מפה לאוזן / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

(מתוך מחברת של בורסת בית-היתומים בורשה)¹

 

הבורסה ואני    🔗

אם מאמרי השנה יהיו קצת מעורפלים, מעורבבים, אבקש לזכור, כי אני כותבם במסירת הקולמוס. אחת היא צורת המחשבה כשהעט בידך ואחרת כשאתה מדבר לסטינוגרמה.

---

אי-המנוחה היא בת-לויה לכל ראשית מעשה, הנשען לא על הנסיון אלא על הנחות עיוניות. במזל אי-מנוחה וחשדנות ביחסי-אני קיימת היתה הבּוּרסה במשך שלוש שנים. ואלו היו ההנחות העיוניות: הפרסונאל הקודם, הישן מתמצה ומתעיף. הנוער יש בו מלאי חדש של מרץ ואפשר להעזר בו לטובת הילדים, שהתלהבותם עשויה להועיל את האורגניזציה כולה. הם יהיו כזריזים מקדימים ואו נשגיח ונאַפּק. תקציב המוסד אינו מתיר לנו פרסונאל רב-מנין ומובחר. הבורסה, הנוער יכול לתת מנהלים לספּורט, למשחקים, למלאכת-קישוט, למוסיקה, לזמרה, לריקודים. הפנימיות מתאוננות על חוסר מחנכים מאומנים. הבּוּרסאים יכולים היו להיות הוספּיטנטים ²), שיחדרו בכל פרטי חייה של הפנימיה, יכירו בראשי-פרקים את הטכניקה של ניהול עדה, ייפטרו בבטחה ובלא זעזועים עזים מהשלית-נעורים דעותיהם הקדומות ויתקינו עצמם לעבודה עצמאית לעתיד לבוא, אם בבית-הספר ואם במוסד. – – –.

ההנחה הזאת נתנה, שהבורסה תניח פתח גם לזרים, אלמונים. הסכנה היתה גדולה. בני-אדם הם בזבזנים בספיקות וחששות, נבואות רעות וניחוש אפשרויות קשות. יחס דור הבוגרים לדור הצעירים אינו יציב, או שהוא חוטא בשפעת התפעלות ואדיבות, או שהוא חוטא בגודש חשד וחשדנות. בנקל ניתן לראות מראש, כי הקשיים יהיו גדולים. דרשו מעמנו בטרם עת – תקנון. אנו גמרנו אומר: נמתין עד שיברא אותו הנסיון. אך לא יכולנו בשום פנים להתיר, כי קיום הבורסה יזיק במשהו לילדים. ובכן, ראש תביעות: לא להתיר לקפח את הילדים, אם מבחינת התקציב, אם מבחינת הסדר, אם מבחינת המשמעת. הריני מזכיר כי במשך זמן-מה – אמנם חדשים מעטים – שירתו הילדים את הנוער. עתה הענין הפוך ובדין הוא כך. הבּוּרסה עוזרת בניקוי הרצפה ומקילה על תפקיד הילדים. בזכות הבּוּרסה יכולנו להפחית את גיל הילדים המתקבלים, ולתקן את היחס שבין מספר החניכים הגדולים יותר ובין מספר הקטנים יותר. העלינו את הענין במלוא הבהירות: אנו נותנים וחלף זה אנו דורשים. פטור בלא מריבות אי-אפשר. הריני רחוק מהאשמות. היו בשנים שעברו רגעים, שהבורסה רצתה לקבל יותר מאשר לתת. כלום אין מפריזים בדרישות? איני יודע עד עצם היום הזה. הריני מרגיע את עצמי במחשבה, כי מותר וצריך לקבל מידי הנוער יותר, כי הנוער יש לו הרבה. – –.

הריני משווה את השנה שעברה והשנה עתה. אם בשנה שעברה היו עוד חששות וחיכוכים, הרי השנה חיה הבורסה במזל השמח בחלקו. – –

אמת, צריך היה לוותר על קצת דברים, אולי פעוטים ואולי מחוץ לגדר ההשגה. בתקנותי אני (לא בדרישותי) שוב היה משהו מאותה השליית-הנעורים, שהיא בת-לוויה לכל מפעל חדש. משהו דמדם שם על איזו התקרבות, אמון-הדדין וכדומה באותו צרור הסנטימנטליות – השתתפות בדאגות ובשאיפות. הבּוּרסה אינה רוצה, בפירוש אינה רוצה, במתן עצות ותשובות לידיעות ודאגות. עמדתה היא כדין והולמת את המצע הפסיכולוגי שנבדק כהלכה. כבר היתה מידה מרובה מדי של תלות, בּדקנוּת בימי הילדוּת. סוף-סוף אפשר לפוש קמעה, יתר על כן: אין פנאי. הבורסה אין לה פנאי להתקרבות-הדדין. מכאן כשלונם של כל הנסיונות בארגון הנהלה עצמאית. קראתי לארגון הבורסה בשם אנרכיה לא במובן השלילי אלא, אדרבה, במובן החיובי. כל אחד ואחד עושה את השייך לו, שום אחד אינו פוגע בתקנון ואיש מוכיח את עמיתו בלשון כבושה ורכה. לפקודת מחוג-השעון הולך כל אחד ואחד לעברו. – –

 

הצגת חג    🔗

הילדים והנוער מדמים, כי הבוגרים הם מיושבים ומנוסים, יודעים הרבה כל-כך, אינם רוצים להקנות מידיעותיהם לאחרים, יודעים לעצמם בלבד. טעות היא. גם הבוגרים אינם יודעים את עצמם; מהיותם מורכבים יותר, הם מתקשים יותר לבדוק ולעיין, והלכך גם המבוגר אינו יודע, על שום מה הוא שואף לדבר-מה ועל שום מה הוא נמנע מדבר-מה, על שום מה הוא רוצה ועל שום מה הוא ממאן, מהיכן לו פתאום הרגשה של קורת-רוח או מורת-רוח, שחה, חדווה, כעס, רגיזה, על שום מה פעם אחת הוא בוטח ופעם אחת הוא חושד, על שום מה ענין אחד נראה לו וענין אחר אינו נראה לו. פעמים יחוש, כי כך יהא טוב, כך צריך להיות, אך לא ידע מדוע. ענין זה נקרא בשם אינטוּאיציה, חשיבה שמתחת לסף התודעה. תת-הידע – עומק; הידע – שטח בלבד. אתה רואה אך את פני הים ואינך רואה מה שגועש במעמקיו, מסתובב ומתכדר בהם. כל אותם החיים סמויים מעין האדם – אי אתה יכול אלא לנחשם. יש והאדם מבקש בעצמו להונות את עצמו, והוא עצמו נתפס בידי עצמו בזיופו, לועג לעצמו, מלקה את עצמו ברוב צער. הבדל שבין זקן וצעיר הוא במה שהזקן אינו שקוד כל-כך לחדור מלוא כאב לתוך עצמו, מרוב נסיונו למד לוותר על הבנת עצמו, ראה שיש חידות שלא יפתרן, צפונות שלא יפענחם.

הצגת הבורסה היתה נחמדה, העלתה רוב הרגשות. הרגשות סותרות, משמחות ומעציבות כאחת, טובות נלבבות. חמימוּת נשבה מעל הבימה לאולם-הצופים. היתה קירבה. מה גרם לכך? הכֵּנוּת, האֵמון. – –

הרהורים מכאיבים: אמת, אנו מגבילים אתכם. – מי? – אנו? – לא – ההכרח הבלתי-אישי, תנאי-החיים. רב הרצון לתת יותר. מסביב ווארשה שיכורת-המצהלות. בכם שפעת מאוויים, צורך חדווה וצחוק, הלצות והפתעה, עליזות ומחול. באמת – הבורסה – מנזר. בכוח האסוציאציה נגלית אלומת מחשבות חדשה. כלום אין אנו ממעטים לתת בתחום החינוך המוסרי? דת – אידיאל – אֶתיקה – התלהבות. שמא החשש מפני הטפת המוסר, המליצה הקדושה חוסמת פינו, משתקת את המעשה בתחום הזה. הריני מנער מעלי את ההרהורים שכבר היו לזרא, הריני רץ בדרככם אף כי החיים כובלים, עוצרים, מפריעים, אוסרים – רק שבוע מנוחה וזיו יַרקוּת מסביב. שוב מחשבת-נחמה – פלוני חלש, אלמוני פורע משמעת, פלמוני רגיש ביותר. שוב שלשלת חששות טורדנים, שוב משתזרים הרהורים רבי-חרדה.

ובכן מה היה, כי בא חיוך ולא דמעות. דומה, כי בהצגה שמענו בת-צלילה של אותה קורת הרוח, הנוטעת בך הרגשה של יציאת ידי חובה, של עבודה מכוונת לתכליתה, של וויתור ברוח נוחה, של השלמה טובת-עין לחיים כהוויתם. יתר-על-כן: נראתה לנו אותה ביטחה, שאין אנו יודעים או שאין אנו יכולים אלא כך. נעורים – אביב ממוזג אפילו כשהשמים מתקשרים בעבים. אנו – סתיו. השמש – אורח לא-מצוי. תודות נלבבות על רגע-השמש.

Ridendo castigare mores (בצחוק ליַסֵר הליכות). זו תעודת ההלצה, הסאטירה. לא רעמי-תוכחות, כי אם בדברים בדֵחים, כבושים לעורר את הדעת על קלקול, נימוס שלא כתיקונו. – –

ניתן לומר: מה לי בנצחונות הדלפוניים על עצמי, אם בענינים חשובים, מהותיים – תבוסות? – אמירה שלא כדין. – האם עלי להזניח את תורת השחייה או השַיִט, שהרי בשעת סער בין כך ובין כך לא אוכל בלב הים?

ליקויים קטנים, משום ריבוים ועליבותם, מטרידים ביותר. – –

נצחון ראשון: שחרור מכבלי ההרגשה הכובלת, הרגשת-חשש המגוחכוּת.

 

נצחונות קטנים    🔗

הפדגוגים מהרהרים, מה יעשו וההרצאות תהיינה מכוונות לא בלבד להתפתחוּתו השכלית של התלמיד, אלא גם לערך החינוּכי. מערערים עליה על ההיסטוריה, שהיא מדברת על טביחות ותולדות פושעים גדולים, ומדלגת על התפתחות התרבות, התגליות, ההמצאות, מערכת תנאי החברה. עלה בדעתי כי אפשר להעזר מבחינה חינוכית אפילו בהיסטוריה של הנצחונות במערכות המלחמה, לאמור באלו הטביחות והפשעים. הנצחונות והתבוסות מתוארים כתלויים בגאונם ורצונם של מלכים ומצביאים מיוחדים – אך פוסחים לחלוטין על העובדה, כי בסיכומו של דבר מכריע על הנצחון הרגע האחרון שבקרב, חייל יחיד ויריתו האחרונה. כשאנו מתבוננים בנצחון על חלקיו וחלקי-חלקיו, הריהו מתפרד לאלפים ורבבות של רטטים זעירים, של נצחונות יחידים פעוטים.

אילו הרצאת ההיסטוריה היתה נעשית כך, אפשר והנוער היה ממעט לחלום על מעשי-גבורה שגיאים, על נצחונות מבריקים ומפתיעים, ותחת זאת היה מכבד הצלחות קטנות ורבות. המצטרפות להתפרצות הנצחון. הציון המשובח שזכית בו הוא לפעמים מקרה, אך לרוב מצטרפות לו קריאה וזכירה של עמודי ספר-הלימוד, העמודים מתפרדים לשורות, השורות לאותיות. כל רגע שאתה מקדישו ללימוד הענין המסוים היא הכנה לבחינת-הגמר. – –

אתם נודדים. האם המימיה, פרוסת הלחם, איזה חפץ שלכאורה ערכו טפל, איזו קטנה שבלבוש לא תכריע ברגע מסויים על כך, אם הנודד יגיע למחוז-חפצו או יגווע בדרך?

 

על השתיקה    🔗

– – השתיקה אפשר שתהא כנה או כוזבת. אין תשובה – תשובה. ולפעמים רבות אפילו תשובה ברורה ביותר. – –

במפתיע נתקלתי במחשבה חדשה: השתיקה היא לפעמים גילוי הכֵּנות הנעלה ביותר. הילד כּן, כשהוא עונה – אינו עונה, כי אינו רוצה לשקר, ואינו יכול לומר את האמת. השתיקה היא ביטוי למרד הכנוּת על הכזב. – –

 

יחי הדג המלוח!    🔗

משבוע לשבוע אני דוחה את כתיבת המאמר הראשון לעתון הבורסה. המאמר הראשון הוא כבר התחייבות עד אחרית השנה. ובכן לא אחד אלא שלושים. האם איני רוצה לכתוב? אדרבה, אני רוצה. האם אני רוצה לכתוב? אכן, איני רוצה לכתוב. ובכן, אני עצל? כן. אין לך בעולם אדם חרוץ. אם מישהו אוהב עבודה, הרי לא כל עבודה, לא תמיד, ולא דרך קבע. הבקי במבנה העבודה יודע, כי בכל אחת ואחת יש מה שהוא נעים ויש מה שהוא אדיש או לא-נעים. ובכן, אני רואה מראש, כי אכתוב באָנסי על נושאים לא-נעימים. פעם אחת בקלות, ובכן ברצון, פעם אחרת משום שצריך, משום שפטור בלי כתיבה אי-אפשר. כל מה שנסיונך מרובה יותר, כן התלהבותך מועטת יותר. אדרבה, גם הזקן אוהב עבודה חדשה, אלא שהוא רואה מראש, כי לאחר זמן-מה העבודה תחדל מהיות חדשה, מושכת את הלב, כי תבוא ליאוּת, כי העבודה הזאת, ככל עבודה, תביא, ליד מידה מסוּימה של קורת-רוח, גם אונס מכביד.

יש בני-אדם, שהם כביכול שקדנים, שאינם שואפים אלא להוציא את זמנם כדי לחשוך עבודת-מוח: מה יעשו בזמנם?

פקיד, עובד משרד – יודע לכל השנה ולעשרות שנים, בכמה שעות יקום ממשכבו, בכמה שעות יֵצא מביתו, הוא אפילו יודע מי יזדמן לו ברחוב בדרכו לאותו שער עצמו, שהוא דורך על ספו תמיד באותה שעה עצמה. השעות מנטלות אותו, כאומנת טובה, בלי יגיעה ובלא מאמצים. יש בני-אדם שלכאורה אינם עושים כלום – חייהם חיי בטלה: אמידים, עומדים ברשות עצמם – רודפי שעשועים הם.

סליחה: האם לא עבודה היא לסובב כמה וכמה חנויות, כדי למצוא כסיות שצבען דוקא כך וכך, לבקר מַכָּרות, להזמין אורחים, לעלעל בז’וּרנאלים, לבחור חייטים, מגבעות, לסדר את תכנית-היום באופן שאינו משעמם ביותר?

מורת-הרוח שבמשרד שאתה מכהן בו אינה פחותה ממורת-הרוח שבהזמנה שלא נשלחה לך, והיא הזמנה לנשף-ריקודים שמן הצורך או מן הראוי להיות בו.

ההרגל, השובע, הסיאור, מיני הנוחיות עושים גם את החיים האלה אפורים, אם לא אפורים ביותר.

הראינוע משקף בשורה שלמה של תמונות את האמת הזאת וזו זכותו הגדולה. עייפים מרוב חיפוש רשמים הם אנוסים באחרונה לפנות לאהבה על זעזועיה העזים. ועל כן גודש כזה של נשיקות ודמעות בהצגות האסורות על הנוער.

הצד-שכנגד במטבע. אדם אדם ושקידתו. הוא מוכרח למלא במשהו את שעות חייו, מוכרח לשאוף. מכאן מנהג המסעות, חילופי המקום, אם כבר אי-אפשר למצוא משהו חדש.

עָנים של העשירים והעמל שבבטלה אינם פרדוֹכּסים, אלא אמתיות-חיים. השאיפה היא סבל, והקנין “שעמום” – אומר פשיבישבסקי. מוטב שתסבול משתשתעמם. טוב עמל ושאיפה בו מבטלה ואין תקוה ממנה. הספורט הוא ביטוי הקשיים, התבוסות והנצחונות המדומים, שהם ממש בחיי הממש. הבורסה שואפת וסובלת, חוגגת נצחונות ונוחלת תבוסות. אינה מחפשת כסיות שגווניהן משונים ביותר, אולם מדי פעם בפעם היא מתקנת סוליות-הנעליים והיא חוגגת במסיבות את רגעי החדוה היפים האלה. דג-מלוּח על פת קיבר – טוב מנזיד אפונה. חריף, מפולפל וחמוץ. בדיוק כפי הצורך, כדי לדעת שהשיניים מתקהות ויש חדוה בחיים.

יחי הדג-המלוּח!

 

החשד    🔗

– – – שלושים הזהובים אבדו מארון סגור, שמפתחו נמצא במיטתה של רחל. משמע או שרחל לקחה את הכסף, או מישהו הניח את המפתח, כדי להפנות את החשד אליה. – כיום אנו יודעים את הענין לאמתו. – המפתח נפל, בשעת פריקת החלונות, מעל אונקלו ארצה, נזרק ברשלנות על איזו מיטה, רחל לא הרגישה בו כמה וכמה ימים, עד שמצאתו ומסרתו ברוב השתוממות.

כיום אנו יודעים, אך היה רגע שלא ידענו. הענין עלול היה להתקע באותה נקודה. המצב היה כך, שלא ניתן אמנם להאשים בבירור, אולם… אתם צעירים ואינכם יודעים, עד כמה יכולה להכריע על כל החיים מעמסת אמירה כזאת: "אמנם לא נתפס בקלקלתו, אך יהיה איך שיהיה – משהו אומרים, משהו נשמע, היה מעורב, מי יודע?!.. החשד הוא תמיד עלבון ולפעמים פשע. – הנאשם על לא עוול בכפו יכול לצדֵק את עצמו, להביא עדים, לפרש ראיות והוכחות, ואילו החשוד הוא חסר-מגן. אפילו בלא-יודעים הוא חש זרות, איבה, זעם כבוש, כעין כעס של דעת-הקהל, על שאינו יודע דבר ברור, כעין נקמה בפושע מתמם החומד לו לצון. – אין לך אחריות קשה, הרובצת על המחנך כבשעה, שהוא מוכרח לחשוד, ובכן לרַגל, לבלוש, לחקור חרש, להשתדל להפתיע, לתפוס. – מכאן שומר ערום ואכזר בשערי בתים, הנעולים למחצה בפני ילדים, וכל שהוא בעל ערך סגור על מסגר, והילדים אין להם אלא מיטות, שולחנות וספסלים. – או (מה שמצוי פחות) שהסדר והמשמעת אופפים הכל באוירה כזאת, שהכל נכנסים, ללא הודעה מוקדמת, ללשכה, שהתעודות מונחות בה בארון פתוח, וספרי-הספריה מונחים במדפים פתוחים. – אני אומר: סדר ומשמעת, ולא: כּנוּת, כי אין כּנוּת קיבוצית של מאה ילדים.

– – – אני אומר: אי-הסדר הוא שאיבד את שלושים הזהובים. אי-הסדר במפתחות, אי-הסדר שבתנועות שלא נבחנו והבאות תחת מעשים מודעים, אי-הסדר שבסדרים שאינם מחושבים, אלה הסדרים שלפני החג, שבהם הכנור המרופש מוטל על הרצפה ליד דלי המים הסאובים. – הסדר, שמידת תרבותו פחותה ביותר, זהו המנהג לפזק, לזרוק, לשפוך, ליצור אוירה של תוהו-ובוהו שמתוכה, בהמולה, בחפזון, במריבות, נולד באחרונה הסדר. בעלת-הבית נושמת ונושפת, כועסת, אין יודע היכן, מי ואיך, הבעל בורח מן הבית, הילדים נרעשים ונפחדים או מפוזרים לארבע רוחות השמים – תופת, אנדרלמוסיה, כל ענין וענין חוזרים אליו לאין ספורות, העיקר נשכח, ולבסוף נזק או אבידה. – סדרים! – בוּרסה של בחורים הנני מברך, שלא יזדמן לה טיפוס כזה, בורסה של בחורות הנני מברך, שלא תיצור אותו בשעת הסדרים שלפני החג – בזכרה את שלושים הזהובים שאבדו אי-אז בימי הנעורים. – –

 

על הפרוטה    🔗

הנוער שאינו יודע את סוד האמתיות המכאיבות של רכישת הפרוטה, מותח בלא-יודעים דין קשה על הפשרות, ואפילו המאמצים, המוכרחים ושאין להמנע מהם כשיש הכרח שיהיה סכום כזה וכזה ואי-אפשר לומר: “יש לי – מוטב, אין לי – פטור”. – ודאי אפשר לו לאדם שיהלך בנעלים מנוקבות ואפילו ישלים לרעב. – אפשר לו שיכריז בגאוה: “איני דואג – לא אִכַּף”. – אולם עד מתי? – יש גבול: עוד שלושה חדשים או חצי שנה – והנעלים נושרות מעל הרגלים, האדרת נקבים נקבים, חלולים חלולים, הרעב מכווץ את המעיים, הבריאות מקלקלת. – עתה כבר עבר מועד.

או אז הפרוטה המבוזה הזאת פוסקת מלהיות אשפה שאינה ראויה לתשומת עין, היא נעשית פתאום כוח עצום, כוח אויב, מפלצת, רוח-נקם, קללה, גזירה נחושה. – רגע קשה. מבחן מכאיב. – עוד אתמול לעגתי והיום אני רועד אובד עצות. – עוד אתמול לא נחשבה לי ראויה להבטה קטנה, והיום היא שולטת בכל חדרי הגיגי. – – –

 

על יד רכה וקשה    🔗

– – אין אני נוהג איבה בשום ילד. אלא לגבי אחדים אני רך יותר, לגבי אחרים חמור יותר, לאחדים אני מגלה עיני טובה, מאחרים אני מסתירנה. יש ילדים ואנשים המחייבים יד קשה, נעימה יבשה יותר, כי הרכות מתפרשת להם כחולשה והם מבקשים לנצלה. – אלה הנכפתים רק בעמל לתנאים, הנכנעים רק באונס, אלה או שהם מתקשים לשלוט על עצמם או שהאמביציה שלהם מופלגת ביותר משירצו לעמול ולהתאים עצמם לתנאי-החיים הציבוריים. – בעלי אמביציה וקאפריסות מחייבים אותך שתנהג בהם מידת זהירות. – ואילו הנבונים צריך להמריצם, שינהגו לפי שכלם ולא – לפי חפצי-ארעי והלכי-רוח בני-רגע.

 

יחסי אליך    🔗

אם אתה מבקש לדעת את יחסי המהותי אליך, בבקשה: ילד מסכן, ידעתי כמה קשה לך. ידעתי כמה מוגיעתך ההתאמצות, להיכנע לפי שעה להכרח. נערי החביב, כיון שאני יודע, כמה אתה מתיגע בכך, אני מכבד את עבודתך והתאמצותך. אני משתף עצמי בגורלך. חוששני לעתידך. – כל-אימת שתפנה אלי בבקשת עצה אשיאנה לך, כידיד מנוסה. אאזין בלב קשוב לכל שתספר לי. אבאר לך מה שלא תבין ואחקור, אם לא אבין בעצמי. – מה שתאמר לי לא יתמיהני ולא ירגיזני. – אשתף עצמי בגורלך, אפח בך רוח עוז. – חזק – החזק את עצמך בכפיך ואל תֶרף. – צפויים לך חיים לא-קלים, מסכן שלי, אך אין עצה. – לא אחת קיפחוך החיים, קל וחומר שאיני רוצה לקפחך אני. ושעל כן אני חייב להיות מחמיר ומדקדק כחוט השערה ביחסי אליך, כי תגדל איש אמיץ ולא עלמה קאפריסית. – תן פיך ואל תעשה מעשה שטות.

 

אקספרימנט    🔗

כן, בענין הטענה הנשמעת וחוזרת ונשמעת, כי הבורסה היא אֶכּספּרימנט חי, הנעשה באנשים חיים. בעל טענה כשיתבגר ויבחין בחינה של ביקורת את דרכי עבודתו הוא, יבין, כי בחינוך הכל הוא אכספרימנט, נסיון. אני מנסה ביד רכה ואני מנסה ביד קשה, אני מנסה לעודד ולקַדֵם, אני מנסה להחיש ולאחר, אני מנסה למעט ולהפריז – אין אנו מתכוונים לוותר על תכנית הנסיונות לטובת דוֹגמה דאֶספּוֹטית. – צריך שהנסיון יהיה זהיר, מחושב, שלא להורידו לכלל סכנה – ונסיון כזה היא כל שיטת החינוך שלנו. נסיון בן שנתיים הוא אך התחלה, פתיחה – להמשך.

רק בַּטְחנוּת עצמית, חדצדדית, מטוּמטמת ויוהרנית עושה את האֶכּספרימנטים שלה בדרך הכפייה הדֶספּוֹטית של רצונה והשקפתה. כן, גם היא עושה אֶכּספּרימנטים, אלא בלא דעת ובלא ביקורת. היא מנסה להכריח ולכפות….

 

הויתור    🔗

קיפוח הילד אין לו אח בכל בעיות אירופה של ימינו. צריך להטריח את הזכרון ולהפליג להיסטוריה. עבדות, שרירות, עריצות, גזירה, ללא זכות מחאה או הגנה. אין אנו חשים כיום בעובדה זו, כשם שלפני ביטול עבדות האיכרים או בימי יוון ורומא טובי האדם הורגלו בעוּבדה, ובלבביות ושוויון אישיים ביחס לעבד ניסו לאזן לתועלת עצמם את העוול הצווח.

האוהב את הילד לא ילחצנו, כשם שהאצילים לא הסתייעו תמיד בזכות ההלקאה או ב- ius primae noctis ³) וכדומה. ככל שהילד גדל, כן הוא קונה לו יתר זכויות. כבול פחות, נח מכוֹבד הכבלים בחברת בני גילו, שליט על צעירים ממנו, הוא מצפה בכיסופים לרגע שחרורו האחרון. באפס מנוחה הוא שואל, מתי יבוא הקץ. מתי סוף-סוף יבוא הרגע, שהמעצור היחיד לעצמאות שלימה יהי רק חוסר-כסף, התלוּת החמרית הצורבת. אילו היו לי כך וכך זהובים לחודש, הייתי יכול לעשות כרצוני. המשוחרר, כמו המתעשר, יש בו הרבה תכונות לא-נעימות – לא רק נחת-רוח על שיצא מעבדוּת לחירוּת, אלא גם חמת-נקם על הקיפוּחים והכבלים בשנים שעברו, בַּטְחנוּת עצמית נפרזת ותיאבון ללא-מצרים.

בהשליכו אחרי גוו שורה ארוכה של מאמרי-מוסר שהם כבר מיותרים כיום ושל ציוויים שאינם נוחים לו, הוא הורס במחת אחת גם מה שיש בו ערך ושהוא פרי תרבות, קציר הבנה הדדית, המניחה מקום לחיי-צוות בלא גודש של חיכוכים חריפים. – הזלזול בילד אפשר והוא מזכיר את העבר הלא-רחוק והלא-נעים, שהשיכחה יפה לו, ואת התרעומנות כי מחמת עיכוב אחד, שהוא כיום פעוט ואולי גם יחיד – חסרון הכיס – מוטלת הגזירה של הכרח הכניעה לכללים, ציוויים ואיסורים. ובכן, תסיסה המחלחלת לרוב בלא-יודעים; מורת-רוח, ולא וויתור, אלא יותר התחבאות במארב והסתרת הפגיעה והטינה. –

הרזיגנאציה – היא ההשלמה לגורל, הוויתור השקט, היא ההכרה הנבונה, שאי-אפשר אלא כך, הוא העדר מוחלט של יסוד המריבה והעקשנות, שביתת-הנשק, הרגשה מתוך הבנה, כי מלחמה לא זו בלבד שהיא ללא תכלית, אלא גם שלא כדין. הנוער יש בו מרץ יתר על המידה, הוא מרגיש עצמו קרוב מדי לרגע קיום ההזיות והכיסופים, הוא ציפה והאמין זמן ארוך מדי בנצחון, משיוכלו המעצורים, החדשים ושאינם צפויים מראש, שלא להפתיעו, שלא להביכו, שלא לפגוע בו.

ההרגשה, שמרת פייגה קראה לה בשם רזיגנאציה, היא יותר הרגשת ההיגס ⁴). יהיה הכל כפי שהוא עתה, לא כדאי, לשם מה לעמול, הלא ממילא לא ישתנה כלום – הרי המצע של היחס הפאסיבי להנהלה עצמית, לגילוי חסרונות ומשאלות, לשתיקה, לתיקון השקפות מוטעות ולמה שנקרא אמון.

הרזיגנאציה אין לה מה להסתיר. ואילו ההיגס יש לו הרבה והרבה להסתיר. הוויתרון הוא רך ונוח, הוא מצוין בהעדר-הרצון, באפתיה (פתוס – יסורים, אפתיה – אפס יסורים). הויתרון הוא פירוק הנשק האחרון, ברית שלום, כניעה ללא תנאי. ההיגס הוא שביתת-הנשק, דממת-ארעי, שלאחריה אנו מקוים לשוב ולפתוח מערכה חדשה. ההיגס בא להרדים את עֵרוּת האויב, כדי לשוּב, בתנאים נאותים, ולתבוע ביתר תוקף את הזכויות. הוויתרון – לתמיד, ההיגס – רק להיום הזה. – כך הוא יחסו של הנוער לתנאים וליחסים הקיימים. כך התגבש והוא קיים ועומד ואינו תלוי ברצונו הטוב של היחיד. שעל כן כל תביעות לבורסה ללא שחר ושלא כדין.

האדם הוא יצור הרגע המסוים, התקופה ההיסטורית המסוימת, אפשר שתשכח את ההיסטוריה ואפילו לא תדע עליה, אך פעולת חוקיה אינה פוסקת.

המאמר הזה הוא מעורפל ולא פליאה היא. מלוא-מאמצים אני מבקש מזיגת הנעורים, ואני מעביר תוצאות חקירותי על הילד לתחום הבורסה. אני חוזר ואומר: אף לא גרגיר של צער, רק מעמסת הבעייה הקשה שאני מעפיל אליה ברוב יגיעה. כל תיקון אקבל בשמחה כעזרה בעבודה.

 

סולידריות    🔗

יש בתחום המוסד חזיון הצורב את המחנך שאין בו מידת ביקורת. אם המחנך נוהג חומרה במי שאפילו אינו חביב על הכלל – מיד, כלהכעיס את המחנך, נמצאים לו סניגורים. מסבבתו קבוצה מלוכדה של בעלי עצה ונחמה – נראה כאילו נתעורר קול הסולידריות החברית והוא היוצא ללמד סניגוריה. – (אולי משום כך הלסטים, שהמשטרה רודפתם, זוכים בנקל לפופולאריות ואהדה. אולי משום כך במוסדות זוכים הגרועים ביותר לפרסום והטלת-מרות). מרת פייגה היא שהעלתה במכתבה את מומאֶנט הפּופּולאריות והאהדה. אולי משום כך במוסדות זוכים הגרועים בגלל יחיד בלבד. אפשר ופלוני אי-נעים לו להגיד, לשם מה הוא לווה כסף. – נדחית אינפורמציה חשובה משום שרוצים לחסוך אי-נעימות העלולה להיגרם למעטים במקרים נדירים. האם כך שורת-הדין נותנת?

לא נעים לסרב, לא נעים לאסור, לא נעים ליסר ולענוש, לא נעים להטיל כעס, ולהיפך: נעים להטיל שמחה, חיוך, קורת-רוח.

המותר שלא לעשות מה שאינו נעים?

לא נעים למסור ילדים למשפט, להפסיק משחק אסור. – האם אותו טוב-לב מרושל וקצר-רואי אינו יונק עסיסיו מעצלות ואהבת עצמו. – –

קל יותר שלא להתאמץ, נוח יותר שלא לעשות מה שאינו נעים. נוח יותר לנהוג סובלנות במעשי-עוות, לחפות על אשמים וקלי-דעת.

יודעים זאת המעונינים בכך ומספסרים. דבר זה מחציפם ומטיל אנדרלמוסיה ורק אחרי זמן מורגשת סכנתה ושוב אין ברירה אלא לעוקרה בהתפרצות מפתיעה וללא חומלה. מובן, כי העקירה הזאת מגרה עוד יותר של שום שבאה במפתיע.

אולי משום כך מרובה תועלת המפלגות הפוליטיות הנלחמות זו בזו, שכן המחנות האויבים, כשהמריבה מפַלגתם, מוקיעים כל אחד את האישים המזיקים שבצד-שכנגד. השמאל שולה את הגנבים, רודפי הקאריירה המזיקים שבימין ומגין על אותם הסוגים שבתוכו, והימין נוהג גם הוא כמנהג הזה. מכאן הערוּת והביקורת הציבוּרית. התחרוּת מקיימת את שיווי-המשקל, כובלת את תאבונות העריצוּת וההפקר.

הבורסה, שאין בה מחנות יריבים או מתחרים, בררה לעצמה דרך נוחה של סולידריות וחיפוי העבירות.

סולידריות – זה משעול שדשו בו רבים, שחיה קלה עם הזרם, מנוסה מפני מאמצים, בריחה מפני מצבים שנויים במחלוקת, מפני הרהורים מיותרים – מסייעים לכך חוסר-הפנאי והארעיות. לא כדאי.

יש סולידריות של מאמצים, סולידריות של הופעת קבוצות מלוכדות ומחוברות בתכלית משותפת או באינטרסים משותפים. לאמור, מכאן סולידריות מקרית ועצלנית, מכאן מחושבת ופעילה. יש סולידריות של יצירה ויש סולידריות של לא-סדרים.

 

מכתבים תחת מאמרים    🔗

– – הנוער סבור, כי מאמר בשביל כתב-עת, בין אם הוא עתון שבכתב בין אם הוא עתון שבדפוס, מצריך איזו תפיסה מיוחדת של הבעייה, איזה עיבוד יוצא-מן-הכלל, ואפילו סגנון. מכאן הבושה, שמא הכתיבה תהא ילדותית, תמימה, נואלת, מכאן ההרהור אם כדאי לכתוב בכלל, שהרי העובדה קטנה, הסברתה דבר של-מה-בכך. מאמר – זהו כאילו קול ציבורי, כאילו מי שאנוס לרכוש אישור ואשראי של הרבים. ואילו משלנו עצמנו אנו כותבים רק מכתב או ספר זכרונות.

עד כמה טעות היא, אתה למד אפילו מתוך הדיפרנציאציה של העתונים לפי מפלגות, שכבות, מקצועות. אחת כתיבתו של עתון-יום, ואחרת כתיבתו של שבועון, אחד הוא כלי-מבטא של הימין, אחד הוא מאמר פדגוגי בעתון-יום ואחר הוא בשבועון פופולארי ושוב אחר בכתב-עת מקצועי. בעתוני חוץ-לארץ נתפשט ביותר מדור מכתבים למערכת. – – פעמים אתה שומע בחשמלית, או ברכבת, השקפות חיות, נבונות, מקוריות, שונות לחלוטין מן ההשקפות המזדמנות לך במאמרי העתונים. צא וראה בעתונים האנגליים ותמצא בהם שפעת מכתבים כאלה: איזה כומר בעיר-שדה שואל איך לקלוף תפוחי-זהב מבלי לפגום את הקליפה; משרתת מתוודה על דאגותיה; סוחר נעלב או קונה מרומה פונה לעתון; אֵם שואלת מה מנהג תנהג ברגע מסוים בילדה. לא על הכל משיבה המערכת – הקוראים עצמם משיבים לעצמם.

אוּלי הצוּרה הזאת (של מכתבים למערכת) תיקבע בשבוּעון הבּוּרסה. הריני מזכיר, כי כמופת תהיה העתונות האנגלית שהיא מבחינת העיבוד והתרבות נעלה, כגבוה שמים מן הארץ, על העתונוּת שלנו. לא מעט טראגיוּת יש במצבו של העתונאי בפולין. החיים, שאינם עשירים למדי, אינם נותנים חומר די הצורך, שאפשר יהיה למצוא משהו מעניין לכל גליון; חוסר הפנאי אינו מניח מקום לעיבוד הנושא – נולדת איזו מלאכה שפלת-יד, מזיגה מתוך הריק אל הריקן, כתיבה על דברים של מה בכך ושל איך בכך, ולא בלבד בלי העמקה אלא גם בלי ידיעת הענין. השכר הזעום, מיעוט ההשכלה, חוסר ספריות ואנציקלופדיות למופת – מחמיר על התפקיד.

שעל כן העתונים שבדפוס עשויים יותר להיות מופת-לסתור. והרי לפנינו דוגמה שלא לעשות כמותה. עלינו להישמר מבדיות, פטפטנות, הכללות, תמימוּת. – –

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.