כשחשבתי כיצד ראוי לבנות בית־חינוך לילדים עלו לרוב על דעתי שלושה נסיונות:
1) בקרבת הבנין הנועד למאה־ושלושים ילד, לבנות ארבעה בתים קטנים מיוחדים ומבודלים לאלה שאינם רוצים, או אינם יכולים לחיות בחבורה (בצוות) או לאלה שהחבורה עייפה אותם והם רוצים לנוח בבדידות. השם: בית המתבודד.
א) חדרי דירה;
ב) מוצא לחצרות ולגינות;
ג) בניני משק.
הילד מבקש להיות בודד, הילד צריך לטובת הכלל, החבורה, להיות בודד, כי הוא מפריע או מדבק. כשיש לו שעלת או שנית אנו מבודדים אותו. ואם הוא מכה את הילד האחר, צובט, מכרסם – מה נעשה בו, שמנהגיו אלה לא ייעשו כמגפה או כמחלה הדבוקה בו ובמחקיו עולמית? אפשר להדיין בפרטים, אך ההנחה היסודית היא לי עיקר ללא ערעור.
2) בבנין הראשי מצויים שני טיפוסים של בידוד:
א) חדר מרוהט עם צעצועים, ספרים;
ב) חדר ריק כולו.
החדר האחד נצרך לילד המפריע, החדר האחר נצרך לילד מחולל־השערוריות בשעת־התקפתו.
לרפא? – כן. אך כמה יארך הבידוד? אפשר שלא יארך הרבה. – ולכמה פרקים לנהוג בו? ככל האפשר לפרקים מועטים ביותר. – איזה פיקוח של מבוגר? – סודי. איך להישמר מפני שימוש לרעה? כל מקרה של בידוד צריך ביקורת ורישום. – מי מכריע? קודם כל כלל־הילדים; ובדרך כלל קשה תורת חיי צוות: שהאדם יכיר את גבולי רצונו הוא וגבולי רצונם של כל אחד שבחברה, בכלל.
מרבית החופש: חדר של רובּינזון, בית רובּינזוני קטן ו….
ג) תאים באולם המשותף, באולם הכללי.
בית־הילד, ביחוד בית הילד הקטן – מן הראוי שלא יהיו בו כלל לא דלתות, לא פרוזדורים, לא מסדרונות ושאר פינות־צדדין. באותו אולם עצמו גם המטבח, גם בית־הכבוד. כן, גם בית־הכבוד פתוח וגם מטבח. בית בלי דלתות פנימיות. המחבב מסכת־עוקצין יאמר: ושמא גם בלי חלונות? הארדיכל יאמר: מחבר התכנית הזאת ראוי שינהגו בו בידוד.
הריני מסכים שיהא בזה פולמוס. –
ושמא פולמוס מיותר? שמא כאן, בארץ־ישראל, מאמינים או לא מאמינים? – שמא צריך כאן לכתוב אחרת מבאירופה, כי המחשבה אחרת בהקיץ ובחלום (חלמתי כאן רק פעמיים, אך בבליטות ובכנות. ארץ נביאים וחלומות־נביאים. ויוון?).
ראיתי בקיבוצים הופעה מעודדת: מותר לומר הכל, להתיעץ על הכל, לבקר הכל. אין פחד מפני שיטות נועזות. אין נחפזים ללכת לפי העצה היעוצה.
כפי הנשמע אסרו הרופאים לפני שנים על הילדים לשתות מים. והנה הם שותים מפי הברזים שבנקודות־הישוב. הרצפות אינן מצוחצחות – מותר. המומחה פסק שתחילה תצמחנה שערות בכפות־ידיו לפני שיצמחו תפוחי־זהב בעין־חרוד. שמעו אנשי עין־חרוד ונטעו פרדסי תפוחי־זהב והם ישנם.
מכאן העוז שלי לומר את שאני חושב בלבי וכדרך שאני חושב בלא תיקונים ומחיקות בכתב־ידי.
אין אני מבין בחכמת־הארדיכלות, אך אני הוגה בילדים ומהרהר בהם ושוקל דעתי עליהם זה ארבעים שנה. אין אני מכיר את ארץ־ישראל – בסך־הכל שתי מנות, שני חדשים. לפני שנתיים:
א) על מה הילד מוצץ את האצבע?
ב) כפות־רגלים שטוחות.
ג) מה לעשות שיאכלו?
ועתה:
א) יישור־החך (גשרים, השוואת השיניים);
ב) פרויד: נולדה אחות והוא רצה באח ובכן אינו אוכל, תלמודו אינו כתיקונו, מרטיב מטתו;
ג) אדלר: גם כן איזה קומפּלכּס (מונומאניה).
דיברתי עם פסיכיאטור; אמר: אופנה – לא תזיק – תעבור כלא היתה.
את הדעות הקודמות הביאו ההורים, ואת האופנות – גל־האורתופֶּדים, גל הדֶנטיסטים. איני רוצה לומר את המלה: עסק.
באחד הקיבוצים כבר הרשה הרופא ללכת ברגלים יחפות.
השאתי עצה: בשעת החמסין להלביש את הילדים מלבושים חמים וכהים. כך עושים הערבים, היודעים את רוחות המדבר. שומעים עצתי ומחייכים. פתאום נודע לי, כי כרעיון הזה הביע פרופיסור להיגיינה. – למה אינו צועק? – כנראה שהצעקה אינה מועלת כאן. – לכל זמן ועת לכל חפץ.
שוב אין כופים על הילדים את האכילה ואף פוטרים קצתם מן הגזירה לישון ביום.
הידד!
אני אומר:
אפשר לחנך ילדים בלא דת, אך לא בלא אלוהים, איך לבאר הולדת, מיתה, מהלך־הדורות?
“אלוהים נצרך לו, יברא אותו לעצמו”.
הילדים מחבבים לשמוע ולקרוא תנ"ך…
חשד שהשָנית מקפדת את הרכים ביותר. בלי בהלה. לפנים היה לה מקום. מאמצי־שוא להשתרר על המגפה היו קשים מן המחלה עצמה.
עושים את שצריך ואפשר לעשות. כל הוראה להלכה נמתח עליה דין ביקורת המעשה. כך יאה וכך נאה. או: עדיין לא נתבשל הצורך, לא נתבשלו התנאים.
אומרים: הסבון מקפח את עור־השומן, גודש של ניקוי מביא צרעת.
בין שפע התשובות השונות: א) סכים תינוקות בשמן; ב) צריך הפרזה קלה, כדי לחנך את ההורים.
ראיתי בין הילדים התימנים שבגן ילד אחד שראשו לא היה נקי. החשש מפני ההזנחה שבמזרח קובע גם הוא כללים…
אילו פעמים עלה בדעתי, האם המאורעות בארץ לא נגרמו משום שהיהודים מקיימים בדקדוק נפרז למדי ובשקידה מופלגת למדי את תעודתם הציביליזאציונית. – אחרים דרכם אחרת: תחילה תותחים, סיפיליס, יין־שרוף ורצועה, רק אחר־כך תרבות. – לפני שנתיים ילדים יהודיים וערביים (בראשונה) צלו תפוחי־אדמה בשדה.
צריך מידה נכונה, הדרכה, הרגשת דיסטאנס. פחז כמים?
ראיתי ילדים “צברים” מלקטים אבנים. עשו זאת ב“חסכון התאמצות” חכם, כּפרי. – במתינות וביושר. האדמה לימדתם כך ושמא גם הכוכבים. – מאירים אילו אלפי שנים – ודברי־הימים שנותיהם אילו אלפים. אין צריך ואולי כאן אסור למהר… ה“צבּרים” – הלצה.
"אם תפגע בילד מאירופה יקרא: “אמא”, אילו “צבּר” יגער בך: “חמור אתה”. – ביקשתי לבדוק אמתה של ההלצה; פגעתי בילד ואמרתי “סליחה”, והוא: “אין דבר”.
מבינים כאן עד מה נחוץ הילד ועד מה רבה חשיבותו, וענין זה, אאמין, יגביר יותר את הכבוד לילד. כי אהבה יש. אך אהבה בלי כבוד ובלי הכרת זכויות הילד לחייו שלו – היא אהבת־קופים. ילדים גדולים יותר אפשר שהם מסרבים שהאחרים ינשקום, משום שפינקום במידה יתירה בימי ילדותם…
– תחילה חייב הייתי למצוא דרך לעצמי, אחר־כך לילדים, אחר כך חייב הייתי למצוא דרך כיצד למסור את הדבר לילדים.
שמא כוחם וחיוניותם של היהודים ומקורם במה שמיעטו להרגיש את גאולתם בחיי העתיד, והרבו לבקש התעלוּת ונצחיוּת לעצמם בילדיהם. קדיש – תפילה חכמה. – אני מבין את הפחדים, כי הסכנה סכנת תמיד. אבל סידור אקדמיה ביום הפטירה – זה מעט ורע. זו מלאכה פגומה, יציאת ידי חובה בנוסח אירופה.
סליחה. זקן אני, ואין לי ילד משלי, מכאן אותו הרהור מיותר.
– אדוני שונא את המהפכה על שום מעשי־הרשע שלה, אני שונא את הדת על שום פשעי כוהניה. בנתי.
פולחן־הקברים מדורות־קדם הוא ענין לעתיד־לבוא. לפי שעה אין עתותינו בידנו: אנו במנזרים שלנו, טרודים למדי בתפילת־העבודה ובחלומות־השויון.
חלומות בלבד! כי האחד יש לו ילד יפה ובריא ומוכשר ושקול ודרוך־משמעת פנימית, ואילו האחר נולד לו מה שנולד לו, לא למזל ולא לברכה. אך בזה אחר־כך – לקינוח־בירור.
המורה ערך בין הילדים כמין משאל שישיבו תשובתם כרצונם:
א) מה היית עושה, לו היו בידך נכסים הרבה?
ב) מה תעשה כשתגדל?
ג) מה החבורה שאתה אוהב לישב במחיצתה: ההורים, הגדולים, בני גילך, קטנים ממך בשנים?
סיכום־התשובות רב־ענין, כי רב־זהירות.
– על מה אין אדוני מפרסמו?
– אני צעיר למדי משאכתוב.
מעודי לא שמעתי כדבר הזה: “צעיר מדי”.
כל־אימת שיתקיימו בתי־ספר, מברך אני את כל הילדים בכל העולם כולו, שמוריהם יודו שאינם יודעים ושהם צעירים ועל כן אינם יודעים. הללו כשיזכו לזקנה יאמרו בנוח מימרה של התיאשות: לעולם לא נגיע לעומק לפנים עומק שבמסתרי באר־החכמה. או אז תתמעט גם תורת־הכזב של המדע.
עם שיעור בחימיה עומד תלמיד ומכחיש דברי המורה בנאום נרגש ונפרץ. המורה מכחיש. אני שואל: מה כאן ועם מי הדין.
– דומני שהדין עמי, אך צריך עיון.
לימודי בתי־הספר הוארכו בשבועיים. הייתי בשיעור ביום האחרון: שקט וכובד־ראש. הייתי בשיעור לאנגלית. שתי כיתות יחד, ישבו בצפיפות, שלושה שלושה ליד שולחן קטן. שקט.
המורה אומר:
– הנוער הגרמני מקשיב גם כשהשיעור אינו לוקח לבו, אולם שלנו אומרים בגלוי, אם אין להם ענין בכך. חייב אני לחשב דרכי שהענין שאין בו לקחת את הלב יקח את הלב. הביקורת שלהם מלמדתני דרך מחשבה…
מתירא אני מפדגוגי־העיר, חושש אני מן הסמינארים.
אמרתי:
– מוטב שהמחנכת תעבוד חמש שנים בתרנגולות, ומן התרנגולות תעבור לילדים, משתעבור בדיפלום של תלמוד מוגמר.
סיפרו לי מעשה בתלמיד־האוניברסיטה שנתגייס לצבא; לימדו הקורפורל:
– כאן, אדוני הסטודנט, לא אוניברסיטה: כאן צריך לחשוב.
יודעני דוגמאות הרבה שהאוניברסיטה לא לימדה לא ראייה ולא מחשבה. היא גם מפרעת.
משחקים הפעוטים מאחורי רשת־גינתם. מדי פעם בפעם ניגש לרשת אחד הילדים הגדולים יותר ומביט ארוכות. מביט בבינה, באורך־רוח. הנה יצור חי ורך רץ אילו פסיעות ונופל, ומוטל תמה ומשתומם, חוקר מעמדו – הווה אומר משכבו – המשונה. קם בקושי, לומד להתרומם ממפלתו. הילד הגדול ביותר מביט בלא בת־שחוק, מקדיר גבותיו, לומד להיות אב, אם, חוקר, בוחן.
מה רב הענין בדרך־לימודם של הקטנים בפסיעותיהם הראשונות על קרקע סלעים. אין הדבר בגדר־התיאור: זוהי פסיעה בשתי איצטדיות – הוא בוחן ובודק בכף רגלו, האם הקרקע מיושר, טורח בשיווי־משקל ורק עתה הוא נסמך בביטחה על רגליו משתפס לו לשיווי־המשקל.
המגודלים מסגלים עצמם לתנאים החדשים בהתאמצות שמדעת, מתרגלים; מכאן יסוד ההתיאשות התמהה – הילדים צומחים אל תוך חייהם, שהם כבר חיי אבותיהם. מכאן ביאור לפטריוטיזם הרגיונאַלי של ילדי הקיבוצים.
הנה משחקים בכדור: אחד הילדים, קטן יותר, עומד כמוגבה קצת וזורק את הכדור עם הרוח, ולעומתו עומד ילד גדול יותר, חזק יותר כמנומך קצת וזורק הכדור כנגד הרוח 1).
לראש הדףבמסע אופניים – לא הרי הדרך במורד ההר כהרי הדרך במעלה־ההר… על שום מה אין עדיין לילדי העמק עפיפונות שיהא בהם כענין מגדלים פורחים באויר? צריך שהעפיפונות ישמשו אותם – כדרך שהסירות והאניות הקטנות משמשות הילדים הסמוכים לחופי־הים. הקרוקיט הוא כאן מעשה מלאכותי, מכונית הבנויה קוביות – אֶכסוטיקה. דומה שכבר כתבו בזה. אך זה מעט. חובה לחזור על כך, עד שכל ילד וילד בעמק יהא לו עפיפון שלו, עד שיהיו כמאה מינים בעפיפון, וכל חגיגה וחגיגה תהא בה הפרחת עפיפון (עם דגל, עם לפיד).
אין אני יודע על שום מה, אך מרגיש כליקוי רב בכל חגיגה ושמחה של ילדים חוסר זיקוקין־די־נור, שלהבות: שעשועים, תמונות חיות ועפיפונו וכדורים פורחים. ובקשה לפייטנים ולאמני־נגינה: שירי־ערש ומנגינות־ערש וסתם דברי־שיר וזמר לילדים הקטנים ביותר.
“כל בחורי הגליל אהבו את רחל” – כדוגמה…
המחלוקת על כך, אם הילדים חייבים בגזירה של אין מסיחין בסעודה. זכורני מלחמה ללא־בינה וללא־תכלית שנלחמתי לכפות את השקט על הילדים בחדר־השינה. ישתתקו, כשיהא צורך בכך. שמא זימרה קצרה תחת תפילה לפני הסעודה (זהירות!) השירה והזמרה במידה מחוקה מדי? אין אני יודע. אך בשירה מצויות המלים הפשוטות ביותר והאמיתיות ביותר.
פזמתי שעה ארוכה לבן־שנה: אא – דיא – לא – לא – לא – דיא – לא – לא – אי – די – לי – לי – לי – דו – דיו – לו – לו. – נפטרתי לצרכי, התחיל פוזם. בחינת הקול. – שמא לא משוררים ומוסיקאים אלא המטפלות – בפשטות יתירה, לפי קצב־הבכי או הלמלום?
בחנתי את ההגבה לנגינות־הריקודים כקראַקוביאק, מאַזור, פּולונאֶז. לחקור.
מאמא (כלומר אמא) – מלה ראשונה בגולה ואילו כאן – אבא. – לחקור. Ganz modern – אמרה תיירת בגן. – זה עצוב.
האם חובטת חביטה קלה בילד, שאינו רוצה ללבוש בגדי־שבת.
יש מקווה־מים, אך בזהירות שלא להציף את הרצפה. הילדים (מעשה אבות סימן לבנים) מלגלגים על הילדים – המרטיבים את המיטה. ההורים מתעגמים, כשהילדים לומדים ברוב טורח וקושי ואיחור ענין קריאה או לוח־הכפל. רוצים ב- Ganz modern וכאן הטעות.
יש אינטליגנציה כללית, אינטליגנציה בת בית־הספר, אינטליגנציה מעשית, אינטליגנציה של רגשות כנים, של רחש־הלב, של החובה. באירופה – דיפלומים. ובכן בחינות, כאן אפשר, – לא אפשר אלא רצוי, לא רצוי אלא צריך התחרות בסגולות־הזכרון, במרמה של בית־הספר, בסנובּיזם. להיות ביושר. שם הכל, כאן – האחד רק עצים, השני רק עופות, השלישי משור, קורנס, את (המוח היהודי רשאי לנוח). סוף־סוף: רוסו, פּאֶסטאלוצי, פראֶבּאֶל, טולסטוי. האחד: ללמד את הילדים החל בשנת הארבע־עשרה לחייהם. השני: שהאם תלמד את שהיא יודעת. השלישי: שהגן ילמד. הרביעי: הילד כל תחומי המדע צריכים להיות לו שעשועים ואגדה.
אל יתעצב ילד שהוא מתקשה בתלמודו, אך אל יראו עצמם ההורים עלובים בשל כך. אולם אסור להעמיד פנים, צריך לשקול ולחשב, עד שיובן בבירור שהענין כך.
אין ילדים שאין בהם כשרון, אלא שהכשרון כמה וכמה דרכים ופתחים לו: יד, אוזן, עין. – יש ילדים שהתפתחותם לא הגיעה לגמר בישול – כלום אין בשבילם מקום לעבודה? ליצור להם את החיים שלהם ולא לרפא ולדחות לתוך דפוס של נוסחה. צריך לצור את צורתם השונה ואשרם השונה ולא לתבוע לבית־דין את הטבע או בורא העולם.
כאן הפסקתי בכתיבה. באה אֵם עם ילדה להתיעצות: אינה נשמעת, קשה בחיי הבית. תלמידה למופת, עובדת טובה (כשרוצה בכך), חברה מצוינת. האב – מחמיר, האם רבת־תביעות לוקה בפלחת (מיגרנה). אם דברי האם אמת הרי זה מקרה של חילופי הקיבוץ בשביל הילד.
אף־על־פי (לשם מה אני אומר דבר זה, הרי הכל יודעים אותו) שטובה זהירות בקבלת ילדים, ביחוד מבני הערים. סכנה רבה, שמא ידביקו, יסאבו את האוירה באֶרוטיזם הכוזב של חיים ללא עבודה גופנית.
עד שלא סיימתי שיחתי עם האם הגיעה השעה לילך עם הילדים ללקוט בתירס, שלוש שעות נאות, אך קשות בשבילי בשדה.
פוגעת בי החפזה היתירה, הלא־כפרית, של העבודה. שעה ראשונה – תחרות במהירות. ממילא התעייפות יתירה. שמא טעות בידי: אחר־כך הלכו לאופניים.
טוב שהפסקתי אתמול בכתיבה. שמא לא היה בי לב לכתוב כחפצי:
א) עיקור. כדרך גרמניה, בלא שימוש־לרעה שבידם, בלא הגוזמה שבידם. אך מן המוכרח הוא.
מנין מופלג מדי של מטורפים בדעתם. חוששני (אין ראיות בידי אך אני רואה חובה להתרות) שאפשר מן המוכרח שיהא איזה אחוז של היפֶּרסֶכּסואַליסטים. התעוררות פאטולוגית ורגישות נפרזת בהגירה מערי־אירופה מן המזרח – מטילות כאן אימתן רב יתר מבמקום אחר.
ובאחרונה:
ב) אבתנזיה. כן להמית בלא גרם־יסורים, במקרים הרחוקים ביותר ובזהירות העצומה ביותר. לא לעשות, אך לדבר – היתר וחובה.
חוק אכזר של אשפרתא הקדמונה, גזירה נוראה, קודרת…
גזע־היהודים הקדום מצויים בו (אני פוסח על הטעמים) מקרי־לידה חשוכי־מרפא, מזיקים. למה לענות בחיי הילדים האלה את ההורים, את הכלל? החיים טראגיים כמות. קשה היה לי לכתוב על הילד, כי דשה בו התעמולה הזולה (בגולה) דרך גודש של שבחי שבחים ודקלאמציה סנטימנטאלית של נופת־צופים. כל הילדים יוצאים־מן־הכלל: הכל מן המוכן – גם אהבת הורים, גם מסירות קיבוצית, גם תחית העם.
עוד באניה עומד לפני חבר למסע ומשתפך בקילוסים:
– יראה כבודו (הוא מכשכש בלשונו דרך הנאה).
– או־או ילדים…
– הרי הילדים האלה מילדי הגולה הם.
– כן, אבל יראה כבודו מה ארץ־ישראל תעשה בהם.
האם הלך־הרוח זה השליט עצמו גם בכאן?
סח איש־מושב ותיק, מיריבי־הקיבוצים:
– עשו את הילד כמין אלוהות, פאֶטיש, לא ידע מחסור, לא רעב, לא דאגה.
– ועבודה?
– מאמצי העבודה והליאות שלאחריה אפשר שיהיו גורמי־חינוך להורים בלבד ולא להם. זהו מצב טבעי למדי.
– ובכן?
– צריך להאמין ולצפות שימצאו.
פסיכיאטר:
– יודע אני את ילדי הקיבוצים, לא מתמול אני כאן. הם בריאים, לא עצבניים, לפרקים מפונקים למדי בקטנותם. השאר – ענינכם, של הפסיכולוגים. זוטות.
בדין לא הניחו להם לפסיכולוגים שיעלו על הר־הצופים. צריך להיות תחילה פּראקטיקאנט, אחר־כך קאנדידאט, כדי לעמוד בבחינה להיות חבר המכללה העברית.
-
הקורא יתעורר מאליו על כך, כי במאמר זה שילב קורצ'אק קצת פרטים, שרשם במאמרו: רשמי ארץ־ישראל, הניתן בכרך זה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.