רקע
שולמית לסקוב
פתח דבר ל"המושבה גדרה"

 

בין ביל"ו לחובבי־ציון    🔗

בחיבורו ‘המושבה גדרה’ מגולל דוב אריאל (לייבוביץ), ברציפות ובאובייקטיביות, את תולדותיה של מושבתו, ואין צורך לחזור במבוא לחוברתו על השתלשלות העניינים. נצטמצם אפוא בתיאור המאורעות שהביאו לידי הקמת המושבה, תוך שימת־לב מיוחדת לזיקה שבין הבילו"ויים מקימיה של תנועת חובבי־ציון, אף נסקור בקצרה את התפתחותה של גדרה מהמקום שבו מסתיים החיבור.

חובבי־ציון וביל“ו, שני הארגונים החלוציים ברוסיה בתנועת התחייה הלאומית, פתחו בפעולותיהם בלא כל קשר ביניהם. אך בשדה המציאות בארץ־ישראל נעשו השניים מעורבים זה בזה ללא הפרד במשך כחמש־עשרה שנה מאז שנת תרמ”ה (1884), השנה בה הוקמה גדרה, וחובבי־ציון התלכדו לגוף אחד בוועידת קאטוביץ.

חובבי־ציון ברוסיה התחילו בפעולה להגשמת רעיון תחיית ישראל בארצו כאגודות נפרדות ומועטות, לאחר שפרצו בדרום־המדינה פרעות ביהודים בשנת 1881, הפרעות שהגיעו לשיאן ב־1882 ונודעו כ’סופות בנגב'. הן הניעו גל־הגירה גדול של יהודים לארצות־הברית – כשבעה־עשר אלף איש במשך כשנה – ותנועת־הגירה מצומצמת יותר לארץ־ישראל. יש לציין, שזרם המהגרים ארצה לא היה כה קטן כפי שמקובל לחשוב. הוא מנה אלפים אחדים, רובם חסרי־כל, והיו מבני הזמן שאמדוהו ב־6000. אגודות חובבי־ציון חתרו בכוחותיהן הדלים לסייע להקמת מושבות חקלאיות בארץ־ישראל לנזקקים. בעיקר לנפגעי הפרעות, ובמקרים מועטים – גם לחבריהן הן. אנשי האגודות, יהדותם היתה מושרשת, אפילו בין המשכילים שבהם שפרקו את עול המסורת. בדרך־כלל היה מוצאם מן המעמד הבינוני ומטה. הכמיהה לארץ־ישראל נבעה אצלם בראש־וראשונה מרעיון שיבת־ציון והבראת העם על־ידי עבודת אדמה. אכן, הוגי הדעות שבתנועה שאבו השראה גם מהתעוררות הרוח הלאומית באירופה, שמצאה אז ביטוי באיחוד איטליה ובחתירה לעצמאות בקרב מדינות הבאלקאן. הם גם נואשו מאידיאלים אוניברסאליים וסוציאליסטיים, או מאפשרות השגת שוויון־זכויות ברוסיה, שעד לפרעות ראו בו את הפתרון לכל מדווי העם. אולם רובם של חברי אגודות חובבי־ציון הקטנות, שהיו פזורות על פני המדינה, לא העמיקו חקר בכבשונו של עולם, וכאמור היה המניע להתאגדותם רעיון שיבת־ציון ומצבם הקשה של היהודים.

ואילו אנשי ביל“ו נבדלו מהם בתכלית. הגרעין שהקים בתחילת 1882 תנועה זו היה מורכב מסטודנטים באוניברסיטת חארקוב ואוהדיהם. הללו, כחמישים איש במניין, אמנם באו על־פי רוב ממשפחות מסורתיות, אך נעשו במשך הזמן מתבוללים ביודעים, ורק אחרי הפרעות חזרו בהם ושבו לעמם. עם זאת הושפעו בהלך־מחשבתם ממקורות זרים ומן האווירה רוויית המהפכנות, ששררה בקרב בני הנוער ברוסיה. ואף־על־פי שחזרתם־בתשובה של הביל”ויים היתה כנה, ואפילו ביקשו לינוק מעתה ממקורות העם, הרי פרישתם הקודמת לעולם נוכרי העיבה עליהם לא מעט, וכל זמן קיומם כביל"ויים לא עלה בידם להיות חלק אורגני של הציבור היהודי, שאותו אמרו להוציא מגלות לגאולה בארץ־ישראל.

ההבדל ביניהם לבין שאר חובבי־ציון לא רק שמצא ביטוי בנקודת־מוצאם אלא גם בשאיפותיהם וביומרותיהם. אגודות חובבי־ציון הצטמצמו מלכתחילה בשאיפה לסייע ממקומן להקמת מושבות לנזקקים, ובמקרים מועטים, כאמור, גם לחבריהן, מתוך מגמה להתפרנס מעבודת־האדמה ולהוכיח בכך את כושרו של היהודי כחקלאי, ואת התאמתה של ארץ־ישראל לקיים בה חקלאים. ואילו הביל"ויים משאת נפשם היתה גדולה לאין־ערוך מזו. הם ביקשו להקים תנועה ארצית של חלוצים אשר יעלו לציון, יקימו בה מושבה שיתופית שתשמש מופת לאחרים, וכן לסלול את הדרך לפני העם שיבוא בעקבותיהם. הם דרשו מחבריהם הגשמה אישית לאלתר, תוך הקרבת האינטרס הפרטי, ואף בכך ניכרה בהם השפעתן של התנועות המהפכניות הרוסיות, שחבריהן הקדישו את עצמם לטובת הכלל.

ואכן עד־מהרה הגשימו הביל“ויים את השלב הראשון בתכניתם. מתוך חמישים חבריהם יצאו שליחים לייסד אגודות ביל”ו בערי רוסיה, ולא יצאו ימים מרובים וכבר מנתה התנועה יותר מחמש מאות איש; אמנם הישג מִצער נוכח גודל המשימה ושיעור האוכלוסיה היהודית במדינה, אך גם הישג יחיד במינו, שכן באותם ימים לא קמה מחוץ לביל“ו תנועה ארצית מלוכדת למען ארץ־ישראל לפי תיכנון מראש. נאמנים להחלטתם שלא להסתפק בקריאה לאחרים ללכת אלא להגשים אישית ומיד את רעיונם, קבעו הביל”ויים תאריך לעלייתם ארצה – 9 במאי 1882. אגודות ביל"ו שקמו היו מוכנות ברובן לצאת לדרך עם הקריאה הראשונה, אך בינתיים עשו דווקא קבוצות חובבי־ציון קטנות את הצעד הראשון. הן שלחו ארצה שליחים במספר לא מבוטל לחפש קרקע מתאימה להתיישבות, ויתכן שהיו מוציאים גם לפועל את מחשבתם לולי אסרה ממשלת תורכיה ב־28 באפריל 1882 על יהודים מרוסיה, רומניה ובולגריה את העלייה ואת ההתנחלות בארץ־ישראל. האיסור בא כתגובה לעלייתם לארץ של אלפי הפליטים היהודים, שהשלטונות פרשוה כהתחלה להגשמת השאיפה לתחייה לאומית בארץ־ישראל, שאיפה שעליה הרבו העיתונים לכתוב באותם הימים. תורכיה לא היתה מוכנה להסתכן ביומרות מדיניות כאלה בתחומי שלטונה, מה גם כשהללו עשויות לצאת לפועל בחסות מעצמה כאנגליה, למשל, העלולה לראות בכך אמצעי להתבססותה באימפריה העות’מאנית. האיסור איים לבלום את תנועת העלייה באיבה, ובאמת שם קץ לרוב גישושי ההתיישבות שנעשו אז. אף־על־פי־כן קמו בארץ־ישראל עוד בשנת 1882 שלוש מושבות: ראשון־לציון – על־ידי יהודים מרוסיה, וראש־פינה וזכרון־יעקב – על־ידי יהודים מרומניה, שנרדפו בארצם על יהדותם.

הגזירה על העלייה וההתנחלות מצאה את הביל“ויים במצב של כוננות, אשר התמידו בו אף כי נתקלו בקשיים מראשית דרכם. המכשול הראשון היה חוסר כסף למימון המשימה. שלא כאגודות חובבי־ציון אמרו הביל”ויים להשיג סכומי־כסף גדולים מבעלי־הון ברוסיה, שבניגוד לוועדי־סעד באירופה המערבית ובארצות־הברית לא היו מוכנים לתמוך בהגירה מרוסיה בשום צורה ואופן, כי חששו שמא יתפרש הדבר כבגידה במולדת ויתנכל למאבק על שוויון זכויות ליהודים. את הביל“ויים לא הוציאו מכלל זה, ואיומי טרור מצד האחרונים לא הבהילו אותם. נסיונות להשיג כסף אצל גדולי ישראל בחוץ־לארץ עלו אף הם בתוהו, כי מי ידע והכיר חבורת צעירים עלומת־שם כביל”ו? גם מסי־חבר שהוטלו על חברי התנועה – 100 רובל לכיסוי הוצאות הנסיעה ארצה ושהות של חודשיים ראשונים בארץ – לא שולמו אלא בחלקם בלבד, מן הטעם הפשוט שלרבים מהם לא היו אמצעים כספיים. כיוון שכך החליטו הביל"ויים להעזר באוליפאנט.

סֶר לורנס אוליפאנט, שכוכבו דרך אז בשמי היהדות, היה אציל אנגלי, מדינאי, סופר, הרפתקן ומיסטיקן נוצרי. שלוש שנים קודם לכן הגה תכנית ליישוב ארץ־ישראל על־ידי יהודים במסגרת זיכיון שתשיג אנגליה מאת ממשלת תורכיה. ביסוד תכניתו הונחה בעיקר השאיפה להתעצמותה של אנגליה בתחומי האימפריה העות’מאנית, אם כי התכנית הוצגה כאמצעי להבראת הממשל התורכי, והשולטן הסתייג ממנה. עתה, נוכח הפרעות ביהודי רוסיה, חזר והעלה אוליפאנט את תכניתו, ויצא לקושטא לנסות דבר אל השלטונות למימושה, ויעץ מעל דפי העיתונות להמתין בעניין העלייה לתוצאות שליחותו. בינתיים הוטלה גזירת העלייה וההתנחלות, ואליפאנט קיווה שיעלה בידו להעבירה מן העולם. הוא עורר תקוות עצומות בקרב יהודי רוסיה ורומניה. כל מי ששאף ליישוב ארץ־ישראל חיכה למוצא פיו, והביל“ויים בכלל זה. כאגודות רבות, ואף יחידים, לא הסתפקו גם הביל”ויים בציפיה בלבד אלא שיגרו אליו לקושטא שליחים, ארבעה במספר, כדי לקבל את תמיכתו וסיועו בהשגת קרקע חינם למושבת־המופת שאמרו להקים. הם דחו את מועד היציאה ארצה עד שיתברר המצב, אולם כתוצאה מן הדחייה נתפוגגה רוח ההתלהבות בתנועה וידי חבריה רפו. אף־על־פי־כן חיכו עדיין הכול למוצא פי הלורד.

אלא שאוליפאנט לא היה רצוי בחוגי הממשלה. נוסף על החשד שעוררה תכניתו בדבר כוונותיה הנסתרות של אנגליה, העביר גם תחת שבט ביקורתו את הממשל התורכי בספרו ‘ארץ הגלעד’ (לונדון 1880), שבו פיתח את רעיון הזיכיון על סמך סיור שערך בארץ ב־1879. ולא די בכך אלא שנתגלעה גם מתיחות בין תורכיה לאנגליה בשל צעדיה של האחרונה לדכא במצרים באמצעים צבאיים מרד בשלטון המצרי, שהיה מכוּון נגד השפעת האירופאים במדינה. הפעולות הללו הסתיימו בהשתלטות האנגלים על מצרים בספטמבר 1882, אך כבר ביוני אותה שנה נתנה המתיחות את אותותיה והיחס בקושטא אל כל האנגלים, ולא רק אל אוליפאנט, היה עוין ומסתייג. בנסיבות אלו נאלץ אוליפאנט להודות ברבים, כי אין לו סיכוי שיצליח, והאכזבה הרבה שהנחיל למאמינים בו היתה מהלומה נוספת על מפעל העלייה שאותו ביקש לקדם.

עתה התפרקו רבות מן האגודות ליישוב ארץ־ישראל ברוסיה, ושליחיהן בארץ־ישראל התפזרו לכל רוח. אך לא הביל"ויים. הללו או ביתר דיוק: קומץ מהם, החליט לעלות ארצה חרף התנאים הבלתי אפשריים. אכן, להם היתה נקיטת צעד זה פשוטה יותר מלאחרים, שכן נוסף על כל שאר ההבדלים בינם לבין האגודות האחרות למיניהן היו הם רווקים צעירים, קלי תנועה, שהאחריות לגורלן של משפחות לא העיקה עליהם ולקיום לא נאלצו לדאוג אלא לעצמם בלבד. אף־על־פי־כן היה בצעדם מעשה חסר־תקדים. היה בו מן האידיאליזם והנכונות להקרבה עצמית, גם אם אלה שדנו בדבר לפי שיקול ריאלי זהיר של הנסיבות פירשוהו כקלות־דעת חסרת־אחריות.

והנסיבות אמנם היו מיוחדות גם אם לא יובאו בחשבון איסור העלייה, הליכתם של הביל“ויים לארץ לא־נודעת ושוממה, בלא כל אמצעים וקשרים ובלי שיכינו לעצמם קרקע וקורת־גג. נסיבות אלו גרמו לכך, שרק אנשי ביל”ו שהתלקטו בקושטא, והם שמונה ־עשר במספר, דבקו בהחלטה לעלות ואילו הנהגת התנועה ברוסיה ניערה חוצנה מן הצעד הנמהר, עזבה את התנועה ובעקבותיה התפזרו אגודותיה ולא נותרו אלא יחידים נאמנים לעניין. לפי ההגיון הקר, צדקה ההנהגה לאחר שהתברר מה עלה לנסיונם של הביל“ויים ושל חלוצי־ההתיישבות האחרים בארץ. אולם מבחינת ההכרח ההיסטורי לצעוד צעד ראשוני, להתחיל באיזו נקודה שהיא, הוכיחו הביל”ויים שבקושטא עוז־רוח, כמוהם כמייסדי המושבות שקמו במחתרת חרף איסור העלייה וההתנחלות, ומתוך התגברות על קשיים עצומים. וכך, נטושים כמעט מכל חבריהם עלו מקושטא ארבעה־עשר ביל“ויים (שניים נוספים באו מעט לפניהם), ובראשם ישראל בלקינד, מן המייסדים בחארקוב. בקושטא נותרו ארבעת השליחים לאוליפאנט בראשותו של משה מינץ, אף הוא מן המייסדים בחארקוב, שנטלו לידיהם את מושכות ההנהגה ונתכנו 'הלשכה המרכזית של חברת ביל”ו'. הוטל עליהם לנסות ולהשיג אדמה חינם למושבתם במשא־ומתן ישיר עם השלטונות, ותוך כך לסייע לעלייתם של ביל"ויים נוספים.

הקבוצה העולה הגיעה ארצה בי“ט בתמוז, תרמ”ב (6 ביולי 1882). שבוע קודם לבואם נרכשה אדמת ראשון־לציון, וכחודש אחרי בואם – בט“ו באב תרמ”ב (31 ביולי 1882) – חלה התנחלותה של ראשון־לציון, מושבת־העולים הראשונה.

אם נשווה את קורות הביל“ויים בשלב זה לקורותיהן של אגודות חובבי־ציון ברוסיה נמצא שוב קו מבדיל ביניהן. אמנם כאלה כן אלה לא הקימו מושבות (נוסף על מה שהוזכר וכן יסוד־המעלה בתחילת 1884) לא לחבריהן ולא לנפגעי פרעות או נזקקים אחרים, אך בעוד שמתנועת ביל”ו ברוסיה לא נשאר כמעט זכר, הרי נתייסדו שם אגודות חובבי־ציון חדשות ויחד עם המעטות ששרדו לאחר המפולת הן תמכו במה שקם בארץ־ישראל. אמנם תמיכה זו היתה מקרית ובלתי־מספקת, והמושבות שנוסדו מצאו את עצמן עד־מהרה במצוקה כספית, שדומה היה כי אין להתגבר עליה.

גם בארץ עלו הביל“ויים על דרך שונה מזו של האחרים, לאו־דווקא מתוך עיקרון אלא בתוקף הנסיבות. לא זו בלבד שלא היתה להם קרקע ולא כסף לקנותה, אלא שגם לא היה להם למחייה. אף לא היה אפשר להתקיים מן הסיכוי, שהלשכה בקושטא תצליח להשיג אדמה חינם. אבל מאחר שדבקו ברעיון ליהפך לעובדי אדמה, לא נותרה להם ברירה אלא לעבוד כפועלים חקלאיים, שכירי־יום, ביישוב היהודי החקלאי היחיד בארץ – מקוה ישראל, בית־הספר החקלאי של חכי”ח שנוסד ב־1870 ושעתה ניהלו שמואל הירש. הביל"ויים ניכרו בייחודם גם בכך, שקיימו חיי־שיתוף מלאים בדירה ששכרו לעצמם בפרדס בין יפו למקוה־ישראל (בית אנטון איוב – ציון־דרך בתולדות ההתיישבות).



 

הביל"ויים: תלאות וחבלי קיום    🔗

וכאן במקוה־ישראל, התחילו תלאותיהם. ש' הירש, יהודי מאלזאס שלא הבין לרוחם של יהודי מזרח־אירופה ולא האמין בעתיד הארץ, רדה בהם, אף כי באותה תקופה שיבח את עבודתם לפני אנשי חכי"ח בפאריס. העבודה היתה קשה בלאו־הכי, מה גם שהצעירים לא היו מורגלים בתנאי־האקלים הקשים בעיצומו של הקיץ. שכרם היה מועט – לכל היותר פראנק אחד ליום לאיש – מזונם דל ומלבושיהם קרעים. אף־על־פי־כן אפשר שהיו מתגברים בכוח נעוריהם על המצוקה לולי המריבות שפקדום, אשר כאותו מעגל־קסמים היו ילידי המחסור ועם זאת הגבירוהו.

אך צחוק הגורל הוא, שהמתיחות שהביאה לבסוף לידי פילוג נבעה דווקא מהעדר שוויון בקבוצה שיתופית זו, הראשונה בסוגה בתנועת התחייה. אנשי אגודת חארקוב, שכונו משום מה ‘שליחים’, נטלו לעצמם מידה של עליונות על יתר החברים. בחבורה הארצישראלית בא הדבר לידי ביטוי בעיקר בזה שלא עבדו, ואמרו לנהל את הקבוצה לפי ראות־עיניהם בלי להישמע לדעת הרוב. כיוון שהמנהיגים הלכו בטל, היו חברים שטענו כי אינם מוכנים לעמול למענם ושבתו מעבודה אף הם, וכך פחתה ההכנסה הפעוטה בלאו־הכי. וכאן ניכר הניגוד שבין הביל"ויים לבין איכרי המושבות: בעוד הראשונים הדוגלים בשוויון נתונים להנהלתם של יחידים שלא נבחרו, הרי רוב המושבות הראשונות התחילו את הנהגת ענייניהן על־ידי ועד נבחר על־פי רוב קולות, התנהלו כחברות־חוק חרף מחלוקות קשות שהתחוללו בקרבן, ולכלל פילוג לא הגיעו.

בינתיים בא ארצה, סמוך לראש השנה תרמ“ג (1882), קארל נטר. הוא ביקש לבדוק את מצב הפליטים שהגיעו באותו גל־עלייה שכבר הוזכר קודם. נטר התייחס לביל”ויים באהדה, ונתן בלבם תקווה שיעמוד להם בצרתם. אולם הוא נפטר ב־2 באוקטובר 1882 ועמו התנדפו סיכוייהם הטובים של הצעירים. אותו זמן מנו כעשרים־וחמישה חבר (אחדים עזבום, אך נתווספו חברים חדשים: אגודת ביל"ו במוסקבה וכמה יחידים). עם מותו של נטר נואשו כמה חברים ועזבו ולא נותרו בארץ אלא חמישה־עשר. מבין אלה הלכו אחדים לירושלים ללמוד מלאכה ביוזמתו של יחיאל מיכל פינס. פינס קיווה לפתח קבוצה ביל“ויית זו, שקרא לה 'שיבת החרש והמסגר – שה”ו‘, ולעשותם מדריכי מלאכה בארץ. אמנם תכניתו לא התגשמה, אך לפי שעה התאמנו חברי הקבוצה במלאכות. מן הרוב שהמשיכו לעבוד במקוה־ישראל פרש ישראל בלקינד, שנשאר ה’שליח’ היחיד ועמו מעט אוהדיו.

מפולגים, ממורמרים וחסרי־כל אזרו חברי שתי הקבוצות את שארית כוחותיהם והחלו להשתדל להתנחל. כאן עמד להם הירש. אותו זמן צעד הבארון אדמונד דה רוטשילד את צעדו הראשון בארץ־ישראל, בהקציבו לראשון־לציון 25.000 פראנק לתמיכה בשש משפחות עניות ממתיישבי המושבה ולחפירת באר, כשהירש עושה־דברו. ביוזמתו של הירש ובהסכמתו של הבארון נתקבלו ששה־עשר ביל“ויים במושבה, בתוכם שני הפלגים שהתאחדו לכבוד המאורע, אנשי שה”ו, וחברי הלשכה בקושטא, שעדיין לא עלו וישבו בבירה התורכית. תחילה הועסקו הביל"ויים בראשון־לציון כפועלים, אך במרוצת הזמן היו שם לאיכרים ככל השאר. הרוח החיה בכל אלה היה ישראל בלקינד, שנוכח לדעת כי לא הגיעה העת לגדולות ומן הראוי להסתפק בעשייה המצומצמת של ההתנחלות העצמית.

אולם לא כל הביל“ויים הסכימו לגמר צנוע כזה, נוכח תוכניותיהם הגדולות שלאורן קמו, ובראש־וראשונה לא הסכימה הלשכה בקושטא. מצבה של זו היה בכל רע. השתדלויותיה אצל ממונים ממשלתיים ואישים בעלי השפעה להשיג קרקע־חינם למושבתם עלו בתוהו. לא היה להם אלא מעט כספי התרומות, ולא יצא זמן רב עד ששקעו בחוב עצום בהשוואה לאמצעיהם – 2000 מארק. לשכת קושטא, שחלה תחלופה בחבריה, שלחה לרוסיה שלושה שליחים בזה אחר זה, ביניהם מ' מינץ, לאסוף תרומות. חזר רק מינץ, ובידיים ריקות כמעט; השניים האחרים נשארו שם ועקבותיהם נעלמו. אף־על־פי־כן לא נפלו אנשי קושטא ברוחם, בעיקר בהשראתו של מינץ, שהיה אופטימי ביותר ונישא על כנפי דמיונו. הם לא קיבלו את המציאות כהוויתה והאמינו, כי אכן ישיגו את שלהם גם אם ירחק היום. יתרה מזו: ככל שהלך מצבם ורע גדלו יומרותיהם. עתה שאפו להקים תנועה בין־ארצית. המניע לכך היה גם העדר משאבים, והם קיוו להשיג את הכסף הדרוש על־ידי סניפיה, באירופה ובארצות־הברית. הם עיבדו תקנון לתנועה מסוג זה, ואף־על־פי שלא נענה כמעט כל הד לפניותיהם לא נטשו את הרעיון. בינתיים הבאישו את ריחם בציבור, כאשר הגיבו מעל דפי העיתונות בצורה פוגעת וחצופה בעורך השבועון היהודי־רוסי ‘ראזסוויט’, שמתח עליהם ביקורת קשה. הדבר גרר חליפת מכתבים חריפה בכתבי־העת והביא לידי כך, שהביל”ויים בארץ ניתקו את הקשר אתם.

ועדיין לא רפו ידיה של לשכת קושטא. במצב זה כאשר טרם השיגו דבר וצידוקם היחיד בעיני הגולה היה קיומה של קבוצת ביל“ו בארץ ישראל, אשר גם אליה התייחס הציבור ברגשות מעורבים משום שלא הקימה מושבה בכוחות עצמה, במצב זה טענו הקושטאים שהסידור בראשון־לציון טוב רק לפי שעה, ואילו אם יתמיד יעמוד בדרכו של יעוד ביל”ו לסלול את הדרך לפני עולים חדשים, דבר שיש להשיגו על־ידי הקמת מושבת ־ביל“ו עצמאית, שתשמש מרכז לפעולות רחבות ביותר. ביל”ויים, שהתעכבו בקושטא בדרכם ארצה והושפעו מן הלשכה, הביאו עמם את בשורתה לראשון־לציון וגרמו לפילוג בקרב הקבוצה הקטנה של חברי התנועה במושבה. הללו שסירבו לראות בהתנחלות בראשון־לציון סוף פסוק חזרו לעבוד במקוה־ישראל והקימו חברה, ‘חברת ביל"ו’ (מעתה חל הכינוי ‘ביל"ו’ על הפורשים בלבד) כשנשיאה פינס וחלק מחבריה הם אנשי שה“ו, שעדיין השתעשעו בתקווה שישיגו את מטרתם להפיץ מלאכה בין יהודים בארץ־ישראל. פינס דרש את ביטול הלשכה בקושטא, וזו נסגרה סופית ביולי – אוגוסט 1883 ושרידי חבריה עלו ארצה, האחרון להם – משה מינץ. ראויה לציון העובדה, שגוף פעוט כקבוצת הביל”ויים הפורשת, שמנתה בתקופה הנדונה – סוף 1883 וראשית 1884 – עשרים ושניים חברים לכל היותר, כינה את עצמו ‘חברה’ וראה מקום להעמיד נשיא בראשה. אפילו היתה העשייה במסגרת העלייה הראשונה כולה מועטת ביותר, בכל זאת משתקפת מגישתם הכללית של הביל"ויים התנשאות שלא עמדה בשום יחס למציאות.

אותו זמן, תחילת 1884, כבר נעשו בארץ התחלות לשבע מושבות: פתח־תקוה קמה מחדש לאחר שנסיונה הראשון נכשל, ראשון־לציון התפתחה בחסות הבארון רוטשילד, שתי המושבות ראש־פינה וזכרון־יעקב הגיעו עד משבר והצילן הבארון כאשר לקחן תחת חסותו. נוסדה גם עקרון בידי רוטשילד, ובסוף 1883 נרכשה אדמת יסוד המעלה. גרעין למושבה שמינית, נס־ציונה לעתיד, הונח כאשר החל ראובן לרר לעבד בוואדי אל חנין בשנת 1883 אחוזת טמפלר גרמני, שרכָשה מבעליה תמורת אחוזה שלו ליד אודיסה.

התרחש כאן תהליך שהיה מנוגד לכל הגיון. העלייה נבלמה הן בגלל איסור העלייה וההתנחלות, והן בגלל תמורה ברוסיה כאשר פסקו כמעט הפרעות ונאסר לעודד יהודים ליציאה מן המדינה. ההתנחלות בארץ־ישראל התנהלה למעשה במחתרת, בלא אמצעים, להוציא ישובים שנטלם רוטשילד תחת חסותו (בשלב זה – ארבעה במספר). ובכל זאת קמו חמש נקודות בכוחות עצמיים, שהרי ראשון־לציון וראש־פינה התחילו את דרכן בלא תמיכה (זכרון־יעקב הוחזקה על־ידי חובבי־ציון ברומניה, ועקרון הלא נוסדה מלכתחילה על־ידי רוטשילד).

לאגודות חובבי־ציון ברוסיה, שמספרן הלך וגדל, לא היתה יד בדבר. הן לא נשאו אפילו בעולה של מושבה אחת, ולא הקימו בכוחותיהן אפילו ישוב אחד. עם זה ראו הכול את העשייה בארץ בדרך של הקמת מושבות, ומה גדולה היתה האכזבה מן הביל“ויים, שאף־על־פי שקיבלו על עצמם אותה משימה בראש־וראשונה וברוב תרועות, לא הצליחו עד כה, כמעט שנתיים לעלייתם ארצה, לרשום גם הישג אחד כזה לזכותם. הצורך להקים מושבה לעצמם נעשה אפוא דוחק, אלא שאמצעים לכך לא היו. לביל”ויים לא היו שום חסכונות משלהם, ואפילו לקיומם היומי לא הספיקו להם לא שכרם ולא מעט התרומות שקיבלו מחוץ־לארץ. הם לא היו שייכים לשום אגודה של חובבי־ציון, והאגודות לא סייעו בידם אלא באורח לא סדיר ובסכומים פעוטים. היחיד שעשוי היה לעמוד להם בדחקם היה רוטשילד, ואמנם זה הביע את נכונותו לסייע לחרוצים שביניהם, לאלה שיעמדו בניסיון. ושוב ש' הירש הוא שביקש לעזור להם ועוררם לפנות אל הנדיב, וכאן, בנקודה זו הועמדו הביל"ויים לפני בעיה.

אין צריך לומר מה היתה לגביהם משמעותו של סיוע כספי, כפי שרק רוטשילד היה מסוגל להושיט. אולם מאידך גיסא הם היו בעלי דעות עצמאיות הן על אופיה של המושבה שאמרו להקים, והן על אופי הנהלת העניינים במושבות הבארון אשר החלה להסתמן מייד עם הנהגתה בסוף 1882 – תחילה בראשון־לציון, אשר לאחר הסיוע הראשון בסך 25,000 פראנק שקיבלו מרוטשילד נטל את המושבה תחת חסותו ב־1883, קנה מן המתיישבים את האדמה כולה, סילק את חובותיהם, הקציב להם קיצבה חודשית וכל הדרוש לצרכי הכלל, וניהל את המשק ואת חיי המושבה מכל הבחינות באמצעות ממונה שנהג בהם ביד רמה. בסוף 1883 קרה כדבר הזה גם בזכרון־יעקב ובראש־פינה. במשך השנים נתרבו הפקידים והיו למעמד שליט ומתנשא.

כצעירים שטרם למדו מן הנסיון כיצד לכוף גוום כדי לזכות בחסדים, החליטו הביל“ויים גם לבקש תמיכה וגם להשיגה לפי תנאים משלהם. עתה הגישו לרוטשילד תקנון לחברתם, שאפתני יותר מכל מה שהוציאו מתחת ידם עד כה. הם לא הסתפקו בבקשה לייסד מושבה ומופת ובה בית־ספר חקלאי, אשר ממנו אמרו לספק לכל הארץ מדריכים חקלאיים, אלא בקשו לייסד מושבות שתהיינה קשורות בחברתם; ביקשו להקים רשת של בתי־ספר וספריות וכן לנצח על פעולה תרבותית בארץ; ביקשו לקנות קרקע בבוא העת במקומות שעד כה לא היתה ליהודי דריסת־רגל בהם, אפילו בעבר הירדן; ביקשו לפתח מלאכה ומסחר בארץ, ולספק לכל מקום הזקוק לכך בעלי מקצוע מכל הסוגים האפשריים. כבר בדברים אלה עמדו בסתירה גמורה לדרכו של רוטשילד, שגרס אז פעולה מצומצמת ובחשאיות גמורה. אך לא די בכך. את מושבתם, שבשבילה ביקשו תמיכה מרוטשילד, גמרו הביל”ויים אומר לנהל בדרך דימוקראטית, כלומר על־ידי הנהלה מקרב החברים, שתיבחר לפי רוב קולות ותתחלף לעיתים מזומנות, וכל זה כאשר רוטשילד עמד על כך שלא תהיה לאיש יד בהנהלת מושבה משלו. המפתיע במיוחד היה בכך, שדווקא משום שבאותו זמן כבר נתנה פקידות הבארון את אותותיה הקשים ביחסה הקשוח אל המתיישבים, דווקא משום כך ראו הביל“ויים להציע את תוכניתם הדימוקראטית, ולא עלה כלל על דעתם שדבר זה לא יוכל להתקבל בשום פנים ואופן. הם עוד הוסיפו ‘עוון על פשע’ כאשר קבעו בתקנונם שהוגש לרוטשילד כי במושבתם יונהג שיתוף מלא. אין פלא אפוא, שתשובתו של הברון היתה שלילית לחלוטין, והנימוק העיקרי שהעלו עושי־דברו לסירוב היה זה, שהנדיב אינו מוכן לעסוק בקבוצות אלא ביחידים, ולכל היותר ביחידות של לא יותר מחמישה אנשים. יתר על־כן, באותו זמן נתגלע סכסוך בין אנשי ראשון־לציון לבין הירש ממקוה־ישראל והמדריך החקלאי של המושבה מטעם הבארון, וישראל בלקינד הביל”ויי נחשב לאחד מן המעוררים למרד. עוון זה של בלקינד נזקף אף הוא לרעת הביל“ויים, אף־על־פי שהוא כבר לא השתייך אליהם. סיבה נוספת לסירובו של רוטשילד לסייע בהקמת מושבה חדשה היתה, שבשל התמרדויות של איכרים נגד המשטר שהנהיג שוב אינו מוכן לעשות דבר עד שיראה כיצד יתפתחו היישובים הקיימים. אין ספק כי תקנון הביל”ויים נראה זר ומוזר גם בעיני חובבי־ציון והמתיישבים בארץ שלא הילכו בגדולות, ואין צורך לומר שבהנהגת ביל"ו לא רצה איש.

בעקבות סירובו של רוטשילד הונחתה על הביל"ויים מהלומה נוספת: ב־20 באפריל 1884 פוטרו ממקוה־ישראל, אם משום שלא השביעו רצון בעבודתם, אם משום שהיו עצמאיים ובעלי דרישות, ואם משום שיחסיהם עם הפועלים הערביים בבית־הספר, שהיו בו רוב העובדים, לא היו תקינים. אפשר גם, כי עצם העובדה שרוטשילד מנע את חסדו מהם המעיטה את דמותם בעיני הירש עד שפיטרם.

זמן קצר לפני כן הוציאה חברת ביל“ו מתוכה את ראש דַּבָּריה, משה מינץ, חסיד הייעוד הגדול, על שביקש לעשות מעשה שלא ייעשה בענייני דת. ושמא לא היתה זו אלא עילה בלבד והוא הוצא כיוון שהיה הרוח החיה בעיבוד התקנון שנשלח לרוטשילד, ומשגרם תקנון זה להסתייגותו של הבארון תלו במינץ את הכשלון. מכל מקום, הוא פרש ועמו הלכו עוד שישה חברים. כך נותרו עתה כחמישה־עשר איש, אף לא אחד מביניהם תלמיד אוניברסיטה וכמעט כולם בעלי חינוך יהודי מסורתי. הללו לא נשאו עוד את נפשם לגדולות אלא שאפו להיות ככל המתיישבים – להקים לעצמם מושבה ולהתקיים על תנובת אדמתם. עכשיו משנעשו ככל האדם, חל המפגש והקשר שלא נותק בין חובבי־ציון לבין הביל”ויים.


 

וועידת קאטוביץ וייסוד גדרה    🔗

במשך תקופת התלבטויותיה של ביל“ו בארץ פקדה תסיסה גם את אגודות חובבי־ציון. באגודות אלו נשתררה ההרגשה שלא תוכלנה לפעול באורח משמעותי בנפרד, וכך הלכה וגברה הדרישה לאיחוד הכוחות, דרישה שעתידה היתה להתממש, כאמור, בוועידת קאטוביץ. כבר קודם־לכן עוררה שאיפה זו לעשייה של ממש את אגודת חובבי־ציון בווארשה לעמוד לביל”ויים במצוקתם והיא שלחה להם כצעד ראשון לקראת התיישבותם מקדמה בסך 1000 רובל ופנתה בקול־קורא לאגודות האחרות ללכת בעקבותיה. ההיענות היתה מועטה, ולא היה בה כדי לספק את הדרישה. עתה בא פינס וכפה כביכול פתרון על חובבי־ציון. היה בדבר מן הסמליות, הואיל ואותה זיקה שבין חובבי־ציון לביל"ויים לא נוצרה מתוך מחשבה תחילה, אלא נוכח ההכרח והמצוקה, כשהנתינה מוגשת במשורה.

עוד ב־1883 אמר פינס לרכוש אדמה לביל“ויים. הוא נתן עיניו בארטוף, שוועד ירושלמי בשם ‘קהילת יעקב’ אסף דמי־קדימה לרכשה לצורך מכירה. תכניתו של פינס לא יצאה לפועל, כי נזדרזו מיסיונרים, קנו את הקרקע והחלו בגיבושה של מושבה ליהודים מתוך תקווה לנצרם במרוצת הזמן ( המושבה נוסדה ב־1883 ונתפרקה ב־1886). באמצע 1884 ניסה פינס להשיג לביל”ויים אדמה במוצא שליד ירושלים, אשר היתה נחלתו של יהושע ילין, אביו של דוד ילין. גם תכנית זו לא נתממשה, כי השטח שעמד למכירה לא הספיק. עתה עלה על דעתו של פינס לרכוש למען הביל“ויים מאדמת הכפר הערבי קאטרה, שהיה רכושו של סגן קונסול צרפת ביפו פרדינאנד פיליבר, ואשר חלק ממנה כבר היה בידי יהודים. עוד ב־1883 קנה שם פינס אדמה למען אגודת חובבי־ציון בחארקוב, שביקשה להקים מושבה בארץ אך לא הקימה. עוד יהודים רכשו בקאטרה חלקות באורח פרטי וכן אגודת חובבי־ציון במינסק. עתה קנה פינס אם מכספי הלוואה או מכסף חובבי־ציון שהופקד בידו למטרות אחרות, קרקע נוסף במקום וכך התרכזו שם בידי יהודים כ־3000 דונאם. את האדמה רכש פינס על שם נתין גרמני, הרב ד”ר עזריאל הילדסהיימר מברלין, שהרי אסור היה ליהודי רוסיה לרכוש קרקע בארץ־ישראל. היה צורך לממן את הקנייה כך, שיימצאו קונים לאדמה אשר יסכימו להושיב עליה את הביל“ויים בלא תמורה. מובן מאליו, כי בדרישה כזאת אפשר היה לפנות אך ורק לאגודות חובבי־ציון. וכאן החלה מערכה גדולה להטות את האגודות למעשה, מערכה שכללה גם קריאה נרגשת זו מצד הביל”ויים: ‘הננו נושאים עוד את עינינו אליכם נדיבי רוסיא! חובבי ציון! וכל אלה אשר נגע גורל ארץ אבותינו עד ליבו. חושו לעזרתנו! אל תתנו לפול את נפש אחיכם המדוכאים אשר זה כשתי שנים תחת שואה יתגלגלו בעד הרעיון הקדוש ולא הראו עוד להוציא את תקותם לפעולות. מהרו נא אחים יקרים ליתן יד להמטים לנפול ואל נא נרא באבדן תקותנו בענין רע’ (טיוטה בגניזת צוקרמאן). פינס נקט גם אמצעי שכבר השתמש בו קודם לגבי פתח־תקוה והרטוב; הוא שיגר שליח לחוץ־לארץ להוציא את המכירה אל הפועל. ואמנם האמצעים שננקטו הועילו, ומעט־מעט כוסו הוצאותיו של פינס בגין קניות הקרקע. אגודות חובבי־ציון רכשו ½14 חלקות בגדרה, ובידי אנשים פרטיים נותרו ½10 חלקות. תשע חלקות מן האדמה שבידי חובבי־ציון נמסרו להתיישבות הביל“ויים, שכן מתוך חמישה־עשר מהם שהודיעו על רצונם להתיישב היו מוכנים להתיישבות רק תשעה. לתשעה אלה לא היה די באדמה והיה צורך לדאוג להם לקיום, לבניית בתים, לחפירת באר, לאינוונטאר חקלאי, שהרי חסרו כל הכנסה ורחוק היה היום שבו יוכלו להיבנות מתנובת אדמתם. כך אפוא היה צורך בעוד צעד נוסף, כדי שהקשר בין חובבי־ציון לבין ביל”ו יהיה שלם, וצעד זה נעשה כתוצאה מוועידת קאטוביץ, שהתקיימה בימים 6 – 10 בנובמבר 1884.

חרף השאיפה לתנופה גדולה ופעולות רחבות בתחום ההתיישבות אצל רוב אגודות חובבי־ציון ברוסיה הצטמצמה ועידת קאטוביץ, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, בהחלטה על שמירת הקיים, כלומר סיוע למושבות הקיימות שאינן נתמכות על־ידי רוטשילד: פתח־תקוה, יסוד־המעלה, ומושבת הביל"ויים גדרה, שעל אדמתה עדיין לא נעשתה ההתנחלות. נס־ציונה לא נחשבה, שכן היתה אז רכושו של איש אחד. נתגלגלו הדברים שרוטשילד נתן את חסותו ב־1889 לפתח־תקוה וליסוד־המעלה ואילו גדרה נותרה כמעט שדה־ הפעולה היחיד של חובבי־ציון בארץ בתחום ההתיישבות עד לשנת 1896, כאשר ייסדו את באר־טוביה.


 

גדרה מתנערת מן השפל    🔗

דרך התלאות שעברה גדרה בחסותם של חובבי־ציון מתוארת בחוברת שלפנינו. וכאמור לא נסיג את גבולו של המחבר בדברים משלנו. החוברת מסתיימת בשנת 1900, ולפיכך נביא עתה כמה ציוני־דרך בהתפתחותה של המושבה מאותה שנה ועד לביסוסה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

שנת 1900 היתה גורלית בתולדות המושבות, שמספרן הגיע עתה לתשע־עשרה, ומהן תשע בחסותו של רוטשילד. בתחילת אותה שנה יצאה לפועל תכניתו של הבארון להעביר את מושבותיו להנהלתה של יק“א מסיבות שלא הובררו לאשורן עד היום. צעד זה השפיע על מצב החקלאות היהודית בארץ כולה. יק”א נוכחה לדעת, שכדי להבריא את המשק ולאפשר את שיווק היין עליה לייעל את ענף היין כולו. לגוון את החקלאות, לדלל את היישוב במושבות שאדמתן אינה מספקת לקיום תושביהן, להחליף את הפקידים הנוכחיים באחרים ולצמצם את מספרם. כצעד ראשון לביצוע המשימה חדלו לשלם למתיישבים תמורת ענביהם מכסה קבועה שלא לפי ערכם, ולא נתנו אלא תמורה שוות־ערך למחיר הענבים בשוק. נעקרו כרמים, ובמקומם ניטעו עצי שקד והונהגה פלחה. בצד הוספת אדמה לכמה מושבות הועברו איכרים רבים למושבות חדשות שהקימה יק"א, ולא מעטים מבין המעוניינים בכך קיבלו הוצאות הדרך לחוץ־לארץ. על סגל הפקידים החדש והמוקטן, שלא ישב עוד במושבות, הוטל להצטמצם בענייני המשק והכלכלה ולא להתערב בענייניהם הפנימיים של המתיישבים.

בשנים הראשונות למשטר החדש חוללו האמצעים החריפים שננקטו משבר חמור, שמבעדו לא היה ניתן לחזות את התקדמות המשק העתידה הודות לריפורמות יק“א. נפגעו לא רק מושבותיו של רוטשילד אלא גם האחרות, שכן כמעט כולן השתמשו בשרותיו של הנדיב ובעיקר ביקביו. עם האחרונות נמנתה גדרה. אם כי זו היתה עומדת ברשות עצמה, שכן התמיכה של חובבי־ציון ניתנה רק לצרכי ציבור, היתה שקועה בחובות רבים ועתה קיבלה אף היא, ככל האחרות, תמורה מוקטנת מאוד לענביה שהיו נשלחים ליקב ראשון־לציון. ולא זו אף זו. היקב לא היה מוכן עתה לקבל את כל הפרי שנבצר, וכך נאלצו המושבות כולן, וגדרה בתוכן, להקטין את שטח הכרמים. אכן יק”א הלוותה כסף למטעים מסוג אחר לכל מי שעקר, אך את ההלוואה היה צריך להחזיר, גם אם בתשלום ריבית נמוכה. כך גדלו החובות וחובה של גדרה גדל יותר, שכן כבר קודם־לכן קיבלה זו הלוואה מיק“א בשביל כמה מאיכריה. במצב קשה זה עזבו את המושבה לצמיתות שניים מראשוני חבריה (אין לדעת כמה מן המתיישבים נתווספו בינתיים).עוד שניים לייבוביץ ושלמה זלמן צוקרמאן, יצאו לארצות־הברית. וב־1905 ייסדו בעזרת ביל”ויי שעשה בארץ והיגר לשם חברת־מניות לשיווק יין מושבתם, מתוך מגמה לצרף אליהם מושבות אחרות. בכך התחרו בחברת ‘כרמל’, שנוסדה ב־1896 לשיווק יין היקבים של זכרון־יעקב וראשון־לציון, ושבגדרה סברו כי אינה ממלאת את המוטל עליה כראוי בכל הנוגע אליה. בגלל חברת ‘כרמל’ שהיתה מבוססת לאין־ערוך יותר מחברת הגדרתים, ואולי גם מחוסר כסף ומסיבות אחרות, לא עלה יפה המפעל החדש. משנוסדה אגודת הכורמים, שחכרה מאת יק"א את היקבים וכללה את כל המושבות, נאלצו הגדרתים לוותר על חברתם האמריקאנית משום החשש שהאגודה תגרשם כמתחרים בה.

ובכל זאת החלה גדרה להתנער מן השפל. ראשית, הותר לה להוביל ליקב כוהל שייצרה בעצמה במקום ענבים, וכך נחסך ממנה ההפסד בגלל ההובלה, ואין צריך לומר המחיר הגבוה יותר שקיבלה תמורת הכוהל. שנית, גדרה זכתה סוף־סוף, לתוספת קרקע, כאשר רכשה ב־1905 מאת חברת ‘גאולה’, בכספי הלוואה מיק"א, את אדמות הכפרים שָכְמְה ומְרָר הסמוכות אליה. תוספת זו איפשרה את הרחבת ענפי המשק, ובעיקר פלחה. גדרה פיתחה גם את ענף החלב, שהספיק לא רק לצרכיה אלא גם לשיווק. מעט־מעט שילמה המושבה את רוב חובותיה, ולבסוף היתה הראשונה למושבות בארץ־ישראל שקיימה את עצמה בלא תמיכה. בתנופה גדולה לשיפור כלכלי זכתה כאשר חפרה באר שנייה, שאיפשרה לה לבסס את ענף ההדרים.

ואולם ייחודה של גדרה לא הצטמצם רק בעובדה שהיתה ראשונה לשאת את עצמה. היא היתה גם המושבה היחידה מבין המושבות שקמו בשנות השמונים, שכל תקופת קיומה התנהלה בדרך דימוקראטית על־ידי ועד, שחבריו היו נבחרים לפי רוב קולות. היא לא ידעה עולו של מנהל או פקיד, להוציא שנתיים (1887 – 1889) שבהן השגיח עליה י“מ פינס מטעם חובבי־ציון, אך פינס עוד חיזק את נוהליה הדימוקראטיים. אכן, גם לנס־ציונה לא היה משגיח מבחוץ, אלא שתמיכתה על־ידי יק”א היתה גדולה כל־כך, עד שנשתעבדה לה במידה רבה.

גדרה גדלה מאוד מבחינת אוכלוסיה, אף כי עדיין נמנתה עם הקטנות שבמושבות. רק שבעה מראשוני מקימיה זכו לקצור את פרי־עמלם הממושך והקשה: צבי הורביץ, יעקב שלמה חזנוב, דב לייבוביץ־אריאל, אליהו סברדלוב, בנימין פוקס ושלמה זלמן צוקרמאן. אלה היו הביל“ויים המייסדים, וכן מרדכי הנקין שהצטרף למושבה ב־1885. ששה אנשי ביל”ו אלה היו חלק מעשרים ושבעה הביל“ויים שהשתקעו בארץ, מתוך כשישים שהגיעו אליה מרוסיה בזמנים שונים. נוסף על הגדרתים התנחלו כאיכרים עוד שמונה ביל”ויים: שישה בראשון־לציון, אחד בנס־ציונה ואחד בנחלת־יהודה. ממייסדי ביל“ו בחארקוב שעלו לארץ־ישראל לא נותר בארץ אלא ישראל בלקינד. משה מינץ שהיגר לארצות־הברית ונעשה שם רופא, השתקע בגדרה ב־1924 משיצא לגמלאות. מתוך ארבעה־עשר הביל”ויים, שהיו הקבוצה הראשונה לעלייה, נשארו בארץ רק שלושה: ישראל בלקינד והגדרתים פוקס וסברדלוב, וכן חזר אליה לצמיתות יעקב צ’רטוק, אחד מן השניים שבאו לפניהם.



דב אריאל לייבוביץ, מחבר החוברת שלפנינו, לא נמנה עמם. הוא נולד ב־1860 בעיר טאואן, פלך וילקומיר שברוסיה, לאביו השוחט ולמד בישיבה בעיר־הפלך. שם נתפש להשכלה, וכדי להתמכר לה באין מפריע עבר לווילנה, מקום שבו לא הכירו איש. שאיפתו להיכנס לגימנסיה לא נתממשה והוא פנה לסוציאליזם. אך, כדבריו באוטוביוגראפיה קצרה שכתב, ‘הנני אובד דרך, סוציאליסט ברוחי ומאוכזב בהוצאתה לפועל להקלת מצבנו.’ לאחר פרוץ הפרעות הצטרף ל’עם עולם' – תנועה של צעירים יהודים, שקמה אז ברוסיה וחתרה לשיקום העם בארצות־הברית על־ידי כינון מושבות חקלאיות־שיתופיות שם. גם ב’עם עולם' לא בא לייבוביץ על סיפוקו. הוא הצטרף לביל“ו והיה בין העושים נפשות לתנועה. לא ברור בדיוק מתי עלה ארצה, אולם באמצע 1884 נמנה עם קבוצת הביל”ויים ומאז קשר עמם את גורלו, וכבר הוזכר שהיה אחד מתשעת מייסדי גדרה. חוץ מאותן שנתיים שעשה בארצות־הברית ישב בגדרה כל ימיו ושימש מזכירה, דבּרה, נציגה, וניתן לומר: אביה. תוך כך הזניח את משקו ולא עשה חיל מבחינה כלכלית. הוא האריך ימים יותר משאר בילו“יי גדרה ונפטר ב1943. רק ביל”ויי אחד נותר בחיים אחריו – מנשה מאירוביץ, איש ראשון־לציון, שזכה לראות בקום מדינת ישראל.

לייבוביץ לא היה הביל“ויי היחיד שהעלה פרשיות מעברן של ביל”ו וגדרה. הגדרתים שעשו זאת נוסף עליו הם חיים חיסין, שישב כמה שנים במושבה, וכן צבי הורביץ. אם כי רב השוני בין כתביהם כשם שמחבריהם שונים זה מזה, הרי כמה תכונות משותפות לכולם: הדיוק בפרטים שנשתבש רק במקרים נדירים, בגלל שכחה; העדר כל קישוט והאדרת התרחשויות ודמויות; ואחרון־אחרון, אולי חשוב מכל: ענוות המחבר שאינו מבליט את עצמו בסיפורו. וכך מצטיירת בחיבורים תמונה של צוות, שפתח בגדולות וגמר בקטנות, אך לא נואש והחזיק מעמד בדרכו רבת התלאות.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!