– – אינני מן הפרושים

אך גם לא מן הצבועים

– – – –

למען האמת שרתי

ולא היתה כוונתי

לפגוע באדם – –

תְּפִלָּה

מַלְאַךְ הַפַּרְנָסָה, אָנָּא חָנֵּנִי!

נַפְשִׁי בְּצִלְּךָ חָסָה, אָנָּא, שְׁמָעֵנִי!

לִתְפִלַּת עַבְדֶּךָ הַטֵּה אָזְנַיִּם,

הוֹרֵנִי דַרְכֶּךָ – דֶּרֶךְ הַחַיִּים.

גּוֹי אוֹבֵד אָנִי תַּחַת שָׁמַיִם,

אִישׁ אוֹבֵד וְעָנִי, אֲנִי בַּחַיִּים,

בִּמְלֶאכֶת יָדַיִם אָבִי לֹא לִמְּדַנִי,

הָלֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים הָהּ, לֹא הוֹרַנִי.

מִלִּפְעֹל בַּפֶּחָם תָּמִיד מְנָעַנִי,

גַּם לָשֵׂאת עַל שֶׁכֶם לֹא הִרְגִּילַנִי,

וְנִיר וּמַחֲרֵשָׁה אֵין בִּי כֹּחַ

אֶת הָאֲדָמָה הַיְבֵשָׁה לַחֲרֹשׁ, לִפְלֹחַ.

לָצֵאת בַּצָּבָא לִבִּי הִכַּנִי

הַבֵּט גְּדוּד וּרְבָבָה פַּחַד קְרָאָנִי,

בְּאֵין אֶרֶץ מוֹלֵדָה וּבְאֵין מֶלֶךְ וָשָׂר

נַפְשִׁי אַךְ חֲרֵדָה אֲנִי עֶבֶד וְזָר.

לִסְחֹר בְּמַרְכֹּלֶת כַּחֲשִׁי בִּי עָנָה,

בְּיָדִי אֵין יְכֹלֶת, מִבְּלִי אֲמָנָה,

רַק לָשִׁיר אוּכָלָה לִכְתֹּב זְמִירוֹתַי,

אַךְ נַפְשִׁי אֻמְלָלָה, אָפְסוּ כֹּחוֹתַי.

שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת אֶכְתֹּב בְּבֶכִי,

וּכְמוֹ לְבֶן-עֲנָתוֹת יַכּוּנִי עַל לֶחִי,

לָשׁוּב לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל זֹאת מַאֲוַיָּי

אַךְ עַד אַרְצִי תִּגָּאֵל עֲשָׂבִים בִּלְחָיַי,

נָא דִיקָרְנוּסָא נָא עָלַי חוּסָה,

אֶת לֶחֶם חֻקִּי נָא הַטְרִיפֵנִי

וּמִבּוֹר צוּקִי נָא הוֹצִיאֵנִי.

תְּשׁוּבָה

הָהּ, מֵעַי נִכְמָרוּ עָלֶיךָ מְשׁוֹרֵר,

לְךָ אֵלֶּה יֶחְסָרוּ ויִלֵל תְּעוֹרֵר,

אֻמָּנוּת נְקִיָּה וְקַלָּה אֶתֵּן בְּיָדֶךָ,

לֹא רָזָה וְדַלָּה, שְׁמֵנָה לַחְמֶךָ,

לֹא מְלֶאכֶת יָדַיִם אֹו רוֹכֵל פְּלָכִים,

הֱיֵה בִּירוּשָלַיִם ראֹשׁ עוֹזְרֵי נִדָּחִים.

(הצבי, תרמ"ו, גל, 36)

וְהִתְנַחַלְתֶּם / נפתלי הרץ אימבר

(מִלּוּאִים לִ [תְפִלָּה וּתְשׁוּבָה]

עוֹד הַפַּעַם דִיקָרְנוּסָא / עוֹד הַפַּעַם שְׁמָעֵנִי.

עוֹד הַפַּעַם עָלַי חוּסָה / לְאַחַת כְּהֻנּוֹת סְפָחֵנִי.

לִהְיוֹת ראֹש גַבָּאֵי צְדָקָה / כַּלְכֵּל עוֹד בַּל אוּכָלָה,

לֹא אוּכַל שְׁמֹעַ צְעָקָה / וּלְהַקְשִׁיב יְלֵל אֻמְלָלָה.

כִּי גַם לֵב בַּרְזֶל יֵרֹעַ / תַּחַת מַכְשֵׁלָה כָּזֹאת,

בִּכְיוֹת אַלְמָנָה לִשְׁמֹעַ – / דִּמְעוֹת עֲשׁוּקוֹת לִרְאוֹת.

בָּדָד עֵת אֵשֵׁב תַּחְתִּי / נַפְשִׁי לְזֹאת גַּם תָּבֶן,

אֵיכָה יָרִיקוּ אַמְתַּחְתִּי / וְלִי לֵב בָּשָׂר לֹא אָבֶן.

אֲמֻלָּה, אֲהָהּ, לִבָּתִי, / רַךְ-הַלְּבָב כָּמוֹנִי,

הָסֵר מִשִּׁכְמִי מִשְׂרָתִי, / דִיקָרְנוּסָא אֲדוֹנִי.

תשובה

עמך ישראל צריכים פרנסה – – –

לכו ופשטו ידיכם בגדוד (ברכות)

גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו / כָּמוֹךָ לֹא מָצָאתִי,

מִמְּעוֹנָה אֱלֹהַ וְשָׁמָיו / רַק לְהוֹשִׁיעֲךָ בָּאתִי,

בִּירוּשָׁלַיִם הָעֶליוֹנָה / רַק חֲלוֹמוֹת חָלַמְתָּ,

יְרוּשָׁלַיִם הַתַּחְתּוֹנָה / לָהּ לִבְּךָ לֹא שַׂמְתָּ,

שׁוּר מוּל עֵמֶק הָרְפָאִים / שָׁם כִּכָּר תַּחַת יָדַיִם,

שָׁם אַחֶיךָ הַמְדֻכָּאִים / עָטוּ לִשְׁלֹל בַּשְּׁפָיִם.

כָּמוֹךָ מַחְסוֹר עִמָּדָם / נָדִים בְּאֶרֶץ מְכוֹרָתָם,

וַיִקְּחוּ מִן הַבָּא בְּיָדָם / אִישׁ וְאִישׁ נַחֲלָתָם.

גַּם מִבְּלִי אֶת פִּי שָׁאָלוּ / וּבִשְׁמִי לֹא קָרָאוּ,

לִמְצֹא מִחְיָתָם יָכָלוּ, / שָׂדֶה מִבְּלִי יָגָעוּ…

לָמָּה תִּהְיֶה לִי לְמַעֲמָסָה / עֵת לִי בְּתֵבֵל לָשׁוּט,

רְאֵה עַמְּךָ צָרִיךְ פַּרְנָסָה, / לֵךְ עִמּוֹ וּפְשֹׁט בַּגְּדוּד.

(הצבי, תרמ"ו, גל.37)

מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָם שֶׁל כּוֹתְבֵי מֶחָאוֹת

מְכַתְּבֵי עָמָל, שְׁקָרִים וּכְזָבִים;

הִתְכַּבְּדוּ מְכֻבָּדִים בְּבָתֵּי מָחֳרָאוֹת

לִסְתֹּם פִּיּוֹת חֲלוּלִים נְקָבִים…

כִּי אֵין לָכֶם חֵלֶק בֶּאֱמֶת לְדֵעָה

כִּתְבוּ וְחִתְמוּ עַל קֶרֶן-הַצְּבִי;

שִׂימוּ מִבְטַחֲכֶם בְּבֶן-אָדָם תּוֹלֵעָה,

וַאֲנִי בְּאֵל חָי – אֲדֹנָי לִי.

מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל בַּעַל “הַצְּבִי”?

צְבִי מֻדָּח מִבִּקְעָה לַשְּׁדֵמָה;

אַחַר שֶׁבַע שָנִים יִהְיֶה לִכְוִי,

כְּוִי, סָפֵק חַיָּה – סָפֵק בְּהֵמָה…

מִכְּוִי לְצָבוֹעַ, מִצָּבוֹע לָעַיִט,

וּמֵעַיִט לְהוֹלֵךְ עַל גָחוֹן;

עֲצָמוֹת וְגִידִים עִם עֲשַׂבִּים וְצָיִד,

בְּשִׁנֵּי בַרְזֶל לִטְחֹן טָחֹן…

מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל הָאָדוֹן –…ד

הַשּׁוֹתֶה דַּם יִשְׂרָאֵל כַּמָּיִם?

כִּי עַיִן בַּל תִּרְאֶה, וּבַל יַגִּיד הָעֵד

מַעֲשָׂיו תַּחַת תַּנּוּר וְכִירָיִםּ…

כִּי כָּל גַּן נָעוּל רַק לְפָנָיו פָּתוּח

מַיִם גְּנוּבִים שְׂפָתָיו תַּמְתֵּקְנָה;

וְּבנוֹת יִשְׂרָאֵל – בְּנוֹחַ עָלָיו הָרוּחַ

בְּמָחוֹל תֵּצֶאנָה, סְבִיבָיו תְּשַׂחֵקְנָה…

מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָם שֶׁל מְנַהֲלֵי הַמּוֹשָׁבוֹת

הַמּוֹצְצִים דַּם עַמִּי כַּפַּרְעוֹשִׁים;

לְהָקִים כִּסְאָם עֲלֵי חָרְבוֹת הַלְּבָבוֹת

לֶאֱסֹף בְּחָפְנֵיהֶם כֶּסֶף עֲנוּשִׁים…

כִּי בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל רַק לָמוֹ עֲבָדִים

וְּבְנוֹת עַמִּי רַקָּחוֹת, שְׁפָחוֹת;

כִּי גוֹרַל בְּנֵי עַמִּי לִהְיוֹת מְשֻעְבָּדִים

כְּכִנּוֹר בְּאָזְנָם קוֹל אֲנָחוֹת…

כִּי קוֹלוֹת אַנְחַת הָרְצוּצִים, הַמֻכִּים,

כְּקוֹל בַּמִּדְבָּר יִהְיֶה הַקּוֹל;

וְזֶרֶם דִּמְעָתָם, דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים

יֶחֱרַב וְיִיבַשׁ בְּמַעֲמַקֵּי הַחוֹל…

מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל הַיָּדוּעַ…

עַל סוּס כַּסְפּוֹ יִרְכַּב בְּגַאֲוָתוֹ.

שֶׁהוּא יִהְיֶה לְעַמּוֹ מוֹשִׁיעַ,

וּבְנֵי הַגּוֹלִים יִשְׁתַּחֲווּ לְעֻמָּתוֹ.

יַחֲלֹם שֶׁלּוֹ לְבַדּוֹ שְׂאֵת וָיֶתֶר

כָּל הָאָרֶץ רַק לוֹ נְתוּנָה;

כִּי עוֹד יִתְּנוּ בְּרֹאשׁוֹ הַכֶּתֶר

כֶּתֶר דָּוִד מִכָּל צְפוּנָה…

מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו שֶׁל סוֹפֵר פַּלְמוֹנִי

הַיּוֹשֵׁב רַק לְחַמֵּם הַבֵּיצִים?..

כִּי הוּא יוֹדֵעַ עֲתִידוֹת כְּאוֹב וְיִדְעוֹנִי

וּלְדַבֵּר עַל אֲבָנִים וְעֵצִים…

וַחֲלוֹם עַמִּי מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָיו?

חֲלוֹם עַתִּיק בּוֹ נַפְשׁוֹ נִתָּעָה.

לְעֵגֶל הַזָּהָב יָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו,

כְּאָז בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ נוֹרָאָה…

טוֹב עַמִּי לַחֲלֹם חֲלוֹם אֲבוֹתֶיךָ

מֵעָנִי וְרוֹכֵב עַל חֲמוֹר;

כִּי יָבוֹא לְנַתֵּק הָעֹל מִצַּוָארֶךָ

לְהוֹצִיאֲךָ מֵעַבְדוּת לִדְרוֹר…

אַךְ לֹא מִנָּדִיב רוֹכֵב בַּכִּרְכָּרָה

זָהָב וָכֶסֶף לוֹ תּוֹעָפוֹת,

רֶגַע, רוּחַ חַסְדוֹ כַּצֵּל עָבָרָה,

הֶגְיוֹנָיו אָז צִפֳּרִים עָפוֹת…

עוֹד גּוֹאַלְךָ חָי, הוּא רוֹכֵב בַּשְּׁחָקִים

שׁוֹלֵחַ אַרְצָה טַל וּרְבִיבִים;

הַמַּבִּיט לָאָרֶץ – וַיִלְהֲטוּ בְּרָקִים –

בּוֹ בְּטַח – וְאַל בַּנָדִיבִים…

לִפְתֹּר הַחֲלוֹמוֹת, שָׁוְא תִּקְרְאוּ לְיִדְעוֹנִים,

חֲלוֹם הֶבֶל! יִתְהַפֵּךְ כַּחוֹתָם,

חֲלוֹם לָאָדָם – לֵאלֹהִים פִּתְרוֹנִים,

כֵּן נִרְאֶה מַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתָם…

וּמַה יִהְיוּ חֲלוֹמוֹתַי? הַגֵּד יִדְעֹנִי,

מֶשֶׁךְ מְגוּרַי עֲלֵי תֵּבֵל פֹּה?

כַּחֲלוֹם סוֹפֵר עִבְרִי יְלִיד הָעֹנִי:

עֵט, גִלָּיוֹן, – וְּנקֻדַּת הַדְּיוֹ…

(חבצלת, תרמ"ט, גל. 13)

לִפְנֵי שְׁנָתַיִם

שִׂיחַ שָׁפַכְתִּי,

לְמַלְאַךְ שָׁמַיִם

כַּפָּי שָׁטַחְתִּי.

נָא דִּ… נוּסָא

לַחְמִי הַמְצִיאֵנִי,

חֻקִּי הַטְרִיפֵנִי,

וְהוּא לֹא עָנָנִי,

בְּקַשׁ דָּחָנִי,

גַּם סָפַק בַּכָּף

וַיָּעָף בִּיעָף.

יַד נָתַתִּי לַפֶּה

הֵרָגַע וָדֹם,

הִנֵּה מַלְאָךְ כָּזֶה

יִבָּרֵא כָּל יוֹם.

רַק לָשׁוּט מִשְׁפָּטוֹ

לְהַאֲבִיר כְּנָפַיִם,

לֹא יָשִׂים מַבָּטוֹ

לְצָרְכֵי הַחַיִּים,

מַזָּלוֹת שְׁנֵים-עָשָׂר

שָׁוְא מִבְטַחֶךָ,

רַק הַזָּן כָּל בָּשָׂר

יִתֵּן לַחְמֶךָ.

אָמַרְתִּי: הַבְלִיגִי

אָז לִיחִידָתִי,

לֹא יָבִין הֲגִיגִי

וְשֵׂכֶל מִלָּתִי.

אָכֵן עַתָּה לְפָנֶיךָ

מִלַּחַץ יְגוֹנִי

מַ… אֳדוֹנִי –

תִּסְגֹּר וּתְפַתֵּחַ

דַּלְתֵי הַחַיִּים,

בְּיָדְךָ הַמַּפְתֵּחַ

לְשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם –

לֹא תְּפִלָּה מִתַּחַת

מִנֶּפֶשׁ נַעֲנָה,

רַק שְׁאֵלָה אַחַת

אַחַת וּקְטַנָּה.

הֲתִצְדַק בִּדְבָרֶיךָ

דִּבַּרְתָּ בְּחָזוֹן:

כִּי כָל צַדִּיקֶיךָ

לֹא יִרְאוּ רָזוֹן.

בִּשְׁמֵי כוֹכָבִים

הִנֵּה זָקַנְתָּ,

צַדִּיקִים נֶעֱזָבִים

לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ,

וּבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם.

קְדוֹשִׁים מֵרָחֶם,

יַרְחִיקוּ רַגְלֵיהֶם

בַּקֵּשׁ פַּת לָחֶם.

הִנֵּה צַדִּיק אָנִי,

וְלָמָּה אֲנִי עָנִי

נוֹדֵד לְלֶחֶם

מַ… אֲדוֹנִי?

נָא, רְאֵה צִדְקָתִי,

אַיֵּה נָא עֲוֹנִי?

בַּקֵּש חַטָּאתִי.

בִּלְבָבִי הַר גַּעַשׁ

חַגִּי לִי לְחָגָּא

לַחְמִי אֹכַל בְּרַעַשׁ,

מֵימַי בִּדְאָגָה;

לַצַּדִּיק הוּא לְדַמּוֹת –

חָסִיד לִפְנֵי אֵל –

הוֹלֵךְ אַרְבַּע אַמּוֹת

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

וְאֲנִי, יַעַר וָגֶבַע

כָּל בִּקְעָה וָגֶבַע

מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע

בְּרַגְלַי עָבַרְתִּי.

אַשְׁמִיעַ דְּבָרִי בְּקוֹל –

בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ

בִּימֵי מוֹעֵד וָחֹל

שַׁבָּת וָחֹדֶשׁ.

וּמֵרֹב קְדֻשָׁתָהּ

אַקְדִּישׁ הֶגְיֹונִי,

בַּל חַלֵּל יִפְעָתָהּ

אֶשְׁמְרָה לְשׁוֹנִי.

אֲמָרַי מַה-יָּפִים

כַּטַּל אִמְרָתִי,

רַק אֵלִים וּשְׂרָפִים

יָבִינוּ שְׂפָתִי.

עֲרֵלִים הֲמוֹנִים

אֶקְרָא חִלּוֹנִים,

לְעוֹבְרִים וְתָרִים

עַל מְמוֹן יִשְׂרָאֵל

מְאֹד חַסְתִּי,

כִּי אַרְצוֹ תִּגָּאֵל

מָתְנַי שִׁנַּסְתִּי.

עֵת לַעֲשׂוֹת לַטֶּבַע

אָפֵר תּוֹרָתֶךָ,

גַּם בִּשְׁנוֹת הַשֶּׁבַע

לַעֲבֹד אַדְמָתֶךָ…

יַחְרְשׁוּ הָאֲלָפִים

שָׂדֶה וּשְׁדֵמָה,

וּשְׁמִטַּת כְּסָפִים

אֲנִי רַק אֲקַיֵּמָה…

וְעוֹד נֶעֱזָב הִנֵּנִי

נַפְשִׁי יְבֵשָׁה

וּמִכַּעַס עֵינִי,

אוֹיָה, עֲשֵׁשָׁה.

וּבְכֵן, שַׂר הַפָּנִים

הֲתִצְדַק בִּדְבָרֶיךָ,

לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים

דִבַּרְתָּ לַחֲסִידֶיךָ?

הוֹדַע דְּרָכֶיךָ

לָמָה אֲנִי עָנִי?

הֲצַדִּיק עַבְדֶּךָ

אֵדְעָה מָה אָנִי.

תְּשׁוּבָה

מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו. (איכה)

צַדִּיק הִנֶּךָ

אֶחָד בָּאָרֶץ,

עַל כָּל רֵעֶיךָ

פָּרַצְתָּ פָּרֶץ.

אַךְ מִצְוָה אַחַת

עוֹד לְךָ חֲסֵרָה,

הַמִּצְוָה: לָקַחַת

מֵעוֹבְרֵי עֲבֵרָה…

לִרְאוֹת הֶעָוֹן

וְלֹא הִתְבּוֹנֵן,

לִהְיוֹת חָכָם, נָבוֹן

כְּלָיוֹת הִשְׁתּוֹנֵן,

רְאוֹת גְּבֹהִים פְּקִידִים

בְּרָאשֵׁי עַם קָדוֹשׁ

אוֹכְלִים בְּשַׂר יְהוּדִים

וּמְחַלְּלִים כָּל קֹדֶשׁ…

וְלִהְיוֹת עִמָּהֶם חֲבֵרִים

עִמָּם לְהִתְרוֹעֵעַ…

עִם אוֹכְלֵי בְּשַׂר חֲזִירִים

הָלֹךְ כָּאָח וָרֵעַ…

לָדַעַת אֲרָמִית

רַמּוֹת אַחֶיךָ,

אֱרֹג קוּרֵי שְׂמָמִית

עִם עִקֵּש לְהִתְפַּתֵּל,

הִתְחַסֵּד עִם קוֹנֵהוּ

כְּהוֹלֵךְ תֹּם לְהִתְנַצֵּל

לִצְחוֹק לְפָעֳלֵהוּ.

הַמִּצְוָה הַזֹּאת תָּבִיא

בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ

וּכְמוֹ מִכַּד הַנָּבִיא…

לֹא תֶחְסַר לַחְמֶךָ.

שְׁמַע לְאִמְרֵי פִי

וְתִרְאֶה חַיִּים

לְמוֹפֵת יִהְיֶה לְךָ “הַצְּבִי”

בִּירוּשָׁלָיִם…

(חבצלת, תרמ"ט, גל. 20)

כי המליץ בינותם (בראשית)

קוֹרֵא יָקָר, מַה בֵּין הַצְּבִי וְזֶה הַצָּב?

זֶה נַעַר פּוֹחֵז, וְזֶה כְּסִיל זָקֵן וָשָׂב.

הָסֵר יוּד מִצְּבִי, וְאָז הַבֵט אַחֲרֵיהוּ

אָז תִּרְאֶה כִּי גַם הוּא לְמִינֵהוּ

צָּב, זֶה הַשֶּׁרֶץ, טֻמְאָתוֹ נוֹדָעָה,

דוֹדוֹ – הַחֹלֶד, רַעְיָתוֹ – הַלְטָאָה…

רַבִּים יִתְפַּלְּאוּ אֵיךְ צְבִי מִמִּין בְּהֵמָה

יִתְחַבֵּר לְצָב שָׁם שׁוֹרֵץ בַּשְּׁדֵמָה…

בֶּן-אָדָם חָבֵר לְרֵעוֹ, וְכָל עוֹף לְקִנּוֹ

כֵּן גַּם כָּל הַשֶּׁרֶץ שׁוֹרֵץ לְמִינוֹ.

חִידָה הִיא! אַךְ מִמֶּנִּי לֹא נַעֲלָמָה

אוֹתָהּ אֶפְתֹּרָה, אָז אֹמַר אֶחְכָּמָה.

חוֹזֵי שַׁדַּי נְבִיאִים קֶדֶם הִגִּידוּ

הָאוֹתוֹת תְּבוֹאֶינָה הֵן לֹא הִכְחִידוּ.

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יֵעָרֶה הַרוּחַ,

הַגּוֹאֵל יָבוֹא, מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ;

הֵן יִפְרַח בְּיָמָיו עֵץ הַשָּׁלוֹם לָרֹב,

זְאֵב יָגוּר עִם כֶּבֶשׂ, פָּרָה עִם דֹב;

לְאִתּוֹת רְמָחִים, לִפְלֹחַ אֲדָמָה קָשָׁה

דַּעַת יִמְלְאוּ מִתּוֹרָה מוֹרָשָׁה,

אַהֲבַת עוֹלָמִים תְּחַבֵּר כָּל בַּחֶבֶר,

אִשָּׁה תִּמְשֹׁל בְּאִיש, וּנְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.

וְהַיּוֹם כִּמְעַט שָׁב יְהוּדָה בַּקֵּשׁ מָנוֹחַ,

לִשְׂבֹּעַ לָחֶם, אַדְמָתוֹ לִפְלֹחַ.

קָמוּ נְבִיאֵי שֶׁקֶר, וּקְסָמִים בְּיָדָם,

כִּי הַמָּשִׁיחַ הִנֵּה בָּא הַגּוֹאֵל.

אוֹתוֹתָם – שֵׁד יָגוּר עִם בְּנֵי-אָדָם…

חֲזִיר-הַיַּעַר עִם הַחֲמוֹר, וְסוּס צוֹהֵל.

וְהַצְּבִי בְּקַרְנָיו נוֹגֵחַ וּפוֹרֵץ

יִתְחַבֵּר אֶל הַצָּב בָּאָרֶץ שׁוֹרֵץ,

וּבְמוֹשְׁבוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל פְּקִיד עַם עֵבֶר

יִתֵּן הַיִּתְרוֹן לִנְקֵבָה מִגֶּבֶר,

וּמוֹרֵה יְלָדִים גַּם רוּחוֹ קֻדָּשָׁה

מֵרוּחַ הָעוֹבֵר בִּבְרִית-חֲדָשָׁה…

הָאוֹתוֹת בָּאוּ כֵּן שָׂמוּ אוֹתוֹתָם

אַחֲרֵיהֶם וְנָחָשׁ הַמֵּלִיץ בֵּינוֹתָם…

וַאֲנִי כְּמוֹ שֶׁלֹּא אַאֲמִין בְּמֹלֶךְ וְאָמוֹן

כֵּן גַּם לֹא אַאֲמִין בֵּאלֹהֵי-הַמָּמוֹן…

תָּפֵל יַטִּיפוּ מִקְסַם כָּזָב אוֹתוֹתָם,

יַעַן מָה? יַעַן הַמֵּלִיץ בֵּינוֹתָם…

(חבצלת תרמ"ט, גל, 33)

הוא המלאך הממונה על הפרנסה

לִתְפִלָּתִי, דִּיקָרְנוּסָא,

נָא שִׁמְעָה,

נָא עָלַי חוּסָה,

נֹאדִי מָלֵא דִמְעָה.

כּוֹסִי מָלֵא דֶמַע וְזֵעָה

מֶנּוּ לָמָּה תַּשְׁקֵנִי?

נָא מִיָדְךָ הַמְּלֵאָה,

דִּיקָרְנוּסָא, פַּרְנְסֵנִי.

מִימֵי עֲלוּמִים

שָׂבַעְתִּי חֲרָפוֹת,

עֲפוּ הַחֲלוֹמוֹת הַנְּעִימִים

כְּצִפֳּרִים עָפוֹת.

מִלֶּכֶת בַּצָּבָא

לִבִּי הִכָּנִי –

אֵיךְ אֶדְגּוֹל בִּרְבָבָה

וְיִשְׂרָאֵל אָנִי?

לַעֲבוֹדָה, לִמְלָאכָה

הוֹרַי לֹא לִמְּדוּנִי,

וּמִצֵּל הַהַצְלָחָה

מְנוּחָה הִדְרִיכוּנִי.

לִתְפֹּשׂ קֶסֶת וָעֵט

לִרְאוֹת טוֹב בַּעֲמָלִי,

אַךְ “וַיִּסַע – וַיֵּלֶךְ – וַיֵּט” –

גּוֹרַל יִשְׂרָאֵל – גּוֹרָלִי.

בֶּן חֲמִשִּׁים לַבִּינָה

הַיּוֹם הֵן אָנֹכִי,

וּמֵאַיִן לַחְמִי אָכִינָה

עֵת תַּם לָרִיק כֹּחִי?

מַלְאָךְ דִּיקָרְנוּסָא,

נָא שְׁמָעֵנִי,

נָא עָלַי חוּסָה,

מִיָּדְךָ פַּרְנְסֵנִי.

צַר לִי מְאֹד מְשׁוֹרֵר

לָדַעַת עָמְדֶךָ

כִִּי יְלֵל תְּעוֹרֵר,

יַעַן יֶחְסַר לַחְמֶךָ.

מַדּוּעַ עֲלֵי אֲדָמוֹת

בַּתֹּהוּ כִלִּיתָ הַשָּׁנִים,

הִתְעַלַּסְתָּ עִם עֲלָמוֹת,ֹ

שָׂחַקְתָּ עִם כְּנַף רְנָנִים?

אֵחַרְתָּ לָבוֹא, בְּנִי,

לֹא אוּכַל מְאוּמָה תֵּת:

הָאָשָׁם לֹא בִּי,

אֵחַרְתָּ הַמּוֹעֵד, הָעֵת.

לַעֲצָתִי לוּא תִּשְׁמָעֵנִי

לֹא תִשׂבַּע עֲמָלִים –

לִהיוֹת בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ

גִּזְבָּר עַל הַשְׁקָלִים.

השיר הזה נדפס ב“הצבי” בירושלים בשנוים רבים לפי רוח העת והמקום

מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים (שיר השירים)

אַךְ קוֹמְמִיוּת תֵּלֵכִי,

כַּתָּמָר קוֹמָתֵךְ,

עָל יִתְנוֹסֵס רֹאשֵׁכִי.

כַּמִּגְדָּל רָמָתֵךְ.

יָפוּ פְּעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים

בִּרְחוֹבוֹת תִּדְרֹכִי,

מוֹר, קִנָּמוֹן וָאֲהָלִים

בַּחוּצוֹת תִּשְׁפֹּכִי

תְּחַלְּלִי בַחֲלִילִים

קוֹל מַנְגִּינוֹתַיִךְ,

וּכְמוֹ אוֹרְגֵי הַפְּתִילִים

תַּאַרְגִי קוֹלוֹתָיִךְ,

בִּגְדֵּךְ עִם שׁוּלַיִם

הוֹד יְחוֹפֵף,

כִּכְנַף אֶרְאֵל שָמַיִם,

בֶּחָזוֹן מְעוֹפֵף.

אַפֵּךְ יַעֲמֹד לְתִפְאֶרֶת

מִגִּדְרוֹת לְחָיָיִךְ,

[המשך השיר חסר במקור המודפס – הערת פרויקט בן-יהודה]