶּם אֶת־הָאָדָם –

הֵם אֲכָלוּנִי, הַבָּשָׂר וְהַדָּם;

וְלָהֶם נִתְּנָה הָאָרֶץ לְבַדָּם –

אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם.

זָמְמוּ עַל חֲסִידֶיךָ לְהַזְנִיחָם,

חָשְׁבוּ מְזִמּוֹת לְהַכְשִׁיל כֹּחָם;

טְבָחוּם אֲכָלוּם כִּטְבוֹחַ טִבְחָם –

וְלַמֶּלֶך אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם.

יָזְמוּ וְחָשְׁבוּ פִּסְלָם לְהוֹשִיב;

כְּבוֹדְךָ לְהָמִיר, אֱלִילִים לְהַחְשִיב.

לֵוִי אִישׁ חֲסִידֶךָ מֵאֵן לְהַקְשִׁיב –

כִּי כְתָּב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב.

מִהֵר לַטֶּבַח שְׁמוּאֵל בְּכֹהֲנָיו¹³⁹;

נָשִׁים הֲגוּנוֹת, אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ, לְעֵינָיו.

סִדְּרוּ מַעֲרָכָה כַּלָּתוֹ וְאֶחָיו וּבָניו –

וַיַסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת־פָּנָיו.

עָלַץ הַלֵּוִי שִׂמְחָה אֵלֶיךָ,

פָּשַׁט צַוָּאר וְנִשְׁחַט בִּגְלָלֶךָ –

צָהַל יוֹסֵף וְנִינוֹ וְשָמְעוּ לְקוֹלֶךָ –

וְעַתָּה אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ עֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל עָלֶיךָ.

קִדֵּשׁ משֶׁה בְחִירְךָ שִׁמְּךָ בְּלִי כַחַד,

רָצוּ בָאֵשׁ בְּנוֹ וּבִתּוֹ יַחַד;

שְׁתֵּי אֲחָיוֹת קְדוֹשׁוֹת קָפְצוּ בָאֵשׁ בְּלִי פַחַד –

וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ וּשְמוֹ אֶחָד.

תְּמִימֶיךָ זְכוֹר, וְלֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:

שַׁבְּתַי וְאִשְׁתּוֹ שׂרְפוּ וְלֹא מֵאֲנוּ לְהִכָּלֵם;

לְבִתָּם זְכוֹר, עָנְתָה וְרָקְקָה בַּצֶלֶם –

מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם.

מַדּוּעַ תַּחֲרִישׁ, מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי?

הַעַל אֵלֶּה תִתְאַפֵּק, וְלֹא תַעֲבוֹר בְּרֹאשִׁי?

בָּרֵי לֵב הוֹצֵא לַחָפְשִׁי –

אִם עַל הַמֶּלֶך טוֹב תִּנָּתֵן לִי נַפְשִׁי.

אֲבִיר יַעֲקֹב, רְאֵה בַּת אֱדוֹם מֶה עָשָׂתָה!

הִיא אָכְלָה נַחֲלָתְךָ. וְהַחֲרֵב בֵּיתָהּ;

מַהֵר קַח אֶת־הַלְּבוּש חָמוּץ לְכַלּוֹתָהּ –

לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עַוְּתָה.

יַד עַמְּךָ חַזֵק, לִפְדּוֹתוֹ הוֹאֵל!

וְהַכְשֵׁל יַד עָם לְמֵת שׁוֹאֵל;

הוֹשִׁיעַ וּגְאֹל כִּי אַתָּה גּוֹאֵל –

וְיִוָדַע הַיוֹם, כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל.

בְּתוֹרָתְךָ בָּגָדוּ רְמָסוּהָ נִקְרָאוֹת¹⁴⁰,

חִלְלוּ בְּרִיתְךָ בֵּינִי וּבֵינֶךָ אוֹת;

שְׁפוֹט כֵּן דִּינֶיךָ מוֹפֵת לְהַרְאוֹת –

כִּי אַתָּה מֶלֶךְ וְגוֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת.

(“קובץ על יד” ג‘, עמ’ 26–27).

ה. קוֹל יַעֲקֹב צוֹעֵק מִמְּצוּקוֹת מַעֲשָׂיו,

טְרָפוּם כִּזְאֵבִים בְּלִי רַחֲמָיו.

נֶחְתְּכוּ לְאַרְבָּעָה יְדֵיהֶם – מִי שָׁמַע וְהָקְשֶׁב!

לְבּוֹשֶׁת לְחֶרְפָּה וְלִכְלִמָּה בְּכָל־מוֹשָב.

נִתְּלוּ אֲחָדִים שְׁלֹשָה לְיַחֵד שְׁמֶךָ;

עָשׁוּ כִּרְצוֹנָם לִבְנֵי עַמֶּךָ.

בְּעֵת אַפֶּךָ עֲשֵׂה בָהֶם נָקָם בְּזַעֲמֶךָ,

יַחְדָּו נוֹסְדוּ עָלֶיךָ לִשְׁחֹק מְרוֹמְמֶיךָ.

נִשְׂרְפוּ אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ בְּיוֹם מְנוּחָה¹⁴¹,

וְקִדְשׁוּ שִׁמְךָ הַמְּיוּחָד – חַיֵּיהֶם לְזָנְחָה;

יָעֲצוּ לְהַכְרִית בָּנֶיךָ, רָבְתָה בָּנוּ אֲנָחָה –

הָה לְיוֹם עֶבְרָה! רוּחֵנוּ לָאֲנָחָה.

וַיַּהַרְגוּ בְזָדוֹן בַּחוּרֵי חֶמֶד וּבַחוּרוֹת מְחֻטָּבוֹת,

דָּמִים נִשְׁפְּכוּ מִן בָּנוֹת הֲגֻנוֹת וְטוֹבוֹת.

הֵם גְּרָרוּם בְּטִיט חוּצוֹת חֲסִידִים וַחֲשׁוּבוֹת;

חֲמָסוּם וּגְזָלוּם, קְלָעוּם בְּמִקְלָעוֹת בִּרְחוֹבוֹת.

זַכִּים נֶהֶרְגוּ וְנִשְׂרְפוּ חֲסִידִים מֻכְשָׁרִים,

קְדוֹשִׁים נִסְחֲבוּ וְהֻמְתוּ עִם אֲנָשִׁים יְשָׁרִים;

וּבָא הַלֵּוִי וְנִשְׁחַט, כֻּלָּם מֻכְתָּרִים –

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים בְּמִצְוֹת מְעֻטָּרִים!

(מסליחה “זולתך אין אלהים” לר אליעזר ב"ר יהודה, בסליחות כמנהג וורמיישא)

מעשה השמד בעיר ווינר־נוישטט.

בחודש תמוז שנת ד' אלפים תתק"ץ (1230) היה שמד בעיר ווינר־נוישטט וחרבה הקהלה. נהרגו כמה נפשות, “בחור ובתולה אלמנות ויתומים”, ובראשם הרב הישיש ר' מאיר ואשתו. זה נראה ברור מדברי הפייטן בפיוט הבא להלן:

הקדיר עלי השמש בלי יאיר,

כנהרג הישיש גבור מאיר;

וגם ירח אורו הכאיר –

השחיתו תמתוֹ בלי להשאיר.

כי היה החרבן גדול, נראה משאר דברי הפיוט. בתשעה בתמוז החלו המהומות וארכו עד יום שמונה־עשר בו. העירונים התנפלו על בתי היהודים וחמסו ושללו ומלאו בתיהם מן הבזה. חדוש היה במאורע זה, כי השתתפו בו גם נשי העירונים במעשי החמס והשוד ובהריגת הנפשות – מה שמתאים הפייטן ביחוד.

מאורע זה לא נזכר בשום מקום. רושמי המאורעות הדור ההוא, שהיה מרובה בצרות כאלה, אינם מזכירים את השמד בווינר־נוישטט. אלמלא הסליחה במחזור כתב־יד היתה צרה זו נשכחת לגמרי. סבת השמד לא נאמרה בסליחה זו. אבל השנאה לישראל גברה מימי מסע־הצלב ואילך בכל המדינות ובכל הערים; גם בלי שום סבה קודמת היו רגילים להתנפל על היהודים, להרוג בהם ולבוז רכושם. אחד המעשים האלה אֵרע בחודש תמוז שנת תתק"ץ גם בעיר ווינר־נוישטט.

בסליחה שלפנינו נפלו בהעתקה קצת שגיאות (“גבור מעיר”, במקום “גבור מאיר”; וכן בנוגע לימי השמד שנרשמו בהעתקה בטעות). אני תקנתי את הדברים על־פי אמדן דעתי, כפי שנראה מתוך ההמשך.

ו

אֶתְאוֹנֵן בְּיוֹם זֶה שֶׁנֶּהֶרְגּוּ עֲדָתִי,

בְּחַרְבָּם הֱגִירוּנִי בַּעֲוֹן פְּקֻדָּתִי;

בְּרִית כָּרְתוּ לְהַכְרִית שְׁאֵרָתִי –

לוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה בְעֶזְרָתי.

br />

גַּם נְשֵי אוֹיְבֵינוּ שָׁפְכוּ דָמֵנוּ,

בְּרִגְמָתָם רָמְסוּ לָאָרֶץ חַיֵּינוּ;

דָּרְכוּ קַשְׁתָּם לְהַפִּילֵנוּ –

בַּעֲווֹנֵינוּ נִתֵּן מַאֳוַיָּם עָלֵינוּ.

הִקְדִּיר עָלַי הַשֶּׁמֶשׁ בְּלִי יָאִיר,ַ

כְּנֶהֱרַג היָּשִׁישׁ גִּבּוֹר מֵאִיר;

וְגַם יָרֵחַ אוֹרוֹ הִכְאִיר¹⁴² –

הִשְׁחִיתוּ תַמָּתוֹ בְּלִי לְהַשְׁאִיר.

זֹאת אוֹחִיל אֵלָיו,

כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל מֵיְיָ אֱלֹהָיו;

חֲבָלוֹת וּפְּצָעִים שֶסָּבְלוּ עָלָיו –

נָקם יִנָּקֵם, וְגִלְתָה הָאָרֶץ דְּמֵי חֲסִידָיו.

טְבוּחִים כְּאֵילִים וּכְבָשִׂים

בָּחוּר וּבְתוּלָה אַלְמָנוֹת וִיתוֹמִים;

יָהּ, הַבֵּט נָא מִמְּרוֹמִים

אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּעֲנִיֶּיךָ חֵלְכָּאִים.

כַּף אֶל כַּף אַכֶּה וְאֶפְרֹשׂ יָדַי –

שֶׁנָּפְלוּ בַחֶרֶב עַם יְיָ;

לְעוֹלָם לֹא יִדְּמוּ עֵינַי מִיגוֹנַי,

עַד שֶׁיִּרְאוּ נְקָמָה בְּאוֹיַבְתִּי עֵינַי.

מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי עָלַי נַפְשִׁי –

כִּי כָל־מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָבְרוּ עַל רֹאשִׁי.

נָאוֹר אַתָּה מִקֶּדֶם, קְדוֹשִׁי –

וְעַתָּה אֵיךְ נַחֲלָתְךָ חָרְשׁוּ חוֹרְשִׁי!

סִלָּה בְּיֶרַח תַּמּוּז אַבִּירַי,

בְּשִׁבְעָה עָשָׂר וּבְתִשְׁעָה בוֹ הָכְפְּלוּ צָרוֹתַי;

עַתָּה בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר בּוֹ¹⁴³ בְּתַתְקַ"ץ לֵעֲוֹנַי –

אֲכָלוּנִי וּבְלָעוּנִי וּמִלְּאוּ כְרֵשָׂם מֵעֲדָנָי.

פּוֹדֵה יִשְׂרָאֵל יִשְׁלַח יֶשַׁע מֵאִתּוֹ,

וְלֹא יְכַלֵּנוּ בְּחֶרֶב רָשָׁע שֶׁלְּמִשפָּט שַׂמְתּוֹ;

צוּר לְהוֹכִיחַ לְסָר מֵאוֹרְךָ יְסַדְתּוֹ –

אַמֵּן דְּבָרֶיךָ: לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתוֹ.

קָדוֹש וְנוֹרָא, אֵל עוֹנֵה יִשְׂרָאֵל,

כִּי אָזְלַת יָד וְאֵין יָדוֹ לָאֵל –

רְאֵה וְהַבֵּט חָרְבַּן אֲרִיאֵל;

נַחְמֵנוּ וּבְנֵינוּ וּקְרָאֵנוּ: עַמִּי, וְאַתָּה לָנוּ אֵל.

שָׁדַּי! בַּעֲבוּר כְּבוֹד שְׁמֶךָ,

שֶׁנִּקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ,

תֵּטִיב עִמָּנוּ כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ –

צוּר חַרְבְּךָ תָרִיק עַל עַם חֶרְמֶךָ.

יִשְׁלַח לָעַד יֶשַׁע לְעַם קְרוֹבוֹ,

צֶדֶק וּמִשְׁפָּט יָלִין בְּקִרְבּוֹ;

חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם וְיָשִׁיב אַלְפֵי רְבָבוֹ –

יָקוּם וְיוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי חָסִינוּ בוֹ.

בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ עַל כָּל־מַעֲשָׂיו, שֶׁלֹּא עָזַב חַסְדּוֹ –

כִּי לַבָּאִים מַצִיל זֶרַע יַעֲקֹב עַבְדּוֹ.

חַזֵּק וְאַמֵּץ מְעוּדֵי מָתְנָיו לְעוֹדְדוֹ;

וְיֵדְעוּ הַכֹּל, כִּי אֵין עוֹד מִּלְּבַדּוֹ.

(ממחזור כתב־יד, על סדר א“ב; המחבר הוא ר' יצחק ב”ר יעקב).

בשנת תתקצ“ה (1235) היה השמד בעיר לוידא (Lauda) על נהר טויבר במדינת בדן ובעיר בישופסהיים הסמוכה לה. הצוררים העלילו על היהודים, כי הרגו ילד גוי. בעשירי בשבט (כא' ביאנואר) הרסו ושרפו את בתי היהודים. למחרתו הוציאו להריגה את ר' יוסף ואת ר' מאיר ב”ר משה הלוי ואת ר' יחיאל ב“ר יוסף הכהן ואת ר' נחמיה ב”ר חייא, וביום שלאחריו הוציאו להריגה את ר' חיים ואת ר' נתן הזקן ואת ר' שלמה ואת ר' יצחק ב“ר מאיר – חשובי הקהלות ונכבדיהן. יסרו אותם ביסורים קשים, באכזריות נוראה; קלעו את גויותיהם באופנים וכתתו עצמותיהם. וביום השלישי אחרי מותם שרפו אותם באש. שמות הקדושים נזכרים בפנקס הזכרת־נשמות של קהלת מגנצא. שם נמנו שבעה הרוגים; אלא שלבסוף נאמר, כי עמהם נהרג ר' יצחק ב”ר מאיר. ונראה, כי שבעת ההרוגים הנרשמים ראשונה היו חשובי קהלת לוידא, ור' יצחק ב"ר מאיר שנתפס ונהרג עמהם היה מקהלת בישופסהיים.

מדברי הקינות, אשר נוסדו על המאורע בלוידא ובישופסהיים, נראה, כי שמונה הקדושים, אשר שמותיהם מפורטים כאן, נסחבו לרחוב והומתו, לאחר שנתיסרו ביסורים קשים. זה היה “גזר־דין” של הרוצחים. אבל זולתם נהרגו בשעת השמד עוד כמה נפשות.

והנה בפנקס להזכרת־נשמות נרשמו ימי המאורע של הריגת הקדושים: י' וי"א בשבט. אבל בסליחה “אתה בחרתנו” (הבאה להלן) נאמר מפורש, כי נהרגו הקדושים ביום אחד־עשר וביום שנים־עשר בשבט. הדין עם ארוניוס ( Regesien עמ' 206 סי' 469), כי מחבר הפיוט הזה היה עד ראיה ועליו יש לסמוך; ובפנקס להזכרת־נשמות רשמו את ימי המאורע בזמן מאוחר בטעות.

ז הרוגי לוידא ובישופסהיים.

בשנת תתקצ“ה בשבט וי”א בו, נהרגו אלו שבעה צדיקים; נתיסרו ונכתתו עצמותם באופנים, ביסורים קשים ובמיתה מרה – וביום שלישי לטהרתם שרפום.

ואלו הם:

ר' נתן הזקן ור' יוסף ור' שלמה ור' חיים ור' נחמיה בר חייא ור' יחיאל בר יוסף הכהן ור' מאיר בר משה הלוי.

ועמהם ר' יצחק בר מאיר, בהתזת הראש בסיף – ואחרי הריגתו שרפוהו.

ח

אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל־הָעַמִּים וִידַעְתָּנוּ,

בְּמַעֲלָלֵינוּ הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרָאשֵׁינוּ.

גָּבְרוּ וְעָבְרוּ רָאשֵׁינוּ חֲטָאִים וַעֲוֹנוֹת,

דִּמּוּ וְאָרְבוּ לָנוּ גַּם עַם לֹא־בִינוֹת.

הַגּוֹי הַמַּר וְהַנִּמְהָר הִרְבָּה לְהַרְשִׁיעַ,

וְרָשָׁע בְּגוֹבַהּ אַפּוֹ יַצְרִיחַ אַף יָרִיעַ.

זֵדִים קָמוּ עָלֵינוּ בַּעֲלִילוֹתָם,

חָשְׁבוּ לְהַכְחִידַנוּ וְנִלְכַּדְנוּ בִשְׁחִיתוֹתָם.

טָמְנוּ רִשְׁתָּם עֲלֵי כֵּנִים נְדִיבִים,

יוֹם אַחַד עָשָׂר בִּשְׁבָט דָּנוּ אָרְבָּעָה הֲרוּגִים.

כּל הֵרַע אוֹיֵב וְאַכְזָר מַכּוֹתָיו,

לְחֶרְפָּה עַל יִשְׂרָאֵל שָׂם אוֹתוֹת אוֹתוֹתָיו.

מִהֵר בְּלִיַּעַל וְעַל לְשׁוֹנוֹ רָגַל:

נֵרֵד נַעַשֶׂה, נָחֵם הַמַּעְגָּל;

סֹבּוּ וְהַקִּיפוּ בֹּזּוּ זָהָב בֹּזּוּ כֶסֶף,

עַל זֶה אַתְחִיל מַכּוֹתַי בְּחֶטְאוֹ יָמוּת וְיֵאָסֵף.

פִּנָּה וְסִדֵּר מַעֲרָכָה בְּבֵית מִטְבָּחָיו,

צַדִּיק הוּא יְיָ עַל דּוּכָנוֹ שֶׁבַח בִּשְׁבָחָיו.

קָם וְיָצָא אֶל הוֹרֵג אֲסִיר אֵל קַנָּא,

רָצָה וְהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ בִּנְשִׂיאַת כַּפָּיו בִּתְחִנָּה.

שָׁם אַחֲרָיו הֶחֱזִיק רַבִּי נְחֶמְיָה בַּר חִיָּיא,

תָּם וְיָשָׁר מוֹסֵר נֶפֶשׁ וּגְוִיָּה.

יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר הִקְרִיבוּ רַבִּי חַיִּים הֶחָסִיד הַכֹּהֵן,

צוֹרֵר הִזָּה דָמוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן וְעַל בֹּהֶן.

חִלֵּק וּבִלֵּק עַצְמוֹת יְשִׁישַׁי וַחֲכָמַי,

קוֹל יְלָלָה הִשְׁמִיעַ כָּלוּ בְיָגוֹן יָמַי.

בֵּן הָרַב עַד מָתַי יַעֲבוֹד בְּצָעִיר¹⁴⁴?

רוּחַ יְיָ עַל חֲסִידָיו כּוֹרְתֵי בְרִיתוֹ הֵעִיר.

בִּלָּה בְשָׂרִי מְמוּנֶה הַבָּא לְקִצִים¹⁴⁵,

יְמָרְרוּהוּ וָרֹבוּ וַיִּשְׂטְמוּהוּ בַּעֲלֵי חִצִים.

נְגִידִים שִׁבְעָה אֵלֶּה הִשְׁלִימוּ חַיָּתָם,

תַּמּוּ סָפוּ מִן בַּלָּהוֹת וַיֵּדְעוּ אֶת מוֹתָם.

נָצַח עַל הַשְׁמִינִית הַיְּדִיד וְהָאָהוּב רַבִּי יִצְחָק;

חבַּת שֵׁרוּת זְכוֹר – צָרַח מִדַּחַק.

זֵד יָהִיר אָמַר: בַּמֶּה יִוָּדַע אֵיפוֹא?

קוֹפִיץ מִמוּל עֹרֶף שָׁלַח בּוֹ חֲרוֹן אַפּוֹ.

וַיְהִי בַּיוֹם הַשְׁלִישִׁי לְטַהֲרָתָם,

אֵבָרִים שֶׁנִּפְקְעוּ עַל מוֹקְדָה הֶעֱלָה אוֹתָם.

מַה נוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ מֶלֶך עוֹלָמִים –

צִפִּיתָ בְּמַכְאֹב בָּנֶיךָ, וְלֹא הִשְׁגַּחְתָּ מִמְּרוֹמִים!

נֶאֱמָן עָלֵינוּ הַדַּיָּן נוֹרָא עֲלִילָה,

עַד מָוֶת אֲהַבְנוּהוּ כְּלוּלָה.

זָכְרָה אֱלֹהַי לְטוֹבָה הַיְּשָׁרִים וְהַתְּמִימִים –

הַּרְאֵנוּ יוֹם נָקָם וּשְׁנַת שׁלּוּמים.

לָכֵן פָּקַדְתָּ עָלֵינוּ עֲוֹנוֹתֵינוּ,

כִּי בְּחַנְתָּנוּ אֱלֹהִים צְרַפְתָּנוּ.

וּמְצָאֻנוּ צָרוֹת זוּ מִזוּ שׁוֹנוֹת –

וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת¹⁴⁶ .

נִבֵּל אֵת עַם יְיָ בִּיוֵן מְצוּלָה לְהַטְבִּיַע –

וַיַהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ.

וּבִילָדַי – נָכְדִים יַשְׂפִּיקוּ תַּאֲוָתָם;

יִשְׁמַע אֵל! וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם:

וְנִתְפְּשׂוּ שְׁמוֹנָה אֲנָשִׁים צַדִּיִקים וְטוֹבִים,

וְהִנֵּה אַרְבָּעָה אוֹפַנִּים אֵצֶל הַכְּרוּבִים¹⁴⁷;

בְּרִסּוּק אֵבָרִים יָדָיו גְּוִיוֹתָיו –

וַיָּסַר אֵת אוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו

וַיֹאמֶר אֶל הָעָם: לְכוּ וְנֵלְכָה הַגַּלְגַּל.

וַיֹאמֶר אֶל הַכְּרוּב: בֹּא אֶל בֵּינֹת הַגַּלְגַּל;

לֹא אֶחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם מִלַּהֲרוֹג וּלְשַׁסֵּף.

חַיָּה רָעָה אֲכָלַתְהוּ טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף.

פָּגַע בְּרַבִּי מֵאִיר הַלֵּוִי וְנָתַח אוֹתוֹ לִנְתָחָיו –

לֹא הָיָה לֵלֵּוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם אֶחָיו.

רַבִּי יְחִיאֵל הַסָּגָן מִפִּרְחֵי כְהוּנָה –

וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה;

בְּתֹם לְבָבוֹ וְרוּחַ טְהוֹרָה וּנְקִיָּה,

לֹא סָר מִמַּר הַמָּוֶת וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה.

וְנִשְׁבְּרוּ לוּחוֹת כְּתוּבִים מִשְׁנֵי עֶבְרֵיהֶן –

קוֹדֶשׁ לַיְיָ הֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן.

עַל רַבִּי נָתָן הַזָּקֵן יִכְמְרוּ נִחוּמַי –

וַיֹּאמֶר: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מְעַצָמַי.

כָּל־אַבִּירַי סִלָּה בִּלָּה חָם וְשֵׂעִיר –

לִמְקוֹם קָדוֹש יְהַלֵּכוּ וְיִשְׁתַּבְּחוּ בָעִיר¹⁴⁸.

בִּשְׁלֹמֹה הַנָּעִים פָּגְעוּ בוֹ פָּרִיצִים –

סִדְּרוּ נִתְחֵי נְתָחָיו וְאֶת־רֹאשׁוֹ וְאֶת־פִּדְרוֹ עַל הָעֵצִים.

בְּגַּלְגַּל עֶבְרָתוֹ צָר הָמַם אוֹתָם,

מֵעַל הָאָרֶץ יַנָּשְׂאוּ הָאוֹפַנִּים לְעֻמָּתָם.

בִּרְאוֹתוֹ, כִּי הַצָר אֶת־רֵעָיו יִשְׂחַק –

הַצֵל לְקוּחֵי לַמָּוֶת, וְלֹא תִטוֹף עַל בֵּית יִשְׂחָק¹⁴⁹.

אַהֲבָתֵנוּ אוֹתוֹ דָנוּ בְּקַלָּה בְּקִצְפּוֹ¹⁵⁰ –

וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ.

הִצִיתוּ בָּהֶם אֶת־הָאוֹר וְשָׂרַף אֶת־גְּוִיָּתָם –

אֶל מִקְדְשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם.

אֶרֶךְ אַפַּיִם, אַתָּה יוֹדֵעַ יְמֵי תְמִימִים –

אָסַפְתָּ שְׁלוֹמְךָ אֶת־הַחֶסֶד וְאֶת־הָרַחֲמִים.

עַל כָּל־מִדָּה לוֹ נָאוָה תְהִלָּה¹⁵¹ –

עֵד בַּשַּׁחַק נֶאֱמָן סֶלָה.

דְּרוֹש שֶׁפֶךְ דָּמָים מֵאַנְשֵׁי דָמִים –

אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים!

(סליחה, תחלתה על סדר א“ב, נדפסה מתוך כתב־יד בעתון “הגשר” שנה ג' גליונות כ”א – כ"ב; מחברה הוא ר' יצחק ברבי נתן, ושמו חתום בראשי החרוזים באמצע הפיוט).

ט

יָמִים בָּרְחוּ וְטוֹבָה לֹא רָאוּ עֵינַי,

מִיּוֹם בָּא אוֹיֵב לְשַׁעֲרֵי אַרְמוֹנַי;

בְּצֵאתִי מִכּוּשׁ בִּרְכוּשׁ לְקִרְיַת נֶאֱמָנַי –

מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבֵנִי יְיָ.

חֲדָשׁוֹת אַגִּיד הָרִאשׁוֹנוֹת הִנֵּה בָאוּ,

יְשָׁנִים נִשְׁכְּחוּ וּלְסַפֵּר נִלְאוּ;

בָּאַחֲרוֹנָה הִכְבִּידוּ זֵדִים וְצָבְאוּ –

יְדֵיהֵם דָּמִים מָלֵאוּ.

יוֹם נְאָצָה פֶּגֶר נִמְצָא וְגָלְלוּ עָלַי חוֹבְלִים,

וַיָּחֵלוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים;

שְׁנַת לְמַכָּ"ה¹⁵² הֻכּוּ בְּיִרְאַת אֵל מוֹשְלִים –

חֶרֶב מָלְאָה דָם הֻדַשְׁנָה מֵחֵלֶב אֵילִים.

אֶרְאֶלִּים צָעֲקוּ וּמְצוּקִים עַל מִתְגוֹלְלִים בְּדָם,

קְדוֹשִׁים שְׁמוֹנָה נְסִיכֵי בְּנֵי־אָדָם;

אֲהֵבוּךָ יְיָ בְּנַפְשָׁם וּמְאוֹדָם –

לְקַדֵּשׁ אוֹתָם וּלְמַלֵּא אֶת־יָדָם.

לִשְׁבּוֹר זְרוֹעַ – רָשָׁע אָמַר בְּפִיהוּ,

אֶת־אוֹפַן מֵרְכְּבוֹתָיו בִּכְבֵדוּת לְנַהֲגֵהוּ;

פְּרִיקַת מִפְרַקְתָּם – יַבִּיט אֵל לְמַעֲשֵׂהוּ,

וְאֶת־שׁוֹק הַיָּמִין – כִּי מִלּוּאִים הוּא.

בָּאֵשׁ קָלָם אַחֲרֵי טְרִיָּה,

רְשָׁפֵיהֶם רִשְׁפֵי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתיָה.

נִשְׁבַּעְתָּ לְהָשִׁיב נָקָם מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה –

מַלֵּא שְׁבוּעָה, וְנִתְּנָה לְךָ הוֹדָיָה.

רְטוּשִׁים נְטוּשִׁים רְמוּשִׂים לְהָדֵשׁ;

לְנָתָן חָכְמָה וְלִשְׁלֹמֹה נָתַן אֵל בְּגוֹדֶשׁ.

לְמַכֵּיהֶם תֵּת לֶחִי לְבָקְעָם בְּקוּנְדַס –

וּמִלֵּא אוֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת קוֹדֶשׁ.

בָּא מְחָרֵף בַּחֲנִית וּבַחֶרֶב שְׁנוּנָה,

וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק עוֹלָה מְדֻשָּׁנָה.

יְחִיאֵל הַכֹּהֵן יָדָיו אֱמוּנָה,

וַיַּקְרֵב אֶת־הַמִּנְחָה וַיְמַלֵּא כַפּוֹ מִמֶּנָּהּ.

יוֹסֵף הוּרַד וּמֵאִיר לָאָרֶץ לְעֵינַי;

נִבְחַר מָוֶת לְחַיִּים – כְּשוֹר שָׁחוּט לְפָנַי.

חִזְקוּ – לְרֵעָיו גָם – וּרְאוּ עִנְיָנַי,

מִלְאוּ יָדְכֶם הַיּוֹם לַיְיָ!

יְדִידִים נֶחֱמָדִים נִלְקְחוּ בַּעֲווֹנַי,

אַחֲרֵיהֶם הֶחֱזִיק נְחֶמְיָה – הִתִּיר שָׁתָה¹⁵³ כּוֹס עוֹיְנַי;

דּוֹרֵשׁ דָּמִים, צִדְקָתָם תַּעֲמוֹד לֵהֲמוֹנַי –

יַעַן אֲשֶׁר מִלְאוּ אַחֲרֶיךָ יְיָ.

עַל בַּת עַמִּי בָּאוּ שׁוֹדְדִים,

רָצְחוּ וְגַם יָרְשׁוּ לָקְחוּ מַחֲמַדִּים;

חָשְׂפוּ שׁוּלֶיהָ, וּשְׂבֵעָה נְדוּדִים –

וְהִנֵּה כָּל־הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בוֹגְדִים.

קָמוּ עָלַי פְּרָאִים – הַשְׁמִידֵם וְשָׁרְשֵם;

הַמְטֵר עָלֵימוֹ גָּפְרִית, וְיַעֲשֶׂה רוֹשֶם.

שָׁמְנוּ עָבוּ כָּשׂוּ וַיֵּצֵא לָהֶם שֵׁם –

יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גָשֶׁם.

בָּנִים הַיְּקָרִים יָרְדוּ פְּלָאִים,

שַׁחוּ וְנָפְלוּ מְדוֹמָם חֵלְכָּאִים;

עֲבָדִים כְּשָׂרִים הוֹלְכִים וּבָאִים –

כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים¹⁵⁴.

חַנּוּן, מָחַצְתָּ – וּלְךָ לְהַעֲלוֹת מַרְפֵּא;

רַחֵם עַל צֹאנְךָ, פֶּן יִסָּפֶה.

יְדֵי אַנְשֵׁי מִלְחַמְתְּך אוֹיֵב מְרַפֶּה,

וְדָּם נָקִי שָׁפַךְ הַרְבֵּה מְאֹד וּמִלֵּא עִיר פֶּה לָפֶּה.

זֵד יָהִיר בְּרִשְׁעוֹ מַרְשִׁיעַ,

הִנּוֹ עַל רָאשֵׁי עַם קוֹדֶשׁ מַפְסִיעַ;

הוּצַג כִּכְלִי רֵיק – וְעַם עָנִי תוֹשִׁיעַ.

רֵיקִים אַל תַּמְעִיט – וְהַמָּלֵא תַּסִּיעַ.

קוֹל דּוֹפֵק – בְּפָנָיו לֹא תִנְעוֹל דֶּלֶת;

פְּתַח שַׁעֲרֵי רַחֲמִים לְנֶפֶשׁ מִתְחַלֶּלֶת.

עַד אָנָּה חֲבוּיָה בְּצֵל עֵשָׂו חֲבַצֶלֶת?

שְׂפָתָיו מָלְאוּ זַעַם וּלְשׁוֹנוֹ כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת.

וַיַּךְ בָּעָם מַכָּה גְּדוֹלָה;

שׁוֹמֵם, וְאֵין יוֹם שֶׁאֵין בּוֹ קְלָלָה.

לועֵג אֶל רָשׁ וְאַבִּירַי סִלָּה –

עַל כֵּן מָלְאוּ מָתְנַי חַלְחָלָה.

אָצוּ נוֹגְשִׁים וְהָרְגוּ חֲסידֶיךָ,

וַיִּשְׁטְחוּ שָׁטוֹחַ מוֹרְדִים לְנֶגְדֶךָ

חֳמָרִים חֳמָרִים מִבְּשַׂר יְדִידֶיךָ –

וּמָלְאוּ בָתֶּיךְ וּבָתֵּי כָל־עֲבָדֶיךָ…¹⁵⁵

צַדִּיק אַתָּה עַל כֹּל הַבָּא, אַתָּה הָאֵל!

פִּיךָ מָרִינוּ וְרָחַק מְנַחֵם הַגּוֹאֵל.

עִמְּךָ חֶסֶד – וְרֵיקָם יָדֵינוּ לָאֵל;

וּמִלֵּאתָ מִלּוּאַת אֶבֶן רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל.

(סליחה ממחזור כתב־יד; שם מחברה, ר' יחיאל ברבי יעקב, חתום בראשי החרוזים).

י

אֶזְעַק חָמָס קוֹרוֹתַי הַשׁוֹד וְהַשֶׁבֶר:

בֶּן־עַוְלָה עַל בָּנֶיךָ מִתְגַּבֵּר;

גָּדוֹל כַּיָם שֶׁבֶר בַּת עַמִּי מִדַּבֵּר –

כִּי־בָאוּ בָנִים עַד־מַשְׁבֵּר.

דָּבָר דִּבֵּר לְשַׁבֵּר בְּאוֹפַנָיו – וְנִשְׁבָּרוּ;

הָמַם גִּלְגֵּל עֶגְלָתוֹ וּמֵחַיִּים נִגְזָרוּ.

וַיְנַהֲגֵם בִּכְבֵדוּת בְּאוֹפַן מַרְכְּבוֹתָיו הִתְפּוֹרָרוּ –

כָּל־מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.

זִבְחֵי רוּחַ נִשְׁבָּרָה שַׁדֵּי יֶחֱזֶה;

חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וּמִשְׁמַנֵּי יֵרָזֶה.

טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים – יַזֶּה.

לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה.

יֵרֶא יְיָ וְיוֹכַח וְיִשָּׁפֵט מֵחֲזִירִים,

כִּי רָמְסוּ נִבְלַת עֲבָדֶיךָ – אֱלֹהֵי הָעִבְרִים!

לַעֲזוֹב מְקוֹר חַיִּים לַחֲצוֹב נִשְׁבָּרִים –

בַּשֶׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שׁוֹבְרִים¹⁵⁶

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ מוֹשִׁיעוֹ,

נַחְלָה עָבַר עַל נֶפֶשׁ עַם מְשַׁוְּעוֹ;

שָׂרַף עָרַף טָרַף קָדְקֹד וּזְרוֹעוֹ –

שְׁבוֹר זְרוֹעַ רָשָׁע וָרָע תִּדְרֹש רִשְׁעוֹ!

עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָּל־הַיּוֹםֹ; סְבָבוּנוּ

פָּרִים אַבִּירִים וּכְצֹאן טִבְחָה נֶחְשַׁבְנוּ.

צִפּוֹר נִלְכְּדָה בְּפַח יוֹקְשִׁים נִדְמִינוּ –

הַפַּח לֹא נִשְׁבַּר וַאֲנַחְנוּ לֹא נִמְלָטְנוּ.

קֹדֵר בְּלֹא חַמָּה הִלַּכְתִּי בְּלַחַץ אוֹיַבְתִּי –

רְאֵה עָנְיִי וְחַלְצֵנִי וְשָׂא חַטָאתִי.

שַׁמָּה הֶחֱזִקַתְנִי עַל שִׁבְרִי, נַחְלָה מַכָּתִי –

עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבַּרְתִּי קָדַרְתִּי.

תּוֹרְךָ נַפְשָׁהּ נָתַתָּ לְחַיַּת כְּפִירִים;

יָרְעֶה לָהּ –וְיִרְדוּ בָהּ זִיז שָׂדַי וַחֲזִירִים,

סָחוֹב וְהַשְׁלֵךְ לִכְלָבִים קְבוּרַת חֲמוֹרִים –

וּשְׁבָרָהּ כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים.

פֶּתַע יִשָׁבְרוּ לְאֵין מַרְפֵּא שׁוֹבְרַי!

בָּאתִי בָּאֵשׁ וּבַמַּיִּם בְּיַד עוֹכְרַי;

רַבִּים לוֹחֲמַי חִנָּם מִסָּבִיב מְגוּרַי –

קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבּוֹר בַּחוּרָי.

לוֹחֵם לוֹחֵץ מוֹחֵץ הֵבִיא בְּכִלְיוֹתַי,

וַיְפַשְׁחֵנִי וַיְשַׁסְּעֵנִי וַיִּתְּכוּ כַמַּיִם שַׁאֲגוֹתַי;

נְתָנַנִי שׁוֹמֵם דּוֹמֵם וְרַבּוֹת אַנְחוֹתַי,

בִּלָּה בְשָׂרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי.

יָדוֹ כָבְדָה, פִּתְאֹם הָיוּ מַכּוֹתָם –

מַכּוֹת בִּלְתִּי מָזוֹר וּטְרִיָה לִטְרִיָּתָם;

וְלֹא חֻבְּשׁוּ וְהָחְתֵּל לֹא חִתַּלְתָּם –

הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם;

שָׂרֵיהֶם צָרֵיהֶם לְרֹאשׁ – עַצְמוֹתֵיהֶם לְגָרֵם;

נָתָן לִמְשִׁסָּה נָתְנוּ, צָדוּ חֵרֶם.

קִדְּשׁוּ שְׁלֹמֹה לְיוֹם הֲרֵגָה מְגוֹרָם¹⁵⁷ –

יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֵה שִׁבָּרוֹן שְׁבָרָם.

דַּם צַדִּיקִים נְקִיִים אוֹיְבַי חִנָּם שְׁפַכְתֶּם,

נוֹחַם מִנְּחֶמְיָה נִסְתַּר אִבַּדְתֶּם וְשִׁבַּרְתֶּם;

חַיִּים לֹא חִיִּיתֶם. וְאוֹתָם לֹא הֲמִתֶּם –

הַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חִבַּשְׁתֶּם וְהַחוֹלִים לֹא רִפֵּאתֶם¹⁵⁸.

זְכוֹר דּוֹרֵשׁ דָּמִים! יִצְחָק הַבִּיטָה,

קָלוּ בָאֵשׁ נַפְשׁוֹ שְׁחוּטָה וְלֹא שְׁמוּטָה¹⁵⁹ ;

וְנֶפֶשׁ יוֹסֵף חַיָּה רָעָה בָּהּ שָׁלָטָה –

פְּצַמְתָּהּ, רְפָא שְׁבָרֶיהָ כִּי מָטָה.

אָזַר חַיִל יְחִיאֵל הַכֹּהֵן לִסְבֹּל יַד עֲוֹנָי,

מָשְׁלוּ בוֹ מוֹנַי וַיְעוֹלְלוּהוּ בְּרֶשַׁע מְעַנָּי;

צָדוּ מֵאִיר הַלֵּוִי וְהֶחֱשִׁיכוּ אוֹר עֵינָי –

אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְיָ.

אֵלֶּה שְׁמוֹנָה צַדִּיקִים מַדְּקָה חַיָּה רָעָה,

מְשַׁכֶּלֶת אוֹכֶלֶת אָדָם עָלַי הִתְרוֹעֲעָה;

נַפְשֵׁנוּ בְּתַתְקְצָ"ה חֶרֶב עֶרְיהָ¹⁶⁰ נָגָעָה –

שִׁנֵּי רְשָׁעים שִׁבַּרְתָּ יְיָ.

(סליחה ממחזור כתב־יד, על סדר א"ב; בסופה חתום שם המחבר: יוסף בר קלונימוס).

בחודש מרחשון שנת תתקצ“ו (היום לא נרשם) היה שמד בעיר וולפשהגן (Wolfhagen) הסמוכה לקסל, ונהרגו י”ח נפשות. העלילו על היהודים, כי הרגו איש גוי, אשר מצאוהו מת. גם סופרי הגויים רשמו מאורע זה, מבלי להזכיר בדיוק את יום הפורענות.

יא הרוגי וולפשהגן (תתקצ"ו לפרט מרחשון):

ר' שמואל בר שניאור ואשתו מרת גננא ובנותיו מרת רחל ומרת גוטא ושונא הבתולה.

יצחק ויוסף וריכצא… אחיותיהם¹⁶¹

ר' שמואל ור' יוסף וששני בניו.

מרת גננא ובניה רחל ושמואל ויעקב ושונא.

ואחר הריגתם שרפום.

(מפנקס הזכרת־נשמות של קהלת מגנצא).

בשבעה־עשר בטבת שנת תתקצ"ו (כ"ח בדצמבר שנת 1235 למספרם) היה הרג רב בקהלת וולדא (Fulda). באו לשם נוסעי הצלב והסיתו את העם ביהודים. נמצאו אז חמשה ילדים הרוגים והעלילו על היהודים, כי הם שחטו אותם וקבלו את דמם בנאד של עור – כדי להשתמש בו לרפואה. איך נהרגו הילדים לא נתחוור. הצוררים הרגו, מתוך עלילה זו, שלשים ושתים נפשות מישראל. ברשימות הסופרים הגויים, שהאריכו בספור המאורע, אנו מוצאים הגדת־עדות, כי שני יהודים שנתפשו הודו בדבר. היה אפשר לשער, כי “הודו” לאחר שענו אותם בענויים קשים, כמנהג הימים ההם. אבל כל הדבר בדוי. העירונים הביאו את גוִיוֹת הילדים הנרצחים אל הקיסר, אשר ישב אז בעיר האגינוי במדינת אלזאס. כאשר באו לשם – “ותהום כל העיר”. אבל הקיסר קבל את השליחים בקרירות ואמר להם מתוך גועל־נפש: קברו את הפגרים האלה – אין תועלת בהם. אחר־כן שלח כרוז בכל מדינות גרמניה, כי יאספו חכמים מומחים, וביחוד יהודים מומרים, לדין בדבר: אם אוכלים היהודים דם גויים, ואם נצטוו על זה בספריהם הדתיים. נאספו המומחים והעידו, כי כל העלילה הזאת שקר. היהודים מצווים לבלי לאכול את הדם. אין שום רמז בספרי המקרא ובשאר ספרי היהודים, שיהיו היהודים אוכלים דם הגויים. גם בספרי האוונגליום לא נמצא על זה שום דבר. אחרי הגדת־עדות מצד המומחים היה דינו של הקיסר לזכּות את היהודים. מכאן ראיה, כי הגדת־עדותם של העירונים בוולדא, “שהודו שני יהודים בדבר”, אינה אלא דברי שקר. עד כמה השתובב כבר העם במוסרו, אנו למדים מזה, שלא קבלו בני הדור את גזר־דינו של הקיסר ולא האמינו בו. אמרו, כי הטו היהודים בשוחד את לבו.

יב הרוגי וולדא (י“ד בטבת שנת תתקצ”ו):

ר' אלעזר בר מרדכי ואשתו מרת רחל וחמתו.

מרת צרויה ושבעה בניה.

ר' יוסף הצרפתי ואחיו ר' שמואל ובניו ואמו מרת חנה.

ר' גושלק בר שמואל ואשתו מרת מינא.

ר' שמשון ואשתו מרת רחל ושלשה בניו, ויתומה אחת.

ר' דוד הצרפתי.

ר' אהרן ואשתו מרת ריצלין ובניהם בונא ושמואל.

(מפנקס הזכרת־נשמות של קהלת מגנצא).

יג

אַתָּה הָאֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא,

בְּגוֹי נָבָל מַחְשְׁבוֹתָם לְמַלֵּא;

אָזְנַי שָׁמְעוּ, לָכֵן אֲגַלֶּה –

מִי שָׁמַע כָּזֹאת וּמִי רָאָה כָאֵלֶּה.

בִּהֲרִיגַת קְרוֹבַי וְאֲהוּבַי לְהַשְׁמִימָה,

אֲשֶׁר יָעֲצוּ בְּנֵי הַשׁוֹמֵמָה,

בִּנְהִי וְקִנִים קוֹלִי אָרִימָה –

קוֹל דָּמִים צוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה.

גֶּבֶר מִי יוּכַל לְסַפֵּר –

הַחוֹשְׁבִים עָלַי בְּרִיתְךָ לְהָפֵר?

גִּבּוֹר לְהוֹשִׁיעַ וְרַב כּוֹפֶר –

כִּי אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר.

דְּּבָרַי לְהַגִּיד אֲשֶׁר נֶעֱקַד:

עוֹקֵד וְעָקוּד שְׁנֵיהֶם כְּמִפֲקד,

דָּמָם וְאֵימוּרָם מִפְּשָׁעַי נִשְׁקַד –

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוֵּקד.

הַתּוֹרָה חֻלַּל וְזֻלַּל וְגַם נִכְחַד,

מֵרוֹב צוּקָה פַּחַת וָפַחַד;

הַצוֹרְרִים לֹא חָשׁוּ בְּיַחַד:

אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

וּמִי יִשְׁמַע וְלֹא יִדְמַע?

וָתִיקִים וּנְעִימִים קוֹרְאֵי שְׁמַע

וְעֵדוּת בּיהוֹסֵף דּוּמָה וּמִשְׁמָע¹⁶² –

וּשְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע¹⁶³.

זֶה עַל זֶה נִטְבָּחִים

אִמָּהוֹת וְאַחְיוֹת וְגַם אַחִים.

זֹאת הַגְּבִירָה חַנָּה עוֹלַת מֵחִים –

אֲשֶׁר הָיְתָה כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחים.

חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים בְּקִנֶּהָ¹⁶⁴ :

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְאִשְׁתּוֹ וְגַם נִינֶיהָ;

חָמְטָה נַפְשָׁהּ וַתִּקְצֹרְנָה שָׁנֶיהָ –

וְרָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ.

טְּמֵאִים הָאוֹמְרִים נַחְלָתְךָ לְשַׁסְּפָה,

עוֹלְלֵי טִפּוּחִים וְנֶפֶשׁ הַיָּפָה;

טְהוֹרִים וּנְקִיִּים לְיִחוּדְךָ הָלְכוּ כִּלְחֻפָּה –

וְלֹא נָשְׂאוּ עַל קְרוֹבָם חֶרְפָּה.

יָעֳצוּ וְזָמֲמוּ בְּאָחִיו הַנֶּחְמָד,

רַבִּי שְׁמוּאֵל וּבָנָיו לְהָרְגָם בְּמַעְמָּד;

יַחַד הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם לְהִצָמֵד –

לֹא יִסָּפֵר וְלֹא יֻמָּד.

כַּאֲרָיוֹת טוֹרְפִים לִלְבִאוֹתָם מְחַנְּקִים,

שָׁרְקוּ וַיַּחְרְקוּ שֵׁן עַל רַבִּי אֶלְיָקִים.

כְּאֶחָד הוּא וְאִשְׁתּוֹ מִינָה נָצְרוּ חֻקִּים –

יִכָּתֵבוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים עִם הַצַדִּיקִים.

לָכֵן בִּתְמִימִים לְאֵבֶל נֶהְפַךְ שָׂשׂוֹן,

בַּהֲרִיגַת מָרַת רָחֵל וּבַעְלָהּ רַבִּי שִׁמְשׁוֹן;

לִבְנֵיהֶם וְלִבְנוֹתֵיהֶם קָרָא אָסוֹן –

נְקוֹם לָתֵת פּוֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וְלִנְעוֹרֶת הֶחָסוֹן.

מִדַּת רַחֲמֶיךָ לֹא תְכַלֶּנָּה

בַּהֲרִיגַת הַבֵּן וְאִמּוֹ מָרַת בּוֹנָא.

מְמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמוֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה –

אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָא.

נוֹקֵם וְנוֹטֵר יְמַהֵר חָרוֹן

בַּהֲרִיגַת מָרַת רִבְקָה וּבַעֲלָהּ רַבִּי אַהֲרֹן.

נֻטַּשְׁתִּי וְהָשְׁפַּלְתִּי עַתָּה בְּשִׁבָּרוֹן –

וַאֲנִי חֲבַצֶלֶת הַשָׁרוֹן.

שֹׂוְנֵאי נַחְלָתְךָ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּטֵבֵת –

שֵׁם יִשְׂרָאֵל מִלְהִזָּכֵר וּלְהִשָּׁבֵת;

שָׂשִׂים בְּמִצְוַת תַּחְכְּמוֹנִי שָׁבָת –

לְכוּ וְנֵכְחִידֵם מִגּוֹי בְּכֹל מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת.

עַל אֵלֶּה תִתְאַפֵּק וְתֶחֱשֶׁה –

כִּי הוֹרַגְנוּ מִבְּלִי מַחְסֶה?

עָלֵינוּ רוּחַ קֶדְשְׁךָ יֵעָרֶה, וְשׂוֹנְאֶיךָ תְּמַגְּרֵם בְּכֹחֲךָ הַקָּשֶׁה –

וְנָשִׁירָה וּנְזַמְּרָה כְּאָז יָשִׁיר מֹשָה.

פַּחִים מוֹקְשִׁים טוֹמְנִים לְלָכְדֵנוּ,

יִחוּד שִׁמְּךָ מִמֶּנּוּ לְהַפְרִישֵׁנוּ;

פָּצוּ פִּיהֶם חַיִּים לְבַלְּעֵנוּ –

בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, שִׁבֹּלֶת שְטָפָתְנוּ.

צָרוֹת לְבָבִי רִשְׁעֵי וֻלְדָּא הִרְחִיבוּ –

שֶׁן־בְּהֵמוֹת תְּשַׁלַּח בָּם, וְהֵם יִסָּחֵבוּ;

צָרֶבֶת הַשְׁחִין וּבְכָל־מַדְוֶה יִדְאֲבוּ –

וְהַנַּעַר כְּזָקֵן יִרְעֲבוּ וְיִכְאָבוּ.

קָרָאתִי בְּשִׁמְךָ לַעֲשׂוֹת כָּלָה בָהֶם;

תַּעֲלֶה בְאִשָׁם זַרְעֵיהֶם וּמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם.

קָדוֹשׁ, חֲפוֹץ לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם:

תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת־לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם.

רַחוּם הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה וְהַצְלַח –

שְׂרֵפַת כָּל־אַרְצָם גָּפְרִית וָמֶלַח;

רִיבָה רִיבִי לְעָם נִתְעָב וְנֶאֱלָח –

כִּי אַתָּה יְיָ טוֹב וְסַלָּח.

שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי! וְעַל חָמָס קָם,

שׁוֹפֵךְ נְקִיִים דָּמָם וּכְטִיט חוּצוֹת זְרָקָם –

שְׁפוֹךְ עֲלֵיהֶם זַעַמְךָ וְתִשְׁחָקֵם,

וְיִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם.

תַּשְׁפִּיל קָמַי וְאוֹיְבַי כִּימֵי קֶדֶם,

תֵּן לָהֶם כְּפָעֲלָם לְהַצְמִיתָם וּלְשָׁדְדֵם;

תַּכְנִיעֵם לְהַשְׁכִּיר חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים לְאַדֵּם –

תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם.

פְּקַח־קוֹחַ לַאֲסוּרִים לֵאמֹר צְאוּ,

וְכָל־מַלְכֵי אֶרֶץ כְּבוֹדְךָ יִרְאוּ;

סֶלָה בִּגְאוֹן עוֹלָם יִשָׂאוּ –

וְעַמִּים הַר יִקְרָאוּ.

חוֹסַי בְּךָ יִשְׂמְחוּ וְיַעַלְצוּ כְמַהֲלָל,

לִנְוַת בַּיִת כִּי תְחַלֵּק שָלָל;

וּבְּפִיהֶם שִׁבְחַךָ לְדוֹר וָדוֹר יִתְמַלָּל –

וְאַתָּה תָּגִיל בֵּיְיָ בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל.

רוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, יוֹשֵב תְּהִלוֹת!

אָמַרְתָּ: מִבָּשָׁן אָשִׁיב, אֲשִׁיבֵם מִמְּצוּלוֹת.

זֶרַע אַבְרָהָם יְהַלְּלוּךָ בְּהִלּוּלוֹת –

וְצִדְקָתְךָ אֶלֹהִים עַד מָרוֹם, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ גְּדוֹלוֹת.

הַכֹּהֲנִים מַקְרִיבֵי קָרְבָּנְךָ לְבֵית הַבְּחִירָה

יַעֲלוּ לְצִיוֹן אָמֵן מְהֵרָה;

מִמַּטָּעֵי כֶרֶם יְנַסְּכוּ בִשְׂרָרָה –

יִשְׂרָאֵל וְכָל־סְבִיבָיו יוֹבִילוּ שַׁי לְמוֹרָא.

חִזְקוּ וְאִמְצוּ בְּאַהֲּבָה וּבְחִבָּה,

כִּי בָנָה יְיָ צִיוֹן – וְנִתְיַשְּׁבָה

בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹּת בַּעֲמִידָה וּבִישִׁיבָה;

וְגָם יָגוֹן וַאֲנָחָה, וְשָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ.

(סליחה במחזור כתב־יד; מחברה: פסח ב"ר אברהם הכהן).

יד

על לודא:

אַלֲלַי, כִּי אוֹי וָהוֹי וַאֲבוֹי פִינוּ מִלֵאתָה;

תְּמוּר שִׁירֵי רִנְנוֹתי – נְהִי וְקִינִים לִמַּדְתָּה.

בִּבְכִי דִמְעוֹתַי שִׁקּוּיַי מָסַכְתָּה,

שָׁלִישׁ בִּדְמָעוֹת אוֹתָנוּ הִשְׁקִיתָה.

גָּבְרוּ וְנַחְלוּ מַכּוֹתַי בְּאַכְזָרִיוּת מִיתָה;

רִצַצְתָּ יְשִׁישַׁי וְרַבַּי שְׁמוֹנָה מָחַצְתָּה.

דִּכִּיתָ עַצְמָם בְּאוֹפַנִּים פִּלַּחְתָּה;

קָלוּם שְׂרָפוּם כְּסוּחִים בָּאֵשׁ הִצַתָּה.

הַבִּיטָה וּרְאֵה, לְמִי כֹה עוֹלַלְתָּה?

צְפֵה נַאֲקַת חַלְלֵי עַמְּךָ, אֻמָּתְךָ בְּרִדְתָּהּ¹⁶⁵ :

וְלָמָּה מִרְמָס לְכֹל עוֹבְרֵי דֶרֶךְ נָתַתָּה,

פָרַצְתָּ גְדֵרָם וַתְּשִׂימֵהוּ בָתָה?

על וולפהגן:

זְאֵבֵי עֲרָבוֹת בָּקְעוּ בְּעֵדֶר קָצַפְתָּה;

עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ שִׁשָׁה־עָשָׂר בָּנִים וְאִמּוֹתָם רִטַּשְׁתָּה¹⁶⁶.

חָשְׁבוּ מְזִמּוֹת לְאַבֵּד עַם־זוּ יָצַרְתָּה.

על וולדא:

סִלּוּ וְכִלּוּ שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים לָטֶבַח קִדַּשְׁתָּה;

טָבַחְתָּ וְלֹא חָמַלְתָּ, עוֹלְלֵיהֶם נִפַּצְתָּה.

נָגְעוּ דָמִים בְּדָמִים – הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָה.

יָהּ, רְאֵה כִּי נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתְךָ גָּזַרְתָּה.

מִי כָמוֹךָ בָּאִלְּמִים – רָאִיתָ וְשָׁתַקְתָּה!

על צרפת¹⁶⁷ :

כִּי הִרְעַשְׁתָּ אֶרֶץ צָרְפַת פְּצַמְתָּהּ,

לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרוֹג כְּשֵׁשֶׁת אֲלָפִים מָסַרְתָּה.

יוֹם נָקָם וְשִׁלֵּם מֵחֲמַס וּשְׂרֵפַת בְּנֵי יְהוּדָה –

וְזֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה, הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

(“קובץ על יד” ג‘, עמ’ 15)

טו

יזכור אלהים את נשמות כל הקהלות אותם שנהרגו ונשרפו ונסקלו ונחנקו ונטבחו ונטבעו ונתלו ונאפנו ונגררו ונקברו חיים ונתיַסרו ביסורים קשים על יחוד השם.

(מתוך “ספר הזכרת־נשמות” של קהלת וורמיישא).

חרבן הקהלה בפרנקפורט

מאורע שמד זה מסמן שודט ( בספרו “מאורעות היהודים”) בשם “מלחמת היהודים הראשונה בפרנקפורט”. זה אֵרע בששי בשבת שלשה־עשר לחדש סיון שנת חמשת אלפים ואחת (כ"ד במאי שנת 1241 למספרם). המלחמה החלה אור ליום שלשה־עשר בסיון. העירונים השתערו על רחוב היהודים, אשר מהרו לסגור את השער, וגם הזדיינו לעמוד על נפשם. כנראה, לא עלה בפעם הזאת בידי הצוררים לבקוע את הרחוב, וגם נפלו מהם חללים. לאור הבוקר התנפלו עוד הפעם לפרוץ אל תוך רחוב היהודים. כשראו אלה, כי אי־אפשר להם לעמוד בפני אויביהם הרבים, הציתו אש בבתיהם, כדי לשרוף את עצמם. והאש יצאה ותאכל חלק גדול של העיר. הנשארים ברחוב היהודים הכירו בעוצם הסכנה, אם יפלו בידי האויבים; על כן המירו למראית עין, והעירונים השלימו עמהם. מספר היהודים הנהרגים במלחמה זו היה לערך מאה ושמונים נפשות, ובהם שלשה רבנים. זה אנו מוצאים גם ברשימות הסופרים הגויים מבני הדור ההוא. מספר הנשארים בחיים, אלה שהצילו את נפשם בהמרה למראית־עין, היה עשרים וארבעה. לפי עדותם של הסופרים הגויים היה בתוכם גם רב אחד. אבל נראה, כי אין זה אלא בדותא. שהרי ברשימת שמות הנהרגים אנו מוצאים שמות שלשה רבנים – כל חברי הבית־דין בקהלת פרנקפורט.

סבת מלחמה זו היתה, לפי עדותם של סופרי הגויים, הסכסוך בין היהודים ובין העירונים על אודות יהודי צעיר אחד, אשר אמר להמיר, ואביו ואמו ושאר קרוביו מחו בו. אמרו העירונים להכנס אל תוך רחוב היהודים, להוציא את הצעיר מידם. בזמן מאוחר המציאו למלחמה זו מעֵין רומן: מעשה בנערה יהודית, שהמירה על־כרחה, וגוי צעיר אחד חשק בה ואמר לקחתה לאשה; אך היא מאנה להנשא לו, כּי בילדותה היתה מאורסת לצעיר יהודי. זה היה הגורם לאותו הסכסוך בין היהודים והעירונים. ארוניוס משער, כי יסוד הספור הזה הוא במעשה שהיה באופן אחר: רוב אלה, אשר המירו ביום השמד באונס, ברחו אחר־כך וחזרו במקומות אחרים לדת ישראל. בהם היו שתי נערות אחיות, והאחת היתה מאורסת לצעיר יהודי בפרנקפורט. זה לקח לו אשה בוורצבורג, וארוסתו תבעה אותו לדין, כי יגרש את אשתו ויקח אותה, כפי שהתחייב באירוסין. שאלה זו באה לפני הרב ר' חיים בעל “אור זרוע”; והוא פסק, שאין האיש מחויב לעשות כדבר הנערה, ארוסתו מקודם. על עובדה זו נוסדה אותה האגדה, שנקבעה ברשימות הסופרים הגויים בזמן מאוחר.

זולת רשימת ההרוגים, שנקבעה בפנקס הזכרת־נשמות, אין זכר בספרים עבריים למאורע זה. אבל עליו נוסדו קצת פיוטים. חשובה ביותר היא הסליחה “אשא בכי ונהי”, שהיתה במחזור כתב־יד ונתפרסמה בדורנו על־ידי החכם זלפלד. בה אנו מוצאים פרטי המאורע בציור בולט. בשעת המלחמה, טרם שנחרבה הקהלה, יצאו היהודים מבתיהם – הגברים, כדי להלחם; והנשים והטף, כדי שלא יהיו בתיהם קבריהם. גם נשים יולדות הוציאו מבתיהן, וקצת נשים מעוברות ילדו ברחוב טרם באה עתן. הפייטן מצייר את המעמד הזה, את פחד הנשים ובשתן, בריאליות מרובה. בכלל מצוין פיוט זה בערכו השירי והספורי.

במאורע זה אנו מוצאים באמת מעֵין מלחמה. לא פשטו היהודים את צואריהם לשחיטה, אלא נלחמו על נפשם, עד כמה שהיו יכולים להלחם. לבסוף נפלו במלחמה.

מתוך המקורות והרשומות:

**הרוגי ורנקווּרט (שנה אחת לאלף הששי, י"ג בסיון):

הרב ר' יצחק בן הרב ר' נתן ואשתו מרת אסתר ובנו יהודה ובתו יוטא הכלה.

הרב ר' יצחק הבחור החזן בר לוי הכהן ואשתו מרת רבקה ואמו מרת גוטהילא.

ר' יחיאל ואשתו מרת בת־שבע ובתו.

ר' אליעזר הבחור ואשתו מרת בילא וארבעה בניו.

ר' חזקיה הבחור ואשתו מרת ברונא ובנו ובתו.

ר' שמואל ואשתו מרת צפורה וחמשה בניו.

ר' יוסף הבחור ואשתו מרת זושא וארבעה בניו.

ר' יקותיאל הבחור ואשתו מרת יוטא ושלשה בניו.

מרת גוטהיל האלמנה ושתי נכדותיה.

מרת צפורה החסידה ונכדה.

מרת חנה ובנה אברהם.

ר' אכשלרד הבחור ואשתו מרת בילט ובנו.

ר' נחמיה הבחור ואשתו מרת אדלהיט ובנו.

ר' ברוך הבחור ואשתו מרת ריהצא ובתו.

ר' ורידריך הבחור ואשתו מרת גולדא.

ר' יעקב ואשתו מרת יוטא וחמשה בניו.

ר' שמואל ואשתו מרת צרויה ושני בניו.

מרת יוכבד וארבעה בניה.

מרת זושא האלמנה ובנה מאיר הבחור.

מרת רחל האלמנה.

מרת בת־שבע ושלשה בניה.

ר' נתן הזקן.

ר' שלמה הבחור ואשתו מרת שרה ובנו.

מרת רחל האלמנה ושבעה בניה.

ר' יוסף הצדיק הנטבע ונהרג ואשתו מרת גוטא וששה בניו.

מרת גולדא הבחורה וארבעה בניה.

ר' יוסף הבחור הלוי ובתו.

ר' יוסף הבחור הלוי ואשתו מרת אופמיאה.

ר' אשר הבחור הלוי ובנו.

ר' יצחק הבחור ואשתו מרת בילא ושלשה בניו.

ר' שמואל הבחור הלוי ואחיו ר' חלפתא הלוי.

ר' אורי הבחור ואשתו מרת אופמיאה.

ר' אורי הבחור ואשתו מרת יוטא ושלשה בניו.

ר' יצחק הלוי ואחיו אברהם הבחור.

ברונא הבתולה.

מרת מיימונא.

מרת ריהצא הבחורה ובתה.

מרת יינטיל.

מרת בת־שבע ושתי בנותיה.

ר' שונמן הבחור הלוי ואשתו מרת גולדא.

ר' שמשון.

ר' ורידריך ואשתו מרת בילא.

ר' נתן בר מנחם.

הרב ר' יצחק ואשתו מרת ריהצא.

ר' משה הבחור הלוי ואשתו מרת ריהצא.

מרת רחל האלמנה הזקנה.

ר' דוד הצרפתי.

ר' רחביה הצרפתי.

ר' מאיר הצרפתי.

ר' נמחיר.

מרת תרצה ובתה.

ר' יחיאל הלוי.

ר' יקותיאל הכהן.

ר' יהודה.

ר' יצחק.

ר' משה.

ר' יהודה הבחור.

ר' ברוך.

ר' שמואל אחיו הבחור.

ר' גרשום בר משה שנתיסר ביסורין קשים.

(מפנקס הזכרת־נשמות של קהלת מגנצא. לא נרשמו בפנקס זה שמות כל הקדושים; כשחזרו ויסרו את קהלת פרנקפורט ורשמו לזכרון את שמות ההרוגים, כבר היו קצתם נשכחים).

ב

אֶשָׂא בְכִי וּנְהִי, וְאוֹמַר: אוֹיָה;

וְאַגִּיר עַיִן וְאַגְדִּיל בִּבְכִיָּה –

עַל קְהַל וְרַנְקְווּרְטְ אוֹם שְׁלִישִׁיָּה,

כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים בְּנֵי עֲלִיָּה.

טַף וְנָשִׁים נִשְׁחָטִים כִּבְנֵי צִדְקִיָּה,

וְנֶהֶרְגוּ כֻלָּם כְּאֶחָד בְּמַכָּה טְרִיָּה –

בְּחֶרֶב שְׁלוּפָה וּבַחֲנִית וּבְקֶשֶׁת רְמִיָּה,

לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבְּשׁוּ בִרְטִיָּה.

וְקִדְּשׁוּ שֵׁם הַמְּיוּחָד כְּאֶחָד בִּקְרִיָּה¹⁶⁸,

וְנִתְחַבְּרוּ לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק בְּהַר הַמּוֹרִיָּה;

שָׁם תַּחְתָּיו אַיִל נִתַּן בִּפְדִיָּה –

וְכַאן הִשְׁלִימוּ יַחַד נֶפֶשׁ וּגְוִיָּה.

פַּעֲמַיִם, אַחַת בַּלַיְלָה וּבַיוֹם שְׁנִיָּה,

וּפְשָׁטוּם מִכְבוֹדָם וְהִנִיחוּם עֵרוֹם וְעֶרְיָה;

וַיִּצְבְּרוּם וַיֶּאֶסְפוּם יַחַד כְּמִין חַרְצוּבְיָה,

יוֹנֵק שְׁדֵי אִמּוֹ וּשְׁפִיר וְשִׁלְיָה –

יוֹצְאִים מִבֵּין רַגְלֶיהָ עֲנָפָה וּפוֹרִיָּה,

וְדָמָם נִתְעָרֵב וְיַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ.

וַיַּקְרֵב קָרְבְּנוֹתָיו כֻלָּם בְּטֳהָרָה וּבִנְקִיָּה,

וְהָאֵם כּוֹבֶשֶׁת פָּנֶיהָ מִלִּרְאוֹת בִּרְאִיָּה;

וְנִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ וְדִמְעָתָה עַל לֶחְיָהּ,

וְעַל הֲרִיגָתָם נַעֲשֶׂה קִינִים וַאֲנִיָּה.

רָאֹה אִם נִרְאָה וְכָמוֹהוּ אִם נִהְיָה?

שָמוֹעַ אִם נִשְׁמַע לְנֶפֶשׁ חַיָּה?

רְשָׁעִים פּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם בְּלִי רְאִיָּה,

גַּם הַשָׂטָן בָּא בְּתוֹכָם בְּעִרְבּוּבְיָה.

בִּשְׂרֵפָה, בְּחֶנֶק, בִּטְרִיָּה¹⁶⁹ וּבִתְלִיָּה,

וְכָל־מִינֵי כְלֵי־זַיִן לַעֲשׂוֹת כְּלָיָה;

וּבְקַרְדֻּמּוֹת כְּחוֹטְבֵי עֵצִים בְּיָד נְטוּיָה,

וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבּוֹר הַדֶּלֶת וְהַשַׁעַר בִּשְׁאִיָּה.

וַיַּהַרְגוּ בְזָדוֹן מְעֹרְעֹרָתָה¹⁷⁰ סוֹעֲרָה עֲנִיָּה;

וַיִּבְרְחוּ בְהֵחָבֵא בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ בְּמַאְפֵּלְיָה,

עַל הַמִּגְדָּל לְצוּר מָעוֹז לִתְחִיָּה –

וְשָׁם לֹא נָחוּ וַיְמִיתוּם בִּצְדִיָּה.

וְדָנוּם בְּמִיתָה מְשׁוּנָה בִּסְקִילָה וּדְחִיָּה,

וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

תוֹכָחוֹת מְצָאוּהוּ, כְּדִבְרֵי יִרְמְיָה –

וְנֶחָמוֹת אַיִן, כְּדִבְרֵי יְשַׁעְיָה.

וְעַתָּה הֻקְּרְצוּ בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה,

בִּשְׁלֹשָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ עֲלוֹת טוֹבִיָּה¹⁷¹,

בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה לְאֶלֶף שִׁשִׁי לַעֲשִׂיָּה.

וְתוֹרָה תִּבְעִי עֶלְבּוֹנֵךְ כְּדִבְרֵי זְכַרְיָה,

לְהָשִׁיב הָעֲטָרוֹת לְחֵן בֶּן־צְפַנְיָה¹⁷².

וְיִתְקַיֵּם לִשְׁאֵרִית סוֹף נְבוּאַת הַקְּרִיאָה:

“הִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה”¹⁷³;

וְהֶחָזוֹן: וְהָיָה אוֹר לְעֵת עֶרֶב¹⁷⁴ –

לְבֵית יִשְׂרָאֵל וּלְעַם יְיָ שֶׁלֹּא יִפְּלוּ עוֹד בֶּחָרֶב.

(קינה מתוך מחזור שאלוניק).

ג

אֵין לָנוּ אֱלֹהִים עוֹד זוָּלָתֶךָ,

מוֹשִׁיעַ וְגוֹאֵל אֶפֶס בִּלְתֶּךָ;

בָּעַמִּים הוֹדַעְתָּ עוֹז נִפְלְאוֹתֶיךָ –

עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶדֶם, גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ.

גָּדוֹל שִׁמְּךָ יְיָ מֵאָז מֵעוֹלָם,

מִשְׁמֵי שָׁמֶיךָ יָרַדְתָּ לְגָאֲלָם;

דָּרַכְתָּ בַּיָּם סוּסֶיךָ לְהַצִילָם –

אֱלֹהִים, יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם.

הוֹשַׁעְתָּ בָּנֶיךָ מִיַּד מְעַנֵּיהֶם,

פְּעָמִים רַבּוֹת הִכְנַעְתָּ צָרֵיהֶם –

וּמַדּוּעַ עַתָּה חֵרְפוּם אוֹיבֵיהֶם?

לָמָּה יֹאמְרוּ: אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?

זְמַנִּים אָרְכוּ וְחָלְפוּ עִדָּנִים –

מַה־תְּחַכּוּ עוֹד לְיָמִים הַנִּמְנִים?

חֶשְׁבּוֹן אָבַד וְעֵצָה מִבָּנִים;

שָׂבְעָה־לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַׁאֲנַנִּים.

טְרָפָנוּ אַרְיֵה וְהַדּוֹב שִׁכְּלָנוּ,

וְנָמֵר כֵּרְסְמָנוּ, כִלָּנוּ;

יָהּ, רְאֵה וְהַבִּיטָה עֲצָתָם לַמָּוֶת עָלֵינוּ –

לְהַכְרִית עוֹלֵל מִבְּחוּץ, בַּחוּרִים מֵרְחוֹבוֹתֵינוּ.

כָּלָה וְנֶחֱרָצָה יַעֲרִימוּ בְּסוֹדָם;

הִתְיָעֲצוּ יַחַד וְגַם מִלְאוּ יָדָם

לַהֲרוֹג וּלְהַשְׁמִיד לְהַכְחִידָם –

לְרַע יָרוּצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפוֹךְ דָּם.

מִמְּךָ הוֹחַלְתִּי, אֵל, יֶּשַׁע וּפִּדְיוֹם,

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים מִיּוֹם אֶל יוֹם;

נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ, נוֹרָא וְאָיוֹם –

כִּי עָלֶיךָ הוֹרַגְנוּ כָל־הַיוֹם.

סָמַר בְּשָׂרִי וְרָעֲדוּ אֵבָרַי,

מִקּוֹל עַנּוֹת וְקוֹל שְׁאוֹן צוֹרְרַי;

עָזְרוּ לְרָעָה וְכָלוּ בַּחֶרֶב אַבִּירַי –

נַעַר, זָקֵן, בְּתוּלוֹתַי וּבַחוּרַי.

פָּנֶּיךָ, חַנּוּן וְרַחוּם, עַד אָנָּה הִסְתַּרְתָּ?

הֲשָׁכַחְתָּ חַנּוֹת וְרַחֲמִים אָסַפְתָּ?

צָעֲקַת עֲנָוִים אֵיךְ שָׁמַעְתָּ וְהֶחֱרַשְׁתָּ?

בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ וְלֹא חָמַלְתָּ.

קַנֵּא לְשִׁמְּךָ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ עוֹלָמִּים!

הִנָּשֵׂא בְּעַבְרוֹת צוֹרְרִים וְקָמִים;

רָעִים תִּשְׁפּוֹט בִּבְּגָדִים מְאֻדָּמִים¹⁷⁵ –

תּוֹרִידֵם לְשַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים.

שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי וְדִינִי מִיַּד מְעַנַּי,

מִן הַחָמָס וְהַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ לְעֵינַי;

תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל בְּקֶרֶב שָׁנֵי –

אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם, אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ יְיָ.

שִׁלּוּם שָׂפָה, תְּמוּך פָּרִים וְעוֹלַת מַחִים –

דַּם נֶפֶשׁ וּבָשָׂר וְאֵבָרִים וּנְתָחִים;

מֻקְטָר וּמֻגָּשׁ לְךָ לְאִשֵׁי נִיחוֹחִים –

נָשַׁים פִּרְיָם עוֹלְלֵי טִפּוּחִים.

וְעַד אָנָּה אֶזְעַק, אָרִיד בְּשִׂיחַ וְאָהִימָה?

אֶנְקַת דְּמֵי חֲלָלַי צוֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה!

לְשֶׁמֶשׁ נִשְׁחָטִים לְבוֹשֶׁת וְלִכְלִמָּה –

וְאֵין מְאַסֵּף וְאֵין מְקַבֵּר לָהֵמָּה.

בֵּית מְעַט־מִקְדָּשְׁךָ הָרְסוּ בְּגַאֲוָתָם,

יְקָרָה מִפְּנִינִים שָׁרְפוּ וְקָרְעוּ בַּחֲמָתָם;

רְמָסוּם וּבְסָסוּם כְּדוֹמֶן עַל פְּנֵי חוּצוֹתָם –

בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶיךָ שָׂמוּ אוֹתוֹתָם¹⁷⁶.

אַיֵה רַחֲמֶיךָ מֵעוֹלָם וַחֲסָדֶיךָ –

בִּרְאוֹתְךָ שׁוֹפְכֵי דַם חֲסִידֶיךָ?

רוּמָה יְיָ וְקוּמָה אֵל נְשָׂא יָדֶיךָ –

יִוָדַע לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ.

הַבֵּט מִשָּׁמַיִם יְיָ וּרְאֵה מַכְאוֹבָי,

מָה רַבּוּ צָרַי וְקָמַי וְאוֹיְבָי!

הָרְגוּ טוּבַי וְאִבְּדוּ יְשִׁישַׁי וְרַבָּי –

הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי.

לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר וְלָעַד תֶּאֱנַף בָּנוּ?

וְאִם לָנֶצַח לֹא תָשׁוּב לְקַחְתָּנוּ?

יָהּ זְכוֹר וְהַבֵּט, כִּי עַמְּךָ כֻּלָּנוּ –

יָשׁוּב נָא אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנוּ.

חַזֵּק וְאַמֵּץ שְׂרִידֶיךָ, שְׁבוֹר מוֹטוֹת עֻלָּם –

כִּימֵי עוֹלָמִים קוֹמְמִיוּת לְנַהֲלֵם;

לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה, כִּי אַתָּה הוּא גוֹאֲלָם –

עֶזְרַת אֲבוֹתֵינוּ אַתָּה הוּא מֵעוֹלָם.

(בסליחות כמנהג וורמיישא – על סדר א“ב; ובסופה שם המחבר: ר' שמואל ב”ר אברהם הלוי בראשי החרוזים).

שרֵפת התלמוד

כמעט בכל מאורעות השמד בימי נוסעי־הצלב (משנת ד' אלפים תתג"ו ואילך) אֵרע, כי נכנסו הצוררים אל בתי־כנסיות והוציאו את ספרי התורה, אשר קרעו ורמסו אותם. על זה מקוננים הפייטנים. גם אֵרע כי קרעו ורמסו שאר הספרים הדתיים של היהודים, מה שנאמר גם כן כספורי המאורעות ובפיוטים שנוסדו עליהם. ואולם בתחלת האלף הששי היה מעשה שריפת התלמוד מאורע לעצמו. המומר ניקולאוס דונין בפאריש נתחבר אל הכמרים הדומיניקנים והלשין לפני המלך על התלמוד, שיש בו דברים סותרים למוסר ולצניעות וגם חרוף וגדוף כלפי מעלה, חוץ מה שהוא מבזה בכמה מקומות את ישו המשיח. מלשינות זו היתה בשנת התקצ"ט, ובשנה שלאחריה, בשני בשבת, יום העשרים בתמוז, שנת חמשת אלפים (כ"ד ביוני שנת 1240), היה במעמד המלך וכוח בין רבנים (בראשם היה הרב רבנו יחיאל מפאריש) ובין המומר ניקולאוס דונין ובני־סיעתו הדומיניקנים. תשובת רבנו יחיאל על טענות המומר ידועה, ונדפסה כבר כמה פעמים. כנראה, היתה יד המומר המלשין על העליונה, אף־על־פי שדברי הרב רבנו יחיאל, לסתור טענות המומר, הם נכוחים. מטעם המלך נגזר לשרוף בפומבי כל ספרי התלמוד הנמצאים בממלכת פרנסיה. בעשרים וארבע עגלות הביאו את הספרים אל הרחוב בפאריש ושרפו אותם. מתי אֵרע מעשה זה? בספר “שבלי הלקט” נאמר, כי היה זה בששי בשבת פרשת “חקת”, שנת חמשת אלפים וד'. וקהלות פרנסיה קבעו תענית בכל שנה ביום ששי פרשת “חקת” (לא עשו את התענית ביום לחודש קבוע). אבל גרטץ ברר, שאין לקיים קביעת־זמן זו; שהרי בתחלת ימי הקיץ שנת ה' אלפים וארבע היו ספרי התלמוד בפרנסיה נשרפים כבר. לפיכך משער הוא, כי צריך לתקן בדברי בעל הספר “שבלי הלקט”: ארבעת אלפים וכ', במקום ארבעת אלפים וד'. ולמה נתאחרה הגזרה לבוא שתי שנים אחרי הוִכוח של רבנו יחיאל עם המומר דונין? הגורם לזה היה ארכיבישוף אחד, אשר צדד בזכות התלמוד ובזכות היהודים ועכב את המלך מלהוציא את גזר־דינו. לאחר שמת אותו ארכיבישוף (בימי החורף שנת חמשת אלפים ושתים) גברה השפעת הדומיניקנים על המלך, לעשות בספרי התלמוד כרצונם.

מתוך המקורות והרשומות:

א

ועל שאנו עוסקין בהלכות תענית ובענין שריפת התורה כתבנו זה לזכר מה שאירע בימינו… ונשרפה תורת אלהינו בשנת ה' אלפים וד' לבריאת העולם ביום ששי פרשת “חקת” בעשרים וארבעה קרנות מלאים ספרי התלמוד והלכות ואגדות בפרפת, כאשר שמענו לשמע אזן. וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו, ששאלו שאלת־חלום: אם גזירה היא מאת הבורא – והשיבו להם: ודא גזירת אוריתא; ופירושו, ביום ו' פרשת “חקת” היא הגזירה. ומאותו יום ואילך קבעוהו יחידים עליהם להתענות בכל שנה ושנה ביום ו' של פרשת “חקת”, ולא קבעוהו לימי החדש.

(בספר “שבלי הלקט” לר' צדקיה).

ב

שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בְאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ,

הַמִּתְאַוִים שְׁכוֹן בַּחֲצֵר זְבוּלָיִךְ.

הַשׁוֹאֲפִים בַּעֲפַר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים,

הַמִּשְׁתּוֹמֲמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילָיִךְ.

הוֹלְכִים חֲשֵׂכִים וְאֵין נֹגַחּ, וְקֹוִים לְאוֹר

יוֹמָם עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלָיִך.

וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר,

תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ.

וַיִּתְאוֹנֵן כְּתַנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה,

וַיִּקְרָא מִסְפֵד מַר בִּגְלָלָיִךְ.

אֵיכָה נְתוּנָה בְּאֵשׁ אוֹכְלָה תְּאֻכַּל בְּאֵשׁ

בָּשָׂר¹⁷⁷ – וְלֹא נִכְווּ צָרִים בְּגַחֲלֶיִךְ?

עַד אָן עֲדִינָה תְּהִי שׁוֹכְנָה בְּרוֹב הַשְׁקֵט –

וּפְנֵי פְרָחַי הֲלֹא כָסּוּ חֲרֻלָּיִךְ?

תֵּשֵׁב בְּרֹב גַּאֲוָה לִשְׁפּוֹט בְּנֵי אֵל בְּכָל־

הַמִּשְׁפָּטִים וְתָבִיא בִּפְלִילָיִךְ.

עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דַּת אֵשׁ וְחֻקִּים –

וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם־לָךְ גְּמוּלָיִךְ.

צוּרִי בְּלַפִּיד וְאֵשׁ הַלְבַעֲבוּר זֶה

נְתָנֵךְ – כִּי בְּאַחֲרִית תְּלַהֵט אֵשׁ בְּשׁוּלָיִךְ?

סִינַי, הֲלָכֵן בְּךָ בָּחַר אֱלֹהִים

וּמָאַס בִּגְדוֹלִים וְזָרַח בִּגְבוָּלָיִךְ –

לִהְיוֹת לְמוֹפֵת לְדָת כִּי תִתְמָעֵט

וְתֵרֵד מִכְּבוֹדָהּ? וְהֵן אֶמְשׁוֹל מְשָׁלָיִךְ;

מָשָׁל לְמֶלֶךְ אֲשֶׁר בָּכָה לְמִשְׁתֵּה בְנוֹ,

צָפָה אֲשֶׁר יִגְוַע – כֵּן אַתְּ בְּמִלָּיִךְ.

תַּחַת מְעִיל תִּתְכֵּס סִינַי לְבוּשֵׁךְ בְּשַׂק,

תַּעְטֶה לְבוּשׁ אַלְמְנוּת תַּחֲלִיף שְׂמָלָיִךְ.

אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל

וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילָיִךְ –

מֹשֶה וְאַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר, וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ

תּוֹרָה חֲדָשָׁה, בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ?

חֹדֶש שְׁלִישִׁי וְהָקְשַׁר הָרְבִיעִי¹⁷⁸

לְהַשְׁחִית חֶמְדָּתֵךְ וְכָל־יֹפִי כְּלִילָיִךְ.

גָּדַע לְלוּחוֹת וְעוֹד שָׁנָה בְאִוַלְתּוֹ

לִשְׂרוֹף בְּאֵשׁ דָּת – הֲזֶה תַּשְׁלוּם כְּפֵלָיִךְ?

אֶתְמַהּ לְנַפְשִׁי: וְאֵיךְ יֶעֱרַב לְחִכִּי אֲכוֹל –

אַחֲרֵי רְאוֹתִי, אֲשֶׁר אָסְפוּ שְׁלָלָיִךְ

אֶל תּוֹךְ רְחוֹבֵךְ כְּנִדַּחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל

עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבֹא קְהָלֶיִךְ?

לֹא אֵדְעָה לִמְצוֹא דֶּרֶךְ נְתִיבָתֵךְ,

הָיוּ אֲבֵלוֹת נְתִיב יוֹשֶר מְסִלָּיִךְ.

יִמְתַּק בְּפִי מִדְּבַש לִמְסוֹךְ בְּמַשְׁקֶה

דְּמָעוֹת וּלְרַגלִי הֱיוֹת כָּבוּל כְּבָלָיִךְ.

יֶעֱרַב לְעֵינַי שְׁאוֹב מֵימֵי דְּמָעַי, עֲדֵי

כִלוּ לְכָל־מַחֲזִיק בִּכְנַף מְעִילָיִךְ;

אַךְ יֶחֱרָבוּ בְּרִדְתָּם עַל לְחָיַי – עֲבוּר

כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמַי לִנְדוֹד בְּעָלָיִךְ.

לָקַח צְרוֹר כַּסְפּוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ

לְמֵרָחוֹק, וְעִמּוֹ הֲלֹא נָסוּ צְלָלָיִךְ;

וַאֲנִי כְּשָכוּל וְגַלְמוּד נִשְׁאַרְתִּי לְבַד

מֵהֶם כְּתֹרֶן בְּרֹאשׁ הַר מִגְדָּלָיִךְ.

לֹא אֶשְׁמַע עוֹד לְקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת – עֲלֵי

כִּיִ נִתְּקוּ מֵיתְרֵי תֻּפֵּי חֲלִילָיִךְ.

אֶלְבַּשׁ וְאֶתְכַס בְּשַׂק, כִּי לִי מְאֹד יָקְרוּ

עָצְמוּ כְּחוֹל יִרְבְּיוּן נַפְשׁוֹת חֲלָלָיִךְ.

אֶתְמַהּ מְאֹד עַל מְאוֹר הַיּוֹם, אֲשֶׁר יִזְרַח

אֶל כֹּל – אֲבָל יֶחֱשַׁךְ אֵלַי וְאֵלָיִךְ.

זַעְקִי בְּקוֹל מַר לְצוּר עַל שִׁבְרוֹנֵךְ וְעַל

חָלְיֵךְ – וְלוּ יִזְכּוֹר אַהֲבַת כְּלוּלָיִךְ.

חִיגְרִי לְבוּשׁ שַׂק עֲלֵי הַהַבְעָרָה, אֲשֶׁר

יָצְתָה לְחַלֵּק וְסָפְתָה אֶת־תְּלוּלָיִךְ.

כִּימוֹת עֱנוּתֵךְ יְנַחֲמֵךְ צוּר, וְיָשִׁיב שְׁבוּת

שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת־שְׁפָלָיִךְ.

עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי, וְתֹף תִּקְחִי

תֵּלְכִי בְמָחוֹל – וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ.

יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לְךָ צוּר

וְיַגִּיהּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ.

(קינה לתשעה־באב כמנהג אשכנז ופולין; מחברה הרב ר' מאיר טרוטנבורג).

עלילת הדם

בתחלת האלף הששי באה צרה איומה על ישראל, אשר לא נקינו ממנה עד היום הזה – זוהי עלילת הדם. אמרו על היהודים, כי הם שוחטים גויים, וביחוד ילדים, כדי לאכול דמם.

איך יצאה דבה נתעבה זו, מי המציא אותה? – זה לא נתברר עוד. ידוע הוא, כי בעלילה זו השתמשו הגויים כלפי המשיחיים בדורות הראשונים. סופרי הכנסיה המשיחית צעקו על זה במר נפשם, כי קשה היתה להם דבה זו מכל הדבות הרעות, אשר הוציאו עליהם שונאיהם. לאחר שנצחה הדת המשיחית נשתכח שקר זה. בתחלת האלף הששי חזר ונעור, כי התחילו שונאי־ישראל מן המשיחיים להשתמש בו כלפי היהודים. זוהי אירוניה עוקצת של ההסטוריה. מה שהיה בדורות הראשונים למשיחיים עצמם דבר מתועב ומשוקץ, אכזריות נוראה, אשר לשמעה התפלץ הלב, היה להם לבסוף ודאי גמור בנוגע לישראל – ועליו אבדו כמה קהלות ונהרגו נפשות לאלפים ולרבבות.

בבמאורע פולדא בשנת תתקצ"ו נשמעה בפעם הראשונה עלילה זו כלפי היהודים. אמנם לא העלילו אז על אנשי הקהלה הזאת, כי שחטו גוי, כדי לאכול את דמו בחג הפסח; אלא העלילו עליהם, כי אספו את דמי הילדים הנרצחים להשתמש בהם לרפואה. אבל בכל־אופן מוצאים אנו במעשה זה תחלת העלילה האיומה, ראשיתה ההסטורית. עד כמה נשתרשה כבר בעם הארץ השנאה הארסית לישראל, אנו רואים מזה, כי נתפשטה שמועה זו בכל ערי גרמניה במהירות נפלאה והרגיזה את הלבבות לאין שעור. הקיסר פרידריך השני אמר בכתבו הגלוי, שאמנם אין הוא מאמין בעלילה זו; אבל בהיות שהלבבות נרגשים במדה מרובה, על כן הושיב וַעד של מומחים לבחון ולחקור את הדבר.

ראינו, כי העידו המומחים פה אחד, שאין שום יסוד לאותה העלילה. הקיסר זכּה את היהודים בדין. ואולם כל זה לא עמד להם. אי־אפשר היה עוד להוציא מלב שונאיהם, אשר בסבת המאורעות בימי נוסעי־הצלב שובבו משובה נצחת. כמעט משנה לשנה נתחדשה שמועת־שקר זו וגרמה לאבדן נפשות ולחרבן קהלות שלמות.

בשנת ה' אלפים ושלש היה מעשה עלילת־הדם בעיר קיצינגן אשר במדינת בוַריה. בו בזמן ארע כזה גם בעיר מינינגן אשר במדינת טירינגיה. בתחלת שנת ה' אלפים וארבע נהרגו בסבת עלילת־הדם ארבעה יהודים בעיר אורטנברג אשר במדינת בדן. צרעת זו היתה הולכת ונמשכת; אלא שלא נרשמו כל המאורעות האלה בספר. אילו היו באים לכתוב את כל הצרות האלה – לא היו מספיקים. לקצתם אנו מוצאים רשומות בזכרונות של סופרי הגויים. בשנת חמשת אלפים ועשרים וארבע יצא סער נורא על הקהלות אשר בגרמניה ובפרנסיה. נתחדשה עלילת־הדם בכל תקפה וגרמה בארצות האלה הרג רב ביהודים. בפנקס הזכרת־נשמות לקהלת נירנברג נרשמים שמות הקדושים של ארנשטט (במדינת טירינגיה) וקובלינץ (במדינת ריינוס). בקהלת קובלינץ היה השמד גדול, והדבר הגיע לידי כך, כי סוף סוף עמדו מושלי גרמניה בפרץ, לשכך את חמת ההמון בתוקף דיני־עונשין. מפרטי המאורע המבהיל בעיר זו אנו מוצאים רשימה מחרדת ב“שאלות ותשובות” לר' מאיר מרוטנברג: “יהודי אחד שאל את מהר”ם שיח‘, אם צריך כפרה על ששחט אשתו וד’ בניו ביום הרג רב בקובלינץ עיר הדמים; כי כך בקשוהו, יען ראו, כי יצא הקצף מלפני ה‘, והתחילו האויבים להרוג בני אל חי הנהרגים על קדוש השם – וגם הוא רצה להרוג את עצמו במיתתם, אלא שהצילו ה’ על־ידי גויים“. הרב מהר”ם מרוטנברג השיב, כי אין האב האומלל (כנראה, היה זה אברהם בר משה, שנאמר עליו ברשימת הפנקס: “אשר ר' אברהם ב”ר משה וילדיו שנשחטו") צריך כפרה. מדברי השאלה אנו למדים, כי נהרגו אז נפשות רבות, ולא רק אותן הנרשמות בפנקס להזכרת־נשמות.

בשנת עשרים ושש לאלף הששי היה שמד בעיר זינצכא (Sinzig) במדינת ריינוס. לפי הרשימה בפנקס הזכרת־נשמות נהרגו אז שבעים ושתים נפשות. רבנו מרדכי ב"ר הלל, אשר יסד קינה על המאורע הזה, מספר גם בקינתו מות־קדוש של אחד הגרים – אברהם. גר־צדק זה היה תחלה ראש אגודת נזירים (“כת היחפים”) ונתגיֵר. כשתפסו אותו ודנוהו לשרפה קדש את שם אלהי ישראל באומץ לב. השיר הספורי, שיסד רבנו מרדכי על עדות־דמים זו, נחשב גם מצד הפיוטי שבו ליצירות הפיוטיות היותר מעולות בספרותנו. אמנם אין אנו יודעים בברור, אם היה גר־צדק זה בתוך שאר הרוגי זינצכא; ואפשר שזהו מאורע לעצמו, שהיה באותו זמן או קרוב לו, ורבנו מרדכי יסד את קינתו על שני המאורעות. אם נסכים להשערה זו נסתלק מן המבוכה, בענין קביעת יום המאורע, שיש בה קצת שנויים מרשימת הפנקס לקינה. עוד יש להעיר, כי בימים ההם ארעו מעשים כאלה מזמן לזמן. כמרים ונזירים נספחו אל היהדות ועמדו בנסיון כשדנו אותם למיתה. ובהיות שהיה מנהג לקרוא לגרי־צדק בשם אברהם בן אברהם אבינו, אי־אפשר להבחין תמיד במאורעות האלה – היכן ומתי היו. בפנקס הזכרת־נשמות לקהלת נירנברג נרשמים שלשה גרי־צדק אשר נתיסרו ביסורים קשים ונשרפו על קדוש השם.

בשנת עשרים ושבע לאלף הששי היה מעשה עלילת־הדם בעיר פּפורצהים (במדינת בדן). העלילו על היהודים, כי שחטו נערה גויה, ושמה מרגריטה, ואספו את דמה. בפנקס הזכרת־נשמות נרשמים רק שלשה קדושים, אשר נתפסו בעלילה זו, ובתוכם הרב רבנו שמואל בן הרב ר' יקר הלוי. הוא וחבריו שחטו את עצמם, ולאחר מותם כתתו אותם באופנים (זה היה ביום עשרים בתמוז). הרב רבנו שמואל וחבריו נתפסו ועמדו לדין; הם נתיסרו ביסורים קשים טרם ששחטו את עצמם. השופטים צוו לכתת אחרי כן את גופם באופנים, “לעשות בהם דין”. אבל כנראה עשו בעיר פּפורצהים הרג רב ביהודים ונהרג גם ר' יקר בנו של הרב רבנו שמואל. מותו של הרב רבנו שמואל עשה רושם גדול בזמנו ונוסדו עליו שתי קינות (הבאות להלן).

עד כמה החזיקו הגויים אז בעלילה זו, היותה ודאות גמורה, אנו רואים ברשימת המצבה שעל גבי קברה של הנערה מרגריטה: “נרצחה בידי יהודים”.

בשנת שלשים לאלף הששי ארע מעשה עלילת־הדם בעיר וַיסנבורג (במדינת אלזס). העלילו על היהודים, כי שחטו ילד גוי. מעשה זה נזכר גם ברשומות של סופרי הגויים; אלא שהם מקדימים בטעות את זמן המאורע וקובעים אותו בשנת העשרים לאלף הששי.

בשנת ארבעים ושלש לאלף הששי ביום ד‘, ב’ בניסן, היה שמד בסבת עלילת־הדם בקהלות מולריכשטט (במדינת פרנקן) וקרוצנבא (Kreuznach) על נהר רינוס); וביום שביעי של פסח בקהלת מעגנצא ובכרך (במאורע זה השתמש הפיטן הינריך הינה בספרו הנודע “הרבי מבכרך”). במעגנצא העלילו על היהודים, שקנו ילד גוי מיד מינקתו ושחטוהו לחג הפסח. בבכרך העלילו, כי שחטו היהודים ילד גוי; ואותו הילד היה בן עירוני מעיר לורך, אשר גם הוא נהרג (לפי דבריהם) בידי היהודים בשנת ה' אלפים ושלשים ושש. מרשומות סופרי הגויים אנו למדים, כי בימים ההם היו עלילות אלה מעשים בכל יום, ולא פסקו השמדות כל אותן השנים. ביום כ“ה בניסן שנת מ”ג לאלף הששי היה שמד בעיר רוקנהוזן (במדינת ריינוס). נהרגו שלש־עשרה נפשות. קצת היהודים נצולו, כי המירו למראית־עין ואחרי־כן חזרו בתשובה (עיין “שאלות ותשובות” למהר"ם מרוטנברג הוצאת בלוך סי' פ' עמ' 187).

בשנת ארבעים ושש לאלף הששי היה הרג רב בעיר מינכן. העלילו על היהודים, כי קנו ילד גוי ושחטוהו. נהרגו כמה יהודים על־ידי ההמון. קצתם ברחו לבית־הכנסת, ובאו האויבים ושרפו עליהם את בית־הכנסת באש. מספר הקדושים לא נרשם בדיוק. לפי רשימת גרטץ נהרגו ביום ההוא כמאה ושמונים נפשות; לפי רשימות הגויים נהרגו רק קל"ב נפשות או פחות מזה. ובפנקס להזכרת־נשמות נרשמו ששים ושמונה שמות של הרוגים. אבל מרשימה זו אין ראיה, שהרי נקבעה בזמן מאוחר וכבר שכחו שמות כמה הרוגים.

בה בשנה העלילו על היהודים בעיר ויזל הסמוכה לבכרך, כי שחטו אדם גוי (את “וֶרנר הטוב”) ומצו את דמו. עוד הוסיפו, כי גופו של “הקדוש” הזה מזהיר באור יקרות. התחילו “לעלות רגל” אל קברו. הקיסר רודולף ברר אחרי־כן את פרטי המאורע וזכּה את היהודים בדין וגם בטל את “קדושתו” של אותו “ורנר הטוב”. אבל גזר־דינו לא עשה רושם; מעשי־השמד נמשכו כמה שנים בקהלות על נהר ריינוס.

בשנת ארבעים ושמונה לאלף הששי היה מעשה עלילת־הדם בעיר טרויש אשר בפרנסיה. ביום השביעי לחג הפסח נכנסו גויים אל בית הרב ר' יצחק צ’שטליין (Châtelain) והיו מסיחים עמו “לפי תומם”, ובשעה זו הטילו לביתו גוף ילד גוי מת. אחרי־כן התנפל ההמון על בית הרב ושלח בבזה את ידיו. משם התפשט על שאר בתי היהודים. לבסוף תפסו שלש־עשרה נפשות מחשובי הקהלה ודנו אותן לשרֵפה. ביום השבת, כ' באייר, נשרפו כלן על קדוש־השם.

בפנקס להזכרת־נשמות של קהלת נירנברג, (זה שנמצא עכשו במגנצא) נרשמו עוד שמות כמה קהלות, שהיה בהן שמד בסבת עלילת־הדם; אלא שלא רשמו את שמות הקדושים, ולפעמים גם לא שנת המאורע (ממקורות אחרים אנו יודעים, כי היה השמד במקומות ההם קודם לשנת ה' אלפים ונ"ח).

מתוך המקורות והרשומות:

א

הרוגי קיצינגא (י"ז באב שנת חמשת אלפים ושלש):

ר' אלכסנדרי בר יעקב ואשתו מרת יוטא בת ר' שמשון ושלשה בניו.

ור' יעקב בר מרדכי.

ובן ובת של ר' לוי בר מרדכי, ואחרי הריגתן שמום בסדן ואחרי־כן הושיבו על האופנים.

ר' בנימן בר יצחק ואשתו מרת בילט בת ר' אברהם ובנם נחמיה נתיסרו ונכתתו עצמותם באופנים ביסורין קשין ומתו במיתה מרה וקשה.

וכלם היו מונחים על האופנים ערומים י"ה יום, לחרפת ישראל, ואחר־כך נתנו לקבורה בווירצורק.

ב

הרוגי אורטנברק (בתשרי שנת חמשת אלפים וארבע):

ר' מנחם בר אברהם.

ר' יועץ בר יוסף וצרפתי אחד.

ור' אליה צרפתי נתיסר ונכתת באופן ביסורין קשים.

ג

הרוגי ארנשטט (ביום ה', י"ג באב, שנת חמשת אלפים ועשרים וארבע):

החבר ר' שבתי בר שמואל.

ובניו של ר' יחיאל בר חכים – יוסף ורשר. ור' דוד כהן ממגנצא.

אליעזר הנער בר שמשון הצרפתי.

ד. הרוגי קופלינץ

(ט"ו בניסן שנת חמשת אלפים ועשרים וחמש):

ר' יואל ואשתו וילדיו.

מרת שונלין החסידה.

החבר ר' יוסף הבחור בר שמואל ואשתו מרת שונלין ושתי אחיותיו שטבחן.

ר' שלמה הבחור.

אשת ר' אברהם בר משה וילדיו שנשחטו.

החבר ר' אליעזר.

ה

שרופי זינצכא (שנהרגו ביום ט"ו באייר יום ששי ולמחרתו ביום השבת נשרפו בבית־הכנסת, שנת חמשת אלפים ועשרים ושש):

הרב ר' יצחק החזן מקלוניא ואשתו מרת רוזא.

מרת בילא החסידה בת ר' אליקים.

מיכל בת ר' אברהם ובנה ר' אברהם הבחור.

מרת בילא בת ר' יקר הלוי.

ר' שניאור בר נטרונאי ובתו מרת שרה.

ר' אברהם בר שניאור ואשתו מרת יוטא ושני בניו.

ר' שמואל בר שניאור וזוגתו מרת חנה ושני בניו ובתו.

ר' יעקב בר נתן הלוי וזוגתו מרת יוטא.

ר' נטרונאי בר נחמיה ואשתו מרת מרים.

ר' שמשון בר מנחם ואשתו מרת שונויף.

מרת ליפהיט בת ר' אליקים ושני בניה מאיר ואברהם.

ר' חיים בר שלמה ואשתו מרת פרונלין.

ר' שלמה בר יצחק ואשתו מרת בת־שבע ובנו שלום ובתו.

ר' יוסף בר יואל הלוי ושני בניו.

ר' יואל.

ר' דוד הבחור.

ר' יצחק בר יוסף נלוי.

ר' יהודה בר יצחק הלוי.

אליקים בר שמואל הלוי.

מינה הנערה.

החבר ר' יעקב בר מאיר ואשתו מרת ריקא ובתו מרת חנה.

ר' דולצלין בר יעקב ואשתו מרת ריכנצא.

ר' משה בר יוסף הלוי ואשתו מרת יוטא.

ר' משה בר אליקים.

החבר ר' מנחם בן הרב ר' דוד ובנו אפרים.

גרשם בר יעקב הלוי הבחור.

הבחור ר' יוסף בר יצחק וזוגתו מרת ריהצא ובניו: יצחק החתן, עתניאל, מאיר והילמן.

ר' מאיר בר יצחק.

ויבש הנער בר שמשון.

ר' אברהם הספרדי ואחותו מרת חנה.

ר' יצחק בר משה.

ר' מנחם בר בנימין ואשתו מרת הינא.

החבר ר' שמשון.

הרב ר' יצחק המלמד.

ר' ברוך בר ברוך הספרדי.

ר' אברהם הספרדי הנבאי.

ר' אושגיא המלמד.

ר' אורשד מלמד.

ר' חיים מלמד.

(מפנקס הזכרת־נשמות לקהלת מגנצא).

ו

מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לְהוֹלְכֵי אָרְחוֹתֶיךָ,

מַגִּישִׁים נַפְשׁוֹתָם עֹלוֹת מֵחֶיךָ!

בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָהָם לְרֵיחַ נִיחֹחֶךָ,

קְטוֹרָה בְּאַפֶּך וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ.

רֵיחַ נִיחֹחַ אִשַּׁה הָעֲבוֹדָה,

בְּהַר יְיָ יִרָאֶה לָשֵׂאת אֶת־עֲוֹן הָעֵדָה;

וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְיוֹם פְּקֻדָּה –

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה.

דָּבַק בְּעֵדוֹתֶיךָ לָתֵת תִּקְוָה לְאַחֲרִית,

וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹע לְדָת עִבְרִית;

נִסְפַּח עַל בֵּית יַעֲקֹב וְעָרְלָתוֹ הִכְרִית –

בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְיָ אֶת־אַבְרָהָם בְּרִית.

כָּלִיל לְאִשִּׁים כְּנִכְנַס לְהַגִישׁ עַצְמוֹ,

וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקוֹמוֹ,

וַיַּרְא הַפֶּסֶל נָסַךְ חָדָשׁ וְצוֹרף רְקָמוֹ –

עֲשָׂאוֹ שְׁבָבִים, וְאָמַר: אֵי אֱלֹהֵימוֹ!

יָרִיב לוֹ הַבַּעַל – וְעַל מַה מִשְׁתָּאֶה?

אִם אֶלֹהִים, עַל מַשׂוֹר וּמְנִיפוֹ יִגְאֶה;

אַךְ כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ אוֹ נִלְאֶה,

וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר או נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה.

בָּעִיר כְּהִשְׁמִיעוּ וְנִשְׁמְעָה שִׂיחָה,

הִתִּיקוּהוּ לְמוֹקָד יְקוֹד אֵשׁ כְּסוּחָה.

וַיֹאמֶר אַבְרָהָם: אֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ בְּשִׂמְחָה –

כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָּנָיו בְּמִנְחָה.

רֻתַּק בְּזִיקִים וְהוֹצִיאוּהוּ בִּכְבָלִים,

וְהִנּוֹ חֲבוּשׁ פְּאֵר וּכְנָפָיו פְּטוּרֵי צִיצִים גְּדִילִים;

נָם לוֹ פָּלְמוֹנִי: לְמִי פִקְדוֹן רוּחֲךָ תַּשְׁלִים?

וַיֹּאמֶר: הַכֶּר־נָא לְמִי הַחוֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים.

חֻדַּשׁ כְּמוֹ מַתְבֵּן בְּמַדְמֵנָה כְּהִדּשׁ –

בְּעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם לַתְּשִׁיעִי הַחֹדֶשׁ.

הָאֵשׁ מָצְאָה קוֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ –

הוּא אֲשֶׁר דִּבֵּר יְיָ בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ.

יָדֵיהוּ רוֹם נָשָׂא וְיִחֵד שׁוֹכֵן מַעֲלָה,

וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל אֱלֹהִים בְּחִילָה;

אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה זִיו שְׁכִינָה לְהַקְבִּילָה –

הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וַאֲנִי הַשֶׂה לְעוֹלָה.

לְחֶרֶם יַעֲקֹב עַד מָתַי וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים?

אִם מִפִּקּוּדֶיךָ נִרְפִּים הֵמָּה נִרְפִּים –

זָכְרָה לִבְנֵי זִינְצִכָא מְסֻכָּלִים וַאֲלוּפִים,

וְעָרְבָה לַיְיָ מִנְחָה אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרוּפִים.

לְמִנְחָה זֹאת שְׁעֵה, כִּי אֵלֶיךָ יִדְרוֹשׁוּ –

אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת זִבְחֵיהֶם וְיַגִּישׁוּ;

מֵאֲרָיוֹת גָּבְרוּ וְעַל נַפְשׁוֹתָם לֹא חָשָׁשׁוּ –

כִּי הִקְרִיבוּם לִפְנֵי יְיָ וַיִּקָּדֵשׁוּ.

חֶרֶב שִׁכְּלָה מִחוּץ וּמֵחֲדָרִים אֵימָה,

וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם בְּנֵי שֵׂעִיר עַד חָרְמָה;

עַל צְחִיחַ הַסֶּלַע נֶגְדְּךָ לְשׂוּמָה –

הֵן יוּבָא אֶת־דָּמָם אֶל־הֵקֹּדֶשׁ פְּנִימָה.

זְכוֹר אֵלָּה לְיַעֲקֹב וּסְלַח לַעֲדַת מִי מָנָה,

בַּקֵּשׁ עָוֹן וְאֵינֶנּוּ וְחַטָּאת לֹא תִמְצְאֶנָּהּ;

יֵרְדוּ בִמְצוֹלוֹת כְּמוֹ אֶבֶן כָּל־חֲטָאָהּ וַעֲוֹנָהּ –

וְסָרוּ מֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמְּךָ רַק בִּיאוֹר תִּשָּׁאַרְנָה.

קַבֵּל צִקְיוֹן אֲיוּמָתְךָ הַנֶעֱלֶבֶת,

תַּשְׁלוּם פָּרִים עֶרֶךְ פְּגִיָעה חֹטֶבֶת¹⁷⁹;

כִּי אָפְסוּ אִשִּׁים וּבָטְלָה הַתִּקְרוֹבֶת –

עַד בּוֹאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשֶׁבֶת.

וְתִבְנֶה וּתְכוֹנֵן בְּנוֹי מַכְלֻלֶיהָ;

עוֹד קְרָא לֵאמֹר: הַרְחִיבוּ אָהֳלֶיהָ,

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי עָלֶיהָ –

כִּי מָלְאוּ יָמַי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ.

אָז יָחֵלוּ מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים¹⁸⁰

כְּרוֹעֶה עֶדְרוֹ יְקַבֵּץ בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים.

מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה יִשְׁאֲבוּן בְּשָׂשׂוֹן אַדִּירִים,

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִיא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים.

צֹאנְךָ צָמְתוּ בְּמֶתֶג וָרֶסֶן עֶדְיוֹ לִבְלוֹם,

עַתָּה שְׁלַח הָעֵז מִקְנְךָ וְקַשְּׁבֵם: גּוֹשׁוּ הֲלוֹם!

רַבְּצֵם בְּמִשְׁכְּנוֹת נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם –

וְכָל־הָעָם הַזֶּה עַל מְקוֹמוֹ יָבוֹא בְשָׁלוֹם.

(שם המחבר מרדכי בר הלל חתום בראשי החרוזים; הפיטן רבנו מרדכי מת על קדוש השם בשנת נ“ח לאלף הששי. נדפס ב”מונטסשריפט" של פרנקל־גרטץ לשנת 1878).

ז

הרוגי פורצהים (כ' בתמוז שנת חמשת אלפים ועשרים ושבע):

הרב ר' שמואל בן הרב יקר הלוי.

ור' יצחק בר אליעזר.

ור' אברהם בר גרשום.

שטבחו עצמן, ואחר טביחתן נכתתו באופנים.

(מפנקס הזכרת־נשמות לקהלת מגנצא).

ח

אֱזְּכְּרָה אֱלֹהִים נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה,

בְּנִסִּים פִּלְאֶיךָ וְהֵאַרְתָּ אֲפֵלָה;

גָּעַרְתָּ זֵדִים וּפָסַחְתָּ בְחֶמְלָה

בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה.

דִּדּוּי הָמוֹן חוֹגֵג בַּסָּךְ בְּעָבְרִי,

הִסַּעְתָּנִי כְּצֹאן וּפָרַצְתָּ גְדֵרִי;

וּצְבִי עֶדְיִי הוֹרִידוּ וְנִזְרִי –

מַכַּת אוֹיֵב מוּסָר אַכְזָרִי.

זְבוּלִי הֵשַׁמּוּ אֲרָיוֹת וּכְפִירִים,

חִלְּלוּ צְפוּנַי דֻּבִּים וּנְמֵרִים;

טְרָפוּנִי וְכֵרְסְמוּנִי גִּבּוֹרִים –

חַיַּת קָנֶה עֲדַת אַבִּירִים.

יָקְשׁוּ יוֹנָתָךְ בָּזְזוּ חִפוּי כְּנָפֶיהָ,

כִּלּוּ בִמְהוּמָה אֶבְרַת אֲגַפֶּיהָ;

לְךָ תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כְּנָפֶיהָ;

צַר וָאוֹר חָשַׁךְ בִּעֲרִיפֶיהָ.

מוֹעֲדֶיהָ שָׁרְפוּ בָאֵשׁ וּמִקְדָשֶׁיהָ,

נִאֲרוּ מִזְבְּחָהּ נִאֲצוּ קָדָשֶׁיהָ;

סִלּוּחָ בַּעֲרַמַי בְּאֵפֶר לְהַכְפִּיּשֶׁהָ –

רֶגֶל תְּזוֹרֶהָ וְחַיַּת הַשָׂדֶה תְּדוּשֶׁהָ.

עֲדָרֶיךָ דְּפָקוּם אַנְשֵׁי לָצוֹן,

פְּנֵי הַצֹאן אֶל עָקוֹד לְיַחֶדְךָ בְּעִלָּצוֹן;

צוּר חָסָיוּ בְּךָ פְּקָדוּךָ בְּלַחֲצוֹן –

הָרוֹעִים וְאַדִּירֵי הַצֹאן.

קוֹל מְחַצְּצִים פְּרָצַנִי פֶּרֶץ,

רָגְשׁוּ יֶהֱגוּ רִיק כָּלָה לְהַחֲרֵץ;

שָׁתוּ עָלַי וְהֶאֱכִילוּ בְּמֶרֶץ –

בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ.

תּוֹצְאוֹת מָוֶת שְׁפָטִים הָרָעִים

יִסְּרוּ בָּם טוֹבַי בְּרִבּוּי פְּשָׁעִים;

קוֹל אוֹפָן וְגַלְגַּל עֲלֵיהֶם הִרְעִים –

רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים.

רוֹמְמוּךָ זֶה אֵלִי עַם תִּגְרַת אֶבַח,

הִלְלוּךָ כָּל־הַיּוֹם בִּתְהִלָּה וָשֶׁבַח;

לְשִׁמְּךָ הָקְדְּשׁוּ קְרוּאִים לָזֶבַח –

וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לָטֶבַח.

וְכִתְרָם הִדְרִיכוּ מְנוּחָה הֲדוּפִים,

יְחִידִים נִגְזְרוּ וְנִגְרְרוּ סְגוּפִים;

הֵן עַל כָּל־חוּצוֹת כְּתוֹא מְעוּלָפִים –

לְחֵרֶם יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים.

עָלַי הֶעֱרִימוּ קָמֶיךָ סוֹדָם,

לָקַחַת נַפְשִׁי יַחַד בְּהִוָּסְדָם;

וּמִחוּץ וַחֲדָרִים שִׁכְּלוּנִי מֵאָדָם –

בַּחֲרָבוֹת וּבִרְמָחִים עַד שְׁפוֹךְ דָּם.

בָּאוּ הַכְּרוּבִים בֵּינוֹת גַּלְגַּלַּי,

נֻפְּצוּ וְשֻׁפוּ עַצְמוֹת עוֹלְלַי;

רַבִּים וַעֲצוּמִים הֲרוּגַי וַחֲלָלַי –

בְּנֶפֶשׁ אוֹיְבַי יַקִּיפוּ עָלַי.

שִׂפְתוֹת שׁוֹשַנִּים קְדוּשָׁה פֵּאֲרוּךָ,

מֻכִּים בֵּית מְאַהֲבַי חֲטִיבָה הֶאֱמִירוּךָ;

וּלְךָ אִם תִּקְטוֹל שָׁבוּ וְשִׁחֲרוּךָ –

אֶת־שָׂשׂ וְעֹשֵׂה צֶדֶק בִּדְרָכֶיךָ יִזְכְּרוּךָ.

לַהַט הַמִּתְהַפֶּכֶת מִתּוֹכִי הֵרֹמּי;

רַב לָךְ, אַל תּוֹסִיפִי לְהָמְמִי!

שָׂבַעַתָּ מֵחֶלְבִּי וְרָוִית מִדָּמִי –

אָל תַּעְרֵךְ הַאָסְפִי הֵרָגְעִי וָדֹמִּי.

בּוֹסְסוּ מִקְדָּשַׁי עִם רֻבֵּי תוֹרוֹת,

נְתָנוּם לִשְׂרֵפַת מַאֲכוֹלֶת תַּבְעֵרוֹת;

יְיָ, תַּצְמִיתֵם בְּחֵמוֹת וּגְעָרוֹת –

אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעוֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת.

נַחֵם תְּנַחֵם בְּחִירֶיךָ נְעוּרֵימוֹ לְחַדְּשָׁה,

אוֹיְבֶיךָ תִּמְחַץ וְשִׁבְרִי הַחְבִּישָׁה;

כְּמֵאָז הָפַכְתָּ יָם לְיַבָּשָׁה –

אֱיָלוּתִי אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

(בסליחות כמנהג וורמיישא; הקינה היא על סדר א"ב, ובסופה חתום שם המחבר יקר ברבי שמואל הלוי בראשי החרוזים. בראשה נרשם: “זולת לגזירת פורצהים יפרצנה פרץ על בני פרץ לכ' בתמוז נטבחו נגררו ונאפנו ועוד יקר העלוב בן ר' שמואל בני נחם תנחם”. לפי משמעות הדברים אפשר לשער, כי היה מחבר הסליחה אביו של ר' שמואל הנהרג; אלא שאין הדברים מחוורים די צרכם. עיין בספרו של זלפלד עמ' 129־130).

ט

אֶזְעַק בְּמַר לֵב עֲלֵי נִפְשַׁט לְבוּשׁ הוֹדִי,

אָרִיד בְּשִׂיחִי עֲלֵי אָבְדַן מְתֵי סוֹדִי;

בָּגַד זְמָן בִּי וְאַף שָׂמַח בְּעֵת יָגוֹן,

בָּרַח יוֹם שִמְחָה נָכוֹן יוֹם אֵידִי.

רַבּוּ שְׂמָחוֹת בְּנֵי הַזְּמָן בְּהִוָּלֵד

הָרַב שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר לֻקַּח עֲלֵי מִרְדִּי;

הַזְּמָן מְקוֹר חָכְמָה הִשְׁחִית וְלֹא חָמַל,

טָבַח בְּאַפּוֹ יְקַר עֵינַי וּמַחְמַדִּי.

מִקְדָּש בְּעֵת נֶחֱרַב אָז סָפְדוּ עָליָו –

אֶסְפּוֹד לְהֶרֶג בְּנוֹ יָקָר יְמֵי חֶלְדִי.

אוֹרוּ לְיַלְדֵי יוֹם, אוֹרוּ לְעֶזְרָתָם –

כָּרְתוּ בְּרִית הַשְׁמֵד, אָמְרוּ לְהַכְחִידִי.

לֹא נִמְצְאָה עַוְלָה בוֹ, אַךְ מְשׁוּבוֹתַי

הָרְגוּ יְלִיד טוֹב – וְגַם אָוֶן בְּתוֹךְ יָדִי;

הוּא נִלְכַּד בַּעֲוֹן וּבְחֵטְא בְּנֵי דוֹרוֹ,

מוֹתוֹ הֲלֹא יַעֲנָה כַחֲשִׁי וְהוּא עֵדִי.

שָׁמְעוּ בְּמַחֲנֵה תְבוּנָה קוֹל עֲנוֹת הֵידָד:

מִי יַעֲשֶׂה לִי כְּנַף עוֹף אַרְחִיק נוּדִי!

לוּ יָצְאָה נַפְשׁוֹ כִּגְוַע בְּנֵי אִישׁים!

יָצָא לְבָבִי בְּרוֹב פֶּלֶץ וְרוֹב חֶרְדִּי.

מִשְׁנֵה שְׁבָרִים וְכִי עוֹלְלוּ עֲרֵלִים בּוֹ –

אוֹי לִי, וְאֵיךְ אֶמְצָא שׁוֹעַ לְמוֹ פִידִי?

שָׂטָן יְקַטְרֵג וְלֹא יַעֲמֹד בְּעֵת צר לִי;

אֵל יַעֲנֶה לוֹ: וּבוֹ אֶתְמַךְ וְהוּא עַבְדִּי.

לֵוִי בְּדוּכָן לֵאלֹהִים שֵׁרֵת, וְזֶה

יִזְבַּח וְדָם יִזְרֹק לִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי;

שָׂבַעְתִּי מִמְּרוֹר מִשְׁפַּחַת מְדָרִי,

אָאוֹר וַאֲקַלְלָה הַיוֹם בְּהִוָּלְדִי.

אַל תַּחְשְׁבוּ לְעָוֹן – אֶקְרְחָה בְּרֹאשׁ קָרְחָה,

אַל תִּתְמְהוּ יוֹדְעֵי דָת – גּוּף בְּהִתְגּוֹרְדִי.

לוֹמְדִים, עֲלֵי רַב שְׁמוּאֵל קוֹנְנוּ קִינָה –

הַמַּעֲטִיר עוֹז וָהוֹד וְאַף מַלְבִּישׁ עֲדִי.

יַעְנוּ בְּתוֹך לוֹמְדִים: מִי יִדְרֹש חיִּים,

צוֹר הַתְּעוּדָה וְלַחְתוֹם דָּת בְּלִמּוּדִי?

הַבְּרִית אֲשֶׁר נִכְרַת אִתּוֹ, וְהוּא חַיִּים,

הוּפַר בְּחֶטְאִי – וְאֵל גָּמַל בְּמַעְמָדִי.

שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וְדִין יִצְדְּקוּ –

וְאָמְרוּ לַיְיָ: זֶה מַלְכִּי וְזֶה דוֹדִי.

יָבוֹא מְבַשֵׂר, אֲשֶׁר יַשְמִיעַ בְּקוֹל שַׁדַּי

אוֹמֵר: אֲשֶׁר דִמְעָם שַׂמְתִּי בְּתוֹךְ נֹאדִי;

דַּם הַחֲסִידִים, אֲשֶׁר נִשְׁפַךְ לְנֶגְדִּי, הוּא

הֻזָּה לְפָנַי – וְיֵז נִצְחָם עֲלֵי בִגְדִּי.

(קינה לר' אברהם ב"ר ברוך על־פי כתב־יד באוקספורד. קינה זו היא במשקל שתי תנועות ויתד ותנועה ויתד ושתי תנועות ויתד ושתי תנועות; אלא שלפעמים אין המשקל מדויק, מה שאנו מוצאים גם ברוב שירי הספרדים).

י

הרוגי וישנבורק (בשנת ל' לאלף הששי י"ג בתמוז יום. ו').

אלו שבעה צדיקים נתיסרו ביסורין קשין ובמיתה מרה:

ר' משה בר שמשון.

החבר ר' שמשון בר שלמה.

ר' יעקב בר אברהם.

ר' משה בר נתן.

ר' שלמה בר שמשון.

ר' גרשום בר יקותיאל.

ובחור אחד מצרפת.

מפנקס הזכרת־נשמות לקהלת מגנצא

יא

טַף וְנָשִׁים אֵת הַתַּמּוּז מְבַכּוֹת,

כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הַמַּכּוֹת –

וְגַם פָּרַשׂ עָנָן לְסֻכּוֹת.

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ מַזָּלוֹת וְכוֹכָבִים

יִצְעֲקוּ הוֹי עַל זֶרַע אֲהוּבִים –

כִּי שָׁלְטוּ עָלֵינוּ אוֹיְבִים.

בִּשְׁנַת חַיָּי"ב וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים

נִתְחַיְּבוּ הֲרִיגָה נְעִימִים וַאֲלוּפִים –

לָכֵן יִבְכָּיוּן אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים

שְׁבַעְתָּם מְזֻקָּקִים בַּעֲלִיל,

וְהָקְטְרוּ לְשֵׁם יְיָ כָּלִיל –

לָכֵן יִבְכֶּה יַרְדֵּן יְהוּדָה וְגָלִיל.

בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי שִׁבְעָה רוֹעִים

נֶהֶרְגוּ וְנִדּוֹנוּ בִּידֵי רָעִים –

לָכֵן יִבְכֶּה גַּלְגַּל הַמַּרְעִים

בִּשְׁלֹשָה עָשָׂר יוֹם בּוֹ

רָצָה הַמֶּלֶךְ לִגְבוֹת אֵת חוֹבוֹ –

לָכֵן יְקוֹנֵן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ.

זֵדֵי רִשְׁעָה עֲלֵיהֶם חָבָרוּ

וְאֵבָרֵיהֶם בְּאוֹפַנִּים עָבָרוּ –

לָכֵן פָּנֵינוּ קָדָרוּ.

נְקוֹם אָדוֹן נִקְמַת עַמֶּךָ,

מֵעִיר וֵוישֶׂנְבּוּרְק אֲשֶׁר גִּדְּפוּ לְעוּמֶךָ –

לָכֵן עֲלֵיהֶם שְׁפוֹךְ זַעֲמֶךָ!

מֶלֶךְ עוֹלָמִים אָיוֹם וְנוֹרָא,

חוּשָׁה לִשְׁלֹחַ בָּם מְאֵרָה –

מְהֵרָה הָפְכֵם כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה.

(“עמודי העבודה” עמ' 100 מתוך מחזור כתב־יד; שם המחבר ר' יועץ ב"ר מלכיאל).

יב

שרופי מולריכשטט (ביום ד‘, ב’ בניסן, שנת חמשת אלפים וארבעים ושלש):

ר' נחמיה בר יחיאל.

ר' אליעזר בן הקדוש ר' יועץ.

ר' שמואל בר יחיאל.

ר' יצחק בר גרשום.

יג

בקרוצנכא (ב' בניסן שנת חמשת אלפים וארבעים

ושלש) נאפן הקדוש ר' אפרים בר אליעזר הלוי – נתישב על האופן.

יד

בשביעי של פסח שנת חמשת אלפים וארבעים ושלש נהרגו עשר נפשות במגנצא:

ר' יצחק בר משה הזקן.

ר' נתן בר שמואל הזקן וזוגתו מרת בונא.

מרת ליפהייט הזקנה.

מרת מרים סגי־נהורא.

ר' רחביה בר גרשום.

ר' משולם בר יעקב.

ר' יוסף בן הקדוש ר' זרח.

ר' אברהם הבחור בר יצחק הלוי.

הנער יצחק בר חזקיה.

טו

ובו ביום נהרגו בבכרכא כ"ו נפשות¹⁸¹ :

ר' שמואל בר קלונימוס וזוגתו מרת מינגוט.

הבחור ר' מאיר בר מרדכי ושלשה ילדיו.

ר' שמואל בר בנימין ובתו ברונא.

מרת שרה אלמנת ר' יוסף.

ר' מאיר הלוי הסופר.

הנער חזקיה בן הקדוש ר' יעקב הנהרג בלורכא.

הנערה אוגיא בת ר' שלמה.

צריט נערה יתומה.

הבחור ר' מנחם, שהיה חזן בו ביום.

הנער אליעזר בר אשר.

ר' יוסף בן הרב ר' דוד.

ר' יהודה בן החבר ר' דוד.

טז

ובעשרים וחמשה בניסן, יום ו', שנת חמשת אלפים וארבעים ושלש נהרגו ברוקנהוזן י"ג נפשות (לא נרשמו שמות כלן:)

החסיד ר' חזקיה בר מרדכי.

הבחור ר' שלמה בר אליעזר וזוגתו מרת דולצא בת ר' יחיאל ובניהם שלשה – יחיאל ושמשון ויוסף – ואחות זוגתו מרת בילא בת ר' יחיאל ואחיו ר' יועץ בר אליעזר ובנו אליעזר.

ר' אפרים בר שמואל.

הבחור ר' שואיף.

יז

שרופי מינכן (ביום ו', י"ב במרחשון, שנת חמשת אלפים וארבעים ושש):

ר' שבתי וזוגתו מרת רבקה.

ר' יוסף בר שבתי.

ר' שלמה בר שבתי ואשתו מרת לאה.

ר' אליעזר בר שלמה.

החבר ר' שמריה בן הרב ר' ישראל וזוגתו מרת רות ובניהם ר' ישראל וחננאל ובנותיהם מרת מינא וגוטא.

ר' יוסף בר זרובבל וזוגתו מרת מרים ושלשה ילדיהם.

ר' משה בר זרובבל ובנו ר' מאיר וחתנו ר' יום־טוב הלוי וזוגתו מרת גולדא.

מרת נעמה.

ר' מרדכי הכהן וזוגתו מרת שלטלא ושני בניהם.

ר' אפרים בר ברוך וזוגתו מרת שרה ושני בניהם.

ר' שמחה בר אהרן וזוגתו מרת יונה ושני בניהם.

ר' חיים בר שר שלום וזוגתו מרת אסתר.

החסיד ר' דוד בר קלונימוס.

ר' מנחם בר יעקב וזוגתו מרת זלעלטלא ושני בניהם.

ר' פנחס וזוגתו מרת פערלא.

ר' יוסף הצרפתי וזוגתו ובנו.

ר' זרובבל בר נחמן.

מרת קושא הצדקת ושני בניה אליה ואליעזר.

מרת גרסגא אשת ר' יעקב.

מרת חנה הזקנה.

מרת ברונא ושני בניה.

ר' יעקב הבחור ויצחק.

מרת לאה האלמנה ובתה.

מרת גידנא וילדיה יוסף ובתה.

מרת פרומוט בת ר' שבתי וארבעה ילדיה.

(מפנקס הזכרת־נשמות לקהלת מגנצא).

יח

ויהי בשנת חמשת אלפים וארבעים ושבע (1287)

ויעלילו על היהודים היושבים בכירנה אשר באשכנז לאמר: הרגו היהודים ילד אחד. וישימו רבים באופנים, ואת הנשארים הדיחו מעל אדמתם. ויצעקו היהודים אל רודולפו המלך. וילך עליה, ועמו כשלשים אלף איש חלוצי צבא, וילחמו עליה פעמים – ולא יכלו לה. ויעלו מעליה וישובו איש לביתו.

(“עמק הבכא” עמ' 56).

יט

הרוגי כוכמא (כ"ג בסיון – ולפי נוסח אחר: בניסן – שנת חמשת אלפים וארבעים ושבע):

ר' נתן הזקן וזוגתו.

ר' ויבש הזקן.

מרת רבקה וארבעה ילדיה.

שלשה נערים.

חנה הבתולה.

יצחק ושונא ושלשה נערים.

כ

הרוגי קוברנא (ביום א', כ"ט בתמוז, שנת חמשת אלפים וארבעים ושבע):

ר' אברהם בר יהודה וזוגתו מרת גיילא ובתו

מרת דולצא ובתה ניילא.

בניו של ר' אברהם – יוסף ושלמה וחנה.

ר' אליה וזוגתו מרת בונא ובניו משה ושונא ורחל.

ר' אהרן.

ר' יצחק וזוגתו מרת בילא ובתו מרים.

ר' ברוך ובנו אברהם.

ברונא הכלה.

כא

הרוגי מינשטר (ביום ה‘, ד’ באב, שנת חמשת אלפים וארבעים ושבע):

ר' ראובן הזקן וזוגתו ושני בניו.

מרת שרה הזקנה.

ר' יצחק ובנו.

מרת גוטא ושלשה בניה.

ר' יעקב הלוי וזוגתו ושני בנים.

ר' יעקב וזוגתו ושלשה בנים.

ר' משה וזוגתו ושלשה בנים.

ר' שמואל הזקן וזוגתו מרת זמלא הזקנה.

מרת גוטא וארבעה בניה וחתנה.

ר' קרפיל וזוגתו.

מרת בונפלייא ושלשה בניה.

בילא.

ר' אברהם הזקן.

ר' שמואל וזוגתו מרת דולצא וחמשה בנים.

ר' אהרן וכלתו.

ר' חיים וארבעה בנים וזוגתו.

ר' שמואל בר יצחק וזוגתו וחמשה בנים.

ר' משה וזוגתו ושני בנים.

ר' יוסף הלוי וזוגתו ובתו.

ר' אליס וזוגתו וארבעה ילדיו.

ר' יצחק וזוגתו מרת יוטא וארבעה ילדים.

שמונה בחורים אחרים.

כב

הרוגי זיגבורג (ביום ה', כ"ג באלול, שנת חמשת אלפים וארבעים ושבע):

ר' יוסף בר מרדכי וזוגתו מרת מיכלין ובנו

ר' שמחה וזזוגתו מרת חנה וכל בניו.

ר' גרשום וזוגתו מרת גוטא ובנה שמואל.

מרת שרה.

ר' יעקב.

יוסף הנער.

ר' אברהם בר שמשון.

מרת מרים האלמנה.

מרת זימלא ובתה מרת בילא ונכדתה גוטא.

מרת בילא ושני נערים.

כג

הרוגי לוגשטיין (י"ב תשרי שנת ה' אלפים וארבעים ושמונה):

החבר ר' יוסף חזן וחתנו ר' יוסף הכהן וזוגתו ובתו.

ר' אהרן בן הרב ר' יואל.

ר' יחיאל.

כד

שרופי טרויש (עשרים באייר שנת ה' אלפים וארבעים ושמונה):

ר' יצחק צ’שטליין ואשתו ושני בניו וכלתו¹⁸².

ר' יצחק הכהן.

ר' שלמין בן ר' ויבש גבאי.

ר' חיים מבריניא.

ר' חיים מצ’אורשא.

ר' שמעון סופר.

ר' בענדיט דאוירי.

ר' יונה.

ר' שמעון חתן קדמנת.

(מפנקס הזכרת־נשמות לקהלת מגנצא).

כה

אֶזְעַק חָמָס קִירוֹת לִבִּי הוֹמֶה לִי,

בִּי עָלָה שָׁמִיר וָשַׁיִת בִּזְבוּלִי;

מְאוֹר עֵינַי חָשַׁךְ וְשָׁבַת מְשׂוֹשׂ גִּילִי –

לִוּלֵי יְיָ שֶׁהָיָה לִי.

בְּרֹב עָם הַזְכִּירוּ מַעַלְלֵי יָהּ וּגְבוּרָתוֹ,

קְדוֹשֵׁי עִיר טְרוֹיֶשׂ חֶבֶל נַחְלָתוֹ;

אֲשֶׁר הֶרְאָה לָהֶם אֶת־כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ

וְאֶת־יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָתוֹ.

גְּדֻלָּתוֹ הוֹדִיעַ לְאוֹם עֲדַת חֶבְלוֹ,

הָעָם אֲשֶׁר בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ;

יוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח אָמְרוּ אִישׁ בְּאָהֳלוֹ:

בֹּקֶר וְיוֹדַע יְיָ אֵת אֲשֶׁר לוֹ.

דְּבָרִים לָקְחוּ רְשָׁעִים לְהַכְרִית סְגֻלָּה,

בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים עַל אֲדוֹנֵיהֶם…

רָאוּ כִּי שִׂמְּחָם יְיָ בְּאַהֲבָה כְלוּלָה –

זָקֵן עִם נַעַר וְגַם בְּתוּלָה.

הָלְכוּ בְמוֹעֲצוֹת וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ חַרְבּוֹ,

עַל אוֹדוֹת הַנִּצְלָב… בָּדָא מִלִּבּוֹ;

בָּאוּ בֵית יִצְחָק וְעוֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ –

שָׁלוֹם עִמּוֹ דִּבְּרוּ וּבְקִרְבּוֹ שָׁמוּ אָרְבּוֹ.

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה בְּשָׁמְעוֹ קוֹל הַהֲמוּלָה.

…………………….

רִנָּה וְשִׂמְחָה נָסוּ עַד אָבֵל מְחוֹלָה –

שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה.

זֶבַח הֵכִין לוֹ וְשִׁלֵּם נְדָרָיו,

וַיִּקַּח אִתּוֹ אֶת־שְׁנֵי נְעָרָיו;

אִשְׁתּוֹ וְכַלָּתוֹ הָלְכוּ אַחֲרָיו –

עַל כֵּן יִשְׂמַח יְיָ עַל בַּחוּרָיו.

חַסְדֵּי יְיָ הִזְכִּיר וּבִנְתִיבוֹתָיו אָרַח,

בְּמִצְוֹתָיו וּבְתוֹרֹתָיו עָסַק וְטָרַח;

לָנוּ זְכוּחוֹ יַעַל וְאוֹרוֹ יִזְרַח –

וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח.

טְהָר־יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ הָאֵשׁ לִסְבּוֹל.

אָמְרוּ לוֹ גוֹיִם: נָבוֹל תִּבּוֹל.

יִתֵּן פִרְיוֹ בְעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל –

וּפִי שָׂטָן יִסָּכֵר וְעוֹד לֹא יַחְבּוֹל.

יִצְחָק בְּנוֹ יְחִידוֹ הַנֶּעֱקָד כַּשֶׂה,

בְּתוֹרָה וּבְמִשְׁנָה בָּחוּן וּמְנֻסֶּה;

אָהֳלוֹ שָׁדְדוּ עָם לֹא יִנָּשֵׂא –

זְכוּתוֹ יַעֲמֹד לָנוּ וְאֵת כָּל־כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה.

כָּל־הַשׁוֹמֵעַ יִרְעַד וְיֶחֱרַד לִבּוֹ,

עַל אוֹדוֹת הַנַּעַר כִּי רַב טוּבוֹ;

בַּר חַכִּים רוּחַ אֱלֹהִים צָלְחָה בוֹ –

וְנִקְרָא שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיְיָ אֲהֵבוֹ.

לֵב טָהוֹר בָּרָא לוֹ אֱלֹהִים עַצְמוֹ לְטַהֵר,

יִצְחָק הַכֹּהֵן הַטָּהוֹר וְהַמְטַהֵר;

חַרְבּוֹ הִבְרִיק רָשָׁע וּלְשָׂרְפוֹ מִהֵר –

וְהִזָּה דַם הַטָּהוֹר עַל הַמִּטַּהֵר.

מְאוֹד חָשַׁק בְּלִבּוֹ נִפְלְאוֹת אֵל לְסַפֵּר

אִישׁ יָשָׁר וְנֶאֱמָן שִׁמְעוֹן הַסּוֹפֵר;

זַעֲקוּ הֵילִילוּ סוֹפְרִים וְלִבְשׁוּ שַׂק וָאֵפֶר –

אַחֲרָיו לֹא קָם כָּמוֹהוּ משְׁכִים בְּשֵׁבֶט סוֹפֵר.

נָדְבוּ עַמִּים לָשׁוּב לְאֵל מוֹשִׁיעָם,

לִרְאוֹת בְּטוּב יְיָ וְלַחֲווֹת בַּנּוֹעַם.

קוֹלוֹ הֵרִים בְּהִתְנַדֵּב רָאשֵׁי עָם –

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְשׁוֹן: נִקֵּיתִי הַפָּעַם.

שָׂשׂ מְאֹד בְּאִמְרוֹתֶיךָ וּדְבָרֶיךָ לוֹ עָרְבוּ,

וּמֹהַר וּמַתָּן מְאֹד עָלָיו הִרְבּוּ;

וַיֶּאֱמַץ בְּיִרְאַת יְיָ וְשׂנְאָיו לִמְאֹד רַבּוּ –

וַיַּאַסְרוּהוּ בַּעֲבוֹתִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ.

עַל הַמַּעֲרָכָה נֶעֱקַד הוּא וַחֲבֵרָיו עִמּוֹ,

קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם חַיִים וּשְׁלֹמֹה;

בְּתוֹרַת מוּסָרִים גּעְגּוּעָם וְלִוְיַת חֵן עֲנָקַתְמוֹ –

כִּי חֵלֶק יְיָ עַמּוֹ.

פִּרְצַת עַמְּךָ מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ הַשְׁקִיָפה,

הַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם נֶאֶמְנֵי שָׂפָה;

שְׁכִינַת אֵל חַי בְּכַנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה –

כִּי עַל כָּל־כָּבוֹד חֻפָּה.

צַדִּיק אַתָּה יְיָ וּמִשְׁפָּטֶיךָ יְשָׁרִים,

לְאִישׁ חֲסִידְךָ הֹלֵךְ מֵישָׁרִים;

חַיִּים חֵן מָצָא מֵאִיר עֵינֵי עִוְּרִים –

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל עִם הַשְׁנֵים־עָשָׂר בַּחוּרִים.

קִדְּשׁוּךָ עֲבָדֶיךָ בְּלַהֶבֶת חֲתוּיָה,

רְשָׁפֵיהֶם רִשְׁפֵי אֵשׁ שֵׁלְהֶבֶתיָה;

יְהִי זִכְרָם לָעַד וַעֲקֵדָתָם יִרְאֶה יָהּ –

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ.

רַנְנוּ צַדִּיקִים בַּיְיָ וְזִכְרוּ בֵחוּנָיו,

עִבְדוּ אֵת יְיָ בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו;

עֲלֵי־פְּשָׁעֵינוּ יַעֲבֹר כְּאָז עָנִיתָ לֶעָנָו –

בְּיוֹם וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו.

שִׁמְעָה תְפִלָתֵנוּ יְיָ וְלַעֲבָדֶיךָ הַצְלִיחָה,

וְהַעֲבֵר נָא עֲוֹנֵינוּ כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה;

אֱמֻנֵי שְׁלֻמַי אֲשֶׁר יְהִי זִכְרָם לִמְנוּחָה –

שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.

תִּקְרַב רִנָּתִי לְפָנֶיךָ וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנַי,

עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי לְקוֹל תַּחְנוּנַּי –

כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ לְקוֹל שַׁוְעַת אֱמוּנַי,

בְּקָרְאָם אֵלֶיךָ בָּאֵשׁ: יְיָ יְיָ!

(קינה זו על שרופי טרויש נדפסה מתוך כתב־יד בקובץ Revue des études juives חלק שני. הפיוט הוא על סדר א"ב, ובראשי השורה השלישית של הבתים נרשם שם המחבר: מאיר בך אליאב. בכתב־יד החסירו, כנראה מפני היראה, קצת מלים, ורמזתי על זה בנקודות).

כו

שׁחַר אָבִיא תוֹדָה מִבְּשַׂר צֹאן קָדָשִׁים,

הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה הִיא כָלִיל לָאִשִּׁים –

יִתְאַחֵו בָּאֲנָשִׁים עַשְׁתֵּי־עָשָׂר וּבְאִשָׁה הָרֶה מִשְׁתֵּי נָשִׁים¹⁸³.

גָּאוֹן לִבּוֹ עָדָה וַיִּמְאַס בִּישִׁישִׁים

וּמִבַּחוּרֵי עֵדָה גָּאוֹן וּפְאֵר אִישִׁים;

יַחַד חָדוּ חִידָה לִהְיוֹת הָאֵל דּוֹרְשִׁים.

עָשׂוּ לָהֶם צֵידָה דָּם וּבָשָׂר וּנְפָשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

לָמָּה תִישָׁן? עוּרָה אֵל אִלְּמִים מֵסִיחַ!

הֵן אוֹיַבְתִּי אָמְרָה, כִּי שִׂיג לְךָ גַּם שִׂיחַ,

וּמְאֹד יָדְךָ קְצָרָה אֵין אוֹנִים וְאֵין כֹחַ.

וַאֲנִי אֵל מָה־אֹמְרָה – בִּרְאוֹתִי תַּקְשִׁיחַ

לֵב מִבֵּן הַבְּכוֹרָה וּבְקוֹל אוֹב יָשִׂיחַ,

וְלַבֵּן שׂוֹנֵא מִשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ יָנִיחַ?

בִּטְרוֹיְשְׂ שֵׁם תַּבְעֵרָה קָרָא, גַּם מִזְבֵּחַ

עָרַךְ וּבָאֵשׁ זָרָה שָׂם כֹּהֵן מָשִׁיחַ

ר' יִצְחָק לְרֵיחַ נִיחוֹחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

מַטַּע קֶרֶן שָמֵן ר' יִצְחָּק יוֹפִי מִכְלָל –

אֵיךְ לָבוּז וּלְדֹמֶן תּוֹאַר יָפְיוֹ חֻלָּל?

בָּנִים הָיָה אוֹמֵן, קִדְּשׁוּ שֵׁם הַמְהֻלָּל.

וּבְלִי חֵטְא יֵאָמֵן הוּא עִם בֵּיתוֹ אֻמְלָל,

כִּי לֹא רָגַל אַךְ מֶנְהוּ הַצָר יִתְעוֹלָל.

הַבַּיִת יִכָּמֵן, מִשָׁם בָּא אִישׁ קֻלָּל,

כָּל־אִישׁ…. טוֹמֵן יוֹם שִׁשִׁי הַמְּקֻלָּל¹⁸⁴.

בְּבֵית יוֹם אמן¹⁸⁵ אִישׁ אִישׁ לֹא יִתְהַלָּל;

כִּי יִמָּצֵא חָלָל, וְהָיָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

הֵן נָסַכְתִּי מַלְכִּי – אָמַר שְׁלֹמֹה לַיְיָ –

וּלְרַצוֹת אֵת דַּרְכִּי עָרַכְתִּי עִנְיָנַי,

וָאֶקֹּד עַל בִּרְכִּי לְהִתְוַדּוֹת עֲוֹנַי,

וּלְהַגִּיחַ חָשְׁכִּי אַקְרִיב רֹאשׁ עִם פָּנַי

יָדַי גַּם רַגְלַי, כִּי בוֹ כָּל־מַעְיָנַי;

וָאֶסֹּך אֵת נִסְכִּי מִדָּם וְדֶמַע עֵינַי,

עַל מִזְבַּח אֵשׁ עֶרְכִּי לֵב נֶפֶשׁ קָרְבָּנַי,

צִירֵי צוּף אֶל חִכִּי – לֹא שָׁלַט אֵשׁ מוֹנָי.

הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ, אֵל נַעֲרָץ בִּקְדוֹשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

שֶׁבֶת אַחִים נָעֲמוּ – אֵיךְ תּוּכַל הִתְעַלֵּם?

קָרְעוּ לֵב לֹא דַמּוּ, הַסְכֵּן עִמְּךָ וְשַׁלֵּם;

יַחַד יִצְרָם שִׁלְמוּ לִהְיוֹת לִבָּם שָׁלֵם.

נָא רַחֲמֶיךָ יֶהֱמוּ לְמַר בָּרוּךְ טוֹב עֶלֶם¹⁸⁶;

פָּנָיו בְּאֵשׁ דָּת אָדְמוּ וְנִקְרָא יוֹנַת אֵלֶם –

צִירָיו בָּאֵשׁ עָצְמוּ וּבְאַהֲבַת אֵל יִסְבְּלֵם.

קוּם אֵל רִיב רִיב הָלְמוּ בוֹ עֲקֵבוֹ צָר הוֹלֵם,

כִּי עוֹד עֵינָיו רָמוּ הַצַדִּיקִים לְהַכְלֵם.

וְגַם חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

מַה־טּוֹבוּ אָהֳלֵי טְרוֹיְשְׂ, כִּי בָם לֹא נִמְצָא

מַחְסוֹר יִרְאָה וַעֲלֵיהֶם לֹא נִרְאָה שִׁמְצָה.

מַר בָּרוּךְ מִן בַּעֲלֵי הַבְּרִית קֹדֶשׁ אִמְצָה

וַיֹאמֶר: כִּי אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב נִרְצָה;

רֹאשִׁי בָּאֵשׁ נִגְלֶה, גַּם כָּל־דָּמִי נִמְצָה.

עַם אֲדֹנָי אֵלֶּה מֵאַרְצוֹ לֹא יָצָא,

וּמֵאָז הַפְלֵא פֶלֶא מִי זָמַם הַפִּרְצָה.

אָכֵן אָמְרוּ חוֹבְלֵי עָם – קוֹל יָצָא אַרְצָה

מִן הַבַּיִת חוּצָה: וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

חוֹבְלִים בָּנוּ חָבְלוּ שֶׁבֶת הַתַּחְכְּמוֹנִי

מַר שִׁמְשׁוֹן וַיְעוֹלְלוּ בוֹ האמין (?) שַׁמְני;

אַךְ עֵינָיו רוֹם דַּלּוּ וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי

אֵל לַעֲבוֹדָתְךָ, לוּ יֵרָצֶה קָרְבָּנִי!

עִם הַקְּדוֹשִׁים אֵלּוּ מִי הוּא יַקְדִּימֵנִי?

דַּם מוֹרָשֵי צָלֲלוּ מֵהֶם אַסִּיךְ יֵינִי,

עַל מִזְבֵּח אֵשׁ יַעֲלוּ נֶסֶךְ וְדֶמַע עֵינִי;

רַעְיוֹנַי אֵל הִלְּלוּ, כִּי בָחַר בִּי קוֹנִי

עוֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹח קֹדֶש קָדָשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

הֶרְאָנוּ אֵל אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה בַּמַּחֲנֶה,

וַיִּשְׁכַּח כָּל־רֵישׁוֹ מַר שִׁמְשׁוֹן וַיַּעֲנֶה:

הִנְנִי עַל שֵׁם קָדְשׁוֹ נִשְׂרָף נִגָּשׁ וְנַעֲנֶה,

אָבֹא אֶל מִקְדָּשׁוֹ וּלְפָנָיו שִׁיר אֶעֱנֶה.

… נַפְשׁוֹ מַקְרִיב לֶחֶם מִשְׁנֶה,

יָדָיו רַגְלָיו רֹאשׁוֹ, כִּי יוֹם שַׁבָּת הִנֵּה.

… מוֹקְשׁוֹ מַלְאָךְ סָבִיב יֵחֲנֶה,

יָבִיא אֵפֶר קָדְשׁוֹ בָּרַבִּים וַיְקַנֵּא.

… יִדְרְשׁוֹ לֹא יִשְׁלֹט עוֹד מוֹנֶה,

… בּוֹ תַעֲבֹרְנָה הַמּוֹנֶה.

… צֹאן קָדָשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

הֲלָנֶצַח תַּמָּה חֶסֶד אָבוֹת בָּנוּ?

לָאֵלָּה הַצֹאן מַה יֵעָשֶה, כִּי נַעֲנוּ

הִנָּם? אִם הִיא שׂוּמָה וַעֲוֹנֵינוּ עָנוּ –

מַּעֲלוֹת טוֹבוֹת כַּמָּה לַמָּקוֹם עָלֵינוּ?

חֶלְבָּם דָּמָם אַשְׁמָה כֹּפֶר יַעֲמֹד לָנוּ.

אֵת דִּשְׁנָם הָרִימָה וּבְחֵיקְךָ שִׂימֵנוּ,

כִּי הֵם עוֹלָה תַמָּה וְלַשָׁוְא נִגְּשׁוּ נַעֲנוּ.

אֵיךְ גָּדְלָה הַחֵמָה עַמְּךָ חִלַּלְתָּנוּ,

כִּי כַאֲשֶׁר אֵין עָצְמָה לִצְמִיתוּת נִמְכַּרְנוּ.

אִם לְעֶבֶד אוֹ אָמָה נִמְכַּרְנוּ – הֶחֱרַשְׁנוּ;

אַךְ לָרֵישׁ וּלְשַׁמָּה וּלְבַז וְלִשְׁבִי נַחְנוּ.

הָעִירָה אֵל, קוּמָה שָׁפְטָה מִשְׁפָּטֵנוּ;

כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ אֱלֹהִים קְדוֹשִׁים –

כִּי כָל־הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

(גם קינה זו נדפסה מתוך כתב־יד בקובץ הנ"ל. שם המחבר שלמה שמחה נרם בראשי הבתים).

כז

יֻצַע עַל בְּשָׂרִי שַׂק וָאֵפֶר,

כָּלוּ בֶעָשָׁן מְלֻמְּדֵי סֵפֶר;

מְאַזְּרֵי זִיקוֹת בְּנַפְשָׁם לֹא נָתְנוּ כֹפֶר –

אַיֵּה שׁוֹקֵל אַיֵּה סוֹפֵר.

עָרְבָה כָּל־שִׂמְחָה עַל אָבְדַּן מוֹלַדְתִּי,

הוּרַד שְׁאוֹלָה צְבִי תִפְאַרְתִּי;

הִשְׁקַנִּי רֹגֶז וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי –

פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי.

קַלּוּ מִנְּשָׁרִים בְּנֵי מְעַנָּי,

נִצְרֵי מַטָּעַי הִשְׁחִיתוּם מוֹנָי;

אָמְרוּ: לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם, וּמִהֲרוּ בָנָי –

וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ.

בָּא נְדִיב לֵב לִמְקוֹם תַּבְעֵרָה,

וַיֶּחֱרַד יִצְחָק וַיֹּאמֶר: מַה־נוֹרָא!

בְּיוֹם שַׁבָּתוֹן מָלְאוּ לוֹ יְמֵי טָהֳרָה –

בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ זָרָה.

בָּרָה לְיוֹלַדְתָּה אֲחוּזָה בְּיַד טוֹרֵף,

תַּמָּתוֹ הַצְרוּפָה לֹא פָּנְתָה עֹרֶף;

אָז אָמְרָה לְהַחֲזִיק בָּהּ, יָדְךָ אַל־תֶּרֶף –

הוֹצִיאוּהָ וֵתִּשָׂרֵף.

רֻבֵּו שַׁעֲשׁוּעִים, עוֹלְלֵי טִפּוּחִים,

שְׁנַיִם בָּאוּ בֵּין אֵשׁ הַחוֹחִים;

אִישׁ לְרֵעֵהוּ יֹאמַר: טוֹב שֶׁבֶת אַחִים –

וַיַּעֲלוּ עוֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים.

רִיק הָגוּ לְאֻמִּים לְכַלָּה יְפֵהפִיָּה:

לְאֵל נֵכָר סוּרִי. אֵתְּ גֶּפֶן פּוֹרִיָּה¹⁸⁷;

מֵאֲנָה לְעָבְדוֹ הַיַּלְדָּה הָעִבְרִיָּה –

רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵי אֵשׁ שַׁלְהֶבָתְיָה.

בְּרָן־יַחַד הֵטִיבוּ נַגֵן רִנָּתָם,

בְּמִחְוֹל מְשַׂחֲקִים נָסְעוּ לְצִבְאוֹתָם;

פְּנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם, וְהָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם –

הִנֵּה הָיוּ כְקַשׁ אֵשׁ שְׂרָפָתָם.

יֶחֱרַד בְּזֹאת לִבִּי וַיִתֵּן מַיִם רֹאשִׁי,

כִּי גָבַר אוֹיֵב שׁוֹדְדִי וְחוֹרְשִׁי

לְיַדּוֹת בְּמַאֲכֹלֶת־אֵשׁ בֵּן יַקִּיר קְדוֹשִׁי –

וַיֹּאמֶר שִמְשׁוֹן: תָּמֹת נַפְשִׁי!

יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בוֹ בְּעֵמֶק הַבָּכָה,

בְּחִיר יְיָ רֻתַּק עַל אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה;

אָז חָלַף רוּחַ וְלִנְסוֹךְ מַסֵּכָה –

וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה.

הָשֵׁב אֵין אוֹמֵר וְאֵין מַצִיל מִשׁוֹסֵהוּ,

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבּוֹל כָּל־אֲשֶׁר קָרָהוּ;

לִהֲטָהוּ מִסָּבִיב וְאֵשׁ אֲכָלתְהוּ –

כִּי בָרוּךְ הוּא.

וְנִגַּשׁ הַמְשׁוֹרֵר – וְזָר לֹא יְרַחֲמֶנּוּ,

לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת אַף אֵשׁ תּאכְלֶנּוּ;

מֵטִיב נַגֵּן וְסוֹפֵר צוּר בָּדָד יַנְחֶנּוּ –

לָקַח אוֹתוֹ אֱלֹהִים וְשִׁמְשוֹן אֵינֶנּוּ.

דּוֹד בֵּין הָעֲבוֹתִים צַמַּרְתּוֹ נִתְּנָה,

הֶחֱזִיק בְּתֻמָּתוֹ וְעֹז פָּנָיו לֹא שִׁנָּה;

לַהַב אֵשׁ אוֹכֵלָה הָיָה לוֹ לְמָנָה –

וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה.

הוּכַן בַּחֶסֶד¹⁸⁸ שַׂר הַצָבָא

וַיַּעֲמוֹד עַל מִשְׁמַרְתּוֹ אֶל־הַמְּלָאכָה לְקָרְבָה;

וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן וְרוּחוֹ נְדָבָה –

אוֹר יִצְחָק לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה.

חֲמַת הַמֵּצִיק בָּעֲרָה בְּאִישׁ מְהוּגָן,

וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וּבְיָדוֹ מֻגָּן¹⁸⁹;

נִצְרְבוּ פָּנָיו אֲשֶׁר צַחוּ מֵאֲגָן¹⁹⁰ –

וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן.

זַךְ כָּתִית לֵמָּאוֹר כִּכְפִיר נוֹהֵם

נָאַם: יֵקַד גֵּוִי עִם רֵעַי בָּהֶם;

בַּיּוֹנִים תְּעוּפֶינָה אֶל־אֲרֻבּוֹתֵיהֶם –

כִּי חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם.

קִרְאוּ יָהּ עוֹמֵד בְּמִדּוֹת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה,

כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת וּדְבַר יְיָ יָרֵא;

נִשְׁאַר מִזֶּרַע אֱנוֹשׁ עַל־יַד לַעֲנָה פּוֹרֶה –

יִשְׁפּוֹט יְיָ וְיֵרֶא.

(קינה נדפסה מתוך כת"י בקובץ Romania לשנת 1874, שם המחבר יעקב בר רבי יהודה חתום בראשי הבתים).

כח

שרופי איימביך (Einbeck) – שנת המאורע הזה, שנשרפו שש־עשרה נפשות על קדוש־השם, לא נרשמה בכתב־יד; בכל־אופן היה זה קודם לשנת נ"ח לאלף הששי):

ר' נתן הכהן וזוגתו מרת ברונא ושני בניו.

ר' משה הכהן, משה נכדו וחתנו ר' אשר וזוגתו.

מרת גננא וארבעה ילדיה עמה יעקב וגושלק ושתי בנותיה חנה ויוטא.

ר' דוד.

מרת בנקייא.

ר' דוד בר יעקב.

זכרונם לברכה!

(מפנקס הזכרת־נשמות לקהלת מגנצא)

כט

יזכור אלהים נשמות כל הקהלות כמו נשמות אברהם יצחק ויעקב שנהרגו ונסקלו ונשרפו ונחנקו ונשחטו ונטבעו ונאפנו ונתלו ונקברו חיים על יחוד השם בשביל שסבלו הוא יזכור אותם עם הצדיקים וצדקניות בגן־עדן.

(מפנקס הזכרת־נשמות לקהלת נירנברג, שיָסד ר' יצחק בר שמואל ממיינינגן בשנת נ"ז לאלף הששי).

גרוש היהודים מאנגליה

מאורעות ההסטוריה אינם במקרה ופגע, אלא מתוך הכרח הסבות. לפעמים בא איזה מקרה למהר ולהחיש את המאורעות; אבל זהו רק סבה חיצונית. לפעמים הדבר להפך, שהמקרה אינו מסיע להכשרת הדברים, אלא כח מונע. ועם־כל־זה אין בידו לעכב את המעשה, אם הגיע כבר זמנו.

זה אנו רואים בחוש במאורעות שבאו על היהודים באנגליה בתחלת שנות האלף הששי, והם שהביאו לבסוף את הגרוש הכללי בשלישי במרחשון שנת חמשת אלפים וחמשים ואחת (ט' באוקטובר שנת 1290). המלך אידוארד הראשון, אשר מלך אז באנגליה, לא שנא את היהודים, כי בכלל היה אדם ישר ואוהב משפט. כמה פעמים עמד בפרץ ומנע את הכמרים הקנאים, שהיו צמאים לדם היהודים, ואת הבּרונים, שהיו להוטים אחרי רכוש היהודים, לעשות עמהם רעה. על אשתו, המלכה איליאונורה, אומרים, כי לבה היה טוב לישראל והשפיעה על המלך להטות להם חסדו. ועם־כל־זה, כשהגיעה השעה, מתוך הכרת הסבות, גזר המלך אידוארד גרוש כללי על היהודים באנגליה – שלא ישובו אליה עולמית.

עוד בשנת חמשת אלפים ועשרים וארבעה התרגשו רעות וצרות על היהודים באנגליה. עלילת־הדם, אשר הרבתה חללי ישראל בגרמניה ובפרנסיה, עברה את הים ובאה אל ארץ־האִי. בשבוע שלפני חג הפסח (מיום ח' עד יום י"ד בניסן) התחולל סער גדול על הקהלות באנגליה ומדינת גסקוניה בפרנסיה (שאז היתה שיכת למלכות אנגליה). הסבה לשמד של הימים ההם היתה עלילת־הדם. ביחוד היה ההרג גדול מאד בעיר לונדון. נהרגו כאלף וחמש מאות נפשות; ויתרם נמלטו למבצר הטויר וניצלו, אבל הברונים לקחו להם את בתי היהודים ואת רכושם. היהודים ירדו אז מנכסיהם. העוני גבר בהם מאד, עד שראה המלך הכרח בדבר לוַתּר להם את המסים והארנוניות למשך שלש שנים. השנאה לישראל הלכה וגברה. לא היה עוד ליהודים מעמד באנגליה, עד כמה ששקד המלך על בטחון חייהם ורכושם וגזר בכל תוקף, שלא יגע בהם איש לרעה. מעשה בא והחיש את אחריתם המרה.

בשנת שלשים וחמש ארע, כי כומר אחד מכּת' הדומיניקנים – אדם גדול שבהם ונשיאם – ושמו רוברט די־רידינגי, למד עברית, “כדי לדעת מה להשיב לאפקורסים”, להתוכח עם היהודים מתוך ספריהם בענין האמונה בביאת המשיח. אבל הכומר הזה בא ללמד ונעשה למד. מתוך שקידתו בספרי היהודים עמד על הבנת התורה הישראלית ונמשך אחריה. הוא התגיֵר והסב את שמו חגי, וגם לקח נערה עברית לאשה. כאשר שמעו הדומיניקנים את הדבר הזה כעסו מאד והשפיעו על אם המלך, שהיתה קנאית וצוררת את היהודים, לעשות עמהם רעה. את דין גר־צדק זה מסר המלך בידי הבישוף מקנטברי. אבל כנראה מהר הגר להמלט עם אשתו. הקצף יצא בגלל זה על כל היהודים.

והנה ארע בשנים ההן, כי נתרבו בערי אנגליה מטבעות מזויפים, אשר הכניסו מחוץ־לארץ; חוץ לזה היו גולחים את המטבעות של אנגליה. וכשרבו מעשי הזיוף והמרמה האלה העלילו על היהודים, כי הם המזיפים והמגלחים את המטבעות. נתפסו ביום ו' א' דראש־חדש כסלו שנת שלשים ותשע (י"ז בנובמבר שנת 1278) כל היהודים באנגליה והושמו במאסר. מובן, שלא היו השופטים מטים דינם כלפי היהודים, ועם־כל־זה מצאו גם הרבה מן הגויים שעסקו במעשי הזיוף והגלוח של המטבעות. קרוב לשלש מאות יהודים נדונו למיתה (ואין ספק, שיצאה הגזרה גם על אנשים נקיים) וגם קצת מן הגויים. במאורע זה השתמשו שונאיהם של ישראל להרע להם, וגם אם המלך התאמצה מאז להביא גרוש כללי על כל היהודים באנגליה ובמדינת גסקוניה. בשנת חמשת אלפים וארבעים ושבע נתפסו עוד הפעם כל היהודים והושמו במאסר. סבת הדבר אין אנו יודעים. נתקימה לנו רשימה אחת, דברים שחקק אחד התפושים לזכרון עולם – והם עושים בקצורם רושם קים:

“יום ו' ט”ז אייר היו

תפוסים כל יהודי

ארץ האי שנת

מ"ז לפרט לאלף

ששי אני אשר

חקקתי".

לפי־שעה יצאו אחרי־כן היהודים לחרות. אבל המלך לא היה יכול עוד לעמוד בפני הכמרים והברונים, שהיתה אמו מסיעת להם. בקיץ שנת חמשת אלפים וחמשים יצא גזר־דין על כל היהודים באנגליה ובמדינת גסקוניה לצאת מן הארץ; ומי מהם שימצא שם מיום א' בנובמבר בשנה ההיא ואילך יומת. אבל המלך הכריז בפירוש לכל שריו ועבדיו, שלא יגעו לרעה ביהודים, אלא יניחו אותם לצאת עם כל רכושם. כנראה, הסכימו כבר היהודים עצמם לגלותם, כי נמאסה עליהם הישיבה בארץ האי. ששה־עשר אלף וחמש מאות ואחת־עשרה נפשות גלו בימים ההם; וכבר ביום תשיעי באוקטובר, עוד טרם הגיע להם יום גלות שלמה, לא נמצא באנגליה אף יהודי אחד.

בגלות זו היו כמה טרגדיות – כבכל הגלויות שגלו היהודים בתקופות שונות. כמה נפשות אבדו בטלטול הדרך או כרשעת הצוררים. אף־על־פי שצוה המלך, שלא לשלוח יד ביהודים, התאכזרו עליהם פקידי המלכות ורבי־החובל של הספינות. בספינה אחת ירדו כמה יהודים לצאת אל ארץ אחרת. בדרך הגיעה הספינה אל אחד האיים, ושם עמדה בשעת ירידת מי הים. רב־החובל צוה ליהודים לצאת מן הספינה אל האי. כשגברו המים העתיק את הספינה ולא נתן את היהודים להכנס בה. לקול צעקתם, כי הם טובעים בים בשעת עלית המים, השיב להם רב־החובל בלעג של אכזריות: התפללו למשה רבכם, והוא יבקע לכם את הים, שתעברו בו בחרבה – מה שעשה לאבותיכם במצרים. כל היהודים טבעו. כששמע המלך את הנבלה הזאת דן את דין רב־החובל, כדין רוצח למיתה.

פרטי המאורע הזה נמצאים מסופרים ברשומות סופרי הגויים של הימים ההם. בספרות הישראלית נמצא גם כן ספור המאורע; אלא שיש בהרצאה קצת טעיות ובלבולים. ר' יוסף הכהן קובע (בספרו “עמק הבכא”) את זמן המאורע בשנת חמשת אלפים ואחת. נראה, כי השתמש בכתב־יד שנרשמה בו שנת נ“א לפרט וטעה והחסיר את הג‘. ואמנם גזרת הגרוש היתה בימי הקיץ שנת נ’, אבל הגרוש עצמו היה (כמובא למעלה) בתחלת שנת נ”א ונגמר בשלישי מרחשון. על־פי זה תקנתי את הדברים בספורו של ר' יוסף הכהן, וגם טעות כמותה בספר “שבט יהודה”.

מתוך המקורות והרשומות:

א

ויהי בשנת ה' אלפים ונ"א (1290) וירבו היהודים באינגילטירה ובלונדריש. ויהי היום ותדבק נפש דורש אחד מן הכמרים באחת מבנות ישראל, וידבר אל לבה ימים רבים – ולא שמעה בקולו. ותחפש בבגדי היהודים וידבר עמה יום יום, והיא עניה ואב אין לה. ותרא אִמה, כי עשיר וטוב הוא, ותתן אותה לו לאשה; אך כי ילכו לגור בארץ אחרת, כי יראו לנפשם. ויודע הדבר, ויהיו הכמרים למשל ולשנינה וילעגו עליהם מאד – וישאו כלמתם. וידברו אל דורש¹⁹¹ אחד, והוא קרוב אל אם המלך, ויביאו את דבת היהודים רעה אל המלך. וגם צאצאי העמים דברו כל היום רעה על היהודים, וישנאו אותם מאד. ויעלילו עליהם לאמר: יגוזזו היהודים את מטבע המלך, וגם אכול יאכלו את כספו. ויביאו מטבעות, אשר גזזו הם בביתם, לאמר: היהודים עשו את הדבר הרע הזה. ויבואו רבים אחרים ויצעקו גם הם ואכלו קרציהון דיהודאי. וישפטו השופטים בדבר המלך ויגרשום; אך כי לא יוציאו מאומה מכל אשר להם, ויניחו כל קנינם שמה, לכפר על נפשותיהם. ויצאו הכמרים ויאמרו: הנה גם כומר אחד בארצנו עשו ליהודי – ולא יכופר העוון הזה, כי אם בהמירם או למות בחרב. ויאמר המלך: כדבריכם כן יעשה היום הזה. ויקחו את ילדיהם וישלחום אל ארץ נורטי, אשר בירכתי האי, וילמדום ספר וידיחו אותם מאחרי ה' אלהי ישראל. וישבו שם בין עמי הארץ, פן יזכרו עוד את דרכי היהודים ואת אבותם. וימותו רבים מאבותם ומאמותם ממרירות נפשם. ואת הנשארים הדיחו מעל אדמתם.

(“עמק הבכא” עמ' 52–53).

ב

באי, אשר יקרא היום אינגלאטירה, היה שמד גדול ועצום – בכל אותן קהלות גדולות ועצומות, אשר היו שם בימים ההם בחכמה ובינה וכבוד; וביחוד העיר הגדולה הנקראת לונדריש, אשר היו שם קרוב לשני אלפים בעלי־בתים – כלם אנשים בעלי חכמה ועושר. ושם עשה החכם ר' אברהם בן עזרא אגרת, קראה: “אגרת שבת”. והשמה היה שימירו דתם. וכאשר עמדו על קדושת השם, העלילו עליהם, שהיו עושים זיוף במטבע. ובאה תביעה זו לפני המלך. והמלך חקר ודרש ומצא, כי המעלילים המזיפים היו מטילים האשמה על היהודים ונמלטו. לימים שבו הנוצרים ובקשו מי שיעיד נגד היהודים – ומצאו כרצונם, איך ראו יהודי קוצץ המטבע. ואף־על־פי שידע המלך, כי הכל שקר – מפני המיַת העם בקש להשליך מעליו תרעומות אלו; ושמא יקומו העם וחרב בידם, כדרכם, ואין מציל – צוה וגרשם. והיה הגרוש הזה בשנת חמשת אלפים וחמשים ואחת ליצירה.

(“עמק הבכא” עמ' 52–53).

ג

במלכות אנגליה היה גרוש כולל. בדברי־הימים לאשכנזים כתוב, כי כומר אחד מכת הדורשים חשק באשה אחת יפה מאד והיא לא שמעה אליו. בדברו אליה יום יום, אמרה אליו, כי לא תנשא לערל. הכומר, כפי חשקו ואהבתו, שמע אליה ונתגיר בהצנע, ולקחה לו לאשה. וכת הדורשים, כאשר שמעו את הדבר הזה, היה זה להם לחרפה – נוסף על שנאת היהודים – ובקשו לתת יד ביהודים. והכומר ההוא היה איש חשוב. הלכו כל הכמרים אל אם המלך ויגידו לה כל עניני הכומר הגר, כי היהודים גירו ומלו אותו. ותלך המלכה אל המלך והתחננה והתנפלה לפניו וספרה לו כל הענין ההוא, ושאלה מאתו, שיגרש היהודים ממלכותו. והמלך לא אבה, כי היהודים היו חשובים בעיניו, ובקש לדחות המלכה בטענות כאלה מיום ליום. כאשר ראתה המלכה, כי לא יכלה לו, בקשה את כל השרים אשר בחצר, שידברו אל המלך. והשרים גם הם ידעו, שאין ביהודים אשם; אבל יראים היו את המלכה, ועל־כרחם יעצו למלך על הגרוש.

אמרו השרים אל המלך: איך יכול אדוננו לסבול, שיבזו את ישו – והם במלכותך וממשלתך – וכתוב בספרי התלמוד, שישו נדון וכו'…

אמר להם המלך: לא שמעתי דבר זה בלתי היום; ואתם, באיזה זמן או יום שמעתם אותו?

השיבו השרים: יש הרבה שנים ששמענו הדברים – ונתאמת אצלנו.

אמר המלך: ובכל הזמן הזה למה לא גליתם אותו אזני אלא היום? – אלא ודאי פתוי המלכה הביא אתכם לכל זה.

ביום השני שבו עוד לדבר על רעת היהודים, עד שהסיתו את המלך. ויצא כרוז מלפניו, שיצאו היהודים ממלכותו תוך שלשה חדשים – והנשארים בסוף שלשת החדשים ימותו בחרב ונכסיהם לאוצר המלך. ועל קצת מהאנשים העלילו, שהם מלו את הכומר – ונשרפו. והיהודים הוכרחו לעזוב בתיהם ולצאת במרוצה מכל המלכות; כי לא רצו לתת להם זמן, שיהיו יכולים לקבץ ממונם ונכסיהם.

(שם סי' כ').

רשימת המקורות

ספרי חשמונאים א' וב'.

תלמוד בבלי מסכתות שבת, גיטין, סנהדרין ועבודה־זרה.

תלמוד ירושלמי מס' גיטין.

אבות דר' נתן, מס' שמחות, מדרש איכה רבתי ועוד קובצי מדרש ויוסיפון.

סליחות כמנהג אשכנז, כמנהג וורמיישא, כמנהג פולין וכמנהג ליטא, רייסין וזאמוט.

יוצרות לשבתות בין פסח ושבועות כמנהג אשכנז וכמנהג פולין.

קינות לתשעה־באב כמנהג אשכנז ופולין.

סדר ארבע תעניות כמנהג ספרדים.

ספורי ר' שלמה ב"ר שמעון (על המאורעות בשנת תתנ"ו).

ספורי ר' אליעזר ב"ר נתן.

ספורים למחבר בלתי נודע (כפי הנראה, ממגנצא).

ספורי ר' אפרים מבונא.

דיוואן לר' אברהם בן עזרא.

אגרת השמד להרמב"ם.

אגרת לר' סעדיה ב"ר מיינון אבן דנאן.

ספר שבלי הלקט לר' צדקיה.

שאלות ותשובות למהר"ם מרוטנבורג.

שאלות ותשובות להרשב"ץ.

שאלות ותשובות לר' חיים בעל ס' אור זרוע.

עמק הבכא לר' יוסף הכהן.

עמק הבכא בתרגום גרמני לווינר.

שבט יהודה לר' שלמה בן וירגא.

שבט יהודה בתרגום גרמני לווינר.

אבני זכרון (מצבות קהלת טוליטולה) לשמואל דוד לוצאטו.

עמודי העבודה לר' אליעזר לאנדסהוטה.

קובץ על יד לר' אברהם ברלינר חלק ג' וד'.

אוצר טוב לר' אברהם ברלינר כרך רביעי.

מחמד לשמעון ברנפלד.

הגשר שנה ג'.

Neubauer und Stern, Hebräische Berichte über die Juden - verfolgungen während der Kreuzzüge (Berlin 1892).

Salfeld, Das Martyrologium des Nürnberger Memorbuches (Berlin 1898).

Aronius, Regesten zur Geschichte der Juden (Berlin 1887).

Zunz, Die synagogale Poesie des Mittelalters (Berlin 1865).

־ Literaturgeschichte der synagogalen Poesie (Berlin 1865).

Graetz, Geschichte der Juden Bd. 4–7.

Frankel־Graetz, Monatsschrift, Jahrg. 1878.

Romania, Jahrg. 1874.

Revue des études juives, Jahrg. II

(נ“ח – שי”ו לאלף הששי)

מבוא

קַצְתִּי בֶאֱדוֹם וַעֲרָב – / מִחוּץ שִׁכְּלָה חָרֶב, בַּבַּיִת כַּמָּוֶת.

טָרְפוּ כָּל־הֲמוֹנֵינוּ, / אֲשֶׁר בְּחַלּוֹנֵינוּ / עָלָה מָוֶת.

נַפְשִׁי שִׁכְּלוּ שָׁכוֹל / בְּשִׂטְמָתָם, וְאֵת כָּל־עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת.

חִלְּקוּ בְנוֹתַי שְׁבוּיוֹת, / וּבִנְתִיב עָוֶל נְחוּיוֹת / וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אֶל מָוֶת.

(משה בן עזרא).

הגענו בספורי המאורעות של הגזירות והרדיפות והשמדות, אשר עברו על ישראל, עד סוף ימי הבינים ותחלת התקופה החדשה בהיסטוריה. הטרגדיה הגיעה אל קצה תקפה ומרירותה. מן התועלת יהיה, להקיף בסקירה כללית את פרטי המאורעות ולהבין בסבות וגורמים של המעשים האלה.

ימי הבינים היו ימי הגברת השלטן הדתי בעמים ובאדם. אני מטעים ואומר: הגברת השלטן הדתי, ולא הרגש הדתי – כי זה מסמן בדיוק את מצב הרוחות ואת הכחות הנפשיים בימי הבינים. העמים, בתור חברה צבורית, והאדם הפרטי נשתקעו בשעבוד גמור ומחלט אל השלטן הדתי. הוא שמשל בחברה המדינית בכל מקצועות החיים הצבוריים, הוא שהטיל אימה על היחיד בכל פנות שהיה פונה בחייו הפרטיים, בהנהגת ביתו, בחנוך בניו ובנותיו ובכל יחוסיו לזולתו. והשלטן הזה לא היה שלטן רוחני ומוסרי, אלא עול כבד ועבדות נצחת. לא בפתויי דברים, לא באמרים רכים משך השלטן הדתי את לבות הצבור והפרט אל שעבודו, אלא בכח האגרוף, באלמות ותקיפות. אמנם היה נקל מאד לפרוק את העול הכבד הזה מעל צואר בני הדורות האלה, אילו היו נמשכים רק אחר הרגש הדתי ולא אחר שלטנו. אבל אנשי השלטן הזה התאמצו כל הימים ההם להגביר אותו על הרגש הדתי. עד כמה שירָאה, הדבר תמוה, עלינו להטעים את העובדה, כי דוקא בימי הבינים עֻמם לגמרי הרגש הדתי.

רגש זה הוא טבעי באדם ויונק מכחותיו הנפשיים לפני גמר התפתחותו השכלית – כשהוא מתיחס אל הכחות שלמעלה ממנו מתוך יראה, לפי שאינו מכיר בטיבם של הכחות האלה. הוא מתירא מפניהם ועובד אותם מתוך יראה. עד כמה שמשפיל יחוס זה של האדם ביראתו את הכחות המוסריים שבו – הרי לכל־הפחות הוא נמצא במצב טבעי; הוא נכנע לפני כחות שלמעלה ממנו – שהוא חושב אותם היותם למעלה ממנו – הכנעה מרצונו ולא מתוך שעבוד הכרחי לחברו. בדורות הראשונים היו בני אדם יראים את אלהיהם ועובדים אותם מתוך תביעה פנימית. כשקבלה עבודת אלהים צורה קבועה, היתה מסורה לידי כהנים בקיאים בה. הכהנים האלה היו מסדרים את אופן עבודת האלהים לפי שהיו רגילים בה; אבל מעולם לא עשו את העבודה שלטן קבוע, ודבר שאינו צריך להאמר, כי לא שלטו כל ימיהם בחברה הצבורית וביחידים.

שלטן זה, שהוא אחת מן הצרות האיומות שמצאו את המין האנושי – ואפשר שזוהי הצרה הגדולה ביותר שהשפילה את האדם עד שאול תחתיה – נתחדש בימי הבינים. הוא כלה ואבד את מיטב הכחות המוסריים שבאדם. לא רק שעכב את ההתפתחות התרבותית של המין האנושי, אלא גרם לריאקציה מוסרית, להחזיר את האדם לטבעו הבהמי. במובן ידוע נתקלקל המצב המוסרי עוד הרבה יותר מאשר היה בתחלת דמדומי ההיסטוריה האנושית. מה שהיה בימים הראשונים דבר טבעי היה בימי הבינים סדר קבוע, יסוד מדיני וחברתי. הכל נעשה בשיטה קבועה; האכזריות הנוראה היתה לנימוס – לנימוס דתי. בכל המעשים היתה כוונה לעשות את רצון האלהים. לא מתוך רגש טבעי, מתוך טבע החיה באדם, עשו את מעשיהם הנוראים – אלא מתוך הוראה וחנוך. כך חנכו אותם אנשי השלטן הדתי וכך הנהיגו אותם. הדת לא היתה עוד יחוס ישר של האדם אל אלהים, אלא “חקים ומשפטים”, אשר הורו הכהנים והכריחו את העמים לעשות על פי הוראתם. עבודת אלהים היתה למנהגים דתיים; ואותם המנהגים היו הוראת כהנים, אשר שקדו בכל תקף ועוז על הדבר, שלא ישתמטו העמים והאדם הפרטי משעבודם.

שמא יתפתח האדם בשכלו ויכיר בטיב הכחות הטבעיים, כי באמת אינם למעלה ממנו ואינם משפיעים עליו לטובה או לרעה מרצונם, אלא הכל – גם הם גם האדם – הוא בסדר קבוע ובשלטן חוקים קבועים שאינם משתנים; שמא יבוא האדם לידי הכרה זו ויחדל מלהתיחס אל הכחות האלה מתוך רגש של יראה, אלא יבין בהם וידע, כי עבודת אלהים הקבועה באמצעות השלטן הדתי אינה משפעת כלום – הרי שקדו אנשי הכנסיה הדתית בשקידה חרוצה, שלא ישתחרר האדם שחרור מוסרי מתוך הכרה והבנה. הבערות היתה ליסוד של החברה האנושית. אנו יודעים, איך נלחמה הכנסיה הדתית בעקשנות ובאכזריות עם חכמי הדור, אשר מתוך חקירה מדעית בטלו את שיטת פתלמיוס בהבנת סדר הגלגלים ותקופתם והעמידו אותה על יסודות מדעים חדשים. לא מתוך טעות מדעית עמדו שליטי הכנסיה הדתית על דעתם, אלא מתוך הכרה ברורה, כי כאן תחלת השחרור המוסרי של האדם. לא כלאחר־יד בא שחרור זה, אלא אחרי תסיסה עצומה, אחרי מלחמות מרובות וקשות שנלחמו בני־אדם באכזריות בהמית לאין שעור וקצב.

בזה אנו מוצאים את יסוד הטרגדיה של עם ישראל. אותו העם, אשר כבר סגל לעצמו תרבות רחבה ועשירה והחזיק בה בכל כחו, הֻדח אל תוך חברה מדינית, אשר יסודה העיקרי היתה הבערות. אותו העם, אשר בכח תרבותו סגל לעצמו אצילות מוסרית, הדח אל תוך חברה מדינית, אשר טבעה היתה הפראות. היהודים היו על פי טבע התפתחותם הרוחנית והמוסרית יסוד זר ונגודי במסבה זו. אנו מוצאים בתסיסה הקשה בין ישראל לעמים טבע ההכרח, שאי אפשר היה להמלט ממנו: נלחמו חיות טורפות בבני אדם; והחיות האכזריות האלה היו מרובות, והן שאכלו את ישראל בכל פה.

בסוף ימי הבינים נתחדשה עוד צרה גדולה על ישראל. גם צרה זו באה מתוך הכרח הסבות. עמי אירופה המערבית, שהיו בתחלת ימי הבינים פירורים פירורים נתאחדו ונתרכזו לבסוף לגופים לאומיים שלמים. זה גרם רעה רבה ליהודים. כל הימים, שהיו העמים בחייהם המדיניים קבוצים קטנים, היו הרדיפות והשמדות מקומיים, מוגבלים בתחום מצומצם. עדיין היתה אפשרות ליהודים הנרדפים להמלט ממדינה למדינה, מהגמוניה להגמוניה. השמדות לא היו כלליים ומקיפים חלק חשוב של עם ישראל. כאשר נתאחדו פירורי העמים למרכז מדיני שלם היתה צרת היהודים כללית ומקפת כל פעם חלק גדול וחשוב של האומה. זה אנו רואים ביחוד באותו המשבר הנורא אשר בא בסוף שנות המאה הט"ו על כנסת ישראל באספמיה ופורטוגל. כמוהו לא היה עוד בישראל מיום היותו לגוי. תוצאות המשבר הזה אי אפשר לשער. הוא קלקל את התפתחותו הטבעית של עם ישראל. אין זו גלות מארץ לארץ, אלא הריסה גמורה. זהו אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית, כי חי עם ישראל עוד אחרי נפילתו זו ולא בטל הכח התרבותי שבו, יסוד התפתחותו בתקופות המאוחרות.

במאורע זה אנו רואים בפעם הראשונה, כי הפסיד המזיק במעשיו האכזריים הרבה יותר מאשר הפסיד הנזוק. עם אספמיה לא נתרפא משברו זה עד היום. הפיזיולוגים דרשו ומצאו, כי בנטילת אחד האברים של אדם אין אדם זה לקוי רק באותו האבר הנטול, אלא בכל גופו. ההתפתחות הטבעית של האדם היא בשלמות כל אבריו; בנטילת אבר אחד גם שאר אבריו לקויים. הסוציולוגים מוסיפים ואומרים, כי זוהי הסבה העיקרית לירידת עם אספמיה – ירידה עולמית. בסוף שנות המאה הט"ו נטלו ממנו שני אברים חשובים: היסוד המבְרי, אשר נכחד כלו מן הארץ, והיסוד היהודי, שעליו עברה כוס השמד באותו הזמן. שני היסודות העממיים האלה גרמו הרבה להרמת התרבות האקונומית והרוחנית בארץ. גם המברים וגם היהודים הצטיינו בכשרון עצום, וביחוד גרמו הרבה להתפתחות האינדוסטריה והמסחר באספמיה. ודוקא בתקופה, שהיתה ארץ זו יכולה להתרומם ולהתעשר במדה מרובה בסבת גלוי־אמריקה, ירדה אספמיה ונתרוששה מאד ואין לה עוד תקומה. הטילו הקנאים מום בגוף החברה המדינית ונתקלקל הגוף כלו בסבת הטלת המום.

בהיסטוריה של אספמיה אנו רואים זה בחוש. ואולם באמת הפסידו כל העמים, אשר ענו את היהודים בכל מיני ענויים ולבסוף גרשו אותם מארצם – או שברחו היהודים על נפשם, כי אי אפשר היה להם לסבול עוד את הענויים הקשים האלה. רכוז הפירורים המדיניים לגוף לאומי שלם, כשהוא לעצמו, היה מביא תועלת מרובה להתפתחות התרבות האקונומית, ובסבתו גם להתפתחות התרבות הרוחנית של העמים האלה. אלא שבו בזמן שנתרכזו העמים הרסו בעצמם מה שבנו, בהרחיקם את היהודים מעל גבולם.

אמרו על היהודים – ועל פי רוב מטעימים עובדה זו מתוך קטרוג – כי משכו אליהם בתחלת ימי הבינים את המסחר הגדול, מסחר־העולם. קנאו בהם העירונים (או כפי שאומרים עכשו: “העמים בעלי בתים”), והם שסיעו בימי נוסעי הצלב סיוע מרובה להמון הפראי בהתנפלו על היהודים לאבדם ולהשמידם. בתקופה ההיא, בימי השמד הנורא, לקחו את מסחר העולם מידי היהודים והניחו להם את החנונות, או שמסרו להם גם את עסק ההלואה ברבית. מכאן ואילך לא פסקו הסכסוכים הקשים בין היהודים ובין שכניהם. ההתחרות במסחר הגדול מביאה בכלל עשר וברכה לכל העולם מפני שמסחר זה עושה פרי; החנונות אינה עבודה פוריה, אלא מטבע המסחר הפעוט לילך ולהזיק. יותר מזה טבעה של ההלואה ברבית. אם קנאו בני הדורות הראשונים מתוך סכלותם ביהודים, המרבים את העשר הכללי – הרי מעכשו היו בכל יום סבות מוחשות לתגרות תמידיות בין היהודים ובין שכניהם.

במה היה כחם של היהודים יפה כל כך במסחר הגדול? בידם היו שלשה אמצעים חשובים, יסודות מסחר העולם: יחוס תמידי וטבעי מצד הסוחרים באחת הארצות לחבריהם בשאר ארצות, שפה משותפת ומשפט מסחרי משותף. נקל היה לסוחר יהודי באיטליה לבוא לגרמניה, לאנגליה ולרוסיה, ולסחור את הארץ שהרי מצא שם את בני אומנתו הסוחרים מקרב אחיו בני עמו; עמם דבר עברית והרגיש בלבו, מתוך שהבין בשפתם, אמונה ובטחון בהם. שתוף הלשון הוא המקרב ביותר לבות בני אדם זה לזה.הוא הרגיש את עצמו אזרח במסבת בני עמו. ואם אירע לו, כי נפלה תגרה בינו ובין מערופיה שלו, היה תובע את חברו לדין תורה ובטוח היה, שגם בארץ נכריה ישפוט בית דין של ישראל משפט אמת ושלום בינו ובין חברו.

בלב שקט ובטוח היה הסוחר היהודי מפליג את עסקיו לארצות רחוקות. חוץ לזה היו לו ידיעות מפורטות על דבר מצב המסחר, שהיה הוא עוסק בו, במדינות שונות. בדורות הראשונים, שעדיין לא נתקשרו העמים זה בזה על ידי המצאות טכניות כבדורנו ועדיין לא נתקרבו זה לזה קרבה תרבותית, היו הגורמים האלה יסוד חשוב בהגברת מסחר העולם על ידי היהודים. השכנים המקנאים בהם לא עמדו על הבנת הדבר, אלא התיחסו לו מתוך קנאה גסה והרסו את הבנין החשוב בסכלותם ובגסותם.

נסתכל במצבם המדיני, החברתי והאקונומי של היהודים בסוף ימי הבינים ובשנות המאה הי"ו – תחלת התקופה ההיסטורית החדשה.

ישובי היהודים היותר קדומים באירופה הם אלה שבאיטליה, פרנסיה, גרמניה ואספמיה. במדינות פרנסיה ואספמיה נתרכזו בסוף ימי הבינים ממלכות גדולות ותקיפות; בדבר הזה הקדימה פרנסיה את אספמיה. מאורע זה היה לרעת היהודים. רכוז המדינות בארצות ההן גרם לגרוש כללי של היהודים. מאורע כזה היה כבר במדינות אנגליה באמצע ימי הבינים – אלא שאותו הגרוש הקיף רק מספר מצומצם של היהודים, אשר נתישבו בארץ ההיא. גרוש היהודים מאנגליה היה בשעתו צרה גדולה לאותם היהודים, אשר עברה עליהם כוס זו. מספרם היה לערך ששה עשר אלף נפש. מספר היהודים, אשר גורשו ממדינות פרנסיה בשנות המאה הי“ד, היה רב מזה. ואולם לא גרוש היהודים מאנגליה ולא גרוש היהודים מפרנסיה גרמו משבר כללי לכלל האומה הישראלית. משבר זה בא על עם ישראל בסוף שנות המאה הט”ו בסבת הגרוש הכללי של היהודים באספמיה ופורטוגל.

רבים מן המגורשים האלה יצאו למדינות תורכיה ונתישבו שם. הממלכה העותומנית היתה בימים ההם תקיפה מאד, היותר תקיפה בעולם. נתישבו היהודים בעריה – באסיה, באפריקה ובאירופה. מצבם המדיני היה טוב ורצוי. הם חסו בצל ממלכה תקיפה, אשר מפניה פחדו כל עמי אירופה. חוץ לזה היו הם ברוב המדינות יסוד חברתי חשוב ומועיל הרבה להתקדמות האקונומית. במדינות תורכיה היו בעיקר שני יסודות: כובשים ונכבשים. הכובשים היו התורכים המעטים, האצילים הגבורים, והנכבשים היו עמי המדינות שישבו בהן מקודם. כל ימי שלטן התורכים במדינות אלה משלו רק בגופם של הנכבשים ולא בנשמתם. התורכים הצטיינו על פי רוב בסבלנות דתית ולאומית. כשכבשו איזה עם די היה להם לכבוש את ארצו ולשעבדו בגופו; אבל לא אנסוהו להעבירו על דתו ולבטל את שפתו, יסוד חייו הלאומיים. כמאתים שנה שלטו התורכים באונגריה, ובשעבוד זה קיימו האונגרים את דתם ואת שפתם, את מציאותם הלאומית.

על פי הרוב היו העמים הנכבשים עובדי אדמה – אדמתם שנהפכה לזרים. התורכים שהצטיינו בגבורתם מצאו די ספוקם באותם המסים והארנוניות, אשר גבו מבני המדינות הנכבשים. יחוסם של המושלים לאלה הנתונים בידם היה יחוס בעל הקרקע לאריסיו. חסר היה בגוף החברה המדינית של הממלכה העותומנית יסוד שלישי – יסוד עירוני, בעלי המסחר והאינדוסטריה. חסרון זה הרגישו מאד בדורות הראשונים, כל הימים שהיו התורכים טרודים במלחמותיהם ובמעשי גבורתם. באו היהודים והשלימו את החסרון הזה.

זוהי הסבה העיקרית בהצלחת היהודים בממלכה העותומנית. בתנאים רצויים נתישבו במדינות אלה, בקרב עם מצוין בסבלנותו הדתית והלאומית ואינו נוגע בהם נגיעה של התחרות משום צד. אמנם ישבו יהודים בכל מדינות הממלכה הזאת עוד משך כמה דורות קודם, עוד טרם שנכבשו בידי התורכים. שהרי שם היו ישובי היהודים בתקופות היסטוריות קדומות. ואולם הכרתנו במצבם המדיני והאקונומי בתקופות ההן אינה מספקת. יודעים אנו, כי מלכות ביצנץ הרשעה היתה צוררת ליהודים וגוזרת עליהם גזירות קשות. ביחוסה של מלכות ביצנץ אנו מוצאים את השנאה הארסית של היונים ליהודים בתקופה הקדומה בצירוף הקנאה הדתית מצד הכנסיה המשיחית. בסבת כבוש הארצות האלו על ידי התורכים הוטב בכלל מצב היהודים.

תקופה חדשה חשובה ורבת ערך בהיסטוריה היהודית בממלכה העותומנית החלה עם כניסת מגורשי אספמיה ופורטוגל אל הארץ. מתוך כמה עובדות יש להעמיד בזה כלל ברור: מגורשי אספמיה הלכו בעיקר למדינות תורכיה, והם היסוד הספרדי במזרח. מגורשי פורטוגל הלכו בעיקר לאיטליה; אלא שרובם עמדו בארץ, משיחיים למראית עין, והם שברחו אחר כן קמעה קמעה ונתישבו בארצות שונות. זהו היסוד הפורטוגיזי. לאחר זמן נכנסו גם קצת פורטוגיזים למדינות תורכיה ונבלעו ביסוד הספרדי. לפיכך נתקיימה השפה האספניולית ביחוד במדינות המזרח והשפה הפורטוגיזית בישובי היהודים בקהלות ארצות המערב.

כשאנו אומרים, כי היו היהודים הספרדים מוצלחים ומאושרים בממלכה העותומנית, אל יטענו הגהוץ ¹החיצוני לראות בו הצלחה אמתית וקיימת. גרטץ אומר, כי במצב המאושר של היהודים בתורכיה אנו מוצאים מראה מבריק מעין זה של פני־הבִצה. זהו משפט אמתי, שצריכים אנו לברר פרטיו.

בעיקר הדבר לא היה להצלחה המדינית של היהודים בתורכיה יסוד קבוע. הכל היה תלוי ביחוס השולטן אליהם – מה שהיה משתנה מזמן לזמן. אוי לו לעם שתלוי בחייו הלאומיים והאקונומיים ברצונו של מושל מזרחי, עלול להשתנות על פי איזו השפעה מן החוץ. חוץ לזה לא התרכזה הממלכה העותומנית מעולם לממשלה עומדת על יסודות מדיניים קבועים. במדינות הרבות של הממלכה הזאת משלו נציביה. בו בזמן שהיה השולטן מיטיב עם היהודים היו לפעמים נציבי המדינות לוחצים ורודפים אותם אם מתוך קנאה דתית או מתוך נטיתם אחר הבצע. לפעמים היו הנציבים מורדים בשולטן ונלחמים בו כדי להעמיד את מדינותיהם ברשות עצמם. מרידות כאלה היו במדינות תורכיה מעשים בכל יום, ותמיד עמדו היהודים באמצע וסבלו בזה הרבה. אפילו בשעת גדולתה היתה הממלכה התקיפה הזאת במצב תמידי של אנרכיה – והיהודים באמצע. סופה של ההיסטוריה היהודית בממלכה העותומנית מוכיח על תחלתה. במשך ארבע מאות שנה הפסידו הספרדים את קנינם התרבותי הרב, אשר הביאו עמהם בשעת כניסתם אל הארץ. אמנם לא לקה עם ישראל בכלל על ידי מאורע הגרוש בה במדה שלקה עם אספמיה עצמו; אבל גם הפסדו היה גדול מאד. אם לצרף לזה את גורל הפליטים הפורטוגיזים אשר נתישבו בסוף שנות המאה הי“ו ובתחלת שנות המאה הי”ז בכמה ערי אירופה המערבית, נצטער על המאורע הזה יותר ויותר. הקהלות הפורטוגיזיות הצטיינו בתחלתן בעושר וכבוד, בתרבות נהדרה, שבה עלו על שכניהן מן הגויים – לבסוף נדלדלו וירדו מנכסיהן התרבותיים. בסקירה כללית עלינו לומר: שמש גדול אבד מעולמנו.

עם כל זה עלינו להכיר טובה מרובה לעותומנים על יחוסם ליהודים, אשר ישבו בקרבם. אירעו לפעמים קצת מעשי אכזריות, אשר התאכזרו בהם התורכים. ביחוד היו עיני המושלים ונציביהם, שריהם ופקידיהם בממונם של ישראל. אבל מדורות אש לא הציתו ברחובות הערים, לשרוף יהודים נאמנים לדת מולדתם. גם לא ענו אותם בענויים וסגופים קשים, כדי שיתודו על “עוונם”. אין ההיסטוריה היהודית בממלכה העותומנית מטפטפת דם כזו אשר בשאר ארצות אירופה.

בשתי ארצות היו היהודים בכל רעה כל ימי הבינים – בגרמניה ובאיטליה. קיומם בארצות האלה היה אפשר, רק מתוך הפזור של הגרמנים והאיטלקים. בגרמניה הפסיד הקיסר כמעט כל השפעתו המדינית. ממשלתו היתה רק למראית עין. במדינות היו ההמונים והדוכסים והנסיכים עושים כרצונם – ביחוד בנוגע ליהודים. כבר בררתי שהיו אלה “עבדי האוצר”, כלומר: שייכים בגופם ובממונם להקיסרים, והמסים והארנוניות, שהיו גובים מהם, נחשבו בתור אחד המקורות של הכנסותיהם. לפיכך היו בכלל “מגינים” עליהם, שלא יגזור עליהם ההמון כליה ושלא יגרשו אותם מושלי המדינות או העירונים. אבדן היהודים או גרושם היה גורם הפסד מרגש לאוצר הקיסר.

עד כמה שהיה המצב הזה משפיל ומדכא את היהודים, עדיין היה אפשר להם להתקיים בו, אילו היה הדבר עומד על סדרו החוקי. כבר הרגילו את עצמם בשפלותם החברתית ונתפשרו עם מצבם זה. אולם חסר־כח היה הקיסר להגן על היהודים בשעה שעלתה עליהם חמת המושלים, ועוד יותר מזה בשעה שהתנפל עליהם ההמון הפרוע והעירונים עזרו על ידם. הסכסוכים בין העירונים ובין היהודים היו תמידיים. רק לעתים רחוקות אירע, כי חפץ השלטן העירוני בישוב היהודים מתוך איזו פניה אקונומית. על פי הרוב היו העירונים צוררים ליהודים והעתירו דבריהם על הקיסר, שיסכים לגרשם מן העיר. בסוף שנות המאה הט“ו גבר כחם של העירונים, והקיסר היה אנוס להשמע להם – ובפרט כשהיו משחדים אותו, כדי שיפקיר את היהודים בידיהם. הקיסרים היו מצויים תמיד בדחקות ועל כרחם מכרו את “עבדי האוצר” לחלוטין או שהיו ממשכנים אותם לזמן קצוב. העירונים, שהיו שואפים לאוטונומיה גמורה, היו רואים ביהודים היושבים בקרבם מין קוץ תחוב בבשרם, שהרי הם עמדו ברשות הקיסר. כדי להפקיע את מרותו על היהודים “קנו” אותם מידו. וכשהיו היהודים ברשותם ראו לפעמים טובת הנאה לעצמם לגרשם מן העיר. זה היה שכיח הרבה בסוף שנות ימי הבינים. בינתים נתמעטו אוכלוסי היהודים ברוב מדינות גרמניה בסבת הרדיפות התמידיות וביחוד אחרי ימי המגפה השחורה משנת ק”ח עד שנת ק"י לאלף הששי. רובם נמלטו למדינות פולניה והגדילו שם את הישוב היהודי.

דומה לזה היה גם מצב היהודים באיטליה, שגם היא לא נתאחדה עד קרוב לימינו לממלכה אחת. גם במדינות איטליה לא היה גרוש היהודים כללי, לפי שהיו נעים ונדים ממדינה למדינה, מהגמוניה להגמוניה. אי אפשר היה להכחידם מן הארץ, מה שנעשה באנגליה, בפרנסיה, באספמיה ופורטוגל. אבל גם בגרמניה וגם באיטליה היה קיומם תלוי בשערה, ובכל יום ויום היו נתונים לרדיפות ושמדות. תמיד היו מצוים בסכנת נפש ובאימת מות.

במצב כזה יצאה תקופת ימי הבינים והחלה התקופה החדשה. היהודים בגרמניה ובאיטליה לא הרגישו עוד שום שנוי. הם היו סגורים ב“קרפף”, נכונים בכל יום ויום לצרות ושמדות. תקופת ימי הבינים הניחה אחריה “ירושה שלמה”, שעוד היו היהודים מרגישים בכל כבד משאה – עלילת חלול הקרבן ועלילת הדם. עוד הוציאו כפעם בפעם בכמה ערים יהודים לשריפה, על כי חללו את הקרבן או כי שחטו גויים לאכול את דמם. וכמה “מעשי־נסים” נעשו לאבותינו, כי נצולו לפעמים בשעת הסכנה שעמדו בה בסבת שתי עלילות האלה. כבר היו לקוחים אלי מות וכבר פשטו את צוארם לשחיטה – ונתבדו מלשיניהם מרשיעיהם. מאורעות אלה קבעו זכרון בספר, ואת יום הצלתם עשו “יום חג ומשתה”. כשם שאי אפשר לרשום את כל הצרות, שבאו על ישראל כל הימים ההם, ואם באנו לכתוב אין אנו מספיקים – כך אי אפשר למנות את ימי “החגים” האלה. כמעט בכל מדינה ומדינה, עיר ועיר, משפחה ומשפחה מישראל היו ימי “פורים” כאלה נזכרים ונעשים – זכרון להצלה נסית.

הרדיפות והשמדות היו מאורעות קבועים – ההצלה היתה מעשה־נס.

ובשנות המאה הי“ו, תחלת התקופה ההיסטורית החדשה, עדיין נערכו מדורות אש והעלו אנוסים “מתיהדים” על המוקד. ולא רק באספמיה ופורטוגל הקריבו קרבנות כאלה, אלא גם בשאר המדינות שבהן שלטה יד האינקוויזיציה. את הכרך השני של ספרי זה סיימתי בספור מעשה נורא, אשר נעשה בעיר אנקונה בימי הקיץ שנת שי”ו במצות האפיפיור פולוס הרביעי.

גם במאורע זה אנו רואים, כי לא הביאה התקופה ההיסטורית החדשה שנוי לטוב בנוגע למצב היהודים – ובמובן ידוע היה שנוי לרע. בסוף ימי הבינים שלטו ברומה אפיפיורים, שהיו נוחים ליהודים, או שאפשר היה להטות לבם כלפי חסד בכח השחד. ברומה נמצאו יהודים בעלי השפעה, אשר היו משתדלים לטובת היהודים לא רק ברומה ובאיטליה אלא גם בשאר ארצות. כמה פעמים הצליחו להוציא מיד האפיפיורים כתב־דת, “בולה”, לבטל עצת שונאיהם. גם בנוגע לעלילת הדם ועלילת חלול הקרבן הכריזו כמה אפיפיורים הגדת עדות, כי אין בדברי עלילות אלו ממש.

הסבה העיקרית ליחוסם הרצוי של האפיפיורים ליהודים היתה ברפיון אמונה בשנות המאה הט"ו. ראשי הכנסיה הקטולית לא היו עוד קנאים, אלא נמשכו בעיקר אחרי הדעות החפשיות של ימי התחיה באירופה. סיום התקופה ההיא מסמן יחוסו של האפיפיור ליאו העשירי לסכסוך ריכלין־פפרקורן. במאורע זה וביחוסו של האפיפיור ליאו העשירי אנו מכירים את טבע תקופת ימי הבינים וסיומה ואת טבע התקופה החדשה בתחלתה. בהכרעת ליאו העשירי במשפט זה אנו רואים בבירור את שנוי הרוחות מתקופה לתקופה – בנוגע ליהודים שנוי לרעה ולא לטובה.

ראו הקנאים, כי הריפורמציה הולכת וגוברת, ותלו הדבר ברפיון האפיפיור ובמדת הסבלנות שלו. כך אמרו לו בפירוש: אלמלא נשא פנים מקודם לריכלין בריבו עם הדומיניקנים בדבר התלמוד, לא היה לוטר מתגבר במעשה המרד, אשר מרד באפיפיור ובכנסיה הקטולית בכלל. ויחזקו דברי המקטרגים על ליאו העשירי, ובפסק דינו על לוטר צרף גם את ריכלין, להכריע את הכף לחובתו. מכאן ואילך שלטו ברומה אפיפיורים “גודרי פרץ”, אדוקים וקנאים. פולוס השלישי לא היה מטבעו שונא ליהודים. עם כל זה היה מוכרח להסכים לקביעת האינקוויזיציה בפורטוגל. על יוליוס השלישי אמרו, כי היה בלבו להרשות לאנוסים לחזור אל דת מולדתם, אלא שאנשי סיעתו עכבו על ידו. אפיפיור זה, שמטבעו הטה חסד ליהודים, גזר על שריפת התלמוד בעטים של מומרים מלשינים. גם מה שעשה פולוס הרביעי לאנוסים באנקונה היה במובן ידוע מתוך השתלשלות הסבות המכריחות. אלמלא היה הזמן גורם, לא היו מעמידים בראש הכנסיה אדם קשה וקנאי כזה. השעה היתה צריכה לכך.

סיום ימי הבינים בנוגע למצב ישראל בעמים אנו רואים בסוף שנות המאה הי“ו – תחלת ישוב היהודים בהולנד. אמנם אין להפליג ולהגזים על ה”מצב המאושר" הזה; אין להאמין, כי נפתחו ליהודים הפליטים שערי גן־עדן בארץ הולנד. להלן (בכרך השלישי) אברר את פרטי הדבר, במה הוטב גורלם של היהודים בארץ הולנד, עד כמה היתה להם גאולה. ואולם עלינו להטעים, כי בו בזמן שנראה לישראל שביב אור באפילת גלותם, באותו הזמן החלה הירידה של כנסת ישראל במדינות פולין. אחרי השמדות הנוראים בגרמניה נתרכז בפולין ישוב גדול ורב הערך (גם על זה אברר בפרטות בכרך השלישי). ואולם בסבת הריאקציה שבאה בכנסיה הקטולית, ובעיקר בסבת יסוד אגודת הישועים, נתקלקל מאז מצב היהודים יותר ויותר. אין בין צרות הגלות בימי הבינים ובין הצרות המתרגשות בתקופה ההיסטורית החדשה אפילו כמלוא נימא. “דמים בדמים נגעו”, רדיפות ברדיפות.

בימי הבינים גבר בלב היהודים הרגש, כי אין הם נגאלים מן השעבוד הקשה אלא בכח נס, בכח מעשה שהוא למעלה מן הטבע. לפיכך היו נושאים עיניהם אל אביהם שבשמים ומתפללים אליו, שהוא יחיש גאולתם ויקום דם עבדיו השפוך. כמה מן הצער ומן העלבון אנו מוצאים בעובדה, כי עם היסטורי קדמון, מצוין בתרבותו המוסרית, הוא הפקר ומדרס לפריצי חיות, שקוע בים צרותיו ואין לו תקוה לתשועה והצלה אלא בנס מן השמים.

בימי השחיטות האיומות בקהלות גרמניה תקנו להזכיר מדי שבת בשבתו את “קהלות הקדש שמסרו נפשם על קדושת השם”. מסרו דינם לשמים; אלהיהם יפקוד את דמם. היו מתפללים: “נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך”.

וכשבאו “ימי אורה” לעמי אירופה, היו קצתם מונים את ישראל על “שאפם לנקמה”; והיהודים היו מתביישים על זה ומרכינים את ראשם בפני מוניהם ומקטרגיהם ומהרו למחוק את הדברים האלה מסדרי תפלה מפני דרכי שלום. הראשונות לא יזכרו עוד. מעשה זה אפשר שאינו מעלה ואינו מוריד. בכל אופן יודעים אנו, שמעולם לא נזוק אדם בכח תפלות היהודים; ואם היו אלה שכנגדנו יוצאים ידי חובתם בדברים, עדיין היה ישראל יכול להתקיים בכל ימי הגלות הארוכה.

אין אנו פוקדים עוון אבות על בנים. אם אבותיהם של אלה הרגו וטבחו ושרפו באש והטביעו במים ואפנו וענו ביסורים קשים וקברו חיים אלפים ורבבות מישראל, לנקום בהם נקמה משיחם הצלוב – אין אנו עושים כמותם, לזכור לבנים ולבני בנים עוונות אבותיהם. אבל כלום אפשר לעמנו להסיר מזכרונו ולהסיח מדעתו את המעשים האלה? הלא הם יסוד ההיסטוריה הישראלית בכל ימי הגלות. אם אומרים אנו להשכיחם, הרי עלינו להשכיח את כל העבר, אותו העבר אשר אינו רק בזכרוננו, אלא הוא טבוע בטבענו, בגופנו ובנשמתּנו.

ולא עוד, אלא שהשכחת המאורעות האלה היא הטלת מום בהיסטוריה האנושית. ודאי שהם מחפירים ומעליבים עד מאד; ודאי שאין אלה זכרונות נעימים. אבל מעשה שהיה כך היה. אי אפשר להחסיר פרקים שלמים מן ההיסטוריה הכללית. אי אפשר להשכיח את המחזות של ימי הבינים, כשהיו מתנפלים על היהודים בחימה שפוכה, בצמאון לדם והיו דורסים והורגים בלי חמלה. ואם אפשר לשכוח מה שעשה ההמון מתוך התעוררות טבע החיה הטורפת שבו – כלום אפשר להסיח מלבנו את מה שעשו מושליהם, שריהם, כהניהם ושופטיהם בשקט הלב ובמנוחת הנפש? היו יושבים ודנים לשרפה כתות כתות של יהודים על מאנם להמיר את תורתם בתורה אחרת, או על עלילות שקר, שהם עצמם ידעו כי בשקר יסודן. זה קשה ממעשי ההמון הפראי; זה נעשה בכח ה“שכל החושב” שבאדם. וכשבאים אנו להציע את ההיסטוריה על אמתותה – על כרחנו שאי אפשר לנו לדלג על המעשים האלה, אם אין אנו עושים אותה פלסתר.

כל הנחלים הולכים אל הים – והים מלא. אבל אין כל מימיו מספיקים להדיח את דמי ישראל שנשפכו בכל ארץ וארץ, מדינה ומדינה, עיר ועיר; אין מימיו מספיקים לשטוף את כל הדמעות אשר הורידו בני העם הנרדף כל הימים ההם עד היום הזה.

*

בבית מדרשם של “יודעי בינה לעתים” נשאלה השאלה: האם למדים בני אדם מן ההיסטוריה? כלום יש לזו פעולה חנוכית?

הנסיון הורה, כי עד היום אין העמים עושים, מה שהם עושים, מתוך הכרה ברורה, מתוך דעה צלולה, אלא בכח סבות מכריחות ובכח השפעה הבאה עליהם מן החוץ. בתקופתנו, תקופת הדימוקרטיה והרחבת המדעים, נעשו מעשים, שאי אפשר להבינם בתור פעולה שכלית, שקודמת לה המחשבה, אלא הם מעין מאורעות הטבע נעשים על פי חוקים קבועים ואין להמלט מגזירתם. וכשאומרים אנו, כי העמים עושים את מעשיהם בלי רצון עצמי ובלי הרהור בתועלתם ובתוצאותיהם אין כוונתנו רק להמון העם, שאפשר לתלות פעולתו בהעדר ידיעה, בחסרון ההכרה הברורה בזה שהוא עושה, אלא אנו רואים בחיים הצבוריים פעולה אינסטינקטיווית גם בכתות המשכילים והמלומדים – גם בקרב אלה, שהיו יכולים ללמוד מן ההיסטוריה ולא למדו. ולא עוד, אלא שבמובן ידוע עלינו להטעים את העובדה, כי נראה לנו יותר קל ויותר אפשר, להוציא מלב ההמון את נטיתו לילך ולהזיק מלהשפיע לצד זה על “בני התרבות”. ביחוס העמים זה לזה, אשר בימינו הוא יחוס של שנאה ותחרות – לא ההמון בראש, אלא האינטיליגנציה.

גם בנוגע ליחוס העמים לישראל בארצות המערב, בארצות “התרבות השלמה”, אנו רואים עובדה זו. מקור השנאה לישראל הוא קצתו ברגש, כלומר: בפעולה נפשית, שהיא למטה מן ההכרה הברורה וקצתו בשאיפה ברורה ובהירה, להבנות ולהמלאות מחרבנם של היהודים. אנו רואים לעינינו מלחמה בחימה שפוכה, דומה בכוונת מעשיה לזו השכיחה בין עם לחברו; אלא כי שונה היא באמצעים ובמעשים. במלחמה שבין עם לחברו מעשי גבורה מכריעים, ולפיכך המעשים הם העיקר, ודברי שנאה הם רק טפלים. במלחמה, שנלחמים העמים בישראל, אי אפשר להם להשתמש בכלי זין גלויים, ולפיכך עיקר התסיסה הוא בדברים. וכשהם צריכים להשמיד ולהרוג בכח דברים – כמה דבריהם מלאים ארס, כדי שיהיו פועלים כמדקרות חרב.

זוהי הסבה לאותו הפולמוס הגס, הנהוג בימינו מצד אויבי ישראל. כמעט שלא היתה עוד תקופה בהיסטוריה, שבה היו נלחמים ביהדות בכל מיני הוצאת שם רע, להשפיל ולהבזות את תורת ישראל, כבתקופה הנוכחית. ספרות הקטרוג – אם אפשר לסמן מעשה־לבלרות זה בשם “ספרות” – הולכת ומתרבה כמעט מיום ליום. ספרות זו שונה בגוניה המרובים – מן הגדופים הגסים עד “הבקורת המדעית”. יש כבר בזה גם מעין “פילוסופיה”, מין שיטה מדעית. הכלל העולה מכל הכתבים האלה הוא – הפלה גמורה של היהדות.

קשה מאוד לעמוד על אָפיה של השנאה הזאת. יש בה, בלי ספק, גם מן השנאה הדתית – עד כמה שמתבישים בה בדורנו ואומרים לתלותה בסבות שונות. יש בזה גם מן הנגוד החברתי שהוא כבוש וטמון עמוק עמוק בכחות הנפשיים; לפי שבני אדם הללו, אשר יחושו בלבם רגש נגודי זה ליהודים, הם בעיקר בני עליה ויודעים להסתיר את מה שבלבם. סבה עיקרית של שנאתם לישראל היא ודאי גם בגורמים אקונומיים. כל גוני רגש השנאה מצטרפים לציור אחד, וקשה להכיר בהם את השרטוטים, לסמן את התחומים שבין זה לזה.

ולפי שרגילים בימינו לראות בכל מחזות החיים הצבוריים את הגורמים החמריים ולהעמיד את הבנת ההיסטוריה על ההשקפה המטריאליסטית, על כן טועים רוב בני עמנו בהבנת המעשים והמאורעות שנעשים לעיניהם. הם רואים ואינם יודעים מה הם רואים. ימי הבינים הניחו לנו בירושה שני “קנינים”: עלילת הדם ועלילת חלול הקרבן. מהן נתקיימה עד ימינו רק האחת – עלילת הדם. כלום אין אנו תמהים ושואלים: אם הדבר כן, אם החזיקו עדיין באולתם להעליל על היהודים ולהתגולל עליהם, מדוע קימו את האחת ובטלו את השניה? אין ספק, כי יש בזה מין “פילוסופיה ארורה”. איני אומר, כי הכל נעשה במתכוון; אבל מתוך אותו רגש השנאה השולטת בעמים כלפי ישראל יש סדר למעשיהם.

לעלילת חלול הקרבן אין עוד מקום בארצות חוץ לשלטן הכנסיה הקטולית. אם יעלילו “מעשה” כזה על היהודים באחד המקומות, לא יאמינו בו שאר העמים. אי אפשר ליסד את השנאה לישראל על “מעשים”, שאין רוב הצבור מאמין באמתותם. לעומת זה עלילת הדם היא עדיין מטבע עוברת מעם לעם, ואפשר להגדיל על ידיה את שנאתם לישראל. על פי הרוב כך הם נוהגים: ממציאים את הדבר, את גוף “המעשה”, במתכוון ובמחשבה תחלה למעשה, ואחר כן מוציאים אותו לשוק, מסיתים בו את ההמון. עלילת הדם היא בעיקר עלבון היהדות, כי הם מעלילים עליה, שכן היא הוראתה. ואם לא יעלה הדבר בידם לעשות מה שעשו בדורות הראשונים, לסגף את “הנאשמים” ביסורים קשים, כדי “שיתודו”, להוציא אחר כן לשריפה את כל בני הקהלה או אפילו בני כמה קהלות – הרי בעיקר הגיעו למטרתם: הבזו את היהדות והשפילו עמה את כבוד ישראל, ועל ידי זה הכינו את הקרקע לזרוע עליה את נטעי הרעל, שהם צריכים להם במלחמתם התמידית עם היהודים.

יש בזה רק שנוי השיטה, אבל לא שנוי הכוונה והשאיפה. ואולם נמצאים בעמנו בני אדם סמויים, והם מתיחסים למאורעות האלה בקרירות הנפש. הם אומרים, כי כל הדברים האלה אינם אלא פולמוס תיאולוגי, שאין אנו בדורנו נזקקים לו. נניח כי כן הדבר, שאין בכוונתם אלא להשפיל את היהדות. אבל אין ספק, כי מתוך השפלת היהדות הם באים לידי השפלת עם ישראל, וסופם של דברי קנטור וקטרוג אלה להביא שמד על ישראל. אנו מוצאים בזה גם “סדר הגיוני”. ישנם עמים אשר כבר התקדמו הרבה בתרבותם. הם נלחמים ביהודים בדבר שפתים – ולעומתם טועים קצת מבני עמנו ואומרים: ידברו אלה מה שידברו; אין היהדות חשובה בעינינו להלחם עליה ועל כבודה. אבל באמת גורם “דבר שפתים” בארץ אחת למעשי אגרוף בארץ אחרת. מה שדברו בגרמניה זה קרוב לחמשים שנה, היה אחר כן “הלכה למעשה” בארץ רוסיה. ה“אידיאולוגיה” של הפרעות ביהודים, של מעשי הרג ושפיכת דמים, נוסדה בגרמניה. הפילוסוף העמקן דיהרינג היה “הוגה דעות” והרקיע שחקים ב“רום רעיוניו”, וגם שנאתו ליהודים העמיד על “יסודות פילוסופיים” מבלי שנגע ביהודים לרעה אפילו באצבע קטנה; ואולם תורתו “הפילוסופית” הזאת היתה בידי ההדיוטות ברוסיה למעשי השחתה, למעשי הרג ושחיטות ביהודים.

בימינו נתאחדו הזרמים השונים בנוגע ליחוס העמים אל ישראל. ומכיון שהזרמים האלה סותרים קצתם זה לזה, ואנו רואים בהם נגודים הגיוניים, על כן טועים בני אדם בהבנת המאורעות. שנאת העמים לישראל שגברה כבר בימי הגיות הקלסית, קבלה תוכן חדש בימי הבינים – תוכן דתי. בימי הגיות הקלסית היתה שנאה זו בעיקר מתוך נגוד גזעי וחברתי. אין לתלות סבתה בהבדל הדתי, שהרי דוקא באותה התקופה שגברה בה השנאה לישראל, נמשכו עמי המערב אחרי זרמים דתיים של המזרח. יכולים אנו להחליט בודאות גמורה, כי אלמלא הנגוד הגזעי והחברתי היתה היהדות מתפשטת בכל עמי התרבות. היהדות היתה חביבה להם בתכנה המוסרי, ואפילו במנהגים ומעשים דתיים; אבל היהודים היו שנואים להם ובזויים בעיניהם. ידוע הוא, עד כמה נלחמה הגיות הקלסית על קיומה בשעה שנכנסו אל חייהם הרוחניים אותם הזרמים הדתיים של המזרח. אנו רואים במלחמה זו מין העויה היסטורית, מין פעולה פתלוגית. נמשכו לתיאבון אחר חזון דתי ולא יכלו לשחרר את עצמם מכח השפעתו; ובו בזמן היה עם זה, אשר ממנו קבלו את התורה החדשה, בזוי ונמאס בעיניהם. תסיסה זו בין הכחות הנפשיים הלכה, ונמשכה לערך שלש מאות שנה. לבסוף מצאו “פשרה”, מצאו דרך לצאת מן המבוכה הנפשית הזאת: קבלו את תורת ישראל, ואת העם נושא התורה הזאת שקצו ותעבו. אין במאורע זה דבר מקרי, אלא הכרח הגיוני. שלש מאות שנה נלחמו עמי התרבות בפנים נפשם והיו מושלכים בכף הקלע מאהבה לשנאה ומשנאה לאהבה – עד שהגיעו אל המטרה הדרושה: קרבו באהבה את תורת ישראל, מה שהיה מתאים לצרכם המוסרי, והרחיקו בשנאה את עם ישראל עצמו.

הַרנַק מוצא במאורעות האלה טרגדיה היסטורית שאין דוגמתה: הבת קמה באמה ולקחה ממנה את כלי חמדתה, הורידה ממנה את עדיה, ולבסוף הרחיקה אותה, את אמה הזקנה, מעל פניה ודחפתה מביתה. אלא שהוא, הרנק, דן במאורע זה מתוך השקפה תיאולוגית. סבור הוא, כי סרבה תורת ישראל להיות דת־עולם, לצאת מחוגה הלאומי המצומצם ולהתפשט בכל עמי התרבות – לפיכך גברה הדת החדשה, אשר בטלה במתכוון את התחומים הלאומיים. באמת אין הדבר כן; אלא צריכים היו לתורת ישראל – בתנאי שלא תהיה תורת ישראל. על כרחם שבטלו את נושאו של אותו הרעיון הדתי והמוסרי.

מכאן ואילך התיחסו עמי התרבות לישראל בשנאה גמורה, שנאה גזעית וחברתית בצרוף שנאה דתית. אין בדברים האלה רעיון תיאולוגי, אלא הבנת המעשים על אמתותם. מה היה הגורם ומה היה המסובב? זה קשה להבחין עכשו, כי נתמזגו הפעולות הנפשיות זו בזו. בכל אופן ברי הוא, כי קים ההבדל הדתי את ההבדל הגזעי והחברתי. אחת היא, איך נתיחס אנו אל הדת. עלינו לזכור תמיד, כי היתה זו בתקופת ימי הבינים יסוד גדול בחיים החברתיים, בעוד שעדיין לא קבלו החיים הלאומיים צביון מיוחד ובולט כבדורנו. מה הפריד אז בין ישראל לעמים? מה קלקל את השלום בין היסודות החברתיים השונים? איזה בטוי היה אז לנגוד הגזעי והחברתי? הכל. היה בהבדל הדתי, ואם לא היה זה בעצמו הגורם העיקרי, הרי בכל אופן בו מצאו את בטויו המדויק. שונאים היו לישראל – כך היו אומרים תמיד – על כי בעט בשליחות המשיחית, ובעקשנותו הדתית, שבאה לו מתוך סמיות מוסרית, צלב את המשיח.

מקור־שנאה זה אינו מפכה עוד בזמננו את מימיו הרעים. אין ספק, כי עֻמם הרגש הדתי הרבה. אבל כל האומר, כי נסתם המקור הזה לגמרי, אינו אלא טועה. אנו רואים, שלא יספיק הנגוד הדתי לקיים את השנאה לישראל. יש לה בלי ספק גם גורמים אחרים. צריכים אנו לחקור ולדרוש בהם, כדי לעמוד על הבנתם.

בימי הגיות הקלסית היה הנגוד הגזעי והחברתי העיקר; אבל אין אנו שומעים כלום על דבר הנגוד האקונומי. זוהי עובדה ראויה לשימת לב. אי אפשר להאמין, כי היתה תחרות אקונומית בין היהודים ושכניהם, וזו נבלעה לגמרי בפולמוס החריף מצד סופרי הגויים. הם מלגלגים על היהודים והיהדות; הם מביאים את קוראיהם לידי גחוך בציורי המנהגים הדתיים וחיי המשפחה והחברה של היהודים; הם מוצאים את היהדות היותה מין סופרסטיציה, מין הבל ומעשי תעתועים; הם מציירים בכוחא ואטלולא את שביתת היהודים בשבת וחדש ובימי חג; הם משחרים מוסר את האבות שאינם משגיחים על בניהם וסופם של אלה “לצאת לתרבות רעה”, להתיהד – אבל אין הם מגנים את היהודים היותם מרמים את הבריות ומתחרים במסחרם, במשאם ומתנם עם בני אומנתם, על ידי מעשים מגונים. לפי ציורם היהודים הם יסוד מקולקל בחברה המדינית; אבל אין אנו שומעים קטרוג עליהם, כי הם יסוד מפסיד ומזיק בחיים האקונומיים.

קטרוג זה על ישראל נתחדש בימי הבינים. אנו מדברים בסופם ולא בתחלתם. אחר כמה מאות שנה של השפלה מתמדת עלה בידם לעשות את היהודים ליסוד מקולקל בגוף החברה האקונומית. ודאי שאין המלוה ברבית (אף על פי שגם מציאותו היא הכרחית ואינו אלא תוצאה הגיונית של החיים האקונומיים) יסוד חברתי נעים ביותר. אבל כלום היו היהודים מתחלת הכנסם לארצות גלותם רק מלוי ברבית? פרנסתם זו היתה מסובב ולא סבה. בה החזיקו על כרחם; אותה המציאו להם שלא בטובתם. לעובדה זו קדמו כמה גורמים – העיקרי שבהם, כי דחו במתכוון את היהודים מגוף המדיני. מובן, כי נתגרו המרובים במועטים וגברו עליהם ועשו אותם בחיי החברה המדינית מנודים ומוחרמים. אבל במה היו היהודים מצוינים? מה היה הקו המבדיל ביניהם ובין שאר יושבי הארץ? בעיקר רק ההבדל הדתי. מהיכן ינק רגש השנאה לישראל? אי אפשר להכיר אותו בכל שרשיו ובכל יונקותיו המסתעפות מהם; אבל העץ שנכר בפריו היה אותו ההבדל הדתי.

דבר שאינו צריך להאמר, כי אותו הנגוד העצום והארסי ביותר – שהרי אין לך שנאה יותר חריפה מזו שבאה מתוך תגרה אקונומית – קיים בימינו, והוא הולך ומסתעף הרבה והרבה. בימי הבינים חשבו על היהודים מחשבות, להגביל את כחם, כדי שלא יתחרו עם שכניהם הגויים במשא ומתן. רוב הפרנסות לקחו מידם. נתקיים להם רק המסחר הפעוט, וגם זה הספיק לבסס את השנאה לישראל. בימינו גברו היהודים והצליחו בכל ענפי החיים האקונומיים, וגם בספרות ואמנות ובמדעים הם תופסים מקום חשוב. כלום יפלא בעינינו, כי נתרבו חכוכים ביניהם ובין שכניהם? השאלה היא רק: מה מסמן אותם היותם יסוד זר בגוף החברה? אנו חיים בדור מלחמת המעמדים. הנגוד בין המעמדים השונים הוא עצום מאד ועולה גם על הנגוד בין עמים שונים. אין ספק, כי הגרמני “בעל הבית”, נוח להתפייס לחברו האנגלי, “בעל הבית” כמותו, ומלחמה לו תמיד עם הפועל בן עמו, אשר הרחיב “כשאול נפשו” ותובע עוד קצת פרוטות הוספה לשכרו המצומצם. אפילו בימי המלחמה, שהיו עמים נלחמים זה בזה באכזריות מאין כמוה, עדיין היה הנגוד בין בעל הבית ובין הפועל יותר קשה מזה שבין הגרמני ובין האנגלי. אתה מוצא, שבני מעמד אחד בעולם התעשיה והמסחר אינם מבחינים בין יהודי ובין אינו־יהודי. ואפילו זה שמרגיש בנפשו נגוד פנימי ליהודים, במקום שיש תועלת־כיס, הנאה אקונומית משותפת, הרי כלם בעצה אחת. פקעה שנאתם, תהיה דתית או גזעית. לפיכך מי הם בימינו מגבירי השנאה לישראל? בעיקר בעלי האומניות החפשיות: אדבוקטים, רופאים, אדרכלים, סופרים, עתונאים, אנשי מדע ופרופסורים וכו'.

וכשהגיע הדבר לידי כך, כי השנאה לישראל בארצות המערב היתה כלי זינה של האינטיליגנציה ובכחה הם נלחמים ביהודים בני אומנתם, הרי שקבלה שנאה זו את צורתה הקדומה מתקופת הגיות הקלסית. שוב הם מחטטים בספרות הישראלית, כדי להבזות את היהדות ולחפות עליה דברי שקר; שוב הם מלגלגים במנהגים הדתיים של היהודים, כדי להשפיל את כבודם בעיני העם. ומה שלא יספיק להם בנגוד הדתי, הם משלימים בנגוד הגזעי והלאומי. שאיפה זו, להלחם ביהודים ולהרחיקם מעל גבולם, גִדלה בתקופה האחרונה ספרות מיוחדת במינה – ספרות “מדעית”, שכוונתה “להוכיח ולברר” את זוהמת הגזע היהודי. ואף על פי שבאו חוקרים דורשי האמת והוכיחו שאין מושג גזע, במובן ששונאינו משתמשים בו, חל על עם ישראל, ושבעיקר המושג הגזעי הוא בנדון התרבותי, אויבינו אינם זזים מדעתם. אדרבה, הם מוסיפים כמעט בכל יום ויום על “חכמתם”, מאחרי שזו מסייעת להם להרע ליהודים. מעין “חצי נחמה” היתה לנו בימי המלחמה. כל אותם הסימנים, אשר נתנו מחרפינו ומגדפינו מן הגרמנים בגזע היהודי, מצאו סופרים אנגליים ופרַנסיים בשעת המלחמה בגרמנים עצמם – לא נפל דבר. אחד העתונאים כתב בפשיטות ובודאות גמורה, כי מגוף הגרמני נודף איזה ריח בלתי נעים, וכל מי שנחן מטבעו בחוש־הריח חריף מכיר את הגרמני בריח הנודף ממנו.

בטרגדיה זו יש גם צד גִחוכי.

אי אפשר לפרט את כל סעיפי השנאה לישראל בשרשיה ובענפיה. גם את היסוד הנפשי שבה אין אנו יכולים לברר בירור מספיק. יש בה לפעמים מן האינסטינקט הבלתי בהיר. אדם חש ומרגיש בנפשו נגוד כלפי עם ישראל, ואינו יודע, להמציא לעצמו מושג ברור של רגש זה. ויש שהם שונאים ליהודים מתוך איזו סבה ברורה, מתוך תחרות בחיים האקונומיים, ומבקשים אמתלא והתנצלות לשנאתם – להטעות את אחרים או גם את עצמם. בקצתם שנאה זו מין “סבל ירושה”; הם קבלו את הרגש הנגודי הזה מאבותיהם ומאבות אבותיהם. פעולה נפשית מסובכת ומורכבת מיסודות שונים שאי אפשר לעמוד על הבנתה המדויקת. אין לה יסוד כללי, ואפילו באותם בני אדם, אשר יסוד משותף להם, הרי שנאתם לישראל מסתעפת לסוגים מרובים ושונים זה מזה. דבר אחד יהיה בידינו, וצריכים אנו להודות במציאותו, עד כמה שהוא מצער ומבהיל אותנו: השנאה לישראל לא נשתקעה, אלא היא הולכת וגוברת, הולכת ומתפשטת בכל העמים ובכל הארצות. המעשים שונים, כי הם תלויים במצב התרבותי של כל עם ועם; אבל הרגש משותף לכלם, אפילו שיתחלק בקצת גוניו. השנאה לישראל היא בימינו יסוד אקונומי, מדיני וחברתי.

זוהי הפרובלימה, שאנו עסוקים בה. אני אומר, כי מצאתי פתרונה, כי יש בידי להציע רפואה למכה זו. אין פתרון הפרובלימה מחובת ההיסטוריקן: ומצד השני אינו רשאי להעלים עינו מאיזה חזיון כעור, לפי שאי אפשר לו לבטלו. עליו לספר את הדברים כהויתם, לא כחל ולא שרק; בלי הנחה קדומה וגם בלי כוונה לברר את “היוצא לנו מזה”. בררתי את התפתחות הענינים – טבע מצב ישראל בעמים, תחלת השנאה לישראל, התפתחותה והתקדמותה, היסודות שבה, שנויי הגוֹנים מתקופה לתקופה. עיקר הדבר אינו משתנה. סבת החזון ההיסטורי הזה אני מוצא בטבעו של עם ישראל, טבע הנצחיות שבו. אנו בני עם קדמון מיחסים לעצמנו טבע קיום נצחי. וכשאומרים אנו, כי עמנו הוא נצחי, כוונתנו לאותה הסגולה הלאומית, שהיא אפיו המיוחד, יסוד נשמתו. ולפי שעם ישראל הוא מיוחד במינו, בטבע קיומו, אי אפשר לדון בו במדת “מה מצינו”; שהרי אין לו דמיון בהיסטוריה. עמנו מתקיים בכל מסבה ומקיים את טבעו המקורי. עד כמה שיש בטבעו להתאקלם בכל מקום ולהתאים את תנאי מציאותו אל כל מסבה, הרי הוא מציאות לעצמוֹ. הוא מועט מסוים ומסומן בקרב הרוב. אינו מועט נבלע ברוב, אינו בטל בפני הרוב ואינו מסתיר את מציאותו, אף שלפעמים מתאמצים קצת מאישיו להטמע במסבתם טמיעה גמורה. הדבר הוא בגדר הנמנע. אנו עם זקן, ואלה שכנגדנו הם עמים צעירים. מה שעושה זקן מתוך ישוב הדעת ומתוך הכרה צלולה, שבאו לו ברוב הימים, אינו לפי רוח הצעיר העושה את מעשיו בבהלה ובטרוף הדעת. אי אפשר לעמנו, אילו היה עומד ברשות עצמו, לעשות מה שעשו העמים הצעירים בזמננו: להכין מטבח אלה לאלה, להתענג על רוב השחיטות הנוראות ועל שפיכת דמים, להשחית ולהרוס ולקלקל, להחריב ערים ולשרוף בתים מלאים כל טוב, להרוס בנינים מפוארים ולשרוף בתי אוסף ספרים. וכשאנו אומרים זה באים אלה מטורפי הדעת ומוצאים בדברינו שפלות מוסרית. כלום אפשר לפשרה בין שתי השקפות מתנגדות זו לזוֹ מן הקצה אל הקצה? יודע אני את הסבה; אבל איני מוצא דבר מבטל אותה. אנו, בני דעה שלמה, אי אפשר לנו להיות דרדקאי.

ולפיכך אני מוצא אחרית ותקוה לנו רק באחרית ותקוה כללית לכל המין האנושי. איני מבטל חשיבות שאר המעשים מה שעושים בדורנו, איש איש לפי השקפתו ואמונתו בכח מעשיו. מתוך הבנה במאורעות ההיסטוריה אני שונה את דברי:

אין שאלת היהודים באה לידי פתרונה הרצוי אלא בפתרון שאלת האנושיות.

עוד רב מאד הדרך.

א חללי “הקרבן”

מאתים ושתים שנה אחרי ההרג הרב, שהיה בכנסת ישראל בגרמניה בימי מסע הצלב הראשון, אירע השמד הנורא, שזכרו נקבע בהיסטוריה הישראלית בשם “גזרת רינדפלייש”. על פי רשימה מדויקת, שנתקיימה לנו במקרה, נחרבו בשמד הזה מאה וארבעים ושש קהלות במדינות פרַנקן, בַוַריה ואוסטריה, ונהרגו יותר ממאת אלף נפש מישראל. אלה הם “חללי הקרבן”. כבר ראינו, כי מימי מסע הצלב ואילך נתקלקל מאד מצב היהודים בגרמניה. מאז נעשו הפקר, וחסותם בצל הקיסר היתה מחסה כזב. ראשי הכנסיה המשיחית והעירונים התיחסו ליהודים בשנאה עצומה וחשבו עליהם תמיד מחשבות לרעה. סבות שונות גרמו בדבר – ובעיקר אותו רגש הבוז שהיה בלבם לישראל. בעיניהם לא היו היהודים כדאים להניחם. הבוז הוליד את השנאה והשנאה הוסיפה להבזות את היהודים. כך היו הסבות והמסובבים, הגורמים והתוצאות, קשורים ואחוזים זה בזה. אי אפשר היה להגן על היהודים, כי היו בזויים ושפלים בעיני העם; ואי אפשר היה לעקור את רגש הבוז מלב העם, כי היו שונאים אותם. זה היה המצב הכללי. כל מקרה ופגע היה גורם בנקל לשמד כללי. בכלל היו העירונים שונאים ליהודים מתוך התחרות במשא ומתן. קצתם היו מרי נפש ושונאים ליהודים הנושים בהם. כי אז היה עיקר פרנסתם של היהודים בהלואה ברבית, מה שהלוו את הגויים על שטרות או במשכון. זה היה שייך ל“זכיות” היהודים בגרמניה, ואותן ה“זכיות” גרמו להוסיף איבה על איבה. המסחר לוּקח מידם והורשה להם רק המסחר בחפצים ישנים, במשכנות שלא נפדו על ידי בעליהם. מסחר זה היה כסלון ממאיר בעיני העירונים, שלפי טענותיהם היו היהודים מורידים את השער וגורמים להם הפסד מרובה. כך היה היחוס השכני בין היהודים והעירונים.

בשנת נ“ח לאלף הששי אירע מעשה נורא. בעיר רוטינגן (Röttingen) במדינת פרנקן העלילו על היהודים, כי התעללו ב”קרבן“. ענין “קרבן” זה הוא דבר סודי מעיקרי הדת המשיחית. בסעודה האחרונה, אשר סעד ישו המשיח עם תלמידיו טרם שלוּקח מהם (לפי הגדת עדות של המבשרים ההסכמיים היה זה בליל פסח, ולפי עדותו של יוחנן היה זה בליל ערב פסח), קדש ישו על היין והושיט אחר כך את הכוס לתלמידיו ואמר: קחו ושתו, כי זהו דמי. עוד בצע את הפת ונתן פרוסות לתלמידיו, ואמר: קחו ואכלו, זהו בשרי. דורות מאוחרים עשו את הסעודה הזאת, סעודת הפרידה, לצירימוניה עיקרית של הדת המשיחית. “סעודת הערב” היא עבודה דתית משותפת להם. נהנים מן הפת, כי זהו בשר המשיח ושותים מכוס היין, כי זהו דמו. בכנסיה הקטולית אין משקים מכוס סעודת הערב ל”זרים“, כי אם למקודשים. ואולם הפת, בשר המשיח, נאכל לכל בני הדת ההיא. ויכוחים נלהבים היו בין הכתות השונות על דבר הסוד הדתי הזה, על דבר טבע ה”קרבן" (כך נקרא הלחם בכנסיה הקטולית). כמה מלחמות של שפיכות דמים מרובה היו במחלוקת זו. בכל אופן נקדש הלחם בכנסיה הקטולית, וכל הנוגע בו לרעה כנוגע בבבת עינו. בשנות המאה הי“ב הנהיגו לאפות את הלחם הזה עגות מצות קטנות, שהיו מונחות במקדשיהם, והיו נוהגים בהן קדושה חמורה. אירע לפעמים, כי נראו כתמים אדומים בעוגות המצות האלה ולא ידעו מה טיבם. על ידי בחינות כימיות שעשו בשנות המאה הי”ח נתברר בודאות גמורה, כי הכתמים האדומים האלה מתהוים על ידי מיקרוֹבים שמתקבצים בעוגות המצות השמורות. ואולם בשנות המאה הי“ג העלילו על היהודים, כי הם דוקרים בשכינים את ה”קרבן“, כדי להבזות קדושתו, וגוף המשיח המגושם בלחם זה זב דם. זוהי סבת הכתמים. והימים ההם ימי עלילות. כבר ראינו, כי מימי נוסעי הצלב ואילך נתחדשו מיני עלילות שונות על היהודים. בסוף שנות המאה הי”ב המציאו את עלילת הדם, אשר הרבתה חללי ישראל בקהלות מרובות. הדבר הזה היה נמשך והולך מאה שנה תכופות, וכמעט שלא עברה שנה בלי תקלה. עלילה זו היתה מספקת להמון הפרוע להתנפל על היהודים ולהרוג בהם – מה שאירע באמת מדי שנה בשנה. ואולם לעלילה זו היה צריך “נושא ענין” – כלומר: איזה הרוג שהיו מוצאים, ועל ידו העלילו על היהודים, כי הרגוהו כדי לאכול את דמו. לא תמיד נמצא להם “נושא ענין” כזה לצרכם. בסוף שנות המאה הי“ג חדשו את עלילת ה”קרבן“. בעיר רוטינגן העלילו על היהודים, כי גנבו את ה”קרבן" וכתשו אותו במכתשת עד זב דם ושלחו את הפרורים בכל קהלות ישראל, להנות את אחיהם מסעודה זו. בעינינו תחשב העלילה הזאת היותה שגעון מבהיל. אי אפשר לנו לצייר במוחנו, איך האמינו בני אדם בסכלות נוראה כזאת. אבל זה יובן לנו על פי מצב הרוחות בימים ההם. באותן מאתים שנה, שעברו מימי מסע הצלב הראשון, נתעצמה מאד השנאה לישראל, וגם הבערות הפראית של העם בגרמניה גברה. הפורענות היתה מוכנת בכל שעה. ליהודים היתה רק חסות קלושה בצל הקיסר חדל־אונים. שרי המדינות נטו בכלל אחר העירונים וסיעו להם במעשה השמד, או עמדו לכל הפחות מנגד והעלימו עינם מן המעשים האלה. בסוף המאה הי"ג היתה אנרכיה גמורה בגרמניה. נלחמו שני קיסרים זה בזה: אדולף מן נאסוי וההאבסבורגי אלבּרכט מאוסטריה. זו היתה שעת הכשר לשונאי ישראל לעשות ליהודים כרצונם.

ביום א' ז' באייר שנת נ“ח לאלף הששי (עשרים באפריל 1298) היה השמד בעיר רוטינגן, אשר משם נפתחה הרעה לכל הקהלות במדינות פרנקן, בַּוַריה ואוסטריה. אחד האצילים ושמו רינדפלייש הסית את ההמון ביהודים והלהיב אותו להרוג, לאבד כולם, ולא ישאר להם שריד ופליט בגרמניה. אומרים על רינדפלייש, כדי לצדד בזכותו, כי היה קנאי נלהב והאמין בעלילה נבערה זו, בחלול ה”קרבן" על ידי היהודים. ואולם אין ספק, כי בשמד זה היה הגורם העיקרי תאות הבצע – מה שהוא הצד השוה בכל המאורעות האלה. המצדדים בזכות הרוצחים, להמציא כונה רצויה למעשיהם הרעים, בודים מין “פילוסופיה של ההיסטוריה” ומיחסים למעשה נבלה כונה, שבודאי לא היתה סבת המעשים, אלא אמתלא. הם אמרו כך, כי עושים מה שהם עושים מתוך קנאה דתית ומתוך אמונה שלמה. ואפשר שבזה רמו לא רק את אחרים, אלא גם את עצמם. ואולם באמת היתה תמיד נטיה חמרית הגורם העיקרי לשחיטות האלה שעשו ביהודים. די לנו לראות, כי נקבצו עם רינדפלייש כל בני אדם מחוסרי רכוש וכל איש אשר לו נושה. חשבו מחשבות, להפקיע על ידי מעשי הרצח את שעבוד החובות ולהתעשר מחרבן קהלות היהודים.

בעיר רוטינגן נשמדה כל הקהלה ונהרגו כמה נפשות. נכחדו משפחות שלמות. בראש רשימת הרוגי מרגנטהיים אנו מוצאים: ר' נחמני הזקן בן החבר ר' יצחק ובנו ר' יוסף, וכלתו מרת מייטין בת ר' יוסף ושלשת בניה יצחק ויהודה וגעיילא בני ר' שמעון. משם פשטו הרוצחים על שאר הקהלות. לא כולן, שעליהן עברה הכוס, נזכרות בספר אזכרות נשמות לקהלת נירנברג. ביום י"ב בתמוז (עשרים ושלשה ביוני) היה השמד בקהלת נוישטט (Neustadt a. d. Aisch). מכאן ואילך היו החללים רבים, כי קצתם נהרגו ונשרפו בידי הגויים וקצתם שרפו את בתיהם והפילו את בניהם ובנותיהם ואחר כך את עצמם לתוך האש, שלא יפלו בידי הרוצחים האכזרים. ברשימת ספר אזכרת נשמות נזכרו לפעמים הרוגים ושרופים. ברשימת השרופים אנו מוצאים על פי הרוב משפחות שלמות, ששרפו אבות ואמהות את עצמם ואת ילדיהם.

בו ביום שהיה השמד בקהלת נוישטט עברה הכוס גם על קהלת ווינדשהיים (Windsheim). בראש הרשימה של שרופי וינדשהיים אנו מוצאים: ר' יוסף בר נתן וזוגתו מרת יוטלין בת ר' יהודה ובנו ר' נתן בר יוסף וזוגתו מרת צרויה בת ר' מאיר הכהן ובתו מרת מינגוט ושלשה בניה; וחתנו ר' שמואל בר שלמה וזוגתו מרת גולדא ובתה; ובתו מרת ביילא. זולת אלה אנו מוצאים עוד: מרת חנה בת ר' אברהם וששה בניה; מרת גולדא הזקנה ובנה ר' יוסף בר שלמה וזוגתו מרת גוטלין בת ר' קלונימוס הלוי ושני בניהם.

נהרגו אבות ובנים יחדו, ובקצתם אבות ובנים ובני בנים.

ביום שלאחריו, י"ג בתמוז (כ"ד ביוני) היה השמד בקהלת איפּהובן (Iphofen). כאן אנו מוצאים שמות הרוגים ובכללם: ר' מרדכי הזקן בר אשר ושלש בנותיו.

בי“ח וי”ט בתמוז (שלשים ביוני) היה השמד בקהלת מרגנטהיים ואוחשנפורט (Ochsenfurt) וקיצינגן (Kitzingen). ברשימת ההרוגים של קהלה זו אנו מוצאים ר' אליקים הזקן בן שלמה וזוגתו מרת רחל ובנה ר' שמואל בר עזריה הכהן ויצחק בר עזריה הכהן. וברשימת הרוגי אוחשנוורט נקבע: הזקן החבר ר' עזריאל בר יעקב הלוי ובתו מרת ריהצא וכלתו מרת ירמוט בת ר' גרשום; מרת ריהצא וחמשה בנים. ברשימת הרוגי קיצינגן נזכרים: ר' שמואל בר אברהם הכהן וזוגתו מרת מינא בת ר' יוסף וארבעה בניה; ר' יוסף בר יצחק הכהן וזוגתו מרת טובא בת ר' יצחק וארבעה בניהם. באותם הימים היה גם השמד בקהלת ביברט (Bibart ־ Markt ) – יום הפורענות לא נזכר בדיוק. נתקיימה לנו רק רשימת ההרוגים: ר' יהודה בר נתן וזוגתו מרת צפורה וחמשה בניהם.

נורא היה השמד בקהלת רוטנבורג (“עיר אדמה מדם אדם”), אשר על נהר טויבר (מקום מושבו של רבנו מאיר מרוטנבורג, רבו של הרא"ש). שמה התנפלו הרוצחים שלש פעמים על היהודים והרגו בהם הרג אחר הרג, ולבסוף נכחדה הקהלה כלה. השמד הראשון היה בי“ד בתמוז (כ"ה ביוני); בפעם השנית אירע השמד בערב תשעה באב (י"ח ביולי), והחרבן השלם היה בעשירי באב ובאחד עשר בו ובשנים עשר בו (כ' – כ"ב ביולי), כי נמשכו הרציחות שלשה ימים רצופים. בקינת ר' משה בר אלעזר הכהן “מה קול הצאן” (שנקבעה להלן) אנו מוצאים פרטי המאורע האיום הזה, מרגיזים את הנפש עד היסוד. בשמדות אשר עברו על כמה קהלות מיום ז' באייר ואילך אירע, כי המירו כמה יהודים באונס. בימי השמד ברוטנבורג עשו היהודים כמעשי הקדושים בקהלות ריינוס בימי גזרת תתנ”ו. הרגו את בניהם ובנותיהם תחלה ואחר כן את עצמם, כדי שלא יפלו בידי אויביהם. המקונן מספר, כי הלכו הקדושים “בשירים ובמחולות” אל האש. מספר ההרוגים והשרופים לא נרשם בדיוק; אבל אין ספק, כי היה ההרג רב מאד – בין שהרגו בהם האויבים ובין שהרגו את עצמם. אנו מוצאים בראש הרשימה הזאת: ר' שמעון בר שמחה וזוגתו מרת דולצא בת ר' יצחק הלוי ובנו ר' שמחה ובנו ר' יצחק ובנו יהודה הנער ובתו מרת בת שבע ובעלה ר' יהודה בר דוד.

חוץ מאלה נזכרים עוד: מרת צרויה בת ר' דוד וארבעה בניה ואחותה מרת ברונא; ר' אליקים בר לוי וזוגתו מרת יוטא בת הקדוש ר' יוסף ויוסף הנער בנה (עלובה זו היתה בת הקדוש ר' יוסף ועל שמו נקרא בנה שנהרג עמה); בח' באב נהרגו: הרב ר' מרדכי בר שמעון הלוי; ר' יוסף בר יצחק וזוגתו מרת שרה בת ר' יעקב הלוי ובנו ר' יצחק וזוגתו מרת חנה בת ר' משה וחמשה בניו: יוסף ויעקב ומשה ורבקה ובת שבע; ובתו מרת רבקה ובעלה ר' שמואל בר שמעון הלוי ושלשה בניו: יוסף, שמעון והיצלין; ובתו מרת גוטלין ובתה ברונלין, ובנו ר' מנחם וזוגתו מרת שרה בת ר' שמואל הלוי ובנו שמריה הנער (משפחה גדולה בת תשע עשרה נפשות נכחדה בפעם אחת!). ברשימת הקדושים של רוטנבורג מסופרים עוד פרטים של הטרגידיה האיומה בעיר דמים זו: “גם אלו שלשה בחורים נהרגו על המגדל שעומד אצל הבית של הקדוש ר' יוסף (זה הקדוש הנזכר למעלה), ר' נחמן בר משה ור' נתן בר שמעון הלוי ור' יצחק בר שלמה. אותם (הנרשמים להלן) נשמטו (נמלטו) בבית של גויים ושם נהרגו ובשדה ובו ביום ח' באב נשרפו כלם בבית הקברות – ר' משלם בר משה וזוגתו מרת גננא ובניו, מרת ריכצא ויעקב הנער – והנשארים באו כלם במבצר וצרו עליהם ביום א' י' באב וביום ב' י”א באב וקצת מיום ג' י“ב באב אז נלכדה בעונינו הרבים המבצר ונהרגו ונשרפו כלם”.

יש כאן הגדת עדות, כי נכנסו היהודים אל המבצר ועמדו על נפשם בפני אויביהם. משערים, כי העירונים (או אנשי המועצה) מסרו ליהודים את המבצר, כדי להקהל שם ולעמוד על נפשם. אבל אין בזה ראיה ברורה. אפשר שכך עשו היהודים מעצמם. המבצר נפל אחרי מלחמה קשה בין היהודים והאויבים (מלחמה זו היתה מיום א' עד יום ג' בשבת, י' – עד י"ב באב), ונהרגו ונשרפו לערך ארבע מאות וחמשים נפשות. בתוך ההרוגים היו החבר ר' משה הפרנס בר יצחק וזוגתו מרת בת שבע בת ר' יצחק הכהן ובנו מרדכי, ועוד הרב ר' מאיר בר יקותיאל הכהן וזוגתו מרת חנה ובתו יוטא ותלמידו החבר ר' שניאור (על הריגת הרב ר' מאיר מקונן פייטן בלתי נודע בקינתו הבאה להלן סי' א'). בשמד זה נכחדו משפחות שלמות, וברשימת ההרוגים נזכרים כמה פעמים, כי נהרגו אמהות עם ששה בנים.

ביום י“ג באב (עשרים ושלשה ביולי) פגעה מדת הדין בוירצבורג, שגם היא היתה בימים ההם קהלה גדולה ומפוארה. השמד היה נורא מאד ונהרגו לערך אלף נפשות, בתוכן “מאה נפשות עניים ועשירים שהיו אורחים בעיר ונהרגו ונשרפו עם הקהל הקדוש”. פרטי המאורע הזה נזכרים בקינות הבאות להלן. נראה, כי קצת היהודים ברחו אל הטבילה ונהרגו שם; כך אנו מוצאים ברשימה אחת (מביאה זאלפלד עמ' 194): “בשלשה עשר באב היתה הגזירה בווירצבורק ונטבעו במקוה מורינו הרב ר' אפרים וזוגתו החסידה מרת רחל והרבה מן הקהל עמם”. חוץ לאלה הטביעו האויבים בבור כמובא ברשימת הקדושים של קהלת ווירצבורק: החבר ר' יעקב בר יצחק הכהן ואשתו מרת צרליף ושבעה בניו שנטבעו בבור. בקהלת וירצבורג נמצאו בימי השמד כמה רבנים וכלם נהרגו בי”ג באב. ברשימת הקדושים אנו מוצאים לפעמים שמות הרוגים עם בניהם: ארבעה או חמשה או ששה או אפילו שבעה במספר. לפי הגדת עדות של סופר גוי נמלטו רק קצת יהודים שהמירו באונס. כשאנו מוצאים בשאלות ותשובות “זכרון יהודה” לר' יהודה בן הרא“ש, כי בא לפניו “בחור אחד” והעיד בשאלת עגונה, שראה את הר”ר שמעון בן הר“ר יעקב הרוג מוטל לפני ביתו, הנה ידוע, כי הר”ר יהודה היה נוטה להקל בדיני עגונה וקבל גם עדותם של האנוסים.

ביום כ"ב באב (א' באבגוסט) היה השמד בעיר נירנברג. בקהלה זו נהרגו שש מאות עשרים ושמונה נפשות (ברשימת הקדושים נרשם: ומספר הקדושים כמנין נקמת דם עבדיך). בתוך ההרוגים היה גם רבנו מרדכי בן הלל, זה שיסד את הקינה “מה רב טובך אשר צפנת” על הרוגי זינציכא (ביום ט“ו וט”ז באיר שנת כ"ו) ועל מותו של הקדוש גר צדק ר' אברהם (למעלה, כרך א' עמ' שיח–שכא); הרב ר' יחיאל בר מנחם הכהן (חברו של ר' חיים בעל “אור זרוע”) ואשתו מרת חנה וג' בניו, ור' אברהם הפרנס הכהן ואשתו מרת בונלין ובתו מרת זושא וב' בניה; ר' אברהם בר חיים הכהן משפירא, ושני אחים הכהנים מקולוניא שלמדו לפני הרב; ר' פסח בר ירחמיאל ואשתו מרת בילטא בת ר' ירמיה שנהרגו ונשרפו בחיי אביהם; ר' אברהם בר יוסף (זה שיסד קצת פיוטים, עיין צונץ, Literaturgeschichte, עמ' 494); הגר שנתגייר בשעת זעם השם (שם אותו הגר לא נרשם, ואפשר שלא ידעו אותו – אלא בשעת השמד עלה במחשבה לפני גוי ונתגייר בתור מחאה במעשה פראות ואכזריות שעשו ביהודים). ביום ההרג נהרגו אנשים ונשים, טף וזקן; חוץ מאותן הנשים שנהרגו בבית בעליהן רצחו עוד שלשים ושמונה נשים זקנות או אלמנות ובתוכן “מרת ריכנצא המתפללת של נשים”.

השמד נמשך והלך כל ימי הקיץ שנת נ“ח לאלף הששי ובתחלת שנת נ”ט. ברשימת הזכרת נשמות אנו מוצאים את זכרון הקדושים בעיר היילברון (Heilbronn) שנהרגו ביום א' וב' במרחשון שנת נ“ט (י"ט באוקטובר 1298). לפי רשימה, אחרת נהרגו בעיר הזאת כמאתים נפשות ובתוכן הרב ר' יוחנן ואשתו ליפהט. ובנו ר' פרא (בער) החשוב ובנו אלעזר וחמשה נערים ואמו (של הרב ר' יוחנן) מרת יוטא הזקנה. לפרט את כל המאורעות האיומים בגזרת רינדפלייש אי אפשר. בתוך הטרגדיות האלה מצטיינות קצתן בתוקף מרירותן. בעיר בישופשהיים (Bischofshein a. d. Tauber) תפסו כל בני הקהלה, כמאה עשרים וחמש נפשות, וסחבו אותן לגמבורק ושרפום שם (י“ד באב, כ”ד ביולי). בעיר הולוולט (Hollfeld) נהרגו ר' יהואל ואשתו וב' ילדים ובנו ר' יצחק ואשתו וילדיו ושחט עצמו במרחץ וילדיו. ביום השבת י”ג בתשרי נשרפו בבית הכנסת בעיר וינהיים (Weinheim) לערך שמנים נפשות. בראש רשימת הקדושים אנו מוצאים: ר' שמואל בר יעקב הלוי ואשתו מרת יוטא בת ר' אשר הלוי וכלתו מרת צפורה בת ר' דוד ובתה מינא וחתנו ר' אלעזר בר יואל הלוי ואשתו מרת ברונא.

רק בערים רגנסבורג ואויגסבורג עמדו העירונים בפני רינדפלייש וסיעתו והצילו את היהודים. במאורע הזה אנו רואים, כי בעיקר היה יחס העירונים לאויבי היהודים מכריע בדבר. במקום שסיעו להצלת היהודים עשו והצליחו; אלא שברוב המקומות נוספו הם על הרוצחים, או שלכל הפחות עמדו מנגד. כזה הינ גם בימי נוסעי הצלב.

בחדש אלול נכתר אלברכט מאוסטריא לקיסר גרמניא, אחר שנצח את אדולף מנאסוי. הקיסר התאמץ להתם את האנרכיה, ששלטה בגרמניה בימי מלחמתו עם אדולף. הוא תבע את עלבון היהודים – עבדיו קנין כספו. שהרי בסבת השחיטות והשמדת הקהלות ניזוק הקיסר והכנסתו. על הערים שבהן היה השמד, הטיל קנס ממון. חמורה ביותר היתה גזרתו, כי חיבים הלוים הגויים לשלם את חובם (שהיו היהודים אשר אבדו בימי השמד נושים בהם) לאוצר הקיסר. רוב האנוסים, שהמירו מתוך פחד, חזרו אחר כך ליהדותם.

*

מתוך המקורות והרשומות:

א. אֶבְכֶּה לִקְשֵׁה יוֹם וּבְמַר נֶפֶשׁ אֲיֵיליל,

עַל חָרְבוֹת מִקְדָּשַׁי אֲשֶׁר נִשְׂרְפוּ בַעֲלִיל;

וְזֹאת שֵׁנִית דִּמְעָתִי עַל עוֹלָה וְכָלִיל,

הַנְפָשׁוֹת הַקְּדוֹשִׁים עַל מוֹקְדָה עֲרוּכִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

בַּלֶּחֶם הַמְגֹאָל הַנִּתְעָב וְהַמְגֹעָל

הִתְנַכְּלוּ מְזִמָּתָם וַיּוֹסִיפוּ מָעַל

לֵאמֹר לִבְחִירַי עַם הַקְּדֶשׁ וְהַמּוּעַל²:

גְּנַבְתֶּם אֱלֹהֵיהֶם הַהוֹלֵךְ חֲשֵׁכִים.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

גַּם שְׁחַקְתֶּם אוֹתוֹ הָדֵק וַתִּבְגְּדוּ בָגֹד

בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי עַד שְׁפָךְ־דָּמוֹ לֶאֱגֹד

וְחִלַּקְתֶּם וּבְלַגְתֶּם וַתִּתְלוּהוּ בְמָגוֹד³

וַתִּשְׁלְחוּ בְּכֹל תְּפוּצוֹת מַחְנֵיכֶם הַנְּבוּכִים.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל בִּשְׁנַת נֹחַ

לְאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי גְּעַלְתָּנוּ לִזְנֹחַ.

וַתָּשָׁב לְךָ הַיּוֹנָה וְלֹא מָצְאָה מָנוֹחַ,

וְטַפֶּיהָ וִישִׁישֶׁיהָ בַּחוּצוֹת נִשְׁלָכִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

הַחֹדֶשׁ הַשְּׁנִי שֶׁבּוֹ הַבַּיִת נִבְנָה⁴

אֵיךְ נֶהְפַּךְ לְתַאֲלַת לֶב וּלְדַאֲבוֹן וְלִמְגִינָה

וְהוּכַן רֹאשׁ לְאֶבְלֵנוּ בְּרוֹטִינְגֶן הַפִּנָּה

וְנֶהֶרְגוּ יְפִיפֵי עָם כְּמוֹ נְפָכִים⁵.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

וְעַל הָעִיר הָאֲדוּמָה מִדָּם רֶשַׁע שָׁמָּה

הוי הוֹי, עִיר הַדָּמִים, אֶזְעָקָה וְאָהִימָה:

אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

אֵיךְ הָיְתָה כְּנִדַּחַת מִשּׁוֹעִים וְאִישׁ תְּכָכִים⁶.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

זוּ תּוֹרָה וּשְׂכָרָהּ לְלוֹמֵד וּמְלַמְדָהּ,

מָרְדְּכַי הַלֵּוִי אוֹצַר כֹּל כְּלִי חֶמְדָה,

אֲשֶׁר אָרְכוּ פֹארֹתָיו וְדַמֶּשֶׂק בִּתְעוּדָה,

אֵיךְ נָפְלוּ בְיַד לֹא עָם בְּעֵינֵינוּ לְשִׂיכִים.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

חַם לִבִּי וְנָמֵס עַל הַכֹּהֵן הַמֵּאִיר

אֲשֶׁר שִׂדֵּד עֲמָקִים רָב וְאַחֲרָיו נָתִיב יָאִיר,

הַדּוֹרֵשׁ וְהַמְקַיֵּם הַהוֹגֶה וְהַמַּבְאִיר;

וְאֵיךְ חִכִּי מַמְתַּקִּים בְּלַהַב אֵשׁ חֲרוּכִים.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

טִיב אֱמֶת וְאֹשֶׁר וְהַצֶּדֶק וְהָעֲנָוָה

הָיְתָה בָעִיר הָעֲלִיזָה הַנְּשַׁמָּה וְהַדָּוָה,

לְמַעַן סְפוֹת הַצְּמֵאָה אֶת חַטָּאתִי הָרָוָה⁷

צָר חַרְבּוֹ הִשְׁלִיט וְקַשְׁתּוֹתָיו דְּרוּכִים.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

יֶרַח אָב לְצָרוֹת אַשְׁלִיךְ פְּאֵר וְאָגוֹזָה

עַל וִוירְצְבּוּרְג הַהֲדוּרָה הַקִּרְיָה הָעֲלִיזָה,

הָיְתָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ לְלַעַג וּלְבִזָּה,

וְאֵין שָׂרִיד בְּאָהֳלֵי תָם וּלְטֶבַח נִמְשָׁכִים.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

כַּלַּת הַלְּבָנוֹן הַמְּשׁוּכָה אַחֲרֶיךָ

בְּגֵיא צַלְמָוֶת נִכְסְפָה לַחֲצֵרֶיךָ,

וְלָמָּה זֶה בְּיַד בָּזוּי נָטַשְׁתָּ בְחִירֶיךָ,

הָיוּ בְעֵת אַפְּךָ מֻכְשָׁלִים וּפְרוּכִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

לִבִּי עַל חַלְלֵי נוּרְנְבּוּרְק יִתְעַלֵּף

וְעֵינַי טֻרְדוּ דִמְעָה כִּבְיוֹם סַגְרִיר דֶּלֶף.

עָצְמוּ לִי מִסְפָּרָם וּלְךָ שְׁלֹמה⁸ הָאֲלֶף.

הַהֲגוּנִים וְהַהֲגוּנוֹת וְהַיְלָדִים הָרַכִּים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

מַה זֶה הָיָה לְבֶן קִישׁ בֶּן הֵילֵל בֶּן שָׁחַר⁹,

מֵימָיו לֹא נִכְזְבוּ וּכְמַפּוּחַ אֵשׁ נִחַר,

הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי כִּי בוֹ אֱלֹהָיו בָּחַר,

מָתְקוּ אֲמָרָיו מִצוּף וְנֹפֶת צוּפִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

נֶאֱמָנִים פְּצָעֶיךָ אוֹהֲבֵנוּ קְדוֹשֵׁנוּ.

אֵיךְ נָפְלָה וְגֻדְּעָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ,

וְכָל גְּלִילוֹת הַגּוֹיִם כִּדְבוֹרִים סַבּוּנוּ;

פְּאֵר תּוֹרָה וַהֲדָרָהּ לָאָרֶץ נִשְׁלָכִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

סוֹד שַׁעֲשׁוּעִים נָחֲלוּ, אֱמֶת וְצֶדֶק נִשְׁקַף,

בָּנָה עֲלֵיהֶם מָצוֹר הַצּוֹרֵר וַיַּקַּף,

וְהַלְּבָנוֹן בְּבַרְזֶל בְּאַדִּירָיו נִקַּף,

וְלַיּוֹצֵא אֵין שָׁלוֹם וּבַחֹרֶשׁ נִסְבָּכִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

פְּאֵרְךָ רָם חֲבֹשׁ עָלֶיךָ וַעֲזֹר הַנִּשְׁמָרִים.

לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּךָ אַף לֹא בְשָׂר חֲמוֹרִים.

בְּטוּחוֹת מַרְגִּיזִין כֻּלָּם הַחְרֵם תַּחְרִים.

פְּלֵיטַת שְׂרִידְךָ עָרוֹם הוֹלְכִים.

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

צְמָתַתְנִי קִנְאָתִי וְהֵטַחְתִּי נְאוּמִים:

הֲמָּאַסְתָּ בִיְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלַת שְׁלוֹמִים,

וְאָסַפְתָּ אֶת שְׁלֹוֹמְךָ הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים?

תְּבַע עֲלוּבֶיךְ בְּכוּר נִתָּכִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

קֶדֶם אֶזְרָחִי הֶעֱלָה יְחִידִי לְאִשִּׁים,

חֲשַׁבְתּוֹ וּבֵרַכְתּוֹ אֲדוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים,

וְכַמָּה אַלְפֵי אֲלָפִים לְמִנְחָתְךָ מֻגָּשִׁים.

לָזֹאת יְסַפְּקוּ כַפַּיִם וְלֵב נִמְדָּכִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

רִיב אָדֹם מֵאֱדוֹם בְּיַד אָדָם הַמְנֻסֶּה¹⁰

וְזָעַק תְּהִי יָדְךָ בִי לֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה.

מְעַט הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? רָם הַקְשִׁיבָה וַעֲשֵׂה

אֶרֶץ אֲדוֹמִים בְּדַם פַּחוֹת וּנְסִיכִים,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וְעֻגָּבִי לְקוֹל בּוֹכִים.

שִׁמְךָ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה וְיִתְקַדַּשׁ

בְּהַצְמִיחֲךָ יֵשַׁע לְעַם נִבְזֶה וְנִדָּשׁ,

בְּכַנֶּסְךָ הַנְּפוֹצִים יָשִׁירוּ שִׁיר חָדָשׁ

יְקָרִים מִפָּז וּמְסֻלָּאִים.

(מתוך מחזור שאלוניקי. הקינה היא על פי סדר א"ב, הע' והת' חסרות. המחבר בלתי ידוע ואפשר שהיה שמו מסומן בבית האחרון החסר).

*

ב. אֶסְפְּדָה וְאֵילִילָה וְאֶסְפֹּק כַּף בְּנֶפֶשׁ מָרָה

וְאֶזְעַק נְהִי וְנִהְיָה וְהֶגֶה וְקִנִּים אַחְבִּירָה;¹¹

בְּרוֹב יְגוֹנִי וְעָצְבִּי עֵינִי עוֹלְלָה וְנִגְרָה,

שַׂק וָאֵפֶר אַצִיּעַ וּבְעָפָר אֶתְעַפְּרָה.

גָּז חִישׁ וְעָף שְׂשׂוֹנִי וְשִׂמְחָתִי נֶעְדָּרָה;

עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי אֵלֵךְ שָׁחוֹחַ וּקְדוֹרָה;

דָּמִיתִי לְקָאָת וּלְכוֹס חֳרָבוֹת בַּמִּדְבָּרָה

וְהָיִיתִי כְצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִקִּנָּהּ וּמִמְּדוֹרָהּ;

הֻצַּגְתִּי עַל גֶּחָלַי רֵיָקָם וִיסוֹדִי עֻרְעֲרָה.

בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי הֲלָמוּנִי וְדִקּוּנִי דֹק כַּעֲפָרָהּ,

וְהִנֵּה הַנָּשִׁים יוֹשְׁבוֹת מְבַכּוֹת הַתַּמּוּז בִּגְבוּרָה;

גַּם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אֲשֶׁר בּוֹ לִוְיָתָן אֲעוֹרְרָה,

זְבוּל מְלוֹנִי בּוֹ הוּשַׁם וְשָׁתוּ הַשַּׁעְרָה;

מְאֹד בּוֹ כִתְּרוּנִי אַבִּירֵי בָשָׁן וַחֲזִירֵי יַעְרָה.

חֹדֶשׁ אָב אֲשֶׁר שָׁנָה בְאִוַּלְתּוֹ לְהִתְגַּבְּרָה

תְּקֻלַּל חֶלְקָתוֹ בָאָרֶץ וְאַל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָה.

טָפְלוּ אוֹיְבַי שֶׁקֶר וְגִלְּחוּנִי בְתַעַר הַשְּׂכִירָה.

חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים בְּלֵב עַמִּי לְקָדְרָה,

יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה כִּלוּ וְהָרְגוּ בְעֶבְרָה,

וְנוֹתַרְתִּי כְתֹרֶן בְּרֹאשׁ הָר עֲנִיָּה סוֹעֲרָה;

כִּרְסְמוּנִי וַהֲמָמוּנִי וְהֶחְיוּנִי לַעְנָה לְהִשְׁתַּכְּרָה;

הִכּוּנִי פְצָעוּנִי חִנָּם וַיַּדּוּ בִי אֶבֶן יְקָרָה.

לַבְּקָרִים צְמָתוּנִי וְשָׂמוּנִי לְחֵץ וּמַטָּרָה;

דָּנוּנִי בְאֵשׁ וּבְמַיִם וְקָלוּנִי בִיְקִידָה וְתַבְעֵרָה;

מַיִם רַבִּים כַּבִּירִים נוֹזְלִים שְׁטָפוּנִי בִסְעָרָה.

נְבוּכֵי עֶדְרֵי צֹאנִי, אוֹם שֶׂה נִדָּחָה וּפְזוּרָה,

נ"ח לִפְרָט קִוִּיתִי וְצִפִּיתִי לִמְנוּחָה וּלְעֶזְרָה –

וְהִנֵּה רַק בְּעָתָה אֵימָה חֲשֵׁכָה וְצָרָה.

סִלּוּ כָל אַבִּירַי, יְשִׁישַׁי וְעֲלָמַי מִלְּסַפְּרָה;

טַף וְנָשִׁים הָרְגוּ לְמַשְׁחִית וְאֵלֶּה אֶזְכְּרָה:

עֲדַת קְהִלּוֹת וִוירְצְבּורְקּ הַנָּאוָה וַהֲדוּרָה

לְעוֹף הַשָּׁמַיִם נָתְנוּ נִבְלָתָם לְהַפְקִירָהּ.

פְּלָגִים עֵינִי תִזַּל וְתִדְמַע עֲלֵיהֶם בַּעֲתִירָה,

אָבֵל שְׁאוֹל חַדְרֵי מָוֶת אֵרֵד אִתָּם לִקְבוּרָה.

צָפוּ עָלַי חֶרֶב וְעָצְמוּ עוֹד חֲלָלֵי מִלְּחָקְרָה

בִּקְהִלַּת נִירְנְבֶּרְק וּבוּנְבֶרְק אֲשֶׁר סָפוּ בִּמְאֵרָה.

קַדְּשׁוּ צוֹם וּמִסְפֵּד וְקִרְאוּ עֲצָרָה

וְהוֹסִיפוּ דְאָבוֹן עַל אָוֶן וְשַׁמָּה וְשַׁעֲרוּרָה.

רַבּוּ כְּחוֹל יָם חֲבָלַי וּכְאִשָּׁה מְצֵרָה

עַל קְהִלַּת רוֹטֶנְבּוּרְק הַקְּדוֹשָׁה, צְפִירַת תִּפְאָרָה;

שָׂרְפוּ וְרָצְחוּ עִמָּהֶם יוֹתֵר מִמֵּאָה יִשּׁוּבִים בִּגְעָרָה,

אֲשֶׁר דָּמָם נִשְׁפַּךְ כַּמַיִם וּגְוִיָתָם מִלְּקֹבְרָה.

תַּמּוּ וּפַסּוּ כָּל נְאוֹת יַעֲקֹב חֶמְדַּת יְקָרָה

וְנוֹתַרְתִּי כְעוֹלְלוֹת בָּצִיר פְּלֵיטָה הַנִּשְׁאָרָה;

הַעַל כֵּן אֶקְרָא לַמְּקוֹנְנוֹת וְלַחֲכָמוֹת אֶשְׁגְּרָה

וְאֶתְחַבֵּר לְתַנִּין וְעִם בְּנוֹת יַעֲנָה אָגוּרָה,

עוֹרִי מֵעָלַי אַפְשִׁיט וְעַל חֲלָצִים חֲגוֹרָה,

עַל כָּל מִשְׁפַּחְתִּי אֲשֶׁר הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּמוֹרָא;

לִקְשִׁי יוֹם עֲלֵיהֶם בְּכִי וּנְאָקָה אֶקְשֹׁרָה

וְעַל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲצַוֶּה וּמַזָּרוֹת לְהִתְקַדְּרָה

וְיֶחְשְׁכוּ כוֹכְבֵי נֶשֶׁף וְהַלְּבָנָה לְהִתְחַפְּרָה,

כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרִי וְלֹא אוּכַל כַּפְּרָה.

בְּעָנִיי, אֱלֹהַי, שוּר נָא וְרִיבַת רִיבִי מַהֲרָה,

עַל קָדְקֹד מַחְרִיבַי חֲמָסָם יֵרֵד לְשָׁבְרָה.

תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב וְשִׁיתֵם כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה,

רוּחַ זַלְעָפוֹת אֵשׁ וְגָפְרִית עֲלֵיהֶם לְהַמְטִירָה,

מִדָּם חֲלָלִים חַרְבְּךָ וְחִצֶּיךָ לְהַשְׁכִּירָה.

עַל זֹאת אֶתְפַּלֵל אֵלֶיךָ תָמִיד וַאֲשַׁחְרָה;

רָעוֹת עֲלֵיהֶם תֶּאֱסֹף וְעֶבְרָתָם לָנֶצַח שְׁמָרָה,

בַּחֲרוֹן אַפְּךָ תוֹכִיחֵם וּבַחֲמָתְךָ לְהִתְיַסְּרָה,

תְּסִיפֶם בְּסַעֲרָתְךָ וְשִׁיתֵמוֹ כְתַּנּוּר אֵשׁ בּוֹעֲרָה,

תְּדוּשֵׁם וְתְדִיקֵם כְּשֵׁבֶר נֵבֶל יוֹצְרִים שְׁבָרָה;

מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב לִפְקֹד וּלְהַזְכִּירָה,

וְהָשֵׁב אֶל חֵיקָם שִׁבְעָתַיִם בְּכַנְפֵיהֶם לְצוֹרְרָה.

רְאֵה עֲמָלִי וּמַכְאוֹבִי, לְמִשְׁפָּטִי הָקִיצָה וְתָעִירָה

לִנְקֹם בְּיָמֵינוּ לְעֵינֵינוּ נִקְמָתֵנוּ וְנִקְמַת הַתּוֹרָה.

חַזֵּק וְאַמֵץ שְׂרִידֵי כַּנָּתְךָ וּתְהִי עֲלֵיהֶם סִתְרָה,

וְגָאֳלֵם וּתְפַלְטֵם מִיגוֹנָם וְתוֹצִיאֵם מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

וְתַעֲטֶה כִמְעִיל קִנְאָה וּבִגְדֵי יֵשַׁע לְהִתְאַזְּרָה

וְתוֹשִׁיבֵם בִּנְוֵה שַׁאֲנָן וְכַצִּנָּה רָצוֹן לְהִתְעַטְּרָה,

וְיַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן כְּקֹמֶץ וְאַזְכָּרָה

כָּל אֵלּוּ הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ לְשִׁמְךָ אָיוֹם וְנוֹרָא;

יֵרָצֶה חֶלְבָּם וְדָמָם כְּמִנְחַת כָּלִּיל קְטוֹרָה.

וְלֹא תִבְזֶה לֵב נִדְכֶּה וְרוּחַ נִשְׁבָּרָה.

וַחֲשׁוֹב עֶלְבּוֹנָם וְשִׁבְרוֹנָם כְּזִבְחֵי שַׁלְמֵי תוֹדָה,

זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה – הִיא הָעוֹלָה עַל מוֹקְדָה.

(קובץ על יד ג‘, קינות וסליחות עמ’ 13 – 15. הקינה היא על סדר א“ב ובסופה חתום שם המחבר: העלוב תמר – זהו ר' תמר בן מנחם. והנה בשנת תתקל”א, אחר המאורע בבלויש, יסד רבנו אפרים מבונא את הקינה “למי אוי למי אבוי” – “ספר הדמעות” כרך א‘, עמ’ רכה – ובשנת נ"ח לאלף הששי חזרו וקבעו אותה הקינה של רבנו אפרים והוסיפו עליה את הקינה שלפנינו).

*

ג. מֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאָזְנֵינוּ?

הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב בְּגֵיא גָלוּתֵנוּ,

בִּבְכִי מַר וְלֵב דַּוַּי נִצְרַח בְּצַעֲקָתֵנוּ,

בְּמִסְפֵּד וּבִילָלָה נִתְאוֹנֵן בְּקִינוֹתֵינוּ:

אִי, שָׁמַיִם, מַה נִּשְׁתַּנֵּינוּ,

אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחֵינוּ אוֹ נָחוּשׁ בְּשָׂרֵנוּ –

לָשֵׂאת כֹּבֶד סֵבֶל צָרוֹתֵינוּ?

וְלֹא עָלֶיךָ יְיָ תְּלוּנוֹתֵינוּ,

כִּי אֲנַחְנוּ לְעַצְמֵנוּ הֵרַעְנוּ –

אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ,

עַל כֵּן גָּוַעְנוּ כֻּלָּנוּ אָבַדְנוּ,

וְלִפְנֵי בְּנֵי עַוְלָה נָפַלְנוּ.

תַּעֲלוּלִים עַבְדֵי עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ,

מַה נְּדַבֵּר וְנִצְטַדֵּק וַיְיָ מָצָא עֲוֹנֵנוּ,

לָכֵן לְחֶרְפָּה לָבַז וְלִמְשִׁסָּה נְתָנָנוּ.

אוֹי לִי, כִּי רָבְתָה פֶּרֶץ וּצְוָחָה בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ,

נִסְפוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט חֲסִידֵינוּ,

קֻמְטוּ בְלֹא עֵת טַפֵּנוּ וְעוֹלְלֵינוּ.

אֶרֶץ אֶרֶץ, אַל תְּכַסִּי דָמֵינוּ

וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתֵנוּ.

נִזְעַק אוֹי הוֹי וַאֲבוֹי עַל הָרָעִים שְׁכֵנֵינוּ,

וְעַל כָּל אִישׁ צָר וְאוֹיֵב בְּאֵיבָה הֲדָפָנוּ.

רַב בּוּז מִבּוּז שָׂבַעְנוּ,

שַׁמָּה וְשַׁמָּה שְׁמָמָה שָׂמָנוּ,

בְּלֹא נַחַת נַחַת הִנְחַנּוּ,

גַּם הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עֲבָדֶיךָ נַחֲנוּ.

הַנָּמֵר הָעַז אַף הוּא שִׁכְּלָנוּ,

הַנָּחָשׁ בְּלֹא לַחַשׁ נְשָׁכָנוּ,

אָמְנָם הַחֲזִיר אֲשֶׁר כִּרְסְמָנוּ,

הוּא הָאַחֲרוֹן הִכְבִּיד עֻלֵּנוּ:

בַּשּׁוֹטִים וְעַקְרַבִּים יַסּוֹר יִסְּרַנּוּ,

מִיָּדוֹ לֹא נַחְנוּ וְלֹא שָׁקַטְנוּ,

זֶה לִי אֶלֶף וּמָאתַיִם וּשְׁלשִׁים שָׁנָה שֶׁהֶחֱרִיבָנוּ¹²

וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה וְקָשָׁה עָלֵינוּ.

צָרָה עַל צָרָה וְשֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר מַמְצִיאֵנוּ,

בְּכָל מִינֵי כִּלּוּי וַאֲבַדּוֹן לַהֲמִיתֵנוּ,

בַּחֶרֶב בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם מִן הָאָרֶץ לְבַעֲרֵנוּ.

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים וְהַנֶּהֱרָגִים בְּחַטֹּאתֵינוּ,

גְּדוֹלֵינוּ וּקְטַנּיֵנוּ, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּינוּ,

זְקֵנֵינוּ וּנְעָרֵינוּ בָּנֵינוּ וּבְנוֹתֵינוּ,

בַּחוּרֵינוּ וּבְתוּלוֹתֵינוּ וְכָל מַחְמַדֵּי עֵינֵינוּ,

יְפֵה פְרִי בִטְנֵינוּ טָבוּחַ לְעֵינֵינוּ,

שְׁתֵּי קְצוֹתָיו אָכְלָה אֵשׁ, גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ;

הַנֶּחָמָדִים מִפָּז סִפְרֵי תוֹרוֹתֵינוּ,

שָׂרְפוּ, קָרְעוּ, רָמְסוּ, דָרְסוּ וְאֵין לְאֵל יָדֵינוּ.

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה וְיָדִי רָפָה,

וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.¹³

שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ, כָּל יוֹשְׁבֵי הָאֲדָמָה,

הֶהָיְתָה כָּזֹאת לְכָל אוּמָה,

כַּאֲשֶׁר עוֹלֵל לִי יוֹצֵר כָּל נְשָׁמָה.

אוֹי לִי וְאַלְלַי לִי כִּי שָׁכְנָה נַפְשִׁי דוּמָה.

בָּרְבִיעִי בִשְׁלשָׁה עָשָׂר בְּאָב הֻכֵּיתִי עַד חָרְמָה,

בְּיוֹם הֶרֶג רַב בִּנְפוֹל מִגְדָּל וְחוֹמָה.

כְּנֵסִיָּתִי שֶׁבְּוִוירְצְבּוּרְק הַיְקָרָה וְהַתְּמִימָה,

הַנָּאוָה וְהַמְּעֻנָגָּה בְּזִיו וְהָדָר מְסֻיָּמָה,

נִגְדְּעָה קַרְנָהּ וְנָפְלָה מִבְּלִי תְקוּמָה.

רַבָּתִי שָׂרָתִי בַמְּדִינוֹת כַּנִּדְגָּלוֹת אֲיֻמָּה,

אֵם בְּיִשְׂרָאֵל, יֹפִי מֻכְלָלָה כַּחַמָּה.

זַכּוּ צַחוּ אָדְמוּ מִפָּז עֶלֶם וְעַלְמָה,

נָשִׁים הַיָּפוֹת מְחֹטָּבוֹת כִּקְצִיעָה וִימִימָה,

בַּחוּרִים מְגֻדָּלִים כְּאַרְזֵי לְבָנוֹן וְשִׁקְמָה;

בַּעֲלֵי מִקְרָא וּמִשְׁנָה הַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה,

שַׁלְשֶׁלֶת יוּחָסִין רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה –

נֶהְפְּכוּ בְּרֶגַע כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה וְאַדְמָה.

נֶהֱרְגוּ נִשְׂרְפוּ וְנִטְבְּעוּ בְּכִלָּיוֹן וּמְהוּמָה.

עֲלֵיהֶם אֲקוֹנֵן בְּמַר נֶפֶשׁ בִּילָלָה וּבִנְהִימָה.

אֶקְרָא בַּיּוֹם הַהוּא לְקָרְחָה וּמִסְפֵּד מַר לְהָרִימָה.

יֶחְשְׁכוּ בוֹ כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף וְעָשׁ כְּסִיל וְכִימָה.

תַּחַת פְּתִיגִיל מַחְגֹּרֶת שַׂק אָשִׂימָה,

תַּחַת פְּאֵר בָּאֵפֶר אֶתְפַּלֵּשׁ בְּנֶפֶשׁ עֲגוּמָה.

לֹא אֶתֵּן שְׁנָת לְעֵינַי וּלְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה

עַד אֶבְכֶּה וְאָנוּד מִיָּמִים יָמִימָה.

עָפָר אֶלְחֹךְ וְאֶזְרֹק עַל רֹאשִׁי הַשָּׁמַיְמָה,

לֹא אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים אַךְ בְּקוֹל דַּקָּה דְמָמָה,

עֵינִי נִגְרָה וְלֹא תִדְמֶה עַל מַכָּתִי אֲנוּשָׁה וַעֲצוּמָה.

טָרְפוּ זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד וּכְתֵפִי מִשִּׁכְמָה.

אוֹי לָנוּ כִּי יָצְאָה אֵשׁ וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ וְקָמָה.

בּוֹסְסוּ נַחֲלָתִי, שָׂמוּהָ לְעִיִּים וּלְשַׁמָּה.

אֶשְׁכְּבָה לְמַעֲצֵבָה בְּבֹשֶׁת וּכְלִמָּה

בִּרְאוֹתִי מְקוֹם קִבְרוֹת אֲבוֹתַי חֲרֵבָה וְשָׁמֵמָה.

הֵן עַם לִבְשַׂר חֲמוֹרִים נִדְמָה

זָכוּ לִקְבוּרָה, וַחֲלָלַי אֵין קוֹבֵר לָהֵמָּה.

וּמִקְדָּשׁ מְעַט לִתְפִלָּה בְּעֵת מִשְׁכָּב וְקִימָה

הִכְנִיסוּ בוֹ צָרָה וְרַבָּה מַשְׁטֵמָה¹⁴.

וְעַתָּה יִיָ, הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה?

אֵין בְּיָדִי לִמְחוֹת אַךְ בְּיָדְךָ הַחֲזָקָה וְהָרָמָה.

שְׁפוֹךְ עֲלֵיהֶם זַעַם וַחֲרוֹן אַף וְחֵמָה,

יַעַן וּבְיַעַן כִּי הִגְדִּילוּ וְהִרְבּוּ אַשְׁמָה.

שָׁפְטֵנִי וְנָקְמֵנִי הָאֵל הַנּוֹתֵן נְקָמָה,

וּרְאֵה הַשְּׂרוּפִים וְהָעֲטוּפִים לְיַעֲקֹב קֵדְמָה וְיָמָה,

וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לְךָ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה.

וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשֵּׂרֵפָה.

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ לִי, בְּנֵי יַעֲקֹב, וְאֵילִילָה,

וְאֶזְעַק הוֹי וַאֲבוֹי בִּבְכִי וִילָלָה,

וְתָמִיד לֹא אֶחֱשֶׁה יוֹמָם וָלָילָה

עַל מַהְפֵּכַת רוֹטֶנְבּוּרְקְ הַקְהִלָּה.

עֶגְלָה יְפֵה פִיָה בְּלִי דוֹפִי וְשַׁכּוּלָה,

מְקֻטֶּרֶת מִכָּל אַבְקַת רוֹכֵל כְּלוּלָה.

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, תּוֹרָה וּגְדוּלָה,

יִרְאַת חֵטְא וַעֲנָוָה וְזִיו כְּהֻנָּה בָטְלָה.

אוֹי לִי כִּי נִתַּן רְשׁוּת לְמַשְׁחִית, לְמַלְאֲכֵי חַבָּלָה.

מִמְּקֻדָּשַׁי הֵחֵלוּ בְּלִי רַחֲמִים וְחֶמְלָה,

נִתְפְּשׂוּ בַעֲוֹן הַדּוֹר אֲשֶׁר גָּדַל עַד לְמַעֲלָה.

אֲלוּ הֵן הַנִּשְׁרָפִין בְּחַטַּאת הַצִּבּוּר וּבַאֲשַׁם מְעִילָה.

גִּבּוֹרֵי כֹחַ, עֲלֵיהֶם קִירוֹת לִבִּי וּמֵעַי אוֹחִילָה,

נוֹקְשׁוּ וְנִלְכְּדוּ וְנָפְלוּ בְּלִי הַצָּלָה.

בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים פָּגְעוּ בָם בְּנֵי עַוְלָה,

דָּמִים בְּדָמִים נָגָעוּ עַד לְאֵין תִּכְלָה.

בְּחֶרֶב שְׁלִישִׁיָּה עַד לְמַשְׁחִית עָשׂוּ כָּלָה¹⁵.

חֶרֶב לַיְיָ מִקָּצֶה לְקָצֶה אֹכְלָה,

בְּיַד רָעֵי גוֹיִם שְׁכֵנַי הַנּוֹגְעִים בְּנַחְלָה.

אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי, מַכָּתִי נַחֲלָה,

שְׁטָפוּנִי מַיִם זֵדִוֹנִים, עַל נַפְשִׁי עָבַר נַחֲלָה.

בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּתַּמּוּז פָּתְחוּ הַצָּרִים בְּקַלְקָלָה,

וְעַד דָ"ן נְפָשׁוֹת נִרְדְפוּ וְנֶהֶרְגוּ תְּחִלָּה.

וּבִשְׁנֵים עָשָׂר בְּאָב עָלְתָה כָּל הָעֵדָה כֻּלָּהּ.

הִרְבּוּ הַמְּדוּרָה וְהִצִּיתוּ הָאֵשׁ בְּקוֹל הֲמֻלָּה.

וַתִּבְעַר בְּיַעֲקֹב לֶהָבָה סָבִיב אָכְלָה,

מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים, בָּחוּר וּבְתוּלָה.

הוֹי אָח וְאָחוֹת וּבָנִים יַחְדָּו בְּמַכְשֵׁלָה.

מִי יִשְׁמַע וְלֹא יִדְמָע בְּרֶתֶת וְחַלְחָלָה!

מִשְׁנֵה שִׁבָּרוֹן הָשְׁבַּרְתִּי, עַל זֶה עֵינִי עוֹלָלָה;

עַל עוֹלָלִים מְגוֹלָלִים בְּדָם בְּתוֹךְ הַמְסִלָּה,

כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי מֻשְׁלָכִים עֲרוּמִים כְּדוֹמֶן וּנְבֵלָה.

לֹא אֶשְׁמַע לִמְנַחֲמִים לְמַנְעִימֵי מִלָּה,

כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאוֹלָה.

צַר לִי וּמַר לִי עָלֶיךָ רוֹטְנְבּוּרְקְ הַמְּהֻלָּלָה,

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבִּי וְעָרְבָה כָּל שִׂמְחָה וְצָהָלָה.

הַדּוֹר אַתֶּם וּרְאוּ פְלִיאָה נִשְׂגָּבָה גְדוֹלָה;

בָּנַי הוֹלְכִים לָאֵשׁ בְּשִׁירִים וּבִמְחוֹלָה,

לְיַחֵד וּלְקַדִּשׁ בּוֹרְאָם וּשְׁמוֹ לְהַלְלָה.

נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת קָשְׁרוּ יַלְדֵיהֶן עַל לְבָבֵיהֶן בַּבֶּהָלָה,

הִיא מוּצֵאת וּבְנָהּ כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ וְלֹא נִתְפָּרְדָה הַחֲבִילָה.

בְּתוּלַת בַּת עַמִּי הָרְאוּיָה לְאַפִּרְיוֹן וְכַלָּה,

הֵצִיתָה אֶת הָאוֹר וְקָפְצָה בּוֹ וְנָפְלָה.

שִׂישׂוּ נָא אַבְרָהָם וַחֲנַנְיָה וַחֲבֵירָיו בְּגִילָה,

כִּי בְּנֵיכֶם כָּכֶם לָאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת בְּהִקָּהֵלָה.

מַצִּיל וְלֹא מַצִּיל בְּלִי עֵקֶד מְמַהֲרִים נַפְשׁוֹתָם לְחַבְּלָה

שֶׁלֹּא יְטַנְּפוּם שֵׁם הַגָּדוֹל מִלְּחַלְלָה.

שְׁלֹמֹה אֶלֶף עוֹלוֹת בְּיוֹם אֶחָד הֶעֱלָה,

וַאֲנִי כְּעֶשְׂרִים אָלֶף בְּתוֹךְ הַגּוֹלָה.

אָנָּא יְיָ נַפְשִׁי תִּתְנַקֵּם מִגּוֹי אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל נְבָלָה,

דָרִיּוֹתַי בִּקַּע וְכָל אַבִּירַי סִלָּה.

בְּכָל מָקוֹם מֻקְטָר וּמֻגָּשׁ לַיְיָ מִנְחָה בְּלוּלָה,

אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ הַשְּׂרוּפִים בְּנַפְשׁוֹתָם כָּלִיל וְעוֹלָה.

יַעֲלוּ לְרָצוֹן לְפָנֶיךָ אִשֶּׁה רֵיחַ נִחֹחַ סֶלָה.

וִיכַפֵּר לְעַמְךָ יִשְׂרָאֵל כְּקָרְבָּן עֲשִׂירִית הָאֵיפָה,

וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

כָּל הָאָרֶץ נֹשְׂאֵי נֶהִי וְקִינָה.

שִׁלְחוּ וְקִרְאוּ לִמְקוֹנְנוֹת וְתָבֹאנָה,

לְהַרְבּוֹת וּלְהוֹסִיף קִינוֹת כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.

עַל שִׁמְמוֹת נּוּרְבַּרְק אֲשֶׁר הָיְתָה רֹאשׁ פִּנָּה.

בַּשִּׁשִּׁי שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים בְּאָב יָצָא זִיוָהּ וַהֲדָרָהּ פָּנָה.

בְּיוֹם מַר הַכָּזֶה אַבְנֵי קֹדֶשׁ תִּשְׁתַּפֵּכְנָה,

אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידוּעִים נֹשְׂאֵי מָגֵן וְצִנָּה.

עַל אֵלּוּ יִכְלוּ בְּיָגוֹן חַיַּי וְעֵינַי מַיִם תֵּרַדְנָה.

אֶשְׁתֶּה לִצְמָאַי מֵי רוֹשׁ וְלַעֲנָה,

אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּין אֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה,

וְאֶבְכֶּה תָמִיד עַל חֲלְלֵי עֲדַת מִי מָנָה,

מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.

הַבְּחוּנִים וְהַצְּרוּפִים לְבָרֵר וּלְלַבְּנָה,

צֵרוּף אַחַר צֵרוּף וְנִמְצְאוּ בְּלִי תֹּאֲנָה.

דּוֹרֵשׁ דָּמִים, חֲמָסִי עַל עֲדִינָה,

אֲשֶׁר גִדַּלְתָּהּ וְרוֹמַמְתָּהּ וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה¹⁶.

כַּהֲמוֹן יַמִּים יִשָּׁאוֹן בְּרוֹב שְׁאוֹנָהּ וּגְאוֹנָהּ,

יַעֲרִימוּ סוֹד, יִתְמַלְאוּן, עָלַי הָיוּ כֻּלָּנָה.

מִיָּדָהּ לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ הַיּוֹנָה.

נַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה.

זֶה יִהְיֶה לְךָ מִן הָאֵשׁ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים לְמָנָה.

דָּמִי נִשְׁפַּךְ כְּנַחַל בְּלִי כִּסּוּי וְהַטְמָנָה,

וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ וְלָקָה וְשָׁנָה.

בְּכוּ בָכֹה לְהוֹלֵךְ לִשְׂרֵפַת אֵשׁ בְּרִנָּה.

נָשִׁים יְפֵפִיּוֹת תִּכְרַעְנָה יַלְדֵיהֶן תִּפְלַחְנָה

בְּכֹּחַ וַאֲנָקָה הַחֲסִידָה לְמִינָהּ¹⁷.

טָבְחָה טֶבַח אַף עָרְכָה קָרְבָּנָה,

שָׁחֲטָה בְּיוֹם אֶחָד אוֹתָהּ וְאֶת בְּנָהּ.

תִּקְנָה אֶת רַבָּהּ וְאֶת עַצְמָהּ לֹא תִּקְנָה¹⁸.

אֶל מִי תְּדַמְיוּנִי לְקוּיָה בְּכָל עֵת וּמְעֻנָּה.

לַבְּקָרִים וְלִרְגָעִים פְּקוּדָה וּבְחוּנָה.

אֵין חָכְמָה וּגְבוּרָה וְלֹא עֵצָה וּתְבוּנָה,

לְהִמָּלֵט לְהִנָּצֵל וְלָנוּס אָנֶה וְאָנָה.

מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְּיַד יְיָ וּבְיָדוֹ נִפְּלָה נָא,

בְּדֶבֶר וְנֶגֶף בִּגְוַע אֲחֵינוּ בָרִאשׁוֹנָה,

וְאַל יִתְעוֹלְלוּ בִּי הָעֲרֵלִים בְּכָל מִיתָה מְשׁוּנָה¹⁹,

הִשְׁחִיתוּ הַטּוֹבִים, וְהַנִּשְׁאָרִים כְּמִקְשָׁה בִּמְלוּנָה,

עֲלוּבִים וּדְווּיִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עֲדֶנָּה.

אוֹי לִי עַל אֶלֶף הַשִּׁשִּׁי כִּי לֹא מָצָאתִי בּוֹ חֲנִינָה,

בִּתְחִלָּתוֹ קָם עָלַי כְּאוֹיֵב לְשִׂטְנָה.

בִּשְׁנַת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הָיִינוּ מָשָׁל וּשְׁנִינָה.

בִּשְׁנַת שִׁבְעָה עָשָׂר הִשִּׂיגוּנוּ אוֹיְבֵינוּ בְּחֶרֶב שְׁנוּנָה,

בִּשְׁנַת אַרְבָּעִים וָשֶׁבַע וּבִשְׁנַת אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה

הִגְדִּילוּ עָלַי צַחְנָה,

לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד יָמָה וְצָפוֹנָה;

בִּשְׁנַת חֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם דְּלָקוּנִי צָרַי וְלָקַחְתִּי בוֹשְׁנָה

וְנֹ"חַ לֹא מָצָא חֵן וְחֶסֶד לָאַחְרוֹנָה.

צֹאן קָדָשִׁים לְמַכִּים לְגוֹזְזִים לְמֹרְטִים נְתוּנָה.

הַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אַל תָּבֹא בוֹ רְנָנָה,

כִּי הוֹסִיף לִי יָגוֹן עַל יָגוֹן, אֵבֶל וַאֲנִינָה,

לְהִתְאַבֵּל אֲבֵלוּת חֲדָשָׁה עִם יְשָׁנָה.

יְיָ צְבָאוֹת עֵינֶיךָ הֲלֹא לֶאֱמוּנָה,

מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל מָקוֹם וּמֵישָׁרִים תֶּחֱזֶינָה.

לֹא לְמַעֲנִי תַעֲשֶׂה אַךְ לְשִׁמְךָ, אֵל קַנָּא.

אֵבֶל כָּבֵד זֶה לַעֲנִיָּה הָעֲגוּנָה

תַּהֲפוֹךְ לְשָׂשׂוֹן וּבְכָבוֹד תָּרוּם קַרְנָהּ.

וְתֵרֶא אוֹיַבְתִּי וּבוּשָׁה תְּכַסֶּנָּה.

תִּתֶּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב בְּסַאֲסְאָה תְּרִיבֶנָּה.

יִפְּלוּ בַּל יָקוּמוּ, עֵינָם וּלְשׁוֹנָם תִּמַּקְנָה.

וְלִי אֲנִי עַבְדְךָ, עֲצָמַי כַּדֶּשֶׁא תִּפְרַחְנָה.

יְמַהֵר יָחִישׁ הַמְבַשֵּׂר וְאָזְנֵי תִּשְׁמַעְנָה

לֵאמֹר: קוּמָה וְנַעֲלָה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה הַנִּשְׁקָפָה.

וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה.

(קובץ על יד ג' קינות וסליחות עמ' 19–22. מחבר הקינה הוא משה בר אלעזר הכהן).

*

ד. צִיּוֹן, מְכוֹן שִׁבְתֵּךְ נֶהֱרַס וְנֶחְרַב,

אֱלֵי עַמֵּךְ בְּקִרְבֵּךְ טְבוּחִים גַּם כָּל נְבוֹנַיִךְ,

אוֹיְבִים רְצָצוּם, דְּקָרוּם בִּרְמָחִים

וְכֵלַּפּוֹת כְּלֵי מַשְׁחִית כִּלּוּ הֲמוֹנַיִךְ,

שָׁפְכוּ דְמֵי יוֹנְקִים עוֹלְלִים בְּלִי חֶמְלָה.

שְׂרָפוּם שְׂרֵפַת אֵשׁ, לְאֵפֶר דֶּשֶׁן עֲפָרַיִךְ.

שָׁאוֹן וְקוֹל עָלְתָה מֵעִיר, מְתִים נָאֲקוּ,

תִּבָּקַע אֲדָמָה לְקוֹל מִשּׁוֹד עֲנִיַּיִךְ.

אֶבְכֶּה וְאֶהֱמֶה בְּמוֹרְשֵׁי לְבָבִי

עֲלֵי עֵדָה קְדוֹשָׁה אֲשֶׁר עָשׂוּ רְצוֹנַיִךְ.

אוֹיֵב בְּחֶרֶב לְטוּשֶׁה וּמְרוּטָה לְהַשְׁמִיד

וּלְכָלּוֹת יְשִׁישִׁים חַכְמֵי סְפוּנַיִךְ.

עֵינַי הֲלֹא נוֹזְלִים דִּמְעָה כְּמַעְיָן

וְיָם עֲלֵי שָׁלֹשׁ מִבְצְרֵי נֶהֱרַס מְעוֹנַיִךְ –

הֵמָּה נְקוּבֵי הַשֶּׁם וִירְצְבּוּרְק רוֹטֶנְבּוּרְק וְנוּרְנְבֶּרְק,

שָׁמָה נְסִיכֵי אֱנוֹשׁ הֵמָה וּפַרְוְרַיִךְ.

יַמְטִיר עֲלֵי רָשָׁע בְּאֵשׁ גָּפְרִית וּפַחִים

וְהַשְׁקֵם בְּכוֹס תַּרְעֵל אוֹיְבַיִךְ סַּלּוֹנַיִךְ.

שַׁכֵּךְ חֲרוֹנֵךְ וְחוּס חֲמוֹל בְּחֶמְלָתֵךְ עַמֵּךְ

שְׂרִידֵי עָם שַׁכְנֵם בְּמִשְׁכְּנַיִךְ.

(קובץ על יד ג‘, קינות וסליחות עמ’ 16. מחבר הקינה הוא הרב ר' אברהם הלוי).

ב בלהות תכופות

שנות האלף הששי היו לישראל ימי בהלות תכופות. לא היתה כמעט שנה בלי גזרות ובלי רדיפות, אשר באו תכופות זו אחר זו. מזמן לזמן חדשו עלילות להתנפל על היהודים ולהרוג בהם או לגרשם מן הארץ. לפעמים אמרו המושלים להגן על היהודים בארצם, אלא שחזקה עליהם יד הכהנים ועמי הארצות, ועל כרחם הסכימו להם לגזור על היהודים גזרות הגרוש. ואם עמדו המושלים על דעתם וסרבו לעשות רעה ביהודים, קם ההמון ועשה דין לעצמו באכזריות חמה ובשפיכת דמים מרובה. אנו רואים עכשו מתוך השקפה היסטורית שיטה קבועה בדבר, סדר הגיוני. המאורעות באו מתוך הכרח הסבות ואי אפשר היה להמלט מהם. אבל בשעתם היו המאורעות האלה בלהות ובהלות. היהודים ידעו, כי אין להם מעמד בקרב הגויים. הסכנה היתה תמידית. אלא שבכח שאיפת החיים הנטועה בכל בעלי חיים בקשו הצלה מן הפורענות שבאה עליהם, ועל כרחם הסתפקו בהצלה פורתא, בקיום לפי שעה. כמעט שאי אפשר לנו לצייר לעצמנו מציאות כזאת, חיים קשורים בתנאים כאלה. אבל צריך לדעת, כי לא היה מוצא ליהודים מן המצב הזה. בארצות הישוב באירופה היתה השנאה לישראל הולכת ומתגברת. כבר ראינו, כי בתחלת שנת נ“א לאלף הששי נגזר עליהם באנגליה גרוש כללי. כזה אירע להם במדינות פרנסיה בשנת ס”ו לאלף הששי. פרטי הגרוש הזה מבררים לנו את יחוסם של מלכי הזמן ליהודים באופן מבהיל. מלך פרנסיה פיליפוס ה“יפה” התעלל ממש ביהודים. לפי טבעו לא היה שונא להם וגם לא הטה להם חסד. גרוש היהודים מארצו והחזרתם כמה פעמים היו לו עסק. גרש אותם מפרנסיה, כדי לקחת את ממונם; אחר כן החזירם על ידי מקח־שוחד, ששחדו אותו היהודים. היתה עין העם צרה בהם והסכים לו המלך לחזור לגרש את היהודים בשכר שלקח מעם הארץ. כזה עשה הוא וכזה עשו המלכים המושלים אחריו. לבסוף חלה על היהודים גזרת הגרוש בהחלט. פרטי גרוש היהודים מפרנסיה מבוררים במאמרו של איסידור לֶיב “Les expulsions des Juif de France au XIV Siècle”, בקובץ “עטרת צבי” ליובל השבעים של גרץ.

בעיקר היה ישוב היהודים במדינות גרמניה והשייכות לה. כבר ראינו את אשר אירע להם מימי מסעי הצלב ואילך. עם כל זה לא בטל עדיין ישוב היהודים בארץ הזאת. לא עברו ימים מרובים אחרי אותו השמד הנורא שהיה בקצת מדינות גרמניא בשנת נ"ח לאלף הששי, והנה נתחדשו הרדיפות והשמדות בכמה קהלות. הסבה התמידית היתה איזו עלילה – מובן, כי זו היתה רק הסבה החצונית, הנראית לעין. על פי הרוב היתה עלילת הדם שכיחה.

בשנת ס"ב לאלף הששי היתה עלילה זו מין מגפה, הולכת ומתפשטת ממקום למקום בערי טירינגיה. חוץ מאותן הקהלות שזכר השמד שבהן נרשם בפנקס אזכרת נשמות לקהלת נירנברג, מביאים סופרי הגויים רשומי מאורעות כאלה בערים אחרות. כל הספורים האלה עולים בסגנון אחד: מצאו גוית נער או נערה מן הגויים והעלילו על היהודים, שהם הרוצחים. ההמון התנפל עליהם והרג בהם. לפעמים היה השמד בסדר – תפשו את היהודים והעמידו אותם לדין; אחר שענו אותם בענויים קשים “הודו” הנאשמים בדבר, או שלא הודו ועם כל זה רשמו בפסק הדין, כי היהודים האשמים הגידו על עונם. דנו אותם לשרפה ושרפו אותם ברחוב, אחרי שאפנו אותם. זה היה נוסח קבוע. בדורות הראשונים היה להם להטריח את מוחם, כדי להמציא מיני ענויים ומיתות אכזריות ליהודים. עכשו לא היו צריכים לזה, שהרי הכל היה להם מן המוכן.

צרה גדולה באה על היהודים בשנת פ' לאלף הששי במדינות פרַנסיה, נַבַרא, פרובינצא וארגון, המסומנת בספרות ההיסטורית בשם גזרת הרועים. אמרו תחלה לחדש את מסעי הצלב, לעלות אל הארץ הקדושה ולקחתה מידי אנשי האסלאם. נאספו בפרנסיה הצפונית לערך ארבעים אלף מן ההמון ובראשם עמד אחד הרועים אשר הלהיב את לבם ל“מלחמת מצוה” זו. אך תיכף נחמו ממעשיהם ותחת לעלות לארץ ישראל ולהלחם באנשי האִסלאם החזקים מהם התנפלו על היהודים. בפעם הזאת עמדו המלך והשרים בפניהם. גם הכהנים מיחו בידם למצות האפיפיור. במאורע זה אנו מוצאים מעין תסיסה סוציאלית, אשר המציא להמון קלסתר פנים של תסיסה דתית. בקצת מקומות עמדו היהודים על נפשם ונלחמו באויביהם בסיוע ראשי העיר, כי התנפל ההמון לבסוף לא רק על היהודים, אלא גם על אזרחים וכהנים. כבר הכירו המלך והשרים את עוצם הסכנה שבתסיסה זו, ולא מאהבת היהודים אמרו להצילם מיד אויביהם, אלא מתוך פחדם, שיהיו גם הם ניזוקים במהפכה הסוציאלית הזאת. במהומות האלה נחרבו לערך מאה ועשרים קהלות ונהרגו כמה רבבות מישראל. עד כמה שהיתה שנאת ההמון קשה מאד ליהודים, הנה אפשר היה לנרדפים להציל את נפשם בהמרה. מעשים כאלה, מעשי המרה באנס, אירעו בכמה מקומות, וביחוד בקהלת טולוזה. אחד מסופרי הדור מקונן על זה, כי “חלק עמי ימיר ואם תחלתם באנס סופם ברצון”. על פי הרוב מסרו את נפשם על קיום היהדות ונהרגו באכזריות נוראה.

בשנה שלאחריה היתה בפרנסיה גזרת המצורעים: “גזרת המצורעים הבאה אחר יללת הרועים”. לפי מנהגי הימים ההם הרחיקו את המצורעים מן הישוב. וכשהיו נמצאים אלה בדחקות הטילו לבארות המים סם המות, כדי להנקם מיושבי הערים. קצתם נתפסו ונחקרו במשפט על ידי ענויים קשים. אמרו, כי היהודים הסיתו אותם לזה. אי אפשר לברר, אם באמת היתה כך הודאת הנדונים; קרוב לשער, כי כך רשמו בפסק הדין, כדי להשתמש בשעת הכשר להתנפל על היהודים. מאורע זה גרם לשמד בכמה קהלות. היהודים נדונו לשרפה, ובכמה קהלות הרגו את עצמם שלא יפלו בידי אויביהם. בעיר קינון חפרו בור עמוק והציתו בו אש והשליכו אל תוכו שמנה נפשות. הנשים השליכו בעצמן את ילדיהן לתוך האש, שלא יפלו בידי אויביהם, ולא יטבלו אותם בעל כרחם.

בשנת פ“ח היה שמד גדול במדינת נַבַרא. הגורם לו היה בפעם הזאת מאורע מדיני. אנשי מדינת נברה אמרו לפרוק מעליהם עול מלך פרנסיה. לא הוברר, איזה יחוס יש בין מאורע זה ובין ההרג הרב שעשו אז ביהודים, ביחוד בעיר אשתילא (Estella), ששם היה השמד ביום כ”ג באדר לשנת פ"ח (חמשה במרץ לשנת 1328).

בשנת צ“ו וצ”ז לאלף הששי (1336–37) היה במדינות גרמניא השמד הגדול המסומן בשם גזרת אַרְמְלֶדֶר. זה אירע בימי שלטן הקיסר לודוויג מבַּוַריה ואז היתה אנארכיה בממלכת גרמניה. קמו שני אצילים, אשר הסיתו את ההמון ביהודים לנקום בהם דמי ישו המשיח הצלוב. המנהיגים תפרו רצועות עור על זרועם ועל כן נקראו בשם “אַרְמְלֶדֶר”. ההמון שנמשך אחריהם נקראו בשם “מכי היהודים” (Judenschläger). נחרבו כמאה ועשר קהלות במדינות בָּוריא, ביהם, מיהרן, אויסטריא, שוַבן, ערי הריינוס ואלזס.

שש שנים אחר מאורע ארמלֶדר היה שמד בכמה קהלות של מדינת פפאלץ. ברשימות עבריות נתקיים לנו רק זכרון קלוש בפנקס אזכרת נשמות לנירנברג. סופרי הגויים מגידים, כי בליל חג פסחם של שנת ק“ג (1843) נמצאה גוית נזיר שנרצח בידי יהודים. תפשו קצת יהודים וענו אותם ביסורים קשים, עד ש”הודו" על עונם, ודנו אותם לשרפה. מקום המעשה לא נתברר. תוצאות עלילה זו היתה, כי נחרבו כמה קהלות ונשרפו רבים על קדוש השם.

*

מתוך המקורות והרשומות:

א. קדושי ריינכיים (Renchen) ט“ו בכסלו ביום ג' ס”ב לפרט:

נֶאֶפְנוּ נקיי הדעת על יחוד השם:

ר' נח בר מאיר. ר' קלונימוס בן הרב ר' יהודה. ר' יהודה בר אליעזר. ר' ירחמיאל בר משלם.

*

ב. הרוגים ושרופים מוישנזי (Weissensee) יום ב' ז' בניסן ס"ד לפרט:

ר' אליקים הזקן בר שמעון וזוגתו מרת מינא וחתנו הרב ר' אברהם בר מאיר הכהן.

ר' שלמה בר שלמה וזוגתו מרת גוטהיל ובנו ובתו.

ר' יחיאל בר מרדכי וזוגתו מרת מינא ובנו ובתו ובנו ר' יעקב וזוגתו מרת יוטלין.

מרת שרה בת ר' אברהם ובנה פסח ובתה צפורה ובתה בונפיליא ובתה חנה ובתה ריכנצא וכלתה מרת שרה בת ר' ירחמיאל הכהן מרוטנבורק.

ור' משה בר אלעזר הלוי. ור' דוד בר אלעזר הלוי. והרב ר' אליעזר. ור' שלמה בר מרדכי.

ור' אליקים בר משה וזוגתו מרת בילא ובתו ייטא ואחותו מרת רחל.

ור' יוסף בר אכשלרד וזוגתו וד' בניו ובנותיו ובנו יעקב ובנו ר' בנדיט וזוגתו מרת לאה ובנו.

ור' אברהם בר מרדכי וזוגתו ובנו ובתו ואחותו מרת חוה ובתה חנה הבתולה ואחותו מרת רחל.

ור' אברהם בר משה וזוגתו וב' בניו וב' בנותיו.

ור' שמואל בן הקדוש ר' יוסף וזוגתו מרת רחל וארבעה בניו ובנותיו.

ור' שמואל בן הקדוש ר' שבתי וזוגתו מרת פשלין וג' בניו ובנותיו.

ור' יצחק בר שמואל וזוגתו מרת רחל וב' בנותיו.

ומרת פשלין ובנה ר' יעקב בר מאיר הכהן וזוגתו מרת זוּברלין.

והחבר ר' אברהם בר משה וזוגתו מרת חנה וב' בנותיו. ואמו מרת דולצא הזקנה.

ור' אברהם הכהן וזוגתו מרת אדלקינט ובנו ובתו.

ור' אשר הכהן וזוגתו ובנו. ור' שניאור הכהן וזוגתו.

ור' חייא בר אפרים וזוגתו ושבעה בניו ובנותיו וחמותו מרת מדרונא.

ור' יועץ בר שלמה וזוגתו מרת רחל הזקנה. ובנו ר' יהודה וזוגתו מרת בונפיליא בת ר' אלעזר הלוי ובנו יועץ ובנו אלעזר ובתו פשלין.

ור' אלעזר בר יועץ וזוגתו מרת בונפיליא בת ר' אברהם ובנו.

ור' יעקב הכהן וזוגתו. ומרת וורודא וחמשה בניה ובנותיה.

ור' עזריאל הכהן וזוגתו מרת שמחה וארבעה בניו ובנותיו.

ור' פסח בר שמואל וזוגתו וארבעה בנותיו.

ור' אשר הלוי. ור' פסח בר שמואל שנהרגו על השדה בדרך.

ג. הרוגי גוטא (Gotha) בו ביום:

החבר ר' שמואל בר שמעון, ור' דוד בר יחיאל. ור' יחיאל בר קלוננימוס. ור' אברהם. ור' ויבש. ור' יצחק בר יוסף. יצחק הבחור. ור' למלין.

(מתוך פנקס אזכרת נשמות לקהלת נירנברג).

*

ד. גרוש היהודים מצרפת

ויהי בשנת ה' אלפים וששים ושש שנה היא שנת ש"ו ואלף (1306) צוה פיליפו בן פיליפו בן לודוביקו בן לודוביקו בן פיליפו אוגושטו מלך צרפת ויעבירו קול בכל ערי מלכותו לאמר: כל איש יהודי יצוא יֵצֵא מארצי ולא יקח מכל אשר לו מאומה, או יבחר לו אלהים חדשים והיינו לעם אחד. וישמעו היהודים ויחרדו מאד. ולא חמל עינם על קנינם והונם ויצאו מארץ צרפת בגפם בחדש אב הוא החדש החמישי ולא נשארו בצרפת כי אם מְתֵי מִסְפָּר אשר לא נגע אלהים בלבבם, כאשר עשו היושבים בטולושה, (Toulouse) כי לא יצאו מהם כי אם מתי מספר אשר שמו אלהים לנגדם, וילכו אחרי ה'. וישארו ביניהם רבים מזרע בית ישראל, לכן ירבו ביניהם בוחרי אמונות חדשות כיום הזה²⁰.

ויהי מקץ תשע שנים ויצא פיליפו לצוד ציד וירץ על הסלעים אחר הצבי ויפול בים סוס ורוכבו מעל ראש הפסגה וימותו גם שניהם. וימלוך לודוביקו בנו תחתיו. ויקרא אל היהודים שנית להשיבם אליו וישבו שם שבע שנים, ויגרשום להפיק רצון העמים כי רעים וחטאים המה. ויצאו עם כל קנינם וחילם בעת ההיא. וימת לודוביקו וימלוך יואן בנו תחתיו, והוא נער וימת מקץ עשרים יום, וימלוך קרלו תחתיו. ויביאו עוד את היהודים צרפתה וישבו בימיהם לבטח. ויהי במותם וימלוך קרלו ואלישיאו (Vallisio) ויקומו רבים עליהם ויכו רבים לפי חרב ובבזה שלחו את ידם, ואת הנשארים הדיחו מעל אדמתם נגד רצון המלך, ולא שבו עוד לשוב בארץ צרפת עד היום הזה.

*

ה. גזרת הרועים

ויהי נער אחד בספרד בן שבע עשרה שנה בשנת ה' אלפים ושמונים היא שנת ש"ך ואלף (1320), ויאמר: באה אלי היונה לעת ערב ותנח על כתפי וראשי ויבא אלי רוח הקדש, ואתנה אל לבי לקחתה וארא נערה בתולה טובת מראה, ותאמר אלי: ראה נתתיך לרועה בארץ ונלחמת בישמעאלים, והחזיון אשר ראית בעיניך יהיה לך לאות היום הזה. ויוסף עוד דַּבֵּר לאמר: בזרועי מצאתי כתוב את הדבר כאשר הוא. ויקם נער אחר ויאמר: מצאתי צורת הצלם על כתפי, והאמת כי בחלום חלם את הדבר. וישמעו אילי הארץ ויתנו לבם עליו ועל חלומותיו ויכבדוהו מאד, ויתלקטו אליו אנשים רקים לרוב לאמור: נלכה להלחם בגראנאדה. וילעג איש יהודי עליו, וישנאו את היהודים וישטמו אותם ויתנכלו להמיתם. ויהיו הנצמדים אליו כשלשים אלף איש, ויפלו בטודֵילָה (Todela) אשר בנאבארה על היהודים פתאום ויכום לפי חרב ולא היה מידם מושיע ביום אף ה'. ויתפרדו מהם רבים ללכת אל קורבֵיל (Corbeille) להשמיד את היהודים אשר נמצאו שם. וישמע השר אֶבלְצַר טולושה וַיֵּחָפֵז לשלוח שמה אנשי חיל, וילכדו רבים מהרועים ההם ויביאום אסורים בזיקים בעשר עגלות. וישמעו הַכְּמָרִים ויקומו לילה ויתחפשו ויצאו הדרך ויצילום מידם, ויאמרו: אצבע אלהים נהיה הדבר הזה. ויאמרו כל עמי הארץ: ראו נא את האותות אשר עשה אלהים וישפכו חמתם על היהודים ויכו בהם מאתים נפשות כמעט רגע, וגם שר העיר אשר היה בעזרתם כמעט נִטָּיו רגליו, בעת ההיא.

אז נקבצו יהודים רבים אל המצודה אשר בנרבונה (Narbona) מפני חמת המציק וישבו שם. ויהי בשמעם כי הוליכו את הרועים אסורים בעגלות, וירדו העירה וישלח אבלצר טולושה אחד מקרוביו עמהם למהר להצילם בקארקאשונה (Carcaison) כי בצורה היא. וילך הצר הצורר הזה וימכרם אל יושבי הפרזים ויפלו עליהם כזאבי ערב ויכום לפי חרב ולא חמלו על איש ועל אשה ופני זקנים לא נשאו ביום אף ה‘, ותהי נבלתם כָּדֹּמֶן על פני השדה ויהיו למאכל לחית השדה ולעוף השמים. ירא ה’ וישפוט.

והקול נשמע בגבולי בורדאוש (Bordeaux) ואינגלטירה (Inghilterra) וקאשטיל שאראזין (Chersones) וְאַגִינֵיש (Agènois), ויאמרו להשמיד את כל היהודים אשר נמצאו שם ובמדינת טולושה (Toulouse), ביגור’דה,(Borgogna) מארציא (Marchia) וקונדו (Condè) ובערים אחרות רבות הרגו מאה ועשר קהלות לפי חרב על דבר הרועים. ויבחרו רבים להרוג איש את אחיו ואת רעהו בטרם הגיע האויב עליהם, כאשר עשו היהודים אשר נחבאו במבצר ורדון אשר השליכו גורל ביניהם לראות מי יהרוג את אחיו. וימותו כלם בעת ההיא, ושנים אשר נשארו באחרונה נפלו מעל המגדל ארצה וימותו גם שניהם. ובטולושה מתו רבים לפי חרב והנשארים נדחו מעל ה' אלהי ישראל ולא נמלט מהם כי אם אחד אשר מִלְטוֹ שר העיר אשר אֲהֵבוֹ. ובגאשקוניאה (Gascogne) לא נמלטו מכל היהודים אשר נמצאו שם, כי אם עשרים אנשים, והנשארים הוכו לפי חרב. ובלירידה (Lerida) נתנו שבעים יהודים ממונם אל שר העיר למען יוליכם אל מלכות אראגון (Aragon) בטח, ובצאתם החוצה הכה אותם לפי חרב. כרשעתו השב לו אלהי המשפט! וייראו היהודים אשר באראגון מאד, ולולי רחמי ה' כי לא תמו אשר נתנם לרחמים בעיני הגמון המלך כמעט נִטָּיָה רגלם בעת ההיא.

ויתחלקו הרועים הרעים האלה, לארבעה ראשים, מהם הלכו אל ואלינצה (Valenza) ומהם אל בארצילונה (Barcelona) ומהם אל יאצה ומהם הלכו אל מונשארש (Mosteruelo). ויהי כבוא האיש אשר הצלם על כתפו אל יאצא ויכו ארבע מאות ועשרה יהודים לפי חרב בשבעה עשר לחדש תמוז ולא נמלטו מהם כי אם עשרה אשר עלו על המצודה.

ויסעו מן המקום ההוא כאלף ות"ק רועים וייראו היהודים אשר בעיר בארבאשטו (Barbados) ויתר הערים מאד, ורעדה אחזתם חיל כיולדה. וישאו עיניהם השמימה ויתנם ה' לרחמים בעיני שרי הערים ויחמלו עליהם ותעל בָּאְשַׁת הרועים החטאים האלה השמימה. וישלח מלך אראגון את בנו להשמידם ויכה מהם כאלפים איש לפי חרב והנשארים ברחו לנפשם. וגם מלך צרפת הדיחם מעל אדמתו, ויצו ויעבירו קול מטעם המלך לאמר: כל אשר יִמָּצֵא מהם יומת, והפוגע באחד מהם הוא ימיתנו ואין לו דמים. וגם האפיפיור צוה אל הגמוניו לבל יְחַיּוּ את הרועים הנמצאים בארצותם בעת ההיא.

ויהי בעבור האויבים אל נאבארה וייראו היהודים אשר בפאנפאלונה (Pampelona) ויחרדו מאד, ויצאו מן העיר ללכת אל מונְרֵיאַל (Monreal) והיא רחוקה מן פאנפאלונה ג' פרסה, וילכו לדרכם, ויהי בהיותם בדרך ויסגירום האנשים אשר הוליכו אותם ביד הרועים, ויכו מהם רבים לפי חרב והנשארים ברחו לנפשם וירדפו אחריהם. ויהי בְּהַקְרִיבָם העירה ויחזק ה' את לב היהודים וילחמו אתם ויכו מהם מאה ושבעים לפי חרב, וגם את האיש נושא הצלם הכה בְּחֵצִי אחד מעבדי השר ההולך עמהם, ויפול ארצה וימות. ויהי כראות הרועים כי מת שר צבאם, ויתנו עורף וינוסו לנפשם.

ויהי כי מטה יד הרועים, ויעברו מהם כשלש מאות איש אל טודילה. ויראו והנה מקום היהודים חזק מאד, ויתנו עורף וילכו לדרכם. ויראו היהודים אשר לְאֵל ידם כי הציל ה' אותם, ויהללוהו, ויתנו אל העניים אשר בתוכם דֵּי מִחְיָתָם שלש שנים, וַיִּמָּח שם הרועים מתחת שמי ה'.

(עמק הבכא עמ' 57 – 61. ועיין גם בספר שבט יהודה סי' ו').

*

על גבי הקינה הבאה להלן נרשמו במחזור סלוניקי הדברים: “סליחה זו נוסדה על קדושי בנוייש ועל שרפת תורתנו. המקום ינקום נקמתנו ויאסוף חרפתנו”. לברר שם המקום של המאורע המסופר בקינה זו עמלו החוקרים ולא מצאו דבר ברור. משערים, כי זוהי העיר עניות (Anjou) בפרנסיה. ומה שמתקשים בשמוש אות ב' בתחלת השם בנוייש אין זה תמוה כל עיקר, וכזה אנו מוצאים ברשימות של הדורות הראשונים כמה פעמים. חשובה ביותר היא החקירה בנוגע לזמן המאורע. אמרו ליחס את הקינה למאורע שרפת התלמוד בפאריז ביום ו' פרשת חוקת שנת ב' לאלף הששי, שעליה יסד רבנו מאיר מרוטנבורג את קינתו המפורסמת: “שאלי שרופה באש” (עיין כרך ראשון עמ' שו–שי). ואולם אין בהשערה זו ממש. אמנם נאמר בקינה שלפנינו: “ההפך עלי בלהות ועברה, קויתי נפש ובחקת התורה, חוק ומשפט ושבת נתנו במרה”, ומזה נראה, כי אירע המעשה הנורא גם כן ביום ו' פרשת חקת; אבל אי אפשר להעמיד סברא על שתוף רשימה זמנית בלבד. בשנת שתים לאלף הששי גזרו רק על שרפת התלמוד, ולא מצאנו לחכמי הדור שהיו מעידים על מעשה שמד נורא כזה שמסופר בקינה שלפנינו. לא רבי צדקיה בעל “שבלי הלקט” ולא רבנו מאיר מרוטנבורג בקינה “שאלי שרופה” מזכיר אף ברמז כל שהוא ענין הרג רב שהיה אז ביהודים. ואין לקבל בשום אופן, כי הודיעו על שרפת התלמוד ושתקו על מאורע השמד. ומצד השני נמצאים בקינה זו רמזים ברורים למאורע גזרת הרועים, שהתחילה בשנת פ' לאלף הששי וגרמה לאבדן מאה ועשר קהלות (לפי הרשימה בספר שבט יהודה – מאה ועשרים) במדינות פרנסיה, פרובינצא ואספמיה ונהרגו כמה רבבות מישראל. פרטי המעשה מסופרים בספר עמק הבכא לר' יוסף הכהן ובס' שבט יהודה לר' שלמה אבן וירגא. בקינה שלפנינו נאמר מפורש: “וֻעדו רועים”, ובמקום אחר הוא אומר: “קראו מלא הרועים”, ובהרצאה דרמטית מסופר בקינה זו תקף השמד שהיה בקהלת עניות, ושמות הקדושים שנהרגו באכזריות איומה, חמשה עשר במספר, נרשמים בה.

עיין צונץ Literaturgeschichte עמ' 349 וזלפלד בספרו Martyrologium עמ' 352.

ו. אַבִּיעָה מִקְרֶה קְרָאַנִי בָּרְבִיעִי הַחֹדֶשׁ.

אֶפְעֶה פְּרִי צִפְעֹנִי לְמוֹעֵד כְּהָקְדַּשׁ

אִבֵּד בְּתוּלוֹתַי וּבַחוּרַי, טוּבַי לְהָדֵשׁ.

דִּבֵּר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ.

בִּבְכִי אֲמָרֵר בִּרְעָדָה חִיל וְאֵימוֹת,

בְּאֵפֶר אֶתְפַּלֵּשׁ וְעוֹלַלְתִּי קַרְנִי בַּאֲדָמוֹת,

בְּזָכְרִי צֹאן הַהֲרֵגָה דּוֹרְשִֵׁי רְשׁוּמוֹת,

שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת.

גְּשׁוּ אֱמוּנִים וְהִקָּבְצוּ, הַגִּישׁוּ עֲצוּמוֹתֵיכֶם.

בִּבְכִי וַאֲנָקָה הַשְׁמִיעוּ מָרוֹם קוֹלְכֶם.

עֲקֵדַת הָעֵדָה לְזִכָּרוֹן תִּהְיֶה לָכֶם

לִפְנֵי יְיָ לְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם.

דָּם נִשְׁפַּךְ כַּמַּיִם בְּיוֹם קָטֶל.

הִכְשִׁיר זֶבַח יַעֲקֹב בְּלִי לְהִתְבַּטֵּל.

כָּלָה לְכַלָּה, כַּלָּתָהּ וְאָחִיהּ לְהִתְנַטֵּל²¹.

אָמַר יְיָ שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל:

הָהְפַּךְ שִׁשִּׁי עָלַי בַּלָּהוֹת וְעֶבְרָה.

קְוִּיתִי נֹפֶשׁ וּבְחֻקַּת הַתּוֹרָה,

חֹק וּמִשְׁפָּט וְשַׁבָּת נִתְּנוּ בְּמָּרָה.

עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.

וֻעֲדוּ רוֹעִים מְפִיצִים בַּחוּרַי וּבְתוּלוֹתַי.

זָמְמוּ לְהָפֵר מִצְוֹתַי, חֻקֹּתַי וְתוֹרוֹתַי.

אֱמוּנִים בְּמֵאֲנָם דָּרְכוּ קֶשֶׁת מַשְׁחִיתַי.

יָסֹבּוּ עָלַי רַבָּיו יְפַלַּח כִּלְיוֹתַי.

זֹרוּ מֵרֶחֶם יִצְפְּנוּ לְחֵלְכָּאִים וַעֲנִיִּים.

נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת שָׂמוּהוּ לְעִיִּים.

וַיהִי הַמַּקְרִיב רִאשׁוֹן נַפְשׁוֹ מֵחַיִּים.

נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיוֹם אֶת הַחַיִּים²².

חֶבְלֵי רְשָׁעִים עִוְדֻנִּי: מְאוֹרַי הִכְהוּ,

חִיל אָחַז יֶלֶד נָם לְאָבִיהוּ.

עֲקוֹד בְּנִךָ יְחִידְךָ עוֹלָּה הַעֲלֵהוּ:

לֵךְ אֱמוֹר לַאֲדוֹנֶיךָ הִנֵּה אֵלִיָּהוּ.

טְכוּסָה הֲדַסָּה, אַיֶּלֶת הֻלְלָה בְּפֶלֶךְ.

מָאֲסָה בְּחַיֶּיהָ מֵאֲנָה עֲבֹד לַמֹּלֶךְ.

הִקְדִּישָׁהּ הוֹרָהּ, הִקְשִׁיח לִבּוֹ וַיֵּלֶךָ

וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךָ.

יָרַד לַטֶּבָח רַב גֵּרְשֹׁם וּבִתּוֹ.

חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל לְעֻמַּת מַחְבַּרְתּוֹ²³,

בָּנָיו וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ.

אֵל קָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ.

כֶּתר רֹאשִׁי הִפִּילוּ בַּעֲלֵי מְדָנַי.

בִּשְׁחִיטַת הַנָּכְרִי הֻכְשַׁר זֶבַח צֹאנִי.

יִדְמוּ לָאָרֶץ נוּגֵי מִמּוֹעֵד בָּנַי.

אָז הֶעֱלָה שְׁלֹמֹה עוֹלוֹת לַיְיָ:

לְשֹׁדְדִים יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים הַמָמוּנוּ אֲכָלוּנוּ.

מַצַּב זֶרַע קֹדֶשׁ צַר יַבְהִילֵנוּ,

בְּרַעַשׁ וְרַעַם שִׂמְלָה בְּמַיִם יְגוֹלְלֵנוּ²⁴.

וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׂחֶק לָנוּ.

מֵטִיבֵי צַעַד שְׁלֹשָׁה הֵמָּה בַחוּנָיו.

תּוֹלְדוֹתֵיהֶן כַּיּוֹצֵא בָהֶן קָרְבָּנָיו.

אַבְרָהָם וְעַזְרִיאֵל כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו.

וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל הוֹרֵג בָּנָיו.

נִמְצָה דַם צַדִּיק וְנִרְצָה לְכַפָּרָה.

מִלֵּא יָדוֹ בִּבְנוֹ כְּכֹהֵן לְהַכְשִׁירָה.

עֵינִי יָרְדָה מַיִם וְנִגְּרָה

בְּהַעֲלוֹת יְיָ אֶת אֵלִיָּהוּ בִסְעָרָה.

סָבִיב יִתְּצֵנִּי וִיפַצְפְּצֵנִי וְעָרְפִּי מֻחַק.

מְפַעֲנֵחַ צְפוּנוֹת עַמּוּד הַיְמִינִי רֻחַק,

בְּיוֹם שׁוֹאָה וּמְשׁוֹאָה לַמָּוֶת הוּחַק,

וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.

עֵגֶל לֹא לֻמַּד יִסַּרְתָּ וַיִּוָּסֵר,

עָלֶיךְ הָשְׁלַךְ מֵרֶחֶם לַטֶּבַח לְהִמָּסֵר.

יוֹסֵף וִיְהוּדָה וְהוֹרָם פְּקֻדֶּיךָ מִלְּסַ[רְ]סֵר²⁵.

סָבִיב סָבִיב סֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר²⁶.

פִּרְחֵי בַּחוּרַי הָיוּ לְךָ לְמָנָה.

הֶחְבִּיאוּ בִמְעָרָה טָבְעוּ אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה,

קָרְאוּ אֵל שַׁדַּי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה.

הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה

צִוְחָתָם עָלְתָה, קָרְאָה פֶרַח לִרְעוּתֶיהָ.

כֻּלָּנוּ הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאֲדֹנֶיהָ.

בְּפֵירוּרֵי חָבִית הִתְשִׁירָה מִנְחַת חֲבִיתֶיהָ.

חָגְרָה בְעֹז מָתְנֶיהָ וַתְּאַמֵּץ זְרוֹעוֹתֶיהָ.

קָרְאוּ מְלֹא הָרֹעִים עַם מְרָתַים²⁷:

הַשְׁחִיתוּ בָעָם וְסִגְרוּ בַשׁוּק דְּלָתָיִם.

עֲרֻמּ[וֹ]ת תְּזֻבַּחְנָה מִקָדְקֹד עַד רַגְלָיִם,

פְּשׁטָה וְעֹרָה וַחֲגֹרָה עַל חֲלָצָים.

רָצְחוּ הַיָּפָה בַנָּשִׁים, יִדּוּ אֵלֶיהָ,

דָּמִים בְּדָמִים נָגָעוּ יִתְרוֹן לִבְעָלֶיהָ.

*

אִשָׁה עֹלֶצֶת שָׁמְטוּ בְישֶׁר מַעֲלָלֵיהָ,

פָּתוֹת אוֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ.

שָׁמָה זָבְחוּ פֶּרַח וְשׁוֹשַׁנָּה נֶאֱמָנָה,

וַתַּעַן מִרְיָם, הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ תֵּצֶאנָה.

הִקְרִיבוּ לָאֵל בֶּאֱמוּנָה,

כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשַׁנָּה.

תָּמִיד בְּמִקְנְךָ יַד צַר הוֹיָה,

קָרְבַּן הָעֵדָה וּבְצִלְךָ חֲסוּיָה.

מֵעִיר מְתִים הֻכְשְׁרוּ זִבְחֵי יָהּ.

אָנֹכִי שׁוֹלֵח לָכֶם אֶת אֵלִיָּה.

שָׁאֲגוּ צֹרְרִים בְּהֵיכָלְךָ יָלַע,

תּוֹרָתְךָ שָּׂרְפוּ, טוּבֶיךָ הֵכִינוּ לַצֶּלַע.

שׁוּבִי שׁוּלַמִּית קָרָא צַר בֶּלַע

וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסֶּלַע.

לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד נִמְכַּרְנוּ לָקֹחַ,

לְהַקְרִיב זִבְחֵי רוּחַ כִּקְטֹרֶת מְרֻקָּח.

בִּקְדוּשַׁת יְלָדֶיךָ רְאֵה וְעֵינֶיךָ פְּקָח.

אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקָּח.

מִקְדָּשְׁךָ גַּם אַתָּה צִוִּיתָ לִמְקוּדָשַׁי,

שָׁמָה נִסְגָּר אֵלֶיךָ יוּבַל שַׁי.

קָרָאתָ לְיִשַּׁי בִּזֶבַח בִּידֵי מַכְפִּישַׁי,

כִּי בוֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַּׁי.

הַכּוֹרֵת בְּרִית עֲלֵי זֶבַח לַעֲבֹד,

שִׂמְחָה עָרְבָה מִכָּל חֶמְדָּה כָּבוֹד.

תִּיקַר נַפְשָׁם לְפָנֶיךָ לְחַלְקְךָ זְבוֹד.

שֶׁמֶן רוֹקֵח יָקָר מֵחָכְמָה מִכָּבוֹד.

בֵּרֵא בְחַרְבּוֹ אוֹיֵב עָלַי הוּקַם.

תָּמִיד יוֹנֶיךָ מִמּוּל עֹרֶף מְלָקָם.

דּוֹרֵשׁ דָּמִים לְךָ שִׁלֵּם וְנָקָם,

הָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם.

רַבֵּה חֲלָלֵיךָ, חִצֶּיךָ מִדַּם יִשְׁכָּרוּ,

מֵרֹאש פַּרְעוֹת אוֹיֵב עֲמָלָם יִקְצֹרוּ.

קַנֵּא לְמִקְדָשְׁךָ וּלְתוֹרָתְךָ וּלְבָנֶיךָ יְדַבֵּרוּ,

כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתְךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ.

יוֹסֵף יְיָ יִבְנֶה חוֹמוֹת אֲרִיאֵל.

חָזָק וְאַמִּיץ קַבְּצֵנוּ מִקְּרָנוֹת הָאֵל.

רָוָה וּצְמֵאָה בָאֵשׁ סְלוֹחַ הוֹאֵל²⁸.

תִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(קינה זו היא על סדר אלף־בית ובסופה חתום שם המחבר שלמה בן יוסף; נדפסה בספרו של זלפלד).

*

ז. גזרת המצורעים

שנת פ"א לפרט בחדש תמוז היתה גזרת המצורעים, כי היתה הדבר כבד מאד בכל אותו מלכות. ואמרו הנוצרים, כי היהודים נתיעצו עם המצורעים אשר מחוץ לעיר, מפני שהמצורעים היה להם שנאה עם תושבי הארץ שלא היו מספיקים להם מזון כל הצורך, וכי מצאו אותם מתיעצים והיהודים היו אומרים שיביא הסם והמצורעים היו אומרים שהם יטילו אותו בנהר. והמלך בלי שאלה או חקירה עוד שלח ותפשו כל היהודים שבעיר ועמדו בתפישה ט' חדשים. אחר זה ידע המלך כי הכל עלילה ונתבייש ששם אותם במאסר ואמר, כי לא על אותו ענין שם אותם כי אם מפני שיבואו לדת ישו הנוצרי. והכו אותם ביסורין ועמדו על קדושת השם ונשרפו חמשה עשר אלפים נפשות²⁹ מישראל ולא נתנו תפלה לאלהים.

(שבט יהודה סימן מ"ג).

*

ח. בשנת פ"א לאלף הששי (1321) בימי פיליפו מלך צרפת נתרבו החולים בצרפת וימותו רבים בעת ההיא, ויאמרו רבים מהרופאים החל הנגף, ויש אשר אמרו סם המות הוא, בלל ה' שפתם, ויעלילו על היהודים ועל המצורעים לאמר: מות השלכתם בבורות, ויאמינו כל עם הארץ. ויבא פיליפו וישרפו את המצורעים בגבולי נרבונה (Narbona) בעת ההיא. ויצו ויעבירו קול בצרפת, לעשות כמשפט הזה אל היהודים ואל המצורעים אשר נמצאו שם. ויתפשו את כל היהודים ויתנו אותם במשמר, וישלחו היהודים להביא את הרופאים הנמצאים בעת ההיא לבקר את החולים ולדרוש הדבר היטב ועל פיהם יהיה כל נגע. ויבאו וידרשו היטב ויתנו את המים אל הכלבים לשתות, ויאמרו: איננו סם המות, כי אם אצבע אלהים הוא על עונותיכם. וידרשו את הדבר תשעה חדשים וישבו היהודים במשמר בימים הרעים ההם ויקוצו בחייהם.

ויהי מקץ תשעה חדשים וירשיעו חמשת אלפים נפשות למות, ויאמרו אליהם: בזאת יכופר עון יעקב בשובכם מאחרי ה'. ולא אבו שמוע בקולם וישרפום באש ויאמרו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

מסופר עוד כי תפשו ארבעים יהודים ויתנו אותם במשמר, ויהי בראותם כי כלתה אליהם הרעה ויבחרו ביניהם שנים אנשים אשר ידבם לבם לשחוט את אחיהם, פן יתעללו בהם הערלים. ויעשו כן, ולא נשאר כי אם שני האנשים האלה. ויאמר הזקן אל הבחור: שלוף חרבך ומותתני, ויקם עליו ויהרגהו, וַיִּוָּתֵר הוא לבדו בעת ההיא, ויקח את הזהב אשר עמהם ויקרע את הבגדים לרדת בהם מעל המגדל ארצה ויהי ברדתו וישבר החבל אשר עשה ויפול ארצה ותשבר שוקו, ויתפשוהו ויורידוהו בדמים שאולה.

(עמק הבכא, עמ' 63–64).

*

ט. שית ממני עד ארגיעה ואבליגה מעט ממצוקות חזקות כתרוני לתמורות זמני. מנעורי ועד עתה סבוני יתר על התלאות הטבעיות השוות לכל אישי המין, והעתים אשר עברו עלי, אשר לא ראו אבותי ואבות אבותי בהם לרעה, ימים אשר בחרתי בהם מות מחיים. לו בקש ממני אלהי שאל מה אתן לך אז אמרתי: בשאול תצפינני! מה מתוק מדבש כלות הרוח והנה טוב מות אין כמוה תנה לי. כמה פעמים מפחד נסיון הצרות המתרגשות שמעתי אומרים להרים כסונו גבעות נפלו עלינו. נעויתי משמוע ברעה אשר ימצא את עמי, נבהלתי מראות באבדן מולדתי ותקצר נפשי בעמל ישראל בעלות עלינו רוח המושל זה שבע עשרה שנה להגלות עמי בראש גולים. על צאן קדשים נטה קו תהו, הפכם באפו וביד חזקה יגרשם מארצו לדראון עולם, העביר אותם לערים בערום ובחוסר כל. האוצרים זהב לרוב בארמנותיהם שמו בחוצות, השוכנים כמלך בגדוד בחצריהם ובטירותם חבקו אשפתות. לתהפוכות הימים בחרות אפם בנו להשמיד ולאבד זקני הדור ושריו ותופסי התורה תבלעמו ארץ – נקטה נפשי בחיי…

יוסף מכאוב על מכאובי בקום עלינו פעמים צרה ליעקב. זה שנתים הרעב בקרב הארץ: ראשונה בפרוח רשעים עמדו עלינו לכלותנו עם נבל אשר יקרא עליו מלא רועים. על זרע קדש ידו גורל. באפם הרגו בנו זקן ועולל, בחור ובתולה, יונק עם איש שיבה, וימת עם רב מישראל… חלחלה בכל מתנים כשמענו אז לקוחים למות ומטים להרג, להקדיש את קדוש יעקב למען ספר שמו. נחשבו כצאן טבחה ביום הרג רב. לא פחדו ולא זעו בהרג הרג, מר לי מר ביום ענן וערפל – אל יחד בימי שנה. ביום ההוא חלק עמי ימיר, יבחר אלהים חדשים – לא יכל להתאפק בהוציא אל הורג בניו. נמוגו כי אכלה חרב סביבם ומלאו פני תבל מטועני חרב, יזובו מדוקרים זוב דמם. בני יצאוני, חלק לבם ויכרתו להם ברית חדשה, אף על פי שתחלתם באונס סופם ברצון.

וזאת שנית: הוה על הוה מצפון תפתח. מושל הקשיב עלינו לתומו הולך רכיל עדת בני ישראל ושם לה עלילות דברים. חס ליה לזרעיה דאברהם יעשה דברים כאלה. אויבינו כי רבו קנאונו במלך ואכלו קורציהן דיהודאי ויאמרו לו: מצאנו מים רעים והארץ משכלת – בפשע יעקב כל זאת. הנה עם בני ישראל נועצו לב יחדיו להמית נפשות אשר לא תמותנה, ואתם בקרב אחינו כל צרוע וכל זב. אלה דברי לשון מדברת גדולות, ידע לאשתעויי לישנא בישא כהמן. ויהי כדברם אליו יום יום והקול נשמע הולך וחזק מאד. ויאמן העם. דברי מלך שלטון יצא מפיו לבקש האמת; למראה עיניו ישפוט, למשמע אזניו יוכיח, כי אין יכולת במלכי בשר ודם ביותר מזה. גויי הארץ חיים בלעונו לשנאת חנם והמלך וכסאו נקי. מי שמע צרת ישראל ואת הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, להוציא מפיהם אשר לא עלה לבם ולא תבחר מחנק נפשו! מי ראה למשסה יעקב, יסורים קשים וענויים, כמותם לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים ולא ימות לבו בקרבו! האלהים מצא את עוון ישראל לשפוך בהם כאש חמתו. בערה בם אש ה' קדושי עליון בלבת אש. איש וביתו באו, כחתן יוצא מחופתו יצאו מבית האסורים לקדש אביהם שבשמים…

שתים אלה חברו עברו ראש בתקופות ימים בעוד שנה לראשונה. מקץ היות לה שנים עשר חדש, השניה ממהרת לבוא, ועוד בה שלישיה: תורת ה' תמימה נקדשה ביום חתונתם והיתה לבער.

(אבן בחן לר' קלונמוס בן קלונימוס עמ' 102–104).

*

י. השמד בנאבארה

ובשנת חמשת אלפים פ“ח ליצירה חרה אף ה' בעמו וימת מלך צרפת שהיה מולך על נאבארה, ויקומו עם הארץ ויועצו יחדו להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים אשר במלכותם. ויהרגו באישתיליא ובשאר המקומות בארץ כששת אלפים יהודים, ואדוני אבי ומרתי אמי וארבעה אחים קטנים ממני קדשו את ה' ויהרגום על יחוד השם. השם יקום דמם! ואמלטה רק אני לבדי מבית אבי, נגוע מוכה אלהים ומעונה, כי עשרים וחמשה רשעים הכוני פצעוני והייתי מוטל ערום בין המתים מבין הערבים עד חצות הלילה בכ”ג לחדש אדר. ובחצות הלילה בא פרש אחד מיודעי בית אדוני אבי והוציאני מבין המתים ויביאני אל ביתו וגמל עמי חסד. וכאשר העלה ארוכה למכתי רופא חנם ית' קבלתי עלי לבא ללמד תורה, לטוליטולה. ויקם מלך חדש על נאבארה וצעקנו בני המתים חמס אחריו לנקום דם אבותינו השפוך, ולא שוה לנו.

(מתוך ההקדמה לס' צידה לדרך לרבינו מנחם בן הקדוש ר' אהרן בן זרח)

*

יא. גזרת אַרְמְלֶדֶר

אֲנִי הוּא הַגֶּבֶר

רָאָה עֳנִי וְשֶׁבֶר,

בְּשֵׁבֶט בָּא מֵעֵבֶר,

וַיַּקְרֵב אֶת הָעוֹלָה.

בְּרוֹגֶז אֵל וּבְגַעֲרָתוֹ

נָתַן חֶבֶל נַחְלָתוֹ

לַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתוֹ,

וַיִּשְׁחַט אֶת הָעוֹלָה.

גְוִיַּת וְדַם חֲסִידָיו,

דּוֹרְשֵׁי רָזָיו וְסוֹדָיו,

מָסַר לְעֶבֶד עֲבָדָיו,

וְהִפְשִׁיט אֶת הָעוֹלָה.

דְּבִיר מִקְדָּשׁ וּבִנְיָנוֹ

בִּהְיוֹתוֹ עַל מְכוֹנוֹ,

עַל יַד כֹּהֵן הָיָה תִקּוּנוֹ

אֶחָד חַטָּאת וְאֶחָד עוֹלָה.

הָדָר לְבוּשׁוֹ שֵׁשׁ מָשִׁזָר,

מִכְנְסֵי בַד וְאַבְנֵט אָזַר.

עֲבוֹדָה פְסוּלָה הָיְתָה בְזָר,

וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעוֹלָה.

וְהָיְתָה לְחֹק עוֹלָתוֹ,

לְכַפֵּר עֲוֹן עֲדָתוֹ,

גַּם לְהָמִית אַחַת דָּתוֹ,

פַּר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעוֹלָה.

זְבָחִים וְעוֹלוֹת עַתָּה בְיַד שׁוֹדְדַי,

אַךְ לֹא מִבְּהֵמוֹת שָׂדַי,

אוֹיָה, הֵמָה חֲסִידוֹת וַחֲסִידַי,

וּבֶן שְׁנָתוֹ לְעוֹלָה.

חַנּוּן וְרַחוּם יֵיָ אַתָּה,

עֲוֹנוֹתֵינוּ לְנֶגְדְּךָ שַׁתָּה,

כִּי זְבָחִים לַזָּרִים נָתַתָּ

וְזֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה.

טְהוֹרִים נִלְכְּדוּ בְּפַח וָפַחַת,

וְנִצְרְפוּ בְּאֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

אֹתוֹ וְאֶתְהֶן נִשְׂרְפוּ כְּאַחַת,

עַל מוֹקְדָה הִיא הָעוֹלָה.

יֻכַּתּוּ מִבֹּקֶר לָעֶרֶב,

אָמַר אוֹיֵב, דּוֹב הוּא לִי אוֹרֶב,

הֶרֶג וַאֲבַדּוֹן מַכַּת חֶרֶב,

וְנָתַח אֶת הָעוֹלָה.

כָּל הַזְבָחִים נִזְבְּחוּ לִשְׁמָן,

קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בְּאֵיזֶה מְקוֹמָן.

אֵל קַבֵּל שְׁפִיכוּת דָּמָן,

קָרְבַּן כָּלִיל עוֹלָה.

לְלַחַץ אוֹיֵב אֶתְהַלֵּךְ קֹדֵר,

וּלְמַעַן הֵמִיר עֲבוֹדַת אֵל וָסֵדֶר

תַּחַת אַיִל וָפַר מֵעֵדֶר –

בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִים לְעוֹלָה.

מִזְבַּח אֲדָמָה יַד נֵכָר תִּקֵּן,

וְעָבַר מִצְוַת אֵל בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן,

הָאֵם וְהַבָּנִים לָקָח וְאָב זָקֵן,

וַיַּעַל עָלָיו [אֶת] הָעוֹלָה.

נַחַת וָזֶרַח שָׁמָּה וּמִזָּה³⁰,

בְּנֵי בָשְׂמַת וְעֵשָׂו וֶאֱלִיפַז בֶּן עָדָה,

בִּמְקוֹם כֹּהֵן שָׁפַךְ דָּם,

וְהִזָּה אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעוֹלָה.

סוֹב אֶל דְּמֵי בָנֶיךָ דּוֹדִי,

וְיִהְיֶה הַדָּם לְפָנֶיךָ עֵדִי וְסַהֲדִי,

כִּי לֹא חָשַׂכְתִּי מִמְּךָ בְּנִי יְחִידִי,

לְרֵיחַ נִיחוֹחַ הִיא הָעוֹלָה.

עֲוֹן עַמְךָ יִשְׂרָאֵל בּוֹ יִכֻפַּר,

וּבִבְתוּלוֹת מוּבָאוֹת לְךָ וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר,

כְּמִקֶּדֶם בְּהַקְרָבַת שׁוֹר,

וּפַר וְאַיִל לְעוֹלָה.

פָּשְׁעוּ בִי עִוֵּר פִּסֵּחַ חָרוּם וְשָׂרוּעַ,

נֵכָר טָמֵא זָב וְצָרוּעַ,

אַף אִם הָיָה מִזֶּרַע אַהֲרֹן זָרוּעַ,

לֹא יִהְיֶה לוֹ עוֹר הָעוֹלָה.

צָרִי וְאוֹיְבִי רִיבוֹ בְהִתְגַּלַּע,

עוֹלָלַי וְיוֹנְקַי נִפֵּץ אֶל הַסֶּלַע,

וַיַּךְ בָּאֶבֶן וּבַקֶּלַע –

לִנְתָחֶיהָ הָעוֹלָה.

קָרְבָּנִי אִם הוּא מָעוּךְ וְכָתוּת,

אַל תְּבַזֵּהוּ, – אֵל, כִּי הוּא עָשׁוּק רָצוּץ וּפָתוּת;

בָּנֶיךָ הֵם מָכַרְתָּ לַזָּר וְלִצְמִיתוּת –

וַיְבַקַּע עֲצֵי עוֹלָה.

רָשָׁע גּוֹי מִמִּשְׁפַּחַת עָקָר,

חוֹבֵר חֶבֶר וְטוֹפֵל שֶׁקֶר,

בִּעֵר עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,

וְעָרַךְ עָלֶיהָ אֶת הָעוֹלָה.

שָׁפַךְ דָּם, זָרַק וְקִבֵּל בְּבֵית הַמַּטְבֵּחַ,

דַּק תְּבַלּוּל בְּעֵינוֹ וְאִישׁ צָרוּעַ גִּבֵּחַ,

וְגַם יָקְדוּ אֵשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

אֲשֶׁר תֹּאכַל אֶת הָעוֹלָה.

תּוֹעֲבוֹת מִקְדָּשׁ הָיוּ עוֹשׂוֹת שְׁלָשׁ־אֵלֶּה,

בִּזְמַן הַקְרָבַת אַיִל שׁוֹר וְטָלֶה,

וְעַתָּה הַמַּקְרִיבִים תְּאוֹמִים – בְּתוּלָה וְאִישׁ כֶּלַח –

הִמְצִיאוּ אֶת הָעוֹלָה.

יִגְעַר בְּאוֹיְבַי וּבְשׂוֹנְאַי הַשָּׂטָן,

בְּנֵי שֵׂעִיר, זֶרַע שׁוֹבָל וְלֹוֹטָן.

הַכֹּל שׁוֹחֲטִין: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן –

לַיְיָ עוֹלָה.

צֶמֶד בָּקָר, צוֹנֶה וַאֲלָפִים

שְׁנַת דְּרוֹר מִשַּׁלְהָבוֹת וּרְשָׁפִים,

וְתַחְתָּם אֵלוּ וְאֵלּוּ נִשְׂרָפִים –

קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא הָעוֹלָה³¹.

חָשַׁק אֱלֹהִים בְּאַבְרָהָם וְנִסָּהוּ,

קַח אֶת בִּנְךָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר קָנָהוּ

צִוָּה לוֹ אֵל וְנָס: וְהַעֲלֵהוּ

שָׁם לְעוֹלָה.

קָרְבַּן שָׁלֵם אָבִיו בְּעָקְדוֹ,

הָיָה יְיָ שׁוּעַ לְפִידוֹ.

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעוֹ לְעַכֵּב יָדוֹ,

וְהִנֵּה אַיִל וְהֶעֱלָהוּ לְעוֹלָה.

בָּרֵךְ בֵּרַכְתָּ אוֹתוֹ אֵל,

אַף כִּי הָיִיתָ הַשּׁוֹאֵל³²,

בָּרֵךְ נָא אֲיֻמָּתְךָ כָּל יִשְׂרָאֵל,

הֶעָשׂוּי תָּמִיד עוֹלָה.

רַחוּם יְכַפֵּר עֲוֹנָם בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ,

וּבְמִשְׁגֶּה בִּזְכוּת אֲבוֹתָם אֲשֶׁר שִׁמְךָ יְיַחְדוּ,

וְהִקְרִיבוּ לְךָ לֵב וָנֶפֶשׁ וְלֹא נֶעֶקְדּוּ,

גַּם לֹא שָׁאַלְתָּ עוֹלָה.

שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם,

בַּמִּזְרָח וּבְמַעֲרָב זֶה מֻפְשָׁט וְזֶה עָרוֹם,

שְׁחִיטָתָן תְּהִי מְפֹרַעַת לְפָנֶיךָ בַּמָּרוֹם,

אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי צֶדֶק עוֹלָה.

לְמִי תַחְפֹּץ מֶלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר,

מִלְּאוּם נוֹצְרֵי מִצְוֹתֶיךָ הֵם הָעִקָּר,

וּבִמְקוֹם שׁוֹר צֹאן וּבָקָר,

לְנֶגְדְּךָ תָּמִיד עוֹלָה.

מְתֵי מְעַט אֲיֻמָּתְךָ הַנִּשְׁאֶרֶת חֲבוּשָׁה,

שִׂים שָׁלוֹם עָלֶיהָ בַּל תְּהִי עוֹד נְגּוּשָׁה,

אוֹ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה כִּי לֹא חֻפָּשָׁה,

וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה.

הָסֵר מִדּוּד כַּפִּי מִסֵּבֶל שִׁכְמִי,

אֱלֹהִים וְאַל דָמִי לְדָמִי,

וּתְבַשֶּׂר נַחֲמוּ [נַחֲמוּ] עַמִּי,

מִי זֹאת עוֹלָה.

יִפְרַח וְיָצִיץ מַטֵּה אַהֲרֹן,

וְהָשֵׁב עֲבוֹדָתוֹ בְמִקְדָּשְׁךָ לְזִכָּרוֹן,

וְיָבִיא עַל מִזְבַּחֲךָ מִנְחָה וְדוֹרוֹן,

חַטָּאת בָּאָה לִפְנֵי עוֹלָה.

סָמֹךְ יִסְמֹךְ [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַפָּר,

וְיִתְוַדֶּה עֲוֹנוֹ וּבָזֶה יְכֻפָּר,

וְיִהְיוּ לְפָנֶיךָ כְּמִקֶּדֶם אִמְרֵי שָׁפֶר,

וְסָמַךָ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעוֹלָה.

חִזַּקְּתָּ הַבַּיִת בְּבִנְיַן מַעֲשֵׂה חָרָשׁ,

יִרְאוּ עֵינֵינוּ וַעֲבוֹדַת כֹּהֵן גָּדוֹל כִּי לֹא פֹּרַשׁ

וְיַעֲקֹב נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, זַרְעוֹ אֶרֶץ יִירַשׁ,

אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה לְעוֹלָה.

(קינה על סדר אלף־בית ובסופה חתום שם המחבר יצחק בר שלמה יפרח סמך; נדפסה מתוך כתב יד בספרו של זלפלד).

*

יב. השמד בשנת ק"ג

בשנת ק“ג לפרט בשבת כ”ד בניסן נשרפו קהל ווכנהיים (Wachenheim) ובאותו שבוע נשרפו גם קהל למשהיים (Lambsheim) וקהל נוישטט (.Neustadt a. H) אצל שפירא ובשבת ר“ח אייר ק”ג לפרט שרפו החולים אשר נתישבו בגרמרשהיים (Germersheim) וכל הבריאים אשר שם. ה' ינקום דמם.

הרוגי ושרופי מוזבך (Mosbach) בניסן ק"ג לפרט.

(מפנקס אזכרת נשמות לקהלת נירנברג).

ג המגפה השחורה

בתחלת שנות המאה השניה לאלף הששי באה צרה על ישראל, אשר כמוה לא היתה עוד מיום לכתו בגולה. ברוב ארצות אירופה, שבהן היה עיקר הישוב של היהודים, נועדו הגויים להשמידם ולאבדם, ולא יזכר שם ישראל עוד. אמנם לא נועצו ונוסדו יחד; אבל כאלו היה הדבר בעצה הסכמית, קמו כלם על היהודים היושבים בקרבם להכחידם מן הארץ. בפעם הזאת לא עשו מה שעשו מתוך זדון לבם, אלא מתוך בהלה נוראה, מתוך אימת מות שנפלה עליהם. המגפה השחורה, מחלה איומה ונוראה גם בחיצוניותה ילדה מחלה מוסרית. נשתגעו העמים מרוב הפחד, והטבע הבהמי שבהם נתגלה באופן מבהיל, שכמוהו לא היה עוד.

מקור מחלה זו וטבעה לא נתחוורו עד היום הזה. בעיקר היא באה מארצות אסיה ומתפשטת באדם על ידי צנורות שונים. באמצע שנות המאה הי"ד למנינם באה, לפי הגדת עדות של סופרי הדור, מארצות הסינים ונתפשטה תחלה במדינות מערב אירופא ודרומה. אומרים, כי המיתה את יושבי ארצות התרבות כדי שלישית, ומספר החללים היה לערך עשרים וחמשה מיליון נפש אדם. גם בזמננו היא מחלה חריפה מאד, הולכת ומדבקת מאדם לאדם. נוכל לשער את תקפה בימים ההם, אשר עדיין לא ידעו את כל פרטי הזהירות שצריכים לה במצב כזה. בשעה שאירעו באחד המקומות מיתות בבני אדם על ידי המגפה השחורה נבהלו כלם, ומתוך אימת מות נאספו בבתי כנסיות להתפלל על עצירת המגפה. וכשנאספו יחד הדביקו אלה באלה את זוהמת המות וגרמו להתפשטותה המרובה. גם בקבורת המתים, אשר נפלו במגפה, לא ידעו להזהר ולהשתמר מכל פגע רע. אובדי עצות היו, וכלם נשאו עיניהם למרום. הלא המגפה הזאת, “המות השחור”, היא בלי ספק עונש מן השמים. לא ידעו במה לשכך את הכעס וחימה, עד שלבסוף מצאו כפרה לכל העונות והחטאים – לעשות שחיטה נוראה ביהודים. בימים הנוראים ההם גברה השפעת החנוך המוסרי, אשר התמיד בגויים זה אלף שנים ויותר. הבערות, השגעון הדתי, האכזריות, השנאה הנוראה לישראל – כל אלה לא באו באקראי, אלא באופן זה חֻנכו העמים. הוציאו אותם מעולם המציאות והשקיעו אותם בעולם של דמיונות. מתוך הסתכלות מרובה בשמים – מה שהיה נראה להם היותו השמים – טבעו רגליהם ביון מצולה של החלאה המוסרית. כל כך גברה המשובה בעמים מתוך חוסר דעת ומתוך חוסר רגש מוסרי, עד כי שבו לימי הבערות הקדומה, לאותו השגעון המבהיל של בני אדם בתקופות קדומות – לכבד את יראתם בקרבנות אדם. אלא שבימים הראשונים היו ממעטים בקרבנות האלה, ובימי המגפה השחורה שחטו קרבנות כאלה לאלפים ולרבבות. הקרבנות האלה היו ברוב ארצות אירופה היהודים. בים של דם השקיעו את האומללים האלה שהיו להפקר; כי הפקירו אותם מלכי הגויים, שריהם וכהניהם זה כמה מאות שנה; השניאו אותם בעיני עם הארץ ואמרו עליהם, כי להרגם אחרי ענויים קשים זהו מעשה רצוי לפני אלהים.

המגפה השחורה התחילה באירופה בשנת ק“ח לאלף הששי ונמשכה שלש שנים רצופות (שנות 1348 – 1350 למנינם). עיקר תקפה היה בשנת ק”ט, ובני הדור נתנו סימן למאורע זה: האם תמנו לגוֹע. תיכף בתחלת התפשטותה בקשו ומצאו “גורם ברור” למגפה – היהודים נועצו להשמיד את הגויים. עצה זו יצאה מיהודים הספרדים, העשירים והתקיפים. קהלת טוליטולה היא מרכז הפעולה הזאת. ולא רק השערה היתה זאת להם, אלא ודאי גמור. הם “ידעו” את פרטי הדבר באותות ובמופתים. מעיר טוליטולה בא יהודי ספרדי ושמו יעקב פאסקאטו והתישב בעיר שַמברי אשר במדינת סאבויה, ומשם מצודתו פרושה על כל הארצות. שליחים יוצאים ומרעילים את בארות המים ואת מי הנהרות. ולא רק המעשה עצמו היה נודע ומפורסם להם, אלא גם פרטיו, אופן המעשה. כיסים קטנים מלאים סם מות (וגם ידעו פרטי המזוג של אותו הארס) הם משליכים אל תוך הבארות והנהרות, אשר גויים שותים את מימיהם, וזהו הגורם הודאי למגפה השחורה, אשר הרבתה את חלליה. באחת הערים בפרובינצא התנפלו התושבים המשוגעים על היהודים ועשו בהם שחיטה נוראה. הרגו את כל בני הקהלה, זקן ונער, טף ונשים, וגם כלו חמתם בספרי תורה. נתקיימה לנו מן המאורע המבהיל הזה, שהוא כנראה הפתיחה לשחיטות היהודים בטבת המגפה השחורה, רשימה קצרה פולחת את הלב בקצורה – “מועט המחזיק את המרובה”:

“הלא זה [אוד] מוצל מאש ביום האף והחמה ששפך השם באש חמתו על קהל קדש מלגמא דשטדון (שם המקום לא הוברר), כי כלם קדשו הש”י טף ונשים ביום אחד… בשנת ק“ח… פרשת והעבירו תער (בהעלותך). והובא אלי זה החומש בעיר איגש בשנת ק”ט פרשת שוב אשוב… ונשארתי אני לבדי כי הוזמנתי ונקראתי לפני אדונתנו המלכה העירה אביניון ושמה ישבתי ובכיתי במר נפשי".

זוהי טרגדיה עצומה במלות מעטות. ובאמת אין מן הצורך להרבות דברים על המאורע הזה. מכל הקהלה (שעל פי מקרה אבד גם זכרה) נשתייר רק אחד וחומש (שנתקיים באוצר הספרים בווינא); ועל גבי אותו החומש רשם השריד האחרון בקצרה את זכר המאורע. “מוצל מאש” רשם דבריו על גבי ספר מוצל מאש.

נוהגים לבקש בכל מאורע היסטורי איזה “תוך פילוסופי”, איזה “טעם הגיוני”. מהיכן בא אותו השגעון להאשים את היהודים בהרעלת המים? קצת סופרי הדור מן הגויים, ואחריהם נמשכו סופרים מאוחרים מן היהודים, מעידים על ה“עובדה”, כי בערך היו מוכי המגפה מן היהודים מעטים ומן הגויים רבים. אבל נראה, כי אין כאן סבה ומסובב; אלא להפך. לאחר שהמציאו את העלילה של הרעלת המים על ידי היהודים הוסיפו ואמרו (כדי להטעים את דבריהם), כי מתי המגפה מן היהודים היו מעטים. כבר הטעמתי את העובדה ההיסטורית, כי נתקיימו לנו הרשימות שעל גבי המצבות בקבורות היהודים בעיר טוליטולה (“אבני זכרון” אשר פרסם שד"ל). מן הרשימות האלה אנו למדים בברור, כי בקהלת טוליטולה, אשר לפי דברי שונאי היהודים יצאה ממנה הרעה לכל הגויים, היה מספר היהודים המתים במגפה גדול מאד. ומובן, כי קיימו רק את נוסחאות המצבות שעל גבי קברות הגדולים והחשובים; ומי ימנה את מספר המתים מבני דלת העם, מאנשים ונשים שנשתכחו ברוב הימים? לפי זה כל הספור בנוגע למעוט הנופלים במגפה מן היהודים הוא בדותא בעלמא.

ממדינת פרובינצא פשטה המגפה המכופלת (המות השחור והרג היהודים) למדינות אספמיא. במדינות קטלוניא וארגון התנפלו העירונים על היהודים מרעילי המים. בעיר ברצלונא עשו הרג ביהודים “ביום השבת לעת ערב” (זה אירע בסוף חדש יוני) וכעשרים נפשות נהרגו ביום ההוא. אלמלא שבאו חשובי העירונים להציל את היהודים מידי ההמון לא היה נשאר להם שריד ופליט. ימים אחדים אחר כן היתה מהומה בעיר צירבירה. נהרגו שמנה עשרה נפשות מהיהודים ויתרם ברחו על נפשם והפסידו את כל רכושם. גדול היה השמד בעיר טאריגה. ביום העשירי באב סחבו יותר משלש מאות נפש והשליכו אותם אל הבור וקברום חיים. קצת היהודים התחבאו בבתי מכריהם מן הגויים ונצלו.

עם כל זה היה מספר ההרוגים במדינות קטלוניא וארגון לא רב בערך; כי חשובי הערים הגנו על היהודים והתאמצו להצילם. בימים ההם פרסם האפיפיור קלמנס הששי כרוז לכל העמים המשיחיים, באזהרה מרובה, שלא לעשות רעה ליהודים, לבלי אנסם להמרה ולבז את רכושם. כרוז זה לא הועיל אמנם בכל המדינות להציל את היהודים ביום עברה. במדינת סאבויא נתפשו שלשה יהודים בעלילה זו ועל פי מצות הדוכס העמידו אותם ל“משפט”. חקירת הדין היתה על פי מנהג הימים ההם בכח ענויים קשים, אשר ענו את הנאשמים, כדי ש“יודו” על חטאם. לפי הגדת עדות של סופרי הדור ההוא מן הגויים “הודו” הנאשמים, כי הרעילו את המים. ערך “הודאה” זו מובן מעצמו. על פי הגדת עדות של הנאשמים, אשר העידו מה שהעידו לאחרי שנתיסרו ביסורים קשים הוציאו לשרפה את כל היהודים אשר במדינת סאבויא. עכשו הלא היתה “הודאת בעל דין”. גם מעשה זה, לענות קצת היהודים כדי שיגידו על עוונם, התפשט במהירות גדולה כעין מגפה. שמעו בערי שוויציא מה שאירע בסאבויא ותכף עשו כמעשי הרוצחים במדינה ההיא. מעיר בֶרן שלחו והביאו להם את פסק הדין מעיר שילון בסאבויאה ותפשו גם הם קצת יהודים לענותם וליסרם עד ש“יודו”, ועל פי הודאה זו הוציאו את כל היהודים לשרפה. ועוד לא היה די להם בזה אלא כי הוסיפו ושלחו העתק פסק דינם על יסוד “ראיות ברורות” לאשמת היהודים לערים קרובות ורחוקות. כדי להגדיל את המשטמה שלחו יהודי אחד אסור בזקים אל כל המקומות ההם, כדי שיראו כלם את “המשחית” בעיניהם. מערי השווייץ נתפשטה המגפה המכופלת לכל הערים אשר בקרבת Bodensee: סט. גאלין, לינדוי, איברלינגן, שפהויזן, קונסטנץ וכו'. בכל הערים האלה שרפו את היהודים והשאירו בחיים רק אלה שהמירו. בעיר קונסטנץ אירע, כי התחרט אנוס אחד על מעשה המרתו ושרף את ביתו עליו ועל בני משפחתו באש, וטרם מותו קרא לעומדים מחוץ: “ראו כי הנני מת יהודי”. שרפת הבית גרמה לשרפת חלק מן העיר.

שמע האפיפיור את המאורעות האלה ויצא בפעם שנית בכרוז גלוי אל כל העמים לדבר טוב על היהודים ולהזהיר באזהרה מרובה, שלא לעשות להם רעה. בדברי טעם הסביר האפיפיור את כרוזו לבטל את עלילת הרעלת הבארות. שהרי נתפשטה מגפה גם בערים ובמדינות שאין בהן ישוב יהודי. וחוץ לזה, אם הרעילו היהודים את הבארות ואת הנהרות, הרי הם בעצמם שותים מימיהם. (בספר “שבט יהודה” מסופר, כי זוהי שיחה בין הקיסר ובין המעלילים; אבל אין ספק, כי לקוחים הדברים האלה מכרוזו של האפיפיור קלמנס הששי). ואולם כבר השתרשה בלב הגויים שנאה עצומה ליהודים ולא שמעו לדברי האפיפיור, אשר צדד בזכותם.

נורא ואיום היה השמד במדינות גרמניא. כמוהו לא היה בימי השמדות הראשונים, אפילו בימי נוסעי הצלב ובימי גזרת רינדפלייש. בפעם הזאת נשמדו כמעט כל הקהלות ואין מספר לחללי המגפה. לפי הערך של השחיטה הנוראה הזאת לא נתקיימו לנו רשימות היסטוריות על המאורע הזה בשעור גדול. בפעם הזאת כבר עיפה נפש ישראל להורגים. אפילו הדמעות כלו כבר. וגם לא הוציאו עוד אנחה ואנקה מפיהם. רק רשימות קצרות של שמות המדינות והערים בגרמניא נתקיימו, ובקצת קהלות קיימו גם רשימות הקדושים. לא השמיעו את קולם, אלא מתלחשים היו, כנהוג בשעת הוצאת המת לקבורה. פרחה נשמת כנסת ישראל בגרמניה.

פתיחת השחיטה, אשר עשו בקהלות גרמניא, היתה עלילת הרעלת המים. מה שהיו מספרים במדינת פרובינצא וסאבויא ופרסמו את שם יעקב פאסקאטו, ראש וראשון להרעלת הבארות והנהרות, קבעו בערי גרמניא בנוסח אחר. בעיר מגנצא יושב לו יהודי עשיר אחד ושמו משה והוא מפרנס את כל אחיו היהודים בסם מות אשר ישליכו אל המים. הקיסר קרל הרביעי שלח אמנם את דבריו באזהרה אחר אזהרה, לבלי לעשות רעה ליהודים, שהם חוסים בצלו. אבל דברי הקיסר לא היו נשמעים בימים ההם, שבכלל גברה אז האנרכיה בגרמניה. רק בקצת ערים עמדו אנשים חשובים, מנהיגי העיר, לעזרת היהודים וצדדו בזכותם, למנוע את ההמון מלשפוך את דמם. אבל אי אפשר היה לאותם ההגונים המעטים להתיצב בפני ההמון הרב. גרמניה היתה מוכנת לפורענות היהודים זה זמן רב. כבר הרגיל ההמון את עצמו במנהג הפקרות כלפי היהודים. מסופרי הדור ההוא הגויים מעידים קצתם, כי נתאוה ההמון לרכוש היהודים. עדות זו יש לקיים בודאי. ואולם אין ספק, כי היו למעשים האלה גם גורמים נפשיים: השנאה ליהודים מתוך נגוד דתי והשגעון הדתי, שבו גבר העם הגרמני בימים ההם על כל באי עולם. כשהתחילה המגפה נקבע בלבם הרעיון, ודאי גמור, כי זהו בסבת הרעלת המים על ידי היהודים; אלא שהכל הוא עונש מן השמים. היהודים הם שליחי המקום להמית את הגרמנים בדבר. במה ישככו את חמת אלהים? במה יכֻפר עוונם? בימים ההם, ימי אנרכיה מדינית ומוסרית, נקבצו קצתם, אנשים ונשים, לסגף את עצמם, לכפר את עוונם במלקות ולמרק כל חטא על ידי הסגופים. אין ספק, כי במעשה זה היה גם מן הזוהמא הסכסואלית – ערבוב מנהגים דתיים בזוהמא סכסואלית היה שכיח בגויים גם בדורות הראשונים. פשטו בערים ובמדינות קבוצות של אנשים ונשים, ערומים ממתניהם ולמעלה והכו אלה באלה ברצועות עור עד שפך דם. בהפסקות בין הכאה להכאה שחתו את דרכם במעשי ניאוף. מגפה מוסרית זו נוספה בגרמניה, והיא שגרמה להתפשטות הדבר בעם ולהתפשטות השנאה לישראל. בכל מקום בואם הסיתו ה“מלקים” את העירונים ביהודים, שהרי היו צריכים לרכושם. מחוסרי עבודה היו והתפרנסו מן הבזה.

על פי מצב הדברים האלה יובן לנו, איך גברה הרעה בקהלות גרמניא לאין שעור וקצב. בסוף שנת 1348 (באמצע ימי החורף שנת ק"ט) נועדו בעיר בנֶפלד באלזס לדון בשאלת היהודים. גם הבישוף ברטולד משטרסבורג היה באספה זו. ואף על פי שצירי העיר שטרסבורג וגם הבישוף ברטולד צדדו בזכות היהודים ואמרו להצילם, גזר הועד לגרש את כל היהודים מערי מדינות הריינוס העליון. בעיר באזל סחבו את כל היהודים אל אי אחד בתוך הריינוס ושם הכניסו אותם אל תוך בית שבנו לצורך זה ושרפו אותם. (ביום ט"ו ביאנואר 1349). ימים אחדים אחר כן עברה הכוס על קהלת פרֵיבורג הקרובה. באותם הימים היה השמד בקהלת שפירא. זולת אלה שהמירו מתוך אונס נהרגו כל היהודים; קצתם שלחו באש את בתיהם ושרפו את עצמם באש. בעיר שטרסבורג התאמץ ראש העיר קונרד מן ווינטרטור עם שנים מחבריו, אנשי המועצה, להציל את היהודים מידי ההמון ההולך וסוער עליהם. הם שלחו אגרות לכמה ערים קרובות ורחוקות לגבות עדות על דבר עלילת המים, כדי לברר את בטולה. אבל מן הערים באו תשובות “מבררות” הפך זה – עדות מקיימת את העלילה. לבסוף נצח ההמון בסיוע אגודות בעלי האומנות, אשר הרחיקו את אנשי המועצה מתנגדיהם משרותם והושיבו מועצה חדשה. הם הוציאו לשרפה ביום השבת (י"ד בפברואר 1349) את כל בני הקהלה כאלפים נפש. על שדה הקברות של היהודים ערכו מדורה גדולה והשליכו את כולם אל תוכה. נמלטו רק מעטים, אשר מרוב הפחד המירו. בעיר וורמיישא היה השמד ביום עשירי באדר־שני שנת ק“ט (א' במרץ 1349). מפנקס אזכרת נשמות, שבו נתקיימה לנו רשימת הקדושים, אנו למדים, כי נשרפו ביום ההוא יותר מארבע מאות נפשות, חוץ מנשים וילדים שלא נזכרו בשמותיהם. לפי עדות של קצת סופרי הדור שרפו היהודים את עצמם, כי שלחו את בתיהם באש. ויש מעידים, כי נשרפו על ידי הגויים, עוד יש מסורת במעשה שנים עשר פרנסים, אשר נקברו בקבר אחד (עוד היום מראים את קברם וגם הציבו מצבה משותפת לשנים עשר הפרנסים הקדושים). בפנקס אזכרת נשמות לקהלת וורמיישא נרשמו שמות אחד עשר פרנסים, שנשרפו על קדוש השם ואלה הם: רבי מאיר בר יהודה הפרנס ואשתו מרת חנה ובני ביתו; ר' אלכסנדרי בר משה הפרנס ואשתו מרת גנֶנַא; ר' יעקב בר יהודה הפרנס ואשתו מרת זושא ובני ביתו וחתנו ואשתו מרת בילא; האלמנה מרת חנה וחתנה ר' משה הפרנס ואשתו מרת בילא ובני ביתו וחתנה ר' ורומאן ואשתו מרת מרים ובתה מרת עלא ובני ביתם; ר' דוד הלוי הפרנס ואשתו ינטלא ובתו הבחורה מרת בילא ובני ביתו; ר' אהרן בר יעקב הפרנס ואשתו מרת יוטא ובנו הבחור ר' יעקב ובני ביתו; ר' אורי בר שלמה הפרנס ובתו תמר ובני ביתו; ר' יוסף בר שמחה הפרנס ואשתו מרת מיימלין ובני ביתו; ר' משה בר אברהם הכהן הפרנס ואשתו מרת חנה ובני ביתו; ר' אליעזר הפרנס ואשתו מרת שונלין ובניהם הנערים אברהם יוסף ובתו הבתולה ברוינכין; האלמנה מרת שפרינצא וחתנה ר' מאיר הפרנס ואשתו מרת רעכלטרוט ובנותיה גוטא ושרה ובניה הנערים משה ומאיר ובנותיה מיימלין וביילכין. – שם הפרנס הי”ב לא נרשם בפנקס אזכרת נשמות, אבל נראה כהשערת זלפלד, כי אחד מרבני הקהלה הרשומים גם כן בפנקס אזכרת נשמות היה מצטרף לועד הפרנסים, ואפשר שישב בראשו.

על דבר הפרנסים יש מסורת אגדה. כאשר ראו היהודים, כי כלתה אליהם הרעה, הלכו הפרנסים מזוינים (וכלי זינם מתחת למדם) אל בית המועצה לבקש רחמים על אחיהם. ואולם אנשי המועצה אטמו אזניהם משמוע צעקתם. אז התנפלו הפרנסים על אנשי המועצה והרגו בהם. משם מהרו אל בית הקברות ליהודים ונהרגו שם על פי איזה נס במקום אחד. יש לקיים רק את העובדה, כי נקברו שנים עשר הפרנסים זה בצד זה.

על המאורע בוורמיישא נוסדה הקינה “משוד עניים אנקת אביוני”, אשר נהגו לאמרה בעשירי באדר (יום המאורע). קינה זו היא ממיטב הפיוטים של ימי הבינים. היא מציירת בדברים קצרים וחודרים אל הלב את מצב היהודים בימים ההם. הם היו הפקר ונדרסו על כל צעד וצעד. קצתם ברחו מפני חרב האויב, אבל נהרגו בשדה. נתקיים בהם ממש: כל מוצאיהם יהרגום.

כמעשה היהודים בוורמיישא עשו גם אחיהם בקהלות אופנהיים ופרנקפורט; הם שרפו על עצמם את בתיהם באש, כדי שלא יפלו בידי האויבים. בקהלת מגנצא נקהלו היהודים לעמוד על נפשם. שלש מאות גבורים הזדינו ונלחמו באויביהם והרגו בהם כמאתים איש. על זה גבר קצף הגויים והתנפלו כלם על היהודים. המלחמה ארכה כמה ימים. כראות היהודים כי אין להם מנוס מפני האויבים הרבים מהם שרפו עליהם את בתיהם באש (כ"ד באוגוסט). כששת אלפים נפש מישראל נפלו ביום ההוא. בו ביום עברה הכוס גם על קהלת קולוניא. שמה נמלטו כמה יהודים מן הערים והכפרים הקרובים, ואנשי המועצה התאמצו להגן עליהם מחמת ההמון. היהודים הזדינו ועמדו על נפשם במלחמה, אשר ארכה כמה ימים. לבסוף גבר ההמון, ולא היה בידי אנשי המועצה להציל את היהודים. כל בני הקהלה נפלו ביום ההוא. כזה אירע גם בקהלת אֶרפורט, אשר שמה נמלטו רבים מערי טירינגיא. אנשי המועצה אמרו להצילם, אבל לבסוף גבר ההמון הפרוע והרג את כל היהודים הנמצאים בעיר, כשלשת אלפים נפש. במדינת בַוַריה נשמדו בימי המגפה השחורה כשמונים קהלות. הדוכס רופרֶכט התאמץ להגן על היהודים; אבל כל כך גברה משובת ההמון, כי העלילו על הדוכס, שהיהודים הטו את לבו בשחד. אפילו חסד המושלים ואנשי המועצה לא עמד בפעם הזאת ליהודים אשר חמת ההמון היתה סוערת עליהם.

בקהלת נירנברג היה השמד ביום כ“ג בכסלו שנת ק”י (חמשה בדצמבר 1349). נשרפו ביום ההוא לפי הרשימה בפנקס אזכרת נשמות כחמש מאות ושבעים נפש (קצתם ברחו לפני יום ההרג). ברשימה זו אנו מוצאים: מורנו הרב ר' אליעזר בר אליקים הלוי ובנו הנער; ר' יצחק בר ברוך הכהן ואשתו מרט יכנט ובנו ר' ברוך הבחור וחמותו הזקנה מרת חנה ובתו מרת מינא ובנה קופלין הנער וששה בניה (משפחה של י"ב נפשות!); ר' יחיאל בר יקותיאל הכהן ואשתו מרת מרים ושמנה בניו; מרת דולצא בת ר' יקותיאל הכהן וששה בניה; ר' יואל בר קלונימוס הכהן ואשתו מרת גוטלין ובנותיו יוטלין מירלין לאה ושלשה ניניו וזוסלין ויואל בני ר' חכים ניניו ומשרתת; ר' נתן בן הקדוש ר' עזריאל הלוי ובנו ר' ויבלין הבחור ובנו משה הנער ושלש בנותיו: גולדא, חנה, צורלין ושני ניניו שונלין ונתן בני ר' עזריאל הלוי; ר' אברהם בר אלעזר הלוי וזוגתו מרת פעסלין ושמנה בניו; ר' אלחנן בר אלעזר הלוי חזן כנסת ואשתו מרת קילא ובנו יוסבל הנער וחמשה בניו; החבר ר' שמשון בר אורי שליח צבור ואשתו מרת ריכצא ובנו ר' אורי וזוגתו מרת ריכלין וחתנו ר' שמשון ואשתו מרת ברונלין ושלשה בניו ובתו מרת רחל ובנה מאיר הנער וזלמן הנער; החבר ר' שמשון בן הקדוש ר' יצחק וזוגתו מרת קלארא ובנו ר' יוסף הבחור ובנו חיים הנער ושני בניו ובתו חנלין וחתנו ר' מרדכי ואשתו מרת שרה ובנו חיים הנער; שלשה בני הקדוש ר' שלום מהכונה ורידמן; ר' יצחק בר גרשם ואשתו מרת יוטא ובנו גרשם וזוגתו מרת גולדא ושלשה בניו ושני ניניו בני הרב ר' זעקלין; ר' שמואל בן החבר ר' אברהם ואשתו מרת אסתר ושמנה בניו וחתנו ר' יוסף; ר' ישראל בר אורשרגו השוחט ואשתו מרת גוטא ושלשה בניו; ר' יצחק בר אברהם המכונה ברוגל ואשתו מרת גיילא ושמנה בניו; מרת מוסטא בת החבר ר' יעקב אשר נתיסרה ונבחנה ביום א' אחר הגזרה ועמדה בצרוף ובנסיון.

השמדות גברו גם בצפון גרמניא ומזרחה. בעיר קניגסברג נשרפו כל היהודים. כזה נעשה גם בערי הנובר. השמד היה גם בעיר בריסלוי ובכמה קהלות במדינות שלזיא. כזה אירע גם בעיר קרמס. שם שרפו היהודים את בתיהם עליהם. (כ"ט בספטמבר 1349). השמד נתפשט גם בקצת ערי פולוניא. במקורות נזכרים שמות הקהלות קרקוי וקאליש, אשר פגעה בהן מדת הדין. כנראה, לא עמדו המלך והשרים מנגד בימי עברה אלה ולפיכך לא רבתה אז המכה ביהודים. גדול היה השמד בקהלות הולנדיא ובלגיה, ואפילו במלכות פרנסיה (אשר משם גרשו היהודים בתחלת שנות המאה הי"ד) היה השמד, כי בכמה ערים של פרנסיה נשתיירו היהודים בתקף הפריבילגיות הקדומות ולא חלה עליהם גזרת הגרוש.

בימי המגפה השחורה לקתה כנסת ישראל בגרמניה מכה רבה, מכה נצחת, אשר לא יכלה להרפא עוד. הקהלות נתמעטו ונתדלדלו. מאז התחילה ההגרה התכופה למדינות פולוניא. כנסת ישראל שבגרמניה עקרה את דירתה, אשר ישבה בה זה יותר מאלף ושלש מאות שנה, וקבעה את מקומה בפולוניא. וכשגלתה מגרמניה קיימה בפיה את השפה הגרמנית, שפת אויביה בנפש. שפה זו נתקיימה על ידי מגורשי גרמניה במדינות המזרח והיתה לבסוף לשפה יהודית. אותה קיימו גולי המזרח בפיהם בארצות גלותם באמריקה באפריקה. זהו אחד הפרקים בטרגדיה ההיסטורית של עם ישראל.

*

מתוך המקורות והרשומות

א. בשנת ה' אלפים ומאה ושמונה, היא שנת שמ"ח ואלף (1348), היה דֶבֶר כבד ממזרח שמש ועד מבואו, לא היתה קריה אשר שגבה ממנו, ככתוב בעמק רפאים אשר כתב ר' חיים גאליפאפו בימים ההם. ותהי צעקה גדולה מקצה העולם ועד קצהו אשר כמוהו לא נהיתה, והעיר היוצאת אלף השאירה מאה והיוצאת מאה השאירה עשרה בעת ההיא, ולאחד אשר נפל למשכב או מת מהיהודים, נפלו ומתו מעמי הארץ מאה, וילבשו עליהם קנאה ולא יכלו דבר אתם לשלום.

בימים ההם אין מלך באראגון (Aragon) ולולי ה' שהיה לנו לא נשאר מהיהודים אשר באראגון וקאטאלוניאה (Catalonia) שריד ופליט, כי העלילו עלילות ברשע לאמר: בפשע יעקב כל זאת, והם הביאו סם ממית בעולם, מאתם היתה נסבה ומהם באה אלינו הרעה הגדולה הזאת כיום הזה. ויהי כדברם רתת, וייראו היהודים יראה גדולה ויענו בצום נפשם, ויצעקו אל האלהים ותהי עת צרה ועברה ותוכחה לבית יעקב בפנה ההיא. ויהי ביום השבת לעת ערב ויקומו על עם ה' אשר בברצילונה ויהרגו בהם כעשרים נפש, ובבזה שלחו את ידם, ואין אומר השב. עודם נלחמים וה' נתן קולות ומטר וגשם שוטף ואש מתלקחת, ויתבהלו הקמים עליהם, בלל ה' שפתם, וילכו גם שרי העיר וגדוליה ויצילו הנשארים מידם, ולא עצרו כח להצילם בטרם היות הקולות והמטר, כי רבו הקמים עליהם האומרים: לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד.

ויהי לימים עוד, ויקומו על היהודים אשר בעיר צירביר’ה (Cervera) ויהרגו מהם כשמנה עשרה נפש ובבזה שלחו את ידם והנשארים ברחו לנפשם ויענו בצום חייהם ושק ואפר הציעו לרבים. ויהי לימים עוד שלשה ביום העשירי לחדש אב ביום ענות נפשם ויקומו גם יושבי טאריג’ה (Tarrega) ויכו ביהודים ואבד יותר משלש מאות נפש ויסחבום אל בור ריק, ובבזה שלחו את ידם, והנשארים ברחו לנפשם אל בית מכריהם במתן בסתר עד עבור הזעם, וישארו ערומים מכל קנינם ולא יתבוששו ביום הנמהר ההוא.

גם על יושבי שולשונה (Solsona) וצאלקונה עלה הכורת ברוב פשעינו ורמי הקומה נגדעו, שחו גבעות עולם, ויכו בשני המקומות ההם כשלש מאות נפש אדם לפי חרב.

גם בפרובינצה שתו היהודים כוס התרעלה בימים הרעים ההם. ובהגיע השמועות הרעות אל עיר מונצון נבהלו היהודים בפרוע פרעות בישראל ויגזרו צומות ויחגרו שקים, ויתפללו אל האלהים ויתחזקו ברחובותם בחצריהם ובטירותם, ותהי להם הלילה למשמר והיום לבטול מלאכה, ולא יצאו מרחוב היהודים החוצה עד מות האנשים המבקשים את נפשם, וישבו על משמרתם ימים רבים. ובלירידה ובאואישקה ובכל המקומות אשר ליהודים חומה דלתים ובריח נקהלו ועמוד על נפשם. ויעמידו שומרים, עד השקיף עליהם יושב בשמים ויצילם ה'.

ובארץ אשכנז העלילו על היהודים לאמר, השליכו מות בבורות וייסרום בשוטים ובעקרבים וישרפום באש.

(עד הנה דברי ר' חיים גאליפאפה, והפורטוגיזי כתב כדברים האלה לאמר:)

ויעצמו היהודים באשכנז בארץ טורנגי בשנת ה' אלפים וחמש ומאה, ויקנאו בהם עמי הארץ מאד ויבקשו להמיתם, ויפלו רבים למשכב בעת ההיא, ויאמרו: מות השליכו היהודים בבורות להמיתנו, ויקומו עליהם פתאום ויכו רבים לפי חרב ורבים יסרו בשוטים וישרפום באש.

(יוסף שובאשטיאן בספרו מדבר כדברים האלה:)

ורבים מהיהודים נאספו אל בתיהם ויסגרו הדלת בעדם ויציתו בהם אש, בראותם כי כלתה אליהם הרעה, ותלהט האש את בתיהם ואת הקרובים אליהם. ובעיר מאגנצא (Magenza) נתך הפעמון הגדול אשר בבמה מפני לבת האש הבוערת. ובערי הקיסר נתצו את בתי היהודים ארצה, ומהאבנים ההם ומאבני מצבות קברותם בנו חומות ומגדלים, וידחו רבים בעת ההיא.

בימים הרעים ההם קמו עמי הארץ על היהודים אשר בקאשטיליא בכל המקומות אשר נפוצו שם. ויכו רבים לפי חרב ובבזה שלחו את ידם. ותהי עת צרה ליעקב בעת ההיא, אשר כמוה לא נהיתה, ויזעקו אל ה', ויסך בענן מעבור תפלה. וגם היהודים אשר בטולידו שתו קבעת כוס התרעלה ויאכלו בשר בניהם מחסר כל.

(עמק הבכא עמ' 69 – 65).

*

ב. שנת חמשת אלפים וק"ט ליצירה היתה מגפה חזקה ועצומה בכל גלילות אשכנז ופרובינצה ובכל גלילות קאטאלוניא. ובכל ספר דברי הימים לא ספרו כמותה ולא נשמעה, לבד מגפת רומי וגלילותיה, אשר כמעט חשבו שיכלו כלם. וקמו קצת מגויי הארצות ואמרו שהיהודים היו משליכים סם מות בנהרות ושמשם נמשכה המגפה. אז נקבצו כולם והלכו וצעקו לפני המלך וספרו לו כל המאורע. שאל המלך: ומהיהודים יש מתים במגפה? השיבו העם: מהם לא מת אחד. אמר המלך: ואם יטילו סם בנהרות הם מה ישתו? אמרו למלך: שותים מי בורות. אמר המלך: ושאר ארצות שאין להם מי בורות מה ישתו? וזה אני משיב לפי דבריכם, כי לפי האמת הוא נמנע שמזה נמשכה המגפה, כי כמה סם יטילו בנהר אחד שלא יתבטל ברוב מימיו? ועוד, שאותם מים, מי נהרות, רצים ובאים אחרים במקומם, והבאים אין בהם סם. ועוד, המת מסם המות אינו מוציא מורסא. ועוד, לכו עתה אתם ושתו מי בורות ותראו, אם נצלתם מן המגפה או לא. וכי ראו העמים רצון המלך יצאו משם. אבל כאשר ראו איש יהודי לועג עליהם לאמר, מה הוא עלילותיכם, התאמצו שנית ובקשו עדים כרצונם ובאו והעידו, איך ראו יהודים הולכים בחצי הלילה ומטילים דבר בנהרות ולא ידעו מה, והיו לוחשין לחישות על הנהרות ולא הבינו. וכל כך באו עדים והעידו וכל כך באו מספרים רעות על היהודים, עד שהמלך אמר: לא יהא אלא ספק ראוי לגרש אותם. קמו העם ואמרו, אחר שהמיתו ממנו עם רב, איך ילכו בלי עונש והם עשירים, מלאים מיגיענו ומן הרבית שאכלו ממנו; אלא יצוה המלך שימירו דת, ואם לא יהרגום. והשרים עזרו בזה לאמר שימירו דת. ואז היו גזרות כוללות בכל ארצות אשכנז וארצות פרובינצא וצרה ומצוקה אשר לא נהיתה כמוה. ומכל מקום האשכנזים עמדו על קדושת האל הגדול ועל תורתו ולא המירו כבודם. (שבט יהודה סי' כ"ו).

*

ג. רשימת הערים והמדינות שנחרבו בשנות המגפה השחורה

שפייאר (ובראשם הרב ר' אליקים).

ווירמישא (וראש הנהרגים הרב ר' שמואל בר אשר הלוי).

מגענצא (ועל צבאם הרב ר' מאיר בר אורי).

אופנהיים (ובראשם הרב ר' יוסף בר ישראל).

קובילענץ, קולוניא (ומהם הרב ר' יוסף והרב ר' שלמה והרב ר' יואל והרב ר' משה הכהן).

רוטנבורג, ווירצבורג, נורנבורג, שטרוסבורג (ועמם הרב ר' יעקב).

באזליא (ובראשם הרב ר' שלמה).

ערפורט (ועל צבאם הרב ר' אלכסנדרי הכהן).

מוילהויזן (ובראש כלם הרב ר' אליעזר).

נוירטהויזן (ומהם הרב ר' יעקב בר מאיר ובנו הרב ר' מאיר).

מיידבורג (Magdeburg), נוי[מ]בורג, הל=Halle (ומהם הרב ר' יהונתן). והרב ר' שלום ממיידנבורג.

אויגשבורג, נערלינגן, אולמא, רעגנשבורג, לנדשהוט, עסלינגן (בראשם הרב ר' דוד). אויברלינגן, צוירכא־Zürich (ראש הנהרגים הרב ר' משה). ורנקבורט (וביחוד הרב ר' אפרים). איגרא, קרימזא, (עם הרב ר' יצחק והרב ר' אהרן בר יונה). דערטמוינדא, מוינשטר, מינדא, ברעסלא, קראקא, טרירא, פראג, ווינא, טרינטא (ובראשם הרב ר' מנחם ספרדי). פסי=Passau, ווייסנבורג, שוויינבורט, ניישטאט, קושטניץ, קאבינשבורג־Kochenburg; זאלצבורג, שאפהויזן, האגנוי, פרידבורג, באמבורג, אופל=Oppeln; ווערטום, לנדא, מרבורג, וועצילר, דילינגן, קולמר, ניידנא, קוברין=Kobern, פאליי, ארנשטט, הילדסהיים, ווינטרטור, לינדויא, ברונשוויק, מירזבורג, זילונגן, אלציי, בוצבאך, מיקלבורג.

מריק (מדינה בווסטפאלן). פרנקין. ריינוס. דוירינגן־Thüringen. זקסין. בייארן. שוואבן. הולאנד (הכונה למדינת הולנד. ולא לממלכה) בראבאנט. צרפת. אושטרייך. שטייארן (Steiermark). קערנטין. פיהם. מרק בראנדענבורג. מיישין. עלזיש. וועשטפלין. מדינת ספרד. מדינת זיא (Seeland).

(מפנקס אזכרת נשמות הישן לקהלת מיץ; נדפס בספרו של זלפלד. שמות הרבנים שנהרגו בקהלות הנזכרות הוסיף ר' אליקים כרמולי שפרסם את הרשימה הזאת בפעם הראשונה).

*

ד. שנת חמ"ס לאלף הששי התחיל הרשע מן המים הזדונים במדינת עלזש. ושמענו שנהרגו ארבע עשרה מדינות בעונותינו הרבים והיו בהם ששים קהלות ומאה וחמשים ישובים. ומשם נתפשט הרשע עם חיילותיו ובא לארץ אשכנז והרג בעונותינו הרבים גם שם והחריב קהלות וישובים הנזכרים שמה למטה. לכן חייבים כל בית ישראל להזכירם בין פסח לשבועות בשבת הסמוך לשבועות… וגם פעם שנית בשבת שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב הסמוך לט' באב הנקרא שבת שחור³³.

…ויקויים בנו מקרא שכתוב: ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון.

*

א) יזכור אלהים הרוגי ושרופי קהלות שטראסבורג ולומדיה ויושביה; מהר“ר יעקב חלפן. הר”ר מנקינט בר זרח. הר"ר אהרן. טנא (Thann), רובך (Rufach), הייגנא. ווישנבורג, צייברא (Zabern) עם נשמת אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה ועם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן אמן.

ב) יזכור… קהלות שפייר ולומדיה, ויושביה. לווינשטיין, גערמרשהיים, סברנום (Zabern במדינת פפאלץ), לוטר (Kaiserslautern), ניקשטאל, קוזולא (Kosel), לנדא, נוישטאט, וואכנהם, טירקהם, דיטשהם, זינשהם, ויצענליך, עפינגין, ברויסל (Bruchsal) עם נשמת…

ג) יזכור… קהלות ווירמיישא ולומדיה ויושביה. מהר"ר שמואל הלוי: לייניגין העפנהיים, בינשהיים, לויטנבורג, אלצא, אודרנהם, היידלבורג, וויינהם, שרישהיים, עבירבך, ערפך (Erbach), מאָזבך עם נשמת…

ד) יזכור… קהלות מענץ ולומדיה ויושביה. מהר"ר יוסף תנא. אופנהיים, בינגא, קרייצנוך, זוברנהם, קירן, מושיל. ברעצנהיים, רוקנהויזן, עלטשולד עם נשמת…

ה) יזכור… ורנקפורט ולומדיה ויושביה. מהר"ר גומפריכט, הענאוו, בובנהויזן, שטיינהם, אובנבך, זעליקשטט, טיפורגו (Dieburg), אושנבורג, מילטנבורג, אמרבך, בוכהם, דורין (Walldürn), קולשהיים, בישופשהיים, ווידרנא, לאוידן (Lauda), מערגנטהיים עם נשמת…

ו) יזכור… ווירצבורג ולומדיה ויושביה. מהר"ר גולטקנאפפא. קיצינגאן. איפהובן, שווינפורט, הזפרט (Hassfurt), קויניגשבערג (עיר במדינת קובורג), עברין (Ebern), באמברג, מאויניגין (Meiningen), קויבורג, הילפרהויזן עם נשמת…

ז) יזכור… נוירנבערג ולומדיה ויושביה. האחים הר“ר זוסמן ומהר”ר גרשון. נוישטט, ווינדסהיים, נויימרק, הערשברוג, עם נשמת…

ח) יזכור… קהלות רוטנבורג ולומדיה ויושביה. מהר"ר יצחק. אונשפך, גוצנהויזן עם נשמת…

ט) יזכור… קהלות אולהם ולומדיה ויושביה, דילינגאן, באפפינגאן (Bopfingen), עהינגאן, גריישפאך, ריינא (Rain כפר בבווריה), אמלבך, הארנבורג, מעמינגאן, גונדלפינגאן, איידלינגאן, עם נשמת…

י) יזכור… קהלות נערלינגאן ולומדיה ויושביה. קרלשהיים, טרוילינגאן, טרודינגאן, דינקלשפיל, הל, היילפרון, אורינגאן עם נשמת…

יא) יזכור… קהלות וירטנבורג ולומדיה ויושביה עם נשמת…

יב) יזכור… אויגשבורג ולומדיה ויושביה, אינסברוק, לנצהוט, מולדורף, וושרבורג, לאוופי (Laufen), ראבנשבערג, בורקנהויזן עם נשמת…

יג) יזכור… קהלות פסוי (Passau) ולומדיה ויושביה, שטרובינגן, הלזא (Hals), זלצבוריק עם נשמת…

יד) יזכור… קהלת קרעמז ולומדיה ויושביה עם נשמת…

טו) יזכור… קהלות ומלכות קרוייקא ולומדיה ויושביה. ביטום (Beuthen), זלץ עם נשמת…

טז) יזכור… לינצא־Linz (באוסטריא העליונה). ולומדיה ויושביה… פושקאי (Paskau) עם נשמת…

יז) יזכור… מלכות פרובנצא… בעבור שנתייסרו בכל מיני מיתות על קדוש השם, בשכר שקדשו השם הקב"ה ינקום דמם ויזכרם לטובה עם נשמת…

יח) יזכור… מדינת בורגוניא עם נשמה…

יט) יזכור… מדינת שוואבן…

כ) יזכור… קהלות ברעשא (Brexia, מדינה שנספחה בימים ההם לסאבויא).

כא) יזכור… אוברלינגאן ולומדיה ויושביה, קושטניץ (Konstanz), שטוי (Stein, עיר בחבל שפהויזן בשוויציה), ועלקירכן, (שם המקום לא הוברר), דיסנהובן, צויריך עם נשמת…

כב) יזכור… שופהויזן ולומדיה ויושביה. מהר"ר אהרן בר משה שנשרף על יחוד השם עם נשמת…

כג) יזכור… קהלות באזיל, מהרר משה, ראפשוויילר (Rapperswil), עטוויילר (שם המקום לא הוברר), ענהיים, קייזרשבערק, פרייזך, זנהיים, רושהיים עם נשמת…

כד) יזכור… קהלות ברעסלא ולומדיה ויושביה עם נשמת…

כה) יזכור… קהלות נוישא (Neisse במדינת שלזיא) ולומדיה ויושביה עם נשמת…

כו) יזכור… קהלות שווייניץ (Schweidnitz, עיר במדינת שלזיא) ולומדיה ויושביה עם נשמת…

כז) יזכור… קהלות האל (.Halle a. S) ולומדה ויושביה עם נשמת…

כח) יזכור… קהלות מיידן בורג (Magdeburg) ולומדיה ויושביה עם נשמת…

כט) יזכור… קהלות אירפורט ולומדיה ויושביה. מהר"ר זוסקינט הכהן הגדול. ארנשטיטן, אלמנוי, וויימור (Weimar), וויישנזיא (Weissensee במדינת טירינגין) ערבא (שם המקום לא הוברר), אייזנך, ואך, גוטא, וריצלר עם נשמת…

ל) יזכור… קהלות נורטהויזן ולומדיה ויושביה, מהר"ר יעקב הזקן; שטלבערג, עלריך, ורנקהויזן… זנגירהויזן, קודולהויזן עם נשמת…

לא) יזכור… קהלות מילהויזן ולומדיה ויושביה, מהר"ר אליעזר; עשווגא, הירשועלד, הייליגשטט, הילדסום עם נשמת…

לב) יזכור… קהלות בולדא ולומדיה ויושביה. גאלהויזן, וועצלור, ורידבורג, זודין (Sooden, קרובה לקַסֶל), גיסן, שטיינהיים עם נשמת…

לג) יזכור… קהלות עסלינגאן ולומדיה ויושביה. רויטלינגאן, וויילא, פפארצהיים, בייהינגאן, גייזלינגאן, הונבך, עטלינגאן, טורלוך (Durlach), געפינגאן עם נשמת…

לד) יזכור… מדינת העסין. מרפורג, הומבורג (Homburg), רועלילבורג, רודנבורג עם נשמת…

לה) יזכור… קהלות קובלענץ ולומדיה ויושביה. לונשטיין, ברויבך, פופארט, וויזל (Oberwesel), קאוי, בכרך, לימפורג, מונטפויאר (Montabaur), דיצא, אנדרנכט, מאייען, מינשטר (Münstermayfeld), אלקן, קרדין, מודין, קוכהיים, צעל, ביילשטיין, עם נשמת…

לו) יזכור… קהלות טריאר ולומדיה ויושביה. בערניקשטול (Bernkastel), טרובאך, וועטליך, ווענרלינגאן (שם המקום לא הוברר), עטרניך, לוצילבורק (Luxemburg), עם נשמת…

לז) יזכור… קהלות בראבנט ולומדיה ויושביה. אנטדארף (Antwerpen), עם נשמת…

לח) יזכור… קהלות מעכיל (Mecheln עיר בחבל אנטוורפן) ולומדיה ויושביה עם נשמת…

לט) יזכור… קהלות ברויסל ולומדיה ויושביה, עם נשמת…

מ) יזכור… קהלות זנטין (Xanten) ולומדיה ויושביה עם נשמת…

מא) יזכור… קהלות (שטיפט) מוינשטר ולומדיה ויושביה. אוטריך (Utrecht) ברויך, קאפיל, הערפארט, בילפעלד, הארשטארף, ביטהיים, שונעדארף עם נשמת…

מב) יזכור… דורטמונד, אוסנבורג (Osnabrück) זושט (Soest), בלבורן… עם נשמת…

מג) יזכור… קהלות מיישן (Meissen), נישא, אילזא (Oels) גובינא ולומדיה ויושביה עם נשמת…

מד) יזכור… קהלות פראג ולומדיה ויושביה, מהר"ר מענדלן ושאר לומדים עם נשמת…

מה) יזכור… קהלות קולוניא ולומדיה ויושביה. מהר“ר יוסף בר יצחק. מהר”ר יוֹאל בן מהר“ר מרדכי. מהר”ר שלמה בן החבר ר' יעקב. מהר“ר יעקב בר יהושע. החבר ר' משה בן החבר ר' ירחמיאל כ”ץ. החבר ר' משה בר שמואל. החבר ר' משה בר שמעון הלוי. החבר ר' משה בר שמעון. הנדיב ר' יוסף בן הנדיב ר' יהודא. בונא, לכניך, ארווילר, זינציך, רימאגן, קרפאן (Kerpen), דויארן, בויגיל, לינץ, אלדנהויבן, רוידינגין, אייסקירכן, הולצוויילר, גלאדבך, ערקילנץ, דוילקן, קעמפפן. אוירדינגאן, ניישא, הנגבך (Heimbach), מונהם, שטומל, ברוכא, דוירמאגן, בערק, נויאמעגן, בערגא, ארנהיים, זוטוויינא (Zutphen), שוואל (Zwolle עיר במדינות הולנדיא), דעבינטר, קמפ, מוינשטראייפיל (Münstereifel), גירולשטיין, מטלדסום, עלזנאר (Eller), זייברך (Siegburg), בלנקנבורג, הכנבורק, ראטציבורג, דוייץ עם נשמת…

מו) יזכור… קהלות מדינת מרק (Mark Brandenburg) ולומדיה ויושביה. מהר“ר יוסף ומהר”ר שלמה בני ר' יעקב. בערלינא, שטענדיל (Stendal), אנגימונד (Angermünde), אושטרבורג. שפנדא (Spandau), עבור שנתייסרו בכל מיני מיתות על קדוש השם עם נשמת…

יזכור אלהים נשמת הרוגי ושרופי של הקהלות והישובים עם נשמת אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה עבור שנהרגו ושנטבעו ונשרפו ונאפנו ונתלו ונעקרו ונחנקו ונקברו חיים ונתיסרו בכל מיני מיתות על קדוש השם – בשכר זה המקום יזכרם לטובה עם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן אמן.

יזכור אלהים נשמת הרוגי ושרופי של כל הקהלות והישובים עם נשמת אברהם יצחק ויעקב שרה רבקה רחל ולאה עבור שטרחו עבור הקהלות ובטלו שמדות והוציאו ספרי תורות מידי הגויים והניחו מנכסיהם בהקדשות – בשכר זה המקום יזכרם לטובה עם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן אמן.

*

ה. מִשּׁוֹד עֲנִיִּים אֶנְקַת אֶבְיוֹנַי,

אֶבְחַת חֶרֶב הֲרוּגִים נְתוּנִים בְּיַד עוֹיְני,

יְדֵי חֶרֶב הָעָם הַמַּר בְּנֵי עוֹנְנַי –

רְפָסוּם וּרְמָסוּם הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי

צְחִיחַ סֶלַע שָׁפְכוּ דָם קְהִלּוֹת הֲמוֹנַי –

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק יְיָ.

אֲרָם מִקֶּדֶם וּמֵאָחוֹר עַם כְּרֵתִים

בְּלָעוּנִי הֲמָמוּנִי בְּמַחֲרֵשׁוֹת וּבְאֵיתִים;

גְבָל וְעַמּוֹן וַעֲמָלֵק כּוּלָם מַשְׁחִיתִים,

דֶּרֶךְ אֶבְיוֹנִים יַטּוּ, שָׁמָה כִּתִּים נְחִיתִים

הֶרֶג חֶרֶב דָּנִים לִדְרוֹשׁ אֶל הַכּוּתִייִם.

פְּצָעוּנִי עִצְמוּנִי, מִלְאוּ כְּרֵסָם מֵעֲדָנַי –

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק יְיָ.

וַנְּהִי כַּטָּמֵא כֻּלָּנוּ אַנְשֵׁי תַעֲתּוּעִים

זְעוּמִים בַּלְּאוּמִים, נִסְעָרִים רוּחַ עִוְעִים,

חֲבוּאִים בְּאֵימַת לְבָאִים

וְאֵין יוֹצֵא חוּץ לִקְלָעִים,

טַף וְנָשִׁים מְרֻטָּשִׁים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים,

נֶהֱדָפִים נִסְחָפִים מִתִּגְרַת זְדוֹנַי –

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק יְיָ.

יְרִיבַי נָמוּ הָמוּ שָׂמוּ אוֹתוֹתָם אוֹתוֹת,

כִּידוֹנִים יַחֲזִיקוּ רְמָחִים וַחֲנִיתוֹת,

לֶחָיַי לוֹהֲטִים מוֹרְטִים לְרַגְלַי כּוֹנְנוּ שְׁחִיתוֹת

מִמּוֹרָאָם נֶהֱדַפְתִּי בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת.

אוֹיֵב נִמְהַר בִּמְּרוֹם הַר וְקָרַע לוֹ חֲלוֹנָי–

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק יְיָ.

נֶהֱמֶה כַּדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְנֶהֱגֶה כַּיּוֹנִים,

סִלּוּנוּ סִירִים סְבוּכִים סָרָבִים וְסַלּוֹנִים;

עֵדָה קָנִיתָ קֶדֶם לָמָה תַּסְגִּיר בְּיַד אֲדוֹנִים,

פְּרִיץ חַיּוֹת וַאֲרָיוֹת הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים,

זֶה מַכֶּה וְזֶה טוֹרֵף מוּל עוֹרֶף וּמִלְּפָנַי –

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק יְיָ.

צַר וּמָצוֹק מְצָאוּנוּ וּבְכָל זֹאת נְקַוֶּה,

קְרָאנוּךָ קִוִּינוּךָ אִוִּינוּךָ בְּלֵב דָּוֶה,

רְצֵה פְרָט עַם מְמוּרָט וְהִגָּיוֹן לְךָ נָאוֶה;

שְׁעֵה וְהוֹשַׁע עַם בָּךְ נוֹשַׁע, יְשׁוּעוֹת יַעֲקֹב צַוֵּה,

תְּרַחֲמֵנוּ תְּנַחֲמֵנוּ תְּשִׂימֵנוּ כְּגַן רָוֶה,

בְּנֹאדָךְ שִׂימָה דִמְעוֹת עֵינַי –

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק יְיָ.

(קינה לר' מאיר בסליחות כמנהג וורמיישא לעשרה באדר, שם המחבר נרשם בראשי החרוזים).

*

ו. אֲקוֹנֵן בְּמָרָה, בְּצוֹם וַעֲצָרָה

עַל הַתּוֹרָה וְעַל הַנְּבִיאִים.

גְבָרִים קְדוֹשִׁים, זְקֵנִים וִישִׁישִׁים,

אֲנָשִׁים וְנָשִׁים – בְּמַסְגֵר מְבִיאִים.

יָרַד הֲדָרָם וְחָשַׁךְ מְאוֹרָם,

ואַרְצוֹת מְגוּרָם אוֹתָם מְקִיאִים.

עֲזוּבִים לְחֹרֶב, מָטִים לְחֶרֶב,

בֹּקֶר וְעֶרֶב בְּפִיוֹת לְבָאִים.

מְסוּרִים בִּידֵי נוֹגֵשׂ וְרוֹדֶה,

וְרָחַק פּוֹדֶה וְגָבְרוּ מְשַׂנְאִים.

נְתוּצֵי חוֹמָה טְרוּדִים בְּחֵמָה,

לְקַצְוֵי אֲדָמָה וְאֶל גֵּיא שְׁבָאִים.

וְשָׁדְדוּ נְוֵיהֶם לְמוּל עֵינֵיהֶם,

וְכָל קִנְיְנֵיהֶם בָּתִּים מְלֵאִים.

אֲחוּזִים בְּיוֹקְשָׁם, לְכוּדִים בְּמוֹקְשָׁם,

וְיִשְׁחֲטוּם שָׁם כְּעֶדְרֵי טְלָאִים.

לְחוּצִים בְּדַלּוּת, אֲמֻלִּים בְּשִׁפְלוּת,

כֻּלָּם בַּגָּלוּת יֶהְגּוּ אַךְ נְכָאִים.

בָּנִים אֲהוּבִים בַּחוּצוֹת סְחוּבִים,

וְאָבוֹת כֹּאֲבִים בְּמוֹתָם רוֹאִים.

נְעִימִים כַּשַּׁחַר אוֹרָם שָׁחַר,

וּמֵתוּ אַחַר מְמוֹתֵי חֲלָאִים.

יְמוֹתָם סָפוּ, יְדֵיהֶם רָפוּ

יוֹם נִגָּפוּ לִפְנֵי טְמֵאִים.

וְכָשְׁלוּ רַגְלֵי שְׁבוּיֵי גוֹלָה,

בְּמִדְבָּר מָלֵא פִּגְרֵי רְפָאִים.

סָר צֵל הוֹדָם וְשָׁפֵל כְּבוֹדָם,

וְהָלְכוּ בְאֵידָם רְעֵבִים צְמֵאִים.

פְּנֵיהֶם נִחֲרוּ, וַיִתְנַכְּרוּ,

בְּחַיִּים נִקְבְּרוּ יָרְדוּ פְּלָאִים.

סְמוֹךְ נְפִילָתָם צוּר עֶזְרָתָם

הָאֵר אֲפֵלָתָם יוֹצֵר בְּרוּאִים.

שְׁעֵה שַׁוְעָתָם, מְקוֹם מִנְחָתָם,

וְדַם חַטָּאתָם כְּחֵלֶב מְרִיאִים.

נְחֵה עַמְךָ, יְהִי כְּנָאָמְךָ,

לְמִקְדַּשׁ הֲדוֹמְךָ יְשׁוּבוּן פְּדוּאִים.

אַשְׁרֵי אֱמוּנִים בְּיָהּ מַאֲמִינִים,

וְאַשְׁרֵי בָנִים עַם אֵל קְרוּאִים

(נדפס מתוך מחזור קלבריזי כתב יד בס' “עמודי העבודה”, נספחות עמ' XXVI. שם המחבר עמנואל בן יוסף חתום בראשי הבתים. כנראה יסד הפייטן את קינתו על הרדיפות שאירעו במדינות אספמיא בימי המגפה השחורה).

*

ז. אֲנִי הוּא הַקּוֹנֵן קִינָה –

קִרְאוּ לַמְּקוֹנְנוֹת וְתָבֹאנָה,

עֵינֵינוּ דִמְעָה תֵרַדְנָה

וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְלוּ מָיִם.

אֲדַבְּרָה בְּמַר שִׂיחִי

לְיוֹצְרִי וְגוֹחִי,

אֲדַבְּרָה בְּצַר רוּחִי –

מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מָיִם.

בַּת עַמִּי תּוּבַל לִטְבֹּחַ

וְלֹא מָצְאָה מָנוֹחַ

וְכָהֲתָה כָל־רוּחַ,

וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָיִם.

בֹּשְׁתִּי גַם נִכְלַמְתִּי,

בְּעֵת אֲשֶׁר אָשַׁמְתִּי

וַתֶּרֶב רָעָתִי

מִמֵּי הַמְאָרְרִים מָיִם,

גָּבַר חֵטְא וְאַשְׁמָה,

בְּאוֹם הָרְשָׁעָה זָמְמָה:

הָבָה נִתְחַכְּמָה

לַחְפֹּר בְּאֵרוֹת מָיִם.

גָּדַל זַעַם וְעֶבְרָה,

אֲחָזוּנִי צִירִים כְּמַבְכִּירָה

וְחֲרָדָה עָלַי עָבָרָה –

כְּיָצְאוּ לִשְׁאֹב מָיִם.

דִּבְרֵי עֲוֹנוֹת גָּבְרוּ,

פִּיהֶם עָלַי פָּעֲרוּ:

סַם הַמָּוֶת שָׂמוּ וַיָּזוֹרוּ

עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

דּוֹבְרִים הַוּוֹת אֵלֵינוּ

לְהִתְגּוֹלֵל וּלְהִתְנַפֶּל עָלֵינוּ:

אֶרֶס שָׂמוּ בְכֵלֵינוּ

וַיַּשְׁלִיכוּ אֶל הַמָּיִם.

הִשְׂבִּיעוּנִי בִמְרוֹרִים,

הִשְׁקוּנִי מֵי הַמָּרִים,

בְּעֵת נִלְאוּ הַצָּרִים

לִשְׁתּוֹת אֶת הַמָּיִם.

הָיְתָה יִשְׂרָאֵל תַּאֲנְיָּה

וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ:

עַל אֵלֶּה אֲנִי בּוֹכִיָּה,

עֵינִי עֵינִי יוֹרְדָה מָיִם.

וְהוֹכַחְתָּנוּ דִכִּיתָנוּ –

לָמָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ,

הֲלוֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָנוּ

מֵהָבִיא הַמַּבּוּל מָיִם.

וְחִתְּתָנוּ בַחֲלוֹמוֹת,

בְּאַף חָגַרְתָּ חֵימוֹת;

כִּי רִנֲנוּ הָאֻמּוֹת

אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמָּיִם.

זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי,

כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי

וְאֵין מַגִּיד וְנָבִיא

עַל אוֹדוֹת בְּאֵר הַמָּיִם.

זַכּוּ מִנְּזִירִים,

זֶרַע הַטְּהוֹרִים

יְשִׁישִׁים וּצְעִירִים,

בָּאוּ בְּמַעֲמַקֵּי מָיִם.

חֻדְּשׁוּ הַפְּגָעִים

לְעִתִּים וְלִרְגָעִים;

חֶרֶב פָּתְחוּ רְשָׁעִים

וַיַהַפְּכוּ לְדָם מָיִם.

חֲסִידִים וְצַדִּיקִים

נִכְבְּלוּ בְזִקִּים;

הֵמָּה שַׂקֵּיהֶם מְרִיקִים

עַד נֶפֶשׁ בָּאוּ מָיִם.

טַף נָשִׁים וַאֲנָשִׁים

לְזֶבַח נִגָּשִׁים,

קָרְבַּן כָּלִיל לְאִשִּׁים,

אֲזַי שְׁטָפוּנִי מָיִם.

טוֹפְלִים זֶה לָזֶה בְמֶרֶץ,

לְכַלוֹתֵנוּ בְחֶרֶץ,

אִישׁ דָּמִים עַל הָאָרֶץ

תִּשְׁפְּכֶנוּ כַּמָּיִם.

יַחְדָּיו גּוֹי עַז נוֹעֲצוּ,

הֶעֱרִימוּ סוֹד וְנִתְיָעֲצוּ,

אוֹתָנוּ לָחֲצוּ וַיִּרְעֲצוּ –

לְמַבּוּל הָיָה מָיִם.

יִתְלַחֲשׁוּ עָלַי יַחַד

לְהָמִיר שֵׁם הַמְּיוּחָד,

לְחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בְּאֶחָד

אוֹתִי חָרְבוּ הַמָּיִם.

כָּל־זֹאת בָּאַתְנוּ,

כְּצֹאן לְטִבְחָה נֶחְשַׁבְנוּ,

הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁינוּ,

בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמָּיִם.

כִּי חִנָּם לִי חָפְרוּ,

לִי זֵדִים שִׁיחוֹת כָּרוּ,

לְרָע עָלַי גָּבְרוּ

מְאֹד מְאֹד הַמָּיִם.

לָמָּה תַּבִּיט בּוֹגְדִים

לְבוּל עֵץ סוֹגְדִים,

לְנָאֵץ שִׁמְךָ מְאֻגָּדִים –

אַהֲבָה לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת הַמָּיִם.

לָבְשׁוּ בְגָדִים לְבָנִים

יַחַד נְעָרִים וּזְקֵנִים,

נִשְׁפָּטִים בָּאֵשׁ וְנִדּוֹנִים

לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מָיִם.

מִשְׁפָּט חָרוּץ עָלַי דִּבּוּרָם,

וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ עוֹרוֹתָם וּבְשָׂרָם,

כְּמִשְׁפָּטָם כְּמִסְפָּרָם

לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמָּיִם.

מִשְׁטַח חֲרָמִים

לִי פָרְשׂוּ הַקָּמִים,

אֲבָל אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים

עַל יְבֹשֶׁת הַמָּיִם.

נִסְחַב בְּלִי קְבוּרָה

מַקֵּל תִּפְאָרָה,

יָשִׁישׁ אִישׁ תּוֹרָה,

מִשְׁעַן לֶחֶם וּמִשְׁעַן מָיִם.

נָשִׁים יַלְדֵּיהֶם חוֹנְקִים

בְּעֵת שְׁדֵיהֶם חוֹבְקִים,

בְּמִיתָתָם יוֹנְקִים –

סָבְאָם מָהוּל בַּמָּיִם.

סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ,

יָדֹעַ תֵּדְעוּ וּרְאוּ,

הַיְהוּדִים טִנְּפוּ וְטִמְּאוּ

מַעְיָן וָבוֹר מִקְוֵה מָיִם.

סִיגֵי עַמְךָ נִצְרְפוּ,

יְדֵיהֶם לֹא רָפוּ,

לְיַחֵד שִׁמְךָ נִשְׂרְפוּ

לְבַל עַל נַפְשָׁם זֵדוֹנֵי מָיִם.

עַל קִדּוּשׁ שִׁמְךָ רָצִים

וְהַנּוֹגְשִׂים אָצִים

וְעָרְכוּ הָאֵשׁ עַל הָעֵצִים

אֲרָזִים עֲלֵי מָיִם.

עֵשָׂו אִישׁ שָׂעִיר

אֶת הַבְּעֵירָה הִבְעִיר

מִחוּץ לָעִיר –

עַל בְּאֵר הַמָּיִם.

פַּלָּצוּת אֲחָזַתְנוּ וּרְעָדָה,

בָּנוֹת עַל מוֹקְדָה

אֲחָזוּם חֶבְלֵי יוֹלֵדָה –

אַנְחָתִי תָּבוֹא וְיָשׁוּבוּ הַמָּיִם.

פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם:

וּמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֵיהֶם

נִשְׂרֹף אֶתְהֶן וּבַעֲלֵיהֶן –

וְיָשֹׁכּוּ הַמָּיִם.

צַדִּיקִים לְהֶרֶג מָטִים,

כְּחַיָּבִים נִשְׁפָּטִים

בְּנֵי פִּצֵּל בָּרְהָטִים

בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם.

צֹד צָדוּנִי חִנָּם,

עָלַי דָּנוּ דִינָם,

חֵטְא עַמִּי וַעֲוֹנָם

מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

קְהִלוֹת הַקֹּדֶשׁ

נִתְּנוּ לְמִרְמָס וּלְהָדֵשׁ,

כִּי אָצוּ שִׁמְךָ לְקַדֵּשׁ

וַיְכֻלּוּ הַמָּיִם.

קִבְּצוּ בְּבֵית הַלְחָשִׁים

אֲנָשִׁים וְנָשִׁים;

שָׁם הָיוּ תְּפוּשִׂים,

אֵין לֶחֶם וְאֵין מָיִם.

רְאֵה יְיָ וְהַבִּיטָה,

יַד עַמְךָ כִּי מָטָה

בְּחֶרֶב וּבָאֵשׁ נִשְׁפָּטָה –

רַק לְשֶׁטֶף מָיִם.

רַבִּים מִמְּצָרִים

דֹחֲפִים הַצָּרִים

וְהָלְכוּ בַיְּעָרִים

הָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מָיִם.

שָׁמָּה הָפְשְׁטוּ עֲרוּמִים

מֵאַנְשֵׁי הַדָּמִים,

רַבּוּ הַקָּמִים –

חוֹמָה לָהֶם מָיִם.

שְׁנַת יָגוֹן וּבְכִי שְׁנָתִי,

בּוֹסְסוּ נַחֲלָתִי,

חֶלְקַת חֶמְדָּתִי

מֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

תַּבִּיט אֵיךְ וְתֶחֱרַשׁ?

דַּם עֲבָדֶךָ נִקְרַשׁ,

הַמַּסְגֵּר וְהֶחָרָשׁ,

וְזַרְעוֹ בַמָּיִם.

תָּרוּ מְאֹד עֵינַי

וְלֹא שָׁמְעוּ אָזְנַי,

מָרִיתִי פִּי יְיָ –

הָיִיתִי כְאַכְזָב מָיִם.

בְּכֵן תְּמִימִים פָעֳלֶיךָ,

מָה אֲסַפֵּר לְמוּלֶיךָ?

אַךְ לְהִשְׁתַּפֵּךְ אֵלֶיךָ

אֶת לֵב כַּמָּיִם.

רְאֵה צוּר מַעֲמָדֵנוּ

וְאֶל רוֹעַ מַעֲבָדֶנוּ;

רַחֲמֶיךָ יְקַדְּמוּנוּ –

וְיִמְתְּקוּ הַמָּיִם.

וּגְדוֹר הַפִּרְצָה,

הָעִירָה וַהֲקִיצָה

וְקָרֵב אֵת קִצָּהּ –

וְיֵרָפְאוּ הַמָּיִם.

כִּי בְךָ תּוֹחַלְתִּי וְסִבְרִי,

גּוֹאֲלִי וְצוּרִי,

לִנְקוֹם מֵאוֹיְבִי וְצָרִי –

חֹק חָק עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

רַבֵּה נִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת,

נוֹרָא עֲלִילוֹת,

תּוֹרִידֵם בִּמְצוּלוֹת

כְּמוֹ אֶבֶן בְּמָיִם.

חַי, זְכוֹר לְטוֹבָה

מַעַשׂ וּמַחְשָׁבָה,

הָרוֹצֶה בִתְשׁוּבָה –

הַהוֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם.

יָהּ, תְּהֵא כַּפָּרָתִי

מַכְאוֹבִי וְצָרָתִי

וְתֹאמַר: סָלַחְתִּי.

וּמִבּוֹרְךָ נִשְׁתֶּה מָיִם.

אָנָא לְשֶׁפֶךְ דָּמָן

דְּרֹשׁ אָב הָרַחֲמָן

בְּכָל עֵת וּבְכָל זְמָן –

וְאַל תִּשְׁטְפֵנִי שְׁבּוֹלֶת מָיִם.

לְעוֹלָה תְמִימָה

יָהּ קַבֵּל גּוּף וּנְשָׁמָה,

וּזְרִיקַת דָּמָהּ

לָקַח הַכֹּהֵן מִן הַמָּיִם.

הַזָּאַת דָּמָהּ תִּבְחַר

בְּיוֹם הַנִּבְחָר,

כְּתָמִיד עוֹלַת שַׁחַר

קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בְּמָיִם.

בֹּא הַצֵּג כִּכְלִי רֵיקָם,

הַרְאֵהוּ נָקָם

מֵעַם זָדוֹן אֲשֶׁר קָם –

כִּי הָיָה שָׁרְשׁוֹ אֱלֵי מָיִם.

צוּר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל,

פְּדֵנוּ וּבְנֵה הָאֲרִיאֵל

וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל –

מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה נִשְׁאֲבָה מָיִם.

(קינה בסדר א“ב כפול ובסופה חתום שם המחבר בראשי החרוזים: ברוך חיאל, וצונץ מסמנו בשם ברוך בר יחיאל הכהן נדפס מתוך כ”י ב“קובץ” על ידי ג. חלק קינות וסליחות עמ' 23 – 22).

*

ח. צִיּוֹן אֲרַיָּוֶךְ

בֶּכִי אֲשֶׁר נָוֵךְ

שֻׁדַּד, לְמִי אַשְׁוֵךְ?

מִי הֵם כְּגִילָיִךְ?

הָיִית כְּעֵדֶן גָּן

נוֹף שָׁרְרֵךְ אַגָּן

סַהַר, וְצַר נִרְגָּן

הֶחֳרִיבוּ גְבוּלָיִךְ.

נוֹדְדָה כְּעֵין הַבְּדוֹלָח

וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח,

יוֹצְרֵךְ בְּךָ שִׁלַּח

אוֹר אֵשׁ גְּחָלָיִךְ.

מַלְאָכִים וְאֶרְאֶלִים

רָקְדוּ כְּמוֹ אֵלִים;

תּוֹכֵךְ שׁוּעָלִים

הוֹלְכִים בְּהֵיכָלָיִךְ.

לִבִּי כְּמוֹ דוֹנַג

יִמַּס, דְּבַשׁ פַּנַּג

יִמַּס וְיִתְעַנֵּג

לֶאֱכֹל חֲרוּלָיִךְ.

חַמַרְמַר לִבִּי,

רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי

נָמַּס וְרַב עָצְבִּי

עַל שׁוֹד חֵילָיִךְ.

צַר בֵּית זְבוּל כּוֹסֵס,

הֵיכַל דְּבִיר בּוֹסֵס;

כִּלְבוּשׁ אֲכָלוֹ עָשׁ

שָׁת גּוֹי זְבוּלָיִךְ.

עַם רַב מִסְפֹּר,

בָּלָק בֶּן צִפּוֹר

מֶלֶךְ דַּק כַּכְּפוֹר,

כִּתֵּת כְּתָלָיִךְ.

נִמְשַׁלְתְּ לְבֶן קֵיסַר

אֶל עַבְדּוֹ נִמְסַר,

רֶשֶׁת עֲדֵי נִקְשַׁר –

כֵּן הֵם מְשָׁלָיִךְ.

כֵּן אוֹיְבֵךְ רָעַד

מִקֶּצֶף וְגָעַר בָּךְ עַד

נִקְשַׁר וְצוּר מָעַד

אֶת קַרְסוּלָיִךְ.

הֵשִׁיב לָמוֹ אָחוֹר

יָמִין, אֲזַי מִשְּׁחוֹר

חָשַׁךְ אוֹר מִשְּׁחוֹר

תֹּאַר כְּלוּלָיִךְ.

מֵאָז וְעַד עַתָּה

רַב מְעִי בָתָה,

פַּחַד וְאֵמָתָה

צִירֵי חֲבָלָיִךְ.

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ מִינִים

וַיְגָרְשׁוּם קִנִּים,

הִשְׂתָּרְגוּ אוֹנִים

עָלַי וְעָלָיִךְ.

אוֹיָה! בְּעֵת טַפֵּךְ

זָעֲקוּ, לָכֵן רְקַע כַּפֵּךְ,

זַעֲקִי בְּהִשְׁתַּפֵּךְ

נַפְשׁוֹת עֲמָלָיִךְ.

הוֹי כִּמְעַט קֻטַּפְתְּ

טוּב אַשְׁכְּנַז רִיפַת,

שָׁפְכוּ דְמֵי גוּפַת

רוֹעִים מְכַלְכְּלָיִךְ.

מַיִם שְׁטָפוּנוּ,

צָרוֹת אֲפָפוּנוּ,

זֵדִים שְׁאָפוּנוּ,

שִׁחֲתוּ יְבוּלָיִךְ.

בִּבְאֵר וּבִיאוֹרִים

שַׂקִּים מְצוֹרָרִים

זָרְקוּ, וּבָךְ דּוֹבְרִים:

הֵם מַעֲלָלָיִךְ ³⁴ .

אַתְּ הִיא מְחוֹלֶלֶת,

גּוֹיִם אוֹכֶלֶת,

מָוֶת וּמְשַׁכֶּלֶת –

שָׁם שַׁמּוֹת בְּכֵלָיִךְ.

קוֹל נִשְׁמַע מִדָּן,

הֶרֶג וְשׁוֹד אָבְדַּן,

חֶרֶב אֱדוֹם וּמִדְיָן

לוּטָה בִשְׂמָלָיִךְ.

מִתַּעֲרָה הוּצֵאת,

רוֹצְצָה וְרוֹעֶצֶת

עַמֵּךְ, וְאֵשׁ מוּצֵאת

הוּצַת בְּשׁוּלָיִךְ.

קִרְיַת שְׁפֵּיְרָא נוֹסְסָה

מֵאַבְנֵי רֹאשָׁה,

הִיא רֹאשׁ בְּהַשְּׁלֹשָׁה³⁵

מַקְלֵךְ וְחוֹבְלָיִךְ.

אֵיךְ אָזְלַת יָדָהּ,

הָיְתָה לְאֵשׁ מוֹקְדָה –

שָׁם נִזְבַּח תּוֹדָה

גִּזְבָּר לְחוֹלָיִךְ³⁶.

בָּחַר מֵאִישׁ תָּם

רַב אֶלְיָקִים תָּם,

חָסִיד כְּלִיל חוֹתָם

חַי רַב פָּעֳלָיִךְ.

הוֹי וָורמֵישָׁא הַמְּהֻלָּלָה,

עִיר וְאֵם גּוֹלָה,

קִרְיַת מְשׂוֹשׂ גִּילָה

הֶמְיַת נְבָלָיִךְ.

הָיְתָה לְמַדְחֵפָה,

לֶאֱכוֹל וְלִשְׂרֵפָה,

לְהֶרֶג וּלְבוּז וּלְחֶרְפָּה

מִיַּד מְחַלְּלָיִךְ.

בָּהּ רַב שְׁמוּאֵל חַף,

הָיָה וְשָׁם נִדְחַף –

נֶהֱרַג וְגַם נִסְחַף

אֶל תּוֹךְ זְבוּלָיִךְ.

עֶרְפוּרְט מְהֻדָּרָה,

לָהּ שֵׁם בְּרוֹב עָשְׁרָהּ,

שָׁם הוֹד כְּבוֹד תּוֹרָה

חֹק דַּת פְּלִילָיִךְ.

זַכּוּ נְזִירֶיהָ,

צַחוּ צְעִירֶיהָ,

נָעֲמוּ נְעָרֶיהָ –

בַּת רַב אַצִילָיִךְ.

הָרַב אֲלֶכְּסַנְדְּרִי

כֹּהֵן וְרֹאשׁ נִזְרִי

לַעֲשׂוֹת רְצוֹן יוֹצְרִי

עַז כִּשְׁחָלָיִךְ.

אֶזְעַק וְלֹא אֶדֹּם,

אֵיךְ נֶהֶפְּכוּ כִסְדוֹם,

זָע כֵּס וְנָע הֲדוֹם –

נִתְּקוּ חֲבָלָיִךְ.

עִיר בוּלְדָא עֲלֵי צוּרִים

זָבוּ מְדוּקָרִים,

מוּלהוֹיזֶן כְּדַם פָּרִיס

רַד דַּם עֲוִילָיִךְ.

בָּם רַב אֶלִיעֶזֶר

נֶהֱרַג וְאֵין עֵזֶר,

הָיָה לְרֹאשׁ נֵזֶר

מוֹרֵה אֱוִילָיִךְ.

שָׁם אִישׁ בְּלִי עַוְלָה

חָלָה בְרֹאשׁ גּוֹלָה,

מֹשֶׁה אֲשֶׁר דָּלָה

מִיסוֹד נְזֹלָיִךְ.

הָרַב סְגַן כֹּהֲנָיו

חֻבַּשׁ כְּבוֹשֶׁת גַּנָּב –

אֵי תָּם וְאֵי עָנָיו

מַשְׂכִּיל כְּסִילָיִךְ.

נוֹרְטְהוֹיזֶן כְּמוֹ סֹלֶת

סָלְתָּהּ, כְּשַׁלְשֶׁלֶת

יַחַס חֲבַצֶּלֶת

גִּזְעֵי שְׁתִילָיִךְ.

רַב יַעֲקֹב מְשׁוּלָם

הֻרַס וְסָר צִלָּם,

יַהֲלוֹם וְהוּא סֻלָּם

מַעֲלוֹת שְׁבִילָיִךְ.

הוּא וִישִׁיבָתוֹ

נִשְׂרְפוּ וְכָל בֵּיתוֹ,

אִישׁ אִישׁ בְּטַלִּיתוֹ

אֲחוּז גְּדִילָיִךְ.

וִירְצְבּוּרְג אֲשֶׁר שָׂגְבָה,

קָמָה וְנִצָּבָה,

רָאשִׁים שְׁלֹשָׁה בָּהּ, –

נִטְעֵי אֲשָׁלָיִךְ.

רַב כַּפְתּוֹר זָהָב³⁷,

מַשְׂכִּיל וְגַם נֶאֱהָב;

דָּוִד כְּפָז מֻצְהָב –

כּוֹהֲנֵי כְלִילָיִךְ.

גַּם בִּשְׁלֹשָׁה רֹאשׁ,

משֶׁה אֲשֶׁר דָרַשׁ

וְרַב לִפְרשׁ

אֶת מִכְשׁוֹלָיִךְ.

חָשׁ גָּז כְּאָז חָלְפוּ,

שֻׁכְּלוּ וְגַם סָפוּ,

תַּמּוּ וְנִשְׂרְפוּ

חִישׁ בִּגְלָלָיִךְ.

הוֹי עַל שְׁטְרַסְבּוּרְג מַר,

לִבִּי חֲמַרְמַר,

גַּם שְׂעָרִי סָמַר

אֶל קוֹל הֲמוּלָיִךְ.

מָה רַב יְקָר עָשְׁרָם,

רַב יַעֲקֹב מוּרָם,

אַלּוּף וְרַב עִירָם

רַב מַגְדִּילָיִךְ.

נִשְׂרְפוּ בְּבֵית קֶבֶר

עָרוֹם, וְרַב גֶּבֶר

נֶאֱפָן, וְעַל מַשְׁבֵּר

שֻׁבְּרוּ מִכְלוֹלָיִךְ.

הוֹי בַּאזִילָא וְהוֹי בַּרְלִינְגֶן,

הוֹי אוּלְם וְאֶסְלִינְגֶן,

אוֹיגְשׂפּוּרְג וְנֶרְלִינְגֶן –

נָפְלוּ בְנוֹפְלָיִךְ.

וּבָהֶם נְדִיבֵי עָם

הוֹגֵי בְדַת נֹעַם,

כָּלוּ בְיוֹם זַעַם –

הָיוּ בִכְלָלָיִךְ.

קֻמְטוּ וְזֹרְבוּ,

חֻמְמוּ וְנִצְרְבוּ,

הוּקְעוּ וְנִסְחֲבוּ –

סְקָלוּם מְסַקְלָיִךְ.

אָצוּ וְהִרְשִׁיעוּ ,

תָּלוּ וְהוֹקִיעוּ,

טָבְעוּ וְהִשְׁקִיעוּ

טָפֵּךְ וְעוֹלָלָיִךְ.

שָׂרְטוּ וְרֹאשׁ מָרְטוּ,

שָׁחֲטוּ וְהִפְשִׁיטוּ,

עַל אַשְׁפּוֹת שָׁטוּ

*שִׁלְיוֹת נְפָלָיִךְ.

עַל אִיגְרָא בְּכִי סִפְדִי,

שָׁם נִשְׁלַל הוֹדִי,

רַב הַסְּפָרָדִי

שַׂר מִגְדָּלָיִךְ.

זַלְצְבּוּרְג וְגַם בְּרֶעסְלָה

הֵן אוְֹיבֵךְ סִלָּה,

הָרַג בְּלִי חֶמְלָה

אֶת נַפְתּוּלָיִךְ.

אֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְבוּ

וְעָרִים אֲשֶׁר שָׁגְבוּ –

מִלְבַד אֲשֶׁר רַבּוּ

מִכָּל גְלִילָיִךְ³⁸.

עָרֵי פְרָזֵיהֶם,

הַנִּלְוִים לָהֶם

קָצוּ בְחַיֵּיהֶם,

תֻּכּוּ לְרַגְלָיִךְ.

אֶסְפְּרֵם מִחוֹל יִרְבָּיון,

יֶחְמְרוּ וְיֶהֱמָיוּן

מֵעַי וְיִכְלָיוּן

עֵינֵי מְיַחֲלָיִךְ.

הוֹי עַל בְּרֶעגְצָא דַּוָּי,

מְאֹד לִבִּי וַי

וּבְצָרְפַת שַׂווֹיָא

רַבּוּ מְחַבְּלָיִךְ³⁹.

בָּם אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת

מְלֵאֵי מִדּוֹת חָכְמוֹת,

נִגְלוֹת וְנַעֲלָמוֹת –

אַלּוּפֵי גְדוֹלָיִךְ.

נָפְלוּ בְיוֹם הֶרֶג,

מָוֶת בְּהִשְׂתָּרֵג,

קֻפַּד כְּמוֹ אֶרֶג

חַיֵּי קְהִלָּיִךְ.

הַשְּׂאֵת וְהַשֶּׁבֶר,

חֶרֶב וְשׁוֹד דֶּבֶר

הָיָה בְכָל עֵבֶר –

רַבּוּ חֲלָלָיִךְ.

אָזְנִי לְקוֹל צָלַל

כִּי נָפַל חָלָל,

בֵּעֲרוּ כְּמוֹ גָּלָל

עַמֵּךְ וּמוֹשְׁלָיִךְ.

בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת

בְּנוּיִם לְתַלְפִּיּוֹת

יִכּוֹנְנוּ לְמַשְׂכִּיּוֹת

צַלְמֵי נְבָלָיִךְ ⁴⁰.

אֶת מוֹעֲדֵי יוֹצְרִי

שָׂרְפוּ בְּנֵי נוֹצְרִי;

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ שִׁירִי –

פָּשׂוּ אֲבֵלָיִךְ.

אַף סִפְרֵי תוֹרוֹת

נָאוֹת וִיקָרוֹת

עָבְרוּ עֲלֵי עוֹרוֹת

מָחֲקוּ לְמִלָּיִךְ.

בָּם תָּווּ פְסִילֵיהֶם,

הִתְאַוּוּ, וְיֵשׁ מֵהֶם

טְלָאֵי נַעֲלֵיהֶם

מֵאֵת גְּוִּילָיִךְ.

מַטְבְּחוֹת קָמִים,

נִפְתַּח מְקוֹר דָּמִים;

כִּשְׁאוֹן יַמִּים

נַהֲמוֹת מְצוּלָיִךְ.

אֵיךְ יַעֲלֶה בַּעְיָם –

רוּחָם בְּשִׂיא דָכְיָם!

אִם שִׁבְרֵךְ כַּיָּם –

הֲלוֹא חוֹל גְּבוּלָיִךְ.

דַּם מִידֵי מַדְקִיר

מִבְּלִי גְבוּל הַקִּיר

שָׁטַף כְּזֶרֶם קִיר,

כַּאֲפִיק נְחָלָיִךְ.

עֵינוֹת בְּכִי זָבוֹת,

מְיֵילִיל מִקִִּיר לִבּוֹת

עַד עֵת לָצֵאת שׁוֹאֲבוֹת

דִּמְעֵי יְלָלָיִךְ.

הוֹי אֶגְלֵי בוֹכִיּוֹת

רַבּוּ וְקוֹל נְהִיּוֹת,

עַד יִשְׁמְעוּ חַיּוֹת

גַּם אֶרְאֶלָיִךְ.

אֶת יִלְלָתֵךְ,

קוֹל זַעֲקָתֵךְ,

יִשְׁמְעוּ אֲבוֹתֵיךְ

יִבְכּוּ לְקוֹלָיִךְ.

לוּ יַשְׁקִיף וְיִרְאֶה

יוֹצְרֵךְ וְיִשְׁתָּאֶה,

עַל צַר אֲשֶׁר יִגְאֶה

לִרְמוֹס בְּעָלָיִךְ.

הָרַג בְּמִשְׁמַנַּיִךְ,

שָׁדַד יְקָר הוֹנַיִךְ,

זָבַח שְׁגַר צֹאנַיִךְ –

מִבְחַר עֲגָלָיִךְ.

אַתְּ כָּזְבִּי בַּת צוּר,

גּוּפָהּ בְּלִי מָצוֹר

נִפַּצְתְּ בְּלִי מַעֲצוֹר

עַשְׁתְּרוֹת רְחֵלָיִךְ.

כָּל־אַרְצָם נֶעְתַּם

מִדַּם חָלָל נִכְתַּם,

שְׂעִיר עֲווֹנוֹת תָּם

יִשָּׂא בְמָעֲלָיִךְ.

אֶרֶץ גְּזֵרָה שָׁם,

כָּל דָּם כְּסוּת נִרְשָׁם,

תִּשְׂאִי עֲווֹנוֹת אָשָׁם

חֵטְא תַהֲלוּלָיִךְ.

הָיְתָה לְצוֹרְרִים רֹאשׁ,

לָכֵן שְׁתִי תִּירוֹשׁ

רַעַל וְעִנְבֵי רֹאשׁ

וּפְרִי גְמוּלָיִךְ.

הָיָה בְקִרְבָּה עַם רָב

מִתַּלְמִיד וְצוּרָב,

נִכְבָּדִים וְגַם עֵרֶב רָב

עֲשִׁירִים וְדַלָּיִךְ.

הָרַב מְנַחֵם הָרֹאשׁ,

עַל גַּבּוֹ חָרְשׁוּ חָרֹשׁ

גַּם דָּמוֹ הִנֵּה יִדְרֹשׁ

יוֹשֵׁב תְּהִלָּיִךְ.

רַבִּי יִצְחָק הַקּוֹרָא

נוֹדָע בְּכָל שַׁעֲרָהּ,

רֹאשׁ בֵּית אָב בַּמִּקְרָא,

בִּקְוֻצֵּי תַלְתַּלַּיִךְ.

תַּקִּיף וְנַעֲרָץ כְּיוֹנָה

לֹא נִמְצָא

מַזְרֵק לִצְפוּנָה

מִכָּל אוּלָמָיִךְ.

בַּחוּרִים חֲשׁוּבִים,

פַּרְנְסִים וּנְדִיבִים,

הַמַּשְׂבִּיעִים לָרְעֵבִים

מִינֵי מַאֲכָלָיִךְ.

עֲשִׁירִים נִכְבָּדִים,

מְלַמְדִים וְתַלְמִידִים,

הֲגוּנִים וַחֲסִידִים

יוֹשְׁבֵי אָהָלָיִךְ.

נֶהֶרְגוּ וְלֹא לִכְפֹּר,

עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר,

הוֹגִים בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר

יוֹמָם וְלֵילָיִךְ.

מְדִינַת פּוֹלִין אֶזְכְּרָה,

אֲשֶׁר נִגְזָרָה גְזֵרָה

מִקָּהָל וַחֲבוּרָה –

כֻּלָּם קְהָלָיִךְ.

הָעִיר קַאלִישׁ קְרַאקָּא

וְגַם גְּלוֹגָא,

גַּם עִמָּהֶם וִירָא –

כֻּלָּם אַנְשֵׁי סְגוּלָיִךְ.

גַּם הַרְבֵּה חֲבוּרוֹת

מֵרוֹב לֹא נִסְפָּרוֹת,

נִטְבָּחִים וּגְזוּרוֹת

בְּחֶרֶב חֲלָלָיִךְ.

אֶשָּׂא נְהִי וְקִינָה

עַל אוֹסְטְרַייךְ הַמְּדִינָה;

הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּינָה

בְּתַהְפּוּכֹת גִּילָיִךְ.

אוֹי וַאֲבוֹי! יְלָלָה

עַל וִוינָא סְגוּלָה

יִסְפְּדוּ כָּל בְּנֵי גוֹלָה

בְּכָל מִינֵי יִלְלָיִךְ.

גַּם עַל גַּרְמֵיזָא⁴¹ כֻּלָּה

הָיְתָה בָאָרֶץ תְּהִלָּה,

בַּת תּוֹרָה וּגְדוּלָה –

שָׁבַת מְשׂוֹשׂ גִּילָיִךְ.

רַב אַהֲרֹן נִתְנַסָּה,

עַל נַפְשׁוֹ לֹא חָסָה,

וְהוּמַת מְשׁוּנָה מִיתָה –

הִנֵּה סָר צִלָּיִךְ.

שְׁנֵי קְהִלּוֹת הַקְּדוֹשִׁים

הָיוּ אַבְנֵי רָאשִׁים –

אֵיךְ נִתְבַּטְלוּ הַיְשִׁישִׁים

פְּנֵי בְרִית מִלָּיִךְ.

גְּדוֹלִים וְהוֹרֵי מוֹרִים

הָיוּ בָם דוֹרֵי דוֹרִים,

אֲשֶׁר אֵין מִסְפָּרִים,

וְחֶסֶד גְּמוּלָיִךְ.

פַּרְנָסִים הֲגוּנִים

הָיוּ לוֹבְשֵׁי שָׁנִים,

עֲלֵי תוֹלָע אֱמוּנִים –

לוֹבְשֵׁי מְעִלָיִךְ.

מַהֲרִי עֲדִי גָאוֹן

וַהֲיִי לְדֵרָאוֹן

וּרְדִי שְׁאוֹל בְּסָאוֹן –

עִם כָּל־אֱלִילָיִךְ.

יֹאמְרוּ: הֲזֹאת רַהַב

חֶבְרַת בְּנוֹת הַבְהַב –

תַּחַת בְּדִיל זָהָב

שִׁקְלִי שְׁקָלָיִךְ.

תַּחַת בְּנֵי אֵל רָם –

מַה תִּתְּנִי כָפְרָם!

עִמְסִי שְׂאִי שִׁבְרָם

תּוֹךְ בּוֹר שְׁאוֹלָיִךְ.

תִּרְגַּז שְׁאוֹל לְנֶגְדֵּךְ,

בָּה יִגְּדַל אֵידֵךְ;

צוּר יִשְׁפְּטֵךְ יוֹרִידֵךְ

שָׁם עִם עֲרֵלָיִךְ.

שָׂם מִשְׁפָּט מִסְפָּח,

פִּיהֶם פַּחַד וָפָח –

אֵשׁ לֹא נֻפָּח

יְהִי מַאֲכָלָיִךְ.

צִיּוֹן אֲזַי תֶּחֶזִי

נָקָם וְתַעַלְזִי

עֻזִּי וּמָעוּזִי –

עוֹשֶׂךְ וּמְעוֹלְלָיִךְ.

יִקְרָא פְּקַח־קוֹחַ

לָךְ יַחֲלִיף כֹּחַ –

הַשְּׁבִי וְהַמַּלְקוֹחַ

יָשִׁיב חֵילָיִךְ.

שׁוֹדֵד עֲדָנַיִךְ,

יְנַתֵּק עוּגָנַיִךְ;

כִּי עַל עֲווֹנַיִךְ

לָקִית בְּכִפְלָיִךְ.

רַחֲצִי וְהִטַּהֲרִי,

שְׁבִי וְהִתְבַּשְׂרִי,

קוּמִי לָךְ אוֹרִי –

יָאִיר אֲפֵלָיִךְ.

אַך מִשְּׁבָא תַּרְשִׁישׁ

לֶשֶׁם שְׁבוֹ תַּרְשִׁישׁ

יוּבָל, וְשׂוֹשׂ נָשִׂישׂ

עִם תֹּף מְחוֹלָיִךְ.

רֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיְבָיו

יִמְחַץ, וְיֵשׁ אוֹהֲבָיו

יַנְחִיל וְאֶת קוֹוָיו

יַעֲטֶה מְעִילָיִךְ.

וּבוֹרְאֵךְ אֱדוֹם יַעֲרוֹף,

רֹאשׁ קָדְקֹד יִטְרֹף;

סִיגַיִךְ כַּבּוֹר יִצְרֹף,

יָסִיר בְּדִילָיִךְ.

רָעֹץ מְבַלְעַיִךְ,

יִסְפֶּה מְזַעְזְעַיִךְ;

יִשְׁפֶּה⁴² מְשַׁעְשְׁעַיִךְ,

יַגְדִּיל דְּגָלָיִךְ.

וְלָאֵל תִּהְיֶה יָדֵךְ,

צוּר יִסְגֹּר בַּעֲדֵךְ,

פָּז וּסְגוֹר יַעֲדֵךְ –

נִזְמֵי עֲגִילָיִךְ.

אֶת גּוֹאֲלֵךְ יָבִיא

יִנּוֹן וְאֵת תִּשְׁבִּי;

דּוֹד יִדְמֶה לִצְבִי

יִסְלוֹל מְסִלָיִךְ.

אִיִּים וְיִלָּווּ

לָךְ, יַחְדָּיו יִקָּווּ

אֵלֵינוּ; וּמַה גָּאווּ

פַּעֲמֵי נְעָלָיִךְ.

יִשְׂמְחוּ וְיָגִילוּ,

יִצְלְחוּ וְיָחִילוּ –

הַר אֵל בְּעֵת יַעֲלוּ

שָׁלֹשׁ רְגָלָיִךְ.

לְכִי לְקֵץ הַיָּמִין,

צוּר יִשְׁעֵךְ יַזְמִין,

כֹּל עָם וְעָם יַאֲמִין

כִּי יָהּ מְחוֹלְלָיִךְ.

יוֹדוּ וְיִקְּדוּ אֶל

יָהּ, יֹאמְרוּ זֶה אֵל

אֶחָד – וְיִשְׂרָאֵל

יִשְׂמַח בְּגִילָיִךְ.

(קינה לר' ישראל בר יואל זוסלין מערפורט, שהיה בימי השמד; היא במשקל שתי תנועות ויתד ושתי תנועות, אלא שבקצת מקומות נתקלקל המשקל. נדפסה מתוך כ"י בסוף ספר “עמודי העבודה” הוספות עמ' ג).

*

עַם קְדוֹשֶׁיךָ נָפָלוּ

וְצָרוֹתָם כָּפָלוּ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

עֶלְיוֹן אֱלֹהֵי עוֹלָם,

מְהֵרָה תִגְאָלֵם

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

קִרְקְרוּ בְהֵיכָלֶךָ

וְשָׁמְמוּ גְבוּלֶךָ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

קַיָּם לְדוֹר דּוֹרִין

יַעֲשֵׂינוּ בְּנֵי חוֹרִין

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

יָעֲצוּ בְּלֵב אֶחָד

וּלְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים בָּאוּ בְּלִי פַחַד

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים

לְאַבֵּד הָרְשָׁעִים

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

בְּתוֹכוֹ שָׁלַף חַרְבּוֹ –

אֶעֱלֶה עַל בָָּמוֹתֵי גַבּוֹ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בָּנוּ יְקֻדַּשׁ שִׁמְךָ

כְּשֶׁתְּרַחֵם עַל עַמְךָ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

הַפָּרֹכֶת דָּקַר

וְיָצָא דָם כְּשׁוֹחֵט בָּקָר

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

הוֹשִׁיעֵנוּ מֵאוֹיְבֵינוּ

וְדַי תֹּאמַר לְצָרוֹתֵינוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

בְּרוּם לְבָבוֹ דִבֵּר,

מִפַּרְעֹה וְכָל אֲשֶׁר לְפָנָיו גִבֵּר

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ

תַּעֲשֶׂה נְקָמָה בְּאוֹיבֵינוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

נֶגְדִּי עָמַד בִּגְבוּרָה,

עָשָׂה בִי פֶּצַע וְחַבּוּרָה

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

נַחְנוּ בְּיַד אוֹיְבֵינוּ דְחוּפִים –

לְפָנֵינוּ יִהְיוּ נִגָּפִים

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

מְאֹד נֶגְדְּךָ פָּשַׁע

אוֹתוֹ טִיטוּס הָרָשָׁע

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

מִי כָמוֹךָ בָּאֵלִים!

בַּל יִהְיוּ אוֹיְבֵינוּ עוֹד פְּלִילִים –

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

וְסֵפֶר תּוֹרָה לָקַח

וּפְשָׁטָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

וְלוֹמְדֵי הַתּוֹרָה

תּוֹצִיא מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

רְמוּת רוּחוֹ וְיִצְרוֹ נִתְגַּבֵּר

עַל גַבָּהּ עִם זוֹנָה נִתְחַבֵּר

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

רְאֵה עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ

וַהֲבִיאֵנוּ בְּשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

יָרַד לְאַרְצוֹ בִּסְפִינָה

וְרוּחַ סְעָרָה בָּא מִתֵּימָנָה

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

יִשְׂרָאֵל בֶּן־בְּכוֹרְךָ

תְּשַׂמְחֵנוּ בְּבִנְיַן עִירְךָ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

הֵרִים קוֹלוֹ בְאַלְמוּתוֹ

כִּמְדוּמֶה שֶׁעַל הַמַּיִם גְּבוּרָתוֹ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

הַמֻּכִּים וּדְחוּפִים בַּגּוֹלָה

תַּעֲלֵם בְּחֶדְוָה וְגִילָה

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

רָשָׁע דִבֵּר בְּגַאֲוָה

עַל הַיַּבָּשָׁה אֶלָחֵם עִמוֹ בְּחֶדְוָה

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

רָם עַל רָמִים,

תִּבְנֶה מִקְדָּשְׁךָ הַשָׁמֵם

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

בַּת קוֹל יָרַד בְּאוֹתוֹ פַּעַם,

בֶּן בְּנוֹ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע זָעַם –

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בִּשְׁבִיל שֵׁם קָדְשְׁךָ הַמְהֻלָּל

לְבַל בַּגּוֹיִם יִהְיֶה עוֹד מְחֻלָּל

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

רַחוּם וְחַנּוּן שְׁמוֹ

רָמַז לְיַתּוּשׁ יִפְרַח לְחָטְמוֹ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

רַבִּים צְרָרוּנוּ

תְּגָרְשֵׁם מִמְּעוֹנֵנוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

בְּמוֹחוֹ דָקַר וְאָכַל

עַד אֲשֶׁר מֵת וְנִשְׁכַּח מִכֹּל

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בְּכֹל אוֹיְבֵינוּ תַּעַשׂ כָּזֶה,

תַּכְלִימֵם וּתְבַזֶּה

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

יִזָּכְרוּ גַם עַתָּה הַנִּשְׁחָטִים

בְּכֹל רֶגַע וְעִתִּים

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

יַעֲלוּ עַל מִזְבַּחֲךָ

לְרֵיחַ נִיחוֹחֲךָ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

אוֹתָנוּ דִמוּ לְהַכְרִיתֵנוּ

בְּכָל־פִּנָּה אֲשֶׁר זֵרִיתָנוּ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

אַתָּה הוּא מַלְכֵּנוּ,

פְּדֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

לוֹקִים נִמְרָטִים וּמֻכִּים

בָּרְחוֹבוֹת וּבִשְׁוָקִים

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

לְפָנֶיךָ גְּלוּיִם וִידוּעִים,

קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵם

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע יַעֲלִילוּ,

שֵׁם קָדְשְׁךָ יְחַלֵּלוּ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

עָלֶיךָ הִשְׁלַכְנוּ יְהָבֵנוּ,

לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה אֲדוֹנֵנוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

זֶרַע מְרֵעִים הֲרָגוּנוּ בְאֵיבָה

יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

זְכוֹר לָנוּ זְכוּתָם

וְשִׂימֵנוּ כַּחוֹתָם

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

רָצְחוּ אָבוֹת וּבָנִים

לְאֶלֶף הַחֲמִישִׁי תתנ"ו שָׁנִים

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

רָאֹה תִרְאֶה כָּל הָעַקֵדוֹת

וְחִישׁ לָנוּ עֲתִידוֹת

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת

אֲשֶׁר עָבְרוּ עַל הַנִּשְׁאֶרֶת

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

זַעַמְךָ הָסֵר מֵעָלֵינוּ

וְהָשֵׁב שְׁבוּתֵנוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

צְרָרוּנִי בְּפֶרֶךְ וּבְקוֹשִׁי

בְּק"ט שָׁנִים לָאֶלֶף הַשִּׁשִּׁי

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

צִדַּקְנוּ עָלֵינוּ דִינֶךָ

שַׁוְעָתֵנוּ תַעֲלֶה לִמְעוֹנֶךָ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

בִּקְּשׁוּ לְהַחֲלִיף דָּתֵנוּ

וְתִהְיוּ כְּאֶחָד מֵאִתָּנוּ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

לֹא נָמִיר אֱלֹהֵינוּ,

כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

הִכְבִּידוּ עֻלָּם עָלֵינוּ,

דִּמוּ לְהַשְׁמִידֵנוּ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

הָיֹה הָיִיתָ לָנוּ

בְּכָל־צָרוֹתֵינוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

קִדַּשְׁנוּ שִׁמְךָ עֶלְיוֹן

בְּלֵב וּבְהִגָּיוֹן

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

קוֹל קוֹל יַעֲקֹב,

וְהָסֵר לֵב הֶעָקוֹב

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

טָמְנוּ לְנַפְשֵׁנוּ פַח וָרֶשֶׁת,

בְּכָל הָאֲרָצוֹת מְגֹרֶשֶׁת

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

טַהֵר טִנּוּף מַעֲשֵׂינוּ

וְאַל לָעַד תַּכְעִיסֵנוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ עֻנּוּ בְאוֹרֶךְ –

בְּנֵי מְדִינַת אוֹשְׂטְרֵיְךְ⁴³

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

נָשְׂאוּ לְבָבָם וְכַפָּם

שֶׁלֹא טִמְּאוּ אֶת טַפָּם

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

יַחַד נִשְׂרְפוּ אָבוֹת וּבְנֵיהֶם

וַחֲתָנִים וְכַלּוֹתֵיהֶם

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

יוֹם רָעָה יִכָּרֵתוּ

וְלֹא יָעִיר כָּל־חֲמָתוֹ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

גָּזְרוּ עָלֵינוּ צָרוֹת

בְּכָל מִינֵי גְזֵרוֹת

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

גְּוִיּוֹתֵינוּ נִתְּנוּ לַמַּכִּים

בְּשִׁנּוֹ דָתוֹת וְחֻקִּים

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

דַּת חֻקָם בְּלֶחֶם חַלָּה

עוֹלְלוּ עַל בְּנֵי בְּרֶעסְלָה⁴⁴

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

דָּמָם לָאָרֶץ דָּרְסוּ,

לִפְנִים מִמְּחִיצָתְךָ יִכָּנְסוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

לְחָתָן וְכַלָּה לֹא נָשְׂאוּ פָנִים,

נִשְׂרָפִים וְנֶאֱפָנִים

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

לְךָ עֵינֵינוּ מְיַחֲלוֹת,

מֵעֹמֶק בּוֹר לְהַעֲלוֹת

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

בְּשִׁקּוּצִים עוֹלְלִים עֲלִילוֹת

גּוּפֵינוּ וּמְאוֹדֵנוּ לְכַלּוֹת

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בְּךָ אֲנַחְנוּ בוֹטְחִים,

לְהַדְרִיכֵנוּ ישֶׁר אוֹרֳחִים

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָים.

תְּמִים דֵּעוֹת חָשְׁבוּ לְהַקְנִיט

יוֹשְׁבֵי קְהִלַּת טְרִיֶּנְט⁴⁵

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

תָּלוּ שְׁרָפוּם וְאִפְנוּם

עַד שֶׁיַּשְׁקִיף מִשָּׁמַיִם וְיִקְנוּם

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

וַאֲקוֹנֵן עַל גָּלוּת הַכָּבֵד וּמַשָּׂא

אֲחֵינוּ קְהִלַּת פַּסּוֹי⁴⁶

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

וּשְׂרָפוּם בָּאֵשׁ וְלֶהָבָה –

הֲפֹךְ לָנוּ לְטוֹבָה

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

רָעוֹת חָשְׁבוּ עָלֵינוּ בְּכָל עֵת וְעוֹנָה

הֲרוּגֵי עִינְדִינְגֶן וַהֲגִינָה⁴⁷

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

רָאֹה יִרְאוּ עֵינֶיךָ

וְחוּס נָא עַל עֲנִיֶּיךָ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

הָאֹרְחִים עִם בַּעַל הַבַּיִת שָׂרְפוּ בְחוֹחִים

קְדוֹשֵׁי קְהִלַּת פוֹרְצְהֵים

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

הֲעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק מִמֶּנוּ

לִנְקֹם בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, נְקֹם נִקְמָתֵנוּ

וְהָשֵׁב שִׁבְעָתַיִם לְחֵיק שְׁכֵנִינוּ

בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

סֶלָה נְסַפֵּר שְׁבָחֵֶיךָ

עַל יְדֵי בִיאַת מְשִׁיחֶךָ

כִּבְצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

(קינה היסטורית זו נדפסה בס' “עמודי עבודה”, הוספות עמ' 3 – 1. שם המחבר עקיבה בן הרב ר' אלעזר חתום בראשי הבתים).

ד. השמד בפראג והמאורעות בימי ההוסיטים

בימי המגפה השחורה, אשר החריבה את רוב ארצות אירופה באופן מבהיל, ולעם ישראל היתה צרה כפולה, לא היה השמד בקהלות אוסטריה וביהמן גדול כל כך. באוסטריה הגין הדוכס אלברכט השני על היהודים והצילם מחמת ההמון הפראי. אבל מה שלא אירע להם בימי המגפה השחורה בא עליהם דור אחד או שנים אחרי כן. גם על היהודים באוסטריה וביהמן עברה הכוס.

בקהלת פראג היה שמד נורא ביום אחרון של פסח (כ"ב בניסן) בשנת ה' אלפים וקמ“ט. לשמד זה יש קצת סמוכים לאותם השמדות, אשר אירעו בסבת חלול ה”קרבן“. זה הלך ונמשך כמה מאות שנה עד שנות המאה הי”ז למנינם. בפראג היה הגורם לשמד היהודים באופן כזה: ברחוב היהודים עבר כומר, ובידו לחם ה“קרבן” להביא לחולה גוסס. ביום החג שחקו ילדים ברחוב כמנהגם ועפרו בעפר זה לעומת זה. אומרים, כי שלא־במתכוון נגע העפר גם בלחם ה“קרבן”, אשר ביד הכומר. כעס הכומר על חלול ה“קרבן” כעס גדול והחל להכות בילדים. אבותיהם של אלו יצאו להצילם מידו. במאורע זה נפתחה הרעה על קהלת פראג, מה שמספר הפייטן ר' אביגדור קרא בקינתו “את כל התלאה”, שנקבעה להלן (סי' ג').

במאורע שמד הזה, אשר נמשך כל היום, אחרון של פסח, והלילה שלאחריו נהרגו כמה אלפים נפשות מישראל. ההמון עשה הרג ביהודים באף ובחמה. עם כל זה אין לתלות את כל המאורע רק בהתרגשות ההמונית; שהרי תחלה הציעו לפני היהודים, להציל את נפשם על ידי המרה. רק קצתם הסכימו להם והשאר מסרו נפשם על קדוש השם. קצתם הרגו אלה את אלה, כדי שלא לפול בידי האויבים ויתעללו בהם. השמד נתפשט גם בקהלות הסמוכות לפראג.

שנים מעטות אחרי כן באה רעה גדולה על היהודים בקהלות אוסטריה. זה אירע בימי הדוכס אלברכט החמשי, אשר משל באוסטריה משנת 1304 עד שנת 1339; בסוף ימיו בחרו בו גם לקיסר גרמניה (1339–1338). יש במאורע הטרגי הזה גם מקצת מהאירוניה. אלברכט החמשי זה, חתנו של הקיסר זיגיסמונד, נמנה בהיסטוריה בכלל המושלים ה“טובים”, רודפי צדק ומשפט. אותו המושל ה“ישר באדם” הרג ביהודים באכזריות איומה. הגורם העיקרי למעשיו הרעים ביהודים היה אמנם בתאותו לבצע. הוא היה להוט אחרי ממונם של ישראל. אבל זולת זה נראה ברור, כי במעשה הרצח והשמד, אשר עשה ביהודים, היתה לו גם הנאה מרובה מצד עצמו. כי נוסף לתאות ממון היה גם בעל־דת קנאי ומתוך קנאה דתית הרג ביהודים.

הימים ההם היו ימי מלחמת ההוסיטים במדינות ביהמן, אוסטריה וגרמניה. תחלת המלחמה הזאת היתה בפולמוס דתי; כי קם הירונימוס הוס לצרף ולזקק את הדת הקטולית, שהיתה צריכה מאד לכך. הוס פנה דרך ללוטר, אלא שהקדים את זמנו וגם עלה על לוטר בתכונות נפשיות אציליות. הוא בקש רק את האמת ולא היה בקי בתכסיסי דפלומטיה כלוטר, לצרף לשאיפתו האידיאלית מיני אמצעים בלתי כשרים. זהו כלל מוסכם במאורעות ההיסטוריה: מעשים ישרים ומזוקקים בלי שום תערובת של פסלנות וכעור אינם מצליחים, כשם שלא יצלח זהב טהור ונקי למלאכה בלי תערובת של סיגים. תלמידיו של הירונימוס הוס הכניסו בתנועה זו, לאחר שנידון רבם לשרפה, יסוד לאומי־מדיני. הביהמים קנאו את קנאת רבם, אשר נשרף בעיר קונסטנץ (למרות ההבטחה הברורה מצד המושלים והשרים, שלא ישלחו בו ידם לרעה), וחוץ לזה אמרו לפרוק את עול שלטון הגרמנים מעל צוארם. בערי ביהמן התגודדו ההוסיטים ופשטו משם על המדינות הקרובות – אוסטריה וגרמניה.

בימי מהומות כאלה היו סובלים היהודים הרבה, גם אלמלא גברה שנאת הגויים אליהם. הדרכים היו משובשים בגייסות, וכשפשטו גדודי ההוסיטים על הערים והכפרים ודאי שלא נקו לא הם ולא אלה שכנגדם את היהודים, אלא שלחו בהם את ידיהם ושללו את רכושם. גם מעשי הרג ורצח אירעו בימי הפורענות. ואולם חוץ לזה פשטה השמועה בקרב הקטולים, כי היהודים נתנו בסתר את ידם להוסיטים ותומכים אותם בכסף ובכלי זיין. משערים, כי נהנו היהודים קצת מן המלחמה הדתית הזאת. וכשהיו ההוסיטים מתוכחים עם אלה שכנגדם בשאלות עיקרי הדת והיו מביאים ראיות מהמקרא בבטול העיקרים הדתיים של הקטולים, היו היהודים מנענעים להם בראשם. באמת מוצאים אנו לבני הדור ההוא, שהזהירו את אחיהם היהודים באזהרה מרובה, לבלי להכניס את ראשם במחלוקת זו. איך שיהיה, כשהיתה שעת סכנה מצד ההוסיטים למדינת אוסטריה הקרובה נתפשטה השמועה בהמון, כי יד ישראל באמצע. מצד השני היתה עין הדוכס אלברכט השני בממונם של היהודים, שהיה צריך לו במלחמתו עם ההוסיטים. בווינא ובשאר הערים באוסטריה שלטה כבר שנאה ליהודים עוד מימי השרפה הגדולה בשנת קס“ו אשר גרמה הפסד גדול גם לשכנים הגויים. עכשו, בימי מלחמות ההוסיטים, כשהיו הרוחות נרגשות מאד, הגבירה העלילה את שנאת העם לישראל. ובימים ההם אירע מעשה נורא בעיר אֶנס. אשה גויה, אשת השמש בבית תפלתם, נתפסה בחשד, כי גנבה את לחם ה”קרבן" ונתנה אותו ליהודים. אשה זו נדונה לשרפה שנה שלמה אחרי השמד הגדול שהיה בווינא ובשאר ערי אוסטריה בתחלת ימי הקיץ שנת קפ“א לאלף הששי. ואמנם “בפסק הדין” על היהודים בווינא נאמר מפורש, כי נדונו לשרפה על כי שלחו את ידם בלחם ה”קרבן“. חוקרים מתקשים בדבר, שלא נאמר בספור המעשה של גזירת ווינא (להלן סי' ח') אף ברמז כל שהוא, כי נדונו היהודים בסבת העלילה הזאת. שתיקה זו על מעשה נורא כזה נראית לנו תמוהה. החוקרים אמרו להסבירה בישובים שונים. לי נראה, כי כל הענין הזה – או יותר נכון: חבור ענינים שונים זה בזה – אינו אלא המצאה מאוחרת. בעיר אֶנס אירע מה שאירע, ועדיין אין אנו יודעים, אם לא המציאו את המאורע הזה במתכוון, כדי להעליל על היהודים. אבל השמד בווינא אינו ענין כלל לאותו המאורע באֶנס. סמיכות הענינים עשו אחר כן, כדי להתמם קצת בעיני הבריות. נתביישו לומר בפירוש, כי מתוך אהבתם לממונם של ישראל הוציאו כמה מאות נפשות לשרפה. עמדו וחברו מעשה זה למאורע אֶנס. לשרוף יהודים על דבר חלול ה”קרבן", זה היה אז בגדר “מעשים בכל יום”.

על מאורע ווינא יש לנו ספור המעשה, מבהיל ומחריד בפרטיו, דוקא מתוך שהוא פשוט מאד בהרצאתו. מספור זה יש לנו כבר תרגום עברי (נדפס בס' מעשה ה' לר' עקיבא בער בן יוסף העניכש. לא הוברר לי אם הטופס העברי הוא הקדום או זה שנקבע ביהודית־גרמנית). ואולם בהיות הטופס ביהודית־גרמנית חשוב מאד בפשטותו קבעתי לו כאן מקום בתרגום עברי מדויק ומתאים בסגנונו אל הספור ביהודית־גרמנית.

בסוף ספור זה נאמר, כי אמר הדוכס אלברכט החמישי להסית גם את חותנו זיגיסמונד מלך אונגריה ביהודים. וכשראה, כי לא עלה הדבר בידו שלח את אשתו, בת מלך אונגריה, לפתות את אביה; אלא שגם היא לא הצליחה בשליחות זו. ואולם בשנת קפ"א לא היתה בת המלך זיגיסמונד נשואה לאלברכט החמישי, אלא מאורסת לו, ועדיין ילדה קטנה. איני מוצא בזה שום קושי. מחבר הספור קבע בו כל פרטי הענין; אבל מעשה ההסתה לא היה בזמן השמד, אלא כמה שנים אחר כן. עוד לא שככה חמת הדוכס אלברכט החמישי ועדיין חשב מחשבות רעות על היהודים גם בסוף ימיו. ראה, כי לב חותנו זיגיסמונד טוב ליהודים והשתדל להטותו לרעה. רק מתוך קצת התרשלות בהרצאת הדברים נראה בסקירה ראשונה, כי שלח אלברכט החמישי את אשתו אל המלך זיגיסמונד, להסית אותו ביהודים, תיכף אחר השמד בווינא.

אותו המעשה הנורא, כי שחטו בני קהלת ווינא זה את זה, כדי שלא יפלו בידי האויבים (זה עשו על פי עצת רבם ר' יונה), מסופר בספור גזרת ווינא בארוכה. גרטץ טעה ויחס את המאורע המבהיל הזה לזמן השמדות בימי המגפה השחורה (בספרו ההיסטורי כרך ז' עמ' 376 – מה שאינו כן). ולמעלה בררתי, כי בימי המגפה השחורה הגין הדוכס אלברכט השני על היהודים בארצו והצילם.

*

מתוך המקורות והרשומות:

א. בשנים ועשרים יום לחדש ניסן בשנת קמ“ט וה' אלפים, היא שנת שפ”ט ואלף (1389), נסבו אנשי פראגה אשר בבואימיאה (Boemia) על כרם ה' צבאות בית ישראל כל העם מקצה, איש קרדומו בידו כחוטבי עצים ויטו ידם עליהם, ויכו רבים לפי חרב וירגזו ההרים, ותהי נבלתם כסוחה בקרב חוצות בעת הנמהרה ההיא. וימאסו את תורת ה' ואת אמרת קדוש ישראל נאצו; בכל זאת לא שב אפם ועוד ידם נטויה וישרפו רבים באש ויוציאו יְשֵׁנֵי עפר מקברותם ואת מצבותם שברו היטב, ולא היה מידם מציל ביום אף ה'. ויראו רבים מהיהודים האומללים ההם כי כלתה עליהם הרעה וימלאו את ידם בעת הנמהרה ההיא.

(עמק הבכא עמ' 70 – 69).

*

ב. יזכור אלהים הרוגי ושרופי פרגא עם נשמות אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל ולאה עבור שמסרו נפשם על יחוד השם בשכר זה…

מורנו הרב רבי מנחם בר אשר… עבור שנהרג ונשרף על יחוד השם.

(מפנקס אזכרת נשמות לקהלת נירנברג)

*

ג. אֵת כָּל־הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְנוּ,

הֲיוּכַל אִישׁ לְסַפֵּר אֶת־אֲשֶׁר קְרָאָתְנוּ?

כָּל־זֹאת בָּאַתְנוּ וְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ לֹא שָׁכַחְנוּ –

אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָא עָלֵינוּ.

בּוֹשְׁנוּ וְנִכְלַמְנוּ מֵרוֹב תְּלָאוֹת וִיגוֹנוֹת,

צָרָה וְחִסָּרוֹן וְלֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת;

דַּי לְצָרָה בְשַׁעְתָּה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת,

כִּי נִשְׁכְּחוּ הַצָּרוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת.

גְּזֵירַת הַדִּין פָּגְעָה בִּפְרָגָא הַמַּעֲטִירָה

בַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּמֵאָה וּמָ"ט שָׁנָה לִיצִירָה,

צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע וְנִתְקַלְקְלָה הַשּׁוּרָה –

אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה עוֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה.

דָּמִים בְּדָמִים נָגְעוּ בְּחוֹדֶשׁ הָאָבִיב,

בְּיוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח מוֹעֵד לִגְאֻלָּה חָבִיב;

וְעַתָּה הִבְרַנִּי צְלִי־אֵשׁ וּמַצּוֹת הִלְבִּיב –

כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב.

הָהּ לַיּוֹם קָרְאוּ רְשָׁעִים לִהְיוֹתָם נוֹעֲצִים,

בְּנֵי נָבָל בְּלִי שֵׁם נִמְהָרִים וְרָצִים,

וְאִישׁ כְּלֵי מַשְׁחִיתוֹ בְּיָדוֹ קְשָׁתוֹת וְחִצִּים,

וּבְקַרְדֻמּוֹת בָּאוּ לָהּ כְּחוֹטְבֵי עֵצִים.

וּמִשַּׁעַר לְשַׁעַר עָבְרוּ וּבִפְרָצוֹת נִכְנָסוֹת,

חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת מִתְקַבְּצוֹת וְגַיָּסוֹת

בְּשִׁירֵיהֶם מִתְעַלְּסוֹת וְשָׂשׂוֹת –

דָּם הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ עַל הָעֹשֶׁק וְעַל־הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.

זְרִיזִים מַקְדִימִים לְזָרֵז אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ,

אִם־יָבֹא הָעָם אֶל־הַמַחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ.

עִמְדוּ עַל מִשְׁמַרְכֶם שֵׁם הַנִּכְבָּד לְקַדְּשֵׁהוּ –

וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא.

חָשְׁבוּ לְעֵת עֶרֶב לַעֲלוֹת עַם יְגוּדֶנּוּ,

כִּרְאוֹתוֹ יְהוּדִי בְּעֵינָיו יִקָּחֶנּוּ;

לַהֲסִיתוֹ בָּהֶם קוֹדֶם יְנַסֶּנּוּ –

הָרוֹצֵח בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנוּ.

טְהוֹרִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יְלָדִים רַכִּים

הִטּוּ שִׁכְמָם לִסְבּוֹל פַּחִים וְשִׂכִּים;

אִם תּוֹבְעִים אוֹתָם עַמָּהֶם לְהַסְכִּים –

אוֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ, וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים.

יַחַד הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט בְּטִפּוּלִים⁴⁸

כִּוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם נַפְשׁוֹ לְהַשְׁלִים;

אָב פְּרִי בִטְנוֹ לֹא יַחֲמוֹל יוֹנְקִים וְעוֹלְלִים –

יִהְיֶה כָּל־פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים.

כֵּן רַךְ הַלֵּבָב בְּנוֹ יִשְׁחֲטֶּנּוּ,

וְהָאֵם לֹא נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ לְמַלְטֶנּוּ;

תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ –

אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.

לִמְנַחֵם לֹא מָצָאנוּ בִּנְפוֹל רֹאשׁ קְהַל הַקֹּדֶשׁ וּנְגִידוֹ,

הָרַב וְאָחִיו הַחָסִיד וּבְנוֹ יְחִידוֹ.

הֲנִמְצָא כָזֶה חָכָם וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ?

יִסְפְּדוּ לוֹ הוֹי אָדוֹן וְהוֹי הוֹדוֹ.

מוֹרֶה זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים בְּעַמּוֹ,

לְבִלְתִּי יִתְעוֹלְלוּ בוֹ נִזְדָרַז בְּעַצְמוֹ

לִשְׁחוֹט אֶת בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ עִמּוֹ –

אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ.

נַפְשִׁי תֶּאֱבַל עַל אַנְשֵׁי שֵׁם בְּקִיאִים בְּמִקְרָא וּבְהַגָּדָה

וְעַל רָאשִׁים וַחֲזָנֵי וּפַרְנְסֵי הָעֵדָה

וְעַל כֹּל יוֹדְעֵי סֵפֶר הֲגוּנִים וּבַעֲלֵי מִדָּה –

אֶת אֵלֶּה תִּקַח מִיָּדִי בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִי לְעֵדָה.

סְמוּכִים לִכְנֶסֶת הַיְשָׁנָה הֵם וּבְנֵי בֵיתָם,

כָּל־אֵלֶּה חָבְרוּ לְבֵית תְּפִלָּתָם;

שָׁם תֹּאכְלֵם חֶרֶב אֵשׁ שְׂרָפָתַם,

וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיָי אוֹתָם.

עוֹד נֶגַע אֶחָד – אֲבִי אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת

אֲשֶׁר עָשׂוּ עִם הַיְלָדִים הַנָּאִים וְהַנָּאוֹת.

עַד מָתַי יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת

בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת.

פָּרְצוּ בְּבָתֵּי הַתְּפִלָּה הַיְשָׁנָה וְהַחֲדָשָׁה.

אֶזְעַק מָרָה קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה,

כִּי זִלְזְלוּ שָׂרְפוּ קָרְעוּ סִפְרֵי הַקְּדוּשָׁה –

תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה.

צוֹרְחִים לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז נָשְׂאוּ נַפְשָׁם:

בּוֹזוּ כֶּסֶף, בּוֹזוּ זָהָב וְכָל־הַנִּמְצָא שָׁם;

הֶפְקֵר הֵם לָנוּ עִם קִנְיָנָם וּרְכוּשָׁם –

כָּל־מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם.

קָמִים מִהֲרוּ לְפַשֵּׁט הַחֲלָלִים בְּיָד רָמָה;

נְעָרֵינוּ זְקֵנֵינוּ מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה,

עֲרוּמִים מֻשְׁלָכִים לְבֹשֶׁת וְלִכְלִימָה –

וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

רַבִּים מְאֹד הַחֲלָלִים מִלְּנָקְבָם בַּשֵּׁמוֹת,

יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה בַּחוּרִים וַעֲלָמוֹת.

הֲלֹא הֵם בְּסִפְרָתֶךָ אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת –

הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר־זֹאת כִּי הוּא יוֹדֵע תַּעֲלֻמּוֹת.

שַׁדַּי אֱמוֹר דַּי לַהֲרוּגַי וַחֲלָלַי הָעֲצוּמִים,

כִּי הָיִינוּ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל־הַיָּמִים,

לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה לְהָעַמִים –

אֶת־הַזּּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים.

תּוֹעֵבוֹת עָשׂוּ וּפָעֲלוּ נֶאָצוֹת,

לְכַסּוֹת עַל הֲרוּגֵי עַצְמָם הִתְנַכְּלוּ עֵצוֹת;

לִשְׂרוֹף גּוּפוֹת יִשְׂרָאֵלִים עִם עַם הָאֲרָצוֹת –

וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵלִים בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת⁴⁹.

חָרְבוּ בֵּית הַחָפְשִׁית מְקוֹם קֶבֶר אֲבוֹתַי,

גִּלּוּ בוֹ הָעֲצָמוֹת וְשִׁבְּרוּ מַצֵּבוֹתַי,

נִבְעוּ מַצְפֻּנַי וְנִשְׁפְּלוּ רָמוֹתַי –

וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד וְאַתָּה יְיָ עַד מָתַי.

זְרוּיִם בִּסְבִיבוֹת נֶאֱנָחִים וְנֶאֱנָקִים,

בְּצָרַת אֲחֵיהֶם וּמִצָּרֵיהֶם נִדְחָקִים,

תְּפוּסִים וּמְעֻנִּים וּמֻכִּים וְנִלְקִים –

הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים.

קְרָא אֵלִי יוֹם נֶחָמוֹת וְהָתֵם חֵטְא וְעַוְלוֹת;

קַבֵּץ נִדְּחֵינוּ וְיַשֵּׁר בָּעֲרָבָה מְסִלּוֹת,

יְעוּדֵי נֶחָמוֹת יְשַׁעְיָהוּ מַהֵר לְהַעֲלוֹת –

כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת.

(סליחה למנחת יום כפור כמנהג פראג על פי סדר א"ב. מחברה הוא הרב ר' אביגדור בר' יצחק קרא. כפי הנראה נשמטו בה קצת בתים בסוף שהיה רשום שם המחבר בראשם, מפני אימת המלכות).

*

ד. המאורעות בימי ההוסיטים

בשנת קע“ט וה' אלפים, היא שנת תי”ט ואלף קמו בעלי אמונה חדשה במדינת בואימיאה היא פיהם ויכו את כל נדיבי העם אשר בפראגה לפי חרב וינתצו את במות הכמרים וישלחום באש ואת פסיליהם שברו היטב, והעיר פראגה נבוכה…

ויהי לתקופת השנה ויתנו לב מלכי הערלים להלחם בבעלי האמונה ההיא אשר יקראו אווזות (Hussiten) ולכלותם מעל פני האדמה פן יזכר שמם עוד… וידרו רבים מההולכים למלחמה לעשות ביהודים כרצונם בשובם בשלום הביתה. וייראו היהודים יראה גדולה ויערצו מאד ובתוכם החסיד מהרי"ל ז"ל. ויגזרו צומות ויצומו שלשת ימים לילה ויום בחדש חשון, ויתפללו תפלת יום הכפורים ויצילם ה'.

(עמק הבכא, עמ' 75 – 74).

*

ה. נחנו הפעוטים צעירי הצאן ראינו הצרות הגדולות המתרגשות בכל אשכנז, כי אתמול באו לנו כתבים מאחינו ורבותינו יושבי קולוניא מרוויילר, איגר נורנבערק ערפורט מיישן, שכלם בפחד וברעד, וכבר נעשו פרצות על הדרכים, וגם בנוישטט סמוך לנורנבערק, וגם ענינים אחרים אין לפרש כלם במכתב. ולפי דעתנו שאין להשען אלא על אבינו שבשמים, אף על פי ששבח לאל אנשי מקומנו העצה והמון העם עומדים לימיננו ועוד היום מבטיחים אותנו כמו שאר מקומות שבח לאל. מכל מקום שוא תשועת אדם, אך על השם ית' השלכנו יהבנו ותפשנו אומנות אבותינו וקבלנו עלינו בהסכמה אחת אנחנו ק"ק וכל הנלוים עמנו פה למנין להתענות אחר שבת בראשית הבא עלינו לטובה א' ב' ג' רצופים לילה ויום כל מי שהוא מבן עשרים שנה ומעלה אנשים ונשים לבד מחולים ועוברים ומניקות.

(מאגרת מהרי“ל אל הקהלות בביהם ובגרמניה. נדפסה בס' “הליכות קדם” עמ' 81–866 ובאגרות שד”ל, חוברת ששית, עמ' 67–866).

*

ו. וכמה פרצות נעשו על הדרכים. בעיר ווייזל היושבת אצל זנקווער קדשו את השם שני לומדים, הח“ר ווייכליין מגנצא והח”ר אהרן בוצפך ושתי נשים מרת בסלא אשת הח"ר מענכין מאופנהיים, וחברתה אשת ר' יצחק שמש ממגנצא, קדשו את השם בספינה על נהר רינוס, שפגעו בהן אנשי בני בליעל, וכן בכפר מדשהיים קידש הר' אזביל את השם; ובעיר ניישטאט אצל נורנבערק קדשו איש ואשתו ובני ביתו את השם, שהלכו לטיל בשבת, ואנשים רשעים מהמקום קראו אחריהם בקול רעש: ברחו, כי אנשי בליעל באים להרוג אתכם, והיו על הגשר שעובר על המים ונשאו את עצמם ונפלו ורקדו אל המים מעל הגשר וטבעו שם. וכן בעיר יינא סמוך לערפורט נהרג אורח אחד ושמו שטיווד, ה' ינקום דמם במהרה בימינו.

(מס' מהרי“ל. כתב יד נדפס בס' “הליכות קדם” עמ' 82–81 ובאגרות שד”ל, עמ' 868–867).

*

ז. השרפה בווינא.

בשנת קס“ו וה' אלפים, היא שנת ת”ו ואלף יצאה אש מבית הכנסת אשר ברחוב היהודים בווינה בליל השבת ותלהט את כל בתי היהודים אשר סביבותם, ותהום כל העיר עליהם בעת ההיא ויתנו את בתי היהודים לשלל וישיבו ידם כבוצר על סלסלות ולא היה מידם מציל ביום אף ה‘. ויתחזק יהודי אחד ויבקש לעמוד בפרץ להציל את בגדיו, ויכוהו נפש וימות בעת הנמהרה ההיא. וליתר היהודים לא הרעו במאומה, אך רגע שֻׁדְדוּ יריעותם לא השאירו להם עוללות, ויודו לה’ חסדו ונפלאותיו לבני אדם אשר הציל נפשותם מרדת שחת בליל הנמהר ההוא.

(עמק הבכא עמ' 73).

*

ח. השמד בקהלות אוסטריה בשנת קפ"א

ויהי מימים והנה אמר הקב"ה לנסות את עמו ישראל אם חזקים הם באמונתם ואם לא ואם ימסרו את נפשם על יחוד שמו יתברך. והקים עליהם דוכס תקיף במדינת אוסטריה והיה רשע גדול וחשב תמיד מחשבות רעות להעליל על עם ישראל. ויהי היום, באה מלחמה על הדוכס, והעליל על היהודים, כי הם נתנו כלי זין לאויביו. ויצו לתפוס את כל היהודים אשר בכל הקהלות בערי מלכותו. בצאתו למלחמה נשבע, כי אם יהיה מנוצח יעשה נקמה ביהודים. עוד גזר לגרש את כל היהודים העניים ולהחזיק את העשירים בתפיסה. אחרי צאתו למלחמה באו עבדיו ויבזו את כל רכוש היהודים והכריזו, שכל איש אשר הניח משכון בידי יהודי יבא ויקח את משכנו חזרה בתנאי שדמי הקרן יתן לדוכס. ויענו את היהודים בגלות קשה וביסורים קשים, כדי שיגידו היכן הטמינו את רכושם.

בתשיעי לחדש תמוז, ביום השבת, גזרו לגרש את כל היהודים העניים. ברב שתדלנות ובהוצאה מרובה עלה בידי אחיהם לדחות את הגרוש שלא יבואו לידי חלול שבת. ביום הראשון שלאחריו קימו את גזרתם וקודם אנסו את היהודים להשבע שבועה חמורה שלא יוסיפו עוד להתישב בכל מלכות אוסטריה. אחר כך לקחו את כל אשר להם ורק בדחק רב הניחו להם את בגדיהם. ויושיבו את היהודים בסירות קטנות, שלשה וארבעה זה על גבי זה, ובלי משוט שלחו את הסירות על פני הדונוי. ויצעקו הילדים הרכים ללחם ואמותיהם אטמו את אזניהן משמוע צעקתם, כי קצרה ידן מהושיע להם. אז נכמרו עליהם רחמי אחד הרשעים וישלך להם לחם אל הסירות; האומללים נאבקו זה עם זה על פת לחם. הרשעים דחפו את הסירות מן החוץ, והיהודים ענו בקול גדול: “ויושע ה' ביום ההוא” ופתחו בשירת הים, כביום צאת ישראל ממצרים. והסירות נשאו אותן אל ארץ אונגריא.

הרשע שלח אנשים אחריהם לראות מה יהא בסופם. כשהגיעו אל היבשה ראו אותם הרשעים ויחרדו מאד, כי חשבו שיהרגו אותם. ויאמרו השונאים להם: חפצים אתם להמיר, הרי אנו מחזירים אתכם ותהיו לאדונים תקיפים אתם ובניכם. אבל היהודים קראו פה אחד: ה' אלהינו ה' אחד ועל שמו הקדוש נמסור את נפשנו. כאשר ראו השונאים כי לא עלה בידם לפתות אותם, אמרו להם: אל תצטערו כי יצאתם מארצכם; לאחיכם הנשארים באוסטריה תהיה הגזרה בגופם ובממונם קשה מגזרתכם. בקצור, מהם לא נזוק איש אלא מצאו חסות ברחמי ה'.

אחר זה הכריז הרשע שלא ידבר שום גוי עם יהודי, וילך לנייבורג ויגרש משם את כל היהודים העניים. אחר כן הלך לקרֶמס ויגרש משם כשלש מאות נפשות. מחציתם ירדו דרך הדונוי והשאר נתישב במדינת מֶהרן. ויתן ה' חנם בעיני השרים ויקבלו אותם בכבוד גדול. ואלו הן הקהלות שיצאה עליהן גזרת הגרוש: ווינא, קרֶמס, קלושטרנייבורג, הירצוגבורג, ליפוט (Leubs), לינץ, איבוש (Jbs), שטייער, וועלס לויאמלדשדארף (Leopoldsdorf), אונבורג (Hainburg), ציציתדארף (Zistersdorf), מארהעק (Marschegg) פייטלים ווינקיס (?)

לא עברו ימים מרובים והדוכס חזר ממלחמתו בבשת פנים; עמו הֻכה. ויקצף מאד על שלא הרגו את היהודים המגורשים, וענה את הנשארים ביסורים קשים. אחד מהם היה רבי אהרן, ואותו ענו ימים ולילות, כדי שימיר. אבל הוא קבל את היסורים באהבה עד שיצאה נשמתו על קדוש השם. הוא הובא לקבר ישראל. אחר כן לקחו את הרב ר' מיינשטרל ושני בניו. וידושו את בשר הבנים בקוצים עד שפך דם, ואת האב תלו בשלשלאות של ברזל ויציתו אש מתחתיו כדי שיגידו היכן טמון ממונם ורכושם. אחר כן אמרו להם שימירו. אבל המעֻנים שחקו בפניהם ויאמרו: אי שוטים שבעולם, כלום נמיר אלהים חיים בהבל? ויענו אותם עד שיצאה נשמתם בטהרה. וכך עשו בעוונותינו הרבים לכלם זה אחר זה.

אחר כן לקחו כמה בחורי חמד וישימו אותם בחביות גדולות ויגוללו אותם בחוצות העיר בענויים קשים בלי שעור, כדי שימירו. אבל הם קבלו את יסוריהם באהבה. כשראו אחיהם את היסורים הקשים שנעשו להם המיתו את עצמם על קדוש השם. אחר כך הביאו הרשעים ספר תורה וחרב וישביעום שיגלו להם היכן טמונים אוצרותיהם וגם פתו אותם להמיר. והיה ביניהם משומד אחד והוא אמר להם: לא יועילו כל היסורים והענויים שבעולם להעבירם על דתם, הם יפשטו את צוארם לשחיטה כבהמות. שמעו לעצתי והחזיקו אותם שלשה ימים בתפיסה ואל תושיטו להם שום מאכל ושום משתה ואחר כך תראו להם כל מיני מאכלים טובים; אולי יפֻתו. ויהי ביניהם בחור אחד ושמו אהרן ויאמר: נוח לי למות מלאכל מאכל טמא. וכך היה. אחר כך ענו את אחד העשירים, שיגלה להם היכן הטמין את רכושו ויאמר להם, כי הניח הכל בחבית של יין. ויהי במצאם את אשר בקשו ויחשבו, שכך עשו כל היהודים וישברו את כל החביות.

ויהי כראות הדוכס כי מאנו היהודים לאכל את פתבגו ולשתות את יין נסכו וישלח לקרא למשומד וישאל עצה ממנו מה עוד לעשות. ויאמר לו: קחו את כל ילדי היהודים מבני ט"ו שנה ומטה והמירו אותם על כרחם. ותכף צוה זאת בסוד לכל הפקידים. וליהודית אחת היה משא ומתן עם אחד הפקידים במֶדלינג והוא גלה לה את הסוד. ויצעקו היהודים בקול גדול: אוי ואבוי! אומרים לטמא, חס ושלום, את ילדינו הקדושים והטהורים, ויבאו לידי מסקנה לאבד את עצמם על קדוש השם. ויפילו גורלות מי יעשה את הדבר הזה. ויפול הגורל על החסיד רבי יונה הכהן. הדבר היה בחג הסכות. ויעמוד הרב לפני ארון הקדש וכל הקהל בקשו מחילה זה מזה וקראו וידוי ונשחטו לפני ארון הקדש בעזרת האנשים. גם הנשים נשחטו בעזרת נשים על קדוש השם. ונשארה אשה אחת והיא בקשה מאת רבי יונה כי ישחט אותה דרך חלון עזרת הנשים. ולא נשאר עוד כח לרבי יונה לשחוט את עצמו ויקח את כל העמודים שבבית הכנסת והניחם זה על גבי זה ויצק עליהם את כל השמן ויבקש מחילה מאת השם יתברך על כל מעשיו, שהרי הכל עשה לשם שמים. והושיב את עצמו על גבי המזבח ויצית אש מתחת. כאשר עלתה האש שחט את עצמו. הבקר אור ויקראו הרשעים אל היהודים בבית הכנסת, ואין עונה. ויאמרו אולי ישנים הם ויקראו בקול גדול ואין קול ואין עונה. ויעלו על הגג ויראו משם את הקדושים שוכבים. ויקצפו על השומרים שלא הודיעו להם את המעשה. אבל השומרים נשבעו להם, כי לא שמעו כל הלילה קול צעקה ובכיה, כי אם שירי תפלות ותשבחות. תכף צוה הדוכס להשליך את גופות הקדושים חוץ לעיר וישליכום בשדה לא רחוק מכרם אחד. ואירע נס, כי נפלה עליהם חומה והיו מונחים כמו בקבר ושום בהמה או חיה או כלב לא פגעה בהם… וכמה גוים חסידים העידו, כי שמעו אחר כך שירי תפלות וגם ראו אור דולק על הקברים…

אחר כל הדברים האלה לא אמר הרשע עוד די וצוה את פקידו לתפוס כמאה וששים נערים ונערות בווינא ואסרם בבית כנסת אחד והרעיבם כדי שימירו. אבל לא יכול לפתות אותם לא בפתויו ולא באיומיו. וצוה הרשע להכריז: מי החפץ לקנות מילדי היהודים יבא ויקנה. ויקבצו סוחרים רבים. ויודע הדבר לילדים ולא נתנו להכנס לבית הכנסת. השונאים שברו את הדלתות והנערים עמדו על נפשם ונלחמו בהם וגם פצעו את קצתם. בעונותינו הרבים גברה עליהם יד האויב וקצתם נשתמדו באונס והובאו לארצות רחוקות. הדבר נודע לחכמי אספמיה וישתדלו לפני האפיפיור ויכתב למלך אונגריא וגם אל הדוכס עצמו ואל ההגמון, שהיה בן אחותו, כי כל אלה שנשתמדו באונס ואפילו הגדולים שהמירו מתוך צער ילדיהם רשאים לחזור לדתם אם ירצו בכך. בקצור, כלם חזרו בתשובה שלמה לדת ישראל.

עוד היו תפוסים בווין תשעים גברים ומאה ועשרים נשים. קרוב לחג הפסח בקשו מאת המשומד כי ישתדל בשבילם לפני הדוכס שיהרגם או ישלחם מארצו, ואם לאו הרי הם הורגים את עצמם. ויבטיח להם לעשות כן. למחרת היום יצא הדוכס עם שריו אל השדה ויצו להביא את היהודים מבית התפיסה. סבורים היו כי ישלחו אותם מן הארץ. הביאו שמונים ושש עגלות ויושיבו בהן את הנשים ויוליכו אותן על פני השדה. ויראו מרחוק מדורת אש גדולה וזפת וגפרית. כשהגיעו אל המדורה צוה לנשים לרדת והכריז כי כאן יקום נקמת ישו, ומהיום והלאה אסור לגוי בעונש מות להכניס יהודי אל ביתו.

כראות הנשים הצדקניות את אשר הוכן להן התחילו לרקד ולשיר כאלו הובלו אל חופתן. ושמו הגדול נתקדש על ידיהן ברבים… וכל העומדים מסביב היו משתוממים. אחר כן צוה הדוכס להכריז, כי כל מי שימיר יעשירנו עושר גדול ויעלנו לגדולה. והביא צלם כי ישתחוו לפניו. אבל הם ירקו בפני הצלם ובפני הדוכס… והאחת חזקה את לב חברתה ואמרו: עוד מעט ונכנס לחיי עולם בגן העדן, ויבקשו מחילה זו מזו. כאשר נגעה האש בגופן קללו את הדוכס ואת יראתו וקדשו את שם שמים וקראו מתוך האש: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד; ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אחר כן חפשו הרשעים באפרם ומצאו זהב וכסף שהיה עמהן.

אחרי המאורעות האלה נפל פחד גדול על כל היהודים, כי היה הדוכס מושל תקיף וחתן למלך אונגריה ובקש ממנו שכך יעשה עם היהודים בארצו. אבל דבריו לא היו נשמעים. אז שלח את אשתו בת המלך כי היא תבקש לפניו על זה. אבל הוא לא שמע גם לדבריה. אדרבה, הוא צוה להכריז שלא לנגוע ביהודים לרעה. והיהודים הפליטים מאוסטריה רשאים לבוא ולהתישב כטוב בעיניהם ונשאו חן וחסד בעיני המלך והשרים. השם ברחמיו הגדולים, יתן אותנו לחן ולחסד בעיני כל המושלים והשרים וימנע ממנו פגעים רבים ויקבצנו במהרה ויביאנו לעיר הקדש ירושלים וינחמנו בכפל כפלים במהרה בימינו אמן סלה.

(ספור זה בשפת יהודית־גרמנית נדפס בספר “Das Judenbuch dor Schleffstrasse zu Wien” לארטור גולדמן עמ' 132–125 ותרגמתיו עברית).

ט. שאלה. חבורת אנשים ונשים, הרבה נפשות, הלכו מעיר לעיר לשמחת נישואין ועברו דרך עיר אחת של מושל רשע וכל משרתיו רשעים, והעלילו עליהם לחייבם מיתה והריגה. ותפשום כולם וחלקום העירונים בכל העיר בבתיהם כל איש וכל אשה לבד. ויסרו אותם בתפיסות חמורות ובשאר יסורין וגם פתו בהן תמיד – הכל כדי להמיר דתם ויהיו אז פטורין גופם וממונם. והיו בתוך התפיסה כמה זמן איש ואשתו. ויהי כי ארכו להם ימי צרה המירו מקצתם מן האנשים ומן הנשים, יש עם בעליהן ויש בלא בעליהן. ומקצתן נמלטו ביהדות מן התפיסה; גם אותם שהמירו חזרו כולם לדת האמת אלא שמקצתם שהו לברוח, והיו בהן נשים שכבר המירו פעם אחת וחזרו לדת האמת, ונמסר הדבר והכירו בהן הגוים הללו שתפשום והוסיפו עלילה על אותן נשים בשביה. ורוב מן החבורה, אנשים ונשים, עמדו בנסיון ונהרגו על קדוש השם ית'. מה משפט הנשים הן כהנות הן נשי ישראל לבעליהן, שנמלטו ביהדות, או אותן שהמירו וחזרו.

תשובה…ותו ידעינן עובדא מגולה ומפורסמת בעונותינו הרבים בתפיסה ובגזירת אושטרייך שהיתה ביום י' סיון שנת ק“ף לפרט עד קפ”א ט' ניסן נמצאו נשים שהיו שבויות יחידות כמה ימים, כי חלקו בבתים אנה ואנה. והפרידום בשביל שיהיו נוחים להתפתות ולסור מן הדרך. יש מהן בעונותינו הרבים סרו מן הדרך עם בעליהן, יש בלא בעליהן כלל או קודם בעליהן, כמו חדש או יותר או פחות. יש מהן שחזרו מיד לדת האמת כאשר מצאו יד לברוח; יש ששהו בלא בעליהן כמו תקופה ויותר; ויש שברחו בלא המרה ואתא ההוא עובדא לפני כל גדולי הדור שהיו בימים ההם והותרו כולם.

(תרומת הדשן לר' ישראל איסרלין, שאלה רמ"א).

*

י. אֲקָדֵּשׁ צוֹם, אֲקוֹנֵן בְּצָרָה

עַל הַגְּזֵרָה אֲשֶׁר נִגְזְרָה;

אוֹיֵב יָדוֹ גָבְרָה

וְשָׁפַךְ דַּם נְקִיִּים בְּעֶבְרָה –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

בַּעֲצַת הַמְּשֻׁמָּדִים

שָׂמוּ עֲלִילַת דְּבָרִים,

בְּעֵת הַגְּבָרִים

אָמְרוּ אֵהָרֵג, אָמוּתָה דַּם חֲלָלים.

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

גָבַהּ לֵב לְכַּת הַבְּלִיַּעַל

לְהַשְׁקוֹת כּוֹס רַעַל.

גַּאֲוַת הַנּוֹצְרִים – מַה יִּפְעַל

מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל!

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

דּוֹדִים זָעֲקוּ מֵעִנּוּיִים וְלֹא נַעֲנוּ:

לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ,

דְּרֹש עֶלְבּוֹן… אֲשֶׁר דְּלָקוּנוּ

וְרֶשֶׁת זוּ טָמַן לְלָכְדֵנוּ –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

הֲלוֹא חַטּאֹת יְהוּדִים לֹא תִמָּצֵאנָה –

בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה.

הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת בְּרִנָּה:

הֲכָזאֹת לָנוּ תִקְרֶינָה?

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

וּבְכָל־זֹאת לֹא שָׁבוּ מִבַּלֵּעַ

נָטוּ קָו לְקַלֵּעַ

וְשָׂמוּ אוֹתוֹת בּוֹ אוֹת לְהַבִּיעַ –

כָּל שׁוֹמֵעַ רֹאשׁ יָנִיעַ.

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

זְכוֹר יְיָ מֶה הָיָה

כָּל אֵלֶּה בְעִיר… נִהְיָה.

נֶהְפַּךְ קוֹל עוּגָבִי,

כִּי גָבַר יַד אוֹיבִי.

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

זָרְקוּ בֵן גַּם אָב לְאֵשׁ בִּשְׁאִיָּה –

עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה.

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

חָזִיתִי זֹאת – מַדּוּעַ קִדְמוּנִי בִרְכַּיִם?

בְּיַד צָר רִצְפָּה בְמֶלְקָחַיִם.

חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת בִּעֲתוּנִי וְרָפוּ יָדַיִם;

אֵיךְ נוֹסְרוּ תְּמִימֵי לֵבָב וּנְקִיֵּי כַפַּיִם. –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

טָבַעְנוּ בִּיוֵן מְצוּלָה לִיוֹם וְיוֹמַיִם,

כִּי הוּשַׂמְנוּ לְעִיִּים.

טָפְלוּ כֻּלָּם לְהַאֲמִין שֶׁקֶר בְּלִי מְשָׁלִים,

כְּהָרִים שִׂיאָם אֶל הַשָּׁמַיִם –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

יָהּ נָא לִנְקֹם הוֹאֵל

דַּם הַנְּקִיִּים רַב מֹשֶׁה וְרַב שְׁמוּאֵל.

יַעֲלֶה וְיָבוֹא לְפָנֶיךָ, אֵל,

צַעֲקַת לַחַץ עֲבָדֶיךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן

וְדֶשֶׁן בֵּיתְךָ יִרְוָיוּן;

כָּל־הַיּוֹם מַחְשְׁבוֹתָם לְכִלָּיוֹן

עַל עַמְךָ הַמְּרוּדִים הָאֶבְיוֹן –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

לְלֵוִי אָמַרְתִּי: תּוּמֶיךָ וְאוּרֶיךָ,

אֵיךְ נָפַלְתָּ בְּיַד עָרֶיךָ?

לְעִנּוּי וּמַפָּץ נִמְסְרוּ אֵבָרֶיךָ

וּבִצְבָת מְלֻבֶּנֶת לָקְטוּ בְשָׂרֶךָ –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

מַה כֹּחִי וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ יָמַי,

הַאִם אֵין עֶזְרָתִי לְאָבִי עֲטֶרֶת רֹאשִׁי?

מִבֹּקֶר לָעֶרֶב הוּכֵּיתִי,

עַרְשִׂי אַמְסֶה בְדִמְעָתִי –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

נָקְטָה נַפְשִׁי וְלִבִּי

עַל הַלֵּוִי רַבִּי אָשֵׁר אָבִי,

סָמַר וַיִּפְחַד בְּשָׂרִי וְחָשַׁךְ תָאֳרִי;

סִלּוֹן מַמְאִיר הִכְאִיב עוֹרִי,

כִּי דְלָקוּנִי צָר וְעָרִי –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

עֲדִינָה תָרִיעַ, הִרְבְּתָה פְצָעַי וְהוֹמִיָה

עַל רַב יִשְׂרָאֵל בֶּן טוֹבְיָּה.

גַּם עָלָיו צְבָת מְלֻבֶּנֶתָ עֲשׂוּיָה

עש… תֶּרֶב אֲנִיָּה וַאֲנִיָּה –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

פַּסּוּ אֱמוּנִים הוֹשַׁבְתָּם…

מִי אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי?

פָּנַי חֲמַרְמָרוּ מִנִּי בֶכִי

וּלְשׁוֹנִי נִדְבַּק לְחִכִּי –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

צָרָה אֶל צָרָה,

חִיל כְּמַבְכִּירָה.

צָמְתוּ כְקוֹרָה,

זוּ אֶל זוּ מֵצֵירָה –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

קוֹדֵר אֵלֵךְ וְשִׁבְרוֹן מָתְנַיִם

עַל הַהוֹרֵג אֲשֶׁר יוּקַם שִׁבְעָתַיִם.

קָהֹה תִקְהֶינָה שִׁנַּיִם,

כִּי מִשְׁפָּטִי כַּצָּהֳרָיִם –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

רֵעִים הַנֶּחֱמָדִים נִמְדָדִים,

ראשָׁם וּגְוִיָּתָם לָאָרֶץ נִשְׁמְטוּ לָאֲחָדִים:

רַב מֵאִיר וַאֲבִיגְדוֹר הַיְדִידִים –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

שָׁבוּ תְמִימִים לִמְנוּחוֹת,

נִשְׁמוֹתָם יָצְאוּ כְּפֹרְחוֹת.

פָּקַדְתָּ שִׁבְרוֹן הַלּוּחוֹת

אֶל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת –

וְאֵיךְ אֶנָּחֵם?

נֶחָמָה

תְּנַהֵל כַּצֹּאן עָלוֹת בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת,

תְּשַׂמֵּחַ הָעֲיֵֵפִים בַּגָּלוּת,

תִּקְרָא כְּיוֹם מוֹעֵד עֲלוֹת,

אֲשֶׁר הִקְדִימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע לְפָנִים.

שְׁמַע, אֵל, תְּפִלַת עַמְךָ הָאֶבְיוֹנִים,

נְקוֹם נִקְמָתָם מֵהַמִּדְיָנִים;

לֹא לָנֶצַח תַּעֲזוֹב בָּנִים.

מַעְיָן יְשוּעוֹתֶיךָ תִּשְׁלַחְנָה,

עֲבָדֶיךָ יִמְצְאוּ חֲנִינָה.

הָשֵׁב מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה,

כִּי בָא מוֹעֵד עֵת לְחַנְנָה.

לְצִּיוֹן עִירְךָ תְּבִיאֵנוּ בְרִנָּה,

וְעַצְמוֹתֵינוּ כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה,

וְעַמְךָ לְרֹאשׁ תְּשִׂימֶנָה,

יָדֶיךָ מַחַץ תִּרְפֶּאנָה.

חַזֵּק קִרְיַת מֶלֶךְ דָּוִד חָנָה,

אֲשֶׁר שָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה,

וְאַמְּצֶנָּה כְּבָרִאשׁוֹנָה.

הַלְבֵּן חֲטָּאֵנוּ כַּשֶּׁלֶג וְכַשּׁוֹשַׁנָּה –

וְאָז אֶנָּחֵם!

*

יא. יָדָוּ אֶבֶן וְגַם חֲנִית

זֶרַע קֹדֶשׁ לְהַשְּׁבִּית.

יוֹם יוֹם הוֹסִיפוּ טַעֲנָה שֵׁדִית

וּבְעִנּוּי רַב אַכְזְרִית.

כְּפָרִים גַּם נְרָדִים,

רַבִּי אָשֵׁר וְרַבִּי שָׁאוּל הַיְדִידִים,

כְּעֵץ הַשָּׂדֶה נִתְּנוּ לִיֹקְדִים.

הַשְּׂמֵחִים לְאֵד גַּם חוֹדִים

לְשִׁמְךָ אֵל עֶלְיוֹן.

נְקוֹם דָּמָם בְּכִלָיּוֹן,

מִצוֹרְרֵיהֶם גְּאוּלָה תִגְאָלוּן;

כִּי בְנֵי בֵיתְךָ יִרְְוָיוּן.

מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן

עַל אָדָם כְּאָשֵׁר וְהָגוּן,

וְכַהֲמוֹת יָּמִּים אַנְחָתִי יֶהֱמָיוּן

כִּי גָדוֹל שִׁבְרִי כְּצִיּוֹן.

נֶחְמָד גַּם נָעִים

אִישׁ…

נִמְסַר בְּיַד מִתְנַקֵּם –

וַאֲנִי וְעַמִּי חַטָּאִים.

סִלּוֹן מַמְאִיר מַכְאִיב בְּשָׂרִי,

סָמַר בְּשָׂרִי חָשַׁךְ תָּאֳרִי,

כִּי גָבַר יַד אוֹיְבִי

עַל אָבִי רַבִּי אָשֵׁר הַלֵּוִי.

פְּצָעִים הִרְבּוּ ב…

גַּם בִּצְבָת מְלֻבֶּנֶת עֲשׁוּיָה,

פָּנָיו לֹא נִשְׁתַּנּוּ כְּגֶפֶן פּוֹרְיָּה,

אֲנַחְנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ.

צְבָת מְלֻבָּנֶת עֲשׂוּיָה

עַל רַב יִשְׂרָאֵל בֶּן טוֹבְיָּה

צֵרְפוּ לְשַׁלְהֶבֶתְיָה –

וַתֶּרֶב תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה.

(שתי הקינות האלה נדפסו מתוך כתב יד בקובץ “Revue des Etudes Juives” כרך מ“ז עמ' 311–308. שם המחבר הוא, כנראה מדברי הפייטן, מנחם בן אשר, אשר אביו היה אחד מן הקדושים; הוא נתיסר תחלה ביסורים קשים ואחר־כך נשרף. את נושא ענין הקינות האלה נוכל לסמן “טרגדיה בלי שם”. הצנזורה מחקה במתכוון את שם העיר מקום המעשה. זמן המאורע אפשר לשער, שהיה קודם לשנת קפ”ח לאלף הששי, כי בשנה הזאת נכתב הספר שבו נקבעו הקינות האלה. כנראה היה עוד הכאב חזק מאד, ומעשה הנורא אירע בימים ההם. בקינה הראשונה יש ספור המעשה: בעטים של משומדים מלשינים נתפסו כמה יהודים ונתיסרו ביסורים קשים כדי שימירו. אלא הם עמדו בנסיון ונשרפו על קדוש השם. פרטי הסגופים והענויים מצויירים כאן באופן מבהיל, מה שאין אנו מוצאים בקינות ממין זה. עוד נראה מדברי הקינה, כי נתפסו גם נשים בעלילה זו; גם הן עמדו בנסיון ונשרפו. הקינה השניה היא ביחוד על הריגת אבי הפייטן רבי אשר, שנתיסר ביחד עם ידידו ר' שאול. ואף־על פי שהיו הענויים קשים מאד (צבתו את בשרו בצבת מלובנת באש), לא נשתנו פניו).

*

יב. אֶל־מִי אָנוּסָה לְעֶזְרָה וְאֶל מִי מְקְּדֹשִׁים אֶפְנֶה

בְּעוֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי מִתְנַפֵּל עָלַי וּמִתְאַנֵּה?

בְּךָ לְבַד אַזְכִּיר שִׁמְךָ, אֵל בַּצָרָה עֹנֶה –

הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ.

גְּבַהּ לֵב עַוָּל בְּלִיַּעַל לְעוֹרֵר עָלַי קִנְאָתוֹ,

נָהַם וְשָׁאַג כַּכְּפִירִים לִטְרֹף טֶרֶף בַּחֲמָתוֹ,

דָּרַךְ לְשׁוֹנוֹ קַשְׁתּוֹ וְחַרְבּוֹ הֵרִיק שְׂפָתוֹ –

וְנָגְעָה חֲרֶב עַד־הַנָּפֶשׁ.

הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע, תְּהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית,

יַעַן אֲשֶׁר שָׂם מְגַמַּת פָּנָיו עַל דַּת עִבְרִית

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית –

תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ.

זְכָר־זֹאת, אוֹיֵב חֵרֵף וְנִאֵץ בְּלַעַג וְלָצוֹן,

מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת־לֹצְצִים דֹּפְקֵי עַמְּךְ בְּלַחְצוֹן.

חוּשָׁה־לִּי כִּי קְרָאתִיךָ הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי צֹאן

אָדָם עָשֻׁק בְּדַם נָפֶשׁ.

טֹרֵף נֶפֶשׁ בְּאַפּוֹ, מִנֶּפֶשׁ עַד בָּשָׂר לְכַלּוֹת;

נְבָלָה יְדַבֵּר לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר תֹּעָה וְעַוְלוֹת;

יַעֲנֶה עַזּוֹת וְיאֹמַר: אֵין חֵפֶץ בְּכֶסֶף וּסְגֻלּוֹת –

וְנָתַתִּי פָנַי בַּנָּפֶשׁ.

כָּל־הַיּוֹם לֹחֵם יִלְחָצֵנִי מִיִּרְאָתְךָ לִבִּי לְהַפְרִיד,

בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ לְהַאֲבִיד שָׂרִיד,

לְמַעַן כִּי בְאָהֳלֵיהֶם יִשְׁלָיוּ וְאֵין מַחֲרִיד –

בְּשִׂמְחַת כָּל־לֵבָב בִּשְׁאָט נָפֶשׁ.

מָגִנִּי עַל אֱלֹהִים, מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי,

רִיבֵי נַפְשִׁי כִּי יָרִיב בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי.

נִשְׁבַּע לִי, גַּם־כִּי אֵלֵךָ בְּקֶרֶב צָרָה לְהַחֲיוֹתִי –

אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנָּפֶשׁ.

סְמוֹךָ לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, אוֹר יִשְׂרָאֵל קְדֹשִׁי,

אֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּךָ וּלְאֻמִּים, הִבְטַחְתַּנִי דָרְשִׁי,

עַל־צֹרְרֶיךָ הָשֵׁב יָדֶךָ וְכָל־זֹמֵם לָקַחַת נַפְשִׁי –

אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּ נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

פְּקֹד לְטוֹבָה עַם קְרוֹבֶךָ מֵאָז בְּךָ נִצְמָדוּ,

בִּבְרִית אֲבוֹתֵיהֶם דָבֵקוּ וּמִמְּךָ לֹא נִפְרָדוּ.

צוּר חַרְבְּךָ כִּי תְשַׁנֵּן עַל־רְחֵקֶיךָ וְיֹאבֵדוּ –

וְתָבוֹא חֶרֶב וְתִקַּח מֵהֶם נָפֶשׁ.

קְרָאתִיךָ מִמַּעֲמַקִּים, אַל־תִּבְזֶה, וְאַל תְּשַׁקֵּץ עֱנוּתִי;

רְאֵה עָנְיִי וְחַלְצֵנִי כִּי אַתָּה תִקְוָתִי,

רְצֵה שְׂפָתַי כְּשִׁלּוּם פָּרִים וְחֶלְבִּי וְדָמִי בְּהִתְעַנּוֹתִי –

כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ.

שְׁאוֹן זָרִים בֹּגְדִים תַּכְנִיעַ כְּחֹרֶב בְּצִיּוֹת,

הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם בְּאַפְךָ, אֱלוֹהַּ רַב עֲלִילִיּוֹת;

תְּחִי נַפְשֵׁנוּ בְּאַהֲבָתְךָ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה לְהַחֲיוֹת

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל־נָפֶשׁ.

תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי, כִּי לֹא יָשׁוּב רֵיקָם

מַאֲמָר הֶרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת נְבִיאֵי הַצֶּדֶק בְּחוֹקְקָם.

תַּשְׁמִיעַ לְצִיּוֹן: מַלְכֵּךְ יָבוֹא וְעִמּוֹ נָקָם –

וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נָפֶשׁ.

(נדפס ב“קובץ על יד” ד‘. תחנוני בני ישראל עמ’ ו'. שם המחבר בנימין בר אברהם חתום בראשי הטורים השניים של כל בית. הפייטן, אחיו של צדקיה בעל “שבלי הלקט”, חי בסוף שנות המאה הי"ג. אם יש איזה יחוס של מעשר בין קינה זו ובין שתי הקינות הקודמות אי אפשר לברר).

ה. השמדות באספמיה ופורטוגל

בשנת קנ"א לאלף הששי אירע במדינות אספמיה שמד נורא, אשר הביא משבר גדול לא רק על היהודים היושבים בארצות האלה, אלא גם על כל האומה הישראלית – במובן ידוע על כל עמי התרבות. המאורעות האלה, הם עיקר גדול בהתפתחות התרבות האנושית. על תוצאותיהם המרובות לא עמדנו בהבנת ההיסטוריה עד היום הזה.

תחלת ישוב היהודים במדינות אספמיה היא קדומה מאד, אף על פי שאי אפשר לקבוע את זמנה על פי רשומים היסטוריים ברורים. מה שנהגו לקרוא לארץ אספמיה, בשם ספרד ולתלות בזה, את דברי הנביא “וגלת ירושלם אשר בספרד” (עובדיה כ), אין לו שום ערך מדעי. כיוצא בזה הוא מה שמביאים את דברי התלמוד (יבמות קטו): “ר' יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטא לאספמיא ושכיב…” ואומרים למצוא בזה הגדת עדות, כי עוד בימי התלמוד נמצא כבר באספמיה ישוב גדול של יהודים – הנה בירר כבר גרטץ לאין ספק, שאין שם קורטבא כאן מכוון לעיר קורדובה שבהיספניה, כשם שאין אספמיה, הנזכרת ברשימה זו מכוונת לארץ Hispania. אף על פי כן צריכים אנו להקדים את תחלת הישוב של היהודים בארץ הזאת. ומה שהיתה מסרת בידי היהודים הספרדים, כי הגלה אותם טיטוס אל הארץ הזאת בימי חרבן בית שני, לזה אפשר להסכים. לא שהגלה אותם טיטוס, אלא שהם גלו מעצמם בימי חרבן בית שני. אבל אין ספק כי היה שם ישוב יהודי עוד קודם למאורע זה. ידוע הוא, כי בימי הבינים היו קצת היהודים הספרדים מתנצלים לפני מושלי המדינות ולפני העם, כי נתישבו אבותיהם באספמיה עוד בתקופה קדומה, ואבותיהם לא עמדו בצליבת ישו המשיח; ולפיכך מה שקבלו היהודים את דינם בשעת הצליבה ואמרו, כי יחולו דמי ישו עליהם ועל זרעם, אין לו שום שייכות ליהודים בספרד. התנצלות זו היא מגוחכת וכעורה עד מאד. אבל יתכן, כי יש בעובדה עצמה קורטוב של אמת. עוד בזמן קדום יותר, גם לפני חרבן בית ראשון, גברה ההגרה של בני ישראל, אשר יצאו מארצם לא רק מתוך אונס, אלא לרצונם. צר היה להם המקום בארץ ישראל ויצאו לבקש להם מושב בארצות שונות וביחוד “במדינות הים” – כלומר במדינות היושבות על שפת הים התיכוני. יותר מאשר הגָלו בידי האויבים גלו מעצמם.

כל ימי שלטן הגיות הקדומה לא שמענו על דבר רדיפות ושמדות של היהודים במדינות אספמיה. רק בימי שלטון הגוטים בארץ התחילו הגזרות שהיו קשות מאד. המושלים והשרים והכמרים ועם הארץ – כלם היו בעצה אחת לקלקל את המצב המדיני והחברתי של היהודים ולהביא עליהם כליה. לבסוף גרמו היהודים לכבוש הארץ על ידי הערבים, אשר בשעתם היו נראים כאוהבים, מביאים רֶוַח והצלה לנרדפים. ובאמת הוטב מצב היהודים באספמיה בימי שלטן הערבים, אף על פי שגם בתקופה ההיא אירעו כמה שמדות ורדיפות. לא הרי השמדות בימי שלטן הערבים כהרי השמדות בימי שלטן המשיחיים. הערבים לא המציאו שיטה קבועה לרדיפת היהודים וגם לא הצטיינו באותה האכזריות הבהמית שאנו מוצאים ברציחות ושחיטות לשאר העמים באירופה. אפילו השמד הגדול שהיה באפריקה הצפונית ובמדינות אספמיה בימי עבדאללה בן־תומראת (עיין כרך ראשון פ' ג) – עד כמה שהרבה את חללי ישראל, אינו דומה לאותם השמדות שעשו עמי אירופה בימים ההם ובדורות מאוחרים. כמעט שאפשר לומר, כי הצטיינו עמי המערב בכשרון מיוחד, לרדוף את היהודים באכזריות בלי שעור וקצב; הם המציאו מיני יסורים מבהילים ומיני מיתות אכזריות, שלא נתנו להאמר.

המצב התרבותי של היהודים בספרד הוטב מאד בסבת יחוסם לערבים. אין מן הצורך לברר בפרטות את הפעולה התרבותית של היהודים ושל הערבים בימי הביניים, בימי שלטן הערבים באספמיה. ידוע ומפורסם הוא למדי, כי רק בכח הפעולה הזאת נצול המין האנושי מן החרבן הרוחני, מן הבערות המוחלטת והגמורה, שנשתקעו בה עמי אירופה בדורות ההם. זה גרם להבדל גדול ועיקרי בין היהודים האשכנזים ובין היהודים הספרדים. הבדל זה היה חנוכי ותרבותי וטבעו אנו מוצאים בכמה מקצועות החיים. בכלל יכולים אנו לומר, כי בימים ההם הצטיינו היהודים האשכנזים (בכללם גם הצרפתים) באצילות מוסרית־דתית, הבאה מתוך תמימות, מתוך יראת שמים אמתית; ולעומתם הצטיינו היהודים הספרדים (בכללם גם בני פרובינצא) באצילות תרבותית, הבאה מן ההשכלה ומרוב הלמוד. קצת יחוסים היו תמיד בין היהודים הספרדים ובין היהודים האשכנזים, שהרי בכלל היו משותפים במקצוע החיים הדתיים. אִלו היו היחוסים האלה הולכים ומתרבים, הולכים ומתחזקים, אין ספק שבהמשך הימים היה הכל בא לידי סנתיזה, לידי רכוז הכחות המוסריים והתרבותיים. קצת התחלות אנו מוצאים כבר בנדון זה. חכמי ספרד השפיעו בחכמתם ובידיעותיהם המרובות על חכמי אשכנז וצרפת; והתמימות הדתית, שבה הצטיינו ביחוד חסידי אשכנז, השפיעה על היהודים הספרדים. אבל בסבת השנאה העצומה של הגויים נשברה ונהרסה גם כנסת ישראל בגרמניה, וגם כנסת ישראל אשר באספמיה.

כבר ראינו, כי ראשית המשבר של היהודים בגרמניה היתה בסבת המאורעות של שנת תתנ“ו לאלף החמישי. למן הימים ההם ואילך התחילה הירידה של כנסת ישראל בגרמניה; ומה שלא עשה השמד הנורא בשנת תתנ”ו עשו השמדות הבאים אחריו בימי נוסעי הצלב ובימי רינדפלייש ואַרמלֶדר – והסיום הנורא היה בימי המגפה השחורה. במדינות אספמיה החזיקה כנסת ישראל מעמד עוד משך ארבע מאות שנה. שנואים היו לעם הארץ, אבל לא בזויים ושפלים. מלחמה תמידית היתה בין עם הארץ ובין היהודים; אבל לא התיחסו ליהודים מתוך רגש של בוז ושאט נפש, אלא מתוך רגש של קנאה סוציאלית. שני בעלי ריב עמדו זה לעומת זה על דיוטא אחת; מה שהיה חסר ליהודים במנין אוכלסיהם ובכח האגרוף השלימו בתרבותם ובעשרם. אפשר לסמן את המלחמה הארוכה הזאת בין היהודים ובין שכניהם באספמיה בתור מלחמה, סוציאלית, מלחמה של המרובים עם המועטים בני עליה.

הגיעה לבסוף גם שעתם של היהודים באספמיה. שנת קנ"א היא שנת הרס וחרבן גדול לכנסת ישראל. רגילים בכלל להסתכל רק בסיומה של הטרגדיה ההיסטורית הזאת, במאורעות של שנת רנ"ב לאלף הששי, שנת הגרוש הכללי באספמיה, ולצרף לזה את המאורעות של שנת רנ“ח, ימי גרוש היהודים מפורטוגל. אבל באמת החלה טרגדיה זו עוד בשנת קנ”א. המאורעות של השנה ההיא הם מעין הקדמה למאורעות הגרוש שהיה אחר כן כמעט הכרחי והגיוני. המשבר בא בשנת קנ"א, ומאז היתה כנסת ישראל באספמיה גוססת. לבסוף בא הסיום הטרגי – יציאת נשמה.

ואולם אם נעיין במאורעות האלה ונדין בהם על אמתותם בלי משא פנים, הרי שנמצא הבדל גדול ועיקרי בין הפורענות שבאה על היהודים בגרמניה ובין זו שבאה על היהודים באספמיה. עוד לא נתחוור לנו מושג הטרגדיה – אם היא רעה הבאה על אדם או על אומה בלי חטא ואשמה, או העונש הבא בסבת החטא והאשמה. בכנסת ישראל בגרמניה אנו מוצאים עונש בלי חטא – או יותר נכון יסורים קשים שבאו עליהם בלי שום גורם מצדם. זה היה מעין רעד הארץ, מעין הרס וחרבן מצד כחות הטבע. אוי למי שפגעו בו פגעי הטבע. אבל באספמיה, אנו רואים הכנה מתמדת לאותם הפגעים. שכני היהודים, אשר התנפלו עליהם לכלותם ולהשמידם, היו חיות טורפות; אבל הם עצמם שלחו בהם את שן הבהמות האלה; הם הסיתו בעצמם את החיות האכזריות. למאורעות של שנת קנ"א קדמו מעשים של מחלוקת תמידית, צבורית ויחידית, של מלשינות ושל אכזריות דומה כמעט לאותה האכזריות שהצטיינו בה הגויים בני הדור ההוא.

אחד מבני דור השמד, אשר ראה בעיניו את הרעה הגדולה והכיר גם בסבות וגורמים שקדמו לה, כותב בתם לבו: "וכי תאמר בלבבך מדוע קראונו אלה, דע והאמן, כי מידינו היתה זאת אלינו; ברוב עונינו נגלו שולינו נחמסו עקבינו, כי צדיק וישר הוא ה' אלהינו, לא מלבו ענה ויגה לבנו – עונותינו הטו אלה וחטאתינו מנעו הטוב ממנו. כי לא קצרה יד ה' מהושיע ובמדת המשפט הביא עלינו את המהומה הזאת והחרדה, מדה כנגד מדה תחת היותנו לבושים מלבושיהם הלבישנו בגדים שונים להיות ניכרים בחרפה ובוז וכל העם רואים; ותחת השחתת פאת זקנינו ופאת ראשינו נגזר עלינו לגדל שער ראשינו וזקננו, כאבלים; ותחת בנותנו בגלותנו על חורבן בית קדשנו בתי מדות ועליות מרווחות ויפות גורשנו והָשלכנו על פני השדה ובשער האשפות…. תעו במדבר שגו ברֹאה קצת חכמי אחרונינו בשנאתם זה את זה, בקנאתם, ומכרו התורה במתונתם. לא שתו לבם רק לדקדק בקריאתם ולהרחיב חדושים ופסקים ופירושים בתלמוד משנתם וחבורים מחבורים שונים לא יועילו ולא יצילו לשנוי הדעות והסברות, על כל קוץ תלי הלכות. וישליכו אחרי גום עצות צדקתם ופרישותם וקדושתם, מה שזה מגלה זה מסתיר ומה שזה אוסר זה מתיר – עד שנעשית תורה אחת כשתי תורות במחלקתם.

זאת ועוד אחרת: להוסיף אשמה – קצת חכמי האחרונים הערימו סוד לחדש פני התורה התמימה ולהסבירה בסברות אנוֹשיות… חשבו לחבר תורת משה עבד ה' אל היונית להשלימה ולהשוות – ולא נשא הארץ אותם… אם כן לפי דבריהם הועילנו אפלטון וארסטו בחקירתו ממשה רבנו ע"ה בתורתו… ואם בתורת ה' צדיק לא יחיה באמונתו למה נמות עליה ונסבול עול הגלות וחרפתו המטרידים את האדם מהשגתו…

אחריהם החזיקו בתרמית רוב גדולי הצבור אציליהם וגאוניהם ורועיהם העומדים לפני המלכים בטירותם ובחצריהם נתנם ה' לרחמים לפני כל שוביהם, כי חמל וראה בענים ויגדלום המלכים וינשאום ויפקידום על מלאכת המלכות ויתנו בידם מפתח סגולת אוצרותיהם וכל אנשי המלאכה יצאו ויבאו על פיהם. ויגאו בעשרם וגדלם ולא זכרו ענים ושפלם. וישכח ישראל את עושהו, ויבן היכלות ויקחו להם פרדות גדולות וטובות למרכבות וילבשו בגדי מלכות המחלצות והמעטפות. ותלבשנה נשותיהם ובנותיהם כשָרות וגבירות ותבאנה בעדי עדיים זהב וכסף ופנינים ואבנים יקרות. וימאסו בתורה ובענוה ומלאכה ואומנות; אהבו הבטלה גאה וגאון ודרך רע היא השררה והרבנות. הרפו ידם מן התורה והחכמה, אשר בה הצלחתם והיא נחלת אחוזתם: הגדולה והגאוה הנתעבת בתורתם, אשר מאסו חסידי אבותם, והיא היתה סבת נפילתם. ועתה הנם ריקים משתיהם, כי מדד להם אלהי המשפט כפעולתם. שבעו וירם לבם עד להשחית איש את דרכו על הארץ ברדפם אחרי השררה ויקנאו איש באחיו ואיש ברעהו לדבר עליו לפני המלך והסגנים סרה. לא ידעו כי בנפשם הוא ואחריתם מרה, הולכי רכיל נחשת וברזל, מלשיני בסתר ובגלוי רעהו להשחיתו ולהצמיתו. לבם ועינם על בצעם, לרשת משכנות לא להם בארצות אויביהם ועל דם הנקי לשפוך במועצותיהם ועל העושק והמרוצה לעשות לקטניהם…

וברוע הנהגותיהם הבאישו את ריחם בעיני שוטניהם ומוניהם ויעירו את רוחם להשפיל ולהפיל אתהם, ותגבר ידם עליהם ויגרשום מחצרי המלכים והשרים סחוב והשלך וקיקלון על פניהם, ואחרי אשר לא נשאר יהודי רואה פני המלך דורש טוב לעמו ומליץ עליהם מצאו המשחיתים מקום לשרש גזעיהם וגזרת עירין הסכימה על ידיהם ולא אבה ה' לסלוח כי לא שבו ממעלליהם וישלך משמים ארץ תפארת גאונם וישב עליהם את אונם. – – – ודרשת וחקרת ושאלת היטב מפי סופרים ומפי ספרים והנה אמת נכון הדבר כי רוב הגזרות והצרות אשר נתחדשו עלינו היו בסבת פריצי עמנו אשר גלו מסתרינו ורוע הנהגותינו עם העכו"ם עם היותנו עבדים נכבשים להם וחללנו שם קדש אלהינו בקרבם, כי הלכנו אתם באונאה ובמרמה וקבענו אותם בחוקים לא טובים בערמה עד אשר מאסונו והחזיקונו כגנבים ורמאים מנאפים עצרת בוגדים, וכל המלאכה נמבזה ונמס אותה מכנים מלאכת יהודים – ועל זה הוכיח הנביא: “ותהי האמת נעדרת” וכו'. (מס' אגרת מוסר לר' שלמה אלעמי).

בדור ההוא היה הרב הגדול רב שמעון בר צמח דוראן, אשר גם הוא נמלט מתוך ההפכה בימי השמד של שנת קנ"א. בהיותו באלגיר שלח אגרת תוכחה אל בני עיר מולדתו מיורקה (Mallorca), אשר לשם נמלטו הרבה מבני אספמיה. בהיותם במיורקה החזיקו מנהגי אבותיהם בידיהם להרבות במחלוקת. עדין לא נוסרו מאולתם. והרב ר' שמעון דוראן הוכיחם על זה:

"הלא ידעתם כי סבת החרבן הקהלה הקדומה אשר היתה במקומכם היתה מפני המחלוקת, עד אשר פגעה מדת הדין בהם והשליכתם אל ארץ אחרת כיום הזה. מתהלכים מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ואין מקבץ לנודד. והיום אשר ברחמי שמים נתישבתם אתם במקומם למה לא תקחו מוסר לאמר: זאת הארץ אוכלת יושביה היא ולא תוכל להכיל בעלי המחלוקת ותקיא אותם כאשר קאה את הקהל שלפנינו. ואם הראשונים לא מרובם חשק השם בהם ולא הועיל הונם ביום עברה – אתם מה הבטחון הזה אשר אתם בוטחים בשנאת חנם שביניכם אשר על זה דבריכם נשמעים בין הנכבדים האנוסים. – – –

אחר שכתבתי זה לא שמעו לקולי. ותוך ימים מועטים פגעה בהם מדת הדין ונשתמדו כלם בשביל המחלוקת ואני את נפשי הצלתי" (תשובות הרשב“ץ ח”ג סי' רכז).

אנו שומעים בדברים האלה תוכחה קשה כלפי היהודים הספרדים על מדותיהם המגונות: יהירות, פזרנות, אהבת המחלוקת וכדומה להן. אבל גדולה מאלה היתה מדת המלשינות, אשר אחזו בה בני הקהלות באספמיה – כמעט מיום שבתם על האדמה הזאת, מתחלת ימי הישוב היהודי באספמיה. בעיקר מוצאים את המדה המכוערה הזאת, אשר אכלה את ישראל וכלתּוּ, בימי שלטון המשיחיים במדינות האלה. תקיפי הקהלות היו מושלים במקל ורצועה שבידם, כמעט באותה האכזריות, שהצטיינו בה הגויים שכניהם. אין ספק, כי מהם למדו לזרוק מרה בבני הקהלות ולמשול בעריצות. מצד המושלים זכו תקיפי הקהלות ביפוי כח גדול לדון דיני ממון וגם דיני נפשות. גם עונש מות היו מטילים לפעמים על “העברינים”. ואלה העברינים לא היו רק עוברי חק, חייבי מיתות בית דין על פי משפטי התורה – אלא גם בני אדם, אשר סרבו לקבל עליהם מרות התקיפים. כלי זינם של אנשי הריב, של התקיפים העריצים ושל בני הקהלות המסרבים להם, היתה תמיד המלשינות. אלה ואלה התאמצו להגביר את כחם בתוקף הממשלה אם בשוחד ואם בכח המלשינות.

עד כמה גברה מדת המלשינות בקרב היהודים הספרדים, ועד כמה היו בזה למשל ולשנינה בקרב הגויים שכניהם, יש להכיר בסימן לשוני: המלה מלשין (malsin) נתקבלה בשפה האספניולית הכללית, וממנה נגזר הפעל malsinar וגם השם המפשט malsindad malsineria, רושם “יפה” זה מהשפעת היהודים בדורות קדומים נתקים בשפה האספניולית עד היום הזה.

אם היינו אומרים, לספר בפרטות את כל המעשים המכוערים, אשר אירעו במדינות אספמיה עד שנת קנ“א, לא היה מספיק ספר גדול. מאורע אחד מכוער ביותר מסמן את מצב הענינים בקהלות אספמיה – זהו מעשה יוסף פיג’ון, אשר אירע בעיר שיביליה במדינת קשׂטיליה בימי ממשלת דון אנריקו השני. יוסף פיג’ון זה היה שר וגדול בחצר המלך, מוכסן ראשי על כל המסים. קנאו בו קצת תקיפי הקהלה והלשינו עליו לפני המלך. זה הטיל עליו קנס ארבעים אלף כפולים; ועם כל זה נשאר על משמרתו, ועדיין היה תקיף וגדול במלכות. מובן, כי היתה בלב יוסף פיג’ון שנאה עצומה לאויביו ומבקשי רעתו והתאמץ לנקום בהם בכל יכלתו. בימים ההם בשנת 1379 מת המלך דון אנריקו וימלוך תחתיו בנו דון ג’ואן הראשון. בשעת חדוה כשהכתירו את דון ג’ואן למלך נכנסו מתנגדי יוסף פיגיון ושונאיו בנפש ודנו אותו שלא בפניו למיתה בתור מלשין ומוסר. רבני הקהלה הסכימו לפסק דין זה. כדי לדון אדם למיתה, צריכים היו להסכמת המלך. הלכו תקיפי הקהלה אל המלך דון ג’ואן ובקשו הסכמתו לפסק הדין מבלי להזכיר בכתב בקשתם את שם הנדון. המלך, שהיה טרוד בשמחתו, הסכים להם (אומרים, כי קצת השרים נפתו בשחד לשונאי דון פיג’ון והם שהמציאו את פסק הדין למלך לקיימו בחתימת ידו). בכח פסק דין זה, שבאה עליו חתימת המלך, הלכו ביום כ”א באוגוסט שנת 1379 בלוית שר העיר ופקידיו אל בית יוסף פיג’ון בבקר השכם והוציאו אותו מביתו והתיזו את ראשו. דין זה, אף על פי שהיה בהסכמת רבני הקהלה, ודאי שלא היה לפי דיני התורה; שהרי אין חבין לאדם שלא בפניו. אבל אין שום תמיהה בדבר. כך היו נוהגים רוב הרבנים בקהלות אספמיה; היו נכנעים לפני תקיפי הקהלות ועושים רצונם בין בהתר בין באסור והיו מתגאים ורומסים על ראשי הצבור הכפוף להם.

מעשה זה, הריגת יוסף פיג’ון, עשה כמובן רושם גדול והטיל סער במלכות קשׂטיליה. המלך הצעיר כעס על הרבנים ועל תקיפי הקהלה, אשר פתו אותו בערמה והוציאו להריגה אדם גדול ונשוא פנים, אשר אביו היה חפץ ביקרו. הרבנים הדיינים נדונו למיתה וגם על שר העיר, אשר סייע להם, יצא גזר דין למיתה; אלא בהשתדלות קצת גדולי המלכות המתיק המלך את דינו והקל את ענשו, לכרות את ידו, מן הימים ההם התרגשו גזרות רבות על היהודים במדינת קשטיליה. המלך דון ג’ואן נטר שנאה להם. תחלה גזר על הקהלות, שלא יהיו הרבנים דנים עוד דיני נפשות הן למות והן להטלת מומים בנדונים והן לגזרת גרוש. גזרת המלך נתקיימה בשנה שלאחריה (1380) באספת המעמדים. ועוד לא שככה חמת המלך. באו צוררי היהודים והלשינו עליהם לפניו, כי היהודים מקללים בתפלותיהם את המשיחיים ואת הכנסיה המשיחית וגם מכניסים גרים וּמָלים אותם. אסרו זה בכח עונש חמור. חמת ההמון היתה גדולה מאד על היהודים על הריגת יוסף פיג’ון, שהיה אהוב ורצוי לבריות: כל הגזרות הרעות שגזרו בימים ההם על היהודים בקשטיליה (שבט יהודה סי' מט, מה שמובא להלן), היו תוצאות המאורע המכוער הזה.

עוד רעה גדולה אחת באה על היהודים באספמיה בסבת מלשינות ממין אחר. מה שהיה כמעט חוץ למציאות בגרמניה היה שכיח הרבה בקרב היהודים באספמיה; יצאו בני בליעל, שפלים במוסרם, מן היהדות; וכשהמירו לא מצאו די ספוקם בבגידתם, אלא העלילו על אחיהם מלפנים ועל היהדות דת מולדתם. וכדי למצוא חן בעיני המשיחיים כתבו שטנה על היהדות וגם הכריחו את היהודים בכח המלכות להתוכח עמהם בעיקרי הדת. מובן, כי היה הדבר מסוכן מאד לקהלות היהודים. לשמוע טענות המומרים וראיותיהם המזויפות ולשתוק – הרי שתיקה זו היא הודאה. להשיב על דבריהם, הרי מעלים בדבריהם חמת המשיחיים על היהודים. לפעמים היו הויכוחים במעמד המלך והשרים או במעמד ההגמונים. היו צריכים לזהירות מרובה בויכוחים כאלה, להשיב על טענות המומרים וללמד זכות על היהדות מבלי לפגוע בדברים קשים בכבוד הדת השלטת. הויכוחים האלה היו מעין מכת מדינה. ידוע הוא הויכוח שהיה לרמב"ן בדור קודם בעיר ברצלונה עם המומר פרא פולו קריסטיאנו במעמד המלך והמלכה. ואף על פי שנצח הרמב"ן את המומר בכח ראיותיו המכריעות, וגם המלך הודה בזה (הוא אמר להרמב"ן: מעולם לא שמעתי סנגוריה יפה כזאת על ענין בלתי יפה) הוכרח לברוח מארץ מולדתו. מומר מלשין ממין זה, אבל גדול עליו בתורה ובחכמה, היה אבנר הידוע, אשר הביא במלשינותו רעה רבה על אחיו היהודים. הוא העמיד תלמידים, מומרים שהכריחו את היהודים להתוכח עמהם בפומבי בענייני הדת. בסבת המאורעות האלה נוסדה בתקופה ההיא ספרות שלמה של ויכוחים וסנגוריה על היהדות כלפי טענות המומרים והמלשינים.

על פי הדברים האלה נמצא סמיכות ענינים לאותו המאורע הנורא, אשר אירע בשביליה בשנת קנ“א. משם נפתחה הרעה לכל הקהלות באספמיה. בעיר שביליה היה כומר ושמו פרַא פרננדו מרטינֶס, צר וצורר ליהודים. בתשעה בניסן (ט"ו לחדש מרץ) בשנת 1391 דרש הכומר הקנאי הזה ברחוב העיר דברי הסתה ושטנה ארסית כלפי היהודים. ואף על פי שאמר שר העיר תחלה לעמוד בפרץ ולהגן על היהודים, התפשטו הרדיפות כמין מגפה לא רק בשביליה, אלא גם בשאר הקהלות. קשה לסמן בדיוק את מספר החללים, אשר נהרגו על קדוש השם בימי הזעם. כשבעים קהלות נחרבו. רעה רבה יצאה מן המאורע הזה לכל כנסת ישראל באספמיה, כי היו רבים שלא עמדו בנסיון והמירו. משערים, כי מספר האנוסים היה, כמאתים אלף נפש. מכאן ואילך, משנת קנ”א עד שנת רנ“ב, התרגשה, במדינות אספמיה, שאלת האנוסים. היא שהביאה לבסוף את האחרית המרה על כל כנסת ישראל במדינות אספמיה. תוצאה זו של המאורע בשנת קנ”א היתה הכרחית. הגרוש הכללי בשנת רנ“ב היה הכרח הגיוני של המאורעות משנת קנ”א ואילך. פתרון אחר לשאלת האנוסים, שהיתה באותן מאת השנים שאלה מדינית וחברתית באספמיה, היה בגדר הנמנע.

מתחלת ימי השמדות בארצות אירופה היתה שאלת האנוסים בעולם. אפילו במדינות גרמניה, ופרנסיה, שבהן הצטיינו היהודים בתמימות דתית מרובה, אירע לפעמים, שלא עמדו כמה וכמה יהודים בנסיון והמירו מתוך אימת מות. עוד בדורו של רבנו גרשום מאור הגולה העסיקה שאלת האנוסים את העולם הישראלי. שהרי ברובם חזרו האנוסים האלה לדת ישראל, כי הקיסר היה מסכים לזה: לפעמים התירו להם גם האפיפיורים לחזור אל היהדות. השאלה היתה בעיקרה שאלה יהודית: איך להתייחס אל האנוסים שחזרו בתשובה – אם הם יהודים כשרים לכל דבר. רבנו גרשום, שגם בנו נשתמד בשעת הגזרה (ולא זכה לחזור בתשובה, כי מת קודם לכן) הכריז חרם על כל מי שיזכיר לאנוסים מעשיהם הראשונים. וחרם זה היה נוהג עוד בימי רש"י, אשר נשאל בדבר הזה משום מעשה שהיה (תשובת רש"י נדפסה בקובץ “אוצר נחמד” חוברת ב' עמ' 180 – 174). בדיני האנוסים עסקו חכמי ישראל במדינות גרמניה גם בדורות מאוחרים. ואולם במדינות אספמיה היתה שאלת האנוסים שאלה מדינית חמורה עד מאד. היא שגרמה תקלה מרובה לא רק לאנוסים עצמם, אלא גם לכלל ישראל במדינות האלה.

הנה ראינו למעלה, כי בסבת המאורעות בשנת קנ"א המירו מתוך אונס לערך מאתים אלף נפשות. מעשה המרה, במספר רב כזה היה מחייב מעצמו כי היתה ההמרה רק למראית עין. באמת עמדו האנוסים ביהדותם. אילו היו מתירים להם לשוב אל היהדות, ודאי שהיו עושים זה. אבל מה שהיה אפשר במדינות גרמניה ופרנסיה היה בגדר הנמנע במדינות אספמיה. במדינות גרמניה היו האנוסים מעטים, ואפשר היה להם להמלט מעיר לעיר ולחזור ליהדותם. הכהנים מיחו לפעמים בדבר; אלא שמחאה, זו לא היתה חמורה כל כך. עם הארץ לא התיחס כל עיקר אל המאורעות האלה, לא מתוך יחוס דתי ולא מתוך יחוס מדיני וחברתי. לא כן הדבר במדינות אספמיה. האנוסים היו רבים במספר וגם הצטיינו במצבם החברתי; בימים ההם נוסדה במדינות אספמיה אותה הדספוטיה המדינית, אשר שאפה בעיקר לרכז את כל המעמדים ליסוד מדיני אחד. שאלת האנוסים ועמה גם שאלת היהודים בכלל היתה שאלה מדינית ראשונה במעלה. שהרי היהודים והאנוסים היו מין “שאור מעכב” את גמר ההתרכזות של החברה המדינית. וביחוד היו האנוסים מין קוץ תחוב בבשר החברה המדינית של אספמיה.

שאלת האנוסים היתה באה שם לידי פתרון רק בתנאי, שיהיו נטמעים בגויים טמיעה מוחלטת. זה היה קשה מצד עצמו בסבת מספרם הרב. חוץ לזה לא היו האנוסים רוצים להטמע בשכניהם הגויים. הם קבלו על עצמם את הדת המשיחית מתוך הפחד; אבל לא חדלו מלהתנהג בחיים הדתיים והחברתיים כיהודים, אף על פי שהיו באים לפעמים לבתי כנסיותיהם ומראים את עצמם מן השפה ולחוץ כקטולים. הם לא התחתנו בגויים, אלא גם אחרי כמה דורות היו מתחתנים רק זה בזה – מה שהיה עכוב גדול ועיקרי לטמיעה מוחלטת. בבתיהם היו אוחזים במנהגים דתיים של היהדות. העיד עליהם רב סעדיה דאנאן: “כי יחוד האל ואהבתו בלבם (בלב האנוסים) והרבה מהם עושים מצוות במטמניות ומסכנים בעצמם, ואפילו הרשעים מהם הנוטים למינות ואפיקורסות אין ההבל ההוא של גויים חשוב בעיניהם לכלום ולא יוכל לבם להאמין שיש בו ממש… והגויים מחרפים אותם כל היום וקורין להם יהודים ושונאים אותם מפני נטותם לתורת יהודית” (חמדה גנוזה, עמ' 15 – 14). בימי הפסח היו נזהרים מאכילת חמץ. כתב עליהם הרשב"ש (בתשובותיו סי' צ): “ושאלתי, על אלה האנוסים אשר לבם לשמים וחפצים לקיים המצוות כפי יכלתם איך תהיה בפסח הנהגתם בענין אכילתם שלא יבואו לידי כרת… כי אפילו אם יאכלו אורז ודומה לו יעלילום הנוצרים לאמר, עדין אתם מתנהגים בחקות אבותיכם לאכול אורז בפסח כי בכל הבתים מבשלים אורז”.

הגיע הדבר לידי כך, כי כמה מן האנוסים החזיקו מלמדים בבתיהם, ללמד את בניהם תורה. לפעמים, כשהיתה להם קצת הרוחה, היו באים אל בתי כנסיות להתפלל בצבור עם אחיהם היהודים ולשמוע דרשות. הדבר נודע לאנשי השלטון והקפידו מאד על זה. הם תבעו מן היהודים, כי יתרחקו מן האנוסים וירחיקו אותם בזרוע. גם הכריחו את הרבנים להחרים בצבור את כל היהודים המתייחסים אל האנוסים ביחוס דתי ולחייבם לגלות את שמות המתיהדים – ומי שלא יגיד ישא עונו. סופרי המלך היו באים אל בתי הכנסיות לשמוע את דברי האזהרות והחרמות האלה, שבאמת היו מצד הרבנים רק מן השפה ולחוץ. נלאו לבסוף למצוא פתרון לשאלה חמורה זו, כי מטבעה לא היה לה פתרון. אותם האנוסים היו קשורים ונאחזים ביהודים ביחוסי משפחה, וביחוסים חברתיים ומסחריים. אי אפשר היה להפריד ביניהם הפרד גמור; אף על פי שתבעו הפרד זה לא רק אנשי השלטון המדיני, אלא גם כמה ממנהיגי היהודים. אלה, הכירו תכף, כי לבסוף תצא תקלה מרובה מן היחוסים האלה לכל היהודים. מתוך הכרה זו היתה עצתם, להרחיק את האנוסים ולדחותם בשתי ידים. הם היו דנים בשאלה זו מתוך טענה דתית, שבאמת לא היה בה ממש, ובכל אופן היתה קשה ואכזרית: האנוסים אשמים ברעתם, ואין הצבור הישראלי חייב באחריותם. שהרי בימי השמד המירו ולא קיימו דברי חכמים: יהרג ואל יעבור. באותה התשובה של הרשב"ץ, שהבאתי למעלה, כותב ר' שמעון בר צמח דוראן לאנשי מיורקה: “ועשו גדר בדבר בחרם ובאלה שלא יכניס אדם בינו לחברו אחד מהאנוסים”.

לא התביעות של הממשלה, ולא פסק הדין של קצת רבנים בטלו את היחוסים התמידיים בין היהודים ובין האנוסים. עברו כעשרים שנה מימי השמד בשנת קנ"א, וכבר היו האנוסים למין מכת מדינה. הם לא התקדמו בטמיעתם ולא נמשכו אחר הדת החדשה – אלא, אדרבה, הם הכניסו אל הכנסיה הקטולית יסוד מהרס ומבטל. כהני הדת הקטולית הרגישו בדבר והכירו, כי הכניסו צרה אל תוך ביתם. וכשעמדו על הבנת המאורע בכל תוצאותיו התאמצו יותר ויותר, להרחיק את האנוסים מעל היהודים ולעשותם לקטולים גמורים.

בימים ההם (בשנת קע"ב) בא למדינות אספמיה הכומר פרא ויצנצו (Vicente Ferrer) – או יותר נכון: הוא נקרא לבוא לשם, כדי לטפל בשאלת האנוסים “ולהחזירם למוטב”. האיש הזה היה אחד ממלאכי חבלה המצוינים בהיסטוריה, “עת שלט אדם באדם לרע לו”. קשה מאד לעמוד על טיבו ואפיו של האדם הזה, כי היה בו מזוג של כמה כחות נפשיים, אשר הכשירו אותו להרע ולהשחית. הוא היה אדם היסטֶרי, בכין מתרגש לדברי עצמו, שקרן מאמין בשקרו ומתאכזר לאבד נפשות על אותו השקר שנחשב בעיניו היותו אמת. אדם כזה, כשמספיקים בידו לעשות בחבריו על פי רצונו, הוא מסוכן יותר ויותר מחיה אכזריה טורפת. אותה החיה הנוראה שלחו ביהודים. הוא קבץ בכל עיר ועיר את האנוסים והוכיחם על מעשיהם הדתיים וגם הסית את העם בהם. ראו האנוסים, כי נלכדו בפח וימהרו להתודות על “עוונם” ולהדבק בדת הקטולית “בכל לבם”. על “תשובה גמורה” זו מחלו להם את עוונותיהם הראשונים. אבל באמת היתה גם תשובה זו, מה שהיתה בדור הקודם ההמרה – מעשים מתוך אימת המות. וכשם שלא הועילה להם ההמרה בשעתה, כך לא הועילה להם עכשו התשובה.

תוצאות הפעולה של אותו הכומר היו מעשי שמד נורא בשנות קע“ב עד קע”ד. על האנוסים הראשונים נוספו חדשים, כי התנפלו הגויים לא רק על האנוסים, אלא גם על היהודים המחזיקים בידיהם. הרבה מהם נהרגו על קדוש השם, ואולם כמה מהם נשתמדו באונס. בנוגע למספר האנוסים החדשים יש קצת מבוכה. בעל ס' שבט יהודה מביא רשימה שעל פיה, המירו בגזרת פרא ויצנצו ששה עשר אלף נפשות. מספר זה נראה היותו מדויק. מה שמובא בס' יוחסין, כי נשתמדו אז יותר ממאתים אלף נפש, הנה המחבר שמועה שמע וטעה. בסבת המאורעות בשנת קנ"א ואילך נמצאו במדינות אספמיה, יותר ממאתים אלף אנוסים.

באופן כזה נמשכו המאורעות במדינות אספמיה ערך מאת שנה – בין שמד לשמד. מזמן לזמן הוטב קצת מצב האנוסים, כי לא נרדפו בטעם השלטון בגזרות חמורות. אבל שנאת עם הארץ לאנוסים היתה מתגברת מיום ליום, והכהנים עזרו על ידם להסית את ההמון בהם. בכל פעם שנתאספו באי־כח המעמדים הציעו את תביעתם לפני הממשלה, כי תגזור גזרות קשות על האנוסים המתיהדים. השלטון המדיני לא הסכים להם לא מאהבת האנוסים אלא מטעמים מדיניים. ואולם לבסוף, כשתים עשרה שנה לפני הגרוש הכללי, לא היה עוד מעמד במדינות אספמיה לאנוסים וליהודים בכלל. בלב העם וגם בלב השרים והכהנים נתחזק הרעיון, כי אין לשאלת האנוסים פתרון רצוי עד אשר יגרשו כל היהודים מאספמיה. לפי שעה אמרו לפתור שאלת האנוסים בכח החקירה – בכח האינקוויזיציה, אשר הרבתה את חללי ישראל באספמיה, פורטוגל ואיטליה משך כמה מאות שנה. כמעט שאין מספר לנשרפים על קדוש השם ברחובות הערים. הגורמים לאותן הרדיפות הנוראות היו מרובים. בכל אופן אנו מוצאים במעשים האלה שיטה מדינית־סוציאלית. הנלכדים ברשת האינקוויזיציה היו על פי הרוב בני־עליה, עשירים בממון וביחש משפחה ובמצב חברתי. בהם נתנו בעלי האינקוויזיציה את עיניהם. מובן, כי רכושם של האנוסים הנשרפים החרם לאוצר המדינה או הָקדש “לדבר שבקדושה”, לבנין בתי תפלה, ובתי נזירים במדינות האלה.

האינקוויזיציה, נקבעה במדינת אספמיה באמצע החרף שנת רמ"א (בתחלת חדש יאנואר שנת 1481), ותיכף הפילה בכל עיר ועיר חללים למאות ולאלפים. המאורעות היו מבהילים במדה נוראה. כפעם בפעם הציתו אש ברחוב העיר ושרפו כמה מאות נפשות בבת אחת – מובן, לאחר שנתיסרו בענויים קשים, כדי שיודו על “עוונם”. תוכן “הודאה” זו – אם באמת הודו האומללים בעצמם או שכך שמו מעניהם בפיהם – אינו מעלה ואינו מוריד. יודעים אנו, באיזה אופן באו הנאשמים לידי “הודאה” זו. אלה היו מעשי האנקוויזיציה, לפני הגרוש גם אחר הגרוש.

עד ראיה של המעשים הנוראים האלה, היה ר' יצחק ערמה, אשר נפטר כשנתיים לפני הגרוש. הוא ספר בענין רדיפות האנוסים וענוייהם (עקדת יצחק סוף שער צה): כי “אף על פי שנתערבו בגויים ההמה לגמרי לא ימצאו ביניהם מרגוע… כי הם יחרפו ויבזו אותם תמיד ויחשבו עליהם מחשבות ועלילות מפאת דתם ותמיד הם חשודים בעיניהם למתיהדים… ומה עתה בזמננו זה אשר עלה עשנם השמימה. בכל מלכיות ספרד ובאייהם. שלישיתם שרף האש שלישיתם יברחו הנה והנה, להחבא והנשאר בהם יחיו בפחד גדול ומורך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם”.

מה שהאשים אותם אחד הסופרים, כי בשעה שיצאו לשרפה היה בידם שתי וערב ולא קדשו שם שמים במותם – נראה שזוהי עלילת שוא. כך הוציאו אותם לשרפה שלא ברצונם ונִבלו אותם לפני יציאת נשמה.

ועדיין לא בא אותו הפתרון הרצוי לשאלת האנוסים, שהיו הכהנים הקטולים מתאוים לו. עכשיו נמנו וגמרו, כי אין עצה אחרת, אלא לגרש את כל היהודים ממדינות אספמיה. אז לא תהיה עוד תקומה לאנוסים, ובמשך איזה דורות יהיו נטמעים בגויים. תקותם זו אמנם באה לבסוף. אבל עוד היו אברי כנסת ישראל באספמיה מפרכסים כמה מאות שנה אחרי השחיטה הכללית; עוד נשפטה האינקוויזיציה משך כמה מאות שנה עם האנוסים בחרב ובאש. ולא נשתחררה ממלכת אספמיה מן האנוסים אלא בחרבן כללי, באבדן מיטב הכחות העממים. הריסתה של כנסת ישראל באספמיה משכה אחריה את הריסת הארץ לאין מרפא.

בתחלת שנת 1492, אחרי אשר נלכדה העיר המפארה, גרַנַדה, ונהרס הישוב האחרון של הערבים בארץ הזאת, נחתך גזר דינם של היהודים. מדינות אספמיה, נתאחדו בפעם הזאת, בימי ממשלת פרדיננד הקטולי ואשתו איזבלה, לממלכה אחת. לא היה עוד מפלט ליהודים ממדינה למדינה ומהגמוניה להגמוניה. הגזרה הקשה חלה על כל היהודים.

ביום ל"א לחדש מרץ נחתם כתב הדת של המלך והמלכה, לגרש את כל היהודים ממדינות אספמיה, במשך ארבעה חדשים, אם לא ימירו את דתם. ידוע הוא, כי התאמצו מנהיגי היהודים, בעלי ההשתדלות, לבטל את את הגזרה הרעה הזאת; כי גם בזמן האחרון היו עוד קצת יהודים חשובים בחצר המלכות, והם שקוו להטות בשחד את לב המלך פרדיננד, שהיה להוט אחר הממון. הבטיחו לו סכומים גדולים ועצומים אם יבטל את רוע הגזרה. מספרים כי כבר היה לב המלך נוטה לפתויי היהודים. ואולם המלכה איזבלה, אשר השפיע עליה הכומר הקנאי תומס טורקימדה, חזקה ואמצה את לב המלך לעמוד בדעתו, שלא לתת חנינה ליהודים. ופעם אחת, כאשר היה הדבר שקול והמלך הכריע כמעט לטובת היהודים בכח השחד הרב, נכנס תורקימדה אל חדרו בבהלה ובידו הצלב ואמר: יהודה איש קריות מכר את משיחנו בשלשים שקלי כסף, ואתה מוכר אותו במחיר רבבות. המלכה נתנה קולה בבכי והמלך הכריע את הכף לרעת היהודים.

תנאי הגרוש הזה היו קשים מאד. בראש חדש מאי שנת 1492 הוא יום חמישי באייר שנת רנ"ב, יצאו הרצים בכל ערי אספמיה, והכריזו, כי מכאן עד סוף חדש יולי (בינתיים עבר כבר חדש ימים מיום חתימת הגזרה), מחויבים כל היהודים לצאת מאספמיה. כל אלה, אשר ישארו בארץ ולא ימירו, דינם לחרב. היהודים היוצאים יקחו את כל רכושם בידם, אבל לא בכסף ובזהב, כי אם בסחורות. יכולים אנו לשער את עוצם הדלדול, אשר נדלדלו היהודים בסבת תנאי הגרוש. הם היו מוכרחים למכור את כל נכסיהם דלא ניידי ־ בתיהם שדותיהם וכרמיהם. מובן, כי ברבות המוכרים ירד המחיר של בתים וקרקעות הרבה. את דמי נכסיהם לא היו רשאים להוציא, אלא היו מחויבים לתתם בסחורות, ברבות הקונים עלה מחירן. נתקיימו פרטים מבהילים של הדלדול האיקונומי. במשך שלשה חדשים (בקושי נתנו להם לבסוף ארכה לשני ימים וחל יום הגרוש בתשעה באב) היה עליהם לסלק את הכל. עדיין לא ידעו להיכן ילכו. נראה, כי לא סדרו את היציאה, אלא רובם הלכו באשר הלכו לפי שיקול דעתם או אפילו בלי שום מטרה כנוסעים ובורחים. זולת ההפסד החמרי היה עוד הפסד רוחני, נפשי. כמה היה קשה להם לעזוב את ארץ מולדתם, אשר נקשרו בה בכל נימי לבם ונפשם; עליהם היה לעזוב את בתי כנסיותיהם ובתי מדרשותיהם, שהיו חביבים עליהם; ידעו, כי המקומות הקדושים האלה יהפכו אחר צאתם מן הארץ לבתי תפלה של המשיחיים. עוד קשה, מזה היה להם לעזוב את קברות אבותיהם לחלוטין.

עם כל זה הגיע אותו היום האחרון. היהודים יצאו ממדינות אספמיה לאלפים ולרבבות. בנוגע למספר היוצאים עוד לא באו כותבי ההיסטוריה לידי הסכמה. דון יצחק אברבנאל מעיד, כי היה מספר היוצאים כשלש מאות אלף נפש. ברשימה אחרת, אשר נתגלתה בימינו, נאמר בדיוק, כי היה מספרם מחמשים עד חמשים ושלשה אלף משפחות. משערים, כי החשבון הבינוני של בית־אב הוא ארבע נפשות לכל אחד. הרי בסך הכל לערך מאתים עד מאתים ועשרת אלפים נפש. ואולם חשבון זה אינו מדויק. לפי מנהגי החיים בדורות הראשונים יש לחשב חשבון ממוצע לכל משפחה שש נפשות. הרי בסך הכל שלש מאות אלף נפשות ויותר. זה מסכים לעדותו של דון יצחק אברבנאל. מספר זה יהיה בידינו בתור הנחה כללית. ואולם גם אלה המגדילים אותו יש להם על מה לסמוך. הגרה זו לא היתה בבת אחת, אלא נמשכה והלכה כמה שנים. לבסוף היה מספר היוצאים גדול יותר ויותר. משערים, כי הגיע לחמש מאות אלף נפשות.

וכך היה אופן היציאה. ראינו, כי היה הדלדול החמרי עצום מאד. באין ברירה נשארו הרבה יהודים בארץ מולדתם והמירו למראית עין. אחיהם הלכו באשר הלכו. אלה שיצאו מסרו את עסקיהם ואת נכסיהם בידי הנשארים בארץ. לפעמים היו אחים או קרובים; קצתם יצאו וקצתם נשארו בארץ. לפעמים היו שותפים באיזה עסקים. גם הם עשו כן. אלה שנשארו מכרו מעט מעט את נכסיהם וסלקו את עסקיהם והמציאו את כסף מחירם לאלה שיצאו. אחר כן יצאו גם הם ונתישבו בארצות שונות וביחוד במדינות מלכות עותומאן. בימים ההם המציאו מגורשי ספרד את שטרי חלוף והמחאה. אסרו עליהם להוציא כסף בעין; לפיכך הערימו וקנו שטרי חלוף והמחאה. ואלה מכרו את השטרות לאותם הסוחרים שקנו סחורות באספמיה, והם שלמו את מחיר הסחורה באותם השטרות. ההכרח הביא את בני הדורות ההם לידי המצאה שהיא עכשו יסוד גדול בעולם המסחרי.

באופן כזה גברה ההגירה של יהודי אספמיה משנה לשנה. על זה מעידים רשומים מרובים. ידוע לנו, כי בתחלה היו הישובים של הספרדים במדינות הממלכה העותומאנית מעטים; הקהלות הספרדיות היו המועט לגבי הקהלות הקדומות. בסבת ההגירה התמידית גדל מספרם של הספרדים משנה לשנה, עד שלבסוף היו הם המרובים בקהלות האלה, ועשו אותן לספרדיות על כרחן (פרטי המאורע החשוב הזה בררתי בהקדמה לספר “כבוד חכמים” של ר' דוד מיסירליון, אשר פרסמתי בשנת תרנ"ט מתוך כתב יד).

אמנם מספרים סופרי הדור ההוא מן הגויים, כי מספר הנשארים בארץ שהמירו בשנת הגרוש היה מעט. אבל יש לנו עדות שכנגדה מפי חכם יהודי, שהיה עד ראיה בדבר. ר' יוסף יעבץ כותב בס' “אור החיים” דף ה' ע“א ודף יב ע”א: “אליכם אנשים אקרא. מגלות ספרד אני אשר גורשנו בעונותינו הרבים והעצומים. ורוב המתפארים בחכמה, וכמעט כלם המירו את כבודם ביום מר. והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם”. ר' יוסף יעבץ תולה את הדבר בהשכלה הפילוסופית. מתוך כמה רשומות אנו למדים, כי המירו אנשים גדולים בעשר ובכבוד, לפי שקשה היה להם לאבד את רכושם על ידי יציאה מבוהלת. מה שאמרו סופרי הגויים, כי רק מעטים המירו בסבת הגרוש הכללי, גם זה אמת מצד אחד. כי רובם נמלטו אחר כך ולא עמדו בארץ.

גורל היוצאים ידוע לנו מתוך כמה רשימות היסטוריות המובאות להלן. אבל כלל זה יהיה בידינו: כי אין בכל הרשימות האלה הגדת־עדות מספקת לעוצם הטרגדיה הזאת. שהרי כל עדי ראיה מספרים את המאורעות רק בדרך כלל ובראשי פרקים; אבל לצייר את כל הפרטים אי אפשר. טרגדיה זו היא מחרוזת של רבבות טרגדיות, שכל אחת פולחת את הלב בתקף מרירותה. אין מספר לאותם הנחשלים בדרך, אשר מתו מרוב הטלטול, כי עיפה נפשם. לאלפים טבעו או הטביעו אותם בים. רבים נפלו בידי שודדי הים ונמכרו לעבדים. מי ימנה מספר האבות והאמהות, אשר ראו את בניהם ובנותיהם נכבשים לעיניהם ואין לאל ידם להצילם? מי יצייר לנו את צרת נפש האבות והאמהות בראותם ילדיהם גועים לעיניהם ברעב ובמחלות ואין להם במה להשיב את נפשם. כמה מאורעות כאלה נרשמו בספר, ובקצתם נזכרו שמות גבורי הטרגדיות. אבל אלה הם רק המעט מן המעט. השאר הם ספורי טרגדיות בלי שם. האמללים גועו בלי עתם בתקף יד הזדון אשר נשתלחה בהם. גם שמם נשכח מן החיים.

רע ביותר היה גורל אלה, אשר נתישבו במלכות פורטוגל. זה היה מעשה נורא. פתו אותם האמללים ונלכדו בפח. מאה ועשרים אלף נפשות מפליטי אספמיה נכנסו לפורטוגל, לא מתוך חמלת המלך דון ג’ואן עליהם, אלא מתוך אהבתו לממון. נתפשרו עמו, כי ישלמו דוקאט אחד לגלגלת ורביעית הסחורה שהביאו עמהם. ראינו, כי אסרו על המגורשים לקחת עמם כסף בעין. אבל כנראה דבר מועט הניחו להם, ומזה, נתנו כפר נפשם למלך פורטוגל. ובעד אלה, שלא מצאה ידם לשלם את מס הגלגלת, שלמו נדיבי אחיהם אשר בפורטוגל. בתנאים כאלה נכנסו אל הארץ ונתישבו בה. אבל לא עברו ימים מרובים, והאמללים האלה, ראו את עצמם ברעה גדולה. עלו מן הפחת ונפלו בפח. ארבע שנים אחר גרוש אספמיה נהפך לב המלך החדש מנואל ביחוסו אל היהודים בארצו, הן אלה שישבו שם מקודם והן פליטי אספמיה שנתישבו בארץ. המלך ארס לו את איזבלה, בת המלך פרדיננד ואיזבלה מאספמיה. ותנאי התנו עמו, כי יתנהג עם היהודים על פי הגזרה שגזר עליהם מלך אספמיה. תיכף ומיד הכריז המלך מנואל גזרת גרוש על היהודים בארצו. כנראה, היה לבו מהסס בדבר. הוא הרגיש את כבד העון הגדול במנהגו עם היהודים. אחרי מותו מצאו את הכסף אשר לקחו מידי פליטי אספמיה, מונח באוצרו ולא נגע בו. אפשר שדוקא מתוך אותו הרגש של חרטה שחש בלבו, עשה מעשה אכזריות איומה. הוא גזר על כל היהודים, אשר לא ימירו ויצאו מן הארץ, שיניחו את ילדיהם מבן י"ד שנה ולמטה בפורטוגל, והילדים הרכים האלה יחֻנכו בדת המשיחית. קרוב לשער, כי היה בלבו בגזרה זו, כי רוב היהודים יעמדו בארץ מתוך רחמיהם על ילדיהם. וסימן לדבר, כי אמר המלך להקל הרבה על האנוסים האלה, שלא לדייק עמהם בחייהם הדתיים. ואם לא יהיו נאמנים בדתם החדשה, לא ישימו לזה לב. רק בנוגע לאנוסים מאספמיה הנמלטים לארץ פורטוגל התנו פרדיננד ואיזבלה, שעליהם חלה גזרת האינקוויזיציה בכל תקפה.

היהודים בפורטוגל התאמצו לבטל את הגזרה הקשה הזאת ־ ולא עלה בידם. אחר שנתנה להם ארכה קצת באה סוף־סוף הפורענות בתחלת שנת רנ"ח. אותה הגזרה, שגזר המלך מנואל על היהודים, כי יקחו את ילדיהם מהם, גרמה באמת להמרה גדולה. כי רבים חסו על בניהם ועל בנותיהם והמירו למראית עין, כדי שלא להפרד מילדיהם הקטנים. במאורע זה אנו מוצאים סבת העובדה, כי היתה שאלת האנוסים בפורטוגל קשה מזו שבאספמיה. מאתים שנה ויותר התאמצה האינקוויזיציה, להכרית את זכר היהדות בארץ הזאת. בכל הימים ההם בערה אש המדורות בכל ערי פורטוגל. אמנם הבטיח המלך מנואל לאנוסים, להתנהג עמהם במדת הרחמים; אבל המלכים שמלכו אחריו לא עשו כמותו.

לפי סברת שפינוזא היתה סבת קיום היהדות בפורטוגל ביחס הממשלה לאנוסים. הוא אומר, כי באספמיה נתקבלו האנוסים בסבר פנים יפות ועל כן נטמעו במשך דורות מעטים בחברה המשיחית. ואולם בפורטוגל היו האנוסים בזויים ושפלים בעיני עם הארץ ועל כן נתקיימו ביהדותם זמן רב. שפינוזא החליף את הסבה במסובב.

עד כמה היתה השפעת היהדות גדולה בקרב האנוסים בפורטוגל אנו למדים מכמה עובדות היסטוריות. ר' מנשה בן ישראל היה בנו של אחד האנוסים בליסבונה. אוריאל אקוסטא מעיד (בספור מאורעות חייו) כי אביו היה קטולי גמור ומתנהג בביתו בכל המנהגים הדתיים של הקטולים. ועם כל זה כשהציע לפני אמו לברוח מארץ מולדתם ולהתישב באמשטרדם, כדי לחזור אל היהדות, הסכימה לזה תיכף. נראה, כי טעה אוריאל אקוסטא בעדותו על אביו. אין ספק, כי בחדרי חדרים התנהג כיהודי, כזה אנו מוצאים באותו הרופא המפורסם בזמנו, אמאטוס לוזיטאנוס. אף על פי שלידתו וחנוכו וגם פרסומו המדעי היה בפורטוגל יצא בחשאי מן הארץ וחזר ליהדות בפירארה. זה היה מעין מעשים בכל יום. אותם הפליטים, אשר ברחו מארץ פורטוגל בסכנת נפש (כי הממשלה הפורטוגזית היתה חושדה באנוסים, וכל אלה שאמרו לברוח ונתפשו בידה הָעלו על המוקד) יסדו את הקהלות הפורטוגזיות באמשטרדם ובשאר ערי הולאנד, בלונדון, בערי פרנסיה הדרומית, בהאמבורג וכו'.

ממאורעות המלחמה התמידית של האינקוויזיציה הפורטוגזית באנוסים נתקיימו לנו כמה רשומות מרגיזות את הלב. הרשומות האלה הן הגדת עדות של יהודים בני הדורות האלה. בזמננו עֻבַּד החומר הזה (מעשי האינקוויזיציה באספמיה ובפורטוגל) בספרים מדעיים על יסוד כתבים רשמיים שנתקיימו בארכיוון. חשובה היא הגדת עדות של גוי מסיח לפי תומו – או יותר נכון: מדבר מתוך שנאה לאנוסים והוא מספר מה שנעשה להם בליסבונה ובשאר ערי פורטוגל עד לשנת שכ“ד. רשימה זו כתובה איטלקית, נמצאה בכ”י באוצר הספרים של הממשלה בברלין, (ומתורגמת עברית על ידי דוד קאסל). היא מעין הודאת בעל דין וראוי לקבוע לה מקום בספורי מאורעות של הימים ההם.

זה חמש וששים שנה, הן פחות מעט הן יתר מעט והמלך דון עמנואל מפורטוגל הוציא את היהודים אשר בכל מדינות מלכותו מדתם לאמונת המשיח. הם היו עניים בעת יהדותם ומאז התנצרו התעשרו כי בטובת אמונתם החדשה נעשו רופאים חובשים ורוכלים והתחילו להתעסק במשא ומתן כמו הנוצרים האחרים. ויהי כאשר הרבה עשרם הקשו ערף כאשר מימי קדם וישובו לדת היהודית וישמרו בסתר בבתיהם כל מצוות יהודיות וילמדון את בניהם. ויהי להם בעיר ליסבונה בית הכנסת והתפללו ככל מנהגי אחיהם שברומה. ועם כל זה הראו את עצמם נוצרים ויגשו אל מזבח אלהינו לאכול את לחמו וכאשר באו אל ביתם השליכוהו לאשפה ויבזוהו ויחרפוהו. וירא ה' ויאנף מחרפה, אשר חרפו עקבות משיחו ואת רעתם הביא עליהם ביד מומר אחד אשר שמו בעדת הנוצרים חזק־אמונה. הוא ראה את כל אשר יזמו לעשות ויגל את אזן המלך דון ג’ואן השלישי בן המלך דון עמנואל על ידי כומר אחד הידוע בשם פיטרו מרגליו. הוא הביא אל המלך את חזק־אמונה הנזכר והוא הודיעו כל הדברים אשר נעשו. ויועץ המלך ויואל לקחת האינקוויזיציון בארצו. וישלח המלך את חזק־אמונה ויצוהו אל הקיסר קרלו החמישי מלך קשׂטיליה וארגון לדעת מה לעשות על אודות האינקוויזיציון הנמצאת כבר בארצות ספרד מימי פרדיננדו קטוליקו בעבור המאראנוס המתיהדים. הוא טרם הלך לדרכו כמצות המלך ויודע הדבר למאראנוס על ידי היועצים ושרי המלך אשר לקחו שחד מאת האנוסים זהב ושאר מתנות ויגלו להם כי מגמת המלך אל האינקוויזיציון להביאה לארצו. ויחרד כל עם היהודים מאד ויועצו יחדיו מה לעשות להסיר מעליהם מחשבת המלך הרעה. וימסרו שני בחורי המראנוס וישימו נפשם בכפם. הוא שב מדרכו ובידו אגרות הקיסר אל המלך וישימו לו שני הבחורים אורב ויתנפלו עליו ויכוהו נפש. ואת ראשו כרתו מעליו ויביאוהו ואת האגרות הנמצאות באמתחתו אל העבריים, הם המאראנוס, ותהי להם שמחה גדולה והודות והלל לה'. החלל נמצא בשדה ויוגד הדבר לשופטים ואחר כן למלך ויקצף המלך מאד וחמתו בערה בו. ויבוקש הדבר וימצאו הרוצחים וישימו אותם בסד וירבו עליהם ענויים. ויהי כי גדול מכאובם מנשוא ויתוודו את כל חטאתם אשר עשו. והדת נתנה על ידי המלך שיכרתו את ידיהם ויאסרום אל זנבי סוסים למען ינתחו לנתחים וכן נעשה.

על ידי הדברים האלה הושבה אחור ימין המלך לבלתי מלאות מחשבתו אשר זמם על דבר האינקוויזיציון ויעמוד הדבר ימים אחדים. ויהי היום וימצא ההגמון מסיפטא, והוא מחברת הפראנציסקאנוס בגבולי מדינתו חמשה מאראנוס מתיהדים שומרים דת משה ועובדים את אלהיהם. וימסרו למשפט וישרפו באש. וההגמון הנזכר הלך אל המלך ויחל את פניו להביא האינקוויזיציון ויאמר לו: זכור תזכור את אשר עשו היהודים לחזק־אמונה. וישמע אליו המלך ויבקש מאת האפיפיור פאולו השלישי האינקוויזיציון, והוא מלא את בקשתו.

והיהודים האומללים כאשר ראו כי אין מנוח להם מפני חמת המציק וכי כלתה אליהם הרעה וימהרו וישלחו אל האפיפיור ויבקשו מאתו מחילה כללית על כל החטאים אשר חטאו לדת המשיה טרם יצאה הדת על אודות הבאת האינקוויזיציון בממלכת פורטוגל. והאפיפיור עשה כרצונם ועמדו בפחד שתי שנים או שלש ולא התיהדו אחרי כן, בהיותם יהודים בלב שלם ואהבת דתם בערה אובורה, שבו ככלב אל קיאו וישובו ויתיהדו. ולא אחרו בעלי האינקוויזיציון למצאם. מהם נשרפו מהם הושמו במשמר כל ימי חייהם. כזה אירע בעיר ליסבונה, בעיר איבורה, קוימברה, פורטו די טומאר ושאר ערי המלכות. וכן עשו ולא הרפו ידיהם שבע או שמנה שנים. ויראו היהודים אותם ברע ואש האינקוויזיציון הולכת ומתלהבת מדי יום ביומו בקשו עוד הפעם מאת האפיפיור מחילה כללית ועל ידה הותרו כל האסורים ויצאו לאור. וישמחו האנוסים מאד על החסד אשר עשה להם האפיפיור ויגבה לבם ויבעטו בדת הנוצרים.

איש יהודי היה בליסבונה ושמו עמנואל דאקוסטא, הוא קנא קנאת ה' בעד אמונתו. ויכתוב על אם הדרך ברחוב העיר שהמשיח עדיין לא בא ושישו איננו המשיח האמתי, והביא ראיות מהנביאים ומהכתובים. הדבר נשמע בבית המלך ויקצף עד מאד על התועבה אשר נעשתה בקרב מלכותו ויצו לחקור ולדרוש היטב עד שימצא הכותב ההוא. וביד סוחר אחד מליסבונה, אשר שמו לוקא גירלדי הפקיד עשרת אלפים זהובים להביאם אל יד כל אשר ימצא את הכותב או סייעתו. והנונציוס אשר כעת בפורטוגל ושמו קאפו די פיררו, והוא היה אחרי כן קרדינאל גיורגיו, הוסיף על סך הנזכר עוד חמשת אלפים זהובים ויפקידם ביד לוקא גירלדי. רבים היו בני אדם אשר הושמו במשמר, והרבה הקפות בבתי תפלתם וברחובות העיר עשו גם הכומרים גם שאר הנוצרים ויתפללו אל אלהיהם שיוציא לאור המשפט. ויאמרו האנוסים איש אל אחיו: היום יקום העם בזעמו ויתגוללו עלינו ועל טפנו ויכו אותנו נפש כדבר אשר היה זה לפני שנים מעטות. הבה נתחכמה להם ונסיר מעלינו את חרון אפם. ויכתבו עוד על עצם המקום אשר נמצאה בו הכתובה הראשונה כדברים האלה:

“אנכי אינני ספרדי ולא פורטוגאליסי; אנכי מארץ אנגליטררא, גר ותושב עמכם. אכן גם אם תתנו עשרים אלפים, את שמי לא תדעו.”

ולא הועילו בערמתם. כי אמרו הנוצרים: אין זה כי אם מעשה ידי היהודים כי האינגליסים, אף כי נמשכים אחר תורת לוטיר עם כל זה אינם יהודים. ויוסיפו לדרוש ולחקור. ואת הנייר אשר נמצא בצד הבית ואשר כתבו עליו דברים המכוערים לקחו השופטים ויראו אותו אל הרבה בני אדם, אולי ימצא מי שיכיר כתיבת היד. וכן היה. ויאסרו אותו בנחשתים, וטרם בא בענוי הודה ולא בוש כי הוא כתב הדברים. ויכרתו את שתי ידיו ויתנוהו לשרפת אש. ולא עברו ימים רבים וימצאו בעלי האינקוויזיציון בתוך העיר בית הכנסת והיהודים בתוכו שומרים את דתיהם ככל אשר נצטוו. ויוציאום אלה לשרפה ואלה לענויים ואת בית הכנסת ערו עד היסוד בו. וכן הוא עד היום הזה כי המלך צוה שיהיה תל עולם לא יבנה עוד.

אחר הדברים האלה קם משיח חדש בתוך היהודים והוא היה סנדלר, לודוויקו דיאץ שמו, וארץ מולדתו סיטוואל. הוא החל לדרוש בספרים ושמעו הולך וגדל ביניהם. ויאמר כי הוא המשיח, ורבים היו מאמינים בו וממספר המאמינים היה רופא הקרדינאל דון אלפונזו אחי הקארדינאל די פורטוגאללו ושם הרופא פראנציסקו מנדיז וימל את עצמו במצות המשיח בן שבע ושלשים שנה, וכלם עם המשיח נדונו בשרפה. וככה נשרפו מדי שנה בשנה עשרים, שלשים, ארבעים איש, ויותר ממאתים נענשו עונש גדול. בחדש יוניו העבר של שנה, זו שהיא שנת 1564 נתפס בעיר איבורה רופא אחד ושמו מאיסטרו רוקו ואחרים עמו, בעבור שנודע כי הרבה פעמים בגשתו אל המזבח לאכול את לחם אלהינו הוא לא עשה כן אלא נשא הלחם בסתר לביתו והשליכהו לאשפה. הוא המית את עצמו במשמר לבלתי השרף וישרפו את עצמותיו.

וכעת הרבה מן האנוסים נמלטים לערי תורקיה כי שם הותר להם להיות יהודים. ואחרים הולכים לעיר פיררארה ושומרים דת משה, בלי פחד. כי בימי ג’יוליו השלישי בקשו מאת האפיפיור הזה שישים לחק ומשפט שיוכלו להתיהד בלי עונש. יען באו אליו בערמה לאמר: אנחנו התנצרנו באונס בלי רצוננו ובלבנו לא חדלנו להיות יהודים. גם בעיר אנקונה, היו שומרים את אמונתם. אבל פאולו הרביעי בהבינו איך נעשה הדבר, שלח שליח לאנקונה על אודות האנוסים. מהם נשרפו; שמונים מהם הושמו באניות משוטטות ועבדום לעולם. וכלל אומר לך, שאין לך עיר בכל איטאליה, שאין בה מן האנוסים פורטוגאליסים הנמלטים מפני חמת האינקוויזיציון. ואחר שהעשירו כי יש להם רשות לסחור את הארץ כשאר הנוצרים אז הם נמלטים לארץ תורקיה ונושאים שמה את כל הרכוש אשר פה רכשו. ככה עשתה אשה אחת מפורטוגל והיא עשירה עד מאד, דוננא בנאנדה [מֶנדֶסיה] שמה. היא גרה ימים רבים בפיררארה ובוניציה ואחרי כן הלכה לתורקיה ותתן את בתה לבן רופא המלך. והיא וכל אשר לה עוסקים במצות משה ושומרים את אמונתם. אלה הם הדברים אשר נעשו מעת יצאו היהודים מדתם אל דת הנוצרים ועד היום הזה. וכעת האפיפיור פאולו הרביעי הוגד לו ממעשי המאראנוס בחברות הכמרים כי היו גדולי דעה ורבים סרים אל משמעתם וידיהם בכל והמאראנוס אשר בקרב העם תמיד לעזרתם, וירא האפיפיור וישם חק ומשפט לבל יקבל שום מאראנוס בחברת פראנציסקאנוס שום שררה או כבוד יען הכמרים האחרים מאנו לשבת עמהם ונהיו מפני זה מחלקות הרבה ואין שלום ביניהם. והדת הזאת נתנה בשנת 1557 או 1558. (כרם חמד, ח, עמ' 12 – 10).

מלחמת האינקוויזיציה ביהודים האנוסים במדינות אספמיה לא היתה חריפה כזו שבארץ פורטוגל, אבל גם היא הלכה ונמשכה זמן רב והיתה שם לפרובלימה מדינית קשה ומסובכת. אמת הדבר, מה שמעיד שפינוזא על מצב האנוסים באספמיה, כי שם זכו כמה אנוסים לשריות מדיניות חשובות. ואולם גם שם היתה עין האינקויזיציה פקוחה עליהם, כי היו חושדים בהם היותם נוטים בסתר לבם לדת ישראל. נתקיימה לנו רשימה היסטורית, אגרת שכתב אחד האנוסים אל האפיפיור פולוס השלישי בבקשה להגן עליו ועל חבריו מפני האינקוויזיציה. כותב האגרת הוא אלפונשו די סאמורה שהיה מלמד את השפה העברית באוניברסיטה של אלקלעה. מתוך כך חשדו בו ובכל חבריו, כי בלבם נטיה להיהדות. בשם כל חכמי האוניברסיטה שלח אגרת זו ראש המורים סורנוסה.

אגרת ששלח המורה סוֹרְנוֹסָה שופט וּמְיַשר ראש הישיבה (הוא קורא לעצמו מישר = Rector) בישיבת אלקלעה די אינריש לאב הקדוש שבמדינת רומי.

… ואנחנו עבדיך כל החכמים והמורים היושבים בישיבה הזאת בעיר אלקלעה די אינאריש כלנו נושקים רגליך וידי קדושתך בשכלות גדולה… ולמדנו אלה השלש הלשונות הנזכרות (רומית יונית ועברית) ועסקנו בהן כדי להגדיל אמונתנו הקדושה והכללית. ואנחנו מבקשים ושואלים מקדושתך רבה שתעזרנו בעבור אהבת האלהים שיש בקדושתך ותצילנו מיד אויבנו כהן טליטולה שרדפנו על לא חמס בכפינו. והוא אדון העיר הזאת ונקרא בשמו דון גואן טאבירה ומביא עלינו בכל יום תמיד צרות רבות ורעות. ועבר על מצותיך וכתביך הקדושים שנתת לנו להגן בעדנו, וגם כן עבר על כתבי האבות הקדושים אשר היו לפניך וכתביך וכתביהם לא קיים. ולא די שלא קימם אלא שקרע כתביך הקדושים השופט ששם עלינו בזדון גדול והוא יושב בעיר הזאת הנזכרת ונקרא בשמו קירוגה. וגם כן עבר על מצות אדוננו הקיסר דון קארלוש Karl V שהוא הגין עלינו וצוה שלא יענונו ושישמרו חוקותינו עד שישוב למלכות ספרד. ולא די שקרע שופטהו כתביך אלא שהכה על הלחי לשליח ששלחנו אליו שיקרא כתביך הקדושים לפניו כי בצרה גדולה אנחנו עמו ונחשבנו כצאן טבחה בעיניו. ולא ידענו למה עושה זאת העוות. אם מקנאה או משנאת החכמה או אהבת הממון או להקטין זכרון הכהן של טליטולה שׁבא לפניו ויסד זאת הישיבה בכונת עבודת האל שנקרא בשמו פרא פואנסישקו שימיניץ שהיה איש תם וישר וירא אלהים וסר מרע כמו שנראה בכל מלאכותיו הטובות שעשה. וסבלנו עד עתה כל הצרות הרעות הנזכרות בתקות עזרת קדושתך שאתה יושב במקום האלהים ואתה איש אלהים קדוש. כי אם תעשה קדושתך השאלה הזאת ששאלנו ה' יהיה בכסלך ושמר מלך מלכא. ואני המורה סורנוסה מישר ושופט מן הישיבה הטובה הזאת כתבתי לקדושתך האגרת הזאת בהסכמת כל החכמים והמורים היושבים בה. ואני והם משתחוים לקדושתך רבה, בשפלות גדולה ובכל יוֹם תמיד אנו מתפללים לאל שיגדיל קדושתך לעבודתו הקדושה ברחמיו אמן.

נכתבה ונשלמה האגרת הזאת לעבודת האל ביום שני שלשים ואחד יום לחדש מארסו שנת אלף וחמש מאות וארבעים וארבע למנין ישועתנו בישיבת אלקלעה די אינאריש על ידי אלפוֹנשו די סאמורה, מלמד לשון יהודית בזאת הישיבה לכל הרוצים ללמדה. והרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי ליום טוב עד היום. וכתבתי זאת האגרת בנקודותיה, כדי שיבין אותה, כל אדם בינוני אף כי לא יהיה חכם, כי לחכמים אין צריך נקודות אלא שישלמו חסרונו. כי אני נשארתי לבדי מכל חכמי ספרד מן גירוש מלכות קאשטיליה שהיה בשנת חמשת אלפים ומאתים ושתים וחמישים לבריאת עולם למנין שמונים בו היום כל היהודים היושבים בכל העולם בגלות בעונם.“

(נדפס מתוך כתב־יד בקובץ Jewish Quarterly Review שנת 1897 כרך ז').

פראנסישקו שימיניץ (Francesco Ximenez) שמזכיר כותב האגרת היה רב האינקוויזיציה בימי הקיסר קרל החמישי. אותו הפקידו לצעקת העם באספמיה, על מעשי האינקוויזיציה, שהיתה נשפטת בחרב ובאש לא רק עם האנוסים, אלא גם עם המשיחיים. פראנסישקו שימיניץ בא להקל קצת את דינם של הנשפטים. ואף על פי שכבדה גם ידו על האנוסים נחשב בעיניהם כפודה ומציל, אחרי הגזרות הקשות שגזר עליהם רב האינקוויזיציה אשר קדם לו.

עוד פרט אחד ראוי לשימת לב: כותב האגרת מעיד על עצמו, כי הוא כבן שבעים שנה; לפי זה היה בשעת המרתו באונס כבן שמונה עשרה שנה, ועדין היו קצת מליצות של התפלות שגורות בפיו (“בכל יום תמיד”, “להגן בעדנו”, “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי”). אפשר לשער, שאותו אנוס היה מתפלל בחשאי מתוך סדר התפלות של היהודים וגם עשה סדר פסח כהלכתו.

א מאורעות השמד עד שנת קנ"א

מתוך המקורות והרשומות:

א. ברוך ה' אלקים אלקי ישראל מן העולם ועד העולם אשר לו העוז והממשלה והגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשׁמים ובארץ לו אשר עזרני לחבר זה החבור והבאור בשנת ה' אלפים ומאה ועשרים לב"ע, זמן שנכנס המלך דון אנדריאן עם כח חילות גדולות שבאו עמו במלכות קשטיליה וחילות שבאו עמו הוא גוי עזי פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון, עם עמקי שפה אשר לא ישמע לשונו. ואמרו כל אנשי המלכות: יחי המלך דון אנדריאן. ואמרו: אך זה יום שקוינוהו מצאנו ראינו. ובראות זה המלך דון פידרא ברח ממלכות למלכות אנגליטרא. ובתחלת מלון המלך דון אנדריאן הרגו הגוים שבאו עמו לקהל הקודש והטהור קהל בירבי אישקה (Birviesca), אשר היו חכמים אנשי שם ולא נשאר בהם עד אחר ממאתים בעלי בתים שהיו דרים שם והיתה נבלתם למאכל לעוף השמים ולבהמת הארץ. וכשהגיע המלך דון אנדריאן למדינת בורגז תבע לצבור חמשׁים ואלף כפולות והיו בצרה גדולה ולהשלים הפרעות מכרו כל העטרות ותפוחים של כסף של ספרי תורות זולתי של ספר עזרא שלא מכרוהו. והדבר שהיה שוה אלף מאתים מכרו במאתים זהובים כי אין קונה. והאנשים שלא הספיקו לפרוֹע מה שהוטל עליהם מכרו לעבדים ואין קונה. וצוה המלך דון אנדריאן שלא יפרעו ליהודים חובותיהם, ותיכף לזה קמו קהל שגוביה (Segovia) וקהל בילא (Avila) וקהלות רבות על היהודים ושללום ונטלו כל שטרי חובות והמשכונות.

ובמלאת למלך דון אנדריאן י"א שנה תמימה בא המלך דון פידרא למלכות קשטיליה ובא עמו שר הגדול שר של גאליציה (Galicia) איש אשר לו עצה וגבורה, והמלך של נפולה ⁵⁰ ואלופים גדולים רבים ונכבדים בעלי יכולת והרגו רבים מהחילות שהיו עם המלך דון אנדריאן וברחו רבים מהם וטבעו בנהר נגארה (Najara) יותר משבעת אלפים איש ונשבו כל הגדולים שהיו במחנה, המלך דון אנדריאן ומן החילות שבאו עם המלך דון פידרא הרגו הרבה קהלות הקדש קהל וילא דיאננו שהיו בעלי חכמה בעלי צדקה והיו מכלכלים ביניהם הרבה תלמידי חכמים וגם הרגו לקהל אגיליאר (Aguillar) ולקהלות רבות אחרות, ומרוב הצרות בעונות יצאו הרבה ישראל מן הכלל.

וכמו חצי שנה לביאת דון מלך פידרא פשעו בו קהל ולדוליד Valladolidואמרו: יחי המלך דון אנדריאן, ושללו ליהודים הדרים ביניהם ושסו הבתים ־ לא נשאר בלתי אם גויתם ערומים ואדמתם חורבות. וחרבו שמונה בתי כנסיות ואמרו: ערו ערו עד היסוד בה, ונטלו כל עטרות ותפוחים של כסף לנפשם וספרי תורות קרעום והשליכום בשוקים וברחובות ואפילו חרבן הבית לא היה כמוהו. ובשמעם הדבר סביבות ולדוליד אמרו: האח! נפשנו ראתה עיננו. ועשו כמותם קהל פרידיש Paredes ליהודים הדרים ביניהם וגם קהלות רבות אין מספר עשו כן ליהודים הדרים ביניהם. סוף דבר, נשארו מעט מהרבה שלא שרדו. וגם גאין Jaen וכל סביבותיו פשעו במלך דון פידרא בשמעם שהשר של גאליציה (Galicia וכל האלופים שבאו עמו הלכו למקומם. וכראות המלך דון אנדריאן שהרבה קהלות לבם עמו וגם קהל מדריד שהוא ראש מלכות קשטיליה שלחו בעבורו שיבוא וימלוך עליהם, חזר למלכות בעם מזאמר Zamora למדריד בידים רקניות, ותבע ליהודים ממון רב. וראו נפשם בצרה גדולה שלא ראו אבותם ואבות אבותם מהיותם על האדמה עד היום הזה. וגם מדינת וולינסיה מקום שחברתי זה החבור והבאור, נשלמו עם המלך דון אנדריאן, ובא שם עם כל חילותיו ותבע ליהודים ממון רב והיו בצער גדול. ובעד העת הזאת אמר הנביא, כי עת צרה היא ליעקב. ובשמעו המלך דון פידרא כל זה שלח אל הישמעאלים ובא המלך של גרנטה Granadaבעצמו ובכבודו עם חילות גדולות והיה נכנס במקומות שפשעו בו והיה מכה אותם מכת חרב הרג ואבדן ונכבשה גאין בכח והרגו אנשים עד אין מספר וליהודים צוה המלך דון פידרא שלא ישלחו בהם יד, כי אין בם אשם, אבל אם ירצו לשבות ישבו אותם, והוליכום שבוים למלכות גראנטה עד שלש מאות בעלי בתים שהיו דנים בגאין. ובכל זאת הערבוביה הרעה היה רעב גדול בכל המלכות, ובפרט בכאן בוולנסיה וכל כך היה היוקר בכל הדברים עד שלא נשאר בביתי לחם ושמלה כפשוטו ומדרשו. ובזה הזמן לא היה אדם יכול לפתוח ספר להגות בו מדוחק הצרות.

ר' שמואל צרצה בהקדמה לספרו מקור חיים, נדפסה בס' שבט יהודה הוצאת ווינר)

*

ב. אמר משה הכהן: בהיותי בטור די שילייס (Tordesillas) שלו ושקט באין חוסר כל, כאשר ימצא התירוש באשכול, והבורא ברך אותי בכל בשמחה ובטוב לבב – מרוב כל הוד־כבודי הזמן הֵמַר, נסחף אבירי לא עמד כי ה' הדפו; זנח לבי טוב אויב ירדפו, כי על קדושת שמים היה לבי וגופי מוכה ומעונה, נגש והוא נענה בחבושים ויסורים משונים להמירני מתורתו הקדושה אשר צוה לנו משה מורשה, וגזלו רכושי נחלי, ושללו כל אשר לי, ונשארתי ברוב יגונות ואנחות כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות. ממצבתי נהדפתי ונסחתי, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי, ויצאתי מרעה, אל רעה, תועה מהר אל הגבעה, עד אשר נורא עלילות ויושב תהלות העיר רוח השרידים, פרנסי הקהלות, בראותם האיפיקורסות שולטת ומולכת, והתורה, מתמעטת והולכת, רוב חכמים גועו וצרות הזמן עד נפש נגעו, עד אשר מושב השם היה לשמיר ושית, ונשאר בו עוללות כנקף זית, ואותם היו עטופים ברעב ובצמא ובחוסר כל, נעורים וריקים כעין האשכול, אשר לא יצלח לכל; עד אשר נכבדי המלכות ישמרם צורם, ויהיה בעזרם ויגיה אורם, שמו לכל אחד מהם הספקה, ומנם בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה, ובכללם קהל אבילה (avila) שמו תנאי הספקתי והוצרכתי לילך לדור שם אני וביתי. ובאותה שנה (שנת קל"ה) באו לכאן שני אנשים בני בליעל וקשים שהמירו תה"ק ובחרו להם תורה חדשה, בכח כתב אדונינו המלך בכל מחוז ופלך, שהרשה להם לאסוף את כל היהודים לכל מקום שירצו ובכל זמן שיחפצו, להתוכח עמהם באמונתם ודתיהם ויזמינו אותנו בתחלה לבית כניסתם הגדולה ויאמרו… ושאל דרשות וויכוחים נראים מפולפלים וצחים, והם קוצים כסוחים, כי האחד מהם היה מפלפל ובעל הלשון ומשיב על ראשון ראשון ואני השבתי לו על טענותיו ובטלתי כל מגמותיו פן יהיה חכם בעיניו. וכן עשה ארבע פעמים בקיבוץ אומים ועמים וכל קהל הנוצרים והישמעאלים, והרבה בחדות ומשלים; ובכל פעם ופעם סתרתי דבריו ומאמריו בראיות ברורות מתנ“ך וגם מהאיוונגיליאו הוא עדותם החדשה. ויפצרו בי טובי הקהל ומשכיליהם לכתוב כל ארבעה אלה הויכוחים אליהם להיות בידם למשמרת לאות ולמזכרת. ואני הרהרתי בלבי, תרתי אני בקרבי כי אמצא שכר וכופר כשאחבר ספר להתיר כל הספקות שתופסים אותנו בהם האויבים בתנ”ך וגם מקצת הגדות מתלמודנו שתופסים אותנו האפיקורוסים מבקשי רעתנו, ואף על פי שבעל מלחמות ה' כתב ספר הנותן אמרי שפר בענין ויכוח מתורתנו כדי להגדיל אמונתנו, כתב מה שראה שצריך לפי זמנו בהיותו חס על כבוד קונו אבל עתה עניינים משונים בדאו חדשים מקרוב באו רבו ממירי תורתינו, כל אחד מעיז פניו למרוד ביוצרו, לבו ועיניו, המתפרצים איש מלפני אדוניו ובאו לידם קצת ספרים שחבר אבנר, אחי אשכל ואחי ענר, שכתוב בהם כפירות לאין חקר ובכללם ספר מורה שקר וגדרו במשוכת חדק וקרא שמו מורה צדק והסתיר מתלמודים הדברים הכתובים בתפארת ויופי וכתב אגדות של דופי. על כן חיילים אגבר ותשובות אחבר מפורסמות ומגולות ולשכל מקובלים כפי הזמן והשעה כנגד העושים חיץ ולדבר אלהים תועה.

(ר' משה הכהן בהקדמה לספרו “עזר האמונה”, אשר חבר בויכוחים שהיו לו עם המומר יוחנן די וואלאדוליד ועם אחד מתלמידיו של המומר אבנר. תשובותיו על טענות המומרים עשו בזמנן רושם גדול. יוחנן די וואלאדוליד היה מוכרח להודות על האמת, כי נצחו משה הכהן. וכשיצא אחרי כן תלמידו של אבנר לקטרג על התלמוד, נצחהו גם אותו ר' משה הכהן בתשובותיו. לבקשת קהלת טוליטולה סדר אחר כן את טענותיו בספרו זה “עזר האמונה”. המחבר היה חרוץ ומוצלח מאד בהצעת דבריו, שלא לתת פתחון פה למעלילים על היהודים; זהיר בדבריו וחזק בראיותיו. הוא מזהיר את בני דורו להיות מתונים בדבריהם בוכוח עם הגויים – כי הם אדונים ומושלים עלינו והם דינינו ושופטינו".

בתחלת הקדמתו מספר המחבר מה שעבר עליו בהיותו בעיר מולדתו, כי נמצא במצב של סכנת נפש; ענו ויסרו אותו ושללו כל רכושו, והוא עמד בנסיון. לאחר שברח מעיר מולדתו פרנסו אותו אנשי קהלת אבילה)

*

ג. אמר המחבר שם טוב ב"ר יצחק ן' שאפרוט מעיר תטילה (Tudela), בראותי אני הצעיר בחכמה, ובשנים צרות הזמן ומקריו, ושבעונותינו שרבו רבו בינינו מאנשי בריתנו אשר יצאו מכללנו רודפים אחרינו להתחנן [למצוא חן] בעיני הנוצרים להתוכח עמנו ושואלים לנו מתוך פשטי הכתובים וההגדות, מהם לקיום דתם ואמונתם ומהם דברי כבושים להבאישנו בעיני הנוצרים אדונינו – והם לנו לפח ולמוקש. גם יש עמנו רבים מחכמי הנוצרים רוצים להתוכח עמנו, ובעונותינו שרבו לסבת צרות הגלות ומקריו, אנו הולכים ודלים, ותורה משתכחת מישראל, ואין אנו יכולים להשיב להם כדת וכהלכה – לסבת טרדותינו בעסקי מחייתנו, נשינו וטפינו ועֻלי המסים עלינו. לכן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש לחבר ספר נותן אמרי שׁפר בשאלות הנשאלות מאת הנוצרים לנו, גם תשובותינו אליהם.

(מתוך ההקדמה לס‘" אבן בחן" לר’ שם טוב בר' יצחק אבן שאפרוט. המחבר סיים את ספרו “בשנת ה' אלפים מאה וארבעים ליצירה” (1380), בעיר טאראגונה במדינת ארגון. בימיו רבו המומרים בישראל, שלא מצאו די ספוקם בהמרה לטובת עצמם, אלא כדי למצוא חן בעיני הגויים יצאו להעליל על היהדות ולפתות את היהודים, כדי להעבירם על דתם. ר' שם טוב אבן שאפרוט השתמש לצורך הסנגוריא על היהדות בספר קדום “מלחמות ה'” לר' יוסף קמחי; אלא שקצר אותו ושנה בו לפי צורך הזמן. ר' שם טוב אבן שאפרוט היה רגיל בוכוחים והוא מביא דברי וכוח שהיה לו עם הקרדינל דון פדרו די לונא – זה שנכתר אחרי כן לאפיפיור בשם בנדיקט הי“ג – בעיר פאמפלונה במעמד הגמונים ושרים על דבר אמונתם בביאת המשיח כדי לכפר על עוון אדם הראשון. הוכוחים ממין זה היו בימים ההם מעין מעשים בכל יום וגם הם הכשירו לבסוף את הסער הגדול – את השמד הנורא בשנת קנ”א, שהלך ונמשך עד השמד האחרון בשנת רנ"ב).

*

ד. שנת חמשת אלפים וקנ"א לפרט היו גזרות כוללות ברוב ספרד [בקהלות] היותר גדולות בחכמה ובמנין, כי קמו גויי הארצות פתאם עליהם להרוג ולשלול שלל ולבוז בז אם לא יצאו מכלל הדת. ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם [וקיימו] תורת אמת במקוֹמה והדרה; ונהרגו רבים על קדושת השם. וכן היה במלכות ארגון, וולנסיה, מיורקה (Mallorca), ברצלונה, לירידה Lerida)), ובאותם מקומות מקצת מהם יצאו מכלל הדת מרוב המצוקות והאימות כי נלאו מאד. ועם כל זה נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב.

וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם עד ימצאו מקוֹם בטוח לשמור תורתם – וה' עזרם. אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכי מדבר. לא יכילנו ספר כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם. ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם מתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשׁובה כי כבר יעדנו אל אמת – ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם.

(שבט יהודה סי' כז)

*

ה. בשנת מאה וחמשים [ואחת] לאלף הששי בספרד בימי המלך דון אנריקו בהיותו נער קמו עמים רבים להוציא את ישראל מכלל הדת והציקום והכום מכה רבה ועצומה לא נשמעה כמוֹתה מיום שירדו ישראל לשערי העמים. ומרוב הצרות והיסורים יצאו עם רב מספרד מכלל דת משה רבנו, ובפרט קהל גדול שביליה רובם המירו את כבודם, וקהל קורדובה וקהל איסיגה (Ecija) וכל אנדלוזיה וערים גדולות אחרות, וכן מדריך וליישקט (Illescos) ואוקנה (Ocana), ועיר גואיטי (Huete) וקאשטיל מנרים (Montesa) ומוניוס (Munnioz) וטוריגוש (Torrgos) ובאשקלונה – לא נמלט איש. וכן בשאר קהלות עברו עליהם צרות אשר אסור להעלותם על ספר מפני שמחרידות הלב מאד, ומשם והלאה מרעה, על רעה יצאו.

(שם סי' מח).

*

ו. פלגי מים תרד עיני על גלות ירושלים אשר בספרד, אשר שפך ה' עליה באש חמתו ובמים עברתו. בשנת קנ"א לאלף הששי היו הגזירות הראשונות בספרד. התחיל בסיביליה, היא עיר גדולה מאד, היו בה כמה אלפים בעלי בתים והיא היתה ראש לכל קהלות ספרד וקמו עליה הנוצרים להומם ולאבדם. קצתם נהרגו וקצתם השליכו עצמם בבורות על קדושת ה' אבל רובם נמלטו בבמות והמירו. וכאשר שמעו העירות האחרות מה שנעשה בסיביליה ראש ממלכה קמו גם הם על היהודים ועשו כאשר עשו אנשי סיביליה. ונתפשטה הגזרה מעיר לעיר עד אשר הוכו היהודים בהרבה עירות מספרד. ומאז היו האנוסים בספרד רבים מאד. ובחמלת ה' על עמו לבלתי עשות עמהם כלה העיר את רוח מלך ארגון לעמוד בפרץ ולגדור גדר במלכותו לבלתי שלוח יד ביהודים. ועשה כרוזות מפחידות ומניעות גדולות על זה, עד אשר לא עברה הגזרה במלכות ארגון ולא נתפשטה משם והלאה.

(מס' שלשלת הקבלה כתב־יד, נדפס בקובץ "Jewish Quart. Review, כרך כ').

*

ז. אם אמרתי אספרה לכם רובי התלאות אשר מצאונו ישתוממו רעיוניכם. האמנם אערוך לפניכם שלחן הרעה מעוטרת ראש ולענה בקצרה. הדברים כהויתן להשביעכם מרורות לענותנו ולהשקותכם מיין עצבוננו. ובעבור אחשוב כבר הוגד לכם הדבר אכתוב אותו בתכלית הקצור על הסדר וזה [ה]חלי.

יום ר"ח תמוז קנ"א המר והנמהר דרך ה' קשתות האויב על קהלת סיבליה רבתי עם שהיו בה כמו ששה או שבעה אלפים בעלי בתים, הציתו באש שעריה והרגו בה עם רב, אך רובם המירו; ומהם מכרו לישמעאלים מהטף ומהנשים. והיו מסלות היהודים יושבים בדד, ורבים מתו על קדושת השם ורבים חללו ברית קודש.

משם יצא האש ותאכל כל ארזי הלבנון, העיר הקדושה קהלת קורטובה גם שם המירו רבים ותהי לחורבה.

וביום צרה ותוכחה, יום שהוכפלו בו הצרות, י“ז תמוז, חמת ה' נתכה על עיר הקוֹדש אשר משם תצא תורה ודבר ה‘, היא קהלת טוליטולה (Toledo). ויהרגו במקדש ה’ כהן ונביא. שמה קדשו את השם ברבים רבניה – הם זרע הכשר והנבחר, זרע הרב ר' אשר זצ”ל, הם ובניהם ותלמידיהם ⁵¹). גם שם המירו רבים לא יכלו לעמוד על נפשם.

על שלש אלה, רגזה ארץ. מלבד קהלות אחרות סביבותיהן בא מספרם כמו שבעים עיר. ובכל זאת אנחנו פה על משבר והיה לנו הלילה והיום למשמר. ויהי בשביעי לחדש אב בלע ה' ולא חמל בקהלת וולינציה; היו בה כמו אלף בעלי בתים, והיו המתים בקדושת השם כמו מאתים וחמשים אנשים, והנשארים הרה נסו ונמלטו מעטים ורובם המירו.

משם פשטה הנגע בקהלות מיורקה העדינה לחוף ימים ישכון. יום ר"ח אלול באו בה פריצים ויחללוה, בזזוּה, ושללוה, ועזבוה, כמצודה שאין בה דגים. ומתו בקדוש השם כמו שלש מאות נפשות וכמו שמונה מאות נמלטו במגדל המלך והנשארים המירו.

יום שבת אחריו שפך ה' כאש חמתו, נאר מקדשו וחלל נזר תורתו היא קהלת ברצלונה, אשר הָבקעה ביום ההוא ובא מספר ההרוגים כמו מאתים וחמשים נפשות. וכל יתר הקהל נסו אל המגדל ושם נמלטו. והאויבים בזזו כל מסילות היהודים והציתו אש בקצתם. ויד מנהיג המדינה לא היה במעל, אך התאוה להצילם בכל יכלתו. ויכלכלו שם היהודים בלחם ובמים ויאזרו לעשות שפטים באנשים הפושעים. אזי קם שאון דלת העם והמון רב על נכבדי המדינה וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובלסטראות ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קדשו ה', בתוכם בני יחידי, חתן, שה תמים העליתיו לעולה. אצדיק עלי הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל ולא הגיעו לחצי המגדל עד שנעשו אברים אברים וקצתם יצאו משם וקדשו את השם ברחוב וכל השאר המירו, רק מעטים היו שנמלטו בערי הסגנים, נער יכתבם. אך הם מהנכבדים וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה.

וכן בעיר לירידה (Lerida) מתו רבים והשאר המירו ושנמלטו היו רק מעטים.

בעיר גירונדה (Gerona), תורה וענוה. במקום אחד, קדשו ה' ברבים הרבנים אשר שם, לא המירו בה כי אם מועטים ורוב הקהל נמלטו בבתי העירונים והם היום במגדל.

סוף דבר: במלכות וולינציה לא נשאר יהודי זולתי במקום אחד הנקרא מורבידרו (Murviedro). ובמחוז קטלוניה לא נשאר יהודי זולתי בערי הסגנים והפחות שלא שלחו יד בהם בכל המקומות.

אנחנו פה היום בכל מדינות ארגון אין פרץ ואין צוחה. בחמלת ה' עלינו הותיר שריד בכל מקומות אלו אחר ההשתדלות הנמרצה והפזור הרב ⁵²; מכל רכושנו לא נשאר לנו בלתי גויותינו. ובכל זאת לבנו יהגה אימה ועינינו אל אבינו שבשמים נשואות עד שיחננו וירפאנו ממכאובנו ואל יתן למוט רגלינו כן יהי רצון אמן.

אני הגבר ראה עני בשבט עברתו חסדאי בר אברהם בר חסדאי בר יהודה קרשקש הכותב פה סרקסטה (Saragossa) יום עשרים לחודש מרחשון שנת חמשת אלפים וקנ"ב ליצירה.

(אגרת זו של הרב דון חסדאי אבן קרשקש נדפסה

בס' שבט יהודה הוצ' ווינר עמ' 128)

*

ח. שִׁמְעוּ כָּל־עַמִּים תּוּגָתִי כִּי גָדְלָה וְגַם אַנְחָתִי;

לָזֹאת עֵינִי בְדִמְעָתִי

אֲרַוֶּה וְתִדַּד שְׁנָתִי.

שִׁמְעוּ נְהָרוֹת וְיַמִּים

וּגְבָעוֹת וְהָרִים רָמִים;

אֶבְכֶּה בֵּין אֵפֶר וּפֶחָמִים,

אתְאַבֶּל לֵילוֹת וְיָמִים.

שְׁמְעוּ אֶרֶץ וְשָׁמַיִם,

וְאֶבְכֶּה בְּכִי אֶגְלַיִם

עַל שִׁמֲמוֹת רִבּוֹתַים –

מִּיוֹם צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

בְּפְרָט יְלָלָה. רַבָּה נִהְיָה

בִּשְׁנַת הַקַּנָּ"א בַשְּׁאִיָּה;

כִּי נֶחֱרַב קְהַל אִישְׁבִילִיָּה

וּקְהִלּוֹת רַבּוֹת בְּקַשְׁטִילִיָּה.

וּקְהִלּוֹת כָּל־אַנְדַּלוּס,

וּבַפְּרוֹבִינְצְיָּה רַע נָחוּץ,

וּבְקָטַּלונִיָּה הָיָה לָבוּז,

וְאַרַגוֹן עִמָּם אָחוּז.

יְהוּדָה וְעַם יִשְׂרָאֵל,

סוּרוּ מִן יֵצֶר מִתְגָּאֵל –

וְאוּלַי יֶחֱנַן הָאֵל

וְיִשְׁלַח לָכֶם הַגּוֹאַל.

בֶּן דָּוִד יָבוֹא לִקְהָלָם,

יִבְנֶה מִקְדָּשׁ אֵל וְאוּלָם;

שָׁם יְשַׁבְּחוּהוּ כֻּלָּם:

בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

(קינה על מאורעות השמד בשנת קנ“א, נדפסה מתוך כ”י בספר “שבט יהודה”. מחבר הקינה הוא כפי הנראה דון יהודה בן דוד אבן יחייא. עיין צונץ 652 עמ' Literaturgeschichte).

*

ט. יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל, דְּעוּ מַר לִי מְאֹד – לָכֵן בְּחַטֹּאתַי אֲנִי אֶרְעַד רָעֹד.

יִחְיֶה לְבָבִי בִּי עֵת אֶשְׁמַע בְּכוֹת, וְעֵת שְׂחוֹק אֶרְאֶה אֲזַי אֶסְלֹד סָלֹד.

בֵּין אָח וְאָחוֹת, אֵם וָאָב גַּם כָּל שְׁאֵר תִּבְכּוּ לְמִשְׁפָּחוֹת וְנָדְדוּ בָּם נָדֹד.

דּוֹד טוֹב וְכָל־אִישִׁים וְגַם נָשִׁים בְּכוּ – וַאֲנִי בְּבִכְיָתִי אֶחֱרַד קול חֲרֹד.

חָסְרָה נְגִינָתִי וְשִׂמְחָתִי בְּעוֹד אֶזְכֹּר לְמִקְדָּשׁ כִּי אֲבַדְנוּהוּ אָבֹד.

חָסְרָה קְהִלַּת אֵל וְלֹוֹמְדֵי דַת וָדִין – עַל זֹאת יְהוּדָה קוֹנֵן וְיִשְׂרָאֵל סָפֹד.

חָסְרָה וְגַם קָצְרָה יְחִידָתִי לְרוֹב אָבְדַּן קְהִלּוֹת וְנִשְׁמְדוּ שָׁמֹד.

חָסְרָה יְדִיעָתִי בְּקוֹרוֹת הַזְמָן, אֶמְאַס לְקוֹל שִׁירִים וּמָחוֹל גַּם רָקֹד.

חָסְרָה עֲצַת לוֹמְדִים לְתוּשְׁיָּה, וְצָר הָרַג בְּחִירֵיהֶם כְּמוֹ צאן וְעָרוֹד.

חָסְרָה חֲנִינַת אֵל וְרַחֲמָיו נִשְׁכָּחוּ; הוּא לִי כְּמוֹ אַכְזָר וְגַם כְּאוֹיֵב עוֹד.

חָסְרָה זְכוּת אָבוֹת וְלֹא תָלִיץ בְּעַד זַרְעָם, וְסַף גִּזְעָם וְנִכְחֲדוּ כָחֹד.

חָסְרָה צְנִיעוּת כָּל נְשֵׁי יַהֲדוּת בְּיוֹם נָפְלוּ בְּיַד זָרִים וְקָפְדוּ בָם קָפֹד.

חָסְרָה נֶחָמַת כֹּל־יְהוּדָה, כִּי יֵאוּשׁ צָמַח בְּלִבּוֹתָם וְנֶעֱקַד בָּם עָקֹד.

חָסְרָה פְּקוּדַת אֵל עַל הוֹרְגִים בְּנֵי עַמִּי, גַּם גּוֹזְלִים וְחוֹשְׁדִים בָּם חָשֹׁד.

חָסְרָה אֱמֶת תּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר עִם רוֹב גְאוֹן זָרִים שְׁכָחוּהָּ מִלְּמֹד.

חָסְרָה מְתִיקוּת מִבְּנֵי עַמִּי, וְלֹא חָסְרָה, מְרִירוּתָם וְתִשְׁקֹד בָּם שָׁקֹד.

חָסְרָה עֲרֵבוּתָם וְטוֹבָתָם וְכָל חָכְמַת חֲכָמֵיהֶם וְנֶחְלְדָה חָלֹד.

חָסְרָה תְּשׁוּבַת אֵל לְצַעֲקָתָם, אֵין עוֹנֶה וְאֵין חוֹמֵל – וְנִלְאָה מִפְּקֹד.

חָסְרָה שְׁכִינָה מִשְּׁכֹן מַטָּה בְּתוֹךְ מִקְדָּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל וְחָדְלָה מִכָּבוֹד.

חָסְרָה עֲנוֹת “קָדִּישׁ” וַעֲנוֹת “בָּרְכוּ” – בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת חֲרֵבִים מִיסוֹד.

חָסְרָה זְכִירַת צוּר יְהֹוָה צְבָאוֹת, יָהּ וֵאלֹהִים אֶל וְשִׁין דָּלֵית וְיוֹד.

חָסְרָה נְבוּאָה בִי וְנֶחְתָּם כָּל חָזוֹן – אוּרִים וְגַם תּוּמִים וְצֵרוּף שָׁם בְּסוֹד.

חָסְרָה הֲגוֹת תּוֹרָה יְלָדִים עֵת גְּמֹר – עֲלֵי זֹאת אֶחְגֹּר שַׂק וְאֶפְדֶּנוּ אָפֹד.

חָסְרָה כְּבוֹד שַׁבָּת, כְּבוֹד מוֹעֵד; וּבְכֵן חשֶׁךְ וְקַדְרוּת קַח – יְצוּעָךְ בּוֹ רָפֹד.

חָסְרָה עֲרֵבוּת קוֹל חַזָּנִים מִזְמוֹר, מַפְטִיר וּמוּצְנִיף ⁵³ וְגַם פַּיטָן לְהוֹד.

חָסְרָה כְּבוֹד מַלְכוּת יְהוּדָה עַד מְלֹךְ הָאִישׁ בְּנוֹ דָוִד – יְחַיֶּה עָם בְּסוֹד.

(קינה על חרבן הקהלות בשנת קנ"א: שם המחבר: יהודה בן דוד יחייא. קינות לתשעה באב כמנהג ספרדים)

אֲקוֹנֵן בְּמַר וְאָהִימָה,

בְּמָתְנַי שַׂק אָשִׂימָה

וְדִמְעָתִי אַזְרִימָה –

עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

נִטְפֵי נְדָבוֹת יִזָּלוּ

עֵינַי, כִּי נָפָלוּ

וְלָטֶבַח הוּבָלוּ

שָׂרֵי צְבָאוֹת יִשְׂרָאֵל.

יַד אֵל נָגְעָה בִי

לְהַשְׁחִית אֶת מַצָּבִי;

וְאֶזְעַק: אָבִי אָבִי

רֶכֶב יִשְׂרָאֵל.

דָּמָם וְחֶלְבָּם צוֹעֲקִים

וּמְאֲדָמָה גַם נוֹאֲקִים,

וְקוֹל עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים

מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ בְּחֶרֶץ

צוּר בְּכָלָה וָקֶרֶץ –

הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אָרֶץ

תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל.

אֵיךְ הָיוּ לִשְׁאֵיָּה

כֹּל נְשִׂיאֵי שֵׁבִילְיָה,

הַנִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם יָהּ –

בָּאלהֵי יִשְׂרָאֵל.

פְּאֵר גּוֹלָה גַּם טוּבָהּ,

אַנְשֵׁי קְהַל קוֹרְטוֹבָה

כִּי לע… וּבָה

בְּשִׁמְךָ יִשְׂרָאֵל.

טְלְטֵל זָר טַלְטֵלָה

לִקְהִלַּת טוּלִיטוּלָה;

לָקְחוּ אֵת כָּל־שְׁלָלָהּ –

מִכֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

עֲדַת קֹדֶשׁ בַּרְצֵלוֹנָה,

הֲרוּגֵי חֶרֶב שְׁמֵנָה,

שְׁאֵרִית כָּל־שְׁטְנָה –

מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הוֹמָה בְמַר עֲדַת קוּנְקָה,

כִּי כָּל־חֳלִי וְכָל־צוּקָה

סְבָבוּהָ וּמְצוּקָה –

הִנָּם כְּכֹל יִשְׂרָאֵל,

דַּרְכֵי שֵׂגֹבִיָה אֲבֵלוֹת

בְּכֹל חוּצוֹת וּמַקְהֵלוֹת;

וְגַם שָׁבוּ אֲפֶלוֹת

כֹּל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל.

הוּרְדוּ יוֹדְעֵי סֶפֶר

וְנוֹתְנִים אִמְרֵי שֶׁפֶר;

שְׁבוּ נָא עַל הָאֵפֶר

כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.

(קינה זו על מאורעות השמד בשנת קנ"א נדפסה מתוך כתב יד בקובץ “גנזי נסתרות” ב' עמ' 56).

*

יא. לְשׁוֹד עִירִי גָּדוֹל כַּיָּם שִׁבְרִי, וְלַחְמִי רֹאשׁ וּתְלָאָה.

יְחִתֵּנִי צוּר חֶלְקִי וּלְבָבִי,

יְקִמֵנִי לְמַטָּרָה אֶל אוֹיְבִי,

וְתַחְתֵּנִי אֶרְגַּז, וּבִבְשָׂרִי אֵין מְתוֹם, וְנֶגַע נִרְאָה.

צְעָדַי צָד מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתָי,

וְשָׂם בַּסַּד פַּעֲמִי מַרְכְּבֹתָי,

וְהֵן יִסַּר בְּצִיּוֹן אֶל עִירִי פִּנַת יִקְרַת מְסֻלָּאָה.

חֲמֻדּוֹתַי לְמַרְגִּיזֵי אֵל לְנַחֲלָה,

וְדִמְעוֹתַי לְמַכָּתִי כִּי נַחְלָה,

וּבְחוֹמוֹתַי וּבְבֵיתִי, כְּבוֹד יַעְרִי, בָּאוּ רַבִּים וְנִכְאָה.

קְרֹא אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל־יוֹדְעֵי נֶהִי,

וְצִיר וְחֶבֶל אֶל כָּל־עֹבֵר לוֹא־יְהִי,

כְּלִי־נֶבֶל לְקוֹל בֹּכִים וְכִנֹרִי, לְנַחֲלָתִי כִּי־נִלְאָה.

בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי אַרְצִי לְעוֹלָם,

פְּתָחֶיהָ נִסְגְּרוּ וְאָנוּ בְאֶבְלָם,

צְמָחֶיהָ עָבָשׁוּ, וְעִיר הֲדָרִי נִגְאֲלָה וְהוֹי מוֹרָאָה.

רְאוֹת נָקָם אֲקַו בְּשֵׁעִיר וּבְעַמוֹן,

לְהַתִּקָם לְיוֹם הֲרֵנָה, שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן,

גְמוּל לְחֵיקָם, זְרוֹעַ אֵלִי עוּרִי, בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה!

בַהֲגִיגִי תִּבְעַר־אֵשׁ בִּקְרָבַי

לְמַבְלִינִי שֹׁד וְשֶׁבֶר בְּכָל סְבִיבָי,

אֶזְכְּרָה נְנִי ־ נָתִי עַרְבִּי וְשַׁחֲרִי, וָאֶשְׁתּוֹמֵם עַל־הַמַּרְאָה.

יָּהּ, הֲקָצֹר קָצְרָה יָדָךְ מִפְּדוּת?

וְצַר יַעֲצֹר בְּעַמְךְ בִּכְבֵדוּת,

וְאָמְרָה צֹּר “הֶאָח”, בִּנְפֹל נִזְרִי, “הֶחָרָבָה אִמָּלְאָה!”

שְׁבִי גִבּוֹר הַיֻקַח אוֹ יִמָּלֵט?

וְאִם יִשְׁבּוֹר מֹטֹת צָר, בִּי שֹׁלֶט?

בְּבֵית הַבּוֹר יִרְדֶּה בִי בָּחֳרִי וּבְכֹבֶד מַשָּׂאָה!

שְׁבִי נֶאְנְחָה, בַּת עַמִּי, וְשַׂק חִגְרִי,

וְגַם קָרְחָה הַרְחִבִי כְּנִשְׁרִי,

וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה, אִמְרִי, הֲתִקְרַב וְתָבֹאָה?

תְּהִי מִסְעָד וְעֵזֶר אֶל גּוֹלָתִי

לְבַל תִּמְעָד, וְשׁוֹבֲבָהּ אֶל־נַחֲלָתִי,

וּמִגִּלְעָד הָבִיאָה נָּא הַצֳּרִי לַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה.

חֲזָק נִמְהַר לְבַד נִכְאֶה לְהַר צִיּוֹן,

בְּרוֹשׁ תִּדְהָר בְּנוֹת הֵיכָל וְאַפִּרְיוֹן,

בְּרֹאשׁ כָּל־הַר יִהְיֶה נָכוֹן הָרִי, וְעַל כָּל־גִּבְעָה נִשָּׂאָה.

(קינה לר' יצחק בן ששת ברפת, נדפסה בקובץ “מבחר השירה העברית” עמ' שיז–שיח).

*

יב. אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל־בָּשָׂר, עַד מָתַי עַמְךְ בְּיַד צָר?

הַיַּד יְיָ תִּקְצָר

לְהַחֲיוֹתֵנוּ כַּיּוֹם הַזֶּה?

בּוֹרֵא עוֹלָם, אַיֵּה נִפְלְאוֹתֶיךָ

וְקִנְאָתְךָ וּגְבוּרָתֶךָ?

עַל מִי נָטַשְׁתָּ צֹאן מַרְעִיתֶךָ

בַּמִּדְבָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה?

גָּבְרוּ וְעָצְמוּ מוֹנַי

וְהִפִּילוּ בַחֶרֶב בָּנַי

הֲיִיטַב בְּעֵינֵי יְיָ

לְהָמִית אֶת כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה?

דֻּבִּים וַאֲרָיוֹת אֲכָלוּנוּ

וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ סְבָבוּנוּ

וְכָל הָעַמִּים דְּלָקוּנוּ –

אֵלֶּה מִזֶה וְאֵלֶּה מִזֶה.

הָיִינוּ לָבַז וּלְשַׁמָּה

לְכָל קַצְוֵי הָאֲדָמָה;

וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים עַל מָה

גָּלוּת הַחֵל הַזֶּה..

וַאֲנִי בַּיְיָ אֲצַפֶּה,

כִּי אֵין זוּלָתוֹ רוֹפַא;

וְאֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ דְבַר פֶּה:

הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה?

זֵדִים עָלַי קָמוּ,

לָקַחַת נַפְשִׁי זָמָמוּ,

וְכוֹס הַתַּרְעֵלָה בְּיָדִי שָׂמוּ –

מָלֵא מֶסֶךְ וַיַגֵּר מִזֶּה.

חָפְרוּ בוֹרוֹת לְנַפְשִׁי,

וְנִלְכַּדְתִּי בְּפַח מוֹקְשִׁי

וְאֵין לִי מָנוֹס לָצֵאת חָפְשִׁי –

גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶה.

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה

וְנִלְכַּדְתִּי בִּשְׁבִי וּבַגּוֹלָה

וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה –

וְלֹא קָרֵב זֶה אֶל זֶה.

יָעֲצוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת

לְהַדִּיחַ אֶת כָּל־הָאוּמוֹת

לַעֲמד לְהִתְפַּלֵּל בֵּין הָעֲצָמוֹת –

בֶּן־הַמְרַצֵּח הַזֶה.

כָּל־אֶחָד וְאֶחָד יַנִּיחַ

וְשֶׁקֶר וְכָזָב יָפִיחַ,

יְכַנֵּה לָנוּ שֵׁם וְיַבִּיעַ:

הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה.

לָמָה הֲרַגְתֶּם לֶעָנִי וְרָשׁ,

וּמִבֵּית מְנוּחָתוֹ נִגְרַשׁ;

וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נָדְרַשׁ –

אֵבֶל כָּבֵד זֶה.

מִיֶדְכֶם נִנְקֹם נְקָמָה,

בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם מִלְחָמָה;

כִּי עַל כָּל־פֶּה שׂוּמָה:

אִם יִכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה!

נֶגֶד יְיָ וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ,

הַשָּׁם בָּשָׂר זְרוֹעוֹ וְכֹחוֹ

יָהֲרַס כְּהֵרֶס יְרִיחוֹ –

אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה.

סוֹמְכִים עַל קָנֶה רָצוּץ

שֶׁאָכַל וְשָׁתָה וְיָצָא לַחוּץ.

הָעֶצֶב הַזֶּה נִבְזֶה נָפוּץ –

הִרְגוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה.

עִצְבוּ אֵת אִישׁ בְּלִיַּעַל

וְלִמְדוּ מִדַּרְכֵי יְרֻבַּעַל –

הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל?

מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה?

פּוֹשֵׁעַ מִבֶּטֶן כֻּלוֹ

לֹא הֶרְאָנוּ כְבוֹדוֹ וְגָדְלוֹ:

יָתוֹם הָיָה וְאֵין עוֹזֵר לוֹ –

מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה?

צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל נִצְטַוּוּ בְסִינַי:

לֹא יָבֹא כָזֶה בִּקְהַל יְיָ.

הִנֵּה הוּא כָּתוּב לְפָנַי:

כִּתְבוּ אֵת הָאִישׁ הַזֶּה.

קוֹרְאִים לָאֶבֶן דּוּמָה

אֲשֶׁר אֵין לָהּ תְּקוּמָה,

נִמְשַׁל כַּבְּהֵמָה נִדְמָה –

וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה.

רְאֵה כִּי יְלוּד אִשָּׁה,

אֲשֶׁר הוּא מְכֻסֶּה בוּשָׁה;

וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה –

מַה־יּוֹשִׁעֵנוּ זֶה?

שִׁמְעוּ זֹאת כָּל־הָעַמִּים

הָעוֹבְדִים לִצְלָמִים –

הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵיהֶם מַגְשִׁימִים?

מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה?

תּוֹעֵי רוּחַ, לֹא יְדַעְתֶּם

וְאלֹהֵי עוֹלָם עֲזַבְתֶּם,

וּבָשָׂר וָדָם עֲבַדְתֶּם –

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.

אֶל מִי תְדַמְיוּן אֵל מִתְנַשֶּׂא,

אֲשֶׁר כָּל־פֹּעַל הוּא עוֹשֶׂה,

וְאֵין מִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה –

מַה־נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה.

נְבֻכִים מִדֶּרֶךְ אֱמֶת

וְעוֹבְדִים לְצֶלֶם מֵת;

עַל פִּי עֵדִים יוּמַת הַמֵּת –

מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה.

יָחִיד מֶלֶךְ נָאֶמָן

יִנְקוֹם מִפּוֹשְׁעֵי הַזְּמָן;

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְהָמָן –

כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה.

יָרִיב אֵת רִיב עַם קָדְשׁוֹ,

וְכֹל אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ

יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ –

בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה.

צוֹרֵר, אֵת מִי חֵרַפְתָּ

וְהֵנַעְתָּ רֹאשׁ וְגִדַּפְתָּ,

וְעַל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל קָצַפְתָּ?

יַעְכָּרְךָ יְיָ בַּיּוֹם הַזֶּה.

חֶרֶב נְקָמָּה יָרִיק

לְהַשְׁמִיד לְעוֹבְדֵי הָרִיק;

וּלְעַמּוֹ יֹאמַר: אַל תִּיגַע לָרִיק ־

לְמָחָר יִהְיֶה הָאוֹת הַזֶּה.

קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, הַטֵּה אָזְנֵךָ

וְיָדֹעַ תֵּדַע פְּנֵי צֹאנְךָ –

לָמָה נָמוּת לְעֵינֶיךָ

רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה.

תְּיַשֵּׁר לְיוֹשְׁבֵי חֲשֵׁכִים,

אֵל מֶלֶךְ עַל כָּל־מְלָכִים.

אִם אֵין פָּנֶיךָ הוֹלְכִים

אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.

רוֹכֵב שָׁמַיִם, קְחָה נָקָם

וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם,

וְדַם עֲבָדִיךְ יֻקָם –

כִּי עַמְךְ הַגוֹי הַזֶּה.

פָּדִיתָ יְהוּדָה וְאֶפְרַיִם

מִיַּד פַּרְעֹה, וּמִיד מִצְרַיִם;

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם –

וַתַּעַשׂ לְךָ שֵׁם כְּהַיּוֹם הַזֶּה.

נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֶה

אֶל עָם מֻכֶּה וּמְעֻנּה;

וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –

וּמָה קוֹל הַצֹּאן וְהַבָּקָר הַזֶּה.

חַזֵּק יְדֵי נִדְהָמִים,

נְפוֹצִים בֵּין הָעַמִּים,

וּשְׁלַח לָהֶם מְנַחֲמִים –

כִּי לֹא יִירָשְׁךָ זֶה.

סֹלּוֹ סֹלּוּ הַמְּסִלָּה,

סַקְּלוּ לִפְנֵי עַם סְגְלָּה;

וְיֹאמְרוּ הָעוֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה:

הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה.

מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעוֹת יִשְׂרָאֵל,

בָּעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל

וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל –

לָמּוֹעֵד הַזֶּה.

(בקשה בסדר אלף בית. שם המחבר יצחק תרפון. ואפשר שזהו ר' יצחק בן ששת ברפת. נדפס בס' קובץ ויכוחים.)

*

ב המאורעות משנת קנ“ב עד שנת רנ”ב

א. בימים ההם בשנת קע"ב לאלף הששי רבו השמדות בספרד, כי קם פרַא ויצינצו הכומר מעיר ואלינציאה (Valenzia) מכת דומיניקו על היהודים לשטן. ויסת עליהם את יושבי הארץ ויקומו לבלעם חיים ויכו רבים לפי חרב ורבים שרפו באש ורבים הדיחו ביד חזקה מעל ד' אלהי ישראל. וידל ישראל מאד בעת הנמהרה ההיא. וישרפו את ספרי תורת אלהינו וירמסום כטיט חוצות. ואם על בנים רֻטשה ביום אף ה'. ויצאו אבות אבותי הכהנים מקואינקה העיר בימים הרעים ההם מפני חמת המציק וילכו אל מצודת אואיטי (Gueta) וידמו שם. והנשארים, מהם נהרגו ומהם הרגו את בניהם ואת בנותיהם לבלתי הָמִיר את כבודם, ומהם נדחו מעל ה' אלהי ישראל. ויהיו המתים במגפה כמאה וחמשים אלף והנדחים כחמשה עשר אלף. וינוסו רבים אל ארץ ישמעאל בעת ההיא, ורבים נמלטו אל ארץ פורטוגאל וידמו שם.

וַיֹּאֶל הכומר הרע הזה ללכת שמה לְהַקְהוֹת את שִׁנֵיהֶם, וישאל את פי המלך דוארטי המולך בפורטוגאל בעת ההיא; ויאמר: בא תבא ברנה, אך שום תשים כתר ברזל בצאתו מתוך האש על ראשך, וישב אחור בחרפה. אך מלך אראגון שמע בקולו וירבו הנדחים בקטאלוניאה ואראגון ושיביליאה נעת הנמהרה ההיא. מהיום ההוא רבו הנדחים בכל ארץ ספרד.

ויהי אחרי כן וישובו רבים אל ה' בעבור מעליהם הזעם, וישימו עליהם הוקרים עד היום הזה ⁵⁴.

וישבו היהודים במצודת אואיטי ובמצודת שוריה (Soria בקאשטיליא הישנה) ובמצודים אחרים אשר נמלטו שם עד צאתם מארץ ההיא אשר אֵרַרָהּ ה'.

גם על היהודים אשר בשאבויה (Savoja) נטה קו תוהו הצר הצורר הזה בעת ההיא. ואני יוסף הכהן ראיתי ספר משחת מראהו מאשר החביאו שמה בבורות עד עבור הזעם מעליהם בימים הרעים ההם.

ויהי [הכומר פרא ויצנטי] בעיניהם לקדוש ויכתוב קאלישטו (האפיפיור Callixtus הרביעי) זכרו בקדשים, ויחוגגו לשמו ביום החמישי לחדש אפריל.

בימים הרעים ההם היה חשך אפלה בכל ארץ ספרד. ויאמרוּ החכמים: אצבע אלהים הוא על אשר נגזר ביהודים לאבדם. וישב חרון אפם מעל הנשארים בחמת ה' עליהם. וישבו בארץ ויפרו וירבו מאד.

(עמק הבכא עמ' 72–70)

*

ב. אל תשמח ישראל אל גיל כעמים… התנצל מעדיך להכנע מפני הרעות אשר אפפונו מימים קדמונים. זכור ואל תשכח הגזרות הנגזרים והעתים הרעים אשר עברו עלינו משנת תתק“ה וד' אלפים בקום עלינו אדם נודד המכונה אלמהדי להכחידנו ונחרבו בארצות המערב כמה קהלות, ואחרי כן בשנים מועטות בארצות המזרח ושתיהן בימי הרמב”ם ז“ל: אחד בנערותו ואחד בזקנותו, כאשר כתוב בספר הזכרונות. אזי בחטאינו חרבה קהלת אליבנה המדינה, עיר ואם בישראל לתורה ולתעודה, מכמה דורות. וגם אחרי כן בכמו מאה שנה לראשונות גורשנו מצרפת ואינגלאטירא ומשאר מלכיות מן היום ההוא והלאה ירדו עם ה' לשערים, כי קמו עליהן זרים. ונכשלו חסידי עליון בחרב ובלהבה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, וירד העיט אל הפגרים והיתה התורה לשרפה מאכולת אש זרה ומרמס לרגלי פראי ⁵⁵ ויבוזו כל חילם ומחמד עיניהם ויענו נשיהם ובנותיהם ומיתר כל העם ניטל כבודם ביום מר, נבלע ישראל ככלי אין חפץ בו כבודם בקלון הומר. תהום אל תהום קורא ואמר. חרב ורעב ושבי הכתוב ואשר לא כתוב הכל נגמר. ונותרו בם עוללות שנים או שלשה גרגרים מפורדים ומפוזרים. ונבחר מות מחיים לכל השארית הנמצאים, ונגעה אלינו בדורנו התלאה וקראת אותנו הרעה באחרית הימים בגלילות קאשטיליא לארכה ולרחבה, ובמלכות קאשטיליא בשנת הקנ”א אשר נשמדו כמה קהלות קטנות עם גדולות. ואחרי כן בשתים ועשרים שנה. הנשארים בקשטיליא היו למשל ולשנינה ומרעה אל רעה יצאו לא ידעתי ספורות. ויגזרו עליהם שנוי המלבושים וימנעו מהם המסחר והחכיריות והאומניות, כאשר נגזר בימי הה“ר יוסף ן' עקנין ז”ל בשנים קדמוניות. היושבים בבתיהם ספונים גורשו מהיכלי עדן וענג לשכון בנצורים ובאשמנים. תולעת יעקב האמונים עלי תולע חבקו אשפתות. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, בקיץ ובחוף לדראון וחרפוֹת. ורוב המוכסים המיוחסים יצאו משם בהמנע מהם החכירות והמכסים, כי לא למדו אומנות להיות מתפרנסים. ועוד מפני החרבה והדוֹחק והמסגר יצאו מבעלי אומניות. בראות אלה הקורות והתלאות דוחו ולא יכלו קום באלה. הנסיונות והתמורות. וכזה קרה במלכות אראגון לקהלות הנשארות, בקום עליהם מלך חדש לחדש עליהם גזרות. מי שמע כזאת, מי ראה כאלה התלאות ולא ידאג ולא יאנה ימים על לילות. יונקי שדים בחיק אמותיהם בוכים. ברעב ובצמא ובערום. בשלג ובקור מתו ילדים וילדות.

(אגרת מוסר לר' שלמה אלעמי, דפוס פראג, דף ה' עמ’ב).

*

ג. אַלְלַי לִי

בְּרוֹב אֶבְלִי,

כִּי חֶטְאִי לָעַד נִשְׁמָר.

קוֹל יְלָלוֹת

עַל קְהִלּוֹת

עֻלְפוּ כְּתוֹא מִכְמָר.

כִּי מִבֵּיתָם

בְּחֶרְדָתָם

גֹּרְשׁוּ בַּיּוֹם הַמָּר.

בְּסַמוֹרָא

הוּשַׂם מוֹרָא –

בְּחֶרְדַת צַר יִתְיַמָּר.

בְּסַלַמַנְקָא

הוּשָׁם בְּרִית וְחֻקָּה,

בְּלֵבָב רַךְ לַזָּר הוּמָר.

וְאַף חָרָה

בְּעֵת צָרָה

בְּבָלִידוֹלִיד כַּיָּם נֶחְמָר.

קְהַל טוּרוֹ

לְחֹמֶר סוּרוֹ –

עַל כֵּן בְּשָׂרִי סָמָר.

בִּקְהַל שֵׂגוֹבְיָה

חֲרוֹן אַף יָהּ –

וְאוֹיֵב כֹּה יִתְאַמָּר.

עֲדַת אַוִילָה –

אוֹי נָא לָהּ,

כִּי לֹא פָנְתָה אֶל הַמְּנוּחָה.

הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טבְחָה.

סְגוֹר לִבִּי

נִקְרַע בִּי

לְבֵינְבִּינֵטוֹ עִיר תְּהִלָּה.

וּבָא שָׁאוֹן

לְעִיר לֵיאוֹן

וּבַלִינְסָא בְּחַלְחָלָה.

בְּאַשְׂטוֹרְגָה

וּמַיוֹרְגָה

וּבְפַלֵינְסָה עָשׂוּ כָלָה.

וּבְכָל־סְבִיבָם

נִהֲרוּ בָם

לְהִתְעוֹלֵל בָּם עֲלֵילָה.

בִּשְׁנַת קַעַ"ב

סַכּוֹתָ בָעַב

מֵעֲבֹר תְּפִלָּה.

וּבָא קָדֶשׁ ⁵⁶

לפְרִידֵיש

וּבוּרְגוֹשׂ הִיא כְסוּחָה.

הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצאן טִבְחָה.

הִכּוּנִי,

פְּצָעוּנִי

וְכָתְבוּ עָלַי מְרוֹרוֹת.

לְעַם נַחֲלָה –

עַל כָּל־אֵלֶה

גָזְרוּ כַמָּה גְזֵרַוֹת.

וְהֶחֱמִירוּ

עַד הֵמִירוּ

הַחֻקִּים וְהַתּוֹרוֹת.

אָנָא מִי הוּא זֶה

כָּל זֶה יֶחֱזֶה

וְיִשְׁכּוֹן בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה?

הֹרַגְנוּ כָל־הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה.

קינה זו על גזרת פרא ויצנטי נדפסה מתוך כתב יד בפתיחה לס' “מגן אבות” לרשב“ץ הוצאת ילינק. ליפסיא שנת תרט”ו.

*

ד. בימי המלך דון גו’אן ⁵⁷ בן המלך אנריקו הוסיפו על [היהודים] והסירו מחיתם וגזרו עליהם גזרות קשות לכל הנשארים מהשמדות והוא שלא ישאו ויתנו ברבים ולא ישאו ויתנו בדבר מאכל למכור לגויים, כי העלילו עליהם כי היו מטילים סם במרקחות ובמאכלים וגזרו שלא ימצא מהם מקיז דם ולא רופא, לבד רופא למלך, ושלא יוכלו לקנות נחלות ושישאו חותם אדום לסימן שהוא יהודי והנמצא בלי חותם יהרג. עוד גזרו גזרות אחרות אשר רבו כמו רבו. ועוד ידם נטויה כל הימים.

(שבט יהודה, סי' מ"ט).

*

ה. שנת קע“ז (1417) תפסה השלטונא אשת פחת מון פורט (Mon־ferrat) כל היהודים אשר בטילושה, הם ונשיהם ובניהם וגזרה עליהם שמד להפר ברית ולהחליף חי במת. והעמידה אנשים לבד וטף: וכל מי שהיה משש שנים ולמטה נתן ביד הגלחים להטבילם בעל כרחם, והילדים צועקים לאבותיהס ואין מציל – ועם כל זה לא רצו לאכל מגעוליהם. ויצאו מהם נ"ז נפשות ויתר הקהל עמדו באמונתם ונמסרו למיתה על קדושת השם. ובר”ח אב הגיעה גזרת הפחת להתירם ולהשיב נכסיהם, לבד הילדים אשר כבר עברו, כי כן צוה הקרדינאל. בשנה ההיא גזר הקרדינאל שילכו מצוינים כעין עגלה במלבוש העליון ולימים מועטים נתבטלה הגזרה.

(שבט יהודה הוצ' ווינר, עמ' 114. מאורע זה אינו שייך לאספמיה, אלא למדינת פרובינצה הסמוכה לה).

*

ו. שנת קע"ט נועצו לב יחדו המתועבים אשר בארץ אניוב (Anjou) ופטיב (Poitou) ובריטנייא (Bretagne) על בני עמנו להמיר כבודם. והחזיקו באמונתם וקדשו שם שמים ונהרגו יותר משלשה אלפים; ומהם שחטו בניהם ואחרים שחטו את עצמם, גם נשתמדו יותר מחמש מאות. אוי נא לנו כי חטאנו!

על ידי משומד אחד שהיה מן ההר (Montpellier) ובקש לעקור את הכל ובא להכריז בכל הקהלות ימירו דת בעל כרחם וכי לא יכול – הביא מן האפיפיור חוקים לא טובים וצוה לשאת חותמות גדולות מבגד פלטרין (Filz) אדום או כרכומי, וכל איש שילך זולתו יומת. אז נתקבצו יחידים מקהלות לברר מי ילך, וביררו הנעלה ר' מרדכי בר יוסף אויניון והרב ר' שלמה דשאישי ממגדל טרשקון לבוא אל המלך להתחנן לו על ענין הסימנים. והצליחו ושבו שמחים, כי נתבטלה הגזרה. לימים מועטים תקפה יד החוקרים (Inquisitoren) על בני עמנו ויעלילו לחקור בכל פרובינצא ויוציאו ממון גדול עד אין חקר, וגם יצאו רבים מגדולי הארץ בציונים משונים במרשילייא ובעיר אאינש (Agen) ובאויניון. עוד הכבידו משא על עיר אויניון וסגרו בביתם שני צנתרות הזהב רבי מרדכי בר יוסף והר' ישראל, ואחר כך יצאו בציונים משונים ואחר כך נעשה נס גדול והותרו ורבם זולתם ציינו. ותאר הציון היה רחבו זרת מן פלטרי כרכומי ורחב העגלה ד' אצבעות ובחללה דמות לבנה לוקה מבגד שחור.

בעמק הבכא ארץ תלאובות בלויאיריש [שם המקום אי אפשר לברר העלילו על בני עמנו משרצת אחת שטבעה, בטיט היון ומתה ואין רואה; ויוציאו דבה על היהודים שהם המיתוה. ויקחו כל היהודים ויאסרום כלם בנחשתים ברוב ארץ פרובינצא ודחקום בדוחקים משונים ונדונו בעונותינו.

(שבט יהודה, הוצ' ווינר עמ' 115–114)

*

ז. בעיר הגדולה, שבילייא היה הרי יהודה ן' וירגא ז“ל. וכאשר באה החקירה שם אמרו תושבי הארץ, שאם ירצו לדעת מי הם מהאנוסים נוהגים יהדות שיתפסו להר' יהודה ן' וירגא, כי על ידו היו עושים כל מעשה היהודים ומצותם. והוא ז”ל קודם בוא החקירה ידע את כל אשר נעשה ושם בחלון ג' זוגות תורים, האחד ממורט ושחוט וכתוב בצוארם: אלו יהיו האנוסים שיצאו באחרונה, ואחרים ממורטים ולא שחוטים ואמר: אלו יהיו האמצעיים, ואחרים עם הנוצה וחיים וכתב: אלו יהיו הראשונים. והם לא שמעו ונפלו במה שנפלו. ורבים מהאנוסים העבירו באש כדי שתתקיים בזה הגזרה מן השמים. והוא ברח והלך ללישבונא ושם נתנו לו יסורים קשים לשיאמר הנוהגים יהדות. והוא עליו השלום עמד בנסיון ומת מכח היסורין בבית הסוהר. זכות כל הקדושים יעמוד עמנו.

(שבט יהודה, סי' ס"ב).

*

ג. גלות אספמיה ופורטוגל

א. ובשנת הרנ"ב בחדש החמישי באחד לחדש הוא חדש אדר ויאמר המלך פרדינאנד לגרש את כל היהודים. ויבז בעיניו לשלוח יד בחלק מהם כי אם בכלם. ויקראו סופרי המלך בחדש החמישי הנקרא פברירו בלשונם, שנת אתצ"ב למנינם; ויכתבו ככל אשר צוה המלך אל הפחות ושרי המדינות לקיים דברי האגרת ולא לשנות. פתשגן הכתב להנתן דת גלוי לכל ספרד ואל שרי עם ועם דוקסים סגנים נגידים ומצווים לאומים גלוי לכל העמים להיות היהודים עתידים להתגרש בזעמים: מתשעה באייר מתחילים ובתשעה באב מסיימים, כי גם איש וגם אשה ילכדו, זקן עם מלא ימים.

וזה, פתשגן הכתב אשר בשם המלך והמלכה נחתם ונכתב.

אנחנו המלכים בחן ובחסד האל פירנאנדו ואיזביל מלכי קשטיליא ואראגון, מלכי ליאון ומורסייא, מלכי מיורקא וסרדיניא, מלכי גרנאטא ונבארא וכו‘. יען עלתה לפנינו זעקת האנוסים, אשר על קצתם גזרנו שרפה ועל קצתם גזרנו להיותם כלואים בכלא לעולמי עולמים; יען נמצאו סוררים ומורים בדתנו וחלק מאשר נשארו פליטים מהעונשים האלה להיותם מודים ועוזבים וקבלו עליהם לשוב בתשובה שלמה ועוד יד החוקרים נטויה עליהם לחקור ולדרוש על רוע מעלליהם ויזעקו במר נפש אלינו, אומרים אמור, כי היהודים היו תמיד והנם עוד היום סבת מרדם וסורם מדת הנוצרים להוכיח אליהם דרכי נמוסיהם חוקותיהם ותורותיהם ותורות חגיהם ומועדיהם, ובכל זמן ובכל עת אשר ימצאו היהודים ביניהם בספרד הוא בלתי אפשר אליהם להיותם נוצרים שלמים ואמיתיים. לכן ראינו לגרש כל היהודים גרוש כולל מכל מקומות ממשלתנו ואף כי היו ראויים לעונש גדול מזה, כפי מעשיהם אלה אשר עשו, אמנם יען נכמרו רחמינו עליהם נסתפקנו להענישם בעונש זה. על כן אנו גוזרים ומצווים אשר כל איש ואשה, גדול או קטן, אשר בשם ישראל יכונה, כל השוכנים ועומדים תחת ממשלתנו – שיתגרשו ויצאו מכל המקומות אשר בהם דרים ועומדים ללכת חוץ מכל מדינות מלכותנו אל ארץ אחרת בתוך ג’ חדשים הבאים ראשונים: מאחד ממאיו מתחילים ובאחרון ללויו [יולי] מסיימים. וכל אשר ימרה את פינו לבלתי לכת לו בתוך הזמן הנזכר וימצא אחר כן באיזה מקום מכל מקומות ממשלתנו – דתו תהיה למות בתליית עץ או להמיר דתו ולשוב נוצרי. וכל אשר יחפוץ מהיום הזה והלאה בתוך ג' חדשים הנזכרים להמיר דתו ולהיות נוצרי יעמוד בביתו ובנחלתו בהונו ובכל רכושו קרקעות ומטלטלין כבראשונה; ויהיה לו עוד חרות מאתנו מכל מס ומכל שעבוד; גם מהחקירה יהיה לו זמן עד עשרה שנים שלא יחקרו עליו החוקרים. עוד אנו גוזרים ומצווים על כל השופטים והסגנים, פרנסים, יועצים ומנהיגי המדינות או כל ממונה בכל מין מינוי מהמלכות שיהיה בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר – להיותם עושים שמירה טובה ומעולה אל כל קהל וקהל היהודים. וכל איש מאיזה מדרגה שיהיה אשר ישלח ידו באיזה יהודי בין בגופו בין בממונו בדרך גזל או גנבה בין בתוך העיר בין חוץ לעיר – יהיה נתלה תכף על עץ על יד שר או שופט או מנהיג העיר. ולאות שמירה, אנו גוזרים ומצווים אל כל שר סגן או שופט אשר בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר לתת סימן המלכות הנקרא בלע"ז שינאל (Sennal) על כל פתח ופתח יהודי בכל מקומות מושבותיהם, ואנו גוזרים ומצווים כל סגן שר או שופט או מנהיג, אשר בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר שיצוו אל מכריזיהם להכריז בקול קורא בשווקים וברחובות פתשגן כתבנו זה. גם בכל קהלה וקהלה של יהודים, אשר בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ביום ראשון של מאיו הסמוך וכל שר סגן או שופט או מנהיג או ממונה בכל מלאכת מינוי שיהיה אשר ימרה את פינו ויעבור על דברינו אלה יהיה נזוף בעינינו וחוץ מחן המלכים ועלינו להענישו בעונש הראוי לי.

(מספורי המאורעות לרבי אליהו קפסאלי נדפס בס' “לקוטים שונים” הוצאת די לאטיש עמ' 69–67.

*

ב. ובשנה התשיעית, שנת מזרה ישראל, לכד מלך ספרד כל מלכות גרנטה, והעיר הגדולה, גרנטה רבתי עם שרתי במדינות. ובחזקתו וגובה לבו חלף רוח ויאשם זו כחו לאלהיו, ויאמר עשו בלבו: במה אתרצה לאלהי המאזרני חיל למלחמה? במה אקדם לקוני אשר נתן את העיר הזאת בידי, אם לא בהכניס תחת כנפיו העם ההולכים בחושך, שה פזורה ישראל ולהשיב לדתו ואמונתו הבת השובבה. או להשליכם לארץ אחרת מעל פני. לא ישבו עוד בארצי ולא יכונו לנגד עיני.

בעת היותי שם אני בחצר בית המלך יגעתי בקראי, נחר גרוני דברתי אל המלך פעמים שלש, במו פי אתחנן לו לאמר: הושיעה המלך, למה תעשה כה לעבדיך, הרבה עלינו מהר ומתן וכל אשר לאיש איש מבית ישראל יתן בעד ארצו. קראתי למאהבי רואי פני המלך לבקש על עמי ורוזנים נוסדו יחד לדבר אל המלך בכל עוז להשיב ספרי האף והחמה ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים לאבדם. וכמו פתן חרש יאטם אזנו לא ישיב מפני כל והמלכה עומדת על ימינו לשטנו. הטתו ברוב לקחה לעשות מעשהו החל וגמור. יגענו ולא הונה לנו. לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז.

וישמע העם את הדבר הרע הזה, ויתאבלו. ובכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע – אבל גדול ליהודים. ותהי חרדה גדולה צרה, כמבכירה אשר כמוה לא נהיתה מיום גלות יהודה מעל אדמתו על אדמת נכר. ויאמרו איש אל אחיו חזק ונתחזק בעד דתנו ובעד תורת אלהינו מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומתנקם. אם יחיונו נחיה, ואם ימיתונו ומתנו. לא נחלל בריתנו ולא נסוג אחור לבנו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו.

וילכו בלא כח שלש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד מכל מדינות המלך. אל אשר היה שמה הרוח ללכת ילכו. ויצא מלכם לפניהם וה' בראשם. זה יאמר לה' אני וזה יכתוב ידו לה'. מהם הלכו למלכות פורטוגאל ולמלכות נבארה הקרובים אליהם. והנה צרה, וחשכה ואפלה מנודח ומצאום צרות רבות ורעות השוד והשבר והרעב והדבר. ומהם שמו בים דרך ונתיבה במים עזים. – – גם אני אבחר דרכם דרך אניה בלב ים. ואני בתוך הגולה. באתי עם כל ביתי. הבנים בני והצאן צאני פה העירה נאפולי ההוללה אשר מלכיה מלכי חסד הם. השנה הזאת שנת גרי"ם הייתם.

(דון יצחק אברבנאל בהקדמתו לפירוש ס' מלכים).

*

ג. גם שם לא הונח לנו. כי שרק ה' לזבוב מלך צרפת אשר כִלנו. ויעלו פרשיו על הארץ ויכבשוה, ובשצף קצף משלו בה ויעביטוה. לא עמד איש בפניהם ועם לא יחרדו, כי כלם מרדו במלכם וזקנים קמו עמדו ובגד בוגדים בגדו, וכי רבו עבדים המתפרצים. ובמושב לצים בראש כל חוצות לקמצים קמו לבלע נחלת ה' בני ציון היקרים. – – –

גם בי התאנף ה' על עוני. לא השיב ידו מבלע ויגזלו אנשי הארץ את כל קניני ויבא רזון במשמני ויהפך ליגון כל ששוני. כי רבות אנחותי וכי ראיתי צרת עמי גם שב גם ישיש כל אשר בשם ישראל יכֻנה. רצע ה' אז אזני במרצע לצאת מתוך ההפכה הולך ונוסע ונכנסתי באניה בלב ימים ובחמלת ה' עלי באתי לאי קרפו ואשב פה.

(דון יצחק אברבנאל בהקדמתו לפירוש ס' דברים)•

*

ד. ובשנת רנ"ב לאלף הששי הוסיף ה' שנית ידו להגלות השארית אשר בימי מלך פירננדו. אחרי אשר כבש מדינת גרנאטה מיד הישמעאלים והובקעה, אליו בשבעה ימים לחדש ינוארו מהשנה הנזכרת גזר גרוש על היהודים אשר בכל מדינות מלכותו, במלכות קשטיליה ומלכות קטלוניה מלכות ארגון מלכות גליציה מלכות מיורקה מלכות מנוריקה מלכות בוסקלייא מלכות אי סרדינייא מלכות אי ציציליה מלכות ולינציא. וקודם לכן גרשתם המלכה ממלכות האנדלוסיה. ונתן להם המלך זמן שלשה חדשים. נעשה הכרוז בכל עיר ועיר ביום א' מאייו אשר חל בי“ט ימים לעומר ונמצאו כלים בערב ט' באב. מנינם לא נספר. אמנם מה ששמעתי אחר החקירה המרובה מהמספר היותר מוסכם, שהיו חמשים אלפים בעלי בתים ויש אומרים המשים ושלשה אלפים. והיו להם בתים שדות כרמים ומקנה בהמות; ורובם בעלי מלאכות. והיו אז בספרד ישיבות הרבה; ומהגדולות שבהם: ר' יצחק אבוהב בגודאלקיארה, ר' יצחק ביצודו בעיר ליאון, ר' יעקב חביב בסלמנקה. ועוד היה בעיר ההיא חכם גדול בחכמת התכונה, וכאשר היה ספק בישיבה הנוצרית אשר שם בחכמת התכונה היו שואלים את פיו. שמו ר' אברהם זקודו; ר' יצחק אלי פדניי בבדיאלודי, ר' יעקב קנייזאל באווילא דקנפוש, ר' יצחק ייאקון בטוליטולא, לאחר שנפטר הרב הגדול ר' יצחק דליאון זצ”ל אשר קרעו עליו בכל מדינות ספרד, ובר פלוגתיה ר' יצחק זייט ונחלק בעניין אסור והתר; ר' שמואל פרוקי בפורמיסקו, ר' יצחק עזיאל במדינת אלקנדי, ר' שמעון סרסר בסגובייא, ר' שמואל צרפתי בדיישינציה.

ובאותם השלשה חדשים שנתן להם זמן היו משתדלים ובוטחים לעשות פשרה, להשאר על ידי הרב שהיה מנהיג קהלות מספרד שמו דון אברהם שניאור, שהיה רוכב עם שלשים פרדים, ור' מאיר המלמד שהיה סופר המלך ודון יצחק אברבנאל שברח ממלך פורטוגאל לארץ קשטילייא והיה גם כן גדול בחצר מלך ספרד והוגלה אחרי כן לנאפולי ונחשב גם כן לפני מלך נאפולי. והרב הגדול ר' יצחק דליאון הנזכר היה קורא לדון אברהם שניאור הנזכר “שונא אור”, לפי שהיה, אפיקורוס. וסופו מוכיח, כי המיר הוא ובני ביתו והוא בן שמונים שנה והמיר גם ר' מאיר המלמד עמו. ודון אברהם הנזכר הוא עשה הקִרְבה של המלך עם המלכה; כי היתה המלכה יורשת המלכות והמלך שר אחד משרי ספרד, ועל זה נעשה רב על היהודים לא מהסכמתם.

וכבר השיגו פשרה להשאר על יד סך ממון ונתבטלה על ידי הגמון אחד ונקרא ההגמון מעדת צלם ⁵⁸. וענתה המלכה היהודים המשתדלים מאמר דומה למאמר שלמה המלך ע"ה: פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו. ואמרה, התחשבו שמאתנו היתה זאת לכם? ה' הוא ישם בלב המלך הדבר הזה.

ואחרי אשר ראו, כי כלתה אליהם הרעה מאת המלך ונתיאשו מעמוד, קצר להם הזמן והוצרכו למהר יציאתם מספרד. ומכרו בתיהם וקרקעותיהם ומקניהם בדבר מועט כדי להמלט על נפשם. ולא נתן להם המלך רשות להוציא מארצו כסף וזהב והוצרכו להחליף כספם וזהבם בסחורות בגדים ועורות וזולת זה מעניני סחורה. ונכנסו מאה ועשרים אלף מהם למלכות פורטוגאל על ידי פשרה שעשה עם מלך פורטוגאל נכבד אחד שמו דון בידאל בר בן וינישטי דלקבלאריה ופרעו א' דוקאטו לכל נפש ורביע הסחורה שהוליכו לשם ונתן להם זמן לעמוד בארצו ששה חדשים. והמלך ההוא הרשע והרע להם מאד יותר ממלך ספרד. וכאשר עברו הששה חדשים כבש מה שנשארו מהם בארצו לעבדים, והגלה שבע מאות ילדים לאי אחת רחוקה, כדי לישבה, ומתו כלם. ויש אומרים שהיו מספר כפליים מזה ונתקיים בהם: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר וכו‘. גם צוה לקהל לישבונה שהיא עיר המלוכה שלו שלא יגביהו קולם בתפלה, כדי שלא ישמע ה’ צעקתם על החמס הנעשה להם. והרבה מגלות ספרד הלכו לארץ ערב, למלכות פיס ולמלכות טרימיסינטי ולברבריה תחת מלך טוניזי, ולרבויים לא הניחו הערביים לכנוס לעיירות ומתו רובם בשדות ברעב ובצמא ובחוסר כל. גם הדובים והאריות הנמצאים בארץ ערב היו הורגים בהם בהיותם שוכבים חוץ לעיירות מזי רעב. ויהודי אחד היה במלכות טרימיסינטי משנה למלך ומנהיג המלכות, שמו אברהם, הכניס קצתם לאותו מלכות והוציא ממון הרבה להיטיב להם והיהודים אשר בארץ ערב הטיבו עמהם מאד. וקצתם מאותם שהלכו לארץ ערב כאשר לא מצאו מנוח ומקום שיחזיקם חזרו לארץ ספרד והמירו. ונתקיים בהם מאמר ירמיה ע"ה: פרש רשת לרגלי השיבני אחור (איכה א, יג). אמנם בתחלה נמלטו כולם אחר היחוד ⁵⁹ ולא המירו מהם רק מתי מספר בכל גלילות ספרד ולא השגיחו על ממונם גם לא הפנו אל אבות ואל בנים כדי להמלט על נפשם. וכאשר נתפרסמה במדינות גזרת הגרוש באו דוגיאות של יינוביסי לערי ספרד אשר על חוף הים להוליך היהודים. גם הם הרעו והשחיתו ושללו אותם ומסרו קצתם ביד לסטים הים המפורסם בימים ההם הנקרא הקורסאל ינוביסי, ואותם שנמלטו לעיר יינובה נתאכזרו עמהם היינובסי וחמסו וגזלו אותם והגיעה אכזריות לבם הרע אל שעור שהיו שוללים העוללים מחיק אמותם. והרבה ספינות מהיהודים ובפרט מאי ציציליה הלכו לעיר נאפולי אשר על חוף הים. והמלך ההוא היה אוהב היהודים וקבלם כולם וחמל עליהם להיטיב להם מממונו. והיהודים אשר בנאפולי היו מספקים להם מזון בכל כחם. גם שלחו למדינות אטאליה לקבץ מעות להחיותם. והאנוסים אשר בעיר ההיא הלוו להם על משכנותיהם בלי רבית. גם כת האחים מעדת דומיניקו עשו להם צדקה. ולהחיותם הרבה מאד לא הספיק להם כל זה ומתו קצתם ברעב, ויש מהם שהיו מוכרים קצת בניהם לנוצרים להחיות את נפשם. ולבסוף נכנס בהם הדבר ונתפשט בעיר נאפולי ומתו מהם הרבה מאד עד שהיו לואים החיים לקבור את המתים.

וקצת מגלות ספרד הלכו דרך ים ללכת הארץ תוגרמה. קצתם טבעו בים ואותם שהגיעו לשם קבלם המלך התוגר בסבר פנים, להיותם בעלי מלאכות, והלוה להם ממונו להושיב הרבה מהם באי אחת, ונתן להם שדות וקרקעות. ומתי מעט מהגלות ההוא נתפזרו בארצות איטליה, בעיר פיררא ובמחוז רומנייא במחוז למארקה, ובמחוז פטרימוניא ובעיר רומי רבתי.

וקודם הגירוש שלח מלך ספרד ידו באנוסים וחקר על מצפוניהם, לפי שהיו מחזיקים בקצת מצות בסתר. וגזר על היהודים אשר בכל עיר לדרוש בבתי כנסיות ולהטיל חרם על כל מי שיודע שום אנוס שנתן שמן למאור או מעות לשום דבר שבקדושה, שיגלהו. והיו הדרשנים דורשים בבתי כנסיות בפני סופרי המלך ומשביעים את העם בשבועה, אם לא יגיד וכו' ובמצות המלך שיגַלו אותם ומחרימים על כל מי שלא יגַלה. ואולי שחרב אלו החרמות אכלה בספרדים, אשר בכל מקום שהלכו מצאום צרות ורעות. ובזאת העלילה שרף מלך ספרד כמה אלפים מהאנוסים ובזה מהם ממון עד אין קץ אשר בו החזק במלחמת גרנאטה. ונראה שהיתה סבה, מאת השם לאבד אותם האנוסים שהיו פוסחים על שתי הסעיפים וכאלו חדשו תורה לעצמם; וסופם מוכיח, שלא קדשו את השם בשעת מיתה, כי היו שואלים אותם על איזה דת הם רוצים למות ובחרו בדת הנוצרית כדי למות מיתה קלה; ומתו עם שתי וערב בידם ולא מתו מהם באמונת היהודים רק מעט מזער ואותו המעט רובו נשים.

ובשנת רנ"ה לאלף הששי בא מלך צרפת לארץ אטאליה, בחיל כבד ונפל פחדו על כל המדינות ובכל עיר אשר דרך כף רגלו בה קבלוהו ופתחו לו השערים מבלי מצור. עבר מחוז לומברדיה בהסכמת הדוכוס ממילאנו ונכנס תחילה בעיר פלורנציה, העיר כלילת יופי ומשל במחמדיה. ועם היות יושביה, עם רב ותקיף לא מלאם לבם לעמוד כנגדו והכניסוהו באימה ורעד; ומשם הלך לעיר סינה, גם היא ארץ צבי, ואף הם יצאו לקראתו וקבלוהו. משם עבר לעיר ויטריבו אשר היא עיר מיוסדת במעבר חזק והיו יכולים למנוע ולא כן עשו, אלא עבדוהו נגד רצון האפיפיור ונגד רצון מלך נאפולי. ומשם הלך לרומי רבתי. גם הם הכניסוהו וברח מפניו האפיפיור לכרך גדול של רומי. ומשם נכנס למלכות נאפולי וכבש כל העיירות בימים מועטים. וברח מפניו מלך נאפולי לעיר אחת אשר בקצה מלכותו על חוף הים הנקראת ברונדיש. ונכנס מלך צרפת בעיר נאפולי ברצון אנשי העיר והביא במצור את כל החזקות שבה עד שכבשם כולם. נכבש רוב מחוז פולייא ומחוז קלאבריה, והיו בנאפולי ובשאר העיירות הסמוכות לה ובמחוז פולייא וקלאבריה קהלות גדולות ואבדו רובם בעונותינו כי אשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי ואשר לצאת מן הכלל לצאת מן הכלל, כי הצרפתים שללו והשחיתו בהם והרבה מהם המירו מפחד הצרפתים. ועם שלא היה מרצון מלך צרפת שיוזקו היהודים, אבל הגין עליהם כשנכנס בעיירות. גם הצבורים כשפרקו מעליהם מורא מלכות של מלך נאפולי קמו על היהודים לשלול ממונם ולהכריחם להמיר. והיתה עת צרה ליהודים בכל אותם המדינות אשר היו מקודם ערי מקלט לגליות, ונאבדו כמה וכמה אלפים מהם ונשחתו קהלות קדמוניות במחוז נפוליה וקלאבריה אשר היה יד ושם. מי שאמר לעולמו די, יאמר די לצרותינו ויראה כי אזלת יד וישוב וירחמנו ויחיש לגאלותינו. כן יהי רצון.

(רשימה היסטורית למחבר בלתי ידוע, נדפסה מתוך כתב־יד בקובץ Jewisch Quart. Review כרך כ' עמ' 253–249).

*

ה. בימים השוממים ההם נשתמדו אלפים רבבות מישראל, ואפילו מאותם שהיו הולכים לנסוע ונסעו כבר – אחרי ימים רבים בראותם רוב התלאות והרעות והמאורעות שהיה קורה להם בדרכים, ניחמו ושבו מדרכם ונשתמדו, כי לא יכלו לעמוד בנסיון צער הדרכים. וגם דון אברם שיניור וגיסו מאיר מלמד מגדולי ספרד באו במעמקי מים ונשתמדו אם באונס אם ברצון. כי שמעתי מאחרי הפרגוד, כי המלכה נשבעה שאם לא ישתמד דון אברם שיניור שתשמיד כל הקהלות; ולמען יציל רבים מעון עשה מה שעשה ולא מלבו. וגם גיסו נמשך אחריו, כי על שניהם היה דבר המלכה נחוץ, כי הם גדלוה ורבוה ובפרט דון אברם שיניור אשר על ידו ובגללו מלכה. לכן שמה נפשה בכפה לשמדם בכל דרך שאפשר ולהחזירם לדתה ויהיו לאומניה עד יום מותה.

ויהי ביום אשר נשתמדו שני שרי צבאות ישראל הללו נשתמדו גם בניהם ופמיליותם אתם. ויקח אברם את צר“ה אשתו ואת כל רכושו אשר רכש ואת הנפש אשר עשה בחרו”ן אף ה' ויצאו מדתם ותורתם ואמונתם ויעבדו את אלהי העמים אשר סביבותם. אז מנה המלך והמלכה את בני דון אברם שיניור ויפקדם לשופטים ולדיינים ולשרי המדינות ולשרי צבאות ויגדל שמם ויתן להם ארצות גוים וישליטם בכל ספרד וכל יש להם נתנו בידיהם, בעבור ישמרו חוקותיהם ותורותיהם.

(מספורי המאורעות לרבי אליהו קפסאלי. נדפס בס' לקוטים שונים, הוצאת די לאטיש, עמ' 72).

*

ו. ויצאו כל צבאות ה' גלות ירושלים אשר בספרד מהארץ הארורה ההיא בחדש החמישי בשנת שתים וחמשים ומאתים וחמשה אלפים, (1492) ומשם נפוצו לארבע כנפות הארץ. ותצאנה מחוף קרטאגינה, שש עשרה אניות גדולות מלאות צאן אדם, ביום הששי בעשור לחדש אב, ותלכנה לאשר היה שמה הרוח ללכת: לאפריקה ואשיה, וארץ יון ותורגמה, וישבו שם עד היום הזה.

ותעבורנה עליהם צרות רבות ורעות ותלאות שונות, וַיָּרֵעו להם מַלָּחֵי גינובה מאד, ותקצר נפש העם בדרך. מהם המיתו הישמעאלים להוציא מהם את הזהב אשר בלעו להחבּיאו, ומהם טבעו בים. ומהם כִּלו הַדֶּבֶר והרעב, ומהם הָשְׁלְכוּ ערומים מרב החובל באיי הים, ומהם נמכרו לעבדים ולשפחות בגינובה השובבה ובנותיה בשנה הנמהרה ההיא.

ויהי בתוך הבאים דרך הים לאיטליה חזן אחד, יוסף צבהון שמו ולו בן אחד ובנות. ותדבק נפש רב החובל באחת מבנותיו, ותשמע אשתו ותבחר מחנק לנפשה ותשלך את בנותיה הימה ותפּול אחריהן. ויחרדו המלחים מאד כשמעם וירדו הימה ויעלום אל האניה, ותשאר האחת בשחיתותם בעת ההיא. ושם אחת מאחיותיה פּאלוֹמה⁶⁰ ויקונן אביהן עליהן לאמר: ויקחו את יונה ויטילוה אל הים.

ורבים נשארו בספרד אשר לא עצרו כח לצאת, או כי לא נגע האלהים בלבותם, וידחו רבים בעת ההיא.

בתוך המושלכים באיי הים אשר על פרובינצה היה איש יהודי אחד ואביו זקן עטוף ברעב שואל לחם ופורש אין לו בארץ נכריה. וילך האיש וימכור את בנו הקטן בלחם להשיב את נפש הזקן. ויהי בשובו אל אביו וימצאהו נופל מת ויקרע את בגדיו. וישב אל האופה לקחת את בנו ולא אבה האופה להשיבו. ויזעק זעקה גדולה עד מאד ולא היה לו מושיע.

(“עמק הבכא” עמ' 85–84).

*

ז. שמעתי מפי זקנים יוצאי ספרד, כי אניה אחת באה בה מכת הדבר ובעל האניה השליכם אל היבשה, מקום שאין ישוב ושם מתו רובם ברעב וקצתם נתאמצו ללכת לרגלם עד ימצאו ישוב. ויהודי אחד בתוכם הוא ואשתו ושני בניו התאמצו ללכת, והאשה מאשר לא נסתה כף רגלה נתעלפה ומתה. והאיש היה נושא הבנים ונתעלף גם הוא ושני בניו מחמת הרעב; וכי הקיץ מן העלוף מצא שני בניו מתים, ומרוב הדאגה קם על רגליו ואמר: רבון העולמים הרבה אתה עושה שאעזוב דתי, תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי. ואסף מן העפר ומן העשבים וכסה את הנערים והלך לבקש ישוב. וחברת היהודים לא המתינו, שלא למות גם הם וכל אחד היה טרוד בצער נפשו איננו משגיח ומצטער על חברו.

אותם שהלכו לפיס עברו עליהם שפטיו יתברך, ובפרט הרעב הכבד. ולא הניחו אותם תושבי הארץ לבוא בתוך הערים פן יתייקרו המזונות. ועשו בשדות אהלים והיו רועים עשבי השדה, והלואי ימצאו, כי מרוב היובש אין דשא לבד מעט מעקרי עשבים. ומתו שם בשדה עם רב ואין קובר, כי לא היה כח בנשארים מרוב חולשת הרעב. וביום השבת היו רועים בפיהם ומתנחמין שלא היו תולשים בידם. ואירע שם דבר אשר כמוהו לא נשמע. כי בא ערבי אחד וראה נערה יפה מבנות ישראל ולעיני אביה, ואמה בא עליה והלך לו. וכמו חצי שעה שב ועם רומח שבידו תקע בבטן הנערה. אמרו לו: אי אכזר, למה כך עשית? והשיב, כי ירא שמא נשארה הנערה, מעוברת ויהיה הנער בדת יהודים. שמעו נא וראו הן היתה כזאת בכל העולם או נשמע כמוהו! גם שם אשה עניה ראתה את בנה מתעלף ואין לה שום מציאות מחיה ואי אפשר שלא ימות, והרימה אבן והשליכה על ראשו ומת הנער. אחר זה הכתה בעצמה עד שמתה אחריו.

בהיות היהודים בשדה, סמוך לפיס, כי כבד הרעב בארץ, הגיע ענינם שהיה היהודי הולך אל העיר ומוכר בנו לעבד בעד פת לחם. אבל המלך ההוא, מלך פיס, איש חסיד היה, ואחר עבור הרעב צוה להכריז, כי כל מי שקנה נער יהודי בעד לחם יפטרנו בן חורין לאביו ואמו.

במקום אחד קרוב לפיס היתה שם אניה גדולה מגוים. והנערים נערי בני ישראל היו הולכים קרוב אל המקום ההוא הנקרא שליא (Saleh) לקושש סמוך לים מאשר ימצאו להשיב נפש. ובעל האניה קראם בשפת הים ונתן לכל אחד פרוסת לחם. וכי ראו הנערים לחם שמחו מאד והלכו בבשורה זו לנערים אחרים וביום השני של השמועה באו נערים שם על שפת הים כמאה וחמשים. אמר להם בעל האניה שיכנסו בספינה, ויתנו להם לחם לשובע. וכאשר נכנסו הרים הוילון והוליך כלם. וכאשר נשמע במחנה העברים ובפרט כאשר שמעו הנשים קפצו על שפת הים וצעקו ואין שם מושיע. ושם עשו אִמות הנערים צעקה ובכיה אשר כמוה לא נשמע. והפריץ ההוא הבדיל הפרחים והיפים שבהם ונתנם דורון לשרי הארץ והשאר מכרם בארץ נכריה.

מגלות ספרד הגיעו ספינות למחוז אִיטלייא. וגם שם הרעב כבד ובספינות דבר עצום, ולא היו העניים יודעים מה לעשות. ולסוף יצאו. אבל אנשי העיירות לא היו מניחים אותם להכנס. והלכו למחוז גינובא. וגם שם הרעב בארץ; אבל הניחום לבא בעיר. והנערים לא היו יכולים לסבול והיו הולכים לבית העבודה זרה להמיר דת שיתנו להם מעט לחם. ורבים מהערלים היו הולכים בשווקים ועץ ישו בידם ומעט לחם בידם השנית והיו אומרים לבחורי ישראל: אם תשתחוה לזו הרי פת. ועל דרך זו נשתמדו רבים ונתערבו בתוך הגוים.

מן היהודים שבאו למחוז גינובא, כי כבד הרעב יצאו משם והלכו לרומא. והיהודים אשר ברומא נתקבצו לשית עצות מה יעשו שלא יכנסו זרים בתוכם כי יקפחו פרנסתם. ומיד קבצו אלף פרחים לתת לאפיפיור דורון שלא יקבלם בארצו. והאפיפיור כי נאמרו לו הדברים אמר: זה אצלי חדש, כי שמעתי כי מדרך היהודים לרחם אלו לאלו והנה אלה נהגו אכזריות. ולכן גזר שיגורשו גם הם ולא ישבו בארצו. אז הוצרכו היהודים אשר ברומא לקבץ עוד שני אלפים זהובים לתת דורון לאפיפיור שיניחם ושיבואו הנכרים בתוך העיר. וטוב הארץ אכלו העניים המגורשים.

ספינה אחת מאנשי גרוש ספרד בקש בעל הספינה להמיתם כדי לקחת נכסיהם. ובאניה היה שם סוחר אחד איש חסד ואמר: עון גדול הוא זה כי תשפוך דם נקיים. השיב הארור: אני לא באתי אלא להנקם מדם ישו אשר שפכו. השיב הסוחר: הוא מחל על דמו כדי לכפר במין האנושי ואתה לא תמחול? זאת עצתי שתשליך אותם באחת האיים ואם ימותו ימותו וידך לא תהיה בם. ובא האכזר ההוא והפשיט אותם והשליך אותם סמוך לשן סלע שעל שפת הים, מקום שלא עבר ולא ישב אדם שם. וכל אחד מהעניים אשר הושלכו שם לא היו קמים ממקומם מפני הבושה, כי ערומים היו, לבד בלילה בחשכה יתהלכו. ובשפת הים היו מוציאים מים מן הנקעים, מים מתוקים, ושותים. וישבו באופן זה שלשה ימים ובסופם אמרו איש אל אחיו: נעלה בשן זה ונראה משם אולי יש ישוב או איזה כפר ונחיה. ובטורח ועמל עלו אל שן הסלע וכשעלו שם לבקש הצלה מצאו מעונות אריות ודלגו עליהם וטרפו אחד מהם והאחרים השליכו עצמם מן הסלע ונשברו. והיהודים העניים המקוים הצלה באו בתוך הים להנצל מן האריות. ובשוב האריות למעונותיהם היו הם שבים אל היבשה. וישבו בחיים אלו חמשה ימים. אחר החמשה ראו אניה באה. ואנשי האניה כי ראו מרחוק נפשות תמהו מאד, כי ידעו שישוב לא היה שם ולא מקום לנוח. ובעל האניה שלח שם איש לדעת ענינם, והיהודים הגידו המאורע הרע. והוא נכמרו רחמין עליהם וצוה שיביאום בתוך הספינה ולקח וילון ישן וקרעו ונתן לכל אחד לכסות בשר ערוה ולנשים נתן חלוק שלם לצניעותם והאכילם והשקם. וכאשר עבר מקום שהיהודים נמצאים שם הורידם והעניים מהרו ושלחו שליח אל היהודים כי חשבו שרצונו למכרם. אז באו ראשי היהודים בתוך האניה והוא אמר להם: עניים אלו לא לקחתי אותם בחרב לקחת מהם פדיון, אם תתנו לי ההוצאה, די לי. מיד נתנו לו ההוצאות ודורון. ויצאו היהודים והלכו שם והשקום כמדת ישראל. והעניים ההם כל ימיהם מתפללים שיאריך האל ימי בעל האניה ההיא ויתן לו האל שכרוֹ.

(שבט יהודה ס' נ“ב – נ”ח).

*

ח. ויהי בשנה השנית לצאת בני ישראל מקאשטיליה, [ונכנסו לארץ פורטוגל], ויואל מלך פורטוגאל לדעת אם באו אל ארצו יותר מהשש מאות בעלי בתים ⁶¹ אשר כרת להם ברית, וימצאו כי רבו הבאים בחפזם, ויקח את העודפים לאמר: עבדי אתם, ולא הניחם בעד כל כפר. וימררו את חייהם בעת ההיא.

וימצאו עבדיו יורדי הים באניות בימים ההם את הָאִי אשר יקראו סאַן טוֹמֵי (San Tommas) ולא נמצאו שם כי אם הדגים הגדולים היוצאים מהם אשר יקרא לַגַארְגוֹשׁ ⁶² ונחשים ושרצים וצפעונים. וישלח שמה המלך כל איש שוגה, וכל בן מות וגם את בני היהודים האומללים ההם שלח עמהם, ולא היה להם מושיע ביום אף ה'. ותשאנה, אמותם את קולן בבכי בהסיר הכלבים ההם את בניהן מחיקן, ובעליהן מרטו את זקנם ממרירות נפשם בעת הנמהרה ההיא.

ותשתחוינה נשים רבות לפני המלך לאמר: שלחנו נא ונלכה עמהם, וכפתן חרש לא אבה שמוע ולא הביט אליהן. ותקח אשה אחת את בנה בחיקה ותפול ממרירות נפשה מעל האניה הימה, וימותו גם שניהם.

ויהי בהיותם בסאן טומי ויהיו למאכל להגארגוש והנשארים מתו מחוסר כל, לא נמלטו כי אם מתי מספר, ויתאבלו עליהם אבותם ימים רבים.

(“עמק הבכא” עמ' 85).

*

ט. ואחר זה, [בשנת רנ“ב] כשתי שנים קרו גרושים ושמדות גדולים בממלכות קשטיליא ואראגון ונאווארא וקאטאלוניא ביותר מארבעים אלף בתי יהודים וכמעט שתמו כלם בהריגות והמרות ושמדות אחרות. ובאנו לפורטוגאל בשנת רנ”ב. ובמלכות פורטוגאל לוקחו בנים ובנות לעבדים בשביל שלא יצאו מהמלכות לסוף שנה, משבאו שם והמירום שמות הבנים והפרידום מאביהם ומאמותיהם והוליכום מעבר לים אלף פרסאות לאי טומי. אשר שמד כזה לא היה מעולם. וקרה גרוש במלכות פורטוגאל תחלת שנת הרנ"ח משך שנה אחת. ובתוך השנה המלך מנואל לא רצה שיצאו מהמלכות אחד מכל היהודים, ולוקחו הבנים והבנות בני י“ג שנה והומרו בעל כרחם בבכיה והפרידם מאביהם ומאמהם. ולקחו הממון מאביהם לבנים. ועם כל זה בלא ממון לא יניחו לאביהם צאת מהמלכות אלא שנשתמדו. ואחר שכלה הזמן ולא רצו היהודים להמר הדת ברצונם לוקחו בעל כרחם בכל מדינות המלך והכו אותם במקלות ורצועות והוליכום לטעיות ונתנו עליהם מים וקראו אותם פלוני פלוני שמות הגוים לאנשים ולנשים. ובשנה השנית לשמד שנת הר”ס יצא בהחבא אחי הר' מאיר ובא למלכות הזאת, מלכות תוגרמה, ארץ יון, שהיה קנס מיתה מהמלך לכל יהודי שיצא מהמלכות בלי רשותו וכן גם מאחר השמד שנים רבות. ולא יצא אדם מהמלכות אפילו בלא אשתו עם סחורה, אלא בשוחדות גדולים ואפילו שיהיה בחזקת גוי סתם. ובתוך זה הזמן שרפו כל הספרים שהובאו לשם מכל המלכיות הנזכרות במאמר המלך, אשר הם כחול אשר על שפת הים. וחמש שנים אחר ההמרה שהיו כל היהודים המומרים היושבים במלכות בשמות גוים בכל עניניהם, שכבר הורגלו ללכת לטעויות עם הגוים אנשים ונשים וטף ולאכול ולשתות עמהם באידיהם ובמקל ורצועה למדו תפלותיהם בחורים וזקנים. וביום אידם כ“א לאפריל כ”ה לניסן משנת הרס"ה בלישבואה עיר מלוכה, בעוד שאין המלך והשרים בה, מפני המגפה שהיה בזמן ההוא, קם גלח אחד עם תועבה אחת ואנשים ריקים עמו צוררים ורצחנים והרגו ולאחר שרפו יותר מאלף וארבע מאות נפשות אנשים ונשים הרות וטף. ושרפו אותם ברחובות המדינה שלשה ימים רצופים עד שכלו הגופות ונעשו עפר. ואני גנבתי מהשריפה חצי ראש אחד שרוף מאהובי ורעי והחבאתיו ושמרתיו והבאתי אותו לבילונה [Valona באלבניה] וקברתיו בקברי ישראל. וכששמע המלך מנואל הרע הגדול הזה בא לשם ושרפו הגלח ותלו ארבעים רצחנים. ואז המלך נתן רשות לכל היהודים שילכו למקומות של גוים למלכיות שירצו. ואחר זה ר' יוסף אחי ואני נכנסנו בספינה אחת ובאנו לבילונה. ואחר באנו לשלוניקי ממלכות הנזכרת י“ד לתשרי שנת הרס”ו.

(רשימה זו לר' יצחק ו' פאראג' נדפסה מתוך כתב יד בקובץ Jewish Quart. Review כרך כ׳).

*

 י. ויהי מקץ חמש שנים לצאת בני ישראל מקשטיליה ויצו עמנואל ויעבירו קול בלישבונה, ויתר ערי מלכותו לאמר: כל איש אשר בשם ישראל יכונה יצוא יצא מארצם, או יבחר אלהים חדשים, ואשר ימצא אחר כן יומת. ויתעצבו היהודים מאד ויתנו לב ללכת לעבוד את ה' אלהי אבותם. וישמע המלך ויצום לבוא אל לישבונד לאמר: שם אתן לכם אניות ללכת. ויהי כבואם ויתנו אותם במשמר ויאמרו להם: בחרו לכם אלהים חדשים והיו כמוני, ואם לא ביד חזקה; ולא שמעו בקולו. וירא כי לא יכול להם, ויצו ויוציאו את כל נערי בני ישראל עד בן חמש ועשרים מקרב אבותיהם. ויזעקו זעקה גדולה ומרה. וידרו להם גדולות מטעם המלך למען ינאצו את קדוש ישראל. ולא שמעו. ויסחבום בזרועותם ושער זקנם ודלת ראשם הבמתה, ביד חזקה ויזרקו המים עליהם ויקראו להם שמות ויתנום ביד עמי הארץ להשיבם אליהם.

וילכו אל הזקנים ויאמרו אליהם: בחוריכם ובניכם בחרו להם אלהים חדשים, עשו גם אתם כהם וחיו, ולא שמעו בקולם. ויצו המלך לבלתי תת להם לחם ומים, ויצומו שלשה ימים ולא אבו שמוע אליהם. ויצו המלך ויסחבו גם אותם הבמתה, ויכום ופני זקנים לא נשאו ויזרקו עליהם המים ביד חזקה. וימאנו רבים בעת ההיא, ותבחר מחנק נפשם, ויכס איש אחד מהם את בנין בטליתות; וידברו על לבם למען יקדישו את קדוש ישראל, וימותו אחד לאחד וימת אחריהם גם הוא, ויש אשר המית את אשת חיקו ויפול גם הוא על חרבו וימת. ואת אשר בקשו לקברם הכו הערלים ברמחים, וימותו בעת הנמהרה ההיא. ורבים נפלו, לבלתי המיר את כבודם, הבורה, ורבים נפלו בעד האשנבים והחלונות, ואת גויותם השליכו הערלים הימה לעיני כל ישראל הנשארים, לתת מורך בלבבם, פן יקשו את ערפם עוד.

(“עמק הבכא” עמ' 90–89)

*

יא. גזרת ההריגה אשר שם בלישבונא… בליל פסה מצאו הנוצרים אנוסים יושבים ולפניהם מצות ומרורים ככל חקות הפסח. והביאום לפני המלך והוא צוה לאסרם בבית הסהר עד יצא משפטם. ובזמן ההוא רעב ויובש היה בארץ. ונתקבצו הנוצרים ואמרו: על מה עשה ה' ככה לנו ולארצנו אם לא באשמת היהודים האלה. וכי נשמעו דבריהם לכת הדורשים הנקראים פרידיקדוריש [כלומר, כת הדומיניקאנים־Predicadores] שמו עיונם לבקש המצאה לעזור לנוצרים. וקם אחד בבית תפלתם ודרש נגד זרע ישראל דברים מרים וקשים מאד. והמציאו המצאה, ועשו צלם חלול ופתח לאחוריו וחזהו מזכוכית והיו מעבירים דרך שם נר דלוק והיו אומרים, כי מן הצלם יצא אש והעם נופלים על פניהם ואומרים: ראו הנס הגדול וזה הוראה, כי באש ה' שופט לכל זרע יהודי. ואנוס בא שם ולא שמע הדברים ואמר בתום לבבו: הלואי שהיה נס במים ולא באש, כי כפי היובש למים היינו צריכים. קמו הנוצרים אשר תאותם לרעה ואמרו: הנה הוא לועג עלינו. ומיד הוציאוהו העם ההוא והרגוהו. ואחיו כשמוע בא לשם והיה אומר: אוי אוי, אחי, מי הרגך. וקם אחד משולפי חרב והתיז את ראשו והשליכו על פגר אחיו. אחר זה, קמו כל הכמרים והוציאו עצי ישו הנוצרי והלכו אל רחוב העיר והכריזו ואמרו: כל הורג זרע ישראל יהיה לו בעולם הבא מאה יום מכפרה. אז קמו מן העם וחרבם בידם והרגו בשלשה ימים שלשת אלפים נפשות והיו סוחבים אותם ומוליכים אותם אל רחוב ושורפים אותם. וכמה עוברות היו משליכים מן החלונות ומקבלים אותם ברמחים מלמטה והולד קופץ כמה אמות. וכן אכזריות אחרות ונבלות אחרות אין ראוי לספרם.

(שבט יהודה סי' ס).

*

יב. מה נאמר ומה נדבר מגזרות לישבונא ובראש כל הצרות העצומות היא לקיחת הנערים להשליכם באיי הים האבודות לא ישב אדם שם, נקראו אצלם אישיליש פיררידאש. וכאשר לוקחו במאמר המלך והובאו בספינות – מי שלא ראה הבכיה והצעקה מן הנשים לא ראה ולא שמע דאגה ואנחה ורעה בימיו. ואין מרחם ואין מנחם ואין מליץ עליהם טוב. ואשה אחת היתה שלקחו ממנה שבעה בנים. וכי שמעה העניה, שיצא המלך לבית תפלתו יצאה לקראתו והתנפלה, לרגלי סוסו שיניח לה הבן הקטן. ולא שמע אליה ואמר לעבדיו: השליכוה מעל פני. והיא התחזקה על שאלתה וגערו בה. אמר המלך: הניחו לה, כי היא כמו הכלבתא כאשר יקחו ממנה גוריה. ירא ה' וישפוט עשוקי בני ישראל. ואמרו קצת כי סבת גזרה זו מפני שאנשי גרוש ספרד נדרו למלך סך ידוע לשיקבלם במלכותו ולסוף רבים מהם לא פרעו ויצא הפרי הרע והמר ההוא. וכמה מאותם הנערים מתו בספינות להשתנות המזונות והאוירים; וכמה מהם בצאתם לאיים אכלו התנינין אשר שם באגמים ועל שפת הימים. ובהמשך הזמנים נמצא בחור נשא את אחותו, מהם לא ידעו ומהם ידעו. ויצא מהם איש ושב לארצו ונשא אמו.

(שבט יהודה סי' נט).

*

יג. ויהי אחרי אשר ראה הבליעל כי גמרו בני ישראל הנשארים למות ולא פנו אל עצתו ויאמר לשמדם בעל כרחם וכן עשו להם והיו מכניסים אותם תוך בתי תפלתם ושם היו משמדין אותם מבלי רצונם. וכראות בני ישראל כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב נתיעצו למות על קדושת שם אלהינו. וכשהיו מוליכין אותם בבתי תפלתם להשמידם במי טבילתם אז היו משברים ונותצים מצבותם ודנום בשרפה. וימותו רבים בקדושת ה' ונפש צרופה על אמרת אלוה צרופה. וכראות הבליעל כי היהודים מצאו מקום למות, צוה שכל יהודי שיוליכוהו לשמדו על כרחו, אפילו כי ישלח יד, לשונו וגרונו ויטיח דברים כנגד אלהיו שלא יענישוהו בשום עונש על דבורו, שאין אדם נתפש על צערו. ותצר לקדושי עליון על זאת הגזרה ורעה להם עוד זאת מכל הרעה הבאה עליהם מתחילת הגירוש ועד עתה כי ראו שאין צד למות. וגמרו בלבם להשליך עצמם בבורות ושיחין ומערות לבלתי לכת אל בורות נשברות. ויעשו כן רבים בנאצות נמרצות. ותהי נבלתם כסוחה על פני כל חוצות ואין מקבר. אז צוה המלך והיו משמדין אותם לבלתי ימיתו עצמם ויעשו כן. ולפעמים קצו בחייהם ולא יכלו לסבול עוד וכשל כח הסבל. ובין המתים ברעב ובין המתים בייסורין ובין המשתמדין בעל כרחם ובין הנהרגים על ידי הגוים בעת שהיו מקללים את אלהיהם לעוניהם ובין הנחנקין והנהרגין בעצמם ספו תמו כל קהלות הכלולות אשר בפורטוגאל ולא נמלטו מכלן כי אם מתי מספר, אשר נסו לנפשם בתחלת הגזרה, כי היו עשירים ושחדו בעדם.

והנשארים רובם נשתמדו אם ברצונם ואם בעל כרחם. ומהם מתו על קדושת אלהינו כאשר כתבנו. ולא נשארו בבית הבור חיים זולתי שבעה אנשים ראשי בני ישראל המה. ויהי אחרי אשר צערו שבעה אלה בכל מיני צער וייסורין ימים רבים ולא אבו שמוע ואזניהם כבדו משמוע, מאנו לשוב בדת הנוצרים ונצרו תורת ה' תמימה בלב שלם ונפש שלמה, אז צוה המלך ונשאום בעל כרחם והביאום בבית תפלתם העמידום לשמרם והיו צועקין: לא נאבה ולא נשמע כי כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה. ודברו כמה בזיונות נגד דת הנוצרים וקפצו ושברו חלק מן אלהיהם ויפילום ארצה. ומכללם ועל כלם החכם הגדול רבא דעמיה מדברנא דאומתיה, הרב ר' שמעון מימי זל"הה, אשר שת לבו כלב הארי לא ישוב מפני כל ודבר דברים נגד המלך ונגד דתו למען ענותו להמיתו. ואף על פי כן לא נגעו בו, כי מצות המלך היא לא תהרגוהו, כי היה גדול על כל קהלות פורטוגאל ורב עליהם, וכמו כן חבריו היו מעמודי הארץ. וחשב המלך שאם ישמדם וישארו גוים – כל היהודים שנשתמדו יתחזקו למפרע בדת הנוצרים וינצרו התורה החדשה, לכן לא המיתם ולא נגעה בהם יד. וישיבם המלך אל בית האסורים וישימם בבורות שיחין ומערות ויענם יותר מבראשונה, ואף על פי כן לא שמעו לקולו. ויצו הבליעל ויקחום וישליכו עליהם מי השמד לשמדם בעל כרחם, ועם כל זה לא הועילו כי עברו ימים ותמיד שם שמים היה שגור בפיהם. אז צוה המלך וישיבם אל ביתו וידבר אתם טובות לתת את כסאם למעלה מעל כל השרים אשר אתו וימנם לפקידים ולסגנים בכל מלכותו כי רבה היא וכל האנשים יתנו יקר להם. וישפוך תחנוניו לפניהם וישם לעיניהם צבורין של זהב וכסף ויאמר אליהם: כל טוב הארץ לפניכם רק שמעו לקולי. ויאמר המלך: כה תאמרו ליהודים – אין חפץ למלך כי אם בכם ולמי כל חמדתו הלא לכם ולכל בית אביכם. ולא שמעו ולא שתו על לבם. וידברו באזני המלך לאמר: הרגנו נא הרוג ולא נראה ברעתנו ובחילול דתנו ותורת אלהינו. וירא המלך כי נוחלה אבדה תקותו ותקותו מהיהודים מפח נפש, ויצו ויקחו את השבעה קדושי עליון הנ"ל וימשכו ויעלו אותם מן הבור ויסחבום צעירי הצאן סביב לעיר ואחר כן לקחום ובנו אותם חיים בתוך דימום בניין של מצרים עד צואריהם ושם היו נותנים להם לחם צר ומים לחץ. ויהיו שם בנוים שבעה ימים ושבעה לילות. וימותו שלשה מהם בקדושת שם אלהינו ומכללם החכם החסיד וירא אלהים ר' שמעון מימי, מי כמוהו מורה, והיתה נפשו ונפש רעיו צרורה בצרור החיים. ויצו המלך ויקחו את הארבעה חסידים אשר נשארו וישימום תוך אניה קטנה מבלי לחם ומים ווילון ומשוטות, וינהיגום ויוליכום בלב הים ויאמרו להם: החליפו שמלותיכם אם אין – בלב ימים שם תהיה קבורתכם. ויהיו כמצחקים בעיניהם. ויענו ויאמרו לשוטרים הנצבים עליהם: שוטים שבעולם, הנמיר חיי עולם בחיי שעה? הנחליף בגדים מחלצות ובתי הנפש והלחשים בבגדים צואים וכמושים? טוב מותנו מחיינו. ויראו כי מתאמצים הם למות ויחדלו לדבר אליהם. ויסעו ויניחום באמצע הים כי אמרו יבוא עליהם הים ויכסם. וינהג ה' רוח קדים נחה כל היום ההוא וכל הלילה ואל כל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו. הבקר היה ורוח הקדים נשא את האניה ויתקעה ימה סוף אשר במלכות פיס. המה ראו מעשה ה' ונפלאותיו במצולה. ויראו ישראל את היד הגדולה, וישמחו. ויבאו העירה ויחרדו זקני העיר לקראתם ויאמרו: לזבוח לה' באנו על כל התשועה, אשר גמלנו.

(מספורי ר' אליהו קפסאלי בספר לקוטים שונים עמ' 87).

*

יד. ומה שאמר: והבאתי אותם בארץ אויביהם (ויקרא כ"ו, מא) וכבר היו שם, נראה שהשי“ת הביאם בארץ אויביהם כדי שיוסרו בה, וכשראה שהוסיפו בה, על חטאתם פשע הביא אותן בארץ אויביהם, שהם אויבים אחרים יותר אכזרים מהראשונים. כמו שראינו שנתגרשו היהודים מקשטיליא, לפי שהיו בה כמלכים, ובאו לפורטוגאל ועשו מה שעשו לנו ולתורותינו. ואחר כך הנשארים הלכו למלכות ישמעאל ולגלילות אחרים. יותר בפרט תמצא זה שנשארו בפורטוגאל שירים של מצוה המעכבים את הפורענות, שקדשו שם שמים בפרהסיא ומסרו עצמם על קדוש השם. ועמדו שם בבית האסורים ימים רבים החכם השלם וקדוש רבי שמעון מימי ז"ל וחתניו לוקחי בנותיו, אנשים צדיקים, ואשתו הצדקת ואנשים אחרים צדיקים גמורים. ואף על פי שאמרו להם שימירו דתם בעל כרחם, עמדו על משמרתם ושמרו תורה ומצוות על אפם ועל חמתם של המלך והשרים. עד שביני וביני נפטר לבית עולמו הה”ר שמעון זצ“ל הנזכר, בזמן שלא היה יהודי בכל המלכות זולת אני והיהודים שהיו אסורים בבית האסורים עמי. ובשביל זכות הצדיק נזדמן שם אב ובנו שהיו אנוסים ומשמשים בבית האסורים. ולהם נתן השופט הגדול ושר בית הסוהר רשות שיוליכוהו חוץ לעיר ויקברוהו שם. ויציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר והם הלכו להם מנגד, ונתחברו יותר מארבעים אנשים צדיקים מהאנוסים שהמירו דתם בעל כרחם, וקברוהו בבית הקברות של היהודים, והספידוהו שם כראוי. ובזכותו נתן לנו המלך רשות והביאונו לארזיליא. אבל היהודים שהיו עם החכם לא רצה המלך לשלחם שאמר שכבר קבלו [את הדת המשיחית]. ונשארו בבית האסורים לעבדים. והשי”ת נתנם לרחמים בעיני שר בית הסוהר והיו שם בכבוד גדול. אחר כן שלחם המלך לארזיליא ליד האלוף הצר הצורר שיענה אותם בעבודת פרך. לפי שראה, שלא נעשתה עצתו והצר הצורר מענה אותם ומיסר אותם ביסורים כדי שיחללו השבת וילכו לעשות שיחין ומערות. וכל זה בעונותינו כי הם צדיקים גמורים וקדשו שם שמים ברבים.

(צרור המור לר' אברהם סבע סוף פרשת בחוקותי).

בפרטי הספור הזה, יש קצת סתירות בין הגדת עדות של אברהם סבא ובין זו המובאת בספור המאורעות לר' אליה קפסאלי. אבל אין ספק, כי הדין עם ר' אברהם סבא, שהיה עד ראיה בדבר.

*

טו. זְמָן הִכָּה בְּחֵץ שָׁנוּן לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי יְפַלַּח בְּקִרְבִּי,

וְהִכַּנִי וּמַכָּתוֹ אֲנוּשָׁה

וְדִכַּנִי וְשָׂם נֶצַח כְּאֵבִי.

פְּצָעַנִי וּבִלַע אֶת בְּשָׂרִי

וְאָכַל כְּאֵב דָּמִי וְחֶלְבִּי,

וְגֵרַם כָּל־עֲצָמַי בַּחֲמָתוֹ

וְהִתְנַשָׂא וַיָּקָם בִּי כּלָבִיא.

וְלֹא דַי כִּי צְנֵפַנִי צְנֵפָה

וְשָׂמַנִי מְגֹרָשׁ נָד בְּאִבִּי –

וּכְשָׂכִיר הֱנִיעַנִי בְּתֵבֵל

וְהוּא עַל פַּאֲתֵי אֶרֶץ מְסִבִּי.

וְהֵן זֶה לִי כְּעֶשְׂרִים מִשְׁנוֹתַי

אֲשֶׁר לֹא שָׁקְטוּ סוּסַי וְרִכְבִּי;

וּמָדַד שָׁעֲלוֹ מַיִם וְעַפְרוֹת

אֲרָצוֹת כֹּל, וְהֵם כִּלּוּ אֲבִיבִי.

וְהִבְרִיחַ יְדִיד מִמֶּנִּי וְהֶגְלָה

בְּנֵי גִילִי וְהִרְחִיק עַם קְרוֹבִי;

וְלֹא אֶרְאֶה וְלֹא אֵדַע מְיֻדָּעַי

וְאֶת־אִמִּי וְאֶת־אַחַי וְאָבִי.

וּפִזֵּר מַחֲמַדַּי זֶה לְצָפוֹן

וְזֶה קֵדְמָה וְזֶה אֶל מַעֲרָבִי;

לְבַל עוֹד יוּכְלוּ הַשְׁקֵט זְמָמִי –

וְלֹא אֶמְצָא מְנוּחָה גַּם בְּחָשְׁבִי.

וּבִהְיוֹת מוּעָדוֹת פָּנַי לְמִזְרָח,

פְּרִידָתָם תִּשְּׁכֵנִי עֲקֵבִי;

וְרַגְלִי יִתַּר וְלִבִּי נָד וְנוֹדֵד

וְלֹא אֶבְחַן בְּלֶכְתִּי אוֹ בְשׁוּבִי.

הֲלֹא כִלָה זְמָן לִבִּי וְשִסַּע

וּנְתָחוֹ כְּדֻבִּי אוֹ זְאֵבִי;

וְהִכּוּהוּ אֲנָחוֹת עִם בֶּהָלוֹת

בְּשׁוֹד שׁוֹדֵד וּבִזַת הוֹן וּבִשְׁבִי.

בְּעֵינַי זֶה מְעַט מִזְעָר וּבִקֵּשׁ

לְכַלֵּנִי לְכַבּוֹת אֶת שְׁבָבִי.

וְיֻלַּד לִי שְׁנֵי בָנִים זְכָרִים –

בְּנֵי חֶמֶד בְּהוֹד וִיקָר וְכַצְבִי.

וְהַקָּטָן, קְרָאתִיהוּ שְׁמוּאֵל,

וְגָבְהוּ נוֹגְשִׂי וְאוֹרְבִי

וְהִכָּהוּ לְחָמֵשׁ מִשְׁנוֹתָיו –

וְגָדַל בַּעֲדִי רָנְזִי וְעָצְבִּי.

וְהַגָּדוֹל אֲשֶׁר יִצְחָק קְרָאתִיו

אַבְרַבַּנְאֵל כְּמוֹ צוּר מַחְצָבִי,

כְּשֵׁם גָּדוֹל בְּיִשְׂרָאֵל כְּהוֹרוֹ,

כְּבֶן יִשַּׁי ⁶³ וְהוּא נֵר מַעֲרָבִי.

בְּהִוָלְדוֹ רְאִיתִיו טוֹב, לִשְׁכּוֹן

בְּלִבּוֹ בִּין וְטוּב הוֹרָיו וְטוּבִי –

וּבֶן־שָׁנָה אֲהָהּ מִנִּי הֲדָפוֹ

וְהִדִּיחוֹ זְמָן, שוֹנְאִי וְעוֹקְבִי.

בְּעֵת גֹּרְשׁוּ בְּנֵי גָלוּת סְפָרָד

יְצַו מֶלֶךְ לְהַצִּיב מַאֲרָבִי –

לְבַל אֵצֵא וְאֶעֱבֹר בֵּין גְּזָרִים

וְלָקַחַת בְּנִי יוֹנֵק חְלָבִי –

לְהַכְנִיסוֹ בְדָתוֹ בַּעֲבוּרוֹ.

וְגִלָּה אָזְנִי אִישׁ טוֹב אֲהוּבִי –

שְׁלַחְתִּיו עִם מֵינִקְתּוֹ בְּאִישׁוֹן

חֲצוֹת לַיְלָה, כְּאִלּוּ הוּא גְנוּבִי,

לְפוֹרְטוּגַל וְשָׁם מֶלֶךְ מָנוּאֵל,

אֲשֶׁר הָיָה לְפָנִים מַחֲרִיבִי;

וְשָׁם גָּדַל כְּבוֹד אָבִי וְעָשְׁרוֹ,

בְּחַיֵּי אָבִיו ⁶⁴ וְהוּא מַלְכִּי חֲשׁוּבִי.

וְזֶה קָם זֵד בְּלִיַּעַל וְאַכְזָר

וּבוֹצֵע וְאִישׁ חַמְדָּן וְכַלְבִּי;

וְעַת קָשְׁרוּ סְגָנָיו בּוֹ וְאָחִיו,

הֲלֹא אָדָם בְּקוֹשְׁרוֹ שָׂם בְּכוֹזְבִי.

וּבִקֵּשׁ בַּהֲרֹג אָחִיו לְהָרְגוֹ,

וְהצִּילוֹ מִמָּוֶת רוֹכֵב כְּרוּבִי ⁶⁵;

וְהוּא נִמְלַט לְקַשְׂטִילְיָה, אֲשֶׁר שָׁם

מְקוֹם הוֹרַי וְשָׁם בֵּית חֲצִיבִי.

וְאָז שָׁלַל רְכוּשִׁי עַד בְּלִי דָי

וּבַז טוּבִי וְכַסְפִּי עַם זְהָבִי.

וּבִרְאוֹתוֹ בְנִי כִּי בָא לְאַרְצוֹ –

וּבֵית אָבִי בְּאִיטַלִיָה בְּחָשְׁבִי.

עֲצָרָהוּ לְבַל יָשׁוּב וְצִוָּה

לְבַל יִהְיֶה לְנַחְבִּי מְשִׁיבִי ⁶⁶.

בְּמוֹתוֹ אַחֲרָיו מֶלֶךְ כְּסִיל קָם

וְהוּא אָדוּק בְּדָתוֹ אִישׁ נְבוּבִי

וְאִנֵּס כָּל־עֲדַת יַעֲקֹב וְהֶעֱבִיר

עֲלֵי דָת כֹּל בְּנֵי עַמִּי נְדִיבִי:

וְרַבִּים הָרְגוּ עַצְמָם לְבִלְתִּי

עֲבֹר תּוֹרַת אֱלהִים מַרְחִיבִי.

וְלֻקָח מַחֲמַד נַפְשִׁי וְהוּמַר

שְׁמוֹ הַטּוֹב כְּפִי צוּר נְקוּבִי.

כְּבָר הוּא בֶּן־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עִדָּן

לֹא רְאִיתִיו בַּעֲוֹן בִּצְעִי וְחוֹבִי.

וְאָהִימָה וְעַל רֹאשִׁי חֲמָסִי

וְעַל נַפְשִׁי תְלוּנָתִי וְרִיבִי:

הֲנִיסוֹתִיו אֱלֵי פָה מִפְּחָדִים

וּמֵרֶשֶׁף שְׁלַחְתִּיו תּוֹךְ לְהָבִי.

אֲקַוֵּהוּ וְתוֹחַלְתִּי מְשׁוּכָה –

וְלָמָּה תְאַחֵר עוֹפֶר אֲהוּבִי?

וְלָמָּה זֶה תְדַכֵּא לֵב יְלָדְךָ

וְתִהְיֶה חֵץ בְּכִלְיוֹתַי כְּמֵבִיא?

וְתַחְשִׁיךְ בַּעֲרִיפַי אוֹר וְתָשִׂים

זְרִיחָתוֹ לְמוּל עֵינַי כְּעַרְבִּי,

וְסַהַר יֶחֱשַׁךְ תָּמִיד בְּפָנַי

וְכֹכָבִי יְשָׁו נִסְתָּם בְּעָבִי.

וְלֹא יָאִיר סְבִיב חַרְסִי בַּעֲוֹנִי

וְלֹא יִזְרַח בְּאֶשְׁנַבִּי וְנָוִי;

וְלֹא תִפְרַח חֲבַצֶלֶת שְׁרוֹנִי

וְלֹא יֵרֵד עֲלֵי עֶשְׂבִּי רְבִיבִי.

וְתִגְזֹל אֵת שְׁנַת עֵינַי בְזִכְרְךָ,

וְלֹא אֵדַע בְּעֵת קוּמִי וְשָׁכְבִּי;

וְלֹא אֶטְעַם בְּמַאֲכָלִי, וְנֹפֶת

לְחִכִּי מַר וְסַף רַעַל עֲרֵבִי.

כְּעֵין אֶלְחֲמָה עֻגַּת רְצָפִים

וּבִבְכִי אוֹכְלָה לַחְמִי חֲרֵבִי;

בְּדִמְעָה אֶמְזְגָה מִימַי וְאֶשְׁתֶּה,

וְלֹא יָבֹא בְמוֹ פִי דָּם עֲנָבִי.

וְהָיִיתִי שְׁתוּי מַיִם וּנְדֹד

עֲדֵי כִּי חֲשָׁבוּנִי בֶּן רֵכָבִי;

וְעֵת כִּי אֶחֱלֹם שׁוּבְךָ וְאֶרְאֶה

תְּמוּנָתְךָ בְּעֵינֵי מַחֲשָׁבִי.

הֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִימִים

וּפָנַי לָבְשׁוּ מַרְאֵה צְהֻבִּי;

וְיָשַׁנְתִּי וְעָרְבָה לִי שְׁנָתִי –

הֶקִיצוֹתִי שְׂבַע רָצוֹן וְצָבִי.

וְשָׁתִיתִי וּמֵימַי לִי עֲרֵבִים

וְנִמְתַּק לִי בְּחֶבְרוֹנְךָ רְגָבִי.

וְכִי אָז אֶזְכְּרָה נוּדְךָ כְּמוֹ אֵשׁ

לְבָבִי חָם וְיַכֵּנִי שְׁרָבִי.

וְהָיִיתִי כְּאִישׁ נִדְהָם וְנִרְדָּם

שְׁפַל קוֹמָה קְצַר אָרְכִּי וְרָחְבִּי.

בְּזִכְרֶךָ שְׂשׂוֹנִי עִם יְגוֹנִי –

צָרִי אַתָּה וְאַתְּ צָרִי וְאוֹיְבִי.

וְצוּרָתְךָ עֲלֵי לִבִּי חֲרוּתָה

וּמֶרְחָקְךָ בְּתוֹךְ לִבִּי חֲטוּבִי;

וְיוֹתֵר מִהְיוֹת לִי מַעֲלִיזִי

דְּמוּתֶךְ – נְדֹדֶךָ מְרִיבִי.

פְּרִידָתְךָ תְּסַכֵּל אֵת עֲצָתִי,

גְרוּשְׁךְ סָךְ וְעִוָּה אֵת נְתִיבִי;

וּבַעֲבוּרְךָ גְאוֹן נַפְשִׁי מְאֹד שָׁח

וְהִשְׁפַּלְתִּי בַעֲבוּרֶךָ רְהָבִי.

עֲדֵי שִׁקְמִים גְּבוֹהִים מִבְּרוֹשִׁי,

עֲדֵי רָם עַל אַרְזִי עֵץ אֲזוֹבִי;

עֲדֵי גָבַהּ, עֲלֵי נֵצִי עֲטַלֵּף

וְעַל כַּנְפֵי נִשְׁרִי עָף זְבוּבִי.

וְכִנְעוּרַי יְצוּרַי נֶחֱלָשִׁים,

וְגָבַר עַל אֲרָיוֹת כִּשְׂבִּי;

וְאֶמְאַס שִׁיר וְשָׁבַרְתִּי נִבְלִי,

וְכִנּוֹרִי תְלִיתִיו עַל עֲרָבִי.

וְהָפַכְתִּי לְקוֹל בּוֹכִים זְמִירִי

וְעוּגָבִי בְּמַכְאוֹבִי כְּאוֹבִי;

וַעֲגוּרִי נֶהְפַּךְ קִפּוֹד, וְתוֹרִי

כִּתַנִּים שָׁב וְיוֹנָתִי כְעוֹרְבִי.

וְתֵעַבְתִּי בְהֵכְלֵי הַמְלָכִים

וְתָאַבְתִּי שְׁכוֹן מִדְבַּר עֲרָבִי.

בְּנִי, פֶּרֶץ גֵרוּשְׁךָ יִפְרְצֵנִי,

יְשׁוּפֵנִי וְשָׂם פַּחִים סְבִיבִי.

וְשָׂם מוֹרֶךְ בְּתוֹךְ לִבִּי וְרוֹגֶז

בְּמוֹרָשַׁי וּבְעֲצָמַי רְקָבִי;

וְאֶשְׁמַע אִמְךָ כָּל־יוֹם מְבַכָּה

וְקוֹרְאָה לָךְ: יְדִידִי לִבִּי רְטֻבִּי.

וּמִי זֶה מֵעֲלֵי חֵיקִי גְנָבְךָ,

וּמִי שָׂמְךָ פְּרִי בִטְנִי עֲזוּבִי?

וְכִי לֹא אַעֲצִיר כֹּחַ לְסֹבְלָה

וְלֹא לִטְמן דַּאֲגָתִי בְּחִבִּי. –

עֲזַבְתִּיהָ וְהָלַכְתִּי לְשָׁרֵת

פְּנֵי מַלְכִּי נְתָנוֹ אֵל מֵיטִיבִי.

וְכֵן נַדְתִּי וְלֹא נַחְתִּי וְנַעְתִּי

וָאֶשְׁכַּן בֵּין אֱדוֹם תּוֹךְ עַם לֶהָבִי.

וְלֹא אֶמְצָא מָזוֹר אֶל מְזוֹרִי,

וּמִי יַכְשִׁיר זְמַן מַתְעִי וְעוֹלְבִי?

וּמָאַסְתִּי יְמֵי עָמָל וְלֵילוֹת

וּמֵהֶם מָוְתָה אֶבְחַר וְאָבִי ⁶⁷.

וְחַיִּים כָּבְדוּ עָלַי וְיָמִים

כָּחוֹל יַמִּים עֲלֵי שִׁכְמִי וְגַבִּי;

וּמַה בֶּצַע בְּחַיֵּי הַיְגוֹנִים? –

וְהַגִּיעַ אֱלֵי קְצִּי קְצוּבִי.

לְמַר נֶפֶשׁ הֲלֹא חַיִּים תְּמוּתָה,

וְיֵשׁ לִי רָב וּמִעוּטִי כְרֻבִּי.

וּמָה אוֹחִיל לְרוֹב יָמִים וְשָׁנִים

רְאוֹת טוֹבָה – וְדֹב שַׁכּוּל בְּאוֹרְבִי?

יְלִידֵי יוֹם בְּנֵי אַשְׁפָּה וְקַשְׁתָּם

בְּרוּם שַׁחַק – זְמָן מוֹרִי וְרוֹבִי:

וְהוּשַׂמְתִּי לְמַטָּרָה אֲלֵיהֶם

וְהֵמָּה סוֹבְבִים עַל חוּג קֳטָבִי.

אָשׁוּבָה נָא לְדַבֵּר אֶל יְחִידִי,

לְבִלְתִּי יִהְיֶה עוֹד מַאֲדִיבִי.

בְּכוֹרִי, שָׁב לִבְּךָ דַּע הֲכִי בֶּן־

חֲכָמִים אַתְּ מְחֻכָּמִים כַּנָּבִיא.

וְהַחָכְמָה יְרוּשָׁה לָךְ, וְאַל נָא

תְאַבֵּד עוֹד יְמֵי יַלְדוּת, חֲבִיבִי.

רְאֵה עַתָּה בְּנִי חֲמֹד לִלְמֹד,

קְרֹא מִקְרָא וְהָבֵן מִכְּתָבִי.

שְׁנוֹת מִשְׁנָה לְמֹד תִּלְמֹד בְּמִדּוֹת ⁶⁸

שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה וְתִדְרוֹשׁ אֶל מְתִיבִי.

וְאֵיךְ אוּכַל לְהִתְאַפֵּק בְּעָבְרוֹ –

וְזֶה חָלְיִי וְחַרְחוּרִי וְחָרְבִי.

וְזֶה יִקְרַע כְּתַעַר הַשְּׂכִירָה

סְגוֹר לִבִּי וְלֹא תַעַר גַּלָּבִי;

וְזֶה יָבִיא בְּלִבָּתִי אֲמוּלָה,

בֵּרֵא חַרְבִּוֹ בְּתוֹךְ בִּטְנִי וְקִרְבִּי.

לְמִי זֶה אֶמְסְרָה רֻבֵּי תְבוּנוֹת –

לְמִי אַשְׁקֶה עָסִיס גִּתִּי וְיִקְבִי?

וּמִי יִטְעַם וְיֹאכַל אַחַר עֵת

פְּרִידָתִי פְּרִי דָתִי וּכְתוּבִי?

וּמִי יָבִין סְפוּנֵי בִּין בְּסִפְרֵי

תְעוּדוֹת מַעֲשֵׂה אָבִי נְצִיבִי?

וּמִי יִשְׁאָב בְּצָמָא מֵי מְקוֹרוֹ

וּמִי יִשְׁתֶּה בְּצִיוֹנִי וְחָרְבִי?

וּמִי יִלְקֹט לְאַט פִּרְחֵי נִטְעִי,

וְעֵץ דַּעַת יְהִי אוֹרִי ⁶⁹ וְחוֹטְבִי?

וּמִי יַעֲצֹר וְיַשְׁלִים מַחְבְּרוֹתַי,

וּמִי יֶאֱרֹג שְׁתִי בְגֶד וְעֶרְבִי?

וּמִי יַעֲדֶה עֲדִי דָתִי בְּמוֹתִי?

וּמִי יִרְכַּב עַל פִּרְדִּי וְצַבִּי –

לְבַד אַתָּה יְדִיד נַפְשִׁי וְיוֹרְשִׁי?

אֲנִי חַיָּב לְצוּרִי – אַתְּ עֲרֵבִי.

לְךָ צָמֵא לְךָ כָּמַהּ בְּשָׂרִי;

לְךָ אַשְׁקֶה צְמָאִי אַף רְעָבִי.

לֶךְ יָאֲתָּה תְבוּנָתִי הֲדוּרָה

וְהוֹד דֵּעִי וְחָכְמָה, נוֹסְסָה בִי.

קְצָתָהּ לִי יְרוּשַׁת אָב מְאַלְּפִי,

אֲבִי חָכְמוֹת, וְהוּא מוֹרִי וְרַבִּי;

וּמִקְצָתָהּ, בְּנוּיָה מִיגִיעִי,

כְּבַשְׁתִּיהָ בְּמוֹ קַשְׁתִּי וְחַרְבִּי.

וְעָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתַי בָּהּ, וְחַכְמֵי

אֱדוֹם הָיוּ בְעֵינַי כַּחֲגָבִי.

וְהָלַכְתִּי בְּבָתֵּי מִדְרְשֵׁיהֶם,

וְאֵין מִי יַעֲרֹךְ אִתִּי קְרָבִי.

אֲנַצֵּחַ אֱנוֹשׁ יָרוּם כְּנֶגְדִּי,

וְאַכְנִיעַ וְאַרְשִׁיעַ מְרִיבִי;

וּמִי זֶה יֶעֱרַב לִבּוֹ לְהַגִּישׁ

יְסוֹד רֵאשִׁית וְסוֹד מֶרְכָּבִי וְרוֹכְבִי?

וְלִי נֶפֶשׁ יְתֵרָה נֶהֱדָרָה

עֲלֵי נַפְשׁוֹת בְּנֵי דּוֹרִי עֲלוּבִי;

וְלִי צוּרָה בְּעֹז צוּרָה בְּצוּרָה

עֲצוּרָה וַאֲסוּרָה תּוֹךְ כְּלוּבִי.

וְכָלְתָה תַּעֲלֶה עַל מַדְרְגָתוֹ

וְחָשַׁקְתִּי תְּקוֹמֵם עַל שְׁלַבִּי.

יְדִידִי, מַה לְךָ בֵּין עַם טְמֵא לֵב

כְּתַפּוּחַ בְּתוֹךְ יַעֲרֵי חַרֻבִי,

וְנַפְשְׁךָ הַטְּהוֹרָה בֵּין עֲמָמִים

כְּשׁוֹשָׁנָה בֵּין חוֹחִי וְעֶשְׂבִּי?

נְהַג וָלֵךְ וּבֹא עֲדֵי נְדוֹדִי;

בְּרַח וּדְמֵה אֱלֵי עֹפֶר וְלִצְבִי.

וְהָלֹךְ לְבֵית אָב צוּר יְלָדְךָ,

יְשַׂגֶּבְךָ אֱלֹהֵי מִשְׂגַּבִּי.

וְהוּא אֵלִי יְיַשֶׁר אֶת נְתִיבְךָ

וּמִמֵּצַר יְבִיאֲךָ אֶל רְחוֹבִי.

וְיִתֵּן בִּרְכוֹת הוֹרַי לְרֹאשְׁךָ

וְעוֹד לָךְ בִּרְכוֹת אָבִי וְשָׂבִי;

וְיָאִיר מַחְשַׁךְ רוּחִי וְיָשִׁיב

בְּרוֹב חַסְדוֹ לְמִישׁוֹר אֶת עֲקוֹבִי.

אֲנִי אֶפְקֹד לְאֵל רוֹעִי זְרוֹעִי

וְאָשִׁיבָה אֱלֵי אָבִי יְהָבִי;

וְיַרְאֵנִי צְבִי חִשְׁקִי לְפָנָיו,

אֲנִי קוֹרֵא חֲמוּדִי מַקְשִׁיבִי.

וְאָז אָשִׁיר לְיוֹצְרִי שִׁיר יְדִידֹת,

אֲזַמֵּר לוֹ בְעוֹדִי שִׁיר עֲנָבִי;

וְאַגִּישָׁה לְפָנָיו מִנְחָתִי

וְאֶעֱרְכָה תְשׁוּרָתִי לְהָבִיא.

וּבָהּ נַפְשִׁי קְשׁוּרָה אֶל קְדוֹשִׁי,

וּבָהּ רְכוּשִׁי וְשָׁם עֵינִי וְלִבִּי.

וְיִיטַב לוֹ מֵאֵילִי מַהֲלָלִי,

וּמִשּׁוֹר פָּר זְמִירָתִי וְנִיבִי.

וְיַרְאֵנִי יְקָר צִיּוֹן וְיָפְיָהּ

בְּהוֹד מַלְכוּת, וְשָׁם מִמְשַׁח כְּרוּבִי;

וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים, בְּרֹאשָׁהּ

שְׁנֵי אוֹרִים בְּנוֹ דָוִד וְתִשְׁבִּי.

וְלֹא אוֹיֵב יְחָרְפָהּ לְדוֹרוֹת,

וְלֹא יָהֵל לְעוֹלָם שָׁם עֲרָבִי.

(קינה לדון יהודה בן דון יצחק אברבנאל, אשר לֻקח ממנו בנו יצחק בעודנו ילד והטבל באונס. נפש האב כלתה לצאת אל בנו והוא מזהירו ללמוד מקרא ומשנה, כדי שיבין את דברי אביו וזקנו.

הקינה נדפסה ב“אוצר נחמד” ב' עמ' 75–70).

*

יו. בשנת ה' אלפים רצ"א (1531) שלח דון ג’ואן מלך פורטוגאל לקרא חוקרים על האנוסים שבמלכותו. ויכבד כח החקירה עליהם מאד עם שרפות הגופים ואבדת ממונם כנודע. ושמעתי כי במשך חמשים שנה ברחו משם יותר משלשים אלף נפשות ונתפזרו בכל העולם.

(שלשלת הקבלה דפוס ורשה עמ' 158).

*

יז. בימינו בשנת שס"ג לאלף הששי במדינת פורטוגאל בעיר לישבונא, ארץ מולדתו של אבי, היה כומר אחד ושמו פאטר דיגא דע אסונקא מלומד גדול בן כ“ד שנים. ושפטוהו לשריפה ונשרף בחייו על שבאו אליו ואמרו לו שילך עמהם לבקש אנוסים יהודים שאינם מאמינים בתורת נוצרי. והשיב להם שאין נכון ואין בידו לכפות אחד מאמונתו בלי רצונו. ושרפוהו ורצו להעלים את משפטו מלהודיעו בעולם. אבל כבר היה נשמע המשפט הנ”ל בכל העולם.

ואיזה כבוד וגדולה, נתנה להקדוש דון לאפי דע פערא בעיר אלארקאן, שהיה שר נכבד ממשפחת שרים נולד בארץ שפניא. והיה מלומד בלשון הקדש ובלשון לאטינא וחשק לאמונתנו. ולא שקט בזה רק גלה דעתו לרבים. ונתפס בשנת העשרים לימיו בעיר ואלאדוליד בשנת ת"ד לאלף הששי ולמנין הנוצרים אלף תרמ“ד. ובבית האסורין בחשך התחיל לתת אור לרבים. וירוצו אליו רבים מן הכומרים ואבותיו ובני משפחתו להטותו ממחשבתו מעט מזער ולא יכולו. ומעשה נפלא שמל את עצמו בבית האסורין ויקרא שמו יהודה המאמין. ומיום ההוא לא רצה לחתום עצמו בשם אחר. ולסוף חמש שנים כ”ה תמוז הקריב עצמו לקרבן כיצחק אבינו, וילך בשמחה גדולה לבית השריפה. ובזה חייו ועושרו הגדול וכבוד העולם הזה בחיי הנצח.

(ר' מנשה בן ישראל, מקוה ישראל פ' י“ז סי' ס”ג וס"ד).

ו. הרדיפות והשמדות בגרמניה ובאיטליה

באותה התקופה ההיסטורית, שתקפו הצרות את כנסת ישראל באספמיה ופורטוגל, באו גם על היהודים אשר בגרמניה ובאיטליה רעות רבות, רדיפות ושמדות. התלאה אשר מצאה את היהודים באספמיה ופורטוגל משנת קנ"א לאלף הששי עד ימי גלותם מארץ מולדתם, גם מעשי האינקוויזיציה בארצות האלה, מה שעשתה לאנוסים הנשארים בארץ – כל המאורעות האלה הם פרקים של טרגדיה היסטורית אחת. בטרגדיה זו אנו מוצאים מעין סדר שלם. הפרטים מכוונים אל הכלל. הכל נעשה בהדרגה, זה אחר זה, וזה בסבת זה. סדר זה אינו רק זמני, אלא גם הגיוני. הדברים נעשים על פי הכרה בחבור הסבות במסובבות. לבסוף בא אותו הסיום הנורא, שאי אפשר היה להמלט ממנו. האנשים הפועלים בטרגדיה זו אינם אלא אמצעים להתפתחות היסטורית הכרחית. לא הם עושים ופועלים במעשה ההיסטוריה; אלא כשבא הדבר לידי תוצאותיו ההכרחיות נמצאים לפעולה ההיסטורית אותם האנשים, אשר היתה צריכה להם.

לא כן טבע המאורעות בגרמניה ובאיטליה. כאן אנו מוצאים מאורעות של פגעים רעים, לא זה בסבת זה – אלא זה בזמן זה או זה אחר זה. אנו מוצאים בכל המאורעות האלה רק סדר זמני. זולתו הכל הוא ערבוביה ואנרכיה, כשם ששלטה ערבוביה ואנרכיה בחיים המדיניים של הארצות האלה. בו בזמן שנתאחדו כל מדינות אספמיה לממלכה תקיפה אחת – מה שהשפיע הרבה על המצב המדיני והחברתי של היהודים במדינות האלה – גבר הפזור והפרוד במדינות גרמניה ואיטליה. לפיכך אנו מוצאים מזמן לזמן שנוי עצום ביחוס השלטון המדיני לשאלת היהודים. חוץ לזה גרמה גם השפעת האפיפיורים ברומה לשנות את מצב היהודים מזמן לזמן. ביחוד היה זה בשנות המאה הי"ו. האפיפיור פולוס השלישי היה בעל־דת קנאי; שאיפתו היתה לחזק את יסודות הכנסיה הקתולית הרעועים. עם כל זה לא הרע ליהודים – ולא עוד אלא שאליו פנו אנוסים בפורטוגל לעזרה, כאשר כבדה עליהם יד האינקוויזיציה. בימי האפיפיור יוליוס השלישי הורע הרבה מצב היהודים. אז נשרפו במדינות איטליה ספרי התלמוד ושאר הספרים הדתיים של היהודים – חוץ מכתבי הקדש. במותו קוו היהודים, כי תהיה להם הרוחה. אבל האפיפיור מרצלוס, אשר נכתר במקומו, מת תוך חדשים מעטים – ואחריו בא האפיפיור פולוס הרביעי, אשר הרע ליהודים מכל האפיפיורים שהיו לפניו. הוא שערך את מדורות האש באנקונה ושרף את האנוסים שנתפסו ברשתו.

בתחלת שנות המאה השלישית לאלף הששי מצאו את היהודים באיטליה ובגרמניה צרות איומות. בשנת ר"ח יצא יוהניס קפיסטרַנו במצות האפיפיור ניקלאוס החמישי לצרף ולזקק את הכנסיה הקטולית ולבור את “המורדים והפושעים”. יוהניס קפיסטרנו זה נתכוון בעיקר – לבער את היהודים מן העולם, לעשות את המופקרים האלה מדרס לרגליו. הכומר קאפיסטרנו היה בריה נפלאה במינה. אדם כחוש וצנום, קטן הקומה; ידיו הארוכות השתרעו עד למטה מארכובותיו – אדם בדמות קוף. טבעו היה טבע חיה טורפת שואפת לדם. מעשי אכזריותו ביהודים לא עשה מתוך התפעלות, מתוך קנאה דתית מבוהלת, אלא מתוך קורת רוח, מתוך מתינות ועונג רב. מעטים אישים כאלה בהיסטוריה האנושית. באיש הזה לא היה כלום מטבע האדם – אלא הכל היה בו מאָפיה של חיה רעה. מה שהיה בו מכשרון האנושי, זה היה רק כחו להשחית ולחבל. קפיסטרנו היה מזוהם בחיצוניותו ובפנימיותו; שקרן מנוול, עז פנים וגס רוח. הוא היה מתפאר תמיד במעשי נסים ונפלאות שעשה: החיה מתים לאין מספר, רפא חולים ועוד ממיני נפלאות כאלה. בני דורו, אנשי שכל ויושר, ידעו בשקריו ונוולו; אבל ההמון נמשך אחריו, אחרי דבריו הארסיים. תוכן דרושיו שהיה דורש ברבים היתה הדיוטות גמורה; אלא שדבריו היו כגחלי אש. כשבא לגרמניה ודרש ברבים, לא הבין אדם את דבריו; כי שפת דרושיו היתה רומית. וכשאמר אחד הכמרים לתרגם את דבריו גרמנית – ברחו כל השומעים מרוב השעמום. עם כל זה בשעה שעמד הוא עצמו והשמיע את דבריו בשפה רומית, ומפין יז ארס כלפי היהודים, היו שותים בצמא את דבריו.

מתפאר היה הסכל הזה, כי בכחו להתוכח עם הכופרים ולנצחם. אבל כאשר קרא לו אחד שכנגדו להתוכח עמו, היה נשמט ממנו – כי ידע בעצמו, שאין בכחו אלא להסית את ההמון הגס ולהעיר בו את רגשותיו הבהמיים. ר' משה ריאטי העיר על “האח הצורר הידוע אשר חרף ברומי מערכות ה' בדרשותיו ובקש להשמיד ואמר להתווכח וחזר בו”.

יודע היה אותו המזוהם, כי את ר' משה ריאטי לא ינצח בטענותיו.

עוד בשנת ר“ח נראתה השפעתו על האפיפיור לרעת היהודים, כי גזר ניקלאוס החמישי עליהם גזרות קשות. בני הקהלות באיטליה אמרו להקהל ולעמוד על נפשם ותפסו אומנות אבותיהם בידם – השחד. נתקיימו לנו שתי אגרות, אשר מתוכן דבריהן אנו רואים את הבהלה העצומה ואימת־המות שנפלה אז על היהודים. שנים מעטות אחרי כן שלח האפיפיור את קפיסטרנו למדינות גרמניה, לצרף ולזקק שם את הכנסיה הקטולית. כנראה היה עיקר מחשבתו של האפיפיור להלחם בשארית ההוסיטים, שנשתיירו בגרמניה. ואולם כשבא קפיסטרנו בשנת רי”א למדינות גרמניה מצא המקום לרוות צמאונו לדם על ידי הסתה ביהודים. הוא היה אומר, כי מתכוון הוא לבטל את כל הפריוויליגיות, שזכו בהן היהודים – כי הן מעשה שטן. ולא רק את הפריוויליגיות של היהודים אמר לבטל, אלא גם לקפח את קיומם.

פלא הוא, כי ממעשיו בגרמניה משנת רי“א עד רי”ג נתקיימו לנו בספרות הישראלית רק זכרונות קלושים. יודעים אנו, כי קבל אותו ההמון בהתפעלות עצומה, “וכמעט שעשו אותו לאלוה”. הוא דרש לפניהם את דרושיו הארסיים והמטיר אש וגפרית על היהודים, אשר עמדו כל אותם הימים בסכנת נפש. לפעמים אזרו היהודים כח והבריחו את קפיסטרנו וגייסותיו. זה אירע בעיר פירט. כנראה היה הכל תלוי ביחוסו של השלטון המקומי ליהודים.

מעשה שמד נורא אירע בעיר ברסלא ובשאר ערי שלזיה – מה שהכין ופעל קפיסטרנו. הוא בא בי“ג בפברואר שנת רי”ג לעיר ברסלא ונתקבל שם מצד ההמון בהתלהבות עצומה. תיכף ומיד החל בפעולתו. ביום ל' באפריל הלך מברסלא לעיר נֵיסי לבקר שם את הבישוף פטר. בהליכתו אמר אל האנשים המלוים אותו: שובו אל בתיכם, כי עוד מעט ותבוא אליכם שמועה רבה. יודע היה מה “שנבא”, כי הוא עצמו הכין את המעשים טרם שהלך. במתכוון נעלם לימים מעטים, כדי שלא יראו בבהירות, כי ידו היתה באמצע. ביום א' במאי או למחרתו (בכ“ב או בכ”ג באייר) נתפסו היהודים בברסלא בעלילת שקר – “חלול הקרבן”. עכשו חזר קפיסטרנו לברסלא, כדי לבהל את החקירה והדרישה בעלילה זו. אופן החקירה והדרישה ידוע הוא. ענו את התפוסים בענויים קשים, עד ש“הודה” אחד מהם על עוונו. הוא רשם גם את שמות שאר היהודים, אשר “השתתפו” במעשה חלול הקרבן. על פי הודאה זו תפסו את היהודים בשאר ערי שלזיה והביאו אותם לברסלא. כמה מבני הדור ההוא, אנשי יושר, התרעמו על הדבר הזה והכירו בו מעשה עוות הדין ועלילת שקר. קצת יהודים התפוסים היו מבני מדינות אחרות, אשר באו לברסלא באקראי. בזכותם השתדלו מושלי המדינות בכל תוקף ועוז והצילו לקוחים למות בידי הצר הצורר. גם הבישוף פטר מניסי התאמץ להציל את הנאשמים, או להאריך לכל־הפחות את הדין עד שיתבררו הפרטים. אולם קפיסטרנו עשה את מעשהו בבהלה, ובעוד שבועות אחדים פסק דינם של ארבעים ואחת נפשות למיתה. ביום כ“ז בתמוז (ד' ביולי) שנת רי”ג הוציאו אותם לשרפה. ביום שלאחריו נשרף על פי איזו סיבה בית הסוהר אשר בעיר ליגניץ ועלו על המוקד היהודים התפוסים בו. אפשר, כי שלחו במזיד את הבית באש, כדי לשרוף את היהודים בלי פסק דין. ביום ח' באלול (י"ג באוגוסט) הוציאו בעיר שווידניץ שבע עשרה נפשות לשרפה.

המעשה הנורא בעצמו אינו מפליא כל כך, כי מסכים הוא לתנאי המקום והזמן. תמוה הוא, כי כמה מבני הדור הישרים ידעו, כי אין כל ה“משפט” הזה אלא מעשה רציחה ושפיכת דמים – ולא מלאם לבם למחות ברוצחים. כאשר באו לאחר קצת זמן תלאות מרובות על ערי שלזיה בסבת מלחמות קשות רשם אחד מסופרי הגויים זכרון בספר – כי זהו עונש על מעשה הרציחה שעשו ביהודים; אלהים לא ינקה שופכי דמים.

שמות הקדושים לא נרשמו בפנקס הזכרות נשמות – מה שהיה נהוג בימים ההם בקהלות ישראל. הטלטול והדלדול היו מרובים בדורות ההם וכבר נלאו לעשות, מה שהיו עושים בדורות הראשונים – לקיים את שמות הקדושים, להזכירם בימי הזכרת נשמות. אחר מאורע השמד גרשו את כל היהודים מערי שלזיה – לאחר שלקחו מהם את כל רכושם ואת ילדיהם פחותים מבני שבע שנים – והם הלכו להתישב באשר מצאו. זולת קצת זכרונות קלושים (עיין פסקים לר' ישראל איסרלין סי' ס“ט ותשובות לר' ישראל מברונא סי' רס”ז) נתקיימה לנו עוד רשימה של שמות הקדושים “שנהרגו על עלילת שקר”. כנראה היא מימי המאורעות בערי שלזיה. ברשימה זו אנו מוצאים שמות של עשרים ותשע נפשות. אפשר כי שמות קצת הקדושים נשתכחו לאחר זמן.

מה שאירע בימים ההם בעיר ברסלא ובשאר ערי שלזיה היה אז מעין “מעשים בכל יום”; אלא שלא קיימו זכר המאורעות האלה ולא הספיקו לכתוב את הצרות זכרון בספר. המעשים האלה ידועים לנו, בעיקר, מתוך רשומות סופרי הגויים. שתי צרות היו מתחלפות מיום ליום במדינות גרמניה: עלילת הדם ועלילת חלול הקרבן. לפעמים באו שתי הצרות בבת אחת. תפסו את היהודים על עלילת הדם וצרפו לה בימי “החקירה והדרישה” את עלילת חלול הקרבן; לפעמים עשו הפך שיטה זו. נתקיימו לנו זכרונותיו של ר' יוסף מרוסהיים, אשר אותו הפקיד הקיסר פרנס ראשי על כל היהודים בגרמניה. הוא רשם לזכרון מה שאירע בדור שלפניו (משנת רל"א ואילך), ומה שהיה בימיו.

אחד המאורעות הנוראים של התקופה ההיא היה השמד במדינת מרק בשנת ר“ע לאלף הששי. ביום י”ב באב נשרפו בעיר ברלין שלשים ושש נפשות – בתוכן שתי נשים – על עלילת חלול הקרבן.

מעשה נורא זה היה לעיני השמש. כל מי שהיה חפץ לדעת, ידע והכיר בשקרה של עלילה זו. השמד נעשה בעטים של הכמרים הקנאים, ובראשם הבישוף הירונימוס צורר היהודים. בשנה שלפניה (רס"ט) הרשה המושל יואכים הראשון לקצת יהודים עשירים להתישב בערי מדינת מרק. וירע הדבר בעיני הבישוף וסיעתו, ויבקשו תואנה להתגולל על היהודים, אשר נתישבו שם מחדש. אלה היו אמידים ועשירים והכניסו סכום רב מס לאוצר המדינה. על כן הגין עליהם המושל. באחד מימי החורף שנת ר"ע (בששי לפברואר) נכנס גנב אחד, גוי, אל בית תפלתם באחד הכפרים והוציא משם כלי כסף תשמישי קדושה וגם את עוגות הקרבן. הגנב נתפס אחר ימים מעטים. נראה, כי ידעו הכמרים בדבר והם שהסיתו את הגנב, אשר נעלם תחלה מן העין, לחזור למקומו ולהתודות על עוונו. הם שמו בפיו דברים להעליל על היהודים, כי עשה מה שעשה על פי הסתתם. לידם מסר את עוגות הקרבן, והם התעללו בהן. את החקירה והדרישה עשו בבהלה, כדי שלא יהיה זמן לברר את המשפט לאמתו. נתפסו היהודים בברלין ובשאר ערי מדינת מרק – ובראשם רב המדינה ר' שלמה בר יעקב. אחרי ענויים קשים נדונו שלשים ושמנה נפשות לשרפה. שנים מן הנדונים המירו כדי להנצל מן הפורענות (אחד היה אדם מנוול ומשנאתו לרב המדינה העליל עליו כי במצותו נעשה חלול הקרבן) – ולאלה נתנו “חנינה” ודנו אותם למיתה בסייף.

ביום י"ב באב הביאו את השלשים וששה הנדונים לשרפה אל “שוק החדש” ושם הכריזו עליהם את גזר דינם. משוק החדש הובילו אותם חוץ לחומת העיר, דרך רחוקה. בדרכם התודו הלקוחים למות והתפללו תפלות שכיב מרע וגם שרו קצת פזמונים עד בואם אל מדורות האש, אשר הכינו להם. שם עלו על המוקד בשירה והלל לה'. מן הנשרפים היו עשרים ושנים עשירים, אשר נתישבו במדינה בשנה שלפניה.

על כל היהודים במדינת מרק גזרו גרוש על מנת שלא ישובו אליה עולמית.

לאחר זמן נודעו פרטי הנבלה הזאת. אותו הגנב, אשר העליל על היהודים, חש בלבו חרטה וסח הדברים לאחד הכמרים – טרם שהוציאו את היהודים לשריפה. אבל הכומר הקנאי השתיק אותו. פיליפוס מלנכטון, חברו של לוטר, ברר לפני המושל יואכים השני, זה שמשל אחר יואכים הראשון, בודאות גמורה, כי כל המעשה הזה היה עוות הדין במזיד. דברי מלנכטון עשו על לב המושל רושם גדול. עמד ובטל גזירת הגרוש שנגזרה בשנת ר"ע על היהודים והחזירם למדינתו.

בימי ברור משפטם של הנאשמים בערי מדינת מרק התאמצו הכמרים להגדיל עוונם של היהודים. בקשו ומצאו, כי תמיד דרכם בכך לחלל את הקרבן. מעשה כזה עשו שמונה עשרה שנה קודם לכן באחת מערי מקלנבורג. מובן, כי אותו המעשה היה ממש כעלילת השקר בברלין. אז התגוללו על יהודים שנאספו בשמחת חתונה בעלילת חלול הקרבן והפכו שמחתם לתוגה. כל הנתפסים העלו על המוקד (מאורע זה נרשם בנוסח הזכרת נשמות של קדושי ברלין – להלן סי' ז').

בתחלת שנות המאה הי"ו, בראשית תקופת הרינסנס, היה בגרמניה אותו המאורע הגדול, אשר ממנו היו תוצאות מרובות ערך בהיסטוריה האנושית – מלחמת הדומיניקנים בספרי התלמוד ושאר הספרות הרבנית. זהו מעשה המומר המלשין יוחן פפרקורן ואנשי סיעתו הכמרים הדומיניקנים. בפעם הראשונה עמד אדם גדול באומות העולם, יוחן רֵיכלין, ללמד זכות על היהודים, והסכימו לו כמה ממשכילי הדור אשר התאמצו להעביר את האפלה מעמי הארצות.

מושב הדומיניקנים הקנאים היה בעיקר בעיר קולוניה. בראשם עמד אז יעקב הוכסטרטן, אדם יהיר, עז פנים, קנאי ונוטה לרדוף את כל אדם מתנגד לו ולרדת עמו לחייו. המדה היותר גרועה באיש הזה היתה, כי מרוב סכלותו האמין ביושר מעשיו; סבור היה, כי מקנא הוא קנאת אלהים ומותר לו, או יותר נכון: הוא מצווה לעשות את כל המעשים האלה.

אליו בא יהודי מומר יוחן פפרקורן, אשר נפרד מאחיו היהודים מתוך שנאה עצומה ונטר להם איבת עולם. סבת שנאה זו לא נתבררה. נראה, כי חפץ היה להנקם ביהודים על מעשים שעשו לו טרם שהמיר. חפץ היה פפרקורן להנקם ביהודים וגם להראות להוכסטרטן וחבריו את קנאתו לדת המשיחית. הלך והלשין על היהודים, כי בספריהם הדתיים, ביחוד בתלמוד, וגם בספרי תפלה שלהם, הם מקללים ומחרפים את ישו המשיח ואת האם מריה וכל הקדושים של הכנסיה המשיחית. זולת זה הם לומדים מספריהם אלה לרמות את הגויים ולשנא אותם. אין עצה אחרת, אלא להחרים את ספריהם. ניכר מדבריו, כי מעשה זה היה לו רק התחלה לרדיפות היהודים. כל ימיו היה צווח על זה, כי עדיין מתקיימות קצת קהלות חשובות בגרמניה, ומצוה להרסן. זאת היתה התכלית המכוונת במלשינותו. אילו היה מצליח בענין החרמת ספרי היהודים, ודאי שלא היה מסתפק בזה. הוכסטרטן קבל הצעה זו בשמחה רבה. כדי להוציאה לפעולה היו צריכים להסכמת הקיסר. זה היה בימים ההם מכסימיליאן. מטבעו היה המושל הזה בעל תכונות הפכיות, וקשה היה לו לעמוד בגמר דעתו. לבו לא היה רע ליהודים, מלבד מה שמצא טובת הנאה בישוב היהודים בגרמניה. גם לא אהב את הדומיניקנים, אבל אחותו קוניגונדי, אשר נתאלמנה בשנת 1508 ונעשית נזירה, היתה משפעת עליו הרבה, להטות את לבו להצעת הדומיניקנים. היא הצליחה בפתוייה, כי הוציא הקיסר כתב־דת, להחרים את כל ספרי היהודים ולמסרם בידי הדומיניקנים, שהם יצרפו ויזקקו אותם, והרשות להם, לדין בשרפה כל ספר, שנמצא בו חרוף וגדוף כלפי הדת המשיחית או דברי שנאה כלפי הגויים (ביום י"ט באוגוסט שנת 1509).

כשנתפרסם כתב דת זה התחילו תיכף בעיר פרנקפורט לחפש אחרי ספרים עבריים. תקפם של הדומיניקנים היה בעיקר בזה, כי היו דרשנים בבתי כנסיות של המשיחיים. זאת היתה עבודתם הצבורית, שלה הקדישו את כחם. ואף־על־פי ששאר האגודות הדתיות היו צרות לכת הדומיניקנים, השפיעו אלה הרבה על העם על־ידי הדרשה בבתי כנסיות. גם בעיר פרנקפורט פתח כומר דומיניקני בתגרה זו, ובדרשותיו הלהיב את לב העם לשטום את היהודים ואת ספריהם. שמחים היו הבורגנים לראות בפורענות שגזרו על היהודים בעירם. מטעם שלטן העיר הכריזו, כי כל אדם מחויב להביא את ספריו העברים אל בית המועצה, כדי למסור אותם לידי הדומיניקנים. אבל בפעם הזאת עמדו היהודים על זכיותיהם וסרבו לקיים את מצות הקיסר. אמרו, כי זכות נתנה להם בתוקף כמה פריוויליגיות לשבת בארץ ולעבוד את אלהים כפי מנהגיהם. זה נוגע גם לספריהם הדתיים. לפיכך גזירת הקיסר פוגמת בזכיותיהם. גם שלחו שתדלנים אל המושל, והם הצליחו להוציא כתב־דת מידו, לעכב את הגזירה. כך היה מכסימיליאן פוסח כל ימיו על שתי הסעפים ונטה לפי שעה לאותו הצד, שהיה משפיע עליו.

כששמע פפרקורן, כי הופרעה עצתו, לא התרשל בדבר, אלא התיצב לפני אחות הקיסר, והיא חזרה להשפיע עליו, שיקיים את כתב־הדת הראשון. לבסוף פסק הקיסר דינו, להושיב ועד של מומחים, והם יחוו דעתם על תוכן הספרים העברים. הדומיניקנים הציעו לפני הקיסר למסור את הדבר הזה לידי יוחן ריכלין, שהוא מומחה ובקי בידיעת השפה העברית ובידיעת הספרים העברים. סבורים היו, כי ריכלין יטה את הכף לצדם, שהרי זכרו את דבריו בחבורו, אשר פרסם בשנת 1505. על־פי הצעת הדומיניקנים דרשו מאת ריכלין חות־דעתו במשפט זה.

לבקשת הקיסר כתב ריכלין את חות־דעתו על הספרים העברים. מדבריו נכיר, כי כתבם אחרי עיון מרובה. עוד לא שחרר עצמו לגמרי משנאתו ליהודים, אלא כי הספרים העברים היו חביבים לו. ריכלין אמר במשפטו על הספרות העברית, שאינה ראויה לכליון. בעיקר הדבר דנים על התלמוד ועל ספרי התפלה. בנוגע לתלמוד מוצא הוא בו ענינים חשובים קרובים לדעות הקבלה, שהיא סעד גדול לדת המשיחית; אבל אינו מוצא בו כלום מן החרוף והגדוף כלפי ישו המשיח. ספרי התפלה שייכים לעבודה הדתית של היהודים, ובפירוש נתנו להם פריוויליגיות, שלא יהיה שום עכוב ומניעה בסדר עבודתם. הפריוויליגיות האלה קיימות, ואין לבטלן. זהו בקצרה תוכן חות־דעתו. עוד הרבה ריכלין לרומם את ערך ספרי הקבלה, שראוי לקיימם בכל אופן, שהרי היא קרובה לעיקרי הדת המשיחית.

חות־דעתו שלח ריכלין כתובה וחתומה אל הארכי־בישוף ממגנצא, שבידו היה מסור דבר המשפט בנוגע לספרי היהודים בפרנקפורט. ואולם מכתבו בא לידי הדומיניקנים – איך היה זה לא הוברר – והם בעזותם פתחוהו וקראו מה שכתוב בו, עוד טרם שהגיע לידי הארכי־בישוף ולידי הקיסר. כשנודע להם, כי נכשלו בריכלין, אשר למד זכות על ספרי היהודים, יצאו עליו בקטרוג עצום, להשפיל את כבודו ולהבזותו בעיני ההמון. תחלה הכריזו עליו, כי מומחה גדול הוא ובקי בספרי היהודים; עכשו אמרו, כי איננו יודע כלום, וכל מה שכתב לא כתב אלא בעטים של היהודים. גם חשדו אותו במקח שוחד. נבלה זו, לפתוח אגרת רשמית כתובה וחתומה ולנבל כבוד חכם מצוין, העלתה חמת כל המשכילים והמלומדים, שהיו מכבדים את ריכלין על רוב חכמתו ויושר לבו, שעדיין לא הטיל בהם שום איש ספק. המלחמה על דבר התלמוד היתה מעכשו לתסיסה עצומה בין ההומניים ובין הדומיניקנים – בעיקר, בין שלטן ימי הבינים ובין התקופה החדשה, שהתעתדה לבוא. משני הצדדים נתעצמו בטענותיהם בכרוזים כתובים לטינית או גרמנית; במתכוון משכו גם את העם אל קשרי מלחמה זו. עכשו הכשירו את דעת הקהל. לא בחדודים אסכולסטיים אמרו להתגבר זה על זה, אלא בספרים וכרוזים פובליציסטיים. מצד ההומניים השתמשו בדברי הגיון ובקורת חריפה, ומצד הדומיניקנים בדברי קנאה ושטנה. הכמרים הקנאים הלהיבו את האינסטינקטים הבהמיים שבעם גרמניה. את ריכלין וסיעתו עשו למליצי היהודים, אשר בשחד־ממון הטו את לבם, לדבר טוב עליהם ועל ספריהם.

הריב היה הולך ונמשך כשתי שנים. בסוף ימי הקיץ שנת 1511 פרסם ריכלין את חבורו “אספקלריא” (Augenspiegel), שהיה בימיו מאורע גדול. ריכלין, שדבריו היו תחלה רכים ונוחים, יצא עכשו בקטרוג חריף על הדומיניקנים ועל איש בריתם פפרקורן. עליו אמר, כי הוא איש בור וסכל ואינו יודע כלום מספרי התלמוד. החבורים והכרוזים, שנדפסו על שמו, לא הוא כתבם, אלא הדומיניקנים, והם גבבו כל דברי שטנה, שנכתבו כבר בדורות ראשונים על התלמוד והוסיפו עליהם עוד דברי נבלה כאלה, שאין בהם אלא שבושים גסים והטעאת הקוראים. התכלית המכוונת בשטנת הדומיניקנים היא, להוציא ממון מידי היהודים. יודעים הם, כי קשה ליהודים לפרוש מספריהם, ובודאי יפדו אותם בממון רב. לזה מכוונים שונאיהם. על־פי היושר והמשפט אין להחרים את ספרי היהודים, שהרי הם קניניהם. יש להם פריוויליגיה ברורה, שאין להחרים את רכושם. גם היהודים הם אזרחים, ואין מן היושר לגרוע מזכיותיהם, שנתנו להם ונתקיימו בתוקף פריוויליגיות של הקיסרים והאפיפיורים. בפעם הראשונה נאמר כאן מפורש, כי היהודים אינם רק “עבדי הקיסר”, והרשות בידו לעשות בהם כחפצו (זו היתה טענת פפרקורן בכל כרוזיו); אלא הם אזרחים (concives).

קצת פרטי הפולמוס הזה נתקיימו לנו באגרות שכתבו פרנסי קהל פרנקפורט אל השתדלן שלהם, אשר הלך במצותם אל הקיסר, ומה שכתב הוא להם. מתוכן האגרות האלה אנו רואים את מצב הקהלות בגרמניה בימים ההם, עד כמה היה קשה לאחד אותן, כשהיתה השעה צריכה לכך. אויביהם בנפש היו אומרים עליהם תמיד, כי בשחד ממון הם משפיעים השפעה מרובה על המושלים – ובאמת היו מעשיהם תמיד פעוטים, וכשקשקשו בקופות לאסוף נדבות לצרכים צבוריים נוגעים לקיום האומה הכניסו פרוטות. להשתדלן שחקה לפעמים השעה, להכריע את הכף לצד היהודים; אלא שחסר היה לו הממון להשפיע על השרים, אשר כלם היו להוטים אחר השחד.

המאורעות באיטליה בתקופה ההיא דומים כמעט בכל הפרטים לאלה שבמדינות גרמניה. מעשי עלילת הדם היו שכיחים שם כמעט בכל שנה. לפעמים נעשה ליהודים “נס” ונצולו קרוב לגסיסתם, כשהיו צפוים כבר למשפט מות. אותם המאורעות, ו“מעשי נסים”, לא נרשמו בספר, אף על פי שגם הם מעציבים ומצערים עד מאד. רואים אנו ב“שמחתם” של אבותינו בדורות הראשונים על הצלתם – וכמה מעליבה שמחה זו. ואולם אם באנו לרשום גם את המעשים האלה ולהכניסם אל תוך נאד דמעותינו – אין אנו מספיקים.

בחודש ניסן שנת רל“ה (1475) אירע אותו המעשה הנודע בשם מעשה שמעון מטרִיֶנט. מן המאורע הזה אנו למדים, מה היה מצב היהודים בימים ההם ואיך תכפו עליהם הצרות. לפני חג הפסח נעלם בעיר טרינט ילד גוי, כבן שתים או שלש שנים, ושמו שמעון. הילד טבע במי הנהר אֶטש. עובדה היא, כי נמצא גוף הילד במי הנהר קרוב לבית אחד היהודים. תיכף העלילו על היהודים, כי הם רצחוהו כדי לאכול את דמו. לפי הגדת עדות של בני הדור ההוא השליכו במזיד את גוית הילד סמוך לבית היהודי. זה נעשה בעטיו של הבישוף ואנשי חברתו הצוררים ליהודים. במצות ההגמון נתפסו היהודים בעיר ועֻנו ביסורים קשים. כנהוג “הודו” על עוונם. איזה ערך יש ליחס ל”הודאה" זו אנו רואים מזה, כי רשמו את דברי ההודאה עברית, אשר שמו בפי המעונים. בדברים האלה אין אף צלצול של מלה עברית. בפעם הזאת עמד האפיפיור להגן על היהודים ומחה במוציאי דבה רעה עליהם. אבל רשעת ההגמון וקנאת ההמון גברו גם על קדושת האפיפיור. לבסוף הכניסו את הילד שמעון ברשימת קדושי הכנסיה.

מעשה זה עשה בזמנו רעש גדול. מעיר טרינט פשטה השמועה על דבר ה“רצח” הזה בכל ערי איטליה וגרמניה. חיי היהודים היו תלואים מנגד. חמת ההמון היתה הולכת וסוערת עליהם. תיכף ומיד אירעו בכמה מקומות מעשים ממין זה. תפסו את היהודים וענום ביסורים קשים עד “שהודו” – ואז הוציאו אותם לשרפה. כזה אירע בעיר פסוי ובעיר טירנוי אשר באונגריה ועוד בכמה מקומות. בעיר רגנסבורג תפסו את כל היהודים ובתוכם את הרב ר' ישראל מברונא, אשר שמש אז ברבנות בעיר ההיא. כלם עמדו בסכנת מות, כי העירונים אמרו להשתמש בשעת הכושר לאבדם, והדוכס מבוריה עזר על ידם. בפעם הזאת עמד הקיסר פרידריך השלישי לעזרת היהודים ולא נתן לעשות עמם רעה. כל עמלם של העירונים לעוֵת משפטם לא הצליח. עם כל זה נתרוששו היהודים ברגנסבורג בסבת עסק ביש זה.

מה שלא הצליח בידי פפרקורן ואנשי סיעתו הדומיניקנים בתחלת שנות המאה הי“ו – הצליח בידי מומרים באיטליה בשנת שי”ג. אחד המומרים האלה, אליהו רומאנו, היה בן ביתו של המלומד היהודי המפורסם ר' אליהו אשכנזי. הם הלשינו בשנת שי“ג לפני האפיפיור יוליוס השלישי על התלמוד ושאר ספרי ישראל ונדונו הספרים לשרפה. בראש השנה של שנת שי”ד נשרפו ספרי היהודים ברומה, ובשנה ההיא נשרפו עוד בכמה ערי איטליה.

התקופה ההיסטורית הזאת היתה תקופת גרושים תכופים. העירונים במדינות גרמניה ובמדינות איטליה התחזקו אז, ומרוב שנאתם ליהודים גרשו אותם מן הערים. הצרות הגדולות, גרוש היהודים מאספמיה ומפורטוגל, השכיחו את הקטנות – את מאורעות הגרוש בשאר המדינות. כמעט באותו הזמן, בשנת רנ"ה, גרשו היהודים והקראים מערי ליטא ומן העיר קיוב (עיין פרטי המאורע הזה במאמרו של אליהו הרכבי בירחון “המצפה”, חוברת א' וב').

הטלטולים המרובים האלה הביאו עוד צרה גדולה על היהודים. כל הספינות שהפליגו בים היו טעונות אז נעים ונדים יהודים. ארבו להם שודדי הים ושבו אותם למכרם לעבדים ולשפחות. זה היה שכיח תדיר בימים ההם. בכל השוָקים לממכר עבדים, וביחוד בערי החוף של אפריקה, היו מוכרים שבויים יהודים. בה במדה שגברה הצרה הזאת נתפשט בקהלות ישראל המנהג הדתי לעסוק ב“פדיון שבויים”. ולפי שהיתה בזה הוצאה תמידית, על כן העמידו בכל הקהלות קופות לקבץ נדבות על פדיון שבויים וגם קבעו בתפלתם תפלה מיוחדת על “אחינו הנמצאים בצרה בין בים ובין ביבשה”.

בסוף ימי הבינים ובתחלת התקופה ההיסטורית החדשה, ימי אורה ותחיה לעמים, היתה גלות ישראל שלמה וקבועה – הגלות בכל תקפה ומרירותה, בכל שפלותה, וכֵעורה. הגוף והנפש היו נכנעים ורפופים, מדולדלים ורצוצים.

*

מתוך המקורות והרשומות:

א. כי יצא הקצף מלפני אדון חולי ארץ, המסתיר פניו מבית יעקב כי מכרנו זה פעמים וקשה אחרונה מן הראשונה, ביד הצר הצורר אח יואני דקפישטראנו להֻמנו ולאבדנו בגזרותיו הקשות משל המן. נהמה כדובים כלנו, כצאן תעינו משער לשער על כללותינו ופרטינו השרויים בצער.

ועתה אחינו אנשי גאולתנו, בני ברית, ק“ק אנקונה בכלל כל קהל עדת ישראל אשר בכל מדינה ומדינה ובכל עבר ופנה – חלו נא פני אל ונשא לבבנו אל כפים לחוס על שאריתנו להעביר את רעת רבים עלינו קמים כמאמר חז”ל: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. כי לא קצרה ידו מהושיע וכמה פתחים למקום, נקמתנו לנקום. ואחרי הבטחון ברוכב שמים בעזרנו למען שודדינו החלצו מאתכם אנשים אנשי שם ואנשי מעשים ועוצו ודברו, ועינכם אל תחוס לפדות ממונכם בממון חבריכם כי בערה כאש חמדת צמצום קצת קהלות מדינות וגלילות בפעם הראשונה, עד שבעונותינו העוסקים עם הצבור לשם שמים ובאמונה להוציא לאור משפטנו במדינה יצאו נקיים מנכסיהם, ושלוחי מצוה היו נזוקין הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין, ואין מרחם ומשגיח עליהם. ואם מכאן ולהבא אל ירפו ידיכם לפזר ולבזבז בכל הצריך, גם אנחנו בני ברית ריקנאטי נחלץ חושים לפרוע חלקנו משֻלם כפי ערכנו ולא תזכרנה הראשונות.

ומן הנראה לנו הנה טוב מאד נועדה יחד באיזה מקום ממוצע ונדעה בינינו מה טוב. ועל כן הסכמנו לשלוח לכם על זה שליח לכתחלה ושכר ההליכה בידו. ואם תאחרו אותו יום או יומים, תפרעוהו עד חזרתו.

קנצי למלין, חזקו ונתחזקה בעד עמנו, כי הנה אחינו בני ברית מקום פלוני⁷⁰ עם פתשגן כתב החזות קשה השלוח לכם על מנת להחזירו לנו על ידי שלוחנו זה בני ברית מקום פלוני ופלוני ופלוני המסו את לבבנו. אנחנו אלה פה הבאים על החתום קצת יחידי שרידי צעירי הצאן קהל ריקנאטי ה' אדר שנת ק’ו’י’נ’ו' ל’ו' [ר"ח] ויושיענו.

חזות קשה הֻגד לנו, עת צרה היא ליעקב ולישראל, מפי שומע – יהא רעוא ממנה נושע.

אלופינו ומיודעינו אחינו אנשי גאולתנו בני־ברית מקום פלוני, יהי שלום בחילכם אמן.

דעו אפוא כי הגיע הנה במקום פלוני הבחור פלוני והגיד לנו שהקהל משם שרויים בצער גדול ובסכנה עצומה. ובפרט פשתה הספחת בקהלת רומה, שהצר הצורר השיג מהאפיפיור וקיים לו קפיטולי נגד היהדות אשר בכל עיר ועיר תחת ממשלת אדום, ונחתמו בערכאות שלהם. קשים גזרותיו משל המן, שאין שום אדם ובשר ודם שיוכל לעמוד כנגדם. כגון הסרת הרבית וכל מקח וממכר ומשא ומתן בינינו ובין אומות העולם, ותנור ורחים ושכירות בתים וכאלה רבות ומי יוכל לעמוד בפני אלה. יסופר לנו, שבשכונת היהודים ברומא, תכף אשר פתשגן התקלות נתפרסמה, סֻגר כל בית בשכונתם. כי בשצף קצף פריצי המון העם נאספו עליהם באבני אלגביש להמם ולאבדם. לא ידענו עד השתא מה אחרית אלה. לשמועה רעה הלא אם אמת היה הדבר נעוינו משמוע, ועינינו תדמע דמוע. ואליכם נשפוך שיחנו על ידי זה שלוחנו. תודיעונו קל מהרה איך ומה הענין, ואם יש לנו מזה שום תקות תקומה, לבטל עצת הקמים עלינו מכמה פתחים למקום ברוך הוא.

ואם יצטרך לשלוח שליח מעיר לעיר ורץ לקראת רץ לדעת מה זה אפילו עד רומה, הננו עמכם בהוצאת שלוחכם כמונו כמוכם, ועל ידי זה שלוחנו לכתחלה תודיעונו בבירור הנודע אצלכם, ומה בדעתכם, אם הדברים כהויתן.

רועה ישראל יחמול על פליטת עמו למען שמו ואל יעזבנו ואל יטשנו כצאן אשר אין להם רועה.

נאום המכַתבים בעמל וכעס קצת יחידי שרידי קהל מקום פלוני ופלוני ופלוני⁷¹.

*

ב. יודעי דעת ויראת ה' ומביני מדע. לתשובת כתבכם אמרתו צרופה מעֻטרת ומקֻטרת מֹר, מוסר השכל. היא מוצאת מבית דינכם במשפט צדק לכלכל חכמים ונבונים וידועים, נדיבים ושועים, קהלה קדישא די באנקונה.

מתא הפלא ופלא, נפלאה דעת בני קהלנו פרטינו וכללינו בדברכם אלינו מה שדברתם אחרי הייתם מתונין בדין. כי כביכול הנכם היום במשפט מטין, בתת את כל המשא עלינו ותפרקו עול זה מעל צואריכם על שכמנו.

ראשונה מה כחנו כי ניחל להטות לב אדוננו החשמן, להיות לבקשתנו מזומן. ולואי יראנו למראית העין בסבר פנים יפות. ולשלחו במדינה שני נכבדי ארץ אשר נקבו בשמות או אחרים זולתם לשתי שליחיות אשר אמרתם. דהיינו, על אטאלייה ולבטל מחשבת צורר היהודים. לא ידענו מי ומי ידבנו לבו לפנות מכל עסקו לעדנא כדנא ולצאת מעירו ומארצו על מנת להשתקע מספר ירחים, ומשנה כסף יקחו בידם מאשר דברתם. אך עתה נוספה זאת המבוכה ונתחדשה הלכה, נרתע אחור ממאמרו ונתבטל הנדד מעקרו. מן הראוי והנראה לנו אחרי ראיתם אשתקד אנו נכנסנו בעובי הקורה לפרוע כל חלקנו משֻלם ויותר מן המגיע לנו. מלבד ההלואה עשינו בעדכם ובעד קהלות אחרות זולתכם.

בחרו מכם נדיבי עם, הם ילכו ברשות קהלנו ובכח אדון להכריח כל קהל עיר ומדינה לפרוע המחוייב. ואם כה תעשו כמונו כמוכם לכל תקון טוב כראוי. ואם תמאנו ח"ו והחרש תחרישון, רוח והצלה יעמוד ליהודים וגו'. ואנו את נפשנו הצלנו.

פי המדברים, דורשי שלומכם וטובתכם, מחלים פניכם אל תשיתו לב לדברים אם נראין קשים. כי כונתנו, שמתוך הוכוח יתברר האמת – והאמת והשלום אהבו. אנחנו צעירי הצאן בני ברית ריקנאטי.

(נדפס מתוך כתב יד בקובץ Rev. d. Et. J., כרך כ"ג).

*

ג. האפיפיור ניקולאוס החמישי שלח כומר אחד, שמו יוהניס קאפיסטרנו לאשכנז לקיים את שנת היובל. ויבוא למדינת שלעזיא בשנת רי“א, אלף תנ”א לנוצרים ונתקבל שם בכבוד גדול, ובכל אשר צוה שמעו לקולו עד שכמעט שמוהו לאלוה. הוא העליל במדינת שלעזיא על היהודים באמרו שטמאו את לחמם. ונתפשו כל היהודים אשר במדינת שלעזיא ויענו את נפשם, [וביום השבת כ“ה בסיון שנת רי”ג] נשרפו באש על קדושת השם יתברך [ארבעים ואחת נפשות].

(צמח דוד לר' דוד גאנז, חלק שני, רשימה משנת רי"א).

*

ד. אל מלא רחמים לקדושים שמסרו נפשם בעבור עלילות שקרים.

אל מלא רחמים שוכן מרומים, המציא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, את נשמות החסידים הקדושים והיקרים, במותם גם המה מחוברים, שמסרו נפשם ונשמתם על קדושת השם באהבתם. ובעבור שקבלו עליהם דין שמים באהבה וסבלו ענוים קשים ומרים בלי חובה, עד שיצאה נשמתם בקדושה ובטהרה להציל עדת ישראל שה פזורה.

את נשמות האחים הקדושים והישרים אשר מסרו נפשם בענוי בידי צרים, הצדיקים קדושי אל ר' משה ור' יהודה בני ר' יקותיאל, ואת נשמת האב עם שני בנים הקדוש החבר ר' ניסן והח“ר שמחה והח”ר מאיר, נשמתם באור החיים תאיר.

ואת נשמות קדושי אל מוהר“ר יעקב במה”ר זכריה, ואת נשמת הקדוש החבר ר' יצחק במה“ר אליהו, ואת נשמת הקדוש ר' מרדכי בהח”ר שלום וחתנו הקדוש ר' יצחק בהח“ר יעקב ובנו הקדוש ר' אהרן בן הקדוש הח”ר מרדכי, ואת נשמת הקדוש ר' שמואל בהח“ר אברהם, ואת נשמת הקדוש הח”ר אשר בר מרדכי שמסר גופו ונשמתו לאל חי.

ואת נשמת הקדוש ר' אליהו בהח“ר ישראל, ואת נשמת הקדוש החבר ר' שמעון בהח”ר אליעזר, ואת נשמת מוהר“ר מאיר במה”ר מרדכי הכהן ואת נשמת הקדוש הח“ר אבי עזרא בהח”ר אביגדור, ואת נשמת מוהר“ר יצחק בהח”ר שאול, ואת נשמת מוהר“ר פתחיה במוהר”ר אהרן, ואת נשמת האשה מרת רחל בת הח“ר יודא, ואת נשמות האחים הקדושים מהר”ר גרשון ומהר“ר יששכר בער, ואת נשמת האשה מרת אסתר במ”ה אהרן, ואת נשמת הקדוש מ“ה יצחק ב”מ מרדכי, ואת נשמת הקדוש החב“ר יצחק ב”ר אברהם, ואת נשמת הקדוש החב“ר ר' אברהם ב”ר משה, ואת נשמת הקדוש החב“ר מרדכי בהקדוש ר' מאיר, ואת נשמת הקדוש בח”ר נחמן ב“מ יעקב, ואת נשמת הקדוש החב”ר יעקב בהח“ר כתריאל, ואת נשמת הקדוש מהר”ר אנשיל.

צדיקים וחסידים קדושי אל קבלו מוראו בפחד, צעקו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. חרב והרג ואבדן ושרפת אש, כולם כליל לאִשים. לכן אל קנא ונוקם, אל יהא מקום לזעקתם, עד שישקיף משמים וינקום נקמתם, ויצרור בצרור החיים נשמתם. ה' הוא נחלתם, ויגן בעדנו זכותם, וינוחו בשלום על משכבותם עם נשמות אברהם יצחק ויעקב אבותם. ונאמר אמן.

(בפנקס הזכרת נשמות לקהלת לנגנדורף בשליזיה העליונה – נדפס בספרו של מרדכי בראנן: חוברת ג‘, עמ’ 76, Geschichte der Juden in Schlesien)

*

ה.

א) ויהי בשנת רל“א לאלף הששי באו צוררי ענדינגין להפיל רשתם על שלשה דודים של מורי אבי ז”ל, נתפשו יחדיו בפעם אחת, ואבי ז“ל בדוחק נמלט בעזה”י על נפשו, ובאו האויבים לענות את נפשם בכל מיני יסורים עד שהיו מוכרחים להודות על שקר, ונשרפו על קדושת שמו ית'. גם קדושי פורצהים (Pforzheim) נשרפו באותו פרק, וחמי ז"ל נדון באופן בעיר האגנוא (Hagenau) באותו פרק ונשמתם תהיה, צרורה בצרור החיים בגן עדן אמן.

*

ב) ויהי בשנת רל“ז נגזרה גזירה קשה על מדינת אילזאש, כאשר מובן מתוך העתק שהעתקתי מתפלה שמצאתי בק”ק ווירצבורק וזה לשונו.

בשנת רל“ז לאלף הששי בחדש תמוז פרשת חוקת התורה בא אלי כומר מקהל קולמיר (Colmar) והראה לי הספר הזה והגיד לי איך הובא לידו במלחמה כשצר דוכס מבורגון על הדוכס מלוטרינג ונלכדה העיר נאסוא (Nassau). ואומה הרשעה שוויציר היו במחנה לוטרינג, ואף מדינת אילזאש עמהם באגודתם, ובעו”ה השוויציר עשו קשר ביניהם, שלא להניח שום יהודי בארץ ההיא ובכל מדינת אילזאש. וכנוסעם למלחמה עם הדוכס מבורגון, כל העיירות שיוכלו להשיג רודפי היהודים, מקצתם הרגו ומקצתם גרשו ומקצתם כפו לשמד ושללו ובזזו ולקחו מה שמצאו. וקניתי הספר הזה מאותו כומר בעד שמנה לבנים ושלשה ספרים פסולים. ומי שיבוא ויאמר שהספר שלו ויתן לי סימן וראיה שהוא של ויחזיר לי מה שהוצאתי, לאותו מאן דהוא אחזיר הספר הזה. נאם יעקב בר יצחק ז"ל נורנבערק.

בהיותי פה ק“ק ווירצבורק באודות ותלאות עלילת שקר מחמת ילד שטבע בנהר ואמרו: היהודים הטביעו, והייתי שם מיום א' ג' שבט עד יום ב' ג' אדר ש”ד⁷² לפ“ק ומצאתי הספר שנכתב מאיש נורינבערק על ראש דף אחד, מחמת הגזרה הקשה שנגזרה עליהם בעו”ה. וכיון שבאתי לכאן, אמרתי ללבי: ראוי לכתוב לזכרון את אשר שמעתי ממורי אבי ז“ל, שהוא ומרת אמי נ”ע גם כל מאהביהם וטפיהם יצאו מן העיר אייביריצענהיים בצירוף יושבי מדינה, נסו לקולם וברחו על נפשם תוך שני מבצרים בער וליצילשטיין והיו שם שנה תמימה ברעב וצמא ובעיר שלייטשטאט בערקהים קייזירשבערג קישים אמירשווייליר דורקהים קולמיר, עד עיר ענשהיים, אשר שם מצאו יהודים הרגו מנער ועד זקן וטבעו אותם בנהר לכוף אותם לצחנתם להשתמד. ומקובלני מאבי ושאר זקני, כי שבעים וארבע נפשות אנשים רבנים ונשים, בחורים ונערים ונערות קטנים, כלם קדשו השם לבוא בחרב, אש ומים עד יצאה נפשם ונשמתם בטהרה וקדושה. ששה אנשים נשתמדו על פי אונס ואחר כן זכו לשוב אל אביהם שבשמים. מלבד איש אחד, שמו רפאל לא זכה לתשובה.

זאת ועוד אחת: בהיות הגזרה בירח טבת ותקפה הקרירות באותה תקופה, מה שלא היתה מימים רבים, ומרוב וגודל קרירות לא יכלו היהודים להצניע ולהסתיר [את עצמם] עוד במערות ומחבואות ובאו לברוח בבתי דורקהים וסביבותיהן, באו האויבים למסור אותם ליד ההורגים. והיו שמה שמונים נפשות אנשים ונשים, ונערות נערים וכולם השלימו נפשם לשחיטה, ונפלו על פניהם לבקש רחמים שלא לשפוך דמם דם נקי. שלח השם יתברך עזרתו ומלאכו לפניהם שרחם עליהם המושל ראש גייסות לאמר: אם תביאו שמונה מאות זהובים עד למחרתו קודם חצות היום הנה הם כפרה על נפשותיכם, היינו לכל נפש עשרה זהובים. ולא נמצא איש יהודי עוד במדינה זולת איש טוב, ושמו יודא באמיס זצ“ל, שהיה דר בעיר מילהויזין, ושאר היהודים כלם נאבדו ונתפזרו; קצתן ברחו וקצתן נהרגו ונטבעו, וכל ממונם שללו. ובאה השמועה לאיש הטוב הזה במילהויזין. קרע בגדיו, ישב על הארץ ולבש שק ועפר על ראשו, גם הוא גם כל בני ביתו. לקח כל אשר נמצא אתו באותו יום ולילה ושלח משרתו מרדכי ז”ל בסך שמנה מאות זהובים כופר נפשם. ולא יכול לבוא המשרת קודם חצות היום כאשר הוקצב ונקבע להם. הוליכם כלם מקושרים זה בזה בחבל אחד, רבנים, פרנסים, נשים, נערים ונערות. ואיש אחד, שמו בנעט ז“ל, לקחו ראשון וקרעו בגדו ולבושו להתיז ראשו. וכן עמו האלוף הר”ר צדוק זצ“ל, וכן כולם נפלו על ברכיהם להתודות לאלהים ופשטו צואריהם לשחיטה. באותו רגע הוציא הקוסטינר חרב שלופה מנדן להתיז ראשם זו אחר זו. בא המשרת וקרא בקול גדול: אל תשלח ידך בשום יהודי, הלוא המעות בידי והילך בעד התפוסים. וכן לקחו הראשים אותן שמנה מאות זהובים ושלחו אותם לשלום לבית הר' יודא באמיס זצ”ל. ואותו בנעט, שראה חרב שלופה נטויה על ראשו, נשתתק מפחד החרב יותר מחצי שנה ואחר רק חזר לבריאותו. ושמה האיש, שפדאם והצילם עמהם בביתו עד נגוזו ועברו ההמונים.

*

ג) בשנת רס“ו ורס”ז באו עירוני אייבירענהיים להשיג מאדוננו הקיסר לגרש את היהודים אשר אתם במקום שמה, והשיגו בצירוף זה, שלא [יהיה] בעריהם או בגבוליהן שום יהודי, אשר קורא לאל חי. והכו איש יהודי אחד בתוך העיר וכמעט נהרג. ואחר יצא אחד מעיר ענהיים והרג איש כשר ממשפחת הלויים, שמו יעקב ב“ר יודא סג"ל ז”ל, והחלל נמצא שם. גם רדפו אחר יהודים עוברים ושבים על הדרכים לפרוץ בהם. ולא זו בלבד, אלא שסעו בהם דובים ונמרים, עד שלא היה יכול הציבור לעמוד בזה, והוצרכו להקיף על הערים ולהתרחק מרחוק מעליהם ולא יכולנו לפרנס את עצמנו עד בוש⁷³ ועד שגדלה הצעקה לרום.

*

ד) בשנת ר“ע נתמניתי בצירוף האלוף הר”ר צדוק ויתר אנשים לפקוח עין בהשגחה פרטית על הצבור להנהיגם. ובאותה שנה תקפה הצרה במדינת מארק ושרפו שלשים ושמנה [ושש] נפשות כשרים דורשי ה' בעיר ברלין תנצב"ה. (עיין להלן סו').

גם קמו אויבים ופריצים [בסבת מלשינות אחד המומרים] בעמנו לבטל תורה שבכתב, והראה השם יתברך לנו נס בתוך נס, שעל ידי חכמי אומות קם אדם גדול מהם כנגדם להחזיר תורה ליושנה. וק"ק וראנקוורט מסרו את נפשם ומאודם ברוב הוצאות עד ראה ה' בעניינו והצילנו ממחשבת המין⁷⁴.

*

ה) בשנת רפ“ט נתפשו קדושי בייזינגין שלשים ושש נפשות יהודים אנשים ונשים, נערים ונערות דורשי השם על דבר עלילת שקר, ונשרפו ביום י”ג סיון שנת רפ“ט. ובסיבה זו נתפשו כל אותם היהודים במדינת מערין. והוצרכתי להביא כל קיומים ישנים מאפפיורים וקיסרים עד עיר גינצבורק. שם העתקתי בצירוף דברי התנצלות תוך קונטרוס ושלחתי ליד המלך ומשרתיו ונודעה להם צדקתנו ויאמרו לאסורים צאו, ובעזה”י הנשארים מן המהפכה קרא להם דרור לפטרם.

(מזכרונות ר' יוסף מרוסהיים, נדפסו בקובץ Revue des Etudes Juives, כרך י"ו).

*

ו. בשנת ר“ע לפרט בעונותינו הרבים הייתי תפוס בעיר פטנזי עם בני ר' מניש ועם חתני ר' גוטצלק, עם חברי ב”ש.. ואוהבי ר' זלמן לוי, מלמד שלנו ור' זושמן, ור' נתן. ואחד ממנו, חברנו ושמו יקותיאל, ברח ולא היה נתפש עמנו תהלה לאל ועל יום א' אחר שבעה עשר בתמוז, שהוא כ“ב לחודש, התגוללו והתנפלו עלינו אויבינו ולקחו אותנו ביד רמה תפוסים וידו אותנו תוך המגדל אחר חצות בגרמת עלילת שקר שהתחיל והגרים הצורר הצר הגדול …. יש”ו ושרף במדינתנו שלשים וששה קדושים. השם ית' ינקום דמם ויגיע דמם עד כסא הכבוד. ונשרפו בי“ב אב ר”ע לפרט. והשם הגדול והנורא יתברך שמו הוציאנו מאפילה לאורה ומהתפיסה יום ג' אחר חצות כ"ד תמוז.

(אוצר טוב, משנת תר"ן).

*

ז. יזכור אלהים נשמות הרוגי ושרופי קהלות מדינות שווייץ ושאר מדינות עבור שמסרו עצמם על קדוש השם. בשכר זה יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם שבגן עדן. אמן.

יזכור אלהים נשמות מדינות מעקלבורג, ר' אהרן בר מרדכי ובנו הקדוש ר' מענדלן, ור' אהרן ובנו הקדוש ר' מיכל ואשתו ששחטה עצמה ושלשה בניה ששמה הענדלן, ור' אברהם בר אברהם, ור' זכריה בר יצחק, ור' חיים בר יעקב, ור' משה בר יודא, ור' אשר בר יעקב המכונה אנשיל, ור' דוד בר נתן, ור' שלמה בר שוינמן, ואחיו ר' אליקום בר יחיאל, ור' יוספא בר יצחק המכונה יוסכן, ובנו ר' עקיבא בר יוסף, והחבר ר' אברהם בר יעקב, ור' שמעון בר יעקב, ודודיהם ר' כתריאל בן הקדוש ר' נתן, ור' מאיר בר שמחה, ור' יהושע בר זכריה, ור' חיים בר משה, ור' מרדכי בר משה, ור' יהושע בר דניאל, ור' שמריה בר יחיאל, ומרת שרה בת החבר ר' אברהם, ומרת יוטא בת ר' דוד – בעבור שמסרו עצמם על קדוש השם וקדשו השם כעשרה הרוגי מלוכה. בשכר זה תהא נשמתם צרורה בצרור החיים עם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן. אמן.

יזכור אלהים נשמות השרופים והקדושים במדינות מרק השם הקדוש מהר“ר יוסף בר אליעזר ובנו ר' יצחק, ושם הקדוש מהר”ר שלמה בר יעקב, ושם הקדוש ר' יצחק בר מנחם הלוי, ושם בנו הקדוש ר' יצחק בר מאיר הלוי, ושם הקדוש דוד בר משה הכהן, ושם הקדוש משולם בר יצחק הלוי, ושם הקדוש שלמה בר יוסף, ושם בנו מאיר בר שלמה, ושם הקדוש ר' מרדכי בר עקיבא, ושם הקדוש משה בר יששכר, ושם הקדוש ר' שמואל בר מרדכי, ושם הקדוש ר' משה בר יוסף, ושם הקדוש ר' יודא בר מאיר, ושם הקדוש ר' אליה בר יוסף, ושם הקדוש ר' יחיאל בר אברהם, ושם הקדוש ר' אברהם בר שלמה הלוי, ושם הקדוש ר' חזקיה בר מאיר, ושם הקדוש ר' אברהם בר מאיר, ושם הקדוש ר' דוד בר מאיר, ושם הקדוש ר' יעקב בר משה, ושם הקדוש ר' משה בן מנחם הלוי, ושם הקדוש ר' משה בר יודא הלוי, ושם הקדוש ר' יואל בר יודא הלוי, ושם הקדוש ר' נתן בן מהר"ר שמעון הלוי, ושם הקדוש ר' שמואל בר יעקב הלוי, ושם הקדוש ר' מנחם בר יודא, ושם הקדוש ר' משה בר ישראל, ושם הקדוש ר' חזקיה בר שלמה, ושם הקדוש ר' שמעון בר יוסף, ושם הקדוש ר' נפתלי בר יעקב הכהן, ושם הקדוש ר' יוסף בר עובדיה, ושם הקדוש ר' יצחק בר מרדכי, ושם הקדוש ר' משה בר מאיר, ושם הקדוש ר' משה בר ישעיה, שהלכו לעולמם ומסרו את עצמם על קדוש השם כעשרה הרוגי מלכות. בשכר זה כו'.

(מפנקס הזכרת נשמות לקהלת מיגדן – נדפס בקובץ Zeitschrift für die Geschichte der Juden in Deutschland, כרך א‘, עמ’ 197–195).

*

ח. מי שעשה ניסים לאבותינו, יגן ויחמול עלינו.

ביום ו' בערב סוכות ר“ע לפ”ק בא טריפה קצב ימח שמו ואתו שלשה גלחים ושני עירוני העצה יר“ה פה ק”ק ורנקבורט דמיין ולקחו בעונותינו הרבים הספרים בבי כנישתא, תפילות ומחזורים וסליחות, את כל אשר מצאו. וציוה עלינו בציווי הקיסר יר“ה שלא להתפלל עוד בבית הכנסת. ודעתו היתה לבוא למחרת לקחת גם הספרים בבתינו, כי אותו היום היה קצר מהכיל, והגלחים לא רצו לבטל השבת ויום א' אחרי כן חגם שלהם. ובאותו יום ו' שלחנו הר' יונתן לק”ק ווירמיישא להשתדל עם הקמר־משפט אם אפשר לעכב העובדא ביש להניח הספרים שבבתינו – ולא יכול. וביום השבת שלחנו את גומפריכט וויישנהים לההגמון ממענץ יר“ה לאשנבורג להסיר יד הגלחים מזה הענין – והשיג המבוקש. ותהלה לאל רוח והצלה יעמוד ליהודים. והיה ביום השני בא טריפה קצב ימח שמו עם הגלחים והעירונים לקחת הספרים. ואותו היום עדיין לא בא גומפריכט, ודהינו אותו היום בגרמת צעקה וצווחה לקרא הדבר לפני אדונינו הקיסר יר”ה בלשון אפלירן. והסכימו יחד הגלחים והעירונים להעמיד הדבר על יום ג' לפני העצה לדרוש ולחקור אם כח בידינו לקרא לפני הקיסר יר“ה – מאחר שהדבר יצא מפי הקיסר יר”ה. ותשובת העצה פה יר“ה היתה בזה הלשון: “וויר זוללטען דען מנדאט גיניגען טון, אונד זוללטען דאן אפלירען”⁷⁵. והיתה ההסכמה ביניהם לבוא אחר חצות. ובתוך כך תהלה לאל באו הכתבים מההגמון ממענץ יר”ה להגלחים, שימשכו ידיהם מזה הענין, ודעתו לענוש על מה שעשו. ובשביל שהגלחים משכו ידיהם, גם העצה יר"ה אינם רשאים לפעול בענין זה עוד.

ועל יום ד' י“ט תשרי שלחנו את הר' יונתן לרכוב אל אדונינו הקיסר יר”ה לבטל מחשבות הרשע, וה' הצליח דרכו ומחשבתו.

ושלחנו את ה' קנעבלן בכל שטח אשכנז בכל המדינות לבוא אצלינו ליום המוגבל חצי חשון להוועד ולהועץ מה לעשות כמבואר אחר כן.

*

טי אלקים דעימיה שרי נהורא, יוציאנו מאפילה לאורה,

בעידן צוקה וצרה, כי אין היום יום בשורה.

הוי ואבוי על פרץ וצוחה הבאה בארמנותינו בעונותינו הרבים אשר בא המשומד פפעפערקורן והביא בידו פתשגן הכתב מאת אדונינו הקיסר יר“ה, לקחת מאתנו כל ספרי תפלות ותחנונים ומחזורים וסליחות, וכן כל [ספרי] תורתנו שבעל פה, ולא ישאר בידינו זולת חמשה חומשי תורה ונביאים וכתובים שהם תורה שבכתב. וכן עשו בעונותינו הרבים פה ק”ק ורנקבורט היום יום ו' ערב סוכות ולקחו מאתנו את הספרים הנ“ל בבית הכנסת, ועוד ידו נטויה לקחתם הספרים שבבתינו. והנה דעת המשומד להבאיש ריחנו באמרו למצוא תוך אותם הספרים דברים וענינים נגד דתיהם ואמונה שלהם. ודעתו לעמוד על נפשנו ח”ו. ויש לחוש אשר גם כן הכח בידו מאת אדונינו הקיסר יר“ה לשלוח יד בגופנו ח”ו. ונא אהובינו, דבר קשה וגזרה ושמד אשר לא נשמע כמותו בעונותינו הרבים. והנני הכותב בדמע אשר לא אוכל להציע הדבר כמו שהוא אך קצתו מעשר מן המעשר כאשר יגיד לכם הנוכח. על כן יחדנו את זה מוביל כתבינו כדי שתהיו זריזים וזהירים [שלא] לעמוד מנגד, כי באו מים עד נפש.

ובכן שלחו מכם אלינו פה ק“ק ורנקבורט אנשים חכמים וידועים ואף בידיהם כח מאת קהלי יצ”ו כל מקום כרך ועיר כמו שהוא, ויהיו דבריו ומעשיו אמתיים בשם קהלו יצ“ו; פיו כפיהם ועשייתו כמעשיהם. ונווכחה יחד לצרף חשבון וצרור הכסף לגזור ולתקן ולהחזיק ידינו נגד מחשבתו הרעה. ויהיה ה' בעזרתנו. ואל תעמדו חוצה, והיו נכונים להיותכם פה עמנו כנזכר למעלה על יום ב' חצי חשון הבעל”ט. וכל המסרב ויקשה ערפו לבלתי שמוע אל דברינו וממאן לשלוח אלינו כנזכר למעלה ולבלתי לצרף עמנו בהשתדלותנו בעזרת השם ית' יהיה הקהל ההוא או היחיד אשר ימרה את פינו כנזכר למעלה מובדל מכל דבר שבקדושה ולא ימָנה באגודת שארית ישראל. ועל המקיימים תבוא ברכת טוב. והתירו רבותינו פה לרכוב לילך ולהשתדל בלי מניעת שבת ויום טוב. – נאם קהל דורנקבורט הטרודים מאוד מאוד.

(בסוף האגרת חתימות ראשי הקהלה).

*

י. שלום רב אליכם מקרוב מצפון ומים עד שיאמר הקב"ה לצרותינו דים.

אהובינו כל יושבי קהל ורנקבורט יצ"ו כל חד וחד בשמו.

מה אאריך ללא צריך, רק אגלה לאזניכם שחזקיה ס“ל ואני עבדכם באנו הנה פאצן (Botzen) ביום ב' א' חשון ר”ע לפ“ק. והוכרחנו מחמת חסרון כיס להשאר פה יום אחד ובדוחק גדול ובהוצאה מרובה השגנו סוס קטן והדרכנו אותנו לרכוב לעיר בערן (Verona), אשר שם או סמוך לשם אדונינו הקיסר יר”ה. ונשחר את פניו בידים ריקניות ושיש לחוש וקרוב לודאי שלא אוכל להשיג מאומה עד שתשלחו איש אשר מוכן לשלשה דברים [לדורון, לתפלה ולמלחמה]. וקל להבין. ונא, אחי, אף על פי שאנשים חכמים ונבונים אתם וידעתם הכל, מכל מקום אבוא כמזכיר ולא כמזהיר. ושמעו וראו שהכל אומרים, שלעת הזאת אינו אפשר לעשות שום חילוף או להשיג השראות במדינת לועז. כי בעונותינו הרבים לא פסקה עדיין המחלוקת לגמרי. אף על פי שאדונינו הקיסר יר“ה הרחיק את עצמו וכלי מלחמתו מק”ק פאדוה מכל מקום בכל יום מתגברת המחלוקת בכמה גוונים ושהדבר נסתר ונעלם מה תהא באחרית וקל להבין.

ולכן, אחי, זכרו שעל כרחי הכרחתם אותי לרכוב למדינות האלו ושאל תנחוני ותשלחו אלי מעות, כדי שלא אצטרך להוציא מאתים על מנה. ואל תיראו ואל תחתו, מה שאפשר לי לקמץ אעשה, רק היכן שמוכרח אני לבזבז אעשנו שלא נבוא להיות ח“ו לבוז. והיריעה קצרה מהכיל לפרט את אשר הוקרה לנו עד עתה. והאלהים ישלח מלאכו לפנינו ויוליכנו לשלום לעיר בערן או ויצענץ (Vizenza) אשר שם יהיה אדונינו הקיסר יר”ה בתוך שמנה ימים. כך הגיד לי שלוחו ומשרתו. ושנמצא חן בעיניו ושיניחנו לבוא לפניו לבקש רחמים עלינו ועל שאר כל אחינו יושבי קהלות וישובים. מורשכם הנבוך והטרוד יונתן לוי.

כאן אין איש יכול להשיג מה לעשות. כי יוסף קסטיל ורנק ויצחק מטרישטא חזרו לביתם, כי אדונינו הקיסר יר“ה יסע לכאן ולכאן. יש לי לחוש, שמוכרח אני לרכוב אחריו ועל זה יעלה ממון רב. ואל תקפידו בלשוני כי כבד פה ולשון אני ויושב בקור ואין לי לאכול ולשתות כי הכל ביוקר מאוד ובכל מקום פאצן לא יכולנו למצוא אף ביצה אחת אפילו בדמים יקרים. ונא תשימו עיניכם על אשתי ובנַי יצ”ו כי ברוב הכמרת רחמים לא אוכל לכתוב להם, וגם אין לי פנאי. ותברכום בשמי והקב“ה יחזירנו בשלום. נכתב פה פאצן ביום ב' א' חשון ר”ע לפ"ק.

*

יא. ראשי העם, יודעי טעם, באמרי נועם, עם יתר שאר העם, כולם יתברכון ממעין קהל קדישא דק“ק ורנקבורט יצ”ו.

הנה אהובי שימו לבבכם לכל הדברים אשר אני כותב לכם, כי מקדמת דנא כתבתי לכם מק“ק ווירדא (Fürth) וגם מעיר פאצין כתבתי לכם על ידי ציר מק”ק ווירצבורג וכתבתי לכם כל הרעות אשר מצאוני בעונותינו הרבים שלעת הזאת אי אפשר לעשות חילוף או אשראה במדינה הזאת, כדי להביא אל ידי מעות להתעסק בדבר הזה כפי הנכון וראוי.

ביום ו' ה' חשון ר“ע לפ”ק כשבאתי לחצר אדונינו הקיסר יר“ה מצאוני דל ושפל ולא מצאתי לכל האנשים אשר כתבתם רק לה”ר יצחק מטרישט, אשר רכב אחר הקיסר יר“ה ועמו גיסו ה”ר מושיל יצ“ו ומכל מקום טרחנו והלכנו ה”ר יצחק וגיסו ואני השפל עבדכם ונתננו קצת ונדרנו קצת עד שהבאנו הדבר לפני אדונינו הקיסר יר“ה עצמו. ושמע צעקתנו ומכאובנו. ודברנו עם הקיסר יר”ה על ידי עצמנו וגם כן על ידי מושל אחד ממשרתיו אשר מלא את דברינו איך שראה וקרא הקיומים אשר בידי מקיסרים ואפיפיורים הקדמונים. ואדוננו הקיסר יר"ה אמר ליתן לנו תשובה, ואיך ומה נעלמה ממנו. והיריעה קצרה מהכיל למיפרט, אימתי שיתן לנו תשובה. מרוב עסקיו אשר אי אפשר להשיג.

ולכן אהובינו התחכמו בדבר מה לעשות, כי חקרנו ומצאנו באמת שאדונינו הקיסר יר“ה הניח לכתוב פתשגן הכתב של המנדאט ברצונו ובדעת מיושבת ויודע הכל מה שכתוב בו. רק התנצלותו [כלומר: בנוגע למה שהתנצל הקיסר בכתב הדת בענין זה] אמר לי ה”ר יצחק מטרישט, שאין כוונתו להרע כמו שעשה המומר לנו. ושומר ישראל ישמור שארית ישראל, כי יש לחוש ח“ו כשיבוא המומר שישיג כל רצונו ח”ו, כי רוב יועציו מרשיעים מאוד. ובשם הסרנטינר השיב לנו שהמומר היה באהלו וצווח וצעק [על] הדין. ואותה צעקה ובקשה באה לפני אדונינו הקיסר יר“ה ועל כן נתן לו המנדאט הנכונה והמיושרת בעיניו, מאחר שמוטל עליו לסייע לכל העולם לדין ודברים רבים כאלה. ודי מזה. כי סיומא דמילתא שלא יעלה על דעתכם כל יושבי תחת הנשר הגדול, דהיינו כל בר ישראל⁷⁶, שיצא הדבר הרע הזה מתחת יד מושל אחד או שנים, או שהתחילו הדבר הזה בשביל מעט מעות כאשר לקחתי לי כח כשנפרדתי מכם – אל יעלה על לבכם. והתחכמו בדבר הזה ושלחו אנשים חכמים ונבונים יותר ממני, אשר צרור כספם בידם, ותנסו אם אפשר לבטל המחשבה הרעה. כי יש לחוש דתיפוק ח”ו חורבה מניה. וכל אשר תצוו עלי השפל עבדכם ברצון אשמע בקולכם. רק מהרו ושלחו איש עתי עם מעות ועשו כאשר מוטל עליכם ואני בוטח בכם.

והנה, אהובי, אחרי כל זה ביום ו' י“ב חשון ר”ע לפ“ק שלח מרקגרף מבאדן לבית היהודים בק”ק בערין ובקש שיבואו אליו היהודים לאושפיזא שלו להודיעו תכלית בקשתם מחמת המומר. כי אדונינו הקיסר יר“ה צווה עליו להיות פרוקורור שלנו. בכן באתי אצלו ביום ו' הנ”ל והייתי אצלו בערך שלש שעות הוא והסופר שלו ואני. והניח לתקן לי סופליקאציה כאשר תראו בהעתקה. ונתתי לו דבר מה על דבר הזה וכשישיג רצוננו לפי משמעות סופליקאציה אתן לו עוד מאה זהובים בעד טרחו. וכן עשה והטריח עצמו בדבר עד מאוד. וגם ה“ר יצחק השתדל בגוֹי אחד אשר אצל הקיסר יר”ה יומם ולילה, אשר ירצה להוסיף ולדבר על לב אדונינו הקיסר יר"ה ולנסות אם אפשר להוציא הדבר הזה מכח אל הפועל.

והיה קרוב לודאי שעל ידי הר“ר יצחק מטרישט ושריו ועל ידי המרקגרף מבאדין ועל ידי המרשלק גאלדקר, אשר הטיב אתי עד מאוד, השגנו דבר מה לטובת הכלל. כי לעת בא המומר פפעפיר קארן לחצר אדונינו הקיסר יר”ה ביום ב' ט“ו חשון ר”ע לפ“ק הרים קולו עלי לפני רוכבי הרכב וגם לפני ההולכים והבאיש אותי בעיני העם שהוכרחתי ליפוֹל על ברכי לפני אדוֹנינו הקיסר יר”ה. והשיב לי המרשלק מפי הקיסר יר“ה, שלא אירא כי שלום יהיה לי. והקיסר יר”ה ימנה ויפקיד שרים השומעים את המומר ואותי מתווכחים יחד זה כנגד זה, ויבינו הדבר ויצדיקו הצדיק וירשיעו הרשע. ועל זה נמלכנו הר“ר יצחק ואני השפל ובקשנו להחזיר לנו הספרים שלקח בק”ק ורנקבורט ולהרחיב לנו זמן עד שיוכלו לבוא לחצר אדונינו הקיסר יר"ה יהודים יודעי דת ודין יותר ממנו, והם יתווכחו עמו.

ובתוך כך, ביום ה' י“ח חשון בא שלוחכם ה’ר אייזיק העלפונט לעיר ראברויט (Rovereto) והביא אלי מכתבכם וכתב מההגמון ממענז יר”ה, אשר בלבל כל הדברים הנ“ל. כי המרשלק של ההגמון בקש מאדונינו הקיסר יר”ה להפקיד ההגמוֹן ממענץ על הדבר הזה. והקיסר יר“ה לא רצה למלאוֹת כל משאלתו רק מקצתה. וצווה על אחד מסופרי הקיסר לכתוב ארבעה כתבים. אחד לההגמון יר”ה לתבוֹע מיד המומר ויהודים הספרים אשר לקח בק“ק ורנקבורט וההגמון יר”ה והדוֹקטוריס שלו יבדקו הספרים. ומה שאינו נגד תורתנו⁷⁷ וגם אינו מזלזל האמונה שלהם יוחזר לנו, ומה שהוא מזלזל האמונה שלהם יותן ליד המומר. ושורש מכל דבר יודיע ההגמון יר“ה להקיסר יר”ה. וכתב אחד להעצה [לאנשי השררה בפרנקפורט] שישמעו דברי ההגמון ויעשו את אשר יכתוב להם. וכתב אחד ליוהניש פפעפר קארן, שילך ויבוא ליום [המוגבל]. ועוד כתב תיור והגבלת היום באותו כתב לכל הנזכרים בהמנדאט הראשונה שיבואו בט“ו שבט ר”ע לפ“ק או [בא] כוחם להתווכח ולירד לדין עם המומר, אחרי שיודיע ההגמון יר”ה להקיסר יר“ה איך מצא הספרים. ובפרט נאמר בכתב ההגמון, שאין כוונת הקיסר יר”ה לבטל הקיומים שהשגנו בקונציליום. וכתב ההגמון קרא המרשלק של ההגמון יר“ה. ושאר שלשה כתבים כולם היו כתובים ונקראים לפני. והם קצת כולם בשוה, מאחר שהקיסר יר”ה לא רצה כלל לבטל המנדאט ראשונה ועל זה המשיך הדבר שהקיסר יר“ה יכתוב כתיבת ידו בכתביו הנ”ל. וכמדומה לי שהקיסר סיים בכתיבת ידו כתב של ההגמון יר“ה. ובזה האופן הלכתי יותר משמנה ימים שסברתי לרכוב לדרכי באופו הנ”ל. ואילו היה בידי הסך אשר אשרתם לי, היה קרוב לודאי שהשגתי אותם כתבים, שיהיה כח ביד ההגמון יר“ה להחזיר לנו ספרינו ולהבאיש את המומר בדברים אמתיים. וכשבאנו לפני הקיסר יר”ה או מושליו לא היה לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש. ומה אומר ומה אדבר. כל דלעיל נתהפך, והמומר ומושליו השיגו, שאדונינו הקיסר יר“ה ימנה ויכתוב לההגמון יר”ה שהוא יהיה קומיסריא בדבר זה, והוא [פפרקורן] ישב אצל ההגמון יר“ה בדין. [גם] ויקטאר המומר מקוילן [Köln] ועוד דוקטור אחד מקוילן דוקטור אחד מהיידלברג ודוקטור רייכלין משטוטגרטן. ובפירוש כתב בקומיסיאן, שההגמון ממענץ בלבל את המומר שלא יוכל להשיג הספרים⁷⁸, וליום בואו עם הדוקטוריס הנ"ל יסייע ההגמון יר"ה להמומר שיביאו לפניו כל ספרינו, ובם יבדקו אותם לפי משמעות המנדאט הראשונה. וכן יעשה ההגמון יר”ה לכל יושבי תחת ממשלת הנשר הגדול הנ“ל. ולא כתוב תוך אותו קומיסיאן מאומה שהוא בצדנו. רק שהקיסר יר”ה צוה על ההגמון ירה בזו הלשון⁷⁹: “sein meinung sei nit, daβ die judeschheit wider die billichkeit bischwert werde."

והעתק כזה קרא לנו הסופר ביום ש“ק כ”ח חשון ר“ע לפ”ק. וסרבנו בקומסיאן זאת, ושלחנו להקיסר יר“ה סופליקאציה השניה כאשר תראו. וקרוב לודאי שהמומר יקח אותו קומיסיאן. כי היום, א' כסליו בערב, הגיד לי ה”ר יצחק מטרישט שחקר ודרש, כי [אנשי] העֵצה בק“ק ורנקבורט העידו עלינו ונתנו אותה עדות להמומר, שסרבנו בהמאנדאט. ובזה האופן שאמרנו, שאין להקיסר כח עלינו, רק אנו רובצים תחת ממשלתם [של אנשי העצה]. ובזה נמלאו אדונינו הקיסר יר”ה ויועציו חמה. ויש לחוש שכוונתם להתגולל ולהתנפל עלינו. ולזה צריכים אתם אנשים חכמים ונבונים משאר קהלות, אשר יבואו לפני אדונינו הקיסר יר“ה להתחנן לפניו ולבקש על נפשם, ואשר צרור כספם וזהבם בידם – אולי ירחם השם ית' עלינו ושנמצא חן בעיניו להשיג דבר מה לטובת הכלל. כי יש לחוש דברים אשר לא נתנו להכתב. ואילולי שהמרשלק של ההגמון יר”ה הלוה לי לא יכולתי להשיג ולמצוא דמי פזורי עד הנה. משרתכם יונתן לוי.

נכתב בכפר אחד אצל ליון ויצא שלוחי יום ה' ב' כסליו ר“ע. וכל מה שלא כתבתי שאלו את הנוכח ה”ר חזקיה, כי ידע כל דבר. ואילולי שהיה נראה בעיני שצורך גדול הוא, לא שִכלתי את עצמי, אשר שלחתי מעלי משרתי. כי הרבה פעמים בא הקיסר יר"ה למקום שאין מבינים אותי, ואני לא ידעתי לשאול לחם. ולכן אל יעזבני אורך ימים.

והנה אחי כל בני ברית, אם תאבו ושמעתם טוב תאכלו, ואם תמאנו ברכה והצלחה יהא באחריתכם⁸⁰. ואף על פי שידעתי ששאר בני קהלות ויתר העם לא יאמינו אלי ולא ישמעו לקולי ויחשדוני בדבר הזה, מאחר שאני אחד מיושבי ורנקבורט, מכל מקום לעצור במילין לא אוכל.

ושימו אל לבבכם את הכתב של המנדאט הראשונה. אם שמעתם וראיתם את אשר שמעתי וראיתי, חיל ורעדה אחזתכם יותר משאוכל לכתוב. לכן הסירו מעליכם לב האבן ואזרו כגבורים חלציכם ושלחו מכם אנשים חכמים ונבונים המתעסקים בדבר הזה ולראות אם חפץ ה' מידם יצליח לבטל מחשבות הרעות אשר חושבים עלינו שונאינו יותר משהפה יוכל לדבר. ובכן ברוכים אתם בבואכם ובצאתכם בחפץ אוהבכם יונתן לוי ציון.

שלמא רבא כסופי ימא למרנן ורבנן חבורת דק“ק ורנקבורט יצ”ו ולשאר ק"ק יושבי תחת הנשר הגדול שלומכם יסגא לעד.

אהובַי ורעַי, שום תשימו [לב] לכל אשר כתב למעלתכם אהובנו ה“ר יונתן יצ”ו. ואל תשליכו אותו אחר גוכם. כי בעונותינו הרבים שעה נחוצה היא. לכן אושו גושו חושו ואל תעמדו בחוץ, ותשלחו לחצר הקיסר יר"ה אנשים חכמים ונבונים מכם וצרור כסף וזהבם בידם וכ'. – יצחק טרישט.

*

יב. היושבים בגנים, חברים מקשיבים, שומרי אמונים, אלופי ארץ וקצינים, הבאים אל הקודש פנים, ונתגלו להם סתרי תורה ורזים, אמרים צפונים, טעם לשבח נותנים, אפיקי מעיינים, אשר לא יכזבו מימיהם מים נאמנים, אשר משם ישקו העדרים, הלא המה אלופי קציני וראשי עם דק“ק ורנקבורט י”ץ שוכן מעונים, ינהלם על מי מנוחות שקטים ושאננים, ואשר על רגליהם חונים, הגדולים עם הקטנים.

הנה נא אהובינו וידידינו, שערת בשרנו תסמר ולבנו חמרמר מחמת המנדאט אשר השיג ההוא מומר ימח שמו בתחבולותיו מאדונינו הקיסר יר“ה. והנה, אהובינו וידידינו, מהודעין לכון שכבר שלחנו וכתבנו הענין בישא הלז לאהובנו הר' אייזק וויינשבאך, אשר הוא יושב אתנו פה והוא לעת עתה בחצר אדונינו הקיסר יר”ה. וכתבנו לו ליתן יד ושם לשלוחכם הר' יונתן ולהיות לו לפה ולמליץ יושר לפני אדונינו הקיסר יר“ה לבטל מחשבות ההוא מומר. ובכל זאת לא שקטנו והשתדלנו בהשתדליות עצומות ובפעולות חזקות כפי האפשרות. עד תהלה לאל השגנו מן השר היינריך מגוטן שטיין העדות של ההוא מומר בחותם של השר הנ”ל בתבניתו אשר אנו שולחים לכבודכם העתק ביהודית ובגלחית [רומית] אשר העיד עליו. ונקוה לצורנו יתברך, שיהיה לנו לתועלת יקרה מאד להראות העמים רוע בחירתו של ההוא מומר אשר יגונה בעיני כל בעלי שכל ואוהבי מדע

וכדי להודיע לכבודכם הענין יחדנו לכם ציר הלז המיוחד. ובכן תשבו בנוה השלום והשי"ת יפיר עצת העומדים עלינו. אוהביכם צעירי הצאן

קהל דק"ק רעגנשפורק.

*

יג. שלומא יסגא לעלמי עלמיא וסיעתא דשמיא בארץ אטליא אהובנו הרבני היקר המשכיל הר' יונתן ס“ל יצ”ו ובאלפי שלומות בריאות בני ביתך יצ"ו אף כלנו תהלּה לאל תבושר וכהאי גוונא תשמיענו תמיד.

דבר פשוט ודאי וברור, כי ארכו לך הימים אשר הניחוך יושב בידים ריקניות אשר לא כדת. ואמנם המניעה, [לפי שהיה בדעתנו וצריכים היינו] לכוף את כל סביבותינו רחוקים וקרובים, לצרף אותם באגודתנו ולעמוד מנגד בצירוף, מאחר שכולם נכללים בכתב הקיסר יר“ה. ועל זאת כתבו הגאונים יצ”ו פה גזירתם פעמים ושלחו אל אחינו גלילות עליונים ותחתונים. [בגרמניה העליונה והתחתונה].

קטנה היריעה מהכיל את כל התלאה אשר מצאתנו עם כל סביבותינו. והנה לא עלתה בידינו אף פרוטה אחת מהם, אך כולם מושכים ידיהם ומשיבים תשובות. והכל דברי רוח ואין בהם ממש.

על זאת נא אהובנו תוכל להשתדל על הסך אשר שמעת מפינו בהפרד מעלינו כי אפס עצור ועזוב ואין מי יעמוד בעדנו זולת השם ית‘. וצרור כספנו אשר הורשית להוציא על זה ולא יותר. והנה אהובנו תקבל כתב החילוף השייך להמשכיל הר“ר יעקב כ”ץ המכונה יעקב אשכנזי, והוא משודך להאלמנה מרת בילכן שתחיה, בת הר’ הירש כ“ץ ז”ל בורידבורק. ותקרא את הכתב ותמצא בו, שיתן לך ההוא גברא שתי מאות זהובים רינוס. ואתה תמסור בידו חתימת ידך שקבלת מאתו הסך הנ"ל.

מסתמא לזרזך עכשיו בכתיבתנו אין צורך. לפי אומד דעתנו נעשה כבר מה שנעשה, אך מכל מקום אם לא יועיל לא יזיק. פשיטא אם תוכל לבטל הגזרה רעה כולה לגמרי הוא הטוב והמובחר, ושיחזירו לנו הספרים אשר לקחו. ואם תשתדל שלא נהיה אנחנו מוכרחים עם שום אדם ויכוח הן משומד הן ארמאי. ואם לא תוכל לעת עתה להשיג את זאת, תשתדל שיכתוב הקיסר יר“ה וירחיב הזמן עד שימצא שעת הכושר ואז יגבול זמן ויקבע יום קבוע ונבוא אצלו אי”ה בתשובותינו המקובלות בעיניו. וצריך ליתן לך מכתב חתום כזה שתוכל להראות העמים והשרים שנדחית לעת כזאת סיעתא דשמיא. איש חכם ונבון אתה היודע להפוך בטובתנו ודי מזה.

ידוע להוי לך שהשר גרף אדולף מנשא (Nassau) עלה עשן באפו ונשמעו דבריו להיות לנו מנגד ח“ו. ובפרט חרה אפו מיום הפרדך מעליו. ואפשר נתן להמשומד כתב הקדימה (recommendatio) את פני אדונינו הקיסר יר”ה. על כן דרוש וחקור לעיין בהשתדלות. כי יש לחוש שמא נתן הקיסר יר"ה לו כח להיות שופט עלינו בדבר זה. ודי לחכימא ברמיזא.

והנה כבר שלחנו לכבודך כתבים רבים בין הר' אייזק העלפונט יצ“ו אשר השגנו מאת ההגמון יר”ה. אף כתב של האפלירונג (appellatio). מסתמא הגיעוך. הנה נשתלח לנו מעיר רעגינשׁפורג העתק מקוים מאת השר מטובייא⁸¹ גראף היינריך והעיד שהיה המשומד תפוס בידו מחמת גניבה אשר נמצא במחתרת. ועל ידי בקשת היהודים הניחו ופטרו רק ענשו מאה כסף. לפי דעתנו כבר שלחו גם בני קהל רגנשפורק כתב כזה לחצר הקיסר יר"ה.

יתן ה' את משאלתך וכל עצתך ימלא וברכה והצלחה בידך יעלה. כה דברי אוהביך המצפים אל ביאתך ובשורות טובות קהל ורנקבורט יצ"ו.

(האגרות האלה נדפסו מתוך כתב יד בירחון של פרנקל־גרטץ משנת 1875 ומשנת 1900).

*

יד. לאדוני שיושב בשבת תחכמונים המאור הגדול עמוד גולת אריאל בהיר הוא בשחקים רופא מומחה א“מ מזל־טוב בלע”ז בוניטו במדינת רומי הגון רופא פיפיור.

אחרי דרך מבא הבאים בשערי הקידה נכנסים בשלום ויוצאים בשלום גם אני הצעיר החותם בשולי היריעה המשתחוה אפים ארצה, כי אין ממנו למטה.

אדוני, אחרי שלומוֹת רבות ורשות מוכרע מפני קוצר לשוני ומעוט שכלי באתי להודיע למעלת כבודו איך תוך שני שנים הקיסר אדונינו יר“ה ירד לעיר קלוניאה מקום שיש לשם ישיבה גדולה באמונתנו וחכמים גדולים בחכמת האלהות ובאו כולם אגודה אחת נבהלים ונחפזים נאנחים ובוכים קוראים בקול גדול: הושיעה המלך וקיסר! הנה במלכותך ישנו עם אחד מפוזר ומפורד ודתיהם שונות מכל עם וזה על ידי ספרי התלמוד שבידם, שבאותם הספרים כתוב באופן זה כמה חירופים וגידופים וקללות ותפילות נגד אמונתנו ואדוני האמנה פיפיור והגמונים חכמים גלחים וכומרים. ולא על זה לבד כי אם על הקיסר ומלך ושרים ופחות וכל אומה ועם שלנו וזה בכל יום ויום הם מתפללים ומקללים כמו שאמרתי וכל זה עבור ספרי התלמוד. ועוד רעה גדולה יותר שיש לנו לשום על נפשנו שאם לא היו ספרים אלו היה האמנה כולה אחת וכולם יהיו מאמינים בישו משיח שלנו, רק אותם הספרים לנו מדיחים אותם מדרך ישרה. לכן למלך אין שוה להניחם ולכן אנו מיעצים לפי סוד אמנתנו ובתי תפילתינו וגם מזהירים שכל ספרי היהודים אם על הקיסר טוב יכתב ללקחם ולהביאם לאוצרי הקיסר ומלך ביד שר אחד ממונה על זאת ואחר כך כולם יתנו לשריפת אש, לבד עשרים וארבעה שהם עיקר תורתנו, אבל כל ספרי תלמוד ישרפו בגו נורא יקידתא כדי שלא יהא להם סבה לקלל מלכינו ולך קיסר אדונינו וכל בני עמינו, גם לחרף ולגדף אלהינו ובתי תפילתנו. ועוד עבור סבה אחרת גדולה מכל אלו כדי שיוכלו כולם לקרא בשם אחד אחר שריפת כל אלו הספרים שהם מסך מבדיל ביניהם ובין אמונתינו ולכן אינם מכירין בוראינו. וכל זה עשה וסיבב אחד מבני עמכם שחזר לדתיכם (מדתיכם) כמו שנאמר ממך יצא חושב על ד' רעה יועץ בליעל גם כמו שנאמר מהרסיך ממך יצאו, וזה המשומד, כמו שאתם קוראים בלשונכם, היו לו כמה אגרות משרים והגמונים ובלבד מכוֹמרית אחת אחות אדונינו הקיסר יר”ה ולא לבד אגרתה רק בעצמה הלכה לפני הקיסר אחיה ונפלה ארצה ובכתה לפניו ואמרה: אדוני אחי עמוד עולם ומושל בגוים! עליך כל חטאים ופשעים שנעשים על ידי אלו הספרים מפני שבידך יש למחות ואינך מוחה. מה עדות יותר אתה צריך כי אם מאדם זה שהוא היה מאמנתם ויודע כל ספרי התלמוד. לכן אדוני אני אבקש ממעלתך כדי שיהיה לך שם בגוים ומלכים וקיסרים שהיו לפניך כשתעשה זאת ובמה יודע אתה נאמן ואדוק באמנתינו רק אם תעשה זאת כי יהיה טוב בעיני אלהים ואדם. לכן יכתב שבכל מקום ומקום שאותם ספרי התלמוד ימצאו ללקחם ולשרפם מפני סבות שאמרתי. ועתה אדוני עבור כל כך אזהרות ובקשות ותחינות ציוה ללקוח אותם הספרים ולהביאם אל גנזי המלך ונלקחו. אחר זה אמר הקיסר שרוצה ליקח עצה מה לעשות מספרים אלו. וכן עשה ואחר עצתו כתב לי אגרת חתומה והשביעני על מאמר גזירת הקיסר והמלכות שאני אהיה מבחין וחוקר ודורש בספרים אלו אם כאלו נמצאת בהם אם לאו. ואני לפי מיעוט שכלי וקוצר השגתי לפי מה שחנני הש“י על ידי טורח גדול שלמדתי ועיינתי בספרים אלו עבור חשק ואהבה שהיה לי כל ימי ללמוד ולקרות בספרי לשון הקודש הרגלתי והשגתי וכתבתי והשיבותי למאמר הקיסר שאני לא ידעתי ולא שמעתי מספרי התלמוד מאלו הדברים וכו' רק שספרי תלמוד יהיו נחלקים לדינים ולחוקים ואגדות וכל מי שיאמין יאמין וכו' ואם ימצאו כדברים האלה, שאותו המשומד מדבר, אותו הספר או ספרים ישרף או ישרפו כי יש כמה ספרי קבלה וספרים אחרים נכבדים שיהיה הפסד גדול לשורפם. וכל מה שאותו המשומד אמר, אמר רק להכעיס ולהרשיע. ואחר שאדונינו הקיסר יר”ה קרא סברתי וכונתי, ציוה אותם הספרים הנלקחים להשיבם לידי אדוניהם. והנה אדוני כשאותו המשומד וחכמי ישיבת קולוניאה ראו שעל ידי עצתי נתבטלה עצתם צעקו בקול גדול לאמור שאני מין ואפיקורוס באמנתינו וכופר בעיקרינו. ולא די להם שצעקו ברבים אלא שאותו המשומד ועם הארץ הדיוט גמור כתב עלי ספר אחד שהוא נגד כבודי ואמונתי בכמה טעויות וכזבים ואותם חכמי אותה הישיבה כתבו עלי גם כן ספר אחד ושלחו לרבים בכל מקום כדי לפרסם הדבר נגד כבודי ואמונתי ופרסמו זה הדבר לפני חוקר האמנה והלשינו עלי, ואני פעם אחרת כתבתי עבור כבודי ספר אחר בלשון אשכנז וחלקתי תשובתי בכמה פנים ונתתי טעם לדברי ורצו לשרוף אותו הספר שחברתי, וכשראו שלא יכלו להבאיש ריחי בעיני חוקרי האמנה לשרוף ספרי וגם לקרא ברבים ממני כמו שכתבתי ושאני נתתי עצמי ועצתי תחת משפט הפיפיור בדבר זה ולא היה להם יכולת לעשות איזה דבר נגדי, כתבו עלי ספר גדול ושלחו אותו ברבים כדי לקללני בעיני אלהים ואדם. ולכן אדוני מפני שאני ירא שהם ידרשו אותי למשפט חוץ ממקומי ומדינתי ויהי פיזור גדול בדבר, מחלה אני פניך הנעימים מאחר ששמע מעלת כבודו תמיד בחדרי הפיפיור אף כי גופו הקדוש נתן ביד חכמתך, מבקש אני ממעלת כבודך שתשתדל לי מאת הקדושת הפיפיור אדונינו שלא יהיה להם יכולתם או רשותם להכריחני לבוא לפני דין אחר חוץ משופטי מדינתי כמו שנמצא בחוקים ונימוסים שלנו, ואם אח“כ ירצו לבא לפני קדושת אדונינו הפיפיור לכל אני מזומן להשיב להם ולישר דבר על אופנו. אבל לבוא לקולוניאה למשפטם או בקרוב עליהם זה אינו ישר בעיני וגם אינו דין שבראשונה חוץ למדינתי אצא למשפט ולדין. ובזה אדע כי מצאתי חן בעיני מ”כ ושלא לחינם עמלתי והשתדלתי בדבר זה והייתי סבה שלא נשרפו כל ספרי תלמוד באשכנז כי בודאי אני יודע ומאמין שכל מה שאמרו והוציאו דיבה על ספרים אלו הכל עשה ועשו כדי להראות ברבים וכו' לכן אני מבקש ומתחנן כמו שאמרתי שלא תחזור בקשתי חינם אחר שבידך יש יכולת לעשות זה ויותר. ובמה שאוכל במדינתי לשרת מ“כ או אחרים עבור מ”כ אעשה בלב שלם וברצון טוב ובנפש חפצה כי מ“כ יש לצוות ועלי למלאות. זה יודע האל המיוחד שתמיד יקיים מ”כ עם חוסי צילך בקו היושר כרצונך ורצון אהובך החותם בשולי היריעה.

תמיד מבקש אהבתך ומזומן למאמר כבודך הקטון בגוים יוחנניס רוחילין מפורצעם דוקטור.

(נדפס בספרו ההיסטורי של גרץ, כרך ט‘, עמ’ 542–538).

*

טו. בשנת ש"ב וה' אלפים (1542) ותהיינה ערים רבות באשכנז מאכולת אש ויעל עשנם השמימה ולא נודע המבעיר את הבערה. ויעלילו על היהודים ועל הרועים לאמר: המה עשו הדבר הרע הזה. ויענו בכבל נפשם, ויודו את אשר לא יזמו לעשותו וישרפום באש.

(עמק הבכא, עמ' 103).

*

יו. ויגרשו את היהודים ממדינת פראגה בימים ההם ויצאו בעגלות בחדש אדר, וילכו אל פולוניא ויתישבו שם. וימותו מהם בדרך, ומהם הוכו לפי חרב בעת ההיא.

(שם).

*

קרוב לשנה ה' אלפים ומאתים ושלשים (1472) בהיות מלחמות גדולות באיטליא, נכנסו כמאתים ספרדים אל הכפר קודיניולה ויחזקו בו, והיו יוצאים בכל יום לשדוד העוברים ושבים. ויהי היום ויתפסו את ר' משה הכהן אשכנזי והיו מפצירים בו להמיר, ולא רצה. ויקשרוהו ברחוב על עץ ויסובבוהו עצים ואש תחתיו. ותמיד היו שואלים אותו, אם רוצה להמיר – ולא רצה בשום אופן. אדרבה, היה מחרף אותם – וימת בקדוש השם.

(שלשלת הקבלה, דפוס ורשה, עמ' 158).

*

יח. בליל ט“ו לחדש ניסן בשנת רל”ה וה' אלפים (1475) בחג המצות הכה אינצו (enzo) הבליעל בטרינטו (Trento) אשר באיטליאה ילד קטן בן שנתים, שימון שמו, ויתן אותו בִּבְרֵכַת המים אשר אצל בית שמואל היהודי בחשאי ואיש לא ראה. ויעלילו על היהודים כמשפטם. וילכו בדבר ההגמון אל ביתם ולא מצאוהו, וישובו איש לביתו. ויהי היום וַיִּמָּצֵא, ויצו ההגמון וילכו לראות את הילד באשר הוא שם. ויצו ויתפשו את כל היהודים וימררו את חייהם, עִנּוּ בכבל נפשם וַיִּתְוַדּוּ את אשר לא יזמו לעשותו. רק זקן אחד בא בימים, משה שמו, לא הודה את השקר הגדול הזה וימת תחת השבט.

ויבאו שני אנשים חכמים נוצרים מפאדובה, יודעי דת ודין, להבין פשר דבר. ויחר אף יושבי הארץ עליהם ויבקשו להמיתם. וירשיעם ההגמון, וימררו את חייהם בצבתים וישרפום באש. ויקח ההגמון את כל קנינם כאשר זמם.

ויאמרו [הגוים יושבי העיר]: קָדַשׁ הילד והנה הוא עושה נפלאות. וישלח ההגמון לְבַשֵּׂר בכל המדינות ויהרסו כל העם לראות ולא נראו פניו ריקם. וישנאו כל עמי הארץ את היהודים במושבותם בעת ההיא.

וישלח ההגמון אל האפיפיור לאמר: קַדֵּשׁ את הילד הזה כי קדש, וישלח האפיפיור שמה אחד מֵחַשְׁמַנָּיו אשר יקראו ליגאטו (Legáto) לחקור את הדבר באר היטב. ויהי כבואו ויחקור את הדבר וידרוש היטב, וירא כי הבל המה מעשי תעתועים, וגם נבלת הילד דָּרוֹשׁ דָּרַשׁ והנה חנטו אותו בבשמים ובתמרוקי המתים. ויהתל בהם ויאמר לעיני העמים, כי שקר המה. ויחר אף עמי הארץ עליו ויברח מפניהם וַיִּחַן בעיר הקרובה אל טרינטו. וישלח להביא את אשר הודו האומללים ההם ואת אשר נגזר עליהם, ויתפוש אחד מעבדי האיש הבליעל אשר הרג את הילד ויתודה, ויאמר אליו: בדבר ההגמון נעשתה הרעה הגדולה הזאת אשר נתן עיניו ביהודים לְאַבְּדָם, ויוליכנו עמו לרומא, וידברו אל האפיפיור ולא קִדֵּשׁ את הילד כאשר בקש ההגמון מאתו דְבַר יום ביומו, ויקראו את שמו ביאטוס (Beatus) שימון, וקדש לא נקרא עד היום הזה⁸².

(עמק הבכא, עמ' 80–79).

*

יט. ויהי בשבת הקיסר [קרל החמישי] בראטיסבונה (Ratisbona) (היא רעגינשפורק אשר באשכנז) ויגרש את היהודים מן ממלכת נאפולי בשנת שלש מאות וחמשת אלפים, היא שנת (1540). וילכו בני ישראל אנה ואנה כצאן אשר אין להם רועה; מהם הלכו תּוֹגַרְמָתָה, ומהם טבעו בים, ומהם נִשְׁבּוּ מהראַגוּזֵיאוּ רב החובל, ויביאם אל מרשיליאה וַיִּדַמּוּ שם. ויחמול פראנציסקו מלך צרפת עליהם ויוציאם מיד צר, וישלחם עם אניותיו מזרחה בחמלת ה' עליהם.

(עמק הבכא, עמ' 102).

*

כ. בימים ההם (בשנת שי"ג) יצאו אנשים בני בליעל מקרבנו וַיְחֲפְּאוּ דברים אשר לא כן על תורת ה' אלהינו וַיַּקְשו את ערפם ויזנו מאחרי ה‘, וימאסו את בריתו אשר כרת את אבותינו. וילכו אחרי הגוים אשר צוה ה’ לבלתי עשות כהם, כעסוהו בהבליהם מאד. ויוסיפו לחטוא ויוציאו את דִּבַּת התלמוד רעה לפני האפיפיור יוליו לאמור: יֶשְׁנוֹ תלמוד אחד מפוזר ומפורד בין היהודים ודתיו שונות מכל עם, ועל משיחכם ידבר סרה, ולאפיפיור אין שׁוֶה להניחו. ויקצוף יוליו הנמהר מאד, ויאמר: הוציאוהו וְיִשָּׂרֵף. הדבר יצא מפיו, והשוטרים יצאו מבוהלים ודחופים וילכו בבתי היהודים ויוציאו את הספרים הנמצאים אל רחוב העיר וישרפום באש ביום השבת בכסה ליום חגנו בשנת ארבע עשרה ושלש מאות לאלף הששי.

ויבכו בני ישראל את השרפה אשר שרפו אויבי ה'. ואלה שמות האנשים המלשינים ההם אשר היו בעוכרינו: חננאל די פוליניו יוסף מורו ושלמה רומאנו.

(שם, עמ' 111).

*

כא. ויהיו הכמרים לצנינים בצדי היהודים אשר בקרימונה (Cremona) בשנה ההיא, ויבאישו את ריחם בעיני העמים. וידברו שנים כמרים דומיניקאני אל המשנה אשר במילאן על ספרי התלמוד סרה בימי תמרוריהם. ויהי דברו נחוץ בטרם יוכלו ראשי העדות עמוד בפרץ, וישרפו ספרים רבים בקרימונה מתלמוד ופוסקים בעת הנמהרה ההיא.

(עמק הבכא, עמ' 120).

*

כב. בשנה ההיא, [שנת שי“ג] אחרי שנדפס הש”ס בווינציא ארבע פעמים במשך של שלשים שנה ונתפשטו רובם במדינות איטלייא ושאריתם בערי ארצות המזרח אשר סחרו את העיר רוכלת עמים ומעט מזער באשכנז ובפולין, הביאו שלשה משומדים (והאחד מהם שמו ביהדותו שלמה רומאנו בן בתו של המדקדק אשר למד תורה וקבלה לגדולי הנוצרים והחשמנים אליהו אשכנזי הלוי בעל התשבי) את דבת התלמוד רעה לפני הפאבסט יוליאוס השלישי, כי הוא מלא גדופים ונאצות על דת הנוצרים. וביום העשירי לחדש אגוסט שנת שי“ג ניתנה הדת לשרוף ספרי התלמוד והאגדה. ונשרפו ברומא בראש השנה שי"ד ובסמוך לאותו הזמן בווינציא וברוב מדינות איטלייא לאלפים ולרבבות. ובחדש מאי שי”ד גזר הפאבסט, שכל מי שנמצא אצלו ספר מספרי התלמוד בהחבא ולא יביאו במשך חדש ימים לפני חוקרי הדת, אם ימצא אחר כן בידו יענש בגופו וממונו. ובשנת שי"ט נגזרה גזירת שריפת התלמוד גם במדינת מאיילאנד על ידי התאמצות שני כומרים והמשומד ויטוריו אליאנו נכד אליהו הנזכר אחיו הגדול של שלמה רומאנו, ונשרפו יותר מעשרת אלפים מספרי התלמוד. והישיבה הגדולה שהיתה בקרימונא להרב ר' יוסף אטלינגו נשבתה. ומאז תמו ספרי התלמוד בכל ארצות איטליא ונתמעטו מאד גם בשאר הארצות.

(מאמר על הדפסת התלמוד לר' רפאל נתן נטע ראבינאוויטץ, עמ' 54–53).

*

כג. והדפסתיו [חבורי זה] פעם אחת בויניציאה. ובראש שנת כי המר שד“י לי גזרה מלכות רומי בכל מלכות אדום ושרפו התלמוד והאגדות התלמוד של הר' יעקב בן חביב ז”ל. ובחדש מרחשון כשמו כן הוא גזרו בויניציאה ושרפו התלמוד והאגדות הנזכרות וגם הרב אלפסי והמשניות ביום שבת קדש. ובתוכם שרפו כל ספרי שהדפסתי שהיו אלף ות"ק ספרים. באופן שהפסדתי בהם כל מה שהיה לי בויניציאה, ולא נשאר לי מן הדפוס ההוא ולא מן ההעתק אפילו עלה אחד לזכרון. והוכרחתי לחזור ולכותבו מדעתי כבתחילה, ואחר שכתבתי ממנו שלשה פרקים מצאתי ספר אחד מן הדפוס ביד גוים שלקחו אותו מעל האש, וקניתי אותו בדמים יקרים, וראיתי מתוכו שזכני השם ית' ועשיתי השני יותר בשלמות מן הראשון.

(ר' יהודה לירמא, מהקדמה לספרו “לחם יהודה”).

*

כד. ותהיינה כל מחשבות פיליפו הבליעל אשר שמו לפנים בישראל יוסף מורו להרע לאחיו היהודים כל הימים. וילך בשנה ההיא בכל ערי הרומאניא (Romagna) אשר היהודים גרים שם ויבא אל בית תפלתם בדבר הטיאטינו ופסלו בידו ביד רמה, וישימהו על העמוד וידרוש אותו לעיניהם. ויהי בשנת שי"ט לאלף החמישי (1559) וילך אל בית הכנסת אשר בריקאנאטי ברוב רשעו ביום הכפורים ביד רמה ויתן את פסלו בארון. ויהמו כל אנשי הקהל עליו ויוציאוהו החוצה. ויצעק הבליעל ואנשי העיר נסבו על הבית; ולולי רחמי ה' כי לא תמו, כמעט נִטָּיָה רגלם בעת הנמהרה ההיא. ויצו שר העיר ויתפשו שנים מאנשי העדה ויקשרום ויכו אותם בשוטים כשודדי לילה ברחובות קריה, ולא היה להם מושיע ביום אף ה'.

(עמק הבכא, עמ' 120–119).

*

כה. בשנת ה' אלפים שט“ז (1556) פאולי קרפה דנפולי פפה [זהו האפיפיור פולוס הרביעי] גזר בולה אחת על היהודים שבמלכותו, שמכל בית כנסת יפרעו עשרה דוקטי לבית רומה, שעומדים שם היהודים שרוצים להמיר, ונקרא בית מקומנו. ובשנה ההיא י”ד תמוז גזר בולה אחרת בי“ח קפיטולי על היהודים. והם: שאנשים וטף ישאו כובע ירוק על הראש, והנשים וילון ירוק; ואפילו שהולכים בדרך חוץ לעיר. ושכל היהודים יעמדו בשכונה אחת, ובכל לילה יסגרו הדלתות של השכונה. שלא יקבלו שום שרות מהנוצרים. שלא יוכלו להשתתף עם הנוצרים ולא יעשו שום דבר של אהבה יחד. שלא יוכלו היהודים לרפא שום נוצרי. ושלא יוכלו היהודים לעשות שום סחורה, אלא של בגדים ישנים; ואם היתה בידם איזו סחורה, ימכרוה תוך תשעה ימים. ושבזמן ששה חדשים ימכרו היהודים כל בית ונחלה שהיה להם; ונעשה חשבון, שנחלות היהודים אשר היו אז במלכות, היו שוות יותר מת”ק אלף עטרות, ונמכרו פחות מהחמישית ולא יהיה בעיר אחת אלא בית כנסת אחד. ושום יהודי לא ישתדל שיקראוהו אדון ושום שם של מעלה. והיו בגזירות האלו ענפים וסעיפים שקרוב להכשל בהם. ואפילו בקל שבהם היה קנס אבידת הגוף והממון. ונתפרסמה הגזירה הזאת על היהודים שבכל מלכותו כמעט ביום אחד שהיה תשעה באב. וידל ישראל מאד.

(שלשלת הקבלה, עמ' 159).

*

כו. בשנת ש"ג וה' אלפים, היא שנת (1543), ויקשור מאנצור על אדוניו מלך טרימיסין אשר בברבריאה קשר, ויקרא אל הספרדים אשר באוראן (Oran) ויבאו העירה ביד חזקה ויתנוה לשלל. וגם היהודים אשר היו שם לרוב הלכו שבי לפני צר בעת ההיא, וימכרום לעבדים בחדש אדר. מהם נפדו באוראן ומהם נפדו בפיס (Fez), ומהם הלכו שבי אל ספרד וַיִדַּחוּ מעל ה' אלהי ישראל.

(שם, עמ' 104–103).

*

כז. בימים ההם [בשנת ש"ה] איש עני היה בארץ יון, הולך ובא כל היום בבתי היהודים לשרתם, להחיות את נפשו. ויחשבו אנשים יונים רקים בני בליעל על היהודים מחשבות און, וישלחוהו בערמה מאתם למרחוק, ואיש לא ידע. ויעלילו לפני נציב התוגר שופט העיר על היהודים לאמר: המה הכוהו נפש כמשפטם. ויתן אותם במשמר וַיְעַנּוּ בכבל נפשם. ויודו את אשר לא יזמו לעשות, ויתלו אותם על העץ. וגם ר' יוסף אכיוב הרופא נשרף באש בעת ההיא. ויהי לימים עוד וימצאהו איש יהודי אחד באחת מערי יון, ויאמר אליו: האתה זה פלוני האיש? ויאמר: אני. ויאמר אליו: ומי הביאך הלום? ויגד לו את כל אשר קרהו, וידבר על לבו, ויביאהו במתק לשונו העיר, ויציגהו לפני שופט העיר, ויצעק לפניו. ויתחלחל השופט ההוא מאד, ויאסוף את היונים החטאים ההם במשמר. וַיִּוָּדַע הדבר אל המלך שולימאן, ויצו ויורידו את האנשים הרשעים ההם בדמים שאולה וישאו כלמתם. ויעמוד ר' משה הָמוֹן הרופא לפני המלך ויבך ויתחנן לו לאמר: אם על המלך טוב יכתב נא בדתי מלכותך ולא יבוא עוד דבר אשר כזה כי אם לפני שער המלך ושמה יעמדו למשפט, וישא את פניו בעת ההיא.

(שם, עמ' 105).

*

ז. שריפת האנוסים בעיר אנקונה

זמן רב עשתה האינקוויזיציה מלחמה עם האנוסים, עד אשר עלה בידה להכחיד את היהדות מאספמיה ופורטוגל. כבר ראינו למעלה, איך היתה שאלת האנוסים לבסוף שאלה מדינית קשה ומסובכת. במובן ידוע אפשר לומר, כי בשנות המאה הי"ו היתה שאלה זו מעין שאלת־עולם, אשר הקיפה את כל ארצות אירופה המערבית. כמה יחוסים מדיניים בין עם לחברו היו תלויים בפתרונה. מכמה הרצאות של צירי הממלכות מתקופה ההיא אנו למדים, כי היתה שאלת האנוסים נושא ענין של הפוליטיקה הכללית.

בממלכת אספמיה נקבע שלטן האינקוויזיציה כאחת עשרה שנה לפני הגרוש הכללי בשנת רנ"ב. סברו תחלה, כי בסיוע האינקוויזיציה יתגברו על האנוסים, שלא יצטרכו לעשות בבשר החברה את הנתוח המסוכן על ידי גרוש כללי של היהודים. בכל הערים נשרפו אנוסים על קדוש השם. לבסוף נלאו במלחמה זו וגזרו גרוש כללי על כל היהודים. סבורים היו, כי במעשה זה תפָתר שאלת היהודים פתרון גמור ומחלט. למעלה הוברר, כי לא פסקה באספמיה שאלת האנוסים גם אחרי הגרוש.

קשה ביותר היתה שאלה זו בממלכת פורטוגל. המלך ג’ואן פתה כמה רבבות ממגורשי אספמיה לבוא אל ארצו. המלך מנואל יורשו חשב גם כן בתחלת שלטנו, כי תמָלא ממלכת פורטוגל מחרבנה של ממלכת אספמיה. כנראה היה הוא הגורם, כי נתרבו אוכלוסי ישראל בארצו. אבל לא עברו ימים רבים ויתחתן במלך אספמיה; ותנאי התנו עמו, כי יגרש מארצו את כל היהודים, אם לא ימירו. כבר סֻפר למעלה, איך נהיה הדבר בממלכה הזאת, ומה היתה הסבה לרבוי ההמרה למראית עין. שאלת האנוסים בפורטוגל העסיקה את הרוחות משך מאתים שנה ויותר.

אחרי מות המלך מנואל בא שנוי גדול ביחוס הממשלה לשאלת האנוסים. השנאה להם גברה מאד. לפיכך התאמצו לקבוע את האינקוויזיציה גם בפורטוגל. האנוסים עמדו על נפשם. הרי הבטיחו להם, שלא תמשול האינקוויזיציה בהם. האפיפיור פולוס השלישי סרב תחלה להסכים להצעת ממשלת פורטוגל בנוגע לקביעת האינקוויזיציה בארץ. האפיפיור הזה היה קנאי במדה מרובה; אבל מדת ישרו מנעה אותו מלעשות הרעה הגדולה לאנוסים. ואפשר, כי מה שלא עשה רגש היושר שבלבו עשה השחד הרב, אשר שחדו האנוסים העשירים את החשמנים המשמשים בחצר האפיפיור. לתכלית זו קבצו האנוסים בכל מקומות מושבותיהם סכומים עצומים ושלחו דורן לרומה. ואולם כל מה שהוסיפו לתת, הרחיבו החשמנים כשאול נפשם ותבעו יותר ויותר. לבסוף לא הועיל גם השחד, ובשנת רצ"א (1531) נקבעה האינקוויזיציה גם בממלכת פורטוגל.

ידעו האנוסים, להיכן הדבר נוטה. שלטן האינקוויזיציה לא נקבע רק כדי “לכלות קוצים מן הכרם”, לחפש אחרי שומרי דת ישראל בסתר – אלא גם (אפשר שזה היה עיקר כוונתם) כדי לבטל ההשפעה המרובה של האנוסים בחיים המדיניים והחברתיים. אמת הדבר, כי היתה עוד היהדות תקיפה בקרב האנוסים בפורטוגל. עדיין היו להם בתי כנסיות כמעט בגלוי, ועדיין היו שומרים את מנהגי היהדות – ומה שהוא נפלא ביותר, עוד למדו בניהם עברית. אנו יודעים, כי כמה אנוסים, אשר נמלטו מארץ פורטוגל ושבו ליהדותם, אף על פי שלידתם היתה אחרי השמד, היו בקיאים בספרים הדתיים של ישראל וידעו עברית על בוריה. למשל, אותו שלמה מולכו, אשר נשרף במנטובה; הוא היה יודע ספר ובקי בחכמת הקבלה. ביסודות האלה של האנוסים אמרה האינקוויזיציה לעשות מלחמה.

אבל אפילו אם היו האנוסים אומרים להסיח מלבם את אהבתם לעמם ולדתם, לא היה זה מציל אותם מידי האינקוויזיציה. שהרי אויביהם בנפש נתנו עיניהם בעשרם הרב. אמרו להשפילם ולהשקיעם בשפלות ודלות. מי שהיה נדון במשפט האינקוויזיציה על היותו “מתיהד” החרימו את רכושו. ולא זה בלבד, אלא היו חוקרים ודורשים גם אחרי אלה האנוסים, אשר כבר מתו, ודנים אותם על נטיתם ליהדות. שרפו את עצמותיהם, אשר הוציאו מקבריהם, והחרימו את רכושם. מובן, כי החרמת הרכוש היתה להם העיקר. גזרו, שאסור לגוי לסלק חובותיו ל“מתיהד”. תוצאת גזירה זו היתה, שכל לווה רמאי, אשר נשתעבד בחובות לאנוס, היה מלשין עליו, כי היה “מתיהד” – עם זה פקע שעבוד החוב. ואם מת בעל החוב, הרי אפשר לדון אותו גם אחרי מותו. מעשה בקיסר קרל החמישי, אותו המושל התקיף, אשר משל בגרמניה, באוסטריה, באספמיה ובכמה מדינות איטליה ובארצות אמריקה, כי לוה סכומים גדולים מפרנציסקו מֶנדֶס, אחד האנוסים שיצא מפורטוגל ונתישב באנטורפן. אחרי מותו של פרנציסקו מנדס – רכושו עבר בירושה לאשתו דונה גרסיה – אמר הקיסר להשתמט מבעלת־חובו בטענה, כי בעלה “התיהד” בסתר ולפיכך פטור הוא, אותו “המושל בכיפה”, מתשלומי החוב. כזה חשב לעשות נם מלך פרנסיה, שהיה חייב לדון יוסף הנשיא, חתנה של דונה גרסיה, סכום מאה וחמשים אלף דוקטים. הוא טען, כי משיחי שחייב ליהודי או למתיהד בסתר, לא רק שפטור הוא מתשלומין, אלא גם אסור לו לשלם.

כשראו האנוסים בפורטוגל, כי אין להם מעמד בארץ מולדתם, ברחו לנפשם ונתישבו בארצות שונות, אשר בהן לא שלטה האינקוויזיציה. הם יסדו אותן הקהלות הפורטוגיזיות, אשר היו לשם ולתהלה בעושר ובכבוד. קצתם נתישבו במדינות, שבהן היה אפשר לחזור להיהדות בגלוי. בעיקר היה זה במדינות מלכות עותומאן הרחבה, שהיתה בימים ההם ממלכה תקיפה – היותר תקיפה בעולם. ואולם גם בקצת מדינות איטליה לא השגיחו בהם. למשל בפירארה חזרו כמה אנוסים ליהדותם בפרהסיא. כשראתה האנוסה דונה גרסיה (בגיות נקראה בשם ביאטריצי וכשנתיהדה קראה לעצמה בשם חנה־גרסיה), שישבה תחלה באנטורפן, את עצמה בסכנה, הלכה ונתישבה בעיר פירארה (עיין למעלה עמ' ר"ז). גם הרופא המצוין אמַטוס לוזיטֵנוס ישב זמן רב בפירארה, טרם שנתישב בעיר שלוניקי.

האנוסים שנמלטו מפורטוגל נתישבו בתור “סוחרים פורטוגיזים” מתיהדים בסתר, עד שמצאו שעת הכשר לחזור לדת אבותיהם בגלוי. מהם ישבו גם בעיר אנקונה, שהיתה שייכת בשנות המאה הי"ו להגמוניה של האפיפיור. העיר אנקונה היתה בימים ההם מרכז גדול במסחר הליוונטיני, שנמצא אז בעיקרו בידי היהודים והאנוסים. מתוך סבה זו ישבו כמה אנוסים בעיר הזאת, או שהיו באים לשם תדיר מערי החוף של מלכות תורכיה. הדבר הוא תמוה בעינינו, איך מלאם לבם של האנוסים לבוא לאנקונה. כלום לא ידעו, כי בנפשם הם? אבל באמת לא אשמו האנוסים בדבר הזה כלום. האפיפיורים פולוס השלישי ויוליוס השלישי היו נוטים כלפי חסד בנוגע לאנוסים. בפירוש קימו להם זכותם לשבת בעיר אנקונה בטח. אומרים על האפיפיור יוליוס השלישי (זה שצוה בקנאתו לשרוף את ספרי התלמוד וכל השייך לו), כי היה בדעתו להתיר לאנוסים לחזור בגלוי ליהדותם. לפי זה באה עליהם הרעה בהסח הדעת, כאשר נכתר אדם קשה, הקרדינל קראפה, לאפיפיור בשם פולוס הרביעי. הוא צוה לתפוש את כל האנוסים באנקונה ולהעמיד אותם לדין האנקוויזיציה.

כאשר נעשה הדבר הזה נמצאה כבר דונה גרסיה מנדסיה בעיר קושטא, ולה ולחתנה דון יוסף הנשיא היתה השפעה מרובה בחצר השולטן התקיף סולימן. דונה גרסיה נכנסה אל השולטן והתחננה לפניו על בני עמה הנתונים בסכנה. בהיות שרבים מן האנוסים הנתפשים היו נתיני הממלכה העותומאנית, שלח השולטן סולימן אגרת אל האפיפיור בסגנון יהיר ובאיום, כי יקום את נקמת האנוסים נתיניו במשיחיים היושבים בארצו. האפיפיור היה מוכרח להשיב את ידו מן האנוסים, שהיו נתיני ממלכת תורכיה, והחזיק רק בשאר הנתפשים, שעמהם מצה את עומק דינו הקשה. ארבע ועשרים נפשות – כ“ג אנשים ואשה אחת – הוציאו בימי הקיץ שנת שי”ו לשריפה. ולא בבת־אחת עשה האפיפיור את דינו האכזרי באמללים האלה, אלא בארבע פעמים: ביום שלישי ובשמיני באייר, ביום שביעי ובשנים עשר בתמוז. כנראה מתוך האגרת של אנשי קהל שלוניקי נשרפו שנים עשר נדונים בחדש אייר ושנים עשר בחדש תמוז. פרטי המעשה הנורא הזה מסופרים ברשומות הבאות להלן. גם מפורטים שמות הקדושים שעלו על המוקד, ובתוכם אשה חשובה דונה מיורה. הקדושים האלה מסרו באמץ לב את נפשם על קדוש השם. בהיותם כבר על מערכת העצים (“בהשענם תחת העץ”) דברו על לבם להתודות על “עוונם” ולחזור בתשובה שלמה אל הדת המשיחית. הפתויים האלה לא פעלו כלום.

הטרגדיה של אנקונה הסבה רעש גדול בעולם הישראלי. אמרו לנקום נקמת אחיהם השרופים ולהעניש את האפיפיור על מעשה־אכזריות זה. הרבה מן האנוסים נמלטו לפיזרו, טרם שהשיגה אותם יד האפיפיור. דוכס אורבינו, אדוני עיר החוף פיזרו, גירואובַלדו, קבל את האנוסים הנמלטים בסבר פנים יפות – לא מחמלתו עליהם, אלא מתאותו לבצע. הם הבטיחו לו להסב את סחר הליוונטיני לפיזרו. האנוסים שלחו שליח מיוחד, את יהודה פאראג', “אוד מוצל מאש”, אל קהלות ערי החוף ושאר הקהלות במלכות תורכיה לבקש את אחיהם, כי יחדלו לשלוח את אניותיהם ואת סחורתם לאנקונה, אלא ישלחו אותן לפיזרו. בפעם הזאת אנו רואים מעין רגש של אחדות לאומית בישראל, אשר מצא את בטויו לא רק במעשי הצדקה לטובת הנתונים בצער, אלא גם במלחמת תגרה, לנקום נקמת אחיהם ולשלם לרשע כרשעתו. בעיר אנקונה העלו על המוקד ארבע ועשרים נפשות מישראל – עיר זו תחרב. את הרעיון הזה הטעימו בבירור האנוסים הפליטים וגם אנשי קהל שלוניקי – יֵדעו, כי ישראל גוי אחד בארץ וכלם ערבים זה בזה.

בימים הראשונים אחרי המעשה הנורא, בשעת הצער הראשון, יצא דבר החרם, שהטילו על חוף אנקונה, כמעט מאליו. העירונים הרגישו תיכף בחסרונם, כי במשך קצת חדשים לא הגיעו הספינות לאנקונה. ולא רק העירונים נזוקו בזה, אלא גם האפיפיור עצמו הרגיש חסרון גדול בהכנסותיו. העירונים ערכו דבריהם אל האפיפיור וסחו לו את צערם על הפסדם הגדול. אפשר, כי סוף־סוף היה האפיפיור מוכרח לפייס את היהודים – אלמלא באה לו עזרה מצד היהודים עצמם.

כאשר שבת המסחר הליוונטיני באנקונה נזוקו בזה, כמובן, גם קצת יהודים בעיר הזאת. הם שלחו דבריהם אל הקהלות בערי החוף של תורכיה, לבלי להסכים אל החרם שהטילו על אנקונה. הרב המקובל ר' משה באסולה, אשר שמש ברבנות בעיר אנקונה, השתדל בכל כחו לבטל את הגזירה. הוא טען, כי באותו החרם מעמידים בסכנה את היהודים בעיר הזאת; האפיפיור יכלה את חמתו בהם. טענו עוד, כי האנוסים עצמם אשמים ברעתם, כי על עסקי ממון נתישבו באנקונה, אף על פי שהכירו את תקפה של האינקוויזיציה. אפשר שבטענות האלה היה קורטוב של אמת. אבל “האפיפיורנטים” (כך קראו להם אלה שכנגדם בלעג עוקץ) לא מצאו בהן די ספוקם, אלא הוסיפו עוד באיומים ודבות רעות, כדי לרפות את ידי הסוחרים בערי תורכיה, שלא ישלחו את סחורתם לפיזרו. אמרו, כי אין הסחורה נמכרת שם – אף על פי שבאמת התאמצו היהודים והאנוסים בפיזרו ומכרו את הסחורות עוד טרם שהגיעו האניות אל החוף. עוד הוסיפו והוציאו דבה רעה על העיר פיזרו, כי פרצה שם המגפה – מה שבדו מלבם.

המשא־ומתן בשאלה זו הוא פרק שלם בהיסטוריה הישראלית – תחלתו מחזה נהדר וסופו כעור ונוול. עיקר הסבה של עסק ביש זה היה בחסרון הנהגה צבורית. ענין של כבוד האומה ושל חלול כבודה היה לשאלה דתית, שפסקו אותה בשאלות ותשובות של רבני הדור בדברים מיוסדים על פלפולים, על קושיות וישובים, על תמיהות ותרוצים. נפוליון הראשון אמר בשובו מן האי אֶלבה: רק איש אחד מצאתי בכל משפחת בורבון, היא הדוכסית מן אנגולֵיס. מעין זה יכולים אנו לומר: רק איש אחד היה בישראל בדור ההוא – היא דונה גרסיה מנדסיה. היא התאמצה בכל כחה לקיים את דברי החרם שהטילו על אנקונה, לנקום נקמת האנוסים שעלו על המוקד. ואולם לא מצאה מצד רבני הדור, חכמיו ופרנסיו סיוע מספיק. בשלוניקי התנו תיכף תנאי בחרם זה, כי יסכימו לו הקהלות אדרינופולי, קושטא וברוסא. ואולם הרב ר' משה באסולה וחבריו המסו את לב אחיהם בתורכיה, שלא להסכים לחרם זה. מרבני הדור היה רק הרב ר' יוסף בן לב, אדם גדול בתורה, אשר דן במאורע זה לא מתוך שקלא־וטריא תלמודית, אלא מתוך צער עמוק על עלבון האומה. דעתו היתה, שלא להשגיח על שום מניעה, אלא לקיים את החרם בכל תקפו; ואפילו אם יהיו קצת יהודים נזוקים בזה, אין בכך כלום. כנגדו היה הרב ר' יהושע שונצין מצדד בזכות בני אנקונה. קצת רבנים היו פוסחים על שתי הסעפים. זה אנו רואים מאגרת שכתב הרב ר' משה מטראני בשאלה זו. האגרת הזאת מספרת בפרטות את הסכסוכים שהיו בשאלת החרם בין הקהלות ומציירת את מצב הרוחות:

“דאגה בלב איש ישחנה לאחרים. להגדיל הבכי והצער על מעשה שהיה באנקונה כנודע. ומשם יצאו לארץ פיזארו וקבלם הדוכס אדני הארץ בסבר פנים יפות. כי ראה גם תועלתו קרובה שיסתחרו שמה כל הסוחרים אשר היו מסתחרים באנקונה. וגם הם לעשות טובת־הנאה לאדון הארץ אשר הקדים להם טובה, ראו לעשות הסכמה על כך ושלחו שלוחים לתוגרמה לקהילות הגדולות אשר בעיירות הגדולות לישראל, שיסכימו גם הם על ככה – לבל ילך שום סוחר לאנקונה, אלא לפיזארו. והראשונים לכל דבר שבקדושה היו קהלות הקדושות אשר בשלוניקי וחכמיהם יצ”ו, אשר הסכימו על כל סוחר שהיה רגיל ללכת לאנקונה שילך מכאן והלאה לפיזארו. והטילו תנאי בהסכמה כפי מה שנכתב אלי: אם יסכימו עמהם קהלות קושטנטינא ואנדונופולי וברוסא.

ובשני מקומות אלו נעשה ההסכמה, אף כי קצת הסוחרים אומרים, שהיה הדבר שלא מרצונם. וקהלות ברוסא לא נתרצו כלל ונתנו סבות מספיקות לפי דעתם. שהיה מגיע הפסד גדול לסוחרים ללכת לפיזארו להעדר מקום מושב הספינה בנמל, אשר מזה יקרו מקרים רעים ונאמנים. ובזה רפו ידי הסוחרים אשר בשאר העיירות מלקיים ההסכמה. וקצתם הלכו לאנקונה וקצתם אשר הלכו כבר לפיזארו עמדו שם זמן מה, שלא הצליחו בסחורותיהם וחזרו משם לאנקונה. ונשארה ההסכמה בטלה מעצמה.

וכראות הגברת המפורסמת בכל המלכיות [דונה גרסיה מנדסיה] כי לא נתקיימה ההסכמה, חזרה להוסיף ידה שנית לכתוב לחכמי העיירות הגדולות, שיחזרו ויחמלו על העניים האומללים אשר נשארו בפיזארו – ולא קיימו את נדרם אשר נדרו לדוכס אדני הארץ. והיו עמו בבשת וחרפה וגם יראים לנפשותם, שמא ירע להם תחת אשר רחם עליהם וגמלם ברוב חסדיו. והחכמים יצ“ו לבם להיטיב ולהעתיר ולהפציר דברי תחנונים ופיוס לשרידים אשר ה' קורא, הרגילים ללכת לאנקונה, שילכו לפיזארו. כי הדוכס יתקן מקום הנמל לבלתי יארע בו תקלה. ויש מהם שומעים ומהם אשר לא ישמעו לקול מלחשים, באשר הם חסים על ממונם יותר מגופי העומדים שם. וגם נותנים טעם וסברה, שלא יהיה שום סכנה בעזרת השם.”

(שו“ת המבי”ט לר' משה מטראני ח“א סי' רל”ז).

מדברי ר' משה מטראני אנו למדים, כי זולת שאלת תביעת עלבונה של האומה, היתה בזה עוד שאלה חמורה אחרת: הדוכס גידו אובלדו מאורבינו לא היה כלל אוהב ישראל – אלא, אדרבה, היה מתביש הרבה בנתנו יד לאנוסים מתוך תאות בצעו. בני דורו היו מעליבים בו ואומרים: האפיפיור גרש את המתיהדים, והוא הכניסם אל ארצו.

את יחוסו אל היהודים מסמנת נבלה, שנעשתה ליהודים בני פיזרו קודם למעשה שריפת האנוסים באנקונה. “קשה יותר המעשה המכוער שנעשה בפיזרו ממה שנעשה באנקונה. שאשתקד קם אחי הדוכס עם קצת מאנשי העיר והוציאו הספר תורה וקרעו אותו בעונותינו הרבים, לקחו חזיר אחד וכרכוהו במעיל של הספר תורה ושמו אותו בהיכל”. (שו“ת נחלת יהושע לר' יהושע שונצין דף ל”ט), הדוכס לא מחה בידי החצופים עושי הנבלה, כי בנדון זה היה כמותם.

היה אפשר לראות מראש, כי אם לא יקיימו האנוסים את הבטחתם, לתקן את הנמל ולהסב אליו את המסחר הליוונטיני, ינקום בהם נקמת עלבונו. הרב ר' יהושע שונצין אמר לעשות פשרה – שלא לקיים אמנם את החרם, אבל לפייס את הדוכס גידו אובלדו במתנה של עשרים אלף זהובים. וכבר הכריזו על נדבות לצורך זה. ואולם הקהלות סרבו להשתתף ב“מעשה־צדקה” זה. וכראות הדוכס, שלא היתה לו שום טובת הנאה מיחוסו הרצוי אל האנוסים, עמד וגרשם מארצו.

זה היה סיום הטרגדיה של אנקונה.

נתקיימה לנו זולת קצת שאלות ותשובות של רבני הדור עוד כמה רשומות בכתב יד. חשוב ביותר הוא חזון הקדושים, כעין אגרת, אשר שלחו הקדושים ממקום מנוחתם בגן עדן לנחם את האבלים, המצטערים על מותם. זוהי יצירה ספרותית מיוחדת במינה, נהדרה בתכנה ובסגנונה. הצער הגדול, שהרגישו בני הדור על עלבון האומה, מצא את בטויו בחזון הנעלה הזה. תמוה הדבר מאד וגם מעליב במדה מרובה את הדורות המאוחרים, כי נשתכחה היצירה הזאת בספרותנו ונצולה מכליון רק על ידי סבה מגוחכת. היא נתקיימה עם עוד כמה כתבים המתיחסים למאורע אנקונה באגרון כתב־יד – קובץ אגרות שאסף אחד המלמדים ללמד בני ישראל מליצה.

*

מתוך המקורות והרשומות:

א. ויהי בכ"ג לחדש מאייו (1555) ויבחרו החשמנים בחשמן טיאטינו קראפה נאפוליטנו ויקראו שמו פאולו הרביעי עד יום מותו. ויחדש על היהודים גזרות שונות וימרר את חייהם בעבודה קשה, הכביד עֻלו עליהם מאד. ויהי אל היהודים למוקש, וישם עליהם אותות בבית ובשדה, וגם על הנשים ועל הטף. וגם חוקרים שלח מפריצי עמנו בבתי היהודים לראות אם ימצאו עוד ספרי התלמוד בידם. וידל ישראל מאד בעת ההיא. ולא נתנם ברומה להתפלל כי אם בשני מקומות, ובבולוניא במקום אחד.

גם על האנוסים אשר באנקונה נטה קַו תֹּהו למהר לבלעם חיים.

ויהי היום ויאמר אל בן אחיו: לך שרוף את כל בתי היהודים באש, אל תַפל דבר מכל אשר דברתי. וירע בעיניו מאד, ויפצר בו וילך. ויפגע בחשמן פארנֵיסֵי ויאמר אליו: כלה ונחרצה מאת דודי להשמיד את היהודים, והנה גם עתה לשרוף את בתיהם שלחני. ויאמר לו: השמר לך מעשות את הרעה הגדולה הזאת, והיה כעת מחר ונראה מה יהיו חלומותיו. ויסר אל ביתו. ועבדי פאולו הבהילוהו להביאו שנית, וילך שמה ויאמר אליו: מה אדוני מדבר אל עבדו? ויאמר אליו: העשית את הדבר אשר צויתיך? ויאמר: לא אדוני. ויאמר פאולו הנמהר: לא תעשה מאומה, אך מהר ושלח ספרים ביד הרצים לאנקונה, ויתנו את האנוסים בבית המטרה, ונדעה מה נעשה להם. ויהי בהגיע דבר פאולו לשם, ויתנו אותם במשמר, ואת כל קנינם לקחו, וישבו בבית הסהר ימים רבים.

ותהיינה כל מחשבות פאולו טיאטינו הרע הזה על היהודים להרע ולא להיטיב, וזה משפטו כל הימים. וילכו אליו ראשי העדה, וידבר אתם קשות, ויחשבם כטיט חוצות ולא פנה אליהם. וגם על האנוסים הבאים מתוגרמה לאנקונה נטה קָו, ויתנם בבית הסוהר ובכל קנינם שלח ידו בעת ההיא.

ובקוסטנטינופולי אשה גדולה מיתר האנוסים, ביאטריצי שמה, ותלך אל שולימאן המלך ותתחנן לו. וישלח אל פאולו לאמר: שלחה את אנשי, וישמע בקולו. וישפוך הטיאטיגו הרע הזה חרון אף על האנוסים היושבים באנקונה, וישרפו מהם עשרים וארבעה איש וזקנה אחת בחדש סיון⁸³ באנקונה, ויאמרו בצאת רוחם: שמע ישראל! ותעל נשמתם הטהורה בלבת האש השמימה. ואת הנשארים הדיח מעל ה' ואת כל קנינם לקח. לא נעשה כדבר הרע הזה באיטליא בלתי היום.

ושלשים ושמנה מהם שלח הבליעל הזה אסורים בזיקים אל המשוטטות אשר במַלטה. וינוסו בדרך ויצילם ה‘, וישובו ויעבדו את ה’ כבראשונה ויהי להם למושיע.

ויצו עוד הטיאטינו הצורר הזה ויעבירו קול ברומה לאמר: כל איש עברי אשר לא יועיל אל הכלל יֵצא מתוך העיר ואם המָצא ימָצא מיום פלוני והלאה, יומת. ותרפינה ידיהם וכל ישראל נבהלו, וישאלו את פיהו לאמר: מה הדבר הזה? ויאמר אליהם, דעוהו אַתם, והיה בעבור המועד ואדעה מה אעשה לכם. ויראו כי תואנה הוא מבקש, ויוסיפו עוד רבים לנדוח, ויהיו כצבי מודח בעת ההיא. ורבים מקטני אמנה נדחו מעל ה' אלהי ישראל בימים ההם.

ויחזקו את חומות רומה בימים ההם ויעבידום בפרך סביב החומות, ויוכו בני ישראל בעת ההיא. ולאשר מכרו את בתיהם העלילו יום יום לאמר: לא מכרתם אותם לצמיתות, והסופרים עמל כִּתֵּבו. ויתנו אותם בערי הטיאטינו הצורר הרע הזה במשמר, וירשיעום כטוב בעיניהם, ויאכלו את ישראל בכל פה.

(עמק הבכא עמ' 118–116).

*

ב. בשנה ההיא (שט"ז) שלח האפיפיור פולוס הרביעי קומיסריאן לעיר אנקונה וחבש כל האנוסים שבאו מפורטוגאל אשר היו סוחרים. ואפילו שהיתה להם רשות משלשה אפיפיורים שקדמו – לא שוה להם. כי שלח קומיסריאו אחד ושמו ציסארו גליבה, אכזרי. ואחרי החקירות והדרישות פסק דינם בזה הדרך: אשר ימיר מחדש ישא ברכה ויהיה נצול, ואשר לא ימיר באש ישרף. ויהי כששים אנשים שהמירו, ועם כל זה לא שוה להם, כי שלחום אל הגליאי [לעבוד עבודת פרך באניות]. לולי ה' שהיה להם, ובדרך שהלכו להביאם אל הגאליאי ברחו ונמלטו. – ואשר לא רצו להמיר היו עשרים ושלשה אנשים וזקנה אחת, אשר במשך ימים מעטים נתלו ונשרפו.

(שלשלת הקבלה עמ' 159).

*

ג. ויגרש גוֹיִדוֹ בַּאלְדוֹ דוכס אורבינו (Urbino) את היהודים האנוסים אשר בפיזרו (Pisaro) בחדש מאַרצו בשנת שי“ח לאלף החמישי (1558). ותצא אניה אחת מפיזרו ועליה כשבעים נפש אדם בשלשה עשר לחדש ניסן, וילכו לדרכם קדמה. ויהי בהיותם בראגוזה, ויצאו מהם כחמשה עשר החוצה והנשארים הלכו לדרכם. בהיותם בדרך, יצאו אליהם אנשים ריקים באניה וילכדום, כי מסרם רב החובל ויהי בְעוֹכְרָם, וימכרום לעבדים ולשפחות בארץ פוליא, ולא היה להם מושיע. ותצא אניה אחרת מלאה צאן אדם בכ”ז יום לחדש אבריל, והקול נשמע באנקונה, וירדפו אחריהם, וַיִּוָּדַע הדבר, וַיְחַלּוּ היהודים את פני רב החובל, ויוליכם אל אִישְׁטְרִיאָה אשר לבעלי ויניציאה, ויצילם ה'.

(עמק הבכא עמ' 119).

*

אגרת זו כתבו האנוסים שנמלטו מאנקונה לפיזרו ומסרו אותה בידי שליחם יהודה פראג' (כנראה בסוף האגרת) להביאה לסלוניקי ולהוסיף על דבריהם מה שלא נתן להאמר בכתב. עיקר כוונתם היה לנקום נקמתם ביושבי אנקונה ולבטל כל משא ומתן עם העיר הזאת – שלא יסחרו אליה לא יהודים ולא בעלי דת האסלאם.

ד. כתב ראשון נכתב לסאלוניקי ביום הרג רב ק“ק הספרדים מאנקונא כ”ד נפשות.

מרוב עשוקים יזעקו אחינו, המסו את לבבינו; לקול שאון מעיר אנקונה הנאנחים והנאנקים, החורקים והשורקים וזועקים מרה. הזורעים בדמעה את דבריהם ואין עונה, ישועו ואין מושיע. לית דמשגח בהו. טהר ידים לא יוסיף אומץ, ואין איש שם על לב אל כל החרדה. רעדה אחזתם שם. מיָם זעקה⁸⁴, בגויים נשמע, ותעל שועתם. צוחה בחוצות, כי יחד החבאו עניי ארץ, אסר בבית כלא; ענו בכבל רגלם. איש לדרכו פנו לתת לו מהלכים בין כנעני ארץ וסוחרים ותרב ביניהם משאת העסקים חמש ידות וכמלתא דלא רמיא עליה. טוב הארץ סחרו, ואת פי ה' לא שאלו. לא האמינו כי מרה תהיה באחרונה, כבוא כשואה לנגוף, ובערה כאש משפט. נעותי משמוע, נבהלנו מראות – כי מרעה אל רעה יצאו והמה בוכים מתאוננים מלינים נהי בכי ומספד; קוראים עלינו, תקף של פשעינו אתנו ועונותינו. ואין [מחלה פני] אלהים להציל ממות נפשם. שבענו רוגז, בכינו לקשי יום, ספקנו על ירך מפני חמת המציק. אוי נא לנו כי פנה היום. עולה הכורת הזלזלים – הזלים זהב מכיס לעמוד בפרץ; והמה נפרצו בפרץ מים. נאקת: אויב דכה לארץ חייתם.

מי ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, אשר כוננו מיד רמה לאסוף זהב וכסף? ויתעונו מדרכינו, הקשיהו לבנו מהכיל ליום אחרון, מראות את הנולד מה ילד יום – מעוף צוקה.

מי האמין לשמועה, כי פתאום יבוא אידם; רגע אחד יעלה הכורת בקרבם לתת לעם קדוש צבא מרמס?

מי ימחה דמעה מעל פנינו, יסכרו מעיינות מי עפעפינו, ישובב נפשנו, ינחנו על נחמות מימות צוררינו, שאון קמינו?…. אנשי שלומנו בתי הנפש קדשנו ותפארתנו היו למאכולת אש. בתקום בחרבותם. מי יעצור כח, ישכיל פיהו, יתן ככפיר קולו, יריק לשונו לספר תהלות – כמה מעלות עלתה קדושתם, עד היכן יד טהרתם הגיעה להחיות נפשם. וחייתם בקדושים.

התאזרו וחתו בני עליון כלכם בעינים דומעות ונפש הומה, לשמוע אנקת אסירים, שרים ורוזנים מלאכי אלהים, נפשם בה' דבקה.

הן כל אלה פעלו למו גוי אכזרי, בבתי כלאים החבאו אסורים בזיקים ובחוחים עבדום ויענו אותם וילחצום בחזקה. איש לא נעדר מהיות נפזר עצמם בחבל נמרץ דבר יום ביומו, ארוחת תמיד נתנה למו לחמם לנפשם שתו להון ובאש וגפרית ותמרורים לטפויי צערא. אוי לאזנים שכך שומעות. בנפול מגדלים, מגֻדלים בנעוריהם, כי זאת [עבודת] אלהים. המה חברו אל עמק הצירים עצורים במצרים בין צוררים. סוככים בכנפיהם דלא החבל להמית – או יכבסו במימיהם ויטהרו.

בואו ונחזיק טובה לעצמם, כי השליכו נפשם מנגד ויאמינו בה‘. נבחר ממות נפשם ליראי ה’ ולחושבי שמו. אמיץ לבם בגבורים לקדשו במקדש המעוז לאמר: אחד אלהינו אחד אדונינו ומבלעדיו אין אלהים. לא הועילה שפתם לטמון מוקשים בחלקלקות שתו למו, להכשיל עלימו לשונם להפילם במהמורות. הלוא טרם עלה הכורת ונמסרו לקוסטינר בהשענם תחת העץ⁸⁵, המתיקו לדבר צחות בשיחות רוחות פתות אותם פתאום להפוך שפה אחת ולקרא בשם דתם – באמור להם: למה תמותון לנגדנו כבני עולה שישובו מדוקרים? שובו וחיו, וטוב הארץ תאכלו. וטבלתם – בואו, וכבו את האש של עצי המערכה האח המבוערת אשר לפניכם. בנים ובנות תולידו, תטעו כרמים לאכול פריהן.

והמה מרו ועצבו, זעקת שבר נאקו נאקת חלל, תלאי על גבי תלאים, הַשְחֵת שָׂרוֹף וְכַלֵה תהי השריפה לשריפה, והחומר יהי להם למרמס לעוף השמים ולבהמת הארץ. כי אנחנו נעבוד את ה'. זה היום שקוינוהו לקדש שם אלהינו המקודש. לא נפרוש כפינו לאל זר. לא נמכור את נפשנו בלחם ונזיד עדשים, עדשי רענן, תענוג העולם. הכלל – מרגלא בפומייהו כי לא ישגו ולא ירעו. נחנו פשענו ומרינו ושפטנו מלכנו. ברוך דיין האמת.

ידו פרש צר לטבוח טבח, ולו הכין כלי מות. והאביונים האמללים הולכים בלי כח למקום המשפט בחחים ובחריצי הברזל להציל ממות נפשם. הולכים כפעם בפעם לקראת נחשים. אם יעברו תורה יחליפו כח באמור אליהם: הנה האש והעצים – ואתם השה לעולה. גם שָם שפת אמת תכון לעד. אתם אמרו ליכא ברירה. עשה לך שרף, כי נפשנו חכתה לה'. אז חמת מלך מלאכי מות ארייה לגזיזה וקם קדושי ישראל והכריע. ויתנם למשרפות אש – הגדל המדורה. ובעלות הלהב עלתה נפשם, יצאתה באחד. ותלכנה בכנפיהם פרודות אל נחלת אביהן להן, אל המקום אשר עין לא ראתה.

הנהיה כדבר הגדול הזה? עם חרף למות נפשו, לקדש שם שמים ברבים כאלה הישרים בלבותם ויקרבו את עצמם חלבם ודמם לקרבן עולה כליל אשֶה לה‘. כאלה יעשו ליום עולה תמיד עד תומם. אם לא יֵרא ה’ וישפט השארית הנמצאה ויפן אלהים בעדם. ועיננו נגרה מאין הפוגות. יחדו נתקו מוסרי לבבנו מאשר לא עצרו כח לפני השאת והשבר וימירו את כבודם. הלוא כי מסך אלהים בקרבם רוח אחרת. אחר כמה אבות נזיקין השתרגו עלו על צוארימו וכל התלאה אשר מצאתם. אוי להם מעלבון נשמתם, כי נמצא קנקנים מרועעים. לא הבינו לאחריתם כי גם חפשה לא נתן למו, ואולי גם עלימו תעבור כוס ויכלו באפס תקוה.

מי יתן דֳמי לו? מי לא יחגר שק יתפלש בעפר, ישב באפר, יבכה את השריפה? מי ישקיט שאון לבם ומי ינחמם אל כל העם ברעה אשר הנם שם מוטים להרג, דרושים לכל חפציהם נשיהם ובניהם וטפם, כי לא פורש מה יעשה להם. שם שופכים שוכבים למעצבה, מייללים בכי נהי תמרורים; עומדים צפופים וישימו אלהים כסלם.

ועתה זרע אמת כהני ה' – במה יודע איפא, כי כל בני ישראל ערבים זה לזה לעיני העמים אשר הפיצנו ה' שמה – אם לא עתה נקום לקול זעקת אלה האביונים העניים להנקם מאויביהם מן הארץ אשר אררה ה‘? ואם אין כח אבנים כוחנו להלחם עלינו בחזקה, הן ה’ יעצור בעמו והוא יריב את ריבם, והנגלות לנו לעשות עד היכן שכח ידינו מגעת.

אמנם כי אתם עָם, ראשינו אלופינו המסובלים בתורה ובמצות, על פיכם תהיה ולכם משפט הבחירה. ואם טוב הדבר לפני תפארתכם – זאת עשו למזכרת עון לפני ה' אל הארץ חלאתה, בה: לגזור גזירה לגזירה, העיר תִּשָאה שממה; בל יהל ערבי ועברי, ואל ישבו שם לסחרה, ואתננה לא תשורנה עין רואי במשא ומתן אפילו בשוה פרוטה. אפס למחראות תהיה, וארור כל עובר דרך הלזו, ותהי נשמה. ידעו כל יושבי בה, כי יש אלהים בישראל, וכלנו בני איש אחד נחנו. לית דמא דהך מהך סומק טפי. וביום מחר כי תבא גם קנאתם גם שנאתם חזקו למו, המה יראו ויבושו, כי ארורה האדמה בעבורם. אולי קנאת ה' צבאות תעשה זאת המארה, ישלך בם. ולו ישמע אל, יחיה לפניו הפליטה הנשארת, ואנחנו נהיה נקיים מה' ומישראל ושלום.

מי יתן בספר ויוחקו, נוכל להעמיק משכיות לבבנו. אכן דברים שבעל פה לא נתנו לאומרם בכתב. ואם עד הנה לקול מר צללו שפתינו, גבול שמנו בל יעבורון דסמא דכולא שתיקותא⁸⁶. האיש הלזה גברא דרחיצנא עליה יהודה אשר גבר מאחיו, מעוצר וממשפט תאותינו לֻקח לבא למלאות את מקומנו, להיות לנו לפה. ואמנה כי לא איש בריא הוא והתאמץ לעלות לעשות רצון קונו. יאמנו דבריו אתכם דלאו איהו מהדורי מילי יכלכל דבריו במשפט. יגיד לכם תעלומות לב שלום.

*

ה. כתב שני נכתב בליוַאנטי.

מה נמרצו אמרי יושר, השומעים את ריב ה‘, אתנים מוסדי ארץ, החרדים אל דברו; לבשו בגדי רוגז ועטו מעיל קנאה; היה צדק אזור מתניהם וברוח שפתותיהם עשו נפיחה ויחלצו לפני ה’ למלחמה. כאשר שמענו כן ראינו כי אנשי מופת אתם, חכמים חקרי לב. קורא לכם גודרי פרץ, אשר על פיכם יהיה כל ניב שפתים צדק דברים המצודקים אשר יתנו יקר לבעליהן. חזקים כראי מוצק.

שַׂשנו כגבור אורח מצותכם. קמנו נתעוררנו, חשנו ולא התמהמהנו לשמור אורחות משפט, צדיקים הלכו בם. קראנו כל הקריאה קול רם על גבי הבימה לעיני בני עמנו, במושב זקנים טף ונשים קהל ועדה, בשום שכל מפורש באר היטב – למען ילמדו ליראה כל ירא וחרד אל דבריכם.

ברוכים אתם לה‘. יפה גזרתם, יפה שמעתם, יפה בחנתם. יישר כחכם ששברתם זרועות רשעים, היושבים בעיר הדמים, בכנפיה דם אביוני עמנו. הטיבו אשר דברו שפתותיכם, שפתים ישקו, קבעתם הלכה לגוי בלי דרך לחזיז קולות. יראו חתת ויראו, כי ילפתו אוֹרחות סחורותיהם ונסרכו ממגורת רוחותיהם. יעלו בתוהו ויאבדו, גם המה בבכי יבואו, יזעקו מכאב לב וענתה בם רשעתם, כי זאת העיר שיאמרו כלילת דופי לשממות עולם תהיה. ונודה לכם סלה. כי כאשר דמינו כן היו בצדק אמרותיהם ישרים לא עצרו במילין לשלח רצוץ זה דרכם שכל למו ומי לה’ אלהינו לפעולותיכם יתן צדק, יחזיק בנו ויקום למעוז בעוז גזרתכם בכל מעשה תקפה וגבורתך לא נטה ימין ושמאל.

אמנם ידענו כי כן לא ימנע מצדיק אותם לעשות עוד משמרת למשמרת, לחזק מוסרותיכם בקשר של קיימא, חותם בתוך חותם על כל אָלָה הכתובה. ואם מעט ותוסיפו בם והיו לאות לבני מרי לחוטאים ולפושעים אשר יעבטון אורחותם. כי אכן נודע הדבר. קול שאון מעיר דברי הזיָפים⁸⁷ מכתבים עמל – כתבו להתר אגודות, לנתק מוסרות, הנותנים טעם לפגם למען כחש לעשות דרך חסדים.

משרתי אלהינו יאמר לכם, ואנחנו שמנו אמונה אזור חלצינו, תקענו יתד כונתנו במקום נאמן ואפילו כל רוחות גבוהות שבעולם אין מזיזין אותה ממקומה כי אנשי קודש אתם. וכאשר ישאל איש מפי אלהים כן היוצא מפיכם אין לגרוע. והעולה על רוחכם היא תקום והיא תהיה, אל נא יהי מקום לזעקת ענות אתם שומעים. אלה בני פרץ הפרוצים בעדיות שקר, העדה חברת פניהם ענתה רשעתם כי תאנה הם מבקשים למען חלל את שמכם המקודש. נתנו עיניהם בממון להביא אל בית האוצר, אל פועל אחיהם הריעו, זה מעשה כספם אין להם שמירה אם נמצא שם שמים מתחלל ח"ו. חלילה לכם שופטי כל הארץ אשר החרש תחרישון לקול ענות חלושה, קול דמי אחינו הצועקים אלינו מן האדמה מתת נקמת ה' במדין. הלא טהר ידים יוסיף אומץ, לא יחמול ביום נקם; יראה בעלבון של עולם עלה לשמים שיאם, והחי יתן אל לבו. את סף רעל קבעת כוס התרעלה שתו מצו אחינו עצמינו ובשרינו. ומה גם עתה כי הגדילו שבו וישבו; שבר על שבר הוסיפו הָרָוָה, לקחו מידים כפלים שנים עשר על שנים עשר הראשונים⁸⁸, חלקו באש ואכלום. הילכו שנים בלתי אם נועדו לכפר להתגורר ולהקרת להם היראה עמל ויגון ואל יוכח איש ישם וישיב בראשו. מדוע לא תקצר נפש העם ומשמועה רעה לא יתן לה מגינת לב? ההיתה כזאת מלפני גלות יהודה מעל אדמתו? אבני נזר מתנוססות, תשתפכנה אבני קדש כדכד ואקדח וכל אבן יקרה אל נטל החול אל שפך הדשן, אל תקראנה אותם כאלה כתות של מלאכים שרפים עומדים אשר נגואלו בדמם ויתנו לגחלתם אור לשבת בבית אלהים עולם ועד.

זכרו זאת והתאוששו, ואלה יקומו ויעזֻרכם לאמֵץ הגדיל כח גזרתכם. המזכירים את ה', אל דֳמי לכם. תקולל חלקתה בארץ עד ההרס. תאמרו: מה לנו לבני צרויה⁸⁹ המשיאים את לב העם כי סרבים וסלונים הם, ומכשול עון.

והחרש אל תחרישו. הגישו עצומות, הוסיפו תוכחות עוד תוסיפו צרה עליהם, דרכו קשתות, שלחו ברקים אף יתהלכו. חרב אל הבדים משחית אף וחימה, יתמלאו רוגז בם; יעל עשנם כעשן הכבשן, לעשות נקם באויביהם. הבו תנו את יושבי העיר ההיא בחרבות ורמחים שפתותיכם; לא ינקה כל הנוגע בם. הבו לכם דברים בגערה, דרכו כן תכלימום לדוברים סרה, מאשרים זדים חושבי מזימה בל יוכלו. עקב היתה רוח אחרת עמם ועזבו ברית אחים גירו בהון גירו. הגירום על ידי חרם; כתבו עליהם כטוב בעיניכם, הודיעום על מה תריבון, כי אל ישובו לכסלה ואל ישיאו את לב אחיהם בלבבם, להחזיק ביד מרעים וידי עושי עבֵרה. על שכם ישאו ובני פלג יקטן, פן יהיו לפוקה וכשלו בם רבים ח"ו. כי אנחנו וביתנו נעבוד את ה' כל הימים. ובחנונו נא בזאת, אם לא בבנינו ובנותינו ובכל מחמד עינינו נקומה ונעלה, נחלץ חושים לפני מעלתכם אל כל אשר רוח בם הטובה תנחנו. והיוצא מפיכם נעשה, כי על פיכם אנו חיים. ואם רוח על פניכם יחלוף עוד ברכה⁹⁰, יהיה לרצון לפני מעלתכם כאשר שמעה אזנינו ותבן מפי ר' יהודה. אם תבעיו בעיו ערכו לפנינו משפט שאלתכם אל תעצרו במילין. אנחנו נרבה ולא נסור, נעשה ונשמע ולא יפול צרור ארצה – ויהי מה.

העמיקו שפה או הגביהו למעלה, ואם יש לדבר בם אל רוממות הדוכס יר“ה או אל שריו ועבדיו הסרים אל משמעתו גם זה יקל מעלינו להשיג מבוקשינו בכל אות נפשנו, הן לענוש נכסים ולאסורין, כל אשר נחפץ. הלא זה הדבר כי ה' נתן חן העם בעיני המלך והשרים, ויש אלהים אשר לא יעשה עמנו רק טוב חדשים לבקרים. אלהים יכוננהו, יגדיל את כסאו יאריך ימים על ממלכתו, כי צדקה עשה לחנותינו כהיום הזה. ויהי לנו למחסה ולמסתר, מגדל עוז ועמוד ברזל כאשר על צוארינו נרדפנו במוקשים שתו למו. ועוד ידו נטויה להיטיב עמנו להנאתנו ולטובתנו. עוז יתן להחזיק נשק התוף והנבל. לא ישבתו העם ממלאכתם אשר המה עושים ויכינו את אשר יביאו לעשות והותר הרבה מאד. ועוד מעט על משפטו ישב והתבוננו על מקומו יורדי הים באניות, והיתה להם מסילה בכל המקומות אשר סביבותינו. ובדבר הזה אנחנו מאמינים באלוהים אמן. כי ימין ושמאל יפרוצו הרְוָחות וההכנסות, ובאו ממרחקים אישים תרים וסוחרים אשכנז וריפת ותוגרמה והחזיקו בכנף איש יהודי לצוד ציד הסוחרות להביא. כי פה יתנו מכרם, ונקבצו אליה כל הגויים מסביב. זאת תהיה לנו בעזרת השם העיר לעזור ממכאובותינו ומעצבון דאגות רוחנו, כי יאמרו בגויים, הגדיל ה' לעשות, הרחיב לנו. וכה נעשה חיל מבלי תפקד ותזכר על פינו עיר שקורא לה עקובה מדם. עתה תצר מיושב וקרבו מבלעיה. הלא מידכם תהיה זאת, ובגלל הדבר הזה תשאו ברכה מאת ה' וגם אנחנו נלכה תמיד שחוח לפני מכ”ת ובברכים כורעות נשתחוה ונשובה אליכם. בתוספת שלום רב לאוהבי תורתכם ולכם שלום.

(נדפס מתוך כתב יד בקובץ Rev. d. Etud. J. כרך י"ו).

*

חזון הקדושים אשר נשרפו באנקונה.

ו. מי ימלל גבורות ה' אלהים קדוש משכני עליון, יגיד מראשית אחרית כבוד ה' הדר אלהינו עֻזו ונפלאותיו אשר הראנו יקר תפארתו גדולתו ומלכותו בכל משלה.

מי בשחק יערוך מי כמונו, מי… מראות אלהים ראו עינינו, בעיר תהלה קרית משושנו, בנוה איתן המקדש המעוז עוז וחדוה במקומו.

מי זה אמר ותהי, כי עמנו אל מתהלך בקרב מחננו, משביע בטוב עדיֵנו, יעשה למחכי לו.

מי שמע כאלה, מי ראה או ידע היכל ה' היכל ה' החצר הפנימית באבן ספיר ותרשיש ומראה הנוגה סביב – מראה כבוד אלהי ישראל, אדון החסד והרחמים. תמול אנחנו ונדע אתנו חוזה כסא כבוד מרום מראשון. עליו יהיה גשם מטרות עוז, קרנים מידו לו. עין בעין נראה נוגה גבור חצרותיו וטירותיו משכנותיו ואֻלמיו.

הביאנו המלך חדריו; כל אבן יקרה מסוכתם מחֻקה על הקיר סביב סביב, נקראו בשמותם עלי אדמות גבורי כח עושי דברו קדושים המקדשים שמו אשר הערו למות נפשם.

מי האמין לשמועתנו על שמותינו המה בכתובים אותיות בולטות פורחות בנס הן עומדות לכל רוח יפרשו לקול הקורא; הנה שכרם אתם. לכלם בשם יקרא זכרון לפני ה' תמיד.

זה יצא ראשונה: נקי כפים ובר לבב שמעון הזקן, קדוש יאמר לו, כי לא פורש הטוב הצפון, עין לא ראתה.

והמכתב מכתב אלהים: זה שמו אשר יקראו יוסף אוהב – אהבה בתענוגים התענוג הנפשי, באדמה לא תחולק במחיר בעפרות זהב. שמו נאה לו.

טהר לב הקדוש יוסף פאפו טרף נפש באפו של רודף מכבודו יגורו אלים.

וימצא כתוב שם טוב העולה על גבי נזר הקדש והוא כהן לאל עליון החסיד אברהם כהן כחתן יכהן פאר תחת אפר ומחץ מכתו ירפא.

יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם שמו שמואל גוואשקוי בקוראי שמו בשם יכונה ישכון לבטח נפשו תגיל בה'.

לזכר עולם יהיה צדיק קורא לו שם אברהם צארולייף צרור בצרור החיים יושב בסוד משחקים ויעלוז.

יזכר עוד בשמו אשר פי ה' יקבנו הולך תמים ופועל צדק אברהם דספנייא ספון בחלקת מחוקך עֻזו וזמרת יה למרבה המשרה ולשלום.

לכבוד נהיה בתוכם בכתב מפורש זכר צדיק לברכה אברהם פאלקון יכון עולם לפני האלהים כי על כל יתגדל.

מיושר על המחוקה שם השלם שלמה יחייא שואב מים בששון ממעייני החיים והשלום.

נזכיר כי נשגב שמו השם הטוב יעקב מוצו מצא טוב ויפק רצון מה'.

נבחר שם מעושר רב שם טהור ונקי משה פאצו, עבד ה' יפוצו מעינותיו מעיני הישועה.

לשמו ולזכרו תאות נפש יכונן על פניהם יצחק נחמיאס מנוחתו כבוד פרח יפרח ויגל.

שם לו על פני הבית לאיש אלהים קדוש יוסף ורדאי רד עם אל ועם קדושים מלך ביפיו תחזינה עיניו.

מכתב פתוחי חותם מפֻתח שם נקי וצדיק שלמה אגואדיס נפטר באהבה רבה להקדיש שם אלהיו לבקר בהיכלו.

אור נגה על שם איש ירא ה' דוד נחש, נחש עלי דרך ברית אלהיו על כן ירים ראש.

שם עולם נִתן לו לטוב לפני האלהים יוסף מלכו, נתן עוז למלכו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.

גדול שמו ומהולל שלמה פינטו, יאכל פרי מגדיו ופרי מעלליו, נפשו בטוב תלין.

נכתב ונחתם בטבעת המלך שם נקי וצדיק הקדוש יוסף ברצילון ולשכינת אל על ראשו ישא ברכה מאת ה'.

זה יכתב ידו לה' ובשם יעקב יכנה יעקב מונטאלבאנו, מעמל נפשו יראה ישבע וחפץ ה' בידו יצלח.

טוב שם משמן טוב קדוש ונקי אברהם לובו, בו יתהלל צור ישראל קדושו יכבד בעיני ה' ואלהיו היה עֻזו.

בהיר הוא בשחקים מבהיק מסוף העולם ועד סופו שם יעקב כהן, קדוש יאמר לו נזר אלהיו על ראשו.

לו תואר לו ולו הדר שם דוד ראובן, בין העומדים האלה הכי נכבד בה' יעלז יגיל באלהי ישעו.

נקרא בשם בְצֵל אל… וסר מרע דוד צדיקאירו, יזל צדק ויפרה במנוחת שלום השקט ובטח.

אשת חן תתמוך כבוד, מתהלכת בין החיות ונקראה בשם מיאורה, הוד והדר לבושה, מנשים באהל תבורך.

עינינו יראו וישמחו איש איש על גדלו באותיות כל הכתוב לחיים הנצחיים. נשב עולם לפני האלהים נחזה בנועמו, נבקר בהיכלו, ירוממנו בקהל חסידים ובמושב צדיקים יהללונו, נפשנו תגיל בה'.

מי יורה דעה, יבין שמועתנו, ישמח בשמחתנו בבא מלאכי שלום לקראתנו, משרתי אלהינו עם נפשות חסידיו היושבים ראשונה במלכות. כלם נעשו כתות כתות ולהם ראש אחד. יצאו אלינו ויקדו וישתחוו.

אדם קדם לפנינו ויברך ברוך אותנו. נח ינחמנו. אברהם יגל, יצחק ירנן. ישמח ישראל, יעקב ובניו ירונו בגאון תפארתנו. משה לא יחשה, אהרן ירון. ישישו בשמחה שמואל ואליהו; עמם חבל נביאים – ברוכים הבאים הריעו לנגדנו. כלם כאחד הטיבו נגן, הרבו שיר שיר המעלות לעלוֹת אל בית ה'.

מצאונו השומרים שומרי הגן הציגם מושל עמים למשמעתו. פתח פתוח מצאנו. באנו אל המלון אשר הכין לנו צור מחסנו ומבטחנו. מעשי יוצרנו נעלמים מעיני כל חי. לא ידע אנוש ערכם, לא ידעו ולא יבינו טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, המשביע בטוב עדינו, המחדש כנשר נעורינו.

יגדל כבודנו וירום הדרנו בתוך הנפשות הטהורות נשיאי אלהינו אשר בתוכנו עם כל צבא החסידים מימיננו ומשמאלנו – עטרותיהם בראשיהם, נהנים מזיו שכינה.

ראינו שמים חדשים וארץ חדשה, ארץ מטוהרה, האור הגמור אור שבעתים ומעלות הוכנו אל נפשות הקדושים תחתיים שניים ושלישיים. הקטן יהיה לאלף ואשר נחשבו לנבלי חרס עם בזוי ושסוי ישנם פה עמנו היום כלם אנשים כעצם השמים לטוהר. כי שמו באלהים כסלם בעולם הכָלָה ובמקרי הזמן ותלאותיו קבלו בשלום באהבה ויברכו את אלהים בלבבם. המה הגבורים מאריות גברו על יצר זה. נתקו מיתרותיו וחבליו ועל במותיו דרכו לבלתי תת לו מעוז להשתרר על נפש השכלית. וכאשר הגיעו אל שערי מות ערבה להם מות מחיים לרצון להם לפני ה'. הם יקחו חלקם אשר נתן למו אלהים בזה.

זאת מנוחתם עדי עד; פה ישבו, ה' עליהם יחיו.

מי ישיר את שיר ה' בתופים ובמחולות כמונו היום. התענגו על רוב שלום יושבי עולם תוהו.

והן לא בידם טובם בהתהפך כחומר חותם טובו הנפשי ואבד אשרו בענין רע… אהלים לשומם משמרת הקדש הישרים בלבותם והנה רשע מכתיר את צדיק, יתקפהו לנצח להתגבר ולהתנשא עליו בחמת רוחו ובחזקת היד ירדנו בפרך לעיניו ורגז ושחק ואין מציל.

הנה מקומנו אתנו, שלוים מפחד ולא שבט אנוש עלינו; לא יבריחנו בן קשת ובן עולה לא יעננו. נחנו נעבור חלוצים רצים וייצוא ושוב כמראה הבזק בתוך הגן ונשב בסתר עליון ובצל שדי נתלונן.

רואים אנחנו פה את המקום מרחוק ארץ מאפליה, עמק הפגרים עמק עכור צלמות ולא סדרים. מקום המשפט שמה המעוף מצוקה, אופל מנודח וחשך על פני תהום. שם גפרית ומלח שרפה, דם ואש ותמרות עשן, משלחת מלאכי רעים. כלבים עזי נפש אריות שואגים דובים שוקקים בלהן וזעון ועקן⁹¹, בכשיל וכילפות יהלומון ראש פרעות אויב. בחרולים וקמשונים תחת אחד השיחים מנתחים בני אדם נתחים נתחים. תהי להם השריפה לשריפה והקול נשמע נהי בכי תמרורים צוחה ויללה ונאקת חלל. יצעקו מרה ואין אומר השב כי דבר ה' בזו והפרו מצותיו. דקדקו על אסימון ועל הפרוטה. לא שתו לבם מהחטיא רבותים ולחלל את קדש ה'. על כן אחריתם להכרית להתקלע בתוך כף הקלע, חרפת עולם ינתן למו.

ראה ראינו עוני אנשים והכרנום – היו בבני תבל מהיושבים ראשונה. אי חסיד אי עניו ידיו אמונה, קראוהו קדוש ה' מכובד, וצדיק יסוד עולם. פה נתגלו מומיו הוא אמון, הרבה אשמה ומריו טמון בחבו, שבע תועבות בלבו. עשו בו אחזת מרעיו שפטים, ימטירו עליהם ברד, ואש מתלקחת הפחד והפחת והפח; ישמידו פריהם ממעל ושרשיהם מתחת. המביט לארצם ירעד ימעד יחרד וילפת, כי שם רשעים יכחדו תמו נכרתו ההוללים ומחללים שם שמים בפרהסיא ויאמרו לא יראה יה. נפרצו נגזרו אל פי שאול, משנה שברון שברם. אהבו כספם והונם ורכושם מנפשם, אהבו חיי הבל שבין לילה הם ורוח יקחם. ימאסו בארץ חמדה, ארץ חיים הנצחיים, שכחו יוצרם ביצרם ומחוללם בחלולם. המירו טוב ברע והקיים בכָלָה, הנכבד בנקלה. על כן ישתו ולעו כוס חמת ה', מלא מרורת התרעלה ומגחלי רתמים וחצים שנונים, חמת תנינים וראש פתנים הרבה, תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה.

אשרי מי שבא לכאן ושלום ומישור ילך אתו, ובא אל הבית הזה לתת לו מהלכים בין מעמד הקדושים, בין אבות עולם מלאכים אישים ותרשישים. לו תדעו תשכילו זאת אחינו אנשי שלומנו, תבענה שפתותיכם תהלה על פדות נפשנו. ואתם גם אתם תיקר בעיניכם תמותה לתת לאיש כופר נפשו וינפש הנפש, ויתנגף הגוף המעופר בעפר על שפך הדשן ושׂרף עולה כליל הבשר והדם דם זבחיכם ישפך. והטהרתם מנשמתכם לריח ניחוח לפני ה' תמיד.

אל יסיתו אתכם נקודות הכסף הטובות המדומות בשפתי חלקות, אל תתאוו לשלחנם. קראו בקול גדול אל הצר הצורר אתכם: שרוף וכלה וקדישי עליונים תכלה, איש ממנו לא יכלה. נחנו נעבור חלוצים לעבוד את ה'. בידו נפקיד רוחנו אשר הוא עשנו ולו אנחנו.

אל תספדו ואל תנודו לנו כי מן המלחמה נסנו היום מחרדה למקהלות; עמק העכור לפתח תקוה. ומי האיש החפץ חיים שאין להם קץ, חיים מאושרים חיים מיושרים – ישליך את נפשו מנגד, ימות בעצם תומו יקדש שם אלהיו ובא שלום, ינוח בית היערה, יתהדר לפני מלך ובמקום קדושים ישיש ויעלוז ישמח ויגל כי יחזה אור שבעתים ורכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם.

אנחנו אחיכם יושבים ועטרותינו בראשנו בעדן גן אלהים נשבעה בטוב ביתו הקדוש ובהיכלו.

(נדפס מתוך כתב יד בקובץ הנ"ל כרך לא).

*

ז. שבי אלמנה בית אביך, בית יהודה וישראל, רבת בנים אומללה, שכולה וגלמודה, כל היום וכל הלילה הורידי כנחל דמעה ועפעפיך יזלו מים מאין הפוגות.

טרם אֲכלה לדבר וחבר בעבורך על שברך אמרים מרים כלענה מרדכי מר דכא ושפל רוח, נעצב ונאנח – גם היום מרי שיחי רוחי חבלה, כי נפלה עטרת תפארת בנים נבונים נכונים לעדת ישראל למשמרת חסידים מיוסדים על אדני פז השלימות. כשרים טהורים עמודי הגולה, אנשים קדושים הנגשים אל ה‘, צדיקים חזקים כראי מוצק לעבוד עבודתו. אבירים כבירים אדירים כל חפצי בם. ימלא פי תהלתם חכמים מחכמים תמימים, אשר אין בהם כל מום. זקנים הגונים גאונים ברוב אונים דשנים ורעננים יהיו. בחורים יקרים וישרים שרים שופטי ארץ. אם בישראל נכבדות מדֻבר בה, אשת חן תתמוך כבוד ה’ ממקומו.

קומו ונשובה אל ה' אחי ועמי, נחפשה דרכינו נחנו פשענו ומרינו, תעינו פנינו לשואה ותפל – אש ה' ולהבה להטה כל עץ רענן נחמד למראה עץ פרי וכל ארזים. מאתו היתה זאת עלינו לרוע מעללינו כי מעלנו בו – לקחת מאתנו כל נתח טוב, ירך וכתף. יען לא טהרנו מטמאותינו ותט אשֻרנו מני אורח חיים למעלה – גם הוא הסיר ממנו משען ומשענה. מבחר הצאן לקוח אל טבח יבוא. הגדיל המדורה בעברה וזעם וצרה, הרבה הפחים, הגדיל האש לקחת ממנו את מחמד עינינו ועונינו ענו בנו כי אבד חסיד מן הארץ, פסו אמונים מבני אדם.

על אלה ספדו והילילו, על צרתנו כי רבה ורעתנו כי כבדה מאד, ותוחלת אונים אבדה – העומדים בפרץ למחסה ולמסתר מזרם ברד תהפוכות הזמן ותחבולותיו ומצירי רשעים פחים בדרך עקש. לא אליהם התמימים אנשי חיל יראי אלהים המזומנים לחיי העולם הבא בלי צער ובלי יסורים. תכף צאתם מן המקום הזה מקור ההפסד ללכת עוד אל מושב הנצחי מקוֹם המשפט לאלהים הוא. ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות מלאכי אלהים קדושים משכני עליון. שמה ינוחו יגיעי כח ויאכלו מפרי דרכם מעדני מלך ה' צבאות, יראו צדיקים וישמחו, ורשעים יכשלו ברעה מדחי אל דחי סחי ומאוס.

ה' אלהים גדלת מאוד, בחנת בנת בניך צפוניך כי רציתם נסיתם צרפתם כצרוף הכסף. הכסיפו פניהם נכספה גם כלתה נפשם להדבק ולהתאבק עם ישני חברון חברים המקשיבים לקולך.

אשרי תבחר ותקרב לאכל לחם מן השמים, לחם אבירים להם הפנים פניך ה'. תפתה ידיך ישבעון טוב טעם ודעת לעד לעולם על מי מנוחות ונסו אנחות.

אשרי אנשיך, אשרי עבדיך אלה ההולכים כמעט רגע להרגיע נפשם לאור באור החיים. אשרי תמימי דרך דרכו קשתם נגד הזמן הרע הזה. והיצר יוצר עמל כי צוררים המה להם בנכליהם כליהם כלי חפץ לשחת כל בשר וכל חלקה טובה ישליכו כנצר נתעב ונפלו – באמור להם: לא מות תמותון, בלא עתכם עד אשר לא תחשך שמשכם תבואו בכלה אלי קבר. טוב לעבור במים מלעבור באש ותמרות עשן⁹². ועזבתם את בניכם ובנותיכם לבכי ולמספד ולקרחה. והם חזקו עתקו גם גברו חיל. נבחר מות מחיים לקדושים אשר בארץ והקדישו את קדוש יעקב.

אשרי אנוש יעשה זאת להתחזק באלהיו שלום יעשה לו. אשרי נוצרי עדותיו ההולכים שמחים וטובי לב לאהבה את ה' לשריפה מאכולת אש. אשרי אנוש יוכיחנו אלוה תוכחת חיים למעלה באור פני מלך. אשרי אדם עוז לו בך להניח חיי שעה ולאחוז בחיי עולם ועד.

השקיפה ממעון קדשך רב שמעון הקדוש בן מנחם. גדול כבודו בישועתך.

מה רב טובך הקדוש הזקן רב יוסף אוהב. אוהב טהר לב את ה' בכל לבבך ובכל נפשך.

יבא דודי היָשִׁישׁ וְיָשִׂישׂ במלכו ובאלהיו, משיב חמה בן משיב חמה הקדוש רב יוסף פאפו מזרע פאפוס ולולייאנוס⁹³ הנהרגים כאות נפשם להשיב חמת מלך מלאכי מות מעל בני ישראל.

שפתי כהן ישמרו דעת הזקן הקדוש רב אברהם כהן. יתן ה' לראשך לוית חן עם משה ואהרן בכהניו.

הנה מה טוב ומה נעים הזקן הקדוש רב שמואל גוואשקון בקוראי שמו להלוך נגד החיים.

הולך תמים ילך בטח הזקן הקדוש רב אברהם צארולייה. צרורה נשמתו בצרור החיים את ה' מצאה מנוח.

צדקת תמים תישר דרכו, חכו ממתקים הזקן הקדוש רב אברהם פאלקון. כירח יכון עולם.

ויגש אברהם הזקן הקדוש רב אברהם דספנייה חסין יה ויקרא שם בשם ה' ועולה לא נמצא בשפתיו.

ימצא חן בעיני ה' הקדוש רב שלמה יחייא. חיה יחיה ויאכל פרי מגדיו.

מה יגל מאד הקדוש רב יעקב מוצו עקב היתה אתו רוח נאמנה למנה מתהלך בתומו צדיק.

אשריך עבד ה' הקדוש רב משה פאצו, אשר פצו שפתיך בעת נפטרת באהבה רבה ופיך ידבר דברים נכוחים וישרים להפיק רצון מה'.

אשריך הנעלה לתהלה עולה תמימה הקדוש רב יצחק נחמיאס. ינחמך ה' ואכלת ושבעת בתרומת הקדשים.

אשריך מי כמוך הקדוש רב יוסף ורדאי. ורדא חיורא שפירא דבמישר גנתא דעדן מישרים אהבוך לריח שמניך ההולכים מסוף העולם ועד סופו.

הולך בישרו ירא ה' הקדוש רב שלמה אגוואדיש. ישלם ה' פעלך ועליך תבא ברכת טוב.

אשרי איש ירא את ה' הקדוש רב דוד נחש. חש ולא התמהמה לשמור מצות ה', אשרי בניו אחריו.

יאֻשר בארץ הקדוש רב יוסף מלכו. ישמח במלכו ובאלהיו אשר לא נשא לשוא נפשו.

אלהים יחנך הקדוש רב שלמה פינטו. שלם ישלם את הבערה באורך ימים עולם ועד.

ברוך אתה לה' הקדוש רב יוסף ברצילון. בצלו חמדת ושבת הוד והדר לבושו.

אשרי הגבר הקדוש רב יעקב מונטאלבאנו. יסודתו בהררי קדש, ישא ברכה מאת ה'.

זכר ה' לעבדך לאברהם עבדך הקדוש רב אברהם לובו. בא יבא ברינה אל היכל קדשך ופעולתו לפניו.

אשרי שאל יעקב בעזרו הקדוש רב יעקב כהן* ויקריב ממנו את קרבנו עולה ריח ניחוח. תנוח נפשו ותנחל נחל עדניו לנצח.

אשריך תפארת בחורים בני ציון היקרים הקדוש רב דוד ראובן. ראו בן חכם ישמח אב פרי צדיק עץ חיים.

טוב לפני האלהים הקדוש רב דוד צדיקיאירו. צדיק באמונתו יחיה.

מה יפית ומה נעמת אשת חיל עטרת בעלה לתהלה ולתפארת. נופת תטופנה שפתותיך למלאות דבר ה'. רבות בנות עשו חיל בחכמה ובתבונה ובדעת ואת עלית על כלנה באמונה ובלבב שלם – הקדושה דונה מיאורה לא תסלה בכתם אופיר. מה יפו פעמיך בעלותך אל הר העברים מן הפרוזדור לטרקלין. כבודה חסידה בשמחה ובטוב לבב.

אחינו בית ישראל אנשים ונשים שאננות רוממוה הללוה גדלוה אשרוה, כי לזאת יקרא אשה ונשקפה כמו שחר והיו סחרה ואתננה קדש לה' וצדקתה עומדת לעד.

לאלה תחלק הארץ העליונה, ארץ ממנה יצא לחם לעובד אלהים ואכל וחי לעולם. ואנחנו נחלץ חושים לאהבה את ה' אלקינו ולשמור מצותיו. לא נטה ימין ושמאל עד אשר ישלח משמים ויושיענו יודיענו אורח חיים נצחיים וזרח בחשך אורנו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו לבטח ואין מחריד. אשרי המחכה ויזכה להגיע לראות נפלאות עד אין מספר בשוב ה' את שבות עמו ונפוצות יהודה יקבץ ברחמים גדולים מירכתי ארץ. אז ימלא שחוק פינו כי פדה ה' את יעקב. יבושו ויסוגו אחור כל עובדי פסל אלהים לא ידעום ובאו וראו את כבוד ה' ונלוו גוים רבים אליו לשרתו לא ישובו לכסלה. ואנחנו עמו וצאן מראיתו נהללה שמו בשיר, לדור ודור נספר תהלותיו ונפלאותיו אשר עשה. למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים. לפניו יכרעו כל יורדי עפר, כל גוים יעבדוהו וישראל עושה חיל. זרעו לעולם יהיה כלו זרע אמת זרע קדש זרע ברוכי ה'.

(נדפס מתוך כתב יד בקובץ הנ"ל).

*

ח. שֹׁמּוּ שָׁמַיִם, חָרְבוּ מְאֹד,

עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִי קֹדֵר אֵלֵךְ;

מֵחֹדֶשׁ זִיו שִׁי"ו בָּרַח כָּל־הוֹד.

גְּבָרִים נִצְּבוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ,

הַרוּגֵי מַלְכוּת לְפוּרָה דוֹרֵךְ.

כֹּל יִבְכּוּ עַל קְצִינַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

לִבִּי נִשְׁבָּר, נִדְכֶּה, קָצֵר רוּחִי

לְסַפֵּר תְּלָאוֹת צָרוֹת דּוֹדִים,

כִּי מִצַּד עִלָּאָה נִגְזַר הָכִי;

גְּזֵרוֹת מְשׁוּנוֹת לִסְפָרָדִים,

יִסּוּרִים וּמַכּוֹת קָשִׁים חֲדִּים;

צְלוּבִים וּשְׂרוּפִים לְנֶגֶד עֵינַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

מִי הֶאֱמִין – בַּחֲצִי יְמֵיהֶם

נָדוֹנוּ מִדַּת חִנָּם וּשְׂרֵפָה!

יְשִׁישִׁים, בַּחוּרִים עִם רֵעֵיהֶם

חֵרְפוּ נַפְשָׁם כְּעֶגְלָה עֲרוּפָה,

וּלְעֵין כֹּל חֶרְפָּה וּגְדוּפָה.

עַל זֶה לִבִּי נָמַס בְּתוֹךְ מֵעַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

הִנֵּה אַבִּיעָה לָכֶם לְדֵעָה

שְׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים נִשְׂרְפוּ פֹּה,

וּבֵין כֻּלָם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה;

פִּיֵּס מִדַּת הַדִּין, לֹא נָח זַעְפּוֹ,

וּבְמָרַת מַיאוֹרָה גַּם חָרָה אַפּוֹ.

נָתַן רְשׁוּת לְמַשְׁחִית עַל רֵעַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי וְלֹא אֶנָּחֵם,

עַל אֵלּוּ קְדוֹשִׁים אַרְבֶּה יָגוֹן:

רַב שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַחֵם,

רַב יוֹסֵף וּשְׁמוּאֵל גַ’אקוֹן;

ג' אִיָּר רַב אַבְרָהָם פַאלְקוֹן

נִשְׂרַף גַּם הוּא יַחַד עִם אֱמוּנַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

זַלְעָפָה אֲחָזַתְנִי, בַּחֲמִשָּׁה בוֹ

נִשְׂרַף רַב שְׁלֹמֹה אַגְּוַואדִישׁ,

רַב יִצְחָק בֶּן נַחְמִיאַשׂ בְּקִרְבּוֹ.

יוֹם שַׁבָּת ח' אִיָּר לֹא אַחֲרִישׁ,

רַב משֶׁה פַּאגְיַיוְסִיס הָאִישׁ

עִם שְׁלֹמֹה פִּינְטוֹ הֵם יְגוֹנַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׁרַף יְיָ.

נָשְׂאוּ קִינָה – רַב יוֹסֵף מוֹלְכוֹ,

אַבְרָהָם סִירִילְזִיָא, דָּוִד נָחָשׁ,

רַב אַבְרָהָם מִסְפַּאנְיָיא תַּם לֵחוֹ,

נִשְׁרַף קְדוֹשָׁם שִׁכְּלוּ מֵרֹאשׁ,

מֵאַחֲרֵי־מוֹת קְדוֹשִׁים נִדְרֹשׁ.

כֹּל אֵלּוּ הַי"ג הֵם חֲסִידַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

יוֹם ז' תָּמוּז שְּׁאָר מְשִׁיחַי:

רַב יוֹסֵף בַּרְצִילוֹן, דָּוִד רְאוּבֵן, רַב דָּוִד סַאקְרִיַארִיאוֹ, יוֹסֵף וַרְדַּאי, רַב יוֹסֵף פַּאפּוֹ, יַעֲקב כֹּהֵן, שְׁלֹמֹה יַחְיָיא, גַּם לְגַבֵּיהֶן יַעֲקב מוֹנְטַאלְבֹּן קְרוּאַי אֲלוּפַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

צַדִּיק יְיָ וְיָשָׁר מִשְׁפָּטוֹ:

אַבְרָהָם לוֹבוֹ קָדוֹשׁ גַּם הוּא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב מוֹסוֹ וְאַבְרָהָם כֹּהן אִתּוֹ

י"ב תַּמוּז בְּפַרְשַׁת “בָּלָק” הִקְרִיב עַצְמוֹ,

וְכָל־אֶחָד יִחֵד הַשֵּׁם עִמוֹ;

בְּכָל־לִבָּם קָרְאוּ שֵׁם יְיָ –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

וְאַתָּה יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן,

רַחֵם נָא עַל פְּלֵיטַת יִשְׂרָאֵל.

בִּזְכוּת קְדוֹשִׁים אֵלּוּ וּבְתַחֲנוּן

נַזִּיל דִּמְעָה, תִּבְנֶה בֵּית אֲרִיאֵל.

בִּזְכוּת שְׁלֹשָׁה אָבוֹת תִּשְׁלַח גוֹאֵל

וְתִסְלַח פְּשָׁעַי וּזְדוֹנַי –

הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ.

(נדפס מתוך כתב־יד ב“הלבנון” שנה חמישית עמ' שמ“ג. שם המחבר נרשם בראשי הבתים: שלמה חזן יצ”ו).

רשימת המקורות

מחזוֹר שלוניקי מנהג אשכנז משנת שט“ו–שט”ז.

מחזור כמנהג פראג.

סדר ארבע תעניות כמנהג ספרדים.

סליחות כמנהג וורמיישא.

אבן בחן לר' קלונימוס בן קלונימוס.

עמק הבכא לר' יוסף הכהן.

שבט יהודה לר' שלמה בן וירגא (הוצאת ווינא).

ספר יוחסין לר' אברהם זכותא.

שלשלת הקבלה לר' גדליה בן יחייא.

ספורי ר' אליהו קפסאלי (נדפסו בס' לקוטים שונים לר' משה לאטיש).

צמח דוד לר' דוד גאנז.

כרם חמד חוברת שמינית.

אוצר נחמד חוברת שניה.

גנזי נסתרוֹת חוברת שלישית.

הלבנון שנה חמישית.

המצפה (ירחון שיצא בפטרבורג בשנת תרמ"ה) חוברת א' וב'.

הליכות קדם לר' גבריאל פאלק.

המדה גנוזה לר' צבי הירש עדעלמאן.

קובץ על יד חלק ג' וד'.

עמודי עבודה לר' אליעזר לאנדסהוטה.

קובץ עטרת צבי ליובל השבעים של גרטץ.

מבחר השירה העברית לר' חיים בראדי.

שאלות־ותשובות זכרון יהודה לר' יהודה בן הרא"ש.

שו“ת רשב”ץ (ר' שמעון בר צמח דוראן).

שו“ת הרשב”ש (ר' שלמה בר שמעון דוראן).

שו"ת תרומת הדשן לר' ישראל איסרלין.

פסקים לר' ישראל איסרלין.

שו"ת לר' ישראל מברונא.

שו"ת לר' יוסף בן לב.

שו"ת נחלת יהושע לר' יהושע שונצין.

שו"ת המביט לר' משה מטראני.

צידה לדרך לרבנו מנחם בן ר' אהרן.

אבני זכרון (רשימת מצבות של בה"ק בטוליטולה אשר פרסם שד"ל).

מקור חיים לר' שמואל צרצה.

עזר האמונה לר' משה כהן די טורסילא.

אבן בחן לר' שם טוב בר' יצחק אבן שאפרוט.

קובץ ויכוחים (ברסלא תר"ד).

מגן אבות לר' שמעון בר צמח דוראן (דפוס ליפסיא).

אגרת מוסר לר' שלמה אלעמי.

עקדת יצחק לר' יצחק עראמה.

צרור המור לר' אברהם סבע.

אור החיים לר' יוסף יעבץ.

כבוד חכמים לר' דוד מיסירליון.

מקוה ישראל לר' מנשה בן ישראל.

פירוש דון יצחק אברבנאל לס' דברים.

פירוש הנ"ל לס' יהושע.

פירוש הנ"ל לס' מלכים.

לחם יהודה לר' יהודה לירמא.

מאמר על הדפסת התלמוד לר' רפאל נתן נטע ראבינאוויץ.

Salfeld, Das Martyrologium des Nürnberger Memorbuches (Berlin 1898).

Zunz, Die synagogale Poesie des Mittelalters (Berlin 1855).

– Literaturgeschichte der synagogalen Poesie (Berlin 1865).

Graetz, Geschichte der Juden Bd. 7–9.

Goldmann, Das Judenbuch der Scheffstrasse (Wien 1908).

Kraus, Die Wiener Geserah vom Jahre 1421 (Wien 1920).

Brann, Geschichte der Juden in Schlesien, Heft III (Breslau 1907).

Ackermann, Geschichte der Juden in Brandenburg (Berlin 1906).

Frankel־Graetz, Monatsschrift, Jahrg. 1875 u. 1900.

Revue des études juives, t. 16, 31, 47.

Jewish quarterly review, vol. 20.

Zeitschrift für die Geschichte der Juden in Deutschland Bd. I.