בין ביל"ו לחובבי־ציון

בחיבורו ‘המושבה גדרה’ מגולל דוב אריאל (לייבוביץ), ברציפות ובאובייקטיביות, את תולדותיה של מושבתו, ואין צורך לחזור במבוא לחוברתו על השתלשלות העניינים. נצטמצם אפוא בתיאור המאורעות שהביאו לידי הקמת המושבה, תוך שימת־לב מיוחדת לזיקה שבין הבילו"ויים מקימיה של תנועת חובבי־ציון, אף נסקור בקצרה את התפתחותה של גדרה מהמקום שבו מסתיים החיבור.

חובבי־ציון וביל“ו, שני הארגונים החלוציים ברוסיה בתנועת התחייה הלאומית, פתחו בפעולותיהם בלא כל קשר ביניהם. אך בשדה המציאות בארץ־ישראל נעשו השניים מעורבים זה בזה ללא הפרד במשך כחמש־עשרה שנה מאז שנת תרמ”ה (1884), השנה בה הוקמה גדרה, וחובבי־ציון התלכדו לגוף אחד בוועידת קאטוביץ.

חובבי־ציון ברוסיה התחילו בפעולה להגשמת רעיון תחיית ישראל בארצו כאגודות נפרדות ומועטות, לאחר שפרצו בדרום־המדינה פרעות ביהודים בשנת 1881, הפרעות שהגיעו לשיאן ב־1882 ונודעו כ’סופות בנגב'. הן הניעו גל־הגירה גדול של יהודים לארצות־הברית – כשבעה־עשר אלף איש במשך כשנה – ותנועת־הגירה מצומצמת יותר לארץ־ישראל. יש לציין, שזרם המהגרים ארצה לא היה כה קטן כפי שמקובל לחשוב. הוא מנה אלפים אחדים, רובם חסרי־כל, והיו מבני הזמן שאמדוהו ב־6000. אגודות חובבי־ציון חתרו בכוחותיהן הדלים לסייע להקמת מושבות חקלאיות בארץ־ישראל לנזקקים. בעיקר לנפגעי הפרעות, ובמקרים מועטים – גם לחבריהן הן. אנשי האגודות, יהדותם היתה מושרשת, אפילו בין המשכילים שבהם שפרקו את עול המסורת. בדרך־כלל היה מוצאם מן המעמד הבינוני ומטה. הכמיהה לארץ־ישראל נבעה אצלם בראש־וראשונה מרעיון שיבת־ציון והבראת העם על־ידי עבודת אדמה. אכן, הוגי הדעות שבתנועה שאבו השראה גם מהתעוררות הרוח הלאומית באירופה, שמצאה אז ביטוי באיחוד איטליה ובחתירה לעצמאות בקרב מדינות הבאלקאן. הם גם נואשו מאידיאלים אוניברסאליים וסוציאליסטיים, או מאפשרות השגת שוויון־זכויות ברוסיה, שעד לפרעות ראו בו את הפתרון לכל מדווי העם. אולם רובם של חברי אגודות חובבי־ציון הקטנות, שהיו פזורות על פני המדינה, לא העמיקו חקר בכבשונו של עולם, וכאמור היה המניע להתאגדותם רעיון שיבת־ציון ומצבם הקשה של היהודים.

ואילו אנשי ביל“ו נבדלו מהם בתכלית. הגרעין שהקים בתחילת 1882 תנועה זו היה מורכב מסטודנטים באוניברסיטת חארקוב ואוהדיהם. הללו, כחמישים איש במניין, אמנם באו על־פי רוב ממשפחות מסורתיות, אך נעשו במשך הזמן מתבוללים ביודעים, ורק אחרי הפרעות חזרו בהם ושבו לעמם. עם זאת הושפעו בהלך־מחשבתם ממקורות זרים ומן האווירה רוויית המהפכנות, ששררה בקרב בני הנוער ברוסיה. ואף־על־פי שחזרתם־בתשובה של הביל”ויים היתה כנה, ואפילו ביקשו לינוק מעתה ממקורות העם, הרי פרישתם הקודמת לעולם נוכרי העיבה עליהם לא מעט, וכל זמן קיומם כביל"ויים לא עלה בידם להיות חלק אורגני של הציבור היהודי, שאותו אמרו להוציא מגלות לגאולה בארץ־ישראל.

ההבדל ביניהם לבין שאר חובבי־ציון לא רק שמצא ביטוי בנקודת־מוצאם אלא גם בשאיפותיהם וביומרותיהם. אגודות חובבי־ציון הצטמצמו מלכתחילה בשאיפה לסייע ממקומן להקמת מושבות לנזקקים, ובמקרים מועטים, כאמור, גם לחבריהן, מתוך מגמה להתפרנס מעבודת־האדמה ולהוכיח בכך את כושרו של היהודי כחקלאי, ואת התאמתה של ארץ־ישראל לקיים בה חקלאים. ואילו הביל"ויים משאת נפשם היתה גדולה לאין־ערוך מזו. הם ביקשו להקים תנועה ארצית של חלוצים אשר יעלו לציון, יקימו בה מושבה שיתופית שתשמש מופת לאחרים, וכן לסלול את הדרך לפני העם שיבוא בעקבותיהם. הם דרשו מחבריהם הגשמה אישית לאלתר, תוך הקרבת האינטרס הפרטי, ואף בכך ניכרה בהם השפעתן של התנועות המהפכניות הרוסיות, שחבריהן הקדישו את עצמם לטובת הכלל.

ואכן עד־מהרה הגשימו הביל“ויים את השלב הראשון בתכניתם. מתוך חמישים חבריהם יצאו שליחים לייסד אגודות ביל”ו בערי רוסיה, ולא יצאו ימים מרובים וכבר מנתה התנועה יותר מחמש מאות איש; אמנם הישג מִצער נוכח גודל המשימה ושיעור האוכלוסיה היהודית במדינה, אך גם הישג יחיד במינו, שכן באותם ימים לא קמה מחוץ לביל“ו תנועה ארצית מלוכדת למען ארץ־ישראל לפי תיכנון מראש. נאמנים להחלטתם שלא להסתפק בקריאה לאחרים ללכת אלא להגשים אישית ומיד את רעיונם, קבעו הביל”ויים תאריך לעלייתם ארצה – 9 במאי 1882. אגודות ביל"ו שקמו היו מוכנות ברובן לצאת לדרך עם הקריאה הראשונה, אך בינתיים עשו דווקא קבוצות חובבי־ציון קטנות את הצעד הראשון. הן שלחו ארצה שליחים במספר לא מבוטל לחפש קרקע מתאימה להתיישבות, ויתכן שהיו מוציאים גם לפועל את מחשבתם לולי אסרה ממשלת תורכיה ב־28 באפריל 1882 על יהודים מרוסיה, רומניה ובולגריה את העלייה ואת ההתנחלות בארץ־ישראל. האיסור בא כתגובה לעלייתם לארץ של אלפי הפליטים היהודים, שהשלטונות פרשוה כהתחלה להגשמת השאיפה לתחייה לאומית בארץ־ישראל, שאיפה שעליה הרבו העיתונים לכתוב באותם הימים. תורכיה לא היתה מוכנה להסתכן ביומרות מדיניות כאלה בתחומי שלטונה, מה גם כשהללו עשויות לצאת לפועל בחסות מעצמה כאנגליה, למשל, העלולה לראות בכך אמצעי להתבססותה באימפריה העות’מאנית. האיסור איים לבלום את תנועת העלייה באיבה, ובאמת שם קץ לרוב גישושי ההתיישבות שנעשו אז. אף־על־פי־כן קמו בארץ־ישראל עוד בשנת 1882 שלוש מושבות: ראשון־לציון – על־ידי יהודים מרוסיה, וראש־פינה וזכרון־יעקב – על־ידי יהודים מרומניה, שנרדפו בארצם על יהדותם.

הגזירה על העלייה וההתנחלות מצאה את הביל“ויים במצב של כוננות, אשר התמידו בו אף כי נתקלו בקשיים מראשית דרכם. המכשול הראשון היה חוסר כסף למימון המשימה. שלא כאגודות חובבי־ציון אמרו הביל”ויים להשיג סכומי־כסף גדולים מבעלי־הון ברוסיה, שבניגוד לוועדי־סעד באירופה המערבית ובארצות־הברית לא היו מוכנים לתמוך בהגירה מרוסיה בשום צורה ואופן, כי חששו שמא יתפרש הדבר כבגידה במולדת ויתנכל למאבק על שוויון זכויות ליהודים. את הביל“ויים לא הוציאו מכלל זה, ואיומי טרור מצד האחרונים לא הבהילו אותם. נסיונות להשיג כסף אצל גדולי ישראל בחוץ־לארץ עלו אף הם בתוהו, כי מי ידע והכיר חבורת צעירים עלומת־שם כביל”ו? גם מסי־חבר שהוטלו על חברי התנועה – 100 רובל לכיסוי הוצאות הנסיעה ארצה ושהות של חודשיים ראשונים בארץ – לא שולמו אלא בחלקם בלבד, מן הטעם הפשוט שלרבים מהם לא היו אמצעים כספיים. כיוון שכך החליטו הביל"ויים להעזר באוליפאנט.

סֶר לורנס אוליפאנט, שכוכבו דרך אז בשמי היהדות, היה אציל אנגלי, מדינאי, סופר, הרפתקן ומיסטיקן נוצרי. שלוש שנים קודם לכן הגה תכנית ליישוב ארץ־ישראל על־ידי יהודים במסגרת זיכיון שתשיג אנגליה מאת ממשלת תורכיה. ביסוד תכניתו הונחה בעיקר השאיפה להתעצמותה של אנגליה בתחומי האימפריה העות’מאנית, אם כי התכנית הוצגה כאמצעי להבראת הממשל התורכי, והשולטן הסתייג ממנה. עתה, נוכח הפרעות ביהודי רוסיה, חזר והעלה אוליפאנט את תכניתו, ויצא לקושטא לנסות דבר אל השלטונות למימושה, ויעץ מעל דפי העיתונות להמתין בעניין העלייה לתוצאות שליחותו. בינתיים הוטלה גזירת העלייה וההתנחלות, ואליפאנט קיווה שיעלה בידו להעבירה מן העולם. הוא עורר תקוות עצומות בקרב יהודי רוסיה ורומניה. כל מי ששאף ליישוב ארץ־ישראל חיכה למוצא פיו, והביל“ויים בכלל זה. כאגודות רבות, ואף יחידים, לא הסתפקו גם הביל”ויים בציפיה בלבד אלא שיגרו אליו לקושטא שליחים, ארבעה במספר, כדי לקבל את תמיכתו וסיועו בהשגת קרקע חינם למושבת־המופת שאמרו להקים. הם דחו את מועד היציאה ארצה עד שיתברר המצב, אולם כתוצאה מן הדחייה נתפוגגה רוח ההתלהבות בתנועה וידי חבריה רפו. אף־על־פי־כן חיכו עדיין הכול למוצא פי הלורד.

אלא שאוליפאנט לא היה רצוי בחוגי הממשלה. נוסף על החשד שעוררה תכניתו בדבר כוונותיה הנסתרות של אנגליה, העביר גם תחת שבט ביקורתו את הממשל התורכי בספרו ‘ארץ הגלעד’ (לונדון 1880), שבו פיתח את רעיון הזיכיון על סמך סיור שערך בארץ ב־1879. ולא די בכך אלא שנתגלעה גם מתיחות בין תורכיה לאנגליה בשל צעדיה של האחרונה לדכא במצרים באמצעים צבאיים מרד בשלטון המצרי, שהיה מכוּון נגד השפעת האירופאים במדינה. הפעולות הללו הסתיימו בהשתלטות האנגלים על מצרים בספטמבר 1882, אך כבר ביוני אותה שנה נתנה המתיחות את אותותיה והיחס בקושטא אל כל האנגלים, ולא רק אל אוליפאנט, היה עוין ומסתייג. בנסיבות אלו נאלץ אוליפאנט להודות ברבים, כי אין לו סיכוי שיצליח, והאכזבה הרבה שהנחיל למאמינים בו היתה מהלומה נוספת על מפעל העלייה שאותו ביקש לקדם.

עתה התפרקו רבות מן האגודות ליישוב ארץ־ישראל ברוסיה, ושליחיהן בארץ־ישראל התפזרו לכל רוח. אך לא הביל"ויים. הללו או ביתר דיוק: קומץ מהם, החליט לעלות ארצה חרף התנאים הבלתי אפשריים. אכן, להם היתה נקיטת צעד זה פשוטה יותר מלאחרים, שכן נוסף על כל שאר ההבדלים בינם לבין האגודות האחרות למיניהן היו הם רווקים צעירים, קלי תנועה, שהאחריות לגורלן של משפחות לא העיקה עליהם ולקיום לא נאלצו לדאוג אלא לעצמם בלבד. אף־על־פי־כן היה בצעדם מעשה חסר־תקדים. היה בו מן האידיאליזם והנכונות להקרבה עצמית, גם אם אלה שדנו בדבר לפי שיקול ריאלי זהיר של הנסיבות פירשוהו כקלות־דעת חסרת־אחריות.

והנסיבות אמנם היו מיוחדות גם אם לא יובאו בחשבון איסור העלייה, הליכתם של הביל“ויים לארץ לא־נודעת ושוממה, בלא כל אמצעים וקשרים ובלי שיכינו לעצמם קרקע וקורת־גג. נסיבות אלו גרמו לכך, שרק אנשי ביל”ו שהתלקטו בקושטא, והם שמונה ־עשר במספר, דבקו בהחלטה לעלות ואילו הנהגת התנועה ברוסיה ניערה חוצנה מן הצעד הנמהר, עזבה את התנועה ובעקבותיה התפזרו אגודותיה ולא נותרו אלא יחידים נאמנים לעניין. לפי ההגיון הקר, צדקה ההנהגה לאחר שהתברר מה עלה לנסיונם של הביל“ויים ושל חלוצי־ההתיישבות האחרים בארץ. אולם מבחינת ההכרח ההיסטורי לצעוד צעד ראשוני, להתחיל באיזו נקודה שהיא, הוכיחו הביל”ויים שבקושטא עוז־רוח, כמוהם כמייסדי המושבות שקמו במחתרת חרף איסור העלייה וההתנחלות, ומתוך התגברות על קשיים עצומים. וכך, נטושים כמעט מכל חבריהם עלו מקושטא ארבעה־עשר ביל“ויים (שניים נוספים באו מעט לפניהם), ובראשם ישראל בלקינד, מן המייסדים בחארקוב. בקושטא נותרו ארבעת השליחים לאוליפאנט בראשותו של משה מינץ, אף הוא מן המייסדים בחארקוב, שנטלו לידיהם את מושכות ההנהגה ונתכנו 'הלשכה המרכזית של חברת ביל”ו'. הוטל עליהם לנסות ולהשיג אדמה חינם למושבתם במשא־ומתן ישיר עם השלטונות, ותוך כך לסייע לעלייתם של ביל"ויים נוספים.

הקבוצה העולה הגיעה ארצה בי“ט בתמוז, תרמ”ב (6 ביולי 1882). שבוע קודם לבואם נרכשה אדמת ראשון־לציון, וכחודש אחרי בואם – בט“ו באב תרמ”ב (31 ביולי 1882) – חלה התנחלותה של ראשון־לציון, מושבת־העולים הראשונה.

אם נשווה את קורות הביל“ויים בשלב זה לקורותיהן של אגודות חובבי־ציון ברוסיה נמצא שוב קו מבדיל ביניהן. אמנם כאלה כן אלה לא הקימו מושבות (נוסף על מה שהוזכר וכן יסוד־המעלה בתחילת 1884) לא לחבריהן ולא לנפגעי פרעות או נזקקים אחרים, אך בעוד שמתנועת ביל”ו ברוסיה לא נשאר כמעט זכר, הרי נתייסדו שם אגודות חובבי־ציון חדשות ויחד עם המעטות ששרדו לאחר המפולת הן תמכו במה שקם בארץ־ישראל. אמנם תמיכה זו היתה מקרית ובלתי־מספקת, והמושבות שנוסדו מצאו את עצמן עד־מהרה במצוקה כספית, שדומה היה כי אין להתגבר עליה.

גם בארץ עלו הביל“ויים על דרך שונה מזו של האחרים, לאו־דווקא מתוך עיקרון אלא בתוקף הנסיבות. לא זו בלבד שלא היתה להם קרקע ולא כסף לקנותה, אלא שגם לא היה להם למחייה. אף לא היה אפשר להתקיים מן הסיכוי, שהלשכה בקושטא תצליח להשיג אדמה חינם. אבל מאחר שדבקו ברעיון ליהפך לעובדי אדמה, לא נותרה להם ברירה אלא לעבוד כפועלים חקלאיים, שכירי־יום, ביישוב היהודי החקלאי היחיד בארץ – מקוה ישראל, בית־הספר החקלאי של חכי”ח שנוסד ב־1870 ושעתה ניהלו שמואל הירש. הביל"ויים ניכרו בייחודם גם בכך, שקיימו חיי־שיתוף מלאים בדירה ששכרו לעצמם בפרדס בין יפו למקוה־ישראל (בית אנטון איוב – ציון־דרך בתולדות ההתיישבות).

הביל"ויים: תלאות וחבלי קיום

וכאן במקוה־ישראל, התחילו תלאותיהם. ש' הירש, יהודי מאלזאס שלא הבין לרוחם של יהודי מזרח־אירופה ולא האמין בעתיד הארץ, רדה בהם, אף כי באותה תקופה שיבח את עבודתם לפני אנשי חכי"ח בפאריס. העבודה היתה קשה בלאו־הכי, מה גם שהצעירים לא היו מורגלים בתנאי־האקלים הקשים בעיצומו של הקיץ. שכרם היה מועט – לכל היותר פראנק אחד ליום לאיש – מזונם דל ומלבושיהם קרעים. אף־על־פי־כן אפשר שהיו מתגברים בכוח נעוריהם על המצוקה לולי המריבות שפקדום, אשר כאותו מעגל־קסמים היו ילידי המחסור ועם זאת הגבירוהו.

אך צחוק הגורל הוא, שהמתיחות שהביאה לבסוף לידי פילוג נבעה דווקא מהעדר שוויון בקבוצה שיתופית זו, הראשונה בסוגה בתנועת התחייה. אנשי אגודת חארקוב, שכונו משום מה ‘שליחים’, נטלו לעצמם מידה של עליונות על יתר החברים. בחבורה הארצישראלית בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בזה שלא עבדו, ואמרו לנהל את הקבוצה לפי ראות־עיניהם בלי להישמע לדעת הרוב. כיוון שהמנהיגים הלכו בטל, היו חברים שטענו כי אינם מוכנים לעמול למענם ושבתו מעבודה אף הם, וכך פחתה ההכנסה הפעוטה בלאו־הכי. וכאן ניכר הניגוד שבין הביל"ויים לבין איכרי המושבות: בעוד הראשונים הדוגלים בשוויון נתונים להנהלתם של יחידים שלא נבחרו, הרי רוב המושבות הראשונות התחילו את הנהגת ענייניהן על־ידי ועד נבחר על־פי רוב קולות, התנהלו כחברות־חוק חרף מחלוקות קשות שהתחוללו בקרבן, ולכלל פילוג לא הגיעו.

בינתיים בא ארצה, סמוך לראש השנה תרמ“ג (1882), קארל נטר. הוא ביקש לבדוק את מצב הפליטים שהגיעו באותו גל־עלייה שכבר הוזכר קודם. נטר התייחס לביל”ויים באהדה, ונתן בלבם תקווה שיעמוד להם בצרתם. אולם הוא נפטר ב־2 באוקטובר 1882 ועמו התנדפו סיכוייהם הטובים של הצעירים. אותו זמן מנו כעשרים־וחמישה חבר (אחדים עזבום, אך נתווספו חברים חדשים: אגודת ביל"ו במוסקבה וכמה יחידים). עם מותו של נטר נואשו כמה חברים ועזבו ולא נותרו בארץ אלא חמישה־עשר. מבין אלה הלכו אחדים לירושלים ללמוד מלאכה ביוזמתו של יחיאל מיכל פינס. פינס קיווה לפתח קבוצה ביל“ויית זו, שקרא לה 'שיבת החרש והמסגר – שה”ו‘, ולעשותם מדריכי מלאכה בארץ. אמנם תכניתו לא התגשמה, אך לפי שעה התאמנו חברי הקבוצה במלאכות. מן הרוב שהמשיכו לעבוד במקוה־ישראל פרש ישראל בלקינד, שנשאר ה’שליח’ היחיד ועמו מעט אוהדיו.

מפולגים, ממורמרים וחסרי־כל אזרו חברי שתי הקבוצות את שארית כוחותיהם והחלו להשתדל להתנחל. כאן עמד להם הירש. אותו זמן צעד הבארון אדמונד דה רוטשילד את צעדו הראשון בארץ־ישראל, בהקציבו לראשון־לציון 25.000 פראנק לתמיכה בשש משפחות עניות ממתיישבי המושבה ולחפירת באר, כשהירש עושה־דברו. ביוזמתו של הירש ובהסכמתו של הבארון נתקבלו ששה־עשר ביל“ויים במושבה, בתוכם שני הפלגים שהתאחדו לכבוד המאורע, אנשי שה”ו, וחברי הלשכה בקושטא, שעדיין לא עלו וישבו בבירה התורכית. תחילה הועסקו הביל"ויים בראשון־לציון כפועלים, אך במרוצת הזמן היו שם לאיכרים ככל השאר. הרוח החיה בכל אלה היה ישראל בלקינד, שנוכח לדעת כי לא הגיעה העת לגדולות ומן הראוי להסתפק בעשייה המצומצמת של ההתנחלות העצמית.

אולם לא כל הביל“ויים הסכימו לגמר צנוע כזה, נוכח תוכניותיהם הגדולות שלאורן קמו, ובראש־וראשונה לא הסכימה הלשכה בקושטא. מצבה של זו היה בכל רע. השתדלויותיה אצל ממונים ממשלתיים ואישים בעלי השפעה להשיג קרקע־חינם למושבתם עלו בתוהו. לא היה להם אלא מעט כספי התרומות, ולא יצא זמן רב עד ששקעו בחוב עצום בהשוואה לאמצעיהם – 2000 מארק. לשכת קושטא, שחלה תחלופה בחבריה, שלחה לרוסיה שלושה שליחים בזה אחר זה, ביניהם מ' מינץ, לאסוף תרומות. חזר רק מינץ, ובידיים ריקות כמעט; השניים האחרים נשארו שם ועקבותיהם נעלמו. אף־על־פי־כן לא נפלו אנשי קושטא ברוחם, בעיקר בהשראתו של מינץ, שהיה אופטימי ביותר ונישא על כנפי דמיונו. הם לא קיבלו את המציאות כהוויתה והאמינו, כי אכן ישיגו את שלהם גם אם ירחק היום. יתרה מזו: ככל שהלך מצבם ורע גדלו יומרותיהם. עתה שאפו להקים תנועה בין־ארצית. המניע לכך היה גם העדר משאבים, והם קיוו להשיג את הכסף הדרוש על־ידי סניפיה, באירופה ובארצות־הברית. הם עיבדו תקנון לתנועה מסוג זה, ואף־על־פי שלא נענה כמעט כל הד לפניותיהם לא נטשו את הרעיון. בינתיים הבאישו את ריחם בציבור, כאשר הגיבו מעל דפי העיתונות בצורה פוגעת וחצופה בעורך השבועון היהודי־רוסי ‘ראזסוויט’, שמתח עליהם ביקורת קשה. הדבר גרר חליפת מכתבים חריפה בכתבי־העת והביא לידי כך, שהביל”ויים בארץ ניתקו את הקשר אתם.

ועדיין לא רפו ידיה של לשכת קושטא. במצב זה כאשר טרם השיגו דבר וצידוקם היחיד בעיני הגולה היה קיומה של קבוצת ביל“ו בארץ ישראל, אשר גם אליה התייחס הציבור ברגשות מעורבים משום שלא הקימה מושבה בכוחות עצמה, במצב זה טענו הקושטאים שהסידור בראשון־לציון טוב רק לפי שעה, ואילו אם יתמיד יעמוד בדרכו של יעוד ביל”ו לסלול את הדרך לפני עולים חדשים, דבר שיש להשיגו על־ידי הקמת מושבת ־ביל“ו עצמאית, שתשמש מרכז לפעולות רחבות ביותר. ביל”ויים, שהתעכבו בקושטא בדרכם ארצה והושפעו מן הלשכה, הביאו עמם את בשורתה לראשון־לציון וגרמו לפילוג בקרב הקבוצה הקטנה של חברי התנועה במושבה. הללו שסירבו לראות בהתנחלות בראשון־לציון סוף פסוק חזרו לעבוד במקוה־ישראל והקימו חברה, ‘חברת ביל"ו’ (מעתה חל הכינוי ‘ביל"ו’ על הפורשים בלבד) כשנשיאה פינס וחלק מחבריה הם אנשי שה“ו, שעדיין השתעשעו בתקווה שישיגו את מטרתם להפיץ מלאכה בין יהודים בארץ־ישראל. פינס דרש את ביטול הלשכה בקושטא, וזו נסגרה סופית ביולי – אוגוסט 1883 ושרידי חבריה עלו ארצה, האחרון להם – משה מינץ. ראויה לציון העובדה, שגוף פעוט כקבוצת הביל”ויים הפורשת, שמנתה בתקופה הנדונה – סוף 1883 וראשית 1884 – עשרים ושניים חברים לכל היותר, כינה את עצמו ‘חברה’ וראה מקום להעמיד נשיא בראשה. אפילו היתה העשייה במסגרת העלייה הראשונה כולה מועטת ביותר, בכל זאת משתקפת מגישתם הכללית של הביל"ויים התנשאות שלא עמדה בשום יחס למציאות.

אותו זמן, תחילת 1884, כבר נעשו בארץ התחלות לשבע מושבות: פתח־תקוה קמה מחדש לאחר שנסיונה הראשון נכשל, ראשון־לציון התפתחה בחסות הבארון רוטשילד, שתי המושבות ראש־פינה וזכרון־יעקב הגיעו עד משבר והצילן הבארון כאשר לקחן תחת חסותו. נוסדה גם עקרון בידי רוטשילד, ובסוף 1883 נרכשה אדמת יסוד המעלה. גרעין למושבה שמינית, נס־ציונה לעתיד, הונח כאשר החל ראובן לרר לעבד בוואדי אל חנין בשנת 1883 אחוזת טמפלר גרמני, שרכָשה מבעליה תמורת אחוזה שלו ליד אודיסה.

התרחש כאן תהליך שהיה מנוגד לכל הגיון. העלייה נבלמה הן בגלל איסור העלייה וההתנחלות, והן בגלל תמורה ברוסיה כאשר פסקו כמעט הפרעות ונאסר לעודד יהודים ליציאה מן המדינה. ההתנחלות בארץ־ישראל התנהלה למעשה במחתרת, בלא אמצעים, להוציא ישובים שנטלם רוטשילד תחת חסותו (בשלב זה – ארבעה במספר). ובכל זאת קמו חמש נקודות בכוחות עצמיים, שהרי ראשון־לציון וראש־פינה התחילו את דרכן בלא תמיכה (זכרון־יעקב הוחזקה על־ידי חובבי־ציון ברומניה, ועקרון הלא נוסדה מלכתחילה על־ידי רוטשילד).

לאגודות חובבי־ציון ברוסיה, שמספרן הלך וגדל, לא היתה יד בדבר. הן לא נשאו אפילו בעולה של מושבה אחת, ולא הקימו בכוחותיהן אפילו ישוב אחד. עם זה ראו הכול את העשייה בארץ בדרך של הקמת מושבות, ומה גדולה היתה האכזבה מן הביל“ויים, שאף־על־פי שקיבלו על עצמם אותה משימה בראש־וראשונה וברוב תרועות, לא הצליחו עד כה, כמעט שנתיים לעלייתם ארצה, לרשום גם הישג אחד כזה לזכותם. הצורך להקים מושבה לעצמם נעשה אפוא דוחק, אלא שאמצעים לכך לא היו. לביל”ויים לא היו שום חסכונות משלהם, ואפילו לקיומם היומי לא הספיקו להם לא שכרם ולא מעט התרומות שקיבלו מחוץ־לארץ. הם לא היו שייכים לשום אגודה של חובבי־ציון, והאגודות לא סייעו בידם אלא באורח לא סדיר ובסכומים פעוטים. היחיד שעשוי היה לעמוד להם בדחקם היה רוטשילד, ואמנם זה הביע את נכונותו לסייע לחרוצים שביניהם, לאלה שיעמדו בניסיון. ושוב ש' הירש הוא שביקש לעזור להם ועוררם לפנות אל הנדיב, וכאן, בנקודה זו הועמדו הביל"ויים לפני בעיה.

אין צריך לומר מה היתה לגביהם משמעותו של סיוע כספי, כפי שרק רוטשילד היה מסוגל להושיט. אולם מאידך גיסא הם היו בעלי דעות עצמאיות הן על אופיה של המושבה שאמרו להקים, והן על אופי הנהלת העניינים במושבות הבארון אשר החלה להסתמן מייד עם הנהגתה בסוף 1882 – תחילה בראשון־לציון, אשר לאחר הסיוע הראשון בסך 25,000 פראנק שקיבלו מרוטשילד נטל את המושבה תחת חסותו ב־1883, קנה מן המתיישבים את האדמה כולה, סילק את חובותיהם, הקציב להם קיצבה חודשית וכל הדרוש לצרכי הכלל, וניהל את המשק ואת חיי המושבה מכל הבחינות באמצעות ממונה שנהג בהם ביד רמה. בסוף 1883 קרה כדבר הזה גם בזכרון־יעקב ובראש־פינה. במשך השנים נתרבו הפקידים והיו למעמד שליט ומתנשא.

כצעירים שטרם למדו מן הנסיון כיצד לכוף גוום כדי לזכות בחסדים, החליטו הביל“ויים גם לבקש תמיכה וגם להשיגה לפי תנאים משלהם. עתה הגישו לרוטשילד תקנון לחברתם, שאפתני יותר מכל מה שהוציאו מתחת ידם עד כה. הם לא הסתפקו בבקשה לייסד מושבה ומופת ובה בית־ספר חקלאי, אשר ממנו אמרו לספק לכל הארץ מדריכים חקלאיים, אלא בקשו לייסד מושבות שתהיינה קשורות בחברתם; ביקשו להקים רשת של בתי־ספר וספריות וכן לנצח על פעולה תרבותית בארץ; ביקשו לקנות קרקע בבוא העת במקומות שעד כה לא היתה ליהודי דריסת־רגל בהם, אפילו בעבר הירדן; ביקשו לפתח מלאכה ומסחר בארץ, ולספק לכל מקום הזקוק לכך בעלי מקצוע מכל הסוגים האפשריים. כבר בדברים אלה עמדו בסתירה גמורה לדרכו של רוטשילד, שגרס אז פעולה מצומצמת ובחשאיות גמורה. אך לא די בכך. את מושבתם, שבשבילה ביקשו תמיכה מרוטשילד, גמרו הביל”ויים אומר לנהל בדרך דימוקראטית, כלומר על־ידי הנהלה מקרב החברים, שתיבחר לפי רוב קולות ותתחלף לעיתים מזומנות, וכל זה כאשר רוטשילד עמד על כך שלא תהיה לאיש יד בהנהלת מושבה משלו. המפתיע במיוחד היה בכך, שדווקא משום שבאותו זמן כבר נתנה פקידות הבארון את אותותיה הקשים ביחסה הקשוח אל המתיישבים, דווקא משום כך ראו הביל“ויים להציע את תוכניתם הדימוקראטית, ולא עלה כלל על דעתם שדבר זה לא יוכל להתקבל בשום פנים ואופן. הם עוד הוסיפו ‘עוון על פשע’ כאשר קבעו בתקנונם שהוגש לרוטשילד כי במושבתם יונהג שיתוף מלא. אין פלא אפוא, שתשובתו של הברון היתה שלילית לחלוטין, והנימוק העיקרי שהעלו עושי־דברו לסירוב היה זה, שהנדיב אינו מוכן לעסוק בקבוצות אלא ביחידים, ולכל היותר ביחידות של לא יותר מחמישה אנשים. יתר על־כן, באותו זמן נתגלע סכסוך בין אנשי ראשון־לציון לבין הירש ממקוה־ישראל והמדריך החקלאי של המושבה מטעם הבארון, וישראל בלקינד הביל”ויי נחשב לאחד מן המעוררים למרד. עוון זה של בלקינד נזקף אף הוא לרעת הביל“ויים, אף־על־פי שהוא כבר לא השתייך אליהם. סיבה נוספת לסירובו של רוטשילד לסייע בהקמת מושבה חדשה היתה, שבשל התמרדויות של איכרים נגד המשטר שהנהיג שוב אינו מוכן לעשות דבר עד שיראה כיצד יתפתחו היישובים הקיימים. אין ספק כי תקנון הביל”ויים נראה זר ומוזר גם בעיני חובבי־ציון והמתיישבים בארץ שלא הילכו בגדולות, ואין צורך לומר שבהנהגת ביל"ו לא רצה איש.

בעקבות סירובו של רוטשילד הונחתה על הביל"ויים מהלומה נוספת: ב־20 באפריל 1884 פוטרו ממקוה־ישראל, אם משום שלא השביעו רצון בעבודתם, אם משום שהיו עצמאיים ובעלי דרישות, ואם משום שיחסיהם עם הפועלים הערביים בבית־הספר, שהיו בו רוב העובדים, לא היו תקינים. אפשר גם, כי עצם העובדה שרוטשילד מנע את חסדו מהם המעיטה את דמותם בעיני הירש עד שפיטרם.

זמן קצר לפני כן הוציאה חברת ביל“ו מתוכה את ראש דַּבָּריה, משה מינץ, חסיד הייעוד הגדול, על שביקש לעשות מעשה שלא ייעשה בענייני דת. ושמא לא היתה זו אלא עילה בלבד והוא הוצא כיוון שהיה הרוח החיה בעיבוד התקנון שנשלח לרוטשילד, ומשגרם תקנון זה להסתייגותו של הבארון תלו במינץ את הכשלון. מכל מקום, הוא פרש ועמו הלכו עוד שישה חברים. כך נותרו עתה כחמישה־עשר איש, אף לא אחד מביניהם תלמיד אוניברסיטה וכמעט כולם בעלי חינוך יהודי מסורתי. הללו לא נשאו עוד את נפשם לגדולות אלא שאפו להיות ככל המתיישבים – להקים לעצמם מושבה ולהתקיים על תנובת אדמתם. עכשיו משנעשו ככל האדם, חל המפגש והקשר שלא נותק בין חובבי־ציון לבין הביל”ויים.

וועידת קאטוביץ וייסוד גדרה

במשך תקופת התלבטויותיה של ביל“ו בארץ פקדה תסיסה גם את אגודות חובבי־ציון. באגודות אלו נשתררה ההרגשה שלא תוכלנה לפעול באורח משמעותי בנפרד, וכך הלכה וגברה הדרישה לאיחוד הכוחות, דרישה שעתידה היתה להתממש, כאמור, בוועידת קאטוביץ. כבר קודם־לכן עוררה שאיפה זו לעשייה של ממש את אגודת חובבי־ציון בווארשה לעמוד לביל”ויים במצוקתם והיא שלחה להם כצעד ראשון לקראת התיישבותם מקדמה בסך 1000 רובל ופנתה בקול־קורא לאגודות האחרות ללכת בעקבותיה. ההיענות היתה מועטה, ולא היה בה כדי לספק את הדרישה. עתה בא פינס וכפה כביכול פתרון על חובבי־ציון. היה בדבר מן הסמליות, הואיל ואותה זיקה שבין חובבי־ציון לביל"ויים לא נוצרה מתוך מחשבה תחילה, אלא נוכח ההכרח והמצוקה, כשהנתינה מוגשת במשורה.

עוד ב־1883 אמר פינס לרכוש אדמה לביל“ויים. הוא נתן עיניו בארטוף, שוועד ירושלמי בשם ‘קהילת יעקב’ אסף דמי־קדימה לרכשה לצורך מכירה. תכניתו של פינס לא יצאה לפועל, כי נזדרזו מיסיונרים, קנו את הקרקע והחלו בגיבושה של מושבה ליהודים מתוך תקווה לנצרם במרוצת הזמן ( המושבה נוסדה ב־1883 ונתפרקה ב־1886). באמצע 1884 ניסה פינס להשיג לביל”ויים אדמה במוצא שליד ירושלים, אשר היתה נחלתו של יהושע ילין, אביו של דוד ילין. גם תכנית זו לא נתממשה, כי השטח שעמד למכירה לא הספיק. עתה עלה על דעתו של פינס לרכוש למען הביל“ויים מאדמת הכפר הערבי קאטרה, שהיה רכושו של סגן קונסול צרפת ביפו פרדינאנד פיליבר, ואשר חלק ממנה כבר היה בידי יהודים. עוד ב־1883 קנה שם פינס אדמה למען אגודת חובבי־ציון בחארקוב, שביקשה להקים מושבה בארץ אך לא הקימה. עוד יהודים רכשו בקאטרה חלקות באורח פרטי וכן אגודת חובבי־ציון במינסק. עתה קנה פינס אם מכספי הלוואה או מכסף חובבי־ציון שהופקד בידו למטרות אחרות, קרקע נוסף במקום וכך התרכזו שם בידי יהודים כ־3000 דונאם. את האדמה רכש פינס על שם נתין גרמני, הרב ד”ר עזריאל הילדסהיימר מברלין, שהרי אסור היה ליהודי רוסיה לרכוש קרקע בארץ־ישראל. היה צורך לממן את הקנייה כך, שיימצאו קונים לאדמה אשר יסכימו להושיב עליה את הביל“ויים בלא תמורה. מובן מאליו, כי בדרישה כזאת אפשר היה לפנות אך ורק לאגודות חובבי־ציון. וכאן החלה מערכה גדולה להטות את האגודות למעשה, מערכה שכללה גם קריאה נרגשת זו מצד הביל”ויים: ‘הננו נושאים עוד את עינינו אליכם נדיבי רוסיא! חובבי ציון! וכל אלה אשר נגע גורל ארץ אבותינו עד ליבו. חושו לעזרתנו! אל תתנו לפול את נפש אחיכם המדוכאים אשר זה כשתי שנים תחת שואה יתגלגלו בעד הרעיון הקדוש ולא הראו עוד להוציא את תקותם לפעולות. מהרו נא אחים יקרים ליתן יד להמטים לנפול ואל נא נרא באבדן תקותנו בענין רע’ (טיוטה בגניזת צוקרמאן). פינס נקט גם אמצעי שכבר השתמש בו קודם לגבי פתח־תקוה והרטוב; הוא שיגר שליח לחוץ־לארץ להוציא את המכירה אל הפועל. ואמנם האמצעים שננקטו הועילו, ומעט־מעט כוסו הוצאותיו של פינס בגין קניות הקרקע. אגודות חובבי־ציון רכשו ½14 חלקות בגדרה, ובידי אנשים פרטיים נותרו ½10 חלקות. תשע חלקות מן האדמה שבידי חובבי־ציון נמסרו להתיישבות הביל“ויים, שכן מתוך חמישה־עשר מהם שהודיעו על רצונם להתיישב היו מוכנים להתיישבות רק תשעה. לתשעה אלה לא היה די באדמה והיה צורך לדאוג להם לקיום, לבניית בתים, לחפירת באר, לאינוונטאר חקלאי, שהרי חסרו כל הכנסה ורחוק היה היום שבו יוכלו להיבנות מתנובת אדמתם. כך אפוא היה צורך בעוד צעד נוסף, כדי שהקשר בין חובבי־ציון לבין ביל”ו יהיה שלם, וצעד זה נעשה כתוצאה מוועידת קאטוביץ, שהתקיימה בימים 6 – 10 בנובמבר 1884.

חרף השאיפה לתנופה גדולה ופעולות רחבות בתחום ההתיישבות אצל רוב אגודות חובבי־ציון ברוסיה הצטמצמה ועידת קאטוביץ, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, בהחלטה על שמירת הקיים, כלומר סיוע למושבות הקיימות שאינן נתמכות על־ידי רוטשילד: פתח־תקוה, יסוד־המעלה, ומושבת הביל"ויים גדרה, שעל אדמתה עדיין לא נעשתה ההתנחלות. נס־ציונה לא נחשבה, שכן היתה אז רכושו של איש אחד. נתגלגלו הדברים שרוטשילד נתן את חסותו ב־1889 לפתח־תקוה וליסוד־המעלה ואילו גדרה נותרה כמעט שדה־ הפעולה היחיד של חובבי־ציון בארץ בתחום ההתיישבות עד לשנת 1896, כאשר ייסדו את באר־טוביה.

גדרה מתנערת מן השפל

דרך התלאות שעברה גדרה בחסותם של חובבי־ציון מתוארת בחוברת שלפנינו. וכאמור לא נסיג את גבולו של המחבר בדברים משלנו. החוברת מסתיימת בשנת 1900, ולפיכך נביא עתה כמה ציוני־דרך בהתפתחותה של המושבה מאותה שנה ועד לביסוסה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

שנת 1900 היתה גורלית בתולדות המושבות, שמספרן הגיע עתה לתשע־עשרה, ומהן תשע בחסותו של רוטשילד. בתחילת אותה שנה יצאה לפועל תכניתו של הבארון להעביר את מושבותיו להנהלתה של יק“א מסיבות שלא הובררו לאשורן עד היום. צעד זה השפיע על מצב החקלאות היהודית בארץ כולה. יק”א נוכחה לדעת, שכדי להבריא את המשק ולאפשר את שיווק היין עליה לייעל את ענף היין כולו. לגוון את החקלאות, לדלל את היישוב במושבות שאדמתן אינה מספקת לקיום תושביהן, להחליף את הפקידים הנוכחיים באחרים ולצמצם את מספרם. כצעד ראשון לביצוע המשימה חדלו לשלם למתיישבים תמורת ענביהם מכסה קבועה שלא לפי ערכם, ולא נתנו אלא תמורה שוות־ערך למחיר הענבים בשוק. נעקרו כרמים, ובמקומם ניטעו עצי שקד והונהגה פלחה. בצד הוספת אדמה לכמה מושבות הועברו איכרים רבים למושבות חדשות שהקימה יק"א, ולא מעטים מבין המעוניינים בכך קיבלו הוצאות הדרך לחוץ־לארץ. על סגל הפקידים החדש והמוקטן, שלא ישב עוד במושבות, הוטל להצטמצם בענייני המשק והכלכלה ולא להתערב בענייניהם הפנימיים של המתיישבים.

בשנים הראשונות למשטר החדש חוללו האמצעים החריפים שננקטו משבר חמור, שמבעדו לא היה ניתן לחזות את התקדמות המשק העתידה הודות לריפורמות יק“א. נפגעו לא רק מושבותיו של רוטשילד אלא גם האחרות, שכן כמעט כולן השתמשו בשרותיו של הנדיב ובעיקר ביקביו. עם האחרונות נמנתה גדרה. אם כי זו היתה עומדת ברשות עצמה, שכן התמיכה של חובבי־ציון ניתנה רק לצרכי ציבור, היתה שקועה בחובות רבים ועתה קיבלה אף היא, ככל האחרות, תמורה מוקטנת מאוד לענביה שהיו נשלחים ליקב ראשון־לציון. ולא זו אף זו. היקב לא היה מוכן עתה לקבל את כל הפרי שנבצר, וכך נאלצו המושבות כולן, וגדרה בתוכן, להקטין את שטח הכרמים. אכן יק”א הלוותה כסף למטעים מסוג אחר לכל מי שעקר, אך את ההלוואה היה צריך להחזיר, גם אם בתשלום ריבית נמוכה. כך גדלו החובות וחובה של גדרה גדל יותר, שכן כבר קודם־לכן קיבלה זו הלוואה מיק“א בשביל כמה מאיכריה. במצב קשה זה עזבו את המושבה לצמיתות שניים מראשוני חבריה (אין לדעת כמה מן המתיישבים נתווספו בינתיים).עוד שניים לייבוביץ ושלמה זלמן צוקרמאן, יצאו לארצות־הברית. וב־1905 ייסדו בעזרת ביל”ויי שעשה בארץ והיגר לשם חברת־מניות לשיווק יין מושבתם, מתוך מגמה לצרף אליהם מושבות אחרות. בכך התחרו בחברת ‘כרמל’, שנוסדה ב־1896 לשיווק יין היקבים של זכרון־יעקב וראשון־לציון, ושבגדרה סברו כי אינה ממלאת את המוטל עליה כראוי בכל הנוגע אליה. בגלל חברת ‘כרמל’ שהיתה מבוססת לאין־ערוך יותר מחברת הגדרתים, ואולי גם מחוסר כסף ומסיבות אחרות, לא עלה יפה המפעל החדש. משנוסדה אגודת הכורמים, שחכרה מאת יק"א את היקבים וכללה את כל המושבות, נאלצו הגדרתים לוותר על חברתם האמריקאנית משום החשש שהאגודה תגרשם כמתחרים בה.

ובכל זאת החלה גדרה להתנער מן השפל. ראשית, הותר לה להוביל ליקב כוהל שייצרה בעצמה במקום ענבים, וכך נחסך ממנה ההפסד בגלל ההובלה, ואין צריך לומר המחיר הגבוה יותר שקיבלה תמורת הכוהל. שנית, גדרה זכתה סוף־סוף, לתוספת קרקע, כאשר רכשה ב־1905 מאת חברת ‘גאולה’, בכספי הלוואה מיק"א, את אדמות הכפרים שָכְמְה ומְרָר הסמוכות אליה. תוספת זו איפשרה את הרחבת ענפי המשק, ובעיקר פלחה. גדרה פיתחה גם את ענף החלב, שהספיק לא רק לצרכיה אלא גם לשיווק. מעט־מעט שילמה המושבה את רוב חובותיה, ולבסוף היתה הראשונה למושבות בארץ־ישראל שקיימה את עצמה בלא תמיכה. בתנופה גדולה לשיפור כלכלי זכתה כאשר חפרה באר שנייה, שאיפשרה לה לבסס את ענף ההדרים.

ואולם ייחודה של גדרה לא הצטמצם רק בעובדה שהיתה ראשונה לשאת את עצמה. היא היתה גם המושבה היחידה מבין המושבות שקמו בשנות השמונים, שכל תקופת קיומה התנהלה בדרך דימוקראטית על־ידי ועד, שחבריו היו נבחרים לפי רוב קולות. היא לא ידעה עולו של מנהל או פקיד, להוציא שנתיים (1887 – 1889) שבהן השגיח עליה י“מ פינס מטעם חובבי־ציון, אך פינס עוד חיזק את נוהליה הדימוקראטיים. אכן, גם לנס־ציונה לא היה משגיח מבחוץ, אלא שתמיכתה על־ידי יק”א היתה גדולה כל־כך, עד שנשתעבדה לה במידה רבה.

גדרה גדלה מאוד מבחינת אוכלוסיה, אף כי עדיין נמנתה עם הקטנות שבמושבות. רק שבעה מראשוני מקימיה זכו לקצור את פרי־עמלם הממושך והקשה: צבי הורביץ, יעקב שלמה חזנוב, דב לייבוביץ־אריאל, אליהו סברדלוב, בנימין פוקס ושלמה זלמן צוקרמאן. אלה היו הביל“ויים המייסדים, וכן מרדכי הנקין שהצטרף למושבה ב־1885. ששה אנשי ביל”ו אלה היו חלק מעשרים ושבעה הביל“ויים שהשתקעו בארץ, מתוך כשישים שהגיעו אליה מרוסיה בזמנים שונים. נוסף על הגדרתים התנחלו כאיכרים עוד שמונה ביל”ויים: שישה בראשון־לציון, אחד בנס־ציונה ואחד בנחלת־יהודה. ממייסדי ביל“ו בחארקוב שעלו לארץ־ישראל לא נותר בארץ אלא ישראל בלקינד. משה מינץ שהיגר לארצות־הברית ונעשה שם רופא, השתקע בגדרה ב־1924 משיצא לגמלאות. מתוך ארבעה־עשר הביל”ויים, שהיו הקבוצה הראשונה לעלייה, נשארו בארץ רק שלושה: ישראל בלקינד והגדרתים פוקס וסברדלוב, וכן חזר אליה לצמיתות יעקב צ’רטוק, אחד מן השניים שבאו לפניהם.

דב אריאל לייבוביץ, מחבר החוברת שלפנינו, לא נמנה עמם. הוא נולד ב־1860 בעיר טאואן, פלך וילקומיר שברוסיה, לאביו השוחט ולמד בישיבה בעיר־הפלך. שם נתפש להשכלה, וכדי להתמכר לה באין מפריע עבר לווילנה, מקום שבו לא הכירו איש. שאיפתו להיכנס לגימנסיה לא נתממשה והוא פנה לסוציאליזם. אך, כדבריו באוטוביוגראפיה קצרה שכתב, ‘הנני אובד דרך, סוציאליסט ברוחי ומאוכזב בהוצאתה לפועל להקלת מצבנו.’ לאחר פרוץ הפרעות הצטרף ל’עם עולם' – תנועה של צעירים יהודים, שקמה אז ברוסיה וחתרה לשיקום העם בארצות־הברית על־ידי כינון מושבות חקלאיות־שיתופיות שם. גם ב’עם עולם' לא בא לייבוביץ על סיפוקו. הוא הצטרף לביל“ו והיה בין העושים נפשות לתנועה. לא ברור בדיוק מתי עלה ארצה, אולם באמצע 1884 נמנה עם קבוצת הביל”ויים ומאז קשר עמם את גורלו, וכבר הוזכר שהיה אחד מתשעת מייסדי גדרה. חוץ מאותן שנתיים שעשה בארצות־הברית ישב בגדרה כל ימיו ושימש מזכירה, דבּרה, נציגה, וניתן לומר: אביה. תוך כך הזניח את משקו ולא עשה חיל מבחינה כלכלית. הוא האריך ימים יותר משאר בילו“יי גדרה ונפטר ב1943. רק ביל”ויי אחד נותר בחיים אחריו – מנשה מאירוביץ, איש ראשון־לציון, שזכה לראות בקום מדינת ישראל.

לייבוביץ לא היה הביל“ויי היחיד שהעלה פרשיות מעברן של ביל”ו וגדרה. הגדרתים שעשו זאת נוסף עליו הם חיים חיסין, שישב כמה שנים במושבה, וכן צבי הורביץ. אם כי רב השוני בין כתביהם כשם שמחבריהם שונים זה מזה, הרי כמה תכונות משותפות לכולם: הדיוק בפרטים שנשתבש רק במקרים נדירים, בגלל שכחה; העדר כל קישוט והאדרת התרחשויות ודמויות; ואחרון־אחרון, אולי חשוב מכל: ענוות המחבר שאינו מבליט את עצמו בסיפורו. וכך מצטיירת בחיבורים תמונה של צוות, שפתח בגדולות וגמר בקטנות, אך לא נואש והחזיק מעמד בדרכו רבת התלאות.

דוב אריאל (לייבּאוויץ) אחד מראשוני המתיישבים בה

מבוא

ויהי בשנת תרמ“ב, שנת צרה ומצוקה לאחב”י בארץ רומניה, כי צץ הזדון פרחה הרשעה בקרב עם ישראל הזאת על-ידי מסיתים ומדיחים צוררי ישראל ויתחוללו הרעמים בקהילות רבות להפיץ את יושביהן, ותגבר התשוקה בלב רבים מאחינו לעזוב את הארץ ולבקש להם מנוח באשר ייטב להם. ורעיון ישוב ארץ-ישראל בתכונתו המעשית, אשר השר מונטיפיורי התעורר עליו מכבר על-ידי הצעת יושבי הארץ עצמם, ואשר הרב הגאון הצדיק מוהרצ“ה קאלישר ז”ל מטהורן סלל לו מסילה בספרו “דרישת-ציון”, והחברה אשר יסדה ימינו בפ“פ דמיין, ואשר יושבי אה”ק עצמם החלו להוציאו אל הפועל בקנותם להם את אחוזת פתח-תקוה ביהודה ואחוזת גי-אוני בגליל, מצא הפעם מסילות גם בקרב המון בני ישראל, וישפוך רוחו גם על הצעירים המשכילים דורשי חכמה ומדע בבתי-המדרש הגבוהים. ותצא התעוררות מבית-מדרשה של חרקוב ותאחז כלהבה בכל תפוצות ישראל ותיווסד אז חברת “בית יעקב לכו ונלכה”, הנודעת בשם “ביל”ו", אשר חבריה היו רווקים משכילים, אשר החליטו לעזוב לימודיהם ולהאחז בארץ בתור איכרים, עובדי אדמה בידיהם, בתמכם יתדם על עשירי העם, כי ימציאו לידם את האמצעים לבוא לידי חפצם.

והנה דברי-ימי החברה הזאת ומשאת-נפשה והחליפות והתמורות אשר עברו עליה משך שלוש שנים, רבים ונכבדים מאוד, וראויים להיקבע בפרק מיוחד. אך לרגלי חפצנו פה לספר דברי-ימי גדרה, אין לנו רק לזכור את זאת, כי אחרי חלומות וחזיונות-לב רבים אשר נכזבו, שמחו בני החברה הזאת אשר כבר נמצאו בארץ-ישראל, בהימצא להם מר הירש, פקיד חברת “כל ישראל חברים”, לתת להם עבודה בתור שכירי-יום בנחלת “מקוה ישראל”, הוא בית התלמוד לעבודת האדמה אשר יסד מר נטר ז“ל, וישכרו להם בני ביל”ו בית באחד הפרדסים אשר על הדרך בין יפו ובין אחוזת “מקוה ישראל” וישבו שם. בבוקר בבוקר יצאו לעבודתם בשדה, ויעבדו עבודה קשה ועבודת פרך, ובערב שבו הביתה לחייהם, חיי צער ועוני, אך לא נפל לבם עליהם ותהי נפשם תמיד שמחה ועליזה בתקוותם לעתידות, ויסדרו להם תקנות קבועות אשר על-פיהן חיו חיי חברה והשתתפות. ואת הרי“מ פינס, סוכן “מזכרת מונטיפיורי” בימים ההם, השוכן בירושלים קיבלו לראש וליועץ להם, כי נטה לב האיש הזה אחרי הצעירים האלה במצאו בהם כוונה רצויה ואומץ-לב ודעת-נפש בלי תערובות פניות שפלות. ויעבדו בני ביל”ו את עבודתם כמשפט הזה בערך שנתיים ימים עד שנת תרמ"ד.

ויהי בראשית ימי הקיץ בשנת התרמ“ד ומר הירש הודיע ל”בני ביל“ו”, כי בפקודת חכי“ח אשר בפאריז יחדל מהיום לתת לנו שארית בני ביל”ו עבודת שכירי יום בנחלת “מקוה ישראל”. כרעם ביום בהיר היתה לנו הבשורה הזאת. ויהי עלינו מעתה לבקש עבודה איש-איש באשר ימצא למען החיות את נפשו, ויהיו אחדים בנו אשר קצה נפשם בעמלם, וחיי נדודים כאלה, וייפרדו מעל החבורה, וילכו באשר הלכו, ויישארו מאתנו אך תשעה נאמנים לדגלם וישאו כל יד עמל ותלאה באורך-רוח, כי תקוה נשקפה להם מצד האגודות השונות לחו“ץ אשר נוסדו אז בארץ רוסיה. והרי”מ פינס מחזק את ידם לייחל עד גמרו את קניית האחוזה למען הקונים השונים אשר מילאו את ידיו לקנותה, והיה בה עוד מקום גם לבני ביל"ו להאחז בה.

ובכ“ט בסיון הגיעה הבשורה מעזה, כי נחלת גדרה נקנתה כדת על שם הרב ד”ר הילדסהיימר ז“ל עפ”י המורשה שלו אז הרמ“י גולדשמיד ז”ל מירושלים. ואז ערכנו מכתבים לכל האגודות ברוסיה לגלות דעתנו להיבנות בגדרה, וכעבור חודש ימים ואגודות וארשה פולטאווה ומינסק מילאו את ידי הרימ“פ להקצות בעדם לשמנו ארבעה חלקים וחצי, ואחריהם החזיקו אגודות וילנה ומוסקבה בשלושה חלקים אשר עליהם נלוו אחרי-כן חמשת חלקי חארקוב וחלק אחד מאודיסה, ותהי נחלת בני גדרה מיד חו”צ י“ג וחצי מכ”ה החלקים שבה התחלקה אחוזת גדרה כולה, ויכלו ימי שנת תרמ“ד ותבוא שנת **תרמ”ה.**

ויהי באחד בכסליו בשנה הזאת, נמנינו וגמרנו ונחוק בספר הזיכרון 25 את החלטתנו לעלות גדרתה להאחז בה. ובשבעה בו שלחנו שניים מאתנו להרימ"פ ירושלימה להגיד לו את החלטתנו, ככתוב בספר זכרונותנו מס' 26, וכבוא הרשאתו הכננו בכלל שאר צרכינו מעדרים וכלי-חפירה לאדמה וחמור אחד למשא להביא לנו צורכי אוכל נפש. ולפנות ערב, ביום הראשון לחג החשמונאים, יצאנו רגלי מיפו, כולנו מלבד אליהו סברדלוב אשר חלה ויישאר במקומו. ושלושה חמורים נושאי סבל צידה וכלים לפנינו, ובלילה באנו ראשונה-לציון ונשלח שניים מאתנו, את צוקרמאן ואת הורוויץ, ללכת לפנינו גדרתה ואנחנו נשארנו ללון פה, ובטרם עלה השחר, קמנו גם אנו ונלכה, וכאור הבוקר באנו אל מקום חפצנו, והשניים אשר הקדימו לבוא יצאו לקראתנו בלחם ומים, ומורים ברובים; ונעל כולנו על נחלתנו בשירה וזמרה ונאחוז בה, היא אדמת “גדרה” עד היום.

ואלה שמות הבאים גדרתה ביום ההוא: בנימין פוקס, דוב לייבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, מנחם מוהילבסקי, צבי הורוויץ, שלמה צוקערמאן, כולם בחורים (וילווה אליהם גם איש אחד מינסקי, אשר קנה לו חלק בגדרה בכספו ושמו אדליבאנקין). ויהי כי נָפשנו מעט מעמל הדרך ונתחזק גם להשקיט את לבבנו הסוער ולגרש מעלינו כל רעיוני תוגה ודאגת עתידות, כי לב שמח ורוח גבורה דרושים לנו מעתה, באשר לא נכחד מאתנו כי אך עתה החלה לנו המלחמה עם התלאות והמצוקות אשר לפנינו על דרכנו; כי חסר וכפן מצד אחד והתגוששות עם הערבים שכננו, אשר טרם הסכננו עמהם, מצד השני נכונו לנו, וברוח נכאה אין יורדין למלחמה. לימים אחדים בא גם אליהו סברדלוב אלינו אחרי הרפאו ממחלתו, ונהי' כלנו עשרה, ובית-הקרשים חמישה על חמישה מטר אשר הכין הרימ"פ על הגבעה הראשונה בטרם נאחזנו בנחלה, קבענו לנו לדירה ולאוצר הכלים. ויהי הבית מתוכו מוקף משלוש רוחותיו בספסלים רחבים מעשה-ידי עצמנו. והכיריים לבישול בפינה בקיר הרביעי סמוך לפתח והשולחן הגדול בתווך, ויהי לנו מקום פנוי בהבית, אך רצועה קטנה בינות הספסלים והשולחן. ולא יכלו אפוא באי הבית להתהלך בו הנה והנה; אך ראשון ראשון מהבאים מהר ולקח מקומו על הספסל. ואחר מחברינו, מר יעקב-שלמה חזנוב, אומן יד למלאכות הרבה סמך אל צלע הבית קדמה שלושה קירות קרשים אשר כיסה בגג רעפים ויהיו לאורווה לחמורנו, ולאוצר לכלי מלאכתנו.

ובהמות וכלי המחרשה לעבוד אדמתנו טרם היו בידינו, ונחליט לעסוק בנטיעות תחילה. ויהיה בכ“ט בכסליו ונזמין אלינו את הגנן ממקוה-ישראל, איש נוצרי מהונגריה ושמו קאזאני, והאיש מודע לנו מימי שבתנו באחוזה הזאת ולבו טוב עלינו, ויבוא ויעש אתנו כיומיים ויתור לנו הר מההרים השוממים מנגב, בנחלתנו במרחק עשרים רגעים מביתנו לנטעו כרם, ונקרא שם לההר הזה “יהודית” על שם הגברת מונטיפיורי ז”ל.

לא לחינם אמרו חז"ל: והיו חייך תלואים לך מנגד – זה הקונה לחם מן הפלטר, ואנחנו עוד היה עלינו להביא ממרחק לחמנו מפלטרי “ראשון לציון”, ותקץ נפשנו בעמלנו ויימלך עלינו לבנו ונכרה כמין גת (בור מרובע) סמוך למשכננו בעומק מטר אחד, כי לא יכולנו להעמיקו עוד בגלל קושי הסלע; ובקיר הגת מערבה כרינו כמין כוך ויהי לנו לתנור לאפות בו לחמנו בידינו ונהיה לאופים, ומהיום ההוא והלאה לא הזקקנו עוד לכתות רגלינו בעד כיכר לחם ראשונה.

בשביעי לחדש העשירי שב אלינו חברנו יעקב בן שמואל מוהילבסקי¹ אשר שבע נדודים בירושלים, ונשמח לקראתו כולנו מאוד, כי על כל מצוקת המחסור אשר הציקתנו, הציקנו חוסר אנשים עד לכשלון ידיים, ויביאנו לידי התמרמרות עד כי החלטנו לשים לחוק לגרוע מזכויות אותם החברים, אשר פיגרו מבוא אלינו גדרתה, ככתוב בספר הזיכרון מס' 28.

והעבודה החלה בההר “יהודית” אשר ברה לנו הגנן, צרפנו מדעתנו הר שני לעומת משכננו, אשר קראנוהו “משה” ע"ש השר מונטיפיורי, ונקצה בהם שטחי אדמה במידת ארבעה וחמישים דונאם², שלושים ושישה בהר יהודית ושמונה-עשר בהר משה.

פה עמוד, קורא יקר, והתבוננת אל סדר חיינו אז לפי הציור אשר אני נותן לפניך.

יסוד ההשתתפות אשר אחזנו בו בהיותינו עוד עובדים שכירי-יום היה לנו ליסוד-מוסד גם עתה, כיס אחד וקדרה אחת לכולנו, ויהי לנו לחוק להקצות יום-יום איש אחד מאתנו על הסדר לשבת בית ולהכין לנו כל צרכינו יומם ולעמוד על המשמר כל הלילה. ויהי האיש אשר הגיע לו התור לשבת בית, לאופה ולמבשל ולמנקה את החדר ואת הרפת ולמאכיל את החמור וכל כיו"ב.

וסעודתנו הקבועה היא סעודת הערב בבואנו מן השדה ותהי חליפות לה. היום בליל-חמיץ ולמחרתו נזיד תפוחי-אדמה, וממחרת השלישית אורז או פולים וכל כיו“ב. ותהיינה לנו אך החליפות האלה לתבלין מעט לתבל בם את חיינו, המרים והמשעממים בשוויונם, כי עבודתנו הקשה לא עצרה כוח לשטח את לבבנו בעת ההיא. אחרי רואנו כי לשוא שיחתנו עמלנו על הר “משה” כי אדמתו אדמת טרשים, ולא לנו לפי האמצעים שבידינו להכשירה לנטיעה, וגם עבודתנו בהר “יהודית” לא התקדמה כראוי, כי המגרעות הטבעיות אשר ב”יסוד ההשתתפות" החלו להיגלות אחת אחת, ותולדותיהן, אשר מררו את חיינו, הכריחונו להאבק בהן לבלתי תת להן עבור את הגבול. אך כל המרירות הזאת בטלה מפני רוח השירה אשר סבב ומילא את חיינו אז בכל מקצועותיהם, כי בהתקרבנו אל הטבע התענגנו על מראותיה הנחמדים כחבורת נאנסן בים הקרח בשעתה, וכל חפירה וכל צמח וכל חי אשר מצאנו בהרי גדרה השוממים העסיקו אותנו ויהיו לנו לחומר רב-ערך לשוח בו בערב אחרי הסעודה ולהתווכח עליו. ותחזק עלינו יד השירה הזאת אז, עד כי לא נמחו עקבותיה ימים רבים מחיינו גם בהשנותם בהמשך הזמן מהקצה אל הקצה, ויקבלו צורה כולה חדשה מסיבות שונות אשר תתבארנה בפרקים הבאים.

ואתה, ידידי הקורא, אם יש את נפשך לקלוט ציור נאמן מסדר חיינו אז, לכה-נא אחרי במחזה והתארחת אתי בדרך העולה גדרתה; ונכוון את השעה לבוא אל חברינו לראש האשמורה האחרונה בלילה, בעודם שוכבים על משכבם שקועים בחבלי שנת העובד המתוקה, למען התבונן על חייהם מראשיתם.

הנה אנחנו בדרכנו כבר יצאנו מבין כרמי כפר “קתרה” אשר בקצה גבול נחל “גדרה” מצפון, נעזבה-נא עתה את דרך המלך העולה עזתה ונשמאילה ונעלה במשעול הצר ההולך אל משכננו, אל נטה ממנו ימין ושמאל, כי חתחתים וקוצים וברקנים אורבים לנו משני העברים, כי טרם התרחבה ונכבשה אז הדרך בפרסות הסוסים והבקר ואופני העגלות, כאשר היא היום, והנה התנהלנו לאט ונעל עד חצי ההר. פה עמוד, ידידי, והינפש מעט ושא עיניך והתבונן מסביב לך, הלא הלילה ליל ירח במלואו, השמים מעל ראשך טהורים ומזהירים ואור נעים מכחיל שפוך על כל היקום, ולאור הזה תראה מרחוק את הכפר “יבנה” המתנוסס מעל גבעה נחמדה צפונית מערבית ממקום עמדתך, היא “יבנה” אשר הצילה בשעתה את רוח ישראל מהכחד מן הארץ, ותעש לה שֵם בבית-מדרשה אשר אסף אל תוכו את הרוח הזה אחרי אשר נחרב בית חומרו. אגדות רבות עוד היום בפי יושבי המקום הזה על אודותיו, ומהן רבות הנוגעות ליישוב היהודים בו מימים קדומים, ופנית לך ימה וראית יריעת תכלת פרושה מרחוק, היא שטח פני הים הגדול הרחוק ממך דרך מהלך שעה וחצי. קול המיית הגלים הסוערים וזועפים במקומם יישמע לך בזה כקול דממה דקה, כקול ענות חלושה, כקול אנחות גולי יהודה, כי תשתפכנה בצרתם.

סוב לך עתה מזרחה. הנה “הרי יהודה” הנפלאים בשלל מראיהם הנחמדים, אשר ירבו וישתנו כרוב לסעיפי עשתנותיך וכהשתנותם לכמה גונים. אם רוחך נכאה ומחשבותיך נוגות, ונראו אליך ההרים האלה עולים כנאות עשן מתוך העמקים העטופים ערפלי אדים, וזכרת את ירושלים ואת מקדשה בעלותם על המוקד בלילה ההוא בליל הפחדים, אשר קבענוהו ליל קינה לדורות, ורסיסי הטל לרגליך החונים על העשבים ועל הנעצוצים והנהלולים המזהירים לאור הלבנה כזוהר נטפי פנינים, ידמו לך לנטפי הדמעות אשר מר בכו מלאכי מרום ויפלו על הארץ ויהיו למרגליות. אך בהצהל רוחך ודעתך בדוחה עליך, ונראו לעיני-רוחך ההרים הנחמדים האלה כענקים זקנים הצונפים מצנפת עננים לבנים על ראשם ושמלת ערפלי טוהר המשובצה אבני חפץ על מותניהם והם ישנים וחולמים חלומות נעימים, חלומות כבוד וגדולה, כוח וגבורה, חיים ואושר לאומיים. ומלאכי מעלה יעופפו ממעל לראשם וכנפיהם יטילו עליהם צללים, אז תראה ונהרת וקראת בקול: הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל!

ועתה, הס! הנה זמירות שמענו, קול נעים וערב עולה באוזנינו, קול הזמיר בלילה. מכירים אנו את הקול הזה; קול אחד מחברינו הוא, קול האיש אשר עלה עליו הגורל לעמוד הלילה על המשמר, גם צלו נראה אלינו מרחוק, צל איש נמוך ודל-בשר, אשר כל יצוריו כמו חיים וכל עצמותיו תדברנה ושתי עיניו כמו דולקות בהתלהבות השירה אלינו יאירו. והנה הוא חמוש, וקנה-הרובה תלוי על גבו והוא מתהלך בצעדי און כאיש העשוי לבלי חָת ועיניו לנוכח הבית יביטו ושטו אל כל עבר מסביב לו, ובהתהלכו בודד אנה ואנה נפשו הפיוטית עליו תשתפך, ועמד תחתיו נשען על רובהו ונתן בשיר קולו, המכה גלים ההולכים ומתפשטים על פני כל הכיכר:

חשבתי ימים אהיה גברת,

ביד ה' עטרת תפארת,

ועתה אני שחרחרת,

כי דודי נסע ונגלה!

והקול נפסק, והצל התנועע, כי הפך פניו מערבה. אין זאת כי המיית גלי הים אל אוזניו הגיעו ותסער רוחו גם הוא, ופתאום נשמע קולו בעוז:

המו גלים,

ברוץ גלגלים

ועבים וקלים בלב ים!

ותשח עליו נפשו וידום, כי שרעפיו התכנסו אל תוכו, וישב להתהלך אנה ואנה, וכוכב השחר נגלה כשביב אש מבינות להרי יהודה, ועוד מעט וקו לבן כאמרת כסף על יריעת תכלת נגלה בקצה השמים קדמה, וידידנו מתעורר שנית, עיניו התרחבו ופניו נהרו וקולו כגלים יבקעו את האוויר השקט.

הללי אלהיך ציון חדשים לבקרים

הנה שחרך פרוש על ההרים

וענן וערפל כסה שוטניך

פתחי שעריך להמונים

ויבוא בם גוי צדיק שומר אמונים…

והשחר הפרוש על ההרים גרש מפניו כל סתרי צללי לילה, ויהי אור גם בבתי נפש משוררנו ויזכור את המציאות; כי עבודה רבה לפניו, להכין את החמים ואת הבִּרְיָה לכל גרי הבית הזה, וגם את לחם הצהרים אשר יקחו אותו איש-איש מהם בצלחתו בצאתו השדה, ויגש אל הבית ויסמוך את רובהו אל הכותל, והכלב הגדול לרגלו, היודע את נפש בעליו, כיוון את השעה ויקם מרבצו ויתנער מרסיסי הטל אשר עליו ויקפוץ וידהר לעומת אדוניו בשמחת לב, ויקיפהו במעגלה כשבע הקפות, ויטש כחץ מקשת אל הדרך העולה עזתה לחרוץ לשונו לאורחת הגמלים, אשר התנהלה בכבדות שמה ופעמוניה השמיעו קול צלצלי נוגה חרשית. וחמורנו הסבלן הגדול, אשר התפלסף כל הלילה על-יד אבוסו, זכר אף הוא את קיבתו המבקשת תפקידה וינעור בקול מחריד אזניים למשוך אליו לב מאכילו. ושומרנו זכר גירסת ינקותו, כי מתחילה “ונתתי עשב בשדך לבהמתך” והדר “ואכלת ושבעת”, ניגש אל שק המספוא וימוד ממנו מידת שעורים אל הקופה ונכנס לפני ולפנים אל תוך האורוה, במקום שסבלנו עומד וצוהל לקראתו ויחפפו בחיבה על גבו ויט אליו אוכל, ואך יצוא יצא מהר ויבער אש בגחלים וינער את המיחם הגדול מאפרו וימלאהו מים וגחלים לוחשות, ועוד טרם הרתיח המיחם נכנס פנימה ויעיר את הישנים, והתנועה החלה בקן הזה כתנועת הנמלים במאורתם, ויתרוצצו איש לעבר פניו אנה ואנה, ואיש את רעהו יהדפו בצד ובכתף, כי צר המקום מאוד, ויצר עוד מזה בימי הגשמים, עת נמנע השומר לעשות מלאכתו בחוץ ויעשהָ בבית. אך לאושרנו לא ארכה שעת הדחק הזו, כי לא הרבינו בטבילות ותפילות וחטפנו ואכלנו ושתינו, ונשים בילקוטנו מעט לחם ודבר-מה ללפתו בו לעת הצהרים מאשר הכין לנו השומר בטובו, ונמהר ונצא השדה לעבודתנו והכלב ירוץ לפנינו ללוותנו הדרך.

ועבודתנו הקשה השכיחה מאתנו את כל עמלנו, כי השקענו כל מעייננו בה ללמדה על בוריה, ובהינפשנו מפרק לפרק מצאנו נוחם בתקוות וחלומות לאחרית הימים, לעת תחתנו יקומו בנינו, אנשי-חיל חרוצים ומאוקלמים, אשר העבודה תחשב להם כשעשועים ומקרני השמש הלוהטת לא יפחדו פחד.

וצללי ערב ניטיו, אשר אליהם שאפנו. השמש בפאתי מערב ואיש-איש מכושו על כתפו שבים הביתה בהמון בשיר ובקול זמרה. כלבנו הנאמן ידע את עתו וירץ לקראתנו ויקבל פנינו בחדווה, ויקפוץ וירקד ויתגלגל בינות רגלינו, ופתאום הפנה עורף ויעט אל משכננו לבשר לעומד על המשמר את ביאתנו, ואחרי אפפו מסביב לקדרה להריח את ריח התבשיל חש לשוב אלינו ולהודיענו, כי הכול מוכן לסעודה.

כליל התקדש חג היה לנו הלילה תמיד. איש-איש מאתנו בא אל הבית כמבוא אל בית חבר וזבח משפחה, ונפרוק את המכושים מעלינו ונציגם בפינת הבית, ובעוד אנחנו עסוקים ברחיצת פנינו וידינו, עסוק השומר בהכנת הסעודה. ידי כותנתו מקופלות על זרועותיו והוא עומד וממרק, ושוטף את הכלים לנקותם וטועם את התבשיל להוסיף בו מלח או תבלין אם יש בהם צורך. ופיו כמעיין המתגבר מביע דברי חידודים, לבדח את דעת אורחיו, בקראו את ההלל על התבשילים וסָפרו שבחיהם בפני כל אחד ואחד לפי טעמו והרגלו. להליטאים יאמר: כי מרק גרש וטעם בצלים ושומים יטעמו היום. ולהדרומים יאמר: כי אך טעם צלי-קדר שוחה ברוטב שָמֵן יחושו בפולים האלה. ואת החכים המפונקים של הפולנים הרטיב בהבטיחו להם טעם ספגונים וצפיחית בדבש. וכל דברי גוזמאותיו נהפכו בשעת האוכל לאמת גמורה, וכלחם המן היה לנו התבשילים, בטעום בהם כל איש את אשר נעים לחיכו, כי תבלין אחד נתון בהם ו“יגיעה” שמו, והוא עשה את כל הנפלאות האלה.

והשעה שבין הסעודה לבין השינה היתה מוקדשת לעסקי הציבור ולהתרועעות, ויהי כי עמד על הפרק שאלה מה שהיא, הטעונה פתרון להלכה או למעשה, ונשב סביב לשולחן. והיושב בראש אשר בחרנוהו רק לשעה זו ערך את סדר-היום, והעלה את כל השאלות וההצעות אשה אחרי רעותה לדין עליהם, ויהי כבוא אל הפרק עניין משאת-נפש, ענין אידיאלי, ותתלהבנה הרוחות וירבו הוויכוחים, וכשרונות הביקורת הושחזו והשתוננו מאוד, כי איש-איש מאתנו אמר להגן על דעתו ומשפטו. הכי נכבדה בשאלות אשר העסיקונו עד מאוד היתה בדבר יחס המתיישבים אל חיי האורתודוכסיה. כבוד הרי"מ פינס השתדל תמיד לפעול עלינו, כי נתאים דרכי חיינו אל חפץ האורתודוכסיה והתקרבנו אליה. אך כתבי-הפלסתר אשר יצאו מפרק לפרק מתוככי ירושלים להבאיש את ריח היישוב החדש בעיני באי עולם, שבו ופעלו עלינו פעולה מתנגדת עד כי היינו קלועים מפעולה לפעולה כל הימים באין נחת. ושאלה שנייה היתה לנו לעניין תדיר לענות בו, לאמור: הטוב ליישוב בתחילתו להתייסד על ידי אנשים פשוטים וגסים, המנוסים ומורגלים בעבודת הגוף, או לברור לו דווקא אנשי-רוח, בעלי רצון כביר ויתירי מדע גם אם הם חסרי כח, ושאלה תדירה שלישית העסיקה אותנו לפסוק הלכה בדבר גאולת הארץ וההתיישבות: מה נדחה מפני מה, לאמור: אם טוב לעוסקים ביישוב להשתדל להכניס לרשותם תחילה כמות רבה של אדמה מבלי להושיב עליה עובדים, או להשתדל תחילה בהרבות ישוב העובדים לפי האדמה שכבר יש בידם ולהסמיך העבודה לגאולת הקרקע.

בוויכוחים כאלה וכאלה בילינו את הלילות, כדעת ר' אליעזר בן עזריה ובן זומא שמצוה לספר ביציאת מצרים בלילות. וכל לילה ולילה היתה התגוששות חרישית בין שומר אותו הלילה ובין השומר אשר ידע מועדו ללילה הבא, ויהי הראשון אומר תמיד: כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כי חפץ היה להאריך זמן הוויכוחים למען קצר שעות התבודדותו, והשני היה מבהלנו תמיד לאמר: חברי! הגיע זמן ק"ש, למען האריך שעת השינה הלילה הזה ולא תכבד עליו היקיצה בלילה הבא.

זכרונות החיים האלה עודם חיים בלבבנו והננו מספרים בהם תמיד, והיה בכל עת אשר תגבר עלינו יד העיצבון והיאוש, ישובו הזכרונות האלה וחיזקו לבבנו ומילאו אותנו תקוה ונועם. ובנינו אשר נולדו באחרונה, אשר לא ידעו ולא ראו את החיים האלה, שותים בצמא את סיפורינו ולמדו לדעת, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם אך על מוצא פי הרוח וההתלהבות, אשר יתבלו את הלחם היבש, וינעימו את המרורים. ובמרורים לא ידענו חסר, כי רבו תקוותינו אשר נכזבו, הנה זה “משה” ההר, אשר אמרנו כי יהיה לנו לכרמל מצאנוהו אדמת טרשים, כולו לא-יצלח למטעי כרמים מאומה.

ויהי כי עזבנו עבודתנו בהר משה בהתייאשנו ממנה, ונרכיז כל כוחנו לעבודת הר יהודית לעדרהו ולנכשהו עד הכשירו למטעים. ותהי עלינו העבודה רבה לכוון את הרוחות ולהחזיק השלום בין בני חברתנו העובדים, אשר הזריזים שבהם לא נחה דעתם בעבודת המתונים, והדייקנים שבהם התלוננו על עבודת הפחזנים, אך הדעת בנפשנו, כי כל קיום תקוותינו תלוי אך באחדות שלמה, חסמה הדרך בעד סערות הרוחות לבלתי תפרוצנה.

והכשרת האדמה כלתה, ונקבע את היום אשר בו נחל במטעה, ויהי לנו היום הזה לחג, ונקדשהו בשירה ובזמרה ובייסוד קופת “אגודת אחים” אשר נועדה לתמיכת חברינו במקרים היוצאים מן הכלל, ונעל ההרה איש-איש ומכושו על שכמו וניטע את הזמורה הראשונה לשם כבוד מנהלנו הרי“מ פינס נ”י, אשר הרבה להשתתף עמנו בסבלותנו ויפעל לטובתנו. ואחריה נוטעו שאר הזמורות לשם שאר דורשי טובתנו ולשמנו אנחנו, ועל כל נטיעה דרשה ונדבה, איש-איש לפי מסת כיסו הנקוב. ויהיו פרי הנדבות האלה למסד קופת “אגודת האחים” הנזכרה. וארבעת אלפי נטיעות נטענו בהר יהודית, ויהי לנו הכרם הזה הראשון לכל כרמי גדרה בהרריה השוממים, כרם אשר בעיצבון נטענוהו ובדמי לבבינו וזיעת אפינו השקנוהו, הוא כרם יהודית, אשר בחמישה בניסן בשנה הזאת חילקנוהו בחבל; ארבעה דונאם לכל איש, ככתוב בספר הזכרונות מס' 35. ותהי לנו מעתה העבודה המשותפת לעבודה מחולקת לשמור ולעבוד איש-איש את נחלתו.

ואדמת הזרע אשר לנו לא עבדנו השנה הזאת בידינו, באין לנו לא בהמות וכלים לעבודה זו; ואף לא מקום להכניס בהם בהמה וכלים, לוא גם היה לנו, וניתן את השדה לשכנינו הערבים לעבדה באריסות.

והימים ימי דוחק ולחץ מכל עבר: מעון צר, כלכלה צנומה ורזה, מעשי חו“צ מתנהגים בכבדות, והתקוה להיבנות מהם רחקה עד לירכתי העתיד, וכל קנייננו אנו הוא הכרם הקטן בן ארבעה דונאם לכל איש. הכי לו נשַברה? ויהי כי הפיגה מאוד התלהבותנו, ותגבר עלינו יד היאוש וניפול בעיני עצמנו. ולשכנינו הערבים חוש טבעי חד לחוש מה שבלב חברו, וכמו יריחו מצב-רוחו של אדם, וניפול גם בעיניהם. ויהי תחת אשר כיבדונו מאוד ויראו מפנינו מבראשונה, עתה התקלסו והתעוללו בנו ויקניטונו בכל אשר מצאה ידם, באמרם, אך עזובים הם האנשים האלה אין עומד עליהם, והדבר הזה הרפה ידינו עד הקצה. אך הרי”מ פינס מחזק ידינו ומדבר על לבנו לבלתי התייאש, ונרבה במכתבים בימים האלה לאחינו ברוסיה בבקשה לחלצנו ממחלת התוחלת הממושכה ולגזור דיננו פעם אחת אם יש אחרית ואם אין, כי עד מה נוחיל ונלך. ומרכז חובבי-ציון היה אז בווארשה, ויהיו לנו המכתבים הבאים מהמרכז לקורת-רוח, כי מלבד דברים טובים וניחומים אשר דיברו על לבנו עוד דרוש דרשו מאתנו חשבון ההוצאות הדרושות להתייסדות איכר אחד, ותהי השאלה הזאת לשאלה מעניינת מאוד על שולחן אסיפותינו, ואחר משא-ומתן ארוך וחשבונות מיוסדים על מיעוט נסיונותנו הערכנו את הסכום ככתוב בספר הזכרונות מס' 36, אך את זאת הגדנו להם מראש, כי אם לא יינתן כל הסכום הנערך בבת-אחת ועלתה ההוצאה עד לאין קצה, ועד נצח לא נגיע אל המנוחה ואל הנחלה.

ויהי אחר הדברים האלה ויעתק מרכז חו“צ לאודיסה תחת ראשות ד”ר פינסקר ז“ל, וכל שאר האגודות הנפרדות של חובבי-ציון התאחדו אחדות שלמה במרכז הזה. ויהי עם לב המרכז לשכלל את שלושת המושבות פתח-תקוה, גדרה ויסוד-המעלה וישלחו לפניהם את הרב הגביר הנדיב המפורסם הרק”ז ויסוצקי נ“י לתור את המושבות האלה, להתחקות על צרכיהם ולסדר את דבר שכלולם. ויעל האיש המעולה הזה הנה במחשבה רצויה מאוד, אפס כי לדאבוננו סבוהו אנשי חנפי-לב אשר אמרו לעשות סחורה בפרתם של חו”צ, והמה הספיקו להסב לבו אחורנית מאחרי האנשים הנבונים וישרי-הלב לבלתי ישאל בעצתם, ויתפשוהו בכפם להוליכהו בדרך המסכמת לחפצם המה, ויסירו את לבו גם מאתנו באמרם לו, כי אך אנשים רווקים אנו ואין כדאי לחובבי-ציון לעשותנו חטיבה אחת מיוחדת ביישוב, בכל זאת בעלותו גדרתה, לבקר אותנו וירא את עמלנו ואת לחצנו, ואת הלחם אשר נאכל, לחם אפוי בידינו ביורת הערבים. ואת המים אשר נשתה, מי גבים אשר עלה עליהם ירקרקה, ואת החדר הצר אשר התכנסנו בו כעדר צאן, נכמרו נחומיו ויסתר פניו ויבך. ואחר מחותו הדמעות העבירנו לפניו כבני מרון, וישאלנו אחד-אחד לשמו, לשנות חייו, למקום מולדתו, ומה הביאהו לעזוב את מולדתו, מה הביאהו הלום ומה חפצו ובקשתו. ואחר כל השאלות והתשובות המייגעות האלה בא לידי מסקנה, כי להיותנו רק תשעה בחורים עולי-ימים וחסרי-ניסיון, אין טוב לפנינו כי אם לקבל עלינו מרות אלוף, אשר ירכיב לראשינו, למען ינחנו בדרך החיים לטוב לנו כל הימים. ו“תנא מסייע” היה לו האיש רא“ל פרומקין, נציב הגביר לאחמאן מברלין בנחלתו אשר בפתח-תקוה, אשר בשפת חנף הוסיף גם הוא להלבין פנינו במגרעת הילדות אשר דבקה בנו. ויחליט נחיצות פקיד ממונה עלינו. וירבו שיחה על אודות הדבר הזה מרבה מהכיל, ויהי כראותנו כי תחת לשית לב לעצם צרכינו המרובים, מבלים את הזמן בדברים בטלים, ובהרגישנו את כאב העלבון של דלותנו אשר נתנה אותנו למדרס-לשון לכל החפץ להסתולל בנו; התחמץ לבנו מאוד ובשתי ידיים דחינו את ההצעה, אשר לא נכחד מאתנו מקורה, בתשובה של טעם, לאמר: כבר פשטנו נעלי הילדות מעל רגלינו, ואין לנו כל חפץ במנהל ומורה-דרך! ובחום לבנו נזרקו מפינו גם דברים אשר הרק”ז חשבם לעלבון לו, ויתקצף מאוד ויקם ממושבו וייפרד מאתנו בחרי-אף, ויקח מאתנו רק את המערכת לשכלולנו, אשר הערכנוה לסכום מאת אלף פראנק.

והד“ר פינסקר ידע את כל אשר נעשה פה, וירע בעיניו כי איש עצתו ואיש סודו החכם הנכבד מר לילינבלום, הוא איש רחב-דעת, אשר לא יתן נפשו להיסחף מזרם דעת הקהל ההומיה וסוררת; והוא נטה אחרינו לאהבה ולכבד את מפעלנו, ויעמוד כחומת ברזל להגן עלינו מחמת צוררנו. וימהר הד”ר ויערוך מכתב-חוזר אל כל האגודות הפרטיות לחוות דעתם במשך שבועיים ימים על אודות שכלול גדרה, ותעל בידו להשיג הסכמת רוב האגודות לשכלול מָחלט בטרם הספיקו דברי הרק“ז, אשר שלחם אף הוא לכל האגודות הפרטיות, להבאיש את רוחנו בעיניהן, ויהי כי החלט דבר מבלי שוב, ויספח הרק”ז אלינו את בלקינד ואת פיינברג ואת חנקין, ואת שמעוני יליד פולטאווה אשר אגודת העיר הזאת התקיימה עליו, ואת פינו לא שאל.

והרי“מ פינס בקנותו את גדרה קנה גם הרשאת המלכות לבנות בה בתי עבודה על שטח אדמה במידת אלפיים מטר מרובעות, ויהי כי רבו הימים ופקודת פחת ירושלים חזקה על פקידי המחוזות לבלתי תת את היהודים לבנות בכפרים, חשש הרימ”פ³ פן יפריעוהו מבנות עוד בכוח הרשאה הזאת, בהתאנם לה כי עבר זמנה. ויימלך עליו לבו לתת לנגר אחד להכין בביתו חמישה בתי קרשים מתפרקים, למען הביאם בבת-אחת גדרתה ולהעמידם על מקומם בטרם יספיקו פקידי הרשות להניא את המלאכה, כי בטוח היה אשר לא יהינו הפקידים לערער על ההרשאה, אחרי אשר כבר נעשה מעשה על-פיה, ויקח עצים ורעפים בהקפה בחכותו לבוא מעותיהם מאודיסה, אפס כי בהתעתד הרק“ז לעלות ארצה ישראל נדחה משלוח הכספים האלה עד לכתו, ובהתעכבם התעכבה גם העמדת הבתים, והרק”ז סוף-סוף בא ונאמר: עתה נושע לפחות מצרות המעון, ואף הוא התכוון להקים את הבתים באמת. ויהי בטרם לכתו הגלילה ויצו על פקידיו החדשים לעשות כדבר הרימ“פ, אשר לקחהו אתו אל הגליל, אך אחרי לכתו התנהגו הפקידים בשילוח עצי הבתים גדרתה בעצלתים, וזקני הכפר בראותם את העגלות טעונות עצי בניין, באו ושאלו להראות להם את ההרשאה. ויהי הדבר הזה לתואנה להפקידים לעצור בעד המלאכה עד שוב הרק”ז מחיפו, ובשובו ידעו לפתותו בפיהם לבלתי מלא אחרי עצת הרימ"פ אשר התעכב עוד בצפת לרגל ענייני יסוד-המעלה. ותשבות המלאכה כָלה, והעצים והרעפים התגלגלו תחת שואה ימים רבים וילכו הלך וכלה, ושאריתם נשקעו בבניין האורווה, והנוספות על בית הקרשים אשר נבנו אחרי-כן כפי המסופר להלאה.

והרק"ז עשה בארץ-ישראל כארבעה חודשים וישב לארצו, ובטרם לכתו מסר את דבר היישוב לר' אברהם מויאל הספרדי, ויפקד על-ידו לעזר ומזכיר את ה' אליעזר רוקח. ובימים האלה עזבנו חברנו מוהילבסקי וילך ארצה רוסיה, אך עד מהרה מילא מקומו חברנו ה' חישין, אשר שב אלינו מרוסיה בסוף חודש מרחשון.

תרמ"ו

והאיש מויאל, ספרדי מארצות המערב, תושב יפו מימים ימימה, ודעתו מעורבת עם יושבי הארץ, וישם לבו עלינו לטובה, וימלא ידינו לקנות לנו כלי מחרשה וסוסים, ולהכין לנו באדמת טרשים חפירה מרובעת ארוכה וגדולה ומכוסה גג רעפים למען תהיה מחסה לסוסים עד בוא הרשיון לבנות לנו אורווה כמשפט. ונקנה את הסוסים ונחלקם בגורל ונחפור את החפירה עשרים מטר אורכה וארבעה רחבה ואמתיים קומתה, ככתוב בספר הזכרונות מס' 37, 40, 42, ותכל מלאכת החפירה בשמונה למרחשון. ונשלח ידינו לכסותה ברעפים. ויהי אנחנו עסוקים בהכנת העצים, והנה חיילים באו מעזה ועל ידיהם המון בני הכפר, ויסתמו את החפירה אשר כרַנו וימלאוה עפר, והכפרים מבזים אותנו ושוחקים על משבתנו, כי עוינים אותנו בני הכפר עוד משעה אשר בנינו לנו לול אחד לתרנגולים, שני מטר וחצי אורכו, מטר רוחבו ומטר וחצי קומתו. את הלול הזה בנינו עוד באלול התרמ"ה; ויהי כראות הפלחים אותנו בונים אותו ויבואו בהמון להפריענו באמרם, אך בית נבנה לנו ואחריות המעשה לפני הממשלה עליהם. ונצא לקראתם בקרדומות ומכושים, ונגרשם מעל פנינו. ומאז עינם עלינו לרעה ויחדלו מהספיק לנו מים מבארם, אך להיות הימים האלה קרובים לימות הגשמים לא נצטערנו הרבה, כי אמרנו נספיק לנו מים עד הגשמים מבאר כפר “בית שיד” הקרוב לנו, וימצאו הפלחים בחפירה הזאת מקום לגבות את חובם.

ונרדה יפו אל ה' מויאל לקחת מפיו עצה על דבר האורווה הנחוצה לנו עד מאוד. ויאמר: נסו-נא כוחכם שנית להכין את החפירה; אולי יהיה ד' עמכם הפעם והצלחתם לכסותה בטרם יפריעוכם, ולא יפריעו עוד; כי במקומנו אין סותרים את הבנוי. ותהי עלינו יד הרוח ונאזור חיל. ובערב כ“ב לחודש מרחשון החילונו במלאכה ונעבוד כל הלילה ונכלה אותה עד הבוקר, ונעל עליה את הגג יומם, ותשלם כל המלאכה ביום אחד. ואחרי שלושת ימים באו חיילים מעזה וימצאו בניין בנוי ומשוכלל ולא מלאם לבבם להרסהו, ויכתבו אך מחאה בספר וילכו להם. ובעוד ימים אחדים הזמינו את שלושה מאתנו לבוא עזתה לעמוד למשפט, אך פדינו את נפשנו בקנס ממון. ובכ”ט מרחשון הארכנו את החפירה עוד ארבעה מטר, ונכסה גם את התוספת בגג. ויבואו אנשי הפקודות שנית מעזה וימדדו את האורווה לארכה ולרחבה, ויציבו את גבולותיה ויעידו בנו לבלתי נגדילה עוד פן נענש קשה.

ויהי כהיגמר האורווה נפנה הרפת אשר בנינו לחמורנו ונייחדהו לדירה לחברנו חישין, אשר הביא את רעייתו מראשון-לציון וישכנו בה. וגם הלול זכה לעלות במעלה ויהי לדירה לאחות חברנו סברדלוב, אשר עלתה הנה בשנת תרמ"ה ותדור עד כה בראשון-לציון, ויתקיים בלול הזה חזון הפלחים אשר חזו מראש כי נועד הוא לבית דירה.

ויהי בחודש כסליו ונקרא את המהנדס (מודד ארץ) ר' מרדכי לובמאן (הוא לובמאן אשר נועד מאגודת פולטאווה להאחז עמנו בגדרה, וכבוא הרקז"ו הנה, בחר נחלתו בפתח-תקוה) לבוא אלינו גדרתה ולחלק את אדמתנו אדמת הזרע בחבל. ונחלק אנחנו בראשונה את כל האדמה לשלוש חלקות, עידית בינונית וזיבורית.

ונחלק את כל אחת החלקות האלה לחמישה ועשרים חלקים שווים במידתם למספר בעלי הנחלה בגדרה (אשר רבים מהם עוד ישבו אז בחוץ-לארץ) ככתוב בספר הזכרונות מס' 44.

בימים האלה פרצה מריבה בתוכנו לרגל אחד הבחורים מהחוץ, אשר בא בזרוע להאחז בתוכנו על סמך הבטחת-פה של ה' מויאל, בטרם החלט הדבר על-פי קיום מאודיסה, ותמשך דבר המריבה עד אחרי מות מויאל, אשר נפטר בעשירי בטבת באמצע ימי פעולתו הזריזה, בעקב רגלו אשר נגזרה ביד הרופאים. ומר הירש פקיד מקוה-ישראל, בא במקומו לשבת בראש בחירי המושבות אשר אליהם נמסרה הנהגת ענייני היישוב בדבר אודיסה. ויואל האיש הזה לשים קץ למריבה, ויצו לקבל את החדש בתור אחד מבני המושבה מבלי פנות אל מחאתנו ככתוב בספר הזיכרון מס' 47, 48.

ובני המושבות, אשר הפקדו בוועד הפועל מטעם אודיסה על-פי הצעת מר הירש הלא המה: הד“ר גוטמאן והר”י שטמפר ואיכילוב מפתח-תקוה והר"י בלקינד וה' פראנק (נציב האחים סמולצ’אנסקי מליבויא בעלי אחוזות בגדרה) מגדרה, ויוועדו כפעם בפעם במקוה-ישראל, אך כל המעשים נחתכו על-פי מר הירש לבדו, אשר לא שעה הרבה אל דברי בני הוועד ויגזור אומר ויקם כחפצו.

וזרע השדות אשר זרענו השנה הזאת בפעם הראשונה לא הצליח, כי בסיבת מחלת מויאל באו פרעות בההנהגה המקומית ולא מצאה ידנו לזרוע בשעת זריעה ונאפיל לזרוע, אחרי עבור הרביעות הראשונות ותלקה התבואה ולא הביאה לנו ברכה.

ובהיותינו פנויים מזרוע הזכירונו הגשמים השוטפים, כי יש לנו לעשות סדרים במעוננו לפי מספר הנפשות אשר נספחו אלינו מחדש. הנה כבר זכרנו, כי הרפת ניתנה לחישין ואשתו, והלול לסברדלוב ואחותו. ויהי עלינו עוד לתת מקום למשפחת יעקב חנקין ולשמעוני, אשר באו אליו רעייתו וילדיו מחוץ-לארץ, ולבלקינד ולפיינברג ולסולומיאק והנקין אשר נוספו עלינו גם המה, ונקדש את תוספת האורווה, ארבעה מטר על ארבעה מטר לדירה, לארבעה בחורים מאתנו, ויעקב חנקין הכין לו מדור בעליית האורווה מתחת לגג ומשפחת שמעוני שכנה באוהל ערבי. והשאר התכנסו לתוך בית הקרשים אשר היה לנו מכבר.

וגם במטע הזיתים לא הצלחנו בשנה הזאת, כי מחסרון בקיאות במשפט המטע הזה, קנינו את הנטיעות על-ידי סרסורים, אשר מלבד רמותם אותנו במחיר הנטיעות למעלה הרבה משווין, עוד הביאו אותנה אלינו בלתי-רטובות ורעננות כל צורכן, על כן לא נקלטו היטב, ומתוך מספר חמישים נטיעות אשר נטע איש-איש מאתנו לחלקו נשארו אך מועטים מאד.

בשמונה בניסן ביקר אותנו ה' שייד, פקיד הנדיב הנודע שיחי' בלווית ה' אוסובצקי, ובראותו מחסורנו ציווה לתת לנו בשם הנדיב שישה קרונות לעבודה: קרון לשני סוסים ושני בעליהם. ואף הבטיח להציע לפני הנדיב לחפור לנו באר, אחרי רואו את כל התלאה, אשר מצאתנו לרגל חסימת באר כפר קטרא מפנינו, כי אם בראשונה הבאנו מים מבאר “בית שיד”, אך סוף-סוף חדלו גם המה לתת לנו מים ונהי אנוסים להסתפק ממי הגבים אשר בנחל, מים מעופשים ומחליאים. וגם אלה רחקו מאתנו כחצי שעה.

וזמן הקציר הגיע ונקצור שדותינו במכונת הקצירה אשר שולחה לנו מאודיסה; אך זרענו הרבה והבא מעט; כאשר חזינו מראש, אם כי ברכת השנה בכללה בינונית היתה, כי איחרנו זמן הזריעה, כאמור למעלה.

וסך-הכול של השנה הזאת כי לא התקדמנו בה להתקרב אל מטרתנו. זולתי בבניינים של ארעי אחדים, של פראנק סברדלוב ושמעוני, אשר בנום בסוף השנה ההיא קרשים, סמוכים ונשענים אל הבית הכללי בלי מצוא התנגדות מצד הפלחים, אשר כפי הנראה נלאו להילחם בנו, ויבחרו לעצום עיניהם בהעבירנו עליהן סם המסמא. ותצא השנה הזאת בלי חמדה, אפס כי הרבתה לתת לנו חומר לתקוה לשנת

התרמ"ז

בראשית השנה הזאת שמנו לבנו לזַבל את שדות הזרע אשר לנו ולהשביחם, כי ניצלו הערביים אשר זרעו לפנינו את כל לשדם ודשנם, ונקח בכסף מלא מאת שכנינו הערבים גל של זבל גדול, אשר נקבץ לפני הכפר מימים קדומים ובקרונותינו וסוסינו פינינו אותן ונסיע את כל הדומן על שדותינו, ואחרי הגשמים חרשנו אותה ונכסה את הזבל, ולימי האביב זרענו את השדות דורא ושומשמים ושאר זרעי הקיץ ותהי הענוה⁴ בינונית, כי מעטו הגשמים מכדי הצורך בכלל ואף כי מכדי צורך אדמה מזובלה המתחממת מאליה ושוקקת למים מרובים, ונאצור את התבואה בהמטמונים אשר חפרנו סביב לבתינו⁵.

וחיינו הביתיים החלו גם המה להשתנות לטובה, כי נוספו נשים על הנשים הראשונות, ה"ה: אֵם הנקין ואחותו ואחות ליס. ולייבוביץ נשא לו אשה את אחות סברדלוב. והורוויץ הביא את אשתו אשר לקח במינסק עיר מולדתו, ובנימין פוקס לקח לו את בת ניימאן מעקרון, על כן בטל מכבר התמחוי המשותף ויקבע לו איש מאתנו בית לבד, ויוסיפו לבנות בתי-קרשים מסומכים ונשענים אל הבית הכללי, ויהיו הבונים: חישין, הנקין, חזנוב ולייבוביץ, ולא הספיקו שלושת האחרונים לחנך את בתיהם במקומם, כי העתיקום ההרה במסופר בפרק הבא.

וביום ה' אדר שנה זו ביקרנו ה' זיממל ז“ל מברלין, איש חכם ופועל חרוץ בענייני חיבת ציון, יד-ימינו של הרב הילדסהיימר זצ”ל ונאמן בעיני הנדיב, ויואל האיש הזה לעשות גדולות לטובתנו, אך לרגלי הפרעות אשר התחוללו אז בראשון-לציון, בהתמרמר לב האיכרים שמה על הפקידות, ויאמרו לפרוק עולה מעל צוואריהם ביד חזקה, ולא שמעו לעצת האיש הזה ותחנוניו לחדול מעשות פרצים, יצא בזעם את הארץ ולא עשה מאומה לטובת הישוב בכלל.

וביום כ“ו תמוז באותה שנה, פקד את מושבנו השר מיכאל אֶרלינגר ז”ל, בלווית המנהל הירש ופקידי ראשון-לציון, וישים לבבו אל צרכינו, ובצאתו את פני מושבנו שלחנו שניים מאתנו אליו למקוה-ישראל לבקשו אל אודות ההשתדלות בהשגת הרישיון לבניין, ויקבל את פני שלוחינו בפנים מסבירות וידבר אתם דברים טובים וניחומים.

ובכן נשתנה מעט צורת מושבנו בשנה הזאת לטובה, אך מצבנו לא זז ממקומו, ומלאי תקוה צפינו לקראת שנת

תרמ"ח

בעזוב המזכיר הר“א רוקח את משמרתו בחובבי-ציון הזמיננו מר הירש לבוא לפניו בט”ז תשרי ויציע לפנינו לקבל את הרי"מ פינס אשר לקחהו לעוזר לו בענייני חובבי-ציון גם למנהל לנו, ואנחנו בדעתנו מאד את האיש, כי לבו טוב עלינו באמת וכל חפצו בטובת היישוב מבלי השתרר על הנתונים תחת ידו, ענינו אמן בכל כוחנו לההצעה הזאת, ובשמונה-עשר לחודש הזה הגיע לידינו “ספר התורה” הדר ומפואר מאוד, אשר אגודת פולטאווה כתבתו ותקדישהו למושבת גדרה; ונוליך את הספר מיפו, בפומבי ושירה וזמרה, ובעברנו דרך ראשון-לציון נלוו אלינו רבים מתושביה, וישתתפו בשמחתנו, ושרים משוררים, ונאמנים נואמים, ודרשנים דורשים לכבוד היום ונבוא גדרתה עוד היום ההוא, ונביא את הספר למנוחתו שמחים וטובי-לב ומכתב-תודה ערכנו בו ביום לאגודת בני פולטאווה.

בשנים-עשר למרחשון בא הרימ“פ לכהן במשמרת פקודתו וישם לבו בכובד-ראש לכל צרכינו; ואנחנו עודנו יושבים צפופים בבית הקרשים והחדרים הבנוים לצלעותיו ובעליית האורווה ורפת החמור ולול התרנגולים, ותקצר נפשנו לכל התלאה הזאת. והדברים אשר הציקו לנו מאוד הוא שבתנו בשפל ההר, מבלי יכולת לסקור בסקירה אחת את כל שדותינו, וגם קרבת מושבנו אל הכפר אשר נתנה את היכולת להערביים הללו לעמוד בפתחי בתיהם ולראות את כל הנעשה בתוכנו. בסיבת שני הדברים האלה החלטנו לבלתי נוסיף עוד לבנות כל שהוא במקום הזה, ונבחר מנגב לו הר גבוה רחב-ידיים אשר יתן לנו מחזה מכל עברים. ונקבעהו מושב לעתיד, לעת ייצא הרישיון לבניין כדת, אשר מר הירש ואוסובצקי ומנהלנו הרימ”פ משתדלים בהשגתו; ונחלק את ההר למושבותיו, עשרים מטר רוחב המושב על פני הרחוב וארבעים אורכו, ויהי לחצר. וגינה לכל מושב מאחוריו, ותהי מידת המושב כולו כחמישה דונאם. ונייחד לאיש-איש את מושבו בגורל. ואולם בדעתנו מאוד, כי יחוד מקום בפה לבדו אינו קובעו כל צורכו, אמרנו גם לעשות בו מעשה. אז ניסו כוחם צוקרמאן, אשר נשא אז את בת חנקין לאשה, ובלקינד, אשר התאחד עם אחיו הצעיר ואת פיינברג גיסו תחת ראשות אביהם הרב ר' מאיר בלקינד ז“ל ואשתו, ויבנו שני בתי קרשים רחבי-ידיים על חלקת מושבם ותשלם המלאכה בידם בכפרם את פני המערערים במנחה קטנה. ובכ”ט טבת התחנכו הבתים לדירה, ואחריהם התחזקו גם שאר בני החבורה⁶ ושישה בתי-עץ הוקמו על מקומותיהם הנועדים להם ואין מכלים דבר. ובימים האלה נשאו גם חזנוב וגם סברדלוב להם נשים.

בשנה הזאת הוספנו ונטענו כרמים, כי על-פי הצעת הרימ"פ הואיל הוועד באודיסה להעניקנו מאתיים וחמישים פראנק לאיש להוצאות המטעים, ויהי מספר הנטיעות שלושת אלפים לכל חבל, והזמורות זמורות חברון וצרפת, ואת אדמת הזרע אשר הרבינו לזבלה ולטייבה בשנה שלפניה זרענו הפעם כולה בידינו, כי בבטחוננו בה, כי לא תתכחש לנו הפעם והשיבה בעמלנו שבעתיים, אמרנו נניח-נא ברכה באסמנו פעם אחת והתפרקנו משפלות פשיטת-יד לתמיכת לחם. אפס כי ערכנו את החשבון שלא מדעת בעל-הבית, כי השנה שנת מיעוט גשמים היתה והאדמה מחוממת מחמת הזבל וישׂגה אמנם הקש, אך ידענו מאוד כי השבלים לקו וגרעינים צנומים יתנו לנו.

ומנהלנו הרי“מ פינס שם לבו להוציא אל הפועל את דבר רישיון הבנייה מצד הממשלה המקומית, אשר פקידי הנדיב סללו לו הדרך מצד הממשלה הראשית אשר בעיר המלוכה, ויהי בשבעה באדר וילך לעזה מזוין בפקודת הפחה הסתמית לתת רישיון לבניין שמונה-עשר בתים בגדרה, וישהה שמה כשישה ימים ותעל בידו להשיג הרישיון להקיף חומה את כל השטח אשר גבלנוהו למושב לנו ולסמוך לגדר הזה שמונה-עשרה חצרות רחבי ידיים לכל הבניינים הדרושים להן, וההרשאה הישנה שהיתה לו מראשית קניית האדמה שבה והתאשרה לבדה בשיפולי הר המושב לתכלית בניין באר ושאר בניינים של צורכי הציבור. וישג גם רישיון לנטיעת הכרמים לשטח הגון. ובכ”ט באדר מלאה סאת שמחתנו, כי בו ביום הונחה אבן הראשה לבניין הבאר “באר בנימן” מטעם הנדיב שליט“א על-ידי פקידו מר בלוך, ומנהלנו הרי”מ פינס, אך כמו עין רעה שלטה בשמחתנו ויקפוץ עלינו רוגזם של שכנינו בני הכפר וחוסני-בֶּק, בבואם לערער על חלוקת אדמת הכפר כולו אשר היתה ביניהם ובין מוכר נחלתנו האדון פיליבר כמה שנים בטרם המָכרה, ויאמרו לבטל את החלוקה הזאת באשר טרם התקיימה על-ידי הממשלה, בדעתם מאוד כי אם גם בבחינת מידת האדמה וטובה לא היינו מפסידים כלום בחלוקה חדשה. אך מסיבת-מה שכבר השקענו עבודה רבה בחלקנו על-ידי זיבול ונטיעות נבחר להישאר במקומנו ולפייסם בממון. ויימשך דבר הערעור הזה עד שמונה בניסן, כי אז בא מנהלנו עם המערערים לידי פשרה, ויתקיים דבר החלוקה בעזה על-פי הממשלה כדת וכהלכה, ויהי בשוב מנהלנו מעזה, ויביא אתו את תכנית מושבנו מקוים מהממשלה לכל פרטיה.

ועת הקציר הגיע ואשר יגורנו בא לנו מפח נפש באסמנו, וכל תקוותנו לתבואת השנה הזאת היה למים ויפול לבבנו עלינו ובפרט אחרי נוכחנו, כי לוא גם נתנה האדמה את יבולה לנו כמשפט לא מילאה את סיפוקנו. כי במידת קכ"ה דונאם הנקצבים לכל אחד מאתנו אשר מחציתם לא לזרע. אין גם החצי מהדרוש למחיית איש וביתו, ובשל הדבר הזה הציע מנהלנו לפני ההנהגה באודיסה להוסיף לנו אדמה. ותמלא ההנהגה את ידו לתור למעננו אדמה לקנותה. והדבר הזה החיה את רוחנו וישב ויפרח את עץ תקותנו.

אך רוגזם של שכנינו לא הרפה מעלינו, וישובו ויתגרו, בשלחם שן בהמתם בשדותינו לרעות בם, ואנחנו התאפקנו בכל כוחנו מלבוא עמהם בריב מדעתנו מאז שבתנו פה טעם פרי המחלוקת, אך בני הכפר מֶסְמִיָה אשר על גבולנו הרבו להקניטנו בתתם את כרמנו מרמס לרגלי שוריהם וחמוריהם, וייכשל כוח סבלנו, ונוליך שבי את בהמתם עד אשר פדו אותם בכסף מלא. וכהוסיפם להציק לנו כן הוספנו במחיר פדיון השבויים. ויחר בנו אפם ויחרשו עלינו נקם.

ויהי ביום השבת בבוקר ג' אייר ואנחנו בבית הכנסת, כמעט כילינו תפילת השחר, והנה הערבי הרועה את בהמתנו בשדה בא העירה בבהלה וידיו על ראשו והוא צועק ובוכה, כי אחדים מבני מסמיה התנפלו עליו במקלות ויכוהו ויגזלו מידו ארבעה משוורינו ויוליכום שבי בתוך עדרם. וירתח דמנו בקרבנו, ובחום לבנו עלתה בידינו שלא מדעת ושלא בכוונה לכוון אל ההלכה, כי על יושבי הספָר אפילו אינם באים אלא על עסקי תבן וקש מחללים את השבת. כי ישבנו על סוסינו וניפרד לרדוף אחריהם בשבע דרכים, למען הודיעם כוח ידינו לבלתי יזידו עוד להפריע מנוחתנו ביום השבת, וישיגו אותם שניים מאתנו בדרך חצי שעה נגבה מגבולנו. ויילחמו בם ותגבר ידם וימלטו את השבי ואף שבו מבהמת בעלי ריבנו ויוליכום העירה, אפס כי בתום המלחמה נשברה יד אחד מאנשי ריבנו, ויהי להם הדבר הזה לתואנה להביאנו בפלילים על המכות אשר נחלו מידינו, ויוסיפו להתאנות לנו בעלילות שוא, אך ידיהם לא עשו תושיה. ובהשתדלות מנהלנו באו שוטרי המלכות מעזה, ואחרי ראו בעיניהם את כל הנזק אשר הסבו לנו בני מסמיה בזדונם, ציוו במפגיע על שני הצדדים לעזוב דרך איבה ולאחוז בדרכי שלום לבלתי יעבור איש גבול נחלת רעהו לרעה, ונשמח מאוד כי יצאנו בלי פגע מסבך המשפטים אשר גם הזוכה בם לא ידע נחת. בימים האלה (כ"א אייר) ילד יולד ללייבוביץ, ויהי הילד הזה הראשון לזכרים⁷ אשר נולדו בתוך המושב גדרה, וייקרא שמו “אביגדור”!

ודרכי חיינו לא נשתנו במאומה. עודנו מתכלכלים בקטניות וירקות, ובשר לא יבוא אל פינו בלתי אם מפרק לפרק, כי מלבד עוניינו ולחצנו הנה גם שו“ב לא היה במקומנו, ויהי בהצטרכנו לשחוט בן-עוף ונשלחהו עקרונה; ותך השמש על ראשו ויתעלף וימות. וירא מנהלנו בלחצנו, ויציע לפני ההנהגה באודיסה להעמיד שו”ב בגדרה. ושו“ב ברוסיה הר”ר יחזקאל לייבוביץ, אבי אחד מבני חברתנו, זקן ונשוא-פנים, ירא וחרד באמת וחכם היודע להתהלך עם הבריות בנחת, ויתן מנהלנו עיניו בו. ויהי כבוא ההסכמה להצעתו מההנהגה ויזמן את השו“ב הנ”ל לעלות הנה, אחרי התייצבו לפני הגאון הנצי“ב מוואלאז’ין, ויהי בסמוך הגאון הנ”ל את ידו על הר“ר יחזקאל לייבוביץ למנותו גם למורה-הוראה בגדרה, ויעל הרי”ל ארצה ישראל בי"ט בסיון וישב בגדרה, ויאהבוהו כל בני המושבה ותהי השפעתו לטובה עליהם כל ימי חייו.

ואגודת ליבויא התנדבה שלושת אלפים פראנק לבניין בתים בגדרה, ויהי כי לא הספיק הסכום הזה לבנות בתים לכל בני המושבה, וההתחלה בבניין היתה נחוצה לבלתי יתבטל הרישיון מבלתי השתמש בו, ויחליט הרימ"פ לחלק את הסכום לשלושה מבני המושבה, אשר גם בתי קרשים לא היו להם למחסה, הלא הם: ליס, פוקס והנקין. ויהי ליס הראשון אשר ירה אבן-הפינה לביתו ביום השנים-עשר לחודש הנחמה, ויבנו גם רעיו אחריו, ויהיו שלושת הבתים האלה בתי-אבן הראשונים במושבתנו.

תרמ"ט

והרימ“פ משתדל עם ההנהגה באודיסה לקצוב סכום לבניין הגדר סביב המושבה אשר עליה יסמכו האורוות והרפתים, למען תהי המושבה משומרת מפני הגנבים אשר החלו להרגיז מנוחתנו. ובטרם באה הסכמתם פקד עלינו להכין מכשירי הבניין כאשר תמצא ידינו, ונקח סיד בהקפה מאת בעלי הכבשונות אשר בסביבותנו, ויהי לנו החיפזון הזה לפוקה ולמכשול, כי קצרה ידינו לשלם לנושינו את חובם במועדו, ונהי בעיניהם כמתעתעים, ואחד מהנושים האלה, ערבי מכפר “אגורי” אשר היתה רגלו רדופה אל מושבנו יתר על חבריו, ראה בעוניינו ודלותנו, ויאמר בלבו: אך שפופים ומדוכאים המה, כל הנוגע בם לא יאשם. ויהי בי”ב מרחשון ויארוב האיש בשדה, והוא ושני שודדים עמו, להאיש ישראל רוזמאן, הפועל אצל משפחת בלקינד, אשר יצא בעגלה להביא חול לבניין, ויתנפלו עליו ויכוהו ויגזלו את הסוס ממנו. ויהי בהיוודע לנו הדבר, מהרנו על סוסינו לרדוף אחרי השודדים, ונדביקם כדרך שתי שעות מהמושבה ותתלקח המלחמה בינותנו ותגבר ידינו לקחת את הסוס ואת ה“אגורי” ראש השודדים ונחבשהו. ויהי כי פחדנו להוליכו לעזה דרך הכפרים, פן יקומו עלינו יושביהם להצילו מידינו, ונביאהו אל המושבה ששם שמנו עליו משמר. ורץ יצא מאתנו ליפו להודיע הדבר למנהלנו, למען ידע את אשר עליו לעשות. ויבוא הרימ"פ אלינו ממחרת בערב היום ההוא, ויאמר לשלוח מיד עזתה להודיע הדבר למושל, למען ישלח חיילים הנה. אך עוד בחצות הלילה ההוא התגודדו בני הכפר קטרא בנשק ומקלות, ויאמרו להבקיע אל תוך המושבה לחלץ את השבוי מידינו ביד חזקה, ואנחנו הרגשנו בדבר בעוד מועד, ובהתאספנו יחד ברחוב החלטנו לעמוד כנגדם ולהילחם בם במסירת נפש, כי אמרנו: טוב לנו לנפול במלחמה מהיות לבוז ולקלסה לשכנינו. וננעול את דלתות בתינו מפני הנשים לבלתי תמסנה את לבבינו בצעקותיהן, ואנחנו התפקדנו ונצא כשנים-עשר איש מזוינים במקלות ואבנים, ולאחדים מאתנו היו גם “רובים”. ויהי כאשר קרבו הכפרים אלינו ויראו אותנו עומדים הכן לקבל פניהם, וירימו קול בחרפות וגידופים, ויצעקו: הבו לנו את אחינו! ואנחנו משיבים חרפה אל חיקם ומייראים אותם ברעם קול רובה, ונבריחם מעלינו. ותעבור כשעה אחת וישובו ויחדשו עלינו המלחמה ממקום אחר, ויורו ברוביהם וישליכו אבנים, אך לא יכלו לנו גם הפעם. ומאבני-הקלע הרבות לא פגעו זולתי אחת במצח ר' דוד הנגר, שעלתה לו חבורה, ואחת ביד הזקן ר' מאיר בלקינד בלי נזק מאומה. ויהי כאור הבוקר יום ששי שלחנו עקרונה ולראשון-לציון וליפו להודיעם מצבנו, וימהרו אנשים בני-חיל מעקרון וראשון-לציון לבוא אלינו ולשבות אתנו את השבת למען עזרנו בנשק ורוח גבורה כנגד אויבנו, אשר חרשו להתנפל עלינו שנית בליל השבת. ובהתקדש השבת הוספנו משמר על האסיר, ואנחנו התפקדנו ונהי כארבעים איש מזוינים בנשק רב, עומדים הכן ברחוב המושבה. ונקצה מאתנו שנים-עשר איש ונעמידם על המשמר בארבע פינות המושבה, שלושה לכל פינה. ולאור הלבנה ראינו כי הערבים נקהלים גם המה בין כרמיהם, ויתוודעו אלינו גם ברעם קול רובה, ונען בקול לעומתם למען יידעו כי ניעורים אנו ומוכנים לקראתם. ויהי המה עוד מתעתדים לצאת לקראתנו ויראו והנה חיילים רוכבים ופניהם אל המושבה, ותפול עליהם חתת וינוסו. והחיילים האלה שולחו מיפו לבקשת מנהלנו, וממחרת באו גם החיילים מעזה ופקיד עליהם, ויחקרו הדבר, ויאסרו לעינינו ארבעה מבני הכפר קטרא אשר נחשדו כי המה בראש הקושרים, ויקחו גם את האסיר האגורי ויוליכום עזתה לתיתם שם במשמר עד צאת משפטם. ויהי לנו יום השבת הזה ליום משתה ושמחה, והודות וברכה לד' אשר הצילנו מידי הקמים עלינו, אך בנוהג שבעולם כי בעקב התרגשות יבוא מרפה. ויהי כי נחנו מהתלהבותנו ותעט רוחנו מעטה כהה; ונדמה בעיני עצמנו כאניה טרופה בלב ים הומה וזועף, כי מה אנו ומה מספרנו כי נחזיק מעמד ימים רבים בין כל השואטים אותנו מסביב אשר כחול ירביון, ואשר עברתם שמורה ויום נקם בלבם.

וליל הפחדים לא עבר עלינו מבלי תוצאות רעות, כי שתיים מנשינו הפילו ילדיהן בטרם כלו להם חדשיהם; ויהי כפשע בינן ובין המוות, ואף עצבי שאר הנשים התמוגגו מאוד ותהיינה רוגזות ופוחדות יומם ולילה ושנתן נהיתה עליהן, ותאצל מהתרגשותן גם עלינו ונהי כנדהמים כולנו, עושים ופועלים כמכונה בלי רוח חיים מבלי חמדה.

והשנה שנת השמיטה היתה, ויוסיפו מקרי השנה הזאת לדכאנו גם מצד אחר. הנה ימים רבים ילד שעשועים היינו לדעת הקהל בחוץ-לארץ, אותנו שמה נס, בנו התפארה, בנו היתה שיחתה תמיד, ולא נכחד, כי לא הרבה שבענו נחת מאותות החיבה הזו אשר ברכתנו בקול גדול להעלות עלינו נשיאים ורוח, אך על-כל-פנים לא ידענו בוז, ואולם בשנה הזאת נהפך עלינו הגלגל, תחת הכבוד משנה קלון ירשנו, ודעת הקהל הראתנו פנים של איבה, והכול בשל בלבול הלשונות ועירובי המעשים.

הנה עוד בשנה שלפניה, בטרם היה עוד דבר השמיטה לשיחה בפי הלבלרים הרתחנים והפסקנים ההמונים, נתנו אוהבי היישוב המתונים את לבם להכין את סדר העבודה לשנת השמיטה בדרך שאין בה חילול לימודי הדת בעיני החרדים וגרם הפסד להמתיישבים. והרימ“פ אשר נמנה לדגל ההוא בא במשא-ומתן בעל-פה ובכתב עם גדולי הרבנים בארץ ובחוץ-לארץ; להקל בעניינים רבים שיש להקל בהם, וכבר הראו הרבנים פנים מסבירות לההצעה הזו ועומדים היו לקיימה. פתאום קפצו הדיוטים ויהיו לראשי המדברים בשאלה זו, ויתבעו ביד חזקה לבטל את דבר השמיטה, אשר לפי דבריהם מראשיתה משגה היתה בידי המחוקק. ולבלרים קרואים ובלתי-קרואים העלו את השאלה על במתי העיתונים, ותהי מדרס לשון לאנשים נשים וטף אשר חיוו בה דעותיהם בדרך מחללת קודש ומקנטת את רגשי-הדת גם של אלה החרדים, שלא נמשך לבם אחרי רעיון היישוב אלא בגלל חלמם להם שיבת קיום המצוות התלויות בארץ עמו לכל פרטיהן. ויחר הדבר גם לאוהבי היישוב המתונים, בראותם כי בשל הרעש הזה הופרה כל עצתם והשתדלותם היתה למים; ויהיו דורשי הביטול בעיני חפצי הפשרה כמחללי קודש החפצים להפוך הקערה על פיה, וחפצי הפשרה בעיני דורשי הביטול כקנאים חשוכים ובעלי הזיה. ויתנפלו עליהם בעיתונים בחרפות וגידופים. ויעל אבק דיבות השפתים השמימה, ומבין ערפלי האבק נשקפו תמונות ננסים וגמדים מתגוששים יחד עם הענקים, ויהי מחנה ישראל לחרדת אלקים ולא ישמע איש שפת רעהו. ובצאת פסקי שלושת הרבנים הגדולים הריא”ס מקובנה והר“י מקוטנא והרש”ם מביאליסטוק ז"ל להקל, אם כי הצד השווה שבפסקיהם השתווה בעיקרו ויסודו להצעת המתונים, בכל זאת מיאנו רבני ירושלים הפעם לקיים את הפסקים באמרם, כי אין כוח לרבני חוץ-לארץ להורות הלכה למעשה בתחום שאינו שלהם, ויעמדו על דעתם, כי רק על-פי הוראת הרב מיפו יעשה מעשה.

והמושבות עצמם נדמו בעת ההיא לחומת מבצר אשר יילחמו עליה שני מחנות ללכדה, ובני מצב המבצר עצמו נפלגו גם המה לשתי מפלגות, המפלגה האחת פתח-תקוה ועקרון, החזיקו על יד רבני ירושלים, והמפלגה שניה ראשון-לציון ורחובות, נשמעו למצוות הפקידות אשר הקלה בתחילה והחמירה לבסוף.

ואנחנו בני גדרה? לא הרבינו דברים, ולא הרבינו צעקה, אך בידינו חרשנו את אדמתנו ראשית, שנית, שלישית וגם רביעית, להכין אותה לזרע הקיץ, ובכרמים עשינו כל מלאכה לשמור על הגפנים לבלתי תישחתנה. וכל זאת עשינו גם בטרם יצא פסקי רבני חוץ-לארץ ומנהלנו לא כיהה בנו, באמרו כי מלאכות כאלה אין איסורן מן התורה, וזרע החורף לא זרענו בשנה הזאת, לא מפני שחששנו לדעת רבני ירושלים, אך פשוט מפני כי נואלנו לזרוע כל אדמתנו זרע החורף בשנה העברה, כמבואר למעלה, ולא נשאר לנו מקום לזרוע השנה הזאת. אפס כי קנאי ההיתר הנלהבים מצאו בזה מקום להתנפל עלינו ולפרסמנו בתור עצלים המלבישים עצלותם בכסות של יראת שמים. ואם כי כל כוונת הצעקנים האלה היתה לירות חיציהם הצדה ללב מנהלנו, אך דבריהם הועילו להתעות את דעת הקהל בייחוס אלינו ולהעיר כל חמתה, ורבים מאוהבינו המטירו עלינו מכתביהם בדברי תוכחות קשים כגידים, ואף כי מצד אחד בידחו כל המכתבים האלה את דעתנו, אך מצד השני הָראינו מה רע ומר להיות תלוי בדעת הקהל אשר חליפות לרוחה כהאויר בימי אדר, וכל מרבה דברים ידו בה על העליונה. כי כל דברינו והתנצלותנו אנו לא הועילו להשכיח השאון, עד אשר התעורר מר הירש, ובמכתבו לד"ר פינסקר שם קץ לכל הצעקה בספרו לו את הדברים כמו שהם, ובכל זאת לא שבנו לכבודנו כבראשונה. ובעיניים חושדות הביטו עלינו רבים מחובבי-ציון אשר בחוץ-לארץ, ונהי עליהם למשא, לכן קמצו מהחזיק בידינו, ונדל מאוד, ורזון בא בכלכלתנו, מרבה מהכיל. ונלך קודר בלחץ העוני עד בוא עת הקציר, אז מצאנו מלאכה בסוסינו בקוסטינא לקצור את תבואת הנדיב, וירווח לנו מעט.

אך במידה אשר ירדו חיינו הפרטיים אחורנית בה במידה עלו חיינו הציבוריים למעלה, כי התחזקנו לשים סדרים בהם ולחזק את תוקף המשמעת בתוכנו. והיו כל דברי המושבה כקטן כגדול מובאים לפני האסיפה הכוללת ונחתכים על-פי רוב דעות, ויהי לחוק כי גם כל ריב וכל תיגרה בין איש לרעהו, עד העדה יבוא ושפטה בין שניהם, ולא יהיה ראשית מדון כפוטר מים להשחית את נחלתנו. והיה אם הרבה איש לעוה דרכו עד לחלל כבוד המושבה, וענשוהו, ונכתב העונש בספר הזיכרון, למען יהי לו למזכיר עוון. וכשבת העדה למשפט נבחר אחד מתוכה לשבת ראש, ויפקח על הסדרים בשעת המשא-והמתן לבלתי ייפרעו.

ויהי כי הרבו הרוחות להתלהב בהתגוששן, והראש לא עצר כח להשכיח את המהומה, אז קם ממקומו ויעזוב את הבית. ויפעל הדבר הזה גם על גדולי הרתחנים, כי נקוטו בפניהם, וישובו ויתרפסו, ותחל המועצה מחדש ותגמור מלאכתה שפי. ואם לא מצאה יד האסיפה לבוא לידי הסכמה, כי כבד הדבר ממנה בשל סערת הרוחות. ויהי החוק להזמין את מנהלנו הרימ“פ לבוא ולקרוא אסיפה תחת ראשותו. בדעתנו בו כי לא יכביד אוכפו עלינו כמושל ומצוה, אך בעצתו ינהגו ובמתינותו ישים את העקוב למישור. ואולם לא השתמשנו בחוק הזה כי אם לפרקים רחוקים, לאמור: בגבור השערוריה לרגלי חילוקי הדעות המשוחדות מפניות פרטיות. והיה כשבת הרימ”פ בראש האסיפה והקדים לאמור: מי האיש אשר ידע בנפשו כי טינה בלבו על הנאשם פסול לדין! ואז עזבו האנשים האלה מאליהם את הבית. וייחתך הדין על-פי הנקיים מכל פנייה לבדם. וישקוט הריב, כי דבר הרימ“פ היו כאוּרים לכל בני המושבה, בהתנהגו עמהם כאב עם בניו. לא הטיל עליהם אימה, אך יראת תוכחתו הרכה היתה על פניהם, בדעתם כי אך את טובתם ידרוש בכל לבו. ובנפול רוחם בשל התלאות הרבות והשונות אימצם בדבריו הנעימים ויטף צרי ניחומים על לבם הנכאה. ותכל שנת התרמ”ט ותבוא שנת

התר"ן

אך על שפתינו לא עלתה רננה, כי עמידתנו עודנה דלה וריקה ואף העתידות לא הזהירו למולנו. ההשתדלות בהוספת אדמה טרם הצליחה וגפנינו לא רבו ממספר שלושת אלפים לראש גבר, ואף כי טרם הובררה לנו אז כמות תבואת הכרם הנה זאת ידענו ברור כי לא על שלושת אלפים גפנים יחיה איש. ונשתדל עם ההנהגה באודיסה. ויואל הגביר גרינברג לתת לנו למזרע את אדמתו, כשבע מאות דונאם, אשר בקוסטינא, והאדמה טובה אך המקום רחוק ממושבנו בשעתיים, ויצא לנו שכרנו בהפסדנו. והזרע אשר זרענו באדמתנו בגדרה עלה לתבואה בינונית, ולא היה בקומץ כזה להשביע את מחסורנו הגדול.

בימים האלה יצא דבר מלכות ארץ רוסיה יר“ה לקיים את חברת חובבי-ציון בדבר חוק ומשפט ולקבוע ועד הנהגתה באודיסה. ויחדש הדבר הזה בקרב העם את רוח “חיבת ציון” אשר החלה להתרפות ולהתנמנם. ויתעוררו רבים מנכבדי אחינו, גבירים אדירים יראים ומשכילים לעלות אגודה אחת אל ארץ אבותיהם לבקרה ולראות את שלומה ושלום יושביה בעיר ובשדה. ובראש האורחה הנכבדה הזאת התנוסס כאבן-נזר גאון עמנו ופאר דורנו הגרש”ם ז"ל מביאליסטוק. ויהי בנסוע האורחה לסייר את המושבות, ויסורו גם אלינו. וישאו ויתנו בדבר עתידותנו. ותלבשנו רוח ששון, ואור תקוות חיים חדשים נגה עלינו.

אך לרגל מקרה אסון אחד, אשר קרה לנו בעת ההיא ערבה שמחתנו ויגונו טרם נימח מלבנו עד היום. וזה הדבר: בליל כ"ח תמוז עלה הגורל לשמור את הגרנות של שניים מבני המושבה, אשר האחד מהם היה ישראל רוזמאן, בן ביתו של משפחת בלקינד, הנזכר כבר בפרקינו אלה.

ויהי כחצות הלילה וישראל שומר הגורן מעבר מזה ורעהו מעבר השני ולא ראו איש את אחיו, והנה רעם קנה רובה משיפולי הר הגרנות מזרחה, וצעקת רוזמאן הודיעה כי פילח כדור את בטנו. לשוא חיפשנו בכל גבול מושבנו, עקבות הרוצח נעלמו! וישראל רוזמאן איש יקר-רוח, חרוץ במלאכתו ושפוי ורצוי לכול. ויבך לבנו בראותנו אותו בצרתו, ונמהר ונשלח להביא רופאים למען הצילהו; אך אין דן דינו למזור, כי חדר הכדור אל חלל הבטן פנימה וינקב את המעיים. ובכל זאת לא מיהר למות, ויתהפך על משכבו ביסורים נוראים ימים רבים, ובשבעה ועשרים לחודש מנחם-אב נפדה מצרותיו ויצאה נשמתו בטהרה. ויהי במותו ונקצה מקום לבית-קברות, ונכרה לו קבר, הוא הקבר הראשון בגדרה, ונעש לו אבל כבד.

והחשד נפל על אחד הערבים כי הוא הרוצח, ותתנהו הממשלה בבית-הסוהר וישב שמה כשנה תמימה, אך באין ראיה ברורה לאשמתו יצא לחופשי.

תרנ"א

והוועד המאושר מטעם הממשלה לחברת חובבי-ציון, אשר הפכה שמה לשם “חברת התמיכה לעובדי אדמה וחרשי מעשה מבני ישראל בארץ-ישראל וסוריא” קבע ביפו “ועד פועל” של שלושה אנשים, אשר יעסקו מעתה בענייני היישוב בארץ. ויהיו הנמנים בוועד הזה מר זאב טיומקין. הרימ“פ ור”א בן-טובים, ותנועת העלייה לארץ-ישראל גברה אף היא עם התחדשות החברה, ויעלו הנה אגודות אגודות ויחידים רבים להאחז בארץ, ויראו אחדים מאתנו כי יש קופצים על אחוזותיהם בגדרה וימכרו אותנה בכסף מלא על מנת להיבנות במקום אחר, ויצאו מאתנו כל משפחות בית-אב בלקינד וחנקין, ופנים חדשות באו במקומם אשר חשבו בראשונה להיבנות בכוח עצמם וממונם. ויישארו מאתנו אך תשעה, אשר נקשרנו בעבותות האהבה אל מקומנו ולא נפתינו לברק הזהב להחליפו במקום אחר. ויהי⁸ בשישי בכסליו ויבואו שלושת בני הוועד הפועל מטעם הוועד הראשי גדרתה לשוב ולעיין בצרכנו ולהחליט הדרך לשכלולנו הגמור, כי התקוה אשר שעשעתנו להתבסס על יסוד עבודת האדמה בתוספת אדמת זרע, היתה לאכזב, מבלי יכולת למצוא אדמת זרע סמוכה לנו, ואדמה ברחוק מקום – כבר לימדנו הניסיון כי לא תביא ברכה לעובדיה; לכן החלטנו בכאב-לב לייסד קיומנו על מטע הכרמים. ויאות הוועד הפועל לקבוע הערכה לאיש-איש מאתנו כדי בנות בית ונטוע שישה דונאם, וקנות פרות חולבות. ואף-על-פי שהוועד קמץ בההערכה הרבה בכל זאת ניגשנו אל המלאכה בהתלהבות גדולה והשקענו כל כוחנו, לעשותה יפה. ונעשוק מכרסינו ונקמץ מעיסתנו ונקח כספים במילווה וחומר הבניין בהקפה, וניטע כרמינו בחריצות וששת בתינו ברחבה – וילבש מושבנו צורה חדשה. ואף אדמתנו לא עזבנו, ונוסיף לזבל חלקה בת שלושה-עשר דונאם לאיש, ונזרעינה זרע החורף ולא כחשה לנו הפעם, ונטיעות כרמינו החדשים עלו וישגשגו ויפרחו לחמדת עיניים, כי היטבנו לעבדם כמשפט וזיעה רבה וחריצות רבה השקענו בהם. ואף כרמינו הישנים הוטבו, ובצאתם השנה הזאת מידי ערלה החלו לתת לנו פריים לאכלה וגם למכירה, ונמכור את פרי בצירנו לגרמני מושבת שרונה, ותשביענו מעט תבואתם הראשונה רוב שמחה ונחת, כי הלא עליה יחלנו ימים רבים, ויהי סך-הכול של השנה הזאת רצוי לנו, לולא משא החובות אשר רבץ עלינו למעמסה, רק כי לא נפל לבנו בשל הדבר הזה, כי סמכנו על הוועד הפועל אשר לבו טוב עלינו וכל חפצו לחלצנו מן המיצר.

תרנ“ב – תרנ”ג

ואולם מקרי הימים האלה יצאו מבוהלים ודחופים, וכגלי ים סוער אפפו את “הועד הפועל” ויטלטלוהו טלטלה ויטרידוהו בעניינים אחרים, כי גברו אז התלאות לבוא על אחינו בצפון, וכמו בולמוס אחזה אז את אחינו אלה לצאת מארץ מגורתם ללכת באשר ילכו, וזרם כביר נטה מול ארץ אבותינו, ויעלו הנה המונים-המונים בתקוותם להאחז בארץ, ויהיו בהם בעלי ממון יחידים אשר אמרו להתנחל בעצמם, ויהיו בהם שלוחים מטעם אגודות שונות אשר אמרו לקנות אחוזה לכל אגודתם, ויהיו גם אנשים דלים וריקים, אשר לא היה בידם מאומה וילכו רק לקראת נחשים לתפוס ההצלחה באשר תימצא להם, וכל האנשים הרבים האלה השכימו והעריבו בבית הוועד וימלאוהו שאון ריק ומהומת שווא, ובני ועד הפועל נגרפו משטף המהומה ויוואלו לעמוד כאנשי-הביניים בין קוני הקרקעות ומוכריהם ויקבלו כספים רבים בתורת שלישית עד היגמר דבר הקניות לכל פרטיהן. ותהי אמנם כוונתם רצויה מאוד; כי אמרו לגדור גדר בעד המתעתעים אשר מצאו בסחר האדמה מקום רחב-ידיים לתעתועיהם, אפס כי מרוב תמימות נפשם ואמונתם בבני-אדם נכשלו הם עצמם בדבר שאמרו למנוע אחרים מהכשל בו, וימציאו כסף למוכרים בטרם התמלאו תנאי המכירה. ודבר מלכות יצאה אז לגדור בפני היהודים הגולים את הארץ מבוא אליה ולקנות בה אחוזות, וישקעו ערבונות רבים בידי המוכרים ויסתבכו החשבונות מאוד מאוד ועניין חיבת ציון קיבל דחיפה נוראה לאחוריה ויפול הוועד הפועל למשואות, בקול המולה גדולה, ועמו נפלו גם חבריו אשר שמנו בם מבטחנו.

והוועד הראשי שבאודיסה שאף רוח ויינפש מהמכות אשר חלו בו התהפוכות האלה, ויפקד את מר בינשטוק לעושה דבר חובבי-ציון בארץ-ישראל ויהי בכ“ה בסיון התרנ”ב ויבקר האיש הזה בלוויית הגביר מר ווינשטיין את מושבנו, ויעיינו שניהם בחשבונות המושבה עם הוועד ביחס אל ההערכה המקוימה מאז, וימלא את הסכומים אשר טרם הָשלמו לנו.

ותבואת הכרמים בשתי השנים האלה לא הצטיינה בברכתה, ותמעט את דאגתנו לבקש לה כלי גדול להחזיקה, ויהיו בינינו אחדים, אשר דרכו ענביהם ויעשו יין ויראו ברכה בעמלם לפי ערך ענביהם, ושאר בני המושבה מסרו רוב הענבים לגת של מקוה-ישראל, ותאכל הדרך הרחוקה את יגיעם. אפס כי טיב היין אשר היה לתהילה בפי מר ניגו, פקיד מקוה-ישראל, שלמה לנו ניחומים. ותבואת השדה בשתי השנים אף היא לא השבעתנו נחת; אך בהיות אז עינינו נשואות בתקוה לתבואת הכרמים החדשים בצאתם מידי ערלה, נדחה כל דאגה מפני דאגת עתידות התבואה הזאת לשנת

תרנ"ד

והדאגה הזאת מילאה כל חדרי לבבנו, כי הגת בראשון-לציון מיאן לקנות ענבינו, וגם מלמכרם לגרמנים או למקוה-ישראל נואש לבנו, ואם אמרנו לעשותם יין, הלא נבצרה מאתו לעמוד בפני יין ראשון-לציון, אשר לו גת בנוי לפי חוקי מעשה יין עם כל מכשיריו, ולא ידענו אפוא מה נעשה לענבינו ביום שידובר בם? ותנקר השאלה הזאת במוחנו כיתוש.

ויהי בהתאספנו בתשעה לחודש מרחשון ותעל על השולחן הצעת אנשים מומחים לייסד אגודת מניות למעשה היין; על יסוד השתתפות בעלי המניות עם בעלי הכרמים ובנתה האגודה גת ויקב והכינה יין וקוניאק, וייעתרו לנו מר בינשטוק, הרימ“פ, ד”ר שטיין, אייזנשטאדט ומר בוריס אוסוביצקי בתור אומן מומחה למעשה יין, לעמוד בראש האגודה. ויחוקו לה חוקים בספר ויקראו לה גם שם “אגודת תירוש”; ובכל אלה היתה כנפל-אשת לא חזה שמש ויהי באבוד תקוותנו זו ותאחוז ידינו בהצעת ידידנו מר ברוך פפירמייסטר מראשון-לציון לשלוח ידינו למעשה הקוניאק אשר הוצאתו מועטת ושכרו הגון וכל אחריות חימוץ וקלקול אין בו. ונציע הדבר לפני הועד באודיסה. ויהי בכ"ז בניסן ויודיענו מר בינשטוק כי הצעתנו התקבלה ביסודה, ועתה עלינו לפרוט פרטי תנאיה ונתאספה ונקבע את פרטי התנאים ונכתבם בספר הזיכרון מס' 141, ויחתמו עליהם גם בני המושבה וגם מר בינשטוק. ומר בינשטוק אמר בעת ההיא ללכת לרוסיה לירחים אחדים, ויפרד מאתנו בהבטחה למהר ולהחיש הדבר כי ייצא אל הפועל.

אך החלטת הוועד לא מיהרה לבוא ועת הבציר לא איחרה, והענבים בשלו כל צורכם בלי כל יכולת להניחם עוד על הגפנים. וישתדל מר אייזנשטאדט ומר קייזרמאן וימציאו לנו סכום כסף אשר לוו. וידידנו מר פפירמייסטר הנ"ל, המומחה לאותו מעשה, התנדב לערוך את כלי המלאכה ולהכין בהם את הקוניאק, כיד החריצות הטובה עליו, בלי כל קבלת פרס. ונחל בהכנת הכלים. אך מיעוט הכסף ודוחק השעה מצד האחד והידיעות שבאו לנו מאודיסה כי נמצאו שמה מתנגדים להצעותינו, וקיומה מפוקפק לא נתנונו להכין הכל כדי סיפוק וימעטו כלי הקיבול מאוד. ויהי בָצרנו בחיפזון ובמהומה, וענבים רבים הלכו לאיבוד, כי נבלו עבשו על זמורותיהם.

והוועד באודיסה סוף-סוף נעתר לשלם לכל הפחות את מחיר הכלים; אך בזאת לא נושענו, כי אם גם צלח מעשה הקוניאק מאוד וכל חכי-טעם בארץ ובחוץ-לארץ שיבחוהו ויבואו לו עתידות טובות בהתיישנו, באמרם כי על נקלה יוכל להתחרות עם קוניאקי צרפת המשובחים, אך הן השתקענו בחובות רבים, אשר חוב הכלים היה אך חלק מהם, ואיככה נתפרק מהם? ואף גם זאת נוכחנו לדעת, כי אם גם עסק מעשה הקוניאק כשהוא לעצמו עסק טוב מאוד הראוי להביא ברכה מרובה לעוסקים בו, אך ידיים עסקניות מומחות דרושות לו, אשר תתנינה לו מהלכים בשוקי אירופה, ואנחנו אך עובדים אנו ולא עסקנים, כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחות, ותכבד עלינו יד הדאגה מאוד ורוחנו לבשה עצבת נוראה, בראותנו כי כל תקוותינו נכזבות אחת-אחת ותם לריק כוחנו. ושגשוג כרמינו והפרחתם הנפלאה עוד הוסיפו עצב על עצבנו, כי הבטנו עליהם כהבט אשה רחמניה אל מצחקי בנה היפה והממולח אשר מום בלבו וימיו חוצצו, ולמרבה העיצבון אבד לנו איש יקר ואוהב נאמן במות מר בינשטוק בכ"ב תשרי

התרנ"ה

בראשית השנה הזאת בא הקץ על כל מערכי לבנו: אין אגודת תירוש ואין מעשה קוניאק. הכלכלה בהווה חדלה והתקוה לעתיד נעכרה. הכרמים לפנינו נחמדים ויפים, הגפנים ממבחרי גפני צרפת עמוסות ומסובלות פרי נחמד למראה, והיין המעט אשר עשינו ערב בטעמו ונעים בריחו עד להניח דעת זקני בתי-המשתאות גם מאומות העולם, אך אין איש בכל הארץ דורש אחריו. אנא אפוא פנו הלכו להם כל אוהבי אשישות? איפה נחבאו כל מוכרי יין וסרסורים, אשר ניבאו לנו, כי בוא יבואו בהמון לקנות ייננו ולשקול כסף-תועפות מחירו? הנבהלו חלילה פן יחשדום הבריות בחיבת ציון?

אך לא עלינו היה אז להרבות מחשבות על אודות מחשבות אחרים וטעמיהם ונימוקיהם, רק אחת ידענו, כי השלכנו בתוך ים זועף, ואם אין את נפשנו להיות טרף למצולה עלינו לאזור חיל ולפרוש ידינו לשחות ולחצות את הגלים עד בואנו אל חוף בטוח.

נפלא הדבר! כי תחת אשר בשנים הראשונות כל תקוה נכזבה וכל עצה מופרה עכרה רוחנו ותרפה את ידינו ותכסנו בענן של מרה שחורה, תש כוחן של כל הצרות והתלאות בשנים האחרונות להפיל לבנו. ונהפך הוא, כי עוד הוסיפו בנו עוז ועוצמה ותמלאנה אותנו גבורה להילחם בהן ולהכריען.

יש אומרים כי כן טבעה של הצרה: אם בראשיתה היא מבעתת, אחריתה לעורר בבעליה את אהבת הניצחון עליה. אך לפי דעתנו אנו, הסיבה פשוטה מאוד! בראשיתנו לא היה לנו דבר אשר נלחם בעדו להגן עליו, זולתי רעיון לבנו ומשאת נפשנו, אשר סוף-סוף הנם דברים שאין בהם ממש, ונהי בעיני נפשנו כזורעי רוח וקוצרי הבל ונפשנו קצה בלחם הקלוקל אשר קיבלנו במחיר עבודה של תוהו כזאת. מָשלנו למי היינו דומים? לאדם המתייגע כל היום לחבוט את האויר ולדוש את המים ובא בערב לבקש את שכרו באמרו: הלא לא הלכתי בטל ועבודה גדולה עבדתי.

לא כן בשנים האחרונות, כי רכשנו לנו כרמינו היפים בעמלנו, ונבוא גם עד נחלת בית ורפתים, אשר לא מעט מדמינו וזיעתנו שקועים בהם, עתה היה לנו דבר, אשר התגשמה בו כל יגיעתנו הקודמת; עתה היה לנו ממש, הראוי לתבוע עלבוננו מיד כל הניחרים בנו לבזותנו; עתה התרוממנו גם בעיני נפשנו ונתחשב כפועלים מתכשרים בעבודת חיבת ציון, אשר אם גם קיבלו שכרם, הלא היה השכר לא מתנת-חינם כי אם במחיר עמלם, וגם למטה מכפי עמלם, כי הרבה יותר מאשר נעזרנו מקופת ציון השקענו עמלנו ופעולתנו בכל אשר יצרו ידינו. וסוף-סוף היה לנו עתה דבר ממש וקניין חשוב אשר כדאי להילחם בעדו, כאשר ילחום איש-איש בעד קניינו וביתו מבלי הבט אל עמלו ותלאותיו. והדבר הזה מילא לבבנו חיל וכוח ויתן לנו מנוחה לעבוד ולחכות אל אחרית פעולתנו, אשר אם תתמהמה בוא תבוא. ומצאה ידינו להשיב לקופת חובבי-ציון את אשר קיבלנו מתוכה בתורת מילווה לזמן, ושבו הכספים האלה להועיל לפועלים מתכשרים כמונו שיבואו אחרינו.

ויהי כי ראינו באבדן כל העצות הקודמות ונחליט לחלות את פני האדון הנדיב הידוע לעשות עמנו אך את החסד הזה לקבל מאתנו את ענבינו אל יקב ראשון-לציון במחירם הקצוב, מבלי הבט אל הוצאות ההובלה והפסד טלטול הדרך מגדרה עד היקב, אשר טרם ידענו קצבה להן.

בהחליטנו את הדבר הזה פנינו להוועד באודיסה, כי היה יהיה לנו לפה אצל הנדיב שיחי' בבקשתנו. ובהשתדלותנו והשתדלות מנהלי ועד הפועל ופקידי הנדיב פה התבשרנו בתשעה באדר, כי התקבלה תפילתנו ובאו ענבינו ליקב ראשון-לציון.

ככלות חודש הנחמה כלה גם בציר כרמינו אשר עלה יפה וגם הולכת הענבים לראשון-לציון לא הרבתה להצר לנו כאשר יגורנו, ועל הדבר הזה ראוי לברכה ראש היקבים מר אוסוביצקי אשר בותיקותו⁹ וישרותו ידע לצרף את טובת הקונה אל טובת המוכר, והכין וסידר חוקים שונים בקבלת הענבים לצאת ידי שניהם.

ותהי ההכנסה מכרמי גדרה בשנה הזאת ארבעה-עשר אלפים פראנק, ומחיר תבואת שדה הזרע כאלפיים פראנק. הכנסה אמנם מצערה לגבי צרכי העבודה המוטלת עוד עלינו להרבות בנטיעות כדי סיפוק חיינו; אך הדבר אשר ראינו, כי יש שכר לפעולתנו וקרוב הזמן שעמלנו יתן לנו חיים של פרנסה שאין בה בושה וכלימה הוא עודדנו ונהי שמחים וטובי-לב.

גם בַמסים והארנוניות, אשר העיקו עלינו מאד להיותם מסורים תמיד בידי מוכתרי הכפר השתנה הדבר בשנה הזאת לטובה, כי עלתה בידינו להפיק רצון מאת הממשלה יר"ה לתת הרשות בידינו להפקיד לנו מוכתר לבד, ונבחור במר ישראל גרודזינסקי, אשר כבר התמחה בעבודתו הנאמנה לטובת גדרה, ויהי לנו למוכתר. ותהי ראשית עבודתו הפעם לקחת בחכירה את המסים של חלקנו בכפר קטרא על חשבון המושבה, אז היתה לנו הרווחה מאת הנוגשים מוכתרי הכפר. והאיש גרודזינסקי עודנו יוצא ובא לפנינו בכל העניינים המתייחסים אל הממשלה באמונה ותום-לב ומשביענו רצון.

תרנ“ו – תר”ס

בהתחדש עלינו שנת תרנ"ו התחדשה עלינו תקופה חדשה, כי תחת אשר עד כה, בטרם לוקחו ענבינו ליקב ראשון-לציון, היינו בודדים לנפשנו בצערנו ושמחתנו, היינו מעתה חברים בכל דבר לכל המושבות, אשר על הכרמים פרנסתם. בצר להם צר גם לנו ובשלומם תלוי שלומנו. אחרי אשר מעתה כמוהם כמונו יסדנו עתידותנו רק על פרי הכרמים, אשר רק ביקב ראשון-לציון ימלאו את תפקידם. ונשים לבנו מעתה ביתר עוז לא לבד להשביח את כרמנו¹⁰ ולהרכיבם במבחרי שריגות הודו, כי אם גם לנטוע לנו כרמים חדשים טובים ויפים על-פי חוקי הנטיעה אשר למדנו מפי הניסיון, כי אמנם אחרי אשר שכר ההובלה לקח לו חלק גדול ממחיר הענבים, ראינו כי נחוץ לנו להוציא הפסד המחיר בשכר שפעת הפרי, ובגלל זה השקענו לא לבד ממון רב (אשר לקחנו במילווה) בעבודת הכרמים, כי אם גם כל יגיעתנו ועתותנו ניתנו לה, עד כי העבודה באדמת הזרע היתה כטפלה בעינינו, ונזרע את שדותינו המעטים מבלי לזבלם כראוי. ותמעטנה בגלל זה גם תבואתם ולא שמנו לב לדבר הזה, כי במה נחשבה התבואה הזאת לעומת תבואת הכרמים, אשר אמרנו כי היא תעשרנו עושר רב. הנה הבשורות הטובות על אודות הצטיינות יינותינו בשוקי אירופה יצאו תכופות ומבוהלות, וירם לב כל יוגבינו, ויחזו להם חזיונות נעימים, ויחלמו להם חלומות ערבים, ואין להשיא עלינו עוון אשמה בגלל הדבר הזה, כי אמנם לא מלבנו נמסרנו בידי בעל החלומות, אך אנשים אנשי מעשה יודעים ומומחים לאותו דבר, בשבחיהם הנפרזים אשר פיזרו ליינותינו ובסיפוריהם המלבבים על אודות התבואה הנפרזה, תבואת כרמי אירופה, אשר אימתו אותם בחבילות-חבילות של מגילות סטאטיסטיות – הם-המה הרהיבונו ויעלו משאת-נפשנו עד למדרגת ההזיה.

וההזיה מחלה מתדבקת, העוברת לא אך מבית לבית כי אם גם מעיר לעיר וממדינה למדינה, ותדבק המחלה הזאת גם ברבים מאחינו בחוץ לארץ ויתאוו תאוה לשבת בארץ במנוחה איש תחת גפנו ותחת תאנתו כמונו. וימהרו לעלות הנה, איש עם צרור כספו, לבקש להם כרמים מוכנים לקנותם.

בימים האלה לא היתה אונאה לכרמים, כרבות הקופצים כן מעטו המוכרים, ורבים-רבים מנפולי הרוח, אשר לפני ירחים אחדים ביקשו תחבולות להחלץ מכרמיהם למען הימלט מעבר לים שבו וחבקו באהבה את גפניהם ויחליטו לבלתי מכור אותנה בעד כל הון. ואיככה יכלו לעמוד על דעתם הראשונה, אחרי אשר הקונים עצמם שחקו על ספקותיהם ופקפוקיהם! כי באמור איש אל אחד הקונים: על מה אתה סומך בשקלך הון רב בעד נכסים שתבואתם מסופקת? היש מי שיתקע לידינו כי במידה שירבה היין בה במידה ירבו הקופצים עליו? וצחק הקונה על שואלו במלוא פיו, ואמר לו: “אנשי שדה אתם, ואינכם יודעים במנהגו של עולם המסחר מאומה. הבו לנו רק סחורה טובה ולקונים אל תדאגו; כי בוא יבואו גדודים-גדודים”.

אחרי דברים כאלה, מה יעשה הכורם שלא יתגאה בכרמו והחזֵק בו? רק אחדים מהכורמים, אשר לבם חלל בקרבם מכל אהבה לארץ אבותם, או אשר אוזלת ידם להתחזק על מעמדם מסיבות שונות, השתמשו בשעת הכושר הזאת וישיגו בעד נחלתם מחיר אשר לא פיללו, והשאר ראו ושמחו בלבם, כי ערכו את נחלתם במידת המחירים האלה ויהיו בעיניהם עשירים גדולים ועושרם המדומה הזה גרם להם התאוה להרבות עושרם, וירבו לעסוק בהלכות מילווה ובפרק איזהו נשך. ויַרבו מטעי כרמים, והריבית אוכלת ונושכת בהם עד שפך דם, והמה לא חלו ולא הרגישו, כי התלהבותם השכיחתם את כל אלה ותקסום להם עתידות נפלאות, אך הנה זה בא שנת תרנ"ז עם משלותיה, הרבות ונקיץ פתאום מחלומותינו, ועולם ברור ראינו, אשר הבהילנו מאוד.

ראשית-כל נוכחנו, כי כל חשבונות חכמי הספירות אך שוא ידברו. הן אמת, כי בשנה מצויה כל גפן תיתן בפריה כך וכך אשכולות וכל אשכול משקלו כך וכך ליטראות, אך בד"א כשאין מכת מדינה, אבל מכת מדינה אחת תקלקל כל החשבונות ותשים לאל את כל ההערכות, כאשר בעינינו ראינו במכת התולעת אשר נפקדו בה כרמינו בשנה הזאת, הנה פרחה הגפן לחמדת כל עין, העלתה ניצה ואשכולותיה סמדר כמחרוזות גרגרי נופך קישטו שריגיה. פתאום והנה כמו עלוקות שחורות ומאוסות כוסו העלים ויחשפו את הגפנים חשפה. חשכו עינינו מראות וכל מתנים העמדו למראה המוזר הזה. אך לא התייאשנו ביום צרה, ואנחנו נשינו וטפינו יצאו הכרמים ללקוט את התולעים ולאספם חומרים-חומרים למען דונם בשריפה, גם הכרחנו לשכור פועלים ערבים הרבה לעזרנו, ותצלח בידינו בעזרת ה' להציל חלק גדול מתבואת הכרם.

במקרה המעציב הזה היו שני דברים אשר שימחו את לבנו. האחד: הוא השתתפות ילדינו הקטנים במלאכה. ההשתתפות הזאת העלתה רושם טוב מאוד על הילדים, כחבבה עליהם את הכרמים ונתנה להם דעת נפש כי שייכות גדולה להם אל פרי עמל אבותיהם. מי שלא ראה התרגשות הילדים ודעת נפש הקוממיות¹¹ אשר הלהיבם בצאתם אל העבודה ובשובם ממנה, לא ראה שמחה טהורה ותמימה מימיו. והשבר השני: הוא השתתפות כל לא הכורמים בצערנו, השתתפות נאמנה מעומק הלב בלי שפת מרמה. כי אך נשמע דבר האסון ביפו וימהרו כל ילדי בתי-הספר ובית תלמוד-התורה לעלות אל המושבות מוכות התולעת ללקוט ולאסוף את התולעים. ואם כי מעט אשר נעזרנו מהם, בכל זאת נעים היה לנו המראה לראות ילדי בני ישראל חובשי ספסלי בתי-הספר והמדרש עוסקים נכוחה¹² בעבודה נכריה להם למען הציל עמל אחיהם שבכפרים מכליה.

והנה אמנם תוצאות המכה הזאת לא היו נוראות כאשר יגורנו, כי סוף-סוף היתה תבואת הכרמים בשנה הזאת תבואה בינונית. אך תחתיה שמועה רעה אחרת הבהילתנו, לאמור: אך שוא ניבאו המתנבאים “ממכר רב ליין” כי בכבדות יתנהג ובכל אופן אין מחירו לפי המחיר הגדול של הענבים, כי על כן הָפקדה הפקידות להוריד את מחיר הענבים ההודים. וגפני הודו נותנים פרי ערב לטעם ונעים לריח, אך כטובם באיכותם כן מעטו בכמותם, ולא נטעו הכורמים אותם רק יען אשר נערך מחירם פי שלושה ממחיר שאר הענבים. ועתה כי באה על מחירם ירידה – גדל העיצבון בבתי הכורמים מאוד ויגדל ביתר תוקף בבתי הכורמים החרוצים והזריזים, אשר מיהרו למלא אחרי פקודת הגננים של הפקידות ויהפכו על-ידי הרכבה את כל גפניהם הפשוטות לגפני הודו המשובחות מבלי חוס על עמלם ועל כספם. ואלם בגדרה גדל המספר מאשר בכל מקום, כי אחר הפסד שכר ההובלה היה לנו גרעון המחיר כפצע על פצע. ושנת תרנ“ח עוד הוסיפה לזרות מלח על פצעינו, בהגידה לנו כי החביות במרתפים מתגבבות אשה על אחותה, שורות שורות, עד אפס מקום ותקוה רבה ליינן – להעשות יין משומר לדורי-דורות. כי על כן עוד הפעם ירידת מחיר הענבים בשנה זאת וירידה גדולה ממנה התבשרה לשנת תרנ”ט. והכרמים דורשים עבודתם כאשר דרשו בשנים המתוקנות אין נגרע דבר, והמחיר הורד עד הדיוטה התחתונה, עד כי גם אחרי יצאו כרמינו החדשים מידי ערלה לא נראה כל ברכה, כי העבודה ושכר ההובלה אכלה כל יגיעתנו, ומחיית ביתנו מאין תימצא?

עוד הפעם דאגות ומחשבות נוגות, עוד הפעם קמטים על מצח, ושאלת הקוניאק עלתה שנית על הפרק ועדיין אנו עולים ויורדים בה. וכפי הנראה תמצא לה עתה פתרונים, כי מר מאירסון, ניצב חברת “יק”א", נתן אליה לב, ויואל לקנות מאתנו את הקוניאק, העומד לצאת מתחת ידינו, במחיר המשתווה (לפי חשבון מר אוסוביצקי) לשמונה-עשר פראנק לכל קנטר ענבים. ולמען תמצא ידינו לעשותו הואיל להקדים לנו אלף וחמש מאות פראנק על חשבוננו, ואף ציווה להשאיל לנו מהיקב אשר בראשון-לציון את כל החביות והכלים הדרושים לכנוס את המשקה המוכן לתוכם, ובכן אנו עסוקים כעת בהכנת היורה והשפופרות למעשה המשקה המשמח חיים, בלי שמחה ובלי עיצבון, כי הנסיונות הרבים בחליפות ותמורות בין תקוה ויאוש אשר עברו עלינו כבר קהו הרגשותנו וחסמו נפשנו מפני כל מיני ההתפעלויות. אך במנוחת נפש הננו מייחלים לתוצאות הדבר, אשר אחריתו מסופקת לנו, כי כבר אבדה אמונתנו בכל החשבונות ובכל ההערכות, ובפרט בהערכה כזאת אשר עד תמצית דם הנפש תגיע גם לפי דעת מעריכיה, ולא ייבצר ממקרה משהו להעלות בהבל גם את התמצית הזאת והיה כל יגיענו לריק ולבהלה. הבה ונראה!

והחליפות והתמורות אשר עברו על המושבה הראו פעולתן על מצבה המוסרי לרעה מאוד, אותה משאת-נפש העדינה: להתאכר במידה מתאמת עם ההשכלה אשר הלהיבה את החלוצים הראשונים התעממה בשנים האחרונות, ואלה מהם אשר גם מראשיתם לא נאמנה רוחם את השאיפה הזאת וירננו עליה בסתר לבם מצאו מסעדים בפנים החדשות, אשר באו אל המושבה במחשבות שונות ממחשבות החלוצים עד הקצה, ויהי בהתחבר אליהם דבר מועקת החובות הרבים שנשקעו בה רבים מבני המושבה לרגלי הרבותם בנטיעות חדשות והשביחם את הישנות, צלחה בידי האגודה המשולשת הזאת לכבות כמעט כלה את הגחלת הנשארה ולמחות כמעט עד לכָלה מעל פני המושבה את מטבעת-הרוח אשר הטבעה בה מראשית היווסדה.

והירידה הזאת, ירידת הרוח, מכאבת לנו הרבה מאוד מאשר תכאיב לנו ירידת מחיר הענבים, ובפרט לעת כזאת שהגיע הזמן לשכלול העניינים הציבוריים של המושבה.

בראש ענייני הציבור האלה מתנוסס עניין בתי-הספר לילדי המושבה. המנקר במוח אבות הבנים מזה זמן רב ותובע פתרונו ביד חזקה.

איש איש מאתנו נוכח בנפשו כי קיום תקוות התאזרחותנו בארץ הזאת אינו תלוי אלא בטיב התפתחות הדור הצעיר הבא אחרינו, אשר אחריותו עלינו, כאחריות הנטיעה הרכה על הגנן, אשר אם לא ישים אליה לב להצמיחה מלאה ומיושרת למעלה, היא מתכחשת ומתעקלת ולא תצלח למאומה, ובדעתנו מאוד כי ההתפתחות השלמה, הדרושה לדור הצעיר לא תימצא בלתי אם בהתאם התפתחות הגוויה אל התפתחות הרוח המוסרית והמשכילית שבה, על כן שאפנו תמיד להכין לילדינו בית-ספר המכונן לתכלית ההתאמה הזאת. ובקיץ שנת תרנ“ו הנחנו היסוד לבית-ספר כזה בהביאנו למושבה מורה אחד, אשר השו”ב עזר על-ידו להורות לילדים הקטנים ראשית הלימודים העבריים הנחוצים.

בקראנו ליסוד הזה “בית ספר” לא היה כדאי לשם הזה, כי טרם הגיע אז גם עד מדרגת חדר מתוקן, אך קראנוהו ככה על שם העתיד, לאמור: על שם כוח הצמיחה הטמון בזרע הזרוע בארץ לצמוח, לעלות לשגשג ולהתהוות מה שעלה במחשבתנו כי יהיה. אמנם לא נחנו ולא שקטנו מהוסיף בו סדרים ותיקונים נאותים מיום ליום על-ידי שלושת המנהלים הוותיקים והנאמנים לתעודתם בכל לבם, אשר הפקדנו עליו, עד כי לעת כזאת כמעט כבר הגיע אל המדרגה אשר שאפנו אליה. שני מורים מומחים מלבד השו“ב יורו דעה לילדים ועושים מלאכתם באמונה. שפת הלימוד היא השפה העבריה, וגם בית מיוחד בנינו לשם בית-ספר אשר עלו לנו הוצאות בניינו לסכום ארבעת אלפים פראנק. האלף מהם קימצנו ממחיר ענבינו אחד אחוז למאה, והשאר נתנה לנו קופת הוועד באודיסה בהלוואה על מנת לשלמה לשיעורין מקימוץ הנ”ל מדי שנה בשנה. והבית – שלושה חדרים מרווחים – אשר חלונותיו נגבה מופנים לתוך גן נטוע עצי-סרק, שהילדים משתעשעים בו בשעות הפנויות ומתעמלים ומרגילים אבריהם בעבודה בחפרם להם את האדמה ועושים תלמים לזרוע בהם פרחים וירקות, וחלונותיו צפונה נשקפים אל הכפר “יבנה”, שממנה יצאה תורת חיים לישראל להחיותו ולקיימו עד היום הזה.

ופעמיים בשנה חג לילדי בית-הספר, אחד קבוע בשני לחנוכה הוא יום היווסד המושבה, ואחד שאינו קבוע אלא למחרתו של יום הבחינה השנתית. את שני החגים האלה מקדשים האבות במעשה של פומבי המרוממת את הנפש. בחג החנוכה דורשים לפני הילדים בענייני היום ומספרים באוזניהם את תולדות המושבה ודרכי חיי אבותיהם בעבר ואל אשר ישאו נפשם לראות בעיניהם לעתיד, ובחג שלמחרת יום הבחינה יחלקו תעודות לכל אחד התלמידים המעידות בציונים על מדרגת התקדמותו בכל אחד הלימודים, ומתנות ספרים לכל אלה מהם אשר הצטיינו בהתקדמותם.

ותכנית הלימודים טרם קיבלה צורה מסויימת וקבועה כאשר עם לבבנו, אך הצורה אליה נשאפה, ואשר נקווה להשיגנה – זאת היא: תנ"ך, כללי הדינים הנחוצים ושני חלקי “המדריך”, הוריה מספקת בתורת שפה עבר ודקדוקה למקרא ולכתב, לימוד דברי-ימי ישראל (על-פי ספרי א"ז רבינוביץ) וקיצור דברי-ימי העמים, הוריה מדויקת במפת ארץ-ישראל המפורטת ובמפת העולם הכללית, תורת החשבון עד לראשית יסוד המדידה, תורת הטבע לראשית יסודי חוקות הכוחות הפועלים בבריאה, וסיפורי תולדות היצורים של שלוש המערכות.

אך אם עוד טרם הסתיימה צורת התכנית כל צורכה, הבבואה שלה כבר ישנה ופעולתה אין לסלק לאחר יד. ילדינו, ובפרט המוכשרים שבהם, מדברים עברית¹³ במרוצה, ובקיאות הגונה להם בכמה חלקי התנ“ך ודברי הימים וחשבון, וכותבים עברית¹⁴ בסגנון ממוצע. וכוח החושב אשר להם מתפתח באופן רצוי מאוד. ובכל זאת אין הגדול שבהם אלא בן י”ב שנה.

ואת כל אלה השגנו לא כשולף שערה מתוך חמאה, ועוד האם לא נחסר מפריעים ומכשולים אשר עלינו להילחם בהם, אך לבנו יאמר לנו, כי סוף-סוף יסורו, ותאוות לבנו לראות בית-הספר בשכלולו בוא תבוא ולא תאחר.

אך מלבד שאלות הכלכלה והחינוך נאנחים אנו תחת שאלת שאר צורכי הציבור המעיקים עלינו מאוד. והנה בראש הצרכים האלה ידגול צורך המים. אמנם באר יש לנו, אך עומקו כחמישים מטר ורחקו מהמושבה כמאתיים מטר ומקומו בשיפולי ההר. שלושת התנאים האלה מעכבים על-ידינו כי נספיק מימינו בידינו, איש-איש לביתו, אפילו לדעת האומרים, כי על איכרי ישראל ללכת בדרכי חייהם בכל דבר בעקבות הפלחים. כי אמנם גם הפלחים אשר בארות עמוקים להם לא ישאבו בידיהם, אך גלגל של אנטילה מתוקן לבארם, והם יתנוהו בחכירה לאחד מהם, אשר יעלה וישאב את המים בכוח בעל-חי אל תוך בריכה קבועה, אך במחיר-שנה, קצוב לכל בית אב, ושתו אפוא גם המה את מימיהם בכסף. וגם לנו היה גלגל כזה הסובב בכוח אדם, ותחת לתתו בחכירה העמדנו שני שכירים ערביים אשר מילאו את הבריכה יום-יום ויבואו על שכרם חמשים פר' לחודש.

אחרי צורך המים יבואו צורכי שכר רופא וסמים, ותשלומי המסים לשדות ולכרמים ולבתים ולגולגולת ושכר שומר מילידי הארץ.

ידענו מאוד כי על אודות הצורך האחרון הזה רבים מקוראינו יעקמו שפתיהם באמרם, הקצרה יד האיכרים עצמם לשמור עליהם? אכן, צורך שומר נכרי כזה עדות לאיכרינו כי עצלים או פחדנים המה, וכל התהללותם בחריצותם ועוז לבם, אך נשיאים ורוח באין גשם!

לאט-נא לנו, קוראים נכבדים, הלא עוד תוסיפו להתפלא הפלא ופלא באומרנו לכם כי שומרינו מבני הנכר ינומו שנתם בבטחה באוהליהם כמעט כל הלילה, ולא יסובבו בעיר זולתי פעמיים ושלוש לראש אשמורות?

אך קושיה אחת מתורצת בחברתה, הן לוא גם היו כל בני המושבה ניעורים כל הלילה, הלא תקצר ידם להישמר מפני הגנבים האומנים במלאכתם מאוד ולא ימנעו עצמם גם מבוא בדמים, ולוא גם יספחו עליהם עוד שומרים פשוטים מבני ערב יבצר להם לשמור את המושבה שמירה מעולה, על כן בוחרים אך בשומרים כאלה, אשר עם גנבים חלקם גם המה, כי רק שומרים כאלה בידם לתת ערובה נאמנה כי כל עוד בצלם תחסה המושבה לא ייפקד ממנה מחוט ועד שרוך נעל, ואם ייפקד המה יחטוהו בידם ישלמוהו. והיה אפוא השכר אשר יקחו לא שכר שמירה כי אם שכר אחריות, כמין שכר אחריות של שריפה או של ברד.

כללו של דבר, כל הצרכים הללו בצרוף המסים והארנוניות עולים לנו עד לערך סך 9,500 פראנק לשנה, אשר רק סך 2,500 פראנק מהם באים מקופת חובבי-ציון, אך כל השאר ישאו בעולם עצמם בני המושבה, איש איש לערך מספר הדונאמים אשר לו, מלבד הוצאות בית הספר (אחר נכוי הסך 1,000 פראנק שהתיחסו לו מתמיכת חובבי-ציון הנזכרת) שהיא מוטלת על אבות הילדים לבדם.

ויהי בשנת התרנ“ח, כשים חברת יק”א את לבם לצורכי המושבות בארץ-הקודש ותעל לפניה גם זכרון צורכי צבורנו, ותחשוב מחשבה טובה לכונן על-יד הבאר מכונת “מניע של נפט” אשר יעשה מלאכתו לא לבד במשאבה מכאנית להעלות המים ההרה אל תוך בריכה להשקות אדם ובהמה וגינות הירק, כי אם במטחנה לטחינת חטי בני הכפרים הסובבים אותנו. והיה שכר הטחנה לכל הוצאות המושבה. ותקצב לדבר הזה סך 24,000 פר' נוספים על סכום הגון, אשר כבר הוקצה לדבר הזה על ידי הרב ד“ר סלפנדי נ”י. והנה נבנו כל הבניינים הדרושים לדבר והמניע והמשאבה והמטחנה התכוננו על מעמדם, וכבר יחלנו ליום תחל המלאכה, והנה מתלאה! עוד הפעם משגה, עוד הפעם טעות בחשבון. המניע איננו מהמין הרצוי, והמשאבה לא נתקנה כהוגן. ועתה מים אמנם יישאבו, אך הוצאות השאיבה עולות לנו כעת שבעים פר' תחת החמשים אשר עלו לנו בראשונה. ואין לנו תקנה אלא בהביא החברה מניע חדש ומשאבה חדשה, אשר תעלינה הוצאות הכנתם עד שנים-עשר אלף פראנקים. אנחנו מקווים כי לא תמשוך החברה הנכבדה את ידה מגמור את אשר התחילה לעשות, והיתה טובתה שלמה לנו.

כש“ד; לעת עתה מצבנו רפוף מאוד: תקוותינו העתידות מפוקפקות, וצורכי הבית וצורכי הציבור דורשים תפקידם, ואיש-איש מאתנו רובץ תחת משא חובות רבים אשר ריבית אוכלת בהם, רק כי אחדים מאתנו זכו למצוא חן בעיני חברת יק”א לפרוק העול הזה מעל צווארם בתיתה להם במילווה סכומים הגונים לשלמם לשיעורים על-פי תנאים הגונים, ויש תקוה כי לא תסוב החברה עיניה גם משאר הנצרכים לכך לתת ידה להם להקל המעמסה מעליהם.

אלה המה קורותינו ותלאותינו ודברי-ימי התאבקותנו עם כל הפגעים הרעים חמש-עשרה שנים עד עתה, ולמרות רפיפות מצבנו גם היום, יש רגעים כי נישא עין מסביב לנו וראינו את ההרים אשר מאז היו שוממים ופניהם כוסו חרולים ועתה עטופים כרמים כולם מרהיבי-עין; וראינו את ההר שעומדות עליו רגלינו, לפנים ציה וסלע קרח, ועתה בנוי בנוה בתי-אבן יפים ונהדרים בי שורות אחת מול רעותה על פני רחוב רחב נטוע שדרות עצי-תות נחמדים למראה משני עבריו, וראינו את יושבי המקום, לפנים תשעה רווקים חוזי חזיונות, המוציאים כוחם לתוהו ונלחמים בריחיים של רוח ועתה רחוב הומה אשר כמאה ושלושים נפש ישוקו בו, כן ירבו! והילדים כצאן אדם ירקדו, מבנה גוון איתן, מבט עינם גאוה, יצוריהם גבורה ופניהם עוז ותומת נפש, שפת עבר בפיהם, ועבודה שיש בה ממש בידיהם. – כי נראה ונתבונן אל כל אלה תנוח עלינו הרוח, תקוותנו תקום לתחייה, וכל דאגותינו ועכירת רוחינו כעב תעופנה, ונפשנו שמחה, הללויה.

אוסובצקי יהושע (1858–1929) – יליד קיוב. בעל השכלה תורנית וכללית. פליט בבּרודי לאחר פרעות 1881. כאן מצאוֹ נטר ושלחוֹ להורות במקוה־ישראל. ב־1884 נתמנה מטעם רוטשילד כמנהל ראשון־לציון ועקרון. רכש בכספי הבארון קרקע נוספת לראשון־לציון ופיתח בה את ענף הגפן. חבר בוועד הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש. הירש, בשנים 1886–1887 הנהיג משטר רודני בראשון־לציון, קומם נגדו את המתיישבים ב־1887 והועבר לנהל את פתח־תקווה. ב־1888 קנה בשביל רוטשילד את אדמת באר־טוביה. בסוף אותה שנה נתמנה מנהל ראש־פינה ובתפקיד זה, שמילאו עד 1897, רכש בשביל רוטשילד קרקע נוספת לראש־פינה, אדמות בעבר­­־הירדן ואת אדמת מטולה. בשנים 1897–1901 ייצג את רוטשילד בבירות ואחר כך פרש לפאריס.

אייזנשטאדט־ברזילי יהושע (1854–1918) – יליד קלֶצק, רוסיה הלבנה. סוחר, קבלן ועיתונאי. חובב־ציון שעלה ארצה בפעם הראשונה ב־1887 וניסה ללא הצלחה לייסד חברת־מניות לנטיעת כרמים לפועלים. בה בשנה חזר לרוסיה. ב־1889 נוסדה ביוזמתו, ובראשותו של אחד־העם, האגודה החשאית ‘בני משה’ להחדרת התודעה הרעיונית־רוחנית בפעולות חובי ציון. ב־1890 נבחר כסגן לוועד האודיסאי. בסוף אותה שנה עלה ארצה בשנית. היה מאנשי הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו והרוח החיה בפעולותיו. הצטרף לתנועה הציונית מראשיתה. מ־1903 שימש פקיד באפ“ק עד שפוטר בגלל חילוקי־דעות עם המנהל ז”ד לבונטין. הרבה לפרסם מאמרים בענייני הישוב בעיתונות העברית בארץ ובחוץ־לארץ. נלחם מעל דפי “המליץ” ברודנותם של פקידי רוטשילד. מן הבולטים שבאנשי ארץ־ישראל ומן הדוחפים העיקריים לעשייה בתקופת העליה הראשונה.

איכילוב אברהם זלמן (1835–1893) – יליד דווינסק, שוחט ומוהל. בהיותו ברוסיה קנה חלקה בפתח־תקוה ועלה ארצה להתנחל עליה ב־1884. ייצג מדי פעם את פתח–תקוה בועד הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש' הירש (1886–1887) יחד עם י' ש שטאמפפר וד' גוטמן. ישב בפתח־תקוה עד למותו.

ארלאנגר מיכאל (1827–1892) – יליד וייסנברג שבאלזאס. סוחר בפאריס. בשנות הארבעים ישב במצרים לרגל מסחרו ואז ביקר לראשונה בארץ (ב־1848) מראשי כי"ח בפאריס, מנהל מפעלי הצדקה של רוטשילד שם ועושה־דברו בענייני מושבותיו בארץ־ישראל. בהמלצתו ובהמלצת הרב צדוק הכהן קיבל רוטשילד לראיון את הרב ש' מוהליבר, שבעקבותיו נוסדה עקרון, וכן את יוסף פיינברג – שליח ראשון־לציון, שהשיג אצלו את התמיכה הראשונה למושבתו. ארלאנגר עשה בארץ בשליחות רוטשילד ב־1883 והסדיר את חסות הבארון על ראשון־לציון. לפי החלטת ועידת קאטוביץ (1884), קיבל על עצמו להעביר לארץ־ישראל את כספי חובבי־ציון המיועדים למושבות, ובשנים 1887–1890 הופקדו בידו כמעט כל הכספים של אנשי חובבי־ציון למטרה זו. ב־1887 ערך ביקור נוסף בארץ לעמוד על מצב העניינים במושבות הדרום, אחרי התמרדות מתיישבי ראשון־לציון בפקיד הבארון י' אוסובצקי.

בינשטוק יהודה לייב (1836–1894) – יליד לוקאטשי, פלך ווהלין. בוגר בית־הספר הממשלתי לרבנים, שימש רב מטעם, מורה בבית־ספר ממשלתי־יהודי ועוד. חקר את מצב המושבות היהודיות ברוסיה. מ־1892 ועד למותו – נציג חובבי־ציון ביפו. מפעלו העיקרי – הקמתו שם את בית ־הספר לבנים של חובבי־ציון בסוף 1892.

בלקינד ישראל (1861–1929) – ביל“ויי יליד לאהווייסק, פלך מינסק. כסטודנט באוניברסיטת חארקוב היה בין מניחי היסוד לביל”ו בראשית 1882 ועמד בראש קבוצת ארבעה־עשר הביל“ויים שעלתה ארצה י”ט בתמוז, תרמ“ב (6 ביולי 1882) בסוף אותה שנה התנחל עם הביל”ויים בראשון־לציון, אך נאלץ לעזוב את המושבה בתחילת 1884, כי הואשם בהשתייכות למתמרדים בפקיד הממונה על המושבה מטעם רוטשילד. ב־1884 התנחל בגדרה על חלקה שרכש ויסוצקי למען משפחתו. בשנים 1886–1887 שימש כבא־כוח המושבה בוועד־הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש' הירש. ב־1889 ייסד ביפו בית־ספר עברי,הראשון בסוגו, שנסגר כעבור כשנתיים וחצי מחוסר אמצעים. ב־1903, הקים למען ילדי קורבנות הפרעות בקישנב בית־ספר חקלאי בשם ‘קרית ספר’ שהתקיים בהפסקות עד 1909, קודם בשפיה ואחר־כך בבן־שמן, ושלמדו בו גם ילידי הארץ. בין חיבוריו הספר ‘די ערשטע שריט פון ישוב ארץ־ישראל’ (א–ב, ניו יורק 1917–1918) – מוקדש להתיישבות החדשה בארץ־ישראל עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה.

בלקינד שמשון (1864–1937) – ביל“ויי, אחיו הצעיר של י. בלקינד. יליד לאהוייסק, פלך מינסק. עלה ארצה עם אחותו פאניה וזאב דובנוב, שניהם ביל”ויים אף הם, בספטמבר 1882. זמן־מה עבד עם הביל“ויים במקוה־ישראל. אחר־כך שהה תקופה קצרה במסגרת שה”ו בירושלים, ומשם עבר לראשון־לציון אל הבלו“ויים שם. אחרי המרידה בפקיד הבארון י' אוסובצקי ב־1887 סירב לחתום על התנאים שהוטלו על המתיישבים, ובתחילת 1888 התיישב בגדרה. ב־1891 חזר לראשון־לציון. הנחלה שרכש שם היתה קטנה מכדי צרכיה של משפחתו הגדולה והוא ניסה את כוחו באוסטרליה, אך שב לראשון־לציון שבה ישב עד למותו. נשא לאשה את פנינה פריימאן, בתו של א”מ פריימאן, אחד מעשרת מייסדי ראשון־לציון. בנו־הבכור היה נעמן בלקינד, איש ניל"י. משבעת ילדיו קיימו שלושה את נחלתו אחריו.

בן־טובים [בנדט] יצחק אייזיק (1852–1926) – יליד ראסיין, ליטה. קיבל חינוך תורני. מראשוני חובבי־ציון בביאליסטוק וממקרוביו של הרב מוהליבר. השתתף ב־1890 במשלחת חובבי־ציון לארץ־ישראל. נתמנה ב ־1890 יחד עם י"מ פינס כעוזר לז' טיומקין, ראש הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו. כאשר עזב טיומקין ביולי 1891, בעקבות המשבר שפקד את הוועד עם סגירת שערי העלייה, עת בוטלו רכישות קרקע ודמי־קדימה של הרוכשים ירדו לטמיון, לא הצליחו פינס ובן־טובים להתמודד עם המצב שנוצר והם פוטרו מתפקידם ב־1892. כפינס עבר גם בן־טובים למחנה היישוב הישן, ומשם ניהלו השניים מערכה נגד אחד־העם ואגודתו ‘בני משה’ שהסבו בפיטוריו ונגד בית־הספר של חובבי־ציון שנוסד ביפו ב־1892 בהשראתם. בן־טובים היה פעיל במוסדות היהדות החרדית ומעסקני המזרחי.

ברלין, הרב נפתלי צבי יהודה [הנצי“ב] (1817–1893) – יליד מיר, פלך מינסק. ראש ישיבת וולוז’ין במשך ארבעים שנה ( 1853––1892). הצטרף לחובבי־ציון ב ־1887 כאחד מששת הגבאים היועצים שעמדו בראש התנועה ושימש בתפקיד עד לליגאליזאציה של חובבי־ציון ב־1890. לקראת שנת השמיטה תרמ”ט (1889/1888) התיר במהוסס את עיבוד האדמה על־ידי מכירה לשאינו יהודי.

גוטמאן דוד (1827–1893) – סוחר אמיד מהונגריה. עלה לירושלים ב־1876 וייסד ב־1878, יחד עם מ"י סאלומון, י' שטאמפפר ואחרים, את פתח־תקוה. עם שיקום המושבה ב־1883 נמנה עם מקימי יהוד, ששימשה למגורים לאיכרי פתח־תקוה, ושם ישב רוב ימיו. יחד עם שטאמפפר היה נציג פתח־תקוה בועד הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש' הירש (1886–1887). סמוך למותו התרושש, מכר את נחלתו ועבר לירושלים.

גרינברג אברהם (1841–1906) – סוחר עשיר מבּסאראביה. משכיל וחובב־ציון פעיל באודסה. ב־1888 עמד בראש חברה פרטית שנוסדה ביוזמת חובבי־ציון וקנתה ביסוד־המעלה את האדמה, שהשתייכה לאנשי אגודת ‘יסוד המעלה’ במזריץ' שלא עלו להתנחל. על־ידי אותה קנייה הופרש כסף להסדר בעלותם של מתיישבי המושבה על הקרקע, אשר בלעדיה לא יכלו לבנות בתים ונאלצו לשבת ארבע שנים בסוכות־מחצלות. ב־1889 החליף גרינברג את אדמתו ביסוד־המעלה עם כ־1600 דונאם מאדמת רוטשילד בבאר־טוביה, ועל־ידי כך איפשר את מתן חסותו של הבארון למושבה משום שזה התנה את מתן החסות בתוספת קרקע. בוועידת ווילנה של חובבי־ציון ( 1889) נבחר גרינברג כממלא־מקומו של פינסקר, שהתפטר מתפקידו כראש חובבי־ציון ושימש אחד משלושת הגבאים הפעילים של התנועה. משהוקמה ב־1890 חברת חובבי־ציון הלגאלית נתמנה כחבר הוועד האודיסאי וכגזבר החברה. מ־1891 ועד למותו כיהן בראש החברה, שהקימה ב־1896 את המושבה באר־טוביה, לאחר שחובבי־ציון רכשו שם את האדמה שלו ושל הבארון.

הורביץ צבי (1863–1938) – ביל“ויי. יליד סלוצק. קיבל חינוך מסורתי והתכונן לבחינות־בגרות כאכּסטרן, וכן לכניסה לבית־המדרש למורים בווילנה. זנח לימודין בשל הפרעות ועלה ארצה בניסן 1883. עשה זמן־מה בראשון־לציון, ואחר־‏כך פרש עם קבוצת הביל”ויים שחזרה לעבוד במקוה־ישראל. היה היחיד מבין הביל“ויים שהוחזר לעבודה חקלאית במקוה־ישראל אחרי פיטוריהם. נמנה עם תשעת הביל”ויים מייסדי גדרה, שבה ישב עד למותו. ב־1906 השתתף עם י“ש חזנוב במשלחת לאל־עריש בראשותו של דייויס טריטש, העסקן הציוני מגרמניה שטען לארץ־ישראל גדולה שתכלול את קפריסין ואל־עריש. נשא לאשה את לאה בננסון והוליד שבעה ילדים. חיבר זכרונות בשם 'מרשימותיו של אחד משרידי הבילו”יים' (א' דרויאנוב [עורך], מימים ראשנים, הוספה חודשית לבוסתנאי, 1934־1935, א' עמ' 241־254 ). בארכיון הציוני המרכזי בירושלים שמור יומן עובדתי־תמציתי שניהל בשנים 1883–1895 (אצ"מ 1/16/164A ).

הילדסהיימר, הרב ד"ר עזריאל [ישראל] (1820–1899) – יליד האלברשטאדט שבהונגריה. רבה של הקהילה האורתודוקסית בברלין 'עדת ישראל ' ומייסד ומנהל בית־המדרש לרבנים שם. הצטרף לחברה לישוב ארץ־ישראל שהקים ב־1860 ד“ר ח”צ לוריא בפראנקפורט ע“נ אודר. התרים למען היישוב הישן והחדש בארץ־ישראל, בין היתר –– להקמת ‘בתי מחסה’ (1860) ולקניית קרקע בפתח־תקוה באמצעות א”ל פרומקין (1882). על שמו נקנתה המושבה גדרה. ב־1888 נמנה עם מייסדי החברה ‘למען ציון’ לעידוד המלאכה בארץ־ישראל, לתמיכה בחכמיה ולמלחמה במיסיון. היה מאוהדי חובבי־ציון.

הירש שמואל (1845–1925) – יליד דיאז שבאלזאס. מורה ומנהל בבתי־ספר של כי“ח ביוון ובמארוקו. בשנים 1879–1891 – מנהל מקווה־ישראל. כנאמן כי”ח (בעליה של מקוה–ישראל) בארץ־ישראל הופקדה בידו ההשגחה על פקידי רוטשילד במושבות הדרום, והוא שימש גם יושב־ראש הוועד־הפועל של חובבי־ציון בשנים 1886–1887, וחילק את כספי התמיכה שלהם למושבות גם תקופה מסוימת לאחר־מכן. בשנים 1893–1904 כיהן כאחר משני מנהלים של מושבות יק“א בארגנטינה. בהיותו מנהל מקוה ישראל התנסו שם עולים חדשים בעבודה חקלאית, בתוכם הביל”ויים ומתיישבי עקרון. כאיש המערב התנשא על יהודי המזרח ולא הקל עליהם את חבלי ההסתגלות. הוא לא עמד על חשיבותו של המפעל הראשוני שהתגבש באותו זמן, ולא ניצל את הכוח שריכז בידיו כדי לתת לו את התנופה הראויה. עם זאת יש לזקוף לזכותו את רכישת אדמת עקרון, סידור הביל"ויים בראשון־לציון והסדר בעיות סבוכות של המושבות עם השלטונות.

הנקין מרדכי (1861–1929) – יליד יקאטרינוסלב וחובב־ציון. עלה ארצה ב־1885, ובה בשנה החל לעבוד כפועל בנחלת האחים סמולצ’אנסקי בגדרה. הוא נחשב לפועל היהודי הראשון של המושבה. כאשר עזב מ' מוהילבסקי קיבל את נחלתו ונעשה איכר. ישב כל ימיו בגדרה. היה המוכתר הראשון של המושבה. נשא לאשה את לאה גינצבורג. משבעת ילדיו קיימו חמשת בניו את נחלתו אחריו.

ויסוצקי קלונימוס זאב (1824–1904) – יליד זגאר, פלך קובנה. מ־1885 במוסקבה שם התעשר מסחר התה. אחרי פרעות 1881–1882 נעשה חובב־ציון והיה מראשי אגודת חובבי־ציון בעירו. ב־1885 התנדב לצאת על חשבונו בשליחות חובבי־ציון לארץ־ישראל, כדי להמליץ על אופן התמיכה של החובבים בפתח־תקוה, יסוד־המעלה וגדרה, שלא היו בחסותו של רוטשילד. כתוצאה מן הביקור נקבעה התמיכה במושבות, ואברהם מויאל מיפו נתמנה עושה־דברם של חובבי־ציון בארץ. ויסוצקי תרם מהונו למפעלי תרבות וצדקה לאומיים ומעזבנו הופרש כסף להקמת הטכניון בחיפה. ספרו ‘קבוצת מכתבים’ ( ווארשה תרנ"ח) נסב בעיקר על שליחותו לארץ־ישראל.

זימל זיגיזמונד (1843–1893) – יליד נוימארק. סוחר בברלין. איש כי“ח ופעיל בענייני־ציבור יהודיים בגרמניה. אף כי לא השתתף בוועידת קאטוביץ (1884) נבחר בה כאחר משמונה־עשר חברי הוועד המרכזי של חובבי־ציון. בהתאם להחלטת הוועידה להעביר את מרכז התנועה למערב־אירופה, ניסה זימל לגייס אישים יהודים־גרמנים לפעולה, ומשלא הצליח היה מוכן ליטול על עצמו את התפקיד, אך חובבי ציון ברוסיה סבורים היו שאינו מתאים לכך. נפגש עם רוטשילד בהזדמנות ביקורו בפאריס במארס 1885, לייצג את חובבי־ציון ביובל העשרים וחמישה של כי”ח ושכנעו לשלוח לזכרון־יעקב שישה צעירים, שנבחרו על ידי חובבי־ציון להשתלמות בחקלאות לשם הדרכה במושבות אחד מן השישה היה יצחק אפשטיין, המחנך והבלשן. זימל היה סגן־נשיא מיסדר ‘בני ברית’ בברלין ויצא לקהיר ב־1887 לחנוך שם לשכה של המיסדר. בהזדמנות זו ביקר בארץ, נקלע לראשון־לציון בעיצומה של התמרדות אלימה־כמעט נגד י' אוסוביצקי, פקיד הבארון, שגדרתים היו מעורבים בה, ומשום כך לא המליץ על סיוע לגדרה כפי שהיה בדעתו לעשות קודם לכן.

חנקין יהושע (1864–1945) – יליד קרמנצ’וג. בנו של י“ל חאנקין, מעשרת מייסדי ראשון־לציון. חניך גמנסיה ברוסיה. ב־1886 התנחל בגדרה לפי צו הוועד הפועל, בראשותו של הירש ובניגוד לרצון המתיישבים עזב את המושבה כנראה ב־1887 ובה בשנה נשא לאשה את אולגה בלקינד, אחותו הבכירה של י' בלקינד שהשתייכה ברוסיה לביל”ו. ב־1890 רכש חנקין את אדמות רחובות וחדרה. ב־1909 החל ברכישת עמק–יזרעאל ( הרכישה הושלמה בהדרגה אחרי מלחמת־העולם הראשונה). משהצטרפה תורכיה למלחמת־העולם הראשונה הוגלה לתורכיה. משנת 1932 ניהל את ‘הכשרת הישוב’ והרבה ברכישות קרקע. שיעור רכישותיו הכולל עלה על 600,000 דונם.

חנקין יעקב – בנו הבכור של י"ל חנקין, מעשרת מייסדי ראשון־לציון, ואחיו של י' חנקין. ויסוצקי סידרו כמתיישב בגדרה והוא כבר בעל משפחה ב־1890 מכר את נחלתו והיגר לאוסטרליה.

חזנוב יעקב שלמה (1861–1922) – ביל“ויי. יליד זרוביץ. פלך מוהליב. תלמיד־ישיבה ועילוי. עלה ארצה ב־1883. בדרכו התעכב כשנה באיזמיר לצבור שם כסף בעבודה, שלא להגיע בידיים ריקות ארצה. הצטרף לביל”ויים שפרשו מראשון־לציון. נמנה עם תשעת הביל“ויים מייסדי גדרה וישב במושבה זו כל ימיו. ב־1906 השתתף עם צבי הורביץ במשלחת לאל־עריש בראשותו של דייויס טריטש, העסקן הציוני מגרמניה. נשא לאשה את חיה פייגה, אחותו של י”ל ליס. בנו־יחידו, אגרונום. ישב בסוף ימיו בנחלת אביו.

חיסין חיים איסר [יפים חישין] (1865–1932) – ביל“ויי, יליד מיר, פלך מינסק. כתלמיד הכיתה השביעית בגימנסיה במוסקבה היה ממייסדי אגודה להתיישבות בארץ־ישראל ב־1882 שהצטרפה לביל”ו. עלה ארצה עם עוד חמישה מחברי האגודה, בתוכם אשתו לעתיד, הביל“ויית פאניה פריזר, ב־21 באוגוסט 1882. עבד עם הבילו”ויים במקוה־ישראל, התנחל אתם בראשון־לציון וישב במושבה זו עד 1885. באותה שנה הסתכסך עם פקיד המושבה אוסובצקי ועבר עם אשתו לגדרה., לאחר ששהה תקופה קצרה ברוסיה. ב־1887 עזב לרוסיה, נעשה רוקח ואחר־כך השתלם ברפואה בברן. ביקר בארץ־ישראל פעמיים (1891 – כשליח הירחון “ווסכור” לסיקור הנעשה בארץ, וב־ 1893 – מתוך מגמה להתנחל). הצטרף לתנועה הציונית ונמנה עם מייסדי הפראקציה הדימוקראטית. עלה ארצה לצמיתות ב־1905 כראש הוועד הפועל של חובי־ציון ביפו. שימש בתפקידו עד 1919. בתקופת כהונתו הקימו חובבי־ציון את עין־גנים, באר־יעקב ונחלת־יהודה. נמנה עם מייסדי תל־אביב. חיבר את ‘מיומן אחד הבילו"ויים’ ( פתח־תקוה תשכ"ז 2) ו’המסע לארץ היעודה' (הופיע בהמשכים ב“ווסכוד” החודשי לשנים 1891–1897).

טיומקין ולאדימיר [זאב] (1861–1927) – יליד יליסאבייטגראד. מהנדס חובב־ציון מאז פרעות 1881–1882, השתתף במשלחת חובבי־ציון לארץ־ישראל ב־1890, ונתמנה באותה שנה כראש הוועד הפועל שלהם ביפו. בראשותו פתח הוועד בתנופה גדולה: פעל לביססה של גדרה; הושיט עזרה לוואדי חאנין (נס־ציונה) ופתח־תקוה, שבאותה תקופה מנע ממנה רוטשילד את תמיכתו; עם ביטול איסור העלייה הפעיל פיקוח על רכישת קרקעות שנעשתה אז בקנה־מידה גדול. עם זה נסחף גם הוועד הפועל בבולמוס הרכישות, קיבל מקדמות לקניית אדמה, וכאשר נסגרו שערי הארץ ביולי 1891 ורוב עיסקות הרכישה בוטלו, לא יכול היה הוועד הפועל להחזיר את המקדמות ועמד לפני פשיטת־רגל. אז עזב טיומקין את הארץ לבלי שוב. כיהן כרב מטעם הממשלה ביליסאבייטגראד. הצטרף לתנועה הציונית מראשיתה, והיה חבר הוועד הפועל הגדול ומורשה גליל יליסאבייטגראד. מראשי המתנגדים לתוכנית אוגאנדה. ב־1920 עזב את רוסיה, ערך את ה“ראזסוויט”, הצטרף למפלגה הרביזיוניסטית עם היווסדה ב ־1925 ונתמנה כנשיאה ב־1927.

לובמאן מרדכי (1857–1895) – יליד גוריגורקי, פלך מוהליב. מודד קרקעות. עלה ארצה מחארקוב ב־1884 ושימש מודד במושבות הבארון. חובבי־ציון הועידו לו נחלה בגדרה ואחר כך בפתח־תקוה, אך הוא התנחל בראשון־לציון. שימש שם מנהל בית־הספר ואחר כך נתמנה כמפקח על בתי־הספר של רוטשילד בדרום. ב־1891 ייסד ארגון מורים שהיווה גרעין להסתדרות המורים.

ליבוביץ־אריאל דב– ראה עליו בסוף המבוא לספר.

ליליינבלום משה לייב (1843–1910) – יליד קייראן, פלך קובנה. חניך בית־המדרש, סופר ופובליציסט עברי, מן הראשונים לחובבי־ציון ברוסיה אחרי פרעות 1881. הניע את פינסקר לעשות לאיחוד כוחות חובבי־ציון למען פעולה התיישבותית בארץ־ישראל, איחוד שהתגשם בוועידת קאטוביץ (1884). בוועידה זו נבחר ליליינבלום כמזכיר חובבי־ציון, ובתפקיד זה שימש עד לשנת 1890 וריכז בידיו את כל פעולות חובבי־ציון. ב־1890, עם מתן הליגאליזאציה לתנועה שנקראה מעתה ‘החברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובפלשתינא’ נתמנה כסופר ועד החברה, תפקיד שמילא עד למותו. הצטרף לתנועה הציונית ונמנה עם המתנגדים לתכנית אוגאנדה. ספרו ‘דרך לעבור גולים’ ( ווארשה תרנ"ט) מגולל את פעולות חובבי־ציון בשנים 1882–1890.

ליס יוסף לייב (1859–1941) ביל“ויי יליד סיניאווקה, פלך מינסק. עלה ארצה ממינסק ב־29 בינואר 1884 יחד עם ש”ז צוקרמן ועוד שני ביל“ויים. הצטרף לביל”ויים שפרשו מראשון־לציון. נמנה עם תשעת הביל“ויים, מיסדי גדרה, והקים בה משפחה. עזב את המושבה ב־1902 בתקופת המשבר שפקד את היישוב החקלאי עם העברת מושבות רוטשילד ליק”א, והיגר לארצות־הברית.

מאירסון אמיל (1859–1933) – יליד לובלין. פילוסוף וכימאי צרפתי. מראשי יק"א בפאריס למן שנת 1898 ומנהלה בשנים 1900–1923. עם העברת מושבות רוטשילד לחברה קיבל על עצמו את הנהלתן, וכדי לעמוד על מצבן ביקר בארץ ב־1900 וחזר ביקר בה ב־1905. התמורה הגדולה בדרך הנהלת המושבות וכלכלתן התחוללה לפי תוכניתו.

מוהילבסקי מנחם מנדל – ביל“ויי. יליד פולטאבה. עלה ארצה בראשית 1884. נמנה עם תשעת הביל”ויים מיסדי גדרה. עזב את המושבה ב־25 באוגוסט 1885 וחזר לרוסיה.

מוהילנסקי יעקב (1864–1891?) – ביל“ויי, יליד מינסק. למד בישיבה ובבית־ספר ריאלי. עלה ממינסק ב־6 בנובמבר 1883. הצטרף לביל”ויים שפרשו מראשון־לציון וחזרו לעבוד במקוה־ישראל. אחרי הפיטורין ממקוה־ישראל עבר לירושלים, ל“ישיבת החרש והמסגר”, אך בעצם נשלח על־ידי הנהגת ביל“ו ללמוד בישיבה כדי להכשיר עצמנו לרב המבין לרוח הזמן. נמנה עם תשעת הביל”ויים מיסדי גדרה. היה פעיל בין המתנגדים לפקידותו של רוטשילד בראשון ־לציון ב־1886 ובה בשנה יצא לרוסיה להתרפא ממחלת־נפש. ב־1887 חזר והתנחל בגדרה ברשותו של פינסקר, אך בניגוד לרצונו של ש' הירש, מנהל מקוה־ישראל, שפסל אותו משום חלקו במרידה בראשון־לציון. בלחצו של הירש, שהתנה את עזרתו להסדיר את הבעלות על הקרקע בגדרה בסילוקו של מוהילנסקי, עזב האחרון את המושבה מרצונו זמן־מה עשה בירושלים. אחר־כך היגר לארצות־הברית. ולפי השמועה נפטר שם בבית חולי־נפש.

מוהליבר, הרב שמואל (1824–1898) יליד גלובקה פלך וילנה. מ־1860 רב בסובלאקי, מ־1868 – בראדום ומ־1883 בביאליסטוק. תמך ביישוב ארץ־ישראל עוד לפני פרעות 1881–1882. נפגש עם רוטשילד ( א' סוכות תרמ"ג – 28 בספטמבר 1882) והצליח להשיג ממנו הסכמה להקים מושבה בארץ־ישראל, ובכך היה הראשון שהטה את הבארון לפעולה בארץ. מושבה זו הייתה עקרון (אדמתה נקנתה בסוף 1883 ומתיישביה – חקלאים מכפר ליד רוז’ינוי). מוהליבר גם השפיע על יהודים מסיאליסטוק להתנחל בפתח־תקוה. מוועידת קטוביץ (1884) נמנה עם ראשי חובבי־ציון, ובוועידת וילנה (1889) הצליח להשיג לדתיים רוב בתנועה. אז נבחר כאחד משלושת הגבאים הפועלים, ולמעשה ריכז בידיו את עיקר הכוח עד לליגאליזאציה של חובבי־ציון להסדיר בה את ענייני החובבים. ב־1893 יזם את הקמת המזרח"י (מרכז רוחני), ששם לו למטרה לפתח את הרוח הדתית בפעולה למען ארץ ישראל. הצטרף לתנועה הציונית.

מויאל אברהם (1840–1885) – נולד בחיפה למשפחת סוחרים ספרדית עשירה ממארוקו. היה סוחר אמיד, מעורב עם השלטונות. סייע ברכישת אדמתה של עקרון. באמצע 1885 נתמנה על ידי ויסוצקי כבא־כוח חובבי־ציון בארץ־ישראל. בתפקיד זה, שמילא אותו חודשים אחדים בלבד עד למותו בדצמבר אותה שנה, נתגלה כאדם שהבין את חשיבותו של מפעל ההתיישבות וכבעל כושר לקדמו. הוא הוציא את פתח־תקווה ממצוקתה וקידם מעט את ענייני גדרה. התחלות שעשה למען יסוד־המעלה לא הספיק להשלים.

סאלפנדי, ד"ר אדולף [יעקב אריה] (1837–1914) – יליד ואג־נוישאאדט סלובאקיה. רב בדירקהיים שבבאוואריה. ריכז בידיו תרומות לצדקה שאותן הפנה החל מ־ 1887 לישוב הישן והחדש בארץ־ישראל. את פרטי התרומות וכן כתבות על הנעשה בארץ היה מביא בעלונו ‘רשימת התרומות’,שהופיע בשנים 1877–1912 ופורסם רוב הזמן כנספח לעיתונים יהודיים בגרמניה.

סברדלוב אליהו (1854–1932) – בילו“ויי, יליד פולטאבה. עלה בי”ט תמוז תרמ“ב (6 ביולי 1882), בקבוצת ארבעה־עשר הביל”ויים הראשונים לעליה. עבד עם חבריו במקוה־ישראל. בספטמבר 1882 יצא עם ב' פוקס ועוד ארבעה ביל“ויים לאלכסנדריה שבמצרים לחפש שם עבודה, ולהמתין להתפתחות העניינים נוכח ביקורו של ק. נטר בארץ. משם המשיך לרוסיה. חזר ארצה ב־11 במארס 1884, נמנה עם תשעת הביל”ויים מיסדי גדרה וישב בה כל ימיו. נשא לאשה את חסיה מאלכין מרוסיה. משבעת ילדיו קיימו שלושה את נחלתו אחריו.

סולומיאק אברהם (1863–1943) – ביל"וויי. יליד סוונציאן, פלך ווילנה. חניך הסמינר למורים בעירו. עלה ב־1885 והצטרף לגדרה. עזב את המושבה כנראה ב־1889, נתמנה כמתורגמן ומזכיר בקונסוליה הרוסית הכללית בירושלים וכמנהל הדואר הרוסי. ב־1905 נעשה מפקח על שרותי הדואר הרוסי בערי המזרח. את תקופת מלחמת־העולם הראשונה עשה במצרים, ובשובו שימש מפקח הדואר בדרום הארץ מטעם ממשלת המאנדאט. עסק בענייני ציבור; נמנה בין היתר עם מייסדי הגמנסיה בירושלים. מ־1924 כיהן כיושב־ראש הוועד המקומי של הקרן הקיימת בירושלים. היה חבר המפלגה הרביזיוניסטית.

פאפירמייסטר ברוך (1840–1925) –יליד טוקום, לטאביה. אדריכל־מהנדס. התיישב בראשון־לציון כאיכר עצמאי בתרמ"ה (1885/1884) בשנים 1903–1910 שימש ראש הוועד של המושבה. תיכנן את בניין בית־הכנסת שלה ואת בית הממשלה ביפו. סייע לאנשי גדרה במאמציהם לייצר קוניאק. בסוף ימיו היגר לארצות־הברית בעקבות בניו.

פוקס בנימין (1861–1933) – ביל“ווי. יליד חרסון. עלה מחרסון בי”ט בתמוז תרמ“ב־6 ביולי 1882, בקבוצת ארבעה־עשר הביל”ויים הראשונים לעלייה. עבד עם חבריו במקוה־ישראל. בספטמבר 1882 יצא עם א' סברדלוב ועוד ארבעה ביל“ויים לאלכסנדריה שבמצרים לחפש שם עבודה. חזר בתחילת 1883 לראשון־לציון, ואחר־כך פרש עם קבוצת הביל”ויים שחזרה לעבוד במקוה ־ישראל. נמנה עם תשעת הביל"ויים, מיסדי גדרה, שבה ישב עד למותו. נשא לאשה את מינצה ניימאן, בת למתיישב מעקרון. שניים מששת ילדיו קיימו את נחלתו אחריו.

פיינברג ישראל (1865–1911) – אחיו הצעיר של יוסף פיינברג – מעשרת מייסדי ראשון־לציון, שהשיכ את תמיכתו של רוטשילד למושבתו בסוף 1882. ישראל הצטרף למושבה זמן קצר אחרי שנוסדה. ב־1885 נשא לאשה את הביל“ויית פאניה בלקינד, אחותו של ישראל. באותה שנה הושיב ויסוצקי את בני הזוג בגדרה. ב־1890 מכרה המשפחה את נחלתה ועזבה את המקום. ב־1891 נמנה פיינברג עם ראשוני חדרה, כמנהל מטע האקליפטוס שם. המשפחה נדדה בערי הארץ שנים אחדות וב־1908 התנחלה סופית בחדרה. פיינברג שימש ראש הוועד של המושבה. בנם של ישראל ופאניה היה אבשלום פיינברג, איש ניל”י.

פינס יחיאל מיכל (1843–1913) – יליד רוז’ינוי פלך גרודנה. קיבל חינוך מסורתי מעמיק ורכש השכלה כללית בכוחות עצמו. התפרסם במאמריו שהופיעו בעיתונות העברית ושחלק מהם קיבץ בספרו ‘ילדי רוחי’ (א־ב, מגנצה תרל"ב) שבו טען לתיקון אורח החיים היהודי ולהבראה על־ידי עבודת־אדמה. כיהודי דתי התנגד לתיקונים בדת. ב־1878 עלה ארצה כנציגה של ‘קרן מזכרת משה מונטיפיורי’ הלונדונית. הוא שיתף פעולה עם מקימי פתח־תקוה. יחד עם א' בן־יהודה ואחרים ייסד בירושלים את חברת ‘תחית ישראל’ לרכישת קרקעות והרחבת האוכלוסיה וכן להפצת המלאכה והעברית. החברה לא הגשימה מאומה מתכניותיה הגדולות, אך בחסותה ארגן פינס קבוצת ביל“ויים בשם 'שיבת החרש והמסגר– שה”ו' ללמד את הצעירים מלאכה, כדי שיפתחוה אחר כך בערי הארץ. הקבוצה התפזרה אחרי שנתיים ללא תוצאות. ב־1884 רכש פינס למען הביל“ויים את אדמת קאטרה, היא גדרה. בשנים 1888–1890 שימש מטעם חובבי־ציון ברוסיה משגיח דתי על גדרה, ולמעשה פעל כמנהלה לכל דבר. בשנים 1890–1892 נתמנה יחד עם י”א בן־טובים כעוזר לו' טיומקין בוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו. כאשר עזב טיומקין את הארץ בגלל המשבר שפקד את הוועד הפועל עם ביטול רכישות קרקע רבות בעקבות חידוש איסור העליה, לא הצליחו פינס ובן־טובים להתמודד עם המצב שנוצר והם פוטרו ב־1892. אחרי פיטוריו פנה פינס ליישוב הישן וניהל מאבק נגד אגודת ‘בני משה’ וראשה אחד־העם שהסבו בפיטורים ונגד ביה"ס של חובבי־ציון ביפו שנוסד בהשראתם ב־1892. פינס שימש גבאי במוסדות של היישוב הישן ולימד בסמינר של ‘עזרה’ ובבית הספר למל בירושלים. נמנה עם מקימי ספריה בעיר שהיוותה התחלה לספריה הלאומית.

פינסקר ליאון [יהודה לייב] (1821–1891) – יליד טומאשוב, פלך חלם. רופא. היה מחסידי התקרבות היהודים לרוסים כדרך לשיפור מצבם, אך נוכח פרעות 1881–1882 חלה בו תמורה ובחוברתו ‘אבטואמאנציפאציה’ (ספטמבר 1882) פיתח את הרעיון, כי היהודים יזכו למעמד שווה בין העמים אם יתרכזו בטריטוריה משלהם,שתתנהל לפי יסודות כלכליים בריאים שהחשוב בהם הוא החקלאות. פינסקר לא קבע את מקומה של טריטוריה זו. ב־1883 נתן ידו לחובבי־ציון ועם כמה מראשי התנועה, ביניהם לילנבלום, נקט צעדים שהביאו לוועידת קאטוביץ (1884) ואשר בה הוחלט לרכז את פעולות חובבי־ציון למען מושבות יהודיות בארץ־ישרל. מאז ועד 1889 עמד בראש החובבים וקשר קשרים עם רוטשילד. ב־1889 התפטר מתפקידו, בעיקר משום שנכשלו המאמצים להשיג ליגאליזאציה לתנועה. עם מתן הליגאליזאציה לחובבי־ציון ב־1890, שנעשו עתה ל’חברה לתמיכת בני ישראל עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובפלשתינא' נבחר פינסקר לעמוד בראשם והוא נענה, אך־על־פי שבא לכלל הכרה שארץ־ישראל עשויה אולי לשמש מרכז רוחני ליהדות אך לא מרכז מדיני, ולשם כך יש למצוא טריטוריה אחרת. מתוך 16,000 רובל שהוריש לצרכי ציבור הקצה רק 2000 לחובבי־ציון.

פרומקין אריה ליב (1845–1916) – נולד בקלם, פלך קובנה. רב באליקסוט. לאחר פרעות 1881–1882 יצא לגרמניה להשיג תמיכה להקמת מושבה בארץ־ישראל לחמישים משפחות. עלה בידו לגייס 10,000 מארק מאת אמיל לאחמאן, בעל הון יהודי בברלין, ועוד 2,400 פראנק מכספי תרומות שריכזו בידיהם ד“ר עזריאל הילדסהיימר וד”ר מאיר להמאן, עורך העיתון הדתי ‘איזראליט’. בכסף זה רכש פרומקין קרקע בפתח־תקווה, ועליה הקים אחוזה שניהלה בשם הבעלים התורמים. במרוצת השנים הסתכסך עם לאחמאן, ובשנים 1894–1910 עסק בסחר היין בלונדון. ב־1910 חזר ארצה, ואת סוף ימיו עשה בפתח־תקוה. בין ספריו – ‘ספר אבן שמואל–כולל תולדות חכמי ירושלים’ (ווילנה תרל“ד – א'; ירושלים תרפ”ח–תרפ"ט, ב’–ג').

צוקרמן שלמה זלמן (1861–1927) – ביל“ויי. יליד סמורגון, פלך וילנה. חניך ישיבה ובית־ספר ריאלי. עלה ממינסק יחד עם י”ל ליס ועוד שני ביל“ויים ב־29 בינואר 1884. הצטרף לקבוצת הביל”ויים שפרשה מראשון־לציון. עבד במקוה־ישראל אחרי פיטורי הביל“ויים, בחציבת אבנים למצבתו של נטר. נמנה עם תשעת מייסדי גדרה. בראשיתה של המושבה שימש מזכירה. ב־1905–1906 שהה עם ד' לייבוביץ־אריאל בארצות הברית, שם ניסו השניים להקים חברת־ שיווק עצמאית ליינות גדרה ומושבות אחרות. ישב במושבה עד למותו. נשא לאשה את רבקה, בתו של לייב חאנקין, מעשרת מייסדי ראשון־לציון. אחד מחמשת בניו קיים את נחלתו אחריו. ברצפת מרתף ביתו היה קבור צרור של כ־450 תעודות על ביל”ו וגדרה, שנחשף על ידי בנו עשהאל ב־1936 ונמסר למכון לחקר הציונות על שם חים וייצמן באוניברסיטת תל אביב ב ־1971.

רוקח אליעזר (1854–1914) – יליד ירושלים וחניך ישיבותיה וישיבות צפת. מצעירותו פעל לפנייה לחקלאות של ילידי הארץ וטען לשינוי סדרי החלוקה, דבר שקומם נגדו את אנשי היישוב הישן. ב־1880 יצא לרומניה לגייס כספים למען המושבה גיא־אוני, שקמה ב־1878 ליד צפת, בכך לא הצליח, אך הוא פעל רבות להתפתחות תנועת חובבי־ציון ברומניה. ב־1885 צרפהו אליו ויסוצקי כמזכיר בשליחותו לארץ־ישראל. רוקח נשאר בארץ כמזכירו של א' מויאל ואחר כך – כמזכיר הוועד הפועל ביפו, בראשותו של ש' הירש (1886–1887). פוטר ממשרתו ב־1887 על תמיכתו במתמרדי ראשון־לציון בפקיד הבארון. ניהל מערכה ממושכת וחריפה מעל דפי העיתונות העברית נגד הפקידות במושבות, בתרמ"ט ( 1889/1888 ) הפנה את עטו נגד המקילים בעניין השמיטה באותה שנה. ב־1897 עזב את הארץ.

שטאמפפר יהושע ( 1852–1908) – יליד שטיינאמאנגר שבהונגריה, קיבל חינוך תורני וכללי. עלה לירושלים ברגל ב־1869. ייסד יחד עם ד' גוטמאן, י"מ סלומון ואחרים את פתח־תקוה ב־1878, ונמנה עם מקימיה מחדש ב־1883. עשה פעמיים בשליחות המושבה, באירופה ובאמריקה, לגייס כספים. יחד עם גוטמאן ייצג את פתח־תקוה בוועד הפועל של חובבי־ציון בראשותו של ש' הירש ( 1886–1887 ) שימש שנים רבות ראש הוועד של פתח־תקוה.

שטיין, ד"ר מארק [מנחם] – ביל“ויי. יליד ביאליסטוק. סיים רפואה בלייפציג. עלה ארצה ב־1883. הצטרף לביל”ויים שפרשו מראשון־לציון ועבדו במקוה־ישראל. נתמנה לרופא מטעם רוטשילד בראשון־לציון ובעקרון, ואחר כך גם בפתח־תקוה. ב־1857 פוטר ממשרתו, כי נחשד בשיתוף־פעולה עם מתמרדי ראשון־לציון בפקיד מטעם הבארון. עסק ברפואה בזמנים שונים בחברון, ירושלים, פתח־תקוה ולבסוף ביפו, שבה גם כיהן כרופא בית־החולים. היה פעיל בחיים הציבוריים, ובראשית שנות התשעים נתמנה ביפו כראש אגודת ‘בני משה’. גם כאשר נוסדה תל־אביב המשיך לשרת במקצועו ביפו, במלחמת־העולם הראשונה גויס לצבא התורכי ומת בשרותו הצבאי מטיפוס־הבהרות.

שייד אלי [אליהו] (1841–1922) – יליד האגנאו שבאלזאס. ניהל מפעלים פילאנטרופיים יהודיים בפאריס. בספטמבר 1883 נתמנה על יד רוטשילד כמפקח על מושבותיו בארץ־ישראל, והוא החל את תפקידו בהסדר חסות הבארון על זכרון־יעקב וראש־פינה. בזכרון־יעקב ישב חודשיים והניח יסוד לארגון המושבה, שייד היה מבקר בארץ פעמיים בשנה בערך, ולפיו התנהלו המושבות על־ידי פקידים שרבים מהם מינה הוא עצמו. לא מעט מן השחיתות שבמשטר הפקידות נזקף על חשבונו. כנגד זה הצליח להשיג הקלות אצל השלטונות, כגון רשיונות־בנייה במושבות ב־1888. עם העברת מושבותיו של רוטשילד להנהלתה של יק"א פרש מתפקידו.

שמעוני [סימאנוביץ] יוסף (1851–?) – יליד פולטאבה, אגודת חובבי־ציון שם, שרכשה שתי חלקות בגדרה, תבעה לתת לו נחלה במושבה וּויסוצקי מילא תביעה זו. לימים נעשה קצב המושבה. בתקופת המצוקה שנשתררה בעקבות העברת מושבותיו של רוטשילד ליק"א, היגר ב־1900 לצרפת ועקבותיו נעלמו.