הקדמה לכרך השלישי    🔗

סיום ספרי זה אינו סיום הטרגדיה, שאנו קוראים לה היסטוריה ישראלית. ואפילו כשהייתי ממשיך את ספורי המאורעות עד היום האחרון עוד לא הגעתי אל קצה. אין אנו יודעים, מה יביאו לנו הימים הבאים. שהרי השנאה לישראל גברה בשנים האחרונות ועוד היא הולכת וגוברת מיום ליום. את תכסיס מלחמתם שנו אויבי ישראל ולא את המלחמה עצמה. “ירושה” אחת נתקיימה בידם מימי הבינים: עלילת הדם (על עלילת “חלול הקרבן” ותרו כבר); אותה העשירו בעלילות חדשות דרושות לחפציהם ומתאימות לרוח הזמן. הוסכם ביניהם, שאין עם ישראל אלא קשר אויבים, אורבים לכל עמי הארץ ומתנכלים להם לכבוש אותם לעבדים. עם ישראל אינו עם נרדף ונענה, אלא שואף לרדות בעמים ולהגביר את שלטונו בכל קצוי ארץ. כל מין שגעון מבהיל, שכל אדם שלם בשכלו מכיר בבטולו – לגבי היהודים הוא ודאי גמור, מן ה“מפורסמות שאינן צריכות לראיה”.

ובהיות שאי אפשר לסיים את הספור הטרגי, לפי שעדיין אין לו סיום, הפסקתיו במאורעות השמד של שנת תקכ"ח. במובן ידוע עשיתי זה שלא בטובתי. אי אפשר לי להמשיך את ספורי המאורעות עד הזמן האחרון, כי בעבודת סדור החומר, המצער והמדכא את הנפש עד היסוד, כשל כחי. זכרון המאורעות האיומים עלה לפני; ראיתי אותם כאילו נהיו נגד עיני, כאילו הייתי מצוי בתוך המחזות המבהילים: היהודים הנרדפים המצויים בסכנת־נפש, בשעה שהתנפלו עליהם האויבים השואפים לדמם; נשים וילדים נדחקים ומבקשים מנוס ומפלט; אימת מות שרויה על פניהם החורים; המות האכזרי הולך וקרב, ואין מידו מציל; שחיטה נוראה ודם נשפך כמים; האנחה האחרונה מלב הנהרגים ושפתותיהם לוחשות: נקום דם עבדיך השפוך – כלום מקיף זה את כל תוקף הטרגדיה? הרי יסורים וענויים וסגופים נוראים, שקשה לצייר אפילו את האפשרות לסבול אותם. רוצים אנו לשכך את המית לבנו ולהטעות את עצמנו בדברי פיוס: אין הדברים אלא חלום רע, ילידי כח המדמה מתוך מחלת הנפש. ואולם הרי התעודות ההיסטוריות הברורות והמדוייקות – הגדת עדות של עדי ראיה, רשימות היסטוריות כתובות בדמעות ובדם. עד כמה שרוצים אנו להכחיש עדות זו, אין אנו יכולים להטיל אף נדנוד של ספק באמתותה ההיסטורית. קשה מאד לאדם, שאין לבו לב אבן, לקרוא את הדברים האלה, ומכל שכן לאספם ולסדרם. אין אני מתבייש לומר, כי עבודתי זו החלישה את כחי וגזלה את שנתי מעיני. אני מפסיק אותה ואומר בדברי ר' יהודה הלוי:

בימינו זכר פייטן אוהב הבריות, גיורג ברנהרד שוה את אחת הנפשות העלובות שנספו בלי משפט, את הנערה ז’אני ד’ארק (הנערה מאורליאנש) ויסד על ספור המעשה חזיון טרגדיה מרעיש הלב. ועכשו קוראים בני העליה שבעמים התרבותיים את ספור הטרגדיה הזה ובאים לראותו על הבימה. הרוחות מזדעזעות למראה עינים ולמשמע אזן. קול מחאה נמרצה באכזריות הבאה מתוך בערות וסכלות נשמע והולך מסוף העולם ועד סוֹפוֹ. “יוהנה הקדושה” היא לשיחה בפי כל בני אדם, ובספור מאורעותיה מתעורר רגש המוסר שבלבם. חובתנו היא, אומרים להחם מעשה אכזריות הבאה מתוך סכלות בהמית.

ומה הוא תוקף טרגדיה זו בערך לאותן הטרגדיות הנרשמות בהיסטוריה של עמנו? על ריבה אחת, שנספתה בלא משפט מתרגשים וסוערים הלבבות ומתמלאים חמה וגעל נפש כלפי עושי הנבלה – וכמה אלפים ורבבות מישראל נספו בלא משפט באכזריות חיתית ועדיין שולטת בעולם התרבותי מנוחת נפש שלמה. לא נתעורר רגש המוסר בלבות רוב בני אדם, ואין החרטה על המעשים האלה מטרדת את מנוחתם. אפשר, שדוקא רבוי הטרגדיות מקהה את הרגש ומטמטם את הלבבות מהתרגז עליהם.

גם לפי התכנית של ספרי אין המשכת ההרצאה ההיסטורית עד זמננו מתאמת לשלשת כרכיו. הרי אמרתי בפתיחת ספרי, שאיני מתכוון להרצות את ההיסטוריה של הגזרות והרדיפות והשמדות, אשר עברו על עמנו, אלא לקבוע “הספורים המקוריים עצמם הגנוזים בספרותנו ההיסטורית והפיוטית”; לאסוף את הדמעות, אשר שפכו אבותינו, ולשימן בנאד. הספורים המקוריים האלה פוסקים בסוף שנות המאה הי"ח. מכאן ואילך אנו נזקקים רק להרצאה היסטורית, שהיא גובה עדות מרשומים שונים, ובהם אין המקוריות הפיוטית והטבעית של התקופות הראשונות. מנוסח “אל מלא רחמים” או “יזכור” אנו שומעים את אנחות המעונים והנרדפים. ולפעמים אנו מוצאים בספור פשוט של אחד מבני הדור, ודוקא שבפשטותו של אותו הספור, את בטויו המדויק של רגש הצער העמוק שהרגישו קדמונינו בימי הרדיפות. גם רשימה של מצבה על גבי קברי הקדושים היא על פי רוב ספור המאורעות האיומים ותוקפת את לבנו בקצורה. טרגדיה במלים מעטות. הדברים עושים עלינו רושם חזק בהיותם ספור המאורעות בטופס ראשון. בדורות האחרונים לא היו עוד מסוּגלים לבטא את רגשי לבם הסוער בנוסח כזה. פסקה התמימות הדתית בלב בני אדם, ושוב לא התיחסו עוד אל המאורעות מתוך האמונה השלמה בהשגחה אלהית. ביסורים שבאו עליהם לא ראו עונש מן השמים על חטאם; גם לא שפכו עוד את שיחם לפני אביהם שבשמים, כי יקום את דם עבדיו השפוך. אין אנו שומעים עוד את השאלה, שיש בה גם מן ההרהור בהשגחה אלהית וגם מן הבטחון הגמור בתום פעלו: על אלה תתאפק ה'?

הראשונים לא הטילו אף רגע אחד ספק במציאות אלהי המשפט, אשר ידין את עמו. ואף על פי שארכו ימי הגלות ותכפו הצרות, הנה באחרית הימים יופיע אל נקמות ויגאל את עמו מידי מעניו, ולרשעים ישיב גמולם בראשם. אין בני עולה שופכי דמים נפטרים מענשם; ואם לא יענשו תיכף לאחר מעשה, הרי נשפט אלהים עמהם בדור אחרון. כמה מן הבטחון הגדול בצדקת אלהי המשפט אנו מוצאים בדברי הנביא: כי הנה ה' יוצא ממקומו לפקד עון ישב הארץ עליו וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה. זהו הרעיון היסודי והמרכזי של כל התפלות ונוסחאות “אל מלא רחמים” ושל “יזכור” שנוסדו על מאורעות הרדיפות והשמדות. יודעים היו בני הדורות הראשונים, כי קצרה ידם מהושיע; לפיכך מסרו את דינם לשמים. זה עשו מתוך אמונה בהשגחה אלהית, שהיתה להם ודאי גמור. סימן זה אנו מוצאים גם בספורי הצרות, שרשמו הראשונים זכרון ליום אחרון. תמימות מקורית זו פסקה בדורות האחרונים. אין בין התקופות הראשונות והאחרונות רק הבדל זמני בלבד, אלא גם הבדל נפשי. במובן ידוע צריכים אנו לומר: בבחינת נשוא הולכת ונמשכת הטרגדיה ההיסטורית למן התקופה הקדומה עד סוף כל הדורות; ואולם בבחינת נושא אנו מרגישים מסוף שנות המאה הי"ח ואילך מין הפסקה. היסורים מתמידים בעמנו, אף על פי שמקבלים שנוי מזמן לזמן; אבל בקבלתם של היסורים, בהשפעתם על הכחות הנפשיים של עמנו, אנו רואים סיום תקופה.

ההיסטוריה של ישראל משנות המאה הי“ט ואילך היא בעיקר פוליטית. אנו מכירים בה צביון מיוחד במינו. אפילו מאורעות הגזרות והשמדות, שלא פסקו כל אותם הימים, מובנים לנו רק מתוך השקפה זו – מתוך הסתכלות והבנה במאורעות העולם ובזרמים השונים המתרגשים בהיסטוריה הכללית. אמנם בכל דור ודור היה יחוס פנימי בין המאורעות ההיסטוריים הכלליים ובין מאורעות עמנו, מאיזה צד שיהיה. ואולם אותו ההבדל בין ישראל לעמים, הבולט והמורגש בהיסטוריה הקדומה, כאילו עמד עמנו מצד אחד, והוא נרדף, ושאר העמים עומדים מצד שכנגדו, והם רודפים – הבדל זה אינו נכר עוד. נפלה חומת הגיטו המקומי, בטל הישוב המוגבל ליהודים בכל עיר ועיר. גם בהיסטוריה האנושית אין עוד תחום מוגבל לעם ישראל, אלא מקומו קבוע בהיסטוריה של המין האנושי, איך שיהיה יחוס עמנו אל שאר העמים. כדי להבין במאורעות הרדיפות והגזרות משנות המאה הי”ט ואילך, עדלינו לצרף אותם אל מאורעות ההיסטוריה בכלל.

הרבה כתבו על שני הכרכים הראשונים של “ספר הדמעות” בעתונים שונים. מה שבא לידי היה בהסכם ובהודאה לעבודתי, ומכיר אני טובה מרובה לכל אלה, אשר המציאו לי בדבריהם הטובים סיוע מרובה. איני אומר זה מתוך התפארות – שהרי כלום נתכוונתי בספרי להגדיל את כבוד עצמי בספור המאורעות הנוראים, אשר אירעו את עמנו? אבל ראיתי בהסכמת חברי התקדמות אותו הרעיון, שלהתגלמותו אני נושא את נפשי: הכרזת קובלנה היסטורית נצחית מצד עמנו על מה שעשו לו ועושים לו בלי הפסק זה אלפים שנה, וביחוד מתחלת ימי הבינים ואילך. קול דמי אבותינו ואבות אבותינו צועקים מן האדמה, וקול זה צריך שיהא הולך ונשמע מסוף העולם ועד סופו עד אשר ימס לב האבן של העריצים, שעדיין לא אמרו לצרות ישראל די. היה עם לבי, לברר בהקדמה לכרך השלישי פרטי השקפתי ההיסטורית כלפי אלה שטענו עלי במקצת. אלא שאין עבודה זו עכשו לפי כחי ולפיכך חשכתי את הדברים, שלפי דעתי צריכים הם לבירור מפורט, לעת אחרת.

בהודאה ובהכרת טובה מרובה, אני מזכיר שמות שני חכמים, חברים וידידים, אשר תמכוני בעבודתי זאת: פרופ. ד"ר יצחק משה אלבוגן בברלין, היה לי לעינים בחפוש המקורות; מר שמעון דובנוב המציא לי חומר לפרקים הנוגעים בתולדות עמנו במדינות רוסיה ופולין.

עוד מזכיר אני לטובה ובתודה מרובה את הרב ד"ר חיים בראדי אב“ד דק”ק פראג, אשר שכלל את ספרי בהערות ותקונים חשובים, ואותם קבעתי בסוף כרך זה.

ברלין־שרלוטנבורג, בחודש סיון תרפ"ז.

 

מבוא    🔗

בשנות המאה השש עשרה, תחלת התקופה החדשה בהיסטוריה האנושית, נהיה שנוי במצב היהודים בארצות המערב – ביחוס ישראל לעמים. השעבוד הגלותי לא פסק, אלא פשט את צורתו הקדומה, צורת הפראות, ולבש צורה “נמוסית”.

כבר ראינו, כי בא בסוף שנות המאה החמש עשרה משבר גדול על היהודים באספמיה ובפורטוגל. בבת אחת נעקרו יהודים במספר רב מאד מעל אדמתם, מן המדינות שבהן ישבו ונשתרשו זה כמה מאות שנה, והלכו באשר הלכו; בלי ידיעה, ואפשר גם בלי הרהור מחשבה, להיכן הם הולכים. ואף על פי שהיתה יציאתם מן הארץ “בשלום”, יציאה מסודרת (כי כן צוו המלך פרדיננד ואשתו המלכה איזבלה, שלא יגע אדם לרעה ביהודים הגולים), הנה היתה יציאה זו באמת מנוסה ובריחה. שהרי אי אפשר היה לסדר בשלשה חדשים את ההגירה, שידעו הגולים לאן הם הולכים. כל מה שכתבו כבר בפרטי המאורע האיום הזה, עוד אין לנו השגה שלמה בנוגע לאבדן היהודים הספרדים, מה שאירע להם בימי גלותם וגם מה שעבר עליהם בדורות מאוחרים.

כבר אמרנו, כי רוב גולי אספמיה ופורטוגל נתישבו בארצות המזרח, בממלכת תורכיה. קצתם נתישבו במדינות הבלקן ויסדו שם קהלות ספרדיות גדולות ומפוארות. באו הגולים הספרדים והשפיעו את תרבותם הספרדית על הקהלות שהיו שם מקודם וכפו עליהן את תרבותם בכח ובזרוע. היסוד הקדום בטל מעט מעט ולבסוף נשתקע לגמרי. עוד נתישבו הגולים במדינות אסיה ובאפריקה הצפונית ובמצרים. קצת הגולים נתישבו באיטליה. אלה היו מעטים בערך, וכנראה לא נתקיימו במדינות איטליה זמן רב, אלא רובם יצאו משם ונתישבו במדינות הליוונטי.

אי אפשר לפרט את התלאות הרבות, אשר מצאו את הגולים בימי הנדודים והטלטולים האלה. כמה מהם אבדו בדרך אחרי שסבלו יסורים קשים, וכמה מהם, אשר מסרו את נפשם על קדושת השם וסרבו לבגוד בדת מולדתם, המירו אחרי כן ממש על פת לחם. הנשארים בהם, שנתישבו במדינות שונות. ירדו בדורות מאוחרים מנכסיהם החמריים והרוחניים. היסוד היותר חשוב בעמנו, אלה המצוינים בעושר ובחכמה ובתרבות, מצאו את מקומם מתוך עמים מחוסרי תרבות ונטמעו בהם, לא טמיעה דתית, אלא תרבותית ומוסרית. היהודים האצילים, גולי אספמיה ופורטוגל, נהיו לבסוף תורכים, מרוקנים, פלחים וכו'. מכל מה שהביאו בידם בצאתם מארץ מולדתם לא השאירו לעצמם אלא קצת מנהגים מכוערים: המחלוקת התדירית והקטטות הארסיות בקהלותיהם והיהירות לגבי שאר אחיהם – אותה היהירות, שמעולם לא היתה מוסרית, אבל בדורות הראשונים היה לה לכל הפחות יסוד נראה ומוחש. עכשיו לא היתה אלא אותה היהירות של אצילים שירדו מנכסיהם וממדרגתם האצילית – “אידלגוס” מדאשתקד.

אותו הדלדול המוסרי אנו מכירים ומצטערים עליו כשנסתכל בתולדות קצת משפחות מיוחסות של הספרדים, אשר נתקיימו משך כמה דורות: משפחות אברבנאל, יחיא, אלבו, אבן ששת ועוד. שמות המשפחות האלה נתקיימו עד היום הזה, אבל לא נתקיימה אצילותם. כמה מן הצער אנו מרגישים באבדן משפחות כאלה, שהיו בישראל לשם ולתהלה. במאורע זה אנו רואים את תוקף הגלות, שלא נתנה לעם ישראל להשתקע באיזו ארץ זמן רב ולהפרות את תרבותו. אלא מזמן לזמן באה רוח סערה ועקרתו מעל אדמתו והפכתו והשמידה את שרשיו מתחת ואת פריו ממעל.

מקצת הגולים נתישבו בערי ארץ ישראל. כמה מן הטובה היתה יכולה לצאת מן הישוב החדש בארץ ישראל, אילו היה איזה רעיון לאומי גדל־כח מניע בגולים האלה. בערי ארץ ישראל היה מספר גולי אספמיה רב, ובהיות שעדיין שלטה בישראל המסורת הדתית והלאומית שבסיסה היא התקוה לגאולה האחרונה, הרי שגם הם ככל אחיהם בארצות הגולה נשאו את נפשם להקמת “סכת דוד הנופלת”. אלא שגם הם חלמו על היעודים האלה “לימות המשיח” כאחיהם בארצות הגולה. תקותם לשיבת שבות ישראל מצאה בטויה בכמה שירים לאומיים־דתיים של ר' ישראל נג’ארה ובאותו השיר הנהדר לקבלת שבת, אשר יסד המקובל ר' שלמה אלקבץ הלוי ונתקבל תיכף בכל תפוצות ישראל. ואולם למעשה אנו מוצאים בבני הדור ההוא רק שני נסיונות קלושים. ר' יעקב בירב, אחד מגדולי אספמיה, אמר ליסד בארץ ישראל מעין מרכז דתי־לאומי לכל בני הגולה בחדשו את סמיכת הרבנים. אין ספק, כי היה במנהג דתי זה, אילו נתקיים, כח רב לאחד את כל אברי האומה הישראלית ולרכזם רכוז דתי ולאומי בארץ אבות. דון יוסף נשיא יסד בעיר טבריה מעין מדינה יהודית, אלא שבסבת התרשלותו וגם בסבת תנאי המקום והזמן היתה מדינה זו מעין “קיקיון דיונה”.

כשנסתכל במאורעות האלה אנו מוצאים, כי אמנם נתקיימו יהודים ספרדים בארצות הבלקן, בארץ ישראל ובשאר מדינות אסיה המערבית, באפריקה הצפונית ובמצרים; ואולם אותו היסוד החשוב של עם ישראל שנעקר מאסמפיה ומפורטוגל אבד במשך דורות מעטים. חדל להיות כח משפיע באומה הישראלית וביהדות.

קצת גולי ספרד נתישבו במדינות איטליה. התרבות של היהודים הספרדים היתה קרובה מאד לזו של אחיהם באיטליה, ולפיכך נתמזגו שני היסודות האלה בימי דור אחד. נתקיים אמנם הבדל בנוסח התפלות או כדומה במנהגים דתיים בין ספרדים ואיטלקים; ואולם בחיים התרבותיים נתערבו אלה באלה. בנוגע למצבם המדיני של היהודים באיטליה אין אנו מוצאים לו ציור כללי, כי שונה היה ממדינה למדינה. בקצת המדינות היה בכל רע, ובפרט במדינות האפיפיור; ובקצתן התיחסו להם המושלים והעירונים ברצון. ואולם בחייהם התרבותיים של היהודים האיטלקים אנו מוצאים אחדות גמורה. עם כל אדיקותם במנהגים הדתיים, שהמציאה הקבלה לשם קלסתר פנים מיוחד, היו חייהם החברתיים והמוסריים דומים הרבה לחיי האיטלקים הגויים. ישבו אמנם בקרפף מיוחד להם, בגיטו; אבל השמים הבהירים שעל ארץ איטליה הבריקו את זהרם גם לפנים מחומת הגיטו. עליזות החיים מתוך קלות דעת טבעית, שמוצאים אנו בעם איטליה בכלל שלטה גם ברחוב היהודים. גולי אספמיה, אשר נתישבו בקרב היהודים האיטלקים, הוסיפו לציור זה עוד קצת שרטוטים וגונים: פריצות ומשובה מוסרית, אשר הביאו עמם מארץ מולדתם. ציור שלם מחיי היהודים באיטליה – ציור, שכמה משרטוטיו אינם יפים ביותר – אנו מוצאים באבטוביוגרפיה של הרב ר' יהודה אריה ממודינה, שבה נראה קלסתר פני הדור במחצית השינה של שנות המאה השש עשרה ובמחצית הראשונה של שנות המאה השבע עשרה. מה שהיה בגדר הנמנע בגיטו של ערי גרמניה ופולין היה תדיר בגיטו האיטלקי.

אנוסים מרובים, אשר נשתיירו אחר גלות אספמיה ופורטוגל בארצות מולדתם (וביחוד בפורטוגל) נמלטו לארצות שונות: לפרנסיה, הולנד, בלגיה, איטליה, אנגליה, עיר המבורג ועוד. איזה זמן החזיקו למראית עין בדת המשיחית, אשר כפו עליהם אנשי האינקויזיציה. בארצות האלה נתישבו בתור “סוחרים פורטוגיזים”. וכשהיתה להם הרוחה, שלא היו יראים את שלטון האינקוויזיציה, הסירו את המסוה מעל פניהם והיו ליהודים בגלוי. ביחוד גדל כבוד הישוב היהודי בהולנד. משנת שע“ח (1618) ואילך היתה הקהלה הספרדית באמשטרדם צבי כנסת ישראל בכל ארצות הגולה. צריכים אנו להטעים את העובדה כי היה במעשה זה, שהתיחסו האנוסים הגולים בגלוי על יהודתם, קדוש השם במדה מרובה. ה”סוחרים הפורטוגיזים" הפסידו במצבם המדיני והחברתי הרבה משעה שהכריזו על עצמם כי הם יהודים פורטוגיזים.

בכל תפוצות ישראל הביטו ביראת הכבוד אל הקהלה האמשטרדמית, שהצטיינה אז בעושר ובכבוד. הציור היה במראהו החיצוני נהדר מאד, שהרי הלכו היהודים הפורטוגיזים בקומה זקופה, מה שלא היה רגיל בימים ההם באחיהם בגרמניה ובמדינות פולין. בפני הספרדים לא חקקו רשמי העבדות וההכנעה הגלותית כבפני שאר היהודים. כלם היו נראים כ“אידלגוס” ולא חסרו כלום ממנהגיהם החברתיים, שהיו נוהגים בארץ מולדתם. העשירים שבהם, וביותר נשיהם ובנותיהם, הצטיינו בפזרנות ומקצתם גם בפריצות. לא היו דומים כלל לאחיהם במדינות גרמניה, אשר תמיד שכנה על פניהם היראה, היראה מפני שכניהם האורבים להם וגם היראה הדתית, אשר קבלה כבר צורה של מרה שחורה. היהודים הפורטוגיזים לא היו מדכאים ואלמלא תוקף השלטון של פרנסי הקהלות, אשר נהגו נשיאותם ברמה, לא היו מרגישים עול שעבוד.

עם כל זה, כל החושב, שהיה מצבם החברתי והמדיני מוצלח בכל פרטיו, אינו אלא טועה. לפי השקפתנו בימינו היינו מצרים על העדר זכיותיהם האזרחיות. יותר מחרות דתית ובטחון החיים לא היה להם. העם ההולנדי התיחס להם בשנאה או לכל הפחות ברגש של נגוד נפשי. וכבר בררתי למעלה, כי נגוד זה היה בעיקרו לא איקנומי ולא דתי, אלא מוסרי וחברתי.

עם כל זה מאושרים היו היהודים האלה בעיני עצמם ובעיני שאר אחיהם בהשואה עם מצב היהודים בגרמניה. בתחלת התקופה ההיסטורית החדשה פסקה השנאה לישראל בגרמניה מהיות כח מהרס מעין הכחות המחבלים שבטבע. מעכשיו היתה ליסוד חברתי־נמוסי. בדורות הראשונים, מימי נוסעי הצלב ואילך, עברה כפעם בפעם רוח סערה נוראה והחריבה קהלות ישראליות למאות ואבדה נפשות מישראל לאלפים ולרבבות. ומה נוראה היתה מכת הרג ואבדן, אשר הכתה כנסת ישראל בגרמניה בימי נוסעי הצלב, בימי עלילת הדם ועלילת “חלול הקרבן” ובתקופת המגפה השחורה; בתקופה ההיסטורית החדשה פסק היסוד הבהמי ברדיפות היהודים והחל היסוד ה“אנושי”. מה שנעשו מעכשיו ליהודים לא היה בעטיו של ההמון הפרוע והמנוול, אלא הכל היה מעתה “מסודר ומנומס”. לא ההמון שלט ביהודים לרעה, אלא ההגמונים והשרים והעירונים – כל “בני עליה”. ודתי היהודים, אותו הסדר המדיני שסדרו להם, חקקו ב“חכמה”. מה שהעלו חכמיהם המלומדים המורים מעל קתדראותיהם בשכלם החריף ובעומק דעתם – נמוס קבוע, “חק ולא יעבור”.

המצב המדיני בגרמניה וגם מצב הרוחות נשתנה הרבה בימים ההם. שנות המאה השש עשרה הן ימי הריפורמציה הדתית, אשר יצאה מגרמניה והקיפה את כל ארצות המערב. לאחר שגברה בכל ארצות המערב חזרה הדת הקתולית ונצחה אותה ודחקה את רגליה. שנות המאה השבע עשרה היו ימי מלחמות עצומות בתחרות בין הדת הקתולית ובין הכנסיות הדתיות החדשות, אשר פרקו מעל צוארון את עול האפיפיור ברומא. מובן, כי השפיעו המאורעות האלה גם על המצב המדיני של היהודים. ביחוד רואים אנו השפעה זו בנוגע ליהודים בגרמניה.

כשעמד לוטר והרעיש את הלבבות בתביעותיו הדתיות והמוסריות, שמהן נושבת רוח פסקנית כלפי שלטון האפיפיור, יסד את טענותיו בעיקר על המקרא ועל כתבי האבנגליון, שגם הם – כתבי האבנגליון – אחוזים וקשורים במדה מרובה בספרי המקרא. ולפי שפסקה תסיסה דתית זו מהיות פולמוס אסכולסטי, דברי ריב ופלפול עצום בין הכמרים ומלומדי דת, על כן שקד לוטר על הדבר להבין את כל העם במקרא. הריפורמציה היתה זרם דתי־מוסרי שיצא מן העם. נתכוון לוטר להאיר את עיני ההמון ולהעמידו על הבנת העיקרים הדתיים בהתהוותם ובהתפתחותם. לצורך זה עמד ותרגם את ספרי המקרא ואת ספרי האבנגליון תרגום חדש, שיהא מובן לכל הכתות העממיות.

כשהיה עוסק בתרגום ספרי המקרא אורו עיניו בהבנתם מרוב השקידה בהם. הוא ראה והכיר את העושר הגדול הצפון בהם, כי עמד על הבנת תכנם המוסרי ועל הבנת צורתם האסתטית. מעטים כמוהו שהבינו במקרא, שהפכו והפכו בו וגלו תמיד חדשות מקריאה לקריאה, מעיון לעיון. הוא היה מנענע ומזמן לזמן בענפי אילן זה, ותמיד היו נושרים מחדש פירות אל חיקו. מרוב חבתו לספרי המקרא נתקרב גם אל היהודים, ולפעמים היה נמלך בהם וקבל תורה מפיהם. הכיר בעוות הדין שנעשה לבני המקרא, הוציא מפיו דברים קשים וחריפים על רודפיהם ומעניהם. ביחוד כעס מאד על העלילות, שהיו מעלילים על היהודים, כדי להתנפל עליהם ולשפוך את דמם – עלילת הדם ועלילת “חלול הקרבן”. ידוע הוא, כי פקח איש בריתו של לוטר, פיליפוס מילנכתון, את עיני הדוכס מברנדנבורג להכיר באותו הרצח הנורא שנעשה בשנת ר"ע לשלשים ושש נפשות במדינה זו בעוון “חלול הקרבן”.

כבר מסופר למעלה, כי בסוף ימיו חזר לוטר מדעותיו ההומניות על היהודים, כשם שבטל כמה עיקרים חשובים בשיטתו הדתית והחברתית. אור מרובה נראה לו בתחלת פעולתו הריפורמטורית; אלא שבסוף ימיו נעלם אור זה מעיניו. מבית מדרשו של לוטר יצאה שנאה לישראל בטופס חדש, שנאה “תיאולוגית־מדעית”, מה שהיתה בזמננו למין שיטה “פילוסופית”. ואל יהא הדבר הזה קל בעינינו. כמעט שאין פילוסוף בגרמניה, שלא נמצא בדבריו שנאה ליהודים וליהדות, או לכל הפחות נגוד נפשי. גם רוב הפייטנים ואנשי רוח בגרמניה אינם יכולים לשחרר את עצמם משנאה או מנגוד נפשי ליהודים וליהדות. אותה ההשקפה ההומנית, שנמצאה הרבה בקרב חכמי העמים הקתולים, אינה מצויה כל כך בקרב חכמי העמים הפרוטסטנטים – ובפרט בגרמניה. השקפתו המוטעית של לוטר על היהודים והיהדות חוזרת ונעורה מזמן לזמן. ולא בבני אדם גסים, המנבלים את פיהם על היהודים ועל היהדות, אנו מדברים – אלא באנשים גדולים, אנשי רוח, שאנו מכבדים אותם ומקבלים חכמה מפיהם. השנאה לישראל נעשתה להם לטבע שני. וכמה קשה להם להשתחרר מ“סבל ירושה” זו.

מה שהורה לוטר להלכה נקבע לדורות שלאחריו למעשה. שיטתו היתה ליסוד נמוסי, לבסיס החוקים והנמוסים המדיניים בנוגע ליהודים.

קבעו ליהודים מושב מיוחד בערי גרמניה – הגיטו. אמנם אין הגיטו המצאה שכלית של חכמי גרמניה; כבר יסדו אותו בני אספמיה בשנות המאה החמש עשרה. ראו שאין האנוסים נפרדים מאחיהם היהודים ואמרו לגדור פרצה זו בתקנם מושב מיוחד ליהודים (juderia). באופן זה היו יכולים להשגיח בעין פקוחה על האנוסים שלא יהיו נכנסים ובאים אל רחוב היהודים.

בגרמניה היה בהקמת חומת הגיטו גורם אחרי לגמרי. תחלה היו היהודים עצמם מתכוצים ומתרכזים במקום אחד מתוך אימת עם הארץ עליהם. כשיתנפלו בני ההמון עליהם, יהיו לכל הפחות בקבוץ אחד, כדי לעמוד על נפשם. ואם לא יצילו את נפשם ואת נפשות נשיהם וטפם, הרי יכולים הם למות ביחד על קדוש השם. זולת זה היתה על פי הרוב עין העירונים צרה ביהודים וסרבו לתת להם מדרך כף רגל בעריהם. בתנאים האלה תלו היהודים את עצמם בהגמון או בכנסיה הדתית, והם קצבו להם קרקע לישיבתם. מטעם זה אנו מוצאים את הגיטו היהודי בכמה ערי גרמניה סמוך לבית התפלה של המשיחיים.

מלחמה תמידית היתה בערי גרמניה על דבר ישוב היהודים – לפעמים בין הקיסר ומושלי מדינות, ולפעמים בין המושלים והעירונים. כלם, הקיסר והמושלים והכמרים ועם הארץ, התיחסו ליהודים בשנאה כבושה או גלויה וכקוץ מנד היו בעיניהם; אלא מתוך תועלת עצמם היו חלוקים בדעותיהם בנוגע ליחסם המעשי לשאלת היהודים.

זהו כלל גדול במצב היהודים במדינות גרמניה, לאחר שעברו ימי הביניים: הכל היה לנמוס קבוע. אין צורך בהתרגשות עממית. השנאה והבוז ליהודים נשתרשו עמוק בלב העם; אלא מה שעשו להם היה נעשה “בדין”. והיו מדייקים מאד בקיומו והעמידו עליו תלי תלים של הלכות. בימי הבינים גזרו על היהודים שיהיו נכרים במלבושיהם, כדי שידעו כל רואיהם, כי הם בני עם בזוי ושסוי. זוהי גזירה. עכשיו דיקו בדיני גזירה זו. אותו הטלאי על גבי בגדיהם, סימן עבדותם ושפלותם החברתית, צריך שיהיה במדה מסוימת: כך וכך ארכו, וכך וכך רחבו. גם קבעו לו מקום שלא יתפור אותו כל יהודי במקום שהוא רוצה. סימן מיוחד לבגדי גברים, וסימן מיוחד לבגדי נשים. יכולים היינו לאסוף אל כל חומר הפרטים הנאמרים בדיני ה“טלאי הצהוב” ולעשותם קובץ שלם – זכרון ליום אחרון.

בכמה ערי גרמניה גזרו העירונים לגרש את היהודים על מנת שלא יחזרו לשם עולמית. נתישבו המגורשים בכפרים הסמוכים לערים. ואם אירע לאחד מהם, שהיה לו איזה דבר נחוץ בעיר, או שהזמינו אותו לדין, היה נכנס אל תוך העיר בלוית חיל. זה היה מלוה אותו מן הבוקר עד הערב. ולא היה זז ממנו עד שיצא את העיר סמוך לחשכה. שמא ילין היהודי בעיר, הרי עבר בזה על התקנה הקבועה. הלינה בעיר, אפילו לינת לילה אחד, חשובה כישוב קבוע; ועל זה גזרו גזירה עולמית.

הקשה בכל הגזירות היתה גזירת “מכס הגוף”, אשר קבעו במדינות גרמניה, ובקצתן התקיימה עד שנת המהפכה המדינית, שנת 1848. היו צריכים למהפכה מדינית כזאת, כדי לבטל נמוס, שמשוה את האדם לבהמה. נמוס זה לא היה בשום ארץ וממלכה זולת גרמניה. אין שעור וקצב לאותו הצער והעלבון שגרמה גזירה זו ליהודים בגרמניה.

“מכס הגוף” של היהודים בגרמניה הוא שלשלת ארוכה של טרגדיות. ואין אלה טרגדיות מרעישות את הלב, שיש בהן לפעמים רוממות הנפש, כשאדם נלחם במזלו באומץ לב ונופל במלחמה, אלא עקיצות תדיריות. אינן הורגות, אלא מכאיבות ומזהמות את הנפש. ממלכת גרמניה היתה בימים ההם קרועה למדינות והגמוניות כמעט לאין מספר. ואותן המדינות היו משולבות זו בזו. היהודי הולך לדרכו ומגיע עד איזה כפר. כאן יש גבול, ועומד הגזבר וגובה ממנו מכס גוף. הוא נכנס אל הכפר ופוסע על השביל לצד השני. כאן תחום של הגמוניה אחרת. עוד הפעם גבית המכס. בקצה הגפר הוא נוגע בהגמוניה אחרת, או אפשר בתחום אותה ההגמוניה שכבר בה תחלה. עוד הפעם גבול ושוב תשלומי מכס הגוף. בלי בקיאות גדולה בתחומי ממלכת גרמניה לגבולותיה בשנות המאה הי"ח אי אפשר שתהיה לנו השגה ברורה של מצב זה. יהודי עני אחד רשם, כי בימות שבוע אחד השתכר בעברו מכפר לכפר ששה זהובים, ויותר מזהוב אחר שלם מכס הגוף – יותר מששית פרנסתו.

ובכמה בזיון ועלבון עלו לו תשלומי המכס. גובי מכס זה היו עומדים על הגבול מן הבוקר ועד הערב, ומלאכתם זו הביאה אותם לידי שעמום. הרי בא יהודי ועל גבו הכפוף משא של סחורה. מעכבים את הליכתו וגובים ממנו את דמי המכס. בין כך מתקלסים בו, משליכים את מצנפתו מעל ראשו. וכשהוא כורע ושח לארץ כדי להרים את מצנפתו, נופלת חבילת סחורתו מעל גבו. הרי זו הזדמנות להתקלס בו. מתקבצים נערי הכפר עם כלביהם ומצחקים לאותו העלוב. כלום יש מחזה “מרהיב לב” יותר מזה?

במדינות אוסטריה בטל הקיסר יוסף השני את תשלומי “מכס הגוף” ליהודים. במדינות פרוסיה בטלם המלך פרידריך וילהלם השני (ואולם המלך הפילוסוף פרידריך השני לא מלאו לבו לעשות כן). אבל עיקר הצרה היתה בשאר מדינות גרמניה, ודוקא במדינות הקטנות המשולבות זו בזו, טלאי על גבי טלאי. קצת יהודים עשירים שחררו את עצמם בדמים יקרים מתשלומי מכס זה. ואולם רוב היהודים סבלו עלבון רב בלכתם ממקום למקום. היו יהודים, שאי אפשר היה להם לקבל על עצמם אותו העלבון הקשה והעלימו את “חרפתם” מגובי המכס. וכשנודע הדבר נענשו מבריחי מכס אלה די חטאתם. זה אירע, למשל, להפייטן אפרים קוה. לא כן עשה משה מנדלסון. כשבא לעיר דרזדן, והוא כבר פילוסוף מפורסם, אחד מבוני הספרות הגרמנית, שלם דמי מכס הגוף “כדין וכהלכה”. די היה לו בהלצה מתוך בוז ושאט־נפש: “אין בין פילוסוף יהודי ובין שור הבא מפולין ולא כלום”. אומרים, כי נתביש שר המכס והחזיר לפילוסוף היהודי את הפרוטות שגבה ממנו, מכס הגוף.

ועוד היו חוקים ומשפטים מבזים ומשפילים את היהודים במצבם המדיני, וקצתם גרמו להם צער מרובה גם בחיי המשפחה. בקצת מדינות אסרו ליהודים מה שמותר לכל בעלי החיים – פריה ורביה. גזרו, כי רק למספר קצוב של יהודים מותר לקחת אשה; השאר יהיו רוקים עד שיארע להם נס. ומעשה הנס כך היה: היה בעיר בעל “זכיות” ובנים אין לו. השיא את בתו לרוק נעדר הזכיות, וזה נכנס למנין בזכות חותנו. או שהיה אדם בעל זכיות חשוך בנים והוא ספח את אחת הרוקים אל משפחתו והניח לו זכות הנישואים בירושה. כגיטו נעשה זה למין פרנסה; היו נושאים ונותנים ב“זכיות” האלה. קצתם נשאו נשים “שלא כדת”, ומזה יצאו כמה בלבולים וקלקולים בחיי המשפחה. גם חוק זה נתקיים בכמה מדינות גרמניה עד שנת המהפכה.

זה היה המצב האזרחי של היהודים במדינות גרמניה. גם בעבדות זו אנו מוצאים התפתחות. מתחלת שנות המאה השש עשרה עד סוף ימי המאה השמונה עשרה, עד ימי המהפכה בפרנסיה, נשתנה המצב האזרחי בכמה פרטים. הנמוס נתקיים בלי שום שנוי – “להלכה” אין ליהודי מותר מן הבהמה; ואולם “מנהג עוקר הלכה”. בינתים התקדמו היהודים גם בעושר וגם בהשכלה. שוב חזרו להיות יסוד אצילי, מה שהיו בגרמניה לפני ימי מסעי הצלב. כשהתקדמה התרבות הגרמנית השתתפו בה היהודים במדה מרובה. מי הכיר את ערכו הגדול של לסינג, זה שהיה יחיד בדורו בדעותיו ההומניות? בעיקר נודעה לו חיבה גדולה מצד היהודים. ומי היו נושאי כליו של קנט? יהודים בעלי מחשבה ועיון. ומי השפיע על עם גרמניה לקבל את תורת האצילות האסתטית של גיטה? יהודים ויהודיות. זהו אחד מפלאי ההיסטוריה. כשהגיעה שעת השחרור המוסרי והתרבותי של עם גרמניה, השתתפו בעבודת השחרור אותם המשוקעים בשפלות ובעבדות חברתית. זה יאמץ את לבנו בהכרתנו ההיסטורית, כי אין עם ישראל נגאל גאולה מוחלטת ואינו משתחרר מעבדותו, עד שישחרר את כל המין האנושי משעבודו לכל מיני שפלות מוסרית.

בשנות המאה השמונה עשרה היה המצב החברתי של היהודים בגרמניה תמוה מאד, מלא נגודים והפכים. עדין היה מחוסרי זכיות; לא בטל אף אחד מדיני עבדותם. עוד תפרו טלאי על בגדיהם ועוד שלמו דמי מכס הגוף; עוד לא התירו להם את הנישואין יותר מן המדה הקצובה להם. עדין היה היהודי ה“מוישל”, שכל נער שובב מתקלס בו. המוצלחים שבהם היו “יהודים חוסים” – כלומר: נתנה להם הרשות להתישב באיזה מקום ולחסות בצל המלך או השלטון העירוני זמן קצוב: שלש שנים או חמש או שש. אחר כלות הזמן הקצוב אפשר להאריך ימי “חסותו” כרצון המושל; אלא שאין לו שום טענה בדבר, אם אין המושל מאריך ימי ה“חסות”.

ואולם למעשה נשתנה הרבה המצב החברתי. טרקליני היהודים המשכילים היו מפורסמים ומצוינים בהשכלה ובהבנת ההנאה האסתטית. והיה כל מבקש שיחה נעימה על הספרות ועל הזרמים התרבותיים החדשים, כל המבקש טיול בחברה נעימה, כל החפץ להכנס לפרדס של החיים האסתטיים, מזדווג ליהודים ובא אל טרקליניהם. שם היה ועד למשכילים, לבני עליה תרבותית; שם היה מרכז ההתקדמות של עם גרמניה. בבתי היהודים נאספו אצילי הרוח של בני גרמניה. בכלל התקדמו היהודים במצבם האיקונומי. ואולם טעות היא להאמין, כי רק ברוב עשרם התקדמו גם בחייהם התרבותיים. אזרחי גרמניה עלו עליהם בעושר; אלא שעדין היתה תרבותם בשפל המדרגה. משפחת מנדלסון ודאי שלא הצטיינה בעשירות; ועם כל זה היה ביתו ועד לכל מבקשי השכלה וחכמה, לכל מבקשי דעת והבנת היופי. ולא רק אצילי הרוחב בברלין היו שוקדים על פתחו של מנדלסון, אלא כל אדם משכיל שנתארח בעיר היה נכנס אל ביתו.

כלום הרגישו היהודים, שעליהם אמרה אחותו של המלך פרידריך השני, של תרבות הם בני אצילים, כלום הרגישו אלה בשפלות מצבם המדיני? אין ספק, כי הרגישו זה בכל פסיעה ופסיעה של החיים הצבוריים ושל חיי המשפחה. אלא דבר אחד עמד להם להתגבר על צערם ועלבונם. הם האמינו בהתקדמות המוסרית של המין האנושי. יבואו ימים, וחומת הגיטו תפול תחתיה. שהרי נפלה כבר בחיים הרוחניים והתרבותיים. כשיש שתוף בחיים התרבותיים והחברתיים, הרי גדולי הרוח יודעים ומכירים את טבעו של היהודי, את מזגו ומדותיו, את מעשיו ומנהגיו. העבדות הגלותית עומדת על השנאה לישראל, ושנאה זו עומדת על רגש הבוז. ומפני מה מבזים את היהודים? יען אין מכירים בטבעם: רואים אותם בחיצוניותם ולא בפנים טבעם הנפשי. עכשו שהחלו להזדווג אלה עם אלה, הרי כל המשפטים הקדומים עתידים להבטל. וכשיבטלו אלה ועמם יבטל רגש הבוז ליהודים, תחלוף גם השנאה. אז יהיה שלום אמת ביניהם ובין שכניהם, אין פרץ ואין צוחה.

ידעו היהודים, כי יסוד המשפטים הקדומים עליהם הוא בנגוד הדתי. עכשו באה תקופת ההארה. בני אדם בוחנים את הדעות הדתיות, ועל ידי בחינה זו הם באים לידי הכרה והבנה.

אין פלא בדבר, כי היו היהודים ממשכילי הרבים. ועד שיבוא אותו הזמן המקווה, שיחדל שלטון הדת בבני אדם, הרי הם עצמם, היהודים המשכילים, ממהרים לבטל שלטון זה ולהסיר את עלו מעל צוארם. בני אדם צריכים להשתתפות גמורה, לחבור וזווג שלם, שלא יהיה הבדל דתי או לאומי מבדיל בין אדם לחברו. היהודים הולכים בראש; רוצים הם להיות לאות ולמופת לכל באי עולם. מהם יראו ויעשו כל העמים.

זהו חלום הטמיעה בארצות המערב. על ידה קוו היהודים היושבים בקרב עמים נאורים לגאולה מוחלטת – גאולה הבאה לא מן הנמוס המדיני, אלא מן השתוף המוסרי של כל העמים.

דומה היה במחצית השניה של שנות המאה השמונה עשרה, כי עוד מעט והיהודים במדינות אירופה נגאלים משעבודם. כבר התחילו גם קצת מ“חסידי אומות העולם” לתבוע עלבון בני אדם השקועים בעבדות. אחד המיוחד שבהם היה לסינג, אשר צדד בזכות היהודים מתוך עומק רגש היושר שבו – בלי שום פניה. קצתם דברו טוב על היהודים, כי הכירו בהם יסוד חברתי מביא תועלת מרובה לחברה המדינית בכלל. עד כמה שקשה היה עדין המצב המדיני והחברתי של היהודים, הרי שהכירו זו התקדמות לטובה. התקדמות זו נפגשה בעכובים מרובים ולא צעדה פסיעות גסות. ואולם גם התקדמות מעטה מביאה לבסוף אל המטרה.

ובזמן שנראה היה לכל הפחות, כי יש תקוה ליהודים בארצות המערב להשתחרר, בא משבר נורא על אחיהם בארצות המזרח. עכשיו התחילה לאותם, שהיו רוב מנין של ישראל, ירידה גם בחייהם החברתיים וגם במצבם האיקונומי. מעכשיו מנסרת ברקיע העולם המדיני שאלת יהודי המזרח, שלא פסקה ולא מצאה פתרון ראוי לה עד היום הזה.

ראינו כי בסבת הגזירות והשמדות שעברו על ישראל בגרמניה נתמעטו אוכלוסיהם בארץ זו. רובם נמלטו למדינות פולין, באותו ההיקף הגיוגרפי שהיה לממלכה זו בתחלת שנות המאה השש עשרה. מספר היהודים בפולין, ליטא, רייסין ואוקריינה היה הולך ורב. מה שאירע בארצות הבלקן אחרי גרוש היהודים מאספמיה אירע גם במדינות פולין: הגולים כבשו את הקהלות העיקריות וכפו עליהן את תרבותם שהביאו עמהם. הקהלות הסלוויות נהפכו לגרמניות. השפה הגרמנית היתה ל“יהודית” – כלומר: לשפה של היהודים גם בחייהם הדתיים והצבוריים וגם בחייהם הפרטיים. אין שום שפה אחוזה ודבוקה בעם ישראל, בחייו הרוחניים והנפשיים, כאותה השפה הגרמנית, אשר התפתחה בקרב היהודים גולי גרמניה שנתישבו במדינות פולין. בזה לא תדמה לה גם השפה האיספניולית, אשר קימו גולי אספמיה בפיהם. מתוך זה היו היהודים במדינות פולין ליסוד עממי מיוחד ונבדל מסביבתו. ממש “גוי בקרב גוי”.

לא רק בשפתם ובתרבותם היו היהודים במדינות פולין נבדלים ומוגבלים בתור יסוד עממי מיוחד, אלא גם בחייהם האקונומיים. לפי טבע הקבוץ החברתי במדינות האלה היו היהודים שבהן מעמד חברתי מיוחד. קשה להגביל בדיוק את היקף המעמד הזה ולסמן את תחומיו. שהרי גם הגרמנים הגויים, אשר נתישבו במדינות אלה, נפרדו בחייהם האקונומיים והחברתיים מעם הארץ. ואולם שותפים היו להם בחייהם הדתיים וגם בחייהם התרבותיים ולא היו רחוקים מהם כל כך. הישוב היהודי במדינות פולין הוא חזיון היסטורי מיוחד במינו אפילו בהיסטוריה הגלותית של עם ישראל.

אנו מוצאים, כי בכל ארץ והארץ, שבהן ישבו היהודים, נתקרבו במקצת אל הגויים שכניהם. בכל אופן הרי שקבלו את שפתם. ולא רק שפתם היתה שגורה בפיהם, אלא למדו גם כמה ממנהגיהם. אפילו במדינות גרמניה, אשר בהן נתרחקו יותר היהודים משכניהם הגויים, לא הספיקו כל הגזירות בתקפן ובמרירותן להבדיל ביניהם הבדל גמור. אנו מוצאים כמה נגיעות תרבותיות בין היהודים ובין שכניהם. רק במדינות פולין גרם הבדל השפה המדוברת לפירוד גמור בחיים התרבותיים. אין בין היהודים במדינות האלה ובין שכניהם הגויים נגיעה תרבותית כל שהיא.

מה הביאו יהודי גרמניה בידם כשנכנסו בהמון רב למדינות פולין ונתישבו בהן? בעיקר הביאו עמם למוד התורה.

זולת זה הביאו עמם עוד שירה מיוחדת במינה, לא שירה אמנותית, אלא פיוט נפשי, פנימי, תמימות דתית – חסידות. אין ספק, כי קימו הגולים את רכושם זה בראשית ימי שבתם במדינות פולין. היהדות היתה להם הספקה לרגשם הדתי. יראת שמים אמתית היתה בלבם; המצוות, אפילו המעשיות, היו להם עבודה שבלב. זוהי החסידות האשכנזית המיוחדת במינה; חסידות של תמימות וצניעות, שיש בה גם הרבה מן המרה השחורה, מן היראה הדתית.

ואולם במשך הימים הפסידו היהודים בפולין, מבני בניהם של הגולים האשכנזים, את טבעם זה. היהדות היתה להם ללמוד, וקיום המצוות היה להם לפרעון חוב – מה שחייב כל אדם מישראל ליוצרו. פסקה התמימות הדתית, ובמקומה באה דת של שכל והבנה. לא הבנה שכלית פילוסופית כזו שהתקדמה בקרב היהודים הספרדים, אלא הבנה פלפולית ודיוקית. הכל עומד על חדוד השכל ועל עומק הפלפול, מה שמחדש כל צורבא מרבנן וכל תלמיד ותיק בחריפותם. בחדוד התלמודי מצאו גם הנאה אסתטית, ספוק לנפשם; לא הנאה הבאה מתוך הסתכלות אמנותית או מתוך התרוממות פיוטית, אלא אותה ההנאה הבאה מתוך הברקת השכל. כך נהנה המהנדס בהגיעו מתוך עומק המחשבה לידי פתרון של פרובלימה הנדסית.

העולם היהודי במדינות פולין היה כלו חשבון; חייהם של היהודים היו כלם פעולה שכלית. הגדולים שבהם, ארזי התורה, היו חכמים ונבונים; שאר העם היו פקחים. הפקחות היתה טבע היהודי בפולין – איש איש כפי כשרונו ומדרגתו. הספיקו מזון רב לשכלם; אבל החסירו מזון לנפש המרגשת.

אין מן הצורך לצייר בפרטות את אופן תלמוד־תורה במדינות פולין. כמה מאות שנים פסקו דברי תורה להיות פרין ורבין, לפי שהיו רק נושאי ענין של למוד ושנון, של פרשנות והסברה. במדינות פולין נתחדשה התורה והרחיבה את תחומיה. כבר השוו את אופן תלמוד תורה בפולין לזה שבבבל. גם בקצוניותו אנו מוצאים השואה מרובה בין אופן הלמוד בפולין ובין זה שבבבל. בעיקר: זנחו הרבה את למוד המקרא והעמידו הכל על למוד הגמרא והספרות השייכת לזה. לא כוונו, שיהיו דבריהם נכנסים אל הלב ומרוממים את הנפש; אלא שיהיו “מאירים עינים” ומבריקים ומחדדים את השכל.

ואותה פעולת המח, אשר השפיעה הרבה על התפתחות השפה המדוברת של היהודים בבבל, אנו מוצאים גם בנוגע להתפתחות השפה של היהודים בפולין. לשון תלמוד בבלי מצוינת בקצורה, בצמצום המלות וההברות, בהבלעת כמה אותיות. כמעט שאין הלשון עוד שפה מדוברת שיש בה חתוך הדבור, אלא ציונים ורמזים. זוהי שפה, שצריכים לה בני אדם מהירי המחשבה. אין להם פנאי לבטא את מחשבותיהם, כי בשעת הדבור מתחדש הרעשיון במחם ודוחק את עצמו לצאת. הרי הם ממציאים לעצמם לשון מיוחדת, שדי בה הרמז. עוד לא הספיקו לבטא רעיון אחד, וכבר דוחף רעיון אחר לצאת, והוא מבקש את תפקידו באיזה רמז – יהיה קלוש ביותר. זוהי מעין לשון סטינוגרפית ולבסוף גם לרמז הקלוש אין פנאי. מוסיפים על הרמזים הלשוניים קצת העויות, נקיפת אצבע, עקום שרטוטי הפנים. אין הענין המדובר מובן במלותיו, אלא צריך הוא לפירוש של העויות גופיות, של תנועות הידים וכפיפת האצבעות.

זהו טבע השפה היהודית, אשר חדשו היהודים בפולין. היסוד הגרמני שבשפה זו הוא רק החומר, ולו המציאו צורה מיוחדת, מתאמת לטבע חייהם הרוחניים.

השפה היא נפש האדם וטבעו הרוחני. היא מקפת בני אדם דומים אלה לאלה בתכונות נפשיות ומאחדת אותם לקבוץ חברתי. בשבתם במדינות פולין היו היהודים גוף חברתי מיוחד, עולם שלם מוקף חומה – אמנם לא חומת אבנים, שאפשר לדלג עליה, אלא חומה של תרבות מיוחדת. אי אפשר לומר, כי היה עולם זה כלו מקולקל; אלא, אדרבה, בכמה ענינים היה משוכלל ונהדר. זה היה עולם תלמודי עם כל המעלות היוצאות מן המוסר התלמודי. הקהלות היו מסודרות על יסוד המשפט התלמודי, משפט צדק והומני. שקדו הרבה לקיים ולחזק את עמודי עולם היהדות: תורה, עבודה וגמילות חסדים (וזה הטעים ביחוד ר' נתן הנובר בסוף חבורו “יון מצולה”). כנסת ישראל שבמדינות פולין הצטיינה גם בסדר מדיני חשוב עד מאד, בועד קבוע של הקהלות (תחלה ועד ג' ארצות ואחר כך ועד ד' ארצות). היו מתאספים מזמן לזמן רבני הקהלות והפרנסים, ואליהם היו באים כל דברי ריב, כדי לתווך את השלום ולדין דין אמת לאמתו; גם קבעו תקנות, שהי הדור צריך להן. זהו מחזה משמח מאד. על אדמה זרה יסדו מעין מדינה יהודית בסדרים קבועים ובועד מדיני קבוע. אין אנו יודעים, אם אפשר בזמננו לקיים באופן כזה סדרי מדינה של גוי בקרב גוי; ואולם במדינות פולין נתקיימו משך כמה מאות שנה והביאו טובה מרובה לישראל.

כשיושב גוי בקרב גוי, אין הכרח מצד עצמו שיתיחסו זה לזה בשנאה. זה תלוי בתנאים שונים. יושבים שני עמים יחדיו, זה בקרב זה ומסייעים זה לזה, באופן שיהא נוהג בהם שלום ורעות. ואולם לפעמים גורמים תנאי המקום והזמן להביא שנאה בין העמים היושבים יחדיו, אף על פי שצריכים הם זה לזה, ואין האחד נוגע בחברו לעשות לו רעה. המצב המדיני והחברתי בממלכת פולין הרחבה גרם לאותם המאורעות האיומים בשנות ת“ח ות”ט. כמעט שהיו המאורעות האלה בגדר ההכרח.

בכל מקום שנמצאים בו כובשים ונכבשים, מן ההכרח שיהיו סכסוכים תמידיים בין שני היסודות החברתיים האלה. לפעמים יבואו לידי מלחמה קשה ורבת דמים. במדינות פולין היו האצילים הפולנים הכובשים, והשבטים הרוסים הנכבשים. ואולם בממלכה זו היה עוד מעמד שלישי, לא מן הכובשים ולא מן הנכבשים – היהודים. וכשפרצה המלחמה בין הכובשים ובין הנכבשים היו היהודים באמצע; הם היו נתונים בין הפטיש והסדן. חזיון זה הוא יחיד במינו בהיסטוריה הישראלית, ואין אנו מוצאים לו דוגמא גם בהיסטוריה האנושית.

צריכים אנו לעמוד על הבנת העיקר הזה, כדי להבין במאורעות היהודים במדינות פולין על אפים האמיתי. אין ההיסטוריה, כשהיא נכתבת בלי משוא פנים, לא סנגוריה ולא קטגוריה – אלא הבנת המאורעות על אמתותם. עלינו להבין בהם מתוך הבנת הסבות והגורמים. כשבאים להציע את ספור המעשים והמאורעות בגזירת ת“ח ות”ט, יש מצדיקים את הדין על היהודים ואומרים, כי הם עצמם הביאו עליהם את הרעה ביחוסם אל האצילים הפולנים הכובשים ואל האוקריינים הנכבשים. האצילים הפולנים משלו על ידי היהודים בעבדיהם האוקריינים. מה שהעבידו עליהם את הדר? ורדו בהם בפרך, תמיד היתה יד היהודים באמצע; הם היו עושי רצונם של האדונים, והעבדים הנכבדים הרגישו את ידם הכבדה – דוקא יד היהודים.

כבר בררתי למעלה (במבוא לכרך ראשון) את הגורמים ההכרחיים של המאורעות האלה. כאן עלי לברר את אפים בפרטות, כדי להוציא מלבם של המקטרגים ושל מזייפי ההיסטוריה. תחלה עלינו לדעת, שלא היהודים גרמו בעיקר לאותה השנאה הכבושה שבלב האוקריינים גם לאצילים הפולנים וגם ליהודים. נמצא לנו ספור המעשה בהרצאה אוביקטיבית בספר “יון מצולה”, אשר כתב אחד מפליטי היהודים, והוא היה עד ראיה בדבר. אין ספק כי היו מן היהודים שהשתתפו בכבוש האוקריינים. אבל הם לא עמדו בשורה הראשונה, אלא היו מעין שמשים לאצילים. אלמלא היתה אנרכיה שלמה בממלכת פולין בנוגע לשלטון סדר משפטי בארץ וגם בנוגע לשלטון המדיני, לא היו הדברים מגיעים לידי כך. וזולת הגורמים הזמניים היה גם גורם עיקרי בטבע המצב החברתי של ממלכת פולין: המושלים והשליטים היו מעטים והנכבשים היו מרובים. בכח האגרוף אין שלטון קבוע ובטוח אפילו כשישלטו המרובים במעטים ומכל שכן כשישלטו המעטים במרובים. “את הכל יכולים לעשות בכח החרב; אבל לשבת על חודה לבטח אי אפשר”.

וכלום כל היהודים במדינות פולין היו שמשים לאצילים הפולנים, כדי לשלוט באוקריינים? עד כמה שאנו מכירים בסדר החברתי של היהודים ידוע לנו, כי היו עוסקים במספר רב בכל מיני אומניות; קצתם היו סוחרים ומפליגים את מסחרם מעל לגבולות הממלכה. בכלל היו היהודים בפולין חלק חשוב ואפשר גם הרוב של ה“מעמד השלישי”, יסוד הכרחי ומועיל הרבה בכל קבוץ חברתי. אפשר לומר, כי זולתם וזולת הגרמנים, שנתישבו בארץ, לא היתה ממלכת פולין יכולה להתקיים.

וכשמוצאים אנו, שקצת היהודים שמשו לאצילים הפולנים בכבוש האוקריינים, עדין אין שום יסוד לאותה הקטגוריה שקובעים קצת סופרי ההיסטוריה על כלל ישראל בפולין. כל האומר כן מצדיק את כל מעשי הרדיפות והשמדות שעברו על עם ישראל בכל המקומות ובכל הזמנים. בכל דור ודור ובכל מקום ומקום היו קצת עברינים בישראל. צריכים אנו לחקור ולדעת, אם היו אותם העברינים ואנשי חמס הגורמים לרדיפות ולשמדות. לתלות סתם כל מעשי השמדות במעשים רעים של קצת יהודים, זה אינו מן הדין ההיסטורי. אין עם ישראל כלו זכאי, כשם שאין העמים שכניו כלם זכאים. ואם באים לדחות את שחרור היהודים עד שיהיה הדור כלו זכאי, אנו חוזרים וטוענים: כלום הם כלם זכאים?

באה הפקודה על היהודים במדינות פולין באופן נורא ואיום. האוקריינים נתקשרו עם התורכים להלחם בממלכת פולין. רצונה של הממלכה התורכית היה בעיקר להחליש את הממלכה הפולנית; ורצונם של האוקריינים היה למרוד באדוניהם הפולנים ולהנקם בהם, ועם זה גם למלא ספוקם בשפיכת דמים ובבזה. התפרצה החיה הנוראה שבטבע האוקריינים; רמסה וטרפה, ואין מציל מידה.

סבורים היינו, כי במאורעות ימי הבינים, במעשי השחיטות והאכזריות האיומות שנעשו ליהודים בימי נוסעי הצלב, בימי עלילת “חלול הקרבן” ובימי המגפה השחורה – סבורים היינו, כי במעשים האלה נתגלה כבר טבע החיה הטורפת שבאדם בכל תקפו ועמקו. עליהם אין עוד להוסיף לא רק במעשה, אלא גם בדמיון. אין הכח המדמה שבאדם ממציא אכזריות יותר נוראות מאלה שנעשו ליהודים בימי הבינים. הרגו וטבחו ושרפו חיים, אפנו וגררו, הטביעו וקברו חיים וענו וסגפו אל האומללים לפני יציאת נשמתם באופן מבהיל. גם הרגיזו את המתים ממנוחתם בקבריהם. מה היה להוסיף עוד? ואולם במאורעות הגזירות של שנות ת“ח ות”ט אנו רואים נוסח חדש, “נוסח יון”. המח המזוהם של האוקריינים המציא עוד ענויים חדשים, להוסיף אכזריות על אכזריות. אי אפשר לחזור כאן על פרטי האכזריות האיומות האלה, אשר רשמו סופרי הדור, עדי ראיה, לזכרון עולם. עליהם קוננו המקוננים וספדו המספידים. כשקוראים אנו את הדברים האלה נבחר במות מבחיים. אפילו זכרון הדברים מבהיל אותנו וממאס עלינו את העולם עם בריותיו. אם אפשר בטבע האדם להתאכזר הרבה יותר מכל מיני חיות טורפות, איך נאמין ברוח בני אדם העולה למעלה; איך נבטח בטבע ההתקדמות המוסרית שבאדם?

המעשים והמאורעות של שנות ת“ח ות”ט הם יסוד טרגי לא רק בהיסטוריה הישראלית, אלא גם בהיסטוריה האנושית בכלל. כמה וכמה צריכים אנו להתאמץ, להסיח את דעתנו מהם ולמחות את זכרונם מהכרתנו, כדי שלא להתיאש מאחרית טובה ותקוה לעתיד לבוא.

נחרבו שבע מאות וארבעים וארבע קהלות ונהרגו לערך שש מאות וחמשים אלף נפשות בענויים קשים. החרבן היה שלם. כנסת ישראל במדינות פולין, אשר עמדה על תלה והצטיינה בלמוד התורה ובסדר מדיני חשוב, הוכתה במאורעות האלה מכה עצומה וממנה לא נרפאה עד היום הזה.

בספורי המאורעות של גזירת ת“ח ות”ט אנו מוצאים קצת פרטים דומים לאלה הרשומים בספורי השמדות הקודמים. בעיקר: אומץ הלב של הנתונים בצרה, שענו וסגפו אותם באופן מבהיל, והם עמדו בנסיון ולא זנחו את דת מולדתם. האנוסים שהמירו מפני הפחד היו מעטים בערך (אחרי ימי השמד חזרו ליהדותם בהסכם המלך). גם נשים ובתולות וגם ילדים וילדות קדשו את השם ופשטו צוארם לשחיטה; או שקדמו את אויביהם האכזרים והרגו את עצמם, כדי שלא להמסר בידי רודפיהם. זולת הרשומים ההיסטוריים, שקימו לנו זכרון המאורעות, יש גם כמה ספורי אגדה על דבר בתולות רכות וענוגות, שמסרו את נפשן על קדוש השם ועל הגנת כבודן. אין מן הצורך לבקש בספורי אגדה אלה את הדיוק ההיסטורי; אם אינם היסטוריים במציאות, הרי הם ממציאים לנו את ציור הדברים, את הלך הנפש של בני הדור. אירע כמה פעמים, כי אמרו הפוחזים השואפים לדם, בני עם דומה לחיה טורפת, לקחת להם נשים מבנות ישראל. אלה בחרו במות מלהנשא לחיות בצורת אדם. מה שאנו מוצאים בגרמניה בימי נוסעי הצלב, כי היתה נפש אצילי בני ישראל סולדת באלה המנוולים הצמאים לדמם, אנו רואים גם במאורעות של גזירת ת“ח ות”ט. היהודים היו יסוד אצילי לגבי האוקריינים העבדים – עבדים בגופם ובנשמתם. הריקנים שבישראל עלו בתרבותם על המזוהמים האלה. אפילו בימי שלוה אי אפשר היה להם להזדווג עם בריות כאלה; בימי חירום על אחת כמה וכמה.

מרובים היו חללי חרב. ואולם קצת יהודים הצליחו לברוח על נפשם למדינות אחרות. שרידי חרב אלה נפזרו לכל רוח, וכנסת ישראל בכל ארצות הגולה נזדעזעה למראה הפליטים הנבהלים, שבפניהם חקקו רשמי אימת מות. בכל מקום ומקום השמיעו על נדבות לסייע לאומללים האלה. נפלא לראות יחוסם של היהודים הספרדים למאורעות גזירת ת“ח ות”ט. האצילים היהודים, שהיו רגילים להתיחס אל שאר אחיהם בגאוה, שהיו בעיני עצמם “בני הגבירה” ושאר אחיהם נחשבו להם היותם “בני השפחה” – המיוחסים האלה נתרגשו עד היסוד בשמעם מה שעלה לאחיהם במדינות פולין. כשבאה השמועה לעיר המבורג, וקצת פליטים הגיעו עד קצה גבול גרמניה, גברה ההתרגשות גם בקרב היהודים הספרדים. נאספו בבית הכנסת ועמדו שם בבכי ובתחנונים, כי ירחם ה' את פליטת עמו. החכם דרש לפניהם מענינא דיומא ובמצות הפרנסים הלהיבו את לבות הנאספים לנדב לטובת הפליטים. הלב היהודי, שדומה היה, כי נקפא כבר ביחוסם לאחיהם ה“אשכנזים”, נמס בקרבם. בשעת צרה גדולה כזאת שכחו הספרדים את גאותם וחשו בלבם אהבת אחים גם ל“בני השפחה”.

זולת הנמלטים, שנפזרו בכל הארצות, הוליכו עמם התורכים שבויים במספר רב. שהרי על מנת כן כרתו “ברית אחים” עם האוקריינים. בכל שוקי המסחר לעבדים ושפחות העמידו למכירה שבויי ישראל, גברים, נשים וטף. אי אפשר היה לאחיהם היהודים בכל מקום ומוקם להקשיח את לבם למראה בני עוני אלה. לפיכך הכריזו בכל הקהלות על נדבות למצות פדיון שבויים. ושליחים היו יוצאים מעיר לעיר לקבץ נדבות ולשלחן לידי הגזברים הממונים על צדקה זו. זה היה נמשך והולך כמה שנים.

המאורעות האלה גרמו לשנוי עצום בחיים התרבותיים של היהודים. עוד הפעם היתה גלות לישראל. פליטים ממדינות פולין נתישבו במדינות גרמניה, בהולנד, במהרן והגדילו את הקהלות הקודמות וגם השפיעו עליהן בתרבותם ובמנהגיהם הדתיים. מה שבא בדורות ראשונים מגרמניה לפולין נעור וחזר עכשו מפולין לגרמניה.

ממלכה זו, שבסוף ימי הבינים נתרוקנה כמעט מאוכלוסיה היהודים, חזרה וקבלה אותם. כנסת ישראל שבפולין קבלה על עצמה את השפה הגרמנית, אשר נתיהדה בפיהם בהמשך הימים; עכשו נקבעה השפה הגרמנית, שהיתה ליהודית, בקרב היהודים בגרמניה. למן הימים ההם היו היהודים בממלכה זו נבדלים בשפתם משכניהם הגויים. כמה נפלאים מאורעות ההיסטוריה של עם ישראל!

עוד לא נרפאה כנסת ישראל במדינות פולין מן המכה הרבה, אשר הכו בה האוקריינים בשנות ת“ח ות”ט, והנה נתחדשו הגזירות והשמדות בשנות תי“ו ותי”ז. עוד הפעם שחיטות נוראות בכמה מדינות פולין. הפצעים הראשונים לא העלו עוד קרום, ואחר שנים מעטות הוסיפו פצעים על פצעים.

בתקופה, שבה החלו כבר היהודים בארצות המערב לעלות, להשתלם בתרבותם ולזקוף את קומתם הכפופה, בתקופה זו בא עוד הפעם משבר נורא על היהודים באוקריינה – גזירת גונטא. מאורע זה, השמד באוקריינה, אירע “בעצם היום”. בשנת תקכ“ח נתחדשו במזרח ימי הבינים עם כל אכזריותם ופראותם. בעיקר היה לשמד זה גורם פוליטי. הקיסרית קטרינה השניה חשבה כבר מחשבות לאבד את ממלכת פולין, והקדמה למעשה זה היתה הסתת ההיידמקים האוקריינים בפולין. כי עלה זה גם ליהודים בחרבן קהלות רבות ובאבדן חמשים אלף נפש – מעשה שפיכות דמים במדה מרובה כזו אינו פוגם כלל ב”תכלית רצויה“. כדי להרחיב גבולי ארץ ולהבנות מחרבן שכנתה, לתכלית זו הכל מותר. “אידיאולוגיה” זו היא כח מניע ב”התקדמות" העמים למן העולם ועד העולם.

נתקיימו לנו תעודות היסטוריות של המאורעות בגזירת גונטא – דפים של ההיסטוריה הישראלית מלוכלכים בדם. מה משמפליא מאד, מה שמכאיב ומצער את לבנו, זהו יחוסם של בני הדור למאורעות האיומים ההם והנוסח החדש בהיסטוריוגרפיה הישראלית. עוצם הצער בגלל המאורעות בגזירת ת“ח ות”ט הקיף בזמנו את כל בית ישראל; אבל חרבן הקהלות באוקריינה ואבדן חמשים אלף נפש בשנת תקכ“ח לא עשה שום רושם בעולם היהודי. גזירת ת”ח ות"ט היא פרק של צער בהיסטוריה הישראלית; על גזירת גונטא עברה כמעט בשתיקה.

בימים ההם פסקה מהיות היסטוריה של עם ישראל – היא מעכשו ההיסטוריה של היהודים.

הפזור הגלותי, שהיה מקודם רק פזור מקומי, נעשה משנות המאה הי“ח ואילך פזור תרבותי. עוד לא הכניסו את היהודים בארצות פזוריהם אל החברה המדינית; עוד נחשבו אפילו בארצות המערב זרים, אורחים, שישיבתם בארץ היא ישיבת ארעי, ואולם כבר התעתדו להכנס אל החיים החברתיים של שכניהם, ובלי מחשבה ותרו על אחדותם הלאומית. עוד טרם שהכריזו בועידת הסנהדרין בפריש, שמעתה אינם עוד בני אומה ישראלית, אלא רק בני כנסיה דתית; עוד טרם שהכריז אברהם גייגר בועידת הרבנים בעיר ברונשוויג, שאין היהודים עם, אלא בני הכנסיה היהודית – במעשה, או שנאמר: ברגש חשו כבר את עצמם ל”אזרחים בני דת משה".

וכשבאו לידי כך החמירו בנידון זה עוד יותר מן הגויים שכניהם. הדת המשיחית באה לעולם בשאיפה, לאחד את כל באי עולם להיותם אגודה אחת, בנים למקום, בנים לאביהם שבשמים. כך הכריזה על עצמה בתחלת הויתה (ולתכלית זו ותרה על הלאומיות הישראלית), אלא שבאמת לא הגיעה מעולם למטרה זו. לא היו העמים “בנים למקום”, מחוברים ומאוגדים באחוה, אלא נלחמו אלה באלה בעברה ובחמה שפוכה. עם כל זה הרגישו את עצמם אחים בנוגע ליחוסם הדתי. בני ישראל, מזמן שהיו או שהאמינו היותם “אזרחים בני דת משה”, הפרו לגמרי את האחוה ביניהם, ועמנו נפרד מאז לפרורים פרורים.

ההבדל התרבותי שבין היהודים ממדינה למדינה השפיע מאז להפריד בין אחים. ראשונים בדבר זה היו הספרדים. רגילים היו עוד בזמן קדום להתגדל על שאר אחיהם. ואולם זה היו עושים בינם לבין עצמם, ועדיין לא מלאם לבם להתנכר לאחיהם בפומבי. זה עשו רק במחצית השניה של שנות המאה הי"ח. אז העיז ספרדי “אצילי” פניו ושלח דברים לוולטר בגלוי, כי כל מה שדבר הסופר הגדול הזה דופי ביהודים יצדק לגבי האשכנזים והפולנים ולא חלילה לגבי הספרדים האצילים. והסופר המפורסם מהר והחליט ממנו – שהיהודים מעוטם טובים ורובם מקולקלים.

נוסח זה נעשה כבר בארצות המערב בדעת הקהל העברי. אחרי ימי דור אחד או שנים נכנסו היהודים בארצות האלה אל החברה הצבורית. גם הם היו המועטים לגבי כלל ישראל, לגבי אחיהם בארצות המזרח. החלו גם הם להתביש באחיהם העניים, “מחוסרי תרבות”. אותו היחוס הנגודי, שהיה תחלה בין היהודים הספרדים ובין אחיהם האשכנזים, נקבע מעכשו בין היהודים בארצות המערב ובין אחיהם בארצות המזרח. שוב “בני עליה” מועטים לגבי דלים וריקים המרובים.

אין מן התועלת לבוא בדין עם האחים המתנכרים האלה. עלינו לעמד על הבנת הסבות והגורמים. התרבות האנושית, אשר סגלו להם היהודים בארצות פזוריהם, גרמה להתנכרות זו. בדורות הראשונים נתאחדו כלם בתרבותם הלאומית, שהמשיכה את חייהם ההיסטוריים וחברה את כל אברי האומה לגוף אחד. אפילו הספרדים, שנבדלו משאר אחיהם עוד בזמן קדום, הרגישו את עצמם עדיין מחוברים ומקושרים אל האומה בכל היקפה. כי עיקר תרבותם היתה התורה הישראלית, שהיא חיי רוחם, אויר נשימתם. כשפסקה התורה מלהשפיע על עם ישראל, נקרע מתוך הכרח הגיוני קרעים קרעים. וכל מה שנתרחקו מלמוד התורה, וזו חדלה להיות בסיס של חייהם הרוחניים והמוסריים, גדל הפרוד בין האחים ממדינה למדינה.

באמצעים מלאכותיים לא נשוב לחבר ולאחד את הקרעים. הנגוד התרבותי בין שבטי ישראל לא יפסק, אלא יגדל מדור לדור. חבור חיצוני אינו מבטל את ההתפתחות הטבעית הזאת. כשנושרים העלים מן האילן – כלום יועיל לחזר ולחבר אותם לענפי האילן בגמי? אחדות האומה אפשרית רק בחבור אורגני, שהוא באחדות תרבותית, זוהי הפרובלימה של עתידנו בעוצם תקפה. כל המעשים, מה שאנו עושים לחדש את אחדות האומה ולהחיותה, אינם אלא מעשים חיצוניים, שלבסוף אינם אמצעים של קימא.

בשעה שעומדים אנו על הבנת פרובלימה קשה ועמוקה אין אנו חייבים להמציא לה את פתרונה. גם בהבנתה האמתית, רואים אנו התקדמות; שהרי אין רופא יכול להשתדל ולהתאמץ ברפוי החולה טרם שיבין את טבע מחלתו. הפרובלימה הלאומית, שאנו עוסקים בה, היא קשה עד מאד ומסובכת, מתוך גורמים מרובים ושונים אלה מאלה תכלית השנוי. ואולם אפשר לדין בה מתוך השקפה כללית, שצריכה אמנם לחקירה עמוקה בפרטיה. אנו חיים עכשיו בדור של השקפה ריאלית; הכל נזקקים בזמננו למעשים “ממשיים”. ולפיכך נמשכים גם בני עמנו אחר ה“ממשיות” ומבטלים את ה“רוחניות”. ובהיות שנתקיים עמנו בכל ימי גלותו הארוכה רק ברוחניות, רק באידיאולוגיה, תועים בני דורנו ואומרים: מרוב האידיאולוגיה, שהיינו שקועים בה כל הימים ההם, באנו עד הלום וירדנו עד המדרגה התחתונה. עיקר הטעות הוא בהצעת הפרובלימה. מרוב אידיאולוגיה לא ירדנו במצבנו בין העמים, אלא נתקיימנו ביניהם כמעט באופן נסי. אלמלא היא, כבר היה פתרון גמור ומוחלט לשאלת היהודים, ולא היינו צריכים ליגע את מוחנו בהתרתה; כבר נכחד ישראל ולא היה לו עוד שם וזכר. אפיסת החיים היא הפתרון ה“יותר רצוי”, או שנאמר: היותר גמור ומוחלט לשאלת החיים, ועכשו, כשמתקיים עם ישראל בכח הגורמים של הדורות הקודמים, שעדיין לא פסקה השפעתם, לא יתקיים בלי רוחניות, בלי אידיאולוגיה. וכל מי שגורם לבטול האידיאולוגיה במעשה או אפילו בדבור ובכתב, גורם לבטול עם ישראל. ואל נרמה את עצמנו באיזו מאורעות וחזיונות, שנראים לנו בסקירה שטחית היותם “הצלחה גדולה”. כח עמנו אינו באיזה קבוץ או חלק של הגוף, אלא בכל אברי הגוף. ואין הם ניזונים אלא מן ההתקדמות האורגנית. שאלת עם ישראל לא חדלה ולא תחדל להיות שאלה קשה ומסובכת עד מאד. היא מעסקת לא רק את עולמנו, אלא גם את העולם הכללי. אבל נבדלים אנו ביחוסנו לפתרונה. אלה שכנגדנו רוצים בפתרון שלילי, שיחדל עם ישראל, ואנו שואפים לפתרון חיובי, שיתקיים ויגיע אל עתידו ההיסטורי. ואני מוסיף ואומר: בפתרון זה, החיובי, הנאה לנו והנאה לעולם; פתרון זה יביא את הפתרון הרצוי לשאלת האנושיות בכללה.

כשבאים אנו לידי הכרה היסטורית, כי התכלית הדרושה היא בקיום עם ישראל, הרי עומדים אנו ושואלים: מה הוא בסיס קיומנו? במצרים היו משתדלים בקיום הגוף, וכשפרחה הנשמה חנטו את המת, למען יעמד לדור אחרון. החנוטים נתקיימו וקיימים עד היום הזה. רצוננו לקיים את עמנו ב“נצחיות” ממין זה. הרי אין אנו צריכים לשום רוחניות, אלא עלינו לבקש את אופן החניטה לעם שלם. ואולם כשנעמד על הבנת הדבר, שאין בקיום כזה ולא כלום, עלינו לעסק באידיאולוגיה הישראלית – זו שקיימה את עמנו עד היום, ושבכחה לקיים אותו עד לאחרית הימים.

רואה אני את יחוסנו להיסטוריה הישראלית, כלומר: לא להיסטוריוגרפיה, לספור המעשים, אלא למעשים ולמאורעות עצמם. אפשר, שרבים בקרבנו מתאוים לקרא את ההיסטוריה; אבל אין עם לבם לחיות בה, להמשיכה ולהעמיד עליה את השקפת העולם שלהם. כשאני רואה את זה, כי ההיסטוריה הישראלית אינה אלא מן השפה ולחוץ ואין לה מקום בלבנו ובהרגשתנו, חושב אני, כי פסקה, כבר – ובמובן ידוע נעשתה פלסתר. זמן רב עסקתי במרטירולוגיה של עמנו, במאורעות על עדות דמים שאין כמוה בהיסטוריה האנושית. אין לפנינו זכרון עדות דמים של קצת גבורים, אלא של עם שלם, של אנשים ונשים וטף לאלפים ולרבבות. אין לפנינו מעשי עדות דמים בדור פלוני או פלוני, אלא מרטירולוגיה ארוכה, נמשכת והולכת אלפים שנה ויותר. ואני שואל את עצמי: כלום אין רעיון סדורי בכל המעשים האלה? אם יהיה הדבר כן, הרי אין שום סדר מוסרי בהיסטוריה האנושית, ואין שום תכלית מוסרית למציאותה. ואם נבוא לידי הכרה כזאת, הרי אין שום תכלית מוסרית גם למעשינו הלאומיים בהוה. הכל הוא מקרה, מעשים בלי חבור ובלי סדר, מאורעות באים ועוברים, ולמה לנו כל העבודה הזאת?

הצעתי כאן רק השקפה כללית, שהיא יכולה לשמש לנו בסיס לפתרון הפרובלימה של מציאות עמנו בעבר ובהוה ובעתיד. חוט השדרה של ההיסטוריה הישראלית הוא לפי השקפתי רוח עם ישראל. זכות הקיום של עמנו היא רק ברוחניותו. אם בטלה היא – אין עמנו יכול וגם אינו צריך להתקיים. כבר הורו חכמים – ואלה לא היו שונאים ומבזים את עמנו – כי לעמנו היתה פעולה גדולה, היסטורית, בזמן הקודם. עכשו בטלה כבר פעולתו, והוא עומד רק בכח עקשנות, שאינה ראויה לשום אומה. עם ישראל חי שלא בזכות. אם נסכים לדעת האומרים, שפסק כחו הרוחני של עם ישראל הרי אנו מודים גם לדעת האומרים, שאין לעמנו שום זכות הקיום. זהו ההגיון ההכרחי של מעשינו ושל הרהורי לבנו.

ובסיום ספור המעשים של המרטירולוגיה הישראלית אני שואל: כלום אין יסוד מוסרי למעשי גבורה מיוחדים במינם של עם שלם? כלום אין תכלית מוסרית להיסטוריה של עמנו, שהיא כלה מרטירולוגיה ארוכה? כמה מן השפלת עצמנו וכמה מן הזיוף של ההיסטוריה הישראלית הנהדרה יש בדבר, כשפוסעים אנו על גבי הקברים האלה. המשכת ההיסטוריה של עמנו צריכה להיות בהסכם ובהתאמה גמורה אל העבר. אין בני ענקים נעשים גמדים. אפשר לעם גדול ותקיף שירד מגדולתו החמרית ועדיין לא השפל שפלות גמורה. אבל עלובה אומה, שיורדת מגדולתה הרוחנית ומפסדת אצילותה. ירידה כזו קשה אפילו מן המיתה, מן הכליון הגמור.

הרהור זה צריך שיהיה ממלא את חלל לבנו בכל פנה שאנו פונים ובכל מעשה צבורי שאנו עושים.

 

א. גרוש היהודים ממדינת ביהם    🔗

במאורעות הגזרות והשמדות אשר אירעו את ישראל, אנו מוצאים את הגרושים מעין “מעשים בכל יום”. במדינות אנגליה ופרנסיה היו בימי הבינים גרושים כלליים, אשר עקרו את כנסיות ישראל של הארצות האלה מאדמתן. בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה היו גרושים מקומיים בקצת ערים ומדינות. אם באנו לרשום את המאורעות האלה, אין אנו מספיקים. בימי הבינים וגם בתקופה ההיסטורית שלאחריהם כבר הסכינו היהודים לזה; ואם יצאו בשלום ממדינה למדינה או מעיר לעיר, שמחו על ה“נס” שנעשה להם. לפעמים היו הגרושים בתנאים קשים מאוד, בכל אופן לא מצאו מנוחה ולא האמינו בחייהם אפילו בשעת שלום. כי תמיד היו צפויים לגזרת הגרוש בעטים של המושלים או של הכמרים הקנאים או של העירונים והמון העם.

את המצב המדיני המקולקל של היהודים בימים ההם יכולים אנו להבחין מתוך מעשה שהיה בימי הקיסר פרדיננד הראשון. המושל הזה היה אחד ממלכי חסד ולבו היה טוב ליהודים. אבל גם מדת טובו לא עמדה להם להצילם מרעתם. עין העם היתה צרה בהם. העירונים הציעו לפניו כמה פעמים לגרש את היהודים ממדינות ביהם ואוסטריה, אלא שהוא סרב להם. עוד טרם שנכתר לקיסר גרמניה, וכבר משל (בחיי אחיו קרלוס החמישי) בכמה מדינות אוסטריה, נדר בחלומו לגרש את היהודים מביהם. “אין מראין לאדם בחלום אלא מהרהורי לבו”. שאלת היהודים – להניחם בארץ או לגרשם – הטרידה אז את הלבבות במדה מרובה; היא העסיקה את המושל גם בהקיץ וגם בחלום. פרדיננד היה פוסח בזה על שתי הסעפים. ההסתה התמידית כלפי היהודים השפיעה עליו לרעתם; ומהצד השני קשה היה לו להתאכזר עליהם, בפעם הזאת נמלטו היהודים במעשה “נס”. ואולם בפני ההכרח אין עומדים גם הנסים. לעת זקנתו, בשנת שי"ט, הסכים פרדיננד לגרש את כל היהודים ממדינת ביהם.

מתוך המקורות והרשומות

א. ויהי בימי הקיסר פרדיננד שנת 1526 (רפ"ו) ויחלום חלום שלשה לילות רצופים. וישבע בחלומו לגרש את כל היהודים מפראג ובהמן בשנה ההיא. ויקום בבקר ותפעם רוחו, כי היה רחמן וטוב ומטיב לכל היושבים תחת ממשלתו. ויתעצב אל לבו להרע ליהודים על לא חמס בכפם; ויצר לו לעבור על שבועתו כפי צדקתו ויראתו מאלוה.

ויבא אליו אחד מיושבים במלכות שר ויועץ, וירא את פני הקיסר ואיננו כתמול שלשום, סר וזעף. ויאמר: בי אדוני, אם מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא מדוע פניך רעים היום? ויען הקיסר: ידעתיך כי בכל ביתי נאמן אתה, ולמה אכחד ממך החלום אשר חלמתי? ויספר לו חלומו ותוגת נפשו להרע ליהודים. ויאמר השר היועץ: אם מה' יצא הדבר ונשבעת, מי יוכל להפר שבועתך ולא תאונה אליו רעה? כי הוא היה ירא וחרד לפתות הקיסר ליחל דבריו.

וילך וישוב לביתו, ונפשו עליו תאבל. והוא היה אוהב ישראל וגם את אלהים היה ירא. וילאה למצוא עצה השוה לשניהם ותדד שנתו מעיניו, ויחשוב מחשבות להציל היהודים. ויזכור כי בהיותו בפראג היה לו יהודי אחד נכנס ויוצא בביתו, איש חכם תם וישר. ובעוד שלשה ימים ישים בדבר המלך ואודותיו פעמיו דרך שם – אולי ימצא מקום לגלות אזן היהודי ולשאול מאתו עצה ותושיה, כדת מה לעשות לעמוד לימין היהודים להצילם מרעתם. וגם הקיסר לא יכשל בענין שבועתו ונדרו.

ויהי היום ויסע השר מווין ויבא לעיר פראג. וישלח אל היהודי (הנקרא ר' מרדכי בר גרשון הכהן) ויצו עליו לבל יתמהמה מלבא אליו, כי דבר סתר לו. ויבא האיש ויספר לו השר ויאמר: נודע הדבר גם במקומכם המקרה אשר קרה והחלום אשר חלם הקיסר? ויאמר: ידענו שמץ מנהו. אכן למה נאמין לקול המון כי תבא עלינו הצרה הזאת? אל רחום ה' ולא ישחית נחלתו להפר בריתו אתנו, אשר הבטיחנו: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. ואם בארץ אויבינו כך, על אחת כמה וכמה תחת ממשלת רחמן וטוב לנו. ויען השר: כדבריך כן. אבל מה תעשה להשבועה אשר נשבע הקיסר, והוא ירא אלהים מנעוריו? וישאל לו: היוכל למצוא דרך נכון ואמתי למלט שניהם משחיתותם? ויען היהודי ויאמר: קשה עלי מאד לפשר הדבר, כי גדול עון השבועה מנשוא. אכן זאת תורת הישראלי: איש כי יפלא נדר לעת מצוא להתחרט על שבועתו ילך אצל חכם מומחה לרבים ויתיר לו נדרו. ובמיעוט ידיעתי ידעתי שיש כח אף לפי אמונה ותורה החדשה ביד הראש שר וגדול בכהנים נוצרים (פאבסט) להתיר שבועה למי שאין יכול לעמוד לקיים שבועתו. ועל זה השיב השר: טוב הדבר. ואם מחשים אתם ומצאכם עון. ועתה חגור מתניך ולך חיש מהר לעין ווין לנפול לפני הקיסר ארצה, לבכות ולהתחנן לו על עמך. אולי ישוב ה' מחרון אפו ויהיו דבריך נשמעים בעיני המלך. ואנכי אהיה מגן לך ומלאתי את דבריך.

ויהי בנשף בערב יום ויקם היהודי לשוב לביתו ויצא כלם נאספים בבית הכנסת להתפלל ערבית “כל נדרי”. וילך אל הרב ויגד לו את כל הדברים. וירימו כל העם את קולם בבכי ויצעקו כל הלילה בתפלות ותחנונים. והרב והקצינים וראשי עם התאספו ויעצו עצה למלט את נפשם. ויסכימו כולם כאחד, שמותר לחלל יום כפורים להציל נפשות רבות כאלה. ויצו לר' מרדכי למהר ולחוש מעשהו כאור הבקר.

ויעש כן וישא רגליו וילך לעיר ווין. ויעמוד בחצר המלך, מקום שהיה הולך בבוקר לפרוש כפיו בתפלתו. ויפול היהודי על פניו ארצה ויבך ויתחנן לו להשיב הרעה אשר חשב על היהודים. ויתן לו פתשגן כתב בקשתו. והקיסר קבל מידו וילך לדרכו. ובשוב הקיסר לארמונו צוה לקרא להשר יועצו ויראהו מכתב בקשת היהודי. והשיב השר: לא אוכל אנכי לשפוט בדבר הזה. צו אל הכהן נאמן אליך ועומד לפניך בהתודותך עוניך והגד לו את כל הדברים האלה, והוא יורך על פי חקי אמונה את אשר תעשה.

ויצו הקיסר לקרוא לו, ויבא לפני המלך, ויהי המה נועצים, ואחד משומרי הסף בא לאמור: איש יהודי עומד בחוץ אץ לבוא אל היכל המלך ויש לו דבר נחוץ אל המלך (כי אמר אל לבו לא אשקוט ולא אנוח ויעבור עלי מה, תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי בעד עמי ועדתי). ויאמר הקיסר: יבא, ויבא ויפול על פניו ויבך ויאמר: בי אדוני, שמעתי כי נשבע אדוני המלך לגרש את כל היהודים ממדינת בהמן ולא תוכל ליחל דבריך, אף כי מלך רחמן וחנון אתה וצר לך עלינו להרע לנו נגד מדת טובך. סלח לעבדך, איעצך עצה ויהי אלהים עמך ויכלת עמוד; וגם אנחנו עבדיך בני ישראל על מקומנו נשב בשלום. אולי יש חק לכהני הנוצרים להתיר השבועה כמו בדת ישראל. אלכה נא ברשיון המלך אל הכהן הגדול ואב הקדוש באמונת נוצרים לעיר רומא ואבך ואתחנן לפניו. אולי ירחם על עם עני ויתיר לאדוני הקיסר את נדרו, ונקה מעון ובצדקתו תנצל נפשנו. ויענו כלם: לך וה' יהיה עמך.

ויצו המלך ליתן בידו מכתב אמונה, כי ברשיון המלך הוא עושה. גם קציני וראשי הקהל ווין היו כותבים ונותנים לו מכתבים אל הראשים קהל עדת ישרון ברומא, להיות לו לעזור ולהועיל, להכין לו דרך לבוא אל ארמון אדון ראש הכהנים להציע דבריו לפניו.

ויסע האיש משם ויבא לעיר רומא וילך אל ראשי העם ויראם את מכתבם. ויקבלו אותו בסבר פנים יפות ויבטיחוהו להיות לימינו בכל אשר ישאל. ואחר יום או יומים ויוגד לו, שהפאבסט יעלה במרכבה. ויראוהו מקום לעמוד שם, שיוכל לראותו וליתן ליד ממש כתב שאלתו. ויהי במרכבתו ויפלו כל העם על ברכיהם, זולת האיש עמד על עמדו, כי ירא להעלים עיניו פן יעבור פתאום על פניו. ויבא אחד מעבדיו אשר חשב על היהודי, כי בזדון לבו עשה זאת לבלתי כרוע לפניו, ויכהו על הלחי ויצק הדם על בגדיו. והאיש לא ידע וילחץ בתוך העם לגשת אל המרכבה, וישלך מכתבו אל תוך המרכבה.

ויהי כאשר שב הפאבסט להיכלו ויפתח ויקרא המכתב, ושם המכתב מהקיסר ערוך אליו, וישתומם אל המראה וישלח ויאסף שרים ויועצים הכהנים ויאמר: הבה נתחכמה ועצו עצה בדבר הזה. ויענו כלם קול אחד להתיר שבועת הקיסר להציל היהודים מרעתם. ויעש כן ויצו לכתוב אל הקיסר: בני, אל תירא ואל תעצב. התרתי את שבועתך אשר נשבעת. עונך יכופר וה' יסלח לך. וגם אתפלל בעדך ובעד כל אשר לך, כי ידעתי את תום לבבך. ויכתב כאשר צוה הפאבסט ויותן הספר לידי האיש, וילך למסעיו לשוב לעיר ווין, כי ראה ה' מצליח דרכו.

בינתים שלח הקיסר פקודה חתומה לשר צבאו בעיר פראג להיות עתיד עם אנשי מלחמתו ברחוב הנקרא רינג לעת המוגבל לפתוח הפקודה ולעשות כאשר צוה עליו. ויהי בבא ר' מרדכי לעיר ווין וימהר לשר היועץ להביא אליו המכתב. ויקם וילך השר אל הקיסר, וכקרא הקיסר בספר אשר כתב לו הפאבסט וישמח מאד. ויצו לכתוב שנית אל שר הצבא להחזיר הפקודה הראשונה אשר בידו חתומה ליד היהודי.

ויקח האיש המכתב והוא נחפז ללכת, כי אמר מלאה צבאה וקרוב על כן בנו את בתיהם קומה על גבי קומה עליות על גבי עליות. וכדי לקמץ יום המוגבל, ואץ לבא אולי יחיש שר הצבא מעשהו לקיים מצות המלך ואין להשיב. ויחבוש סוסו וירכב לילה ויום ויבא ביער בלילה תחת סבך אילן אחד וינקר את עינו ולא שת לבו לזאת ויקח מטפחת מבגדו ויכרוך על העין וירכב מבלי להתמהמה עד בואו לעיר פראג. ויהי כבאו וימצא את שר הצבא אז עומד עם חילותיו מצפים לשעה ולרגע מעותד לפקודת הקיסר. וה' הצליח דרכו ליתן לשר הצבאהמכתב מהקיסר לזמנו. והשר החזיר לו הפקודה. הוא רוכב בכל רחובות היהודים, ובידו אחת מכתב מהמלכות ובידו השנית הניף סודר לבן ויקרא בקול גדול: גאולה גאולה. וכל העם נאספים מקטן ועד גודל וישמחו שמחה גדולה.

(נדפס בקובץ “ציון” כרך כ' עמ' 72–75).

* * *

ב. הקיסר פירדינאנדו גרש את היהודים ממלכות בוהימיה בשנת שי"ט (1559) וישאיר להם שארית בפראגה. וישבו שם כמאתים בעלי בתים, והנשארים הלכו לדרכם.

ויהי בי"ז תמוז ותצא אש ברחוב היהודים ותלהט כששים בתים כמעט רגע ותעל לבת האש השמימה. ותהום כל העיר, ויהרסו כל העם עליהם כדובים כזאבי ערב ויקחו את שללם, והיהודים ברחו למו כי יראו לנפשם. וקצת נשים השליכו אל תוך השרפה בעת הנמהרה ההיא ותעל שועתם השמימה.

וישמע פירדינאנדו הדוכס בן פירדינאנדו הקיסר וירץ ויעמוד בפרץ, והשודדים ברחו למו ותעצר המגפה. ויהי אחרי כן ויתנו את היהודים לשבת עוד בפראגה ימים אחדים.

(עמק הבכא עמ' 123).

 

ב. גזרת ווינצנץ פטמילך    🔗

המאורע הנודע בשם גזרת ווינצנץ פטמילך (ובני הדור ההוא היו אומרים: גזרת וינץ הנץ) אפשר לסמן גם בשם: המלחמה האחרונה בפרנקפורט. ספורי המאורעות בימי המלחמה הראשונה בפרנקפורט, שסופה היה חרבן הקהלה הישראלית בעיר הזאת, נקבעים בכרך הראשון של "ספר הדמעות (עמ' רצה–שה). למלחמה האחרונה בפרנקפורט לא היה סיום טרגי כזה. במאורע זה אנו מוצאים צרה והצלה נסית בסופה. עם כל זה יש גם מלחמה זו יסוד טרגי. אנו רואים ומכירים מתוך פרטיה את המצב המדיני והחברתי של היהודים בגרמניה לאחר שכבר “עבר זעם”. לא היו היהודים עוד מופקרים כבימי הבינים; לא היו עוד נרמסים ונדרסים ברגלי כל עובר. במובן ידוע זכו כבר למין ישוב קבוע. ואולם עדיין היו שפלים ונבזים בעיני עם הארץ ונעדרים זכיות מדיניות. ישובם היה “על תנאי” בתוקף חוקים מעיקים, מעליבים ומשפילים. מצבם המדיני והחברתי גרם לשאיפת ההמון, להתנפל עליהם בכל שעה, כדי לקחת את רכושם ולהאחז בבתיהם; או לכל הפחות להתעולל בהם ולהבזותם.

ישוב היהודים היה בקרפף; היו ממש סגורים במסגר. הדחק היה נורא מאד, לא נתנו ליהודים להתנחל על אדמת חוץ לקרפף ולהרחיב את גבוליו. מתוך זה היה “רחוב” היהודים לא רחב, אלא צר עד מאד. כמעט שהיו הבתים משני עבריו נוגעים אלו באלו, ובקושי עברו שני בני אדם, זה בצד זה באמצע הרחוב. ולפי שלא נתנה הרשות ליהודים להרחיב תחום הקרפף במקום היו בונים עליות נמוכות. דחק זה היה סבה תמידית לשרפות. אם נפלה על פי איזו סבה דליקה באחד הבתים, מיד נתפשטה בכל בתי הגיטו. זה היה מעין מעשים בכל יום. ההיסטוריה של הגיטו עשירה במאורעות כאלה. הם נרשמים זכרון לדורות בפנקסי הקהלות; גם נוסדו עליהם קינות וסליחות. זה היה תדיר סיומן של הטרגדיות האלה. בקינות וסליחות יצאו יושבי הגיטו ידי חובתם, שהרי תרופה אחרת לא היתה למכתם התמידית.

בכל פעם שנפלה דליקה ברחוב היהודים נאסף ההמון לראות במחזה משמח זה. עמדו לפני שער הגיטו ונהנו לראות בצרתם של היהודים שכניהם. כך היו עושים המתוקנים שבהם. ואולם הפוחזים והנבלים היו נכנסים אל תוך הקרפף, כדי להציל מן הדליקה מה שאפשר להציל – ולקחת עמם. מחזה מבהיל כזה מצייר גיטה בזכרונות ימי נעוריו, במחצית השניה של שנות המאה הי"ח. נפלה דליקה בגיטו הפרנקפורטי. היהודים נבהלים ויוצאים מבתיהם בחפזון; על כתפותיהם עמוסים כלי ביתם שהצילו. נם נדחקים ברחובם הצר, וכל אחד מתאמץ להמלט על נפשו. קצתם אומרים לכבות את הבערה, אלא שהכל עושים בבהלה ובערבוביה ומעכבים אלה את אלה. נכנסים קצת משכניהם, לא כדי לסייע ליהודים, אלא כדי לגנוב ולגזול או לכל הפחות להתל ביהודים. הנער הנלבב, בן משפחה חשובה בפרנקפורט, עומד בפרץ, מסדר את מעשי ההצלה, גוער בגנבים וחמסנים ומבריח אותם ומסייע בגופו, עד שעלה בידי היהודים לכבות את הבערה.

מאורע זה נקבע במחו של הפייטן, וזכרו בא לפניו לעת זקנתו, כשהחל לרשום זכרונות מאורעות חייו. אחד הסופרים מצייר את חיי היהודים בקרפף ואומר באירוניה עוקצת: דחקו את רגלי היהודים ולא נתנו להם מקום מספיק לשבת; על כן העמיקו לחפור קבריהם, כדי להניח את מתיהם זה על גבי זה, והגביהו את בתיהם, כדי לבנות עליות על גבי עליות.

עין העם היתה תמיד צרה בפרנסתם. בכל ענפי הפרנסה היו נוגעים בפרנסת זולתם, וכל הכתות העממיות התאמצו להוציא את היהודים מכל תחרות אקונומית. במצבם לא היו היהודים יכולים להתקיים אלמלא השחד. היו משחדים את השררה, את בעלי העצה, כדי להקל קצת את כבד משאם. ראה ההמון, כי היתה מעט הרוח ליהודים, ותיכף העיז פניו גם בפני בעלי העצה וקטרג עליהם, כי עור השחד את עיניהם. אמרו אנשי המעמדות הנמוכים להגביל את זכיות המעמדות הגבוהים, שלא יהיו הם בלבדם מושלים בעיר.

זה אירע גם בעיר פרנקפורט בתחלת שנות המאה הי"ז. אין ספק, כי באמת נגואלו ידי אנשי העצה לא רק בשחד היהודים אלא גם בגנבות ובמעשי חמס. היו גונבים וחומסים מקופת העצה כחפצם, וגם על היהודים הגינו לא מתוך אהבתם או מתוך יושר, אלא מתוך שהיו להוטים אחר הממון. ההמון התאמץ להכנס גם הוא אל השלטון העירוני, ואנשי המעמדות הגבוהים סרבו להם. הדבר בא לפני הקיסר, והוא הושיב ועד של מפקחים לעיין בטענות העם. ראו המפקחים כי צדקו המעוררים בטענותיהם והבטיחו לתקן מה שצריך תקון – בתנאי שלא יעשה העם דין לעצמו וימנע מבוא בדמים. ואולם נמצאו מבני העם קצת עזי פנים. אשר הסיתו אותם לסרב לפסק דינו של הקיסר. הם דחו את אנשי העצה מן השלטון העירוני ובסיוע ההמון קבעו שלטון לעצמם.

לפי המצב המדיני והחברתי בימים ההם היה הדבר מובן מאליו, כי אין מהפכה מדינית וחברתית אלא בפורענות ישראל. השנאה ליהודים וההסתה בהם היו הכח המניע למאורעות האלה. עזי פנים שבעיר הסיתו את ההמון להתנפל על היהודים ולגרשם מבתיהם; ואת כל אשר להם יפילו בגורל ביניהם. מלחמה זו נקראת על שם ווינצנץ פטמילך, אופה בפרנקפורט. באמת לא הוא היה הגורם העיקרי במעשה החמס; אלא שהצטיין בחוצפתו ובהשפעתו הגדולה על ההמון. אחרים הדליקו את הבערה הזאת; אלא שאת ווינצנץ פטמילך העמידו בראש. בשעה שהתנפל ההמון על רחוב היהודים (ביום כ“ו באלול שנת שע”ד) היו באים גם לידי שפיכת דמים, אלמלא עמד פטמילך בפרץ. הוא השגיח עליהם שיצאו את הגיטו בלי פגע, אלא שבתיהם וכל אשר להם יהיה לשלל.

בימי הבינים היו הקיסרים והשליטים חסרי כח להגן על היהודים אפילו כשרצו. עזי פנים שבעיר פרנקפורט בעטו גם בפעם הזאת במצות הקיסר, כי בטחו בכח ידם ובהתרשלות המושל. ואולם במעשיהם הרעים היה חשבון של טעות. בפעם הזאת צוה הקיסר בכל תוקף לעשות דין. העיר נכבשה לפני שרי הצבא, אשר הפקיד הקיסר, וביום העשרים לחדש אדר שנת שע"ו החזירו את היהודים המגורשים אל עיר מושבם. פרטי המאורע והעונש הקשה שנענשו בני בריוני מסופרים בבירור בשירה הבאה להלן. אין בה יופי פיוטי, אבל היא תעודה היסטורית מדויקת.

הקיסר הוציא פסק דין, כי כל יושבי העיר אחראים בנזק היהודים, שעלה לסכום רב (יותר ממאת אלף ושבעים וחמשה אלפים גולדין). בפסק דין זה כוון הקיסר אל קוטב האמת. שהרי אלמלא נתרשלו העירונים בימי הפרעות ואלמלא עמדו מנגד בשעה שבא ההמון וגזל כאות נפשו, לא היה ההפסד גדול כל כך. ואולם השלטון העירוני נפתל זמן רב עם פסק דינו של הקיסר. העירונים טענו: איך ישלמו הם דמי נזקם של היהודים, ובידיהם לא דבק כלום מן הבזה? אנשי העצה הבטיחו לחפש עד כמה שידם מגעת בכל הבתים, כדי להשיב ליהודים מה שגזלו מהם. הקיסר עמד זמן רב על דעתו, שכל העירונים אחראים ליהודים על נזקם. דברי המשפט הזה נמשכו עד שנת שע"ח. לבסוף ותרו היהודים “מפני דרכי שלום” על תביעותיהם, כי היו יראים, שיהיו העירונים נוטרים להם איבת עולם, אם יעמידו את דבריהם על הדין.

גזרת ווינצנץ פטמילך ראשיתה פורענות וסופה “נחמה”. חזרו היהודים אל הקרפף אשר ממנו גורשו, והקיסר קבע להם “קיומים” חדשים, שיהיה יישובם בפרנקפורט קבוע. אבל כמה היו הקיומים האלה מעליבים ומעיקים, והם עמדו בתקפם עד קרוב לזמננו. וכמה מן הצער והעלבון סבלו היהודים בימי טלטולם, שהיו נעים ונדים עד שחזרו למקומם. בקהלת פרנקפורט קבעו את יום כ"ז באלול יום תענית צבור ואת יום כ' באדר יום “פורים” (וביום שלפניו חוזרים ומתענים). הימים האלה נזכרים ונעשים בקהל פרנקפורט עד היום הזה.

מתוך המקורות והרשומות

(נדפס בספר “צמח דוד”; שם המחבר אלחנן ב"ר אברהם נרשם בראשי הבתים.

 

ג. המאורעות במדינות אירופה המזרחית    🔗

תחלת ישוב היהודים בארצות הסלוים לא נתברר לנו עדין בדיוק מספיק. בכל אופן מאוחרת היא הרבה לישוב היהודים בארצות המערב. כיוצא בזה לא נתחור עדין, מהיכן באו היהודים אל ארצות הסלוים להתישב בהן; אפילו מוצאם הגזעי מוטל עוד בספק. בכך אופן נדע, כי ראשיתו של הישוב הזה לא היתה גדולה לא בכמות ולא באיכות. בשנות המאה הי"ב (בסוף האלף החמישי) היו כבר קהלות ישראליות במדינות פולין, ליטא ורייסין. ואולם מצבן הרוחני, ואפשר גם החמרי, לא היה במרום המדרגה. עד קרוב לסוף שנות המאה החמש עשרה לא הצטיינו הקהלות בארצות הסלוים בחיים רוחניים דתיים; לא היו להן ישיבות, שמהן יצאה תורה, ולא רבנים מפורסמים בתפוצות הגולה ובאותן המדינות עצמן. מה שאמרו קצת החוקרים, כי בשנות המאה החמש עשרה נתפשט כבר למוד התורה במדינות האלה, ומשל היה בפי בני הדור ההוא: כי מקיוב תצא תורה ודבר ה' מסטרודוב – כל זה אינו אלא בדותא.

ישוב היהודים במדינות פולין, ליטא ורייסין נבנה בעיקר מחרבן הקהלות בגרמניה ובפרנסיה. מימות נוסעי הצלב ואילך התחילה ההגירה מגרמניה למדינות פולין. היא גברה בשנות המאה השלש עשרה, ובמדה מרובה יותר בשנות המאה הארבע עשרה, מימי המגפה השחורה ואילך. גם קצת ממגורשי פרנסיה נלוו עליהם. אלא שיסוד זה לא היה גדול, ולפיכך נבלע תיכף ביסוד הגרמני. כנסת ישראל שבארצות הסלוים היא בעיקר יסוד גרמני שנעקר ממקומו במערב והונח בקרקע של מזרח. שם התפתחה אמנם באופן אחר ולבשה צורה חדשה. באמת צריכים אנו לסמן אותה בשם כנסת ישראל גרמנית־פולנית.

תחלת הישוב החדש הזה היתה במובן ידוע רצויה מאד. בעין טובה ראו מלכי פולין ושריה את רבוי הישוב הזה. הם מצאו בו תועלת מרובה לארצם, ולפיכך קבעו ליהודים קיומים וזכיות, הן מקומיים והן כלליים. בדורות הראשונים היו אומרים, כי ארץ פולין היא גן עדן ליהודים. ובאמת אין אנו מוצאים בשנות המאה הארבע עשרה והחמש עשרה שום ארץ וממלכה, שבה ישבו היהודים בטח כבארץ פולין.

אמנם נמצאה לנו רשימה היסטורית ממחצית השניה של שנות המאה החמש עשרה, שממנה אפשר לשער, כי התחילה אז הפורענות לישראל גם במדינות פולין. ר' משה מינץ מתאונן על מאורעות זמנו ואומר:

… ומעולם לא היה כל כך צריך להיותנו באגודה אחת ושלום ושלוה כמו עתה… אשר פגע הכומר גם ביושבי תחת המלך מפולין מלכות קרקוב וסביבותיהן, אשר מקדם ומאז חשבוֹ לפליטה לבני גולה; ולא האמינו כל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי פולין. עתה הם רובצים תחת משא המלך ושרים, וכתבו לנו לבקש עזר ותרופה. (שו“ת לר' משה מינץ סי' ע”ז. מובא בספרו של גרטץ כרך ח' עמ' 417).

ואולם אנחה זו של אחד מגדולי חכמי הדור היא בכלל על צרה זמנית. בימים ההם היתה בעולם הישראלי גזרת קפיסטרנו (“ספר הדמעות” כרך ב' עמ' רעח–רפא). בשנת רי“ג הטיל המזוהם הזה את ארס זוהמתו במדינת שלזיה, ובעטיו אירע שמד נורא בקהלות המדינה הזאת. כנראה נתפשטה גזרתו גם למדינת קרקא הסמוכה. בכלל אין להבין את הדברים על פשוטם, כי היתה ממלכת פולין “גן עדן” ליהודים. גם שם נתעוררו מזמן לזמן עלילות שקר ובלבולים: עלילת הדם וחלול הקרבן. סופרי הגויים רשמו מעשה עלילת חלול הקרבן, אשר אירע בפוזנא בשנת קנ”ט (1399). ואף על פי שלא נתאמתה רשימה זו על פי עדות מדויקת, הרי היא בכל אופן “זכר לדבר”. מעשה נורא כזה אירע בשנת ש“ץ (1530) בק”ק פרמישלא (עיין להלן).

להבנת הדברים האלה עלינו לשים לב אל המצב המדיני והחברתי של מדינות פולין בימים ההם. מלכי פולין היו נוחים ליהודים והתאמצו להגן עליהם מפני שנאת העירונים. גם שרי המלכות ושרי המדינות התיחסו להם באופן רצוי. בתוקף חוקי הממלכה ובתוקף הקיומים והזכיות שנתאשרו לטובת היהודים היו מפקחים שלא יבואו עליהם בעלילות שקר. אין אנו מוצאים בכל ארצות העולם חוקים טובים כאלה בנוגע לעלילות שקר, והרבה פעמים נצולו היהודים מידי אויביהם, אשר טמנו פח לרגליהם. שונאיהם היו בימים ההם העירונים, אשר מתוך קנאה וצרות עין בדו עליהם עלילות. ההבדל בין מצב היהודים במדינות פולין ובין מצב אחיהם במדינות גרמניה היה בזה, כי לא גבר עדין המעמד העירוני בערי פולין. מה שהיה במדינות גרמניה כלל היה במדינות פולין פרט. שמעון דובנוב הטעים כבר את העובדה, כי בערי ליטא נמצא עוד בזמן קדום מעמד עירוני, שהיה רגיל לבוא בבלבולי שקר על היהודים, ולפיכך היו מאורעות עלילות הדם במדינה זו מעין מעשים בכל יום. קרוב לזה היה גם המצב בערי פולין. השלטון העירוני היה תמיד מתגרה ביהודים ומתאמץ להצר להם. בשעת פורענות, כשהתנפל עליהם ההמון, היו אנשי העצה עומדים מנגד ולא עשו את חובתם להציל את היהודים מרעתם. עם כל זה עוד היתה ליהודים במדינות פולין אפשרות הקיום. נמצאה לנו הגדת־עדות ממחצית השניה של שנות המאה השש עשרה, שמתוכה אנו למדים את יתרון מצב היהודים בערי פולין על זה של אחיהם במדינות גרמניה. ר' משה איסרליש כתב אל אחד מחבריו כדברים האלה:

… שמחתי בשמעי שלותך וביאתך לשלום, אף כי אמרת שתשאר בארץ אשכנז להיות להם לרב ומורה באחד המקומות. ואולי עדיף טפי פת חרבה ושלוה בה במדינות אלה, וכאמרם ז"ל: או בטולך או בטולא דבר עשו אשר במדינות אלה, אשר אין שנאתם גברה עלינו כמו במדינות אשכנז. מי יתן והיה עד ביאת משיחנו.

(שו"ת לר' משה איסרלש סי' צה).

שנות המאה השש עשרה היו ימי עליה ליהודים במדינות פולין, כמה מחכמי היהודים בגרמניה נכנסו אל ערי פולין ושמשו שם ברבנות, גם יסדו ישיבות להגדיל את למוד התורה. בסוף התקופה ההיא אנו מוצאים כבר בקהלות פולין, ליטא ורייסין כמה מגדולי ישראל, שמהם יצאה הוראה לכל תפוצות הגולה. אין זה באקראי בעלמא, כי כמעט כל הרבנים וראשי הישיבות בקהלות פולין בדורות ההם באו לשם מערי גרמניה. כנראה הוטב בימים ההם גם מצב פרנסתם, שהיה דחוק בדורות הראשונים. ההנחה הידועה, שיש בה מעין ההשקפה המטריאליסטית בהבנת ההיסטוריה: אם אין קמח אין תורה, לא תשמש אמנם לגבי ההיסטוריה הישראלית בכל היקפה. שהרי נתקיימה בעמנו כמה פעמים התורה גם בלי קמח. אבל בכלל אי אפשר לצייר לנו קיום התורה במדה זו בלי מצב כלכלי רצוי מאד. עד ימי גזרת ת“ח ות”ט היה למוד התורה במדינות פולין היסוד היחידי של החיים החברתיים. במדינות אלה היו תלמידי חכמים מצויים לרוב. רק מעוטם עשו את התורה מקור פרנסתם, בהיותם רבנים, ראשי ישיבות, מלמדים וכיוצא בהם. רובם היו סוחרים, ובתוכם גם עשירים. כמה וכמה מופלגים בתורה היו נמצאים בכל המעמדות העממיים.

מצבם הכלכלי של היהודים במדינות פולין נהרס אמנם בעיקר על ידי המאורעות בשנות ת“ח ות”ט בתוקף השמד הנורא שכמוהו לא היה בישראל בבת אחת עד הימים ההם. ואולם מצבם המדיני נתקלקל כבר עוד קודם למאורעות האלה מתוך סבות שונות. כבר ראינו, כי התיחסו העירונים ליהודים מתוך שנאה וצרות עין. בשנות המאה השבע עשרה גבר כחם של העירונים בערי פולין וליטא. זולת זה גברה בימים ההם השפעת הישועיים, אשר הצליחו בפולין “להחזיר עטרה ליושנה” – כלומר: להגביר את כח הכנסיה הקטולית, שתחלה נדחפה מפני הריפורמציה הלוטרנית והקלוינית. לכת הישועיים היתה השפעה גדולה גם על העירונים וגם על רוב האצילים. בהתאמצם לבער אחר זרמי הריפורמציה פגעה מדת דינם גם ביהודים.

עוד היו רוב מלכי פולין ושרי השלטון המדיני נוחים ליהודים, לקיים להם את זכיותיהם וקיומיהם של הדורות הראשונים. ואולם בשנות המאה השבע עשרה ואילך רופף כח המלכים והשלטון המרכזי; ובה במדה גבר כח האצילים והעירונים. לא היה עוד שלטון מרכזי תקיף בארץ הזאת, ודברי המליכם ושרי המדינות לא היו נשמעים. מאז ואילך אנו מוצאים רשימות של מעשים ומאורעות, של גזרות ופגעים רעים, אשר אירעו את היהודים על ידי הישועיים. הם השפיעו גם על בתי המשפט, ותלמידיהם התנפלו לעתים תכופות על היהודים. גזרת ה“שילרים” היא מעכשו רשימה קבועה בפנקסי הקהלות, רשימה מטפטפת דם.

בפנקס קהל פוזנא נרשמו הדברים האלה זכרון לדורות:

מעשה נורא שאירע חמשה ימים בחדש כסליו שנת חמשת אלפים תמ"ח פה פוזנן. אלה אזכרה הנסים והנפלאות שעשה לנו השם ברחמיו וברוב חסדיו בה' לחדש כסליו תמ"ח, שהיה רעש גדול ברחובותינו, שנתאספו ובאו שילארים לכמה מאות ויתלקטו להם באסיפה אחת ריקים ופוחזים ובעלי מלאכות לכמה אלפים. וזה היה בידיעת המקום הרשע (השלטון העירוני). ודעתם ורצונם היו לכלות שונאי ישראל גוף וממון. עד שנעשה מלחמה עצומה מחנה מול מחנה, האויבים והיהודים… והשם ברחמיו נתן לנו כח לעמוד בקשרי מלחמה שלשה ימים ושלשה לילות. ובכל פעם שבאו לרחובותינו בשלופי חרב גברו היהודים ורדפו אותם עד אל השוק, כי היה נמס לבבם. וממש היה הנס כמו בימי אחשורוש.

ואחר שנשקט הרעש התאספו יחד האלופים ראשי חכמי בני ישיבה ובראשם הגאון אב בית דין מוה“ר ישעיה סג"ל וקבעו לדורות תענית צבור כל שנה ושנה בחמשה ימים לחדש הנ”ל, באשר שעיקר הנס היה באותו היום.

(פרלס בספרו “תולדות היהודים בפוזנא” עמ' 63).

אירע להם נס לבני הקהלה בפוזנא ונמלטו בפעם הזאת. ואולם כמה פעמים הביאו השילרים בסיוע ההמון על הקהלות רעה רבה. כזה אירע בשנת חכ“ד בק”ק לבוב (מה שמסופר להלן). השלטון העירוני סיע למשחיתים או שעמד מנגד ולא עשה כלום להגן על היהודים. ולפעמים אמר להצילם מידי ההמון, ולא היה ביכלתו כזה (כזה אירע בק“ק לבוב בשנת תכ”ד).

גם כמה מן האצילים עשו את היהודים מדרס לרגליהם. את המלכים ושרי המדינות לא היו יראים ועשו ביהודים כרצונם. על פי רוב באו על הקהלות בעלילות שקר או באלמות להוציא מהן ממון. השלטון המרכזי לא עצה כח להציל את העשוקים מידי עושקיהם. במצב כזה היו היהודים אנוסים לפדות את עצמם בממון כפי דרישת התקיפים. לא הספיק להם מה שהיה בידם והוכרחו לתת שטרי חובות של הצבור לחמסנים. אלה היו אורבים בדרך לפרנסי הקהלות ותפסו אותם עד שנתנו כפר נפשם בהתחייבות של הקהלה. ועוד לא היה די בצרה זו, אלא כשהגיע זמן הפרעון היו החומסים מזייפים שטרי חובות וזוקפים חובות עצומים על הקהלות. הרבית אכלה את כל ההכנסות של הקהלות, והדבר הגיע לידי כך, שהיו מוכרחים לבטל את הישיבות ואת מנוי הרבנים. בכלל היו הקהלות טעונות חובות, אשר עלו וגברו משנה לשנה. ובה במדה נתמעטו ההכנסות, כי ירדו רוב היחידים מנכסיהם. רשימה אחת בפנקס הקהלה של פוזנא מציירת לנו את מצב הקהלות מימי הירידה:

… גם רעה ראינו ראיות הרבה שטבענו בעמקי מצולה, כמעט שבעונותינו הרבים אין מעמד ומצב לקהלתנו בדבר החובות שאנחנו חייבים לפריצים עריצים, שרבו כמו רבו עד למעלה ראש, אשר קצתם כבר הודיעו והתרו להקהל ותבעו פרעון חובותיהם עולה לסך ששים אלפים זהובים פולין; מלבד אלו שלא הודיעו עדיין. והננו נתונים בצרה גדולה בסתר המדרגה, אשר מי יודע עד כמה תכבד העבודה כי רבה היא, ואין ידנו משגת להוציא מכח אל הפועל אם לא ברחמי השם אשר אין מעצור להושיע ותשועת ה' כהרף עין. וצרה אל צרה נגשת. חובות יהודים נוגשים ואצים ולמשפט נקרבו בערכותיהם – ואויבינו פלילים. אוי לעינים שכך ראו ואזנים שכך שמעו.

(פרלס שם עמ' 58–59).

זהו מקור הגזרות והפגעים הרעים, אשר אירעו את היהודים במדינות פולין משנות המאה השבע עשרה ואילך. רשימות היסטוריות כתובות עברית נתקיימו לנו רק במעוטן. סופרי הגויים מספרים יותר ויותר; קצתם משיחים לפי תומם ומספרים את המעשים על אמתותם, וקצתם מגידים כפי הבנתם במאורעות האלה. גם בארכיוון של מקומות שונים נמצא עוד חומר רב, שעדין לא הגיע לפרסום. איך נתהוו מעשי עלילת הדם אנו למדים מספור המעשה שהיה בשנת תנ"ו בעיר פוזנא (ואז אירע נס ליהודים ונודע הדבר טרם שהגיע לידי סיום טרגי). על מעשה נס זה יסדו בזמנו כמה ספורים. בקצור הוא נרשם בפנקס הקהלה:

…וממש צרות האחרונות משכחות הראשונות, מה שנעשה ארבעה ימים לחדש סיון שנת תנ"ו. המעשה שהיה כך היה: נהרג שילאר אחד ביער דרך פרסה מקהלתנו, ולא נודע מי הרגו. ולא זו שהרגוהו, אלא אף זו שעשו לו מיתות אכזריות, דבר שלא נשמע מעולם – שנקרו את עיניו וכרתו ידיו ורגליו, וגם נטלו את לבו ושאר ענויים קשים ומרים, אשר אי אפשר לשום אדם אכזר לעשות זה. ומיד שמצאו אותו העלילו על היהודים. ומיד נתמלאו חימה כל הערלים ממש מגדולם עד קטנם על הדבר הזה, ובקשו לשלוח ידם לכלות שונאי ישראל גוף וממון. ולא על קהלתנו בלבד אלא על הכלל כלו יצא שבכל מדינות פולין. באשר השילאר הנ“ל היה בן סטאראסטי מאוברניק, והיו לו קרובים פריצים תקיפים משפחת טומינסקי. והמקום הרשע, אשר תמיד עומדים עלינו לכלותנו, היו מחתים גחלים עלינו; גם הרתיחו את לבב הפריצים עלינו. אשר ממש לא היתה עת צרה ליעקב מיום הוסדה כמו הצרה הזאת. אשר נתודע לנו בבירור גמור היאך שבאו פריצים ושילארים מזוינים ממש כל שולף חרב להנקם מהיהודים על מעשה הנ”ל. ובכל עיר ועיר אשר אחינו בני ישראל דרים במדינות פולין היו בצרה גדולה, באשר שאמרו להם בפה מלא כל השררות אשר ישבו תחתיהם יהודים תחת ממשלתם: ידוע תדעו, ביום שיעשה איזה מעשה בהיהודים בק“ק פוזנן בעבור הנ”ל אזי גם עליכם תעבור כוס. אשר ממש כל מקום אשר דבר זה היה נשמע אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד ושק ואפר יוצע לרבים. ובכל הקהלות עשו יום כפור וקל וחומר בן קל וחומר בקהלתנו תפשו אומנות אבותינו ויצעקו בני ישראל אל ה'. והיתה העלילה הזאת ימים רבים של צער מן יום הנ"ל.

והנה ביום שבת קדש עשרים ושלשה לחדש סיון, אשר היו האויבים מכונסים בכלי זיין שלהם לבא אל רחוב היהודים, נעשה לנו נס גדול וגלוי לעיני כל העמים. בעצם יום השנת באה לכאן גויה כפרית והביאה את המלבושים של ההרוג למכור. ומיד נתוודע הדבר הזה בבית העצה ותלקח האשה הכפרית אל בית העצה עם המלבושים. מיד נהפכה עצתם של שונאי ישראל ופניהם כשולי קדירה. ונתנה הודאה מיד בלי שום ענוי היאך שכנה הכפרי עשה מעשה הרציחה והוא יושב בק"ק ראגזני. ומיד שלחו המקום אחר הרוצח בעל כרחם שלא בטובתם, וכמה פריצים עמהם לקחת ולהביא את הרוצח לכאן. והנה עד היום ההוא לא היה לנו פה להשיב להם, כי כל הערלים כלם ממש היו מאמינים בעלילה.

(פרלס שם עמ' 65–66).

בכלל יכולים אנו לכוון את מצב הרוחות בימים ההם על פי אותה האנחה, (הרשומה להלן) שבקצורה היא ממציאה לנו ציור אמתי של הבהלה התמידית, שבה נמצאו הקהלות משך כמה דורות. נתקיימו בהן ממש דברי התוכחה: ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך (דברים כח סו).

… קול שאון השואן ברעש גדול אדיר וחזק, מחמת צרות הצרורות והמתוחות על כבוד קהלתנו הקדושה, אשר הורס והודש זה כמה שנים. הוה על הוה פרץ על פרץ צרה אל אחותה נגשת והשקט לא מצאנו. נתונה בצרה גדולה בענין עלילת שקר. דמים בדמים נגעו כאשר כבר קול ענות חלושה נשמע למרחוק זה שתי שנים. וצריך לזה הרבה מוהר ומתן להציל שארית עמנו הנתונים עוד במאסר. ומבלעדי זאת על צוארינו נרדפנו עד חובה אלפי אלפים ורבבי רבבות אצל פריצים עריצים שולפי חרב וכומרים וקלוסטרין. וכל היום נעמס עלינו מדהיבות כבדות ומרובות והרבה הוצאות תמידין שלא כסדרן ומוספין שלא כהלכתן. והנושים הבאים לקחת נפשות זממו.

(פרלס, שם עמ' 99).

המצב הזה של בהלה תמידית, שבה נמצאו היהודים במזרח משך כמה דורות, יצר את הטיפוס של היהודי המזרחי – טיפוס מיוחד במינו, שעשה את ה“יהודי הפולני” לנושא ענין של שיחות הבריות. במראהו החיצוני נסתמן “בן הגלות” הזה, ועוד יותר באפיו הנפשי. בכל תנועות אבריו, בדבריו, בשיחתו, ברמזי עיניו נכרת חולשת עצביו. היהודי המזרחי היה תמיד מפחד גם מקול עלה נדף; היה מתירא גם במקום שאין סכנה; היה נס ואין רודף. פלא הוא, כי משך כמה דורות נמצאו היהודים במצב כזה ועדין היה להם מעמד מוסרי בכח למוד התורה, אשר קימו אותה מעוני כשם שקימוה קודם מעושר. גם מעמדם המוסרי הזה נתמוטט מדור לדור, מה שהיה מונח בטבע הענינים. עם כל זה לא נהיו לבסוף מה שהיו צריכים להיות כמעט בהכרח – צוענים בלי שום חבור אל החיים התרבותיים. יהודי המזרח קימו את אותו הכשרון הנפשי, שבו הצטיין עם ישראל תמיד. היסוד האצילי שבהם לא בטל גם בתנאים גרועים עד מאד. אפשר שזהו הפלא ההיסטורי הגדול ביותר, שאין לו דוגמא בהיסטוריה האנושית.

בפרק שלפנינו נרשמו ספורי מאורעות קשים ונוראים, ראשית עדות־דמים במדינות פולין. בשנת שנ“ו, לפרט ויש”ם (1569), נתפסו בורשה שני האחים ר' משה ור' יהודה בני יקותיאל בעלילת שקר (לא נאמר מה העלילו עליהם – עלילת הדם או עלילת חלול הקרבן). ונתיסרו באכזריות איומה כדי ש“יתודו”. כנראה מתו שני האחים הקדושים מתוך הענויים והיסורים. ר' משה נפטר ביום י“ד באייר. ולא אמרו מעניו די בזה, אלא נהגו בגופו מנהג בזיון אחרי מותו. “ערום הפשיטהו, קשרוהו בעקבות סוסים, ככלב מובס גררוהו, ויתנו את רשעים קברו וכגנב הפוך צלבוהו, בפשוט ידים ורגלים ובמסמרים גדולים תקעוהו”. אחיו ר' יהודה מת ביום י”ח אייר.

בשעת מעשה זה היה בורשה הועד המדיני (כמסופר בסליחה הבאה להלן). יש לשער, שלא הסכים המלך זיגמונד השלישי לעוות־דין זה. על פי צוויו נתנו שני האחים הקדושים לקבורה ביום כ"א באייר.

מאורע עדות־דמים דומה לזה אירע בשנת ש“צ (1630) בק”ק פשמישלא. בעיר זו נתפס ר' משה ב“ר ישראל בעלילת חלול הקרבן. לאחר שענוהו ביסורים קשים, כדי ש”יתודה" שרפוהו ברחוב העיר.

א) האחים הקדושים ר' משה ור' יהודה בני ר' יקותיאל

מתוך המקורות והרשומות:

(קינה זו נדפסה בקובץ סליחות כמנהג ליטא באמשטרדם ב"ר שמואל נרשם בסופה).

* * *

ב. …ונשמת האחים הנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו הקדושים ר' משה ור' יהודה בני יקותיאל מק"ק גומבין, אשר עמדו בנסיון ונבחנו ונצרפו בענויים גדולים בעיר ווארשא. האחד נתעלה בישיבה של מעלה ר' משה הנ“ל יום א' י”ד אייר שנ“ו לפ”ק, ור' יהודה נפטר ביום ה' ח“י אייר בל”ג בעומר. ונקברו ביום א' א“ך טוב לחדש אייר, שנ”ו לפ"ק בעיר דלאנה שלש פרסאות מוורשה בצווי המלך ירום הודו זיגמונדס השלישי. זכותם יעמוד לנו ולכל ישראל עם נשמת אברהם ויעקב.

(מפנקס החברה קדישא בק"ק קראקא, נדפס בספר היובל לנחום סוקולוב עמ' 281–282).

ב) עלילת חלול הקרבן בק"ק פשמישלא.

א. אתה הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים. אחד נמצא קדמון לקדמונים ואחרון לאחרונים. איה קנאתך וגבורתך שספרו לנו אבותינו הקדמונים. האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים.

בדבריך נעשו שמים וברוח פיך כל צבאם. בראת יצרת אף עשית כלם לכבודך בכל תנאם. באחרונה בראת אדם להגיד חסדיך ואמונתך אשר ראם. בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם.

גדולים מעשיך בורא שמים ונוטיהם. גוים רבים בראת ובררת לך חלק מביניהם. גר צדק זה אברהם ראש למאמיניהם. גדולים מעשי ה' דרושים לכל חפציהם.

דורו היו דבקים באמונות זרות ובעבודות הצלמים. דבקו באמונתך ועבודתך הוא וכל אנשי ביתו כל הימים. דבריו השמיע לאנשי דורו באלהותך יחיד צור עולמים. מלכותך מלכות כל עולמים.

השלך לתוך כבשן האש וברחמים הצלתו והוצאתו. החזיק באמונתך ובעשרה נסיונות נסיתו. העלה את יצחק בנו יחידו לעולה – זכור לנו היום עקדתו. והקריב הכהן לפני ה' ועשה את חטאתו ואת עולתו.

ויעקב ובניו ירדו מצרימה ועמדו באמונתם. ונתקיים בהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם. וזכרת להם ברית אבות וברכוש כל חמדה הוצאתם. וינח ה' להם מסביב ככל אשר נשבע לאבותם.

זכרת הבטחת וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי והטבעת שונאיהם במים. זכור לנו גם היום כל התלאות המוצאות אותנו כי באנו באש ובמים. זכור יחוד שמך שאנחנו מיחדים בכל יום פעמים. הודו על ארץ ושמים.

חנון ורחם בטל מחשבות שונאינו והפר עצתם הקשה. חושבים עלינו מחשבות רשע להעליל בכל יום גזרה חדשה. חדשו גזרתם בעיר פרעמיסלא הקהלה הקדושה. בסאסאה נשלחה תריבנה הגה ברוחו הקשה.

טפשים האכילו לחחם אלהים לאשה זונה וחללה מכשפה בבית עבודתם. טרפה ופלטה הלחם מפיה לתוך ידה לעיני קצתם. טעם נתנה שהוא לצורך כשפנותם. שבתם וקימתם אני מנגינתם.

יום ראשון באחד עשר לחודש הראשון לפרט מהמה הצרה ישבה הארורה במאסר אסורה. יעצוה והסיתוה רשעים על איש יהודה משה שלא הכירה. למה ה' תעמוד מרחוק תעלים לעתות בצרה.

כהגיע ליל רביעי ענו את הארורה ענוי לא קשה. כדבריהם הראשונים הסיתוה להודות על איש משה. כלתה הרעה מפי הרשעים לאדונים קשה. ויבקש להרוג את משה.

לא התרשלו הרשעים ונתאספו כל המונם בחצי הלילה. לא חשבו רק להרוג ולאבד את כל היהודים חלילה. לא ינום ולא יישן שומר ישראל נורא עלילה. אם גנבים באו לך אם שודדי לילה.

מזוינים בחרבותם ובכלי משחיתם בא המון רב לרחוב היהודים. משברים דלתות וחלונות כגזלנים ושודדים. מי שבא לידם תפסוהו להוליכו לבית מצודם. מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודים.

נלכד בשחיתותם החסיד הקדוש החבר ר' משה בר ישראל. ונלכדו עמו גם כמה מבני ישראל. נתנום במאסרים מיוחדים לא נודע מקומם לדורש ושואל. וזאת התורה אשר שם משה לבני ישראל.

סוד עצתם הרעה העמיקו המעלילים עד הבוקר. סוגרת ומסוגרת היתה העיר כמה ימים שלא יצאו מהיהודים משתדל וחוקר. סף רעל תשקה אותם בוחן לבות וחוקר. וירדו בם ישרים לבוקר.

ערמתם גמרו ביום הששי בשני לחג המצות. ערכו עצים ובלי ענוי שני שרפו את הארורה במחיצות. עד אשר לא תגלה פתויי הסתתם בחוצות. ואשחקם כעפר ארץ כטיט חוצות.

פה אחד הסכימו על הקדוש בו ביום לענותו. פערו פיהם בעת תפלת ערבית וימתחוהו על הסלם שלש פעמים משכו אותו. פסקו למשחו ביין שרף ובעפר השרפה ובגפרית והדליקום לכלותו. לעיני הגוים גלה צדקתו.

צערוהו בכל מיני צער ושאלוהו על אחד עשר דברים. צעק שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד יצילנו מידי אכזרים. צרח במר נפש נקי אני מזה ומכל עלילותיכם עם כל ישראל חברים. נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים.

קדוש קדש שם המיוחד לעיני אכזרים. קרע כתנתו מעל גופו הקדוש בבוא אליו הבוערים. קנא לשמך הגדול ותגער בזדים ארורים. קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים.

רצינו לדעת אחר הענוי ענינו ומעמדו. רבים הגידו שלא יכול לסבול הצער ומת בכבודו. ריבה ה' את ריבי ותשלם לכל אחד כמעשה ידו. רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו.

שלחו רשעים לקרוא לרופאים וצוו לרפאותו. שמעו צעקת אשתו ובניו והבטיחום להשיבו בשלום לביתו. שומרים הפקידו עליו להזהר ברפאותו. אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו.

תמהו גוים על גודל סבלו וחוזק לבו. תמיד עמד באמונתו כי רוח ה' בקרבו. תועבותם מאס לעיניהם לא יחסר כל בו. אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו.

שמה ושערורה נהיתה בארץ. שמו שמים על זאת ושערו חרבו מאד במרץ. שמע קולנו ונקום נקמת דם נקי ועומד בפרץ. שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ.

בראותם כי נרפאה מכתו בליל שבת פרשת שמיני חזרו לענותו. בתוספת צער וענויים קשים נתעוללו בו הרשעים כל הלילה ליסר אותו. ברך משה איש אלהים את בני ישראל לפני מותו.

תהלת ה' ידבר פי צדיק ינוב חכמה. תמים היה בדורותיו לגמול חסד בלי בושה וכלימה. תורת אמת היתה בפיהו בשמירת מצותיה בלי פגימה. ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה.

יספו לענותו בענויים הנזכרים בכפלים. יותר מהם הפשיטו עורו עם צפרניו מעל אצבעות הרגלים. יחד הפשיטו עור עקביו ובעפר השרפה הפילו השולים. זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים.

סופר מי ימצא לספור כל הענויים הרעים. ספר לכתבם אי אפשר אלו היו ימים וקלפים רקיעים. סערת ה' חמה יצאה וסער מתחולל על ראש כה אמר ה' על כל שכני הרעים.

בתער השכירה גלחו מראשו וזקנו כל שערותיו. באמרם יש כשוף בשערו שאינו מודה כלום מתוך צרותיו. ברוך דיין אמת אמר בשפתותיו. פדה אלהים את ישראל מתוך צרותיו.

ראה ה' והביטה את אכזריותם. רשתם פרשו להטות לב מלך ושרים בשקר עדותם. רוצים לגרש את היהודים מתוך עיר מושבותם. סלית כל שגים מחקיך כי שקר תרמיתם.

יום השבת בעשרים וארבעה לחודש הסכימו לשרוף אותו. יצאו אשתו ובניו לבית העצה בבכי וצעקה לקראתו. ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו. צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו.

צוררים הסכימו וערכו עצי המערכה. צדיק הקדוש הצדיק עליו הדין כדת וכהלכה. צור עולמים ינקום נקמתו ויוסיף עליהם אלף פעמים ככה. וחמת המלך שככה.

חשו מהרו בשעה חמש עשרה והוציאוהו לבית השרפה. חנם טמנו לו שחת רשתם ישתלמו בסאה ואיפה. חפץ ה' למען צדקו לקבל נשמתו בטהרה ביום שקראו בתורה צרופה. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה.

קדוש הלך אל האש כהולך להקריב קרבן מוסף ומנחה. קבל עליו דין שמים באהבה וברצון ובשמחה. קהל פרעמישלא טף ונשים צעקו בבכי ויגון ואנחה. ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה.

זדים הוליכוהו בשמחת לבבם והביאוהו עד מקום שרפתו. זכר הקדוש החסיד להתודות ודוי דברים לפני מותי. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל עדתו. כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו.

צדיק הועלה על המערכת אש ועצים ותבן וגפרית וזפת. צמתו וקשרו ידיו ורגליו במערכת שלא תתקלקל ברגל נדחפת. צרים העלו עשן באפו וחוטמו דם מטפטפת. ורוח אלהים מרחפת.

לעיני כל הגוים הכין את לבבו ליחד שם המיוחד. לעת שנתאספו כל המון גוים כאחד. לצעוק הרים קולו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

חזר וגמר פעם שנית כל הפסוק שמע ישראל. חטפתו מיתה מלגמור פעם שלישית רק עד מלת ישראל. חזרה נשמתו אל האלהים אשר נתנה בקדושות ישראל. הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל.

זריז היה בלמודו כפי כחו ובתפלה בכוונה. זהיר בצדקה ובגמילת חסדים ומשא מתן באמונה. זכותו תעמוד לנו ולכל עדת מי מנה. ה' עיניך הלא לאמונה.

קדוש החבר ר' משה קדש שמך ברבים בכל כחו. קהל גוים נפלאו ותמהו עד יצאה נפשו ורוחו. קנא לשמך ונקום נקמתו ויהי לו פי שנים ברוחו. יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו.

ויהי כאשר הציתו האש ותעל הלהבה והקדוש החבר ר' משה מסר את נפשו על קדוש השם באהבה. וי וי צעק כל אחד מישראל שראו הלהבה. ואמרו איך שבתה מדהבה. וימי קלו מני רץ ברחו לא ראו טובה.

אל אלהים עליון יושב שחק. אפרו של הקדוש יראה לפניך תמיד כאפר יצחק. אשר הבטחתו לראותו תמיד ולהציל את ישראל בזכותו מכל דחק. כירח יכון עולם ועד בשחק.

מכל גופו לא נשאר כי אם אפרו וקצת עצמותיו. מאוד מאוד טרחו והשתדלו שהניחו גוים ללקטם ולקברם בקבר אבותיו. מי שראה הדבר הרע הזה ולא יבכה להוריד דמעותיו. בקבר אשר איש האלהים קבור כי אצל עצמותיו.

צדיק אתה ה' וישר דינך צור, ישועות יעקב וגאל בניך. צדקת הקדוש עם כל הקדושים יראו עיניך. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך.

אמן תתקיימנה הבטחותיך להפוך אבלנו לשמחה. ואת בית מקדשתך תבנה במהרה ונקריב לפניך זבח ומנחה. ואת נקמת אויבינו תראנו ונס יגון ואנחה. כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה.

ואמן יאמנו דבריך עם עני תושיע. את משיח בן דוד תשלח גבורתך להודיע. אלהים פעלך בקרב שנים חייהו הקרב שנים תודיע. אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.

(סליחה זו נדפסה מתוך כתב יד ב“השחר” כרך שני עמ' 151–154; מחברה הוא שבתי סופר בן ר' יצחק, ושמו חתום בראשי החרוזים אחרי הא"ב).

 

ד. גזרת ת“ח ות”ט    🔗

מלחמה קשה היתה במדינות פולין, ביחוד באלה המדינות שכבשו האצילים ומשלו ביושבי הארץ הרוסים, בין הכובשים ובנין הנכבשים אשר מרדו באדוניהם. בשנות ת“ח ות”ט גברו הרוסים ועשו הרג רב בפולנים וביהודים. אכזריותם של האוקריינים פגעה בשניהם יחד. סופרי הדור מספרים את פרטי המעשים, ואין שום ספק, כי היו ימי צרה לא רק ליהודים בלבד. עם כל זה עלינו להבין במאורעות האלה ולדעת את תוצאותיהם. צרת הפולנים היתה זמנית, עוברת; לאחר שעברו ימי ההרג, ושוב נצחו את האוקריינים, נרפאו מעט מעט מן המכות שהכו בשנות ת“ח ות”ט. צרת היהודים היתה לדורות; לא היתה להם עוד תקומה אחרי מפלתם זו. מכאן ואילך הרגישו בכל תוקף מרירות של הגולה.

ויש שמבחינים ומעיינים בטבע המאורעות האלה ומהרהרים: איך היו הענינים מתפתחים, אלמלא נלוו היהודים על האצילים הפולנים, כשנכבשו מדינות אוקריינה? אפשר שמוטב היה, אילו משתתפו עם האוקריינים במלחמתם עם אדוניהם הכובשים. הם ישבו בקרבם, ושורת הדין נותנת, שהיו צרייכם להיות להם גם “אחים לצרה”. מתוך השקפה זו אפשר לדון ולומר, כי אילו ראו בדורות הראשונים את הנולד היו נמלטים מן הצרה האיומה. בשעה שגברה יד האוקריינים והתנערו משפלותם לנקום נקמתם באדוניהם הרודים בהם וביהודים העוזרים על ידם.

בהתפתחות ההיסטוריה אין בחירה, אלא הכל נעשה מתוך הכרח הסבות והמסבות. ואולם זה איננו פוטר את בני אדם מלכוון את מעשיהם כלפי מדת הדין, כלפי מה שראוי להם לעשות. אפשר לדין במאורעות השמד בשנות ת“ח ות”ט ולומר: אבותיהם של אלו, שסבלו בימי השמד יסורים קשים, חטאו והלכו לעולמם, ובניהם ובני בניהם נשאו עונם. ואולם אין זה אלא הבנה שטחית בטבע הענינים. אילו היו היהודים במדינות אוקריינה נספחים אל שכניהם האוקריינים בימי שעבודם, ודאי שהיו הכובשים עושים בהם כליה עוד קודם לגזרת ת“ח ות”ט. ואם היו משאירים להם שריד ופליט, אלה השרידים הנמלטים היו נמקים לאחר שחזרו הפולנים ונצחו את האוקריינים. היהודים היו נתונים בין הפטיש והסדן, ובכל אופן היו נדרסים ונרמסים במלחמה שבין העמים שונאים זה לזה. במקום שנעשים הדברים על פי הכרח גמור של הסבות אי אפשר לטעון בכח ההגיון.

ובנוגע ליחוסם של היהודים אל האצילים הפולנים, מה שהצדיקו קצת סופרים את הדין על היהודים, הרי בררתי כבר למעלה (עמוד ל'), כי אין זה אלא הפלגה מרובה. אילו היה יסוד לטענות אלה, ודאי שלא היו בני הדור שותקים לגמרי, לחפות על מעשיהם. אנו מוצאים בכל דור ודור, כשבאה פורענות על ישראל, לא חסרו מגידי אמת ולא נמנעו אנשי תוכחה לגלות על עונם של בני דורם. בכל אופן היו המנהיגים והרבנים במדינות פולין מתאמצים תמיד לפקח על הדין והמשפט. ודאי לא הניחו לאחיהם לחלל שם שמים במעשים רעים ביחוסם אל הגויים שכניהם. ויודעים אנו כמה תקנות תקנו להעמיד את מעשי העם על הדין והשלום. ודוקא במדינות פולין היו בתי דינים קבועים בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך, וההנהגה העממית היתה שלמה באופן שכמוה לא היתה בימים ההם בשאר ארצות לא בישראל ולא באומות העולם.

על המאורעות בשנות ת“ח ות”ט יסדו בני הדור כמה ספורים היסטוריים וגם קינות וסליחות ונוסחאות של “אל מלא רחמים”. אין מן הצורך להוסיף עליהם. נתקיימה לנו גם קינה אחת, שיסד פייטן מבני הדור באיטליה (להלן סי' י). הצרה שבאה על כנסת ישראל במדינות פולין זעזעה את כל האומה הישראלית. אלה שנמלטו מידי האוקריינים ונתפזרו במדינות שונות מצאו עזרה בצרה. העיד מחבר ס' “יון מצולה” שגם הוא היה אחד מן הפליטים כדברים האלה:

“בכל מקום אשר דרכה כף רגלם בתוך אחינו בית ישראל גמלו עמהם חסד גדול. בראש אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה בין הקדרים הוליכו אותם הקדרים לקונסטנטינא הגדולה עיר ואם בישראל ולק”ק סלוניקו המהוללה ולשאר קהלות בארץ תוגרמה ולארץ מצרים ולארץ ברבריאה ושאר מדינות תפוצות ישראל, ופדו אותם בדמים יקרים. ועד היום זה לא יפסקו ידיהם מלפדות שבויים המביאים אליהם בכל יום ויום.

הנמלטים מחרב האויב בכל המדינות אשר דרכה כף רגלם, כגון במדינת טהרן ומדינת אסטרייך ומדינת ביהם ומדינת אשכנז ואיטליה, היטיבו עמהם באכילה ושתיה ולינה ובמלבושים ובמתנות מרובות לכל אחד לפי חשיבותו ועושים להם שאר טובות. וביותר בארץ אשכנז עשו יותר מדי יכלתם".

מספר הקהלות שנחרבו ומספר הנהרגים בגזרת שנות ת“ח ות”ט אי אפשר לקבוע בדיוק. הגאון ר' שבתי כהן רשם, כי נחרבו יותר משלש מאות קהלות חשובות ונהרגו יותר ממאה אלפים נפשות. מספר זה ודאי שתפש את המועט. בפרטי הרשימות יש קצת סתירות מספור לספור, ואין המכוון כאן לבררן ולסלקן. על פי רשימה אחרת נחרבו שבע מאות וארבעים וארבע קהלות ונהרגו כשש מאות וחמשים אלף נפשות.

מתוך המקורות והרשומות:

א. א) ויהי בשנת חמשת אלפים שמ“ה לבריאת העולם מלך זיגמונד מלך שוידן במדינת פולין. ובשנת שנ”ב ליצירה לקח אשה מיוחסת בת אחיו של הקיסר רודולפס ושמה אנא בת הדוכס קרלוס בן הקיסר ורדייננוס זכרו לברכה. כך מצאתי בסוף ספר צמח דוד. והיה מלך חסד וכשר ואוהב משפט ואוהב ישראל. בימיו התחזקה דת האפיפיור במדינת פולין, כי מימי קדם היו רוב הדוכסים והשרים היושבים ראשונה במלכות נמשכים אחר דת היונים והיו כל אנפין שוין עד שמלך המלך זיגמונד, והיה מגביה הדוכסים והשרים שהיו מדת האפיפיור והיה משפיל הדוכסים והשרים שהיו מדת היונים. עד שכמעט כל הדוכסים והשרים הפרו דת היונים ועמדו על דת האפיפיור, ועם היונים היו הולכים ודלים והיו נבזים ושפלים והיו לעבדים ולשפחות לעם פולין וליהודים. רק גבורי החיל שהיו בהם לקחם לו המלך לאנשי המלחמה כשלשים אלף חלוצי צבא ושמם קאזקין והם היו פטורים מן מס המלך ושרים, רק היו מחויבים לישב תמיד על הגבול שבמדינת רוסיא הסמוך למדינת בני קדר לשמור המדינה מן הקדרים, כי הם היו מעולם אבן נגף וצור מכשול למדינת פולין; ומעולם היתה שנאה גדולה בין הקדרים והיונים, הקדרים באו על היונים למלחמה, והיונים על הקדרים. ולכן היו פטורים מן המס והיתה להם חירות כאחד מן השרים. אבל שאר דלת עם היונים היו משעבדים בהם הדוכסים והשרים מאד וימררו חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בבית ובשדה, וישימו עליהם השרים מסים גדולים וקצת מן השרים היו מענים אותם בענוים קשים ומרים שיעמדו על אמונת האפיפיור. וכל כך היו שפלים עד שכמעט כל האומות ואפילו אותה אומה הירודה בין האומות היו מושלות בהם.

ויהי בשנת ו' למלך וולאדיסלב השצ“ט קם קאזק אחד ושמו פאוולוק, וקנא קנאת בני עמו היונים ומרד במלכות פולין. ויאספו אליו אנשים ריקים ופוחזים הרבה ויעברו מעברות הים השחור שנקרא “אחורי המפתן”. ושם יש המדבר הגדול ורחב ידים לאסוף העם; ובכל פעם שמרדו היונים נסו לשם כי שם לא בא אדם מעולם אם לא הקאזקין. ומיד שעבר הפוחז לשם עברו אליו הקאזקין ושאר יונים למאות ולאלפים. אז נתועדו שם להכחיד שם מישראל חלילה כאשר הם מעולם בני מלכות יון או כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל – או להריגה. גם חלקו ביניהם כל מלכות פולין, והצורר פאוולוק יהיה עליהם מלך בוורשא עיר המלוכה. אבל הקב”ה היודע מחשבות הפר עצתם ובטל מחשבתם והשיב להם גמולם בראשם. אף על פי כן בחזרתם מאחורי המפתן החריבו בעונותינו הרבים הרבה בתי כנסיות והרגו לערך מאתים נפשות מישראל.

* * *

ב) ויהי בשנת הת"ח, שנת שש עשרה למלך וולאדיסלב, היה קאזק אחד ושמו חמיל בלשון רוסיא, ובלשון פולין נקרא חמילעצקי, אחד משרי המאות על הקאזקין.

וילך חמיל עם כל חילו אל מלך הקדרים ועשו שלום עמו וכרתו ברית שילכו שניהם יחדיו על מדינת פולין. וכך עשו פשר ביניהם על השלל, שהקדרים יקחו כל השבי באדם והמלקוח בבהמות, והקאזקין יקחו כל השלל – דהיינו כסף וזהב ושמלות. מדין ומואב עשו שלום ביניהם בשביל שנאת ישראל.

ויהי ביום השלישי ד' ימים בחודש סיון שנת ת"ח באו הקדרים והיונים דרך היערות משני צדדים, מצד אחד קדרים ומצד השני היונים. ויהי כאשר ראו עם פולין כי כלתה עליהם הרעה, שבאו עליהם גם הקדרים, והם מתי מספר, והקדרים והיונים היו יותר מששים אלף – ובקשו לנוס בין היערים בהר ובשפלה, ונפלו בבורות שחפרו להם. ויסבו עליהם הקדרים והיונים, ובקשו מהם שרי עם פולין, שאל ישפכו דמם ארצה ויקחו אותם בשבי. ומלאו הקדרים רצונם ולקחו כל עם פולין עם שני שרי הצבא בשבי ועשו להם ענויים גדולים וישימו כבלים של ברזל על רגליהם של שני שרי הצבא, שם האחד פטאצקי והשני קאלינובסקי. וכמה שרים מעם פולין ראו שהאיש הזה חמיל איש מוצלח הוא ויצליח בכל מעשיו, מרדו המה גם כן במלכות פולין וכרתו ברית עם חמיל ובשבועה שיעבדוהו באמת ובתמים כמו שעבדו לפני זה למלך פולין.

ובאותו יום שנשבה עם פולין עם שני שרי הצבא באה הבשורה הרעה, שמת המלך וולאדיסלב – והיתה כל מדינת פולין כצאן בלי רועה.

כאשר שמעו הדוכסים והשרים שמת מלכם ואשר נשבו כל שרי עם פולין גבורי חיל מלומדי מלחמה וגם שני שרי הצבא, לא קמה עוד רוח באיש ונמס כל לב היהודים כאשר נמס הדונג לפני האש, כי נפל פחד על כל היהודים. ונסו כל השרים המושלים באותם מקומות של אחורי הנהר דניפר ושלפני הנהר דניפר עד ק"ק פלאנאה. הכל נסו לנפשם. ולולא ה' הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו. באותו רעש היה הדוכס ווישניוועצקי זכרו לברכה עם החיל שלו אחורי הנהר דניפר. והיה אוהב ישראל עד מאד וגבור מלחמה אשר אין כמוהו בכל הארץ. והוא נס עם עמו דרך ארץ ליטא ונסו עמו כחמש מאות בעלי בתים, וכל אחד עם אשתו ובניו. ונשא אותם כמו על כנפי נשרים עד הביאם למקום חפצם. אם היתה להם שום סכנה באחרונה אמר ליהודים שיסעו בראשונה, ואם היתה הסכנה לפניהם נסע הוא לפניהם למגן וצנה, והם אחריו חונים.

והיהודים שמצד זה הנהר דניפר שמעו את המאורעות הרעים ביום ראשון של חג השבועות, ונסו כולם בחג השבועות, ולא חסו על כספם וזהבם וברחו להציל נפשם. כל גלילות ק“ק אוסטרא והקהלות השייכות להם, כגון הק”ק שדה לבן וק“ק פאוולאוויטש וק”ק טשודנאוו וק“ק לובירטוב וכל הקהלות הנמשכות אחריהם ברחו קצת לק”ק פאלנאה וקצת לק“ק זסלב וקצת לק”ק אוסטרא הבירה וקצת לק“ק קונסטאנטין, כי היו אלו מקומות חזקים וגדולים. וכל גלילות ק”ק לבוב שהיו במדינות רוסיא והקהלות השייכות להם, כגון סביבות ק“ק נעמרוב ברחו לק”ק נעמרוב, וסביבות ק“ק טולטשין ברחו לק”ק טולטשין, וסביבות ק“ק באר, כגון ק”ק ויניצא וק“ק שטאריגראד וק”ק קרשני עם הקהלות הסמוכות להם ברחו כולם לק“ק באר. ומי שלא ברח או שלא יכול לברוח דמו בראשו. והרבה ק”ק אחורי הנהר דניפר הקרובים אל החלל, כגון ק“ק פריסלאב וק”ק בארישובקה וק“ק פראטון וק”ק באריופלין וק“ק לובען וק”ק לאחווץ ואגפיהם שלא יכלו לברוח ונהרגו על קדושת השם במיתות משונות ומרות: קצתם פשטו עורם מעליהם והבשר השליכו לכלבים; וקצתם קצצו ידיהם ורגליהם והשליכום על הדרך ועברו עליהם בקרונות ודרכום בסוסים; וקצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה ופרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם; והרבה קברו בחייהם ושחטו ילדים בחיק אמותם; והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים ונשים מעוברות שקעו בטנן והוציאו העובר וחבטו בפניהן; וקצתן קרעו בטניהן ושמו חתול חי בתוך הבטן והניחון כך בחיים ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן ותלו הילדים בדדי אמותם; וקצת ילדים תחבו בשפוד וצלום אצל האש והביאום אל אמותם שיאכלו מהם; ולפעמים לקחו מילדי העברים ועשו גשרים לעבור עליהם. לא היתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם וכל ארבע מיתות בית דין סקילה שרפה הרג וחנק. והרבה לקחו הקדרים בשביה ונשים ובתולות ענו ושכבו עם הנשים לפני האנשים והבתולות והנשים היפות לקחו לשפחות ולאופות וקצת לנשים ופלגשים. כיוצא בזה עשו בכל המקומות אשר היו מגיעים שמה וגם לעמים שהיו מעם פולין עשו כהנה, וביותר להכומרים והגלחים. ונהרגו אחורי הנהר דניפר כמה וכמה אלפים נפשות מיהודים וכמה מאות שהוכרחו להמיר דתם. וספרי תורות קרעו לקרעים ועשו מהם שקים ומנעלים לרגליהם ורצועי תפילין לקחו לכרך סביב רגליהם. וקצוצי תפילין השליכו בראש כל חוצות, ומשאר ספרי קודש עשו גשרים ברחובותיהם. וקצתם לקחו לתחוב בקני השרפה אשר כל השומע תצלנה אזניו.

ויהי כאשר שמעו ק“ק פארהבישטש ובק”ק זיאטב ובק“ק באזובקה ובק”ק טשיאוב ואגפיהם מה שעשו היונים לאחינו שבאחורי הנהר דניפר, כיון שבאו עליהם הקדרים והיונים היו הקדרים מצד אחד מהעיר והיונים מצד השני – אמרו: אם אנו נמתין עד שיבואו היונים לעיר יעשו בנו כלה ונחרצה, אז יכריחונו להמיר דתנו חלילה. מוטב לנו שנלך אל מחנה הקדרים בשביה כי ידענו אחינו בית ישראל שבקוסטנטינא ושבשאר קהלות תורכיה רחמנים גדולים הם ויפדו אותנו בממון. וכן עשו. הלכו ארבע קהלות הנ“ל אנשים ונשים וטף כשלשת אלפים נפשות אל הקדרים. והיה ביניהם חזן אחד ושמו ר' הירש מזיאטב. כשבאו אל הקדרים התחיל לקונן ולשורר “אל מלא רחמים” על הריגות אחינו בית ישראל בקול גדול. געו כל העם בבכיה גדולה, בודאי שנשמעה צעקתם במקום ונכמרו רחמי שוביהם עליהם וינחמום בדברים טובים ואמרו להם: אל תדאגו, אל יהיה לכם חסרון באכילה ושתיה. יש בכם שוחטים שחטו לכם צאן ובקר לרוב, ומחר אנו מביאים אתכם אל אחיכם שבקוסטנטינא לפדות אתכם. וכך היו עושים הקדרים, ואחינו בית ישראל שבקוסטנטינא השם ישמרם פדו אותם וגם שאר שבויים מפולין לערך עשרים אלף נפשות. ובזבזו עליהם ממון הרבה במה שפסקו עליהם וזנו ופרנסו אותם עד עתה ועשו עמהם גם שאר טובות עד אין שיעור. גם בכל ארץ תורכיה עשו כך ובפרט שק”ק סלוניקי פדו הרבה שבויים מאד. ובק“ק וינציה המפוארה ובק”ק רומא המעוטרה וב“ק ליבורנו היקרה והישרה ובשאר הקהלות הקדושות באיטליה נתנו כמה וכמה אלפים ורבבות זהובים לפדיון שבויים ושלחו לק”ק קוסטנטינא הגדולה השם ישלם להם גמולם הטוב שגמלו לאחינו בית ישראל וישמרם מכל צרה וצוקה עד ביאת הגואל.

ויהי אחר הדברים האלה חזרו הקדרים עם השבי הגדול לארצם, והצורר חמיל הלך עם עמו הקאזקין וכמה אלפים קדרים הנשארים אצלו לעיר טשהרין בתופים ובחצוצרות. ויהי כאשר קרב אל העיר יצאו כל בני העיר לקראתו בתופים ובמחולות ובשמחה גדולה וברכו וקבלו אותו להיות שר ונגיד עליהם ועל זרעם עד עולם. ויאמרו לו: נשיא אלהים אתה עלינו וגואלנו שגאלת אותנו מן השרים עם פולין המצירים אותנו בעבודה קשה.

* * *

ג) ויהי כשמוע הצורר חמיל שיהודים רבים נתאספו לק“ק נעמרוב ועמהם כסף וזהב לרוב וגם ק”ק נעמרוב בעצמה היתה מופלגה בעשירות והיתה קהלה גדולה וחשובה לאלהים של חכמים וסופרים מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה נרצחים. בכן שלח חמיל ראש אחד צורר היהודים על ק“ק הנ”ל ועמו כשש מאות איש שולפי חרב וכתב לראשי העיר שיהיו בעזרם. ואנשי העיר הקדימו נעשה לנשמע לסייעם בכל כחם – לא מפני אהבתם אלא מפני שנאת היהודים. ויהי ביום ד' עשרים בסיון באו הקאזקין סמוך לעיר נעמרוב. ויראו היהודים את החיל למרחוק ויחרד לבם, אבל לא היו יודעין אם הם מעם פולין או מעם קאזקין. אף על פי כן הלכו כל היהודים עם נשיהם וטפם וכסף וזהב שלהם אל המבצר וסגרו המבצר בדלתים ובריחים להלחם כנגדם. מה עשו הרשעים הקאזקין? עשו להם דגלים כמו שיש לעם פולין כי לא יש היכר אחר בין עם פולין לקאזקין רק בדגליהם. ואנשי העיר היו יודעים מן זו הערמה והיו קוראים אל היהודים שבמבצר: פתחו השער כי זה החיל מעם פולין שבאו לעזור אתכם מיד אויביכם אם יבאו. והיהודים שעל החומה עומדים היו רואים בדגליהם שהם כדגלי עם פולין והיו סבורים שאמת דברו להם אנשי העיר. מיד פתחו להם השער. וכיון שפתחו השער נכנסו הקאזקין וחרבם שלופה בידם ואנשי העיר בחרבות וברמחים ובאתים וקצתם הלכו במקלות והרגו ביהודים הרג רב. ונשים ובתולות ענו כרצונם. וקצת נשים ובתולות היו קופצין לבריכת המים הסמוכה למבצר שלא יטמאו אותן הערלים ונטבעו במים. וגם הרבה אנשים שהיו יכולים לשוט קפצו לתוך המים ושטים בם והיו סבורים שנצלו מן ההריגה. והיו היונים שטים אחריהם בחרבות ובאתים והורגים אותם במים. וקצתם היו מורים בקני השרפה לתוך המים והרגום עד שנתאדמו המים מדם הרוגים.

והיה שם ראש הישיבה דק“ק נ עמרוב ושמו הגאון מוהר”ר יחיאל מיכל בן הגאון מוהר“ר אליעזר ז”ל שהיה יודע כל התורה כלה על פה ובקי היה בכל חכמות העולם. ודרש להם בשבת שלפני הגזירה והזהיר את העם שאם יבא השונא שיקדשו שם שמים ולא ימירו דתם. וכן עשה העם הקדוש ואף הוא קפץ לתוך המים להציל נפשו ולשוט ותפסו יון אחד ורצה להורגו ובקש הגאון ממנו שלא יהרגו ויתן כסף וזהב לרוב. ושמע לו היון והוליכו לביתו אל המקום אשר כספו וזהבו טמון שם ופטרו זה הקאזק והניחו בחיים. והלך הגאון משם עם אמו ויחבאו שם בבית אחד כל הלילה עד אור הבקר. ולמחר ביום כ"ב סיון היו היונים מחפשים גם כן בבתים שמא נחבא שם איזה יהודי. וברח הגאון עם אמו על בית החיים, כדי שאם יהרגום יהיו על בית החיים ויבאו לקבורה. ויהי כאשר הגיע סמוך לבית החיים רץ אחריו יון אחד מאנשי העיר והוא תופר מנעלים ומקלו בידו והכה לגאון במקלו פצעים. ובקשה ממנו אמו של הגאון שיהרג אותה תחת בנה, ולא שמע אליה והרג מתחלה את הגאון ואחר כן את אמו. השם ינקום דמם. ושלשה ימים אחרי הריגה הביאתם לקבורה אשתו של הגאון. כי בכל המקומות שהיו שם הגזירות החיו לנשים רובה דרובה, אם לא מי שהיתה זקנה או חולנית המיתוה.

* * *

ד) מעשה שם בריבה אחת יפת תואר ממשפחה מיוחסת ועשירה שנשבה לקאזק אחד ונשאה לאשה. וקודם שבא עליה אמרה לו בערמה, שהיא יכולה לעשות בסגולה שלא יזיק לה שום כלי זיין ואמרה לו: אם לא תאמין לי תנסני בזה. ירה בי קנה השרפה ולא יזיק לי. והקאזק בעלה היה סובר שאמת היא מדברת וירה בה קנה השרפה לפי תומו – ונפלה ומתה על קדוש השם שלא יטמאנה הגוי. השם ינקום דמה.

עוד מעשה בריבה אחת יפת תואר הנשואה לקאזק אחד. בקשה הימנו שיקדישנה בבית תפלתם העומד אחורי הגשר. ומלא רצונה והוליכה לקבל הקדושין בבגדי מלכות בתופים ובמחולות. כיון שבאה על הגשר קפצה לתוך המים ונטבעה שם על קדוש השם. השם ינקום דמה.

והכנה וכהנה רבות אשר אי אפשר להעלות בכתב. ומספר כל ההרוגים והנטבעים בק"ק נעמרוב לערך ששת אלפים נפשות נהרגו בכל מיתות משונות. השם ינקום דמם. והנמלטים מחרב דק“ק נעמרוב ברחו לק”ק טולטשין כי היה שם מחוץ לעיר מבצר חזק עד מאד.

* * *

ה) ויהי אחר שמלאו רעתם כרצונם בק“ק נעמרוב נתאספו פוחזים וריקים כעשרת אלפים איש ובראשם צורר היהודים קריוואנאס והלכו משם לק”ק טולטשין, כי שם היו במבצר שש מאות גבורי חיל מן השרים של עם פולין וגם נתקבצו שם אצלם כשני אלפים יהודים. והיו בהם גם כן גבורי חיל ומלומדי מלחמה. ויכרתו שניהם ברית היהודים והשרים איש את אחיו יעזורו להלחם כנגד שונאיהם ובשבועה שלא ימעלו זה בזה. וחזקו המבצר מאד מאד וחמושים עלו בני ישראל בכל מיני כלי זיין ויעמדו על החומה השרים והיהודים. ובכל פעם שקרבו לגשת היונים אל המבצר ויורו המורים העומדים על החומר בחצים ובקני השרפה ויכו מהיונים עם רב. וינוסו מפני בני ישראל. ובני ישראל אזרו חיל וירדפו אחריהם ויכו מהם כמה מאות איש. ויתאספו היונים עוד הפעם עם כל בני הכפרים והערים הסמוכים להם לאלפים ולרבבות ויקרבו אילי ברזל להפיל את החומה ובאו פתאום, להלחם על המבצר בצעקות גדולות ומשונות כמנהג הקאזקין. ויראו העומדים על החומה ויתמהו על רבוי העם ויחרד לבם. ואף על פי כן ויורו המורים מן החומה ולא נתנו לגשת אל החומה. וינוסו מפני בני ישראל גם בפעם זו.

ויהי כאשר ארכו להם הימים ויתיעצו היונים לשלוח אגרת שלומים אל השרים שבמבצר להשלים עמהם באופן ובתנאי שיתנו להם שלל היהודים פדיון נפשם. וכן עשו ושלחו אגרת שלומים אל השרים שבמבצר. מיד הסכימו השרים ושלחו אחד מן היהודים ויקחו מהם כלי זינם הכל ביחד. ויבינו היהודים הערמה ובקשו היהודים לשלוח יד תחלה בשרים ולעמוד לקראתם מאחר שהפרו בריתם תחלה. ויצעק בקול גדולה הראש ישיבה של ק“ק טולטישן מוהר”ר אהרן אל היהודים ויאמר אליהם: שמעו אחי ועמי! אנחנו בגלות בין העמים. אם תשלחו יד בשרים ושמעו כל מלכי אדום וינקמו נקמתם מכל אחינו שבגולה חלילה. לכן אם גזירה מן השמים נקבל בשמחה דיננו. לא טובים אנחנו מאחינו שבק"ק נעמרוב. ואל שדי יתן לנו רחמים לפני שונאינו – אולי יקחו כל מחמד עינינו כופר נפשנו. וישמעו אליו בני ישראל ויביאו כל רכושם אשר רכשו אל תוך החצר של המבצר. מיד נכנסו היונים הצוררים. ויאמר אליהם ראש השרים הדוכס טשווערטשינסקי: הא לכם בקשתכם. ויקחו כל שלל היהודים. ויאמרו היונים אל הדוכס שיתן כל היהודים במשמר. והיו חייהם תלוים מנגד, שלא ידעו מה יעשו בדינם – אם יקיימו הבטחתם ואם לאו.

ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים באו היונים ויאמרו אל השרים שיתנו להם היהודים כלם. מיד דחפו השרים את היהודים שיצאו מן המבצר שלא יכוו בגחלתם. ויצאו כל בני ישראל בלב נשבר ונדכה. וישימו היונים את היהודים במשמר בתוך גן אחד סגור ומסוגר שלא יברחו אנא ואנא ויתמהמהו עד בוש. והיו שם עוד שלשה גאונים: הגאון מוהר“ר אליעזר והגאון מוהר”ר שלמה והגאון מו“ה חיים והיו מזהירים לעם קודש שיקדשו שם שמים ולא ימירו דתם. וענו כלם: שמע ישראל ה' אליהו ה' אחד – כשם שבלבכם אינו אלא אחד כך בלבנו אינו אלא אחד. ויהי אחר הדברים האלה בא אליהם איש הבינים ונעץ דגל בקרקע ויאמר אליהם בקול גדול: מי שרוצה להמיר דתו יהיה בחיים וישב תחת הדגל הזה. ולא ענהו שום אדם. וכך היה מכריז שלש פעמים, ולא ענוהו דבר. מיד פתח שער הגן ונכנסו כלם בחרי אף והרגו בהם הרג רב כאלף וחמש מאות נפשות בכל מיתות משונות בעולם. וגם שלשה גאונים הנ”ל נפלו בחרב. השם ינקום דמם. ויקחו מהם עשרה רבנים חיים וישימו כבלי ברזל על רגליהם וישימו אותם במשמר עד שיפדו עצמם בעד אלפים זהובים. ובתוכם הגאון מוהר“ר אהרן הנ”ל בן הגאון מהר“ר מאיר ראש הישיבה דק”ק לבוב, והיונים היוּ יודעים שהוא עשיר גדול מאד ויפדה את בנו בכל ממון שפוסקים עליו.

אחר הריגת היהודים קרבו לגשת אל המבצר למלחמה ויאמרו להם השרים: הלא כרתם ברית אתנו ולמה הפרתם את בריתכם? ויענו היונים לשרים: כאשר עשיתם עם היהודים והפרתם את הברית כן נעשה לכם מדה כנגד מדה. ויורו המורים להם מן החומה. ויעשו היונים בערמה וישרפו את המבצר על תלו ויהרגו בהם כל השרים הרג רב ושללם לבז. והדוכס הנ"ל קודם מותו ענו גברתו ושתי בנותיו לפניו. והוא היה איש בריא מאד וישב על כסר ולא יוכל לעמוד. ובא אליו פוחז אחד שהיה עבדו וטוחן ברחיים והסיר כובע מעל ראשו בפני הדוכס ואמר לו דרך ליצנות ושחוק: מה אדוני מצוה אל עבדו? ואחר כך היה מזכיר לפניו איך היה מעלה לעבדיו ומכה אותם ומשעבד אותם בשעבוד קשה. ואמר לו: עמוד מכסאך ואני יושב תחתיך להיות מושל עליך. ולא היה יכול לעמוד, וגררהו מעל כסאו ויכרות ראשו במגירה על מפתן הבית באכזריות. וכאשר עשו כן שלם להם אלהים על שהפרו ברית עם בני ישראל. וכל השרים השומעים את הדבר הצדיקו עליהם את הדין ומיום ההוא והלאה היו השרים מחזיקים ידם עם היהודים ולא מסרום ביד הפושעים. ואף על פי שנשבעו להם היונים כמה פעמים שלא יעשו לשרים שום דבר רק ליהוידם, לא היו מאמינים להם עוד. לולא זאת לא היתה פליטה לשארית ישראל חלילה.

ויהי אחר שלשה ימים להריגה שלחו היונים להכריז בין הרוגים: מי שנשאר חי ולא יירא ויעמוד כי כבר עבר עליהם החרב. ויעמדו כשלש מאות נפשות אותן שנפלו בין הפגרים להציל נפשם. והיו עטופים ברעב ובצמא וקצת היו בהם פצעים הרבה ולא היו כדי להמית, עוד היה קצת רוח בהם. והלכו לעיר הנ"ל כאבים וחלושים ויחפים וערומים, והטיבו עמהם אנשי העיר היונים ושלחום לנפשם.

ויהי אחר שמלאו רעתם בק"ק טולטשין חזרו הפוחזים לביתם בשלל גדול של כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות של השרים והיהודים ושבי רב של נשים יפות ובתולות יפות מעם בני ישרון ומעם פולין ולקחו גם עשרה הרבנים עמהם.

* * *

ו) ויהי ביום ג' ראש חדש אב באו הקדרים והיונים לצור על ק"ק פאלנאה ויערכו מלחמה נגד העיר, שהיו בה השרים והיהודים. ויורו המורים מן החומה, ולא יכלו לגשת אל העיר; כי היו בה שרים מעם פולין גבורי חיל לערך שני אלפים, וגם מן היהודים היו שנים עשר אלף ובהם גבורי חיל. והעיר שהיו בה השרים והיהודים היתה עיר חזקה עד מאד בחומה כפולה ומים סביב לה; ולא היו צריכים לשמור אלא מן אותו צד הסמוך לשאר שני מקומות הסמוכים לה שהיו בהם מעם היונים. ויעמידו השרים את עבדיהם גבורי החיל אל אותו הצד שצריך שמירה ביותר לשמור העיר מן השונא. ואילין נטורי קרתא היו חרובי קרתא, שהיו אלו עבדי השרים העומדים על החומה גם כן מעם היונים שקוראים בלשון פולין היידוקין ונעשו גם כן מורדים.

ויהי ביום ד' ב' בחדש אב לכדו האויבים שני המקומות שהיו בם מעם היונים והשלימו עמהם גם אנשי המקומות לעזור אותם ללחום נגד העיר החזקה שהיו בה השרים והיהודים, וילחמו כנגדה כל יום ד‘. ויקראו האויבים אל עבדי השרים העומדים על החומה: הלא אנשים אחים אנחנו – למה אתם עוזרים לשרים ללחום בנו? וכי לא טוב לכם לעבוד אותנו מלעבוד לאיש אחר אשר לא מבני עמנו? מיד מרדו עבדי השרים ועשו עצמם כאלו נלחמים כנגדם, והיו מניחים להיונים להעמיד סולמות על החומה. ונלכדה הבצורה ביום ה’. וברגע אחד היו כמה אלפים יונים שולפי חרב בתוך העיר והתחילו להרוג בעם. וכאשר ראו השרים והיהודים שכלתה אליהם הרעה ונלכדה העיר ברחו השרים רוכבי סוסים לצד אחר, ואת היהודים האביונים שומרי העיר לא היו מניחים לנוס. ונהרגו על קדוש השם כעשרת אלפים נפשות בכל מיתות משונות בעולם ופשטו צוארם לטבח. אם בא יון אחד בבית שהיו בו כמה מאות נפשות מיהודים, לא היו עומדים כנגדו, ויון אחד היה הורג לכלם.

והיה בתוכם איש אחד חכם ונבון ומקובל האלהי ושמו מהור“ר שמשון מק”ק אוסטרפאלו. ובא אליו מלאך מגיד בכל יום ולמד עמו סתרי תורה, ועשה המקובל הזה פירוש על הזהר על פי קבלה מהאר“י ז”ל; ולא זכינו שיבא להדרש. ואמר לו המגיד לפני הגזירה שיעשו תשובה גדולה שלא תבא הגזירה. ראה ודרש כמה פעמים בבית הכנסת והזהיר לעם שיעשו תשובה על הצרה שלא תבא. וכן עשו תשובה גדולה בכל הקהלות, ולא הועילם כי כבר נחתמה הגזירה הרעה. וכאשר באו האויבים וצרו על העיר נכנס המקובל לבית הכנסת, ושלש מאות בעלי בתים עמו, כלם חכמים גדולים וכלם מלובשים בתכריכים ובטליתים על ראשיהם ועסקו בתפלה גדולה, עד שבאו האויבים לעיר, ונהרגו שם כלם בבית הכנסת על אדמת קדש. השם ינקום דמם. וכמה מאות שלא הרגו הוכרחו להמיר דתם וכמה מאות הלכו בשבי אל הקדרים.

והנה כאשר שמענו בק“ק זסלב, שהקדרים והיונים מצירים לק”ק פאלנאה (כי בכל יום שלחנו שלוחים לק“ק פאלנאה וביום ג' הנ”ל לא היה יכול השליח לקרב אל העיר מפני האויבים המצירים) ובא אלינו השליח ביום ד' ואמר לנו הבשורה הרעה שהאויבים מצירים לק“ק פאלנאה. וק”ק זסלב רק שש פרסאות מק“ק פאלנאה. וברחנו ביום ה' מי שהיה יכול לברוח והנחנו לבתים שלנו מלאים כל טוב בסחורה ובספרים ובשאר דברים טובים ולא חסנו על ממוננו, רק להציל נפשנו ונפש בנינו ובנותינו. וברחו קצת לק”ק אוסטרא הבירה שהיתה מטרפולין במדינות רוסיא; והיא עיר גדולה לאלהים של חכמים וסופרים ותורה וגדולה היו במקום אחד.

ואני עם בני ביתי וחותני כה“ר אברהם מק”ק זסלב עם בני ביתו ובני משפחתו ברחנו לק“ק מעזריטש הסמוכה לק”ק אוסטרא הבירה תחום שבת. והיו יושבים בק“ק אוסטרא ובק”ק מעזריטש הסמוכה לה יותר מעשרת אלפים בעלי בתים, וכל אחד עם בני ביתו. והיו רוצים לישב שם בשבת חזון ובתוך כך יודע הדבר מהמעמד של פאלנאה איך יפול דבר. ויהי כאשר באנו בערב שבת לעת הצהרים לק“ק מעזריטש, ובא המגיד אלינו ואמר לנו, שהדוכס של ק”ק זסלב שר הצבא דאמינק יבא ביום זה עם חיל גדול וילך לקראת הדוכס ווישנוועצקי לעזור לק“ק פאלנאה מן הצוררים המצירים אותם. ויהי כן. ויבא הדוכס ועמו אלף גבורי חיל וגם עמו גבור חיל ושמו לאשטש ושאר חילו הולכים אחריו. היתה לנו שמחה גדולה ואמרנו, בודאי אחר שבת חזון נחזור לבתינו, כי לא היה רחוק מן ק”ק זסלב רק ארבע פרסאות. וגם אמרנו שיגאול אחינו בית ישראל שבק"ק פאלנאה מן צרותיהם.

ויהי כאשר בא סמוך להכנסת כלה אחזה אותנו חלחלה על הבשורה הרעה, שבא השר ווישווטא שהיה שר ומושל על ק“ק פאלנאה שברח משם עם כמה שרים ואמר: נלכדה העיר פאלנאה והרגו לכל השרים והיהודים שבתוכה, והאויבים מתפשטים בגדוד עד ק”ק זסלב. והדוכס ווישנוועצקי עם חילו ברחו לק“ק קונסטנטין, והקדרים והיונים אחריו וקצתם הולכים לק”ק אוסטר וק“ק מעזריטש. אז נבהלו אלופי אדום ופחד גדול נפל על היהודים, ולא קמה עוד רוח באיש. והכל היו רואים על השר הצבא הדוכס דאמינק מה יעשה. ויהי בחצי הלילה נסע שר הצבא הדוכס דאמינק לאחוריו בזה השער שבא מן פולין, כי היה מתירא לילך דרך המלך לק”ק קרעמניץ דרך ק“ק זסלב. כי שם היו הקדרים והיונים, עם רב והוא היה מתי מספר. וסבב הדרך והלך לק”ק קרעמניץ תשע פרסאות דרך מערות והמתין שם עד שיבאו עוד עם של פולין וילך משם לקונסטנטין. אבל המון העם היו סבורים, ששר הצבא ברח למדינת פולין. אמרו כולם: אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי הקיר – אם שר הצבא ברח, אנו מה נעשה? הכריזו הפרנסים בק“ק אוסטרא הבירה למען היחוד, שלא ישאר שום יהודי בקהלה. וכן בק”ק מעזריטש. כי השונא לא היה רחוק מאתנו רק שתי פרסאות; וגם לא היינו בטוחים באנשי המקומות שהיו כלם יונים, שלא יפגעו הם בעצמם בנו. וכל העם נסו לקולם. מי שהיה לו סוס ועגלה נסע בסוס ועגלה, ומי שלא היה לו סוס אף על פי שהיה לו ממון לקנות סוס ועגלה לא היה ממתין לקנות ולקח אשתו ובניו בידו ונס ברגליו והשליך כל אשר לו בביתו. וגם מי שהיה לו סוס ועגלה והיה לו משא כבד של סחורה או ספרים או שאר מטלטלים והשליך מן העגלה במלון ונתן לבעל אושפיזו כדי שיוכל לנוס בקל. והיו הולכים באותו שבת חזון שלש שורות סוסים ועגלות זה אצל זה ברוחב, ועל שבע פרסאות מק“ק אוסטרא עד ק”ק דובנא גדולה באורך היו הולכים סוסים ועגלות סמוכים זה אחר זה ואשר הולכים ברגלים אין מספר. ובשתי שעות ביום השבת חזון הנזכר רצו אחרינו שלשה רוכבי סוסים אחד יהודי ושמו רבי משה צורף מק“ק אוסטא ושני שרים עמו ואמרו לנו: למה אתם הולכים כל כך לאט? הנה השונאים גם הם אחרינו, ועתה הם בק”ק מעזריטש. אנחנו בקושי נמלטנו מהם. מיד היתה בהלה גדולה ועת צרה לאחינו בית ישראל אשר אין כמוה. וכל אחד זרק מן העגלה כלי כסף וזהב שמלות ספרים כרים וכסתות כדי שיוכל לברוח מהרה להציל נפשות שלו. והיה מושלך על השדה כסף וזהב ושמלות ולא היה שם יהודי שיקח אותם. באותו פעם נתקיימה בנו התוכחה: כספם וזהבם בחוץ ישליכו בראש כל חוצות. וקצת השליכו הכל סוס ועגלה עם כל אשר לו ועם אשתו וברח נפשו ביערות. והרבה נשים ואנשים שהוליכו בניהם בידיהם, כשבאה הצעקה הזאת, השליכו בניהם מידיהם וברחו לנפשם ביערות ובכירות? באותה פעם נתקיים בנו הפסוק: ונסתם ואין רודף אתכם. כי היה הכל שקר, שלא היו רודפים אחרינו האויבים ולא קדרים. רק המורא היה כל כך גדול עלינו כל השבת חזון עד שכל אחד היה סובר שרודפים היונים אחריו.

ויהי אחר השבת חזון ביום א' נודעה לנו אמת הדבר, ששר הצבא לא ברח לפולין רק נסע לק"ק קרעמניץ. אז נחה שקטה הארץ, וכל אחד ברח במתון רב מהיום ההוא והלאה. והלכנו ממקום למקום בערים וכפרים ושכבנו בראש כל חוצות וגם שם לא מצאנו מרגוע לנפשנו. זה חומס וזה רומס זה מואס וזה נועל. ונתקיימו בנו הפסוקים: ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך וגו' והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויום ולא תאמין בחייך. כי בכל לילה היינו באושפיזא אצל יונים והיינו סבורים שהיון יהרג אותנו בלילה, כי כלם היו מורדים. וכשקמנו למחר בחיים היינו מברכים ברוך מחיה מתים, שנשארנו בחיים.

* * *

ז) ויהי אחר שכבשו האויבים ק“ק פאלנאה ועשו בהם כרצונם, הלכו משם לק”ק זסלב ובזזו כל שלל הקהלה והרגו שם כמאתים נפשות שנשארו שם מסבה שלא היו יכולים לברוח מחמת חולי. וקצתם שמו בטחונם שיש להם יונים אוהבים שיצילום ויחבאו ביערות עד כי יעבור זעם. וישבו שם זמן רב עד שכמעט פרחה נשמתם מפני הרעב והצמא, ובחרו להם מות מחיים ואמרו: נבא העיר ומתנו שם כי טובים חללי חרב מחללי רעב. וכאשר באו אל העיר תפשום אוהביהם אנשי העיר להרוג אותם. ובקשו מהם שיהרגו אותם על בית החיים כדי שיבאו לקבורה. ומלאו בקשתם והוליכום על בית החיים. ונכנסו היהודים בבית שיש על בית החיים והרגו אותם שם ואחר כן שרפו את הבית עם היהודים באש, ונדונו בשתי מיתות הרג ושרפה. והשומרים שהיו שם בק“ק זסלב הפשיטו עורם מעל בשרם חיים. וכן עשו בק”ק אוסטרא הבירה ויהרגו כשש מאות נפשות שנשארו שם.

* * *

ח) משם חזרו והלכו לק"ק קונסטנטין עם כל חילות שלהם. וילך הדוכס וויקנוועצקי לקראתם ויך בהם מכה רבה וחזר לעיר קונסטנטין. והיונים נתקרבו אל העיר. והיה מתירא הדוכס מאנשי העיר שהיו גם כן יונים שלא ימרדו בו מאחר שהאויבים היונים נראו מבחוץ. ויצא מן העיר הכס ווישנוועצקי עם חילו והיהודים מי שהיה לו סוס ועגלה הלך אחריו ומי שלא היה לו סוס ועגלה שלא הין לו על ידי שהיה בטחונו על הדוכס עם חילו שישב בעיר זו הוא נשאר בעיר. והיה כאשר הרחיק הדוכס מן העיר כשיעור מהלך פרסה והאויבים באו לעיר ביום שלישי שהיה תשעה באב ונהרגו שלשה אלפים נפשות מיהודים ושללם לבוז ובתוכם נהרג הגאון מוהר"ר אשר שהיה אב"ד ור"מ בק"ק פאלנאה וגם שאר הרבה גאונים שלא נודע לי שמם.

ויתפשטו היונים והקדרים בכל מדינת פולין ורוסיא וליטא. ובכל מקומות מושבותיהם כששמעו הדבר היו מוֹרדים היונים מיד באדוניהם והיו הורגים לכל השרים והיהודים שנמצאו שם במיתות משונות. ועת צרה היתה ליהודים אשר כמוה לא היתה עוד. וכשמעם הדבר הזה ברחו קצתם במקומות החזקים לק“ק באר ולקמינץ פאדאלסקי ולק”ק בראד ולק“ק לבוב הבירה ולק”ק בסאטש ולק“ק יאזלווין ולק”ק זאלקווי ולק“ק גראל ולק”ק פרעמיסלי ולק“ק בעלז ולק”ק סקאל בבית הכומרים ולק"ק זאמשטש וקצתם ברחו למדינת וואלחיי והרבנים ברחו אל המקומות אחורי הנהר וויסיל.

* * *

ט) ואנשי מדינות ליטא ברחו לק“ק ווילנא ולק”ק הראדנה גדולה, ושם לא באו האויבים. וכמה קהלות שנתאספו אלפי יהודים שם ונחרבו הקהלות והרגו ליהודים שבתוכם. בק“ק הומצה נהרגו כמה אלפים אין מספר על קדוש השם. ומשם נסעו לק”ק סטארידוב והרגו ביהודים הרג רב. גם בק“ק צרניאוב ובק”ק באצד. ובק“ק וולאדווה נאספו שם יהודים הרבה ונהרגו גם כעשרת אלפים נפשות בכל מיתות משונות. ובשאר קהלות גדולות בליטא נהרגו יהודים לאלפים ולרבבות. השם ינקום דמם. ואנשי ק”ק סלוצק וק“ק פינסק וק”ק בריסק דליטא ברחו קצתם לפולין גדולה וקצתם לדנצק על המים על הנהר ווייסל. ודלת עם הנשארים בק“ק בריסק ובק”ק פינסק נהרגו על קדוש השם כמה מאות נפשות. וגם סמוך לק"ק פינסק על השדה. ורדפו האויבים אחר כמה מאות עגלות של יהודים שברחו והשיגום בין המצרים ועשו בהם הרג רב.

* * *

י) ויהי אחרי שברחו עם פולין מן המחנה ויבוזו הקדרים והיונים כל המחנה כסף וזהב הרבה מאד וקרנות וסוסים חשובים מאד והלך חמיל עם כל חיל שלו והקדרים ואמר לכבוש העירות החזקות שבמדינת פולין וקצת מעמו שלח לכבוש ק“ק באר, כי שם קבוץ גדול של יהודים והשרים בעיר החזקה. ויהי כאשר קרבו אל העיר ויורו המורים העומדים על החומה ולא יכלו לגשת אל החומה ויצורו על העיר כמה ימים. מה עשו אנשי המקום היונים? חתרו חתירה תחת העיר והכניסו הפוחזים בעיר בלילה והתחילו להרוג בעם. ויברחו היהודים והשרים אל המבצר החזק ויחזקו למבצר מאד ולא היו בהם מעם היונים ויצורו על המבצר כמה ימים ויבנו כנגדו דיק וסוללות ויורו עליהם בקני השרפה הגדולים עד שלכדו המבצר. ויהרגו כל היהודים והשרים שבתוכה בכל מיני מיתות משונות בעולם ושללם לבוז. מספר הרוגים בק"ק באר לערך שני אלפים נפשות היהודים. והצורר חמיל הלך עם חילו על ק”ק קונסטנטין ומשם לק“ק זסלב ומשם לק”ק אוסטרא הבירה. ואלו הקהלות כבר נחרבו בידי היונים. ומשם הלך לק“ק דובנא גדולה. גם שם היה מבצר חזק אשר אין כמוהו בכל מדינות פולין, והוא תחת ממשלת שר הצבא הדוכס דאמינק. והנה כאשר ברחו הדוכסים והשרים מן המלחמה נשארו שם כמה מאות יהודים, והיו סבורים להנצל בזה המבצר. ויהי כאשר קרבו הפוחזים אל העיר דובנא נכנס שר אחד עם שמונים גבורי חיל מעם הדוכס הנ”ל וסגרו המבצר בדלתים ובריח וחזקו המבצר ולא הניחו לשום יהודי ליכנס שם, ונהרגו כולם לפני המבצר אלף ומאה נפשות מיהודים. והנה כאשר בא הצורר חמיל לק“ק דובנא היה תמה על חוזק זה המבצר ואמר שאי אפשר בעולם לכבוש זה המבצר והשרים היו שוטים שברחו ממנו. והיו שם בזה המבצר אוצרות גדולים של יהודים ושרים ולא בקש לצור עליו מפני חזקתו. ומשם הלך עם כל חילו לק”ק בראד שהיא תחת ממשלת השר חראנזי שהיה שונא של חמיל שבקש לקחת נפשו והחריב לו כל מקומות ממשלתו, ובפרט עיר בראד שהיתה מטרפולין שלו החריב ושרף אותה באש. והיהודים והשרים ברחו כלם למבצר, כי היה חזק עד מאד החומה כפולה ומים סביב לו. והיו שם כמה אלפים יהודים ושרים. ויצורו על המבצר ימים רבים ולא יכלו לגשת אל החומה, כי ירו אליהם המורים בקני השרפה והרגו מהם עם רב ולא יכלו האויבים לכבוש אותם. אף על פי כן היתה להם אימה גדולה מפני הדבר שהיה בפנים. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. ומתו בדבר לערך אלף נפשות יהודים. וכן בכל המקומות החזקים שצרים עליהם האויבים היה דבר גדול מבפנים.

* * *

יא) אחרי הדברים האלה הלך חמיל עם כל חילו לצור על ק"ק לבוב הבירה והיא אחת מן ארבע הקהלות הגדולות שבמדינת פולין, עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים. וכאשר באו לשם האויבים היו יושבים שם בערבה לפני המבצר הגבוה העומד מחוץ לעיר לבוב. והיו מורים עליהם מן המבצר הגבוה והרגו מאנשי היונים והקדרים אלפים. לבסוף היו עם פולין מוכרחים לילך מן המבצר הגבוה מפני שאין להם מים שם. וילכו עם פולין מן המבצר הגבוה אל העיר לבוב ויציתו אנשי המוקם כל הבתים שסביב לחומה באש, כדי שלא יחבאו שם האויבים סביב לעיר. אף על פי כן לכדו האויבים את המבצר הגבוה ויצורו את העיר מסביב. והיו יראים בעיר לילך מן הבית מפני קני השרפה המורים מן המבצר הגבוה לעיר. ודבר ורעב גדול היה בעיר – מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. ומתו בעיר ברעב ובדבר כעשרת אלפים נפשות.

ויהי כאשר ארכו לשם שם הימים ולא יכלו לכבוש העיר, הלכו וסתמו המעינות שמחוץ לעיר שכל בני העיר שותים מהם ולא היה מים לעדה לשתות. ויאמרו כל העדה: למה נמות ברעב ובצמא? נשלח אל האויב אולי יקח רכושנו פדיון נפשנו. ושלחו אנשי העיר שלוחים אליו שיתפשר עמהם ויתנו לו כסף וזהב פדיון נפשם. וייטב הדבר בעיניו ויאמר אל עבדיו: מה בצע כי נהרוג אותם? נקח ממון שלהם פדיון נפשם. ושלח הוא שר האלף שלו ושמו גלאווצקי, שהיה אחד משרי פולין שנשבעו לו ומרד במלכות, עם כמה שרים מהקאזקין לעיר להתוכח עמהם על ענין הפשרה. ואחר כן באו מן העיר אל חמיל שרים רבים ונכבדים ועמהם ר' שמעון שתדלן מלבוב שיתוכחו עמו. ועשו פשרה שיתנו לו כל העיר בין היהודים והשרים מאתים אלף זהובים פדיון נפשם. ולא היה בידם ממון כסך זה ונתנו לו כסף זהב ושאר סחורות בזול גדול כמו שהיה שוה בימים ההם עובר לסוחר. ושקלו הכסף וזהב במשקלים גדולים כמו עופרת בחצי חנם. וינצלו ק"ק לבוב כמצולה שאין בה דגים.

ונסעו משם ויצורו על ק“ק זאלקווא, ובקשו לגשת אל החומה להעמיד סולמות. וישפכו עליהם מים רותחים מן החומה וינוסו הפוחזים מפניהם. ויורו המורים אחריהם בקני השרפה ויהרגו מהם רבים. ויתיעצו הפוחזים ויאמרו: הלא טוב לנו לשלוח אל האנשים העירה להתפשר עמהם כמו שעשינו לק”ק לבוב הבירה. וישלחו אל אנשי העיר ויאמרו אליהם: לא טובים אתם מלבוב הבירה שלא יכלו לעמוד כנגדנו ועשו פשרה עמנו. לכן אם תתפשרו עמנו מוטב, ואם לאו נבואה כלנו ונצורה עליכם ונעשה בכם שפטים גדולים ומיתות משונות כמו שעשינו בשאר מקומות מושבותיכם. וייטב הדבר בעיני אנשי העיר שהפוחזים רצו להתפשר עמהם ושלחו מן העיר כומר אחד ושר אחד ויהודי אחד מארץ רוסיא מטשרניגוב, שיעשו פשרה עמהם. ונתפשרו שיתנו להם אנשי העיר עשרים אלף זהובים וששת אלפים לשר האלף שלהם גלאווצקי הנ"ל. ויסעו משם וישארו אצלם כמה אלפים קאזקין לשמור העיר מן שאר קאזקין שלא יצורו את העיר עוד פעם אחרת. וכן עשו לכל המבצרים שבמדינת פולין קטנה ורוסיא ופאדאליה וליטא שהביאו אותם במצור ובמצוק.

ובעיר החזקה קמיניץ פאדאלסקי וק“ק יאזלוויץ וק”ק בוטשאטש וק“ק קמרני וק”ק בעלז וק“ק סקאל עמדו כנגדם כל השרים והיהודים שבתוכן ויורו המורים עליהם בקני השרפה הגדולים. והרגו מהפוחזים עם רב ולא יכלו הפוחזים לכבוש אותן לא אחת מן הערים החזקות הנ”ל. ויסעו מהם בחרפה גדולה, כי לא רצו אפילו להתפשר עמהם בממון אפילו לתת להם דבר מועט. אבל דבר ורעב גדול היה באותם מקומות ומתו כמה אלפים ורבבות יהודים.

וק"ק פרעמיסלא, עיר גדולה לאלהים של חכמים וסופרים, הביאו גם כן במצור ובמצוק וכמעט שכבשו אותה. וה' מן השמים רחם עליהם ובא אליהם שר אחד ושמו קראנקי ועמו שש מאות גבורי חיל ומלט את כל העיר בחכמתו. אבל כל העירות וכפרים שהיו שם עד הנהר סאן חרבו.

* * *>

יב) ומשם נסעו לק“ק נראל והביאו את העיר במצור. שם נתאספו רבבות יהודים ואלפי שרים ולא היה בהם אחד מן היונים. והיו שם שלשה מקומות גדולים זה אצל זה, והיהודים שהיו בתוכם רצו מתחלה לברוח משם ולא הניח שר העיר ואמר להם: נעמוד כנגדם ונלחמה עמם כמו שעשו שאר מקומות החזקים. ואחר כך כשהביאו את העיר במצור בקשו האויבים להתפשר עמהם ונתרצו היהודים להתפשר עמהם. ושר העיר לא רצה וילחמו כנגדם שלשה ימים ויהרגו מן האויבים עם רב. אחר כך שלח אליהם הצורר חמיל עוד עם רב כחול הים ולכדו את העיר ביום י”ז חשון שנת ת“ט. והרגו מתחלה לשר העיר ושמו לאטש והפשיטוהו חי ועשו לו כל מיתות בעולם. אחר כך הרגו ביהודים יותר משנים עשר אלף נפשות בכל מיתות משונות בעולם. והרבה נטבעו במים. וכמה מאות סגרו עצמם בבית הכנסת, ושברו הדלתות והרגו בתחלה היהודים שבתוכו ואחר כך שרפו לבית הכנסת באש עם הרוגים שבתוכו. ולא היתה הריגה כמוה בכל מדינות פולין כמו בק”ק נראל. והרבה לקחו הקדרים בשביה ואת שלש העירות שרפו ועשו כמהפכת סדום. וספרה לי אשה אחת שנשארה שם בחיים בין הרוגים, שנשארו כמה מאות נשים וטף ומעט אנשים, שלא היה להם חמשה ימים שום דבר למאכל ואכלו בשר אדם ומן הרוגים חתכו אברים וצלו באש ואכלו. וכמה אלפים הרוגים שאכלו אותם הכלבים והחזירים. והנשארים שלחו לק"ק פרעמיסלא אנשים והביאו בגדי פשתים לתכריכים בעד כמה מאות זהובים והביאו את ההרוגים לקבורה. השם ישלם להם גמולם.

* * *

יג) ויסעו משם הצורר חמיל עם כל חילו הקדרים והיונים עם רב כחול הים ויצורו על ק“ק זאמושטש והיר עיר חזקה אשר אין כמוה בחומה כפולה וחפירת מים סביב לה. ומיד שבאו האויבים לשם שרפו אנשי העיר כל הבתים הסמוכים לחומה שלא יחבאו שמה האויבים. ולא הניחו לאויבים לגשת אל העיר מהלך חצי פרסה רחוק מן העיר ועשו כן ימים רבים. ובתוך זמן זה נתפשטו בכל הקהלות סביב להם ועשו הריגות גדולות בק”ק טאמשוב ובק“ק שעברשין ובק”ק טורבין ובק“ק רובשוב ובק”ק טרניגראד ובק“ק בילגריי ובק”ק גוריי ובק“ק קראשניק עשו הרג רב כמה אלפים ורבבות יהודים. גם במדינת וואלין בק”ק לאדמיר ובק“ק לובעמלא ובק”ק לויצק ובק“ק קרעמינץ ואגפיהן עשו הריגות גדולות כמה אלפים יהודים. ובק”ק קרעמינץ לקח צורר אחד סכין של שוחט ושחט כמה מאות ילדים מילדי העברים ושאל לחברו אם זה כשר או טרפה ואמר: זה טרפה והשליך לכלבים. ואחר כך לקח אחד ופרע לבית השחיטה, אמר: זה כשר. ובדקוהו כמו שעושים לגדיים וטלאים וישאוהו במוט בכל רחובות העיר והכריזו: מי רוצה לקנות גדיים וטלאים. השם ינקום דמם.

גם בין המצרים אצל ביחאוו השיגו הפוחזים כמה מאות עגלות עם יהודים והרגו לכלם. גם בשאר קהלות אשר אי אפשר להעלות הכל בכתב. החריבו יותר משבע מאות קהלות כל המקומות עד הנהר ווייסל.

ויצורו על העיר זאמושטש ימים רבים ולא יכלו להם האויבים לכבוש כי היה שם שר אחד מעם אשכנז ושמו ווייאור עם ששת אלפים גבורי חיל מעם אשכנז. ויורו עליהם מן החומה בקני השרפה ויהרגו מהם עם רב. אבל דבר ורעב גדול היה בתוך העיר ומתו כמה אלפים יהודים.

אז שלחו אל יושבי העיר ואמרו להם: הלא טוב לכם להתפשר עמנו כמו שעשתה לבוב הבירה מלמות ברעב. ויהי כשמוע אנשי העיר הדבר הזה נתפשרו עמהם שיתנו להם עשרים אלף זהובים. אחר כך קרבו הקדרים והיונים אל החומר והביאו הרבה שבוים לפחות, ופדו היהודים שבתוך העיר כמה מאות שבוים. השם ישלם להם גמולם.

ויהי בשנת חמשת אלפים ת“ט בחדש חשון נכתר המלך קאזימר⁵ כשבת המלך על כסא מלכותו כתב מיד ספרים אל הצורר חמיל שילך וישוב לביתו עם כל מחנהו, ומה שיש לו טענות דברים עם מלכות פולין הוא יפשר אותם. כאשר נסע הצורר חמיל עם מחנהו לכבוש ק”ק לובלין הבירה ולא היה רק ארבע פרסאות מק"ק לובלין בא אליו כתב המלך שישוב לארצו. מיד קבל כתב המלך בשמחה ושב לארצו. ותשקט הארץ מן המלחמה כל ימות החרף. אבל כל זמן שהיה האויב סביב לובלין היתה העיר סוגרת ומסוגרת אין יוצא ואין בא. והיה דבר גדול בעיר ומתו יותר אלפים נפשות יהודים.

גם בין אותם היהודים הנמלטים אחורי הנהל ווייסל היה דבר גדול בכל מקומות מושבותיהם והיו זורקים את מתיהם באישון לילה על בית החיים שלא ירגישו בהם האומות. ויהיו שמחים כי ימצאו קבר. גם היו חולים מפני טרדת הדרך ובהלה. והרבה אביונים שלא הניחום האומות להכנסת לבתיהם ושכבו בראש כל חוצות ומתו מפני צנה ומפני רעב. ואיש את אחיו לא יעזורו, ואב את בנו לא ירחם. ומתו באותו חולי יותר מן מאה אלפים נפשות. וידל ישראל מאד. כסף וזהב ובגדים שהיה להם מיתר הפלטה מכרו; כסף וזהב בעד חצי שוי, ובגדי משי ושאר בגדים בעד שליש שוי וספרים לא היו נחשבים לכלום כי אין קונה – התורה היתה מונחת בקרן זוית. כי כסף וזהב ובגדים היו קונים אומות העולם.

ויהי כשמוע בני ישראל כי חזרו האויבים לארצם והשרים הולכים אחריהם לשוב לביתם ולמקומם חזרו גם הם לביתם. ובק“ק אוסטרא ובק”ק זסלב ובק"ק קארעץ היו מעם הדוכס דאמינק ועם הדוכס קארעצקי לערך שני אלפים אנשי חיל והיו בוטחים היהודים שם בה' ובהם; והיו סבורים שימצאו טרף לנפשם ולנפש ביתם, ואולי ישלמו להם אנשי עירם מה שחייבים להם.

* * *

יד) ויעשו אנשי העיר ק“ק אוסטרא בערמה וייטיבו עם היהודים בתחלה וכתבו ספרים בכל מקומות סביבותיהם אל היהודים מן העיר אוסטרא שישובו לביתם ולא יתיראו מפני הקאזקין, כי המלך עשה שלום עמהם. וליהודים האביונים היתה שמחה גדולה כי היו סבורים שהאמת אתם. ונסעו לק”ק אוסטא לערך שלש מאות משפחות. וכאשר היו שם כשלשה שבועות מן ר“ח אדר עד יום ג' ח”י אדר שנת ת“ט, שלחו אנשי העיר אוסטרא אל הקאזקין שסביב להם שיבואו מהרה לשם כי אצלם הרבה יהודים ושרים מעם פולין; והמה יהיו בעזרם. ויהי בחצי הלילה י”ט אדר באו כמה אלפים קאזקין לק"ק אוסטרא והרגו שם לכל השרים והיהודים על מטותיהם ולא נמלטו משם רק שלשה יהודים וראש אחד מהשרים עם שמונים איש אנשי חיל.

ויהי כשמוע השרים והיהודים שבק“ק זסלב ובשאר הקהלות סביב לק”ק אוסטרא ברחו כלם לנפשם – קצתם לק“ק דובנא גדולה ולק”ק אוליק וקצתם לק"ק קרעמינץ⁶.

אחר חג הסוכות שנת ת"י חזרו לביתם ואל מקומם השרים של פולין וגם שארית ישראל יתמי דיתמי. והיו חסרים ודלים וגם שם לא מצאו מנוח, כי היה יוקר גדול ולא היתה שום מחיה בעולם. והיהודים האביונים אף שהיו בדלי דלות היו נראין בעיני המון עם והשרים שהם עשירים וכל אחד אמר הב הב. המלך והשרים היו רוצים מס, ולא היה להם ממון שום פרוטה והיו נותנים המעשר מן כל מה שנשאר להם יתר הפליטה כסף וזהב ובגדים בחצי שוי.

* * *

טו) בימים ההם עשה המלך פסק בכל מדינות מלכותו: מי שהמיר דתו מחמת אונסו רשאי לחזור לדתו. וחזרו כל האנוסים להיות יהודים והיו דרים בכל מקומות מושבותיהם במקומות שהמירו ונעשו יהודים בפרהסיא בכל המקומות שהיו יהודים דרים שם. ובמקומות הקאזקין שלא היו יהודים דרים שם נסו האנוסים משם. ונשים שנשאו הקאזקין לנשים ברחו גם כן לאותם מקומות שהיו יהודים דרים שם. ונעשו יהודים כמה מאות אנוסים. ובכל מקומות שנעשו בהם הריגות נשארו כמה מאות נערים קטנים ותינוקות קטנות שהמירו. ולקחו אותם היהודים מיד העמים ביד חזקה וכתבו לכל אחד קמיע מאיזה משפחה הוא על ידי דרישה וחקירה ותלו הקמיע על צוארו. והרבה נשים נעשו עגונות והרבה אלמנות נעשו עגונות בשביל שנפלו לפני היבם שהלך למדינה אחרת, ועשו להם גאוני ארץ דארבע ארצות הרבה תקנות הגונות. ותקנו תענית צבור לכל מדינות פולין ביום עשרים בחדש סיון לדורות בו ביום שנעשו הריגות נעמרוב כידוע לכל שהיתה קהלה הראשונה שמסרו עצמם להריגה על קדושת השם.

* * *

יו) בימים ההם שלח מלך פולין שרים רבים ונכבדים להתפשר עם הקאזקין ולא יכול להתפשר עמהם כי בקשו דברים רבים שהיו נגד המלך והשרים. והמשיכו הדברים עד חג הפסח שנת תי“א. קודם פסח התאספו הקדרים והיונים פעם רביעית. ושתו בני ישראל בחג הפסח ארבע כוסות התרעלה. ונהרגו כמה מאות יהודים וכמה מאות הלכו בשביה אל הקדרים. וצרות אחרונות משכחות הראשונות. ובני ישראל הולכים ודלים. ונוסף לזה יש דבר גדול בכל מדינת פולין, ומתו בק”ק קראקא ובשאר קהלות במדינת פולין בקיץ תי"ב יותר מעשרים אלף נפשות. ועד היום הזה יש במדינת פולין חרב ורעב ודבר גדול בכל הארץ. וצרות אחרונות משכחות ראשונות. וכל יום ויום צרתו מרובה מחברו.

(מספר “יון מצולה” לר' נתן הנובר).

* * *

ב) הלא ידעתם אם לא שמעתם כל עם ה' השרידים, אשר ה' קורא עליהם ואל דברו חרדים, הנפוצים בארבע כנפות הארץ מפוזרים ומפורדים. כל מקום אשר דבר המלך ה' צבאות ודתו מגיע אבל גדול ליהודים, צום ובכי ומספד מר יצע לרבים גדולים ונכבדים. לבשו שקים והעלו עפר על ראשם קצינים ורוזנים ונגידים, על בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב בגזרות ושמדים, בידי ערלים טמאים רשעים ארורים וזדים. הרגו לאלפים ולרבבות ישרים ותמימים, חסידות וחסידים, בני ישראל היקרים ומסולאים בפז הנחמדים, וגאונים ורבנים בעלי תריסין המלמדים עם התלמידים. הלא המה עם בזוי נבזים ושפלים פוחזים ורקים, הם היונים המכונים בשם קאזקים. אכרים וכורמים עובדי אדמה התאספו קרובים ורחוקים, וירימו יד במלך ושריו וסגניו עם גדול ורם כענקים, הוא המלך ולדיסלאב מלך כשר ראוי למנותו בין צדיקים, כי מעולם הטיב חסדו עם היהודים ואת בריתו אתם הקים.

בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה לבריאת תבל ושחקים, בחדש הראשון הוא חדש ניסן גדולה דמעת העשוקים. כי התחילו אז הרקים לקצץ ולזנב הנחשלים משושנת העמקים, ויהרגו חסידי עליונים קדושים וצדיקים וחשוקים, כמה מאות נפשות קדושות אביונים הנאנחים ונאנקים.

ויצאו לנגדם שרים רבים ועם רב מעם הפולאקים, ללחום עם הרקים לשלם להם כפרי מעלליהם. ויהי כאשר הקריבו הפולאקים לבוא אל מחנהם, אל ארץ הטמאים הנקראה אוקריינא וסביבותיה, אז באו הרקים בערמה ותחבולה עליהם. כי גם אותם הרקים הנרשמים בכתב אמת בספריהם, אשר הוא מעולם חק ולא יעבור למלכות פולין כתוב בדתיהם, שנים עשר אלף חלוצי צבא קזאקין יאזרו חלציהם, לשרת את המלך ולעזרו ככל אשר יגזור עליהם, ועתה הפרו חק וברית וכרתו ברית עם שאר הרקים אחיהם, וגם שלחו והתאספו עם רב מהקדרים אליהם. וסבבו את שר צבא המלך עם כל השרים משרתיהם ועבדיהם, והרגו מהם הרג רב ואבדן ויבוזו את כל כספיהם. גם שרי הצבא עם שאר שרים הרגו על חלליהם.

וזה היה סמוך לחג השבועות שלשה ימים לפני אידיהם, ביום הרביעי הוא יום מוכן לפורעניותיהם. ובאותו יום נאסף המלך אל עמו ויצאה נשמתו, במדינת ליטא רחוק מאד מארץ אוקריינא מדינתו. ויגוע ויאסף סמוך לעיר הגדולה ווילנא היא הבירה במלכותו. ולא ידע המלך דבר מהמלחמה בשעת פטירתו. גם הרקים לא ידעו אז ממיתתו. ואנחנו עם ה' עבדיו וצאן מרעיתו, הנפוצים במדינות ליטא היינו בוכים ומתאבלים על המלך כבוד מנוחתו, ועדיין לא ידענו מהגזרה רעה אשר גזר ה' על נחלתו.

וכל בית ישראל אשר בארץ אוקריינא עזבו כל איש את ביתו, השליכו מסכנותיהם וארצם ולא נשאר לאיש כי אם גויתו ומעוט רכושם אשר הניסו כל אחד למחיתו. ואת יום מקרא קדש חג השבועות חללו דתו, כי לברוח ולעמוד על נפשם כאיש גבורתו. שבת חגנו ומועדנו אשר כל עדת ישראל יעשו אותו. ורבים נסו לק"ק נמרוב העיר הגדולה והחשובה היתה ראש לקהלות עוד ליושב תהלות, ישלח עזרתו על ידי המלך בעם רב ובמקהלות.

ויהי אחרי כן כשמעם ויתעצבו מאד ויבכו בתחנונים ותפלות, ודמעתם על לחים תמיד ויקוננו קינות ויללות. כי ראו כי כלתה אליהם הרעה מנורא עלילות. והרקים כאשר שמעו מפטירתו שמחו שמחות גדולות. אז נפלה רעדה ופחד על כל עם הפולאקין ולבשום חלחלות. שבת אורח ונשמו דרכים ומסילות.

ובאו לק"ק נמרוב כחמשים רקים בתחבולות, והשמיעו שם קול חצוצרות ושופר וכל העם רואים את הקולות, כאלו עם הפולאקין יבואו בסוסים ורכבים במצהלות, למען יפתחו שערי המבצר לבלתי יהיו נעולות. והצליח מעשה שטן וכן עשו מזמותיהם מעשה נבלות. והרגו בעיר כמו ששת אלפים נפשות קדושים, גאונים ורבנים חכמים ונבונים וישישים, בחורים בתולות חתנים וכלות טף ונשים. ובפרט הגאון מורנו הרב רבי יחיאל מיכל חכם חרשים. וכמה מאות טבעו במים ובכל מיני יסורים קשים.

ובבית הכנסת לפני ארון קדש הקדשים, שחטו בחלפות המשוררים והחזנים והשמשים. שם העלו בני ישראל עולות וקרבות ואשים, עקדו עצמם כאילים וכבשים ותישים. לריח ניחוח יעלו לשוכן תרשישים. ואחר כך החריבו הבית מקדש מעט שם שאגו צוררים ורוגשים, והוציאו כל הספרי תורה ישנים וגם חדשים, וקרעום לגזרים ונתנום למרמס רגלי אדם ובהמה סוסים ופרשים, וגם עשו מהם סנדלים ומנעלים וכמה מיני לבושים, והפכו הכתב לארץ ועל היריעות היו ברגליהם דשים.

והיה זה ביום הרביעי עשרים יום לחדש סיון ירח השלישי בכל מיני שלישים, יום שנתלו בו המארות חסר כתיב יום מארה וקללה לילדים החלשים. שגם גזרת תתקל"א⁷ היתה ביום ההוא עשרים לחדש ההוא בו היינו נכלמים ובושים.

הנה הקהלה קדושה נמרוב היתה ראש לגזרות הרקים האוילים וטפשים, ומשם נפוצו על פני כל הארץ והיו להרבה ראשים. הראש האחד יפנה אל קהלת קדש טולטשין, ויסבבו שם את המבצר שמונה ימים, ויצורו עליה עד כי כל אשר בתוכו היו מוכפנים וצמים. והיו שם רבים מבני ישראל ופריצים רבים משאר עמים, ותמיד יום ולילה לא ישבתו והיו כנגד הרקים נלחמים. ואחר כם דברו הרקים אל השרים הפריצים: למה תרגשו גוים ולאמים, בשביל היהודים האומללים אשר הם שונאינו מימים קדומים? ודברו אליהם דברים רכים ודברי נרגן כמתלהמים: הלא אין חפץ לכו בכם פריצים רבים וכן שלומים, רק תנו לנו היהודים הכופרים באמונתנו ונשתה עליהם כוס של תנחומים, ונעשה בם כרצוננו וננגחם כמו בקרני ראמים. וימלאו הפריצים את דברי הרקים ומסרו בידם מבני יהודה מן הפרתמים. ויהרגו שם כשלשת אלפים⁸ נפשות ישרים ותמימים, ומהם הכו ומהם פצעו גויתם נתנו למכים ומהלומים, בכל מיני כלי זין במחרשות ואתים וקרדומים.

והיה זה ביום הששי ויכלו השמים והארץ וכל צבאם מושלמים, ארבעה ימים לחדש תמוז אשר בו נשתברו הלוחות ונגנזו האורים ותומים. ועין בעין היה נראה גזר דין הקשה המתוח עלינו ממרומים, כי באותו יום הששי נגזרנו שתי פעמים, כי גם אז הרגו כמו חמש עשרה מאות נפשות הנאהבים והנעימים, בקריה הומיה (הומיל) במדינת רוסיא שהיא רחוקה מטולטשין כמו שבעים פרסאות שהם ר"ס תחומים, בפרשת וינשכו את העם וימת עם רב מישראל רבים ועצומים. ונודעה ידיעה ברורה באמת ובתמים, כי אותם היהודים אשר היו בקרית הומיה סגורים וחתומים, קדשו את שם המיוחד יותר משאר היהודים הצדיקים והחכמים. באשר כי גם שם באו הרקים הטמאים ככלבים אלמים, בברית עם שאר הפריצים וימסרו בידם את היהודים ככבשי שלמים, וגרשום מחוץ לעיר על פני שדות וכרמים. ואז הקיפום הרקים כחצי גרן עגולה והפשיטום ערומים, והושיבום לארץ והיו היהודים בושים וגם נכלמים, כשה לטבח יובלו כרחל לפני גוזזיה נאלמים. ואז דברו הרקים אל היהודים דברים טובים ונחומים: למה תהיו נהרגים נחנקים ונשחתים כפר בן בקר תמים, על אלהיכם אשר שפך חמתו עליהם מבלי רחמים? הלא טוב לכם עבוד אלהינו הפסילים והצלמים, והיינו לעם אחד יחדיו נהיה תמים, ואז תהיו חפשים מאתנו ותהיו חיים וקיימים, ואת כל הרכוש נשיב לכם ותהיו עשירים גדולים ושרים רמים. וזרע קדש אמונים אשר נהרגים על ה' כל הימים, מאסו בחיי העולם הזה בחורים ובתולות וזקנים שבים ועלמים. והתאספו יחד גדולים וקטנים וילדים אשר אין בהם כל מומים, וצעקו בצעקה גדולה ומרה לאל עליון שוכן מרומים: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד מלך עולמים, כי עליך הורגנו כל היום ה' אלהי ישראל הבה תמים, לא נשב עם מתי שוא ולא נבוא עם נעלמים. והתודו על חטאתם ואמרו: אבל אנחנו אשמים. וצדקו עליהם הדין ואמרו: הצור פעלו תמים. ויקוננו קינות רבות עד כי עלתה בכיתם למרומים.

ויהי כאשר ראו הרקים כי היהודים באמונתם שלמים, אז יענום עזות ודברו אליהם דברי גזומים: עד מתי תקשו ערפכם ותאבדו עצמכם לדעת ותהיו כשופכי דמים? כי אתם בעצמכם מסבבים הריגתכם ואתם הגורמים לכם הריגה ושחיטה ותעשו זבח כל הימים. באשר כי אינכם חפצים לעבוד את אלהינו על ההרים הרמים. ויאמרו אליהם היהודים: למה תאחרו להרגנו? הלא לא נשמע בקולכם ולא נאמר למעשה ידינו אלהינו, כי אחד הוא אלהינו בשמים ובארץ ה' מלכנו הוא יושיענו. ואתם היום שלוחים מאתו יתברך לפגוע בנפשותינו, כי מגלגלין חובה על ידי חייבים כמותכם שונאינו ואויבינו. ואם אין אתם הורגים אותנו הרבה שלוחים למקום עלינו, הרבה אריות ודובים יש לו לבלענו. ואתם הם המוכנים ומזומנים לפורענות אתם חרבו לנצח להשחיתנו.

ואז הרימו הרקים בהם יד ויהרגו אותם לעינינו, ויעשו הרג רב באחינו בני בריתנו, בבנינו בבנותינו בנעורינו וזקנינו, ושללם לבוז שלל גדול מאד ישליכו בחוצות כספנו. כי רוב עשירי ארץ אוקריינא ברחו שמה אל שאר היהודים כי אמרו הם אחינו בשרנו, ונאספו גם היהודים אשר היו מקדם שמה בחטאותינו.

ומשם יפרדו הגוים הרקים והיו להרבה ראשים ויפשטו על ארצנו, ויחריבו כל מקומותינו ויהרסו כל בתי כנסיותינו.

ובק“ק טשערניגאוו הרגו כשני אלפים נפשות מבני בריתנו. ובק”ק סטרודוב הרגו כאלף ושתי מאות נפשות מזרע ישראל קדושינו. ומלבד אשר הרגו במסילות ודרכים מאות ואלפים גשמי מסילותינו ועוז נתיבותינו, ומלבד אשר מתו ברעב ובצמא בימים ונחלים עד כי נהפכו לדם יאורינו. בחרב ובדבר וברעב שפטנו צורנו. ומלבד אשר ענו וזנו וטמאו בתולות ונשים כמה מאות לעינינוּ, והוליכו שבי למאות ולאלפים בתולות ונשים לארצם – על אלה חשכו עינינו. גם קרעו ושרפו באש כל ספרינו הקדושים וכל ספרי תורתנו. על זה דוה לבנו ולא נשאר רוח בקרבנו. העל אלה תתאפק ותחשה ה' אלוהינו!

והרקים אשר בארץ אוקריינא גם הם נפוצו על פני כל מדינותינו, והחריבו כל אוקריינא ופודוליה וואלין לא נודע איה מקומנו. גם מקצה ארץ ליטא עקרו תחומינו והרבו חללינו, על ההרים דלקונו מנשרי שמים היו קלים רודפינו. ק“ק פאוולוטש הרסו עד היסוד עד כי נמס לבנו. ק”ק פאהרביש החריבו ולא השאירו מחיה בכל גבולינו. בק“ק שדה לבן השחירו כשולי קדרה פנינו. בק”ק באר הרגו כשלשת אלפים נפשות קדושות וגם שם השליכו משכנותינו. קרעו ספרי תורתנו והרסו ובססו מקדשינו. ובק“ק קונסטנטין הרגו אלף וחמש מאות נפשות מבני עמנו. ובק”ק פאלינאוי הרגו הרג רב מאד בכל רחובותינו, כעשרת אלפים נפשות קדושות עטרות ראשנו. כי היתה עיר בצורה וברחו שם כל גאונינו ומחמדינו. ואחר כך הרגו בק“ק אוסטרא הנשארים שם בנחלתנו, והחריבו כל העיר וכל קהלותינו וכל הגלילות והישובים אשר סביבוֹתינוּ. יותר משלש מאות קהלות גדולות וחשובות. ובפרט בק”ק נאהרל וק“ק שעברשין וק”ק טאמשאוו שם הרגו לאלפים ורבבות, בחדש תשרי שנת ת"ט למספר הקצובות. והוציאו שם ספרי תורה וספרים ולוחוֹת נבובוֹת, ועשו שטח גדול מהיריעות וישטחו שטוח על פני האדמה בחוצות ורחוֹבוֹת. ושחטו על היריעות זבח משפחה ומשפחה בחלפים וחרבות, חכמים ונבונים זקנים וזקנות זכרים ונקבות. והרגו אחים לעיני אחיות ושחטו ביום אחד בנים על אבות. ובמקוה המים המטהרת מכל טומאות ותועבות, שם היו מטבילין כלים ונדות וזבות, השליכו שם אלף וחמש מאות ילדים תמימים בריאות. ויכסו עליהם עפר ועודם מפרפרים ושפתותיהם בקבר דובבות. העל אלה תתאפק ה' ותחשה יה שוכן ערבות!

ואחר כך בק“ק וולאדוי עשו זבח רב שם יזבחו זבחי צדק עולות ראיות ועולות חובות, ונשמע שם קול נהי ונהיה קול תרועות ושברים ויבבות. גם בק”ק בריסק וק"ק פינסק וכל הגלילות והסביבות, אין מקום אשר אין שם הרוגים מושלכים איש אל אחיו ואשה אל אחותה משולבות. ועלו מספר ההרוגים מעם ישראל בשתי שנים אלו הנקופות, יותר ממאה אלפים נפשות נחמדים אהובים ואהובות.

ומלבד זה באו עלינו כמה מיני יסורים ומכאובות. במקום אשר ברחו היהודים שם בארץ תלאובות, מתו רבים מהם בערים הרחוקות והקרובות. אין בית אשר אין שם מת בכל מושבות. עד כי חדל לספור ולהכין להם תכריכין וארונות למען ינוחו שלום על משכבות. והיו מושלכים כעשרים או שלשים בבורות חצובות. ונתקיים בנו כל הצ"ח קללות, גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובות.

ובפרט בק“ק לבוב בעת אשר היתה במצור ובמצוק ובתיהם מסביב חרבות. היה שם דבר ורעב ומתו כמה אלפים נפשות יקרות וחביבות. ונאספו אל עמם הרבה גאונים וראשי ישיבות: מורנו ורבנו הגאון הגדול מוהר”ר יהושע ריש מתיבתא ואב בית דין דק“ק קראקא נאסף בעונינו הרבות. הוא היה אביהן של ישראל הוא יבין תוכן לבבות, פלפלא חריפתא פרי עץ הדר וענף עץ עבות. והגאון הגדול מוהר”ר נפתלי ריש מתיבתא ואב בין דין דק“ק לובלין ממנו ישאבון השואבות, באר מים חיים אשר מימיהם לא מכזבות. ושארי הגאון הגדול מוהר”ר שלמה ואב בית דין דק“ק סטנאווה יניק וחכים דבריו בוקעים רקיע ותהום נוקבות, בן הגאון הגדול מוהר”ר נתן שפירא איש האלהים מפיו יהלוכו כידודי אש ושלהבות. וכאלה רבות גאוני ארץ מלאים רוח חכמה ובינה ולחשוב מחשבות, אשר לא אוכל אשא שמותם על פה אף כי להעלות במכתבות. עצמו מספר הגאונים והרבנים יושבי על מדין על מלאות יושבות.

ויתר פליטת ישראל הנמלטים מרקים היונים, נשארו בערום ובחסר כל בידים ריקנים. והעשירים אשר היו עלי תולע אמונים יצאו נקי מנכסיהם ונעשו דלים ואביונים. יורדי היום בעניות המה ראו כן תמהו ונבהלו רעיונים. קרועים והולכים לתומם עניים ודווים וסחופים ועיפים ועטופים ברעב ומוכפנים. שואלים ללחם ואין פורש ואין כל ואין כסף ואין עונים. הולכים ושטים ומכתתים רגליהם מעיר לעיר לכל צד הם פונים, לבקש עזרה מאחיהם בית ישראל גוי שומר אמונים, גומלי חסדים ובישנים ורחמנים בני רחמנים. ומתודים תמיד על חטאתם לפני אדון האדונים, בלב נשבר ורוח נכאה פני מלך מוחל וסולח לעונים, על הפשעים והמדדים והחטאים הזדונים.

על כן קבעתי לעצמי ולדורותי לבנים ולבני בנים, יום צום ותענית ואבל ומספד וקינים, ביום כ' לחדש סיון שבו נתנה תורה היקרה מפנינים. ועתה קרועה פרעוה גוים רבים המונים המונים. יען כי יום זה הוא תחלה לגזרות ומכאובות וחלאים רעים ונאמנים. וגם כי בו הוכפלו הצרות וקלקולים מקלקולים שונים. כי גם גזרת תתקל"א היתה ביום ההוא ובאותם הזמנים. וגם כי יום זה לא יארע בשבת קדש בשום פנים, על פי הקביעות והלוחות אשר בידינו מתוקנים. וחברתי סליחות והקינות בבכי ותחנונים, לאומרם ביום זה בכל שנה ושנה עידן ועידנים. וכל איש אשר הריחו ה' ביראתו ובשם ישראל מכונים, ישים על לבו אלו הדברים והענינים. ויקבע עצמו יום זה לקונן עליו כעל שני החורבנים. אולי ישקיף ה' ויראה ממעונים. כי עדיין לא שככה חמת המלך ה' צבאות מלך עליונים ותחתונים. כי עוד חמת יד המציק הצר הצורר נטויה בחרבות וכדונים, ותמיד הם פושטים בארץ ולמלחמה הם מוכנים ומזומנים. ובכל מקום אשר ימצאו מהיהודים הורגים ובולעים כתנינים. והתאספו יחד עם רב מהרקים מזוינים ולבושי שריונים, ומאספים אליהם עם רב מהקדרים אשר סביבותיהם חונים, ויאמרו: לכו ונכחיד ישראל ושמם נמחה כעננים, ולא נשאיר להם שאר וזכרון עם הראשונים והאחרונים.

ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר ועינינו ליה שוכן מעונים. ינקום נקמת דם עבדיו הנשפך כמים על העצים ועל האבנים, ונקמת דם החסידים הקדושים חכמים ונבונים, ובעלי תריסין עוקרי הרים גאונים ורבנים, שוערים ומשוררים שמשים וחזנים, בחורים ובתולות ילדים וילדות גדולים וקטנים, חשובים וחשובות מלמדים עם תלמידים נערים וזקנים, אשר נהרגו על קדושת שמו המיוחד באלו הזמנים. שנת ת“ח אשר חשבתי בזאת יבוא אהרן אל הקדש לפני ולפנים, נהפך כנורי לאבל ושמחתי ליגונים. והקריבו את עולתם הישראלים והלוים והכהנים. ובשנת ת”ט שומרי משמרת הקדש הם האנשים ההגונים, נהרגו על קדושת שמו יתברך בחדש השביעי הוא ירח האיתנים, עם נשיהם ובניהם וטפם בנות ובנים. ונטמאו ונתעבו טומאה הדת מורד [מודר?] בידי הקדרים והרקים הטמאים גוי עז פנים. קויתי שקט ויבא רגז וכל מיני משחית המכונים: אף וחמה ומשחית ומשבר ומכלה בכלם היינו נדונים, באלו השתי שנים.

(ספור המעשה להגאון ר' שבתי הכהן בעל הש“ך; נדפס בהקדמה לסליחות שיסד הגאון על מאורעות גזרת ת”ח ות"ט ובסליחות מנהג ליטא ובספר “שבט יהודה” הוצאת ווינר).

* * *

ג. בראשונה בא בארץ רוסיא חמיל עם חיל אנשי קזקים בק"ק זפיאב. ושם היו מאה וחמשים בעלי בתים ונהרגו כלם.

משם בא לק"ק פאהריבישט. ושם היו שמונה מאות בעלי בתים חשובים ועשירים ונהרגו כלם.

משם הלך לק“ק קשיוף. ושם מאה בעלי בתים עשירים גדולים ונהרגו כלם. משם הלך לעיר הגדולה הק”ק נעמרוב. ושם שמונה מאות בעלי בתים עשירים גדולים מאד, והיה אב“ד הגאון הגדול מוהר”ר מיכל ונהרגו כלם. והיתה בעונותינו שם גזרה גדולה מאד: יותר משנים עשר אלף נפשות יהודים נהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק ארהאט. ושם מאה בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק ביימיר. ושם היו כחמשים בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק אלכסנדריאה. ושם כמאתים בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק קונש. ושם כמאה בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם בא לוטשין. ושם כחמשים בעלי בתים ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק העיר הגדולה קורשין. ושם כשלש מאות בעלי בתים עשירים מאד ונהרגו כלם.

ומשם בא לגלטשין. ושם כחמשים בעלי בתים וכלם נהרגו.

ומשם הלך לק"ק אוואנאוויטש. ושם כמאה בתים ונהרגו כלם.

ומשם לנאווזמיר. ושם כארבעים בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם בא לשכנאמאשטא. ושם כמאה וחמשים בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם בא לק"ק קאניף. ושם כמאתים בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך לקאבשטוול. ושם כחמשים בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק הוזאן. ושם כמאה בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך דרך רחוק שלא היו בגבול ההוא יהודים. וחזר ובא לק"ק סמאלוויץ. ושם כמאה בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם בא לק"ק שארגראד. ושם היו כשלש מאות בעלי בתים והיו עשירים גדולים ושוקדים בלמוד התורה ערב ובקר ונהרגו כלם.

ומשם בא לק"ק מכלוועטץ. ושם מאה בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך לקוניצא. ושם חמשים בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך לרואהיץ. ושם מאה בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם בא לפראלוקוויץ ושם חמשים בעלי בתים והרגו את כלם.

ומשם הלך פרלוק. ושם מאתים בעלי בתים ונהרגו כמעט כלם.

ומשם בא לטולטשין. ושם מאה בעלי בתים, והיתה שם גזרה רעה גדולה מאד והרג שם כששה אלפים נפשות ונשארו לבד קצת הנשים סך הק“ק כ”ו והריגת בעלי בתים לבד נשים וטף ד' אלפים וג' מאות ושבעים⁹.

ומשם בא אל קראניניטצה. ושם כחמשים בעלי בתים, והרג כמעט כלם, ולא נשארו מהם רק מעט מזער.

ומשם הלך לברעזניץ. ושם חמשים בעלי בתים, והרג כמעט כלם.

ומשם הלך לנאווה בעלה. ושם ארבעים בעלי בתים, והרג כמעט כלם.

ומשם בא לעיר גדולה הק"ק קונסטנטין ישן. ושם כארבע מאות בעלי בתים עשירים גדולים עד מאד. והיתה גזרה רעה גדולה ונהרגו כששת אלפים נפשות.

ומשם בא לקונסטנטין חדש. ושם כמאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם בא לעיר לעטיצאב. ושם כשבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

משם בא פאלינצא. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר גדולה הק"ק פאלנא. ושם היתה גזרה גדולה עד מאד, ונהרגו עשרת אלפים נפשות.

ומשם בא למוריפולה. ושם שלש מאות בעלי בתים, וברחו והלכו לפאלנא. ושם נהרגו כלם.

ומשם הלך לקראסנאפאלה. ושם כמאתים בעלי בתים, וברחו גם כן לפאלנא. ושם נהרגו גם הם.

ומשם הלך לעריצאב. ושם מאה בעלי התים, וברחו גם כן לפאלנא. ונהרגו גם הם בע"ה.

ומשם הלך לעיר הגדולה הק"ק הקדושה לוברטאב. ושם שש מאות בעלי בתים עשירים גדולים מאד, וברחו גם כן לפאלנא. ושם נהרגו גם הם.

ומשם הלך לצארנאפאלה. ושם היו מאתים בעלי בתים, וברחו גם כן לפאלנאה. ונהרגו גם הם.

ומשם הלך לק"ק טישקעוויץ. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לעיר להאיטץ, ושם היו כחמשים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לעיר לאזווביי. ושם היו כמאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק פיאטקר. ושם היו מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק פצודנא. ושם היו כשלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לסמרא. ושם היו כחמשים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לפאליצו. ושם היו כחמשים בעלי עתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך וחזר לק"ק זסלב. ושם היו כשלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר הגדולה הקדושה אסטרא. ושם אלף וחמש מאות בעלי בתים והיתה ק"ק גדולה ועשירה עד מאד, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לאחור ובא לק"ק אורה של תורה מעזביש. ושם היו כשש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק“ק דראזנא. ושם היו כמאה בעלי בתים, וברחו הכל לק”ק באר.

ומשם בא גם הוא לק"ק באר. ושם היו לערך שש מאות בעלי בתים עשירים גדולים שלא נמצאו בהרבה מקומות כמו העשר ההוא, והיתה בהם גזרה גדולה עד מאד ועם אחרים שברחו ממקומות אחרים נהרגו כחמשה עשר אלף נפשות יחד.

ומשם הלך למאהלעב, ושם היו כמאתים בעלי בתים, ונהרגו כלם בעיר באר שברחו לשם.

ומשם הלך לינשוב. והיו שם כארבעים בעלי בתים, ונהרגו גם כן בעיר באר שברחו לשם גם כן כנזכר.

ומשם הלך לק"ק לינשוב. והיו שם כארבעים בעלי בתים, ונהרגו גם כן בעיר באר שברחו לשם.

ומשם הלך לק"ק ווערחוב. ושם היו כשתי מאות בעלי בתים, ונהרגו גם הם בעיר באר שברחו לשם.

ומשם הלך לאולדאב. ושם היו כארבעים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לבכרעשט. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לצעלניק. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לקולאניק. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לפאלאנפקע. ושם מאתים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לטארשמעץ. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק צמאראנאפקי. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקובליץ. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק צאבולאכלאבשקן. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו מעט מהם והשאר הלכו בשביה בידי קדרים.

ומשם הלך לק"ק הוסאטין. ושם מאתים בעלי בתים, מהם נהרגו ומהם הלכו בשביה.

ומשם הלך לפערמט. ושם ארבעים בעלי בתים, והלכו הכל לכפירה.

ומשם הלך לשעריפעטר. והיו שם כמה יהודים; והלכו קצת מהם למלחמה וקצתם לכפירה.

ומשם הלך לאולאוב. ושם חמשים בעלי בתים, וקצתם נהרגו וקצתם הלכו בשביה.

ומשם הלך לעצמערין. ושם מאה בעלי בתים, קצתם נהרגו וקצתם הלכו בשביה.

ומשם הלך לק"ק וויניצא. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקאראליק. ושם חמישם בעלי בתים ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לאיוואביבראד. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לוויאטב. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך למרטניץ. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק גדולה לזהלנוויטהב. ושם ארבע מאות בעלי בתים, והלכו כמעט כלם בשביה.

ומשם הלך לק"ק לאמישן. ושם שלש מאות בעלי בתים והלכו כמעט כלם בשביה.

ומשם הלך לטריאן. ושם חמשים בעלי בתים, והלכו כמעט כלם בשביה.

ומשם הלך להריבווין. ושם שבעים בעלי בתים, והלכו כמעט כלם בשביה.

ומשם הלך לבריהר. ושם מאה בעלי בתים, והלכו כלם בשביה.

ומשם הלך למרעשה. ושם עשרים בעלי בתים, וברחו כלם ולא נודע מה נעשה בהם.

ומשם הלך לפאלנצה. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר הגדולה לק"ק שדה לבן. ושם שש מאות בעלי בתים עשירים עד מאד, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר הגדולה קיאוב. ושם היה איש אחד ושמו אליעזר והיה לו ממון רב, ונהרגו עם כל אנשי ביתו ולקחו כל מה שהיה לו.

ומשם הלך לעבר הנהר הנקרא דניפר והלך לק"ק פריאטלוב. ושם היו שלש מאות בעלי בתים ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק ראחוויץ. ושם היו שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעהוויץ. ושם היו שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך להומאן. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק קאדשטין. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק לבריהל. היו שם מאה בעלי בתים ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק נהייטץ. ושם מאה וחמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק בוהטץ. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק בריהן. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק יטשארצטקף. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק בארשקפקה. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקרוסנה. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לוואחנה. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק ריזן. ושם היו מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם. ושאר היהודים שהיו במקומות אחרים כלם ברחו למדברות ונחבאו.

ואחר כך נשתתפו עם דוכס אחד הנקרא ווישנוועצקי במדינה הנקראת ליטא. חמיל חזר לאחוריו והלך פעם שנית לק"ק אסטרא, שבפעם ראשונה הרג כאלף וחמש מאות בעלי בתים, ובפעם הזאת יתר הפלטה, כשתי מאות בעלי בתים כמעט כלם.

ומשם בא לק"ק דובנה. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לטושים. ושם היו שתי מאות בעלי בתים ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק קליוואן. ושם היו כמאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק אליק. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק“ק לוצק. ושם שתי מאות בעלי בתים והיו עשירים גדולים ושם היה אב”ד ושמו כמה“ר מן והיה א”ב בבינה, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לסרדיוטץ. ושם היו כחמשים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם בא למורהיטץ. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק קולף. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לשארטריסק. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לטואיב. ושם עשרה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך טרווץ. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לברעזין. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לברעוניצה. ושם היו מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק סטעפאן. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך ליאטרין. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק מעזריטץ גדול. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק קצרעטץ. והם היו שלש מאות בעלי בתים עשירים גדולים, ונהרגו כמעט כלם, והרבה הלכו לכפירה.

ומשם הלך לברעבוי. ושם ארבעים בעלי בתים [ונהרגו כלם].

ומשם הלך למעזריטץ קטון ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לאחוריו לארץ אוקריינה ובא ק"ק פוולאטש. ושם שש מאות בעלי בתים חשובים עשירים, ונהרגו כמעט כלם. ובזמן זה שמע חמיל שעם פולין היו באים לקראתו למלחמה. מה עשה? נתחזק ביער ועשה חומות וחיל כנגד אויביו.

ומשם הלך לק"ק ברעסטכה. ושם היו שתי מאות בעלי בתים ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק לעשנוב. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק ברווד. ושם ארבע מאות בעלי בתים וברחו הכל למבצר. ובמבצר היו כששה אלפים בעלי בתים עם שאר יהודים אשר נמלטו שמה לנפשם. וחמיל שם מצור למבצר הנזכר כשני שבועות ולא יכול לעשות מאומה. וכמעט כלם מתו ברעב במבצר.

ומשם הלך לגאזיטהבלה ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לראדיוויל. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק טאסור, ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק לעמק. ושם היו כמאה בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק זאלדילוב. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק טארנפאל. ושם שלש מאות בעלי התים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק לאושהווטץ. ושם שלש מאות בעלי התים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק ואלאויטץ. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך ליאמפולה. ושם מאתים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק קרעמניץ. ושם שמונה מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לרהוזנה. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך למקלייה. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לפוטריץ. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק בוסק. ושם מאה בעלי התים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקחליב. ושם עשרים בעלי בתים והלכו לק“ק לבוב, וחמיל הלך גם הוא לק”ק לבוב, ושם מצור לק“ק הנזכר כשלשה חדשים. וכדי שילך חמיל משם נתנו לו סך גדול ממעות לפדיון נפשם. ובק”ק לבוב היו כאלף וחמש מאות בעלי בתים ומתו ברעב כמעט חמש מאות.

ומשם הלך לק“ק יאברוב. ושם שלש מאות בעלי בתים וברחו גם הם לק”ק לבוב, ומתו מהם בלבוב כשתי מאות.

ומשם הלך לשמלאב. ושם ארבעים בעלי בתים, וגם הם הלכו ללבוב.

ומשם הלך לשול. ושם עשרים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק פרעמסלה. ושם שש מאות בעלי בתים, מהם נהרגו וקצת מהם ברחו למדינת אונגריה.

ומשם הלך לפרצוב. ושם עשרה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק ליסק. ושם שלש מאות בעלי בתים וברחו כלם לנפשם לאונגריאה.

ומשם הלך חמיל להחריב הק"ק הנזכר [?]. ושם ו' בעלי בתים והלכו להם לנפשם לארץ אונגריאה.

ומשם הלך לקראסנה. ושם עשרה בעלי בתים וגם הם ברחו לארץ אונגריאה.

ומשם הלך לפרשמטפברש. ושם ארבעים בעלי בתים וברחו גם הם לארץ אונגריאה.

ומשם הלך זאלקווי. ושם היו כשלש מאות בעלי בתים, ונתנו פדיון לנפשם ממון הרבה.

ומשם הלך לווענגלוב. ושם ארבעים בעלי בתים, וברחו כלם לק"ק גרול.

ומשם הלך לסטארהוועש. ושם חמשים בעלי בתים, וברחו כלם לק"ק גרול.

ומשם הלך למגרוב. ושם מאה בעלי בתים, וברחו כלם לגרול הנזכר.

ומשם הלך לק"ק פתליש. ושם מאה בעלי בתים, וברחו כלם לגרול.

ומשם הלך לק"ק ראיז. ושם מאה בעלי בתים, וברחו גם הם לגרול.

ומשם הלך לאנגוועש. ושם שלשים בעלי בתים, וגם הם ברחו לק"ק גרול.

ומשם הלך לחארנוב. ושם חמשים בעלי בתים, וברחו גם הם לגרול. וגם חמיל הלך לגרול. ובגרול היו כשש מאות בעלי בתים מלבד אלה שברחו לשם לנפשם ובסך הכל היו בה יותר מחמשה אלפים בעלי בתים והיתה שם גזרה גדולה ונהרגו יותר מעשרים אלפים נפשות טף ונשים.

ומשם הלך לק"ק בעלז. ושם כשתי מאות בעלי בתים. ומלבד זה ברחו למקום הזה משאר ארצות יותר מאלף בעלי בתים ונמלטו לנפשם במקום הזה כי היתה העיר חזקה מאד, אבל מתו כמה מהם ברעב.

ומשם הלך להובניב. ושם מאה בעלי בתים ונהרגו כלם איש בידי רעהו ונשחטו כדי שלא יפלו בידי שונאיהם.

ומשם הלך לק"ק טישעווטץ. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק סקהל. ושם כמאה בעלי בתים ונמלטו לנפשם בתוך מערה אחת שהיתה בנויה כמו מבצר ונצולו.

ומשם הלך לק"ק קרילוב. ושם כמאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק רובשהוב. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לישוב יורגי. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו שם כלם.

ומשם הלך לק"ק לקאטש. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק סווינח. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר הגדולה עיר ואם בישראל¹⁰ ושם כשמונה מאות בעלי בתים והיו עשירים גדולים מרביצי תורה בישראל. קצת מהם נהרגו וקצת מהם הלכו בשביה.

ומשם הלך לק"ק פריסק. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לטשאריקב. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק הרחוב. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק סטיאנוב. ושם חמשים בעלי בתים ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך סמאלב. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך ליאנוויטץ. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק קאמין. ושם כמאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר ואם בישראל קאוולה. ושם ארבע מאות בעלי בתים, ונהרגו כלם ולא נשאר שריד ופליט.

ומשם הלך לוואלקיר, ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לשעמינוב. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לברנים ושם חמשים בעלי בתים, והלכו למבצר ונמלטו לנפשם.

ומשם הלך לק"ק קראשניק. ושם מאה וחמשים בעלי בתים ושאר בעלי בתים שברחו למקום הזה כחמש מאות, ונהרגו כלם ולא נשאר אחד.

ומשם הלך לעיר ליבאץ. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לזאקוב. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק לוקב. ושם היו מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק לובלין, עיר ואם בישראל שאין כמוה בכל העולם כלו. ובבה שני אלפים בעלי בתים, והיתה בה גזרה רעה גדולה שהיו בה כעשרת אלפים שברחו שם לנפשם ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק קורבה. ושם מאה בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך לק"ק אעלשיטעט. ושם שתי מאות בעלי בתים ונהרגו כלם.

ומשם הלך למדינה ליטא. והלך לק"ק למאש. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לטירנוב. והיו בה ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקאזלב. ובה ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקהלה קדושה עיר ואם בישראל לק"ק בריסק. ושם שני אלפים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לווענברוך. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לשינאב. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לפלאניץ. ושם כשלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקהלה קדושה וולו אדווה. ושם מאה בעלי בתים והיו בה יותר מעשרת אלפים ממקומות אחרים שברחו לשם. והיתה גזרה רעה גדולה ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק העלם. ושם ארבע מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק לובמלה. ושם שש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק אפלה. ובה מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

משם הלך לחרדל. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך חמיל לאחור למדינת רוסיא ובא לק"ק קלימע. ושם היו כשלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק טריאר. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק סטנופד. ושם חמש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לרושניצה. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לבאמבוויץ. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לקראשוויץ. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך ליושקוויץ. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקאמניץ עיר גדולה וחזקה עד מאד. ושם יותר מעשרת אלפים בעלי בתים, ונצולו כלם שבח לאל.

ומשך הלך למדינה הנקראת פודלשיא ובא לק"ק זוויאל. ובה מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לתארליף. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך מחלויץ. ובה כמאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך חמיל לאחוריו ובא למדינה הנקראה ביאלהרוס, ובא לק"ק הומיל. ושם עשרה [?] בעלי בתים ואחרים שנמלטו לשם כעשרת אלפים, ונהרגו כלם ולא נמלט אפילו אחד.

ומשם הלך לק"ק שלוניץ. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר נטישיק. ובה ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר הגדולה מאסלב. ושם ארבע מאות בעלי בתים עשירים גדולים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק סלאנים. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר ואם בישראל מינסק. ושם חמש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק פינסק. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר סלוצק. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר קוברין. ושם היו שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר הגדולה עיר ואם בישראל הרודנה הגדולה. ושם אלף בעלי בתים עשירים גדולים עד מאד, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק ווילנא. ושם שש מאות בעלי בתים עשירים גדולים וחשובים שלא היה כמוהם, קצתם נהרגו והשאר נמלטו משם והלכו לאמשטרדם והמבורג.

ומשם הלך להורין. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לרובנקוויטש. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לענק. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק סריונא. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקבימה. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לסענטלאש. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לפרעמצה. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך ליושנה. ובה שמונים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לרחנווי. ובה חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לברעמיל. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לבוספקא. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם בלך לטשערנצה. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לפראשניצה. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם להך ליאנקווטניץ. ושם עשרים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלך לשומכין. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

משם הלך מחניוקיוץ. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לסטערליץ. ושם שלשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לעיר הגדולה הקהלה הקדושה פנצק¹¹ ושם שמונה מאות בעלי בתים עשירים עד מאד, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך בגבול כשמונה ימים שלא היו שם יהודים ואחר בא לגבול ברישקפא ובא לקהלה קדושה מעזריטץ הגדולה. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם. כל החרבן הזה עשה חמיל עם מושקוויטי. ואחר כך בא המלך שוודן ובא למדינת פולין הגדולה, ומלך פולין הלך למלחמה כנגדו. ונחרבה גם המדינה הזאת פולין הגדולה מק"ק עיר ואם בישראל פוזנא עד קראקא ועד לובלין.

בראשונה בא מלך שוודן לקהלה קדושה פוזנא עיר ואם בישראל. ובה שני אלפים בעלי בתים ועשה גמילות חסדים עם היהודים. אבל רובם מתו ברעב ובדבר ולא נשאר מהם כי אם שלש מאות.

ומשם הלך המלך וכבש את קראטשין. ושם היו ארבע מאות בעלי בתים, ולא נשארו מהם כי אם חמשים בעלי בתים שהשאר מתו ברעב ובחרב.

ומשם הלך לקהלה קדושה ליסה. ושם היו ארבע מאות בעלי בתים עשירים מאד, ונחרב הכל ולא נשאר כי אם מאה בעלי בתים וברחו לארץ אשכנז.

ומשם הלך הצורר צירניצקי עם חילו לקובלין. ושם שלש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם על קדוש השם.

ומשם הלך למזריץ. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לוורעשנה. ושם היו מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לווטיץ. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לעיבג. ושם עשרים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לק"ק וואיט. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לק"ק בריסק דקויאבי. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לק"ק הגדולה לונטשיץ. היא היתה עיר ואם בישראל. שם חמש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לק"ק הגדולה קאליש. ושם שש מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק לפיון. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כלם.

ומשם הלכו לשחנוב. ובה ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק פולט. ושם שתי מאות בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלךלק"ק פורדין. ושם היו חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לעיר הגדולה דאנציק. ושם הלך המלך שוודן וכבש בחזקה הכל ועשה גמילות חסדים עם היהודים הנשארים. ובא ולקח ק"ק קראקא עיר ועם בישראל. ושם שני אלפים וחמש מאות בעלי בתים. ועשה עם היהודים גמילות חסדים. אבל מתו ברעב ובדבר.

ואחר כך בא הצורר צירניצקי לק"ק ווישניצה. ושם שתי מאות בעלי בתים וברחו לקראקא.

ואחר כם בא לק"ק וויסלטץ. ושם חמשים בעלי בתים, והחריבו המקום והרגום.

ומשם הלכו לק"ק טונוויץ. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כלם, והחריבו המקום.

ומשם הלך לקאזמרטש. ושם חמשים בעלי בתים, והחריב ושרף והרג כמעט כלם.

ומשם בא לפרימיסלה. ושם ארבעים בעלי בתים, ושרף והחריב והרג כמעט כלם.

ומשם בא לשמעלט. ושם ארבעים בעלי בתים, והחריב ושרף והרג כמעט כלם.

ומשם הלך לטורנא. ושם חמשים בעלי בתים, והחריב ושרף והרג כמעט כלם.

ומשם הלך לקהל קדוש אפט. ושם שתי מאות בעלי בתים עשירים גדולים, ונהרגו כמעט כלם בבית תפלה שלהם.

ומשם הלך לקהלה קדושה שידלוב. ושם שתי מאות בעלי בתים וברחו לקהל קדוש פנטשוב.

ומשם הלכו לקהלה קדושה חמלניק. ושם מאה בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם בא לקהלה קדושה חענטשין. ושם מאה וחמשים בעלי בתים ושרף והחריב והרג כמעט כלם.

ומשם בא לקהלה קדושה וואדסלב. ושם שתי מאות בעלי בתים והחריב ושרף. והיהודים ברחו לקהלה קדושה פנטשוב.

ומשם הלך לקהלה קדושה פנטשוב. ושם כאלף בעלי בתים. אבל הדוכס שלהם עשה עמהם גמילות חסדים ונלחם [ביחד] עם היהודים בחזקה גדולה.

ומשם הלכו לקהלה קדושה רקוב. ושם מאה וחמשים בעלי בתים, וגם הם ברחו לקהלה קדושה פנטשוב.

ומשם הלכו לקהלה קדושה נאוויפלי. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לק"ק צענצין. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לקהלה קדושה ברעזנה. ושם ארבעים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלך לק"ק פייטריקוב. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

ומשם הלכו לק"ק פרוטשברש. ושם חמשים בעלי בתים, ונהרגו כמעט כלם.

סך הקהלות שנחרבו זולת אחרות שלא נודעו לי הן שבע מאות וארבעים. וסך הבעלי בתים שנהרגו זולת נשים וטף ואחרים שלא נודע ענוים שש מאות אלף ושבעים.

ה' יגדור את הפרצה בביאת משיח צדקנו וינוקם נקמתם ויקיים על עמו ישראל: הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

(מספר “טיט היון” לר' שמואל פייביש ב"ר נתן פייטיל מווין).

* * *

נוסח מצבה על גבי קברים בנימרוב (נדפס בקובץ “קורות הגזרות על ישראל” חוברת ה' עמ' 445). נרמז בו ספור מעשה של חתן וכלה, שהובילו אותם לחופה, בשעה שהחלה ההריגה. החתן והכלה השליכו עצמם אל הנהר וטבעו.

* * *

ה. ויהי בשנת ת“ח לפ”ק עת צרה לישראל בארץ פולין וואליניה ואוקריינה על ידי חמיל. ומשם נתפשטה הגזרה ונמשכה לקהלות ליטא, וק"ק ווילנא המהוללה והעדינה נדדה מקנה. … וכה אירע לאבי זקני הרב כמהו“ר יעקב ז”ל, שהיה אז בחור בשנים. ובהחפזם לנוס ולהמלט על נפשם מפני חרב היונה, נפרד האיש השלם הלז מאחיו ומאשתו הילדה, שנשארה אצל אביה שברח עם בנו ואשתו לארץ אחרת, שלא יטבעו בבור צרה. ופגעו בו באדוני אבי זקני מוה“ר יעקב ז”ל הפוחזים, אשר הרבו חללים, עקרו כמה קהלות ישראל, לא השאירו פרסה; שפכו דם צדיקים נקיים נאמנים לאלהים לאלפים ורבבות, אשר היו כצאן לטבח בידי הצרים. וכאשר פגעו באיש צדיק הלזה וגזר עליו השבאי שיכרע לחרב להתיז ראשו, וכן עשה – פשט צוארו לחרב חדה לשחיטה ולמסור נפשו להריגה על קדושת השם יתברך. ובעודנו על ברכיו לקבל המיתר במכת חרב, וכמעט פרחה נשמתו, הנה זה מלאך ה' נוגע זו; כי נתן ה' רחמים בלב הצר הצורר וחמל על רכות שניו. ותחת שהיה רוצה להוליך החרב על צואר הנ"ל בצד החד נכמרו רחמיו ועשה לו דחיפה בצד בקרנא של כלי חפצו בדרך בזיון ואמר לו: קום לך כלב בחור ולך לנפשך. ויצילהו ה' מחרב רשע באופן נפלא מאד, ויהי לנס ולפלא גדול.

ויתחבא אחר כן בין ההרוגים ולא נכר להעוברים דרך שמה, אם הוא חי. היה לחורב ביום מוטל בין המתים הנהרגים על קדוש השם בין בצעי המים, מתכסה בשק לקרת [?] בלילה. והיה נודד לבקש איזה מחיה וללקט עשבים מפרי המר הגדל בעשבים באגם ולהחיות את נפשו.

במצב הלז נשאר כשמונה ימים עד תם כל הצמא לדם לעבור. אז ברח על נפשו וימלט מיד הפוחזים. והנה בהיותו בין ההרוגים הקדושים היו שם איזה אנשים מבני עמנו מתחבאים גם הם, ועמדו מרחוק וראו כל מעשיו של אבי זקני, איך שחה לעפר נפשו תחת יד הצורר ברצותו לפגוע בו. כסבורים היו שכבר הותז ראשו בכרעו לטבח, וכראותם חרב הצר מונחת על צוארו חשבו כי לא יחיה אחרי נפלו בדחיפה על הארץ באחורי החרב שלא היתה מכת מות כלל. אך האנשים ההמה העומדים בית המרחק ורואים בבהלה ואימת מות נפלה עליהם, דימו שהורם ראשו מעליו והושלך לארץ. כענין שאמרו חז“ל בגמרא: דחזו דמחי ליה בגירא או ברומחא, וסברו ודאי מת ואי תימא עד אחד במלחמה אינו נאמן? אבל כאן שנים הם. ואמרי גם כן בדדמי. לפיכך כשהגיעו אלה האנשים לעיר טריבש למקום הגאון בעל ש”א אחר שנמלטו מיד האויבים בחמלת ה' עליהם ובאו למדינת מהרין למקום שוקט ובוטח, ויפקד מקום אבי זקני מוה“ר יעקב ז”ל, וחקרו אחריו אצל פליטי חרב הנ“ל, אם ראו אותו חי או מת. ויענו האנשים הנמלטים ההם הכשרים והולכים לתמם ויאמרו: יעקב מת כי ראינו בעינינו שכרע להריגה והותז ראשו. העידו על מה שלא ראו לנכון. ועל פי דבריהם התיר הגאון הגדול בדורו המפורסם כמוה”ר העשיל זצ“ל את אשתו נחמה להנשא על פי שאלת חכם והוראה להתיר. כי היה דבר פשוט מאד ברור כתורה על פי שאלת חכם והוראה להתיר. כי היה דבר פשוט מאד ברור כתורה על פי שנים עדים יקום דבר, אף כי בעגונה שהקילו חז”ל אצלה. אך אשתו כי היתה ילדה היפה בנשים לא רצתה לקבל תנחומין על החי בעל נעוריה. הצדקת עמדה בטהרתה להוציא ממנה שלשלת גדולה, דור ישרים יבורך מטע להתפאר. כי אחר חצי שנה בא ההרוג ברגליו ויהי לאות ולמופת בישראל. מן אז והלאה לא רצה הגאון הנ"ל להתיר שום עגונה בדור ההוא ובצוק העתים, שהיו שם עגונות רבות מבעליהן הנאבדים ברעש ההוא משוד הפוחזים, ונתירא ממכשול. על כן קבל עליו שלא להזדקק לשום התרת אשה, מאחר שהמכשלה הזאת תחת ידו, שהתיר אשת איש גמורה. ואמר שבעת רעה כמוה אין לסמוך כלל אפילו על שני עדים גמורים.

(מס' “מגלת ספר” לר' יעקב עמדן, עמ' ה’–ז').

* * *

ו. אל מלא רחמים, דין אלמנות אבי יתומים, עד אנה תחשה ותתאפק לדם תמימים, שנהרגו כמה אלפים ורבבות מישראל הקדושים – שתתן מנוחה נכונה למעלה מכנפי השכינה לנשמותיהם של הרוגי ערי נעמרוב הגדולה, שאריגראד, פאהרבושט, טולטישן, פולנאה, באר, מעזבוז, נהראל, קראשניק, וולאדוי ושאר קהלות קדושות יותר משלש מאות במספר¹² במנינא במחוזי רוסיא ואוקריינא, פאדאליא, וואלין וליטא. חכמיא, ספריא, ראשי עממיא, דרשיא, לפולא בספריא, בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי תריסין, בעיון ובשנינה, בטאם ובסברא, שנהרגו על קדוש שם המיוחד הנכבד והנורא – הנקובים בשמותם: נצרת [?] מורנו הרב הגאון הגדול ר' יחיאל במוהר“ר אליעזר; מוהר”ר חיים במו“ה יצחק, מו”ה שלמה במו“ה שמואל הלוי; מוהר”ר יצחק במו“ה יקותיאל; מו”ה משה במו“ה יהונתן; מו”ה ישראל במו“ה אליעזר; מו”ה יצחק, מו“ה שמעון. ואוי ואבוי שנהרג הרב המגיד גאון תפארת חמד ישראל טולה [?] מורנו רבי שמשון במו”ה פסח מגיד מאוסטרפאלי, ושאר אנשים ונשים וטף אשר לא ידענו לכנם. אבל המה כהנה וכהנה אנשים ונשים וילדים וילדות אלפי אלפים רבוא – מי ימנה מי יספור. לא בלשון גוזמא כי אם באמת ובתמים שנשפך דמם כמים בשנה זו שנת ת"ח על יחוד שמך הגדול והנורא. ולא נסעו אחר בוגדים וקראו שמע ישראל ביחודא גמורה, צרחו וזעקו בפחד ובמורא.

הוה על הוה, שבר על שבר בת עמי, האמונים עלי תולע חבקו אשפתות בעיר ובשדה וביערה, המתים שטוחים על פני השדה והחיים הושלכו לקבר בלי טבח.

יחשבו לפניך דמם שנשפך ואיברים ופדרים שנתעכלו כעולה וכחטאת וכזבח. מנוחתם יהיה כבוד במעלה כרבי עקיבא וחבריו בעלי הטבח. עד עומדים לקץ הימין יום טוב ארוך בשובה ונחת ושבח, ובזכות כל הצדיקים וצדקניות הנפוצות כבמזרה.

(מכתב יד של קהלת שאריגראד, נדפס בספר “קורות הגזרות על ישראל”, חוברת א‘, עמ’ ט').

* * *

ז. אל מלא רחמים שוכן מרומים,

ברחמיו רבים העצומים יזכור לגמול עולמים,

גאונים ורבנים גדולים ורמים, תופשי התורה, תלמידי חכמים,

דורשי חמודות ודורשי רשומים יחדיו על קדושת שמך היו תלוים.

הקדושים וטהורים הנאהבים ונעימים, בחייהם ובמותם לא נפרדו לעולמים,

ונהרגים ונשחטים ונחנקים כזבחי שלמים, נסקלים ונשרפים כגחלי רתמים.

זקנים ונערים, שבים ועלמים היו נהרגים בבזיון בושים ונכלמים.

חסידים וחסידות, ישרים ותמימים גמרו קדושת השם בלב תמים.

טהורי לב בלבבות שלמים אמרו: אבל אנחנו אשמים.

ילדים אשר אין בהם כל מומים והם מבני יהודה מן הפרתים.

כמה רבבות נשפך דמם כנחלים וימים. נחל קישון גרפם נחל קדומים.

לאין מספר נהרגו באתים וקרדומים.

משל בגוים מנוד ראש בלאומים. מי יוכל לשער הנהרגים כל הימים, היו טובים חללי חרב כמה פעמים.

נשאו ראש שונאינו רבים עלינו קמים, רקים וקדרים ושאר עמים עלינו נלחמים.

ספרי תורות אורים ותומים רמסו ושרפו עם נפשות קדושים ויהיו שניהם ערומים.

ערו ערו יסודות ומשכנות ורומים, מקדשינו ובתי כנסיותינו בכלפות ומהלומים.

פרשו עלינו מצודות וחרמים, אהלי אדום ישמעאלים ויתר העמים.

צדיקים וצדקניות יסודי עולמים יותר ממאה אלפים לטבח מושלמים.

קהלות גדולות קדושות וחשובות כמו אלף נרשמים.

רעדה אחזתם שם והחריבו מחבלי כרמים. ריבה ה' ריבנו והצילנו ממתקוממים. כפר לעמך ולא יכחד שמו בלאומים.

שלם יום אבלי ושלם נחומים, הר ציון תכונן וברח על הרי בשמים.

תקיים דבריך אשר נביאיך נואמים: נאום ה' ושבתי לירושלים.

(נוסח “אל מלא רחמים” שיסד הגאון ר' שבתי ב“ר מאיר הכהן (בעל הש"ק) על גזירת ת”ח ות“ט. נדפס ב”אוצר הספרות" שנה ב').

* * *

ח. אל מלא רחמים, הוא יפקוד ברחמים העצומים הנפשות הקדושות והתמימים.

קהלות קדושות שמסרו נפשם על קדושת השם כעולה וכחטאת וכאשם בעלי תריסין חכמי חרשים, בחורים ובתולות טף ונשים.

בקהלה המפוארה ק"ק לובלין, נהרגו שמה תלי תלין. שבת משוש חדוה וגילין, נפשם בטוב תלין.

הנמלטים חרבות השיגום בק"ק קורבא האכזרים, והרגו זקנים נשים ואנשים, בתולות ובחורים, שפכו דמם כמים המוגרים.

הבט משמים וראה שוכן מעונים, הנהרגים בליטא ובוואלין דשנים ורעננים, בקאוולי ובגלל העלם הרגו המונים, חסידים ותמימים אבות ובנים.

בכל הסביבות עשו בהם שפטים, אבות ואמהות ובנים נשחטים – אתה הוא מלך אסור ברהטים, יאכלו אויביך בחרב לוהטים.

בכל הערים מלאו זבחים, באכזריות המה נתחים לנתחים, ילדים וילדות עוללי טפוחים, אדירי התורה שעשו בה ציצין ופרחים.

ראה המה שעשו בצאנך, בקהלות הקדש בפולין גדול וק“ק פוזנא עם קדושיך, גם בקהלות הקדושות בפולין קטן ובק”ק נעמירוב בני בחוניך.

שכך נא חרון אפך, על יתר הפלטה יכמרו רחמיך, בזכות הקדושים הצילנו וברכנו בשלומך, בדם קדושים תכבס לבושך, והקדושים יהיו באור הגנוז ליראיך, עין לא ראתה אלהים זולתך, בפלגות נהרי דבש וחמאה יזכרו בחוגיך, הנהרגים על קדוש שמך, רוח ה' תנחם בגן עדנך.

לפנים ממלאכי השרת תהיה מחיצתם, השלום יהיה במושבותם, הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם, יבואו בשלום על משכבותם.

(נוסח “אל מלא רחמים” על גזירת ת“ח ות”ט, נדפס בקובץ “קורות הגזרות על ישראל” חוברת ו‘, עמ’ תעג).

* * *

ט. אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה למעלה מכנפי השכינה. במעלות קדושים וטהורים כזהר הרקיע מזהירים, את נשמות הקדושים והתמימים, הנאהבים הישרים והנעימים, שנהרגו בקרתא קדישא נעמראווי ואגפיה על קדושת השם האדיר באדירים. ואשר הלכו שמה להציל נפשם מידי רשעים הארורים. ושאר קהלות במדינת פולין גדול בק"ק לבוב וחוצה לה¹³⁾ שנשפך דמן כמים הנגרים, ושכל אותם חרב בחוץ ואימה בחדרים. אנשים ונשים בחורים ובתולות כלם כאחד כצאן לטבח פשטו צוארם ולא חסו על נפשם להציל עצמם בעבודת זרים. במיתות משונות הרגו והמיתו אותם האכזרים: נהרגו ונשחטו ונטבעו ונקברו חיים בקברים. ובתוכם גאוני ארץ ראשי הישיבות המה המורים, באורם האירו ליושבי ארץ ולדרים. וחסידים וחסידות ואנשי מעשה אחזום חבלים וצירים, ולשונם עט סופר מהיר לחכו עפרים. ועל הקהלות הקדושות אשר נהרגו לעת כזאת במדינת פולין וקדשו כלם שם המיוחד. על זאת יספרו הסופדים בתמרורים: על קריעת ספרי תורה ושאר ספרים, ומהגוילים עשו האויבים סנדלים מסומרים, והשמות הקדושים נמחקו כבמים המאררים. ירא ה' ויביט לנקום נקמת דם עבדיו השפוך כנחלים וכיאורים. ויערב לנו זביחתם כדם אילים ופרים.

(נוסח “אל מלא רחמים” שיסד הגאון ר' שבתי הלוי איש הורויץ – בן הגאון ר' ישעיה בעל השל“ה – ביום כ' סיון לאמרו בק”ק פוזנא. נדפס בקובץ “קורות הגזרות” חוברת ג‘, עמ’ כד).

(קינה זו על הגזירה בפולין בשנות ת“ח ות”ט יסד פייטן איטלקי ר' יעקב בר משה הלוי – ושמו רשום בראשי הבתים – במשקל יתד וארבע תנועות ויתד ושתי תנועות בהסכם לחרוז החוזר: ראו אם יש מכאוב כמכאבי. נדפס מתוך מחזור ספקי ב“קובץ על יד” ה‘, עמ’ לה–לז).

* * *

(סליחה זו נוסדה על סדר א“ב; מחברה הוא הגאון ר' שבתי כהן בעל הש”ך; נדפסה בקובץ סליחות במנהג ליטא).

* * *

(סליחה להגאון ר' יום טוב ליפמאן העלליר בעל תוספות יו“ט ע”פ סדר אתב"ש פכול ובסופה שם המחבר).

* * *

יג. אף לזאת יחרד לבי ונשמה לא נותרה בקרבי.

נבהלתי מראות, נעויתי משמוע, וכל עין תדמע דמוע.

יפרצני פרץ על בני פרץ, על דם צדיקים כי נשפך לארץ.

ארץ אל תכסי דמי מה שקרה לי מאנשי חרמי.

פלצות אחזוני ובעתה, נפל עלי פחד ואימתה.

רגשו גוים עם יון בחדש השלישי ירח סיון.

יערימו סוד על עם סגולה בק"ק נעמירוב הגדולה.

מלאה תשואות חכמים וסופרים, בעשר וכבוד מוכתרים.

באו עליהם באימה שפוכה, בחרב שלופה ובקשת דרוכה.

נהרגו אז כאלף אנשים במכות אכזריות וביסורים קשים.

מושלכים היו בשוקים וברחובות ועל האשפתות בדמים מגוללים ונשותיהם באו על החללים.

וקוננו בקול מר על בעליהן, והרגו הרשעים גם אתהן.

הילדים בחיק אמותם קבועים, פלחום ובקעום לשני בקעים.

רבות בנות טבעו עצמן בנהרות עם כסף וזהב ורב עשירות.

רבים רצו לעבר הנהר כמו משוט ומרב הנטבעים לא יכלו לשוט.

ישליכו גויות החללים לתוך הבארות וכסו אותם באבנים וצרורות.

וכמה היתה עדין בם נשמתם, ונקברו חיים קודם מותם.

סך הרוגי עם קדש בזאת הקהלה כששת אלפים נפשות ומעלה.

פרש ידו צר על מחמדי ספרי תורות, קרעו ועשו מהם מנעלים וחגורות.

זקנים עם נערים ירדו לטבח בחרבות, גם שלשה רועי ישראל וראשי ישיבות.

כבוד הגאון הגדול מוהר“ר מיכל אב”ד ור"מ בעירו, גדול היה בישראל ויחיד בדורו. רחמים לא מצא בעיני מורדיו ופצעו בו פצעים גדולים במקלות ושחטוהו אחר שקצצו שתי ידיו.

ואחריו הביאו הגאון מוהר“ר שלמה אב”ד ור“מ דק”ק שאריגראד, עליו אשא בשרי בשני וגופי יתגודד.

נהרג אחר שהשליכוהו לבית הקברות. גם האלוף מוהר"ר חיים נהרג אחריו במדקרות.

ובשאר קהלות קדושות נהרגו כמה וכמה אלפים גדולים וקטנים. דמם יכפר עליהם כמו פרה בת שתי שנים.

לא נשמע כמוהו ולא נהיה מגור מסביב שכני העיר עשו נבלה ורמיה.

במלכות פולין בגליל נאוקרנא לפר"ט בין מלכא למלכא עוני נחרט.

רקים נתאספו לרבבות ביד חזקה והעמידו עם ישראל כקדרה רקה.

כבוד עשרם שללו ויבזו בזה רבה, גם בתי כנסיות ובתי מדרשות שמו לחרבה.

המו מעי גם על שאר קהלות כמעט לא השאירו עוללות.

חזן החסיד רבי זרח נהרג בבית התפלה ועמו הרבה אנשי מעלה.

זכור אזכור הקדוש החזן רבי זכריה, בקדושתו נהרג בלי מרד ומריה דאפס החסיד זכריה.

קנא הוא לבזיון ספרי תורות הנדרסות,

ושחטוהו בפני הארון הקדש בבית הכנסת.

אנא ה' דמו יהא תוסס עד נקם יביא, כמו דם זכריה כהן ונביא.

מהרה נשמע ישועות ונחמות, לעשות… תוכחות ונקמות.

צור תמים פעלו ינקום רב, קדושים דק"ק נעמירוב, על בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב.

(קינה זו נדפסה מתוך ס' “נחלת יעקב” לר' יעקב ב“ר נפתלי מגנזין; שם המחבר ר' אפרים ב”ר יוסף חתוך בראשי הטורים).

* * *

(קינה זו יסד ר' גבריאל בר' יהושע העשל מק"ק רישא; שם המחבר נרשם בראשי הבתים).

 

ה. המאורעות בשנות תט“ו–תי”ז    🔗

בשנות המאה הי“ז הכפלו הצרות על ישראל במדינות גרמניה ואוסטריה וברוב מדינות פולין. זולת השנאה ליהודים, שכבר היה לה טבע קיים, גרמו להם המלחמות התדיריות רעה מרובה. בימים ההם נלחמו העמים איש באחיו, כי עוד לא בא רכוז הממלכות האירופיות לידי גמר. משנת שע”ח עד שנת ת"ח היתה במדינות גרמניה ושכנותיהן אותה המלחמה רבת הדמים המפורסמת בהיסטוריה בשם “מלחמת השלשים שנה”. בימי חירום אלה סבלו היהודים הרבה בסבת האנרכיה ששלטה אז במדינות האלה. גייסות יצאו וגייסות נכנסו, וכלם שלחו את ידם בבזה והחריבו את הערים והמדינות. ובנוגע ליהודים לא הבחינו בין אוהב לאויב. כשנכנסו חיילים אל עיר, בין שהיו בעלי ברית אותה המדינה ובין שהיו מן האויבים – לגבי היהודים היו רק אויבים, ולא מצאו די ספוקם בשלל ובזה, אלא דרסו והרגו בלי חמלה. צמאים היו לדמם של היהודים ומתאוים לרכושם. ביחוד הצטיינו באכזריות איומה ובצמאון לדם היהודים אנשי חיל השוודים, אשר בימי מלחמת השלשים שנה החריבו כמה קהלות במדינות ביהם ומהרן.

בשנת ת“ח נעשה “שלום” באירופה התיכונית, והארץ שבתה ממלחמה. שלום זה היה רק לשעה, כי עיפה כבר נפשם של העמים להורגים. החיה הטורפת שבהם נרדמה קצת עד שתחליף כח. ואולם בימי “שקט” אלה לא היתה מנוחה לישראל. אז המו גויים בארצות אירופה המזרחית, שבהן נמצא בימים ההם רוב מנינה ורוב בנינה של האומה הישראלית. מלחמות ותגרות קשות היו בין הרוסים והפולנים וגם בין הפולנים והשוודים. המאורעות בשנות ת”ח ות“ט החלישו מאד את ממלכת פולין וערערו את יסודה. זה נחשב ל”שעת כושר" לשכניה הרעים ולהתנפל עליה. ובימי חירום אלה מי סבל ביותר? שה פזורה ישראל. מה שאירע לפני שנים מעטות במדינות גרמניה הכפל עכשו במדינות פולין. יד כלם היתה ביהודים לרעה. שנות תט“ו – תי”ז היו ימי שמד נורא ליהודים בארצות המזרח – מעין גזרת ת“ח ות”ט במהדורא חדשה.

את אשר עבר על היהודים בסבת המלחמה בין הרוסים והפולנים לא נודע עד קרוב לימינו. הרוסים היו מתפארים בחסידותם ותמימותם בנוגע ליחוסיהם אל היהודים. הם לא שפכו דם העם הזה מימיהם. ההיסטוריה של היהודים ברוסיה עצמה לא נתבררה עוד די צרכה. מה שאירע בגזרת ת“ח ות”ט, זה זקפו על חשבון הקזקים – קזקים ולא רוסים. ואולם לפני ימי דור אחד גלה לנו ההיסטוריקן שמעון דובנוב טפח של העבר הנורא בהיסטוריה הישראלית בממלכת רוסיה. המלך המפורסם באכזריותו איוון האיום צוה להטביע במי נהר דווינא את כל היהודים בעיר פולוצק – בלכדו את העיר – אם לא ימירו. היהודים בפולוצק עשו מה שעשו תמיד אבותיהם ואחיהם בכל דור ודור בכל מקום ומקום – נהרגו ולא עברוּ.

בשנת תט"ו (1655) נעשה טבח נורא ליהודים בעיר מוהילוב על נהר דניפר. גם פרטי השמד הזה גלה ההיסטוריקן דובנוב (עיין להלן).

בשנות תי“ו ותי”ז היתה מלחמה קשה בין ממלכת שוודין וממלכת פולין. נכנסו חיילות השוודים אל מדינת פולין־גדולה ועשו חורבן מבהיל בקהלות היהודים. זולת זה היה בשנים הללו קטרוג עצום בין אצילי פולין ונלחמו איש ברעהו. המלחמות האלה מבית ומחוץ גרמו לאותו השמד המפורסם בהיסטוריה הישראלית בשם גזרת תי“ו ותי”ז. זולת השמדות בערי פולין היו הריגות גם בכמה קהלות של ליטא ורייסין. ביחוד גדל החורבן בעיר לובלין, אחת הקהלות החשובות ביותר. השמד החל בימי חג הפסח שנת תי“ו וארך כל ימי הקיץ עד תחלת שנת תי”ז. פרטי האכזריות החיתית של השמד הזה מסופרים בזכרונות בני הדור ההוא ובנוסחאות של “אל מלא רחמים” שנתקיימו בקצת קהלות.

מתוך המקורות והרשומות:

א) הטבח במוהילוב.

שתי פעמים נפגשו עם הרוסים וקהל היהודים ברוסיה הלבנה (שהיתה שייכת לפולין) בימי מלכי מוסקבה, שלא הניחו את היהודים לדרוך על גבול ארצם – ובשתי הפגישות הראשונות האלה הננו רואים דם ואש ושומעים צעקת אנוסים ומוצאים להרג על קדוש השם. בפעם הראשונה, בעת שכבש איוואן האיום במלחמתו עם פולין את העיר פולוצק הצפונית (בשנת שכ"ג, 1563), צוה להטביע בנהר דווינא אל כל היהודים הגרים שם, שלא חפצו לקבל עליהם דת יונית. בפעם השניה, לאחר מאה שנה, בעבור המלך אלכסי מיכאלוביץ בשנות תי“ג–[…]²³ (1653–1783) בנפות רוסיה הלבנה וליטא השייכות לפולין, בעת מהומת הקזקים ורעש מלחמת שוודן, – גזר לגרש את היהודים מכל הערים שכבש בדרך הלוכו, מוויטבסק בירכתי צפון עד מוהילוב על נהר דניפר ועד ווילנא בירת ליטא. לפעמים עמדו היהודים על נפשם ויחזקו את ידי הפולנים במלחמתם עם מוסקבה. כך עשו היהודים בוויטבסק בעת שצרו על העיר צבאות הרוסים בחורף שנת תט”ו (ספטמבר 1654). וגם היהודים בווילנא עשו כזה, כשבאה העיר במצור בשנה ההיא. אך בכל אלה לא הצילו את נפשם, כי לא עצרו כח לעמוד בפני חיל הצרים מבחוץ ואויביהם – העירונים מבפנים. קצתם נפלו במלחמה וקצתם נדחו ממושבותיהם והמירו על כרחם.

ביותר סבלה הקהלה במוהילוב. לאחר שחלה עליה בשנת תט"ו, כעל שאר הקהלות, גזירת גירוש, נחרבה כלה בשנה שלאחריה.

ממלכת פולין התמוטטה עד היסוד בסבת מרידת הקזקים, ואז נתחזקה מלכות מוסקבה ובסיוע המורדים בעלי בריתה עשתה שמות במדינות פולין הסמוכות לגבולה. בתוך שאר הסבות, שגרמו לנצחונות המלך אלכסי מיכאלוביץ בערים רבות ברוסיה הלבנה וליטה, היתה גם שנאת העירונים ליהודים שכניהם. רוב ערי רוסיה הפולנית וליטא פתחו את שעריהן לפני חיל מלך מוסקבה בתנאים שונים שהתנו העירונים עמו; ובתוך התנאים היה גם גירוש היהודים מן המקומות ההם. זה אירע גם במוהילוב. בשנת 1654, כאשר נגשו אל העיר פקידי צבא רוסיה קונסטנטין פוקלנסקי ומיכאל וויקוב והציעו לפני אנשי העיר לקבל עליהם מרות מלכות מוסקבה, נתרצו העירונים לזה בתנאי שיקיים המלך את זכיותיהם ויגרש את כל היהודים מן העיר; בתי היהודים יחלקו ביניהם ה“מנצחים”: מחצה לבית שלטון העיר ומחצה לצבאות מוסקבה. המלך אלכסי מיכאלוביץ אשר את התנאים האלה.

לפי זה היו היהודים מחויבים לצאת מן העיר תיכף כשפתחה שעריה לפני חיל מוסקבה. ואולם על פי סבה מן הסבות הצליח ליהודים להשאר בעיר, ולא ידעו כי אחריתם להכרית. בסוף ימי הקיץ שנת תט"ו באה השמועה לשר הגדוד פוקלנסקי כי חיל פולין רב ועצום הולך וקרב לרוסיה הלבנה להציל את העיר מוהילוב מידי הרוסים. אז צוה פוקלנסקי לעירונים הרוסים היושבים במגרשי העיר וסביבותיה, כי יתישבו עם בני משפחתם וכל אשר להם בתוך העיר שהיתה מוקפת חומה. אז הגידו לפוקלנסקי, כי היהודים שנתחייבו חובת גלות בשנה הקודמת, נמצאים עדיין בתוך העיר. לפיכך צר המקום לכל אלה שנתקבצו מהמגרשים והסביבה.

שר הגדוד גמר בדעתו לעשות עכשיו נקמה ביהודים השנואים לו ולעירונים בעלי דת יונית. זולת זאת חשד ביהודים, כי בשעת המצור יתנו ידם אל חיל פולין הבא על העיר. צריך היה למעשה מהיר. מה עשה? הבטיח ליהודים טרם שיצאו מן העיר, כי ישלחם בלוית אנשיו למחנה הפולנים. יצאו כל היהודים עם נשיהם וטפם, ורכושם עמם, ויאספו בשדה סמוך למוהילוב. על פי צווי פוקלנסקי נפרדו שם לשתי מחנות: האחת עמדה בקרבת הכפר פצ’רסק, על אם הדרך; והשנית על יד היער הסמוך לכפר פליקוויץ'. שתי המחנות חכו בכליון עינים למנהיגים שיבואו, לפי הבטחת פוקלנסקי, להראותם הדרך אל מחנה הפולנים. ואולם פוקלנסקי חשב עליהם רעה ויבוא עליהם עם אנשיו והרג בהם עד בלי השאיר להם שריד. כל רכוש היהודים שנהרגו היה לשלל לפוקלנסקי ואנשיו – כסף וזהב וחפצים יקרים שהצניעו הגולים מפני האויב. גם פשטו את בגדי החללים וחפשו בחורים ובסדקים ומצאו מטבעות כסף וזהב בחלות הלחם, שאפו הגולים לפני צאתם מן העיר, וגם במקלעות שערות הבתולות. את גופות ההרוגים צוה פוקלנסקי לקבור בבורות שחפרו בשדה במקום שעמדו שם שתי מחנות הגולים²⁴.

בשעה שיצאו היהודים מן העיר נתחבאו קצת מאחיהם בבתיהם. סבורים היו להנצל כשיעבור זעם. כאשר באה אליהם השמועה, כי נהרגו כל היוצאים, פחדו מאד. מתוך אימת מות שנפלה עליהם המירו, כדי להציל את נפשם. רובם חזרו לדת ישראל, כשעברה הסכנה, ורק מעטים נתקימו בדת יונית, אשר קבלו עליהם באונס.

מנהג היה בקהלת מוהילוב בדורות ראשונים, כי הלכו היהודים בימי הקיץ אל השדה לבכות ולקונן על חרבן קהלה שלמה ועל הקדושים שנפלו בחרב.

(ספור המעשה על פי מאמרו של שמעון דובנוב בקובץ “פרדס”, עמ' צד–צז בקצת שנויים והשמטות).

* * *

ב. אל מלא רחמים שוכן במרומים, דין אלמנות אבי יתומים. עד מתי תחשה ותתאפק לדם התמימים.

דם חסידים ישרים וצדיקים. בעיר ובשדה קול דמי אחינו צועקים, נהרגים ונחנקים – אלו הן חלוקים.

ראה והביטה משמי מעונה, שפיכת דם נקי נפשות יודעי בינה. המצא להם מנוחה נכונה על כנפי השכינה.

במעלות קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, מאות שחוטים ומדוקרים, בני ציון היקרים.

המה הרוגי קהלת קדש מוהילוב הקדושים, עלומים וזקנים וישישים בחורים ובתולות טף ונשים. אמהות על בנים רטושים.

בברחם מן העיר מפני המורא, וערמת אנשי העיר הפוחזים ללוותם בשיירא. לא הרחיקו העירה, הוציאו עליהם חרבותם מתערה.

סבלו מכה טריה ופצע וחבורה. והומתו כלם מיתה משונה וחמורה. וגם לא היתה להם קבורה. נתנו מאכל לעוף השמים ולחית יערה.

על קדושת שמו הגדול נהרגו בידי ארורים, בחורים ובתולות זקנים וצעירים. אנשים ונשים וטף ההדורים. שכבו על פני השדה חמרים חמרים.

ואשר בהבל פיהם נשרף עוף הפורח, שחטום ושטחום לשמש ולירח. הדודאים נתנו ריח.

כחטאת כאשם וכעולה על המזבח לרצון יעלה. זכותם יעמוד ליתר הגולה. להנצל מפחד ובהלה, ומכל צרה וגזרה ותקלה.

אל נקמות ינקום מהרה נקמתם, ויצרור בצרור החיים את נשמתם. ה' הוא נחלתם, וינוחו בשלום על משכבותם.

(נדפס מתוך כתב יד בקובץ הנ"ל).

* * *

ב) בימי מלחמות השוודים.

א. בשנת תי“ו היו שוועדין בפולין, ושנה קודם היה קטרוג בין הפריצים העריצים על שארית ישראל הנשארים מן שנת ת”ח, עד שיצאה מחשבתם הרעה לפועל ויצאה דת בשנת תי“ו להרוג כל היהודים או לעבור על הדת. והיתה הריגה משפיכת דמים לאין ערך בפולין גדול, כמה וכמה אלפים ורבבות. וזה היה שמנה שנים אחר הריגות החורבן הגדול אוקריינא ורוסיא. ונתתי לזה סימן, יצמח צבי ת”ח תי“ו ע”כ. וכמה האכזרים הרגו וטבעו במים אותם למי שבא בגבולם לבקש ולחנן שיתנו להם להחיות נפשם, וכלבים היו מלקקים את דמם.

איתא בסליחות: “עשה למען הרוגים ועשה למען טבוחים” – מה בין הרוּגים לטבוחים? כל המאוחר קשה מראשונות. כמו שאירע בימינו ובזמננו שחיטת נפש הקדוש והטהור מוהר"ר מתתיהו מקראקא, שפשטו עורו מראשו ועד כף רגלו. זולת שאר הקדושים שהיו בימים ההם מפטשנאווי מסטנאב ומן לבשין. הלוואי (שהיו עושים להם) כגדיים וטלאים ששוחטים מקודם ואחר זה מפשיטים עורם. אבל לא כן עשו לעמנו עם קדוש לה' אלהינו.

(מספר שם יעקב לר' יעקב ב"ר יחזקאל הלוי מזלאטאווא).

* * *

ב. אל מלא רחמים, שוכן במרומים, הסתר בסתר כנפיך לעולמים, המצא מנוחה נכונה למעלה מתחת כנפי השכינה, במעלה ובמדרגה העליונה, במעלות קדושים וטהורים כעצם השמים לטהר וכזהר הרקיע מצהירים ומנהירים, גאוני ארץ ועמודי עולם המה המורים הלא המה קדושים דאוקריינא ופולין גדול ופולין קטן ורוסיא ואגפיהם. נהרו גאוניהם ואלופיהם, ומקוים בהם: אשביתה מאנוש זכרם אמרתי אפאיהם. ואת נשמות הקדושים והטהורים דקהל לבשין, אשר נתענו בענוים מרים וקשין, וידיהם לאל השמים היו פרושין. ולא נחו ולא שקטו ויבא רגז על קדושי קהל רמינאווי ועל קדושי קהל פטשינאווי וקדושים וטהורים דקהל לוקאווי, אשר בשמותם הקדושים והטהורים לא נקבו – כלם שוים לטובה. ואמרו: אין בלבנו אלא אחד, הן אם יקטלנו לו ניחל ולו ניחד, ועל קדושתו נהרג ונכחד. וצוחו: ביום ההוּא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ועוד הוסיפו בני עולה לענות יסורים חדשות וגם ישנות, ועל זאת קראו למקוננות, על קדושי הרוגי ישראל ועמדו בנסיונות:

את הקדוש והטהור מורנו הרב ר' פינחס על עלילות עסק האמונות.

ואת נשמת הקדוש מורנו הרב ר' מתתיהו בן הקדוש מורנו הרב ר' משה, אשר שרפו כל גופו פצעים פצעים להיות רוחו תשה, ולא הועילו לו מעשים טובים וצדקתו אשר עשה. הציתו בו גפרית ואש שרפו את ידו, וחתכו עורו רצועות רצועות בחיים בעודו, להגדיל כים שברו ומכאובו שחקו צרים על משבתו. ואחרי כן הקדיש קוראיו, הכין מטבח והוציאו אותו לבית שרפתו. כאש תמיד תוקד על המזבח ותהיה הקרבתו לפניך כעולת תמיד לריח ניחוח. ושפכו במסלה סלולה כל עפר שרפתו, דלא למכנשי. ומלתא דתמיה מדכר דכירי אינשי, כי היכא דלא ליתי לאנשויי. ואף לא הועילה לו זכות תורתו, וכי תמו זכות אבותיו גאוני ועמודי עולם אשר היו יכולים לעמוד בפרצתו. אין זה כי אם לכפר בעד כל ישראל ובעדו ובעד ביתו. ועוד היתה ידם נטויה ומשפטיך תהום רבה, ליגע בכף ירך יעקב ולצוד נפש צדיק לרדוף אותו עד חובה.

את הקדוש והטהור מורנו הרב ר' שלמה בן החבר ר' עקיבא.

דבר שלח ביעקב אש וביהודה להבה, כי נלקחו ביום אחד שני כתרי דדהבא: הקדושים והטהורים דק“ק פוזנא, שנמסרו לסרדיוט פתאום במהומה, הלא הוא כבוד אדוננו ורבנו החסיד והטהור הגאון הדרשן מהור”ר יוסף, ואת הקדוש והטהור השתדלן מהור“ר יעקב בן מהור”ר פינחס. על עלילות שקרים הפח כזבים כולה הטומאה, קול דמיהם צועקים אליך מן האדמה. כי אכלו את יעקב ואת נוה יהודה השמו. מוכנים ומזומנים לחיי העולם הבא.

ואת נשמת מהור“ר יצחק איצק במהור”ר בועז, אשר נדב ונדר כמה נדבות בבית הכנסת ועשה כמה פעולות טובות בקהלתנו. בזכות זה תהא נפשו צרורה בצרור החיים ויזכה לראות פני השכינה.

למה ה' תעמוד מרחוק, תעלים לעתות בצרה, אשר אמרו לנפשם: שחי ונעבורה. ומעלילים עלינו עלילות שקרים וגוזרים גזרה על גזרה. קנא ה' לשמך, אשר חללוהו צריך וקמיך. תרדפם מתחת שמיך.

נוקם ה' ובעל חמה, ה' שמו ה' איש מלחמה. הלא נקראת אל נקמות ה' אל נקמות – ונוקם, נקום, אל תעלים מהם חמה על שפיכת דם הקדוש והטהור מורנו הרב ר' אלכסנדר בן מורנו הרב ר' שלמה, אשר נשא נפשו ולבו לאל השוכן שמימה, ועבר עליו רוח קנאה ורוח נכאה. העלילו עליו עלילות שקר כולה הטומאה. לא יאבה ה' סלוח להם והבדילם לרעה. עד מתי ה' תחשה ותתעלם ולא תנקום דמים, אשר שפכו כמים, דמי שבים ועלמים, ועל לבוש נקמות יהיו נארגים ומרוקמים.

קול דמיהם מן האדמה צועקים, דם בחורים ובתולות, דמי עוללים ויונקים, אשר אכלו הכלבים את בשרם ודמיהם היו מלקקים. למה עברת על דברי תורתך המפורשים: אל תעמוד על דם רעך, הנאמר בפרשת קדושים. וגזרת: אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד – והמה אבות ובנים כאחד רומסים ודשים. הטרם לא נמלאה סאתם? ותשמע קול ענות וקול חרופים וגדופים ומערכותם. ואמרו: איה אלהימו צור חסיו בו, איה איפה תקותם? ארץ ארץ, אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם. ומחיצתם עשרה הרוגי מלכות והרוגי לוד תהי מחיצתם. ועם עקדת יצחק תזכור עקדתם. ויקוים לנו: “הנה שולח לכם את אליהו הנביא” בזכותם “לפני בוא יום הגדול והנורא”. ובא לציון גואל במהרה, ובצרור החיים תהא נפשם צרורה.

(מפנקס החברה קדישא בקהלת פלאטאו; ב“קובץ על יד” י"ט עמ' לח–לט).

* * *

ג. אל מלא רחמים, שוכן בגבהי מרומים, המציא מנוחה נכונה למעלה מכנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, גאוני עולם וחסידי ארץ, הגודרים גדר ועומדים בפרץ. דלטורין באו עליהם במרמה ובכזבים, ושלחו עליהם הטמאים היונים וטרפו אותם כזאבים.

ההריגה התחילה ביום שני של פסח תי"ו במדינת פולין ובכל גלילותם. והיתה צרה גדולה במדינות אחרות. וי וי צעקו גדולים וקטנים, בחורים ובתולות. שיצאה הגזרה ובאה פתאום מן השמים. זעם גדול היה עלינו מאדון עולם. שלקח מאתנו גאונים הקדושים המדריכים אותנו בדרך ישרים.

החסיד מורנו רב ר' יצחק אב"ד, שהיה בקי בתורה שבכתב ובעל פה. והרגו אותו הטמאים ופצעו את מוחו וקרעו את זקנו, והשליכו אותו מן החלונות על אשפה.

טהורה הנשמה של החסיד והישיש מורנו רב ר' ישראל, שהיה מזרע הלוים, ושמו אש וגפרית האסורים על לבו הזדונים. ויצאה נשמתו בפסוק: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

ולא חסו על גופם בעבור קדוש שמו המיוחד. נתיסרו, נתענו בענוים קשים וגדולים.

את החסיד והישיש אב“ד מוהר”ר אפרים. צעקו בקול מר: לישועתך קויתי ה' בכפלים. צעד החסיד מהור"ר יצחק וקפצו למים. וקראו עליו הפסוק: אשיב ממצולות ים וממים.

מליץ ישר הרב מרדכי, שכתב ספר תורה הקדושה על הגוילים. והאויבים שטחום והמיתו עליהם, ואבות ובנים שחטום ודמיהם נשפכים על הארץ כדם אילים ופרים. ספרי תורות לארץ נזרקים. וגם שאר ספרי תורות הקדושים. נשלכים בחוצות ובשוקים.

עמוד עולם מהור"ר יהודה מנהיג המדינה כמה שנים, שחתכו את ראשו בחרב חדה. חתנים וכלות ממהרים לטבח כהליכתם לחופתם. ועל נפשות צדיקים לא חסים ליחד שמך. קומה והנשא אפך על הקמים. ריב ריבנו אל מתנשא ממרומים. נקום נקמת דם עבדיך השפוך. שער קדושים. תבא לפניך צעקתם וקבל שועתם כולה ושלמים. ואכלו אותם הכלבים ולא באו לקברים. ירא ה' ויביט וינקום נקמתם, דמם שנשפך כנחלים וכיאורים ויערב לו זבחם כדם אילים ופרים. דורשי תורה מפז יקרים מושלכים בחוצות וביערים ונפשטו ערומים. קבורתם קבורת חמורים. הלא בעבור קדוש שמך מסרו גופם ונשמתם הקדושים. אין אדם עומד במחיצתם. זכותם תעמוד לנו בגליותינו. זה ינחמנו מעצבון ידינו. קנא ונקום נקמתם לאלה הקדושים.

(מפנקס קהלת ריטשנאלדי במדינת פוזנא; נדפס ב“קובץ על יד” י"ט עמ' מב–מג).

* * *

ד. אל מלא רחמים שוכן בגבהי מרומים, המציא מנוחה למעלה קדושים וחביבים, ממשלות אופנים וחיות וכרובים.

בכו תמיד על חרבן פעמים, על שפיכת דם קדושים כמים, ואשר נדפס מקור מים חיים – חטא חטאה ירושלים.

גדול העצה ורב העליליה, ראה שפלות בני עליה, למה יתאמרו פועלי און ונכריה – לאמור איפוא חסין יה.

…………………………………………………………………………………………………. ²⁵

הה, הוי אדוני כי בזיתנו, מנחלת ה' ארץ טמאה השלכתנו, עבדים ארורים משלו בנו – זכור ה' מה היה לנו.

וי, וי! צעקו מלאכי עליון, כי נגזר מארץ יפיפיה אפריון, משכנות מבטחות ועוז חביון – מהלך גיא חזיון.

זכור אזכור ונפשי תשוח, נתנו נבלת חסידיך כדומם וצומה, נמלקו ונמלגו כעוף הפורח – והיה לה' לריח ניחוח.

חי וקים, למה תשתוק – אויביך יהמיון בלעג ושחוק, אוכלי עמי כאוכלי מתוך – חלפו ברית ועברו חוק.

טבוח טבח בפסח תי"ו²⁶ והכן, על אבן זוחלת ואבן בוחן. שם מצאו תשעה קבין מוחין מאילת אהבים ויעלת חן.

יורו המורים ולא יחטיאו; מהם הרגו והטביעו. הבנים נשחטים והאבות געו – אוי לעינים שכך ראו.

כל השומע תצלינה אזניו, מה לאב שהגלה את בניו, ואוי לבניו ששלחם מעל פניו – והאלהים עשה שיראו מלפניו.

למשמע אוזן דאבה נפשנו, בכי ויללה וצוחה ברחובותינו, נטל כבוד כל מחמדינו, ונפלה עטרת ראשנו.

מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה וחשכה מן השערורים, להשמיד ולהרוג נאספו עדרים – בורא ארץ ויוצר הרים.

נא זכור איפוא ישרים, המוני עם וגדולי המורים, דורשי התורה בכתרי כתרים – כלם אהובים כלם ברורים.

ספרי תורות לאשפות נזרקים, וכתבי הקדש בחוצות ובשוקים. קנחו וסתמו חלונות ונקיקים ורמסו אלה דברי החקים.

עיני עיני ירדו כמי פלג בהריגת החסיד הקדוש והטהור אב בית דין, דקהלותינו מוהר"ר זעליג; השליכוהו בעד החלון ונמס כשלג, פצעו מוחו בקרדום ובמזלג.

פה קדוש דורש באמרי אל, פניו מאירות כמלאך הגואל, אב בית דין בק“ק זלאטווי החסיד הקדוש והטהור מוהר”ר ישראל – יצאה נשמתו ב“שמע ישראל”.

צדיק הוא ה' יחד פעמים. אב בית דין דק“ק וורעשנא הקדוש והטהור הגאון מוהר”ר אפרים. וכן הוצק חן בשפתים – ירא וישקיף ה' משמים.

קפץ ונפל לתוך הים, אב בית דין הקדוש והטהור מוהר"ר יצחק יודע לשער טפה שבים, ואשר שם חוק וגבול ים – אמר אשיב ממצלות ים. ממצלות ים.

ראה ה' והביטה בכושר הקדוש והטהור הר"ר מרדכי ש"ץ מליץ יושר, כותב בנקיון אמרי שפר – איה שוקל ואיה סופר.

שמעו כי נאנחה בשברון מתנים, בהריגת החסיד והקדוש כמוהר"ר יהודה מנהיג מדינה בעדי עדיים. הכוהו בקלשון ובשלש שנים, מיתות אכזריות ומשונות כפלים.

תורה תורה, חגרי אבל, בני בחוגניך (שמו) טמאים בכבל, ובכל מיני ענוי וסבל, ושאריתם כשה לטבח יובל.

אני מנגינתם בשבתם ובקימתם. חרפת אנוש נושא וכלימתם. כלפי מעלה זרקו בריתם, שחטו בניהם אל חיק אמותם.

אברהם ושאר ישני חברון לא יוכלו לשכך אף וחרון, כי יצאה גזירה על ישראל וישורון – איכה מקוננת חבצלת השרון.

בין יבין אלהי המיוחד, שקבלו מלכותו ביראה ופחד. ענו כלם כאחד שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

הרי עולם שאו שאיה. פצע וחבורה ומכה טריה, וממכה עצמה מתקן רטיה – בהריגת הקדוש והטהור מקראקא מוהר"ר מתתיה.

אליעזר האל המושיע, בהריגת הקדושים מק“ק לבשין הר”ר יצחק והר"ר עוזר דמם שוע, קדושתם מפיהם מביע – אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.

כצבי וכאיל יגש אלהי צבאות, ויפרע לעריו בפרוע פרעות. דמי חתנים וכלות לחפה מובאות, דמי אחים ואחיות ובתולות כנביאות.

תם עונך בת חנינה, לא אוסיף להגלותך למשל ולשנינה; עוד תעדי תפיך פנינה – בשלום ובמישור בחסד ובחגיגה.

לפרט קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך באמת ובתמים, תשים נס ודגל ציונים, ואשלח לך צביונים.

(נדפס בס' “עמודי עבודה” בהוספות עמ' יא–יג. מחבר נוסח “אל מלא רחמים” זה, המצוין בסגנונו הפיוטי הוא ר' אברהם בן אליעזר כ“ץ, ויסד את קינתו בשנת תנ”ב. עיין צונץ בספרו Literaturgeschichte עמ' 439).

* * *

(נוסח “אל מלא רחמים” על הרוגי פילא, נדפס מתוך כתב יד בקובץ “תפארת ישראל” עמ' 378–379. שם המחבר אלכסנדר גוטקינד בן ר' משה הכהן מק"ק פילא חתום בראשי הטורים)

* * *

ו. לזכרון הרוגי שוייד בעיר לונטשיץ שנת תי"ז²⁷.

אל מלא רחמים, מי כמוך באלמים, שומע ושותק למעגימים²⁸ – הצור פעלו תמים.

אבותינו ספרו לנו כל הטובות אשר גמלתנו – לא לנו ה' לא לנו, שמחנו כימות עניתנו.

ביום ראשון לחשבון עונות רגזו מבטחות ומשכנות שאננות, לא האזין לתפלות ולא הקשיב לתחנות, כי נסתמו החלונות במעונות.

ביום השני ככה, לנורא עלילה תבכו בכה, כי עמק הברכה נהפך לעמק הבכה.

גת דרכו וינקפו כנוקף זית את כל בני הבית, כנגע נראה לי בבית – מי יתנני שמיר ושית.

גם הקריבו לעולה מנורת זהב כלה, אחר סימו שבח ותהלה למעביר יום ומביא לילה.

דורשי קלות וחמורות, אמרות ה' אמרות טהורות, מחוץ שכלה חרב ואימה מחדרות – עד מתי ה' תביט רואה כל נסתרות.

דבק לחך לשון יונק, ואריה גורותיו לחנק, ודם נפשי יזנק – היפה בנשים הריקו פניה כדונג.

הכינו לפעמי רשת, שמענו קול ענות חלושות, נלקחה המצנפת והנברשת, והיינו לחרפה ולבשת.

הצירו על עיר קדשך, שלחו באש מקדשך, שרפו אש דת נתונה מימינך – נורא אלהים ממקדשך.

ויצא מאתנו כל הדרה. הוי ²⁹ואבוי, אבירי התורה נהרגו ונשחטו בתער השכירה – ה' ענה בי קראו לי מרה.

ותזנח משלום נפשי, צפו המים הזדונים על ראשי, ישראל עמך בל יבושו – הלא אתה מקדם אלהי קדושי.

זבחים ושלמים צבור הכינו, טף ונשים לטבח הזמינו, בכל מיני מיתות אותם דנו – ולו חכמו ישכילו זאת לאחריתם יבינו.

זקנים וזקנות בחרב הרגו, על בחורים ובתולות כאריה עלי טרף שאגו, עוללים ויונקים יחדו נמוגו, כעצי היער ינועו ויחוֹגוּ.

חדלו שאון עליזות, כי חדות ה' מעוזות הייתי מקדם ועתה לבזות, העיר הקדש והמחוזות.

חג הסוכות נהפך לצרה וצוקות, ספרו והילילו על בנים חמודות ובנות חשוקות, כי השליכום מאיגרות רמות לבורות עמוקות.

טף ונשים יחד השלימו נפשם בלי פחד, ליחד שם המיוחד – ה' אלהינו ה' אחד.

טרפו כפירים שה פזורה, חצם השכירו מדם עניה סוערה – מהר חמוץ בגדים מבצרה, כיום מועד עליהם תקרא.

יללה נשמעה במרומים, כי באו מאת ה' גחלי רתמים, ובערו נבונים וחכמים, יונק עם איש שיבה עלמות ועלמים.

יקד יקוד אש בלבבי אשימה, יום זה נהי ארימה. היפה בנשים בחוצות השליכו ערומה – אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה.

כליל עיר השמים עולה, וזבחי צדק כליל ועולה את חמתו ה' כלה, כי שמעתי נחרצה וכלה.

כוס ביד ה' כוס התרעלה, שתיתי אף מציתי שמרים כלה, ובאו במעי לשמה ולקללה – כבוד ישראל גלה.

לילה ההוא יקחנו אפל, כי שר וגדול בישראל בו נופל; איחלה לאור ויבא אפל, יום בו לקינו בכפל.

לקול צלצול חרבות שנונים חשך תארם וקדרו כל פנים, לטבח כרעו יחד בחורים וזקנים, בדם מתבוססים אבות ובנים.

מלאכים ואראלים צעקו חוצה, היום הזה יום תוכחה ונאצה. יפה רעיתי כתרצה, איך היתה בקמיהם לשמצה.

מי ראה כזאת ומי שמע – הבן נשחט ואביו צעק במהומה, והבת נשחטת בחיק אמה – עיני עיני תדמע דמעה.

נוקם ה' ובעל חמה, יפתח אוצרו ויוציא כלי זעמו לנקמה, על יום מבוסה ומבוכה ומהומה – כי נפלו הגבורים ואבדו כלי המלחמה.

נתנני ה' בידי זרים ארורים, גוי עז פנים לא יחנן פני זקנים ונערים. מרחוק באו עלינו חיש נזהרים, כאשר ידאו הנשרים.

סכות בענן לך מעבור תפלה, ונסתמו החלונות מלעבור דרך מערת המכפלה, וכבו הנרות ביום הכפור בשעת התפלה – והיתה סימנא מילתא מאל נורא עלילה.

סמר בשרם מפחד, בראותם כי משמים נגזרה הגזרה בלי לכחד, קמו וקבלו עליהם כלם בלב אחד, ופתחו וענו שמע ישראל ה' אליהו ה' אחד.

עיני תדמע דמע מאין הפוגות על בחורים ובתולות שקפצו למים ולבורות עמוקות, כי אמרו פן תעלוזנה בנות הערלים ובילדי נכרים משפיקות – אמר ה' מבשן אשיב ממצולות יום ומצוקות.

עיניהם נושאים לך השמים ושופכים לב כמים, להיותם עם קדושי עליון חלקם בחיים, ועם רבי עקיבא וחבריו בעלי טבחים.

פן יאמרו אויבינו ידנו רמה, שלח בהם המארה והמהומה יחדו וכליון לא יותר בהם כל נשמה, והיו דמן לאדמה.

פרי קודש הלולים שפכו דמיהם נוזלים ושוטפים כנחלים, יותר משלשת אלפים חללים – יחשבו לפניך כקרבן פרים ואלים.

צוה ה' ליעקב להוריד עדי עדים, בגאון עוזם אמון שעשועים חלו בה ידים, וישרפו שש מאות ספרי תורה מחמדי עינים, והאותיות עלו בלבת אש השמים.

צדיק ה' וישר משפטו ודינו, תתן נקמתך באדום ביד ישראל בני בריתנו. כי רבים אנחותינו ויגוננו – נקום נקמתנו וריבה ריבנו.

קראתי למאהבי המה רמוני, שכני הרעים אשר סבבוני טמנו פח לי הכוני פצעוני, בנפשנו באו אוכלי לחמנו.

קרוב אתה לכל קוראיך באמת, קנא לשמך הגודל אשר מחולל בין האומות, באמרם איה אלהיכם יצילכם מחרב נוקמת – ואתה יושב ודומם לנפשות העגומות.

רוח אפנו נלכד בשחיתותם, כוס תרעלה השקוני בחמתם …………………………………….. ……………………………………………………………………. גם עליך יעבור כוס יום קראתי, כי רבות יגוני ואנחותי.

שמעו זאת כל יושבי תבל, מוליכים בניהם לטבח כמוליכים לחופש בכנור ונבל. נהפך חגי לתוגה ואבל – אתה ה' תשמח אבל.

שחטו מן החלונות ומן החומות, ויזנק גם כנחל שוטף בתוך המימות. עד היום הזה קו ירוק נראה לאות אמת – אל נקמות ה' אל נקמות.

תורה תורה, עד מתי תשכון בקרן אפל, תספוד ותבכה פני שוכן בערפל. היית אומן שעשועים ובאור תורתך מאיר לכל מאפל – ועתה את בזויה ביד עם בזוי ושפל.

תורה תורה, התפלשי בעפרים. מי יפליא נזירים ומי יגלה מסתקים, הוי הוי רעי אבירים, איך נוקרו ונגזרו אברים אברים.

נר אלהים אסף וכבה: את נשמת הקדוש והטהור מורנו הרב ר' צבי אברהם בן הרב צבי חמיד ורגיג. מורנו הרב ר' צבי מורנו הרב ר' יוסף ומורנו הרב ר' שמואל ובנו. והישיש מורנו הרב ר' יוסף בן מורנו הרב ר' מרדכי. ואת נשמות הקדושים והטהורים מורנו הרב ר' בצלאל ור' אליהו בנו. ואת נשמות הקדושים ר' שמריהו בן ר' שמריהו. ואת נשמות ר' יואל והקדוש ר' משולם. ואת נשמת הקדוש ר' בנימין זאב בן מורנו הרב ר' משה ואת נשמת הקדוש החבר ר' אביגדור ב"ח ר' עזרא ור' אליהו. ואת נשמת הבדור ר' צבי בן החבר ר' אברהם. ואת נשמות הטהורים שנשחטו ונהרגו ונשרפו על קדושת השם. ואת נשמות הנשים הטהורות והחסידות מרת… ומרת רחל ומרת גנעדל. ואת נשמות הקדושים הבחורים והבתולות ילדים וילדות.

(נדפס מתוך כתב יד ב“קובץ על יד” ח').

* * *

ז. חסדי ה' עולם אשירה… חסד אחד שהציל הקב“ה אותי מהגזרה שהיתה בשנת תי"ז בערב סוכות בק"ק לובלין שנפלו כמה וכמה אלפים נפשות על קדוש ה' – איזה לחרב לחרב ואיזה לשבי לשבי. עמם אנכי בצרה הייתי ועשה הקב”ה עמי חסד גדול והוציא אותי מאפלה לאורה. וחסד שני שהצילני בדרך שהייתי במלון בעיר רייזן הסמוכה לק“ק ליסא עם אדם חשוב וטהור כמ”ר יחזקאל כ"ץ מק"ק פינצק ונהרג בצדי ואותי הציל אלהי אבי.

כי עליך הורגנו כל היום – כנסת ישראל אומרת זאת על הרוגי וקדושי ישראל ובפרט הקדושים שהיו בק“ק לובלין, שנעשו בהם דינים קשים כמעט בכל יום כצאן טבחה, לא כצאן שהוא חי ששוחטים אותו קל מהרה, רק היו עושים עם הקדושים כמו שעושים עם הצאן שחוט, שמנתחים אותו לנתחים וצולים אותו על האש. כן עשו הרשעים עם הקדושים בחיים, כמו שעשו להקדוש הר"ר אברהם בהר"ר יהודה מלובלין, שהיו תוחבים שפוד בגופו חי, והיה חי כמעט כל היום ויצאה נשמתו בקדושה ובטהרה. וכן עשו עם הקדוש הר"ר יהודה בהר"ר אהרן מפרעמילשי שחתכו את לשונו בחייו מאחוריו מאחר כן חתכוהו לארבע חתיכות כצאן טבחה. וכן עשו עם הקדושים מהר"ר בנימן והר"ר פנחס מלוקב שהיו מענים אותם ביסורים קשים ומרים ואחר כך הרגום בחרב. וכן עשו להקדוש מהר"ר פנחס מטאמשב שהיו מענים אותו ביסורים קשים ואחר כך שרפוהו חי. וכן עשו להקדוש הר"ר נחמן ולהקדוש הר"ר שמואל מעיר חדש שהיו כורכים על ידו פשתן עם זפת והציתו את הפשתן באש עד שנשרפה ידו ונפלה ממנו ואחר כך שרפוהו חי. וכן עשו להקדוש מה"ר שלמה שחתכו את ידו בחייו ואחר כך תלו אותו על עץ בשלשלת של ברזל. וכן נהרגו כמה אלפים על קדושת השם בשנת ת”ח במדינת רייסן ובשנת תט“ז במדינת פולין. גם בק”ק לובלין הית הריגה גדולה בערב סוכות ונפלו כמה אלפים על קדושת השם.

(מספר “חסד שמואל” לר' שמואל ב"ר דוד אויערבאך).

* * *

ח. אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים את נשמת בני העליה, אשר היו לאבדון ושאיה. כמה וכמה אלפים נפשות שהומתו מיתות קשות בעירות וכפרים בשדות ויערים.

זה שמונה שנים³⁰ אשר לא נתנו לנו חנינה. כי בשנה זאת בחדש סיון גדלו והצליחו עם יון ועשו ביהודים כרצונם וישפכו דם נקי חנם. ונהרגו כל איש ואשה, ואם על הבנים רטשה. ואותו ואת בנו שחטו, ומעט מזער נמלטו. וחרב פתחו רשעים בכרם חמד מטע שעשועים, במדינת אוקריינא וואהלין במדינה ובגבולין, והחריבו כמה מאות קהלות כמו ירדו במצולות. והיו שם חכמים ואנשי מעשה, אשר היו לנו למגן ולמחסה. ותלמידי חכמים וגאונים ורבנים, ידעו לדרוש התורה במ“ט פנים. ובעלי צדקה גומלי חסדים, דיינים ומלמדים ותלמידים. ובראשם הגאון מהר”ר מיכל, אשר למד בתורת ה' מפורש ושום שכל. ואין לשער ואין לספר, ואיה שוקל ואיה סופר מספר האנשים והנשים והטף, אשר כזרם מים לשטף, ודמם מלא הבקעה והרכסים כמים לים מכסים. עוללים ויונקי שדים, והוגי תורה ויראי שמים. מי מנה מספר ההרוגים, אשר נצודו כדגים. ולא הועיל כל הון ובצע, ויכו בכל פצע, וגם בכל חולי ומכה בלי מצוא ארוכה. ויכום ויכתום עד חרמה בבזה ושמה. ונדדו מפני חרבות, ובתי כנסיות שוממות וחרבות, ועלו בהן עשבים, ואין מחצצים בין משאבים. וספרי תורות וכלי חפציהם דרוסים, בחוצות ובשוקים כשמלה פרושים ועשו בהם שקים, וכלי בית ומנעלים ללכת ברחובות. ותורה תורה, שק חגרי על מה (עשה) ה' ככה ומה החרי. ועד כה ישבנו וגם בכינו, כי היתה זאת בימינו, מכה רבה לא היתה לעולמים, מימי חרבן בית עולמים.

והצרות האחרונות משכחות הראשונות. אשר בשנת תט“ז נחרבו הקהלות, ומראשית השנה נתחדשו הגזירות רעות רבות וצרות. באשר לא האמינו כל חכמי ארץ, אשר לק”ק לובלין יעלה הפורץ. כי היתה עטרת תפארת לקהל הגולה בכל צדקה ותהלה. וביום י“ד לירח האיתנים נתרבו הגי ונהי וקינים. הוא יום ערב סוכות, אשר נתרבו בו מהומות ומבוכות. הוא יום עברות, אשר לא קם בנו עוד רוח. כי באו עם רב יונים ומוסקוויטים ויבואו לנו כגשם ומטר ועשו הרג ואבדון רב, ביום הלחמו ביום קרב. ונהרגו כמה אלפים כצונה ואלפים. ולא חסו על עולל ויונק, ודנום בהרג וחנק. וכל העדה כלם קדושים, כליל ואשים. והיו בהם ראשים ומנהיגים, כשושנים סוגים ובתורה הוגים. הרבה צדיקים וחסידים, שומרי מצוה וחקים, סופרים מלמדים ותלמידי חכמים, ועוסקים במצות ובצדקה וחסד לילות כימים. נשים יקרות מאירות חכמניות דרשניות צדקניות וגבירות, גם בחור גם בתולות, יונק עם איש שיבה, ויכום וירדפוּם עד חובה. גם ביראים י”ד³¹ הויה וירב בבית יהודה תאניה ואניה. כי רדפו אחריהם עד קורבא, וישימום לשמה ולחרבה. ובכל השדות וביערים ובכפרים נשפך דמם כאילים ופרים. ולא נהגו בדמם כדם הצבי, ואשר לחרב לחרב ואשר לשבי לשבי. ומושלכים בכל חוצות לעין כל עובר, נתנו נבלתם לעוף השמים ואין קובר. וכל המחנה הנשאר ביום ההוא לפליטה נתאספו ונתקבצו אחר כך לשחיטה. ואז כלם כאחד קבלו עול מלכות שמים וענו ה' אחד. ולא מרו דבר ה' ותורתו, ובשמחה קבלו עול מלכותו.

ובכל זאת לא שכך אף ה' מאתנו, וכמעט כסדום היינו וגוענו אבדנו כלנו. כי חג המצות לחג הסוכות הושוה, חמש עשר לחמש עשר ללמוד בגזירה שוה. אשר בימים שהיה הפסח למשמרת, נגדע קרן ישראל ועטרת תפארת. כי חרב של שלום בכמה קהלות עבר ונהפך לישראל לאויב והוסיף שבר על שבר. וחורבן בית האחרון בלובלין קשה מהראשון, כי בק"ק צויזמר נגע צר באישון. ויהרג שם כל מחמדי עין, אנשים ונשים וטף וכל שהיה במשמרת עין. ועטרת תפארת הגאון מוה"ר יעקב בר' שניאור, אשר בתורה וחכמה ועבודה התגבר כארי ויגהר בחושך אור לישרים, סיני ועוקר הרים, והיה לראש הגולה, ונפל כנפול בני עולה.

ועוד כמה קהלות, אשר ישבו ברום המעלות, נחרבו ונפלו בחרבות צורים, והרוינו לענה והשביענו ממרומים. ובכל זאת לא שב אף ה' מישראל עמו, ופתח אוצרו והוציא כלי זעמו. ושפך כאש חמתו בימי הספירה, והוסיף לנו יגון ואנחה צרה. כי כמעט בכל מדינת פולין לא נשאר פרסה בלי שהיה הדלקה בעקוד ודריסה.

גם יושבי מדינת ליטא ורייסן, במקומות שישבו שם קרה אותם אסון, ונפל מהם רב ושר גדול בישראל, אשר צדקת ה' עשה ומשפט עם ישראל. החכם הגאון הגדול חכם וסופר, אשר בתורה הגה ערב וצפר, מה“ר יעקב בהגאון מוה”ר אפרים, אשר עשה רושם כביאת השמש בצהרים. והיה ראש וגאון במדינת ליטא, והיה בקי בכל הלכה ושיטה, ריש מתיבתא ואב בין דין דק"ק בריסק, והיה כמעין המתגבר ואינו פוסק. ותמיד היה הצנע לכת, ונפל בלהט החרב המתהפכת. וישכב עם אבותיו מת על דתו, דת ה' היא נחלתו. ולכן בעל הרחמים יסתירו בסתר כנפיו לעולמים, וינקום נקמתו ונקמת תורתו, בחרב נוקמת נקם בריתו. ואל קנא ינקום נקמת דם עבדיו יקום, ויהומם במהומה מבוקה ומבולקה, ונקה לא ינקה. ובחרב נקם שבעתים ירעם עליהם מן השמים. ונוקם ה' ובעל חימה ישבר זרוע רמה. ובעל הגמולות כעל ישלם, בחרון אפו יכלם. וזכות הגאונים והקדושים יגינוּ בעדנו, ואל שדי יאמר די לצרותינו. ודמם ירצה כעולה וזבח, כר' עקיבא וחבריו בעל השבח. ואל נקמות ה' מופיע ויהי לנו למושיע. וארץ אל תכסי דמם עד עת בית אלהינו ירומם. ואל יהיה מוקם לזעקתם עד יבואו ישראל למנוחתם ידין בגוים מלא גויות בחרבו הקשה חרב פיפיות. והקדושים על משכבותם ינוחו שלום, בזכותם יזכנו לביאת שר שלום.

(מפנקס ק"ק לובלין, כתב יד, נעתק על ידי ש.ב. ניסנבוים).

* * *

 

ו. מפורענות לפורענות    🔗

אחרי המאורעות בשנות ת“ח ות”ט ובשנות תי“ו ותי”ז לא היה עוד מעמד ליהודים במדינות פולין. תנאי חייהם היו קשים מאד, וכמעט שאי אפשר להבין, איך נתקיימו שם אחרי המאורעות האלה. הגזרות והרדיפות תכפו עליהם מזמן לזמן, או שהיו במצב תמידי. ביחוד רבים מאורעות עלילת הדם, שהיתה מתחדשת כמעט בכל שנה ושנה. עלילה זו הפילה על הקהלות פחד תמידי. ואפילו שלפעמים נעשה להם “נס” ונמלטו מרעה שהיו צפויים לה – הנה הפחד לא סר. נתקיימו לנו רק רשימות מעטות בערך בפנקסי הקהלות ובנוסחאות של “אל מלא רחמים”, שבהם קבעו זכרון הקדושים. לא כל המאורעות נרשמו זכרון לדורות. ויש שאבדו פנקסי הקהלות מתוך התרשלות בני העיר, או שעדיין הם טמונים באחת הפנות. בכל אופן ברי הוא, כי אירעו מעשי בלבולים כאלה, אשר גרמו לשמדות בכל דור ודור. בכתבי הארכיוון של בתי העצה נמצאות רשימות של חקירות ודרישות ושל פסקי דינים בנידון זה. ואם באנו לקבוע להם מקום בהיסטוריה של עמנו אין אנו מספיקים.

לפנינו ספורי המעשים משנות תי“ז עד שנת תק”כ – משך מאת שנים. רוב המאורעות האלה דומים בעיקר המעשה זה לזה – סגנון אחד עולה לכלם. ועם כל זה מוצאים אנו בכל אחת מן הטרגדיות האלה, שהן אחוזות וקשורות זו בזו כטבעות בשלשלת ארוכה, איזה צביון מיוחד. בכלל יש בהן הכפלת עלילה אחת; אלא שבכל הכפלה יש איזה חדוש נוסף מרעיש את הלב. כל מאורע ומאורע מבעית אותנו בפרטים מיוחדים לו.

* * *

א) עלילת הדם בק"ק ראזינאי. מעשה זה אירע לפני חג הפסח של שנת תי“ז ונמשך עד יום שני של ראש השנה שנת ת”כ. החדוש במאורע זה הוא באלמות ההמון, אשר עשה דין בלא דין. השופטים הקבועים מטעם המלכות פטרו את היהודים הנאשמים, כי לא מצאו בהם דבר לחייבם. ואולם ההמון עשה דין לעצמו והושיב בית דין כפי רצונו לחייב את היהודים ולהמית שנים מהם לכפר עוון כל בני הקהלה. בסבת המלחמות שהיו אז במדינות פולין לא עצר המלך כח למחות בעזי פנים שופכי דמים. כשהגיעה לק"ק ראזינאי מצות המלך לבטל את גזר דינם של שני הקדושים, שמסרו את עצמם להריגה כדי להציל את שאר אחיהם, כבר יצאו להריגה ומתו על הצלת אחיהם.

ב) השמד בק“ק לבוב בשנת תכ”ד. שמד זה היה בק“ק לבוב בתחלת ימי הקיץ. הסבה הגורמת היתה בהתרגשות ההמון על היהודים, וביחוד גברה עזותם של תלמידי בתי הספר, אשר התנפלו על היהודים להרוג בהם ולבוז את רכושם. היהודים אמרו לעמוד על נפשם ונזדיינו להלחם בהם אלא שלא עמדו בפני שונאיהם הרבים, אף על פי שאמרה העצה למחות בידי הפוחזים. כנראה, שקטה המהומה, אחר שנהרגו כמה שנהרגו, רק לפי שעה. בשנת תל”ג נתחדשו המהומות כלפי היהודים בק“ק לבוב. מן המאורעות שעברו על קהלה זו בשנת תל”ג נתקיימו לנו רק זכרונות קלושים.

ג) הקדושים בק"ק סנדומירש. המעשה הנורא של עלילת הדם, אשר אירע בק“ק סנדומירש בשנת תנ”ח, הרעיש ימים רבים את כנסית ישראל אשר במדינות פולין, כי נמשך המשפט עד שנת ת“ע. וכל אותם הימים היו הקהלות שרויות באימת מות. מעצם המעשה נתקיים לנו רק נוסח “אל מלא רחמים” שבו לא נאמר זמנו. ואולם כמה מרשומי הדור מעידים על רוב הצער והפחד, שבהם נמצאו היהודים בסבת עלילת הדם בק”ק סנדומירש. הדבר היה ידוע ומפורסם, ובני הדור לא ראו צורך לרשום את פרטיו ולספר זכרון לדור אחרון מה שאירע בימיהם. כנראה היה זה הגורם העיקרי לירידת רוב הקהלות הגדולות במדינות פולין. אפשר לשער, כי לבלבול זה גרם הרבה אותו המאורע של ק“ק פוזנא, אשר אירע בשנת תנ”ו (עיין למעלה בהצעה ההיסטורית לפרק שלישי). ואף על פי שנעשה אז נס לבני קהלה זו, כי נמצא הרוצח טרם שפגעה מדת הדין ביהודים, הנה התרגשו אז הלבבות במדה מבהילה. וגם לאחר שנודע דבר הרצח, שהיהודים אינם אשמים בדם הזה, הקיפה השנאה לישראל את כל המדינות. בשנת תנ"ו הכינו הגויים את עצמם לשלוח ידם בשכניהם היהודים. מה שלא עשו בשנה ההיא בבת אחת, עשו אחרי כן קמעא קמעא.

עד כמה רבו בימים ההם העלילות והבלבולים בקהלות פולין אנו למדים מדברי האגרת, אשר שלחה אז קהלת לובלין לכל בני הגולה לבקש סיוע ותמיכה מאחיהם בשאר הארצות. באגרת זו נאמר:

“… תחת היתה קריה נאמנה נתרוששה ודלונו מאד. ולא נתרוששה מחמת שום סבה, אמנם תקצר ידנו מעמל ישראל, בני ישראל אשר קדשו שמו הגדול. להיותנו יושבים בטבור הארץ מוקם המשפט להדרת הטריבונאל, וכל הצרות שהגיעו לכלל ישראל אחינו מכל הגלילות והמדינות שתחת ממשלת המלכות של מדינתנו מביאים לפני המשפט הנורא במקומותינו. ועלינו היו כולנה. ואיככה נוכל לראוֹת באבדן מולדתנו ובמיתות משונות שנדונו בעוונותינו הרבים. כי נלקחו למות ומנוים להרג. מי אכזר כי לא יעורר לבבו. ומחמת זה הוכרחנו תמיד להוזיל ולהעלות תמיד סך עצום ורב ברבית אוכלת בנו ולהשכין בתינו להציל נפשות עד מקום שידנו מגעת, ולהשתדל תמיד בקבורת הקדושים אשר תחת חרב נתנו ראשם ואשר היו לשרפת אש. מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל. אוי לעינים שכך רואות. ולסבת הידיעות הללו באנו במעמקי מים ושבולת שטפתנו לשעבר, ועכשו ביותר כי אפפו עלינו רעות עד אין מספר וצרה אל צרה נגשת. כי יבלעונו גליונות הרבה אכלו שאר עמי ועורנו מעלינו הפשיטו. צרה זו פקודה ואחרת נסמכת. מהרו שלל תקפו עלינו הצרות מבלי הפסק בין פורעניות לפורעניות. סבונו גם סבבונו. יתר הגזם אכל הילק, ויתר הילק אכל הארבה. זה חומס וזה רומס, זה מורט וזה שוחט אותנו לכפלים”.

(מפנקס ק"ק לובלין).

אגרת זו נחתמה ביום א' בחמישי באב שנת תס“ח. מדבריה אנו למדים, כי בימי הפורענות האלה התרגשו גזרות מרובות על הקהלות במדינות פולין. ומעשה נורא שהיה בק”ק סנדומירש הוא רק אחד הפרטים. אז גברה ההגירה מפולין לשאר הארצות, מה שמבורר ברשומי הדור ההוא. לערך בשנת ת“ס, בימי הרעש של עלילת הדם בק”ק פוזנא ובק"ק סנדומירש, כמעט שנחרבה הקהלה בעיר לבוב לגמרי. הרב ר' פתחיה לידא מקונן בהקדמה לס' “עיר דוד” שחבר אביו הגאון ר' דוד לידא) על הצרות הקשות שעברו על עיר מולדתו:

“…ה' ברחמיו הצילני מחרב פרועה בעיר מולדתי מקום גדולתי… בק”ק לבוב… והצרות וחרבות רעות הקורות בעונותינו הרבים בק“ק לבוב בקרתא עליזה, קריה נאמנה ועדינה. ואנחנו הנמלטים מתוך ההפכה מתי מעט, זעיר שם זעיר שם, נער יכתבם, נעצרים בסביבות העיר ביום אשר גבר האויב ותבקע העיר… שפך ה' כאש חמתו ויאכל חיל וחומה. טירתם היתה לשמה ושועלים הלכו בה. נשרפה הבירה תוך העיר וחוצה לה, ונהרגו כמה וכמה נפשות מישראל וענו אותם בענויים קשים ומרים. קשה (צרת) יום מחברתה. ושרים בידם נתלו, ופני זקנים לא נהדרו. ואחר כך נשאו את רדידנו מעלינו שוללינו ובוזזינו בזוזי דבזוּזי. הציגוּם ככל ריק, כמצולה שאין בה דגים. ועוללים שאלו לחם ופורש אין להם. לא עליכם כל עוברי דרך. ובכל זאת לא שב אף ה' ועוד ידו נטויה במכת דבר רעה ובמגפה קשה… אוי לאזנים שכך שומעות. נשארנו מעט מהרבה. והשרידים אשר ה' קרא בהם פליטת חרב ולחומי רשף שרדו ולא נשארו שנים יחד. ובתי כנסיות וכל בית גדול שהיו מגדלים בו תורה שעריו שוממים”.

ד) השמד בעיר פוזנא. בתחלת שנות המאה הי“ח היו מלחמות ומהומות קשות במדינות פולין. זולת במלחמה בין ממלכת שוודן וממלכת פולין היו קטטות עצומות בין אצילי פולין עצמם. קצתם המליכו עליהם את סטניסלאוו לשצינסקי, וקצתם נטו אחר אבגוסטוס השני דוכס זכסן. בשנת 1715 נתקשרו בעיר טרנוגרוד להלחם במלך אבגוסטוס השני, ובסבת ה”קשר דטרנוגרודי" היה חרבן גדול בכמה קהלות פולין. רק מקצת מן המאורעות האיומים האלה קבעו זכר לדורות ברשומים עבריים.

ה) עלילת הדם בק“ק דרוהביטש בשנת תע”ח. זהו אחד ה“מעשים בכל יום” שיש לו גון מיוחד. כדי להציל קהלה שלמה לקוחה למות בעטים של מרשיעי שקר, מסרה אשה חשובה, בת גדולים, את עצמה למיתה. וטרם שהוצאה להריגה נתחרטה שפחתה, שהביאה על גברתה את הרעה הגדולה, על מעשיה ודבריה, והגידה את האמת לבעלי המשפט. אבל הם סרבו לבטל את פסק דינם, אם לא תמיר. ספק גדול הוא, אם היו משחררים אותה לגמרי אפילו אחרי ההמרה. נוהגים היו לבחור למומרים “מיתה יפה” ולא לבטל את דינם לגמרי. האשה החשובה מרת אדיל סרבה ל“המתקת דינה” ומתה על קדושת השם.

ו) האחים הקדושים ר' חיים ור' יהושע רייצס. מעשה נורא זה, שאירע לשני האחים הקדושים, נעשה לעין השמש. זה אירע בדורו של וולטר, וכבר זרחה אז בעולם שמש ההומניות. שמענו, כי תבע וולטר את עלבונו של קלאס, שנספה בלא משפט בממלכת פרנסיה בעלילה מעין זו. ואולם את עלבונם של שני האחים הקדושים מזרע היהודים לא תבע שום אדם. אין ספק, שלא האמין אדם באמתות עלילה זו, אלא תואנה בקשו להעליל על היהודים ולשפוך דם שני אנשים גדולים ומפורסמים בחכמה ובעשירות. ממאורע זה אנו למדים, איך היה מצב היהודים בימים ההם – כשהתחילו ימי אורה ושחרור לשאר עמים. לא היה להם בטחון בחייהם. מה שאירע לאחים הקדושים ר' חיים ור' יהושע רייצס בימים שבין פסח לעצרת, אפשר היה בכל יום ויום ובכל אדם מישראל. דוקא הגדולים והחשובים שבהם עמדו בסכנה יותר משאר אחיהם. בהם שלטה עינם הרעה, של הצוררים והקנאים, שכונתם היתה להתנפל על המנהיגים והפרנסים ולשימם כטיט חוצות, כדי לשים חרפה על ישראל.

ז) עלילת הדם בפוזנא. נוהגים היו עד סוף שנות המאה הי“ח לצער ולסגף את הנאשמים בכל מיני ענויים ויסורים קשים, כדי “שיודו” על עונם. מן הראוי היה לצבור את החומר הרב בנידון זה ולסדרו להיסטוריה שלמה, זכרון לדור אחרון. יכירו וידעו כל באי עולם את כחה של החיה באדם, ולכמה מן העבודה הקשה היו צריכים עד שבטלו דינים אכזריים אלה. בדיני ישראל לא היו משתמשים במעשה אכזריות זו, כדי להוציא מפי הנאשמים “ודוי” על כרחם. ובאמת היה עם ישראל כל ימיו מחוסר תרבות ולא זכה לקנינים אלה, שבמובן ידוע לא בטלו גם בזמננו בקרב העמים הנאורים. במאורע עלילת הדם בעיר פוזנא בשנת תצ”ו אנו רואים פעולת הענויים בשעת חקירת הדין. הנאשמים יצאו זכאים בדינם; אבל שני הקדושים אבדו מן העולם בסבת הענויים. ולא תבע שום איש עלבונם, ולדמם הנשפך בלי משפט לא היתה כפרה.

ח) עלילת הדם בק"ק זסלב. מעשה זה אירע בימי לסינג. התביעות ההומניות, לחוס על אדם שנברא בצלם אלהים, נשמעו כבר בארצות המערב. התחילו לעיין בדינם של ישראל ולהשתדל בהטבת מצבם המדיני והחברתי. כשתרגם מרדכי הרץ את ספרו של ר' מנשה בן ישראל בתשובה על עלילת שקר, עלילת הדם (ומנדלסון הזכיר בהקדמתו לתרגום זה את מעשה עלילת הדם בפוזנא בשנת תצ"ו), היו קצת מחכמי הדור באומות העולם מתרעמים על זה: לאיזה צורך טפלו סופרי ישראל בבטול עלילה זו? כלום נמצא עוד אדם שיאמין בה? בימיהם של התמהים האלה אירע מעשה עלילת הם בק"ק זסלב. בעיקר אין בינו ובין שאר המאורעות ממין זה ולא כלום. ועם כל זה יש בציור המעציב הזה קצת שרטוטים מיוחדים. אחד הקדושים היה בחור צעיר לימים. כששמעה אמו, כי קדש בנה את השם ועמד בנסיון, אמרה האשה הגדולה: אשרי יולדתו.

דוד קופמן, אחד מחכמי ישראל שבמערב, שהחקירה המדעית לא טמטמה את לבם ולא הפריחה את נשמתם היהודית, סמן את הקדושים שבכל דור ודור בשם “גבורים”. לגלג עליו משה שטיינשניידר. חובשי בית המדרש, שמסרו את נפשם על קדושת השם, גבורים היו? אולם אין אנו מוצאים רוח אומץ וגבורה במדרגה כזאת בשום אומה ולשון. חובשי בית המדרש, שלא היו בקיאים בהויות העולם, ועל פי מצבם המדיני היו פוחדים מכל עלה נדף, זקנים וחלשים, נשים רכות וענוגות, ילדים וילדות – כלם היו לגבורים בשנת סכנה ובאומץ רוח נפלא מסרו את עצמם להריגה וגם סבלו יסורים נוראים, כדי שלא לעשות את אמונתם ואת אמתותם פלסתר. עולים גבורים אלה ברוח גבורתם על כל הגבורים אנשי השם, שבהם מתפארים כל עם ועם.

מתוך המקורות והרשומות:    🔗

א) עלילת הדם בק"ק ראזינאי.

א. קצת ימים לפני חג הפסח שנת תי"ז השליכו בני בלעיל בעיר ראזינאי (פלך הורודנא) ילד גוי מת לבית ר' ישראל בן ר' שלום. למחרת היום התנפלו על הבית ומצאו בו את גוית הילד. העלילו על היהודים כי הם שחטוהו ללוש בדמו את בצקם לימי הפסח. בעלילה זו נתפשו כמה יהודים והושמו במאסר. העירונים אמרו להתנפל על היהודים ולהרוג בהם אלא שמנע אותם שר העיר מבוא בדמים. דבר העלילה נמסר לבית המשפט לחקירה ודרישה. על פי החוק שקבעו מלכי פולין בזמן קדום, היה משפט כזה צריך לבירור בהגדת־עדות של ארבעה עדים כשרים משיחיים ושלשה עדים יהודים; ומי שהוזם בעדות שקר דינו למיתה. עיינו השופטים בדין זה ולא מצאו לו שום יסוד. תוצאות החקירה והדרישה הרשמית היו בשלילה.

ואולם הימים ההם היו ימי חרום, כי היה המלך יאן קאזימיר השני טרוד במלחמתו עם השוודים. אירע בקיץ שנת תי“ט כי יצא אדון העיר לדרכו, ואז התנפלו העירונים ותפשו את כל היהודים (זולת קצת עשירים שפדו את עצמם בשוחד ממון) והושיבו בית דין לדין עוד הפעם בדבר כרצונם. זה לא היה בית דין רשמי, אלא בית דין המוני, שדנו בדבר על דעת עצמם. כדי לקיים את העלילה ענו וסגפו כמה מן הנאשמים. כנראה, לא היה גם די ב”ודוי" של המסוגפים כדי להוציא פסק דין. לבסוף אמרו, שמן הדין היה להרוג את כל היהודים בעיר ראזינאי – אלא די להם בשני חשובי הקהלה, שיקבלו עליהם עונש מות לכפר על כל אנשי הקהלה. אז קבלו על עצמם שני חשובים, ר' ישראל ור' טוביה, ליהרג על קדוש השם ועל הצלת שאר אחיהם בעיר ראזינאי. ביום ששי ב' ראש השנה שנת ת"כ התיזו את ראשם. מסורת אגדה היא בראזינאי, כי לאחר שהומתו שני הקדושים בא צווי מאת המלך להציל לקוחים למות.

וקהל ראזינאי קבעו הזכרת נשמות הקדושים ביום כפור ובקצת בתי תפלה גם בחגים, בימי הזכרת נשמות. את הסליחה הבאה להלן יסד ר' שמעון בן הקדוש ר' ישראל.

(ספור הדברים במאמרו של שמעון דובנוב בירחון Woschod לשנת 1891, עמ' 13–22 ובס' “דעת קדושים” לישראל טוביה אייזנשטאט).

* * *

ב. אנא אדון העולמים, פועל פעלת בימי קדם תרע לאומים. ועתה הסתרת פניך היינו נאלמים ונכלמים. ה' מה רבו צרי קמים.

בשנת כ’א’ב’י' נעכר בלבי קמו עלי אויבי סביבי, טמנו לי פח עלילת שקר לאבד טובי – אם יש מכאוב כמכאובי.

גויות פגרים מתות החזיקו. ובבשרם שרטו שרטת וידברו ברע י(ע)מיקו. הנה היהודים האומללים דם חללים ישתו ימצו יריקו – ובילדי נכרים ישפיקו.

דבר בליעל העלילה שלש שנים נמשכה. אמרנו כי היתה הרוחה. כי ארכו הימים וחמת צוררינו שככה – והנה אימה חשכה.

הן ערלים אויבינו פלילים, הצר הרשע רע ובער, ואתו אחוזות מרעים פריץ חיות מיער. מקץ שלש שנים באו פתע בסופה כסופה וסער, למשפט את אויבים בשער.

ויועדו יחדיו בשבוע שלפני ראש השנה, הרשעים ההופעים משפט ללענה. וישפטו משפט מעוות ומקולקל אשר לא היה כהנה. כל שומעיו אזניו תצלינה.

זד רשע ובליעל שפט למראה עיניו בלא עדים בלי מרד ובלי מעל, להשקנו סף רעל, לשפוך דם נקי וצדיק מה פעל.

חבלי רשעים משפט המעוות גמרו, ואויבינו מתקוממינו אמרו, שני יהודים כטוב בעיניכם לכם בכו. ויקחו להם אנשים מכל אשר בחרו.

טובים השנים נאחזו במצודה הקדושים מהור“ר ישראל ומו”ה טוביה הרמו מתוך העדה. והאנשים האלה ראשו גזרת חרב חדה, אבל לא נפלה עליהם חרדה.

ידם תקעו זה לזה בחייהם הנעימים והנאהבים, ונשבעו להיות חלקם בחיים שוים, מזק ונתחזק בלב טוב ושמח להיות קרובים, ונהיה בעינינו כחגבים.

כמוני כמוך לקרבן לה' עצמנו נעשה, על גופנו לא נחמול ולא נכסה – וימעט בעינינו מהיות משה, ותחת כנפות אל נחסה.

לז ללז בבית מאסרם אמרו, לחזק לבביהם נתאמצו ונתאזרו. על קדוש השם חרפו נפשם ולמות הערו – רעיך אל מה יקרו.

מאשר יקרת בעיני נכבדת אחי רעי חביבי. היש עם לבבך כאשר עם לבבי, לב אמיץ וחזק כארי ולביא, וראה אם דרך עצב בי.

נמסרו להרג והוציאו הקדושים שני בדי ארון ביום הששי והכינו מטבח כמו לבני מרון. חמת ה' יצאה אף וחרון. וישקד ה' על הרעה שנת שלמים ביום הזכרון.

סר מר המות ברחוב הקריה. ויתודו ויאמרו חטאנו ליה וזה פריה. שם שמים קדשו כחנניה מישאל ועזריה – לא ראה כאלה עין כל בריה.

ענו ואמרו אל הסרדיוט הרף ממנו מעט האבח, למען היות לנו כמו שעה רוח, ונתן לה' קדושה ושבח – הקדיש ה' קרואיו הכין ה' זבח.

פי צדיק יהגה ונשלמה פרים, תיקר לה' מיקר כרים. נפלה נא בידך יוצר הרים, ואל תתן נפש חסידים בידי אכזרים.

צעקו הקדושים לאלהי תרשישים, עליך הורגנו כגדיים ותישים, דמעותינו בנאדך תשים, וחוסה על זרעינו זרע קדושים.

קודש ישראל ראשית פשט צוארו ולא פנה על רהב. צעק שמע ישראל ה' אלהינו בכל נפשו אתו אאהב. וישלח את ידו הסרדיוט הנצב אחר הלהב, ונרוץ גולת הזהב.

ראה בהשחית הקדוש מו"ה טוביה וצעק אשריך ישראל אשריך, כי קדמת להעדר על עדרי חבריך, ותכנס ראשון לאור באורך – ואני אבוא אחריך.

שאג גם הוא בכל פה ולשון, שמע ישראל נצורי כאישון. קפץ לקדש השם ויחטאוהו כראשון.

תמימים זבחי שלמים האלו, אראלים צעקו והילילו. שני זיתים נכרתים יחדיו אומללו, נהפכו כמו רגע ולא חלו.

שומו שמים וזעקו לפני שוכן רומה, על דם נפשות נקיים צדיקים אשר לא עשו מאומה, אשר שופך בעלילת שקר ומרמה – ואין אתנו יודע עד מה.

מחמדנו ומאורנו מאז התחילה העלילה, תמיד נצלו אותנו אויבינו כמצולה – תם לריק כחנו ומאודנו כלה, ומראיהן רע כאשר בחדלה.

על אלד יצריח אף יריע, כי הגדיל אויב להרע, בחורי ישראל הכריע, אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.

והשב שבעתים אל חיקם ותמוד להם במלאות ספקם, ושלם להם גמולם ליום נקם. ה' אל תשיבנו ריקם.

נקום לעינינו נקמת דם עבדיך, אשר שופך כשור פר, ולארץ לא יכופר בקהל קדושים אמונתך. אמנה ופרפר בפורפריך. מלא גוית לאין מספר.

חברים הקדושים מו“ה ישראל ומו”ה טוביה, יחדיו כשני תאומי צביה, והיו תאומים למעלה מבני עליה – אנא גדול העצה ורב העליליה.

זכרה נא לטובה אל נורא נורא עלילה. זכות הקדושים לנו לסליחה ולמחילה. ותחיש לנו הישועה והגאולה, האזינה אלהי יעקב סלה.

קרב חזון צופיך והיה בית יוסף להבה. ותבעיר העיר דנהבה, ואת עירך ציון ברצונך היטיבה. השיבנו ה' אליך ונשובה.

(נדפס מתוך כתב יד בס' “דעת קדושים” עמ' ו–ח. נוסח “אל מלא רחמים” זה הוא על סדר א"ב ובסופו שם המחבר שמעון).

* * *

ג. אל מלא רחמים.

שוכן מרומים

ממעון קדשו יפקוד ברחמיו העצומים

עבדיו הקדושים החסידים והתמימים

ויזכירם לטובה לזכר עולמים –

נשמות קדושי עליון הקדוש והטהור מורנו הרב ר' ישראל בן החבר רבי שלום ואת הקדוש והטהור מו“ה טוביה בהר”ר יוסף שלמה הנאהבים והנעימים.

בחייהם ובמותם לא נפרדו נצמדו מותאמים,

נשפך דמם יחד בעלילות שקר פגרים מזוהמים,

הכינו להם מטבח ביום הששי בראש השנה שנת שלמים

קרבן ראשית שנים לכפר כפרת דמים.

דאו רצו לטבח ופשטו צוארם כזבח שלמים

והצדיקו את הצדיק הצור תמים,

שמע ישראל ה' אלהינו א' אחד ומיוחד במרומים,

משפטך צדק ואמת עשית ואנחנו אשמים –

היום זה שקוינו מתי יבא לידינו ואנחנו מקיימים.

רצון יוצרם לעשות גברו כאריות וראמים,

רוח נדיבה כאחת חצובה קדשו שם שמים ברבים עמים,

יחד נהרגו בחרב אויבינו רשעים מתקוממים,

שופך דמם חנם ברשת שחת מצודות וחרמים –

ראה ה' והביטה הריגת האנשים האלה שלמים.

אל נקמות ה' אל נקמות הופיע סערת ה' ורעמים

לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים,

זכור עדתך קנית קדם ועתה הם למהלומים,

צורריך פאת שייך מכלים מחבלים כרמים,

למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים,

היינו לבוז ולחרפה נאלמים ונכלמים,

יום יום צאנך נשחטים ושאפי חילם צמים;

דורש דמים השב לשכנינו אל חיקם שבעתים פעמים,

חרון אפך ישיגם והציגם ערומים;

זבח לאל בבצרה מלבוישך מנצחים מאודמים,

קרב קץ ישועתך לגאלנו בלא דמים

וחיש ומהר לגלות יום כמוס קץ הימין,

אמונתך יאמנו להחיש אמרי צופיך נואמים,

מלך אלהים בציון וישלם לה נחומים,

צדקת זכות קדושים זכור וברית קדומים

זה היום הריגת הקדושים האלה יעלה לפניך כקטורת הסמים –

קבלם וקימם בסתר כנפיך להסתירם ולהזהירם ככוכבי קימים,

אורם תאיר כאור שבעת הימים,

מחיצתם במחיצת הרוגי לוד תעלה במעלות קדושים הרמים,

נשמתם בצרור החיים תצרור ויחדיו יהיו תמים

וינוחו שלום על משכבותם ונאמר אמן.

(נעתק מתוך כתב יד שנמצא בק“ק ראזינאי. בראשי החרוזים נרשם שם המחבר: שמעון בן הקדוש מהר”ר ישראל זצ“ל הי”ד חזק ואמץ ז"ק אמן).

* * *

ב) השמד בק“ק לבוב בשנת תכ”ד.

א. אל מלא רחמים שוכן במרומים, המציא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מזהירים

את נשמת הקדושים והטהורים שהיו בקהלתנו המפוארה, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ונהרגו בחוץ לעיר בק“ק לבוב החשובה והרמה, במקום אחד תורה וגדולה מקוימה. בשמונה לחודש אייר אך היה בחשכה גדולה לפ”ק בני ישראל לילות וימימה בשבת קודש לה' יושב שמימה נאספו התלמידים ושאר פוחזים ביד רמה והרגו ושחטו יותר ממאה נפשות באף ובחמה. לומדים ומופלגים אנשי שם המה מופלגים עשירים ומנהיגים, היו לנו למחסה ביום זעם. וגזלו כמה מאות אלפים כספם וזהבם במהומה וגם נהרגו אלופים דיינים. קולם נשמע ברמה. אנשי אמנה אבדו, היו לנו לחומה. ונחבלו יותר משתי מאות אנשים ועשירים חשובים במראה ובקומה. אכלו את יעקב ואת נוהו השמו לבזה ושמה, בתי כנסיות ומדרשות הקדושים בנוי לתלפיות כחומה. וקרעו וחתכו ספרי תורות ה' תמימה.

על זאת יבכו עש כסיל וכימה. ונאבדו ילדים, נפזרו ונפרדו בין האומה. יתומים ואלמנות בוכים ומבכים בנהימה. על אלה דמעתי על לחיי אזרימה, בכי ונהי ארימה.

העל אלה תתאפק ה' איש מלחמה. נוקם ה' ובעל חמה ישקיף וירא ה' מן השמים לנקום נקמה, ימין ה' רוממה.

(מפנקס בית הכנסת דתוך העיר, נדפס בס' “אנשי שם” לר"ש בובר עמ' יו).

* * *

ב…. גם נמצא בפנקס “אל מלא רחמים” על הקדושים דתוך העיר שנהרגו מן ח' אייר עד כ' סיון ונהרגו יותר משבעים וחמש נפשות ובהם אלופים דיינים ובעלי תורה… ובבית הכנסת הגדול בתוך העיר יש מחזור גדול מהודר מאד, נדפס בפראג על קלף. שם נראה בפיוט לשבתות שבין פסח לעצרת הוא מחותך בחנית וחרב. כי באו הפוחזים בבית הכנסת הישן בשעה שהיה הש“ץ מתפלל והרגו ודקרו את הש”ץ מוהר"ר שמואל ב"ר יוסף חיות…

ובדבר הסבה לשערוריות ההן נודעו לנו אך דברים מקטעים. כי בעת אשר נתפשטה השמועה בעיר לבוב כי יושבי קראקא התנפלו על היהודים ויפרעו בהם פרעות, וילבשו היהודים חרדות ויפחדו מאד פן כמקרה אחיהם בקראקא יקרה גם אותם. ויכינו להם קרדומות בעלי פיפיות, אתים, חרבות וקני רובה. ויהיו נכונים לעמוד על נפשם ביום צרה.

בין כה וכה הגיע חג שלהם אשר בו יאספו המונים המונים מיושבי הכפרים אל אחד בתי התפלה אשר בפרור העיר. חיל ורעדה אחזה את היהודים בחשבם, כי בהאסף העם יחדו יקום לעשות בהם שערוריות. ויאספו בבקר כארבע מאות איש חמושים על יד אחד מבתי הכנסיות ויעמדו שם עד הצהרים. אחרי כן נפלגו לשלשה מחנות אשר התיצבו בשלשה מקומות להיות נכונים למלחמה. וגם מן הנוצרים שכרו להם אנשים להיות ידם אתם ויתנו בידיהם נשק.

… ויהי כשמוע תלמידי בתי הספר הישועיים את הדבר ההוא ויתחזקו גם הם בנשק ויחלו לקצות ביהודים. ויהודים לא התרפו ביום צר וילחמו את שונאיהם בגבורה. ושלשה מהם התנפלו בתוך מחנה עם הארץ ויכו את אויביהם הכה ופצוע, ואת אחד הטבחים הרגו בקרדומות אשר בידיהם. אז עלתה חמת תלמידי בתי הספר והמון העם אשר נלוה לעם עד להשחית והמהומה החלה. מספר המתנפלים על היהודים הלך הלוך וגדל ויקיפו אותם מכל עבר ויהרגו מהם רב. לשוא השליכו רבים את נפשם מנגד למען הציל את אחיהם; לשוא חזק איש את רעהו לבל ירך לבבו, כי רבים מהם מאד היו אויביהם אשר התנפלו עליהם כדובים שכולים. גם הנוצרים אשר שכרו להיות בעזרתם בגדו בם ונוספו על שונאיהם. אז נמס לב היהודים ויהי למים ויברחו ממקום המערכה אל בית הכנסת להסתר שם, בהיות להם המלחמה מכל העברים. אפס גם שם לא הצליח בידם להציל את נפשם. ותלמידי בתי הספר התנפלו על בתי היהודים ויוציאו משם את כל אשר מצאו ויהרגו באכזריות נוראה. ואחרי אשר הרבו שם הרוגיהם באו אל תוך העיר ויעשו גם שם ליהודים כאשר עשו לאחיהם בפרור העיר. ולולי הסתירו רבים מן הנוצרים בבתיהם יהודים הרבה בחמלתם עליהם כי עתה לא נשאר מהם בתוך העיר ובפרורו שריד ופליט.

ואזרחי העיר בחפצם להציל את היהודים מידי פורעי הפרעות שכרו אנשי חיל לעמוד על המשמר יומם ולילה להגן על היהודים. ואת ראשי העריצים חרדי משחית הקריבו למשפט. ואולם היו בתוך הנשפטים שלשה תלמידים מבני האצילים, ובהודע לבני משפחתם כי יענשו קשה ויאספו אנשים הרבה מאוהביהם ויקחו אתם גם רבים מהמון העם ויחלו עוד הפעם לעשות שערוריות. וחיל המשמר לא עצר כח לעמוד בפניהם.

(שם עמ' יו–יז).

* * *

ג. ויגוע אברהם ויאסף אל עמיו בלא עת ומשפט, והמשפט לאלהים. אל נקמות ה' קנא ונוקם, נקום נקמת דם עבדיך השפוך, אשר נאספו אנשי בליעל והרגו ודקרו אלופנו וקדושנו האלוף הגדול בתורה וביראה והרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים הרבה, ה“ה הדיין וריש מתיבתא מוהר”ר אברהם במוהר“ר שלמה. היה חסיד גדול ושפך שיחו ותפלתו ברמ”ח אבריו וקולו ערב כמשוררי הלוים בבית המקדש, ומספר נפשו באהבת השם ויראתו וקדש שמו הגדול. נהרג ביום י“א אייר תכ”ד בתוך העיר לבוב. לכן תהא מיתתו מכפרת על כל ישראל בכלל וה' ינקום דמו. תנצב"ה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש הגאון ר' אברהם ב"ר שלמה. שם עמ' טו).

* * *

ד. פה נטמן הקדוש והטהור הפרנס והמנהיג הראש הקצין והנגיד מו“ר שלמה בהגאון מו”ה שמואל בעבור שנדון למיתה קשה ונהרג בידי ארורה ביום שבת קודש ח' אייר תכ“ד לפ”ק לבוב בחוץ לעיר. תנצב"ה. וה' ינקום נקמת דמו במהרה.

הקדוש והטהור מו“ה אברהם בן הקדוש מו”ה שלמה אשר מסר נפשו ונהרג גם כן ביום שבת ח' אייר תכ“ד לפ”ק לבוב בחוץ לעיר. תנצב"ה. וה' ינקום נקמת דמו במהרה.

(נוסח המצבות שעל גבי קברי הקדושים אב ובנו. שם עמ' טו, כה).

* * *

ה. אל ה' הנוקם, נקום נקמת דם עבדיך השפוך יקום, אשר נשפך דמם כמים. אשר נתאספו אנשי בליעל והרגו בי“ג לחודש אייר שנת תכ”ב בבתיהם על עריסותיהם ה“ה האלוף מנורה הטהורה הגדול בתורה הקדוש והטהור גאוננו ופארנו מו”ה אהרן במו“ה לפידות. היה יושב כל ימיו באוהל של תורה ולמד והעמיד תלמידים רבים והיה דיין הגדול המצוין והיה חסיד גדול ועבד ה' בכל לבבו ונפשו, ותפלתו היתה ברמ”ח אבריו, וקדש השם הגדול והנורא.

ואשתו הצנועה וחסידה הקדושה והטהורה מרת רייזיל בת מוהר“ר יעקב ז”ל.

ה' ינקום דמם במהרה. בזכות זה תנצבה"ה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הגאון הקדוש ר' אהרון ואשתו, שם עמ' כג).

* * *

ו. אוי ואבוי שוד ושבר לנו כי אבדנו כלי חמדתנו פארנו ויפינו ותפארתנו. אל נקמות ה‘, נקום דם עבדך נפש מורנו ורבנו הגאון הגדול מו“ה אהרן יחיאל במוהר”ר יוסף. היה ריש מתיבתא ודיין מצוין הדן דין אמת לאמתו, רך בשנים ואב בחכמה. ונהרג במיתות חמורות בארבע מיתות ונשפך דמו כדם פר. ארץ ארץ אל תכסי דמו. נהרג במיתות חמורות בסקילה שרפה הרג וחנק בשבת קודש ה’ באייר תכ“ד. לכן בעל הרחמים יסתירו בסתר כנפיו לעולמים ויעלה לזכרון כאפרו של יצחק וכהרוגי מלכות עשרה. תנצב”ה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש הגאון ר' אהרן יחיאל ב"ר יוסף. שם עמ' כג).

* * *

ז. אוי ואבוי, כי נלקח בחטאנו ומת במיתה חמורה וקשה בידי ארורה מורנו מ“ה נר ישראל ריש מתיבתא הגאון מו”ה אליעזר בן מו“ה אשר, אשר נהרג על ידי הפוחזים ביום שבת קודש ח' אייר תכ”ד פה ק"ק לבוב בחוץ לעיר. בעבור שהרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים רבים לכן בזכות זה תהא צרורה נשמתו בצרור החיים. ה' הוא נחלתו וינוח על משכבו בלשום וה' ינקום נקמת דמו במהרה.

פה נקבר ונאסף הקדוש והטהור מו“ה אליעזר במו”ה שמואל, אשר מסר נפשו ונהרג במיתה קשה. ביום שבת קודש ח' אייר תכ“ד היה למערכת עצים ואש. תנצב”ה וה' ינקום נקמת דמו.

פה נקבר הקדוש והטהור מו“ה אליעזר במו”ה אביגדור. בעבור שקדש השם הגדול והנורא ומסר נפשו להריגה ביום שבת קודש ח' אייר תכ“ד לפ”ק בזכות זה תנצב"ה וה' ינקום נקמתו.

פה טמון גוף קדוש ה“ה הרב הקדוש והטהור מו”ה אליעזר במו“ה ראובן הכהן. בעבוד שמסר נפשו על קדושת השם המיוחד ונדון במיתות חמורות ונשרף גופו במדורה ביום עברה ביום שבת קודש יערכנו בח' אייר תכ”ד לכן בעל הרחמים יצרור בצרור החיים את נשמתו ויעלה זכרונו כאפרו של יצחק וכהרוגי מלכות עשרה וה' ינקום נקמת דמו ודם עבדיו השפוך כריח ניחוח אמן.

(נוסח קברי המצבות שעל גבי קברי הקדושים. שם עמ' לא).

* * *

ח. אל נקמות ה‘, נקום נקמת דם עבדיך השפוך, וינקום נקמת דם הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם המיוחד והנורא. כי אוי ואבוי, אנשי אמנה אבדו ואין מי עומד בפרץ וגודר גדר. הני תרי אחי המופלגים הקדושים הטהורים החסידים, גדולים בתורה ובקדושה מוהר“ר יצחק ומהר”ר אליעזר בני האלוף הגאון מו“ה אליהו ר”ש. היו יושבים באהלה של תורה ולומדים עם תלמידים שיעורים כסדרן והיו חריפים ושנונים. אוי כי נהרגו בידי ארורה במיתות חמורות ביום י“ד אייר תכ”ד. וה’ ינקום דמם במהרה ויצרור בצרור החיים את נשמתם. ה' הוא נחלתם וינוחו על משכבם בשלום.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר האחים הקדושים. שם עמ' לא').

* * *

ט. פה נטמן הקדוש והטהור גברא רבא ויקירא גבאי צדקה בבית הכנסת החדשה דחוץ לעיר דוד במו“ה דניאל. בעבור שמסר נפשו על קדושת השם המיוחד ונהרג במיתות קשות בידי ארורה על ידי הפוחזים בשבת קודש ח' אייר תכ”ד לפ“ק בחוץ לעיר, לכן בזכות זה תנצב”ה. וה' ינקום נקמת דמו במהרה.

אל נקמות הלובש בגדי נקם, נקום נקמת דם עבדיך השפוך, אשר נשפך כמים על האי גדיא זעירתא היניק וחכים, חכו ממתקים ממשפחת גדולים וספונים, מתמיד בלמודו בפלפולא חריפתא בהויות דאביי ורבא. לבו פתוח כפתחו של אולם, מתגבר בתורה כארי ולביא. הנהגתו היה כבן שבעים שנה, יגע בתורה מה שלא יגע תלמיד בן מאה. ועליו נאמר מתוקה שנת העובד עם מעט וגו' והשובע לעשיר בעשירי תורה הכתוב מדבר. נהרג בידי ארורה ביום שבת קדש ח' אייר תכ“ד פה לבוב בחוץ לעיר מו”ה דוד ב"ר יצחק נחמיש, אשר נהרג בימי בחוריו בעטיו של נחש. בזכות זה תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.

(נוסח המצבות שעל גבי קברי הקדושים. שם עמ' נד').

* * *

י. שאו קינה ויללה על אילנא דחיים, איך נגדע במיעוט שנים הללו כי פרי קדש עץ החיים למאכל וחמישיתו. היה גדול מאד בתורה, עמל ויגע בתורה כתלמיד בן מאה שנים. פתאום נקנסה עליו מיתה קשה וחמורה. ה“ה הרב הגדול החכם המופלג מו”ה חיים בהרב מו“ה מרדכי. נהרג ביום כ' סיון תכ”ד לפ"ק. וה' ינקום דמו ויצרור בצרור החיים את נשמתו, וינוח על משכבו בשלום. אמן.

הביטו אל צור מחצבתו, סימן לציון מערתו, הציב וירה אבן פנה מצבת קבורתו. ווי להאי שופרא דברלי בארעא. אריה דבי רב וקרא הרבה ושנה הרבה בר חמשה עשר שנים. ה“ה החריף ובקי כמ”ר חיים במו"ה ברוך. נהרג בידי ארורה הפוחזים ואנשי בליעל. לכן בעל הרחמים יסתר בצרור החיים את נשמתו ואל נקמות ינקום נקמת דמו. ה' הוא נחלתו, וינוח על משכבו בשלום.

(נוסח המצבות שעל גבי קברי הקדושים, שם עמ' סג').

* * *

יא. ביום השבת קדש ה' אייר תכ“ד לפ”ק.

אל נקמות ה' הופיע ונקום נקמת דם עבדיך השפוך, כי נתאספו אנשי בליעל והרגו באף ובחמה הגאון הקדוש והטהור פארנו ותפארתנו הדיין הגדול וריש בי דינא מו“ה יהודה ליב במוהר”ר שמואל כהן צדק מרגליות. היה אב בית דין בק"ק פרעמישלאן, ופה נהג נשיאותו ברמה והרביץ תורה בישראל ויגע בתורה כארי יומם ולילה. אוי פה המתגבר בתורה נקנסה עליו מיתה קשה וחמורה. לכן בעל הרחמים יסתירו בסתר כנפיו לעולמים ויצרור בצרור החיים את נשמתו. ה' הוא נחלתו וינוח על משכבו. וינקום נקמת דמו במהרה. זכותו יעמוד לכל ישראל.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' עז').

* * *

יב. נחשכו עינינו ונלקח מאתנו בחטאינו מ“ה ריש מתיבתא נר ישראל הגאון מו”ה יצחק במוהר“ר שמואל, אשר קדש השם המיוחד ומסר נפשו בעד דת ה' ובעד תורתנו הקדושה ונהרג בידי ארורה, על ידי הפוחזים אשר נקהלו ביום שבת קדש ח' אייר תכ”ד פה לבוב בחוץ לעיר. תנצב"ה, וה' ינקום נקמת דמו במהרה.

פה נטמן הקדוש והטהור מו“ה יצחק במוהר”ר יעקב, אשר נשפך דמו כדם פר ונהרג במיתה חמורה וקשה ביום שבת קודש ח' אייר תכ“ד. לכן בזכות זה תנצב”ה, וה' ינקום נקמת דמו.

פה נקבר ונאסף הקדוש והטהור מו“ה יצחק במוהר”ר יעקב, שמסר נפשו וקדש השם הגדול במורא ונהרג בידי ארורה ביום שבת קדש ח' אייר תכ“ד לפ”ק. לכן בזכות זה תנצב"ה.

פה נקבר ונאסף גוף צדיק הקדוש והטהור מו“ה יצחק במו”ה יעקב, אשר מסר נפשו ונהרג במיתה חמורה וקשה על קדושת השם המיוחד והנורא ביום שבת קדש ח' אייר תכ“ד לפ”ק לבוב בחוץ לעיר. לכן בזכות זה תנצב"ה, וה' ינקום נקמתו.

(נוסח המצבות שעל גבי קברי הקדושים. שם עמ' קיו).

* * *

יג. אבל כבד ומספד מר על אב בחכמה, מלא דעת ותבונה. נשברו הלוחות וארון הקדש. פלגי מים תרד עיני על הריגת הגאון האלוף החסיד הקדוש והטהור מו“ה יצחק בהגאון נר ישראל מו”ה מרדכי, אשר הרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים רבים. והיה דיין הגדול וריש בי דינא ועשה משפט וצדקה. לכן בזכות זה תנצב“ה, וה' ינקום דמו בתוך שאר הרוגי קהלתנו הקדושים והטהורים. נהרג ביום ה' סיון תכ”ד לפ"ק בתוך העיר.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' קיז).

* * *

יד. אל נקמות ה' הופיע ונקום נקמת דם עבדיך השפוך, נקמת מורנו ריש מתיבתא נר ישראל הרב הגאון הקדוש והטהור מו“ה מו”ה מנחם בן הרב מו“ה יצחק ז”ל, אשר קדש השם הגדול והנורא ומסר נפשו בעד קהל ישראל ונהרג במיתה חמורה וקשה בידי הפוחזים, אשר נקהלו ביום שבת קדש ח' אייר תכ"ד פה לבוב בחוץ לעיר. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, וה' ינקום נקמת דמו במהרה וזכותו יעמוד לכל ישראל.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' קמא).

* * *

טו. פה טמון נרתיק התורה וכלי חמדתנו הקדוש והטהור הגאון החכם המופלג מ“ר נר ישראל מו”ה מרדכי בהרב ר' שלמה ריש מתיבתא. בעבור שקדש השם הגדול ומסר נפשו ונהרג במיתה חמורה ביום שבת קודש ח' אייר תכ“ד לפ”ק בק“ק לבוב חוץ לעיר, לכן בזכות זה תנצב”ה, וה' ינקום נקמת דמו במהרה אמן.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' קמו).

* * *

יו. פה טמון תמים דעים הקדוש והטהור הראש ומנהיג מדינה הרב החכם המופלג הנגיד מו“ה מרדכי בהגאון מו”ה יחיאל הכהן שמסר נפשו בעד קדושת השם המיוחד והנורא. בזכות זה תנצב"ה וה' ינקום נקמת דמו במהרה. אמן.

פה נטמן הקדוש והטהור הראש ומנהיג מדינה הקצין הנגיד בישראל מו“ה מרדכי בן הגאון מו”ה יחיאל הכהן. בעבור שמסר נפשו להריגה על קדושת השם המיוחד ונדון במיתה קשה וחמורה ביום שבת קודש ח' אייר תכ“ד לפ”ק, לכן בזכות זה תנצב"ה.

(נוסח המצבות שעל גבי קברי הקדושים. שם עמ' קמו–קמז).

* * *

יז. אל עליון הרם על כל רמים, נקום נקמת דם עבדיך השפוך, נפש האחים הנאהבים והנעימים. האחד המיוחד ארי שבחבורה האלוף המופלג מוהר“ר מרדכי והשני הרב המופלג החסיד מו”ה שלמה, בני הרב הגדול מוהר“ר דוד דחוץ לעיר. היו עוסקים בתורה יומם ולילה… לכן אל נקמות נקום נקמת דמם במהרה. בזכות זה תנצב”ה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר האחים הקדושים. שם עמ' קמז).

* * *

יח. פה נטמן הגאון ריש מתיבתא מ“ה נר ישראל מוהר”ר מאשקא בהרב מו“ה חיים ז”ל, אשר קדש השם מסר נפשו להריגה ונהרג במיתה חמורה וקשה ביום שבת קודש ח' אייר תכ“ד לפ”ק פה לבוב בחוץ לעיר. בעבור שהרביץ תורה בישראל לכן בזכות זה תנצב"ה, וה' ינקום דמו במהרה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' קנז).

* * *

יט. אל נקמות ה' נקום נקמת דם עבדיך השפוך ונקום נקמת מורנו הגאון מו“ה נחמן במו”ה שלמה, אשר מסר נפשו על קדושת הדם ונהרג פה לבוב ביום שבת קודש ח' אייר (תכ"ד) על ידי הפוחזים הארורים. לכן בזכות זה תנצב"ה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' קעד).

* * *

כ. נחשכו עינינו ונלקח מאתנו מחמדנו אור צבי, אשר נהרג ונדקר במיתה חמורה ה“ה הגאון האלוף בתורה ובחסידות בקדושה ובטהרה וספרא רבא דישראל ודיין המצוין פה עיר לבוב מוהר”ר צבי הירש במוהר“ר אברהם כ"ץ בעשרה לחודש אייר תכ”ד לפ“ק. לכן בעל הרחמים יסתירו בסתר כנפיו לעולמים ויצרור בצרור החיים את נשמתו. ה' הוא נחלתו וינקום דמו ודם הקדושים במהרה. תנצב”ה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' קפו).

* * *

כא. פה נטמן הקדוש והטהור הראש והמנהיג מדינה מוהר“ר שמואל בהרב מוהר”ר יהודה. בעבור שמסר נפשו על קדוש השם ונהרג בידי ארורה ביום שבת קודש ח' אייר תכ“ד לפ”ק לבוב בחוץ לעיר, תנצב"ה וה' ינקום נקמתו במהרה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' ריא).

* * *

כב. ושמואל היה עובד את ה' באהבה וביראה, משרת פני הקודש והכין לבו אל קדשי הקדשים ופני מנורה הטהורה וכון לבו בתפלתו. עתה פתאם נקנסה עליו מיתה קשה וחמורה ונהרג בתוך תפלתו בידי ארורה בשבת קודש ח' אייר תכ“ד לפ”ק ה“ה התורני המופלג מוהר”ר שמואל במוהר“ר יוסף חיות. היה ש”ץ דחוץ לעיר וכבד ה' מגרונו. לכן ה' ינקום דמו במהרה ויצרור בצרור החיים את נשמתו, וינוח על משכבו בשלום.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש, שליח צבור, שנהרג בשעת התפלה. שם עמ' ריא).

* * *

כג. נפלה עטרת ראשנו, פאר דורנו הגאון מו“ה נר ישראל מוהר”ר שמשון בהרב מוה"ר בצלאל, אשר נהרג במיתה חמורה וקשה ביום שבת קודש ח' אייר בחוץ לעיר פה לבוב. בעבור שהרביץ תורה בישראל והיה אב בית דין וריש מתיבתא בכמה קהלות חשובות וספונות, לכן בעל הרחמים יסתירו בסתר כנפיו לעולמים ויצרור בצרור החיים את נשמתו. ה' הוא נחלתו וינקום נקמת דמו במהרה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדוש. שם עמ' רכ).

* * *

ג) הקדושים בק"ק סנדומירש.

א. אל מלא רחמים שוכן מרומים, המציא מנוחה נכונה בצל שוכן מעונה לאלה הקדושים שמונה. במעלות קדושים וטהורים כזהר הרקיע מזהירים.

את נשמת הקדוש והטהור הרב המאור הגדול מוהר“ר יעקב נפתלי במוהר”ר שמואל, אשר הרביץ תורה בישראל. מה נאוו לחייו כתורים, באור תורתו האיר לארץ ולדרים.

ואת נשמת חתנו הקדוש התורני מוהר"ר זכריה בשנים מועטים וזעירים.

יצאה נשמתו באחד עם נשמת הקדוש והטהור מוהר“ר שמריה בהר”ר אליעזר. מתו יחדו בעון העשן כתמר דקה מן הדקים בעלי ברית בין הבתרים.

ואת נשמת הקדוש והטהור מו“ה יום טוב ליפמן במוהר”ר מאיר. פשט צוארו לטבח בשברון מתנים וברסוק אברים.

ואת נשמת הקדוש והטהור כ“ה בנימין זאב בהר”ר חיים בנימין צעיר רודם. רד מתחלה על עמוד למות באש וגפרית, שריפה ולפידים בוערים.

ואת נשמת החבר ר' צבי בהר"ר יצחק. רץ כצבי וקל מנשרים לקבל דת ודין חמורים.

ואת נשמת שנים האנשים השמשים טהורים וקדושים מו“ה יצחק והר”ר ידידיה. ידידים וצמידים ככבש התמידים. פשטו לטבח כאילים ופרים. חבל על שני שמשים וקול כשופר נרים: אוי ואבוי ואוי בילולי יליל וגנוחי גנח ושברים. אוי איך נפלו הגבורים בידי זדים ארורים ביסורים קשים ומרים, בהעברת תער על עורם ובשרם³².

העל אלה תתאפק יוצר הרים. אל נקמות ה' דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצרים.(נדפס מתוך כתב יד בקובץ “כנסת ישראל” כרך ג‘, עמ’ תקנה–תקנו).

ד) השמד בעיר פוזנא.    🔗

א…. אחרי זאת יד ה' פגעה בנו שגברו ידי אויבינו הצרים ביום הששי חמשה ימים לחדש אב בין המצרים ובאו כמה אלפים שלופי חרב לתוך רחובותינו וגזלו וחמסו וקול נתנוּ בבתי כנסיות ביום מוֹעד וּנטלוּ וגזלו משם מחמד עינינו ונהרגו ונאבדו חסידי עליון ונשים צדקניות וילדיהן. וכל ההרוגים מוטלים ושוכבים בבזיון כל יום הששי ויום השבת שלא היה אפשר להביאם לקבורה עד היום השני מחמת הבהלה ורעש גדול אדיר וחזק שהיה בעונותינו הרבים אימה חשכה גדולה ומהומת ה' צר ואור חשכה בעריפיה בכי תמרורים ומספד גדול לקרחה ולחגור שק. ספרי תורות קדושות נקרעו בעונותינו הרבים, חוללה לארץ תפארתם. לולי חסדי אדוני כי לא תמנו וגבר עלינו שקצת אדונים פריצים נכמרו רחמיהם עלינו והיו מגרשים את המשלחת מלאכי רעים המשחיתים בעם קדוש מרחובותינו והעמידו שומרים עלינו לא היה נשאר שריד ופליט חס ושלום. אך נתחדש ביום ההוא חורבן בית מקדשנו.

(נדפס ב“קונטרס מנהגי פוזנא”)ץ

* * *

ב. יום זה לנו לזכרון בזכרון תרועה ושברים, חמשה ימים בחדש אב שנת עת“ו לפ”ר עת צרה בין המצרים. השיגו כל רודפינו קלים היו מן נשרים; נשפוך כמים לבנו נוכח פני ה' אלהינו בלבות נשברים.

על אלה דוה לבנו וחשכו עינינו, יום בכי ומספד מר לדורות אחרונים קבענו לקדש צום ולקרוא עצרה במעט מקדשנו, קבצו זקנים אספו עוללי ויונקי שדים כי גדול כים שברנו.

קודש ישראל לה' קרוים בנים, איכה למשיסה ולבוזזים היו נתונים. דמים בדמים נגעו ונהרגו במיתות אכזריות שונים ומשונים. אנשים ונשים צדיקים וצדקניות עוללים ויונקים הרה ויולדות דקרו בחרבות ובכידונים.

בכל זאת לא שככה חמתם. גם באו זרים מקדשה וישימו אותות אותותם. דקרו וגזרו פרוכת הקודש וחללו לארץ ספרי תורות קדוּשוֹת בעברתם. העל אלה תחשה ה' ותתאפק מלהשיב עמלם בראשם ועל קדקדם ירד חמסם.

בקרב מועדיך נתנו קול תרועת מלחמה ושאגו צורריך. איה אלהימו צור חסיו בו יקום ויעזרוך. זכור ה' חרפת עבדיך וחרפת עקבות משיחך אשר חרפוך כאשר נשבעת לדוד באמונתך. השב ידך וימינך כלה מקרב חיקך.

נפשנו במסתרים בכה תבכה שתי בכיות על שני חורבנות סמוכים בהתרגשות פורעניות. חורבן הראשון ביום הששי חמשה ימים בחדש אב מכת הרג ואבדן בחרב פיפיות. חורבן השני אחריו בליל חמשה בניסן תע"ז ממרום שלח אש השריפה בעצמותינו ויורידנו לעפר ארץ תחתיות.

הביטה ה' וראה שוממותינו ושימה בנאדך דמעותינו, אשר עינינו יורדות על שריפת בית הכנסת הגבוה מעט מקדשנו, ועל שער התוך מקום חתוך הלכות זה בית המדרש משכן כבודנו. אתה ה' תחזיר העטרה ליושנה שתבנה ותכונן עד בא גואלנו.

(קטע של סליחה, שיסד הגאון ר' יעקב בן הגאון ר' יצחק על מאורעות השמד בשנת תע"ו).

* * *

ג. … ובה' אב תע"ו נלכדה העיר ונהרגו גדולי עולם קדושי ישראל אנשים ונשים וזקנים וטף. וחסדי ה' אזכיר חסד חנם, שהוליך ה' אותי למקום אשר לא היתה ידיעתי מזה מעולם. והייתי במחבוא עם עשר נפשות בערך על גבי בנין בית הכנסת הישן ולא ראיתי שום בעל מלחמה ולא ידענו שנהרג א‘, עד ששקטה קצת מצאנו וראינו אוי לעינים שכך רואות, כל הספרי תורות ערומים על גבי קרקע וכמה אנשים ותלמידי חכמים שנהרגו בבית הכנסת ובחצר בית הכנסת נשים יולדות ומעוברות ותינוקות מפרפרות. ומלבד כמה וכמה מאות נפשות אשר בין פצע וחבורה ומכה דין קטע רישיה. וזאת היה ערב שבת קודש קודם תשעה באב בה’ אב ונתגלגלה עלינו מדת הדין בזה החודש.

(מתוך ההקדמה לס' “אבן השוהם” להגאון ר' אליקים גץ).

* * *

ה) הקדושה מרת אדיל (עלילת הדם בק"ק דרוהביטש).

א. הקדושה מרת אדיל (בת ה"ר משה קיקיניש) היה משכנה בעיר דרוהביטש ונתפסה יחד עם כל הקהל הקדוש בעלילת דם. כי טמנה שפחתה הנכרית בליל פסח ילד נוצרי מת בביתה ואמרה כי שחטה אותו במצות גברתה לצרך העדה. וכראות הצדקנית הזאת צרת הרבים הקריבה נפשה לטבח ואמרה, כי מלבה יצאה הפקודה הזאת וכל העם נקי מעון. ואחרי אשר יצא משפט מות עליה נחמה השפחה על רעתה ונתנה הודאה גמורה לפני השופטים כי שקר ענתה. אולם השופטים מאנו לבטל גזר דינם. אך הכמרים אמרו להחיותה אם תמיר את דתה והרבו לפתותה על ככה. והאשה יפת תאר מאד וצעירה לימים, ובעלה גדול בהון ועשר, ומשפחתה רמה בישראל. ותמאן בצדקתה לשוב מאחרי ה' ומתה בשמחת נפש על קדוש שמו הגדול.

(מס' “מצבות קודש” לר' גבריאל סוחסטובר חלק ב' סי' מו, ומשם בס' “אנשי שם” לר"ש בובר עמ' יט).

* * *

ב. ביום ו' עש“ק כ”ז אלול תע“ח לפ”ק נדונה האשה הקדושה והטהורה והגבירה מרת אדיל בת הראש והמנהיג מוהר“ר משה קיקיניש. שם הגדול קדשה ומסרה נפשה בעד כל ישראל. ה' ינקום את דמה ובזכות זה תנצב”ה.

(נוסח המצבה שעל גבי קבר הקדושה, מס' “אנשי שם” עמ' יט).

ו) האחים הקדושים ר' חיים ור' יהושע רייצס בק"ק לבוב.

א. היו בדור ההוא ר' חיים רייצס ואחיו ר' יהושע רייצס, גאונים מופלגים בעיר למברג. נתפשו על ידי עלילות אנשי רשע בליל פסח שנת תפ“ח והוכו מכות אכזריות בלי חמלה על לא חמס בכפיהם. ואטמו כחרש אזניהם לכל פתויי השופטים לסור מאחרי ה'. וסבלו ענוים ויסורים רעים, אשר אין די מלים לבארם. ונהרגו על קדוש השם בערב חג השבועות שנת תפ”ח.

(נדפס בס' “צמח דוד” עם הוספות בשנת תר"ז חלק א' דף מז).

* * *

ב. …מעשה שהיה בק“ק למברג הנקראת לבוב והצואה שעשה האב בית דין הקדוש מהר”ר חיים רייצס זצ“ל בערב שבועות משנת אשתקד, זו שנת פת"ח ה' אוצרו לקבל נשמת קדוש זה, שמימות רבי עקיבא ועד עכשו לא קם כמוהו… להיות צדיק יסוד עולם מקדש שם שמים ברבים ולסבול כמה ענוים ויסורים קודם מיתה ושרפה שגזרו עליו. והכל קבל עליו בשמחה והתודה ברבים, שמה שצוו לחתוך ידיו היה מפני ספר מעותיו לשררה לקבל הרבנות; ומה שצוו וגזרו לחתוך את לשונו היה מקבל לעונש מפני שלמד לשון לאטיין ושאר לשונות העמים; ומה שגזרו עליו לרצץ את מוחו היה מקבל עליו לעושה שהיה מהרהר בדברי העולם ופוסק מדברי תורה; וכן על מה שגזרו עליו להוציא את לבו והוא עודנו חי… ולפיכך היה נידון להשרף… ואחר שראה את אחיו החסיד מוהר”ר יהושע זצ"ל, שמת בבית האסורים עמו, ונגזר עליו לנקוב ארכובי רגליו ולקשרם בזנבי הסוסים, כדי שילכו הלוך וסחוב שיגרר על כל אשפה וטיט, התפלל מנחה והצדיק עליו את הדין ככל האמור ויתר מזה, כמו שנראה מהצואה שלו. ומסר עצמו לענוי ולמיתה משונה ושרפה כאמור. ויצאה נשמתו באחד. אשריו ואשרי חלקו שזכה לכך, ואוי לו לדור שכך עלה בימיו.

(מס' “משנת חכמים” לר' משה חאגיז דף פ"ה).

* * *

ג. מעשה שהיה כך היה. הרב הגאון הקדוש מוהר“ר חיים רייצס ז”ל היה ריש מתיבתא פה בשתי הקהלות³³; והיו בו תורה וגדולה במקום אחד, כי היה עתיר נכסין. והיה נדיב גדול ופזרן במעותיו לעניים ואביונים. והיה בן ארבעים ואחת שנה. ואחיו הצעיר היה גדול בתורה ומופלג מאד בחסידות והיה מתענה נפשו כמה שנים בתענית. והיה בן שלשים ואחת שנה.

ואירע כי איש יהודי אחד, אשר לא היה מבני עירנו, וארץ מולדתו לא היתה ממדינתנו, כי בא ממרחק, אשר המיר דתו ובא לפה ונחם על דעתו ושב לאמונתו. אחר זה נתפש האיש הזה, כי נודע הדבר לראש הכמרים. וכאשר שאלוהו, מי היה המסית שישוב לאמונתו, השיב: באשר אינו מכיר פה מאנשי קהלתנו איש אחד, רק אם יתיצבו האנשים מפה והוא ילך לפניהם ויכיר מי הוא המסית לו. וצוה ראש הכמרים להציג כל אנשי קהלתנו, והרב הגאון ריש מתיבתא ואחיו, ברחוב היהודים. ובא ראש הכמרים והמומר עבר. וכאשר הוגד לפני ראש הכמרים והכמרים, כי הרב ואחיו הסיתו בו, וכאשר עבר לפני הרב הגאון מו“ח חיים רייצס הריש מתיבתא ואחיו הר' יהושע ז”ל ולא הגיד דבר, ענה הרב אל ראש הכמרים ויאמר בלשון רומי: ראה אדוני כי חף אנכי מפשע ובחנם נחשדתי. וכאשר שמע המומר, שב אל קיאו ויאמר: אתה הוא האיש ואחיך גם כן.

ונתפסו תיכף ונדונו להריגה ולשרפה. ולהרב ר' יהושע ז"ל לקשרו בזנבי הסוס ושיוליכוהו בחוצות וברחובות. יושבו במאסר ארבעים ושמונה יום, ובערב שבועות נהרגו ונשרפו ונדקרו הגאונים הקדושים החסידים במיתה חמורה.

(מפנקס החברה קדישא בק“ק לבוב, נדפס בס' “אנשי שם” לר”ש בובר עמ' סד–סה).

* * *

ד. מנוחת האחים הגאונים הקדושים ה“ה מוהר”ר חיים רייציס ומוהר“ר יהושע רייציס זצלללה”ה, אשר נהרגו על קדושת השם בערב שבועות תפ"ח לפ"ק.

וכל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה', והבערה ללהב יצאה ולחלק אברים ולנתח לנתחים. הראש והפדר לריח ניחוחים. ומדת הדין עלינו מתוחה ביום טבוח ערב שבועות. כי נטה צל ערב הושחר פנינו שנת פח“ת שוד ושבר למורא היינו, ויצאה אש ותאכל יסודותיהם. ה”ה האחים הקדושים הרב המאור הגאון הגדול מורנו ורבנו מו“ה חיים ריש מתיבתא דשתי קהלות נזר ישראל ועטרה נהרג במיתה חמורה ונדקר במדקירה. ואחיו הקטן פני יהושע חפרה לבנה. כמה שנים ישב בתענית. מת בצמא ובנפש מרה. הרב הגאון מו”ה יהושע, בנו מו"ה יצחק הלוי, שמסרו נפשם לקדש השם בגבורה וילכו שניהם בגזרה שוה. נשרפו במדורה ולא רצו שם הגדול והנורא להמירה. ויצאה נשמתם בקדושה ובטהרה. ואפרם אשר מוצל מאש שמו פה להטמינה והוא צבור ומונח כאפרו של (איל) יצחק תמיד לזכרה וכהרוגי מלכות עשרה.

(נוסח כתובת המצבה שעל גבי קבר האחים הקדושים בבית הקברות הישן בק“ק לבוב. נדפס בס' “מצבות קודש” לר' גבריאל סוחסטובר חלק א' סי' מו, ומשם בס' “אנשי שם” לר”ש בובר עמ' סז).

* * *

ה. אל מלא רחמים… את נשמת האחים הרבנים החסידים הקדושים גזע ישישים, שמסרו נפשם על קדושת השם הגדול והנורא באהבה גמורה.

הגדול שבהם הוא הרב המאור הגדול אדוננו מורנו ורבנו ראש ישיבה, עסק בתורה כרב חביבא, הרב ר' חיים, שם נפשו ולבו אל אל שבשמים.

ואחיו רב קטינא מלא חסדא וחנא, הרב המופלג מורנו הרב ר' יהושע.

אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. ישבו בדד זה עשרים ואחד ימים במחשכים בין העמים סגורים חלוטים בדודים. בחיים נעימים ובמותם לא נפרדו. היו מתענים משבת לשבת למרק אכילה ושתיה שבמעיהם כמלאכי השרת במעוניהם. הון רב פזרו נתנו לאביונים כאחד המיוחד שבקצינים. צדקתם עומדת לעד ולעולמים לא ימנע הטוב מהולכים בתמים.

יום ערב חג שבועות בפרוע פרעות חיל וחומה אומללו יחד כשני עולות תמימים ביום א' וירא זבוח לפניו ושוע הבן מר ינוקא לאמו והספידוהו הספד מר לעומתו. פה שהתגבר בתורה יהיה גורף ביבין. כשקשרוהו בזנבי הסוס נתן נפשו לה' באהבה גמורה. כשהוליכוהו לפני בית החיים כון לבו לשמים והתחיל בקול איום ונורא לאמר תפלת אתה גבור להיות לו שם קבורה.

וי וי צוח בתמרורים שלא ראה ילדי עברים וישקף לשמש שהתחיל לנטות. ערב התפלל תפלת מנחה. עיניו למטה ולבו למעלה. זאת תורת העולה.

עשה פשרה עם הסרדיוט שימית אותו במהרה, ועודנו בחיים חתם את עצמו בשם הקדוש ר' חיים.

בני מורנו הרב ר' יצחק הלוי נשרפו בשעה חדא אריה ולביא. הרב הגדול ליהודים היה בן ארבעים ואחת שנה, ורב קטינא בן שלשים ואחת שנה. נשמתו הטהורה לעסוק בכל מצות ה' כמיוחדים בדורות ראשונים.

כתב ונתן לו שלשים וחמשה אדומים להיות נוגעים דמים בדמים, ויורידו אותו לשפוך לארץ מררתו. ידיו ורגליו לארבע כנפות הארץ להשבית מישראל חרון אף וקרץ. ויכון בצלע השלישי כנגד הלב מהר להמיתו. והנה יצאה נשמתו והנה דם הרב החבל מפרפר ומפרכס ומחוץ ראשו ובמעיו ממרס ולמספר רובע ישראל נתחוהו לארבע רבעים. דמי האחים מן האדמה צועקים לשלישים ורביעים.

והנה עצי המערכה סדורים כעל המזבח ויראה וירצה כעולת הזבח.

בשנת פח"ת ופחד נשרפו האחים הרבנים החסידים הקדושים כאחד. וכל בני ישראל יבכו את השרפה ואמרתם הטהורה אמירה צרופה. ה' הנוקם ובעל החמה דמי האחים בפרפרו גלימה וינקום לעינינו נקמת דמיהם דם השפוך כאילו של יצחק המסובך ויצרור בצרור החיים את נשמתם. ה' הוא נחלתם וינוחו על משכבותם בשלום.

מפנקס בית הכנסת הישן בתוך העיר לבוב. נדפס בס' “אנשי שם” לר"ש בובר עמ' סה–סו).

* * *

ו. אל מלא רחמים דיתיב על כסר שביבין דנורין, המציא מנוחה נכונה למעלה במעלת קדושים וטהורים כצאת השמש מזהירים –

את נשמת האחים הרבנים מושלמים ביראה ובאהבת ה' מצומדים, שקבלו גזר דינם ומסרו גופם לשריפת אש דת למו על קדושת השם הגדול והמיוחד: הרב הקדוש מורנו הרב ר' חיים הלוי – זאת תורת העולה על מוקדה בדינים קשים ומרים רוע הגזרה. עיניו נשא השמימה אל שוכן ערבות. נשמתו אליו פקודה והיתה נשמתו הולך וטפוף בשמחה.

ואחיו הקטן הקדוש מורנו הרב ר' יהושע, שהיה מונע עצמו מכל מעדנים כמה שנים. מדי יום ביומו בתענית היה יושב. לעת האכל לא בא לפיו דבר מן החי. ובבית הסהר ישב חשך וצלמות בכבלי ברזל. ואף על פי כן ישב בתעניות עד שנשמתו יצאה מפני צחי צמא בקדושה ובטהרה. ואחר זה הוציאוהו וקשרוהו בזנב הסוס וראשו נגרר עד שנפצע מוחו לכמה בתרים. ואחיו אחריו למיתה דחופה כי ראה גדול בזיון אחיו. מיד על פניו נפל ומר צורח לאיום ונורא – זו תורה וזו שכרה. וזרים הסיתוהו שם אלהים (אחרים) להזכיר. וצוח במר נפשו – הניחוני להיות כליל ועולה.

ולעת מנחה כי הונח קרבן ה' נפש אחיו לריח ניחוח, שם נפשו וכפיו פרושות השמימה להתפלל תפלת מנחה בלב שלם נשבר ונדכה שיקובל לפני ה' לרצון.

וכאשר התחילו לנתח אותו לנתחים ארבע, שפך תחנה לפני סרדיוט ברצוי כסף סך שלשים וחמשה אדומים, שימהר ויחיש מעשהו מיתתו החמורה עד שלא ינטו הצללים, פן יוכל להמלט אחד מאבריו אשר תוקד לקבורה. ופתח פיו הקדוש וצעק שמע ישראל עד גמירא. והיה מאריך באחד עד שהסרדיוט כוון הדופק נגד הלב במדקירה אחת ויצאה נשמתו באחד. ועדיין מפרפר ומפרכס ודמו תוסס ובקעו ראשו בקרדום לשנים וגוּפוֹ לארבעה רביעים וזרק את הכל לבית המוקד אשר הבערה יצאה עד השמימה. ומעט מזעיר נשאר מהאחים, ובמותם לא נפרדו מבית המוקד מוצל מאש, ונקברו שניהם בקבר אחד.

והנה המאורעות לוקים על הנהי תרי אחים שנשרפו דמם כאחד כדם כבשים ופרים הנשרפים. ויום טבוח היה בערב שבועות בשנת פח"ת ופחד ושבר יחדיו ידובקו. המה נסעו למנוחות ועזבו אותנו לאנחות. וגודל הצדקה אשר הרבו לעשות צדק לפניהם יהלוך, ונשמותיהם יהיו צרורות בצרור החיים עם שאר קדושים וחסידי עליון בסתר כנפיו לעולמים. וינוחו בשלום על משכבותם.

(מתוך כתב יד, נדפס בקובץ “כנסת ישראל” כרך ג' עמ' תקו–תקח).

* * *

ז) עלילת הדם בפוזנא

א….הנה גלוי וידוע ומפורסם לכל היא מהעלילת שקר, אשר התעוררה בעונותינו הרבים בק“ק פוזנן המעטירה בערב ראש השנה בשנת תצ"ו. וגופא דעובדא הכי הוי, שתינוק נכרי מת כמו חצי פרסה מן העיר, ומצאוהו הנכרים ודקרו אותו ועשאוהו את גופו ככברה. ודרכו קשתם בחץ לשונם לשון שקר, שאנחנו בני ישראל עשינו זאת. ובאו השוטרים מהמקום ברחוב היהודים ביום הנ”ל ותפסו את הרב הגדול הדרשן הקדוש והטהור מוהר"ר אריה ליב זצ"ל והשתדלן הגדול הקדוש והטהור מוהר"ר יעקב ז"ל ועוד שני יחידים מיחידי סגולה. ולא באו עלינו רק לכלותנו ולהסתפח מנחלתנו נחלת אדמת קודש.

וביום ו' ערב שבת קודש ביום ג' למרחשון שלחו (שופטי) המקום התלין אל הרב הדרשן ולהשתדלן להקיף פאת ראשם ולהשחית פאת זקנם וכל שערות גופם, באמרם פן ואולי בשערות גופם יעשו כשפים, שלא ירגישו בענוים הקשים³⁴. ואריה שאג ישאג ונתן קולו בקול מר בבכי והתחנן אל התלין לענות אותו בענוים חצי שעה יותר מזמן הקצוב מבעל המשפט ולהניח לו הדרת זקנו, שלא יהיה כנגד המשחיתים. אבל תפלתו לאו פירות עשתה, והתלין עשה מה שעשה.

ובכל זאת לא נח רוגזם. ומיד אחר זה בלילה בשעה שאנחנו היינו עוסקים בקדוש היום, קדוש במקום סעודה, באו השוטרים שנית לרחובותינוּ ורצו לתפוס הרבנים המאורות המופלגים אלופי חכמי בני ישיבות דקהלתנו יצ“ו. וזכותם עומדת להם, שהצדיקים מצרה נחלצו. אבל בעונותינו הרבים אחרים באו תחתיהם, ונתפסו עוד חמשה יחידים מיחידי סגולה. ובהיות שרעה ראינו שהבערה עברה וזעם על הכלל כלו יצא, למחרתו ביום א' בהשכמה ברחו מקהלתנו יצ”ו כמעט שלשה חלקים בעלי בתים מקהלתנו להמלט על נפשם.

ואני הגבר בהאי פחדא נמו הוי יתיבנא ורציתי לברוח אל ארץ מולדתי ולמקום אבותי ק"ק לנצברג במדינת נייא מרק להציל גם כן את נפשי. ובבואי אל שער העיר יצא שומר העיר לקראתי ואמר לי בזו הלשון, כי כן צוה ראש העצה, שלא יניח שום אדם מישראלים לילך חוץ לעיר. ובשמעי זאת קרעו דמי ולא שתו, והיה בדעתי לחזור ולשוב אל ביתי. ואמר לי שומר העיר שרוצה לילך עמי ולהביא אותי לאנשי ביתי. ויאמר שמואל: איך אלך עמו ושמע ראש העצה ויתפסני. ואשתחוה לפניו ארצה ואתחנן לפניו, ונתתי לו כל כספי וזהבי אשר היה אז באמתחתי להניח אותי לקיים מחשבתי. ולתפלה ולדורון התרצה.

ושם בהיותי בק"ק לנצברג הבשורה רעה שמעתי, שהיו מענים ומיסרים את הרב הדרשן. וקודם הענוי בחר לו לעצמו מהשופט חצי שעה להתבודד ולהתודות על עונותויו. כי ירא לנפשו פן ואולי בעת הענוי תצא נשמתו. ובעת הענוי היה כופין את השתדלן להיות עומד אצלו בנרות קלועים דולקים בידיו, כדי שיראה מה שיעשו לו אחריו בדינו ופן ואולי מחמת אימת חרדת המות יהיה נסוג אחור מהאמת והאמונה. והארי נוהם וגנוחי גנח וילולי יליל בקול תרועה ושברים וקולו לא ישמע, רק שפתותיו נעות בתפלה ובודויים. ולאחר סיום וגמר הענוי היה שוכב ודומם כאיש נרדם. ואחר זה היו מענים ומיסרים את השתדלן וקולו קול יעקב נשמע ברחובות ובשוקים. ויאמר יעקב להשופטים בזו הלשון: הלא אין אתם בידכם רק להיות שולט ומושל בגופי. אבל נשמתי רוח חיים תצא ותהא צרורה בצרור החיים. ואתם תרדו לבאר שחת בנקמת אל ארך אפים. והני תרי קדושים קדשו שמו הגדול לעיני כל העמים ומאסו בגופם ונפשם.

… אכן עדיין היו נתפסים ויושבים שבעה יחידים מיחידי סגולה בבית האסורים ולא הגיעו עדיין לישועת ה' להושיעם ולהוציאם לשוב למחוז חפצם… דבשנת ת“ק יצא המשפט מהקנצליר לאורה בסיועת האל הגדול הגבור והנורא, שאנחנו בני ישראל נראה להשתדל ולהמציא תשעה פריצים. ומהם יבחרו שלשה, שישבעו במעמד ששה פריצים האחרים, שלא ידעו ישראל מזה מאומה. וגם התפוסים הנ”י ישבעו מעוטפים בטלית וקיטל שבועה חמורה שבאו (אנשי) המקום הנ“ל עליהם בעלילה שלא כדת ונכונה. ובזה יצאו התפוסים הנ”ל לחירות בחדש מנחם ביום שלישי אחר תשעה באב ימי אפלה. וליהודים היתה אורה.

(מתוך ההקדמה לס' “עמודי עולם” להרב ר' שמואל בן הרב ר' עזריאל מלנצברג).

* * *

ב …הצדיקים עמדו בנסיונות אין מספר, פעם בקשות ופעם ברכות. כי יועצי המשפט הבטיחו אותם, באם יודו לאמונתם, אזי מיד יצאו לחופשי ברכוש גדול.

פעם אחת בשבת לעת מנחה באו אל הרב הדרשן זצללה"ה לבית הכלא והתפיסה אנשים מלובשים בגדי ישראל כמו נגידים ולומדי תורה ממדינת ליטא ואמרו לו בלשון יהודית, שהם סוחרים עוברים ליריד לייפציג ושמעו מן המעשה הנורא. על כן מצאו תחבולה לבוא אליו בחשאי ולתת לו עצה הגונה וטובה כדת מה לעשות. כי לפי דעתם אם רק לפנים משפה ולחוץ יודה לאמונתם ולבו בל עמו, אין בזה כל כך מהחיוב לענין יהרג ואל יעבור. אבל הרב הצדיק הדרשן מיד בבואם ובטרם יקרבו אליו שם ידו למו פיו הקדוש ולא השיב מאומה על דבריהם והניחם לדבר עד אשר נלאו. אחר כך ספר הענין וגלה דעתו, שלא רצה להתוכח עמהם יען הרגיש בהם מיד שהמה אפקורסים ישראל. וכך היה באמת. כאשר נודע היות חברת המתחסדים הנודעים בשם יעזואיטען ומשומדים יחדיו.

וכל כך מענים אותם עד שלא היה בכחם לעמוד. ואחר כך היו נושאים אותם לביתם והיו מעונים ומיוסרים על מטותיהם איזה שבועות עד אשר נאספו אל אבותיהם. ונשמת הרב הדרשן זצללה“ה עלתה השמימה ח”י כסלו תצ“ז ונשמת הרב השתדלן כ”ז מרחשון תצ"ז.

הרב הדרשן אמר כי כאשר הניחו לו כדורי ברזל מלובנים באש תחת זרועותיו ואצילי ידיו מיד היה מרגיש בעצמו שנתכוצה הריאה ועשו אותו כגברא קטילא.

הפרנסים ומנהיגים התאמצו להוציא לאור משפטם ולברר, כי אין היהודים משתמשים בדם לפסח מעולם. וכמה נכרים העידו ונשבעו על זה מאחר שהם דרים מספר שנים בין היהודים ויודעים היטב ובברור גמור שזה רק עלילות שוא ושקר. אכן לא היה ביכלתם להוציא העלילה לגמרי והשתדלו בכל מאודם להביא המשפט לבית הועד הגדול לעיר המלוכה ווארשוי. אבל הכומרים עשו חרם בתפלה לבל יתערב מליץ בזה הענין להמליץ טוב במשפט. והיו הפרנסים ומנהיגים מוכרחים לשלוח לבקש מאת הפרנסים ומנהיגים דק“ק וויען. והמה התחכמו לשלוח משם מליץ מפורסם עד לעיר המלוכה, אשר לקח הענין בכל תוקף ועוז בידו ובעזרת השם ית' יצאה הפקודה מאת המלך הישר (אבגוסט השלישי דוכס של זאכסן), כי נמצא שהעלילה שוא ושקר וכזב. אבל הקדושים הנ”ל כבר עלו בגנזי מרומים. תנצב"ה.

בערב ראש השנה תצ"ו כאשר הוליכו את הרב הדרשן לבית המשפט והיתה צעקה גדולה ויללה ברחובות, היה מהפך את פניו נגד היהודים ואמר ברוח נכון: מה תצעקו, הלא היום באשמורת הבוקר התפללתם והזכרתם בלב נשבר את הצדיקים הקדושים עשרה הרוגי מלכות – ועתה מתירא אנכי אולי בעת יציאת נפשי לא יהיו אצלי עשרה אנשים מישראל לקדש שם שמים. על כן אעשה זאת לעת עתה ואודיע בזה, כי הנני מוכן ומזומן לקדש שם שמים. והיה מברך בקול רם הברכה מקדש שמו ברבים.

ואמנם כבר הרגישו בזה רבים, אשר היה מוכן לקדש שם שמים. כי כאשר דרש ברבים בפרשת בלק בבית הכנסת על פסוק מי מנה עפר יעקב וכו', שהכוונה מי יוכל למנות או מנה כבר הזכות של בני יעקב הסובלים עלבון אויביהם המשפילים אותם עד לעפר הארץ; ומספר רזבע ישראל, אשר נכלו צרימו להמיתם במיתת רבוע שחותכים ומבקעים אותם לארבעה חלקים… וכאשר גמר לבאר הפסוק הנ"ל נתעלף ונפל על פניו וכמעט רגע אשר נבהלו השומעים. אכן שב רוחו אליו והיה מסיים הדרוש לנכון.

(מס' “תואר פני שלמה” להרב ר' שלמה לנדסברג עמ' מב–מד).

* * *

ג. אל מלא רחמים, שוכן במרומים, המציא מנוחה נכונה למעלה מכנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, את נשמות הקדושים מוהר“ר אריה בן מוהר”ר יוסף, ואת מוהר“ר יעקב בן הר”ר פנחס, שמסרו נפשם על קדוש שמך, ליחד אותך בעולמך, ובטלו רצונם מפני רצון קונם. ליחד שמו הגדול במעונו נתיסרו ונתענו בענוים גדולים. כדי להציל את ישראל מיד הערלים, כשה לטבח נעקדו, בחייהם ובמותם לא נפרדו. פשטו צואריהם לשחטם ולא חסו על גופם ולא על בניהם ונשיהם. נסו ונבחנו ונמצאו תמים לכבוד הבורא עולם ברחמים. נשרפו ותמו כל אבריהם. לקדש את שמך המיוחד. ירא ה' ויביט מן השמים על שנשפך דמם כמים, כאשר הבטחתנו ביד אבי חוזה. כי מאסו בחיי העולם הזה. על כן בעל הרחמים יצרור בצרור החיים את נשמתם ויזכור לנו עקדתם, וזכותם יעמוד לנו ולכל ישראל, והם ינוחו בשלום ונאמר אמן.

(מפנקס הקהלה בריטשנוולדי; נדפס ב“קובץ על יד” יח עמ' מג–מד).

* * *

ד. אל מלא רחמים, רם על רמים שוכן במרומים, המציא מנוחה נכונה למעלה מכנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים –

את נשמת הקדוש והטהור החבר ר' משה בן מו"ה אורי ליפמן הכהן; ואת נשמת הקדוש והטהור הדרשן הגדול מורנו הרב ר' יהודה ליב בן מורה מורנו ר' יוסף; ואת נשמת השתדלן הגדול מליץ יושר פרקליט לעמו מוהר“ר יעקב בן מו”ה פנחס, בנן של קדושים וטהורים.

קבלו עליהם יסורים קשים ומרים לכבוד ה' אדיר באדירים. נדונו באש וגפרית וסרקו בשרם ולא רצו להמיר דתם בעבודת זרים. ולא חסו על נפשם ועמדו בנסיון כעשרה הרוגי מלכות הקדושים והטהורים.

(נדפס מתוך כתב יד בקובץ “כנסת ישראל” כרך שלישי עמ' תקנו).

* * *

ה. אל מלא רחמים שוכן במרומים, המציא מנוחה נכונה בסתר כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, גבורי כח לשמוע בקול יוצר נרים, בתורתם ובמעשיהם הטובים היו מאירים לארץ ולדרים.

שנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמונה ליצירה היתה עת לקבץ נדחי ישראל שה פזורה, מפי סופרים וספרים יודעי רזי התורה. קוינו לשלום ואין קץ, ויצאה בנו יד ה' ונלקח כל הדרה.

פולין קטן, וליטא ורוסיה ואוקריינא וגליל וולין ופודוליה – כלם ישבו שקט ושאננה. סלה כל אבירי ומחמדינו; ממרום שלח אש בעצמותינו וירדנה.

נהרגו ראשי ישיבות והורים ומורים, נשפך דמם כנחלי מים המוגרים, קרבו עצמם הראש והנתחים והפדרים לקרבן אשה לה' יוצר וצר צורים.

פרנסים וחזנים ושאר אנשים הגונים נהרגו על ידי גוי עז פנים; ואבות ואמהות וילדים רבים וקטנים נתפלשו בחוצות ונדרכו כעצים ואבנים.

בחורים ובתולות וחתנים וכלות המקושרים באהבה כעבותות נדרכו גופם ונרמסו בגתות; המסולאים בפז והאמונים עלי תולע חבקו אשפתות. מסרו נפשם על קדושת השם האדיר והמיוחד מחיה וממותת.

מלמדים ותלמידים וסופרים ספרים, דורשי רשומות וגזירות שוות קלים וחמורים; מהם המיתו אכזרים במיתות תמרורים; מהם קברו חיים בקברים; מהם הטביעו בבורות חצובים ובמים אדירים.

מי יוכל לספור הרוגים למאות ולאלפים? תצרור נפשם בצרור החיים וכחיות הקודש ושרפים.

לא יוכל לספר אותם לשוני ושפתי. ותנקום נקמתם מהרה ככתוב – ונקיתי דמם לא נקיתי.

מעט זמן ורוחה והשקט שקטנו. עד שנת תט"ז לאלף הששי בפולין גדול כמעט אבדנו. היו עלינו גזרות כהנה וכהנה.

נהי בכי קינה ויללה גדלה בכל פלך וקהלה, ונהרגו גדולי ישראל בתורה וגדולה. ואחזתנו בנו רעדה וחלחלה.

כל ראש לחלי וכל לבבות דווים על הרב הגדול דק“ק וורשנא חמדת ישראל מהר”ר אפרים ועל הרב הגדול החסיד אב“ד דק”ק זלאטווי מזרע הלוים. פרשו עליהם מכמורת וסבבו אותם ונשפך דמם כאילים וצביים.

מלאכי שלום מר יבכיון במרומים על הרב הגדול מוהר“ר זעליג אב בית דין דק”ק לובזנץ שנטלו ראשו בקרדומים.

קדוש יאמר לו על עקדת יצחק על אחד ההרים על הרב הגדול דק“ק ראגשני שהמיתו אותו וקדש שם המיוחד אדיר באדירים. על הרוגי לונטשיץ ופקיש ולסלא יקונן המקונן ויספידו הסופדים, ועל שאר קהלות ויחידים תמימים וישרים אספד מר ותבכה נפשי במסתרים. כי היתה אוי ואבוי ושוד על שברים. ועל הקדושים וטהורים הרב הגדול והחסיד וקדוש מוהר”ר אריה יהודה יעקב במוהר“ר יוסף דרשן דק”ק פוזנן, אשר אור תורתו היה מאיר לארץ ולדרים. ונטפל עם הטהור טהור גברא קדישא איש ירא אלהים ותמים במעשיו ה“ה הקדוש מוהר”ר אברהם יעקב בהחבר ר' פינחס יצחק שתדלן הגדול דק"ק פוזנן, שסבלו ענוים קשים ומרים ביום הקדוש ונורא יום הכפורים וקדשו שם המיוחד אדיר באדירים. תחשב דמם כדם פרים ויסורין הממרקין אבריהם כאמורים ופדרים.

גם לזאת יחרד לבי ומעי הומים בהומין על גזירות שאר ארצות אשכנז וצרפת ואספמיא. שם היתה תורה וגדולה כיושבי ירושלים.

ויד ה' היתה בם גזירה אחר גזירה בכפלי כפלים. רבנים גדולים לתורה ולתעודה, גאוני ארץ, מקהילי קהלות לבתי מדרשות בית ועדה, בעלי פוסקים ובעלי קבלה, מחברי ספרים בלי שיעור ומדה – לא יאומן כי יסופר בחידה.

מה נאמר ומה נדבר על בתי כנסיות מעט מקדשות ובתי מדרשות – שם הכל קטנים וגדולים רוחשות ורועשות.

ראה ה' והביטה כי באו גוים מקדשה וטמאו כל טהרה כטמאת הגדה. הושיעה ה' כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה.

אם לעלבון בנים תשתוק בשתיקה, מה תעשה לתורתך הקדושה והיקרה מפנינים ומדבש מתוקה.

כמה ספרי תורה וספרים קרעו בתער השכירה, גוילים נשרפים ואותיות פורחות באוירה.

העל אלה תתאפק ותחשה, עד מתי לא תנקום נקמת עמך ישראל ונקמת תורתך הקדושה.

העל אלה תתאפק רם גאה גאה – למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא יוכל להושיע.

מנחם תשבי מבקשר ואומר תשלח לנו, בן דוד עני ורוכב על החמור, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ולעורר נפשות עמך ישראל מקבורתם. והם יראו בשמחתנו ואנחנו בשמחתם.

(נוסח “אל מלא רחמים” שנוסד על מאורעות השמד משנת ת“ח עד שנת תצ”ו, נמצא בפנקס להזכרת נשמות, כתב יד פוזנא, ונדפס בס' “עמודי עבודה”, הוספה סי' ד, עמ' X-IX ).

* * *

ה. עלילת הדם בק"ק זסלב

א. קרוב לימי חג הפסח בשנת תק"ח מצאו בדרך בין זסלב ובין בילוגרודוק גוי הרוג, אשר היה מונח כבר בשלג זמן רב. העיד גוי אחד, כי בעברו פעם אחת בלילה לפני האכסניה הסמוכה לזסלב שמע קול רעש והמולה וגם ראה נרות דולקים, ובעברו שם בבוקר שלאחריו ראה יהודים מעוטפים בטליתותיהם ומתפללים, ואחר כן היו אוכלים ושותים ושמחים. תיכף העלילו על היהודים, כי שחטו באכסניה זו את הגוי וקבלו את דמו, להשתמש בו לחג הפסח. נתפס בעל הבית והובא למשפט. הוא הודה משיח לפי תומו, שאמת בפי העד. היתה בביתו שמחת ברית מילה. כפי המנהג נאספו בביתו בערב לפני המילה קרוביו ומכיריו לשמוח בשמחתו; ובבקר שלאחריו מלו את הבן הנולד, לאחר שהתפללו. ואחר המילה ישבו מוסבים בסעודת מצוה. תפשו את כל המסובים, זולת הרב שברח מפני הסכנה. את הנתפשים ענו וסגפו ביסורים קשים במעמד השופטים והכמרים. נמצא אחר מן המסוגפים, בחור בן עשרים ושלש שנה, ר' משה בן שלום, שמתוך תוקף היסורים גמגם קצת דברים, שהיו נראים כעין הודאה. הכמרים עצמם הכירו, שאין דבריו אלא דברי אונס. אמר לו ר' מרדכי בן יעקב: מה אתה מפטפט דברי הבאי, אי אתה יודע, שהם לא יצילו אותך. נתחרט הבחור על דבריו הראשונים וחזר בהם. כלם נדונו למיתה – קצתם למיתה של אכזריות איומה. רק השמש, שהיה גם כן במעמד זה, לא עמד בנסיון והמיר מרוב פחד. סבור היה להציל את נפשו, ואולם גם הוא נדון למיתה, אלא שלא נהרג בחבורה אחת עם שאר הקדושים. כשהוציאו אותו להריגה נתחרט על המרתו וחרף וגדף את הכומר המלוה אותו.

מסורת אגדה היא, כי שמעה אם הקדוש הבחור ר' משה בן שלום, שמסר בנה את נפשו על קדוש השם, ואמרה: אשרי יולדתו.

(על פי ספור המעשה שנדפס ב“המליץ” לשנת תרנ"ב, גליונות קצה–קצח).

* * *

ב. אל מלא רחמים שוכן במרומים, המציא מנוחה נכונה למעלה מכנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים כזהר הרקיע מזהירים את נשמות הקדושים והטהורים, אשר יחדיו הוטלו לטבח כגדיים וטלאים. איש את אחיו יעזרו לקבל עליהם באהבה וחדוה דין שוכן מרומים על קדוש שם המיוחד. נאספו נפשם – מהם באבחת חרב, ומהם על יתדות ברזל ועמודים מנותחים. כל פנים פארור וכל ראש קרחה וכל זקן גדועה. בראש כל חוצות נבלתם כסוחים, וכל הרואים ושומעים לבם נשברים ונאנחים.

ובראשם הקדוש מהו' מרדכי במ' יעקב, אשר בפתותו להחליף אמונתו מאן ימאן מלהזכיר ובראשו נע ונד ולה' נתן כבוד.

ואחריו הקדוש מהו' דוב בער במהו' אברהם, אשר כידע כי נגזרה (הגזירה) צוות פתקין כתב בהנהגה ישרה. ובצאתו להריגה הלך בשמחה כשמחת חופת בנו ומסר נפשו ורוחו לאל הדר בשחק נהורא.

ואחריו הקדוש מהו' משה אברהם במהו' אהרן, אשר היה נשמע קולו שחר ונשף פני דר מעון בתפלה ושכנה ומשרת בקדש פנימה. ומסר נפשו ורוחו בנעימה.

ואחריו הקדוש מהו' משה במהו' שלום, אשר הלך ילך בלב שמח ועין מקלח בבכי זולג דמעות על האי שופרא דיבלי בעפרא. מאס בחיי עולם הזה וקדש את השם באהבה רבה וחדוה. וצוה לסרדיוט מיתתו למהרה.

ואחריו הקדוש מהו' ישכר דוב במהו' שמעיה.

ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם עד שישקיף וירא ה' מהשמים. ובצרור החיים בגנזי מרומים במעלת ר' עקיבא וחבריו תהא צרורה נשמתם. ה' הוא נחלתם. ובזכותם ובזכות שאר קדושי עליון יעלו ישראל לארץ אחוזתם, וישבו על אדמתם בהשקט ושאנן בשלותם.

(נדפס מתוך כתב יד בקובץ Jewrejskaja Starina כרך ה' עמ' 217).

 

ז. גזרות ושמדות במדינות ביהם ומהרן    🔗

מלבד הרעות הרבות והצרות הקשות, אשר אירעו את ישראל מדור לדור בסבת שנאת העמים אותם, עברו עליהם עוד גזרות ושמדות בסבת שנאת העמים אלה את אלה. כך היה מצב היהודים בארצות גלותם: כשהיו העמים נוהגים שלום ואחוה ביניהם, התאחדו להרע לבני העם השנוא להם. וכשהיו נלחמים אלה באלה, היה עם ישראל נתון במאורעות האלה כבין הפטיש והסדן. בימי שלום ושלוה היו היהודים מצוים תמיד בסכנה וצפוים בכל שעה לכליון; בימי מלחמה על אחת כמה וכמה.

מתחלת התקופה החדשה ואילך גברו בארצות אירופה המהומות והמלחמות. העמים הגדולים שאפו להתרכז ולבצר עמדתם. היו מתחרים ומתגרים זה בזה, והאחד התאמץ לדחוק את רגלי חברו. היו אז לעמים ימי תסיסה בחייהם המדיניים והכלכליים. זולתה היתה גם תסיסה עצומה בחייהם הדתיים, כי בתחלת שנות המאה השש עשרה גברה ברוב הארצות השאיפה לרפורמציה דתית. ידוע הוא לכל הבקיאים במאורעות ההיסטוריה של התקופה ההיא, כי היו השאיפות המדיניות והכלכליות והדתיות מעורבבות ומשולבות אלה באלה. אין לנו תקופה היסטורית משובשת ומזויפת בשאיפותיה הצבוריות כתקופת ההיסטוריה החדשה מתחלת שנות המאה השש עשרה ואילך. חנופה וצביעות היו שולטות בעמים גם מקודם; ואולם למן הימים ההם היו השקר הצבורי והזיוף בסיס מציאותם, רוח אפם ואויר נשימתם. ממש “שמו כזב מחסם ובשקר נסתרו”. אז החל שלטן הדיפלומטיה; התאמצו לרמות זה את זה, אף על פי שידעו בעצמם, כי אין תכסיסיהם פועלים ומשפיעים על חבריהם ולא כלום. בכל מעשיהם היתה הונאת זולתם והונאת עצמם. וסוף תחבולות ערמה אלה היו המלחמות התדיריות שהיו נלחמים באכזריות מרובה ובחמה שפוכה; וכמעט שלא פסקה מלחמה משך מאות שנה רצופות.

ובקרב החיות הטורפות השואפות לדם עמד עם ישראל. סבורים היו כי תהיה להם מעט הרוחה, והנה יצאו מן הפחת ונפלו בפח.

פרק מיוחד בהיסטוריה של עם ישראל, בהיסטוריה של עדות דמים לעם הזה, הם מאורעות השמדות שאירעו אותו בשנות חירום, כשהיו העמים נלחמים בעברת זדון על הגזל ועל החמס שהיה בידם או שנתאוו לו. היו אז ימי שפיכת דמים בכלל, ואולם היהודים סבלו יותר ויותר. בנוגע לשאר העמים הרי שהיו הגייסות מבחינים בין אוהב לאויב; ואולם אל היהודים היו מתיחסים תמיד בבחינת אויב. נכנסו חיילות כובשים למדינה, הרי שהתנפלו בעיקר על היהודים. גם בימי שלום היו נחשבים אלה להפקר, וכל שכן בשעת מלחמה. חוץ לזה הרי זהו ודאי גמור, כי עשירים היהודים, ועמם הכסף והזהב וכלי חמדה. אלא שהערימו והצניעו את עשרם. לפיכך יש לענותם ולסגפם, כדי שיגידו היכן טמנו את רכושם.

וכשיצאו הכובשים את הארץ, והשלטון הקבוע חזר למעמדו, העלילו על היהודים, כי ידיהם היו עם האויבים לסייע להם, הרי הם אויבים לארץ מולדתם, ומצוה לענשם עונש קשה, לקחת את שארית הפליטה, אשר הצילו מידי החיילות הכובשים, ולגרשם מן הארץ. גם הפרקים האלה של ההיסטוריה הישראלית, ההיסטוריה הגלותית, לא נכתבו עוד בשלמות. כמה מן הצרות, אשר סבל ישראל בימי מלחמת העמים, לא נתפרסמו עוד זכרון בספר, או שנתפרסמו רק בראשי פרקים וברמזים קלושים.

בפרק זה שלפנינו אנו מוצאים ספור המעשה, מה שאירע במדינת מהרן בימי מלחמת השלשים שנה. אז התאכזרו ביותר חייל השוודים. זולת השחיטה שעשו בקהלת קרמזיר (על מאורע זה נוסד נוסח “אל מלא רחמים” המובא להלן), עשו כמותה עוד בכמה קהלות אחרות. באכזריות נוראה החריבו את הקהלות אונגריש־ברוד, טובישוב, פרוסטיץ, הלישיי, ניקלשבורג, לייפניק ועוד.

גם בתחלת המאה הששית לאלף הששי אירעו את בני ישראל במדינות ביהם ומהרן, ביחוד בפראג ובשאר ערי מדינת ביהם, גזרות קשות. נלחמו אז על הירושה של מלכות בית הבסבורג, והמלחמה התרכזה במדינת ביהם. פרטי המעשים שנעשו מתחלת שנת תק"א ואילך בקהלות האלה מספר עד ראיה, הוא ר' בצלאל בן ר' משה הלוי. ספור זה נמצא בשני טופסים, ואחר משלים את חברו. המחבר לא הפליג ולא הגזים בהגדת עדותו, אלא רשם דבר יום ביומו מה שאירע את בני קהלתו בפראג ובשאר ערי המדינה. על דבריו אין להוסיף. ואולם היה מן הצורך לנסח קצת את הרשומות האלה שנרשמו מתוך פחד ובהלה. לפעמים האריך המחבר שלא לצורך או שבלבל את דבריו; ולפעמים קשים הם מהבינם. כי נמשך המחבר אחרי סגנון הלשון הגרמנית, שהיתה שגורה בפיו, ותרגם את הדברים כצורתם. למי שאינו בקי בסגנון הלשון ההיא בימיו אין דבריו מובנים. לפיכך נסחתי אותם נוסח אחר כפי הצורך, אלא שהייתי זהיר לבלי לטשטש את הציור המקורי שבספור המעשה.

לאחר ששקטה הארץ שנות מספר ממלחמה, באו בעלילה על היהודים בפראג ובשאר הקהלות במדינת ביהם, כי נתנו ידם למלך פרוסיה והם שסיעו לו במלחמתו עם המלכה מריה טיריזיה. גם מקודם היתה מלכה זו צוררת את היהודים בעטים של הישועיים, אשר השפיעו עליה הרבה. עכשו, כשבאו שונאי היהודים והלשינו עליהם לפני המלכה, גזרה עליהם גזרת גירוש. היהודים בפראג ובשאר ערי המדינה היו עומדים להגרש באמצע ימי החורף. בקושי גדול דחו השתדלנים את זמן הגירוש מחדש לחדש. מחבר ספור המעשה שלפנינו רשם מיום ליום ומשבוע לשבוע את ההרפתקאות שבאו על היהודים, ואיך עברו עליהם הימים הרעים ההם כשהיו מטולטלים כבכף הקלע בין פחד ויאוש. ובפראג החלו כבר למכור את כלי ביתם בחצי חנם. לבסוף גזרה המלכה, שיצאו היהודים מפראג, ובשאר ערי המדינה ישארו. באיזה אופן היתה היציאה מפראג, מספר מחבר הרשומות שלפנינו.

רוח והצלה עמד ליהודים מחוץ. גם ממשלת אנגליה וגם ממשלת הולנד השתדלו לטובתם לשכך את הכעס של המלכה הצדקנית. זה היה, כמובן, בסיוע השתדלות היהודים בלונדון ובאמשטרדם. ואולם עלינו לזכור לטובה את ממשלת הולנד, אשר צדדה בזכות היהודים האמללים בלי שום פניה. מתוך אהבת היושר ומתוך רגש אנושי עמלה בדבר הזה. כשראה בא־כחה של השררה ההולנדית, כי התאכזרה המלכה ואטמה את אזנה מלשמוע צעקת דלים ונרדפים, מאס באגרותיו אל המלכה בדברי דיפלומטיה ובחר בדברים נמרצים, דברי תוכחה, ומסר את דין היהודים העלובים לשמים – ירא ה' וידרוש. מסופקני אם נכתבו אגרות דיפלומטיה מעולם בסגנון כזה. המלכה נחמה לבסוף על הגזרה הקשה והתירה למגורשי פראג לחזור למקומם (פרטי המאורע הזה נמצאים בספר “עטרת צבי”, קובץ מאמרים למלאת שבעים שנה להיסטוריקן גרטץ, בחלק הלועזי).

א) בימי מלחמת השוודים.    🔗

מתוך המקורות והרשומות:

(נדפס מתוך כתב יד בקובץ “ממזרח וממערב” חוברת ג' על סדר א"ב ובסוף חתום שם שם המחבר שמעון בן הגאון ר' אברהם שמואל בכרך).

* * *

ב. אל מלא רחמים וחסד אזור, על נשמת טהורים כנפיך פזור, זכרונם לפניך חזור חזור, ואל תשכח קדושים דק"ק קרעמזיר.

בעבורם אל תמנע רחמים, יען כפורפריך המה נכתמים; ואל תתאפק לשפיכת דמים ולאבחת חסידים ישרים ותמימים.

גדול כח ורב אונים, סקור בטבח אבות ובנים, באי באיש ובמים המה נדונים, פרחי זהב למרמס נתונים.

דמי אל תתן לקול המולה, שקפצו ארבע נשים ובתולה ואמרו: ה' ישיב ממצולה. נפלו ביד ה' והוטבעו בבית הטבילה.

הנפשות הנשמות הטהורות זכותם לנו תנצור, רוחם ונפשם בגנזיך עצור. ה' אלהים רחם בדין, תכניסם אל בית האוצר, ותמיד ממך לא יבצר.

ומעתה זכור אבן הראשה, ראשון למעלה ולדבר קדושה, נשמת הצדיק אב בית דין הקדוש מו' מרדכי ב"מ משה, צרף זוגתו קרסיל על מוקדה כליל לאשה.

זכירת הכהן הקדוש מהור"ר יצחק בן מ' שמשון תזכור לחוק. בדמו עשו האכזרים צחוק. ירצה דמו כעקידת יצחק.

חרד למצות כאורה, הישיש הקדוש כהר"ר אברהם הלוי ביום עברה נהרג עם צפורה הטהורה. נשמתם בצרור החיים צרורה.

טעמה טעם מות לנפשה, רצון בוראה לעשות בקשה, העלתה עצמה על מוקדה לאשה. שאנן נשמת בילה ב"מ משה.

יחיד חי עולמים הבט וראה אשר דמים בדמים נגעו בחדש תמוז הארבעה, ביום הששי בחצי היום נשרפה העיר ומלואה. על ידי ירמיה הנביא נשמעה: בתשעה לחדש הרביעי העיר נבקעה.

כשר ה' דוד ואמו הקדושה שינדל מתחת אברותיך אל תחדל. וגם נשמת השרופה הקדושה גיטל בסתר כנפיך גדל.

לנצח תן עוז ונחמה לנשמת הקדוש אברהם עם אשתו בלומה. וגם רוח הקדוש כמ' ליפמן תשים למקומה. יען אשר מסרו גוף ונשמה.

ממרום הסכת לנאקת החללים, המה יצחק יעקב ישראל ויוסף הנופלים. בחרב השוודים שדודים ואומללים. אל חיקם השב גמולם.

נפשות הנענות תשביע בצחצחות, יען שהשלימו אליך־הקדוש מו"ר אברהם מלמד תורה ברבים עם תלמידיו הרוחות. למופת לא מצאו שוחות. נסחבו בחוצות כקוצים כסוחות.

סמוך בחסדך ביום הפקודה נשמת הרבנית פרידא. אחריה לשאול הורד כבודה. יהללו בשערים מעשי ידה.

עיניך פקח ואל תכלה מלחונן עם קדושים אלה, ביתר שאת אל נשמת המהוללה, היא בת מ' פסח ושמה בילה.

פרחים ופרחות גדולים וקטנים, על אלה עיני בוכיה – אל בני יעקב וטוביה עלו למרום, המסולאים מכתם פז ופנינים. ועמהם שלדות כערך נפשות שבעים בארבע מיתות בית דין היו נדונים. הרסו נפשם למטטרון שר הפנים.

צעקו ילדים וילדות ואין להם מושיע, זאת לא זאת כי אם הצר והאויב עליהם יצריח ויריע. בזאת לא חשבו להרע. בגרונם כרתו מפות להוקיע.

קרבה פקודת העיר המפוארה והמעוטרה ויצאה ממנה כל הדרה. אנא ה' אלהי יצחק, אל תעצר לשרפת העזרה. ראש פנה עד יסוד ערה ערה. ערוה.

רותה חרבם מדם הנאנקים, תמו הנערים מחמת הזיקים, נדבק אל חיך לשון היונקים, רעבים מתו ברחובות ובשוקים.

שכבו לארץ ממותי תחלואים, ויתר אסורים בזיקים כלואים. ענוי נפשם ביד השבאים – אנא אל רחום וחנון הבט אל הטלאים.

תקבל כריח ניחוחים נשמת הקדושים, ההרוגים והנשרפים והנחנקים והנטבעים וכללו לאישים, ועמהם ספרי תורות יותר משלשים בעונותינו היו למרמס וברגל שונאינו נדושים.

שממה נשארת ורבה העזובה, מאין יושב העיר חרבה, כרום זיר זלות היתה לתהום רבה, עמק ברכה מקדם היתה חשובה.

נפלה לעמק עכור מאיגרא רמה, מוכתרת בנמוסי גדולה, מלכות ותפארת היה שמה, ועתה בעונותינו הרבים רבת המהומה. נדו יושביה ולא נודע איה מקומה.

תמיד עינינו לך מיחלות, לרוחות הנשברות תעלות. ולא ישמע עוד אלות, רק קול מבשר תהלות.

תקפה חרדה מאד עלינו, יום המועד להרבות ושמחנו כימי אבלנו, מאז ומקדם נבקע בו חילנו, בשבט הרשע נבוכדנצר שוללנו.

גם כי חורבן אחרון קשה. בשבעה עשר בתמוז בו אירע חמשה. ועתה בעונותינו חקר בדבר לראשה. עברתו שמורה ליום תשעה.

חק יום זה לזה שמורה בששי לזאת חקת התורה. זכרון קדושים אלה כשריפת הפרה זכותם לנו לנצח תהא זכורה.

(נדפס מתוך פנקס בית הכנסת של ק“ק קרמזיר בקובץ הנ”ל חוברת ג' עמ' צא–צג).

* * *

ב) המאורעות בפראג ובשאר קהלות ביהם.    🔗

א…. ובחצות היום נתאספו דלי המון עם אשר לא יספר מרוב, איש ואשה, קטן וגדול שם הוא, מחוטב עצים עד שואב מים, המתפרנסים על ידינו מהרסיך ומחריביך ממך יצאו בעגלות וסלים. ויש מהם חגורי חרב וחנית וקני יריות וקרדומות כשיל וכלפות ושאר כל מיני כלי משחית. והביאו עמהם רק שבעה בנדורין לבית הקצין ר' שמעון פרנקל ויצעקו אליו. וישקוף בעד החלון וזרקו להם חמשה עשר הגרים (מטבעות זהב) ונתרצו והלכו להם.

אך המון העם הסיתו ויפתו בפיהם ויכלו להם ויביאו עד שתי מאות בנדורין בכל שערי רחובותינו. והם שברו השערים ויורו בקני היריות לאלפים ולרבבות בקולות וברקים ולפידים אל תוך הבתים והחלונות, ממש כאילו הורו מתוך קני השרפה הגדולים גשיץ בלשון אשכנז. וכל מי שעמד שם נהרג או ניזק, עד ששברו והשחיתו כל שערי ודלתות הבתים. ונדחקו ונכנסו בחמה שפוכה בזרוע רמה וביד חזקה, ושום איש לא עמד כנגדם כי אין איש בביתו. ונתקיים בנו מה לך כי עלית כולך לגגות הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה וגו‘. וכמה חולים וכמה יולדות וילדיהן תוך שלשת ימים אשר שכבו על הגגות בצרה גדולה מעת לעת לא טעמו בפיהם כלום, גם שינה לא ראו בעיניהם להעדר כר וכסות ומרוב פחד ואימה חיל ורעדה יאחזמו. ואנשי שלומנו למראית עינים ואנשי מלחמתנו אשר בטחנו עליהם היו לנו לאויבים. והם הם ויתר דלת המון עם נתקשרו בקשר של בוגדים עם הוסארין באמרם: בואו והיינו לעם אחד ונעלה על היהודים האמללים ונכחידם מגוי ולא יזכר וגו’. ואין שום אחד מאנשי העירונים בא בתוכם למחות. ונכנסו מחדר לחדר למעלה ולמטה בכל המרתפות וישסו ויבוזו כל הקנינים ורכושים וכלי בית מכסף עד עופרת בגדים כרים וכסתות ומכל מיני מאכל ומשתה וכל מיני סחורה וכו'. וביחוד בקופה הגדולה שלנו למסים לקהלתנו שם השחיתו והתעיבו, שברו שתי דלתות של ברזל ולקחו והחריבו כל וכל. גם בספרי קדש דפוסים וכתובים, תורה שבכתב ושבעל פה אין להם ערך, שללו וגזלו, קרעו ורמסו ודרסו עליהם. וממש אבן מקיר תזעק וכפים מעץ יעננה. ונתגלו להם אוצרות הטמונות תחת פנת הקרקע. ומי שפגעו בבית או ברחוב הרגוהו או ענו אותם ביסורים קשים ומרים. יש אשר נתלו ברגליהם ומתחתם הציתו אש; ויש אשר נסמרו במסמרות ויתדות בידים על הכותל; ויש שענו בנרות דולקים תחת אצילות זרועותיהם עד שגלו להם מסתורים שלהם ונתנו להם מה שלהם חפץ.

והנה אנשי המלחמה לקטו ושסו כסף וזהב ומעות מזומנים. וההמון הרעו לנו ביותר, כי הם הראו להם את הדרך אשר ילכון ואת המעשה אשר יעשון. ואוי לאזנים ששמעו דבריהם לאנשי המלחמה: קחו מילדי העברים וענו אותם והמיתו אותם, כדי שאבותיהם יראו בצרת בניהם ויתנו כל אשר תחפוצו. והם שדדו כל נכסי צאן ברזל וכל המזונות ומחיות שקנינו בדמים יקרים לזמן המלחמה ואפילו יתד שבכותל. ומה שלא יכלו ליקח עמהם אבדו בידים, השחיתו והתעיבו בשבירת דלתות חלונות ותנורים ושלחנות תיבות ומטות. והכסתות קרעו ונערו הנוצות וערבום בקמח ושמנים כדי לאבדם בידים. ובמרתפות שברו החביתין עד שהלכו כמה אמות ביין ושכר. לפי שכל כונתם רק לכלותנו.

ואחרון הכביד. על אלה אני בוכיה, תאניה ואניה. כסות דמעה מזבח ה' על בתי מקדשות בתי כנסיותינו הבנויות הרמה, תל תלפיות שהכל אליהם פונים, וכמעט בכל תפוצת הגולה אין דוגמתן, היו תל שממה. וביחוד בית הכנסת פנחס המפואר שם החריבו הביתה ערו ערו עד היסוד בה, ממש כקערה הפוכה על פניה. עיני נגרה מאין הפוגות. ידו פרש צר על כל מחמדיה. חמדת ישראל ספרי תורה משוש לבנו משיבת נפשנו, שלטו בהם ידי זרים, קרעו לכמה קרעים, ועל הארץ נשלכים דרוסים ורמוסים כרמוס טיט וחמר. ונעשה קדש מדרס לטומאה לרגליהם. ובהיכל ה' נתנו שקוץ משומם וטנפוה ובגדי קדשיה ומעיליה ועדיה פשטו ועשו מהם תיקים ושקים. אוי נא לנו כי חטאנו, אוי נא לנו שכך עלתה בימינו, ואוי לעינים שראו כך. לא אחת כי למאות חתיכות חתכו והוליכוה אנה ואנה לחרפתנו ולבקשתנו, ובכל רצפת רחוב שטוחים ספרי קדש ומדבקים בהם חלונותיהם. תורה תורה חגרי שק, התפלשי באפר, אבל יחיד עשיתי לך. הלא הם כתובים על ספר בדמע ובדיו במגילת קינות מגילת עיפה כתובה פנים ואחור לפניה והפוכה לומר.

כללא דמלתא עשו בכל רחובותינו ובתינו בשוק טנדלמרק כמצולה שאין בה דגים. לא נשאו פני העיר אלו העשירים ולא חמלו על עני המהפך בחררה. ואף בבתי הקברות פרצו ונכנסו והשחיתו, ולא נשמע ברחובותינו רק שוד ושבר על שבר הוה על הוה צעקה וצוחה. כי לא היה בית אשר אין שם מת או פצע וחבורה מכת חרב או ענוי או שוד וחמס. ובתוכם כמה וכמה לומדים וחסידים חכמים וסופרים אשר נשפך דמם כמים.

אף באותו זמן פגעה מדת הדין ה“ה הרבני מהור”ר שמואל לוי שיחיה לנצח. שלטו בו ידי אחרים והכוהו מכת חרב עד שדמו הטהור היה שותת לארץ. כמה שבועות עסק ברפואת פצעיו וחבורותיו עד שנתרפא. השם יאריך ימיו ושנותיו בתורה וגדולה כבשנים קדמוניות.

ועסקו בבזה ובהריגת והכאת חרב מחצית יום החמישי של אתמול עד שעת ח' לאחר חצות היום ו' ערב שבת קדש בלי ריוח בינתים. ובלילה ההוא במחשכים הושיבנו כמתי עולם, לא הדלקנו שום נר כדי לא נראה ויודע מקום מחבואנו. וכל הזמן ההוא לא אכלנו ולא שתינו ונדדה שנתנו עד שהשקיף ה' משמים וראה בענינו ויחמול על עמו צאן מרעיתו הנהרגים ונטבחים על קדושת שמו ית'.

ויבואו אצלנו קצת שרי החיילות באנדורין וישבו משמרות משמרות ברחובותינו בהוצאות גדולות ועצומות. וישבו השומרים בכל בתים חרבים ושממים ועושים מדורות גדולות עד שהעשן הלך בכל הרחובות. וכל קורות הבתים והקרשים שרפו באש. ועם כל זה לא היתה לנו שעה בלא רעה ולא רגע בלי נגע, כי חזרו וקמו עלינו עוד עד כמה אלפים… ושום אדם מישראל לא חזר ובא לדור בביתו החרב ושמם. והיינו דרים כשלשים וארבעים בני אדם בחדר אחד בשטח השלישי ורביעי מלמעלה, עשיר ועני חדא שעירא. ובליל שבת קדש נשינו טובה ותזנח משלום נפשנו זו הדלקת הנרות. ורוב בני קהלתנו לא היה להם שום תבשיל ואפילו לחם צר, כל שכן שאר דברים. ורבים ישבו עלי תולע שכבו לארץ מבלי כסות וכר, הולכים יחפים וחשופי שת לא כסות ולא שמלה. כי לא חסו על שום אדם, ואפילו מנעלים מרגליהם חלצו. ולא באנו לבתי כנסיותינו החרבים ושממים ומלאים שברי שלחנות וכסאות ואצטבאות שטוחים ונפולים על רצפת הארץ.

בלילה ההוא גזר שר הצבא על בני קהלתנו ליתן לו מיד אלף הגרים שפעציש; ואם לא, יצוה על חיילותיו לשלול עוד הפעם. בכן ניתן לו אחר גביות גדולות בחפזון באותו לילה. ולמחרתו בשבת קדש נפל השוחד בשוק טנדל מרק, וכל דלת המון העם שללו וחמסו כל בני קהלתנו ממש כלחוך השוק את הירק. וכל הדלתות ושולחנות וספסלים שברו והחריבו. אי שמים, מה נשתנינו מכל אומה ולשון שגזרה עלינו מדתו ית' כך, ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. ואם באתי לספר את כל התלאות אשר מצאונו, לא יספיקו כמה ניירות. על איזה מהם אקונן ועל איזה אבכה – אם על חרבן קהלתנו האבלה והחרבה והבלויה והשוממה, אם על חרבן בתי כנסיותינו ועל הלקח ארון אלהים וקריעת כמה וכמה ספרי תורה לכמה קרעים, אם על הטלת עמך ישראל לחרב ויהרגו בזדון חסידי עליון? לבי לבי על חלליהם…

בימים ההם גם שאר קהלות קדושות במדינה זאת היו לשלל ולבזה, ובתוכן רוידניץ, ובק"ק לייפין עשו הרג רב לערך עד שלשים נפשות ובתוכם הרב הקדוש אב בית דין דשם. ה' יקום דמו.

(מספורי המאורעות ב“אגרת מחלה”, נדפסה ב“קובץ על יד” יח עמ' כח–לב).

* * *

ב. בשעה ד' ביום ה' חמישי בשבת י“א בתשרי שנת תק”א העליל איש מלחמה על אחת מנשי ישראל, כדי לחטוף ולבוז, ובעמוד האשה נגדו המונים המונים נקבצו אל עמק החרוץ לעשות כלה ונחרצה חס ושלום, לאכול את יעקב ואת נוהו. והיהודים סגרו השער והקדימו את עצמם ברמחים ובמקלות. אמנם המה באו בחרב שלופה ובקני שרפה והרגו איש ישראל לפני שער הנקרא אלטשול. ויספדו אותו כל העם מספד רב.

שנים מישראל הלכו לתומם בתוך העיר בין הערלים ולא ידעו מה נ עשה בבית. ויעמדו עליהם הערלים וידקרום בחרב. והיו שני אנשים כשרים. ה' ינקום דמם.

מוכי חרב ופצועים היו יותר מארבעים. ולולי חסדי ה' חס ושלום כמעט כסדום היינו. ויהודים רפו ידיהם לעמוד נגדם. והמונים נתחזקו והשמיעו קול שהרגו היהודים איש נכרי אחד, כדי להרבות ולהעלות חמה וקצף עלינו. אז חמל ה' על עמו ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצירים על פי איזה יחידים שהשמיטו את עצמם והלכו אל שר הצבא. והוא היה אוהב ורצוי ליהודים. ומיד שלח קומאנדו להשקיט המהומה. והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל עד שבאו עשרה אנשים מחיל פרייסן טרם שהגיע זמנם. מפני שהקול נשמע אצלם, והמה כלה גרש יגרשו האויבים והעמידו משמרת. ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.

חיל פרייסן באו וישבו שבי כל אנשי המלחמה אשר בעיר. ויפקוד שר הצבא מס על הארץ ויטל משא קשה על היהודים, ונחם נסתר מעינינו ואין נוגה לנו. יגענו ולא הונח לנו. כי שקר ושוא נתעה העלילו עלינו שונאינו, אנשי העיר, עם אשר אנחנו יושבים בקרבם. הרבו עלינו כזבים, שיד היהודים היתה עם פרייסן להכניסם ולהביאם העירה. וכאלה רבות דברים אשר לא עלו על לב אדם ולא נשמע בישראל. גם כתבו עלינו שטנה לווינא קרית מלך רב ואכלו קורצי בי מלכא לאמר: מרדו בך יהודאי. ואף הכשרים שבהם האמינו בעלילות שקר ודחו היהודים בשתי ידים ויקוצו מפני בני ישראל.

בעת ההיא עמד עלינו טמא וערל אחד השונא לישראל מעולם, והוא מפקידי העיר, ודבר רעות והלשין עלינו אל שר צבא מלך פרייסן לאמר: מקנה רב הוא לבני יעקב וכסף וזהב באמתחותיהם, ועליהם לשאת בעול המלך והשרים. וישמעו פקידי החיל אל דברי הבליעל ויוסיפו המס על היהודים. ויאמר יהודה כשל כח הסבל. בעת ההיא ננעלו החניות אשר ליהודים ואין קונה ואין מוכר, והארץ היתה תהו ובוהו. ואזלת יד ישראל ויאכלו אותנו בכל פה. והיה מדי חדש בחדשו יביאו בני ישראל מנחה לעשו אחיו כפי מסת הקצוב להם בפרשת הכתב עריכן וחרמות. עם אונגארן, גוי עז פנים אשר לא ישא פני זקן ולא יחון פני נער, באנדורין וקרואטין, הוסארין, אומות קשות ורעות מחבלים כרמים כרמי ישראל, חנו סביב העיר פראגא ושוטטו בפרשת דרכים. וחדלו הולכי ארחות, כי גזלו ושללו כל הנמצא והיוצא חוץ לעיר.

בירח מרחשון קול זועות שמענו בצרת אחינו בני ישראל השוכנים במדינת ביהם, כי נפל עליהם השודד עם אונגארן ונוסף עליהם אנשי הכפר יושבי פיהם, ונוהגים עם ישראל מנהג הפקר. ויאנחו בני ישראל מן העבודה. הצוררים אשר בעיר אתנו הנזכרים שלחו שלוחים אל עם אונגארן הסובבים העיר ומשיאין משואות ומדורי אש מרורות פתנים אלינו, וגם אפם עלה בישראל.

…היהודים האומללים שמעו קול החצים ואחזום שער ויתמהו וזיו פניהם נשתנה ויהפכו לירקון וינוע לבבם כנוע עצי היער לפני רוח. ואלהים הביא אלינו רוח קדים זו רוח של פרעניות וישקנו מי ראש. ויבואו הנחשים השרפים וישליכו ארס בהגוים העריצים גוי אונגארן ונספחו אתם על בית יעקב ושאיה יוכה שער בהכאות חוקות וירית חצים ובסבך עץ קרדומות ובעשת ברזל. השומרים עזבו משמרתם ומהם נוספו על שונאינו ללחום בנו. ויהי להם שפה אחת ודברים אחדים לאכל את יעקב ואת נוהו ולבלעות אותנו כשאול חיים. ויהי כאשר עלו הפורצים ויפרצו פרץ על פני פרץ, הובקעו השערים ויבואו הגוים העריצים פתרוסים וכסלוחים בקול רעש גדול ושעטת סוסים וכמשק גבים ישקו בשטף מים כבירים, ותגבר יד אויב ויגל מסך יהודה.

ותהי צעקה גדולה ותרב בבית יהודה תאניה ואניה. ויבוא האויב וישחית את נחלת ישראל, ויגשו לשבור דלתות הבית והחלונות ויהפכו את העיר וישללו שלל ויבוזו בז וישפכו דם נקי ויפצעו ויחבלו. ויכה איש מצרי את איש ישראל יען כי חטאנו לה' וישר העוינו ולא שוה לנו. וימש חשך לישראל ויגששו כעורים קיר. וימלאו אמתחותיהם ויתנו להם כסף וזהב ומחמדי עיניהם למען הציל את נפשם. ותהי עת צרה ליעקב. מה עשו הטמאים? פרצו הרבה פרצות במקדשי ה‘, אלו מקדש מעט, המה ארבעה בתי כנסיות בנוים לתלפיות: בית הכנסת הישן ובית הכנסת החדש וגם בית הכנסת חצר גדולה ובית הכנסת מייזל גם עזרת נשים שבבית הכנסת אלט נייא. ויוציאו את כל כלי בית ה’, המנורות פרחים וכפתורים ופטורי ציצים וכסף וזהב הנמצא בו. לא השאירו שריד. ויקחו פרכת הקדש והכפורת ויכרתו צפוי הארון הקדש ויוציאו את ספר תורת אלהים וכל ספרי הקדש ויעללו בהם הרשעים, ויהי להם למשל ולשחוק בעיניהם. וישלחו את אפם אל הזמורה ויתנו קולם בבית ה' ויחללו את שם הקדש וישחיתו ויגדעו את קרן ישראל.

ואמרנו אל לבנו: אולי יעשה ה' אתנו חסד וישקוט האף. כבוא הלילה, כ“חוק הביזה” שנתן עת וזמן כמה יעברו להשחית הארץ, וכאשר פנה היום וינח סערות תימן. תחלת הלילה יצאנו ממוקם המחבא וראינו דלתי הבתים פתוחים והרבה מהעבדים עושי מלאכה הכורמים והיוגבים נכנסים באבוקות דולקות באהלים ומחפשים וממשמשים מיתר הגזם וטוענים על כתפיהם כל נתח וירך טוב. ולבני ישראל חשך גדול, לא נראה אור בכל גבולם. כי פחדו ויבואו בהחבא וילכו לאט. בלילה ההוא נדדה שנתנו וחשך מאור עינינו והבל עזרתנו וה' האיר מול אויבנו ונתקיים בנו יומם יפגשו חשך ובלילה ידמו אור ואיננו. וכוס התרעלה שתינו ויגברו צרינו סתם תפלתנו. וכעבור שעה אחת או שתים החל קול הפטיש מכה והולך בבתינו אשר לא הגיע ביום. ואז הלכו השוללים אל רחובות העיר ושוק שקורין טנדלמארק, אשר כל סחורות היהודים ורכושם שמה. ויאספו עליהם מדרי העיר גם הרבה מאדוני הבית אשר שם הסחורות. ואף שהיו הכיפים סגורים במסגרת, גדעו בריחי ברזל והנחושה. ואנשי המלחמה התחילו לנקוב, ומבני העיר קרצו ומרקו על ידיהם. ויקנו בני העיר בית מלא סחורות שוה לאלפים בעד דמים מועטים עשרה או עשרים זהב מן אנשי המלחמה. וידו עלינו גורל ויעשו כל היהודים אשר בשוק כמצולה שאין בה דגים. רק אותם הסמוכים למבוא שקורין טיין נצולו בעזרת השם ית‘. ושמה הצילני ה’ גם אותי מבוא בדמים. וישובו לערב יהמו בכלב ויסובבו עיר היהודים וישכרו מן היין והשכר אשר מלאום. ויבואו החדרה ויאחזו בכל קורות הבית ויתוצו ויכבשו כל שער הסגור. ויוסיפו לעשות נבלה לענות גאון ישראל ולשתות דמיהם ולהציגם ערומים ויחפים וחשופי שת. גם בכנפיהם נמצאו דם נפשות אביונים עוללים ויונקים. פלחו כליותם ולא יחמולו.

ואנו כל בית חמי הרב מוהר“ר שמואל נר”ו נאספנו כעשרים או יותר נפשות ישראל אל בית פנימי בתוך החצר אשר לבית חמי נו"ו. והבית ההוא בית שכן קרוב. כלנו נכנסנו אל חדר אחד וקולנו לא ישמע, אף שהיו בינינו ילדים ויונקי שדים. והיינו בזעוה גדולה פן ישמע קול נער בוכה ויבוא הנחש מאחורינו ומקדם. ואימת מות וקול שחל ונמר שמענו ונפל עלינו פחד ויחם בשרנו מן הלחץ זו הדחק. ונתעלפנו כי לא אכלנו לחם כל היום. וה' הקימנו ויתן לנו כח ואונים.

ויהי בחצות הלילה שמענו קול הצורר בבית החיצון ששם עלו דרך פתח הכיפה אשר לגיסי ה“ה מוהר”ר וואלף נר"ו. ויבואו תוך החדרים בשטח הראשון ששם היתה דירתי קבועה. ולא מצאו שם אדם רק הכלים לקוח אתם וכל כלי שברו. וכששמענו קול עקת רשע ואויב בבית החיצון אחזתנו פלצות. וכשעה עברה באו וקרבו סמוך לבית אשר היינו נחבאים. וידפקו בפתח חדר אחד הכאות גדולות וחזקות מאד. ונוסדה יחד לפתוח להם הבית, כי אמרנו אם לא נפתח ויבואו בחזקה, אש תוקד באפם ביותר. ויפתחו הדלת ונתפלל אל אלהי השמים. וירוצו ארבעה מהמשחיתים הנקראים הוסארין בחרבות שלופות לקראתנו אל הבית. ויאחזונו צירים כצירי היולדה כי כלתה אלינו הרעה. ואני אמרתי לשכך חמת האויבים בבואם, פן יפגעו בנו להשחית. רצתי מיד למולם במלא הקומץ להשביע הארי והדוב השכול. וה' שמר אותי ובחמלת ה' עלינו השיבו החרב אל החגורה. וכאשר הרוב אנשינו לדבר אליהם בתחנונים ובדברי רצוי ופיוס דמים, פטרנום לשלום. ברוך ה' על החסד הגדול הזה שהצילנו מבין שני האריות האלו.

וכאשר פנו אלו גדל אלינו הכאב, כי חשבנו למשפט ומספּח כי פשה הנגע בבית אחרי שאין הסגר לפנינו. וברחנו מן הבית וחזרנו לעלות אל בית החיצון. כי אמרנו אם יבואו האויבים נרוץ הגגה. ושם שמענו קול פרצים וקול צעקת בני ישראל כי רבה, קול נערים ונערות אנשים ונשים זקנים וזקנות. וישבר לבנו, שבר על שבר, יחדו ידבקו. ומנינו הרגעים והשעות כי קוה קוינו לאור היום פן יכמרו עלינו רחמי השליטים אשר בשער שלא לעשות חס ושלום כליון בשונאי ישׂראל ובשעה השלישית באו הפריצים שנית בשטח התחתון. ויבוא השומר ויגד לנו ויצעק צעקה גדולה ומרה: הצילו לכם ועמדו על נפשכם. אז אצנו לנוס הגגה ואני ואשתי נחבאנו על הגג תחת ארובת העשן. אמנם אדוני הבית הוא וחתני ובני גיסי עמדו על מקומם ולא יצאו החוצה. ויעלו העמלקי ןהכנעני ובידם חרבות וכידונים גם ברזל ומקלות גדולות לשבור. וימצאו את הנפשות ויבאו עליהם ויפשיטו אותם ויכו אותם ויענו את נפשם. ויחבלו בפצעי חבורה ומכה טריה את חותני הרב נר"ו על ראשו סמוך למוחו וכפשע בינו ובין המות. וכאשר יתן להם כן יוסיפו להכות. וה' שמר את נפשו ממות וימלט על נפשו וברח מידם ודמו שותת לארץ הגגה. ויכסוהו בבגדים ויעמוד הדם בעזרת השם.

ויהי כאשר ישבנו בערך שעה על הגג בתוך אימה ופחד גדול, כי שמענו קול רעש גדול וקול נערי בני ישראל צורחים שמע ישראל ומקדשים השם, וכמו השחר עלה והנה עשן עולה מן הבית כקיטור הכבשן, ויסער לבבנו מאד כי יראינו כי הציתו האויבים אש ובערה ואין מכבה. והעשן הולך וגדול עד כי גדל למאד, ואשר יגורנו בא לנו. כי כן עשו באש רשעתם וישימו אש זלעפות בחדר בפנימי אשר בשטח הראשון לבית חותני הרב נר“ו וישרפו כל דבר הבא באש. אז אמרתי בא קצנו ולא נביט אדם עוד עם יושבי חלד. כי אם נרד ונביא מן הבית נפלה ביד אדם ובחרב אויבנו, ואם במקומנו נשב נחשב כעפר ואפר ותאכלנו האש. ומסרנו נפשותינו על קדושת שמו הגדול המיוחד. אמנם בעל הרחמים שאינו פוגע בנפשות הטה עלינו חסד להחיותנו כיום הזה. ויהי כאשר נשוב אל לבנו נחמנו לרדת הביתה אולי נציל את נפשותינו. עם הבא בידינו נכפרה פני האויב ולא נמות לשחת בתוך האש. כי אמרנו כי שלהבתּ האש תּתרבה ותאכל ותפשה חס ושלום בכל פנות הבית כי אין מכבה ומי יבוא לעזור לנו. כי אם על חסדי ה' צפינו ולישועת רחמיו קוינו. ובחמלת ה' על עמו שלא לעשות כלה חס ושלום נשקעה האש בעת קט, ואנחנו לא ידענו. כי טרם יכבה ירד ירדנו אל תוך הבית אל בית אדוני חותני הרב נו”ר גם אנכי ואשתי תחיה בתוך הבאים. ובתוך הבית בעת הירידה לא פגענו אדם מן האויבים, כי היו בחדרים הפנימיים והחצרות לחפש את השלל. ואנחנו נסנו בשבעה דרכים מבית החומה, איש אל עבר פניו מקום אשר יהיה הרוח רוח ה' ללכת. גם הילדים הרכים ויניקותיהם נסו בבהלה אל תוך הרחובות כמוץ יסער רוח ה' הפיצו. האב עזב את בניו והאם נטשה את היונק. ולא ידע איש באחיו איה איפוא הוא. כל רחובות היהודים תשואות מלאות קריה הומה, שוללים ורוצחים רומסים ודורסים ומענים כל נפש ישראל בענוים קשים ומרים. והרבה מהם באים על עסקי נפשות למחות את זכרוננו מתחת השמים. וכל משקיף מן החלון וכל שכן היוצא מן הבית דמו בראשו.

אדוני חותני הרב מוהר“ר שמואל נר”ו בברחו עם אשתו מרת חיילא הציץ בו נחש צפעוני עלי אורח ונספחו לו עוד הרבה ויביאו אותו הביתה ויכו ויחבלו אותו מאד. וכבוא אשתו לעזור לו עמדו גם נגדה ויקרעו את שניהם האיש והאשה לדקרם חס ושלום בחרב. וכאשר נתנו והרבו להם ממון למען הציל נפשם יוסיפו לענות ולהכות במכות מות. והרבה סבל אדוני וחתני הרב נר"ו בעונינו, כי פצעו בו במקום הקרוב אל המח כמה פצעים וחבורות ודמו נשפך ארצה ורוח נפש חיה כמעט נותרה בקרבו. ובכל זאת לא השיב האויב ידו מבלע. עד אשר בחסד האל נתן בלב אחד מהם להצילו מהם עקב שוחד אשר פסק לו. ויציא אותו ואת אשתו מבין מתלעות האויבים. ויהי בנוסם במורד הדם השותת ממכה טריה, ויפגשהו איש אשר לא מבני ישראל הוא. וכאשר ראה אותו מתגולל בדם ויכמרו רחמיו עליו ויפול על פניו ויביאהו אל ביתו עם אשתו. ויביא לו מיני ריח טוב להשיב נפשו אליו וחתיכת בגד ליתן על מכתו. ויביא הרופא אליו. וישכב במקום ההוא עד תום הרעה.

גם אחי אשתי ה“ה מוהר”ר בנימין וואלף נו“ר ואשתו ובתו הקטנה בנוסם השיגום. ויאכזרו על האיש ויכו אותו במכות קשות מאד ויפשיטו את בגדיו למכף רגל ועד ראש ויקחו מכל אשר אתו. והיה בחננו אליו הציל את נפשו על פי סבה אחת ויגיע אל אביו. ושאר כל נפשות בית אדוני חותני הרב נר”ו גם יתר הנמצא אתנו פלטו את נפשם ויבואו בנקרת הצורים בבתים אשר לישראל. גם קצתם נטמנו בבית אדוני חותני נר"ו ויפרדו איש מעל אחיו ולא ידע בשלומו וחייו עד עבור הסופה.

ואני הייתי בתוך הגולים עם אשתי הצנועה מרת מלכה מן הבית החוצה. ונספחו אלינו אחות אשתי הקטנה הבתולה מרת דינה גם שני אנשים אשר היו נצבים אתנו במחננו ושני ילדים קטנים. וכאשר מהרנו להמלט ולצאת מן הבית, מקום אשר שם היה הנגע הארור, באנו במבוא הרחוב סמוך אל הבית הנקרא ברייטגאס. ושם ראינו את הענקים נושאי סבל השלל על כתפם. כסו את הארץ שלופי חרב מלומדי מלחמה. גם כורמים ויוגבים המונים רבו מאנשי העיר. כל בוצע בצע את נפש בעליו יקחו כל חמדת ישראל. ועמדנו מעט להשיב את לבנו, אנה ננוס ונפנה. והפליא ה' חסדו אתנו שלא נתנם להרע עמנו ולא רדפו אחרינו. ויהי כאשר נחמנו אמרנו ויעצנו אני ואשתי לברוח בית החפשית. וכן עשינו עם הנמצאים שם אתנו הנזכרים. ונרוץ ונסוב דרך מבוא שקורין שופין ומקום הקצבות והאן פעם וסביב לגבול ההוא.

ויהי בראות היהודים את כל הרעות הגדולות אשר עושים הנבלים בבתי כנסיות בחרו להם מות מחיים. ויבכו בני ישראל למשפחותם בכי גדול ויליל ונהי תמרורים. ויקרעו את בגדיהם ויגוזו את ראשם וישימו עפר עליהם ויצעקו אל ה' ויאמרו למה יאמרו וגו'. ודמוע תדמע עיננו ואין מושיע לנו. עיני עיני יורדה מים על חרבן בית הכנסת פנחס שיל כי פגעו שמה ציים את עיים, שועלים הלכו ובו וישיתו בית שמיר ושית. ויקחו כל מחמדי עין וישליכו את נזר תפארתנו. וספר תורה הקדושה משלוח ידם ישימו בראש כל חוצות. וכאשר יקרב איש ישראל להציל ישימוהו ככברה.

אוי איך עללו בנו רשעים ויחללו משכן שמך,

איך נתנו קולם בבית הדר גאונך.

אוי איך פרצו גדריה וישחיתו את נחלתך,

איך שתו שמיר ושית מקום כבודך,

אלהים באו גוים בנחלתך,

טמאו את היכל קדשך.

ידו פרש צר על כל מחמדי, אלו ספרי תורה וכתבי קדש וקצוצי תפילין ומזוזות אשר השליכו. וברגליהם תרמסנה עטרת אפרים. ובפיהם ובלשונם יכזבו וישקצו. ותעל צחנתם ובאשם לעינינו ונהי כטמא כלנו. יזלו מים עפעפינו. עבדים משלו בנו. ואקונן על חלול התורה:

בואו ולינו בשקים,

ברחובות ובשוקים.

אהה ליום על חלול התורה הקדושה,

אהה ליום כי נשלכה אבן הראשה.

אהה ליום על בזיון צוה לנו מורשה,

אהה ליום על שבעים פנים נפרשה.

תבעי חרפתך משחקת לפנינו יום יום –

ושבעתים יוקם, נורא ואיום.

בחור אחד נס לקול הפחד ויברח ויעל הגגה. ויפן כה וכה ויחרד ויפול מן הגג וימת. והיה בחור נבחר ירא אלהים.

סמוך לבית הכנסת פנחס היה דר איש ישר והולך בתוך מנדיבי עם אלהינו נקרא רבי זכריה יאס. ויצץ האיש מהחלון להשקיף מה יעשה בבית ה'. ויורה המורה, וימת ויפול על הארץ.

גם נמצא איש ישראל שוכב מת ברחוב להמלט. וישלחו בו חץ, ותהי נבלתו כדומן על פני הארץ.

וייראו העם מאד להתראות ויטמנו ויבואו הגגה ובנקרת הצורים. והרשעים הפריצים פרצו ויפרצו כל בית שער ודלתות בסבך עץ קרדומות. ויבואו בזעם ובחמה שפוכה אל הבתים, ויענו כל נפש ישראל ויפצעו בהם פצע. זקנים לא נשאו ודל לא הדרו. ויחבלו כל רחים ורכב וכל כלי הבית. ויקחו כל אוצר חמדה. לא ירחמו על נפש עולל ואשה. אמנם לא שמעתי מדבר ערוה. ויפשיטו בגדיהם ויציגום ערומים כיום הולדם. החולים והדואבים והנשים היולדות הלכו בלא כח ויקומו מערש דוים וינוסו בהחבא. ויעמדו שמה כל היום וכל הלילה בהקרח הנורא ההוא. ובהשג אותם יד האויב ויכום ועולליהם תפילינה.

אמר הכותב: אם אמרתי אספרה כל הקורות ומאורעות המוצאים לכל נפש ישראל אשר בפראגא ביום הרעש פרטי דברים, תכלה היריעה והזמן ולא אבוא עד תכליתם. לזאת אמרתי לרשום בכתב אמת הדברים בכללם ואציגה עמי מחסדי ה' וטובותיו אתי ועם ביתי.

ביום הנזכר חמישי בשבוע הציל ה' כל בית חותני הרב הקצין המוהר“ר שמואל הלוי נר”ו, שהייתי גם אני וביתי מאוכלי שולחנו. וגם השכן הקרוב נאסף אלינו הביתה. ויגשו האויבים וילחמו בחוזק לשבור פתח הבית. וה' סגר בעדנו ולא יכלו לפתוח כל היום. ואנחנו נחבאנו וישבנו בעמק הבכא. וּשמענו קולות עצומים וארכבותינו נקשו בשמענו הקולות לא יחדלון, קוֹל נערים וישישים בחור וגם בתולה. וקולם כנחש ילך וילילו כחולה ויענו לפני בני עולה.

היה שוכב איש ישראל מת מחץ האויב, וסגרנו עינינו לבלתי ראותו. כי לולא זאת חס ושלום היינו אחוזים ברעה והשבץ ביותר. וכאשר הגענו אל מבוא החפשית דרך הבית הסמוך לשם (כי השער הגדול סגור היה לא יפתח כי אם מהצורך), ראינו הדלת הפנימית סגורה. אז אמרתי נגזרנו בדמי ימינו. אנה נברח ואנה נפן ומה נעשה לפקודת הצר כי יבוא עלינו, ואין כסף ואין זהב אתנו להציל את נפשותינו. ואנחנו יושבים בין הערים הפרזות אין חומה. ונרים קולינו ונבכה לעזרת אחינו לפתוח לנו פתח קטן לכנוס ולא נהיה חס ושלום כדומן על פני האדמה ונמשל כבהמה. וישעה ה' אלינו וירא את ענינו. ושם סביב לחצר ההוא דר איש אחד מישראל נקרא ליב נאטיליס. ויהי כאשר שלחנו איש מאתנו למצוא עלה לתרופה וימצא הפתח מזה האיש פתוח, כי כן צעקה לנו אשה אחת מנשי בני ישראל שמה, שנעלה דרך הפתח הזה. ונפן ונבוא אל בית האיש, וימהר אלינו האיש ליב הלז ואמר: ראו מה אתם עושים פה אתי, ואתם רואים כי כבר פנו את הבית והדלת פתוחה. ואתם מאכל לאויביכם – פנו לכם לדרככם. עודו מדבר עמנו, ואיש מלחמה בא מאנשי פרייסן הבורח ממחנהו ונספח אל עם אונגארן והוא היה מושכר לאיש הנזכר וחבורות אנשים הדרים שמה לשומרו. ולא הרע לנו וידבר אלינו טובות.

עודנו עומדים פה, באה השמועה ויצעק האיש ליב: ווי ווי. כי נפתח בית האשה מרת מירל ברנדס הסמוך מאד לשם, ובאו האויבים אל הבית. והנה אתה תראה מחסד ה' וטובו הגדול עלינו, כי מטובוֹ עלינו שם בלב ה“ה כ' יאקב יאקרלש, שדירתו היתה שכונה לשם, וכשמעו צרותינו אזר מתניו ויקנא קנאה לה' ויקרא אלינו שנבוא אצלו דרך חור אחד אשר רמז לנו לעלות מעליה לעליה עד בואנו שמה. וכן עשינו בעזרת השם ית‘. ונעל דרך סולם מבית האיש ונבוא אל בית של ר’ טודרוס נחום, אשר שמה אנשים הרבה ובתוכם ר' יעקב הנ”ל, גם נשיהם טפם יותר מעשרים נפשות. והמה בוכים ודואבים ופחדו מאד מחמת המציק. כי כל היום רעש והלילה לא חלו שם ידי זרים. כי שכר שכרו להם את האיש מאנשי פרייסן הנזכר להיות להם לשומר. אמנם לא נתרצה להם על ככה כי אם עד שעה ח' בּיום הששי. גם בתוך זמן השמירה עזב את האנשים וילך לו לצוד ציד מן הגזל והשלל בבתים אחרים. ונשארו אחוזי חבלים כיולדה בצירים. וחיינו תלואים מנגד כמחכים למות צלמות ואופל ולא סדרים.

היום האיר ובא ולבני ישראל צר וחשך בעריפיה. מהם חללי חרב ומדוקרים; מהם מוכים ופצועים ביסורים קשים וכלענה מרים; מהם שדודים ומבולקים עד בלתי השאיר להם כל אשר ביאורים; מהם מוצגים ערומים בשרב וקרח הנורא מבלי כסות בקרה; מהם חולים וכמעט רוח חייתם בקרבם נותרה, מגששים כעורים קיר ונכשלים בצהרים ונופלים נשברים. גם אמיץ לבו בגבורים ידיו תרפינה מפני עקת רשע וקול מגיפין. ומשליכים איש בכל עברים. וימצאו כל הנחבאים והנסתרים. רדפו ועלו על הגגות ללכדם כאשר תעשינה הדבורים. ויחפצו לעשות כלה בבית יעקב ולשפוך דמיהם כדם פרים. כי לא נתנו דבריהם לשיעורים ויבואו בעלילות דברים מוכזבים ושקרים. הרחיבו משאול נפשם לקחת ולחמוס במקום אשר אין כל בבית. והראשונים הולכים ועושים כמצולה שאין בה דגים. ואחרים באים ומבקשים כאלה. והמנענע להם השפה נפשו תהי לשרפה.

איש ירא אלהים מנעוריו, ותיק ושלם במעשיו וחכם בשמו ר' בצלאל ליכטציהר התעללו בו הערלים עד הוציאו כל אשר לו מן הבית דרך החלון החוצה. ויהי כי תם כחו וכספו ויורו בו אש וימת. ה' ינקום דמו ודם זרעותיו.

יום ערב שבת הנזכר בתחלתו שבר גדול נהיה, כבוא האויבים בבית מרת מירל אשת שאר בשרי המנוח כהר“ר יואל בּרנדס ז”ל. ואחי הגדול בחיר ה' המופלא הותיק מוהר“ר גבריאל זצ”ל הוליכוהו רגליו מביתו הסמוך לשער אלטשול לבית האשה מירל הנ"ל עם אשתו ובניו, בחשבו להמלט ולשכון בתוך מחנה ישראל ושלא לישב בדד חוצה בין שכניו הערלים. וה' חפץ דכאו, ונתקיים בו בקרובי אקדש, ודמו נרצה על מזבח העולה לפני ה' לכפר על בני ישראל. גם הוא למלך הכין עצמו לטבח ככבש אלוף. ואש תוקד בקרבו כל הלילה ההוא. כאשר ספרו לי אנשי האמונה שהיו עמו, כי הרבה והפציר בודויים ופלולים ולקדש את ה' במקהלות ובפה מלא פנה באחינו: תנו תודה לה' והשלימו במורא את חפץ ה' להמיתנו בגזרה על יחוד שמו הגדול והנורא. נחשב כשי וכמנורה הטהורה. ומאד התעורר בבכיה ובדמע תמרורים. כל הלילה נדמה לו כאלו חרב מונחת על צוארו בבירורים. ובכל זאת לא מנע את עצמו מן הרחמים. ויצו על בנו לשמור דרך ה' ולקדש שמו בנעימים. וכאלו עקדו יד ורגל כשה תמים. וקבל עול מלכות שמים בקול גדול כמה פעמים. ובהגיע זמן קריאת שמע ותפילה ותפילין, והוא לבוש על מצחו נזר ה' בחדוה וגילין. ויהי כפתוח הדלת ויבא זדון. והאיש גבריאל מועף ביעף לרוץ נגד עיניו. ויורהו המורה אל תוך סימניו, ויפול לארץ וימת. ובהשקט הארץ מזעם קברו אותו כל העם ויספדו אותו בכיה רבה.

בעת ההיא גברה יד האויב ויבוא בהיכל ה' הוא בית הכנסת הגדול והמפואר הנקרא קלויז, והוא בנוי בשכונה סמוכה מאד לבית שישבנו שמה והנגשים אשר ראו בעיניהם כהלקח כל מחמדי עין, כל כלי בית, זהב וכסף ונחשת ופרכת הקדש, אשר היתה לתפארת ולכבוד הבית ומעשיה מעשה עבות זהב וכסף קלועים וארוגים, מעשה חושב ואורג, לא נמצא כיפים, ומשמחים נפש רואיהם. גם ספרי הקדש תורת ה' לקחו וישליכו בחוצות כמשפט אשר עשו בשאר בתי כנסיות. וכראות איש ראוי את כל המעשים האלה אשר המה עושים, מאסו בחייהם ויאמרו: טוב מותנו ולא נראה באבדן מקדש ה'.

בשעה השמינית עזב אותנו השומר איש המלחמה הנזכר וילך לו. אז נוסף עלינו חתת ומורא עלה על ראשנו. כי שמענו מרציחת הנפש אשר רצחו וכי חמת תנינים עולה ומרגיז יותר, אחרי לקחם כל הרכוש לפגוע בנפשות. והאויב הולך וחזק בכל שכונת הבתים אשר סביבותינו להרוס ולנתוש ולנתוץ ולבוז ולהכות ולפצוע. ואזני האנשים שמעו כצועקים לנגדנו: עמדו, כי מחר נבוא גם אליכם. וכמעט לא קמה עוד רוח בנו. אמנם מאת ה' היתה זאת לנו. כי אמרו לבוז עד שעה עשירית. קרוב לזמן ההוא החל צמח הישועה לבוא. כי חמל נ' על עמו ונתן רחמים בעיני אנשים אשר לא מישראל המה והיו מתפרנסים ונושאים ונותנים עמהם. ויש שעשו להנאתם ולטובתם למען הכסף אשר הושב ליתן להם. וידברו על לב אנשי המלחמה בדברים המתישבים על הלב ועל ההמונים מאנשי העיר דברו קשות. עד שבאו אנשי הצבא לעזור לישראל וליתן להם יד להושיעם מאויביהם. ואף כי לא היה זה בכל מושבותם והבאי גיסא הלולא ותודה ובהאי גיסא הספדא וצעקה. אמנם נוחמנו כי ראינו אות לטובה וקוינו לה' שיגמור ישועתו ויזכור רחמיו וזכות אבותינו.

בעת ההיא ראינו ושמענו קול מאנשים מישראל ברחוב מדברים דברים נחומים, כי תבוא השמירה, ויהיה לנו לששון ולשמחה. והיינו נותנים תודה לאלהים שעזרנו עד כה. וינחם ה' על הרעה ויצור וישלח עזרו מקדש ויעבר רוח על הארץ רוח חן וחסד. ויחלו היהודים להתחזק, והאויב נהפך לאוהב, המה עם בנדורין ואונגארין, להיות שומרים בלילה. וכחצות היום שקט קול המהומה ברוב המקומות. ויצאו העם מישראל ממקומות מחבואיהם. זה גונח וכוחה דם, וזה צועק על נפשו, וזה בוכה על מתו; זה מתאנח על בלתי השאיר לו שריד. אמנם כלם שמחים על נפשם כי היתה לפליטה.

בעת ההיא שלח אדוני חותני הרב נר“ו אלינו לדרוש ולראות את שלום ביתו ואם עודם בחייתם. וימצא אותנו הציר בבית ר' טודרוס. ויהי כי שמענו את קולו שמחנו מאד, כי שמענו משלום אדוני חותני נר”ו ובניו כי עודם בחיים. ויולך האיש אותנו מביתו אל מקום אדוני חותני נר“ו. וקול שועת ישראל קול נהי ויללה. ואנחנו באנו אל ביתו. ובראותנו אדוני חותני נו”ר פצוע ומוכה, צירים אחזונו. אמנם שמחנו איש על אחיו וברכנו על התחיה.

ועלה מספר ההרוגים כשתים עשרה נפשות קדושים מישראל. ובתוך המספר נשים וטף. אמנם מספר הנפצעים ומוכי חרב שמענו שהיה קרוב לארבע מאות, והרבה מהם שמתו לאחר איזה ימים בעונותינו הרבים. אמנם רובם נצלו בעזרת השם. ויקברו העם את הנרצחים ויבכו עליהם מאד. ה' ינקום דמיהם, וזכותם יעמוד לישראל בכל תפוצותיהם. עד ישפוט בעמק יהושפט את שופטיהם, וקבע את קובעיהם, וישיבם כיונים אל ארובותיהם. מארץ לא להם אל ארץ מגורותם, מקום אבותיהם, ומלך ביפיו תחזינה עיניהם.

(שם עמ' נ–נט).

ג) השמד בק"ק בהמיש־לייפא    🔗

(ביום ד' בטבת שנת תק"ה).

א. על אלה תרדנה עינינו דמעה ומים יזלו עפעפינו, בהעלות על זכרוננו מה שקרנו בעונותינו פה בקהלתנו. בזה היום ברביעי ארבעה לחדש טבת שנת חמשת אלפים בא שבר למניננו.

הלכו האויבים לבית הכנסת מקום מעט מקדשנו. קרעו שרפו ודרסו בטיט חוצות ספרי קדש ותורת אלהינו.

בזו כסף בזו זהב – כל כלי הקדש מכסף וזהב ונחשת וכל כלי עץ שברו ונפצו בבית מאויינו.

אחר כן הוציאו מבית מדרשו גאון עזנו אדמ"ו הרב הגאון מהו' יונה אב בית דיננו,

חריף ובקי בגלוי ובסתר בכל חדרי תורה שבכתב ושבעל פה כפי אשר הורונו חכמינו.

כצאן לטבח משכוהו בשערות ראשו ומרטו זקנו עדי הוליכוהו לרחובות קריתנו.

שמה הרגיעה הלילית ומצאה מנוח, בקנה השרפה לתוך פיו ירו – אוי כי שם נפלה עטרת ראשנו.

ערום מבלי לבוש הניחוהו והשליכוהו על פני חוצות כדמן על פני השדה. ארץ אל תכסי דמו הנשפך כמים ארצה ברחובותינו.

כזאת וכזאת הוסיפו בני עולה לענות הגדולים והטובים בעמנו – הן המה הנקובים בשמותם עלי אדמת קהלנו:

ר' אריה הכהן צדק וצדיק, ערום מבלי כסות בקרה הוליכו ובכשיל וכלפות הלמוהו עד שהשלים נפשו בשמע ישראל וביחוד שם יה אלהנו.

אחריו החזיקו הארורים האלה לר' מאיר הכהן ור' יעקב הכהן, ירום ודקרום בחרבות ורחמים ושפכו דמם כמים בחוצותינו.

עוד הוסיפו בני עולה לענות ולחתוך ראש בחרב שלופה מר' בנימין בר' אפרים המיוחד בעדרנו.

אחרי כן הלכו השודדים האלה אל בית הקצין ר' חיים בן מהו' יהושע, הוא היה הראש בקהל עדתנו.

עץ חיים היה למחזיקים בו, גומל דלים, עושה חסד ומשפט וצדקה בעמנו.

הוא ורבים אשר אתו היו בבית מועד קריתנו, וכראותם ביאת האויבים האלה קפצו לגינה, ויורו המורים אחריהם והרגו לר' שמעון בן מוה' יעקב יוסף ור' אברהם הלוי ור' אשר והאחרים – רצו להחבא במחבואי אדמתנו.

אך להכי נכבד ר' חיים הנאמר תפשוהו דחפוהו ודקרוהו עד שנתן להם כל כספו וזהבו וכלי חמדתנו.

ואחרי כל אלה הוליכוהו לעליתו ודקרוהו בחרבות עד שיצאה נפשו בוידוי שלום לבורא ויוצר גלמנו ונשמתנו.

ואת ר' אברהם בר' מנחם פרשו ידיו וחברו אותו במו ביתדות אל השערה וביסורים קשים ענוהו להזכיר שם אלהים אחרים, והוא בצדקתו עמד ולא הרפה לצוח שמע ישראל ויורוהו המורים ולא הניחוהו לגמור בחיים קדושת שם יי יחודנו.

עוד הוסיפו בני עולה לענות וידקרו בחרב וירו אש מתלקחת בלב האלוף ר' משה הנבחר לראש קהלנו.

וככה באכזריות חמה ירו המורים האלה לגיסו ר' צבי בר' עזריה ולר' אריה בר' מאיר ולר' יואל ברבי יהושע ור' יהודה בר' ישראל ור' בנימין בר' יעקב, בכשיל וכלפות הלמום ואחרי כן השליכו אבן העופרת בקנה השרפה אל פיהם והמיתו במיתה משונה כזאת אלה ראשי וטובי קהלנו.

ולר' מאיר בר' עזריה ירו ודקרו עדי נפל בחומות והשיב נפשו לאשר נתנה הוא יוצרנו.

כן פעלו ועשו לגיסי ר' ישראל בר' אברהם, הכוהו בחרב וברח על פני השדה ויגר דמו ממנו עד כי נפל ומת כחית השדה.

כן צדו צעדינו מלכת ברחובותינו.

הלא תסמר שערת בשרנו לזכרון הרבני מהו' שלמה בן מהו' אליעזר זקן ושבע ימים – גם פני זקנים לא חננו. והכו אותו צדיק בקרדום על מצחו וקדקדו ושכב שני ימים בחוץ עדי יצאה נשמתו ביחוד שם אלהינו.

אוי כי קימו בנו גם על נער בוחר ובתולה אל תחמלו. כי ירו בלב והרגו בלי חמלה הנער נתן בר' ידידיה ושלש נשים הענדל גיטל ושפרה, דקרום בחרבות וחתכו ראשם. אשריהן כי מתו מהרה אלו הנשים הצדקניות בעמנו.

גם לשתי כלות ייטל ומושקט ולהבתולה שרה ירו המורים וחתכו את שדיהן, וכלן כאחד ענו ואמרו שמע ישראל והשלימו נפשן באחד הוא יי אלהינו.

מי ישמע ולא תרגז בטנו כי אחרי כל אלה שכבו ההרוגים האלה תשעה ימים עד אשר הובאו לקבורת מקום אדמת קדש עפרותינו.

ומלבד כל אלה הכו ופצעו כל יתר בני הקהלה מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, כלם ברחו להחבא בשדה כאשר מצאו, ודמם נגר על צחיח סלע לבלתי הכסות ושלג האדים כתולע מדם אלה אחינו בשרנו.

אחרי כן הלכו השודדים האלה עם יתר חבר רשעים לבתי בני ישראל, אלה הנרצחים והנאנקים מעמנו.

ויבוזו כל אשר להם, לא השאירו שריד ופליט, כן עשו תשעה ימים בזו ושללו. ושברו התנורים והחלונות החרימו ואמר ערו ערו עד היסוד בה.

בת אדום השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו.

אנא השם גדור ברחמיך וחסדיך פרצות עמך בית ישראל ופרצותינו.

ונקום נקמת דם עבדיך השפוך על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

(נדפס בסדר “סליחות לאמר בכל שנה ושנה ביום ד' טבת”).

* * *

(מתפלה שנדפסה בסדר סליחות הנ"ל).

* * *

ד) גרוש היהודים מקהלות ביהם בשנת תק"ה.    🔗

היום ההוא (ט“ו בטבת תק”ה) לבכי ולמספד ולחגורת שק. אחר כל הצרות הרבות והרעות והתלאות אשר מצאונו בחרבן קהלתנו הקדושה והעמידונו ריקם בעירום ובחדר כל רבה וגדלה הרעה מכל הרעות, ומשונה רעה זו. כי שמענו ביום ההוא על ידי שר אחד, איך שונאי נפשנו אנשי המקומות והסוחרים, וחדהשלש אלה רגזה ארץ – שארשעק אחד מבעלי העצה והסוחר לארביר והסוחר גלאזר וסימנם שג“ל, הני כלבין בישין כתבו עלינו שטנה ויפתו בפיהם דבר שוא. הסיתו את המלכה ושרי מלכותה לגרש אותנו. ופתו ויכלו. ונשלוח ספרים אל כל מדינות מלכותה פיהם וּמהרין לגרש משם כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים תוך חמשה חדשים. ובני קהלתנו מרוב רוע הגזירה תוך חמשה שבועות. וככלות זמן המוגבל ההוא לא יראה ולא ימצא שום איש אשר בשם ישראל יכונה במדינות ההם. והשר הנ”ל נתן את כתב הדת ההוא להראות לראשי קהלתנו. אז נבהלו אלפי רבבות אפרים פליטת יהודה ולא קם עוד באיש יהודי ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם ורגליהם. כי מי יוכל לעמוד בגזירה כללית גזירה לגזירה שוה לכל נפש לגרשם גם מארץ מולדתנו ומרחובות קהלתנו שנתיסדה מיום החרבן לכבוד ולתפארת ישראל לכל בני הגולה. אך יחידה היא לאמה, עיר ואם בישראל בתורה וגדולה, רחבות רחבות מלאות וטובות, ובתים גדולים ורחבים מובנים על אבני גזית. ומי יפאר גודל פאר בניני בתי כנסיותינו בתי מדרשנו, חצריהם וטירותיהם, אשר אין ערך להם, בנויות ברמה באבני שיש. ובית ועדנו ומגדל דוד בנוי לתלפיות אלף המגן תל שהכל פונים. ומבחר קברים שם חלקת מחוקק ספון וטמון אלפי אנשי מעשה, חסידים ופרושים, רבנים אבירים גאונים מובהקים אין ספורות למו. ומי מנה עפר יעקב ובתי שוקים שוק הימין הוא שוק טענדל מרק, אם יתן איש את כל כסף בעדו בוז יבוזו לו – לעזוב אחרינו את כל וכל נחלתנו לזרים ובתינוּ לנכרים ובלי שום הרחבת זמן לאלה מסעי בני ישראל בצנה וקרירה גדולה, אשר לא נהיתה מכמה דורות. וצרה נוספת שכל המדינות סגורות ומסוגרות אין לצאת ולבוא מפחד החיילות ומלהט החרב המתהפכת, מלחמות חזקות לאחור ולפנים.

ובליל שבת קדש א"ך בטבת הוכרזה הגזירה הזאת בכל בתי כנסיותינו מפי השופט דמקום ישן. ובבתי ועדם תלו פתקאות ועליהם כתובות הגזירות ההם.

ויום ו' כ"ז בו הכריזו שרי העיר. שכל איש יהודי יתן כתבו ולהודיע שם כמה בני ביתו ולהיכן יסעו. ואשר על כן תפסנו אמנות אבותינו בידינו. בכל מדינה ומדינה אשר דבר המלכה ודתה מגיע אבל גדול ליהודים צום ובכי ומספד כבד. ופה קהלתנו הוספנו בתוספת מרובה על העיקר. עד כמה שעות טרם האיר היום השכמנו והלכנו בית אלהים, שם שפכנו לבנו כמים מוגרים ארצה באמירת סליחות וקבענו תפלה חדשה בתוך תפלת שמונה עשרה ואמירת אבינו מלכנו בצומות וזעקות גדולות ומרות. וממש אי אפשר לפרט הכל בפרוטרוט כל תוקף ועוצם רבוי והפצרת התפלות. ואפס קצהו תראה לפנים, וכלו לא תראה כי לא יכילו כל היריעות.

וקציני קהלתנו ויחידי סגולה עם הרבנים בית דין מורים ושופטים נתועדו תמיד ביום ולילה להמציא איזה מזור ותרופה למכותינו בדרך הטבע. ושלחו כתבים שונים לכמה שרים ומושלים גדולים היושבים ראשונה במלכות המדינה גם לכמה שרי יהודה אלופי ישראל שבכל מדינה ומדינה אשר להם כח חיל יד ושם בחצר המלכות, לחלות ולחנן בעד אחיהם הנתונים בצרה. גם אל השר הנגיד הנקרא בארון אגיליאר הספרדי הדר כעת בווינא. גם בררנו שני קציני קהלתנו: הראש והקצין מהור“ר וואלף ל”ש (ליכטנשטיין) ועוד אחד ממנהיגי קהלתנו וסופר דקהלתנו האלוף ר' זנוויל קרוב כ“ץ. ושלחנו לווינא באשר הם חכמים ונשואי פנים לעולל לבב אחינו הקצינים אשר שם, אולי יעתר ה' לנו לגלגל זכות על ידי זכאים. ויום ה' י”ט בו היה זמן קהלה לכל בני קהלתנו בצום ובכי ומספד באמירת סליחות ואבינו מלכנו. וכן נהגו כמה וכמה חדשים רצופים מדי יום ביומו בהשכמת הבקר טרם האיר היום באמירת סליחות. ובו ביום נתן רשות לשלוח קציני קהלתנו ליסע מפה שלא בטובת ורצון שונאי נפשנו, ובנסיעתם נשמע קול בכיתנו ברמה. והרב דקהלתנו התיר להם אפילו בשבת. אך הם חנו בשבת ההיא בעיר טאבור מפחד החיילות שסבבו שם על פי הסתת שונאי נפשנו…

יום א' כ"ב בו התחלנו למכור כל כלי תשמישנו, כל מה שהותירו לנו השודדים. ונהגו במכירה זו עד שמכרתנו כל מה שהיה בידינו מכלי כסף עד פכים קטנים של חרס, ואפילו עשב עריסותינו והתבן, עשיר ועני, ובכל בפחות משליש דמי שויו. ותמיד רחובותינו מלאים מאנשי המקום ומעיירות וכפרים רבים לקנות כל קניננו ורכושנו. ואף כי קציני קהלתנו הכריזו והזהירו על כך, שלא להתיאש מן הגאולה חס ושלום, אין משגיחים בהם כל עיקר. ותמיד קול הקריה הומה מרבוי הגייסות עשירים ויקירים והמון העם הנמצאים ברחובותינו. וממש עד קרסולי רגלים הלכו בטיט בטיני ומים שנתהוה על ידיהם. ובאו ארבעים איש גראנטירר (גרינדירי) לשמירה נוסף על שהיו כבר אצלנו.

יום ב' כ“ג קבענוהו ליום כפורים ממש כדת וכהלכה, בצום בכי ומספד ואבל כבד. ביום ההוא באו אנשי כפרים בכסות ולשון שנו היותם בנדורין והתחילו לשלול ולבוז. וכשהוכרו נתפשו והוחזר כל מה שלקחו. ויום ה' כ”ו בו, מלבד הסליחות ושאר תפלות שנהגנו עד הנה, הוספנו כהיום להשתטח על קברות רבותינו המאורים הגדולים שוכני כפר פה עם כל תינוקות של בית רבן. והיתה תפלתנו שם בצום ובכי וזעקה גדולה ומרה. ובבתי מדרשות קבעו ביום צומא רבא, ממש כמו יום הכפורים בטבילה ולבישה בטהרה ובקדושה ובצום מערב עד ערב. וראשי קהלתנו רצים בהשתדלות. ויותר מחמשה שטאפטין שרצו אנה ואנה בעסקינו.

מוצאי שבת נודע לנו על ידי שלוחינו הקצינים, שעדיין הגבירה כדקאי קאי (עומדת על דעתה לגרש את היהודים), אף ששרים רבים ונכבדים המליצו בעדנו. והזהירו אותנו להרבות ולהפציר בתפלה לאל נורא עלילה. ובכן בעצם הלילה ההוא הוכרז ליום המחרת ערב ראש חדש שבט תענית. ומי שלא ראה תוקף קדושת היום לא ראה קדושה מימיו. כל היום ההוא לא פסקו מאתנו התפלות הנוראות בבכיות גדולות עד אין חקר בבתי החפשית, עד שרבים משונאינו באו אצלנו לשם ואף הם געו כלם בבכיה גדולה. ובשעה ב' לאחר חצות היום נתאספנו לבתי הכנסת החרבים והשממים. שם שפכנו לבנו כמים ומקור נובע דמעות כנחלים. וביחוד בבית הכנסת פנחס, ששם נארו מזבח ה' והמגדל הורידו. לשם נתאספנו כל שחללו שבתות ויום טוב במלאכתם על הסוללות וכבויי השרפות. והם אחרו בתפלות עד כמה שעות מהלילה ונשמע קולם ממש בכל הרחובות.

וקציני קהלתנו רצים ושבים אצל הכמרים וראשי העירונים לבקש מהם, שאל ינהגו עמנו במדות אכזריות מלכתוב עלינו סרות ומרורות. וכמה מליצות שלחנו לכמה שרים לחלות בעדנו, שלא ימהרו עלינו בגירושין, יען כמה זקנים וחולים ובעלי מומין ויולדות ומוכי חרב יש בינינו, שאין להם כח לילך חוץ אפילו על משענתם, קל וחומר בדרך רחוק בזמן החורף החזק. והדרכים משובשים בגייסות והמדינה סגורה. ובתחנונים רבים בקשו למצוא חשבון החולים ההם. ונתאספו פעמים רבות בבית הקברות ובבתיהם, עד שבאו הרופאים וראום וכתבום כלם על ספר.

יום ד ' ג' שבט עבר דרך פה נער עברי אחד מדרזדין לווינא וכתבים שונים בידו מן האחשדרפנים שר צבא וויישן פעלד לפרינץ קארל. ומהנובר נכתב לנו, שכל מלכי ושרי ענגלאנד והולאנד כלם פרקליטים ישרים בעבורנו אצל המלכה. וכן הגיעו כתבים מהנובר, שכל מלכיות הנ“ל עומדים לימיננו בהשתדלות הפרנסים והמנהיגים הסגנים הר"ר טוביה האג ור' גומפל קולייא ור' בענדיט נייא מעגין וחכמים וקציני ספרדים. ונשלחו הכתבים ההם ליד הקצין המפורסם ר' מיכל מנהובר יצ”ו, והוא שלח להקצין המפורסם ר' וואלף ווערטהיים למינכן. גם הוא שלחם ליד הקצין המפורסם אברהם זינצהיים בווינא. אף שאין המצוה נקראת אלא על מי שגמרה, מכל מקום בדין שיטלו שכרם הטוב בעלמא הדין ובעלמה דאתי על עוצם השתדלות מחשבה הטובה מצרף למעשה הטוב. אתה ה' תשמרם לנצח נצחים.

ולמחרתו ביום ה' היה לנו צומא רבא ובכל בית כנסת קבענו יום כפור קטן בעטיפת טלית והנחת תפילין בתוספת קדושה וטהרה ובתפלות נוראות. ואז נספדו ההרוגים על קדושת שמו ית' ביום הזעם. וישבנו שם לארץ, שם בכינו עד כמה שעות בלילה. ומשם והלאה היו לנו הלילות למשמרות זמן רב בזמירות תהלים ובתלמוד תורה.

יום הנ"ל הכריזו השרים, ששום איש או אשה מנער עד זקן לא יסע מפה. כדי שלא יוליכו עמהם דבר מה. ולכוף אותנו בכפיות גדולות ובתפיסות עד שנשלם תחלה להמלכה בעבור חובות ישנים שתי פעמים מאה אלפים זהובים ולהכמרים מאה ושבעים אלף זהוב ולסוחרי המקום פה ולייפציג ונירנבערג. וכן היה שתפסו רבים ובתים גדולים נחתמו. ובאלו הימים לא מצאנו מנוח לכף רגלינו אפילו רגע אחד. ותפלות של שבת קדש ההוא נמשכו עד כמה שעות בלילה.

קציני קהלתנו נתעכבו אצל השרים, ובשובם נשמע שעלתה אצל השררה לגרש מפה ביום א' הבא כל העניים שבקהלתנו. ואם לא ילכו מרצונם הטוב יוציאום בעל כרחם. וכאשר נשמעו הדברים ברחובותינו חיל ורעדה אחזתנו.

בעצם היום הזה ליהודים היתה אורה ושמחה קצת. קבלנו כתבי שלוחינו שבווינא, שהמלכה הרחיבה עוד ארבעה שבועות לגירוש, ואולי יהיה שהות בינתים לבטל הגזירה לגמרי. גם שיהיה זמן קצת לפרעון החובות הנ"ל. ומזמן החרבן הגדול לא מצאנו מרגוע לנפשנו. העניות הולכת וגדולה. אין שום משא ומתן אפילו בפרוטה אחת. נפשנו יבשה אין כל. בלתי אל כלי הבית עינינו הנמכרים שלא בחצי דמיהם, ואפילו גלימה דעל כתפינו. והרוב הולכים בבגדים קרועים ופנינו שחורות כעורב וכשולי קדרה ודקות הבשר מרוב השעבוד והצרות והנתינות הדאגות והצומות והזעקות. גם בלילה לא שכב לבנו בעשיית משמרות למשמרות, בתקון חצות בלילה וטרם האיר היום לסליחות ובבית הקברות. עם כל זה סתם תפלתנו וכל שערי רחמים סגורים ומסוגרים ועונותינו גרמו כל אלה. והקצינים השלוחים דוחים אותם בלך ושוב מדחי אל דחי מפאשט לפאשט. כי רבו המתפרצים דוברי עתק על נפשנו.

בשבת קדש י"ג בו כתבו לנו, שהגיעה כבר לווינא מליצת מלכי ענגלאנד והאלאנד. ולמחרתו התירו הרבנים בית דין מורים ושופטים החרם שנתנו עבור מסים, אחרי רואם כי רבים נכשלו ומתאים בעונותינו הרבים בזמן קצר. ונתאספו כל בני קהלתנו לבית הכנסת לשמוע ההתרה.

שבת קדש כ"ז בו הודיעו אותנו שלוחינו הקצינים, שהמלכה עדיין עומדת בדעתה ושלא להרחיב עוד זמן אחר שיעבור חדש פברואר הסמוך ולשלם כל חובות קהלתנו גדולים וקטנים. ולא די במה שנניח כל רחובות ובתים ובתי הכנסת ובית הקברות ושוק טנדלמרק. וכל מליצות המלכים והשרים לא הועילו על כן. ביום ערב ראש חדש אדר הפלגנו בתשובה תפלה וצדקה להעביר רוע הגזירה, וכמה מאות ילדים נערים תינוקות של בית רבן נשתטחו על קברי הרבנים עד שנשמע קולם למרחוק.

בחצות ליל ג' שלאחריו שלחנו שני רצים, אחד לווינא ואחד לדרזדין. ומאז הוספנו במכירת קניננו ורכושנו, כל המלבושים היקרים בגדי שש ומשי נמכרו חתיכות. וכן השולחנות והתיבות והספסלים וגם קדרות של חרש. ואף שכתבו לנו מווינא והזהירונו שלא לעשות כן ונחמונו על הישועה, אין אנו משגיחים, לפי שידענו בצרת נפשנו ויען שראינו בכל יום מעלילים עלילות ברשע עלינו ותופסים כמה בני אדם, כי תואנה מבקשים לגרשנו בעירום ובחוסר כל. על כן אנו ממהרים למכור עד שלא השארנו לא קערה ולא קדרה של חרס כלי לבשל בו. ואמנם להכומרים לשלם במעות מזומנות מאז ושבעים אלף זהובים. וכן לסוחרים בטרם נלך מפה. ונגבה סך גדול מן העשירים ובינונים. ואין שום אדם רשאי לילך מפה אם אין בידו כתב רשות ליסע מפה, יהיה כי שיהיה. ונתחלקו כתבי רשיון הללו במקום קטן. והרחובות ההם תמיד מלאים מבני קהלתנו מבקשים כתב הלז כדי לילך מפה, באשר זמן הרעה ימהר, הגירוש אץ לבוא. וכמה מאות נפשות עמדו עד חצות הלילה בקרירות גדולה עד שנתן להם הכתב ההוא. ומיום המחרת ואילך הנה רחובותינו מלאים עגלות עגלות בצמד סוסים ובצמד שורים, כדי שיסעו כל איש וביתו למקום חפצם. ויסעו בני ישראל לארבע רוחות העולם עם הילדים הרכים והענוגים בצנה וקרירה גדולה ונפלאה. ולא נשארו כי אם מתי מספר וקצת עשירים לערבון לתשלום החובות הנ"ל.

ויום שבת גיל נשבת, כי ישבה עיר ואם בישראל בדר, חרבה ושמה ונותרה כסוכה בכרם וכמלונה במקשה, כעיר נצורה. וכל בתי כנסיות ובתי רחובותינו שלא נחרבו סגורים, זולת בית הכנסת אלט נייא. בלילה ההוא במחשכים הושיבנו, לא נראה שום אור נר בכל רחובותינו. והיתה תפלת ליל שבת בבכי גודל בדמעות שליש ולא קדשנו קדושא רבה. ושלשה מיני כתות אנשי מלחמה באו ברחובותינו לשמירה, אנשי מקומות גילוושי והגריים שבעים וששה איש בהוצאה מרובה. ולא היו נטורי קרתא רק מחריבי קרתא. באשר ראו כי אין איש בביתו נכנסו ועשו להם מדורות בבתים המפוארים ולקחו הנמצא שם.

למחרת שבת קדש פ' שקלים כ"ו בו באה בשורה מווינא משלוחינו הרחבת זמן על ארבעה שבועות. באשר חלו פני השרים, שבלתי אפשר לשלם החובות כי אם בהרחבת זמן מה.

ולא הגיע אור ליום החמישי וילכו בל“א כ”ח ואדר וכבר נסעו מקהלתנו הקדושה כל בני קהלתנו מנער ועד זמן טף ונשים. ויתנו כל העדה את קולם ויבכו בלילה ההוא. לערב בכי ולבקר קינה ויללה על פזורת הקהלה ופרידת החבילה. ויצא מן בת ציון כל הדרה. גלתה סנהדריה גודלה וקטנה, בעלי אסופות רוכבי אתונות ויושבי על מידן, אלו חכמי ישיבות בתי דינים, אשר להם כח וגבורים במלחמת התורה. ואף שלא היה לנו לא ראש ישיבה ולא אב בית דין למן היום שבטל כבוד התורה וגלה כבוד מישראל ה“ה גאון עוזנו תפארת קהלתנו ונשיא גליותינו מהר”ר דוד אופנהיים תהא מנוחתו כבוד. שהלך לישיבה של מעלה שנת התצ“ז. ואחרון הכביד פרישתו של אותו הצדיק מאתנו ה”ה הגאון הרב החובל בלב ים התלמוד מוהר"מ יהונתן³⁷ שיחיה לנצח, אשר היה לנו לעינים. ובפרידתו מאתנו כמעט נתמוטטו עמודי התורה. עם כל זה אין הדור יתום אחריהם חס ושלום ולא פסקו ישיבות אשרי עין ראתה כל אלה בהיות קהלתנו בנויה על תלה, ואוי ואבוי לעינים שראו בהריסת בתי כנסיותינו ושוממות בתי מדרשינו וחרבן בתי קהלתנו. וקבוץ קהלתנוּ נפוצה לארבע רוחות העולם.

אלה מסעי בני ישראל מבני העיר העשירים פרנסי ומנהיגי עקורי ויקירי קהלתנו ועד העני המהפך בחרדה ויחנו בסמיחוב הסמוך ונראה לעיר פראג. ומשם יפרדו והיו לארבע רוחות העולם בטלטולא בתר טלטולא, בין מרגוע ומנוח לכף רגליהם. זולת מקצה העם ודלת העם השוכבים על ערש דוי כשתי מאות נפשות מישראל וזולת משמשיהם הנזונים משש מאות זהובים שנשתייר בקופת הלשכות מן הנדבה על ידי איזו יחידי סגולה שנשתיירו פה. ולכל אחד משיורי קהלתנו פה ניתן מאת הפחת החסיד הרחמן אחד מן השרים הראשונים היושבים במלכות פיהם שטאט־הלטרייא גראף פיליפ קאלווראר, אשר חסדו גבר עלינו, פתקא קטנה בחותמו של הפחת הנ"ל לסימן. ואינו רשאי לילך מחוץ לעיר.

ומאז בתי כנסיותינו אין לצאת ולבוא זולת בית הכנסת השניה והחדשה הנקראת אלט נייא. ויש שקוראין אותה על תנאי להיותה בנויה בזמן חרבן בית שני על תנאי באם יבנה בית המקדש אם לא. לשם מתאספים שיורי כנסיותינו ובאים להתפלל. אך במחשכים הושיבנו, כי מכל המנורות החשובות הגדולות לא נשאר לנו אף אחת. עד חג הפסח שלאחריו תלינו שם פמיטה של נחשת אחת ושתי מנורות של עץ. ולא הלכנו בושם גלימא וסודר ברחוב מבית הכנסת בין בחול בין בשבת ולא בחלוף שום בגד הן נקלה והן נכבד. ואולם עינינו רואות אנשי המוקם ונשותיהם מעוטפים ומלובשים בבגדינו שלקחו וקנו מאתנו, ואין מושיע. ופנינו כחושות ודקות ורעות, כי חסרנו מכל טוב באין שום משא ומתן אף בפרוטה אחת. ואנשי השמירה שברחובותינו מחריבי קרתא מהרסים ומחריבים את הנמצא אפילו היתד שבכותל וכן הסגורות והחלונות ומוכרים בדמים מועטים, ואין לאל ידינו למחות. ואחינו שבגולה הותר להם לבא אצלנו אך ביום בפתקת רשיון בעד שלשה צ"ל לכל יום, ולא ילינו פה בקנסות גדולות. ומאז שהלכנו בגולה אין גולה אזן ואין מבשר שום בשורה טובה.

בליל מוצאי שבת קדש ט' ניסן בא שטאפט מווינא להודיענו שהתשועה קרובה לבוא וכל המלכים וכל הדוכסים מלמדים עלינו זכות.

יום ה' כ“ז בו הגיעה לנו פה פראג אגרת של הקצין המפורסם טוביה האג יצ”ו שנכתבה באמסטרדם בג' דחה"מ של פסח. ותוכן דבריו, שקבל העתקות מכל הקיומים שלנו מכל קסריות ומלכיות. בצרותינו לו צר וידו נטויה לעמוד לימיננו וכבר השתדל על ידי שרי שטאטין האלאנד. הדוכס מברייד יקבל בסבר פנים יפות את כל קהלתנו במדינה שלו ויבנה להם מקום דירה על הוצאות עצמם וסיד ואבנים וקורות עצים בחנם. ומשך זמן בנין העיר ההיא תוך עשר שנים לא יעמוס עליהם שום מסים. והאריך עוד בלשונו הטוב.

יום ג' ט“ז באייר ובתחלת הלילה ההוא עבר הרנה במחנה העברים. שני שטאפטין בבת אחת באו לפה להודיע לנו שהתשועה קרובה לבא בפראג ובכל המדינה וכבר נכתבו ונחתמו מידי המלכה. אף על פי כן למחרתו י”ז בו נשתלחו רוב החולים מפה לקהלות אחרות לבומסל, רויזניץ, קאלין. ובעצם היום ההוא צוו כל השרים באשר שהתשועה קרובה לבא יסעו כולם מכאן, כדי שאם תבא הישועה יראו מי ינוח פה ומי ינוע מפה. וכן ביום ד' י"ז בו הגיע מכתב למנהיגים ושם נאמר כל תוקף ותעצומות והשתדלות נמרצת וחסדים טובים של שרי מדינות פיהם ומהרין. וביחוד הדוכס הגדול החסיד מניקלספורג הוא ואחיו השר הגדול נכנסו בעובי הקורה בחצר המלכים ומצאו חן וחסד להרחיב עוד זמן רב להגירוש עד עת בוא דברים פעם שנית. באשר הם עדיין אדוקים וקשורים עם תושבי המדינה בחובות וכיוצא בזה. והגיע לשרי המדינות פתגם שטאטהלטרייא ותוקף פקודתם להשגיח על היהודים שבכל המדינות בהשגחה פרטית ושמירה מעולה ולהצילם מיד כל הקמים עליהם ולהטיב עמהם. ורק על המדינה יאמר כן לא על קהלתנו. רק זה היה כתוב שם, להחזיק כל בני הגולה מפראג במדינת פיהם בכל עיר ועיר שירצו לדור שם במנוחה. והנה ברבות עתים וימים רבים של צער לא נשמע ברחובותינו מצהלות חתנים וכלות ולא שום שמחה.

יום ב' דראש חדש (תמוז) עבר דרך פה הדוכס שר צבא לאבקאוויץ ממערכת המלחמה שבאטליא למערכת המלחמה פרוסיא. ומנהיגים פה הלכו לראות פניו ותעבור המנחה על פניהם. וקהלם בסבר פנים יפות ולהנושאים דורן נתן שני הגרים שפציש והבטיחם שתהיינה ידיו אמונה בחצר המלכות לטובתנו. ויניח אחריו פתשגן דת אל שרי המלחמה וחיילותיו, שאם יבאו לכאן במלחמה להטיב עמנו באשר רבו צרינו רבים קמים עלינו לקעקע ביצתנו. ובמחנה העברים שה פזורה ישראל בני קהלתנו אשר הגלו בגולה מפוזרים ומפורדים והיו לאחדים בכפרים הסמוכים סביב סביב בעיר, כשמעם קול תרועת המלחמה, רבים וכן שלמים ברחו להם למקום רחוק ולמדינות אחרות. גם לפה העירה חזרו ושבו רבים כדי לחסות בעיר מוקפת חומה.

והנה רוב אנשי קהלתנו חזרו ונתישבו פה. וכפי השמועה נעשה זאת שלא בידיעת במלכה. אך שר העיר וביחוד אדוננו החסיד פיליפ קאלווראד נכמרו רחמיו על שה פזורה בצנה וקרירה גדולה. ויען כל אחד ואחד היתה לו פתקא אדומה בחותמו ומספר הפתקאות נודע לשונאינו על כן הוחזרו לנו כל הפתקאות הללו ונתן להם אחרות ירוקות. ונכתבו אז כמה וכמה נפשות על פתק אחד, באשר שראה שאין הפתקאות הראשונים מספיקים ולהוסיף פתקא אי אפשר לו.

יום ג' י"ט באב הגיע כתב לשרי העיר ושם כתוב לאמור בפקודת המלכה, על איזה שרים ועל איזה ראשי עירונים לבוא לווינא. ואין אתנו יודע על מה ולמה.

יום ו' כ“ט בו הגיע לפה פתשגן כתב דת המלכה הנכתב והנחתם מהמלכות ה' יאנואר העבר על כל היושבים במלכות, יהיה מי שיהיה, מנער ועד זקן, טף ונשים, יהודי ואינו יהודי, מכומר ומושל עד עבד ושפחה אחורי ריחים… והיתה שערורה גדולה בין המון העם עד שפרקו והקילו מעל צואריהם המשא הגדול והטילוהו על השרים ועשירי העיר. ועלינו גזרו, שאפילו תינוק בן יומו יתן סך שני זהובים רייניש מיום הנ”ל תוך שלשה שבועות; וכל העובר על בל תאחר יוקנס בתשלומי ארבעה וחמשה זהובים לכל זהוב. בין אחינו שבגולה הנטושים על פני השדות ובין הדרים עדיין פה יתנו סך ההוא. והעניים שאין להם יתנו העשירים בעבורם. והיתה צעקה וצוחה ברחובותינו להיותנו עדיין כגרים נוטים ללון פה, והפרנסה מועטת. והשררה הטילה עלינו אימה יתירה באמרנו: כל מי שלא יתן בקע לגלגולת לא יהיה בכלל מקוה ישראל באם תבנה ותכונן קהלתנו כבראשונה. ומה היה לאלה העניים האומללים לעשות? מכרו ומשכנו כל מה שבידם כדי ליתן. ואף שקציני נדיבי מדינת האלאנד שלחו לעזור מצריו שני אלפים זהובים, אין הקומץ משביע את הארי ליותר מחמשה אלף נפשות אביונים פה. גם על המדינה יאמר כן ליתן ככל האמור.

יום א י“ד בו (אב תק"ו) נסעו כל בני קהלתנו מן העיר. אף נפש אחת מקהלתנו הגדולה לא נשארה אחרינו. ולשמירת רחובות ובתי כנסיותינו נתישבו כחמשים וחמשה אנשי מלחמות בהוצאות גדולות ועצומות. ואינהו מחריבי קרתא עוקרים ומוכרים המפתחות אף יתר שבכותל מאין מוחה בידם. ואין שום אחד מאתנו רשאי לכנוס בתוכה. ואם לצורך גדול בהשתדלות מהשרים ובהוצאות ואיש מלחמה עמו. והיתה הגזירה השניה גולה אחר גולה קשה מהראשונה. ונתפזרו בפזור גודל לכל ארבע רוחות העולם. זולת ק”ק ברנדס שלש פרסאות מן העיר נתישבו כשלש מאות בעלי בתים. וכל הנפש הבאה היו כאלף וחמש מאות. וגם גרים ודרים אף ברפת בקר וסוסים במסים גדולים והוצאות מרובות. כי נתיקר שם השער עד למאד. גם כל חלי וכל מדוה שולטת בהם בעורת… הקדחת. עם כל זה תמיד אנשי קהלתנו עוברים ושבים בעיר להביא טרף לביתנו, בבקר פרסה אחת אל העיר ובערב פרסה אחת מן העיר. ואם באתי לפרט את כל תוקף ותפיסת צרות וטלטולים של אחינו בני הגולה ובאין שום מזון ומחיה, לא ייכלו כמה ניירות. עם כל זה רבים לא רחקו מן העיר אף הרחוקים מישועה ואף שתתמהמה מחכים לתשועת ה' לרוב אהבה וחבה לרחובותינו ובתי כנסיותינו ובתי מדרשינו.

ובזה תמה ונשלמה שנת עתקה בכל צורך (תק"ו) ואנחנו לא נושענו בעונותינו הרבים. ובכל אתחיל שנת יבושו ויבהלו מאד כל אויבי (תק"ז).

י“ז בתשרי הוא יומא דשוקא במקום ישן בעיר פראג כתבו שונאים שטנה לחצר המלכות, גם לשרי העיר פראג, על בני קהלתנו, שלא יסחרו ביומא דשוקא. ובקשו להפר כח המלכות שהתירו לנו לסחור ביום דשוקא בכל המקומות. וה' הפר עצמם וקלקל מחשבתם הרעה. אלא שהרשות בידינו להעמיד חנות ולסחור בכל יומא דשוקא כמו שאר סוחרי העיר וסוחרי נירענברג ברחובות קרית פראג. גם הואיל ויומא דשוקא חל תוך ימי חג הסכות שיהודים אסורים לסחור, יתחיל יומא דשוקא שלהם אחר חגנו וימשיך שני שבועות עד אחר זמן יומא דשוקא. גם הרשות בידם ללון תוך חומת העיר כל הזמן ההוא, ושום סוחר אל יקבול על שום יהודי בדבר זה. וכן היה. הקימו להם חניות הרבה מאד מאד ברחוב הגדולה ארוכה ורחבה ממש בכל העיר אין כמותה הנקראת פיגלמארק. ובאו לשם כמה שרים גדולים לסחור עמהם באין פוצה פה. ומאז והלאה כל זמן החורף לנו בני קהלתנו סמוך להעיר. ביום שבת קדש י”ח טבת גרשום עד פרסה אחת מן העיר.

בימים ההם הגיע פתשגן כתב הדת להודיע כמה בעלי בתים וסכום כל הנפשות, במה הם מתפרנסים וסכום כל המסים וכל הוצאות שיש להם בכל השנה. ואין שום אחד יודע מה טיבו וכוונתו בזה. ומאז והלאה לא מצאנו עוד מזור ותרופה למכתנו. ואין אדם יודע עד מתי קץ פלאות. גם שלוחינו חזרו ובאו מווינא בידים ריקות. והעם נפוצים בעיירות וכפרים וסובלים לחץ ודוחק גדול באין מזון ומחיה. גם אין לנו משא ומתן אפילו בפרוטה אחת כי אחינו שבמדינה מוחים בידינו.

(שם עמ' לב–מא).

 

ח. גזרת גונטא בשנת תקכ"ח    🔗

חרבן זה של כמה קהלות במדינת אוקריינא, וביחוד של קהל אומן, אירע בשנת תקכ“ח. זה נעשה בעטיה של הקיסרית קטרינה השניה, אשר הסיתה את האוקריינים בעם פולין. אף על פי שהיה הרג זה במחצית השניה של שנות המאה הי”ח, קרוב לדורנו, ונתקיימו לנו רשומים היסטוריים מרובים על דבר המאורע האיום הזה, נשכח כמעט לגמרי ולא בא זכרו בהיסטוריה הישראלית. גרטץ יצא ידי חובתו בקצת שורות (וגם נשתבש ורשם את מקום המאורע הומל ברוסיה הלבנה תמורת אומן במדינת אוקריינא). שאר סופרי ההיסטוריה הישראלית בארצות המערב עברו על גזרת גונטא בשתיקה.

פרטי המעשה הנורא מסופרים ברשימות שלפנינו בבירור, ועליהן אין להוסיף. הוכפלו בשנת תקכ"ח השחיטות והאכזריות של ימי הבינים.

מתוך המקורות והרשומות:

א. בשנת תקכ"ח לאלף הששי מרדו עם הנקראים קאזאקין בעם פולין ויהרגו בזדון כל אנשי פולין והיהודים הנמצאים במדינת אוקריינא ושללם בזזו. אז היה חרב וחורבן בעיר אומן וטטיוב ושאר עירות וכפרים עד אין מספר. לא נשארה קללה בתוכחות שתים שלא נתקיימה אז. ולא העליתי על הכתב קצת, קורות בפרטיה על ספר, כי הוא מחריד הלבבות ומכאיב הנפשות כהמס דונג מפני האש…. ולא ארכו הימים ולא שככה חמת תנינים גם בחורף ההוא, ונהרגו לאלפים וגורשו שנית השרידים.

(מספר “אגודת אזוב” להרב ר' יעקב ישראל מייזליש מקרעמניץ ).

ב. הנה בצרה גדולה אנחנו בעתים ההלו אשר דמנו נשפך כמים, קול דמי אחינו צועקים ההרג רב שהיה במדינת אוקריינא בשנת שהר“גך (תקכ"ח) וביותר בק”ק אומן. היאומן כי יסופר מה שעשו שם הפוחזים אכזריות שהיתה שם במכסת הנפשות, שהיו כופים ואומרים לאב: כוס טלה ³⁸ שהאב, יכוס את בנו ולא יחוס על דם זרעו. והיה להם על דקר נעוץ כמה ילדים פרחי שושנים. והיה שם מעין ובור עמוק מאד, ולקחו הפוחזים ילדי עברים יונקי שדים והשליכו אותם הבורה עד שנתמלאה מחוליותיהם ואבריהם. ועלתה צעקתם מתהום ארעא עד רום רקיעא. ואלפי נפשות הקדושים נהרגו במיתות חמורות. נשים שכבו בראש כל חוצות שחוטות וילדיהן רוחשים וינקו חלב מתה וחלב שחוטה. אוי לעינים שכך ראו ולשמע אזן דאבה נפשנו.

מספר “שער המלך” להרב ר' מרדכי ב"ר שמואל).

ג. אל אלהי הרוחות לכל בשר. איך התאפקת וראית בהריגת אנשים ונשים וטף? צרה גדולה באה עלינו, וקצרה יד היהודים שרבים היו, לעמוד על נפשם. נכנס פוחז אחד מק"ק טיטיוב לעיר אומן והרג כארבע מאות נפשות. ואחרי כן התנפלו כלם על היהודים והרגו כחמשת אלפים נפשות. קצתם, שאמרו לפדות את עצמם בכסף ולא הועיל להם. רק קצתם ברחו על נפשם.

תחלת ההריגה היתה באשה יהודית, שהלכה בבקר השכם לרעות את הבהמות בשדה, ותחב בה הפוחז את סכינו. היתה שם אשה חנונית, וכשראתה את המעשה הזה ברחה על נפשה אל אחיה היהודים וצעקה: לא נבגוד באל חי, אלא נמסור כלנו את עצמנו על קדוש שמו ונזכה לחיי עולם הבא. ראה החזן את הדבר הזה וירץ אל המקוה לטבול עצמו ונתעטף בטלית ותפלין ואמר ודוי ברוב בכיות וצעקות. ויקח מיד הפוחז את החלף ושחט בו את אשתו ואת בניו ואחר כך את עצמו.

ביום ב' חמישי בתמוז נקבצו הפוחזים לפני העיר אומן. וחוץ לעיר עמדו כבר כארבע מאות עגלות, ובהן אנשים ונשים וטף, אשר אמרו לברוח, ונהרגו כלם. כשאמרו היהודים אנשי העיר להתיצב לפני הפוחזים ולהבריחם, אז כתב גונטא ימח שמו אגרת אל הרב מהור"ר יעקב בדברי פיוס ותחנונים ובהבטחת רוב שלום ליהודים. והרב קרא את דברי האגרת וחשב, כי אפשר להפטר מן הפוחזים. ועל זה השיב לגונטא ברוב תודה ובהטחה לתת לו מתנה מרובה. וכך אמר לו: השלם עמנו, ואנו נתן לכל אחד מכם ארג לבגדים, לא נרמה אותך, השר שלנו יעשיר אותך ויתן לך ארבעה כפרים. אבל הרשע חשב עלינו מחשבות רעות וטכס עצה עם הרשע זיליזנאק, איך לתפוס את העיר אומן. וזה השיא אותו עצה שישבע לשוא ובתחבולה זו תפול העיר בידו.

וקודם שנכנס אל העיר נשבע שתהיה ידו עם היהודים. וזה גרם שנהרגו כמה אלפים יהודים. בקיצור – ביום שני הקריבו הפוחזים אל העיר והתחילו נוהמים כדבים ואמרו להכנס אל תוך העיר לפנות ערב. אז ירו אנשי העיר בכלי תותח וסגרו את השער. ובלילה ההוא היו נמצאים חוץ לעיר כמה אלפים יהודים ונהרגו כלם.

וביום השלישי בבקר הקריבו הפוחזים אל העיר, ואמר זיליזנק אל גונטא: נסה עוד הפעם ושלח אגרת אל הקומיסר ואל כל הפריצים שבעיר, לומר להם, כי לריק הם מתאמצים כנגדנו, ולבסוף לא יעלה כלום בידם. כלום אין אתם יודעים כי יצאה פקודה להשמיד את כל היהודים בפולין, ולא יהיה להם שריד ופליט. ולפיכך אל תתעקש והוצא לנו את כל היהודים. או תן לנו להכנס אל העיר ותהיה לשר ומושל עלינו.

בקיצור. נתישב הקומיסר בדעתו ואמר: למה לי להלחם עם גונטא. שמא יכנסו ויהרגו גם אותי ואת כל הפריצים. מוטב לפתוח להם השער ויתנו לי חנינה.

ואולם היהודים והפריצים והגלחים והסטודנטים עמדו סביב לעיר ונלחמו בפוחזים וגם ירו בהם, כי ידעו שאם יכנסו הפוחזים אל העיר, יעשו בהם כלה. והיהודים רצו כלם אל בתי הכנסיות ונתעטפו בטלית ותפילין ובכו וצעקו, אולי ירחם השם בזכות התינוקות.

בקיצור. הקומיסר רכב על סוס, וחרבו שלופה בידו, וגרש מלפני השער את כל היהודים והפריצים, ולא עמד עוד שם איש. ויקרא בקול גדול: אל תוסיפו לירות, כי כבר השלמתי עמהם. וכאשר שמעו הפוחזים את הדברים האלה, הקריבו אל העיר יותר והתחילו להכות בקרדומות את החומה. וכראות האדון מארקובסקי את מעשיהם, והוא צועק אל הקומיסר: למה אתה פותח להם את השער? אילו היו עושים כרצון האגון מארקובסקי, לא נשאר אף אחד מן הפוחזים. הוא צעק אל הקומיסר: מה אתה סבור בזה? הלא עליך יבכו כלם.

בקיצור. כשראה האדון מארקובסקי שאין הקומיסר נענה לו, כעס מאד וירץ אל השער ויאמר לירות בכלי תותח בפוחזים. ואולם רץ הקומיסר בחרבו השלופה ויכס את התותח, כדי שלא יהיו יכולים לירות. וכך פרצו הפוחזים לתוך העיר בחמה גדולה. והיתה בכיה וצעקה גדולה בקרב היהודים ושאינם יהודים. לא היתה צרה גדולה כזו בפולין מעולם ונהרגו הרבה יהודים ופולנים.

התחילו לשחוט קודם את היהודים בחוצות בלי רחמנות. כשהתחננו הילדים הקטנים לפניהם, שירחמו על אבותיהם ואמותיהם, עקדו אותם בחוצות ורמסו אותם ברגלי סוסיהם. אחר זה תפסו נערה יהודית יפה מאד בת הקדוש רבי משה ופתו אותה שתמיר. והיא צעקה אליהם: מה אותם אומרים לפתותני לדעה זו? אי אתם יכולים לאנוס אותי לשם כך. מוטב לי ליהרג. הוליכו אותה אל הבאר ורמזו לה כמה הרוגים בבאר זו. גם התחילו לחדד את סכינם לשחיטה. וקצתם אמרו להשליכה חיים לתוך הבאר. השיבה היא: אין אני מתיראית מפני המות וגם אפשוט תיכף את צוארי לשחיטה. ואמה העלובה עמדה שם ותצעק אל בתה: בתי האהובה, אל תשכחי את שמו יתברך. מיד לקחוה הפוחזים והשליכוה חיים אל תוך הבאר.

ושאר היהודים רצו לבית הכנסת, וקצתם פדו את עצמם בממון. ואולם הפוחזים לקחו את ממונם ואחר כך הרגו בהם, ותהי צעקה גדולה בעיר.

בקיצור. היהודים שנקבצו בבית הכנסת התחילו לעמוד על נפשם ולהלחם בכלי זינם עם הפוחזים. והיה אדם אחד ושמו ר' ליבש משאריגראד; התחיל דמו רותח בו ואחז בחרב והמית כעשרים פוחזים. ועוד אחד היה בתוכם ושמו ר' משה מנקר. הוא התגבר עוד יותר ושחט כמה פוחזים בסכינו. כשראו הפוחזים שאינם עומדים בפני היהודים, הביאו תותח מן הארמון אל בית הכנסת ונפצו בו את כל השערים. זה אירע ביום ג' סמוך לחשכה. אז הרגו כמה אלפים יהודים.

על זה עלינו לבכות. מעשה באשה אחת שהטביעה את עצמה וילדיה במים, כדי שלא יפלו ילדיה בידי הפוחזים. והפוחזים הרשעים היו זוללים וסובאים והשליכו כסף ובגדים ותכשיטים החוצה.

בקיצור. הפוחזים הלכו לבית העצה וקראו אל הסוחרים. והבטיחו להם להחיותם בתנאי שיתנו את כל רכושם. התחילו הסוחרים להביא בגדים וזהב ותכשיטים, כי האמינו לפדות בזה את עצמם. ואולם לאחר שהביאו את הכל, שפכו את דמם. החזיקו אותם בפאותיהם וזקנם ובּשליכום למטה מבית העצה ונפזרו עצמותיהם.

רבונו של עולם! עד מתי לא תרחם על עמך העלוב בית ישראל, לנקום נקמתו מן הפוחזים, שהרגו במיתה חמורה את ר' בעריש מזאלקווע־אוי, וי לנו על צרותינו. כשראה המגיד מאומן, איך נתיסרו היהודים ביסורים קשים, נתעטף בקיטל וטלית ולקח את ילדיו ורץ אל המרתף, וצעקו לשמים בדמעות רותחות. סבור היה שינצל מידי הפוחזים. ואולם נכנס פוחז אחד אל המרתף והתיז את ראשו בגרזן. אחר זה נהרגו אנשים ונשים וטף לאין מספר ולאין שיעור.

אחר זה הלכו לבית המדרש והוציאו בבכיה ספר תורה וצעקו: תורה, תורה! נהרגים אנו ביסורים קשים ובמיתה חמורה. מי יהגה בך כשנמות? נכנסו הפוחזים והוציאו את ספר התורה מידם ושטחו את הגוילים על הארץ ורמסו אותם ברגליהם, ושחטו עליהם כמה יהודים. צעק החזן ר' הירש: אני ראשון לחרב ברורה, ורק השם יודע אם נזכה לקבורה. רואה אני, שלא יחיו הפוחזים שום יהודי. והפוחזים עשו הריגה גדולה בבית המדרש, שהיה הדם שותת למעלה מן האסקופות. ואחר זה הוציאו את כל ספרי תורה מבית הכנסת ומבית המדרש ושטחום בחוצות ורמסו אותם ברגלי סוסיהם. אוי, וי לנו על הגזרה שהיתה בעיר. נהרגו אנשים ונשים וטף לאלפים. עם כל זה לא זנחו את שמו יתברך. גזרו אותם ודקרום וכתתום, והם קבלו יסורי מיתה באהבה למען שמו יתברך. רמסו ברגליהם יונקי שדים, ואחד הפוחזים שחט על עץ מקולין כמה מאות יהודים. התינוקות נלכדו בעון אבותיהם. הפוחזים דקרו ילדים רכים ונשאום עודם חיים על השפוד. אוי לעינים שכך ראו ואוי לאזנים שכך שמעו. היו הרוגים מושלכים שטח תחום שבת, ועצמותיהם היו מתגוללות בכל חוצות. וי לאותה הצרה הגדולה, כי לא זכו אפילו לקבורה. גזרו אותם לגזרים וחתכו את ראשיהם, והכלבים והחזירים סחבו אותם בחוצות. ההריגה נמשכה שמונה ימים.

וגונטא הרשע צוה אחר זה להכריז שלא לרחם על שום יהודי, וכל מי שיאסוף יהודי אל ביתו יפצעו את מחו. והיו נחבאים במרתף שמונים יהודים ועמהם כלי זין. וכשנכנס אליהם אחד הפוחזים הרגוהו. וראו הפוחזים שאי אפשר להם להכנס, הציתו אש בתבן והשליכו אל תוך המרתף, ומתו כלם בעשן.

קצת מן היהודים ברחו אל השדה ונחבאו בין הסלעים. ואולם גם מהם לא נשאר אף אחד. והיו ילדים פצועים, שהלכו לבקש פת לחם מן הפוחזים. כשהושיטו להם פרוסת לחם הרגו אותם אחר כן. והיו עצמות מונחות כמה פרסאות סביב לעיר, והכלבים אכלו את הבשר.

אחר זה נתפשטו במהירות בכל הכפרים מסביב לעיר, כדי שלא ימלט שום יהודי. ובדרך היו נמצאות יותר ממאה עגלות מלאות יהודים. במקום ההוא היו שני אחים מק"ק טארנפול, שם האחד ר' שמואל ושם השני ר' שואל. והיו שניהם חסידים גדולים וקולם לא היה נשמע מרוב חסידות. באו בני אדם להצילם, ולהוליכם משם, והם סרבו לפרוש משאר הצבור. סבורים היו שיהיו ניצולים ממיתה. ואולם באו שני פוחזים ותפשוּ את שני האחים בידיהם והבטיחו אותם להעבירם את הנהר בוג. נתנו הם אל כל ממונם לשני הנכרים האלה, כדי שיעבירו אותם את הנהר. אמרו הנכרים לשני האחים: לינו פה הלילה, ולמחר בבקר נעבירכם. בלילה, כשתי שעות אחר חצות אמר אחד אל אחיו: לבי דואג מאד, נברח מכאן, ואך השם יודע, אם עוד נזכה לראות את נשינו וילדינו. ואולם הנכרים העמידו שומרים, כדי שלא יברחו האחים. ועוד לא האיר היום ויקראו הנכרים את האחים היהודים ויוליכום אל הנהר. שם דקרו תיכף את האחד, והשני התחיל להאבק עמם. דקרו גם אותו בחנית, אלא שנשברה בתחבם אותה אל תוך גופו, הכו אותו הנכרים בעץ על ראשו. וצעק היהודי בקול מר, ונשמע קולו למרחוק: רבונו של עולם, עד מתי לא תנקום את דמי עמך ישראל, אשר שפכו הפוחזים.

ועכשיו נתחיל לספר ענין הגזרה של באלטא.

היו קצת יהודים שברחו לעיר באלטא. רדפו אחריהם הפוחזים ומצאו אותם כשבעים נפשות ערך תחום שבת סמוך לעיר. ושם היו יהודים מק“ק זאלקווא, ובהם ר' אשר ב”ר גדליה עם אשתו ובניו ואחיותיו ואחיו.

בקיצור: כאשר ראו את הפוחזים עמדו ונבהלו מאד. אמר להם אחד: תפדו עצמכם בממון ולא נהרוג אתכם. נתנו לפוחזים כשלש מאות אדומים. אמר להם פוחז אחר: גם את בגדיכם תתנו לנו. פשטו את בגדיהם עד חלוקם. ואחר זה דקרו אותם הפוחזים. זה אירע ביום ד' ראש חדש תמוז. עד יום ט' לחדש היו מונחים הרוגים כגזרי עץ. בא תורכי אחד רוכב על סוסו אל העיר והגיד, שלפני העיר מוטלים הרוגים כגזרי עץ. נמלכו היהודים, איך להביא את ההרוגים לקבורה, הלכו היהודים אל השר שלהם ונתנו לו חמש מאות טאלר, כדי שירשה להם להביא את ההרוגים לקבורה. השר שלח עשרים ישמעאלים ועמם שני יהודים לבושים כישמעאלים. הלכו יחד כדי לגמול חסד עם ההרוגים. בתוך ההרוגים מצאו אשה אחת שדקרוה ועדיין היא חיה. ואשה זו ספרה להם את כל פרטי המעשה. היא שכבה בין ההרוגים שלשה ימים. לקחו אותה היהודים והוליכוה לבאלטא. שם נפטרה והובאה לקבורה.

ואותם היהודים שברחו לבאלטא סבורים היו שינצלו. שלח גונטא לבאלטא חמש מאות מאנשיו ועמהם תותחים, ובראשם שילו, רשע גדול. כשבא אל העיר התחיל זולל וסובא כאות נפשו. ואותו רשע שלח ארבעה מאנשיו לראות את יושבי העיר. זה היה ביום ג' סמוך לחשכה. באותה הפעם חטפו הפוחזים שני בחורים ואמרו להרגם. נתן להם שר העיר ממון לפדות את הבחורים והצילם מידם. אחר זה שאל שר העיר את הפוחזים, מי שלחם לכאן. השיבו הפוחזים: נגמר אצלנו להשמיד את כל היהודים ואת כל הפולנים. ושלחו אותנו להגיד לכם, כי תמסרו בידינו את היהודים והפולנים ונהרגם כלם. אמר להם השר: לא אמסרם בידיכם ואי אפשר לי לעשות זה; אפילו איש אחד לא אמסור בידיכם. אתם אומרים, כי חיל רוסיה אתם, ואיך נכנסתם תוך גבולנו? הלא כתוב בחוקינו, שאין לכם הרשות להכנסת לגבולנו. שתקו הפוחזים, והיה בדעתם להוציא את היהודים מן העיר. עמדו הפוחזים בעיר שלשה ימים זוללים וסובאים וביהודים לא שלחו את ידם. והיה שר העיר מפייס את היהודים ואומר להם: אל תתיראו, עוד מעט והטטרים יבאו לעזור לכם. והוא לקח מידי היהודים מתנות גדולות, וגם מיד הפוחזים לקח מתנות. כל זה גרם לבהלה בקרב היהודים. כך עמדו שלשה ימים אצל שונאיהם ולא ברחו.

ביום ה' באו אל העיר שמונים טטרים רוכבים על סוסיהם. כאשר ראו הפוחזים את הטטרים אמרו איש אל אחיו: ודאי כי באו הטטרים להלחם עמנו. הלכו הפוחזים אל השר שלהם ובקשו ממנו לצאת מן העיר. מהרו הפוחזים לברוח. אז נכנסו קצת ישמעאלים לרחוב הפולנים והרגו בהם. עכשיו רצו הפולנים אחרי הפוחזים והודיעו להם, כי רשאים הישמעאלים להכנס אל מדינת פולין. ויקצפו הפוחזים מאד על זה וחזרו אל העיר, כדי להלחם עם הישמעאלים ולגרשם מן המדינה. והם מסרו תותחים (להפולנים) לירות ביהודים. כך נלחמו הפוחזים עם הישמעאלים כחצי יום. ונגמר בדעת היהודים לברוח משם. ואולם קצתם בטחו בישמעאלים ונשארו בעיר. לבסוף נהרגו כלם. כי אלה שברחו מן העיר נפלו בידי הטטרים ונהרגו כצאן טבחה, הם ונשיהם וילדיהם. ורק קצתם נמלטו עם בני ביתם, וכל רכושם היה לבז.

(ספור המעשה מה שאירע בגזרת גונטא בעיר אומן ובבאלטא ובשאר המקומות באוקריינא. נכתב בלשון יהודית ומתורגם כאן עברית).

* * *

ד. אוי נא לנו כי חטאנו, אשר כל זה קרנו במדינת אוקריינא ראש תפארתנו. פלגי מים ירדו מעינינו על כי גועו שם כהנינו וזקנינו. דמינו שפכו כמים סביבותינו, בבנינו ובבנותינו, בנערינו ובזקנינו. תינוקות של בית רבן היו קרבן עולותינו. אבות על בנים ובנים על אבות נשחטים לעינינו. הוגה ה' על פשעינו. הלכו שבי עוללינו וטפנו. שבת משוש לבנו. נהפך לאבל מחולנו. בחוצות הושלך כספנו וברחובות זהבנו. הרסו ובזזו מקדשנו מעט ומשכנותינו. לנכרים נתנו בתינו, ולזרים נהפכה נחלתנו. אוי נא לנו. על זה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו. ואיך יערב שום מאכל לחכנו, בשומינו על לבנו את כל אלה. מהמיתות האכזריות שנתעולל השונא בנו – מי בחרב, מי באש, מי במים, מי ברעב, מי בצמא, מי ברעש, מי בחניקה, מי בסקילה, מי בשחיטה, מי בדקירה, מי בקציצות ידים ורגלים מושלכים על אם הדרך, מי בזריקה בחיים לתוך בורות שיחין ומערות, מי בבהלה, מי בחרדה. אוי ואבוי לעינים שכך רואות ואזנים שכך שומעות.

(מדרוש אשר דרש הגאון ר' אברהם מאיר הלוי עפשטיין בימי גזרת גונטא. נדפס בקובץ “קורות הגזרות” חוברת א' עמ' פג).

* * *

ה. אל מלא רחמים שוכן במרומים, שומע לשועת עגומים, המציא מנוחה נכונה בצל אל שוכן מעונה.

במעלות קדושים וטהורים, כזהר הרקיע מזהירים, את נשמות אחינו בני ישראל, המה אנשי השם הגבורים, עם ה' קהלה קדושה פה אומאן, אשר נפלו בידי זדים הארורים, הגדולים עם הקטנים זקנים עם נערים.

גדולי ישראל יראים ושלמים, גודרים גזר ועומדים בפרץ, נגזרה עליהם משוכן שמי ארץ – אוי ואבוי שוד ושבר כליון וחרץ. נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ.

דמע תדמע עיננו, אוי לנו על גדל שברנו. הלא למשמע אזן דאבה נפשנו. כצאן לטבח נחשבנו, הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו.

הסכימו יחד זקנים וקטנים, לקבל דין שוכן מעונים. מהם נדקרו בכידונים, מהם נשחטו בחלפות וסכינים, ונגעו דמי אבות ובנים. שומע זאת יבכה וירבה נהי וקינים.

וי וי! צוחו כלם בקול מרה, בראותם יחד כי נגזרה גזרה. נדיבי עמים נאספו לבית הכנסת הקדושה במהרה, ותעל שועתם אל האלהים בלב נדכה ונשברה. כי ראו גוים באו מקדשה בלב אכזרה.

זאת בשמעי יחרד לבי בחלחלה, גנוחי גנח וילולי יללה, על כי ערב לב הפוחזים לגשת לפגוע בעם הקדש שם בבית התפלה. סדרו לפניך מערכה גדולה, בית ה' מלא חללים נופלים לפני בני עולה – יודע כמביא למעלה למעלה.

חמדת ישראל כל הקדש נזר ועטרה, עומדים צפופים בטליתם מעוטפים בהיכל הקדש והעזרה, מחזיקים בספרי תורת ה' והמשכילים יזהירו לאחיהם באימה יתירה, שלא להחליף ולהמיר דת אלוהינו בצווי ובמורא. וכלם מקבלים עליהם עול מלכות שמים באהבה ומסרו נפשם לאל אשר ברא. בספריהם נכרכים ולטבח נמשכים. מר צרחו כלם: שמע ישראל ה' אלהינו. ויצאה נשמתם באחד בקדושה ובטהרה – הן אראלים צעקו מרה.

טורפים כזאבים ברחובות העיר, טהורים שוחטים וזורקים דגורים דגורים בערבוביא עם פריצים אדונים ושרים עד אשר מלאו העיר פה אל פה טבוחים ומדוקרים. ודמים בדמים נגעו עד כי יצאו חוץ לעיר כמים הנגרים. ולימים נרדו נתן ריחו וחוסמת היא את העוברים. וצוה השר לבוערים בעם להשליכם חוץ על פני השדה נשמטים ונגזרים, יעזבו יחד לעיט הרים ולבהמה ארץ וחית יערים. יום ההוא חשך וצלמות ולא סדרים, בהקבץ עם שרידי חרב מכל פנה ועברים; ומצאו והנה הבקעה מלאה עצמות וכמה אלפים ראשי הגלגלת מנוקרים. לא מצאו ידיהם ורגליהם כי אם ראשי אברים – ויצברו אותם חמרים חמרים ותקרבו העצמות עצם אל עצמו, יחד כלם בקבר אחד נקברים. העל אלה תתאפק יוצר הרים.

כלו עיני מיחל לאלוה – עד מתי תהיה כגבור לא יוכל להושיע. לעינינו נקמת דם עבדיך תודיע, אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.

למה אלהים לנצח זנחתנו, עמל וכעס תביט ולא תצא בצבאותינו. ראה צאן ההרגה ונקום נקמתנו, הביטה נא וראה ואל תחרש לדמעותינו, אל תעלם אזנך לרוחתנו ולשועתנו.

מלאכי מעלה יבכיון על דאבוני. אך דעו נא וראו אם יש מכאוב כמכאובי ויגוני. בהעלותי על לבי יבהלוני רעיוני: כמה וכמה אלפים הגבורים אשר נפלו לפני – עד מתי רשעים אדני.

נשים צדקניות ובנות היקרות הענוגים והרכים, הרותיהם בקעו מבין רגליהם שליא ולדות מפריחים. בחורים ובתולות היפות ערומים מוטלים ומושלכים; הקרב והכרעים בפי הלבים נמשכים; לעיניהם יבלו לטבח כטלאים וגדיים יונקים ועוללי טפוחים; על חיק אמותם יזובו מדוקרים ונקורי מוחים – ירצו לקרבן אשה לה' ריח ניחוחים.

ספרי תורות הטהורים והקדושים קרעו וגזרו לגזרים בבזה וביושים. כמה וכמה מאות קצוצי תפילין סביב למקום הקדושה נזרקים ונדרסים – ראה ה' והביטה חרפת תורתנו הנתוני בסיני בלהבת אישם.

על אלה אני בוכיה, אזכרה אלהים ואהמיה, בהעלותי על לבבי אבדת הצדיקים אשר בקרבם בני עליה – וירב בבת יהודה תאניה ואניה.

פלגי מים ירדו מעינינו מקלחים ונובעים. תכתב זאת לדור אחרון מספד מר קובעים, עת האסף המקנה צאן קדושים. כמה ילדים לפני הצר מכירים הפוחזים ויודעים ומשתטחים ומתחננים לפניהם וחייהם בפיהם תובעים, והמה נהפכו לאכזר חוטפים הילדים וזורקים אותם כלפי מעלה וראשיהם נבקעים ויז נחצם על לבושים נגאלים ובדמם נטבעים; רשומים נכרו על כותלי ההיכל אשר היו מדמם צבועים – דורש דמים אותם זכור עם עקדת יצחק והדמים מודיעים.

צרות זו לזו תוכפות וחוברות, יד ה' נגעה גם בקהלות קדושות אחרות: טוטיוב, הלטה, בלטה, טולטישן, פאוּלוטש; רשקוב, מרקופקי. פתאם עלה עליהם הכורת. ואף בשאר קהלות קדושות וכפרים לא ידעתי ספורות. ובזמן קרוב הוסיף ה' יגון על יגוני: בעיר לינסקא ובכפר מעדניטשקי מקובצים נדחי ישראל על מצות ברית מילה מכפרים ועירות, נפלו הפוחזים עליהם ונהרגו המה ונשיהם וטפם במיתות אכזריות משונות וחמורות – העל אלה לא תפקוד יוצר המאורות?

קדושים יהיו לאלהיהם כל עוברי אורח מערים הרחוקות מוליכי הסחורות ומדלת העם מבקשים אכל לנפשם המחזרים בעירות. פתאם נקנסו עליהם מיתות קשות ומרות. בכל מדינת אוקריינא מטועני חרב מושלכים בשדות בשיחים ובמערות. ואף בפרשת דרכים מתגוללים בדם בתוך המסלות ולא היו להם קבורות. ונשארו בניהם יתומים ונשיהם עגונות צרורות – ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד לדורות.

רחם נא על פליטת צאן עמך, כי הורגנו כל היום עליך. מלטה נפשי מרשע חרבך ותאמר למלאך: הרף ידים וינוסו משנאיך מפניך.

שומרי ירושלים המפקדים על החומות, המזכירים את ה' – אל יהיו לכם דומות. תמיד לא יחשו מלהזכיר אותם הנשמות, כי שקולה מיתתם לשריפת בית אלהינו לדמות. – ולכן בעל הרחמים המסתיר נשמות.

תסתירם בסתר כנפיך לעולמים. נשמתם בצרור החיים יהיו צרורים וחתומים. יעלו למעלה למעלה עד עתיק יומין. בנעימים ינוחו, יעמדו לקץ הימים בין ישרים ותמימים אמן ואמן.

(מפנקס קהלת אומאן, נדפס בקובץ “קורות הגזרות על ישראל” לח"י גורלאנד חוברת א' עמ' ו–ח).

* * *

ו. ויקונן דוד את הקינה הזאת על עם ה' ועל בית ישראל שנפלו בחרב. ב’כי נ’הי מ’ספד ש’בר ה’יהודים ז’כרון ל’דורות ה’ימים ה’באים. ומי האיש הירא ורך הלבב יקונן מר ודמעותיו על לחייו בפרט ביום היארצייט (חמישי בתמוז).

תחלת נפילה היתה פה אומאן ביום השני חמשה ימים בתמוז. הרגו ביהודים ואד המקובצים מכפרים ועירות חונים על פני השדה סביבות העיר כמה וכמה מאות אנשים ונשים וטף לא נשאר פרסה. ולעת ערב הבקעה העיר ויכו ביהודים מהנשף עד הערב למחרתו יום שלישי, ששה ימים בחדש הנ"ל, ועוד ידם נטויה ביום הרביעי בחפש מחופש כל יום הרביעי. ביום ההוא בא מספר הרוגים ערך שלשים אלף נפשות מישראל.

(שם, עמ' ח'. המחבר הוא דוד בן משה, והוא יסד גם תפלת “אל מלא רחמים” הקודמת).

* * *

 

מלואים    🔗

על מאורעות הגזרות, הרדיפות והשמדות, אשר עברו על ישראל מימות קדם עד הדור האחרון, נוסדו כמה קינות וסליחות. והן נקבעו בסדרי תפלה וקינות וסליחות שונים ומפוזרים. כמעט שאי אפשר לסקור את כלן. כי סדרי סליחות וקינות אלה שונים ממדינה למדינה ומקהלה לקהלה ומדפוס לדפוס. לפעמים יש בזה מה שאין בזה, ולפעמים שונה סדרם, ומה שהוא במנהג אחד לאמרו ביום פלוני הוא במנהג שני לאמרו ביום אחר. מובן, כי עוסקים אנו רק באותם הפיוטים, שיש בהם ספור המעשה בכלל או בפרטים, ולא באלה שמקוננים על הצרות שאירעו את ישראל, ואי אפשר להכיר מתוכם על איזה מאורע נוסדו. אילו באנו לאסוף ולסדר את כל הפיוטים המתיחסים למאורעות הגזרות, ודאי שהיתה בזה עבודה מדעית חשובה עד מאד. ואולם בספרי זה לא לכך נתכונתי, אלא לקבוע זכרון לדורות ספורי המעשים והמאורעות. אמנם לפעמים יצאתי מגדר זו וקבעתי בספרי גם קצת קינות וסליחות, שאין בהן ספור המעשים, אלא אנחות וגניחות על רוב הצרות הקשות שעברו על עמנו, אם ראיתי אותן ראויות להיות נקבעות בקובץ זה מצד תכנן וצורתן. וזה בתנאי, שנודע לנו באיזה זמן ועל איזה מאורע היסטורי נוסדו.

בשעת סדור החומר הרב לספרי נעלמו מעיני קצת פיוטים המתיחסים לנושא עניני; או שידעתי היותם במציאות, אלא שקשה היה לי למצוא אותם בהיותם מפוזרים ומסודרים במנהגים שונים, לא סדרו של זה כסדרו של זה. לאחר זמן מצאתי עוד כמה פיוטים מרובי התוכן, או שהם מצוינים בצורתם הפיוטית, שעל פי תכנית ספרי יש לקבוע להם בו מוקם. אותם אני מסדר כאן בחתימת ספרי.

א) שלש קינות (והן מסומנות באותיות א–ג) מתיחסות לגזרת תתנ"ו. עד כמה שהרבו כבר לדבר במאורע האיום הזה, עוד לא מצו את כל מרירותו ואת כל תוצאותיו הרעות לבני ישראל בגרמניה ופרנסיה. עוד קודם למאורע זה גברה כבר השנאה לישראל במדינות ההן, ובימי דור אחד לפני גזרת תתנ“ו כבר היו רדיפות, שבתקפן יצאו כמה יהודים והמירו מתוך אימת מות. מפורסם הוא, שגם בנו של רבנו גרשם מאור הגולה נטמע בימי השמד ונפטר בגויות, טרם שזכה לחזור ליהדותו. ועיני אביו רואות וכלות, ובמות בנו האומלל נהג עליו כפל אבלות. עם כל זה עדיין לא היתה השנאה לישראל שיטה מדינית קבועה; אלא מזמן לזמן קם רוח סערה מצד ההמון, שהסיתו אותו הכהנים הקנאים לשלוח יד ביהודים. עם מאורעות שנת תתנ”ו החלה תקופה חדשה ביחוס העמים לישראל. מן המכות האלה לא נרפאה כנסת ישראל עד היום הזה. הפייטנים שיסדו קינות וסליחות על המאורעות האלה הכירו, אם מתוך סקירה היסטורית חריפה או מתוך חוש טבעי, כי מעכשו תקפה הגלות; מה שהיה עד הימים ההם דבר ארעי, נעשה מעתה קבע. בקינותיהם בטאו את הרעיון הזה ואת ההכרה הזאת בפנים שונים. ועד כמה שעולה סגנון אחד לכל מקונני הדור, הנה בכל קינה מוצאים אנו איזו פרטים שונים, איזה בטוי מיוחד, איזו סקירה לעצמה.

ב) בשנת תתק“ז, חמשים ואחת שנה אחרי גזרת תתנ”ו, היתה עוד הפעם יד נוסעי הצלב ביהודים במדינות פרנסיה וגרמניה. על המאורעות האלה נוסדו (זולת הקינות שהבאתי כבר בספרי כרך ראשון) שתי קינות על ידי אחד מגדולי הדור, רבנו יואל הלוי מבונא (להלן סי' ד–ה). ר' יואל הלוי הוא אביו של ר' אורי שנשרף בשנת תתקע“ו בקולוניא על קדוש השם (עיין כרך א' עמ' קנח–רסב). ג) על בית ישראל שנפלו בחרב על קדוש השם, גדולים וקטנים, זקנים ונערים, נשים וטף, יסד **רבנו אפרים ב”ר יצחק** מרגנסבורג קינה (להלן סי' ו'). מה שמצייר הפייטן בקינתו, זה היה בימים ההם (בסוף שנות האלף החמישי) מעשה בכל יום. מסרבים היהודים לעשות כדבר הרוצחים הצמאים לדמם, לבגוד בדתם, ונהרגים ונשחטים, נרמסים ונדרסים לאלפים ולרבבות. קינה זו מצוינת גם בצורתה הפיוטית ופולחת את הלב בציוריה ובמליצותיה.

ד) על השמדות שאירעו בגרמניה בסוף שנות האלף החמישי יסד רבנו אלעזר ב"ר יהודה מגרמייזא בעל ה“רוקח” ³⁹ את קינתו. הוא מספר גם מה שאירע לו ולבני משפחתו, כשקמו עליהם הרוצחים “המסומנים” (להלן סי' ח' וט').

ה) בשנת שתים לאלף הששי נחרבה הקהלה בעיר פרנקפורט דמיין (למעלה כרך א' עמ' רצה–שה). זולת הקינה שיסד ר' שמואל ב“ר אברהם הלוי על מאורע זה, נמצאה עוד אחת לר' יהודה ב”ר משה הכהן (להלן סי' י').

* * *

(בסדר קינות לתשעה באב כמנהג אשכנז. מחבר הקינה הוא ר' קלונימוס).

* * *

(מסדר סליחות למוסף יום כפור כמנהג ביהם ומהרן וכמנהג פולין וליטא; שם המחבר ר' בנימין בר' חייא חתום בראשי הבתים).

* * *

(בסדר קינות לתשעה באב כמנהג אשכנז; על סדר א"ב ובסוף הקינה חתום שם המחבר:בר' מכיר.)

* * *

(מסדר קינות לתשעה באב כמנהג אשכנז; שם המחבר יואל הלוי חתום בתחלת הקינה).

* * *

(בסליחות מנהג ליטא; שם המחבר יואל בן יצחק הלוי חתום בראש הבתים)

* * *

(מסדר סליחות למוסף יום כפור כמנהג ביהם ומהרן; שליחה זו היא על סדר א"ב ובסופה חתום שם המחבר אפרים בן ר' יצחק, והוא אפרים מרגנסבורג).

* * *

קינה זו על השמד בקהלות לוירה ובישופשהיים, שהיה בשנת ד' אלפים תתקצ"ה, נדפסה למעלה כרך א' עמ' רעד – רעה, אלא שטעה המעתיק וקלקל את סדרה. לפיכך אני קובעה כאן כסדרה

(נדפס בקובץ Die Handschriften der Prager Jüd. Gemeinde-bibliothek I לר' חיים ברודי.)

* * *

ח. בתתקנ“ד ⁴¹ לפרט בכ”ב בכסליו, לאחר שפרשתי אני אלעזר הקטן והעלוב את פ' וישב יעקב והייתי יושב על שלחני, באו עלינו שנים מסומים ומסומנים (כלומר: מסומנים בשתי וערב על בגדיהם כמנהג נוסעי הצלב) והוציאו חרבם והכו אשתי החסידה מרת דולצא בראשה, ובתי בלט הגדולה בקעו בראשה ומתה, ובתי חנה בקעו בראשה ובצעו בני יעקב מגובה ראשו עד חצי לחייו ברקתו. ובצעו בראשי ובידי השמאלית, ובצעו תלמידי ומלמד שלי. ומיד עמדה החסידה ויצאה מן בית החורף שהרגו אותנו וצעקה, ויצאו המתועבים והכו ראשה עד הגרגרת ובכתף ומן הכתף עד החגורה וברוחב כל גו ובפנים ונפלה הצדקת ומתה. ואני העלוב סגרתי הפתח וצעתקי עד שבא לי עזר ממרום וצעקתי על החסידה לבקש נקמה וכן עשו. וגם לאחר שבוע תפסו הרוצח שהרגה והרג שתי בנותי ופצעני ובני והרגוהו. ונשארתי בחסר כל ובעוני גדול וּביסוּרים גדולים. וקודם מיתתה קנתה קלפים לכתוב ספרים, והיא היתה מפרנסת אותי ובני ובנותי מכסף אחרים. ובעונותי הגדולים נהרגו היא ובנותי. נאמן עלי הדיין. כי היא היתה טורחת כדי שאלמד אני ובני. ואוי לי עליהן. כמה דמיהן נשפכו והיו גוססות לעיני. המקום ינקום את נקמתן וירחם על נשמתן וירחם על פליטה הנשארה ועל בני ועל כל ישראל עמו.

(מרשומי רבנו אלעזר בן ר' יהודה מגרמייזא; נדפס בס' “בנין שלמה” לר' שלמה בלוך ובס' “עמודי עבודה” עמ' כ"ה).

* * *

(מסדר קינות תשעה באב כמנהג אשכנז; מיוסד על סדר א"ב ובסוף שם המחבר: אלעזר הקטן והעלוב).

* * *

(מסדר קינות לתשעה ברב מנהג אשכנז; קינה זו מיוחסת לר' יהודה בן ר' משה הכהן).

 

רשימת המקורות    🔗

סדר קינות לתשעה באב כמנהג אשכנז.

סדר סליחות כמנהג ביהם ומהרן.

סדר סליחות כמנהג ליטא.

סדר סליחות כמנהג ליטא דפוס אמשטרדם.

סליחות מנהג פולין ובסופו סליחות על גזרות אוקריינא להג' ר' יום טוב ליפמאן העלליר, דפוס פראג.

סליחות לאמור בכל שנה ושנה ביום ד' טבת.

קונטרס מנהגי פוזנא.

עמודי עבודה לר' אליעזר לנדהוטה.

עמק הבכא לר' יוסף הכהן.

שבט יהודה הוצאת ויינר.

צמח דוד לר' דוד גאנז.

יון מצולה לר' נתן הנובר.

טיט היון לר' שמואל פייביש מווין.

פנקס ק"ק לובלין כתב־יד (העתק ש.ב. ניסנבוים).

לקורות הגזרות על ישראל מאת ח"י גורלאנד.

מגלת ספר לר' יעקב עמדן.

אנשי שם לר' שלמה בובר.

מצבות קודש לר' גבריאל סוחסטובר.

תאר פני שלמה לר' שלמה לנסברג.

קובץ על יד ד' וח'.

ציון כרך ב'.

השחר כרך שני.

אוצר הספרות שנה ב'.

פרדס.

תפארת ישראל.

כנסת ישראל.

ממזרח וממערב חוב' ג'.

המליץ שנת תרנ"ב.

עטרת צבי ליובל השבעים של גרטץ.

ספר היובל לנחום סוקולוב.

שאלות ותשובות לר' משה מינץ.

שאלות ותשובות לר' משה איסרליש.

עיר דוד לר' דוד לידא.

שם יעקב לר' יעקב בר' יחזקאל הלוי מזלאטאווא.

חסד שמואל לר' שמואל בר' דוד אויערבאך.

דעת קדושים לר' ישראל טוביה אייזנשטט.

אבן השהם לר' אליקים גץ.

משנת חכמים לר' משה חאגיז.

עמודי אולם לר' שמואל מלנצברג.

אגודת אזוב לר' יעקב ישראל מייזלש.

שער המלך לר' מרדכי בר' שמואל.

נחלת יעקב לר' יעקב בר' נפתלי מגנזין.