מפה לאוזן / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

(מתוך מחברת של בורסת בית-היתומים בורשה)¹

הבורסה ואני

אם מאמרי השנה יהיו קצת מעורפלים, מעורבבים, אבקש לזכור, כי אני כותבם במסירת הקולמוס. אחת היא צורת המחשבה כשהעט בידך ואחרת כשאתה מדבר לסטינוגרמה.

---

אי-המנוחה היא בת-לויה לכל ראשית מעשה, הנשען לא על הנסיון אלא על הנחות עיוניות. במזל אי-מנוחה וחשדנות ביחסי-אני קיימת היתה הבּוּרסה במשך שלוש שנים. ואלו היו ההנחות העיוניות: הפרסונאל הקודם, הישן מתמצה ומתעיף. הנוער יש בו מלאי חדש של מרץ ואפשר להעזר בו לטובת הילדים, שהתלהבותם עשויה להועיל את האורגניזציה כולה. הם יהיו כזריזים מקדימים ואו נשגיח ונאַפּק. תקציב המוסד אינו מתיר לנו פרסונאל רב-מנין ומובחר. הבורסה, הנוער יכול לתת מנהלים לספּורט, למשחקים, למלאכת-קישוט, למוסיקה, לזמרה, לריקודים. הפנימיות מתאוננות על חוסר מחנכים מאומנים. הבּוּרסאים יכולים היו להיות הוספּיטנטים ²), שיחדרו בכל פרטי חייה של הפנימיה, יכירו בראשי-פרקים את הטכניקה של ניהול עדה, ייפטרו בבטחה ובלא זעזועים עזים מהשלית-נעורים דעותיהם הקדומות ויתקינו עצמם לעבודה עצמאית לעתיד לבוא, אם בבית-הספר ואם במוסד. – – –.

ההנחה הזאת נתנה, שהבורסה תניח פתח גם לזרים, אלמונים. הסכנה היתה גדולה. בני-אדם הם בזבזנים בספיקות וחששות, נבואות רעות וניחוש אפשרויות קשות. יחס דור הבוגרים לדור הצעירים אינו יציב, או שהוא חוטא בשפעת התפעלות ואדיבות, או שהוא חוטא בגודש חשד וחשדנות. בנקל ניתן לראות מראש, כי הקשיים יהיו גדולים. דרשו מעמנו בטרם עת – תקנון. אנו גמרנו אומר: נמתין עד שיברא אותו הנסיון. אך לא יכולנו בשום פנים להתיר, כי קיום הבורסה יזיק במשהו לילדים. ובכן, ראש תביעות: לא להתיר לקפח את הילדים, אם מבחינת התקציב, אם מבחינת הסדר, אם מבחינת המשמעת. הריני מזכיר כי במשך זמן-מה – אמנם חדשים מעטים – שירתו הילדים את הנוער. עתה הענין הפוך ובדין הוא כך. הבּוּרסה עוזרת בניקוי הרצפה ומקילה על תפקיד הילדים. בזכות הבּוּרסה יכולנו להפחית את גיל הילדים המתקבלים, ולתקן את היחס שבין מספר החניכים הגדולים יותר ובין מספר הקטנים יותר. העלינו את הענין במלוא הבהירות: אנו נותנים וחלף זה אנו דורשים. פטור בלא מריבות אי-אפשר. הריני רחוק מהאשמות. היו בשנים שעברו רגעים, שהבורסה רצתה לקבל יותר מאשר לתת. כלום אין מפריזים בדרישות? איני יודע עד עצם היום הזה. הריני מרגיע את עצמי במחשבה, כי מותר וצריך לקבל מידי הנוער יותר, כי הנוער יש לו הרבה. – –.

הריני משווה את השנה שעברה והשנה עתה. אם בשנה שעברה היו עוד חששות וחיכוכים, הרי השנה חיה הבורסה במזל השמח בחלקו. – –

אמת, צריך היה לוותר על קצת דברים, אולי פעוטים ואולי מחוץ לגדר ההשגה. בתקנותי אני (לא בדרישותי) שוב היה משהו מאותה השליית-הנעורים, שהיא בת-לוויה לכל מפעל חדש. משהו דמדם שם על איזו התקרבות, אמון-הדדין וכדומה באותו צרור הסנטימנטליות – השתתפות בדאגות ובשאיפות. הבּוּרסה אינה רוצה, בפירוש אינה רוצה, במתן עצות ותשובות לידיעות ודאגות. עמדתה היא כדין והולמת את המצע הפסיכולוגי שנבדק כהלכה. כבר היתה מידה מרובה מדי של תלות, בּדקנוּת בימי הילדוּת. סוף-סוף אפשר לפוש קמעה, יתר על כן: אין פנאי. הבורסה אין לה פנאי להתקרבות-הדדין. מכאן כשלונם של כל הנסיונות בארגון הנהלה עצמאית. קראתי לארגון הבורסה בשם אנרכיה לא במובן השלילי אלא, אדרבה, במובן החיובי. כל אחד ואחד עושה את השייך לו, שום אחד אינו פוגע בתקנון ואיש מוכיח את עמיתו בלשון כבושה ורכה. לפקודת מחוג-השעון הולך כל אחד ואחד לעברו. – –

הצגת חג

הילדים והנוער מדמים, כי הבוגרים הם מיושבים ומנוסים, יודעים הרבה כל-כך, אינם רוצים להקנות מידיעותיהם לאחרים, יודעים לעצמם בלבד. טעות היא. גם הבוגרים אינם יודעים את עצמם; מהיותם מורכבים יותר, הם מתקשים יותר לבדוק ולעיין, והלכך גם המבוגר אינו יודע, על שום מה הוא שואף לדבר-מה ועל שום מה הוא נמנע מדבר-מה, על שום מה הוא רוצה ועל שום מה הוא ממאן, מהיכן לו פתאום הרגשה של קורת-רוח או מורת-רוח, שחה, חדווה, כעס, רגיזה, על שום מה פעם אחת הוא בוטח ופעם אחת הוא חושד, על שום מה ענין אחד נראה לו וענין אחר אינו נראה לו. פעמים יחוש, כי כך יהא טוב, כך צריך להיות, אך לא ידע מדוע. ענין זה נקרא בשם אינטוּאיציה, חשיבה שמתחת לסף התודעה. תת-הידע – עומק; הידע – שטח בלבד. אתה רואה אך את פני הים ואינך רואה מה שגועש במעמקיו, מסתובב ומתכדר בהם. כל אותם החיים סמויים מעין האדם – אי אתה יכול אלא לנחשם. יש והאדם מבקש בעצמו להונות את עצמו, והוא עצמו נתפס בידי עצמו בזיופו, לועג לעצמו, מלקה את עצמו ברוב צער. הבדל שבין זקן וצעיר הוא במה שהזקן אינו שקוד כל-כך לחדור מלוא כאב לתוך עצמו, מרוב נסיונו למד לוותר על הבנת עצמו, ראה שיש חידות שלא יפתרן, צפונות שלא יפענחם.

הצגת הבורסה היתה נחמדה, העלתה רוב הרגשות. הרגשות סותרות, משמחות ומעציבות כאחת, טובות נלבבות. חמימוּת נשבה מעל הבימה לאולם-הצופים. היתה קירבה. מה גרם לכך? הכֵּנוּת, האֵמון. – –

הרהורים מכאיבים: אמת, אנו מגבילים אתכם. – מי? – אנו? – לא – ההכרח הבלתי-אישי, תנאי-החיים. רב הרצון לתת יותר. מסביב ווארשה שיכורת-המצהלות. בכם שפעת מאוויים, צורך חדווה וצחוק, הלצות והפתעה, עליזות ומחול. באמת – הבורסה – מנזר. בכוח האסוציאציה נגלית אלומת מחשבות חדשה. כלום אין אנו ממעטים לתת בתחום החינוך המוסרי? דת – אידיאל – אֶתיקה – התלהבות. שמא החשש מפני הטפת המוסר, המליצה הקדושה חוסמת פינו, משתקת את המעשה בתחום הזה. הריני מנער מעלי את ההרהורים שכבר היו לזרא, הריני רץ בדרככם אף כי החיים כובלים, עוצרים, מפריעים, אוסרים – רק שבוע מנוחה וזיו יַרקוּת מסביב. שוב מחשבת-נחמה – פלוני חלש, אלמוני פורע משמעת, פלמוני רגיש ביותר. שוב שלשלת חששות טורדנים, שוב משתזרים הרהורים רבי-חרדה.

ובכן מה היה, כי בא חיוך ולא דמעות. דומה, כי בהצגה שמענו בת-צלילה של אותה קורת הרוח, הנוטעת בך הרגשה של יציאת ידי חובה, של עבודה מכוונת לתכליתה, של וויתור ברוח נוחה, של השלמה טובת-עין לחיים כהוויתם. יתר-על-כן: נראתה לנו אותה ביטחה, שאין אנו יודעים או שאין אנו יכולים אלא כך. נעורים – אביב ממוזג אפילו כשהשמים מתקשרים בעבים. אנו – סתיו. השמש – אורח לא-מצוי. תודות נלבבות על רגע-השמש.

Ridendo castigare mores (בצחוק ליַסֵר הליכות). זו תעודת ההלצה, הסאטירה. לא רעמי-תוכחות, כי אם בדברים בדֵחים, כבושים לעורר את הדעת על קלקול, נימוס שלא כתיקונו. – –

ניתן לומר: מה לי בנצחונות הדלפוניים על עצמי, אם בענינים חשובים, מהותיים – תבוסות? – אמירה שלא כדין. – האם עלי להזניח את תורת השחייה או השַיִט, שהרי בשעת סער בין כך ובין כך לא אוכל בלב הים?

ליקויים קטנים, משום ריבוים ועליבותם, מטרידים ביותר. – –

נצחון ראשון: שחרור מכבלי ההרגשה הכובלת, הרגשת-חשש המגוחכוּת.

נצחונות קטנים

הפדגוגים מהרהרים, מה יעשו וההרצאות תהיינה מכוונות לא בלבד להתפתחוּתו השכלית של התלמיד, אלא גם לערך החינוּכי. מערערים עליה על ההיסטוריה, שהיא מדברת על טביחות ותולדות פושעים גדולים, ומדלגת על התפתחות התרבות, התגליות, ההמצאות, מערכת תנאי החברה. עלה בדעתי כי אפשר להעזר מבחינה חינוכית אפילו בהיסטוריה של הנצחונות במערכות המלחמה, לאמור באלו הטביחות והפשעים. הנצחונות והתבוסות מתוארים כתלויים בגאונם ורצונם של מלכים ומצביאים מיוחדים – אך פוסחים לחלוטין על העובדה, כי בסיכומו של דבר מכריע על הנצחון הרגע האחרון שבקרב, חייל יחיד ויריתו האחרונה. כשאנו מתבוננים בנצחון על חלקיו וחלקי-חלקיו, הריהו מתפרד לאלפים ורבבות של רטטים זעירים, של נצחונות יחידים פעוטים.

אילו הרצאת ההיסטוריה היתה נעשית כך, אפשר והנוער היה ממעט לחלום על מעשי-גבורה שגיאים, על נצחונות מבריקים ומפתיעים, ותחת זאת היה מכבד הצלחות קטנות ורבות. המצטרפות להתפרצות הנצחון. הציון המשובח שזכית בו הוא לפעמים מקרה, אך לרוב מצטרפות לו קריאה וזכירה של עמודי ספר-הלימוד, העמודים מתפרדים לשורות, השורות לאותיות. כל רגע שאתה מקדישו ללימוד הענין המסוים היא הכנה לבחינת-הגמר. – –

אתם נודדים. האם המימיה, פרוסת הלחם, איזה חפץ שלכאורה ערכו טפל, איזו קטנה שבלבוש לא תכריע ברגע מסויים על כך, אם הנודד יגיע למחוז-חפצו או יגווע בדרך?

על השתיקה

– – השתיקה אפשר שתהא כנה או כוזבת. אין תשובה – תשובה. ולפעמים רבות אפילו תשובה ברורה ביותר. – –

במפתיע נתקלתי במחשבה חדשה: השתיקה היא לפעמים גילוי הכֵּנות הנעלה ביותר. הילד כּן, כשהוא עונה – אינו עונה, כי אינו רוצה לשקר, ואינו יכול לומר את האמת. השתיקה היא ביטוי למרד הכנוּת על הכזב. – –

יחי הדג המלוח!

משבוע לשבוע אני דוחה את כתיבת המאמר הראשון לעתון הבורסה. המאמר הראשון הוא כבר התחייבות עד אחרית השנה. ובכן לא אחד אלא שלושים. האם איני רוצה לכתוב? אדרבה, אני רוצה. האם אני רוצה לכתוב? אכן, איני רוצה לכתוב. ובכן, אני עצל? כן. אין לך בעולם אדם חרוץ. אם מישהו אוהב עבודה, הרי לא כל עבודה, לא תמיד, ולא דרך קבע. הבקי במבנה העבודה יודע, כי בכל אחת ואחת יש מה שהוא נעים ויש מה שהוא אדיש או לא-נעים. ובכן, אני רואה מראש, כי אכתוב באָנסי על נושאים לא-נעימים. פעם אחת בקלות, ובכן ברצון, פעם אחרת משום שצריך, משום שפטור בלי כתיבה אי-אפשר. כל מה שנסיונך מרובה יותר, כן התלהבותך מועטת יותר. אדרבה, גם הזקן אוהב עבודה חדשה, אלא שהוא רואה מראש, כי לאחר זמן-מה העבודה תחדל מהיות חדשה, מושכת את הלב, כי תבוא ליאוּת, כי העבודה הזאת, ככל עבודה, תביא, ליד מידה מסוּימה של קורת-רוח, גם אונס מכביד.

יש בני-אדם, שהם כביכול שקדנים, שאינם שואפים אלא להוציא את זמנם כדי לחשוך עבודת-מוח: מה יעשו בזמנם?

פקיד, עובד משרד – יודע לכל השנה ולעשרות שנים, בכמה שעות יקום ממשכבו, בכמה שעות יֵצא מביתו, הוא אפילו יודע מי יזדמן לו ברחוב בדרכו לאותו שער עצמו, שהוא דורך על ספו תמיד באותה שעה עצמה. השעות מנטלות אותו, כאומנת טובה, בלי יגיעה ובלא מאמצים. יש בני-אדם שלכאורה אינם עושים כלום – חייהם חיי בטלה: אמידים, עומדים ברשות עצמם – רודפי שעשועים הם.

סליחה: האם לא עבודה היא לסובב כמה וכמה חנויות, כדי למצוא כסיות שצבען דוקא כך וכך, לבקר מַכָּרות, להזמין אורחים, לעלעל בז’וּרנאלים, לבחור חייטים, מגבעות, לסדר את תכנית-היום באופן שאינו משעמם ביותר?

מורת-הרוח שבמשרד שאתה מכהן בו אינה פחותה ממורת-הרוח שבהזמנה שלא נשלחה לך, והיא הזמנה לנשף-ריקודים שמן הצורך או מן הראוי להיות בו.

ההרגל, השובע, הסיאור, מיני הנוחיות עושים גם את החיים האלה אפורים, אם לא אפורים ביותר.

הראינוע משקף בשורה שלמה של תמונות את האמת הזאת וזו זכותו הגדולה. עייפים מרוב חיפוש רשמים הם אנוסים באחרונה לפנות לאהבה על זעזועיה העזים. ועל כן גודש כזה של נשיקות ודמעות בהצגות האסורות על הנוער.

הצד-שכנגד במטבע. אדם אדם ושקידתו. הוא מוכרח למלא במשהו את שעות חייו, מוכרח לשאוף. מכאן מנהג המסעות, חילופי המקום, אם כבר אי-אפשר למצוא משהו חדש.

עָנים של העשירים והעמל שבבטלה אינם פרדוֹכּסים, אלא אמתיות-חיים. השאיפה היא סבל, והקנין “שעמום” – אומר פשיבישבסקי. מוטב שתסבול משתשתעמם. טוב עמל ושאיפה בו מבטלה ואין תקוה ממנה. הספורט הוא ביטוי הקשיים, התבוסות והנצחונות המדומים, שהם ממש בחיי הממש. הבורסה שואפת וסובלת, חוגגת נצחונות ונוחלת תבוסות. אינה מחפשת כסיות שגווניהן משונים ביותר, אולם מדי פעם בפעם היא מתקנת סוליות-הנעליים והיא חוגגת במסיבות את רגעי החדוה היפים האלה. דג-מלוּח על פת קיבר – טוב מנזיד אפונה. חריף, מפולפל וחמוץ. בדיוק כפי הצורך, כדי לדעת שהשיניים מתקהות ויש חדוה בחיים.

יחי הדג-המלוּח!

החשד

– – – שלושים הזהובים אבדו מארון סגור, שמפתחו נמצא במיטתה של רחל. משמע או שרחל לקחה את הכסף, או מישהו הניח את המפתח, כדי להפנות את החשד אליה. – כיום אנו יודעים את הענין לאמתו. – המפתח נפל, בשעת פריקת החלונות, מעל אונקלו ארצה, נזרק ברשלנות על איזו מיטה, רחל לא הרגישה בו כמה וכמה ימים, עד שמצאתו ומסרתו ברוב השתוממות.

כיום אנו יודעים, אך היה רגע שלא ידענו. הענין עלול היה להתקע באותה נקודה. המצב היה כך, שלא ניתן אמנם להאשים בבירור, אולם… אתם צעירים ואינכם יודעים, עד כמה יכולה להכריע על כל החיים מעמסת אמירה כזאת: "אמנם לא נתפס בקלקלתו, אך יהיה איך שיהיה – משהו אומרים, משהו נשמע, היה מעורב, מי יודע?!.. החשד הוא תמיד עלבון ולפעמים פשע. – הנאשם על לא עוול בכפו יכול לצדֵק את עצמו, להביא עדים, לפרש ראיות והוכחות, ואילו החשוד הוא חסר-מגן. אפילו בלא-יודעים הוא חש זרות, איבה, זעם כבוש, כעין כעס של דעת-הקהל, על שאינו יודע דבר ברור, כעין נקמה בפושע מתמם החומד לו לצון. – אין לך אחריות קשה, הרובצת על המחנך כבשעה, שהוא מוכרח לחשוד, ובכן לרַגל, לבלוש, לחקור חרש, להשתדל להפתיע, לתפוס. – מכאן שומר ערום ואכזר בשערי בתים, הנעולים למחצה בפני ילדים, וכל שהוא בעל ערך סגור על מסגר, והילדים אין להם אלא מיטות, שולחנות וספסלים. – או (מה שמצוי פחות) שהסדר והמשמעת אופפים הכל באוירה כזאת, שהכל נכנסים, ללא הודעה מוקדמת, ללשכה, שהתעודות מונחות בה בארון פתוח, וספרי-הספריה מונחים במדפים פתוחים. – אני אומר: סדר ומשמעת, ולא: כּנוּת, כי אין כּנוּת קיבוצית של מאה ילדים.

– – – אני אומר: אי-הסדר הוא שאיבד את שלושים הזהובים. אי-הסדר במפתחות, אי-הסדר שבתנועות שלא נבחנו והבאות תחת מעשים מודעים, אי-הסדר שבסדרים שאינם מחושבים, אלה הסדרים שלפני החג, שבהם הכנור המרופש מוטל על הרצפה ליד דלי המים הסאובים. – הסדר, שמידת תרבותו פחותה ביותר, זהו המנהג לפזק, לזרוק, לשפוך, ליצור אוירה של תוהו-ובוהו שמתוכה, בהמולה, בחפזון, במריבות, נולד באחרונה הסדר. בעלת-הבית נושמת ונושפת, כועסת, אין יודע היכן, מי ואיך, הבעל בורח מן הבית, הילדים נרעשים ונפחדים או מפוזרים לארבע רוחות השמים – תופת, אנדרלמוסיה, כל ענין וענין חוזרים אליו לאין ספורות, העיקר נשכח, ולבסוף נזק או אבידה. – סדרים! – בוּרסה של בחורים הנני מברך, שלא יזדמן לה טיפוס כזה, בורסה של בחורות הנני מברך, שלא תיצור אותו בשעת הסדרים שלפני החג – בזכרה את שלושים הזהובים שאבדו אי-אז בימי הנעורים. – –

על הפרוטה

הנוער שאינו יודע את סוד האמתיות המכאיבות של רכישת הפרוטה, מותח בלא-יודעים דין קשה על הפשרות, ואפילו המאמצים, המוכרחים ושאין להמנע מהם כשיש הכרח שיהיה סכום כזה וכזה ואי-אפשר לומר: “יש לי – מוטב, אין לי – פטור”. – ודאי אפשר לו לאדם שיהלך בנעלים מנוקבות ואפילו ישלים לרעב. – אפשר לו שיכריז בגאוה: “איני דואג – לא אִכַּף”. – אולם עד מתי? – יש גבול: עוד שלושה חדשים או חצי שנה – והנעלים נושרות מעל הרגלים, האדרת נקבים נקבים, חלולים חלולים, הרעב מכווץ את המעיים, הבריאות מקלקלת. – עתה כבר עבר מועד.

או אז הפרוטה המבוזה הזאת פוסקת מלהיות אשפה שאינה ראויה לתשומת עין, היא נעשית פתאום כוח עצום, כוח אויב, מפלצת, רוח-נקם, קללה, גזירה נחושה. – רגע קשה. מבחן מכאיב. – עוד אתמול לעגתי והיום אני רועד אובד עצות. – עוד אתמול לא נחשבה לי ראויה להבטה קטנה, והיום היא שולטת בכל חדרי הגיגי. – – –

על יד רכה וקשה

– – אין אני נוהג איבה בשום ילד. אלא לגבי אחדים אני רך יותר, לגבי אחרים חמור יותר, לאחדים אני מגלה עיני טובה, מאחרים אני מסתירנה. יש ילדים ואנשים המחייבים יד קשה, נעימה יבשה יותר, כי הרכות מתפרשת להם כחולשה והם מבקשים לנצלה. – אלה הנכפתים רק בעמל לתנאים, הנכנעים רק באונס, אלה או שהם מתקשים לשלוט על עצמם או שהאמביציה שלהם מופלגת ביותר משירצו לעמול ולהתאים עצמם לתנאי-החיים הציבוריים. – בעלי אמביציה וקאפריסות מחייבים אותך שתנהג בהם מידת זהירות. – ואילו הנבונים צריך להמריצם, שינהגו לפי שכלם ולא – לפי חפצי-ארעי והלכי-רוח בני-רגע.

יחסי אליך

אם אתה מבקש לדעת את יחסי המהותי אליך, בבקשה: ילד מסכן, ידעתי כמה קשה לך. ידעתי כמה מוגיעתך ההתאמצות, להיכנע לפי שעה להכרח. נערי החביב, כיון שאני יודע, כמה אתה מתיגע בכך, אני מכבד את עבודתך והתאמצותך. אני משתף עצמי בגורלך. חוששני לעתידך. – כל-אימת שתפנה אלי בבקשת עצה אשיאנה לך, כידיד מנוסה. אאזין בלב קשוב לכל שתספר לי. אבאר לך מה שלא תבין ואחקור, אם לא אבין בעצמי. – מה שתאמר לי לא יתמיהני ולא ירגיזני. – אשתף עצמי בגורלך, אפח בך רוח עוז. – חזק – החזק את עצמך בכפיך ואל תֶרף. – צפויים לך חיים לא-קלים, מסכן שלי, אך אין עצה. – לא אחת קיפחוך החיים, קל וחומר שאיני רוצה לקפחך אני. ושעל כן אני חייב להיות מחמיר ומדקדק כחוט השערה ביחסי אליך, כי תגדל איש אמיץ ולא עלמה קאפריסית. – תן פיך ואל תעשה מעשה שטות.

אקספרימנט

כן, בענין הטענה הנשמעת וחוזרת ונשמעת, כי הבורסה היא אֶכּספּרימנט חי, הנעשה באנשים חיים. בעל טענה כשיתבגר ויבחין בחינה של ביקורת את דרכי עבודתו הוא, יבין, כי בחינוך הכל הוא אכספרימנט, נסיון. אני מנסה ביד רכה ואני מנסה ביד קשה, אני מנסה לעודד ולקַדֵם, אני מנסה להחיש ולאחר, אני מנסה למעט ולהפריז – אין אנו מתכוונים לוותר על תכנית הנסיונות לטובת דוֹגמה דאֶספּוֹטית. – צריך שהנסיון יהיה זהיר, מחושב, שלא להורידו לכלל סכנה – ונסיון כזה היא כל שיטת החינוך שלנו. נסיון בן שנתיים הוא אך התחלה, פתיחה – להמשך.

רק בַּטְחנוּת עצמית, חדצדדית, מטוּמטמת ויוהרנית עושה את האֶכּספרימנטים שלה בדרך הכפייה הדֶספּוֹטית של רצונה והשקפתה. כן, גם היא עושה אֶכּספּרימנטים, אלא בלא דעת ובלא ביקורת. היא מנסה להכריח ולכפות….

הויתור

קיפוח הילד אין לו אח בכל בעיות אירופה של ימינו. צריך להטריח את הזכרון ולהפליג להיסטוריה. עבדות, שרירות, עריצות, גזירה, ללא זכות מחאה או הגנה. אין אנו חשים כיום בעובדה זו, כשם שלפני ביטול עבדות האיכרים או בימי יוון ורומא טובי האדם הורגלו בעוּבדה, ובלבביות ושוויון אישיים ביחס לעבד ניסו לאזן לתועלת עצמם את העוול הצווח.

האוהב את הילד לא ילחצנו, כשם שהאצילים לא הסתייעו תמיד בזכות ההלקאה או ב- ius primae noctis ³) וכדומה. ככל שהילד גדל, כן הוא קונה לו יתר זכויות. כבול פחות, נח מכוֹבד הכבלים בחברת בני גילו, שליט על צעירים ממנו, הוא מצפה בכיסופים לרגע שחרורו האחרון. באפס מנוחה הוא שואל, מתי יבוא הקץ. מתי סוף-סוף יבוא הרגע, שהמעצור היחיד לעצמאות שלימה יהי רק חוסר-כסף, התלוּת החמרית הצורבת. אילו היו לי כך וכך זהובים לחודש, הייתי יכול לעשות כרצוני. המשוחרר, כמו המתעשר, יש בו הרבה תכונות לא-נעימות – לא רק נחת-רוח על שיצא מעבדוּת לחירוּת, אלא גם חמת-נקם על הקיפוּחים והכבלים בשנים שעברו, בַּטְחנוּת עצמית נפרזת ותיאבון ללא-מצרים.

בהשליכו אחרי גוו שורה ארוכה של מאמרי-מוסר שהם כבר מיותרים כיום ושל ציוויים שאינם נוחים לו, הוא הורס במחת אחת גם מה שיש בו ערך ושהוא פרי תרבות, קציר הבנה הדדית, המניחה מקום לחיי-צוות בלא גודש של חיכוכים חריפים. – הזלזול בילד אפשר והוא מזכיר את העבר הלא-רחוק והלא-נעים, שהשיכחה יפה לו, ואת התרעומנות כי מחמת עיכוב אחד, שהוא כיום פעוט ואולי גם יחיד – חסרון הכיס – מוטלת הגזירה של הכרח הכניעה לכללים, ציוויים ואיסורים. ובכן, תסיסה המחלחלת לרוב בלא-יודעים; מורת-רוח, ולא וויתור, אלא יותר התחבאות במארב והסתרת הפגיעה והטינה. –

הרזיגנאציה – היא ההשלמה לגורל, הוויתור השקט, היא ההכרה הנבונה, שאי-אפשר אלא כך, הוא העדר מוחלט של יסוד המריבה והעקשנות, שביתת-הנשק, הרגשה מתוך הבנה, כי מלחמה לא זו בלבד שהיא ללא תכלית, אלא גם שלא כדין. הנוער יש בו מרץ יתר על המידה, הוא מרגיש עצמו קרוב מדי לרגע קיום ההזיות והכיסופים, הוא ציפה והאמין זמן ארוך מדי בנצחון, משיוכלו המעצורים, החדשים ושאינם צפויים מראש, שלא להפתיעו, שלא להביכו, שלא לפגוע בו.

ההרגשה, שמרת פייגה קראה לה בשם רזיגנאציה, היא יותר הרגשת ההיגס ⁴). יהיה הכל כפי שהוא עתה, לא כדאי, לשם מה לעמול, הלא ממילא לא ישתנה כלום – הרי המצע של היחס הפאסיבי להנהלה עצמית, לגילוי חסרונות ומשאלות, לשתיקה, לתיקון השקפות מוטעות ולמה שנקרא אמון.

הרזיגנאציה אין לה מה להסתיר. ואילו ההיגס יש לו הרבה והרבה להסתיר. הוויתרון הוא רך ונוח, הוא מצוין בהעדר-הרצון, באפתיה (פתוס – יסורים, אפתיה – אפס יסורים). הויתרון הוא פירוק הנשק האחרון, ברית שלום, כניעה ללא תנאי. ההיגס הוא שביתת-הנשק, דממת-ארעי, שלאחריה אנו מקוים לשוב ולפתוח מערכה חדשה. ההיגס בא להרדים את עֵרוּת האויב, כדי לשוּב, בתנאים נאותים, ולתבוע ביתר תוקף את הזכויות. הוויתרון – לתמיד, ההיגס – רק להיום הזה. – כך הוא יחסו של הנוער לתנאים וליחסים הקיימים. כך התגבש והוא קיים ועומד ואינו תלוי ברצונו הטוב של היחיד. שעל כן כל תביעות לבורסה ללא שחר ושלא כדין.

האדם הוא יצור הרגע המסוים, התקופה ההיסטורית המסוימת, אפשר שתשכח את ההיסטוריה ואפילו לא תדע עליה, אך פעולת חוקיה אינה פוסקת.

המאמר הזה הוא מעורפל ולא פליאה היא. מלוא-מאמצים אני מבקש מזיגת הנעורים, ואני מעביר תוצאות חקירותי על הילד לתחום הבורסה. אני חוזר ואומר: אף לא גרגיר של צער, רק מעמסת הבעייה הקשה שאני מעפיל אליה ברוב יגיעה. כל תיקון אקבל בשמחה כעזרה בעבודה.

סולידריות

יש בתחום המוסד חזיון הצורב את המחנך שאין בו מידת ביקורת. אם המחנך נוהג חומרה במי שאפילו אינו חביב על הכלל – מיד, כלהכעיס את המחנך, נמצאים לו סניגורים. מסבבתו קבוצה מלוכדה של בעלי עצה ונחמה – נראה כאילו נתעורר קול הסולידריות החברית והוא היוצא ללמד סניגוריה. – (אולי משום כך הלסטים, שהמשטרה רודפתם, זוכים בנקל לפופולאריות ואהדה. אולי משום כך במוסדות זוכים הגרועים ביותר לפרסום והטלת-מרות). מרת פייגה היא שהעלתה במכתבה את מומאֶנט הפּופּולאריות והאהדה. אולי משום כך במוסדות זוכים הגרועים בגלל יחיד בלבד. אפשר ופלוני אי-נעים לו להגיד, לשם מה הוא לווה כסף. – נדחית אינפורמציה חשובה משום שרוצים לחסוך אי-נעימות העלולה להיגרם למעטים במקרים נדירים. האם כך שורת-הדין נותנת?

לא נעים לסרב, לא נעים לאסור, לא נעים ליסר ולענוש, לא נעים להטיל כעס, ולהיפך: נעים להטיל שמחה, חיוך, קורת-רוח.

המותר שלא לעשות מה שאינו נעים?

לא נעים למסור ילדים למשפט, להפסיק משחק אסור. – האם אותו טוב-לב מרושל וקצר-רואי אינו יונק עסיסיו מעצלות ואהבת עצמו. – –

קל יותר שלא להתאמץ, נוח יותר שלא לעשות מה שאינו נעים. נוח יותר לנהוג סובלנות במעשי-עוות, לחפות על אשמים וקלי-דעת.

יודעים זאת המעונינים בכך ומספסרים. דבר זה מחציפם ומטיל אנדרלמוסיה ורק אחרי זמן מורגשת סכנתה ושוב אין ברירה אלא לעוקרה בהתפרצות מפתיעה וללא חומלה. מובן, כי העקירה הזאת מגרה עוד יותר של שום שבאה במפתיע.

אולי משום כך מרובה תועלת המפלגות הפוליטיות הנלחמות זו בזו, שכן המחנות האויבים, כשהמריבה מפַלגתם, מוקיעים כל אחד את האישים המזיקים שבצד-שכנגד. השמאל שולה את הגנבים, רודפי הקאריירה המזיקים שבימין ומגין על אותם הסוגים שבתוכו, והימין נוהג גם הוא כמנהג הזה. מכאן הערוּת והביקורת הציבוּרית. התחרוּת מקיימת את שיווי-המשקל, כובלת את תאבונות העריצוּת וההפקר.

הבורסה, שאין בה מחנות יריבים או מתחרים, בררה לעצמה דרך נוחה של סולידריות וחיפוי העבירות.

סולידריות – זה משעול שדשו בו רבים, שחיה קלה עם הזרם, מנוסה מפני מאמצים, בריחה מפני מצבים שנויים במחלוקת, מפני הרהורים מיותרים – מסייעים לכך חוסר-הפנאי והארעיות. לא כדאי.

יש סולידריות של מאמצים, סולידריות של הופעת קבוצות מלוכדות ומחוברות בתכלית משותפת או באינטרסים משותפים. לאמור, מכאן סולידריות מקרית ועצלנית, מכאן מחושבת ופעילה. יש סולידריות של יצירה ויש סולידריות של לא-סדרים.

מכתבים תחת מאמרים

– – הנוער סבור, כי מאמר בשביל כתב-עת, בין אם הוא עתון שבכתב בין אם הוא עתון שבדפוס, מצריך איזו תפיסה מיוחדת של הבעייה, איזה עיבוד יוצא-מן-הכלל, ואפילו סגנון. מכאן הבושה, שמא הכתיבה תהא ילדותית, תמימה, נואלת, מכאן ההרהור אם כדאי לכתוב בכלל, שהרי העובדה קטנה, הסברתה דבר של-מה-בכך. מאמר – זהו כאילו קול ציבורי, כאילו מי שאנוס לרכוש אישור ואשראי של הרבים. ואילו משלנו עצמנו אנו כותבים רק מכתב או ספר זכרונות.

עד כמה טעות היא, אתה למד אפילו מתוך הדיפרנציאציה של העתונים לפי מפלגות, שכבות, מקצועות. אחת כתיבתו של עתון-יום, ואחרת כתיבתו של שבועון, אחד הוא כלי-מבטא של הימין, אחד הוא מאמר פדגוגי בעתון-יום ואחר הוא בשבועון פופולארי ושוב אחר בכתב-עת מקצועי. בעתוני חוץ-לארץ נתפשט ביותר מדור מכתבים למערכת. – – פעמים אתה שומע בחשמלית, או ברכבת, השקפות חיות, נבונות, מקוריות, שונות לחלוטין מן ההשקפות המזדמנות לך במאמרי העתונים. צא וראה בעתונים האנגליים ותמצא בהם שפעת מכתבים כאלה: איזה כומר בעיר-שדה שואל איך לקלוף תפוחי-זהב מבלי לפגום את הקליפה; משרתת מתוודה על דאגותיה; סוחר נעלב או קונה מרומה פונה לעתון; אֵם שואלת מה מנהג תנהג ברגע מסוים בילדה. לא על הכל משיבה המערכת – הקוראים עצמם משיבים לעצמם.

אוּלי הצוּרה הזאת (של מכתבים למערכת) תיקבע בשבוּעון הבּוּרסה. הריני מזכיר, כי כמופת תהיה העתונות האנגלית שהיא מבחינת העיבוד והתרבות נעלה, כגבוה שמים מן הארץ, על העתונוּת שלנו. לא מעט טראגיוּת יש במצבו של העתונאי בפולין. החיים, שאינם עשירים למדי, אינם נותנים חומר די הצורך, שאפשר יהיה למצוא משהו מעניין לכל גליון; חוסר הפנאי אינו מניח מקום לעיבוד הנושא – נולדת איזו מלאכה שפלת-יד, מזיגה מתוך הריק אל הריקן, כתיבה על דברים של מה בכך ושל איך בכך, ולא בלבד בלי העמקה אלא גם בלי ידיעת הענין. השכר הזעום, מיעוט ההשכלה, חוסר ספריות ואנציקלופדיות למופת – מחמיר על התפקיד.

שעל כן העתונים שבדפוס עשויים יותר להיות מופת-לסתור. והרי לפנינו דוגמה שלא לעשות כמותה. עלינו להישמר מבדיות, פטפטנות, הכללות, תמימוּת. – –

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

רשמי ארץ-ישראל / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

ההרצאה הזאת נשענת אל 940 ציונים מביקורי בארץ-ישראל במשך ששה שבועות. היה זה טיולי השני בארץ-ישראל.

מכתב של אב לבן שש-עשרה. האב אנוס היה למסור אותו למוסד, כי אין לו שהות לטפל בעצמו בילד. יתר-על-כן, בעיר הבטחון גדול יותר:

חנן חביבי, המחנכת שלך מודיעתני, כי אין אתה טוב. אין אתה מציית ואתה מכה ילדים. אני אוהב אותך ואוֹהב אותך תמיד, אפילו אם לא תהיה טוב. גם אם לא תציית, אוהבך. אלא שאהבתי תהיה אחרת. – אם אתה מנומס אני אוהבך והנני שמח, אם אין אתה מנומס אני אוהבך והנני עצב.

לאחר שתיקה ארוכה, מקבל האב תשובה זאת למכתבו:

חנן מסרב להקריא מכתב לאביו, כי לא תיקן עדיין דרכו. הוא אומר, כי הוא משתדל, אך לא לגמרי. כי בשעה שהוא כבר מבקש להקריא משהו, אין הדבר מצליח בידו והוא מוכרח להתחיל הכל מבראשית.

איזוֹ גברת מדפיסה בכתב-עת ספרותי אפּיזודהּ מטיול בישוב ידוע לי בארץ-ישראל;

“לפני אולם-האוכל היתה מדשאה, הילדים שיחקו שם לעיני הגננת נעולים סנדלי צבעונין, לבושים מלבושים קלים מרפרפים, שזופים, נחמדים. כאחוזי רושם מסוים פזמו מה. איש לא היה מאמין כי אלה ילדי האנשים הכבדים ההם… השתדלתי לתפוס אחד ממהם במעופו. הבריחני כזבוב. סוף-סוף כשתפסתיו בסינרו, התרגז וטפח על זרועי. כולם באו במרוצה, הביטו בי באיום ובבת אחת, כמו לפקודה – שרבבו לשונותיהם.”

לדעתי לא היה הדין עם המחנכת שאמרה דברי תוכחה לילדים. וכן לא היה הדין עם העתונות הוורשאית שסערה על אותם קצרי-הרוח שדרשו, כי ישלמו להם על שהרשו להביט בהם או לצלמם, – כשהחברה הצוהלת באה מדי פעם פעם מן הבירה במכוניות, כדי לראות אותם, לשאול שאלות מיותרות, לצחוק, לחמוד לצון לכפר הצבעונין.

החיים אינם שעשוע. צריך שיהא בך העוז להודות ברצינות החיים של האחרים ולכבדה, אם הרצינות הזאת נרדמה בך ואבדה.

כשהצעתי לראות פנימו של בית יהודי בוכרי הקיפני בן-שלום (אין הוא זמן רב, אך על-כל-פנים כבר שמונה שנים בארץ-ישראל), בשאלה של תמיהה;

– איך, להכנס לדירה זרה? הרי אפשר וייעלב? אמת פשוטה כל כך. להתבונן בלא בושה בחיים זרים?

ראיתי, כי אחרת הליכתם של ילדים על אדמת סלעים: מציגים רגלם בשני מקצבים – תחילה מנסים באצבעות הכפות, אם פני האדמה ישרה, ורק אחר כך כל כף-הרגל ופסיעה קדימה. יש לא-יוצלח וקטן ומתהפך.

הריהו מוטל, ממתבונן סביבו בתמיהה וחוקר. מה אירע כאן? אחרת אירע לו קודם, אחרת אירע לו עתה. עמד – מוטל. מה זאת ולמה? מביט, טופח בידו בקרקע: לפני רגע היתה בעומק, מתחתיו, ועתה קרובה, לפניו; לפני רגע לא יכול היה לנגוע בה בידו, ועתה היא קשה מתחת לאצבעותיו. והיכן הרגלים? הוא מוטל. מתהפף אל צדו, נותן לתוך פיו קומץ רגבים – תפל, הוא יורק, מתעווה. ושוב הוא מוטל על בטנו. הוא מחשב בדעתו – חוקר ברוב תמיהה. מביט: איך? – מנסה ובלא זריזות, דורך על סינרו, מסתבך בשמלתו; מתרומם בעמל, מזדקף, מביט למטה. מקרין – מריע בנצחונו. מתחיל מבין מה פירוש שכיבה ועמידה. מצחו זעום, עינו בודקת, הוא פוסע פסיעה זהירה קדימה, מאַזן בידיו.

צריך, הכרחי סרט. לא – שני סרטים. האחד של ילד החוקר את עמל החיים והפתעותיהם הלא-נעימות; האחר – קהל ילדים הצופים במחזה. כי אין רץ להגיש לו עזרה לא-חכמה, אין מפריעו. הם צופים.

אני ששוב איני יכול איני יכל להפטר מן ההשקה העירונית האדוקה על הילד, היו לי כאן מומנטים הרבה, נאמר בגילוי-לב: מומנטים מצחיקים, משעשעים. ואילו הילדים לא כלום: אף אחד מהם לא זע, לא חייך אפילו בחטיפה. מתבוננים בהתאמצותו הלא-זריזה של הזאטוט, מביטים כיצד הוא נאבק בעמל החיים. לומדים להיות מבוגרים, לומדים להיות לעתיד לבוא אבות ואמהות הנוהגים בילד בכובד ראש, ללא הלצה.

קמעה-קמעה משתחררת ציבוּריוּת-הילדיםּ מן הלחץ – של גננות, מורים, הורים הלמודים לפי נוסחה נושנה ושהם זמן לא רב (רק 10–5–4- שנים) בכפר ובארץ-ישראל. אלה היו להם דוגמאות אחרות ונסיונות אחרים של שנות ילדותם.

לא כדין הוכיחה המחנכת את הילדים על שהפגינו מחאה מאוחדת כתשובה להתגרות טורדנית וחדלת-טאקט.

החיים רציניים גם במזרח וגם במערב, גם בראשית זריחה גם במלוא הבגרות. לא נוח להכיר דבר זה, כי הוא מחייב בדיקה עצמית מטרידה. אולם אז לא יחבוט בקוצר-רוח ידו של הילד!

לא כל אחד רוצה שתהא מתבונן בו, לא כל אחד זכאי להתבונן! (אילו ניתן פֶּה לתמונות, לפסלים, למצבות – והיו יכולים לדבר אל התיירים, לא קטרוג אחד שמעת).

ראיתי באקרופּוליס טיול צוהל ומצוהל, שהיה דוגמני לצַלָם על רקע מקדש ניקה אַפּטרוס (חוצפה מהנה).

הזהר בצבר¹ – כי דוקר…

נידונה שם שאלה, אם להראות לתיירים את פּנימם של בתי-הילדים. קשה לאסור – הם כועסים.

– בכספי בניתם זאת וזאת – התרעם תייר, כשלא הותר בשעת מנוחת הילדים להכנס לאולם-השינה שלהם.

יפה התאפקות בהסתכלויות אלו, כי בישוב פלוני חלונות בית-הילדים סתומים שקי-אבנים בפני כדור שוטה, בית אלמוני הוא בלילה מרכז התגוננות, והילדים ישנים בצריף – לא נוח; ויש בימי הפגרה לא יכלו ילדי בתי-הספר לצאת לטיוליהם. הרי הד השבועות האלה משתייר וקיים.

בהתיאשות טובת מזג קיבלו את הגזירה עעל טיולים מחוצה לשטח המגודר. ילדים כילדים, העולם מעורר סקרנות על אף הכל ותמיד. האחד אומר בגאוה:

– הצלחתי: בדיוק לא ישנתי ושמעתי איך שֶיָרו.

האחר מתפאר: – שכבנו מתחת למיטות.

והרי גם רפלכסיה כזאת:

– כלל לא פיחדתי, כי הלב דפק לי בחזקה. אילו לא היה לי לב לא הייתי כלל מרגיש, שאני מפחד.

אודה שהייתי קָנֵט, בעבור בני הכפר הערבי השכן ליטול מעם היהודים מים לעצמם ולבהמתם. השעה חמש ומחצה בבוקר: 2 חמורים, 4 כלבים, נער ערבי (ההוא היה תמיד כפותח את היום) ושוב: חמור,

אחריו נער, כלב, אשה; 2 סוסים, פרד, 3 חמורים, נער על חחמור, אשה, כלב, 3 ילדים, 3 נשים וקערות כבסים על ראשן, 2 סוסים, 2 חמורים. ערביה וסל, נערים מתרוצצים, משתובבים.

וכך שלוש פעמים ביום. ללא דאגה פוצחת שיריה עדת ילדי ערב, מצלצלות פּחיות. כך בוטחים בעצמם: גם לא יביטו על רשת הגדר, אפילו אבן אינה מאיימת עליהם. שמא בתחילה תמהו, אולם עכשיו הם יודעים ומזלזלים בעולים הלבנים, העובדים ואינם מתגוננים, אינם יורים, אף כי נשקם “כביר” כל כך… והייתכן ויהיה לא כך?

לפני שנים היתה הדרך אל המים רחוקה יותר בשלושה קילומטרים ותמותת הילדים הערבים גדולה פי שנים. אין תימה – הלא בזמן הזה היה זה עדיין “עמק המות”. – כבר לאחר פרעות תרפ"ט, ביתר דיוק: לפני שנתיים, היו ילדים יהודים וערבים רועים יחדיו הצאן, צולים יחד בולבוסים. זה כפר שלוו. רק פעם אחת הגיחו אז בלילה, אחר כך הצטדקו – כי לא לשם התנפלות – אלא לויה מרובת-מלווים. התנפלות? לא, הם שלוים, טובי עין.

ועתה מחכים, מה יבוא. אחד הידידים גילה לתומו, שכבר בחר לו בית, שבו ישב לאחר גירוש היהודים.

מלחמה? לא. – הכל כשהיה, זו רק זריעת “סופה”, לא בערה – מהבהב שדה-כּבול. – “הם נוגשים”; – הוא אומר. – “מקום שידם מגעת הם מתנפלים, מקום שאין ידם מגעת הם רק מציקים”. “ובכן, מלחמת פּרטיזנים, מרד?” “כמעט, אך לא לגמרי, כי פּרובוקציה ומעשי לסטים”. – “שמא רוסיה בתקופה הראשונה של המהפכה?” “שם היה הענין רציני יותר, פה מזרח ויתר מראית-עין – רקע אחר, אנשים אחרים”.

החיים זורמים כתקנם, אך הם עצורים: שלוש פעמים מכונית, ולפנים כל שעה, המכונית חלונותיה סורגי-ברזל בפני אבנים, וליד הנהג יושב נהג-מילוּאים, שמא ייפצע ולא יוּכל עוד לשלוט במכונה. ושוטר – אנגלי, יהוּדי, ערבי – לפעמים שני חיילים. צריך לשמור גם במקום שיש בו ביטחה גמורה; עזרת הצבא בכללה מאחרת, וצריך עזרה דחופה, כי פה מזרח: אטיות, עצלות – פתאום התפרצות, במפתיע, בבת אחת. מה הם ערים אף אנו כך, מה הם יודעים אף אנו כך. יש ערבים שלוים.

הֶרשק יש לו ידיד דייג, והא רק שנתיים בארץ-ישראל; לא-כל-שכן אלה, שהערבית שגוּרה בפיהם, והם יודעים מנהגיהם, כבר עברו עליהם פה 20–15 שנה, היו מארחים אותם בבתיהם, היו מתארחים אצלם. הרי לא אויב הוא הכרסתן ההוא, המביט בנו ומחטט בנחיריו, ולא ההוא שיש לו עסק משותף ורב הכנסה עם יהודי. מחכים בסולידריות, עד שהענין יסתיים, כי הוא עולה להם ביוקר.

אימרה ערבית ציורית: היהודים והערבים מושכים חבל אחד, אלה לכאן ואלה לכאן, ומתקרבים אלה לאלה. כשהם קרובים בא אנגלי, חותך את החבל שלא יפּגשו.

אפקפק, אם שביתת-נשק מדומה היתה מרדימה את ערוּת הישובים. ומה? יארע משהו – תמיד יש פתח-אמירה, כי זו התנפלות של כנוּפיה לא-מאוּרגנת– ההנהגה התחמקה מתחת ידי המנהיגים.

מראית-עין של הגנה – כן, גלמי-עץ ארוגים תייל דוקר במוצאי הערים, רכבי-אופנוע, מטוסים ממריאים ומנחיתים. שעה לפני צאת הרכבת בודק טרוֹל את הפסים, אם הכל כסדרו. הרכבת מאחרת. המסחר נפסק: אי-אפשר לקנות עגבניות של פועלים –ערביות, כי היתה הרעלה מרובה. גם בספרד שמועות על סוכריות מורעלות, גם בוורשה לפני כמה שנים. אותה שיטה, אותן תחבולות.

– אני, שעברו עלי שלוש מלחמות ושתי מהפכות, לי תמיהה וחידוש: הנסיעה מתל-אביב לירושלים ומירושלים לעפולה לא נתייקרה: 19–10 גרוש. זה קואופּרטיב של פועלים – התאגדות נהגים. גם תוצרת “תנוּבה” לא התיקרה. גם זה קואופּרטיב. סליחה, השנה התיקרו ענבים.

מריבה אחת, מרגיזה, צעקנית, לא נעימה, בענין הענבים דווקא, הלא ויטאמינים, מיצרך ראשון; ובכן לא צריך היה להעלות את המחירים. איני יודע אך עובדה היא, כי רק מריבה אחת, ואני הרביתי לנדוד והאזנתי.

– על שום מה אין אתם מריבים?

– ודאי משום שאין לנו פנאי.

קראתי בוורשה בענין התנפלות על המושבה הגרמנית. והכומר הילדברג הבטיחני, כי שלום ושלוה, לא בא עוד מועד. ידיד ערבי גילה לו, כי קודם ישחטו את האנגלים, אחר-כך את היהודים ורק באחרונה יטפלו אל הנוצרים.

רעננוֹת פה מסורות-הטבח. תמיד היו סכינים ו“סעיפים”: אַלה וכדור-עופרת בראשו להדהים את קרבנות-ההתנפלוּתּ; ראיתי את הכלי הזה – מענין, פּרימיטיבי, רב-רישום.

ארץ-ישראל היא כזאת וכזאת. ארץ קטנה, אך רוב אקלימים וצורות-חיים. גבוהה, נמוכה, קרובה, רחוקה מן הים.

גם אצלנו אחרת בהרים, על הפסגה, במדרונות, במכתש, בעמק, ממזרח הרים, ממערבם.

ארץ-ישראל היא כזאת וכזאת.

היא כזאת, כאשר תדע ותרצה לראותה, כאשר תדע לפענחה, היא כפי כוחך. האחד ארץ-ישראל היא לו המטבח רב-המטעמים ב"פּולוניה², בית-קפה מודרני בתל-אביב, שיחה נעימה על כוס יין – עם מתעשר, בעל מטעמים. ובדיחות יהודיות הנודעות בכל העולם. – יתר מדי מלומדים, מבול פּרופיסורים. מישהו תלה שלט: פּרופיסור לביליארד.

– טוב, שסגרו את בתי-הראינוע ואחרי שעה שבע אסור לצאת לרחוב: יושבים בבתיהם – משתעממים, יהיה לנו גידול-אוכלוסים ראוי לכמה חדשים.

הערה: מתעשר, לא בהכרח ספסר. לפני שנים רבות קנה שטח חולות, שילם פרוטות. חלק מכר במחיר יקר יותר – בנה בית, ושוב במחיר יקר יותר ויקר מאוד. מקרה ממוזל!

בשעה שחיכיתי שעה ארוכה וחדלת-תקוה לאוטובוס, התבוננתי יפה יפה: חוילה יפה, מדרגות-אבן מגביהות והולכות, אילני זוקן שופעי צל, גדר-שיחים עבותה, צינה דמומה, – בגן משחקים ילד וילדה; כמו בעיר-הגן לונדון. אני נכנס בפשפש-הברזל, ישבתי על המדרגה, – לא אמר מלה כלשהי, לא שלח את השוער לשאול: “מה לאדוני פה?…”. החזקתי טוב, כי מעוף-מרומים, אך האם צריך למתוח דין חמור?

בהגזמת-מה – לפני שנים לא רבות – כל הכרמל ניתן לקנות בלירות, 25 זהובים. – אילו ידעתי, אני בעצמי – איני ספסר – מן האדמה מתחת הייתי מוצא 5 לירות, 125 זהוב והייתי קונה.

(דומני כי מישהו מן הנוכחים נאנח, כמותי – לא ידע).

מעוף מרומים – ניחא. על שום כך בלבד החלטתי לראות את האוניברסיטה, כדי לקבוע איך יקבלו שם כַּפְרִי ארצישראלי, חבר-נסיעה שלי. בלבביות לוחץ ידו ידידו מכבר, היום דוצאֶנט; כאח הקבילה פניו האסיסטאֶנטית, הפעם של פּרופיסור מצוין באמת. זה נאה ונעים. אך על שום מה מיד על תמים ותמימים ובכיעור כל כך. ספסר? כל אחד ואחד רוצה להשׂתכר, ביחוד בזמנינו הקשים. נעים להתעשר על אהבת המולדת.

לא רבים היינו התיירים באניה, בין המעטים הוא ואשתו. על הא, על דא. גילה בפטפוטיו מסתורו: הוא נוסע, כי עתה ודאי – בלבולי-מאורעות, – ובכן שפל ואפשר לקנות בזול. הרשעתי אותו כי מתוך שלא ידע איך שם ומתוך שראה את שלוותי, רצה לצאת יחד עמי לכמה ימים לישובי-כפר, שהרי הם מכניסי אורחים. זה היה משהו שלא כסדרו. אך לחרף ולגדף אדם, משום שיש מאורעות (והרי יש) ובכן הוא רוצה בזול.

טוב, כי מעוף מרומים. אך אם ניתן לִבְחורְ בין פועל יהודי יקר יותר ובין פועל ערבי זול, כבר מהססים, במי לבחור. עתה ענין אחר, כשהערבי לכאורה ענוו וצנוע, אך מי יודע, – אולי יטיל דליקה, יביא פורעים או, ישמור השם, – יטבח בלילה.

צריך שתהיה זכות לשפוט, – אני אין לי זכות כזאת. לפני שנתיים ניסיתי וסטרו על חטמי. – התלוצצתי ברישעות על התיירים, ומיד הוא: “הרי גם אדוני תייר”. – לא היה נעים, אך פעל כהלכה. אני מוקיר את הכֵּנות.

נחוצה היתה לי קופסת-משחה לנעליים. – “אולי פה, אולי פה אפשר לקנות?” (עיניתי אותו בהקיפי אותו בשאלות שלא נפסקו. באחרונה, הוא מבקש, בקוצר-רוח ובטוב-לב:

– יחדל אדוני לפטפט, – אקנה לאדוני שתי קופסות מישחה.

אין למתוח דין חמוּר על התיירים; רוצים הכל ומהר).

נתקלתי בכפר בגילוי מענין של ספסר, שהיה מאוכזב באמת. מפולין לאמריקה, מאמריקה לארץ-ישראל.

קנו בכביש חשוב, אל אם-דרכים – שטח-חולות חשוב. צריך היה לקום פה כרך, צריך היה להצליח, ואולי אחרי שנים יהיה באמת. בינתיים על אף החישוּבים המפוּכחים גדלו והשתרגו תל-אביב וחיפה. ובכן בינתיים כמין כוי³ עני ומדולדל חציו עיר וחציו כפר.

מה לעשות? – שם באמריקה חיסל את עסקיו, פה נתקע הונו. ילדים קטנים ותשעה. תחילה קשה היה לחרוש, לנטוע, לחלוב פרות. אך מה, הכרח הוא.

– יאמין לי אדוני, אני מרוצה, שלא הצליח. מחצית החיים ביזנאֶס. עכשיו יש בידי משהו אחר, אני יודע שאני באמת בארץ-ישראל.

הילדים כבר גדלו, שלוש בנות כבר נישאו. עבד את האדמה, נטע – בעל-בית אמיד. אילו היה יותר מים, היה טוב לחלוטין.

אחר, במקום אחר (סוחר):

– אדוני צריך היה לדעת את הפירמה שלי. כל ורשה ידעה. היום, אילו הציעו לפני עסק, הטוען את הרווחים הגדולים ביותר, לא הייתי חוזר, אף כי אני פה זגג, צבּע, פחח. פה מותר לי להיות יהודי (הוא מתקן את עצמוּ) – אדם.

מה קיבוץ פתוח, סגור, חלוציי, שומריי, מה מושב, מושבות, נטיעות הדר, עיירה – לא אבאר.

אך אחת אאַשר: ארץ ישראל היא קודם כל הכפר, בו העתיד והתעלומה, לכן רציתי קודם כל להכירו, אותו וקשייו ודרכיו.

טוב, כי מעוף מרומים. אך אין להחמיר ביותר במידת הדין. אמריקאי עשיר קנה קרקע, מסר בחכירה לקארטל – בעוד שנים אחדות תהיה הכנסה, בינתיים מקום-עבודה. הרי כל אניה מביאה אילו מאות זוגות ידים; צריך לפרנס את העולים, ולהעסיק את הידים האלו – לחנך.

הראיתי אילו אבנים שהבאתי, נאמר, כמזכרת. לקטתין כלאַחר-יד, בלכתי בשביל ליד הכביש – הכנסתי במזוודת-היד.

ארץ-ישראל יש בה אבנים הרבה. עתה ידעתי, כי צריך שם לפענח ולהבין לא בלבד את השמים, הרוח, העץ, עשב-הבר, נעירת החמור ומבטו, קריאת הגבר, החרק – אלא גם את ההר – האבן והכוכב – הלילה.

הערה: ארץ-ישראל הנוצרית בנתה בשביל הצליינים והתיירים בית-מלון מפואר ובתי-מחסה נוחים. צריך שיקום בית-מלון יהודי, ויהי לפי שעה בעמק, שהתיירים יוכלו לבלות ליל-כוכבים תמים בהקיץ ולהרהר על גורל עצמם ולשיח עם נפשם עד אילת השחר.

תחילה הכל שם זר להחריד, ובכן לא נעים ביותר – אם אין ארץ-ישראל נחשבת כפגרה בפּנסיונאַט ובעונה הענוגה ביותר, בתנאי נוחיות מופלגת, בהתעוררות חג (חגיגות, תערוכות), אלא אדם רוצה להסיר בתוך עצמו את הגולל מעל מולדתו כביכול הקבורה בו מלפני אלפיים שנה.

אמרתי: כביכול. אני זהיר. איני מזכיר, אלא קורא הרצאה מעל הכתב, שלא תהיינה אי-הבנות, למנוע שמועות הנשענות על קטע הנאום שנסתלף, אם במרושל ואם במרשיע.

ארץ-ישראל רשאית שלא להתירא מן האמת, שלא לחשוש מקילופה של הבּרוֹנזה מעליה. פוגעים בכבודה גם פושקי סלסולים, גם מבשלי ריקלמה. ראויה היא שלא ינהגו בה כבילד פלא, שאומרים בו: כביר ויוצא-מן-הכלל, ומחליקים בסלחנות על הפה החצוף. אסור להעזר לגבה בתחבולות הנהוגות במודעות על השלאגר החדש ביותר, על טבליות כנגד שפעת, או תוצרת באטא.

שעל-כן סרטי התעמולה עד עתה, הגדושים אֶפקטאציה, נראים בעיני מזיקים ביותר. אדרבה כל מה שמראין כאן קיים ועומד, ואפילו יפה יותר, אך הראייה משוטחת. יש תפוחי-זהב, אך יש גם קוצים. יש: חוח, דרדר, קמשון, גלגל, סירה⁴ ורבים אחרים.

רצינית וקשה, והשאלה היא: האם כדאי?

צריך שתהא זכאי להתרגש. צריך שתביא תעודה על אוצר המאמצים, אם לא הקרבנות, ששיקעת ועל חלקך בעבודה. ארץ-ישראל לא במליצה, לא משום עקשנוּת או יוהרנוּת לא כמתת-אירופה על זכויות ישנות, לא מחמת אונס, לא במלקחי-הסוּגאֶסטיה הכפויה.

צריך שתכיר גם את האבן ואת הררי-האבנים, גזירה שמא סופך מפח-נפש.

יש הרים נוחים וממוזגים, סלחנים, טובים, מברכים, מהורהרים – ויש רצינים, אדישים, נשגבים – ואף יש קודרים, מאיימים, רעים, אכזרים, נקמנים. אולי להתחיל בהם? כי על-כל-פנים הם קלים מן האדם. יפה עשיתי, כי בימי ביקורי הראשון בארץ-ישראל התבוננתי בגלבוע בלבד.

קפיצת צדדין קטנה. הרכבת זורקת אותי לתוך שרב-צהרים. הדרך לישוב – קילומטר במעלה הר. אין בי עוז לזוז ממקומי. הצצה בשמים – צפה עננה, עוד רגע ותכסה עין השמש. שוליה צעיף צחור, תוכה עבות, אפל. אני מחכה לצל. כבר! הריהו! אני נע בחפזה, שאגיע לבנין במחצית הדרך. מלוא-צל – אני מסיר את הכובע – עתה טוב באמת. הגעתי במועד, אני יושב בצל ומחכה לעננה הקרובה.

קורת-רוח רבה גרמה לי ההבנה הראשונה הזאת שביני ובין הטבע הזר. – הדרך נמצאה והיא מקילה במצוקה.

כשעקצוני בראשונה היתושים והצרעות, מוכן הייתי לבכות אובד עצות. קשה יותר, גרוע יותר מכאב – גירוי. כשאירעני שנית, השריתי מגבת, כרכתי רגלי. בפעם הראשונה מניתי 18 + 12 יחד 30 עקיצות, בפעם השני רק 12. בפעם השלישית ודאי הייתי נענה להצעה לסוך את העור בשמן. – אולי משום כך משחו עצמם מלכים ועבדים בשמן? ומה הם מים, סילון צונן – כיום לא אתמה עוד, שהטבילה במים נתנה הרגשת תחיה; ובבוא אורח מוליכים אותו לאחר קבלת-הפנים לבית-המקלחת.

התרגלתי רק לטיפוס אחד של רוח. הריני מבקר ישוב סמוך. שם משהו אחר קצת: לכל 10–15 נשימות רוח ים צחה – שתים שלוש הלמויות רוח חמה מן ההר הקרוב, המלובן. קטנה היא, אך הרגשתי כשואה, הכבָּדה לא-מועטת.

ישוב אחר, גבוה יותר וקרוב יותר לים, ובכן רוח טובה יותר, מרעננת יותר. אך ההר מפוצל ומכאן שני כיווּני רוח – ממערב ומדרום-מזרח. והתמורה הזאת, לכאורה טפלה, הדריכה את המנוחה, גירתה. רוח זרה.

סבורני, כי זו סיבה לא קטנה לפּטריוטיוּתּ הרגיונאלית⁵ של הישובים שם. נתחייתי עם מה שאני יודע ומכיר, ואיני רוצה אחרת.

הריני חוזר לאבני. ובכן, בין אלה שליקטתי כלאחר-יד, יש אחת חשובה לי, סמלית. דומה מקורית: על רקע אפור-חלוד כתמים שחורים וגדולים.

וצר, צר מאוד היה, כשנודע לי, כי הכתמים המוזרים, השחורים מדריכי-המנוחה האלה על רקע האפרורית הספוגה כביכול דם וששטפוה דורי דורות ודהתה בשמש – הכתמים השחורים האלה אינם אלא אספלט של הכביש הנסלל בקירבת מקום.

זרקתי את הקוּביות, שנלקטו בידי ילדים – קוּביות פסיפס, שרידים מפוררים של עיים שנמחו ללא שארית. הילדים ידעו, כי זהו משהו; בראותם אותי מלקט אבנים, חיפשו באדיבותם גם הם ונתנו. אבן קטנה עלולה באמת להיות מזכרת, אפשר והיא חלק בית-כנסת קדום, היכל הורדוס, מצודת פילטוס. וזו עם האספלט אפס – מצויה, אך מלוכלכת.

האחד – הילדים מאריכים לו לשון, האחר האבן מאריכה לו לשון. הכל צריך מקרוב, ביתר תשומת-עין, ביתר דייקנות, בהכנת-מה ובהרגשת הדיסטאנס. מתוך תודעה מה אתה מבקש, מה שאלות אתה שואל, מה תשובות אתה תובע. אחר-כך הבנתי במקצת, על שום מה זרקתי אילו הקוביות הקטנות. בלקטי אבנים שאלתי את עצמי, האם עונש הסקילה לא היה הומאניטארי לגבי הצליבה הרומאית, המוקד של האינקויזיציה, והעינויים המוסריים שבימינו?

השאלה המצויה ביותר: “האם יפה שם?”.

צריך שתגדל כדי זכות הקריאה: “הים יפה”. שכזה לא יירק בים. לא כל אדם רשאי אפילו לומר: “אילן זקן, תרזה זקנה, יפה”. – צריך לא בלבד שיבין במוחו, אלא גם בלבו. תרזה זקנה! – לא תחרוֹת בה באולרך ראשי-תיבות של שמך!

הארכתי קצת. היום כבר ידעתי, מה פירוש מערות, שמזכירם החומש מלפני דורי-דורות, והודעות “המאורעות” עתה.

שתי תצפיות.

אחרת יורדת שם עליך העייפות: פתאום, כשקיעת החמה וכלילה הבא בבין-שמשות שהוא כהרף-עין.

היום הייתי מלקט אבנים ביתר תבונה. אמרתי: אבן סמלית. צריך לשמוע בזהירות לדברי תייר המספר על ארץ-ישראל בכוונה טובה לומר את האמת. מתוך שאינו יודע, הרי פעמים הרבה הוא שוגה ומַשגה.

צריך שאתהלל.

חידה:

– כיצד להבחין בין ילד שנולד בארץ-ישראל ובין ילד שבא זה מקרוב מאירופה?

הפתרון: אם תתנגש, תתגרה בילד אירופאי יצעק נפחד – “אמא”, ואילו ילד ארצישראלי, ירטן או יקרא – “חמור”. יפה: ננסה, נראה. דחפתי ברחוב ילד, אמרתי מהר: “סליחה”. הביט תמֵה ואמר: “אין דבר”. לא אמא, ולא חמור. היה זה אחד ממעטים, ובכל זאת נצחוני אני. ובכן אני יודע את הילד, אפילו את הארצישראלי.

הייתי רוצה, שהמורה והמחנך, ביחוד החדש, זה מגרמניה – יבין, כי הכבוד שהילדים מצוּוים עליו לגבי הגדולים, זוהי אונאה קהה, מזוהמה, גסה; מאחוריה מסתתרת תמיד הערכה צודקת של תכונות, חסרונות ומגרעות, לפעמים אורבת מורת-רוח, לעג או לגלוג. צריך להתעלות. לשון: עליה⁶ – מעל הכללים הנדושים.

בגיזרה זו יתחולל המשך מרוץ המאורעות של האֶפוס הארצישראלי.

בישוב של צעירים (הגדול שבהם בן 22) פגשתי אך אשה אחת. – כאיולת נראה לי לדבר באזני שומעים כאלה על חינוך ילדים (אף כי יש להם בכל-זאת אחדים). נוח היה להם לשכב לישון. – אולי לא יתאספו? – אדרבה, באו במנין גדוול. – מריבה, מי יהיה המתרגם ובאיזה שפה אדבר. אחדים רוצים פולנית, אחרים רוסית. – “פולנית”. “לא, רוסית?” – “פולנית, פולנית”. – מהומה, צחוק. הגברת השָבה רגוזה, אני מחזיק לה טובה שאינה מהסה. סוף-סוף כמעט שקט. פתאום מישהו: “ערבית!” – פרץ-צחוק. משכה כתפיה. מיד שקט (אירע לפעמים, אני עיף עד מות, החלונות פה ושם מכוּסיםּ שמיכות, כי בערבים אסור להאיר ולא בכל מקום אפשר להתכנס, ובשעות היום אי-אפשר, עובדים. עתים זוג-עינים אחד הנטוּעּ במַרצה נותן בו כוח, וכאן כל העינים והפנים מרוכזות). – הקשיבו להפליא. – מחנק, חום. – סוף! – לא; שואלים שאלות: לא הכל הבינו, פלוני ואלמוני מבקש ביאורים.

אני אומר לגברת השבה אחרי ההרצאה: “יראים מגברתי”. – “לא” – היא מכחישה בהתעוררות. אני מתקן עצמי: “מכבדים”. – “אף לא זאת: יודעים כי כוונתי לטובה”. נוסח נאה ביותר של הכיבוד. במקרה, אחרי שבוע נודע לי, כי בעלה נורה ברוסיה, כי לא היה סוציאליסט פחות מדי, בנה נאסר באיטליה, כי היה סוציאליסט יותר מדי – באה הנה.

מדברים על הסכנה הצהובה (סין – יפן). שאלתי פי עצמי, כלום אין סכנה לבנה תלויה מעל האנושיות.

שיחה עם מורה צעיר:

– עבודתי צריכה ארבע תקופות: ראשונה – למצוא את הדרך לעצמי. שניה – למצוא את אמתם של הילדים. שלישית – לחבר את האמת שלי והאמת שלהם. רביעית – איך לחבר מבחינה טכנית את דרכנו המשוּתפת, ואיך להנחילה.

הוא מתאונן, כי הנוער הגרמני מקשיב תמיד כהלכה, ובכן אינו יודע. הילדים שלנו אינם מסתירים, אם כבר נמאס להם, או אינו מענין אותם; או אז אני יודע שצריך אחרת.

– במלים אחרות, אדוני אוהב מהומה בשעת השיעור?

– איני אוהב, אבל היא נחוצה, כדי להכריחני שאחשוב: מה לשנות, במה להחליף, מה להוסיף, מה מיותר.

אני (בחבורה אחת):

– לשם מה לכם סמינאר? – שדה, דיר, לול – הרי ספריכם הפדגוגיים.

– אך צריך ספר-פירושים, כדי להבינם.

הפרק: הילד הגדל והמחנך שלו, לא בַּקרָן מרשיע ודיין מחמיר, כי אם מדריך טוב עין, גנן שקוד וער.

הילדים – (דוקא אלה שהאריכו לשון כנגד הגברת הכותבת) חוזרים נושאים בכדים, בסלים – זבל לגינתם. נושאים – גדול וקטן. נטה הצדה – מקצת זבל יבש נשפך. מוסיפים ללכת, אחד מהם מביט אחורנית, אומר מה לחברו, – נעצרו, מעמידים את הקופסה, חוזרים – מלקטים מה שנשפך, כונסים לתוך הכלי ומוסיפים לשאת.

הנה יושב תחת העץ נער, כּפף ענף, ניער באצבעו את העלה, נפח. עלה שני, שלישי, וחמישי. הרטיב את האצבע ברוקו, הביט אם הרטיב יפה יפה, חייך והרפה את הענף.

נו, לא. אין מנערים שם את אבק העלים במטלית. אך עובדה היא, כי בשדרת-העצים הארוכה אין אפילו אחד מושחת, ניזוק. אף לא אחד. כי אם מישהו צריך היה מקל, שיבר.

ומנין הילדים בישוב – 250.

יצאתי עם הילדים לשדה לתלוש תירס. לכאורה עבודה קלה. אחרי שעה לא יכולתי עוד, והם עוד שעה וחצי.

להיום די.

לא היה כדאי להם לחכות למכונית – בפסיעות מהירות הלכו (במעלה הר – ומרחק), כי שעת הרכיבה על אופניים ממשמשת ובאה; לא ויתרו על כך – ללא לֵאות.

שניים משחקים בכדור. עומד כנגד הרוח הגדול יותר או החזק יותר, ואילו הקטן עומד גבוה יותר, על הגבעה. להם הדבר טבעיי כל כך – כך תמיד, כך כולם. (והמבוגר המשונה מתפלא). הם נולדו פה!

ארץ – בעברית אדמה, ערש – ערישה.

מביטים בחשדנות במבוגרים. אמא, שהעברית בפיה משובשת, סבא המתפלל, המורה שאינה יודעת מה שם הצמח הזה, מה שם העוף הזה. – כשבאו והודיעו, כי בשיחים מסתתר נחש ארסי: – ראיתם אותו?

לא, לא ראו, אך יודעים, כי הודיעם על כך צפצוּף, מובן להם, של הצפרים הנבעתות.

לטאה תמה, עקרב מרשיע, נחש חף מפשע – ואפעה ממית. – כל אלה צריך להכיר, לדעת – והם יודעים.

נחש המית נער. עתה האב נושא יום-יום פרחים לבית-הקברות, אף כי מתחננים אליו, שלא יעשה זאת, כי הדרך לא בטוחה – זה מקרוב התנפלו ערבים אפילו על פלוגה אנגלית מזוינת.

החיים לא קלים, מורכבים: בחלון-הראווה של חנות בעיר צעצועים יפים ומיני מתיקה רבים כל-כך, אך אפילו אבא אינו יכול לקחת ולתת, אין לו כסף – פחיחות מתכת.

יש פזמון על מטבעות-מתכת נקובות – נותנים בהם סוכר קשה וגזוז, ועל עיגולי מתכת לבנה, שנותנים בהם בעיר שוקולדה מתוקה. יש ניירות קטנים – אפשר להשיג בעיר צעצועים נאים. בניירות קטנים ומיותרים כאלה דברים נאים ונחוצים אלה? בנייר מכוער ומלוכלך…

על שום-מה האדם המבוגר משונה כל-כך?

החיים קשים, מופלאים מן המבוגר והילד, קודם שהם גדלים לתוכם.

הריני מאשר במלוא הרגשת האחריות לדברי, כי מבקשים שם בכנות וללא שיור להתיר את הבעייה החמוּרה, היסודית, בעיית העבודה המשוּתפת והחיים המשוּתפים של בני-אדם השונים בגזע, באמונה, בתרבות, במינים, במזג, במושגים, בכשרונות, בסגולות, באמביציות. מבקשים – זה חשוב. לא להסתתר, לא להתחמק בכזבים, אלא לפתור את השאלה. יתר על כן, הם מנסים בחיי עצמם וחיי הילדים – מחפשים, מסתגלים, סובלים, משנים, משלימים. במשחק זה הם מעסיקים ברוב אמון – אני חוזר על כך – את כל חייהם וחיי ילדיהם. ומה שחשוב יותר: כבר עתה, במהירות כל-כך, על אף המעצורים והקשיים – ואילו קשיים! – על אף דלות האמצעים – והבדידות – הדבר מצליח בידם.

דלות? בדידות? כיצד? הרי שובע, שפע. כיצד? אדמת הלאום, קרנות, מילווה, עזרה, עידוד, שבח. אוסף כספים, מנחת עניים, צוואות. סרטים!

בדידות? כן. (חוסר הבנה). זה מכאיב.

הייתי בישובים רבים, בכל אחד ואחד יממה בלבד, בצעירים וותיקים, שאדמתם טובה, רעה, מימיהם מרובים או מועטים (כי לא תמיד מצליחה הבאר). קודחים 200–300–500 מטר ולא כלום. זה עולה בדמים יקרים! אפשר וכבר היו מים, אך אסור להעמיק יותר, צריך להפסיק, כי הרָשות חוששת, שלא יזנק נפט – אסור שיהא נפט בארץ-ישראל, ולא נחושת, ולא ברזל. אין היהודים רשאים לחפש אלא מים בלבד.

“קדיחה פירושה אמנות הבקעת קליפת האדמה בעומק ניכר, שהגיע בזמנים האחרונים כמעט עד 4000 מטר, כשהפתח קטן ביחס וקטרו עשרה סנטימטר ומעלה, פירור סלעים בעזרת איזמל-פלדה, הנקרא פעמים הרבה שלא כהלכה בשם מקדח”.

“וכן: פעמים קדיחה אחת שנכשלה גורמת פשיטת-רגל של פירמה קטנה או בינונית”.

כך כותב: ,הטכניקן הפולני" במאמר על חרושת הנפט.

יש שנים טובות ורעות. הגשמים היו מועטים, אך גם אלה שהיו לא כפי הנצרך; ובכן הקומונה ממעטת בחלוקת סיגריות והילדים ניתנה להם רק חצי לירה לתיקון האופניים, שהנוער הגרמני השליכם.

יש ישובים – בבוקר תה, חמאה – לחם וסוכר, איש איש כחפצו, ונוסף על כך מלפפון שלם. פת ערבית – ריבת ענבים. יש ישובים עשירים, כמעט הכל בבתים או לפחות בצריפים. יש ספלים; לפני שנתיים היו קובעות-פח, לפני חמש שנים תה בצלחות, אכלו בשלושה מחזורים, כי לא היו כלים. בירקות פשוטים ידעו אז לבשל מאכל אחד, אחר כך 5 מנות שונות, כיום – 20. והכל הוכרחו לעשות לבדם.

ישוב צעיר – ממהרים יותר ללמוד ומדביקים – ממעטים לשגות. שינויים ומיני נוחיות פעוטים, חשובים ומכריעים. “אל תבנו כמונו, אל תשתלו כזה וכזאת; תבוא החבֵרה המנוסה שלנו, תעמיד לכם כוורות, תלמדכם לבשל 20 מנות בחצילים”.

שמחתי: אהה, אבטיחים.

– יספיקו לכמה פעמים – זו עבודת אחותי. – אולי אדוני ראה אותה, כמה היא מרוגשת, שהצליחו. כיום חג הוא לה.

הביצים קטנות, כי הגדולות יותר נמכרות. כל שהוא גדול, מוצלח נוטלות הערים. תוצרת-חלב, פירות, ירקות ופרחים.

רק פעם אחת צרכו את כל תוצרת החלב: היה זה היום, שבו הפרות נתנו בראשונה 1000 ליטר חלב; נצחון תמים – היום הן נותנות 3000.

עשירים: זה שנה יש להם אפילו כפיות לתה, ועל השולחנות מנצנצים כלי-מתכת למלח, חומץ, שמן. כך החליטו וקנו.

– כל אלה לשם מה? – תיבות-זמרה אלה רק גוזלות מקום על השולחנות – אומר ספקן זקן.

הוא זוכר את כל הזמנים, אפילו לפני שנים כשלא היה בארץ-ישראל חם לחלוטין. להט השרב התחיל אך זה מקרוב, מאז היות מחסני-קירור, קרח מלאכותי ומאווררי-חשמל.

– בני-אדם אינם רוצים עתה להזיע. ומי גזר, שהאדם חייב להיות יבש? הדג רטוב וחי. – עשירים, – אפילו חם להם – יש להם ספלים, כפיות לסוכר (בת-שחוק), אפשר לבחוש ביד-המזלג, יהיה מתוק.

פגשנו אותו מקץ שנתיים.

– מה שלומך?

– המכונה הישנה חורקת, אך אני משמנה, דוחפה והיא הולכת.

– אדוני מוסיף לנסוע על פני הישובים ומלמד לתקן מכונות?

– אין זה הדבר החשוב ביותר. עגלון טוב אינו חייב להיות רופא בהמות. אני מלמד לתקן פגמים קטנים, אך חשוב יותר, שידע מתי אסור לו לטפל במכונה בעצמו.

בקטנותו, אמר חבר: “יהודי”. – לא הבין, – ענה: “אתה עצמך יהודי”. – כשגדל אמר חבר: “יהודי”. סטר על לועו, הושלך מתוך הגימנסיה. ירא מפני ההורים, ברח מן הבית, בא הנה וחי פה שלושים שנה.

עשירים: ספלים. – אני שואל: “משברים?” – “עתה פחות אך שומטים את האזנים; יתרגלו”. – מישהו קלקל את הראדיו – סיבב. “לא כלום, ילמדו”. שוב אינם סותמים את סירי הרחצה וכבר סוגרים את הברזים, שלא לבזבז מים; כבר אוכלים ביתר נימוס, כבר ממעטים ללכלך את השולחנות.

(מיד: שולחנות משותפים – כבר היה לעולמים? אמת, באשפרתא ועוד – פה בארץ-ישראל – אצל האיסיים).

פחתו עתה ההזמנות במנגרה⁷ של הישוב, כי ממעטים לבנות בעיר, ובכן אפשר לעשות ארונות בשביל אלה, שהם כבר פה 12 שנה – הם ראויים לכך. “הרי גברתי פה רק 7 שנים”? אך בעלה שתים עשרה.

בנין מוצק של חדר-האוכל. לפנים אמרו במחצית קול, כי זו גם מצודה: כי לא יחזור מה שהיה. עתה ראיתי חדר-אוכל וחלוניו צרים וקבועים גבוה-גבוה (במקום אחר הכל צר, פה השולחנות כובשים שליש האולם – זו מצודה גלויה).

יש ישובים עניים וחסרי-מגן. בבוקר אין חמאה, התה מתיקוּתו קלוּשה, רק מחצית מלפפון, אין כפית, אף לא לאורח.

יש ישובים חסרי-מגן, – אין חומות, וכפרים עוינים מסביב. קרובים כל-כך, עד שפרות השכנים נכנסות לפרדס ומשחיתות את העצים. ראיתי. הבריחו את הפרות – ותו לא. “אפשר – אני אומר – לכלוא”. “לא כדאי, ממילא צריך להשיב, לשם מה להקניט”.

יש ישובים עניים.

– בקשת עצה: מה לעשות: נער, בא מקרוב מאירופה, גונב.

– מה?

– ביצים, עגבניות, הוא עובד במטבח: אילו פעמים כבר נטל בהסתר ביצה. אינם רוצים לביישו, אך אינם יכולים לסבול. מה יעשו?

– בקשת עצה, מה לעשות, הנער עולה גרמניה מרשיע. קטטה פעוטה בשל מסרק או ראי, בעט מלוא כוחו בבטן חברו. מכה, מתכתש.

אני: לגרש את ההרפתקן – ישוב למקומו.

– אי-אפשר – חבל, יתקלקל. וסוף-סוף הוא מתענה ביסורים. אמר: אשים קץ לעצמי.

בקשת עצה: מה יעשו? ילד קרע לו ספר; אחר כך מתחמק, משקר. – על שום מה עשה כך? – מתוך נקמה, סירבתי לתת לו סוס לרכיבה.

– מתוך נקמה קרע ספר? הייתי מכבדו במלקות.

מביט תמה, כסבור הוא אני מתבדח.

שאלה: לעורר ליניקה?

(אי-אפשר לדחות בקש).

תעודה: פתק ושאלות בו:

1) על שום מה ילדים קטנים אין בהם צורך אינסטינקטיבי לאכילה?

2) אם ילד אינו אוהב מאכל אחד או אחר, האם ללמדו, ואפילו לכפותו, שיאכל, או לא?

3) האם המלחמה כנגד רצונו של המחנך בענינים אחרים אינה משפעת על עקשנותו של הילד בענין אכילה?

4) אם אי-אפשר להשרות שלום בין טעמו של הילד ובין התזונה הרציונאלית, מה לעשות?

בקשת עצה: כבר בן חצי שנה ואין שערות צומחות – רק דבלול מועט בפדחת.

– אורך-רוח, יצמחו. והאם באמת אין לכם עתה דאגות גדולות מאלו?

אדרבה, יש.

שאלתי את המטפלת, אם האמהות מציקות מאוד. אחת אומרת: כל ילד שנולד, אלו שתי אמהות טורדניות. ידעתי מראש, בעודה בהריונה, כי הילד שלה יהיה לי כמקור צרות. נראה, כי מן המוכרח שיהיה כך. אני מחכה, עד שיגדל, אולם סופי צרות חדשות בשניים אחרים. תראה כי מן המוכרח שיהיה כך. חיוך.

האחרת מתמרדת: נוח לי שאעבוד בשדה – שנה אחרונה בבית-הילדים.

אני אומר: חבל, נראה כי היא מטפלת טובה.

– וכי מה?

– רוצה לזרוק את העבודה.

הלצה, אורך-רוח, הבנה. מנהג נחמד, שההורים רוחצים בעצמם את הילדים ומשכיבים אותם לישון. המחנכת יגעה עם ערב, ובכן עוקצנית, והאב והאם – עצם אורך-הרוח.

– יש טעמים לשבח וטעמים לגנאי. בשבוע שעבר שתי אמהות כמעט שחבלו זו בזו בשל חיתולים (חיוך). האחת פותחת חלון, האחרת סוגרת.

אדרבה, יש דאגות כבדות.

התאבדה. עבדה במכבסה, העמידה, שלא במקום הראוי, בקבוק ליזוֹל, הזהירו, שאסור כך, הלא רעל הוא. אח, כן רעל – ושתתה. נודע, כי עוד באירופה ניסתה להתאבד.

יש דאגות כבדות.

דעתה נטרפה עליה. ענין קשה לישוב צעיר. שני חברים הוצאו מן העבודה – לשמור בחילופים על החולה. עוד לפני עלייתה לא היתה כתיקונה.

אחדים מאמינים, כי ארץ-ישראל תבריא; אחרים, רחוקים ואדישים, שולחים, כי רוצים להפטר מצרה. (עתה כבר זהירים יותר, כשחבר-למופת מבקש להביא מאירופּה אחות, אח, בן-דוד. לא תמיד כעץ כן כל פירותיו).

מישהו התרה, שלא להאמין בברק ארץ-ישראל, ביוּם הטוב, הֶסתר הרע. הייתי נתון במצב כזה, שהראו דווקא את הצללים, כי ביקשו הוראות.

משונה הדבר, כלום לא נכווּ פעמים הרבה, בשמעם עצת מומחים? כן, גם בענין זה מידת הזהירות מרובה יותר, נוהגים יתר מתינות ופחות הפרזה. מבקשים לשמוע, שיחַשבו בדעתם, יעכלו, יחליטו יחדיו. הנה ילד בן שלוש לוּקה בשיתוק-ילדים. והנה אחר לא מפותח. סוס בעט בו – עויות – מחלה ממושכת. מה לעשות?

צריך הרבה אמון לכובד-הראש המבוגר שלהם, שתעז להזכיר את סלע טרפיאוס. אבטנסיה – מיתה רכה בלא יסורים.

אסור – ואמא לא תסכים.

במאמצם הקיבוצי מן המוכרח שחלק יתקפח, הם יכולים להרשות לעצמם. יודעים, כי על אף הכל גדלים, גבֵרים, מזקיפים. כאותו תינוק הם לומדים להלך על אבנים ורגבים. אינם שואלים, כדי להשתמש מיד בתרופה.

מתעשרים בנסיונות, בנינים, כלים, מעלים את רמת-החיים. מועדון, ספריה, מגרש תחרויות – הם כבר כיום ענינים של צרכים ראשוניים, – לא בלבד אריג למלבוש, עור למנעלים, נפט וגפרוריות. ואם השנה טובה יותר, נצבר סכום גדול יותר: אם יותר פרות, אם מכונה חדשה, סדנה חדשה, אם מדרכות לחדשי הבּוֹץ; אם צריף, אם העלאת זקנים אחדים – הורים, ואולי – הרי יש גבירים שכבר חשמל בדירותיהם (הזיה); ואולי חדר-מקלחת שמראות קבועות בקירותיו, כמו במושבה השכנה.

שם יש מדגרה ובכן כך וכך אלפי ביצים. ושם בית-חרושת לעגלות-ילדים – השקעת ההכנסות.

בישוב צעיר הרוב הניכר עודם ישנים באוהלים. 30 אוהלים.

– נו ושגרון ומתנת⁸? (שמעתי, ובימות החמה, – שיעול ממושך, מענה בלילה, באוהל דוקא).

– לא, הבד הוא עתה טוב יותר וכבר יש רצפות באוהלים.

לפנים – עתה.

אחד אנגלי, שביקר את פולין, אמר:

– כמה אתם מאושרים: יש עוד הרבה כל כך לעשות אצלכם.

שם אנחה:

– מה עלול היה להיות, אילו שיקעו בפולין עבודה כל כך, כמו פה.

אהה, מקניטה זו הירקוּת המרושלת והמזולזלת המציפה אפילו את מסילת-הברזל ברומניה.

ארץ-ישראל מאושרת. גם בה רוב עבודה. הקצב נמהר ביותר.

לא ידעו, לא הבינו, תעו. לא ידעו יועץ. לא כן היום: נגלו כתמים חשודים בעלים, כנימה בגבעול. – אפשר לשלוח בדואר בקופסת-גפרורים למעבדה, – מקץ שבוע מתקבלת תשובה, הוראה או רצפּט, כיצד לרפא את המחלה.

שמעתי: “תמותת העצים”. מתים מיתה בידי שמים, מיתה חטופה, ביד פשע. “רצחו את פרדסי” – נקרולוג במסגרת שחורה, בעתון.

אפשר לרפא עצים, אך הרצפּטים לא תמיד הם להועיל. על כן זהירים היום ואין נחפזים. זה כמה שנים ויכוחים, היכן לבנות את בית-הספר, זה עשר שנים הכנות, כדי להעמיד סמינאר מיוחד למורי הכפר; כי הוא חייב לראות פה הכל ראייה אחרת.

אני אומר: מעטים שירי הערש שלכם ואני מביא דוגמה לכך.

הבודד פתח בזמרת-כיסופים; באחד הרגעים שאינם מצויים, הוא שר:

כל בחורי הגליל אהבו את רחל

ורחל שלי אהבה רק אותי.

וכן:

יפים הלילות בארץ כנען

צוננים הם ובהירים

והדממה פה תשיר

לה יען לבי בשירים.

אפשר וטעות היא בידי, אך דומני, כי פה עתידה של הליריקה הארצישראלית. פה שדה-תנובות למשוררים

ולמוסיקאים. עומק ואמת בפשטות, – למבוגרים ולילדים.

אני אומר: לא נעימות הן אקדמיות-אבל שלכם, שגררתם אותן ללא צורך מאירופּה. התשובה: “לא העלינו עדיין כל דבר עצמיי משלנו”.

אני אומר: קשה הוא המנהג להסות אסיפה בטפיחת-יד על השולחן. מוטב לחכות עד שוֹך ההמולה, לומר את פסוק-הפתיחה בקול רם ולחזור עליו בקול רגיל. – התשובה: זה מנהג ה“חדר”.

אין נחפזים היום, כי לא תמיד הרצפּט מועיל, פעמים התרופה יקרה מדי, ויש שאיננה בנמצא.

יפות הן החגיגות הקטנות לכבוד הצלחת-מה: נשף.

חגיגה כי בית חדש; חגיגה כי בפעם הראשוה יוצאים בני י"ד לעבוד בשדה; כי אולם חדש בצריף משלהם; כי החניך הראשון נוסע לסמינאר.

הרצאה, מוסיקה, דיקלום, מערכון, אגוזי פרך, בטנים, רקיקי-בית, באחרונה זמרה. לא ריקוד, לא – יין. טוב, אם לימונדה בעסיס-רמונים.

– אתם שרים לכם פה, – אומר חייל אנגלי – ואנו מוכרחים לשמור עליכם.

– הרשו-נא ונשית עצה בעצמנו.

שָתים עצה.

אני חייב להודות, כי היה קשה עלי להאמין. ראיתי ואני יודע, איך בוער יער. פה רוח ויבושת, איך אפשר לכבות על שום מה נשרפו אילו אלפי עצים, ולא כלום?

צל או אור חשוד, רחישה בלילה – השומר מאותת בירייה, המרכז מזעיק; איתות-אור – שיחת-ברקים. כל הישובים לעזרה! אלה כוסחים מחיצה ביער, אלה מכסים בשקים לחים עצים רחוקים.

– איחרנו בעזרה – אומר השכן – באו ב-20 דקות. כבר כובתה האש, כיבוה אלה שהקדימו אותנו, אנשי הישובים הקרובים יותר.

(לשמירה נבחרים הבטוחים ביותר, כי האחריות גדולה: להזעיק בעוד מועד, לא להטיל בלילה בהלה שלא לצורך).

בלילה הוטלו ליד הישוב שתי פצצות: אחת התפוצצה, האחרת ננמצאה בעוד מועד. קל לכבות, הפתיל פּרימיטיבי. הערבי מניח בשוחה זבל יבש, עומם קמעה-קמעה.

לא נעמה לי התמיהה, לשמע דברי יושב הכפר הזה, כי אינו יודע על הפצצה ולא כלום, אולי הלצה?

אחר ביאר: אדוני, הרי אלה חקלאים; אם לא יציתו את ביתו, אינו יודע, לא אכפת לו. האחרף הלילה לא היה תורו, ישן. שלישי: זה היה מאחורי תחום השמירה, ובכן אינו מזיק. האחר: בני עלית הנוער הגרמני אינם יודעים אלא לאחר שהם קוראים בגליון שלפני חודש, של “יידישה רונדשאו”⁹.

האדם עיף, אחרי העבודה – סקרנותו מועטת.

על שום מה שאלתי פי ארבעה באותו ענין עצמו? משום שהאינפורמציות סותרות.

קצת דוגמאות.

אינפורמציה של ראובן: בין ישובי החלוצים¹⁰ (נאמר בחורים) ובין ישובי שומרים (נאמר צופים) אין, בעצם, הבדל.

אינפורמציה של שמעון: יש הבדל עצום (מבאר על שום מה)!

אינפורמציה של ראובן: עבודת הבחורות אינה נבדלת כח עיקר משלנו. כבר עתה כבשו זכות שמירת לילה.

אינפורמציה של שמעון: צרה צרורה, חוסר-עבודה לבחורות. משתערות על עבודת-שדה ואחר כך חולות. עתה אין אנו מרשים.

אינפורמציה של ראובן: סיכויי התעשיה שלנו עתה כבירים. כל המזרח פתוח לפנינו.

אינפורמציה של שמעון: לא אמת. אין חמרי-גלם, אירופּה לא תתן שנגזול מתחת ידיה את השווקים הנוחים.

אינפורמציה של ראובן: בורחים מן הכפר לערים.

אינפורמציה של שמעון: אילו קבלנו חברים ללא ברירה, היתה העיר מציפה אותנו. לא קל להתקב אצלנו.

(אדוני רק מדמה כך).

אינפורמציה של ראובן: העליה מגרמניה הכניסה פה מותרות, גסות, זנות. מזלזלים בשפה העברית, נרפים, חדלי-מחשבה (אומר איש העיר).

אינפורמציה של שמעון: העלו את רמת התרבות, הסתגלו בנקל, עובדים בתבונה, ישנים וספר הדקדוק והמלון מתחת לכר.

אינפורמציה של ראובן: כל דור משייר מישקע, השלטון נשמט מידי אנשי-האידיאה, ההדיוטוּת מציפה אותנו. בית-ספר רע לצעירים.

אינפורמציה של שמעון: פחות מליצות, פחות פתוס ומעשי העפלה, יותר אומץ וחישול. השלטון המוסרי הוא בידינו, החקלאים והפועלים.

אינפורמציה של ראובן: שכנינו צוענים למחצה ולסטים למחצה. עם מנוּון, נעים ונדים חדלי מחשבה ונרפים.

אינפורמציה של שמעון: תלמידים מהירי תפיסה ומסוגלים. עובדים לאטם, אך בהתמדה. הקיצו משינה ארוכה, פוסעים קדימה.

אינפורמציה של ראובן: המנזרים סייעו הרבה להמתקת המידות. הערבים הנוצרים עודם מאמינים לתומם באהבת הזולת.

אינפורמציה של שמעון: כל שלמדו הוא לשתות יין שרוף בגלוי; המוסלמים שותים בסתר.

אינפורמציה של ראובן: הרופאים הם גנבים, הפּסיכולוגים – רמאים. מטמטמים והורסים את בני-האדם, הבוטחים בהם.

אינפורמציה של שמעון: אני מתפלא לעבודה רבת-ההקרבה של הרופאים. הפּדגוגים אינם יודעים את תנאינו, בוטחים בעצמם יתר על המידה, דומה עליהם כי הם בלבד יודעים ואילו אנו איו אנו יודעים כלום.

אינפורמציה של ראובן: הלבנים שוחטים בכל מקום, ואנו מתפנקים. קשה: החזיר צורח בשעת שחיטתו, אך אי-אפשר אחרת.

אינפורמציה של שמעון: לא רק שוחטים, אלא גם משחררים מתחת שלטונם של עריצים, כוהני מנהגות-פרא, נוטעים תקוות.

אשמים האנגלים. לא המופתי. לא קומץ אינטליגנציה, שהיהודים מתחרים בהם. ובאחרונה: היהודים אשמים – הם פאשיסטים, רויזיוניסטים – תגרי-דם הנוער היהודי; הקומוניסטים – סוכנים-במחיר, פּרובוקטורים.

אפילו על האקלים, אפילו על החמשׂין – לא בבת אחת נודעתי והבנתי.

ועל העקרב: ביד – הכאב גדול יותר, בבוקר הרעל חלוש יותר מאשר בערב.

יודע, אף כי עקצו רק פעמיים – בגבו, כשנשא גרוטאות-ברזל, בבוקר – הכאב קטן היה.

תמיד יימצא זה השלישי, שיאמר:

– אדרבה, הדין עם דברי אדוני אך לא לגמרי. במקצת כך ובמקצת כך.

על שום מה שונה כל כך?

אחרת צעיר, זקן, אחרת אופּטימיסטן, מר-נפש, אחרת עירוני, אחרת מי שהוא שנה, שלוש שנים ועשר שנים בארץ-ישראל, אחרת מי שבא מכרך, מעיירה, אחרת מי שנתחנך באירופה בכפר (לו קל יותר), אחרת אינטלקטואליסטן, איש-רגש.

לכאורה מסַפּר עובדות על דרך האובּייקטיביות, ובאמת מתוודה על מסכת חויותיו הוא, נסיונותיו הוא, חישותיו הוא. ההשקפות מתרקמות במוח ואף (ואולי קודם כל) בלב, ואפילו בקיבה ובכיס.

לא מה שנאמר, אלא מי שאומר, ואף לא מי אלא באיזה הלך-רוח רגעיי (אם כובד-ראש, אם בדיחות-דעת).

היום היה חם שלא כרגיל – כך אמרו גם המחושלים ביותר. מעם ההר המלובן והסמוך התגולל להט מרשיע חדל-תקוה. רוח רק מקץ ארבע שעות. אחרי שיחה ממושכה על כוס תה אני שואל לתומי:

– ומה?

– לא כלום. לבנות את המולדת הקדושה, אם כבר התחלנו, ולברוח לאשר ישאו העינים.

הצצת עינים עצומות למחצה ובת-צחוק.

רַבְתִי על ההלצה הזאת עם ארצישראלי זקן, ותיק גם הוא – משך כתפיו, לא נראתה לו לבעל החומרות:

– חכמעס¹¹ - התעווה.

אי-פה אי-שם שאלתי בעל תעודת בגרות, המסייע עתה במרעה צאן:

– מה המלאכה הזאת בעיניך?

שוב מצמוּץ עפעפים – הפסקה – (בת-צחוק).

– דאַס מאַכטַ פיל שפּאסס¹².

ראיתיו בבוקר, נשען על מקל גדול במופלג והוא מהלך לאטו ובכבדות אחרי 250 בהמותיו הדקות. צוֹעֵר חביב ליד הממונה, הרועה בעל הנסיון.

אחר אי-אז ואי-שם – נכנס לחדר-האוכל ולבושו מלוכלך ביותר.

– לכלוכת כזאת על שום מה?

– כבר שנה שלישית מבלה פה ימי החופש. בנו של רופא בעיר. רק בתנאי זה מסכים להמשיך לימודיו. גאה, כי בקיץ חקלאי.

– כמעט כל אחד עברה עליו כמחלה הזאת; זה כעין חולי אבעבועות – אומרת הגברת מן העיר. – היו בורחים מן הבית. היו רוב טראגדיות משפחתיות. שניים שלי – שבו נרפאים. למזלנו עתה החזיון לא נפרץ.

– למזלנו? – האומנם? – רבותי, מורים בערים והורים – אירופּה לא רק מחנות-שעשועים בקיץ וביער, כי אם שנה בכפר, בשדה. אל תגדשו את הסאה. גם פה באירופּהּ כבר – עליה: – סם-המות של העיר, רעל הסמרטוטים המודפסים – וחיפוש סם-שכנגד.

ואחר-כך מה? – ראינוע, עתון, ראדיו עליז, יצאנית, תחרות כדורגל, קלפים, ריקודים.

וסוף-סוף, איני יודע. הנושא של הנסיעה הבאה, השלישית, – הערים. הפעם במסוכם רק חמשה ימים. איני יודע.

נמנעתי משיחות עם קציני-מטה ומשיחות שאפשר לשוחח בארוחת-מוזמנים בוורשה עם אינפורמטורים הבאים אליה בשפע.

פּוליטיקן – מחבר, לתוך תקציר הפּרוגרמה, מחשבות והרגשות של אלפים, והוא מסרסר תמיד באפס.

לצוד רגעים כהרף-עין.

לא נסתייעתי בשירותי באֶדאֶקר – הכל-בו הישר, שלא אהא נתפס לכתבות בעתונים.

לא תפקידו של רפורטר הטלתי על עצמי בצאתי לדרך המיגעת.

שם רק הקושי אחר מאשר פה.

– צריך שלוש שנים, כדי להתרגל – אמר לי אי אז מהגר בחארבין.

ואני טוען, כי ההוא גם אז היתה לו הזכות לכך.

אכן, כי האומר בדיחה צריך שתהא לו זכות לכך: האחת, לומר אותה; האחרת, לשמוע ולחזור עליה, בתוספת מוכרחת של השקפה כללית, מוסכמת, כי אין חום אלא ביום של בטלה.

האקלים בריא, אף כי לא קל. צריך שתדע, צריך שתזהר, והנוער לא ידע זאת לפנים. על אף מורת-הרוח, התחילו רק עתה חובשים מגבעות-שעם, – הילדים כבר יוכלו לוותר על כך.

– ומה כאן? – אני שואל למראה בנין.

– שיפור. בהתגוננו מפני השמש, שכחנו, כי בארץ-ישראל יש גם חורף.

– ויש?

– אדרבה (חיוך). אדוני הכיר תמוז, אב ואלול. ויש כסלו, טבת ושבט (אני מכיר חדשים אלה מסיפוריה של סטפה).

ימים רבים עברו, עד שראיתי, כי קסמה של ארץ-ישראל היא גם בריבוי פנים צעירות – ובחיוך הזך והטוב. (קראתי הרבה על צחוק, רקודים וצעקות. אולי, בימי אביב וחג). אך (בודאי) קסמה של בת-הצחוק גדולה משל הצחוק, הן על שפתי צעירים והן על שפתי מבוגרים, זקנים – בת-צחוק ופסוק קצר הנאמר בחצי קול.

בישוב צעיר. אנו נוסעים במכונית-משא. משהו כעין ספסל עשוי קרשים. צר. נוסעים לעבודה בשדה. לפני יושבים בחור ובחורה. מהם למדתי להכיר דמות מסויימת של הבטה: הבטה מבעד עפעפים מעוצמות למחצה משווה לעינים הבעה מופלאה (לחישה מרוכזת של המבט).

הרגלים שעונות בחזקה על קרקע המכונית, הידים דרוכות, מנצנצות בשמש – באבק הזהב, בכישות. השפתים פשוקות קמעה, לובן שיניים, אודם שפתיים. אילו הייתי צייר, הייתי בוחר שנים אלה, בקרני שמש בוקר, כדגם לציור: “נעורים”. זהירות! במיפנה נזדעזעה המכונית. התכופפו. נרטטו – הביטו זה בפני זה, התרוממו גבות-העינים ושבו והתקרבו. פרחו וגחנו זה על זה שני חיוכי פיות ועינים שנתרווחו כדי רגע. אילו הייתי צייר, הייתי קורא את תמונת הרגע הזה: “אהבה”.

לא יפליאני כלל, שהילדים פה הם בדרך כלל יפים.

שנה ראשונה – כיסופי הדם, הנשימה, העצבים, המוח, העינים. שנה שניה, כנראה, קשה יותר: אי-מנוחה; שוב לא כאבים, אך כתדהמת שן רועה, כפיקוק פרקי העצמות; יתר-על-כן, ימים סוערים, הדי-מרד וכיסופים אין-תוחלת. למן השנה השלישית אתה משריש מעט-מעט בתוך הקרקע החדשה. אחר כך רק סקרנות, איך שם עתה.

מצָפוֹן דרומה, ממישור להר, מעיר לכפר, מקצב נמהר ביותר של חיים שטחיים לחיים אטיים וכנים; שפה זרה; שכן אחר, נימוסים אחרים; פרידה מעם טבע קרוב ואנשיו; יחס אחר לאלהים וולמוסריות. צמחיה אחרת. עשב אחר, יש אפילו אורן, אך אחר, קליפה ומחטים זרים.

מזון אחר.

הכל זר עד יאוש!

שוחחתי עם יער ארצישראלי גדול בטיול-בוקר בודד ורב-שעות – לא השכלנו להבין זה את זה.

– אַראה לאדוני את היער שלנו. לא רחוק. זהו יער אמתי שלנו. עתה אין, אבל פה גדלות פטריות.

– איני מסוגל להבחין בין פטריה וגמל. יותר מדי. אין בי כוח (אני מתגונן). – איני יכול. – לא הלכתי, והיה קרוב (אני מצטער על כך).

המאכלות פה אחרים.

– מה מדינה היא זאת: לא גודגדניות, לא תותגינה. לו יכולתי פעם אחת לפני מותי לאכול קערית פטלים…

הזקנים!

אחד זקן אומר בקורת-רוח:

– בכפרנו שתי משפחות; שופכים את החלב שנחלב בשבת.

– זה פשע – אומר אחר, גם הוא זקן, שדעותיו אחרות.

– מה ארץ היא זאת – מתאוננת זקנה – שילד יהודי לא ידע לדבר יהודית. אַל ידבר, אך ידע.

רשימות 134:

– עצוב מאוד פה לגברת?

– עולם אחר פה, אך הרי ילדי.

– אין הגברת גרה עמהם?

– כי אין שם בית-כנסת.

רשימות 220:

משוטטת סבתא בגינה שלפני הבית כל היום כולו. מה מעטים הפרחים ומה רב הטיפול. חם! – היא אומרת.

– ובפולין קר – אמרתי.

– ובכן, מה? – לובשין בגדים חמים, מסיקין התנור – וחם.

אוי ל לזקן, ביקש לחיות פה כקדם. אך היכן טוב לו? זִקְנָה לא שמחה (חיוך).

אינפורמטורים חביבים שלי: הצעיר ביותר הוא בן 14 והוא פה (בעיר) שנה לא שלימה.

– כבר אדע לבשל קפה תוּרכּי. – יש חיילים אנגליים, הלובשים שמלות קצרות ורגליהם חשופות. כשהצבוע מביט באדם, הוא מוכרח ללכת אחריו, והוא מוליכו למאורתו ופה הוא טורפו.

– אה, יוסף אתה מפטפט.

– לא, ילד תימני אמר לי. – אדוני רוצה לראות את החנות, שבה עובד יצחק; הוא כבר שלוש פעמים טבע בים, משתכר 5 לירות, יש לו אופניים. – אל סאַלצ’יאַ נסע בחלונות מסורגים, יראה אדוני.

שיחה כזאת נותנת מנוחה וחומר להרהורים, מה אנשים ומה צעירים נצרכים לה לארץ-ישראל.

(אל תהיה דעת הדיוט קלה בעיניך).

(אחרי שחזרתי לוורשה שלחתי 14 מכתבים, 34 גלויות – דברי תודה על שיחה והכנסת-אורחים).

שיחה – פעמים התפרצות וידויים.

– סליחה, שאני גוזלת זמנו – אומרת אמא – אך אי-אפשר לו לאדם שיהא תמיד מדבר עם עצמו.

הנער מתוודה, איך היה מרטיב את המיטה עד שנת הי"ז – התבייש, האמין כי פה יירפא. ועתה זה שנה שלא הרטיב את המיטה אפילו פעם אחת.

– על שום מה אתה מספר לי זאת?

– איני יודע בעצמי. – מיד יתנו אות, – היום אני בשמירה – כל הלילה.

מְדַבֵר – מְדַבֵר – על עצמו, על הוריו, אמו, משפחתו – נשתתק.

אות, כי הגיעה השעה ללכת לשמירה. עמד על רגליו, הטיל את הרובה על כתפו וחרש (לעצמו):

– קשה מאוד![^ftn13א]

החזזקתי טובה לעצמי על אלו מאתיים המלים העבריות שלמדתי קודם הנסיעה. הבנתי.

– קשה מאוד!

נענע ראשו, נגרר בכבדות, נבלל באפלה. שעה ארוכה הבטתי לצד הזה, שבו נתמסמסה צלליתו.

כמעט שאני בוש, כמה הרביתי להכיר.

– בשנה הראשונ רוצה החדש לדעת הכל, מסתובב, שואל. אחר כך הוא צומח לתוך העבודה והחובות – ונעשה אדיש.

אדרבה, שמעתי תלונות, שאופק המחשבות מצטמצם והולך… אך כלום אינו גם מתעמק ומתישר?

– נו, כן – (אני נאנח). התצפיות שלי תצפיות-קלוקל. – 12 מחברות כתובות ן-1000 מומנטים שנצודו בטיסה.

ביקורי הראשון – שלושה שבועות קצרים – היו 16 מחברות – 1400 מומנטים (איך לדחוס כל אלה לתוך הרצאה קצרה).

עתה רשמתי ביתר שיקול והשעה לא היתה פנויה; פעמים פסוק אחד, כי בין-השמשות, בלילה – ושלושת סימני-הקריאה מראים, כי הרשימה חשובה ואני מתענה, איני יכול לפענח.

הנקל לשער, על שום מה תייר-אינפורמטור אינו מכיר את האמת לאמתה. מרובים יותר טועים, מתוך שהם מכירים בהם עצמם, נושא ההסכלות, ובשומע, זרמי-סתר, שבולת נחבית ולא-רציונלית. כלפי מה מכוונת המַצלמה?

(על שום מה מרגיז כל-כך את העינים מראה השלטים שכתבתם מכריזה: “הסוכר משיב נפש”. על שום מה מרגיז רופא קופת-חולים הבא לבקר חולה ואינו פושט אדרתו?).

בשלושה ישובים שונים, מפי שלושה אנשים שונים – תלונה, כי הבטיחו מקלטי ראדיו כמתת חינם לכפרים; ראדיו ירושלים נתן לכפרים ערביים, ולא לכפרי היהודים.

פולין!

– על שום מה מבטי-איבה וקריאות שנאה, כשאנו כבר בבית-הנתיבות? (הרי אנו כבר נוסעים לפלשתינא?).

וורשא! מי מילל מי פילל?

– זו עיר, שבגניה רצות סנאיות מבויתות, הנוטלות מן היד אגוזים וסוכר.

(שלוש פעמים הזכירו זאת בדרכים שונות).

תמצאו במינסטריון לעניני-חוץ פקיד אחד, שיבין כי משלוח עשר סנאיות פולניות כמתנה ליערות ארץ-ישראל, זה היה אַקט פּוליטי.

הבנתי על שום מה הכפר הארצישראלי מבקש להיות משוקל ושפוי כל כך ומפוכח כל כך בארץ של חכמי תורת הסתר, חוזי החזיונות, הסגפנים, מתקני העולם, הפלאות והנביאים.

– אידיאליזם, גבורה, – אמר – ידעתי את סמי השיכּוּר האלה. – ובכן מה שהכוכבים משתוללים ברקיע? – הרי לא אחלוב אותם.

(אכר יושב פודהאַלאֶ אמר: קראתי את שאֶנקאֶביץ', לא אוֹכל אותו ולא אאכיל בו את הפרות).

– אַל תגזם, אדוני, כי קשה פה גם בלא גוזמאות אך ארץ-יששראל מלמדת, כי ההתאמצות היא בכל זאת שמחה. – אל תעיר ואל תעורר את הגעגועים עד שיחפצו! – הרבה עוולות באוּני באשמת לבי.

– אם כן, למה אדוני השליך את הקומוּנה?

– האדם צריך את ההאזארד של החיים האינדיוידואליים על אחריות עצמו.

סלח לי ידידי, מארחי במשך יומיים, כי רק זאת הבאתי מן השיחה שלא אשכחנה.

לא חשבתי, כי אוכל לשוטט שם דרך חירות כל כך. בפעם הקודמת הצצתי משהו לתוך הקיבוץ. נושא הנסיעה עתה הוצרך להיות המושב. הכרתי את רוחו במשך יומיים. מעט.

שיחה עם פסיכיאטר:

– מחלות-הנפש מעטות פה מבמקום אחר, מהלך המחלות נוח יותר. בין יהודי המזרח והדרום – פרס, קורדיסטאן, בוכרה, סוריה, יון, קוואז, מצרים, הודו – פעמים הרבה טירופי דעת שגיוונם דתיי. – ילדי הכפר שלנו אינם עצבניים, רק אמהות רגשניות מדי תולות בהם מגרעת זו.

לא ניתן לי להזדמן עם בּאַלצ’יאַ – היא נסעה לכאן ואני לכאן ולא נפגשנו. כתבה במכתב:

לא שיערתי כי אדוני יבוא בזמנים כאלה לארץ-ישראל. ואם אדוני באמת פה, הרי שאני רוחשת לארץ זו יתר כבוד.

הספקתי לפני הנסיעה להשיב:

שניכם צעירים, אַת ובעלך. יהיה טוב. ארץ חכמה, יפה וגדולה. כדאי לסבול, כדי לזכוֹת. האמתיות פה קשות ונצחיות.

הריני מעורר דעתכם על אלה, שנפחדו, נכווּ, נכזבו וארץ-ישראל הקיאתם, והם עוברים ביניכם ומפיצים דאֶפיטיזם. אין הם מרובים ביותר, אך זריזים וקלי-נוֹע, טורדנים וקולניים, ושעל-כן אינפורמטורים מסוכנים; חלושים, חולים, עוקצנים, נודדי-עולם-החוצפה. אפילו רכשו להם, אם במרמה אם בטעות, אזרחות ארצישראלית – חלאת כרכים – מרותחים על שלא עשו קאריירה – מרחרחים אם לשוב, ואלי קוניונקטורה¹³ טובה במקום אחר: בּירו-בּידז’אַן, אמריקה, אוסטרליה. אינם מדברים אלא מלהגים עברית. הזהרו מהם! אל נמתח דין מחמיר גם עליהם: מבקשים לחיות בנוח.

יש שלושה סוגים – איכרי המושבות הותיקות, ההגירה החדשה – והעליה – אם יְשָנָה ואם חדשה – לא בניירות, כי אם ביציבה. אנך.¹⁴

כשהבטתי למעלה על נצרת, איני יודע על שום מה, אך שאלתי את עצמי שאלה גדולה: מי היה ומה כתב אחד-העם? שנית נזכר לי, כשעמדתי על הכרממל בגן, לפני המאוזוליאום של הפרסי עלי-מוחמד-באב או חוסיין-אלי-באהא-אוללה:

20.000 נאמניו מתו בעינוּיים. הכת בת מאה שנה ומאמיניה חצי מיליון.

(בישוב שלה על-יד הירדן התארחו ילדי עין-חרוד בטיול בית-הספר לפני שנים אחדות).

והרי תכנית הכת הזאת:

אחדוּת המין האנושי – והדעות-הקדוּמות דינן שיכחה; האמונה חייבת לאחֵד; חיפוש עצמאי של האמת; אמונה ודעת ושכל תואמים; לשון-עזר בין-לאומית הנלמדת בכל בתי-הספר שבעולם; אמנות, מדע ומלאכה לכל; לא תחרות אלא עבודה משותפת; שלום כולל.

שלום.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

דת הילד / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

(מבוא לסיפור)

ממדינה רחוקה בא לארץ-ישראל לבקר בשלישית את בנו.

היו מחליפים מכתבים, אחת בחודש, כפי שעלה במוּסכם ביניהם. – "בני אהוּבי, – “אבי יקירי”, – “בנך כפי שהיה תמיד”, – “ברכות לבביות שולח לך אביך”. – זאת היתה אמת: ברכות-האב היו לבביות; הבן הרגיש, כי ביחסי-הגומלין שלהם לא נשתנה דבר. – ואמת היה תוכן המכתבים הדל והזהיר. – “עתה אצלנו חורף, עתה אצלנו אביב, – אני עובד, – אני בריא,– בודאי אתה דן לפי העתונים ואינך שקט”.

האב, בהדביקו את הבוּל על גבי המעטפה, הרהר: “ואף על פי כן זאת לא זאת”. – הבן, בקראו את המכתב, לפני שהדביק את המעטפה, הרהר: “לא כתבתי כל דבר מיוּתר”.

כשהאב חזר לראשונה מדרכו, הרגיש עצמו באניה בודד מאוד. כשראה בשניה מרחוק, בערפלי-בוקר, את הר הכרמל, הרהר: “אולי ירצה לשוב עמדי?”

לפני, שנים, כשהנער אמר בראשית הלימוּדים: “אין אני רוצה ללכת אל בית-הספר”, –הפתיעה את האב החלטת פתאום זו. כרופא פירש אותה כך: אי-המנוּחה של תקוּפה קשה, תקוּפת ההתבגרוּת. – לאחר שנה, כשהנער הודיע, כי הוא רוצה ללכת לארץ-ישראל, אמר האב בנעימה קניטה: “מעשה-ילדוּת” או: “רוֹבּינזוֹנאדה”. – אף כי רחש אמון לבנו. – המתיק את הצעקה, שביקשה לאמור: “השתגעת?”

לפני שלוש שנים הודיע לאב במכתב קצר בלי פירושים, כי נולדה לו בת ואם-הילדה היא נערה מקווקז. – על שום מה? – על שום מה הסתיר? – מה לכתוב? – ולשם מה?

לראשונה נפסקה חליפת-המכתבים. אחר-כך קיבל צילום: על רקע של אילנות זרים שלוש דמוּיות זרות. – “הקטנה בריאה, – הקטנה גדלה”.

מה היא אהבת ילדים להוריהם: – צוּרה אינה תוכן. האבהוּת הגוּפנית מטעה. אין היא אמונה בפולחן דתי. – היכן האמת? – לשם האמת הזו נסע עתה הנה בשלישית; אך שוב לא השלה את עצמו: המלים הנאמרות גם הן דלות, קשות ועקרות, כמלים הנכתבות.

עם ביקורו הראשון, כששאל את הנער: “מה אתה מתכוון לעשות?” – ניתנה לו תשובה: – “אינני יודע עוד; שנה זו פרק זמן קצר מאוד”. – עם הביקור השני שאל הבן שאלה זהירה (והיא שאלתו היחידה): “האין אתה מתכוון להשאר כאן?”, השיב האב: “בגילי לא קל לשנות את אורח-החיים, אתה מצאת פינת עבודה, שלי היא שם”.

עכשיו ישבו אל השולחן, לפני הבית, הנכדה (נו כן, נכדה שהיא כבר בת שנתיים) משתעשעה בבוּבּה, שהוא הביא לה. הכלה (נו כן) הסתובבה, בערכה את השולחן לארוחת ערב. החרישו. – האב הרהר: “טוב שאני כבר נוסע; מכבידה עליהם מציאוּתי”.

בזה הרגע הוציא הבן מכיסו פנקס קטן, רשם בו משהו במהירות בכתבו ביטוּיים לא מוּבנים באותיות זרות מימין לשמאל. – מבטיהם הצטלבו.

– אבא, אתה רוצה לדעת מה שכתבתי?

ניענע בראשו.

– “בראשית היה מה שהיה והיה מה שיהיה. מה שהווה מתהווה ממה שהיה. האחרית היא תמיד הראשית. התורה פותחת בכתוב: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ”.

הראה במבטו על הילדה: “למענה כתבתי את המחשבה הזאת”.

בזה הרגע באה הילדה בריצה, הניחה ידה הקטנה האחת על יד-האב ואת ידה הקטנה האחרת על יד-הסב, – לא אמרה כלום.

– הפעם עלינו לבוא לכלל הבנה?

חייכו שלשתם, מבלי דעת על מה. מן השמים ניתק כוכב.

– זמן רב, רב נופלים פה כוכבים.

כשנשארו לבדם, פתח הבן בדברים אלה…

תוכן הסיפור יהיה וידוי; הוא ארך הרבה. כל הלילה כולו.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

כשחשבתי כיצד ראוי לבנות בית־חינוך לילדים עלו לרוב על דעתי שלושה נסיונות:

1) בקרבת הבנין הנועד למאה־ושלושים ילד, לבנות ארבעה בתים קטנים מיוחדים ומבודלים לאלה שאינם רוצים, או אינם יכולים לחיות בחבורה (בצוות) או לאלה שהחבורה עייפה אותם והם רוצים לנוח בבדידות. השם: בית המתבודד.

א) חדרי דירה;

ב) מוצא לחצרות ולגינות;

ג) בניני משק.

הילד מבקש להיות בודד, הילד צריך לטובת הכלל, החבורה, להיות בודד, כי הוא מפריע או מדבק. כשיש לו שעלת או שנית אנו מבודדים אותו. ואם הוא מכה את הילד האחר, צובט, מכרסם – מה נעשה בו, שמנהגיו אלה לא ייעשו כמגפה או כמחלה הדבוקה בו ובמחקיו עולמית? אפשר להדיין בפרטים, אך ההנחה היסודית היא לי עיקר ללא ערעור.

2) בבנין הראשי מצויים שני טיפוסים של בידוד:

א) חדר מרוהט עם צעצועים, ספרים;

ב) חדר ריק כולו.

החדר האחד נצרך לילד המפריע, החדר האחר נצרך לילד מחולל־השערוריות בשעת־התקפתו.

לרפא? – כן. אך כמה יארך הבידוד? אפשר שלא יארך הרבה. – ולכמה פרקים לנהוג בו? ככל האפשר לפרקים מועטים ביותר. – איזה פיקוח של מבוגר? – סודי. איך להישמר מפני שימוש לרעה? כל מקרה של בידוד צריך ביקורת ורישום. – מי מכריע? קודם כל כלל־הילדים; ובדרך כלל קשה תורת חיי צוות: שהאדם יכיר את גבולי רצונו הוא וגבולי רצונם של כל אחד שבחברה, בכלל.

מרבית החופש: חדר של רובּינזון, בית רובּינזוני קטן ו….

ג) תאים באולם המשותף, באולם הכללי.

בית־הילד, ביחוד בית הילד הקטן – מן הראוי שלא יהיו בו כלל לא דלתות, לא פרוזדורים, לא מסדרונות ושאר פינות־צדדין. באותו אולם עצמו גם המטבח, גם בית־הכבוד. כן, גם בית־הכבוד פתוח וגם מטבח. בית בלי דלתות פנימיות. המחבב מסכת־עוקצין יאמר: ושמא גם בלי חלונות? הארדיכל יאמר: מחבר התכנית הזאת ראוי שינהגו בו בידוד.

הריני מסכים שיהא בזה פולמוס. –

ושמא פולמוס מיותר? שמא כאן, בארץ־ישראל, מאמינים או לא מאמינים? – שמא צריך כאן לכתוב אחרת מבאירופה, כי המחשבה אחרת בהקיץ ובחלום (חלמתי כאן רק פעמיים, אך בבליטות ובכנות. ארץ נביאים וחלומות־נביאים. ויוון?).

ראיתי בקיבוצים הופעה מעודדת: מותר לומר הכל, להתיעץ על הכל, לבקר הכל. אין פחד מפני שיטות נועזות. אין נחפזים ללכת לפי העצה היעוצה.

כפי הנשמע אסרו הרופאים לפני שנים על הילדים לשתות מים. והנה הם שותים מפי הברזים שבנקודות־הישוב. הרצפות אינן מצוחצחות – מותר. המומחה פסק שתחילה תצמחנה שערות בכפות־ידיו לפני שיצמחו תפוחי־זהב בעין־חרוד. שמעו אנשי עין־חרוד ונטעו פרדסי תפוחי־זהב והם ישנם.

מכאן העוז שלי לומר את שאני חושב בלבי וכדרך שאני חושב בלא תיקונים ומחיקות בכתב־ידי.

אין אני מבין בחכמת־הארדיכלות, אך אני הוגה בילדים ומהרהר בהם ושוקל דעתי עליהם זה ארבעים שנה. אין אני מכיר את ארץ־ישראל – בסך־הכל שתי מנות, שני חדשים. לפני שנתיים:

א) על מה הילד מוצץ את האצבע?

ב) כפות־רגלים שטוחות.

ג) מה לעשות שיאכלו?

ועתה:

א) יישור־החך (גשרים, השוואת השיניים);

ב) פרויד: נולדה אחות והוא רצה באח ובכן אינו אוכל, תלמודו אינו כתיקונו, מרטיב מטתו;

ג) אדלר: גם כן איזה קומפּלכּס (מונומאניה).

דיברתי עם פסיכיאטור; אמר: אופנה – לא תזיק – תעבור כלא היתה.

את הדעות הקודמות הביאו ההורים, ואת האופנות – גל־האורתופֶּדים, גל הדֶנטיסטים. איני רוצה לומר את המלה: עסק.

באחד הקיבוצים כבר הרשה הרופא ללכת ברגלים יחפות.

השאתי עצה: בשעת החמסין להלביש את הילדים מלבושים חמים וכהים. כך עושים הערבים, היודעים את רוחות המדבר. שומעים עצתי ומחייכים. פתאום נודע לי, כי כרעיון הזה הביע פרופיסור להיגיינה. – למה אינו צועק? – כנראה שהצעקה אינה מועלת כאן. – לכל זמן ועת לכל חפץ.

שוב אין כופים על הילדים את האכילה ואף פוטרים קצתם מן הגזירה לישון ביום.

הידד!

אני אומר:

אפשר לחנך ילדים בלא דת, אך לא בלא אלוהים, איך לבאר הולדת, מיתה, מהלך־הדורות?

“אלוהים נצרך לו, יברא אותו לעצמו”.

הילדים מחבבים לשמוע ולקרוא תנ"ך…

חשד שהשָנית מקפדת את הרכים ביותר. בלי בהלה. לפנים היה לה מקום. מאמצי־שוא להשתרר על המגפה היו קשים מן המחלה עצמה.

עושים את שצריך ואפשר לעשות. כל הוראה להלכה נמתח עליה דין ביקורת המעשה. כך יאה וכך נאה. או: עדיין לא נתבשל הצורך, לא נתבשלו התנאים.

אומרים: הסבון מקפח את עור־השומן, גודש של ניקוי מביא צרעת.

בין שפע התשובות השונות: א) סכים תינוקות בשמן; ב) צריך הפרזה קלה, כדי לחנך את ההורים.

ראיתי בין הילדים התימנים שבגן ילד אחד שראשו לא היה נקי. החשש מפני ההזנחה שבמזרח קובע גם הוא כללים…

אילו פעמים עלה בדעתי, האם המאורעות בארץ לא נגרמו משום שהיהודים מקיימים בדקדוק נפרז למדי ובשקידה מופלגת למדי את תעודתם הציביליזאציונית. – אחרים דרכם אחרת: תחילה תותחים, סיפיליס, יין־שרוף ורצועה, רק אחר־כך תרבות. – לפני שנתיים ילדים יהודיים וערביים (בראשונה) צלו תפוחי־אדמה בשדה.

צריך מידה נכונה, הדרכה, הרגשת דיסטאנס. פחז כמים?

ראיתי ילדים “צברים” מלקטים אבנים. עשו זאת ב“חסכון התאמצות” חכם, כּפרי. – במתינות וביושר. האדמה לימדתם כך ושמא גם הכוכבים. – מאירים אילו אלפי שנים – ודברי־הימים שנותיהם אילו אלפים. אין צריך ואולי כאן אסור למהר… ה“צבּרים” – הלצה.

"אם תפגע בילד מאירופה יקרא: “אמא”, אילו “צבּר” יגער בך: “חמור אתה”. – ביקשתי לבדוק אמתה של ההלצה; פגעתי בילד ואמרתי “סליחה”, והוא: “אין דבר”.

מבינים כאן עד מה נחוץ הילד ועד מה רבה חשיבותו, וענין זה, אאמין, יגביר יותר את הכבוד לילד. כי אהבה יש. אך אהבה בלי כבוד ובלי הכרת זכויות הילד לחייו שלו – היא אהבת־קופים. ילדים גדולים יותר אפשר שהם מסרבים שהאחרים ינשקום, משום שפינקום במידה יתירה בימי ילדותם…

– תחילה חייב הייתי למצוא דרך לעצמי, אחר־כך לילדים, אחר כך חייב הייתי למצוא דרך כיצד למסור את הדבר לילדים.

שמא כוחם וחיוניותם של היהודים ומקורם במה שמיעטו להרגיש את גאולתם בחיי העתיד, והרבו לבקש התעלוּת ונצחיוּת לעצמם בילדיהם. קדיש – תפילה חכמה. – אני מבין את הפחדים, כי הסכנה סכנת תמיד. אבל סידור אקדמיה ביום הפטירה – זה מעט ורע. זו מלאכה פגומה, יציאת ידי חובה בנוסח אירופה.

סליחה. זקן אני, ואין לי ילד משלי, מכאן אותו הרהור מיותר.

– אדוני שונא את המהפכה על שום מעשי־הרשע שלה, אני שונא את הדת על שום פשעי כוהניה. בנתי.

פולחן־הקברים מדורות־קדם הוא ענין לעתיד־לבוא. לפי שעה אין עתותינו בידנו: אנו במנזרים שלנו, טרודים למדי בתפילת־העבודה ובחלומות־השויון.

חלומות בלבד! כי האחד יש לו ילד יפה ובריא ומוכשר ושקול ודרוך־משמעת פנימית, ואילו האחר נולד לו מה שנולד לו, לא למזל ולא לברכה. אך בזה אחר־כך – לקינוח־בירור.

המורה ערך בין הילדים כמין משאל שישיבו תשובתם כרצונם:

א) מה היית עושה, לו היו בידך נכסים הרבה?

ב) מה תעשה כשתגדל?

ג) מה החבורה שאתה אוהב לישב במחיצתה: ההורים, הגדולים, בני גילך, קטנים ממך בשנים?

סיכום־התשובות רב־ענין, כי רב־זהירות.

– על מה אין אדוני מפרסמו?

– אני צעיר למדי משאכתוב.

מעודי לא שמעתי כדבר הזה: “צעיר מדי”.

כל־אימת שיתקיימו בתי־ספר, מברך אני את כל הילדים בכל העולם כולו, שמוריהם יודו שאינם יודעים ושהם צעירים ועל כן אינם יודעים. הללו כשיזכו לזקנה יאמרו בנוח מימרה של התיאשות: לעולם לא נגיע לעומק לפנים עומק שבמסתרי באר־החכמה. או אז תתמעט גם תורת־הכזב של המדע.

עם שיעור בחימיה עומד תלמיד ומכחיש דברי המורה בנאום נרגש ונפרץ. המורה מכחיש. אני שואל: מה כאן ועם מי הדין.

– דומני שהדין עמי, אך צריך עיון.

לימודי בתי־הספר הוארכו בשבועיים. הייתי בשיעור ביום האחרון: שקט וכובד־ראש. הייתי בשיעור לאנגלית. שתי כיתות יחד, ישבו בצפיפות, שלושה שלושה ליד שולחן קטן. שקט.

המורה אומר:

– הנוער הגרמני מקשיב גם כשהשיעור אינו לוקח לבו, אולם שלנו אומרים בגלוי, אם אין להם ענין בכך. חייב אני לחשב דרכי שהענין שאין בו לקחת את הלב יקח את הלב. הביקורת שלהם מלמדתני דרך מחשבה…

מתירא אני מפדגוגי־העיר, חושש אני מן הסמינארים.

אמרתי:

– מוטב שהמחנכת תעבוד חמש שנים בתרנגולות, ומן התרנגולות תעבור לילדים, משתעבור בדיפלום של תלמוד מוגמר.

סיפרו לי מעשה בתלמיד־האוניברסיטה שנתגייס לצבא; לימדו הקורפורל:

– כאן, אדוני הסטודנט, לא אוניברסיטה: כאן צריך לחשוב.

יודעני דוגמאות הרבה שהאוניברסיטה לא לימדה לא ראייה ולא מחשבה. היא גם מפרעת.

משחקים הפעוטים מאחורי רשת־גינתם. מדי פעם בפעם ניגש לרשת אחד הילדים הגדולים יותר ומביט ארוכות. מביט בבינה, באורך־רוח. הנה יצור חי ורך רץ אילו פסיעות ונופל, ומוטל תמה ומשתומם, חוקר מעמדו – הווה אומר משכבו – המשונה. קם בקושי, לומד להתרומם ממפלתו. הילד הגדול ביותר מביט בלא בת־שחוק, מקדיר גבותיו, לומד להיות אב, אם, חוקר, בוחן.

מה רב הענין בדרך־לימודם של הקטנים בפסיעותיהם הראשונות על קרקע סלעים. אין הדבר בגדר־התיאור: זוהי פסיעה בשתי איצטדיות – הוא בוחן ובודק בכף רגלו, האם הקרקע מיושר, טורח בשיווי־משקל ורק עתה הוא נסמך בביטחה על רגליו משתפס לו לשיווי־המשקל.

המגודלים מסגלים עצמם לתנאים החדשים בהתאמצות שמדעת, מתרגלים; מכאן יסוד ההתיאשות התמהה – הילדים צומחים אל תוך חייהם, שהם כבר חיי אבותיהם. מכאן ביאור לפטריוטיזם הרגיונאַלי של ילדי הקיבוצים.

הנה משחקים בכדור: אחד הילדים, קטן יותר, עומד כמוגבה קצת וזורק את הכדור עם הרוח, ולעומתו עומד ילד גדול יותר, חזק יותר כמנומך קצת וזורק הכדור כנגד הרוח ¹).

לראש הדףבמסע אופניים – לא הרי הדרך במורד ההר כהרי הדרך במעלה־ההר… על שום מה אין עדיין לילדי העמק עפיפונות שיהא בהם כענין מגדלים פורחים באויר? צריך שהעפיפונות ישמשו אותם – כדרך שהסירות והאניות הקטנות משמשות הילדים הסמוכים לחופי־הים. הקרוקיט הוא כאן מעשה מלאכותי, מכונית הבנויה קוביות – אֶכסוטיקה. דומה שכבר כתבו בזה. אך זה מעט. חובה לחזור על כך, עד שכל ילד וילד בעמק יהא לו עפיפון שלו, עד שיהיו כמאה מינים בעפיפון, וכל חגיגה וחגיגה תהא בה הפרחת עפיפון (עם דגל, עם לפיד).

אין אני יודע על שום מה, אך מרגיש כליקוי רב בכל חגיגה ושמחה של ילדים חוסר זיקוקין־די־נור, שלהבות: שעשועים, תמונות חיות ועפיפונו וכדורים פורחים. ובקשה לפייטנים ולאמני־נגינה: שירי־ערש ומנגינות־ערש וסתם דברי־שיר וזמר לילדים הקטנים ביותר.

“כל בחורי הגליל אהבו את רחל” – כדוגמה…

המחלוקת על כך, אם הילדים חייבים בגזירה של אין מסיחין בסעודה. זכורני מלחמה ללא־בינה וללא־תכלית שנלחמתי לכפות את השקט על הילדים בחדר־השינה. ישתתקו, כשיהא צורך בכך. שמא זימרה קצרה תחת תפילה לפני הסעודה (זהירות!) השירה והזמרה במידה מחוקה מדי? אין אני יודע. אך בשירה מצויות המלים הפשוטות ביותר והאמיתיות ביותר.

פזמתי שעה ארוכה לבן־שנה: אא – דיא – לא – לא – לא – דיא – לא – לא – אי – די – לי – לי – לי – דו – דיו – לו – לו. – נפטרתי לצרכי, התחיל פוזם. בחינת הקול. – שמא לא משוררים ומוסיקאים אלא המטפלות – בפשטות יתירה, לפי קצב־הבכי או הלמלום?

בחנתי את ההגבה לנגינות־הריקודים כקראַקוביאק, מאַזור, פּולונאֶז. לחקור.

מאמא (כלומר אמא) – מלה ראשונה בגולה ואילו כאן – אבא. – לחקור. Ganz modern – אמרה תיירת בגן. – זה עצוב.

האם חובטת חביטה קלה בילד, שאינו רוצה ללבוש בגדי־שבת.

יש מקווה־מים, אך בזהירות שלא להציף את הרצפה. הילדים (מעשה אבות סימן לבנים) מלגלגים על הילדים – המרטיבים את המיטה. ההורים מתעגמים, כשהילדים לומדים ברוב טורח וקושי ואיחור ענין קריאה או לוח־הכפל. רוצים ב- Ganz modern וכאן הטעות.

יש אינטליגנציה כללית, אינטליגנציה בת בית־הספר, אינטליגנציה מעשית, אינטליגנציה של רגשות כנים, של רחש־הלב, של החובה. באירופה – דיפלומים. ובכן בחינות, כאן אפשר, – לא אפשר אלא רצוי, לא רצוי אלא צריך התחרות בסגולות־הזכרון, במרמה של בית־הספר, בסנובּיזם. להיות ביושר. שם הכל, כאן – האחד רק עצים, השני רק עופות, השלישי משור, קורנס, את (המוח היהודי רשאי לנוח). סוף־סוף: רוסו, פּאֶסטאלוצי, פראֶבּאֶל, טולסטוי. האחד: ללמד את הילדים החל בשנת הארבע־עשרה לחייהם. השני: שהאם תלמד את שהיא יודעת. השלישי: שהגן ילמד. הרביעי: הילד כל תחומי המדע צריכים להיות לו שעשועים ואגדה.

אל יתעצב ילד שהוא מתקשה בתלמודו, אך אל יראו עצמם ההורים עלובים בשל כך. אולם אסור להעמיד פנים, צריך לשקול ולחשב, עד שיובן בבירור שהענין כך.

אין ילדים שאין בהם כשרון, אלא שהכשרון כמה וכמה דרכים ופתחים לו: יד, אוזן, עין. – יש ילדים שהתפתחותם לא הגיעה לגמר בישול – כלום אין בשבילם מקום לעבודה? ליצור להם את החיים שלהם ולא לרפא ולדחות לתוך דפוס של נוסחה. צריך לצור את צורתם השונה ואשרם השונה ולא לתבוע לבית־דין את הטבע או בורא העולם.

כאן הפסקתי בכתיבה. באה אֵם עם ילדה להתיעצות: אינה נשמעת, קשה בחיי הבית. תלמידה למופת, עובדת טובה (כשרוצה בכך), חברה מצוינת. האב – מחמיר, האם רבת־תביעות לוקה בפלחת (מיגרנה). אם דברי האם אמת הרי זה מקרה של חילופי הקיבוץ בשביל הילד.

אף־על־פי (לשם מה אני אומר דבר זה, הרי הכל יודעים אותו) שטובה זהירות בקבלת ילדים, ביחוד מבני הערים. סכנה רבה, שמא ידביקו, יסאבו את האוירה באֶרוטיזם הכוזב של חיים ללא עבודה גופנית.

עד שלא סיימתי שיחתי עם האם הגיעה השעה לילך עם הילדים ללקוט בתירס, שלוש שעות נאות, אך קשות בשבילי בשדה.

פוגעת בי החפזה היתירה, הלא־כפרית, של העבודה. שעה ראשונה – תחרות במהירות. ממילא התעייפות יתירה. שמא טעות בידי: אחר־כך הלכו לאופניים.

טוב שהפסקתי אתמול בכתיבה. שמא לא היה בי לב לכתוב כחפצי:

א) עיקור. כדרך גרמניה, בלא שימוש־לרעה שבידם, בלא הגוזמה שבידם. אך מן המוכרח הוא.

מנין מופלג מדי של מטורפים בדעתם. חוששני (אין ראיות בידי אך אני רואה חובה להתרות) שאפשר מן המוכרח שיהא איזה אחוז של היפֶּרסֶכּסואַליסטים. התעוררות פאטולוגית ורגישות נפרזת בהגירה מערי־אירופה מן המזרח – מטילות כאן אימתן רב יתר מבמקום אחר.

ובאחרונה:

ב) אבתנזיה. כן להמית בלא גרם־יסורים, במקרים הרחוקים ביותר ובזהירות העצומה ביותר. לא לעשות, אך לדבר – היתר וחובה.

חוק אכזר של אשפרתא הקדמונה, גזירה נוראה, קודרת…

גזע־היהודים הקדום מצויים בו (אני פוסח על הטעמים) מקרי־לידה חשוכי־מרפא, מזיקים. למה לענות בחיי הילדים האלה את ההורים, את הכלל? החיים טראגיים כמות. קשה היה לי לכתוב על הילד, כי דשה בו התעמולה הזולה (בגולה) דרך גודש של שבחי שבחים ודקלאמציה סנטימנטאלית של נופת־צופים. כל הילדים יוצאים־מן־הכלל: הכל מן המוכן – גם אהבת הורים, גם מסירות קיבוצית, גם תחית העם.

עוד באניה עומד לפני חבר למסע ומשתפך בקילוסים:

– יראה כבודו (הוא מכשכש בלשונו דרך הנאה).

– או־או ילדים…

– הרי הילדים האלה מילדי הגולה הם.

– כן, אבל יראה כבודו מה ארץ־ישראל תעשה בהם.

האם הלך־הרוח זה השליט עצמו גם בכאן?

סח איש־מושב ותיק, מיריבי־הקיבוצים:

– עשו את הילד כמין אלוהות, פאֶטיש, לא ידע מחסור, לא רעב, לא דאגה.

– ועבודה?

– מאמצי העבודה והליאות שלאחריה אפשר שיהיו גורמי־חינוך להורים בלבד ולא להם. זהו מצב טבעי למדי.

– ובכן?

– צריך להאמין ולצפות שימצאו.

פסיכיאטר:

– יודע אני את ילדי הקיבוצים, לא מתמול אני כאן. הם בריאים, לא עצבניים, לפרקים מפונקים למדי בקטנותם. השאר – ענינכם, של הפסיכולוגים. זוטות.

בדין לא הניחו להם לפסיכולוגים שיעלו על הר־הצופים. צריך להיות תחילה פּראקטיקאנט, אחר־כך קאנדידאט, כדי לעמוד בבחינה להיות חבר המכללה העברית.

יובל המעשה / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

¹

מרחק, ילדי? יש כוכבים הרחוקים מכדור-הארץ מרחק של 150 מיליונים שנות-אור; ומה הלאה, לא נדע. זמן, ילדי? 1500 מיליונים של שנים ארוכות עברו מן העת שקפאה, תוך התכווצות וריבוי קמטים, טיפת הגאז הנוזל; ואחר-כך החיים (סוד), צמחים, ואחר-כך חיי דג וזחל, ולבסוף היונק, והצעיר בין החיים עלי אדמות – בן-האדם. כך.

רגש, ילדי החביב? רעב, פחד, כאב, אהבה, תמהון, שאלה. ועל-כן מחשבה בלתי-בטוחה, לא-בהירה ורעבון-הנפש: געגועים. ורק אחר-כך – הדיבור. רק אחר-כך: הדיבור, לא יותר מ-100.000 שנים (כך קבעו החוקרים): רך, נבוך, דל ברצונו למצוא ביטוי לָאין-סוף אשר במקום ובזמן, הרגשה ומחשבה.

האדם נועז בתכניות ונאיבי בהיאבקות, בלתי-מושלם באהבה ובאכזריות, – כה נאיבי באמבּיציות שלו, בעושר ובעוני, בזוהר ובצל, במפלות, בנצחון, בכוחו ובחולשתו. אבל…

אבל אחראי לגורל עצמו ולגורל יוצאי חלציו, לגורל העולם, לשיווי-המשקל של נפשו ושלוותה, אחראי לשלימות העילאית של כל המתרחש על פני האדמה ובתהומותיה, במים ובאוויר ומתחת לפני הים. הננו אך בראשית ההסתכלות, החל מחוקר הכוכבים, הצופה במשקפת אל מרחקי שמים, הבאקטריולוג הכפוף ליד זכוכית מגדלת, הטייס והאמודאי, עד לאח הרחוק, המזויין בקשת ומקושט בחרוזי-צדפים, המסתתר עדיין ביער-קדומים…

מתוך קוצר-רוח וללא הקפדה הננו מביטים, מקשיבים וקוראים ומרגישים, ילדי. רוצים אנו להקל על עצמנו את הנדידה בדרך-החיים. על פני המקום – יודעים אנו ולא יודעים. הננו זוכרים רק זמן מועט, מאמינים בקושי, והרצון רודם.

בצאתי לדרך לא אכניס לתרמילי אלא את ההכרחי, הקל, שאינו תופס מקום.

מי שהיה לפני חצי-יובל שנים בן חמש-עשרה הגיע היום לשנת הארבעים לחייו. קטע קצר של זמן, עבודה, חיפוש, נסיון, אכזבה ותקווה. שנה אחרי שנה, צעד אחרי צעד. זכוֹר, כי ביום היובל הבא יתיצב לפניך ויביט ישר לעיניך בנך, בתך. אילו שבילים חדשים למענם, אילו שערים, שדות חדשים וסדנאות, עניינים ואמיתות חדשות? – אבל…

אבל למרות חזון-הנצח – – – אחראים אנו לעצמנו ולבא אחרינו על כל שעה שהקלנו בה, אשר לא תשוב, לא תחזור לעד. – שוב לא סיסמא כאן, אלא מעשה.

מעשה. לבינה הנחתי למסד הבנין. חפרתי אדמה, עץ נטעתי, שאבתי כד מים, מסמר תקעתי, חלב הרתחתי, תפרתי כפתור, כבסתי חולצה, ניקיתי שמשה בחלון, השכבתי תינוק, לחבר עזרתי. נטפי מעשים; טיפות מצטרפות לנחלים. – את פנינת המעשה, שהוגשם, לא יגזול איש. גדולה היא השלימות גם בזעום ביותר; גם בכלי-העבודה הצנוע ביותר – פטיש, מחק, דלי, חרמש.

יש אמיתות נצחיות, שאין ממבחינים בהן אלא לאחר נסיונות הרבה בחיים. תבינן, לכשיבשילו בקרבך, בני החביב; תלמד לחייך חיוך של ידידות בתשובה על מבט זועף, להצטחק בסלחנות כשאחרים יקפצו אגרוף. – “אני עושה את המוטל עלי” – את הצדק.

וארשה, דצמבר 1938

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מאלי פשגלונד (עתון הילדים והנוער) / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מבוא

אי אתה יכול למסור מאמרים ומכתבים של קורצ’אק, ב“מאלי פשאגלונד”, מבלי שתקדים להם ביאור. הוא ייסד את עתון הילדים והנוער בשנת 1926, ניהלו בעצמו במשך שנתיים ומחצה, ואחר-כך מסר עריכתו בידי תלמידו, יאז’י אברמוב. בעריכתו של אברמוב עברה על העתון תקופה שלמעלה מעשר שנים, ורק התפרצות המלחמה האחרונה הפסיקתה.

הקטעים, המובאים בזה מתוך “מאַלי פּשגלונד” אפשר שיהא בהם בנותן-ענין לקוראים כביטוי חי של חיפושי קורצ’אק. כשייסד את עתונו, לא נהג אלא לפי הנחות כוללות, לא ידע עדיין בדיוק, מה עתון נצרך לילדים ולבני הנעורים, ביקש דרכים. ניסה נסיונות ודחה אותם, משנראו לו פגומים, וקיים אותם, אם זכו בהסכמת הילדים. שאל, נועץ, הראה לציבור את אחורי הקלעים של עבודת העריכה, לרבות פגמיה. תחילה הרבה בעצמו לכתוב, כמעט שמילא בשלימות את הגליונות הראשונים, לימים פרש יותר ויותר – ופינה מקום לילדים. במחצית השנה השניה לקיום-העתון בדין-וחשבון מעבודת העריכה: “לקוראים”: הוא כותב בין השאר: "עתה אין אנו יראים, שמא הכתיבה לעתון תהא שלהבת-קש. החגים האחרונים הוכיחונו: לא זו בלבד שמרבים לכתוב בחורף, אלא שהמכתבים ארוכים, ומידת הקפדנות וההשגחה שבהם מוסיפה והולכת. בשנה שעברה היו דברים לא מענינים אפילו בחדשות השוטפות. עתה כמעט שאין מכתבים כאלה. – על הרבה אנו כותבים: “מלאי”, ומדחים לשעה אחרת. – ואילך: “כמעט כל העתון שלכם. העורך אינו משמיע קולו כלל” (13 בינואר 1928, שנה ג', גל. 68). ואמנם, בגליונות הבאים קורצ’אק מצטמצם רק על תשובות, ההולכות וקצרות, למכתבים – ענינים מסובכים יותר הוא מכלכל בעל-פה בשעת הקבלות במערכת – ומאמריו מופיעים אך כיוצאים מן הכלל.

בקטעים המובאים בזה הצטמצמנו על השנה הראשונה (שנת הלימודים 1926/27), כדי לתת את החומר הזה, שהוא המנין, העשיר ביותר ואף מכניס ביותר בהתהוותו של העתון. בכללו הוא עשיר ורב-פנים לאין-שיעור. אולם מקוצר המצע וויתרנו, ברוב צער, על חלקו הגדול. וכך כמעט שוויתרנו לחלוטין על מכתבי ילדים, המשקפים כל-כל את ההשפעות החינוכיות של קורצ’אק. אנו מביאים קטעים מתוך “מאַלי פּשגלונד” כהתקנה לבעייה ולא כמיצויה.

בברירת החומר שלט בי הרעיון, ל“הראות” מכאן את המגע החי ביותר של קורצ’אק עם הילד ומכאן את עריכת העתון. שעל-כן הוקדש מקודם רב, בערך, ל“תשובות למכתבים” ול“דינים-וחשבונות מן העבודה במערכת”. סידור החומר הנברר היה בו רוב קשיים. שיחות עם בני-סמך העלו לפני שתי עמדות: א) לסדר את החומר הנברר לפי בעיות; ב) שלא לסדר כלל, אלא למסור לפי רציפות כרונולוגית. העמדה הראשונה מניחה פתח הצצה טובה יותר במסכת הבעיות שהעלן קורצ’אק, אולם היה בה כדי להרוס את מהות העתון גופו. העמדה האחרונה – הניחה, אמנם, פתח הצצה בהתפחות “מאַלי פּשגלונד”, אך היא כתופסת את ההתפתחות הזאת כביכול “ברתיחתה”, וכן היה בה משום פירור ומקריות שברציפות המסירה של החומר. מכאן בחירת דרך-הביניים: אף ששמרתי על הכרונולוגיה המדוקדקת של המאמרים המובאים, טרחתי להתרכז סביב בעיות, למצוא את המאמר האופיי לאותה בעייה ובתוספת הערה (הנדפסת בקורסיב) ביארתי את התפתחות הבעייה הזאת בתחום-העתון. כן, למשל, עיבדתי את בעיית חליפת המכתבים של הנוער, המורים, ילדי ארץ-ישראל וכדומה. רק הדינים והחשבונות מעבודת העריכה הם כחוט השני המשתזר אילך ואילך בכל גליונות העתון. גם התשובות למכתבים מחריגות ממסגרת החלוקה לפי בעייות. הם כעין תצלום. שיחות קורצ’אק עם ילדים (מי ששמע לפעמים שיחות עם ילדים, יכירן בנקל). סידורן, העברתן ממקום למקום, או ביאורים להן לא היו אלא כמעמסה שלא לצורך.

בסיומם של דברי אומר אילו מלים על הצד הטכני שבהכנת החומר. היו בזה עיכובים שקשה להתגבר עליהם. אמנם, כרכי “נאש פשגלונד” בצירוף מוספי השבוע: “מאַלי פּשגלונד” שמורים בבית הספרים ליד מכללת ירושלים, אולם אין הם שלימים. הוצאה שלימה של השנתונים הראשונים ל“מאַלי פּשגלונד” מצאתי רק אצל מדז’ה מרקוזה, שהיתה שנים הרבה מזכירה של העתון, ועתה היא יושבת בגבעת-חיים. היא גם שיתפה עצמה בהכנת החומר הזה: השלימה בסיפור שבעל פה פרטי עבודת העריכה של “מאַלי פּשגלונד” והחוירה ענינים, שלא נתבררו לי למדי מן הקריאה בלבד, ובאחרונה סייעתני בעצתה בדברים שהיה בהם נדנוד ספק. …

עדה פוזננסקי

ורשה, 3 בספטמבר 1926

אל קוראי העתידים לבוא!

עתוננו יימצא בבית גדול בקרן-רחוב. בסמוך גן: מימין מגרש עצום, משמאל בריכה וסירות; בחורף מגלשה. כמובן, אופניים, מכוניות, ואוירונים לשימוש העוזרים והכתבים. על הגג אנטנה. שנוכל בנקל לאסוף ידיעות מכל המדינה, מכל העולם. כל מקום שיש בו משהו חשוב ומענין, שם נמצאים שליחנו ומצלמתנו.

כך יהיה עתון הילדים ונוער בתי-הספר.

טלפונים יהיו שנים-עשר. שכל אחד יוכל בכל שעה לדבר, לשאול, למסור ידיעה או תלונה.

ראינוע יהיו שנים (בקומה התחתונה). באחד סרטי-הרפתקי וצחוק. באחר סרטים מרעישים את הלב ומדעיים.

הכל יהיה מענין.

העתון יידפס במכונת-רוטאציה. איני יודע היטב, מה פירוש מכונת רוטאציה, אולם כל העתונים נדפסים במכונות כאלו. וסוף סוף שמה נאה, חגיגי:

“מכונת רוטאציה”.

המערכת תימצא בקומה הראשונה, יהיה פה אולם-המתנה, אחד או שניים: אחד למבוגרים, אחר לצעירים. כי גם מבוגרים יבואו בענינים שונים למערכת שלנו.

העתון יברר את כל שאלות התלמידים ובתי-הספר. ויהא ערוך באופן שיגן על הילדים.

העתון ישקוד על כך, שהכל ייעשה

בצדק.

העורכים יהיו שלושה. אחד זקן (קרח במשקפיים) שלא תהיה בלבולת. האחר עורך צעיר לנערים, ונערה אחת – עורכת לנערות. ששום אחד ואחת לא יתביישו, וידברו בלב כן ובקול רם, מה צרכם, מה עוול עוללו להם, מה צרותיהם ודאגותיהם.

כל הרוצה יוכל לומר מה רצונו, יוכל לבוא ולכתוב בו במקום, בתוך המערכת עצמה.

העוזרים הקבועים יהיו להם שולחנות-כתיבה או מגירות שלהם.

כל הבוש משום שכתב-ידו מכוער או כתיבתו בשגיאות, העורך יאמר לו:

– אין דבר. בהגהה יתוקן הכל.

ואם לא ירצה כלל לכתוב, יצלצל העורך לסטינוגראף ויגיד:

– בבקשה.

ייכנסו לחדר מיוחד ושם יכתיב.

ידיעות אפשר למסור בעל פה, בטלפון, לשלוח בדואר, להכתיב או לכתוב.

שיהא נוח, שלא יתביישו, שלא יצחקו.

יש מבוגרים הרבה שאינם כותבים רק משום שהם מתביישים; יש ילדים הרבה אשר להם רוב המצאות, הערות ותצפיות מענינות, ואינם כותבים משום שאין בהם עוז או אין להם רצון.

עתוננו יעודד את הנוער לכתוב.

יעודד ויתר להם עוז.

כי לא דבר קשה הוא. – קשה יותר למכור עתונים מאשר לכתוב אותם, והרי נערים, אפילו קטנים, שתים לעצמם עצה להפליא. – אם מישהו יכתוב שלא בזריזות או שלא בחכמה, לא יבואנו כל רע. אולם אם נער קטן יסתובב שלא בזריזות, הרי מכונית או חשמלית תעבור על גבו.

בבנין המערכת שלנו יהיה אולם-ישיבות. פה נטכס יחדיו עצה, מה תיקונים ראוי לתקן.

יהיו לנו מרצים למדורים שונים.

מומחים:

לכדורגל,

ראינוע,

טיולים,

בדיחות והלצות,

סתר-פתר וחידות.

בקומה השניה יהיה מסדרון, ומימין ומשמאל יהיו על הדלתות כרטיסים ועל גבם כתבות: כדורגל, ספורט, ידיעת-הארץ, בית-ספר (כל מחלקה, כל כיתה יהיה לה מרצה משלה).

העתון יצא לאור פעמיים ביום, בבוקר לילדים קטנים. הם יש להם פנות לקרוא בבוקר. במהדורת-הבוקר יהיו תמונות רבות. – כתוספות יקבלו הקטנים חטיבות-שוקולאד, תופינים, צעצועים. – מהדורת-הערב תהיה רצינית והתשורות אחרות: ספרים, קלמרים, שעונים קטנים, אולרים, כרטיסי-חנם להצגות.

בבנין המערכת תהיה ספריה, כי הרוצה לכתוב צריך לפעמים לעיין בספר. יהיה אולם-ציור גדול ורב-אור.

כל הרוצה יוכל בנוח לקרוא, לכתוב ולצייר.

מתי והיכן ייבנה הבית הזה, אין אנו יודעים עדיין. אין אנו יודעים, מה שם ייקרא העתון הזה. – זוהי רק תכנית, תרשים, ציור, שרטוט. צריך להשלים, לשנות, לעבד את הפרטים. – נחזיק טובה, אם הקוראים יסייעו בידנו.

II

במערכת “נאש פשגלונד” אמרו לי כך:

– אנו מבקשים להנהיג תוספת לילדים.

תוספת לילדים אפשר שתצא לאור אחת לשבוע. לפי שעה אנו נותנים שני עמודים בשבוע. אין אנו רוצים להתערב בעניניכם. כתבו לכם, כאוות-נפשכם. כבודו כבר כתב אילו ספרים בשביל ילדים, ובכן קל לכבודו.

אמרתי:

– טוב.

ואחר כך התחלתי להצטער. כי דבר אחד הוא ספר ודבר אחר הוא עתון. ספר אני כותב בשעה שאני רוצה, ועתון אהא מוכרח לכתוב כשיעור שהוטל עלי. ספר אני כותב על ענין אחד, ובעתון צריך לכתוב על הכל. בספר אני יכול לבדות מלבי, ובעתון צריך לכתוב את האמת, שהרי מיד כועסים, כי שקר. ספר מוכרח להיות מענין, אך לא לכל. שאינו רוצה אל יקרא. ועתון מוכרח להיות מענין לכל. – האחד קורא את המאורעות, האחר את המודעות, השלישי תוספת ספורט. ואני חייב להעמיד פנים, כי אני יודע את הכל ובקי בכל.

ספר אני כותב, כמו מכתב לחבר, ועתון אני כותב לזרים.

בקטנותי, ציוו עלי פעם אחת לכתוב מכתב לדודה. הדודה ישבה אי-שם הרחק, כמדומה ראיתיה אי-פעם, אך לא זכרתי כלום.

– הא לך פה נייר, עט ודיו, וכתוב.

– אבל כשאיני מכיר אותה.

– אין דבר.

כתבתי כך:

דודה יקרה!

אני בריא ומאחל זאת גם לדודה האהובה. דודה אהובה, איני יודע מה פני הדודה. תכתוב לי הדודה, אם הדודה היא עבה או דקה. ותכתוב לי הדודה, איזה שערות יש לדודה. ותכתוב לי הדודה, איזה אַף יש לדודה. ותכתוב לי הדודה, איזה אזנים יש לדודה. ותכתוב לי הדודה, איזה שניים יש לדודה. ותכתוב לי הדודה, אם הדודה אוהבת שוקולאד, כי אני אוהב. ותכתוב לי הדודה, אם הדודה מאספת בולים, כי אני מאסף ויש לי אלבום לבולי דואר. ותכתוב לי הדודה, איזו לשון יש לדודה. ואם הילדים שם רוכבים על אופניים, כי אני רוצה מאד, אך אין לי אופניים. איני זוכר את הדודה, והאם הדודה זוכרת אותי. ואם הדודה גדלה, כי אני גדלתי. ואני מברך את הדודה ואת כל המשפחה. ואני מבקש בהחלט לכתוב לי".

אמרו לי, כי כתבתי שטויות, ובכן אני ירא, ששוב יאמרו, כי הכתיבנות שלי אינה שוה כלום.

ובכן אני רוצה ככל המוקדם להכיר את קוראי, שאכתוב אליהם, כמו אל מכרים.

אני רוצה לדעת מה דאגותיו, אם הוא שקט, אם אומרים שהוא שובב, האם הוא תלמיד טוב, אם אומרים כי הוא עצלן, מה בית הספר הוא מבקר ומה כיתתו, מה הספסל שהוא יושב בו ומי שכנו בו. אני רוצה לדעת, אם המורים הם טובים ואם ההורים מרבים לצעוק ועל שום מה. אני רוצה לדעת, אם יש להם אחים ואחיות גדולים ואם הגדולים מתנהגים כאדונים. האם יש להם אחים ואחיות קטנים ואם פעוטות אלו מציקים להם מאוד.

כי אני יושב בבית, שיש בו מאה ילדים וילדות גם יחד. ולפעמים קרובות אני נוסע לבקר בבית, שיש בו חמשים ילד וילדה. ובקיץ הייתי בכפר, שהיינו בו מאתים. תגרות יש אצלנו בכל שבוע חמש, ולפעמים עשר. כמה מריבות יש, איני יודע כי לא ספרנו. תגרות קל למנות, מריבות – קשה, כי פעמים הרבה לא ידוע, אם היתה מריבה, או רק שיחה, או מישהו נעלב. הילדות נעלבות יותר מאשר הילדים. – לפנים היה אהרן מרבה ביותר בתגרה ולייזר במריבה. אך אהרן עקר רגליו, ולייזר ממעט עתה לריב.

יש לנו יותר חברים נעימים משאינם נעימים. אנו אוהבים מאוד את שמעון הקטן, כי הוא קופץ בגובה 135 סנטימטר, וכן את סאלה כי היא טובה. מן הצעירים יותר אנו אוהבים את חזקאל הקטן, כי הוא נמנה עם אגודת הספורט “פּלוֹמיאֶן” ואינו מתפנק. – בקיץ בכפר היו תחרויות. הלל הקטן הוא שוער טוב. – היתה תחרות קרוקיאֶט. היתה תחרות כדורגל דרך רשת, נערים ונערות. – הנערות ערכו הצגה; היו זמרה, ריקודים, קומדיה קטנה; וסאבּינה הקטנה קראה יפה יפה בנעימה. – ואילו בפּרושקוֹב – ערכו הילדים קרקס. היו להטי-קסמים, בדיחות, נמרים מאולפים: מכניע החיות הדורסניות היה הניאֶק. – שמחה רבה.

בקיץ היתה תחרות-קריאה: מי ממהר ביותר לקרוא. אלה שקריאתם אטית התחרו לחוד, ואלה שקריאתם מהירה, רהוּטה התחרו לחוד. היתה תחרות לוח-הכפל; מבין הילדות ניצחה דורקה וזכתה בקלמר. אילו דורקה לא היתה לכלכנית, היה טוב; אולם עתה היא שוקדת יותר.

הייתי כותב לכם יותר מן המתרחש בינינו, אולם זה רק המכתב הראשון, והרי אי-אפשר הכל בבת-אחת.

עתה אכתוב על עצמי.

בקטנותי היו אומרים, שאני בכיין וכעסן. כשלא הצלחתי בבית הספר אמרו, שאני עצלן. והאם ידעתי. נראה שהאדם הוא אַפסאי, כשאין לו כסף. אם כן, הריני אַפסאי. אני באמת כעסן. אם משהו אינו מוצא חן בעיני, הריני כועס מאוד. – אם התוספת הזאת לילדים לא תצלח, אכעס להשחית. – אני עצלן, כשאיני אוהב לעשות משהו.

לא אהבתי ללמוד חרוזים ולנגן בפסנתר, ומשום כך היו לי רוב צרות.

ואחר כך נהייתי דוקטור. שבע שנים גרתי בבית-חולים, ריפאתי ילדים חולים. ודוקא בבית-החולים למדתי, כי הילדים הם חכמים וטובים. אני זוכר את פּרלה ואת שרולק¹ – עוד אספר לכם עליהם – אני זוכר את חיימיק² ואת וולאַדק, שהעזרה הראשונה הביאתם.

ילדים הרבה הביאה העזרה הראשונה לבית-החולים שלנו, כי מתרחשים אסונות שונים. – בעתונים לגדולים כותבים על אסונות אלה בקצרה. יכתבו, כי פלוני ואלמוני מכונית עברה על גבו, או נכווה – וסוף. אין יודע מה היתה אחריתו. – אם המערכת תרשה, נכתוב בתוספת שלנו בהרחבה. כי המקרים הם מענינים מאוד. והשריפות מענינות, והרפתקאות אנשים שונים מענינות. בהחלט, כמו סיפור-אגדה נורא.

יש גם מאורעות מצחיקים. לפעמים קרובות מספרים אצלנו השבים מבית הספר מה ראו ברחוב. פעמים שהיתה לוית-מת עם תזמורת, או שוטר הוליך גנב, או שיכור עשה תעלולים, או אדון רדף אחרי מגבעתו שהרוח סחפתו מעל ראשו.

נבקשכם, קוראינו, בכל לשון של בקשה, שתשלחו תיאורי מאורעות ומקרים.

כשחדלתי מלרפא ילדים, לא ידעתי, מה אעשה, והתחלתי כותב ספרים. אולם ספר כותבים זמן רב, ואין בי אורך-רוח – ומכַתבים הרבה נייר, – והיד כואבת. – אולי מוטב לכתוב עתון, כי פה יסייעו הקוראים. לא אוכל לבדי.

ויהא כך:

כל מי שיכתוב לפרקים קרובים יותר יזכה בתואר

כּתב.

אם ידיעותיו תהיינה מענינות, יזכה אחרי שנה או מחצית שנה בתואר

עוזר.

אחר-כך כבר יוכל להיות

עוזר קבוע.

על המכתבים נזכּה בציונים. מי שירצה בציון ה‘, חייב לכתוב מכתב מענין בלא שגיאות, ברור, נקי. צריך לכתוב בדיו, שהמערכת לא תקלקל את עיניה. כדי להיות כּתב צריך, איני יודע עדיין, אם 10 או 20 ציונים ה’. בכלל איני יודע עדיין, איך יהיה. אני רק מסדר לי במוחי, שיהיה על הצד היותר טוב. – אילו כתבתי פרוספּקט למבוגרים, הייתי חייב להעמיד פנים, כי אני יודע. ואיני אוהב להעמיד פנים. ועל כן איני רוצה לכתוב בשביל מבוגרים.

כבר אמרתי, שאני כעסן. אך אראה, שמשהו אינו צולח בידי, שהכל רוצים רק לקרוא ואין רוצה לכתוב, יפקע אורך-רוחי וגם אני אחדל מכתוב. אם לא – הרי לא.

כי מהיכן יוכל איש אחד לדעת, מה מתרחש בכל הערים, בכל הרחובות, בכל החצרות, בכל בתי הספר ומה כל אחד ואחד מבקש לדעת.

תחילה אני פותח מדור בשם:

“אני מבקש לדעת”.

למדור זה אפשר לכתוב גלויות-דואר. הכתובת היא כך:

מערכת "מאַלי פּשגלונד "

ורשה

רח' נוֹבוֹליפּקי 7

כבר. לפי שעה די, אחר-כך תהיה ההתחלה. – כל ההתחלות קשות. ובכן אבקש מכם שלא תכעסו, אם בתחילה לא יהיה עוד המדור שלנו כתיקונו. גם בבית-הספר, בתחילת שנת-לימודים חדשה, כשאין עדין ספרים, מחברות, מתחלפים הספסלים ותכנית-השיעורים, מוכרח להיות מעט אי-סדרים. אף אני אין לי עדיין הספרים הנחוצים וכתבי עת שונים. – על שולחן הכתיבה שלי במערכת מונחות רק חמש מחברות של כתב-עת שכתבתו: “קול התלמיד”.

בבתי-ספר שונים מוציאים תלמידים לאור כתבי-עת; איני מסופק, כי ישלחו אלינו.

---

כלי-המבטא שלנו יהיה לא-פוליטי ולא מפלגתי.

באמת, איני מבין ביותר, מה זאת אומרת, אך כך כותבים, כרגיל, העתונים בפּרוספּקטים. וכן, על מה ניגרע מהם?

בכבוד

יאנוש קורצ’אק

9 באוקטובר 1926, שנה א‘, גל’ א'.

מן הסיים

בעתונים כותבין ביותר על הסיים³:

– בסיים אמרו. – הציר אמר. – היתה הצבעה. – בסיים היה מיניסטר.

המאמרים האלה הם ארוכים ומשעממים. והרע ביותר, כי יש בהם רוב ביטויים לא מובנים. – אף כי על הסיים כותבים תמיד החכמים ביותר שבכל מערכת, מוטב היה, אילו תחת המאמרים האלה הובאו מאורעות שונים, ומה דברים מענינים מתרחשים בעולם.

גם אני רציתי להתחיל במשהו אחר, אך אין עצה: עד שלא נבדה עתון חדש משלנו, אנו מוכרחים לחקות כקופים את הגדולים. בכל העתונים יש מאמרים ראשיים, מן המוכרח הוא כי גם אנו יהיה לנו מאמר ראשי. ואחר-כך נראה, מה נעשה.

הסיים הוא אי-שם במוקוטוב, ואני יושב בווֹליה, ובכן איני יודע כל כך, מה מתרחש. נו, קשה. אולי יעלה בידי, ואם יתברר, כי הכרח הוא, שגם ב“מאַלי פאשגלונד” יהיו מאמרים ראשיים על הסיים, אולי נסתדר כך.

צירי-הסיים יש להם ילדים. ובכן, יכתוב אבא בשביל המבוגרים ובנו של הציר יכתוב בשבילנו. או – יקרא העורך את עתוני המבוגרים, ואחר-כך יכתוב בשביל הילדים אותו דבר עצמו באופן המובן להם. – כי לדעת משהו לא יזיק.

ובכן, בזמנים האחרונים הממשלה, זאת אומרת כל המיניסטרים, הם ברוגז עם הסיים. הממשלה אמרה, כי הסיים הוא יועץ רע, והסיים אמר, כי המיניסטרים הם שליטים רעים. וביותר נתכעס הסיים על שני מיניסטרים והסיים אמר, כי ילכו להם. אחרים מותר להם להשאר, ואילו שנים אלה ילכו.

אמרה הממשלה:

– יתפטם הסיים בצמר-גפן וימשח עצמו בששר.

ואלו שני המיניסטרים נשארו על עמדם.

או אז עלה וגבר כעסו של הסיים ולא הרשה לה, לממשלה, שתוציא ממון רב כל-כך, כצורך כל ההוצאות. – הממשלה נפלה. הקבינט נפל.

תלמיד שלא עמד לבחינות או לא עמד בבחינות, אומרים עליו, כי נתחרבן, אף כי חורבן צריך שריפה והרס, ואילו ציוּנים רעים אינם צריכים אלא עט. ומיניסטרים כביכול הלכו, הלכו, עד שמישהו העמיד רגלו כמוקש להם והתהפכו.

– נפילת ממשלת באַרטל⁴

בארטל היה שם כמפקח הכיתה. הוא נשא באחריות לסדר המיניסטרים שלו.

ברגיל אומרים: בארטל בלא התואר: אדון. וזה משונה מאוד. כשאתה ממעט לכבד את מישהו, אתה אומר שמו בלא תוספת: אדון. כך נוהג המורה לקרוא את שמות המשפחה בבית הספר. – וכן, כשאתה מרבה לכבד את מישהו, אתה אומר שמו בלא תוספת: אדון מיצקביץ'. אדון בארטל, אלא בפשיטוּת. ואם אתה רוצה להעליב במישהו, כי אין הוא כלל אשל רברב, אתה כותב עליו: אדון. זה משונה מאד, אך אין עצה.

הענין הוא כך:

הסיים מצביע, שאין לו אמון למיניסטרים כאלה. או אז כותבים המיניסטרים, שהם רוצים עוד למשול. והנשיא בוחר מפקח-כיתה אחר, מיניסטר חשוב ביותר אחר, שיבחר את הנראים בעיניו.

הנשיא מושצ’יצקי בחר את פילסודסקי.

יש הרבה בני-אדם בפולין, האוהבים מאד את פּילסוּדסקי, ובכן שמחו וכותבים, כי עתה ייטב. ואלה שאינם אוהבים, כותבים, כי נבחר “אדון” פּילסוּדסקי והם כועסים.

ומה יהיה לעתיד לבוא, אין יודע.

הערה: למאמר בסוג זה חוזר קורצ’אק גם בגליונות הבאים. משל: ההבראה הכספית, – 29 באוקטובר: אצל סנאטור אמיתי, – 5 בנובמבר; פאציפיקציה של אירופה – 19 כנ"ל; מינסטר חדש להשכלה (האם יוטב יותר?) – 14 בינואר 1927. אך אין מורגש הד בין הילדים. לימים נעלמים והולכים המאמרים שענינם כך.

---

כלי-עבודה טובים

ההורים והמורים דורשים מעם התלמיד, כי ספריו ומחברותיו יהיו כסדרם, כי העבודות-שבכתב תיעשינה בנקיון ובשקידה. דרישה צודקת; – גם אנו רוצים בכך. אולם מעצורים רבים לפנינו. אחד החשובים שבהם הוא המין הגרוע של כלי-העבודה.

כלי-העבודה של התלמיד – הריהם עט, עפרון, נייר, מספג, מחוּגה, גיר, צבע וכיוצא באלה. והמעשה הוא כך, שהכל הנעשה בשביל הגדולים, למשרדים וללשכות, עשוי אחרת, יקר יותר וטוב, ואילו הנעשה לבתי-הספר – ככל הבא ליד.

מי אינו מכיר את העטים שהצפורן נשמטת דווקא ברגע המצריך חפזון והשגחה טובה, כדי להדביק ושלא לעשות שגיאות? או שהצפורן נתחבת ומעמיקה כל כך, שאי-אפשר לשלוף אותה אלא בשיניך? ידוע, כי זה מזיק את השיניים, אך מה לעשות, אם אי-אפשר אלא כך?

רשאי אתה לראות עצמך בר מזל, אם נזדמנה לך צפורן, שאינה שורטת, ואין כתיבתה עבה יותר מדי. לפעמים אתה שוברה בכוונה, שתפטר מצפורן גרועה; ובאחרת אתה יכול לכתוב חודש ויותר, אתה מוקירה ומחבבה ומיצר, אם היא מתקלקלת מזקנה, או נשברת באשמתך, או באשמת חברך.

גם הנייר של מחברות בית-הספר מניח פתח לתלונות הרבה. מובן, שכל אחד רוצה לקנות במחיר זול יותר, אך אם האם בתי-החרושת מחוּייבים לייצר מחברות, שידוע מראש, כי הן כקליפת השום. ויהא שאי-אפשר למחוק במחק, שכן יוטל חור. אבל אפילו הצפורן הטובה ביותר ובכתיבה השקודה ביותר נטפלות לה שערות זעירות וכבר יש לך כמה אותיות מטושטשות שאין אתה יודע מה תעשה בהן. אתה מנסה לנגב צפורן כזאת בשערותיך, אתה טורח להוציא את השערה הזעירה והרי אתה מלכלך את אצבעותיך בדיו. וכמה זה מרגיז ומסכסך את המחשבה. ואחר כך עודם מתפלאים, כי יש כתמים על סינר-בית-הספר ועל השערות. ממה? ממה, אם לא מן הנייר הגרוע, המתמרטט, מסתחב ומעמעם את הכתיבה.

יש ותלמיד מצליח להגרר עד הסוף. עוד פעם אחת יביט בקורת-רוח על עבודתו, נושם נשימת-רווחה ומניח את המספג. והנה תחת מספג ניתן נייר דקיק. לא תועיל אפילו תניח במלוא זהירות. כל שקידתך לא כלום. דף מכותם, מלוכלך, מכוער. מה תעשה? תקרע את הדף ושוב מבראשית?

והעפרונות המתפוררים? עץ קשה ואולר קהה. יגעת, כבר אתה צריך להתחיל בכתיבה ובציור – אפילו לא לחצת בכוח – טרררח, החוד נשבר. לפעמים אתה משבר רביע העפרון עד שאתה נתקל בחתיכה קשה יותר.

מי שהוא שלוו, בעל אורך-רוח, הוא רק מתאנח וחונק דמעותיו; אך יש כעסנים. שכזה מרוב כעסו בו דוחק לתוך קסתו זבובים, או פיסות נייר, והוא מסאב כל כך את הדיו, שהיא פעמים הרבה חיוורת, עד שאינו יודע, מה יעשה.

ספר-הלימוד פעמים הרבה כריכתו גרועה כל כך, שאפילו תנהוג בו כבביצה, לא יתקיים עד סוף השנה.

גירים וצבעים שאינם בנותן גוון, מחקים שאינם מוחקים, מחוגות שהבורג שלהן נופל מיד, סרגלים העשויים עץ דק כל כך, שהם נפגמים עד מהרה – כל אלה מפריעים, מקשים את העבודה, מרעילים את שעות העבודה שפעמים הרבה הן לא-שמחות ממילא.

אם יש תקנות האוסרות לזייף לחם, חמאה, חלב, כלום לא מן הדין הוא לאיים בעונש על כל אלה, שלשם תחרות לא-ישרה הם מרחיקים את הילדים מן הלימודים?

---

שָנית

השנית היא מחלה, שהמבוגרים חולים בה לעתים רחוקות, ואילו ילדים חולים בה לעתים קרובות. מחלה זו אפשר שתהא קלה, חמורה, ואפשר שתהא בה סכנת נפשות, – בבתי-החולים בורשה יש כ-1000 ילדים חולי שנית, ויש רבים גם בבתים פרטיים. השנית היא מחלה מדבקת, ואם אנשים רבים מאוד יחלו בבת-אחת מחלה כזאת, אומרים כי פרצה מגיפה.

עתה יש מגיפת-שנית, וכותבים בעתונים, מה לעשות, שלא יחלו יותר, שלא ידבקו.

אין אנו רוצים מיד בגליונות הראשונים לריב עם העתונים בשביל המבוגרים, אולם מעיר קצת הערות על מה שהם כותבים.

אדרבה, הזריקות חשובות מאוד, וכן חשוב הדבר, לנקות את הידים, לרחוץ אותן כשאנו שבים מבית-הספר ואפילו כשאנו רק באים מן הרחוב, מן הטיול; חשובה שטיפת הפה ורחיצת השיניים; חשובה גריפה הגונה של החוטם. חשוב שלא להרים כלום מעל הקרקע ברחוב או בגן – ושלא לשים בפה דברים מיותרים.

אולם המלומדים הוכיחו, כי אדם רעב הדבקתו קלה יותר ומחלתו קשה יותר; ובבתי-הספר יש הרבה ילדים רעבים. ואין מי שיכתוב, שיתנו בבתי-הספר לאכול לילדים רעבים.

המלומדים הוכיחו, כי האדם צריך אויר צח, ואילו בבתי-ספר רבים המיצר גדול, החלונות מעטים ואפילו בשעת ההפסקה אין מקום לשחק בו. – והרי אפילו מזג-האויר נאה, אין נראים שיטוטים וטיולים. – אין כותב, שיערכו עתה יותר טיולים וימעטו בשיעורים, כל עוד שורה המגיפה.

אדם עליז ושבע-רצון הוא מחוסן יותר מפני מגיפה, ומי שאינו אלא משתעמם ומתירא, ימהר יותר לחלות. ובכן, צריך עתה גם להרבות בשעשועים. כי הילדים חייבים להיות תמיד שמחים, על אחת כמה וכמה בימי מגיפה. – על כך שכחו לכתוב העתונים בשביל המבוגרים, ובכן מחובתנו להזכיר.

---

הדואר הראשון

קבלתי 47 מכתבים. מנערים היו 31 מכתבים, מנערות 16. – מורשה היו 40 מכתבים, מערים אחרות 7. – מלבד השם ושם-המשפחה נרשמו גם הכתבות ב-32 מכתבים. מוטב לרשות הכתבות, כי אפשר והשמות יהיו שווים. בזכות הכתובת שנרשמו ידעתי, כי אדם והלנה מ. גרים יחדיו, כי ליאון שהוא כנראה קצר-רוח, כתב תחילה מכתב יחד עם אחיו, ואחר-כך כתב לבדו מכתב אחר. ארבעה מכתבים חתומים רק בשם ובלא שם המשפחה, ומכתב אחד הוא פסיבדונים. – במעטפות קבלתי 27 מכתבים, גלויות דואר 9, עמודי מחברות 11. – שני מכתבים הוכתבו בידי ילדים, שאינם יודעים עוד כתוב.

כל המכתבים נסדרו לפי מספרים ונרשמו ברשימה, ובכן אנו מבקשים חתימות ברורות; אם איזו מלה מטושטשת, אפשר שנרשום אותה שלא כהלכה בפנקס ותאבד.

ידענו, כי כל אחד ואחד היה רוצה לקבל מיד תשובה למכתבו, אולם אין זה בגדר האפשר. צריך שתחשוב יפה-יפה, עד שאתה משיב תשובה, כי צריך שהתשובה תהיה חכמה ולא סתם כך, כמו בכתבי-עת רבים בשביל ילדים.

שם המערכת כותבת בתשובתה:

– מכתבך הקטן שמחנו מאוד. העציבנו מאוד. שמחנו, שכתב-העת שלנו מוצא חן בעיניך. – משמחנו, כי אתה לומד יפה-יפה. מעציבנו, כי חששת בבטנך. כתוב, אם שוב אינך חושש בבטנך.

המערכת או שהיא שמחה או שהיא עצבה. ובאמת היא מעמידה פנים, כאילו היא אוהבת את כל הקוראים ותמיד היא אך חושבת, אם חס ושלום אין להם איזה מיחוש. אנו לא נעמיד פנים ואנו מבקשים מקוראינו שגם הם לא יעמידו פנים. – אנו מבקשים, שלא יכתבו, מי אוהב אותנו, כי חבל על הנייר הזה. וכן אין צריך לכתוב, כי מישהו רוצה שמכתבו יידפס.

אתה יכול לכתוב בקצרה:

“הייתי רוצה לדעת על המטוס, הטלפון והראדיו”.

ש. ניידורף כותב:

“הייתי רוצה לדעת על המלחמה”.

אֶלוש⁵ סגל כותב:

“אני רוצה לדעת, אם “מאַלי פּשגלונד” יידפס באותיות גדולות”.

הניו יוסטמאן שולח שיעור בחשבון ותו לא.

אפשר מכתב קטן מענין מאד, ואפשר מכתב ארוך משעמם. – פעמים אין אדם לומד כל חדש מספר עבה, ולומד הרבה מספר דק.

כתבו ל“מאַלי פּשגלונד”: מיאצ’ו קליינלרר, שמואל מוזס, אלינקה גרברבאום…

הערה: נמנו מחברים של 47 מכתבים.

---

שינויים ותיקונים

בכל גליון “מאַלי פּשגלונד” נכתוב, מה שינויים ותיקונים הטלנו. – נמלך בדעתם של אנשים שונים; הקוראים יכתבו, מה אינו מוצא חן בעיניהם, – מה יתר, מה חסר, מה הם רוצים לדעת ומה לא איכפת להם. מובן, שלא נוכל לצאת ידי תביעת הכל. האחד חביבים עליו ספורי מעשיות, האחר מעשים שהיו, האחר מסעות, האחר ידיעות מקורות העתים. תמיד ההתחלה קשה ביותר, כי הכל מחייב שיקול-דעת; ואחר-כך כבר חוזר מה שהיה טוב – ושוב אין צרה. ויש יותר זמן פנוי, להכניס המצאות חדשות ורבות ענין.

ידענו, כי “מאַלי פּשגלונד” אינו עדיין טוב.

כנסית שומרים

מארץ-ישראל מגיעות זה מקרוב ידיעות עצובות.

העבודה מועטת, רבים קשה להם והיו רוצים לשוב.

קצת אפילו שבו.

אולם אין מתחשבים בזה השומרים, שהחליטו לעלות לארץ-ישראל ורבים מהם לומדים עבודת השדה.

בשנה שעברה התכנסו בורשה 300 שומרים קשישים מערים שונות ביותר בפולין.

החליטו לעלות בזמן הקרוב ביותר לארץ-ישראל.

הערה: אנו מפרסמים את הרשימה הזאת, שנדפסה באותיות גדולות יותר, כדי לעורר על כך, כי קורצ’אק השתדל לטבוע מטבע ציוני בעתונו מראשיתו.

16 באוקטובר, שנה א‘, גל. ב’

תשובות למכתבים

I

המכתב הראשון, לאחר תיקונו, כך לשונו:

“בקיץ ישבנו ביוּזפּוף ליד התחנה. פעם אחת, כשיצאתי לקבל את פני אבא, הגיעה רכבת מהירה מאוֹטווֹצק ועברה על כלבלב קטן; הרכבת חתכה לו רגל. הכלב התעוות בכאבים נוראים. אדון אחד לא יכול היה לראות ביסורי הכלבלב והרג אותו. אנו חפרנו בור וקברנו את הכלבלב”.

על המכתב אני עונה כשם שהיתי עונה לא בעתון, כי אם במכתב פרטי למכרי.

ובכן:

נער חביב,

אזכור, כי בהיותי נער קטן ראיתי במוּראַנוב חתול שעבר עליו רכב, החתול ילל נוראות. קיפץ קפיצות נוראות כל כך. רצה לברוח, אך היה מתהפך. ראיתי דם. הוא הניע רגליו הקדמיות, אך האחוריות היו תלויות. אחר כך בלילה ראיתי חתול בחלומי.

ואזכור, איך קברנו צפור-קנאַרי: אני ואחותי. בכינו בשובנו מעם הלויה והכלוב היה ריק.

אחר כך כבר ראיתי הרבה דברים איומים; איך סובלים בני-אדם ובעלי-חיים. – עתה שוב איני בוכה, אך אני עצב. פעמים הגדולים צוחקים לבכי ילד. אסור להם לעשות כך. הילד ראה יסורים מעטים, ובכן לא התרגל עדיין.

עוד הייתי כותב יותר במכתב פרטי.

אך הגיעו בעצמכם, האפשר ואשיב בעתון תשובות ארוכות כל כך ל-47 מכתבים. הרי יחסר מקום.

אעשה כן: בכל שבוע אשיב לאחד תשובה ארוכה בעתון, או בדואר, ולאחרים אשיב בקצרה. מכתב אחד אדפיס כולו, ומן המכתבים האחרים אביא בעתון רק חתיכות (אפשר לומר: פרקים, ליקוטים, קטעים).

II

במה אתחיל: 47 מכתבים. מי שכתב, מחכה לתשובה. מחכים קטנים יותר וגדולים יותר. מחכה אַלינקה, בת 7, ולוּטק בן 8, מחכה מוּשיו מבּז’וזוב, יונאס, בוֹלוּש; מחכה לוּטק השני בן 8 שאחיו הגדול מכה אותו; מחכים: מאַרישה בכיתה א' ויאַשו ולוּטק השלישי. – לוּטקים בלבד יש שלושה: אחד מרחוב כלודנה 37, אחד מרחוב הוֹז’א 1, והשלישי לא כתב היכן דירתו.

מחכים תלמידים ותלמידות, בכתה ג‘, ד’ ובמחלקה ג' בבית-הספר הכללי; מחכים גדולים יותר בכיתה ו' ובמחלקה ז'.

אני רוצה לענות כך, שתנוח דעתם ושלא אשעמם את האחרים.

משל למה הדבר דומה, בחדר-הכיתה התכנסו 47 תמידים ותלמידות מכל הכיתות ומורה אחד צריך ללמדם שיעור. פעמים המורה אינו בא לבית הספר, ומצטרפות שתי כיתות כאחת. ומיד יש שאון ולא-סדרים. הענין הקל ביותר הוא לספר ספורי מעשיות. – הענין הקשה ביותר הוא לשוחח עם כיתה שכזאת. ואני רוצה דוקא לשוחח עמכם.

ובכן: אתחיל בצעיר ביותר - – באוֹלש. אוֹלש שלח מכתב כזה:

“שמי אוֹלש. בנובמבר ימלאו לי חמש שנים. איני יודע עוד קרוא וכתוב, ואני מכתיב את המכתב הזה. יש לנו ראַדיו, ואני מבקש מאד, כי יהיו יום-יום אגדות, בבוקר ובערב, מוסיקה ואלילות. – יש לנו גן ברחוב ללוול, ובגן אחי הקטן, אך לא אח מלידה, כי אם הדוד הוא אחי אבא. ואני נוסע על סוסון – זה סייח רזה. האם אדוני מכיר אותו? ואין לי לא אח ולא אחות מלידה, ואני בן יחיד. אומרים, כי אני שובב, אך אין זאת אמת, כי אני מנומס. פעמים אני מגליש על המרבד, ואבא אינו מרשה, ולמחרת אני שוב מגליש, כי אני שוכח. ההורים צועקים ומכים, אך לא לפעמים קרובות. האם זה נחוץ, שיצעקו? אמא מכה בידה על טלפי, ואבא על גבי (באמת אין זה על גבי, אך אני מתבייש לספּר). הייתי בצ’כוצ’ינק. אבא קנה לי אקדח ויריתי, ובעל הוילה רצה לקחת ממני את האקדח הזה, והיה כרטיס על הדלת: “בבקשה שלא לבכות ולא להרעיש”. – ואני חולם, כי אני נופל לנהר, או שזאב רודף אחרי. – הייתי רוצה, שלא יכּו אותי ושלא ימכרו את סוסון”.

תשובתי:

ההורים מכים בשעה שיש להם צרות ורוחם קצרה. תדבר עמהם מתחילה כך: שלא יכו מיד, אלא יאמרו: “אם בעוד חמש (או עשר) דקות לא תעשה, כמו שאומרים לך, ארביץ בך בעוד חצי שעה”. או אז יהיה להם פנאי להשיב, מה יעשו.

ותאמר לי על שום מה אומרים פעם אחת הילדים יש להם ידים קטנטנות, ופעם אחרת שיש להם טלפיים. והרי טלפיים לדוּבים ולא לבני-אדם.

וכתוב אם עצתי היתה טובה ואם אבא ואמא לא נעלבו, שכתבת עליהם. וחבל למכור את סוסון.

ועוד דבר: אנו מכירים בנים יחידים שונים, הם אינם מנומסים ביותר, כי מפנקים אותם למדי.

III

ילדים אינם מבחינים בשעון, אינם מבחינים בלוח השנה, לא למדו קורות העתים. ובכן, כל אחד אומר להם: “בעוד שעתיים, בעוד חודש” ואינם יודעים מתי יהיו אלה והם רוצים מיד, כבר. – ועוד אוסיף, כי הגדולים אומרים פעמים הרבה: “מחר, אחר כך”, כי הם חושבים, שהילד ישכח בינתיים. ובכן אינם מאמינים, שיהיה כך כפי שהם רוצים וכפי שהבטיחו להם. ומי שיודע קורות העתים, צריך שאפילו ידע, מה פירוש מאה שנים וכזה אסור שיהיה קצר רוח. ועל כן אנו עונים לקטנים תחילה.

מוּשיוּ הקטן מתאונן: “עוד לא מלאו לי שמונה שנים שלימות, ואומרים לי שאדע את לוח-הכפל ואומרים בבית, כי אני עצלן ועוד יותר צועקים עלי. אומרים, כי הכסאות מתקלקלים, כשבונים בהם מכוניות; איך אעשה שלא יצעקו עלי ושאוכל לשחק כמו שאני אוהב”.

אני עונה:

תלמד את לוח-הכפל תחילה ב-2, אחר כך ב-3, ב-4, – שיהיה מותר לך בלוח 3 לעשות שגיאה אחת, בלוח 4 ו-5 – שתי שגיאות וכו'. מעט מעט תלמד. ימנו-נא לא רק את התשובות הרעות אלא גם את הטובות. – כי המעשה הוא כך: כתבת 100 מלים ועשית 10 שגיאות, ובכן איש לא יהללך, כי כתבת 90 מלים כהלכה, אלא יכעסו של שכתבת 10 שלא כהלכה. – הוא הדין בלוח-הכפל. קשה: כך הוא העולם.

ואשר לכסאות עשה חוזה: כי יותר לך לבנות בהם מכוניות בזהירות ורק פעם אחת לשבוע ורק שעה אחת. וכשיראו בבית, כי הכסאות אינם מתקלקלים, ותוכיח כי אתה זהיר – אולי יתירו יותר פעמים ולזמן ממושך יותר.

ומה לעשות, שלא יגערו בילדים, איני יודע, כי אני עצמי גוער – לפעמים שלא לצורך כלל. ועוד אחשוב: אולי אמציא איזה דרך.

מכתבו של בּורוּש יוּנאַס העלה על לבי את המחשבה, כי בבית הגדול העתיד לבוא של המערכת שלנו צריך שיהיה אולם גדול לתיאטרון ולקונצרטים; או אז תוכל אחותו מרילה לנגן בפסנתר בפני הכל.

קשה לענות בדיוק ליאַש, מהיכן שמות משפחה מגוחכים. כשתוספתנו תגדל, נבקש מאדון, הבקי בענין הזה, כי יכתוב.

מאַרישה מרחוב סוֹלנה כתבה מכתב קצר, כי רצתה לישון. – ובכן, אנו אומרים למאַרישה ולכל, כי מכתבים למערכת אין צריך לכתוב בבת אחת, אלא צריך קודם לחשוב כמה ימים, אחר כך לכתוב טיוטא, בכל יום חתיכת מכתב, אחר כך לתקן, להוסיף משהו מענין, למחוק מה שאינו מענין, ושוב לחכות יומיים, לשוב ולקרוא, – ורק עתה להעתיק.

אחד משלושת הלוּטקים מתפאר, כי הוא לא-מנומס ומציק למורה, שהוא עצל ועקשן והוא רגיל לשים ידו בצלחת. ועל מכתבו הוא רוצה לקבל ספר-מסעות.

לוּטק יקבל קליפת ביצה שלא נולדה, ולא ספר. – אדרבה, ודאי נתן ספרים מתנות, אך לא על כך, שמישהו עצל ועקשן. – מכתבו של לוּטק כתוב כהוגן ובלי שגיאות, ואפשר כי מישהו אמר לו לכתוב לשם ליצנות. אך קשה, והמערכת לא יכולה לבדוק, כי לוּטק לא כתב כתובת, – ובכן היא מוכרחה להאמין, כי לוטק כתב את האמת.

IV

ועתה אענה לאלה המתאוננים על ההצגה לילדי יהודים. יש שלושה מכתבים כאלה: מזושה בבידגושץ, מצשה ל. מקורסי-ערב, וממ. ר. בביאליסטוק.

“אני היהודי היחידי בכיתה, אני פה כמו זר ומיותר. אני לומד לא רע, רק קשה לי בציור. איני יודע מה יהיה גורל מכתבי, רק ידעתי כי מן היום הזה עם “מאַלי פּשגלונד” יש לי כמו מטרה חדשה בחיים והתענינות חדשה. איני יכול למצוא קסם בחיי בית-הספר”.

זוֹשה יש לה אח יוּלק, בן 10 והוא גדול מדי, ועושה מעשי תעתועים ומציק לאחותו. זוֹשה אינה עצלנית, כבוד המורה מהללת אותה: היא התלמידה הראשונה. אולם החברות קוראות: “זוֹשה שגץ” וזה מאוד לא נעים.

צשה מתאוננת שהחברות אומרות: “כנופיה יהודית, יהודונים לפלשתינה, אנדרלמוסיה יהודית”. אפילו המורה אמרה פעם אחת לתלמידה נוצריה:

– יש לך טבע יהודיי אמיתי.

ההתגרות בילדי היהודים ברחוב וההצקה להם בבתי-הספר הוא ענין חשוב מאוד. אני יודע את הענין הזה יפה-יפה: איך היה, איך הווה, ואיך צריך להיות. מאַלי פּשגלונד יעסק בענין זה – לא בתשובה קצרה, כי אם במאמרים רבים.

אין אנו מכריזים, כי נסדר את הענין הזה בשלימותו, אין אנו מבטיחים תיקון מהיר, כי ידענו שהוא ענין חמוּר מאוד. ומכאיב. – לפרקים מרובים נחזור אליו.

כתב-עת לילדים חייב להגן עליהם: כתב-עת לילדי ישראל חייב להגן על הילדים שנולדו יהודים ומשום כך הם סובלים.

על כן בחרנו את שלושת המכתבים האלה, כמכתבים

ראשונים של קוראים גדולים יותר.

בית-הספר יש בו מגרעות הרבה, אין אנו רוצים ואין אנו חייבים להסתירן. כי על אף הכל יש “קסם” לבית-הספר. הוא חביב, עליז ומענין. מתפקידנו הוא לעשותו חביב יותר ומענין יותר. צר לנו על הילדים, המרגישים ברע בבית-הספר, מרגישים עצמם בו “זרים ומיותרים”.

קוראים הרבה כותבים: "אנו אוהבים אותך פּשגלונד-ז’יק⁶, “כתב-עת אהוב שלנו”. “עתוננו החביב ביותר”. אמרנו להם בחריפות:

– חבל על הנייר לכך, כי לא באנו שיאהבונו, אלא שנשרתכם, נועילכם. אף אינכם יכולים עדיין לאהוב, כי אינכם מכירים. ובכן לשם מה לכתוב פיטומי-מלים?

צריך שתכתוב כך, כפי שאתה מרגיש באמת. אסור להעמיד פנים, להתפנק ולהתחנף.

אך אנו מאמינים לנער הכותב, כי מהיותו יהודי יחידי ולא מחובב בכיתה, הוא קיבל את פני העתון “כמטרה והתענינות חדשה”.

אנו מאמינים, כי הוא נותן בנו אמון. האמון חשוב מן האהבה. הוא כתב בקצרה, על גלוית-דואר, ובמלים קצרות התוודה על צרתו.

V

אני עונה למכתבים 6, 7, 10, ו-14.

מיאֶטק כותב:

“המבוגרים יש להם עתונים, אגודות, מועדונים, שגם אנו, כפי שהם אומרים, יכולים להפיק מהם תועלת. סוף-סוף יקחו אותך לאיזו אסיפה שלהם. בבית מלבישים אותך פאר ואחרי מאה בקשות והתראות, שתהיה מנומס, סוף-סוף מניחים אותך ליכנס. אתה נכנס, התכונה, הדיבורים, התלבשות מבלבלים ומחרישים אותך – ומקץ שעות אחדות אתה רואה, שלא הבנת כלום: זה קוסם לך ואתה מדמה, כי שוב לא תעלה בדעתך כל דבר חכמה – בדיבור אחד: לבך אינו טוב עליך. – ובכן, נייסד בעצמנו הסתדרות שכזאת, שתקיף את כל המוסדות הנחוצים לנו”.

ומיאֶטק מצרף רשימה של ועד-בתי-הספר.

לא נפרסם לא את הרשימה הזאת, ולא את התתכנית לכתב-עת שיוצא באמת על ידי ילדים. – הרשימה נכתבה בחפזון וברשלנות. הנה נצנץ משהו במוחו, נטל וכתב. – עתון, קואופּרטיב, וולוֹדרוּם ומקראה. צריך לחשוב ולשקול, מה חשוב יותר, כמה דמים יעלה, במה מוּתר להתחיל, באיזה סדר לפתח, כיצד לשלב את ההמצאה לתוך החיים.

גם מיאֶטק ופליציה מציעים אוסף תרומות חדשיות. קוראה-לעתיד-לבוא מציעה מגבית, וכן דורשים סיוע מעם הממשלה.

לא חביבי, שום אדם לא יתן כלום לדבר חדש, לא-בטוח, לא-בחון. ואוסיף ואומר: אין צריך לאסוף תרומות למטרה לא בטוחה. – צריך ליתן דין וחשבון על כל פרוטה שנתקבלה. – הממשלה יש לה הוצאות למדי, יש מגבית ותרומות למה שכבר קיים ומביא תועלת. וולוֹדרוֹם? אדרבה. אך דמי בית-הספר, מושבות-קיץ חשובים יותר. – הפּרוספּקט היה הזיה, ואילו “מאַלי פּשגלונד” הוא ממשוּת. צריך לעמול הרבה בזה, עד שנפשוט ידנו להשיג יותר.

יש בני-אדם היוצרים תכניות גדולות ואין דבר מצליח בידם. ויש המסתפקים בעבודות קטנות, אך יודעים לשקע בהן רוב זמן, מחשבה, עבודה. – ויש (ואולם אחד מני אלפים) המקיימים כוונות גדולות. הריני מברככם, שיהי חלקי עמהם. אולם בלא יגיעה, בלא בית-ספר של עבודות קטנות – רק סתם בפטפוטים – לא יצלח דבר. לחלוטין.

תזכרו: יש תכניות נבונות, טובות, אולם – בוסר.

VI

גמרתי בלבי להשיב בכל שבוע בארוכה ובלבביות למכתב אחד, ולבדות מלבי מכתב אחד. יקרה, שלא יהיה על מה לכעוס, הרי טוב.

ובכן הוד כבוד בן שש עשרה כותב אלי כך:

“ובכן, אני משתעמם לפעמים, משתעמם נוראות, ולשם הריגת הזמן אני מקשקש על גבי הנייר דברי-שעמום שונים, אם חרוזים, אם נובילות, וסוף-סוף אדוני יבחין – “חתיכות” כאלו. והנה עלה במוחי מין Vogiel⁷ שכזה, אם לא כדאי שאנסה ואשלח לעתון, אולי יכשר, אם לא – קשה. כי העיקר הוא לא להצטער ולאכול כהוגן. סיימתי, שכן אני מרגיש, כי אשעמם את אדוני עד מות”.

קיצרתי מאוד את המכתב ותיקנתי את שיבושיו: מקשקש תחת מכשכש, לאכול תחת לאחול.

ובכן:

אין אני שוב מין שכזה, שאתן למישהו שישעממני עד מות.

מכתבים אחרים אני קורא כמה פעמים, מכתבים אחרים אני קורא בסקירה. מכתבים אחדים אני מהרהר בהם שעה ארוכה, מכתבים אחרים אני שוכח מיד. אני מניח את המכתבים השקטים לחוּד ואת המכתבים הרועשים לחוּד. וזאת לדעת, כי כשם שאתה מוצא בכיתה אחת תלמידים חרוצים ונרפים, שקטים והרפתקנים, כך אתה מוצא במכתבים חביבים ושאינם חביבים, הגונים ולא-ישרים.

כבר היו מקרים, שמישהו מעתיק שיר שנדפס, חותם שמו ושם משפחתו, ואחר כך לועגים לו לעורך, שנלכד בפח. או שהוא מבקש שידפיסו ואחר כך הוא מהלך מתנפח:

– מחבר – משורר – מדפיס בעתון אמיתי.

– אולי מתחילה נתן אחת לחודש גליון כפול ובו חרוזים, סיפורים, בדיחות, אך אני אומר: “אולי”, כי עד עתה יש לנו מכתבים הרבה מאלה, הרוצים לכתוב חרוזים, אך אין לנו אפילו מכתב אחד ממי שרוצה לקרוא אותם. ואנו מדפיסים עתון לא בשביל אלה הכותבים, אלא בשביל אלה, שיקראו אותו – פעמים הרבה ברוב יגיעה.

– אם מישהו משתעמם, ילך לראינוע, ילמד דקדוק, יכתוב לעצמו, לחבריו, לקרוביו, למכריו. יכתוב לעתון בית הספר, יכתוב בהקפדה את שיעוריו, שהמורה יתקנם וירשום לו ציון טוב, או יקרא אותו כמופת באזני הכתה כולה.

– ידעתי, כי אני כותב דברים לא נעימים, וצר לי. העתונים לנוער משתדלים שלא לפגוע. הם עונים:

– השיר יפה, אך לא לדפוס. – אדרבה, בזמן מן הזמנים…

לא, המערכת אינה חנות, שצריך להיות בה מנומס כלפי הקונים, ואפילו הם טרדנים וגחמנים⁸.

כתב עת, וביחוד לנוער – צריך שיחנך. ילמד את קוראיו. לא מן הנימוס הוא לשעמם את העורך, משום שאחד מאלפי הקוראים משתעמם.

לוּדויש הוא קטן – בן 8, ובכן אני סולח לו על סיפור בן חמשת הפרקים בשם: “רב החובלים בן חמש עשרה”. ואני סולח לך בחפץ לב, כי סיפורו חביב מאוד.

אף אינו כועס לשירו של הניוֹ בשם: “עתיד ארץ-ישראל”. הבית הראשון יש בו משקל וחרוז:

Tam w dlekiej Palestynie

Gdzie swe wody Jordan toczy,

Tam hebrajska mowa plynie

Tam lud bitny I ochoczy⁹.

אולם כל מה שאני מרחיק יותר בשיר הזה, הוא גרוע יותר. ואין פלא: תלמיד כיתה ד' אך לפרקים רחוקים ביותר יש בו אורך-רוח לעבד את כל הנושא הזה, הוא נלאה עד מהרה, ואחר כך – כבר – ובלבד להפטר.

מאַדז’יה מתעצבת, ששיריה מונחים אי-שם על קרקעית-המגירה, והיא בעצמה מודה, כי השירים נכתבו, בהיותה בת 11, ואינם מחוכמים ביותר והם ללא שחר. הזכירי לעצמך, מאַז’יה, האם גם אז נראו לך לא-מחוכמים, האם גם אז לא מצאו חן בעיני הדודות? כי הדודות חושבות:

– נערה קטנה – לפי גילה, שירים יפים למדי.

אך לא היית מנסה עתה להדפיסם?

בדין כותבת דורקה:

– כשאני קוראת או כותבת מה, הרי אחר כך מתרקמים בי סיפורים קטנים.

כל אדם, לאחר הצגה, לאחר קריאת ספר או שיר, מתרקם משהו במוחו. אך לא כל אחד רוצה לכתוב. כשם שיש בני אדם ממעטים בדיבור ומרבים בדיבור, אינם אוהבים לכתוב או כותבים בנקל ובנפש חפצה. – האחד משרטט, האחר הוא אוהב נגן, השלישי לוקח חבל בקומידיות קטנות בבית ובבית-הספר. אלא שעשועים – זהו חלק חיי הבית, המשפחה, השקטים, הנעימים.

אל תוציאו, ילדים, את כל אלה לשוק. יהיו אוצרות-סתר שלכם כמוסים בלבכם ובלב קרוביכם ומגירת שולחן-הלימודים.

תוסיף הנקה לספר סיפורי מעשיות לחנוך בן השלוש, ו“הישיש בן תשע עשרה” יספרם ליענקלה¹⁰ הקטן.

אחר הוא מין יוּדיתה¹¹. תנסה. אם היא יודעת להתבונן, ורואה רוב דברים מענינים, אולי תענינה מעשיותיה הקצרות את קוראי מאַלי פּשגלונד.

VII

בבקשה, אל יפוג חפצכם, מי אשר בכתבו משהו עצוב בכה בדמעות ממש, או בכתבו דברים עליזים שמח בכל לבבו, שהצליח להמציא דבר משעשע; מי אשר בכתבו לא חשב, כי הוא חכם, ושכח לגמרי את עצמו ואת קרוביו; מי שכותב לא משום שנזכר משהו, והוא רוצה לחקות, אלא כותב ממוחו, מנפשו, מי שיש לו אורך רוח לתקן אחר כך פעמים הרבה, אַל ישים לב על הנעימה החמוּרה שלי, ישלח שנית אותו דבר עצמו וישאל: “האם טוב?” – אך אַל ידרוש, כי נחזיר לו את המעשיות שלא נתקבלו לדפוס, כי אנו שומרים עליהן, כדי להשוותן לאחרות, שכותבים אחרים, שיכתבו אחרים.

יניח אבא מלוּבלין את דעתה של שרה: אין לנו סל-מערכת, את התנור אנו מסיקים פחם, ולא מכתבי-ילדים. הגדולים קלה להם הכתיבה ואילו הילדים הכתיבה קשה עליהם. לפיכך אנו מכבדים את עבודותיהם ומשמרים אותן כתעודות חשובות.

אנו מודים לתלמידת כיתה ה', ש.ב. על רעיונה לפרסם שאלון על נושאים שונים. על שום מה לחכות לשבת שובה שיחול בפסח? – אדרבה, אם תמסור את נושאי השאלונים, את ההמצאות לתיקונים, תרכוש לה שם כּתבה.

אנו רושמים ציונים טובים לא לשם עידוד, לא לשם ספסרות, שישקדו יותר, אלא כדי לבור את הבר מן התבן.

אנו מבקשים הבנה עם הקוראים, אנו מבקשים ידידות עם הנבונים והטובים שבהם. איך נעשה זאת? הרי מכתבים יהיו לנו למאות רבות. עתה כל מכתב הוא חדש, – היינו רוצים בקבלנו את הדואר, לדעת מראש:

– אַהאַ… זה ממנו… זה ממנה.

קצתם שואלים, אם הם רשאים לכתוב, או מודיעים כי יכתבו. מכתבים כאלה הם למותר. כל אחד רשאי לכתוב ועל הכל.

אלא שאי-אפשר להדפיס הכל, על אחת כמה וכמה שאי-אפשר להדפיס מיד.

יוּז’יו מרחוב סולנה ויאַדז’אַ מרחוב אורלה תיארו יפה-יפה טיול בית הספר, אולם אין אנו מדפיסים שיעורים יפים שבכיתה.

אַדש מבקש לדעת, מה הרפתקאות נדפיס.

– מובן, כי כאלה שיענינו את הקוראים.

את מכתבי הלנקה ומַארק מוילנה מסרנו לידי עורך תוספת הספורט.

יאנוש קורצ’אק

22 באוקטובר 1926, שנה א‘, גל’ 3

שינויים ותיקונים

אנו מחדשים מדור: “פסוקים”. – אין אנו רוצים לכתוב: “מחשבות זהב”, כן כותבים הכל. כביכול הזהב מתכת נאצלת (על שום מה?).

כיום אין אנו מביאים אלא פסוק אחד בלבד. בבקשה מכם שלא תחשדו, כי את הפסוק הזה חיבר מישהו מבוגר לשם עידוד. הוא נעתק מתוך מכתב, שמספרו הסידורי: 56.

לפעמים אין אתה יכול להוציא ממכתב כל דבר הראוי לדפוס, ויש פסוק אחד יפה וחבל לקפחו. על כן הנהגנו את המדור הזה.

הפסוק:

האם העולם לא ישתנה לעולם? האם זה שסבל אתמול כילד מקופח, היום משגדל יקיים גם הוא לפי התור את תפקידו של מדכא?

– האושר ילך בעקבי הדורות הבאים, שלא ישכחו את ילדות עצמם.

---

ארבעה אופנים להתפייס

האופן הראשון:

אם מישהו חבר טוב, והברוגז בא על דבר שטות, מוטב לגשת אליו, כאילו לא היה כלום, ולומר משהו, למשל:

– עכשיו שיעור אריתמטיקה.

או לשאול:

– כבר היה צלצול?

או בדומה לכך. לכאורה אליו או לאחר העומד לידו.

או אז תראה, אם ישיב ואם הוא רוצה להתפייס.

האופן השני:

לבחור חבר הגון, שרבים אוהביו ולבקש ממנו, כי ישאל את ההוא, אם הוא רוצה להתפייס.

אך עתה מוטב לחכות ימים אחדים. כי אם יסרב, יהיה קשה, והברוגז יהיה גרוע יותר ויאריך ימים יותר.

האופן השלישי:

אפשר לכתוב אליו מכתב ולשאול, אם הוא רוצה להתפייס.

אולם המכתב כבר מחייב זהירות. צריך שתדע, שהרוגז לך הוא הגון מאוד. שאם לאו, יראה את המכתב לכל ויתהלל, כי ההוא מתחנן אליו והוא ממאן.

האופן הרביעי:

לא לומר כלום ולא לכתוב כלום, אלא לחכות לשעת כושר. כשאין לו צפורן, או הוא צריך מחק או גיר, או משהו להגיד: – הא לך.

אולם להגיש לו כך, שלא ידחה, אלא להזיז קצת לצדו. כי אפשר ויתבייש לקחת, אם הוא ברוגז, והוא בעל אמביציה גדולה.

חבר, שאין אתה אוהבו, לא כדאי שתתפייס עמו, אך תתחמק ממנו; מקץ שבועות אחדים תתחיל לדבר עמו, אם יש צורך מוכרח בכך.

לעולם אל תתגרה במי שהוא ברוגז, אסור להנקם וחס-ושלום לגלות סודותיו.

מוטב שמי שאשם ביותר ישתדל ראשונה להתפייס. אך אין זה הכרח. כי בעצם כל אחד מדמה, כי הדין עמו.

הערה: מרובים הדי המאמר הזה בין הילדים, ואפילו בדרך התפיסה של הבעיות. למשל, מאמרו של נער בשם: “שלושה אופנים לעשות סביבוני חנוכה” – 26 בנובמבר. השלמה סמוכה הוא מכתבו של מוטק, שנתפרסם בגל' 5, ב-5 בנובמבר. מוטק מוסר על אופן חמישי של התפייסות: “מערכת נכבדה! יש לי אופן חמישי של התפייסות: לקחת סוכריה ארוכה, שזה ינגוס החצי ויתן לחבר החצי האחר, ואז יתפייסו חזק חזק”. אחרי מכתבו של מוֹטק מובאות עוד הצעות להתפיסות וכן ויכוח עליהן. באחרונה ידיעה על שימוש מועיל באחד מאופני ההתפייסות.

---

תיל-דוקר בגן קראשינסקים

ידיעה לא תאמן נתגלתה, לצערנו, כאמת. המגרש הקטן לילדים באחד מגני-הציבור של הבירה הוקף תיל-דוקר. זה דבר מכוער ורב-סכנה, התיל הוא חד וחלוד.

הריפורטר, שנשלח מטעם מערכת “מאַלי פּשגלונד”, אומר כדברים אלה:

– על אף הגשם והרפש, נשמעתי לפקודה, ויצאתי לדרך. כל אותו המסע רב-היגיעה עברתי ברגל. ברחוב דלוגה נכנסתי לאולם, וכאחד עם שלושה שומרים הגענו למקום. בגן, בעצם-הכניסה, היתה לנו קטטה עם שבעה פרחחים שהתגרו וירקו בנו.

את המגרש הקטן מצאנו בנקל. הוא בקרבת הבריכה עם שני הברבורים. כל המגרש הקטן מוקף תיל דוקר. מקומות מפונים מוכיחים כי התיל נקרע מדי פעם בפעם, והילדים עוברים את הגידור על אף העוקצים החדים. כנראה בשעה, שכדור שלהם מתגלגל לתוך המדשאה. במגרש הקטן לא היו ילדים, כי ירד גשם.

השאלה איך להוציא כדור, הנופל בדשא, לא הוסדרה עד עצם היום הזה. ואפילו תשחק במלוא-זהירות, מן המוכרח שהכדור יפול לפעמים לתוך המדשאה. אז הילד מתבונן סביביו, אם אין המפקח קרוב ובחפזה ובמתגנב הוא רץ ליטול קנינו.

וזה לא טוב. הילדים מרגילים עצמם שלא לשמור תקנות ולהתחמק משומרי הבטחון, הם לומדים להתירא ושלא להשמע.

וכן לא בגן אחד בלבד, אלא בכל הגנים, לא בענין זה בלבד אלא ברוב ענינים אחרים.

הילדים אינם יודעים מה מותר, מה אסור. אם המפקח טוב או דעתו בדוחה עליו הוא מתיר לעלות במדשאה; אם הוא רע הריהו מבריח, מחרף, מאיים במקלו.

והילדים מבקשים לדעת, למה הם זכאים.

אנו מזמינים בחמימות את הקוראים שיטלו רשות-הדיבור בענין זה.

אנו פותחים ויכוח (לאמור: אולי יימצא חכם, שיתקננו בעצה טובה).

הערה: הדבר מעורר רוב ענין. בגליונות הבאים יש הרבה הצעות, עצות, הרהורים, דוגמאות מן הנסיון. ב-5 בנובמבר מפרסם העודך שאילתה להנהלת העיריה. אחרי חמשה חדשים הוא מבשר לקוראים על הישג משמח במאמר בשם: “לא יהיה עוד תיל דוקר בגני-ורשה” (8 באפריל 1927).

---

29 באוקטובר, שנה א‘, גל. ד’

מכתב לארץ-ישראל

כתבנו לילדי ישראל בארץ-ישראל מכתב כזה:

"אנו מוציאים בורשה עתון “מאַלי פּשגלונד”. אין בו לא סיפורי מעשיות ולא אגדות, אלא מעשים שהיו. היינו רוצים שיהיה זה עתון הכתוב בידי ילדים ובשביל ילדים, ובידי הנוער בשביל הנוער. הגדולים אומרים, כי זו המצאת אוילים, אך אנו מדמים, כי יהיה טוב.

אנו מקבלים מכתבים הרבה ובמכתבים אלה אנו מתקינים עתון. כותבים אלינו מורשה ומערים אחרות. יש לנו מכתבים מלודז', וילנה, לבוב, פוזנא, ומכתב אחד מדאנציג. שולחים לנו ידיעות מן הבית, מבית-הספר, ואחרות. כבר קבלנו 400 מכתב.

אנו רוצים בהחלט שיהיו לנו מכתבים מארץ-ישראל. שכן מבקשים מעמנו, שנכתוב מה עושים הילדים בארץ-ישראל ומה בתי הספר שלהם, איך הם עובדים בשדה ואיך לומדים שם כי היתה פה תערוכה ארצישראלית יפה מאד. אנו רוצים לדעת על תפוחי-זהב וענבים, על סוסים ערביים ועל הכל.

אנו יושבים הרחק-הרחק ואיננו יודעים כלום, כי על ארץ-ישראל כותבים המבוגרים בשביל המבוגרים בלבד. אנו רוצים לדעת, מה שם באמת. שלא תהיה העמדת פנים וכל ההוספות המיותרות.

גם אצלנו יש בתי-ספר עבריים ועתה ילדים רבים מבינים עברית. אנו שרים את “התקוה”, רוקדים ריקודי ארץ-ישראל. יש כאן הרבה שומרים. אנו מאספים בולי ארץ-ישראל.

עתה כבר מתחיל החורף. פעם אחת אפילו ירד שלג. ומה אצלכם?

אל יתקן איש את מכתביכם, כי גם אנחנו כותבים בשגיאות.

אנו רוצים נורא, כי תכתבו במהרה, כי עוד לפני חנוכה יהיו ידיעות מארץ-ישראל.

יש בורשה ילדה, שהיתה שנה בארץ ישראל. אולם אי-אפשר שילדה אחת תדע הכל, ואנו רוצים לדעת הכל.

ושוב אנו מבקשים מכתבים, אולם בהחלט במהרה. ישב-נא כל אחד ואחד מיד ויכתוב, כי אחר-כך תשכחו, או שלא תתחשקו עוד.

אנו מודים מראש על התשובה.

כתובת העתון שלנו כך: “מאַלי פּשגלונד”, ורשה, נובוליפקי 7.

שלום

הערה: המכתבים הראשונים מילדי ארץ-ישראל מתחילים להגיע בדצמבר. קורצ’אק מקבילם במלים אלו: “רק עתה קבלנו שני מכתבים מארץ ישראל. כתבנו כרוז נלבב – ולא כלום. היה לנו מאד לא נעים. אך קשה. לארץ ישראל יצאו יהודים רבים שיש להם טינה לפולין (אכתוב על כך בל"ג בעומר). אמרו, שהיו עבדים, ועתה הם רוצים להתחיל בחיים חדשים ולשכוח את מה שהיה. בודאי משום כך אינם רוצים לכתוב במאַלי פּשגלונד. קיבלנו רק שני מכתבים. האחד כתוב עברית, האחר פולנית” (24 בדצמבר)

חליפת המכתבים הספונטאנית עם ילדי ארץ-ישראל לא הצליחה. מכתבים – פרט לחבורת כתבים קטנה – אינם מגיעים. רק המגע האישי עם עין-חרוד מביא תנובה ברוכה: החל ב 22 באפריל 1927 מתפרסמים במאַלי פּשגלונד קבוצות שונות של מכתבי ילדים בני הקיבוץ הזה.

---

תשובה כללית

לאלה הדורשים נייר ודפוס טובים יותר ותמונות.

מי שאינו יודע לקרוא בעצמו את העתון כולו, יבקש מאמא או מאחיו הגדול. נייר טוב עולה ביוקר. אך זו שטות. אנו חוששים, כי אם יהיה נייר טוב יותר יאמרו לנו להדפיס שירים וסיפורי מעשיות. שבועונים כאלה כבר ישנם בעולם. ואנו רוצים, כי יהיה זה עתון אמיתי.

תמונות נותן ה“פּשגלונד” הגדול. נשתדל שם, אולם קודם-כל אנו חייבים לפייס את עורך ה“פשגלונד” הגדול, כי הוא הרשה לנו שני עמודים, ואנו כבר – ארבעה. אנו כבר מברכים זה את זה לשלום, אולם הוא מביט לצד אחר ואומר, שאין לו פנאי. הוא כועס קצת, אך זה לא כלום.

לאלה הרוצים לתקן עצמם.

הרבה מקוראינו כותבים:

– אני לא-מנומס ורוצה לתקן עצמי – ואיני יודע כיצד.

או:

– איני מציית. מה אעשה ואציית.

אנו חוזרים ומבארים להם, כי אין כותבים כך. – צריך לכתוב בבירור, אילו אי-נימוסיות ואילו אי-ציותים הם. – כי מזכיר ה“מאַלי פּשגלונד” היה אצל אחד שאינו מנומס ונודע לו, כי זו הלצה; והאחר היה חולה, ובכן התפנק והשתעמם מאוד, ועתה הוא כבר יוצא החוצה, וטוב. משחק ליד באר-הזינוק בגן הסכּסוני.

אפשר ויקרה, שאומרים למישהו שיעשה מה, והוא אינו יכול בבת אחת.

לאלה התמהים ואינם שקטים.

מי שישלח מכתב למאַלי פּשגלונד, אַל יתמה, שאיננו מיד, ואל יחשוש, כי אבד. כי המעשה הוא כך:

במשך שבוע אנו מאספים מכתבים. אחר כך בא חזקאל והוא מסמנם לפי מספרם, רושם בפנקס את השם, שם המשפחה, הכתובת. בל אלה הוא רושם גם בכרטיסים ומסדרם בסדר אלפא ביתא בקופסה. אחר כך הוא כותב, כי לדואר זה כתבו מכתבים קוראים כאלה, כלומר הוא מאשר את קבלתם. – הוא כורך את המכתבים בחוט ירוק ומניח לתוך תיק. מספרי-המכתבים נרשמים בעפרון כחול.

אחר כך אני במשקפים קורא את המכתבים וכותב בעפרון אדום, מה יעשה בכל מכתב ומכתב. יש מעטפות-בד. על האחת רשום: ידיעות, על האחרת: בדיחות, על השלישית: חרוזים, על הרביעית: תשובות וכו'. על אחת: “דברי הבל”.

אחר כך במשך כל השבוע כותבים ומוציאים לפי הסדר מה שבכל מעטפת-בד.

כששלמה העבודה, חוזר חזקאל ומסדר את המכתבים לפי המספרים.

הכל צריך שייעשה בהקפדה, שלא יהיו הרבה טעויות. אי אפשר להחפז, כי תהיה ערבוביה, ויאָמר כי “מאַלי פּשגלונד” הוא טיפש.

לאישור הקבלה צריך לחכות לפחות שבוע ימים, כי אפשר ולא יכנס משהו. – מכתבים חשובים וקשים מאוד מחכים הרבה, כי צריך להמלך בדעתם של אנשים שונים, מה לענות, או צריך לבדוק אם כתבו אמת. ושלא יהיה בלי טעם.

לאלה המבקשים מתנות.

אדרבה, מאַלי פּשגלונד רוצה לתת לקוראיו מתנות, אך אינו יודע, איך יעשה זאת. אנו נתן תשורות, אבל לא לכל ורק בזכות משהו. אלו יהיו מזכּרות – זאת אומרת – נתן לזכרון משהו שכתבו או משהו מחוכם שעשו. – בינתיים הבטחנו 5 זהובים, צבעים וגירים. כהתחלה – בתורת נסיון. – ואחר כך נראה.

למאספי בולי דואר.

מר יון הבטיח, כי ילך לעשר חנויות, שבהן נמכרים בולים, ויספר. – ואם מישהו יכתוב בענין על האלבום שלו, נדפיס. – אני הייתי בקי קצת בבולים, אולם לפני 35 שנים. אז היתה המודה קנדה עם הבונה¹² ומצרים עם פירמידות – לא כן עתה. – הרבה בולים הפסדתי אז בקוּקסוֹ, הרבה הוציאו במרמה מתחת ידי, ובאחרונה החלפתי ברחוב שוויאֶנטוקשיסקה את כל האַלבום באיליאס של הומירוס.

לאלה השולחים בדיחות.

יש לי מעטפת בד ואני משמר בה את כל הבדיחות. כשירבו, אולי יידפסו. קשה להמציא בדיחות מצחיקות באמת, וגם אם תזדמן בדיחה טובה, יש בה מום: הכל כבר יודעים אותה. – אדרבה, אנו מבקשים: שלחו דברים מצחיקים – יכשרו לנו. – נעים ובריא לצחוק קצת.

12 בנובמבר 1926, שנה א' גל. ו'

ריפורמה של בית הספר

I

בבית-הספר נחוצות מראות. – המראה היא כלי כשולחן-כתיבה, כספסל לישיבה, כקולב לאדרות.

חוסר מראות בבתי-הספר הוא שקר.

המראָה לא קלקלה שום אחד. מי שהוא יפה, יודע ממילא, כי הוא יפה. מי שאוהב להתקשט, ימצא מראָה.

איני מכיר כל כך את הילדות, על כן לא אכתוב אלא על מה נחוצות מראות בבתי-ספר לילדים.

1.– זבוב או אבק-פחם נפלו בעין. הוא בעצמו יכול בנקל להוציא, אולם באין מראָה, מוכרח לבקש מחברו, והוא מוציא שלא בזריזות. זה נמשך יותר (והוא רוצה לשחק) והוא מוכרח לחפשו.

2.– נחבט בראשו ומבקש לראות, אם החבורה גדולה. שהרי שוב יגידו בבית כי הוא שובב.

3.– פניו נתלכלכו בדיו או בעפרון-צבעונין, ובכן רוצה למחות בריר ובממחטה ולרחוץ. על מה יאבד זמנו ורירו, אם אין כלום? או מתלוצצים עליו, שהוא מלוכלך, וכלל לא. וזה מכעיס.

4.– בכה, ואינו רוצה, כי יכירו בבית.

ודאי המראָה נחוצה עוד למשהו, אך אי-אפשר ואדם אחד ידע הכל.

II

ועתה: מהיכן המחשבה על ריפורמה של בית-הספר?

ובכן כך: שתי ילדות – אחת מרחוב פּאַנסקה ואחת מרחוב פּוזנאַנסקה כתבו על מראָה.

“כמו שכבר כתבו – אומרת חוה – אין מראָה בבית הספר, ובגימנסיה שלנו יש הרבה גנדרניות והן משתמשות בשמשה כבמראָה. פותחות חלון ועל הרקע הכהה של הקיר משתקפים בבירור אפילו צבעים”.

מכתב אירקה:

"אדוני אינו צודק, כי בשמשה רואים בדיוק את הצבעים. זה שנים שאני משתקפת בשמשה, כי גם אצלנו אין מראָה. המראָה נחוצה בהחלט, אם את רוצה לחבוש את הכובע כהלכה. – שלא אטעה, הסתכלתי עוד פעם אחת בשמשה וראיתי להפליא את הצבעים. צר לי, כי אדוני חשד, שלא בצדק, נערה בשקר. יבדוק אדוני בעצמו, אלא שאדוני מוכרח לעשות כך, שהשמשה תהיה על רקע כהה, שאם לא כן לא יראה. אף כי לא לי ענו: “לא אמת”, אולם נעשה לי כל כך מזופת – נורא.

III

אשמתי. אבקש סליחה. הטעתה אותי נאַצ’יה. כי בעניני ילדות אני נמלך בדעתה של נאַצ’יה. קשה. קרה. כל אדם שוגה, אפילו עורך.

חוה היתה לה אי-נעימות, כי אבא אמר לה:

– כבר קנית לך דעה יפה עליך במערכת: על המכתב הראשון כבר השיבו: “לא אמת”.

חוה, ארקה, זכורנה: אין ריפורמות בעולם בלא קרבנות ודמעות. כה אומרת ההיסטוריה, ומאשרים החיים.

הערה: להבנת המאמר: בגל' ג' (22 באוקטובר) ב“תשובות למכתבים” פירסם קורצ’אק פרק בשם: “צריך לכתוב אמת”, הוא מקטרג על ילדים שונים על שום שנוהגים בדרך גוזמאות ואי-דיוק, ובין שאר הדברים הוא כותב כך: “שלישית כותבת: בבית הספר הסתכלתי בשמשה, כי אין מראָה. אל אלוהים, איזה פנים היו לי. הרוח פיזרה שערותי. החוטם כחלחל-חכלילי, השפתים סיגוליות”. לא אמת! אין רואים צבעים בשמשה". המאמר עתה הוא המשך-הויכוח: תיקון המחברת, תגובה ערה של התמרמרות של קוראה ובאחרונה כניעה של העורך.

---

26 בנובמבר, שנה א‘, גל. ה’

אל תבלבל את הראש

כשהילד שואל, רואים הגדולים לפרקים מרובות להשיב לו:

– אל תבלבל את הראש.

זה מרגיז, מכעיס, מעציב.

על שום מה אינם רוצים לענות? או אפילו הם עונים, הרי רק – בשביל להפטר.

או מתלוצצים!

יש שבעה טעמים לכך, שהגדולים אומרים:

– אַל תבלבל את הראש.

1. הילד משתעמם, והגדול מהרהר במשהו, או משתעמם גם הוא. הילד רוצה לשוחח עם הגדול, והגדול אינו רוצה. – גם הילד גם המבוגר אינם מרוּצים והם עצבים. כשהמבוגר עונה, הרי הילד שואל אותו שאלה אחרת, או אינו רוצה לשמוע בתשומת לב, ורק אומר, כי אינו מבין. עד שהמבוגר מתכעס ואומר:

– אַל תבלבל את הראש.

1. הילד רוצה באמת לדעת משהו, וחושש, שאמרו לו לא כהלכה. הילד מבקש לדעת בדיוק, והתשובה שניתנה לו ניתנה סתם ככה. הילד רוצה לדעת הכל, ואינו זוכה אלא לקורטוב. ובכן הוא שואל פעמיים וחמש פעמים באותו ענין עצמו ושואל מפי אנשים שונים. והמבוגר כועס, על שהילד אינו מאמין ושואל אותה שאלה עצמה פעמים הרבה. ובכן, הוא אומר:

– אַל תבלבל את הראש.

1. הילד אינו מסוגל להבין משהו, כי לא למד עדיין, או מיעט לקרוא ספרים. ובכן, המבוגר יענה בנקל, אך הוא חושש, שמא הילד יבין שלא כהלכה, או לא יבין לחלוטין, ויתפאר, כי הוא יודע ויחשוב בלבו: לשם מה אטרח ואיגע, כשאפשר גם בלעדי כן לדעת הכל. המבוגר חושש, כי הילד סופו חכמתו חסרה ויהירותו מרובה והוא מסרב לענות. ובכן, שוב:

– אַל תבלבל את הראש.

1. פעמים ישאל הילד שאלה, לבחון את המבוגר, לבייש את המבוגר, להלעיג על המבוגר. המבוגר רוגז, והילד צוחק. אם יעשה כן כמה פעמים, סופו של המבוגר שהוא חושב, שהילד נוהג כך. ושוב אינו עונה כלל, אלא אומר:

– אַל תבלבל את הראש.

1. פעמים הילד, תחת אשר יעשה מה, שאינו חביב עליו, שואל שאלות. לא אכפת לו כלל, או הוא יכול לחכות, עד שיוודע באחרונה. שאלה לא חשובה כל עיקר, והמבוגר ממהר ואין לו פנאי. ושוב הוא רוגז והרי:

– אַל תבלבל את הראש.

1. יש שאלות, שהתשובה עליהן קשה. צריך שהמשיב יחשוב תחילה יפה-יפה, כדי שידע בעצמו בדיוק, צריך שיקרא בספר ויזכיר לעצמו. או לחפש מי, שידיעתו מרובה יותר. והילדים מדמים, כי המבוגרים יודעים ומסוגלים לבאר הכל. הם מדמים, כי דבר קל הוא, אך המבוגרים אינם רוצים. הם כועסים ורוחם תקצר. דורשים ומטרידים כי ישיבו להם. ובכן שוב:

– אַל תבלבל את הראש.

1. יש מבוגרים, המעמידים פנים של יודעי הכל. יש ילדים יהירים ומבוגרים יהירים. הם מדמים, כי בושה היא שלא לדעת, או שלא לזכור. מזלזלים בילדים ומשיבים להם תשובות קצרות וחמקניות. כי הם סבורים, שהילד די לו גם בכך. תחת אשר יאמרו: “איני יודע, אני בעצמי יודע אך מעט ולא בבירור” – הם חושבים, כי מוטב שלא להשיב כלל או להעליב את הילד בפסוק:

– אל תבלבל את הראש.

מכתבים ותשובות

שתי תכניות

“עתון לילדים, אך בעתון זה נשכחו הילדים העניים, המוכרים סוכריות וכעכים. הילדים, שזמנם פנוי, חייבים להקדיש אותו לציבור”.

עתוננו זוכר יפה-יפה את העניים, אך עליהם קשה ביותר לכתוב. על ילדים עניים כתבו הרבה ולא תמיד כתבו יפה, ואנו אין אנו רוצים לכתוב סתם ככה. – מר יון כבר היו לו כמה וכמה ראיונות עם מוכרי-כעכים, אך אין הדבר מצליח בידו, על כן נוח לו לחכות.

להקדיש את הזמן הפנוי, – בצדק. כתוב, מה אתה עושה בזמן הפנוי.

והתכנית האחרת, לשלוח את “מאַלי פּשגלונד” לבתי-הספר, אינה טובה. ידענו כי הרשות תשלם, אך אין אנו רוצים לכפות עצמנו על אחרים, ואפשר לקנות את העתון מאצל המוכר: ישתכר גם הוא.

תגרי רחוב

“לא אחת, בשובי מבית הספר, ראיתי את המשטרה רודפת אחרי תגרי-רחוב. – על מה הם נרדפים? אחי סיפר, כי ילדים רבים אינם לומדים, באין בתי ספר. ובכן, מה יעשו? על שום מה תחת לבנות בתי ספר מגרשים את הילדים המשתכרים ביושר לפרנסתם?”

במערב אסורים הילדים להיות מוכרים ברחוב, כי מסחר כזה מקלקלם.

לשם בנין בתי ספר נחוצים כספים, לשם גירוש הילדים די בפקודה אחת שבכתב, ונייר מצוי למכביר. – המשטרה רודפת אחרי תגרי-רחוב לא לשם תענוג ושעשוע: יש לה פקודה כזאת.

שביתת הפרופיסורים

“בבתי הספר אירע משהו, שאין אני מבינו. הפרופסורים שובתים, ואני יושב בטל בבית. – אפילו חולה קשה לו לא ללכת לבית הספר, לא כל שכן כשאתה בריא”.

המורים שובתים בבית הספר שלכם, כי משלמים להם שכר מועט, ולא טוב, אם משכורת המורים דלה. כי הם באים לבית הספר כשהם משוקעים בדאגות וצער. כי הם נותנים עינם באומנות אחרת, ששכר גדול יותר בצדה. כי אינם יכולים לקנות ספרים יקרים. כי הם מוכרחים לעבוד עבודה נוספת בלילה, כדי לפרנס את משפחתם. הם גאים, ועל כן אינם מדברים על צרותיהם וצערם.

שביתות הפרופסורים הן נדירות ומכאיבות.

בן-יקיר-לאמא

מכתבו הראשון פותח בלשון כזה:

“דמעות נדחקות לעיני”.

המכתב השני פותח במלים:

“לא אוכל למנות את כל טענותי”.

הוא בוכה, שהחליט לאחר בחינת הבגרות להפסיק את הלימודים. והחליט להפסיק את הלימודים, כי הוא חושש מבחינות-קונקורס.

הטענות שבמכתב השני מכוּונות להנהלות התיאטראות. המורה עמד ללכת עמהם ל“דז’יאדי”. והרי “רעם בגלגל”. – אין מציגים את “דז’יאדי”. ובכן – הוא שואל במרירות – הללכת ל“תולדות החטא”.

במכתב הראשון מוזכר, כי המיניסטר אינו מתיר לצאת חוצה-לארץ אלא לזאַמויסקים ולפוטוצקים. והוא אין לו שם מיוחס…

שם יש לך, נערי, אך אין לך רצון עז. לא-יוצלח, בן-יקיר-לאמא.

בטחון.

שני מכתבים של אותו מחבר עצמו. – המכתב הראשון (מספר 244):

"מכתבי הראשון הזה יש בו אופי של מכתב-מבוא: התשובה תתן בי בטחון.

נו, טוב, יהא בטחון. אנו נותנים תשובה מעודדת. – אנו מחכים. – בא המכתב השני: מספר 880.

“התשובה הגיעתני מקץ ארבעה שבועות; ובכן היכן הסדרים שהובטחו בפי המערכת?”

הכתבה על יחסי בית הספר שהבטיח איננה, אך יש שתי טענות ועצה: “איני מפקפק, כי בתשומת לב לחשיבותה של התכנית תכתוב תשובה אם בדואר ואם בעתון”

אני כותב תשובה, אך לא מיד (תאריך המכתב: 7 בנובמבר): – יועצים יש לנו בלעדיך למדי.

נו… ותן לשכזה בטחון.

אומן לאזני המן?

במכתב הראשון, כי הוא רוצה ללמד את הקוראים, כיצד בונים מנגנאות שונים. במכתב השני הוא מוסר תאור טלגרף מורס, מבקש לתאר את מכשירי-העזר, שלא עשה אותם, אך הוא יודעם ו“הוסיף תיקונים משלו”. – הוא בן 14.

נפחדתי, כי משרדי-הפאטנטים עמוסים וגדושים בקשות של ממציאים שונים. על כל ממציא נוספים מאתיים משוגעים לדבר אחד. האם אומן לאזני המן או אולי באמת? – “הטלגרף מורכב תחנה משדרת, השולחת את העתון, ותחנה קולטת, המקבלת את העתון”. יהא כך, אבל “התיקונים שלו”?

אתה יודע מה, נערי? שלח לי את חוות-דעתו של המורה שלך לפיסיקה, ואחר כך נדבר, קשה: אני חושש. – היה לי חניך, שעשה גם הוא רוב תיקונים. הוא היה מצלם.

פעם אחת אפילו הצליח צילומו, אלא יצאו רק האופניים וגבו של הרוכב עליהם – בלי ראשו. – אני חושש.

אחות רעה.

“אני סובלת הרבה במחיצת אחותי הצעירה בת השלוש-עשרה. אנו מתקוטטות ומתכתשות. היא עושה להכעיס את הכל. היא יהירה, אינה מניחה להעיר לה כל הערה. אל הגדולים ממנה היא מדברת שלא בדרכי נימוס. באָפיה הרע היא מרבה מורת-רוח בבית ומחוצה לבית. אין לה חברות, היא בודדת. – הייתי רוצה להתקרב אליה, אך איני יודעת כיצד. יש לי עגמת-נפש ובלב נכון הייתי רוצה בתקנתה”.

בענין האחד קל יותר, בענין האחר קשה יותר לבוא לכלל הבנה. – קטטות ותגרות מרחיקות ולא מקרבות. – אך דרך אחת היא שאיננה מכזיבה: אורך-רוח ורוך – אין אלא לתת מופת טוב.

תתחילי כך:

הגידי לאחותך שתכתוב, מה טענות בפיה עליך.

בעל-הקובלנות.

“בשעת ההפסקה זרק חבר בחברו את הספוג, שחבט בחשמל. משנכנס המורה, זקף החבר פ. אצבעיים וקבל על הזורק. החבר שזרק נדרש לבוא עם הוריו והופחת ציונו בהתנהגות”.

איני יודע מה הפעימוּת של קלקול החשמל אצלכם. אך ידעתי, כי אתם מסתירים מפני בית-הספר את עבירותיכם. במקום שכל העובר עבירה מתוודה בעצמו, אין בעלי-קובלנות.

לא נאה קובלנה, לשם התרפסות, גניבת-חסדו של המורה, הפקת-תועלת. אך פעמים נאה הקובלנה.

ידעתי מקרה, שנער השמיע קובלנה, על שחברו מתגרה ביהודים ברחוב; הוא ידע כי אחר כך יציקו לו ויקראו לו כינויי-גנאי. “קשה – אמר – על שום מה אינו מניח לבני אדם, שילכו בשקט ברחוב?”

מכתב קשה

“אני בכיתה ה‘. אני אוהבת מאד את בית-הספר. אך מורה אחת מרעילה את חיי. בכיתה א’ היתה לנו מחנכת טובת לב ומזג. מכיתה ב' ואילך נעשתה זו העריצה שלנו”.

במכתב ארוך, כן, מחושב. – נראה, שהמורה היא עובדת רבת-אחריות ואדם רב-מרירות ויבושת. פֶגע…

ואילו כך: לקנות עציץ פרחים, ללכת לדירתה, לנסות: לומר לה הכל, הכתוב במכתב. בלא רוגז, אך להתלונן. – לראותה בחדרה העצוב. – כי יש ואנו חושדים ברצון רע, ומסתתר אך כאב?

אפשר והדבר לא יצליח. תשאר אבן היקר של הנסיון. – האם יצליח?

אין עצה

“בשל המאַלי פּשגלונד אני מיצר, שלא איחרתי אי אילו שנים לצאת לאויר העולם… לפנים עבדה מחשבתי, הבעירוני שאלות. כמעשה-אירוניה נשארו בי הרציות הטובות ואין בי כל רצון… איכה אתנער מאַפּתיה איומה זו?”

אני מיצר, שלא איחרתי להולד בעשרים שנה. אך איני מחכה, איך יסתדרו החיים, אלא אני עצמי מסדרם. יודע אני שעות של אַפּתיה איומה, אך איני מרשה להן לשאלות המבעירות שתדעכנה.

אהה, מה נוח להגיד: “חבל ו–מאוחר”. והרצון¹³ אינו פרבר, שאפשר להגיע אליו בנוח בחשמלית. צריך ברגל, מתון-מתון, ביחידות, בערות ובלא מרגעה, – בלא התיפחות של תינוק ובלא התנפחות. – אין עצה…

יאנוש קורצ’אק

---

3 בדצמבר 1926, שנה א‘, גליון ט’ (גליון חנוכה)

זְקַן… זְקַן… סָבָא ונין… נין… נכד

I

כל אדם יש לו אב אחד ואם אחת, שני סבים ושתי סבתות, ארבעה אבות-סבים, שמונה זקני-זקנים והולך ומוסיף. כל אחד יש לו. לא כל אחד רואה. פעמים מישהו מספיק לראות את אבי-סבא. יש ילדים, שלא הכירו את סבתא שלהם. פעמים יראה תצלום ויאמר: “זה היה סבא שלי”. על הנפטר מספרת סבתא, מזכירים אמא ואבא. על זקן-זקנו יספר סבא. אין אנו יודעים אלא מפי זכרונות בלבד.

אני אין לי תצלום של אבי-סבא שלי ולא שמעתי עליו הרבה. סבי סיפר לי עליו, כי מת קודם שנולדתי. אני יודע מעט על אבי-סבא שלי…

ידעתי, כי היה זגג בעיירה קטנה.

בני-אדם עניים לא היו להם זגוגיות בימים ההם. אבי-סבא שלי היה משוטט בחצרות-האצילים והיה קובע זגוגיות וקונה עור-ארנבות. אני אוהב להרהר, שאבי-סבא שלי היה קובע זגוגיות, כי יאיר, והיה קונה עורות, שנעשו בהם פרוות, כי יחם.

עתים אני מהרהר, איך היה אבי-סבא שלי מהלך מכפר לכפר דרך ארוכה מאוד, היה יושב בצל אילן לפוש קמעה, או היה ממהר שישוב לפני הערב יום אל החג.

II

אם יש לאדם שמונה סבי-סבים, ואחר-כך הוא מוסיף והולך, כמה היו לו בימי קדומים? ובכן אחד מאבות-אבותי אלה הכיר את החשמונאים, שהרימו נס המרד, ואולי גם נלחם עמהם.

חג נאה חנוכה – מזכרת המרד הזה. מוזר. ברגיל זקנים אוהבים להיות זהירים, יראים, שלא תבוא רעה לילדים, מתחלחלים לעצם-המחשבה, שהילד יקפח בריאותו, והיה בעל מום.

החשמונאי הזקן אמר לחמשת בניו שיצאו לקרב, למלחמה; אף כי ידע, שתהיה מסוכנת מאוד.

היהודים היו עם קטן – עני, שדוד. לא סוסים להם הנחוצים בקרב, ולא כלי-רכב, ולא קשתות ולא חרבות חדות. ואילו היוונים חזקים ועשירים. היהודים עמדו בעצמם על נפשם, ובצבא היוונים רוב עבדים: והיו בוחרים את החזקים, הזריזים, הקולעים ביותר במטרה.

ידע החשמונאי הזקן כי אפשר ובניו יהרגו.

כרגיל מחוללים מהפכה צעירים, חזקים, נועזים, ופה התחיל בה ישיש, שידע הרבה וחשב הרבה – וחזה מראש.

III

חנוכה חג-ילדים וזקנים. כמה וכמה פעמים רצינו לבקש מעם הקוראים, שישלחו את סיפורי סביהם.

אל יחכה הנכד הקטן, עד שילמד לכתוב כהוגן. כי אפשר לא יספיק, אפשר יאחר, וסבתא וסבא מחבבים לספּר, מה היה לפנים.

זכורני סיפורים יפים של גנן זקן, שיחות מחוכמות עם החוכר אברם ועם המוזג נטע; אני זוכר דרשה כעוסה של רב זקן ודבריו העצבים של סבא של אהרון; זכורני את הישיש מבית-הכנסת בשניאַדובה.

אדם בא יותר בשנים מאריך לזכור, בשמעו משהו מענין. הילדים הכל חדש להם, הרבה דברים הם למדים, ממעטים להבחין, מה עיקר ומה טפל. שעל כן הם שוכחים בנקל.

אם יעלה בידנו, ננהיג במאַלי פּשגלונד מדור קבוע בשם “מה אמר סבא”.

IV

חנוכה – חג קדמון, מזכרת קדומה מאד. השנה, כאחת עם חנוכה נחוג חג צעיר – נין… נין… נכדו של חנוכה. ההוא בן 2000 שנה, וזה רק בן 25. חג חנוכה – זקן שזקנו שיבה, קרן-קיימת – זה מקרוב, רבים זוכרים יום הולדתה..

על זקן מדברים בכבוד וכובד, על ילדים מדברים שלא כדין בזלזול וליצנות. וגם הילד ראוי לכבוד. עודו קטן, חלוש, אינו יודע ואינו יכול הרבה, אך עתידו, מה שיהיה כשיגדל – מצוה עלינו לכבדו כדרך שאנו מכבדים זקן. הזקן הוא קבוע ועומד, הילד משתנה, גדל.

הילד מצריך טיפול רב דאגה ואהדה, השתתפות נלבבה, אם הוא נכשל, אם הוא עצב, אם איננו יכול לשית עצה.

צריך לדבר בו לפרקים קרובים, צריך להשתדל בו במידה יתירה.

י. קורצ’אק

התענינותו של קורצ’אק בזקנים “הילדים הגדולים” לא זכתה להתענינות דומה של הקוראים הצעירים. קריאתו של העורך לתאר “סיפורי סבא” לא העלתה כל בת-קול. סיפורים כאלה שוב אינם מתפרסמים בגליונות הבאים.

10 בדצמבר 1926, שנה א‘, גל. ו’

מר מיצ’יסלאב

ביאור

בין מכתבי הדואר הרביעי היה מכתב ושיר של פאֶלאֶק.

אמרתי: “שיר זה צריך להדפיס”.

כתבתי לאבא ולפאֶלאֶק. אני מדפיס גם את המכתבים האלה.

אפשר והקוראים יתמהו: "כלום לא היו שירים נאים ממנו? – אדרבה, היו.

ששה שבועות התישבתי בדעתי. הרהרתי הרבה ובררתי.

ובכן, על שום מה שיר זה דוקא? – הרי אני בעצמי מודה ומתוודה, שהיו אחרים, נאים יותר ובלא שגיאות?

מכתבו של פאֶלאֶק

את השיר “מר מיאֶצ’יסלאב” אני כותב לכבוד דודי. הייתי בחסותו. זהו סטודנט בסמסטר השני, לומד להיות מהנדס. בחור, הראוי כי יסולא בפז. הדוד מיאֶצ’יסלאב לימדני בחריצות, אך אני לא רציתי ללמוד. ראשי היה משוטט בכר-דשא ירוק, להכיר שם את החיים. אהבתי את מיאֶצ’יסלאב, אך במחשבתי ביקשתי פתח מנוסה. להתחמק, לשוט בעולם ולהתהלך בו. תמיד הרהרתי כך על משכבי. אולם פעם אחת בא אלי אבי האהוב ויאמר לי: “מה יהא בסופך?” לדברי אבא אלה נקוו דמעות בעיני. נשקתי את יד אבא ויד מיאֶצ’יסלאב ואמרתי: “מעתה כבר אתחיל בעבודה”. אבא אמר, כי הוא אומר לי בפעם האחרונה ולא יוסיף עוד. הביט בעין זועפת. לא ידעתי, אם עודנו אוהב אותי. אבא, שלא אחת בכיתי עליו והתפללתי לאלהים לבריאותו, היה עמי ברוגז. והוא הדין באמא. בבואו לארוחת הצהרים, הייתי אומר לנפשי: “אהה, כבר בא אבא, שהוא ברוגז עמי”. אמא הרגישה בכך, והתחילה מדברת דברים טובים. בבוא אבא לארוחת הצהרים, הבטתי מלמעלה למטה והחיים נתמררו עלי. ביקשתי את נפשי למות. מיאֶצ’יסלאב אמר כי כל מי שידיו מזוהמות אפשר וילקה בחולי-הטיפוס. בשובי מבית-הספר אכלתי חול מזוהם, ביקשתי לדעת, אם אבא באמת אינו אוהב אותי. בשובי מבית הספר התרתי כפתורי מעילי ופתחתי את פי. בערב רחצתי ראשי ובלי לנגבו יצאתי לחצר הקטנה. סוף סוף הצטננתי, שכבתי במיטה. אמי ישבה בלילות ליד מיטתי, ואבא כשניגש – לא אמר לא: “מה שלומך” ולא: “להתראות”. עוד אתאר זאת, הרהרתי על גורלי. הרי אני אוהב את אבא, כשם שאני אוהב את אמא ואת מיאֶצ’יסלאב, והתחלתי למנות את כל המשפחה, כי האלהים יעזרני.

פעם אחת, ביום ששי בשבת, הייתי בכפר אנדז’אֶיוב. ישבתי על תלולית ואמרתי:

– אלהי יקירי שמע בתפילת שפתים,

אתה אשר תשכון בשמים,

יבוא מיאֶצ’יסלאב האהוב הלום,

כי כמותו מעטים בעולם.

המלים האלה נתחרזו לי בלא מחשבה ומאותה שעה אילך התחלתי מחבר שירים…

… אחר כך, כשמיאֶצ’יסלאב נסע, התגעגעתי מאד אחרי הבחור, אף כי כתבתי לו מכתבים. ובכן, מרוב געגועים והכרת-תודה כתבתי “שיר מיאֶצ’יסלאב” (וכאן בא הנוסח של שיר-תהילה ארוך – 76 שורות – הכתוב בי"ג תנועות).

מכתב לאביו של פאֶלאֶק

כתבתי לאביו של פאֶלאֶק מכתב כזה:

“קבלתי למאַלי פּשגלונד מכתב ושיר מבנו של אדוני הנכבד. אבקשך שתודיעני גילו של הנער, קצת פרטים מחייו ואם אדוני רואה את הדפסת השיר הזה רצויה. לפי שאני דן ממכתבו, הרי הוא ילד רגיש. צריך לנהוג בו בזהירות”.

מכתבי הראשון אל פאֶלאֶק

פאֶלאֶק חביבי!

מכתבך ושירך מוכיחים, שאתה יודע לאהוב ולהעצב. מתוך מכתבך אני למד, שאין אתה אוהב ללמוד. שעל-כן יש רוב שגיאות בשיר, ואני איני רוצה לתקנו. כאשר תגדל, – תבין מעצמך על שום מה. לא אדע, אם אתה רוצה, כי ידפסו הדברים החשובים יותר שבמכתבך. כתוב על עצמך: בן כמה אתה, באיזו כיתה אתה, מה ציוניך, האם תאהב את מוריך וחבריך, היש לך ידידים. כתוב לא אל העתון, כי אם אלי. איני יודע עדיין מה אעשה בשירך.

המכתב השני

פאֶלאֶק חביבי!

לא הבינות אותי. ובכן, שים לב:

שירים איני מדפיס כלל במאַלי פּשגלונד. איני מדפיס אפילו, אם השיר טוב. כי:

1). הילד מדמה, כי הוא מפורסם, שהרי נדפס שיר שלו. ואין הדבר כן, כי בכל עתון, יש רבים, המדפיסים יום יום, והם כקליפת השום.

2). הילדים מדמים כי משורר זה משהו יוצא מגדר הרגיל, ובאמת כל הילדים הם משוררים. כי משורר – זהו אדם שהרגשתו חזקה, אהבתו גדולה וכעסו גדול והוא חפץ מאוד וממאן מאוד. והוא הדין בכל ילד.

3). הסגולה או, כפי שאומרים, הכשרון הוא מתנת-אלוהים, אולם מתנה הנוחה להתקלקל, להשתבר, להתנפץ. צריך לנהוג בו רוב זהירות. צריך לעבוד הרבה, צריך ללמוד לעשות מה שעשייתו אינה אהובה ובשעה שאינה אהובה, ואפילו בשעה שנדמה כי היא אינה כדאית, אינה נחוצה.

שים לב: מה שאני כותב לך עתה, אני מבקש לומר לכל קוראי “מאַלי פּשגלונד”. אני מבקש לתת דוגמה, וכדוגמה היא לי שירך.

לא משום שהוא הנאה ביותר, אלא משום שהדוגמה נאה ביותר.

גם אני כתבתי שירים בקטנותי. וידעתי, כי זה היה רע, אילו נדפסו.

שעל כן כתבתי לאבא שלך, אם הוא מרשה, ואליך. ידעתי, שאילו היינו יחדו, הייתי לא אחת גוער בך. כי טוב לכעוס למשורר, אך כעס כזה אין פירושו הפסקת-האהבה. רק לגעור קצת – זוהי כעין תרופה מרה: שתהיה בריא.

הערה: המשך קורות טיפולו של קורצ’אק בילד הרגיש והמוכשר הזה מחגירים, כנראה, ממסגרת עתון. בגליונות הבאים אין אנו מוצאים לא חליפת מכתבים ולא שירים של פאֶלאֶק.

פּרוספּקט הנוער

(הקונקורס השני של מאַלי פּשגלונד)

החל בדואר הרביעי התרבו והלכו המכתבים ובהם תלונות על מאַלי פּשגלונד, שאין הוא עתון לנוער. לא שמתי ביותר לבי לנעימת המכתבים וצורתם. הבוּר מגלה בעצמו את קלונו ולא אותי הוא מעליב. נפש גסה, או בעל תביעות רעות. כבר בין הילדים כבין בני-הנעורים מצויים כל אלה, שיתגלו בעתיד הקרוב מעל בימת-החיים כעריצים מגודלים, סכסכנים, זייפנים או פושעים סתם. אם הם ישנם, שהרי אחים בעלי-מום אלה הם אחוז מסויים של האנושיות, – אי-אפשר לאסור עליהם לא קריאה בעתונים ולא כתיבה אליהם. – הלא מן הדין הוא לקרבם ולא לרחקם. – אולי ילמדו, יבינו, ידחו, – אולי יהיו כדוגמה מפחידה לאלה שלקו במגיפה רפויה יותר?

חיפשתי במכתבים את עיקרו של התוכן. אומרים: קראתי בין השיטין. פעמים פענחתי ברוב יגיעה. – הכתב מרצונו, או בפיתויו של אחר: בפקודת אמביציה נעלבת או אכזבה של מישהו, על שום שעורך “מאַלי פּשגלונד”, שהוא לכאורה טוב-לב ואינו מבחין ביותר בעניני החיים, מתגלה קשה ועיקש: אינו מניח שיגנבו דעתו ויערימו עליו. בני-אדם פיקחים וערומים התרגלו לזלזל בטוב-הלב ולראותו אח לאיוולת. כסבורים הם, אדם טוב (וישר) הוא בהכרח שוטה. למזלנו הם טועים.

ועתה לעניננו.

מתוך עשרות המכתבים של המבקרים המחמירים ביותר קראתי:

1. עלבון תמים אמיתי, על שמפחיתים בקלות לב סמכותו של הנוער. – הכיצד? להיות ילד – עלבון. כבר הוא מוכן שיאמרו עליו: יהודי, ובלבד שלא יאמרו: ילד. אין העתון חשוב בעיניו, – הוא קורא עתונים וספרים של גדולים, ואפילו עליהם הוא מותח בקרתו. אילו הורשה היה מנהיג תקנה לא אחת, היה מערער בן-סמך לא אחד. אדרבה, סלובאצקי וויספיאנסקי כתבו יפה – לא כלום. עם זאת – אף על פי כן… המטיף דרש בבית-הכנסת דרשה נואלת. העיריה, שהסתמכה על איזה גרעון מטופש, נועלת את התיאטראות בפני הנוער.

וצא ואמור לתנפחן מתחכם שכזה, שיקרא שבוע שבוע עתון ילדותי. הריהם מוכנים לאסור קריאת כל ה“פּשגלונד”: “הא לך, זה בשבילך – תוספת”.

1. כעס, שאין אנו מניחים ליטול רשות-הדיבור. אין הוא רוצה לקרוא עתון לנוער, אלא לכתוב, לערוך אותו. אינו רוצה, אלא דורש, כי הוא רשאי לדרוש. – יש לו הרבה לומר. – חוסמים פיו, – אין מניחים, – ודאי יראים, פן יאמר את האמת (יתריס אותה כלפיהם). – העורך, שאינו ממולח, לא עלתה בדעתו ההמצאה הקלה, לחלק את 4 עמודי “מאַלי פּשגלונד” בשתים – לתת מחצית לילדים, ומחצית לנוער. שם האחת: מ–פּש ושם האחרת: לי–גלונד. – פשוט כל-כך ואף זה אינו יודע. לא בכדי יש כינוי ישן: “זקן וכסיל”. נעשה כילד.

2. נוער חביב, בני ארבע-עשרה, חמש-עשרה, שש-עשרה ומעלה. אתם חשים לא כעס, אפילו לא עלבון, כי אם צער. על שום מה נשכחתם? אין אתם רוצים לגזול את העתונון מידי הקטנים. אדרבה – בצדק. הנוער יש לו ספר, הרצאות, תיאטרון, הנוער משתמט איך-שהוא בנקל מתחת פיקוחם של הגדולים ויש בידו, בשיחה, זה גילוי תעלומת החיים האמיתיים, גם בלא עתון לשמוע, לצותת, להוודע ולהשתעשע – יישאר “מאַלי פּשגלונד” עתונונם של הילדים, אך הרי הכתובת מחייבת: תהא, לפחות, פינה בשביל הנוער.

הנוער מחבב לקרוא את התוספת, זעיר פה וזעיר שם הוא מוצא איזה פירור לעצמו. אך צריך לחפש, לנחש, לפענח – משל שיעור חמור באלגברה. מה בשביל הילדים, ומה בשבילי? נוח יותר, אם אתה יודע, כי בדיוק מכאן ועד כאן בשביל הנוער, בשבילו בלבד, – כי בפינה זו הילד לא יבין כלום, כי אין היא בשבילו, ולחלוטין ובשום פנים ופנייה.

1. נוער חביב ומסכן, בני חמש-עשרה ומעלה, – ידעתי ולא בלבד ממכתביכם. המכתבים אינם אלא מאשרים את שידעתי מכבר. קשה לכם, קשה; אתם צריכים עצה והוראה.

2. לגבי בני האדם, – לגבי העולם – לכאורה שמחים ובוטחים בעצמכם. אך כמה אי-מנוחה, אבדן-עצה ולא-סדרים בנפש, כמה מכאיב ה“איני יודע”. כמה פעמים התשובה הפערנית אינה מחאת אמביציה שנעלבה, אלא וידוי-אין-אונים מכאיב כפול מאה.

3. אתם זכאים לעזרה, – עסק קשה. אני מסתלק מן החובה, – אני מעריך משקלה. – שעל כן אני מהסס ברוב זהירות ובושש.

4. נראית לי תכנית הקורא. – נחוץ פרוספקט לנוער. אני לא אכתבנו. אני מוסרוֹ לקוֹנקוּרס – לנוער. איני מבטיח כל פרסים.

י. קורצ’אק.

הערה: ההצהרה הראשונה של קורצ’אק: “אל קוראי”, וכן מאמריו הראשונים מראים, כי יעד את עתונו יותר לילדים מאשר לנוער. ובאמת, מספר מכתבי הנוער, שנדפסו בגליונות הראשונים, כמוהו כאפס, ואף מספר המכתבים שנכתבו בידי הנוער בכלל: 80 לעומת 455 מכתבים של ילדים. הנוער מתמרד ומותח ביקורת שצורתה לא תמיד נעימה. הרי קטע ממכתב שנדפס: “… אין ב”מאַלי פּשגלונד" כלום בשביל הנוער, כי לו צריך לספר באופן אחר. ובכן למה לשקר בכתובת השער? – פֿאֶ, לא יפה. כתב: “בשביל הנוער” וחושב עצמו חכם" (10 בדצמבר 1926).

אחרי המאמר הזה דממה: נראה, שהנוער נעלב או נפגע. תגובה רק בגליון ב-25 בפברואר 1927, רשימה בשם “להגנת הנוער” שנאמר בו: “אני יוצא להגנת הנוער. העורך כותב, כי הנוער מחבב לקרוא את התוספת, זעיר פה זעיר שם הוא מוצא איזה פירור לעצמו: עד עתה הכתובת “בשביל הנוער” עוררתני לקרוא את העתון, אף כי מצאתי בו אך מעט מן המענין… אני מציע לסלק את הכתובת: “בשביל הנוער”, או לתת יותר מאמרים רציניים” (וואֶרוּב). מכתבי הנוער בגליונות הבאים גם הם מועטים. רק מקץ שנה ומעלה אנו מוצאים חליפת מכתבים מובהקת של הנוער (“מכתבי נוער” – 30 במארס 1928). ורק בשנה השלישית לקיום העתון (שנת-הלימודים 1928/29) מגיע הנוער למלוא-דיבור. מתחילים מתפרסמים מאמרים ופולמסאות ארוכים יותר שנכתבו בידי הנוער.

במקום ברור, שוה-משקל עם הילדים, זכה הנוער רק עם ראשית השנה הרביעית לקיום העתון, כשקורצ’אק מסר את עריכת מאַלי פּשגלונד לידי יאֶז’י אברמוב.

---

24 בדצמבר 1626, שנה א', גל. י"ב

קטרוג מכאיב

מאַלי פּשגלונד לא פונה לציבור-המורים. רצינו, שהמורה והמחנך יתעורר מעצמו להביא עזרתו, מבלי שנבוא לפניו בבקשות נכנעות או בעידוד מעליב. לא ידענו ביותר, מה יהא ביטוי הסיוע הזה, מה פני העזרה הזאת. אין אנו מעלימים כי חששנו מפני שיעבוד, ביקשנו להוכיח, כי נוכל לבדנו.

ביקשנו להיות בעלים בביתנו אנו. המורה יש לו עתונות שלו, ולא כן אנו. אפשר והילדים והנוער יראו את השתתפותם של גדולים כהתנקשות בבימתם החפשית היחידה, ויפוג חשקם?

נוח היה לנו לחכות ולהאזין באוזן קשבת, להביט בעין חדה, לבדוק בתשומת-לב את יחסם של הגדולים ל“מאַלי פּשגלונד”. להתבדח, ולהתלוצץ ולחכות, עד שיקראו החיים עצמם.

סוף סוף היום המכתב הראשון. חשוב – כאוב – מאיים. אנו נותנים לו מקום בראש, כי הראשון. לא תמהתי שענינו תלונה, טענה.

הטוב מרובה בחיים מן הרע, אך הרע מזעיק. הרע צייקן, רעשן, נרגן, טורדן.

הנה למשל:

אם מבין 500 תלמידים 499 יתלו את אדרותיהם כהלכה, וכתום הלימודים יתלבשו ויצאו – איש לא יתפלא, לא ישמח, אפילו לא ירגיש בכך. אך ידבר על אותה האדרת היחידה שנתכסתה אבק, נעלמה. לא יקדיש אפילו רגע אחד, שישמח על כך, ש-499 תלמידים מצאו מלבושם במקומו, אך יקדיש שעה תמימה לחפש, לדרוש ולחקור, היכן נעלמה האדרת ה-500.

סיכמנו בחטיפה, כמה יש במכתבים תשבחות, וכמה תלונות על בית הספר. ובכן: פי ארבעה יותר מכתבים, כי בית-הספר שמח, נעים, טוב, מאשר כי מענה ומקפח. – ובין התלונות פי ארבעה יותר על החברים והתנאים (חוסר ספרים, חוסר כשרונות) מאשר על המורים. ב-19 מכתבים על בית הספר אין ולא תלונה אחת על מורה.

אם נקבל במשך השנה 8000 מכתבים – ובמשך עשר שנים 80.000 מכתבים והיחס הזה יעמוד בעינו, נאמר או יאמר מי אחרינו, כי חוק הוא! אחד שאינו מרוצה ל-16 מרוצים.

בית הספר נותן פי ארבעה שמחה מאשר עצב. כינוי גנאי, הפרעה, הצדקה, דיבות חברים נותנים פי ארבעה רגעים של מורת-רוח מאשר הדרישות החמורות, הבקורת והאונס של המורים.

הקדמנו הקדמה קצרה זו למכתבו של המורה שאין בו חתימה.

לא כתשובה אלא כסמיכות למכתב אנו מפרסמים שלושה קולות על עתון בית-הספר ועל הנהלה עצמית.

מכתב המורה

אני מורה בבית-ספר כללי. אני כבר עובד זו השנה הששית, ולפני שנתיים קיבלתי עבודה במחלקה החמישית. סוף-סוף באתי בכיתה אינטליגנטית, שקטה. היחסים שביני לבין התלמידים היו מתוקנים לגמרי. התלמידים חיבבוני, עבדו בשקידה, אולם בלכתי במסלול התביעות החדישות ייסדנו בשנה שעברה הנהלה עצמית. עוד שנה חלפה. כבר יש לנו כיתה ז'. הנערים השתנו ללא הכּר – יהירות, תובענות, כזבנות וזלזול בעבודת המורה, המגיע לידי חוצפה. אותם הנערים עצמם הדנים דין נאה כל כך את חבריהם במשפט-החברים, אותה נשיאות של ההנהלה העצמית הנוהגת בדרך נאה כל כך באסיפות – כל אלה עוברים עבירות וקודם-כל – משקרים. בהיעדר-המורה הם מהפכים הכל בכיתה, עליונים למטה ותחתונים למעלה והם נעלבים. הכיצד? אנחנו? לא למדנו את השיעור: “לא ידענו מהו השיעור” וכדומה.

לא יכולתי להבין. ובכן אנוס הייתי לפרש לעצמי, כי גרם לכך היחס הקרוב מדי בין המורה והתלמידים, ומוטב כמו לפני שנתיים במחלקה החמשית – פחות קירבה ויתור כיבוד. ושמא ידה של ההנהלה העצמית בכך. האסיפתיוּת, הדייננוּת והמזיגה מתוך הריק אל הריקן?

במזדמן אני נזכר, כיצד בגימנסיה הרוסית היינו מציקים למורה משכיל, אציל, שנהג בנו מנהג טוב, וכמה היינו מוקירים את המורה-למתמטיקה, שהיה עריץ וגס, ולא היה בו קורטוב אינטליגנציה. אותו כיבדנו, וההוא מי חשב עצמו מחויב לגבינו בסייגים?

ובכן, ההנהלה העצמית, ששיקעתי בה רוב עמל, היתה ודאי הגרם לתמורה המפתיעה הזאת במזג הכיתה, שהיתה מעלה דמעות בעיני המורה, טורפת עצבינו, מקצרת ימינו רבי העמל.

הואילה בחסדך להשיב לי תשובה.

ניוטה כותבת על ההנהלה העצמית בכיתתה: "בשנה שעברה קמה בכיתתנו הנהלה עצמית. היתה אסיפה כללית, נבחרו נציגים, נחלקו סאֶקציות. חמש סאֶקציות: הראשונה – השכלה עצמית, השניה – עזרה עצמית, השלישית – מערכת, רביעית – משפט, חמישית – טיולים. הסקציה להשכלה עצמית התכוונה לעזור לחלשים בלימודים; העזרה העצמית – תמיכה בדרך הלואה בידי חברים וחברות; המערכת – איסוף מאמרים והוצאת עתונון; המשפט – השכנת שלום בין מריבים; הטיול – סידור טיולים. לאחר חלוקת הפעולות התחילה העבודה, – היא היתה מרובה וחמורה. תחילה היתה התלהבות גדולה, שהרי אין לך דבר קל כבחירת נציגים וארגון סקציות. אולם מכשהגיעה שעת המעשה – פגה ההתלהבות (שלהבת קש). מאמרים לא נשלחו, החוגים לא עבדו. אך היו כאלה ששקדו לתקן ובזכותם הכל בא על תיקונו. החוגים עבדו בהוראת מדריכים, נכנסו תרומות.

גם השנה ארגנו הנהלה עצמאית, המלאכה קלה בהרבה מדאשתקד, כי העבודה נתנה נסיון בידנו.

(את שאר שני המכתבים, של סאבל וקארולה אין אנו מביאים).

הערה: בתשובה לקטרוגי המורה נתפרסם בנובי פשגלונד רק מכתב אחד של נער (4 במארס 1927). הענין נשכח. אין זאת אומרת, כי היחסים בין המורים והתלמידים לא היו חשובים לקוראי מאַלי פּשגלונד. אדרבה, המכתבים בעניני בית הספר תופסים הרבה מטורי-העתון. אולם בדרך כלל מופיעים המורים בעקיפין, דרך מכתבי הילדים. הופעה-למישרין היא כיוצאת מן הכלל.

31 בדצמבר 1926, שנה א', גל. י"ג

חברות – מגיליות¹⁴ – לחישות

חביבים המכתבים, שכל דואר מביאם למאַלי פּשגלונד. אפילו הפרחח מירון שכתב כי אני כרכשתא. פעמים אכעס, אך עד ארגיעה.

פעם אחת כתבתי על גבי מכתב: “חמור”, ואחר-כך הדפסתי את המכתב, כביכול מצא חן בעיני. כל הכותב, – עוזר, מלמד, מבאר, מעורר את הדעת על משהו. פעמים אני מתענה, כי איני יודע על שום מה משהו שונה אצל ילדים מבגדולים; פתאום אני קורא מכתב – ואני כבר מבין, יודע. היא היא השמחה, כשאתה מתרץ קושיה חמורה. או כשחבר מלחש בזריזות – ושוב אתה מוסיף לענות כהלכה, שכן נזכרת. שמחה והכרת-טובה על השרות והעזרה.

דבר אחד מעציבני קצת, אך לא ביותר. כי סופו ישתנה. בגליון השלושים שוב לא יהיה. – והעצבות היא כך:

אין משיבים על מכתבים. – ובכן אני, למשל, מבקש, כי יכתוב על משהו והוא לא כלום. או לא יכתוב כלל, או יכתוב משהו אחר. אדרבה, גם זה חשוב, אך לא דחוק. חשוב, אך אפשר במאוחר, ואילו עתה נחוץ ודחוק משהו אחר דוקא.

עורך עתון מבוגר נוח לו. אני מאושר יותר, ואיני מתקנא בו כלל. יש לי יותר משתתפים, כי כמעט 2000. אך אצלי אין משמעת. שם מוכרחים לכתוב, מה שהעורך רוצה, ופה כותב כל אחד ואחד כאוות-נפשו. ארבה, אפילו מוטב לי, שכל דואר מביא הפתעות, הדאגה גדולה יותר, כי קשה לסדר גליון עתון, שלא יהיה בוקי סריקי.

מאַלי פּשגלונד בעצם ראשיתו עסק בענין התיל הדוקר בגן הקראשינסקים. הענין היה טוב, אפשר היה לזכות בו. עיר בירה של מדינה אירופית אסור לה לגדור בתיל דוקר את המגרש המיועד לילדים בגן הציבורי. זה גס, זה מחפיר. ועם זאת מאַלי פּשגלונד נחל תבוסה. אומרים: הפסיד את המערכה. כי הקוראים לא סייעו בידו. הרפּורטר שלנו מצא על התיל הדוקר מטליות חליפה קרועה. ודאי הרבה ילדים נפצעו פה, ודאי הרבה בגדים נקרעו פה. אך איש לא כתב, ומאַלי פּשגלונד לא יכול להגיד, כי דעת-הקהל נסערת. שהרי השלטונות אינם עושים מה אלא אם דעת-הקהל נסערת. – לא אמרנו נואש. באביב נשוב לענין התיל, ואנו מבקשים מאד, כי במכתבים ייכתב על כך.

שאלת החברוּת והלחישות דומה כתיל דוקר. התלמידים רוצים, אוהבים ועושים, וציבור המורים אוסר, כועס וקונס. הפעם התחלנו ביתר זהירות. חיכינו, עד שיצטברו כמה וכמה מכתבים, כי סבורים היינו, שנצליח להוכיח כי הלחישה אינה ראויה לעונש, אף אינה רעה ביותר, שאפשר להשלים לה. כי המגיליות אינן מרמה. כי החברוּת בבית הספר חבוּיים בה סודות, שאין המבוגרים יודעים עליהם.

בשאלה זו נגע ראשונה תלמיד מוילנה. אחר כך נעלב בשל “מאַלי פּשגלונד”. ודאי לנו, ששוב אינו כועס ויטול רשות הדיבור בשאלה חשובה ודוחקת זו.

בתיק הירוק יש לנו מכתבים:

גל. מס. 1258. – לחישות וסחיבות בבתי הספר (קאַרולה – מכתב ללא תאריך).

מס. 1262. – לחישות (ללא חתימה וללא תאריך).

מס. 1298. – אהרן ג.

מס. 1305. – האם מותרות מגיליות (טאַדז’יו אוֹל).

מס. 1307. – מיום 23 בנובמבר. – לחישות (אֶסתושה).

מס. 1339. – לחישות (מאמר ומכתב יפה מאוד של זושה אֶ.).

מס. 1383. – חברות ולחישות (מיום 21 בנובמבר. – ק.פ. מרחוב מיאֶדז’אַנה).

היתה זו זכות גדולה ל“מאַלי פּשגלונד”, אילו פתר בהצלחה את הענין, המפריע, מרגיז וגורם לו צער.

אין אנו מתנגדים לכך, כי גם צבור המורים יטול רשות-הדיבור. אך חייבים הם לדעת, כי השלטונות אין להם כל זכויות יתירות על דפי “מאַלי פּשגלונד”. ענין אחד הוא בית-הספר וענין אחר הוא עתון – בימה חפשית, לא-מפלגתית ולא-פוליטית.

היום אנו מביאים את המכתב הראשון:

"אין אדם שאין בו מום, אין עבודה שאין בה מגרעות ועזובה.

מומים אתה מוצא גם במבוגרים גם בילדים. צריך להשתדל ולתקן עצמו, צריך לבוא לכלל הבנת גומלין ו–לסלוח.

בציבור-בית-הספר נצמחים, כנהוג, שיבושי-הבנה מרובים. יש בלבולי-מחלוקת שונים: טפלים וחשובים יותר. לרוב מריבה בענין החברוּת. לא תשאילי מה לחברה – את לא-חברית; לא תלחשי לה, או שלא תשלח לך פיסת-העתקה – הרי שאי-חברוּתך היא ללא-מצרים.

כך לפי מושגינו – מושגי תלמידות. ואין לך כינוי קשה לנערה ככינוי “לא-חברית”, ובכן מובן ממילא, כי אנו טורחות מלוא כוחנו לקדם פני הרעה.

המושגים האלה, שנעשו כאסימונים שחוקים, כבר נכנסו לתוך תוכם של חיי בית הספר עד שתתקשה לתארם לך בלעדיהם.

אופני הלחישות ומשלוח מגיליות משתכללים משנה לשנה, ואנו גם ממציאות חדשים ואחרים. המחנכות והמורות מבארות, כי התנהגות כזאת היא לא-לויאַלית, מבקשות שלא ללחוש ושלא לשלוח מגיליות, כי באלה אנו מזיקות את עצמנו בלבד. אנו שומעות דרישותיהן, מבטיחות בחגיגיות לתקן דרכנו, אולם בבוא שעת תשובה או בחינה, אנו שולחות מגיליות ולוחשות בכפליים. אין בנו יודעת, כיצד להתנהג: אם נשמע בקול ציבור המורים – תרד עלינו חמת זעמן של החברוֹת אם נאמר להמנע מחמת החברוּת – אנו צפויים לכעס המורים".

הענין הוא אקטואלי. השאלה חיונית מאוד. במעטפה “לחישות ומגיליות” צריך שימצאו מקום למכתבים על החברוּת.

הערה: הענין אקטואלי באמת, ההד כביר, מכתבי-הויכוח מרובים. להזמנה לויכוח נענו גם שתי מורות. האחת מספרת על נסיון לקרוא לתשובה שתי תלמידות: אחת חזקה ואחת רפויה. בשעת התשובה עוזרת התלמידה החזקה יותר לחברתה הרפויה יותר וכן נמנע צורך הלחישה. האחרת מספרת, שהרשתה לשם נסיון ללחוש בשעת השיעור – רוצה לבחון את התוצאות.

---

לאה מרחוב שליסקה

העתונים הודיעו, כי מיס גרינוואלד, מנהלת בית הספר למטפלות, כלומר של העלמות הלומדות, שתוכלנה לעזור לדוקטורים ליד החולים, – זכתה לאות-הצטיינות, והודה לה אפילו האדון הנשיא מושצ’יצקי.

נזכרתי במטפלת (אולם אז קראו להן רק בשם משמשות) לאה בבית-החולים ברחוב שליסקה, שהיתה מטפלת שם בילדים.

היו שם הרבה ילדים חולים, ולרוב בלילות היו מתחילים להחנק, וצריך היה להצילם. לאה ישרת-הלב היתה מבלה ימים ולילות באולם בית-החולים, מעולם לא יצאה לטייל, אפילו חששה להרדם, שמא ייחנק ילד. אמת, לא היה לה להיכן לילך, כי היתה גלמודה: גם בעלה גם ילדיה מתו עליה. אמרה: ידעתי, מה הוא ילד לאמא.

בכמה יופי, בכמה רוך ובכמה חכמה לימדה את הילדים לקבל תרופה, לשכב במנוחה, כשהיתה עושה להם אדים, איך ידעה מה וכמה לתת לכל אחד ואחד. אם חולה קשה ואם ימהר להבריא.

פעם אחת ירדה אל מנהלת-המשק להחליף לבנים מלוכלכים בנקיים ובינתיים ילדה קטנה במעט שנחנקה. אזכור, כיצד באה במרוצה, חיוורת, איך אחר כך, כשחלפה הסכנה, התעלפה. שלא כדין תלתה את האשמה בעצמה: כי היתה יחידה גם ביום וגם בלילה.

אמנם לשעות הלילה היה באים “יהודים טובים”, אך לאה לא נתנה בהם אמון; מוטב היה לה שלא לישון ובלבד להשגיח – מה הללו שם יודעים!

רק אור ליום ג' היה בא יהודי זקן, שקראו לו דרך הלצה בשם “פרופיסור האלובּינסקי”. ההוא היה מיטיב ביותר לשמור, ועל כן לאה היתה תמיד ביום ג' שׂבעת-שינה.

לאה מבית-החולים ברחוב שליסקה לא גמרה חוק לימודיה בבית-ספר למטפלות. לימד אותה הנסיון, לחש לה קול הלב.

בית-הספר הוא חשוב מאד, כי הוא מלמד לא בלבד את הטובים ביותר, כי אם גם את הבינוניים, ודוחה בעוד מועד את הרעים.

אילו היה אז בית-ספר למטפלות, לא היתה רחלה גומרת בו חוק לימודיה. רחלה היתה מטפלת רעה. פעם אחת הכתה מכה קשה ילד נכווה על שום שהרטיב במיטה.

זהו זכרון עצוב, מכאיב.

נעים לאדם, אם הוא פוגש את לאה שאינה מלומדת והיא טובה – ולא בלבד בבית-החולים, כי אם בכלל.

14 בינואר 1927, שנה ב‘, גל’ י"ד

התגרות

I: בני-אדם שונים

בני אדם שונים בעולם. טובים ורעים. עצובים, רציניים ועליזים. שקטים ושאינם שקטים (שאינם שקטים נקראים פעמים הרבה, ושלא כדין, שובבים). יש בני אדם שנתחנכו כהלכה ויש שנתחנכו שלא כהלכה. יש בני אדם הגונים ומקולקלים.

פעמים אדם כבר לידתו כך וסופו כך. יש ילדים קטנטנים ולא שקטים, אף כי עודם שוכבים בפסדיות ואינם מדברים ואינם מהלכים עדיין. יש לא-שקטים בבית הספר. יש מבוגרים והם תאבי-הרפתקאות.

ואפילו ההורים ישתדלו ביותר, ואפילו הם עצמם ינסו מאה פעמים לתקן עצמם, – לא יהיו שקטים בשלמות; אלא שהם משגיחים יותר על עצמם, אינם רוצים להראות גבורות, שהרי יודעים, כי אין הדבר כתיקונו.

בני אדם לא-שקטים אפשר להם שיהיו טובים או רעים, עליזים או עצבים. הטוב אינו רוצה לגרום צער, מתאנה במהתלה, רוצה שדעתו תהא בדוחה עליו, ופעמים הרבה משום שהוא רוצה לבדח דעתם של אחרים. פעמים דבר זה עולה בידו, ובכן הוא סבור, כי הכל כמותו.

החינוך חשיבותו מרובה. כי דבר אחד הוא להתגרות בזריקת אבן, ודבר אחר בזריקת כדור-שלג. דבר אחר אם אתה חובט במקל, דבר אחר אם אתה מתגרה במלה, או מפחיד או חומד לצון, גם פה תוכל בשוגג לעשות רעה, לגרום יסורים, או להטיל מום – אך לא במזיד.

יש בני-אדם שאינם אוהבים המולה וצעקה, נוח להם שיהיו שרויים בדד עם עם מישהו אחר, לשוחח בשופי, או להרהר הרהור-מה. יש כאלה, המוכרחים להיות תמיד בכנופיה, וכשהם בדד מיד השעמום אוכלם. או עצבים, שאין להם מי שישחקו עמו או רעים. יש בני אדם, שאינם אוהבים מכּרים חדשים – ויש אחרים, כי רק ראה אותך ומיד אתה ידידו.

ועוד זאת: יש בני אדם חכמים ושוטים. חכם אינו נשמע ביותר לאחר – עושה כרצונו וכרוח מבינתו; השוטה מחקה. מה שיראה באחרים, מיד הוא מנסה בו.

יש כאלה המתגרים תמיד, ויש שאינם מתגרים אלא כשהם עליזים ביותר, – משל הם שיכורים.

ועוד נבדלים בני אדם בינם לבין עצמם, אולם אנו אין לנו עתה אלא ענין אחד: ההתגרות. ובכן, לפי שעה די.

בבקשה מכם, שתזכרו יפה יפה, כי קשה ולפעמים אי-אפשר להבדיל, אם האדם כך מטבע ברייתו, או שנתקלקל או נתקן, אם הוא כך כדרך יוצא מן הכלל או תמיד. אפילו המלומדים אומרים בספריהם שכתבו פעם אחת כך ופעם אחרת לא כך. אנו אין לנו עתה אלא ענין אחד: ההתגרות; ועל כן אנו מדברים על מגרעות ויתרונות כאלה, שהאחד מתגרה והאחר אינו מתגרה.

ההתגרות היא ענין חשוב. כי אין לך אדם בעולם, שאין מתגרים בו, אלא האחד מתגרים בו הרבה והאחר מתגרים בו מעט. מתגרים בו ברחוב, בבית הספר, ואפילו בבית; אפשר להתגרות באדם כשהוא עלז ואפשר כשהוא עגום, כשיש לו פנוּת וכשהוא נחפז; אפשר שיתגרה בך מי שאתה מכירו יפה יפה ואפשר מי שאינך מכירו כלל; אפשר ותתגרה במישהו חביב עליך ואפשר במי שאינו חביב עליך, אפשר ותתגרה במי שאין בו כל אשם ואפשר במי שראוי במקצת לכך. אפשר והמתגרה בך יעולל לך מה וילך או יברח, ואפשר שידבק בך כזפת ולא תוכל להיפטר הימנו. אפשר ויתגרה בך קטן וחלש ואפשר גדול וחזק, חכם ורע, שקט ורע, טוב ושוטה, פרוע או מחונך כהלכה, מהתעוררותו שלו עצמו או מחפץ חיקוי זולתו. בדיבור אחד: כל התגרות היא אחרת, כל מתגרה הוא אחר וכל שמתגרים בו הוא אחר.

שעל כן פעם אחת והכעס מרובה ופעם אחרת הכעס מועט, ופעמים אפילו לא כעס אלא עצבות.

כי על שום מה זה כך?

כלום זה לא ישתנה?

האם הכרח הוא שיהא כך?

האם תמיד היה כך?

II: האם תמיד היה כך?

בני-אדם חבלו תמיד זה את זה, תמיד היו קטטות, שערוריות ומלחמות. – הכל מטכסים עצה ומנסים, שיהיה הכל אחר, אולם לפי רגע אי-אפשר. משתדלים בדבר ואינו מצליח. אדרבה, טוב יותר. הקטטות ותיגרות הידים, נתמעטו במנין ופחתו בזמן – אולם ישנן. קשה.

אין זוכר, מתי התגרו בו בראשונה. איך יכול לחשב, כמה פעמים התגרו בו. זכורה ההתגרות המכאיבה ביותר. או מישהו התנפל עלי, או שראיתי את מישהו מתגרה באחר, או ששמעתי שסיפרו על כך.

אתאר כמה מאורעות שאירעוני.

הייתי אז, כנראה, קטן ביותר. ליקטתי בגן הסאכּסוני ערמונים. ודאי היתה רוח, כי נשרו עליהם בעברי ליד אילנות הערמון: שנים, שלושה בבת אחת. כבר היה לי משחק מתוכן, בשובי הביתה. וכאן פתאום התגרו בי נערים, נטלו את הערמונים מתחת ידי, גלגלוני לתוך הרפש. הם היו אחדים ולא בושו להתנפל על אחד, היו גדולים ממני, ולא בושו להתנפל על קטן.

המאורע האחר היה קשה הימנו: ליד הויסלה. בארמון-המלכות ישב אז גנראל רוסי, ובמגרש למטה רכבו קוזאקים על סוסיהם. הראו להטים שונים. הסוס דהר מלוא מרוצו והקוזאק התהפך מתחת לכרסו של הסוס, גוחן ומרים משהו מעל הקרקע, אף כי מוסיף לרכב – ואינו נופל כלל. בשובנו מבית-הספר, אהבנו להביט, אנשים הרבה הביטו. מעט שעשועים היו אז בורשה: לא קינומאטוגראפים, לא ראדיו, לא ספרים רבים כל-כך, לא עתונים. עצוב היה. ביחוד הילדים היו להם מעט שעשועים.

ובכן, אנו עומדים כך ומסתכלים בקוזאקים העושים בלהטיהם על הסוסים. פתאום ראיתי, כי מישהו הטיל אבן בנער יהודי. אחד התחיל, ובעקבותיו הלכו אחרים. ראיתי איך הדם נזל מעל פניו. הקשה ביותר היה, כי הוא אפילו לא התגונן, לא צעק, רק התכופף ועמד. והם הוסיפו להטיל אבנים. הלא ראו, כי הוא שותת דם ועוד השליכו.

אחר כך כבר הייתי גדול. היה לי תלמיד. נער חביב, עליז ומוכשר. פעם אחת באתי לשיעור, והוא ממרר בבכי. בוכה, והרי תמיד היה שוחק ומתלוצץ. תמהתי והוא אומר:

– קניתי קלמר. אני עובר במגרש והנה ניגש נער ושואל: “מה בידך? מה אתה מחזיק”. אני אומר: “קלמר”. והוא: “הראה”. נתתי לו שיסתכל והוא חטף וברח.

גוטק (כי כן היה שמו) הפסיק את הסיפור וחזר ובכה.

אמרתי:

– אל תבכה. אבא יתן לך כסף, תקנה לך חדש.

סוף-סוף היה בעצמו קונה לו קלמר (אביו היה רופא, וודאי כי לאחר שהיה שומע את המאורע המעציב, היה מפצה היזקו. כי מאד לא נעים, אם בוכה מי שהוא תמיד עליז).

– אדוני חושב – נעלב גוטק – כי צר לי על הקלמר! כלל לא, אלא למה הוא עשה כך? איך יכול היה להתנהג כך? אני הרי האמנתי לו. הרי זה מעשה גרוע מגניבה.

בשנה שעברה ראיתי ברחוב בראצקה ילד יהודי נושא סל זכוכיות. היה קור, ולבושו קל מאוד. המדרכה היתה חלקלקה, ולכן פסע פסיעותיו ברוב זהירות, שלא יתהפכו, הוא לרבות הזכוכית. נראה, שהיה קשה לו. אם מישהו לא נתן לבו על כך, אפשר שהיה סבור, כי ההוא הליכתו אינה זריזה.

והנה שבים תלמידים מבית-הספר. נראה כי נערים מתגרים ביותר, בשובם אחרי הלימודים הביתה. הטובים שבהם לא תמיד הם מתגרים: רק בשעה שהם שמחים מאד או שרוחם משועממת עליהם.

והנה שני תלמידים התחילו זורקים כדורי-שלג באותו סל-זכוכיות: מי יפגע?

שאלתי:

– שמעו, ילדים, – ומה יהיה, אם הוא יתהפך וינפץ את הכל? הרי אומנו ציוה עליו לשאת את הזכוכיות האלו וּודאי אמר לו, כי ילך בזהירות. הרי אין לכם כסף לשלם: אתם תברחו ואותו יכה האומן.

הנערים פסקו מיד לצחוק. התאדמו מאד, עד שלא היה נעים להביט בהם. ניכר מיד, כי ילדים טובים, אלא שלא שקלו בדעתם.

אחד אומר:

– סליחה.

שאלתיו:

– על מה אתה מבקש סליחה?

נבוך עוד יותר.

ניכר, שרצו לומר מה, אך אינם יודעים כיצד.

עוד רגע הלכנו זה ליד זה, ואחר כך מיהרו לעבור לעבר האחר של הרחוב.

בלודז' יש בית-מקלט לילדים יתומים. שם ישנם ילדים נוצריים. הוריהם מתו עליהם בימי המלחמה. בבית זה יש סדנאות: לנגרות, חייטות, סנדלרות. סיפר המחנך, כי אין הם יכולים לעבור את באלוט (פרבר בלודז'), בלכתם זוגות זוגות, לא היה עוד מקרה, שלא יתגרו בהם. דוחפים, זורקים בהם מכל הבא ביד וקוראים להם: “סנדלרים – סנדלרונים!”

אני יודע מוסד לילדי-פועלים – וגם שם כך. קוראים להם: “סוציאליסטים, בולשביקים, פּפסיאקים¹⁵”. היה זמן, שהתחוללו אפילו קרבות.

עתה טוב יותר גם בורשה גם בלודז' ובערים קטנות אחרות. טוב יותר, אך עדיין לא טוב.

הערה: הענין עדין וחשוב. מבריח הרבה גליונות של מאַלי פּשגלונד. קוראים רבים מאד מספרים על התאַנויות שנתנסו בהן או ראו אותן, ועל תכניות להלחם במכה זו. עמדת המערכת פעילה, היא מסדרת ראיונות, מבקשת דרכי תיקון.

4 בפברואר 1927, שנה ב', גל. ל"ה

נצחונו של מאַלי פּשגלונד

נעים אם אתה מכלכל במהרה ובלא יגיעה ענין ויהא גם מועט. נצחונות גדולים הם נדירים, אנו משתדלים בקטנים אך מרובים. כותרת המאמר הזה אינה הלצה: צערו של נתוש¹⁶ היה גדול ומהותי; הנער נשא יסורים; הילדים רגישים, כשמלגלגים עליהם (המבוגרים אינם יודעים או שיודעים מעט מדי על כך). אם מלגלגים על מישהו, על שהוא מכוער או שוטה, על שהוא יהודי או דיבורו שלא כהלכה, או שלבושו לא נאה או ילדותי – היינו הך. השאר יבארו המכתבים.

המכתב הראשון:

“אני נתוש, בן שש, הולך לבית הספר. המורים אומרים כי אני חרוץ ומוכשר. יש לי חברים גדולים – אין בהם מי שלבוש סינר. אני היחידי מוכרח להיות בסינר. ייעצני אדוני העורך, איך אפטר מן הסינר מידי אמא”.

הדואר הבא הביא מכתב חדש:

“בשבוע שעבר כתבתי מכתב לאדוני העורך, איך להפטר מן הסינר מידי אמא. לא קבלתי תשובה. ודאי אדוני כבר יואיל בטובו לענות ביום ו' זה, כי אני המסכן הנני היחידי בכיתה הלובש סינר”.

הדואר הבא מביא מכתב נוסף וכך ענינו:

“בבקשה מאדוני העורך, כבר כתבתי שני מכתבים, ואדוני העורך לא ענני. מדוע? כתבתי במכתב, איך אפטר מן הסינר מידי אמא. קראתי במאַלי פּשגלונד, כי מורה רצתה לענוש ילדה, ואדוני העורך ביקש חנינה לה. אילו אדוני האהוב היה מבקש מאמא, הייתי פושט את הסינר ונפרד מעליו”.

החתימה – אותו נתוּשק עצמו.

נתוש לא ידע, כי כבר המכתב הראשון היה מונח במעטפה ועל גבה הכתובת: “רפּורטר”, וחיכה לתורו. הרפורטר של מאַלי פּשגלונד הולך לבית הספר ואין לו פנוּת אלא בשבת אחרי הצהרים, ועל כן הוא מכלכל את הענינים קמעה קמעה, אך יפה יפה. מאַלי פּשגלונד אפשר היה לו שיהיו לו רפּוֹרטרים הרבה, לפי שעה יש לו שנים קבועים ואחד שנעלב. הרפּורטרים של מאַלי פּשגלונד הם מוכשרים אך קצת שובבים. אנו מתבוננים בהם בתשומת-עין: האם עבודת הרפּורטר, שהיא עליזה ורבת-תנועה, בשביל שהיא נותנת להם התעסקות ושכר (50 גרוש לכל ענין מסודר) או, אני חוזר, העבודה הזאת מתקנתם, משקיטה רוחם, או מקלקלתם ומפריעה ללימודי בית הספר.

עד עתה רק מבוגרים היו רפּורטרים. אני חושב, כי הנערים שלנו הם טובים יותר, משום שהם קטנים, ועל כן הם יכולים להגניב עצמם בכל מקום ביתר מהירות, אינם מתעייפים כל כך ואוהבים חדשות מענינות.

בקרוב יתחיל מאַלי פּשגלונד בהדפסת ספרי הזכרונות של הרפּורטר שלנו. שם יתואר הביקור אצל נתוש; שעל כן אזכיר בקצרה, כי הרפּורטר של מאַלי פּשגלונד עלה בידו להוכיח לאמו של נתוש, כי אם הוא היחיד בכתה הלובש סינר, ודאי שהדבר גורם לו מורת-רוח רבה, כי התלמידים מלעיגים עליו.

לא הכל. השקטים, ההגונים והטובים יודעים, כי נתוש מוכרח לעשות זאת, מה שאמא מצווה עליו, ולא אשמתו היא, וסוף סוף אין כאן כל דבר מצחיק, אם מישהו דואג לבגדים. אולם בכל כיתה מצויים כאלה, האוהבים להלעיג, כי הם מדמים, שהם נעשים על ידי כך חכמים יותר, ואינם יודעים כי רק טיפשים ובני אדם לא-טובים גורמים צער, ובלבד שהם יכלו להתנשא. כל אלה יודעת מערכת מאַלי פּשגלונד ועל כן החליטה לעסוק מיד בענין זה.

התוצאה היתה מצויינת: מיד לעיני הרפורטר, פשטה אמא את הסינר מעל נתוּש. קולו של מאַלי פּשגלונד ניצח.

ועתה המכתב האחרון המוכיח, כי נתוש הוא אדם הגון – יודע לא בלבד לבקש בעוז, אלא גם להודות. מאַלי פּשגלונד השיא עצות הרבה לקוראים, ודאי כי כמה וכמה עצות היו טובות ולהועיל. עשה שירות לא אחד. אולם אין ברשותו הרבה מכתבי-תודה.

מכתבו האחרון של נתוש כך לשונו:

“אני מודה לאדוני, שאדוני האהוב שחררני מן הסינר. אני שוב איני נושאו כלל, אלא בשעת האכילה. אמא הבטיחה לי, כי ב-3 בספטמבר, במלאת לי 7 שנים, לא אשא את הסינר אפילו בשעת האוכל”.

את ארבעת המכתבים אנו משמרים במערכת כמזכרת חביבה.

1 באפריל 1927, שנה ב', גל. כ"ו

איציק האפוטרופוס

(ילד מחנך)

הקדמה

כשהייתי מקבל בבית-החולים אמהות עם ילדים חולים, לא יכולתי פעמים הרבה לבוא בשיחה לידי גמר-בירור, עשו לא כפי שביארתי ואחר כך באו בטענות. שם הכרתי את אסתרקה. אסתרקה היתה בת 14 והיו לה חמשה אחים ואחריות קטנים ממנה. בפעם הראשונה באה עם אחיה הקטן שנכווה. השכנות יעצו לה למרוח בנפט את היד הקטנה הנכווית, אחר כך לחרוך נייר מעל נר וכשיצהיב מן האש להניחו. כל התרופות האלה לא הועילו, אפילו הזיקו. אז באה אלי. יעצתיה יפה יפה, ואחר כך היתה באה תמיד, פעם אחת עם אחיה, ופעם אחרת עם אחותה הקטנה. אמה של אסתרקה היתה כל היום כולו מחוצה לבית, ובכן הילדה טפלה וכלכלה את המשק.

מבית החולים עברתי לבית היתומים. היה קשה מאוד. הילדים היו בימות החמה מתנהגים שלא כהוגן, לא שמעו בקולי, לא יכולתי לשית לי עצה. שאלתי מחנכים אחרים – אמרו לי אותו דבר עצמו. הכל מתאוננים על רוב הטרחנות שהילדים גורמים, אלה מנסים בטוב, אלה בכעס, הכל מעלים חרס.

מתיגעים הגדולים, כשיש להם שניים – מה יעשה מי שיש לו חבורה שלימה?

גם אני מנסה בטוב ובכעס. אני רואה, כי רע – פעם טוב יותר, פעם גרוע יותר. מעקמים חטמם כשאני מעיר להם הערה, אומרים שלא כדין. ובכן: תקנו את עצמכם בעצה טובה, תהיו שליטים על עצמכם – נראה.

זו לא הלצה, כי אם אמת: הונהגה הנהלה עצמית. תחילה היה קשה, גרוע מקודם. אחדים תיקנו עצמם מיד, אחרים קמעה קמעה, יש גם שאין להם תקנה.

אין עצה. גם החולים הם שונים: אחד ממהר להבריא, אחד חולה ימים רבים, פעמים אינו שב לאיתנו, אך הרגשתו משביחה והולכת.

צרה צרורה הם הילדים החדשים. האחרים כבר התרגלו, באים חדשים ושוב מבראשית. והרי אי-אפשר לחזור תמיד על אותו ענין עצמו. האדם נלאה, רוצה שאם פעם אחת הנהיג סדר, יעמוד על עמדו, ואפילו ייטב.

ובכן קבענו מנהג, כי בילד חדש מטפל ילד שהוא פה מכבר הימים. הטיפול הזה נמשך שלושה ירחים. אם החדש יודע עד מהרה למצוא ידיו ורגליו, הוא מגיש בקשה להנהלה העצמית, כי די לו. יש כאלה שיש להם אפוטרופוס כזה למעלה משלושה חדשים. האפוטרופוס כותב במחברת, איך החדש התנהג, איך בילה יומו. הנערות טיפולן טוב יותר, הנערים רוחם קצרה, אינם אוהבים לכתוב.

ילד חכם מתרגל בנקל ובמהרה. צרת הצרות הם הטיפשים. ילדים טיפשים לחלוטין אין אנו מקבלים, אבל לא תמיד אתה יכול להכיר, והאמהות מרמות אותנו. קשה לכעוס לאמא, כי היא רוצה להכניס את ילדה במוסד. בחוצה-לארץ יש בתים, שבהם מתחנכים ילדים חולים ולא-חכמים כאלה. בבתים אלה יש יותר מחנכים מבוגרים, כי צריך להשגיח, שלא יגרמו רעה לעצמם. אצלנו כל אחד חייב להשגיח על עצמו. ילד לא-חכם יכול לגרום רעה לעצמו ולאחרים. על כן אף כי צר לנו, אין אנו יכולים לקבלם אלינו.

לא תמיד אפשר להכיר. פעמים הילד נראה לא-חכם, כי הוא מתבייש, אינו יודע דבּר. או אז אנו שואלים את אמא:

– האם בריא, חכם, מציית, אינו עושה במיטה?

ודוקא על שאלות כאלה עונות האמהות דברים לא כנים. כך היה המעשה בניסן. לשאלתנו אם חכם, ענתה אמו, כי כל החצר הקטנה מכירתו, והכל מתפלאים עליו. הקדמנו בפירוש, כי ניסן יישאר אצלנו לשם נסיון. אולם אם לא יוכל ללכת לבית הספר, נרחיקו. אפיטרופסו של ניסן היה איציק.

כבר מקץ ימים אחדים נודענו כי ניסן יש לו מוח רפה והגרוע ביותר – אמו פינקתו בבית ועשתה הכל כרצונו. מה תימה, כי צר לה לאמא על בנה החולה. בראותה כי לא תוכל לשית לה עצה, הריהי מבקשת בזה לפצות את אשמתה, כביכול.

כשאמרנו, כי ניסן יחזור הביתה, ביקשה אמו, כי יישאר לפחות במשך החורף. בזכות אפיטרופסו נשאר ניסן אילו חדשים: בלעדיו היה זה מן הנמנעות.

מחנכי ילדים לא-חכמים לומדים בבתי-ספר מיוחדים, כי הטיפול הזה הוא הקשה ביותר. אפיטרופסו של ניסן הוא כבן 12, הולך לבית ספר עממי רגיל. כתב שלוש מחברות על ניסן. יש לנו למעלה מ-300 מחברות כאלה על טיפול בילדים אחרים. לא בררנו אלא שלוש אלה, משום שהטיפול הזה היה קשה שלא בגדר הרגיל.

אחרי ההקדמה הזאת אנו מגיעים למחברת הקרויה “פנקס החסות”. אנו בוחרים את המענין ביותר.

(קורצ’אק)

הערה: הדין-וחשבון של איציק נתפרסם בארבעה המשכים בארבעה גליונות רצופים של “מאַלי פּשגלונד”. אנו מביאים מתוכם קטעים:

פנקס החסות

ניסן הוא בן 7, הלך לתלמוד תורה, אולם הפסיק, כי דרשו תשלום. כך אומרת אמו. ניסן אין לו אב. אמו אומרת, כי ניסן הוא בריא, חכם, מציית, מנומס ורוצה ללמוד. ניסן יש לו סבא ושתי דודות ויותר לא. בשבת התנהגותו של ניסן היתה רעה מאוד. עשה בבית-הכבוד על הקרש, עשה קטנים בחצר-החזית; ארבע פעמים זרק את העט של שמחה; לגאֶנק קרא “מלח”. צועק בקולי-קולות, אינו מציית, בוכה, כי הוא רוצה ללכת הביתה. בלילה עשה גדולים על הרצפה, אך אינו רוצה להודות בזה. רצה להתעשק עם דוּדק; מתגרה בחיימק, קורא לו: “חריין”, הפריע לשמשון במשחקו. כשהילדים מתרוצצים הוא מעמיד רגלו להכשילם. כששאלתיו, אמר כי לא עשה כל רע. והכל מתאוננים עליו. בשעת התפילה התחיל רץ. התקוטט עם לייזר. כשחיימיק הוליכו לבית-הספר, צעק ושר ברחוב. ניסן מודה, כי היה כך. את הבשר הוא אוכל בידים, וכששפך את האוכל, ניגב במעיל. אמרתי, שאילו היה מותר הייתי מרביץ בו. ניסן אומר, כי היה חוזר ומרביץ בי. אחר-כך הכחיש ואמר, כי לא דיבר כך, והרי שמעו: יעקל, שבתיל וחזקאליק; עמדו ושמעו הכל. ושוב התגרה בלייזר ורק; קפץ במיטה; האריך לשון לעומת אברמק ואמר: “גנב”; רצה להתעשק עם חיימיק ודודק; חיימק אמר, שאינו רוצה, ובכן התחיל לצבוט אותו. ושוב עשה על הקרש ובמיטה. כשחיימק ספר לי עד 50, הפריעו ניסן, וכשאמר לו, כי ילך לו, לא רצה. הוא מספר לילדים, כי יש לו אפוטרופוס שומן-פאַס וצוחק עלי.

בלילה בחדר השינה זימר. התחרה עם חיימק מי יתפשט קודם. חיימק זכה. ניסן כעס וחבט אותו. הבטיח, כי כבר יהיה זהיר. הזיז כסא, מאניושה התהפכה ונחבטה. הבטיח, כי כבר יתנהג טוב.

שוב אוכל קוטלאֶט בידים. כשצדוק כילה לטאטא והעמיד את המברשת, לקח ניסן את המברשת והתחיל מטאטא גם הוא ולא רצה להשיבה. התקוטט והפריע לדודק בלימודים. לקח בלא רשות את העגלה של חיימק, חבט בה ברצפה וכמעט ששיברה. הודה, שעשה כך. ניסן טעה ותחת להניח את הפרפרת לתוך מגירתו הניחה למגירתו של גנק, ואחר-כך קרא לו “גנב”. ניסן לקח את הרוק ביד והשליך על הרצפה. אמר שחשב, כי דם נוזל לו מן השניים. מפריע בשעת המשחק. ניסן אומר, כי לא אמת, כי הפריע רק ליוסקה. שוב לא רצה להגיד, מה עשה. הייתי מוכרח ללכת בכל האולם ולשאול את הכל, למי הפריע בשעת הכנת השיעורים.

– צלצל בכניסה הראשית: שיחק בפראות, נחבט ועלתה לו חבּוּרה. צוחק בטיפשות. אסרתי עליו לשחק עם אברמק, והוא מוסיף לדבר עמו ולחקות אותו. שמשון קורא את ניסן “אגוזים קטנים” – “ניסלעך”. מסתובב כל היום ליד התנורים, ואחר-כך הוא יוצא מחומם לחצר הקטנה. רצה לשתות ספל מלא תה, אברמק שאל אם ישתה, אמר כן, ואחר-כך השאיר (הערת המערכת: בבית היתומים יכול היה כל אחד להעלות אוכל על הצלחת או בכוס, אולם אסור היה לשייר משהו). דודק צייר איש מגוחך וכתב, כי זה ניסן וציוה להראות את הדף הזה לכל הילדים.

ניסן אינו יודע קרוא. והראה ואחר-כך הכל צחקו לו. דודק אומר, כי רק צייר, אך לא ציוה להראות. כשניסן אבל ארוחת-ביניים, ניגש אליו לייזרק ושאל מי עשה לו את החבּורה ואחר-כך התחיל להחליק לו על החבּורה. ניסן לא רצה, ובכן לייזרק צבט אותו. לייזרק אומר, כי אמת.

ירק לתוך הקערה, ששותים ממנה מים. ניסן אומר, שלא ירק, רק נשך. שוב ישב בפינה, ואחר-כך התגרה לייזור בניסן, כי הוא כבר הולך וניסן עודנו יושב.

שוב התלכלך בדיו, לא הוריד את המים בבית-הכבוד, אומר כי משך בחבל, אך המים לא רצו לזרום.

הסתובב ליד פח-האשפה והוציא דברים שונים. בלי רשות לקח את הכדורגל, וכשוולווּש רצה לקחת ממנו, התחיל להתכתש עמו; שבר את חוד העפרון שלו; קרא שמות-גנאי לחזקאלק.

הכה את יעקוש בעין, יעקוש בכה הרבה. ברק באי-זהירות דרך על רגלו. איני יודע, מאין למד לירוק, וכשאומרים לו איזה דבר רע, הוא צוחק. פולצ’יה, רחלה ואולאֶשה שחקו על ניסן ואמרו עליו חזירויות, כמו למשל: “סרחוני”. הפריע לתורנים בשפשוף הרצפות, לוולווּש הפריע לסדר.

היום בדקתי את תיבתו של ניסן. מצאתי קופסה ובה חמישה גרושים ורצועה. הרצועה היתה של לייזורק, את הקופסה נתן לו כנראה אברמק. ב-5 גרושים קנה שוקולד והשיב לחיימק, ואחר-כך רצה בחזרה, כששיחק בקלפים, אהרן הפריע, כשיעקוש וחיימק שיחקו ממנטו, התחיל ניסן להפריע. גניק הפריח דיבה, כי ניסן עשה גדולים בבית-הכבוד. ניסן מפנק ומנשק את יעקוש, ויעקוש אינו רוצה בזה.

כשחילקו צעצועים, יעקוש דחפו ונדחק בעצמו. ניסן שוב אין לו שרוכי-נעלים, בינתיים נתתי לו חבל.

באה אמו של ניסן ואמרה, שאינה יודעת מדוע ניסן טיפש, כי בבית היה חכם לגמרי; כי ניסן בכה, כשנודע לו, כי עליו לשוב, בינתיים ניסן צחק ואמר, כי בבית היה לו טוב יותר.

ניסן חייב מחק לשמשון, ולא החזיר לו עדיין. גניק לכלך צוארו של ניסן בדיו אדומה. פנחס אמר לו לשיר פזמונים מכוערים.

שרוּל השליך את ניסן מתוך הכיתה ויעקוש וחיימק החזיקו את הדלת, שניסן לא יכנס. נראה לי, כי הוא שוב משתדל פחות. כבר אין סבלנות אליו. כמה פעמים שאני אומר, כי ישחק עם מישהו, לעולם אינו שומע בקולי. או שהוא מתאנה לאחרים, או אחרים מתאנים לו. נראה כי ניסן הוא באמת טיפש מאוד, ואפילו היה רוצה, אינו יכול לתקן עצמו. איני יודע בעצמי, מה לעשות, צר לי עליו, אך כנראה אסתלק מן האפוטרופסות.

---

הוספה: שוב חלפו חדשיים, איציק לא הסתלק מאפיטרופסותו; שוב כתב שלוש מחברות.

האֵם הבטיחה לקחת את ניסן הביתה. איציק עמד בחינת אורך-הרוח וזכה בציון מצוין.

ק.

2 באפריל 1927, שנה ב' גל' ל"א

קשה עלי טרחתכם

כתבה מכתב. – חביב, נלבב והכל יכול היה להיות כתיקונו. והנה היא נוטלת וסובלת. מתגעגעת וסובלת.

"נשמה כזאת נתן לי אלוהיים,

כי תמיד מלאתי דמעה וגעגועים."

היה לי חבר (פרחח מפורחח) גמר בנפשו לכתוב עבודה בכותרת “הרטיבות בשירה הפולנית”. – לקט דמעות-שליש מכל המשוררים.

הייתי אז צעיר מאד, הייתי בוכה פעמיים לשבוע במשך שנת-לימודים עגולה. ניתן לי ציון רע – מיד נובילה קטנה או שיר, רטוב ונפוח מרוב דמע.

– לא היו דמי הרשמה – כבר שלושה דפים גדושים (בספר הזכרונות), שהחיים אכזריים, ולב האדם כביצה שלוקה. בלכתי לקובת-הלימודים לא פגשתיה (כי אולי חולה) – שני דפי-צער בלא פסיקים.

נו, ולמות ויחדל סבל. אולי לעשות מה (בבת אחת), שהאנושות תפער בתמהון את פיה.

הנה חיה לה האנושות את חייה,­ – חיה, חיה – לא ידעה ולא עלה על לבי ולא ניחשה. ומה פתאום – איזה סרח-אשכולות עלוב סוף סוף הראה, מה וכיצד. – עתה היא כבר יודעת, אחת ולעולמים. האנושות.

היתה נמוכה כלפי הקרקע, ופתאום כנפים (של נשר).

היתה קרה, ואני לה את השמש אל מתחת לחוטם.

פעם אחת השתערתי דוהר-דולק, עד כי בלא מאמצים ובבת אחת אפילו אלף שמשות.

החיים אפורים ואני שפוֹך! צבעים, גונים, סיד לבן – מלמעלה על הפרצופת!

טינה היתה בלבי לחבר, שהלעיג על דמעות. – ואתם, פייטנים חביבים, תהיה בלבבכם טינה אלי. קשה: ודאי תבינו, כי כוונתי לטובה.

כי בדיוק כך טיפה לטיפה.

"המחשבה מכוּנפת תמיד מעוֹפפת,

בּקיץ לחוֹרף, בּחורף לקיץ."

אין בה כל דבר המדריך את המנוחה. שהרי על כן בני-אדם שותים מי-סודה קרים בקיץ ותה חם בחורף.

אתה רוצים לסבול?

מסכים. אך צריך שתלמדו לעשות זאת ביבושת, וביחוד בעליזות. להאריך לשון ולהלעיג על לבכם “המתבוסס בדם”.

כי מה?

כי בבקשה מכם, הכרנו במקצת זה את זה. אתם חביבים, אלא קשה לבוא עמכם לכלל-בירור.

כותב מכתב יפה ואומר לפרסמו: מתירא, שמא יכיר מי.

אל תתיראו לכם: לשם מחיקת העקבות די להשמיט פסוקים אחדים. – שירים כבר ישנם: הרבה – תלי תלים – אין שיעור – וטובים יותר ושונים ומשונים ובכל האופנים. באמת קשה.

ואולי נעשה חוזה – מכתב ארוך ושיר בן ארבעה בתים כסיום. הלב ארבעה תאים בו: תא – בית שיר, תא – בית שיר.

מן הראוי להקביל את המאמר הזה, המכוון לנוער, והמאמר הקודם, מלפני ארבעה חודשים וחצי – הוא המאמר שנתפרסם פה: “פרוספקט הנוער”.

1 ביולי 1927, שנה ב', גל. ל"ט

פרידה

קוראים וקוראות אהובים!

אני יוצא לימות החמה. למרחק קרוב ביותר: הנסיעה היא תחילה בחשמלית, ואחר כך 20 דקות ברגל – ודי.

מעבר אחד אולם-קריאה – ומשני עברים חול – נו ויער. היער יפה. ואל הנהר צריכים לנסוע 50 דקה ברכבת קטנה. נעים יותר בקיץ, אם הנהר קרוב. אולם קשה: אין.

אני נוסע למושבת-קיץ: 100 נערים, שכבר הולכים לבית-הספר ו-50 קטנים. נגור יחדיו.

קודם הנסיעה אני חייב להודותכם על המכתבים למאַלי פּשגלונד. ובכן, קודם-כל אני מודה לצעירי הצעירים, שהכתיבה היא עבודה קשה להם. בחורף היה להם יותר זמן, כתבו מכתבים ארוכים, אחרי כן באביב היו נחפזים והמכתבים היו קצרים, אולם שלחו ידיעות, אם אירע משהו מענין, אם היה להם איזה ענין חשוב או המצאה מועילה. אחר-כך אני מודה לגדולים יותר, שלא התיהרו וכתבו למאַלי פּשגלונד. ובאחרונה אני מודה לגדולים ביותר, שסייעו בעבודה אף כי הם כבר 'קוראים את ה“פּשגלוֹנד” הגדול וספרים עבים, ובכן הם אפילו אומרים, כי העתון אינו מענין מאד.ׁ

משאמרתי תודה לכל, אני חייב גם לבקש סליחה. כי הרבה קוראים וקוראות נגרם להם צער בשל מאַלי פּשגלונד, והרי לא רציתי להסב מורת-רוח. כל אחד ואחד אפשר שייכשל, ואפילו ישתדל ביותר. מצפוני טהור, כי לא חיסרתי אפילו גליון אחד, לא איחרתי אפילו פעם אחת, אך שגיתי שגיאות שונות או שכחתי, בשעה שהייתי חש בראשי או חפצתי לישון. פעמים היה בי חפץ נורא לכתוב, אך אמרתי: “קשה – הקוראים מחכים, איני יכול לסבול על לא עוול בכפי”. ויצא לאור גליון לא כל כך מענין, מנוזל או מנומנם. ובכן, אני חוזר ומבקש, שלא תכעסו לי.

משהודיתי לכל וביקשתי סליחתכם, אומר עתה, מה אעשה בימי החופשה: אהרהר מה תיקונים ראוי לתקן. במשך השנה למדתי הרבה, כי כל אחד ואחד כתב, מה נראה לו, מה צריך לשנות. ניסיתי נסיונות שונים, אך צריך היה להזדרז, ובכן לא הכל הצליח. ודרכו של עולם הוא, כי מה שלא הצליח בידך מתחילה, אתה מתקשה לתקנו אחר כך. מאמר הבריות הוא: “עתה אני כבר יודע, כבר אדע, עתה כבר ישתנה”. ובכן כמותם כמותי.

לסיום מכתב-פרידה זה אבקש מאוד, כי הקוראים לא ישכחו בימי החופשה את “מאַלי פּשגלונד”: ירשמו מאורעות מענינים, יכתבו ספורי זכרונות, יציינו שמות ספרים יפים שקראו.

ועתה אני מברך את הכל בימי חופשה עליזים, בטיולים ומרחצאות עליזים, ­ שישתעשעו יפה יפה ושהקיץ יהיה טוב. – וגם את עצמי אני מברך כך.

י. קורצ’אק

אחרי עשר שנים

1 בינואר 1937

1926 – גליון יובל – 1936

אזכרה…

כתיבת זכרונות אפשר ותהא קשה ביותר, אם אתה מבקש לבחור מה שהוא חשוב ביותר; ואפשר ותהא קלה ביותר, אם תכתוב בחפזה רק מה שזכור לך.

זכורני כי בכתבי את הפרוספקט, רציתי לפתוח בעליזות. לא עלה בידי. הילדים יידעו לכתוב או שיעורי בית הספר, או מכתבים לדודים ולדודות. ירדו כמבול מכתבי מבוגרים, טורדנים וצווחנים. מכתביהם האמיתיים של הילדים או שהיו עצובים או שהיו רציניים ביותר. אלו היו או תלונות או הזיות. תלונות על בית הספר והבית. לא ידעתי מה אעשה, ניסיתי נסיונות שונים. וכך חלפה שנה.

שנה ראשונה זו לימדתני, כי אחרים עצבונותיהם של ילדי כרכים, ואחרות דאגותיהם של ילדי העיירות הקטנות. פה מפחדים משריפות, מרעמים. על שום מה יגיעוני מכתבים מרבים כל-כך על מתים; אח קטן, סבתא, אחיות אמא או אבא?

בהירי-מזג, אפילו עליזים היו המכתבים על ימי הולדת וחגים. התחילו להגלות מכתבים על הזיות.

איך סידרתי את הגליון לחג הראשון של אמא. זכורני המכתבים – היו למעלה ממאה – על לחישות בכתה. חבל, שלא הדפסתי את כולם ולא בשלימות. על אותו המכתב האחד אפשר לכתוב ספר שלם. הלחישות והמגיליות – זה הנושא החשוב ביותר, הכל אחוז וצמוד בו.

הילדים כותבים בקצרה, כי קשה להם, כי אין להם אורך-רוח. צריך ללמוד לקרוא את המכתבים הקצרים האלה, שפסוק אחד שבהם נכלל בו יותר מבגליון שלם של מבוגר.

הבנתי גם זאת, כי הילדים מתקשים להשיג 25 גרוש לבול-דואר. הקוראים מוארשה התחילו מבקרים במערכת. המקום היה צר. באים קטנים וגדולים יותר. אחדים מתענינים בזה ואחרים מתענינים בזה. התחילו לבוא כאלה, האוהבים אנדרלמוסיה. מה לעשות?

קשה היה, אך קמעה קמעה בא הכל על סידורו. גלויות-דואר ראשונות. לא בשביל אלה, שכתבו פעמים הרבה (גם בשבילם), אך לפעמים כתשובה למכתב כן. היו תלונות, על שום מה כך?

רציתי שהילדים מן הערים הקטנות, שאין בהן לא ראינוע, לא תיאטרון, יקבלו למצער ספר או שחמט. כי שעשועיהם מעטים. – כתבו ילדים מחוצה לארץ, אפילו מאוסטרליה. איך לשלוח להם ספרים?

הגיעה שנה שניה ושלישית. הילדים גדלים. הנוער כועס, שאין מכתביו נדפסים.

בתי הספר אינם מרוצים. פלוני ואלמוני באו עליו צרות, משום שכתב למאַלי פּשגלונד. אפילו החברים מלגלגים: “הה, ליטראט, משורר!” לא הכל, אך בכל כיתה יש אחדים מתקנאים ומרשיעים.

התחילו מדברים, שאני מחנך גרפומאנים. לא אמת! דוקא הבינו, כי הכתבה אין כוחה לשנות הרבה לטובה ואינה נותנת כלום לכותב. רק לוקח ממנו ונותן לאחרים. כי נעים לקרוא, שהאחר מחשבותיו כמחשבותיך, הרגשותיו כהרגשותיך, שהאחרים גם הם מתעצבים, מאמינים, הוזים ושואפים.

נדרשו יותר זמן, יותר מקום ויותר כוחות. חשבתי:

– עייפתי. ינהג עתה במאַלי פּשגלונד צעיר, עליז, שזמנו פנוי יותר.

בקיץ פגשתי בארץ-ישראל את מאדז’יה, המזכירה הראשונה של “מאַלי פּשגלונד”. עובדת בבית-חרושת. גרה בחדר קטן כארגז. שולחן קטן, מיטה, כסא, ארון קטן בקיר. שוחחנו, מה ואיך היה. עתה כבר עמה שני אחים – זה מקרוב נסע אֶדוין: ביקשתי שיקח בשביל הזקנה פטלים, כי אמרה, כי עודנה רוצה לפני פטירתה, לפחות פעם אחת, לאכול קצת פטלים.

פגשתי בארץ-ישראל את אחד הרפּורטרים הראשונים, את שמעון. הוא מכונן. נשא אשה. סידר לעצמו חשמל, ראדיו; אשתו עליזה ונעימה.

שאלתי אותו ואת מאדז’יה:

– על שום מה אינכם כותבים?

שניהם ענו באותה שאלה עצמה:

– לשם מה?

יאנוש קורצ’אק

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

לקורא המבוגר

אתם אומרים:

– משעממת אותנו ההשתעות עם הילדים.

הדין עמכם.

אתם אומרים:

– כי אנו מוכרחים להנמיך עצמנו למושגיהם.

להנמיך, לכפוף, לגחון, לכווץ.

טעות בידכם.

לא דבר זה מיגענו. – אלא שאנו מוכרחים לטפס ולעלות למושגיהם.

לטפס, לזקוף ידיים, לעמוד על בהונות, להגיע.

שלא לפגוע.

לקורא הצעיר

בסיפור הזה אין מאורעות רבי־ענין. זהו נסיון של סיפור פסיכולוגי.

המדובר בזה הוא על המתרחש בנפש אדם: במה יהגה, מה יחוש.

*

מעשה שהיה כך היה.

פעם אחת שכבתי במיטה ולא ישנתי. אך הזכרתי לעצמי, כי כשהייתי קטן, הייתי מהרהר פעמים הרבה, מה אעשה כשאגדל.

תִכנתי תכניות לכאן ולכאן.

כשאהיה גדול, אבנה בית קטן להורים. ותהיה לי גינה, שאוכל לנטוע בגינה עצים: תפוחים, אגסים ושזיפים. אזרע פרחים. כשיהיו נובלים פרחים אחדים יתחילו נוצצים פרחים אחרים.

אקנה ספרים עם תמונות, או בלי תמונות, העיקר שיהיו מעניינים.

אקנה צבעים, עפרונות צבעונין, אשרטט, אצייר. כל מה שאראה, אצייר.

אטפל בגינה – אבנה לי סוכה. בסוכה אעמיד כסא, כורסה עם משענות. הסוכה תהיה מגודלת ענבי־בר, ובשוב אבא מן העבודה, ישב לנוח בצל. ירכיב על חטמו משקפים ויקרא עתון.

ואילו אמא – יהיו לה תרנגולים. יהיה שובך גבוה על כלונס, שלא יתגנב חתול או מזיק אחר.

ויהיו שפנים.

יהיה לי עורבן, אלמדו לדבר.

יהיו לי סוס קטן ושלושה כלבים.

פעם אחת אני רוצה כי יהיו לי שלושה כלבים ופעם אחרת – ארבעה. אפילו ידעתי מה שמות אקרא להם. אפשר שיהיו שלושה: לכל אחד – אחד. שלי יהיה צווחאי, ואבא ואמא יקראו לשלהם כרצונם.

בשביל אמא כלבלב. ואם רצונה בחתול, יהיה חתול. או כלב וחתול. יסכינו זה עם זה, יאכלו מתוך קערית אחת. לכלב סרט אדום, לחתול – כחול.

פעם אחת אפילו שאלתי:

– אמא, האם סרט אדום יפה יותר לכלב או לחתול?

ואמא אמרה:

– שוב קרעת את המכנסיים.

שאלתי את אבא:

– האם כל זקן צריך שרפרף מתחת רגליו בשעת ישיבתו?

אבא אמר:

– כל תלמיד צריך שיהיה לו ציונים טובים ושלא יועמד בפינה¹.

נו, חדלתי משאול. אחר־כך כבר אני בעצמי הכל.

ואולי יהיו כלבי־צייד. אלך לצוד, אביא הביתה, אמסור בידי אמא. אצוד אפילו חזיר־בר, אך לא לבדי – עם חברים. גם חברי כבר יהיו גדולים.

נלך לרחוץ. נעשה סירה. אם ההורים ירצו אשיטם.

יונים יהיו לי לרוב. אכתוב מכתבים ואשלח על־ידי יונים. אלה יהיו יוני־דואר.

הוא הדין בפרות. פעם אחת חשבתי כי דיה פרה אחת, פעם אחרת – שתים.

ובכן, אם פרות לנו, כבר יש חלב, חמאה, גבינה. והתרנגולות תטלנה ביצים.

אחר־כך תהיינה כוורות. דבורים, דבש. אמא תתקין בשביל האורחים לכל החורף שימורי־שזיפים ותטגן ריבה.

יהיה יער. אלך ליער לכל היום כולו. אקח כל צרכי יום תמים, אלקט גרגרים, תות־יער, אחר־כך פּטריות. נייבש פּטריות – ותהיינה.

אחטוב עצים ה – ר – ב – ה, לכל החורף. שיהיה חם.

צריך לחפור באר עמוקה, עד המים הזכים, מי מעין.

אך דברים שונים צריך לקנות: מגפיים, חליפת־בגדים. אבא יהיה זקן, לא יוכל להשתכר הרבה. ובכן אני.

ארתום סוס ואוליך ליום־השוק פירות, ירקות, הכל שאינו נחוץ. ומה שנחוץ אביא. אעמוד על המקח ואקנה בזול.

או אטיל תפוחים בסלים, אפליג באניה לארצות רחוקות. בארצות חמות יש תאנים, תמרים, תפוחי־זהב, ובכן כבר הם להם לזרא. יקנו תפוחי־עץ. ואני – פירותיהם. אביא תוּכּי, קוף קטן וצפור קאנארי.

לפעמים גם ידעתי אם הסוס יהיה אפור או כהה. כי אם, למשל, אראה איזה סוס, אני חושב: “הנה, כזה יהיה לי, כשאגדל”. – ואחר־כך כשאראה אחר, אני חושב: “לא, טוב שכזה”. או: “יהיו שניים – גם זה וגם זה”.

עד שאקח, ושוב אחרת.

כי אהיה מורה. אכַנס בני־אדם ואומר:

– צריך לבנות בית־ספר טוב. שלא יהא צר כל־כך, שלא ידחפו, לא ירמסו, לא ידחקו זה את זה.

באים ילדים לבית־הספר ואני שואלם:

– נחשו, מה נעשה?

אחד יאמר:

– נצא לטיול.

אחר אומר:

– נביט במשקפת.

כך וכך.

ואני:

– לא – לא – גם כל אלה יהיו, אך גם משהו חשוב יותר.

וכשירגעו, רק אז:

– אבנה לכם בית־ספר.

ואני ממציא מדעתי מעצורים שונים. כאילו בית־הספר כמעט בגמר־בנינו, והנה התמוטט, או דליקה. וצריך להתחיל מבראשונה; אולם מעשה־להכעיס נבנה טוב יותר.

תמיד חשבתי על מעצורים. אני מפליג באניה, הרי סערה. אני מצביא, הרי תחילה כשלונות, רק באחרונה נצחון.

כי שעמום הוא, אם הכל מצליח בראשיתו.

ובכן ליד בית־ספר יש מגלשה, ובכן יש תמונות שונות, מפות, כלים, התעמלות, בעלי־חיים ממולאים.

ימי החג ממשמשים ובאים, והנה התכנסו לפני בית־הספר נערים ונערות וצועקים:

– בבקשה תן וניכנס. אין אנו רוצים בחגים, אנו רוצים ללכת לבית־הספר.

השמָש מריב עמהם, אך ללא הועיל. ואני יושב בלשכה, איני יודע דבר, כי אני כותב ניירות שונים. והנה בא השמש. הקיש בדלת ונכנס.

הוא הקיש. אני אומר:

– יבוא.

נו, והוא אומר:

– בבקשה מכבודו, הילדונים מורדים, אינם רוצים בימי חג.

ואני:

– אין דבר. מיד ארגיעם.

אני יוצא – צוחק – לא אינני רוגז. אני מבאר:

– חגים הם חגים. המורים חייבים לנוח. כי בהיותם עייפים, הם כועסים וגוערים בילדים.

עצה רודפת עצה: יוכלו לבוא ולשעשע בחצר הקטנה, אך הם עצמם ישקדו על הסדר.

דברים שונים חשבתי, מה אעשה, כשאגדל.

פעם אחרת כי יהיו רק אבא ואמא, פעם אחרת כי תהיה לי אשה. כי יהיה לי משק־בית משלי.

צר לי להיפרד מעל ההורים, ובכן אנו גרים יחד, רק מחיצת־פרוזדור. מעבר מזה ההורים, מעבר מזה אני ואשתי. ואולי יהיו נא שני בתים קטנים ושכנים. כי אנשים זקנים מחבבים את השקט. כשישכבו לנוח לאחר הצהרים, שלא יפריעו הילדים. כי הילדים טסים, הולמים, דופקים, צועקים, מרעישים.

הילדים גורמים לי הרבה דאגה, כי איני יודע, אם מוטב שארצה רק ילדים, או גם ילדה. האם מוטב שהילד יהיה הבכור, או הילדה הבכורה.

אשתי תוכל להיות כאמא, והילדים – איני יודע בעצמי. האם ארצה כי יוכיחו שיהיו שקטים ומה מותר להם לעשות? נו – שלא יגעו בדברים לא־להם, לא יעשנו סיגריות, לא יאמרו מלים גסות, לא יכו זה את זה ולא יתקוטטו ביותר.

ומה אעשה, כשיכו זה את זה, וימאנו לשמוע בקולי, או יגרמו היזק?

האם טוב שיהיו גבוהים יותר או נמוכים יותר?

אני חושב לכאן ולכאן.

פעם אחת אני רוצה להיות גבוה כמיכל ופעם אחרת כדוד קוסטק, ופעם שלישית כאבא.

פעם אני רוצה להיות גבוה אחת ולעולם, ופעם אחרת רק לשם ניסיון. כי אולי ינעם לי תחילה, אולם אחר־כך ארצה לשוב ולהיות קטן?

וחשבתי חשבתי – עד שגדלתי באמת. כבר יש לי שעון קטן, שפם, מכתבה עם מגירות, יש לי הכל, כמו הגדולים. ואני מורה באמת. ולא טוב לי.

לא טוב לי.

הילדים אינם משגיחים בשעת השיעורים, אני מוכרח תמיד להתרגז. יש לי הרבה עגמת־נפש. אין לי אבא, אין לי אמא.

ובכן, טוב.

אתחיל עתה לחשוב להיפך:

– מה הייתי עושה, אילו שבתי להיות ילד. לא קטן לגמרי, כי אם כזה שאלך לבית־הספר ושוב לשחק עם נערים. שאתעורר פתאום ואראה:

– מה קרה? הבחלום או בהקיץ?

אני מביט על ידי, ותמה. אני מביט על חליפתי, ותמה. אני קופץ ממיטתי, טס אל המראה. – מה קרה?

ואמא שואלת:

– כבר קמת? מהר והתלבש, כי תאחר לבית־הספר.

אילו שבתי להיות ילד, הייתי רוצה לזכור, לראות, לדעת כל מה שאני יודע ומבין עתה. ושאיש לא ינחש, כי כבר הייתי גדול. ואני כאילו לא כלום. מעמיד פנים, כאילו אני נער ככל הנערים, יש לי אבא ואמא, ואני הולך לי לבית־הספר. כך היה מעניין ביותר, טוב ביותר. הייתי רק מתבונן, והיה מצחיק כל־כך, ששום איש אינו מכירני.

ובכן, פעם אחת אני שוכב במיטה – איני ישן, אך חושב:

– אילו ידעתי אז, לא הייתי רוצה כלל לגדול. מוטב פי מאה להיות ילד. הגדולים הם אומללים. לא נכון לחלוטין, כי הגדולים יכולים לעשות הכל כרצונם. לנו מותר עוד פחות מאשר לקטנים. חובותינו כבדות יותר. יש לנו צרות יותר. לפרקים רחוקים יותר מחשבותינו עליזות. אמת, שוב לא נבכה, אולם רק משום שלא כדאי לבכות. אנו רק נאנחים קשה.

ונאנחתי.

נאנחתי אנחה כבדה, עמוקה: כבר קשה – וחסל. איש לא ישית עצה. לעולם לא אהיה עוד ילד. כל צער לא יועיל עוד.

אולם כשנאנחתי כך, החשיך. חשכה גמורה. איני רואה כלום. רק איזה עשן. עד שהחוטם מידגדג.

הדלתים חורקות. נפחדתי. נגלה איזה אור קטן. ככוכב זעיר.

– מי זה?

והכוכב הזעיר שט באפלה – והוא קרב הלוך וקרוב – אלי. כבר ליד המיטה, כבר על הכרית.

אני מביט, והרי פנס קטן. ועל הכרית עומד אדם קטנטן. ועל ראשו מגבעת אדומה, גבוהה. וזקנו אפור. – נו – גמד. – אלא קטן לגמרי – כאצבע.

– הנני.

חייכתי. כי חשבתי שאני חולם. גם גדול יראה לפעמים חלום ויתמה: וזאת מאין?

והגמד אומר:

– קראתני אדוני ואבוא. מה בקשתך. אך מהרה והגידנה.

הוא אינו מדבר, כי אם כמצרצר. וחרש, חרש. ואני שומע ומבין.

– קראתני – הוא אומר – ועתה לא תאמין.

התחיל מנופף פנסו הקטן: ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה.

– לא תאמין – הוא אומר – לפנים היו בני־אדם עושים מעשי קסמים. עתה רק ילדים יאמינו בקוסמים, גמדים וידעוניות.

הוא מנופף פנסו הקטן ומנענע ראשו. ואני ירא, אפילו לא זיע.

– אמור משאלה במשאלות. נסה. מה יזיקך?

הניעותי שפתי, לשאול את פיו, והוא כבר ניחש – כבר יודע.

– קראתני באנחת הגעגועים. בני־אדם יחשבו, כי אך מלים השבָּעות. לא, לא ולא.

מנענע ראשו, כי לא. פוסע עקב בצד אגודל. מגוחך כל־כך. ופנסו הקטן ימינה ושמאלה. ואני חש, כי כבר אני נרדם. ואני פוקח עיני לרווחה, שלא אישן. כי חבל.

– ובכן, הבט וראה – אומר הגמד – הבט מה עקשן אתה. מהרה פן אלך. לא אוכל להאריך שבת. ואתה תינחם באחריתך.

כבר אני רוצה לומר משאָלתי, אך איני יכול. ואולי כך דרכו של עולם, כי קל לומר, אם אתה חפץ כך סתם, וקשה אם אתה חפץ הרבה.

אני רואה, שהגמד עצוב. צר לי עליו. אך איני יכול.

– ובכן, שלום לך. חבל.

וכבר הוא הולך. ורק עתה אמרתי מהר וחרש:

– אני רוצה שוב להיות ילד.

חזר – הסתובב – ופנסו הקטן ישר לעיני. אמר משהו, אך לא שמעתי. איני יודע, איך יצא. וכשהקיצותי בבוקר, זכרתי הכל.

הבטתי בסקרנות בכל קצות החדר.

לא, לא חלמתי כלל.

אמת.

יום ראשון

איני אומר כלום לשום אחד, כי הייתי גדול, אני מעמיד פנים, כי הייתי תמיד נער, ואני מחכה, מה יהיה בסופו של דבר. כל־כך משונה ומגוחך. אני מביט ומחכה.

אני מחכה עד שאמא תפרוס לי פת, כאילו איני יודע בעצמי. אמא שואלת, אם עשיתי את השיעורים. אני אומר: כן, אבל באמת איני יודע.

הכל כמו באגדה על בת־המלכה הנרדמת, ואולי גרוע יותר. כי בת־המלכה ישֵנה היתה מאה שנה, אך הכל היו ישנים עמה יחד והקיצו עמה יחד: הטבחים והזבובים – כל המשרתים – אפילו האש בתנור. והם התעוררו כמו שהיו. ואילו אני התעוררתי אחר לחלוטין.

הבטתי בשעון, ומיד הפכתי פני שלא לגלות את עצמי. כי אולי הנער ההוא לא הבין לראות בשעון.

סקרן אני, איך יהיה בבית־הספר, אילו חברים אפגוש שם. האם ירגישו במשהו, האם יחשבו, כי אני הולך מכבר לבית־הספר. מוזר, שאני יודע, לאיזה בית־ספר עלי ללכת, באיזה רחוב. אני אפילו יודע, כי כיתתנו היא בקומה הראשונה, ואני יושב בספסל הרביעי, ליד החלון. ועל־ידי גאַיבסקי.

אני הולך – אני צועד. מנופך ידי. אני קל, שבע־שינה. אחר לגמרי מכשהייתי מורה. אני מתבונן לכל עברי. חבטתי בידי בשלט־פח. איני יודע, למה עשיתי זאת. קר, – הבל עולה מפי. אני פולטו בכוונה שההבל ירבה יותר. עולה על דעתי, כי אפשר ואשרוק, כקטר, אפלוט הבל וארוץ תחת ללכת. אולם אני מתבייש משום־מה. אולם – בעצם, על שום מה? הרי לשם כך ביקשתי להיות שוב ילד, שיהיה שמח.

אולם אי־אפשר בבת אחת. צריך תחילה להתבונן בכל, רק אחר־כך.

הולכים נערים ותלמידות, הולכים גם מבוגרים. אני מביט, מי עליז יותר. אלה שקטים ואלה שקטים. אמת, ברחוב אינם יכולים. שנית עוד לא נכנסו כראוי לכלל־תנועה. אני שַאֲנִי: זה לי היום הראשון שאני מתחיל להיות ילד, שעל כן אני שמח.

מופלא משהו. כאילו בושתי במשהו.

– זה לא כלום. ביום הראשון מוכרח להיות כך. אחר־כך אתרגל.

עד שראיתי עגלה גדולה. והסוס לא יכול לה. נראה פרזולו רע, כי רגליו מחליקות. אילו נערים עומדים ומביטים. גם אני עמדתי.

– יזוז ממקומו, או לא?

אני מחכך אזני, מדשדש, כי הרגלים קופאות; כבר אני רוצה כי יזוז, וחסל. וצר לי ללכת, בטרם אראה. זה תמיד מעניין: כי אפשר והסוס יתהפך – ומה עצה ישית העגלון? – אילו הייתי גדול, הייתי עובר על־ידו באדישות, ודאי לא הייתי אפילו רואה. לפי שאני נער, זה מעניין אותי.

אני מביט, כיצד המבוגרים רק מסלקים אותנו מעל הדרך, כי אנו מפריעים אותם. על שום מה הם נחפזים כל־כך?

נו, לא כלום. סוף־סוף זזה העגלה, ואני בא לבית הספר. תולה את האדרת ולכיתה שלי. ושם כבר אומרים, כי הויסלה² עמדה.

– אמש.

אחר אומר, כי לא אמת. מריבים. בעצם אינם מריבים אלא פולגים.

האחד אומר:

– הביטו וראו אותו. כפור ראשון וכבר הויסלה עומדת לו. ושמא גלדי קרח צפים?

– דווקא שאינם צפים.

– אה, מבלבל את הראש.

נצטרפו עוד אחדים. – מבוגר היה ודאי אומר כי הם מתקוטטים. והדין עמו. זה אומר: “אתה טיפש”, וזה אומר: “מפונדרק”. – מן הויסלה עברו אל השלג. היהיה, או לא? – מה שהעשן מן הארובה מתמר ועולה, ובכן לא יהיה שלג. ומה שאפשר להכיר באנקורים, אם יהיה שלג. מישהו שם אומר, כי ראה בארומטר. ושוב:

– אתה טיפש.

– שעל כן אתה חכם.

– אתה משקר.

– ואולי אתה משקר?

לא הכל נוטלים חלק במריבה. כי אחרים עומדים, בעצמם אינם אומרים דבר, רק שומעים.

גם אני מקשיב ומזכיר לעצמי, כי גם המבוגרים מריבים לפרקים מרובים במגדניה – לא על שלג, אלא על פוליטיקה. בדיוק כך. אפילו אומרים כאותם הדברים עצמם:

– יתערב־נא אדוני, כי הנשיא לא יקבל את ההתפטרות.

וכאן:

– נתערב, כי לא יהיה שלג.

אין הם אומרים: “טיפש” – “אתה משקר” – מתקוטטים ביתר עדינות, אך גם פה המולה.

אני עומד כך והנה מתפרץ קובלסקי:

– שמע, כתבת את הדוגמאות? השאל לי, ואעתיק לי. אתמול היו אצלנו אורחים. ואולי המורָה תבדוק.

אני לא כלום: מתיר את התיק ומביט, מה שם במחברת. כאילו לא היתה שלי, אלא של איזה נער, שכתב בעדי אתמול השיעורים.

ובינתיים צלצול. הוא אינו מחכה, עד שאַרשה, אלא חוטף ורץ לספסלו. ואני עולה על דעתי, כי אם יעתיק אותם הדברים עצמם, הרי המורה תכיר ותחשוב, כי אני הייתי הסוחב. עוד תעמידני בפינה.

מגוחך נראה לי, כי אעמוד בפינה. ווישניאֶבסקי שואלני:

– מה אתה צוחק?

– נזכרתי מה, – אני אומר ומוסיף לצחוק.

והוא:

– מטורף. צוחק ואינו יודע בעצמו על מה.

אני אומר:

– מטורף־לא־מטורף. אפשר אני יודע על מה אני צוחק, אך לא אגיד לך.

והוא:

– הו־הו, בעל סודות שכזה.

ופרש נעלב.

אני תמה שאני יודע, מה שמותיהם: הרי אני רואם בפעם הראשונה וגם הם אותי כך. כבחלום, לחלוטין. אני קורא חרש: “קובאלסקי – קובאלסקי”, אך אינו שומע או עושה עצמו לא שומע. והמורה אומרת:

– מה אתה מתחכך? שב במנוחה.

אני מהרהר: אכן, זכיתי להערה הראשונה בבית־הספר מפי המורה.

ואני יושב באפס־מנוחה, כי אין לי מחברת. התחבאתי מאחורי היושב לפני ואני מחכה מה יהיה.

אני מתירא. לא נעים להתירא. אילו הייתי גדול, לא הייתי מתירא. שום אחד לא היה מעתיק דוגמאות ממחברתי. אולם לפי שאני תלמיד וחבר ביקשני, לא יכולתי לסרב. הרי מיד היה אומר: אנוכיי, אוהב עצמו. היה אומר: “ערום”, שאני רוצה, כי המורה תהלל אותי בלבד, כי הדוגמאות שכתבתי יפה כתבתי.

נראה כי אהיה הטוב בתלמידים, הרי כבר גמרתי פעם חוק לימודי. קצת שכחתי, אך ענין אחד הוא אם עליך להזכיר לעצמך וענין אחר הוא אם עליך ללמוד הכל מתחילה.

המורה מבארת דקדוק, ואני מכבר ידעתי כל אלה. המורה אומרת לנו לכתוב, ואני חד תרי וכבר כתבתי. ואני יושב. המורה הרגישה, שאיני עושה כלום ושואלת:

– ואתה על שום מה אינך כותב?

אני אומר:

– בבקשה מגברתי, כבר כתבתי.

– הראה־נא, מה כתבת שם – אומרת המורה. אך כך, כאילו בקוצר־רוח.

גם אני לא אהבתי שאם מסרתי כתיבה לשעה תמימה, באו והקדימו לכתוב. כי המורה מוסר כתיבה ורוצה במנוחה עד הצלצול, והם נחפזים ואחר־כך מתחילים לשוחח.

ובכן אני הולך אל הגברת ומראה לה.

– יפה יפה, אך שגיאה אחת שגית.

– היכן? – אני שואל כתָמה.

במזיד כתבתי שיבוש, כי המורה לא תשער, שכבר גמרתי פעם חוק לימודי בבית־ספר.

המורה אומרת:

– חפש עצמך, היכן השגיאה. אילולא נחפזת, יכולת לכתוב כהלכה.

אני חוזר למקומי וכאילו מחפש. אני מעמיד פנים כאילו אני עסוק הרבה. אהיה אנוס לעשות את השיעורים מתון מתון, אך רק בהתחלה. אחר־כך, כשכבר אהיה הטוב שבתלמידי הכיתה, המורים יתרגלו, כי אני מוכשר.

אולם אני מתחיל משתעמם. והמורה שואלת:

– מצאת את שגיאתך?

אני אומר:

– מצאתי.

– הראה.

המורה אומרת: “כן”. ויש צלצול.

כשכבר יש צלצול, מתחילה ההפסקה. כביכול הפסקה. התורן מגרש מתוך הכיתה ופותח את החלונות.

ומה אעשה עתה? מוזר בעיני, כי עלי להתרוצץ עם הילדים. אך אנסה, כאחרים.

נעים, עליז.

אה, עליז.

כמה כבר לא רצתי.

כשהייתי צעיר, יכולתי שלא להתרוצץ, אך לרוץ לחשמלית, או לבית־הנתיבות. עתים התעשקתי עם ילדים אצל מכרים. לכאורה אני רוצה לתפוס, והם בורחים. אכן: כשהייתי צעיר. – אחר־כך שוב לא נחפזתי לחשמלית. מה יש – ברחה חשמלית אחת, אחכה לאחרת. וכדרך שחוק אני רודף אחרי ילד, רק פסיעות אחדות, ואחר־כך אני רוקע בקרקע כדי להטיל אימה. והוא בורח ורק מרחוק הוא מביט לאחוריו. או רץ מסביב ועושה עיגול גדול, ואני מסובב במקום אחד ומעמיד פנים, כאילו אני אומר לרדוף אחריו. – הוא חושב, כי אילו רציתי הייתי תופסו, שהרי אני גדול בשנים. – ואני איני יכול. כי יש בי כוח, אך מיד מתחיל לבי הולם בחזקה ונשימתי נעצרת. – כן, גם במדרגות הייתי עולה מתון מתון, ואם היה גבוה מדי, הייתי נח בדרך.

ועתה.

אני דהור, שהאויר הומה באזני וטופח על פני. זיעה שוטפתני, אך לא כלום. נעים, עליז.

קפצתי משמחה וקראתי:

– אהה, נעים להיות ילד!

מיד נפחדתי והבטתי סביבי, אם לא שמע מישהו; שהרי אפשר ויחשוב, כי אם אני שמח כל־כך, אפשר ולא הייתי תמיד ילד.

אני דוהר עד שהכל מהבהב כנגד עיני. אמת, אני מתענה. אך דיי שאעמוד כהרף עין, אנשום כמה פעמים – ושוב אני יכול, כבר נחתי – הלאה!

– נאה ויאה, כי שוב ארוץ ולא כך – עקב בצד אגודל.

הה, גמדי הטוב, כמה טובה אני מחזיק לך.

כי אצלנו ריצה היא, כרכיבה, כדהרה, כרוח סוּפה. אין אתה יודע כלום, אין אתה חושב כלום, אין אתה זוכר כלום, אפילו אין אתה רואה כלום – אך אתה מרגיש חיים, מלוא־חיים. אתה מרגיש אויר בך וסביביך.

אני רץ, בורח – היינו הך. מהר־מהר.

נפלתי. נפגעה ברכי. כאב. וצלצול.

חבל. עוד קצת. עוד רגע קטן.

– מי יותר מהר: אתה, או אני?

פג כאב הרגל. שוב חובט הרוח בעינים, בפנים, בריאות. שוב אדהר בלא דעת, ובלבד שאהיה ראשון. בנס אני מתחמק מידי הילדים, כובש המעצורים. מפתן – יד על משענת ופְרַח מעל המדרגות. איני מביט סביבי, אך ארגיש, כי הוא נשאר מרחוק. ניצחתי.

ומרוב תנופה במסדרון הצר – חֲבָט במנהל. – כמעט שנתהפך.

ראיתי, כי המנהל עומד, אך לא הספקתי להעצר. לחלוטין כמכונאי, נהג מכונית או קטר. אותו רגע הבינותי, כי לא בדין מאשימים אותם. תאונה, אסון, אך לא – אשמה. – ואולי באמת כבר נגמלתי. – אלי, אלי – שנים הרבה כל־כך, שנים הרבה כל־כך.

יכולתי לתקוע עצמי לתוך הנערים, כי הכל היו רצים. ורק יום ראשון לי ששבתי להיות תלמיד.

ובכן ניצבתי כאויל. אפילו לא אמרתי: “סליחה”.

והמנהל אחז צוארוני ונענע עד שראשי סחרחר. והוא רע כל־כך, שאיני יודע.

– מה שמך, שובב?

אני אימה. לבי מתפוצץ, איני יכול להגות מלה. הוא יודע, כי בשוגג, ובכן הוא חייב לסלוח. אולם בתנופה כזאת לדחוף את המנהל. הרי יכול היה להתהפך, להפגע. – אני רוצה לומר מה, אך כולי רועד, ולשוני נָשָתה. – והאדון שור מנענעני וצועק:

– סוף־סוף תענה לי או לא? אני שואלך, מה שמך?

וכאן סביבי התלקטה כנופיה מרובה כל־כך. ואני מביט. ואני בוש, כי התקהלות. בדיוק עתה עוברת המורה, מבריחה את הכל לכיתה. נשארתי לבדי. כפפתי ראשי, כפושע.

– בוא ללשכה.

אני אומר חרש:

– האדון המנהל ירשה, כי אתנצל.

והמנהל:

– מה תספר לי שם הרבה. כששאלתיך לשמך, למה לא ענית מיד?

אני:

– כי בושתי, שהכל עומדים ומביטים.

– ולרוץ כחסר דעה, לא בושת? תבוא מחר עם אמך.

התחלתי לבכות. הדמעות רצות מאליהן. כקטניות. והאף רטוב מאוד.

כבוד המנהל הביט, נראה לבו נתרכך:

– ובכן, ראית – אמר – לא טוב להתעשק ביותר, כי אחר־כך בוכים.

אני רואה, שאילו ביקשתי עתה סליחתו, היה סולח. אך אני בוש לבקש. כבר אני רוצה לומר: “יטיל עלי אדוני עונש אחר, כי למה אצער את אמא”. אך מה אעשה ואיני יכול והדמעות מפריעות.

– ובכן, לך לכיתה, כי השיעור התחיל.

קדתי. אני הולך: שוב הכל מביטים. והמורה מביטה. ומארילסקי דוחפני מאחור:

– ומה?

אני לא כלום, והוא שוב:

– מה אמר לך?

אני כועס. מה הוא מתאַנה אלי, מה איכפת לו?

המורה אומרת:

– מארילסקי, אני מבקשת שלא תדבר.

נראה שגם המורה רצתה, כי יתן לי מנוח. המורה רואה, כי יש לי עגמת־נפש, על כן לא שאלה אותי כל אותה שעה.

ואני יושב ומהרהר. יש לי הרבה להרהר. אני יושב, איני שומע, איני יודע במה מדברים. וזו בדיוק אריתמטיקה. הם ניגשים ללוח, כותבים, מוחים. והמורה לקחה את הגיר, אומרת משהו, מבארת. אני גרוע מחרש. כי איני שומע ואף איני רואה. ואפילו איני מעמיד פנים, שאני יודע. המורה יכלה להכיר מיד, כי איני משגיח. נראה שהיא טובה, שאם לא כן היתה בוחנת להכעיס. עתה הבנתי, כי ילדים כשמשהו אינו מצליח בידם מיד נערם אצלם גם זה וגם זה. מיד האדם מקפח אמונתו בעצמו. וצריך שיהא כך, כי אם האחד גוער, יבוא האחר ויהלל, יעודד, ינחם. והאם הכרח הוא לגעור? האם ידעתי: אולי צריך, אולי לא צריך?

ואיך עשיתי אני, כשהייתי מורה? פעמים כך ופעמים כך. – כן: פתאום נפלתי על המנהל והוא אחזני פתאום בערפי. ומה יכול לעשות אחרת? נתכעס, אחר־כך נרגע. – האם סלח?

אמר:

– לך לכיתה.

ואיני יודע, אם עלי לבוא מחר עם אמא, או לא?

וכך אני מהרהר:

– רק שעות מעטות אני ילד וכבר עבר עלי כהנה וכהנה. פעמיים בא עלי פחד, פעם אחת, שנלקחה מחברתי – היה לא־נעים; פעם אחרת – עם כבוד המנהל. ועוד לא נסתיים – איני יודע בעצמי מה אעשה.

גם בושה באה עלי, כשנאחזתי בצוארוני, כאחד גנב. הרי מבוגר אין איש תופס לו, אין מנענע אותו, אם הוא דוחף בשוגג. אמת, המבוגרים הליכתם זהירה, אך גם להם יארע.

נו, והרי ילדים רשאים לרוץ. ואם רשאים, מי חייב להיות זהיר יותר: אני, הנער הקטן, או הפּדגוג המנוסה?

מוזר, כי דבר זה לא עלה על דעתי, כשהייתי גדול.

אך שעות מעטות שאני ילד וכבר דמעות ראשונות. לא הרבה, אך בכיתי. אפילו עכשיו, שכבר יבשו עיני, לבי מלא צער.

ועוד לא תם ונשלם. הרי התהפכתי. הורדתי גרב, הבטתי: עור ברכי מפוצל – לא דם, אך כאב. בעצם, לא כאב, אך מיחוש. תחילה לא הרגשתי, אולם עתה, כשאני יושב, יש בי גם צער.

רק שעתיים שאני תלמיד וכבר שמעתי מפי המורה הערה, שלא אתחכך ואשב במנוחה. ומה היה, אילו ידעה, כי נתתי להעתיק דוגמאות? מה היה, אילו המורה אמרה עכשיו:

– חזור על מה שאמרתי.

איני משגיח. כן, איני משגיח. ובכיתה צריך לא בלבד לישב בשקט, אלא צריך גם להקשיב, לדעת מה יש.

ובכן גם רמאי, גם חסר דעה, גם לא משגיח, והכל רק משום שאני שוב ילד. – ואם כן, שמא מוטב היה להישאר מבוגר?

לבי מיצר על הסוס, שלא יכול לעגלה, כי פרזולו היה גרוע, והעגלה כבדה ורגליו התחלקו על גבי הקרח.

הרהרתי רגע בסוס ואני חוזר לעניני:

– כלום לא מוטב היה כשהייתי גדול? – אולי המנהל יסלח, שוב אתהלך בזהירות במסדרון. ואולי באמת ירד שלג בלילה? ואני נכסף כל־כך לשלג, כאילו היה אחי בן־הורתי.

הנה אני מביט מבעד החלון ועננה כיסתה את השמש. איני זוכר, אם הם התערבו באחרונה, שירד שלג. חשבתי, כי באמריקה גם מבוגרים אוהבים להמרות זה עם זה.

ושמא באמת אין הילדים שונים כל־כך מן המגודלים, אלא שחייהם אחרים וחוקיהם אחרים?

ומאחורי החלון העננה הולכת ומתחשרת – משחירה. עלה על דעתי:

– הילד כמו האביב. או שמש, מזג אויר נאה והרי שמחה ויופי. או פתאום סערה, בוהק, דרדור והרי הרעם הולם. – והמגודל – כשוכן בערפל. עלטה נוגה סביביו. לא שמחות גדולות, לא עצבונות גדולים. אפרורית וכובד־ראש. – הלא אזכור. חדוותנו ועצבנו דוהרים כסופה, ואילו חדוותם ועצבם משרכים והולכים. – הלא אזכור.

ההשוואה הזאת יפה בעיני. כן, אפילו יכולתי לחזור ולהשתנות, רצוני להוסיף ולבחון.

מה נחמדים השקט סביבי והנועם בי. שקט כזה, כעם צאתי בערב לשדה ורוח רכה מלטפת פני, כאילו ידה נגעה בי ממש. והכל ישן, הס. רק בָּשמי שדה ויער.

חלפה השעה הזאת, חלפה כהרף עין. אם אהיה עוד מורה, לא אתאנה לתלמיד השרוי בצער. ישב ויהרהר, עד שוב שלוות־נפשו, עד ינוח.

נרטטתי כולי בהשמע קול הפעמון.

ומיד התחילו מתגרים בי:

– על שום מה בכית? מה אמר המנהל?

המגודלים אומרים: אל תכו זה את זה. כסבורים הם, אנו מכים זה את זה לשם תענוג. אדרבה, יש הרפתקנים תקיפי־כוח המבקשים תואנה ובלבד שיחבלו בחלשים. אנו משתמטים מהם, סרים מדרכם. אך זה מגביר עזותם. וכשנגדשת הסאה, אנו אנוסים ללמדם לקח. למזלנו הם מועטים. הם לנו רעל ומאֵרה. מגוחך הדבר, שהמבוגרים מאשימים בשלהם את הכל. המבוגרים אינם יודעים מה תוחבן הדוחק עצמו לכל מקום ומה זפת הנדבקת בכל והעשויים להוציא מכליו את הרך שברכים, להביאו לידי השתוללות כעס ויאוש.

כן – אני שרוי בצער. הרי כל אחד ואחד משער, מה עלול היה המנהל לומר לי, לאחר שכמעט הפלתיו. אם כן, על שום מה הם שואלים:

– מה? כיצד?

ואילו שאל אחד. אך נפטרת מאחד, האחר ממשמש ובא – ומבראשית. – אין אני מכירו, אפילו לא דיברתי עמו פסוק – והנה גם הוא:

– נפלת על המנהל. ודאי אמר לך, כי תבוא עם אמך.

אינם מניחים לו לאדם שיהא מתיחד עם צערו. יזחלו אליו עד שהעצוב יהיה רע.

לאחד אני משיב בשקט. לאחר בקוצר־רוח:

– כלך לך.

לשלישי:

– הסתלק.

את הרביעי אני דוחה מעלי.

עתה ניגש וישניאֶבסקי. עוד בבוקר כינה אותי איש תעלומות ומשוגע. ועתה הוא רוצה, כי אענה לו.

– ובכן? בכית? נזף בך כהלכה? צריך היה לומר, כי אחרים דחקו בך.

– רצונך, שקר בעצמך – אני אומר.

ומיד ניחמתי על דברי.

– הה־הה דובר אמת כזה. הביטו, נערים, מצאתי אביר־האמת.

אני מבקש לפרוש והוא עוצרני.

– חכה, מה אתה ממהר כל־כך?

אינו מניח – הולך לצדי ודוחף.

דחפתיו גם אני. והוא מוסיף:

– אל־נא תדחוף כל־כך, כי אין זה בית־הספר שלך. חושב, שאם המורה שיבחתו, כי עשה שגיאה אחת, כבר מותר לו לחבוט ולהתכתש.

תחילה אפילו לא ידעתי מה הוא מפטפט. רק אחר־כך הבנתי.

כבר אני ליד הדלת והוא אינו מרפה:

עולל פעוט – הוא אומר – התיפח בבכי. בכה בכתה העלמה הכבודה.

ובכפו הסאובה ביקש להכות בפני.

כבר התאוששתי להשיב לו מנה אפים. והוא חזק, וישניאֶבסקי זה. אך עלתה בי חימה, שהכל היה לי היינו הך: יהיה מה שיהיה. תפרוץ תגרה יספוג גם הוא.

ועתה אני שואל, מה היה אומר המנהל, אילו עבר במקרה וראה. מובן, שאני האשם. הרי פעם אחת כבר נתפסתי בקלקלתי – ועתה שוב. כבר יזכרני. יארע מה שיארע, מיד יחשוד בי.

כי אני שובב:

– כבר אני מכירך. לא פעם ראשונה היא לך.

הרי בהיותי מורה אמרתי גם אני כך.

אך למזלי נכנסת המורה לכיתה, לבחון אם יצאו.

– צאו, נערים. צאו והתרוצצו מעט.

והוא, בן־בלי־בושת, עודנו קובל:

– בבקשה ממך, גברתי, אמרתי לצאת והוא אינו מניח לי.

נתעב בעיני כל־כך, שביקשתי לרקוק בו.

– ובכן לכו, לכו.

עצם עין אחת, עיקם שפתיו עיקום משונה וכליצן, פשק רגליו, יצא ואני אחריו.

שוב לא יצאתי לחצר הקטנה, אך המתנתי לסיום ההפסקה.

ניגש מונדק. הציץ בי רגע – וחרש:

– אינך רוצה לצאת ולשחק מעט?

אני אומר:

– לא.

שוב קם, הביט, אם רצוני לשוחח עמו.

הוא, משהו אחר, אני אומר לו: כך וכך.

– איני יודע, אם סלח לי.

הרהר רגע:

– תחזור ותשאל. בכעסו אמר כך. הכנס ללשכה – וודאי שכח.

והיה שיעור בציור.

המורה אומרת, כי כל אחד ואחד יצייר כחפצו: איזה עלה, או נוף־חורף, או כאוות־נפשו.

אני נוטל עפרון: מה אצייר?

מעודי לא למדתי. כשהייתי גדול, גם כן לא ידעתי הרבה. בכלל בימי לא היו בתי־ספר טובים. חומרה ושעמום. לא הרשו כלום. זרות, צינה ומחנק, עד שגם לשנים, כשהייתי חולם על בית־הספר בחלום לילה, הייתי מקיץ שטוף זיעה והייתי מאושר כי אך חלום הוא.

– לא התחלת עדיין? – שואלת המורה.

– אני חושב, איך אתחיל.

המורה לציור שערותיה בהירות וחיוכה נעים. הציצה בעיני ואמרה:

– חשוב, חשוב, אולי יעלה משהו יפה במחשבתך.

בעצמי איני יודע על שום מה, אך אמרתי:

– אצייר בית־ספר, כפי שהיה לפנים.

– ומהיכן לך, כיצד היה?

– אבא סיפר לי.

הרי מוכרח הייתי לשקר.

– יפה – אומרת המורה – זה יהיה מענין ביותר.

אני חושב:

– הדבר יעלה או לא יעלה בידי? – הרי גם שאר הנערים אינם ציירים גדולים.

אני מצייר ביד לא־זריזה – אך לא כלום – לכל המרובה יצחקו. יצחקו להם.

יש ציורים שכל ציור הוא שלושה: אחד באמצע ושנים מצדדיו. כל ציור אחר אך שלושתם חטיבה אחת. ציור כזה נקרא טריפּטיקון.

חילקתי את הדף שלושה חלקים. באמצע ציירתי הפסקה. איך הילדים מתרוצצים, ואחד עולל מה, כי המורה מושך באזנו והוא מבקש להיחלץ ובוכה. אך הוא אוחז אזנו ובכעין מגלב חובל בגבו. הנער הרים את רגלו כאילו היה תלוי באויר. והאחרים מביטים: ראשיהם כפופים, אינם אומרים כלום, כי מתיראים.

כך היה באמצע.

מימין ציירתי כיתה: איך המורה מכה בסרגל על הכפים. רק חונפן אחד בספסל הראשון צוחק, השאר עצבים.

ומשמאל מלקים ברצועה ממש. – הנער מוטל על הספסל, השמָש מחזיק רגליו. ומורה כתיבה תמה, בעל זקן, הרים ידו ורצועתו. – ציור קודר, כבית־סוהר. כה האפלתי את הרקע.

למעלה כתבתי: “טריפּטיקון – בית־ספר לפנים”.

בהיותי בן שמונה, הלכתי לבית־ספר זה. בית־הספר הראשון שלי – קראו לו: מכינה.

זכורני, נער אחד לקה ברצועה. הלקה אותו מורה כתיבה תמה. אך איני יודע אם שם המורה היה קוך ושם התלמיד נובאצקי, או שם התלמיד קוך ושם המורה נובאצקי.

פחדתי אז פחד רב. נראה לי, כי כשיסתיימו מלקותיו, יתפסו ויטילו אותי. והתביישתי הרבה, כי הלקו אותו כשאחוריו מגולים. התירו כל כפתוריו. ולעיני הכיתה כולה, במקום כתיבה תמה.

אחר־כך נמאסו עלי הנער והמורה. ומעתה ככל שמישהו כעס או צעק, מיד חכיתי, כי ילקו.

אותו קוך או נובאצקי לא היה הגון. כשהיה הסדרן, הרי תחת להשרות את הספוג ליד הבאר היה משתין עליו. ואחר־כך היה עוד מתפאר ומספר לכל.

המורה נכנס, מצוה למחות את הקשקוש מעל הלוח. אין נשמע לו. נתכעס ונטל בעצמו את הספוג. ואיני יודע, אם התחילו צוחקים או איך, די שאמרו. – ועל כן לקה ברצועה.

הייתי אז קטן מאוד ואך זה מקרוב הלכתי לבית־הספר. אך אני רואה בדיוק, כאילו אך תמול. ואני מרגיש הכל כאז כן עתה. ואני מצייר עד שעפרוני כאילו טס בידי, עד שאני עצמי תמה ומשתומם.

ראשי התלמידים בציורי קטנים, אך אני טורח, שכל ראש וראש יהיה שונה, אחר, שתהא ניכרת ההעוויה בפנים. ושכל העוויה תהיה אחרת. ושכל אחד יהיה אחר: זה נשען, זה ניצב. ציירתי גם את עצמי, אך לא בשורה ראשונה.

אני מצייר ואזני לוהטות; חם כל־כך, כאילו רצתי.

ציירתי ברוח הקודש.

הרי כבר הייתי מבוגר, על כן אני יודע מה רוח הקודש. מיצקיביץ' כתב ברוח הקודש את האימפּרוביזציה³. הנביאים ניבאו ברוח הקודש.

רוח הקודש – הרי זה כשעבודה קשה נעשית כמלאכה קלה. או אז נעים כל־כך לצייר, או לכתוב, או רק לגזור, ולעשות מה. הכל עולה אז בידך ואפילו אינך יודע, כיצד הכל נעשה. כאילו מעצמו, כאילו מלאכתך נעשתה בידי אחר ואתה אך מתבונן. וכשאני מסיים, אני תמה, כאילו לא מלאכתי היא. ויש בי עייפות, אך גם קורת־רוח, כי פעלי הצליח.

ובהיות בי רוח הקודש, איני יודע כל עיקר מה מתרחש סביבי.

דומה, שהילדים פועלים פעמים הרבה ברוח הקודש, אלא שמפריעים להם.

למשל, אתה מספר מה, או קורא מה, או כותב מה, והדבר עולה בידך. או מיד הבנת את השיעור. אפילו יש איזו שגיאה, אך באמת אינה שגיאה, או קטנה מאוד. ופה פתאום מפסיקים אותך, אומרים לך שתתקן, שתחזור, מוסיפים עוד משהו, מבארים. ובבת אחת הכל אבוד. אתה כועס, ושוב אין בך חשק, ושוב לא תצליח.

רוח הקודש – היא כשיחה של אדם וקונו. ואין רשאי לשסעה. כי בה עלי להיות לבדי, שלא אראה ולא אשמע.

עתה היה כך. המורה עומדת מאחורי, מביטה כיצד אני מצייר, ואני לא כלום, איני אלא מתקן. אך אצרף בן־קו, אך אוסיף נקודה, והכל משביח ומשתפר.

ניכר שהמורה עמדה שעה ארוכה, אלא שלא ידעתי.

עתה אני מביט מרחוק ושוב אני מוסיף, אך ביתר זהירות. אם התיקונים מרובים ביותר, סכנת הקלקול מרובה ביותר. – עייפתי. פתאום חשתי. – זקפתי ראשי והמורה מחייכת והניחה ידה על לחיי.

לא נוח לי, אם מישהו מחליק אותי או נוגע בי. אך יד המורה עתה היתה צוננת ורכה. – וחייכתי.

והמורה שואלת:

– מהיכן לך, כי זה טריפּטיקון?

– ידעתי. ראיתי בציור, על גבי גלויה, בבית־היראה.

אני מסתבך בדברי ומסמיק ביותר. רק עתה שואלת המורה:

– המותר?

אני מרים את המחברת ואומר:

– בבקשה.

והמורה מביטה על ציורי הקודמים ועל ציורי עתה. ווישניבסקי קפץ מתוך ספסלו, תוחב גם הוא אפּו ואומר:

– טריפּטיקון.

יראתי שהמורה תתחיל להראות ולשבח: יפה יפה. הרי צריך שתבין, כי בחבורה כזאת יימצא תמיד קנאתן או ליצן, ואחר־כך יציק, ילעג. המורה הבינה זאת, כי אמרה לו לווישניבסקי, שישוב למקומו, ולי אך כזאת אמרה:

– ובכן, עתה תנוח לך.

סגרה את המחברת והניחתה בזהירות לפני.

בזהירות ולמישרים.

מיד עלה על דעתי, כי אם אשוב להיות מורה, לא הייתי זורק מחברות על הספסל, לא הייתי מוחק בקו עבה, המתיז את הדיו, גם אם הכתוב היה שלא כתיקונו. גם אני הייתי מניח, כמו הגברת, הזהירות ולמישרים.

לא נחתי הרבה, כי השיעור נסתיים. עתה עלי ללכת ללשכה. המנהל ניצב ליד הפתח, על כן נעצרתי. גם המורה נעצרה. אני מחכה מן הצד ואיני יודע מה אומר. ושוב ניגש השמָש.

כבר פתחתי פעמיים ואמרתי: “בבקשה מכבוד אדוני”, אך ידעתי, שהמנהל אינו שומע, כי דיברתי חרש. מאוד מאוד לא ינעם לך, אם אתה מוכרח לומר מה ואתה בוש להגידו.

הם מדברים על אילו עסקים שלהם ואני איני יודע, איני שומע, והמנהל פונה אלי:

– לך למחלקה הששית וראה אם יש שם גלובּוס. אך מהר, כבזק.

רק עתה הביט עלי, נזכר ואמר:

– אך בדרכך אל־נא תפיל מישהו.

רצתי למחלקה הששית, והנערים:

– כלך לך. מה אתה זוחל לכאן?

– היש פה גלובּוס?

– לְמַה אתה מתאוה?

והוא דוחק אותי. אני נחפז והוא דוחקני. נתכעסתי ואמרתי:

– כבוד המנהל שואל.

וההוא אינו שומע, וצווח:

– עודך כאן? הוצא את עצמך, גור־כלב, בעודך שלם ומתוקן.

איני יודע מה אעשה. אני חוזר וצועק:

– כבוד המנהל…

– מה כבוד המנהל?

– שואל, אם יש פה גלובּוס?

– אין פה כלום, – שמעת?

חבט בידו על ראשי ונעל את הדלת בסמוך לאפי.

אני חוזר, ובאמת איני יודע מה.

אני אומר:

– הם אומרים, כי אין.

למזלי אחד התלמידים כבר נושא את הגלובּוס. הוא כועס, כי שוב ישברו. אין דרך לדבר עם המנהל ואיני רוצה לדחות. ובכן, ברוב יאוש משכתי בשרוול המורה. לא משכתי, אלא נגעתי נגיעה קלה ואמרתי חרש:

– בבקשה מכבוד הגברת.

והמורה שמעה מיד. פסעה עמי אילו פסיעות לצד פינה, גחנה עלי:

– מה אתה מבקש?

ואני חרש־חרש:

– תבקש הגברת את המנהל, כי לא יקרא לאמא.

אמרתי חרש־חרש, כמפה לאוזן. – כי לא נוח להיות קטן. תמיד צריך למשוך את הראש כלפי מעלה. הכל מתרחש אי־שם במרומים, מעליך. האדם חש עצמו פחות חשוב, מושפל, חלוש ואבוד. שמא משום כך אנו אוהבים לעמוד ליד המבוגרים, כשהם יושבים: או אז נוכל לראות את עיניהם.

– על שום מה קרא המנהל לאמך?

איני יודע על שום מה, אך אני בוש להגיד. לא נעים לספר שטות כזאת. השפלתי ראשי, והמורה גחנה עלי עוד יותר.

– הרי אם אינך יודע, איני יכולה לבקש. מן המוכרח שאדע. הרבה השתובבת?

אני אומר:

– לא.

כי אני עצמי איני יודע, אם זה חשוב.

– ובכן, הגידה.

אולי אנו מסרבים לענות למבוגרים, משום שהם נחפזים תמיד, כשאנו מדברים עמהם. תמיד נראה, כי אין הדבר מענינם, וכשהם אומרים משהו הרי אינם מתכוונים אלא כדי להפטר. ודאי, ודאי: יש להם עסקים חשובים משלהם ואנו משלנו. וגם אנו משתדלים להגיד בקצרה, שלא לבלבל את דעתם. כאילו עסקנו אינו חשוב, ודיינו שיאמרו: הן, או לאו.

– כי כשרצתי במסדרון, נפלתי על המנהל.

– פגעת בו?

– לא, רק בידי נשענתי על בטנתו.

– על בטנו ­– מתקנת המורה.

וחייכה.

לאחר רגע הכל היה מסודר. אני חושב בלבי: “תודה”. והולך לכיתה. אפילו לא החויתי קידה. ודאי שנהגתי שלא כנימוס. לא חשוב. העיקר שאשב בספסל, לאחר שהכל נגמר בכי טוב.

ובשיעור האחרון קרא המורה על האֶסקימוסים. כי החורף נמשך להם חצי שנה ובתיהם בנויים שלג. בקתות אלה נקראות “איגלואו”. – אפשר להעלות בהן אש, אך צריך שיהיה קר, כי אם לא כן ימסו.

גם כשהייתי גדול ידעתי על האסקימוסים, ואולי אפילו יותר מעתה. אך הם לא נגעו בלבי. אפילו לא הרהרתי, אם הם חיים וקיימים באמת. עתה הדבר שונה לחלוטין. צר לי עליהם.

לכאורה עיני פקוחות, אני מביט על המורה, ורואה שדות־קרח – אין דבר זולת קרח ושלג. אף לא שיח, אף לא משוכה. לא אשוח, לא עשב. אין דבר זולת קרח ושלג. אחרי כן ירד לילה. רוח, חושך, לפעמים אילת־שחר. אני חש בקרבי כפור וגעגועים. אסקימוסים מסכנים. קרים חייהם. כי אצלנו אף העני בעניים יתחמם באור שמש.

היתה דממה כזאת, כאשר המורה קרא לפנינו. רק מישהו מאחורי לחש מה פעם אחת, חרש חרש – המורה אפילו לא הביט בו. אולם אנו הסיבונו מיד פנינו אליו. אילו היה כסיל, שאפילו דבר זה אינו מענין אותו, לא היה מעז להפריע. ינסה־נא ויזכה כראוי לו.

הכל עיניהם נתונות במורה, כבלי־נוע, ועיניהם ממצמצות. ודאי הם רואים כמותי – שדות קרחי נצח.

צר כי לפני הציורים לא היתה גיאוגראפיה. הייתי מיטיב לצייר. הייתי מצייר את עיני הילדים אמתיות יותר. אף כי אז, בספגם מלקות, היו מבטיהם אחרים. עתה בעיניהם – הזית־כיסופים, ואז – אימה.

אני מוציא את מחברת־הציורים, מתבונן בטריפּטיקון שלי ושוב איני מקשיב. הוגיעתני החמלה לאסקימוסים המסכנים.

טוב כי שבתי להיות קטן. וטוב שאיני אסקימוס, או סיני, מה רבים הילדים המתענים בעולם. ילדי־צוענים, סינים, כושים. משונה הוא העולם. כי לשם מה נולד אדם כושי, ותמיד: קטן, אחר־כך מגודל וזקן. גווע ומת, בעל־כרחו הוא מת.

ופה פתאום המולה רבתי בכיתה. מה זאת? הכל מדברים. רק עתה עלה בדעתי, מה קרא המורה, כשחדלתי להקשיב. – ודאי קרא איך צדים כלבי־ים.

כל אחד ואחד שואל שאלה. האחד רוצה לדעת זאת, והאחר כזאת. כמעט שהם רצים מתוך הספסלים. והמורה אומר כי ישבו, כי כל עוד יצעקו ולא ישקטו, לא יאמר דבר. והם לא יוכלו השקט, כי כל אחד ואחד מבקש לדעת, הכל מבקשים לדעת בדיוק.

– כלום האסקימוסים אינם אוכלים לחם? על שום מה אינם נוסעים למקומות חמים יותר? אי־אפשר לבנות להם בתי לבֵנים? האם כלב־הים חזק מן האריה? ואסקימוס שנתעה ימות בקור? ויש זאבים? היודעים הם קרוא? האין ביניהם אוכלי אדם? האוהבים הם את בני־האדם הלבנים? היש להם מלך? מאין יקחו את המסמרים למגררותיהם?

האחד מספר, איך אביו־זקנו תעה בדרכו בשדות ביום חורף. האחר מספר על זאבים. כל אחד ואחד צועק, שישתתקו האחרים, כי הוא עצמו מבקש לשמוע דבר־מה חשוב, או לשאול דבר־מה.

מי שאין לו ענין גדול בדבר־מה, יכול לחכות. אולם אלה בכיתה ענין גדול להם באסקימוסים. הם עצמם רק לפני רגע כאילו ישבו הרחק־הרחק, בסביבי הקוטב, ועל כן הם מבקשים לדעת, איך חיים הקרובים להם, המכרים, הקרובים, שנשארו ורע להם, – והם מבקשים לעזור להם.

לפנים, כאשר שלחו לסיביר אסירים פוליטיים, הלא בשוב מי משם, סבבו אותו אמהות ואחיות וכלות – מה פני החיים שם, מה עושים, האם ומתי יבואו? כי המכתבים לא גילו הרבה.

והוא הדין בספר. – המורה מוכרח לספר פעם שנית את כל אשר ידע, על כלבי הים, השלג, הראֶניפרים⁴, נוגה־הצפון. ואפילו פעם שלישית. כי מרוב התרגשות לא שמעו את הכל.

המורה – זה לו השיעור הרביעי, השעה הרביעית לעבודתו בבית־הספר, ואילו הכיתה – אלו לה שמועות מיבָּשה רחוקה, פריסות־שלום מאנשים יקרים להם. המורה עייף וגם אנו עייפים, אך לא כעייפותו עייפותנו. והנה נולד קוצר־הרוח. הוא די לו, אך אנו מבקשים עוד.

המורה – כמעט שהוא רוגז. מאיים כי בתורת עונש לא ישוב לקרוא לעולמים.

– לעולמים!

עמדה דממה כהרף עין, אף כי אינם מאמינים. אילו אמר: שבוע ימים, אך הוא אמר: לעולמים. – ואיזה טיפש מתחיל להתלוצץ.

– אֶה… כבוד המורה לא יהיה רע כל־כך, – הוא אומר – הם טיפשים, שהם מרעישים, אך הם נערים טובים.

לכאורה הוא מתערב לטובה, אך מיד ניכר, כי הוא מבקש להקניט את המורה, שתהיה ערבוביה, והמורה יתחיל לצעוק. תמיד יימצא אחד שכזה. או שאין הדבר נוגע לו כלל, ואפילו אינו אוהב את השיעור, שיש בו ענין, שהרי מוכרחה להיות דממה והכל מקשיבים. או שיפריע מעשה־להכעיס, כי כך הוא רוצה ברגע הזה.

המורה כבר מביט, לראות, מי ראוי שישליך אותו אל מעבר לדלת, כבר הוא מביט בשעון, כי הוא רוצה שהשיעור יסתיים. לא נעים. ואפילו המורה עצמו מצטער, כי יודע הוא, שהכל הקשיבו. ועל כן הוא מתאפק, מחייך כביכול ואומר:

– כן, אתה שם, האומר דברי תורה, קום וחזור על הדברים שקראתי.

ומתחיל שיעור רגיל, כשהמורה שואל והכיתה נאנקת, מעמעמת, משיבה שלא כהלכה. והמורה חושב, כי אין אנו יודעים, כי אנו ילדים טיפשים.

כשהייתי גדול, כל שדבר־מה היה מעניין אותי יותר, היטבתי לדבר בו. אך ילדים הם, כנראה, אחרים. מה שמעניין אותם ביותר, קשה להם לדבר בו, והם מתקשים לענות, אפילו אם הם יודעים כראוי. כמה הם מתביישים, שמא יאמרו שלא כראוי. כי לא נעים, מה שצריך בבית־הספר לדבר ככתוב, לשם הציון, אם שבח ואם גנאי, ולא כפי שהלב מרגיש באמת.

סיום השיעור היה משעמם, רק בשעת ההפסקה דיברנו באמת על האסקימוסים. – האחד זכר דבר אחד, האחר זכר דבר אחר. והם מתקוטטים:

– המורה קרא כך.

– שקר.

– אפשר צדת עורבים בשעה שהמורה קרא.

– אתה עצמך צדת עורבים.

נקראים עדים.

– אמת שהמורה קרא, כי הם עושים חלונות בקרח?

– אמת שכלב־הים הוא דג?

– נו, טוב, נשאל את המורה.

נראה כי כולם אירע להם מה שאירע לי. נתהרהרו באיזה מקום, ואחר־כך לא יכלו עוד להדביק. על כן כל אחד זוכר דבר אחר. ורק הכיתה כולה יודעת את הכל. ואחר־כך משחקים כאסקימוסים, אי־שם על המדרגות, או עומדים בחצר הקטנה ומספרים לאלה, שלא היו, בודים מלבם ומוסיפים, שיהיה מענין יותר.

והביתה שבתי עם מונדק.

הרחוב נראה לי עתה מעניין ביותר. הטראַם, והכלב, והחייל העובר, והחנויות, והשלטים מעל החנויות. הכל שוב חדש, לא־נודע, כאילו נצבע צבע חדש. הרי ידעתי את הטראַם, אך אני מבקש לדעת, אם מספרו צמד או פרט.

– ננחש, אם מספר הטראַם הראשון יהיה צמד או לא, האם למעלה או למטה ממספר מאה?

וכבר יש משחק.

חייל, צריך לראות אם יש לו סרט או אין, אם הוא רגלי או תותחן.

מכונאי מתעסק בארגז־הטלפון, פועלים מנקים תעלה עירונית. – מיד האדם נעצר, אולי יהיה מעניין.

כל ענין וענין מעלה מחשבות חדשות במוח.

נראו הרבה כלבים. אחד ליקלק חטמו בלשונו – והרי:

– הכלבים אינם צריכים ממחטות, כי הם מלקקים חטמם בלשונם; ובני־האדם גורפים אפם.

ויש חפץ לנסות לעשות כמעשה־הכלב. אני מושיט את לשוני כלפי האף, ומונדק משיא עצה:

– הקרב את האף באצבעך.

אני אומר:

– מה חכמה היא באצבע?

והוא:

– ובכן, נסה.

עוברת על ידנו אשה ואומרת:

– ילדים שוטים, עומדים ומשרבבים לשונותיהם.

בושנו; שכחנו לחלוטין, כי בני־אדם עוברים ורואים.

אילו ידעה אותה הגברת, במה אנו מדברים, לא היתה תמהה, הרי היתה זו בחינה, עד כמה בני־אדם צריכים ממחטות, ואם הכלבים לשונותיהם ארוכות יותר משל האדם, ומה עושה אדם שאין לו אף. – ביקשנו לבחון, ואילו מי שלא שמע שיחתנו סבור, כי זה מעשה־שטות.

כאשר הייתי גדול, מיהרתי פעם אחת לרכבת. והנה הרוח ועננת אבק ישר לעיני. איני יודע, במה אחזיק תחילה, אם במזוודה, או במגבעת, או אאהיל על עיני. אני כועס ונחפז, שלא אאחר, כי צריך לקנות כרטיס, ושמא דוחַק ליד הקופה.

וכאן רצים מאחורי נערים – שלושה היו. צוחקים, שהרוח דוחפם. גם דיברו משהו ביניהם. ואחד ישר מתחת רגלי. ביקשתי להסתלק, והוא נתקל במזוודה. נזפתי בו, כי הוא משתגע, מפריע לבני־אדם. נו, כן גם אני הפרעתי לו. מי יודע, במה שיחקו, במה הגו. אולי היה דווקא כדור פורח, אניה, ספינת־מפרשים, ואני ומזוודתי הננו להם כֵּף אשר מתחת למים. לי רוח הסערה – מורת־רוח, ולו – קורת־רוח. – הגדולים והקטנים מפריעים אלה לאלה, ואלה לאלה.

– כאשר הייתי בפעם הראשונה קטן, אהבתי להלך ברחובות כשעיני עצומות. אני אומר: “אעבור עשר פסיעות בעינים עצומות”. כשהרחוב ריק, אעצום את העינים לעשרים פסיעות ויהיה מה שיהיה, לא אפתחן. תחילה הליכתי בתעצומה, אחר־כך היא מתונה יותר, זהירה יותר. לא תמיד הצלחתי. פעם אחת נפלתי לתוך המרזב. אז היו המים שוטפים במרזבים, עתה יש תיעול; התעלות, הצנורות הם עתה באדמה. ובכן נפלתי לתוך המרזב, נקעה רגלי – כאבה כשבוע ימים. בבית לא אמרתי כלום, כי מה אומר ואין הם מבינים? יאמרו, כי ברחוב צריך להלך בעינים פקוחות. הרי דבר זה ידוע לכל, אולם פעם לשם חידוש ראוי לנסות.

פעם אחרת נחבטה גלגולתי בפנס – פרחה חבורה, וטוב שהכובע הגן קצת. כי אילו נתעקמה פסיעה אחת, כל הכיוון היה משתנה, או לתוך הפנס או לתוך הבריות. – ואם אתה נופל על מישהו, יש והוא מסיטך ולא כלום, או יאמר דבר צחוק. ויש ויתגעש כחיה רעה.

– עיוור אתה שאינך רואה.

ומביט ברוב רישעות, כאילו ביקש לטרוף אותך.

פעם אחת כבר הייתי נער גדול – כבן חמש עשרה. הלכתי, ושתי נערות קטנות רצות זו אחר זו – רצו לצדדין – וישר עלי. היה מאוחר מדי לסור הצדה, על כן גחנתי, פרשתי ידי – ושתיהן נפלו בבת אחת לתוך זרועותי. הביטו בי נפחדות. אחת עיניה כחולות היו, האחרת – שחורות – עינים צוחקות. כהרף עין עצרתין, כדי לתפוס שיווי־משקל ולסור הצדה. אחת צעקה “אוי”, והאחרת אמרה: “סליחה”. אמרתי: “בבקשה”. שתיהן רפרפו מעלי. ברחו, הפכו פניהן וצחקו – ואחת נפלה על גברת אחת. זו דחפה אותה, עד שנתגלגלה, בגסות כל־כך.

הרי הילדים נחוצים בעולם ודווקא כמו שהם.

אני אומר:

– מונדק, אתה רוצה להתחרות בטראַם?

עמדנו בדיוק ליד תחנה.

הוא אומר:

– טוב. מי ימהר יותר: הטראם או אנו. – עד לקצה.

תחילה קל, כי הטראם לא נסע עדיין עוד מלוא־מרוצתו. אחר־כך כבר דהרנו באמצע הרחוב, ליד המדרכה – ופה הפריעונו סוסים, כרכרה. הפסדנו.

הוא אומר:

– אך אני ראשון.

אני:

– מה חכמה היא. – כפתורי האדרת שלך היו מותרים.

והוא:

– ומי פרף את שלך? גם יכולת לקפל אדרתך לאחוריך.

שכחתי. שנים רבות כל־כך לא התחריתי בטראם, עד שיצאתי מכלל ההתאמנות.

– נו, טוב – אני אומר – עוד פעם אחת; גם אני אתיר כפתורי אדרתי.

אך הוא כבר ממאן. אומר, כי הנעלים מתקרעות. ואני הייתי דוהר ודוהר. אני שמח, כי איני מתעייף. כי נשימתי כבדה עלי ולבי הלם, אך עמדתי כרגע וכבר נחתי, כי עייפות ילד אינה מעייפת.

אנו מדברים, איך נלמד לקפוץ לתוך הטראם. כלל לא סכנה, אלא צריך לדעת. צריך לרוץ אחרי הטראם, ויהא גם מרחוק. אך ידעת זאת, צריך שתרוץ ליד הטראם ותגע בו בידך. ואחר־כך כבר להשיג. ורק אחר־כך – אך לא כשהוא במלוא־מרוצה, אלא כשהוא זז, עליך לקפוץ לתוכו ומתוכו. – אחר ירח ימים את למד ויודע. ומוטב שתקפוץ לתוך הקרון־הגרר שאפילו תיהפך אינך נופל אל מתחת הגלגלים. וצריך להביט סביב סביב, אם אין מכונית מאחור.

– גם הגדולים טועמים טעמו של ריסוק־רגלים.

התחלנו מדברים על תאונות.

אני אומר:

– בימי לא היו מכוניות.

הביט בתמיהה:

– ואיך היה?

– לא, לא היו – אני אומר ברוגזה מפני שהכשילני.

נעצרנו ליד עמוד־המודעות.

בראינוע הצגת “יסורי האהבה”.

מונדק עיווה שפתיו:

– כך. תמונות אהבה משעממות. או שמתנשקים או שמתהלכים בחדרים. רק לפעמים מישהו יורה. מוטב בלשים.

– אתה מבקש להיות בלש?

– כן. לרדוף על גגות, גדרות – ובּראונינג ביד.

קראנו את מודעות הקרקס.

– חביב עלי ביותר קרקס.

אנו עומדים – משוחחים – הולכים.

– ומחר חמשה שיעורים.

– לימוד הטבע.

– לו סיפרה לנו המורה יותר על כלבי־ים – על דובים לבנים.

– היית רוצה להיות דוב?

– עוד כמה.

– אך הדובים הם לא־זריזים.

– כלל אינם לא־זריזים, רק נדמה כך. אך מוטב היה אילו הייתי נשר. הייתי ממריא לפיסגת מרום סלע, מעל לעננים. הייתי ניצב בודד וגאה.

– נעים יותר להיות בעל כנפיים, מאשר לטוס במטוס. תמיד בּנזין וצפוי קלקול – ולא בכל מקום אפשר לרדת. צריך לנקות, לטוס תחילה על גבי הקרקע. וכנפיים, אינך מעופף, אתה מקפלן וסליק.

– אילו היו בני־אדם בעלי כנפיים – צריך היה מלבושים אחרים. באחורי החולצה היה חור והכנפיים היו למעלה או מאחורי המעיל.

מהלכים שני נערים – לכאורה לא כלום – משוחחים. אלה עצמם, שהאריכו לפני רגע לשונותיהם, כדי ללקלק את האף, אלה עצמם, שניסו לפני הרף עין להתחרות בטראם.

הגדולים סבורים, כי אין הילדים יודעים אלא לומר דברים של־מה־בכך, ובאמת הם ניבאים עתידות רחוקים, נפלגים בהם ומתווכחים עליהם. הגדולים יאמרו, כי בני־אדם לא יהיו להם לעולם כנפיים, ואילו אני הייתי גדול והריני אומר, כי אפשר ובני־אדם יהיו להם כנפיים.

ובכן אנו מדברים על כך, מה נעים לעופף לבית הספר ומבית־הספר. הריני מעופף ואם איעף אלך כברת דרך ברגל. פעם אחת נחות הכנפיים, פעם אחרת נחות הרגלים.

אפשר לגחון מעבר לחלון ולישב על הגג – לעוף לטיול ביער. מעל העיר אנו עפים זוגות זוגות ומאחורי העיר אחד אחד לעברו. ביער אפשר שתלך כחפצך; אבדה דרכך אתה טס כלפי מעלה ומביט אי מקום תעופה – ושוב לא תטעה.

– מה מונדק, אז יהיה טוב?

– ודאי, טוב.

ובני־אדם עינם היתה מתחדדת ביותר. ואנו מדברים על כך, כי צפורי־הנוד מוצאות את כפריהן וקניהן. אין להן לא מפות ולא מצפּנים והן מוצאות מחוז חפצן מעבר לימים והרים ונהרות.

צפרים חכמות, חכמות מן האדם. והאדם רוצה בכל והכל נשמע לו.

– אולי זה לא משום שהוא הטוב ביותר אלא משום שהוא מיטיב ביותר להרוג.

נתהרהרנו והנה פתאום עובר נער – שובב גדול כזה – ושמט כובעי מעל ראשי. בידו מקל קטן; אחז במצחית־הכובע והפריחו מעל ראשי.

אני קופץ מיד לעומתו:

– מה אתה מתעשק?

– ומה עשיתי לך? – הוא מעמיד פני תמה.

– זרקת כובעי.

– איזה כובע?

הוא צוחק בחוצפה ומעמיד פנים כלא יודע.

– ושמא לא זרקת?

– ודאי, שלא. הבט, ההוא מחזיק כובעך.

מונדק הרים את הכובע ומביט מה יהא בסופו של דבר.

– הוא מחזיק, ואתה זרקת.

– הסתלק, רירן. אזרוק לו את הכובע שלו – אין לי מה לעשות.

– ודאי שאין לך, פרחח כזה. אינו מניח לאדם שיעבור במנוחה.

– רק לא פרחח, השגח, כי תספוג.

דחף במקלו מתחת לסנטרי. ואני חוטף את המקל ושברתיו.

הוא אלי, אני עומד:

– החזר את המקל או שלם.

והוא התכופף. הוא גבוה יותר, קפצתי קצת ונטעתי אגרופי במצחו. אך הכובע לא נשמט מראשו.

אני עוקר רגלי, ומונדק אחרי.

והריצה כחץ מקשת.

– הא לך – הרהרתי – בפעם הבאה אל תתגרה, כי אפשר ותספוג גם מידי קטן ממך, פוחז.

וההוא, תחילה התחיל רץ אחרינו, אך משראה שאין טעם ושפגע במי שעלול להפרע ממנו – נתן מנוח.

עמדנו – אנו צוחקים.

לפני רגע הייתי רוגש וקוצף כל־כך, שהדם שטף עיני. הכל נראה לי אדום. ועתה לבי שמח. בשרוול אני מנער את האבק מעל הכובע.

ומונדק אומר:

– על שום מה התגרית בו?

– אני בו ולא הוא בי?

– נו כן, אך הוא גדול ממך.

– גדול יותר, ובכן רשאי לדחוף את הבריות?

– ואם מחר יכירך ויחבוט בך?

– לא יכיר – על שום מה יכיר?

אך מונדק הדין עמו. מעתה עלי לנהוג מידה של זהירות.

אך היישמע כדבר הזה כי בעיצומו של יום וברחוב רב־אדם יישמטו כובעים מעל הראשים? – אילו נעשה כן לגדול, מיד היתה מהומה – התרוצצות – שוטר. ומשום שנעשה לילד, לא כלום. גם בין הילדים מצויים הרפתקנים, ולפי שאין לנו כל עזרה ומחסה מפניהם – תושיענו זרוענו.

אנו עומדים בקרן־רחוב וצר לנו להפרד. הרי דיברנו על דבר חשוב והנה בא זה והפריענו. – הדרך היתה נעימה: משחק, שיחה, מאורע.

עתה אני הולך לבדי, עקב בצד אגודל והריני משתדל ללכת כך שאעמוד בדיוק באמצע אבן־המרצפת. כשם שמשחקים משחק כיתות: שלא להכנס לתוך השיטה – זה קל מאוד, אלא שצריך לסור בפני העוברים ושבים, ובבת אחת גם לפסוע פסיעה וגם שלא לעמוד בשיטה – לא תמיד יצחק כדבר הזה.

ובכן איני רשאי אלא עשר פעמים. אם יהיה יותר, הרי שאפסיד. – אני מונה: פעם אחת לא הצלחתי – פעמיים, שלוש, ארבע פעמים. – עוד מותר לי – חמש, שש. – יראתי, אך מה נעימה היראה במשחק.

רק שמונה פעמים ואני נכנס בשער. רק לפני החנות הפחדתי חתול. החתול לתוך השער, ואני אחריו. קפץ ומביט: זקף טלפו כלפי מעלה זקיפה מצחיקה כל כך.

נכשלת במה? – שואלת אמא.

– לא.

נשקתי ידה – בלבביות. אמא הביטה בי והחליקה ראשי.

אני שמח, שהמנהל סלח וששוב יש לי אמא.

ילדים נראה להם כי הגדולים שוב אינם צריכים אמא ורק ילד אפשר שיהא יתום. כבר כך, שכל מה שאדם גדול יותר בשנים, כך הוא פחות בחיים. אך גם הגדול מה רבים הרגעים, שהוא מתגעגע לאמא, לאבא, כשנדמה לו, כי רק ההורים היו מסוגלים להאזין, להבין, ליעץ ולעזור, ובשעת הצורך – לסלוח ולחמול. לאמור, גם הגדול מרגיש את עצמו יתום.

ובכן, אכלתי ארוחת־צהרים: ומה אעשה עתה?

ובכן אני יורד לחצר הקטנה. – פאֶלאֶק, מיכאל, וואצֶק.

– אתה משחק משחק צייד?

מיכאל חטב לו בעץ אקדח, השחירו בדיו, נטע בו מסמרים. מהיכן נטל מסמרות כאלו, שראשיהם זהב – והרי באמת לא היו זהב – נחושת מבריקה. מיכאל כינה אותו “האקדח המנצח”. כביכול ניתן בשדה־הקטל כפרס לעוזו. – הגנראל עצמו נתנו לו על מעשה־גבורה. – כביכול לאחר הקרב הוצג כל הגדוד בסך. התזמורת מנגנת – דגלים – רעמי־הידד מפי התותחים – מיסקר – ואחר־כך אומר הגנראל:

– אקדח זה לקח שלל זקן־זקני מיד התורכים – והוא עבר בירושה מאב לבן ולנכד. מאתיים שנה היה משומר בידי משפחתנו. ועתה, שהצלת את חיי, ישרת אותך.

כך אומר מיכאל.

פעם אחת הוא אומר, כי הדבר היה ליד וינה⁵ ופעם אחרת הוא אומר, כי ליד גרונוואלד⁶. אך אין זה חשוב. – עתה שאני שוב ילד, נראה לי, כי דברי־הימים הם ענין טפל, העיקר הוא לא מה שאדם יודע מהם אלא איך הוא מרגיש בהם. כשהייתי מורה, היתה דעתי אחרת.

ובכן, מיכאל יהיה צייד, פאֶלאֶק – ארנבת, ואני וואצאֶק ­– כלבים.

לא בבת אחת החלטנו החלטה זאת. תחילה צריכה היתה להיות רדיפה אחרי לסטים, ואני רציתי שיהיה מסע לאֶסקימוסים.

לפרקים רחוקים יארע, כי הכל ירצו דבר אחד. פעמים מישהו אינו בהול ביותר על המשחק, ובכן צריך לוותר כדי לעודדו. אינם רוצים משחק אֶסקימוסים, כי אין שלג, ומיכאל אינו רוצה במשחק לסטים.

– אז כששיחקנו קרעתם לי שרוול.

לא קרעו, אלא תפירתו היתה קלושה ועל כן התפר נתפרם. כי מיכאל הוא לסטים מסוכן, נשאנו אותו למרתף להוציאו להורג. נחלץ מידינו ועלול היה לברוח, על כן לא יכולנו לשים לב לשרוול.

משחק־ארנבת הוא שקט יותר – אמת הדבר, ואם הוא מצליח, אפשר שיהא מענין מאוד.

העיקר שבמשחק הוא עם מי אתה משחק. יש פראי אדם, שאתה יודע מראש, כי סופו של המשחק תקלה. שכזה אינו נותן לבו על כל דבר, העיקר שיעמוד בשלו ויזכה. עם שכזה לא נעים ביותר, כי צריך זהירות גדולה. מצרפים אותו למשחק, שאם לא כן יפריע, אך מתנים תנאים. – לא נעים המשחק עם אוהב ריבות. כל דבר של־מה־בכך הוא לו פּטר־מדון, או פתח־עלבון. נערים נעלבים פחות, אך נערות יותר. – אנו בנקודה המענינת ביות שבמשחק והוא פתאום מתאנה למשהו מן המשהו:

– ובכן, איני משחק.

אפשר והכל יאמרו, כי אין הדין עמו, הוא בשלו. אם אפשר מוותרים לו, שלא לקלקל את הכל, אך בלב חימה בוערת.

הגדולים אינם מבינים. שואלים:

– לכו ושחקו. על שום מה אין אתם משחקים עמו? כבר שיחקתם די צרככם?

והם כועסים, אם אין אנו מצייתים.

ובאמת, איך לשחק עם בטלן וכהרף־עין הוא מתגלגל ומתהפך, פותח ביבבה והולך להתלונן. או עם שוטה, שאינו מבין דבר ובנקודה המענינת ביותר יקלקל?

איך להפסיק פתאום את המשחק ואין יודע מה היה סיומו.

משחק מחייב מתכונת יפה ולא תמיד הוא מצליח, ואם הוא מצליח רב החפץ ליהנות משעת הכושר.

ובכן, אנו משחקים משחק־צייד.

הארנבת מסובבת בחצר הקטנה, אך הכלבים נוֹגשים משני העברים. ובכן היא קופצת למסדרון. אני אחריה. אני עומד ומרחרח, אם רצה למעלה במדרגות, או למרתף. – נדמה לי, כי עולה חריקה מן המרתף. אני מתגנב וסביבי אפלה.

ארנבת דרכה שהיא כמעט תמיד נמלטת למרתף, כי באפילה קל יותר להתקפל ולהתחמק. ואם היא רוצה במשחק שקט יותר, מוטב למרתף. כי תמיד קצת אימה, וצריך גם להזהר, שלא להתקל במישהו.

בשנה שעברה הפיל אולאֶק במרוצתו מעל המדרגות את אמו של יוזיק וסל־הפחמים שבידה. – אז הייתי גדול ואפילו אזכור, כמה כעסתי, שהילדים נוטלים לעצמם רשות יתירה, והשוער אינו שקוד להבריחם במטאטא מחצרו. מופקרים הם והדיירים אין להם מנוח. מזל, שהאשה לא ניזוקה, רק עור רגלה נשרט, ויכולה היתה להיות פורענות קשה.

אנו היתה בנו חמלה רבה לכל אפסוסי מבוגר או מתבגר, אך משיארע מה לילד, אנו אומרים:

– נאה לך כך ויאה לך כך, בפעם אחרת על תתעשק.

כאילו הרגשתו של הילד פחותה משלהם, כאילו עורו אחר משלהם.

וטוב אם רק יצחקו, אף כי גם הצחוק מרגיז. כי אתה כואב ונפחד, והם מתלוצצים. – ויש רעה גדולה מזו: הם גוערים. יודעים, כי בשגגה, כי מי רוצה להטיל מום בעצמו, ונראה כאילו הכיתי עצמי או הטלתי מום בעצמי להכעיסם.

עתה כבר אבין. כי אם אני כלב־צייד, והארנבת התחבאה במרתף, ואם משהו מהבהב באפילה, אי־אפשר שארד עקב בצד אגודל, אך מוכרחני – קפיץ־קפץ – שלוש מדרגות בפסיעה אחת, ואפילו אם אתחלק ואחבוט גלגולתי, או גזר עץ המשענת יינעץ אל מתחת לעורי. ובכן אני מוריד עצמי לתוך סכנה, ובאמת אין אני מהרהר כלל, כי אני רוצה לתפוס אותה. הרי פעמים הכלב מרוב מרוצה כזאת נתקל באילן שביער וגלגלתו מתרסקת. וכלב יש לו ארבע רגלים, ולי רק שתים.

אני כלב והריני נובח ומילל על שאבדו העקבות. כשהייתי מבוגר, היה קולי עבה ולא יכולתי לא לנבוח ככלב, ולא לקרוא כתרנגולת ולא לקדקד כדוגרת. עתה חזר אלי קול תינוק ואני מנבח כקודם.

ואני עומד, כך, עומד – והריני במרתף. וואצאֶק אחרי. וכאן הארנבת דוהרת מעל לראשינו דרך הגבשושית לחצר.

נבחתי על הארנבת שבאה עלי והריני רץ אחריה.

נדברנו, כי אסור לרחוב, אך החצר צרה, ובכן סובבתיה כמה פעמים, וכאן גם הכלבים גם הצייד משני העברים. והרי הארנבת לתוך השער.

– אסור!

אך לך דבּר עם ארנבת, המתגוננת, מה מותר ומה אסור. הריהי עומדת על נפשה. ואם אנו רוצים לשחק, אנו מבינים זאת.

תמיד לפני המשחק אנו נדברים, מה מותר ומה אסור, אך קשה לקיים כללים בשעת סכנה.

ואם אנו עייפים, או אין אנו רוצים כל כך לשחק, או שנעשה משהו שהוא בתכלית האיסור – נפסק המשחק ומתחילה המריבה. לא מריבה, אלא סתם כך, כדי לפוש קמעה, או להטיל שיגוי־מה או תיקון־מה במשחק. האחד נפלט מתוך המשחק, האחר נקלט לתוכו, או הכלב נעשה ארנבת, או לא כך ולא כך. או מישהו ממציא משחק אחר.

ושעל כן נעים יותר כשאנו משחקים בינינו לבין עצמנו, בלי גדולים. גדול אומר מראש, מה צריך להיות, הוא בוחר עצמו מה יהיה כל אחד ואחד. והוא ממריץ, כאילו חבל לו על הזמן. והרי אינו יודע ידיעה נכונה את הנערים.

טוב מעט קטטה לשם מנוחה.

מתכנסים סיעה אחת ומטכסים עצה. עתים בשלוה עתים ברוגזה.

אירע ומישהו נחבל, או נתפקע לו מה (במלבושו), הרי כל האשמה מוטלת על מי שלא עשה כמדובר.

– בגללך.

הוא מתנצל, שלא כן, אך הוא חש אשמתו. ואנו יודעים, כי קשה להודות ולומר: אשמתי, אך אין אנו מניחים לו, אם התיר לעצמו, או היה מתגרה יתר על המידה.

– ובכן, די.

– אנו משחקים, או לא?

– נו, טוב, טוב. ובכן, אנו מתחילים.

– חדלו מריב.

– מי שאינו רוצה ילך לו.

ובכן הארנבת דרך השער לרחוב, ואנו אחריה. היא מעבר לרחוב, אף אנו כך. לנו קל יותר, כי אם האחד מְמַתֵן ריצתו, קופץ האחר מן הצד ומפחיד. אנו במסילה ישרה, והיא מוכרחה בעיקולים. אך בחרנו יפה יפה, כי הארנבת גדולה כבשנתיים, חזקה יותר וריצתה מהירה יותר. נתפסנה – באחרונה, אך העיקר הוא כמה תעמוד על נפשה.

ובכן, תפסנוה רק בקומה השלישית. היתה עייפה ומייגעת, כל עוד נשמתה בה. תפסנוהו חיים, שוב לא התגוננה – נכנעה בעצמה.

ישבנו על המדרגות ואנו משוחחים. גם אנו נלאינו, שהרי במדרגות מעלה מעלה. אלא אחת אמרנו, שיהיה מה שיהיה, שוב לא תתחמק מידינו, נתפסנה.

לכל המרובה יכולה היתה להסתתר במשכנה, במאורתה. אך אין היא גרה במסדרון זה.

הוא אומר:

– אילו רציתי, לא הייתם תופסים לי.

אנו אומרים, שלא יכול היה לברוח.

היא אומרת:

– אילו רציתי, יכולתי.

– גם אנו יכולנו לתפוס אותך קודם, אך לא רצינו לפרכך לחלוטין. היה לנו צר עליך.

– צר? הרי לא נתתם לי לפוש רגע. אפילו כלב אמתי אינו רודף כך.

– אם כן למה רצת לרחוב, שלא כמדובר?

– ומה? ולהיכן יכולתי לברוח?

– הרי יכולת להכנע.

– חכם בלילה. צריך היה לירות. אילו פצעתני, הייתי בידך. מחזיק אקדח ואינו יורה.

אמת: מיכאל צריך היה לירות, וגם הוא רדף. שכח, שהוא צייד ולא כלב. זו היתה שגיאה. – אילו ירה, היה פאֶלאֶק מתהפך, כשכבר היה עייף, והיה נכנע בכבוד. מיכאל נרגז.

– ליד צאֶצורה⁷ קיבל את האקדח מידי המלך בכבודו ובעצמו ואינו יודע לירות בארנבת. – גיבור!

מיכאל מר לבו עליו.

– כשתלעג לי, לא אומר לך כלום.

ואצאֶק נפחד, שמא יהא שרוי עמו ברוגז, והוא אומר:

– התזכור כששיחקנו משחק נמר שברח מן הקרקס ואני הייתי המכניע?

התחלנו לדבר על חיות מאולפות, אחד אחד כמראה עיניו. על אריות הקופצים מבעד טבעות־אש, על פיל הרכוב על אופניים, על קופים וכלבים.

ענין גדול הוא לדבר על כלבים, כי כל אחד ואחד ראה בעצמו, ואילו בעלי־חיים אחרים יותר משראה אותם שמע וקרא עליהם.

דודו של פאֶלאֶק יש לו כלב המשרת, משמש, מעמיד פני חלל ואין להזיזו. והנה בא חייל לימי חופשה ולו כלב מחוכם. היה עושה בו להטים שונים בחצר. היה מראה לילדים כידון ומספר על מרגמות ופצצות.

– אם תהיה מלחמה, מיד אתנדב לצבא.

– שאל, אם יקבלוך.

– קטן מדי.

אנחה.

דיברנו על בנות המים שיש להן אברנים כברווזים ומצילות טובעים. – ועל טבועים משוטטים. כבר העריב היום. – ואימה לדבר.

– המורה קרא בבית־הספר על אֶסקימוסים.

אנו מדברים על אֶסקימוסים ועל בית־הספר.

מה טוב היה, אילו תיירים, ממציאים וחיילים אמתיים – היו מספרים בבתי־הספר על מעשי ידיהם ומראה־עיניהם.

• פעם אחת סיפרה המורה על טיולה בהרי־טאטרה. היו סערה, רעמים. אחר הדיבור על מה שראית ואחר הדיבור על מה שקראת בספר. פחות מענין.

– כן, התיירים מספרים, אולם לגדולים. ומה, אנשים מפורסמים כאלה יעמדו ויספרו לתינוקות. לא כדאי.

נשתתקנו. והשוער מעלה אור על המדרגות. ראה אותנו והריהו מבריח:

– מה אתם עושים כאן, בחשכה? הביתה!

והוא מביט סביבו ברוב חשד, כאילו עשינו פה מה שהוא בגדר האיסור. ודאי חשב, שאנו מעשנים סיגריות, כי היה מוטל גפרור, שעל כן תחילה נתן עינו בו ואחר כך בנו.

אולי אך נדמה כך, אך החשדנות היא מאוד לא נעימה וגם מנהג הוא להם לסדר ענינים שונים בשעת הכושר. אם אינם רואים, הרי לא כלום, אך משראו, הרי תמיד:

– רכוס את הכפתור, על שום מה נעליך מרופשות, האם עשית את השיעורים, הראה את האזנים, טול את הצפרניים.

כל הדברים האלה מלמדים אותנו להתחמק, להסתתר – אפילו אם לא עוללנו כל רע. ואם יביטו בנו דרך מקרה, כבר אנו מחכים לאיזו הערה. שמא משום כך אין אנו אוהבים את המתרפסים. ואפשר אינו מתרפס, אלא שהוא מסובב יתר על המידה בין הגדולים, אינו ירא מבטם, כאילו הוא והם יד אחת.

כשהייתי מורה, נהגתי גם אני כך. נראה לי, כי טוב ויאה כך, שאני רואה הכל ונותן דעתי על כל קטנה. מה שאין כן עתה: צריך שהילד יהא בן־חורין, כשהגדול מביט בו. וברצותי לומר לו מה, הרי לא משום שנזדמן לי במקרה, אלא משום שאני מבקש באמת לומר לו מה.

ובכן, אנו יושבים על המדרגות בחשכה. – ואיך נשב, באין אור דלוק? – אנו משוחחים. – אם נאמר, כי אנו משוחחים, ודאי יגידו לנו:

– על מה אתם יכולים שם לשוחח? ודאי על דברי שטות!

יהא שלא על דברי חכמה. סתם כך. והגדולים תמיד מדברים דברי חכמה? על שום מה מיד זלזול?

הגדולים סבורים, שהם מכירים אותנו יפה יפה. מה יש בילד שאפשר ויהא בו ענין? ימיו עודם מעטים, מראותיו מעטים, הבנתו מעטה. – כי הכל שוכחים, איך היה בהיותו ילד וסבור, כי רק עתה החכים.

– הביתה! זוזו!

התפזרנו בלא חמדה, על יד על יד, פסיעה פסיעה. שלא יחשוב, כי אנו יראים אותו. כי אילו רצינו באמת להשאר ולעשות את האסור, לא יכול היה לעכב בידנו. כי אם לא פּה, הרי במקום אחר, אם לא עתה הרי אחר כך.

בבית לא היתה עוד ארוחת־ערב, ובכן התחלתי משחק עם אירנה הקטנה.

כי יש לי אחות קטנה. כן, גם אבא, גם אמא, וגם אירנה הקטנה.

אנו משחקים, באופן שאני עוצר עיני, אוטם אזני והופך פני אל הקיר, והיא מחביאה את הבובה, ואני מחפש. ובמצאי אותה, כאילו איני רוצה להחזירה לה, רק אחזיקה גבוה־גבוה מעל ראשה, והיא מושכת שרוולי וצווחת:

– תן את הבובה, תן, תן.

היא מוכרחה לומר: “תן את הבובה” – חמש עשרה פעמים, כי זהו הכופר. אם מצאתי מיד, הרי היא אומרת פחות פעמים, אך אם יגעתי הרבה, עד שמצאתי, יותר.

פעם אחת החביאה את הבובה מתחת לכר; מצאתי מיד. צעקה עשר פעמים:

– תן את הבובה.

פעם אחרת החביאה בכיס־אדרת. פעם שלישית מאחורי הארון. אך כשהצפינה בסיר, חיפשתי שעה ארוכה, ומוכרחה היתה לצעוק שלושים פעם:

– תן את הבובה.

ושוב. אין זה משחק נואל, ילדותי. לגלות תעלומה, למצוא את המסתור, להראות כי יגעת ולא מצאת אל תאמין. כל מה שהכיבוש קשה יותר, כן הנצחון חביב יותר. בין אם זו אמתם של הגדולים, תגלית, המצאה, הכרה – בין אם זו בובה בסיר, או מתחת לכר. כל הטבע – זוהי אירנה הקטנה המצפינה את הבובה, והאנושיות המחפשת בזיעת אפיים – זה אני, נער קטן. – שם רדפתי אחרי הארנבת במהירות הרגלים ובקלות המרוץ, פה אני תופס את הבובה בתבונה, בערות, בעקשנות.

ומה אנו עושים בחיים, מה עושה האנושיות כולה? – אנו רודפים ארנבות ומחפשים בובות.

בעצם, כבר עיפתי מאורך היום שבו חייתי הרבה כל כך.

אכלתי ארוחת ערב, אני מבקש להקדים ולעלות למשכב.

– מה אתה שקט כל כך? – שואל אבא. – עוללת מה בבית־הספר?

– לא – אני אומר – ראשי כואב.

– לתת לך לימון? – אומרת אמא.

רחצתי ידי ופני, התפשטתי עד מהרה, אני שוכב ועיני עצומות.

עבר יום ראשון, משובי להיות קטן. מה רבים המקרים ביום האחד הזה. רק קצתם רשמתי, מה שעלה על זכרי, מה שארך יותר. כשהרשמים מתרגשים ובאים על האדם, כסערה באביב, אפשר ויזכור ויתאר כל נטפי הגשם? אפשר וימנה כל הגלים הרוגשים של הנהר העולה על גדותיו?

הייתי אֶסקימוס וכלב, רדפתי וברחתי מפני רודפי, הייתי מנצח וקרבן תמים של המקרה, אמן ופילוסוף – החיים מנגנים לי כתזמורת. ואני מבין, איך אפשר וילד הוא אמן־נגינה מושלם, ואם נעמיק להתבונן בציוריו ובדיבורו, אם יעשה לו באחרונה לב של בטחונות ויפתח פיו, ואנו נחדור לעומק ערכו המיוחד והנאצל – נמצא בו אלוף־הרגשות, פיטן, צייר – אמן. – כן יהיה. – אך עדיין לא בגרנו לכך. – עודנו נעוצים למדי בחיי־החומר.

נסעתי היום לארץ שלגי הנצח, מגולגל בדרך כישופים בכלב, מלתעותי נוצצו – ועוד – ועוד – ועוד.

כששיחקתי עם אירנה הקטנה, הבובה לא היתה בובה, כי אם קרבן פשע, חלל נחבא, וחובתי היה לגלות עקבותיו. ובמצאי אותה נטלתיה ברוב זהירות כחלל.

הבובה היתה טובעת, ואני דייג. בשוטטי בחדר התנודדתי אנה ואנה. נענעתי ידי נענועי רשת.

הבובה היתה ליסטים: היכן מחבואו? אני מהלך בזהירות בחדר, מתגנב, שלא יקדמני בירית־מות.

היא לא היתה מוטלת לא בכיס־האדרת, לא מתחת לכר, אלא בעבי־יער בראשית, בבור־תחתיות, על קרקעית ימים. תפסתיה בגסות וכל גופה נזדעזע.

לא אמרתי לאירנה הקטנה. הרי היא קטנה, וממילא לא תבין. היה זה משחק שלי בלבד.

שכחתי להוסיף ולהעיר, כי אמא נכנסה ואומרת:

– החזר לה את הבובה. על שום מה את מתגרה בה?

– אנו משחקים כך – אמרתי.

– אפשר ואתה משחק, אך היא מתרגזת: על המדרגות נשמעות צויחותיה.

וכן לא הזכרתי כי במרתף נראה לי בפינה משהו לבן, כמין אדם בלא ראש, בתכריכי מות. כשרצתי מן המרתף, הרי רגע קטן לא רדפתי את הארנבת, כי אם ברחתי מפני מראה־המפלצת. רק רגע קטן, אך לבי כהולם פעם ולעיני הבהבו שלושה ברקים שחורים.

לא רשמתי, כי בשעת השיעור צמאתי וביקשתי לשתות. והמורה לא הרשה לצאת.

– עוד מעט יצלצל הפעמון, ותשתה.

הדין היה עמו. אך אני ילד, השעון שלי אחר, מדידת־הזמן שלי אחרת, הלוח שלי אחר. יומי – נצח, הנחלק רגעים קצרים ותקופות ארוכות בנות מאות שנים. לא עשר דקות אלא לשתות ביקשתי.

– מתי יהיה הפעמון? – כי אני מתענה. בפי – יקוד, בעיני ומחשבותי – שרב. אני מתענה באמת. כי ילד אנוכי.

לא כתבתי, כי בשעת ההפסקה הרשה לי חבר לנגן על עוגבו הקטן והחדש – רק כדי לבחון, אם הוא משובח. כי הוא הילל ביותר, שעוגבו הוא המשובח שבמשובחים, שאינו מחליד – קיים לעד. – ניגנתי אולי כרגע – פעם אחת – ניגבתי במעילי – החזרתי. ולא כלום.

באמת, לא לא־כלום. כי אם יאבד ממנו עוגבו הקטן, ולי יהיה לאחר חצי שנה, והוא יבקש – אזכור ואתן לו גם אני. ואם לא אתן יצדק באמרו:

– ראה, מי ואיזה אתה. אני הרשיתיך.

שירותים כאלה זכורים לך, אם אתה מבקש להיות אדם ישר.

וכן לא הזכרתי, כי יש לי אדרת גדולה מכפי שיעור קומתי. היא הפריעתני, כשהתחריתי עם הטראם. עד שלא אגדל תפריעני ככל שאלבשנה.

ושוב לא קטנה היא והיא תהא קיימת, והרי ידעתי כמה: חצי שנה, שנה, נצח.

לא הזכרתי, כי ראיתי פתאום זבוב חי על השמשה. שמחתי, בסתר משכתי מעט סוכר וזריתי קצת פירורים. האכלתי את האביב. תעז־נא אירנה הקטנה, או יעז־נא כל אחר, לגרום לו רעה.

מצאתי פקק של בקבוק. יהיה לי להועיל. הוא בכיס־מכנסי, ליד המיטה.

ראיתי חייל ברחוב. פסעתי כמה פסיעות כדרך הצבא. הצדעתי. חייך בחביבות.

רחצתי פני במים צוננים. חשתי, כמו מרחץ – מים טובים, צוננים – שמחת־ארעי.

כשהייתי גדול, היה לי מרבד קטן וישן, מהוה, דהוי. פעם אחת ראיתי בחלון־ראווה בדומה לו, אך חדש, אותו גוון עצמו, אותם פרחים עצמם. – גררתי רגלי בפסיעות מרושלות יותר וקומתי כפופה.

כשהייתי גדול, הרי אחרי החורף הארוך היו רוחצים את השמשות המאובקות בחדר. היו מאובקות מאוד. כששבתי הביתה, עמדתי שעה ארוכה ליד החלון, הבטתי בהנאה בחלון השקוף.

כשהייתי גדול, פגשתי פעם אחת דוד שכבר לא ראיתיו ימים רבים ונשכח מלבי. הלך כולו שיבה, נשען אל מקלו. שאל, מה נשמע. עניתי:

– אני מזקין, דודי.

והוא:

– מה, כבר? ומה אומר אנוכי? עודך פרחח.

שמחתי, כי עודו חי וקיים, כי קרא בשמי.

ופתאום יד חמה נוגעת במצחי. זעתי. אני פוקח עיני. מבטי נפגש במבטה החרד של אמא.

– אתה ישן.

– לא.

– ראשך כואב?

– לא קר לך, אולי אכסה אותך?

יד אמא נוגעת בפני, בחזי.

אני יושב.

– אל תירא, אמא. ראשי לא כאב כלל.

– הרי אמרת.

– נדמה לי. רציתי לישון.

אני לופת צוארה בידי, מביט לתוך עיניה, ואני ממהר ומצניע ראשי תחת השמיכה. עודי שומע:

– הרדם, בני הקטן.

שוב אני ילד, ואמא אומרת לי “בני הקטן”. שוב אומרים לי: “אתה”. שוב השמשות שקופות, שוב. חזרו למרבד גווניו מקדם.

ושוב ידי צעירות, רגלי צעירות, עצמותי צעירות, נשימתי צעירה, דמעותי ושמחתי צעירות.

חדוה – דמעות – ותפילה צעירה, תפילת ילדות.

נרדמתי. כלאחר הליכה ממושכת.

יום שני

בלילה ירד שלג.

צחור – צחרחר.

שנים רבות כל־כך לא ראיתי שלג. אחרי שנים רבות, רבות כל־כך אני שמח, כי שלג, כי צחור.

גם המבוגרים אוהבים מזג־אויר נאה. אך הם חושבים, מחשבים, ואילו אנו כאילו היינו שותים אותו. גם המבוגרים אוהבים בוקר שופע אורות, אך לנו הון מָן קפוא – אנו כשיכורים ממנו.

כשהייתי מבוגר, הרי בראותי שלג, חשבתי מיד, כי יהיה בוץ, הרגשתי נעלי רטובות – והאם הפחם יספיק כל ימות החורף? והחדווה – גם היא היתה – אך נזרה עליה אפר, היתה מאובקת, אפורה. עתה אני חש רק חדווה לבנה, שקופה, מסנוורת. על שום מה? על שום לא כלום: שלג!

אני הולך פסיעה פסיעה, בזהירות, חבל לרמוס אותו. מסביב גצים – מבריקים – מבהיקים – משנים עינם – משעשעים – חיים. גם בי אלפי ניצוצות זעירים. כאילו בא מי וזרע אבק־יהלומים על פני האדמה והנפש. זרע ויצמחו עצי־יהלומים. תיוולד אגדה מבריקת־גוונים.

יפול על היד כוכב קטן, לבן. – נחמד, זעיר, נלבב. חבל שייבהל וייעלם. חבל – או אשוף, ואשמח, כי איננו, כי כבר בא אחר. אני פותח פי ותופס בשפתותי. אני חש בצינת־הבדולח של השלג, בלבנונית הזכה והצוננת.

וכשהוא מתחיל מתמסמס, יהיו צנתרי־כפור קרוחים. אפשר להשליכם ביד. אפשר לפעור פה ולבלוע, ונטפים יורדים ונופלים. בתנועת יד עזה אתה מאספם מעל הכרכוב – הם נופלים ומתנפצים בצלצול קר.

באמת חורף ובאמת אביב.

זה לא שלג, זו מלכות כשפים של בועות־בורית כעין הקשת.

נו, וכדורי־שלג. – כדורים, גלולות – משובה – הפתעה – כדורי־משחק כאוות נפשך. אינך קונה, אינך שואל ואינך מבקש מאחר. יש לך. – זרקת – פגע פגיעה רכה ונפזר. זה לא כלום, עוד יהיה. – אתה בו והוא בך: בגב, בשרוול, בכובע – ולא כלום. צחוק והלמות־לב.

נתגלגלת, אתה כאילו מנער מעליך את השלג. תפסת בצוארונו – בררר – קר – נעים. מאורע.

אתה מגלגל כדור. הריהו גדל והולך – צומח. אתה בורר מקומות נאותים – דוחף. צומח וגדל – גדול. שוב לא בכף־היד אלא במלוא־זרוע, כבר אתה חש בכובד. התגלשת, ובכן בנוח, בזהירות. – של מי גדול יותר? – ועתה מה? לעשות גולם, או לקפוץ לתוכו בדהרה בשתי הרגלים?

השוערים גורפים את השלג משני צדי הרחוב. ובכן אתה באמצע, מעל הברכים – משוטט בכישות הלבנה.

העבודה, אני צריך קרשים ומסמרים. הענין הנחוץ ביותר בעולם – וזולתו אין עוד דבר – זו מגררה מפורזלת־פחים, משלי עצמי. מה לשבור, לפרק, לחפש, לבקש – שיהיו קרשים? – ומחליקיים, אם לא צמד, לפחות פרט. אדם בלא מחליקיים ומגררה – יתום.

הרי דאגותינו הלבנות, תשוקותינו הלבנות.

צר לי עליכם הגדולים, שאתם עניים כל־כך בשמחת־השלג, שלא היה אתמול.

הרוח גרפה את מכיתות־הכוכבים מעל הכרכובים, המרזבים, הצנורות וזרקה פוך לבן ברחובות. עמוד־אבק לבן, צונן. למעלה, למטה, בעפעפים עצומות, יריעת אשמורות לבנות.

רק רחוב. לא יער, לא שדה – אך רחוב לבן. צעקת נעורים נועזה, צעירה. יעמדו על גגות הבתים דמויות אדם קטנות, במעדרים ישליכו על המדרכות הנצורות. ואתה תתקנא, כי גבוה־גבוה, כי אפשר להם שיפלו ואינם נופלים, כי עבודה כזאת קלה, נעימה, יפה: לזרוק את השלג מגבוה – והעוברים והשבים סרים הצדה ומביטים למעלה.

לו הייתי מלך, צויתי ביום הראשון של החורף לאמתו, לצלצל לא באלפי פעמוני בתי־הספר כי אם בשתים־עשרה יריות מתותחי המבצר, כאות כי לא יהיו לימודים.

במרתף, או בעליה ובכל בית־ספר יש תיבות, ארגזים. קרשים.

חג המגררה הראשונה.

הטראַם נעצר. נסיעת כלי־אופן אסורה. – המגררות שלנו, הפעמונים שופכים ממשלתם על העיר. כל הרחובות, המגרשים, הככרות, הגנים. – חג לבן לתינוקות של בית־רבם – יום השלג הראשון.

כן היה דרכי.

ועתה – רק בית־הספר. ידעתי כי לא אשמתו היא, אך לבי מיצר. כי מה? – בספסל – חמש שעות – ולקרוא – ולעשות שיעורים בכתב?

– בבקשה, כבוד המורָה, שלג.

– האמת, כבוד המורה?

המורה משקיטה תחילה ברוך, אחר־כך בחומרה. רוחה תקצר, אך אינה יכולה להכחיש, הרי מרגישה, כי הדין עמנו.

– בבקשה, כבוד המורה.

– שקט.

ואחר־כך:

– מי שישמיע קולו – יוציא הגה – אני אומרת לכם בפעם האחרונה…

תאיים.

ובכן, שוב אשמתנו? ובכן, אנו? לאמור, לא השלג אשם, כי אם תמיד־תמיד רק אנו?

יָשַנו – בלילה – אפילו לא ראינו. אפשר שנביא תעודה מן הבית – הוא ירד בעצמו, מן השמים. ואם אסור לדבּר, אם חובה היא להעמיד פנים כאילו לא ראינו, כאילו אין אנו יודעים, אם לא יפה ומכוער, שאנו יודעים ואנו אפילו שמחים – הרי קשה. יהיה כן.

רק אחד עומד בפינה.

אני דומם ככיתה כולה. אילו מבטים מגורים לתוך החלון ומבט־תקוה אחרון בגברת: אפשר־אולי־שמא. כבר דממה. רק שיעור.

ושתים־עשרה יריות תותח לכבוד חג־הילדים הלבן – אין.

מישהו מספר משהו משעמם.

הריני פותח את הקלמר ומונה כמה יש לי עטי־עשת.

– אחד, שנים, שלושה… אחד, שנים, שלושה, ארבעה, חמשה. – אחד ללא חוד – נראה לא יכתוב עוד.

אני מוציא, בוחן: כותב, אך כתיבתו עבה.

– אחד־עשר עטים, אחד־עשר.

ואחרי־כן – אפס.

ואחר־כך מדברים על איזה ענין משעמם – על ילד או איכר.

אני מפהק.

– אסור לפהק בשעת השיעור.

שכני דחפני שאקום. אני קם. הבנתי, כי פיהקתי והגברת אלי.

– שב ישר, אל תשען.

אני יושב ישר, איני נשען. אני מהפך במתגנב.

– בבקשה, תביט אל הלוח.

אני מביט אל הלוח ורואה, כי השלג שוב מתבזק מאחורי החלון, אך עתה שוב אינו מעניני.

אני יושב בתכלית השקט.

– חזור.

– על מה?

– עמוד בפינה. אינך משגיח.

אני נגרר אל הפינה.

– מהר, מהר.

מישהו פרץ בצחוק. לעתים קרובות מישהו פורץ בצחוק ואין יודע על מה ולמה. ויש ואחריו פורצים בצחוק הכל.

הרגלים כואבות. לא כואבות, כי אם מתמוטטות. מוזר. יש כוח למרוצי־תחרות, למגררות, למחליקיים. ועתה – לא רצון רע, לא עקשנות, לא עצלנות, לא משובת “להכעיס”, כי אם “איני יכול” ישן, כן, אמת, מכאיב. – כאילו מישהו נטלני בידו ושבר – כמקל.

עונש חמור – בפינה. אני חלש, הוגיעתני הישיבה בספסל. נשענתי, לא יכולתי ישר. עתה אני מוכרח לעמוד.

אני מתנחם:

– מוטב בפינה. כשיתחילו להשתובב, איני נושא באחריותם.

והם יתחילו.

כי מתחת הדממה המעולפת עוממת פגיעת־סתר, תאוות־נקם, המצפה לסיסמה. היימצא או לא יימצא עז־פנים. כי עתה, אך יתחיל אחד, לא יסתיים עוד בהרפתקה קטנה. כבר הכרתי – ידעתי.

ובכן מישהו נעץ צפורן־עשת בספסל, לוחץ, מניח – וזמזום. המורה לא שמעה עוד, אך אנו שומעים – למן הזמזום הראשון, הרפה. לתפוס שכזה קשה, כי הצפורן תקועה עמוק־עמוק – אך ילחצנה לחיצה קלה וזזזממם!

ועתה בקול רם יותר.

– מי מזמזם?

אין עונה.

עתה כבר יש שניים, לשם חילופים.

מתי סוף־סוף יסתיים השיעור הזה? הרי אי־אפשר כך לנצח? לו היה לפחות שעון בקיר. על שום מה אין שעון? על שום מה המורה יודעת, ורק אנו ללא תקוה, נואשים.

– אני שואלת, מי מזמזמם. אולשווסקי, אתה?

– מה? אני איני יודע כלום.

– ומי?

– אני איני יודע כלום, וכבוד המורה תמיד עלי?

הכיתה ננערת מתנומתה. מתחיל דבר של ענין. אנו מחכים לזמזומים חדשים, שכבר יש בהם משום סכנה. המורה כבר ניחשה את הכיוון, עתה יזמזם שלישי, להטעות את המורה. עתה הוא ודאי מוציא את צפורן־העשת מן הקלמר, מעמיד פני־תם, נועץ את הצפורן בעץ.

– בבקשה, שימו ידיכם לאחוריכם.

סוף־סוף פעמון.

אתם מבינים, על שום מה בית־הספר, אמנם בקצת בושה, דורש, כי התלמידים ישבו בחיבוק ידים ויצאו צמדים צמדים מן הכיתה.

כי אנו נסערים ממקומותינו – חמרים חמרים, כסופה, לדלת.

צריך שהדלתות בבתי־הספר תהיינה רחבות, משום סכנת דליקה וגם משום ימי שלג שכאלה.

אנו נדחקים ונדחפים, נחפזים, שלא לאבד כלום – לא כלום – אף לא הרף־עין. אנו מוכרחים להנצל ולפנינו דרך רבה כל־כך, מעצורים מרובים כל־כך. דלתות צרות, מסדרון צר, מדרגות, פרוזדור. וכולנו מוכרחים להיות ראשונים בחצר הקטנה. ובכן במרפקים, בברכיים, בחזה, בגלגולת – אנו סוללים דרך, כי הנשימה עצורה, הידים להוטות אחרי השלג הקר.

הבהב כנגד העינים – כבר.

בראשונה כדור כלשהו וזרוק! – יהיה מי שיהיה. לא יכעס. – יהיה משחק נפלא להפליא, קורן אור יקרות. ואיש לא יפריענו – ממש. לא יעז, לא יוריד עצמו לתוך סכנה.

השַמָש יודע, כי נלכלך לו את המדרגות. המורים הסתתרו בלשכה ומעשנים פּאַפּירוסות. המורים מעמידים פנים, כאילו אינם מנחשים, כי לא יאה הדבר. ואלה עשר הדקות שלנו. לשם הגנתם אנו כלַבָּה, כסערה, ככוח־איתנים.

מלחמת כדורי־שלג לאורך היד ומרחקה. כנגד אחד וכנגד הכל. מלחמה, שאין בה אויבים, שאין רוצה לעולל רעה ליריבו, ומן ההכרח לסיימה כמנצח. פגיעות שפגעת או ספגת אינן נחשבות, תוצאות היריות אינן נבחנות ואין מרגיש בפגיעות מאחור. העיקר לעמוד במגרש עד כי תעבור השתערות ההתקפה.

כבר נפל מישהו נפילה הגונה, כבר מישהו בודק בכליו – פצע בחולצה או במכנסיים – ודמעות ראשונות בעינים.

אין אנו רואים את הדמעות, אין אנו חסים על הדמעות: רק אם זגוגית מנופצת, או דם נשפך באמת. אף כי אין יודע, אם דבר זה יפסיק את המלחמה בבת אחת, או רק בהמשכה הקרוב.

אין תכנית, אין מנהל. כל אחד עם כל אחד, כל אחד לעצמו כנגד הכל. רק בריתות־ארעי חטופות.

הנה שלושתנו מרביצים באחד. לחצנו אותו אל הקיר. הוא עומד על נפשו, אך הטבעת מתהדקת. כבר הוציא את כל השלג מתחת רגליו, שוב לא בכדורים, כי לא יספיק, כי אם במרוצתו הוא מפריח את השלג, שוב לא יוכל לגחון, כי אנו עומדים חזה מול חזה.

– אתה נכנע?

– לא!

הדין עמו, שלא נכנע, כי ברגע האחרון עומד לו ריווח והצלה. פתאום יורד על גבינו, שאיננו מוגנים, ברד כדורים. ובתוך המבוכה הוא התחמק, נחלץ, לבן מכף רגליו עד קדקדו, אך לא מנוצח.

או אחד מן השלישיה נוטל את הכדור האחרון שלא דובק כהלכה – צרור שלג תחוח – והוא תוחבו לתוך הפה, או מלכלך את הפנים או סורט באבן תועה. בעצם, אסור, אך מה כללים בקרָב?

או, למשל, סתם כך, אנו מתפזרים פתאום, ואיננו יודעים מי לנו ומי לצרינו.

נתבלבלו בני־האדם והפלוגות. מהבהבים פנים ידועים, ידועים־למחצה, כאלה שכבר ראינום בחטיפה וכאלה שהם זרים לחלוטין.

אנו נאבקים לא עם האדם, כי אם עם הזמן. צריך למצות כל רגע עד תומו – צר על כל שבריר־רגע. כל רגע ממוצה, סחוט, מצוץ עד אחרון נטפי תענוג התנועה.

הנה שנינו מוטלים בשלג. אני למעלה. וכבר אני מרפה ממנו בכוונה, להניח בידו מעשה־גמול, שאשכב רגע תחתיו. כהרף־עין. – הבין. – שנינו ננערים ורצים יחדיו, מחזיקים זה ידיו של זה או מתפזרים לעברים.

האַמבּיציה היחידה: למצות את כל מצבי המלחמה שהם בגדר האפשר. לתפוס ולקלוט מרבית רשמים. לזעזע כל תאי רקמות השרירים והעצבים. לנשום בזוית־הריאות האחרונה. פי אלף להזרים אל הלב נחשול דם קשה.

כי גם אנו מסוגלים לשקע עצמנו עד אבדן חושים בתענוג – לא בתענוג ארגמן כי אם בתענוג־צחור. ושום דבר לא יישכח. בעייפותנו נשב בשיעור הבא ונעכל את המומנטים המיוחדים של הרגעים היפים, של הזעזועים העזים.

הילדים גדלים – האף אין זאת? גופם ורוחם גדלים? – הייתי מבקש להוכיח הוכחת־מדע, כי הם גדלים ביותר בהפסקות כאלה. – כדי להוכיחכם הוכחה שאין עליה ערר.

ובכן, פעמון. לא יזיק. מוטב. הפעמון מוסיף מריצוּת למשחק. כתזמורת לחייל במצעדו. – אם לפני הצלצול חסנו על גרגיר כוח, עתה לא נחוס. עד אחרית, עד מיצוי, עד תום – כל פירורי הכוח – לחלוטין – כמחול לבן – רגע הקרב האחרון.

רגע מכריע, רב־סכנות, ללא בינות. עתה, באין עוד חשבון והרהור, רק עתה – לרוב נפצצת זגוגית, נכחד כדור שנזרק בכוח יתר, נשברת רגל. עתה יכולה להתגלע פתאום מריבה קצרה, לא צפויה, עיקשת, לא משום שאתה יריבו, לא משום שיש לך עמו חשבונות מכבר, אלא משום שהפעמון קורא אל הכיתה. בשוגג דחף או חבט – לפני הצלצול היית סולח לו, אף לא היית שם אל לב, אך עתה, אחרי הצלצול – חשת ואינך סולח. אחר־כך אתה בעצמך תמה וניחם. וגם החברים נושאים בצערך וצר להם, שלא פייסו בעוד מועד.

כי חבל, שנתקלקל משחק יפה כל־כך.

יפה?

מה דלה לשון האדם. כי מה תאמר?

– רצנו זה אחרי זה. היתה שמחה.

וכבר.

אילו הייתי שַמָש, הייתי מצלצל בארוכה, בארוכה בהפסקות מושלגות כאלו. כי כל עוד הצלצול נמשך, אין מבינים – אנו רותמים בת־קול במשחק. אך משנפסק, בראשית הדממה שלאחריו – המשחק שוב אינו כחוק – רב פחדים – לא מחושב. – כבר מתפרקת המערכה – בעלי המשמעת זונחים אותה – אתה רואה היסוסים בתנועות, אפס־ביטחה בעינים – בטחונך ואמונתך מתקפחים – שוב אינך בוטח בעצמך – אתה יודע, כי אתה חייב להפסיק – והרי זו תבוסה, בריחה, בגידה.

דממה, אך בה יצליף בכל רגע מגלב הצלצול השני. ויהא מאוחר.

אנו רצים למסדרון. שם ודאי יעצרנו בהקפדה הממונה על נקיון המסדרונות.

– לנגב את הנעליים.

ודווקא עתה מישהו הטיח את הכדור האחרון, הקשה, הדחוס, המוצק לתוך פקעת ההמון הנדחקת אל הדלת. – הרעדה ידו, ההטעתו עינו, הסיכלה מזימת סתר ונקם את הכיוון – דיינו, כי פגע לא בנו, אלא בחלון.

כאשר אשוב ואהיה גדול, אעלה את השאלה הזאת בקול רם – בבירור – על סדר־היום:

כמה זגוגיות אנו רשאים לנפץ במשך השנה? – אתה אומר: אף לא אחת. – טירוף־הדעת. – בעצמך לא תאמין.

הזכוכית היא, כמדומה, המצאת בני צור. ובמשך מאות שנים אי־אפשר היה להמציא משהו עז ויציב יותר? – ומה עושים הכימאים והפיסיקאים במעבדותיהם? האומנם חומר אחר אי־אפשר?

אל תתנפצנה הזגוגיות. אשמתן ולא אשמתנו.

על שום מה עלינו לעמוד פתאום קפואים וחדלי־נוע מרוב אימה? לחכות לאסון כי יבוא? על שום מה אני, חף מפשע, חייב להסתתר, לנוס ממקומי, שבו נעשה הפשע? על שום מה כך, פתאום, כל אלה שהיו במקרה באותו מעמד, נעשינו עבריינים?

על שום מה אחרי ההפסקה בת חמשת הרגעים – ששת הרגעים – צפויים לי מבט מאיים ושאלה אכזרית:

– מי?

– לא אני.

ואף כי אומר אמת, ארגיש, כאילו אני מכזב. חייב הייתי לומר:

– המקרה אִינה, כי לא אני.

ידעתי, כי יש עקבות. בגדי המושלגים מאשימים אותי. זרקתי כדורים, כמו אחרים, כמו הכל. – הרי מותר. – וכי אני יודע? – שמא לא. – אני ממהר לכיתה, כדי להדביק, ודאי אדביק. – וכי אני יודע? – אולי באמת אני האשם, שלא באתי מיד עם הצלצול הראשון של הפעמון. והאם אפשר היה כך מיד, בבת אחת?

– אני לא.

זרקתי אילו כדורים ליגאליים, תמימים – האם אחדים? – איני יודע כמה. – האם עלי למנות רק את הכדורים השלמים, הבשלים, הגיאומטריים המדוקדקים, או גם את הכדורים־למחצה ולרביע, שזרקתי במרוצה?

ואף־על־פי־כן נמצא – הבוּז לו! – כזבן נבזה – והוא אומר:

– אני רק שני כדורים – שם, רחוק־רחוק.

שתמטן – רמאי – שקרן. כולנו הסתבכנו בסולידאריות באותו אסון. אנו חשים, כי חף מפשע הוא גם זה, שהוא האומלל שבינינו – האמת היא כי את הזגוגית ניפץ המקרה – כי לא ניפץ אותו מי שניפץ אותו ולא כל אחר. כך אנו חשים באותו רגע, ומאימת החרפה אין אנו רשאים להגיד יותר מצמד המלים:

– לא אני.

ובמורת־רוח. גם זאת במורת־רוח, רק מאונס.

כי אתם חייבים לענות, האם באמת אין אנו רשאים לנפץ אפילו זגוגית אחת? ואם מותר לנו רק אחת לשנה בלבד, האם לא הכרח הוא, שתהיה זאת זו ועתה דווקא?

ידענו, שלא תענו, כי לא ידעתם, לא הבינותם את השלג. אף תמאנו להכיר, תזלזלו.

על כן אומר.

הפסקות כאלו, כמו היום, מעטות בחיי האדם. פעמים, במשך כל החורף, אין אפילו אחת. כי צריך שיהא חם, שאם לא כן השלג יהא פּזיר ולא יתגבש כדור. והידים קופאות יתר מדי. צריך שהשלג יהא לח ועמוק. אסור שיהא חם מדי, שלא יתמסמס. צריך שירד עם ערב או עם בוקר, שלא יספיקו לפנותו. צריך שיהא ראשון, לא נגוע, שלא יהא בו לא צרור־קרח ולא רגב־אדמה. אנו, הבקיאים במסכת שלג ומוקיריו, מרגישים זאת בעוז בעומק נפשנו.

ידענו, כי אין אנו מניחים את דעתכם. יש והדין עמכם. – אמת, שאנו מחבבים לקפּץ על הספּה. אתם אומרים שהספּה מתקלקלת, שהקפיצים נשברים. לא מיד, לא בבת אחת. ספּה, שאין קופצים עליה, מאריכה עשרות שנים. אנו מאמינים לדבריהם, אף כי בהיותנו בני עשר, לא יכולנו לאַמתם.

אין אתם מתירים לנו לפצח אגוזים בדלת. הדלתות מתקלקלות. דבר זה משונה ביותר. דלתות – כבית. הבתים גבוהים, חזקים, קיימים ועומדים מאות שנים. יהא כך.

אנו אסורים אפילו להתנדנד על ידיות־הדלתות, שאף שהן ברזל, סופן שבירה. מוזר! אנו חיים ימים לא רבים, רק התחלנו מתבוננים סביבינו. ואתם והעולם כולו – משונים אתם. אין אנו חושדים בכם, שכוונתכם לרעה. ברזל ושבירה? מסכים.

הבגדים נקרעים. לצערנו.

הזגוגיות מתנפצות. בכל נסיבה שהיא. – הן מתנפצות – מעצמן – לא בשֶלנו. – העולם קשה וללא וויתור. נתגלגלתי ונחבטתי בקרקע, נתקלתי בקיר, במשקוף־החלון, בארון, בשולחן, בקצה, בקרן – כאב, פעמים כאב גדול.

ופתאום פרש האל הטוב לנו, לילדים, מרבד צחור על פני האדמה, כעוף המציע קנו נוצות למען גוזליו. בחורף אין ולא יהיה בקרוב עשב. ואם יהיה הרי הוא גדור ואסור לדרוך עליו. והשלג אתה עושה בו כאוות־נפשך.

יש כדורי שלג תמים ותמימים, ויש חורשי מזימה, יש אצילים, ככדורי־רובה, ויש ערומים ככדורי־דום־דום – האסורים מפי חוק־המלחמה ההומניטארי. ויש מרגמות, פצצות, פגזים. ולכן כולם – צרורי שלג המנפצים זגוגיות. קשה: מלחמה.

ואפילו במקרה לא אני.

– ובכן, מי?

ניד כתפיים.

באמת, איני יודע. ואפילו אם אני יודע, איני יודע. אני אך אדַמה, כי זה הוא. ודאי אוודע, אם אשאל בשקט, אהרהר – אחר־כך. – הרי אין בי ודאות מוחלטת, כי זה הוא, הוא לבדו, ולא אחר.

הרי רצתי, כי אחרי הצלצול, כי מאוחר. עייף, צוהל ורב־פחדים. אפשר ונדמה לי.

עמדו שניים. ודאי אחד מהם. פניו של מישהו הבהבו ונעלמו. ואולי דווקא זה השלישי? שמא כדור תועה? – צריך לקבוע – נחוץ זמן – והמורה רוצה, כי כבר.

וסוף־סוף, יגידו אחרים – אולי עמדו קרובים יותר, אולי היטיבו לראות.

ואנו עומדים שעה ארוכה, קודרים, ממורמרים. ואני שואל, מה מקרה נדיר שדבר כזה יארע לגדולים. ואיני מוצא אלא אחד.

הנה בשעת תהלוכה, שאני בתוכה, נשמע פתאום קול יריה. המשטרה מקיפתנו: מי ירה? וכאן, אף שאני חף מפשע, ידעתי, כי תהיה חקירה, שכל נימוקי בעד וכנגד ייבחנו בחינה סולידית ביותר. ואילו ענינינו נפתרים איך שהוא ובלבד להיפטר. וכל־כך למה? על שום מה נעשה לנו עוול לעתים קרובות כל־כך ואנו ללא אשם? על שום מה מותר להעניש ילד שלא כצדק וענשו נחשב כדבר של מה בכך ואין חייב ליתן דין־וחשבון?

שיעור הדת עבר בשקט.

הרהרתי ביוסף הצדיק, שפרעה השליכו לבית־הסוהר. יוסף פותר חלומות. אחר־כך הוטב לו, אך מה קשה להיות נמכר בידי אחים, להיות נאשם במזימה, ולשבת שנים ארוּכות כבול אזיקים בבור אפל. – אני עמדתי שעה לא גדולה בפינה וכמה התעניתי. עמדתי בכיתה, שיש בה חלונות, ידעתי כי רק עד הצלצול. – על שום מה אין אנו יודעים מה היו פני בית־סוהר במצרים, כמה התענה יוסף. צר לי על יוסף, אני מבקש לרחמו כראוי לו, ואיני יודע. אז רציתי לדעת הכל על האֶסקימוסים, ועתה על יוסף. שאלות רבות בפי – על שום מה אין הגדולים אוהבים את שאלותינו? הרי זה היה לפנים־לפנים, ורחוק־רחוק, ואפשר שגם הם אינם יודעים. על שום מה הגדולים אינם נוחים להודות, כי אינם יודעים, כי יעיינו בספר, או ישאלו מי שיודע יותר. שמא אינם יודעים, אך משערים. להם קל יותר.

לפנים, לא היו אפילו תמונות בבית־הספר. בימי לא היה ראינוע. מה עלובים היו ימי ילדותנו בלא ראינוע. היו מדברים על הרים, ימים, מדבריות, מלחמות־קדם, עמי־פרא. והתשוקה התגברה והוסיפה, לראות כל אלה. – עתה, כשאתה יוצא מאולם־הראינוע האפל, לפחות אפשר לך שתאמר:

– הייתי שם – ראיתי.

מתוך הרהורי מעוררתני רחישה בכיתה. שוב אנו נרגעים ורעבים לשתים־עשרה יריות־תותח.

הגב כואב, רק עתה נראה, היתה זו חתיכה ראויה. כאב קטן כזה – נעים. – כשריטה שהאב מראה לבנו. – כאב גאה שאינו מכאיב, שאומרים בו:

– זה לא כלום. שטות.

אני הופך פני, לראות את יאַנק, שהרבצתי בגלגולתו, עד שנשמט כובעו. מיד חש במבטי. חייך, בברק־עינים ענה:

– אני זוכר. אך חכה: עוד מעט ויתחיל הכל מבראשית. לא אמחול.

איני יודע, מי מחייך לעתים קרובות יותר, האם אנו או הגדולים. אך ודאי הוא, כי חיוכיהם אומרים אך מעט, ואנו מבינים את שלנו יפה יפה, ועתים אנו אומרים יותר בחיוך מאשר במלה.

מבט רב־ביטוי וחיוך רב־ביטוי. נראה שאינם יודעים, כי הם אוסרים עלינו להביט מאחורינו ולחייך בכיתה.

כאשר אשוב ואהיה מורה, אנסה לבוא לידי הבנה עם תלמידי. שלא יהיו שני מחנות שהם כאויבים: מכאן הכיתה, ומכאן הוא וכמה חונפנים. אנסה, שתהיה כנות.

למשל, ביום כזה, יום השלג הראשון והלבן, פתאום בשעת השיעור אמחא כף ואומר:

– יזכור כל אחד מכם יפה יפה, במה הרהר כרגע. המתבייש להגיד, יאמר, שאינו רוצה, שלא יהיה אונס.

בפעם הראשונה לא יצליח הדבר. אך אעשה כך לפרקים קרובים. רק אראה, שהכיתה אינה מקשיבה.

ולפי הסדר:

– במה הרהרת אתה? ובמה אתה הרהרת?

אם מישהו יגיד, כי הרהר בשיעור, אשאל:

– האינך בודה?

אם מישהו יתחייך ואני רואה, שאינו רוצה, – אשאל:

– ושמא אינך רוצה באזני הכל, לחש לאזני, או ארשום בשעת ההפסקה.

והם:

– לשם מה, אדוני המורה?

אומַר:

– אני מבקש לכתוב ספר על בית־הספר. שיכירו הכל, כי לא תמיד אפשר שהתלמידים יהיו מקשיבים בשעת השיעור. שמא צריך בימות־החורף הפסקות ארוכות יותר, שמא בימי מזג־אויר נאה התלמידים מתעייפים עד מהרה. בני־אדם רבים כתבו ספרים על בית־הספר. ובכל פעם ופעם מכניסים משהו חדש, שייטב יותר לילדים ולמורים. כן, כי אתם תגמרו חוק הלימודים בבית־הספר ותלכו לכם, ואילו אנו הולכים כל ימי חיינו לבית־הספר.

והם ישתוממו, שהרי לא עלה על דעתם, כי גם המורה הולך לבית־הספר ומבלה פה, בכיתה, שעות רבות. נדבר, מה מישהו מבקש לשנות. אומר, כי המורים חולים לפרקים מרובים ביותר חולי גרון ועצבים. ועל שום מה אנו עצבניים.

ולאחר שכל אחד ואחד יאמר בגילוי־לב, במה הרהר בשעת השיעור, אתלוצץ:

– ובכן, עתה ארשום לכל אלה, שלא השגיחו, ציון רע.

– או־הו, איזה שועל אדוני המורה.

ואני:

– לא יאה לומר, כי המורה הוא שועל.

– על שום מה?

ובכן, אבאר. ושוב:

– ושמא ארשום ציון רע לכל אלה שהרהרו בעניני השיעור?

אלה יתחילו לצעוק:

– כן, כן, כן.

ואחרים – ואנו על שום מה? הרי השגחנו.

אומַר:

– לא השגחתם.

– על שום מה? – כי היום השלג הראשון, ואתם אינכם משגיחים.

– נו, כי השלג אינו שיעור.

– ואולי לא לרשום היום ציונים?

– לא היום ולא בכל יום אחר.

– אי־אפשר בלי ציונים.

– אך אינם נעימים.

– גם לרשום לא נעים. גם המורה נוח לו לרשום ציונים טובים.

– ירשום נא ציונים טובים.

– האפשר?

– נו, לא־א—א.

וכן נתמקח עד הצלצול.

ונא לחשוב, כמה זה מוזר. ביקשתי להיות ילד, ועתה שוב אחשוב, מה אעשה, כאשר אגדל. נראה, כי גם הגדולים לא טוב להם. אלה דאגות ועצבונות להם משלהם, ואלה משלהם.

ואפשר אפילו שיהא כך, כי האדם יהיה, לשם חילופים, פעם אחת גדול, ופעם אחרת קטן. כמו קיץ וחורף, יום ולילה, חלום והקיץ. אילו היה כך, לא היה תמה איש. אלא שגם הגדולים וגם הקטנים היו מיטיבים להבין אלה את אלה.

ובשעת ההפסקה כבר היה משחק שקט יותר. כבר באנו על המוסכם, מי עם מי. והשלג כבר היה רמוס ודרוך, וגיבוב הכדורים קשה יותר. – קצתם ניסו, אך אנו משחקים יותר משחק מגררות. נער אחד מאחור – רַכָּב, ושנים מפנים – סוסים. – כשלשלת הם, אחוזים ודבוקים, כמשמר־כבאים, עצרת־פורים או צבא־תותחנים. אחד ואחד ומחשבתו, אך אנו מתחרים: סוסיו של מי או מכוניתו של מי טובים יותר.

תחילה היה סדר, אחר־כך רתחי־רתחים. כי כלי־הרכב התנגשו. עשו תאונת־רכבות. נתגלגלו ונתהפכו סיעה שלימה ודוחקים. תמיד יימצאו בהלנים, ומישהו מוכרח לבכות. כי האחד דרכו על ידו, והאחר בעטו בו במגף – והפרסה היתה ברזל. ועוד החניקו אותו, שלא יכול לנשום.

לא כולנו אוהבים להשתגע. לחלוטין לא. עתים אנו מבקשים שלא לשחק כלל, ובלבד שלא נשחק עם פרא־אדם הדוחף, צורח וחובל. – כי כזה אתה דוחקו דרך שחוק והוא מיד מכה בך מלוא־כוחו להכאיבך – בעצם או באגרופו. אינו משגיח בכל דבר, דוחף, מתנפל, שומט את בגדיך. כאילו ניטלה דעתו.

כמה פעמים אדם מבקש לשחק והוא אומר:

– איני רוצה.

כי הוא ישנו.

– או הוא, או אני.

יבחרו בעצמם.

עתים הם מתיראים לומר בגילוי לב, כי יתחילו להתאנות, לחרף, להציק. כבר מוטב:

– לא אשחק.

יחשבו בעצמם בדעתם – זה טוב וזה לא.

אך צר.

בחצר הקטנה אתה יודע את פראי־האדם, אך כאן אי אתה יכול לדעת את כל בית־הספר כולו, ול כן התקלה מצויה יותר. ואין גם שהות לקחת דברים מראש.

ובכן, אם מישהו מראה ראשון משחק והוא נראה, מיד הכל אחריו. הוא כאילו הכריז סיסמה. וצריך להודות, כי המשוגעים – אנו מכנים אותם משוגעים – יש להם המצאות טובות, אלא שאינם יודעים לעשות.

אדרבה, גם אנו נוסעים רדופים, כביכול חשמלית נזדמנה עם מכונית, או מטוסים התנגשו.

ובכן אנו רצים ונסים, וכשאיזו שלישיה משוגעת מבקשת לעלות עלינו במסעה, אנו מסתלקים ונעצרים.

שתי מכוניות מטורפות נסעו רצוא ושוב משך כל ההפסקה.

– סורו. אין אנו רוצים.

השלישיה שלנו היתה מותאמת יפה יפה. רק סוס אחד נחבלה קרקפתו, כי אותו רגע דווקא ברחנו מפני המכונית המטורפת, וכאן רצים מן העברים. כבר לא הספקתי להתחמק – וחָבט – בקרקפתו של ההוא. אפילו לא בכה, אך שוב לא רצה להיות סוס.

כפתורי נשמט, אך הרימותיו, החבאתיו, ובבית אתפרנו.

רק במקום אחד היתה הפצצה. שם עפו בדהרה במחטוי היריות.

מי שאינו משחק בעצמו, אינו מבין כאן כלום. כי חשוב לא בלבד מה שאתה רץ וטס אלא מה שמתחולל באדם עצמו. שחוק קלפים, אפילו שחוק שחמט – זו לא בלבד זריקת פיסות נייר או הזזת גלמי עץ. הריקוד – הוא סיבוב חלילה. יודע מי שבעצמו משחק או רוקד.

אסור לזלזל במשחק, אף להפריע, ולא להפסיק מיד, ולא לכפות על מישהו ידיד שאינו חביב.

אם עגלון אני, רצוני שיהיו לי סוסים שוי־קומה, לא גדולים מדי, לא קטנים מדי. אך נשמעים, נבונים, ערים. אם סוס אני, איני רוצה שעגלוני יהא שוטה או אכזר. כי אני עצמי קובע מהירות המרוץ, איני רוצה כי יגררני, יכני וידחפני. כי אחת הרגשתי כסוס ואחרת הרגשתי כעגלון. ואתם, מה אתם יודעים? שצהלתי, ששעטתי ודשדשתי בקוצר־רוח במקום אחד, או קראתי: “עמו – – ד – ווי – וֹ – –”.

אם שומר־כבאי אני, הריני מביט סביבי, אם אין עשן – אני מביט למעלה, חפזוני אחר מבשעה שאני רץ עם תותח לנקודת־הקרב. בראותי משמר אני סר הצדה, האויב שם את חיל־התותחנים כמטרה לו. – אני מתבונן סביבי בחשד, שלא אפול במארב. – כשאני נוסע במרכבת־הכבאים, אני מהרהר, אם מי שהמרכבה עברה עליו הוא תינוק, או מתאבד, תלוי או מורעל. – הרי איני רץ כשוטה.

יתר על כן חשוב גם הדבר שנקדים ונרוץ כנפשנו שׂבענו, שהרי שוב לפנינו שעה תמימה בספסל.

נו. נסתיים בית־הספר. אנו הולכים הביתה.

איני יודע אם גם היום לשוב עם מונדק. אם דרך אחת הביתה, והתחלת ללכת עם מישהו, כבר צריך תמיד. ואפשר שיהא לא נעים, וקשה להיפטר, צריך או להתקוטט כהלכה, ואפילו להתכתש, שתוכל לשוב ולהיות לבדך, או לשוב עם מישהו אחר.

יש כאלה, ששום אחד אינו רוצה לשוב עמהם, ובכן הם נדבקים בכל יום במישהו אחר. יש כאלה, המבקשים לבדם לשוב הביתה, אך הם מועטים. יש כאלה, האוהבים בכנופיה. ולרוב – זוגות, או שלישיות; שנים הם כידידים, והשלישי מתבקש, או הוא ניגש בעצמו ואנו מתבוננים בו מי הוא ואיזה הוא. יש חושדנים, שאינם אוהבים, שיהיה שלישי, כאלה אינם נעימים: נראה כאילו קנה אותך לעצמו.

לא נוח, אם האחד רוצה בחברותה, והאחר כבר אחזו שעמום, או בחר לו אחר. הוא מוכרח להתגנב מתוך בית־הספר, שההוא לא ימצאנו. אם הוא מאניני הטעם, הריהו מבין, ומסתלק מאליו. אך יש המחולל שערוריות, מגלה סודות, טופל שקרים והידיד כביכול נעשה הרע שבשונאים.

לא תמיד מן המוכרח הוא, שמי שאתה הולך עמו מבית־הספר, הוא ידיד. כי אפשר והידיד יושב דווקא במקום אחר, שאינך יכול ללכת עמו אפילו כברת דרך – מיד אתה לכאן והוא לכאן. ובכן משהו אחר – ידיד, ומשהו אחר – מי שאתה אוהב לשוב עמו הביתה. אך תמיד הידיד הוא כאח ולמעלה מזה. אלא שאחיך את יודעוֹ יותר, ובכן לא תוכל לשגות בו. ודרך הידידות היא דרך מלים, שעל כן נראה, כי הידיד, לבו כפיו, ותוכל לשגות בו, אם כוזב הוא. אחד בלב ואחד בפה, דיבורו כך ומעשיו כך. אחיך לא־יוצלח, אין עצה ותושיה: אתה מריב עמו וסופך מוכרח להתפייס. ואילו ידיד אתה יכול להפרד מעליו עולמית.

גם כשהייתי בפעם הראשונה קטן, היו לי ידידים שונים. הידיד האחד ידידותי עמו ארכה שנה, אך אהבתיו רק חודשים מעטים, אחר כך אני רואה, כי הוא מפתני למעשים רעים, צפיתי כי ילך לו. והוא – לא. והנה נשאר לשנה נוספת באותה כיתה עצמה וכך נפטרתי הימנו.

הידיד האחר גם הוא לא־יוצלח היה, אך עמו התקוטטתי בנקל. נתתי לו כמה מתנות, השאלתיו חמשים או ששים גרוש וכאילו פדיתי עצמי בכופר.

אחר כך הייתי זהיר ימים רבים. שונים התקרבו אלי, אך הלכתי עמהם פעם אחת, פעמיים, ואחר כך כאילו אני מוכרח להכנס לאיזה מקום, או שכחתי כביכול עטי ואני מוכרח לשוב לבית הספר, או שאני מכין הכל לפני הצלצול ואני תופס בחפזה את האדרת וכבר אינני. – והוא אומר למחרת:

– היכן נעלמת אתמול? חכיתי, חיפשתיך.

ואני:

– איני יודע. שבתי לבדי הביתה.

עד שמצאתי ידיד. אמיתי. כזה שאם אינו בא לבית־הספר – אתה עצוב. ובלעדיו איני משחק בשעת ההפסקה. והוא היה נעדר הרבה – בכל פעם יותר ויותר. לא היינו משתובבים ברחוב, כי הלך לאטו. ואחרים אמרו:

– שאין אתה משתעמם. כך להגרר. בן־עצלתיים שכזה. מתנשק עם נערות קטנות.

לא היה כלל בן־עצלתיים. לא התנשק עם נערות קטנות, אך היתה לו בת־דוד. אנו כבר היינו גדולים בכיתה הרביעית או החמישית, והיא בראשונה. לפעמים היינו מזדמנים עמה, והיא היתה מתנשקת עמו. קטנה ויתר על כן בת־דוד. ובכן, מה בכך?

ועוד היה לי אחד. גבוה בשתי כיתות. כי יארע, שגדול יותר מתוודע עם קטן, והם שבים שניהם יחד, אם לימודם במקרה מסתיים אותה שעה עצמה. – ופעם אחת אמר לי שאחכה, ואחר כך הלך עם חבר ושוחח עמו, ואותי כאילו אינו רואה. אני נגרר לצדו, כעין אופן חמישי בעגלה. ובכן אני רואה, כי הוא עסוק, אני עובר לעבר האחר של הרחוב ומביט, אם ישאל, על שום מה הלכתי. והוא לא כלום. – לא נעלבתי, אך הרהרתי: “עושה חסד”. וכך נסתיים.

אני זוכר כל אלה ועתה כבר אני זהיר. מוטב שאמתין, עד שאמצא מישהו לא בלבד לריצה, אלא שאוכל גם לשוחח עמו על ענינים שונים. לא בלבד על בית־הספר אלא בכלל.

ובכן, אני הולך ומונדק הדביקני בדרך.

– חיפשתיך בבית־הספר, – הוא אומר.

איני עונה כלום. – אנו הולכים בצד. והוא שואל:

– ושמא אינך רוצה ללכת עמי.

אני רואה, שהוא עדין, כי אחר לא היה שואל.

אני אומר:

– אדרבה, אני רוצה.

הביט בשימת עין, האם באמת, או שאני אומר סתם. נתחייכנו.

– אתה רוצה להתחרות בחשמלית?

– אֶ אֶ אֶ, יום יום להתחרות. דיי במה שרצתי בהפסקות. נעצרנו לפני חלון־ראווה של חנות.

– אוֹאוֹ, הבט איזה מחוגות יפות. את זה אתה מכניס, כשאתה מבקש לעשות עיגול גדול. וזה לדיוּת. – מה אתה סובר: כמה מחיר מחוגות כאלו? – היית רוצה בהן? – הבט: דיו־זהב. – הבט: איזו קסת קטנה: לנסיעה, – אני מוכרח לקנות מכחול קטן, אך לא פה. פראנקובסקי קנה בקרן־הרחוב ויש לו כבר חודש, ובשלי מיד נשרו השערות. – מרמת־גנבים שכזאת. – אילו הרשו לך, מה היית נוטל לך מחלון־הראווה? – אילו הרשו פעם אחת ויחידה. – אני הייתי נוטל מחוגות ויתר על כן את הכושי הקטן.

– הרי אלה שני דברים.

– ובכן, רק מחוגות.

בחנות הסמוכה אנו בוחרים טבלת שוקולדה גדולה, כמובן במקרה אם ירשוני.

אחר כך בחר הוא עציץ לפרחים בשביל אמו ואני בובה בשביל אירנה.

בחלון־הראווה של השען ליד הטבעות והסיכות משובצות אבני חפץ יש גם שעונים. אין אנו חמדנים. דיינו בשעונים. שעה ארוכה התועצנו, אם טוב שעון־יד, או שעון־כיס עם שרשרת קטנה.

כי אנו, הילדים, נבדלים מכם, הגדולים. אותנו מענין אך מעט מחיר־השוק של איזה ענין. אנו יודעים דברים נחוצים ושאינם נחוצים, ואנו מוכנים תמיד להמיר דבר יקר יותר, אך טפל לגבי מה שאנו רוצים בו. אילו רציתם להכנס לפני ולפנים תעלומות מסחרי החליפין שלנו, וידעתם, כי פני הרמאות אצלנו אחרות לחלוטין.

כשהייתי בפעם הראשונה ילד, קיבלתי פעם אחת מחליקיים. אז היו עוד המחליקיים מתנה שאינה מצויה, יקרת־ערך. נו, והחלפתים בקלמר, עשוי עץ־שזיף, עגול, וציור כלבלב על גבו. הכלבלב היה נקור־עין אחת, אך חביב מאוד. הקלמר נחוץ יום יום, והמחליקיים לפעמים, והחורף היה דווקא נוח, לא היה קרח. – כשנודע הדבר בבית, ערמו קטגוריה על ראשי. מוכרח הייתי להחזיר. כי אם המחליקיים שלי, צריך שתהא הרשות בידי לעשות בהם כחפצי. מה איכפת למישהו, כי אני חביב עלי יותר קלמר, העשוי עץ מריח, עם כלבלב סומא? הוא לא רימה כלל, ידעתי כי המחליקיים מחירם יקר יותר, אך רציתי שיהיה לי קלמר. והאם התייר במדבר לא נתן שק מרגליות יקרות בכד מים?

שעה ארוכה התיעצנו, מה נבחר מחלון הראווה של נגר. רצינו שיהיה לנו שולחן קטן עם מגירה הנסגרת במפתח, אך האם ירשו לנו להעמידו? אולי משהו בשביל ההורים? אך נעים מאוד, אם יש לך שולחן קטן אבל שלך.

התחלנו לדבר על הבית: לו רע, כי אביו שותה שיכור.

– זה אסון גדול, אם האב שותה שיכור. צריך שהשיכורים יהיו אסורים לשאת נשים. כי אחר כך מתענים גם הם גם נשיהם גם בניהם. לפני כל תשלום אנו חרדים: האם אבא יביא את הכסף, או נרעב כל השבוע. – והרהר נא, מה נעימות היא, אם שיכור אינו יודע מה מתרחש בו, ולאחר שישן שנתו, הוא בוש וראשו כואב.

– ואין אתה יכול לומר לו, כי יחדל?

– מי אני ומה אני שאומר לו? אמא כבר בוכה, צועקת ומקללת למדי. מבטיח ואחר כך חוזר חלילה. כילד.

– ואתה נסה ודבר אליו דברים טובים.

– כשאני מתבייש. פעם אחת היינו בכפר, אצל ידיד אבא. שם שתו לשכרה. אך אבא אמר, כי אינו רוצה. כי שוב נשבע לאמא, שלא יביא יין שרוף לפיו. – ובכן, כשהתחילו מפתים אותו, כי לפחות כוסית אחת – משכתי את אבא בשרוולו. ואבא קם ואומר: “בוא, נלך לנהר”. וכן הלכנו. והעפרונים בשיריהם. וקמת־הבר כאילו משתחווה לנו. והשמש, ויפה. נעים. – אבא אוחז ידי. אחר כך ישבנו על שפת הנהר, ואבא שוב אוחז ידי. ופעם אחת ריטטה ידו, כאילו נכווה בסרפד. ואני אמרתי: “רואה, אבא, שמוטב לא לשתות”. – ואבא הביט בי, והתביישתי עד להחריד וצר היה לי עליו עד להחריד. כי הביט בי בעצבות כל כך. אתה יודע, פעמים כלב יביט, בבקשו דבר־מה, או ביראו כי יכו אותו. אני יודע, כי דבר אחד הוא אדם ודבר אחר הוא כלב. אך הרהור כזה עלה על לבי. בעד כל הון בעולם לא אומר עוד כדברים אלה לאבא. כי ראה גם ראה: אבא כאילו ניחש כוונת דברי, כי הוא רק מביט במים, מביט, מביט – ואומר: “חיי כלב, בני”. ונאנח. ואני רוצה לנשק ידו, כאילו לבקש סליחתו. ואבא מחזיק בחזקה ידי ואינו מניח. איני יודע, אם הקפיד עלי, ואולי חשב, כי אינו ראוי שאנשק אותו. – אבא לא חזר עוד אל ההם, רק אמר, כי יביאו לו את מקלו. וברכבת קנה כעכים. לא אכלתי אפילו אחד מהם, הכל נתתי לאחי הקטן. אמנם, רציתי לאכול קצתם, שאבא לא יהא סבור, כי אני מואס. אך איני יכול: משהו חינק גרוני. ימים רבים אחר כך, ודאי כחודש, לא שתה, אמא כבר חשבה כי טוב. אך אז אמרו לאמא, כי מי שנגמל ומהלך קודר משמע שיחזור לסיאורו; רק כשיחדל להרהר ועליזותו תשוב אליו הרי באמת סליק. – אך שמע: אַל תספר לאיש בבית־הספר. רק לך אמרתי. לא תספר? אפילו אם נתקוטט.

– על שום מה נתקוטט?

– נו, כלום אינך יודע? משהו יהיה חלוק בינינו ונתקוטט.

ועוד הוספנו ודיברנו מה, כמה בני־אדם שונים בעולם: האחד שותה שיכור, האחר פועל בטל, השלישי גונב, פלוני אוהב זאת ואלמוני אוהב זאת. אוהב, או אינו אוהב.

– למשל, יש בני אדם כאלה, שנטילת הצפרניים אינה חביבה עליהם. וצפרניהם מגודלות וארוכות. או שהם מכרסמים.

– ושהאצבעות נשרטות, כואבות. ושהצפרניים מתכסות כתמים לבנים: על שום מה?

– יש אומרים, כי זה האושר הפורח. ואחרים אומרים כי מישהו מתקנא בו. – תמיד כך: האחד, אמר כך, והאחר יאמר כך, ואחר כך לא ידוע, במי להאמין. – מידה גדושה של שקר מצויה בעולם.

וכך אנו מרבים שיחה, עד שאיחרתי את ארוחת הצהריים. כי אני ליוויתי אותו והוא ליווה אותי, – והלכנו רצוא ושוב. ההליכה היתה נעימה והשיחה היתה נעימה, כי בכל שלג ושלג.

ובכן, איחרתי.

ואמא מתחילה צועקת, על שום מה איחרתי את ארוחת הצהרים.

ושאני מתרוצץ, ודי לה בטרחות ובריצות, ושאני מקרע את הנעלים, ושאינני נערה, שאילו כן הייתי עוזר, ושאמא תלך לבית הספר להתאונן עלי, ושסופי שובב, ושאירנה יפה היה לה שתהא הבכורה ואני הצעיר, ושאמא תמות בגללי.

אני עומד ואיני מבין כלום.

אם איחרתי, הרי אפשר שאוכל ארוחה קרה, או שלא אוכל מאומה, אפשר שארחץ בעצמי את צלחתי.

אמא העמידה את האוכל, ואני מסרב. אמא כעסה גובר והולך:

– הרי לפני ואכול… עוד תעשה לי העויות וגח מומיות.

איני רוצה לגרותה יותר ואני אוכל. אולם כל פרוסה ופרוסה נתקעת בגרוני ואינה נבלעת. ואני מתפלל לאלהים, שכבר תכלה האכילה הזאת.

רק עם ערב נודע לי, כי העש חתך שמלת אמא. יום ההולדת קרוב והרי השמלה אכולת עש. – ובכן פוקדים עוון העש על הילדים.

ויותר הכאיבתני העוולה. מוטב שלא אדע, על שום מה המגודלים רעים כל כך, כשהם מזעיפים. אתה חש, שמשהו אירעם, אך אתה מבקש גם בך את האשם. עד שתמצא.

ישבתי בפינתי ואני עושה את השיעורים. אך אני ירא, כי מי מן הנערים יגש אלי, ושוב תתחיל:

– לך וקרע את נעליך, חבריך החמודים כבר קוראים לך!

הרי משום כך בלבד ביקשתי להיות ילד, שאשוב ואשחק עם חברים.

ואפילו ניחשתי, כי מישהו התדפק, אך חרש ופעם אחת בלבד ואמא שמעה:

– אל תעז לצאת. עשה שיעוריך.

ואני עושה. אין בי אפילו חשק ללכת.

ודומה עלי, כי אני יושב בדד בשדה, ופה לילה וכפור, ואני יחידי, ויחף ורעב.

מוזר האדם. או שהוא עלז, ופה פתאום עצב.

איני יודע בודאות, אך נדמה לי, כי המבוגרים יותר שהם עצובים הם רעים. ואולי בסתר הם מתעצבים אל לבם, וכועסים לילדים. לפרקים רחוקים אנו יכולים לומר על מורה:

כבודו היה היום עצוב.

אך לצערנו לפרקים קרובים:

– כבודו היה היום רע.

ילדים בוכים לפרקים קרובים יותר ממבוגרים, ולא משום שהם יבבנים, אלא משום שהרגשתם עמוקה יותר, יסוריהם מרובים יותר.

על מה אין המבוגרים מכבדים את דמעות־הילדים שלנו? כי נראה להם, שאנו בוכים על כל דבר של מה בכך. לא. ילדים קטנים צועקים, כי זו הגנתם היחידה: יצעק, יימצא מי שישים לבו ויושט עזר. או שהוא כבר צועק מיאוש. ואנו בוכים לפרקים רחוקים ולא על החשוב ביותר. אפילו אם כאבנו יגדל ביותר, תיראה דמעה אחת וחסל. והמבוגרים יש ובאסונם חרבות, כבות פתאום דמעותיהם.

ולפרקים רחוקים, רחוקים ביותר, תבכה, כשהם כועסים שלא כדין. – אתה מוריד ראשך ולא כלום. פעמים ישאלו אותך, ואתה לא תענה. פעמים תרצה לענות, ואך שפתותיך נעות ואינך יכול. הם אומרים, כי עקשנות היא. ולפעמים באמת פורצת איזו התעקשות, כי כבר היינו־הך: ירביצו בך ויבוא הקץ. ובכן, אתה מושך כתפיך, או רוטן מה מתחת לחטמך. – כי בראשך מסובבות המחשבות הרעות ביותר ומלים כעורות. ושוב אינך מחשב בדעתך, כי זהו מורה, או אב. או שבראשך אפס, רק בחזך יאוש אילם וזעם.

פעמים הרבה אפילו לא תשמע, מה יצעקו, – אינך מבין אף מלה אחת. פעם אחת יחבטו בך, פעם אחרת ימשכו ידך, – והם מדמים כי אין אלו מכות ואינן מכאיבות. כי בלשונם פירוש מכות התאכזרות בילדים. כשהם מלקים ברצועה, מחזיקים ומלקים, כפושעים, והילד נלפת וצורח:

– לא אעשה עוד, לא אעשה עוד.

על מכות כאלו – עתה הן מתמעטות אך עוד ישנן – יעופו לעתיד־לבוא ישר לבית־האסורים. מה מרגיש המכה ומה מרגיש הילד, איני יודע. אך אנו מביטים בשאט־נפש, זעם ובעתה. אנו מרחמים יותר על סוס, משהם מרחמים על אדם.

ושמא אתם סבורים, כי גם אנו בינינו לבין עצמנו מכים זה את זה. אך אנו ידינו קטנות וכוחנו מועט. ואפילו במרבית־כעסנו אין אנו מכים ברוצחנות כזאת. אתם אינכם יודעים את התגרות שלנו. תמיד אנו בוחנים תחילה, מי חזק יותר ומודדים אם הכוח לפי הגיל וכוח־ההתגוננות. הוא אותי ואני אותו. ואם האחד הצליח להכניע את יריבו, שאינו יכול לזוז ממקומו, מיד אנו מפסיקים. או אם מישהו מפריענו, אנו רשאים להכות בחזקה. או כשאנו מתכתשים, ואתה חובט באף ומן האף זורם הדם.

אנו יודעים מה פירוש: כואב.

(איזה רופא פּלג־מוח חישב והעלה, כי ילדים במוסדי־עונשין הרגשת־הכאב שבהם מועטת. אני הייתי בודק את הרגישות שלו והייתי מספיגו חמשים מלקות, כי חרפה היא, שדברי־לומדות כאלה כותב רופא).

הריני יושב ומחשב, מה ידעתי לפנים ומה אני יודע עתה. וצער גדל והולך אופפני, שאנו קטנים כל־כך וחלושים כל כך. וביותר צר לי על מונדק, שאביו שיכור.

– ובכן, אין לפני אלא להיות ידיד לו. לו רע ולי רע. תהי אחוה בינינו. ובגללו אני סובל עתה, כי בגללו איחרתי את ארוחת הצהרים.

איזו חמימות עלתה בעיני, מיהרתי וסילקתי את המחברת הצדה, שלא יטפטף על שיעורי. אך לא: הדמעות ירדו לאפי, לא נפלו.

וכאן ניגשת אירנה. התיצבה מרחוק ומבטת. ואני בה מן הצד, כי איני יודע, מה היא רוצה. והיא עומדת ואינה אומרת כלום, אחר־כך היא קרֵבה פסיעה אחת ושוב אינה אומרת כלום, רק ניצבת. אני מחכה, והיא מחזיקה משהו ומעבירתו מכף לכף. ידעתי, כי יקרה דבר־מה טוב ועלה בי המון לבי. דממה בקרבי. נו, ואירנה מגישה לי זאת – זאת. – מבקשת לתת לי מתנה זכוכית מלוטשת, שכל המביט דרכה נראה לו הכל בגוונים שונים. – אתמול ביקשתיה, ואפילו לא הרשתני להתבונן ועתה היא אומרת:

– הא לך – לתמיד.

אם אמרה: “הא לך” – לא אדע, כי לא שמעתי. רק שמעתי:

– לתמיד.

בכל כך שקט, עדינות, נועם, ביישנות.

סירבתי לקבל, כי הנה היא נותנת ואחר־כך תריב או תינחם ותחזור ותטול מתחת ידי. עוד תתאונן, כי נטלתי בעצמי. כי הבנה עם ילדים קטנים קשה ביותר, שהרי המגודלים מפריעים אותנו. כשם שהם מלעיגים עלינו ומציקים לנו, כן אנו הקטנים נוהגים – בקטנים יותר. – מה יפה אמירת ילד קטן: “לתמיד”, אך אנו לועגים לו. ובכן, סירבתי לקחת, כי אני חושד, חושש, שתבוא עלי צרה. לקחתי, ואני מביט יפה. תחת חלון אחד – חלונות הרבה – וססגוניים. ואני אומר:

– אחזיר לך.

והיא:

– לא צריך.

והניחה ידה הקטנה על ידי הגדולה. אני מביט בידה מבעד לזכוכית – וחייכנו זה כנגד זו.

וכאן אמא שואלת, האם השלמתי את השיעור, כי תתן לי לחשמלית, שאסע לדודה להביא לה את השמלה שאכלה עש. ואני מרוב תרעומת על הבית מהרהר בלבי:

– מוטב, כי לפחות אעדר קצת מן הבית.

– אך אל תאַבד, – אומרת אמא.

רק חשבתי:

– נערה אולי היתה מאבדת, אך לא אני.

כי במה שהם משננים לנו כי אנו נערים, הם עצמם משסים אותנו בנערות. מה אשמתנו? כך עשאנו הבורא.

והיא ממשיכה:

– בחורים – בחורים.

ואני כגמול:

– בחורות כך וכך.

כשני מחנות אויבים.

הרי אנו בעצמנו יודעים מה ערכן ומה ערכנו.

ובכן, לקחתי את השמלה, שאמה עטפתה בד – ואני הולך.

הוצרכתי לחכות שעה גדולה לחשמלית ואני רוגז, כי רציתי לשוב כהרף עין, כמכלכל את ענינו במהרה. ושם אירע מה, שהחשמליות התמהמהו לבוא, וזו שבאה היתה גדושה ועודם נדחקים. אני כבר נאחז במוט, כדי להכנס והנה מישהו מרחיקני בדחיפה, – שנתגלגלתי. כעסתי כל כך, שפלטתי קללה. והוא עומד על המדרגה, – אומר:

– להיכן אתה זוחל? תפול.

רחמן שכמותו.

הרהרתי:

– בעצמך תפול, שיכור.

הוא לא היה שיכור כלל, רק בכעסי כיניתיו כך. דחפני מתוך החשמלית, כשהוא פיכח לגמרי, כי הוא חזק, כי הוא גדול.

אני מחכה, והחשמלית האחרת גם היא גדושה. שילמתי ונסעתי. אך כל אותה שעה אני חושב, בכמה גסות הוא דחפני. – בור שכמותו, בן־חם, ומבוגר – מראה מופת לילדים.

ושוב מישהו דחק. לפתני, כאילו אני אדם מת: כמעט שהשמלה נפלה מידי. ומה דבר רע אמרתי? כל אחד ואחד היה אומר כדבר הזה:

– יתר זהירות.

והוא בטרוניה עלי:

– מיד אתן לך יתר זהירות.

רק חזרתי ואמרתי:

– נו, כי יתר זהירות.

והוא תוקע כפו אל תחת סנטרי.

אני אומר:

– ירפּה כבודו.

והוא:

– אל תתגרה.

אני אומר:

– איני מתגרה.

וכאן איזה זקן מתערב. לא ראה כלום, אינו יודע כלום – ופותח:

– אלה פני החינוך בימינו. פרחח לא יפנה מקום לגדול ממנו.

אני מעיר:

– כי לא הגיד, שאפנה.

וההוא אלי:

– כבר אגיד לך, גור־כלב.

– אין אני גור־כלב, כי אם אדם, וכבודו אינו רשאי לדחוק אותי.

– אתה תלמדני, מה אני רשאי.

– ודאי.

לבי הולם ומחנק בגרוני. – תהא שערוריה. לא אוותר. וכאן האנשים מתחילים להביט. תמהים, כי קטן כל כך והוא עוקץ כהלכה.

– נו, ומה תעשה לי, אם ארביץ בך כך, באזנים?

– אקרא לשוטר ואומר לאסור את כבודו, על שכבודו עושה שערוריות בחשמלית.

עתה הכל פורצים בצחוק. וההוא בכללם. אפילו אינם כועסים, כי אם צוחקים, כאילו אמרתי הלצה. קמים מעל הספסלים לראותני.

כבר קצרה רוחי, ואני אומר:

– סליחה, אני רוצה לצאת.

והוא מעכבני:

– רק עתה נכנסת – הוא אומר – סע לך עוד קצת.

ושם יושבת איזו שמנה, מתפרקדת ואומרת:

– וזה סרטן עיקש.

שוב לא שמעתי מה עקיצות הטיל כל אחד ואחד.

– אני רוצה לצאת! – אני צועק.

והוא לא כלום.

– עוד תספיק – הוא אומר – צעיר אתה. ומה אתה בהול כל כך?

צעקתי מלוא כוחי:

– אדוני הנהג!

רק עתה מישהו נתעורר לטובתי:

– נו, כבר הניחו לו, רבותי.

ויצאתי, והכל מביטים כעל דבר פלא. ודאי צחקו עוד כחצי שעה.

מצווים עלינו לכבדם – תאב אני לדעת על שום מה. רק גסי־רוח. לשון הדיברה הוא: “כבד את אביך” ולא את כל אחד ואחד – על שום שנולד קודם. רבותה. – ומה יעשה מונדק, אם אביו שיכור? “גור־כלב, סרטן עיקש, פרחח, חינוך גרוע”. – נו, הראו־נא מופת לחינוך טוב. – ואם המורה בשעת כל השיעור כולו חיטט בחטמו? כי מה יבוש בפני גורי־כלבים? ועוד קוראים אותנו גורפי־ריר. ובלבד להלעיב ולהשפיל. מה תימה, שהילדים משהם גדלים מהלכים בעולם משוסים ומורתחים כל כך?

אנו מיושבים, רואים הרבה, יודעים, מנחשים יותר, חשים מראש. אולם אנו מוכרחים להעמיד פנים, כי חסמו את פינו ובנו עליו דָיק.

כבוד המורה מחטט בנחירי חטמו, כבוד המורה הופכת פניה אל החלון, מוציאה במתגנב את הראי הקטן וצובעת את שפתיה. האם סבורה היא, כי אנו שתומי עינים, אם אנו יושבים ארבעים במחיצה אחת? – על שום מה אינם נוהגים כך בשעת ביקורו של המפקח?

והם תמהים אם נעשה להם לפעמים דבר־מה להכעיס.

הרי אנו מרגישים, כי הם מקלקלים אותנו. המוסר הוא להם אך דבר־שפתים, והם מחנכים בנו כזב ושרתנות. לכשתגדל נפסע על ראשי חלשים ונתגמד בפני תקיפים.

כמה התהלל המורה הפרוסי, כי הוא שניצח בקרב סידאן⁸, ואילו על המארנה⁹ ספג באחוריו, ואנו ניצחנו, אנו שכמעט שלא היו לנו בתי־הספר.¹⁰

אני הולך ואותה שמלה תחת בית־שחיי, ובקרבי ערבוביה של מחשבות בשלות ושל כאב וסלידה ילדותיים.

נסעתי רק ארבע תחנות והדרך לדודה עודה רחוקה, אך נוח לי שאלך ברגל משאריב עמהם.

ובבית אמא כלהכעיס:

– על מה הארכת כל־כך לשבת?

לא עניתי דבר. כי פתאום נראה לי, שאמא אשמה בכל. אילולא יצאתי מרוגז מן הבית, אפשר ולא הייתי עושה שערוריות בחשמלית. אתה מוותר פעמים מרובות כל כך, אפשר שתוותר עוד פעם אחת. והפתגם, מעשה הלצה, אומר, כי הפיקח מוותר לשוטה. לך עתה וחפש את הפיקח.

חבל שהיום שתחילתו היתה נאה כל כך, סיומו עלוב כל כך.

כבר אני שוכב, אך לא אוכל להרדם ואני מוסיף להרהר:

– נראה, כי מן המוכרח הוא שיהיה כך. בבית לא טוב ביותר, והעולם רע ממנו. – ובכן, הענין נחשב להם מגוחך כל כך? ובכן, אם אני קטן, אסור לי לגשת לשוטר, ומותר להם לדחוף מעל החשמלית, לצבוט בסנטר, ולאיים בהכאה.

וסוף־סוף מה הם הילדים – בני אדם או לא? ואפילו איני יודע, אם עלי לשמוח, שאני ילד, או עלי לשמוח, כי השלג הוא שוב לבן, או עלי להעצב, שאני חלש.

ולעזרי הדמיון. כי בכל פעם שקשה לחיות בעולם, נמצאת נחמה באיזו מחשבה נעימה. הענין מתחיל כך:

– מה טוב היה, אילו…

והלאה – הלאה – כאילו באמת היה כך.

ובכן, כאילו עודני ילד, אך חזק, כמבוגר. אני גיבור. וכשאמר לי בחשמלית, כי יסטור על אזני, אני אומר:

– בבקשה רבה.

ואני לוחץ ידו, שהוא קופץ מכאב.

– הרף, – הוא צועק.

ואני אומר:

– הרי כבודו ביקש לסטור על אזני. אם אני גור־כלב, יואיל־נא כבודו לחבוט בי.

ואני מוסיף ולוחץ ביתר חוזק. הוא מנסה להתגונן בידו האחרת, ואני לוחץ את האחרת.

– הרף – הרף בו ברגע.

– אם כבודו יבקש סליחה, אַרפּה.

נעים להרהר ולהרכיב בדרך שונה את משבצות דמיוני. הלא בידי האחת היתה השמלה, ובכן לא יכולתי ללחצו בידי האחרת.

המבוגרים מתפלאים, כי הילדים רוצים להיות חזקים.

– והאם האריה חזק מן הדב? והאם הגיבור שבאדם יכול לעמוד על נפשו, כשמתנפלים עליו מאה אנשים? ומי חזק יותר – מנהל בית־הספר או מורה ההתעמלות? מי החזק בכל הכיתה, בכל בית־הספר? בכל פולין? מי יטיל את מי על הקרקע, מי ימהר יותר, מי ירחיק יותר בריצתו, מי יגביה יותר בקפיצתו?

אין זו סקרנות ילדותית נואלת, אין זה שעשוע, כי נסיון בפני מי אוכל להתגונן.

המבוגרים אינם יודעים, כמה צעיר יותר סובל יותר מן הגדול והחזק יותר. – שומט מידך ובורח, ועודנו צוחק, כי הוא יודע, שלא תעשה לו כלום; ידחפך ממקומך, אף כי היית ראשון, ישליך את אדרתך מעל הקולב, יגדפך, יחרפך, יסיר כובעך מראשך, יקלקל את משחקך, לא ירשה להביט. ואתה לא כלום, לכל המרובה תשתער כמטורף ואפילו יכך מכות נאמנות. ותמיד יתחמק יותר, כי הוא ממוּלח יותר. ולא תמיד אפילו תגיד, תתאונן, כי לא יעזרוך, והוא יתנקם. הם עושים בנו כאוות־נפשם.

אם זריז אתה, עוד תצעק מה באזניו, או תחבוט בו חבטה אחת ותברח.

אין בקרבנו משפט וצדק. אנו חיים כבני אדם פריהיסטוריים. אלה מתנפלים, ואלה מתחבאים ונמלטים. ואגרוף, ומקל, ואבן. אין לא ארגון, ולא ציויליזציה. יש כביכול, אך לא לילדים.

שפתנו עניה ומגומגמת (כך נראה לכם), כי אינה על טהרת הדקדוק. על־כן נראה לכם, כי מחשבתנו מועטת והרגשנו קלוּשה. אמונותינו תמימות, כי אין בהן חכמת־ספרים, והעולם גדול כל־כך. המסורת היא לנו תחת החוק הכתוב. אין אתם מבינים מנהגותינו ואין אתם יורדים לעומקם של ענינינו.

אנו חיים כעם של גמדים, שהכניעו אותו ענקים, כהנים, שכוחם בשרירים ובתורת הנסתר.

אנו מעמד עשוק, שאתם מבקשים לקיימו בחיים כופר ויתורים קטנים ביותר והתאמצוּת מעטה ביותר.

אנו יצורים מורכבים מאוד מאוד – ואַף סגוּרים, חשדנים ושומרי סוד – ומאוּמה לא תגיד לכם זכוכית המלוּמד ועינו, אם אין בכם אמונה בנו ושיתוּפי־הרגשה עמנו.

צריך שיבדוק אותנו אֶתנולוג, סוציולוג, חוקר הטבע, ולא פדגוג, דימאגוג.

והאח היחידי בכם הוא האמן, המיטיב עם עמנו ברגעי השראה נדירה, קאפּריסית, יוצאת־מגדר־הרגיל. או אז הוא מזכיר לכם את הילד. אך הוא רק – אגדה יספר לנו.

נו, כן: אתם נוהגים מנהג הומור, שהוא לפרקים – טוב, ולרוב – רע.

נתעוררתי עצב.

לַטֶק

נתעוררתי עצב.

כשאדם עצב – לא רע. העצב – זו הרגשה רכה ונעימה. רעיונות טובים מנצנצים במוח. או אז צר על הכל: על אמא, שהעש השחית את שמלתה; על אבא שעובד, על סבתא שהיא זקנה ועוד מעט תמות; על הכלבלב שקר לו, על הפרח הקטן שעליו נושרים והוא ודאי חולה. יש חפץ לעזור לכל ולתקן את עצמו.

הרי אנו מחבבים גם סיפורים עצבים, כלומר שאנו צריכים עצב, שהוא כמין מלאך הניצב ומביט ומניח יד על ראשך וכאילו נושם בכנפיו.

האם רוצה היה להיות בדד, או לדבר עם אחד ויחיד בענינים שונים.

והוא מתיירא שמא מישהו יקלקל עצבו; לא יקלקל אלא יבריח.

ניצבתי ליד החלון ובלילה נתרקמו על גבי השמשות ציצים נאים. לא ציצים אלא עלים, דקלים כאלה. – עלים מופלאים, עולם מופלא. כי איך קם כעולם הזה ומאין?

– על מה אינך מתלבש? – שואל אבא.

לא עניתי דבר, רק קרבתי לאבא ואמרתי:

– בוקר טוב.

ונשקתי יד אבא, והוא הביט בי.

עתה אני כבר ממהר להתלבש. אכלתי ואני הולך לבית־הספר.

– מה אתה היום רץ כל־כך לבית־הספר – שואלת אמא.

– אסור לבית־התפילה.

כי נזכרתי שאינני מתפלל כל־כך והרגשתי היתה קשה עלי.

ובכן, אני יוצא אל מלפני השער ומביט, אם מונדק אינו הולך. והנה – לא.

המים קפאו. הילדים כבר מפלסים מגלשה. שהגלישה תהיה חלקה. תחילה כברה קטנה, אחר־כך הם מרחיקים יותר ויותר – והכל הכל יכולים לגלוש.

עמדתי, אך לא. אני מוסיף ללכת.

ותחת מונדק פגשתי בוישניאֶבסקי. והוא:

– אתה, טריפטיקון, מה שלומך?

תחילה לא הבינותי מה חפצו. רק אחר־כך נזכרתי, כי הוא מכבדני בכינוי־גנאי חדש. בשל הציור מאז. משום שציירתי טריפּטיקון.

אני אומר:

– סורה.

והוא עומד הכן, מצדיע ואומר:

– לפקודותיך.

אני רואה כי הוא מבקש תואנה להתגרות, על כן אני עובר לעבר האחר. והוא רק דחפני ומיד צידדתי לרחוב־האלכסון.

– יש לי פנאי – אני מהרהר – אלך סחור־סחור.

לא ברוב רצון אני הולך לבית־הספר. שם מיד צעקה, – דוחפים – כל אחד ואחד אומר מה. פעמים אתה הולך בכוונה עקב בצד אגודל, או מאריך את הדרך, שתבוא בסמוך לשיעור. נעים לבוא בדיוק עם צלצול הפעמון, כי כבוד המורה נכנס מיד ושקט. אילו היה שעון, אפשר היה לחשב, וכך אפשר אפילו לאחר.

אך לא כלום. צידדתי עוד לרחוב אחר. כאילו מישהוּ קראני שמה, כאילו משהו דחפני. יש ואדם עושה מה ואינו יודע בעצמו מה. סוף מעשה רע, או גם טוב. אם רע אומרים, כי הוא נפתה. כי רק אחר־כך הוא תמה: על שום מה עשיתי כך?

ובכן, בעצמי איני יודע, אך אני מוסיף ומסובב, בדרך אחרת לחלוטין. ובכן, אני הולך, וכאן עומד פתאום כלבלב בשלג.

קטן כל־כך, נבעת כל־כך. עומד על שלוש כפות והרביעית באויר. והוא מרתת – ורועד. – והרחוב ריק. זעיר פה זעיר שם הולך מישהו.

אני עומד ומביט בו ומהרהר, כי ודאי גירשו אותו, והוא אינו יודע אָנה ילך. לבן, רק אוזן אחת שחורה וקצה הזנב שחור. והכפה תלויה והוא מביט בי בצער, שאחוּס עליו ואטפל בו. זקף זנבו, ורק פעמיים נענע ראשו בעצבות. רק אחת לכאן ואחת לכאן, כאילו נכנסה בו רוח תקוה. ואלי. אך נראה, כי הוא כואב. כך דימיתי. ושוּב עומד ומחכה. ואזנו השחורה נזקפה כלפי מעלה והלבנה תלוּיה יויורדת. וכל כולו כמבקש, אך עוד ירא. התלקק – ודאי רעב – ומביט בתחנונים כל־כך.

אני, לשם נסיון, פוסע אילו פסיעות, והוא אחרי. כך הוא מדדה על שלוש, וכל מה שאני מביט אחורנית הוא ניצב ועומד. עלה על דעתי, שארקע ברגלי ואקרא: “הביתה”, ואראה, אָנה ילך. אך היה צר לי עליו, על כן לא צעקתי, רק אמרתי:

– לך הביתה, כי תקפא.

והוא כבר ישר אלי.

מה לעשות כאן? הרי לא אשאירו, כי יקפא.

והוא ניגש – כן, ניגש – קרוב, קרוב ביותר ובעניווּת דבק לארץ ורועד. וכבר אני בטוח – בטוח לחלוטין, כי לאַטק שלי הוא – בן־בלי־בית. שמא הוא כבר תועה כל הלילה כולו? אפשר עתה שעתו האחרונה? ואני דווקא הולך לבית־הספר בדרך אחרת לחלוטין ואני דווקא יכול להצילו בשעה האחרונה הזאת.

אני מנטלו על ידי, והוא מלקקני. כולו קר, רק לשונו הקטנה חמימה קצת. ובכן, אני מתיר במהרה את כפתורי האדרת – ואל מתחת האדרת – הנחתי פתח רק לקדקדו, לפיו, שיוכל לנשום. והוא שרט בכפיו, שיאחז שם במשהו ולא יפול. ואני רוצה להחזיק בו, אך אני ירא, שלא אזיק רגלו, ובכן גיפפתיו בידי, ולבו הולם כל־כך, כמחשב להתפוצץ.

לו ידעתי שאמא תרשה, הייתי עוד מספיק לבוא הביתה. מה יזיקנה, אם יחיה לו. הייתי מאכילו משלי. אך אני ירא לשוב הביתה, ובבית־הספר לא יניחוני להכנס עמו. נוּ, והוא כבר שוכב לו בנוח מתחת לאדרת וחדל לזוע ועצם עיניו ואני מחזיק בו כך מתחת לאדרת ושרווּלי קצת התרומם והוא אפילו אינו רוצה לנשום אויר, רק תחב לועו בשרווּלי ונושף. וכבר כולו נעשה חם יותר. ודאי ירדם מיד. כי אם הוא כל הלילה בכפור ולא ישן, ודאי עתה ירדם. ומה אעשה?

אני מביט סביבי, והרי חנות קטנה. אני חושב:

– יהיה מה שיהיה. אכּנס. אולי נתעה מתוך החנות הזאת? אשאל.

אני יודע, כי לא, אך אנסה, כי מה יכולתי לעשות?

ובכן, אני נכנס ושואל:

– האם הכלבלב הזה הוא של גברתי?

והיא הביטה ואמרה:

– לא.

ואני איני יוצא. אילו היה לי כסף, הייתי קונה לו חלב. – והגברת הזאת אומרת:

– הראה־נא.

כולי שמחה אני נחפז ומוציאו והוא כבר ישן. ואני אומר:

– אוֹאוֹאוֹ.

והגברת הזאת, כאילו נמלכה בדעתה ושוב אומרת:

– לא, לא שלי.

ואני:

– שמא הגברת יודעת, של מי. ודאי הוא מקרוב.

והיא:

– לא ידעתי.

ובכן, אני אומר:

– קר לו, בבקשה מגברתי.

ואני מחזיקו כך, והוא לא נע ולא זע, כי כבדה שנתו. אילולא חשתי, הייתי אומר, כי כבר גווע – מת. כבר מת.

ואני בוש להגיד, כי תאסוף אותו בינתיים ואחר־כך אקחנו. ועלה בדעתי, כי אם לא, אולי כבוד השַמָש יחזיק אותו בביתו עד גמר השיעורים. כי זה מן הקומה הראשונה הוא רע, אך זה מן הקומה השניה הוא טוב: משוחח, מתבדח עמנו ומחדד עפרונות.

והגברת אומרת:

– אתה גר ברחוב הזה?

כלומר שאינה מכירה אותי ואיני קונה כלום ומה לי עומד?

– נו, לך, לך כבר – היא אומרת – אמא שלחה אותך לבית־הספר, ואתה משחק בכלב. וסגור יפה יפה את הדלת.

חשבה, כי אם אני כה דואג ומיצר אשכח לסוג את הדלת ואכניס רוב צינה. כי כל אחד ואחד חושב, כי יהיה חם לו בלבד. והרי גם הכלב בריאת אלהים.

אני יוצא וכבר איני יודע מה אעשה, אך עודי מנסה:

– תראה, גברתי, לבן כל־כך, כלל לא מצורע.

ובידי אני מסתיר על רגלו הצולעת. ואולי רק נקפאה?

והיא:

– אל תבלבל ראשי בכלבך.

הרי לך: כבר אני מבלבל את הראש. כאילו אשמתי היא, כי כלב קופא בכפור.

ובכן, קשה. אם כבוד השַמָש לא יסכים, יזרקנו בעצמו.

והילדים מיד יקימו מהוּמה בכל בית־הספר:

– אוֹאוֹ, כלב – הביא כלב!

עוד ישמע מי מן המורים. צריך בסודי־סודות. – ואני הפסדתי ללא צורך זמן רב כל־כך, ובכן אני ממהר ותוחב את הכלב לא מתחת לאדרת אלא מתחת למקטורן ושוּב איני משגיח כי שם אויר מחניק. ובמרוצה לבית־הספר. – כי כבוד השמש ודאי יסכים. אַלווה ממישהוּ ואתן לו לקנות חלב בשביל לאַטק שלי.

קראתי לו לאַטק.

אני נבהל ורץ והוא התחמם לגמרי. בכותנת – כך חיממתי אותו בחוּמי – והנה נתעורר ומתחיל שורט, מתפתל, עד שהתחיב את חטמו ונבח – לא נבח אלא רטן – הוציא קול כזה, כי טוב לו והוא מודה. תחילה נמשכה ממנו צינה לחזי, ועתה הוא כבר מחמם אותי. כאילו אימצתי ילד ללבי. גחנתי ונשקתי, והוא עצם עיניו.

ואני בבת־אחת לשַמָש:

– בבקשה, אדוני, יחביאנו אדוני. היה קפוא כל־כך.

– מי קפוא?

– הוא.

ראה, שאני מחזיק כלב. נעשה עגמוּמי.

– ואתה מהיכן לקחת?

– מן הרחוב.

– לשם מה לקחת – כלב זר?

– הוא בן־בלי־בית. רגלו מעוכה.

– נו והיכן אחביאו? לשם מה נגעת בו. שמא היה לו שם מי?

– שום מי – אני אומר – שאלתי פי הכל. אילו היה לו, לא היו מגרשים אותו מן הבית אל הכפור.

והוא:

– שמא איזה מצורע?

– מה אדוני אומר. צחרחר.

כביכול נעלבתי ואני שמח, כי אם יטול אותו להתבונן בו, יאסוף.

וכבר מישהו ראה, על כן במהרה אל תחת האדרת. וכבוד השמש אומר אלי:

– כלך לך. ראה, נעליך משוּלגים.

והבריחו.

ועודו מסרב. אומר:

– אתם מרובים כל־כך, ואם כל אחד ואחד יתחיל להביא לי כלבים מן הרחוב.

– בבקשה, אדוני, רק לשעות מעטות. מיד אקחנו הביתה.

– בדיוק ירשוּ לך.

אני אומר:

– אהלך ברחוב, אולי מישהו יתוודה כי הוא בעליו.

התגרד במצחו ואני חושב: “טוב”.

עודו מתמהמה:

– מעט צרות אתם מביאים עלי, – הוא אומר – עתה עוד כלבים.

נו, לקח. אדם אנושי. – ההוא מן הקומה הראשונה לא היה לקוח – עוד היה מגדף ומחרף.

נו. ולקח. וכבר התחילו הנערים מתכנסים. ולאַטק שלי הבין, לא נע ולא זע, רק מביט עלי. כבר היה צלצול. גם שיכנתי את לאַטק וגם לא איחרתי לכיתה. והשיעור התחיל.

אני יושב אך לבי עצב. לאַטק חם לו עתה, אך הוא רעב.

אני יושב וחושב, מהיכן אקח כסף ואקנה חלב ללאַטק.

אני יושב וחושב, כי כל הלילה ישנתי במיטה חמה ולא ראיתי, כי כלב לן בכפור ואף אילו ידעתי, לא הייתי מועיל. וכי מה? הרי לא הייתי מתלבש והולך בלילה לבקש את לאַטק.

אני יושב אך לבי עצב, שהייתי יכול לחלק מעצבי לכיתה כולה. – נראה, כי לעולם לא אתרוצץ עוד עם נערים. כי אתמול שיחקנו גם סוסים גם ציד. משחקים ילדותיים כל־כך. אין בהם מועיל. – אילו הרשוני לקחת את כלבלבי הביתה, הייתי לפחות מטפל בו. הייתי רוחצו, סורקו, חייב היה להיות צחור כשלג. אילו רצה הייתי מלמדו כמה מיני להטים. אך באורך רוח, ולא להכותו. אפילו לא הייתי גוער בו. כי פעמים הרבה מלה מכאיבה כמהלומה.

אם אתה מחבב את המורה, הרי כל הערה שלו ואפילו הזעירה ביותר מכאיבתך. רק יאמר:

– אל תסתובב.

או:

– אל תשוחח.

או:

– אינך משגיח.

וכבר מר לך. מיד אתה מתבונן בו, אם רק אמר סתם וישכח, או הוא כבר רוגז.

ולאַטק יאהבני, ובכן אם לא ישכיל לעשות איזה מעשה־להטים – ובכן, אומר לו, כי זה רע, אך מיד אחליק אותו, והוא יכשכש בזנבו וישתדל להיטיב.

לא אגרה אותו, אף לא דרך צחוק, שלא יהיה נוח לכעוס. כי פלא הוא, על שום מה נעים לגרות כלב, שינבח. גם אני הפחדתי אתמול חתול. נזכרתי ובושתי. ומה רציתי ממנו? – וגם הוא ודאי לבו הלם מפחד. – והאם באמת החתולים בוגדים, או רק אומרים כך?

והמורה אומרת:

– המשך לקרוא.

כלומר אני.

ואני איני יודע עד מה, כי אפילו לא פתחתי את הספר.

אני עומד ככסיל. לטשתי עינים. וצר לי על לאַטק ועל עצמי.

ווישניאֶבסקי אומר:

– טריפּטיקון צד עורבים.

דמעות נקוו בעיני, הורדתי ראשי, כי לא רציתי שיראה מי.

המורה לא רגזה, רק אומרת:

– אפילו לא פתחת את הספר. אין לי אלא להעמידך מאחורי הדלת.

המורה אמרה “להעמידך” ולא “להשליכך”.

אולם לא השליכה, רק:

– עמוד בספסל.

אפילו לא בפינה.

נראה שהבינה, כי קרה משהו חשוב. כי אילו הייתי מורה, ונער היה יושב לפני ספר סגור, הייתי שואל, מה מעציבו ומה אירע לו.

נו, ואילו המורה היתה שואלת, על שום לא השגחתי, האם הייתי אומר? – לא ולא. – כי מה זה מענין את המורה. שיעור הוא שיעור. נו, איני יכול להסגיר את כבוד השַמָש.

והמורה אמרה:

– עמוד בספסל.

ואחר כך עודה אומרת:

– ואולי היית רוצה מאחורי הדלת.

אני אדום כל־כך, לא עניתי דבר. והם מיד קולי קולות. אחדים אומרים:

– רוצה מאחורי הדלת.

ואחרים:

– אינו רוצה, כבוד המורה.

כל דבר שהוא, מיד יעשו אותו שחוק, מרוצים שהשיעור נפסק. לא יחשבו, כי בן־האדם לא נעים לו והוא ירא, שמא ירגיזו את המורה.

נו, וצלצול – וכך נסתיים. ואני רץ לכבוד השמש.

אך השמש מן הקומה שלנו מעכבני – זה הרע.

– לאן? – הוא שואל – אינך יודע, כי אסור?

ובכן, שוב איני ירא, אך חושב:

– אלווה אי־שם עשרה גרשים לחלב.

אולי מבּונצ’קביץ'. הוא יש לו תמיד כסף. אך לא יתן, כי אני מכירו אך מעט. ופעם אחת כשרצו ללוות ממנו, אמר:

– אלווה לך, ממזר.

אני מהרהר: “אולי זה – אולי זה” – ומביט על כל סביבי. אך נזכרתי, כי פרנקובסקי חייב לי חמשה גרשים. אני מחפשו, והוא משחק – בורח.

– שמע, השב לי את חמשת הגרשים.

– סורה – הוא אומר – אל תפריע.

– אך הם נחוצים לי.

– אחר כך, עכשיו איני יכול.

– אך נחוצים.

– אמרתי, כי אחר כך. עכשיו אין לי.

אני רואה, כי הוא מתחיל כועס, וגם אין לו, ובכן מה אעשה לו. – גם מונדק.

אין עצה: אני הולך לבונצקביץ'. אביו יש לו חנות: עשיר. – והוא:

– לשם מה לך?

אני אומר:

– נחוצים בהחלט.

והוא:

– ומתי תשלם?

– כשיהיה לי.

כי מה אומר? אחר יגיד:

– מחר.

ולא איכפת לו כלום. כשיזכירו לו, עוד ילעג. יאמר:

– מה נטפלת?

המבוגרים, אפילו עניי העניים, יש להם לפחות עשרים גרש, ואנו אנוסים לפעמים להתענות בשל חמשה גרשים. אנו כואבים הרבה, שאין לנו, ויהא מעט שבמעט אבל קבע. שנדע מראש, כי יהיה לנו.

– ובכן, תלווה?

– כשאין לי.

– יש לך – אני אומר – אך אתה מסרב לתת.

אילו אמרתי לשם מה, היה נותן. ואולי לומר?

והוא:

– כבר הלויתי והלויתי ואין משלם. לך אל פראנֶק: זה חודש הוא חייב לי עשרים־וחמשה גרש.

ופראנק אינו משלם, ובכן עיקמתי פני, אך אין עצה.

אני מחפש, ואיני יכול למצוא. כי היכן? במערבולת כזאת?

ובונצ’קיביץ אפילו טוב: אינו אוהב לסרב. רק סקרן: אוהב לדעת הכל. – ובעצמו נטפל:

– ובכן, נתן.

– איני יודע, היכן הוא.

הרהר קצת, ואומר:

– הגד, בשביל מה?

– ותתן?

– אתן.

– ויש לך?

יש לי, אבל אני רוצה לקנות לביד¹¹, לעשות מסגרת.

מיהרתי וסיפרתי לו, ואנו מתגנבים יחד לקומה השניה, והרי צלצול.

רוחי רגוזה. לאַטק רעב, אולי יתחיל לילל – ליבב – וכבוד השמש יאחז אותו וישליכנו.

קראתי לא לאַטק. ועתה אני חושב, כי לא טוב. נשמע ככינוי גנאי. אמנם, כלב אינו מבין, אך לא נעים לו לבן־אדם. אולי אקרא לו שניאֶז’ק¹², שהרי מצאתיו בשלג. או ביאֶלאסאֶק¹³. או על שם החורף.

אני מהרהר כך, כאילו כבר הייתי בטוח, כי ירשו לי להחזיקו.

אך הגברת מן החנות והשמש אמרו, כי יש לו בעלים, ובכן אולי לחקור פי הנערים ליד השער ההוא. אולם שם לא היה אפילו שוער. ואם מישהו יאמר, כי הוא שלו, ואין דבריו אמת: ישעשע בו קצת ואחר כך יחזור וישליך בשלג. ואפילו דבריו אמת, הרי לא דאג עליו, אם גירש. – ואולי ברח בעצמו? הרי איני מכירו, איני יודע איזה הוא. והכלבים הצעירים מיני מזיקים. – אולי הזיק מה, חשש לעונש ובעצמו ברח מן הבית.

אני מתענה, כי איני יודע, מה אעשה. כך וכך וכך – כאילו היה לי ילד, כל כך אני שרוי בדאגות. ושניאֶז’ק ודאי חושב, כי שכחתיו. וכלב חי בדיוק כילד. – ילד בוכה, וכלב מיבב אימים. ונובח בכעסו או בחדוותו. ואף משחק. ומביט בעינים ומודה, מלקק – ורוטן, כאילו היה מתרה ואומר:

– חדל.

אך נזכרתי, כי שיעור עתה, הרי ממילא עמדתי בספסל.

כשהייתי גדול, חשבתי, כי קל להיות תלמיד חרוץ, להשגיח בשעת השיעורים וללמוד בשקידה. רק עתה ראיתי, כמה קשה. – כשהייתי מורה, והיתה בי עצבות, לא השגחתי גם אני בשעת השיעור, ואיש לא העמידני בפינה. אדרבה: אז הייתי מחמיר יותר והכיתה היתה חייבת ביתר שקט, שאוכל להתיצב בנוח.

הוי, ביאֶלאסאֶק, ביאֶלאסאֶק. אתה קטן וחלש, ובכן מזניחים אותך, מזלזלים בך. אין אתה זוחל־מים המציל טובעים, או ברנרדיני¹⁴ המחטט בשלגי הרים להוציא את הקפואים. ואף לא כלב אסקימוסים. ואפילו לא צמרון פיקח, כצמרונו של הדוד. אלך עם כלבלבי אל הדוד, יתרועעו. כי כלב אוהב חברת רעים.

אני מהרהר: אלך אל הדוד. איני מהרהר, כי אם הוזה. כי ודאי לא ירשוני לאסוף אותו לביתנו.

המבוגר יאמר לילד: “אסור – אי־אפשר” – ומיד ישכח. אף אינו יודע מה כאב גרם.

כשרציתי להיות ילד חשבתי אך על משחק ועל שהילדים שמחים ושאינם חושבים על דבר ולא איכפת להם כלום. והרי עכשיו יש בי יתר רוגזת נפש בשל כלבלב המדדה על שלוש, משיש למבוגר בשל כל משפחתו. אולם סוף־סוף זכיתי לצלצול.

נו, אנו נותנים לכבוד השמש עשרה גרשים לחלב. והוא אומר:

– הייתי מחכה לעשרת הגרשים שלכם. אולם ראו נא, ראו, מה הכלב הזה עולל.

והוא מולכיני, והרי לאַטק המילל סוגר במזוה אפל.

זה לא כלום – אני אומר – מותר לנגב במטלית זו?

ניגבתי, וכלל לא סלדתי.

ובּיאֶלאסאֶק הכירני, כי שמח. כמעט שנמלט למסדרון. מרקד במעגל ומנתר. שכח כלל את עניו ואסונו. אפשר ועתה כבר היה מוטל פשוט רגלים ומת בשלג הקר.

– נו, טלטלו את עצמכם – אמר כבוד השמש, אולם מיד תיקן לשונו ואמר: נו, לכו, כי אין לי פנאי.

כי איש לא יאמר למבוגר: טלטל את עצמך, אך לילדים אומרים כך פעמים מרובות ביותר. – תמיד המבוגר מסתובב והילד מתפתל; המבוגר מתבדח, והילד משתטה; המבוגר בוכה והילד מיבב; המבוגר זריז והילד פחזן, המבוגר מפוזר סתם והילד מפוזר מראש ההר וארבע רוחות. המבוגר כמהורהר והילד כגולם, המבוגר עושה לאט והילד עושה בעצלתים. לכאורה לשון בדוחה, אך באמת לא עדינה. זאַטוט, קטינא, אצבעוני, בן־זרת – אפילו כשאינם כועסים ורוצים להיות טובים. קשה. התרגלנו, אך פעמים לא נעים והזלזול הזה מרגיז.

בּיאֶלאסאֶק – (ואולי מוטב – שניאֶז’ק) מיסכן, שוב ישב שעתיים סגור באפלה.

– ושמא להחזיקו מתחת לחולצה, אולי יהיה שקט?

– שוטה אתה – אמר כבוד השמש וסגר במפתח.

ומונדק פוגשני ואומר:

– מה סודות יש לך?

מתקנא על שאינו יודע. ובכן הגדתי לו.

– ובכן, כ – – – ך? לו סיפרת תחילה?

– נו, הייתי מוכרח, כי לא רצה ללוות בשביל חלב.

– יד – – ע – תי, יד – – ע – תי.

צר לי על מונדק, כי גם לי לא היה נוח, אילו סיפר לאחר תחילה. – אולם בשעת ההפסקה הגדולה שאלתיו:

– נו, אתה רוצה ללכת ולראות?

וכאן, בקומה השניה עישנו נערים סיגריות ויש חקירה מי עישן, מי הלך לקומה השניה (אין אומרים: מי הלך, אלא: מי זחל).

והשמש שלנו אומר:

– תמיד אני מגרשם והם מתגנבים ובאים.

ומביט עלינו. ואני התחבאתי מאחורי טומצ’אַק. כי היו מכירים מיד, שהרי הסמקתי. מיד אחזני חום. והמבוגרים כשהם שואלים פי ילד ולשונו מתבלבל ופניו מסמיקים, מיד חושבים, כי הוא משקר או אָשם. ואנו מאדימים מבושה מעצם החשד, הפחד, או בכלל לבנו הולם בחזקה. – ויש גם כאלה הנוהגים לדרוש: הבט יש לעיני – נו, ויש כזה, שהוא אָשם ויודע להביט יש לעינים ולשקר שעשן מתמר והולך. אלה טוב להם. כי קשה ביותר לילד רגיש, חף מפשע וסובל. כי המבוגרים גוערים על כולנו. מיד אומרים: “אתם”.

– אתם תמיד. אתם לעולם לא. אתם כולכם.

צועקים ומאיימים על הכל:

– כבר אני מכיר אתכם. תירוצים שלכם. כבר אני לכולכם.

והרגיש ירא, חי בפחד תמיד. כארנבת. כי ארנבת גם בשנתה מפחדת. וגם אנו חלומותינו מלאי פחדים. ואנו מתעוררים בפחד.

משהו חורק בלילה, הרינו מדמים, כי מהלך או שד או רוצח. או משהו נראה בחלון, או משהו לבן מתנועע. – אתה מתכרבל בשמיכה למעלה ראש, מיוזע, חושש לנשום, רק תהרהר:

– מה יהיה, אם תגע בי איזו יד קרה?

ואתה נזכר אז סיפורי המעשיות הנוראים ביותר, ידיעות איומות ושונות מן העתונים.

כי לא בסיפורי אגדות בלבד מתחוללים מעשי־אימים. הרי יש בני אדם בלא רגלים, בלא חוטם, כי אפשר ואדם יתעוור, ישתגע, כי הנה הולך לו מישהו ברחוב ופתאום הוא מתגלגל והוא מיטלטל אָנה ואָנה ושפתיו מקציפות; הלך ככל אדם ופתאום אירע כך. מתאספים בני אדם ומשיאים עצות ואותך מדחים. ואתה מסרב, מוכרח להביט: כמאובן.

ואבעבועות שחורות, ושחפת נמהרת, ודלקת עינים והרעלת דם. – אימות אלו אין הדעת ניתנת עליהן. כי המבוגרים אומרים בכוונה דברים רבים, שהילדים ישמעו ולא ישתובבו ביותר. ואתה רואה, שהמכונית לא עברה עליך, לא נפלת מתוך החלון, לא נשברה רגלך, לא ניקרה עינך. נו ואתה חדל מלהאמין להם. וסוף־סוף אי־אפשר להיות זהיר תמיד.

אך יאתא לילה והכל עולה על זכרך. וכאן הכל ישנים, וכאן אפילה, או הירח מאיר. ובכן, אתה שוב מתירא, שמא תתחיל בחלומך להלך על גבי הקירות והגגות.

משונה. פעם אחת אתה נועז כל כך, שאפילו לקרב גדול ביותר, ואפילו בלילה לבית־קברות, ופעם אחרת מפחידך כל דבר של שטות. – וקשה לומר, אם אתה אמיץ או מוג־לב.

ובכלל קשה מאוד לדעת, מה אתה באמת. כי אם אשאל את עצמי: האם אני הגון כראוי לנער, איני יודע מה אשיב. כי אני נזכר סודות שונים ומיד אני חושב:

– והרי אחרים גרועים יותר.

ואפילו אדמה, כי מישהו הגון ממני, טוב ממני, – הרי איני יודע עליו הכל, מה יעשה ומה יהגה. כי לפעמים יכול מי להעמיד פנים, או שלא לעשות כל רע מתוך שהוא מתירא שיתגלה.

ושוב יש סודות, שאין אתה עושה כל רע. נראה שרוב הסודות האלה הם של ילדים. והם מוכרחים להסתיר, כי אסור להם. – למשל, אני עכשיו. – כי מה רע הוא, שחמלתי על כלב רעב, נקפא. כלבלב נקפא – יצור חי.

כי על שום מה המבוגרים אוסרים איסורים מרובים כל כך?

נו, ומה?

נגיד למורה בשעת השיעור:

– תרשה, הגברת, לקחת את שניאֶז’ק לכיה. תראה הגברת, כי נהיה שקטים, נשגיח.

וכבר. – לא יצא כלום. וישניאֶבסקי היה הראשון שהיה עושה תעלולים, להכעיס.

רק, שאנו יחד – גם עדינים, גם גסים, גם בהולים על כבודנו וגם דשים אותו בעקב. משום אלה אי־אפשר לקיים כל הבטחה, כל דיבור. משום אלה כל דבר סופו רע.

משום אלה המבוגרים אינם נותנים אמון בנו, אינם מאמינים ומזלזלים בכולנו.

בלעדיהם היה אולי פחות צחוק וצהלה, אך החיים היו שקטים יותר.

אך המבוגרים סבורים, כי אין אנו מחבבים אלא את הבריונים, אין אנו נשמעים אלא לגרועים ביותר, וכל מה שהם אומרים לנו אנו זריזים לקיים. כי הם מקלקלים את כולנו.

לא אמת. כשאין אנו נשמעים עשר פעמים לבריון שכזה, אין יודע על כך. אולם אם רק פעם אחת נעשה משהו עמו יחד – מיד מתנפלים על כולנו.

היה זה עולם נאה, אילו באמת היינו תמיד וכולנו נשמעים להם בלבד. היה זה עולם נאה, אילולא היינו משקיטים אותם.

כמה פעמים אנו אומרים:

– הנח – הרף – חדל – אַל תעשה כזאת. – הוי סופך תתחרט על כך.

והשובב נשמע. ובאמת, אם המבוגרים יכולים לעמוד בפניו, זכותנו היא.

נו, וסיומו של הענין היה, כי לא נודע מי עישן סיגריות בקומה השניה, ואנו לא ראינו את הכלבלב שלנו.

רק אחרי הלימודים אמר כבוד השמש:

– קחו אותו כבר, ובפעם האחרת אַל תביאו לי הנה כלבים, כי אין לי פנאי. תטיילו יחד עם הכלב למשרד.

ויצאנו: אני, מונדק ובונצקיביץ'. ולאטק (יהא כבר לאטק).

כמה שמח, כשניתן לו חופש. – איך כל החי נמשך לחופש. אם אדם, אם יונה, אם כלב.

נועצנו בשלושה, מה נעשה עתה. ובונצקיביץ' הסכים לקחתו עד מחר, ואני אשאל בינתיים.

וכאילו היתה בי טינה לבונצקיביץ', כשלקח מעמי את לאטק שלי.

הרי הוא שלי. אותי ליקק בראשונה. אני מצאתיו והבאתיו לבית הספר והרהרתי בו כל הזמן כולו. ואילו בונצקיביץ' נתן לי רק עשרה גרשים ודי.

אל אלהים, האם מן הדין הוא, כי אחדים ההורים מרשים להם, ואחרים ההורים אוסרים עליהם. – כל אחד ואחד אוהב ביותר את הוריו וביתו. אך הוא יודע כי אב אחר מרשה – ויש בו תרעומת. הוא משוה את עצמו לאחרים – והוא כואב.

מדוע בונצקיביץ' לוקח את לאטק ולא כלום, ואני מוכרח לבקש תחילה וּודאי סופי פחי־נפש.

שהאחד עשיר יותר, והאחר עני יותר, והעשיר יכול לקנות כאוות־נפשו – זו שטות. החופש חשוב מן העושר.

נו, אם אתה יודע, שההורים באמת אין להם, הרי הצער הזה מגביר בך את אהבתך אליהם. מי יכעס לאביו על שאין לו עבודה ושמשכורתו זעומה? – אולם אם הוא מוציא כספו למותרות והוא כילי לילדו, אם הוא חושב על עצמו בלבד וחס לתת לילדו – ענין מוקשה הוא, ואין רחמים בדין. – כי על שום מה אביו של מונדק מפזר ממונו ליין שרוף ועודו מחולל שערוריות?

צר לי על מונדק וצר לי על לאטק הצחור, שגרם לי צער מרובה כל כך ועתה לוקחו אחר.

– רשאי אתה שלא לשלם לי עשרת הגרשים האלה, – אומר בונצקיביץ'.

ואני:

– בלי חסדים. אולי אשלם לך עוד מחר.

והוא:

– אם אתה נוח לכעוס, מוטב שלא תתן אותו.

אני:

– בוא כלבלבי, ניפרד.

ולאטק ננער ואף אינו מבין, כי זו פרידה. רק אחר כך נשען בכפותיו אל חזי וכאילו משמחה כשכש בזנבנבו (באַליה השחורה ההיא) – והוא מביט – – ישר – בעי – – נ – – ים!

דמעות עלו בעיני.

ועתה – – לקק אותי, את שפתי. משל הוא מבקש סליחה.

ואני אימצתיו ללבי בפעם האחרונה!

עד שמונדק משכני משיכה קלה־קלה בכיסי.

– נו, בוא כבר.

הלכנו הליכה נמהרת ואף לא הבטנו אחור.

מונדק דיבר כל אותה שעה על יונים, שפנים, עורבנים, קיפודים. ואני הטלתי אך מלה בודדת. והדרך הביתה עברה מבלי שנחוש בה. כי הענין כך: לכאורה כל שעה בשעון שוה תמיד, אולם בתוך האדם חבוי כעין שעון אחר לחלוטין המראה זמנים אחרים. פעמים השעה פורחת, שאינך חש בה, פעמים היא זוחלת, כאילו לא תסתיים לעולם. – פעמים אך נכנסת לבית־הספר, וכבר צלצול ושוב הבית. ואם לא שיחק המזל, אתה מחכה עד שאותה המסכת כולה תגיע לסיומה ואתה יוצא, כאסיר, ואף אין בך כוח לשמוח.

נו, אני נפרד מעם מונדק, אך משהו מפתני, שאני שואל:

– האם הזקן שלך אתמול שוב התבסם.

מונדק הסמיק ואומר:

– כסבור אתה, כי אבי שותה יום יום?

מיהר כל כך, שלא הספקתי כלום. – לשם מה שאלתי? – פעמים אין אתה מחשב בדעתך ואומר משהו, ואחר כך שוב לא תתקן.

פעם אחת אמר לי אבא פתגם:

– דיבור סלע שתיקה סלעיים.

פתגם מלא חכמה. אז אמנם כעסתי ולא נראה לי. כי אמרתי משהו, שהיה דבר־אמת, וגערו בי, כאילו אמרתי שקר בשקרים. איש לא שאלני, ובכן יכולתי שלא להגיד. אך לא היה זה מן היושר, אילו הייתי טומן בחובי את האמת.

הרבה כזב בחיים. כשהייתי גדול, כבר הסכנתי, ושוב לא היה איכפת לי. הענין כך, נו יהא כך, – קשה – אך צריך לחיות. עתה הרגשה אחרת היא בי – שוב מכאיב, שאדם אינו יכול להגיד לאדם, מה הוא חושב באמת. תמיד צריך רק להעמיד פנים.

כי אפשר והשקר יהיה לו כך – לא רע ולא טוב. אולם אדם כוזב – זהו, כמדומה, הגרוע ביותר. מחשבתו כך ופיו לא כך, פנים בפנים כך, שלא בפנים לא כך. כבר מוטב גזמאי, שקראי והדומה להם ובלבד לא כוזב – כי קשה לעמוד על טיבו. ההוא אני אומר לו:

– אתה משקר.

או:

– אל מגזם.

וסליק.

הענין פשוט יותר, אציל יותר.

ואילו הכוזב מתוק כל־כך, נעים כל־כך, שאתה מתקשה לתפוס אותו בקלקלתו.

נו, ומה? – גרמתי צער למונדק. יש בו טינה אלי. אמרתי על אביו – זקן – ושהתבסם. אמרתי בגסות כל כך, כאדם מבוגר, המבייש ילד, פוגע בו ואפילו אינו מרגיש.

אך אני נכנס בשער, ועל המדרגות יושב אותו חתול עצמו שישב אתמול. לבי לבי לו ורציתי לגפפו, והוא עוקר. לאמור, הוא זוכר. – ואפשר שאלהים ייסרני בשל החתול, ולא ירשוני לקחת את לאטק הביתה?

– נו, מה היה שם בבית־הספר? – שואלת אמא.

שאלה ברוֹך. שמא היא מרגישה, כי אתמול גערה בי שלא כדין?

אני אומר:

– לא כלום.

ואמא שואלת:

– ולא עמדת בפינה?

רק עתה אני נזכר, כי באמת.

אני אומר:

– עמדתי בספסל.

ואמא:

– נו, ואתה אומר כי לא היה כלום.

אני אומר:

– שכחתי.

אני לוקח סכין ומתחיל עם אמא לקלף בולבוסים. ואמא:

– על שום מה?

אני אומר:

– לא השגחתי.

– על שום מה לא השגחת?

– נתהרהרתי.

– במה?

אני ממהר לקלף – כאילו טרוד – ואיני עונה.

– רואה אתה, לא טוב ששכחת. ילד הגון מתבייש לעמוד בפינה ומשתדל שלא יוסיף עוד לעשות כזאת. הרי המורה מעמידה בפינה כי תוסיפו לקח, מוסר השכל: שתבין יותר את הכל. ואם אתה שוכח, הרי כל לקח העונש כעורב הפורח. צריך לזכור את הענשים.

הסתכלתי באמא וחשבתי:

– אמא מסכנה וטובה, היא אינה יודעת כלום ואינה מבינה כלום.

וחשבתי:

– גם מסכנה, גם זקנה.

כי כשאמא ישבה גחונה, ראיתי, ששערותיה שיבה ופניה קמטים. אולם אינה זקנה עדיין, אך חייה קשים.

ואני חושב:

– טוב, שיש לי שוב אמא. – קשה להם לילדים עם הוריהם, אך קשה יותר בלעדיהם – קשה – עצוב ורע.

– ואולי עוד משהו חיבלת בבית־הספר?

אני אומר:

– לא כלום.

– ואינך משקר?

– מה לי לשקר? אילולא רציתי, לא הייתי אומר כלום גם על הספסל.

אמא אומרת:

– נו, ודאי.

דממה. אך כזאת כאילו הוספנו לדבר. כי אני במחשבתי משוטטת בקשה על לאטק שלי, ואמא יודעת, שאני מעלים מה ואיני מגידו.

אנו, הילדים, אוהבים לשוחח עם המבוגרים. הם מיטיבים לדעת. אך לוּלא באו עלינו בטרוניות מרובות כל כך. לוּ היו נוהגים בנו ברכּות. לא תמיד גערה, גינוי, צעקה, חירוף.

אילו אמא שאלה בפעם אחרת:

– ושמא אתה משקר?

הייתי רוגז ואולי הייתי עונה באותן מלים עצמן, אולם במלים אלה כבר היה כעס.

המבוגרים ממאנים להבין, כי הילד גומל רכּות ברכּות ואילו הכעס מוליד בו – כגמול – את הנקמה. כביכול:

– כזה אני ושוב לא אהיה אחר.

הרי כל אחד ואחד, ואפילו הגרוע שבנו, רוצה לתקן עצמו.

ואולי הילדים הרעים נבדלים במיוחד מן המבוגרים הרעים במה שאתם כבר ניסיתם – ניסיתם – והעליתם חרס – ובכן, קשה. ואנו נאבקים, מתמודדים עם עצמנו, מתאמצים, מחליטים, ואם אין אנו מצליחים פעם אחת – מיד אתם עלינו: כּוּס־כּוּס. זה מפריענו להחריד. כל מה שהאדם מתאמץ יותר – כבר נדמה, כי טוב – הרי לך – שוב והתחל מבראשית. – הכעס עולה להשחית והצער ומורת־הרוח. – ואתם תחת לעזור, לעודד – מיד להשמיד ולהרוג. על כן יש לנו ימים לא־ממוזלים כל כך, שבועות רעים כל כך. כי אם דבר אחד אינו עולה בידנו, מיד לא יצליח הדבר האחר, השלישי – הכל נשמט בידנו ומתפורר לעינינו.

והקשה ביותר, אם אין דבר עולה בידנו, ואתם חושדים אותנו בכוונה רעה. פעמים אין אנו שומעים מה כהלכה, או אנו שומעים מה שלא כהלכה, אנו שוכחים, אינו מבינים, או מבינים שלא כהוגן. ואתם סבורים, כי להכעיס. לפעמים אתה מבקש לעשות להם משהו טוב דווקא, איזו הפתעה, נחת־רוח, ולפי שאין לנו נסיון, סופנו רע – חבל מאוד, צר מאוד. – הרי אנו בעצמנו חשים, ובכן לשם מה לחולל מיד שערוריות.

קשה לו לאדם שרגשותיו עזים.

נו ואני מסתובב בחדר. הורדתי את העציצים מעל אדני החלונות וניערתי את האבק. אחר כך התחלתי מנער בכל החדר. – ואמא תמהה. וכן התפייסנו עם אמא על שהיה אתמול. – כי מי יודע? שמא היה שם גם מה מאשמתי? צריך שלא לאחר ארוחת הצהריים. הרי אין קדוש בארץ אשר לא יחטא.

– לך, תטוס לך קצת, – אומרת אמא. – מה תשב פה?

ואני:

– אלך לגן־הילדים לקחת את אירנה.

אמא:

– נו, לך.

התלבשתי, ואני הולך. בעצמי איני יודע, על שום מה. ודאי בשל לאטק. כי צריך לטפל גם בילדים קטנים.

אני אח לא טוב. – אני חס על כלב ואין בי אהבה אמתית לאחותי, בשרי ודמי. – מה שם אהבה, אם אפילו הבנה אין.

הרי ילדה קטנה כזאת מוכרחה להפריע, מוכרחה להטריד מרוב שיעמומה. אם אני משחק עמה קצת, הריני כגומל חסד. – ובדרך כלל אני כוהה בה ודוחף אותה. אני נוהג בה ממש כפי שהמבוגרים נוהגים בנו, הילדים הגדולים יותר. ניכר, כי מלפנינו יוצאת אליהם התורה הזאת.

שלושה דברים שבגללם אין אנו אוהבים את הקטנים:

ראשית, שהמבוגרים אומרים לנו, כי עלינו לוותר להם לקטנים אלה, בין שהם צודקים ובין שאינם צודקים.

שנית, שהם אומרים כי עלינו להיות מופת לקטנים.

שלישית, שהם אומרים לנו לשחק עם הקטנים, כשהם מפריעים לנו.

לאמור, בשל אחינו ואחיותינו הקטנים אנו זוכים פעמים הרבה לתוכחות. נמצא סבלנו כפול: בשל עצמנו ובשל הקטנים.

למשל יש לי משהו, והיא מתעקשת. אם ארצה אתן בעצמי, כי ידעתי, מה מותר ומה אסור לתת. והאם המבוגרים מוותרים לנו, כשאנו מתעקשים: עודם גוערים, ואם יתנו משום דרכי שלום, רע יותר, שהריהם מלמדים, כי אם אתה רוצה בטוב לא תפעל כלום. – ובן־תפנוקים כזה רואה, שהכל מגיניו, הריהו מרגיל עצמו לצעוק ככל שהוא מבקש משהו. וזה דבר מרגיז ביותר.

יבכה לו. אך לא: צריחתו מרקיעה שחקים – שהכל ישמעו, שהכל יתכנסו ומיד במרוצה.

כי כאשר גר פה מין זוג, והבעל סירב לתת לה מה, היתה צועקת בקולי קולות על כל פני החצר.

והוא רק אומר:

– נו, כבר שקט, את ממיטה חרפה עלי ועליך.

והיא:

– אני רוצה דווקא להמיט עליך חרפה. ידעו הבריות, יתכנסו כל דרי הבית. תבוא המשטרה, תובהל העזרה הראשונה, יכתבו בעתונים.

ודאי התרגלה כך מקטנותה. כי כך עושים הקטנים. קולי קולות והמבוגרים אינם רוצים לדרוש ולחקור, איך היה באמת, רק רוצים, שיהא שקט. ועתה:

– היא קטנה, אתה חייב לוותר.

ותר לגדולים וגם לקטנים.

מבוגר מכבדך במכה, לא תמיד בצדק, אם אם אח יכך, מיד מרחמים ומגינים.

עשיתי לי טחנת־רוח קטנה. חצי יום עמלתי.

– תן.

מתחילה לשמוט מתחת ידי.

– סורי, כי תספגי.

והיא: – תן – תן.

ואמא מה?

– תעשה לך אחרת.

אעשה או לא אעשה. אך תבקש, תחכה, ולא תשמוט ו…

– א – – מ – – אאא!

האדם מתאפק בקושי מרוב כעס. והיא רוצה דוקא, שאחבול בה, או אז תרוץ ותתלונן. והרי לך שערוריה:

– כזה אח, כזה. גדול (גוי?).

כביכול אשמתי היא.

ניחא להם, הריני קטן; ניחא להם, הריני גדול.

או ענין אחר.

אני אחראי לא בלבד למעשי אלא גם למעשיה.

– אתה לימדת אותה כך. אתה הראית לה. מפיך שמעה. מופת שלך.

האם אני אמרתי שתהיה כקוף לחקותני? אם מעשי מופת רע, אל תזחל אחרי, אל תדבר אלי, אל תשחק עמי.

או – – לם.

עלי דוקא לשחק עמה. ואיך?

תלבש אדרת, כי גם היא תרצה בלא אדרת. לא תקבל שֵכר ונקניק, כי גם היא תרצה בכך. לך שכב, כי היא לא תלך לבדה.

כך ממאיסים עליך את הילד הקטן שאתה רוצה שלא יהיה לך כל עסק עמו. אם לא: אתה מוכרח ללכת ולשחק.

נו, טוב.

יש משחקים, שקטן יצלח בהם. גם הוא יכול לעשות מה. אך ישמע, אל יקלקל את המשחק, יבין כי אין הוא יכול לעשות כל אלה שאנו עושים.

אומרים לו:

– שב פה, יהיה כך וכך.

והוא מסרב. רוצה להתרוצץ. – והרי יתגלגל וייפצע או יקרע בגדיו, האחריות עלי. נו והוא מתפתל ומפריע.

המבוגרים אחת היא להם אם הילד הוא בן חמש או בן עשר. אם נוח להם, אין הבדל:

– ילדים, לכו לשחק.

ואם נוח להם, הרי אתה גדול יותר וחייב להיות אפיטרופוסו ולוותר לו ולהיות לו מופת לטוב.

הם עצמם זורעים מדנים בין אחים ועל כן אין שלום. על כן אנו משתדלים להתחמק מן הקטנים ואין אנו מתקרבים אליהם אלא בשעה שהשיעמום הוא למעלה ראש. או כשאנו רוצים להוציא מה מתחת ידיהם.

כי גם אנו לא בלא אשם. הרבה רמאות בקרבנו. יהיה־נא משהו בידי הקטן, מיד יימצא ידיד שינסה להוציא במרמה. לכאורה הוא משחק עמך, עד שהוא מקבל מידך מה שרוצה, ואחר כך אפילו לא יציץ בך. והקטן גאה שמבקשים ממנו, או בוש להזכיר, שיחזירו לו.

כי שונים הם גם הגדולים גם הקטנים.

שעל כן כל שהוא הגון יותר אינו מתערב עם קטנים, להסיר מעליו לזות שפתים, והגרועים ביותר הם המתערבים עמהם.

ובאמת הגדולים יותר נותנים לקטנים מופת לרע ומקלקלים אותם. וכך סורם רע מקשנותם. ואחר כך בבוא עת בינה, קשה להם להגמל.

אני מהלך ברחוב וחושב. והנה אני רואה את לאטק שלי. נעצרתי ועמדתי. אך רק נראה לי כך. אף אינו דומה לו ביותר. ובכן, גם עתה אני מהרהר בלאטק.

– ואולי לא אקחנו. אולי ייטב לו שם? אולי אמא תרשה, ואחר כך תכעס? כי אילו רצו היה כלב בלעדי. – מוטב שאחכה ימים אחדים, מה יספר בונצקיביץ', איך הוא מתנהג שם. כי במזוה זיהם. אמנם, היה סגור.

ואיני יודע, אם רצוני, כי אני אשמח בחברתו או שעתידו יהא מובטח יותר. – כי מה? – הצלתי את חייו ולא נתתי לו מקלט. – אולי עתה לעסוק יותר באירנה?

נו, אני בא לגן־הילדים, זה ערב־בית־הספר, ופה הקטנים משחקים משחק המעגל. ידיהם אחוזות זו בזו והם מעַגלים ושרים.

והמורה אומרת:

– תחת לעמוד, תשחק עמנו.

פשטה ידה ואני הצטרפתי.

פעם אחרת ודאי הייתי מתבייש והייתי מסרב, אך הלא עכשיו לא יראני איש. – התחלתי משחק. – תחילה התלוצצתי להרבות את הצחוק. הנה גחנתי, כאילו אני קטן, הנה צלעתי, כאילו חושש ברגלי. רציתי לנסות את הגננת, אם תכעס. אך גם הגננת צחקה, ובכן שיחקתי באמת.

הקטנים היו מרוצים, כל אחד ואחד רצה עמי, שאשלב ידי בידו. נו, לא כל אחד ואחד, קצתם התביישו, כי אינם מכירים אותי, והגאה ביותר היתה אירנה, שיש לה אח גדול. וכבר התחילה מפקדת:

– אתה כך – אתה פה.

חושבת, כי אם משהו, אגן עליה.

ואני אמרתי שתשקיט, כי אלך לי.

הקטנים כך מנהגם. אם יודעים, שגדול יותר יהיה בעזרם, הריהם מתגרים ראשונה, ואחר כך בורחים, שאחיהם יגן עליהם. והאח, אם שובב הוא, שָש להעניק מהלומותיו וכאן הרי אין כל חשש סכנה, שאם משהו, עודנו אציל:

– ולמה הכית קטן ממך? אני מוכרח להגן על אחי.

הוא עצמו חובל פי ארבעה באחיו הקטן, אולם עכשיו, – הוא אח אוהב ואפיטרופוס.

ואילו הגון, אינו רוצה, אך מוכרח להגן, אף שהוא יודע, כי הקטן אינו צָדֵק, – כי הוא ירא שההורים יטילו עליו את האחריות לקטן.

ובכן, הגננת הוצרכה לכתוב איזה מכתב והניחה אותי עם הקטנים, והם נשמעו לי, כי הגננת היתה בחדר הסמוך.

רק אחד הפריע כל הזמן. כי אחר כך סיפרתי להם אגדה על החתול והמגפיים, ואותו גוּר קטן הפריע במזיד. ודבר כזה מרגיז, שאיני יודע מה.

ובכן, אנו הולכים עם אירנה הביתה, וכאן זמזם לי משהו בכיס הצדדי. מצאתי שני גרשים. אילו היו יותר, הייתי מניח בשביל בונצקיביץ', ואם כך, לא כדאי, – ונתתי לאירנה הקטנה. גם היא יש לה מה, היא מתחלקת עמי.

פעמים אני לוקח, פעמים איני לוקח. כי אם אתה לוקח מה מידי קטן ממך, מיד אומרים כי הוצאת במרמה. כך הוא, כי האחראי ומרשיע הוא ההגון שאין בו אשם.

אילו אפשר לשנות מה (אך איני יודע מה) היו חיינו הילדותיים יפים באמת. מעט אנו, הילדים, חסרים, שנהיה מאושרים, אולם גם המעט הזה אינו ניתן לנו. לכאורה טורחים עלינו המבוגרים, אולם רע לנו בעולם.

אני הולך ונעים לי להוליך את הקטנה בידה. ובכן, אני משגיח, איך אלך, בורר את הדרך הטובה יותר. ואני חש עצמי זקן יותר, חזק יותר. והיד קטנה כל כך, חלקה כל כך, כמשי. והאצבעות זעירות. פליאה היא, כי פעם אחת אתה אוהב ופעם אתה שונא אותו ילד עצמו.

סוכריה אחת אכלה ואת האחרת אמרה לי לאכול. לא רציתי, אך אכלתיה, והיא עומדת וצוחקת, על שכיבדתני.

פעמים נעים לו לאדם שהוא נותן משלו, ואינו לוקח תמיד מגדולים ממנו. לא נעים כשאתה רוצה לתת מתנה למבוגר, והוא אינו מקבל, או מקבל ונותן כאילו משהו אחר שערכו גדול יותר. – אתה מרגיש עצמך מושפל, כפושט יד.

לוּ ניתן לסדר את העולם באופן שיהיה חילוף כללי של מעשים טובים. כשהייתי עצוב אירנה נתנה לי זכוכית; אני קניתי לה סוכריות, היא נתנה לי אחת. שלשלת קטנה של מעשים טובים.

שבנו הביתה. אנו נכנסים. הדודה היתה אצל אמא. והדודה אומרת:

– אוֹ – אוֹ, כבר משרכים בני־בקר שלך.

על שום מה בני־בקר, ולא בני־אדם? מה הריענו לעשות, שהדודה מכנה אותנו כינוי גנאי: בני־בקר? איזו התגרות גסה?

אני כועס ואיני מברך לשלום. אמא התרגזה:

– על שום מה אתה נכנס כהדיוֹט. על שום מה אינך מברך את הדודה לשלום?

– מה לי לברך – אני אומר – הרי אתמול הייתי שם.

– זה היה אתמול, וזה היום.

– ובני־בקר אינם מברכים, – רטנתי.

– אילו בני־בקר? – שואלת אמא, כי אפילו לא שמעה, שהרי רק עלבונותיהם של מבוגרים נשמעים ונזכרים.

והדודה כולה צחוק.

– הביטו וראו, כמה הוא בהול על כבודו. נעלב.

וכבר היא קמה לנשקני ואני הפכתי פני. חסד היא עושה עמדי, כשהיא מלקקתני ברוק.

– הניחי את הבער הזה, – אומרת אמא.

טוב: אהיה כך. נעלבתי. אסור לי? אם לא תהיה בי עתה הרגשת־כבוד, הרי גם כשאגדל אניח להם לאחרים שירמסוני.

ישבתי ואני כאילו מתקין שיעורי. וכולי רועד מזעם. אך נזכרתי, כי גם בחשמלית צחקו על שאני בהול על כבודי. המבוגרים סבורים, כי ילד אינו עלול להעלב. כאילו רבותה היא. הכל יודעים, מה נעים ומה לא.

אומרים, כי הילדים הם עקשנים.

נו, כי לא.

– אמוֹר כרגע, עשה כרגע.

ולא. – לא להכעיס, אלא מוטב לך שתספוג משתפקיר כבודך. וצריך שלא יכפו, כי יעוררו רק עקשות.

אני יושב, פני הפוכים, וכותב. אך לא באותה מהירות שכתבתי לפנים. האם אני כבר נעשה ילד בכל? – ושמא אשכח, מה שידעתי, כשהייתי גדול? – ושוב יהיה לי קשה בבית־הספר. ובאמת אהיה מוכרח להשגיח בשעת השיעורים. זה יהיה נורא.

ואני שומע בדיוק חצוצרה, כי נוסעים הכבאים.

– מותר?

אני מביט בתחנונים על אמא ומחכה לגזר דינה. – איני יודע, מה היה אילו אמא לא הרשתה. – כי כמה וכמה המבוגרים אומרים בלי ישוב־הדעת: “לא” – ושוכחים, וכמה צער גורמים, אין הם יודעים כלל.

על שום מה “לא”? נו, על שום מה? – כי אפשר ויקרה משהו, כי הם מבקשים מנוחה, כי הענין אינו נחוץ, כי לשם מה? הרי זו קטנה, דבר של מה בכך. הם היו יכולים, אך אינם רוצים כלל. ובכן, לא – וחסל.

ואנו יודעים, כי אפשר היה שיהיה: “כן”, כי האיסור הזה אינו אלא מקרה, שהיו מסכימים אילו הטילו על עצמם מעט טירחה להרהר, להביט בעינינו: כמה אנו משתוקקים.

ובכן, אני שואל:

– המותר לי?

אני מחכה ונראה לי, כי אם אמא לא תרשה, לא אסלח לה לעולם. – כי המבוגרים מדמים, שאנו מבקשים מיד ועל הכל, שאנו רוצים מה בלא ישוב־הדעת ושוכחים מיד. – ודאי, יש והדבר כן, אך יש והוא אחר לחלוטין. – או שאין אנו מבקשים כלל, הרי ממילא נעלה חרס, ואין אנו רוצים לשמוע תשובה חמורה (הה, כמה היא מכאיבה, אם עודה מתובלת עקיצה, נופך־דברים בוטה) – ובכן, מוטב לנו לטמון בחובנו את כל הצער ואין אנו מבקשים כלל, או שאנו מחכים שעה גדולה ובאורך־רוח, עד לבם טוב עליהם, עד אנו מניחים את דעתם, עד שיתקשו לסרב. – ופעמים לא נצלח בכל אלה: או אז נכעס להם ולעצמנו.

– על שום מה נחפזתי, אולי באופן אחר היו מרשים?

נראה לי, כי המבוגרים יש להם אילו עינים אחרות, ראייתם אחרת משלנו. – כי אם חבר מבקש מה, הריני מציץ בו ומיד אני יודע מה אעשה. – ובכן, אני מסכים מיד, או מתנה תנאי, ודורש פרטי פרטים, דוחה לשעה אחרת. אפילו איני יכול, איני מעז לסרב בקצרה ובלא טעם.

למשל, אתמול אמר אחד נער, כי הוא רוצה לצאת לבית־הכבוד. והמורה:

– הסתובבת דייך. יכולת לצאת בשעת ההפסקה.

נו ידעתי, כי יש ומסתובבים ללא צורך – זו אמת. אך האם הוא אָשם? – אני אך מציץ וכבר ידעתי. – באחרונה הניחתו המורה, ואחר כך בסיום־השיעור צעקה, כי אינו שקט. המורה אפילו לא זכרה, שהלך לבית־הכבוד, ואני יודע, כי התחיל משתובב לשם נקמה, כי מוכרח היה לסבול כל כך, לפחוד כל כך, כי מה היה אילולא הספיק להתאפק.

המבוגרים אינם יודעים, על שום מה אנו עושים להכעיסם. הם מדמים, כי רק הם עושים כך וכך בתורת עונש. גם אנו עונשים אותם – באפס־משמעת, אם הם חייבים.

כי על שום מה לגבי אחדים אנו כך ולגבי אחרים לא כך?

אילו דודה אחרת היתה קוראה לי בן־בקר לא הייתי נעלב, כי אפשר הלצה היא בפיה. אך זאת לא בפעם הראשונה. נעימתה יהירה כל־כך, היא אוהבת כל־כך לצווֹת והיא גאה כל־כך. נו, תהיה כאשר תהיה, אך היא אוהבת להלעיג – ומשסה בילדים. – ודאי כועסת, שיש לה הרבה ילדים, אך מי אָשם בכך? – אַל תלד.

– כמה הם אוכלים לבי… כמה דמים הם עולים… אכרות פתי מפי… אני מוסרת נפשי…

כורתת פתה מפיה ועבה כחבית. – דרכו של ילד שהוא עולה בדמים, אין עצה.

יש מבוגרים שאינם רואים אותנו כביכול. כזה יאמר:

– בקר טוב, בן חיל.

או:

– הוֹ, הוֹ, איזה בחור־חתן.

אמירה סתם, ובלבד לומר מה. ניכר, שאינו יודע יותר וכאילו חש עצמו כבול. כשהוא מחליק על ראשנו, הרי בזהירות, כאילו חשש, שמא יקרה או ישבור דבר־מה. – אלה בני אדם חזקים וטובים ועדינים. אנו אוהבים להקשיב לשיחתם עם מבוגרים, כשהם מספרים על הרפתקאות, על מלחמה. – אנו אוהבים אותם.

ואחרים, כאילו אין להם עסק בעולמם, כי אם אילו הלצות, ליעוגים וכינויי־דופי, או משחקים מטורפים. הזקן שלו שורט, הסיגריות שלו צוחנות, והריהו מציק. או ילחץ את היד ויצחק, עד כאב. או זורק כלפי מעלה וסובר, כי זה לנו שעשוע של חמדה.

– אשליכך מבעד החלון, אחתוך חטמך בסכין, אקצץ אזניך ותהא פטור מחובת רחיצה.

כל זה כֶּסל אין־שחר. ואינך אלא מחכה שיסתלק.

ושוב המטרוניות – מיד גיפופים, טפיחות על הגב ונישוקים. או בפה, או שמאמצות עד כאב צלעות. ואתה חייב בנימוס, כי היא אוהבת אותך.

וכשאיזה פרחח, ששנותיו שש עשרה, מתחיל גם הוא להעמיד פני מבוגר, הרי באמת קשה לך לעצור רוחך. – או שהענין מסתיים בבכי או בהיזק.

מוטב אנו לעצמנו ואתם לעצמכם.

נו ואמא הרשתני ללכת לדליקה. וכבר בא מועד, כי לאחר שיעברו הכבאים שוב לא אמצא את הדליקה.

– אך תשוב מיד.

ודאי אמא ביקשה לשוחח מה עם הדודה, אם הסכימה בבת אחת.

– אך אל תקרע נעליים, – התערבה הדודה.

כל מקום היא תוחבת אפה לתוכו.

מי ינחש מה פירוש המלים:

– תשוב מיד.

אני דוהר, כי חוששני שלא אדביק, כי אמא תוסיף משהו, או שאירנה תטפל אלי. לעולם אין אדם בטוח, מה צפוי לו. ובכן תפוֹס כובע – ואינני. – אני יורד ארבע מדרגות בפסיעה אחת. אפשר לרדת כך, אלא צריך להאחז במשענת, ופעמים נסר נתקע ביד. קשה: סיכון.

נער אחד ידע, היכן הדליקה. לא מרחוק. חנות נפט. אומרים, כי במרתף יש בנזין. משיידלק כל הבית יפרח באויר. השוטרים מפזרים את הקהל, והמכונות וקובעי־הכבאים מנוצצים באש.

איני רוצה, כי חביות בנזין יידלקו, כי יהא היזק ובני אדם יישארו ללא קורת גג. אך כשאני רואה אותם מקרוב, איני מיצר כל כך, והיה יפה לראות התפוצצות כזאת, שכל הבית היה מתמוטט.

על שום מה נעים להתבונן בדברים נוראים? איזו תאונה, אדם שטבע, אופניים שכמעט נתגלגלו אל מתחת מכונית, תגרת ידים, או גנב שנתפס. אולי יש מלחמות משום שבני אדם אוהבים דם וסכנות.

ודומה, היפה שבכל היא דליקה.

והרי גם מבוגרים רצים לחזות, ולא בלבד ילדים. הם כביכול יכולים להועיל שם, אך לנו יאמרו:

– פרחח, – רק אתה היית נחוץ פה.

ובכן, כל פעם ופעם אני עומד במקום אחר ומביט, אך כל הזמן כולו אני חושב, כי עלי לשוב הביתה, וכי עוד הרף עין. והרי אי־אפשר שלא להיות עד הסוף, אף שאני חושש ממָנה יפה.

אומרים, שהעזרה המהירה תבוא, כי אשה נכוותה. כי שוב לא נראה אש אלא עשן בלבד.

– הרי לא אחכה עד בוא העזרה המהירה. בין כך ובין כך לא אדחק.

והרי שוב עמוד־אש מתמר ועולה. והרי כבאי משלשל על הקומה צנור חדש.

– כשיפרצו את המים, אלך.

ואולי הבית יתמוטט עכשיו?

עתה אני כבר רוצה, שיסתיים הכל: להתפלל, או מה? – והמשטרה דחפה אותנו הרחק־הרחק. איני רואה אלא מעט ומבקש לשוב הביתה.

והרי אומרים, כי הכבאים נתקלקל להם מה ותבוא פלוגה חדשה.

ושוב אשה רצה וצועקת, והללו עוצרים אותה והיא מתפרצת מתחת ידיהם. ואני רואה את פאֶלאֶק ואת ברוֹנאֶק ואת גאיאֶבסקי. ואני רוצה באמת, כי יכבו. איש אינו הולך, ואם הללו עומדים, קשה לי ללכת לבדי.

אמנם דליקה אינה שעשוע. אך לפעמים קרובות אנו מוכרחים להפסיק משהו נעים בעבודה המענינת ביותר, שלא לאחר, או משום שמצווים עלינו.

הרי המבוגרים גם הם כך. כשהם אורחים בבית ידידיהם ומשעשעים יפה יפה, יאמרו שש פעמים:

– נו, צריך לשוב הביתה.

וכן יאמרו:

– נו, עוד רגע קטון.

או עוד כוסית אחת, או עוד ריקוד אחד, או קלפים – וצריך ללכת, כי חסים כביכול על הילדים המתאוים לישון, כי מחר צריך להשכים. יש להם, למצער, שעונים ויודעים כמה איחרו. ואנו אין אנו יודעים כלום, אך קשה ללכת.

האשה אומרת: “כבר”, והוא אומר: “עוד”. – ויודעים, כי איש לא יגער בהם בבית.

וביותר מרגיז, אם היה משחק מענין ואחר כך צריך ברוב פחדים הביתה, והרי רק עתה מתחילה השערוריה. לו, לפחות, חיכו עד יום מחרת.

אתה אפילו מהרהר:

– לא אשחק עוד לעולם, לחלוטין. כבר נמאסו עלי המשחקים והכל.

האדם מדיר עצמו מכל הנאה.

ובכן, אני רץ הביתה, ואמא רק אמרה:

– מיד יפה.

אני מחכה: שמא אמא תשאל, היכן היתה הדליקה. אך אמא יצאה. אני חוזר לשיעורים ויושב, ואירנה ניגשת.

– איפה היית?

אני אומר: “לכי לך”. כי קראתי את השיעור ולא ביותר אני יודע, איך אעשנו.

ובכן אני אומר:

– הייתי במקום שנפלה בו דליקה, ולכי לך.

והיא:

– מה דלק?

הרי בין כך ובין כך לא תבינני, אך יש אורך־רוח. אני אומר:

– חנות דלקה.

והיא:

– על שום מה?

אני אומר:

– על שום שאפך נוזל ריר. לכי וקנחי אותו.

בושה והלכה. צר לי עליה, שאמרתי בגסות כל כך. היום כבר פעמיים: בבוקר למונדק, ועתה לה.

ובכן אני אומר:

– נו, בואי, ואספר לך.

והיא כבר הלכה. ודאי נעלבה. ובכן אני חוזר וקורא את השיעור, כי מחר שעה ראשונה – חשבון.

ואירנה שוב:

– כבר קינחתי את האף.

איני עונה דבר.

היא עומדת ואומרת חרש־חרש, כמדברת אל נפשה:

– כבר יש לי אף נקי. וגם מכנסי התחתונים אינם נראים עוד.

בענווה – ירֵאה פן אכעס לה.

ובכן מה? צריך לספר? – נו פתחתי וסיפרתי.

אינה מבינה כלום. תמהה וחוזרת ותמהה:

– מדוע?

מדוע מים, מדוע צנורות, מדוע כבאים, ומה הוא בנזין, האם חי, האם גדול?

קטנה ואינה מבינה. גם אני לא ידעתי.

– חכי, אצייר לך.

ציירתי כבאי בקובע, משאבה, היתה לי כמין שיחה.

אילולא אנו, לא היו קטנים אלה יודעים כלום. מפינו נודע להם הכל. אנו מפי הגדולים יותר, והם מפינו. כך דרכה של תורה.

שוב איני יודע אם להוסיף ולספר, ובכן אני אומר:

– חזרי על דברי.

והיא:

– בחנות נדלקו המים. באה המשטרה ופיזרה. והיתה אש – והיתה דליקה.

כסבורה היא כי אש ודליקה שני ענינים שונים.

– מן האש באה דליקה.

ושוב צנורת נמשכת מאפה, אך עתה איני אומר כלום. יהא כך. הרי ממילא לא אעשה את השיעור. את השיר למדתי בעל פה, אירנה הקשיבה.

אמא חזרה וירדתי לגלוש. – נסללה כברת־גלש גדולה. – אני מבקש ללמוד להתכופף על רגל אחת. אני יודע ליסוב ולגלוש אחורנית. כארבע פעמים נתגלגלתי. נחבטתי קצת.

בעלותי למשכב נעצבתי.

געגועי גדלו יותר מבימים שהייתי מבוגר.

געגועים ובדידות.

געגועים, בדידות ותאוות הרפתקאות.

מוטב להיולד באפריקה, אשר נמרים בה ואוכלי אדם ותמרים.

על שום מה בני אדם יושבים צפופים ודחוקים על אַמה אחת? רוב העולם ריק מאדם, ובעיר מיצר.

לשבת קצת בין אסקימוסים, בין כושים, או אינדיאנים.

ודאי, שדליקה בישימון נאה ביותר.

לו לפחות היתה לו לכל אחד ואחד גינה לפני ביתו. לגדל עשבים, לשתול פרחים – להשקות, יצמחו.

ושוב אני מהרהר בלאטק.

– מה אומר לבונצ’קיביץ'?

כי כבר אין בי חשק. יהיה לי עסק. אתרגז ואכה. ויהיה לי צר. – והשוער ירדפו, והילדים בחצר. אחריות גדולה מדי – חסות יצור חי.

– אם ירצה, יחזיק אותו בביתו.

אהבה

סוף־סוף היה נשף־ריקודים. אמא התלבשה שמלה, שכירסם אותה עש. אך לא ניכר הדבר: הדודה תיקנה יפה יפה. היה חג יום־הולדת והיו אורחים. היה בידור־רוח נאה – ריקודים. התחילו בערב ונסתיימו איני יודע מתי, כי לנתי בדירתו של קארוֹל.

היתה מאַריכנה¹⁵ מוילנא. גם אני ריקדתי עמה. כי הדוד פיוטר ציוה לרקד. לא רציתי כלל. הדוד פיוטר אומר:

– הרי אתה אדונדון שכזה? עלמה באה אליך מוילנא, ואתה אינך רוצה לרקד עמה.

בושתי וברחתי למדרגות. כי איך אפשר לדבר כך? כביכול נסעה ובאה אלי. ואפשר הדברים לא נעמו לה. אך הדוד תפסני, הרימני כלפי מעלה ואני התאמצתי לחלץ עצמי מידיו ונופפתי רגלי באויר. קצרה נשימתו, אך לא הרפה. חמתי בערה בי, כי בושתי כפליים.

הציגני ואמר: “רקוד”. – ואבא אומר:

– נו, אל תהא בטלן. רקד, כי היא אורחת.

מוילנא.

אני עומד ואיני יודע מה אעשה, כי ביקשתי לברוח ויראתי, כי שוב יתפסני ויטלטלני. ובכן, תיקנתי משהו בבגדי וקמעה קמעה אני מביט, אם לא נפרם או נשמט מה.

ומאַריכנה רק הביטה ואומרת:

– אל תתבייש, גם אני איני יודעת ביותר.

והיא ניגשה ראשונה. ואחזה בידי. היה לה סרט כחול – קישור גדול כזה – וצדי השערות מחוברים בו.

– נו, בוא וננסה.

הבטתי ברוב חימה על הדוד, והוא צוחק. והכל סרו לצדדים, רק שנינו נשארנו עומדים. ואבא. ידעתי, כי אם לא אציית יכעס אבא, – אולי יגרשני מאולם השמחה. אין עצה.

התחלתי מסובב עמה. ראשי הומיות, כי השעה מאוחרת ושתיתי שיכר. ובכן, אני אומר: “נו, כבר”. והם קוראים: “עוד”. חם לי והם עשו מחזה לעצמם. והיא אינה מפסיקה, ובכן הסיבוב נמשך, ואני באמת רוקד לצלילי הנגינה, בקצב.

איני יודע אם שעה קצרה או שעה ארוכה כך. עד שמאַריכנה אמרה:

– נו, די, כי רואה אני, שאינך רוצה.

אני אומר:

– על שום מה לא ארצה, אך ראשי סחרחר.

והיא:

– אני יכולה לרקוד כל הלילה כולו.

אחר כך התחילו הגדולים, ואנו עומדים ליד הפתח: מאַריכנה ואני.

– ורשא יפה מאוד.

אני:

– גם וילנא.

מאַריכנה שואלת:

– היית בוילנא?

– לא, אך המורה סיפרה בבית־הספר.

היא מדברת אלי לשון “אתה” ואני איני יודע איך אדבר אליה. הבוגרים יש להם סדר משלהם: אם אינם מכּרים הם אומרים: “אדוני”, “גברתי” וחסל. ואנו, הילדים, לעולם אין אנו יודעים. לאחד הם אומרים: “אתה”, לאחר: “יואיל נא”, פעמים: “אדונדון” או “עלמה”. בעצמי איני יודע. די בזיון, דאגה וקצף. צריך להתחמק ולהתפתל ולדבר לא כך ולא כך.

היא – מאַריכנה – באה סתם לורשא ותחזור לוילנא. תהיה פה אולי שבוע ימים.

– האם באה לזמן רב?

– מי?

– נו, הגברת הזאת, הדודה – האמה עם מאַריכנה?

– אולי לשבוע ימים.

הנסיעה שמה היא ברכבת־לילה. מעודי לא נסעתי ברכבת־לילה.

– הייתי רוצה – היא אומרת – לגור תמיד בורשא.

– ואני הייתי רוצה בוילנא.

אמרתי סתם, כלומר שוילנא גם היא עיר יפה.

התחילה מונה אילו רחובות, ואני מניתי הרחובות בורשא. ואחר־כך פסלים וזכרונות שונים.

– תבוא פעם, אַראה לך הכל.

אניתי באיוולת כל־כך:

– טוב.

כאילו בי תלוי הדבר.

ניגש קאַרול, ודיברנו על בית־הספר. – אילו מורות יש שם, ואילו פה, אילו ספרים יש שם ואילו פה.

היה נעים ביותר. אך הדוד פיוטר כבר ראה, שאנו עומדים, ובכן אני פורש מהר, שלא יטפל אלי שנית.

אחר כך אמרו למאַריכנה, כי תשיר. אפילו לא התביישה. – כשהיא שרה היא נושאת למרום עיניה, כאילו הביטה השמימה. והיא מחייכת.

שוב שוחחננו. הרי סטיפאן אומר, כי בחצר שלהם יש שלוש מגררות. אחת גדולה שאפשר לגלוש בה בשניים.

הוא אומר למאַריכנה:

– תבואי, אסיעך.

ויש להם מגלשה טובה. הכל בחצר שלהם. איני אוהב, אם מישהו מספר יתר על המידה.

וכך נסתיים נשף־הריקודים שלי.

והגברת הזאת, הדודה הזאת, לקחה את מאַריכנה והלכו. ואמא אומרת:

– אולי כבר תלך לישון?

לא התעקשתי כלל, אך שאלתי:

– איפה?

ואמא:

– אצל משפחת גורסקי.

אלה הורי קאַרול.

– מחר צריך לבית־הספר.

אני רואה שאם אומר, כי רוצה עוד מעט, היתה אמא מרשה, אך מה אעשה? – השינה דבוקה בעפעפי ושעמום.

אירנה הלכה גם היא, מיד אחרי פת ערבית. ואני ישנתי עם קאַרול.

ובכן, קאַרול שואל:

– על שום מה הם בוילנא ממשיכים לשונם כ–ל כ––ך?

איני יודע.

כי ביקשתי לשאול פי מאַריכנה, אך אולי לא ינעם לה.

– ודאי.

– ושערות לה, כצוענית.

– כלל לא: צועניות שערותיהן קשות ושלה רכות.

– וזו מנין לך?

– הרי הכל רואים.

– והדוד פיוטר אומר: כשל צוענית.

– הדוד פיוטר ידיעתו כבית־בליעתו, – אמרתי בכעס.

פיהק והפסיק, ואחר כך שוב:

– אצלנו אין אף אחת שכזאת.

ואני לא כלום.

אחר כך:

– בחורה כארז.

ואני לא כלום.

– מזמרת יפה יפה.

אני מחכה שיתהפך לצדו האחר, כי אם אני אורח לא יאה שלא ארצה לדבר עמו.

ובכן, שאלתי:

– עשית את השיעורים למחר.

– הוֹ־הוֹ־הוֹ השיעורים הללו.

פיהק ובאחרונה אמר:

– נו, צריך לישון. ועל שום מה הסכמת ללכת מיד? אולי יהיה שם משהו שמח?

– מה יכול להיות שמח? ישתו וישתכרו עוד יותר.

– ואתה שתית יין שרוף? כי אני שתי כוסיות.

מחר בבית־הספר יספר כמה גיבור הוא: שתה שתי כוסיות וראשו לא סחרחר.

התהפך אל צדו האחר, התכרבל, אולם הוא שואל:

– לא קר לך, לא משכתי מעליך את השמיכה יתר מדי?

– לא, טוב.

כשאדם מתאוה לישון, מרגיזו כל דבר של מה בכך. צר לי, שאיני אוהב את קאַרל, והוא שואלני, אם קר לי. ועל שום מה אמרתי, כי ישתו וישתכרו? לא טוב שיפוט גדולים. קשה: הם אחרים ומשחקיהם אחרים. נו. אילולא הדוד פיוטר, אולי לא הייתי אומר למאַריכנה אפילו מלה אחת. – אולם כשאנו מתביישים תמיד בכל. תמיד יראָה, שמא נעשה או נאמר דבר של שטות. תמיד אין ביטחה, אם נעשה כהלכה. שלא יצחקו.

כי בעצמי שוב איני יודע מה קשה לנו יותר, אם הלעג לנו, אם הגערה בנו.

בבית כבבית־הספר – היינו הך. תשאל, תטעה, או מה – מיד צחוק ולגלוג. כל אחד ואחד מבקש להיות חכם החכמים ואינו אלא כמחכה להלעיג זולתו ולהשפילו.

החשש שמא תהיה לצחוק נוטל כל־כך עוזו של אדם, כובלו, מצמתו, שהוא מתנודד תמיד בספיקות, וכל מה שהוא נזהר יותר, כן הוא שוגה יותר. ממש כמו על גבי הקרח: כל הירא יותר מתהפך יותר.

– נו, מחר אנו מוכרחים לגלוש במגררות, – הרהרתי ונרדמתי.

אך נרדמתי וכבר מעוררים אותי, שצריך לקום. ישנתי שעות אחדות, אולם נדמה לי כך.

שפשפתי עיני בשעת ארוחת־הבוקר, לא היה בי חשק לאכול, ואבא אומר כמנסה אותי:

– אולי לא תלך לבית־הספר?

כסבור היה, אשמח כי מותר. כי אחר כך אמר:

– משחק – משחק ובית־ספר – בית־ספר.

בדקתי יפה יפה את המלתחת שלא אשכח מה – עט וכדומה. אך לא. אני הולך.

נו, אני הולך. ואני מהרהר, כי אני נוסע לוילנא. נוסע כל הלילה. ניצוצות עפים מעבר לשמשה – זיגזגים־די־נור.

ובדרך לבית־הספר ובשעת השיעורים הרהרתי באותה נסיעה. – ובשיעור השני אחזתני רוח שינה ושכחתי לחלוטין, כי אני בכיתה והתחלתי פוזם, חרש חרש – אך פזימה מאנפפת.

והמורה:

– מי מזמר?

אני לא נערתי עדיין מהזיתי, רק הבטתי סביבי לראות מי מזמר. ובורובסקי אומר עלי. המורה שואלת:

– אתה זימרת?

– לא.

כי באמת לא הרגשתי בכך. ושוב שכחתי והתחלתי שנית. כנראה בקול רם יותר. – המורה נכעסה. ובורובסקי:

– אולי תאמר עכשיו, כי לא אתה?

אני אומר:

– אנוכי.

רק עתה אני רואה, כי באמת גם קודם גם עכשיו.

המורה מביטה תמהה:

– לא ידעתי כי אתה יכול לעשות מעשה־להכעיס ולשקר.

האם המורה לא השגיחה בי, כי אני עצמי פני פנים של תמיהה, ושאני עצב? הרי אני אוהב את המורה, והיא טובה אלי. על שום מה אגרום לה עגמת נפש? – השחתי את ראשי, התאדמתי וכבר. – מה כי אצטדק, והמורה ממילא לא תבין. – עתה ידעתי, כי אפשר אדם צועק או שורק פתאום, כבחלום. ובכן, מיד אומרים:

– להכעיס. עז פנים.

ביטוי נבזה: “עז פנים”. גרוע מפרחח, מהכל. מלעיב כל כך. כאילו – כלבים עזי נפש. איני אוהב גם את הביטוי: משמעת. למשל בשיעור ההתעמלות:

– משמעת – דיסקיפלינה.

מיד אני חש עונש¹⁶, הלקאה ברצועה, בשוט.

– קטן עז פנים.

קטן – גם הוא ביטוי מגונה. ומגועל: “כנופית תינוקות” – מזכיר מיד: כנופית כלבים.

יש ביטויים לא־עדינים, שמן הראוי שלא להזכירם בבית־ספר. – לפרקים קרובים אפשר לא לאהוב אדם על שום ביטוי לא־נעים, שהוא חוזר עליו הרבה.

והמורה ציותה עלי תחילה ללכת אל הפינה, ואחר כך מיד אל הלוח. ציותה לפתור שאלה בחשבון קלה מאוד. ידעתי מיד את התשובה – חישבתי חרש בדעתי ואני אומר:

– חמשה עשר.

המורה עושה עצמה לא שומעת:

– חזור על השאלה.

אני כועס. אני אומר:

– יהיו חמשה עשר, לא כן?

והמורה:

– כשתעשה, תדע. עשה לעיני הכיתה כולה.

אני מתחיל לחזור באָנסי. ועירבבתי. הילדים התחילו צוחקים.

– שוב למקומך. ציון רע.

ווישניאֶבסקי שואל:

– האם עליו לשוב למקומו בספסל, או בפינה?

אני הולך ולא יכולתי להעצר, כי ווישניאֶבסקי העמיד במזיד מרפקו במעבר, ועל כן דחפתיו. והוא צורח מלוא כוחו:

– מה לך נדחק?

חזיר. חשש, שמא המורה לא תראה. – והמורה היססה, אם להוסיף ולהתעלל בי, או לענוש אותי.

וכבר נפרעה הדממה בכל הכיתה. כשיושבים שקטים, הריהם שקטים, אולם אך יתחיל האחד מיד – הערות, הלצות, בדיחות, צחוק ושיחות. וכבר קשה להסות. ולכל אחראי מי שהתחיל.

– יעשו כרצונם.

כבשתי ראשי בידי ואני מעמיד פני בוכה. כך עושים לפרקים מרובים. זה המעשה הטוב ביותר. או אז נותנים מנוח. – אך איני בוכה, כי אני סובל הרבה, כי אומללתי מאוד.

פתאום הרהרתי:

– אילו מאַריכנה היתה מורה, היתה אחרת.

כי אם התנהגתי שלא כהלכה, אפשר להטיל עלי עונש אחר, ולא ציון רע. – כי ההוא, שנאנח אחרי ליד הלוח ומשמש באותה שאלה עצמה – לא העלה גם הוא בסופו אלא חמשה עשר.

– מאַריכנה לא היתה עושה כך. – אך היא קטנה, והיא – מאַריכנה – נוסעת. כל הלילה ברכבת – לוילנא. ושוב לא אראנה. ואולי לא אראנה לעולם. לא תשיר עוד לעולם. ומאַריכנה מחייכת חיוך חביב וקישור כחול לה. ושערותיה רכרכות, כלל לא כצוענית.

נראה שהמורה היתה כעוסה ביותר, כי בשעת ההפסקה ניגשה ואמרה:

– אם עוד פעם יהיו לך זבובים בחוטם, אספר למנהל. שוב לא אלמד זכות עליך.

והמורה הלכה. לא הרשתני להתנצל. ולוּ הרשתני, מה אומר?

– שאני אוהבת את מאַריכנה?

טוב המות מהודאה כזאת.

“זבובים בחוטם”. אין לי זבובים בחוטם והמורה מזכירה מה שהיה לפנים. לא צריך להזכיר טובות מלפנים. יזכרו המבוגרים, כי דבר זה מגרה, מרגיז ביותר. הרי משמע, שהם סבורים, כי אנו שוכחים בנקל, אין אנו יודעים להחזיק טובה.

והרי הם השוכחים, ואילו אנו זוכרים יפה יפה. גם שנה וגם למעלה ממנה. כל פגיעה בנימוס, וכל עיוות, כל הערה, כל מעשה טוב שלהם. הכל אנו שוקלים תמיד ביושר – ויש לנו בהם בן־ברית או אויב. ואנו יודעים לסלוח הרבה, בראותנו טובם וכנותם. – גם אני אסלח למורה, בשוב אלי שלוות נפשי.

ניגש אלי מונדק ומתחיל מתלוצץ. רואה, שאני עצב, ומבקש לנחם.

– מה, אתה מתירא מחשבון? תקבל חמשה ציונים טובים, והציון הרע יברח בעצמו מרוב אימה. היא תדהר כל־כך, פי–ף. – הלא אתה סיחון מלך חשבון.

אמרתי חרש:

– ה – – נח.

יצאתי לחצר, אך איני משחק. – וכל הריצה נראית כאיולת בעיני.

מה טוב היה, אילו כל הנערות היו דומות לה. – ואולי באמת נסע לוילנא? אולי אבא יקבל שם עבודה? הכל בגדר האפשר.

לקחתי ספר בספריה. סיפורי היסטוריה. אקרא.

אני חוזר לבדי. מונדק לא יכול היה לחכות. אני הולך ורק כברת קרח אני רוקע ברגלי. צריך להשתדל ולבעוט בעיטה ישרה, לפנים, שאם לא כן אתה סוטה ימינה או שמאלה. ואני בזיגזגים אחריו. לא להעצר, כי אם תמיד קדימה. הגרוע ביותר הוא, אם התנגשת בעובר ושב, כי או שאתה פורח הצדה או שעליך לשוב על עקביך. – אמרתי, כי מותר לי לחזור עשר פעמים.

פגשתי את אבא, כעס שאני משחית את הנעליים, כי הקצה נשחק.

נכנסתי בשער וכאן הנערים כבר נגררים במגררה. ובכן, גם אני. אך לא היה נעים מאוד. כי אם אתה עצב, אפשר שתשחק, אך כל רגע אתה נזכר. כאילו מישהו מהלך ואומר:

– שכחת? אינך זוכר?

לא מוסר־כליות הוא, אלא מחשבה טורדנית כל כך. – מוסר הכליות הוא אחר לחלוטין: מטיל אימה – את האלהים אתה ירא.

נער אחד אומר, כי אין אלהים אלא בני אדם בדאוהו. הוא אומר, כי הוא יודע בודאות. ביקש להתערב, – שוטה שכזה.

אני הסעתים פעמיים במגררה, והם אותי פעם אחת. ודי.

ישבתי אל החלון, ואחר כך אני מסתכל בציורים שבספר. אינם מוצאים חן בעיני. – כי הציור הראשון ענין של גבורה. פרש על סוסו. קרב. מסביב מתפוצצים הקלעים. והוא הניף חרבו ונראה כבובה. זקוף וקרוש.

האם במקרה לא כך הוא, שכל הנעשה בשביל ילדים עשייתו גרועה? צייר משובח בשביל המבוגרים, וצייר פחות בשביל ילדים. וגם הסיפורים בשבילנו כמעשי חסד, ומחברם כל גללי ומללי, והוא הדין בחרוזים ובפזמונות. כל שהמבוגרים מסרבים לשמוע אותו, הוא הולך אצל הילדים.

קראו לי לעשות מגררות חדשות, שאתן שני קרשים, חבל ופח משלי.

עיקמו חטמם, שהפח מועט והחבל קצר.

– אך חזק.

קרש אחד למושב וקרש אחר לחיזוק התחתית. – אילו היה יותר פח, אפשר היה לפרזל הכל והיה קל יותר להסיע. אך טוב, כי יש לפחות פח מפנים. ונתתי מסמרים; אחד גדול, ישר – מצאתי ברחוב.

כל אחד זוכר כמה הוא נותן, כי זכותו כנתינתו.

נעים יותר אם עשית לעצמך ומה שעשית שייך לך עצמך. אך אינך תלוי באחר. אך ילדים רק לעתים רחוקות משהו שייך להם באמת.

חליפת בגדי לכאורה שלי היא, אך ההורים קנו. לספרים ולמחברות אתה אחראי בבית ובבית־הספר. כל אחד ואחד מציץ ורשאי להתערב.

המורה רשאית לקפל את הספר כשקיק, אך ינסה נא מישהו בינינו לעשות כן. מיד יגידו, כי אין אנו משמרים. כי ילדים צריך שהכל יהיה אצלם למופת.

לא טובות השותפויות. הרי מן המוכרח שנתקוטט. האחד יתחיל להסיע את פלוני, והאחר את אלמוני. האחד בהול ומתהפך – אומרים לו שישבור והוא לא כלום. נתן אילו קרשים, ובכן רשאי.

או אינו רוצה להסיע בעצמו, אלא יושב כרוזן. – אנו מתקוטטים הרבה – זו אמת, אך העלו נא על לבכם, כמה הכל אצלנו הפקר.

כמה מוסדי־משפט שונים יש להם לגדולים. ואנו רק לתלונה. והרי הגדולים אינם אוהבים את תלונותינו. שופטים מניה וביה ובלבד להפטר, או מזכים מי שאהוב עליהם יותר, או מצדיקים את הגדול בשנים, או את הילדה, כי שניהם חייבים, שהרי אין לך כיעור גדול כקטטה.

אולי אי אז, לעתיד לבוא, יחיו בני אדם באחוה וריעות, אך עוד לא עתה.

נעלב על דבר של־מה־בכך ומיד:

– אם לא, החזירו לי קרשי ומסמרי.

יודע, שלא נחזיר. כי מה? האם נפרק את המגררה, וכל העבודה כלא היתה. חפש שותף אחר ותתיגע מבראשית.

– ילדים אוהבים לעשות במלאכה.

– ודאי שאוהבים, ואם אתה עושה דבר מה אתה רוצה שיהיה קיים ועומד.

אני מצייר משהו והוא, בהלצה של שטות, קורע, או מלכלך – חבל. חיפשתי ומצאתי מקל קטן, חבל קטן – עשיתי שוט – איני רוצה שישברו. מגררה היא מגררה.

פעמים מוטב לקלקל, כי האחר יצלח יותר. אך צריך שתדע מראש, כי אתה רוצה בכך ועל שום מה. הכל שוב מבראשית. או שכלי־המלאכה טובים יותר, או שהחומר מרובה יותר.

כי כיצד תעשה מגררה בלא פטיש? הוצרכנו לנעוץ באבן, ואילו היתה זאת אבן נוחה. יש אחת, אולם קבועה במרצפה. אפילו רצינו לחלוץ אותה ואחר כך לחזור ולקבוע. אך יראה נא השוער, היה מרביץ בנו. נ––ו! שבוע אחר כך אַל תראה בחצר.

ובכן, אני נועץ באבן עגולה, לא־נוחה והכיתי על אצבע. כתב שחור נקווה באצבע. ועוד קרעתי בתיל את העור שבין האצבעות. עתה אם אכפפנה, – תכאב. – כי במקום אחד צריך לצמת בתיל, וצריך היה מסמר ארוך, ואנו תקענו שלושה מסמרים קטנים, והקרש נפצל. צריך היה לצמת.

וכך משהו מתקלקל תמיד וצריך לתקן תמיד.

בא יוז’יאֶק¹⁷.

– א –––וֹ, עשו מגררה ואין יכולים ליסע בה.

– עשה טובה ממנה.

– ודאי, לו רציתי, הייתי עושה.

– ובכן, רצה.

– אך איני רוצה.

– לך לך, ואל תפטפט. אינו מוצא חן בעיניך, אל תביט.

והוא:

– לא תתן להביט.

– לא, לא אתן.

אחד מתקן, ושניהם דוחפים אותו.

והנה פראַנאֶק:

– הניחוהו, מוטב שתסייעו, כי לא אוכל לבדי.

– ולשם מה הוא עומד ומפטפט?

– כאוות־נפשו. אין לו מגררה, ועל כן מחמת קנאה.

פעמים סופה של קטטה – תגרה, ויש שהוא עוזר באמת.

כך עכשיו דוקא:

– בלא פטיש לא תעשו כלום.

– ובכן תן פטיש, אם אתה מתחכם.

– אתן לך, שתשברו.

– ויש לך?

– ודאי, שיש לי.

בודאי או דובר אמת?

אך פרח והביא.

– שלך?

– ושל מי?

– אולי לקחת מאביך?

– נו, לקחתי אני, ולא אתה.

ואם יקח בלא רשות, ותהיה שערוריה – יספגו הכל.

והוא גם מסמרים לו.

– אם תרשו לנסוע, אתן ואשאיל.

לא צריך היה לקחת, כי פרחח. אך חבל על הזמן, כל אחד ואחד רוצה לפחות שעה קטנה. הסכמנו. וחבל. – בקרש נוסס גם פטיש לא יסכון. והוא כבד ונוסע כמבקש לקלקל במזיד.

כל העבודה קליפת השום.

ושוב קטטה. ובכן אני הולך הביתה.

עצוב, עצוב, עצוב.

אירנה הקטנה מביטה עלי ורואה שאני שרוי בעצבות, ובכן אינה אומרת כי נשחק. קירבה שולחנה הקטן, ישבה סמוכה לי והשעינה ידה אל ברכי.

ואני לא כלום. רק מהרהר:

– מי יתנני את מאַריכנה כאחות לי.

ידעתי כי הוא הרהור עבירה, כאילו ביקשתי כי אירנה תמות ותהיה לי אחות אחרת.

עצמתי עיני והנחתי ידי על ראשה. והיא מיד ראשה על ברכי ונרדמה עד מהרה ואני התפללתי תפילתי: כי אירנה תאריך ימים ושנים ותהיה בריאה ושלימה ומאַריכנה תהיה מאושרת.

נו, כי כך: אני אוהב אותה, את מאַריכנה.

צא וראה מה מתחולל באדם וכמה הכל שונה ומשונה. – כי אם תביט, תראה בתים ובני אדם וסוסים ומכוניות. אלף, או מיליון שמות־עצם שונים: בעלי־חי ודוממים. וגם במחשבות אותם שמות־עצם. בתוך האדם. אני עוצם עיני ורואה אותם דברים עצמם: בתים, בני־אדם, סוסים. נו כן. וכל שם־עצם יש לו הרבה שמות־תואר. – בית גדול, סוס יפה, אדם נעים. ורק בבוא העצם ושם־התואר צמודים אדע, אם אני אוהב, אם מוצא חן בעיני.

וכאן שוֹני רב. אחרת אהבתי ללאטק, אחרת להורים, אחרת למונדק, ואחרת לאותה מאַריכנה מוילנא.

נו, כי אומר:

– אני מחבב, מחבב מאוד, אוהב.

וחסל.

ואני מרגיש, כי לא כן.

ורק על הפסגה כאילו – אלהים.

מופלא מאוד.

אילולא הייתי לפנים גדול, אולי אפילו לא ידעתי. – ועתה אני כבר יודע, כי הילדים אוהבים, אך אינם יודעים את השם אהבה. ושמא הם בושים להודות. לא – שאינם רוצים להגיד, אלא בינם לבין מחשבתם הם בושים להודות – ורק זאת יאמרו, כי הם מחבבים.

אפילו יראים לומר:

– הנערה הזאת חביבה. – אני מחבבה. – היא נעימה.

כי בחמדה יתירה מלגלגים הגדולים על האהבה.

אומרים:

– אדונדון ועלמה.

או:

– נו, התנשקו.

או:

– ארוסים.

או גרוע מזה:

– איש ואשה.

כאילו אי אפשר לאהוב מי כדי לשוחח, להביט, לשחק משחק ולפשוט יד לפרידה. אולם ששום איש לא יהא חוקר ודורש דבר. וששום איש אפילו לא ישגיח בכך.

אך מה, אם אי אפשר.

אשאל כביכול דרך אגב:

– האם מאַריכנה שם נאה?

או אומר, שיש לה קישור נאה, כחול בשערות. או: על שום מה בצחקה נעשות גומות?

אך אשאל מה, או אומר, מיד יתחילו מרגלים:

– מוצאת חן בעיניך? אולי תשאנה לאשה?

בדיחות נואלות וצחוק לא נעים.

נו, כי ידעתי.

יש כאלה, שהם רק מחקים, מעשה־קופים. רוצים להחניף לגדולים, להתרפס לפניהם, על כן מיד יקחנה תחת בית־שחיה ו:

– אשתי, ארוסתי.

הגדולים רוצים כביכול, שנהיה חכמים, אינם אוהבים כביכול את ליצנותנו; ובעצמם מכריחים.

אינם יודעים, עד כמה הנפש המרגשת סולדת להתלוצץ על עצמה. – ילד אחר מתקלקל באמת, וילד אחר אך טינה לו לכם ומיאוס. – בשל הסקרנות הזאת ובשל כך, שאתם יודעים.

אני יושב ומהרהר. וכמותי אלפי ילדים באלפי חדרים יושבים בדמדומי ערב ומהרהרים בפלאי החיים ועצבותם. מה מתחולל בהם וסביבם. – והגדולים אינם יודעים את הרהורינו אלה. לכל המופרז:

– מה אתה עושה שם? למה אינך משחק? למה דמום כל כך?

נו, כי ילד ירעיש, יתרוצץ, יביט לשָבעה בדברים שונים, אחר־כך הוא רוצה לשיח בדממה עם נפשו. ורק אחד, יחיד מני רבבות ימצא עזר בגדול או בחבר.

כי, למשל, מה משונה השינה. אירנה הקטנה ישנה לה ואינה יודעת כלום. או שהיא חולמת מה, כי נאנחה. – ודאי גם בגן שלה ילדים שהיא מחבבת וגם היא אינה רוצה להגיד.

אני משווה את אירנה הקטנה אלי, מזכיר לי ימי עבר, כשהייתי גדול, ואני רואה כי כולנו דומים, אחים. ילדותיי הוא האדם המבוגר, מבוגר הוא הילד. אלא שלא הגענו עדיין לידי הבנת־גומלין.

אכן.

ראיתי שנית את מאריכנה.

עוד פעם אחת היתה מאריכנה אצלנו. אפילו לא פשטה אדרתה, אמרו, שהן מוכרחות ללכת. באו להפרד.

באה אותה דודה זרה עם מאריכנה. גם אותה אני רואה בפעם הראשונה בחיי. היא איזו שארת־בשר רחוקה.

אני חושב:

– אם מאריכנה תתחיל לדבר עמי, אתן לה את גלוית הדואר כמזכרת. ואם לא – לא.

קניתיה בשביל מאריכנה, כי ידעתי שתבוא, אך חששתי, שמא אהיה בבית־הספר.

מיד אני בא במרוצה מבית־הספר – כך יום יום. מונדק שואל:

– מה אתה נחפז כל כך?

אמא תמהה:

– האם בית־הספר מקדים לסיים?

ואני לא כלום. נו, וכי מה אגיד להם?

ומאריכנה יש לה כובע־מאֶראֶט קטן ולבן וצוארון כמותו. ושערות מגולגלות.

אמה מדברת עם אמי – על אילו מכרים בוילנא.

והיא לא כלום.

כי נשקתי במהרה את יד הדודה הזאת ושוב לעציצי.

פעם אחת – פעם ראשונה לברך – וכבר להיפרד מיד.

אני עומד ליד עציצי, זרעתי אפונה וצמחה. כבר יש אפילו ארבעה עלים. כאן שנים וכאן שנים. כל כך נעים לזרוע ולראות בגידול. אני משקה. ומתוך המים והגרעין יצמח. ומוריק. וזערער. היה – אַין ועתה – יש.

אני עומד ויש לי גלוית־דואר: מלאך ניצב וכנפיים לו, ושני ילדים על פי תהום. – שחחו מעל תהום רבה וקוטפים פרחים. והמלאך שומר, לבל יפלו תהומה.

והיא עמדה נשענת אל אמי.

הוצאתי את הגלויה מתוך הספר. זו הגלויה עם המלאך.

והיא מאריכנה כפי שעמדה, מיד ניגשה אלי. בחפזון, כאילו רצה. ואני ממהר ומחזיר את הגלויה אל הספר ודומה, כי ודאי הסמקתי, כי התביישתי ביותר.

אמדה, ואני חייכתי, גם היא. הפכתי פני, כאילו הבטתי בעציצי.

ואירנה הקטנה באה במרוצה ומראה לה בובה. אירנה הקטנה אומרת:

– הביטי, יש לה נעליים.

ובכן הסיבותי פני אליהן. ומאריכנה נטלה את הבובה ושואלת:

– עוצמת עיניה?

ואני:

– לא. בובות קטנות אינן עוצמות.

ובכן, מאריכנה ניגשת מקרוב ואומרת, כי גם קטנות יכולות לעצום. רק אם הן קטנות לגמרי – לא.

ואחר כך היא אומרת:

– אני כבר נוסעת.

נפחדתי, כי כבר מיד, מיהרתי והוצאתי את הגלויה עם המלאך, כי חששתי, שלא אספיק. ששוב לא אוכל לתת לה.

אני מראה ו:

– יפה?

היא אומרת חרש:

– יפה.

ובכן, אני אומר חרש־חרש:

– אולי את רוצה?

לא רציתי, כי אירנה הקטנה תדע. כי ילדים קטנים אוהבים להתערב. והיא יכולה להגיד מה בקול רם.

אך אמא דיברה עם הדודה ואין הן יודעות כלום.

מאריכנה אומרת:

– כתוב, כי למזכרת.

אמרה לשון בקשה כזה ומביטה אם אני מסכים.

הכל עולה יפה, כי מיהרתי וכתבתי: “מזכרת מורשא”.

והנחתי מספג.

ומאַריכנה:

– אוי, תלכלך.

– ואני:

– הביטי, כלל לא לכלכתי.

אמרתי: “הביטי”. – כלומר, שדיברתי אליה בלשון “אַת”.

אולם אות מי"ם נכתמה.

היא אומרת:

– אין דבר.

ואחר כך:

– אתה כותב יפה מאוד.

ועוד:

– תכתוב בשביל מי ומאת מי.

– לשם מה?

מאַריכנה הרהרה, ראשה מוטה הצדה ואומרת:

– אמת.

אך כתבתי:

“בשביל מאַריכנה מוילנא”.

וכרכתי בנייר־כסף של שוקולד. כי הכל היה מוכן בידי.

אך ראיתי, כי הוא נוצץ יתר מדי, תלשתי דף ממחברתי וכרכתי בו.

והיא:

– או–ה, אתה תולש דף.

אני אומר:

– לא כלום.

ואמא אומרת:

– התפשטנה האדרות.

ואמא שלה:

– לא, אנו מוכרחות ללכת מיד.

מאַריכנה לקחה את הגלויה הזאת, את הצרור הזה לתוך הכפפה שלה ושואלת:

– מה האות שאתה אוהב ביותר לכותבה?

אני אומר:

– צד"י סופית.

– ואני כ"ף סופית. הב נייר, אכתוב לך. אך בעפרון. נראה מי כתיבתו יפה יותר.

וכתבה. וגם אני. אך אני משתדל, כי שלה יהיה יפה יותר.

והיא אומרת:

– נו, של מי יפה יותר?

צוחקת, ושיניה הקטנות ישרות־ישרות, לבנות.

ואומרת:

– על הגלויה כתבך נאה יותר.

הסמקתי ואני אומר:

– פעם עולה בידך, פעם אינו עולה בידך.

כתבנו: ורשא, וילנא – ביטויים שונים, ואחר־כך ספרים.

– מאוד מאוד איני אוהבת לכתוב – מספר שמונה – היא אומרת – תמיד יוצא מעוקל כל־כך.

– נו, כן. מספר שמונה פעמים מצליח פעמים אינו מצליח. נו, והרי מאַריכנה קשה לה לכתוב באדרת.

ובכן, הביטה על אמה שלה ואומרת:

– להתפשט האדרת, או איך.

אך הן כבר צריכות ללכת.

היא – מאַריכנה ביקשה לקרוע את הדף שכתבנו בו את האותיות, אך עיכבתי בידה.

– נו לשם מה לך?

– יהא בידי.

– לשם מה?

אמרתי חרש:

– למזכרת.

– א–וֹ, מה מזכרת היא זאת. אשלח לך גלויה מוילנא.

אולם הניחה בידי.

הראיתי לה את העציץ. – שתרצה לקחת. אך מה תטלטל שם עציץ.

ומאַריכנה החליקה כל עלה באצבעה.

ואמה שלה אומרת:

– נו, אנו הולכות.

וקמה. גם מאַריכנה מיהרה וניצבה ליד אמה.

שוב לא דיברנו. נשארתי ליד העציץ שלי. והרבינו לדבר כך במעומד. ואולי לא הרבינו, אך כבר רציתי שתלכנה.

אני מתירא מפרידה.

ובאמת:

– נו, ילדונים, תפרדו.

– נו, המ, בלא ברכת פרידה? שמא כבר נפלה תגרה ביניהם? לא תתנשקו בפרידה?

מאַריכנה אומרת:

– איני מתנשקת עם בחורים.

– אוי, שכמותך, שכמותך – אומרת אמא שלי – ולא תשירי לנו לפרידה.

– אני יכולה לשיר.

– כבר כשתבואי בפעם אחרת. כי עתה תחממי את הגרון.

מאַריכנה התנשקה עם אמי ועם אירנה הקטנה, ולי אך פשטה ידה. בגאוה כל כך. אף לא חייכה. בכסייה.

ויצאו. ואמא:

– אתה דב נוהם לתוך כרסו. מאַריכנה – זו, לפחות, ריבת־חיל. אפילו לא ידעת חד תרי.

אני מחזיק טובה לאירנה הקטנה.

נשקתיה – אימצתיה ללבי ונשקתיה בראשה.

– היית מנומסת מאוד, אירנה הקטנה – אמרתי.

והתחלתי לעשות בשיעורים.

וכך טוב לי – שקט. ופרשת הגלויה הצליחה כל־כך. – היא יפה. – כי תחילה ביקשתי לקנות עם פרחים, אחר כך מראה־נוף: יער ועל ידו בית וסוס עומד. היו עוד שתים יפות אך אחת היתה בה כתובת: “בברכות ליום־ההולדת”. אך זו עם המלאך, כמדומה, היפה ביותר. כי גם הרים, גם תהום, גם פרחים וגם זה המלאך השומר.

מגונה הוא שמו: השומר. – צריך שיהיה: המלאך המגן וכדומה.

כשיהיו לי מעות, אקנה שכזאת גם לי עצמי, כי מאריכנה ודאי לא תשלח – תשכח – כשכבר תשוב לוילנא.

אני מעתיק שיר למחר. ועל ידי מוטלת הבובה של אירנה הקטנה. הרי בשלה התחיל הכל. והעציץ על ארבעת עליו אלה. – כי אם האפונה תגדל, יצמחו עלים חדשים למעלה, וארבעה אלה יהיו למטה. והן ודאי עתידים לנשור לראשונה. – האחכה עד שיצהיבו מאליהם ונשרו, או אקחם בעודם ירוקים ואיבשם כמזכרת? – איני יודע עדיין.

אני מעתיק את השיר למחר. אני כותב בשקידה רבה. ויש כ“ף סופית בשיר הזה. השתדלתי שתהא כתובה יפה ביותר. ושוב איני יודע, אם כ”ף סופית או צד"י סופית יפה יותר ונעימה יותר.

ואני מסתכל בדף שכתבנו בו את האותיות.

נו, קשה: אני אוהב ושוב לא אראנה. רק דף עם אותיות וארבעת עלי־האפונה. – ואולי, באמת תכתוב? ואולי תֵראה בחלומי? או אראה ילדה דומה ברחוב. – הרי כך היה מעשה־לאַטק.

אין הילדות חביבות. יהירות, קוטטניות ועושות העויות. אוהבות להעמיד פנים. כאילו מגודלות, והנערים – כנופית שובבים.

רחקות מעלינו ומבקשות קירבה – כגומלות חסדים טובים.

ואם אחת משחקת עמנו לרצונה, הריהי גרועה מכולנו: גם שובבה וגם מגרעות־נערה אחרות.

נו, כן.

יש אילו עדינות יותר. כי גם שמלה וקישור ואלמוגים וגם קישוטים שונים. – נראית נאה ביותר. ואילו נער כך, היה מגוחך. – כי יש גם נערים ששערותיהם ארוכות כבובות. האינם בושים כלל?

נו, כן.

ועל שום מה עלינו לוותר להן? אסור להכות ילדה ואסור לדוחפה. מיד יגידו:

– ילדה.

ודאי דבר זה מעלה בנו טינה ותרעומת, ואפילו איבה.

כי מה?

כי אם בבית־הספר לומדים נערים ונערות יחד, והנער יתאונן באזני המורה, מיד אומרים:

– אתה נער, ואינך יכול לשית עצה עם נערה.

אם כן, הריני שת לי עצה בפעם הבאה. ובכן, שוב שערוריה. ואין יודע, מה לעשות באמת.

לו המבוגרים לא היו מזכירים וחוזרים ומזכירים, כי זה נער וזו נערה, ודאי שאנו היינו שוכחים. אך מה: האם יתנו לשכוח. – לכאורה אומרים, שאין הבדל, ובינתים הפך מהופך.

צר לי, שאני אנוס לחשוב כך, אך קשה. איני יכול לשקר. – הרי מאַרכינה אשמה. ואולי באמת רק בורשא כך?

והיא כתבה. באמת כתבה. שמרה מוצא שפתיה. שלחה גלויה עם האוֹסטרוֹבּראַמית¹⁸. וכתובת ובול והכל. לא בושה לכתוב לנער.

היא אמיצת־לב.

אינה בושה לשיר וראשונה אמרה, כי תרקוד.

ובאמת כתבה. – ויש לי יחד עם הדף והעלים. עלה אחד נשבר.

היה טיול. לא ברכבת, כי אם בגשר לגן. היה נעים.

ביקשנו ללכת ארבעה ארבעה באמצע הרחוב, ולא להדחק זוגות זוגות שידחפו אותנו. אך המורה לא הרשתה. ולה הצדקה. כי מיד נשברים הטורים. ויש תהו ובהו. ההוא בועט מאחור, והללו נחשלים – זה ימינה וזה שמאלה. – אפילו אינם הולכים זוגות זוגות, שיהיו רווחים שוים והצעידה קצובה.

היה טוב. שני קרונות ומכונית נעצרו, כשעברנו לרוחב הרחוב. נעים, כי גם ערכנו ניכר, ומוכרחים להעצר.

אני ומונדק זוג הולכים. חשוב מאוד, שתבחר לך בן־זוג טוב ותדע, מי לפניך, מי מאחוריך.

יפה ביותר היה על הגשר, כי המים קפאו.

– ויש כאלה החוצבים חור בקרח־הנהר ורוחצים.

– ואתה לא היית מתירא?

– ממה?

– נננוֹ, ק–ררר.

– ואם קר, מה?

הרי נאה, אם אני בוחן את עצמי או מראה לאחרים, שאיני ירא.

המים אפשר שיהיו קרח או אֵד.

– דבר משונה.

– וזבוב מטייל על גבי הקיר ודג נושם במים, אינו דבר משונה.

– או צפרדע.

וכך נתהרהרנו. כביכול מי יכול לעשות את כל אלה כך? כי אם לא אלהים, מי?

ואנו מדברים עם מונדק, כאילו יש לנו סירה – לקחנו לחם, גבינה, תפוחים – ואנו מפליגים לגדאַנסק¹⁹. – על פני איזה נהרות המשתפכים לויסלה, ליד איזה שפלות ורמות אנו שטים, ליד איזו ערים היסטוריות.

אנו מדברים דרך בדיחה, כאילו שיעור, כאילו בחינה.

טוב הוא בית־הספר. מרשה לו לאדם להרבות חקר בדברים שונים. דבר אחד נודע לי בשיעור לגיאוגרפיה, דבר אחר נודע לי בשיעור לטבע, להיסטוריה, – ואפילו אינך משער, כמה כל אלה מועילים את מחשבתך.

– לגדאַנסק, או לקראקא?

– אֶאֶ, קשה על פני המים.

נו, ובסירת־מנוע?

נוח היה שכל בית־ספר תהיה לו סירה משלו. – הייתי עומד בנמל, ואנו עומדים על המשמר. כל פעם ארבעה אחרים, לשם חילופים: יומם ולילה. – אך תזוע הויסלה, מיד נפרשים המפרשים – ולדרך.

כיתה אחת שבוע ימים, כיתה אחרת שבוע ימים. ולשם חילופים: בתא, ליד המפרשים, ליד ההגה.

כי שוב לא נדע בעצמנו, אם זו תהיה ספינת־מפרשים, אניה, סירת־מנוע, או אפילו רפסודת.

והחמה מנוצצת בשפעת זיוה בשלג.

והגן לבנונית שבלבנונית.

ואנו מתרוצצים. אחדים מבקשים להתפשט האדרות. המורה לא הרשתה. – הרי חם בשעת הריצה. והרי גם בחצר בית־הספר אנו משחקים בלא אדרות?

אין אנו מטרידים עליה ביותר, כי אין אנו רוצים, שתכעס. הכעס קשה ביותר בשעת תענוג.

המורה תגער באחד ומצטערים הכל. – שערורה בשעת משחקם של מבוגרים הוא חזור לא נפרץ. אך לנו הוא חזון נפרץ מאוד. תמיד יימצא שכזה.

והיום מאליצקי. המורה אמרה לו כי ילך עם רודזקי. תחילה סירב; כי הם צהובים זה לזה. וההוא דחף אותו כל הדרך כולה. – המורה נתכעסה, כי אנו הולכים ככנופית לסטים ושוב לא תלך עמנו – כי בני אדם מביטים בנו – וחרפה. ומאליצקי להכעיס זוחל אל מתחת לכרכרות – והמורה חוששת, שמא יירמס. – נו, הרי יום יום הוא הולך מבית־הספר ושב ממנו ואין שומר עליו. ובכן, ילך לו לבדו. – נו, ידעתי, כי אסור, שאם תרשה לאחד, מיד השאר ידרדרו לכל רוח.

ובגן לא נתכנסו מיד, צריך היה ללקטם ולדחוק בהם שילכו הבית. משעשינו דרך ארוכה כל כך, ביקשנו להאריך ולשהות. היה יפה ולא היה חשק לשוב. – וכך. – אחדים צייתו והתיצבו. אך משראה כל אחד מהם שבן זוגו איננו, או ששיעממתו עמידת־בדד, או שהלך לבקשו. והנה הם רואים, כי האחרים משחקים ואילו הם עצמם רגליהם קופאות. ובכן, בקוצר־רוח:

– הבה ונלכה.

מצטערים שצייתו והתיצבו מיד. הללו טסים ורצים, ואילו הם אנוסים לראות את המורה בכעסה.

עומדים, עומדים, ושוב מתחמקים. והללו שוב רואים, כי מעטים נתלקטו, ובכן אינם מזדרזים. כל אחד מבקש להיות אחרון, שלא ימתין.

אני לא הייתי כועס. אילו היתה המורה הולכת מיד, ואפילו עם שלושה זוגות בלבד, – האחרים היו מוכרחים להדביקה, והיו מתכנסים קמעה־קמעה. – אולי מישהו היה אומר:

– ילכו להם. אמצא בעצמי הביתה.

ודאי היה ירא להשאר לבדו, כי היה נענש, ועל כן היה מדביק גם הוא. ואם לא, הרי יחיד הוא. אסור להתרעם מיד על הכל.

אילו המבוגרים היו שואלים את פינו, לא אחת היינו משיאים להם עצה טובה. הרי אנו מיטיבים לדעת צרותינו, הרי אנו יש לנו יתר שהות להתבונן אל עצמנו ולהרהר על עצמנו, הרי אנו מיטיבים להכיר את עצמנו, הרי אנו יותר בכפיפה אחת. אפשר וילד אחד אינו יודע הרבה, אך בקהל־הילדים ודאי תמיד יימצא מי שמיטיב להשכיל.

אנו מומחים לחיינו אנו ולענינינו אנו. ואין אנו שותקים אלא משום שאיננו יודעים, מה מותר ומה אסור. יותר משאנו מתיראים מן המבוגרים, אנו מתיראים מן החברים שאינם רוצים בהבנת־גומלין, אינם רוצים בסדר, נוח להם לשלות דגי־תועליות־עצמם במי מריבה ותרעומת עכורים. – לו מבוגר אני, הייתי אומר:

– אנארכיה ודימאגוגיה!

כי מה סולידריות אתה מוצא כאן. כל אחד ואחד יש לו יחיד שהוא אוהבו יותר, אחדים שאינם חביבים עליו, או שהם בעיניו לא מעלים ולא מורידים וקצת אויבים.

אפשר ויהיה איזה יוצא־מן־הכלל, שהכל אוהבים אותו או שהכל אהובים לו. אך לרוב רק מתיראים. כל שהוא חזק, אפשר ויפקד ויעשה כאוות־נפשו. או אם יימצא כזה, שהמורָה או המורה אוהבים אותו מאוד.

ובכן בתשובתי מן הטיול סיפרתי למונדק על מאריכנה מוילנא.

– הידעת, מונדק, קיבלתי גלויה מוילנא. פרחים. זכריות. גלויה נאה ביותר.

ואחר־כך:

– מנערה אחת.

פרשתי בשמה ומה כיתתה.

– אך תזכור, כי סוד הוא.

סיפרתי, כי רקדתי עמה בחגיגת־יום־ההולדת ושהיא שרה יפה יפה.

וששערותיה כהות.

– ראה גם ראה, מונדק. ואתה אז כעסת, שסיפרתי תחילה לבונצ’קיביץ' על לאטק. הרי אנוס הייתי כך, כי לא רצה להלוותני. ואז לא ידעתיך עדיין כהוגן.

ובכן, שילבנו יד ביד וכבר אנו מהלכים כך. והוא אומר כי גם בעיניו מצאה חן נערה אחת.

– כי תמיד עצובה.

– ומאריכנה שלי ודאי שמחה.

על הגשר כבר לא דיברנו כלום. רק אחר כך.

– האם אתה כועס, שדיברתי אז על אביך?

חשבתי, שלא ישמע, כי אותו רגע נסעה מכונית־משא. מכונית־צבא – כבדה. השלשלאות צלצלו כל כך. ישבו בה שלושה חיילים, והנהג היה בלבוש־אזרחים. איני יודע על שום מה. וחייל אחד החזיק כלב. והכלב נשען בכפותיו אל המשענת וראשו היה כמקפץ. הבעתו היתה נפחדת ביותר.

נו ומונדק שמע.

– איני כועס, – הוא אומר, – אך אתה אַל תדבר כך. כי לא נעים. – דומה עלי כי אבא אפשר שיהיה מה שיהיה. נו הכל יודעים, מה הוא. אך לא נעים, אם מישהו אומר.

– לא רציתי להכאיבך – אני אומר – פי הכשילני.

– הלא ידעתי, – אומר מונדק.

נו עתה אני כבר ידידו של מונדק. אף אביא לו את הגלויה ואַראנה.

נתפייסנו על הענין ההוא, גיליתי לו סוד, שלא יחשוב, כי אני מבקש לדעת רק עליו בלבד. וודאי אבקש, כי יבוא אלינו הביתה.

כי מה מגוחכים הם המבוגרים כשהם מצווים עלינו לבקש מחילה. רק עשית משהו – ומיד:

– לך, בקש סליחה.

אַל תתיראו. אם ידעתי, כי לא צדקתי, אבקש סליחה, אך קצת אחר כך. כבר אבור לי רגע כזה, שיהא אפשר. – שאם לא כן סופו של דבר שקר וכזב.

ומאריכנה כתבה בדרך מצחיקה:

–דודני היקר,

אני בוילנא ואינני הולכת לבית־הספר. נסעתי כל הלילה והתקררתי וקדחתי. אני מנשקת אותך 1000000 פעמים. – האוהבת אותך, מריה"

אני מתבייש להראות את הגלויה הזאת למונדק.

נו והמורה אמרה לנו, כי נתאר את הטיול אל הגן. צריך שיהיו ארבעה חלקי סיפור: הדרך אל הגן, השהייה בגן, השיבה – וסיום.

המורה שיבחתני, כי טוב.

כתבתי:

"אז היה מזג אויר יפה, והמורה לקחה את הכיתה שלנו לטיול. הלכנו דרך רחובות שונים. משני צדי הרחוב מתנשאים בתים גבוהים, ובאמצע היתה תנועת רחוב. על הפסים נוסעות חשמליות, ולא על הפסים טאכסים, כרכרות, עגלות וכן הלאה. עוברים ושבים מהלכים, ובקרני הרחובות עומדים שוטרים.

בגן שיחקנו משחקים שונים. הגן מרופד שלג. העצים ערומים, כי אין להם עלים. צמרותיהם מגיעות אל על. בגן אין זכרונות היסטוריים, רק בקיץ צומח עשב. השיחים מכוסים עלים דשנים.

ובדרך חזרה עוד פעם הלכנו על פני גשר ברזל. הבטנו על הקרח. והלכנו כל הדרך זוגות זוגות.

הטיול אל הגן היה נעים מאוד, כי השמש האירה כל הזמן ובגן שיחקנו משחקים שונים".

לא נעימים הם השיעורים־בכתב, כי לעולם אין כותבים את האמת, אלא מה שציוו בבית־הספר.

מאריכנה התקררה והיתה חולה. ואפשר שחלתה מאוד ואנוכי לא ידעתי כלום. ואפשר שהיתה מתה, כי גם ילדים מתים. – לכאורה אני שמח שקיבלתי גלויה, אך באמת רוחי נסערת.

ולשם מה היא נסעה ובאה הנה?

לפנים רק זאת ידעתי, כי יש לי בוילנא דודה, ולה איזה ילדים, אולי גם דיברו כי ילדה – מאריכנה. – ופתאום ראיתיה.

ולשם מה?

מה, בעצם, לי ולה?

רק שארת־בשר רחוקה, איזו דודנית?

אילולא הדוד, אפילו לא הייתי מדבר עמה, ואילו באה להיפרד, בשעה שהייתי בבית־הספר, לא הייתי רואה אותה עוד?

ואולי לקרוע את הגלויה? ולשים קץ?

כי למה להתענות? למה להרהר? למה להרהר, אם בריאה, אם לא אונה לה רע?

בין כך ובין כך לא אכתוב תשובה, כי אין לי מעות.

ודוקא קיבלתי.

– הא לך, שובב, – אמר אבא ונתן לי זהוב. – קנה לך כל הנחוץ לך, או לך לראינוע.

ואמא:

– אוי, אל תתן כסף לנער, כי יתהולל.

נטלתי ככסיל, ברישול. כל כך הפתיעני הדבר.

כי אבא מנה כסף, מספר 31 או 41, – זהוב אחד יותר על חשבון עגול. אני עמדתי על ידו דווקא. ובכן, נתן. במפתיע.

משנטלתי היה צר לי על אבא. הרי אין לו יתר מדי, והילדים עולים רוב דמים. – תחת אשר יקנה מה לעצמו – מוכרח בשבילנו – אדרת, נעלים – אכילה ובית־הספר והכל. – ואך יגון ואנחה לו, כשאינני מתנהג כהוגן.

כשביקשתי להיות ילד שכחתי לחלוטין כי לא אשתכר למחיתי ואהיה מעמסה לזולתי.

לא, הילדים אינם אוכלי־חינם. בית־הספר הוא עבודה. אמת, כי יש לנו הרבה ימות חופש, אך גם המורה נח מעמלו. עבודתנו קשה יותר משל המורה. כי הכל לנו גם קשה גם חדש.

ומאמר הבריות הוא, שהילדים אינם עושים כלום, אוכלים לחמם חינם.

כשביקשתי להיות ילד, שכחתי לחלוטין, מה קשה לו לאדם שאין לו מעות משלו, מה עבדות היא זאת.

למשל, יש לי סרגל גרוע. מישהו פגם בו. הנחתיו שלם, אני בא אחרי ההפסקה – אין. חיפשתי, עד שמצאתי על ספסל אחר לגמרי. אך מה, כשהקצוות מפוגמים. – סרגל כזה שוב לא תצייר בו בקו ישר: העפרון נתקל. – כי יש גם מפורזל, אך יקר ושלנו כלהכעיס עשוי עץ רך. אתה שוכח, חובט בספסל – מיד נעשית גממה, שקערורית.

מה מרובים ההיזקות וההפסדים שלנו, ואין אנו אומרים כלום. כי אם תתאונן, תאמר המורה:

– השגח.

הרי בשעת ההפסקה אסור להיות בכיתה, וסוף סוף אפשר אדם משגיח תמיד?

ועתה יש לי זהוב.

נראה כך רצון הבורא.

אקנה גלויה בשביל מאריכנה. לבונצ’קיביץ' אחזיר את עשרת הגרשים, – אסיים פרשת לאטק. אקנה סרגל, שיהיה לי מלאי. ואולי שרוכים? כי אם ייקרעו שלי, שלא אשמע מלה לא־נעימה מפי אמא. – ואולי מונדק צריך משהו, אַלוה לו. – היה טוב גם ללכת לראינוע, אך מה? – אלך לבדי ואסתיר ממונדק? – ואם אומר כי הייתי, לא ינעם למונדק.

לכאורה זהוב – זה הרבה. וכשאתה מתחיל למנות אתה למד, כי לא יספיק.

והמבוגרים חושבים, כי ילד הוא קל דעת. ודאי, יש: גם בינינו גם בין מבוגרים. על שום מה אבא של מונדק מוציא ליין שרוף? – יש כאלה ויש גם כאלה. – יגנוב מאביו וילך לכבד אחרים. יאמר, כי בשביל מחברת ויוציא לשוקולד. ילוה ולא ישלם. יאבד, כי כיסו נקוב, או יזרוק בהוציאו ממחטתו. – ואילו אחר יוציא רק בשעת הצורך. יקבץ ימים רבים, גרשים גרשים, עד שיוכל לקנות מתנה לאביו, או משהו שהוא יקר יותר.

הלכנו, אני ומונדק, לבקש גלויה יפה. – שוב אין מלאך, זכריות שלחה לי בעצמה. היתה אחת, נער ונערה, אך אני מתבייש לשלוח, כי פירוש הדבר אני והיא.

אילו אפשר היה להכנס לחנות, היה קל יותר. אך לא נעים. הם מביטים, שלא נקח מה, לא נמעך, לא נכתים. נחפזים, לא נוח להם שנתבונן. אומרים:

– נו, מהר.

ניכר, שרוצים, כי נלך.

כי ילדים אין בידם אלא פרוטות והריווח מועט.

גם המבוגר אינו קונה במחת אחת יתר מדי. המבוגרים מתירים לו להתבונן בכל האלבומים. כי אם היום אינו קונה אלא גלויה, אפשר ומחר יבוא ויקנה יותר. ואנו מה? פרוטות ופרוטות.

מיד החזרתי לבונצ’קיביץ'. עד שלא היו לי מעות, אפילו לא העזתי לשאול.

– הא לך עשרה גרשים, שהלוית לי בשביל חלב.

– הלא אמרתי לך, כי נתתי במתנה.

– איני רוצה. – מה שלום לאַטק?

אינו עונה. אולי ההורים לא הרשו, אולי השליך אותו?

– האם הוא אצלך?

– והיכן יהיה, כזרקת אותו.

– כלל לא זרקתי אותו, רק נתתיו לך.

– ואילולא לקחתיו?

– אולי אחר?

– ואתה חושב, כי מיד ירשו לקחת כלב הביתה?

אני רגוז על שהוא נעשה יהיר כל

אני אומר:

– על שום מה לא ירשו?

– ושלך לא הרשו.

– כי לא שאלתי.

אני כועס, כי לו קל כל־כך, ואני חי חיי־בדידות. הכלב הוא ידיד האדם.

ידעתי כי הקנאה – הרגשה מגונה. אך האפשר לא להתקנא למראה אדם, שטוב לו ואפילו אינו יודע להעריך מזלו?

ואני תאב לדעת, אם לאַטק יכירני. ובכן אני מעלים עלבוני ואומר:

– המותר לי לראותו פעם?

– נננו, תבוא אַראך.

– ולקחתו הביתה אך ליום אחד?

– אאוֹ, הכל בבת אחת. אם שלי הרי שלי. וסוף סוף, אתה חושב, כי ירצה עתה ללכת אחריך?

– זו מנין לך? אולי ירצה?

כבר הסכין אלי.

– נו, אם כן החזק בו.

– ודאי, אחזיקו.

אני הולך. כי מה אדבר עמו? בין כך ובין כך לא יבין, כי בני אדם לכאורה הם מדברים זה עם זה, וכל אחד הרגשתו אחרת. על כן ההבנה נעדרת.

עתה לא נשאר לי אלא מונדק בלבד.

כבר תמיד עמו יחד.

עם בוקר אנו נפגשים והולכים יחד לבית־הספר.

בשעת ההפסקה יחד.

ואנו שבים יחד.

רק הוא לבדו נשאר לי.

ואולי מחשבה חטאה היא?

הלא אב לי ואֵם לי ואירנה הקטנה.

אף שכחתי, כי בביקור־הפרידה ההוא נפחנו בגלגל קטן על השולחן. כי היה מונח גלגל קטן רזה, גלגל שעון, או כדומה. ומאַריכנה אמרה:

– מי נופח ביתר כוח?

נו והיא נפחה לצד אחד ואני לצד אחר.

גם לאירנה הרשינו פעמים אחדות.

ימים אפורים

כבר אבד הכובע השני מאחד הנערים.

היתה שערורה.

לרוב בכיתה ב'. נעלמים שם ספרים ומחברות.

הוצרכה להיות בדיקה.

המורים אומרים, כי חרפה היא לכל בית־הספר.

כל אחד ואחד אמר, מה אבד, והמורות רשמו.

לי לא לקחו שם כלום. היתה לי חתיכת־מוחק, אולי רבע. היה אולי מספיק לשבוע. אך איני יודע: אולי נתגלגלה ונעלמה בבית־הספר, אולי ברחוב, אולי בבית. וקצת ילדים, כשהתחילו לספר למורות הרושמות, הרי כאילו כל בית־הספר כולם גנבים. כל מה שכל אחד ואחד איבד אי אז ואי שם, או נתן מתנה, או נתן ושכח – ביקשו לרשום, עד שהמורות לא יכלו להספיק. ודאי היו גם ששיקרו. כי פאצאֶביץ' אומר:

– למה לא אמרת, כי אבד? אולי בית־הספר יחזור ויקנה לנו?

גנבה גדולה יותר היא לבקש כי יקנו לך, כשלא אבד ממך כלום. – שכזה לא ידע בושת.

נו, כי יש כאלה, שאבד מהם הרבה. אולם אף אין להם ראש. שכזה זורק כלאחר־יד ואינו יודע. משאיל ואינו זוכר. ובגללם אומרים, כי הילדים אין בהם שיקול־דעת. והגרוע ביותר, שרוצים – כי – כולנו כך. מי שמסרב להשאיל למי שהוא – מיד:

– אוהב עצמו – כילי – קמצן.

פעמים החימה בוערת בך, כי כל מה שהוא רואה, מיד:

– תן.

ועודו מאיים:

– זכור, תנחם. המתן: עוד אזכירך. עוד תבקש אותי.

ובכן, אנו אנוסים להשאיל יותר, מאשר המבוגרים. כי מצווים עלינו כי יהיה לנו, ובאין לנו, מה נעשה?

פעמים הרבה ההורים אשמים, והילד סובל. וקשה מכל, אם אין מאמינים לך. המבוגרים אם מי שהוא בהם ישר והגון, הכל נותנים בו אמון, ואילו אנו אפילו ההגון ביותר חשוד.

– אני צריך לכרטון.

– שוב כרטון? הרי זה מקרוב קנית?

שאלה כזאת מכאיבה. האם אני אוכל את הכרטון?

המבוגר יש לו מעות משלו והוא קונה כל הנחוץ לו. ילד ניתן לו כבתורת חסד. חייב להמתין, עד שההורים דעתם תהא בדוחה עליהם, ולא יאמרו לו מלה מרה.

צריך שהילד תהא לו קיצבת־חודש קבועה, שידע, מה יש לו, וילמד להוציא באופן שיספיק לו. ואתה או שאין לך כלום, או שיש לך הרבה בבת אחת. דבר זה מלמדך האַזאַרד ופשיטת יד. כי תתחנף בכוונה, ובלבד שתקבל.

אנו מאבדים, שוכחים – אמת. אך המבוגרים יש להם כיסים גדולים, מגירות, שאין איש מפשפש בהם. הם מהלכים עקב בצד אגודל, נעים קמעה־קמעה. ואף־על־פי־כן גם הם מאַבדים ושוכחים.

כשאתה משתדל, יודע, זוכר – אין מדבר על כך, אין רואה את השתדלותנו, אין רואה את התאמצותנו. אולם אך לא יצלח מה בידנו, מיד שערורה.

בתיאטראות יש ממונים והבגדים נמסרים לפי מספרים. ובכן, איך משהו יאבד? בבית־הספר כל אחד תולה בעצמו, לוקח בעצמו. ועוד בחפזה. – נו שלוש מאות תלמידים תולים כהלכה, ואחדים זורקים כלאחר יד. ובכן, אין מדברים על שלוש מאות הגונים, אלא מאשימים את הילדים. ונראה כך, כי כל מקום שיש בו ילדים, שם הכל ותמיד רע. אילו היו מבוגרים, היה הכל אחר.

על כל שבח – אלף גינויים, על כל תודה – מאה ביזויים ואיומים. אפילו תשתדל מלוא כוח, אפילו תשגיח מלוא עינים.

ובראותך, כי הם עולבים, משפילים, חושדים, מבזים ומיסרים, ובכן או שפג חשקך לשקוד ולהשתדל, שהרי בין כך ובין כך לא תניח דעתם, או אפילו להכעיס:

– יגערו להם – כי מה יעשו לי?

אתה משתדל ככל האפשר להמנע ממגע ומשא.

אם הכרח הוא – שאני.

כי הם נחוצים, אם משהו מכאיבך ביותר. כי אם דבר של מה בכך – נפל מה בעינך – מוטב שחבר יסייעך. כי מיד הם מריעים:

– על שום מה כך, ועל שום מה כך?

כאילו לא ידעת בעצמך.

או שאנו אנוסים להתאונן על מי. כי מעטים אוהבי־התלונות ואין אנו מתלוננים אלא באפס ברירה. ותמיד מתוך פחד שידחו אותנו בדיבור קשה.

הגיעו בעצמכם: העבריינים שלכם יושבים בבתי־כלא, ושלנו מהלכים בני־חורין על־ידנו.

כן, אנו חיים קרובים זה לזה, אך לא יחדיו.

יתקרב נא ילד, מתוך אהבה, מיד חשד, כי הוא מתרפס, יש לו פנייה.

ואין אנו יודעים מה מותר ומה מגיע לנו, אין אנו יודעים לא זכויותינו ולא חובותינו. כאן וכאן שרירות.

ביקשתי לשוב ולהיות ילד, להפטר מדאגותיהם האפורות של המבוגרים, והנה באוני דאגות ילדותיות המכאיבות יותר.

אל יטעה אתכם צחוקנו.

בינו. במחשבותינו, כשאנו הולכים דומם לבית־הספר או חוזרים דומם הביתה, כשאנו יושבים דומם בשיעור, כשאנו מדברים בחצי קול או בלחש, כשאנו שוכבים בערב במיטה, –

דאגות אחרות, אך לא פחותות, המורגשות ביתר שאת, – והגעגועים גדולים יותר, גדולים.

אתם כבר מחושלים ביסורים והתיאשות, אנו עודנו מורדים.

כשהייתי גדול, לא נזהרתי אלא מפני גנב. ועתה מכאיבני, כי גונבים.

– על שום מה אדם גוזל מחברו? איך אפשר כך?

עצוב שאי־אפשר שיהא טוב.

נו, קשה, – אמרתי כשהייתי גדול.

ועתה אינני רוצה. איני רוצה שיהא כך.

ואיני מאמין, כי בית הספר יתקן. כי המבוגרים לכאורה הם מתקנים אותנו, מתקנים ומעלים חרס, אך מגרדים יותר את הפצעים.

הכובע לא נמצא. הכל חייבים לשלם. ובכן צריך להגיד בבית. ובבית יתנפלו על בית־הספר:

– בית־ספר של גנבים.

או:

– מה עושים המורים, על שום מה אינם משגיחים?

ושוב שלא כדין. כי מה אשמת בית־הספר. הרי אי־אפשר שהמורות תשגחנה על הכל.

והעצוב ביותר, כי אפשר והאחד יגרום לכול צרות ורוגזה מרובות כל כך.

כי מונדק מחכה לי, משום שאיני יכול למצוא את האדרת. אנו מחפשים.

והשַמָש מיד:

– מה אתם מוששים וגוששים?

אני אומר:

– אין אנו מוששים וגוששים, אך תלו לי את אדרתי שלא במקומה.

– מה שלא תלית, אין לך, – אומר השמש.

– הרי לא באתי בלי אדרת.

והוא:

– מי יודע אתכם.

ואחר כך:

– נו, מצאת? אתה רואה: באשר תלית היא תלויה.

אני אומר:

– כבודו לא ראה, על כן אינו יודע.

והוא:

– אל תתחכם הרבה, כי תספוג באזנך.

כמה זמן יעבור עד שיחדלו לא רק ממכות־ילדים אלא גם מאיומי־מכות. כי רק מעטים אינם מכים אותנו משום מידת החסד.

בדרך מונדק שוב דיבר על אביו.

– אפשר ותחשוב, כי אבא שלי הוא מין שיכור המחולל שערוריות. במסדרון שלנו גר אחד. מרעיש עולמות במהומותיו – פעם אחת אף היתה משטרה. בשובו הביתה, הוא מכה אשתו וילדיו. אנו שומעים חבטה, ואחריה יבבה. אכר כך יקח ויטיל ברצפה – זכוכית, לא זכוכית. ורק עתה יתחיל: “כל אלה שלי, עמלתי בהם בזיעת־דמי, רצוני אשבור, אשמיד, אבעיר”. והילדים: “אבא, אבה’לה” – אילו אבי כך, מי יודע מה הייתי עושה. כי אבא שלי יש לו רק ראש חלוש, אך ילגום אילו כוסיות – וחסל.

– ולמה ישתה?

– איני יודע. ודאי התרגל. – כי אני לא אשתה ולא אעשן. – על שום מה לסבוא רעל? אף צורב את הפה, – שורף את הדם והקיבה. – אני כבר התחלתי סיגריות. אולם ילד אחד אמר לי לכנוס עשן לתוך פי ולהעבירו דרך מטפחת. והנה נהיה בבד כתם צהוב, מסריח שכזה. – אילו הייתי מלך, או שליט, הייתי סוגר כל המסעדות וכל המסבאות השונות. אילולא היו אלה, היו מוכרחים לחדול.

הלכנו כברת דרך והחרשנו.

– יש בהם כדרדורים כאלה שהאויר נקלט בתוכם. – מופלא הוא מבנה־האדם. כל מכונה לא תדמה לו. – כי מה? – לא תכונן את השעון, יעמוד מלכת. – והאדם עשר, מאה שנה מבלי לכוננו. בעתון נמצא כתוב, כי אחד אפילו מאה וארבעים שנה.

והתחלנו מדברים, אלו זקנים ידועים לנו. ואחר כך על ותיקים: שזוכרים את המרד²⁰.

– ואתה היית רוצה להיות ותיק?

– לא, – אמר בחפזה. – הייתי רוצה להיות בן חמש עשר, או עשרים.

– או אז אולי הוריך לא היו בחיים – אני אומר.

הרהר – הרהר – ואומר בעצבות:

– יהיה כאשר הוא עתה.

נפרדנו, פשטנו יד זה לזה והבטנו זה בעיני זה. הנערות מתנשקות תמיד, אף אם אינן אוהבות ביותר. אנו הנערים, כנים יותר. ואולי מנהג הוא להן.

ומה עתה?

נו, לא כלום. שיעורים שונים.

בהתעמלות הראתה המורה משחק חדש. יש שתי מפלגות. עושים קו – גבול. אלה מכאן ואלה מכאן. ומושכים אלה את אלה – לשבי. איזה מפלגה תנצח. תחילה הפריעו, כי הסגירו עצמם בכוונה, אלו ביקשו להיות עם אלה שמעבר. או שכבר משכו אותו, והוא נחלץ ומתקוטט, כי מותר. ואחר כך כבר עלה יפה. והיינו אך שמחים.

ביקשנו להמשיך בזה עד סיום־השיעור, עד הצלצול, אך המורה לא. הידעת על שום מה?

לבינתי צריך לבחור כמה וכמה משחקים הנראים בעינינו – וכבר לעשות בהם. – אם משחקים שנים מרובות כל כך בחמש אבנים, ל"ב פתקים, פרפרת, מחניים, הקפות, ועתה גם כדורגל, על שום מה יאחז שעמום? – וכאן בכל שיעור ושיעור משהו אחר. זה מרגיז, כי אין אתה מכיר כל דבר כהלכה. נו, אתה יודע, במה הדברים אמורים, אלא שצריך לשחק כמה וכמה שבועות, שתכיר עד היסוד: כל הקשיים, כל דרכי היושר והמרמה.

המבוגרים מדמים, כי הילדים מחבבים תמיד משהו חדש. הוא הדין בסיפורי מעשיות.

נו יש כאלה המעווים פניהם:

– אֶאֶאֶ, ידענו, כבר ידענו.

אך אם לשאול, תמיד מישהו מתחיל לעוות פניו, כי אין זה מענין והיה רוצה בדבר־מה אחר.

ואגדה יפה, סיפור־מעשה מענין – אנו יכולים לשמוע פעמים הרבה. כמבוגרים ההולכים כמה וכמה פעמים לראות אותו מחזה עצמו בתיאטרון, ואף יותר מהמה. כי ילדים פחות כדי להתימר ויותר כדי להכיר.

אפשר ובית־הספר מתחיל יתר מדי, כאילו מישהו היה דופק בשוטו.

המשחק היה נעים.

ולשיעור בחשבון בא כבוד המפקח.

אומרים לנו, כי תמיד נשקוד ונשתדל, אפילו באין עלינו עין משגחת. כי עלינו להתנהג יפה יפה גם בלא שומר ושמירה. והם עצמם לא תמיד נוהגים כך.

בבוא המפקח, הכל שקודים ביותר. אפילו בבוא המנהל, בית־הספר בבת אחת כולו חגיגיות. ואין יודע, מפני מה הם יראים, כי המפקח טוב, נעים מאוד, כאדם מן השוק.

אמר, כי נחַשב נֶפח הקלמר שבתיק. ודרוזדובסקי מרוב פחד שלא שמע נכונה ואומר:

– של רקיק.

כסבורים היינו שיכעס ואחר־כך המורה תכעס לנו. והוא רק צוחק:

– אתה חושב על רקיק, לקקן גדול אתה, – הוא אומר.

הכל פתחו בצחוק, אך ענו כהלכה.

הגברת אמרה, כי כהלכה. והיה שיעור נעים.

והיה יום־הולדת של המורה. – כפור כזה, ואנו נדברנו, לקשט את הכיתה באשוח. אך לא היה לנו. ביקשנו לכתוב אגרת־תהילה למורה; אך התחילו מריבים – והעלינו חרס. כי הוצרכה להיות אגרת קיבוצית: אחד יכתוב, והכל יחתמו למטה. אך עתה התחילו מדיינים, שכל אחד ואחד יתן חמשה גרשים. ומי יקנה, ומה לכתוב? – ולא כלום. רק קצתם ציירו אילו ציורים והנחנו על השולחן. ועל הלוח:

– “אנחנו מאחלים לכבוד המורה”

רצו עוד:

– אושר – בריאות.

אפילו:

– בעל יפה.

העלו על דעתם הבלים כאלה, ובכן לא הרשינו. וצריך היה להזדרז, להפסיק בשעת השיעור.

המורה הביטה ורק חייכה. ניכר שניחשה, כי לא היה שיעור, אלא קריאה. – המורה הביאה ספר קטן: “הפעוט שלנו” וקראה כל השעה כולה.

– יפה, – עצוב.

אך לא נעים, כשהיא מפסיקה את הקריאה ומוסיפה משלה, – מבארת. שהרי כל אחד ואחד מבין, אם הוא שומע, ואפילו אינו מבין, סופו משער מאליו. – יימצא מי שאוהב להקשות קושיות, ואחרים כועסים על שהוא מפריע. רק לפרקים רחוקות משום שהוא רוצה באמת לדעת, ולרוב כדי להתפאר, כי אינו יודע כביכול, אך יודע, כי הוא מקפיד כל כך.

אם משהו אינו מענין ביותר, יבארו להם ויפסיקו, – הזמן יעבור מהר – אך אם משהו יפה, אנו יראים, שמא המורה לא תספיק. ואם אתה ממעט להבין מה, הוא נראה לך כתעלומה.

המורה הספיקה לקרוא את כל הסיפור כולו, ועוד לפני הצלצול אמרה תודתה על האיחולים.

ידעתי טעמו של דבר. בראשית השיעור חששה, שיתחילו לצעוק ושוב לא יהיה מקום לקריאה. המורים יראים מכל חג, מכל שמחה, מכל התפרצות צהלה בכיתה. זה לא נעים, אולם ניכר כי הכרח הוא.

נו, שיחקנו בזה ובזאת – וכך היתה חדווה כל השבוע. ועצבונות – קטנים וגדולים – לרוב. אחד אישיי, השאר מחמלה.

כי אנו הילדים יסורינו מרובים, על כי צר לנו על מישהו, על כי רע למישהו.

המורה כמעט שקרע מחברת חדשה של האֶס. כתב ברישול; אף לא ברישול כי אם בחפזה, שכן אמו חולה והיה לו רוב עבודה בבית. כלל לא רצה לעשות את השיעורים, - חשש שמא יכעס המורה. וסופו רע יותר. דווקא כעס, ובכן אמר:

תלמיד שאינו בוש להראות למורה לכלוכת שכזאת.

וכמעט שקרע את המחברת החדשה.

איננו אוהב ביותר את האֶס. הוא יושב במקום אחר לגמרי, ואני רואה אותו אך מעט וכמעט שאיני מדבר עמו. הוא פרוע בשעת המשחקים והשעשועים ונראה כי הוא עני מאוד.

אך התמיהני, כי בכה בפעם הראשונה. באמת, ניגרו דמעות מעיניו. ואחר שוב ישב קודר.

אני מביט פעם אחת, פעמיים ובשעת ההפסקה ניגשתי.

כשהייתי מורה תמהתי, כי משהענשתי מישהו, אם בצדק אם בחפזון, מיד מתקבצת חבורה, והם מדברים ומנחמים. אפילו הגרוע שבהם כאילו מוצא בני ברית לעצמו בין הטובים שבהם. כנגדי.

אני אומר:

– לא לשחק עמו, לא לפשוט לו יד.

והם בהיפך מהופך.

רק עתה אני מבין.

המורה רק מאשים, ובכן מן המוכרח הוא כי מישהו יגן. כי ידוע, שהנאשם אפילו אינו אומר, יכול היה להגיד מה גם להגנתו. המבוגרים אפילו גדול הפושעים שביניהם יש לו סניגור.

כתב ברישול במחברת החדשה. דבר תמוה הוא. אפילו גדול העצלנים והרשלנים תחילה משתדל יותר.

נו ומה?

אמו חולה. אם כתיבתו תמיד כעורה, עכשיו לא־כל־שכן. והרי יש שאפילו מתאמצים מלוא כוחם, אין כתיבתם נאה. ועוד זאת, נייר גרוע במחברת זולה, או צפורן־עט ישן, דיו חיורת, מספג מלכלך.

יש לי דוקא מחברת חדשה, ובכן נתתי לו. שמח כל כך, והוא אומר, כי עתה לא יכול היה לקחת מאביו, כי המחלה הזאת הגדילה את העוני.

הוא פגע בי כמה וכמה פעמים, אך ידעתי, כי לא ישוב עוד לפגוע. אפשר שנחיה מרחוק, אולם בהעצב חברך חושה ועזור בידו.

צער אחר משום חמלה כזאת:

האחות הציבורית החדשה מצאה כינה על כתונתו של קרוּק. התחילה להטיל עוקצה. גם בו גם באחרים. שהילדים אינם רוחצים, שורטניהם ארוכים. ואינם מצחצחים נעליהם.

(ובכן ילדים יש להם שורטנים, ואילו מבוגרים – צפרניים).

למה לא תגיד, כי האחד יש לו כינה, על מה היא מערבת את כל הכיתה כולה? ועל מה לבייש, שיבכה? – הרי מן הדברים המצויים הוא. ואין יודע, ממי עברה אליו. הרי לא עם נקיים בלבד אנו נפגשים. יושבים יחדיו, ואדרת תלויה על גבי אדרת. ובבית יש דייר־משנה – ואפשר הוא מזוהם. והילדים הקטנים תמיד בחצר הקטנה.

ומיד עקיצות ולגלוגים. אפילו הכניסה בענין את האמהות שלנו, ולא היתה לה כל זכות לכך.

והמתרפסים, המבקשים להחניפה, עודם בני לוויה: בדיחות שונות ודוקרות. וצחוק. זה הצחוק המגועל על שפלוני אלמוני שרוי בצער.

לצחצח נעליים? נו, טוב: צריך שתהיה מברשת למשחה, משחה עצמה ומברשת לצחצוח. ומה נעשה, אם השערות נשרו ולא נשאר אלא נציב־העץ? וקופסה לא גדולה עולה עשרים גרש. אילו פעמים אתה מצליח לצחצח את הנעליים ברוק שבפה, אך אחר־כך קשה יותר, – אף המשחה לא תועילך הרבה.

כאילו אנו תלויים בעצמנו!…

והקשה ביותר, שמונדק נעליו צרות. נשתפשפה רגלו ועתה הוא צולע יותר. – לי צרת האדרת שגדלה מכדי שיעורי, והוא צרתו גדולה הימנה.

בבית הוא בוש להגיד, כי יפתחו בצעקות, שהרי הם רצו מספר גדול יותר. אך גם אלה היו גדולות מדי.

– איני יודע, מה קרה. ניכר, שגידולו של האדם אינו שווה בכל עת. הזוג ההוא נתקרע, ועוד היה גדול מדי. או אז רגלי לא גדלה כלל, ועתה במשך חצי שנה, נתעצמו לי כפות כאלו, שאיני יודע בעצמי כיצד ומהיכן. הכל צר עלי. איני יכול להתעמל, כי אני ירא, שהכל יתפקע, כי הכל חורק. המורה כועס, שאיני מתכופף, שאיני פושט ידי כהוגן, שאני הולך בסך שלא כהלכה, ואף לא יביט, מה לבושי.

– ומה תעשה? – אני שואל.

– האם ידעתי. לא אוכל להלך כלל, בני ביתי מעצמם ירגישו בכך. ואז – מה שיהיה יהיה. יצעקו, אולי גם יכו. הרי לא אשמתי היא. שאני גדל: – הרי סופו של הגידול שייפסק.

אחר כך דיברנו על כך, שאם משקים את הכלב יין שרוף שוב אינו גדל. – שמא הסוסים־הננסים שיעורם מועט על שום שהשקום יין שרוף. סוס־ננס יפה ורזה הוביל לפני שנה מודעות הקרקס.

– ראית אותם?

– על שום מה לא ראיתיו?

• בנוֹוי שוייאַט?²¹

– לא, במארשאלקובסקה²².

המבוגרים תמהים, שאנו מריבים בינינו לבין עצמנו, ולכאורה אנו סולידאריים. נו, כן; יש שני מחנות: גדולים יותר וילדים. ואחר כך כנופיה כנגד כנופיה והכל כנגד הכל. רק מונדק היחידי ידיד־אמת – וגם בו לא אדע, כמה יאריך…

הצער האישיי הגדול ביותר מה שקשה לי בבית־הספר. אני שוכח מה שידעתי, כשהייתי גדול, – עתה שוב איני יכול שלא להשגיח בשעת הלימוד, אני חייב להקפיד ולעשות שיעורים.

אני מתקשה להשיב לשאלות. איני בטוח, אם אני יודע. אני ירא, שלא יעלה בידי.

כשהמורה או המורָה מביטים על פני הכתיבה ועומדים לקרוא אחד התלמידים, הלמות לבי אחרת. אולי לא פחד, אך לא נעים. – כאילו חקירת בית־הדין, – כי אף שאין בי אָשם, אין יודע מה בסופי.

אני תלוי לא בי בלבד, אלא בכיתה כולה. אחרות התשובות, כשהכיתה יודעת ומבינה, אחרות התשובות כשאינה יודעת, והמורה רוחה קצרה.

יאמר נא האחד דבר־שטות, כבר הכל מתקשים אחריו להשיב כהלכה.

שעל כן יש ימים, שהכל, ואפילו הגרועים שבנו, יודעים, ויש ימים אין־מזל וכאילו כל הכיתה נטמטמה. אלא אם מישהו לא איכפת לו כלום ומתחיל על אחריותו שלו עצמו. או אז שוב ירגיש, כי יש ילדים כנגדו, והם מתפללים בלבם לכשלונו, ורק צופים למשבַּתו.

נו קשה: איני יודע, איני מבין, איני יכול. למה אני חייב להבין? למה דווקא, על שום שאיני משגיח? – האם לילדים מסוגלים־פחות אין מגיע אפילו פירור־מקום תחת השמש?

המורה קראתני אל הלוח. היתה זו בחינת־תיקון. ראשי כקלחת רותחת. אין בו אלא הרהור אחד:

– שוב ציוּן רע.

יש היודע לכעכע, או להעמיד פנים, או לעשות עצמו ענוו וטעון רחמים, או יודע להעזר מיד בלחישות חבריו. לכאורה עושה בעצמו, אך באמת מחכה, מה תגיד המורה. ואולי יקרה מה ברגע האחרון ויהי לו לישועה?

כל אחד ואחד שת עצה אחרת לעצמו ובלבד שיתחמק. ובכן גם אני כמותך. – אולם המורה כבר זוכרת אותי. איני אומר, כי היא מתאנה אלי במזיד, אך כבר משגיחה.

מראים לי באצבעות, כי מיד הצלצול. אך אין זו נחמה לי. כי או שהמורה תעצרנו עד לאחר הצלצול – ואז גרוע יותר, – או לא תרשום כלום, אלא תזכור.

– רע.

ידעתי בעצמי כי רע ורק חכיתי, אם המורה תכעס או תתלוצץ.

אך היה רע מזה ומזה.

– מה היה לך? – אומרת המורה בנזיפה – הזנחת עצמך להחריד. אינך משגיח בשעת הלימודים, כתיבתך מרושלת – עזובה גמורה. והרי התוצאות. – אתמול עשינו שיעור דומה. אילו השגחת.

הכל אבד.

נו, כן: נתקלקלתי. כן: אנו מתקלקלים ומִתקנים. אין לך דבר שאין לו סיבה. הנקל לשפוט למי שאינו יודע, מה מתחולל במוח ומה יחוש הלב.

הכל אבד!

המורה שוב אינה אוהבת אותי. וכועסת שטעתה בי. מוטב להיות מיד תלמיד סתם כך – אפור, אלמוני. – בטוח יותר, קל יותר – חפשי יותר. כי דורשים פחות, אין צריך התאמצות.

השחתי ראשי ואך במתגנב הבטתי, כי איני יודע, האם המורה מצטערת, האם תחדל לחבבני.

מורה לעולם לא יגיד, אם מחבב, אך אתה מרגיש בכך. קולו ומבטו אחרים לגמרי. – פעמים הוא מדחה אותך, שצינה עוברת בשרך.

ואתה סובל הרבה ואין עצה ותושיה. או שמתנגש בך רוח מרד.

כי מה אשמתי?

באראנסקי המציא משחק של שטות והתיז מקליפת תפוז לתוך העינים. נצבטו עיני, שלא ידעתי נפשי. לא אמרתי כלום, אך שפשפתי עיני.

והמורה: – מה אתה מעולל? תחת להשגיח…

הרי לא אשיב לה. האם רק פעם אחת יארע כך?

מישהו צובטך, ובכן תצעק ותקפוץ. כבר אתה אָשם.

ידעו נא המורים כמה אנו יראים מפני אלה שאומרים עליהם:

– המים ההולכים לאט.

עושה כאוות־נפשו ולא יאונה לו כל רע. פורענות היא אם הוא יושב בספסל על ידך או מאחוריך. לעולם אין אתה בטוח בכל שעה ובכל הרף־עין.

בפעם האחרת היתה זו במקצת אשמתי.

אני יושב בשעת השיעור, ורואה, כי על גב חולצתו של שצ’אווינסקי יש חמש אצבעות־גיר. בהפסקה מישהו לכלך ידו בגיר וטפח על גבו של זה. הוא לא ידע והיד נעתקה על גבו.

נו, ביקשתי למדוד ולראות מה יד היא, ימין או שמאל. אפילו רציתי מרחוק, אך שלא במתכוון נגעתי בו. הפך פניו. והמורה אליו, כי הוא מסתובב אילך ואילך. ווישניאֶבסקי:

– הה, אילו אצבעות לו.

והמורה אלי.

אני מראה ידי, כי נקיה. והמורה:

– תעמדו שניכם בספסל.

לא עמדנו הרבה. אך לא הוא העיקר. לא נעים, כי מלכלכים את כל ענינינו על רגל אחת וכלאחר־יד, כי חיינו, דאגותינו וכשלונותינו אינם למבוגרים אלא כתוספת לצרותיהם האמתיות.

יש כעין שני מיני חיים: שלהם – רציניים וראויים לכבוד, ושלנו – כמעשה שחוק. משום שאנו קטנים יותר וחלשים יותר, ובכן רק שעשוע. מכאן הזלזול.

ילדים – הם אנשים לעתיד־לבוא. לאמור, הם רק עתידים להיות, ועתה כביכול אינם קיימים. והרי אנו קיימים ועומדים: חיים, מרגישים, סובלים.

שנות הילדות שלנו הן הן שנות החיים באמת.

על שום מה ולמה אומרים לנו לחכות?

האם המבוגרים מתקינים עצמם לזקנה, האם הם אינם מבזבזים את הכוחות בקלות־דעת, האם ישמעו לאזהרות של ישישים פַּטָטים?

באפרורית חיי בגרותי הרהרתי על הססגונות של שנות הילדוּת. שבתי, הזכרונות פתוני ואפּת. – והנה נכנסתי לתוך אפרורית הילדוּת, ימיה ושבועותיה. לא זכיתי כלום, אך הפסדתי את קשיות הוויתור.

עצב אני. רע לי.

---

אני מסיים את הסיפור המוזר.

המאורעות רדופים ורצופים.

אני מביא לבית־הספר את הגלויה של מאריכנה, להראותה למונדק.

ווישיאֶבסקי הוציאה מידי.

– השב!

הוא בורח.

– השב, אתה שומע?

הוא צוחק ורץ מעל הספסלים.

– השב, – כרגע.

מנפף ידו באויר וצועק בקולי קולות:

– טריפטיקון. מכתב מארוסתו.

אני מוציא בחזקה מידו. ממעך. קרעי קרעים.

לא השגחתי, כי קרע על הרצפה.

משתולל מכאב וזעם.

ווישניאֶבסקי:

– הביטו בחורים. מנשקת אותו מאה מיליון פעמים.

אני ניגש אליו במרוצה – וסוטר על לועו.

המנהל תופס ידי.

– כן. נתקלקל. צייר יפה. כתב יפה. עתה אינו משגיח. אינו שקט. עושה את שיעוריו שלא כהלכה.

שאשלח את אמא.

– חכה. ישוב נא אבא מן העבודה. שוב לא יתן לך זהובים לראינוע.

משוסה ומורדף מכל העברים.

מכל עבר מלים רעות, מבטים זוממים – הבטחה לאימה גדולה יותר העתידה לבוא.

מונדק מבקש לנחם. אני יודע, אך איני יכול. אני מדחה אותו בגסות. הריני זורק האשמה נואלת:

– הכל בגללך.

מונדק מביט עלי נרעש ונפחד.

על מה? ולמה?

הכל בשל הגלויה ההיא.

אני שונא את מאריכנה.

– טיפשה – עוגבת. – היתה רוקדת כל הלילה. מגלגלת עיניה כלפי מעלה.

חבל, כי היא רחוקה. הייתי מכה אותה. זורק את הקישור למרזב.

אני תולש את האפונה מתוך העציץ. ודרך החלון. אירנה דמעות בעיניה. היא מרגישה כי התחולל דבר־מה נורא.

שלא יהיה לי כל איש וכל דבר.

לאטק, אַיך?

לא.

לשם מה לי הכלבלב הזה? יחזיק בו בונצ’קיביץ' כריבית קצוצה. קנה בעשרה גרשים. ילקק ידיו.

השמדתי כל המזכרות, ניתקתי מעם כל העולם.

בדד נשארתי.

אמא?

הרי אמרה, כי היא מתכחשת לי. עתה רק אירנה. אני – לא.

בזוי, מנודה, מקולל, מחולק עם החיים.

השלכתי את הכל אחרי גווי. בכּל בגידה.

– אינו שקט. עושה שיעוריו שלא כהלכה.

והמורה ולאטק ואמא.

רצתי לעלית הבית וישבתי על המדרגה שלפני הדלת.

שממה בקרבי ושממה סביבי.

עתה איני מהרהר כלום.

נאנחתי מעומק חזי.

מתוך חרירה של דלת־העליה מגיח אדם, מתנודד עם פנס קטן.

– אהאַ!

מחליק זקנו השׂב. אינו אומר כלום.

מחכה.

בלחש־אין־תקוה – בדמעות:

– אני רוצה להיות גדול. – אני כבר מתאוה להיות גדול.

לעיני הבהב פנסו של הגמד.

---

אני יושב ליד שולחן־הכתיבה.

צרור מחברות לתיקון.

לפני המיטה מרבד קטן ודהוי.

בחלון שמשות מאובקות.

אני פושט ידי ונוטל מחברת ראשונה.

שגיאה.

התיבה: שולחן כתובה בכ“ף. הכ”ף מחוקה ומעליה חי“ת. – ושוב חי”ת מחוקה ומלמעלה שוב כתובה כ"ף.

אני נוטל עפרון כחול וכותב במספג:

“שולכן”, – “שולחן”…

חבל. אך איני רוצה לשוב…

זכות הילד לכבוד / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

זלזול – חשד

מקדמת-ילדותנו אנו גדלים מתוך הרגשה, כי הגדול חשוב מן הקטן.

– אני גדול – שמח הילד, המועמד על השולחן. – אני גבוה ממך – הוא פוסק ברגש-גאוה, בהתמודדו עם בן-גילו.

לא נעים לטפס באצבעות ולא להגיע; קשה להדביק בפסיעות זעירות את המגודלים; הכוס נשמטת מתוך יד קטנה. לא זריזה ההעפלה אל הכסא, כלי-הרכב, המדרגות; אי-אפשר לאחוז בידית-הדלת, להתבונן מבעד לחלון, לתלות משהו ולהורידו, כי גבוה. באתָ בהמון והוא מאפיל, אינו מרגיש בך, דוחק. לא נוח, מכאיב להיות קטן.

כבוד ופליאה מעורר מה שהוא גדול, והוא תופס יתר מקום. קטן – רגיל, לא מעניין. אנשים קטנים, צרכים קטנים, ששונות ותוגות קטנים.

מקסימים: עיר גדולה, הרים גבוהים, עצים רמים. – אנו אומרים:

– מפעל גדול, אדם גדול.

הילד הקטן, קל, פחות. – אנו מוכרחים לגחון עליו, להנמיך עצמנו אליו.

ורע מאלה: הילד חלש.

אנו יכולים להרימו, לזרקו באויר, להושיבו באנסו, לעצרו בכוח זרוענו, לעכבו במרוצתו, לסכל מאמצו.

כל פעם שאינו נשמע לי שמור עמי הכוח. אני אומר: “אל תלך מזה, אל תגע, תסור, השב”. והוא יודע, כי מוכרח; פעמים הרבה הוא מנסה ולשוא, עד כי יבין, ייכנע, יוותר.

מי ומתי, באילו תנאים יוצאים מגדר הרגיל, יעז לדחוק איש מבוגר, לחבוט בו, להכות? ומה מצויה ותמֵהה היא המכה אשר יוכה הילד, המשיכה החזקה בידו, לחיצת הפינוק המכאבת.

הרגשת אפס-האונים מחנכת לכיבוד הכוח; כל אחד ואחד, ולא בלבד מבוגר, אלא גדול יותר בשנים וחזק יותר, יכול להביע באכזריות את מורת-רוחו, לתמוך דרישתו בכוחו ולכפות משמעת: הוא יכול לעשוק ללא עונש.

אנו, בדוגמאות שלנו עצמנו, מלמדים זלזול בכל שהוא חלש יותר. בית-ספר רע, בשורת-עתידות קודרת.

נשתנו פני העולם. לא עוד כוח השרירים עושה את העבודה ומגן מפני האויב, לא עוד כוח השרירים שומט מידי האדמה, היערות, הים את השלטון, השובע והבטחון. העבד המשועבד – המכונה. השרירים איבדו זכות-היחיד וערך-היחיד שלהם. – על-כן גדל יותר כבוד השכל והדעת.

החדר החשוך, תא-ההוגה הצנוע – עצמו והיו לאולמי-חוקר ובניניו. עולות ומתמרות דיוטות בתי-הספרים, שחים המדפים מכובד הספרים. מלאו המון אדם מקדשי הבינה הגאה. – איש-המדע יוצר ומצווה. תשבץ הספָרות והקָוים מטיל מדי פעם בפעם אל תוך ההמונים כיבושים חדשים, תעודות עָצמת האדם. וצריך להקיף כל אלה בזכרון ובהבנה.

מתארכות שנות המדע והעמל, מתרבים בתי-הספר, הבחינות, המלה הנדפסת. והילד הקטן, החלש, אשר חייו מעטים – לא קרא, אינו יודע…

בעייה איומה היא, איך לחלק את השטחים הנכבשים, מה תפקיד למי, מה תשלום למי, איך לכלכל את משק כדור-הארץ הכבוש. כמה ואיך להעמיד בתי-מלאכה, כדי לפרנס ידים ומוחות רעבי-עבודה, איך לקיים שפעת-האדם במשמעת וסדר, איך להבטיחה מפני מזימת היחיד ושגעונו, איך למלא את שעות-החיים פעולה, מנוחה ושעשוע, לעמוד בפני אפּאטיה, גרגרנות ושעמום. איך לחבר בני-אדם חיבורי-ציבור ממושמעים, להקל על ההבנה; מתי לפזר ולחלק. פה להמריץ ולעודד, שם לעזור; פה להצית, שם לכבות.

מדינאים ומחוקקים מנסים בזהירות, ובכל פעם ופעם שוגים.

והם גם מתועצים ומחליטים על הילד; אך מי ישאל את הילד התם למשפטו והסכמתו? כי מה בפיו להגיד?

ליד השכל והדעת מסייעת הפיקחות הזריזה במלחמת-הקיום-וההשפעות. החרוץ מריח משעול נכון וזוכה בתשלום יתר על הערך; הוא רוכש פתאום ובנקל למרות כל החישובים הישרים; הוא מבריק ברוב קסם ומטיל קנאה. צריך ערמה לדעת את האדם – לא עוד מזבחות, כי אם דיר-החיים.

ואילו הילד מהדס אובד עצות עם ספר-הלימוד, הכדור והבובה; מנחש כי בלי שיתופו, מעליו, מתרחשים דברים חשובים וחזקים, המכריעים על הגורל לטובה ולרעה, העונשים ונותנים שכר ומשברים.

הפרח הוא בשׂורת הפרי אשר יבוא, האפרוח יהיה תרנגולת המטלת הביצים, העגל יתן חלב. ובינתיים שקידה, הוצאה ודאגה: האם יגדל ולא יכזיב?

הצעיר מפיר את המנוחה; צריך לחכות ימים רבים; אולי יהיה משענת לעת זקנה ויעצום עיני גוססים. אך החיים יודעים בצורֶת, כפור וברדים המלקים ומחריבים יבולים.

אנו מבקשים לראות מראשית אחרית, אנו מתאווים לשער מראש, להבטיח; צפיה חדלת-מרגוע למה שיהיה, היא המגדילה את הזלזול במה שיֵש.

מועט ערכו של הצעיר בשער-השוק. רק בפני המשפט והאלוהים ערכה של ניצת-התפוח כערך פרי-התפוח, ערכו של ניר מוריק כערך קמה מבשילה.

אנו מטפחים, מגוננים, מאכילים, משכילים. הילד בלי לדאוג, מקבל; מה היה בלעדינו, אשר הכל בא לו מידנו?

אך ורק, הכל רק – אנחנו.

אנחנו היודעים את הדרכים להצלחה, אנחנו המורים הוראות ומשיאים עצות. אנו מפתחים את היתרונות, חוסמים את המגרעות. אנו מתכוונים, מטייבים, מתקנים. הוא אפס, הכל – אנחנו.

אנו מצווים ודורשים ציות.

אחראים אחריות מוסרית וחוקית, יודעים ומשערים, אנו דיינים יחידים לפעולות-הילד, תנועותיו, מחשבותיו וכוונותיו.

אנו משמיעים דברי-פקודה ומפקחים על מילוים; הכל לפי רצוננו ורוח בינתנו – ילדים שלנו, רכוש שלנו – הלאה.

(אמנם, נשתנה משהו. לא עוד רק רצונה וסמכותה של המשפחה. פיקוח החברה, עודנו זהיר אך כבר ישנו. חרש, בלי-משים).

פושט-היד הוא אדוני הנדבה. הילד אין דבר שיהיה שלו, הוא חייב ליתן דין-וחשבון על כל חפץ שניתן לשימושו.

אסור לקרוע, לשבור, ללכלך, אסור לתת מתנה, אסור להשליך במורת-רוח. צריך לקבל ובקורת-רוח. – הכל בזמן במקום מסויימים, בהתאמה נבונה לתעודתו.

(אולי משום כך הוא מעריך קטנות חסרות-ערך, המעוררות חמלה תמהה: גרוטאות – הרכוש היחיד שהוא באמת שלו ואוצָר החבל, הקופסה, החרוזים).

בשכר הנעשה לו לילד, הוא חייב להישמע, לזְכות בהתנהגות טובה – מוטב שיוציא בתחנונים, בערמה ובלבד שלא ידרוש. אין דבר מגיע לו, אנו נותנים מרצוננו הטוב (עולה הַקְבָּלָה מכאיבה: אהובת העשיר).

מצוקת הילד וחסד תלותו החמרית – הם המשחיתים את יחס המבוגרים לילדים.

אנו מזלזלים בילד, כי אינו יודע, אינו משער, אינו מנחש.

אינו יודע את קשיי חיי המבוגר ונפתוליהם, אינו יודע מה מקור תקופות ההתלהבות, ההתרפות, השממון שלנו, מה מבריח את השלווה ומה מחמיץ את ההומור; אינו יודע כשלונות המבוגר ופשיטת-רגלו. קל להרדים את התם, לפתותו.

הוא סובר, כי החיים פשוטים וקלים. יש אבא, יש אמא; האב משתכר, האם קונה. אינו יודע לא מעילות בחובה ולא דרכי המלחמה של האדם לשלו ולמעלה משלו.

בעצמו פטור מדאגות-חומר, מפיתויים עזים וזעזועים – שוב אינו יודע ואין בכוחו לשפוט. – אנו בוחנים כליותיו ביעף, כהרף-עין רשולה אנו חודרים בתוך-תוכו, בלא חקירות אנו מגלים את עלילותיו הנחשלות.

ואולי אנו מרמים את עצמנו בחשבנו, כי הילד הוא רק זה ורק כך כרצוננו? ואולי הוא מתחבא מפנינו, אולי הוא סובל במסתרים?

אנו עוקרים הרים, כורתים אילנות, משמידים חיות. מתרבים והולכים הישובים באשר לפנים היו יערות וביצות. אנו תוקעים מושבות אדם בשטחים חדשים יותר ויותר.

הכנענו את העולם, משרתינו הברזל ובעל-החי; שיעבדנו את גזעי-הצבעונים, קבענו בקוים גסים את יחסי-ההדדין של העמים ושיככנו את ההמונים. עוד רחוק משטר-צדק, עוד מרובים עלבונות ועושק.

אך לא-רציניים נראים ספקות הילדים והיסוסיהם.

הדימוקרטיות הבהירה של הילד אינה יודעת הירארכיה. מכאיבים אותו זיעת השכיר ובן-גילו הרעב, מצוקת הסוס הניגשׂ, התרנגולת הנשחטת. קרובים לו הכלב והעוף, שווים לו הפרפר והפרח, מוצא את אחיו בצרור אבן וצדף. אינו שותף לגאווה של האץ-להעשיר וכל-כן אינו יודע עדיין כי האדם בלבד בעל נפש.

אנו מזלזלים בילד, כי שעות חיים רבות עודן לפניו.

אנו מרגישים בעמל צעדינו אנו, בעצלות תנועותינו רבות הפנייה העצמית, בכילות-התבוננויותינו וחישותינו. הילד רץ ומקפץ, מביט ללא צורך, תמה ושואל רוב שאלות; מזיל דמעות בקלות-דעת ושמח בנדיבות.

יקר-ערך הוא יום סתיו נאה, בהיות השמש כחזון לא-נפרץ, כי האביב כה וכה ירוק. די במשהו, האושר מצריך אך מעט – הטרחה למותר. בחפזה, ברישול אנו נפטרים ממנו. אנו מזלזלים בריבוי הפנים של חייו ובחדוה שנתינתה קלה כל כך.

לנו בורחים רבעי-שעה ושנים חשובות; והוא יש לו זמן, עוד ישיג, יגיע.

הילד אינו חייל, אינו מגן על המולדת, אף כי יסבול עמה יחד.

אין צריך להשתדל על חוות-דעתו, אין הוא בעל זכות-בחירה: אינו מאיים, אינו תובע, אינו מדבר.

חלש, קטן, מִסכן, תלוי באחרים – רק יהיה אזרח.

זלזול, אם סלחני, אם חמור, אם אכזרי, אך תמיד זלזול.

גורף-רירו, רק-ילד, אדם לעתיד-לבוא, לא איש-העתה… באמת רק יהיה.

להשגיח, לא להעלים עין כמעט רגע. להשגיח, לא להניחו לבדו. להשגיח, לא לסור מעליו.

יתהפך, ייחבט, ייפצע, יתלכלך, ישפוך, יקרע, ישבור, יקלקל, ישליך, יאֵבד, יזרה אש, יפתח בית בפני גנב. יזיק את עצמו, אותנו, יטיל מום. בעצמו, בנו, בידיד-שעשועיו.

לשמור– שום עצמאות במעשים; ולנו – זכות מלאה לפיקוח וביקורת.

אינו יודע מה וכמה יאכל, מה וכמה ישתה, אינו יודע גבולי-הליאות. ובכן לעמוד על משמר הדיאֶטה, השינה והמנוחה.

כמה זמן, עד מתי? תמיד. במרוצת גילו הוא משתנה, אך החשד אינו פוחת, ואדרבה הוא מתרבה.

אינו מבחין בין עיקר וטפל. זרים לו סדר ומעשה-שיטה. בבלבולו הוא שוכח, מזלזל, מזניח. אינו יודע מה – העתיד אחראי.

ואנו מוכרחים ללמד, לכוון, להדריך, לקפד, לעצור, ליישר, להתרות, לקדם, לכפות ולהילחם.

להילחם בהעויה, בקפריסה ובעקשנות.

לכפות תכנית זהירות, ראיית-נולד, חששות ומבוכות, רחשי-לב רעים ונבואות קודרות.

אנו, המנוסים, יודעים כמה סביבינו סכנות, מַאֳרָבִים, מלכודות, מקרי-פורענות ושואה.

אנו יודעים כי הזהירות הגדולה ביותר אינה ערובה מלאה; על כן אנו חשדנים ביותר: שלא ייסרונו הכליות, שלא יהיו לנו לפחות בשעת אסון טענות למצפוננו.

חביב עליו ההאּזאַרד של המשובה, מפליא הדבר עד כמה הוא נצמד לרע. נשמע בחפץ לב ללחישות רעות, מחקה את המופת הגרוע ביותר.

קלקולו קל ותיקונו קשה.

אנו מבקשים טובתו, רוצים להקל; נותנים ללא שארית את כל נסיוננו; ישלח ידו – והכל מוכן ומזומן. ידענו, מה מזיק את הילד, כי זכרנו מה הפסיד אותנו – יימנע, יעקוף, ולא יתנסה בו.

– זכור, דע, הבן.

– תיווכח לדעת, תראה.

והוא לא יקשיב. כאילו במכוון, כאילו במזימה תחילה.

צריך לשמור כי יישמע, צריך לשמור כי יקיים. הוא עצמו חותר בגלוי אל הרע, בוחר בדרך הגרועה יותר, המסוכנה יותר.

איך נישא באורך-רוח מעשי-שטות נואלים, עלילות-כסל, התפרצויות חולות-אחריות?

חשוד הוא בן-בראשית. נראה נכנע, תם, ובאמת – ערום, עקוב.

יודע להתחמק מפיקוח, להרדים את העֵרות, לרמות. תמיד מוכנת עמו אמתלה, תואנה; יסתיר ולתומו יכזב.

זלזול ולא-אמון וחשדות והאשמות.

הקְבָּלָה מכאיבה: ובכן הרפתקן, שיכור, מורד, משוגע? – ואיך יחד בצל קורה אחת?

מורת-רוח

אין דבר. אנו אוהבים את הילדים. על אף הכל הם הנחמה, המבטח והתקוה, החדוה והמרגעה, זוהר-החיים הבהיר. אין אנו מפחידים, אין אנו מעמיסים, אין אנו נוגשים; הם מרגישים עצמם חפשים ומאושרים.

אולם למה בכל זאת – הם כמעמסה, מעצור, תוספת לא-נוחה? מאין מורת-הרוח אשר בדעת-הקהל על הילד האהוב?

קודם בואו בעולם הזה של פנים-לא –מסבירות, כבר התגנבו בחיי המשפחה בלבולים והגבלות. משתכרים ללא תקנה החדשים הקצרים של החדוה המיוחלת, המוצדקת מכבר,

התקופה הארוכה של חולשה גָרפה מסתיימת במחלה וכאב, לילות-אין-מנוחה והוצאות יתירות, סכסוך-השקט, קלקול-הסדר, ערעור שיווי-המשקל של התקציב.

כאחת עם הריח החמצמץ של החיתולים והצריחה הנוקבת של הרך הנולד עלה צלצול כבלי עבדות הנישואים.

משא באין דרך להבנה, צריך לחוש ולנחש, אנו מחכים, ואולי אפילו באורך-רוח,

וכשהוא סוף-סוף מדבר ומהלך – הוא מסתבך, נוגע בכל, מביט בכל פינה, הרי הוא מפריע ביותר ומערער את הסדר, הוא הלכלכן הקטן – העריץ.

גורם היזקות, מתנגד לרצוננו רב-התבונה; דורש ואינו מבין אלא מה שנוח ורצוי לו.

אל נזלזל בזוטות: הטינה שבנו לילד באה גם בשל יקיצה משכימה מדי, עתון מקומט, כתם על שמלות וטאפיטין; המרבד המורטב, המשקפת ועציץ-המזכרת המנופצים, החלב ומי-הבושם השפוכים, ובשל דמי שכר הרופא.

הוא ישן לא בשעה הרצויה לנו, אוכל לא באופן הנרצה לנו; סבורים היינו, כי יפרוץ בצחוק והרי הוא נבעת ובוכה. הוא שביר, אך העלמת-עין אחת ואימת מחלה עליו ובשורת קשיים חדשים.

אם האחד יסלח, יבוא האחר וירבה להאשים ולשסות; זולת האם עושים את דעת-הקהל על הילד האב, האומנת, המשרתת, השכנה – למרות האם או בסתר יענשו את הילד.

איש-התככים הקטן הוא פעמים הרבה עילת-חיכוכים וקטטות של המבוגרים; תמיד יש מישהו ממורמר ונפגע. סלחנותו של האחד נפרעת מן הילד בידי האחר. לפעמים קרובות טוב-הלב המדומה היא רשלנות נואלת; הילד נושא באחריות לאשמת אחרים.

(אין הנער והנערה הקטנים אוהבים את הכינוי: ילדים. שם משותף להם ולקטנים ביותר מטיל עליהם אחריות על העבר להיות כלולים במוניטין הנפסדים שיצאו לפעוטות – ביחוד שהנזיפות היורדות עליהם מרובות גם עתה).

לעתים רחוקות מדי הוא כפי משאלתנו, ולעתים קרובות מדי אנו רואים גידולו ברגש אכזבה.

– הרי כבר צריך היה…

תמורת נתינתנו ברצוננו הטוב חייב הילד להשתדל ולשלם טובה תחת טובה, חייב להבין, להשלים ולוותר; וקודם כל – להחזיק טובה.

כגדול הגיל גדֵלות החובות והתביעות; לרוב אחרת ופחות מכפי שהיינו מבקשים.

חלק זמן, דרישות ושלטון אנו מפקידים בידי בית הספר. מתכפלת הערות, מתגברת האחריות, נולדים סכסוכים של תביעות-זכות סותרות. מתגלות מגרעות.

ההורים סולחים בעין טובה, סלחנותם נובעת מהרגשת-אשמה ברורה, אשמת הרעה אשר עוללו לילד בעל-המום שהביאו אותו לעמק-החיים. לפעמים האם מבקשת במחלה מדומה של הילד כלי-הגנה בפני האשמות זרים וספקות עצמה.

בדרך כלל קול האם אינו נוטע אמון. חדצדדי הוא, לא מוסמך הוא. מוטב ונשמע משפט מחנכים, מומחים, בעלי נסיון: הראוי ילד לעין טובה?

המחנך בבית פרטי אך לפעמים רחוקות ימצא תנאים נאותים לחיי-צוותא עם ילדים.

כבול בכבלי השגחה חושדנית מוכרח המחנך להתנודד בין הוראת אחרים ובין השקפתו שלו, בין הדרישה הבאה מחוץ ובין מנוחת עצמו ונוחיותו. האחריות לילד שהופקד בידו מטילה עליו לשאת בתוצאות החלטות מפוקפקות של אפיטרופסים ותפרנסים חוקיים.

ההכרח להסתיר קשיים ולעקוף עליהם, מעלה אותו בנקל על דרך השחיתות של חנופה, התמרמרות ועצלתיים.

במרוצת שנות העבודה מתארך המרחק בין מה שתובע המבוגר ובין מה שמבקש הילד, גדלה ידיעת דרכי השיעבוד הבלתי-טהורים.

נשמעת התלונה על העבודה כפוית הטובה: ברצות ד' ליסר איש, יעשהו מחנך.

מלאה אותנו ילד רב-התנועה והתשואה, הלהוט לדעת את החיים וחידתם, מעייפות השאלות והתמיהות, התגליות והנסיונות שסופם לרוב ללא הצלחה.

לעתים רחוקות יועצים ומעודדים, לעתים קרובות דיינים מחמירים. פסק-דין חמור ועונש – אחת אחריתם:

תעלולי השעמום והמרד לא יהיו מרובים כל כך, אך תמורת זה יהיו עזים ועקשים. על כן תגבורת הפיקוח, שבירת ההתנגדות, ביטוח בפני הפתעות.

הרי קו המורָד של המחנך:

מזלזל, אינו מאמין, חושד, בולש, תופס בשעת קלקלה, מייסר, מאישם ועונש, מבקש דרכים נוחות לקדם את הרעה; אוסר לפרקים מצויים, כופה כפייה מוחלטת יותר ויותר; אינו רואה התאמצותו של הילד בבואו לכתוב בשקידה גליון נייר או שעת חיים; פוסק פסק-דינו היבש: רע.

מועטת תְכֵלֶת הסליחה, מרובה ארגמן הכעס והגערות.

כל מה שחינוכה של חבורת-ילדים מרבה לדרוש הבנה, כן יקל להילכד בשגיונות ההאשמות והפגיעות.

מַלְאֶה אחד קטן וחלוש, מרגיזים תעלולים בודדים; אך מה טורדן וטורחן, תובען ובהלן בתגובותיו הוא האספסוף.

סוף-סוף תבינו: לא ילדים, אלא המון. חבורה, סיעה, כנופיה – לא ילדים.

כבר תקועה בעומקך המחשבה, כי אתה חזק, ופתאום תרגיש עצמך קטן וחלוש. המוֹן- ענק, משקלו הציבורי גדול וכמות נסיונותיו כבירה, יש והוא מתלכד בעקשנות סולידארית, יש והוא מתפרד לעשרות זוגות רגלים וידים – ראשים, שכל אחד ואחד בהם מסתיר מחשבות אחרות ותעלומת תביעות אחרות.

מה קשה לו למחנך חדש בכיתה או בפנימיה, שבהם היו הילדים נתונים בחרצובות משמעת חמורה, והם התאגדו מחוצפים ונעלבים על יסודות האלימות של כנופית לסטים. מה תוקפנים ואיימנים הם, כשהם משתערים בהתאמצות מקובצת על רצונך ומבקשים לעקור את המחסום – לא ילדים, כי אם כוח-איתנים.

כמה מהפכות מסותרות, שהמחנך מחריש עליהן; כי בוש להודות, שהוא חלש מן הילד.

אולם למוד-נסיון, יאחז בכל אמצעי להחניקם ולהטיל מרותו עליהם. עתה חדלו כל קרבת-ידידות, כל הלצה תמימה: כל תשובה רוטנת, משיכת כתפיים, העוית מורת-רוח, שתיקה עקשנית, מבט זועם. לעקור מן השורש, לבער בחמת נקם: זלזול ומזימת-רשע. את ראשי הבריונים ישחד בזכויות יתירות, יבחר לו עדת מרעים, לא יקפיד על ענשי צדק, ובלבד שיהיו חמורים, כיאות לבני מרי, ובלבד שיכבה בעוד מועד ראשית ניצוצי המרד, ובלבד שההמון – האדיר גם במחשבתו – לא יתפתה לכפות דרישותיו או להתהולל.

חולשת הילד אפשר ותעורר רגשנות; כוח החבורה מכעיס ועולב.

יש טענת כזב, כי העין הטובה מחציפה את הילדים, כי תשובתם ליד הרכה היא אנדרלמוסיה ולא סדרים.

אולם אל נקרא שֵם טוב-לב לרשלנות, התרפות ואיוולת אובדת עצות. בין המחנכים נמצא, מלבד עריצים יהירים ושונאי אדם, גם לא-יוצלחים, שנדחו מכל בתי-עשייה ושאינם מסוגלים לכבוש כל משמרת של אחריות.

יש והמורה מבקש לקנות את לב הילדים מקנה- מחמאות, להתגנב בחפזה, בזילי זול, בלי עבודה בסתרי אמונם. כיד ההומור הטובה עליו הוא מבקש שחוק-עגבים, ולא לאבד ברוב יגיעה את חיי החבורה. פעמים משתזרים פתאום בסלחנותו הרוממה פרצי המזג הרע. הוא מגחיך עצמו בעיני הילדים.

ויש ותאב-האמביציה ידמה, כי קל להמיר את נפש האדם בדברי סברה ובתוכחת-מוסר חמימה, כי די להטיל התרגשות בלבבות ולהוציא במרמה דבר-הבטחה לתיקון ההליכות. הוא מקניט ומשעמם.

ויש בעל עין טובה למראית-עין; בני-בריתו – מליצות כוזבות, והם חכמי- המארב האויבים והעושקים. – מעוררים גועל.

התשובה להזנחה – זלזול, לעין טובה – מורת-רוח ומרד, לחשדנות – מחתרת.

שנות עבודה הוכיחו בבירור גמור, כי הילדים ראויים לכבוד, אמון ועין טובה, כי חביבה מחציתם באוירה טובת-מזג, אוירת הרגשות רכות, צחוק עליז, בכורי מאמצים ותמיהות ערות, שמחות ראשונות, טהורות אהובות; הוכיחו כי העבודה מהירה, נושאת פרי ויופי.

אולם דבר אחר הטיל ספק והדריך מנוחה:

על מה יקרה, כי דווקא הילד שבטחנו בו ביותר הכזיב? על מה, אמנם לעתים רחוקות, התפרצות-פתאום של תעלולי עדת הילדים? ואולי המבוגרים אינם טובים מהם, אך מהיותם מיושבים יותר, בטוחים יותר, אפשר ביתר שלווה לסמוך עליהם.

חיפשתי בעקשנות ועל יד על יד מצאתי תשובה.

1. – אם המחנך מבקש תכונות-אופי וערכים, הנראים לו יקרים במיוחד, אם הוא רוצה לעשות הכל כדוגמה אחת, למשוך הכל לכיוון אחד – יילכד במלכודת-המשגה: אחדים יתחפשו כאילו הם עשויים כדוגמתו, אחרים ייכנעו ביושר-לב לסוגסטיה – עד שעה מסויימת. כשיתגלו פני הילד כאמתם – לא הוא בלבד אלא גם הילד ירגיש בתבוסה. – ככל שגדלה יותר ההתאמצות להתחפש או להיכנע להשפעה – כן תסער יותר התגובה; הילד משנתגלתה אמת-מגמותיו שוב אין לו מה שיפסיד. תורה היא ולימוד היא צריכה.

2. – אחרים קני-ההערכה שבידי המחנך, ואחרים – שבידי ציבור הילדים: גם הוא גם הם רואים את אוצרות-הרוח; הוא מחכה כי יתפתחו; הם מחכים מה תועלת יפיקו עוד היום מאוצרות אלה, האם יתחלק במה שברשותו, האם יראנו כזכותו בלבד – אם גדול נפש, קנאתן, אוהב-עצמו וכילי. – לא יספר אגדות, לא ינגן, לא יצייר, לא יעזור, לא יסייע – “עושה חסד”, “צריך לבקשו”. – מהיותו מבודד, יאמר בתנופה אדירה לקנות לעצמו אהדת הציבור שלו, הרואה בשמחה שחזר בתשובה. – לא נתקלקל פתאום, אדרבה הבין ותיקן.

3. – הכזיבו כחברותה, הכלל פגע.

מצאתי ביאור בספר על אילוף בעלי-חיים – ואיני מעלים את המקור. – ובכן האריה אינו מסוכן בשעת כעסו, אלא בשעת שחוקו, בחפצו להשתובב מעט; וההמון גיבור כארי…

וצריך לבקש פתרונים לא רק בפסיכולוגיה; יותר בספר רפואה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, תולדות, שירה, קרימינולוגיה, סידור-תפילה וספר הוראות האילוף.

1. – בא הביאור השִמְשִי ביותר, ומי יתן ולא יהיה האחרון. אפשר והילד ישתכר כל כך בחמצן האויר, כשם שהמגודל משתכר ביין שרוף. – ההתלהטות, חסימת מרכזי הביקורת, ההאזאַרד, ההדהמה; כתגובה – ההתביישות, הרגשת תיפלות ואשמה. – התבוננות מדוקדקת – קְלינית. אפשר ואדם נכבד ביותר ראשו חלוש ביותר.

לא לייסר: השיכרות הבהירה הזאת של הילדים מעוררת התרגשות וכבוד; אינה מרחיקה ומפרידה, כי אם מקרבת ומאַחה.

אנו מסתירים את מגרעותינו ומעשינו בני-העונש. הילדים אסורים לבקר, אסורים לראות ליקויינו, סיאורינו הרעים ודרכינו המגוחכים. אנו מעמידים פנים של שלימות. בכוחו של איום בעלבון החמור ביותר אנו שומרים סודות הכת השלטת, הקָסטה יודעת-הרזים – המקודשת בתפקידים נעלים ביותר. רק ילד מותר להציגו עירום ללא בושה ולהעמידו למוד-הקלון.

אנו משחקים עם הילדים בקלפים מזויפים; אנו מכים את חולשות גיל הילדות בקלפים הממוזלים של יתרונות השחרות. מעשה קוביוסטוסים אנו מערבים את מסכת הקלפים באופן שנוכל להעמיד את קלפיהם הגרועים ביותר כנגד הטוב והיקר שבנו.

היכן הנרפים וקלי הדעת והגרגרנים, הלקקנים השוטים, העצלים, ההוללים, הנוכלים, הרמאים, השיכורים, הגנבים, היכן מעשי-האלימות שלנו והפשעים הגלויים והנסתרים; כמה מריבות, עָקְבָּה, קנאה, הלעזה ונבלות, כמה מלים פוצעות, מעשים מחפירים, כמה טרגדיות-משפחה חשאיות, שבהן סובלים ילדים, כראשוני קרבנות, כראשוני מעונים קדושים.

אנו מעיזים להאשים ולחייב?

והרי הציבוריות של המבוגרים מנופה ומזוקקת ברוב שקידה. כמה נספג בתלי-קברות וכמה בבתי-כלא ובבתי חולי-רוח וכמה נשטף בתעלות הסיאוב וחלאת האדם.

אנו מצָוים לילדים כי יכבדו את הגדולים בשנים ובנסיון, מבלי להרהר אחרי הצו; ובקרבתם שכבת צעירים גדולה מהם בשנים ובנסיון על פיתוייה הטורדנים ולחצה.

אלה, פושענים ומעורערים בשיווי-משקלם, משוטטים הפקר ודוחקים וחובטים ועושקים ומטילים קלקלה. ולמעשיהם של אלה נושא כלל-הילדים באחריות סולידארית (שהרי גם בנו יתנו לפעמים אותותם אותות). אלה המעטים מרגיזים את דעת הקהל המהוגנת, מסתמנים ככתמים בוהקים על פני שטח דעת הילדים. הם המצָוים לה לשיגרה שיטות התנהגות: בקיצור – אם גם ימחץ; בחריפות – אם גם תפצע; בחומרה – לאמור באכזריות.

אין אנו מתירים להם לילדים שיתאגדו; מתוך זלזול, חשדנות, מורת-רוח. אין אנו מקפידים: אך בלי שיתופם של מומחים לא נוכל לתעודה הזאת, והמומחה – הילד.

האומנם חוש הביקורת שבנו פג כל-כך, כי כעין טובה הם לנו התפנוקים, שאנו מענים בהם את הילדים? האומנם לא נבין, כי באמצנו ילד אל לבנו אנו מאמצים עצמנו אליו, בחיבוק אשר נחבקו אנו מסתתרים אובדי עצות, מבקשים מחסה ומפלט בשעות כאב יתום, עזובת-הפקר, ואנו מעמיסים עליו כובד יסורינו וכיסופינו.

כל פינוק אחר, לא של בריחה לילד ותחנון תקוה, הוא התאנות בת-עונשין וגירוי רגשים חושניים.

– אני מאמץ את הילד אל לבי, כי רב יגוני. נשקני ואתן.

אנוכיות ולא טוב עין.

הזכות לכבוד

יש כאילו שני מינים חיים: האחד רצין, נכבד, האחר נסבל בסלחנות, פחות-ערך. אנו אומרים: אדם עתיד לבוא, עובד עתיד לבוא, אזרח עתיד לבוא. כי יהיו, כי אחר כך יתחילו באמת, כי ברצינות יש ערך לעתיד לבוא. אנו מתירים בחסדנו כי יתחבטו לצדנו, אך נוח יותר בלעדיהם.

לא, והרי יהיו וישנם. לא הפתיעונו פתאום ולשעה קצרה. הילדים – לא מַכָּר שנודע לנו ביעף, ואפשר לנו לחמוק ממנו בחפזה, שאפשר לנו להיפטר ממנו בנקל, בבת-שחוק.

הילדים הם אחוז גדול של האנושיות, האוכלוסיה, העם, התושבים, האזרחים – ידידי קבע. היו, יהיו וישנם.

היש חיים מעשה הלצה? לא, גיל-הילדות – שנות חיים ארוכות, חשובות, של האדם.

החוק האכזר והישר של יוון ורומי מתיר להרוג ילד. בימי-הביניים מעלים דייגים ברשתותיהם מתוך הנהר חללי ילדים מוטבעים. המאה הי"ז נמכרים בפאריס ילדים גדולים יותר לפושטי-יד, ולפני כנסית נוטר-דאם ניתנים ילדים קטנים יותר חינם. לא זמן רב עבר מאז. – ועד היום לוחצים אותם, אם הם מפריעים.

מתרבה מספר הילדים שנולדו בלא קידושין, עזובים, מוזנחים, מנוצלים, מנוונים, מעונים. החוק מגן עליהם, אך האם הוא מבטיחם במידה נכונה? נשתנה הרבה, החוקים הישנים צריכים בדיקה.

התעשרנו. אנו נעזרים לא רק בעבודת עצמנו. אנו יורשים, בעלי מניות, שותפים לעשירות כבירה. כמה ערים לנו ובנינים, בתי-חרושת, מכרות, בתי-מלון, תיאטראות; כמה סחורה בשווקים, כמה אניות מוליכות אותה – היא תולה עצמה בצוארי הצרכן ומתחננת: תיהנה ממני.

נעשה מאזן, נחשב, כמה בחשבון הכולל הזה מגיע לילד, מה חלקו הראוי לא בתורת חסד, לא כנדבה. נבדוק ביושר, כמה אנו מוציאים לטובת עַם הילדים, אומת-הצעירים, מעמד המשועבדים. מה גודל אחוזתנו ומה חובת החלוקה; האם לא חמסנו נחלה – אנו אפוטרופסים מעוולים, האם לא גזֵלתם בידנו.

צר להם – מיצר, מחנק, עוני, שעמום וחומרה.

הנהגנו את הלימוד הכללי, חובת העבודה הרוחנית; יש רישום וגיוס לבית-הספר. העמסנו על שכם-הילד את עמל ההשלמה בין האינטרסים הסותרים של שתי סמכויות מקבילות.

בית-הספר דורש, ההורים נותנים שלא מרצונם. הסכסוכים בין המשפחה ובית-הספר מכבידים על הילד. ההורים מצטרפים להאשמות שבית-הספר מאשים, ולא תמיד כדין, את הילד, בהתגוננו בפני החסות הכפויה עליהם על-ידי בית-הספר.

מאמצי השירות של החייל גם הם הכנה ליום שבו ייקרא למעשים; והרי המדינה מבטיחה כל צרכיו. המדינה נותנת לו קורת גג ומזון; המדים, הרובה והמשכורת הם לו זכות ולא נדבה.

הילד מוכרח לבקש נדבה מהוריו, מקהילתו, כשהוא כפות לגזירת הלימוד הכללי.

מחוקקי ג’יניבה ערבבו ענין החובות וענין הזכויות; נעימת ההצהרה היא דרך-סברה והוכחה ולא דרישה; קריאה אל הרצון הטוב, בקשה לעין טובה.

בית-הספר יוצר קצב שעות, ימים ושנים. פקידי בית-הספר חייבים לספק את צרכי האזרחים הצעירים עתה. הילד הוא יצור בן-בינה, יודע היטב את הצרכים, הקשיים והמעצורים בחייו, לא צו של גזירה, לא פקודות כפויות וביקורת חשדנית, כי אם הבנה רבת-טאַקט, אמונה בנסיון, פעולת-יחדיו וחיי יחדיו.

הילד אינו כסיל; הכסילים שבהם אינם מרובים מאשר בכלל המבוגרים. – עטופי ארגמן-שנים אנו מרבים להטיל הוראות ללא בינה, ללא ביקורת, פיקודים שאינם בני-עשייה. לא אחת יעמוד הילד הנבון תוהה ובוהה בפני האיולת החובלנית, הצִיקְנֵית, העולבנית.

עתיד לו לילד, אך גם עבר לו: מקרי-מזכרת, זכרונות, הרבה שעות התבוננות בודדה ועצמותית. לא שונה הוא מכולנו, זוכר ושוכח, מכביד ומֵקל, מחשב בהגיונו – וטועה אם אינו יודע. נשען אל בינתו הוא בוטח ומפקפק.

הילד הוא גֵר וזר, אינו מבין את הלשון, אינו יודע כיווני הרחובות, אינו מכיר חוקים ומנהגות. לפרקים הוא רוצה בעצמו להתבונן סביבו; ואם יקשה עליו יבקש הוראה ועצה. הוא צריך מורה-דרך, שישיב בנימוס על שאלותיו.

כבוד לאי-ידיעתו.

המרשיע, איש-השערוריה והנבל מנצל את אי-ידיעתו של בן הארץ הזרה, משיב לו תשובה לא-מובנת, מטעה אותו בזדון. גס-הרוח רוטן במורת רוח. – אנו מתנגחים, מתכתשים עם הילדים, אנו מוכיחים, מייסרים, עונשים, אין אנו מודיעים ומבארים בעין טובה.

מה עלובות ודלות היו ידיעות הילד, אילולא שאָבן מבני-גילו, אילולא האזין וצותת, אילולא גנבן מתוך דברי המבוגרים ושיחתם.

כבוד לעמל למען דעת.

כבוד לכשלונות ודמעות.

לא רק פוזמק קרוע, גם ברך שרוטה, לא רק כוס זכוכית מנופצת, גם אצבע פצועה, וצלקת וחבורה, ובכן כאב.

כתם במחברת, זה מקרה, עגמת נפש וכשלון.

– כשאבא שופך את התה, אמא אומרת: אין דבר; אולם עלי היא כועסת תמיד.

לא-מורגלים בכאב, עלבון, עוול, הם סובלים סבל רב, בוכים יותר; אפילו דמעות הילד מעוררות הערות מבודחות, נחשבות טפלות, מרגיזות.

– צורח, צווח, מילל, מיבב.

(ילקוט ניבים שהמציאו מלונים של המבוגרים לשימוש הילדים).

דמעות-עקשנות וקאפריסה – אלו דמעות-אין-אונים ומרד, התאמצות-מחאה נואשת, קריאה לעזרה, תלונה על דאגה פגומה, עדות כי כובלים וכופים בלא-בינה, גילוי הרגשה עצמית רעה, ותמיד יסורים.

כבוד לקנין הילד ותקציבו. הילד נושא בצער את דאגות-החומר של המשפחה, חש מחסוריה, מקביל עניותו לעשרו של חברו, מדאיבות אותו הפרוטות המרות שהוא מידלדל בגללן. ממאן להיות מעמסה.

מה לעשות ונחוצים גם כובע, גם ספר, גם ראינוע, מחברת נכתבה עד תומה, עפרון שאבד או ניטל; יש חפץ לתת מזכרת לאדם חביב, לקנות תופינים, ולהשאיל לחבר. צרכים, משאלות ופיתויים כה חיוניים, ואין.

האם העובדה, כי בבתי הדין לפושעים צעירים אחוז ההאשמות המכריע הן הגניבות – אינה מדברת, אינה קוראת אלינו? מתנקם הזלזול בתקציבו של הילד, לא יועילו ענשים.

רכוש-הילד – לא גרוטאות; נדבת חומר, וכלי-עבודה, תקוות ומזכרות.

לא מדומות הן, כי אם ממשיות, הדאגות ואי-המנוחה, מרירות השנים הצעירות והאכזבות.

הוא גדל. חייו עזים ביותר, נשימתו מהירה יותר, הלמותו ערה יותר, בונה את עצמו – הוא רב יותר, מעמיק לצמוח לתוך החיים. גדל בימים ובלילות, בשכבו ובהקיצו, בעצבו ובששונו, בהשתובבו ובעמדו ככלי מלא חרטה לפניך.

יש אביבים של עבודת התפתחות מכופלת וסתוי דממה. הנה חוט-השדרה עצם מדי, הנה הלב לא יעצור כוח, פה חֶסר ושם גודש, אחרת התרכובת הכימית של בלוטים כָלים ונגלים, אחרות אי-מנוחה וההפתעה.

פעם אחת יחפוץ לרוץ, כאשר יחפוץ לנשום, ירצה להאבק, להניף משא, לכבוש; להסתתר, לשגות בהזיה, ללקוט אגודת זכרונות שקויי געגועים. פעם אחת רישול או צורך מנוחה, חום ונוחיות. פעם אחרת חפצו עז ולוהט או מר-נפש.

לֵאות, חולשה ממכאוב, נזלת, חם מדי, קר מדי, תאוות שינה, רעב, צמא, עודף, גרעון, הרגשה עצמית רעה – לא העויה, לא אמתלה של בית-הספר.

כבוד לתעלומות ולהיסוסים של עבודת-הגידול הקשה.

כבוד לשעה החולפת עתה, להיום הזה. איך יוכל מחר, אם לא ניתן לו היום לחיות חיי הכרה, חיי אחריות?

לא לרמוס, לא לעשוק, לא להטיל לתוך עבדות המחר, לא לכבות, לא להיחפז, לא לדפוק.

כבוד לכל רגע לעצמו, כי ימות ולא ישוב עוד, ותמיד ברצינות; רגע שהוטל בו מום שותת דם, רגע שנרצח יבעית במפלצת זכרונות רעים.

הבה וניתן לשתות בשמחה את חדוות השחר – ולבטוח. כי כן חפץ הילד. לא יצֵר על הזמן לסיפור-מעשה, לשיחה עם כלב, לתפיסת כדור, להתבוננות מדויקה בתמונה קטנה, להעתקת אות, והכל בעין טובה. כי הדין עמו.

בתמימותנו אנו יראים את המות, מבלי לדעת כי החיים הם תהלוכת רגעים מתים ונולדים. שנה – רק נסיון של הבנת הנצח לשימוש יום-יום. אורך הרגע כאורך חיוך או אנחה. האֵם מתאוה לגדל את הילד. לא תזכה: בכל פעם אשה אחרת נפרדת ומברכת אדם חדש.

באפס-כשרון אנו מחלקים את השנים לבשלות הרבה או מעט; אין יום לא-בשל, אין כל הירארכיה של גיל, אין כל דרגות גבוהות ונמוכות בכאב ובשמחה, בתקוות ובאכזבות.

בדברי או בשעשעי עם ילד – נקלעו במקלעת אחת שני רגעים של חיי וחייו שהם בשלים בשוה; בהיותי בקרב עדת ילדים, בּרכתי ופרידתי שלוחות רק לאחד במבט ובבת-שחוק. כי אכעס בקהלם – רק הרגע הרע והנקמן שלי מתעלל ברגע חייו הבשל והחשוב ומרעילו.

לוותר לטובת המחר? מה חמודות יבשר? אנו מגמזים בציירנו בצבעים כהים. מתאמתת הנבואה: הטפחות נמוטים כי זלזלו במסד-הבנין.

זכות הילד להיות אשר הוא

מה תהיה אחריתו, מה יהיה בסופו? – אנו שואלים ברוב חשש.

אנו רוצים, כי ילדינו יהיה טובים מעצמנו, אנו חולמים על האדם השלם בן-העתיד.

נהא ערים ונתפוס עצמנו בקלקלת-שקר, ונוקיע על מסמר את האנוכיות שלנו שנתעטפת בעיטופי המליצה. לכאורה התיאשות רבת-הַקְרָבָה ובאמת מרמה מנוולת.

נדברנו עם עצמנו והשלמנו, סלחנו לעצמנו ופטרנו את עצמנו מחובת התיקון. נתחנכנו שלא כהלכה. כבר איחרנו את המועד. מומים וסיאורים שבנו כבר השרישו. אין אנו מתירים להם לילדים שיתמתחו ביקורת ואין אנו בודקים את עצמנו.

מחוטאים, הסתלקנו ממלחמה עם עצמנו והעמסנו כָבדה על ילדינו.

המחנך נחפז ואוחז זכותו של המבוגר: להקפיד לא על עצמו אלא על הילדים, לחפש חטאים לא שלו אלא של הילדים.

אשמת הילד הוא כל דבר הפוגע במנוחה, באמביציה, בנוחיות שלנו, כל דבר המסכן, מרגיז, מזיק את ההרגלים שלנו, נוטל מזמננו ומחשבתנו. אין אנו מכירים בסטיה שאין עמהּ כוונה רעה.

הילד אינו יודע, לא שמע כהלכה, לא הבין כהלכה, אזנו הטעתו, שגה, לא עלה בידו, לא יכול – הכל אשמה; כשלונו של הילד והרגשתו העצמית הרעה, כל רגע קשה – אשמה וכוונה רעה.

פעולה שנעשתה שלא במידת המהירות הראויה או במידת מהירות יתירה, או שלא כהשלם-תיקונה – אשמת רשלנות, עצלות, פיזור-נפש, מורת-רוח.

לא קיים דרישה מעוולת ושאינה לו בגדר האפשר – הרי אשמה. חשד זומם ובטלולי – אף זו אשמה. – אשמת הילד הם חששותינו וחשדותינו, אפילו התאמצות תיקונו.

– רואה אתה: אך תרצה – תוכל.

תמיד נמצא יתד לתלות בה קטרוג, כגרגירנים אנו תובעים: הב יותר, יותר.

האם אנו מוותרים כדרך הטאקט, האם אנו נמנעים מהקנטה מיותרת, האם אנו מקילים על חיי-יחדיו? כלום לא אנו העקשנים, העוותניים, הפוגעים והצפרוניים?¹

אנו מתעוררים על הילד, כשהוא מפריע ומבלבל; אנו רואים וזוכרים מומנטים אלה בלבד. אין אנו רואים אותו כשהוא שקט, רציני, מרוכז. אנו מזלזלים ברגעים הקדושים של שיחתו עם עצמו, עולמו, קונו. הילד אנוס להסתיר את הגעגועים והתנופה מפני הלגלוג וההערה החמורה, הוא מעלים את חפצו להבנה, אינו מודה על החלטתו לעלות על דרך התיקון.

הוא נשמע לנו ומסתיר את המבטים החודרים, את התמיהות, רוגזות-הנפש, התלונות – הכעס והמרד. – אנו רוצים, כי יקפץ וימחא כפים; ובכן הוא מעמיד פני ליצן שוחקות.

ברוב המולה מדברים מעשים רעים וילדים רעים, מחרישים את לחש הטוב, והטוב רב פי אלף מן הרע. הטוב הוא חזק והוא מתמיד ולא ימוט. לא אמת הדבר, כי קל הקלקול מן התיקון.

אנו מאַמנים את כוח-הקשב וההמצאה, כי נגלה את הרע, נמצאנו, נרחרחנו ונתחקה עליו, כי נתפוס את הילד בשעת קלקלה בעלילות דברים ובחשדנות מעוולים.

(האם אנו שומרים על זקנים שלא ישחקו כדור-רגל? מה מאוס הוא הרחרוח העקשני בענין מעשי-אונן של ילדים).

אחד ניקש בדלת, מיטה אחת מוצעת שלא כהוגן, אחד הניח אדרתו ואין יודע מקומה, אחר רבב הוטל במחברתו. אם אין אומרים דברי גידופים, אנו אומרים לפחות דברי תוכחה, תחת אשר נשמח כי רק אחד ורק אחת.

אנו שומעים תלונות ומריבות; אך מה ירבו אצלם סליחה, וויתור, עזרה, חסות, שירות, הוראה, השפעות טובות, עמוקות ויפות. אפילו הילדים הפוגעים והזדים לא רק מזילים דמעות אך גם זורעים חיוכים.

רוח-עצלתים אשר בנו רוצה, כי שום אחד מהם לא יגרום לכך שברגע אחד מתוך 10,000 רגעי שעת הלימוד (צא ומנה) יהיה קשה מחברו.

על שום מה הילד, שלבו רע למחנך אחד, לבו טוב למחנך אחר? אנו דורשים אוניפורמה של מידות טובות ומומנטים, יתר על כן – ככל הישר בעינינו ולפי המופת היקר לנו.

הנמצא בדברי הימים כדוגמת עריצות כזאת? פרה ורבה שבט הנירונים².

ליד הבריאות – יש חולשות, ליד היתרונות והערכים – חסרונות ומומים.

ליד הילדים המעטים, ילדי שמחות וחג, שהחיים להם כאגדה ולגנדה נעלה, ליד הילדים הבוטחים וטובי העין – יש כלל ילדים אשר משחר ימיהם העולם מכריז באזניהם אמתיות קודרות במלים קשוחות וללא פאר.

מקולקלים בסלידה ובבוז, מנת הדיוטות ועוני; מקולקלים בזלזול חושני, פנקני של שפעת-השובע והמעדנות.

ממורמרים, חשדנים, חיישנים מאדם, אך לא רעים.

לא רק הבית, אף הפרוזדור, המסדרון, החצר הקטנה והרחוב הם מופת לילד. אין אנו מכירים את הילד נקי – כל אחד מהם מסואב, אם מעט ואם הרבה.

הה, מה ימהר להגאל ולהטהר; אין זה נרפא כי אם נרחץ; הילד עוזר בחמדה, שמח כי שב ומצא את עצמו. הוא חיכה בגעגועים למרחץ, מחייך אליך, אל עצמו.

חגי נצחון כאלה שבסיפורי מעשיות על יתומים חוגג כל מחנך; מקרים אלה משלים את נפש בעלי-המוסר נעדרי הביקורת, כי הדבר נקל. מי שאומנותו פגומה מחבב ביותר מקרים כאלה. מי שדרכו באַמבּיציה אומר: כוחי ועוצם ידי עשו אלה, מי שמנהגו בעריצות פוסק: לא כל יום מתרחש נס; אחדים רוצים תמיד לזכות בהצלחות כאלו והם גודשים את סאת ההוכחה ומוסר-ההשכל, אחרים – גודשים את סאת הנגישה.

ליד הילדים שהם רק מזופתים, נמצא לוקי-מומים ופצועים, יש פצעי חתך שאינם מצליקים, הם מגלידים ומתאחים בטיפול נקי. אך יש פצעי מריטה שריפוים מצריך שעה גדולה וצלקתם המכאיבה קיימת ועומדת, – אַל תפגע בהם. צרעת ושחין צריכים יתר דאגה ואורך-רוח.

פי העם יאמר: גוף נרפא מפצעיו, וחפץ הוא בנו להוסיף: וגם הנפש.

כמה פציעות ופגיעות זעירות בבית-הספר ובאינטרנאט³,

כמה פיתויים ולחישות טורדניות; וכמה בת-חלוף ותמה העשייה. אל נירא מפני אימי מגיפות באשר אוירת האינטרנאט בריאה, באשר האויר מלא אוזון⁴ ואור.

מה חכם, מתון ונפלא הוא תהליך ההבראה.

כמה סודות נכבדים חבויים בדם, בעסיסים, ברקמות. ככל פעולה נפרעת וככל כלי נפגם גם הם טורחים להשיב לעצמם שיווי-משקל ולקיים את תפקידם. כמה פלאים בגידול צמח ואדם, בלב, במוח, בנשימה. ההתרגשות או ההתאמצות המועטה ביותר – וכבר הלב כהלמות-עמלים, כבר פעימתו מועזת.

כעוז הזה וכהתמדה הזאת אתה מוצא ברוח הילד. יש שיווי-משקל מוסרי וערות המצפון. לא אמת היא, כי הילדים נדבקים ביותר.

מן הדין הוא שהפּדולוגיה, אם כי לצערנו במאוחר, נקבעה בתכניות בתי-הספר. בלא הבנה להארמוניה של הגוף לא תדע לספוג לקרבך כבוד למסתורין של התיקון.

הבחינה הפגומה עושה את כל הילדים כולם כצרור אחד – הזריזים, הקופצים בראש, הביקרתיים, הבריאים, הנקיים, ליד הזבלגנים, המאונפפים, החושדנים – המסואבים, המפותים, קלי-הדעת, הנשמעים בדחילו למופת רע. ראיית-בוסר רשלנית, שטחית מערבבתם עם המעטים הפשענים, עמוסי רשע.

(אנו המבוגרים, ידענו לא בלבד להוגות ממסילתם את הבנים החורגים של הגורל, אנו גם נעזרים ברוב תבונה בעמל-המנושלים).

אנוסים לחיות עמהם בכפיפה אחת, סובלים הילדים הבריאים כפליים: מעוולים ומסובכים במעגל העבריינות. ואנו כלום אין אנו מאשימים בקלות-דעת את הכלל, אין אנו מטילים אחריות ציבורית?

– צא וראה, איזה מצויים בהם, למֵה הם מסוגלים! אולי הקשה בעלבונות.

צאצאי שיכרות, אונס וטירוף-העבריינות אינם בת-קול מחוץ כי אם צו מבית. רגע קודר שבו נצנצה בך ההכרה, כי הילד אחר, קשה, בעל מום; כי יהיה מקולל, משוסה. החלטות ראשונות למלחמה בכוח המְצַוֵה מעשים רעים. מה שניתן לאחרים בחינם, בנקל, מה שהוא לאחרים מצוי וטפל, ימים בהירים של שיווי-משקל ברוח – הרי הוא מקבל רק כפרס על מאמצי-דמים. הוא מבקש עזרה: יאמין – יתקרב, יבקש, ידרוש: “הצילו”. גילה תעמולתו, מבקש לתקן עצמו, אחת ולעולמים, בבת אחת, בתנופת-מאמצים.

תחת לעצור בתבונה את התנופה קלת-הדעת, לאַחר את החלטת התיקון, אנו מעוררים ומחישים ברוב בטלנות. הוא מבקש להשתחרר, אנו משתדלים ללכוד אותו, הוא מבקש להיחלץ, אנו טומנים לו פח-ערמה. אם הם רוצים בגילוי ובכנות, אנו מלמדים אותם אך להסתיר. נותנים לנו יום תמים, ארוך, ללא פגם ואנו דוחים אותם בשל רגע קטון. האם כדאי?

היה מרטיב מיטתו יום-יום, עתה לעתים רחוקות יותר; היה טוב ושוב הורע – אין דבר. הפסקות ארוכות יותר בין התקפות נכפּה. שיעולו נדיר יותר, ירד חומו של חולה-השחפת. אמנם לא הוטב עדיין, אך לא הורע. – והרופא זוקף זאת לשבחו של הריפוי. כאן אין מקום להוציא במרמה או בכפייה.

נואשים, מתמרדים, בזים לאספסוף הנכנע, המתפנק במידות טובות, – עומדים ילדים אלה בפני המחנך; אך אולי נשמרה בהם קדושה אחת: שנאת הצביעות. ואנו רוצים לדכא אותה, לכבול אותה. פשע-דמים הוא! אנו מתישים כוחם ברעב ועינויים – ואנו משברים בעריצות לא את המרד, אלא הופעתו הגלויה, אנו מְלַבְּנִים בקלות-דעת את משטמת העקבה והצביעות.

אך הם מסתלקים מתכנית הנקם, הם אך דוחים אותה, מחכים לשעת כושר. אם הם מאמינים בטוב, הרי יקברו הסודי סודות את הכיסופים אליו.

– על מה הִתַרתֶם לי להיולד, מי ביקש מכם חיי-כלב שלי?

הריני נכנס בסוד התעלומה הנשגבה ביותר, ההארה הקשה ביותר. עבירה וסטיה די להם ביתרון-הבנה, אֶרך-רוח וטוב עין; הפושעים צריכים אהבה. צריך שתרגיש צער למידה הטובה אף שהיא קלה, צריך שתהיה אח לפשע הבודד, המנודה. – אם לא עכשיו אימתי יזכה בפרח-בת-השחוק?

במוסדי-התיקון עוד אינקויזיציה, עינויי עונשין של ימי-הביניים, עיקשות סולידארית ונקמנות מעוולת.

כלום לא תראו, כי הטובים שבילדים צר להם על אלה הרעים שבהם: במה אשמו?

עוד לפני זמן לא רב היה הרופא הענוותן מגיש לחולים תרופות מתוקות ותערובות מרות; היה חובש את הקודחים, מקיז דמם, מרעיב במסדרונות הקודרים של בתי הקברות. טורח על נוחיותם של הגבירים, נוהג ביבושת-נפש בדלת-העם.

עד שהתחיל דורש – וקיבל.

הרופא רכש בשביל הילדים חלל ושמש, כשם שגנראל הוא שנתן – לבשתנו – לילד תנועה, מאורע עלז, חדוות שֵרות מענג, החלטת חיים ישרים בשיחה ליד מדורה מתחת שמי-המחנה המהבהבים⁵.

מה תפקידנו, תפקיד מחנכים, מה מדור עבודתנו?

מפקח הקירות והרהיטים, דממת החצר הקטנה, נקיון האזנים והחצר; רועה בהמות שלא יבעירו בשדות אחרים, לא יפריעו את המגודלים בעבודה ושעשועי-נופש; שומר-מפתחות של מכנסיים ונעליים מקורעים, בעל-כוסמת כילי. – שומר זכותם היתירה של המגודלים ומוציא-לפועל נרפה של קאפּריסה בלתי-מקצועית.

חנות של חששות ואזהרות, מעמד תגרים של בלאי מוסרי, בית-מזיגה של מדע מפוגל, הנוטל את העוז, מבלבל ומרדים, תחת לעורר, להחיות ולשמח. כסוכני מידות טובות שבזילי זול, אנו חייבים לכפות על הילדים כיבודים וענוות, לרגֵש את המבוגרים, לסלסל רחשים חמים. בפרוטה לבנות עתיד סולידי, להערים ולהעלים, כי הילדים הם מספר, רצון, כוח וזכות.

הרופא הוציא את הילד ממלתעות-המות. מתעודתם של המחנכים לתת לו שיחיה, יכבוש זכות להיות ילד.

החוקרים פסקו, כי האדם המגודל מְכוונת אותו התעורה, הילד מכוונו הדחף; המגודל הוא איש ההגיון, הילד שטוף דמיון מתעה; המגודל הוא בעל אופי, דיוקן מוסרי קבוע ומסוים, הילד מסתבך בתוהו ובוהו של יצרים ורצייות. חוקרים את הילד לא כאורגניזציה פסיכית שונה ואחרת, אלא כאורגניזציה פסיכית חלשה יותר, עלובה יותר. – כביכול: כל המגודלים – חכמים מופלגים.

ותערובת המגודלים: קרתנות ההשקפות והדעות, פסיכולוגיה של עדר, דעות קדומות והרגלים, מעשים של אבות ואמהות קלי-דעת, כל החיים חדלי-האחריות של המגודלים, כל כולם מלמטה למעלה. רשלנות, עצלות, עקשנות קהה, טמטום, מעשי-איולת של מגודלים, טירופיהם ומשובות-שכרונם.

והשקילות, השיקול ושיווי-המשקל של הילד, התחייבויות הסולידיות, הנסיונות בתחומו שלו, רכוש המשפטים וההערכות הצודקים, ההתאפקות רבת-הטאַקט בתביעות, החישה העדינה, הרגשת הנכונות המוצקת.

האם כל אחד יזכה בשחקו עם ילד משחק האשקוקי?

נדרוש כבוד לעינים בהירות, למצחים חלקים, להתאמצות ולביטחה הצעירה. במה מכובד יותר מבט כבוי, מצח קמוט, שׂיבה חמורה, התיאשות כפופה?

גם מוצא שמש גם מבואו. תפילת שחרית ותפילת ערבית. נשיפה ונשימה, הלב יפחד וירחב.

החייל גם בצאתו למלחמה גם בשובו ממנה, יכסנו אבק. גדל דור חדש, עולה גל חדש. הולכים על מגרעותיהם ויתרונותיהם; תנו תנאים, כי יגדלו טובים יותר. – לא נזכה בדין ועל שכמנו מיטת חלל תורשה חולה. לא נאמר לבני-זנונים: היו בר.

אין אנו עושי פלא – אין אנו רוצים להיות שרלאטאנים. אנו מוותרים על צביעות-הגעגועים לילדים שלמים בתכלית

אנו דורשים: הסירו רעב, צינה, טחב, עובש, מיצר, צפיפות יתירה.

אתם המולידים חולים ובעלי-מום, אתם הברואים תנאים למרד ולמגיפה: קלות-דעת, חסרון-בינה, העדר-משטרשלכם.

שימו לב: את החיים בימינו צר עריץ אדיר:⁶ Homo rapax – האדם הטורף: הוא כופה שיטות פעולה. כזב הם ויתוריו לחלשים, זיוף הם כבודו לזקן, שיווי זכויות האשה וטוב-עינו לילד. נעה ונדה הרגשה יתומה – בת חורגת, נושאת כל העוונות. והרי דווקא הילדים – נסיכי הרגשות, משוררים והוגי דעות.

תנו כבוד, אם לא יראת-ענווה, לילדות לבנה, בהירה, קדושה, ולא נכתמת.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א

1. – אתה אומר: אין אני יודע. אין אני יודע מה היה ואיך היה. אין אני יודע, איך היה, איך הייתי, בעודי ילד. אין אני יודע, מה היה, בעודי בן-שבוע, בן-חודש, בן-שנה, בן-שנה וחודש, בן-שנתיים, ואני יודע מעט, מה היה, בעודי בן-שלוש, ארבע, חמש שנים.

2. – אתה אומר: אין אני יודע. עתה אין אני יודע. אין אני זוכר. שכחתי. אין אני זוכר, איך הייתי, בהיותי בן-שנה, שנתיים, שלוש שנים. מה חשבתי, איך הרגשתי, מה עשיתי? כמה היו שמחות, כמה דמעות?

3. – ספּרי, אמא, איך היה, בהיותי קטן. הגידי, מה היה, בטרם היותי. אמרי, מה את יודעת. ואתה, אבא, ואתם בני- הבית.

4. – מבקש אני לדעת, כי אוכל להגיד ולספר לבני ולבתי ולנכדי, כשיהיו, ועתה אינם עוד. אני כבר ישני, הם יהיו: בני, בתי, נכדי. והם יהיו כמותי היום, ואני אהיה גדול, כמותך אבי עתה.

5. – אני יודע, הלא סיפרה אמא, הלא אמרו אבא ובני-הבית. אני יודע, הלא אמא יודעת וזוכרת. הגידי, מה היה לפנים. ספרי אמא, איך היה בטרם היותי ואת, אמא, היית בת שנתיים ושלוש וארבע וחמש. ואתה אבא. ואתם, הזוכרים, ספרו, כי אדע גם אני.

6. – אתה עוצם את העינים, בדד. אתה פוקח העינים לרווחה וחושב ומחכה. בדד. בבוקר ובערב, בשכבך, עד בוא החלום. בדד. האפלה אומרת. הדממה אומרת. מחשבתך אומרת. אתה מבקש את האמת. אתה מחכה.

7. – אתה מונה זכרונות. אתה קורא זכרונות. היה כך וכך. ידעתי, הלא אמרו. וזאת ידעתי בעצמי. הנה אזכור דבר אחד, והנה דבר אחר, ושלישי ורביעי וחמישי, ממה שהיה.

8. – בדד. אפקח לרווחה עיני ואתמה. הדממה אומרת, מחשבתי אומרת בדממה. השמש הבאה אומרת, האדמה אומרת והכוכבים. והעץ והחיפושית. האבן מלחשת חרש. אאזיניה.

9. – אביט בילד קטן. פעוט כל-כך. טרם ידע להלך. ובהביטי אראה ואדע. אדע, כי גם אני הייתי כן. גם אמא היתה כן. גם אבא היה כן, וכן יהיו בני ובתי, בתי ובנם. וכולנו מבקשים את האמת.

10. – יש אמתיות קטנות, כחלוקי אבן. יש אמתיות כהררי-אל. יש אמתיות כנטפים, וגדולות כים. האמתיות צומחות כעצים. אמא, הבי עלה-אמת. אם את יכולה ורוצה, אם את רוצה באמונה. אם אין את רוצה, לא אטריד עליך. אני – בדד. דממה. איך היה לפנים? הרוצה את לתת גרעין-אמת ויצמח.

ב

1. – יאמר לך זה וזה: כך עשה אלוהים. כך רוצה אלוהים. אלוהים מוחל וסולח. זועם וזועף, האלוהים. נותן שכר. מברך. עוזר. מעניש. – אמת אחת וקצרה. תשובה אחת לכל: אלוהים.

2. – אמת אחת ותשובה אחת וקצרה לכל. תשובה אחת, מהירה וקלה, לכל השאלות. הרוצה אתה באמת קלה ומהירה, הניתנת לך, או אתה מבקש תשובה קשה וארוכה, קדומה וחדשה, אשר בעצמך תמצאנה?

3. – אביט למרחוק. אביט ואספר. אספר את האמת על מה שהיה לפנים. דבר זה אין זוכרים לא אבי ולא אבי-אבי ולא אחר אשר בין החיים עתה. איש לא שמע מפי אלה אשר ראו, כי מתו משכבר הימים. אני אומר: קראתי בתורה; כי הנכתב חי דורות ואלפי שנים.

4. – אני יודע, כי אני קורא בתורה. אני יודע יותר, כי חישבתי בדעתי, שאלתי ועניתי. אספר את שמצאתי ואתה חפש גם אתה, חפש בעצמך.

5. – אספר את האמת על משה, אולם את האמת בלבד, בהיות משה ילד.

6. – צר, שהתורה ממעיטה לדבר במשה מימי היותו ילד. רק זאת, כי בכה בפתוח בת-פרעה את תיבת-הגומא. ואף זאת, רק זאת, כי גדל בהביא אותו האם לבת-המלך. רק זאת, כי בכה וגדל.

7. – אני קורא: ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה, – אולם איך גדל משה, מה חשב, מה דיבר, מה עשה, אני מחפש בעצמי ומספר ולא מצאתי תשובה אחת, כי רבות התשובות.

8. טוב שהתורה ממעיטה לספר על הילד. כי לא קלות אמתיותי ולא מהירות ואני מבקש את האמת העצמית והקשה.

9. – אספר על משה, ואם אומר: אני יודע, – תאמין לי. ואם אומר: אני יודע, שהיה כך, – אתה שאל שאלותיך. כי אם איש לא ראה ואיש לא שמע ולא רשם זכרון בספר, איך אפשר וידעתי?

10. – על כן אני אומר: חשוב מה היה, אך חשוב איך אני יודע זאת. איך אני יודע לעצמי ואיך אתה יודע לעצמך, כי כך אתה רוצה לדעת ולזכור מה שהיה.

ג

1. – יש ערי-עולם גדולות ובערים האלה בתים, ובבתים ספרים, תמונות ופסלים. יש בארונות – ספרים קטנים וגדולים, תלוים על כתלים – תמונות גדולות, באולמים גדולים עומדים – פסלים.

2. – יש ספרים על משה, כתב כותב דברי הימים, החוקר ימים עברו, וכותב מלומד. אמתיותיהם שונות. ושלי?

3. – ציירו את משה ציירים. תמונות קטנות וגדולות. הרבה ערים בעולם שבהן התמונות תלויות על הקירות. פה משה על ההר, פה במדבר, פה במצרים, בתיבת הגומא על היאור, – ואני מחפש תמונות משלי על הקיר הלבן, בסלעים, בעננים, מעל מיטת הילד.

4. – פסלו את משה פסלים באבן, בשיש, בעמדו, בשבתו, בשפטו, בחרות-אפו וישלך מידו את לוחות-הברית. ואני מתאוה לחפש אמת שלי עצמי, לאמור: הנה אני רוצה כי יהיה, כאשר אני רואה ויודע.

5. – אני מבקש למצוא את התמונה שלי, את הפסל שלי, את הספר שלי: איזה משה היה קטן, צעיר, ילד, גבר וזקן. איך אני רואה ויודע לעצמי.

6. – אני מחכה, כי לא מצאתי. עוד לא מצאתי. אם לא היום, האראה מחר או אחרי שבוע, אחרי חודש, אחרי שנה? אני עוצם את העינים, אני פוקח העינים לרווחה, מביט ומחכה.

7. – המלומד מתבונן בתשומת-לב אל ההרים והדרכים,שמשה הלך בהם, אל המדבר ששוטט בו; בלכתו בדד, בהוליכו עם רב מבית-העבדים. המלומד חפר וחשף חורבות ערים, מקדשים וארמונות, עמודים ולוחות, הוא מחפש.

8. – החכם מחפש את האמת על ימי קדם ועל ענינים הנחבאים שלושת אלפי שנים. הוא שואל מפי אבני-החורבנות, העמודים והלוחות.

9. – אני מביט בילד בשעשעו בחול, בהביטו, בהאזינו, בשאתו משא, בהאכילו צפור, בהשקותו את הצמח מים, בעמדו וברוצו: היה משה כזה, אבל היה גם אחר.

10. – ואתה תאמר ואחר ושלישי יאמרו והעשירי יאמר, כל אחד יאמר את אשר הוא יודע ומבין ואז תהי האמת אחת לכולנו.

ד

1. – לא הייתי במצרים, לא ראיתי את היאור. איני יודע, מה רוחב הנילוס בחדשי האביב ובחדשי הקיץ. איני יכול לומר: ניצבתי על שפת הנילוס.

2. – לא הייתי במצרים, לא ראיתי את הגומא הגדל בה, איני יכול לומר: כאלה הם קני-הסוף אשר יוכבד שׂמה בו את תיבת-הגומא אשר לילדה.

3. – לא ראיתי את השמש מעל מצרים ולא את השמים מעליה: איני יכול לשאול, אם היתה שמש כזאת ואם היו שמים כאלה, בשאת האם את משה לשפת הנהר.

4. – לא ראיתי את חורבות ההיכל על שפת הנילוס ואיני יכול להגות: מהיכל זה ירדה בת פרעה לרחוץ על היאור.

5. – לא הייתי, לא ראיתי את נערות-מצרים הולכות על-יד היאור, הדומות הן כבנות-מלכים בימי-קדם.

6. – לא ראיתי את בנות מצרים העשירות בלבושי-הדרן, כי אוכל ואשאל: הכזאת היתה בת פרעה?

7. – אין אני יודע, מה עצים יצמחו שם, מה עניות סוכות האיכרים, ומה שפת-המים.

8. – לא עמדתי על שפת הנילוס, כי אשאל: האם פה, באשר תדרוך כף רגלי, מוטל היה משה בתיבתו ואמו על-ידו?

9. – ואילו הייתי במצרים, מה היה נוסף לי בידיעה? אחרים עתה אפיקי-הנהר, גדותיו, הסוף, השיחים, אחרים בגדי-הנערות, אחרות סוכות האיכרים הדלות; וההיכל אף הוא לא זה אשר אליו הביאה את משה כי יגדל.

10. – מבלי לראות אני רואה, מבלי לדעת אני יודע. הרוצה יכיר את האמת העצמית, מה שהיה.

ה

1. – אתה אומר: אני אוהב. הוא יאמר: אינני אוהב. אתה אומר: יפה. הוא יאמר: אינו יפה. אתה אומר: הוא טוב, היא טובה. הוא אומר: איננו טוב, היא רעה.

2. – אמרת אתמול: אני אוהב אותו. אתה אומר עכשיו: איני אוהב. תאמר מחר: אני אוהב. בבוקר אתה אומר: אני אוהב; בערב: איני אוהב.

3. – אלו אמתיות שלך ושלו, ואמתך של יום אתמול ואמתך של ערבך עתה.

4. אתה אומר: הוא הכני לראשונה. אין אתה מכזב. הוא אומר, כי אתה הכית אותו לראשונה. אין הוא מכזב. אתה יודע אחרת, הוא יודע אחרת, מה היה היום.

5. – אתה אומר: אני רואה; הוא אומר: אינני רואה. אתה אומר: אני שומע; הוא אומר: אינני שומע. אתה אומר: קרוב; הוא אומר: רחוק. אתה אומר: מעניין; הוא אומר: משעמם. אתה אומר: כבד; הוא אומר: קל. אחרת אמתך, כי אתה אחר.

6. – אני אומר: אחד. גם הוא אומר: אחד. ואחד הוא אחד. – אבל אני אומר: פרח קטן אחד; הוא אומר: עולם גדול אחד. אבק אחד אדם אחד, אלוהים אחד.

7. – שנים הם שנים. שתי ידים, שתי רגלים, ראש אחד, לב אחד. יום אחד. שנה אחת. פסיעה אחת של דרכך ושלושת אלפים פסיעות ודרך שלושת אלפי שנות העם כולו.

8. – אל תכעס, אם אספר אחרת, מכפי שתרצה. אל תכעס, אם אומר אחרת, מכפי שתדע. אל תכעס באמרי: איני יודע. אל תכעס כי אשאל לאמור: האומנם כן? ואולי כן? תוכל לבחור, ככל הטוב לך, תוכל לפרש לך אחרת.

9. – שונות האמתיות: שלך, שלי, שלו. שונות האמתיות שלנו אתמול והיום. ואחרת תהי מחר אמתך ואמתי.

10. – מה אתה יודע על משה, כאשר היה ילד ויהיה מנהיג, מחוקק, נביא? ומה תהיה אתה, כאשר תגדל?

ו

1. – אני קורא הכתוב בתורה, אולם אני יודע יותר. לא הייתי במצרים ולא ראיתי ועל כן אני יודע אחרת מאשר ידעו החכמים. אני יודע כפי שאני יודע.

2. – אני יודע. מה חשבו עמרם ויוכבד, אף כי לא שמעתי שיחתם.

3. – אני יודע, כי קראתי בתורה; אני יודע יותר, כי שאלתי שאלות ואני בעצמי עונה, שוקל ומוצא.

4. – אני קורא על יוכבד: ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים, – קראתי.

5. – קראתי ואני תמה ושואל: איככה? היא הצפינתו רק מהיותו יפה-תואר? ואילו תארו נשחת, היתה מפקירתו למצרים, כי ישליכוהו היאורה?

6. – ותצפנהו שלושה ירחים. ואני שואל: על מה לא חדשיים ולא ארבעה חדשים? – ואני שב ועונה ויודע.

7. – כתוב: ולא יכלה עוד הצפינו. אני שואל: מדוע? אני רוצה לדעת מה שלא נאמר בתורה, אני מהרהר ויודע.

8. –כתוב: ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תיבת גומא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף אשר על שפת היאור. – עתה אני שואל, על מה בתיבת גומא, על מה חמר, זפת, סוף?

9. – אני יודע את האמת שלי, על מה עשתה כן יוכבד ואני אומר את שאני יודע. ואתה? האם גם אתה יודע, האם גם אתה תספר?

ז

1. – אני קורא: ויצו פרעה לכל עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון.

2. – ותהר יוכבד – על כן תלד, ולא תדע, אם תלד בן או בת? לבה חרד ועצוב.

3. – ותאמר לאישה עמרם: – מה נעשה בלדתי נער? איככה נשליך את הילד היאורה, כי כן ציוה המלך?

4. – ומענה עמרם: אל תתעצבי אל לבך, האשה, ואל תחתי, כל עוד לא ידעת, אם תלדי בן או בת ואיככה נְחַיֵם.

5. – או אמר: בטרם לדתך נער אולי יזכר פרעה את יוסף אשר במותו בכו מצרים שבעים יום וישַנה המלך האכזר והזועף את פקודתו?

6. – או: הנה בננו אהרן חי, וגם שפרה ופועה נצטוו להמית את הבנים הילודים ואהרן חי ושנותיו שלוש.

7. – או כן ענה עמרם לאשתו: פרעה גזר אומר וכוחו ושלישיו עזים ופקידיו עזים כמותם וצבאו רב מספור. איכה נָפֵר רצונו? אך עוברי אורח אנו בארץ העבדות ואיך נעמוד בפניו?

8.– ויאמר קהת אבי עמרם: ימהר האלוהים להוציאנו מארץ זאת לארץ אשר נשבע לתתה לנו לאברהם, ליצחק וליעקב.

1. – ואהרן הקטן שואלה: במה ידבר אבי? ולמה את בוכיה, אמי?

2. – כן היה כאשר הרתה יוכבד ולא ידעה, אם תלד בן. כן היה וכן הוא, כי אין האם יודעת, אם בעצבון תלד בת או בן.

ח

1. – ותגד יוכבד לעמרם לאמור: אעשה כאשר תצוה אישי ואדוני.

2. – או כן: מה לי מלך אדיר ומה לי פקידיו וצבאו ושלישיו. לא יקום ולא יהיה, כי ישליך המצרי את ילדי היאורה. לא אתן לו את בני, לא אתננו, כי אמו אנכי.

3. – ותוסיף לאמור: אלך אל פרעה, אפול לפניו אפיים ארצה, אבכה ואתחנן, עד יֵרַך לבו האכזר.

4. – אלך אל בת פרעה ואתחנן אליה, כי תבקש עלי רחמים מיד המלך.

5. – ותגד לאמור: אקח את בני ואלך לארץ אחרת, אשר לא ימלוך בה פרעה, ויקום לי בני לחיים ולשלום.

6. – או זאת אמרה יוכבד: אבקש עד אמצא בעם-מצרים את אשר זכרו את יוסף ואם זרה תגדל את בני.

7. – ואולי זאת: בעצם ידי אמית את בני וידעתי אי תל-עפרו ופקדתיו, כי אם יבלענו היאור, איך אדענו?

8. – או כן: אשליך את ילדי ואת עצמי המימה.

9. – פעם אחת או פעמים רבות דיברו כזה וכזאת, לפני הולדת משה, הנה עוד שבעה ירחים, עוד ששה, חמשה, ארבעה ושלושה ירחים, עוד חודש, עוד יום אחד בלבד. כמה פעמים דיברו כזה וכזאת, בבקשם כי תיוולד להם בת ולא יולד בן.

10. – ואתה, כי תגדל, האם תבקש להוליד בן או בת ומה שם תקראם?

ט

1. – לראשונה חולצת יוכבד שדה למשה, ולא ירעב. לראשונה יונק משה שדי-אמו וחלבם חם, מתוק וצח. כן היה מעולם, על כן אני יודע. ושפתי-הילד וורודות.

2. – נרדם היונק ויישן, כי כן משפט היונקים כל הימים, יגעים ממאמצי-לידתם הם ישנים. כי עמל רב הוא להיוולד, לנשום אויר, לינוק, להביט ולראות אור-עולם, להאזין ולשמוע רחש-האדמה.

3. – אני רואה: יוכבד שוכבת וילדה הפעוט על-ידה. ואם תראה ילד, אשר נולד זה מקרוב, והוא שוכב בטח על-יד אמו. גם אתה תראה, כי כן הוא עתה וכן היה לפני שלושת אלפים שנה.

4. – כבר יודעים עמרם ויוכבד, כי נולד להם בן. יהגו גם הוא גם היא: בן נולד לנו בארץ מצרים.

5. – משה ישן בטח, אף כי פרעה ציוה לו את המות. אולם המלך רחוק, והאם קרובה.

6. – בשנתו אינו יודע, כי האם תשימו על שפת הנהר ותביאו לחצר-פרעה.

7. – אינו יודע, כי יום יבוא ויברח מפני פרעה וישב בארץ מדין וישוב מצרימה, כי יילחם לעמו ואף ינצח.

8. – אינו יודע, כי הים ייבקע לפניו ויחרב, כי יהיה גם מנהיג, גם מחוקק. אינו יודע, כי העם אשר יוציא מבית-העבדים ירגנו באהליהם וילינו עליו ואף אחיו ואחותו יהיו כשוטנים לו.

9. – אין הנער הקטן יודע בשנתו, מה ירבו העמל והעצב והאימה והצער עד אשר יראה מעל הר נבו את ארץ אברהם.

10. – אינו יודע, כי בדברים כאלה יתאונן בפני אלוהיו במדבר: למה לא מצאתי חן בעיניך לשים את משא כל העם הזה עלי, כי תאמר אלי שאהו בחקך כאשר ישא האומן את היונק. לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני. הרגני נא הרוג. כן דברי התורה.

י

1. – ולא נאמר בתורה, אם יוכבד שרה שירי-ערש להרדים את פעוטה או להפיג בכיו.

2. – ולא נאמר בה, אם התפללה יוכבד. אולם אני יודע, כי שרה וגם התפללה.

3. – היא אמרה בדבר-אם: אלוהי, פדה והצילה את הילד הזה אשר ילדתיו.

4. – או התפללה בהגות חרישית: אתם, חיים רבי-אור, תנו לילדי לשמוח בכם.

5. – או ביקשה בהלמות-לב: פרעה הנורא והרחוק על כסא מלכותך, שמע תחנוני ואַל תרצחנו נפש.

6. – או: נהר-מצרים, על מה תפיל חתתך על רך בימים והוא לא אשם לך?

7. – ואולי כן: ילדי פעוטי, חזק ואמץ. הצילה את עצמך ככוחך, אם לא אוכל החביאך בפני גזירות המלך האדיר רב-הצבאות.

8. – התפללה בניב-שפתים ובדממת-הגות ובמבט ובאנחה ובדמע.

9. – התפללה בבת-שחוק ובברכה, כי כן הוא וכן היה, אשר אֵם עניה ועצובה, אֵם שפחה ואֵם שבויה, מזריחה בת-שחוקה לילד.

10. – מצא אתה עצמך תפילה מני תפילות רבות, אשר ליוכבד המתחננת ומברכת, מאכילה ומטפחת, מנענעת ערישה ומפיגה בכי.

יא

1. – אכן קראו את הבת מרים בשם מרים ואת הבן אהרן בשם אהרן. מה שם קראו למשה, לפני קרוא לו בת-המלך בשמו: משה, בעודם מצפינים אותו ומעלימים, כי הילד נער?

2. – המצרי אינו יודע ואומר: צהלי ורוני, אם עבריה, כי ילדת בת ותחי.

3. – והשכן, אינו יודע ואומר: נערה יפת-מראה נולדה לך. שמחי, כי לא בן הוא אשר אחת דתו להשליכו היאורה. ומה שם קראת לה?

4. – והאח אהרן מביט באחיו ואומר את אשר יאמר תמיד ילד בן 3 שנים בהביטו על יונק בתנומתו. מה הוא אומר?

5. – ועמרם אינו יודע, כי הילד הזה, אשר הסתירו בצל ביתו העני, יפואר וירומם ויזכר למיליוני אדם ולאלפי שנים.

6. – והשמש יצאה ובאה על הבית הקטן ועל הארמון הנורא ועל היאור הנורא.

7. – צר, כי מעטים דברי התורה על משה, בגדלו ויהי לנער ומעטים דבריה על אביו ואמו.

8. – טוב, כי מעטים דברי התורה על משה, בגדלו ויהי לנער ומעטים דבריה על אביו ואמו.

9. – אני שולח את רעיוני, אומר לו ומצוה עליו, כי ירוץ מעל השנים הארוכות, מאות השנים אשר עברו, כי ירוץ מעל אלף שנים ואלף שנים, כי ירוץ לארץ אשר לא ראיתי.

10. – וכן תשלח גם אתה את רעיונך למצרים על הנילוס, לבית-העוני של עבד, לארמון פרעה, כי יביט רעיונך וישמע וידעת.

יב

1. – כתוב: ויצא איש מבית לוי ויקח את בת לוי, ותהר האשה ותלד בן ותרא כי טוב הוא ותצפנהו.

2. – אני קורא דברי התורה ואני תמה: אומרים כי מלה טוב ביאוּרה טוב-רואי, ואני שואל: ואילולא היה טוב-רואי, יפה-תואר, היתה יוכבד משליכתו לנהר או היתה מפקירתו למצרים לאמור: ילדתי נער ותארו נשחת, עשו בו כמצות פרעה?

3. – והאמת שלי אומרת, כי לא כן היה הדבר, כי לא ייתכן הדבר. הוא היה אחר.

4. – אני חופש בתורה, הנאמר בה, כי הילד משה היה יפה תואר, או העלם משה היה יפה תואר, או הגבר משה היה יפה תואר, או הזקן משה היה יפה תואר.

5. – לא אמרה בת פרעה, בפתחה את התיבה ובחמלה עליו: ילד יפה תואר מילדי העברים; – היא אמרה: מילדי העברים זה.

6. – לא אמרו בנות מדין: איש יפה תואר הצילני מיד הרועים וגם דלה לנו וישק את הצאן.

7. – אני חופש בתורה: ההאמין העם במשה על היותו יפה תואר; האומנם פרעה מראותו פני משה יפי-התואר ויפי-המראה אמר: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ד' בדברכם.

8. – לא מהיות פני משה יפי תואר עשה ד' חוקים ועדות ומשפטים ובקע ברוחו את הים והכה את פרעה ועשה פלאות ונתן את השבת ויהי לישועה.

9. – דיבר אלוהים עם משה כדבר איש אל רעהו. לא מהיותו יפה תואר, כי אם מהיותו נאמן מצא חן בעיני אלוהים.

10. – וכן האמת שלי: כל ילד הוא טוב-רואי בעיני, כל ילד בוכה והוא רפה ומושלך ללא ישע, תחמול עליו גם בת המלך ואף הזאבה ביער.

יג

1. – נומה ילד, נומה פעוט, נשום וגדל בחוסן וגובה.

2. – אל תבכה, כי אמך קרובה בביתה הקטן, ופרעה רחוק בארמונו הגדול.

3. – נומה ילד, נומה פעוט, אשר לא תדע עוד, נומה ילד קטן ורפה, חלום חלומותיך השאננים, כי אמך ערה והיא יודעת, וכוחה רב – כוח הלב הוא ולא כוח הזרוע.

4. – הנה ברוך-אצבעותיה תחליק ראשך, אשר לא ידע עוד את הכאב ואת הפחד.

5. – הנה תחזיק בידיה את שתי כפות ידיך הקטנות, הנה תחזיק בידיה את שתי כפות רגליך הקטנות אשר לא נגעו עוד באדמה.

6. – הנה תביט עליך ולא שפתי האם, כי אם עיני האם ינשקוך חרש נשיקת ברכה.

7. – הנה נשימתה מפנקתך חרש ולבה יהלום בקרבה, לאמור: היה מאושר.

8. – חלום חלומות אורים ואשגיח, כי דמעתי לא תרד על פני הילד הישן.

9. – אבריח זבוב טורד המרגיז לא את מצחך, לא את שפתיך ולא את עיניך, כי אם שערה קטנה אחת, קצה-שערה בראשך.

10. – הנה חרש-חרש נגעו שפתי – האם בבד אשר עליו תנוח יד הילד המנמנם והבד עודו חם בהעבירך את ידך עליו.

יד

1. – ותאמר יוכבד לעמרם: נצפינה את בננו. ועמרם: עשי כרוח-מבינתך.

2. – ותאמר יוכבד: נחביאה את הנער. ועמרם: אוי לעבד כי ימרה את פי-המלך.

3. – או כן אמר עמרם: טוב כי נעשה היום אשר יקום ללא חומלה מחר; לא יקל לנו מחר הדבר הקשה עלינו היום: כי נפול יפול הילד בידי מצרים; ואין תמורה לרחש-לבנו. ויוכבד: כל שעה אשא אשב עם ילדי תיקר לי מכל יקר; והלא אתה אשר אמרת, כי פרעה ישַנה פקודתו? אולי מחר?

4. – או כן: יגדל וילמד לדבר והיה לו דברו כמגן כהיות זרועי היום לו לשלט.

5. – אמרה יוכבד: אין לי חמר וזפת, גם לא כיליתי מעשה-התיבה ואף גומא אין תחת ידי. תקום הגזירה, כאשר תשלם מלאכת התיבה.

6. – ועמרם: לא יארכו הימים אשר נוכל להצפינו עוד. ויוכבד: המים קרים; נחכה עד יחם הנילוס.

7. – או כן אמרה יוכבד: בחרתי מקום; נשאתי אותו אליו ושבתי על עקבותי.

8. – או: מחר אשאנו, תנני והיה עמי עוד לילה אחד. ועמרם: עשי כבינתך, אך זכרי, מה רעה ינחל המפר מצות פי המלך.

9. – אומר עמרם: יום-יום משליכים המצרים בנים רבים היאורה. על כן אמרה יוכבד: אל תלדנה נשי העברים, אל יוולדו ילדים בקרב הארץ, אשר שמיה שמי-עבדות ושמשה שמש-עבדות ומימיה מימי-המות. אמרה ותבך רב בכה.

10. – הנה לקטתי רעיוני על דברי עמרם ויוכבד, השוקלים בפלס מחשבתם את חרדתם לגורל משה, אשר שמו היה אחר ואשר לא נודע עוד ברבים, כי נער הוא.

טו

1. – אני קורא: ותצפנהו שלושה ירחים, למה לא שנה, למה לא חצי שנה? – אני קורא: ולא יכלה עוד הצפינו. מדוע?

2. – קשה לאדם להצפין דבר מן הדברים, ולא ימצאוהו מבקשיו; ואל נכון ביקשו המצרים אחרי הילדים אשר הצפינום העבדים העברים.

3. – וקשה לאדם לדבר כזב, בשאול אותו השואלים, ידיו חלחלה, עיניו אימה ופניו יאדמו מדם או יחוורו.

4. – ועשה פקודת המלך, וכן היתה מאז ומעולם, אף הניף חרב-ענשו על אשר יתנכלו להפירה: ילד אשר נצפן בבית הוריו יוּצא מתוכו ויומת. ואם כן, טוב לתתו למים, באין הברזל יודע רחם.

5. – או כן: אשר לא ישמע לצו פרעה לעשותו יומת הוא וכל טפו.

6. – שומעת יוכבד צעדים, בעבור עוברי-אורח ליד ביתה, והוגה בלבה: הנה-הנה אנשי צבא, הבאים להמית את בעלי ושני בני. ובשאת משה קולו בבכי, תעור נפחדה מעל משכבה לאמור: מנע קולך מבכי ולא תיגזר מארץ החיים.

7. – ואהרן הקטן אומר: אמא, למה אחותי נער כמוני; למה בתך – בן? ויוכבד: החרש.

8. – המצרי אומר: ילדך דומה כנער ולא כנערה ומה שמו אקראנו?

9. – והשכנה העבריה יודעת ואומרת, יודעת את האמת וזועפת לאמור: על מה הושלך בני וטובע והנער אשר לעמרם ויוכבד חי וגדל; במה טובוּ ממני הם וילדם?

10. – יום ולילה. בוקר, יום, ערב ולילה. מה לעשות? מחר ואולי: עוד היום, אולם רק עם ערב, בבוא השמש מעל הנהר.

טז

1. – מעטים דברי התורה, אך לא נכחד מהם, כי יוכבד חמרה את התיבה בחמר ובזפת. בארוכה וברוב שקידה ופעמים רבות מכינה אם ערישה לילדה, כי ישכב ורווח לו באחרון-יומו.

2. – עומדת תיבת-הגומא בקרן אפלה בחדר ואהרן הקטן שואל: – מה זאת, בשביל מי ובשביל מה? והאם: אל תדבר, חלילה לך לשאול.

3. – הלילה האחרון. בפעם האחרונה חולצת יוכבד שד לבנה. ולא ירעב.

4. – כבר. הנה היא הולכת. מנטלתו ומנשאתו מן הבית. היודעת היא את המקום על שפת-הנהר, אשר בו תשים את תיבת הגומא? כמה פעמים בחרה לאמור: פה אשימנו; לא – שם, לא – פה.

5. – היא הולכת. התמהר או תאט את צעדיה? הרחוק הנהר מבית-עמרם? היודע עמרם, כי היום, עתה, כבר? השילחה את אהרן, כי ירחיק וישעשע עם הילדים, ולא ידע?

6. – האם בלכתה תתבונן בפני משה או תביט נכחה למרחוק, התרוץ או תלך לאטה, צעד צעד, צעד צעד?

7. – הנפגשה מי בדרכה וישאלנה: אנה תלכי עם בתך אשר תשאי? והאם: לא בת היא, כי אם בן ואל הנהר אשאנו. לטבע את בני.

8. – הישבה בדרך לנוח, על אבן או על גזע עץ, לאמור: נלאיתי, כבדה מעמסתי אשר עלי; אתמול קל היית, בני, ולמה היום כבדו רגלי וידי רפו?

9. – הדיברה אליו ומה דיברה, כמשפט האמהות היודעות, כי הילד לא יבין ועם זאת יבין הכל?

10. – ידעתי אמתיות שונות, אחת ואחרת, מה היה ואיך היה – אך לא ידעתי מה אמת אבחר מרוב אמתיות ותהיה אמתי האחרונה על אשר היה וקם לפני שלושת אלפי שנים.

יז

1. – ראיתי ילדים ואני רואה אותם גם עתה. ואני שואל את האומנת: מה גילו? אם תאמר: תינוק בן שלושה חדשים, אחשוב בלבי: כזה היה משה, בשאת אותו יוכבד, כזה היינו גם אני וגם אתה. היה כזה וגם אחר.

2. – לא מלומד אני ואיני יודע, מה ארמונות ומקדשים היו במצרים, כי שונים היו בזמנים שונים. אך ידעתי כי במשכנות-ילדים עניים היו מאז מֵצר ואפלה ודוחק. גם בימינו עתה.

3. – לא הצפנתי ילד מפני חיילי-האויב, אך אנחש, כי יוכבד לא הרבתה להוצא את משה החוצה, בימים אשר הצפינתו, ועל כן ידע יותר את הלילה מן היום.

4. – אני מנחש, כי הילד ממצמץ בעיניו ומתפלא, בהביטו על העצים הירוקים, על השמים הגבוהים, כי נשימתו מעמיקה והוא שותה את האויר לרוייה, ישמח אף יריע, כי העולם כולו אור ושגב ושמחה – אמנם לא לכל – כי יש והעולם הוא כשמש – אך יש והוא כלילה חדל-כוכבים.

5. – מביט משה הקטן, מעיב גבותיו, מלמלם, שומע, שוחק ופושט ידיו לאם, עד כי יפהק, יחריש ויינק אצבעותיו. כן כל האדם תמיד, מעולם ועתה, בכל עת ובכל מקום.

6. – מעטים דברי התורה על משה בהיותו ילד. אך זאת, כי בכה במצוא אותו בת-המלך על שפת-הנהר.

7. – היאריך לשכב עד כי תראנו בת פרעה? היעור משנתו ויבך? היחוש רעב? היתחלחל בראותו פני זר?

8. – לא הייתי במצרים, לא עמדתי ליד הנילוס, לא אוכל לומר: הנה פה, בחול הזה, נספגו מקדם דמעות משה הקטן.

9. – אולם רבות דמעות ילדים ראיתי, בבכים, כי אין להם אם, כי אמם רחוקה, עניה, עצובה, בוכיה.

10. – ידעתי נאמנה, כי גוועו וכלו ארמונות וערים, ממלכות ועמים, אפיקי-נהרות החליפו, ועתה מדבריות שם באשר היו גנים ויערות. אך לא החליפו הכוכבים בשמים ודמעות הילדים והאמהות מלוחות כאשר היו מקדם.

יח

1. – אני קורא: ותֵתַצֵב אחותו מרחוק לדעה, מה יעשה לו. ואתה תאמר, אם איני יודע, אם היתה זאת אחות משה או אחות עמרם? איני יודע.

2. – אני קורא: איש מבית לוי; ותהר האשה ותלד בן, ותתצב אחותו. לאמור האחות שלו. האם אחות משה ואהרן, או אחות עמרם, אשר אשתו ילדה לו בן?

3. – אני קורא: ותלך העלמה ותקרא את אם הילד. איני יודע מה ביאוּר עלמה, האם נערה גדולה או קטנה.

4. – מבין אני במספרים ועל כן אני יודע, כי אהרן גדול ממשה בשלוש שנים, כי כן כתוב בתורה: ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלוש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. ואיני יודע, איזו היתה מרים.

5. – האומנם מדעתה, מה תעשה יוכבד, התגנבה העלמה מאחורי אמה לשפת-הנהר לדעת, מה ייעשה למשה? או יוכבד הגידה לה לאמור: בואי והתיצבי, כי אני לא אחפוץ להביט, לא אוכלה.

6. – ובכן הלכו שתיהן: האם יחדיו או לבדן? ומי הנושאת את תיבת-הגומא? מעטים דברי התורה.

7. – האין יוכבד יודעת, כי הנערה מתגנבת מאחוריה והולכת, או אמרה לה: התיצבי בזה. ואיך תחכה העלמה: האם תעמוד או תשב ותקום, שעה גדולה או שעה קטנה, האם תחכה והיא רחוקה או קרובה לנהר ושפתו, או תתלונן בצל תומר או תחבא בסוף?

8. – ואיך מביטה האם לאחרונה על הילד? האם משה ישן בתיבה? ואי השמש בשמים? ואיך יוכבד הולכת מפה – במרוצה או צעד צעד?

9. – ומה חושבת האחת והאחרת? מה רחש לבבן? החיכתה שעה אחת או שעות רבות? והלא ארוך הרגע בחכות הרוח בחרדה.

10. – לא אמצא את האמת, איך היה, אך אבקשנה, כי בבקשך את האמת אשר אבדה, לא תמצא את זו, כי אם אחרת, אשר לא ביקשת והיא נדרשת לך הרבה, כי תוכל לחיות חיי אדם רואה ותדע ותבין זמנים וענינים.

יט

1. – מה היתה השעה – שעת-בוקר או שעת-ערב? אי מקום השמש מעל הנהר בשמים?

2. – אני קורא: ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ונערותיה הולכות על-יד היאור. לא לבדה תלך בת-מלך, נערות ואמהות לה.

3. – למה לא רחצו הנערות, למה לא ראו הן, המהלכות על-יד היאור, את התיבה? ולמה בת המלך בראותה את התיבה, לא קרבה בעצמה, כי שלחה את אמָתה ותקחנה?

4. – נאמר: ותרא את התיבה; ולא נאמר: ותשמע בכי הילד טרם ראותה. לאמור, כי לא בכה משה, באשר שכב לרווחה וחלב אמו אשר ינק לאחרונה השביעו ולא רעב.

5. – ואולי בכו ילדי העברים בעבודות מצרים בכי חרישי, כי כן אמרו האמהות: חלילה לכם לשאת קולכם בבכי, כי המצרי יקחכם בזרועו.

6. – היה זה רגע גדול בראות בת המלך את הילד ותחמול עליו. והיא ידעה את צו פרעה וידעו הערותיה ואמהותיה והן מאמינות, כי מילדי העברים הוא הילד הזה אשר הושלך אל שפת-המים.

7. – ותחמול בת פרעה. אכן, גם בספרים אחרים אשר לעמים אחרים כתוב לאמור, כי חמל חמלו על ילד מושלך גם זקן, גם איש צבא, גם רועה וגם זאבה.

8. – מה עצות בפיהן, מה אומרת בת-המלך ומה אומרות בנות לוויתה? הדוחפות הן את התיבה לנהר כי תשוט בו? מה תעשינה? לשאת לארמון את המשוי מן המים? מה דברים בפיהן והן הם כמאזניים בהם יישקל גורל הילד אשר יהיה מנהיג ובהם יישקל גורל עמו בבית-העבדים?

9. – האם במהרה ובקול תחנונים תשמע באזני בת המלך השאלה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד.

10. – הנכבדה במלים אשר לצו-המלכות הקצר: לכי.

כ

1. – שיר-השירים אשר תשיר אהבת אם. שיר שמחה אשר כמעין יגיח מן הסלע, כמן ירד מן הענן, כהר חרמון יתנוסס לרקיע. לא זמרת כנורות, עוגבים ונבל, כי זמרת לב אִם היא, ומעיני עמרם תזל דמעת שמחה.

2. – שישו שמים ושמש זורחת וים רחוק, שמחו מָזרות וליל-דומיה. על זו כרם חמר ותמר, עצי זית ורמון, שושנים וחבצלת.

3. – שירו צפרי-שמים ובני צאן ואילות-השדה וגורי-אריות ודבורים.

4. – ואתה הר סיני ונהר ירדן וספיר-כנרת, ואתם עמקי החלב הצח והדבש המתוק. ואת ירושלים, אשר היה תהיי ואינך עוד. לא נולד עוד המלך נעים זמירות ישראל ולא נולד עוד בנו החכם מכל אדם.

5. – ואתה, העם אשר ידיך אסורות ורגליך לנחושתים הוגשו, התבקש ללכת ישר-קומה והיית ככל הגויים?

6. – מבלי אשר יראה, יודע משה, כי יוכבד קרֵבה והולכת, ומבלי אשר ישמע יאזין לצעדה הנמהר, באשר כן היה וכן יהיה, כי יודעים הילדים אשר לא ידברו. ואכן, חדל מבכי, כי שם יראה את אמו.

7. – התכיר בת פרעה ונערותיה ושפחותיה: לא אומנת היא העומדת בזה, כי אם זאת אשר עיניה, שדיה ולבה יודעים את הילד?

8. – אני קורא: ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד והיניקיהו לי ואתן את שכרך.

9. – איך תביט יוכבד, איך תוציא את משה מן התיבה, מה תאמר, איך תאמצו אל לבה, איך תשאהו לביתה הקטן, איך תטפחהו על ברכיה, איך תשב ותחכה לעמרם ותאמר לשכנים: הנה הבן אשר לי ואגדלו.

10. – קשה תעלומת-השמחה בבואה לאחר רוב ימי-חרדה ולילות-מצוקה. – הללויה.

כא

1. – שונה כעסם של בני-האדם. אחד מרבה לכעוס, אולם כעסו עד ארגיעה; אחר מרבה לכעוס, אך יאריך לשמור עברתו; שלישי ממעיט לכעוס ולא בנקל יסלח; רביעי ממעיט לכעוס ועד מהרה לבו מצהיל וטוב.

2. – שונה כעס הורים. יש מרבים שכר, ויש מרבים עונש. יש מתירים לילדיהם רב יתר, יש אוסרים עליהם רב יתר: חלילה וחלילה, ראה הזהרתיך.

3. – ושונה גם כעס מלכים; ויש מלך קשה והוא טוב וסַלח לבתו אשר אהב. ובת-המלך יודעת את דרך אביה, יודעת זעמו ומה דברי בקשה ותחנון משככים זעמו.

4. – איני יודע, בת אחת היתה לפרעה או בתו היתה אהובה עליו מכל. כי איך אוכל לדעת מה יעשה פרעה אכזר, מלך עם זר ולא עתה, כי אם לפני דורי דורות?

5. – איני יודע, איך דיברה הבת אל פרעה אביה, בהפירה את דברו להשליך את ילדי העברים היאורה. אך נחש אנחש.

6. – היא דיברה אליו לאמור: יצאתי לרחוץ ואראה על שפת הנהר ילד ואחמול עליו ואקרא לאומנת עבריה כי תגדל לי את הנער.

7. – הנפלה אפים ארצה ואמרה לאיש-החימות: סלח, הילד בכה רב בכה ועשיתי, אולם לא אֶשנה עוד.

8. – או הגידה לו הדבר בצאתה עמו בשדה, או בבואם לאכול לחם, או בשבתו על כסא המלכות, או בשוטם שניהם בסירה על פני הנהר; ההגידה לו היום או מיראתה אותו תגיד לו מחר? או שכחה להגיד?

9. – ואולי העלימה את הכל מפרעה והנערות הגידו למלך או לנשיאו ויוודע לו הדבר?

10. – ואולי הגה לב המלך בדברים גדולים כדבר עמו וצבאותיו ואך לימים רחוקים ראה את בתו; ונער עברי אחד לא נחשב מאומה, ועל כן לא ידע המלך?

כב

1. – אפס אם ידע, הזעיף עיניו בהביטו אל בתו ושאל בחרי-אף:

2. – הה, עזת פנים, הילד הזה ימות בחרב ואף אמצא אביו ואמו ואשימם בבית-האסורים, כי הצפינוהו שלושה ירחים.

3. – או: הכן משפט-הבת, כי נקלה בעיניה צו המלך? את הנער אקח ואת ונערותיך תשאנה עונש.

4. – או כן: יהי לך הנער לשמחה ולשעשוע, אולם אל תוסיפי לעשות כזאת, פן אמיר אהבת אב בחימה כאשר יורני הצדק.

5. – או: אם תתעצבי לך בחצר אביך, ותתאוי לילד אשר יגדל בחיקך, קחי לך נער מילדי השרים אשר בחצרי: הקַשָת, הסופר, המליץ, שר האופים, שר המשקים ולמה לך נער מנערי העברים?

6. – או: כדבר בת המלך כדבר מלכות. אם נתת את הילד לגדלו, יהי כלבבך. אולם איך יכובד דבר הבת, והיא לא כיבדה את דבר אביה?

7. – או כן: תצפין האָמה העבריה את הילד ולא תדע אמו דבר אמת, פן תתימר בקהל עם ותפתה גם אחרות להפר פקודותי.

8. – ואף כן: אפקיד שומרים על מקום רחצך, בתי, ולא ימצאוך בדרכך העבדים.

9. – או כן: קראי לאמה העבריה והילד, וייבחן לכוהני ולחרטומי ואדע, אם טוב אעשה לגדלו ויהי לך לבן.

10. – איני יודע ואף איני יכול להגיד: האמת הזאת אחת היא גם לי, גם לך. לא, היא רק האמת אשר לי, כי כן חפצתי לדעתה, ואתה צא ובקש את אמתך.

כג

1. – אני קורא בתורה, כי משה התאונן במדבר לאמור: לא איש דברים אנכי, כי כבד פה וכבד לשון אנכי. ואין התורה מגדת, אם גם בהיותו ילד בחצר פרעה היה ולמה היה כבד פה.

2. – אולם מלבד דברי התורה יש גם דברי אגדה אשר הגידו חכמים לאמור:

3. – בחצר פרעה רבו חכמי מצרים, כהנים, פותרי חלומות, ידעונים ונבוני לחש וישאל מהם פרעה עצה ויעש כעצתם.

4. – ויקראם כי ינחשו לו, אם ייטיב לעשות בגדלו את משה בחצרו או בהמיתו אותו. ויגידו מנחשיו לאמור:

5. – הבה קערה אחת והיא מלאה גחלים בוערות והבה קערה אחרת והיא מלאה אבני יקר והגש את הקערות לפני משה והיה אם יושיט ידו ולקח את אבני היקר בחרבך הרגוהו, אפס אם יושיט ידו ולקח את הגחלים יחיה, כי יעשה כמשפט הילדים מימים ימימה ולא יהיה מתקומם אליך באחריתו.

6. – כי רבה יראת המלך, פן יקום מנהיג לישראל והיה כי תקרינה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאי פרעה.

7. – ויתבונן משה בשתי הקערות לדעה מה יבחר ויקח בידו ויאמר לקחת את אבני-היקר. ופרעה וכהני מצרים וחכמיה מביטים היטב לראות, מה אחרית הנער, האם מנהיג ונביא או כאחד העם, אשר רבבות כמותו.

8. – אכן, יבחר משה באבן-היקר. אולם מלאך-האלוהים יודע מחשבות מלך מצרים ועצת חכמיו ויט את יד הילד אל הקערה האחרת. ויקח משה גחלת אחת ונכוותה ידו ואף נתנה בפיו, כמשפט הילדים, ונכוו לשונו ושפתיו ויהי כבד-פה מעתה עד אחרית ימיו.

9. – ויאמרו הכהנים: אך ילד תמים הוא, יקום ויחיה לפנינו, כי כן גזר אלוהים.

10. – כן האמת הקצרה אשר בפי הכותבים וכן כתבוה בספר; ואני מבקש אמת קשה וארוכה ואני מוצא תשובות רבות לכל שאלה אשר שאלתי.

כד

1. – אני קורא בתורה לאמור:

2. – ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבֵן.

3. – אמרה יוכבד למשה: ייטב לך בארמון כי רב בו האור והטוהר והשמחה והעושר. ומשה לא אמר דבר אך הגה בלבו: מה נעצבו פני אמי ועיניה?

4. – אמרה יוכבד: תלבש בגדי הוד ותנעל נעלי פאר. אפס, משה מביט בדאבת-כיסופים אל בגדיו הדלים ורגליו היחפות.

5. – אמרה האם: לחם אבירים תאכל ומשמני בשר תשתה חלב ודבש מתוק. אפס, משה נוגס מככר הלחם השחורה אשר לאביו ומרבה ללעוס מפרוסתה וכטעם עדנים לו אחרון-פירורי-הפת אשר יאכל בביתו.

6. – אמרה האם: תרוץ ותשעשע בגני המלך אשר פרחיהם עדנת בושם ועציהם פרי מגדים. אפס, משה לקח מעם צרור האבנים אשר ליד ביתו אבן קטנה ואחת להיותה לו כמזכרת בדרכו הארמונה.

7. – אמרה יוכבד: תישן על מיטת שן כאורח מלכים. אך כן ענה לה משה: אמי, נלך מחר ואישן בזה עוד הלילה. והאם: לא, חלילה לך, צו בת פרעה הוא, כי היום אביאך אליה.

8. – אמר עמרם: תלמד קרוא. ומשה: מה משפט הקריאה? עמרם: תלמד כתוב. משה: מה משפט הכתיבה? עמרם: תלמד מפי חכמים, כי תדע לעשות אותות לעיני העם. משה: אכן, אלמד.

9. – אמר קהת אבי עמרם: תלמד מפי רופאי מצרים לרפא כל מדווה וכל מחלת זקנים. משה: אכן. אמרה מרים: תלמד לרפא צרעת.

10. – ומשה לא יענה לה דבר.

כה

1. – אני קורא בתורה: ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו.

2. – נאמר: ותביאהו, ולא נאמר: ותשאהו. לאמור, כי הלך ליד אמו. והלא ידעתי, מתי ילד קטן ילמד ללכת וגם אתה אם ראית ידעת. אך לא אדע מה שנות משה עתה, בלכתו עם אמו: שתים, שלוש, חמש או שבע; מה שנות משה בלכתו לחצר המלך?

3. – יוכבד רחצה אותו, כי כן תעשה כל אם ואם, אף הלבישתו בגדים נקיים, ואמרה לו: תשתחווה לפני המלך, כי כן תדבר אֵם עניה בהוליכה את ילדה הארמונה. והאם שמע משה בקולה ונפל לפני פרעה או עמד וקומתו ישרה והביט בפניו ועינו ישרה? ומה אמר – לא אדע.

4. – ההתירא הילד בבואו אל האולם ובראותו פרשים וחרטומים וסריסים לבושי תפארת ובהתבוננו אל כסא המלכות? איני יודע, אם התירא. ואתה, אם תדע – הגידה.

5. – השמח משה בראותו את השער הגבוה, העמודים והמעלות והאולמים והמרבדים, את הכסף ואת הזהב ואת אבני היקר? אני יודע: לא שמח הילד, אשר יאמר לאלוהים במדבר: למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשים את משא כל העם הזה עלי? ולעמו יאמר: איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם.

6. – הבט יביט הילד בתשומת-עין ומצחו יחרש כתלמי שדי, כי יהגה מה יעשה באשר יבואנו. ואני יודע, מה הגיגו, ויהי כמוס עמדי, כי אך לנפשי ידעתיו.

7. – משה, משה, אמך נפרדת מעמך שנית כאשר נפרדה מעמך ראשית. עתה תשאר פה לבדך. האם גם עתה תיקרא בשם אשר נקראת בבית אביך? ומה תגיד באמור לך אמך: גדל, בני, והיה לי לברכה?

8. – התוכל אמך לפקוד אותך בנווך אשר בחצר המלכות, או הכהנים יהיו כגדר בינך ובינה? בנה אתה, אולם הם יחשבו, כי רק אומנת שכירה היתה לך.

9. – איני יודע, אם עמרם העמל, כאחד העבדים מבני עמו, בלבנים ובכל עבודה בשדה והנוגשים מענים אותו וממררים חייו, ליווה באשתו את בנו לדרכו ואמר לו: זכור, כי מילדי העברים אתה.

10. – אך ידעתי כי אתה, מנהיגי ונביאי הצעיר, אמרת: זכור אזכור, אבי.

כו

1. – קשים חיי ילד, האָמון בבית קטון והובא לאולמי-מלכוּת, כי בארמון אחרת ברכת המועדים ואחר סוד שיח שפתים, אחר אורַח היוצא ובא. ואף יתר-חירות תמצא באשר יחסרו מרבדים, משי, זהב ושיש.

2. – מה היה היום הראשון למשה בארמון פרעה? אחר היה אם שנותיו שתים ואחר היה אם שנותיו חמש או שבע. אחר היה אם בת המלך אספתו לאולמי-מגוריה, ואחר היה אם שר משרי החצר אחז ידו לאמור: עתה בוא ותחלף שמלותיך ואלמדך את אשר תעשה.

3. – הנתנו ליוכבד להיות בארמון עד בוא השמש, כי משה ביקש: אמי, אל-נא תלכי. או נאמר לה: ועתה הניחי את הילד ולכי לך.

4. – מה מחשבה תרוקם בסתר לב הילד ומה זכרונות יעלו בו מזכרונות בית-אביו?

5. – ומה עתה שם, בבתי? היש לחם, ההכה מצרי את עמרם בעבודתו, ומה שלום-האם בעמלה, ומרים עזוב תעזוב עמה, ואהרן לא היה לטורח לאביו-זקנו ומי הילדים אשר עמהם ישעשע? היבוא מהם לפקוד את משה בחצר המלכות?

6. – גדל משה – נושם וגדל, אוכל וגדל, משעשע ורץ וגדל. לומד וגדל. בוכה וגדל בכיו. גדל ובשרשי מחשבתו יעמיק בחיים ויקיף עולם בבינתו.

7. – הבט יביט סביביו ויראה; האזן יאזין סביביו וישמע, וכל מחשבה ומחשבה ישים על שפת העתים ויחכה, אם המחשבה תשוט ללא שוב; או אם המחשבה תשוב, כי ייניק אותה כהיניק אם את ילדה.

8. – יוכבד עומדת מרחוק לראות את בנה, אם גדל ויהי לברכה. הראה אותה משה ויכירנה? הפנה כה וכה וירא ואין איש וירץ אליה?

9. – או התגנב מארמונו, בקומו חרש ממיטתו לילה, בעברו חרש רוב אולמים ומסדרונות, בפתחו חרש את השער וברוצו ברגל מהירה לאורך הדרך ולאור הירח. ובבואו לבית-אביו יקרא: הנני, רק לרגע קטן.

10. – איני יודע אם הדבר היה כן, אך אם ניחשתי נכונה איני יודע אם היה כאשר ידעתי.

כז

1. – לא נאמר בתורה, אם היו ילדים לבת פרעה או רק משה היה לה כבן. וכן לא נאמר בה, אם היו לה אחים או אחיות, או אם היו בנים ובנות לאחים ואחיות אלה ומשכנם בחצר המלך.

2. – אולם היה היו בארמון פרעה ילדי שר הצבא ושר האוצר ושר אורוות הסוסים ושר האופים ושר המשקים ושר המרתפים ובעלי-המלאכה והמשרתים והעבדים.

3. – היו ילדים בארמון פרעה והם קטנים וגדולים, נערים ונערות, רצים, משעשעים, שרים, יוצאים במחולות המחנים; לומדים מפי חכמים לקנות דעת, כי יגדלו וייטיבו לשרת את מלכם.

4. – ואיככה הביטו אלה אל משה, בעמדו ביניהם לראשונה? הקידמו אותו בברכה ומה היתה ראשית דברם? ומה ענם? ההבין שפתם והיא שפת עם לועז?

5. – ומי בילדים הקדים לאמור: בוא, אראך ואורך, בוא ונשתעשע. האמר כזאת ילד או שני ילדים, או לא אמר אפילו אחד מהם? ומי אמר לראשונה: אתה תעמוד ואני אשב, אתה אַל תתגונן בהכותי אותך, כי חדש אתה עמנו, כי אנו נושנים בזה, כי אתה אחד ואנו רבים, כי עבד אתה בארץ מצרים.

6. – ההציקו הילדים אשר בבית פרעה למשה, הילד הזר, בקראם לו: עברי. או לעגו לו, לאמור: בן עושה לבנים ורועה צאן, או חירפו אותו בקראם לו: משוי מן המים, כבד לשון, אויל ועם-הארץ. או גידפו אותו לאמור: אסופי.

7. – הדחו אותו מעליהם, לאמור: גש הלאה, ולא תשעשע עוד עמנו; כי הכה אככה ואף אידה בן אבן?

8. – ההיו בין הילדים נער או נערה אשר אמרו אליו: שבה על-ידי ואני מגן לך מפני דבר-נגישה, חירופים ולעג, אף אשעשע עמך ואתה תספר לי על אביך ועל אמך, ועל מוצאותיך בבית?

9. – למד את החיים, משה הקטן, כי קשים המה, ילדי. וזכור אשר ימצאך, כי תדע באחריתך.

10. – ויען זָכרך תכתוב בתורה לעמך: הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר, חוקת עולם לדורותיכם. ככם כגר יהיה לפי ד'. תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם. ואף תכתוב בה: וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

כח

1. – אתה אומר: כן; הוא אומר: לא. אתה אומר: טוב ככה; הוא אומר: רע ככה. אתה והוא מתעשקים ומריבים; אין בכם מכַזב, לא אתה ולא הוא. שונות אמתיותיכם על הנעשות ועל הנרצות.

2. – האנשים מתעשקים ומריבים ועל כן מתעשקים ומריבים הילדים, כי אדם המה. מי ראשון מכל ומי חזק מכל ומי טוב מכל ומי מיטיב דעת? ראיתי אנשים רבים וילדים רבים, שמעתי דבריהם, שקלתי מעשיהם.

3. – ועל כן אומר, כי היו דברי-מריבה בין ילדי פרעה ונכדיו, באשר לא ידעו את הטוב. ויאמר משה: כן תעשו וייטב פעלכם. עשו הילדים כדבריו וייטב המעשה; הממאנים יחפוצו; הזועמים ישלימו והעצֵבים יצהילו.

4. – ואשר אל יאבה לעשות כעצת משה, יאמר לו: אם לא תשמע בקולי לא ייטב לך באחריתך; ואכן עיני הילדים רואות, כי כדבריו כן הוא.

5. – והיה כי לא הבין אחד והאחר לדברי המורים ויאמר משה: הבה ואבאר באר היטב. שומע התלמיד ועיניו אורות: אכן, השכלתי וידעתי.

6. – ומשה מיטיב ללמוד כל לקח ולקח, כי יבקש להבין הכל ולדעת הכל, חכמת חכמים וקסמי קוסמים, רפואות רופאים ופתרונות פותרים. והילדים שואלים: אי מוצא תבונתך? והוא יענם: ידעתי, כי ידעתי.

7. – ועייפי משובת השעשועים התאספו ומשה, אף כי כבדה לשונו, יגיד להם כל דבר דבור על אפניו ואזניהם קשובות. הכר הכירו, כי אחר הוא ושונה הוא בינותם.

8. – והמלעיג יפטיר שפה ויאמר: האחד בא לגור ויתימר, אף יתנשא עלינו? והאחר מהסה לעגו: החרש, כי כנים דבריו מדבריך.

9. – ומשה ידע את חכמת הכתב ויכתוב חוקים ומשפטים לילדים, כי יעשו נכונה ויחדלו ממריבה ועשק. ולא שמעו לו הילדים ויחר אף משה והשמיד אשר כתב ואף רחק מהם, עד כי קראו לו: שובה.

10. – מה החוקים אשר חקק משה לילדים, ילדי חצר פרעה?

כט

1. – ישב המורה בחצר-המלכות להורות את דברי ימי-קדם והילדים אשר לרגליו שותים דבריו בצמא.

2. – וכן דבריו: ויהיה בימים ההם ושובע גדול בארץ כי רב שברה ויקבוץ פרעה את כל האוכל ויצבור בר אר לא ייספר מרוב.

3. – ואחרי שני השובע צמקה הארץ ואכלתה הבצורת והרעב כבד ויצעק העם ללחם ופרעה ישבר להם בר והם יביאו באוצרו כל זהבם וכספם.

4. – ויחזק הרעב ויקח פרעה במחיר הבר את הסוסים ועדר הצאן והשורים וכל שדה תנובות עד היות כל העם כעבדי-פרעה.

5. – ויגד משה לאמר: לא טוב מכור אדמה לצמיתות; בשנת יובל, היא שנת גאולה, ישוב איש אל אחוזתו, ולא ידע עוד נוגש ולחץ

6. – והמורה: לא ילדים יחוקקו חוקים. ומשה: כל אשר הוא היום ילד, יהיה מחר גבר בעמו.

7. – ישב פותר החלומות לפני ילדי חצר-המלכות ללמדם לקחו ויאמר:

8. – ופרעה חולם והנה עומד על היאור והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור רעות מראה ודקות בשר ותאכלנה הפרות רעות המראה ודקות הבשר את שבע הפרות יפות המראה והבריאות.

9. – ויישן ויחלום שנית והנה שבע שבלים עולות בקנה אחד, בריאות וטובות. והנה שבע שבלים דקות ושדופות קדים צומחות אחריהן.

10. – ומשה יושב בין הילדים ואזנו נטויה, אך לבו יהגה: גם אני חלמתי חלום. ויזכור משה את החלומות אשר ראה.

ל

1. – ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא הגידו לי הילדים את אשר יראו וישמעו וידעו ויחשבו ויזכרו. ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא ראיתי, איכה יגדלו ילדים קטנים להיותם גברים ונשים בעמם.

2. – הגידה מה חלום חלם משה לראשונה בבית-פרעה: החלם על יוכבד וביתה, או על אשר יבוא במדבר?

3. – ידעתי מה תחסר דעתי, אילולא אמרו הילדים בקומם מחשכת לילה לאור בוקר: חלום ולא אדע פשרו.

4. – שונים חלומות הילדים – על אשר היה ועל אשר יהיה.

5. יש חלומות כמעשים בכל לילה והם טובים ורבי חמלה ויש חלומות והם מוזרי-מראה ומזרי-אימה, חלומות על מיני אדם ומיני חיה אשר אינם על הארץ, חלומות על אנשים אשר עם החיים ועל אנשים אשר עם המתים, חלומות על מלחמות ושריפות ואנשי דמים ורצח.

6. – מה חלום חלם משה על מיטתו בחצר-המלכוּת?

7. – ידעתי, כי הילד יחלום גם בשנתו לילה וגם בהקיצו יום ועיניו פקוחות. והוא יהיה מנהיג לאשר בביתו ויורם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

8. – והוא יהיה שר עשרה, שר מאה, שר אלף או מנהיג לכל העם או לכל העמים. או יהיה ידיד ואח לאיש אחד והיה לו האיש הזה כל העם וככל העולם.

9. – איני יודע ואף מורך לא ידע, גם כל אחר לא ידע ואף ספר בעולם לא יספר, מה חלומות חלם משה ומה אמתיות ידע בעודו ילד.

10. – הגד, איפוא, אתה, כי ידעת את הילדים וידעת את האמת על משה בעודו ילד: מה היו חלומותיו ואמתיותיו אשר אבדו בחולות-המדבר וברוב-דרכים, בדמי-מלחמות רבות, בהרים, בנהרות, בערים ובחורבות-ערים, אשר בהם הלכו ישראל והעמים שלושת אלפי שנים.

אמרתי לכתוב כל אלה כתיבה, אשר כטובה כן יפיה וכיפיה כן טובה, ולא השכלתי לעשות כחפצי. כי זקנתי ועייפתי ואינני ילד. ואתה, תיטיב ממני לדעת את הדבר הזה ותשכיל לעשותו.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

על אפוס חדש / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מה הרשות שבידי לבוא ולהשמיע דעתי בענין זה? אין אני יודע לא את הלשון העברית, לא משורריה ולא סופריה. אין אני יודע אפילו את הספרוּת באידיש. תייר אני, שביקש לראות בעבודה ובמאמצים כרואה דרך חור-המנעול ובנסיונו הזעיר עומדים לו למפגע גם השרב והשמש, גם הרוח, והוא מבין, אמנם, שהרוח הזה ברכת-הארץ הוא, אך הוא מרגישו כקושי נוסף שעליו להתגבר עליו באקלים שאינו מוכן לו מבחינה ביולוגית.

ואף על פי כן…

המחשבה מתגלגלת לאטה, אני רושם את המלים בעצלתים: החלטתי בלבי לכתוב בקיצור ובלא כל תיקונים, שאם לא כן היתה בי יד-האימה ולא הייתי מסיים את המאמר הזה, שאני רוצה בכתיבתו.

שלושה מומאֶנטים מטיולי הקודם בארץ לפני שנתיים:

א. מורה-מדריך, שהראה לי את מצבת חללי תל-חי אמר לי: “קוראים לזה מצבה או פסל של טרומפלדור. והרי לא הוא בלבד נפל פה חלל”. דומני שאמר לי דברים אלה בצער, ואוסיף: בצער שנימוקו עמו. זוהי הקלה לזכרוננו, כשאנו עוברים בשתיקה על עלומי-השם הרבים לזכותם של יחידים, שלחמו לטובת הענין. מבחינה פדגוגית יש בזה צד גדול של היזק. אילו שאלוני הייתי מבאר מה רב כאן גודל-ההיזק, עיווּת הצדק והמעילה מצד ההיסטורי.

ב. הייתי בקיבוץ, בבית-ספר, בשעת שיעור התנ"ך. השיעור נמשך בלא הפסקה מאה דקות תמימות. התנהגות הילדים בלא כל פגם, ההתענינות גדולה. אמרו לי עוד קודם, שהילדים מחבבים הרבה את המקרא. אך האם אין כאן מדרך-ההפלגה? אמר לי המורה: שאלתים שלוש פעמים, האם עלי להפסיק; אך הילדים ביקשו לסיים את כל הפרק כולו. אכן: בהפסקות שאל המורה את הכיתה שאלה, שלא הבנתי אותה. סקרנות היתה בי לדעת מה שאל, אך לא רציתי להפסיק את השיעור. אודה: היתה בי הרגשת קנאה, קינאתי בספרים אלה, בני אלפים שנה. אם יש שפע כזה של תשומת-הלב והתמדה, כלום לא מן הראוי הוא, שייהנה הימנה לא בלבד העבר הרחוק אלא גם העתיד, גם העבר הקרוב, ואף הדרך למחר, דרכם של ישראל ושאינם ישראל, של האנושיות. כלומר, ייהנה הימנו גם זמן שיש בו עוד משהו, אם לא יותר מאשר בספר הזה, שהוא אמנם כולו אומר כבוד, אך בעיקרו הוא דבר-קדומים.

ג. בכלל-פגישותי הרבות, רבות עד שאין זכרוני עלול לשמור רישוּמן, נתקעה בי פגישה אחת: נודד ותיק שעבר את הארץ כולה, לארכה ולרחבה. איש-סיביר הילמאן -מכונאי. הוא ראה ויודע. נצנצו בי מחשבות הרבה והנה אחת: לבקשו, שיהא מורה דרך, ליטול תרמיל ואם ירצה, לילך עמו ולשוט בארץ. בסיכומו של דבר אולי רובינזון ארצישראלי לילדים? ושמא לצרף לזימון את משה כרמי, היודע את הטבע והמקום. יש רוֹבּינזוֹן שוייצארי, יש רובּינזון מכסיקאי, יש רובינזון פולני– על מה לא יהא רובינזון ארצישראלי?

ואולי שגשגה בי עוד מחשבה על מעשה גדול יותר. קראתי בדרך, על האניה, לסירוּגים בתנ"ך ובאודיסיאה. ספרים אלה נראו לי כקריאה הנאותה ביותר על הים האֶגאֶאי, בין המערב היווני והמזרח. הפעם לקחתי לדרכי באניה את האיליאס, את נאל וראמאיאנטי מתוך המאהאבאראדז’א ההודית, ואת הפואֶמה “פאן באַלצאֶר בבראזיל” של מריה קונופניצקה. והנה מתבשל בי רעיון ואני מוסרו לכם:

בכוחות משותפים של משוררים, מוסיקאים, בני-נעוּרים, זקנים וטף – לבנות אֶפּוֹפּאֶאַה על השיבה השלישית של ישראל לארצו… כמה יהיו ספרים, שירות, מה תהא צורה, מה המשקל והחרוז ומתי תהא העבודה נחשבת כעומדת בגמר-סיוּמה?

אך ברגע זה עלה לפני זכר דאַנטאֶ. זוהי ראייה עד מה לא התקנתי עצמי כראוי ועד מה איני מוּסמך לדוּן במפעל ששיעורו גדול.

"תארי גבר זה, מוּזה (אוֹדיסאַה).

"שירי בת-אלים חרון-אף אַכילאֶס, בנו של פאֶלאוס (איליאַס).

“ויהי מלך ושמו נא בן ויראסאֶנאַ”.

כיצד לפתוח כאן?

ויהי עם…

(רוצה הייתי, שהקורא העברי יחבב את השיר של טירטאֶאוס: אשפרתא, צרו עליה המאֶסינים ובעצת-האלים היא קוראת לעזרה את אתונה השנואה עליה. אשפרתא אדירת-ברזל ושרירים משפילה עצמה, בקראה לעזר את אקרופוליס יפת-השיש, הרוח והשירה. ואתונא – אינה שולחת חיל וצי, כי אם את הזמר החיגר טירטאֶוס. ושירתו פותחת במלים:

– הידעת את הארץ.)

ודאי שפתיחת האֶפּוֹס אפשר שתהא שונה. דרכו של הנהר שהוא מאסף מימיו ממעינות הרבה. כל קבוצה, כּל ישוב יכול לרצות בגיווּן-נוסח משלו בפואֶמה הקיבוּצית. מאורע זעיר, ציון קצר של שיר אחד אפשר שיצמח ויגדל לפואֶמה עצמאית, שאינה מוּשרת אלא בחלק קטן של מחוז אחד.

הבאר הקיבוּצית מתפרדה לסיפוּרי-מעשיות שונים ורבים על בקשת-המים. כל אחד זוכר את הילד שנולד לראשונה, סעוּדת-ערב שהוּתקנה לראשונה מתוצרת חלב עצמית, זוכר ראשוני הישגים וראשוני-כשלונות, ראשוני קברים בבית-הקברות החדש.

אין אני יודע ואיני יכול לדעת כיצד ובאיזה קצב. אחת ידעתי: מחשבה ערה ובלא משוא-פנים חייבת לבדוק תמיד את מרוּצת העבודה היוצרת. איני סובר כי משחק-אמבּיציות וחפציות אישיות עלוּל להרוס או להרעיל את מרוּצת המפעל והתפתחוּתו, הוא עלול לאחרן, ואפשר שהתסס הזה היה בו דוקא כדי להועיל?

מי? קלוּבּ פּאֶן, האוניברסיטה? איני יודע מי אבן המוּסמכת להרכיב את מערכת הפסיפס ומה צריכה להיות התבנית המוּקדמת והתכנית. אם הזכרתי ענין תבנית מוקדמת – לא היתה לעיני דוגמת הומירוס או וואֶרגיל. אחת – שירת מלחמה וכלייה וחורבן וגזל, ואחרת – שירת הבנין.

"הידעת את הארץ אשר נרדמה ותישן דורי-דורות? הידעת את הארץ כרם ד' אשר זאת גאותה כי בישׂרה את האלוהים לעמים ונטעה אמונה חדשה בגויים וניבאה לאור-כוכב חדש ולצליל רעיונים חדשים?….

הנעשות הן כפתח-החפץ והוא בן-אלמות כי דגלו עליו אחוה וחופש. ואשר נואשו רואים באשמתם ואומרים: גבהה למדי משאת-הנפש, כבלנו בה רצון-האדם ועיקלנו את אורח-התולדות?".

הנודה בתפקיד המביש, שהוטל עלינו Latrones cruci signati (מלסטמי-דרכים המסומנים בצלב) – כדי להדגיש בזה הדגשת-יתר את עוצם הכיסופים לתחיה, להזדככות והתעלות? – וההתאבדויות, כמחאה וכביטוי החולשה וטירופי-הדעת בהתמוטות מערכת העצבים – ולא קברים בלבד?

העין נשואה לשמים ולמחר.

שאֶכספיר אחז בתולדות אנגליה ושיקען בגדות-הדראמה, דוסטוייאֶבסקי הראה בסיפורו בחתך את הנפש הרוסית, ראסין לעג, ס’אֶנקאֶביץ גמר את ההלל הגדול, פאוסט ולפניו אוידיפוס המלך ואנטיגונה תפסו את הבעייה הפילוסופית של ההוויה. יוספוס פלאביוס דן בשעה טראגית בתולדות, כהאֶרודוטוס, כיוליוס קיסר. חוקי חמורפי ולוחות חוקי רומי ניסחו נוסחות-משפט בלא עירובי פיוט.

לא כן התנ"ך. לא כן הנביאים. יותר משאני יודע אני מרגיש, כי כאן לידת שירה שלימה. קדושת-הספר נגוזה, ערכו בעינו עומד. היה זה מוזר, אילו הלשון העברית החדשה היתה מסתלקת מזכותה ויכלתה ליצור אֶפוס חדש – לא המשך להיום, עד עתה – כהשלם לטרילוגיה, לאחר כתבי-הקודש והברית החדשה.

הרצל? אַקורד אחד בלבד בסימפוניה הפאַתאֶטית. התוכן – לא בני-אדם, כי אם עם, המחבר – כל אחד ואחד אשר המזלות והגורלות (ולא המפעלות בלבד) של ארץ-התחיה ובניה נתנו בו תעצוּמות-עוז להיות במשוררים.

בהקדמה לתרגום כותב סופר פולני (אני מביא דבריו, כי אין בידי מקורים אחרים):

“האֶפּוֹס ההודי בנוי סלוקים, אלה הם דוּ-טורים, בני שלושים ושתים תנועות. צורה זו נקראת אַנוּשטוב. כל סלוקה נתנת להחלק לשתי שורות בנות שש עשרה תנועות. תכונת בנין השיר ההודי היא, שהמחצית האחת של מחצית הסלוקה הריתמוס שלה חפשי ואינו מוגדר, ואילו המחצית האחרת היא יאַמבית וסיומה של השורה אפשר שיהא דאקטילי… במחצית הראשונה מצויים כרגיל כוראֶיאַמבים או פאֶאוֹנים”.

במדריך קצר אפשר לקבוע את הכללים שאינם מחייבים ודוגמאות או דוגמות כפרי של ויכוחים ואפילו פולמסאות של משוררים או בלשנים ומוסיקאים. אחד הוא הריתמוס של קונצרט-צרצרים בשדות העמק ואחר הוא הריתמוס של הירח המשוטט בשמים ואחר ממנו ריתמוס הרוח, הצאן, הברושים. יש מנגינה בדממת היער (שמעתיה בגניגר עם שחר, נפלאתי, כי יש מנגינת הדממה).

אזכיר, כי שמות המשפחה צריכים גלגול עברי. צריך לקבוע את הכללים שהעורכים יתנהגו על פיהם. ואולי לא לחדש שמות משפחה אלא להוסיף על השמות הפרטיים את שם האב, שם המקום, אולי כינוי אופיי וכדומה.

ובאחרונה – מה כלי-נגינה ייבחר, אם מיתרים או כלים אחרים שיהיו בני-לויה נאים לקריאת השירים?

שתי תמונות לפני:

שיעור בבית-הספר. ויכוח: איזה אֶפּזוד לקבוע וכיצד לקבוע בשיר. חלופי-דעות ברוב חיות וערות, פולמוס על ברירת-ביטוּי, ניב, מוּנח היאה לאבן שתהא קבועה בו במערכת הפסיפס.

והנה בא הזמר, מתקין את כלי-נגינתו. דממת-צפיה. הוא מתחיל: שיר שהלב צוהל לו, שיר שהלב נמשך לו – הכל לפי הלך-הרוח – הוּמור, התבוננוּת ביעוּד-האדם, שבח-הגבורה, שיר המנשא למרומי-על, או מכוון את העין לעמקי-הנפש.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א

לדב שטוק

אדוני הנכבד

אני מסכים לתרגום הקונטרס “על עתון בית-הספר” ללשון העברית. – איני יודע אם כדאי. הדבר חלש וכבר – לאָשרנו – נתישן.

בכבוד

14.9.25 קורצ’אק (גולדשמיט)

ב.

לפייגה ב.

העלמה פייגה החביבה.

סלחיני על הפיגור בתשובה. אירע כך, משום שאני משיב למכתבים רק פעם אחת לחודש. – האם נתראה בביאליסטוק, איני יודע. – אך אפילו אם כן, מה תועלת תהיה לגברתי? ליעץ במזדמן או מרחוק אי-אפשר. כאן צריך זמן הרבה, כדי להכיר, הרבה התאמצוּת אישית כדי לתקן-מה בעצה. – אני משער כמה קשה לגברתי ואשית עצה:

לחצות את עצמו.

להיות שחקן וצופה. ליד העבודה וההרגשות השגורות והלא-נעימות מוכרח המחנך הצעיר להבין, כי הוא מתקין עצמו לעבודה לעתיד לבוא, כי הוא כובש למען העתיד, כי הוא מתחשל וגדל. בעבדו היום, הוא חייב לחשב, איך יעבוד בעתיד:

1. כשהתנאים יהיו טובים יותר.

2. כשסמכותו תגדל.

ביחס לתלמידותינו הרי בית-היתומים נקי מחטא מתן רצאֶפּטים. אנו עצמנו מנסים, מחפשים תמיד, לא-מרוצים מן הקיים, ניבטים בסקרנות במחר.

לרצות יתר על המידה ובבת אחת – משמע להתעיף במהירות יתירה ואחר כך להביט בעינים רדומות, לעבוד בידים מיוגעות, להלחם במעצורים במרץ מיוגע.

לרצות יתר על המידה – משמע לכעוס גם לעצמו גם לזולתו.

יש צרעת – נו – תהיה עוד – היו אי-סדרים – ובכן היה גם בלעדי. בעוד שנה יהיה טוב יותר.

לא מיד.

לא בבת אחת.

לא הכל.

העלמה פייגה, לא תעביר גברתי את ווארשה לביאליסטוק – זה קשה. צריך להשלים לכך – ו

בשקט,

בפיכחות,

בלא זעזועים לעשות מה שניתן, מה שאפשר.

נ. ב. – דרך חובה לישון שמונה שעות ביממה!

בברכות נלבבות

14.9.25 גודלשמיט

ג

לאסתר ב.

גברת נכבדה.

תודה על כתב-העת הנשלח. בעזרת מר ויינגארטן נעזרים בו היתומים, כך שגברתי תכיר מתוך העתון הנשלח. ידיעות אלו יקרות ערך, כי נותנות תמונה ממשית של החיים. לצערנו הילדים חיים אצלנו עוד רק באגדה בארץ-ישראל.

הייתי רוצה לשלוח לילדי עין-חרוד איזו מזכרת – איני יודע מה – ואני חושש, שמא תהיה צרה בקבלה, במכס, ואיני יודע, במה עוד.

אולי ספר? אך איזה?

אולי משהו שישנו פה ואיננו שם?

אולי מן הראוי היתה חליפת מכתבים בתיווכו של “מאַלי פּשאֶגלוֹנד”?

אילו הייתי צעיר יותר, אולי היה בי יתר יזמה, פחות חשש.

קשה: אני מזקין – מיוגע – שרוי בדאגות. כל-כך הרבה עבודה וכל כך מאוחר, בדיוק בזמן שבני אדם בדרך כלל כבר חושבים על מנוחה. איני קובל, הרי אין איש אשם בכך, אבל כך מוכרח להיות. – אולם מכאיב…

בגוצלאוואֶק¹ יש לנו עתה סניף בית-היתומים בכפר. כבר יש שם כעשרים. – – בשביל ילדי פּרוּשקוּב² נבנה זית ליד ווארשה. – – לא ידוע איך לסדר את הילדים, שיספיק הזמן כדי לקשור, ויהא גם ברישול, קצה בקצה.

שולח ברכות לבביות

18.10.27 גולדשמיט

ד³

לאסתר ב.

לפני שתחליטו אם ומי יבוא מחר לבית-הספר, – רציתי שתדעו, כי:

1. האחות של מוטק והאם של שמעון – רוצות, כי בשבת לא ילכו לבית-הספר.

2. כל אחד ואחד צריך לעשות כפי שהדבר נכון בעיניו, ואינו צריך ללכת או לא ללכת משום שאחרים הולכים או אינם הולכים.

3. אם מישהו הולך, הוא חייב, אם ישאלהו מורה או חבר, להשיב כי בא, משום שאינו רוצה להפסיד את בית-הספר, ולא להשיב, כי השבת לא איכפת לו. אדרבה, הוא היה רוצה לא לבוא, כי לא נעים להמיר חג ליום-חול, אך אם יש בתי-ספר ליום א' בשביל אלה שאינם יכולים ללמוד בשאר ימות השבוע, אם עובדי הרכבת, החשמלית, הדואר, הרופאים בבתי-חולים עובדים בימי חג, הרי זה משום שכך מוכרח להיות.

ביחוד אני מזהיר את באלבינה שלא תדבר יתר מדי על נושא זה. מי שאינו מכבד את הדת שלו, אין אנשים הגונים מכבדים אותו.

יום ו' גולדשמיט

ה

לאסתר ב.

עלמה אסתרקה נכבדה.

מכתבה האחרון של גברתי הוא לי תעודה חשובה, המאשרת מה שחשבתי על ארץ-ישראל והעבודה בה. הרבה הזיות תמימות והשליות נעורים, ובכן אכזבות מרות, קשורות בארץ-ישראל. כשתפוג ההתלהבות, הדיקלמאציה ואי-המנוחה הלהוּטה אחרי רשמים, נשארות עובדות פיכחות וצוננות. – קרועים מן הארץ, התאקלמנו על אדמת ארנים, שלג וגלות – מבחינה גופנית ומוסרית. – הנסיון לקשר שני קצות החוט, שניתק לפני אלפיים שנה, זה ענין קשה: הוא יצליח, כי כך תובעת ההיסטוריה, אולם כמה התאמצוּת ויסורים. יותר משאומרים הרבה ספרים, כל-שכן מאמרים, אומרת לי מלה אחת במכתבה: “מים”. – ילדיכם הם עצבניים משום שאינכם נותנים להם מים. הם מוכרחים לעבד עצמם מבחינה פיסית, להבין מבחינה פיסית ולשפוט, אם המים נחוצים להם או לא. – איך אפשר להגיד ליצור חי: “אל תנשום, יהלום לבך לאט או מהר”. חוששני, כי בענינים הרבה אתם נוהגים באפס-ביקורת, לפי מה שהיה. – “שם”. כמה זה מכאיב אך מובן ואמתי, שגברתי רוצה לשם מנוחה לבוא לפולין ושמכתב או עתון “משם” הם חג.

כל הגעגועים, לא היהודיים כי אם האנושיים, נוהרים לארץ-ישראל, כל אי-המנוחה וההיאבקות הרוחנית. אם תעשו שקר בנפשכם, תקשו על עבודתכם. רק עקשנות גברית, החלטת ההתמדה.

קל ביותר למות על קידוש האידיאה. סרט יפה כל כך: נופל וחזהו פלוח-כדור – שלולית דם בחול – וקבר עטוף פרחים. קשה ביותר לחיות למען האידיאה יום-יום ושנה-שנה.

הרבה דברים מענינים וחשובים יש לה לארץ-ישראל לספר לעולם, אך האם לא יתר מדי אֶכּספּרימנטים כבר מיד, פתאום?

פחות מדי נשארו לי חיים, שאוכל להקדיש עשר שנים להתבוללות גופנית ורוחנית בתנאים החדשים של נשימה, עיכול וראייה. הרי גם העין צריכה להסתגל לבוהק, אולי לאבק?

בינתיים איני מרגיש צורך לראות במקום, דיי במה שאני קורא, מחשב בדעתי, רואה בדמיוני. יתר על כן: הבעייה “אדם”, עברו ועתידו על האדמה – מאפילה בפני קצת על הבעייה “יהודי”. כנושא עבודה בחרתי לי את הילד. לא יונו אותי המליצות בענין הפלאים היוצאים-מן-הכלל של הילד בארץ-ישראל. לא, לו רע גם שם, כי גם שם אין מבינים אותו האנשים המבוגרים “הזרים”.

סלחי על ההסברות הארוכות מדי.

לחיצת יד וברכה

27.1.28 קורצ’אק

ו

לשמחוני

דין-וחשבון ארעי

מספר הטלפון שנמסר: 279–84. – יום א' – יום ב' – יום ג' – אין עונה. אני הולך לרחוב הקאפּוּצינים 13. – ברשימת הדיירים אין שם משפחה – ולצ’אֶר. התיעצות עם השוער: למי מגיעים מכתבים מארץ-ישראל? 18.10.27

לבעל-הבית: יש לו בנים בארץ-ישראל. – בדירה מספר 8 יש דייר-משנה ששֵם משפחתו כזה. – אני הולך. – לא כאן, - אך משתתפים השתתפות חיה בדאגתי, מאשרים כי מספר הטלפון הוא של הסוכנות הטלגראפית הפולנית. הבת יורדת אל בעל-הבית: שמא הוא יודע. – יודע: מא ולצ’אֶר גר במספר 3, הטלפון שלו 276–28. – טוב: אני מתקשר. – ישנם. – הנה דוקא קיבלו מכתב מגברתי. – אני מודה. – הולך. – הנני. – גברתי היתה בוורשה, דודנית של גברתי היתה בארץ-ישראל. – ובכן, יודעים, שאינכם אוכלי-אדם, שאינכם גרים במערות; שהילדים מדברים עברית, - ויהיה חשמל. ברכות. – חולפת שעה. – אני יוצא גאה, שמצאתי.

הייתי אצל אחי משה"ל. לא מצאתיו בביתו – השארתי כתובתי.

את הדבש מסרתי: הילדים יאכלו אותו.

גרוע יותר ענין האשכוליות. – מכס! – בשניאטין⁴ מסרתי את התיבה למחסן. – וכאן מיני פורמליות פעוטים: מחלקת מסחר חו"ל של מיניסטריון התעשיה והמסחר צריכה לתת רשיון כניסה, ומחלקת-המכס של מיניסטריון-האוצר צריכה לשחרר מתשלום. נודע לי על כך מפי האֶכּספּוֹרטאֶר של הפירות, שאליו כיוון אותי אוהד בית-היתומים, הירשפלד הגדול בעצמו, בעל מסעדה וחנויות קולוניאליות. – – – בדיבור אחר: אירופּה – זו הישנה – על עניני הפורמליוּת. – אם הכל ילך למישרים, הרי תהיה התיבה בעוד יומיים בקרוכמלנה⁵ – למרות הנבואות הפסימיות של פירמה סוכנותית-הובלתית חשובה של חבר ההנהלה שלנו. – נקודה. – מה הלאה, אכתוב.

אניה רומנית – חלירע כבדה. – אקרופּוליס יפה, ובית-הספר התורכי מענין; היתי בשעת שיעור כתיבה תמה: עמוד: “בּנים כּיתבּוֹם”.

השאר במכתב. – ברכות

17.10.34 קורצ’אק

ז

למיה שמחוני

מיוֹ אהובה. לא אביך ולא אמך אינם כותבים אלי כלום, ואיני יודע מה נשמע אצלכם. ודאי אין שעתם פנויה, על כן אכתוב אליך. – ובכן אני כותב, כי שבתי לווארשה וסיפרתי, כי היה לי בארץ-ישראל שמח ונעים מאוד, רק זה היה לא טוב שלא יכולתי לדבר לא עמך ולא את שאר החרות עברית. – מר יעקב נתן לי פה ספר, שאלמד, אך לא התחלתי עדיין, כי יש לי רוב עבודה. – תמיד צריך לכתוב מה, או שיש אסיפות שונות, או שאני מלמד אחרים, ושוב אין לי שעה שאלמד בעצמי. – עתה דווקא פרשתי על שולחני את תצלומי הארצישראליים ואני מזכיר לי כל מה שהיה. – היום יום ד' בשבת, ומחר אני נוסע אל ילדים פולנים ליום תמים: שם 75 ילדים קטנים ו-50 נערים ו-50 נערות כמוך. אחר כך ביום ו' אסע אל ילדים יהודים, שם נמצאת מרת סטיפה וילצ’ינסקה ו-51 נערים ו-56 נערות כמוך. – נו, ובבת אני חוזר לביתי. – עתה חנוכה. הנערים עשו מנורות בעץ, ועל כל שולחן הם מדליקים נרות, ואחר כך “אִשִים קרות” כאלה, - כלומר על חוט ברזל וכשהן נדלקות, מקפצים ליד החוט כוכבים.

אחר חנוכה יהיו חגים אצל הילדים הפולנים: שם אחרת- יש אשוח. מה זה, תבאר לך אמא.

כתבי, אם יש אצלכם חשמל ובכלל מה נשמע ואם יש חדשות שמחות. – ההיה גשם ואם כזה כפי שהוא נצרך? כי אצלנו הגשמים עתה מצויים ביותר ויש בוץ. עוד אין גדול, אך השמש מועטת, כי רק עננים, עננים. – כתבי עברית, ומר יעקב יתרגם לי; אך אם אינך אוהבת לכתוב כתבי בקצרה.

תדרשי בלבביות בשלום אבא, אמא ואת כל אשר תרצי, אולם שדרישות-שלום אלה לא יגרמו לך עבודה יתירה.

היי בריאה, מיוֹ אהובה.

5.12.31 קורצ’אק

ח

למשפחת שמחוני

גברת ריבה החביבה, שמחוני ומיוֹ.

כל מה שיש לך להגיד יותר, כן תקשה עליך יותר הכתיבה; כך זה נראה כפורמליוּת בלבד – בשעה שאי-אפשר לכתוב דבר עצמאי.

אה, אילו אפשר דרך הראדיו? (לפי שעה רק הזיה; אך צריך להיות זהיר במעשים ונועז ומטורף בהזיות).

מה מעשיכם? – ביום ב' בשבת – חקירת ילדים אצל השופט החוקר; יום ג' וד' – ספריה; יום ה‘-ו’ – הבית שלנו, יום ו‘-שבת – בית היתומים. – יום א’ – כתיבה. יתא על כן – הרצאות, ישיבות וענינים “שונים” – מרובים ומיגעים. השבועות רודפים, כשעות.

ופליאה היא, בכמה אפשר להתעשר בעשרים ימים קצרים כאלה (עין-חרוד) – כמה אפשר ללמוד, להבין, לרכוש – לימים רבים ולתמיד.

אני משדל את יאראץ',⁶ שיצא אליכם, - יוכל לקחת 4–3 שחקנים, אך בתפקידים קטנים יותר. יעזרו לו הבחורים והבחורות שלכם. אם יעלה הדבר (ספטמבר) אולי… אולי גם אני… אולי בקיץ אצליח לכתוב משהו בשבילו ובשביל ארץ-ישראל. שחקן גדול: הוא ראוי לכם ואתם ראויים לו.

אני כותב עכשיו ליוסקוביץ'. מכתב שני “בעבודה”.

ומה, עוד?

דרישות-שלום לחבר הצעיר של עין-חרוד.

נוּ ומה אעשה אצלכם, בביקורי השני, אם המכונה הבטילה אותי מעבודה בקילוף בולבוסים, ולחלוב פרות אינכם מרשים לכל חילק ובילק, ואיני יודע אם איני זקן מדי לעבודה בשדה.

לחיצת יד לבבית

קורצ’אק

אני שמח כי יבקרכם אדווארד פוזננסקי, כל כך הרבה אנשים הגונים רציתי לשלוח אליכם. –

7.2.35

ט

לי. ליכטנבום

אדוני הנכבד.

סלח לי על איחור התשובה, הוא בא מתוך כך, כי חודש יולי אני מבלה מחוצה לווארשה, ואני בא אליה לסירוגין לשעות מעטות. – העתקת המכתב לא יכולתי לשלוח – מסרתי לגברת סטיפניה בבית היתומים, - עד כמה שאני יודע, שלחה אותו לארץ-ישראל – למר יוסקוביץ'. – אודה בגלוי-לב, כי כוונתי הראשונה – לשלוח אחת לחודש “מכתב” – אם לא נתערערה, הרי נדעכה: נסיון החיים לימדני, כי אם משהו אינו נעשה חד וחלק – הרי או שהוא מוקדם, או שהוא מאוחר, או מיותר, או לא רצוי. – כבר המכתב הראשון, שנכתב באניה בשובי “בעצם חומי” – נדד הרבה; עתה שוב – מעצורים. – כל כך הרבה עבודה שוטפת, קבועה במועדה בתוך עזובה, - ובכן למי תסכון התחייבות נוספת? – נקודת-ההסתכלות שלי בענין ארץ-ישראל – אודה – אינה אקטואלית, ולכתוב על דרך קוניונקטוראלית, אם אילו רציתי איני יודע. – אבקש לקבל ביאורי אלה מלה במלה; אין זו תלונה או פרטאֶנסיה – אישור עובדה ותו לא.

בהוקרה

29.7.35 קורצ’אק

י

למדז’ה מרקוזה

מאדז’יה חביבה,

את הכתובת על גבי המעטפה כתבה מניה פורציג.

אַת יודעת איך ועל שום מה. – את ההחלטה לכתוב אליך החלטתי, כשאמרה לי, כי רע לך (עתה, כנראה, הוטב).

יש עשבים שוטים, שהם בכל מקום ובנקל, יש צמחים, שהם בעמל ובמכאוב, - אדמה חדשה ושמש חדשה. אך זה לא כלום: תעמיקי שרשים; אַת צעירה – יכאיב משהו, מה שאינו חשוב ברוחני – יצהיב וינשור – ונבטים חדשים וירוקים. (אני כותב, בתקצירים, ואני מאמין, כי יהיה בך אורך-רוח לפענח).

אומר, אחזור על כך, מה שאמר לי ד"ר לאזובסקי הטוב בחרבין במאַנג’וּריה – בימי מלחמת יפאן, - כשהייתי משתולל מכיסופים ומרד:

השנה הרשונה הקשה ביותר, - הרוח תועה נתוקה מעם הגוף. השנה השניה, - וויתרון – השזור עוד סערות עזות אך חטופות. שנה שלישית – רק זכרונות רכים.

• - - הוא מפולין דרך סיביר לסין.

ספטמבר – ידעתי, כי הייתי, חודש מוצלח. עוד עונת גשמים – אילו פרכוסים. ועם האביב – כנראה רב יפעה – כבר במולדת החדשה, והיא האחרת, מולדת הזכרונות – איזו מזכרת נאה למה שהיה. – יש בני-אדם שאינם מתנכרים ואינם שוכחים. – אַת בכללם.

שימי לב!

ברכות נלבבות

25.8.1935 **קורצ’אק **

י"א

לי. ליכטנבום

אדון נכבד.

לפי שעה רק זאת אוכל להודיעך, כי קיבלתי דרכיה והחלטתי לנסוע באניה השניה ביולי, ובכן ב-15 ביולי. אם המאורעות פה אצלנו או שם אצלכם לא יעמדו לשטן, איני יודע, כסבורני לא. לאמור, רק אי-אפשרות פיסית יכולה היתה לבכל תכניותי, לאמור החלטתי גמורה. – מה אעשה בארץ-ישראל איני יודע עדיין. לאחר “הכרת” החלוצים, הייתי רוצה להתבונן בחיי השומרים – זה ענין אחד. מענין אותי מאוד המשק האינדיוידואליסטי (מושב) וחיי החרדים (כפר הצדיק מיאבלונה). אם אפשר חודש בנצרת וחודש בירושלים. כפי שאדוני רואה, תכנית לששה שבועות (לכל הפחות), 2^1/₂ חדשים (לכל המרובה) עשירה מאוד.

למקרה שלא נפגש, הריני עונה למכתבה של גברת סטיפה בענין תרגומים. “פשיטת הרגל של דז’אֶק הקטן” אינו נראה לי כבחירה קולעת למטרה, מוטה “קאיטוש הקוסם”⁷ וביותר החלק השני של “מלך מתיא”.⁸

ביקשתי שישלחו לך את “טירטיאוס” (שיר) של אַניצ’יץ.⁹ דבר זה נראה לי בשביל ארץ-ישראל לא נחוץ, אלא הכרחי. עָצמת השיר והמשורר – החיבור למשא נביאים ופיטנים יוונים – רק היא עלולה להיות בנותֵן טעם למאמצים ולעמל של “העליה”. כלי-נגינה לאומי ופרימיטיבי ורציטאציה. מזוית-ראייה זו עליך לבחון את הסוניט-התפילה של אַסניק “רדי, אילת-שחר בהירה” וביותר את “טירטיאוס”. – ולילדים, לילדים, כי בית הספר אצלכם, עד כמה שאני יודע, יתר מדי אירופאי, מפוכח, ורק מתורגם…

לחיצת יד לבבית.

קורצ’אק

אכתוב אחרי בואי אל… (אולי בהתחלה) עין חרוד.

27.6.36

י"ב

ל. ליכטנבום

אדון נכבד.

איני יודע אם מאמרי על “האֶפּוֹס” הקיבוצי היה¹⁰, אם יהיה. איני זוכר מה אמרתי (עייפות – הראש כואב). עצם הרעיון נראה בעיני. –כמורה. איני יודע מי יכול לעסוק בחיסור “הקדמה” – הוראות (בלא מעשה סוגאֶסטיה) כיצד לפתוח בעבודה. אולי כך:

1. תמצית מקוצרת, בפּרוֹזה, של העוּבדה, שהם מבקשים למסור בקטע שלהם.

2. כבר עיבוד פיוטי, אולי בכמה נוסחאות. – (ראיתי צורה כזאת של חיבורים בבית הספר). אפשר חילופים בין בתי-הספר, לשם שינויים ומילואים.

אני דורש בשלומך (לקטנים, שאכלתי את מגדנותיהם, אני שולח פיצוי צנוע).

בברכה

12.9.36 קורצ’אק

י"ג

לד"ר ליכטנשטיין

גברת נכבדה.

לא מצאתי את האח בבית, רק זאת כי בשיחה הקצרה עם בעל הדירה קבעתי, כי המשפחה נקיה וישרה. אז היה רע יותר. – בא לבית היתומים. חושבני כי הפיקציה של העבודה אצל רופא-שיניים הכבידה עליו. האמת היא תרופה לכל היסורים. משלים מושלם: הוא גובה, כרבים אחרים. קראתי אי שם: תעודת הרופא ביחס לחולה עצבני ללמדו, שיחיה כפי שהנהו, - לא להונותו, כי יירפא. כך אני נוהג בחניכי המקופחים.

הבעת כבוד

19.9.36 קורצ’אק

י"ד

לאסתר ב.

גברת אסתר חביבה. כך אירע דוקא, שגלוית גברתי נצטלבה עם המכתב, שאני מצרפו. במקרה נודע לי, כי אחי גברתי הוא מנהל “בצלאל”; כתבתי לילד כי יפנה בעצמו לירושלים וישאל, מה יעשה. וזה הכל.

ועתה, כנראה, על עצמי? – מעולם לא הרגתי עצמי מקושר מקרוב בחיים, - הם שטפו להם כביכול על ידי. מקדמת-נעורי הרגשתי את עצמי גם זקן וגם לא-נחוץ; האם פליאה היא, כי עתה התעצמה ההרגשה הזאת? אני מונה לא את הימים, אלא את השעות העוברות עלי. – הנסיעה לארץ-ישראל היה אולי מאמצי האחרון, - ועתה כבר לא כלום. – אני מאמין בעתיד האנושיוּת. אילו שמרתי בי את ההבנה התמימה של אלהים, ודאי הייתי מתפלל, כי יקרב רגע הגאולה; כי העולם סובל, וראשית כל הילדים. – ראיתי אתמול (בפעם הראשונה מאז הנסיעה) סרט יפה: “הלורד הקטן”. הילד יקיים את התפקיד הראשי בתחיה הרוחנית של האדם. בזאת בטחתי. חפצתי, אך לא ידעתי לקיים תפקיד באותה בעית-החיים החשובה ביותר. – מאזן מכאיב של מאמצי עצמי.

פריסות שלום נלבבות לכל.

9.12.36 קורצ’אק

ט"ו

ליעקב וקטלצ’וק

מר יערב האהוב. פתיחת המכתב הזה הולמת עצם יחסי לאדוני, היה לי אדוני גם אדם קרוב, גם מחנך יחיד, שהפקדתי (במחשבתי) בידו במלא ביטחה ואמון את ילדי בית-היתומים. לא מה שאדוני לא כתב, אלא מה שהטיל על עצמו את הטורח לכתוב מכתב ארוך וממצה כל כך – מאשר ומקיים את יחס הנאמנות (איני מוצא מלה אחרת) של אדוני לבית היתומים. עד כאן מה שהיה: ומכאן מה פני הענינים עתה. – מה שאדוני לא בגד במוסד בגלל בית-הספר, זה טוב. בית-הספר בימינו הוא מלא כזב – חבל לתת לו אנשים מסוג אדוני – ישרים וללא אבק שקר. לצערי, אין ארץ-ישראל יודעת להשתחרר מן הסוּגאֶסטיה ההולכת מאירופּה הכוזבת. ביקשו, ובכן כתבתי, מה אני חושב על סמינריון למורים לבתי הספר בכפר, אך איני משלה עצמי, כי יבינוני. לגלות להתענינותו של הילד את הישר, בלא כזב, בלא סנוֹבּיזם, בלא הרהור על קאדיאֶרה, בלא אמביציות פעוטות, לנטוע בהם עוז – ולסדר תכנית… יתר-על-כן, צריך להרחיב בדברי הזיה. – היה צר ומחניק לאדוני בבית-ספר גרמני או אמריקאי המתורגם לעברית. – שעל כן מוסד. אולם איזה? - אולי בתורת התחלה דוקא כזה, שאדוני בחר מטעמים לא-מודעים. – זוהי העבודה הראשונה של אדוני בבנין כביש – שחורה, כבדה ומחשלת – כמה צר לי על המרץ המבוזבז, אך אולי צריך כך בימי הנעורים? - שנה. – איני סובר, כי אדוני יעבוד פה יותר; תוצאות יסודיות לא ישיג, וצורך הפשרה והעלמת האמת יכבידו על אדוני. – חבל על ארץ-ישראל, אשר מפחד עינויי מכות פיסיות ישתדלו להֵראות טובים ומתוקנים יותר; בעלי-החי הטורפים יעמידו פני תיקון המידות; לכל המוטב ריפובליקה “שקיד” וגם זו רק בדינים-וחשבונות לשלטונות. וסוף-סוף – אולי טופס אחד סטודז’יניץ¹¹ (אך האם הם יכולים להיות אחרים, אלא אם במקרה נדחסו לתוך עבריינוּת של היחיד) – או אפשרויות אחרות ליצירת תנאי-חיים בשבילם; אך לא – שמשים, כורכי-ספרים ונגרים, יותר מדריכי פלוגות-עונשין, שומרי בתי-כלא, סוכני בולשת. – אך אז איה משמעוּת ארץ הנביאים, ארון-הברית ומצפון העולם? אך לא: לעבוד, לנסות, מרץ ורצון טוב ללא שיור – ובלבד שלא להיאבק, ובלבד שלא להאשים את עצמו, שלא להציק, שלא להרעיל חופש הראייה, מה ואיך מסביב, אצל השכן בשדותיו הפוריים. – אני חונק בי את האמתיות, שאסור להביע בקול רם, אולי בארץ-ישראל, שהיא לי כארץ המובטחת; לצערי אני חסק את ארבעים השנים האלה שצריך לבלות במדבר. – על בית היתומים ועל עצמי נוח לי שלא לכתוב. לא שמח. – אולי בטחתי יתר מדי בכוחותי, אולי נשאתני אמבּיציה או הזיה, אולם מאסן-החיים הכזיב, - אם לא פשיטת-רגל גמורה, הרי יותר אפסית לצד מה שהושג. – לחיצת יד אמיצה.

26.12.36 קורצ’אק

ט"ז

למשפחת ד"ר ליכטנשטיין

גבר וחבר נכבדים וטובים.

אני כותב בקצרה, כי לבלתי-נשוֹא היא לי המחשבה, שאני במכתבי זה מכביד ומטיל אי-מנוחה…

אחרי דכאון-נפש, שנמשך חדשים – החלטתי החלטת נסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ-ישראל, לפי שעה לירושלים; שם – לימוד הלשון העברית, כדי לעבור אחרי שנה לקיבוץ. – יש לי רק 1000 זהוב.

ממשפחתי נשארה לי רק אחות; יש לה אילו אלפי זהובים; מתוך שהיא יודעת לשונות, יכולה להתפרנס כאן. לפי שאני נוסע שלא על בסיס בטוח, הייתי רק רוצה לדעת, אם הסכום הקטן יניח בידי (כיצד?) לעשות מה. עד כאן – לפי שעה מעורפל.

איני מבקש כל דבר זול כנוּת. לא תהיה בי כל טינה, אם לא אקבל תשובה; תשובה מתחמקת, בהסתייגות, אחשוב כשלילית; אם אקבל הוראה או עצה, אראנה בהוראה שאינה מחייבת את גברתי כלום; אשָרת בחפץ לב באינפורמציות קרובות יותר. – הנסיעה שלי צריכה לחול בעוד חודש, כי לא אוכל שאת לאורך ימים את מצב אי-הביטחה עתה.

אם אני פונה עתה בעניני, הרי זה משום ששניכם עזרתם בידי בצניעות ואדיבות כל כך.

ברכות

29.3.37 גולדשמיט (י. קורצ’אק)

י"ז

למשה זילברטל

מיטק אהובי. זה טוב, שיש לכם ילד. זכורני הרגע, כשהחלטתי שלא לבנות בית. באיזה חגיגיות ותמימות. זה היה בעיר-הגן ליד לונדון: “העבד אין לו זכות לילד: יהודי-פולני בכיבוש הרוסי”. ואחר כך הרגשתי זאת מיד כהתאבדות. בחזקה ניהלתי את חיי, שהיו לכאורה ללא סדרים, בודד וזר. אימצתי לבן לי את האידיאה של שרות לילד, ענינו. לכאורה הפסדתי. להם השלטון ולי הצדק; להם הכוח והיום הוא להם.

זקן, עייף ובלא אמצעים – אנסה נסיוני האחרון. מאמץ כביר ואני נושא בו בלי חפץ, - כאילו לא ברצוני אני, כאילו לפי צו. – צו הגורל? - ובכן לא פחות ולא יותר, אלא במאי אני נוסע(?) לארץ-ישראל – ודוקא לירושלים – לשנה. אני צריך שם ללמוד את הלשון. – ואחר כך, לאשר יקראוני. – לפי שעה ניתקתי פה את כל החוטים, נשאר קומץ אוהדים. – והרגשת הבריחה? - כשהשוויתי את חיי קושצ’יושקו ולוקאַשינסקי הרשעתי את המנהיג, שחי אחרי המפלה. – אני לא לחמתי, - ביקשתי להוכיח. – היום בפולין לא יכולתי להיות אלא צרכן בלבד: אני קורא מה שאחרים כותבים, ונשקע בזכרונות לתועלתי אני. איני רשאי להתחלק באמתיות כבושות. אולי ירושלים תתן בי כוח. – גלות, געגועים – חיים כל-כך לא-אישיים, כאילו כבר הייתי מביט מן העולם הבא על הקומדיה השטנית של המציאות עתה.

על אף הכל אני מאמין בעתיד: של האנושיות, היהודים, ארץ-ישראל. המפקדים הנועזים, שאין בהם מוסר-כליות, מחלקים גיזרות העולם וקובעים תפקידים. כפי שהמצב הוא עתה, לא יוכל להאריך. זו הנחמה היחידה. – לא טירוף העולם, יותר אכזריותו. אך האפשר אחרת?

הריני הולך לקורס-של-חובה לרופאים בענין מלחמה בגאזים והגנה מפניהם. האיטלקים השתמשו בגאזים בחבש, אין שומעים על כך בספרד. ואכן, יש איזה מעצורים?

קראתי שני סיפורים מחיי סין. – יש אנשים, שלא זו בלבד שמאורעות ההיסטוריה מוצאים בהם הד, אלא הם מתחוללים בתוכם פנימה. – זו מצוקה גדולה. – ימי-הביניים? - כן. – אז אימת קץ העולם, עתה – מלחמת עולם. אז – דֶבר, מגפה, עתה – גאזים. אז ועתה – רעב. רעב ילדים – בושה לאדם להיות שׂבע.

אתה כותב על “המפלצות”.¹² לא זו בלבד. בשנים האחרונות יצאו תריסר סיפורים מצוינים על הילד והנוער. הלואי ולא לאחר מועד.

אנו ערב מאורעות גדולים. האם דמים? - האם לא נצלח, האם אי-אפשר שנצלח – להמיר את מלחמת המלתעות והצפרניים – במַגיה של המלה? – להבהיר ולהוכיח?

הריני מתגונן, מלוא כוחי, שלא אפול במסתורין. אנו יודעים כל כך הרבה, לשם מה להושיט יד לאשר לא ניתן לדעת. ואף-על-פי-כן אי-אפשר אחרת. אף אילו הטוֹרפּאֶדות שלנו הגיעו עד הירח, אף אילו העמקנו עד תום בבנין האטוֹם, ושלטתנו בתעלומת התא החי, ההיה זה הנצחון האחרון?

לא את עצמי אני מבקש להציל, אלא את מחשבתי. איני רוצה, משום שאיני יכול, לנתק את המגע מעם המציאות הפולנית, אשאר ער לכל קריאה, לכל צליל. אני מבקש לקשר את מה שיש במה שהיה. קשה, אך איני יכול אחרת.

לפי שעה אני חושב, איך אקיים תכניתי. האם דרכית-תייר רגילה, או – דרך הסוכנות – רשיון ישיבה; מהיכן לשאוב כסף – יש לי רק 1000 זהוב – ענין טפל הוא בעיני, לא מכריע – רק זוטות מציקות. הדבר הקשה ביותר היתה ההחלטה. – איני יכול לחכות הרבה. כבר הייתי רוצה לשבת מחר בחדר קטן וצר שלי בירושלים, לפני תנ"ך, ספרי לימוד, מלון עברי, נייר, עפרון… שאוכל להגיד: דף חדש, - פרק אחרון. וכבר להיות לבדי לחלוטין.

בלכתי ברחוב, והילדים נחפזים לבתי הספר, - אני מרגיש את אפס-האונים שלי, את המיותרוּת שלי בהמון. אני חש באחריות לכל עוול הנעשה להם. ואיני יכול יותר. – כתבת על בנך הקטן: “אפילו חיוכו הנפלא אין בכוחו לפזר תמיד את ערפל הדאגה”. – לפנים משחק עלז של ילדים במגרש שעשועים הניח מקום לשכוח את המציאות הקשה, מה שאין כן היום: עליזותם החטופה מכאיבה. – אך אלה יתומי הגלות. אתם זכאים לחזות בביטחה ביום מחרתו; אין מערער על זכותו לחיוך ולצעקת-שמחה.

אתה כותב, כי תייר קל לו להכיר (בדרך שטחית) ולכתוב. הכל לפי האדם. – לא דיברתי על כך, ואף על פי כן הדריך את מנוחתי הילד הערבי. – נמל בתל-אביב – זה בכל-זאת חורבן הנמל ביפו. פה אני קורא את החיים המורכבים, שם אהיה חייב לנחשם. פה עיני פתוחות לרווחה, שם איני יודע אם אצליח לעצום אותן. אנסה…

הרחבתי את כתיבתי יתר על המידה. אולי פטפטנות של זקנה. אולם אתם שהסיתותם אותי לכ. לכתוב על עצמי? – לא כדאי. – אני מרבה לקרוא. – יש שלושה אפיקי יצירה: לשימוש-השוטף, להזמנת השור, - כזבנית, הדיוטית, פגומה, ערמומית; וכתוספת – מרשיעה במעשה-קופים ודורסנית. השני – העולם; יבשות חדשות, ארצות חדשות, אנשים חדשים ואחרים. השלישי: האדם, הילד, הנוער, האשה, הגבר, המקופחים, בני-בלי-בית; - הנפחדים וחדלי-האוריינטאציה. – לא כדאי לכתוב, אם אחרים עושים זאת ועשייתם גם טובה יותר, גם קלה יותר.

אבקש מלוא-חומי סליחה, אם המכתב הזה הטיל אי-סדרים או אי-מנוחה במחשבותיכם. – לפי אומנותי חייב הייתי יותר – בממוזג, בשיקול, בסדר. איני יכול. הר הגעש כבר כבה, אך עודו מפייח. – זה מקרוב עלה בדעתי, כי יצאה לחלוטין מכלל-שימוש ההגדרה: זקן נאור.¹³ כי הוא יודע את העולם ועניניו ויודע לשוות לו זוהר. הייתי מבקש להיות זקן נאור; לצערי, - זה מכאיב – אני מומרד ורוחי קודרת. הארה משונה עתה ברפואה; ובכן אולי כוכבי ארץ ישראל (הרי לא השמש).

לחיצת יד לבבית.

30.3.37 קורצ’אק

י"ח

אהובי,

אם משהו לא יסכל במפתיע את תכניתי, אהיה במאי בארץ-ישראל, הפעם לשנה. וכן (שוב) – אם הא ולא דא – אשב בירושלים. קשה היה עלי להחליט את ההחלטה. ערך חיי אינו אלא כמידת התועלת שאני יכול להועיל. לצערי, בהיותי בפולין, איני מאמין, כי אסכון למה, ולחיות בנוחיוּת איני יכול. אני בוש, שיש לי מה לאכול, בדעתי, כי הילדים רעבים, ואני בוחל בבת-שחוקי ומסביב רוב פרצופים צעירים ומעונים… קראתי לכבוד הילד, ובדין שאל מי ששאל: “ומי מכבד היום את ראדם?”. – אפשר אני משלה את עצמי, כי יקל עלי מארץ-ישראל דוקא לקרוא לצדק ולפחות – לרחמים… סין, חבש, ספרד – הרי תחנות מצוקתי. ורוביה, וגרמניה? - ומה בזמן הקרוב ביותר? - אתם הצעירים עוד לפניכם עתיד רחוק. – אני מאמין במה שיהיה – ב“תחיה” חדשה.

לאדוין

אודך, אֶדוין, על סידור-הפטלים. – אך מה על העפיפונות? - כשם שהים נותן לילד צעצוע – סירה, כך הרוח חייב לתת לו עפיפון. צריך כל כך מעט: חוט, דיקט, או כרטון. – כבר אגע בעצמי בשאלה זו במקום. יהיה לי יותר פנאי; בווארשה נתבזבז כל כך; ואַני מוכרח להזדרז, אני מונה באי-שקט כל יום: מה נתן.

אינכם יודעים, כמה אתם קרובים לי: מאדז’יא, אתה, אחיכם. אין כאן אפילו שהות, להגיד מלה של אחווה: “אני מברכך בכל טוב”.

כאח אפרוס בשלומכם, הייתי מבקש לומר: אני מברככם. כמה מלים טובות מתות בהמולה, בחפזון קודם שנולדו.

אם לא הא ולא דא, אם אספיק, אם אנשום נשימה עמוקה – נדבר. תהיה זו שיחה ארוכה-ארוכה, שסיכומה יהיה – אמונה – המזיגה היחידה: משהו ראוי לטרחה, לעמל, לעינוי – הרי רק – האלמוֶת הפיסי של האדם בילדו שלו והאלמות המוסרי בהקרנת המחשבה על האחווה החפשית לא בלבד עם בני האדם, כי אם עם העשב והכוכב – עם אלוהים. – בחיפושי המלה הפשוטה ו – “המאגית” החלטתי – אם אספיק – בשלישית לעלות רגל.

לחיצת יד לבבית.

30.3.37 גולדשמיט

י"ט

לשמחוני

לקרובים לי בעין-חרוד.

בעצם לא שיניתי את התכנית: הבטחתי, כי אבוא בעוד שנתיים, אם אוכל איך-שהוא להדבר עברית. בקשי כבר עתה לנסוע לירושלים, אני מקל עלי את התפקיד: שנה בארץ-ישראל תכריחני לאיזו ידיעה פרימיטיבית של הלשון. הטעם השני הוא – שצריך לנשום תחילה אויר צח, לחלץ את העצמות, לשוב ולרכוש את הזכות לבת-שחוק. ורק אז אולי אכיר בזכותי להראות בכפר.

כתבתי על “תכנית” – וכמעט שהייתי כותב: “החלטה”. –במקצת זה נראה נועז – כאילו רק בי תלויה הגשמת הכוונה הנועזת. – האם לא די בהחלטה פנימית, בלי שתהא תלויה בכך, אם אספיק להגשים? – זה לא יהיה מובן עד גמירא, אך – אאמינה – אם לא אבוא אליכם כזקן, מיוגע (מנוסה ביסורים) כדי להתחלק עמכם באחרית כוחי – אבוא אליכם, שוב כילד, ואתחיל מבראשית את נדודי בחיים. – גלגול נשמות, - מטפיסיקה? - לא, - לי הן אמיתיות ממשיות, אשר אלו ואלו שעות-ערב בארץ-ישראל עשאון כמקשה.

ארץ המבקשת את האלהים. – אולי יגיד מי: והודו, וסין? - אפשר. – אולם פה – בכיסופים, בהכנעה, בבדידות, בחרפה – נתחשל לא צורך, לא משאלה, כי אם הכרח מציאות עצם היקום ותכליתו. – אי-המנוחה שלכם והרגשת אי-השובע הם-הם הבקשה.

סליחה, שאני מתחלק במחשבות שלא הגיעו לגמר בישול. הן מענות…

מבחינה ממשית כך פני הענינים: אני רוצה, אפילו מוכרח, לבוא במאי לירושלים; שם אבלה במסכנוּת של סטוּדנט; רק אחר כך אני מתכוון לצאת לאשר יקראוני ולאשר ידרשוני. השמחה היחידה והאחרונה בחיים – משנות ניסויים ונסיונות קשים, הכרות והרהורים חמורים – כלחם מקמח לבני אדם….

אני מחכה לתשובה למכתב זה. אני כותב לאחרים, ובכן ראיתי כחובתי לכתוב לאלה, שידיהם לחצתי לראשונה בארץ המיוחדת הזאת של העם המיוחד.

ברכה. – שלום.

30.3.37 קורצ’אק

כ

למשפחת ד"ר ליכטשטין

גברת וחבר טובים,

מאד לא תנעם לי המבוכה שהטלתי. מוטב במכתב, מאשר באיש עצמו. ופני הדברים כך. במשך כמה שנים הייתי מרצה העתונות הצרפתית והגרמנית, בשביל חברת ביטוח. עיבדתי הצעות תכניות: של קורסים למטפלות, תערוכות הגיינה, תקנונים, מושבות קיץ. תחילה בהתלבטות, אחר כך בלא חפץ, באחרונה במיאוס. נענעו ראש, כי מענין, והכל הלך לארכיון. דיי בקומדיה זו. – לא פיטרוני; קיבלתי הלואה 300 זהוב. עד שהתמרדתי ודרשתי פיטורים. – כסבור הייתי, כי קל יהי לקבל חלף זאת סטיפּנדיה לנסיעה לארץ-ישראל. – כן ענינה של פולין, כענינם של יהודי פולין הוא שיהא להם איש, שלבו טוב לשני הצדדים. – לפי שעה שנה, מה יהיה אחר כך נראה.

פעמים הרבה אני שומע תרעומת עלי, שאני דן ענינים ובני אדם, כאילו הכל צריך היה ליעשות בתבונה. תחת סינאֶקורה בפולין, עבודה מועילה בארץ-ישראל.

לא, לא זאת. לא אני היחיד הרוצה ואינו יכול לנסוע.

בינתיים קבלתי מכתבים מגברתי ומעין-חרוד, שהודעתים בבירור על הנסיעה המכוונת לארץ-ישראל, לא אליהם.

אני מעריך את טובתכם ואמונכם. גרמו רוב שמחה. לצערי, לא אוכל להסתייע בהם.

מעודי הייתי קהה בלשונות. מהיכן הוודאות, שיעלה בידי? - ולהתקשר בקיבוץ, להטיל על עצמי התחייבויות ולאכזב?

אלף זהובים. לא מאומן ביותר בחשבונות, אך זאת אבין, כי מעט. – ומיד עתיד לי מוסר-כליות: מדוע שומרים, לא חלוצים?¹⁴ מדוע משמר, לא עין-חרוד? - טינות או ספקות? - להכנס במה שאתה מבקש לברוח ממנו.

גברתי כותבת על עבודה בבית-החולים. ידעתי, מה קשה הדבר. היתה זו איזו משרה פרוטקציונר, משום דרכי נימוס, בשביל יוצא-דופן זקן. – על מה דבר, שהיה לי לזרא פה, לא ירעיל את קיומי שם? - ואם לחיות אכול-מחמצת בחיפה או בווארשה, לשם מה כל הטירחה? הרי אני רוצה להשתחרר ממה שאינו חיצוני, אך מפריע, מחלחל במחשבות ובהרגשות.

לפני שעניני יגיע לגמר-בישולו, והשתדלויות מיוחדות לא אעשה, כי איני יודע,

• יזמתי בהרהורי נדודים בעיירות פולין. על שום מה לא אבלה את השנים פה באופן שביליתי את הקיץ שעבר בארץ-ישראל? - ברכבת, במכונית ובעגלה. אולי בכל זאת תועלת-מה, אולי שירות כלשהו. אפשר אני משלה עצמי, אך אולי הקלה, כי בכל זאת מישהו מתענין. ובאמת עניים הם פה היהודים, שהם – אם לצערם אם לאשרם – ישרים, שאינם מבינים על שום מה, בעצם, כל זאת… צר לי עליהם, כי הערומים ימצאו תמיד עצה.

אני מברש להבהיר פרט פעוט אחד במכתב גברתי, והוא נגע עד לבי. עלי לעשות לגברתי שירוּת: לבקר שאר-בשרה בבית חולים? אולי אז יקל עלי להעזר בעזרת גברתי בבואי לחיפה? - האמת, כי ניחשתי? - כך היתה הכוונה?

אני מודה פי מאה, ואת מכתבי גברתי אשמור כמזכרת טובה.

ברכות לבביות לגברתי ובעלה

12.5.37 קורצ’אק

כ"א

לשמחוני

המכתב הזה הוא תשובה לשלושת מכתביכם מעין-חרוד.

בנסעי לפני שנה אמרתי:

בשובי בפעם השלישית אני חייב לדעת עברית במידה שאוכל להידבר. ובכן אחרי שנתיים?

עברה שנה, ואני לא עשיתי כלום; ובכן – זו השנה השניה בירושלים, ורק – בפר לימוד, מלון, עתון, שיחה עבריים. – אם לא יעלה בידי, לא יסבול איש, אלא אני בלבד.

אני זקן; זמני מועט. – עיפתי; כוחי דל. – מעודי לא ידעתי להלחם, ולא עבדתי אלא בשעה שהאמנתי שהעבודה מביאה תועלת…

אילו הייתי עשיר, הייתי מנסה היום הרבה בשבילכם, והייתי כותב בדממה בשביל עצמי למחא. – מאוד נחוצים לי כוכביכם וילדיכם.

כל פינה בעולם יש לה 3000 השנים שלה, אולם תולדות ארץ-ישראל מחוברות חיבור אחר בתולדות האנושיות.

אני מבקשכם, שתאמינו, שאני רוצה. אך אסור לי לנסוע ולבוא, להיות מעמסה. יש לכם אבנים למדי בשדות עבודתכם וחייכם.

אני מודה בלבביות על טוב העין והאמון, אולם הם המחייבים, שזהירותי תהא גדולה ביותר.

אולי אסע לעריכם, כשם שביקרתי לפני שנה קיבוציכם; זו תהיה נסיעה עצובה. והרי צריך לראות, כיצד חיים; אולי אצליח להגיד מה, שיגרום הקלה.

דרישות שלום.

קורצ’אק

פ. ס. דחיתי את התשובה מיום ליום: קשה מאוד, כבדה מאוד היתה הכתיבה.

23.5.37

כ"ב

למשה זילברטל

מיטק אהובי.

הריני מתחיל בפּוֹסט-סקריפּטוּם של המכתב לעין-חרוד: דחיתי את התשובה מיום ליום: קשה היתה הכתיבה. קשה מאוד. – כי נסיעתי אי-אפשר לה שתהיה מחאה, או בריחה. הריני רוצה באילו השנים האחדות שנשארו להביא תועלת. מכאיבה התקופה מפעפעת-הרעל בהיסטוריה; ידיעתי כי תעבור; אך קודם עוד גבר הרע, ואני אין בי עוד כוח. היוסקים והיאשקים¹⁵ קרובים לי במידה אחת. גם פה גם שם כל כך הרבה גילויי אדם יפים, אצילים, שנרמסו לתוך הבוץ. על שום מה?

לנסוע ולבוא אליכם – אחריות, לְמה שאני משאיר פה, ולְמה שאני מוכרח להתחייב שם. האוּכל? -הריזיקוֹ – זו אפשרות של פשיטת-רגל; רק לי לבדי מותר לשאת בתוצאות חשבון טעות. – להכזיב אמון – זה עוול וחרפה. נפחדתי ברגע האחרון.

עתה אני רוצה לסבב פה את הערים הקטנות, כמו בשנה שעברה בקיבוצים. רצוני לראות, איך חיים. אולי אצליח לומר מה, שיגרום הקלה.

איני יודע, מיטק, מה אעשה באמת.

אני מרגיש עצמי חייב כלפי הילד, שהייתי רוצה לשרתו, שבו קשרתי עבודת חיי, חייב על כך, שלא זו בלבד שאני משאיר את העולם בבלבול סדרים, לא די שלא יכלתי להגן על הילד, הרי לא מצאתי אפילו אוזן קשבת בענין הדרך אשר - אולי אני משלה עצמי – מצאתיה. להשעין את ארגונם של הילדים על אהדה הדדית וצדק, להרחיקם עד מועד מן הרע של עניני המבוגרים; - לתת שנים עצמיות, שלווֹת, נהירות-מזג לגידול ולבישול; לא לנגוש, לא להעמיס, לא להזניח, לא לעוול. אני טוען, כי עשיתי זאת בשביל לא-רבים בבית-היתומים. על אף התנאים הקשים: זהו נוה במדבר, אשר לדאבוני מכסה אותו היום החול הרע של הישימון סביב.

קשה מאוד, מיטק.

לחיצת יד לבבית

23.5.37 קורצ’אק

כ"ג

ליעקב קוטלצ’וק

מר יעקב האהוב.

רק עתה, לאחר ניתוק של חדשיים מחיי הרגע החולף, אני יכול לעבות למכתב, והוא לא היה מפתיע. תל-אביב זו אינה ארץ-ישראל, לא-כל-שכן – זו שנגלתה בחלום. עיר, ויתר על כן מושבה ומזרח ודרום. אחת: עיר לא-בריאה, שבה השתררו בהכרח בעלי-האמבּיציה והתחבולות; שתים: לאחר קוֹניונקטורה טובה נשתייר בה משקע של מאוכזבים ומתעשרים; שלוש: היא טרחה בהכרח על ריקלמה, על מראית-עין. ככל שהסיסמאות (אם באמונה ואם בלא אמונה) היו קולניות יותר, כן הירידה היתה איומה יותר. – ועתה: ילדים – אריסטוקראטיה של ילדים; תערובת דעות-קדומות איורפיות ומליצות אהבה חסרת תכנית וחושנית של הורים מאוכזבים, אכולי-געגועים, וחדלי-אוריינטאציה. – הילדים של אדוני – תערובת פראות וטורפנות קדמונית ושכבה דקה מן הדקה לא של תרבות אלא של מראית-עינה. גנסב – אולי יתרון ומידה טובה, לסטמיות – אולי גבורה, הפלגה חושיית – נורמה? - זה לא טיפול של חסות, אלא ניקוז, מטעם המשטרה, של המזיקים הצעירים ביותר. היה די לי במשפט זהיר אחד ששמעתי מפי חניך פרסי באחד מבתי-הספר, שאבין, כמה תוספת קשיים מוסיפות ההפתעות של הנימוסים הזרים. – הרי הם קודם כל הפיאֶקולקים¹⁶ המתכנסים מכל פינות ארץ-ישראל ומחוצה לה ל“עיר המובטחת”. – איני מתכוון להשפיל את העיר, כדי לכרוע ברך בפני הכפר. הקיבוצים יש להם קשיים אחרים, אך לא קטנים יותר, - קודם כל ההורים, האמביציות שלהם, הדעות הקדומות וההרגלים הרעים במחשבה וברגש. ארץ-ישראל קשה ולאורך ימים. צריך שהשמש הזאת תשרוף, הרוח מן הים יאַוורר, השרב יפיג, החול ידה הצבעים המבריקים יתר מדי. איני תמה, שאדוני רצה הכל ובבת אחת. הריפורמטורים בכל מקום וזמן מבקשים, לא-כל-שכן כשלא באו עדיין בסוד הענינים, מאיימים במהפכה לא-זהירה, או ממאיסים עצמם בביקורת תמימה, שאפשר ירצה לנצל אותה קודם כל היריב במחנה הזר או יאיים בּולמוס זר. נראה שהעריכו את סגולות אדוני כעובד, אם אדוני יצא בשלום מאותה תקופה ראשונה ורבת סכנות של עבודתו והתאקלמותו. – אם רציתי (והנני רוצה) לבוא לארץ-ישראל, הרי לא משום שיש בי השלייה, אלא משום שצריך להגיד לבני-אדם, כי רק האלהים (אולם חדש, לא זה שלפני 2000 שנה) הוא מה שיתן לארץ-ישראל זכות קיום ותקוה למצוא את הדרך. – לא אלוהי השמים, כי אם אלוהי האדמה, לא אידיאל, כי אם אנושיי, שהוא בגדר המושג ולא ידוע. אך הוצרכתי לכתוב יתר מדי אילו ביקשתי לפַתח מה שאני יודע ומנחש. – עד כאן היום. סבורני, כי האינסטינקט הבריא של האֶגוֹאיזם ישמרכם מתגובות לא-זהירות של רצון טוב המעורב באמביציה. אתם צעירים ותספיקו לכבוש לכם אבטוריטה. ידעתי, כמה קשה לחכות, לצערי, אי אפשר אחרת. אחת היא האמת: כל יצור חי מבקש עין טובה, אפילו לשגיאותיו וסטייותיו; ילד לא כל שכן.

לחיצת יד לבבית,

14.9.37 קורצ’אק

כ"ד

ליעקב קוטלצ’וק

מר יעקב האהוב

הייתי סבור ואני סובר, כי ישיבתך במוסד ההוא היא ארעית. איני תמה, שהפּרסונאל אינו משתף עמך פעולה במידה יתירה, ושהעסקנים אינם מתענינים ביותר בעבודה זו. – אחרים במקום אחר, בתנאים נאותים בהרבה ומצוידים באמצעים רציניים בהרבה, חידשו דבר ממשי אחד: עיקור. לשם מה לארץ-ישראל מעמסה זו? המעט לה מעמסות אחרות, המניחות מקום לסיכויים טובים. – או שיצליח הכפר הארץ-ישראלי, או תחנת-ארעי לגולים לפני ההגירה הגדולה, כנראה לסין – הודו. – תשאר האוניברסיטה, הותיקאן היהודי. – ודוקא בארץ-ישראל זו – הייתי רוצה להקדיש שאר שנותי לחיפוש דרכים לתחייתה המוסרית של האנושיוּת – כבר בלא כחש. לצערי, המכשולים הרבה. בעצם, אף לא הרבה: חסרון כיס. – אילו היה לי כדי צרכי, הייתי מנסה; אילו היה לי ממון הרבה, הייתי עושה עבודה גדולה בקנה מידה רב. – איני שואל לפרטי עמדתך, כי ידעתי שאי אפשר בכתב. – לפי שעה אני שואל שאלה להלכה: היש אפשרות ובכמה לירות יכולתי לקבל במוסד הזה לחודש, חדשיים חדר קטן וכלכלה (של הפּרסונאל או הפּנימיה). – זה כמה חדשים גורלי פה על כפות-המאזניים. – הנה, עלה במוחי, ואני כותב. – ידעתי, כי אדוני היה מבקש לדעת, מה בבית-היתומים. – אין כל חדש, - מאז נסיעתה של מרת סטיפה. – מחר הילדים לגוצלאווק. – צריכים לבוא חילופי המנהלת – לא רצויים. מישה נשאר לשנה הבאה, גם האחרים. – האופק מתקדר בעבים, כסף אין, הילדים עמדו בבחינה (כמו תמיד), הסתגלו בטאַקט לתנאים החדשים (?), אינם מנסים לנצל את השינויים. – לכאורה, אני צריך לחבּר ילקוט-קריאה לבתי-ספר יהודיים; אך איני מאמין ביציבות ובערך של העבודה פּה, אך כדי לשנות (באיחור כל כך) צריך אמונה. – אולי מענין היה להתחיל במלמול: באַ – באַ –דאַ – דאַ – אך האם לאורך ימים?…

דרישות שלום לבביות לבנו (החשוב ביותר), לאשה ולאדוני.

לחיצת-יד אמיצה

22.6.38 גולדשמיט

כ"\ה

למ. דורמן

אדון נכבד.

נושא חשוב לי לארץ-ישראל. זרובבל הראַני את החוברת¹⁷ עם שלוש ה“בדידויות” – האמצעית נתפסת דרך הצלה – (בשביל קהל-ראדיו הרחב). – קיבלתי אילו מכתבים בשאלה, על שום מה פסחתי על בדידות גיל העמידה, השנים 40–30. – אני מבקש לתקן פירצה זו, אני רוצה לכתוב בכנות: הבדידות זורמת על ידנו, כי קיימים בנו – געגועי נצח. שום סיסמאות, שום עבודה לא תכבה את ההרגשה הזאת, לא תזין את הרעב הזה המזווג לחיים. ההצלה היחידה: ילד.

איני יודע מתי אכתוב – אולם אז אשלח. יהיה זה נסיון, אם ובאיזו מידה ארץ-ישראל נתבגרה לגלוּת לה את האמת על החיים. דומני, כי מה שקראו לו בשם עייפות, תלונה על החיים, חוסר אורגניזציה מלוכדת או תכונות האנשים, או שגיאות המנהיגים – הוא גילוי של אותם הגעגועים היפים, היוצרים האנושיים.

הבעת כבוד

5.2.39 קורצ’אק

כ"ו¹⁸

לסבינה דאם

…כשאני צועקת על אחד מכם, הביטו, אם אני צועקת רק בפה, בלשון ובגרון, אם אני כועסת רק במלים, אם – בלב. – אם אגער באחד מכם, שימו לב, אם אני כועסת באמת או רק מעמידה עינים של כעס ואף של כעס; אך איני כועסת באמת, כי אני אוהבת אתכם, אך אני מוכרחה לגעור, שיהיה סדר בגן, שלא להפריע; אני רוצה שתהיה שמחה ושהילדים לא יבכו. כי אני עצבה, כשהילדים בוכים; כי אני אוהבת אתכם. – כן.

אולם לפעמים אגער בכם לא משום שאתם עושים משהו רע, אך אני עצובה, או משהו מכאיבני. אילו הייתי לבדי בבית, הייתי בוכה, אולם בגן איני יכולה לבכות, כי בושה היא לאדם גדול, מגודל שיבכה על כאבו. ובכן אני צועקת. אם אתם אוהבים אותי, על תכעסו לי. ואני עוד אצעק לפעמים, אך רק בפה ובשפתים, לא בלב. לעולם לא אכעס לכם בלב, כי אהבתיכם. כן.

…אך לעומת זאת יודעת גברתי, גברת סבינה הנעימה, כי הילדים האלה גדלים, כדי לתפוס מקומותיהם, הכל לפי ערכם; כי הגרוע ביותר לא יירק בפניו של הטוב שבהם משום שהוא יהודי; ואילו כאן צר ביותר על הטובים ביותר: מה צפוי להם? - אני שמח, כי שיר-ערש נשא חן. התחלתי לכתוב שיר-לכת, בהשפעת המכתב של גברתי, אך קשה, - צריך שקט, כדי לכתוב בשביל קטנים, ומזג-רוח נוח, - ניתקוני עבודות שוטפות. מוטב להאריך ולהרהר, - אך ודרי אשלח. – כדי להצטדק, שאני מתעצל, - תקבל גברתי בקרוב ספר קטון: “שלוש מסעות הרפתקני של הרשקו”. – גברתי לא ישנה כל הלילה שלפני ההרצאה? כך צריך להיות. – מה שבא בנקל, ערכו מועט. צריך אי-מנוחה, אי-ביטחה, היסוּס, יסורים, - עד שתאמר מה או תכתוב מה שיש בו ערך. – – – חבל, כי השעה היתה קצרה מדי, משאוכל להרחיב את הדיבור עם גברתי; מי יודע, מי יודע, אולי נזדמן בירושלים. – לפי שעה, ככל שידי מגעת, אני עוסק בקרוכמאלנה. אילו גברתי רצתה לכתוב אל הילדים, הרי אפשר בעברית, אם קשה אחרת. כשם שאני כותב לילדי גברתי בלשון פולנית. אפשר לתרגם.

ברכות נלבבות

5.2.1939 קורצ’אק

כ"ז

לסבינה דאם

גברת נכבדה

הריני פונה בבקשה אֶכּסוֹטית, - איני מכיר איש בירושלים, – אולי כתובת של אדם, שהיה יכול (ורוצה להקל לי את הענין). – אם אשיג מזומנים, אני רוצה באוקטובר לבקר את ארץ-ישראל – לחורף, לארבעה חדשים, - עד ינואר. הייתי מתחיל בירושלים העתיקה: אולי חדר או פינה בחדר, ב“חדר” מטיפוס ישן, - ראיתי שכזה, אך איני זוכר את הרחוב. – האם מותר שם, האם יתנו ליכנס; האם מישהו, סטודנט עני, גר שמה? - כמה צריך לשלם – דירה וכלכלה – כלשהי, - אם אין הדבר בגדר עשייה, - האם אפשר להשתכן בבית-המדרש בטבריה (על-ידה)? אילו היה שם איזה תלמיד, היודע לשון פולנית. ושוב: כמה יעלה התשלום לחודש אחד? - חוששני מפני פשפשים, יתר-על-כן הייתי רוצה לדעת אם ישנם, כמה הם, - אני מכירם מן המלחמה (גם פרעושים) – אפשר להתרגל. – שלא תהיה הפתעה. קשה יותר גרענת – עיני רגישות – וטחב (שגרון). אני מכיר את עצמי: חודש ימים אעמוד בכך. – זה נחוץ, אולי אפילו הכרחי לי. – רק אחר-כך קיבוצים, באחרונה תל-אביב, שאיני מכירה כלל, והרי כדאי. –

היה פה זרובבל, נער צעיר מעין-חרוד. התרועענו, אם זה אפשר בין זקן מאוד וצעיר. לדרישתו כתבתי זוטות שונות בשביל ילדים. – התחלתי בשביל גברתי, לא הסתייע הדבר, - קשה יותר, מכפי שנראה תחילה. צריך שיתוף עבודה של מוסיקאי ושל מישהו, היודע עברית של ילדים, - דבר כזה צריך שלא יתוּרגם אלא שיהיה מעיקרו כאחת עם מנגינה עברית.

אילו מלים על עצמי: חופשת יוּלי ביליתי בגוצלאווק עם הילדים, היה נחמד וחם,

• הרבה מיחושי-ראש, אפילו הקאות, - שרב של ארץ-ישראל והעשב מגומר ושדוף. שוב צוויתי על עצמי להיות צעיר, - ההצלחה יחסית, אך העייפות חזקה. עוד לא ישנתי דיי, וכבר אני מתקין הרפתקה חדשה משברת המפרקת. צריך להחפז, הסיכון מועט – לא נשארו הרבה שנים. – אתם הצעירים, מונים שלא לצורך את השנים, אתם החפזה אסורה לכם. – משונה בעיני עתה חדרי השקט, שמתוכו לא יקראני מי שיש לו שבב בחוטמו, שזבוב נפל לאזנו, שצרעה עקצתו, שנלקח כדורו ואינו יכול לשחק. שקט, שמהם, דל וכאילו לא בית.

ברכות נלבבות.

סליחה על ההתנפלות.

2.8.39 קורצ’אק

כ"ח

לזרבבל גלס

זרבּבל חביבי,¹⁹

אחרי המלחמה היינו מקבלים (בית-היתומים שאני מנהל בווארשה) מתנות אמריקאיות, שוייצאריות, הולנדיות וכדומה. בין השאר כתבתי גם לקונסול האנגלי וביקשתי מטליות. תשובה אין. כעבור שמונה חדשים הודעה קצרה על כך, כי אפשר לקבל: תיבה עם מלאי עצום כל כך של מטליות שהספיקו לנו לעשר שנים.

ביקשתי מעם הקונסול בירושלים, כי יתן במתנה לילדי ארץ-ישראל – תריסר סנאיות, יצורים נחמדים. – הוא לא הבין.

קראתי שיש ססנאיות בהודו, כאן בפולין אדמדמות, שם אפורות. בטוחני, כי אם הילדים יכתבו לשלטונות האנגליים (איני יודע אל מי), ודאי ישלחו להם סנאיות הודיות באוירון. עצים בלא סנאיות, עצובים וחסרי-תנועה. – לא הצליח רעיוני על משחק של עפיפונים (גם כן חשוב). אולי עוד אצליח. – אם המבוגרים סבורים, כי הרגע אינו מתאים, כי לא נאה הדבר – הם טועים. בסיפורי: המלך דוד השני – יהיה מיניסטריון למשחקים ושעשועים; צריך שהפּוליטיקה של הילדים תהיה אחרת. על הבקשה בדבר הסנאיות יחתמו גם אילו חיילים אנגליים.

תראו, כי זה יהיה לכם לטובה. תלמד לעשות עפיפונים (במכון לעבודת-יד) ולעשות אורים בנגאליים (זיקוקי אור). זה חשוב.

אצלנו הילדים בכפר. הייתי עמהם במשך יולי.

שלום לילדים ולמכּרים בארץ.

יאנוש קורצ’אק

ליוסף ארנון²⁰

כ"ט

יוסף היקר,

מסביב לילד נערמו שקרים על גבי שקרים בחיי החברה בימינו. נתבסמה האנושות בחלום של נעורים-לנצח, יתירה מזו, של אלמות. דבר זה נעוץ כבר בפסיכיקה. לפיכך הילד, אורח-לא-קרוי, כמו הפריע, דחף אלי זיקנה וקבר.

כי אכן איך תבין את האנדרלמוסיה הזאת ואת העוול ביחס אליו? אם יש ארץ, בה מעניקים לילד, ביושר-לב, את חלומותיו-שלו ואי-נחת, געגועים וקרע, - אולי ארץ-ישראל היא. שם צריכה לקום המצבה של היתום האלמוני.

בראותך אותם בשדה תחת כיפת שמי-אמת, אנא, תעביר אותם בדמיונך לכתובת זו או אחרת בלבוב או בוארשה. זה שתושיט לו יד, גר, לדוגמה, ברחוב פאביא 17, דירה 58, או ברחוב פרנצ’יסקאנסקה 30, דירה 90, בבית-הספר ברחוב גרזי’כוסקה אחד מני חמישים בכיתה מעלה צחנה.

לא אבדה תקוותי, כי את שנותי האחרונות, המעטות שנותרו לי, אבלה בארץ-ישראל, על מנת להתגעגע שם על פולין.

יוסף היקר! יש מצבים של יסורי-נפש, המשפילים את האדם, אחרים המרוממים אותו – על-ידי געגועים מתעמק האדם, אף מתחזק. אל נקרא לחוויות קשות – רעות.

מה פירושה של מה שקוראים אכזבה? קביעת עובדה, כי נכנענו לאשליה קלת-דעת, לאי-השלמות המובנת של בני-אדם, של עובדות, של חיים. אם נושא החיים הוא השובע – של הקיבה או של הרוח – הרי מאיימת עליך תמיד פשיטת-רגל: תחושת רוויה או ריקנות. כשאתה סובל ומטרה לפניך, קיים הצורך בשלמות. הכשלונות מכאיבים אז יותר, אך אי-אתה מסתאב, לא חיים קלים ונוחים – אלא חיים ישרים בעבודות יום-יום פעוטות.

כל טוב ולחיצת יד חזקה

8.10.1932 גולדשמיט

ל

יוסף היקר,

הרגשתי את עצמי עייף, זקן ומיותר בבית-היתומים, ולכן הסתלקתי, ליתר-דיוק סולקתי ממנו. לא תבין זאת, אך לא אנסה להסביר. נותרו עוד רק המחשבה והאמונה בעתיד, שלא אזכה להגיע אליו. אנו שרויים במלחמת-מאה-השנים, באפלת ימי-הבינים. עוול-אין-קץ לילד ולאדם.

אילו היו לי אמצעים, הייתי רוצה לבלות חצי שנה בארץ-ישראל, על-מנת לחשוב על מה שהיה, וחצי שנה בפולין, על-מנת לשמור על מה שיש.

את החותם מטביעים בחיים אנשים ערומים, נוהגים בהם (אולי אמונתי האחרונה) אנשים נבונים, - אין מקום בהם לאנשים טובים. – כל כך הרבה אדם, טורפים זה את זה כמו זאבים, נעלבים על לא דבר. אין תימה, כי בתנאים הקיימים השתוללו קטנות-מוחין ורוע-לב.

ברחתי מן המחשבות לעבודה. בתספורת, רחיצת ראשים וגזיזת צפורניים מצאתי רווחה.

עכשיו גם זה לא.

בוא תבוא ההבנה, כי הרגש מכריע בעולם; אולי צריך לקרוע את חוטי האהדה וטוב-הלב, אולי צריך להסית ולשסות מאוד, כדי שחוטים אלה ייקרעו.

מביט אני מזה שנים רבות על ילדים רגישים, על חוסר שמחתם ועצבותם השקטה – ועל שלטונן המשתולל של חיות-הטרף, ופחד בלבי, כי – זכרון נובלה איומה של איזה סופר רוסי – אין זו אלא השמדה חסרת מחשבה של כל מה שישר ורך-לבב – השמדת שיות על-ידי זאבים. בתנאים זרים, בלי לשון, רחוק מאנשים – הייתי מוצא שם את תא-המנזר שלי. אני מתגעגע על מחשבותי, שהיו נולדות שם. חשבתי…. אך לא – לנסוע כפקיד, החייב למלא תפקיד זה או אחר – לא קשה מדי לחתום על חוזים. אני קורא ספרי-חינוך משעממים, רבי-סמכות – פרזות, שקרים. אין חינוך – קיימת אנטרופוזופיה. רק 15–10 שנים מפרידות את הילדים האלה מן הבגרות.

אל תמהר לעבודה חינוכית, אל חפזון. במלוא קנאה אני קורא את רוסו, שרק בהיותו בן 40 גילה את הילד ושמר על אשליה תמימה.

אני התחלתי מוקדם מדי.

לחיצת יד לבבית,

27.11.1933 קורצ’אק

ל"א

יוסף היקר,

מספיק, שאני מכיר 15–10 מבין אלה שעלו לארץ-ישראל, בכדי לדעת איזו האדם שם: בדיוק כמו בכל מקום מבפנים. ומבחוץ – יותר מרירות וגעגועים.

האנשים נחלקים בחייהם לשני סוגים: אותם שמתמרדים ואותם שמקבלים את החיים מתוך וויתור. – לא רצה הגורל, והייתי בא לארץ-ישראל, לא לאנשים הייתי בא, אלא לאותן מחשבות, שהיו נולדות בי שם. – מה יאמר לי הר-סיני, מה הירדן, קבר ישו הנוצרי, האוניברסיטה, מערות המכבים, ים-כנרת – ורק אחר-כך אולי פורים בתל-אביב, הפרדסים. – ואני הייתי חי, באור זה, את אלפיים שנות ההיסטוריה של אירופה, של פולין, של נדודי-היהודים.

אני חושש, שעם עליית היהודים הגרמניים, תקשה עלי, כמדומה, הבנת ארץ-ישראל עוד יותר.

לעולם אין צורך בעבודה ותפוחי-זהב, נחוצה לו אמונה חדשה. האמונה בחיים העתידים מוכרחה להתקשר עם הילד, כמקור התקווה.

אני מרבה לקרוא, כמו סטודנט, כמו צעיר. בכל ספר על דלי מים טיפות אמת אחדות – משלי-עצמי. איך לאסוף אותן?

אני מנבא הרבה יסורים והתפרצות גדולה של התלהבות. אני משלה את עצמי, שברגע זה יהיה הרבה מה להגיד. צריך לחכות, אך בגילי קרובה המחשבה, כי אין עוד זמן לחכות.

אם נחוצים לכם כתבים וספרים פולניים, אפשר היה לארגן. אך אם הכוונה הפוליטית היא ניתוק החוטים, הקושרים אתכם עם פולין – לשוא יהיו כל המאמצים.

פולין צריכה להיות מעוניינת מאוד להדק את הקשרים, ולא לנתקם.

דרישת שלום, ולחיצת יד

15.5.1933 קורצ’אק

ל"ב

יוסף היקר,

אני חושש, כי מקדים אני לכתוב לך על כך. אך כיוון שיש כבר קבוצת אנשים שיודעת – וארשה אינה אלא פרבר של ארץ-ישראל – תגיע הידיעה – לואי ולא מוטעית – בלאו הכי אליך.

אני יוצא לארץ-ישראל, לביקור של 6–4 שבועות. הובטח לי כבר, אך פוחד אני מלהשלות את עצמי ולהשתדל באופן נמרץ – א) אינני יודה וב) אין לי גם זכות יתירה לכך.

נותן אני דו"ח לעצמי מן הקושי הרב להבין ולבוא במגע בהעויות וג’בטיקולאציה, בלי שפה, ודוקא עם ילדים, שהפגישה אתם, בעיקר, חשובה היא לי.

דור המהגרים רב התלאות אינו מבטיח הרבה. הרבה געגועים חבויים ואכזבות, - את אלה שנולדו שם אתם מכנים, כפי ששמעתי, בשם הצמח “צבר”.

ראיתי את הסרט הזה ולא הבנתי. הייתי רוצה מאוד לראות. אני מסיים את המכתב. עוד מעט נשוחח. זה יהיה הרבה יותר נוח. ואולי לא נתראה, ולכן – מה אפשר במכתב, אפילו ישתרע על ארבעה עמודים?

דרישת שלום לבבית

6.12.1933 קורצ’אק

ל"ג

יוסף היקר,

על הנסיעה לארץ-ישראל הוחלט כבר, דחיתיה רק, סבורני, עד אוגוסט. אני זקן מכדי להתרוצץ בעולם ללא תכלית, או רק לשם סיפור סקרנות אנושית רגילה. אני מוכרח לדעת, מה אגיד לארץ-ישראל עליה ועל פולין, או מה אגיד לפולין על ארץ-ישראל. – להשאיר הכל בידי המקרה, או להתכונן היטב ולקרוא, על מנת לדעת מה אני מבקש – זוהי הסיבה של היסוסי. –

כאן לא מדובר באמיתיות שוטפות; לו לקחתי, לדוגמה, כנקודת-המוצא את הילד, - חשבתי כך, את הבנתי, כי טעות היא. זהו ענין של דור ילדים אחד בלבד, של חמשה-עשרה השנים הראשונות.

שם יש לחשוב על הרבה יותר: 20 מאות של הנצרות, הדור הישן, ובוודאי לא אחד, של המגע העתיד עם הערבים ועם בני הודו. – לא רק ארץ-ישראל, כי אם גם יוון ורומי, לא רק יצוא ויבוא, אלא גם ענייני הרוח.

נחוצים לי, כמובן, גם השמים והנוף והירדן והחולות והרבה, הרבה חורבות וזכרונות. – בהסכמת הואתיקן נמסרו ליהודים נצרת וקבר ישו הנוצרי. לא שמעתי, כי הדבר הפליא את מישהו; לי זה נותן הרבה לחשוב. – או שלא יהיה לשם מה לנסוע, או שכדאי יהיה להשאר זמן רב.

על-כן אני מהסס – דוחה.

עבודה כאן בפולין לרוב, איני עומד – עצל – מן-הצד, והרי זה האקלים שלי והצמחייה שלי, המסורת, ואנשים שאני מכירם – ושפה שאני שולט בה באופן חפשי. – שם הכל יהיה זר וקשה.

בתי-החרושת שלכם והפרדסים – המאבק והסכסוכים – רבים מוכנים לכך הרבה יותר טוב…

עוד לא יצאתי מווארשה – והנה כבר פיטפוט עתנואי-שוקי; ולי נחוץ השקט.

משום-כך דווקא רציתי פתאום לפתע ובחורץ.

אינני נחפז, כי אין לי הרבה זמן לטעיות, הארי אישר במשפטים אחדים את שיקולי וחששותי.

אני יודע, כי מכתבי זה אינו מפזר את החששות, כי הללו נעוצים לא בתנאים החיצוניים של הטיול הזה, כי אם בי-בתוכי.

על-כן במחצית אוגוסט – או, אולי, אדחה שוב.

דרישת שלום

20.3.1934 קורצ’אק

ל"ד

יוסף היקר,

כשבאים עליך ימים כבדים-קהים, האדם נראה מיותר ללא-שיור בעיני עצמו, וגרוע מזה, כל מאמץ חייו חסר תועלת בתכלית, עת היה רוצה להסתתר באי-שם, באיזו פינה חבויה, בכדי להרהר רק בפעם האחרונה על דא ועל הא, בשביל עצמו בלבד, או בלא חשבון-נפש, לחדול להיות – באה איזו מלה טובה, איזה הד קרוב – ותעלה המחשבה, חסרת סבלנות תחילה: “אה, שטויות”, ורק אחר-כך: “ואולי בכל זאת…” והאדם היה רוצה בכל מאודו, שיוכל עוד לתת משהו.

אתה כותב, כי נתבדו כל החששות, - שלא “השגתי”. כשלוני הוא בכך, כי מה שאי-פעם היה מקור של שמחה, אינו עתה אלא עול ויגע, שבעבר היה בטחון מלא גאווה, שצריך ואפשר, נהפך עכשיו למקור של ספק ופחד, של הרגשת בושה, שכה מעט והמעט כה נטול ערך.

נדרתי ואשמור על מקומי ליד הילד, ליד עניינו; ומתבקשת רק עוד תפילה או ברכה לצעדיו הנחפזים וחסרי הבטחון.

והיכן הוא מקום מתאים יותר, על מנת לנזוף בטועים, לצוות על החזקים, ולהגן (במלים?) על הקטנים והחלשים – אם לא בארץ-ישראל? לכן אני מתגעגע. אך כאן מחזיקתני (ומכבידה עלי), לצערי, העבודה הריאלית(?), הנוטה לפאתי המערב. –

לו הייתי יכול להאמין ביתר חזקה, כי למחשבה, להקרנת הרגשות, אותו הערך (או יותר גדול?), כמו למעשה. אני נוטה אפילו להאמין, אך לא תכיר בכך (ואינה יכולה להכיר) ארץ-ישראל. ולכן זכאי הייתי לבוא לשם ולהישאר רק בתנאי אחד: שלא ליפול למעמסה עליה.

כל קול משם הוא לי חוויה גדולה. ועל כן מודה אני לך מאוד בעד מכתבך.

לחיצת יד חזקה

7.2.1936 קורצ’אק

ל"ה

יוסף היקר,

כתבתי מכתבים לירושלים, לעין-חרוד, שניים לחיפה ולמשה זילברטל, ועכשיו סחוט לחלוטין, גם אליך. דחיתי את הקורספונדנציה הזאת בגלל ההחלטה כבדת-המשקל בנוגע לנסיעה לארץ-ישראל, אם לא לישיבת-קבע, הרי הפעם לשנה.

אני פוסח על פרטים רבים, חשוב רק זה, שאני רוצה – תחילה לעבור שנה (?) של הסגר בירושלים, של מעין גן-ילדים לקראת חיים שונים באקלים, לשון ותנאים שונים. כשאתה בן 60 – כלום אפשר אחרת? לא, אסור כנראה. יש לו, לאדם, חובות כלפי רוחו, כלפי מחשבתו, כי זו היא סדנתו. באירופה (לא כן בפולין) מאיים עלי גורל של זקן חמוץ, מתמרמר, ו“אבוד” (כמו שאומרים הפרחחים); האומנם אצליח להתיישר, להיוולד מחדש, איני יודע; מנחם הדבר כי זהו נסיון אחרון. – שאלתי את עצמי: כלום לא מאוחר? - לא, - לו נסעתי קודם, היתה לי הרגשה של עריקות. יש להישאר ולעמוד על המשמר עד הרגע האחרון. – לו הייתי רוצה, כנהנה מגמלאות, לנוח אחרי “חיי העמל” ורק לייצג דא והא, את אלה או אחרים, - הייתי אולי יכול לסיים שנותי המעטות בשלווה רגועה, אך לא, מי שהיום אוכל לחם, חייב להוציא שארית כוחותיו, ומי שראה הרבה, נתנסה הרבה, אסור לו להסתכל באופן פאסיבי, שעה שהאנושות השסועה באופן כה טראגי, מחפשת דרכה – אם לא בשביל הדורות העתידים, הרי לדור זה הצומח וגדל כבר היום.

אם, איפוא, לא יקומו מכשולים, שאין להתגבר עליהם, אצא בחודש מאי לדרכי. – נוכל להיפגש ולשוחח כאוות נפשנו. הלא בעת שהותך כאן, בפעם האחרונה, רק חלפת על פני; במירוץ על פני כפרים וערים לא היה זמן אפילו להביט, לא כל שכן לחשוב. אני מתגעגע על ימים חד-גוניים, היפים לפחות לעיכול בעיות, אם כבר לבליעתן.

זה הכל.

אתה מזכיר את “יסורי-התבל”. – נעוצים הם בכל אדם, בכל תקופת חיים והיסטוריה. מכאן הצורך באמונה וחיפושי אלוהים. – מה שנוגע ליהודים, הלא הוטלה על כתפיהם משימה קשה, - לשמש אוואנגרד בעבודה על העלאת הגזעים הצבעוניים, - בסין באפריקה הדרומית ובאמריקה, על האיים ובהודו, - בכל מקום שם בצד האנגלי הנוח והשליט נחוץ סוכן צנוע של הציביליזציה הלבנה. –מה טוב היה, לו עבודה ציוויליזאטורית זאת היתה יכולה להיות טהורה וישרה.

ארץ-ישראל צריכה להיות, אם אינני טועה, חבר-לאומים שני; ג’נבה – זהו פארלאמנט להסדר עניינים חמריים; מלחמה, טבח, עבודה, היגיינה, שיטה, חינוך וחינוך המונים. – ירושלים – משכן החיים האינדיבידואליים, הרוח ויעודה וזכות קיומה.

הרי לפניך סיכום של שיקולים רבים, שאתם אני מתכוון לצאת לעליית-הרגל האחרונה שלי.

אני לוחץ ידך

30.3.1937 קורצ’אק

ל"ו

יוסף היקר,

קשה, כל כך קשה.

אתם הצעירים מחכים: ההיסטוריה, מתגלגלת חיש-מהר; זמן רב כבר לא יכול להימשך ככה. הרע עוד לא הגיע לכל עומקו; עוד חמש, אולי עשר שנים – והנה סופות או מבול; ראה תראו את השחר של עולם חדש.

הדור שלנו עבר כברת-דרך של נסיונות לא מוצלחים, לנגד עינינו נחרבו אמונות, התמוטטו הטוב והרע, שנמשכו במשך מאות בשנים.

מבטנו מופנה לאחור, מבטכם לקראת המחר; אנחנו – כל אחד לחוד, אתם – יחד; אנחנו – מצבות וקברות, אתם – ערישה, וכבר היום מבט יהיר של ילדים פקחים ורגישים יותר.

אשליות היו מנת חלקנו זמן כה רב…

קראתי: לא כל-כך מובן. כי איכה לכתוב, והרי שעות רבות לא מספיקות כדי לשוחח.

האם ניפגש? – בימים אלה שוב נסיונות, לא נועזים ביותר, כדי להגיע בכל זאת לארץ-ישראל.

לו הייתי מאמין, שלא יכזיבו הכוחות, שעוד אגיע. אך מחשבות כה רבות נצטברו …

איך להתחיל? צריך להיטהר מבפנים, להקיא מתוך המחשבה כל מה שמקרי, לחיות עוד פעם בשקט השקט ביותר את כל אשר ראיתי, קראתי. –

לפעמים נדמה, כי הגולגולת מתפקעת. פעם אחרת נשמע קול האישום החמור: אסור להשאיר את העולם כמו שהוא. –

שער ההסתערות שלי למחשבות ומסקנות היה בית-יתומים, ולא משפחה; אולי בגלל זה כל-כך קשה? על הנושא הזה אפשר לדבר בלי סוף.

סלח לי על מחשבות אלה של תוהו ובוהו. – כלום לא מוטב היה לדבר על פגישותי עם משה זילברטל, על גברת סטפה, על כל המוחשי, האקטואלי, הרגיל?…

סליחה… פעמים היה נדמה לי, כי דווקא במכתב אמצא מלת-כישוף מאגית זו, שתבנה בית לאנושות חסרת-בית כל-כך.

לחיצת יד לבבית

30.12.1937 קורצ’אק

ל"ז

יוסף היקר,

אני מצרף מכתב שנכתב בדצמבר; לא שלחתיו, כי חשבתי (למחרת) שאוכל לכתוב משהו קונקרטי. עניין נסיעתי לארץ-ישראל הוא פשוט מאוד ומסובך מאוד. בלי כסף ובלי שפה אינני יכול לנסוע; ללמוד פה גם כן אינני יכול, ושם – שנה בעיר – בעד מה – ו“בעד מה” זה מסתבך ומקשה ודוחה את העניין. עכשיו – ועד הסתיו בעצמי איני רוצה – קיבלתי גם התחייבויות לימי הקיץ. אך קורה, כי הקרוב נראה רחוק מאוד, ולהיפך. איני יודע, ולחכות בהיותך בן 60 – לא נעים. אני משתדל לא לאבד זמן – כתבתי ספרון שני בשביל הספריה הארץ-ישראלית²¹ (“האנשים הם טובים” – האם קיבלתם?). – אמנם זכות לי כבר לחיות רק למען עצמי, ומי יודע, אם לא היתה בכל תועלת גדולה יותר גם בשבילכם.

שקר אתה עושה בנפשך, אם אתה מעלים את הגעגועים למולדת, או מה שאתם קוראים ברוסית “רודינה”, מקום שנולדת בו. זה לא טוב. צריך להודות ולתאר את תהליך הצמיחה לתוך הקרקע החדשה; איפשר להגיע לכך רק על-ידי ילד – הוא קושר, - יש לך – ובכן? - ארץ ישראל קשה יותר מארצות אדישות מבחינה רגשית – בראזיל, ארגנטינה – כי צריך להיפטר מאשליות, זה דבר אחד, ועומס החובה והאחריות מכביד. –

בבראזיל כך: האם היטבתי לעשות? - אך בארץ-ישראל, נוסף על כך: האם היה כדאי?

• שם – מה יהא עלי; פה, נוסף על כך: מה יהא עלינו? שם: 30–20 שנות חיי, פה – אלפיים שנות חיינו.

אם להגיד זאת בקול רם (ובאופן בלתי תלוי) – אינו יודע לעוץ עצה לעצמי – אין תמה, לא: אשמתי היא. לא איכפת הספסרים שהובלו שולל; אך חבל על אובדי-עצה שאינם מאמינים כבר שהם מאמינים. זו אינה רק בעיה של ההגירה היהודית.

פגשתי בחרבין פולני, שהתבייש, כי כבר אין הוא מתגעגע כל-כך ואינו אוהב כל-כך. אתם מתביישים, מפני שאתם עדיין מתגעגעים…

שמעתי, כי בטכניון מדריך גילסון הזקן, מצא אותו. אדם נפלא. חפצתי לצאת אתו להרים. צריך להכירם: כל מה שגדול אירע על ההרים. אררט, סיני, הר הברכות, עכשיו – הר-הצופים. אין זו מליצה: לו ידעו היהודים להבטיח לעולם המטורף בבערותו, כי אמנם ימצאו את הדרך, אפשר היה למסור לערבים את העמקים הפוריים ואת הים, היו מפרנסים את היהודים, כמו שפרנסו את המנזרים, אשר הכזיבו, ולא עמדו במבחן. –

יש רגעים, שאני מאמין, כי הגעתי לכלל הבנה עם בעלי-החיים והצמחים; חפצתי להשיח עם אבנים, (הן ממעטות לדבר ומדברות בלאט, אך אינן משקרות) ועם הכוכבים.

אתה מבין, למה אני רוצה לנסוע לארץ-ישראל ומדוע אינני יכול להתיישב ללא טעם בקיבוץ? - מה שמחתי, כשראיתי, כי כל תעשיית-הבטון אינה יכולה לו לכרמל והיא רק מגרדתו גירוד קל שבקלים.

ועל כך בפעם אחרת.

לחיצת יד

4.1.1938 קורצ’אק

ל"ח

יוסף היקר,

אחרי קריאת מכתבך חשבתי מר-נפש: מתי תזדמן סוף-סוף אותה איגרת נדירה מכל, שבה לא יבקשו ממני – לא עזרה, או תמיכה, או פרוטקציה (תמימים שכאלה!), אפילו לא עצה מה לעשות (תמימים!), אלא פשוט, סתם-ככה, תספר זו היוצאת-מן-הכלל על מה תחשוב, תרגיש, - שוב אי-נחת, שוב איני יודע.

קראתי, מתחתי קו, ביקרתי את מהלך מחשבותיך – מה להדביר להן, אלו הרהורים משלי. – אז: “יכולת הפרט היא מוגבלת.” - לא: האמביציה של האדם הנה מוגבלת. לא תהא זו מליצה, אם אגיד, כי כל אדם, גופנית ורוחנית, כמוהו כעולם ומלואו, ומי שיודע לנהוג רק בו-בעצמו, היה ממלא את תפקידו; אנו חיים בחפזון, ברישול, על פני השטח. –

המחשבה האחרונה שלי (בקשר לשיחה עם ילדים על אוכלי-אדם): האם מתעצב על שבנו-יחידו אינו רוצה לשחוט אותו ולזללו. בן רע, אינו רוצה למלא את חובתו, חסר-תבונה, אינו מאמין, אם יאכל את לב-אביו – יירש (ויוריש) את רגשותיו, ואם יאכל את מוחו, ירכוש את נסיון-חייו. הוא מנתק, בלא מחשבה וראוי לעונש, את שרשרת הדורות, במקום להכין מטעמים מידיו ורגליו, בעודה לבני שבטו, לכבדו ולשמחו, הריהו – כפוי טובה – מצווה עליו לחלות ולסבול, על מנת, כמנהג הלבנים האכזריים, למסור את גוף אביו טרף לרימה. – ואני מצדיק אותו: הוא רק מאמין אחרת. – אנחנו כותבים רק ספרים בני-אלמות (??!!) וחולמים על מעשים בני-אלמות. – – אתה כותב, שאני אופטימי. כן, אין “דברים-של-מה-בכך”, הכל גדול ונעלה, אם אינך רוצה: קדוש, - והגיוני, אם אינך רוצה: פרי השגחה.

לא צמחת לתוך ארץ-ישראל באמצעות הילד? גם הקיבוץ הוא ילד, ועץ-קטן-שגדל ובית חדש – וקטע כביש. ואת המעשה (המשותף) שלכם לא אש תוכל לו, ולא יכלוהו לא ארבה ולא רעידת-אדמה; כל אנחה נצח היא, וכל טיפת זעה או דם, וחיוך ודמעה, מחשבה ורגש. – –

שש שנים – כמה שניות והלמי-לב, תקופה קצרה וגדולה – מרחב-זמן. –

קיים, מה שחיית כאן, לצמיתות תחייה גם שם.

את פרויד אני חושב למונומאן מסוכן, אך כל מי שהבין תודות לו את הלא מודע, מעמקי רוחו של ידעם, השלים עם שאין לדעתם – צריך להיות אסיר תודה לו מאוד.

ואולי בכל זאת ולמרות הכל נחזור לנושא זה בשיחה בעל פה בארץ-ישראל.

דרישת שלום

8.7.1938 קורצ’אק

ל"ט

יוסף היקר,

זה ככה כמו שאתה כותב וגם לא ככה. החיים מתנדנדים בין יום-יום אפור וסודם רב-הגוונים. צריך לדעת להשתאות ולהתפעל, צריך להצטייד בענווה מול התופעות שאנו רואים וחוקיהן. –

לא קשה להבין, למה עברתי אתמול מדוכדך ומתייסר עד עומק נפשי את שערי בית-היתומים. – ונה, אחרי שתיית תה, ראי-נוע, שהקטנים בכיתה סידרו מקופסה, נייר-שעווה ופנס חשמלי. אמצאה תמימה, פרימיטיבית עד כדי ריגוש-לב; אולם התלהבותם, אי-השקט שמא לא יצליח, ההתרגשות של החברה, הציפיה להתחלת ההצגה, הליווי על מפוחית-פה. זה היה יפה. זו היתה חווייה גדולה בשבילם ובשבילי. עבודה, מאמץ, סיכון – נצחון. אמר לי ה. פרידמן: “זו היא הביצה שלי מתרנגולת שלי, שאני מאכילה בגרעינים שלי.” – מה שאינו טוב בארץ-ישראל מוכיח, כי חדלה להיות חלום, נעשתה מציאות; ומה שטוב – הוא הגידול. כשלנו ובשבילנו החיים רק חוזרים על עצמם, הרי אפשר לשאוב שמחה מכך, שבשביל אחרים הם מתחילים, הוא סוד הגידול והתחדשות הדורות –

הגלות שיבשה והשחיתה את יחס ההורים לילד: הוא צריך להבטיח קריירה להוריו, שבעצמם – תקוותיהם נכזבו. אחרת יכול להיות בארץ-ישראל: כמו עצים, כמו הישובים – גדל הילד. יש ברגש זה גם טיפה של מלנכוליה: כבר לא אני, אך גם הרהור מרגיע: זה קיים, זו זרימה חדשה, יציאה חדשה לדרך – חידוש. – כך אני מביט עכשיו על הילדים של חניכינו. אך כאן רבה הדאגה, כי מה יהיה בעוד שנה?

• אצלכם הבטחון, שאם גם לא יהיה להם יותר קל, יהיה יותר פשוט, יותר מובן, יותר שלוו – יותר ישר…

מאוד רציתי לבלות את החורף בארץ-ישראל (את הקיץ, את התחלת הסתיו, אני מכיר). חברת התעופה “לוט” אישרה באדיבותה 50% של הנחה, ולכן – רק 600 זהובים. כל המסע – 1000 זהוב. אין לי. – או-אז מכעיס אותי חוסר כסף, שאינני יכול להגשים תכנית, שאינה לא מישחק ולא נוחיות, אלא צורך פנימי. – אלה הם הרגעים היחידים של התקוממות, כי בדרך-כלל קטנות הן האכזבות ואי-ההצלחות שלנו, כשמשקיפים עליהן ממרומי שנות-החיים האחרונות.

כבר לא אראה את יום-המחרת, אני מאמין, כי היה יהיה – היום אינו מעניין כל-כך…

לחיצת יד לבבית

22.11.1938 קורצ’אק

מ

יוסף היקר,

כשקוראים במכתביהם של אנשים רפטיים מלפני מאה שנים, המודפסים כבר היום, מכתבים ארוכים, שקולים היטב – משתלטת בך הרגשת אי-נחת. מה מכוערת, עניינית, היא כתיבתנו היום; כמו לא היתה כדאית להידפס לא רק בשביל מאות, אלא אף לא לאחד. מכתבך תובע תשובה על גליונות אחדים באותיות קטנות. החלטתי לעשות זאת. – עוד מעט תקבל סיפורי תחת כותרת “שלושה מסעות של הרשק”, – זוהי תשובה על מכתבו של אדווין מרקוזה, - קטע ממנו צירפתי בסוף סיפורי. – הוא הדין עם מכתבך אתה. – בודאי קוראים בירחון עברי²² את שלוש שיחותי בראדיו על הנושא: “הבדידות של הילד, של הנעורים והזקנה” בתרגומו של דב שטוק. – במכתבים אחדים, שקיבלתי משומעי שידורי, מצטלצל הצער על שפסחתי על בדידותה של בגרות, הרגישה שבבדידויות, לפי סברתם. לא רציתי כבר לחזור אל הנושא הזה, אך עתה עלה בדעתי, כי אפילו למעני-עצמי כדאי היה לשקול ולעבד את הבעיה הזאת. דחיפה לכך נתן מכתבך. אולי דווקא בשביל ארץ-ישראל חשובה היא (בשביל עולים-מהגרים צעירים בכלל). יש רק קושי אחד: האם אפשר לפתח את הנושא באופן כנה וישר?

אני יודע, כי עלולה להתעורר התנגדות ערה, כי אנין הגעגועים, והאכזבה – כמו צער, חוסר שובע או שעמום כאילו? כל עשר שנים עושה האדם את החשבון לא של מעשיו, אלא של אכזבותיו. הוא מחפש באורח לא מודע נושא לעשר השנים החדשות. נשאלה השאלה: מה הלאה ובכלל מה? מצאתי תשובה יחידה כנראה: ילד – בן (בת) – נכד. –

אבל צריך לדעת כיצד.

הוי, כמה קשה, וגם חשובה, בעיה זו לעיבוד. – אינני יודע, אם ומתי אגש לעבודה זו: אל חפזון, כי חשוב. – אם תושלם, תענה – לפי הבנתי – על ספקותיך.

ולפי שעה דרישת שלום לבבית.

ואולי משהו על כך, מה נותן לך הילד?…

5.2.1939 קורצ’אק

מ"א

יוסף היקר,

בחדשים האחרונים חייתי מחוץ לתחום המרחב והזמן. החלטתי להתרענן (מרחצאות מלח בדרוסקניקי) וחודש במושבה, בתפקיד של מחנך צעיר (שוב). את חודשי הריפוי הקדשתי לסיפור ארץ-ישראלי, אך רק במובן זה, שהשיחה מתנהלת בין אב ובנו בארץ-ישראל: על הילד. רק בחלק שני תהיה נחוצה לי מאוד ארץ-ישראל; לכן אם רק הכסף יעמוד לרשותי ל-4 חודשים, אוקטובר-ינואר, מזה חודשיים בירושלים העתיקה (ראיתי שם חדר מענין), או בבית-המדרש בטבריה. אני ירא מפני רבמאטיזם, פשפשים וקצת מפני הערבים (פחות מכל). לא פחות ולא יותר – רק תכנית של תנ"ך חדש. אני מתייסר, איך לבצע.

נפלא היה חודש יולי. 20 ילדים חדשים לקריאה, כמו 20 ספרים, כתובים בשפה ידועה-למחצה, נזוקים, עם דפים חסרים, חידון תשבץ. – שוב כמו לפני שנים, חשובים: סנדלים שהלכו לאיבוד, קוץ ברגל, ריב ליד הנדנדה, ענף שבור. – ישנתי באיזולאציה עם ילדים חולים באדמת. כשעיף ומיודע נאלצתי סוף-סוף להירדם, אמרתי לעצמי: “חבל, עוד 10 דקות, הקשב לנשימה, לשיעול, לדפיקות.” כמה חכמה יש בשיעולם בזמן שהם ישנים, - מאבק עם האינפקציה, עם הקדחת, עם הגירוד, עם הזבובים.

חזרתי אתמול, עוד היום עיף בלי גבול, אך גם עליז (אם מותר לדבר כך בגיל 61…). –

בשעת פרידה אחרי חצות ביער – האיר הירח. צללים מוארכים של עצים וילדים – שרים, מדקלמים, נרגשים מפחד מפני חזרה, ליד משרפת-לבנים (כי יום ראשון, שני שיכורים התגרו: “תן אקדח – קרא להיטלר…”) עיניים מלאות התרוצצות ועקבות צעדים קטנים על פני החולות. – מה אחר כך? -

סיפור שלכם בארץ-ישראל אינו צריך להציג שאלה זו: אתם יודעים.

ביקרה אותי בימי שהותי כאן ציפור מארץ רחוקה, זרובבל מעין-חרוד. אם גם קשה היה (הוא גרמנית, אני רוסית) הבנתי הרבה. באיזו ערמה התגונן, כדי להישאר נאמן ולא להיפתות לקסמי אביב פולני, ירוק וארוך וסתיו זהוב: - עבד קשה, התגעגע ורצה לחזור, קיצר את שהותו כאן בחצי שנה – עבר לא יכול. היתה לו הזכות המלאה, שלא להסתיר את געגועיו.

חודשיים לא קראתי עתון (אף לא ספר), הרגשתי עצמי חפשי, כמו מורפיניסט אחרי ריפוי מוצלח.

לוחץ ידך בחזקה. דרישת-שלום למכירים.

2.8.1939 קורצ’אק

הקדמה

ב“כללי החיים” פניתי פנייה ישירה אל הילדים.

כשמסרתי תכנו של מחזור הרצאות בחוברת קטנה, נתתי כותרת: “זכות הילד לכבוד”.

הרעיון העיקרי, המוליך: הילד הוא אדם השווה בערכו לנו.

בשיחות הקלות הללו בראַדיו נעשה עוד נסיון אחד: בדרך מבדחת (הרי אין זה קהל של מה-בכך – זהירות בגלי האויר!).

אמר ויטקאֶוויץ':

“ביסודו של דבר, במידה שמכירים יותר את הנער, כן רואים בו פחות את הנער, כן יש בו פחות מן הנער”.

אמר אַמיאֶל:

“נרשה לחיים שיהו מתפתחים מתוך חופש. צריך להסיר ולסלק את הדאגות, את אי-השקט, את הקפדנות; ולחזור ולהיות צעיר, ילדותי, להיות אסירי-תודה ואסירי-תקוה”.

בלא קפדנות, ברצון טוב ובתקוה טובה לראות בילד את האיש. לא להקל בכבודו.

הכפר – העיר

כשהייתי צעיר – הייתי נוסע עם ילדים למושבות קיץ. ועכשו לבד… כן, כן… tempora cavant lapidem (זמן ישׁחק אבן). ובכן אני לבד, עכשו אני רואה מנוחה כי נעמה במשק כפרי, – פּנסיון, – חלב חמוץ, וספר, וביצה מגולגלת ישר מן התרנגולת.

אני כמיה, הוי כמה אני כמיה, לצאת אל ההרים, – אולי לשנה הבאה? – קניתי שני כרכים מינראַלוגיה, בשביל להתכונן. – גיאולוגיה – ולא זוג של מחליקיים. סלעים, אבני שחם, סלעי מגור, אבני בראשית… לא, לא מחליקיים.

ודאי, מפתים ההרים וקוראים. רוצה היה אדם לשוחח עם הסלעים ועם האבנים, מפני שאיני יכול עם אנשים. – לא שלא הייתי רוצה, אלא שיש בי איזה ליקוי מלידה.

הנה למשל, לפני שלוש שנים בפנסיון אחד. החלטתי מיד למן היום הראשון לקשור קשרים ידידותיים. – והנה אני יוצא לי אל המרפסת. אני מצטחק בחביבות, מציג את עצמי – כך וכך – ואני אומר: “מזג אויר יפה יש לנו היום”. – והיא: בבקשה בקול רם עוד יותר. קצת לא נוח לומר שלוש פעמים שמזג-האויר – כנראה בעליל – טוב. ודאי, אין זה אלא דבר של מה בכך, – אבל זה בילבלני מיד בהתחלה. – ואחר כך אומרים שאותו אדם שונא-אדם הוא, מתבודד.

ובכן, טוב. – זכרתי זאת, ובשנה שלאחר כך, לפני שנתיים, גם כן בפנסיון, כבר אני זהיר יותר. – איני יוצא אלא לארוחות הבוקר. אבל השכנה שלי ליד השולחן הכפּית שלה נפלה על הרצפה. אני מתכופף מהר באדיבות אל מתחת לשולחן, ואני מרים את הכפית; אבל פגעתי בראשי במגשה של מארוסיה, והנערה, כנראה, אינה רגילה במגש, ובכן – התכופפו במקצת הספלים עם הקפה בשמנת, – והשכנה לשולחן לחשה לחישת-שרף: “מר הטריח את עצמו שלא לצורך”. – וקמה ורצה להחליף את השמלה הלבנה באחרת. גם זה דבר קטן, ענין של מה בכך, אבל נטל ממני את החשק. – מפני שלא אני הייתי אשם, ונראה כאילו אני לא-יוצלח.

בשנה שעברה כבר הייתי פחות להוט לעזור. – אבל לפנות ערב הן עצמן כבר נכנסו עמי בשיחה, – גברת ועלמה צעירה. – (אין מגישים קפה, שתיהן אינן חרשות). “הקיץ יהיה מזג-אויר יפה, סוף-סוף, כפר אינו עיר”. – ואני שואל – רוח רעה השיאתני, – אני שואל בבת-צחוק נעימה את זו המבוגרת: “האם זאת – בתה של הגברת?” – נו! היא צמצמה את עיניה והעיבה עליהן בגביניה, – רוח סערה תיפתח מצפון, – ואומרת בלשון תמיהה שבתמיהה: “כלום אני נראית כאמה של עלמה גדולה ומבוגרת כל כך?”

ומיד למחרת אני יושב על ספסל עם בתה הקטנה של אשת העורך-דין (נערה פקחית ודברנית). היא מרמזת באצבעה הקטנה מרחוק על אותה גברת מאתמול ואומרת: "הנה, הגברת הזאת שהולכת שם, אמרה על אדוני, אבל אני לא אחזור על זה. כי אצלנו הנערים עשו בשלג גם כן – גולם. אדון המנהל שיבח אותם, שהוא יפה. “הצליח, אמר, הגולם שלכם”…

ולכן כאן, השנה – בחרתי לי חדר קטן מן הצד. אף-על-פי שבעלת הבית יעצה שלא לקחתו, מפני שהוא מבודד וקודר; ושיש חדר עם הרבה שמש בקומה הראשונה. – אין דבר. הנחתי את המזוודה, התרחצתי. – אני הולך להכיר את הסביבה.

פגשתי את בעל-המשק, בעל-הבית. – שם היער. פה הנהר. הכל שוקט.

אני שואל: האם המקום מקום בריא?" – לא ביותר“. – מפני מה?” – “כנראה יש קדחת”. אני שואל: “המטבח טוב?” – והוא משיב: “אם אשתי לא יהיו לה במשך העונה אבני-מרה, – היא תשגיח על המטבח; לי טעים האוכל”. אני שואל: “ופשפשים ישנם?” – “משום מה לא? ישנם. האורחים הביאו עמהם במטלטליהם”. – “והחברה (הזכירה רעייתי) נבחרת?” – “לאו דוקא, ערב רב”.

אני שואל בדבר אותו חדר שלי, מה טיבו. והוא בתמיהה: “נתנה? אני חושב שעוד תשוב ותקח אותו?” – אני אומר שלא תקח, כבר תפסתי אותו. – “אין בכך כלום: את החדר השקט הזה הזמין זוג צעיר שלאחר הנישואים, – היא תתן למר חדר אחר טוב יותר”. – “אבל אני לא אסכים”. “כבר יסכים מר”. – ובכן אני מבקשו, שיואיל לדבר על כך עם אשתו. כלומר, שתשאיר אותי בחדר זה. אבל אינו רוצה: “אלה הם הענינים שלה; אני אינני מתערב בזה, אני רק עוזר לה במקצת”.

מצאנו חן זה בעיניו של זה. וגיליתי לו את סודי: שיש בדעתי, שאני חייב, שאני רוצה כאן – לכתוב סיפור בשביל להשמיעו בראדיו. – איך לעשות זאת?

– המ… יהיה קשה. אם כי, מי יודע: אם מר ימצא חן בעיני אשתי, ודאי תתקן את מר בעצה.

• נו, כן. אבל מה יש לעשות בשביל לישא חן לפניה? וצריך במהרה.

– יבוא מר אלינו עם ערבּית, יבקש מר ממנה מחט וחוט. והיא תשאל לשם מה. מר יאמר, שהוא צריך לאַחות משהו, לתפור. שום דבר בעולם אינו מרכך כל כך את לבה ואינו מכמיר כל-כך את רחמיה של אשה, כמו מראהו של גבר האנוס לתפור לו בעצמו. מיד היא תאמר, כי למה זה הוא צריך, ושהיא תעשה מהר יותר ובזריזות יותר, – ומתוך התרגשות היא תסלח, תייעץ ותעשה. – יש לו למר משהו קרוע, או שמא חסר לו איזה כפתור שאי-אפשר בלעדיו?

– כלום זה קשה!

שקט. רשרוש האילנות. מרחוק פרות במרעה. תרנגול כפרי קורא.

וזה צריך להיות סיפור לילדים, ועל ילדים? על הילדים האלה הנמצאים אצלנו? – הוא שואל.

כן, אני משיב לו.

ומה יספר מר עליהם מן המענין? – הוא תמיה.

אראה, אהרהר בדבר, עדיין איני יודע.

אדוני הנכבד, הוא אומר. אני, הוא אומר, מתבונן בהם שנה שנה, ואיני מאמין למראה עיני. – היא תהיה כאן, אותה קטנה: עדיין לא גבהה כשיח בן שנתו, וכבר היא יודעת לבוא אלי בטענות, – ועוד אילו טענות: שאין לה נוחיות, שהמיטה קשה, שהחדר אפל, שיורד גשם, שהיא משלמת ולכן היא דורשת. – על העגלון באה בטרוניה, שהוא ניבא לה מזג-אויר טוב, והיא נרטבה בטיול. מפני שאנחנו כאן בכפר חייבים אנו לדעת, אימתי קציר ואימתי מזג אויר טוב. – מר יכיר אותה, ויראה על מי יש כאן לכתוב סיפור; הדודה שלה היתה בריוויארה, ובכן היא יודעת הכל…

• והנערים?

• הנה: אבנים הם מיידים בתרנגולות; ענפים הם משברים, שהרי בין כך וכך הכל בשבילם רק עד לסתיו. וכי מה? כולם משחיתים. – הם עצמם אינם נוטעים ואינם זורעים. הכל הם רק קונים. אנחנו חייבים לעשות הכל פה בכפר, ולכם בעיר הכל רק מגיע. – אמרה אשתי להתקין מגרש לכדור-סל. – אבל אין די בזה. קניתי רשת. – לא די. – צריכים להיות גם כדורים, וגם אופנים.

דחיתי את ההאשמה, ובהצלחה.

לבו נתרכך במקצת, והודה שלא כולם כאלה הם, ושהם אפילו לא מרובים ביותר; אבל מדברים עליהם וזוכרים אותם יפה, מפני שהמועטים הללו דוקא הנחקקים יפה בזכרון במעשיהם הרעים. – הם אינם יודעים: צריך ואפשר להסביר להם. – אפשר להורים…

הניע ידו בתנועת יאוש. ובכן אני שואלו:

• והמבוגרים?

• אני מתפלא ואינני מבין, איך זה אירע שעד עכשיו עדיין לא שרפו לי כאן הכל. שוב קניתי תריסר מאפרות. – כל שנה – השקעות: ספלים לחמין, כסאות-מרגוע, תקליטים.

• משלמים?

• מנסים בדרכים שונות. כל שנה אשתי ניבּאת, שהפעם שוב לא נפסיד בקייטנה.

נו, כן. אבל מר יודה, שבחיים החדגוניים הללו יש בזה משום שינוי?

• לא! לאמיתו של דבר, כל שנה אותו ענין עצמו. עכשו משעשעות אותי עוד רק עצותיהם הפיקחות, שבהן הם מבקשים להביא גאולה לעולם. אחד מייעץ לגדל בּונים, לאמור: בּיבּרים, ואילו האחר מייעץ לנטוע עצי תות בשביל תולעי משי, להתקין בריכה ולגדל דגים. והללו עצתם: מיני גבינה, סרטנים ושימורים לאכספּורט. או לעשות הרכבות ועירובים, כגון עפרוני עם זמיר; למה להביא צפרים כנריות מחוץ-לארץ? את הסוסים הם מייעצים להאכיל צמר, ומחלב לעשות שטיחים. – עכשיו הכל על ידי מכונות והרכבות (הוא ראה בקולנוע טרקטורים). למשל להרכיב אבטיחים על עצי אַלון, – זה אפילו פּיקאַנטי, ודאי יהיה בהם טעם מריר. – אחד שוב היה בדאניה וראה: תרנגולות במדגרות מטילות שלוש ביצים בכל יום. ומטעי טבק בשביל המונופּולין. – משום שאצלנו בטלנות, שבּלונה ובזבוז. איך זה, שדות למרעה? למה? שטח כזה כמה ירק אפשר לגדל בו בהשקאה! והרי אפשר לנקז: שלא יהיו יתושים. – ולמה הגישה לכאן בכרכרה, אם אפשר במכונית? אחד, מי-שהיה ציר בסיים, הבטיח לי אפילו מסילת-ברזל ורכבת.

באה עלי עצבות. ואני אומר:

• נו, בודאי. הם מפטפטים שטויות, משום שאינם יודעים.

• לא – מיהר להכחיש. – בעיר יודעים, הכל יודעים. אין קל לפניהם מלהכיר בין תורמוס לשעורה, ובין צבי לשפן. הכל הם יודעים, הם קוראים בעתונים.

• ומר אינו קורא?

• אני חותם. בחורף אני מציץ לפעמים בעתון, אבל יותר מזה אני מתכוון לתמוך בעתונות, זה מחוכם יותר מדי בשבילי. מוטב לעיין בספרים. – כך, מָרי, משבר האינטליגנציה. דרוש לנו איזה מין קורס אינסטרוקטורי פּרוביזורי לריאַליזאציה ראַציונאַלית של האכספלוטאַציה ולאינטרפּרטאַציה של הרגיסטראציה.

נדמנו. שקענו בהרהורים.

• הנה, רואה מר. אותו נער קטן ההולך ומקל בידו. אמו אומרת שהוא ער. ראוי לו למר שיכירו מקרוב יותר. דוגמה נאָה.

• בודאי אין לו תאבון?

• ניחש מר. מיום לידתו. – האם אצלכם צריך באמת לשדל את הילדים שיאכלו?

דממה. עמדתי רגע מלכת, הפכתי פני אל השדה ואל כרי הדשא. – היום הראשון. הכפר. יפה. אני מסתכל. דממה.

• העץ הזה מהו? מהי הצפור הזאת המצפצפת? ואיך קוראים לזה? – אני שואל.

והוא באדיבות, בשלוה ובנחת:

• “רואה מר?” – “היכן?” – “שם בדשא, הנה הנה הנה, זה שמתנועע שם? שיש לו ארבע רגלים וקרנים, וזנב?” – “אני רואה”. – אלה הן, שומע אדוני הפרופסור – אלה הן – אלה הן פרות“. – “פרות?” – “כן”. – אני יודע. אדוני חושב שאינני יודע, שלא ראיתי?”.

הצטחק והוא אומר:

• אם כן, מוטב. מפני שחשבתי… אולי לא?

הדרדק

מיד למחרת היום זימן אותי הגורל לפגישה ראשונה עם הדרדק שלפני גיל בית-הספר (זה אותו ילד ער, שאין לו תיאבון).

הציגה אותו לפני אמו בעצמה. אמרה: “תן יד לאדון, אמור שלום לאדון הרופא”. הוא הסתכל בי ובדקני בסיקור-עין אחד (העויה של אי-אמון), ועמד עמידה של סירוב. – “נו, היה ילד הגון”. הוא מושיט שני קצוות מאצבעות ידו השמאלית. האם אומרת: “את היד הימנית נותנים, את כל היד, – היה ילד טוב, האדון הרופא אוהב ילדים טובים”.

• זה הוא רופא?

לא יפה לומר: הוא. אומרים: האדון.

ואני (מתוך רצון לתקן את הרושם הלא-נעים) אומר:

• הוא אינו מכיר אותי; למה צריך להכריח אותו, אם אינו רוצה לתת שלום?

כי אם דרדק עומד בפגישה ראשונה עם אדם חדש עמידה של סירוב, והוא נותן שני קצוות של אצבעות ידו השמאלית ונסוג מהר אחור, סימן מובהק הוא שאינו רוצה שילטפו אותו, או חס וחלילה שינשקו לו, – ושלא ישאלוהו שאלות, ואפילו שלא יסתכלו בו (אינו רוצה!).

לפני שנים אמרה אם אחת: “אל תפחד, תכיר את האדון הזה ותתיידד עמו”. אותו קטן אף הוא הציץ הצצה של סיקור ואמר: “מה אני צריך להתיידד אתו; הוא לא חבר בשבילי”.

ועוד הרבה יותר לפני כן, פעם אחת בגן, היה כזה משחק ליד הספסל (על הספסל בגן ישבתי אני, ועל הספסל הסמוך הדודה שלו). מצא חן לפני הנער הקטן ההוא, היה דומה לדודה שלו, גם היא יפה; ובכן אני אומר: “בוקר טוב עלם שלי” – והוא מתרחק כמה צעדים מתוך תמיהה, מקמט את גביניו, את הכדור הוא מחזיק מתחת לבית-שחיו, מסתכל ושותק. – והדודה שלו: “מדוע אינך עונה? האדון אומר לך בוקר טוב, – מגונה אתה”. – הוא הניע את זרועותיו בשאט-נפש וכך לשונו: “למה אני צריך לענות, איני מכיר אותו: זהו איזה אדם זר”.

זה היה בשכבר הימים. כבר אז נשמע צליל הנעורים, אבל עדיין לא היה קולו מהלך ברמה (נו, וגם היה בי כוח-מושך יותר מהיום…).

פגישה שניה עם הינוקה, עם הדרדק הזה, היתה ליד ערוגת-פרחים. היה לבדו… אני מתבונן בפרחי אמנון-ותמר. והוא אלי: “תן סוכריה”. – אני לא כלום: מסתכל בפרחי אמנון-ותמר צהובים. והוא: “מה אתה עושה פה, האם לאדון הרופא יש שעון, כי אני יודע לכונן”. אני אומר: “אין טיפשים”. – והוא: “אסור לקטוף פרחים”. – אני: “אני יודע”. – והוא: “אז תן לי סוכריה”. – אני עונה כלאחר יד: “אף אילו היו לי סוכריות, לא הייתי מחזיק אותן אצלי, אלא בחדרי”. – והוא: “אז לך ותביא, אני יכול לחכות פה”. – אני אומר: “לא הבינות מה שאמרתי; זה היה על דרך התנאי; אין לי סוכריות, שוקולד יש לי”. – נתפלא במקצת, אבל מתוך נטיה להסכמה אמר: “אין דבר, שוקולד אני גם יכול לאכול”. – “אינני מסופק שאתה יכול, אילו נתתי לך, אבל לא אתן”. – “למה?” – “מפני שהוא טעים: מוטב שאוכל בעצמי”. – שעה ארוכה שקל בדעתו את תשובתי, ואני מוסיף להתבונן בפרחי אמנון-ותמר הצהובים. התרחק כמה צעדים והוא שואל: “תתן?” – אני בקול חמור: “לא”. – והוא: “אתה טיפש”. אני: “אתה גס”. – “אתה בעצמך גס”. כך החלפנו דיבורים. לבסוף חבט במקלו בפרחים והלך לו.

בפעם השלישית נפגשנו בשדרה המצלה (נדמה של עצי-אלה לבנים). אני הולך, הכלב לצדי והוא אחרי. הגיע אותי והוא שואל: “אדוני יש לו אולר?” – “לא”. – “ועט נובע?” – “לא”. – דממה.

מצד שמאל הכלב, מצד ימין הוא, אני באמצע (והשדרה המצלה). חבט במקלו בעלים והוא אומר: “אני מה שאני לוקח אל ידי אני מקלקל”. – “אפשר מאד”. – דממה. הכלב, אני והוא. – “האם אני הגון?” אני: “אינני יודע, אינני מכיר אותך, אתה אדם זר”. נתפלא: “אני אדם?” – “הרי יש לך שתי רגלים”. – דממה. – “תרנגולת גם יש לה שתי רגלים”. –

" תרנגולת אין לה ידים, לתרנגולת יש נוצות ומקור“. – “זה נכון” – הסכים. הכלב (זה הזקן, השחור עם הטלאים הלבנים), שלוות הערב הכפרי ואני. והוא שוב: “האם אני ילד הגון?” עמדתי מלכת, סקרתי אותו מכף רגלו ועד קדקדו, הרהרתי רגע ממושך ואמרתי: “אינני יודע, עדין לא הכרתי אותך”. – “אדוני יכיר אותי, אני כאב ראש, אני נותן את אותותי בכל אדם; אלי אפשר לדבר כמו שמדברים אל הקיר, בשבילי דרוש לא כוחו של אדם אלא כוח של סוס”. – “הו-הו”. – “כן: אני ער ואני פורענות ועונש מן השמים, אני כספית ואני ילד קשה, אני צערה של אמי, ואני דומה לאבי כשתי טיפות מים”. – “מי אמר לך זאת?” – אמא’לי, האם שלי, למה שאמא שלי ראשה מתפוצץ; אדוני אינו מאמין?” – “מדוע לא? אני מאמין”. – “אני אוריד את אמא שלי שאולה, ואבא’לי אומר (האב שלי), שאני תכשיט ויחיד במינו”. – “תכשיט, אני מעיז לחשוב, אתה בודאי ובודאי; אבל לדאבוננו לא יחיד במינו”. – ביטל את ההערה האַרסית שלי והוא ממשיך הלאה בגוון של תוגה: “שום דבר לא יצא ממני; אהיה ילד משולח ושודד-בדרכים”. – “אי אי, מי אמר לך כך?” – “הנערה שעבדה אצלנו. בגללי שלוש נערות כבר הלכו להן; אבל אמא מצטערת רק על אחת מהן, שידעה לבשל היטב. הנערה הזאתי אני הוצאתי ממנה את דם התמצית”. – “אתה?” – “כן. יביט נא אדוני: פה אני נפצעתי אתמול; אבל עלי הכל מתייבש כמו על כלב, ושכמותי לא יקחוהו אפילו כל הרוחות. האם יפה לאמור ככה?” – ומי אומר כך?" – “אבי שלי, שאני דומה לו כשתי טיפות מים; נכון שיש לי עינים יפות?” – “אינני יודע, אינני רופא עינים”. – “כל הדודות אומרות… ואני אהיה קורע לבבות ושובר חיים”. – “אינני מבין”. – “אני גם לא מבין – אבל בכל פינה אני מלא, ועל הגג גם; זה פלא שעוד לא נהרגתי, אני יודע הכל; ואדון הרופא, אתה גם יודע הכל?”.

• “לא, אני יודע מעט מאד, אף על פי שגם אני לא מבית-משרפות אחד שתיתי י”ש“. – “גם אני שתיתי י”ש, אבל זה צורב וצריך להתרגל, והבירה מרה; אבל גבר צריך להתרגל. האם אני אדם?” – “מובן: אדם, יצור לא ידוע”. – “אני יודע איזו היא היד הימנית (לא יפה לתת את היד השמאלית). ואני לאדון אחד לכלכתי את המכנסים בדבש ושיברתי את המשקפים. תמיד שאל אותי, אם אני אוהב יותר את אמא שלי או אותו”. – “ומה אמרת?” – “אמרתי שאני אוהב אותם אם יהיו הגונים”. – “והוא?” – “צחק, מפני שאני תמיד כמו קוף אחריו, למה שיצחקו”. – “ואתה אוהב לעשות מעשה-קוף בשביל שיצחקו ממך?”

• אני שונא.

והנה אמא קוראת לו שילך לישון; והוא אלי: “תחביא אותי”. – “אין זה עולה על דעתי”. – “אז לא צריך: אני אתרוצץ כמטורף”.

אומר ועושה. התחיל מתרוצץ, ואחר כך הפיל עצמו לתוך החול והתחיל מתפלש, עד שהגיע ריח החול אל חטמו של הכלב, התעטש והסתלק ממורמר. כשכבר הלך לרחוץ את ידיו ורגליו (“ראה איזו צורה יש לך, אינני יודעת למה אתה דומה, ומה יאמרו הבריות, ובושה וחרפה”) – התחמק מידיה של אמו, ופנה אלי, הושיט את ידו הימנית ואמר: “אני כך רק השתגעתי קצת, ­ – לילה טוב לאדון הרופא”.

אולי הוא באמת יחיד במינו? – נכנס אל החדר בחלון, פיזר לי את הטבק (מוטב שלקחתי בכל זאת את החדר המשופע שמש בקומה הראשונה עם כורסת-הקנים).

אבל סופו של המעשה היה במדשאה, מתחת לעץ האורן על כסא המרגוע.

אני קורא. בקרבת מקום משחקים ילדים. הוא מתקרב. – “מה אתה קורא?” – “הרי אתה רואה: ספר”. – “אגדות?” – “מינראלוגיה; אל תפריע”. – “יש תמונות?” – “יש, אבל לא תבין”. – “הראה”. הראתי. – “אני האכלתי פיל, לא פחדתי; אתה רוצה לעשות אתי בּוכּס?” – אני בפנים נזעפים: “לך לך, אינני רוצה עכשיו לשוחח אתך”. – “אתה כועס?” – “לא, אבל אני קורא”. – “אתה רוצה שיהיה לך לפחות קצת מנוחה? למה שאמא שלי אין לה אף רגע אחד של מנוחה”. – “ואני רוצה שתי שעות, ולא רגע אחד”. - “אז תרכיב אותי קצת על הגב; יש לי היום מצב-רוח רע”. – “לי גם כן”. – “תן את המשקפים”. – “הסתלק, שמעת?” - שמע והסתלק בקפיצה, אחר כך זרק אצטרובל. ובכן אני אומר לו וסופר מלה במלה: “או-מר לך שלוש פעמים ש-תלך; שתי פעמים אומר, ואחר כך”… “תתן לי הרבצה?” “לא הרבצה, אלא ביד; אומר שתי פעמים, ואחר-כך אתן ביד – אחת!” – “פעם אחת? – “כן”. – “ואתה מכה חזק? למה שאני מכה באגרופים, ואני נושך גם, ויורק גם”. – אני אומר פעם ראשונה: לך לך”. – התרחק קצת יותר. אני מעמיד פנים שאני קורא: אבל אני משגיח. שוב השליך אלי אצטרובל. הוא הולך לו, חוזר, עומד ומביט; שוב זרק אצטרובל. אני אומר: “הסתלק, אולטימטום; פעם שניה ואחרונה, אתה זוכר?” התמתחתי, התכוננתי לקפיצה; למראית עין אני קורא, את הספר אני מחזיק ביד השמאלית; היד הימנית שלי במצב הכן. השליך שוב. קפצתי, תפסתי. – “עזוב!” – “אעזוב, אבל לא עכשיו”. – ”עזוב, כי אנשוך אותך“. ­ “אינך תנין”. – אני כן, אירק”. – “לא אמות מזה: נשכו אותי וירקו בי ילדים חולים, ואתה בריא”. – אני מחזיק אותו, אימצתיו וחיבקתיו בזרועי, – הדבר עלה לי, – את הספר אני מניח על כסא-המרגוע, עכשיו שתי ידי פנויות. אני יושב, – כובש את הנשימה המהירה. – “אתה רוצה לקבל ביד ימין או ביד שמאל?” – “עזוב!” – הילדים פסקו מלשחק, הם מביטים (קיימת סולידאריות מעמדית של ילדים נוכח הסכנה). יש לי מעט אימה בפני הציבור הזה. המכה צריכה להיות קולעת, ענינית; שכן מה יהיה אם היד תמעד ותחטיא את המטרה? והרי הוא מתפתל ומבקש להשתחרר. אבל רצה, המסכן, לשאוף אויר אל המחזור השני של ההאבקות. אותו רגע ניצלתי ו-אחת! – השתחרר, קפץ לאחוריו, בעט בחול והשליך גידוף, ובכל כוחו התנפל על הילדים: ברחו אפילו בנות שתים-עשרה.

אסור להכות, גם לא לכעוס.

אני קורא:

"נקח ביום גשום אונקיה של אדמה שחורה ביותר משביל דרוך בקרבת עיר של חרושת. נראה שהיא מורכבת חמר, המעורב פיח, חול ומים. כל היסודות הללו נמצאים בהאבקות של ערבּוביה, והם מקלקלים הדדית את טיבם וטבעם ואת כוחם… החול דוחה את החמר, החמר דוחק את המים, הפיח מלכלך ומעכר הכל. אבל אם הם נשארים במנוחה גמורה ושלימה, – יוצא מן החמר ספּיר, – מן החול – לשם, ומן הפיח – יהלום; שלוש אבנים יקרות, שיש ביכולתן להחזיר את כל קרני השמש המשובצות בגביש-השלג¹.

*

גברת הבית במו ידיה תפרה לי שלושה כפתורים. קיבלתי רשיון לסיפור, בתנאי שלא להזכיר בשם את מקום הפעולה, וגם לא את הנפשות הפועלות בסיפור, ושום דבר לא על המבוגרים מגיל י"ד ומעלה. והכל בהעלמה והסתרה: גם הנהר, גם הכלב, וגם העיירה הסמוכה. ואם לא אקיים הבטחתי – הרי אני פטפטן והולך-רכיל ומשחיר פניהם של הבריות; יטלו את הרשות שניתנה ויגרשו מן חצר-הקייטנה, מן הפּנסיון ומן המשק.

הערה:

אני מתנגד גמור ובלתי-מתפשר לעונש גופני. מלקות, אפילו לגבי מבוגרים, אינן אלא אמצעי מהמם ומטמטם, אבל לעולם לא – אמצעי חינוכי. – כל הפוגע בילד אינו אלא פושט-נבלות וגס-רוח. – לעולם אין לפגוע בילד בלא אזהרה, ואך ורק לשם התגוננות הכרחית ביותר – פעם אחת! – ביד, רק פעם אחת ובלא כעס (אם בשום פנים אי-אפשר בלא זה).

הטיול

טיול בסירה. אבל כלום האמהות תרשינה? – הרשו. – מתי? – היום. – בסירה? – בסירה. מן ארוחת-הבוקר אל העיר עד לסעודת-הצהרים. כל בני הנוער עד לגיל י"ד, ואני – בסירה אל העיר שאסור להזכיר את שמה; כמובן, אם נספיק להגיע לשם, כי זה רחוק. – “מי ומי ההולכים? (כי הקטנה הזאת רוצה גם היא)”. – “תסע גם היא”. – “אבל היא קטנה”, - “אין דבר; זה אפילו טוב יותר, מפני שהיא קלה”. – “אבל הדרדק גם כן רוצה. הוא לא?” – “מדוע לא?” – “האדון יקח אותו?” – “וכי מה אני צריך לקחת אותו; הסירה תקח אותו, אם ירצה, ולא אני”. – “אבל הוא היה לא הגון”. – “אם הוא לא הגון ביבשה, אולי יהיה דווקא מלח אמיץ על הים. יתר על כן, אם נשאיר אותו בבית, האם יתוקן בזה?” – “אבל, הלא הוא פגע בכבודו?” – “מה שהיה היה; אני זוכר: הוא פגע בי במלים (אבל מתוך התרגשות, כשהיה מנוצח); האם אני צריך להתנקם במנוצח? אלא מה שהתגונן? היתה לו רשות לכך; הוא נלחם בגבורה (והוא חזק); הוא חסר רק אימון. אני ניצחתי, מפני שמשקלי גדול יותר ויש לי נסיון רב-שנים; לא קל היה הנצחון, אני מכבד אותו, את יריבי האמיץ, ואת הביזוי הסירותי מלבי ושכחתי. – אבל יש לי תנאי: בסירה תהיה יושב על-ידי; אתה מסכים?” – “אני מסכים”. – “תן את ידך”. – נתן.

ואמא שלו: “אתה רואה, האדון הרופא טוב; אמור תודה ושמע בקולו, ציית לו לכל רמיזה”.

הסירה נודעת בחצר כמיושבת בעמידתה ושקולה בהליכתה, הדייג תופס-המשוט – מנוסה, ואני – מחבר הספר “שס”ה אופני ביטוח הצאצאים מפני תאונות מימות החול, בשבתות ובחגים". ואני שוחה כנחשון בשעתו וכזבולון בשעתנו.

לא נשארו עוד אלא שאלות אחרונות: “אם מזג-האויר יהיה טוב, אם לקחת סודר, אולי מעט גבינה, אם הסירה אינה הפכפּכת, שלא לשכוח את הכובעים בשמש, – ואם אוכל להסתדר עם עדר כזה, ולציית ברמיזה בלבד, ולחזור בדיוק לארוחת-הצהרים, מפני שידאגו ויחששו, ולא ירשו עוד לעולם ולעולמי עד, עד לזקנה ושיבה”…

האמינו לי וסמכו עלי האמהות, הדודות, הסבתא. ובזה אני מגיש להן תודה.

אבל… שורה חדשה של שאלות, אחרות, שונות מן הראשונות: “אם מותר לקחת כדורגל, אם אפשר לקחת סכין של צופים, אלבום עם בּולים, אם הכלב יפליג אתנו יחד, הרי גם הוא צעיר מבן י”ד".

ואני – בתוך הערבוביה והצווחה הזאת – מצביא שקט וקר-רוח, כעמוד הענן. השתלטתי על המצב, (שכן צריך לקבוע מי ומי היושבים באמצע הסירה, מי בחרטום ומי ליד ההגה). – ואני מבקש תחתונים לחילוף בשביל הצעירים ביותר. ולחשתי לנערים פקודה, – שילכו לשם “מלאי”, – שלא יהיה צורך אחר-כך. הינוקה התעקש, שהנה בדיוק לפני רגע הלך, שאינו צריך. אני שואל: “עשית?” – “כן”. – “הראה את הלשון”. – לא רצה, מוטב היה לו ללכת עוד פעם. (הבנות גם כן התקוטטו, שהן מבוגרות ואנינות ביותר; אבל גם הן הלכו – ל“מלאי”).

ירדנו לסירה. אני מונה: “אחד, שנים, שלושה, ששה, שמונה”. שרים: “אם כי הסער סביבנו יסער”. – אי-הבנה קטנה, משום שהיא אינה רוצה לשבת על-ידו, והוא אינו רוצה מאחוריה.

הסירה התנודדה קלות. הקטנה יושבת אתי, הדרדק המחזיק מקל בידו היה רוצה (אך אינו מעז לבקש) שלא לשבת על-ידי. הצפירה (צפצוף). זזנו. אנו שטים, אנו מפליגים, מניפים ממחטות. – שקט.

ההיא (שדודתה היתה בחוץ לארץ) נעלבה לפי שעה אך שתי פעמים, ועכשיו הפסיקה היא הראשונה את הדממה הנפלאה:

• בבקשה אדוני, הוא מתכופף מחוץ לסירה, הוא יפול; בבקשה, אדוני הרופא, הוא מתיז מים.

אירע דבר מוזר ומופלא ביותר: הדרדק האריך לשון כנגדה.

• כבר אתה מתחיל? חכה, אני אספר לאמא שלך. אני אמרתי שכך יהיה. לא תסע עוד אתנו. הוא מתיז!

(הדרדק הינוקה שייט בנחת במקלו כמו במשוט, אבל עכשיו באמת כבר הכה במקלו לתוך המים).

• נו אדוני רואה, מה הוא עושה? הנה, את כל השמלה שלי הרטיב לי… אינני רוצה לשבת פה.

אני אומר בקול חמור לינוקה: “אל תתיז”.

והיא: “יקח אדוני ממנו את המקל הזה”.

ואני שוב – בחומרה אליה: “אל תייעצי לי מה שאני צריך לעשות; אני יודע בעצמי”.

והינוקה, כמובן, משייט באותו מקל שלו והוא שואל: “כמה פעמים תאמר לי?” – “מה כמה פעמים?” – “זה, שלא אתיז” – “אינני מבין”. – והוא בקוצר רוח: “כמה פעמים תאמר לי, שאחר-כך תתן לי מכה בידים, כך – אחת?” – “אה, לכך נתכוונת: שלוש פעמים אומר, אני תמיד כך – שלוש פעמים”. – “יחד עם זה שכבר אמרת?” – “כן, כמובן”. הכה במקל מכה קלה על המים והוא שואל: “זה גם, גם כן נחשב?” – “לא, קל אתה יכול”.

והיא אינה מרוצה, רוצה להחליף את המקום. הסירה נטתה נטיה קלה הצדה, השכנה הקטנה רק לחצה חזק יותר את ידי (וזה היה האינצידנט היחיד). ושוב דממה שלימה.

דממה, מראות, תמונות-נוף מתחלפות. ביעבוע המים, ניצוצות על פני הגלים הקלים, תכלת. ירק, חול הגדות. – דממה. אנו שטים.

אני מחייך אל עצמי. – “אם אסתדר עם עדר כזה?” – ומה יש כאן להסתדר? האדם – יצור שקט, טוב, נוח, נעים, תמים במקצת, – ובלבד שלא להרגיזו, לא לעשות לו עוול, לא לגרותו ולא לשעבדו. – אפילו ההיא וזה שקטים עכשיו.

אני מהרהר: בטוי מוזר – פיקוח. מנין הוא בא, הביטוי הזה? מי המציאו, מפני מה ולמה? ומה פירושה של תיבה זו: לפקח? האם מלשון לפקח את הגל ולהסיר אבני מכשול, או שמא אינו אלא חילופו של לקפח, לקצץ ולצמצם את רצונם של המבקשים זכויות-יתר לעצמם?

• בבקשה אדוני, האם ישנם דראקונים בעולם?

• אינני סבור.

• האם היו?

• ההיסטוריונים אינם מזכירים אותם; היו חיות שלפני המבּול. – “ומבול היה?” – “דברים שונים היו”. – “ואולי נמצא דראקון באחד האיים שאינם נודעים?” – אני מפקפק: כבר יותר מדי פשפשו האנשים בעולם ולא מצאו".

• ואיך זה אדם גדל וצומח?

• זה סיפור ארוך. אולי אספר פעם בערב.

• האם צפרדע יכולה לקבל נזלת? – האם אמת הדבר, שאם פוקחים חזק את העינים כנגד הברק אפשר להסתנוור? – האם לויתן חזק יותר או תנין? – האם באמת יש עצים אַרסיים? – כמה רחוק עוד אל העיר?

אנו יורדים ליבשה. ככר דשא. לחמניות וגבינה. משחק בשתי מדורות. הקטנה קוטפת פרחים: זר קטן בשביל אמא’לי (חבל שאין לה חוט, אך למזלה נמצאה משיחה דקה). – “אולי כדאי להוסיף כמה עלים אל הזר?” – אינה רוצה. – “נסי”. – ניסתה. – “יפה?” – “נדמה לי שכן”.

הוציאו את הינוקה מן המשחק, מפני שהפריע וכמעט שטיבּע את הכדור. הוא יושב עצב. ראה נמלה והוא שופך עליה חול: “האם אני מענה אותה?” – “היא בורחת, הרי עיניך הרואות. ילדים קטנים הרבה פעמים הם מענים נמלים ופרפרים, ואפילו פרות; אינם מבינים, משום שהם קטנים”.

שקט. הנהר שוטף. זר קטן לאמא’לי, – כן, עם עלים יפה יותר. – ושם המשחק נמשך הלאה. והדרדק הינוקה: “כבר די, - תחיה לה; לכי לך, נמלה, – יגיד אדוני, שגם אני אשחק אתם”. – “איך אני יכול לומר, אם הם אינם רוצים מפני שהפרעת?” – “אבל אדוני יכול לצוות”. – “איני יכול לצוות, מפני שהכדור שלהם והמשחק שלהם”. – “אבל אתה האדון הרופא”. – “אבל הם בריאים, ומשחק אינו מדחום ולא שפּעת, וגם לא אספּירין. לך בעצמך, אולי יקבלו אותך איך שהוא”.

קיבלו אותו לנסיון, ורק היא היחידה לא חפצה, “למה שבסירה הוא האריך כנגדי את לשונו וליחלח לי את השמלה”.

ובכן ישבה לה על ידי והיא אומרת, שמשעמם אותה, בשנה הבאה היא תסע עם דודתה למונטקאַטאַני; ושם יש נוחיות ובכל חדר יש במונטקאַטאַני אמבטיה ותרבות ובכלל הכל חשמל; הדודה אוהבת רק את הריוויארה וים אמיתי.

• אמנם כן, אבל גם כאן יפה. אני, למשל, אינני מתחרט שבאתי לכאן, אף-על-פי שגם אני ביקשתי לצאת אל ההרים. – לא, היא מתחרטת, למה שהמים בנהר מלוכלכים והנערות אינן גלויות-לב, והנערים ילדותיים ולא-מחונכים, ואז כשהיתה גלידה הם התנהגו כך כאילו מעולם עוד לא אכלו גלידה. ובכלל הכל פה פשוט מאוד.

אנחנו שנינו: היא ואני. – ובינתים הללו משחקים, ואנחנו משוחחים. לא הפלגנו עד אל העיר, משום שכבר היה מאוחר.

יש כאילו קצת אכזבה. משום שאחד ביקש לקנות בעיר סוללה חדשה לפנס-החשמל, וזו בקשה לקנות דבר בבית-המרקחת בשביל אמא שלה, וזו – איזו מזכרת, מפני שבעיר יש בודאי “חורבות היסטוריות”, ואולי אפילו מערה מימי קדם. ובכן צריך לראות. מפני שלאחר ימי החופש חיבורים לבית-הספר בלי חורבות היסטוריות ובלי פסל-זכרון מה ערך להם? – אפילו אם תשתדלי כל כמה שאת יכולה, המורה מעדיפה חיבור מעניין עם חורבות ופסלים, כאילו אשמתה שלה היא שאין חורבות במקום ששהתה שם.

ובכן, קצת אכזבה באמת; אבל הכל הודו שגם כאן נעים, ובפעם הראשונה מוטב לחזור בדיוק, – ועכשיו כבר צריך להכין טיול עם קציצות לכל היום – בעוד שבוע, או אפילו מיד מחר לנצל את מזג-האויר הטוב. – נכון?

– נכון, אבל לא אתי. יום מחר אינו בא בחשבון. ואם בעוד שבוע אינני יודע. “משום, בבקשה מכם, שאינני אוהב להבטיח מתוך קלות-ראש; התחייבות, תאריך קבוע – הרי זו הבטחה בהן-צדק”.

הודו בצדקת דברי:

– שבוע? אפשר לא נגיע עד לשבוע הבא. אולי בינתיים תבוא מלחמה וגאזים מרעילים…

– אבל שמעו נא, שמעו, כי אפשר שאשכח. מישהו מכם שאל אותי, אם צפרדע אפשר לה שתקבל נזלת? וההיא, את כמדומה לי, אמרת: “טיפש”. – מישהו פרץ בצחוק, והוא נתבייש. מפני שנשאלתי פתאום, לא עניתי מיד. – והנה אין אני בטוח בזה, הייתי צריך קודם לעיין בספרים; אבל אני סבור שגם צפרדע יכולה לקבל נזלת; אינה דומה נזלת של הצפרדע לנזלת שלנו; אם בעיטושים או בלא עיטושים – אינני יודע; אבל צפרדע יש לה דרכי נשימה, ומשום כך אפשר ואפשר שיהיה בהן מצב אחד או אחר של דלקת.

אחר-כך התפתח עוד ויכוח על הנושא: מה נעים יותר – להתעטש או לפהק, מה מציק יותר – שיעול, צירוד, או שיהוק; מה רע יותר – כאב ראש או כאב בטן, ואם גרועים יותר נמשים או יתושים?

נמנינו וגמרנו בסירה לייסד “חברה מדעית”. כי הנה, למשל, אתה שואל איך אדם גדל, או שאלת המוח והמשורר. – יכולים אנחנו להתאסף לאחר סעודת-הצהרים, או בערבים, אפילו בלי יושב-ראש ובלי טלפון. – מובן, רק מי שרוצה. ההשתתפות אינה חובה. – הדרדק יכול גם הוא, וגם הקטנה ודאי, אם אמא’לי שלה תרשה לי. – כל אדם, אפילו מן הכיתה הרביעית והמחלקה החמישית, מבין באופן אחר, אם הוא רוצה להקשיב. ויש לו אפילו זכות להרדם (אני גם כן נרדם לפעמים באספות מדעיות).

והנה חזרנו: שום אחד מאתנו לא אבד, – לא במים העכורים, אף לא גשם, – והכל למופת, יבשים ובכובעים אנו חוזרים עוד חצי שעה לפני ארוחת-הצהרים.

חשוב מאוד היה הטיול הזה בסירה, - לכאורה דבר של-מה-בכך, ואף-על-פי-כן. אבל ההיא כבר יודעת שזר פרחים נאים כמה עלים ירוקים בו, וההוא לא שפך עוד חול על הנמלה: מי יודע, אפשר אותה נמלה אף היא חזרה עכשיו בדיוק אל ביתה ואף היא מספרת מה הרפתקה מצאה אותה בדרך; אבל ניצלה והרי היא חיה.

שאל הדרדק אם אני יודע הכל. ובאמת, אין אני יודע אלא מעט, מקצת שבמקצת, משהו שבמשהו, שבר עשרוני. – אבל אנסה להסביר את המעט הזה: משום שאני יודע חמש סגולות שלא להגיע לידי הרמת-יד; ודאי יש יותר סגולות, אבל אני איני יודע אלא חמש, – בדוקות ומנוסות.

הערה:

כשאני נמצא בחברת ילדים, – הריני בר-לוויה שלהם; והם בני לוויה שלי. אנו משוחחים, או לאו. (מפריעים רק אותם שמבקשים להיות המנהיגים והקופצים בראש). שעתי שלי ושעתם שלהם מדודה בשעון, כל זמן שאנו יחדיו; זוהי השעה הטובה המשותפת שלנו – שלי ושלהם. – ולא תשוב…

תגרות

אתה הנך, בבקשה ממך, לא רגזן, לא הרפתקן. – אתה אך מהיר לכעוס, – הוהו, ועוד איך! אך למען האמת – גם אני… כן, גם אני.

אני זוכר: התיידדתי בבית-הספר במהירות ובהתלהבות (הייתי בזמן ההוא כמו שאתה עכשיו), התיידדתי עם חבר בלא התבוננות יתירה; אבל לא עברו ימים מרובים ואני רואה שטעיתי והענין רע: הוא בור ונוכל, ונוסף לכך עצלן. אני רוצה להפסיק את הידידות אתו, אך הוא כזפת, נדבק ואינו מרפה. – מה לעשות? אני אומר לו: “כך וכך, אתה כזה וכזה, הרפה ממני”. – אך הוא צוחק, לא נפגע; אבל הוא מחפש לו תואנות כאילו לא בכוונה: פעם הוא מעמיד רגל להכשיל, ופעם הוא מעיף לי את הכובע מעל הראש, ופעם אחרת הוא דוחף. יכולתי להפטר ממנו באופן אחר, אבל – הנה, שפך לי לתוך הצוארון חופן של שלג. – הכעס החשיך לי בעינים: יהיה מה שיהיה; יוציאו מבית-הספר – יוציאו, סיבּיר – יהא סיבּיר, תליה – תהא תליה… גם הוא נתפחד וגם המורה. – ואני, בבקשה ממך, אגרופים בראש, בעורף, בצואר. – מי אשם? – עכשו אני: גם מאסר בכיתה, גם ציון רע מהתנהגות; ובבית, – מובן – הזמינו את ההורים.

כך. – כך אני נאבק עד היום הזה. – משום מה? – משום שאני מהיר לכעוס! – לא אשה לי ולא נכד. – חברַי שלי – זה יש לו עמדה וזה יש לו פּנסיה ובית קטן עם גינה. ומי שמת, מניחה לו אלמנתו זר-פרחים על הקבר; ואני אחד ויחיד, כאותה יתד תקועה, ונאבק כל ימי באותו חסרון שלי. עונש המצאתי לעצמי, דרך תשובה למירוק החטא. כל פעם שאני עושה שערוריה, הריני מתחייב להקיף בחשמלית (מספר אפס או אות פ"א) את הכּרָך שלוש פעמים. או במשך מחצית היום אסור לי לעשן סיגריה.

לא אומר שההתלהבות אינה טובה: הרבה מעשים מחוכמים אפשר לעשות גם מתוך התעוררות מהירה, – ובמקרים אלה כל המהיר-לעשות הרי זה משובח. למשל, אתה מהיר להדק את השיניים – ולכל הררוּ…, ואתה ניגש אל הלימודים. – אבל צריך להיזהר, מפני שמהיר-לעשות מסתכן להכנס בתגרות, בהרפתקאות; זה יורה, שותה; נתרשע, מתוך דלות, ואפילו אינו גנב ולא גזלן, אבל מפני שהוא לא-זהיר, לא-שקול, מהיר-לעשות – נכנס בצרה. כך דרכו של עולם. זה אין הקלף עולה בידו, והוא מתכעס ומהיר להשליך את הקלפים ואינו משחק; וזה מתכעס וממהר להגדיל את סכום המשחק. – צריך, אחי שלי, להיזהר.

פעם אחת באה אלי אם: יש לה שלושה בנים. בחורים טובים, טהורים כדמעה זו, כאלגביש: מוכנים זה בשביל זה לבוא באש ובמים. אלא מה? - קטטות, תגרות, חבּורות, ראשים פרועים, כחלת תחת העיניים, כסאות עפים, דיותות; עד כדי כך שהשכנים מתאוננים, כלומר, שהתקרה מעל לראשם קצת רועדת. – ואמא שלהם פוכרת את אצבעותיה, ו“הצילה, אדוני הפסיכולוג”. – הצבתי אותם בשורה ואני בודק. – והם: “הוא מתחיל, האם אני צריך לשתוק לו, הוא תמיד מתחיל ראשון”. – אני שואל, כמה תגרות הם עושים בשבוע אחד? – אינם יודעים, אינם מונים.

זו שגיאה, – צריך למנות: לפי נקודות. תגרה קטנה – נקודה אחת, בינונית – שתי נקודות, חריפה ביותר – שלוש. כמה אתם צריכים משבת לשבת? – צריך לרשום ולספור, למנות. אם יש לך זכות ל-10 נקודות, הרי שמותר לך לעשות חמש תגרות בינוניות, – הנה למשל, יש לך חשק לעשות תגרה – הנה הנה כבר – אבל אתה חושב לך: לא, – חבל, השבוע אך התחיל, אחסוך נקודה, אשאיר אותה על כל צרה שלא תבוא. אתה אומר לעצמך: “לא היום, מחר ארבּיץ לו”. יש לך חשק נורא להרבּיץ מיד, אבל – אתה דוחה (מפני שאתה מונה, ואינך רוצה לעבור את התקציב). אף פעם אחת לא הרבּצת ולא הורבּצת עדיין, מפני שגם ההוא לא רצה להפחית מן הנקודות. בינתיים הנה כבר יום ד' בשבוע, ואתה עדיין יש לך זכות לחמש תגרות. – ושוב הוא התחיל ראשון, הפריעך, פגע בכבודך; זה מגרה את היד, – אילו לא היית סופר ומונה כבר היית מתחיל, כי מה – אתה צריך לשתוק לו? – אבל אתה מהרהר: ביום חול לא כדאי, מפני שיש לימודים; בין כך ובין כך אתה עסוק, – מוטב שנתרבּץ בשבת בעד כל השבוע. – או שכבר התחלת אפילו בתגרה ופתאום אתה מפסיק, כדי לחשב את התגרה הזאת כבינונית, ולא כחריפה. – או שהגיעה השבת, ואתה מהרהר: תגרה בשבת למה לי? ואתה מפייס את דעתך, עוצר בעצמך, כובש את יצרך ומחזק את רצונך. – ואת התגרות הלא-מנוצלות הללו אתה חוסך לך ומניחן, כביכול, בקופת החסכון של הדואר, – אתה מקמץ, – מצרף נקודה לנקודה וחוסך, – לשעת-כושר טובה יותר. – אתה חושב: “מוטב להתרבּץ פעם אחת כהוגן מלהתלקות שלוש פעמים איך שלא יהיה”. – אתה מקשקש לך בתגרות החסוכות הללו, כמו במטבעות-זהב של שיקול-דעת ושלטון-עצמי.

סגולה שניה (כי הראשונה היא – לספור) היא המראָה. הרי אתה מסתגר בחדר עם עצמך בלבד, ואתה עושה אינסצאֶניזציה, ביוּם של תגרה – תיאטרון שדמיונך מציג לפני המראה. – אתה עושה העוויה של כעס, אתה נעלב, ו“לך לך, כי תקבל”. – ואתה מסתכל במראה. – אתה מסתכל, ועושה בינתיים בידים ובאגרופים באויר, – כנפי רוח ונאד נפוח, מטורף ולא מטורף, – כך אתה מניף אגרופים ומאיים, – הפנים אדומות, העינים חכליל, האף מזיע, השיניים, הקפיצות, – כשל חמור, – כבר אין כוח, אבל – ברצון או באונס – כבר נסתבכת ואתה מתגונן. – ולאחר התגרה? – הצץ אל המראָה וראה. – נו, יפה מאוד. – תמוה ומתמיה, מין טיפש, מנוצח, מושך ומכניס את החולצה, מכפתר, מתקן ומסתכל בבגדים, אדם שלא מן הענין ולא מן המנין, אדם מצחיק ומשול כתרנגול-הודו שנתעבּר, מנופח ומורתח, פּרוע וקרוע. לא בכדי אומרים הבריות: הכעס מכער. – הסתכלות לשם השוואה: כלבים ותרנגולים. אתה, לאחר התגרה, הראש אצלך מושפּל, ואילו אצלו – הזנב, לך חסר כפתור, או שנוסף חור בשרוול, אתה מתנער מן האבק, – אף התרנגול כך, – עצוב ועלוב.

הסגולה הראשונה: לספור את התגרות, השניה – לפני המראה. – השלישית: סובּלימאציה, להוציא מעז מתוק. – לא יאה לך, אינך רוצה להתקוטט, כמו ילדות. אבל אתה יכול כמו ילדים. ההן מדברות הרבה דיבורים צפופים ורדופים, אף הן פניהן אדומים ועיניהן חכליל. ואַת-אַת-אַת, אַת-אַת-אַת, – ולבסוף – סיום: “לא כדאי לו להתקוטט, אין לי עם מי, לא אענה לך אפילו אם תדברי עד מחר בבוקר”. – ונער יכול בדרך אחר. – זה אומר: “אתה מפחד, תתחיל רק, תנסה, אתה מפחד”. – ואתה – מראה לו פנים של זלזול ואומר לו: “אני מפחד, – כן, – שלא תתעשר בשיניים של זהב”.

ועוד דבר: אם ההוא שואל (זו היא שאלה של הערמה): “אתה רוצה לקבל?” – אַל תאמר: “אני רוצה”. – או כשהוא אומר: “אני אומר לך, תקבל”, ואתה: “תנסה”. – הוא יאמר אחר-כך שאתה רצית, ובכן הוא ניסה.

מייעצים בדרך כלל, שבשעת כעס טוב שתנשוך לך בלשונך. אבל אין זו עצה מעשית ביותר. שכן מה תועלת יש בה? אתה מבקש לשברו ולמגרו, לכלותו מעל פני האדמה, – ואותה שעה תהא נושך עצמך בלשונך שלך? – אבל ישנה עצה אחרת: קודם שאתה פותח לו במתן ראשון, אמור הַשְבָּעָה ארמית זו: כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין פּוריא בּר שתין גרמידי לא סגי לן. – אפשר לומר גם בעברית: “אהבה מקרבת, שנאה מרחקת, אוי ואבוי למי שאין שעתו משחקת” (אבל הנערים אומרים, שבארמית – מועיל יותר). – קובלים על כך שהמאמר ארוך מדי וקשה להספיק לאמרו, – אם כן אפשר, סתם כך, לחזור עליו שלוש פעמים יום-יום, כטיפות ברזל על סוכר אחרי הארוחות, – לעצום את העינים ולומר, אם במהירות ואם לאט, אבל בכוונה: “כי רחימתין הוה עזיזא שכיבתן אפותיא דספסירא” וגו'.

אבל רואה אתה, – הסגולה החמישית, – רצון חזק, – זוהי סגולה מועילה בלי ספק, בדוקה ומנוסה זה עידן ועידנים. – אתה מצמצם את המושכות; הכעס מושכך ואתה משככו, הוא מנשאך, אבל אתה, אחא, – לא! – רצונך עז, איש אשפּרתא, קטיע-אצבע מחיל בר-כוכבא, גירא בעיניך, השטן! לא תרנגול מתעבּר וכלבלב מתקצף, לא כעסן ורגזן, – אלא גבר. גברא. – אך לא בבת אחת, מפני שתאמץ כוחך יותר מדי, – והכשלון מוכן. – לא, אתה מתקדם אל המטרה, מונה את התגרות, ממעט וממעט, צעד צעד, – בדרך אל התיקון, – בדרך אל הנצחון.

בודאי שכן. – שהרי אדם בלא רצון – רכרוכית, צמר-גפן, ליצן של נייר (הוא קופץ כשמושכים אותו בחוט). אדם בלא רצון חזק – קנה המתכופף, רוח נושבת, אבק פורח, אנפילאה של לבד, קמיצה של טבּק ובּאַלון מנופּח. – בלי רצון חזק אדם מהו? – שק-של-תבן, מוץ זרוע, סוכריה חמצמצת, גלידה מתמסמסת. – אלא מאי? – בלא רצון – סמרטוט שנתמרט, חוט-כליבה, צימוק, פתילה משומשת, צל חולף, יתוש גווע.

אדם בלא רצון חזק, – פּאַט בלא פאַטאַשון, מכתשת בלא עלי, סבּון ריחני, כסת לרגלים, שיבּוטה בשמנת, בננה מעוכה בלבּן, דבק דביק, פּודינג מחומם; אדם בלי רצון – זו מגבת-של-אבק, פּלפּלון על הלחי, עין שפקעה בגרב של משי, רגל של עגל בגלד.

אני יודע: אתה נוח לכעוס, נוח להתרגז. – אני לא – ואינני מטיף לך מוסר: אינני אוהב להתערב. אלה הם עניניכם שלכם, פנימיים ומסובכים. אני יודע: התנגדות, קֶצֶר, דינאמיט, התפוצצות, – תגרה. אתם יודעים את עניניכם שלכם יפה יותר. לעתים קרובות באמת אי-אפשר להמנע. אבל שבמשך יום אחד יתכתשו שלוש פעמים, – שלושה ברקים, שלושה דינאמיטים? – שלוש פעמים להידייש כדוש התבן? – זה יותר מדי. שימוש לרעה.

אני יודע שהמבוגרים קל להם יותר, יש להם בתי-דין: עירוני, מחוזי, בית-דין-של-כבוד, בית-דין-של-מסחר, בית-דין ימי ובית-דין צבאי ודיסציפלינאַרי; ולכן גם לעתים רחוקות רק – דוּ-קרב.

לכן גם איני אוסר על הנערים, בתנאי שהכוחות שווים, או שהחזק יותר זהיר ומדוד במכותיו, והחלש יותר אינו תופס תפָסים אסורים. – ואסור להסית ולהוסיף שמן למדורה: “אתה שותק לו? – פחדן, – תן לו חזק יותר, – קח אותו” (כמו לכלב). זה מגונה מאוד. בלחום ידידך אל תשמח, ובהכשלו אל תרחיב פיך.

באים הילדים וקוראים לי: “בבקשה אדוני, הם מתרבּצים”. אני הולך, מביט, מתבונן ער ומוכן, אבל אינני אוסר. – שאם אתפוס אחד בידו, ישתמש האחר ברגע זה ויוסיף לו הרבּצה, והתפוס יכעס עוד יותר. – ומלבד זה אם אני אפסיק שלא בהבנה מקצועית, הם ייפגשו אחר-כך במקום אחר מן המקומות ויסיימו שם. – ועוד אני חושש, שאם אפסיק ולא יספיקו לסיים כהוגן, יקלקלו מתוך מהירות את כל הענין – ובמקום תגרה שלימה ומעוגלת וטהורה כאבן הטובה, יקבלו שבר-אבן מעוקם ופגום, צרור שניתז מאבן-התגר השלימה.

ורע ביותר בתגרה הוא הטירון: אינו יודע, אינו רואה את הנולד, אינו יכול: תיכף ומיד הוא שולח את אגרופו באפו של היריב. – יש חטמים הקלים ביותר להדמים, פגעת פגיעה קלה – מיד מיץ-אף אדום; מתחרה בעל-נסיון יודע זאת, ולמען השלום והמנוחה הוא נמנע מפגיעה באבר הרגיש הזה; וטירון ילבט בו, יפול בפח. – מפני שהמבוגרים פותחים מיד בקולי קולות: “דם – רוצח”. והוא לא שום רוצח כלל, אשמה כאן רק תכונתו המיוחדת של החוטם הנזכר לעיל.

אני יודע: אסור לתפוס תפס-פתאום בגרון, – ולא לפגוע בבטן, – לא לסבּב את הראש, – ולא לפרק אצבעות (בדרגה השניה של התגרה), ולא לקרוע את המלבושים, רק מפני שהבגדים והכסאות וכל הרהיטים והחפצים – הם רק צופים נייטרליים בלבד. – אבל תגרה הנעשית בכשרון ובזריזות, בידיעת המידה והטכניקה, בעמקות, תגרה לשמה – מכות-רצח בדרך כבוד וחשיבות – – צרור המור! – ומשום כך דווקא, מתוך יחס של כבוד והחשבה, לא צריך לעתים תכופות כל כך, – לא לעשות את הדבר חולין, לא להשפיל למעשה-בכל-יום. לעתים נדירות, בהזדמנויות יוצאות מגדר הרגיל, – בשעה שאי-אפשר להמנע מזה, ולא בגלל דברים של מה-בכך, לא עם כל מי שרוצה ולא בשל כל מה שהוא רוצה.

משום כך דווקא המצאתי ורשמתי חמש סגולות, חמשה דרכים. אבל גדול מכולם – רצון חזק. כן, - הוי גבור כארי, קל כנשר ועז כנמר – לעשות את רצונך אדון לעצמך. – לא האגרוף, – אלא הרצון!

הערה:

אינני חסיד של תגרות. אבל כמחנך אני חייב לדעת אותן ואת טיבן. ואני יודע. – אינני מאשים ומחרים. אני מסכים ומשלים. – הייתי מתאווה להאריך את הדיבור על נושא זה שעה תמימה, שתי שעות. הנושא אקטואַלי.

האם אפשר לאסור בלבד – ולא יותר?

מרשעונת

אין בכך כלום שבכית קצת; ועכשיו הקשיבי לדבריו של אדם המבקש את טובתך ומאחל לך טובה. – האמיני לי: אולי אמרתי מקצת בגסות, אבל אמרתי את האמת. את האמת לאמיתה. בודאי, גם את האמת אפשר לעטוף בצמר-גפן ובנייר ולקשור בחוט-אריזה. דרך משל, נער אומר לחברו: “טיפש שכמותך”, – אפשר לומר בלשון נקיה יותר: “אינך יכול להיות יורשו של שלמה המלך”. – או למשל במקום: “רימה אותי, גנב ממני, גנב שכמותך” – אפשר לומר “השתמש לרעה באמון שרחשו לו”. – אמרתי לך, קרה מה שקרה ואמרתי לך מה שאמרתי. עכשיו אני מבקש להצדיק את עצמי, להתנצל ולהסביר.

אינני מגן על הנערים; יודע אני שהציקו לך.

אבל אַת ראשונה אמרת לו “ריראָף”. – והרי גם הוא כבר מלאו לו שתים-עשרה שנה. – ובכן, מה רשות היתה לך, משום מה הוא (בן גיל שלך) – “ריראָף”? – הנערים נורא לא אוהבים דבר זה. מפני שהנער, בבקשה ממך, אינו לא ילדותי ולא טיפש, אלא יש לו שכל אחר, שכל מיוחד משלו. ובכן את צווחת לו ריראָף, ואחר-כך הוא כנגדך, שאת חכמה-בעיניך, שאת גברת רבּת תפארת (וגם מונטקאַטאַני), – ושאכלת מוחו של שועל, ושאת גנדרנית, ומה את חושבת לך, – ופלירט, ואַף מפודר, – ושאת רוצה להקסים. – אמרתי (לא כמחנך, אלא בתורת עד), וכלל לא להגנתם של הנערים, משום שאני יודע כי גם הנער יכול להציק כהוגן.

נערה, אומר אני לך, גדלה מהר יותר, מוקדם יותר; בעוד שנתיים או שלוש שנים הוא יגיע אותה וישיגנה ויעברנה; אבל עכשיו, לפי שעה, מרגיז אותו ומכעיס אותו אם היא רוצה לעשות רושם, כאילו היא עלמה מבוגרת – כבדה יותר וכבודה יותר, בעמידת גופה ובקומה זקופה – ועוד נוסף לכך פגעת בכבודו.

ובכן אמרתי מה שאמרתי, דיבור אחד, מלה אחת. ואת תיכף ומיד שופכת דמעות, ופגיעה שלא תשכחי אותה עד ליום אחרון וגם לאחר מכן. בשל דיבור אחד קטן, בגלל המלה האחת הזאת?

המתיני-נא: ואת? – איך את שומרת פיך ולשונך? לא אזכיר את דיבורך על נער, אלא על נערה. – אמרת כי שמלתה של ההיא לקוחה משוק הסמרטוטים, וכי אין לה טעם-טוב אפילו בעד פרוטה אחת (אפילו אמא שלה אין לה טוב-טעם). אמרת עליה: איטריות חמות, ונדמה לי אפילו: קוף מגן-החיות, ויש לה עינים של עגל בן-בקר. – אטריות – קוף – עגל? – ואמרת שנראתה לך כידידה בשעה שהיה לך שוקולאד, – ושהיא דו-פרצופית ומעמידה-פנים, ובעולם הבא היא תהיה מלאך עם רגלי-עגל עקומות, – בכדורסל היא משחקת בידים של עץ, ומתראה פּיוטית, בשביל שהנערים יהיו מחזרים אחריה, ואת יודעת מפי חברה שהיא מעתיקה חיבורים בבית-הספר, ואת העתון אינה מבינה, ושכל בגרוש וראש מָחוּש, והיא מדברת עם עצמה כמשוגעת. והרי זה לא נכון, משום שהיא חזרה כך בעל-פה על תפקידה בהצגה, כמו שלומדים שיר בעל-פה.

את מהודרת ומסודרת, המורה בחרה אותך שתגישי זר-פרחים מפואר; אף-על-פי-כן אמרת (ואל תנסי לכחד), שאין את רוצה לשחק יחד עם סרחנים. – ולכן גם הקטנים, הצעירים יותר, ממורמרים עליך; הרי הם מגישים יפה את הכדור, וגם את החטאת שתי פעמים.

ואמרת (אל תכחישי) שהתכתשתי כמחצית השעה עם הדרדק, ופלא שעוד אנו חיים. (כנראה אמרת אפילו: ערב-רב). – אבל אין זה חשוב, ואני אינני בא עכשיו להאשים אותך, אלא אני רוצה להצדיק את עצמי בגלל אותו דיבור קטן שלי, שתסלחי לי. – כי במקום שיש רצון הדדי טוב, שם הכל נגמר בכי טוב.

אני למשל, כשאני גוער במישהו (אם אני כבר מוכרח), מיד לאחר-כך הרינו אומר לו: “אני כועס עליך עד לארוחת-הצהרים, או עד לסעודת-הערב”, או אם מישהו כבר הגדיש את הסאה – “אפילו עד מחר בבוקר”. – ואינני מדבר אליו, ואף הוא אסור לו לדבר אלי. – ובכן הוא בא עם חבר והחבר שלו שואל: “האם מותר לו לקחת את הכדור?” – ואני משיב: “אמור לו, שהוא יכול לקחת את הכדור הקטן, אבל שלא יבעט”. – הוא אומר: “טוב”, אבל אני ברוגז עמו ומשום כך אינני שומע, ומשום כך אני שואל: “מה אמר?” – וחברו משיב: “הוא אמר ש–טוב”. – ובכן, טוב.

חייב אדם למצוא עצה, איך שלא יהיה.

יש לי כלי-מלחמה שונים במחסן-הנשק הפדאגוגי שלי. יש לי, אם אפשר לומר כך, חמרי-רפוי שונים במחסן-הרפואות החינוכי שלי; למין הריטון הקל והגינוי הקל, דרך הגעירה הזהירה ועד לנזיפה החריפה, הפועלת כמקלחת של חמין וצוננין. – היטב היטב עיבדתי את “ספר הרפואות” שלי.

לפעמים יספיק לומר: “ראית, דבר חשוב” – ותנועה של עצב בראש – כתנועת המטוטלת; או: “אל תעשה זאת” – ואני מנענע בראשי. או אני אומר: “ולשם מה היה לך צורך בכל זה?” – או: “מה שהיה היה, מעכשיו כבר תדע להזהר”. – והוא כבר הסמיק, או אפילו דמעות – אם כן יקרה לפעמים שאתה מחוייב עוד לנחם ולעודד.

אבל לעתים קרובות צריך לשלוח יד אל הצלוחית של בטויים ומליצות שפעולתם חזקה יותר (משום שיש עבירות קטנות כעפר שאדם דש בעקבו ויש פשעים חמורים ביותר. ולכן גם הדיבורים שכנגדם סדורים חבורות-חבורות).

יודעת את, נתתי את לבי להבין, ואראה שאם משתמשים תדיר באותם בטויים עצמם רושמם מקטין ופעולתם נחלשת. למשל: “אינו נח כשם שהסמבטיון אינו נח”. אמירה זו שוב אינה משפיעה ביותר. – וגם אינה מדויקת: ראשית הסמבטיון משליך אבנים תמיד, והוא רק לפעמים; והשנית – גם הסמבטיון נח, בשבת. ענין אחר לגמרי הוא כשאני צווח לו: “הוי, אתה – מוטוריזאציה שכמותך, אתה טורפדו-משחית, רוח סועה שכמותך, הוראַגאַן, תנועה נצחית שכמותך, פּאֶרפּאֶטואום מובּילאֶ”. – אני נמנע מחדגוניות, מחדש את הראֶפּאֶרטואַר, אני נוטל ומושך משטחים שונים – מתורת הצפרים: “עורב מְרַקְרֵעַ שכמותך”; מתורת המוסיקה: “טאַמבּוּר שכזה, צלצלי מצלתיים!”.

מעולם אי-אפשר לצפות ולראות מראש, איזהו הדיבור המפוצץ שיועיל. – ידעתי שובב, – אני מנסה עמו כך וכך, – ולא כלום. אני מרעים בשמות עצם – ולא כלום; עד שאמרתי פעם: “הוי, אתה אֶף-דוּר שכמותך” – והוא היה אחר-כך, כל אותו יום, כיונה הוגה בפינה, כאיספּלנית למכה.

יש כאלה שפועלים אליהם ביטויים ארוכים, ואחרים אינם מקבלים פעולה אלא מקצרים: ובכן – “אתה בר-אנדרלמוסיה שכמותך”, או: “אתה טיפּוס, בר-נש, גרופית”. – תמיד יגדל הרושם ביותר אם מתיזים את האות רי"ש, בהגייתה הלשונית: ררר.

אני מחבב גידופים מבאר הפולקלור, "עין-הרע שכמותך, אברקלט, שתי וערב. אני גוער בו: שונרא דסבתא יאַגאַ, שן זאב וזנב שפיפון, או גידוף היסטורי פוליטי (אף זה טוב לפרקים): ארמילוס, עמלק, גלית מגת, פלגש בגבעה, דוד בשנותו את טעמו, חורבן-בית שכמותך, – אתה בריון, מולך-בכיפה, דוכּס ואיפּרכוס בן-ניטו שכמותך, אתה היטל… (לא – לא). אתה נפּוליון…

לשם חיזוק טוב להוסיף פּרפּרת: אֶכּסטרה או רב או ארכי. – ובכן למשל: ארכיקשקשן, רב-לא-יוצלח ואֶכּסטרה-גולם.

אם הילד בוכה (לא צווח, לא מבקש לו תואנות, אלא בוכה בדמעות, – אינו מתרגז רוגז יבש, אלא סובל ודמעתו על לחיו) – ראוי לעזור לו, לחסר-עצה זה, ולהשתתף בצערו. – והנה את נעלבת ממה שאמרתי לך. אפשר שבדמעותיך יש גם כעס, ורגש-הכבוד שנפגע, הרגשות מנוגדות; אבל לא-נעים לי, רואה את, – ואני מתאווה להצהיל את רוחך, ולהוכיח לך כי נוכח אוצרות הברד והרעמים והסערות שיש לי – אותו דיבור יחיד היה כמעט – תמים…

ואל תחשבי, שכבר הגענו בזה לסוף. – מפני שיש נסיבות ומקרים שונים. – למשל, אחד שהתעקש, הוא רוצה מלפפון שלם; אני אומר לא, הוא אומר מלפפון, אני אומר חצי, הוא – רק שלם. “וכי מה אתה, ענק, נפיל מבני הרפאים, גורד שחקים, אחזך בולמוס האכילה?” ובלעג: “ראו-נא את זה, מלפפון שלם תנו לו…” או שאני רוצה לישון, והוא דווקא באותה שעה חמד לו משחק ברכבת, במלחמה, בשודדים-ושופטים-ושוטרים, או שהוא מבקש להיות ויטוריו ויינברג. לא, זה לא. – אני מעמידו לפני ואומר: “הוי, אתה מבחן-האש של אורך הרוח, אבן-הבוחן של כוח-הסבל שלי, אַלון-הבכות על קברן של מנוחתי ושלוות-נפשי שנקטפו בדמי ימיהן”. – הביט בי, הבין באיזה אופן שהוא מאופניו, שכן הוא אומר: “אם כן טוב, אז אני עכשיו אסדר בשקט את הקובּיות”.

או למשל ההיא, התקשטה במטריה שלי, חבשה את כובעי ולבשה את מעילי ומחקה את דבורה ברטונוב, תנועה בתנועה. ובכן אני קורא אליה: “מי זאת העולה שם – מלכת האלגנציה, בת המחולות ממחניים, – את סגולה מְסַגֶלֶת, אַרכי-כוכב קולנועי פוטוגאני שכמותך, אילת-השחר לבושת-השחורים!” – נעלבה (אף היא נעלבה וחרה לה עד מות), משהו שם מלמלה, נדמה לי, ש“אינה אוהבת, שהיא כועסת”. – אלא מה? תמיד רק: ילדה טובה, ילדה רעה? מכוערת? – לא תאמין: היא יודעת מחוצפת שכמותה, שהיא דווקא יפה…

הוא איבד מחברת, ואני אומר: “אתה דמות היגון”; המתיח את השעון המעורר, ואני אומר: “אתה בן-אדם חשוד”. – שוב התכתש, ואני על כך: “אתה אופי שחור, אתה אורח שנקלע ובא מעבר להרי החושך”. – או שהוא חסר-בושה, – נערה מתאוננת שהוא אומר מלים גסות. ובכן אני: "אתה צורבא-דשטנא, תלמידו של אשמדי, עוזרה ויד-ימינה של לילית. – אני מגרש אותך מתוך לבי, חזרזיר שכמותך, עד לארוחת המנחה ". ודי.

חושבת את, שהדבר הזה מועיל? – לא, יקירה שלי, – אבל גם אינו מזיק כלל. דבר זה נקרא בחכמת הרפואה: ut aliquid fieri videatur כלומר שיהא נדמה כאילו נעשה מה. הרופא המנוסה זוכר. הוא זוכר כי – primum non nocere, ראשית-כל לא להזיק. לא להזיק ולהמתין מתוך אורך-רוח. ולא לאמר לעולם שהוא עץ עקום ומעוות לא יוכל לתקון. להפך, ראוי לומר תמיד שאין זה אלא ענין של מעבר, דבר החולף, ושיהיה טוב – ורק לפי שעה יש קצת קשיים אי-הבנות – אך העקום יתיישר והעקוב יתכשר – וסופו שיהא תכלית השלימות.

שכן, דרך משל, בבקשה ממך, אם כבר הוא באמת מביא לידי יאוש וחירוק שיניים, – ואין לנטות לא ימין ולא שמאל, לא בטובה ולא ברעה, – אומרים עליו שהוא שוטה מרובע, אבל לא, הוא אַרכישוטה וריש-גולמותא ורבן של כל טיפשאי. אומר אני לו: “תהיה נער פיקח איה”ש לא מוקדם מבגיל החמישים". או כך: “רק בנך או בן בנך או בן בנו של בנך יהיה נער הגון עם כל הנערים, – רק נינך בדור הרביעי יבוא בקהל אנשים הגונים ויביא תועלת למין האנושי”.

אינני אומר: “מאה פעמים צריך לחזור ולומר לך”. – מאה פעמים – הרי זה גם לא מדוייק וגם מרגיז. הוא משיב מיד: “בכלל לא מאה”. ונכון. על כן אני אומר: “אמרתי וחזרתי ואמרתי באחד בשבת, ובשני בשבת ובשלישי בשבת וברביעי בשבת, ובחמישי בשבת, ובשישי בשבת ובשבת”. – או: “כבר אמרתי לך בתשרי, בחשון, בכסלו, בטבת, בשבט ובאדר ובואדר”. אינני אומר: “אין הדיבור שלי מועיל כלום”, אלא אני אומר: “מועיל מעט מאד, פחות מן הראוי”. – ובזה אני משיג בבת אחת שתי תוצאות: אני מוסיף חשק להתאמצויות נוספות במרחק של תקופות ארוכות – ימים ושבועות וחדשים – ואגב אני מלמד: כבר יזכור לומר אחד בשבת ושני בשבת, כבר ילמד את שמות החדשים וסדרם בשנה, כבר ישאל את חבריו מה זה ואדר וייודע לו שיש גם שנה מעוברת. – “אמרתי לך באביב ובקיץ, בסתיו ובחורף”. – או: “הזהרתיך עם הנץ-החמה, בהשכמת-הבוקר, בצהרי-היום ועם הערב-שמש”. – כך אני מלמד ומעשיר את אוצר-המלים שלו. – לא “מאה פעמים”. – זה חדגוני, מרגיז, חדל-דמיון.

או שיש כזה עקשן מעוקש. אל תאמר לו עיקש – מוטב לומר: “שביתת-שבת שכמותך – פשיטה יאַפּאַנית, פלישה גרמנית, – אתה, בר-שלילה מבטן ומלידה, איפּכא מסתברא שכמותך, הָפְכוֹ-שֶׁל-הָפְכְּכֶם!”.

והוא אחר-כך: “בבקשה, אדוני, מה זה פשיטה, מה פירוש דמות היגון, מה זה איפכא מסתברא?”

והנה כך גם אתך – נפלט דיבור מפי – אבל גם את תגדלי ותהיי אשה חכמה ואמיצה – ותנהלי את משפחתך דווקא בשכל ובחריצות, – ודווקא בכל עמדה ובכל מקום תפעלי בידיעה ובאומץ – ומשום כך דווקא אמרתי עליך לפי שעה, – אמרתי בחיבה ובתוספת סיום של הקטנה, – אמרתי שאת, – והרי תודי בעצמך כי צדקתי, – אמרתי שאת מרשעונת. אף את תגדלי, לפי שעה עדיין את קטנה, עדיין לא מרשעת…

הערה:

כל כתה של בית-ספר, כל חצר של בית וכל חצר של בית-אולפנא יש לה את המרשעת שלה. – לא תשנה אותה ולא תחליף את טבעה. – אבל אפשר ליטול את עוקצה. – זכור: הואיל והיא צהובה אל סביבתה שלה, תהא משתדלת להתגנב אל מתחת לכנפי חסדו של מבוגר. – אל תדחנה, אבל – יחס עניני בלבד – ושמור על המרחק הדרוש. – זהירות! – יש להן צפרניים, לדורסניות הקטנות הללו!

לישון מוקדם

אין זה ענין קל. נדמה לכם, שאם אני אומר כך, הרי תיכף ומיד יהיה כך. והנה אתם מפליגים בזה מאד בהערכת האוטוריטה שלי (הקשבה, באו לבקש בזה את השפעתי). צריך לעשות בזהירות ובדרך דיפּלומאָטית. מפני שאם אומר ש“הילדים אינם תרנגולות, שילכו לישון יחד עם התרנגולות, שיעלו על מיטותם כמו התרנגולות על מוטותם – שיהיו מוכרחים לישון כל-כך מוקדם”, – אם אומר כך פשוט, הריני מבטיחכם שלא יצא מכל זה ולא כלום, ונפסיד כל הענין.

מיד ישיבו לנו בטענה שהשינה טובה לילדים, ושכל היום כולו כבר מספיק להתרוצץ ואפילו די והותר, ובערב ערפל, והצואר מעורטל, ויורד הטל והרגלים יחפות, וקרנים אולטראסגוליות, ובערב חושך ואפילה ואין רואים ואפשר להפגע בענף בעין. – יאמרו שהמבוגרים מגיעה גם להם מנוחה, כי ביום רעש והמולה וצריך להשגיח ולצווח, ובערב רוצים משום כך המבוגרים לשבת בשקט ובמנוחה בלי הילדים, בלי אותן הקרנים האולטראסגוליות.

אפילו אם שתי אמהות נוחות ונוטות להסכים, הרי שיש כנגדן הרבה אחרות עם תירוצים רבים: שההוא קטן ביותר, וזה חלוש, וזה נחלש ומיוגע מרוב עבודה (מפני שכל השנה היה בית-הספר והלימודים והשעורים, ולכן צריך בכפר לאסוף כוח לשנה שלימה, שנת-לימודים קשה). – ועוד תאמרנה האמהות, שאני מסכים על יסוד התיאוריה, מצד העיון, משום שלא היו לי ילדים משלי ושהמדע קפוא וחנוט כאותם חנוטים שבפּיראַמידות, ועכשיו קידמה והתקדמות, זרמים וכוונים, ושאני כמעיל ישן המקופל בנפטאַלין וכמו זבוב מלפני המבול שנטבע בענבּר.

מלבד זה, אין הולכים כלל לישון יחד עם התרנגולות, מפני שיש להתרחץ תחילה, רחיצה שלימה או לפחות פנים וידים ורגלים, ומעט להשתעשע ומעט להתמהמה, וממילא מאוחר. ואם יאחרו עוד יותר יצאו מתוך השינה, ובכן יבואו נדודי-לילה ובבוקר טבעות כחולות מתחת לעינים ואינם אוכלים את התרד עם הברזל יוצר-הדם. – לא, כך לא טוב, יש הרבה טענות, אני אחד והאמהות רבות, אפילו אני עם שתי אמהות – מיעוט קטן כנגד רוב גדול, והענין אבוד. – צריך בלי תרנגולות, בלי טענה זו, בדרך אחרת, בזהירות ולא תיכף ומיד.

צריך להכין תחילה את הקרקע. קודם לשלוח פה ושם קרני-מישוש, לעשות תעמולה. אלחש פה כמה מלים, אומר שם דיבור אחד. – למשל: שאם לא יתחילו כבר מעכשיו לחסן, מה יהיה אחר-כך, בזמן שיהיה עצמאי וחפשי ויצא לנסוע על גלגלים ועל אופנים, אם יהיה עכשיו שמור וזהור סופו לשבור אחר-כך את המפרקת או להפגע בעמוד-השדרה; או העין – אם ישמרו על הנער יותר מדי עכשיו – אחר-כך כשיגדל וישב במכונית ליד ההגה – יאבד את השלטון ויעלה ישר על עמוד של טלפון או על ערימה של חצץ שבצדי הדרך (כי לחדד את העין ולפתחה צריך עוד מילדות ומנוער, ודווקא בחושך). – ולאם אחרת אומר, כי בגליון הרפואי הכי-הכי-טרי קראתי על התגלית הכי-הכי-חדשה, שדווקא טללי הערב יש בהם תכונה רדיואקטיבית והם הידרו-קלימאַטובאַלניאולוגיים. – ואֵם שלישית ארמוז לה שהפואֶסיה של הערבים בכפר, בחיק הטבע, משחררת ומעלה מתוך תת-ההכרה את רגש-הרוממות ואלאקטרונים, ונותנת שפע של רשמים שאין רישומם נמחה לעולם. ולרביעית אגיד, שאמר לי נער אחד כי בעלותו בשעה מוקדמת על מיטתו אינו ישן והוא מלא רוגז, ובאים ועולים במוחו רעיונות “מגרים” שונים. כי באמת אמר אותו נער: “לפעמים אני אוהב לשכב קצת במיטה ולהרהר, אבל אם לאחר התרגזות אני מוכרח ללכת מיד לישון – באות אל מוחי מחשבות עקשות (כלומר: רעות)”.

ובכן, צריך קודם לשאת ולתת ליד שולחן עגול, לעשות הסכמים, בשביל לרכך ולפרק את ההתנגדות – וכבר בא המיפנה הרצוי; אבל יש כמובן תנאים שונים, הגבלות ועמידה על המיקח.

“לא להתרחק ביותר?” – טוב: נציין את הגבולות. – “סנדלים?” – מוסכם, וגרבים גם כן. – “לשתות את החלב בלי העויות?” – כמה: כוס אחת, שתים? ירק לפרפרת? – ושעה קבועה ומדוייקת, שלאחריה כבר יפוג תוקפו של הרשיון, ושלא תינתן עוד ארכה. – “הכל ילך אחת-שתים-שלוש, עם קריאה ראשונה, בלא השתמטות ובלא דחיות ושהיות, מתרחצים (משפשפים אפילו את השיניים) – וקפץ – למיטה, עוד רגע – חיררר, סיססס – חיררר, סיסס”.

עכשיו יש ל“”פיקוח" ידים חופשיות.

אבל – יש לזכור ולהזהר ולקיים, חוזה איננו פיסת נייר. כי מה תועלת יהיה בזה, אם במשך שנים או שלושה ערבים אני חוגג את נצחונה של הדיפּלומאַטיה שלי, ואחר-כך – מתחילים לנהוג בחוזה כבפיסת נייר, ואֶלמנטים לא-מרוצים מבטלים את הרשיון? – הרי ננחל מפלה. – תבוסה גמורה. צריך יהיה שוב ללכת לישון יחד עם התרנגולות. ובבוקר, לברכתי האדיבה “צפרא טבא” – אקבל “בוקר טוב” צונן וקר כקרח, מפני שאני התערבתי מן החוץ ועצתי לא ביקשו ממני.

בכל לבי אני מבקש לעזור לכם, אבל לא היום ואף לא הגה אחד על תרנגולות. זה נימוק מרגיז.

אבל גם אתם אל תשבו בחיבוק-ידים, אל תחכו שאני אלחם לכם ואתם תחרישון. – שהרי “הערבים בכפר דרושים לכם בשביל החיבורים בעברית”: “איך ביליתי את ימי החופש”. אין יכולים לעבור בשתיקה על הערבים, כי הנושא לא יהיה מעומק. או “תיאור הערב ביהודה לפי אהבת-ציון”. או: “קידוש החודש ופגימות הלבנה לפי אגדת המלך דוד במערה לביאליק”.

והנה. – זכרון מזכרונות השנים שעברו ומהשכל הבריא בלא עצבים מתוחים.

שעת ערב מאוחרת. אנחנו יושבים ליד השולחן, משוחחים. – אני שואל: “היכן הבחור הצעיר, התכשיט?” – ואבא שלו: “הוא מתרוצץ אי-שם: או שהוא בארווה, או שהוא שולה צפרדעים”. – ואמא שלו: “איזה בור הם חופרים שם, מן ארוחת-הצהרים לא ראיתי אותו”. – והאב: “אַל דאגה, יחזור אל הצלחת”. ועל השולחן עומדת וממתינה לו קערה מלאה דייסה שהצטננה עם חלב. – ולבסוף הבחור התכשיט חוזר. הוא ממהר, כל עוד הוא עומד על רגליו וקורא בשארית כוחו: “גמרנו, אמא, לאכול”. – הוא יושב ואוכל – במרץ – אחת, אחת ואחת – כף עם כף וכף אחר כף – אכילה גסה ונחפזה. – פתאום נשען במרפקו על השולחן, הכף האחרונה עם הדיסה מוגבהת למעלה ביד, בלא תנועה, מעל לראש. נרדם. הכף נכפפת, הדייסה עם החלב בזרזיף על הבלורית, והוא מתוך שנתו בלחישה: “תן את המעדר!”.

ובכן אבא נושא אותו על כפיו אל המיטה. – עכשיו הוא שליו, שקט, חסר-כוח, מציית, אף לא זיע כלשהו (שנתו של ילד – זה אחד מפלאי-החיים הגדולים ביותר). ואחר-כך אמא, כך על המיטה, בשנתו, – במגבת רטובה היא מנגבת את הדייסה מעל הראש, מתוך הבלורית, ואת כפות-הידים, כמו שני שדים שחורים, ואת שתי הרגלים, מטונפות ומסורטות (המכנסים – תבוסה גמורה, קרעי קרעים), – ואת הסנטר המלוכלך, הנלבב, הנחמד – גם כן במגבת הרטובה. – והוא שותה, לוגם את השינה המלאה, הכבדה, לגימות לגימות ארוכות, – שינה עמוקה, שינה תהומית, - שינה מחייה, – שנת עובדים מתוקה.

יכול אתה להעמיד עכשיו ארטילריה כבדה וקלה, תותחים מרחיקי-קליעה ותותחים אנטי-אויריים – וכולם יחד יפתחו באש, והוא – עופרת כבדה, ביטון-ברזל, לא כלום, – לא ינוע ולא יזוע, ישן.

בלילה מציקים הפרעושים (כי גם הכלב ישן בחדר) והיתושים, מעלות השחר נדחקים הזבובים בחוצפה אל הפנים ואל העינים וחולפים בזמזום על פני האוזן. – הוא התעטש, התהפך על צדו האחר, נאנח אנחה ממושכת של הקלה, בעט בשמיכה – ישן.

ורק לאחר שכבר מדד ובדק בדיקה מתימאטית ומצא שהנה כבר בדיוק מספיק, – רק אז יתמתח ויעווה את פניו, יעביר ידיו על העפעפּים ויפקח את עיניו ויחזור ויצמצמן, יסתכל מסביב תמיה, יתגרד בפדחת – מביט, מביט - כבר הוא רואה, – ורק אז הוא מצטחק.

(חוסר-שינה של הילד – גם זאת בדו).

אבל… איזה שטפון… הו הו… מעיינוֹ מים.

אין בכך כלום, – לא יטבע, - זה יתיבש, – כמעט כבר התייבש.

כלום חסר קש חדש למזרון? – האם אדמת המולדת תקמץ לו? או אולי חבל לך על חתיכת סבון, בשביל לכבס את האוצר הזה שלך, את הסדין המקוצץ ואת הכותונת, – ולחפוף את חורשת-השערות הזאת, – מים בצמצום? – בשביל זה הדור הצעיר, זה עתידה של האומה וחידתו של המחר?

ירטיב ירטיב, גברתי הנכבדה, – לבריאות – וכה לחי! לא חרפה ולא בושה, לא נזק ולא סיבה להצטער. – וכי מה היה לו לעשות טוב מזה? – אתמול בערב שכח מתוך קלות-דעת, ובלילה ישן שנת תמימים. הוא צומח, גדל, גברתי החביבה, ואין זו התאמצות של-מה-בכך, לא עבודה קלה.

מן העולם הישן אני, לא זה מחדש בא. – הרבה הייתי יכול לספר כאן.

זוכר אני במושבת קיץ. – חום לוהט, שרב. – ומאה נערים. – לא יכלו ביום, לא אָכלו. ובערב קריר, ויש תפוחי-אדמה עם חלב חמוץ. – הקדמתי והזהרתי, שתהיינה תוצאות לאכילה זו. – והנה בבוקר, – לא פחות מששה, בבקשה מכם – אגמים מתחת למיטות. – ששה למאה – זה יותר מדי? – לפי החישובים המדוייקים שלי – צריכים להיות שנים או שלושה מזרונים המצריכים ייבוש. – אומרים: מילא, מה אפשר לעשות, מה שהיה היה. – והשובב הזה מפרש בלגלוג: “הם עשו להם היום, אדוני הרופא, חג-הים”. – ואני לו: “תן מנוחה, אל תזכיר, כי יהיה להם לא נעים”.

אני יודע – בדקתי – אני מכיר את הענין הזה יפה.

הרבה מאוד הייתי צריך לדבר על כך, אבל אני קובע בקצרה, שכל ילד יש לו זכות ללא ערר לשתי קאַטאַסטרופות במשך השנה. במושבת קיץ, בתנאים שונים מאלה שבבית, ראוי להגדיל את האחוז. ואני אומר זאת בכל הכרת החומרה.

האדם בימינו אוהב-נוחיות, קצר-רוח, וחכם-בעיניו. לכל מכה הוא רוצה להקדים רפואה, לכל תקלה למצוא תקנה מהירה; הוא כועס על כל מכשול ומחרף ומגדף בשל כל הפרעה; הוא נחפז, דורש שיהיה תיכף ומיד.

שתיל מצריך שנים עד שהוא צומח וגדל עץ נושא פרי. – לא-מנוסה היא שנתו של הילד, תמה ועמוקה, הילד אינו זריז להתעורר. – כלום יהא אדם הולך ומידיין עם הטבע שישנה את חוקיו?

אתם מבקשים ממני, שתלכו לישון מאוחר יותר, לא יחד עם התרנגולות. אבל לא בתרנגולות כלל אנו עוסקים כאן, אלא ברוח הזמן העומד כנגדנו, ובגאוני המדע שגם הם כנגדנו. זהו זרם, שטף הזמן, וכנגד הזרם קשה לשחות. – פחדנים הם הבריות: תפיחה קטנה, סריטה קטנה – מיד: הרעלת דם. – יודע אני, ודאי שאני יודע כי דווקא בערב אפשר לעשות תהלוכות ולשחק במחבואים. – יודע אני כי באויר הצונן נעים וטוב ביותר. וכל-אימת שמישהו רוצה הרי הוא נופל תחת התאנה או תחת התות והוא נרדם. – ורק אחר-כך יבואו הם, המבוגרים, כלומר אנחנו, ונצא לבקש – לאסוף – אסיף הילדים; ונמצא אתכם, ונביאכם ישנים ורדומים, ונפרקד אתכם כל אחד במיטתו שלו, ואתם נושמים עמוק עמוק ואינכם מרגישים דבר, אשר קרכם שר-השינה בדרך ואתם עיפים ויגעים.

אבל בבקשה מכם, המשאלה והשאיפה לחוד והחיים והמציאות לחוד. החלום ופתרונו, רעיון והגשמתו. ויש אחריות בדבר. – כי הנה שימו-נא אל לבכם ושקלו את הדבר: אם משהו חלילה לא יצליח, – איזה בלוט יתבלט, או שיעול ו-37,3 צלזיוס, – מיד כל הטענות והמענות עלי ועל ראשי המסכן. – ואז מנוחתי ונופשי מה יהא עליהם ומה גורלה של עבודתי בהכרת הסביבה ולימודי במינראלוגיה?

אל תחשבו שאני רוצה להסתלק מזה ולהתחמק. לא. – מיד מחר אומר לאמהות שלכם, שהערבים והכוכבים בשביל הילדים הם, ש“החברה המדעית” והאסיפות המדעיות מצריכות גם הן את הערבים, דווקא שיחות טוב ביותר לנהל בערבים, כי ביום אין פנאי וחבל על הזמן – ומפני שאין פנאי ביום צריך לקחת מן הערב.

הערה:

המפטם את הילד בשינה יתירה מוליכו דרך שינה שאינה נעכלת אל שינה מקולקלת ולשינה מושחתת וגורם לו עצבים מרוטים וקרועים. – כמה שעות חייב ילד לישון? – בדיוק כמה שהוא ישן.

מעשיה בשביל הצעירה ביותר

–… ובכן שניהם, האח הזה ואחותו, עומדים להם כך, היתומים הקטנים האלה, עומדים להם ביער ומביטים, ופתאום הם רואים בית, בית קטן-קטן כזה הם רואים. הוא שואל אותה: “מה זה?” – והיא אומרת: “איזה בית קטן”. – הוא שואל: “מדוע קטן כל כך?” – והיא אומרת: “אינני יודעת”. – מפני שאינה יודעת מי גר שם. הבית קטן, חלונותיו קטנים ופתחו קטן, ועל הגג ארובה קטנה ועשן יוצא מתוכה. – אבל הילד והילדה עומדים, מביטים, ומחזיקים זה את זו בידיהם. והנה פתאום באים גמדים, ובידיהם כדי-חרש עם תותים אדומים. – ואת חושבת אולי, שאלה היו גמדים פשוטים? – לא. – כי הגמדים האלה היו להם כנפים.

– לבנות.

– מובן, לבנות. בודאי, לבנות. – אולי גמד אחד היו לו אפילו כנפים כחולות, או ורו…

– לללא.

– אז לא; אם אין זה מוצא חן בעיניך אז לא; כי לי לא אכפת: את יכולה לבחור לך צבע איזה שאת רוצה. – ובכן הגמדים האלה נושאים כדים ירוקים ובהם פּטלים אדומים.

– תותים אדומים.

– תותים אדומים, טעיתי. ויש להם כנפים לבנות…

– כמו מלאכים.

– נכון. לבנות, כמו אצל מלאכים, לבנות ונקיות. – וגם ידים יש להם נקיות. הם רחצו להם את הידים הקטנות שלהם ואת הפּיות. הגמדים אוהבים להתרחץ. ואת היית רוצה שיהיו לך כנפים?

– לללא.

– מדוע?

– למה שלא.

– מה זה היה מפריע לך? – הלא אם יש לך כנפים את לא מוכרחה לעוף, אם אינך רוצה…

– ספּר הלאה.

– טוב. אבל את שמרנית. מה זה היה מפריע לך? – הנה ראי: גם הצפרים יש להן כנפים, וגם הזבובים, וגם הפרפרים יש להם כנפים, וגם הדבורים…

– מה זה, הגלגל הזה?

– מיקרופון.

– כן?

– כן. – טלפון כזה… הגמדים יש להם אזנים נקיות ואפּים נקיים. מפני שהכלב, למשל, אין לו ממחטה בשביל האַף. הוא מלקק בלשון, ומיד הוא נקי, החוטם הכלבי הזה. או הזבוב, הוא מתרחץ ברגליו. גם החתול מתר…

– אני ראיתי את החתול מתרחץ בכף-רגלו.

– גם אני ראיתי: פעם אחת איך אנקור התרחץ בחול, ופעם אחת איך החתול מתרחץ.

– אני מאה פעמים ראיתי. הוא שמו נקרא החתול הזה מורוסי. למה הגלגל הזה?

– אל תגעי. זה מכשיר מדעי, מכשיר מדוייק ועדין. אפשר לקלקל.

– ואתה שמעת את הצעקות שאני עשיתי מחר?

– אתמול בערב? – בודאי. – הרי אני שכן סמוך שלך. הכל שמעתי אתמול.

– אתמול.

– אמא שלך רחצה אותך, ואת אינך רוצה, מפני שאת התרחצת בנהר שלם, אם כן למה עוד בקערה?

– נכון?

– הכרתי נער אחד, והוא גם כן לא רצה. הוא אומר, שאחר-כך רטוב לו באוזן. אמא שלו היו לה עצבים מזועזעים ורחצה אותו חזק מאוד. זה כואב.

– כואב.

– אמר הנער ההוא, שאזנים נקיות אינן דרושות לו כלל לאשרו. אמר שהצואר אינו מלוכלך, אלא שזוף. הוא רצה שהמים יהיו אחרי הרחיצה שחורים, כמו זפת. שאם לא כך – הרי חבל על הטרחה. היה אומר שלהרבות ברחיצה הרי זו השקפה ישנה ורקובה. והוא לא ירד עד כדי כך, שיהא מסתרק שתי פעמים ביום ומנקה את השיניים בוקר וערב.

– האם הגלגל הזה הוא מזכרת?

• לא מזכרת, אבל חשוב. מיקרופון.

– מה זה מזכרת? – אמא אפילו איבדה סיכה של מזכרת ובכתה.

– הו הו! ואני קראתי, דבר יפה כל-כך. קראתי בספר…

– בספר הזהו?

– לא. באחר. – על ילדה אחת, שאמא שלה ניגנה על הפסנתר. אמא מנגנת הרבה, והיא עומדת ומקשיבה. נשענה אל הפסנתר ומקשיבה.

– ומה?

– אמא שלה מנגנת שיר עצוב והיא כבר גמרה. והילדה שואלת: “אמא, באיזה דמעות את בכית?”

– אינני אוהבת מעשיות עצובות. נו, ספר הלאה.

– טוב. ובכן הגמדים מתרוצצים בעליצות, משחקים עליזים ושמחים. כך הם טסים ומרחפים בעליזות בכנפיהם הורודות…

– הלבנות.

– הלבנות, טעיתי. סליחה.

– ואתה אוהב אותי?

– כן, אהבה רבה, הלא היא האהבה ראמות עוללה.

– שטויות אתה מפטפט. דבּר אלי כמו בן-אדם.

– דווקא בלשון בן-אדם דיברתי. לא היא האהבה ראמות עוללה, היא גם באדם מחמר יקרץ רוח גם נפש אך היא בו חוללה…” זוהי פתיחה של שיר קלאַסי (של מיכ"ל).

– אינני מבינה.

– לספר הלאה על הגמ…

– אינך כועס בכלל?

– בשל מה?

– למה שעשיתי אתמול צעקות.

– לא. רק היה לי עצוב שאת מצטערת, ושאמא כעסה בקול רם על…

– אמא’לי גם עליך כועסת.

– משום מה?

– למה שאתה נוחר ושומעים בעד הקיר. אמא סגרה את החלון ואיננה יכולה לישון, ואת המיטה העבירה אל הקיר ההוא. ואמא’לי יצאה מתוך השינה. אבל אני לא ראיתי איך היא יצאה ממנה, למה שאני ישנתי. – נו, ספר.

– ובכן, שני היתומים הקטנים מביטים, והגמדים מרחפים בכנפיהם הירוקות. (הפסקה).

– למה אינך אומר?

– מפני שאת חושבת על משהו אחר ואינך מקשיבה.

– אני מקשיבה.

– ואני אמרתי בכנפיהם הירוקות. ואת לא תיקנת שבכנפים לבנות.

– למה שאני מתקנת ואומרת בכל פעם ואתה שוב טועה, אתה רוצה שאני אגיד לך אלף פעמים?

– את אוהבת מעשיות?

– קצת מאד… ואתה יודע איך אני חושבת?

– גם כן קצת מאד.

– והילד הזהו עשה צעקות?

– איזה ילד?

– זה. שאינו רוצה להתרחץ, למה שכואב.

– עכשו כבר לא. הסברתי שבאוזן ישנם קמטים שונים, פינות שונות וסמטאות, ולכן לא צריך לרחוץ חזק, – ובזהירות, שלא יכאב. ובזהירות לסרק, ואת האף גם כן בזהירות, לא חזק, ושהסבון לא ייכנס לעינים.

– כן.

• ואת השיניים בקלות, בזהירות, כי יכולים להיות לאמא עצבים מזועזעים – ובכל זאת שלא יכאב.

• ואם אני לא אשפשף את השיניים אני אהיה סבתא זקנה, מכוערת? גו-ע-לית?

– אני אסביר לך. הנער הזה, הדרדק, זה הינוקה, לו נשרה שן-חלב אחת, ועכשו צומחת לו שן חדשה, יפה. האם הוא זקן ומכוער?

– הוא יפה, אבל הוא איננו רוצה לשחק אתי.

– את מצטערת?

– לא.

– יש לך הרבה דברים מצערים?

– זה לא חסר אף פעם. – אני לא אוהבת את הקרומים.

– בחלב?

– לא בחלב וגם לא בקאַקאַו. – וגזר אני גם לא אוהבת. – מזהו הספר הזהו.

– מדעי.

– קרא.

– טוב. אקרא. – כאן?

– כן.

–… “חומר הסלע נמצא בתנועה בלתי-פוסקת, או שהוא מתכווץ או שהוא נתון ללחץ, וכתוצאה מזה הוא ממעך ומפרך את צלעותיו”.

– אתה מבין את זה?

– כן.

– למה שאני לא. (אנחה).

– היית רוצה להבין?

– אני שרה לבּובּה שתישן, ואחר-כך היא כבר ישנה, ואני כבר לא שרה, למה שהיא ישנה ולי יש כבר דאגות שונות.

– מדוע? – מפני שהיא ישנה?

– לללא… אמא’לי אפילו גם יש לה דאגות.

– אמא גם כן?

– כן. – עם אבא. – למה שאבא…

– אבל אולי כבר אינך רוצה לשוחח? הנה את אפילו כבר מפהקת. – אולי התעייפת ואת רוצה ללכת לשחק עם הילדים?

– יש לי דאגה אחת כזאתי, ששום אדם לא יודע בכל העולם. לא אמא ולא אבא, אפילו לבּובּה לא אמרתי. אבל לך אספּר.

– מוטב שלא תספרי. אזנים לכותל.

– אתה מפטפט שטויות. – לא יפה לאמור: מפטפט. לילדים מותר: מפטפט; אבל לאמא ולאדון לא יפה. והם אומרים: “לכי לך, לכי לך, קטנה, לא תשחקי אתנו, כי את קטנה”. – היא אמרה: “תיכף תעשי בתחתונים”. – ולא התביישה שאני מתביישת. ובאזני כולם. – ואני – נערה גדולה. אני הייתי רוצה להיות בּובּה; למה שבובּה תמיד ולעולם יבשה (אנחה). – ואתה נוחר ואינך מרגיש, למה שאתה ישן. וגם אני לא מרגישה… מה אתה כותב?

– תיכף אומר לך. כשאני שומע איזה דבר חשוב אני רושם, כדי שאזכור.

– קרא מה שכתבת.

• טוב: - “אני הייתי רוצה להיות בּובּה, למה שבּובּה תמיד יבשה. – ואתה נוחר ואינך מרגיש, למה שאתה ישן. וגם אני לא מרגישה”.

– כן – זה חשוב?

– מאוד. – פעם אחת ילד אחד רצה ללכת בשמלה. את עשית אתמול בערב צעקות, מפני שאינך רוצה להתרחץ, והוא בבוקר לא רצה להתלבש. ואמא שלו חשבה שיש לו תסביך. ובכן הילד אמר לי את הסוד, שהוא רוצה להיות ילדה, מפני שהילדות הגונות ולא שובבות, והוא במכנסים לא יכול, והוא רוצה להיות הגון ולא-שובב בשמלה. גם זה רשמתי. – וילדה אחת חפצה להיות קופית בתוך כלוב, משום שקופית בכלוב יכולה לשחק תמיד ואינה מלכלכת את השמלה, ומותר לה לקפוץ בתוך הכלוב, ולאבא שלה (של הקופית) הראש לא כואב ולא מתפוצץ.

• ואבא שלי…

– ראי, את שוב מפהקת. כבר התעייפת.

– אני אוהבת לשוחח אתך.

– אמנם כן. אבל גם אני כבר מפהק.

– אז אמור את המעשיה.

–את צודקת. המעשיה על הגמדים קלה ונוחה; האמת על הגמדים חשובה, אבל קשה לדעתה. את המעשיה על הגמדים אפשר להתחיל ולא לגמור – ואין בכך כלום; אבל מי שמתחיל לספר על האמת, קשה לו ולא-נעים שאינו יכול לספרה עד הסוף.

הערה:

כשאתה מתחיל מספר מעשיה, אל תשתדל לגמור אותה. מעשיה אפשר שתהיה מבוא לשיחה, אפשר שתהיה שזורה בתוך השיחה. המשך יבוא רק לפי דרישה. – מעשיה אחת אפשר לחזור עליה פעמים הרבה.

גם המבוגרים ואנו – ילדים

יכולים, בבקשה מכם, שלא לריב ולא להתקוטט: משחת-שיניים עם חרדל, ויכולים לחיות בשלום תמיד מנורה עם מראה, כוננית עם פסנתר; אבל (הדם אינו מים) אדם עם אדם? – ובקיץ, בזמן שהחום מציק ויש הרבה זמן פנוי?

תמיד כך הדבר: שקט שקט, שלום שלום, – פתאום פרצה סערה, ועננה תכולה-אפורה, – דומיה, – טררך, רעם, ברק. – וכי מה זה? – תמיד רק ילדים צריכים לריב, והמבוגרים כלל לא? איזה מין פריבילגיה היא זו? – כבר כך הוא דרך הטבע: מן ההכרח הוא שבמשך העונה תהיה שערוריה אחת, שמישהו פגוע מאוד וממורמר ביותר ילך וישוב לביתו לפני סוף העונה נעלב ומאוכזב. כבר כך הוא הנוהג, כזהו סדר הדברים.

אף אילו ידעתי משום מה כך הדבר, לא הייתי יכול להסביר לכם, מפני שמותר לי רק עד גיל ארבע-עשרה (המבוגרים אינם שייכים למדור שלי). – אבל, לאמיתו של דבר, אינני יודע: החיים – ערבּוביה, – סיר נפוח, – אנדרלמוסיה. כשהייתי כזה כמו שאתם עכשיו, אף אני ביקשתי להבין הכל. ועכשיו? – היהי. – החיים הריהם משולים למָקלט של ראּדיו: ודאי שדבר מעניין הוא; אבל גם פּּצפּוצים, פיצוצים, משהו אומרים שם, מעניין, – אולם או אמירה מהירה מדי או לחישה חרישית מדי, – לא הבינות הכל, לא שמעת הכל, אינך אלא משער. אף את החיים מנחשים, כחידה סתומה, הנה זהו.

ואולי גם טוב שכך הדבר. כי קיץ שלם בלי אף סערה אחת ויחידה ודאי היה כמשהו לא-מלוח, תפל. כמו שיבה מחוץ-לארץ בלי “אי נעימות” במשרד המכס, כמו טיול-בהנחה בלי מלחמה על מקום-ישיבה באוטובוס, כהצגת-בכורה בלא מחיאות כפים וכתחרות כדורגל בלי קריאות-הידד.

מן ההכרח שיתרחשו אילו התרחשויות, שיהיה מה לספר בכל ימות השנה. “אוך, נרטבנו, המים בזרזיף”. – או: “כמעט שטבע”. מה יער הוא זה שאדם לא תעה בו? – מה פנסיון עלוב הוא, שבו לא התקוטט שום איש בחברו קוט והתקוטט עד מוח-העצמות ולא התבדל ודרש שיביאו לו את ארוחותיו לחדרו לחוד, או לא קם ונסע לו לגמרי. – כלום סתם מעון-קיץ, – שעמום, – כשהשלום וההבנה שוררים בו תמיד – גם זו חוויה?…

משום כך באמת הסיפּור שלי לא מושך ביותר, מפני שאין בו מאורעות יוצאים-מגדר-הרגיל. יש אנשים היודעים לספר בדרך מושכת ומעניינת. – אחד היה במלחמה. ואפילו אינו יודע איך נפגע ביריה. ואילו האחר מספר כך:

אני מסתער קדימה, והכדורים – זזז, זזז, – ואחר-כך – צצצ – טררך; ובכן אני נופל, והנה העשב מורעל בגאז; אני מעלה על פני את המסכה, והנה כאן מטוס, פצצה; וררר, – בּיץ בּץ, – מצד ימין במרחק שני צעדים, מצד שמאל במרחק צעד אחד, ופצצה שלישית למרגלותי (אבל למזלו לא נתפוצצה). אני קופץ ורץ – הופּ, – שני תותחים של האויב אני תופס בלועם, ואני מובילם, ולא קרה כלום, רק סריטה.

אתה מאמין או אינך מאמין, אבל אתה מקשיב. היה או לא היה כך. – וכי מה זה נוגע לי?

אני זוכר פעם אחת במושבת-קיץ, גם אז היו ימים לא מעובעבים, – הכל שקט ושליו וחלק, – הנערים נהנים מזהב השמש ביום ומן הכוכבים בערב, – כאן היער, – וכאן הנערים שלי, ושם הגזר. – זהו. – והנה באו בתלונה – זהו – שהם אכלו את – הגזר. אם כן: חקירה. – מי? – מי ראשון, – מי עוד, – מי עם מי, מתי, מי כמה? – חרפּה! – רשמתי; אמרתי דברי כיבושין, שהנה משום הגנת הצומח, מפני שהם שיברו ענפים גם כן, ותרבות רעה ושוד לאור היום. – גמרתי, ואני הולך אל בור-האשפּה: משום שהוא קרוב ביותר אל המטבח, ולכן באים הזבובים והועדה הסאַניטאַרית, ולכן צריך לחפור ולכסות את מקור-הזוהמה הזה ולעשות בור בריחוק-מקום. – אבל בדרך אל האשפּה אני רואה שהולך אחרי נער כמו עצוב, לא בקו השלימות. – ובכן אני שואלו: “קלקלת?” – והוא מחייך חיוך חיוור. – אני אומר: “לא מרובים ביותר ימי החופש והשמחות בחייו של אדם – לך לשחק”. – אך הוא אחרי. – אני אומר: “אל המטבח אסור”. והוא: “אני רוצה להגיד לאדוני דבר”. – “לא עכשיו, מחר תגיד לי”. הוא רוצה עכשיו. – “אין לי פנאי”. – “זה קצר, מפני – שגם אני – אני גם כן סחבתי גזר”. – “ואכלת?” – “אכלתי”. – “גזר?” – “גזר” (ביקשתי לשאלו מפני מה לא הודה מתחילה, אבל לשם מה?). ובכן אני מוציא מן הכיס את פנקס-החקירה ועפרון רשמי ואני שואל בנעימה רשמית ורושם: “כמה?” – והוא אומר: “שלושה גזרים”… – “גדולים?” – “בינוניים, – הנה הנה כאלה”. – טוב. – “ובפעם השניה ארבעה. ובפעם השלישית אינני זוכר כמה”. – “אבל פחות או יותר”? – “פחות או יותר נאמר בערך ששה”. – רשמתי, סיכמתי, אני אומר: “אחד-עשר”. – “אדוני טעה: שלושה עשר”. אני מונה: “שלושה וארבעה – שבעה, שבעה ועוד ששה – אתה צודק – שלושה-עשר גזרים עקרת ואכלת”. – “ושתי עגבניות”. – “גם כן?” – “גם כן”. – וסבורים אתם שבזה הגענו לסוף? – לא. – כי לאחר שכבר סגרתי את הפנקס – הוא הוסיף: “ומלפפון”. – נאנחתי ולחשתי: “היפּאֶרויטאַמינוזה”, – ורשמתי את המלפפון. – אחר-כך נתברר שהיו יותר מלפפונים ועגבניות, שבעל הגן לא ידע עליהם, – אבל מה בכך שלא ידע? – צריך היה לשלם לפי המחיר הנכון המקובל בשוק הירקות, שלא לעוול את האדם הזה: הרי אינו יכול להטמין את רכושו בתוך קופת-אש של ברזל ומשום כך הוא אנוס לסמוך על יושרם של הבריות.

ותמיד הדבר כך. תמיד מתגלה איזה גזר טמיר, – לכאורה כבר אתה יודע הכל, – והנה לאו, מפני שנוסף עוד איזה מלפפון או שנוספת איזו עגבניה. לא מרובים ביותר ימי החופש של אדם עלי אדמות ואף-על-פי-כן הוא עצמו מקלקל אותם שלא לצורך.

המבוגרים – גם הם חורשים מזימות ומתמסרים לרע. מפני שכל אדם שונה מחברו, ואפילו אותו אדם עצמו לא תמיד הוא דומה לעצמו. – הנה אני שואלו: “אמור לי, בחור, מה טיבך שלך? האם הגון אתה?” – והוא: “בעצמי איני יודע”. – פעם כן הגון ופעם אחרת לא: בן-אדם!

או בענין אמירת האמת. – לא שהוא משקר, אלא שהוא נמנע מן האמת, משתדל שלא להפגש עמה. – הוא מהלך לו בדרך זו, והאמת מהלכת לה בדרך אחרת. ומשום כך, אינם נפגשים. לפעמים גם אינו מכיר אותה, אף-על-פי שעברה על-ידו, מתוך שהוא נחפז בדרכו, או שהוא מכירה ומרכין לה ראשו לאמירת שלום, אדרבה, ואפילו יכבד אותה בבת-צחוק, או גם יתעכב לרגע וישאלנה לשלומה ולבריאותה. – אבל אחר-כך שוב הם נפרדים ושוב אין דרכיהם נפגשות, אף-על-פי שהיה טוב ונעים להלך יחד עמה, עם האמת. – אם אדם דובר-אמת הוא מטבעו, ואף-על-פי-כן שיקר, – הרי זה רק במידה שהיה דרוש והיה הכרח ושלא היה אפשר בלא זה, וכל-זאת עצוב לו אחר-כך, ולא נעים והוא בוש בפני עצמו.

היה פעם נער, בנה של אלמנה, בן יחיד. והוא נפל ממוט ההתעמלות בחצר. זה לא היה דבר נורא, כבר ראינו פצעים גדולים מזה. – אבל אני אומר לו: “ראה, הזהרתיך שלא תעשה קוּנצים; מה תגיד עכשיו אמא שלך?” – ולאחר זמן שוב אני שואלו: “האם אמא הצטערה מאוד? מה אמרת לה?” – הוא אמר לה שנפל ונפצע בנפלו. – ובכן אני אומר: “שיקרת”. – והוא: “לא”, – הוא אמר אמת, מפני שלמעשה הרי נפל כשנפצע. אבל הסמיק, מפני שהוא מרגיש שנפגש עם האמת והתעלם ממנה. – והוא אומר: “אילו היתה אמא יודעת, היתה אוסרת עלי להתעמל על המוט”. – ובכן אני אומר בתמיהה: “איך אמא יכולה לאסור עליך; הרי היא איננה נמצאת כאן ואיננה רואה מה אתה עושה”. – והוא: “לא. מפני שאילו אמא לא היתה מרשה הרי לא הייתי יכול לשקר לה, לו היתה שואלת אם התעמלתי על המוט”.

והנה, רואים אתם, – אף הוא עקר גזר, – שלוש פעמים עקר. ואם משום שהתבייש, או מתוך פחד, או מטעם אחר, – לא יכול להודות מיד, אבל אחר-כך הודה גם בענין המלפפון; ואילו ההם הודו מיד מתוך אצילות ועוז-רוח בענין הגזר, אבל לא אמרו דיבור אחד בענין העגבניות והמלפפונים; שהרי לא שאלתי על כך, ולא חפצו לגלות, מתוך חברות.

והנה אנו מתחילים לדבר על החברות, על בית-הספר ועל החברים ועל השפעות שונות: שיש חבר העוזר ומתקן, ויש חבר המקלקל ומזיק. – לכאורה קל הדבר: “אל תשחק עם השובבים”. – אבל איך אפשר להכיר מיד מי הגון ומי אינו מהוגן? ולפעמים אחד נראה שקט ושליו כמי-השילוח ההולכים לאט, ואילו בתוכו הוא עוקר סלעים. או זאת: עם שובב – שמח ונעים, והרי אפשר גם לתקנו. – הרי יש אנשים היודעים להדביר ולביית אפילו אריה מיער, ואפילו נמר חברבור אפשר לאלפו ולתקנו. – ואפילו אוכלי-אדם אפשר לעשות בני-תרבות. – ומה זה, לעומקו של דבר, עוון אשר חטא ורעה גדולה, ומה אינו אלא דבר האסור ודבר שאינו נאה? – ומפני מה היתושים הללו שהם עוקצים אנו הורגים אותם, אבל אנו הורגים גם את הפרגיות ואוכלים אותן; והאדם הכל הוא אוכל ומּטָבֵעַ גורי-כלבים, אף-על-פי שהכלב יפה ונאמן.

ובבית-הספר שלהם היה מעשה כזה.

חבֵרה אחת לא למדה את שיעורו של יום, ואותו יום היתה צריכה לענות לשאלות. מה עשתה, כרכה מטפחת על צוארה, והיא מתראה כחולה, היא צרודה. והמורה אומרת: “רואים אתם, היא חולה ואף-על-פי-כן באה לבית-הספר, שלא להפסיד שיעור אחד”. ואחת לא יכולה עוד להתאפק והיא צוחקת בקרבה (מתפקעת). והמורה התקצפה מאוד: כי זאת הצוחקת אין לה לב ואינה משתתפת בסבלה של החברה החולה, וזאת קלות-ראש וחוסר חברות, וכי ההיא ראויה להשתתפות ולכבוד, ולא לצחוק.

ובכן מה היה עלינו לעשות? ובכלל קשה, הרבה פעמים צריך להיות רע ואי-אפשר. האם אפשר שלא לתת להעתיק חיבור בבית-הספר, אם ההיא חרוצה אך קשה לה, או שאין לה ספר מפני שאביה משתכר מעט, או שהיא מוכרחה לעבוד ולעזור, או שנעדרה בשיעור זה בגלל מחלה, או שלא הקשיבה לשיעור משום שחשה בראשה? – האם אפשר שלא ללחוש, אם מישהו שכח רק מלה אחת, או שמחמת הפחד טעה?

או למשל כשפיצץ שמשה של חלון, או שעשה דבר מעין זה, ולא הודה; - מפני שאחד כשיוודע לא יגידו לו שום דבר בבית, ואחר יש לו הורים קפדנים, או אפילו מרביצים בבית.

אחד נקל לו, ואחד קשה לו ואינו מוצא מוצא ועצה; זה הכל מצליח בידו ובכל דרכיו ישכיל, ואילו חברו כל עשיה שלו נעשית פגיעה שלו והוא נופל בפח ונפרעים ממנו בעדו ובעד אחר עמו, ולפרקים נעשה כפרת הרבים.

והרבה פעמים אפילו לא גלוי וידוע אם דבר זה אסור ואם מותר: למשל אחד באפריל והימים משנכנס אדר ועד פורים. – מורה המחבב את השמחה מרשה, וכנגדו החמור מחמיר, ואילו העצבני פעם נוהג כך ופעם כך, לאחד הוא מרשה ולאחר עושה שערוריה בשל דבר של מה בכך. – ומה זה, בעצם, עצבים? – כנראה הרופאים בעצמם אינם יודעים ביותר. שכן מי עצבני ומי סתם כעסן? האם קשה להיות רופא? האם רופא חשוב יותר, או מהנדס? או טייס? מהנדס בנה בית ולא דקדק בחשבונותיו והבית מתמוטט ונופל, וכן מי שבנה מטוס רע, מיד אסון. ורופא גם הוא יכול להיות גבור, אם הוא מידבק מחולה והוא מת. – ומה זה המעי העיור, מפני מה הוא נקרא עיור, המעי הזה? – מדוע אחד אוהב נורא קולנוע, ואחד עיניו כואבות וראשו כואב עליו כשהוא הולך לקולנוע? – ומה זה חלום? היש מכשפות ויש חלומות של נבואה? – מה זה סהרורי; האם פאציפיסט וביגאמיסט זה אותו דבר עצמו; האם יש בעולם שינה עולמית ואיך פאַקיר יכול להיות קבור?

מפני מה אומרים פעם שהוא קטן ולא יבין זאת, ופעם אחרת אומרים שהוא גולם גדול וכבר הגיעה השעה שיבין דבר כזה?…

כך אנחנו משוחחים ומפטפטים על כך ועל כך, ואפילו אותה שערוריה של המבוגרים בפּנסיון אינה מעניינת אותנו הרבה, משום שיש לנו עניינים חשובים משלנו, כי אחד ראה ושני קרא בספר או בעתון, ושלישי שמע בראַדיו או ברחוב או מפי חבר; כל אחד אירע לו דבר מן הדברים, היתה לו פגישה, עברה עליו שעה קשה; ובכן אנו מחליפים דעות בינינו.

השיחות שלנו פעמים הן מתקשרות ופעמים אינן מתקשרות, אין לנו לא יו"ר ולא סדר-היום; בעצמנו אין אנו יודעים אפילו אם “החברה המדעית” שלנו חברה מדעית היא או לא. – כי גם הקטן בא לאסיפות, והוא מקשיב, ואף הוא מבין על פי דרכו ויכולתו. ולא ראוי לומר: הקטנים, מפני שכינוי של בוז מבייש.

הערה:

אנו רגילים: או חיי המבוגרים בשוליהם של חיי הילדים, או חיי הילדים – בשולי חייהם של המבוגרים. – אימתי תבוא ותגיע אותה שעה מאושרת, שחיי המבוגרים והילדים יהיו כשני טורים מקבילים?

איך נולדים ולדות?

הנה כי כן. – נולדו. קטנים, נחמדים, מסכנים. נולדו גורי כלבים. – אתמול לא כלום, והיום כבר ישנם. נולדו גורים – אבל המבוגרים (אנשים משונים), אין זה נוגע להם כלל.

נחמדונים כאלה, מסכנונים, קטנטנים, כפות קטנות, זוחלים, מצפצפים, זנבנבות, אזנים קטנות, מרחרחים, מחפשים, נבוכים, אינם רואים – מצחיקים? – לא, לא מצחיקים. – ואמא, (כמובן אמא שלהם) מפחדת, אוהבת אותם, מודאגת, דואגת להם, מלקלקת אותם ומסתכלת לצדדין באי-מנוחה. – דודה, אמא, סבתא!" – “זהירות, אל תגש, כי היא תנשוך”. – “כלל לא, – אינה נושכת, היא רק מבקשת – שבזהירות”, - הגור התחלק מתוך ידיו של הדרדק (הוא בא על עונשו), ונפל על הדשא: והיא רחרחה אותו בעצבות, בדקה מיד בחוטמה ובלשונה אם לא אירעה לו תקלה.

השפנים (הוא ראה) גם כן. והתרנגולת, גם כן אמא (אף-על-פי-כן שהיא תרנגולת). והצפור הכנרית גם כן: האפרוח קטן, אין לו נוצות. היא ראתה. – והסנוניות גם כן. – הוא ראה איך נץ טס אחרי יונה. – נורא. נפחדות ישבו על הגג.

אבל בשר לא לתת לגורים, לא ללמדם לעמוד על שתים ולא לכרוע, לא להכביד על השכל שאינו מפותח; ואת העינים לא לפקח בכוח, לא לרחוץ בסבון מריח וגם סרט לפי שעה לא לקשור. – לכשיגדלו, רק אז תבוא בדיקת האינטליגנציה (הטאֶסטים של טאֶרמן-בּינאֶט), ושחיה על שפת הנהר.

האם כלב חושב? האם שבּלול שומע: “שבּלול, שבּלול, הוצא קרניך”? – האם היא מבינה: “פרת משה רבינו, טוסי לשמים”?

כל-כך הרבה דברים משונים יש, - ובכלל הכל מוזר. ושלא לענות אותם, את הגורים, מפני שקטנים הם.

וטוב יותר (אף-על-פי שיש דאגות שונות), – טוב יותר להוולד אדם; מפני שהסייח יש לו חיים קשים. ופרפר גם כן. והאדם מלך!

ובכן כך הדבר: הוא, הנער, נוח לו שנברא, מפני שמשמח ונעים לחיות. – ואילו היא אומרת שנוח היה לה שלא להיבּרא. – והוא – שלא כדאי להרהר בדבר זה, שהרי כבר נעשה, - הוא כבר ישנו. והיא מוטב היה לה להיבּרא רק בעוד מאה שנים. האנשים יהיו חכמים יותר, יהיה טוב יותר בעולם.

אנחנו מבקשים שמות יפים בשביל הכלבלבים הגורים ובשביל ילדים. – ההיא רוצה שיהיה לה ילד אחד וילדה אחת. – והוא רוצה שיהיה לו ילד, כי זה טיפּשי והיה מתבייש להיות אביה של ילדה. – “וילדה רוצה להתקשט, וזה עולה הרבה כסף”. – “לא נכון, ילד קורע יותר”. – – – וזו שוב רוצה שיהיו לה מאה ילדים, מפני שהיא אוהבת ילדים קטנים. – “מטורפת: מאה ילדים!” – “כלל לא מטורפת, מפני שבהודו מקדימים להתחתן, ובקאַנאַדה נולדו חמישיות, ובמצרים נולדו ששה בכרס אחת, אם כן כשמתאמצים אפשר להשיג מאה ילדים”.

האם ילד מוכרח להיות דומה להורים? כי הגורים יש להם טלאים. לבנים, שחורים. – מדוע אדם אחד יפה ואחר לא, ואם חשובות יותר עינים יפות, או פה ושינים? – מפני מה יש אזנים ממושכות ופנים מנומשות? האם גם נער צריך שיהיה יפה?

זה ראה, זה שמע וזה קרא. כל אחד אירעו לו אירועים שלו ונתנסה ניסויים משלו, היו לו שעותיו הקשות וקירוייו המיוחדים. וכל אחד הרהר בלבו וכל אחד מדבר ואומר. והשיחה מתקשרת או אינה מתקשרת, ופונה לצדדין ומקפצת מנושא לחברו.

לא כפי שמלמדים בימינו את לימודי הטבע בבית-הספר ראוי ללמדם. – צריך ללמד בדרך אחרת. כלבלב אף הוא מכשיר-עזר בלימוד הטבע. למשל, בכיתה אל“ף כמה תלמידים מביאים לבית-הספר (לא בתוך הילקוט) כלבלב קטן. ובכיתה בי”ת מביאים, דרך משל, שפן. – על מה שיש להביא בכיתה דל"ת יש ויכוח ער ויש חילוף-דעות חריף. – ויש אומרים כי לשיעור-הטבע יבואו הבּנים עם סייחים, ובבתי-הספר לנערות – עם עגלים מתוך הרפת. – “אם כן, הרי בבתי-הספר המיוחדים לבנים – יביאו חמורים”. – וצריך (בפרט זה אין חולקים והכל מודים) ללמד בכל בתי-הספר, כיצד מתקנים אופניים וצלמניות.

ואוכלי-האדם אף הם אוהבים את ילדיהם ונושאים אותם בזרועותיהם. וההוא חשב, כי אוכל-אדם וענק – היינו הך. ויש כושים בעלי-תרבות, אלא שהם שחורים. – ומה זה זאב-עֲרָבות; ואוכל-אדם אינו בולע אדם חי, כבלוע הכלב את הזבוב, אלא פשוט מבשל אותו. – פו! – למה יש בעולם גנבים ושודדים והרי געש? – האם בעתונים כותבים רק דברי אמת? – כי חבר בבית-הספר ראה פעם: שד אמיתי נגלה לו בלילה. – והנה: “טיפשה את”, – “אתה טיפּש”. – “אתה משקר”, – “את משקרת”. – אבל אין זה מקלקל את שורת ההארמוניה, אינו מעכב את מרוץ השיחה. כי לאמיתו של דבר הכל יחד נושא אחד לו: שנולדו גורים.

והנה אני:

אתם שואלים, אם רופא יודע הכל? אינו יודע, ואפילו החצי ממנו והלאה, ואפילו עשיריה אין עוד בו. אנחנו, בדיוק כמוכם עתה, מבקשים ומחפשים, משערים ומנחשים, כמוכם, לפעמים קולעים אל המטרה ולפעמים מחטיאים. – איני רוצה להתראות כאילו ידעתי אלא ששכחתי.

סיפר לי נער אחד, שהיתה אצלם צעירה, מחנכת לילדים. והעמידה פנים שהיא יודעת הכל, אבל אינה רוצה להגיד, – “כי בין כך וכך לא תבינו”. – או שידעה, הבינה, אלא שנשתכח ממנה. מפני שחלתה בטיפוס. – ניגנה על הפסנתר, והנה בא הטיפוס – ועכשו אינה יודעת. – דיבּרה צרפתית – גם כן טיפוס, ואינה יודעת – היסטוריה, גיאוגראפיה; אגדות נפלאות סיפּרה, שאלות בחשבון היתה פותרת על נקלה, אבל בא הטיפוס וקיפח שערותיה וזכרונה; אחר-כך חזרו השערות וצמחו לה, מה שאין כן הזכרון.

אתם מתאוננים, אבל מוטב לי להיפטר משאלתכם הקשה בבדיחה, מלהעמיד פנים ולהתחמק בתירוץ “שלא תוכל להבין”, או לדחות את התשובה, כדי לקחת לי שהות לחשוב ולסדר במוח את הקורט הקטן של האמת שאני יודע.

מפני מה ילדים דומים או אינם דומים להוריהם? – אילו אספנו את כל הספרים, אלפי ספרים של מלומדים, מחברים, חוקרים, בּיולוגים ורופאים, היו הספרים הללו ממלאים את כל החדרים שבחוילה הזאת מן הרצפה ועד לסיפון. אבל אין בידינו תשובה קצרה ומובנת. הכל רק בדיקות וניסויים ונסיונות וחיפושים.

המתינו. נזכרתי. – אחרי המלחמה היה רעה וקור, ובבית הזה היו מאה ילדים. – מה נעשה, מה יהיה? – שוב אין רוצים ליתן שום דבר בהקפה. וצריך לשלם במזומנים, והכסף מאין ימצא. ימי הקור אך מתחילים. – – – ואותה שעה באה אגודת הכורים – הם עצמם עניים, אבל ישרים ורחמנים; והם תרמו, שלחו קרון מלא פחמים. – עושר עצום ופתאומי כזה! כי הפחם היה יקר. – – – צריך לפרוק היום. – אינני זוכר מפני מה, אבל אמרו בתחנת-הרכבת שיש לפרוק דווקא אותו יום.

ניגשת החבורה לעבודה. – העגלות נוסעות, צריך לפרוק מהר את הפחמים אל המרתף הריק. – ובכן, כמה שהיו מגרפות ודליים וסלים – לעבודה, לעבודה! – המבוגרים ביותר מובילים במריצה, נושאים, מריקים. – מי זה יחשוב עכשיו על ארוחת-צהרים? – אפילו הקטנים ביותר נושאים בידיהם רגבים גדולים כל כמה שהם יכולים. – והילדות גם הן, כמה שכל אחת מספיקה. – כבר נודע הדבר לנחתום, ובכן האמין ושלח, וכבר נוגסים מחתיכות הלחם, והפחם חורק בין השיניים. – עייפים? – לא. – והנה שוב שתי עגלות גדושות. – “אני הייתי יכול מאה עגלות” – אומר הצעיר שבחבורה בעל הרגלים העקולות, (רק אחר-כך התיישרו, כי קנינו שמן דגים); כולו היה שחור מפחם, הוא נשא שברי פחמים בסיר-של-לילה. – אני אומר: “מחר יכאב גבכם”. – אין דבר. – ובמטבח כבר שפותים הדוודים ומתחממים המים לאמבּטיה. – וסבּון היה אמנם מעט, אבל נתנו בחנות, מפני שרואים כי נתעשרנו ונשלם. – – – הערב יורד. אבל אין דבר: צריך לגמור. – העששיות מעלות פיח: אחת בפּרוזדור, וזו שבחצר כבתה. – והעגלה האחרונה. והאמבטיה. תה חם. מזדרזים. הכל עייפים, ישנים. – מי שנרדם על צדו הימני התעורר על צדו הימני, ומי ששכב על צדו השמאלי הקיץ משנתו והוא שוכב על צדו השמאלי. לא נכון הדבר, שילדים ישנים באי-מנוחה; אולי רק בחדר מחומם יתר על המידה ומתחת לשמיכה חמה, או שהוא מתכווץ ומתכדר ומתהפך במקומו אם קר לו מתחת לשמיכה הקרועה והשחוקה. – – – נו, וישנו אותו לילה, הם אומרים, בעד כל הלילות.

אך המתינו-נא: משום מה נזכרתי דבר זה? – דיברנו על הצעירה ההיא, שחלתה בטיפוס וקיפחה זכרונה. – הנה כן, כבר אני יודע: אמרנו שהילדים היו שחורים מן הפחם הזה, אבל לא היו מרופּשים. – אדם שפניו מפוייחים ומושחרים, תן לו מים וסבּון ומיד הוא לבן וצחור כמלאך. אינו דומה אדם שהוא מלוכלך מעבודתו לאדם שהוא לכלכן. לפעמים נראה אדם כאילו הוא לכלכן, ובאמת אינו אלא מלוכלך לצרכי מלאכתו. ראוי לנסות בכל אדם, שמא אינו מושחר אלא לשעה…

לא, לא לכך נתכוונתי. הנה זה: אנחנו משוחחים לנו כך, רואים אתם, ואנו מאספים יחד את השברים הללו, את הפירורים, כמו אותם פירורי הפחם, כך אנו את פירורי המדע, את שברירי הנסיון והחכמה שקנינו, – והכל אל המרתף המשותף, אל אוצר המדע וקופת-החכמה המשותפת. אחד חי שנים הרבה וחדשים רבים, ויותר הספיקה לו השעה להשׂתכל ולהתבונן בעולם, ועל-כן אין מן הראוי להתפלא או ללעוג, ולא-כל-שכן לכעוס, אם מישהו אינו יודע או אינו מבין.

היא ביקשה להכין אפתעה לאמא שלה והניחה לה מתחת לכר חתיכת שוקולאַד; היא לא ידעה, מפני שעשתה כך אך פעם ראשונה בחייה, ולא ידעה שאין לעשות כך, – והשוקולאד נתמרח על הכר והסדין; והיתה אפתעה לא נעימה.

מישהו מכם לא רצה שהקטנים ישתתפו באסיפותינו. – מדוע? – קראתי אי שם: “קטנותו המדומה של הילד”. מעניין מאד איך הקטן מנחש ופותר באופן שלו ובדרך המיוחדת לו את החידה הסתומה של החיים.

דיברנו על המיקרוסקופּ, והוא פתאום: “מה חשוב יותר, – מיקרוסקופּ או אופנוע”. ואתה אומר מיד שהוא – טיפּש. – מפני מה? דוקא באותו רגע חשב על האופנוע, והשווה ושאל. – או שהוא שואל אם הכעס מקומו בכבד. ואתה שוב: “טיפּש”. כלל לא טיפּש. הציק לו הדבר שהוא כועס תכופות, והריהו רוצה לדעת היכן משכנו של הכעס; אולי הוא רוצה להתמסר לניתוח: שיוציאו לו את הכעס הזה, כמו שמוציאים אבנים מן הכליות.

או למשל, זוכרים אתם, – הדבר התחיל בשאלה, מפני מה אין מלמדים בבית-הספר לשרוק, אלא לשיר. – נער אחד יודע לחקות את קולותיהם של כל החיות והעופות. תיכנו תכניות לפיתוח המוסיקה בבתי-הספר: שבכיתות הנמוכות ישרקו, ייללו, ינערו וינבחו, ורק אחר-כך ינגנו על מאַנדולינה ועל מסרק, ורק אחר-כך (בכתה השמינית) שופּאֶן.

נו, ואתם שואלים איך נוצרת תרנגולת בתוך ביצתה ואיך נולד אדם.

ובכן אני יודע, דבר אחד אני יודע: שלהוליד ילד הרי זו אחריות גדולה כלפּיו, ושהרבה דרוש בשביל להיות אבא ואמא. צדקת בדבריך: קשה לגדל ילד. גדולה החובה והאחריות כלפי האומה, העולם, האלוהים והמצפון של עצמו. – זאת אני יודע.

אבל אינני יודע, לא גיליתי ולא הגעתי עד חקר הסוד הקדוש, הנעול בשבעת מנעולים, ואין איש מן האנשים יודע, איך הרוח בת-החורין, נשר הצוקים הרמים, קורָא מתוך הווית-הנצח, נולד פתאום, מלא געגועים לחיים עלי אדמות…

הנה, למשל, הגורים שלכם, כפות רגלים, תנוכי אזנים; מרחרחים, מתרפקים על אמם; אפרוח מלקט גרעינים, – מצפצפים, אינם מסתכלים, טרודים ומודאגים ולא זריזים; ואף-על-פי-כן – תעלומה גדולה, סוד.

דומיה. – וההיא מלחשת:

• כן. אני גם כן חשבתי כך.

האם מרוצים אתם מן ההסברה שלי?

• כן.

הערה:

שאלה אותי מחנכת, איך לענות לשאלות מגרות. – והנה אין כלל שאלות לא טפּשיות ולא מגרות, אם התשובה עליהן ניתנת ביושר-לב ובידיעת-המידה. ואם אנחנו עצמנו יודעים.

עצותי שלי

תמהים הבריות ומביטים בי בעין רעה, שהנה כאילו אני במידה מסויימת רופא, ואיני רוצה ליתן עצות. ממה נפשך: אם יודע אני מה תרופה יש ליתן – איני יודע מה טיבה של המחלה; ואם אני מכיר את המחלה – איני יודע איך לרפּא אותה. כשאני יודע מה – איני יודע כמה ואימתי, קודם או אחרי האכילה, עם חלב או במרק של תרנגולת. – ואם כבר אני יודע וכבר רשמתי – פותחת אמא בשאלות: אם תהיינה תסבכות, ואם לא תתפתח מזה למשל שחפת? – נקוה שלא; ואפילו כן – אין זה נורא, יתגבר, יגדל. כך אני מעודד.

מיד ביום הראשון לשהותי כאן שואלת אותי אמא מן האמהות, מה לעשות לבנה שנצרב לו עורו מן השמש. הנה, כבר הדיאגנוזה נתונה, התפקיד הוקל. – “צורב?” – “צורב”. – “כואב?” – “כואב”. אני אומר: הוה זהיר, כי בשעת המיחוש הזה מזדמנות הרבה פעמים תגרות. חברך פוגע בגבך, או שהוא בא דרך ידידות ומניח את ידו על זרועך, – זה מכאיב מאוד ואתה נותן לו אחת בראשו – וכבר הוא קם עליך ובאה תגרה. – והאם: “האם אפשר למרוח בואַזאֶלין?” – “מדוע לא, אפשר”. – “ואולי בפּודרה?” – “אפשר”. – “או במשחת צינק?” – “לא יזיק”. – “ואולי קראֶם?” – “מפני מה לא? של פטל או של תות-השדה. זה יעבור. – עד לחתונה ודאי יתרפא, לא-כל-שכן עד לגט” (ואני מניין הייתי יכול לדעת שאמא שלו עומדת דווקא לפני גט?). נעלבה.

ניסו האמהות לבקש שאלות היגיאֶניות, כגון מה לעשות לו לבן שלא נגע כלל בארוחת-הצהרים. “במה לא נגע, באצבע?” – “כלומר, הוא לא אכל”. – “אה, כך – ודאי לא היה רעב”. – ומיד אני שואלו: “היית רעב או לא?” – והוא משיב: “ועוד איך רעב”. – “ובכן?” – “כי הייתי רעב ואני אוהב חמיצת סלק, ואני יושב ולוקח את הכף, ואמא מתקנת לי את השערות ומקרבת את הצלחת ואומרת “אכול אכול בני, החמיצה טובה מאד, אתה מוכרח לאכול”; מדוע אמא ממאסת עלי את האכילה?”.

השני כנגדו יש לו נטיה לשלשול, כבר ריפּאה אותו אמו אצל רופאים שונים וגדולי הרפואה; כבר בלע אבקות מכל המינים וכבר זכה לקונסיליות מתוצרת הארץ ול“פאטנטים” מתוצרת חוץ. עכשיו היא שואלת מה לעשות עוד לבנה ולא עשתה לו? – “יודעת את, גברתי, הנה נזכרתי מקרה דומה לזה, כשתי טיפות מַיִם מִיָם אחד, – גם ההוא היה מקרה כרוני, גם כן נער. – וההוא אכל פעם עתון, לא שלם, כי אמא שלו הספיקה להוציא לו באצבע מן הפה, אבל חתיכה הגונה בלע (נייר. צבע, דפוס). – ולא הורעל, וגם העתון יצא (אפילו בלא אמצעי משלשל), רק דיאֶטה – וזה הועיל לו לרפואה גמורה: עובדה, הוא בריא” (כרוני).

לא עברה שעה מרובה עד שפשטה השמועה בפּנסיון, שאני מרפא הפרעות בדרכי-העכול – בידיעות פוליטיות מן העתון.

אם כן טוב. – עוד נסיון אחרון: “עצה פדגוגית”. – “מה לעשות בו?” – איני מסרב, הרי אין זה אלא שירות של שכן לשכנתו הטובה. הושבתי את אמא על כסא הקנים, את התכשיט על השולחן, ואני עצמי ישבתי על השולחן הקטן.

ואני אומר:

– שמע-נא, בני. יש בי הרושם, שגם עליך כבר נמאס השפע הזה של עבירות שבזמן האחרון. – על כן עצתי לך שתעשה נסיון: תכנית של הטבה והפנים אל חזית התיקון. כבר הכרתי אותך במידה מספקת, כמה שאדם מסוגל בכלל לחדור לתוך זולתו ולהכירו. – כוונותיך בדרך כלל רצויות, ואין אתה חוטא אלא בשגיאות טכסיסיות, על כן – הגהה מדוקדקת יותר של המעשים…

צימצם את גביניו, אני רואה מאמץ מחשבתי. התרכזות. הוא מקשיב. אם כן יש פעולה לדברי. ואני אומר:

• כבר אתה נער גדול ומבין…

והוא מפסיק פתאום:

• אדוני מחוכם מאוד. אדוני מפתה אותי, שאני אשמע תמיד בקול אמא. ואני אינני טיפש.

ובכן אני אומר: “זה יעבור, יגדל וישתנה. על כן עצתי – לתת לו מנוחה ולא להציק לו”…

אינני נוהג בכך קלות-ראש, זה לא נכון, אף אינני מתבדח. טעותי היחידה היא שיש לי ספק אם מי שהפיקוח נתון בידם חושבים מחשבה של הגיון.

קראוני פעם אל תינוק בימות החורף. – “האם מותר לצאת עם הילדה אל הגן? כמה רגעים? ועד כמה מעלות קור?” – ובכן אני אומר בדרך כלל, שהאויר נחוץ ומועיל, אבל כמובן אין לטייל בחוץ עם תינוקת בקור של 30 מעלות. – נו, וסופו של דבר שביקש לאסור אותה שליחה של “אגודת צער בעלי-חיים” כי מצא אותה מהלכת עם התינוקת ברחוב בקור לוהט, והיא הלכה משום שהמדחום לא הראה אלא 29 מעלות, ואני הרי אמרתי 30. – אותו שליח של “אגודת צער-בעלי-חיים” ביקש לרשום את כתובתי ולמצוא לי מקום במוסד לחולים חשוכי-מרפא, אבל התינוקת – גדלה בריאה ושלימה, וכיום הזה – כבר היא נשואה.

הילד יש בכוחו לשאת ולסבול הרבה עצות בריאותיות, רפואיות וחינוכיות, – זה מנגנון נפלא, – ולמרות ועל אף ובניגוד ולהכעיס – יעבור ויתחמק מבעד לכל השיטות והתיאוריות החינוכיות והרפואיות ויחיה ויתפתח ויגיע לשווי-המשקל. כאותו כלב ונחש ידע תמיד כמה ומה ומתי, שיזיק כמה שאפשר פחות ויגרום נזק קטן יותר. ומשום כך קשה וגם קל להיות רופא.

באים עלי בטענה שאין אני מרפא, אלא אני אומר דברי כבושין ומטיף מוסר, נושא נאומים ומרצה הרצאות (ובכלל אין אוהבים רופאים משכילים). – ולפנים, לפני ימים רבים, אמרה לי גברת שחרחורת אחת, ובשעת אמירה גילתה בחיוך את שיניה הצחורות כשלג ושירטטה בשמשיה שבידה צורת לב על החול, שירטטה ואמרה בזה הלשון: “חוששת אני, שאדוני יבזבז בפילוסופיה שלו את כל חייו”.

מה לא ראיתי עדין ומה לא ניסיתי עוד? – כמה קוצים ושבבים הוצאתי מאצבעותיהם של השובבים; מכמה עינים הוצאתי צרורות חול וזבובונים ופרורי פחם; כמה שעועיות ועדשים חלצתי מן האף ומן האוזן; כמה טבעות קטנות ולוחצות הורדתי מעל אצבעותיהן של צעירות מתבגרות.

והנה, בענין קוצים ושבבים וקיסמים – אמרתי בלבי שאני מומחה: יש מהם סוגים שונים. אם הקצה בולט הרי זה קל יותר. ולפעמים יש רסיס של זכוכית או עוקץ-עץ כלשהו בצבע הגוף: דוקר אבל אין רואים מה. – הילדים לימדו אותי שהכלי הכירורגי הטוב ביותר בענינים אלה הן השיניים. בכינוס של כירורגים השמעתי הרצאה: “על אופן חדש של הוצאת קיסמים לא נראים בעזרת השיניים”. – חשבתי כי בשטח זה יש בידי נסיון בל-ימוט, מפני שהוא נשען על מספר אסטרונומי של קיסמים שהוצאו. – עד שבא לידי מקרה אחד. נערה פחדנית נתקע לה קוץ של שיטה מתחת לצפורן, עמוק, והקצה שבור. – אני נוטל מלקחיים ומספריים ומעבירם באורו של ספירט, - ואני אומר שיכאב. – היא אינה רוצה: מוטב לשרות את האצבע ברותחין. אני אומר: “יהיה רע יותר”. – לא, אינה מסכימה. – אם כן אני אומר: “האצבע שלך והכאב שלך”. – והיא הלכה אל אשתו של הגנן, וזו ניסרה משולש בתוך הצפורן בסכין-גילוח מוחלד, הגביהה בסיכה והוציאה בלא כאב. אני – אַסאֶפּטיקה, מלקחיים, כאב, מספריים, כירורגיה; ואשתו של הגנן – סכין גילוח שהעלה חלודה, סיכה, שיניים ובלי כאב. – ואיך אפשר שלא להיות אחר-כך ספקן?

או, למשל, העין, סוד גדול ומשמח זה. – שכן העלו על דעתכם, כמה מקלות וכלונסאות, כמה אבני-קלע וחודי-סלע, כמה צפרניים וצפרני-עט, עוקצים וקוצים, כמה תגרות ומלחמות ומחוגים ואבנים ואצטרובלים וצרורות ואבנים וכודים וחודים – מעל לעין ומתחת לעין וסמוך לעין. – מחצית האנושות היתה צריכה להסתמא. – ואף-על-פי-כן הילדים גדלים, רואים, יש להם עינים, חיים. – חיים – ועוד איך, בבקשה מכם. ורואים – את כל מראות דמיונם המלבלב.

אחד התערב שיקפוץ מקומה שניה על המרצפת של החצר. ואמנם קפץ (מפני שהוא מוכרח לזכות). נו, ןלא שיבר כלום, והמעי המשורבב נכנס מעצמו בחזרה באמבטיה חמה, ובכן יצא בשלום אפילו בלי ניתוח.

או אחד התערב שיספיק לרוץ ולעבור את הכביש לפני החשמלית. – ולא הספיק. – אבל המכונאי-הנהג עצר ברגע האחרון ורק על התיק עם הספרים עבר. – והשוטר הביא את הנער הנבהל. – מי אחראי? – אני. – על מי הוא מאיים בראפּורט בשל חוסר השגחה? – עלי. מפני שאני מנהל המוסד, ובכן אני אחראי.

או שאחד נפל מן האילן, זה הראשון או התשעים ותשעה. התעלף, הקיא. אפילו לא עמד עוד על המיקח: נשאתי אותו אל המיטה. – ובערב יצא מן החדר דרך החלון.

או התערב שיעבור בביצה עד לאי הקטן. אם לא יטבע – זכה, ואם לא יצליח – הפסיד. ושם טבעה אפילו, כפי שמספרים, פרה גדולה. נו, והצליח לעבור, – וחזר, ילד חמד זה, שחור כמו ליל אמש…

וזה אכל עשרה מלפפונים, וזה פטריות חיות, וזה בלע כמות הגונה של חרצני שזיפים (לא של דובדבנים), לדעתו זה טעים; וגם לאחרים הוא מייעץ לנסות ולטעום; זה בלע שילינג של כסף וזה בלע מיל של נחושת; – והוא מבקש שאוציא לו, מפני שאני רופא ויכול להוציא, והוא חבל לו על השילינג. – ועל כך אני עונה לו, שהוא אינו תיבה של מכתבים, ואני – אינני דַוָאר הבא להריק אותה, בר-מטמון וחפש-מחופּש שכמותך!

או שפושטת פתאום מגיפה: זה חש בראשו, וזה בערפו וזה בצוארו. וכבר אני רוצה אפילו לטלפן למשרד הבריאות, שיש מקרים של חצבת. – אבל בבוקר אני נכנס אל חדר הרחצה, והנה הם עומדים כאן – כולם בשורה ליד הברזים וראשיהם תחת זרם מים קרים כקרח. – החורף היה חריף, והם – תחרות: מי יעצור כוח לעמוד יותר תחת הקילוחים הצוננים. – ואני עומד, מביט, מחכה. – לא כלום. – אני מחכה, תמיה. – לא כלום. – לכל הרוחות, הרי אני יודע שבכלל אינם אוהבים את המים? – עד שצווחתי להם בקול: “צפרדעים מקוקוות שכמותכם”. – ומיד נעצרה המגפה.

קנה לך נסיון, – בבקשה ממך, – משוך את הוד מעלתו המדע ולכלכו במעשים ובאמצעים שלא בא זכרם בכרוניקה של הרפואה.

בבקשה, הנה דוגמה: הוא לא ביקש כלום, הוא אך ישב על גבי הספסל בזהירות, ביקש הנער לישב בשלוה. והנה קפץ עליו רוגזו של מסמר שבספסל. איך ישב על הספסל – דבר זה איני יודע וגם לא אדע לעולם. – רופא רגיל יודע – תמיד הוא יודע אל נכון ובוודאות; ואילו אני עודני צריך לנחש. – בנוהג שבעולם, מסמר בולט מתוך הספסל – אדם קורע בו את מכנסיו. כך נהוג ומקובל. – אבל הוא מזלו גרם: ישב במתינות, לא ראה שבולט מסמר – ופתאום סריטה דמית על אחוריו – מקצה לקצה – לאורך עשרה סנטימטרים, הן חסיר והן יתיר. – אני אומר ברצינות ובדאגה: “צריך בספירט סאַליצילי, ולזרות על זה כּסאֶרופורם”. – “לא כדאאאי”. – “אל תבלבל את הראש, קדימה אל חדר השינה”. – “אני צריך לשכב?” – “רק רגע עד שאשים את הכּסאֶרופורם”. – “אז למה צריך לשכב?” – “צריך לשכב מפני שאבקה אי-אפשר לפזרה כלפי מעלה, כי היא תפול ותרד למטה”. והוא טוען: “אעמוד על הידים”. – “אם רצונך בכך, נסה”. – עמד על הידים, הראש למטה, בחלק הפצוע למעלה, והוא מרקד ברגליו באויר. – “עמוד, בכור-שטן, במנוחה, כי עוד מעט ותבעט בי”. – “אבל זה צורב”. – “זה מוכרח לצרוב”. – הטיפול הצליח: הכסאֶרופורם נבזק במקומו הנכון…

סבורים אתם שאני מרשה? – וכלום מי ומה אני, סבורים אתם? – אני אוסר בתכלית האיסור. – ו“קדימה אל הפינה; לא תצא מכאן עד שתשב ותספור את כל הפציעות שלך ואת כל הפצעים שלך, אביר-מלחמה שכמותך”. – והוא הולך, – יושב בהכנעה בקרן-זוית ומונה מספר לחבורותיו. מפעם לפעם הוא קורא לי, מפני שיש בו ספיקות. – “מה אתה רוצה?” – “האם צריך לכלול גם את הבהרות שנשארו מן האבעבועות, האם יש להביא במנין גם סמני כּחלת, והאם את הסימנים הצוהבים גם כן?” – הגענו לעמק השוה, אני עוזבו והולך. – אך הוא קורא שוב: “את זאת יש לחשוב כאחת או שלוש? ואת הצלקת מפצעים שהגלידו יש לחשוב גם כן?” – יש דרגות-מעבר שונות, ומשום כך לא קל כל-כך להכריע. – אני הולך לי ומתרחק הרבה, אבל ביקשוני ומצאוני: “הוא קורא לאדוני”. – ואני משיב, כבר מרוגז במקצת: “אינו קורא אלא מבקש שאבוא”. – “לא, הוא אמר לי ברור: קרא אותו”. - “לא אותו, אלא את מר דוקטור”. – והוא מגביה כתפיו: “אינני יודע, הוא כך אמר”. אינני מחובבי הפורמאליות, אבל אני עושה תמרון ביורוקראטי: טוב, אבוא, אבל ימתין קצת, לא עם קריאה ראשונה, אין זה “בוער” כל-כך. – ובכן אני נפנה לכאן ולשם, – ולשם ולכאן, – ורק אחר-כך אני פונה אליו בחומרה: “מה אתה רוצה?” – והוא – קושי חדש צמח לפניו: “איך לספור על הראש ועל הגב ובכלל בכל מקום שאין העין רואה?” – “קח מראה ותראה”. – כבר ניסה, שאל לעצמו אפילו שתי מראות; אבל אין זה מועיל, אין יכולים. – “קרא לעזרתך חבר, לא אביא לך משרתים”.

איני זוכר בדיוק, מפני שהדבר היה בשכבר הימים. אבל יודע אני, שספר ומנה ומצא מאה פצעים ונגעים עם תוספת עודפת. ובכן אמרתי: “איזהו שוטה, מי שאינו למד מנסיונו”. – נאנחתי. ואף הוא נאנח. – האם כבר מותר לי לצאת מן הפינה?"

• “מובן שכן”. – אסור למתוח את המיתר למעלה מן המידה, שאם לא יצא בהיתר – יתחמק ויצא באיסור, – ומה יהיה אותה שעה? – שוב עונשין ואמצעי דיכוי?

ודאי יאמר האומר: ידוע הדבר, כך דרכם של נערים. – ואני אומר: לא, הנערות אינן טובות יותר ואינן גרועות יותר, אבל הן משפיעות דאגות אחרות וקשיים אחרים.

שתי חברות, בנות שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, ובכן ידוע – הן גדלות, מצטערות שהן שמנות וכבדות, ובכלל אחרות, לא כמו שהיו קודם. ובכן נדברו יחד לחלות, כדי לרזות. אומרות ועושות. בהסתר, באין רואה, בשעת ערבית, הן שופכות חמין לתוך דלי, ואת הרגלים לתוך החמין, - ואחר-כך הן רצות ברגלים יחפות על פני רצפת הפרוזדור הקרה ועל פני החצר המכוסה שלג. – ואמנם, הדבר הצליח בידן: נפלו למשכב. כאב בגרון, שפּעת, שלושים ותשע, כאב בפרקים, – סאַליציל. – מנין זה בא, מפני מה דווקא שתי אלה? ומה לעשות שלא ירבו מקרים אלה לעתיד? – אבל לא הצליחו: אחת נוספה לה לאחר שבוע מחצית הקילו, והאחרת, לאחר שלושה שבועות – שני קילו. – והסיבה נודעה רק לאחר זמן, מפי חברה, ובסודי-סודות, מפני שמשולה האמת לשמן שבמים, מה הוא עולה אף זו עולה. הנערים צוחקים לאותן שתים שבקשו לרזות, ואילו אני אומר להן דברי כבושין: “החיים מלאים סכנות האורבות בכל מקום ובכל שעה, ואילו אתן מתגרות מלחמה בחוקי-הטבע הנצחיים, לא-יוצלחות מגונות שכמותכן”.

או למשל – נערה זו, נניח… זה היה בשכבר-בשכבר הימים, בימי נעורי. ואותו פרק היתה אופנה אחרת: שמשיה, הינומה – וחוורוורת; ועכשו האופנה: עור-פנים ספורטיבי. – ובכן, אף אותה צעירה משכבר הימים ביקשה גם היא להיות לפי רוח זמנה: קנתה מה שקנתה, קראֶם-די-שין קנתה, – הנערים אומרים שמצאה מציאה זו על דוכן מן הדוכנות בשוק. והנה… לא עליכם, כל עוכרי עורם! הפה כולו אבעבועות ומורסות; העפעפים והשפתים – צפדינה, ואולי צרעת?… אקרומאגליה, רהינוסקלאֶרומה, לופּוס, פּונטיפאֶכּס מאַכּסימוס, טאַנגאַנאיקה, אדיסונה? טוקיו? – לא. היא אך מרחה איזה צבע צורב על עור פניה היפה.

הערה:

אם האם מייראה את הילד ומאיימת עליו בסכנות מדומות, כדי שיהיה מתון ושקט ויאכל וישתה, – סופה שהילד מתנקם אחר-כך, – והוא מיירא ומאיים על האם: אינו רוצה לאכול, אינו רוצה לישון, - הוא מציק ומרעיש עולמות. – גיהנום קטן…

אבל עשו כטוב בעיניכם.

אהבה

הסכמה. אני מסכים. הצדק אתך. – אין את אוהבת אותו, אלא את מחבבת אותו, מחבבת מאד. – כל שאר הנערים לא, מפני שהם מציקים, טרחנים וצעקנים, אבל אותו אחד ויחיד כן. הוא נעים. ומלבד זה אפילו את עצמך אינך יודעת מפני מה הוא יקר לך יותר מאחרים. – ואת דואגת לו וחרדה לשלומו.

מכסה אַת אותה לא-אהבה-כלל (כי בשביל זה צריך שתהיה בחינת בגרות ובכלל צריך להיות מבוגרת יותר), את מכסה את העובדה שאת מחבבת אותו, ואת מתפלאה מניין אני יודע? – ופעם אחת, שומעת את, ראיתי אותך קוטמת עלעלים מזלזל של שיטה, ואחר-כך היית עצובה, משום שיצא בשלילה: “אינו מהרהר בי”. – אבל אני מבטיחך שגם הוא מחבב אותך, אלא שאינו רוצה להראות זאת בגלוי, מפני שיהיו מלעיגים ומתבדחים עליכם. – והוא יש בו רגש-כבוד חזק מאד. – זכור לך אותו ענין בעוגות? הוא נטל לעצמו אחת בלבד, ואחר-כך הסיט את הצלחת בתנועה של מעין קלות-ראש והקריב אותה אליך; ואת לא לקחת, וההיא אכלה את העוגה האחרת; והוא היה כעוס וזעוף שלא את לקחת אותה, אלא היא, ומתוך כעס אמר אחר-כך שהיא חוטם אדום. והרי דבר זה לא נכון, ואת לא אכלת משום שלא היה נאה בפני הרואים, מפני שגם אז היו הכל מבינים שהוא ויתר על העוגה השניה כדי להשאירה בשבילך, – קרבן כזה, ואת לא קיבלת ולא שעית אליו. – אף הוא חיפש אחר-כך מענה בעלעלי השיטה. ומשגמר לקטום התחיל שורק בעליצות, מפני שאצלו התוצאה היתה טובה: “אוהבת”. כמה יפה אני מכיר את הנערים; ונערה אני לא הייתי מעולם, ולכן אני יודע רק מה שקראתי ומה שהן עצמן אמרו לי מזמן לזמן.

פעם אחת אמרה לי נערה, התוודתה לפני בגילוי-לב, שהיא אפילו אוהבת לכבוש את הפנים בכר ולבכות במקצת, בוכה-בוכה, מרטיבה קצת את הכר בדמעותיה, – וכבר הוקל לה, – והיא נרדמת שלווה ומנוחמת. – או שהיא מניחה את ראשה היגע, ומחצית הכר (כך היא מתארת לעצמה) – חורף, ומחציתו האחרת (היא מזיזה את ראשה לעבר הקיר) – אביב פורח, ציצים ופרפרים. או שהמיטה – ספינה, וים סוער והפלגות רחוקות; או שהיא מעלה על דעתה מה שעתיד להיות בעוד חמש שנים. – יש מתמרד ויש נכנע ומצדיק על עצמו את המעשה הנעשה בו, ואילו השלישי חושב מה אפשר לשנות ולתקן במלכות העולם שיהיה טוב יותר משהוֹיה.

יודע אני, את נוחה ונבונה. – אבל בדרך כלל הנערות קובלות הרבה על הנערים. – והם, האמיני לי, אינם גרועים מן הנערות, אלא שהם שונים ואחרים. בדקתי ענין זה בדיקה מתימאטית, והרי המתימאטיקה מלכּת-המדעים היא. אין כאן השקפות וחידות סתומות, אלא מספר גא בוודאותו, צוק סלע לא ימוט.

ובכן ספרתי ומניתי: כמה כתמי-דיו וכתמי-שומן יש במחברות, כמה אותיות כתובות כתיבה תמה, וכמה מקבל הסנדלר בעד סוליות, כמה מצויות צפרנים שחורות ארוכות וכמה כדורים איבדו, כמה חורים בגרבים וכמה שמשות מנופצות; כמה סימני כחלת וכמה תחבשות, כמה צפרני-עט שבורות וכמה עפרונות, וכמה איבדו ממחטות וכובעים; כמה תגרות (וחתיכות סבון), – חשבון מדויק של חמישים נערים לחוד וחמישים נערות לחוד.

הנה כי כן קיבלתי מספר בדוק וודאי, – המספרים צודקים ונכוחים – אך הענין מסובך עוד. – נער אחד אומר: “אדוני מביא במנין רק את התגרות שיש בהן הרמת ידים; יביא-נא במנין גם את הקטטות, הרכילות, הקובלנות וההעלבות, ונראה למי יש יותר”. ונערה אחת אומרת: “אדוני מחשב לי את החבּורה על המצח, אבל נער אחד דחף אותי אל העץ ונפלתי; האדון זוקף על חשבון הנערות את השרוול הקרוע שלי, וזה ממה שאנחנו שחקנו ואני אפילו אמרתי שאסור למשוך בשרוולים. זה הכתם שלו במחברת שלי. הוא שאל ממני את המוחק ואיבד אותו; אמת שיש לי תחבושת, אבל נדקרתי במחט בשעה שתיקנתי גרב של בחור, ואצבעי צבתה והיתה מוגלה, ולא צריך לחשב זאת”.

והמורה פוכרת את אצבעותיה, היא אומללה משום שהנערים עצלנים ולכלכנים ומבלבלים את הראש; אבל אחר-כך היא מודה, שעם הנערים נקל בכל-זאת לבוא לעמק השווה. – והנערות עצמן גם הן מודות, שבלי הנערים שקט קצת יותר מדי, ואפשר לומר אפילו עצוב. – עד שלבסוף הוציאה מלכת המדעים את משפטה, שהנערים מזורזים בתנועה פי ארבעה יותר מן הנערות. – וארבע פעמים קולניים יותר. כך. – לא מאה פעם ולא אלף פעם, ולא תמיד ולא כל מקום מלא מהם. אלא כזה הוא גורלם שלהם, - וכך יהיה, יקירתי, בין שאת מסכימה לכך ובין שאינך מסכימה. עַם הרפתקני הם.

ומשום כך הם מצריכים פי ארבעה סוליות וטלאים ותיקוני-גרבים; ארבע פעמים יותר הם נחפזים; משום כך הם מאבדים יותר והאותיות כמקלות וסמוכות. מפני שהוא סובל במה שהוא מוכרח לשבת, וסובל במה שהוא אנוס לכתוב ולהכין שיעורים. והאזנים מלוכלכות אצל הנערים לא משום שהן, הנערות, רוצות להיות יפות ומקפידות יותר (שהרי האזנים אצלן בין כך וכך תחת השערות), אלא משום שהנער סובל במה שהוא חייב לאבד מזמנו לשם רחיצה, כי הוא נאלץ לעמוד ולחכות בתור לברז, שהרי לא ירוץ עם קערת-מים כמו נערה. ונערה אוהבת לשבת, ולכן אין זו חכמה רבה שהמחברות שלה כתובות כתיכה תמה ויפה. (מובן יש יוצאים מן הכלל הזה בין הנערים והנערות).

הנערים אחרים, אך לא גרועים יותר; ומכאן קובלנות וטענות, – אבל גם הפלאה, ומריבות, וידידות ואהבה.

ובכן את מחבבת אותו, מאוד מחבבת; ואת מתייראה ודואגת לחייו, מפני שהוא קל-דעת ויהיה טייס. ואת כבר מסכימה שיתפוס את הרע במיעוטו, שיהיה לפחות מלח; כי אף-על-פי שגם בים יש רוחות-סערה ומערבלות-מים, סוף-כל-סוף המים יש בהם ממש ואחיזה יותר מן האויר, ואפשר יותר להנצל בשעת סכנה. ובכן את רוצה שהוא יהיה קפיטן של ספינה, ואת תפליגי עמו, ובדרך תכניסי כושים אל תחת כנפי האמונה. – כי את הדבר הרע ביותר את רואה בזה שהוא איבד את אמונתו בהיותו בגן-החיות, בעמדו לפני כלוב הקופים. וגם אבא ואמא שלו אינם מתפללים ואינם מאמינים בשדים וברוחות. והוא רצה אפילו להמרות בלוח של שוקולד, שאין גיהנום קיים כלל. – ובכן מה יהיה אם המטוס יפול, או שהוא בכלל ימות?

אל תתעצבי, הוא לא ימות. כי מה שהוא חלה בפעם ההיא – הרי זה משום שאכל קילו אחד גודגדניות, ארבע ביצים שלוקות, שלושה מלפפונים, תפוח ועוד משהו, אבל שכחתי. לאחר שני ימים היה בריא, שוב בריא ושלם. – אני מבטיחך שיש לו גוף בריא וחזק. – גם אינו קל-דעת כל-כך כפי שאת סבורה. – אתמול (היינו ישובים ליד שולחן אחד) אכל רק חמש פרוסות לחם עם גבינה ושלח את ידו לששית; אבל הניע ידו תנועה של ויתור ואמר: “יספיק”. – אחר-כך אכל עוד רק שלוש פרוסות עצומות, אבל היה מוכרח – בשביל להספיג את כל הלבּן. – מכאן ראיה: הוא יודע לללמוד מתוך הנסיון. אינו רוצה לחלות שנית.

נו, ומלבד זה את טועה אם את סבורה שתיכף ומיד ימסרו מטוס לכל הבא ורוצה ליטול. אם מישהו חש במעיו מאחר שמילא כרסו גודגדניות יתר על המידה – עדיין אין זו בחינה מספקת לטייס. – מטוס הרי זה דבר יקר ביותר, ולא יאמינוהו לידיו של מישהו לא-יוצלח. הוא אמנם אינו לא-יוצלח – יודע אני. הוא אמיץ כל כך והרפתקן קצת, ומשחק בכדור-סל ורוכב על אופניים, ולא בכה בפעם ההיא אף-על-פי שספג מנה הגונה, ולאמיתו של דבר נכנס בתגרה בגללך ולמענך, או שהמרשעונת-הכסאַנטיפונת הלכה רכיל ונתכעסה, משום שהוא קרא את מכתבה שלה. והוא שוחה כל-כך יפה. – אמת, אמר שבכלל לא היה מציל בחורה מן הבחורות, אילו ראה אותה טובעת, אבל אמירה זו לא היתה אלא בדיחה בלבד, את בעצמך יודעת זאת – הוא צחק. וכי מה את רוצה, שיהא נער מודה בגלוי שיש לו לב טוב? ועוד זאת: לב. נער – ופתאום לב; מיד היו אומרים שכמותו כאשה ויהיה ללעג ולקלס, וכלום נשתגע חלילה או בדומה לכך?

והרי כל שנה ושנה המטוסים והמצנחים משתכללים והולכים – כל פעם אמצאות חדשות ושיפורים נוספים, והדרך תהיה בטוחה. והוא עוד צעיר מדי להיות טייס. יכולה את ליעץ לו שמוטב לו להיות מלח, אבל אל תעמדי הרבה על דעתך. – בעצמך אמרת שגם בים מצויות סערות, וצוקי סלעים תת-מימיים, אבל יש סירות וחגורות-הצלה. אולם בזמן שהוא כבר יהיה טייס, ודאי יהיו תלויים בצדו של כל מטוס מיני אוירונים קטנים, ובשעת אסון, כגון שנקרעה כנף אחת, – הוא עובר מהר אל האוירון המציל הזה ויורד מהר. וגם יכולה את, אבל בזהירות ובעדינות, לומר לו כי טייס חייב ללמוד יפה יותר, שאם לא כן יישאר לשנה שניה בכתה זו, ומישהו, מי שמאחל לו אך טוב, יהיה מוכרח לחכות לו.

את צודקת: אין אדם יודע מה צפון לו ומה צפוי לו. זכורני, פעם אחת היה קצין, – בשכבר הימים, בצבא הרוסי. היה מתיירא: כל פעם שהיתה התקפה והיה קרב – הוא מיד חולה והולך אל חדר-החולים. ומה היה סופו של דבר? – נסע לחופשה אל העיר, לשבועיים: היה מרוצה שעכשיו הוא בטוח ממות, יהיה הולך לתיאטרון, יתרחץ יפה, במלון תהיה לו מיטה נוחה ונקיה. – ובינתיים אירע דבר כזה: היה רוח, ובלכתו ברחוב נפל על ראשו שלט של פח. ורע מזה: שלט של ספּר. ועוד יותר גרוע: של ספּר לגברות. – לא היתה בימים ההם הארה רנטגאֶנית (הדבר היה בימי מלחמת היאַפאַנים). עד שעשו כך ועד שעשו כך – לזעזוע המוח נוספו תסבכות אחרות, ובינתיים הלך, היה קצין ואיננו עוד, – כבה. – לא כדור חולף הביא לו את המות, אלא שלט ספּר לגברות הרגו.

בדבר אחד את צודקת: טייס מן ההכרח שיהא מתפלל. אבל את אַל נא תצטערי. בחור שכמותו, כשהוא רואה את עצמו מצליח, משחק יפה בכדור-סל, ושוחה, וקלע בעורב והרגו, ויש לו אופניים, והעגלון הרשה לו לנהוג בסוסים, והוא אוכל שש פרוסות לחם גדולות עם גבינה, - והצליח לקפוץ לכיתה גבוהה יותר, – דעתו זחה עליו והוא מדבר ככל העולה על לשונו; ורואה עצמו מצוי ורגיל בענינים, שבשביל לפותרם האנושות יושבת על המדוכה זה מאות ואלפים שנה. – המדע מחמיר ויהיר ומקפיד, ואילו האמונה מתונה וסבלנית – מאריכה רוחה.

הוא תעה וטעה, נתעה מדרך האמונה. – כבר היה לעולם. – הנה את מלקטת גרגרים ביער, גרגרים או פטריות, – ונתעית. – כן. – ואת מסתכלת לכאן ומסתכלת לשם, בולעת קצת פחד, לבסוף תמצאי את הדרך, או שתמצאי איש שיראה לך את הדרך. – והוא אינו מהלך לאט, אלא הולך ונחפז, ולא פטריות הוא מלקט, אלא חכמת-חיים וידיעת הענינים האנושיים, – הוא מתבונן לכאן ולכאן ומבקש ומחפש.

ויקרה לפעמים כך: כדור נתגלגל ונתחבא בין העשבים או בין השיחים. מבקשים כאן ושם, ואין – אין. והרי מן ההכרח הוא שיימצא כאן במקום מן המקומות, אלא שנתגלגל לפינה חבויה, אבד לשעה קצרה, וסופו של דבר: הנה הנה הנהו, ישנו. – אף את, יקירה, אל תהיי מצטערת: הוא יגדל ויתבגר, – יחזור ויגיע וישיג, ימצא את אמונתו.

מוטב אפילו שאמר לך, שהגיד ולא כיחד ולא כיסה ממך. מי שמסתיר את מחשבותיו המרדניות והרהוריו הסותרים ומסובב את הבריות בכחש, לא יפעל גדולות. חייב צעיר לעמוד באומץ של גבורה ולהציץ אל תוך העינים. ואת רוצה להשפיע עליו? נסי בלשון רכה וברצון טוב: בן-גיל יכול הרבה להשפיע על חברו. המבוגרים קפדניים ורתחניים יתר על המידה; אף הם מלמדים ומשפיעים, אבל מלמעלה כלפי מטה, כופים הר כגיגית כבסיני. אך יש ענינים, שבהם עצתו החכמה והמנוסה והפושרת של אדם מבוגר מועילה, אבל דרושה ונחוצה מאוד עצתו החמה והטובה של בן-גיל.

במידה שאדם חי יותר ורואה יותר, הוא פחות בטוח וודאי בדעתו. החיים גדולים וחזקים, והאדם עומד לפניהם חלש וקטן. אבל אם תרצי שוב לשוחח אתי, – בבקשה, ברצון…

משוך, בחור!

לא, לא אכזבתם אותי. – ואני מבקש להודות לכם. – לא הפרעתם לי כלל. על הרבה מחשבות חדשות וזכרונות אני חייב לכם תודה, הרבה למדתי מכם. – המינראלוגיה חשובה, אבל האדם חשוב אף הוא. גם הספר חשוב, אבל אמת-החיים – ראשית חכמה.

קובלים אתם על בית-הספר? – הריני שומע. – ועל המורה? – טוב. ועוד אתם מתאוננים על החברים. – בבקשה. – הנה האנשים שונים זה מזה ואין צרכיהם שווים. זה די לו בחבר טוב אחד, וזה רוצה בחבורה, בקהל, ברעש. – אחד אוהב לעשות הכל בשקט ולאט, ואילו אחר אוהב מהר ובסערה. – זה עליז וזה רציני. – זה אינו מעז והוא נחבא אל הכלים, וזה כנגדו בטוח בעצמו ובמה שהוא עושה. – הלה אוהב-שלום והלז קל-לריב. – כללו של דבר: כל אחד יש לו יתרונות וחסרונות. זה מזמר וזה מצייר, זה מצטיין בפתרוני חשבון וזה בחיבורי ספרות. וטוב שכל אחד מצטיין בדבר המיוחד לו. – ואתה קופץ מיד ופוסק: “כזה וכזה, לא-יוצלח”.

המורה צועק? – סליחה, אדוני הנכבד: וכי מה הוא צריך לעשות, מאחר שהרגיזוהו? – אף הוא אדם חי ויש לו עצבים ומיחושים משלו, ויש לו דאגות-משפחה ואבנים בכליותיו. כלום ראית אדם מדבר עד שגרונו ניחר וכל זה לשם עונג וצרידות בלבד? – המורה דורש? – וכי הוא שערך את התכנית, וכי אותו אין בודקים ועליו אין מפקחים והוא אינו אחראי בפני הרשות על התקדמותה של הכיתה?

אינו מסביר, מלמד רע? – סליחה, שמא מבקש אתה כי אך ורק אל בית-הספר שלך יכנסו את כל האיינשטיינים וכל הטשרניחובסקים וכל הויצמאנים שבעולם? אולי בשבילך ולכבודך לאסוף את כל הגלוסקאות-של-סולת המובחרות ביותר? – ובשבילך ולמענך ולמען כיתתך במיוחד שבמיוחד להעביר במסננת את כל בני-גילך שבמולדת ולבחור מהם את כל העידית וכל המצות השמורות והאפיקומנים, בשביל להשביע את רצונך, בנה-יחידה של האומה?

ובתי-ספר אחרים מה, ובפנימיות אחרות מה, ובמושבות-הקיץ? – בכל מקום כל יום הקציצות מוקדחות והחלב עשנוני, וכאן אף לא פעם אחת, – משום שאתה, הוד מעלתו, הואלת לאכול על השולחן הזה? – סליחה: אם אתה מוציא מתוך העוגה צימוק – נשאר שם אחד פחות בדיוק. – למעלה משני מיליאַרדים אנשים יש בעולם; כמה עשרות אלפים מוחות צעירים בארץ משתוקקים לקלוט תורה בבתי-הספר. וכל אחד יש לו זכות למורה טוב אחד ולמנה שלו של גלידת פטל. – שמא אינך מרוצה כי אך חבר אחד טוב נמצא בשבילך, והשאר ככה סתם, גרועים ממך? – מה שיש ראה וקדש. – אל תדרוש הרבה מדי, אל תפקד ואל תידחק, מפני שלא רק אתה בלבד אישיות חשובה, – חסד הוא עושה עמי שהוא חי בעולם הזה!

הוא משתעמם בשיעורים, ובכן הוא מפריע לאחרים, מַטְבֵּע שחוק ואסימון שכמותו. – מין “אני” מנופח כזה, – מעונג ומפוּנק ומפונדרק, מחוּכּם ומעוּקם – סיר נפוח ונאד סרוח.

במשחק הכדורסל הוא מדלג ומקפץ, בעצמו הוא מקלקל, אבל לאחר את הכדור לא יגיש; ועוד הוא מאשים שבגלל אחרים הפסידו. – מפני שהוא, בבקשה מכם – ארכי-רבּן וריש-קרקס כריש-לקיש בשעתו, גאון-הכדורסל ומאור הגול ועורבא פרח, – תכלית השלימות הדו-רגלית והספּורטיבית – הוא – הוהו – הוא – רוֹפּאַלוֹצאֶפאַלוּס קאַרקינאֶמאַטוֹזוּס.

(הי? – מה פירושו של זה? – איני יודע. – נדמה לי, מין חידק מנושאי המחלות. – מתוך כעס זה נתחמק מפי, – מתוך התעוררות-הנפש. – לעתים קרובות אדם מתלהב בשעת כעסו ואומר שטות שאין לה שחר, – כשהוא “קצת נורא” מרוגש).

זוכרת את: “קצת נורא” – את אמרת כך. – המבוגרים אומרים לא כך: הם יודעים בדיוק כמה בכל מקרה ומקרה מן הראוי להתרגש.

קראתי פעם אי-שם:

תייר מבקר באפריקה, בכפר של כושים. אבל הוא רואה: כתובת אנגלית: “בית-ספר”. – והוא מתאווה לדעת איך לומדים שם הכושישים השחורים. והנה הוא מוצא שהם מבינים, ויודעים יפה אנגלית. ובכן הוא שואל, כמה זמן. והמורה עונה: שנה אחת. – “שנה, – שנה אחת? – אין זה בגדר האפשר” – “אבל לא – מסביר המורה – בית-הספר קיים מכבר; המורה שקידמני לימד כאן תשע שנים”. – “ועכשיו היכן הוא, – מה מעשיו?” – “אינו עוד בין החיים: הוריהם של התלמידים אכלוהו”. – “אדוני מתלוצץ?” – “לא. הרי אלה הם אוכלי-אדם”. – “ואדוני? הרי גם את אדוני הם יכולים לאכול?” – “אמנם יכולים הם: מחלקת-החינוך תהיה אנוסה אז לשלוח במקומי מורה אחר”.

כך, אחא. – הוהו, לא אתה, אלא הענין – התפקיד – זה חשוב. – שקול לך את הדבר הזה בתום לבב ובאמונה.

דיבור נבון: לשקול. – שקול כמה אמת וצדק, כמה שקר ועוול יש בעולם, כמה דאֶקו חכמה וטפשות, שקול כמה דאֶקו מרירות וחמסנות, אי-רצון וכעס, כמה קילו טוב-לב ועזרה ורצון-להועיל, כאותו לחם לבן וריחני הנשקל, וכמה עבודה ורצון-טוב והגינות, כאותה פת-קיבּר חצי שחורה – שקול כל זה!

ואתה היית רוצה להתהלך על פני מעניות המולדת ושדות-הבּור שלה כך בקלות של טייל, לשם הסתכלות בלבד ובשביל להזין את העין, ופסיונים נכונים?

המורה העריך שלא כדין? היה לו משפט-קדם? היית ראוי לציון טוב יותר? – אם את חובתך עשית – שמור על שלוות-רוחך. והמורה עתיד ליתן את הדין לפני כס ההיסטוריה. אבל רשלנותך שלך ועצלנותך שלך – מינוס. לא הכינות את השיעורים, ואפילו אם המורה לא בדק ולא נתפסת – מינוס. אתה מתברך בלבך: “ניצלתי”. לא, אתה את נפשך לא הצלת: מינוס. – לא תלמיד עצלן איחר לבוא לבית-הספר, אלא אזרח איחר לבית-הספר, אל מקומו ואל תפקידו. – בסטאטיסטיקה של מעשי האזרחים בארץ הזאת נוסף כתם-דיו שלך ואיחור שלך – מינוס.

סליחה. – אתה תהיה רופא. וגם אז תאמר: “החולה אינו עֵז, לא יברח”, – תאחר, ובינתיים הוא מת מאין עזרה – מינוס; בסטאטיסטיקה נוספו יתומים. – איחר טייס לבוא אל שדה-התעופה, לא היתה לו שהות לבדוק את המנוע קודם ההמראה – אסון – האוירון נופל והמפרקת שבורה – מטוס אחד פחות לצרכי ההגנה. – הזנחת את החישובים – אסון, הגשר שבנית נטה ונפל, הבית שהקימות – עי-מפּולת, הצוללת שלך אבדה – טבעה במצולות, – האדים פוצצו את הדוד.

והיה כי ישאלך בנך מחר, – יש מחר שלאחר זמן, ובנך יקום ושאלך: “אבּא’לי, כמה זה 9X6”, – ואתה עומד כאילו בּר-אַליה ואינך יודע מה תשובה תשיב לו למורה.

אם האב לא-למוד הוא משום שמילדותו היה מסור לעבודה קשה ולא הלך אל האסכולות – הרי אין בזה משום בושה; אבל אתה – הרי אתה כבר מתוּרבת ובחולצה של חמד ובמכנסים עם קמט, ובכן “אבא’לי, כמה זה 9X6?”, “אבא’לי, האם שולחן הוא שם-עצם?”, “אבא, האם מיסיסיפי זה אי או חצי-אי?” ו“באמת, אבא, שָבַּר זה בנין פָּעַל או בנין פּיעל?” – ואתה תעמוד כאיל בר-אַליה ואין תשובה בפיך ולחייך אדומות מבושה?

אתה אומר: יש לי פנאי. – לא נכון. – שם מֵעֵבֶר לגבול לומדים, בונים, - כבישים, דרכים, בתי-חרושת, מכונות, טאַנקים, ודירות בהירות ורבּות-אור. – ואתה מה? – את אזנך האחת מן השתים אינך רוצה לרחוץ שתהיה נקיה? אתה מעמיס על הסטאטיסטיקה אוזן אחת מלוכלכת! – מינוס, אזרח שלי!

אתה אומר: זה קשה. ואתה קובל ומתאונן: קשה. – סליחה. – פתי ולא-יוצלח הוא כל הרוצה רק בקלות, ואיך שלא יהיה, ובלבד לגמור מהר. לפי העמל השכר. – ואתה שמח שהמורה חלה, שישו בני מעי שבמשך שבוע ימים לא יהיו שעורים? – מוטב לך לנסות לעשות את הכבד ממך, לאהוב את הקשה.

משוך, בחור…

עלה בזכרוני דבר. – מימים משכבר.

עדיין לא היה ידוע החשמל, לא היתה חשמלית בעולם, ובכן אני חוזר מבית-הספר בטראַם של סוסים. בקיץ סוס אחד היה מושך את הטראַם על פני הפּסים, ובחורף רתמו שנים, מפני שעל-פני השלג היה קשה. ובכן אני עומד עם הילקוט על הגב ליד העגלון, והוא נוהג בסוסים בחזקה ומצליף בשוטו. הסוסים מושכים, - אך השלג מכביד, ושלג מלמעלה. צר היה לי על הסוסים. ואני אומר: “אדוני מצליף בהם כל-כך”. – והלה הציץ בי הצצה של מורת-רוח ומן הצד והוא אומר: “ואתה רד ומשוך גם אתה בחורי, אם בעל-רחמים אתה; או לפחות רד מן הטראַם: יהיה לסוסים קל יותר”. – התביישתי נורא. ודבר זה כבר הספיק לי לקח לכל ימי חיי: אַל תתערב אם אינך יודע את הדבר לעשותו יפה יותר; אל תפצה פה, אם אינך נוטה שכם לעזור; אל תעשה עצמך מבקר, כל זמן שאינך יודע לעשות טוב יותר מן המבוקר. – אף אתה, בחור, משוך!

דבר זה אינו נראה לך, כך לא צריך להיות, בית-הספר כזה הוא ואתה כזה וכזה. פה שטות ושם רע. – אך מה אפשר לעשות? – משוך, בחור. או חשוב והמצא, כמו אֶדיסון, שיהיה חשמל והוא ימשוך את הטראם. או המתן, הבט וראה וצפּה באורך-רוח, עד שבית-הספר הזה שלך תצמח לו שן-הבּינה. – אתה את עצמך שמור – הנה זה כל הדבר. – שאל את עצמך: מה אני לוקח – ומה אני נותן כנגדו? ולא לאחר זמן ואחר-כך, אלא מיד ועכשיו!

השאיל לך חברך עפּרון או מוחק. זכור: אתה חייב להחזיר. הוא עשה לך טובה, אף אתה עשה מיד, אבל לאו דווקא למטיבך, אלא לאחר. – קיבלת – אף אתה תן.

משחק נאה ומחוכם הוא הכדורסל. אתה מקבל ואתה נותן, לוקח ומחזיר, תופס ומשליך לאחר – לשם המטרה המשותפת. – ואתה ער ומשגיח – הכדור משותף – משתדל להגיש אל הקרוב ביותר, אל מי שידע לעשות טוב יותר ובתועלת יתירה. זה האזרח הטוב.

והאזרח הרע שיבּר ענף, זרק בתרנגולת אריח של לבנה; ומלוכלכת מחברתו של האזרח הרשלן, שקלקל את הנייר הלבן. – ואולי תוכל אתה להיות לבנך דוגמה: “ראה, הנה מחברת של אביך מן הימים שאף הוא היה תלמיד בבית-הספר”.

אינך אוהב דקדוק? – סליחה, סרחן שכמותך.

ולחם אתה אוכל? לא בּרוט גרמני, לא פּאֶן צרפתי, ולא כלאֶב פולני, אלא לחם עברי. לגרמני הפרה נותנת מילך, לצרפתי היא משפּעת לאֶ, ולך חלב. ואויר אתה נושם, ולא לאֶר ולא לוּפט.

הנה אתה בחוץ-לארץ. מה יש לומר: הכל יפה ועשיר. יפה השמש ויפים השמים. אבל פתאום יקרא לך התרנגול החוצלארצי את קריאתו, ואתה שומע וחושב: לכאורה אותה קריאה עצמה: הקוקוריקו הגברי או הקיקיריקי הפּרגי. ואף-על-פי-כן, אתה מרגיש: לא בן-ארצך הוא ולא בן-מולדתך הוא, לא משלך, – זר.

הנה ארץ מארצות הקדם, – קוליבּרים, פרפרים נאים, ריחות חריפים, תוּכּים ממללים. – לא: מוטב האנקור האפור, פרחי זכריני.

או שאתה אוכל את המטעמים שלהם, שותה את היינות המפורסמים שלהם ואת הפּירות המשונים, – אבל אתה מתגעגע: תפוח-זהב רגיל משלנו, ויין ראשון וזכרון, ותירס שעל שפת הים, וגלידה עם גזוז.

אבל השגח, אזרח! כאן מוקש, כאן פח ופחת! שעל כן לא בזה העיקר. לא רק אכול ושתו, וכל המרבה הרי זה משובּח ויום אחד ארוך שכולו חג. – כבר אמרתי: זה אומר – “מה יתנו, מה ארוויח” – ו“זה מעט, זה עלוב”, – הוא לא מרוצה; ואחר כנגדו: “מה אתן, – לא מה יתנו לי, אלא מה אני אוסיף”.

איספנו שברי זכוכית פזורים וניירות משומשים; – עשינו מעבּּורת על הפלג – עכשיו נוח יותר לגשת אל מקום הרחצה; – נקי, ולא תפצע את הרגלים, ולא תשקענה בבוץ; – והפרחים מושקים כל יום – כל אלה מעשים של אזרחים הם, אזרחים בחברתם, – פּלוס. – אמנם בשטח קטן מאד, בפינה מצומצמת – אמנם כן, – אבל כמה שהכוחות מספּיקים, לא עליך המלאכה לגמור.

לא – לא. לא הפרעתם לי, להפך, עזרתם. – הנה, נזכר לי אותו מעשה: משוך, בחור! טוב היה לי עמכם וקצת נורא שמח. – תודה…

תן יד, הטה שכם – אל תרבה דברים – משוך! קשה, כבד – טוב יותר, מפני שגם ההתאמצות גדולה יותר. – מפני שלשון מדברת עם יד שאינה עוזרת – זה דבר נורא… נורא!

הערה:

הייתי רוצה עוד לסיום… אבל נניח לכך. – הכותרת: “פדגוגיה מבדחת”, – וזה מחייב.

הקדמה

יראתי שיהיו כועסים עלי.

יראתי שיאמרו:

– הוא מבלבל לילדים את הראש.

או:

– יש לילדים שהות לחשוב על כל זה כשכבר יהיו מבוגרים יותר.

או:

– גם כך הילדים אינם צייתניים ביותר, ועכשיו יתחילו לבקר את הגדולים ביתר שאת.

יהיה נדמה להם, שהכל הם יודעים. יהיו חכמים בעיניהם…

עוד לפני זמן רב, זמן רב מאוד, רציתי לכתוב ספר כזה, אך תמיד הנחתי הצדה את ההתחלה ודחיתי את הנסיון.

כי זהו נסיון.

ונסיון אפשר שלא יצליח.

ואפילו אם יצליח, הכרח הוא שתהיינה שגיאות. כי מי שעושה משהו חדש שוגה ועושה טעויות.

אהיה זהיר. אשתדל שהספר יהיה מענין, אף־על־פי שאין זה לא תיאור של נסיעה ולא סיפור היסטורי ולא חיבור על חיי העופות והפרחים.

הרבה בקשתי ולא מצאתי שם נאה לספרי זה.

עד שאמר פעם נער אחד:

– יש לנו הרבה רוגז ועגמת־נפש משום שאין אנו יודעים את כללי־החיים.

לעתים רחוקות המבוגרים מסבירים דבר בניחות וברצון, אך לפעמים קרובות הם כועסים.

לא נעים כשהם כועסים.

וגם להבין קשה. וגם לשאול אי־אפשר. ובאות אל הראש מחשבות שונות, הפוכות.

אלה הם דבריו של הנער.

– באות אל הראש מחשבות שונות, הפוכות.

לקחתי דף נייר וכתבתי:

“כללי־החיים”.

אני מתבונן.

הנער אמר דברי אמת. וערכתי תכנית.

אכתוב על הבית, על ההורים והאחים והאחיות, על המשחקים והדאגות בבית.

אחר־כך על הרחוב.

אחר־כך על בית־הספר.

אחר־כך על הנערים החושבים מחשבות, מה הם רואים בבית, ברחוב ובבית־הספר.

מפני שכל אחד אינו רק משחק בלבד, אלא גם מביט, ושומע מה שאומרים אחרים, והוא עצמו שוקל את הדברים ומהרהר בהם.

אין זה סיפור ולא ספר־לימוד – זה ספר מדע.

יש אנשים האוהבים סיפורים על הרפתקאות, מעשי־כשפים ומאורעות נוראים, מעציבים או מצחיקים. ויש אנשים האומרים, כי הספרים המענינים ביותר הם דווקא ספרי מדע.

מספרי הלימוד האדם קונה ידיעות, סיפור קוראים מהר, עם קריאת ספר מדע הקורא עצמו חושב גם הוא הרבה. אך קרא מעט הוא נזכר דברים שונים, לפעמים הוא תמה ומהרהר ושוקל, אם באמת כך או לא כך.

כי יקרה המקרה, שאחד אומר כך והאחר אומר לא כך.

הצעירים יש להם ענינים שונים משלהם, דאגות משלהם, דמעות ובנות־צחוק משלהם, השקפות צעירות משלהם ושירה צעירה.

לעתים קרובות הם מכסים דברים בפני המבוגרים, מפני שהם מתביישים, אינם נותנים אמון, מפני שהם יראים שמא יצחקו להם.

הם אוהבים להקשיב בשעה שהמבוגרים מדברים בינם לבין עצמם – ורוצים מאוד לדעת.

הם רוצים להכיר – את כללי־החיים.

קרובי המשפחה

– אמא!

איני זוכר אם אמר לי מישהו או קראתי בספר, שהמלה העתיקה ביותר, שהמציאו אותה בני־האדם כשהיו עוד פראים, – היתה דווקא המלה “אמא”, ומשום כך דומה המלה האנושית הראשונה הזאת בכל הלשונות.

ביוונית – meter, בלטינית – mater, בצרפתית – mére, בגרמנית – Mutter, בפּולנית –mama.

אפילו תינוק קטן כבר מכיר את אמא שלו. עדיין אינו יודע לא לדבר ולא ללכת, אך את ידיו הוא מושיט אל אמו. הוא מכיר אותה אפילו בגן כשהיא מתקרבת – וצוחק אליה מרחוק. אפילו בלילה יכירנה בקולה, בנשימתה. אפילו ילדים עיוורים שאין להם מאור עינים, כשהם נוגעים בידם בפּנים הם מכירים ואומרים:

– אמא!

פעם אחת נער אמר כך:

– אני גם לפני זמן חשבתי, אבל עכשיו יש לי מחשבות קשות יותר. בזמן שהייתי קטן היו לי מחשבות קלות.

אילו הן המחשבות הקלות על האם?

שאמא טובה, שהיא עליזה, או שהיא כועסת, או שהיא עצבה, בריאה או חולה.

שאמא מרשה, נותנת, או אוסרת, שהיא רוצה או אינה רוצה.

ורק אחר־כך נפגשים באמהות אחרות שונות, ולא רק באמא של עצמו.

ויש אמהות צעירות, עליזות ובת־צחוק על פיהן, ויש דאוגות, מעוייפות ועמוסות עבודה, יש מלומדות ביותר או פחות מלומדות, עשירות ועניות, אמהות החובשות מגבעת נאה ואמהות העוטפות ראשן במטפחת.

לא נעים אם אמא הלכה ומשך שעה ארוכה אינה חוזרת. ויש שאמא יוצאת כל יום לעבודה, או שנסעה לזמן רב. קשה המחשבה שישנם יתומים.

וימים רבים אחר־כך שומעים או קוראים בעתון, שאמא אחת השליכה את תינוקה בצדי הרחוב. הילד הזה לא יזכור כלל את אמא שלו, לא תהיה לו אפילו תמונה או מזכרת אחרת מאמא שלו. דווקא מאמא, מזאת שהיא צריכה להיות הקרובה ביותר, קרובה עוד יותר מאבא.

– אבא!

ושוב:

מחשבות קלות – שאבא עובד ומשתכר ונותן לאמא כסף. אך לא תמיד הדבר כך: לפעמים אבא חולה או אינו יכול למצוא עבודה. לפעמים אבא עובד בבית, ולפעמים באיזה מקום בעיר, או שהוא נוסע תכופות לעיר אחרת, או שנסע רחוק רחוק, ורק מכתבים הוא שולח.

מחשבות קלות ישנן כשההורים בריאים, כשיש בבית כל מה שדרוש, כשהכל חיים בשלום ואין דאגות.

אני, הכותב את הספר הזה, מכיר הרבה מאוד משפחות, וכל בית שונה לפחות במעט משאר הבתים. המחשבות המבוגרות שלי הן קשות ביותר וארוכות. אתה, הקורא הנעים, יכול לספור ולעשות חשבון כמה בתים של מכרים וחברים אתה יודע, אך אני שוב איני יכול: הרבה – הרבה מאוד.

אני יודע נער הגר אצל סבתא, ונערה שדודה לקחה אותה אליה. וילדים רבים מאוד גרים אצל זרים: בבתי־החולים, בפנימיות, בבתי־מחסה, באכסניות.

ההורים גרים בכפר ושם אין בית־ספר, ובכן הם שולחים את הילד העירה. או שההורים נמצאים בעיר, והרופא ציווה לשלוח ילד חולה למקום־הבראה.

בבית־הספר מכירים חברים ומשוחחים אתם – ומפעם לפעם נודע מהם דבר חדש. קוראים סיפורים ורואים כמה שונים הדברים בעולם, ויודעים שיש אדם ורע לו ויש אדם וטוב לו.

כל אחד רוצה שכל אנשי הבית יהיו שקטים ועליזים, שלא תהיינה דאגות. אך צריך להשלים לכך, שלא הכל ולא תמיד יכול להיות על הצד הטוב ביותר. יום אחד שמח, ויום אחד עצב, דבר אחד מצליח והאחר לא. פעם השמש זורחת, פעם גשם יורד.

– מה לעשות, כך הם החיים – אמר נער אחד.

האם טוב יותר להיות בן יחיד, או טוב יותר שיהיה אח או אחות? – הטוב יותר להיות הצעיר או הבכיר?

מישהו היה יחיד, אחר כך נולד אח קטן. האם הוא שמח?

אי־אפשר אפילו לחשב, כמה שונה הכל יכול להיות.

יכול שיהיה אח קטן, אח גדול וכמעט מבוגר. יכול אחד קשיש יותר ואחד צעיר יותר. שתי אחיות קשישות, שתים קטנות. אח קטן, אחות גדולה. אחד גדול, אחות קטנה.

מה טוב יותר?

אינני יכול להשיב תשובה, אינני יודע, ושום איש אינו יודע זאת.

– ומה רצוי לך יותר?

– רצוי לי כך כמו שהוֹיה – השיבה נערה.

יש אנשים השמחים על נקלה, עליזים הם ומרוצים. הכל נראה בעיניהם טוב ונאה. אפילו אינם מעלים על דעתם שיהיה אחרת. ויש אחרים הנוחים לכעוס וזועפים תדיר.

אם אפשר לשנות איזה דבר, כדאי לחשוב על כך; אך אם הוא מוכרח להשאר כך, לא כדאי לכעוס לשוא. ותמיד אפשר לחיות בשלום עם קטן ועם גדול, עם אח ועם אחות – ודבר זה באמת אינו תלוי אלא בנו בלבד.

הכרתי נער אחד שהיה לו אח חולה. זו היתה מחלה משונה. אפילו ההורים חשבו משך זמן רב שהנער רק שובב, אינו רוצה לציית. התהלך, אכל וישן ככל הילדים, אך רגע אחד לא היה יכול לשבת במקומו, בכל דבר משמש, הכל לקח, קלקל. אם רצה דבר ולא נתנו – הפּיל עצמו אל הרצפה, הכה, יָרַק, נשך וצעק בקול גדול כל־כך, שפעם אחת אפילו בא שוטר לראות מה נעשה שם; חשב שמלקים אותו קשה, והרי אסור להתאכזר לילדים.

עד שההורים קראו לרופאים. – אמנם, מפונק, עקשן וקפדן, זה נכון, אבל חולה: עצבני, אינו מבין.

– מה לעשות?

– צריך למסור אותו למוסד, כי בבית הוא מציק יותר מדי. בבית לא תמצאו לו עצה. צריך לדעת איך לנהוג בשכמותו. אם יוותרו לו יהיה רע יותר. לא מספיק רק שלא להרגיז אותו. להורים היה קשה למסור את הנער לידים זרות.

אמרתי:

– אתם חייבים לחשוב על הבּריא. חברתו של האח החולה מזיקה לו.

אותה שעה קרא האח, נער לא גדול:

– אינני רוצה שבגללי יצא הוא מן הבית. כבר אני מסכים שיהיה כך, אמסור לו את כל הצעצועים. שם, אני יודע, יהיו מכים אותו.

סיפרתי על כך לא מפני שהכל חייבים לעשות כך. אפשר לדרוש מאדם שיהיה טוב, אך לא טוב־לב שהיא הקרבה עצמית.

אחים ואחיות יכולים לחיות בשלום, אך אין לתמוה על כך שמתגלעות מריבות.

בשל מה? – בשל כדור, בשל מקום ליד השולחן, בשל דיו; מי צריך ראשון להתרחץ, מי צריך להרים פיסת נייר. אחד רוצה לשיר, והאחר רוצה שיהיה שקט. זה רוצה לשחק, וזה רוצה לקרוא.

יש מריבות, שבהן אפשר לראות מלכתחילה עם מי הצדק, ויש מריבות שבהן לא ידוע ברור. אחד מוכרח לוותר – מרצון, או לפי פקודה. לפעמים מגיעים לידי קטטה, הרמת־ידים ודמעות.

הרע ביותר הוא, כשהקטן מפריע לגדול בהכנת השיעורים. הוא דחוף, מפריע בשאלות, עולה על השולחן, לוקח את הדיותה. הגדול רוצה לגמור מהר יותר, כי לא כל אחד יכול לשבת הרבה ולחשוב בהתרכזות. הקטן דוחף את הגדול בשעת כתיבה, ובבה"ס כועסים שלא כתב חיבוריו כתיבה נקיה.

לא תמיד יש למבוגרים פנאי וסבלנות לחקור ולדעת בדיוק, איך היה. הם אומרים:

– וותר לו, הוא קטן.

או אומרים:

– וותר לה, היא ילדה.

או:

– לגדול יש לוותר.

נוכחתי לדעת, שביותר רעים הוויתורים מתוך הכרח, גם בבית וגם בבית־הספר. יש להם תוקף רק לשעה קצרה. ואחר־כך רע יותר. הרגשת העוול מרגיזה ומגרה. נשאר משקע של מורת־רוח. נשאר העלבון. נוכחתי לדעת, כי טוב יותר שלא להתערב כלל, מלשפוט בלי חקירת סיבות המחלוקת. למבוגרים נדמה לפעמים, שהמריבה נתגלעה בגלל שטות, בגלל דבר של מה בכך…

לא. – וויתורים מרצון בין אחים ואחיות מצויים הרבה.

לעתים קרובות מתאוננים המבוגרים:

– כל היום הם רבים.

– תמיד הם רבים.

– אינם חדלים מלריב.

– אין רגע בלי מריבה.

גוזמה.

אם נספּור ונעשה חשבון, נמצא אצל אחים ואחיות שאינם חיים בשלום שתים, שלוש, ארבע קטטות ליום. נניח, שכל קטטה נמשכת חמש־עשרה דקה. תהיה, איפוא, יחד שעה שעה אחת – זה הרבה, אך לא כל היום. ואולי טוב יותר שעה אחת של מלחמה מרוגז תדיר ואי־רצון נסתר וגדל והולך.

נוכחתי לדעת, כי מאוד מכאיב ומרגיז הזלזול, שהאחים והאחיות הגדולים מזלזלים בקטנים מהם.

ומרגיז ומכעיס כשהקטן דורש את אותן הזכויות עצמן שהן מנת־חלקם של הגדולים.

– גם אני רוצה – אומר הקטן.

– אם כן, לא אתה ולא אתה, שניכם לא.

לשם שמירת יסוד־השויון המוטעה, או לשם מתן דוגמה ומשל, שוללים משהו מן הגדול או אוסרים עליו דבר.

וכשתפרוץ אחר־כך מריבה לא תפרוץ בגלל דבר של מה בכך, אלא בגלל איבה הדדית.

יש ימים טובים יותר ויש רעים יותר. כבר היה טוב, היה שלום, והנה שוב מתחילים.

– מפני מה?

צריך לבדוק, צריך לדעת קודם שמחליטים דבר, צריך לחקור ולדרוש, כי איך אפשר ליעץ או ללמד בלי להכיר? ונוכחתי לדעת, שלא ראוי למהר מיד לעזרה. מוטב לחכות קצת, עד שישקטו.

הוראיתי לדעת שהרבה יותר, פי עשרה יותר, מרובה הטוב מן הרע, ואפשר לחכות בשקט עד יעבור רע. כל נפש חיה, ולא האדם בלבד, נוח לה בשלום יותר מבמלחמה, ולכן אין זה, איפוא, מן הראוי לקטרג…

אם בבית גרים יחד סבא וסבתא, יכול דבר זה להיות לטובה לילדים. אם אמא כועסת, אולי סבתא תנחם; אמא לא הסכימה, אולי סבתא תעזור. יש לה פנאי יותר, ולכן היא שומעת ביתר הקשבה. מעניינים סיפוריהם של אנשים זקנים. ובכלל כמה זה מופלא.

סבתא זוכרת, איך אמא היתה ילדה קטנה ואבא ילד קטן. ועוד לפני־כן סבתא עצמה היתה ילדה.

היא זוכרת זמנים שעברו. אחרים היו אז הרחובות והבתים, אחרים השעונים והמנורות, ואפילו האנשים אחרים היו. לא היו אמצאות כאלה, ולא ספרים וצעצועים ושעשועים כאלה.

אותם כבר מתו, והללו עדיין לא היו בעולם.

ובאות מחשבות קשות, ולא רק על מה שיש בעולם, אלא גם על מה שהיה ומה שיהיה.

מופלא, מופלא מאוד…

בית – דירה

אנשים דרים בכרכים גדולים, בערים קטנות ובכפר.

בית־ההורים יכול להיות ביקתה קטנה, פינת־חצר, צריף עץ, חדר בבית או חדרים רבים בבית־חומה גדול, וארמון.

הבית יכול להיות בנינם של ההורים, או שכור מבעל־הבית, שכל חודש משלמים לו שכר־דירה. מי שאין ידו משגת לשלם שכר־דירה נאלץ לעקור מדירתו.

ילדים קטנים אינם יודעים ולא כלום מכל זה. המחשבות הקלות שלהם הן כאלה:

– פה ישנם אמא ואבא שלי, פה ישנה המיטה שלי והצעצועים, פה אני ישן ואוכל ואל הבית הזה אני רץ בזמן שבחוץ קר או גשם יורד.

כמו צפור הממהרת אל קנה.

רק אחר־כך מכיר הילד דירות אחרות; מסתכל, מתבייש קצת, וקצת מפחד. הוא רואה אמהות אחרות, שולחנות אחרים, מיטות אחרות וארונות. מתפלא, מהרהר, משווה, ולבסוף הוא יודע.

כבר אמר פעם נער מבוגר מעיירה קטנה:

– חשבתי שבּוורשה ישנם הרים גבוהים וימים וספינות, ובכל מקום פסלי־זכרון, כמו בבית־הקברות. אני עצמי שוב איני יודע מה שחשבתי.

לעתים קרובות מתערבבים יחד האמת והחלום והאגדה.

אמרה נערה קצת מבוגרת:

– איני יכולה לתאר לעצמי, איך אנשים גרים בחורף בכפר. בכל מקום שלג, וקר כל־כך, והם גרים שם.

רק לאחר שאדם מכיר יפה את דירתו שלו, הוא מתחיל חושב על מה ששונה ורחוק. בדיוק כאילו ערך במחשבתו טיולים לארצות רחוקות ולא נודעות.

מפני שילד קטן צריך לעמול הרבה מאוד עד שיבין וידע את הבית שהוא גר בו. מי שכבר נתבגר אפילו אינו זוכר עוד איך התבונן בחדר, ברצפה, בתקרה ובקירות, כמה דברים קשים ולא־מובנים ראה, כמה מצא אפתעות וחידות.

כי משונה העששית, היא אחרת ביום, אחרת בערב ובלילה.

כי משונה השעון, המתקתק ומצלצל. מה יש בתוכו, מפני מה ולמה. מביטה אמא בשעון, והיא יודעת שאבא ישוב בקרוב הביתה. השעון הזה כאילו יודע מה שנעשה מחוץ לבית, יודע מתי יהיה חושך, הוא מצלצל שילכו לאכול, שישכבו לישון, שיקומו מן המיטה. אף לרגע אחד אינו חדל מללחוש על גבי הקיר.

משונה הראי. שונה לגמרי מן התמונות. דברים שונים אפשר לראות בו. כשאמא עומדת לפני הראי ישנן שתי אמהות.

– והנה אני!

מרים יד למעלה, משרבב לשון, מחזיק חתול, מרים את הסינור – הכל בראי בדיוק כך.

תלויות תמונות ותלויים צילומים – והם אומרים דבר־מה ומסבירים דבר־מה, והילד הקטן אוהב אותם או אינו אוהב, שמח ומתירא.

התהפך כסא, נתפחד – וגם כואב; נפל, נפגע בשולחן, בארון. נפל. דחפו אותו בדלת. נכווה בתנור. גם התנור עושה פה דבר־מה. הכל עושה פה דבר־מה. מה? – צריך לראות. לפעמים נוח ושמח; ולפעמים כועסים. – מפני מה?

אומרים שקילקל, שיבר; שליכלך. לילד קטן קורים מקרים לא־נעימים: הרטיב על הרצפה, אינו יודע איך קרה הדבר. שוב עגמת־נפש וצער.

אך יש לו גם נצחונות: בפעם הראשונה עלה בעצמו על כסא, בפעם הראשונה הגיע בעצמו אל כף־המנעול, פעם ראשונה פתח את המגירה, פעם ראשונה תפס את המטאטא ומכבד את הבית, או מנגב במטלית את האבק.

המבוגר יותר, זה שהולך אל בית־הספר, כבר שכח כל זאת. וחבל: אילו זכר את הקשיים של עצמו, לא היה דן את הקטן דין קשה.

אביא דוגמא אחת, להראות שהקשיש יותר לא הכל הוא מבין: מפני מה, למשל, אין המבוגרים מרשים לקפּץ על הספּה? הם אומרים שהקפיצות מקלקלות את הספּה, – והרי הדבר אינו כן; כל־כך נעים לקפוץ, הקפיצים מקפיצים גבוה גבוה.

ילדים אינם יודעים, שיש דברים יקרים אשר קונים אותם פעם אחת, והם צריכים לשמש משך שנים רבות. ספּה אינה מתקלקלת בבת אחת, אך אם יקפצו עליה במשך שנה ושנתיים – יתפקעו המשיחות, שבהן קשורים הקפיצים, וצריך לשלם לרפּד שיתקן, וצריך אפילו לקנות בד חדש לכיסוי.

לפעמים מרשים ההורים לקטן שיקפּוץ, כי קשה לאסור עליו, והקטן משקלו אינו גדול, ולפיכך אינו מקלקל הרבה. ועל הגדול כועסים מאוד, מפני שאין כסף לתיקונים.

כועסים אם הילדים משריטים את השולחן באולר, מסובבים את כפתור־החשמל, מדליקים גפרורים, משחקים בחדר כדורגל. – צריך להודות, שהמבוגרים צודקים בזה.

אני זוכר איך שיברתי בכדורגל עציץ יפה שהיה מזכרת. זמן רב הצלחתי ולא שיברתי – אולי אפילו משך שנה. הבטחתי שאשחק רק על הרצפה, ואמא הרשתה. עד שפעם אחת קרה הדבר, או שהשלכתי חזק מדי או ששכחתי את ההבטחה. העציץ נרעד, התנודד ונפל מעל הכן.

כשבאים נערים אל חדרי, תמיד אני מעמיד במקום בטוח את המנורה ואת השעון־המעורר. אינני רוצה שיהיה להם צער, ולי היזק. ואני מיעץ בכל מקום כך לעשות: מוטב להרחיק את הדיותה בעוד מועד מלכעוס אחר־כך שהדיו נשפכה.

המבוגרים אינם אוהבים ביותר את אורחיהם של הילדים, רוצים לדעת אם החברים הללו שקטים הם וטובים ומחונכים יפה. אם יקרה דבר־מה, הם כועסים שהבן הזמין הביתה נערים שובבים. אך לא נעים להתנגד בזמן שחבר אומר:

– אבוא אליך.

נער שקט אפילו לשפוך כוס מים לא נעים לו. אך ידוע, כי דווקא אם משתדלים יותר מדי, תארע תמיד איזו תקלה. לכן הנערים השקטים אינם אוהבים ביותר ללכת לביקורים. כדאי לו אפילו יותר להשתעמם בבית. כי אינו יודע את הכללים, איך לבקר אצל חברים, ואיך לקבל אורחים כך שלא יפגע בכבוד האורח ושגם לעצמו לא יגרום אי־נעימות. וחבל.

כי לא טוב הדבר, שדווקא ההגונים יש להם תמיד חששות הרבה כל־כך, והמחוצפים שום דבר לא איכפת להם, ודווקא בבתי־אחרים הם עושים כל מה שאוסרים עליהם לעשות בביתם שלהם.

פעם אחת הזמין נער חברים לביתו. מובן, אמא הרשתה. אבל בא אחד לא־מוזמן. הוא אפילו בבית־הספר היה משחק תמיד כפּרא אדם; היו מכנים אותו “משוגע”. מה היה לעשות? הרי בא כאורח.

המשחק היה נעים. אך הלז השתגע והתהולל, ושיבּר מראה גדולה, ואמא גרשה את כולם.

– למה הזמנת אותו?

– הרי הוא בא מעצמו. לא קרוא.

– צריך היה לומר לו.

לא ידע: לא הכיר את הכלל האומר, שלא עם כל אדם אפשר לנהוג בעדינות.

אני יודע מקרה, שאורח לקח עמו שעון־זהב של אמא, שהיה מונח על השולחן.

נוח יותר במקום שהדירה גדולה. המבוגרים והילדים פחות מפריעים אלה לאלה. במידה שיש אנשים והצפיפות גדולה יותר, במה במידה רבים יותר האיסורים והנזקים וההתרגזויות. מי אשם בכך? – שום איש אינו אשם.

קראתי בספר, שאם יש לאדם צער והוא יודע מי אשם, אין סבלו קשה כל־כך. ולכן צערם של הצעירים מכאיב כל־כך, מפני שאינם יודעים מי אשם ומה אשם.

במקום שיש חדר־ילדים אומרים לעתים פחות תדירות:

– לא לרוץ, לא להקים רעש.

אם כי לא תמיד כך, מפני שאנשים עשירים על־פי־רוב הם פחות סבלניים ודואגים יותר למנוחתם ולנוחיותם.

קשה מאוד לומר מה טוב ממה.

פעם אחת הלך נער, שהיה דר בחדר קטן מאוד, לבקר אצל חבר עשיר. וכשחזר אמך כך:

– שם יפה, יש לו חדר לעצמו. יש שטיחים, תמונות, וצעצועים רבים כל־כך יש לו. אך לא הייתי רוצה לגור שם. אצלנו נעים יותר, – לא כל־כך קודר ועצב.

לפעמים מהרהר אדם, שהיה רוצה שיהיה אחרת משהויה. כאילו הוא מתקנא: לאחר טוב יותר. אך באמת רק לעתים רחוקות מישהו רוצה להיות הוא עצמו אחר, שתהיה לו אם אחרת ושיגור באיזה מקום אחר. שום איש אינו רוצה שיהיה אחרת לגמרי. הוא מתאווה רק קצת לשנות, קצת לתקן. אך האנשים שונים הם: יש מתקשר ומתרגל מאוד, ויש מתקשר פחות ומוכן לשנות הכל.

בדירה קטנה אפשר שיהא שורה שלום, רצון טוב ועליזות, ובדירה גדולה אפשר שתהיה חומרה, מורת־רוח ושעמום. ואפשר שילד יהיה בודד גם פה וגם שם.

קשה אפילו לומר, אם טוב יותר לגור בעיר גדולה או בעיר קטנה. בעיירות הקטנות הילדים מפחדים מפני דליקות, ובכרכים מפני המכוניות וגנבים. בעיר הגדולה יש יותר שעשועים, ספרים ובתי־קולנוע, ובעיר הקטנה עושים טיולים רחוקים יותר, נעימים האביב והסתיו ורבים יותר הפרחים והצפרים.

כמה נעים לגדל צמחי־בית, כמה רגעים נעימים יש בשעה שזורעים בעציצים, בשעה שהזרעים נובטים, בשעה שמכינים סמוכות, מעבירים מעציץ לעציץ, משקים, מוציאים אל הגשם או מסירים את האבק.

וצפור בכלוב, ודג באקוואריום, או לפחות בצלוחית. ובעיירה הקטנה גם יונים, ושפנים, וכלבים ואפרוחי־תרנגולים.

– מוטב שיהיה כך כמו שהויה – אמר נער אחד.

לפעמים משפחה גרה בכפר. גם סבא חי שם, וגם סבא של סבא.

ויש עוקרים דירתם מן הכפר אל העיר, או מרחוב אחד לרחוב אחר.

המבוגרים אומרים, כי הצעירים אוהבים את ההעברה מדירה לדירה. וגם אני חשבתי כך לפנים. אך אין הדבר כן.

ההעברה – לעתים קרובות היא נעימה ומשמחת. כל אחד שמח, כי לימות הקיץ יצא אל הכפר. מפני שגם ימי־החופש וגם קיץ, ואין יוצאים לתמיד.

נעים לעבור לבית עליז יותר, מקום שיש גזוזטרה וחלונות יותר והגן קרוב יותר. ההורים מרוצים, הכל אומרים שיהיה נוח. אבל גם אז חבל על הבית הקודם שמכירים אותו יפה, ועל האנשים שהיו נפגשים אתם לעתים קרובות. הכל נראה שומם כל־כך בשעה שמוציאים את הרהיטים.

ויש עוקרים דירה מתוך עצב, אם מישהו מת, או שמצבם של ההורים רע ואין במה לשלם שכר בעד דירה טובה.

לפרקים קרובים עקירה מדירה לדירה מעוררת אי־מנוחה: איך יהיה במדינה הרחוקה. האם אפשר הדבר, שלעולם לא אראה עוד את הדירה הקודמת ואת הארץ הקודמת?

לא תמיד הצעיר שוכח מהר ומתרגל מהר. לפעמים המבוגרים עסוקים במקום החדש בענינים חדשים, אין להם פנאי לחשוב על מה שהיה.

והילד – מתגעגע.

המבוגרים בבית

מלבד אבא ואמא ישנם בבית עוד מבוגרים. לפעמים עוזרת או מבשלת, לפעמים אומנת או מחנכת, או מורה או מחנך.

לא קל להבין מתחילה ולדעת איך להסתדר עם כל אלה. צריך להכיר כל־כך הרבה אנשים בשביל להימנע מאי־נעימות.

יש להודות בגלוי שלפעמים ההורים מרשים הרבה ואינם מרבים בהערות, אולם יש גם ששומעים באמת לעתים תדירות יותר מדי:

– אסור, אל תעשה, אל תגע, לא כך, עכשיו לא.

או:

– לך, קח, לך לשחק, אכול, ישן.

אחד קל לו לציית ולעשות מה שמבקשים ממנו, ואחר קשה לו. מי שנוח בטבעו קל לו יותר, ומי שאינו נוח מתרגז.

והוא אומר:

– הם מענים, משעממים, אינם נותנים מנוחה, מפריעים, מתערבים בענינים שלנו.

והמבוגרים אומרים:

– אינו נשמע, אינו מציית, אינו מתנהג יפה, שובב, בּור.

ואותה שעה דווקא באות (כפי שאמר הנער ההוא):

“המחשבות ההפוכות”.

כלומר, בא הרצון להתנגד. ובכן המבוגרים אומרים:

– עקשן, עושה להכעיס, קשה־עורף, פּרא־אדם וידו בכל.

אולם לאמא, ועוד יותר לאבא, צריך לוותר. כרגיל אבא קפדן יותר, אם כי לא תמיד. – אם כך ואם לא כך, כל אחד לפחות יודע שאבא ואמא יש להם הזכות לצוות לעשות דבר או לאסור שלא לעשותו.

קשה לכעוס זמן רב לאבא ולאמא. אי־אפשר לומר שאין אוהבים אותם.

לכן כמעט כל ילד משתדל שלא להרגיזם, ואם צריך – הוא גם מודה שחטא ומבקש סליחה. ויש שהוא מבקש סליחה אפילו במקרה שאינו מסכים בכל לבו שהצדק עמהם.

לפעמים סבתא וותרנית יותר מדי, וקל יותר להתנגד לה. אולם אחר־כך חבל על סבתא. וגם יש סכנה בדבר, כי כשעוברים על המידה היא יכולה לקבול בפני אבּא או אמא.

ואם תתחיל עם אח גדול או עם אחות גדולה יותר – קרוב לוודאי שירבּיצו בך…

והנה מצטרפת עוד קובלנה – העוזרת. האם באמת חייב ילד לשמוע תמיד בקולם של כולם, והכל יש להם זכות להתערב תמיד ובכל דבר?

הכרתי עוזרות שהיו אומרות:

– רצוי לי יותר לעבוד במקום שיש ילדים, – שם עליז.

אך לעתים קרובות יותר הן אומרות:

– בעד כל אוצרות העולם לא אלך לעבוד במקום שישנם ילדים.

וצריך להודות, שכאן יש לעוזרת יותר עבודה, כי מי מכבד ומשפשף ושוטף את הרצפות המלוכלכות?

המבשלת נחפזת לבשל את הארוחה למועד הקבוע, או שיש כביסה; והנה זה מסתובב במטבח, ובכן היא מגרשת אותו.

אם נער אינו שקט, וצר לו בבית ואין לו מה יעשה, לעתים קרובות מתחילה אז מלחמה עם העובדים בשירות הבית. הדבר מתחיל על־פי־רוב בענין של מה־בכך, הוא אומר משהו בכעס, או שהעובדת גוערת בו במלה מכוערת – ואחר־כך הדברים כבר מתגלגלים מעצמם.

מתאוננים ההורים:

– אינו אדיב לגבי העוזרת, מתכוון להרעים את המחנכת. שום אדם אינו רוצה לעבוד אצלנו בגללו.

ההורים מאבדים את אורך־רוחם, פעם כועסים על הנער ופעם על העוזרת. לא תמיד הם יודעים בדיוק איך היה. ואז ההתרגזות גדולה עוד יותר.

פעם אחת חזרה ילדה נוגה ובוכיה:

– חברה הזמינה אותי אליה. צלצלתי, אמרתי בוקר טוב, ואני שואלת, אם החברה בבית. והנה העוזרת סגרה את הדלת בפני בדפיקה ובכעס, ועוד היתה מצעקת משהו מאחורי הדלת.

מובן שיש גם מקרים אחרים. לפעמים לא זו בלבד שיש שלום, אלא גם ידידות. יש סיפורים וטיולים משותפים ומתנות קטנות, וחיים יחד חיים של עליזות ורצון טוב. אני יודע מקרים, שהילדים לימדו את העוזרת בת־הכפר לקרוא ולכתוב, כתבו בשבילה מכתבים למשפחתה שבכפר או לחתנה שבצבא.

פעם אחת קרה אפילו מקרה שאבא היה מרוגז מאוד, וכשרצה לפגוע בנער, העוזרת הגנה עליו:

– מה אדוני רוצה ממנו? לא ארשה להכות אותו.

מוטב היה לה שיכעס עליה. – יש מקרים שונים.

אך ב“כללי החיים” אני חייב לכתוב יותר על מה שרע, כדי שכל אחד יחשוב איך לתקן את הרעה.

ובכן אזכיר בקיצור, כי לעתים קרובות ביותר שורר שלום כשיש בבית מורה או מחנכת בשביל הילדים. מובן, הכרח הוא שיהיה לפעמים ריב. כי ראוי לזכור, שיותר קל להיות אם מלהיות מחנכת.

אם אמא תרשה לעשות משהו ויארע מקרה רע, – לא יהיו כועסים לאמא. אם לאמא קרה דבר לא־נעים, הילדים יודעים מפני מה היא עצבה, ועל המחנכת הם חושבים שהיא כועסת.

אם אמא מצווה לעשות דבר, מצייתים לה הרבה יותר משמצייתים למחנכת. – יוצא, איפוא, שיש התרגזות בדיוק במידה שהיא הכרחית שתהיה בין אנשים הנמצאים תמיד יחדיו. – אולם הם אוהבים זה את זה ואינם זוכרים את עלבונם זמן רב.

אך יש לפעמים שהילדים ילדים רעים והם מציקים הרבה. יודע אני מקרה, שנער שיקר ואמר שהמחנכת מכה אותו, וזה לא היה אמת. או שהיה עושה דברים להכעיס ולהרגיז, והיה מאיים שיתאונן באזני אמא.

ויודע אני מקרים אחרים, שהילדים סובלים מאוד, אך הם מתביישים או יראים לספר להורים.

קראתי בעתון, שבחוץ־לארץ היה איש עשיר אחד, ומתה עליו אשתו, ומתוך צער היה מבלה את כל ימיו בנסיעות. ובארמונו הניח שני בניו בהשגחתו של מחנך. המחנך היה מלקה את הנערים ומאיים עליהם, בחורף היה שופך עליהם מים צוננים ובלי לבוש היה כולא אותם במחסן לכל הלילה. ורק לאחר שאחד מהם מת מן העינויים האלה, כתב השני לאביו בסוד, שלא בידיעת המחנך. ואז נערך משפט, המחנך הלך לבית־הסוהר; אך אחרו המועד – את המת אי־אפשר להחיות.

כלל החיים אומר:

– לעולם אין להסתיר דבר בפני ההורים. לפעמים נדמה לו לצעיר, שהוא חסר־הגנה ומחוסר־עצה, והרי העצה היתה נמצאת על נקלה, אילו היו ההורים יודעים.

לפעמים נדמה לו לילד, שגם הוא אשם. אין בכך כלום: ההורים יסלחו, יעזרו. אפילו אם אין הורים, אפשר להתאונן לפני דודה, דוד או סבתא, ואפילו למשטרה אפשר לפנות, אם אין אדם קרוב יותר.

לא נעים לכתוב ולספר על כך לאותם הילדים שטוב להם, שהם נתונים בסביבה של אנשים דורשי־טוב. אך מה בכך? יהיו יודעים גם הם, ידעו שלא לכל הילדים טוב כמו שטוב להם, ואל יהיו מתנפחים בשל התרגזויותיהם הקטנות…

אנשים שונים ישנם בעולם: גם מבוגרים וגם צעירים. שונים גם הדודים והדודות. ושונים האורחים המבוגרים.

יש דודות נעימות ויש לא נעימות. ובכלל המבוגרים, ממש כמו הקטנים, נחלקים לשני מינים: אלה שאוהבים אותם ואלה שאין אוהבים אותם.

אחד נותן רק יד לשלום ואחר־כך הוא מדבר עם אמא; לפעמים אפילו לא נעים שאינו שם לב לילד. אורח אחר אומר איזו בדיחה לא־מוצלחת או שואל שאלה שלא תמיד יש חשק לענות עליה.

– ודבר זה אתה אוהב, וזאת אתה עושה, וכך וכך אתה רוצה? למבוגרים נדמה שהילדים לקקנים וחמדנים. לא נכון. אם אין אוהבים את מישהו, גם המתנה שהוא מביא גורמת אי־נעימות.

גרוע יותר, אם האורחים מתערבים ומעירים הערות. אך גרוע מכל הם הפינוקים והנשיקות. או שהבא לוחץ את היד בזמן נתינת השלום עד כדי כאב, או שהוא נושק נשיקה רטובה, או מושיב על הברכיים. – באיזו זכות?

לכן הילד מתקרב אל אורחים מבוגרים באי־מנוחה, לעולם לא ידוע מה המקרה שיקרה אותו.

כלל גדול בחיים קובע, שהילד חייב להיות אדיב למבוגרים ומנומס לאורחים. אך גם הם חייבים להיות אדיבים ולא לגרום אי־נעימויות.

פעם אחת מכר של אבא תפס נער בידיו, ונענעו בתנופה ואמר:

– אשליך אותך אל הנהר (אותה שעה עברו על פני גשר).

והדבר נעשה פתאום כל־כך, שהנער צעק בפחד ופרץ בבכי. – והמבוגרים התחילו שוחקים ומלגלגים:

– בחור גדול כל־כך ולא־חכם. פּחדן!

והאדון ההוא, תחת להודות שעשה שטות ולבקש סליחה ולא להזכיר את המקרה, עוד היה מתגרה אחר־כך מפעם לפעם:

– כבוד והדר, המלח! – שלום רב, הגבור!

מתועב שכזה!

ישנם כאלה, שהם נהנים הנאה רבה כשהם מרגיזים. ויש אחרים, שמשתדלים למצוא חן. ובכלל לעתים קרובות אין ידוע על מה הם צוחקים.

פעם אחת ישבה בחדר־האורחים חברה גדולה, ולנער אמרו שיכבד את האורחים בשוקולדה. – אמנם, נעים להגיש כיבוד, אבל באיזה דבר משלו, ולאיש אחד, ולזה שאוהבים. אך מה לעשות: הרי ציוו. והנער התחלק, כמעט נפל. נפחד. הרי היה יכול להפיל את המגש ולשפוך את כל השוקולדות. והאורחים התחילו צוחקים ומתבדחים.

ישנם אורחים, שבשבילם הילד צריך להיות אדיב ביותר. איזה ידיד של אבא, מישהו שבא מרחוק, או מי שיוצא ונוסע לימים רבים. כאן צריך להשתדל ולהתאמץ ביותר, וזה גרוע אפילו מבחינה בבית־הספר. מלמדים את הילדים לדקלם ולשיר לפני האורחים. הוי, כמה זה לא נעים.

לפעמים בא אורח לא ידוע ומביא עמו ילד, ואומרים:

– לכו לשחק.

לא תמיד אפשר לשחק עם ילד אחר לפי פקודה.

המבוגרים יודעים איך יש לדבר אם אדם ואדם, עם מי להתאמץ ולהיזהר בדיבּור ועם מי לדבר דרך חירות. הם יודעים איך לפתוח בשיחה, אף־על־פי שאין רוצים מאוד לשוחח. (וההתחלה ביחוד אינה קלה).

והמבוגרים אינם מתביישים כך או כמו שמתביישים הילדים. אין משגיחים עליהם, אין כועסים עליהם אם יאמרו דבר או יעשו דבר שלא כהוגן. והם יכולים לבחור לעצמם, עם מי לעשות ועם מי לא לעשות היכרות.

ונדמה הדבר, כאילו עם הילד כל אדם יש לו זכות להתחיל בשיחה, אפילו אם הוא יודע אותו אך מעט מאוד או שאינו יודע אותו כלל.

גם אני חשבתי לפנים כך, אך נער קטן לימדני שכל והבנה, ואני זוכר לו את הדבר לטובה.

הייתי רופא צבאי. הפלוגה שלנו עמדה בעיירה קטנה. לפני הבית שיחק אותו נער קטן. בעברי שם אמרתי:

– בוקר טוב.

– מפני־מה אינך עונה? – שאלה אמו ברוגז.

– אין אני מכיר אותו כלל, – ענה הנער.

מאותה שעה כבר אני נזהר יותר.

הקורא היקר! יודע אני שיש לך אי־נעימויות, שהמבוגרים מקילים בך ופוגעים בכבודך. יודע אני שאין אתה רוחש אמון לכל; שאם כי אתה מתיירא לומר בקול רם וגלוי – אתה מרגיש ויודע, כי גם בין הגדולים ישנם אנשים קנתרנים, לא־אדיבים ולא־מחונכים. אך על כורחך תודה, שישנם גם חכמים, נעימים ושאינם־מתחכמים. ואין הללו יכולים להיות אחראיים למידת אדיבותם ונימוסיהם של הללו.

ולפיכך אני מבקש ממך, אם אתה חי בשלום, באר־נא והוכח לחבריך, שהם חייבים להיות אדיבים ולהראות טוב־רצון לעובדים במשק־הבית ולמחנך ולמורה־הבית. – אני מכיר הרבה נערות צעירות שהן מוכרחות לעבוד, אם כי היו יכולות עוד ללמוד. ויודע אני, שהן רוצות לעבוד במשרד או בחנות, ומוטב להן לתפּור, ואחת יושבת בצריף קטן ומוכרת סיגריות. – אך אינן רוצות ללכת לעבוד אצל ילדים. הן אומרות, כי ילדים רעים הם. – אבל אני יודע שאין זה כן. ודבר זה מעציב אותי ביותר, מפני שכך אומרות עובדות טובות וגננות טובות:

– אין אני יכולה להסתדר אתם, – הן אומרות.

והרושם הוא, כי רק אנשים גסים, כעסנים ורעים יכולים להיות עם הילדים.

הרבה מחשבות כבדות וקשות, מחשבות מבוגרות מתעוררות בראשי.

החצר – הגן

מיד בהקדמה אמרתי שהספר הזה אינו אלא נסיון, ולפיכך תהיינה בו שגיאות. שגיאה אחת כבר אני רואה. יותר מדי בקיצור ויותר מדי מהר נאמר בו הכל. אך אין עצה כנגד זה: רוצה אני לאסוף את כל הענינים החשובים וכל המחשבות הקשות והמכבידות.

אחר־כך כבר אפשר יהיה לכתוב ספרים נרחבים, כל אחד על ענין אחר. לחוד על ההורים ולחוד על האחים והאחריות ולחוד על האורחים, ספרים קלים יותר, אחרים בשביל הקטנים ואחרים בשביל המבוגרים, אחרים בשביל ילדי העיר ואחרים בשביל ילדי הכפר, ואפילו ספרים מיוחדים לילדים ומיוחדים לילדות. כי לבו של כל אחד נמשך יותר לענין זה, ולבו של אחר – לענין אחר. וכך באמת הדבר אצל המבוגרים, שיש להם ספרות מדעית שלמה.

על החצר בלבד אפשר לכתוב סיפּור שלם. לא כפי שנראית החצר בבוקר היא נראית עם ערב, לא כמו שהיא ביום חול היא ביום חג, ולא מראיה בחורף כמראיה בקיץ.

הנה יום חום ראשון של האביב. יצאו הילדים מכל הבית והם מהגים בעליזות. הנה מישהו חדש נוסף, ומישהו נעדר; אחד מן החברים־למשחק בשנה שעברה כבר הולך לעבודה. אחדים מן הקטנים בשנה שעברה משתדלים להיות בין הבינונים, ובינוני מסתכל ומהרהר אם לא ראוי לנסות ולהצטרף אל הגדולים. וכולם גדלו בהרבה.

ולא הרי חצר בכפר כהרי חצר בעיר, אינה דומה חצר מוקפה מכל הצדדים חומות גבוהות לחצר שבאמצעיתה עומד בנית בנוי עץ וכולה מוקפת גדר של קנים; ושונה חצר ברחוב של עשירים מחצר ברחוב של עניים בפרבר־העיר. ומלבד זה ההורים אינם מרשים לרדת, הם חוששים מפני האבק ומפני חברה רעה.

ואמנם נכון הדבר, שהחצר לא נקיה ביותר, ולא כל הנערים שווים. יש בהם שונים: שקטים ואוהבי־שלום, רעים וקוטטנים. הללו מציקים לילדות ולקטנים, מרגיזים, משליכים אבנים, מרדפים את החתולים, עושים מלחמות, מבעד לחלונות של קומה א' הם משליכים אשפה לתוך הדירות. והשקטים נסוגים ומוותרים, ולפעמים נוח להם אפילו יותר לשבת בחדרם הקטן שלהם מלהיפגש עם השובבים.

לפעמים די בשובב אחד בלבד, אם הוא נעשה ראש של כנופיה. גם השומר וגם בעלי־החנויות שבבית וגם הדיירים אין להם מנוחה: לא ידוע מה יהא צץ במוחו של ארכי־שובב כזה.

פעם אחת מסרה סבתא נער לא־שקט כזה אל מוסד; ואמרו, שכל הבית נשם לרווחה.

– עכשיו אנחנו יכולים לשחק בשקט.

– עכשיו שום אדם לא יפריע עוד.

נערים כאלה לא תמיד סופם משמח. לרוב הם נעשים הרפתקנים, ולא אחד מהם מת בנערותו. יודע אני שאחד טבע בנהר, אחד נפל תחת גלגלי החשמלית ועכשיו הוא מהלך על קביים, מפני שקטעו לו בבית־החולים את הרגל כמעט עד לבּרך.

כבר טוב יותר עם הנערים האלה ופחתו הצרות מידם, מזמן שהכל חייבים לבקר בבית־הספר, – אך כנגד זה הם גורמים צרות בבית־הספר.

אדם חשוב בחצר הוא השומר. השומר פעמים אדם צעיר ופעמים אדם זקן, אדם טוב או אדם רע. ואפילו הוא רע – אין פלא. כי יש על מה להתרגז: הוא חייב לשמור על הסדר, וכן שהנערים לא יזיקו לבית.

הדבר נראה מוזר: הרי הבית גדול וחזק – מה אפשר לקלקל כאן? אף־על־פי־כן.

מקישים בחטיבה של ברזל על גבי הקיר ומקלפים את הטיח, או מלכלכים ומשרטטים את הקירות. על הקירות קבועים מרזבים של פח, שבהם עוברים מי־הגשמים, והנערים מתישבים או קופצים על קצה המרזב הבולט כרגל והפח מתעקם. יש ברז – ובכן פותחים ומבזבזים את המים, והרי בעל־הבית שלם בעד המים לעיריה.

בדירות קטנות אין בתי־כסא מיוחדים, אלא הכל מוכרחים ללכת לבית־הכסא שבחצר. והנה קטן אחד ממהר, כי דחוף לו, או שהוא הולך בערב ומפחד – והריהו עושה לא במקום שצריך, אלא על הרצפה, ליד הדלת.

לפעמים דרושות לנערים למשחקם אבנים, או שהם רוצים לחפור בור קטן, ובכן הם עוקרים את אבני המרצפת.

בעל־הבית כועס, רק עתה צבעו וסיידו את הבית, וכבר הוא שוב מלוכלך, והמשטרה רושמת ראפּורט שיש אי־סדר, ויש קנסות ואפילו מאסר.

אך זה עתה כיבד השומר את המדרגות ואת החצר, ושוב ניירות, שברי־עץ וקש. וסופו של דבר – צעקות.

לפעמים בעל־הבית גר באיזה מקום אחר, ולפעמים הוא גר כאן, בבית; או שגר כאן מנהל־הבית. או שמישהו בבית חולה, ובכן הוא מבקש שיהיה שקט. והשומר הולך ומגרש את הילדים מן החצר במטאטא או בחגורת־העור, והוא מחרף ומקלל. והילדים נושאים את רגליהם ונותנים קולם בצחוק. והרי זה מרגיז.

בחצר־בית־הספר ההפסקה נמשכת כמה דקות, וכאן נישאים הקולות כל היום כולו; בבית־הספר אין נערים גדולים מאוד ותינוקות קטנים, וכאן ישנם כולם.

לפיכך אין פלא, שאין השומר מבחין הרבה בין טובים לרעים וקורא לכולם שובבים ובורים, והוא מכבד במטאטא או ברצועה את הראשון שהגיע לידו, אחרון אחרון שלא הספיק לברוח.

יש נער שאמו עצמה מעוררת אותו ואומרת:

– לך רוץ מעט, לך – שחק מעט, בבית האויר מחניק.

ויש נער שמרשים לו לרדת באי־רצון ורק לעתים רחוקות:

– אבל תשוב תכף! אל תקרע את הנעלים! אל תשחק עם השובבים!

וכשהוא חוזר הביתה, שואלים אותו מה עשה ועם מי שיחק, שלא יתקלקל.

עכשיו כבר נוספים יותר ויותר גנים וגינות. אך לפנים לא היה כך, בכניסה לגן עמד שוטר ולא נתן להיכנס לילדים הלבושים מלבושי עניים. לפנים הגנים היו רק בשביל האמידים והעשירים, ובכלל לא כל־כך בשביל ילדים. לא היו מגרשי־כדורגל ומגרשי־משחק אחרים, אסור היה לשחק בכדור בשדרות הצרות. אם נפל כדור על המדשאה – צריך היה להסתכל יפה, אם אין שומר הגן רואה, ולרוץ בכל כוח הקיטור ולתפוס. וכמה לא נעים היה, אם השומר ראה בכל זאת ואיים מרחוק במקל.

בגן ישנם באר ובית־כסא, וסוכה שאפשר להסתתר בה מפני הגשם. ישנם עצים מצלים ובריכה עם דגי־זהב. השדרות ישרות ומיושרות, מרובצות מים, שלא יעלה האבק.

כל זה לא נעשה בבת־אחת, לא ביום אחד המציאו האנשים הכל. וגם עכשיו נוסף כל פעם איזה דבר חדש. למשל, המוסיקה בגנים.

בגנים בחוץ־לארץ כבר ישנם ספסלים מיוחדים, נוחים בשביל ילדים, ויש “איים” קטנים שלשם הולכים ילדים שנתעו.

המבוגר מכיר את הגן, אך בשביל התינוק זה מין יער ענקי. צריך לשמור תמיד, לצעוק:

– אל תלך מפה! אל תתרחק מכאן! שחק קרוב יותר!

והילד מאבד את סבלנותו ומתרגז, וכועסים עליו. ולבסוף הוא מתרחק ונתעה באמת. והוא מתיירא, בוכה, אינו יודע להיכן ילך, ושום אדם אינו יודע לאן יוביל אותו. הילד מחפש, וגם האם מחפשת באי־שקט, שניהם מבקשים זמן רב. ולבסוף כשהאם מוצאת את ילדה – לפעמים היא שמחה, ולפעמים באים רוגז, צעקה, מכה ודמעות.

והרי מספיק מגרש קטן וגדור, בשביל למנוע כל אלה. מי שמוצא את הילד תועה ובוכה, יודע להיכן להוביל אותו; והאם יודעת איפה תמצא אותו.

המשחקים בגן נעימים יותר ועדינים יותר. אפילו מתפלאים, שכבר הגיעה השעה לשוב הביתה; הכל עבר מהר כל־כך, כבר צריך להיפרד:

– עד מחר!

מוזר: לפעמים שעה אחת נמשכת הרבה, כאילו אין לה סוף, ולפעמים היא עוברת כבטיסה אחת. רק לפי השעון כל השעות נמשכות זמן שווה. רק אם מישהו יש לו שעון משלו, הוא לומד לאט־לאט, במה מכירים את הזמן החולף ועובר.

מי שמרשים לו לצאת מן הבית לבדו, לעתים קרובות יש לו אי־נעימות בשובו, מפני שלא חזר בזמן. ואת ההצטדקות מקבלים כ“תירוצים” בדויים – ולא בצדק. היה נעים, והזמן עבר מבלי שירגיש בכך.

הרי אי־אפשר כל חמש דקות לגשת אל מישהו ולשאול אותו מה השעה. יש אדם עונה באדיבות, ויש רוטן משהו, ואפילו אינו מציץ בשעון. מלבד זה, כל הזמן לחפש אדם שיש לו שעון ולשאול מה השעה – הרי זה מפריע את המשחק.

אולי משום כך משתוקקים כל־כך הנערים שיהיה להם שעון משלהם. שהרי אין רוצים להיתקל באי־נעימות כשחוזרים הביתה לאחר משחק נעים.

מילא, מה לעשות. יש בית־ספר – יהא בית־ספר, יש חובות ושעורים – יהיו, אי־אפשר לדרוש יותר מדי ולהיות חפשי מכל דבר; אך אילו אפשר היה לשנות לפחות דבר זה, שפתאום, בשעת משחק נעים, בזמן ששוכחים הכל בכל, פתאום… כעס, גערות המבוגרים, איומים ועונש. בבת־אחת כל־כך הרבה מלים מרות… ובדידות.

הפחד שלא יקרה כמקרה הזה, מבלבל את המנוחה ומקלקל את השמחה. כמה דברים צריך לזכור! שלא לאחר, שלא לקרוע את הבגדים, שלא לפגוע, בשעת ריצה אחרי הכדור, במישהו מן המבוגרים, שלא לחבול בחבר מחמת אי־זהירות, שלא לעשות איזה דבר רע. איזה דבר? – המבוגרים יודעים, מפני מה יש להיזהר וממה יש להימנע, אבל הקטן צפויה לו תמיד אפתעה לא־נעימה.

הייתי רוצה לאסוף את כל הכללים והאיסורים, שידעו ממה להיזהר, כדי שהמשחק יהיה בטוח וחפשי. אך האם אפשר לכלול הכל ולראות הכל מראש?

אסור לדרוך על הדשא, אך מה לעשות אם משחקים בתופסת וההצלה היחידה היא בקפנדריה דרך המדשאה?

אסור לשבור שיחים, אך האם ענף קטן אחד קטוף, כשהוא דרוש מאוד, גורם נזק? – לדאבוני, כן. – הגנן מקצץ ענפים בזמן שהעסיסים עדיין אינם זורמים בעצים, אך לשבור ענף בקיץ, ואפילו עלה אחד, – הרי זה להכאיב לעץ, לגרום פצע לצומח, לעשות את הידיד בעל־מום.

והעוול הגדול ביותר – לחתוך בקליפה. הקליפה היא בשביל העץ לא העור בלבד, אלא גם הלבוש. היא שומרת עליו מפני החום ומפני הקור, מגינה בפני מחלה ותולעים; העסיס היוצא ונוזל – דמו הוא. עץ פצוע יהא צומח וגדל כילד חולה.

עדיין לא נמצא פתרון לשאלת הרעש. האם הצעקות נחוצות? – אינני יודע. – אך דבר אחד אני יודע: לא כל הצעקנים והקולניים משחקים באמת.

פעם אחת בכפר במחנה־קיץ הייתי עם נערים בנהר בשעת רחיצה. צעק אחד, קרא בקולי קולות, רצה שישמע אותו אחר העומד באמצע הנהר ויבוא אליו. הוא לא הבין, שהקורא שומע את שמו אך אינו רוצה לענות לו, אינו רוצה לבוא אליו. ובאמת מאוד לא־נעימה היתה אותה צעקה חדגוונית בתוך ההמולה הנעימה של המתרחצים. שלא לכעוס, התחלתי סופר ומונה, כמה פעמים יחזור על קריאתו: שלושים ושש פעמים צעק בלי־הרף והכריז בקול נוקב אותו ושם עצמו.

– בחורים נבזים וצעקניים – אמרה אל חברתה גברת אחת שישבה סמוך אלינו על החול.

– רק אחד צועק – אמרתי. – תשעה־עשר רוחצים בשקט.

– יואיל אדוני לשמור את ההערות שלו בשביל עצמו – ענתה בריטון הגברת הנעלבת.

המבוגרים אינם רגילים לכך, שיתערב בדבריהם מישהו זר. הם אינם אוהבים זאת.

הרחוב

לא כל האנשים אוהבים את הרחוב במידה שווה, ואין אדם זה עובר ברחוב באופן שעובר בו אדם אחר.

יודע אני נער אחד שאמא שלו צריכה כמעט על כרחו לדחוף אותו:

– צא מעט החוצה.

– למה?

– תהא מהלך קצת.

– לאן?

– תקנה לי דבר זה וזה.

– אינני יודע היכן לקנות; אולי לא ימצא חן בעיניך מה שאקנה, לא יהיה טוב.

והנער נער חכם וגם עליז וגם בריא בשלימות, אך נוח לו יותר לשבת בבית.

– אינני אוהב להסתובב פה ושם, – הוא אומר.

ויש כאלה שהם, אדרבּה, רוצים לצאת לטייל, אך עם אמא או עם מישהו אחר מבוגר. או עם חבר שיאמר להיכן יש ללכת.

– אינני אוהב ללכת לבדי.

ויש אחרים, שדווקא ללכת עם מבוגרים לא נעים להם ביותר, ואפילו חבר אינו דרוש להם.

– יותר מכל נעים ללכת לבד.

אפשר לעמוד ולהתעכב במקום שרוצים, אפשר לעמוד ולהסתכל כל כמה שרוצים.

אנשים שונים ומשונים ישנם בעולם: אחד אוהב בדיוק אותו דבר הגורם מורת־רוח לאחר, כל אחד רוצה דבר אחר וענין אחר מושך את לבו.

אדם אחד מחבב את הרחובות הראשיים המלאים תנועה ורעש, מקומות שיש בהם הרבה אנשים ומכוניות, ואדם אחר הרעש והדחק מרגיזים אותו. זה מחבב את הרחובות הנודעים והמפורסמים, וזה בוחר לו רחובות שעדיין לא היה בהם. אוהב להתהלך על שפת הנהר ויוצא אף מחוץ לעיר.

– נדמה לי שאני תייר ומבקר ערים זרות וארצות רחוקות – אמר נער אחד.

יש מהלך ברחובות ומסתכל במה שמזדמן לפניו לראות, ויש מהלך וחושב, ואפילו אינו יודע מהנעשה סביביו. איש כזה לא איכפת לו, אם הוא עובר ליד בתים גבוהים וחלונות־ראווה יפים של החנויות. או ליד צריפי־עץ קטנים ורעועים.

– בשעה שאני מהלך ברחוב יש לי יותר מחשבות שונות.

ואמנם כן: לא היה מהרהר וחושב על משהו, אילולא היה רואה.

הנה הוא רואה עני פושט יד לנדבה, והוא חושב על האנשים העניים; רואה לוויה והוא חושב על המתים; עובר ליד בית־תפילה והוא מהרהר באלוהים; רואה בעל־מום, עיוור, או שיכור – ומהרהר מפני מה אנשים שותים משקאות משכרים ולשם מה הם מעשנים סיגריות; רואה קצין צבא, והריהו מתחיל מהרהר על המלחמה; והנה איזו התנגשות או מריבה, ושם שוטר מוביל גנב.

אחר במקומו היה רוצה לשוחח על כל אלה עם חבר, אך הוא נוח לו יותר לשאול שאלות בתוך עצמו, והוא עצמו עונה עליהן.

ואחד אומר:

– אני אוהב להסתכל בחלונות־הראווה.

הוא מתעכב ועומד לפני חלון־ראווה של ספריה, של מגדניה, לפני קולנוע, לפני חנות של פרחים או של מכשירי־כתיבה או של חרסינה, לפני חלונו של שען או סנדלר.

ויש אחרים: יש יודע היכן חנויות־הספורט, או בית־מסחר של אופניים, מצלמות, בּולי־דואר, אביזרי־ראדיו. ורק שם הוא עומד ומתבונן.

אחד אין לו אפילו פרוטה שחוקה בכיסו, ולא איכפת לו; ואחר נוח לו יותר לשבת בבית מלצאת לרחוב ולהתבונן בחלונות־הראווה ולא לקנות כלום. יש אומר:

– למה לי מעות? יש לי כל מה שאני צריך. לא אחסר דבר.

ויש אומר:

– מה נעימות היא להסתכל, אם אין אפשר לקנות?

אחד אוהב ויודע לקנות בעצמו, ואחר מתבייש ואינו רוצה. יש קונה תמיד באותה חנות עצמה, ואפילו אינו חושב על כך, שבמקום אחר זול יותר והסחורה טובה יותר, ויש קונה כל פעם במקום אחר, כדי להשוות את המחירים.

– בוא, ניכנס, אשאל כמה עולה.

– לך לבד, אני אחכה לפני החנות.

אחד קונה רק בשעה שהוא צריך ורק מה שהוא צריך לקנות, ואחר רוצה שיהיה לו הכל, כל מה שחדש, כל מה שהוא רואה פעם ראשונה.

– למה לך זה?

– אראה: אולי אצטרך לו.

המבוגרים אומרים, שילדים מוציאים כסף לממתקים. אמנם נכון, אבל לא כל הילדים ולא תמיד. אחד אוהב פירות, אבל אינו אוהב סוכריות, ואחר לעולם אינו קונה לא כלום לאכילה, אבל כנגד זה הוא רוצה שיהיו לו צבעים טובים, או מחוגים, או תמונות, חיילים, ספרים, או שהוא מאסף במשך זמן כסף בשביל לקנות דבר אחד שעולה ביוקר. או שכל הכספים הוא מוציא לקולנוע.

לא נכון, שהצעירים רוצים ללכת להצגות־קולנוע שהן אסורות לבני הנוער.

הכרתי נער אחד שהיה הולך לקולנוע פעם אחת בשבוע, אבל כל יום ויום היה מתבונן בכל הצילומים שלפני בתי־הקולנוע, דווקא כדי שלא ילך בטעות לסרט־אהבים.

הרחוב דורש הרבה כללי־חיים. ויודעים את הכללים הללו הנערים המבלים כל יום שעות רבות ברחוב. אך בבקשה מכם, אל תחשבו, שאלה הם ילדי־הרחוב.

אומרים:

– מוכרי־עתונים, ילדי־הרחוב.

וחושבים, שאלה הם נערים מושחתים, המעשנים סיגריות ומדברים דיבורים מגונים.

לא. ילד־רחוב יכול להיות נער, שבבית שומרים עליו אפילו יפה מאוד ולא ברצון נותנים לו לצאת לבד. אך אם רק יצליח לצאת אל הרחוב הוא מתנהג כלא־שפוי. נדמה לו, שבתוך המון האנשים מותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה, תעלולים רעים עולים על דעתו. הוא מדחיף אחרים, פוגע בזרים, משתגע, מסתכל ומבקש אפשרות לגרום לאחר אי־נעימות ולהסתתר ולברוח. דווקא מה שאסור גורם לו הנאה. גם יבחר לו חבר או חברים, ויחדיו הם חוטפים ובוזזים מכל הבא ביד ומתהוללים. ואותה שעה אוי לה לנערה ואבוי להם לשומר־הבית, לתגרית, ליהודי ולנער הקטן המזדמנים ברחוב. כאילו מבקשים הם, אותם פוחזים, שדווקא יהיו הכל יודעים תיכף שכאן נמצאת חבורת שובבים וריקנים. והם צוחקים צחוק רע ונבוב בשעה שהם מפחידים או מגדפים את מישהו.

אני מכיר ויודע מוכרי־עתונים שהם ילדים שקטים ונבונים, שאינם רוצים אך הם אנוסים לבלות כמה שעות מן היום ברחוב.

– כמה הם מאושרים! – מהרהר בלבו ילד־הרחוב, שהוריו שומרים עליו ומחזיקים אותו בבית.

לא, קשה, לא־נעימה ומרובת־סכנות היא עבודתו של מוכר־העתונים הקטן. לאחר כמה ימים מתחילה משעממת ומיגעת הריצה והצעקה. הרגלים כואבות מן ההתרוצצות, הגרון כואב מן ההכרזות. ואי־מנוחה ודאגה למכור את העתונים, ופחד שלא לאבד את הכסף, שלא יגונב, שלא לקבל מטבע מזויף, שלא לטעות במתן העודף, שלא לנפּול אל מתחת למכונית או חשמלית. – מהר ובזריזות, אף בזהירות ובאימוץ ההשגחה הם עוברים בריצה את הרחובות.

מי שאינו מקשיב ומשגיח בבית־הספר – אך ציון רע יקבל, וכאן רגע אחד של חוסר־השגחה – וכבר אתה בעל־מום לכל ימי חייך.

יודעים דבר זה מוכרי־העתונים הקטנים ומוכרי־שרוכי־הנעלים. הם מכירים כללי־חיים שבשביל בני־גילם המאושרים עודם בגדר סוד. הם יודעים איך להיזהר מפני תאונה ומפני פגישה עם אדם לא ישר: אין חסרים בעיר גדולה רמאים ופוחזים וריקים; אפילו אומרים, שיש אנשים שהם גונבים וחוטפים ילדים.

פעם אחת סיפר נער הרפתקה כזאת שלו:

עמד לפני הקולנוע והסתכל בתמונות. התקרב אליו בחור מגודל, כמעט מבוגר, והוא שואל:

– בוא היכנס לשער, רוצה אתה שאכניס אותך חינם?

טוב. נכנסו בשער.

– הסר את הנעלים, כי נעבור בכניסה האחורית. הטפשון הסיר את הנעלים.

– תן ואחזיק לך.

והכניסו אל החצר.

– חכה מעט פה, אראה אם הקולנוע כבר פתוח. הלך, ומובן שלא חזר עוד.

– הייתי מוכרח לחזור הביתה יחף. רצתי אל הדוד, מפני שפחדתי שאמא תהרוג אותי.

ועוד סיפור של נער אחר:

– איזה אדון, לבוש כהוגן, שאל אותי אם אני רוצה להשתכר זהוב. נתן לי מכתב וציווה לי להביא אותו לדירה בקומה רביעית. אני הולך עם המכתב, דפקתי, פתח איזה אדם קרוע ובלוי, נראה היה כשודד. אך הציץ על המעטפה סטר לי על פני – ודחף בכוח, שכמעט נפלתי מכל המדרגות. אפילו אינני ידוע מה היה באותה מעטפה. – ואת זה שלפני שער הבית לא ראיתי עוד.

שתי ההרפתקות האלה סופן עדיין לא היה רע ביותר, אך יכול להיות גרוע מזה.

ולכן בצדק מזהירים ההורים, שלא להיכנס ברחוב בשיחה עם אנשים זרים ולא ללכת לדירות לא־מוכּרות.

לפרקים ישראל אדם לרחוב או חשמלית, או שתבקש ישישה שיתנו לה יד ויעבירוה מעבר לרחוב. נעים לעזור למישהו. אך מוטב להימנע משיחות ארוכות, ואפשר לענות בנימוס גמור כמו שענתה נערה אחת:

– מאוד אבקש סליחה, אך אמא שלי אסרה עלי לשוחח ברחוב.

מפני שלפעמים אפשר מיד להכיר שיכור או משוגע, ולפעמים הוא נראה כאדם רגיל. ומוטב להיות זהיר.

בזהירות צריך לרדת ולעלות אל החשמלית ולעבור את הכביש. ואמנם כך עושים. ויש אפילו הורים, שהם מפחדים יותר מדי. לאמתו של דבר יקרה אך לעתים רחוקות מאוד שיידרס תלמיד או תלמידה. אולי באביב, בזמן שיוצאים לאחר החורף ומשחקים ברחוב, או לאחר ימי החופש של קיץ, כשחוזרים מן הכפר וכבר נגמלו מן הרחוב בכרך.

שוחחתי עם נהגים ועם מכונאי־חשמליות. ואמרו לי, שהדבר הרע ביותר הוא כשמישהו אינו יודע אם ללכת הלאה או להסוג לאחור, או כשהולכים שנים יחד ואחד מושך לכאן ואחד מושך לכאן; אותו רגע לא ידוע איך לעקוף את ההולך, ולא תמיד אפשר מיד לעכב את המכונית.

בעתונים כועסים על הנהגים, כותבים שאינם זהירים. אך כמה לא־זהירים וקלי־דעת הם העוברים ושבים, ודווקא המבוגרים! – האם לא מוטב להמתין רגע, ולא לסכן את החיים?

ביותר מתלוננים הנהגים על רוכבי־האופניים. ובאמת, רבים מהם אינם זהירים. – ורע מכל רע הם מעשי הצחוק, כביכול.

ידוע לי מקרה כזה:

נער אחד התערב עם חברו, שיספיק לעבור לפני החשמלית המתקרבת. איזה התערבות חסרת־טעם! ואמנם לא הספיק. בעצמו לא ידע אחר־כך אם התהפך או שהחשמלית דחפה אותו; אך הילקוט עם הספרים כבר נפל אל מתחת ללוח המדרגה. המכונן עצר ברגע האחרון, ושוטר הביא את הנער החיוור הביתה…

חי ועליז ומענין הוא הרחוב, אך לעתים קרובות גם עצב מאוד ומעורר הרהורים נוגים.

בבית משתדלים ההורים שהכל יהיו מחונכים יפה, שיהיו דוגמה טובה לאחרים, שלא יעשו עוול; ברחוב רואים אנשים שונים ומעשים שונים, שומעים דברים שונים.

האם זה מקלקל?

נראה לי שלא. מי שיש בו רצון חזק והוא יודע איך ומה הוא רוצה להיות, יקבע לעצמו כללי־חיים משלו, ולא יהיה חוזר ולא מחקה מעשים ודברים שהוא רואה אותם רעים ולא מחוכמים.

אדם אינו אך זוכר, אלא גם שוכח, לא טועה ושוגה בלבד, אלא גם מתקן שגיאות שונות, ולא רק מאבד כי אם גם מוצא. ויכול אדם ללמוד לזכור רק את הטוב ואת המועיל.

יודע אני רבים שהרחוב לא קילקל אותם כלל, אלא חישלם וחיזק בהם את הרצון להיות אדם ישר ומתון ומיושב.

בית־הספר

על בית־הספר מדפיסים הרבה ספרים, אבל רק בשביל המבוגרים; כלל אין כותבים בשביל התלמידים על בית־הספר. וזה דבר מוזר מאוד. הרי התלמיד מבלה כל־כך הרבה שעות בבית־הספר וחושב עליו כל־כך הרבה, וכל־כך הרבה שמחות ועצבונות הוא מוצא בו.

לעתים קרובות אני משוחח עם תלמידים מן הכיתות הנמוכות על בתי־הספר; אחדים מהם אוהבים את בית־הספר ומשבחים אותו, ואחרים מתאוננים, אך אין בהם יודע באמת את תולדותיו של בית־הספר: כולם חושבים שהכל היה תמיד כך וכך יישאר לעולם.

אני יודע: ילד קטן חושב שאמא היתה תמיד אמא וסבתא סבתא, וכזאת היתה תמיד גם הדירה וכך השעון תיקתק על גבי הקיר.

נדמה לו שגם העיר היתה כזאת בדיוק, וגם הרחובות והחנויות.

ולכן נדמה לו לתלמיד, שבכל מקום ישנם ספסלים כאלה, ולוח וספוג וגיר; וכך בדיוק מראה פניו של המורה, וכזאת בדיוק צורת הספרים, המחברות, העטים והדיו.

אמנם, ההורים מזכירים שבימיהם היה לא כן, אבל שומעים כל־כך הרבה דברים שונים, ולא תמיד יודע אם זו אמת או בדיה.

פעם אחת אמר נער לאחר טיול לארמון־המלך:

– רק עכשיו אני מאמין באמת שהיו מלכים.

לכן צריך בכל עיר גדולה לפחות מוזיאון של בתי־הספר, ובמוזיאון זה צריכות להיות כיתות כמו שהיו לפני חמש מאות שנה ולפני מאה שנה, ספסלים ישנים, מפות ישנות, ספרים עתיקים, מדי־התלמידים, הצעצועים ואפילו מקל־החובלים שבאותו זמן עוד היו משתמשים בו.

בשעת המלחמה היאפּאנית הייתי בסין, ראיתי את בתי־הלימוד הסיניים וקניתי מאת מורה סרגל, שבו מכים בבית־הספר. בצד האחד של הסרגל היתה כתובת בצבע אדום, שכל הלומד יהיה חכם ואדם מועיל; ובצד האחר היתה כתובת בצבע שחור. את הסרגל הזה מבית־הספר הסיני הייתי מראה, והכל היו מסתכלים בו בהתענינות.

נדמה, שאילו ידע התלמיד איך היו בתי־הספר לפנים ואיך הם בתי־הספר במקומות אחרים, לא היה מתאונן והיה אוהב יותר את בית־ספרו, וביתר קלות היה משלים לכך, שלפעמים מוכרח להיות משהו שאינו נעים, שמשעמם או מעייף.

אם מדברים בגילוי־לב עם תלמיד, שומעים תמיד תלונה על מקצוע קשה, על חבר המציק, על מורה מחמיר; שנותנים שיעורים הרבה, שיש הרבה דאגות ומעט שעשועים. אך כשתשאל אותו הם היה מרוצה לישב בבית – הוא אומר:

– מוטב ללכת לבית־הספר.

הוא שמח כשהמורה לא בא, כששולחים הביתה מוקדם יותר, הוא אוהב חגים וימי־חופש; אך רוצה להיות תלמיד.

היה מקרה, שהייתי צריך להוכיח לו לנער אחד, שמוטב ללמוד בבית:

– רואה אתה, הנה אתה חלש, קשה לך להשכים. תהא יכול לשכב יותר במיטה. אתה מצטנן ומשתעל, ולבית־הספר צריך ללכת גם בגשם וגם בקור. בבית־הספר אתה מוכרח לשבת במנוחה חמש שעות, ובבית אתה יכול לשחק יותר וללכת לגן לטייל. אם אתה חש בראשך אתה יכול שלא להכין את השיעורים, ולא יהיו כועסים עליך. הלימודים עולים לך בקושי. החברים פוגעים ומרגיזים.

הנער שומע – שומע, ולבסוף הוא אומר:

– זה לא כלום: מוטב לי ללכת לבית־הספר.

אם כן מפני מה? – מפני מה בית־הספר נעים ודרוש?

בבית חושבים ומתעסקים בענינים שונים, בבית החדרים והרהיטים בשביל כולם הם; אך בית־הספר נותן דעתו על התלמיד בלבד: כל אולם, כל ספסל, כל פינה הם דווקא בשביל התלמיד. כל שעת־הלימודים של המורה נתונה־נתונה לתלמיד. אין שומעים כאן את התשובות הלא־נעימות:

– אין לי פנאי. אינני יודע. תן לי מנוחה. אל תבלבל לי את המוח. עודך קטן.

שנית, בית־הספר מסדר את מעשי היום; יודעים מה שיהיה, להיכן יש ללכת, מה יש לעשות. יש תכנית: כל שעה מיועדת לדבר מיוחד. אין משתעממים, ואפילו להיחפז אין צורך.

אמת הדבר, שלפעמים אין חשק לצאת מתוך המיטה החמה, או כשיורד גשם לא ברצון יוצאים החוצה. אך השעון מעורר להזדרז, ואין פנאי לחשוב הרבה מה נעים ומה רוצים יותר ומה מרגישים.

אחד מתלבש מהר, כל דבר בכלל הוא אוהב לעשות מהר; ואחר מעלה גרב ונח, נועל נעל ושוקע במחשבות. אחד היה רוצה להתהלך מחצית היום לא מלובש, ושני דרכו לקפוץ מיד מתוך המיטה. הוא תופס את הספרים, ולעתים קרובות אינו יודע אפילו מה מזג־האויר. אם יורד גשם הוא הולך מהר יותר; ובבית־הספר כבר יבש וחם, – נעים לנגב את הרגלים בכניסה, להסיר את המעיל ואת הכובע הרטובים. ומיד החברים. אפילו עוד ברחוב פוגשים בחבר. – ואפילו הרחוב עצמו נראה קרוב יותר ומוכּר, כי המבוגרים אינם מרובים בו מן התלמידים, והמבוגרים הללו כמו מכרים הם.

איך ואת מי אפשר להכיר בלי בית־הספר? – יכולה לבוא בת־דוד, או יבוא שכן, אבל לא לעתים קרובות ואולי לא באותו גיל עצמו ואולי אפילו לא נעים ביותר. – אבל בבית־הספר אפשר לבחור חבר אמיתי.

יש כאלה הבוחרים הרבה, ויש אחרים המכירים פחות את כל הכיתה, אך הם מתקרבים לאחד, לזה שיושב עמו באותו ספסל עצמו או גר לא רחוק ממנו והם נפגשים תדיר. יש כאלה המחליפים בכל פעם את חבריהם, ויש נשארים ידידים זמן ארוך מאוד. יש כאלה האוהבים שיהיה להם מישהו אחד, ויש כאלה שחיים בשלום עם כולם, לא אוהבים את מישהו במיוחד ולא שונאים. – הילדות מאוהבות אפילו בתלמידות מן הכיתות הגדולות ביותר.

כשהולכים לבית־הספר, לא ידוע מה דבר מענין יאמר חבר לפני הצלצול, ואיזה חבר יאמר. הרי מאתמול ועד היום כל אחד מהם ראה ושמע משהו אחר ושונה. – והשיחה מושכת ומעניינת אולי דווקא משום שתיכף יפסיק אותה הצלצול. והמחשבות זורמות קל יותר ומהר יותר, מפני שכל אחד רוצה להספיק קודם שייכנס המורה.

לפעמים אין מספיקים, ובכן יגמרו בשעת־ההפסקה. בינתיים אפשר להרהר בשעת השיעור על מה שדיברו קודם.

נכנס המורה. הרי יודעים מה יהיה השיעור הראשון, אבל תמיד צפויות אפתעות, בדיוק לא ידוע מה יהיה דווקא היום. לפעמים הענין לא מושך ביותר, אך דווקא היום היה נעים.

האם יקרא המורה אל הלוח, האם יהיה במצב־רוח טוב או רע, האם ישבּח או יגנה, האם יכעס על כולם יחד או על אחד, ואם כן על מי? מי יהא עונה, והאם ידע או לא ידע? כשעונה תלמיד טוב – נעים להקשיב, ולפעמים מענין יותר כשנשאל עצלן או שובב: אפשר יאמר משהו מצחיק. מיד בכיתה המולה ורעש: לכולם נעשה שמח.

פעם מקשיבים יותר ופעם מקשיבים פחות. אך שום אדם אינו מפריע אותך מלחשוב, ומתעורר בראש איזה זכר, איזו שאלה, עולה בדעתך איזה רעיון. לפעמים נעים אפילו לשבת כך סתם בשקט ולא לחשוב כלום.

והצלצול, – וכך כל שעה. פעם נגמרים הלימודים מוקדם יותר ופעם מאוחר יותר. היום היה יום קשה במקצת, ומשום כך נתנו למחר פחות שיעורים להכין, או שלמחר יהיה מקצוע אחר או מורה שאוהבים אותו.

חשוב הדבר שיודעים מה שיהיה, אבל לא בדיוק: מה שהוא יכול להיות קצת שונה משחשבתי. והנה נגמר יום אחד מימי המעשה, מתקרב יום המנוחה.

חושבים מה לעשות, לאן ללכת בחג שלא להשתעמם. סופרים כמה שבועות נשארו עד לחופש של חנוכה, וכמה לחג הפסח, וכמה לימי החופש של קיץ, באילו מקצועות וענינים צריך עוד להיתקן.

תמיד משהו חוזר ונשנה, משהו חדש, דבר אחד מתרחק ודבר אחד מתקרב. זה מחכים לו בבית באי־שקט בלב, וזה מצפים לו בשמחה. כנגד אפתעה לא נעימה באה ומכריעה אחרת – נעימה. יש תקוות ונצחונות, אכזבות וכשלונות.

בית־הספר – והבית. הבית ובית־הספר. פעם אחת רצים בחפזון הביתה לארוחת־צהרים, ופעם אחרת הולכים בדרך ארוכה, מלווים חבר, – יראה משהו מענין ברחוב, יסור לקנות דבר.

והנה סוף שנת־הלימודים.

עוד רק חודש אחד, עוד שלושה שבועות.

האם יהיה כתוב למטה מתחת לציונים בדיו אדומה “עולה”, או אולי – להישאר לשנה שניה?

הבחינה שלפני האחרונה, התשובה האחרונה – להכנה. עוד נשאר זמן להתאמצות ולתקנה. כל אחד יש לו מקצוע שהוא בטוח בו, ובמקצוע אחר הוא חלש ומפחד מפניו.

והשעשועים? – טיול, קולנוע, תיאטרון, תערוכה; והספריה, ההצגה, חדר־הקריאה?

נתתי את לבי לדעת וראיתי שעל בית־הספר מתאוננים רק הללו שטוב להם בבית, אותם שהבית נותן להם הרבה שעשועים; או כאלה, שהוריהם דורשים מהם שילמדו יפה, אף־על־פי שאינם מוכשרים והלימוד בא להם בקושי.

לא תמיד האב אשם בכך, שהוא משתכר מעט, וכך לא תמיד אשם התלמיד בזה שאין לו ציונים טובים. – אומרים תכופות:

– אילו רצית.

הוא רוצה, המסכן, אלא שאינו יכול.

אומרים:

– מוכשר, אבל עצלן.

אולי לדבר זה הוא מוכשר, אך לדבר אחר לא. אחד כותב יפה חיבורים, אך אינו יכול לפתור שאלה. אחד ביישן ועונה תמיד רע יותר ממה שהוא יודע, השני אינו יודע לחשוב מהר, השלישי אין לו זכרון. – אחד יש לו רצון חזק, והאחר מתיאש על נקלה.

אם שומעים שבית־הספר מרבה קשיים, משעמם, חמוּר, לא צודק, הרי זה מפני ששום דבר אינו יכול להיות מושלם בתכלית השלימות. יש גם כך וגם כך, גם זה עם זה. שמחה, עליצות, טובה; אך גם צער, כעס ומרי.

נעים לקבל שעון או אופניים, אך יהיו גם צרות לכשיתקלקלו. – נעים כשיש חבר טוב, אך לא יחסר גם סכסוך, וגעגועים כשיסע החבר או יחלה.

אולי גם הדאגות של בית־הספר מענייינות הן, והכשלונות עם הקשיים מעוררים את המחשבה. – גולם הוא מי שרוצה שתמיד יהיה הכל קל.

אחד בחור לא־מוכשר המציא לעצמו מין משחק כזה:

– כשאני עושה את השיעורים בחשבון, המספרים הם החיילים. ואני – מצביא. התשובה – מבצר, ואני צריך לכבשו. אם התוצאה רעה אני מאסף שוב את החיל הניגף, עושה תכנית־מלחמה חדשה. – ואני מוליך שנית אל ההתקפה.

– שיר שאני צריך ללמוד אותו בעל־פה הוא אוירון. כל פסוק שלמדתי – הוא מאה מטר בגובה. – אתלמד עד שאדע בלי שגיאה, – ואני טס לי ישר שלושה קילומטרים של השיר בעל־פה. כל־כך נעים שלא לטעות אף פעם.

– כשאני כותב אני נהג. האותיות והביטויים שכתבתי – הם הדרך שעברתי. אם יעלה בידי להעתיק יפה את כל השיר – הרי זה יער, ואם אכתוב מכוער – הרי זה דרך של חול או ביצה. – וכשאני גומר את הכתיבה והדיו יבשה – הריני מעביר את ידית העט על פני הכתוב ואני מטרטר במכונית.

– דברים שונים אני ממציא לי, שלא להשתעמם.

כל אחד מבקש לעצמו אופנים שונים והקלות. לפרקים יעזור חבר, לעתים קרובות משהו נראה מתחילה קשה ולא מעניין, ואחר־כך פתאום מנצנצת ההבנה – וכבר הכל טוב והולך למישרים.

שעשועים

המחשבות הקלות היו כאלה:

– העבודה דרושה, הלימוד דרוש, והשעשוע – הרי זה מעין פרס, תוספת בלבד.

וכן גם:

– הלחם, המרק והחלב מזונות הם, והסוכריות עם הפירות אינם אלא ממתקים טעימים, אך לא נחוצים.

אמנם כך חשבו אנשים לפנים.

ורק אחר־כך הבינו שאין הדבר כן. עכשיו כבר ישנם ספרים הרבה על המשחקים ועל השעשועים, והעתונים כותבים על עניני הספורט והתחרויות בדיוק כמו שכותבים על דברים חשובים. בבית־הספר השעה של התעמלות היא שיעור של שעשועים ומשחק־תנועה. מכבדים גם את העבודה וגם את המנוחה, את הלימודים ואת השעשועים. – ובסופו של דבר, לא כל־כך קל לומר מה הוא עבודה ומה שעשוע.

אחד קורא ספר וחושב שקריאתו עבודה היא, ובשביל אחר הקריאה היא המנוחה הנעימה ביותר. נעים לחפור באדמה, לגזור כּרטון ודיקט, לשרטט, להדביק, לגזור, לנגן במפּוחית ועלי כנור – ובכן, האם אלה שעשועים הם או עבודה?

טיולים ברגל, שחייה, שייט, אופניים, מחליקיים, ריצות וקפיצות. – הידים, הרגלים והגב כואבים, האדם כולו עייף ויגע, אבל מרוצה.

מפני שבאמת כל אדם עובד בדרך אחר ובאופן אחר הוא נח. אחד אוהב לבדד, ואחר רוצה בקהל, אחד – בשקט, ואחר – ברעש. קצת שונים משחקיהן של הבנות ממשחקיהם של הבנים, ונבדלים שעשועי הצעירים משעשועי הבכירים. – ואפיל ומשעמם את האחד מה שמשעשע את האחר, ואת זה מרגיז ומכעיס דבר שמשמח את חברו. יש אנשים מתונים וזריזים, כל אחד חביב עליו ענין אחר, ולכן אל יהיו מפריעים זה לזה.

נתתי לבי לראות, שביותר מרגיז אם מישהו מפריע במשחק. לשעבר הייתי סובר שאין זה ענין חשוב כלל. הייתי כועס ביותר אם מישהו הפריע את הכנת השיעורים, תפס את המחברת או העט והיה מתגרה ולא רצה להחזיר. ואם היה דבר זה עצמו בכדורגל הייתי חושב שאין זה אלא מעשה־צחוק, ולא ראוי להקפיד. כשהיו משחקים בריצה, ומישהו תפס ועצר את הרודף או את הבורח, גם זה אינו ענין חשוב. אם שיחקוּ במחבואים, ואחד בגד וגילה את מקום המחבוא, גם זה מעשה־צחוק תמים. אפילו הרמאות בשעת משחק נראתה לי לא ראויה לעורר כעס. למשל שלא קלע, ואומר שדווקא כן קלע, או שלא היה תורו והוא עשה במשחק משהו שלא היה מגיע לו לעשותו.

– שטות, למה לכעוס.

כך הייתי סובר לשעבר, עד שפעם אחת באה לידי, במחנה קיץ, והבינותי שלא כך הדבר. ומעשה שהיה כך היה:

על המרפסת היו נערים מועטים: שנים שיחקו משחק־הגבירה, אחד בנה בית־קובּיות, אחד קרא, ואחד שיחק לעצמו בכדור. – השאר שיחקו ביער לפני הבית. – פתאום עולה אל המרפסת כזה אחד לא־אהוב, טרדן. – קודם הרגיז את המשחקים במשחק־הגבירה, מפני שהתחיל מתערב ומייעץ. – אחר־כך התחיל מזיז את הקובּיות ומתגרה בזה שבנה, – אחר־כך נטפל לזה שקרא:

– הראה מה אתה קורא, הראה אם ישנם ציורים.

לבסוף התחיל מפריע לזה שהיה משחק בכדור.

לפעמים הבנות רוקדות ואחד מתחיל לָץ, דוחף ומשתגע. או שכל החבורה שרה במקהלה, ואחד במזיד שד שלא־כהלכה וצורח. או שמישהו מספר מעשיה, ואחד כזה אין לו חשק להקשיב.

– הסתלק – אומרים לו.

– וכי מה, לא תרשה לי לשבת?

להכעיס הוא מפסיק, מבלבל, מרגיז.

חיברתי כללי־משחק כאלה:

1. אסור – אסור – אסור להפריע, אפילו כחוט־השערה; לא פחות אסור להפריע במשחק משאסור להפריע בלימודים.

2. בדיוק כך אסור בלי רשות לנגוע לא בכדור, לא בקופסה, לא במקל ולא באבן, כמו שאסור לקחת את העט או את המחברת או את הספר של אחר בלי רשותו.

3. אם אחד אינו רוצה, אם אין זה מוצא חן בעיניו – יסתלק, אך אסור לומר:

– אם אינכם רוצים אותי, או אינכם רוצים כמוני, אהיה מפריע לכם.

לשעבר התפלאתי, מהיכן נערים מכירים כל־כך מהר חבר חדש, ותיכף מתחילה הם יודעים מי יהיה נעים ומי לא. אחר־כך הבינותי: קל ביותר להכיר במשחק. – מיד הם אומרים:

– שולטן, פוגען, תוקען, אל־תגע־בי, חונפן, משוגע, זידון, מלשין, קובלן, יבבן.

לא נכון שילדים אוהבי קטטה הם (המבוגרים כועסים יותר כשמפריעים להם). כמה פעמים שמעתי אותם אומרים:

– ובכן טוב, אמור איך אתה רוצה.

או:

– אנחנו רוצים כך, ומי שאין זה מוצא חן בעיניו יכול שלא לשחק.

ראיתי בכמה רצון הם מקבלים למשחקם המשותף גם ילדים קטנים וגם חלשים ולא־זריזים, ובלבד שלא יתקוטטו ושלא ידרשו לקחת במשחק חלק כזה שאינו מגיע להם.

לא נכון שבמשחקים אין הם מצייתים, אם אין מבוגר ביניהם. – ולהיפך, במשחקים בחבורה הם עצמם רוצים, שיימצא מישהו נבון, צודק, אהוב על כולם, שיאמר איך צריך להיות, מי ומה צריך לעשות, ויוותר אם רוצים אחרת, או אפילו אם הוא מתעקש; אחד שיודע ליישב סכסוכים והוא משגיח שלא ישתובבו יותר מדי, שלא יישבר משהו ושלא ייקרע, ושלא יהיו התעסקויות או דמעות.

– חבר טוב, אתו נעים – הם אומרים.

שבתי וראיתי תופעה מעניינת, אך במשך זמן רב לא יכולתי להבינה.

והיא, שאם נערים עוסקים במשחק של ריצה, הכל הולך במשך זמן רב למישרים. – פתאום הם מסתכסכים בשל מה־בכך, וזה שהפליאני, שבגלל דבר של שטות, – ושכל־כך מהר הם משלימים זה עם זה: – קודם כולם פוסקים תיכף מלשחק, מתכנסות שתי המפלגות, ומתחיל הוויכוח. וכך בדיוק פתאום יאמר מישהו:

– נו, כבר חידלו. – הכל אחת, אין הבדל. – אנחנו מתחילים.

ושוב הם חוזרים מתוך שלום אל המשחק שנפסק. לפעמים רק משַנים קצת, או שאחד הולך ואחר ממלא את מקומו.

לבסוף עלה על דעתי פתרון הפליאה.

לפעמים המשחק מעניין מאוד, ולכן חבל להפסיק, והם עייפים מאוד. שום אחד מהם אינו רוצה להודות שהוא עייף ורוצה לנוח קצת, ובכן כאילו משהו לא מוצא חן בעיניו, ופורצת קטטה. אין זו אפילו קטטה, אלא שיחה. אם בקרבת מקום יש ספסל, אחדים אפילו ישבו ומחכים עד שייגמר.

המבוגרים נחים באופן אחר ושונה משנחים הצעירים. המבוגר העייף נח שעה, מחצית השעה; ואילו הצעיר, מיוזע ובלי נשימה הוא נופל על הספסל, ולאחר שלוש דקות כבר הוא קופץ וקם.

אמא אומרת:

– שב מעט, נוחה. ראה מה מראך, איך הלב דופק לך.

נו כן: כבר נח דיו.

פעם אחת התבוננתי הרבה בשדה: שרו עפרונים. הרהרתי, שלבו של עפרוני דומה ודאי ללבו של נער בריא ועליז: אוהב את ההתעייפות ונח מהר.

האדם אוהב התאמצות. אוהב שיצליח, רוצה לדעת אם יעלה בידו לעשות ומה הוא יכול לעשות, למרות הקשיים הוא רוצה לגמור ולנצח, להוכיח לעצמו ולאחרים שהוא חזק וזריז.

מלבד זה, הישיבה מעייפת. כשמצטבר באדם מרץ, ואינו יכול להשתמש בו, הוא יושב כמו רעב לתנועה, משועמם, כמו מורעל.

דווקא משום כך ההפסקות בבתי־הספר הן חסרות־סדר כל־כך ולא נעימות, ביחוד אם אין אולם־משחקים גדול. רבות הפגיעות והדחיפות מן המשחק; אחדים מתרוצצים, והשאר מסתתרים בפינות; יודעים שהם בין כך ובין כך לא יצא מכך ולא כלום.

וזה מעציב: השקטים לא ילמדו להגן על זכויותיהם, והערב־רב משתרר ומתחצף.

הרבה הרהורים קשים ביותר היו לי על נושא זה, מה שלעשות שבמקום האגרוף המחוצף יבוא הצדק. עשיתי נסיונות שונים.

ישנם עשרים נערים. אני רוצה לתת כדור למשחק. מי נדחף וצווח ראשון:

– אני!

מי יתפוס ואיזה שימוש יעשה בכדור?

עכשיו כבר שומעים לעתים קרובות יותר, במקום ה“אני” הטרדני והאנוכיי – את ה“אנחנו” הנאצל יותר; ובמקום שרירות־הלב מוצאים הוראות וחוקי־המשחק. – ישנו שופט, לצערנו לא תמיד שופט־צדק.

תכופות באה תחת האנוכיות של יחידים האנוכיות הבלתי־נעימה והשפלה של מפלגה, חבורה, מחנה. – צריך ללמוד גם להפסיד בכבוד, להעריך הערכה כנה את חשיבותו של המתנגד.

זכור לי, פעם אחת שיחקו נערים במשחק “שני אשים”. מהעבר האחד עמדו שלושה, ומהעבר האחר לא נשאר אלא נער אחד. וקרה דבר שלמעלה מן הרגיל: תיכף ניצח את שלושתם. באיזה אופן שהוא הכדור היה חוזר מעצמו אל ידיו; וההם נתבלבלו וכבר חדלו כלל מלהתגונן.

פרצו תשואות. מחאו כף ובירכו גם המנצחים וגם המנוצחים, חבריו שלו והמתנגדים, – שמחו כולם. – דמעות של התרגשות נתלו לי בעינים, ואינני מתבייש בדמעות הללו.

הו, כך צריך להיות! – לא קנאה, התנפחות ותלונות, התהללות והשפלת המתנגד, אלא הרגשה אבּירית של הערך העצמי וערך הזולת, אמונה גאה בכוחות עצמו, על אף אי־ההצלחה, בטחון שנאבקים שווה בשווה, כבוד לאדם.

הרבה תוקן. אני זוכר זמנים רעים וארורים של תגרות רצחניות ושליכת אבנים. הרבה תגרות ראיתי. אך בהשפעת משחקי־הספורט אפילו התגרות נתעדנו.

כשאני רואה תגרה בין שני נערים שווים בכוחם – אין אני מפסיק אותה פתאום, אלא אני מסתכל יחד עם כולם.

מוטב לחכות במקצת, שאם מתערבים תיכף מעוררים בזה עוד יותר את העקשנות.

רק במקרים נדירים התגרה מתחילה במקרה, תדיר יותר אי־הרצון ההדדי נמשך זמן רב עוד קודם שתבוא ההתפרצות. אמנם, יש כאלה שתכופות וברצון ידחפו או יפגעו בצעיר מהם או חלש מהם – דבר זה אני אוסר איסור חמור, וגם החברים לא ירשו. אך אני גם יודע שאפילו רגזן והרפתקן אינו אוהב תגרות, אם הוא יודע שסופו שוקל את שלו.

לכן אני אומר, שלפנים היו מתעסקים כך, שיגרמו כל כמה שאפשר כאב יותר, ועכשיו רק בשביל להכניע וזה כבר דומה לתחרויות־ספורט.

לסיום הפרק הקצר הזה אתן כלל חשוב:

– אין ראוי להתבייש במשחק. אין משחקים ילדותיים.

לא בצדק אומרים המבוגרים, ואחריהם חוזרים ואומרים הפיקחים יותר שבין הילדים:

– גדול כזה, ומשחק כמו תינוק. – גדולה כזאת משחקת עוד עם הבובות.

לא זה חשוב במה לשחק, אלא איך, ומה שחושבים ומרגישים בשעת המשחק. אפשר לשחק בבינה עם בּובּה, ולשחק משחק ילדותי וטיפּשי בשח־מט. אפשר לשחק בענין רב ובדמיון משחק של שוטר, רכבת, צייד, או במשחק האידיאַנים, ואפשר לקרוא ספרים בלי מחשבה ובלי ענין.

הכרתי אחד נער, לא זו בלבד שהיה קורא, אלא אף הוא עצמו היה כותב שירים וסיפורים יפים, ושעשועו המעניין ביותר היו חיילים: היו לו גדודים שלימים עם נשק שונה ומעמים שונים, היה מסדר אותם על השולחן ועל החלון ועל הרצפה והכסאות, והיה מצייר מפות ותכניות.

אין זו בּושה לשחק עם ילדות ועם ילדים צעירים יותר.

התבוננתי וראיתי, שהקטנים לא תמיד הם מספרים ברצון על משחקיהם בשעה שמבוגר מקשיב: הם מתיראים שלא יהיו מלעיגים להם, מפני שאינם יודעם איך להגן על חלומותיהם הצעירים.

אינני אומר: שחקו בזה ובזה. שחקו עם כאלה וכאלה.

למשחק דרוש חבר נעים וגם התלהבות, ובכן – חופש!

עשיר – עני

יש אפילו אנשים, הסוברים שילדים אינם צריכים לדעת על כסף ולא כלום ושאין כסף דרוש להם כלל. די להם שידעו לכשיגדלו. הרי הם מקבלים הכל מן ההורים, ואם יש להם כסף הם קונים דברים מיותרים והם רק מתקלקלים.

כרגיל נותנים כסף מזמן לזמן, כפרס, ובשעה שאבא או אמא יש להם מצב־רוח טוב. – לעתים נדירות ההורים מקציבים סכום שבועי ואומרים:

– קנה מה שאתה רוצה.

רק פעם אחת, יודע אני, היה אב אחד נותן כל שבוע חמישים גרוש. אמר:

– אם לא תהיה מציית, או תקבל ציונים רעים בבית־הספר, תקבל גם־כן חמישים גרוש להוצאות השונות שלך. אני רוצה שתלמד איך מוציאים כספים.

אמנם כן: צריך לדעת איך להשתכר, אך גם איך להוציא. תורה היא ולימוד היא צריכה.

הכרתי כאלה: מה שיש לו – מיד הוא מוכרח להוציא על מה שלא יהיה. אפילו לווים, וכלל אינם חושבים להחזיר. לפעמים הקשיש קל־דעת, ודווקא הצעיר זהיר.

עשר שנים אני מנהל קופת־מלווה, ואם יתברר שהצעירים רוצים לקרוא ספרי־מדע, אכתוב ספר על כך איך מישהו לווה, איך הוא מחזיר ועל מה הוא מוציא, או חוסך, אוסף:

בשביל לקנות איזה דבר אחד שעולה הרבה, למשל, מגלשיים, שעון, אופניים, או למתנה בשביל אבא ואמא.

ידעתי נער שאסף כסף במשך חצי שנה בשביל לקנות כדורגל ונעלי־משחק, ואחר־כך מסר את שנים־עשר הזהובים לאמו, מפני שחלתה.

הרבה דאגות יש להם לעניים בבית־הספר, מפני שאפילו בתי־הספר שאין משלמים בהם שכר־לימוד עולים הרבה.

נוח לו לתלמיד, שבראשית השנה קונים לו ההורים כל הספרים והמחברות הדרושים, ונעלי־התעמלות ותיק, – וברצון הם משלמים תשלומי־חסכון.

כי לא נעים לבקש, אם להורים אָין.

יש אחד קורע ומוציא דפים מתוך המחברת, ומחברת מוכתמת גם ישליך, ואפילו אין איש יודע על כך; לא איכפת לו מה שאיבּד עפּרון. ויש אחר הכותב באותיות קטנות, שיספיק לו לזמן רב יותר.

יש כאלה, שמיוחד להם חדר לעצמם או לפחות, שולחן קטן עם מגירה סגורה במפתח, או מדף. הם יכולים בשקט להכין את שעוריהם. ויש כאלה, שביד קופאה מקור, לאור עששית עוממת ועל שולחן צולע הם כותבים בצפורן רעועה, בדיו חיווריינית ועל נייר זול וגרוע.

לא כל אחד אכל ארוחת־בוקר לפני לכתו לבית־הספר. אולי אפילו אינו רעב, מפני שהתרגל, אבל הוא כמו עייף, רוצה לישון, וראשו כואב עליו.

לפעמים יש לאחד הכל, ואף־על־פי־כן אינו לומד בחשק, ואחר רוצה ללמוד, וההורים אומרים שכבר די, שכבר הגיעה השעה שיתמסר לעבודה בת־הכנסה.

ימים רבים חשבתי, שכל תלמיד רוצה להיות מבוגר יותר; עד שנוכחתי לדעת שלא כן הדבר. – ואם הם רוצים להיות גדולים, הרי זה בשביל להשתכר ולעזור להורים, כדי שאמא לא תתענה בעניה.

הבריות אומרים:

– אביון, דל, עני, לא־אמיד, אמיד, עשיר, גביר.

יש דרגות שונות במותרות ובשפע, בעוני ובמחסור. – אבל אפשר לחלק את האנשים עוד חלוקה אחרת: כאלה שיש להם כמה שדרוש, וכאלה שמוציאים יותר משהם מרוויחים ומכניסים.

אפשר שאבא יהא מרוויח עשרה זהובים ליום, והמשפחה חיה לה בשלווה, ואפשר אומללים, אף־על־פי שמוציאים חמישים זהובים על הילדים בלבד. אפשר וההורים עניים, ובכל־זאת עליזים ומדברים על ענינים נעימים, ואפשר בעלי־יכולת ועצבניים, מרוגזים, וכועסים ומריבים זה בזה.

וכן בדיוק: אחד מקבל חמישה גרושים לסוכריות ורק לעתים רחוקות הוא הולך לקולנוע, ואחר אפילו זהוב שלם מעט לו, והוא מחשב מהיכן יקח יותר.

אולי משום כך המבוגרים לא תמיד הם מסבירים דבר זה ברצון, מפני שהם חושבים שהדבר קשה, והצעירים אין ביכלתם להבינו.

טועים הם. הילד רוצה לדעת ויש לו רשות לדעת, כי צערם של ההורים מכאיב לו יותר מן הידיעה. – מלבד זה, במשפחות עניות יודעים הילדים מפני מה פעם אחת יש ארוחת־צהרים שלימה ופעם אחרת רק לחם ותה מסוּכּר לא די הצורך, ויודעים כמה עולה זוג סוליות וכובע. הם גם יודעים כי מוטב שאבא ישתכר אפילו פחות, ובלבד שהשכר יהיה קבוע ובטוח.

כי רב ביותר העצב במשפחה, שפעמים מצליחים אפילו להשיג יותר, ואחר־כך כבר זמן רב – לא כלום ולא כלום. – חוסר־עבודה – זה אסון גדול.

לא נעים אם יודעים את השיעור והמורה אינו קורא לך ואינו שואל, אבל רע מזה אם יודעים מלאכה ורוצים לעבוד, ובינתיים פועל גרוע יותר מוצא התעסקות, ואתה היכּבד ושב בביתך בלי עבודה.

אני נותן עכשיו כלל־חיים חשוב.

– נערי הנעים והטוב, אל תשתה יין־שרף, אל תשתה את הרעל הארור הזה.

קראתי כי את יין־השרף המציא שטן. ואמנם כן הוא.

יין־השרף לוקח לא בלבד את הכסף, ולעתים את הפרוטות האחרונות; היי"ש נוטל את הכוחות, את הבריאות ואת השכל, הורג באדם את הרצון ואת הכבוד, הוא מרעיל את הילדים, מוציא את האדם מן העבודה, מקלקל את הנשמה.

מי שחי הרבה רואה הרבה אסונות נוראים: עד שעוצם אדם את עניו שלא לראות, הלב מתכווץ מכאב – והוא רוצה לברוח ולא לחשוב על כך.

שלוש מלחמות ראיתי. ראיתי פצועים שנקטעה ידם, שנפרמה בטנם ומעיהם יצאו, ראיתי פצעים בפנים ובראש, – חיילים ומבוגרים וילדים פצועים.

אבל אומר אני לכם: הרע והנורא ביותר שאפשר לראותו הוא – שיכור המכה את ילדו חסר־ההגנה; או ילד המוביל את אביו השיכור ומתחנן:

– אבא, אבא, בוא הביתה.

היי“ש זוחל בשקט, כמו נחש: מתחילים בכוסית, אחר־כך יותר ויותר. לפעמים אפילו לא מן היי”ש, אלא מן הסיגריות מתחיל הנער הצעיר.

גם אני מעשן סיגריות. אני מתחרט שהתרגלתי. קשה: לא בפני אנשים אני מתבייש, שהרי כמעט כולם מעשנים, אלא בפני עצמי, שאינני יכול להיגמל. – אבל עוד לא התיאשתי.

מתבייש הילד בגלל אביו השיכור, כאילו הוא המסכן אשם בדבר, והוא מתבייש על כך שהוא רעב, ושבבית רב העוני. – אינני יודע משום־מה כך הדבר, אינני יכול להבין מפני מה: לפעמים להכעיס הם עצמם מלגלגים על הנעלים הקרועות שלהם ועל השמלה המהוהה, אך בלב הם מסתירים את העצב והצער.

אני נותן עוד כלל־חיים אחד; ישנם נערים האוהבים להמרות. מה שלא יהיה, תיכף קופצים:

– התערב־נא!

הרבה צרות ורמאות והונאה נובעים מן ההתערבויות. הוא מפסיד, ואחר־כך אין לו מה ישלם.

שבתי אני ואראה, כי צעיר המרבה להמרות ולהתערב סופו קובּיוסטוס ומשחק־בקלפים. וכשהוא מרגיל עצמו אצל קלפים, שוב אינו משגיח בכך אם יש לו ואם אין לו כסף, אם מפסיק את שלו ואם את של אחרים.

היי"ש והקלפים הם השושבינים המביאים לבתי־הסוהר את רוב יושביהם.

רוב האבות שאינם יכולים לעבוד – בגלל מחלה אינם עובדים. משום כך גם חושבים תמיד אנשים חכמים, איך להתגונן בפני המחלות.

כבר יש בעולם הרכבת אבּעבּועות, יש תרופות שונות ויש קופת־חולים.

הרבה ימים אני חי בעולם הזה והרבה ראיתי.

ראיתי עניים שהמזל האיר להם פנים והעשירו, אך יותר מהמה ראיתי בעלי־הון שהתרוששו: ודווקא מחמת מחלות.

– כל זמן שאבא היה בריא, טוב היה לנו.

– אך כשחלה אבא ולא יכול לעבוד עוד…

כך מתחילים סיפוריהם הנוגים של ילדים.

ומכאן כל ההבדל שבין העשיר והעני, שהצלחתו של המסכן אינה תדירה וקבועה. אין לו שום חסכונות, ומחלה אחת, אי־הצלחה אחת, כבר דיה להכשיל ולהפיל את כל המשפחה.

יודע אני שמתאוננים על קופת־חולים, ויודע אני שקופת־חולים אינה טובה בתכלית השלימות. אבל גם כמו שהיא היא חשובה ותועלתה מרובה.

קופת־חולים – הוא הדבר המחוכם ביותר שאנשים המציאו, – חשוב אפילו מן האוירונים.

אדם בריא משלם מס, שיהיה לו רופא, תרופה ועזרה בשעת חליו.

הבריאות – היא הנכס החשוב ביותר. עשיר חולה – מסכן הוא; תן איפוא לבך לחשוב, מה אוצר גדול היא הבריאות לאדם העני. ובלי קופת־חולים היה נופל על ערש־הדווי ולא היה יכול להתרפא. והיה גווע ומת על חינם. מחלה קטנה בלי עזרה רפואית התפתחה ונעשה מיד מחלה שימות בה אדם.

אנשים צעירים נדמה להם, כי נקל הדבר לעשותו שלא יהיו עניים, שלא יהיה אי־צדק ועוול.

שכן מפני מה אין מדפיסים יותר כספים בנייר, ומה זה מסים, מה עושה מיניסטר־הכספים, איך מדינה אחת מלווה לחברתה? – אני אפילו הייתי רוצה להסביר, אבל בעצמי איני יודע יפה. מלבד זה, מה נחמה יהיה בכך שנדע, אם לא נוכל לעזור ולתקן כלום, מפני שהדבר אינו תלוי בנו.

אבל בנו תלוי הדבר, שבבית־הספר נהא אוהבים זה את זה ומכירים זה את זה ועוזרים הדדי. ואולם אין מכירים זה את זה ולא אוהבים ביותר העניים והעשירים.

ישנם כאלה, שלא איכפת להם הרבה אם מישהו יש לו כסף יותר, או אם הוא לבוש יפה, אבל יש עניים אחרים שאינם אוהבים את העשירים, והעשירים אינם אוהבים את העניים.

העניים נדמה להם, שכל העשירים כולם הם חכמים בעיניהם, ואין להם לב טוב והם אדונים קטנים וגבירות קטנות המסורות לעניני האופנה, מראים עצמם איסטניסים ונותנים דעתם על התענוגות. ואילו העשירים נראה להם שהעניים קנאניים הם, אחד בפה ואחד בלב ולא־מחונכים.

ואני יודע משום מה כך הדבר.

מפני שהעני וההגון נוטה יותר להתרועע עם שולטן ותוקפן עשיר, ויותר קרוב שייפגש עשיר הגון עם חונפן ורופסן עני. התוקפן העשיר מבקש עניים להתהלל בפניהם, והרופסן העני מבקש עשיר להוציא מה מידו במרמה. וההגונים פורשים זה מזה.

ההגון ועני מהרהר:

– לשם מה אני צריך לשוחח עמו? אפשר לו שיחשוב שאני רוצה שיתן או שיקנה לי משהו. יהיה נדמה לו, שהוא עושה עמי חסד.

הם מתייראים מפני חשדות־שוא, מפני חברים רעים, הם מתביישים משום שלבושם אינו יפה כל־כך.

והעשיר ההגון חושב:

– אולי הוא כועס עלי שיש לי הכל. אולי הוא כועס מפני שרציתי לעזור לו במשהו?

לעתים קרובות אני שומע איך אנשים אומרים:

– הם כולם כאלה.

למשל:

– כל הנערים – שובבים ולכלכנים.

או:

– כל הנערות – בכייניות ומהירות להתלונן.

לא נכון – צריך להכיר כל אחד לחוד ולהעריך לחוד ולהכיר צריך לא היכרות שטחית, אלא יסודית. לא רק מה שאדם אומר חשוב, אלא גם מה הוא חושב ומה הוא מרגיש, ומשום מה הוא כזה ולא אחר.

רק אדם עצלני, שאינו אוהב לחשוב, אומר: “הם כולם כאלה”.

אני הייתי עשיר בזמן שהייתי קטן, ואחר־כך כבר הייתי עני, ובכן אני מכיר את זה ואת זה. ואני יודע, שאפשר להיות גם בכך וגם בכך אדם הגון וטוב, ויודע אני שאפשר אדם עשיר ואומלל מאוד.

חייב אדם לדעת רבות והרבה להגות בעצמו, ואחר כל אלה טועה הוא תכופות ולא את הכל הוא יודע.

מחשבות – רגשות

מופלא מאוד הוא העולם. מופלאים העצים, שחייהם הם חיים של פליאה. ומופלאות התולעים הקטנות, שחייהן כל־כך קצרים. ומוזרים הדגים, שהם חיים דווקא במים, שבהם משתנק האדם ונחנק והוא מת. מוזר ומופלא מה שמדדה ומדלג ומתעופף: החרגול והצפור והפרפר. והחיות: החתול, הכלב, האריה, הפיל. – ומופלא ומוזר מאוד הוא האדם.

כל אדם כאילו יש בו כל העולם כולו.

כשאני מסתכל בעץ הרי זה כאילו ישנם שני עצים: האחד הוא העץ באמת, והעץ האחר הוא זה שבעיני, בראשי, במחשבתי. כבר הלכתי משם ושכחתיו, אבל אחר־כך אני שוב רואה אותו ומכירו, נזכרתי. ובכן, העץ הזה היה באיזה מקום במחשבתי, כמו טמון שם.

כל דבר נמצא כאילו שתי פעמים: פעם אחת הדבר כשלעצמו ופעם שניה הוא נמצא בעיני שלי, בראשי שלי, במחשבתי שלי.

ותמיד דבר מן הדברים מוצא חן בעיני, או אינו נראה לי.

או שאני עומד לפני נהר, ואני יודע שהוא נהר. אלא שבנהר זה מהלכים כל פעם מימות אחרים; ואין לך אפילו רגע אחד שהמים יהיו בו אותם מים עצמם, תדיר ותדיר מתחלפות והולכות הטיפות, כל הטיפות כולן הן של הנהר הזה עצמו.

וכיוצא בזה: הריני מהלך ברחוב, ואני עובר על פני בתים ואנשים. כל בית אחר הוא, וכל אדם אף הוא אחר, וכל זה ברגע אחד בלבד. מרגעים מצטרפות השעות, ומן השעות ימים ולילות, ומן הימים שבועות. – חורף, קיץ, שוב ערבים ארוכים, ואחר־כך שוב פקעים ועלים ירוקים. שמש, אפילת הלילה, ירח, כוכבים, עננים, גשם, שלג לבן.

הכל משתנה ומתחלף, אין יום שווה לחברו ואין שעה דומה לחברתה.

ואף אני כך. לכאורה אני תמיד אותו עצמו, אך הרי אני גדל, נעשה קשיש יותר ויותר. אני מסתכל בשעון: המחוג נע, עברה דקה.

לכאורה אני תמיד אני, אלא שפעם אני שמח ופעם עצב, וכל פעם אני רואה משהו אחר ועל דבר אחר מן הרבים אני חושב. ואינני יודע אפילו מה אני עתיד לעשות: אם אהיה משחק, או שחבר ירגיז אותי ואהיה נאבק עמו.

לפרקים אני חושב שאעשה כך וכך, אבל דווקא לא כך יהיה. ופעם נראה לי כך, ופעם לא כך. ודומה הדבר באמת, שאינני מכיר ויודע את עצמי.

אם תשאלו:

– האם אתה בחור הגון?

יענה:

– בעצמי איני יודע… נדמה לי, שהגון.

או ישיב:

– אני משתדל.

הדבר נראה מוזר, שאדם אינו יודע איזה הוא ואיך הוא באמת, שאפילו את עצמו אינו יודע.

חכם אחד אמר יוונית:

– Gnoti seauton

פירוש הדבר:

– דע את עצמך.

נמצא שאפילו המבוגרים קשה להם לדעת את עצמם, ואפילו החכמים קשה להם. הילדים נדמה להם, שהמבוגרים הכל הם יודעים ועל כל שאלה יכולים הם להשיב. והרי אין אנו יודעים, באמת איננו יודעים.

אם שוחחתי עם חבר או שיחקתי עמו ואני יודע מה שמו, כבר אני אומר מיד:

– אני מכיר אותו.

אבל האם זה אמת? לעתים קרובות נראה לי שהוא כזה, ואחר־כך אני רואה שהוא אחר, שטעיתי.

אפילו אני עצמי הנני אחר בשעה שטוב לי ושמח, ואחר בעצב ובכעס.

כשאני שמח הכל נראים לי טובים ונעימים, ברצון אני מוותר לאחרים וסולח; ואפילו אינני מרגיש כי מישהו דחף אותי או שנפגעתי במשהו. ונדמה לי, שהכל צריכים להיות שמחים –

אך בכעס הכל נראה שונה מזה; ואחרי־כן אדם מתפלא על עצמו, שמחשבות רעות כל־כך עלו במחשבתו. – ואפילו מראה פניו של אדם אחר הוא בשעת כעסו. פניו מתעוותים, עיניו נעשות אחרות, והוא חיוור או אדום.

כשאני מביט ורואה איך שני נערים נאבקים זה עם זה, אני מהרהר:

– איזו רוח, איזו סערה התעוררה במחשבות שלהם וברגשות שלהם?

וכשהם נפרדים מנושמים – אני משים אזני על מקום הלב: הלב המסכן מתחבט בחזקה ובמהירות עד כדי כך שאין לו כוח, ועד שהוא מפסיק, ואחר־כך שוב ושוב, ואינו יכול להירגע.

אחד רתחן והוא נוח לכעוס, ואחד כועס לעתים רחוקות. אחד יכול לפחות במקצת למשול ברוחו ולעצור בכעסו ואחד אוחזו בּולמוס הטירוף, כאילו ביקש מיד להרוג. עליו אומרים:

– עבד לרגשותיו.

ונכון. – מי שאינו יכול לצוות לעצמו:

– הרף!

מי שאין בו רצון חזק – הרי זה עבד: כל מי שירצה יבוא ויביאו לידי זעף וטירוף. אמר אחד חכם, שאין זה קשה להיות אדון לזולת ולפקד עליו, אבל חייב אדם ללמוד להיות אדון למחשבותיו שלו ולהרגשותיו של עצמו.

פעמים הכעס עובר מיד ומשתנה לצער. – ראיתי, שאם זועפים על מישהו מאוד וצווחים עליו, ההוא עומד עצור־חימה ומלא מרי. ראשו מורכן, את גביניו הוא מקמט, ולא כלום. ממילא אני חדל מלזעוף עליו ואומר בנחת:

– הנה, הבט וראה, גם אתה עצמך יש לך צער וגם את האחרים אתה מצער. אל תעשה עוד את הדבר הזה.

אותה שעה הוא מתחיל בוכה, אבל הוא מתבייש על כך שהוא בוכה ומצטער.

נראה לי, שהמבוגרים אין ראוי להם לכעוס על ילדים, מפני שהדבר הזה מקלקל, תחת לתקן.

פרקים נראה לגדולים, שהילד עושה מעשה מן המעשים כדי להקניט, או שהוא עקשן, אינו רוצה לעשות דבר שהוא מתבקש לעשותו, או לומר דבר. ולא היא: אינו אלא מתבייש.

אם מישהו מתבייש – אינו יכול לדבּר, הלשון מתקשה, כל ניע שלה נעשה קשה מאוד. ובראש ריק כל־כך, כאילו כל המחשבות יצאו ופרחו להן. אתה אומר לא מה שאתה מבקש לומר, ואתה עושה לא כפי שהיית רוצה לעשות. לפעמים אתה מתגבר וחוגר אומץ, אבל התוצאה רעה עוד יותר. – אפשר להכיר מיד שהאומץ מעושה: מדבר בקול רם, בעוז – וכאילו מתנועע גם מתוך חופש. – או שהשפתיים רועדות, והיד ממשמשת בכפתור או מפריעה חוטים מן הבגד, ואינו יכול להשיב על השאלות. ממש כמו משותק.

מוזר מאוד רגש הפחד. הכל נראה מאיים. כאילו בא מישהו והטיל יריעה שחורה על המחשבה ומחניק אותה. עד שקשה לנשום נשימה אחת.

מובן מעצמו, יש פחדים שונים. אינו דומה הפחד שמפחדים ביום בבית־הספר לפחד שבלילה, ולא הרי פחד הבא פתאום כהרי הפחד שאדם מפחד מפני מישהו תדיר. פעם ידוע לך מפני מה אתה מפחד, ולפעמים אי אתה יודע.

המבוגרים חושבים:

– שובב, מפני שום דבר אינו מתיירא, מפני שום דבר אינו מתבייש.

כלל לא נכון.

הרופאים אומרים:

– עצבני מתיירא.

אף זה לא תמיד.

אבל הרע ביותר הוא כשמלגלגים על המתפחד.

שוחחתי פעמים הרבה עם כאלה שבלילה הם מפחדים: הם אומללים מאוד. וההורים חושבים, שאין זו אלא שטות.

משהו דופק בלילה, או דבר לבן מנצנץ, או חלום, והרבה פעמים אפילו לא ידוע אם זה חלום, או רק נדמה, או זה באמת.

להלעיג על פחד, או להפחיד בכוונה – אכזריות היא.

פעמים הרבה חשבתי, מה זה להיות טוב. נדמה לי, כי טוב הוא זה שיש לו כוח־מדמה והוא מבין איך הויה לאחר, והוא יודע להרגיש מה שמרגיש הזולת. אם מישהו מענה צפרדע או מצער זבוב, מיד אומר לו אחר:

– ואילו לך עשו כך?

למשל סבתא: פעם היא נראית פשוטה סתם, ולפעמים נראית מסכנה כל־כך, ישישה חלשה, ואתה רוצה לעזור לה, להראות לה רצון טוב, לשמח אותה.

כבר נתתי דעתי על כך, לפני זמן הרבה, שאם אני כועס מאוד על נער – מיד לאחר זה מקיפה אותו חבורה קטנה ומבקשים לשמחו ולהסבירו פנים.

בבושה אני מודה ומתוודה, שדבר זה היה אפילו מרגיז אותי. שכן איך זאת? אם נזפתי בו, הרי פירוש הדבר שהיה ראוי לכך. ואם הללו התלקטו עכשיו מסביביו, הנה נראה הדבר שאני הוא האשם, ולא הוא.

עכשיו אינני סובר כך לגמרי: כך דווקא טוב, כך צריך להיות: ראוי שכל אחד ימצא באסונו אנשים רוחשי טוב לו. – אין מוצא חן בעיני העונש הנהוג בבית־הספר, שלא יהיו מדברים עם מישהו.

צריכה להיות השתתפות־ברגש לטובים ולרעים, לאנשים ולחיות, ואפילו לעץ הקטן שנשבר ולחלוק־אבנים.

אני מכיר נער אחד (עכשיו כבר הוא גדול), שהיה מאסף חלוקי־אבנים מן הדרך ונושא אותם אל היער: שם לא יהיו דורכים עליהם.

יש רגשות חריפים ועזים, יש רגשות מתונים ונלבבים, וישנם כמו צעקניים, וכנגדם צנועים ושקטים.

מה היא אהבה? האם האהבה תלויה תמיד בדבר, האם אוהבים תמיד את מי שראוי לאהבה וכמה שהוא ראוי? והאם תמיד במידה שווה, או פעם יותר ופעם פחות? מה הם רגשות־תודה וכבוד? מה הוא ההבדל בין: לחבב מאוד ולאהוב? איך לדעת, את מי אוהבים יותר?

ונתתי את לבי לראות, שאין הצעירים נוטים לדבר על רגשותיהם. ואולי אך קשה להם לדבּר. ואפילו ילדים קטנים אינם אוהבים זאת.

ואילו המגודלים כמה פעמים הם שואלים וחוזרים ושואלים: אתה אוהב? ואת מי אתה אוהב יותר?

שאלתי פעם נער אחד, במה הכיר כי נערה אחת מן הנערות הוא אוהב יותר מן האחרות. החזיר לי:

– מפני שתחילה הייתי משוחח עמה כמו עם כל השאר, ופתאום התחלתי מתבייש בפניה.

ולפעמים אי אתה יודע אפילו אם אתה מחבב את מישהו, ואך לכשיעדר ולא יהיה עוד, תרגיש אי־שקט ובדידות, ריקנות ויתמות. ואתה אומר בלבך, מי יתן וישוב. ולזאת ייקרא געגועים.

ולהתגעגע אפשר על ההורים, על החבר או על הבית. וגדולים ביותר געגועיו של אדם על מולדתו.

יש רגשות שונים רבים כל־כך, שאין אני יכול לפורטם. אתה יכול לנסות ולהעתיק אותם מתוך המלון אל הפנקס שלך. – וכאן אין אני יכול אלא להזכיר כמה מן הרגשות החשובים יותר (שעליהם סיפרו לי הילדים מתוך לבם וברצונם, ולא מפני שלימדו אותם לומר כך). – ואני מדבר כאן על הרגשות היומיומיים, הרגילים.

אזכיר עוד שלושה רגשות: אכזבה, תרעומת, עלבון.

– היתה לי אכזבה. הייתי סבור שיהיה טוב וטעיתי. הדבר הויה לא כפי שרציתי.

אומרים הבריות:

– אכזבה מכאיבה, אכזבה מרה.

אמנם כך: לפעמים מרגישים כמו כאב, ולפעמים רק טעם לא־נעים, קהה ומר.

תכופות מתלווה לרגש־האכזבה רגש אחר: תרעומת. יש לנו טינה בלב, על שהכניסו אותנו לטעות, שהכזיבו את אמוננו. אם חבר יגלה סוד, או אם ישקר או ירמה, מאוד לא נעים ומרגשים טינה.

לבסוף אזכיר את רגש העלבון. כשרוצים להשפיל אותי, כשצוחקים לי, או שפוגעים בכבודו של מישהו שאני אוהבו ומכבדו, – הרי זה מעציב אותי, מכאיב לי ומרגיז.

– מכה מכאיבה פחות מדברים – אמר נער.

– מוטב שיכו אותי משיצחקו לי – אמר אחר.

תכופות ביותר הילדים מעמידים פנים כאילו אין זה נוגע בהם, בשעה שהמבוגרים רוצים להשפיל אותם, לביישם. אין זה אלא שכבר אבד מהם רגש הבושה. מפני שהרגשות נחלשים, אם אין יודעים איך לנהוג בהם. אומרים שהם – מתקהים.

ויש אנשים שונים. יש אדם שמח לפרקים קרובים ועצב לעתים רחוקות, וחילופו באדם אחר. אחד אוהב כמעט את כל הבריות, ואין בו שנאה לשום אדם; ואחר דומה שהוא כועס על הכל וכולם וקשה לצאת ידי חובה כנגדו. ויש כאלה שממהרים להסתגל לאדם חדש מקרוב בא, ואחרים קטני־אמונה הם והרבה הם מתבוננים באדם עד שיאמרו:

– אני מחבב אותו.

יש מאריך לזכור, ויש כנגדו מהיר לשכוח.

אין לך אדם שהוא דומה לחברו.

תחילה הייתי סובר ככל שאר האדם: שהצעירים נוחים לכעוס ונוחים לרַצות. לפני שעה אחת התעסקו, והנה שוב הם מצחקים יחדיו. אך זה עתה שיחקו יחד, וכבר נכנסו ברוגז. – אמנם, אפשר שיהא מי מהם אומר בשעת כעסו:

– לעולם לא אהיה מדבר אתו. לעולם לא אשחק אתו עוד.

אבל כך אומרים ברגע יוצא מגדר הרגיל, – ופניתי אני לראות, שגם אצל הגדולים אין הדברים נעשים בדרך אחר. לעתים איבה הולכת וגדלה זמן הרבה, ולעתים ידידות נמשכת שנים רבות.

בריאות

המבוגרים נראה להם, שהילדים אינם דואגים לבריאותם: אילמלא שמרו עליהם היו נופלים כולם מבעד לחלונות, היו טובעים במים והמכוניות היו דורסות אותם, עיניהם היו מסתמאות והיו משברים את רגליהם, היו לוקים בדלקת המוח והריאות – ובכל שאר מחלות הכתובות ושאינן כתובות בספרי־המדיצינה.

אבל הדבר אינו כן. גם הילדים, בדיוק כמו המבוגרים עצמם, רוצים להיות בריאים וחזקים, אלא שאינם יודעים. אבל אם יסבירו להם ישמרו על עצמם. רק אסור להפחיד יותר מדי. וגם לא לאסור יותר מכפי הצורך. שכן אם יהיו מפחידים אותם יפסקו מלהאמין, ואם ירבו את איסוריהם סופם יתרגזו ויהיו עושים בסתר דווקא מה שאסור.

ישנם אנשים שקולים בדעתם ויש קלי־דעת; והוא הדין בצעירים וכך גם בקשישים. וכנגד דבר זה אין שום עצה ותרופה. – דרוש לשם כך ספר, שיסביר ויברר את הדבר מתוך מתינות ובלי הטלת אימה.

שעל־כן ראוי לדעת: אחד שיניו בריאות ואינו יודע מה טעמו של מיחוש־שינים ואת רופא־השינים לא הכיר; ואחד לא לילה אחד בלבד עבר עליו בבכיה, משום שהיה חש בשיניו. – זה חש בראשו או בבטנו, ואחר עומד ומלגלג עליו:

– כרסיסו כואב לו, ראשישו כואב לו; אני מעולם אין שום דבר כואב לי שם.

יש אחד נפצע ואינו שם אל לב.

ידעתי נער זריז שבקיץ היה מהלך יחף, ולאחר ששב מן הכפר היו לו בשתי רגליו שבע־עשרה פציעות, שריטות וחבּורות כחולות.

– ואם כן מה? זה יתרפא. שטות.

ואילו אחר כל פצע קטן שלו היה גוהה ונגלד במשך שבועות ארוכים.

ולפיכך אחד חייב להיזהר הרבה, ואילו האחר יכול להתיר לעצמו יותר.

סבּותי אני בין החולים ואת החלשים אני מכיר יפה, אבל מעולם לא אמרתי:

– תהיה לך דלקת־הריאות.

אלא אני אומר:

– תקבל נזלת.

איני אומר:

– תשבּור לך יד.

אלא:

– הידים תהיינה כואבות.

ואימתי, אם הם כבר נאבקים יותר מדי. – כאב לא גדול הרי הוא אפילו נעים בשביל הבריא. למשל, הכאב שלאחר התעמלות, לאחר שיוט או לאחר טיול רחוק.

לא מן הראוי לומר תכופות מה שיהיה. צריך לזכור, שהרבה פעמים אפשר שהדבר הנעשה יעלה ויצליח, והנבואה לא תתקיים ונמצא האומר בּדאי.

אירע פעם אחת שנער מיוזע מאוד אכל גלידה בחטיפה. אמרתי לו:

– תראה, גרונך יכאב.

למחרת היום אני מסתכל בגרון: היה אדום, אבל לא כאב. נתתי לו מראָה, שיבּיט ויווכח וידע.

ואחר אכל שזיפים אחרי ביצים שלוקות, ואחר־כך שתה מים – אמרתי:

– בטנך תכאב.

ולערב אני שואלו, והוא משיב:

– קצת רק כאב, אבל זה לא כלום.

נער אחד הייתי מזהירו זמן רב, שלא יהא משחק בפראות כל־כך ולא שמע. עד שלבסוף שיבּר באמת את ידו בבית־הספר, בשעת תיגרה. – לא כל השבירות דומות. – לעתים משימים תחבושת של גבס, ואחר־כך מסירים את הגבס מקץ כמה שבועות, והכל כשהיה. – אבל הנער הזה העצם יצאה וקרעה אצלו את העור, שכב בבית־החולים שלושה חדשים, ועכשיו אינו יכול לכפוף את היד כלל. רע מכל, אם עצם נשברת בפרק.

לעתים אי־הזהירות מתנקמת מיד, ודבר זה מועיל להקנות לך נסיון. אבל לא תמיד הענין כך. לא תמיד המחלה מתגלה תיכף. אם היום נדבקתי, רק בעוד שבוע תידגר ותתבקע המחלה. כך באמת קוראים לזה; בלועזית: אינקוּבּאציה ובעברית: תקופת ההידגרות של המחלה.

ולא תמיד מחלה, לפעמים רק מיחוש: לא טובה ההפרזה.

אומרים:

– מכת־שמש. אל תתרוצץ בלי כובע. תלקה בדלקת־המוח.

לא: רק מסתחרר בראש, הראש כואב, הרגשת חולשה ובכלל לא נעים.

– הוא מרגיש עצמו רע. – הוא לא בריא. – לא בשלימות. – לא בקו הבריאות.

הוא עצמו אינו יודע מה לו, אבל יש בו אי־רצון, הוא מרוגז, לא־מרוצה. כמה זה גורם כעס, ואי־נעימויות בבית ובבית־הספר?

“חשתי בראש והייתי פצוע – זהו תירוץ־תלמידים ידוע”. – אבל פתגם זה אינו נכון בשלימות. אין ראוי להקל במיחושים קטנים.

– אתה מתפנק. לא יהיה לך כלום. לא תמות בזה.

אחד מגזים, ואחד מקל יותר מדי.

בודאי, מנזלת אין מתים, אבל זה לא נעים ומציק.

מִסכנים הם הילדים שיש להם לעתים קרובות נזלת. גם לנשום קשה, גם האף כואב, ובכלל איזו מורת־רוח. ועוד מציקים:

– נזלן כזה. מדוע אדום לאפך? – קנח את החוטם!

לעתים קינוח האַף אינו מועיל, וזה מכאיב מאוד. מפני שלא כל הטבעים שוים.

בשביל להיות עליז צריך שתהיה הרגשה־עצמית טובה: צריך שהיו בריאים גם הלב, גם האף, גם הראש; כך תהיה שמחה של בריאות, בלא כאב ובלא דאגה.

אפילו זקן לא נעים לו לנהוג בעצמו זהירות ושמירה, על אחת כמה וכמה צעיר.

הרבה הייתי תוהה ולא יכולתי להבין, מפני מה אילו הנערים אינם אהובים על חבריהם – והם באמת לא־נעימים.

עד שבא יום־אביב נאה ביותר. הכל יצאו אל החצר ושיחקו בעליצות; ואילו נער אחד ישב בחדרי שקט, עגום וחיוור. מתחילה קרא, אבל במהרה נמאסה עליו הקריאה. אחר־כך שכב על הספּה, ואחר־כך התחיל מציץ מבעד לחלון. התחלתי מרחם עליו. ואני אומר:

– לך, שחק במקצת.

והוא:

– אה, אין לי חשק.

אבל עוד ישב קצת ואמר:

– כבר אלך.

טוב. אני מסתכל מבעד לחלון לראות מה יהיה.

יצא אל החצר, עמד רגע קט והצטרף אל המשחק. הוא רץ, רץ, אך רואה אני שהוא חסר נשימה, שכבר הוא עייף. – אחר־כך מיד נכנס במריבה עם מישהו; והתחילה תגרה.

חשבתי שיחזור אלי, אבל לא חזר: ודאי התבייש.

אם מישהו חש בראשו, על־כרחו הוא פחות סבלן. ואפילו הוא משחק – אינו בטוח בעצמו: אולי תיכף שוב יתחיל כאב מציק?

ידעתי נער אחד, שלעתים תכופות היה כועס ולא־מרוצה. לעתים קרובות היה חש בבטנו. עד שפעם אחת באמת חלה; כבר היה לו חום ושכב במיטה. מסרו אותו לבית־חולים, עשו לו ניתוח. המחלה הזאת קוראים לה: דלקת המעי העיור, או בלשון אחרת: דלקת התוספתן. הרופא שבבית־החולים אמר, שאותו נער היה חולה מכבר. נו, וגם חזר בריא. – ועכשיו כבר היה עליז, ככל האחרים.

והרבה פעמים תמצא שאדם נראה חולה ורוגז במשך כמה ימים, ורק אחר־כך מתגלה המחלה. והנה, אם במשך הזמן הזה יעשה בכעסו אילו שטויות ויש לו אי־נעימויות, אומרים אחר־כך שהאיש חלה מתוך צער.

נתתי את לבי וראיתי, שפעמים הרבה מציקים לחלשים. אומרים:

– סורחן, סוחבן, גוררן, בובן, כרוך בסינור־אמא.

חייב אדם להבין ללב חברו, ראוי שנהא זהירים בדיננו על הזולת. ואל לנו לחשוב, שכל אחד מן ההכרח שיהיה בריא וחזק כמונו בדיוק. ויש אפיל שמלעיגים על החלשים לא מרוע־הלב, אלא מחמת קלות־הדעת. שומעים כינויי־גנאי:

– גיבּן, חיגר, עיוור, גמגמן.

יש מהם שמתרגל והוא נמנע מלהיפגש עם הנערים, הוא קורא יותר – והוא עצב, חי בבדידות ובצער; ויש אחר, שסבלנותו פקעה בגלל אי־הצדק, והוא עושה עצמו באמת לא נעים ורע.

מציקים ומלעיגים על מי שהוא שמן ועבה. אומרים:

– זולל, בעל־בטן, שמנמן ועגול.

לא נכון. גם זו מחלה.

– מה מחלה היא זו: שהוא שמן?

ואילו הרזים והדקים קוראים להם אלה שדרכם להרגיז:

– שחפן. שלד יבש.

בספרי הרופאים כתוב, שהרזים ביותר והשמנים ביותר – אינם בריאים, והנה זה אינו יודע ועוד הוא מתעקש.

– בחור גדול שכזה ועושה במיטה. לכלכן, מסריח. שוב מציקים.

– יש לו שלפוחית־שתן חלשה, יש לו עצבים חלשים.

– מה לי שם שלפוחית ועצבים.

– חמור אתה ושתוק! – צעקתי לו.

אף אני רע עשיתי, מפני שאסור לפגוע במישהו, אבל לא תמיד אדם סבלן הוא.

פעם אחת נחפזתי ואמרתי כלום לנער, והוא לא הבין.

ובכן אני שואל בכעס:

– האין אתה שומע מה אני אומר – חרש אתה?

וכאן פתאום אני נזכר, שאמנם הוא כבד אוזן, מפני שלאחר מחלת השָנית חלה באזניו.

מאוד הצטערתי על כך: הבטחתי לעצמי בהן שלי, שלעולם עוד לא אהיה עושה כך.

סופר אחד נודע כתב ספר, שבו הוא מלעיג על נער אחד עם נמשים על פניו. כנראה הסופר לא חשב על כך ונכשל. מה לעשות: אפילו סופר מלומד עלול לשגות.

אני עשיתי במשך זמן רב משגה כזה:

אם מישהו היה חלש או לא חכם ביותר, או מכוער ולא־נעים, – הייתי מבקש תמיד:

– הוו טובים בשבילו, אל תקשו את לבכם, וותרו לו.

עד שהיה לי פעם נער טיפש, טרחן ולא־נעים. היו לו עינים חולות, אזנים חולות ואף חולה. בבית היו מכים אותו מאוד. ולכן רציתי להראות לו, שכאן יהיו מטפלים בו יפה.

הנערים הטובים עשו כפי שביקשתי מהם: הרשו לו לקחת את הכדור, להתערב במשחק בלא תור, והכל. – ושוטה זה הבין שעכשיו הוא האישיות החשובה ביותר, והתחיל משתלט ומתעסק.

עד שאני מביט פעם אחת ורואה והנה הוא הפיל ומחניק נער אחד שקט וטוב וחכם, והוא שוכב עליו ומכה אותו. – אותה שעה תפסתי בו והרחקתי אותו מעל הנער ההוא ודחפתיו אל החדר.

– די לך! מורגל אתה אל הרצועה, וכאן אין מלקים, ולכן גם אתה אַל תכה! אם אינך יכול לשחק – לך לך, מבין? – ואם אין הכדור מגיע לך – אל תתפוס אותו, מבין?

ורק אז היה שקט. אחר־כך השגיח עליו נער הגון אחד, אבל רק מרצונו הטוב.

שהרי אין טעם לדבר, שיהא אחד, ואפילו שלא באשמתו, ממרר את חייהם של כולם: – אסור לדרוש יותר מדי מן הציבור. בין בריא ובין חולה, בין חכם ובין טיפש, חייב כל אחד להסתגל לחוקים הכלליים, אינו יכול להיות יוצא מן הכלל. אבל גם לו אסור להציק.

אני יודע שיש ילדים הסובלים מחוסר השגחה, אבל ישנם גם כאלה, שההשגחה היתירה גורמת להם הפסד, מענה אותם ומרגיזה. חבל על הילדים, שאין להם אוכל ואינם ישנים במידה מספקת, אבל ראויים לרחמים גם אלה שמכריחים אותם לאכול ומאלצים אותם לשכב במיטה.

אני מכיר ילדה אחת, שהיתה אפילו מקיאה בארוחת־הצהרים, ואביה היה מלקה אותה, משום שלא רצתה לאכול. היה מלקה אותה מתוך אהבה. והרי זה נורא ובלא שום טעם.

ובקייטנות מסויימות מצווים לילדים בקיץ לשכב במיטות. במשך חמש עשרה שעה. ואף־על־פי שכך עושים בפקודת רופאים, אומר אני שהדבר הזה הוא נואל. ואני אומר כך לא מפני שאינני מכבד את הבריאות, אלא דווקא משום שאני ידוע כמה גדול ערכה.

כשרונות

האנשים מתאמצים להמציא מכשירים, המראים את מישהו בריא או לא. כגון מדחום (טרמומטר) למדידת החום, מודד־כוח, מאזני־משקל ומידה; יש מכשירו של רנטגן, שבעזרתו אפשר לראות את עצמותיו של אדם – וגם את הריאות ואת הלב אפשר לראות בלי ניתוח. בודקים את השתן ואת הדם. יש מראות להסתכל בהן בגרון ולתוך האוזן. הרבה מאוד מכשירים ומכונות. ותרופות מתרופות חדשות.

ואף־על־פי־כן לא תמיד יכול הרופא לעזור ולא הכל הוא יודע.

ויותר מזה קשה להכיר את כשרונותיו של אדם. גם כאן יש אופנים שונים לבדיקת הזכרון, ההקשבה, ההשכלה והכושר לעבודה וללימוד.

יש אחד – די לו לשמוע פעם אחת וכבר הוא מבין, רק פעם יקרא שיר ומיד יחזור עליו בלא טעות. ואחד מהיר לשמוע ומהיר לאבד, ואילו אחר מהיר לשמוע וקשה לאבד.

אחד נוח לו לומר דבר, והאחר מוטב לו לכתוב. אחד מתחיל מיד, והאחר דווקא ההתחלה קשה לו. זה מאבד במהרה את אורך־רוחו ועל נקלה פג חשקו, וזה אוהב כל דבר קשה, משום שהקל משעממו.

ולבסוף אחד עונה באומץ ובעוז, דייך ללחוש לו תיבה קטנה אחת וכבר הוא יודע מה להמשיך, תמיד ימצא מוצא שיהיה טוב. ואילו האחר חרד ואינו בטוח בעצמו, ואפילו כשלמד והוא יודע הרי דמיונו כמי שמגמגם ומנחש.

אחד המורה אומר לו:

– אל תהי נחפז. לאט לך.

ואחר־כך הוא חוזר ואומר לו:

– ובכן הלאה. ובכן מהר יותר.

ולכן אחד יש לו ציונים טובים יותר משמגיע לו, כמתוך משחק הוא עולה מכיתה לכיתה, ואילו האחר מתייגע, מתוך התאמצות, באי־מנוחה שאינה פוסקת, ובקושי הוא עובר עם בחינה.

היה לי תלמיד. בבית הכל כסדרו. כשהיינו לבדנו – חשב מעט ופתר את השאלה. שאל, אם לא הבין, והיה עונה בחכמה ובעליצות. ואילו בבית־הספר רע ורע.

– מפריעים… אין נותנים לחשוב רגע… ושנית, בעצמי איני מבין – אבל אינני יכול.

הצטערתי עמו הרבה, מפני שההורים היו מלקים אותו בשל הציונים הרעים, והרי לאמיתו של דבר לא היה אשם. רציתי מאוד שיעבור לפחות עם בחינה בלי תנאי, שיהיו לו, לפחות, ימי־חופש שקטים.

הלכתי אל בית־הספר להיועץ מה לעשות.

אמר המורה:

– אדרבא, אני מאמין שהוא יודע. אבל מה אני יכול לעשות? אני מוכרח לתת לציונים לפי התשובות, ולא לפי מה שיש לו בראשו. אני מבין בעצמי שאין זה טוב כך, אבל הרי כל הכיתה שומעת ויודעת איך הוא עונה.

לפעמים מורה אומר:

– אני נותן לך ציון טוב יותר לשם עידוד, שתרצה ללמוד.

או:

– אני מפחית מן ההערכה. בשביל אחר היה בזה כדי טוב, אבל אתה היית יודע טוב יותר אילו השתדלת.

לא נעים אם לרשלן־המוכשר הכל בא בקלוּת, ואילו הישר והשקדן נעשה לו עוול. והרי כל אדם מכיר תלמידים נבונים שאינם מצליחים על הצד הטוב ביותר, וכנגדם אחרים שאפילו אינם חכמים מאוד, אלא דווקא מוכשרים ללימודי בית־הספר, והם מצליחים.

ועל כך מרבים אנשים מחשבה ומבקשים דרכים שונות, מפני שלא נעים, אם תלמיד טוב יתגלה אחר־כך שהוא איש־מירמה ועובד לא־ישר, או היפוכו של דבר, מי שהיה תלמיד רע נעשה אחר־כך אדם גדול. – בבתי־הספר מן הימים שעברו באמת כך היה לעתים קרובות, ולפיכך אנו רוצים שלפחות עכשיו לא יהיה כך.

לא חשוב כל־כך שיהא אדם יודע הרבה, אלא העיקר שידע היטב, לא שידע על פה, אלא שיהא מבין, לא שכל דבר יהא נוגע לו במקצת, אלא שדבר אחד יהיה מעניין אותו באמת מאוד מאוד. אומרים:

– שתהיה בו נטיה, חיבה לדבר.

הרי ההיסטוריון אינו מהנדס, המשורר אינו מתמטיקאי, הרופא אינו תוכֵן.

אבל כל אדם חייב לדעת מה מתרחש בעולם ומה עושים אנשים אחרים. ומשום כך, יש לימודים שהם חובה על הכל. ועוד, הרי ייתכן שמתחילה יהא מקצוע נראה קשה ומשעמם, ואחר־כך יכיר הלומד ויראה שהוא מעניין ובכלל, מה שווה אדם העושה אך ורק מה שהוא קל ונעים מלכתחילה?

ושבתי אני ואראה את כל העושק והעוול אשר נעשים בבית־הספר לתלמידים הפחדנים ולגאים. כי שכזה מוטב לו לשתוק משיאמר דבר שהוא רע. הללו מתייראים שלא יהיו מלעיגים עליהם. פעמים דיה הערה רשעית אחת או אפילו חיוך בלבד, וכבר כזה שותק מבולבל, נטול־עוז וחסר־חשק.

– אינני יודע.

אין זו בושה שלא לדעת, לטעות או לשכוח; אפילו אדם חכם ביותר אפשר לו שלא יבין שאלה וייתכן שיאמר שטות. וכאן מיד צחוק, ביקורת חריפה, לעג. ולכן כל אחד משתדל לחזור, כך כמו שנאמר בספר, והוא מתבייש במחשבותיו של עצמו. משום זה אולי מועט כל־כך גילוי־הלב בבית־הספר ומשום זה גם חשוב כל־כך זכרון טוב.

ביותר עלובים גם אלה שיש להם בראשם כל־כך הרבה שאלות ופליאות, – והן מזמזמות במוחם, כדבורים הללו שבכוורת, ומפריעות להם להקשיב ולדעת את הנעשה מסביב. – לפרקים רק יכתבו חיבור יפה, ואז ישמעו אולי את השאלה המעליבה:

– האם בעצמך כתבת, או מישהו עזר לך?

כשהוא יכול סוף כל סוף להראות שאינו טיפש ואינו מטומטם – שוב הוא נתקל באי־נעימות. – ומשום כך הוא נזהר ושומר עצמו מלכתוב יפה ביותר, שלא יחשדו בו שוב. – אני יודע מקרה כזה: בכוונה הוא כותב רע יותר משהוא יכול.

– עכשיו יאמינו שלא העתקתי.

כותבים בבית־הספר על נושא נתון, ולא כל אחד מצליח בזה. אך יתחיל, והנה רעיון חשוב אחר עולה בדעתו, והוא שוכח אפילו מה היה הנושא. ומקבל ציון רע.

שמורים אצלי חיבורים של תלמיד מכיתה ד'. נושא קשה מאוד: “חובת האזרח”. הוא עצמו היה צופה, ובכן כתב על הצופיות, בגילוי־לב ובהתלהבות, כפי שהיה מרגיש ומאמין. –

והמורה: “רעיונות ילדותיים מאוד. לא על הנושא”.

– אינני יודע, מה היה צריך לכתוב – אמר התלמיד בלי עוז, ודמעות בעיניו.

יודע אני מקרה, שתלמידה אחת לא קראה את השיעור שניתן לקרוא בהיסטוריה. אותו פרק עמדו במלחמת מאַת השנים. וכשנשאלה עמדה ושזרה ומזרה קצת מכאן וקצת מכאן, ממה שראתה בקולנוע וממה שלחשו לה. דיברה בעוז, בטוחה בעצמה, בהתלהבות מעושה. וקיבלה חמישיה. – כל הכיתה צחקה ואמרה לה יישר כוחך.

הרבה פעמים מישהו מראה עצמו כאילו הוא לומד מעט ויודע. מפני שנראה, כי אך האנשים בעלי־הכשרון חשובים הרבה, ואלו מחוסרי־הכשרון – כמוהם כילדים חורגים.

ובינתיים המוכשר אינו מתחשל במלחמה נגד קשיים, מתחצף מתוך נצחונות קלים ומבזבז את כשרונו. ומפני שהוא חכם בעיני עצמו דומה עליו שהכל מגיע לו, וקהל בעיניו התאמצות שקטה ושאיפה איטית ומתמדת, צעד אחרי צעד, לקראת המטרה. אינו מודה אלא בכשרון מסוגו שלו ומקל באחרים.

נתתי לבי לדעת, שלפעמים הכיתה אוהבת את ה“ראשונים” שלה, אבל במקרים מרובים יותר אינה אוהבתם, וכלל לא מתוך קנאה.

וכלום אין שירה נאה, שרטוט, רקמה או מסגרת שווים לפתרון טוב של חשבון?

ומה ערכם של כשרונות, אם בעליהם אינו רוצה ולא איכפת לו?

גם זו ראיתי, אנשים מוכשרים והם עצלנים ואין בהם יושר. כי מה יתרון למטפלת, שהיא יודעת איך להתהלך עם חולים, או למחנכת שנבחנה תמיד בציון וזוכרת את שכתבו החכמים בספריהם על הילדים, והיא עצמה אינה אוהבת או שאין בה סבלנות לחולים ולילדים?

תכונות־נפשו של האדם ונטייתו למקצוע הללו חשובים, ואולי חשובים עוד מהמה – טוב־לב ויושר.

הרבה הרהורים קשים מתעוררים באדם בשימו אל לבו לחשוב בדבר הזה. – אבל לא באתי בזה לפרוש את כולם, אלא אני נותן לפניכם כללי־חיים. והכללים כאלה הם:

– לא תתקנא.

– לא תתנפח.

– לא תתייאש ותשאף בהתמדה.

– זכור ושמור את התחייבויותיך.

אם התנאים אינם מרשים הרבה, אם הבריאות חסרה או חסרים כשרונות המיוחדים לבית־הספר, או לבסוף שתנאי המשפחה אינם מניחים יותר – עשה פחות, אבל עשה יפה וברוח טובה.

ידועים לי פרופיסורים שבאוניברסיטאות עלובים ואומללים, וכנגדם מורים טובי־לב ואהובים ומועילים מאוד של בית־ספר עממי צנוע.

מדע – אין זה ספר בלבד, ואפילו לא ראש בלבד, אלא גם יד.

כבד את היד ואת מכשירי־העבודה שלה וכבד את המדע המעורר אותך לחשוב מחשבותיך של עצמך; הספר תפקידו לעזור, להחיש, אבל לא לבוא תחתיך.

עכשיו רוח הזמן גורמת שמעוררים את כולם לקרוא בספרים, ואני זוכר זמנים שהכובש הנוקם והנוטר היה אוסר את הקריאה, וספרים היו יקרי־המציאות.

זוכר אני, בחדר הקטן של כיתת־המכינה עמדו שני ארונות ישנים. ובארונות הללו לא היו ספרים כלל, מפני שכולם נמצאו אצל הקוראים: עבים ודקים, עם ציורים ובלא ציורים, מעט חדשים והרבה ישנים, מקולקלים, מלוכלכים, בלי התחלה או בלי סוף, ספרים משמחים ומעציבים, קלים וקשים, סיפורים, שירים וספרי־מדע.

חדרי־קריאה כאלה היו אחדים, חינם אין תשלום. הוצאנו ספרים במוצאי שבת וביום א' בשבוע מן הצהרים.

אבל עוד שעה מרובה לפני פתיחת הספריה היו מתאספים הקוראים בפרוזדור, על המדרגות וברחוב. רבים ביותר היו הנערים, משום שהנערות לא העיזו להסתכן, פרט לאמיצות ביותר.

כך היו עומדים בחום המציק בקיץ ובקור הלוהט בחורף, לא היה חבל להם על השעה העוברת בבטלה וכלל לא השתעממו: אחד היה מזמין ספר אצל חברו.

– זכור שאני הזמנתי. – שמור שלא יקח אחר.

– חכה, עוד בשבוע שעבר הזמין בחור אחד.

– אם כן שמור בשבילי אם הוא לא יבוא.

היו מזמינים בשביל עצמם, בשביל ההורים ובני המשפחה. הייתי מתפלא תמיד, שבדוחק הזה לא היו לא תגרות ולא קטטות. לעתים קרובות היו רק שומעים:

– חכה, עוד תתחרט.

ומה רב היה האושר כשקיבל נער סוף־סוף אותו ספר ששמר וציפה לו זה חדשים רבים, כמה לחצו אל החזה, נדחק ועבר בין המון המחכים וברח.

המבוגרים רואים ספרים אלה כחשובים וספרים אחרים כמזיקים, הללו חכמים הם והללו – טיפשיים. ואילו אני מתיר לקרוא בכל הספרים, מפני שאינני רוצה שיקראו בהסתר. – והסתכלתי בדבר וראיתי, שישנם ספרים המעוררים את החשק לקרוא, וספרים אחרים מחלישים את תאוות־הקריאה, – וכלל לא הספרים הם המקלקלים, אלא נער הגון מבקש לעצמו ספרים הגונים – בדיוק כשם שהוא בורר לעצמו חברים.

מוטב שיהא מחפש, יטעה ויתעה, עד שימצא חברה טובה של ספרים, משום שהספרים הקשים אינם מושכים את הלב ורק מרגיזים.

מחנך מן ההכרח הוא שיהיה ארך־אפים: ראוי לו שיחכה עד שיתפתחו הכשרונות ויתפתחו הרצון וההבנה לספרים טובים.

נעים – לא־נעים

מי שהוא יפה, קל לו יותר להיות נעים.

כן, הבריא, היפה, העליז והמוכשר הנקל לו להיות גם נעים. מה הוא עצמו מקבל פני אנשים בבת־צחוק של רצון, אף האנשים עונים כנגדו כך.

החלש, המכוער והזועף והלא־מוכשר לעתים קרובות פוגעים בו ומציקים לו. בלא אמון הוא מתקרב אל אנשים, ובאי־רצון הוא חושב על חבריו המאושרים ממנו.

אבל רק במקרים נדירים מאוד מישהו נושא חן בעיני הכל במידה שווה. אחר אומר: ראה זה יפה, והאחר אומר: הנה כך סתם.

זה מחבב עינים שחורות וזה – תכולות, פלוני אוהב שערות שחורות, ואלמוני – בהירות. אומרים: נער יפה־עינים אף אפו מכוער; שפתותיה שושנים אך שיניה לא יפות.

לפעמים אומרים על מישהו שאינו יפה כל־כך, אבל יש לו חן. אינני יודע מהו הדבר הזה.

– בת־צחוק נעימה. מבט רב־חן.

זו אינה גבוהה יותר מדי ולא נמוכה יותר מדי, לא שמנה ביותר ולא רזה ביותר. קומה נאה.

פעמים אחד מוצא חן בעינינו, כי על כן הוא דומה לכל אלה שאנו מכירים אותם, ופעמים ניתן חינו בעינינו דווקא משום שהוא אחר ושונה.

כלום היינו הך: יפה וחביב?

לא ולא!

הרבה פעמים יארע שאתה מסתכל באדם מרחוק והוא נראה לך חביב, אבל דייך שתשוחח עמו רגע אחד וכבר פסק מליתן חינו בעיניך. יש ואתה נפגש עם אדם תכופות, אבל אין בך חשק להתקרב אליו, ואפילו כבר שוחחת עמו כמה פעמים – ולא כלום. ורק לאחר זמן אתה רואה פתאום שהוא נעים מאוד ומאוד. יש אחד שאתה נעשה מלכתחילה מכרו הטוב, ואילו אחר – קשה עמו ולא־נעים למן הרגע הראשון.

צריך אדם לדעת ולהכיר הרבה מאוד נערים ונערות צעירים וקשישים, שקטים ועליזים, ילדים וילדות חיוורים וורודי־לחיים, יפים ומכוערים, מלובשים יפה ועניי־לבוש – בשביל להכיר ולהבין אם מישהו יהיה חביב מלכתחילה או רק אחר־כך, נעים לשנה אחת או לתמיד.

והרבה פעמים צריך לנסות ולטעות, בשביל שלא להאמין ביותר למה שאומרים אחרים, אלא שאני עצמי איווכח לדעת מי נעים בשבילי.

לשעבר הייתי סובר, שהעליז מחבב עליז כמותו, והקטן – קטן כמותו, והחלש – חלש, וההגון מבקש לעצמו חברים הגונים. ואמנם כך הויה הדבר, אבל לא תמיד. – לשעבר הייתי מייעץ אפילו מי ראוי לו להתיידד עם מי, ועכשיו איני אוהב להתערב בכגון זה, מפני שאיני יודע.

כשנתיידדו שני נערים היית משתדל לנחש:

– ודאי יריבו וייפרדו בעוד חודש, או: בעוד חצי שנה.

עכשיו אני מצליח לנחש הרבה יותר, אבל גם עתה לא תמיד. – מפני שכל הנעשה מופלא כל־כך, וקשה כל־כך להבין, וכמה וכמה סודות יש כאן. ולכן אני רק שואל:

– אתה מחבב אותו?

והוא משיב:

– בשבילי הוא חביב.

הוא יודע אפילו אילו חסרונות יש לחברו.

– לא נעים ביותר, אבל אני מחבב אותו; בשבילי הוא טוב.

שכן לפעמים אחד מציק לכל, אבל הוא טוב ועדין בשביל חברו. לפעמים הוא גורם הרבה צרות אפילו למבוגרים, אבל לגבי חבריו שלו הוא נוח ועליז.

יספיק לפרקים שיהיו חברים דומים זה לזה רק בדבר אחד בלבד, והוא המקשרם להיות יחד. לזמן קצר, אך גם לזמן ארוך. לא כל אחד אוהב להחליף.

הרבה ידידויות משונות אני זוכר.

למשל, אני שואל:

– מפני מה אתה אוהב אותו?

– אותו אף אחד אינו אוהב, ולכן יהיה לו משעמם לבד.

אני שואל:

– על מה אתם מדברים?

– דברים שונים. לפעמים אני מייעץ לו איך הוא יכול לתקן את מעשיו.

לפעמים המבוגרים חוששים שלא בצדק, שהרע יקלקל את הטוב ממנו, או שהם דורשים, ואף זה שלא בצדק, שהטוב יתקן את חברו הרע. לי נדמה, שאין רשאים כאן לא לאסור ולא לצוות. ואפילו לשאול לעתים תכופות ביותר אסור, מפני ששאלות טורדניות מפריעות ומעוררות אי־אמון ואי־רצון.

מוטב לי לדעת פחות, אבל דברי אמת.

אחד יודע דבר שיכול להיות מועיל לאחר, הם בונים בשותפות, מחליפים, מתערבים, נותנים מתנות ומקבלים מתנות. אחד יש לו בדיוק מה שדרוש היום לאחר, אחד יש לו יותר, ואחר – פחות. ואפילו לא ברור אם יש כאן ידידות או אפוטרופסות או שותפות. – ולפעמים אינם מחבבים זה את זה, אבל הם מוכרחים להיות יחד, משום שקשה לעשות משהו לבד.

– הוא חביב?

– ככה. לא ביותר.

– ותמיד אתם ביחד?

– ובכן מה בכך?

כשאני מדבר עם נער הוא שקט ועונה בכובד־ראש, ואילו חברו מכיר אותו בשמחתו ובכעסו ובעצבו, בשעה שהוא משתובב ובשעה שהוא מצטער ובשעה שנעלב, בנתינתו ובלקיחתו. אם כן מה התמיהה שהם מכירים זה את זה יפה יותר?

לאט לאט כל אחד לומד מעצמו להיות זהיר, פחות מכל מועילים בזה כללי־חיים שנמסרו מפי אחר.

לשעבר היה מרגיזני, אם אחד מן הידידים היה אַך נותן, והאחר היה אַך לוקח. יחד קונים גלידה, מצטלמים יחדיו, הולכים לקולנוע, אבל רק אחד משלם מכיסו. – עכשיו שוב איני מתערב; מפני שישנם כאלה שהנתינה גורמת להם הנאה, הם מבקשים לקנות לעצמם ידידות.

רק כלל־חיים אחד אני נותן בזה:

– אַל תהיה פחדן, יהא בך העוז לומר שאינך רוצה. ואל תהא בוש מלבקש עזרה, אם בעצמך לא תוכל לעזור לך.

שכן חבר בעל־תככים אפשר שיאיים:

– אני יודע עליך דבר זה וזה. אני יודע את סודותיך. אם תהיה ברוגז אתי – אספר.

או בפשטות יתחיל להתנקם, להציק ולהכות.

לא רק את הנער הקטן יכולים לרמות פה יפה ועינים נאות ודיבורים נעימים. הייתי מתפלא לפנים, כשלא חיבבו את מישהו שהיה נראה לי חביב; ואפילו חשדתי שיש כאן קנאה. עכשיו אני מסתכל ביתר זהירות ואני מודה כי הדין עם החברים: הם יודעים יפה יותר.

פעם אחת במושבת קיץ היה נער קשיש יותר, רציני ושקט, שהכל, כפי שנראה לי, היו מחבבים אותו. – אך היה מרגיז אותי דבר אחד: הוא עצמו היה עושה לעתים קרובות מה שהיה אוסר על אחרים לעשותו; דומה היה כאילו הוא משגיח על הסדר, אבל הוא עצמו אין לו צורך להסתגל אל חוקי הסדר. כמה פעמים שיקר, וכשנתפס על דבר־שקר התחמק בדרך מן הדרכים והתלוצץ, עד שמתוך כעסו הגיע לענות שלא בנימוס.

ומיד, חבורה שלימה של נערים, כאילו לפי פקודה חשאית, פסקה מלציית והתחילו עושים להכעיס.

ורק אז נוכחתי לדעת, שאותו נער הוא מעין מנהיג של כנופיה, ושאין אוהבים אותו, אלא מצייתים לו מפני שהוא מאיים ומכה בסתר. – הייתי תוהה ומשתומם: איך כל־כך הרבה נערים מתייראים מפני בריון אחד. – אבל הוא לא היה יחיד, היו לו כמה עוזרים שהיו מדלטרים ומספרים אם מישהו התמרד; ואז היה הוא מתנקם.

במקרה הזה הוראיתי לדעת בפעם הראשונה, ואחר־כך עוד הרבה פעמים הרבה, כמה חשובים דעתו ורצונו של היחיד, שכל אחד יהיה לו העוז והזכות לומר את מי הוא אוהב באמת.

עכשיו כבר אני יודע את מי אוהבים ביותר, כמעט כולם. – לא את היפה ביותר, לא את העליז ביותר, לא את המוכשר ביותר – אלא את זה שהוא ישר ואוהב־צדק, מועיל ועושה־חסד ובעל־נימוסים.

לא קל הדבר לבאר מה זה בעל־נימוסים. אין זה אלא מי שיודע להתנהג עם אנשים. או מתוך שהוא בעל לב טוב או משום שהוא חכם הריהו מכיר תמיד מה מישהו חסר באותה שעה, וברצון הוא מגיש את עזרתו. – הוא זהיר עם מי שנוטה לריב, אינו מקפיד לעמוד על דעתו, אינו משבח את עצמו ואינו מלעיג לאחרים, לא יבוא לספר בדיחה עליזה באזניו של מי שהוא עצב, אינו מתערב במה שאינו נוגע לו ואינו משיא עצה למי שלא ביקשו, אינו מרבה שיחה, אינו כועס הוא עצמו ומשתדל כל שעה להצדיק את הזולת ולהגן עליו. אי אתה מוצא אותו בשעה שאינו נדרש, ויופיע דווקא ברגע שהוא יכול להביא תועלת.

אינו להוט להטיל עליך את אפוטרופסותו, אבל לא ימנע את השגחתו ממך לכשתבקשנה. כשלא נתבקש לא יבוא להיות לך למגן, אבל אינו מתיירא לצאת להגנה בשעה שהוא רואה אי־צדק ועוול. אינו מפחד לא מפני חבר ולא מפני המחנך, ולכן נגרמת לו לפעמים אי־נעימות, ויש אחדים שאינו רצוי להם.

זה עשר שנים אני מנהל פּלבּיסציטים, כלומר משאלים. ההצבעה סודית. כל אחד מטיל לתוך הקלפי פתק. על הפתק ישנו סימן פּלוס (כלומר: אני אוהב אותו), או מינוס (אני שונא אותו), או אפס (לא אוהב ולא שונא). אחר־כך סופרים את הקולות. עשיתי גם בדרך אחר: כל אחד הכתיב חמישה שמות של אלה שהוא אוהב אותם ביותר, וחמישה של אלה שאינו אוהב אותם. עוד אופן אחר: כל אחד נותן לכולם ציונים; חמישיה – פירושה: אוהב מאוד, רביעיה: אוהב, שלישיה: לא אוהב ולא שונא, שנייה: שונא, אחד: שונא מאוד.

תודה למשאלים הללו, שלמדתי מהם דברים הרבה.

חשובה מאוד בשבילי הידיעה הברורה, שאין קנאה בין הצעירים. אם מישהו חביב, חבריו שמחים שהוא ראשון בכיתה. והם מוכנים לאהוב אותו על כך שהוא שר יפה, רוקד או מצייר יפה, על כך שהוא משחק יפה בכדורגל, שקפץ גבוה או שניצח. והם מחזיקים לו טובה, שהוא יחד אתם. – והם מרשים לו יותר משמרשים לאחרים וסולחים יותר. – אבל בתנאי אחד: שלא יהיה בעיניו חכם־מכל, שלא יהא מקיל בכבודו של הציבור, ושלא יהיה לא חנפן ולא תופסן. ושלא ישתלט יותר מדי.

אוהבים את הקשישים ואת הקטנים, אבל אין אוהבים את הקטן שהוא מתעקש ומהיר להתלונן, ואת הגדול המעמיד פנים של מבוגר; קטן כזה סופו שמרגיזים אותו ומתגרים בו, וגדול כזה סופו נעשה צחוק וקלס.

מי שיש להם ביותר מינוסים: סימן שאין אוהבים אותם, ואפילו מואסים בהם.

מהם טרדנים ומהם מתחכמים, ומהם מתערבים ומתעברים על ריב לא להם. – הילדים סולחים גם לאוהב־עצמו ולכעסן ואפילו למי שדרכו לילך ולהרגיז: גם אלה יימצאו להם דורשי־טוב. – אבל אינם אוהבים אותם ומכנים אותם שמות משמות שונים:

– זפת, אי־כבוד, דבק דביק.

אם תאמר: “חדל – עזוב”, הוא דווקא ידבק בך להרגיזך. הוא נטפל ומשעמם. אתה מדבר עם מישהו, מיד הוא רוצה לדעת על מה אתם מדברים. אינו יודע מה הענין או שאינו מבין בדבר זה ולא כלום, ומיד הוא מתחיל להסביר וללמד אחרים. אתה כותב משהו, מיד הוא מבקש: “הראה לי”. – או אתה עושה כלום, תיכף אף הוא כאן: “תן, אני אעשה מהר יותר, טוב יותר”.

רבים אינם יודעים, כמה קשה לבדח. בדיחה שלא הצליחה גורמת כאב וגורמת צער, תחת בת־הצחוק היא מוציאה דמעות. עת לצחוק ועת לשתוק, ובדיחה שלא בעתה טובה הימנה הבעיטה. להציק לאחר או להלעיג בו עדיין אינם בדיחה. איזוהי בדיחה טובה, כל שמצחיקה את הרבים ואינה פוגעת ביחיד. – ובכן אומרים:

– ליצן.

וגם אותו אין אוהבים.

מה הם כללי־החיים הנובעים מכאן יבין כל אדם מעצמו. אומר רק כלל אחד:

כל אדם חייב ליתן את חינו בעיני האחרים, ולהשתדל להיות ראוי לחסד שנוטים לו. ואל יאמר:

– מה דבר זה נוגע לי, לא איכפת.

כל אדם חייב להוקיר את חברו.

אף־על־פי־כן לא ראוי לסקור לו עין ולהתחבב עליו בדברי־שבח, ואין ראוי להצטער אם בין דורשי־הטוב יש גם אחד שאינו דורש טובתך: לא הכל חייבים תמיד רק לאהוב.

יתרונות – חסרונות

– אמור בגילוי־לב: האם אתה נער טוב והגון?

תשובות:

– אינני יודע.

– פעם הגון, ופעם ככה.

– נדמה לי שהגון.

– לפעמים משהו מפתה אותי.

– לא ביותר.

– לעתים קרובות באים אל ראשי שגעונות שונים.

– בעצמי אינני עושה שום דבר רע, אלא אם מסיתים אותי.

מובן שאינני שואל כל מי שמזדמן לי ראשון, ואיני שואל אלא כשאני יודע שיאמר מה שהוא חושב באמת.

כל אדם יש לו יתרונות וחסרונות, ואצל כל אחד הם אחרים. אחד יש לו יותר יתרונות, ואחר חסרונותיו מרובים יותר. יש חסרונות המפריעים פחות ויש המפריעים יותר, מהם נגלים ומהם נסתרים. לפעמים החסרון מאוד לא־נעים לכל בני סביבתו של בעל־החסרון, ולפעמים אינו גורם רעה אלא למי שהחסרון שלו. יש חסרונות שאפשר לתקן אותם על נקלה, ואילו אחרים לא בנקל יתוקנו. ולפעמים אפילו לא ברור, אם תכונה מסויימת היא חסרונו של אדם או יתרונו.

לפיכך לא קלה היא להבין ולדעת את כללי־ההתנהגות והתיקון, ומשום כך כששואל אדם את הנער: “האם אתה הגון?” – קשה להשיב מיד.

זריזות וערנות – הרי שתים שהן יתרונות בשיעור ההתעמלות והן חסרונות בשיעור של חשבון, מגרעות בדירה צרה ומעלות במרחב שדה וכפר. חסכונות מעלה היא, ואילו קמצנות – מגרעת; והרי הקמצנות אינה אלא חסכונות גדולה יותר מדי.

יתרון היא גם הצניעות, אבל חסרון – ביישנות יתירה. ביישנות אפשר שתהיה נראית כעקשנות ואהבת סוד־סתר, – ואפילו המבוגרים טועים בזה לעתים קרובות. יש מקרים, שבהם טוב־הלב אינו אלא קלות־דעת ותחת תועלת הוא מביא נזק: צריך לדעת לפעמים גם לסרב, אבל בחכמה. כמה אי־נעימויות נגרמות לאנשים, שמשאילים דברים הנחוצים להם, ואפילו של אחרים.

– מפני מה השאלת?

– משום שביקש.

– כלום אינך יודע שהוא שוכח, מאבד ואינו מחזיר?

– ידעתי.

– מפני מה השאלת ספר שאינו שלך?

– הוא ביקש, חשבתי שיחזיר.

אוהב־עצמו מכנה את טוב־הלב בשם טיפשות, והוא אומר ברשעתו, שלא כדאי להיות טוב. אדרבה, כדאי וראוי להביא תועלת לזולת ולעזור לו, אלא שיש לחשוב קצת.

רע הדבר, אם מישהו נמלך בדעתו מעט מדי, אבל לא טוב מזה מי שמחשב הרבה ופוסח על שני הסעיפים ואינו יכול להחליט ולעשות מעשה. אמונה ובטחון פעמים הן חסרונות ופעמים יתרונות.

הסקרנות ותחיבת־האף – חסרון הן; אבל לא טוב הדבר אם מישהו לא איכפת לו שום דבר, ושום ענין אינו מושכו.

– מה זה נוגע לי, לא כדאי.

אחד מוקיר את עצמו פחות מן הראוי, והאחר מתייקר יותר מדי. יש רדיפה אחר הכבוד שדמיונה כחיה טורפת הרודפת טרפּה, ויש גאווה הראויה לכבוד.

הרבה מאוד הייתי יכול לפרט עוד, ולא הייתי מספיק הכל.

הנה משום מה קשה למצוא דרך במבוך הזה. ועוד אני חייב להוסיף, שאפילו המבוגרים מפריעים לפעמים להבין.

אחד אומר:

– רוצה אני שהנער יהיה כמוני.

ראשית, הצעיר אינו יכול להיות כזקן. והשנית, אף אני יש לי חסרונות, ואיני רוצה כלל וכלל, שחסרונות כאלה יהיו גם להם.

האחר אומר:

– ילדים חייבים לציית; הקטן צריך להיות כפי מה שאני רוצה ומצווה.

ראשית, האם אני בטוח תמיד שאני צודק, והשנית: האם הוא יכול, ואפילו רצה, האם יכול הוא להיות כפי מה שנראה לי יפה וטוב? או: האם יכול הוא תמיד להיות כזה?

לשעבר היה מכאיב לי ומרגיזני ביותר, אם מעשה רע עשה לא בריון, אלא דווקא הגון. הייתי טוען ואומר במרירות:

– אני האמנתי בך. לא פיללתי. הבן לא אוכל. בעצמי איני יודע מה אעשה.

עכשיו כבר אני מבין שאין שום נער מלאך־אלוהים, ויודע אני שראוי אך לומר:

– השתדל לא לעשות עוד כדבר הזה.

לא צריך לא לקוות ליותר מדי ולא לדרוש למעלה מן המידה, משום ששני הדברים נוטלים את החשק גם מן הטובים וגם מן הרעים.

אחד אומר בהתמרמרות:

– לי לעולם כבר לא מותר שום דבר.

וחברו אומר:

– לא כדאי להשתדל; בין כך ובין כך הכל לחינם.

כל אדם צריך להאמין שהוא יכול להיטיב את מעשיו, ושיש לו לא חסרונות בלבד אלא גם יתרונות.

שבתי וראיתי, שפעמים הרבה נער יש לו סכסוכים תכופים עם בני סביבתו והוא סובל הרבה, משום שהוא חושב:

– אני רע.

אינו יודע בדיוק את חסרונותיו שלו, ולכן אינו יודע במה הוא צריך לתקן את עצמו.

הוא אומר: לא אעשה עוד כך לעולם.

והוא רוצה שהדבר יצליח בידו מיד ובשלימות ובבת־אחת.

והרי לא תמיד הוא יכול לקיים רצונו זה. והוא מתחיל כועס.

– מה לעשות, כבר אני כזה וכזה כבר אשאר.

או רע מזאת:

– אם אני משתדל ואין מועיל לי, על כן להכעיס אהיה רע עוד יותר. יעשו בי מה שהם רוצים.

לפעמים הוא מתבונן ורואה שאין הוא כלל הגרוע ביותר, והוא שואל:

– מה באמת רוצים ממני? מפני מה תמיד רק כועסים עלי?

לעתים קרובות השקטים והשלווים קל להם יותר, וזה מעורר כעס וקנאה:

– קמח־סולת ושמן־זית… בּובּה… בנה של אמא… פנקן… תם־נגחן… בּכיין.

וסובל הילד הרגש, והחברים עושים בחשאי כחסרונותיהם הנסתרים. והנגישה מקלקלת את אלה ואת אלה.

פעם אחת, לפני ימים רבים, באה אלי אם עם נער.

– איני יכולה לשאת עוד! – בור, שודד־נודד, ילד־הרחוב. – קודם היתה ההלקאה מועילה, עכשיו גם זה לא.

נער זה נשלח לחוץ־לארץ. עכשיו הוא שופט.

נער אחר, שההורים לא יכלו למצוא להם עצה עמו, עכשיו הוא מורה להתעמלות. והשלישי מלח.

הרבה סבלו הם עצמם ודאגות מרובות גרמו להורים. ועכשיו טוב.

צריך להגיע לידי הבנה, צריך לבוא להסכם. וצריך לסלוח. הרבה פעמים יספיק רק לדחות ולהמתין במקצת.

אפילו הטובים ביותר יש להם שבועות רעים. דבר אחד לא יצליח, ואחר־כך הכל נגרר: גם בבית־הספר כשלון וגם בבית, ואדם אינו יודע בעצמו מפני מה.

התבוננתי וראיתי שהנערים משתובבים ביותר בחודש האביב, במאי. בספטמבר עוד זוכרים את ימי־החופש ואת החופש, ועכשיו צריך לשבת בחדר. באביב, משמגיעים הימים החמים הראשונים, כבר הם מאבדים את אורך־רוחם, והם כשכורים משמש. אפיל בעתונים קוראים בתקופה זו, שפלוני ואלמוני ברח מן הבית.

באמת לא־נעים לפעמים, אבל אני אומר:

– מה אפשר לעשות?

לפעמים מישהו שומר עצמו מאוד: הבטיח לעצמו שכבר יתקן את דרכו, וגם הצליח. לא עשה שום דבר רע, ושום אדם לא כעס עליו. והרי הימים הראשונים הם הקשים ביותר. כבר הוא חושב שיישאר בתיקונו ובטובו, מאמין שהוא ככל שאר האדם. התעייף בהתאמצות הזאת. כי בימי־המסה לתיקון נמנעים מן המשחק, יושבים יותר על הספר, נמנעים מכל דבר העלול להביא לידי מקרה ופגע רע. והנה פתאום אסון. שוב! ואז בא ומגיע דווקא השבוע הרע ביותר.

הכרתי נער אחד שהיה נכנס בתגרות שתים או שלוש פעמים ביום. לא היה יכול להתגבר על חסרונו זה. יעצתי:

– עשה תגרה פעם אחת ביום.

הסכים. היה לו רצון חזק.

התערבנו בשתי סוכריות לשבוע:

– אם לא יהיו לך יותר משבע תגרות לשבוע – אני אתן לך שתי סוכריות לשבוע, ואם תפסיד – אתה נותן.

כך נמשך הדבר ארבעה חדשים.

תחילה התערבנו רק בענין תגרות בבית, ואחר־כך גם בבית וגם בבית־הספר. תחילה על שבע תגרות, אחר־כך על שש, על חמש, ארבע, שלוש, שתים ואחת לשבוע. לבסוף על אפס, אפילו לא אחת. אח"כ התחיל להמרות עמי בענין מריבות.

אני זוכר את נצחונו האחרון.

אותה שעה עמד על המדרגות. והנה בא נער אחר וירד במרוצה ופגע בו, והוא דחפו מעליו. אבל הלה אף הוא תרנגול: דחף בחזרה – וזה: הסמיק, צמצם את הגבות, הנשיך את שפתיו, כיווץ אגרוף. כל זה ארך דקה אחת. פתאום עקר רגליו, במרוצה ירד מן המדרגות וישר לחצר. שם עמד שעה ארוכה והמתין עד שיירגע.

כשהגיע היום של המרתנו אמר בבת־צחוק:

– חסר היה עוד כחוט־השערה שאפסיד; כמעט שנכנסתי בתגרה.

עכשיו נער זה כבר הוא מבוגר; הוא אומר, שהודות להמרות האלה נגמל מן התגרות.

התערבויות כאלה רשמנות במחברותי אולי 50.000, התערבויות כאלה אני עושה כל שבוע עם נערים ונערות שונים, 50 ויותר. – ואין כאן הסוכריות עיקר, אלא הנצחון.

מתערבים לקום מן המיטה מיד לאחר הצלצול, להתרחץ כהוגן, שלא לאחֵר לארוחות, לקרוא כל יום חמש־עשרה דקה, שלא להצביע ולהדחק בבית־הספר, שלא לעמוד בפינה, שלא לאבד, שלא להתעבר על ריב לא־לו, לא להתגרות, לא להציק, לא לקרוא שמות־גנאי, שלא לדבר עם מישהו, להעתיק כל יום יפה חמישה שירים, לצחצח שיניים. – כללו של דבר: לעשות דבר מן הדברים או שלא לעשותו.

קשה להרחיק עצמו מן השיקור. אם מישהו משקר תכופות, הרי הוא מתחיל את ההתערבות מארבעה־עשר שקרים לשבוע (שתי פעמים כל יום).

אמנם כן: אבל מי בודק אם אינם מרמים? – שום איש לא: הרי הוא יכול להגיד כמה שקרים הוא רוצה ובלבד שינצח.

בשבוע שעבר הוצאת מפיך ארבעה־עשר שקרים, ולשבוע זה אתה מבקש רק שבעה: האין זה מעט מדי?

– יספיק.

– והאם קשה לך שלא לשקר?

– מתחילה היה קשה מאוד.

והנה הכללים שלו, הבדוקים ומנוסים:

1. אם קשה, לא יתקן עצמו בבת אחת, אלא בהדרגה.

2. לבחור מתחילה רק מגרעת אחת, קלה יותר, ולהסתדר קודם רק אִתה.

3. לא לאבד את הסבלנות אם במשך זמן רב אין הטבה, או אם בהתחלה יש אפילו הרעה.

4. לא להתנות פחות מדי, אלא לקחת כך שינצח.

5. לא לשמוח יותר מדי אם ייגמל בבת־אחת, מפני שבנקל נרפאים החסרונות הקנויים, ובקושי – הטבועים מלידה.

על־ידי עשיית דבר שאין אוהבים לעשות ואי־עשיית דבר שהורגלו לעשותו, – מתחזק הרצון. וזה החשוב ביותר. להיות אדון לידיו ולרגליו וללשונו ולמחשבותיו של עצמו.

יש אנשים שדנים את עצמם דין חמור ביותר, וזה אינו טוב. יש כאלה שיותר מן הראוי ובמהירות יתירה הם סולחים לעצמם – אף זו רעה היא. ישנם אנשים שאינם יודעים את מעלותיהם שלהם וחסרונותיהם שלהם – ראוי להם שיכירום וידעום.

– Gnoti sauton, – אמר החכם היווני: דע את עצמך!

נערים – נערות

– הנערים אנשים הם והנערות אנשים הן. ובכן אין ביניהם הבדל. כך יש אומרים.

– לא נכון. הנערות הן שקטות יותר, מצייתות יותר, הגונות יותר, חרוצות יותר, עדינות יותר.

כך אומרים אחרים.

ואני אוהב יותר נערים. הנערים עליזים הם, אינם משעממים, אינם נעלבים, הם גלויי־לב יותר, הכל מענין אותם יותר וקל יותר להוכיח להם דבר.

– נערה יש לה לב טוב יותר.

– כלל לא, נער מהיר יותר לעזור וברצון יביא תועלת לאחר.

– לא נכון.

מתווכחים ומדיינים ואין יכולים להגיע לכלל הסכמה.

ואחרים אומרים כך:

– צריך שלא יהיה שום הבדל. אילו למדו יחד, אילו היו מהלכים יחדיו לבית־הספר, היו דומים אלה לאלו בשלימות.

בסופו של דבר, לא ידוע עם מי הצדק.

אדרבה, ידוע:

צודקים אותם האומרים שהנערים והנערות שונים אלה מאלו, צודקים אותם האומרים, שהם דומים אלה לאלו.

אפילו בין אילן ואדם יש דמיון: האילן נולד מגרעין של זרע, ניזון, גדל, צמא למים, נושם, שמח לקראת שמש, מזדקן ומת; ואפילו ישן ונח, ואפשר אפילו לעשות לו עוול ולגרום לו מחלה ומום.

והצפור האם לא כאדם היא אוהבת? מתעצבת, כועסת, מתגעגעת, ושירתה כלום פחותה היא משירת האדם?

והכלב – הידיד הנאמן?

ודומים גם המבוגרים לילדים…

אך האם אין הם נבדלים ושונים? האם תמצא שניים מן הנערים הדומים זה לזה דמיון גמור: וכלום כל הנערות שוות כולן בדיוק?

– ואילו בתי־הספר היו משותפים?

– הרי היו וישנם כאלה. וגם שם יכולים להיות הבדלים גדולים מאוד וקטנים יותר.

דבר אחד הוא לומר: איך רוצים שיהיה, ואיך ראוי שיהיה, ודבר אחר הוא – איך שהויה.

– ובכן, האם טוב יותר הנער או טובה יותר הנערה?

כל אדם יש לו מעלות ומגרעות, וכי מי אינו יודע על כך? יש יתרונות וחסרונות לנערות ויש גם לנערים. – וצריך להגיע לידי הבנה הדדית, לכבד אלה את אלו, לסלוח ולחבב.

ימים הרבה הייתי מדמה גם אני, שאך משום כך שונים הם בהלך־הנפש, שלפנים הנשים והאנשים היו להם זכויות אחרות, שהנער הלך למלחמה ולצוד צייד, ואילו הנערות טיפלו בחולים, שלחו ידן בכישור ולכף־המבשלים. ולכן הנערים חזקים יותר וזריזים יותר, אף אוהבים משחקים אחרים. כך התרגלו.

עכשיו אפשר ושוב אין מרבים לומר כך, אבל כשהייתי אני נער היו המבוגרים אומרים:

– לא יזיק אם נער משתובב. נער צריך שיהיה בּריון. מה שאין כן נערה, שלא נאה לה כך.

כאילו נער חייב להיות אמיץ ונערה פחדנית, נער זריז יותר ונערה שקטה, נער קל־דעת ונערה כבדת־ראש.

הנערות קינאו בנערים, ולא היה שלום.

אבל גם עכשיו אי־השלום נמשך. מפני מה?

אני מתבונן ושוקל, וכך נדמה לי:

מרגיז את הנערים, שהנערות גדלות יותר מהר ומתבגרות במוקדם יותר.

נעים לו לגדול. והנה כאן הנער רואה פתאום, שהנערה עברה עליו והקדימה אותו. היא באותו גיל עצמו, או אפילו צעירה ממנו, והיא נראית כמו קשישה יותר.

– מה היא חושבת לה? – הביטו וראו־נא: משחקת גברת.

פירוש: היא מראה עצמה כמבוגרת.

והנער או שהוא סובל בצנעה, או שהוא מתגרה ומציק.

– גברת רבת תפארת – הוא אומר בלעג ובכעס.

לפעמים הנערה מצטערת אפילו היא עצמה, אינה רוצה לגדול; אני יודע מקרים שאוכלים מעט, שלא להשמין ולא לגדול, או שמורגזת ותאמר:

– קנח חטמך!

וכבר מלחמה.

אם הנער זריז יותר וחזק יותר הוא מבקש להראות שאף־על־פי־כן הוא חשוב יותר, ואם הוא חלש ממנה, הריהו מתחיל מתנגד ועושה להכעיס. – התקוטט עם נערה אחת. וכבר הוא מרוגז על כולן.

רע מכל, אם אנשים עושים זה לזה מעשים להכעיס, ועושים בכוונה להרגיז.

כך דרכו של עולם, – אחד קשה לו ואחר נקל לו, האחד בריא והחזק והאחר חלש, זה יש לו יותר וזה יש לו פחות, – ואל יהיה, למצער, כך, שאחד יש לו צער מפני שזה גורם הנאה לאחר, שאחד בוכה והאחר צוחק מזה.

פעם אחת הגיש נער אל ראשה של נערה אקדח־פקקים ואיים שהוא יורה. הנערה בוכה, והוא צוחק.

– טיפשה כזאת: היא מפחדת.

הוא תופס את הכדור ובורח. יודע הוא שאינו צודק, והוא מתגרה.

– מה תעשי לי?

אולי אני מחמיר יותר מן הראוי, אבל אני סובר כי שפלות ונבזות ונבלה הן:

– התאכזרות על מי שהוא חסר־הגנה.

– התעללות בחלשים.

– מַהֲתַלות שמחירן דמעות.

כל־כך מרגיזה, כל־כך מכעיסה, כל־כך ממאיסה גם את החיים וגם את האדם. רישעות כזאת שאינה דרושה לשום אדם.

לעתים קרובות המבוגרים סבורים, שאין זו אלא שטות, שחוק, מהתלה תמה. הה, לא ! התעללות מקוללת – זוהי אולי המגרעת הגדולה ביותר של הנערים ביחס לנערות.

יודעים אתם, הכרתי מורות טובות, נדיבות, עליזות ואוהבות־צדק, שאחר־כך היו נעשות רעות, מחמירות, עצבניות ומזעיפות־פנים, ורק משום כך שעשו להן להכעיס. דווקא על־ידי משחקים כאלה: להפקיע מאורך־הרוח.

הנערות נכנסות בתגרות במידה פחותה מן הנערים: גם לא נאה, גם השמלה מפריעה, והשערות; ולכן אין להן נסיון בזה, אינן יודעות את דרכי המלחמה. הן צובטות ושורטות. בידים או במלים. ליגלוגים, סודות, רכילויות, מריבות.

כל זה מרגיז מאוד את הנערים. נדמה, שהם נוהגים בגילוי־לב ובגלוי, ואילו הנערות בהסתר.

וגם כאן עושים שגיאה גדולה המבוגרים, המלמדים סנגוריה על הנערות. הם חושבים שפגיעה שביד כואבת יותר מפגיעה שבדיבור דוקר.

טעיתי אף אני: זמן הרבה חשבתי, שראשון פתח בתגרה מי שהיה ראשון להרמת־יד. כלל לא נכון: אשם מי שפתח ראשון בהרגזה־של־רישעות.

– שיה־תמימה, מעמידה־פנים, אל־תגע־בי, יוכבד הנעלבת, בכיינית, מלשינה.

אמת: הנערות מראות עצמן תכופות טובות יותר משהן למעשה. אבל:

גם הנערים אינם גלויי־לב, הנערים מראים עצמם גרועים יותר משהם באמת.

אינני יכול להבין, משום מה כך הדבר, אבל עובדה היא, שהנער מתבייש להיות שקט, מיושב, מחונך יפה; מוטב לו להתרחק לגמרי מחברים, מלהודות שאינו בריון.

שלא בצדק דנים את הנערים, אבל הם עצמם אשמים בכך.

נער אף הוא רוצה להיות יפה בדיוק כמו נערה, אלא שאינו מודה בדבר. אני יודע כמה אין להם חשק להסתפר, אלא שהם אומרים תירוץ, שיהיה להם קר בראש, או שהכובע יהיה גדול מדי. הם רוצים להיות מלובשים יפה, רוצים להיות נעימים ועדינים, אלא שלא נאה להודות.

נער קשה לו יותר להיות נקי, מפני שהוא אוהב משחקים של תנועה. יש להם יותר חבּורות וסימנים כחולים. אצבעות וברכים פצועות, קורעים יותר נעלים ולעתים קרובות משברים שמשה. כן, מפני שהם עוסקים יותר במלאכות ובעבודות ומתענינים יותר להיכנס לכל מקום ולבדוק ולראות. אבל אינם לכלכלנים.

הם אוהבים לעשות הכל מהר יותר, ויש להם פחות אורך־רוח, ולכן המחברות שלהם אינן כל־כך מסודרות. אבל אינם משתדלים פחות.

בדיוק כך כמו הנערות הם מרחמים, מתחרטים, לא־נעים להם כשהם רואים עצבות, אבל אינם רוצים להראות את רגשם, מתייראים מפני הלעג.

לבסוף אינם פחות ביישנים מן הנערות. אם הם אומרים דיבורים מגונים, הרי זה רק כשהם מדברים בקול, ואם הם עושים משהו שאינו הגון, הרי זה מתוך זדון או כדי להתראות גיבורים. בדיוק כמו הנערות הם בוחלים במעשה־חזירות. אם הנערות הן “שיות תמימות”, הרי הנערים הם “תקיפים” ובכן גם הם “מעמידי פנים”.

באופן אחר וביתר רעש פוגעים הנערים, אבל לא במידה יתירה.

המבוגרים ראוי להם לדעת, שהנערים כועסים ביותר ונוקמים במרירות יתירה, אם פוגעים ברגש־הבושה שלהם.

– אינני רוצה שהיא תביט – אומר נער. – אם לה מותר, הרי גם לי.

עכשיו נשתנו הזמנים. כבר אומרים שאין צורך להתבייש זה בפני זו בלבושי ספורט ובבגדי־רחצה. וזה טוב יותר משהיה בזמן שחשבו, כי הנערה מחוייבת להיות ביישנית, ואילו נער חסר־בושה. מיני הספורט והתחרויות כבר הביאו בזה תועלת רבה.

אני כותב על כך משום שהשקר מזיק, וכאן היה הרבה מן השקר. הנערים אינם יודעים אך לשית עצה בנפשם, והם רוגזים ועוינים את הנערות.

– אינני סובל את הנערות אומר נער.

– אינני סובלת את הנערים – אומרת הנערה.

לא נכון.

צריך פעם אחת לפחות לשחק ולדבר עם נערים, ופעם אחת עם נערות. יש מישחקים, שבהם הנערות מפריעות, אבל יש גם מישחקים משותפים. אפשר שנערה תהא רצה יותר טוב מן הנער, ומפני מה נער אסור לו לשחק בבובות?

– הו, הוא משחק עם נערות.

– הוהו, היא משחקת עם נערים.

ואך יקרה שידבר נער עם נערה לעתים תכופות יותר, מיד:

– חתן־וכלה, הזוג הצעיר.

ואני יודע לא פחות מארבעה מקרים, שנער ונערה אהבו זה את זו עוד בזמן שהלכו אל בית־הספר, ואחר־כך גדלו והם איש ואשה.

אני יודע מקרה, שנער היה משחק בבובות. הנערות תפרו שמלות ושמיכות, והוא עשה מיטות וארונות בשביל הבובות. ושום איש לא צחק, משום שלא היה על מה.

כלל־החיים שלי כזה הוא:

– להיות גלוי־לב. לא ליתן את הדעת על התגרויות של רישעות. מה שאני אוהב אני אומר שאני אוהב ודי.

וכלל שני:

– לא איכפת לי, אם מישהו קטן או גדול, אם אחרים אומרים שהוא יפה או מכוער, חכם או טיפש; לא איכפת לי אפילו אם הוא לומד טוב או רע יותר או טוב יותר; ולא חשוב אם נער ואם נערה. בשבילי הוא נעים, אם הוא רצוי לאנשים, אם אינו מציק, אם הוא טוב.

לפעמים המורים אומרים:

– הוא לומד יפה, קורא הרבה, משכיל.

אך למי יש תועלת בזה, אם הוא אוהב־עצמו ואין־זולתו, ונוסף לכך מעמיד עצמו בדיוק כמו כילי עשיר, המעורר רק כעס וקנאה.

איני יודע מה מקשר יותר את האנשים: הדמיון, או דווקא השוֹני. אחד אני אוהבו משום שהוא דומה לי, ואחר – על שום שהוא שונה ממני. פעם יתיידד עליז עם עליז כמותו, ופעם יתרועעו עליז עם שקט ועצב. לפעמים אחד מן החברים הוא אפוטרופסו של חברו. קשיש עם צעיר, עשיר עם עני, ונער יכול לחבב נערה.

ונתתי אני את לבי לראות, כי רק הכסילים מבקשים אשר יהיו כל בני־האדם דומים האחד לחברו. והחכם הוא ישמח אשר יש בעולם יום ולילה, קיץ וחורף, זקן וצעיר, ויש צפורת־כרמים וצפור בשמים, ושונים צבעי הפרחים וגווני עיניהם של בני־האדם, ואשר אלוהים עשה את האדם זכר ונקבה בראם. אך מי שאינו אוהב מחשבה יצטער על השוֹני וירגז על הרבגוניות, המאלצים את האדם לחשוב ולראות ולהבין.

עבר – עתיד

בצער אני גומר את הספר הקטן הזה. באי־שקט אני מסיים את הנסיון הזה שלי.

כתבתי אותו מהר מאוד, יראתי שאם אפסיק ליום אחד יפוג החשק ולא אגמור, ואת ההתחלה אקרע ואשליך.

ונדמה לי שהספר הזה דרוש מאוד. אולי לא בשביל כולם, אבל בשביל האוהבים לשקול ולהרהר בדבר.

כשחושבים על כתיבת ספר נראה תמיד שדרוש ספר קל ויפה.

הרי חשוב הדבר, שיהא אדם זקן אומר מה שהוא יודע, ויעזור בזה לצעירים בהבנת החיים וכלליהם.

והרי הדבר קל, שכן זה שנים רבות אני שוהה עם הצעירים, ואני רואה מה הם עושים, משוחח עמהם, שומע את שאלותיהם ותלונותיהם, ואני יודע מה מציק להם ומפריעם, ומבין את הקשיים.

והרי הכל יפה ונעים, כי בצד רשלנויות ועבירות, מריבות והתמרמרויות, אני רואה כל־כך הרבה מעשים יפים ורצִיות טובות, כל־כך הרבה עזרות הדדיות, וויתורים, סיוע, השגחה ורחשי־טובה.

ובשמחה אני יושב אל הכתיבה. אך די שאטול את העט בידי ואתחיל, ומיד יוצא לא כך כמו שעלה במחשבה. הכל מתנהל כל־כך בכבדות ובקושי. רק כשכבר נשלם פרק, אתה נזכר שחסר עוד זה וזה, על דבר אחד נכתב בקיצור יותר מדי ולא־מובן, ועל פחות חשוב הימנו דובּר יתר על המידה ובאריכות.

מתחיל התיקון וההעתקה, אבל אין זה מועיל. כאילו מישהו אחר הוא הרוצה ומישהו אחר הוא הכותב.

אחרים הדברים במחשבה, בשכל־המדמה, ואחרים על הנייר, באותיות ובתיבות. ואפילו כבר פג החשק:

– למה לכתוב? האם בלי זה יש מעט ספרים מעניינים, יפים ומועילים?

מלבד זה, האם באמת כך הם הדברים כפי שאני חושב? אולי ברצותי להקל, אני מכביד על ההבנה ומסבך?

הנקל מאוד לזקן לטעות, בשעה שהוא כותב על הצעירים ואל הצעירים. ואם טעות יש כאן, במקום לרכוש את האמון הרי אפשר לקפחו לחלוטין.

ותחת לשבת ולכתוב, נעים יותר לקחת ספר ולשבת בצל העץ ולקרוא, או ללכת לטייל.

– למה לכתוב: אולי כבר נגזר שלעולם יהיו הצעירים לחוד והזקנים לחוד? כל אחד לעצמו. זה יודע את שלו וזה את שלו.

כי צריך להודות, שאין גילוי־לב, אין אמון. לא ברצון אומרים הצעירים מה הם מרגישים באמת ועל מה הם חושבים באמת. לא ברצון הם מתוודים על הקשיים ועל הספיקות ומספרים על החלומות והשאיפות לעתיד, על נסיונות עברם.

אחד אינו רוצה לספר, משום שאינו יודע אל נכון: פעם נדמה לו כך ופעם כך. והוא מתבייש. אינו יודע, שגם המבוגרים לא הרבה הם יודעים בודאות ומחשבותיהם שונות, והם תוהים ותועים.

אחר אינו רוצה לומר: הוא מפחד שיצחקו לו, יהיו מלעיגים על דברים, שבשבילו הם מכובדים וכבדי־חשיבות.

שלישי היה רוצה להגיד, אבל אינו יודע איך יתחיל. וקשה לו לדבּר דווקא על אותו דבר שהוא המעניין ביותר.

– כמה זה משונה.

– מה משונה?

הכל. כל מה שזוכרים ומה ששוכחים. ואיך שאדם נרדם, ומה שהוא חולם ואיך שהוא מתעורר, מה שהיה ולא ישוב ומה שעוד יהיה. והזכרונות, והזכרון, והדמיון, והכוונה, וההחלטה.

טועים המבוגרים.

דומה עליהם, שהילדים אין להם עבר אלא עתיד בלבד.

נדמה להם, שהילדים אינם רוצים לחשוב על העתיד, וצריך לדבר אתם תכופות על העתיד הזה.

– כשהייתי קטן – אומר ילד.

– ועכשיו כבר אתה גדול? – וצוחקים.

ולכן לא נעים.

נראה שישיש מספר ביתר רצון על שנות ילדותו משמספר על ילדותו נער שואף־כבוד. כאילו זו היתה בושה.

אולי זה כך משום שהמבוגרים מזכירים לעתים קרובות לקטנים אי־הצלחה, טעות או שגיאה של העבר. ובגאווה הם אומרים:

– עכשיו אתה כבר מבוגר יותר.

מתפלאים תכופות:

– איך הוא זוכר! מניין הוא זוכר זאת?

תמהים שהוא נזכר אנשים, מעשים ושיחות, שהמבוגרים שכחו אותם. אותי אין זה מפליא כלל.

טוב ביותר זוכרים מה שרואים או שומעים או עושים בפעם הראשונה. הפעם הראשונה בכפר או בעיר, הפעם הראשונה ברכבת או בסירה, הצילום הראשון, בפעם הראשונה הרים או ים, בפעם הראשונה קרקס או תיאטרון, יום ראשון בבית־הספר, החבר הראשון הטוב.

אם כבר עשו לפנים דבר מן הדברים ואחר כך עוד פעמים הרבה, הכל מתערבב ומסתבךף ומכל פעם יישאר משהו, והזכרונות מוכנים.

מה משמע: לזכור ולשכוח? מפני מה לפעמים שוכחים את החשוב, ודבר מועט נשאר בזכרון? תכופות שוכחים מה שהיה זה מקרוב, וזוכרים מה שהיה בשכבר הימים; מפני מה זכרונו של דבר אחד נשאר ברור, ואחר מטושטש, כמבעד לערפל? משום מה דווקא עכשיו נזכר דבר זה?

שום אדם אינו יודע אימתי ראה בפעם הראשונה כלב. אמנם כן, אבל כבר הוא יודע אותו. כבר ראה כלבים גדולים וקטנים, לבנים ושחורים, שלוונים, זרזירי־מתנים, צמרונים, חרטמנים, כלבים זקנים וגורים שלא פקחו עוד את עיניהם, כלבים שהיו עומדים והיו מתרוצצים וכלבים שהייתי משחק עמהם. כלב שצד זבוב, עליז או מרוגז, כלב שליקלק או חרץ את לשונו, רצה לנשוך או נשך. כלב רעב, חולה, קופא מקור, עם כף רגל פצועה. פגשתי כלב עם חתול, כלב קשור בשלשלת, כלב שעברו עליו ודרסוהו.

עכשיו כבר אני יודע, עכשיו כבר אני מכיר, שוב איני מתיירא, אינו עוד בשבילי סוד.

זכרונות – זה הנסיון שלנו. הם מלמדים מה לעשות וממה להימנע מלעשותו. על כן כל אדם מסתכל ומתבונן, ואחר־כך שוב משהו אחר, חדש. זוכרים, שוכחים ושוב נזכרים.

כמה פעמים התהפכתי, כמה היו הפתעות מכאיבות, כמה התעלבויות והתפחדויות, עד שנודע לי מה פוצע ומה מכווה, עד שהכרתי מה הם סכין ומרצע ופטיש ופח.

הידיעות שקניתי מן ההורים, מן החברים, מבית־הספר ומן הספרים, מה שראיתי, אמרתי, קראתי – כל זה יחד מצטרף לעבר, לזכרונות העבר העליזים והעצבים, כל זה מלמד אותי את כללי־החיים לשעה זו, להיום.

ורק אחר־כך בא העתיד.

יש מי שכותב יומנים: כל יום הוא רושם מה שנתרחש. רבים מאבדים את החשק ליומנים, משום שלכתוב קשה וכל יום מביא עמו כל־כך הרבה חדש. ויש עושים כך: רושמים במחברת את הערים ואת הרחובות שהם מכירים, וכן שמותיהם של ספרים שקראו, שמותיהם של החברים המוכרים להם. הרי זה כמו חשבון העבר, סכום הנסיון שנקנה.

האם יפה ונכון עושים המבוגרים, אם הם אומרים ומפחידים תכופות במה שיבוא ויהיה בעתיד?

– יהיה קשה, יהיה רע. אתה מוכרח להתרגל, אתה מוכרח להתלמד. בעוד עשר שנים יהיה כך, בעוד עשרים שנה יהיה כך וכך.

אפשר שהצעירים אפילו אינם מאמינים ביותר. משום שמוזר להעלות על הדעת, שהוא, הקטן, יהיה כזה כמו אבא. הילדים מתארים לעצמם לא כך, אחרת.

הו, הזיות הילדות.

נעים לשבת בחדר שקט, או לשכב במיטה, ולהרהר במה שיהיה. לשגות בדמיונות על מסעות והרפתקאות, שהנה אתה מצביא מפורסם או אתה מפזר כסף לעניים, שאתה מלומד, משורר, זמר, או מורה צנוע, אהוב ומכובד על הבריות.

גם בדמיון לא הכל מצליח, היו הפרעות, קשיים, ואפילו מלחמות וסכנות. – אבל ההפרעות נעימות הן בהזיות, משום שבגללן ארוכה יותר המעשיה שאתה מספר לעצמך, ומשום שאפשר בכל רגע לנצח, והכל יסתיים בכי טוב.

שאלתי פעם אחת בכיתה: מה כל אחד רוצה להיות. נער אחד אמר:

– אַשף רב־מג.

התחילו צוחקים. – הנער נתביייש והוסיף:

– אהיה בודאי שופט, כמו אבא שלי; אבל אדוני הן שאל מה אני רוצה להיות.

והנה צחוק כזה דווקא, ואחר־כך עוד שמות־גנאי, מלמדים אי־גילוי־לב והעלמה. והרי כל שאיפה־שבדמיון היא כמו אגדת־כשפים.

והרי מועילות וחשובות הן ההזיות. לא תיכף ומיד יודע אדם אל מה יכין את עצמו. הוא מתכן ענינים שונים, ומעשר הזיות שונות הוא מצרף תכנית־חיים אחת.

מהו ההבדל בין הזיה ובין תכנית?

ההזיה היא מרגוע, נעימות, אינה מטילה שום התחייבויות.

אומרים:

– הוא כאן וראשו באספמיה, בונה מגדלים הפורחים באויר, מרחף בעבים ובוצר כוכבים.

ואמנם כן: הוא פורח במטוס הדמיון, הוא מהרהר לשם בידור על מה שאינו בנמצא, ועיניו בכוכבים. מתגעגע, כָּמֵה. הנה כן הוא.

ויגדל ויצמח עד לתכנית, שהיא רצינית, חמורה, קשה. דורשת ומחייבת.

תכנית – הרי זה כמו נדר, שבועה בדגל החיים.

החליט, מתחיל ושואף ומתקדם לאט לאט ובהתמדה.

– מגיאוגראפיה יש לי חמש, אני לומד לשונות־זרים, מסתכל במפות ובאטלסים, אני מכיר ולומד יפה את עירי וסביבותיה, אני קורא סיפורים על הרפתקאות, על חיות ואנשים. אהיה נוסע, תייר.

– ברצון אני מדבר ומשחק עם צעירים ממני. אני עונה באורך־רוח לשאלותיהם, אני מסביר ומבאר, אני עוזר ושומע את תלונותיהם. אני טוב בשביל אחותי הקטנה או אחי. אספר להם אגדה, אראה תמונות, אשאיל ספר, אני נוהג בהם בנחת ובהבנה. אהיה מורה.

– אני משתדל להכיר את חסרונותי שלי ויתרונותי שלי. כעסן אינו יכול להיות לא מצביא, ולא טייס, ולא מחנך טוב. – אני רוצה להיות צודק, מדייק, נבון, אמיץ, בר־משמעת וגלוי־לב.

– רוצה אני שיהיה בי רצון חזק.

מי שיודע אך להזות ולשגות בדמיונות, והוא מחכה שהכל יבוא מעצמו וייעשה מעצמו, – זה יצטרך אולי להתמרמר שהדברים אינם כפי שקיווה והכל קשה.

– אני אוהב מה שקשה. אני רוצה לכבוש, אני רוצה להיות מנצח. אני מכיר את עצמי. אני יודע לשתוק ולפקד. אני גבור וסבלן. נוח לאחרים, וחמוּר לעצמי. – ועליז: איני מתמרמר, איני מתלונן.

– יש לי כמה שנים שיש לי. אינני מתבייש בצעירוּתי, ולא במחשבותי, ולא ברגשותי. – אכריח את האחרים לכבד אותי ואת המטרה שאני משרת אותה.

שלוש תוספות לספר הזה

תוספת ראשונה:

על הספר הזה חשבתי הרבה שנים: כך סידרתי אותו בראשי. זה היה קשה מאוד.

ישנם כללי־חיים פחות חשובים וחשובים יותר. בכללי־החיים החשובים ביותר החלטתי לפי שעה שלא להתערב לגמרי.

והנה דווקא עכשיו איני יודע אם כתבתי היטב.

אפשר שיש כאן שגיאות שונות, אבל אין כאן אפילו שקר אחד.

מפני שאני מכבד אנשים זקנים, וצעירים, וקטנים. ולכן אני רוצה להיות גלוי־לב. – כשמן על המים כן האמת אל השקר.

תוספת שניה:

משורר הוא אדם אשר מאוד הוא שמח ומאוד הוא מצטער, נוח לכעוס ואוהב בחזקה, – אדם המרגיש חזק, מתרגש חזק ומשתתף בהרגשת זולתו. וכאלה הם ילדים.

ופילוסוף הוא אדם המתבונן מאוד ושוקל, ורוצה דווקא לדעת איך הכל הויה באמת. ושוב, כאלה הם ילדים.

הילדים קשה להם לומר מה הם מרגישים ועל מה הם חושבים, מפני שהדיבור צריך מלים. ועוד קשה מזה לכתוב. אבל הילדים באמת הם משוררים ופילוסופים.

תוספת שלישית:

זה הוא סיפורו של ויקטור בן החמש. כבר שתי פעמים הדפסתי אותו, אבל בספרים בשביל מבוגרים. סיפור שקשה להבינו, מפני שהיה ויקטור נחפז, ואפילו היו לו דמעות בעינים כל אותה שעה שהיה מספר, איך חייל הרג כלב – את פּוכס.

סיפורו של ויקטור היה כזה:

“תפוחים – ראיתי תפוחים – כאלה קטנים – עצים גדולים כאלה – יכולים לשכב ולהתנדנד – כזה היה כלב – ואם תפוח אחד נפל – אז הוא שוכב וישן – אמא הולכת – אז אני רוצה ללכת לבד – ושם יש כסא – שם הכלב – איזה כלב אחד – אז הוא נשך ככה – שינים חזזזקות היו לו – אז הוא ישן, אז הוא נשך אותו – צריך לכלב לפשוט את העור, למה שנשך – שם יש גברת – כאלה יש לו שיניים – שכחתי מה שמו – פוכס הוא שמו – נשך ודם נזזזל – אכל עצם – פוכס, הלך, הלך רחוק – אז הוא הוציא כל כך עיניים ונשך – השליך את העצם ונשך – זרקתי אל הכלב הזה תפוח – ואז כאשר קטפתי תפוח וזרקתי רחוק – כזה תפוח קשה – מתוק ככה, שאני לא יודע – אז הוא רק הריח – ואחר כך בא חייל – הך בכלבלב – הך – כזהו – יפה – יפה – יפה…”

וזה סיפורה של סטיפה בת התשע:

“כאשר אנחנו שבנו הביתה, אז היתה מוטלת שם מאחורי הגדר צפור קטנה. אחר־כך רומה רצתה לקחת אותה, וגם אני ראיתי אותה; רציתי לקחת ולקחתי מתוך השבכה ההיא. – כאשר כבר לקחנו, כל הילדות התחילו להתאסף ולהביט. אחר־כך אנחנו הבאנו אותה הנה. היו לה נוצות כאלה לבנות ואפורות, המקור עם דם והעינים עוד היו אצלה פתוחות. – הבאנו אותה פה, והילדות קברו אותה. – עשו בור קטן כזה בחצר ובנייר עטפו אותה וכיסו באדמה. אולי נער, אשר בכוונה הרג. כזה היה לה מקור פצוע, והראש התנועע אצלה. – רוטקובסקית עוד מעט בכתה. – הזאתהי. כאשר היא רואה משהו, אז היא ככה מעבירה בידה וכבר רצתה לבכות, אבל לא בכתה, רק הדמעות ככה עמדו לה”.

כזאת היא שירתם של הצעירים.