אחד העתונים הספרותיים בגרמניה שאל לפני זמן קצר: “היש לעשות את שנת־גתה (שנת המאה למותו – 1932) לשנת־חג?” ו“מאזנים” הביאו שתי תשובות־שלילה של יעקב וסרמן ושל סופר לא ידוע לי (רודולף פנויץ). וסרמן מדבר סתומות, באופן מפשט, והשני מדבר גלויות, בלשון ממשית. וסרמן רוגז – אם רק על הלאומיים, הסוגרים בפניו את הדרך לגרמניות, או גם על האכספרסיוניסטים, שאינם הולכים, כידוע, בדרכי גתה – קשה להכיר בדבריו. השני פוגע בימין ובשמאל יחד, בהציגו את נטיותיו הנפשיות ואידיאליו של גתה מול נטיות הדורות שלנו ושאיפותיהם: “במקום תרבות אנושית־מוסרית – פוליטיקה; במקום אנושיות אישית – תנועה סוציאלית; במקום שלטון אצילות ופטריציות – פרוליטריזציה; במקום יחס טוב, סבלנות וחופש – טרוף וקרעים מפלגתיים; במקום אחוי המערב והדרום – תעיות מזרחיות צפוניות¹); במקום חברות על יסוד השכלת עולם אינדיבידואלית – לאומיות וסוציאליזם קיצוני²); במקום יופי, הרמוניה ואובייקטיביות – התפרצויות סובייקטיביות לשם דינמיות גרידא וקיצוניות על גבי קיצוניות”. ולא דברים אלה חשובים בשבילי; העיקר הוא – הפלטת אמרה שלו, מוגזמת אמנם, המכילה בקרבה קורטוב של אמת: "גתה לא נעשה מעולם לשליט על גרמניה; כמעט הכל היה והתפתח באופן כזה, שאין אף אדם הגון אחד שיעיז לאמר עליו: “הוא היה שלנו”, דברים היכולים באמת להאמר ביחס לכל סופר גדול של אומתו. ההיה דנטי באמת לשליטה של איטליה, טולסטוי לשליטה של רוסיה, ואיבסן – של סקנדינביה? סופרים כשקספיר או כמולייר, שלא הבליטו רצון ברור ולא התכוונו להגשים איזו אמתיות בחיי־אומתם – עליהם יכולים בני־עמם להגיד: “הם היו שלנו!” אך איך יגיד אנגלי, למשל, אחרי מדיניות־פספילד (וגם זו של רגענו עתה בארץ) או אחרי מאורעות קפריסין, כי בירון, שהקריב עצמו לשם שחרור־יון וששר את “זמירות ישראל”, הוא שלו? לא צדק פנויץ. גם שילר אינו של עמו במובן זה. גדלם וגבהם של ראשי סופרי־אומה הם דוקא בזה, שהם שמיה וכוכביה, ושגם בשאפה אליהם, – לא תגיע עדיהם. ובמה גרמניה נבדלת לרעה אם איננה מגיעה עד גתה? השאלה היא אם שואפים אליו, וכאן יכולות להיות דעות שונות. ולא בדורותינו אני מתכוון לדון, כי־אם בשאלת העבר: מה היה היחס בין גרמניה וגתּה בתקופה חשובה של חייו בתקופת־מותו?

את זמננו יודעים אנו. גם האכספרסיוניסטים המהפכנים משמאל, האוניברסליים ממש, גם הלאומיים, נצי“ם או לא נצי”ם, אינם פועלים ברוח גתה, דומה, כי הראשונים דחוהו עוד יותר מן האחרונים. ולחנם תובעים וסרמן ופנויץ את עלבון גתה האוניברסלי. גם האסתיטיקה של גתה, גם הרמוניותו וגם שאיפתו להשלים עם מציאות ולגלות את טובה ויפיה – כולן כאחת היו פסולות בעיני האכספרסיוניסטים. והנציו“ת, שהיא אכספרסיוניות מימין, מעין קונטר־מהפכה, זרה היא לרוח גתה כמהפכה עצמה, ורוחו זרה לה. ובכל־זאת גם אלה וגם אלה יקחו חלק בחגיגותיו (דבר שאינסטניסטים מפחדים ממנו ביותר, ולכן גם תשובות־השלילה שלהם). ודאי ינבלוהו פה ושם במקצת, אין זה מן הנמנעות, אפילו בגרמניה, וכנראה יהפכו את החג למין דימונסטרציה, כנהוג: פציפיסטי־העולם וחסידי־צרפת שבגרמניה – מזה והנצי”ם מזה, ואפשר יחוגו גם חסידי־רוסיה. לפני שנים אחדות הרי התכוננה ההוצאה הממלכתית ברוסיה להוציא תרגום רוסי של כתבי־גתה בהיקף ובשכלול שלא היתה דוגמתם ברוסיה הקודמת (התרבותית – לפי האמיגרנטים); ואך עם הכוון של השנים האחרונות, צמצום הספרות למטרות פוליטיות וכלכליות וחוסר נייר ואמצעים לצרכי־ספר – בטלה גם תכנית זו בתוך שאר תכניות נועזות, גתה אינו איפוא טריפה גמורה גם בארץ־המהפכה, וודאי גם לא אצל מוסוליני, ואדרבה: שתי הקצוות יכולות להסתייע בו. אדם שחי יותר משמונים שנה ועבד אלילים רבים וכתב רבבות עמודים – אפשר לגלות בו צדדים שונים. וכמו שאמר הוא עצמו באחד משיריו: “העולם מלא סתירות, ואיך לא אסתור עצמי?”³

חוגגים יהיו איפוא די והותר, משיבים־בחיוב אחדים יודעים לספר על הכנות חגיגיות גם מחוץ לגרמניה, ואפילו של חבר־הלאומים. ואם לא רבים הם נשבעים לו באמת, הן גם בימי חייו לא רבו הנשבעים לו. איזו מלחמה קשה נהלה בעדו רחל וַרנהגן הידועה (רחל לוין “שלנו”)? החיים הרי גם אז הלכו בדרכים לא־גתיות, והיו גם אז סטיות משמאל ומימין; בימיו האחרונים בתקופה שאחרי־מותו עד אחרי 1848 שלטה “גרמניה הצעירה” בספרות ובחברה. זו היתה אמנם אוניברסלית, אנושית, מערבית־דרומית. (את הצפון־מזרח, את רוסיה, שנאה ונלחמה בה) – אך גם פוליטית, מפלגתית וקיצונית היתה, וגם צעקנית ולא־אסתיטית. בּרנה, נושא דגלה של זו, פנה גלויות, בדברו על גתה, בדברים לקוחים מתוך השיר “פרומיתיאוס”. דברים ששם גתה בפיו של זה ביחס לזיוס: – “הלי אני כבּדך, על מה? המימיך חבשת פצעים אשר לכואב, ואם יבשת מימיך דמעות אשר לנדכא?”⁴. ואם גם מצאו אז קצת סמוכין בגתה הצעיר, לא נאחזו בו כמעט, כי תקופתו העיקרית, השליטה, ההרמונית, הכריעה. כהאכספרסיוניזם המהפכני־שמאלי בדורנו, בגרמניה הצעירה המהפכנית־שמאלית של אז – לא על גתה התיחסו. הרוֶג ופריליגרט (זה האחרון היה לכל הפחות משורר באמת) היו משוררי התקופה, ואבות־שירתם היו בעלי “הסער והפרץ” – שאיפה שגתה בצעירותו נלוה אליה רגע ונטה מאליה אחרי זמן קצר. גרמניה הצעירה אהבה להתפרץ ולא לכבוש יצרים (כבוש־יצר לשם מדה והרמוניה אינו עוד נזירות). היא הרבתה להג, כתבה רומנים פוליטיים ארוכים ובלתי־אמנותיים ושיריה – פרוקלמציות ממש. דומה, אין תקופה דומה לזו – כתקופתנו שאחרי המלחמה. המהפכה ותקון־העולם היו מוכנים בכיסי־אנשיה ושחרור האדם והאשה וגם שחרור־הלאומים – מובטחים בדמיונם. מהפכות 1830־31 ושל 1848 עברו כמעט את כל בירות אירופה והצפיה אליהן היתה כאל מהפכה עולמית. האמיגרנטים הפוליטיים חלמו לא רק על שחרור ארצותיהם ועמיהם, כי־אם נשאו בקרבם חלום גדול של שחרור האנושיות⁵). אמנם, בפועל היו המהפכות אז ברובן מהפכות־קיקיון כאלו של שנת 1818 והסמוכות לה באירופה המרכזית, המהפכה הגדולה המקווה והקרב האחרון המחליט – לא באו. ואך כל הסימנים נבאו למהפכת־עולם (העולם היה אז אירופה בעיקר), והאויר היה מלא סערה, קרבות, התקוממויות לאומיות (יון ובלגיה גם נשתחררו). ליברליות היו אלו ברובן, ואך גם נסיונות של מהפכה סוציאליסטית היו (בתקופת 1848 בצרפת), והקומוניזם היה גם כן אז ענין חשוב (המניפסט הקומוניסטי הרי נתחבר אז, ובכלל קשה היה אז להבדיל בספרות בין סוציאליזם לקומוניזם). כפי שאנו רואים, לא יכלה אותה תקופה, שחלמה, למשל, על חלוקת אדמת האצילים לאכרים להגיד: “גתה הוא שלנו”, ולא היה בזה שום אסון לא לגרמניה ולא לגתה. ”שכבה דקה" בלשון פּנויץ, או “יחידי־סגולה” בלשוננו – היו גם אז חסידים שלו, וגדולי־הרוח הרי הם תמיד בעצם רק נחלת יחידי־סגולה. מי קורא את דנטי בדורותינו חוץ מאלה? מי יודע את האודיסיאה בלעדיהם? ומי הוא בן־בית אצל אפלטון אם לא בודדים? (קישוט־ארונות אינו מעיד עוד על קריאה ולמוד). המון הקוראים מכירים את הסופרים הפופולריים של זמנם (במקרה יכולים אלה להיות גדולים), אשר רק לעתים רחוקות יקרה כי יחיו אחרי מותם, ולרוב הם נשכחים עוד בחייהם. ודאי עתיד גם גתה להתגלגל במשך הזמן לחביונם של יחידי־סגולה, מקומו יהיה בין המעטים המשפיעים על האנושיות באמצעות ה“שכבה הדקה”, טוביה ויחידיה שבכל דור ודור⁶. ואין זה גם מקטין את ערך “גרמניה הצעירה”, אשר חרשה וזרעה בהתלהבותה את שדה גרמניה הבאה, והניחה יסוד לשחרורה הלאומי והפוליטי, לאחרונה (יש בדורנו גם בגרמניה כופרים בברכה שהביאה אחדות זו, אך לפרוד חדש לא יסכימו גם הם, ולהיפך, מתאמצים להחליש את המפריד) ולהתעוררותה הסוציאלית.

ועתה עלי לשוב לאחור. אם בדורנו קדמה המהפכניות השמאלית בגרמניה להתעוררות הלאומית, הנה אז, הנה אז, להיפך, הקדימה ההתעוררות הלאומית בחצי יובל שנים את “גרמניה הצעירה” המהפכנית. הימים היו ימי נפוליון ושלטון־צרפת. גרמניה שכבה פצועה מפוררת לרגליו. אילו היה הוא מתגבר, אפשר היה מאחד את גרמניה לברית אחת, ומעביר גם לצפון־מזרח שלה את שחרור־האכרים, את הקודכס המשפטי שלו ואת פרורי השלטון העצמי־פנימי שהעניק לארצות־ברית אחדות שלו בדרום־מערבה של גרמניה. אולי היה נפוליון גם מצליח ליסד קיסרות אוניברסלית, מעין פּן־אירופה, או, לכל הפחות, מתקן את שגיאת יורשי קרל הגדול, שפוררו את ממלכת הפרנקים הגדולה והפרידו בין צרפת וגרמניה (יש אומרים, שבריאן ושטריזמן שאפו לתקן שגיאה זו בימינו). אינני יודע אם האמין גתה באפשרויות אלו, אך חסידו של נפוליון היה (אגב, כבירון, ואך מפסגה יותר נעלה). הוא האמין בתרבותיותה של גרמניה, אך היה קטן־אמנה במדיניותה. את “הרמן ודורותיאה” הוא גומר בפתוס לאומי ביחס לאדמת גרמניה: “לנו היא” (“לא נזוז מפה” – נוסח עברי), אבל בימי ההכנעה לנפוליון השלים והסכים. הוא ישב גם אז על מקומו, בארץ בעלת־ברית (משועבדת בעצם) לנפוליון. להעיקר, להרוח ולהאמנות וגם להרמוניה – לא הזיק שעבוד־למחצה זה, גתה הרגיש עצמו אז, בימי שפלות גרמניה, לא ברע. אדמתו, כלומר: מורשת הלשון והתרבות של אומתו, היתה שלו. היו לו דאגות אחרות: סכסוכים עם ההרצוג מיטיבו, דאגות התיאטרון, עניני נשים, התפרצות הרומנטיקאים לתוך הספרות (הם הכריזו עליו כעל אחד משלהם, אך הוא לא שבע־רצון מחברות זו), ואיזה קלייסט מסכן, מחוצף גרם לו מרירות מעט (דוקא מתוך בקוש קרבתו והגנתו), ועוד דאגות; וסבל עמוק היה בנפש, סבל־היוצר ולבטי־יצירה, והגשמת “פויסט” לא נתנה מנוחה, אך בפוליטיקה (וגם בפילוסופית־חיים והיסטוריה) שמש נפוליון דוקא משען וסעד. רק מסביב הורגשה אי־מנוחה במקצת. מצד אחד דרשות פיכטה הבלתי־אוניברסליות, למרות אוניברסליותו של הפילוסוף; מצד שני – קבוצת צעירים בעלי־דמיון שהתאגדו לחדש פני פרוסיה, ובכונות בלתי־אוניברסליות, כידוע. גתה לא האמין בחידוש הדברים על־ידי מתקנים פזיזים. הוא היה אמנם חסיד־אקטיביות ובז לאדם הפסיבי, אך החשיב פעילות מתונה זהירה, פעילות בתוך גבולות ותחומים קבועים מראש, חוק ולא יעבור, ושנויים אטיים וזהירים; וגתה ידע וחש, כי הענינים אינם חלקים, וכי האדמה מתחילה להתנודד סביבו. ואך אמונתו בגדול ובאוניברסלי גברה. הוא האמין בגניוס של נפוליון.

ובינתים המשיכו חפרפרות לחפור תחת יסוד השלוה, ההרמוניה והאוניברסליות. בספרות לא נשאר כמעט אף גאון אחד: שילר מת במבחר ימיו, בעצם התרוממותו היצירתית, אחרי “הכלה ממסינה”, הלדרלין הגיע בשנת השלשים ושלש לחייו לשגעון, והיה כלוא ארבעים שנה עד מותו; נובליס מת צעיר; קלייסט טרף נפשו באפו (לא מליצה היא זאת, כי־אם עובדה ממש, באפו) ואת הרומן שכתב אבּד גם־כן בידיו, אחרי שלא מצא לו מוציא־לאור⁷. ובכל־זאת לא היתה מנוחה, כאמור. גתה חבק זרועות עולם: יון העתיקה ופרס, שירת ליטאים וסרבים ויון חדשה, ורומי היתה כמעט היתה לבית (לא הקתולית של האפיפיור והרומנטיקאים, כי־אם של ימי־התחיה, החילונית־אמנותית), והמזרח והודו בכללו היה כמעט להמשך עולמו המערבי (את האפל שבהודו דחה); באותו זמן פיכטה דורש לפני קהל־סטודנטים ברוח שוביניסטית מצומצמת: הלשון הגרמנית היא היא היחידה הטהורה, האורגנית, מולדת־בית; האנגלית, הצרפתית ויתר לשונות אירופה (חוץ מלשונות איסלנד וסקנדינביה) הן ילידות־חוץ, בנות תרכובת־גזעים, לא־שרשיות, ממזרות. קליסט זרע שורש פטריוטי־צבאי, פורה ראש ולענה, לעיני גתּה. קרנר שר שירים לנסיך קרל ההבסבורגי, בהכותו את צבאות נפוליון באספֶּרן. המטורף יהן עוסק בספורט לא־יוני ולא לשם תרבות יון, כי־אם בהתגוששות מתוך כונות צבאיות. ויש גם אַרנדט, אדם בעל רצון לא רצוי, מסוכן, ששיריו עוברים מפה לפה, ושהנוער נוהה אחריו. והכנופיה הצעירה מסביב למלך פרוסיה – חשודה ומרגיזה את נפוליון, ביחוד שטיין וקלוזביץ⁸ וגם שרנהורסט. גתה לא האמין בכוח גרמניה, נפוליון ידיקנה בידיו וישימנה כעפר לדוש. ולהיפך, עם נפוליון יש תקוה. אפשר צדק גתה, כפי שאמרתי למעלה. אולי היתה באמת ברית גרמניה ונפוליון יכולה לשמש מעבר למשהו אירופי־כללי, אוניברסלי, מקיף, מרומם. אבל הרי נפוליון לא אל ברית שאף, ככל מנצח רצה קודם כל בשעבוד. הוא הכניע, בטל, דכא. מעט הטוב שהכניס חדל מהיות מורגש. מאות אלפי בחורי־גרמניה הלכו להקריב חייהם בשרב־ספרד ובשלגי־רוסיה. לשם מה? הם לא ידעו אוניברסליות מהי, ואת הגניוס של נפוליון לא ידעו להעריך. מושליהם שלחום, והבחורים כפפו גבם והלכו. לא ברצונם שלחום. אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, הרי בן־ברית היה לפרוסיה ולאוסטריה, וכנופית בעלי־הדמיון מסביבו, שחלמה על רוסיה מתחדשת – קרובה היתה ברוח לאנשים החדשים חולמי השחרור וההתחדשות אשר מסביב למלך פרוסיה. ושטיין, ראש מחדשי פרוסיה, הרי פעל ביניהם בברחו מעיר־בירת מלכו, בקצוף עליו נפוליון, וימצא מקלט בבירת אלכסנדר. וכל קצר־רוח ומר־נפש באופיצרי־פרוסיה, אשר קצה נפשם בשעבוד־נפוליון, ברחו לרוסיה ויכנסו לצבאה (ביניהם גם קלוזיביץ). וספרד – מי ממושלי־גרמניה רצה לדכא ממלכה נחלשת ובלתי־מסוכנת זו? ובאוסטריה רחף עוד במרומים צלו של יוסף השני המנוח, המשחרר והמחדש, ורמז לימים טובים, וצל של קרבן־חופש חדש, אנדריאס הוֹפר הטירולי, גבור־המולדת, זעזע כל לב. לא: הענינים לא היו חלקים; לא גתה היה אז חלום הנפשות הצעירות; לא הוא.

מה היו אומרים הגדולים האחרים אילו חיו? קלייסט ודאי היה לוהט כתנור, נשא עם גל ההתלהבות הלאומית; שילר והלדרלין – מי יודע? אפשר היו מתגברים “וילהלם טל” אצל שילר ושירי “דייטשלנד” אצל הלדרלין על ההרמוניה שבשניהם, ואפשר לא. שילר הרי היה כולו להרמוני בהתקרבו לגתה, וב“היפֶּריון” של הלדרלין ­– כבר ישנה שניות. ונובליס? האוניברסליות הקתולית, שהיתה אמנם לא־סימפטית לגתה, הרי ראתה גם היא בנפוליון, – עד השפילו את האפיפיור, – גואל ומקים וכרעה לפני הגניוס שלו. אך גתה לא הלך בראש החדש, והחדשים לא הלכו אחריו. הוא אמנם נטה חסד לקרנר, בזכות אביו, העלה גם מחזות שלו על הבמה בוֵימר, אך אפשר לשער כי חרוזיו של המשורר הצעיר על אלה שאינם מתנדבים להלחם בנפוליון: “נבל חסר־כבוד עלוב הנך, נערה גרמנית לא תנשקך, שיר גרמני לא ישמחך ויין גרמני לא ישיב נפשך” – לא השיבו את נפשו של גתה. הם היו צעקניים (היו אצלו גם שירים נהדרים, נפשיים), בנליים כמעט, אך רעננים וחיוניים, וקרנר שלם בדמו בעד שירתו; בין ראשוני המתנדבים היה לגדוד הצידים השחורים של ליצוב, מקום התאספו מבחר צעירי גרמניה, ואבא יהן הלא־צעיר בתוכם, ובן עשרים ושתים נפל במלחמה. עוד בשנת 1830 מדבר גתה ברוגז גדול על שנים אלו, מצטדק, מתפתל, סותר עצמו. את הרגע האחרון, מלחמת השחרור של 1813, העריך בכל־זאת אחר־כך, אך את עבודת ההכנה הכבירה בפרוסיה ובחוגי הפטריוטים והנוער לא הזכיר ולא העריך. עם גתּה היתה האוניברסליות, חוסר־השנאה וגם אהבה לצרפת. הוא עמד למעלה מכל לאומיות, כדברו אחר־כך, **ונפוליון **– ודאי קננה בנפשו איזו אמת גדולה, למעלה מן המציאות, ואצל אחרים – סבל האדם, חרפת־העם, עלבון המולדת (מנחת אין בורחים לרוסיה). דברים פשוטים בתכלית. לאחרונה שחקה להם השעה: מפלת נפוליון ברוסיה. העם בכה למשפחותיו, בכה את רבבות חלליו ואבודיו בשלגי נכר על לא־דבר, לכבוד המשעבד (באיזו פשטות איומה מתאר שטיין במכתב מוילנה את נוראות ההרוגים, הפצועים והחולים. על שמונים אלף הוא מדבר). והנוער שגדל בינתים (מבני ט"ו ומעלה) זרם לרבבותיו (אולמי האוניברסיטאות והגימנסיות הורקו, מספר קרנר) אל דגל לוחמי־השחרור, בעלי־דמיון לא אוניברסליים כלל (אף כי ארנדט באחת מקריאותיו מדבר על שחרור כל העמים מעול העריץ). בליכר, שעמד אחרי־כן בראש הצבא – לא היה לא גדול ולא נעלה, מין קוטוזוב בעצם (רק שלא רעד מפני נפוליון כמוהו), שטולסטוי, האוניברסלי בזקנותו⁹), קשר לו כתרים בנעוריו, ביצירתו האפית הגדולה: “מלחמה ושלום”, ברוממו אותו על נפוליון (למתנדבים הגרמנים שלחמו בצבאותיו בשנת 1812 בשלגי־רוסיה, היתה עליו, על קוטוזוב, דעה לא־טולסטואית כלל), ולא־גדול במובן הרוחני־תרבותי היה גם פון־ליצוב, בעל “הציד הפרא והנועז”, כמו שנקראה אז רדיפתו את חיל נפוליון, ורבים מאלה שנהרו אל דגלו, נלהבי המולדת, לא אוניברסלי היה חלומם ולא לשמו הקריבו עצמם (הם חשבו שכל שני בהם יהרג – ולא נרתעו, כך מספר קרנר משתומם). טרגדיה ידועה ישנה. גורל עמים לא תמיד הולך יד ביד עם גורל האנושיות. יש נגודים כבדים ביניהם, לפרקים אין הקרעים מתאחים. ובחיי־גרמניה נצחו הקטנים, וגתה הגדול נשאר מאחור, בצד, ואף כי שאף רוח בהפטרו מאפוטרופסות צרפת של שלטון נסיכו, שהגבילה גם את פעולתו.

ההרויחה גרמניה אם הפסידה? מי יאמר? מנקודה עליונה אולי הפסידה, אבל מנקודת החיים, ולפי ההרגשה שלה – שוחררה. השחרור התגשם רק למחצה. הלאום שוחרר מעול זר, אך העם, האדם – לא שוחרר¹⁰). אולם מפה צמח החלום החדש: “אחדות גרמניה”, וגם נמשך חוט למלחמות החופש הפנימי. ההיו התקוממויות גרמניה הדרומית ודרישות של קונסטיטוציה וחידוש־החיים מאת מושליה, שנים אחדות אחרי קונגרס וינה – פרי זכרון סדרי נפוליון הטובים, שרידי אידיאלי צרפת המהפכנית, או צמחו מתוך חלומות־השחרור הקודמים, מתוך “סער ופרץ”, גתה הצעיר, שילר, הלדרלין, פיכטה וארנדט, ומחלומות מבחר הצעירים שהתקוממו נגד נפוליון? ודאי היה בהם גם מזה וגם מזה. האוניברסליות היא מפשטת לרוב, והחיים יש שהם נוטים לצד הלאומי ויש שהצד החברתי מכריע. הכל לפי הרגע והתנאים. בכל אופן נשאר גתה בפועל מחוץ, גם פה וגם שם. הוא היה למעלה מפוליטיקה; בצעירותו היו חלומות, ואך הוא נרתע מפני המציאות האכזריה. מהפכת־צרפת אז מהפכת־רוסיה היום רכשו הרבה חסידים נלהבים, ואך גם הטילו אימה על רבים. אוניברסליות איננה עוד מהפכה עולמית. אוניברסליות לחסידיה – היא אמת, יופי, גודל, הרמוניה, ומהפכה היא עריצות, דם ולכלוך יחד בתוך חלום גדול ונשגב. והקליפה מסתירה את הגרעין, ויש שהיא גם משכיחתו. פרומיתיאוס מנחם את עצמו: “אם דמית אפוא, כי אברח לשממות־מדבר, יען אשר חלומות־פרחי לא כולם גמלו?” אל המדבר אין הולכים, אבל יש דרך יותר טובה וקלה – אל ההרמוניה. ובחיים – יש שההרמוניה מוליכה אל המדבר, כשם שהמהפכה קשורה לפרקים קרובים בעריצות ובשעבוד ויש שהיא גם מביאה אליהם, נגמרת בהם. העולם מלא סתירות, והמשורר הגדול, המשלים עמהם בנעוריו ושואף הלאה – מבקש לו מקלט סוף־סוף בנוה־שלוה ובפסגת־הרום. הוא פונה עורף לעולם, והעולם צועד הלאה בלעדיו, ויחיד הסגולה השואף לחיים ולגניוס כאחד – נחנק ונאנק בין סתירות נפשו. והמוצא – של יחיד־סגולה.

הרביתי לדבר, ואין חשק להלאות אתכם יותר. וסוף־סוף דברי הם רק משל. והנמשל? יש שני משלים, אצלם ואצלנו. מעשֹי־אבות סימן לבנים¹¹. הנמשלים אינם משוררים, אלא תקופות־חיים; לאלה בעיקר התכונתי, ובגתּה רק תליתי את הדברים. אולם על הנמשלים לא אדבר הפעם עוד מועד לחזון, ויבוא מועד.

חג־החשמונאים, תרצ"ב תל־אביב.

גתה נגלה לי בהיותי בן שבע־עשרה שנה. נתתי אז לחבר בן־כרך רובלים אחדים, למען ירכש לי בהם את אחד מסופרי־המופת האשכנזים, והוא רכש לי את מבחר כתבי גתה. ברוך יהיה! אצלנו בעיר הקטנה הכירו עד אז רק שלושה, את שילר, אהוב משוררינו, את היינה היהודי ואת “ידידיה אפרים” (לסינג, ידידו של “נתן החכם”, בן מנחם), ואת גתה לא ידעו, אף כי את “נוה צדק” שלו ראו (התרגום של “הרמן ודורותיאה” אז), ואת “בן אבויה” קראו. בפתחי את הראשון מן הכרכים שקבלתי אורו עיני. קודם־כל שירי־מיניון שנגעו עד הלב, ואחרי־כן קריאת “הרמן ודורותיאה” עם רשימת המלים על נייר ומלון ביד, והתאבקות עם שבוש המושגים הגרמניים והבלבול שהכשילנו בהם הז’רגון שלנו. ואחרי התגברות על “הרמן ודורותיאה” ו“אגמונט” נחתך גורל הסמפטיה הספרותית שלי. נסגרה בעדי הדרך לשילר ולהיינה ונשארתי מחוץ לספירת משכילינו אז, וגם יחסי לספרות הרוסית היה מאז למפוקפק. וכך נשארו לי בעצם שתי ספירות רוחניות: העברית והגרמנית. השאר הן פנות־לואי. ומוזר: עם כל זרותו של גתה לעולמנו אז – היה לי קרוב, מובן וטבעי. מדוע? לא ידעתי אז, ובעצם אינני יודע עד היום.

ומוזר גם זה. טולסטוי לא סגר את הדרך לפני לשום רוסי שנתחבב עלי. ישנם כאלה שם החביבים עלי ממנו. כבוד לו – כמה שתרצו, אך אהבתי־זו היתה ללירמונטוב, לטורגנייב ולגורקי הצעיר. ויחס פנימי, יחס מסוג מיוחד – לסולוגוב אחרי־כן. וגתה סגר. אין אף גרמני אחד שנגע בנפשי כמוהו. הכבוד אליו לא הובא כלל בחשבון. לא חשתי שום מחיצה נפשית. בכל פנה שבו נפגש לך דבר־מה מעצם מהותך. “אולימפאי” – איזה אולימפאי? גם אולימפוס וגם סיני הם דבר־מה עליון. בעליונותו של גתה מסוג זה לא חשתי אף־פעם. כאחד השר בתוכנו היה לי. לא האפיקן הדהימני, כי אם המשורר לבבני. והוא הוא שהפך לי את האפיקה שבו להמית־נפש, ועל־ידיו היתה לי ה“אודיסיאה” אחרי הרבה שנים כאחד ספרי התנ"ך היקרים והמרעידים כל נימה שבנו, מה לו ולאולימפוס? הוא פשוט מלא סבל ויסורי־נפש, המטליא קרעי־נשמתו ברקמות־יופי והיוצר לעצמו ולאחרים אילוזיה גדולה של אחדות עליונה ומשתיקה ומרפאת, ומתחת לתחבושת האמנות לא נגלד הפצע. ואין בכך כלום. זה היה קרוב לי יותר מאלה המגרדים את צערתם בחרשׂ כאיוב אנו, הליטאים והמתנגדים, ידענו, כי יפיָם של דברים הוא בהסתרם, וכי יסוריך ואשרך לך הם ולך הם צריכים להשאר אך ידענו גם כן כי יש אמת בעולם, וערכם של גלויים הוא לאין־ערוך. גם אנו שחקנו, ואך משחק לא מלא את החיים, כי־אם הרצינות והאחריות. וכך היה גתה מובן לי מכל צדדיו. היינה שלנו בדח, שעשע – אם כי מתוך דמעות לפרקים – וגתה, גם בו המית־נפש ומשחק, אבל מתוך כל עומק החיים ויסודם. דומה, אילו הכירוהו סבא ואבא, והיו מסוגלים להרחיק את הקליפה האלילית החוצצת – היה מובן וקרוב גם להם. כמה טרגיות יפה היתה גם בחייהם, וכמה ידעו להסתיר עליה בבת־צחוק או באמרת־חידות נוקבת עד התהום.

שמונים ושתים שנה חי האיש, ודרך ארוכה עבר, לא מדברי־זמר עד דברי־הבלים, כי־אם מסער ופרץ עד שעבוד מרצון לחוק, דרך כל אדם, הדרך מאביב לסתיו, מנוער לבגרות־חיים, ואך עבד לא היה גם לחוק. כל ימיו נלחם ושאף לאחדות, ומשהו לא צפוי קלקל לו את האחדות המבוקשת. כשהגיע אליה ב“איפיגניה” וב“הרמן ודורותיאה” הרס אותה ב“פויסט” וב“וילהלם מייסטר”. הפצע לא נגלד, וקרעי־הנפש לא נתאחו. קרה כזאת גם לטולסטוי, ואך שם הרס הכל, ויצא מורה מבלה עולם וקורא את האנושיות להבטל מ“פרו ורבו”, גתה מחדש עולמות ויוצר עולמות, אוהב חיים וקורא לבנות עולם. בהימנון לקרקע ולעבודתה נגמרים לא רק “הרמן ודורותיאה” ו“שארויות־בחירה” (“Wahlverwandschaften”), כי גם פויסט השני. דרך האדם מן האדמה אל האדמה – לא רק מחיים למות, כי אם מחיים לחיים. האדמה היא ההתגלות הנצחית בשביל האדם. בה סתיו וחורף – ואביב נצחי אחריהם, נצח־החיים.

––––––––––

ב“ככל הגדולים” התרסתי נגדו קצת. כן, בפועל נטה קצת לקפאון ברבות הימים. המורד והמתפרץ, האדם החפשי של נעוריו – לא התגשם בחייו בתור אדם חברתי, ונצטמצם רק בחיי הפרט, ואך האדם ביצירה נשתמר. “אוניברסלי” – אומרים הם. לא; האוניברסלי – אין לו מגע ישר בנפש. האוניברסליות היתה לו לרצון, לשאיפה, ואך מתחתיה ביסודו היה האישי והמיוחד. וגם העם. האציל ב“שאריות־בחירה” מצדיק את קיומו בתקון חיי אכריו יום־יום וביפוי חיי החגים שלהם. הרמן ודורותיאה – זהו הימנון לאומי והעמדת האדם הקטן, עובד האדמה והחיים, במרכז הבריאה. ולכן יש לכל אדם דלת או אשנב אליו. כי הוא אהב כאדם יוצר את הכל, את הדומם, הצומח, החי והאדם. למדרגה זו לא נגיע. כן, יש פנות יצירה שלו שנשארו סתומות, שלא נפתחו – אולם גם הגלוי מספיק. השאר – לפילוסופיה, לחוקרי־טבע ולמומחים למדע־גתּה. אני רק קורא פשוט שלו ומה שקבלתי – דייני. ותודה לעם ולתרבות שיצרוהו.

למשורר המרכזי של עמו הגדול היה, כישעיהו בנביאינו. יש לירמיהו וליחזקאל, ואף לאיזו נביאים קטנים, דרכים ומשעולים שלהם, שבהם הם שליטים, ובכל־זאת הנביא הוא ישעיהו (כמובן, על פי הספר כולו), שאחד בקרבו את הכל, וכך הוא גם יהודה הלוי ביחס למשוררינו האחרים בימי הבינים. וכאלה – גם הוא. לשילר יש עולם שלו, להלדרלין – מקדש, לנובליס – פנת־סתרים יקרה, להיינה – ואך מה ארבה דברים? העיקר הוא, שהוא, גתה, כוללם יחד, הרוח הגרמני של הדורות כאילו שאף וחתר אליו, וממנו קוי־אור יוצאים ונמשכים לכל זרם תרבותי ושירי אחריו בעמו. איזה רבוי צדדים! איזו שפעת חזיונות־חיים! איפיגניה – מקדש שגגו חופף על ראשך כענני־שמים, הרמן ודורותיאה – מגלת רות ופרק אפוס יוני במזיגה, פויסט – חיוניות נפלאה שנתגלתה לי עם השנים, ופויסט ב' – פרשה סתומה עד היום. היה לקוי גם בו, לקוי ענקי. אחרי שפטר נפוליון את לפלס, המתימטיקן ויוצר הקוסמוגוניה הידועה, ממשרת מיניסטר – הצטדק באמרו: “הוא מביט על העולם מנקודת המספרים הקטנים לאין קץ”. דומה, כי גתה הביט בפויסט ב' על העולם מנקודת המספרים הגדולים לאין קץ, ואנו, בני־אדם רגילים, אובדי־אורח ביניהם. דרכנו – במספרי החיים שלפי השגותינו. לכן, החיוני שבו קודם לנו מכל אשר אצלו. ואך גם בשעה שמוציא אני מגדר היקפנו המשותף את הנקודות העליונות שבו – לא יחליפנו לי שום יוצר. במשך השנים מתרגלים אנו לחשוף את הנחוץ לנפשנו בכל פנה, וכל יוצר ויוצר מגלה לנו איזו פנה בנפשנו ובעולם. אולם ישנם יוצרי־עולמות. יש גדולים ורחוקים, והוא גדול וקרוב, ומכל צד כמעט. במובן זה אין דומה לו. מכל פנה שאני נגש אליו הוא אומר לי מה מגלה לי ברק אור או פנת סתר. מאין ידע את הכל? העיקר שידע. ופרקים ידע את אשר יכלו לדעת רק הדורות שבאו אחריו, וגם את אשר סגרו בשבעה מפתחות דורות שלפניו. זקנים וצאצאים דברו בו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אהבה וחובה, – שאלה ענקית זו, התנגשות יסודות החיים הכי־מסוכנת – היתה אצלו לאחד ממרכזי יצירתו. היצירה הבאה חזרה עליו, הבל ב“אַגנס ברנויאר” חזר על “הבת הטבעית”. המלך שאינו רק מלך, כי־אם גם אדם, מוכרח להקשיח רחמיו ולהקריב חיי־אדם ונשמת־אדם בשעה שמנוחת העם ושלומו דורשים קרבן זה. לא על אלפי הקרבנות, על קרבנות של מלחמות ומהפכות מוסב הדבר, באלה לא התקדם האדם אף שעל. מלחמת־העולם וס.ס.ס.ר.¹ – הן המלה האחרונה של שפיכת־הדם הנצחית, והמחר – לפרקים נפשך זועקת: “אל יבוא!” או “יבוא ולא אחזנו!” איך אומר האסיר ב“הכף השבורה” של טשרניחובסקי: “ביום ברוא אל ארץ ושמים היה הכלא הגדול”. וגם ה“תבל האחרת”, שאליה מתפלל יעקב כהן, לא תועיל. כל עולם, כנראה, תחילתו בית־כלא ודמים וסופו דמים ובית־כלא. “הקרב האחרון” הוא רק אגדה, חלום שלא יתגשם. לא על אלה מוסבים הדברים. את התהומות ידע גתה כיוצרי־יון, ורק שבהם לא היה מה להוסיף, פה רק סכם, בפויסט ב'. הוא בחר את השאלה בחוג צר ויעשנה לעולמית, כיל“ג את “צדקיהו בבית הפקודות”. ובין האהבה והחובה – הכריע לכף חובה. כך הכריע ב”שארויות־בחירה“, ואחריו טולסטוי ב”אנה קרנינה“. “לי נקם ושלם” – פסוק “האזינו” זה שימש מוטו לטולסטוי. וגתה גומר במות כמוהו, ואך בכאב, ברחמים ובסליחה. תפיסת “ביאטה ומרילה” המאוחרת היא לא חשובה לעומת תפיסת אנשיו אז. ואנושית היא גם תפיסתו ב”הבת הטבעית“. הוא נשתעבד לחוק, לחובה. הוא ידע כי צורת החוק אינה נצחית, משתנית. כשאין מלך אין קונפליקטים אלה, ואך החוק והחובה נצחיים הם – ויש תמיד קונפליקטים חדשים. איני יודע אם קונפליקטי בעור־חמץ של אדם בס.ס.ס.ר. עתה הם קונפליקטי אהבה וחובה, או אפשר שורר שם רק חוק בלי אהבה. אך אם יש אהבה, אהבת אב לבן, אח לאח ואהבת גבר לאשה – אז יש שם קונפליקטים, ופה רוטטת נשמת הנצח: בת־יפתח ושמעון בן שטח שהמית את בנו כדי שלא להטיל פגם בצדקם של סנהדרין. פריסטיג’ה – תאמרו? לא פריסטיג’ה, כי־אם שלום־עם בטחון־עם. הרגעים הגדולים והמכריעים לאלוהים הם. פה לא יעזור אדם – והאלוהים ((Die Götter אינם בידינו. בקונפליקט הקטן יכולים אנו להכריע, ואנו אחראים בעדו – וככל שיגדל האדם רבה אחריותו. ומלך (גם לנין ומוסוליני מלכים הם) אחריותו לפני אלהים ועמו גדולה. קטנות היא אם מוציאים בזמננו מתוך מבחר כתבי גתה את ה”בת הטבעית". שאלת זמננו היא כשל זמן גתה.

בנעוריו המשורר הוא או מתפרץ וסוער או שר כשיר הצפור. האדם הצעיר בכלל חושב: או “קצנו בתבל הלזו”, או “רצוני להיות מה שהנני, ואיני רוצה להכריח עצמי”. ואחרי־כן, כשמתאסף נסיון־חיים כבד משקל וערך, ואתה רואה כי כל הפרץ והסער לא מוטטו בעצם אף יסוד חיים אחד, כי־אם צורות־חיים, ואתה נוכח כי רצונך להיות מה שהנך – זה אומר: רצונך להחזיק בקפריזה רגעית וזמנית שמי שהוא הדביק בך, או שמתברר לך, שאם כל אדם לא יחפוץ להכריח עצמו ולותר בכל צעד שבחייו לא יוכל העולם להתקיים אף רגע אחד – קץ אתה בשתי אלו יחד. יודע אתה להבדיל בין עיקר הקיים ובין הטפל המשתנה, ויודע אתה להטיל ספק בעצמיותך, ולהתאים רצונך לרצון עם, כנסיה, מעמד ואדם. יודע אתה כי סכנות כרוכות גם פה. ערובות לטוב ולצדק לא ניתנו מעולם, והתנגשויות שנאה ודמים אורבות בכל פנה. אך כשיר הצפור לא אשיר ועל פגרך אתה לא תפסע – רק נתחים־נתחים תגזור מנפשך למען התאימה לחובת החיים הגדולה ולהכריחם. אשרי הרקדן והמרמה עצמו, אשרי האומר ואינו עושה, וטוב למי שיכול לשים את עול הברזל על צואר אחרים ולהוציא צוארו מתוכו. ואך כולנו עול־הברזל חדל מהעיק עלינו במשך הימים. אנו מרגישים, כי עול החיים הוא וממנו אין מפלט בחיים. מתחילים אנו באילוזיה של חופש וגומרים בהכרח. ופה נקודת הפגישה בין שפנוזה וגתה, המקבלים שניהם את יסורי ההכרח באהבה, ורואים בזה את החופש העליון. אשריהם! אנו לא זכינו לכך.

­­­­­­­______________

אותנו היהודים לא אהב ואומר את האמת: זה גם לא ענין אותי ולא פגם בו. כל עניננו היה מחוץ לתחום היקפו. אנו נצטמקנו אז, היינו רק הגטו של פרנקפורט מולדתו, ורחל ורנהגן חסידתו היתה רק יהודיה קטנה ולא יפה שברחה החוצה. הוא התענין בה רגע רק מפני שעבדה בשביל פרסומו, ופחות משהתענין באחרים שלא הגיעו עד קרסוליה. בתור אשה לא ראה אותה כלל. שלילתו אותנו, את היהודים החיים שבדורו, אינה פוגמת. וזו של טולסטוי פגמה והרגיזה. את התנ“ך העריץ והרגישו. רות ושיר־השירים ואיוב ואחרים היו פרקי יופי וחיים בשבילו. הם לא נתנו לנפשו מה שנתנה יון – אך הוא לא ותר עליהם וינק מהם כמה שיכול ועשם ליסוד בשירתו. הוא, איש־העולם, הוקיר את יצירתנו העתיקה, ולא רק אותה, הוא הוקיר גם את הודו ופרס. התנ”ך של גתה איננו ארץ־הישראלי שלנו, מציאות מלאה של יום־יום, – לו היה רק אידיאה וסמל, הקוראן לא היה של ערב “דין מוחמד – סייף”, כי־אם של פרס, של פרס בעלת המשוררים הגדולים שהיו עוד אליליים במהותם, ובעיקר של חפיז המשורר הפרסי שלו, איש החיים והתענוגים והמסתורין הספקנות והנזיר כאחד. הוא אחד מזרח ומערב ולעת זקנה חתר מזרחה, ואך חייו היו: גרמניה, יון ואיטליה. המזרח נשאר ענין של שעשועי אמנות, רק התנ“ך נתקבל כיסוד. אנו כנראה, שייכים למערב יותר מלמזרח. ואם המערב שוקע באמת – אינני יודע מה יהיה גורלנו. ואך חוששני כי המערב הוא גם כן ענין של התגלות נצחית, ובעיקר חיוני הוא ויוצר בלתי־פוסק, **ואור בו. ו”**הרבו אור" – זו היתה מלתו האחרונה של גתה, ו“יהי אור!” – מאמר ראשון של יצירת העולם בפי אלהי ישראל

ובקוריוז אגמור. את גתה, יוצרה הכי־גדול של תרבות גרמניה, מופת ודוגמה בלשונה – חשבו המדקדקים ושומרי טהרת הלשון בזמנו לחוטא. היתה לו אורינטציה צרפתית בסגנונו. מן הכובד הערפליות של הלשון הצפונית נהה לאור הקל של בנין המשפט הצרפתי הדרומי יותר. הבהירות הצרפתית משכתו. והמדקדקים וזקיפי־הטוהר לא יכלו לסלוח לו זאת. מטת־סדום – נצחית היא כיצירה וכהתחדשות

ואך את הסובין של צרפת לא קבל. המליצה, משחקי־המלים, היפיפנות הורחקו. וגם את המתיקות העשויה והצעצענות – ענין משותף לעמים שונים ולמשוררי כל דור – זרק הלאה. אין דבר יותר משונה – מאשר בדבר אדם על גתה בצעצועי־לשון, במתיקיות־השתפכות ובתמונות לשם תמונות. גם על הפשטות מדברים אצלנו – ולא רק אצלנו – במליצות ובצעצועים, והוא היה פשוט עד לידי גדלות. ואך פשטותו לא קררה, עסיס־חיים תסס בה. בנקודותיו העליונות אולי היה כבר קר, ואך בשטח המגיע אלינו היה חם, מאיר וטוב, חובק זרועות עולם אשר ידע להיות גם כאחד־האדם.

י“ז אדר ב', תרצ”ב

• חווה ראוך-סטקלוב
• גדעון ביגר
• רן נוה
• צחה וקנין-כרמל