לנשמתו של בר־טוביה

בשחרותו של אדם – אמונתו בעצמו גדולה, ולכן רבה האמונה גם במה שקלט מאחרים. נדבק בך רעיון והרי כולו אמת ואין להרהר אחריו. לאדם הצעיר מופיע הכל מתוך בחינה אחת, והשגתו – אחת. לבחון אין צורך, להשיג אפשר רק על מתנגדים. לא כן האדם בערוב יומו. נצטבר נסיון רב של חיים ומעשים, נתערערו סדרי עולם שנדמו עמודים ויסודות בל־ימוטו. ובהציץ העין לתוך הדברים – וכמו נשאר הכל כשהיה: קליפה נשרה וקליפה צמחה – והתוך לא נשתנה; ואם נהיה איזה שמא לברי, הרי הרבה מן הברי הפך לשמא. והכל מופיע לך במראות שונים ודן אתה בנפשך על הדברים מכמה וכמה בחינות (אין פלא אם פילוסופי ימי הבינים שלנו, אנשי שתי־אמתיות ברובם, יצרו את המושג “בחינות” וסלסלוהו), משיג לא רק על אחרים, כי גם על עצמך, קליפותיך נושרות לעיניך ואתה מתאמץ לעמוד על גרעין נפשך וטיבו וערכו הבלתי־רגעי, להציל מה בשביל הקיָם שבך. להשגות שונות הגעת, השגות ילדות, נוער, ימי־עמידה וזקנה. דעתך כאילו מתישבת, אך הזמנים והחיים מטורפים, ובהמוט אשיות עולם ואדם, – אין להתגאות בישוב־דעת, ולהיפך יש שהדעה נטרפת מתוך ידיעה והתאמצות לחדור.

אשרי איש המעשה שכל זה אינו נוגע לו. המעשה כאמנות – כחו בצמצום, והעיון כחו בהיקף, בחדירה. איש־המעשה מצווה על “ולא תתורו”, ואיש העיון והרגש תָּר אחרי לבבו ועיני רוחו. ולכן השגות, בשני המובנים.

התחבטתי בשם הספר כדרכי. רציתי בשם־המַסְוֶה: “טיולים” כשם מאמרי הראשון בספר; חבר יעץ לי “בחינות”, על פי “חובת הלבבות” ונמצא מערער על השם הזה; בינתים בא יובל הרמב"ם ונצנץ השם “השגות” (על פי הראב"ד), בעל מובן דו־פרצופי, מתאים לצרכי.

מאמרי הספר כלליים הם באפיָם ונחלקו על פי תכנם לסוגים. מאמרים ורשימות על אישים של ספרותנו העברית, על שאלות ישובנו (ואפשר גם פוליטונים) – הם ענין לספרים מיוחדים.

את ספרי זה מקדיש אני לבר טוביה; האדם היחידי אשר בהתהלכי עמו ראיתי עצמי כעני וכילד. אל ישפטו עליו רק על פי כתביו: אדם שבעל־פה היה וידע גם להתכוץ ולשתוק. מיום שהכרתיו הוטתה ראיָתי לצד אחר, לאופן־הראיה המיוחד השולט בספר זה. הוא ידע כי אין בטחון, ואין לו מנוחה גם בקברו. אני מזדעזע בהזכרי שספֶּר עברי בודד מניצה העיר (ב“הארץ”), כי הקצו לו שם קבר־עניים לחמש שנים; וכולנו שותקים. וקבר לא יהיה לו ולכתביו אין מאסף. גם יחס זה השגה הוא, השגה ספרותית ואנושית של כולנו. מה אנו ומה השגותינו?

י. ר.

אייר תרצ"ה.

I

מאת

יעקב רבינוביץ'

---

טִיּוּלִים

מאת

יעקב רבינוביץ'

לבקורת המחשבה המודרנית

א.

הפילוסופים שוללים או מטילים בספק את מציאותו של כל העולם המוחשי ומודים רק במציאותם של המקום והזמן, שני מושגים ריקים, שאינם מכילים בתוכם שום תוכן ממשי. ועם־כל־זה יש שלבנו נוטה להאמין, כי הפּילוסוף קרוב יותר אל האמת העליונה מאשר חוקר־הטבע, המודה רק במוחשי לבד.

המושג “מתחת לסף ההכרה” יש בו פנים לכאן ולכאן. בפי הפילוסוף הוא אומר: מה שהוא ממעלה לכל הכרה, בעוד אשר בעלי החומר מניחים בו כונה של בטול: דבר שאין לנו עסק בו, באשר אינו נכנס בגדר תפיסת שכלנו, או דבר הנמצא עדין בחוג שלטון האינסטינקט, בספירה שלמטה מן השכל. וכדי להבדיל בין הצדדים השונים של מושג זה, צריך היה להוסיף על המבטאים: “מתחת לסף ההכרה” ו“מחוץ לתחומי ההכרה” גם את המבטא: “ממעל למשקוף ההכרה”. מושג זה היה מגביל להכרה את מקומה המגיע לה בעולם הרוח.

האופטימן אומר: “עולמנו הוא הטוב בכל העולמות”, ומכוֵן בזה להגיד: הכל טוב בעולם זה שכּולו טוב. הפּסימן אומר: “עולמנו הוא הרע בכל העולמות”, ואך אין פסימיות זו נוראה עדין כלל, מפני שמודה הוא באפשרות עולמות אחרים שהטוב שולט בהם. אבל כשבא אחרון שבפּסימנים ואומר: “עולמנו הוא הטוב בכל העולמות” – זוהי פסימיות שאין למעלה ממנה. זה אומר: אין מפלט מפני הרע, בהיותו טבוע בעצם הבריאה, ועולם וטוב הם שני מושגים המוציאים זה את זה.

כמה מאושרים הם הפּסימנים, המאמינים, שיש בכחנו לשלול את המציאות, מפני שאין מציאות מחוץ לאדם (בכלל או בפרט) המכיר בה. אם כחו של האדם גדול הוא כל־כך עד שיכול הוא ליצור עולמנו ולהחריבו – איזה מקום יש לפסימיות? עתידה אפוא האגדה לספר: “כל מקום שהסיחו ממנו עינם – מיָד נשרף”. אלא שפּסימנים אלה אינם יכולים לשלול אפילו את הכאב הגופני היותר־קל. בעולם המוחשי שולט הנסיון בתקפו – ושניוּת זו, שהפילוסופים מודים בה, אינה נותנת לבטל אפילו את היתוש הקטן ביותר בשעת עקיצה. מתוך שאנו הננו בוראי־העולם, יוצא מזה, כי עקיצה זו הנה רק פרי יצירתנו. ואם יתוש זה הוא נמצא בהחלט או הנהו פרי נסיוננו הסובּיֶקטיבי – לחיינו אין בזה כל הבדל, מאחר שהכפירה במציאות המחלטת אין לה כל שליטה בעולם־הנסיון שלנו, ואין ביכלתה לשנות את הרע היותר קטן של חיינו, שלפיה, אמנם, יוצריו אנו, אלא שלבטלו אין בכחנו כלל וכלל.

הנוֹרמה המוסרית והצווי המחלט אינם אלא נֹאדות ריקים, שכל דור ודור ופילוסופיו ממלאים אותם יין או מים, – הכל לפי הדור והאדם. ויש שהמים הם ישנים והיין חדש, ולפרקים מוטב לו לנֹאד כי ישאר ריק משיתמלא. את צמאוננו לאמת לא רוינו עד־היום.

הפילוסופיה – ביחוד האידיאַליסטית – לאחדות גמורה היא שואפת ודוקא היא היא המוכרחה להודות בשניות שבמחשבה: עולם המחלט לחוד ועולם הנסיון לחוד. והאחדות מה תהי עליה? מי שכופר בחומר ומקצה לו רק פנה קטנה: את עולם הנסיון – הרי הוא עושה מעשה רבי יוסף דילה־רינה עם השטן. החומר המתנקם בשולליו, וכשמוציאים אותו דרך הפתח – מוכרחים להכניסו דרך החלון. אלא שכך גם דרכם של בעלי־החומר – ברוח. והנצרות מימי פּוֹלוס עד היום לא הספיקה עוד להשתחרר מכבלי הרבוי, והיהדות והאיסלם שומרים על האחדות העלובה על־ידי פלפולים ואמרות שאינם אומרים כלום, ובעיקר על־ידי ההתרחקות מן הספקנות והמחשבות. יהודי שאינו מאמין גמור הריהו כופר גמור ודי לו. לא צריך לחשוב, והאחדות ומנוחת־הנפש נשמרות ונשארות בתקפן.

פילוסופיה חיובית, פירושה: מחיבת היא רק את הפנה הקטנה של המוחשי, ובעיקר רק את חלקה המגיע לידי הכרה. המוחשי, שאין ההכרה שולטת בו, והמוכּר, שאין החושבים תופסים אותו, שיָכים לעולם־הדמיון, למיטפיסיקה, שאמנם אין אנו כופרים בו, אלא שאיננו יודעים אותו וגם כמעט אין חפצים לדעתו. ואם תאמר: כמה עלוב חיוב זה המוגבל והמגביל – הרי יש לאמר, כי בכל־זאת יש בו יותר חיוב מאשר בפילוסופיה האידיאליסטית, האומרת: “החיים – חלום”, ומרחיקה את המוחלט שלה מחוץ למציאות; ובזה יכולים אנו לכפור מקל־וחומר: ומה אם המציאות רק מרמה, מה שמחוצה לה על־אחת כמה וכמה!

מי שמתחבט בשאלות־העולם ואומר לפתור את הכל רק בעזרת השכל לבד, סופו שיבוא לידי מיסטיקה גמורה: כי השרשרת של המחשבה והסיבתיות – סופה להנתק בשביל השגתנו והכרתנו המוגבלות, וחוליה אחת קרובה או רחוקה עלינו למלא על־ידי עזרה מן הצד, אם לא על־ידי העלאת אבק בעינים ופלפול ריק שאין לו אחיזה. והמיסטיקה אורבת תמיד בפנה ונכונה בכל־רגע לבוא לעזרת הנכשלים הזקוקים לה.

“אתרא דארעא ורקיעא נשקי אהדדי” – את המקום הזה, המשלים בין הנגודים, מחפשים כל החוקרים מימי חרטומי־מצרים, נביאי־ישראל, חכמי־יון ונזירי־הודו עד־היום. רק רבה בר־בר־חנה יכול היה להאמין לטייעא, מפני שהיה, כנראה, פילוסוף גמור. הגל גם־כן האמין, שהפילוסופיה שלו היא הסינתיזה האחרונה, וכך האמין גם מרכס: “הממלכה תמות”, אומר הוא. אבל הפילוסופיה לא חדלה והמלכות לא מתה. והספרים של הגל ומרכס מונחים בקרן־זוית וסופם להכנס לארכיון, כספרי אלה שקדמום. ובאופק שאנו רואים בכל יום, ביחוד בשעת שקיעה וזריחה – אין מקום כזה. השיטה ההליוֹצנטרית בטלה את האילוזיה הזאת, והראשון, שסבב את הארץ, נתן את מכת־המות היותר־גדולה לשאיפה זו.

הפילוסוף, שאינו חפץ בשום אופן להודות באמת כפולה, כלומר, בדבר שהמדע שוללהו והאמונה תחיבהו – הוא המתאמץ להנצל מן השניות של המוחלט היחסי, של העולם כשהוא לעצמו והעולם של הנסיון והמוחשי, ומוכרח למצוא סוף־סוף פשרה לא־מספיקה עם חוליה חסרה, כדרך בעלי־המחשבה. ולא עוד, אלא שמוכרח הוא להודות, כי אמנם אין התבונה דורשת מאתנו את מציאותו של האלוהים, אבל מתוך שהאידיאלים המוסריים דורשים מאתנו את מציאותו, ולהם יש זכיות לא־פחות מאשר לחוקי התבונה, לכן אנו יכולים להודות במציאותו. ומובן הדבר, מוסיף הפילוסוף, שהאמונה זקוקה להתאמה גמורה עם המדע, ומוכרחת לשנות את תכנה לפי דרישות המדע שבכל דור ודור. וכך באו במקום אמת כפולה שתי אמתיות, אחת גבירה ואחת שפחה – קתּוֹליות חדשה, מהופכת. ואין בכך כלום: לאלהים ימצא תמיד מקום, כל־זמן שלא תמלא החוליה החסרה.

בעל־מדע אמריקני אומר בספרו: כל אותה האמונה החדשה ברוחות, שעינינו וחושינו אינם תופסים אותם, – היא רק הזיה, מכיון שהמיקרוסקופ ומכונת הרנטגן וכדומה – שכוח ראיתם עולה אלפי פעמים על העין ושהם שולטים בכל מה שאין העין שולטת – אינם רואים אותם. ואין בעל־מדע זה מרגיש, שאין הוא עדין כופר מוחלט. חסרה לו רק מכונה יותר־שלמה ולא יותר.

רבים מחוקרי הטבע חושבים, שהמפלט האחרון של האלהים הוא הויטליסמוס. ולכשיגמור אמיל פישר את בריאת הפרוֹטוֹפּלזמה באמצעים חימיים¹) לא ישאר שוב מקום לאלהים, כלומר, לא יהיה לנו צורך במציאותו. לעת־עתה אין הסכנה עוד גדולה כל־כך. מבריאת פרוטופלזמה עד עשית אדם באמצעים חימיים עוד הדרך רחוקה מאד, ומבריאת אדם־גולם עד ליצור את הגאון אולי הדרך עוד יותר רחוקה. גולם ברא, כידוע, גם מהר"ל מפרג, אך למדרגת אביו, שהוליד אותו, את הגאון, לא הגיע הוא, יוצר הגולם, עוד. וכשיחרב מקלט הויטליסמוס, ישאר לאלהים מקלט אחד: הגאון.

מקור הספקנות שלנו מונח בצורך הפנימי ב“איפכא מסתברא”. כשאין לנו מתנגדים מן החוץ – בוראים אנו לנו בעצמנו מתנגד, סותר. אוהבים אנו את ה“ויתרוצצו”. היֵצר בורא את היֵצר שכנגדו. האלהים ברא את השטן, או כדברי פיכטה: “האני בורא את הלא־אני”. ופיכטה הבין את הענין יותר מחכמי ישראל. האני והלא־אני יכולים עוד באיזה אופן להתמזג, אבל האלהים לא ישחוט את השטן לעולם; השמים ימלאו שעמום יותר מדי. ואפשר שמשום־זה נתן יוסף דילה־רינה לשטן להריח את הבשמים שלו. ואפשר כי גם לא הפסיד בזה כלום: כשגסס השטן, ראה רבי יוסף את עצמו במדבר, וכשהחיָהו שוב – חזר לארץ־הישוב, והשדים היו מביאים לו את בתו היפה של ראש־העיר עכו לצפת. (כדרכו של מפיסתופל עם פויסט תמיד). האני היהודי התפשר או התמזג קצת עם הלא־אני הנכרי. אמנם המשיח לא בא, אבל מי אומר לנו, כי הסינתיזה האחרונה מוכרחה לבוא? את המשיח כבר אכלו בימי חזקיהו, זה שאמר: “הלא אם שלום ואמת יהיה בימי” ובימי “המלך־השמש” לואי הי"ד בצרפת, זה שהיטיב עוד להביע רעיון זה: “אחרי – המבול”; ורק הגל ומרכס לא התיאשו מן המשיח.

הסופר הרוסי־יהודי שסטוב יש־לו Sub specie aeternitatis שלו, רואה הוא את הדברים sub specie של דוסטוֹיֶבסקי. במטה סדומית של זה מכניס הוא את שקספיר וטולסטוי, את ניטשה ואיבּסן. אמנם אלה מתקוממים, אך היהודי קוצץ קצת בקומתם ומשכיבם על־כרחם. במצוה זאת התמחו יהודים עוד מימי אברהם אבינו. שסטוֹב שולל את הכל, אבל אחרי “האַפּוֹתיאוֹזה של חוסר־הבסיס” בא עוד ספר: “הערבים הגדולים” (ערבים מעין “ערב־שבת”, ערב יום־טוב" וכדומה). טולסטוי, איבּסן, ניטשה, שופּנהויאר, ויליאם ג’מס (זה שכתב את “רבוי הגוָנים של הנסיון הדתי”) ואפילו דוסטויֶבסקי בעצמו ­– אינם אלא ערבים ליום הגדול, האחרון שיבוא אחריהם, אינם אלא מעין יוחנן המטביל או אליהו של המשיח. מהוּ שסטוב בעצמו? רק מפרש של הגדולים, ערב כמוהם או אפשר יותר מהם – לא פרש. העיקר הוא, שעוד בספריו הראשונים של שסטוב הציץ כבר מבין השיטין בחיוך ערמומי, כאורב – החיוב. אלא שמסתפינא: הבּסיס של שסטוב, אולי אינו לא האלהים ולא השטן, לא השלילה ולא האי־נורמלי, לא היסורים וגם לא המיסטיקה, אלא הפרדוֹכסוֹן.

שלילת הקולטורה והכפירה בה מסוכנה היא מאד. באים לכאורה אליה בתביעת עלבונו של המוּסר: הכל בעולם מתפתח – והדרישות המוסריות נשארו אותן שהיו, בלי שום התפתחות. אלא שעל־פי־רוב שלילת הקולטורה מובילה לשלילת ההומניות. אמנם טולסטוי נכנס ויצא בשלום, איבּסן הסתיר את פרצופו האמתי מתחת מסוֶה, ניטשה נשתגע, ודוֹסטויבסקי – אשריהו שמת: מן השלילה שברומניו אל החיוב שב“יומן־הסופר” – הדרך יותר רחוקה מאשר מזה האחרון אל הקולטוס של השוט, שהגיעו אליו מחייבים רוסים שונים אחריו. אין בני־אדם כופרים כנראה, אלא אם אמונה מוכנה ומונחת בבית־גנזיהם. ומתלוצץ הוא הגורל לפרקים בבני־אדם. הגמר של שלילה גדולה ענקית הוא לפרקים רק חיוב דל ועלוב.

כשנגשים בתולדות הפילוסופיה לפרשת בּרקלי, לסוֹליפּסיסמוס שלו, וכשמגיעים עמו עד לידי הרעיון, שאפשר מאד, כי באותו הזמן שאני יוצא מן החדר – הוא, החדר, וכל החפצים שבו חדלים להיות ובמקומם באה ריקות גמורה, ושלכל־הפחות אין שום הוכחה שתכריחני להאמין במציאותו של החדר ורהיטיו בשעה שאין אני רואה אותו, ושהאחר הנמצא באותו זמן בחדר אולי רואה לפניו לא את מה שראיתי אני – והמסקנה מזה, כי “קורצנו מחומר החלומות”, וכי החיים – חלום, כי הכל רק משתקף בנו, מבלי שתהיה לשום דבר איזו הוָיָה אמתית, ממשית מחוצה לי, לאני הפרטי שלי, יוצר הדברים ומאפסם; וכשאתה רואה אחר־כך איך אותו הבישוף, מפיץ הנצרות בין הפראים, בא לידי החלטה, שבעולם הממשות הנסיונית שולטים בתקפם החוק המיכני הקיצוני והנסיון המדעי – הנך מבין את הפקפוק של רבים, אם באמת ובתמים חשב הבישוף מה שכתב, או כי כל חקירותיו בתורת ההכרה אינן אלא לגלוג גאוני על הפילוסופיה והמטפיסיקה, ושכולן לא באו אלא כדי לבסס את הפרימט של המדע הנסיוני וההשקפה המיכנית. שופּנהוֹיֶאר, ששלל גם־כן את המציאות המוחשית, הוסיף בכל־זה, כי מי שעומד על נקודת הסוליפּסיסמוס – מקומו בבית־המשוגעים. אלא שבכל זה אינך מבין: למה רגשו כל האנשים הטובים האלה? מי שחפץ לבנות לו את עולמו רק על־פי ההגיון הנקי, הרי אפשר שיגיע באמת לידי מחשבות אלה. אם אין הוכחה הגיונית מספיקה לזה, שחושינו אינם מרמים אותנו, ואם חדלים אנו מלהאמין לחושינו לא רק בפרטים, כי־אם גם בכלל, בעיקר המציאות – הרי מן ההכרח שנבוא לידי־כך, שנכפור במציאות החדר והרהיטים אפילו בשעה שאנו רואים אותם. בין הראיה שבהקיץ לבין זו שבחלום אנו מבדילים על־ידי בלבול המקום והזמן בחלום, אלה שני השליטים האי־מוגבלים של המציאות, ועל־ידי היסודות המתנגדים לנסיון ולמציאות שבו. אבל מי יעיד לנו על אמתותן וחיובן ההגיוני של הכרות אלה? וכן ההגיון הקיצוני מגיע עד אבסורדום שלו, ואין פה לא תמימות ולא צביעות ורק עקביות הגיונית. “יחי ההגיון ויחרב העולם!” וההגיון באמת החריב את העולם, אלא שהעולם, אחרי אשר גרש אותו הבישוף דרך פתח ההגיון, נכנס שוב בחלון הנסיון. לאנגלי, ואפילו לבישוף, בלי אֶמפּיריסמוּס אי־אפשר.

נפלא הדבר, עד־כמה הפילוסופים בעלי־ההגיון אינם הגיוניים. כשכופרים במציאות המוחשית וחושבים את כל הנמצא ליציר דמיון האדם, רצונו וכדומה, הרי צריך להוסיף: אותם הרעיונות הפילוסופיים בכל־אופן אינם פחות יצירי־דמיוננו, רצוננו או הגיוננו מאשר העולם המוחשי, ואם אין העולם המוחשי יכול להעיד על מציאות עצמו מפאת היותו רק דבר שבדמיוננו, מי יאמין אפוא לאותו הדמיון והרצון ששיטה פילוסופית יוצרת אותם בלי שום הוכחה הגיונית מספיקה, בשעה ששיטה פילוסופית זו היא שוב רק פרי הדמיון והרצון? הדברים חוזרים חלילה: הדמיון והרצון שוללים עולם ומסכימים עליו כחפצם ויוצרים פילוסופיות, והפילוסופיה מגבילה את כוחות הדמיון והרצון או משליטה אותם בכל כחפצה, וההגיון שולט בהם בשעה שהם יוצרים אותם. ואיפה היא אמת הדמיון? החיים – חלום, אך מי־זה יבוא להקים את החלום לשופט על החיים?

ב.

בהיותי ילד, שאפתי תמיד לראות את הדברים שלא מעלמא הדין, – אלה שפחדתי מהם כל־כך. סובבתי על בית־כנסת סגור, שכנהוג באו המתים להתפלל בו בכל לילה, טילתי בבצות ועל־יד בתי־קברות וכדומה. אמנם נתקלתי בבני־אדם שבטלו אצלם הגבולים בין החלום והמציאות, שחלומותיהם היו כעין ראית־הנולד, שאיזה סוד עמוק שלט בהם וגורלם היה מגלה להם את מסך־העתיד בלילות. אבל נסים לא נעשו, וכל זה היה מחוץ לנפשי. רק פעם אחרי יסורי־נפש קשים במשך ימים רבים נראו לי טבעות־אש מפזזות על הקיר ממעל לי – ונבהלתי. הבלגתי על עצבי, נפשי נחה בי ושוב לא ראיתי כל דבר מן הדברים האלה. ההיה חזיון זה רק הלוצינציה גרידא, תעית החושים? או אפשר היה זה מעין התחלה, רמז להתגשמות תקותי וגעגועי לעולם הנסתר והפלא? אם כה ואם כה: האדם הנורמלי שבי הגן על עצמו בעוד־מועד וגרש את האי־נורמלי מגבולו. הטוב עשה? מי יודע? אפשר היה צריך להיות כך, ונצלתי באמת מסכנה; ואפשר החניק האדם הקטן בפועל שבי את האדם האחר שבכוח. בכל אופן, הנסיון הפרטי שלי – נסיוני הנפשי– לא יצא מעולם מחוג ההכרה הרגילה. ההרגשות־הקדומות, כמו חלומותי, לא יצאו מן הכוח אל הפועל². הנסיון היחידי שלי, – אם לא לחשוב את קו־השני של הגורל העובר דרך חיי, כמו דרך חיי כל־איש, והנאמן תמיד לעצמו גם מחוץ לכל חלומות ורמזים – זהו נסיוני בדברי שירה. כאן יש שאתה רואה את עצמך באמת כאלו מעיָן טמיר שבך, נסתר במעמקיך, זורק את מימיו החוצה, מבלי אשר ישתתפו בזה שכלך וכחותיך הרגילים. ואין אני בא לדון על טיבם של מים אלה. בכל־אופן דבר אחד ברור: כחותי הרגילים, הכרתי ושכלי אינם מספיקים לאחדים מהדברים הפיוטיים שכתבתי. אלא, כמדומני, גם פה יש לי מעֵין אותו הפחד מפני הטבעות האדומות. החיים יוצרים את השירה, ומי שמפחד מפני הטבעות האדומות של החיים – עליו להישאר גם כאן בחצי־הדרך. ופה גם רמז לטיב המים שבמעין־כתיבתי.

איני זוכר מי שאמר זאת; כמדומני, סטרינדברג: “השירה האירופית הגדולה נבראה בין אדי־אַלכּוֹהוֹל ובתוך אטמוספירה של חיי־פריצות לא־נורמליים”. מה שהולידו כחות הקדושה – קשה לנו לדעת. הקדושים, שהשאירו אחריהם יצירות של רוח, היו בעלי־תשובה, על־פי־רוב, והיו ביניהם גם חוטאים בחשאי, בעלי תאוות גדולות ובעלי סגופים, שהיה בהם מן ההנאה המשונה שבחטא. אילו היינו יכולים להוציא את כחות הטומאה ולהציל את ניצוצי־הקדושה שביצירות אלה – היינו רוכשים לנו נסיון גדול בענין כח־היצירה של הקדושה. אבל זהו אי־אפשר. הנביאים טפלו לפרקים ברשימת הפרטים, כמו הרומניסטים המורליסטים בפרטי נפילתה של האשה, כמעט בתענוג אסתיטי. יש לנו רק נסיון גדול בענין היצירה של כחות הטומאה, אלא שגם פה קשה להביא את הכחות לידי גלוּיָם הטהור, בלי תערובת של ניצוצי קדושה או של יצירה עליונה סתם מחוץ לכל קדושה וטומאה. בכל אופן, כחה של הטומאה גדול מאד. ואפשר שסיבת אי־יכלתנו אנו, היהודים, בספרויותינו שלנו עד עתה, מונחת בהעדרם של כחות־הטומאה אנו במציאותם במדה אי־מספיקה. בלי טומאה אין צער וכאב אמתי, אין יֵאוש גמור, אין הארה ואין גאולה. היצירה שלנו, של כולנו (חוץ מאחדים שכחות־הטמאה שלהם מבצבצים ועולים) היא יצירה נורמלית־שכלית או, לכל־הפחות, קרובה אל השכל (כמובן, רק באופן יחסי; בהחלט יש גם ביצירתנו קצת מהשתתפות כחות עליונים), יצירה בלי טבעות־האש, בלי ספקטרליות, בלי אודם ודם. טבעות־האש, כנראה, יסודן היותר עמוק הוא בטומאה. ואשר לקדושה – בדורותינו אין אצלנו יודעים כלום על זו. תסיסות דתיות אינן אצלנו במציאות, ובלי תאוות עמוקות אין גם מקום לקדושה, ליצירות־קדושה. החסידים הרגישו בזה, ואך החסידות מתה מתוך חוסר־דם ואין לנו דבר שימלא את חסרונה, חוץ מכחות־הטומאה, שרבים אצלנו הרוכשים אותם על־ידי התבוללות גמורה, או, לכל־הפחות, על־ידי שאיפה להתבוללות כזו. ולכן יש לפרקים לאלה משלנו שם בחוץ זעזועי־יצירה, זעזועים כאלה שבפנים אינם בנמצא עדין, אם לא בתור יוצאים מן הכלל.

עינתּי בשירי חפיז הפרסי. צדק שוב סטרינדברג שכתב ספר קטן, מעין מאמר, על ”הרצון בעל־ההכרה בדברי הימים". רואה הוא רצון פועל בהכרה בהיסטוריה של האנושיות. והראיה, שכמעט תמיד בתקופה אחת מתעוררות תנועות דומות בקצוות רחוקות של העולם, מבלי שהיה ביניהן איזה קשר. בּוֹקצ’יוֹ באיטליה (ועמנואל הרומי שלנו), ולטר פוֹן דר פוֹגלוֵידה באשכנז וחפיז בפרס הרחוקה – כמה הם דומים זה לזה. קורא אתה בשירי־חפיז ונזכר כל־רגע בגתּה. כמה קבל זה מהפרסי הגדול! באים האשכנזים ומתהדרים ביין, אשה, זמרה (Wein, Weib, Gesang) שלהם – ומדמה אתה רגע: משלהם באו להם אלה, ואינך אלא טועה: הפרסי, הגאון־השירי משירז, קדמם בהשקפת עולמו. “Ich habe meine Welt auf nichts gestellt” (העמדתי עולמי על אפס) – שר גתּה שלהם, ושוב הרי זה של הפרסי. ואותה הבהירות הנפלאה ואותה שמחת החיים – הכל כבר היה אצלו. ויחד עם־זה החוט הנסתר של הפחד מפני החיים. “ישתה וישכח” – פה ושם מצלצל הנגון הטמיר הזה באוזנינו. ואותו הפרסי מראה לאהובתו את המלאכים והם שרים את שיריו, שירי חפיז. בועט באדרת הנזירים, בספרים הקדושים, במוסר, בבתי־התפלה, בתפלות ובכל תשמישי־קדושה ויוצר לו פולחן שלו: פולחן היין, האהבה והזמרה. ומי־הוא? – נזיר־הדת. מלגלג הוא גם לפילוסופיה, למדע, העיקר הם – החיים, העליזות וכל־זה לעת זקנה. פויסט היה ונברא ולא משל היה: – חפיז. ונפלא הדבר: לכאורה הרי פעלו גם בו כחות־הטומאה, ואינך מרגיש בהם. לפניך זקן־צעיר, טמא־קדוש, והחיים החיוהו וטהרוהו (הפרסים אומרים: שירתו רק משל היא – מין שיר־השירים) הכל כה קל ופשוט. “Ich singe wie der Vogel singt” (כשורר הצפור שר אני) – שם גתּה בפי השר שלו – ושוב נדמה לך, כי השׁר הזקן שמאס בשרשרת־הזהב, מתנת המלך, ובקש במקומה כוס־יין – חפיז הוא. כי מה היא שרשרת? חוליה אחת אי־אפשר שלא תחסר – ומי שאינו זקוק למיסטיקה, מוכרח למלאותה בכוס־יין. “אמרתי שלום למיסטיקה ונשבעתי לכוס־היין” – אומר חפיז. אותו הנגון הנצחי: “ישתה וישכח”, “כי הכל הבל ורעות־רוח”, “על אֶפס העמדתי עולמי”. וחפיז מוסיף לשיר: “השמים אינם שוים מאום”, ובכן “ויָפה להיות אדם”. המזרח מושיט יד למערב, וימי־הבינים האחרונים לעת היותר־חדשה. ולך ודבר על־דבר ערכם המוחלט של מקום וזמן.

ג.

האדם העליון לא רק פרי פנטסיה ריקה הוא, ולא רק קפריז רצונו של יחיד – כי אם הכרח גמור והגיוני של המחשבה האנושית בזמננו. השאלה בדבר סופיותם או אי־סופיותם של הדברים והעולם עוד לא נפתרה. שכלנו נלכד בנגודיו: לא יוכל לתאר לו את הסוף, כמו שאינו יכול לתאר לו את האין־סוף. העובדות הנסיוניות סותרות זו את זו. אלא שבכל־זאת כבר הוסכם בחוגי בעלי־המחשבה, שלגבול הסופיות עדין לא הגענו. מה שנראה היום – על־פי מקרה של עובדה נסיונית – לסוף, מתפרץ מחר מגבולותיו והסוף מתרחק שוב מעינינו. יש כבר צבעים ידועים לנו מימין ומשמאל לספּקטרום, מחוץ לאדום ולפיוֹלטי, צבעים שאין העין שלנו שולטת בהם, וכדומה. וכן גם בענין ההתחלקות: העצמים מתחלקים לחלקים הרבה יותר קטנים מאשר חשבו עליהם קודם, מבלי אשר תאבד מהם סגולתם העיקרית, העושה אותם למה שהם. השרשרת שולטת בכל: שרשרת של צבעים מתרחבת ימינה ושמאלה לספקטרום, שרשרת של התחלקות לגודל ולקוטן, שרשרת של סבות ותוצאות ושרשרת של התפתחות בכל, וביחוד בעולם־המינים. מתחת – השרשרת היא ארוכה מאד. מן האדם עד אותו החי שהוא ספק חי ספק צומח, ומן זה עד לספק צומח וספק דוֹמם שרשרת ארוכה בעלת מאות אלפי חוּליוֹת, מה שאין כן למעלה: פה האדם הוא לעת־עתה הגומר. התיאולוגיה, המיטפיסיקה ואמונת־העם הפשוטה, שלא ידעו עוד כלום מתורת דרוין – הרגישו איזה צורך אינסטינקטיבי למלא את המקום הריק. את השמים מילא אלהים, זה שהוא גם עתה החוּליה הראשונה והאחרונה לשרשרת, לכל שרשרת. ובין זה והאדם, בין החוליה העליונה שבשמים ובין הדוֹמה לה שבארץ, מילאו את האויר עד לרקיע העליון יצורים שמקומם היה בין האדם ובין האלהים: מלאכים ונשמות, שטנים, שדים ורוחות וכדומה. זה היה מעין מעבר מן האדם, שנשמתו כלואה עדין בגוף עכור, דרך יצורים שנשמותיהם נתונות בגופים קלים, שקופים ואַורירים פחות או יותר, עד האלוהים שכולו רוח, נשמה. ובין האדם הפשוט ובין אלה היצורים, בני המעבר, עמדו היחידים הגדולים: נביאים וכהנים, מלכים וגבורים, פילוסופים וחכמים, צדיקים ונזירים, ואפילו מכשפים וחרטומים – חוטאים גדולים. מלאכים ושטן, נשמות טהורות ושדים, רוחות הקדושה ורוחות הטומאה – אלה היו שני הצדדים של חוליות־המעבר, חוליות־האור וחוליות־הצל. גם על המטפיסיקה המודרנית, תורת ההתפתחות, היה למלא את הריקות. מתוך שזו היא חיובית וריאלית, לא יכלה לצאת מתחום המציאות והסתפקה לעת־עתה רק באדם העליון לבד. ולא רק זאת, אלא שהצורך בנפלאות לא יכול היה למצוא ספוקו בטיפוס העליון שישנו; האדם היותר־גדול הרי יש גבול לחושיו, בפועל (עד כמה שחושינו והכרתנו מגיעים; ולא בפועל העליון: לגבי־זה הכל אפשר) הרי נגמרה השרשרת, ולכן אם אין זו נמשכת מעצמה הלאה, צריך להמשיך אותה. האדם העליון יבוא, הוא מוכרח לבוא. אנו מוכרחים להנצח, לצאת מעצמנו, לפסוע על פגרי עצמנו, בסגנון המשורר. הצורך באין־סוף בהתפשרו עם הריאליות מוכרח לברוא אדם חדש, עליון. המכונה פתחה לנו עולמות רחבים למטה ומן הצד, כלפי המיקרוסקופ, קוי רנטגן, כבשה לנו את הארץ, את הים, את האויר, את המרחק ואת עומק הארץ (בצורת טלגרף אַלחוטי), עתה צריך שיֵעשה עוד צעד, שיכיל בקרבו את כל הצדדים ושיעבור אותם. צריך שהחושים ימלאו לנו את מקום המכונה, וצריך שיברא לנו עוד חוש ששי, או איזו חושים חדשׁים. ואם אפשר היה, שאותה הבריה שילדה את הקוף תתפתח ותהיה לאדם, מדוע לא יתהוה האדם לאדם־עליון? וזה אינו עוד הסוף. הפרספקטיבה המדעית היא צנועה וזהירה, יראה היא להביע את מחשבותיה בגלוי, לפרקים היא גם יראה מפני החוליה האחרונה של הקפיצה המחשבתית. הצעד ההגיוני האחרון יכול לקלקל, ואפשר לו לפגום את השקפת־העולם שלנו. לברוא פרוטופלזמה – זה מתאים, זה גומר, זהו כמעט הגג של הבנין. האדם העליון פותח קצת גם אופק בלתי רצוי. אי־אפשר לדעת לאָן זה מוביל, ולכן העולם הוא כאן אי־שיטתי ולא־עקבי כל־כך. דוקא חסידי דרוין פחדו מפני ניטשה, מפני המסקנה ההגיונית ביותר של תורת דרוין. ולכן אלה עד־היום אוחזים בקרנות המזבח וצועקים: זוהי שירה מדעית ולא יותר. “איגנוֹרבימוס” (איננו יודעים) – זוהי תשובה על הכל. וזו מבטיחה לנו, כמו האמונה והכפירה ליהודי, את המנוחה ושלות־הנפש ושומרת עלינו מהסכנה של הריסת השקפת־עולמנו הריאלית, המכנית הנסיונית.

אבל איזה הדרך יברא האדם העליון? תשובתו של ניטשה אינה מספיקה כלל וכלל. החיה הצהובה מאחורינו היא ולא לפנינו. ההתנפלות על חולשת הרוח, על הרוח הנדכאה, אינה עוד מבטלת את הרוח הכבירה, הגאה. ופה היה אפשר לענות: ”נשמה בריאה בגוף בריא", אלא לניטשה אין זו תשובה. פחות מכל הרי האמין הוא בהרמוניה, בסינתיזה. האדם העליון הרי צריך לשבר את הקליפה ולהתפרץ ממנה. אמנם אפשר כי החיה הצהובה תשמש אנטיתיזה, אמצעי וסתירה זמנית, אבל הרי מסוכנה היא זו. וכי אין היא יכולה להשיבנו בחזרה אל הקוף? הרי יש גם ירידות בהתפתחות, וגם חזרות לאחור. ובאים אחרים ומרמזים: האי־נורמלי (נאמר פשוט: הנגוד לחיה הצהובה), כלומר, האדם העליון יברא על־ידי ההשתחררות מן החמר, על־ידי ההתפרצות מחוץ לגבולים, על־ידי שלטון מתחזק, קיצוני, של הרוח. החיה הצהובה אינה אי־נורמלית, היא יכולה באופן הכי־טוב להיות הגבול היותר־קיצוני של הנורמליות. כי האי־נורמליות נבראת על־ידי הדקות היתרה, החולנית. דרכה היא דרך ההלוצינציה, האֶפּילפּסיה, היסורים הגופניים והנפשיים, השגעון וכדומה. החיה היתרה מובילה לטמטום ולא לראיה עליונה. ההרמוניה מובילה לבהירות, וזו רק מגדילה, ושום מסך אינה מרימה. לא ההרמוניה יצרה את ניטשה, כי אם השגעון, זה שיצר את דוֹסטוֹיֶבסקי, אבל דרך זו אינה הדרך של קיום המין. אנו הנורמליים מוכרחים להאמין לדוסטויבסקי ולניטשה, נסיונם איננו נסיוננו, ולכן אין אנו יכולים להיות ממשיכיהם. לחולניות ולשגעון יש גבול: האפס, ואך היצירה פוסקת עוד בדרך לגבול זה. ובכן מי יברא לנו את האדם העליון? ואם תאמר: עתידה רוחניות קיצונית זו לסגל לה את החומר והגוף; גם בלי שום חולניות אנו מרגישים כבר עתה הרגשות ותפוסים דברים והכרות, שלדורות הקודמים או לשדרות אנושיות יותר־נמוכות אינם אפשריים מחוץ לשגעון. בזה יש הרבה מן האמת, אבל פה מתחיל הספק. אותו הגבול של השגעון, העושה את היצירה לאי־אפשרית, לא רחק כעת יותר מאשר היה, למשל, בימי לדת הנצרות, וכדומה. מעשי־מרכבה, אפּוֹקליפסיס ותורת־הסתר של הודו נבראו גם־כן על־ידי שגעונות, וכמעט שאין אנו מרגישים פה בכל שינויים עיקריים שחלו במשך אלפּים שנה, לערך. כל מי שיכול לחשוב, כי הבריה שלמעלה מאתנו שיכת כבר לחוליה כזו שאין לחושינו ולהכרתנו שליטה בה, כמחשבת המטפיסיקה, התיאולוגיה ואמונת־העם – לזה יש מוצא. כל מי שאין לו צורך בקיצוניות המחשבה ההגיונית ומי שהוא בגדר מסתפק ביחס לחושיו ולהכרתו – אשריהו; אבל אלה שאינם מסתפקים ואינם מאמינים והם מחפשים מוצא – גם האדם העליון לא יתן להם כלום. את השרשרת מוכרחים הם למלא או להמשיך ויהי מה, והאדם שלנו אינו רואה מעֵבר לקצה השרשרת, שתפיסתנו שולטת בה, והאדם העליון דרך־יצירתו סתומה, והרצון בלבד לא יבראהו. המכונה עדין אינה מספיקה, ומובילה היא לכל־היותר אל הפרוטופלזמה; הספיריטיזמוס וכדומה, עד־כמה שאינם רמאות פשוטה – הנם רק רמאות שאדם מרמה את עצמו, הד רחשי לבנו, פונוגרף הפולט רק מה שהוא בולע. הנסיון עני, והפילוסופיה – ההגיון שלה יוצר את־הרצון והרצון את ההגיון ואינה גם כן יותר מאשר הד; העובדה המדעית, הנסיונית – אינה אומרת כלום, וההיפּותיזה מתחלפת תמיד ואינה יותר מפילוסופיה. ואי המוצא? ולמרות כל הפילוסופיה האידיאַליסטית פקחים אנו יותר מדי. עולם חדש אין בכחנו לבנות, ועולם זה אינו חפץ להחרב, להבטל ולהאפס אפילו בשביל המאפסים עצמם. בזה כולם מודים. הנירוַנה היא רק שאיפה אידיאַלית, ורק שאיפה, שיָפיָה הוא כיפי כל שאיפה – בזה שלא תושג. ואנו לא נדע מה נעשה ואין לנו לאָן ולמי לשאת עין. ובנו בעצמנו מאמינים אנו פחות מאשר במי ובמה־שהוא.

ד.

ויש עוד שאלה: מהו היחס בין האדם של עכשיו ובין האדם העליון הבא? אנו, הרי שמים אנו תקותנו ביציר החדש הזה, העתיד להמשיך את השרשרת שנפסקה, העתיד להעבירנו דרך הגבול הסגור בפנינו. תקוה זו היא לבן־הדור החושב והמרגיש מעֵין “עולם הבא” למאמין. ומתעוררת השאלה: מהו הקשר בינינו ובין אותו האדם העליון שיבוא? אם לא יהיה הוא איזו בריה חדשה לגמרי, איזה מין חדש, אשר הקשר בינו ובין האדם לא יגדל מזה שבין האדם ובין הקוף. אשר לגזעי האדם השונים – אין תהום עמוקה ביותר ביניהם. כשם שאנו מרגישים בקשר שבין הילד בעל ההכרה והזכרון (להבדיל בין התינוק שלא הגיע עוד להכרה ולזכרון, ושהקשר בין מאורעות חייו בשנים אלה ובין הכרתו אחר־כך אינו סובּיֶקטיבי, כי אם אוֹבּיֶקטיבי, מאחר שהאדם ואפילו הילד אינו מציר לו את חייו בשנים אלה על־פי הנסיון שלו, שנמחק מזכרונו לגמרי, אלא על־פי נסיוֹנם של אחרים, על־פי מה שהוא רואה אצל תינוקות אחרים, או על־פי מה שמספרים לו אחרים על־דבר חייו הוא בימי הינקות) ובין האדם שנתבגר, כשם שהאדם הקולטורי אינו אלא המשכו של האדם הקולטורי למחצה או הפרא למחצה ולגמרי, כשם שיש קשר בין בני עמים שונים, דתות שונות וכדומה – כך יש קשר גם בין בני הגזעים השונים. למרות מה שהקשר בין מיני אדם שונים אינו במובן ההכרתי־האוֹבּיֶקטיבי יותר גדול מאשר בין הפרא הגמור ובין הקוף הכי־מפותח, בכל זאת אומרת לנו הכרתנו האנושית, כי כל בני־האדם שיכים למין אחד, שבינו ובין הקוף כאלו נפסקה השרשרת לגמרי. אבל כשיורדים אנו בסולם ההתפתחות, הן לצד העובר שבמעי־אמו, הן לצד הקוף שהוא ביחס למיננו בבחינת עובר – אז מרגישים אנו, כי להכרתנו אין לה לכל תורת דרוין ערך ממשי. אותו רגש האחריות והשיתוף השולט בלבנו גם ביחס לבני האדם היותר־פראים וביחס לתינוק חסר כל הכרה, אותו רגש נפסק אצלנו ביחס לעובר מצד אחד (רגש השיתוף ביחס לזה; רגש האחריות שולט גם פה במדה ידועה) ביחס לקוף מצד שני. ועוד יותר: מושג־התועלת משפיע על הכרתנו המוסרית ועל רגש האחריות שבנו, עד שחיות־הבית שלנו והכלב בחצרנו חביבים עלינו וקרובים לנו הרבה יותר מהקוף היערי. ואם למרות ההיפותיזה הדרוינית אין אנו כלל ממשיכו של הקוף ויורשיו, ואם אין אנו, המתגאים כל־כך בעליתנו ובהתפתחותנו מן האדם הפרא עד האדם הקולטורי – אם אין אנו יודעים כל רגש אושר והתרוממות־הרוח, בשעה שאנו רואים את הקוף לפנינו – מי אמר לנו, כי האדם העליון הבא ידע את הקשר שבינו ובינינו? והרי אפשר כי גם זה יתיחס אל קרבתו אלינו רק כאֶל היפותיזה גרידא!? אנו יודעים את הקרבה המינית רק על פי הזכרון הפרטי או הכללי, על פי הנסיון החברתי או על־פי סוּגסטיה של שיתוף. ואם יהיה האדם העליון רק אדם בעל הכרה יותר מפותחה – הרי השרשרת נפסקת בדרכה למעלה; ואם יהיה האדם העליון יציר חדש – איפה היא הערובה, שהקשר בינו ובינינו יתקים? ימי הינקות שלנו אין להם שום עֵרך סוּבּיֶקטיבי בשבילנו, מאחר שהזכרון אינו שולט בהם, ומי יאמר לנו, שישאר עוד קו זכרוני בינינו ובין האדם העליון? ומה ניתן ומה יוסיף דבר זה לקוף, שהאדם הוא מין קוף עליון, מאחר שבלבו אין הכרה זו, גם אין לו שום אפשרות להיות לאדם? והרי גם באופן הגיוני עלינו להמשיך את השרשרת הלאה: אחרי האדם העליון יבואו עוד מינים יותר עליונים, והאדם אפילו היותר־מפותח ישאר בשרשרת כחוליה בעלת חושים מוגבלים וירגיש אז בכל אפסותו, אם רק תהא הכרתו שליטה ביצורים העליונים ותוכל להשיגם. הענין מסובך מאד. ועולם בא זה אינו מבטיח יותר מכל עולם־הבא אחר. גם פה וגם שם אנו מגששים כעורים קיר ואין מוצא.

כי כך הוא הדבר גם בחיי העולם הבא, בתחית־המתים ובהשארת־הנפש. אילו היתה, למשל, תחית־המתים דבר שבמציאות ובאפשרות, אז היתה מתעוררת בלבנו שאלה כזאת: ממה־נפשך! יהיו החיים הבאים יותר־טובים ויותר־יפים – הרי מן ההכרח שהאדם המקיץ לתחיה יהיה אדם אחר ויחיה בעולם אחר, מאחרי שהרע סוף־סוף טבוע ומונח גם בעולם שלנו וגם באדם. וכך הוא גם בענין השארת־הנפש. ואם־כן איפה היא הערובה לשיתוף ההכרה של חיינו פה עכשו וחיינו שם בעתיד? ובלי שיתוף הכרה הרי אין לא שכר ולא עונש; אילו היו אומרים לי שיזכוני באיזה שכר או יענשוני על מעשי עכשו פה, אלא שישקוני איזה ספל של שכחה ויהפכו אותי במובן ההכרה והזכרון ללוח חלק – היכן הוא שכרי ועונשי? ואם יהיו החיים הבאים תפלים ורעים כאלה של עולמנו – מה בצע בעולם הבא, בתחית־המתים ובהשארת־הנפש? אלה שהאמינו בגלגול־נפשות, הרי אין גם־כן שוּם עֵרך לאמונתם זו, מאחר שבין הגלגולים השונים אין שום קשר של הכרה, וצריך להיות שרוי בסוגסטיה של פקיר הודי, כדי לחשוב את שיתוף הגלגולים וההכרה לעובדה ולהתחשב עמה. ובמובן האפשרות, המציאות וההגיון אין יותר זכות־קיום לעולם־הבא בכל הופעותיו מאשר לגלגול־נפשות. וכך אנו נפגשים גם פה עם אותו החזיון ואותם הספקות. העיקר הוא, כי הכרתנו יש לה ראשית ואחרית, כי מתחילה היא עם גיל ידוע וגומרת בגיל ידוע, מתחילה בזו החוליה, ועל־פי הנסיון של כל החוליות שקדמונו צריך לשער שהיא גם נגמרת בזו החוליה, ואם־כן אין לפנינו ואין לאחרינו כלום. אין הכרתנו יכולה לבטל אף את העקיצה היותר־חלשה של יתוש קטן, אבל אין גם שום עולם בשבילנו מחוץ להכרתנו. ברגעי שינה ועילפון נפסקת שרשרת הכרתנו, כמו בשנות הינקות, הזקנה הקיצונה והשגעון, ומה־גם לפני הולדנו ואחר מיתתנו. ביחס לחיים כשהם לעצמם אין לנו לדון. אפשר שהם נמשכים מחוץ להכרתנו תמיד, לנצח, אבל בחיים שבהכרתנו יש הפסק. ואי־אפשר לבלתי התחשב עם תוצאותיו ההגיוניות של הפסק זה.

ואיזו הדרך תבוא ההתרוממות והיציאה מתחומנו לתחום האדם העליון? אם מונח פה הכל בגדר הבחירה הטבעית, ומותר האדם מן הקוף אין – אז כל הטפה אך למותר היא. אבל אין אנו חפצים ויכולים להאמין בזה. אנו חושבים, כי הולכים אנו ועוברים על־ידי הכרתנו “ממלכות ההכרח אל ממלכת החופש”, כי במקום הפעולות המיכניות תבואנה פעולות של הכרה ורצון, כי במקום להיות נפעלים נהיה לפועלים. “על פגרינו אנחנו אנו פוסעים ועולים”, אומר המשורר, אנו כובשים את האדם שבנו ומכריחים אותו להסתגל לדרישת השרשרת, להוציא מתוכו את החוליה הבאה, שכאילו גנוזה בו. וכאן באה ההתאמצות המלאכותית במקום ההכרח הטבעי. אותה הבחירה המלאכותית שאנו משתמשים בה ביצירת גוָנים מרובים של מיני חיות וצמחים שונים – אותה הבחירה המלאכותית תביאנו גם לידי יצירת גוָן חדש של אדם. ומניחים אנו את השאלה: אם אפשרות יצירתו של גוָן חדש מונחת היא בדרך ליצירת מין חדש? – זוהי שאלה מיוחדה לחוקרי הטבע, שעליה יוכל רק נסיון הרבה דורות לענות. לעת־עתה צריך לשעֵר, כי כמו שאין עדין ביכלתנו ליצור מין חיה או צמח חדש, רק גונים חדשים בלבד, כך הוא גם ביחס לאדם. גם פה תוכל הבחירה המלאכותית לברוא על־ידי הרצון איזה גוָן או גונים חדשים של בני־אדם. ופה, אם באמת יצליחו לברוא גוָן יותר מוצלח מזה שלנו, לא ינתק גם השיתוף שבהכרה. פה אנו מודים בפרימט של ההתאמצות והבחירה המלאכותית. אנו עוברים לצד החיוב של האקטיביות בחיים. החופש צריך להתגבר על ההכרח. אין לנו להשאר מה שהננו, כי אם להיות לאחרים, לאשר ראוי הוא שנהיה. ופה אנו עוברים לשאלה מוסרית ואֶסתּיטית חשובה, לשאלת האמת שבחיים, שאלה שאינה קלת־ערך כלל וכלל.

ה.

הדבר היותר־יפה, נוטים אנו להאמין, הוא גם היותר־אמתי; ולהפך, היופי הבּנלי, השוָקי, הצעקני יכול להיות או גם מוכרח להיות מזויף. אבל היופי האמתי, העמוק – זהו הדבר כמו שהוא, בצביונו, בטבעו. שום יופי מלאכותי, עשוי בידים – אינו מסוגל להחליף ולמלא לנו את מקום הטבעי. היופי העשוי ברוח, בכשרון, בגאוניות, אותו היופי המשתמש במה שמונח בטבע עצמו ומוציא מתוכו את האפשרויות היותר־יפות המונחות בו, – יופי זה סוף־סוף גם הוא אמתי הוא; אלא שקשה לפרקים למצוא את אמת המדה של יופי זה, כדי לדעת להבדיל בינו ובין זיוף הטבע. כשאנו עוברים לאדם ולחייו המוסריים והאסתיטיים, אז מתעוררת שוב שאלה זו: מהו היפה והמוסרי באדם? היש איזה אידיאל, דרישה מוסרית מחוץ לאדם, שהוא, האדם מחויב לשעבד עצמו להם, להרים עצמו לגובה דרישותיהם, או אפשר האדם קודם־כל משועבד לטבעו ולאָפיו שלו, כלומר, צריך הוא להכיר בעצמו, להיות נאמן לעצמו ולאמת אשר בנפשו, מבלי שים לב אל כל נורמות חיצוניות? המוסר החברתי מודה בנורמה, לו גם כנורמה של תועלת־החברה, בעוד אשר ההכרה האישית אינה חפצה לקבל שום מרות מחוצה לה, ומתחשבת רק עם עצמה. לפי הנורמה צריך אדם ומחויב לכבוש את יצרו, לבטל את רצונו מפני רצון אחרים, מפני רצון החברה, הדת, השלטון, האלהים וכדומה. לפי השיטה האישית צריך האדם, להפך, להגן על רצונו, לפתחו, להגבירו ולהיות נאמן רק לאמת הפנימית שלו, של עצמו. מעט מעט הורגלנו עם הרעיון, כי האדם היותר־יפה הוא זה שמופיע לנו בצורתו האמתית, האישית, הטבעית, בלי רושם של זיוף ומלאכותיות. מובן, שאין אנו נוגעים פה לא בשאלות המודה ולא בענין של שנים מלאכותיות, למשל; מדברים פה רק על הצד הרוחני גרידא. ההתאמצות היא קשורה לרוב – או כמעט תמיד – במלאכותיות ולפרקים גם בזיוף. ויש שאדם בעל מדות לא־טובות ולא יפות מוצא חן בעינינו בצורתו הטבעית יותר מאדם שכולו טוב ויפה, אלא שחלק מטובו ומיפיו הם מלאכותיים, מבלי לדבר עוד במקרה שכל הטוב והיפה שבו הם רק מלאכותיים. מה שנוגע להתאמצות – אמנם רצוי בעל־התשובה בעינינו מנקודה מוסרית, אבל ראשית־כל, הרי אפשר לפרקים כי החטא שבו היה פרי חקוי גרידא והתכחשות לעצמו; ושנית: איפה הגבול בין תשובה וצביעות? ויש עוד קו אחד ראוי לשימת־לב: חושבים לפרקים, ביחוד בחוגי בני־אדם בנליים, כי האישיות היא פרי התאמצות להבדל מכל, להתרומם על כל. אבל אנו רואים דוקא לרוב, כי אלה הבורחים מן ההמון – ההמוניות רודפת אחריהם. הנזירות המעושה, ההתרוממות המלאכותית אינן אלא זיוף והתנפחות גרידא. המודה, אומר פילוסוף מודרני אחד, אינה באה אלא להיות לעזר לאדם המופלא, לכסות על עצמיותו ופנימיותו. האדם המופלא עניו וצנוע הוא מטבעו (מובן, שאינו מתגנדר גם בצניעותו, כשם שאינו מכריז על גדלותו; הפרסום כמו ההתגנדרות משני הצדדים שנואים עליו) ונפשו סולדת לדעת, כי עין זרה תחדור לקדשי־קדשיה. ובזה שהוא משתוה לכל על־ידי המוֹדה, השיחה הקלה וכדומה – שומר הוא על עצמיותו. מספר אחד מראה גם־כן, עד־כמה אין האינדיבידואליות האמתית מכירה את עצמה. דוקא הנפש האישית שואפת לדבוק בצבור, להיות ככל האדם, לבלתי הבדל בשום דבר מהאחרים, אלא שאין היא נקלטת בקרקע הצבור. הקהל אינו קולט אותה, והיא נשארת תועה וערטילאית בחייה ובעולמה, למרות רצונה. השקפות אלה, כמובן, עומדות על בסיס האמת הפנימית שבנפש.

וזהו גם לענין הכונה והמעשה. היהדות וכן הקתוליות מעמידות את העולם על המעשה, בעוד אשר הפרוטסטנטיות (במובן ידוע גם החסידות) מעמידה את הכל על הכונה. אמנם כאן אין הענין די־ברור. המעשה יכול להיות גם פרי התאמצות, ולכאורה, הרי דוקא זו צריכה להיות חשובה מנקודה דתית, המעמידה את הכל על יסוד: "וכבוש את יצרך!'', אבל גם הכונה יכולה להיות רק פרי התאמצות. מחשבה טובה מתאמצת ומכניעה את המחשבה הרעה הטבועה בנפש, לפי הדת, ויוצרת הכונה הטובה. אבל, לכשתרצה לאמור, יש פה צד יותר עמוק: יש מעשה ויש מעשה: יש מעשים שהנם פרי מחשבה, כונה, התאמצות ולפרקים רק פרי פסיביות, אינרציה והרגל; אבל יש מעשים אחרים, מעשים המתפרצים מעומק הנפש, בשעה שזו משתחררת רגע מכל השכבות המלאכותיות שלה, בשעה שאברי־הגוף נשמעים רק לחביון־הנפש, לקול המתהלך בעומק עמקה, לזה החבוי והטמון מתחת לסף כל הכרה (או ממעל למשקוף ההכרה; לפרקים אין הבדל בין אלה לאלה: תהומות ורקיעים נשקו). מעשה כזה הריהו מחוץ לכל כונה, לכאורה מתחת לה, אבל אפשר גם ממעל לה. ואנו עכשו דוקא נוטים לחשוב את המעשים האלה – שכונתם אינה מחוץ להם, כי אם בהם, בתוכם, בפנימיותם, נפשם ונשמתם – למובחרים שבמעשים. ושוב חוזרת קושיה למקומה: מקומן של התאמצות, של בחירה מלאכותית בעולם המוסר והיופי – איפה הוא? האפשר למזג את שני ההפכים – את האמת הפנימית ואת הבחירה המלאכותית – או, לכל־הפחות, לפשר ביניהם? ובאיזו דרך?

ונפלטה למעלה אמרה אחת: “היופי העשוי ברוח, בכשרון, בגאוניות, אותו היופי המשתמש במה שמונח בטבע עצמו ומוציא מתוכו את האפשריות היותר־יפות המונחות בו – יופי זה אמתי הוא”. ושוב שאלה: איפה היא אמת המידה של יופי זה? ומה יעשו אלה שאין להם די־רוח או כשרון ואינם מסוגלים להתעמק ולהבחין, אלא שיש להם צורך להטהר ולהתעלות, והם נכונים לכל התאמצות? הנבוא ונאסור עליהם את ההתאמצות? ואם לא – מי יצילנו מכל הכעור והזיוף והצביעות שבהתאמצות ובבחירה? ושוב אין אנו יודעים איך לצאת מנבכי המחשבה ומכבליה.

והאסון הוא ביחסיות של כל משפט וערך. “הכח השופט”, קורא הפילוסוף לחוש האסתיטי שלנו. וחפצים אתם, הרי באמת הכל תלוי במשפט ובהערכה. סופר אחד בארצות הצפון מציֵר לנו גן: “העצים עמדו ירוקים טובלים בשפעת דשא רענן ופרחים לבנים, שכסו את הקרקע”, והסופר בארץ דרומית מציֵר לנו את האביב: “השקדים עמדו ירוקים. הכרם חרוש היה תלמים תלמים, ואף עשב־בר אחד לא בצבץ מן הקרקע”. ואין פלא: מושג התועלת הרי משפיע על היופי ומשעבדו. הצורך בשמירת הרטיבות בארצות־הנגב גורם, שגם מושגי היופי נעשים אחרים, וקרקע חשוף בין עצים נחשב למעלה יתרה. וכי נבוא להרבות במשלים? הצבע האפור, האהוב כל־כך על הצפון, שנוא על הדרום, ועוד. ובאים אנו ומבקשים אמת־מדה אחת ליופי ולמדות. אבן ואבן, איפה ואיפה – זוהי תורת היחסות. אלא, לצערם של בעלי המוסר, פרינציפ זה שורר גם במחיצתם, ואין בכחו של שום הגיון שבעולם לשנות את פני הדברים.

ו.

וענין היחסות יש לו מקום ביחוד בהערכת מושגים מוסריים ואנטי־מוסריים, כמלחמה, צער־בעלי־חיים ועוד. לכאורה, הרי הכל כל־כך פשוט: בני־אדם באים, הורגים איש רעהו, שופכים דם, על־מה? על איזו ענינים דינסטיים, לאומיים, מדיניים, מסחריים וכדומה. והרי זוהי נבלה שאין דוגמתה! “נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, – או, כדברי דוֹסטוֹיֶבסקי: כל העולם אינו כדאי לגבי דמעת ילד קטן. עם־כל־זה, הרי אותם בעלי המוסר – ששפיכת דמים היא כל־כך שנואה עליהם – מעריכים את שפיכת הדם באופן אחר, בשעה שמוצאים הם לה איזו הצטדקות, ומעריצים אותה בשעה שהדם הולך ונשפך לשם האידיאה שלהם. דמו של זכריה הנביא לא שכך גם אחרי ששפכו עליו דם ששים רבוא בני־אדם, אנשים, נשים וטף, ושכך רק אחרי שפנו אליו בשם האידיאה: וכי מה אתה רוצה, שלא ישאר מזרעו של ישראל שריד ופליט? ה“משיח”, נביא האהבה, החסד והרחמים, שדמו בא לכפר על בני־האדם, שהקריב את נפשו עליהם – כמה נהרי־נחלי דם כבר נשפכו לשמו, וכמה נשפכים עוד לשם הפצת־תורתו בין הפראים. והאנטי־מיליטריסטים היותר־קיצוניים נכונים בכל־רגע לשפוך דמי מאות אלפי בני־אדם לשם איזו מהפכה מדינית או חברתית, לשם החופש והסוציאליות. ואלה הנלחמים לבטל את משפטי־המות לגבי כל פושעים שבעולם – אלה בעצמם יש שהם עוסקים בטירור מדיני. העיקר, כפי שהנכם רואים, אינו הדם, כי אם האידיאה. הציווי “לא תרצח!” אינו מוחלט, כי אם יחסי. ואפילו טולסטוי, נביא אי־ההתנגדות לרע, לא יצא במחאה עזה כל־כך בשעה שהרגו, למשל, את הנסיך סרגי או את פליוֶה, כשם שמחה בזמן שיסרו אכרים בשוטים. הוא התמרמר על הריבולוציה בכלל, מפני שהיא מתנגדת לשיטתו, אבל לא על עובדה זו או אחרת שלה, שהיתה מובנה באופן זה או אחר לנפשו. חשדו גם־כן את הזקן, למשל, בשויון־נפש לפוגרומים. זה היה, נניח, מופרז. הפוגרומים הרי היו גם־כן נגד שיטתו, עוד יותר מהריבולוציה, אבל הצעקה הגדולה “стыдно” (חרפה!) לא נשמעה, ואמות הספים של רוסיה לא נזדעזעו. (אפשר גם מפני שלא הרגיש שום מחאה נגדם בנפש האכר הרוסי, שהיא היתה המקור של שיטתו, ואפשר גם לא בעמקי נפשו). אפילו לזה, ששפיכת דמים אסורה בעיניו בהחלט, יש מדרגות בעברה זו. יש דם כזה שהוא סומק טפי. ומכיון שכך הוא – הרי שפיכת־דמים אינה דבר שבהחלט גמור, כי אם ענין פחות או יותר יחסי. ומובן מאליו, שאם כך הוא הדבר, הרי המלחמה וצער־בעלי־חיים הם בגדר היחסיות. מלחמה היא מלחמה בכל־אופן, בין אם היא מלחמת עם אחד בעם אחר, מלחמת אצילים באכרים, או מלחמת נושאי־הציביליזציה בפראים. מנקודת הצווי המוחלט של “לא תרצח” (לא כמו שהוא בתורה; בזו הוא, מובן מאליו, רק יחסי. “לא תחיה כל־נשמה” וארבע מיתות בית־דין באות וצווחות נגדו. כל תהלתו של דוד המלך היתה זו, שהוא כובש ארצות; מוסרו של נתן הנביא אינו אלא אפיזודה בספרים שחולקים כבוד לשופכי־דמים אחרים) אין הבדל בין מלחמה לבין ריבולוציה וטירור. אם בא איזה מעמד ומצדיק את הדין על חרבנו של מעמד אחר, ודורש לפנות לו את המקום בשם הפרוגרס, ואם לא – ישפך דם, אז מנקודת המוחלט הצדק שלו הוא אותו הצדק שיש, למשל, לאמריקני לגבי הכושי וההודי, לבורי לגבי הקפרי ולאנגלי לגבי הבורי (לנו לגבי הכנעני הקדמוני אז בארץ). לכל חזק הרי יש האידיאה שלו, בשמה הוא בא ויורש, וגם שׁופך דם בשׁעת הצורך.

ואין זה עוד הכל. באמת בעמקי לבבנו אין אנו כלל נגד המלחמה. מי יאמר לנו: איפה היתה האמת של טולסטוי, בספרי־המוסר שלו או ברומן “המלחמה והשלום”? שופך־הדם נפוליון רוצח הוא, אבל קוטוזוב והחיָל קרטייב הם ענין אחר לגמרי. (ואגב: אבן ואבן זו באה לטולסטוי בירושה מגוגול אביו, המלמד זכות על הקוזקים הרוצחים האכזרים וחובה על הפולנים שלא הגיעו באכזריותם לאלה. אל יענקיל המוזג אין רחמים ואין השתתפות אנושית בצערו. עין “טרס בּוּלבּה”.) ונאמר: טולסטוי סופו בא ומבטל את תחלתו. כל אותה האסתיטיקה של הקשקוש־בחרבות ב“רשימות סיבסטופול”, ב“קוזקים” וב“מלחמה ושלום”, – בטלה לעומת תורת־המוסר של הזקנה שלו. אבל מוסר־זקנה הרי בכלל הוא מוסר מוטל בספק. כידוע מגלה לפרקים הלב מה שהשכל מכסה. ודוקא האמן בטולסטוי אינו נשמע תמיד לתיאוריה המוסרית־שכלית שלו. והנה דוסטוֹיֶבסקי, למשל, היה אדם שזקנתו לא בישה את ילדותו. אור וחושך גרו אצלו בכפיפה, ויחד עם הקולטוס של “דמעת־הילד” היה אצלו עוד פולחן של “כבוש בּיזנטיָה”, מלוּא התעודה הסלבית, ולגבי זו כל דמעות־הילדים שבעולם אין להן ערך. ואם אצל בעלי־המוסר הגדולים כך – אנו בני־האדם הרגילים על אחת כמה וכמה. אין דבר: ההיסטוריה תכתב גם מחרתים בנוסחה הרגילה שלה. הגבורים יהיו לאלילים, ופולחן הגבורה ישאר גם להבא. לצרפת – נפוליון גדול, לרוסיה ופרוסיה – קוטוזוב ובליכר קטנים. הרוֹיאליסט יבכה את מות לוּאי הט“ז, אשתו ובנו, והמהפכן יקלל את הריאקציה. הינדנבורג ישאר לזכרון־עולם, בשעה שבּרטה פוֹן זוּטנר ומיסטר סטד ישכחו. העולם אוהב את הדם ואת שפיכת־הדם בשעה שזו באה לשם האידיאה הנצרכה. צער־בעלי־חיים בא רק לשם חיות־הבית החלשות; לגבי חיות־הבר, הארי, הזאב והנחש, לגבי זבובים, יתושים ובצילים אין רחמים וצער. גם פה יש אידיאה, אמת מדה: אם לא הנאתו של האדם, לכל־הפחות שמירת־קיומו; זו חשובה מכל, ומי שמסוכן בשביל האדם אין לו תקנה ואין לו מקום בעולם. יכול להימצא, למשל פקיר הודי, שהוא שואף כל־כך לנירוַנה, מתדבק ברעיון זה, עד שאינו מוצא לאפשר להרוֹג אפילו את בעל־החי היותר־קטן לטובת עצמו, אבל אז הוא עובר על צער־בעלי־חיים ביחס לעצמו. הנגודים מוכרחים להתפשר, בכל מקום שיש פשרה אין מוחלט. עם כל השנאה לשפיכת־דם, ישׁ בלבנו רגש של כבוד לגבורה, למסירת־נפש, למפקירי־חייהם, להבטה שלוה בפני המות וכדומה, וכל בעלי־מוסר שבעולם לא יזיזונו מעמדתנו זו. האנטי־מיליטריות היהודית אינה אלא פרי דלות וגלות. אם שומר יהודי מפקיר את חייו על עז של אכר שנואו ושונאו – כולנו מעריצים אותו. ברגע שיש רכוש וקנין עצמי או לאומי – בא צורך ההגנה, הנשק והחרב מתחבבים. ורק שלילת־החיים הגמורה מובילה לאנטי־מיליטריות. ברגע של סכנה לקיום הלאום שכח גוסטב הרוֶה את כל תורתו, ורק ה”בּוּנד" נשאר נאמן לעצמו, אנטי־מיליטריסטי, כמובן, עם קצת שוביניות רוסית והערצה סלוית בלב. האידיאליסטות היהודיות ברוסיה הצטערו על שסגרו בעדן את שערי־הרחמים של הטפּול בפצועים. וגם פה יש יותר התבטלות בפני הפולחן של המלחמה מאשר רחמים ומוסר. היחסיות שוררת בכול, בכל עשרת הדברות, ו“לא תרצח” אינו יוצא מן הכלל.

ז.

“הקצוות מתנגשים” – כלל זה, דומה, יש לו נגיעה עמוקה אל היחסיות שבכל. אין אנו מקבלים שום דבר בלי נתוח. מפרידים אנו כל רעיון ורעיון לחלקיו וליסודותיו, מבדילים בין העיקר והטפל, בין המוכרח והמקרי וכדומה, והכל לפי ההערכה שהיא תמיד סובּיֶקטיבית, ומזמן לזמן – או אפשר מפני־זה – גם מקרית ועלולה להשתנות. ואותם הדברים שהנם בגדר קצוות לפי הערכה אחת – הרי הם קרובים ודומים זה לזה לפי הערכה אחרת. אלא שבאור זה כללי הוא יותר מדי, ומקיף הוא לא רק את הקצוות בלבד, כי אם את כל הנגודים וגם את כל הדברים שלכאורה הם חסרי יחס לגמרי. אסוציאציה מפותחת יותר יש בכוחה למצוא את החבורים והיחסים היותר־רחוקים ובלתי־נראים, והערכה חדשה, קלסיפיקציה לפי יסוד חדש עלולה לקרב את הרחוקים. אבל סוף־סוף הסבה הפרטית של התנגשות הקצוות מונחת גם־היא על־פני שטח זה. אותו הניגוד לבינוני, לשביל־הזהב, המשותף לשני הקצוות, אינו גם־כן אלא מין הערכה, רק שזו היא שלילית בעיקרה, ובעוד שצריכים אנו לחפש אחרי יסוד חדש של הערכה חיובית, כדי לקרב דברים רחוקים וזרים זה לזה, הנה אחרי היסוד השלילי אין לנו לחפש כלל: הוא נמצא תמיד ברשותנו, או, לכל הפחות, בקרבתנו.

אין ההערכה החברתית יודעת שני קצוות יותר רחוקים, לכאורה, מאשר תומס הובּס האנגלי, נביא האבּסולוּטיסמוס בראשית העת החדשה, ופטר קרפוטקין, נביא האנרכיה בזמננו. ועם־כל־זה הרי יש דוקא צדדים המקרבים את שני אלה. ההשקפה של “מלחמת הכל נגד הכל”, שיצרה את תורת האבסולוטיסמוס של הובס, יצרה גם את תורתו הכלכלית של מלתּוּס ואת התורה הביאולוגית של דרוין האנגליים, אלא שקרפוטקין קרוב יותר להוֹבּס משני אלה. מלתּוס ודרוין אומרים: “מי שאינו יכול להסתּגל – ימות”; הבחירה הטבעית הרי אינה תלויה ברצוננו, והמלאכותית אינה אלא הסתגלות להכרח ברצון ובהכרה, וכך היא גם מסקנתו של מלתוס: צריך להמעיט את סכום האוכלים, כך דורש הטבע ואין להתנגד, בעוד אשר הובס וקרפוטקין מוצאים עוד דרך אחת ביחס לבני האדם: אורגניזציה ועזרה עצמית, שבעזרתן יתגבר האדם על הטבע וישעבדהו לו ולצרכיו. מה שהוֹבּס רואה את האבּסולוטיסמוס כמסדר עזרה זו מלמעלה, ומה שקרפוטקין הוא יותר הגיוני ושיטתי (אפשר דוקא לא־מעשי; המעשיות אין בה לפרקים לא הגיון ולא שיטה) ומשתף את כל נצרכי־העזרה בעבודה ומעמיד את יסוד ההסתדרות במקום המסדר – זהו רק פרט טפל, מנקודת היסוד של העזרה העצמית וההסתדרות, או מנקודת ההתגברות על הטבע (במקום ההסתגלות). כידוע, ההרס הוא בעיני קרפוטקין רק אמצעי, מעבר לבנין, לסדור החפשי של החברה העתידה בהכרתה וברצונה הטוב. וספרו: “העזרה העצמית בעולם החי” הוא הוא הקודכס האמתי של האנרכיזמוס, כי בעיני קרפוטקין התכלית היא העיקר והתנועה אינה יותר מאמצעי לזו.

ושוב לענין הקצוות. בחוגי המחשבה השטחית נתקבלה – בתור מושכל שאינו צריך לראיה – ההשקפה, כי הפילוסופיה האידיאליסטית היא היא המסייעת לדתיות, בעוד אשר הספקניות והתורה החמרית הן מתנגדות לזו בתכלית הנגוד. ההיסטוריה של הפילוסופיה דוקא מורה על הרבה יוצאים מן הכלל בענין זה. קודם־כל הרי יש בכלל נגוד עצום בין הפילוסופיה והתיאולוגיה. את הפילוסופיה של ימי־הבינים מבטלים בשם “אסכולסטיקה”, רק מפני שלא היתה די אוטונומית, ובמקום לשעבד את המחשבה לעצמה, לעיקרים לכללים שלה, רצתה להתפשר עם הדת ולקבל עליה את מרותה זו, או לפחות, לחלק עמה את המלוכה על־ידי התמזגות או על־ידי תיאוריה של “שתי אמתיות”. פילוסופיה הגיונית ושיטתית אינה יכולה להתפשר. היא אומרת: “הכל שלי”, ואינה נותנת בשום אופן להגביל את עצמה ואת חוג שררתה. מנקודה זו הרי הפילוסופיה הספקנית, המגבילה ומצמצמת את חוג ידיעתו של האדם, מרחיבה את גבולות האמונה במדה מרובה מאד. אי־הידיעה אינה משביעה ואינה נותנת ספוק לנפש, ואם אין הפילוסופיה נותנת תשובה על השאלות, אז קוראים לעזרה את האמונה והמיסטיקה. השיטה החמרית הרי גם־היא מסתפקת באי־ידיעה, בכל־אופן אין היא מגיעה בכח הוכחותיה מעֵבר לפרלליסמוס. ברורה היא רק הקבלתן של התנועות הגופניות אל הכחיות, – או אל הנפשיות, ביחס לבעלי־חיים, – מעֵבר לזה אין שום ודאיות. אם התורה החמרית אומרת לאחרות: הבאנה ראיה! הרי באות גם אלה אליה בדרישה זו. המטריאליסט מכריז על עצמו: אני מסתפק במה שאני יודע, ויותר לא צריך! ממש כספקני, אלא שהאחרון מוַתּר באונס ובעל־החומר בּרצון. מי שיכול לותר ולמצוא ספוק – מוטב, ומי שאינו יכול – על־כרחו יבקש לו מפלט בחיק פילוסופיה אידיאליסטית או שוב בחיק הדת והמיסטיקה; אלא בעוד אשר אלהי הפילוסופיה האידיאליסטית (או של הפנתיאיסמוס, הדיאיסמוס וכדומה) הוא דק כל־כך ואורירי, עד שקשה ליחד לו מושגים גסים ומגושמים, וקשה להכניסו בברית כנסיה דתית חיובית, הנה האלהים של הספקנים ובעלי־החומר הוא נמצא מחוץ לבקורת (קונטרולה) ואפשר ליחס לו כל מה שרוצים. האידיאליסמוס הכי־קיצוני שולל מאת המוחשי את מציאותו. “החיים – חלום!” וממילא יש לכל רק ערך יחסי. ואם בחיי החול אפשר להסתפק ביחסיות, כי הרי יש בהם מקום למעשים ולעבודה, למלחמות ולמהפכות, לנסיון ולחקירה נסיונית, אבל בעולם הדת, שאין בו מקום ליחסיות, כי אם למוחלט – איזה ערך יש בו למעשים ולמנהגים? למוחשי הרי אין שום מציאות אמתית, והכל הוא רק אחיזת־עינים, ואת האלהים לא נרמה. באופן כזה יש בתחום פילוסופיה אידיאליסטית מקום רק לאמונה נאצלה או למיסטיקה עליונה. בטול המציאות מוכרח להביא באופן הגיוני גם לבטול כל הנשמה ביחס לאלהים ולמלכות־השמים, ולבטול כל הסמלים, שביחס למוחלט הרוחני, אינם אלא יסוד של רמאות שאדם מרמה את עצמו ומעשה־אחיזת־עינים ולא יותר.

ח.

תורת האידיאות האפלטונית נראית, לכאורה, לבן־דורנו כל־כך זרה ורחוקה, עד שרבים נוטים להעמיד אותה במדרגה אחת עם תורת הסוליפסיסמוס (שלילת המציאות ביחס ליחידים), שעל מאמיניה אמר שופּנהויאר, כי מקומם בבית־המשוגעים. אנו מקבלים את תורתנו מפי הנסיון, ופסיכולוגית־הילד ותולדות הקולטורה הן בעינינו המפתח לפתרון כל השאלות. אלא שלצערנו לא זכינו עוד לראות ילד מחוץ לעולם הגדולים ופרא שאין לו שום מושגים. וכך חסר לנו שוב המוחלט, וכל תורות אלה הן עוד יחסיות ולא מוחלטות. ומכיון שכך הוא הדבר – הרי יש רשות לאדם לטייל קצת גם בגנים אחרים מחוץ לגן־העדן היחיד של המדע הנסיוני. אנו בטלנו את הטוב והרע: אלה הם, כמובן, רק יחסיים. אלא שפֹה השטחיות שלנו מחליפה שוב את הנאד ביין. בטלנו את היין וחושבים אנו שבטל הנאד. נכון הדבר, שאין המוסר ההודי דומה למוסר האשלמי או היהודי, ומוסר הבורגני למוסרו של האנרכיסט, אבל העיקר לא בטל: המושג “מוסר” והתכלית שלו: הטוב (מבלי לדבר על־דבר תכנו של הטוב) לא בטלו. תכני המוסר הם מציאותיים, נסיוניים, אבל מושג הטוב הרי אינו כלל נסיוני. הטוב בתור מושג מוחלט הוא, ואיפה ראיתם את הטוב המוחלט? מי יָצר את המושגים ההגיוניים: יותר ופחות, רבוי ומעוט, אחדות וכלליות וכדומה? נסו־נא לשאול את עצמכם: מאין בא המושג שנים? איפה יש שנים בעולם? הרי אין הטבע יודע שני עצמים דומים זה לזה, כשם שאינו יודע קו ישר מוחלט! ונאמר: אנו אומרים שנים ביחס לדברים שברוב סגולותיהם דומים הם זה לזה. ובכן יש לנו פה כבר ענין עם שלש אידיאות: א) הדמוי (בחיוב ובשלילה), ב) הסגולה, כלומר – אותו הדבר שבו הם דומים, ג) הרבוי, כלומר – היתרון הכמותי של הסגולות המאחדות על המפרידות. ונאמר: אין לנסיון צורך כלל ברבוי, שדי לו לאדם הפרימיטיבי המוחלט או לילד המוחלט (כלומר – מחוץ לכל התחלת קולטורה ולכל חברה של גדולים; שוב מושג, אידיאה, דבר שאינו נמצא) לתפוס איזה סימן מאחד ולחבר על־ידו שני דברים מיוחדים למושג “שנים” – והרי שוב נשארות האידיאות של הדמוי, של החבור ושל הסגולה; או של היחס, אם הסגולה היא עצם ולא תואר. וכך בכל פנה שנפנה אין לנו כמעט שום אפשרות להנצל מן הפרימט של האידיאות. אם יש אידיאות שנוצרו על־ידי הרכבה או על־ידי אסוציאציה של אידיאות קודמות להן, הרי יש סוף סוף אידיאות ראשונות, קדומות, שבלעדיהן אי־אפשר לאדם לבטא את המשפט היותר־אלמנטרי והיותר־פרימיטיבי. כשהילד צוחק, הרי יש לו כבר מעין איזו אידיאה, ופה היא התחלת הפילוסופיה האפלטונית.

אידיאה – זוהי הגבלה. העולם היוָני ראה בהגבלה, בצמצום את התחלת היצירה וסופה, את תכליתה. יצירה – זוהי נתינת־צורה, וצורה פרושה – הגבלה, הפרדה מתוך החומר העכור. מפרידים חלק מן השלם ועושים על־ידי־כך את החלק הנפרד, שהוא גם־כן חומר עכור חסר־שלמות – לשלם. נגוד מניה וביה. החומר בכלל, אותו חומר האין־סוף של העולם, היה בעיני היוָנים חומר עכור חסר כל צורה ושלמות. היצירה היא הכנסת אידיאה לגולם; צורה זוהי בעיקר הדבר: יצירה. העת החדשה היא במקצוע זה יהודית, נוצרית יותר מאשר יוָנית. אמנם גם היא חושבת את ההגבלה והצמצום ליסוד היצירה האנושית, אמנם גם בעיניה היצירה האֶפּית, הקלסית, זו של המנוחה, השלוה וההתאם הגמור בין התוכן והצורה, בין החומר והאידיאה, היא היא היצירה העליונה, אבל העת החדשה חושבת דוקא את האין־סוף ליסוד היותר עליון. ומתוך־כך נתנה מקום ליצירה רומנטית, – שאמנם אין בה אף רמז לשלמות האין־סופית, ורק שאיפה והתפרצות – על־יד היצירה הקלסית. שלמות האין־סוף אינה בגדר היכולת האמנותית ואפשר גם לא בגדר ההשגה של זו, ולכן מוכרחות האמנות והיצירה להסתפק רק בשלמות מוגבלת, סופית, בהרמוניה שביכולת, או לותר על השלמות ולהסתפק בשאיפה גרידא אל האין־סוף. ועל־פי המסורה היונית, שאמנם בטלה סבתה לגבינו ונשארה לנו רק בבחינת נאד בלי יין, יש עוד לאירופה משיכה אל הקלסיציסמוס, אל השלם המוגבל. והגבלה לגבינו אינה עוד האידיאה, מתוך שלגבינו האידיאה היא האין־סוף, אבל לאין־סוף יש להתרומם על־ידי המון אידיאות קודמות לו. בעולם הרגיל, בהתחלה, האידיאה פרושה הגבלה. נצנצה האידיאה במוח ותכף באה איזו הבדלה, הגבלה עמה. אין הגבלה באה אלא בתוקף איזה רעיון, איזה ערך. “אם אין דעה – הבדלה מנין?” ודעה זוהי הבדלה, לאו דוקא זו שבין טוב לרע, כי אם כל הבדלה שהיא. המעשה האינסטינקטיבי, זה שנעשה בלי שום השתתפות של מחשבה, זהו עוד מעשה של אדם־חיה, או יותר טוב, של אדם־צמח. אבל מכיון שבא איזה מעשה על־ידי הניצוץ היותר קטן של הכרה, לו גם הכרה של דברים מוחשים גרידא, הרי יש פה כבר הבדלה. איזה דבר נבדל מבין האחרים, איזה מעשה נעשה בהתאם לאיזו שאיפה, ומובן מאליו כי יש כבר הבדל בעיני המכיר והעושה, בין הדבר המוכר והמעשה הנעשה ובין יתר הדברים והמעשים. ושוב קודמת פה ההערכה להכרה ולמעשה. בלי האידיאה – החומר הוא מת, החומר אינו מסוגל להכניס אידיאה, במובן היותר־טוב מסוגל הוא לעורר רק שאיפה לאידיאה. אותה אי־השלמות שאנו רואים בכול, מעוררת בנו את הצורך בשלמות והשאיפה והצמאון אליה. אבל מי העיר בנו את מציאות האידיאה בכלל? הנה ניצוץ הרעיון הוא שלם. בין הטוב המוחלט והחלקי יש הבדל כמותי או אפילו איכותי, אבל המושג “טוב” הוא בריה מוחלטת מחוץ לכל נתוח פנימי. מושג האידיאה קודם לשאיפה אליה. מן החלקי שואפים אנו אל השלם, אבל החלקי הוא בתוך המציאות, ולשלם – אנו רק שואפים; בעוד אשר המושג של האידיאה – שבו כלולים גם החלקי וגם השלם, או יותר נכון, שהוא מחוץ לשני אלה יחד, מאחר שאת השלם אנו יוצרים על־פי הדוגמא של החלקי (ואת החלקי על־פי האידיאה של השלם, כמובן) – המושג של האידיאה הוא קודם לכל נמצא, יען כי כל נמצא נמדד ביחס אליו. אלא שבאמת יש גם נגוד במחשבה של דורנו. החומר האין־סופי לפני ההתבדלות וקודם ליצירת העולמות הוא על־פי חוקרי הטבע חומר עכור פחות או יותר. השאיפה לאחדות חלקיו או להתבדלות, אם שהיא מונחת בו בתחלה, ובכן אין כל זרות במושג האידיאה, אם שאינה בו, ואז יוצא כי החומר העכור הוא קודם לכל התבדלות, לכל אידיאה. האידיאה נולדה ברגע ההתבדלות, או יותר נכון, ברגע התעוררות ניצוץ־ההכרה הראשון אצל המבדיל, יהי מי שיהיה, מבדיל בפועל או מבדיל בהכרה, ברעיון גרידא. ואם תמצא לאמור: האידיאה באה רק כדי להעריך את הנבדל, אחריו ולא קודם להבדלה, – יש להשיב קודם־כל: מי הכניס את הצורך של הערכה במכיר ובמבדיל, אם לא היה טבוע בו מתחלתו; ושנית: מי הכניס את עצם ההתבדלות לתוך החומר העכור? מה היא הנשמה שבגוף זה? ופה יש זכות קיום להאידיאות האפלטוניות לא־פחות מאשר לכל תיאוריה אחרת, חמרית, פּרלליסטית או ספקנית. כאלה כן אלה אינן מגלות את המסך האחרון מעל־פני הדברים, אלה ואלה הן רק שירת־המחשבה, ולא יותר.

ט.

החיים הם גם כן, כנראה, רק דבר יחסי. החיים – חלום? או אפשר החלום הוא חיים? מי יסיר לנו את המסך מעל שאלה זו? כחיים כחלום שניהם נמצאים בחוג המקום והזמן, אלא שהחיים נמצאים בחוג החוקים ההגיוניים של המקום והזמן, בעוד אשר החלום הוא מחוץ לחוקים הגיוניים אלה, שאינם שולטים בו. החיים הם התאמה ידועה בין הרצון והמעשה, בעוד אשר החלום הוא רצון גרידא (התנועות הבודדות שבחלום אין להן ערך גדול). החלום הוא רק ראי של החיים, אבל ראי ממינו של הדמיון, המראה לנו יותר משיש בחיים, אלא בפחות בהירות (לפרקים דוקא ביתר פלסטיות) מאשר בדמיון, אבל גבולותיו הם יותר רחבים. החלום הוא פחות מן החיים ביחס למוחשי, למציאות, אבל עולה עליהם במיסטיות, בסוד שבו. מי מאתנו לא הכיר בני־אדם שהחלומות מודיעים להם את חזון העתיד? יש לכל־אחד מאתנו הרשות להשתמש בנסיון זה כמו בכל נסיון מוחשי, מעשי או יצירתי, ולחשוב אותו לעובדה. לכותב הטורים האלה היתה, למשל, הזדמנות לראות במשך שנים שלמות בני־אדם עם נסיון כזה, אף כי לו עצמו אין נסיון פרטי שלו, ביחס לנפשו. אבל כשם שיש רשות לאדם שאינו גאון, למראה בני־אדם גאונים, להודות במציאותם, אף כי בנפשו הוא אין רמז לגאוניות, כשם שאין בעל־מום צריך לחשוב את כל האחרים לבעלי־מומים, רק מפני שהוא חסר כשרונות ידועים, כך אין לנו רשות, למראה נסיון כזה אצל אחרים, לבוא ולכפור באמתיותו רק מפני שלחלום שלנו אין אותו הערך שלחלום האחרים. הרי מאמינים אנו למוכה־יָרח, אף שאין אנו מוכים במחלה זו כלל וכלל. ויהי נא חזיון זה מה שיהיה, יהיו חיי־חלום עשירים בנבואה ובהרגשת־העתיד יתרון או מחלה, – העיקר הוא כי הם נמצאים, מחוץ לכל הערכה של עובדה זו. אבל יש עוד צד הראוי לשימת לב: נסיונם של רבים (ופה יש לי רשות לדבר על־דבר נסיון עצמי) מראה לנו, כי חוץ מאלה החלומות השונים שאינם אלא השתקפות חיינו, בבואת דמיוננו, התגשמות אורירית של הרהורי לבנו, או במקרים יוצאים מן הכלל – גם רמזים ונבואות לעתיד, הנה יש עוד מין חלומות שהם כמעט פרלליסמוס של חיינו, או, לכל־הפחות, של צד ידוע שלהם. עוברות לפנינו בסריה שלמה של מחזות “חתיכות” שלמות של חיים מחוברות על־ידי אידיאה כללית ידועה, ואלה החלומות באים וחוזרים אצלנו מזמן לזמן, לפרקים אפילו בהפסקות ארוכות של כמה שנים, ובבלבול גמור של זמנים ומקומות, וביחס לפרטים שונים יש שמופיעים לפנינו מתים בתור חיים ולהפך. אבל הצד הכללי שבהם הוא, שעוברים לפנינו אנשים שונים ומאורעות שונים וגם נופים שונים. כשאנו חפצים לזכור, איפה ראינו את האנשים האלה ומי הם, מה הם המאורעות שאותם הם ממשיכים, ואיפה ראינו לפנינו נופים אלה בראשונה (שאמנם מופיעים בתור חלק של מקום ידוע לנו, אבל מעולם לא היו במציאות לא במקום זה ולא בשום מקום אחר שראינו בחיינו) – אז אחרי התאמצות מרובה אנו נזכרים, כי אמנם ראינו את־כל־אלה, אלא שלא במציאות, כי אם בחלום, ושדרך שורה שלמה של חלומות עובר לפנינו חזיון של חיים שהתחילו באיזה חלום רחוק בילדותנו, שהולך הוא ונמשך עד־עכשו בחלומותינו. ואם נשאר לנו עוד זכרון ברור מתקופת ילדותנו – אז נזכור, שגם אז שאלנו את עצמנו: איפה ראינו את אלה? (שלפרקים הם הולכים וגדלים, מתפתחים, ומשתנים ולפרקים גם מתים לעינינו³), ולפרקים מופיעים הם אלינו פעמים אחדות בצורת־עמידה בלי שנוי). וגם אז החלטנו, שרק בחלום ראינום ובשום־אופן לא במציאות, אלא שעתה ברי לנו אפיָם החלומי, ועברם החלומי אצלנו גם־כן וַדאי הוא לנו. אז היינו בטוחים רק בהעדר מציאותם המוחשית, אבל לא במציאותם החלומית. אלא שעדין שאלה היא: אפשר שהרגשה ילדותית זו על־דבר השנות החלום הנה רק הרגשה שבדמיון גרידא; אפשר גם־כן שאמנם כבר בא חלום זה באותן השנים שהזכרון טרם שולט בהן, ונשארה רק הרגשה עוממת מאז במקום זכרון ודאי; אפשר שזוהי מין פטה־מורגנה של מציאויות זרות ורחוקות, המגיעות אלינו בדרכים אפלות, שעדין לא גילה אותן שכלנו; אולי חלומות אלה הם אפשריות אחרות של חיינו, שלא התגשמו בנו ושהן תועות ערטילאיות, מתדפקות בדלתי נשמתנו ומחפשות להן דרך אל מציאותנו, ולו גם לתוך מציאות כוזבת; אבל אפשר גם כן, כי הרגשה זו היא מאותו סוג ההרגשות המצויות אצלנו בזמנים שונים גם בילדותנו, גם בבגרותנו וגם בשנות העמידה, אותה ההרגשה, שבמקרים בלתי־רגילים של חיינו היא כאלו עומדת ולוחשת לנו: זה כבר היה עמנו פעם באיזה מקום ובאיזה זמן – אותה הרגשת־מסתורין שיש לה יחס קרוב כל־כך אל האמונה בגלגול־נפשות, המעוררת בנו את הרעיון, שלא בפעם הראשונה אנו חיים בעולם. ומהרגשה זו לתורת האידיאות של אפלטון רק צעד. לא לחנם קשורה זו אצלו כל־כך בתורת גלגול־הנפש.

בין החלום והחיים שבמציאות אין באמת שנויים עיקריים. לעומת הערפליות שבחלום יש לנו הערפליות שבחיים, אותה הערפליות המצויה אצלנו בשעות לא־רגילות, המראה לנו את הדברים לא במצבם הרגיל. לעומת המציאות הפשוטה יש לנו החלום הפלסטי, לעומת החלום המתפרץ מחוץ לחוקי המקום, הזמן והמציאות יש לנו הדמיון, ההזיה והאגדה, ולחלק מבני־אדם גם מצבי שכרון, אפּילפסיה והלוצינציות בין עולם ההכרה ובין העולם שמחוץ להכרה, שלפניה (או לאחריה) אין תהום מפרידה ואין שטח ריק. מדרגות מדרגות אנו עולים ויורדים בסולם ההכרה. בדבר האינטואיציה לא החלט עדין, אם נמוכה היא מן ההכרה או עולה עליה. באופן הראשון גם היא מדרגה בסולם, ובאופן השני טבעת זו ממשיכה הלאה את השרשרת. ואותו הדבר הוא במצבי־נפש ידועים לא־ברורים, וגם ביחס לחלום. כמו ביתר מצבי־הנפש האי־רגילים יש באלה צדדים שהם למטה מן ההכרה, ויש צדדים שהם בגדר פלוגתא: לגבי הרציונליות הקיצונית הם בגדר פתולוגיה, ולגבי ההשקפה הנסיונית הרחבה, לגבי ריאליסמוס רחב ומקיף של כל חזיונות החיים, או לגבי אידיאליסמוס – אלה הצדדים נחשבים למדרגה יותר עליונה, לנעלים על הכרתנו. בין כך ובין כך – דבר אחד הוא ברור: אפשר כי נכיר את הדברים, אבל גם אפשר כי נרגישם. אם יוצרים אנו בהכרה או באופן אינסטינקטיבי, או אם אנו רק עושים איזה מעשה, בוחרים באיזה דבר, מביעים איזה יחס אפילו באופן היותר־עמום – אבל מלאכת ההבדלה נעשית גם כאן. ומכיון שאנו מבדילים – אנו מעריכים, והערכה יש לה כבר יסוד, פרינציפ, אפילו אם קדמה זו להכרה. כשם שאפשר שתהיה לנו נטיה בלתי־מוכרה, סתומה, כך אפשר שתהיה לנו גם הערכה, והערכה היא אידיאה. כשאנו מוציאים משפט מוסרי, הגיוני או מתימטי – כולם הם בגדר הערכה. טוב או רע, אחד או שנים, קו ישר או עקום, אחדות או רבוי, שווי או הבדל – כל המשפטים האלה ערכים הם. וכשם שאין לתאר לנו משפט של הכרה בלי הגבלה קודמת לו, כשם שכדי להכיר דבר צריך שנבדיל אותו בתוקף איזה פרינציפ, אידיאה, – כך הוא הדבר גם בנוגע להרגשה. אנו יוצרים, מבדילים ומעריכים גם בחלום, והאידיאות פועלות גם מתחת לסף־ההכרה ואין צריך לאמר כי גם למעלה מן המשקוף של זו. אותן התיאוריות המקדימות את הדברים לאידיאות בהוכחה, שהדברים מורגשים עוד בטרם שהאדם מתחיל להכירם – אינן משיגות כלום על־ידי כך. כשם שמעשה נעשה בלי הכרה, ורק באינסטינקט גרידא, אינו מפסיד על־ידי־זה כלום ממוחשיותו, כך גם האידיאה: בזה שעוד לא הגיעה לידי גילוי – היא אינה מפסידה על־ידי־כך כלום. בכל־אופן אין שום הוכחה מספיקה מצד זה נגד מציאותן של האידיאות. מאין באו האידיאות? איך הטבעו בנפשנו? האפשר לנו לקבל פה את התשובה האפלטונית? אפשר. אותם החיים המיוחדים ההולכים ונמשכים בחלומנו – אלה, שכמו ההרגשות־בהקיץ שלנו על מציאותנו לפני עולם זה, אותו חוסר־הגבול הגמור והמוחלט בין מצבי־הנפש הסתומים להברורים ובין החלום למצב־היקיצה – כל אלה אומרים לנו שחיינו, כנראה, לא התחילו רק עם ימי־הזכרון וההכרה. ואם נאמר, שהאידיאות בנפשנו קדמו לזכרון ולהכרה וכי האידיאה היא כבר מוטבעה גם באינסטינקט שלנו ומחכה לגילויה, – מי יוכל אז לבוא ולקצוב לנו בדיוק את שעת לדת האידיאות בנפשנו? הנולדו אלה עם הזעזועים הראשונים של הגוף, הבאו לנו בירושה (מתחת לסף־ההכרה, כמובן) מאבותינו, או אפשר כבר נמצאות האידיאות גם בממלכת החי והצומח (ואפשר גם בדומם) – מי יוכל לפתור לנו את החידה? מי יוכל לספר לנו את אפני ההרגשה של ממלכות אלה? אנו באים שוב לידי אותו מצב של אי־הידיעה, שבו אנו נמצאים ביחס לכל. גם ביחס לקדמות האידיאות אין לנו הוכחות מספיקות לא בעד ולא כנגד. וכך אין אנו יודעים גם את מהות־הנפש: ההולכת היא בד בבד עם הגוף, או שהיא בלתי־משתנה, עומדת תמיד בעינה, אלא שלפי הגופים היא נמצאת לפרקים בכלא אפל ולפרקים – בכלא מוּאָר קצתו. וכמו כן אין שום איש מאתנו יכול לדעת את שורש נשמתו. שאלות כח־החיים, מציאות־הנפש, השארתה, גלגוליה ועוד הן קשורות בשאלת קדמות־האידיאות, וזו שוב קשורה בשאלות אלה. כמו כן אין אנו יודעים, אם רעיון ההתפתחות מוחלט הוא, אם יחסי, המתרבה סכום ההכרה בעולם, או רק מתחלף ומשתנה, ואם אין סכום זה מתרבה על חשבון טשטוש־האינטואיציה וכדומה. בכל אלה הדברים אנו שוב יכולים להגיד בברור רק אחת: איננו יודעים. לכן יש פה חופש ורשות גמורה להרגשתנו ולכח יצירתנו. שאלות־פילוסופיה אלה הן ככל השאלות שלה – שירת־המחשבה, לא פחות ולא יותר. מי שמסתפק – ישאר נא לעמוד בגבול הנסיון המוגבל, ומי שאינו מסתפק – ישתדל־נא להרחיב את גבולות נסיונו, או יתן־נא חופש להרגשותיו, לדמיונו ולכחות היצירה שבו. השאיפה לאין־סוף גם היא מובילה ליצירה, וזו, אפילו אם אינה שלמה, אין לה להתבּיש כלל וכלל בפני הנסיון הממשי המוגבל. גם זה, כידוע, אינו יכול להתקים בלי חוקים והיפותיזות, ואלה מובילות סוף־סוף גם הן אל עולם האידיאות.

תרע“ה־תרע”ו

---

לקראת שלטון המדע

מאת

יעקב רבינוביץ'

כל מי שיש לו עין – רואה עתה כי מתהוה שנוי בעולמה הרוחני של אירופה. יותר מעשרים שנה חיתה בצל ממשלת האמנות; אחרי הירידה האמנותית בגרמניה של שנות השבעים והשמונים ושברוסיה של שנות השמונים למאה העברה – באו תקופה של יצירה אמנותית, ורצון לחיים אמנותיים. והתרוממות זו הורגשה גם בעולמנו. דלדול הריאליזמוס והנטורליזמוס בצרפת, של השאיפות אשר ראו את הספרות והאמנות לא כעין מטרה לעצמן, אלא כעין סניף למדע ולהתפתחות השכלית, – דלדול זה היה להתחלת תקופה חדשה. יחד עם אלו כמו ירד המדע ועמו גם השכל מכסאם ותחתם עלו האמנות והרגש. מובן, כשמדברים אנו על דבר עליות וירידות – הכל הוא רק ביחס. אין תקופה בדורותינו בלי מדע, כמו שאין תקופה בלי אמנות; אירופה התעשרה בתגליות מדעיות רבות בתקופה אמנותית, והתקופות הכי מדעיות הביאו לה גם כן יצירות אמנותיות. יצירות חשובות מאד של טולסטוי ואיבסן נבראו בתקופות־מדע, וקוי־רנגטן והרדיום נגלו בתקופות־אמנות. ואין זה מבטל כלל את ההנחה העיקרית. עליות וירידות ישנן בכל פנת־חיים ויצירה, וממילא גם תקופות בעלות אופי שונה. במאה התשע־עשרה, אחרי תקופות יצירה אמנותית קלסית ורומנטית של ראשית־המאה בגרמניה ובעוד ארצות באה באלו הירידה של שנות השלשים והארבעים. בשנות החמשים והששים באה שוב עליה ואחריה ירידה שוב וחוזר חלילה. ברוסיה נשנה גם כן זה החזיון. וכן אנו רואים גם בעולם המדע.¹).

וישנה עוד הופעה המלוה את החזיון העיקרי. היוצר האמנותי והמדעי מקדים, כמובן, את הקהל הגדול. סופה של תקופה אמנותית עשיר הוא בתגליות חדשות או במהפכות בעולם המדע. ואלו מכינות את הקהל לקראת תקופה חדשה, ולהיפך: סופה של תקופה מדעית בא כמעט תמיד בקשר עם יצירות אמנותיות חשובות או עם מהפכה בעולם האמנות. חזיונות אלה מופיעים ונשנים באופן רחב ומזהיר בחוץ, ובמדה דלה ועלובה בעולמנו היהודי הקטן. כי גם בו מרגשת כמעט תמיד התחלפות תקופות של שלטון־השכל וממשלת־הרגש.

שתי הרשויות, השכל והרגש, הן גם שתי הממלכות של המדע והאמנות וגם של רציונליות ומיסטיות. אם באים, למשל, ביכנר וחבריו בגרמניה, או פיסַרֶב בספרות הרוסית ורואים באמנות לא פרי נשמת חוזה ורוח הקודש, כי אם מלאכה פשוטה והתמחות באומנות־יד – הרי השקפה רציונליסטית זו מראה למדי על שלטון הרציונליות בעולם; ולהיפך: אם באים ורואים את התגליות המדעיות כעין הופעה אינטואיטיבית – הרי השקפה זו מיסטית היא בעיקרה. וכך הולך ומתבאר לנו החזיון, שיוצרים גדולים ובינוניים של אחת הרשויות באים ומשתמשים ברשות השניה לצרכיהם ומשעבדים אותה להם. ישנה עוד הופעה: אם בא ז’ול ורן ומשתמש בצורה אמנותית לתיאוריות מדעיות, או באים משוררים ומשתמשים בצורות מדעיות, כדי לבסס את פרי דמיונם, או אם אנשים כניצשה וכקירקיגוֹרד הדֶני מדברים אלינו באופן שאין אנו יודעים היש לנו עסק עם בעלי מדע ומחשבה או עם משוררים וחוזים – הרי זה מראה לנו על שותפות הרשויות. בתקופות שונות ליד סימניהן העיקרים ישנם גם חזיונות בודדים מעורבים. המספר המדעי וֶלס (שנהיה גם להיסטוריקן), החוזה האוטופי ויליאם מוריס, ההיסטוריקן ארנסט ריגן מצד אחד והמספר אנטול פרנס מצד שני – מאחדים בקרבם כל־כך את שני הצדדים, עד שאנו פוגשים אצלם כמעט הרמוניה גמורה של השכל והרגש, או של המדע והאמנות, ואך בחזיונות אלה ישנם גם סימני מעבר. שלטון השכל באמנות ואינטואיציה במדע מראים תמיד שאין בעליהם מסתפקים ברשות אחת, בהרגישם ברפיונה של זו מתאמצים הם למלא את החסר באמצעים לקוחים מבית גנזי הרשות האחרת. ויש, שאחד־היוצרים הוא בן־בית אצל שתי הרשויות בבת־אחת.

הקיצוניות הטבועה באדם אינה נותנת לו את האפשרות להגיע להרמוניה גמורה, ואך אפשר מאד שחסרון הרמוניה הנהו גם מעלה. הרמוניה הרי היא בעיקרה הסתפקות במה שיש, שביל זהב, נוטה לגמר ולא התחלה. והאביב הלא טוב מהאסיף. באביב הלא רבות כל כך האפשרויות. הנך רואה נצנים רכים ופרחים בטרם הפתחם, חולם על עושר שאין כמוהו – והאסיף מביא לנו רק את שארית הפליטה. הרמוניה זוהי הגבלה. צריך להגביל כל רשות ורשות כדי שלא תתרוצצנה ולא תפרוצנה האחת לגבולות חברתה. ואם בא אתה למזג יסודות שונים למזיגה אחת – הרי מזיגה זו לא תתכן בלי מדה וקצב. אמנם מדה וקצב יפים הם אלא שהנם שיכים יותר לאחרית מלראשית. ירידה אחרי הרמוניה אם אינה חורבן הרי היא נושאת בתוכה גם גרעיני־עליה. צרים הגבולים ליסוד אחד מיסודותיה והוא מתפרץ, ההרמוניה נפרעת, אבל ההתפרצות הורסת ויוצרת.

מי קודם למי: המדע לאמנות, השכל לרגש, האמת ליופי או להיפך? אולי כל המושגים האלה הם רק יחסיים? כי יודעים אנו כמה יש במושכלות מדעיים מן השכל וכמה מן האינטואיציה? או כמה יש ביצירה אמנותית מן האמת וכמה מן היופי? אך גם בהשתמשנו במושגים אלה באופן מוסכם ומקובל, אנו יכולים להגיד שסוף־סוף קשורים הם זה בזה. המדע גם פותח אפקים ומכין אמצעים ליופי; שערו־נא את גתה בלי הפילוסופיה של שפינוזה, בלי ידיעותיו ההיסטוריות והארכיאולוגיות ובלי הבנתו העמוקה בטבע ובתולדה; מה היה המספר היפה והדק יֶנס פטר יעקבסֶן הדני בלי ידיעותיו המרובות והדקות בבוטניקה ובתורת־הצבעים? ואיבסן? וויקטור הוגו? וכמה מן המדע יש בבֶּקלין וברוֹדֵין! כמה מן השכל ומן השאיפה לאמתיות שכליות אצל כל אלה. ואך האמנות גם היא מגלה נסתרות בשביל המדע. קנט בעל השכל היה בקוסמוגוניה שלו לא בעל־מחשבה הגיוני כי אם משורר וחוזה כמעט, והוא קדם בה ללַפלַס המתימטיקן הדיקן. גתה הרגיש משורר בתורת־ההתפתחות בטבע עוד לפני למרק ודרוין. ב“פויסט”, חלק שני, אנו מוצאים רמזים לתיאוריות מדעיות וחברתיות שאנו משתוממים עליהם. הפרֵידיזמוס הוכן במדה גדולה על ידי היצירות האמנותיות של המאה התשע־עשרה, הדרמה, הרומן, והנובילה הכינו לו המון חומר וגם כונו את מחשבותו. אין ערוך לחומר שהכינו דוסטויבסקי, איבסן ופשיבישבסקי בשביל המדע של ההוה והעתיד הקרוב. ואך לכל גבול. ושבני־אדם עוסקים עשרות שנים במדע וחושבים לגלות כל סתום, סוף־סוף עומדים הם כעני בפתח ומרגישים בכל דלותם. כל מה שגלו נראה להם כשטח של טפח על טפח במרחב אין קץ. כשהם שומעים את התהלות והתשבחות שחסידי המדע שרים לו ולכל יכלתו, תוקף אותם רגש של לעג לרש. צפרדעים אלו למה הן מקרקרות? וכי אינן מרגישות שישנם שמים גבוהים ורחבים מחוץ להבצה הקטנה של שלטון־השכל? ואז יש שפלוני או אלמוני מגאוני־המדע בא ותוהה על קנקנו של יוצר אמנותי, של איזה חוזה ומשורר בעל המדעים המדויקים מתחיל ראשונה להרגיש בחסרון היסוד של מושכלותיו והריהו נצרך לפילוסופיה ולתורת ההכרה, כדי לבצר על ידיהן את אמתיותיו הראשונות וליצור בסיס להנחותיו ולהשערותיו המדעיות. זקוק הוא עתה למקצועות הרוח והשכל שאיש המדע המדויק רגיל לבטלם בקראו להם פואיזיה שכלית. ותורת ההכרה כשהיא באה לדון במה שבטבע נתקלת היא תיכף במה שלאחר־הטבע. תורת־הכרתו מזכירה לו תיכף את מציאותו של עולם אחר מתחת־לסף או ממעל למשקוף ההכרה, וזו אומרת לו ברור: אנו מגיעים רק עד הכותל, וחוג קטן זה אינו מספיק; פה הכל יחסי ורופף, צריך לפרוץ את הגדר. אבל מה שמעבר לו יוצא כבר מחוץ לגבול השגתנו, מחוץ לשכל, שם מתחילה ממשלת הדמיון והשירה. כך עולם הולך ונדחף, בתוקף פשיטת הרגל של המדע, לתוך זרועות היצירה הדמיונית. לשוא באים קצרי־הראות אשר למדע וצועקים: אל לכם לעזוב את המציאות! הסתפקו וחיו! גדולי המדע, המעמיקים והמרחיקים לראות, דוקא הם הראשונים המרגישים בקוצר ידו של זה, והם הם לפרקים מהבאים לדפוק על דלתות האמנות. וכך נהיים אנשי המדע לפילוסופים, והפילוסופים לעוסקים בדברי־שיר. יש שפילוסוף חפץ לשעבד את עולם השירה למדע וגוזר עליו גזרות פסיכולוגיות ואסתיטיות, ואך המשורר הבא אינו מתחשב עם גזירותיו ופורץ את הגדרים, והפילוסוף הבא מוכרח לכתוב אסתיטיקה חדשה. הרמן כהן בא ומטפל במוצרט המוסיקאי, קונו פישר בגתה ובשילר, שופנהואר בא ומרים את האמנות מעל למדע, וניצשה נעשה בעצמו אמן. האמנות חוגגת את חגה, ואך נצחון זה אין לו אריכות־ימים.

היצירה האמנותית של תקופה ידועה מגיעה סוף־סוף עד ראש־הפסגה שלה, ליוצרים אין לאן ללכת הלאה ולהתרומם, והם נאלצים להסתפק במועט ולטפל בפרטים. כשאתם מוצאים, למשל את רובנס ובקלין במוזיון אחד – ידמה לכם כי סוף־סוף ישנם רק שני ציָרים יוצרים גדולים: האחד בסוף הריניסנס והשני בתקופתנו אנו, ובאמצע נשארה לנו טבלה ריקה. כל מה שבא אחרי רובנס ואחרי בקלין היה רק חטוט בפרטים שונים של יצירתם, ובאופן הכי־טוב רק המשכת אחד הקוים שלהם. לפרטים וקוים אלה יש ודאי ערך חשוב, אפשר כי השנים הגדולים לא השיגו בפרטים ובקוים אלה את השלמות הדרושה, אבל יותר מהם לא גלה איש כלום; בדרך גלוי המסך מעל העולם והחיים בדרך ההסתכלות לפני ולפנים במה שלמעלה להם – בדרכים אלו לא הרחיק, דומה, ללכת שום ציָר. והרגשה כזו יש לך בעברך את השטח שבין שקספיר וגתה. כמו כן מרגישים אנו שאחרי ניצשה, איבסן ומטרלינק מוכרח היה דלדול־כחות לבוא, באשר הם הגיעו עד הגבול וללכת הלאה אין לאן וליוצרים הבאים אחריהם נשאר רק לחטט בפרטים, ולכן נראים הם טפלים בעינינו לעומת בעלי־העיקר הגדולים, בעלי־מלאכה פשוטים הבאים למלא אחרי היוצר, או כעוסקים בצעצועי ילדים, שהאמנות אינה להם דבר רציני ואינה מטרה של חייהם ומרום־פסגתם. אמנות כזו, כמו עליתו של המדע עד למרום פסגתו בתקופה ידועה, מביאה זקנה לעולם. בני אדם רואים שהגיעו עד הסוף ואין להם כלום, וכפתאים הם עומדים בזקנותם לפני השער הסגור; והכרה זו גוזלת מהפקחים שבהם את האמונה באפשרות התרוממות מחלטה ועושה אותם לפסימיסטים גמורים, או מביאה אותם לידי הצורך לנחם עצמם במעשי־שעשועים, בעוד אשר את התמימים שבהם דוחפת היא לצד אחר, שבו נהפכים הם לילדים המתחילים שוב מבראשית. לולא קפיצה והתחדשות זו לא היתה שום התקדמות אנושית לאפשרית. כמובן, התחלות חדשות אלו עולות הן, על פי רוב, על אלו שקדמו להן והן יפות, עשירות או עמוקות מהקודמות, לכל הפחות בהערכת דורן או דורות שאחריו קרובים לו; הערכה זו היא סוד האמונה בהתפתחות האדם; והיוצרים החדשים מדה מרובה של תמימות ילדותית טבועה בהם, עד כדי לשכוח או לבלי דעת את מה שקדם להם ועד כדי בטול הכל, וילדותיות זו נותנת להם להתחיל מחדש את גִדוּל המדע והאמנות מחתולי־הילדות. ואז מתלקחת על פי רוב מלחמה בין צעירים וזקנים. האחרונים מביטים על הנעשה בעינים פקוחות ומניעים ראש: “מה שהיה הוא שיהיה”; כאותה הזקנה הרואה את נכדתה הנערה מתגנבת עם בחירה לפנת־גן בליל־ירח, והשוחקת בקרבה למראה הילדה החושבת, שהיא היא אשר גלתה ראשונה את סוד־האהבה שלפניה לא ידעה אף אשה מה היא אהבה. אבל כאותה הזקנה טועים גם הם. כמו שהזקנה אינה מרגישה בשנוי־הצורה אשר לאהבת־נכדתה וגם בהשנויים הקלים הפסיכולוגיים־פנימיים של אהבה זו, כן אין גם אלה מרגישים במעט החדש שכל התחדשות־יצירה מביאה עמה. השווי שבעיקר אינו נותן להם לראות את ההבדלים הדקים שבפרטים.

בסופה של תקופה אמנותית אנו מתחילים להכיר בדלדול הקרוב. השכל והמדע, במקום להיות רק מצעי יצירה אמנותית או ליסודות־טָפֵל שלה – הולכים ומתהוים מטרות לה או ליסודות עיקריים בה. בימי־עושר ליצירה אין היוצרים מרבים להתפלפל: המטרה לעצמה היא האמנות אם רק אמצעי? האמנות ממלאה כל־כך ומשעבדת לעצמה את הכל עד שאין כלל מקום לשאלה. ואך שאלה זו העומדת על הפרק בראשית התקופה, עולה בסופה שוב על הפרק, ובעלי־מהפכה השואפים לראות באמנות אמצעי בשביל שאיפותיהם מרבים להופיע אז; גם אלה המכריזים שהאמנות היא מטרה רק לעצמה, חסידי אמנות לשמה, הנם בעצם ענף של אנשי־מהפכה אלה, רק שהאחרים צועקים ומכריזים על החיים, וכל אחד רואה אותם רק בשאיפתו והשאר הוא מות לפי דעתו, ואלה רואים את עיקר החיים בהעשיה האמנותית לפי נטיתם וצמצומם הם. בצרפת, כלומר בפריז, המקדימה תמיד את האחרות באמנות (מקדימה רק בזמן אבל לא תמיד עוברת אותן ולא עולה עליהן) נשמע כבר שנים אחדות קול זה. מפני שאין כבר מקום לתכנים חדשים באשר נשאבה הבאר עד תומה ­– באים מתחכמים שונים ובמעשי להטים מעלים הם אבק בעיני הבריות. השאיפה הצרפתית החדשה בציור, זו של הקוביסטים והדומים להם – מראה כבר ש“כלו כל הקיצין” ואין לאן ללכת. “הקוביזמוס” – השם בעצמו כבר מעיד כמה מן ההתחכמות ומן ההתחשבות עם המדעיות יש בשאיפה זו, אף שלכאורה אינה רציונלית ובעלי־הבתים רואים בה את השגעון הכי־גדול. ודוקא בה בשעה שפוגשים אנו דלדול שאין כמוהו באמנות האירופית. בשעה שלאפיגוני בקלין, ולאחרוני אימפריוניסטי צרפת בציור ולתלמידי וגנר במוסיקה אין מה להגיד, ודרכים חדשות אין, בשעה שהויפטמן חוזר על עצמו ומדלדל את עצמו ושניצלר הפקח מטפל במיסטיות, שרק דבר אחד חסר בה: מיסטיקה והופמנסתל כותב טכסטים לאופירות, והתיאטרון השתקע כולו בלהטים חיצוניים מחסרון כוח פנימי, דוקא עכשיו מרגשת תסיסה כזו בעולם המדעי, שלא היתה כמוה הרבה עשרות שנים.

גלוי הרדיום הביא מהפכה בעולם המדע. אם בעשר השנים האחרונות באו בעלי־מדע מעמיקים ואנשי פילוסופיה שחדרו לנקרי המדע ואלה ואלה הטילו ספקות באמתיות מוסכמות רבות, הנה באים עכשיו חזיונות והופעות מדעיים שנתגלו בעקב הרדיום ועל ידו ומאמתות הרבה מספקות אלו. ודוקא חוקי־הברזל של הפיזיקה והכימיה בסכנה הם. תורת דרוין (במדה ידועה), חוק שמירת האנרגיה, אי־כליון החומר, אי־התחלפות היסודות הכימיים ותורת־האטומים – דוקא אלה שעליהם נשען הבנין החזק של המטריאליזמוס הם בסכנה, ואין לך אמת מדעית כמעט שהרדיום אינו מעמיד את קיומה בספק. בימי המרכסיזמוס נחשבו, כידוע, כל ההיפוטיזות (ההנחות המדעיות) למושכלות, לאקסיומות; עכשיו נכנסו כל המושכלות לגזע של השערות לבד. מושג ההנחה הוא כבר בסכנה, אבל הספקות והתסיסה אינם מחלישים את המדע, כי אם מגבירים אותו. סוף־סוף פורצות התגליות בכל פנה; ואם חשבו אנשי המדע שהם עומדים לפני קיר, בא הרדיום ופתח להם אשנב לתוך עולם חדש, ואפשרויות החקירה המדעית נעשו עכשו למרובות ורחוקות. מי שמפחד מפני הרס השקפותיו הזמניות יוכל להצטער, אבל האיש החותר אחרי דרכים חדשות במדע, מי שחפץ לראות, לגלות את המסך מעל פני הטבע – יוכל רק לשמוח על מהפכה זו, שחדלה להיות פלפול פילוסופי לבד, ועתה היא תולדה של עובדות גלויות ממשיות. ואין שום ספק, כי עתידה של ההתפתחות הרוחנית בתקופה הקרובה מונח בעולם המדע. כמובן, משמשות עתה הפילוסופיה והאמנות של תקופתנו העוברת אמצעים חשובים להבנת הופעות מדעיות רבות. הן גלו הרבה אפקים חדשים, וביחוד האמנות.

לכל תקופה – מלוֶיה. תקופת אמנות עשירה על פי רוב בתסיסות דתיות ומיסטיות. מעוררת וגם מרגיזה את העצבים, ובוראת על ידי זה אטמוספירה חולנית, ובני־האדם החיים באטמוספירה זו רואים, מצד אחד, את הדברים באופן לא־בריא ולא־ממשי, ומצד שני יותר משנִתנה רשות לעין רגילה לראות. תסיסות אלו מולידות גם שאיפות למהפכות. הצבור אינו מסתפק בהתפתחות אטית וחפץ להרוס את הכל בבת אחת. האמנות גם מכניסה אל העולם את פריצת כל הגדרים; המדע הוא גם מהרס וגם בונה, בעוד שהאמנות רק הורסת היא; להמדע יש אמתיות, ולאמנות שעשועים בעיקר; אצלה הכל רק יחסי. אם פוגשים אנו תקופות־ריאקציה הבאות יחד עם תקופות־אמנות – ריאקציות אלו הן רק חיצוניות־מדיניות, ועל פי רוב יש בהן אנרכיה לא פחות מאשר במהפכות שקדמו להן. שומרי־המשפחה של ראשית תקופות אלו הנם פרוצים לפרקים בעריות לא פחות מהורסי־המשפחה קודם. תקופת־אמנות מעוררת תמיד גם שאיפות ליופי, ליופי נפשי וגופני, ויחד עם שאיפות נזיריות מכניסה היא גם שאיפות של התפתחות גופנית. תקופת־אמנות שלנו דחפה את אירופה דחיפה עצומה לצדה של יון, כמו בתקופת הריניסנס ובתקופת הקלסיקים הגרמניים. אלא, שיונותה–יונות תרגום היתה ולא של מקור.

מצד אחר יש גם לתקופה מדע מלַוִים שלה: חופש־דעות הדרגי, שאיפה ליצירה מדינית אטית ולעבודה חיובית בכל מקצועות החיים. בכלל, דרכה של תקופה כזאת להכניס מדה וקצב לחיים. האמנות, כידוע, שואפת להרמוניה, אבל באמת הורסת היא כל הרמוניה. המדע, לכאורה, שואף להרס, לחדש, מנקר הוא ומבקר, אבל באמת יוצר הוא הרמוניה בחיים. סוף־סוף כל בקורת מדעית אינה באה אלא לשם בסוס איזו אמת חדשה המוכנה כבר במוחו של המבקר.

בחוץ מוצאים להם כל אלה החזיונות את בטויָם המלא. גם היוצאים מן הכלל המרובים אינם מחלישים את כוח הכלל. אצלנו, בעולמנו היהודי לא כך הוא הדבר. תקופה אמנותית משאירה לנו בהסתלקה איזה עושר. התקופה האחרונה משאירה לנו התחלה מוצלחה של יצירה פיוטית, אידיאלים חדשים ותסיסות שונות עמוקות, תנועה ציונית וכדומה. האמנות שלנו הוכרחה להסתפק רק בענף אחד: בספרות, באשר לתיאטרון, למוזיקה, לציור, לחטוב ולפסול עבריים לא זכינו עוד. להיפך: התקופה השכלית של שנות השבעים, שנמשכה למרות חבת־ציון עד אמצע שנות התשעים, (חבת־ציון הריאקציונית שהתחילה בלילינבלום ונגמרה ביעבץ היתה גם כן רציונליסטית בעיקריה ולא מיסטית.) – השאירה לנו לאין ערוך פחות מזו שבאה אחריה. כשרונו הפיוטי של יל"ג לא עצר כח לכבוש את הרציונליות של תקופתו וכל הרציונליות של מפו והשאיפה להשכלה של מיכה יוסף לבנזון לא הכחידו אצלם את הרגשות הילדות התמימות של תקופת האמנות הקודמת. מה תשאיר לנו איפוא התקופה הבאה? למדע עברי כולל אין עוד מקום. אפשר תעשירנו תקופה זו במקצוע חכמת־ישראל, אבל למדע אנושי רחב חסרים בעולמנו היהודי התנאים הנחוצים. מי שמבקש מדע – מוכרח למצוא אותו מחוץ לעולמנו. להסתפק בחכמת ישראל לבד ­– קשה קצת, ביחוד אחרי שחכמה זו אצלנו היא פלפול של דיליטנטים או נקרנות של ארכיאולוגים, ולחופש־הרוח אין בה מקום עוד. אבל, דומה, שאותו הכנוס ההולך ונעשה עתה אצלנו (“ספר האגדה” ועוד) ושישמש ודאי בתור הכנה ליצירה עברית בעתיד, ומצד אחר השאיפה לעבודה חיובית בישוב, בחינוך באגוד כוחותינו – עתידים, כנראה, למלא מקומה של שאיפה זו. אנו נסתפק בתקופה הבאה לקראתנו רק במלוֶיה, לעיקרה אין עוד מקום ולא תנאים מסוגלים אצלנו. זהו במה שנוגע לנו בתור יהודים, ואך כבני־אדם הרי יוצאים אנו באירופה כולה תקופת שלטון האמנות והולכים לעומת תקופה של שלטון המדע בעולם.

הערה: דברים אלה נתפרסמו כמעט לפני חצי יובל שנים, ומובן מאליו, שהשפעו מהרגשות של אותן השנים, וגם לא נצלו מסובייקטיביות. הכותב, למשל, ידע גם אז כי לרמברנדט נתנו ערך יותר מאשר לרובנס, ואך הוא באופן סובייקטיבי נדהם מאוסף גדול של תמונות רובנס עשירות הצבעים, ובנוגע לבקלין לותו גם הרגשת הדור, כמו ביחס לניצשה, איבסן ומטרלינק. האחרון, כידוע, לא החזיק מעמד, וכמובן אין הדורות של עתה נוטים להערצת־בקלין. (אף כי בימים האחרונים דומה, מתחילים לשוב ולהעריכו). וכמו כן הפריז הכותב בהביאו לדוגמא את הופמנסתל ושניצלר. זה רק מראה, עד כמה עלולים בני־אדם להכשל על ידי הערכות והתפעלויות של רגע. קללת המודרניות. מה ישאר אחרי חצי־יובל שנים מגדולי־רגענו עתה ומגאוניו?

הכותב הפליט אז את המלים “בימי המרכסיזמוס”, כעל חזיון של עבר – בטוי של שעתנו עתה. ואין פלא: מי שזוכר את הערצה העורת של המרכסיזמוס בשנים שלפני המהפכה הרוסית של שנות 1905־6, ואת הזלזול בו שבא אחרי האכזבה, יבין כי בטוי זה התאים גם אז למצב הרוחות. כי גם אחרי המלחמה העולמית לא שב המרכסיזמוס לגדולתו, אם לא בחוגי הקומוניסטים.

ובנוגע לשאלה: “מה תשאיר לנו התקופה הבאה?” לא שם אז הכותב לב למצבנו המיוחד מנקודת הפגור. אנו הן מפגרים הננו, ותקופת האמנות שלנו נמשכה בעצם עד אחרי מלחמת העולם, כשם שעתיד להג האכספרסיוניזמוס להשתפך אצלנו עוד שנים. באירופה אומרים כבר: האקספרסיוניזמוס היה רחוק מן החיים ואצלנו חושבים שהוא הוא שנתן בטוי לחיי־הדור; באירופה חותרים עתה למלה פשוטה ובהירה ולריאליות עליונה, בעצם לריאליות אי זחלנית ולא־נטורליסטית, ואצלנו הדור הצעיר עוד שקוע במליצה ובלהג ובלהטי־מלים ותמונות. ומובן מאליו, כי המציאות הארץ ישראלית והשתפכות החיים הכלכליים והישראליים לגוש אחד – עתידים להשפיע וליצור אפשר גם התחלות של מדע חיובי אצלנו פה. אלא, מי יודע, בערב איזו תקופה אנו עומדים עתה. תקופת האכספרסיוניזמוס חשבה לחולל אמנות חדשה, ונהיתה באמת תקופה אנטי־אמנותית. ויכול היות כי התקופה האמנותית היא לפנינו, אף כי ישנן גם פסיבדו־תקופות, שבני־אדם ממלאים בהן את מקום האמתיות.

הכותב לא נגע במאמר הזה בצד הפוליטי. הוא חשב, כפי שבטא זאת במאמר, את התקופה המדעית הבאה לתקופה מדעית־התפתחותית, והנה נהיתה התקופה במובן הפוליטי, על ידי מלחמת־העולם והמהפכות הגדולות, לקסטרופלית. ואך, כפי שנאמר, בפוליטיקה לא נגע פה כמעט. ובכלל היה חצי־יובל שנים זה באמת מדעי־טכני ושכלי ובכל אופן לא אמנותי, לא פיוטי ולא מיסטי. והפרידיזמוס, רציונליזציה זו של הנפש וכחותיה הסתומים – הוא המופת הכי חותך לזה.

---

ליובלו של גֶתֶּה

מאת

יעקב רבינוביץ'

ליובלו של גֶתֶּה

מאת

יעקב רבינוביץ'

---

ככל הגדולים

מאת

יעקב רבינוביץ'

אחד העתונים הספרותיים בגרמניה שאל לפני זמן קצר: “היש לעשות את שנת־גתה (שנת המאה למותו – 1932) לשנת־חג?” ו“מאזנים” הביאו שתי תשובות־שלילה של יעקב וסרמן ושל סופר לא ידוע לי (רודולף פנויץ). וסרמן מדבר סתומות, באופן מפשט, והשני מדבר גלויות, בלשון ממשית. וסרמן רוגז – אם רק על הלאומיים, הסוגרים בפניו את הדרך לגרמניות, או גם על האכספרסיוניסטים, שאינם הולכים, כידוע, בדרכי גתה – קשה להכיר בדבריו. השני פוגע בימין ובשמאל יחד, בהציגו את נטיותיו הנפשיות ואידיאליו של גתה מול נטיות הדורות שלנו ושאיפותיהם: “במקום תרבות אנושית־מוסרית – פוליטיקה; במקום אנושיות אישית – תנועה סוציאלית; במקום שלטון אצילות ופטריציות – פרוליטריזציה; במקום יחס טוב, סבלנות וחופש – טרוף וקרעים מפלגתיים; במקום אחוי המערב והדרום – תעיות מזרחיות צפוניות¹); במקום חברות על יסוד השכלת עולם אינדיבידואלית – לאומיות וסוציאליזם קיצוני²); במקום יופי, הרמוניה ואובייקטיביות – התפרצויות סובייקטיביות לשם דינמיות גרידא וקיצוניות על גבי קיצוניות”. ולא דברים אלה חשובים בשבילי; העיקר הוא – הפלטת אמרה שלו, מוגזמת אמנם, המכילה בקרבה קורטוב של אמת: "גתה לא נעשה מעולם לשליט על גרמניה; כמעט הכל היה והתפתח באופן כזה, שאין אף אדם הגון אחד שיעיז לאמר עליו: “הוא היה שלנו”, דברים היכולים באמת להאמר ביחס לכל סופר גדול של אומתו. ההיה דנטי באמת לשליטה של איטליה, טולסטוי לשליטה של רוסיה, ואיבסן – של סקנדינביה? סופרים כשקספיר או כמולייר, שלא הבליטו רצון ברור ולא התכוונו להגשים איזו אמתיות בחיי־אומתם – עליהם יכולים בני־עמם להגיד: “הם היו שלנו!” אך איך יגיד אנגלי, למשל, אחרי מדיניות־פספילד (וגם זו של רגענו עתה בארץ) או אחרי מאורעות קפריסין, כי בירון, שהקריב עצמו לשם שחרור־יון וששר את “זמירות ישראל”, הוא שלו? לא צדק פנויץ. גם שילר אינו של עמו במובן זה. גדלם וגבהם של ראשי סופרי־אומה הם דוקא בזה, שהם שמיה וכוכביה, ושגם בשאפה אליהם, – לא תגיע עדיהם. ובמה גרמניה נבדלת לרעה אם איננה מגיעה עד גתה? השאלה היא אם שואפים אליו, וכאן יכולות להיות דעות שונות. ולא בדורותינו אני מתכוון לדון, כי־אם בשאלת העבר: מה היה היחס בין גרמניה וגתּה בתקופה חשובה של חייו בתקופת־מותו?

את זמננו יודעים אנו. גם האכספרסיוניסטים המהפכנים משמאל, האוניברסליים ממש, גם הלאומיים, נצי“ם או לא נצי”ם, אינם פועלים ברוח גתה, דומה, כי הראשונים דחוהו עוד יותר מן האחרונים. ולחנם תובעים וסרמן ופנויץ את עלבון גתה האוניברסלי. גם האסתיטיקה של גתה, גם הרמוניותו וגם שאיפתו להשלים עם מציאות ולגלות את טובה ויפיה – כולן כאחת היו פסולות בעיני האכספרסיוניסטים. והנציו“ת, שהיא אכספרסיוניות מימין, מעין קונטר־מהפכה, זרה היא לרוח גתה כמהפכה עצמה, ורוחו זרה לה. ובכל־זאת גם אלה וגם אלה יקחו חלק בחגיגותיו (דבר שאינסטניסטים מפחדים ממנו ביותר, ולכן גם תשובות־השלילה שלהם). ודאי ינבלוהו פה ושם במקצת, אין זה מן הנמנעות, אפילו בגרמניה, וכנראה יהפכו את החג למין דימונסטרציה, כנהוג: פציפיסטי־העולם וחסידי־צרפת שבגרמניה – מזה והנצי”ם מזה, ואפשר יחוגו גם חסידי־רוסיה. לפני שנים אחדות הרי התכוננה ההוצאה הממלכתית ברוסיה להוציא תרגום רוסי של כתבי־גתה בהיקף ובשכלול שלא היתה דוגמתם ברוסיה הקודמת (התרבותית – לפי האמיגרנטים); ואך עם הכוון של השנים האחרונות, צמצום הספרות למטרות פוליטיות וכלכליות וחוסר נייר ואמצעים לצרכי־ספר – בטלה גם תכנית זו בתוך שאר תכניות נועזות, גתה אינו איפוא טריפה גמורה גם בארץ־המהפכה, וודאי גם לא אצל מוסוליני, ואדרבה: שתי הקצוות יכולות להסתייע בו. אדם שחי יותר משמונים שנה ועבד אלילים רבים וכתב רבבות עמודים – אפשר לגלות בו צדדים שונים. וכמו שאמר הוא עצמו באחד משיריו: “העולם מלא סתירות, ואיך לא אסתור עצמי?”³

חוגגים יהיו איפוא די והותר, משיבים־בחיוב אחדים יודעים לספר על הכנות חגיגיות גם מחוץ לגרמניה, ואפילו של חבר־הלאומים. ואם לא רבים הם נשבעים לו באמת, הן גם בימי חייו לא רבו הנשבעים לו. איזו מלחמה קשה נהלה בעדו רחל וַרנהגן הידועה (רחל לוין “שלנו”)? החיים הרי גם אז הלכו בדרכים לא־גתיות, והיו גם אז סטיות משמאל ומימין; בימיו האחרונים בתקופה שאחרי־מותו עד אחרי 1848 שלטה “גרמניה הצעירה” בספרות ובחברה. זו היתה אמנם אוניברסלית, אנושית, מערבית־דרומית. (את הצפון־מזרח, את רוסיה, שנאה ונלחמה בה) – אך גם פוליטית, מפלגתית וקיצונית היתה, וגם צעקנית ולא־אסתיטית. בּרנה, נושא דגלה של זו, פנה גלויות, בדברו על גתה, בדברים לקוחים מתוך השיר “פרומיתיאוס”. דברים ששם גתה בפיו של זה ביחס לזיוס: – “הלי אני כבּדך, על מה? המימיך חבשת פצעים אשר לכואב, ואם יבשת מימיך דמעות אשר לנדכא?”⁴. ואם גם מצאו אז קצת סמוכין בגתה הצעיר, לא נאחזו בו כמעט, כי תקופתו העיקרית, השליטה, ההרמונית, הכריעה. כהאכספרסיוניזם המהפכני־שמאלי בדורנו, בגרמניה הצעירה המהפכנית־שמאלית של אז – לא על גתה התיחסו. הרוֶג ופריליגרט (זה האחרון היה לכל הפחות משורר באמת) היו משוררי התקופה, ואבות־שירתם היו בעלי “הסער והפרץ” – שאיפה שגתה בצעירותו נלוה אליה רגע ונטה מאליה אחרי זמן קצר. גרמניה הצעירה אהבה להתפרץ ולא לכבוש יצרים (כבוש־יצר לשם מדה והרמוניה אינו עוד נזירות). היא הרבתה להג, כתבה רומנים פוליטיים ארוכים ובלתי־אמנותיים ושיריה – פרוקלמציות ממש. דומה, אין תקופה דומה לזו – כתקופתנו שאחרי המלחמה. המהפכה ותקון־העולם היו מוכנים בכיסי־אנשיה ושחרור האדם והאשה וגם שחרור־הלאומים – מובטחים בדמיונם. מהפכות 1830־31 ושל 1848 עברו כמעט את כל בירות אירופה והצפיה אליהן היתה כאל מהפכה עולמית. האמיגרנטים הפוליטיים חלמו לא רק על שחרור ארצותיהם ועמיהם, כי־אם נשאו בקרבם חלום גדול של שחרור האנושיות⁵). אמנם, בפועל היו המהפכות אז ברובן מהפכות־קיקיון כאלו של שנת 1818 והסמוכות לה באירופה המרכזית, המהפכה הגדולה המקווה והקרב האחרון המחליט – לא באו. ואך כל הסימנים נבאו למהפכת־עולם (העולם היה אז אירופה בעיקר), והאויר היה מלא סערה, קרבות, התקוממויות לאומיות (יון ובלגיה גם נשתחררו). ליברליות היו אלו ברובן, ואך גם נסיונות של מהפכה סוציאליסטית היו (בתקופת 1848 בצרפת), והקומוניזם היה גם כן אז ענין חשוב (המניפסט הקומוניסטי הרי נתחבר אז, ובכלל קשה היה אז להבדיל בספרות בין סוציאליזם לקומוניזם). כפי שאנו רואים, לא יכלה אותה תקופה, שחלמה, למשל, על חלוקת אדמת האצילים לאכרים להגיד: “גתה הוא שלנו”, ולא היה בזה שום אסון לא לגרמניה ולא לגתה. ”שכבה דקה" בלשון פּנויץ, או “יחידי־סגולה” בלשוננו – היו גם אז חסידים שלו, וגדולי־הרוח הרי הם תמיד בעצם רק נחלת יחידי־סגולה. מי קורא את דנטי בדורותינו חוץ מאלה? מי יודע את האודיסיאה בלעדיהם? ומי הוא בן־בית אצל אפלטון אם לא בודדים? (קישוט־ארונות אינו מעיד עוד על קריאה ולמוד). המון הקוראים מכירים את הסופרים הפופולריים של זמנם (במקרה יכולים אלה להיות גדולים), אשר רק לעתים רחוקות יקרה כי יחיו אחרי מותם, ולרוב הם נשכחים עוד בחייהם. ודאי עתיד גם גתה להתגלגל במשך הזמן לחביונם של יחידי־סגולה, מקומו יהיה בין המעטים המשפיעים על האנושיות באמצעות ה“שכבה הדקה”, טוביה ויחידיה שבכל דור ודור⁶. ואין זה גם מקטין את ערך “גרמניה הצעירה”, אשר חרשה וזרעה בהתלהבותה את שדה גרמניה הבאה, והניחה יסוד לשחרורה הלאומי והפוליטי, לאחרונה (יש בדורנו גם בגרמניה כופרים בברכה שהביאה אחדות זו, אך לפרוד חדש לא יסכימו גם הם, ולהיפך, מתאמצים להחליש את המפריד) ולהתעוררותה הסוציאלית.

ועתה עלי לשוב לאחור. אם בדורנו קדמה המהפכניות השמאלית בגרמניה להתעוררות הלאומית, הנה אז, הנה אז, להיפך, הקדימה ההתעוררות הלאומית בחצי יובל שנים את “גרמניה הצעירה” המהפכנית. הימים היו ימי נפוליון ושלטון־צרפת. גרמניה שכבה פצועה מפוררת לרגליו. אילו היה הוא מתגבר, אפשר היה מאחד את גרמניה לברית אחת, ומעביר גם לצפון־מזרח שלה את שחרור־האכרים, את הקודכס המשפטי שלו ואת פרורי השלטון העצמי־פנימי שהעניק לארצות־ברית אחדות שלו בדרום־מערבה של גרמניה. אולי היה נפוליון גם מצליח ליסד קיסרות אוניברסלית, מעין פּן־אירופה, או, לכל הפחות, מתקן את שגיאת יורשי קרל הגדול, שפוררו את ממלכת הפרנקים הגדולה והפרידו בין צרפת וגרמניה (יש אומרים, שבריאן ושטריזמן שאפו לתקן שגיאה זו בימינו). אינני יודע אם האמין גתה באפשרויות אלו, אך חסידו של נפוליון היה (אגב, כבירון, ואך מפסגה יותר נעלה). הוא האמין בתרבותיותה של גרמניה, אך היה קטן־אמנה במדיניותה. את “הרמן ודורותיאה” הוא גומר בפתוס לאומי ביחס לאדמת גרמניה: “לנו היא” (“לא נזוז מפה” – נוסח עברי), אבל בימי ההכנעה לנפוליון השלים והסכים. הוא ישב גם אז על מקומו, בארץ בעלת־ברית (משועבדת בעצם) לנפוליון. להעיקר, להרוח ולהאמנות וגם להרמוניה – לא הזיק שעבוד־למחצה זה, גתה הרגיש עצמו אז, בימי שפלות גרמניה, לא ברע. אדמתו, כלומר: מורשת הלשון והתרבות של אומתו, היתה שלו. היו לו דאגות אחרות: סכסוכים עם ההרצוג מיטיבו, דאגות התיאטרון, עניני נשים, התפרצות הרומנטיקאים לתוך הספרות (הם הכריזו עליו כעל אחד משלהם, אך הוא לא שבע־רצון מחברות זו), ואיזה קלייסט מסכן, מחוצף גרם לו מרירות מעט (דוקא מתוך בקוש קרבתו והגנתו), ועוד דאגות; וסבל עמוק היה בנפש, סבל־היוצר ולבטי־יצירה, והגשמת “פויסט” לא נתנה מנוחה, אך בפוליטיקה (וגם בפילוסופית־חיים והיסטוריה) שמש נפוליון דוקא משען וסעד. רק מסביב הורגשה אי־מנוחה במקצת. מצד אחד דרשות פיכטה הבלתי־אוניברסליות, למרות אוניברסליותו של הפילוסוף; מצד שני – קבוצת צעירים בעלי־דמיון שהתאגדו לחדש פני פרוסיה, ובכונות בלתי־אוניברסליות, כידוע. גתה לא האמין בחידוש הדברים על־ידי מתקנים פזיזים. הוא היה אמנם חסיד־אקטיביות ובז לאדם הפסיבי, אך החשיב פעילות מתונה זהירה, פעילות בתוך גבולות ותחומים קבועים מראש, חוק ולא יעבור, ושנויים אטיים וזהירים; וגתה ידע וחש, כי הענינים אינם חלקים, וכי האדמה מתחילה להתנודד סביבו. ואך אמונתו בגדול ובאוניברסלי גברה. הוא האמין בגניוס של נפוליון.

ובינתים המשיכו חפרפרות לחפור תחת יסוד השלוה, ההרמוניה והאוניברסליות. בספרות לא נשאר כמעט אף גאון אחד: שילר מת במבחר ימיו, בעצם התרוממותו היצירתית, אחרי “הכלה ממסינה”, הלדרלין הגיע בשנת השלשים ושלש לחייו לשגעון, והיה כלוא ארבעים שנה עד מותו; נובליס מת צעיר; קלייסט טרף נפשו באפו (לא מליצה היא זאת, כי־אם עובדה ממש, באפו) ואת הרומן שכתב אבּד גם־כן בידיו, אחרי שלא מצא לו מוציא־לאור⁷. ובכל־זאת לא היתה מנוחה, כאמור. גתה חבק זרועות עולם: יון העתיקה ופרס, שירת ליטאים וסרבים ויון חדשה, ורומי היתה כמעט היתה לבית (לא הקתולית של האפיפיור והרומנטיקאים, כי־אם של ימי־התחיה, החילונית־אמנותית), והמזרח והודו בכללו היה כמעט להמשך עולמו המערבי (את האפל שבהודו דחה); באותו זמן פיכטה דורש לפני קהל־סטודנטים ברוח שוביניסטית מצומצמת: הלשון הגרמנית היא היא היחידה הטהורה, האורגנית, מולדת־בית; האנגלית, הצרפתית ויתר לשונות אירופה (חוץ מלשונות איסלנד וסקנדינביה) הן ילידות־חוץ, בנות תרכובת־גזעים, לא־שרשיות, ממזרות. קליסט זרע שורש פטריוטי־צבאי, פורה ראש ולענה, לעיני גתּה. קרנר שר שירים לנסיך קרל ההבסבורגי, בהכותו את צבאות נפוליון באספֶּרן. המטורף יהן עוסק בספורט לא־יוני ולא לשם תרבות יון, כי־אם בהתגוששות מתוך כונות צבאיות. ויש גם אַרנדט, אדם בעל רצון לא רצוי, מסוכן, ששיריו עוברים מפה לפה, ושהנוער נוהה אחריו. והכנופיה הצעירה מסביב למלך פרוסיה – חשודה ומרגיזה את נפוליון, ביחוד שטיין וקלוזביץ⁸ וגם שרנהורסט. גתה לא האמין בכוח גרמניה, נפוליון ידיקנה בידיו וישימנה כעפר לדוש. ולהיפך, עם נפוליון יש תקוה. אפשר צדק גתה, כפי שאמרתי למעלה. אולי היתה באמת ברית גרמניה ונפוליון יכולה לשמש מעבר למשהו אירופי־כללי, אוניברסלי, מקיף, מרומם. אבל הרי נפוליון לא אל ברית שאף, ככל מנצח רצה קודם כל בשעבוד. הוא הכניע, בטל, דכא. מעט הטוב שהכניס חדל מהיות מורגש. מאות אלפי בחורי־גרמניה הלכו להקריב חייהם בשרב־ספרד ובשלגי־רוסיה. לשם מה? הם לא ידעו אוניברסליות מהי, ואת הגניוס של נפוליון לא ידעו להעריך. מושליהם שלחום, והבחורים כפפו גבם והלכו. לא ברצונם שלחום. אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה, הרי בן־ברית היה לפרוסיה ולאוסטריה, וכנופית בעלי־הדמיון מסביבו, שחלמה על רוסיה מתחדשת – קרובה היתה ברוח לאנשים החדשים חולמי השחרור וההתחדשות אשר מסביב למלך פרוסיה. ושטיין, ראש מחדשי פרוסיה, הרי פעל ביניהם בברחו מעיר־בירת מלכו, בקצוף עליו נפוליון, וימצא מקלט בבירת אלכסנדר. וכל קצר־רוח ומר־נפש באופיצרי־פרוסיה, אשר קצה נפשם בשעבוד־נפוליון, ברחו לרוסיה ויכנסו לצבאה (ביניהם גם קלוזיביץ). וספרד – מי ממושלי־גרמניה רצה לדכא ממלכה נחלשת ובלתי־מסוכנת זו? ובאוסטריה רחף עוד במרומים צלו של יוסף השני המנוח, המשחרר והמחדש, ורמז לימים טובים, וצל של קרבן־חופש חדש, אנדריאס הוֹפר הטירולי, גבור־המולדת, זעזע כל לב. לא: הענינים לא היו חלקים; לא גתה היה אז חלום הנפשות הצעירות; לא הוא.

מה היו אומרים הגדולים האחרים אילו חיו? קלייסט ודאי היה לוהט כתנור, נשא עם גל ההתלהבות הלאומית; שילר והלדרלין – מי יודע? אפשר היו מתגברים “וילהלם טל” אצל שילר ושירי “דייטשלנד” אצל הלדרלין על ההרמוניה שבשניהם, ואפשר לא. שילר הרי היה כולו להרמוני בהתקרבו לגתה, וב“היפֶּריון” של הלדרלין ­– כבר ישנה שניות. ונובליס? האוניברסליות הקתולית, שהיתה אמנם לא־סימפטית לגתה, הרי ראתה גם היא בנפוליון, – עד השפילו את האפיפיור, – גואל ומקים וכרעה לפני הגניוס שלו. אך גתה לא הלך בראש החדש, והחדשים לא הלכו אחריו. הוא אמנם נטה חסד לקרנר, בזכות אביו, העלה גם מחזות שלו על הבמה בוֵימר, אך אפשר לשער כי חרוזיו של המשורר הצעיר על אלה שאינם מתנדבים להלחם בנפוליון: “נבל חסר־כבוד עלוב הנך, נערה גרמנית לא תנשקך, שיר גרמני לא ישמחך ויין גרמני לא ישיב נפשך” – לא השיבו את נפשו של גתה. הם היו צעקניים (היו אצלו גם שירים נהדרים, נפשיים), בנליים כמעט, אך רעננים וחיוניים, וקרנר שלם בדמו בעד שירתו; בין ראשוני המתנדבים היה לגדוד הצידים השחורים של ליצוב, מקום התאספו מבחר צעירי גרמניה, ואבא יהן הלא־צעיר בתוכם, ובן עשרים ושתים נפל במלחמה. עוד בשנת 1830 מדבר גתה ברוגז גדול על שנים אלו, מצטדק, מתפתל, סותר עצמו. את הרגע האחרון, מלחמת השחרור של 1813, העריך בכל־זאת אחר־כך, אך את עבודת ההכנה הכבירה בפרוסיה ובחוגי הפטריוטים והנוער לא הזכיר ולא העריך. עם גתּה היתה האוניברסליות, חוסר־השנאה וגם אהבה לצרפת. הוא עמד למעלה מכל לאומיות, כדברו אחר־כך, **ונפוליון **– ודאי קננה בנפשו איזו אמת גדולה, למעלה מן המציאות, ואצל אחרים – סבל האדם, חרפת־העם, עלבון המולדת (מנחת אין בורחים לרוסיה). דברים פשוטים בתכלית. לאחרונה שחקה להם השעה: מפלת נפוליון ברוסיה. העם בכה למשפחותיו, בכה את רבבות חלליו ואבודיו בשלגי נכר על לא־דבר, לכבוד המשעבד (באיזו פשטות איומה מתאר שטיין במכתב מוילנה את נוראות ההרוגים, הפצועים והחולים. על שמונים אלף הוא מדבר). והנוער שגדל בינתים (מבני ט"ו ומעלה) זרם לרבבותיו (אולמי האוניברסיטאות והגימנסיות הורקו, מספר קרנר) אל דגל לוחמי־השחרור, בעלי־דמיון לא אוניברסליים כלל (אף כי ארנדט באחת מקריאותיו מדבר על שחרור כל העמים מעול העריץ). בליכר, שעמד אחרי־כן בראש הצבא – לא היה לא גדול ולא נעלה, מין קוטוזוב בעצם (רק שלא רעד מפני נפוליון כמוהו), שטולסטוי, האוניברסלי בזקנותו⁹), קשר לו כתרים בנעוריו, ביצירתו האפית הגדולה: “מלחמה ושלום”, ברוממו אותו על נפוליון (למתנדבים הגרמנים שלחמו בצבאותיו בשנת 1812 בשלגי־רוסיה, היתה עליו, על קוטוזוב, דעה לא־טולסטואית כלל), ולא־גדול במובן הרוחני־תרבותי היה גם פון־ליצוב, בעל “הציד הפרא והנועז”, כמו שנקראה אז רדיפתו את חיל נפוליון, ורבים מאלה שנהרו אל דגלו, נלהבי המולדת, לא אוניברסלי היה חלומם ולא לשמו הקריבו עצמם (הם חשבו שכל שני בהם יהרג – ולא נרתעו, כך מספר קרנר משתומם). טרגדיה ידועה ישנה. גורל עמים לא תמיד הולך יד ביד עם גורל האנושיות. יש נגודים כבדים ביניהם, לפרקים אין הקרעים מתאחים. ובחיי־גרמניה נצחו הקטנים, וגתה הגדול נשאר מאחור, בצד, ואף כי שאף רוח בהפטרו מאפוטרופסות צרפת של שלטון נסיכו, שהגבילה גם את פעולתו.

ההרויחה גרמניה אם הפסידה? מי יאמר? מנקודה עליונה אולי הפסידה, אבל מנקודת החיים, ולפי ההרגשה שלה – שוחררה. השחרור התגשם רק למחצה. הלאום שוחרר מעול זר, אך העם, האדם – לא שוחרר¹⁰). אולם מפה צמח החלום החדש: “אחדות גרמניה”, וגם נמשך חוט למלחמות החופש הפנימי. ההיו התקוממויות גרמניה הדרומית ודרישות של קונסטיטוציה וחידוש־החיים מאת מושליה, שנים אחדות אחרי קונגרס וינה – פרי זכרון סדרי נפוליון הטובים, שרידי אידיאלי צרפת המהפכנית, או צמחו מתוך חלומות־השחרור הקודמים, מתוך “סער ופרץ”, גתה הצעיר, שילר, הלדרלין, פיכטה וארנדט, ומחלומות מבחר הצעירים שהתקוממו נגד נפוליון? ודאי היה בהם גם מזה וגם מזה. האוניברסליות היא מפשטת לרוב, והחיים יש שהם נוטים לצד הלאומי ויש שהצד החברתי מכריע. הכל לפי הרגע והתנאים. בכל אופן נשאר גתה בפועל מחוץ, גם פה וגם שם. הוא היה למעלה מפוליטיקה; בצעירותו היו חלומות, ואך הוא נרתע מפני המציאות האכזריה. מהפכת־צרפת אז מהפכת־רוסיה היום רכשו הרבה חסידים נלהבים, ואך גם הטילו אימה על רבים. אוניברסליות איננה עוד מהפכה עולמית. אוניברסליות לחסידיה – היא אמת, יופי, גודל, הרמוניה, ומהפכה היא עריצות, דם ולכלוך יחד בתוך חלום גדול ונשגב. והקליפה מסתירה את הגרעין, ויש שהיא גם משכיחתו. פרומיתיאוס מנחם את עצמו: “אם דמית אפוא, כי אברח לשממות־מדבר, יען אשר חלומות־פרחי לא כולם גמלו?” אל המדבר אין הולכים, אבל יש דרך יותר טובה וקלה – אל ההרמוניה. ובחיים – יש שההרמוניה מוליכה אל המדבר, כשם שהמהפכה קשורה לפרקים קרובים בעריצות ובשעבוד ויש שהיא גם מביאה אליהם, נגמרת בהם. העולם מלא סתירות, והמשורר הגדול, המשלים עמהם בנעוריו ושואף הלאה – מבקש לו מקלט סוף־סוף בנוה־שלוה ובפסגת־הרום. הוא פונה עורף לעולם, והעולם צועד הלאה בלעדיו, ויחיד הסגולה השואף לחיים ולגניוס כאחד – נחנק ונאנק בין סתירות נפשו. והמוצא – של יחיד־סגולה.

הרביתי לדבר, ואין חשק להלאות אתכם יותר. וסוף־סוף דברי הם רק משל. והנמשל? יש שני משלים, אצלם ואצלנו. מעשֹי־אבות סימן לבנים¹¹. הנמשלים אינם משוררים, אלא תקופות־חיים; לאלה בעיקר התכונתי, ובגתּה רק תליתי את הדברים. אולם על הנמשלים לא אדבר הפעם עוד מועד לחזון, ויבוא מועד.

חג־החשמונאים, תרצ"ב תל־אביב.

---

כאחד־האדם

מאת

יעקב רבינוביץ'

גתה נגלה לי בהיותי בן שבע־עשרה שנה. נתתי אז לחבר בן־כרך רובלים אחדים, למען ירכש לי בהם את אחד מסופרי־המופת האשכנזים, והוא רכש לי את מבחר כתבי גתה. ברוך יהיה! אצלנו בעיר הקטנה הכירו עד אז רק שלושה, את שילר, אהוב משוררינו, את היינה היהודי ואת “ידידיה אפרים” (לסינג, ידידו של “נתן החכם”, בן מנחם), ואת גתה לא ידעו, אף כי את “נוה צדק” שלו ראו (התרגום של “הרמן ודורותיאה” אז), ואת “בן אבויה” קראו. בפתחי את הראשון מן הכרכים שקבלתי אורו עיני. קודם־כל שירי־מיניון שנגעו עד הלב, ואחרי־כן קריאת “הרמן ודורותיאה” עם רשימת המלים על נייר ומלון ביד, והתאבקות עם שבוש המושגים הגרמניים והבלבול שהכשילנו בהם הז’רגון שלנו. ואחרי התגברות על “הרמן ודורותיאה” ו“אגמונט” נחתך גורל הסמפטיה הספרותית שלי. נסגרה בעדי הדרך לשילר ולהיינה ונשארתי מחוץ לספירת משכילינו אז, וגם יחסי לספרות הרוסית היה מאז למפוקפק. וכך נשארו לי בעצם שתי ספירות רוחניות: העברית והגרמנית. השאר הן פנות־לואי. ומוזר: עם כל זרותו של גתה לעולמנו אז – היה לי קרוב, מובן וטבעי. מדוע? לא ידעתי אז, ובעצם אינני יודע עד היום.

---

ומוזר גם זה. טולסטוי לא סגר את הדרך לפני לשום רוסי שנתחבב עלי. ישנם כאלה שם החביבים עלי ממנו. כבוד לו – כמה שתרצו, אך אהבתי־זו היתה ללירמונטוב, לטורגנייב ולגורקי הצעיר. ויחס פנימי, יחס מסוג מיוחד – לסולוגוב אחרי־כן. וגתה סגר. אין אף גרמני אחד שנגע בנפשי כמוהו. הכבוד אליו לא הובא כלל בחשבון. לא חשתי שום מחיצה נפשית. בכל פנה שבו נפגש לך דבר־מה מעצם מהותך. “אולימפאי” – איזה אולימפאי? גם אולימפוס וגם סיני הם דבר־מה עליון. בעליונותו של גתה מסוג זה לא חשתי אף־פעם. כאחד השר בתוכנו היה לי. לא האפיקן הדהימני, כי אם המשורר לבבני. והוא הוא שהפך לי את האפיקה שבו להמית־נפש, ועל־ידיו היתה לי ה“אודיסיאה” אחרי הרבה שנים כאחד ספרי התנ"ך היקרים והמרעידים כל נימה שבנו, מה לו ולאולימפוס? הוא פשוט מלא סבל ויסורי־נפש, המטליא קרעי־נשמתו ברקמות־יופי והיוצר לעצמו ולאחרים אילוזיה גדולה של אחדות עליונה ומשתיקה ומרפאת, ומתחת לתחבושת האמנות לא נגלד הפצע. ואין בכך כלום. זה היה קרוב לי יותר מאלה המגרדים את צערתם בחרשׂ כאיוב אנו, הליטאים והמתנגדים, ידענו, כי יפיָם של דברים הוא בהסתרם, וכי יסוריך ואשרך לך הם ולך הם צריכים להשאר אך ידענו גם כן כי יש אמת בעולם, וערכם של גלויים הוא לאין־ערוך. גם אנו שחקנו, ואך משחק לא מלא את החיים, כי־אם הרצינות והאחריות. וכך היה גתה מובן לי מכל צדדיו. היינה שלנו בדח, שעשע – אם כי מתוך דמעות לפרקים – וגתה, גם בו המית־נפש ומשחק, אבל מתוך כל עומק החיים ויסודם. דומה, אילו הכירוהו סבא ואבא, והיו מסוגלים להרחיק את הקליפה האלילית החוצצת – היה מובן וקרוב גם להם. כמה טרגיות יפה היתה גם בחייהם, וכמה ידעו להסתיר עליה בבת־צחוק או באמרת־חידות נוקבת עד התהום.

שמונים ושתים שנה חי האיש, ודרך ארוכה עבר, לא מדברי־זמר עד דברי־הבלים, כי־אם מסער ופרץ עד שעבוד מרצון לחוק, דרך כל אדם, הדרך מאביב לסתיו, מנוער לבגרות־חיים, ואך עבד לא היה גם לחוק. כל ימיו נלחם ושאף לאחדות, ומשהו לא צפוי קלקל לו את האחדות המבוקשת. כשהגיע אליה ב“איפיגניה” וב“הרמן ודורותיאה” הרס אותה ב“פויסט” וב“וילהלם מייסטר”. הפצע לא נגלד, וקרעי־הנפש לא נתאחו. קרה כזאת גם לטולסטוי, ואך שם הרס הכל, ויצא מורה מבלה עולם וקורא את האנושיות להבטל מ“פרו ורבו”, גתה מחדש עולמות ויוצר עולמות, אוהב חיים וקורא לבנות עולם. בהימנון לקרקע ולעבודתה נגמרים לא רק “הרמן ודורותיאה” ו“שארויות־בחירה” (“Wahlverwandschaften”), כי גם פויסט השני. דרך האדם מן האדמה אל האדמה – לא רק מחיים למות, כי אם מחיים לחיים. האדמה היא ההתגלות הנצחית בשביל האדם. בה סתיו וחורף – ואביב נצחי אחריהם, נצח־החיים.

––––––––––

ב“ככל הגדולים” התרסתי נגדו קצת. כן, בפועל נטה קצת לקפאון ברבות הימים. המורד והמתפרץ, האדם החפשי של נעוריו – לא התגשם בחייו בתור אדם חברתי, ונצטמצם רק בחיי הפרט, ואך האדם ביצירה נשתמר. “אוניברסלי” – אומרים הם. לא; האוניברסלי – אין לו מגע ישר בנפש. האוניברסליות היתה לו לרצון, לשאיפה, ואך מתחתיה ביסודו היה האישי והמיוחד. וגם העם. האציל ב“שאריות־בחירה” מצדיק את קיומו בתקון חיי אכריו יום־יום וביפוי חיי החגים שלהם. הרמן ודורותיאה – זהו הימנון לאומי והעמדת האדם הקטן, עובד האדמה והחיים, במרכז הבריאה. ולכן יש לכל אדם דלת או אשנב אליו. כי הוא אהב כאדם יוצר את הכל, את הדומם, הצומח, החי והאדם. למדרגה זו לא נגיע. כן, יש פנות יצירה שלו שנשארו סתומות, שלא נפתחו – אולם גם הגלוי מספיק. השאר – לפילוסופיה, לחוקרי־טבע ולמומחים למדע־גתּה. אני רק קורא פשוט שלו ומה שקבלתי – דייני. ותודה לעם ולתרבות שיצרוהו.

למשורר המרכזי של עמו הגדול היה, כישעיהו בנביאינו. יש לירמיהו וליחזקאל, ואף לאיזו נביאים קטנים, דרכים ומשעולים שלהם, שבהם הם שליטים, ובכל־זאת הנביא הוא ישעיהו (כמובן, על פי הספר כולו), שאחד בקרבו את הכל, וכך הוא גם יהודה הלוי ביחס למשוררינו האחרים בימי הבינים. וכאלה – גם הוא. לשילר יש עולם שלו, להלדרלין – מקדש, לנובליס – פנת־סתרים יקרה, להיינה – ואך מה ארבה דברים? העיקר הוא, שהוא, גתה, כוללם יחד, הרוח הגרמני של הדורות כאילו שאף וחתר אליו, וממנו קוי־אור יוצאים ונמשכים לכל זרם תרבותי ושירי אחריו בעמו. איזה רבוי צדדים! איזו שפעת חזיונות־חיים! איפיגניה – מקדש שגגו חופף על ראשך כענני־שמים, הרמן ודורותיאה – מגלת רות ופרק אפוס יוני במזיגה, פויסט – חיוניות נפלאה שנתגלתה לי עם השנים, ופויסט ב' – פרשה סתומה עד היום. היה לקוי גם בו, לקוי ענקי. אחרי שפטר נפוליון את לפלס, המתימטיקן ויוצר הקוסמוגוניה הידועה, ממשרת מיניסטר – הצטדק באמרו: “הוא מביט על העולם מנקודת המספרים הקטנים לאין קץ”. דומה, כי גתה הביט בפויסט ב' על העולם מנקודת המספרים הגדולים לאין קץ, ואנו, בני־אדם רגילים, אובדי־אורח ביניהם. דרכנו – במספרי החיים שלפי השגותינו. לכן, החיוני שבו קודם לנו מכל אשר אצלו. ואך גם בשעה שמוציא אני מגדר היקפנו המשותף את הנקודות העליונות שבו – לא יחליפנו לי שום יוצר. במשך השנים מתרגלים אנו לחשוף את הנחוץ לנפשנו בכל פנה, וכל יוצר ויוצר מגלה לנו איזו פנה בנפשנו ובעולם. אולם ישנם יוצרי־עולמות. יש גדולים ורחוקים, והוא גדול וקרוב, ומכל צד כמעט. במובן זה אין דומה לו. מכל פנה שאני נגש אליו הוא אומר לי מה מגלה לי ברק אור או פנת סתר. מאין ידע את הכל? העיקר שידע. ופרקים ידע את אשר יכלו לדעת רק הדורות שבאו אחריו, וגם את אשר סגרו בשבעה מפתחות דורות שלפניו. זקנים וצאצאים דברו בו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אהבה וחובה, – שאלה ענקית זו, התנגשות יסודות החיים הכי־מסוכנת – היתה אצלו לאחד ממרכזי יצירתו. היצירה הבאה חזרה עליו, הבל ב“אַגנס ברנויאר” חזר על “הבת הטבעית”. המלך שאינו רק מלך, כי־אם גם אדם, מוכרח להקשיח רחמיו ולהקריב חיי־אדם ונשמת־אדם בשעה שמנוחת העם ושלומו דורשים קרבן זה. לא על אלפי הקרבנות, על קרבנות של מלחמות ומהפכות מוסב הדבר, באלה לא התקדם האדם אף שעל. מלחמת־העולם וס.ס.ס.ר.¹ – הן המלה האחרונה של שפיכת־הדם הנצחית, והמחר – לפרקים נפשך זועקת: “אל יבוא!” או “יבוא ולא אחזנו!” איך אומר האסיר ב“הכף השבורה” של טשרניחובסקי: “ביום ברוא אל ארץ ושמים היה הכלא הגדול”. וגם ה“תבל האחרת”, שאליה מתפלל יעקב כהן, לא תועיל. כל עולם, כנראה, תחילתו בית־כלא ודמים וסופו דמים ובית־כלא. “הקרב האחרון” הוא רק אגדה, חלום שלא יתגשם. לא על אלה מוסבים הדברים. את התהומות ידע גתה כיוצרי־יון, ורק שבהם לא היה מה להוסיף, פה רק סכם, בפויסט ב'. הוא בחר את השאלה בחוג צר ויעשנה לעולמית, כיל“ג את “צדקיהו בבית הפקודות”. ובין האהבה והחובה – הכריע לכף חובה. כך הכריע ב”שארויות־בחירה“, ואחריו טולסטוי ב”אנה קרנינה“. “לי נקם ושלם” – פסוק “האזינו” זה שימש מוטו לטולסטוי. וגתה גומר במות כמוהו, ואך בכאב, ברחמים ובסליחה. תפיסת “ביאטה ומרילה” המאוחרת היא לא חשובה לעומת תפיסת אנשיו אז. ואנושית היא גם תפיסתו ב”הבת הטבעית“. הוא נשתעבד לחוק, לחובה. הוא ידע כי צורת החוק אינה נצחית, משתנית. כשאין מלך אין קונפליקטים אלה, ואך החוק והחובה נצחיים הם – ויש תמיד קונפליקטים חדשים. איני יודע אם קונפליקטי בעור־חמץ של אדם בס.ס.ס.ר. עתה הם קונפליקטי אהבה וחובה, או אפשר שורר שם רק חוק בלי אהבה. אך אם יש אהבה, אהבת אב לבן, אח לאח ואהבת גבר לאשה – אז יש שם קונפליקטים, ופה רוטטת נשמת הנצח: בת־יפתח ושמעון בן שטח שהמית את בנו כדי שלא להטיל פגם בצדקם של סנהדרין. פריסטיג’ה – תאמרו? לא פריסטיג’ה, כי־אם שלום־עם בטחון־עם. הרגעים הגדולים והמכריעים לאלוהים הם. פה לא יעזור אדם – והאלוהים ((Die Götter אינם בידינו. בקונפליקט הקטן יכולים אנו להכריע, ואנו אחראים בעדו – וככל שיגדל האדם רבה אחריותו. ומלך (גם לנין ומוסוליני מלכים הם) אחריותו לפני אלהים ועמו גדולה. קטנות היא אם מוציאים בזמננו מתוך מבחר כתבי גתה את ה”בת הטבעית". שאלת זמננו היא כשל זמן גתה.

בנעוריו המשורר הוא או מתפרץ וסוער או שר כשיר הצפור. האדם הצעיר בכלל חושב: או “קצנו בתבל הלזו”, או “רצוני להיות מה שהנני, ואיני רוצה להכריח עצמי”. ואחרי־כן, כשמתאסף נסיון־חיים כבד משקל וערך, ואתה רואה כי כל הפרץ והסער לא מוטטו בעצם אף יסוד חיים אחד, כי־אם צורות־חיים, ואתה נוכח כי רצונך להיות מה שהנך – זה אומר: רצונך להחזיק בקפריזה רגעית וזמנית שמי שהוא הדביק בך, או שמתברר לך, שאם כל אדם לא יחפוץ להכריח עצמו ולותר בכל צעד שבחייו לא יוכל העולם להתקיים אף רגע אחד – קץ אתה בשתי אלו יחד. יודע אתה להבדיל בין עיקר הקיים ובין הטפל המשתנה, ויודע אתה להטיל ספק בעצמיותך, ולהתאים רצונך לרצון עם, כנסיה, מעמד ואדם. יודע אתה כי סכנות כרוכות גם פה. ערובות לטוב ולצדק לא ניתנו מעולם, והתנגשויות שנאה ודמים אורבות בכל פנה. אך כשיר הצפור לא אשיר ועל פגרך אתה לא תפסע – רק נתחים־נתחים תגזור מנפשך למען התאימה לחובת החיים הגדולה ולהכריחם. אשרי הרקדן והמרמה עצמו, אשרי האומר ואינו עושה, וטוב למי שיכול לשים את עול הברזל על צואר אחרים ולהוציא צוארו מתוכו. ואך כולנו עול־הברזל חדל מהעיק עלינו במשך הימים. אנו מרגישים, כי עול החיים הוא וממנו אין מפלט בחיים. מתחילים אנו באילוזיה של חופש וגומרים בהכרח. ופה נקודת הפגישה בין שפנוזה וגתה, המקבלים שניהם את יסורי ההכרח באהבה, ורואים בזה את החופש העליון. אשריהם! אנו לא זכינו לכך.

­­­­­­­______________

אותנו היהודים לא אהב ואומר את האמת: זה גם לא ענין אותי ולא פגם בו. כל עניננו היה מחוץ לתחום היקפו. אנו נצטמקנו אז, היינו רק הגטו של פרנקפורט מולדתו, ורחל ורנהגן חסידתו היתה רק יהודיה קטנה ולא יפה שברחה החוצה. הוא התענין בה רגע רק מפני שעבדה בשביל פרסומו, ופחות משהתענין באחרים שלא הגיעו עד קרסוליה. בתור אשה לא ראה אותה כלל. שלילתו אותנו, את היהודים החיים שבדורו, אינה פוגמת. וזו של טולסטוי פגמה והרגיזה. את התנ“ך העריץ והרגישו. רות ושיר־השירים ואיוב ואחרים היו פרקי יופי וחיים בשבילו. הם לא נתנו לנפשו מה שנתנה יון – אך הוא לא ותר עליהם וינק מהם כמה שיכול ועשם ליסוד בשירתו. הוא, איש־העולם, הוקיר את יצירתנו העתיקה, ולא רק אותה, הוא הוקיר גם את הודו ופרס. התנ”ך של גתה איננו ארץ־הישראלי שלנו, מציאות מלאה של יום־יום, – לו היה רק אידיאה וסמל, הקוראן לא היה של ערב “דין מוחמד – סייף”, כי־אם של פרס, של פרס בעלת המשוררים הגדולים שהיו עוד אליליים במהותם, ובעיקר של חפיז המשורר הפרסי שלו, איש החיים והתענוגים והמסתורין הספקנות והנזיר כאחד. הוא אחד מזרח ומערב ולעת זקנה חתר מזרחה, ואך חייו היו: גרמניה, יון ואיטליה. המזרח נשאר ענין של שעשועי אמנות, רק התנ“ך נתקבל כיסוד. אנו כנראה, שייכים למערב יותר מלמזרח. ואם המערב שוקע באמת – אינני יודע מה יהיה גורלנו. ואך חוששני כי המערב הוא גם כן ענין של התגלות נצחית, ובעיקר חיוני הוא ויוצר בלתי־פוסק, **ואור בו. ו”**הרבו אור" – זו היתה מלתו האחרונה של גתה, ו“יהי אור!” – מאמר ראשון של יצירת העולם בפי אלהי ישראל

---

ובקוריוז אגמור. את גתה, יוצרה הכי־גדול של תרבות גרמניה, מופת ודוגמה בלשונה – חשבו המדקדקים ושומרי טהרת הלשון בזמנו לחוטא. היתה לו אורינטציה צרפתית בסגנונו. מן הכובד הערפליות של הלשון הצפונית נהה לאור הקל של בנין המשפט הצרפתי הדרומי יותר. הבהירות הצרפתית משכתו. והמדקדקים וזקיפי־הטוהר לא יכלו לסלוח לו זאת. מטת־סדום – נצחית היא כיצירה וכהתחדשות

ואך את הסובין של צרפת לא קבל. המליצה, משחקי־המלים, היפיפנות הורחקו. וגם את המתיקות העשויה והצעצענות – ענין משותף לעמים שונים ולמשוררי כל דור – זרק הלאה. אין דבר יותר משונה – מאשר בדבר אדם על גתה בצעצועי־לשון, במתיקיות־השתפכות ובתמונות לשם תמונות. גם על הפשטות מדברים אצלנו – ולא רק אצלנו – במליצות ובצעצועים, והוא היה פשוט עד לידי גדלות. ואך פשטותו לא קררה, עסיס־חיים תסס בה. בנקודותיו העליונות אולי היה כבר קר, ואך בשטח המגיע אלינו היה חם, מאיר וטוב, חובק זרועות עולם אשר ידע להיות גם כאחד־האדם.

י“ז אדר ב', תרצ”ב

II

מאת

יעקב רבינוביץ'

---

על מזרח ומערב

מאת

יעקב רבינוביץ'

(שיחות קלות)

א

יעקב וסרמן פרסם לפני שתים שלש שנים רומן גדול בעל שני כרכים בן תשע מאות עמודים (כמעט בגדלם של “האחים קרמזוב”) בשם “כריסטיאן וַהנשפה”, רומן דוסטויבסקאי. וַהנשפה, צעיר בן אחד מראשי־התעשיה באשכנז, מחויב כמובן, להיות בעל־תשובה, לכרוע לפני זונה וכדומה, כרסקולניקוב וכהקרמזובים ממש. וכמה שעמל וסרמן ובזבז אמנות וכחות – רומן טוב יצא, אבל לא השיג את מה ששאף אליו. ואסון כזה קרה גם להרמן הסה, הליריקן האשכנזי־הדרומי הרך והעדין. גם¹ הוא שאף לספור דוסטויבסקאי ויצא לו “דֶמיאן” שלו, רק פּשיבּישבסקאי. (אגב, את פּשיבּישבסקי כבר שכחו כמעט באשׁכנז. מה שהוא כותב עתה – אינו חשוב. בהקדמה לספר של בעל־סנסציות אשכנזי הוא טוען נגד הספרות אותן הטענות שטען לפני עשרים שנה. הוא רואה את השכחה כאי־הודאה, ושוכח כי היה זמן שנשאו אותו על כפים, אלא שחושבים עתה שעבר זמנו. – בצדק או שלא בצדק, זוהי שאלה אחרת. אם היה צריך וסרמן לרדוף אחרי חקוי, בשעה שיש לו כבר עבר של עשרים שנות פרסום – או אם היה צריך הרמן הסה הרך והשקוף לרדוף, אחרי אליגוריה מסופקת, הזקוקה לפרושים, כדי להטיף לאלהות כפולה של אלהים והשטן, בשעה שיסוד נפשו של הרמן הסה הוא בעצם אור – זוהי שאלה. “דמיאן” זה לא יוסיף כלום לבעל “פטר קמנצינד”, כשם שחקוי־דוסטויבסקי לא יוסיף כלום לוסרמן. אבל רדיפה זו אחרי סלביות כדאית היא לשימת לב, ביחוד אחרי שהולכים הרוסים ונעשים בעולם־המוֹדה ליורשיהם של הסקנדינבים, ואין באירופה עתה מלה יותר מושכת מרוסיות. אחרי טולסטוי בא דוסטויבסקי, ואחרי “החטא והענש” – הקרמזובים. וגם גוֹגוֹל, גוֹנצ’רוב ועוד נעשים בני־בית, וכבר מתחיל כוכבו של סולוגובּ עולה.

ואם נוסיף לזה מה שכתב הרמן הסה במאמר אחד (“חרבן אירופה והאחים קרמזוב”): “אתמול עוד האמנו בפלובּר, היום פלובר לעומת דוסטויבסקי זהו **ענין לא חשוב”**, – ודאי שכדאי לנו לעמוד על הופעה זו, ביחוד אחרי שעתידה היא להאיר לנו גם איזו פנה שלנו. ולא צריך לשכוח, כי אליגוריה זו של הרמן הסה (שמתוך פקפוק פרסם אותה בשם בדוי) היא בשנים האחרונות כמעט הספור הכי־חביב על מבחר בני־הנעורים באשכנז. הפרובלימות הסלביות נהיו אפוא לנקודות־הרוח הכי־חשובות במערב. רוסיה הולכת וכובשת את אירופה בשתי דרכים; והאנשים המושכים ביותר עתה הם דוסטויבסקי ולנין, פרסומו של האחרון זורק אור לא מעט על הראשון, ועתיד הוא להאיר גם את ערכו של זה ולהגיד לנו המוחלט הוא אם רק יחסי – שאלה שאינה פחותת־ערך כלל.

ב

ליעקב וסרמן לא היתה סביבה דוסטויבסקאית ולכן הביא לו מכל הבא ביד ויצר לו גן־חיות אקזוֹטי. אמנם נמצא לו סמינריסט בשביל התחבטות דתית ועניני חטא ושטן – נמצאה גם זונה, אך הרבה עוד היה חסר, ולכן הביא בני־אדם מצרפת, מאנגליה, מבלגיה מרוסיה ואפילו מארגנטינה. לא חסרו אחר־כך גם יהודיות ויהודים, הרמן הסה לא נכנס לאֶקזוטיות ויָצר אליגוריה. גם זו מוצא. דוסטויבסקי לא היה זקוק לכל זה. רוסיה עוד יכולה להספיק סחורה בשביל הרבה דורות, ורוסי החפץ לרדת לתוך פנות אפלות אינו צריך לנדוד למרחקים, כי־אם להתעמק קצת בתוך רוסיה שלו.

כי מה היא רוסיה בעצם? שח לי פעם בר־טוביה לפני שנים: שלש תקופות היו אנושיות, שרגליה עמדו אז בתהום ראשה בשמים: יָוָן העתיקה, תקופת הריניסנס ורוסיה הרוחנית עתה. תקופות שעמיהן עומדים עדין בתקופת ילדות והשדרה העליונה של עמים אלה הגיעה כבר למדרגה גבוהה של קולטורה. היוצרים היוָנים ובני־הריניסנס כהרוסים עתה היו בני עמים בעלי אינסטינקטים כמעט פראיים והם בעצמם יחד עם הקולטורה הכי־גבוהה נשאו בתוכם גם את הסגולות הפרימיטיביות ביותר. חושים בריאים ראשוניים היו לאלה ביחד עם שכל ממדרגה עליונה. גתה היה סוף־סוף אדם שהקולטורה משלה בו, בעוד אשר טולסטוי היוצר משורש עדין עמוק בתהום האינסטינקטים. אפילו טורגנייב, אילו היה נשאר בכפר כטולסטוי או ב“בית־המות” תחלה ואחר־כך בפּרוָר בתוך שדרות תחתונות רוסיות – היה יכול להיות לאחר, ליותר רוסי מאשר היה. מ“כתבי הציד” הובילו שתי דרכים: אחת לפלובר, לדודה, לפול היזה ולשפילהגן, לצרפתים ולאשכנזים, ואחת לרוסיה – לטולסטוי ולדוסטויבסקי. אבל מה יכול היה טורגנייב להיות בכיתה של הצרפתית בת־היהודים ויאַרדוֹ? הוא נשאר מערבי, “ענין בלתי־חשוב” בשביל מחברו של “דמיאן”. טולסטוי ודוסטויבסקי נשארו בתחומם, ברוסיה האפלה. ואולם בטולסטוי היתה עוד מלחמה של אור וחשך. החיים החיצוניים היו בעלי שני פנים. אצל דוסטויבסקי היה לחיים רק פרצוף אחד: האינסטינקטים האפלים משלו בכל, השכל היה של שוכן־מערות. צדק קוֹרני צ’וּקוֹבסקי (מבקר רוסי) באמרו: “צריך אדם להיות בנם של דורות־אבות שחיו בין דובים ושהסתגפו קבורים בשלג עד־צואר, כדי להבין את דוסטויבסקי. ומה יוכל יהודי להבין בו?” והאמינו לקוֹרני צ’וּקוֹבסקי: בן הוא ליהודיה ולאב רוסי ומרגיש בשתי הנפשות. וכלום לא כיהודי גם האשכנזי הקולטורי של עתה, זה החי מאה שנה אחרי גתה? מה לוַסרמן האשכנזי־היהודי להרמן הסה בן־הקולטורה תלוש־האינסטינקטים ולדוסטויבסקי? היוכלו אלה לראות את הנעשה במערת־הדובים או להריח ריח מאורת־נחשים? איפה יש קרמזובים באשכנז? סחורה ילידת־חוץ אפשר רק לעבד ולסחור בה, ויצירה גדולה כוֹרים מתוך הקרקע או מורידים אותה מן השמים על־ידי גלוי קולטורי ונפשי עליון. גתה הוריד מן השמים או דלה מתוך נפשו – מה יכולים וסרמן והסה ליצור בתחום זר לנפשם? הם יכולים להיות רק “ענין לא חשוב”, ולא מתוך בינוניותם, כי גם גדולים מהם עתה הנם בתחום “הענין הלא־חשוב”. מה הוא איבּסן ברגע זה? בין כל היוצרים האירופאים המערביים של מאה זו אפשר רק סטרינדברג שיך קצת לחוג האפל, אבל רק מקצתו. שאלה היא רק: אם “הענין הלא־חשוב” הוא כך בהחלט או רק ביחס, כלומר, שיש לו אי־חשיבות זמנית מקומית. זוהי השאלה. ופה יכול גם ענין לנין לעזור קצת בבירורה. דוסטויבסקי והמהפכה הרוסית הם באמת עצם ובשר מעצמות רוסיה ומבשרה. אותם השרשים ואותו הגובה. ואין זה נאמר לא לשבח ולא לגנאי; אין פה הערכה, אלא התאמצות להבין.

ג

פרידריך נוימן, מי שהיה כוהן ונעשה לסוציאליסט לאומי², כותב בספר־רשימותיו “אַסיָה”: “רצונכם לראות את ימי־הבינים – לכו לקושטא”. מה היא קונסטנטינופול – אם לא עיר בסגנון ימי־הבּינים? אתם חושבים, כי קושטא היא איזה גוף אחר במהותו, גוף זר לאירופה שלכם, הדברים אתם על־דבר אישלם – טעות היא בידכם. כך היו חיי אבותיכם אז בימים ההם. כך גרו, כך לבשו, כך אכלו ושתו וכך היה סגנון חייהם. אחרי איזו מאות שנה לא תהיה עוד קושטא זו, היא תהיה אז אחרת. במובן זה אפשר להגיד ביחס לרוסיה: רצונכם להכיר את ימי הריניסנס – לכו למוסקבה! מה היו ימי הריניסנס? ערבוביה של ימי־הבינים עם איזו רוחות מנשבות של עולם חדש. עוד יש גם במערב שרידים של ימי־הבינים – אבל סוף־סוף שולטים שם המון יסודות חדשים. ארצות המערב הן סוף־סוף ארצות “שלטון־השכל”. בין חיי החוגים העליונים והתחתונים יש שם הבדל כמותי ולא איכותי. העולם עובר מן המחובר אל התלוש, ובמדה ידועה המערב תלוש הנהו. יש לכם הרגש, כי כל דבר מערבי שאתם מרימים, הרי מרימים אתם אותו מעל הקרקע ואינכם עוקרים אותו מתוך הקרקע. ראשוניות גמורה אין כמעט במערב. ולהיפך, בנוגע למעוף, – המערב דוקא עולה ועולה. כחו של המערב הוא בדקות, ביופי, בעדינות, באוריריות; אם אתם חפצים – בקצב, בהרמוניה, פרי של תלישות ושחרור. מה אמר פרישמן על פרץ, שמפחד הוא פן יפרחו פתאום ספריו מרוב אוריריות מתוך הארון, זה אפשר להגיד בכלל בנוגע לספרות המערבית. היא כולה נמצאת בסכנה זו. אירופה היא בעלת שתי נשמות: הנשמה האחת שואפת להחלץ יותר ויותר מן הקרקע, לנער את גרעיני־האבק האחרונים מעל רגליה; השניה, להיפך, סובלת בהיותה תלושה, מתגעגעת אל הקרקע, ושואפת – לא להדבק בו, כי־אם לשאוף קצת את ריחו, ריח פרחיו ופריו. מה היא “אמנות־המולדת”, אם לא פרי אותה השאיפה מצד אחד, וגם פרי הנפות הרחוקות מהבירות הגדולות, פרי העיָרה והכפר שיושביהם הם כבר גם־כן תלושים למחצה. אמנות־מולדת זו הבטיחה בראשונה לחדש את הספרות ולהשיב אל תוכה רוח חיים – אך גם היא הספיקה רק להטיף נטפי־טל מעטים על הלבבות שנתיבשו; אין מעלים יותר במערב הרוחני גושים, גושי־עפר ומתכת חיה, אלא מעבדים, לוטשים ודולים מן הטל, מן האויר. מטפטפים טפות של יופי, שותים יין שכבר תסס, שהומתק קצת ושהוטב ריחו על־ידי בשמים. אל־נא יֵרא איש בדברים אלה בטול כל־שהוא. היו אנשים כאוסקר וילד, שראו במלאכותי את העליון, שחשבו את האמנות למעלה מן הטבע, כך חושבים בלב ומביעים ביצירה רבים מהאכספרסיוניסטים של זמננו, למרות הצעקה אל הטבע שלהם. אין אנו באים פה להעריך, כי־אם לציֵן עובדות. הטנדנציה של המערב (וגם של המזרח עתה) היא מן הארץ אל האויר, מן היסוד אל העליה; המערב נמצא כבר כמעט באויר, בעוד אשר במזרח־אירופה טנדנציה זו רק מתחילה. טולסטוי האמן היה עוד מחובר, בעל המוסר התחיל כבר להתלש, למרות הצעקה שלו: “לקרקע!”. טורגניֶיב עבר גם־כן אל התלוש, והספרות הרוסית החדשה הולכת ונתלשת, אף כי היא מחוברת ומושרשת עמוק בקרקע. ויוצא, כי הספרות הרוסית היא מין אמנות־מולדת בשביל אירופה כולה, כשם שראה נוֹימן בקושטא את עיר־המולדת. איל־הבית (שבאגדת שצ’דרין הרוסי) רואה בחלומו את זקנו האַיל המשולח. אירופה המערבית היא בת־הדור ויֵש שרואה היא את תקופת הריניסנס מחוץ למוזיאון ואינה מכירה אותה, והיא נבוכה, ותחת לראות בה את השלשום רואה היא בה לפרקים את המחר. מה הוא דוסטויבסקי – אם לא תערובת ימי־הבינים ביסודות העת החדשה? ומה היא מהפכת לנין – אם לא בת היעקביניות בצרוף “ברית־הנעל” האשכנזית? בכל־זאת אירופה מתבטלת לפניהם ורואה את־עצמה או יורדת מעל הבימה, זקנה מניחה מקומה לצעירים, לוַנדלים עליזים, או שואפת להגיע אליהם, למחר שלה, לקפיצה הגדולה. אין פה בשתי השקפות אלה סתירה, כי־אם השלמה, כי יש באמת ברוסיה שני יסודות; ופה צריך לפנות קצת הצדה ולהרחיב את הדברים, באשר יש פרטים, שבלעדיהם לא יתפס הענין כלל וכלל.

הקרקע נזון מהתהומי שבו, ודאי כמו שהשמש חודרת במדה בלתי ניכרת כמעט לשכבות הכי־תחתוניות, כך עולים ובוקעים אדים וולקניים מן התהום, נאמר מטבור הארץ, מפנים־פנימיותה, ומפרים אפילו את שטחה העליון. אלא שסוף־סוף באופן בלתי־אמצעי רק השכבות הכי־עליונות מסורות לרשותנו, ובחוג עבודת־האדם והפראתו נכנסות רק שכבות אלה. ואולם עובדה היא גם־כן כי שכבה השטוחה היא יותר מסורה להשפעת השמש, והמכוסה – להשפעת המעמקים. ויוצא מכל זה, כי כל שכבות אלה הן ענין של עובדה ולא של הערכה. בנוגע להערכה יכול דור אחד השרוי בחושך לשמוח על המגולה והשטוח, ודור שהכל גלוי ומואר לפניו – להתגעגע אל המעמקים והמסתרים. אנו בדרום מחפשים את הצל ושמחים לימי ענן וגשם, ועמקי סקנדינביה ושויץ באותו הצד שהשמש אינה חודרת לתוכו – מתגעגעים לשמש. וכך יכלו להיות וולטר ולודויג הי“ד Le Roi soleil לאידיאל של תקופה, ודוסטויבסקי ווילהלם־קיסר, מלך עם שאיפות ימי־הבינים³), לאידיאל של תקופה שניה. במקום אחר הביע כותב הטורים האלה את דעתו על שירתנו, כי דרומית היא בעיקרה, ופה עליו להוסיף, כי לפי המושגים המקובלים אנו עם של שטח ולא של עומק. כבר נאמר מעלה ביחס לנביאים, ל”ברכי נפשי“, לתנ”ך בכלל ואפילו לקבלה שלנו – שהנם כמעט פרי הכרה ויצירות של חלושי־אינסטינקטים. יצירות האינסטינקט שלנו נגנזו, ואפשר כי אז לא הגענו עוד ליצירה. ואפשר שבכלל האינסטינקים של הדרום הזה הקרוב לערב, אינם כאינסטינקטי הצפון והודו. הטבע גם בצפון, ארץ היערות העבותים והשלגים הכבדים, וגם בדרום הטרופי עשיר־הגשמים, בארצות יערות עבותים, הרים ענקיים ושמש לוהטת עד לשגעון – הוא קיצוני. בעוד אשר הטבע של ארצות אלה הוא ממוצע. אין פה המפתיע. הכל מלא אור, שקוף, ואין סודות. האדם רואה את הכל. האלילות פה, כנראה, היתה תמיד חלשה⁴). (צידון וצור ינקו כבר משלגי הלבנון ויעריו). מן היום שאנו זוכרים את־עצמנו, הננו עם רך בערך. אדם עם אינסטינקטים פראים כהורדוס הטיל אימה עלינו. שבתי צבי נהיה למפלצת, על דוד המלך כסו בטלית של תכלת. רוך־המדות כבר היה לסגולה לנו לפני אלפי שנים. היכול מי־שהוא לתאר אצלנו אֶדה סקנדינוית, או אפילו מין יצירה כאוֹסיאן (יצירת זיוף, שנשתמרו בה יסודות עתיקים מאד), או אפילו איליאס ואודיסיאה? כשנחלשו האינסטינקטים אצל משכילי יון ורומי, מצאו את הנצרות מתאימה להם; כשמלאו רומי ובזנטיה וַנדלים (הכבוש בשלום קדם לכבוש במלחמה מאות שנים), נהפכה הנצרות לעבודת־אלילים. הנצרות של אירופה הוַנדלית לא היתה זו של הברית החדשה. גם היום בעצם רק הנצרות הפרוטסטנטית, זו דת־השכל, היא הכי־קרובה ליהדות במובנה הנקי (יש גם יהדות לא־שכלית במובן ידוע, זו של החסידים ושל המקובלים באסיה לפני מאות שנים; אבל גם זו – ביחס לקתוליות הפרועה של ימי־הבינים ו“הרסקוֹל” הרוסי – היא שכל שבשכל) והיא היא שסגלה לה את התנ“ך, כי קרוב הוא לרוחה מאד. ולא רק ברוח כך. כשאנו שבים אל הקרקע לא ניצור לנו כפר רוסי, כי־אם כפר אירופי. כששאלתי פעם חיילים אשכנזים גויים, משכילים למחצה, שבאו בימי המלחמה מרוסיה לארץ־ישראל, למי דומה המושבה שלנו יותר, לכפר רוסי או לכפר שלהם – ענו בלי פקפוק: לכפר שלנו, רק שיש פה אצלכם הרבה רשלנות. (הם הביעו עוד דעה מענינת: “גם ערבי הוא בעל שכל, אלא “Schwärmer” כרוסי”. הם דוקא בזו לערבי ושנאוהו, אבל על־דבר השכל שלו דברו בכבוד). חולשת האינסטינקטים שלנו נכרת בכל. כשהייתי ילד, נפגשתי עם חסידים והייתי יושב ביניהם ערבים שלמים, – התגעגעתי אל הנסתר. וסוף־סוף ראיתי אצלם רק דבקות, שנעשתה אחר־כך משעממת ביותר. הנסתר נעשה אצלם בידים, כזה של בעלי־המסתורין היהודים בספרות האשכנזית ובז’רגון שלנו, והדבקות היא מלאכותית ולא נקיה מאבק זיוף, כזו של תלמידי א.ד. גורדון בארץ־ישראל⁵ (עד־כמה שדבקות זו מתבטאת בכתב. בחיים יש דוקא פועלים בודדים, עובדים שתקנים, הדבקים בקרקע ושבנפשם מתרקמת איזו מיסטיקה, אבל אלה הנם או צדיקים אלמים או בעלי בטוי פשוט, רחוקים מכל דבקות חיצונית והזיה ופטפוט). הקבלה שלהם היתה גם־כן יבשה וענין של גימטריאות, ושירם היה שיר של ר' אהרן מקרלין, שלא היה בו בעצם הרבה ממש, כפטפוט אחד של אותו צדיק שפרסמו זה לא־כבר בעלי דבקות בארץ־ישראל. באופן היותר טוב היתה הקבלה שלנו פילוסופיה אסכולסטית. אנו עם זקן. וכשאנו מרגישים געגועים לאינסטינקט ולמסתורין, חושבים אנו אותם לאינסטינקטים ולמיסטיקה, כאותו הזקן המתרגל עם השנים התותבות שלו. ספרותנו החדשה היא גם בתקופתנו ספרות של הכרה. מה היא המיסטיקה של פרץ, ואפילו של ברדיצבסקי? אצל זה האחרון יש לפרקים איזה רמזים למיסטיקה ממש, אבל מפני אינסטינקטים גם הוא נבהל. כשהוא מספר על־דבר אינסטינקטים פראיים, הוא מביא לו גוי אוקריני ומדבר על זה ברטט, בשעה שהגוים מספרים על זה במנוחה גמורה. כשברדיצבסקי מספר על יהודי שחטא עם אשת בנו ̶ הוא נפחד מעצמו. ומתאר אני את בת־הצחוק שעל שפתי שופמן, הגוי־למחצה, בהגיעו לפחד זה. גם ביאליק, שכל ימיו התפלל לקרקע ולאינסטינקטים, הגיע דוקא בשיריו הכי־עליונים (אלה שנדפסו ב“כנסת”) לשירת מחשבה, וגם “שירי העם” שלו הם שירים קולטוריים. מהנסיונות הקרקעיים שלו, שהגיעו לידי טפוסיות ידועה ב”מאחורי הגדר“, ועוד קודם ב”אריה בעל־גוף" ̶ נטה ביאליק שוב אל הנובילה הדקה והעדינה ב“החצוצרה נתבישה”, המזכירה בליריותה, ברוך שבה ובאור שלה את הנובילה האשכנזית של “אמנות־המולדת”. המופת הכי־טוב, עד־כמה שירת־האינסטינקטים היא חלשה אצלנו, תוכיח השירה העממית. אותן השדרות ההמוניות שהז’רגון הוא בטוין ̶ הן עוד בערך יותר בעלות אינסטינקטים מהאחרות, והנה השירה העממית הז’רגונית, עד־כמה שיש בה עוד ניצוצי־קולטורה או איזה רגשות־עדינוּת, היא יפה, והשאר הוא בדחנות, בעוד ששירת־העם הרוסית היא בעלת אינסטינקטים ויש בה הרבה פראות. השיר הז’רגוני העממי הטוב עושה תמיד רושם, כאילו נכתב על־ידי בחור בעל הרגשות עדינות יפות ותלמיד־חכם קצת, ולכן כל ענין שירתנו העממית הוא פרובלימתי; העממיות מוטלת בספק. כמעט היחידים בשירתנו, שמורגשים עוד אצלם אינסטינקטים, הם בני רוסיה הלבנה: ברנר, שופמן וגנסין (הייתי מוסיף את שניאור, אלא שהוא בעל־מליצה יותר מדי, ונוהג להפריז, בעוד שאלה הם מקמצים). אך גם אלה הם סוף־סוף בעלי־אינסטינקטים יהודים. גנסין נעשה יותר ויותר עדין ואורירי ובעל־עצבים; ברנר ̶ העצבים דברו אצלו גם־כן יותר מהאינסטינקטים, וסוף־סוף היה תלמיד־חכם, ושופמן הולך ונעשה מערבי. הנובילות האחרונות שלו⁶) הן יותר שלמות, יפות, בהירות, מלאות אור, אבל הן כבר יותר גרמניות מרוסיות. הוא נעשה, מבלי הרגיש זאת, למספר־אוסטרי, לא כל־כך וינאי כמו בעל “אמנות־המולדת”. רק עצבנותנו התמידית ורשולנו מרחיקים אותנו מן המערב מחוץ לאלה אנו קרובים לו מאד. מענין היה, למשל, כי ברנר, שדבק קודם בדוסטויבסקי ושהיה חסיד־האָפור, הקרקעי והרוסי בכלל, ̶ כי ברנר זה התחיל בשנותיו האחרונות לאהוב את הבהיר יותר. (“שכול וכשלון” הוא סוף־סוף דבר שנכתב לפני המלחמה ואינו טפוסי בשביל ברנר של הזמנים האחרונים). ברנר אהב בזמנים האחרונים את פשטות החיים והבהירות האשכנזית, ובשנות המלחמה, בהיותנו בחיפה, כשנמצא במושבה האשכנזית ̶ היה מסתכל ומשתומם תמיד על כל אותה המנוחה, שאלה הקיפו בה את חייהם. הוא דבר אז בשנאה ובכעס על השקר והזיוף שבדוסטויבסקי: “חושב אתה שהנני חסיד של דוסטויבסקי”, אמר, ויצורי פניו התעותו מכעס: “אני שונא אותו תכלית שנאה. הוא גאון, בעל־כחות, אבל יש בו טומאה, שקר וזיוף”. על משורר עברי צעיר, שכתב שירים אחדים בנוסח “שוכני־בתי־חומר” (יש גם משורר כזה) דבר כמעט בתעוב: “נפש חשכה הוא”, אמר. ובאיזה עונג קרא למשל את “הכופר מסואנה” של הויפטמן ושירים תרבותיים של משורר עברי. המערב התחיל למשול גם בו. אפשר אילו היינו מאריכים ימים בפנים־רוסיה ובסיביריה וכדומה, היו נולדים אצלנו מתוך חקוי גם סופרים בעלי שכבה תחתונה, חקוי שהיה נעשה במשך הזמן לסגולה נפשית במדה ידועה; אך לא צריך לשכוח, כי גם אצל הרוסים הלכה השכבה העליונה בספרות ונצחה. סולוגוב, הקרוב ביותר לדוסטויבסקי מכל הרוסים, שוב אינו בן־בית כמוהו במבואות האפלים. הוא הנהו כבר מלאכותי מעט ועשוי מעט, ויש בו לפעמים גם מן הזיוף כבר (אף כי גם דוסטוׂיֶבסקי לא נקה מאלה. אנו יכולים להאמין לברנר ̶ הוא ידעהו יותר מכולנו). גוֹרקי, שהעלה את היחף על בימת הספרות, תּאר אותו גם־כן יותר ויותר באופן שתאר ברתּולד אויערבּך את האכר⁷ השוַבּי ופרץ את החסיד, – כלומר, מתוך אידיאליזציה, כבן־כפר שראה את המלך, או כבן־כרך הרואה את הכפר. אבל מתוך שהמלחמה קרבה מליוני יהודים לאירופה התיכונה – צריך לחשוב, כי היסוד הרוסי יחלש אצלנו יותר ויותר. הצדדים המשותפים לנו עם המזרח, פרימיטיביות ההשגה הנחלשת אצלנו על־ידי התחכמות ונעשית לבטלנות, וביחוד הקתוליות בדת (קתּוליות במובן מזרחי, אי־קולטורית, בעלת דוֹגמות בחיים, עם שעבוד של החיים למעשה הדתי) וכל אותה הרשלנות של חיינו – כל אלה אינן מספיקות, העיקר חסר: הפראיות. וכלום אפשר לתאר אצלנו מאורעות של אוקראינה או יפו? במערב הם אפשריים במקרי מלחמה, ריבולוציות, אבל אינם יכולים להיות מקרי־כל־יום, בעוד שפוגרומים נוראים באוקראינה כבר היו גם לפני 15 שנה וגם לפני 40 שנה וגם פוגרומים בודדים בתקופות אחרות. והמזרח הערבי לא נשתנה. האגרוף התורכי לא חפץ בפוגרומים – לא היו; אם לא יחפץ האנגלי – גם־כן לא יהיו. המזרח אינו מכיר שום דבר חוץ מכוח. האינסטינקט מבין רק לשון אחת: החרב, בפרט אותו האינסטינקט שההתחכמות מחלישה אותו, האינסטינקט של עם עבד כערבי־הישוב, שזה הרבה מאות שנים הורגלו לשעבוד.

כן, אנו מערבים הננו, בחיים וברוח. למזרח יכולים אנו להכניס את אירופה וכוחנו נשאב מאירופה. גם אז, בּשבתנו פה, היינו רחוקים מפראות ומאינסטינקטים. אפשר שזה פוגם, אפשר שהשכבה התחתונה יותר חזקה ועסיסית, אבל העובדה היא עובדה. אנו הננו עם של שטח (לא להחליף בעם שטחי. שפינוזה ומרכס לא היו שטחים, אבל גם אנשי אינסטינקטים לא היו). היהודי בספרות האשכנזית הריהו פחות אינסטינקטיבי מהאשכנזי, ברנר ושופמן הם דלי־אינסטינקטים מאוד לעומת הרוסים. דרכנו ואפשרויות־התפתחותנו הם על־פני השטח ולמעלה. יכולים אנו להעלות שכבה תחתונה, אבל מתהומות איננו יונקים ולא ינקנו מעולם. ואולם עמים יכולים להיות יפים, טובים ועשירים בעבודה וברוח גם בלי תהומות. סקנדינביה של עתה ואשכנז הדרומית האידילית הן גם כן על השטח, וביחוד צרפת, והן יצרו ויוצרות קולטורות נפלאות. אנו אמנם נהיה בשביל תקופה כזו של עכשיו “ענין לא חשוב”⁸ מנקודת ההזיָה, אבל מנקודת החיים והיופי נוכל להיות חשובים מאוד, נוכל אם נתאמץ, ואם תדאג ההיסטוריה כי התאמצותנו לא תאבד לריק. במזרח אין לנו מה לחפש. ארץ־ישראל, אם תתישב על־ידינו, תעשה לארץ מערבית ושפתנו העברית רוכשת לה בטוי מערבי. רוחנו המערבי הולך ומתבטא בה לאט לאט בלי התחכמויות מזויפות ובלי סגנונים מלאכותיים. כשאנו נבוא יותר בחבור עם הקולטורה המערבית תוצר עצמיות מאליה. עצמיות זוהי פרודוקט של חיים ועבודה ארוכה, אלה יוצרים אישיות. האישיות והעצמיות בכוח הן כשכבת קרקע מתה לפני שמשחררים אותה ומעלים אותה. הן נעשות לענין בהתגשמן בפועל. מי שחפץ ליצור סגנון מזרחי, מי שמדבר על־דבר התקרבות אל חיי המזרח, על רכישת צורות־חיים מזרחיות – אינו תופס את מהותנו ומתכחש להיסטוריה והרוח שלנו. כשנשתחררה יון מן האינסטינקטים, יצרה את המערב – ואנו, המשוחררים מהם, השלמנו את יצירתו. ביזנטיה והאישלם חזקו את המזרח ודחפו את המערב אחורנית. אנו בונים שוב נקודה מערבית בתוך המזרח, בין בחיים ובין ברוח. וחוששני, כי זרים נשאר במזרח עוד זמן רב, עד שהמזרח יתהוה מערבי. אם יבוא זרם ונדלי, ישטוף גם אותנו; בונדליות לא נבּנה ולא נתקיים. רק קשר עם המערב ועם קולטורה יש לנו אפשרות קיום. כך חפץ הגורל.

---

הערה ב': שיחות אלו היו לנגד עיני חברי א. ב. שהעיר על הדברים הערות אחדות ממלאות. התנ“ך עצמו מוכיח, עד כמה הוא מערבי. הוא הלך למערב ולא למזרח. הודו, חינה, פרס, וערב לא קבלוהו. ודוקא קבלהו העולם היוני־הרומי – אמנם אחרי מלחמות קשות, ועמי המערב אחריהם. ועוד העיר: כי התנ”ך נתקבל על־ידי עמים בוני־חיים, בעוד שעמי ההזיה לא קבלוהו, או טשטשו את צורתו. – הערות אלה דורשות קצת בירור. הקוראן, עם כל היות מחמד בנה של יהודיה, הוא סוף־סוף חזיון ערבי, בעוד אשר האבנגליון של מתיה ודרשת־ההר, נשמתה של הנצרות, הם יהודיים. האישלם קבל את הקוראן, ואת התנ“ך דחה ואינו מכיר בו, בעוד שהלואי נגיע אנו לידי קליטת התנ”ך במדה שנקלט על־ידי הפרוטסטנטים. בשיחות למעלה נאמר: “הנצרות הפרוטסטנטית, זו דת־השכל, היא הכי קרובה ליהדות במובנה הנקי, היא היא שסגלה לה את התנ”ך, כי קרוב היה לרוחה מאוד“. ונאמר עוד קודם: “כשנחלשו האינסטינקטים אצל משכילי יון ורומי, מצאו את הנצרות מתאימה להם”. התנ”ך חודר איפוא לתוך עמים חפשי־הזיה במדרגה קולטורית ידועה. היסוד הצרפתי הכי־קולטורי ובונה, ההוּגינוטי, קבל גם־כן את התנ“ך, וכך גם השטוּנדיסטים, הדוּחוֹבּוֹרים, הבּפטיסטים והאבנגליסטים ברוסיה, אותם היסודות שלא השתתפו בפוגרומים, כלומר, שההכרה האנושית שלהם עלתה כבר במדה שחדרה לתוך השקפתם הדתית. עדוּן־הדת הוא, כידוע, יסוד יותר חשוב מכל עדוּן אחר, כי הדת הרי נוטה להתפתחות פחות מכל ושולטת היא בנפש יותר מכל. אנו הרי עם לא גס כלל הננו, ודתנו עדיין לא נתעדנה כראוי. ואפשר לא נקלט אצלנו התנ”ך, מפני שאיננו עוד בוני־חיים. כשנבנה חיים באמת, יהיה גם יחסנו אל התנ"ך אחר.

וצריך עוד להוסיף: לא רק התנ“ך הלך אל המערב, כי גם אנו הלכנו עמו. כותב הטורים האלה עמד עוד בימי מלחמת טריפוליס על החזיון, כי מחמשה־עשר מיליוני יהודים נשתמרו ארבעה־עשר מיליונים בארצות הנוצרים, ורק פחות ממיליון – בארצות האישלם; בנוגד לרומנטיקה האישלמית שלנו (דברים אלה נכתבו אז, בשעה שעולמנו הציוני היה בעד תורכיה; חוץ מז’בוטינסקי). כשנכנס אלנבי לירושלים, התחילו, כמובן, להשליך שקוצים על תורכיה וכל הרומנטיקה האישלמית התנדפה ביום אחד. עתה, אחרי שהראה האישלם את אגרופו ביָפו, משתפכים שוב על “אחינו בני ישמעאל”, ומתגעגעים להתקרבות. חזיון זה אינו חדש אצלנו. קפיצות פתאומיות הן דרכנו… גם היהדות הלכה למערב, במזרח לא החזיקה מעמד. אם נשמדה או ברחה משם, או אפשר יש ארצות שלא חדרו היהודים אליה כלל – אין בזה הבדל. עובדה היא, כי המזרח לא קלט או הקיא מתוכו את היהודי, בעוד שכל הרדיפות במערב לא הועילו: היהודי נשאר שם והתנ”ך שלו היה שם לבן־בית. וחוץ מזה: צריך לראות את היהודי הדמשקאי, הקורדי והתימני ברגע בואו מתימן – כדי לדעת למה עשה המזרח את היהודי. והמזרח, חוץ מארץ־ישראל, הולך לעינינו ומתרוקן מיהודיו. גם היהודי וגם התנ"ך נוטים איפוא להיות מערבים. צורת חיינו בארץ־ישראל היא גם־כן מערבית, והיהודי המזרחי הולך אלינו ולא אנו אליו. אגב, הוא עצמו נטה לצרפת יותר מאשר לערב. חסידי המזרח החדשים יזכרו נא גם את זאת – לא יזיק.

הערה ג‘: מזמן הכתב הדברים עברו שלש־עשרה שנה וחצי. אפשר היה להעיר הרבה עליהם, אלא שביחס לערבים, שעל דעותי עליהם ועל יחסי השיג ר’ בנימין ב“התקופה” בשורת מאמרים – נגעתי במאמר “תחיה מדומה” ובהערות החדשות עליו. וחוץ מזה ענו הפרעות בחברון לצערנו תשובה יסודית יותר מדי על כל ההזיות והחלומות של המורה הערבי מחברון (יציר בלטריסטי, כמובן), שבפיו שם ר' בנימין את עיקר טענותיו נגדי.

נתגלו שוב אינסטינקטים באירופה התיכונה בימי מהפכת היטלר, אך מה הם לעומת חורבן קוּבּן ענויי מאות אלפי אכרים מגורשים (ודרומיים בתוכם) ביערות הצפון ובצותיו שם, בתקופת הבנין ולא בשנת מהפכה. ופוגרומים עם קרבנות **יהודיים (**בתור יהודים) היו באלג’יר ובתורכיה ושוב מחוץ לכל מהפכה. המדינות הקטנות של המזרח הראו יותר אינסטינקטים מהגדולות של אירופה התיכונה, וכן גם עברה ספרד הדרומית הקטנה באכזריות דכוי המרד את גרמניה הגדולה.

אגב: חרבו של טרוצקי לא נצחה, והוא היהודי חלוש־האינסטינקטים, השלך החוצה. במקומו של לנין, האינטליגנט הרוסי חסיד־ההכרה הרציונליסטן – בא גרוזי, אדם מהרי־אסיה, סיפא יותר מספרא. הוא אינו יודע פשרות בפנים; בחוץ הוא מתפשר, כלומר, מרמה, כדרך דיפלומטיה מזרחית, ובפנים – בטל את הנפ והעביר כיוסף הצדיק (יוסף – שמו גם הוא) את כל אדמת אכרי רוסיה לפרעֹה. כשהתקוממו אכרים חזקים וקזקים בהרי קוקז מולדתו ואמרו להחזיק באדמתם הרג בהם, נשלם מעל האדמה והגלם לארץ צפון לבנות שם פיתום ורעמסס. כמובן, אין פרעה של עתה לא מלך ולא דינסטיה, כי אם דיקטטור ועם־העובדים, מושג מפשט בנוגע לרכוש ולקנין.

וביחס לספרות אצלנו: גם הספרות של היסודות החקלאיים שלנו הנה שכלית יותר מקרקעית. מחוץ לספורו של שמי “נקמת־האבות” אינני מכיר אצלנו ספרות אינסטינקטים בתחושתה; וגם זו – של אינסטינקט חלש מאוד.

---

תחיה מדומה

מאת

יעקב רבינוביץ'

הערבים מתעוררים, קמים לתחיה, דורשים זכיות, מדברים על אוטונומיה, חולמים על כליפות – קולות כאלה שומעים אנו מכל צד. ולא רק חרמוני מספר לנו זאת מפי ספרו של נג’יב אזורי, ולא רק סופרי העתון העברי של ילידי הארץ הבאים תמיד להבהילנו ולהפחידנו. הפעם ישנן עובדות: בבירות ובדמשק נאספו חשובי הערבים לאסיפות והציעו דרישות של זכיות לאומיות. ובכן ברור: המלה האחרונה של התחיה הולכת ונאמרת.

ואני את חטאי אזכיר היום: לפני שנים אחדות ואני קראתי ספר של מי שהיה שר פלך צרפתי בטונקין, לא על טונקין או סין הקרובה לה, כי אם על התחיה הערבית. שר־הפלך הישר מודה שם דוקא, כי רחוק הנהו מכל הענין הזה ואינו מכיר אותו, אלא שידידו הנכבד הפטריוט נג’יב אזורי הוציא ספר על תנועה זו, ולכן גם הוא בא ומספר לנו על התנועה הנ"ל, על פי מה שנודע לו מתוך ספרים בעזרת ידידו נג’יב. גם אצלנו ברוסיה התענינו אז במדיניות והטילו עלי להרצות דברים בכתב על תנועה זו באסיה המערבית על פי ספרו של שר פלך באסיה המזרחית. מתוך אמונה בכל תחיה – האמנתי קצת מרחוק גם בתחיה זו וכתבתי מה שכתבתי.

מני אז עברו שנים, וגם זכיתי לשבת בארץ ישראל שנים אחדות והסתכלתי עד כמה שאפשר היה להסתכל פה אל חיי הערבים וקראתי בעיון גם מה שמצאתי בעתונים על אודותיהם. וכשנזדמן לי משכיל ערבי, הייתי תוהה על קנקנו עד כמה שאפשר היה לתהות. וסוף־סוף באתי לידי מסקנא לא־תחיתית במקצת. המלה האחרונה של התחיה הערבית נאמרת, אבל המלים שצריכות להחיות קודמות עדיין לא נאמרו.

כידוע, תחיה של עם – לא בפוליטיקה היא מתחילה. ראשיתה נעוצה בדברים אחרים לגמרי. איני חושב שאסור לפוליטיקה להכנס באמצע, ושהיא מוכרחה לבוא דוקא בסוף; אבל בכל אופן לא היא צריכה להיות הראשונה, ואם מתחילים בה – סופה להיות כמרידת הדקבריסטים ברוסיה, כמרידות הפולנים, כהקונסטיטוציה של מידחט־פחה וכזו של פרס; לא כן אם מתחילים בדרך נכונה, והצ’יכים והפינים יוכיחו. ובכן, אם באים משכילים ערביים ומכריזים על פוליטיקה לבד ואין דברים אחרים קודמים לה, אין זו תחיה עוד. ודוקא את אלה הדברים האחרים אני מחפש ואיני מוצא.

ויודע אני שעתוני־צרפת במצרים – (ביחוד בזמן שצריך להחניף קצת לשדרות ערביות ידועות, אם מצד המסחר, או מתוך הרצון לחבב עליהם את צרפת ולשונה, ואם מתוך נטיה להקניט את הלורד האנגלי קצת) – מרבים בקריאות: “הידד! תחיה ערבית!” אבל לא מצאתי בהם מאומה העלול להצדיק “הידד” זה, כמו שלא מצאתי חזוק כזה גם במאמרו של נחום סלושץ. מאות עתונים יש להם, יודע הוא לספר לנו, ואך גם להאספרנטיסטים ישנם מאה וחמשים עתונים וכחמשים עתונים רשמיים וחצי־רשמיים ישנם גם להציוניים שלנו. לא זאת היא השאלה: כמה עתונים ישנם, אלא, כמה קוראים לעתון, ערכו, ערך השפעתו וערך הצבור שעליו הוא משפיע. מכיר אני עתונים משלנו ואפילו של מפלגות וזרמים הנפוצים בגלות בהרבה עשרות־אלפי אכסמפלרים, והשפעתם היא – מוטב שלא נמוד אותה, ובארץ יש לנו גם כן עתונים שונים. ואם קורא אני כי לעתונים חשובים ערביים בבירות ובדמשק יש מספר קונים קרוב לאלף ולעתון ארץ ישראלי שלהם – 218 – אני חושב עתונות זו למסוכנת מאד. והספרות הערבית? אינני יודע לקרוא ערבית, אבל על פי מה שדברתי עם ערביים משכילים ועם יהודים ספרדים משכילים גם ממצרים – הנה ספרות זו עומדת במדרגה שוה עם ספרות ה“מאספים” אצלנו ¹). מנסים לפרקים מלומדים אירופים אחדים או איזה ערבי משכיל להכניס² איזה ספר חשוב – אבל בכלל אין השד נורא. והבנתם של המשכילים הערבים את ספרי צרפת? מכיר אני את משכילי הספרדים שלנו – ודי לעת־עתה בשבילי. והתיאטרון הערבי? ואמנות הערבית? והמוסיקה? במאמר ראשי של עתון צרפתי במצרים קראתי גם על אלו. בעיני לא ראיתים, ומה שאזני שמעו וגם מה ששמעו אחרים וראו – אינו מדבר עוד על תחיה. ואפשר ההתפתחות הכלכלית שלהם, החקלאות, המסחר והתעשיה? מי שחפץ ללעוג לרש ידבר על אלה.

מספרים לנו על דבר בתי־ספר ערביים. אמת הדבר. בסוריה ובלבנון פגשתי בתי־ספר נוצריים עם ספרי־למוד ערביים וגם ראיתי מפות גיאוגרפיות ערביות של כדור הארץ ושל ארץ־ישראל – דבר שאנו לא זכינו לו עוד בעברית,³) אבל כל זה הוכן על ידי הכהנים והמיסיונרים הנוצרים בשביל הערבים. בית־ספר ערבי, שהוכן על ידי ערביים בעצמם וביחוד על ידי ערביים מושלמים ושיהיה באמת שוה דבר־מה – בית־ספר כזה הרי סוף־סוף הנהו יקר המציאות. בהיותי בהלבנון התענינתי למצוא בתי־ספר של הממשלה האוטונומית שם – חפשתים ולא מצאתים. ראיתי גימנסיה צרפתית של יזואיטים – אבל גימנסיה ערבית, לאומית – כזו לא זכיתי למצוא. שאלתי: אפשר ישנה באיזה מקום? – ואיש גם מהערביים בעצמם לא ידע. להמושלמים יש מעין זו, אלא שהנן או דתיות או תורכיות. ואיפה הן, למשל, אגודות המתעמלים הערביים? כמדומה, שאיש טרם ראה אותן.

אבל, אולי מחזיקים הם את כל התחיה בסוד? רבים חושבים כך. ואני שב ואומר מה שאמרתי פעם: אינני מאמין בסודות כאלו. אפשר שתתקיים אגודה ריבולוציונית סודית, אבל לא יותר. התעוררות בכל ענפי־החיים: בשפה ובספרות, במדע ובאמנות, בחקלאות ובתעשיה, בחנוך הגוף והרוח– את כל זו אין להסתיר מעין. ואם זה אינו – אין כל מדיניות שוה כלום. נקל להקים שאון; יש בכחו גם של מנין אנשים להפיל פחד; יכולים לבוא ולאיים: מיליוני בני־אדם עומדים מזוינים ומחכים לתנופת־יד ראשונה וממלכה חלשה שאבד לה הרבה דם במלחמה תבהל ותוַתר – אבל מי יחזיק בפרי הנצחון? מי יחזיק את החופש והזכיות וישתמש בהם? וכשיגלה הסוד? וכשיראו המושלים שאין מאחורי הצעקנים איש? כשיודע, למשל, לתורכיה על הערבים מה שנודע לאירופה על דבר התורכים – מה יהיה אז? מי יוכל להתקומם נגד זה שיקח בחזרה את אשר נתן?

וחפצים אתם לדעת את כחם של הערביים במדיניות ובשלטון עצמי – תהי לכם העיריה ושלטונה למופת. ובכלל, המעטות הן הזכיות הלאומיות של הערבים? וכי אין השפה הערבית שורדת מאות שנים בכל הארצות הערביות של תורכיה? ומה עשו הערביים בכל השנים האלו? איך הם משתמשים בזכויותיהם? וכי נסו אף פעם לתת צורה קולטורית לאיזה צד לאומי של חייהם? אדרבא: רואים אנו שאת קצת הקולטורה שישנה מכניס הפקיד התורכי, והפקיד הערבי – כולכם מכירים אותו יותר מדי ואין כל צורך לדבר בו.

ובכלל, היודעים הערבים זכיות ושלטון מה הם? הנה היו להם הרבה ממלכות – ומה נשאר להם? אלג’יר אבדה את עצמאותה לפני שמונים שנה וטוניס ומצרים לא לקחו מוסר. ואדרבא, ההתקוממות הראשונה של ערבי פחה במצרים בשנת השמונים הביאה עמה טבח של אירופים וכניסת האנגלים למצרים. אחריה נפלה טוניס. תימן נפלה עוד לפני כן תחת ידי תורכיה, והפטריוטים מסוגו של נג’יב אזורי מספרים נפלאות על התקוממותה. ובאמת ישנן שם, מרידות אלא שיחיא המתקומם עשה, כנראה, את מלאכת אנגליה עד שחזר בתשובה ושיך אידריס היה סוכנה של איטליה, ועכשו הוא מחפש קונה אחר. ואוי ואבוי לקולטורה שמכניסים שניהם יחד. תוַתר תורכיה על תימן רגע, ויהי סופה כסוף אפריקה הצפונית, היא תפול לידי שלטון נוצרי. או אפשר ידעה מרוקו להשתמש בחפשיותה? או אפשר שמעתם על דבר הקולטורה השוררת בשלטון של אוֹמַן? או אולי יש ציויליזציה בזנזיבר? ואלה השנים אנגליה חוסה אליהם ונותנת להם להתפתח. או אפשר נקו הערביים קצת את הרפש שברובעיהם בקהירה ובאלכסנדריה, יסדו שם איזו מוסדים קולטוריים עממיים? והיש לכם בטחון אף רגע, שאם תצא אנגליה ממצרים ליום אחד, לא יקומו קנאי המושלמים ולא ישחטו את האירופיים ואת הקופטים הנוצרים ואולי גם את הלאומיים הפטריוטים שלהם, שאינם כל כך חסידים לאישלם?⁴) או אפשר יש בכלל באיזו ארץ פנה מושלמית קולטורית? אני לא ראיתיה ולא שמעתי עליה. מי שיודע – אדרבא, יבוא ויגיד.

לא, איני מאמין. יודע אני שיש קומץ משכילים ערביים שלבם ער וכואב באמת והחפצים להחיות מה שאפשר להחיות. אבל מה הם המעטים האלה לעומת כל ההמון, קפאונו ורקבונו? אתם שומעים רעש מסביבכם. אבל מי הם הרועשים? וכי אינכם מכירים את כח דמיונו של העם הזה? וכל ההפגנות של מאות אלפי אדם בדמשק? (שם לקחו חלק בהן, לפי המספרים שבעתונים, גם תינוקות שטרם עמדו על רגליהם, גם אלה שלא נולדו וגם מתים שקמו מקבריהם. בלי אלה אין לבאר את המספרים המבהילים). וכי אינכם קוראים על תשעים אלף מתנדבים של איזה נוה־מדבר (אואזיס) בערב, שמספר כל נפשותיו אינו עולה למספר הזה? ואך יש פתרון לחלום, ואחרי דמשק באה חַלֶבּ. שם הראו גבורי־ערב את פטריוטותם וקוֹלטוריותם, ואחרי כל זה אתם מאמינים ברעש ובקולות?

ויודע אני שלשה כחות שהם פועלים באמת בעם הערבי: את הבידוי, הדרויש והאפנדי⁵. אם קרה באמת מקרה של התקוממות ערבית – אז היו נא בטוחים כי אחד משלושת אלה היה הגורם. הבידוי אינו חפץ בישוב ומתקומם תמיד כנגדו, – זה ידוע. יחיא המתקומם מצא שהתורכים משתמשים בשומָן טמא למשיחת כלי־נשקם, ובעובדה זו הלהיב בכרוזו את לבבות המאמינים; (גם בהודו, במרידה הגדולה של שנת 1857, שמשו מוטיבים כאלה כח מעורר למתקוממים) וכי הדת היא כח – בזה איני מטיל ספק. אבל בעולם האישלם עודנה כח הורס ולא בונה ויוצר. השערִיַת, חוקה דתית זו שולטת עוד בכח, ואני כבר דברתי על כח זה, והייתי חפץ לראות את זה החכם שיבנה ממלכה מודרנית על יסודה של השערית. נסו־נא ליסד מרכז קולטורי של יהודים עם רבנינו החרדים בראש שינהג על יסוד השולחן השולחן־ערוך; גם מושבות כפתח־תקוה החרדית אצלנו מבינות שעל הרב להתחשב עם הועד יותר מאשר הועד עם הרב, כלומר הדת עם החיים יותר מאשר החיים עם הדת; החיים קודמים לדת; ואך המושלמים אינם חפציים להתחשב בזה. אילו רצו היו יושבים כבר שלשים נבחרים ערבים בני־תרבות מאלג’יר בפרלמנט בפריז ודורשים שם זכיות לאומיות ותרבותיות, ואפשר גם אוטונומיה, – דבר שאנו רואים כבר אצל תתרים ברוסיה – אלא שהערביים האדוקים אומרים: “אי־אפשי” ועומדים באובסטרוקציה שלהם, כלומר נשארים בפראיותם על אפה ועל חמתה של אירופה, לפי דעתם. ואל נא תקטינו את ערך הדת! בני־אדם אצלנו, שלקחו להם קצת אתיאיזמוס מן המוכן בספרים שטחיים, רואים בדמיונם את העולם והנה הוא כבר עולם של השכלה וכפירה, – אלא כשהם מתחילים להזקין באה האשה ותולה להם “שיר־המעלות” על הדלת, והשמָש בא לכרמם או לפרדסם, מלקט אצלם מתחת העץ פרות רקובים ואומר: אלה הם לשמים, והללו מעמידים פנים רציניים. ואיך אפשר, למשל, לחתונה, לברית, לאכילת־בשר וכו' בלי רבנים ושוחטים! וכך הולכת הכפירה וכובשת בפֶה את הנוער, והצרמוניה – את ימי העמידה, סוף־סוף עולם כמנהגו נוהג, והחיים נרפשים על ידי אמונות תפלות. בעולם הנוצרי קדמה ריפורמציה לקולטורה, ואם ארצות אנגליה, גרמניה, הולנד, שויץ וסקנדינביה הן היותר־קולטוריות בעולם, ואם ההוגינוטים הם סלתה של צרפת ולוחמים מלחמת־הקולטורה בה, ופינלנד ונפות הים הבלטי הן הפנות האירופיות היחידות ברוסיה – אין זה מקרי כלל, כמו שאין זה מקרי אם גרמני־אוסתריה הקתולים נשארו מאחור, או שקנתוני הקתולים בשויץ נקיים ומפותחים פחות מאלה של פרוטסטנטים, או שספרד ופורטוגל הקתוליות ורוסיה הפרבוסלבית הן אסיה שבאירופה. (אף כי הקתוליות הסתגלה לחיים יפה־יפה והשתמשה באמנות ובתרבות לצרכיה לא מעט, ובין כהניה היו אנשי תרבות מעולים בזמנים שונים.) ואילו היו הוהבים בערב הבהיים בפרס מנצחים – אולי היה נצחון זה העולה על כל נצחונותיהן של מרידות מדיניות ⁶). להמונים (ואפשר גם למשכילים) בלי דת אי־אפשר, ואשרי העם שדתו מתוקנת. וכל זמן שהשעריַת עומדת תקפה לא תעשה מהפכה בעולם המושלמי. התורכים הצעירים נכשלו באבן זו, וגם לוטפי פיקרי מתנגדם מרגיש, כי אחדות בין קנאות איזלמית ובין פרוגרס לא תתכן.

ועתידים פטריוטי הערבים להכשל גם באבן השניה שנכשלו בה התורכים הצעירים: בשאלות הקרקע. התורכים הצעירים שכחו את הבָּק והערבים את האפנדי, ובלי ריפורמה קרקעית אי־אפשר ליסוד מדיני חדש להתחזק. ואין להשתמט משאלה זו ע"י יסוד בנין המדינה על בסיס תעשיתי. אירופה שלא נתנה לחיות לתורכיה החזקה להנהיג בה מכסים ותקונים – התתן לעשות זאת לתורכיה הנחלשת של עכשו? ואם כן, הרי תצטמצם נקודת מרכז החיים שוב בחקלאות, ופה אין מוצא. מלחמת החקלאות החריבה את פולין, וכשינסו הפטריוטים הערבים לנגוע באפנדים ובקרקעותיהם לטובת האכרים יחריבו את שארית ארצות ערב. ואם ישאירו את הדבר על עמדו, הרי לא ישונה כלום. ארץ עניה בלי חקלאות מפותחת ובלי תעשיה מודרנית לא תחיה חיי תרבות, ונסים לא יעשו גם לערבים. דמשק ובירות לא תחיינה את המדינה, אם לא תחיה המדינה אותן. והמדינה שוכבת כמת, מי שרואה את יפו וארץ ישראל – אינו יכול להכחיש זאת. ומה שהעם לפרקים, כשבא רמז מאיזה מקום, מתחיל לצעוק ולהרעיש עולמות שני ימים – לזה אין ערך. חבית ריקה ושאונה אני שומע ולא יותר.

מי הוא העושה עתה את כל הרעש? אם השפעות חיצוניות הן, כדברי אחמד אגיוב ב“התורכי הצעיר” או אולי גם תעמולת איזו מניני־משכילים – אין זה משנה כלום. אפשר יש פה גם צד שלישי: כי מפליא אותי יותר מכל יחס הממשלה המקומית וגם המרכזית. לפני שבועות אחדים רדפו את התורכים הצעירים ואת העתונות באכזריות, ופתאום חופש גמור כל־כך להטפת אוטונומיה ערבית; וכי אין ענין זה חשוד קצת? כן, חשוד. ויש שאני משער: אולי אין כל זה אלא בלוף קיאמילי כלפי התורכים הצעירים, בעלי ההתרכזות שהשפעתם מתגברת; וזהו מקור הרעש כלפי התורכים הצעירים והציוניים, שהערבים חושבים אותם לבעלי בריתם של אלה.

הערה. גם דברים אלה נכתבו כמעט לפני חצי יובל שנים, והוכנסו הנה בכמה תקונים לשוניים וגם בהשמטות כמה פרטים חסרי־ערך, ובשמירת תוכן הדברים בהקפדה על כל פרט חשוב. לפני שנים אחדות היו מונים את הכותב במאמר זה. ארתור הוליטשר והנס כהן הכריזו אז על תחית המזרח ועל סופו של האימפריאליזמוס. בורודין, יהודי מרוסיה, הרעיד את חומות סין, מסביב לערב נחשבה כבר הפדרציה הערבית לודאית. עתה שככו הרוחות והמתנבאים כובשים נבואתם. יפון שמה קץ להרבה חלומות סיניים ולא־סיניים ועומדת גם כן לערער את חומות יריחו של הוליטשר, אלא שאמריקה האימפריאליסטית מפריעה ומערב גם כן אין נחת. וגם המלחמה בין תימן והוהבים נגמרה בעצם בלא כלום.

ובכל זאת ישנה שגיאה עקרית בתפיסתו של מאמר זה. הוא נכתב בשנות האמונה המופרזת בהתפתחות. חשבו אז כי הכל מתחיל מכלכלה ותרבות. כי הפוליטיקה היא המלה האחרונה. האמנו אז כי עם היושב על אדמתו ואפילו רק מעוט – בטוח בקיומו, ואם תרבות לו, עתיד הוא גם להגיע לזכיות לאומיות לכל הפחות עם התגברות החופש בעולם. ובינתים נשתנו פני הדברים; אם מצד אחד שחררה המלחמה העולמית הרבה עמים קטנים בהחריבה ובמוטטה ממלכות גדולות ואדירות, אך השנים שלפני המלחמה, ימיה ואלו שאחריה, הראו לנו דברים איומים. רשימה קטנה: “גלות שלמה”, הבאה בספר זה, נוגעת בכמה פרטים ומסקנות שלהם. לא, הדברים אינם פשוטים כל־כך כמו שחשבנו אז. אין בטחון בשום התפתחות שהיא.

כי אין התחיה מחויבת ללכת דוקא בדרך שלנו אז: קודם כלכלה, אחריה תרבות, ופוליטיקה לאחרונה. יש ששנוי פוליטי או צבאי משנה את כל פני הכלכלה והתרבות יחד. תורכים חסרי־תרבות הורישו יונים בני תרבות, וצ’יכים משעבדים עתה גרמנים יפה־יפה. ואם “עם פרקים כשבא רמז מאיזה מקום מתחיל לצעוק ולהרעיש עולמות שני ימים” – יש לזה ערך. ראינו זאת ביפו, בירושלים, בחברון ובצפת. תרבות רוסית עתיקה ומושרשת נמחתה כמעט על־ידי גדודים בני אומות שונות ואפילו בני שבטים ברבריים שנוהגו על ידי מורדים כופרים בערך תרבות זו. בשביל יסוד ממלכה – אין צורך לא בכלכלה הגונה, לא בחקלאות מפותחת ולא בתעשיה, ובתרבות פחות מכל. צריך שאיזה כח חיצוני חזק ימצא תועלת בזו, או חוסר־צורך להפריע למיסדיה, ואז יסודה וקיומה לזמן לכל הפחות בטוח. אפשר ליסוד מדיני חדש גם בלי ריפורמה אגררית. אפשר שעם גדול וממלכה גדולה ישתעבדו לדיקטטור. עשירים אנו עתה באותן הפתעות, שלפי דברי ההיסטוריקן יעקב בורקהרדט, מי יודע כמה מהן צפונות עוד לאירופה בעתיד הקרוב ⁷). אין מלים של תחיה שצריכות להיות קודמות, מאחר שאפשר לעמים לשוב ולהיות מה שהיו פעם גם בלי תחיה ובלי מלים, כי אם בחרב ובעזרה של זרים זקוקים להם.

ולכן עם כל האמתות של פרטים ועיקרים רבים שבמאמר, עם כל המצב המשונה של הערבים שאין להם גם עתה אף מלכה אחת עומדת ברשות עצמה באמת, שאין להם גם עתה בתי־ספר לאומיים שנפתחו על ידם, שאין ספרותם עולה עתה בהרבה על תקופתה הפרימיטיבית של ספרותנו העברית החדשה, ושחלק גדול של ממלכותיהן נשען גם עתה על השריעַת, ושהממלכות האירופיות שנתנו שבו ולקחו את שנתנו (מעשה צרפת בסוריה) או מסרו לאחרים (מעשה חֶג’ז) ועם כל אי־ההשתנות היסודית של חייהם, (אף כי פה ושם מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ואלה גם מכריחים אותם להתפתח קצת), אין זה מקל חששותינו במאומה ואינו מקטין את הסכנות. איזו תחיה רוחנית היתה דרושה לתורכים למען השמיד את הארמנים או לעירק למען הכריח את האשורים ללכת?

להתגשמות דמיונותיהם של הנס כהן ואחרים הדרך עוד רחוקה. יכולה אנגליה לעזוב את מצרים ואז יכנס מוסוליני לתוכה. האימפריאליזמוס לא מת, ובמקום עמים אירופיים שבעים ועשירי מושבות באים רעבים מרובי־אדם וצמאים לחתיכת קרקע ומחפשים מקום בעולם.⁸ מה שיפון עושה בסין – מתכוננת איטליה לעשות בכוש, ולפי מה שחושבים רבים – יכולות לעשות כך יפון במזרח הרוסי הרחוק ופולין וגרמניה באוקריינה ובנפות רוסיה אחרות, אם תסכמנה אנגליה וצרפת. אין ערובה ואין בטחון. אתמול משלו גרמנים בצ’יכים, הונגרים בסלובקים, בקרואטים, בסרבים וברומנים, תורכים בערבים, רוסים בפולנים, והיום מושלים פולנים ברוסים־לבנים, סרבים מדכאים קרואטים אחים, ובהונגרים מושלים רומנים וסלובקים, ותורכים וערביים יחד נתונם בסוריה תחת ידי צרפת. שוב רומי בליביה, ושוב ערבים תימנים הולכים בחיל זרים להלחם בכוש אויבתם העתיקה, ושוב פולין, ביהם והונגריה מצוינות בתור ממלכות על מפת אירופה. וכל זה נעשה בתחיה, בלי תחיה, במלים לפי־סדר ובמלים בלי סדר – כל מושכלינו הראשונים הפוליטיים והתרבותיים נתונים בסימן שאלה. מי יודע אם אין הטכניקה חזקה מכל תרבות, ואם לשם שלטון נחוצה בכלל תרבות או נשמה?

ובכן? תשאלו, הכדאי כל העסק? העיקר הוא שאין הענינים תלויים בנו. יש אינסטינקטי חיים ורצון לפעולה – ואלה פועלים בנו ובאחרים. טוב בכל זאת שתחיתנו אינה מדומה. טוב שאנו בכל זאת הולכים פה ונדבקים בקרקע, טוב שלשוננו שבה לתחיה וטוב שאמרנו איזו מלים אחרות בטרם שאמרנו את המלה האחרונה, שאין בכחנו עוד להגידה, ושלאחרים מוקדם עוד להגידה בעדנו. ואם ההיסטוריה חוזרת אצל עמים רבים, כפי שהוזכר פה בהערה, מדוע לא תחזור גם אצלנו, ומדוע לא יהי אפשר שישוב להיות מה שהיה? יש פנים לכאן ולכאן, יש סכנות וצפויות תקוות. מה שנחוץ הוא אורך־רוח, כח פעולה, עצבי־ברזל ורצון הסתורי, בעיקר לעבוד וללמוד. ואם אמת היא כי אחרים לומדים והדור הצעיר שלנו עסוק בהבלים – מעציב מאוד. תחיתנו אסור לה להיות מדומה.

---

בין רומי והמדבר

מאת

יעקב רבינוביץ'

הקדמה

בנסיוני זה, לשפוך אור על מעשים של תקופה קדומה, הנני, כמובן, משתמש לא מעט בהשואות עם עובדות של ימינו ועם נסיונות קשים שנוסינו בהם בשנים האחרונות בישובנו בארץ. גם מבלי שאסתייע בהם בפירוש ובפרוטרוט – יובנו הדברים לקורא המבין וחודר, כי ההשואות בולטות מאליהן. למקטרגים על שיטה זו של דיון על מאורעות עתיקים מתוך עובדות של זמננו – אני יכול לענות: כל השקפה היסטורית חדשה אינה אלא הכללה של עובדות אחרונות והרמתה של זו לפרינציפ חדש אחד או אחדים. עובדות של זמננו או של עבר קרוב דורשות מאתנו באור, ובאותם הגלויים שאנו מגלים בתוכן או מאחוריהן משתמשים אנו לגלות גם את הסבות שמאחורי מעשים ומאורעות של זמנים עתיקים. כך דנו קודמינו גם את ההיסטוריה העתיקה על־פי פרינציפים של הגל, של מרכס, ובימינו אפילו על־פי פרויד. אלא ששם העובדות של זמננו מסתתרות כבר מאחורי תיאוריות מופשטות. בכל־אופן לא רק “מעשי אבות סימן לבנים” אלא מעשי בנים הם גם סימן לאבות. ההיסטוריה – כמו שהדגשתי זאת לא־אחת – רגילה לחזור על מסלולה יותר משאנו חושבים. התנ"ך הולך ונעשה לנו ספר דוגמאי גם להיסטוריה החדשה שלנו. פרשת־הארבה שביואל, פרקי הבריחה למצרים שבירמיהו וספרי עזרא ונחמיה מובנים לנו על־פי מאורעות חיינו פה בארץ יותר ויותר. מעשי מלכות רומי של זמננו מסוגלים לשפוך אור על דרכי רומי העתיקה ומאורעותיה. עם כל חשיבותם של פרטים, כתבות וחטוטים – הנה החשיבות העיקרית של היסטוריה היא בזה, שאנו יכולים ללמוד ממנה. לולא זאת היה למוד ההיסטוריה נהפך לקריאת מעשיות מושכות את הלב, לאמנות לשמה גרידא או לספורט מדעי – דברים חשובים כשהם לעצמם ולא חשובים ביחס להיסטוריה בתור פוקחת עיני עורים ומורת־דרך. ומנקודת־מבט זו נכתבו הדברים הבאים. למומחים בחטוט לא נתכונתי, הם מסתפקים בפרטים, בהגהות ובהערות, החשובים בעיניהם מן האדם והמציאות. אשריהם!

א.

השאלה: איך נפלה רומי המערבית בידי ברברי הצפון – מצאה לה את פתרונותיה על־ידי העובדות של התרוקנות איטליה מיושביה, התמלאות הצבא הרומאי ביסודות ברבריים, התכוננות ממלכות ברבריות וַסליות על גבול רומי ובעזרתה והכנסת צבאות ושליטים משלהם גם לתוך גבולותיה, למען ישמרו עליהם. שם עמדה בעיקר השאלה: איך נפלה? השאר היה מובן דיו. בארצות קרובות לרומי העיקרית וחשובות בשבילה, שבהן רכזה הרבה כוח־שלטון, מחנות צבא גדולים וגם התישבות יסודות רומאיים ובני איטליה – באלו נשאר היסוד התרבותי הרומאי־נוצרי שליט גם אחרי־כן, וכך נעשו לארצות לטיניות בלשונן ובמדה ידועה גם בדרכי תרבותן. ולהפך: בארצות שכבושי רומי בהן היו רק זמניים – לא התחזקה התרבות הרומאית, ולכן שולטות עד היום שם לשונות ותרבויות לא־לטיניות. במזרח אנו עומדים לפני שתי שאלות: איך נפלה רומי המזרחית, קיסרות ביצנטיה, ברוב ארצותיה? ומדוע לא החזיקו בהן מעמד לשונה ותרבותה היוניות? גם על שאלות אלו בעיקרן באו תשובות, ואך פה ושם נשאר עוד שדה רחב לאלה שיבואו להתחקות על צדדים שונים של השאלות האמורות.

מצביהן של ארצות אלו היו דומים הרבה לשל ארצות המערב. גם פה נתרוקנו חבלים שלמים מתושביהם, גם פה הוכנסו יסודות יוניים (וגם רומיים) להתישבות, גם פה הראה השלטון את כוחו בבנין ובהרס, וגם פה השתמשו ביסודות ברבריים בשביל הצבא והשמירה, יסדו להם נסיכויות או גם ממלכות זמניות, וגם הוכנסו בתור צבא שומר (לפרקים עם מדת אוטונומיה ידועה לחבלים ולמושליהם, ראשי הצבא הזר) לתוך גבולות הקיסרות. אלא, מתוך שורה שלמה של הבדלים בין אפיָם של ארצות ועמים אלו שבמזרח ובין אלו שבמערב – חלו בהם גם מצבים אחרים, והיחס בינם ובין הקיסרות השלטת היה שונה הרבה מהיחס בין זו ובין ארצות המערב.

במערב לא נפגשה קיסרות רומי עם ארצות בנות תרבות, אם לא לחשוב את קרתגה (קרת־חדשת). אך גם זו היתה יותר ממלכה בת שכבה עליונה תרבותית, השולטת בברברים זרים, מאשר ממלכה לאומית במובן המקובל והתמידי. ודאי היה לקרתגה גם איזה גרעין שלה במרכזה עצמה, אך יש רושם, שמחוץ לגבולות עיר הבירה השתרעה כבר ארץ הברברים, וכי ישובי קרתגה היו רק מושבות מפוזרות, כמושבות צור אמה בארצות רחוקות. מחוץ לקרתגה היה המערב כולו, כלומר אירופה בחציה המערבי, שטח של ארצות ברבריות. הענין של תרבות קלטית־גלית עתיקה הוא סוף־סוף מוטל בספק. לא כן במזרח. שם נפגשה רומי תיכף בעם חזק, בעל תרבות יותר גדולה ממנה, ששטח השפעתו גם כן גדול היה, בעם שאמנם היו גם לו מושבות פזורות מוקפות ברברים, אך מחוץ להן היו לו גם מרכזים לאומיים צפופים. אילו היה העם הזה מרוכז בתור ממלכה, ושלטון אחד עליון היה עומד בראשו – היתה אולי רומי מוכרחת להתיחס אליו באופן אחר (לטובה או לרעה? – ודאי לרעה) משהתיחסה. אך רומי אספה את ארצות יון כאסוף ביצים עזובות (אם כי בתקופה לא קצרה), ומלחמות עקשניות, כמו עם קרתגה ויהודה, או עם הגרמנים – לא היו לה עמהן. חלק של היונים היו בגדר עם מפוזר, ואם מרכזי היונים פה ושם או מלכות מיוּונת זו או אחרת נסו לעמוד בפני רומי, הנה המושבות הפזורות הלכו עמה ועזרו לה, דוגמת מושבות יון באיטליה עם רומי נגד קרתגה. עובדה זו מתבארת בצורך של המושבות היוניות בהגנתה ובעזרתה מפני הברברים המקיפים אותן. למושבות היוניות – שמימי אלכסנדר התחילו להרגיש את כל הטוב שהגנת יד חזקה ומרכזת מביאה למסחר ולבטחון הימי – הביאה התחזקותה של רומי ברכה, ושום ממלכה מיוּוֶנת במצבה אז לא יכלה למלא את מקום ממלכת־תבל זו. הממלכה המיוּוֶנת של סוריה וכדומה הבטיחה לשוק היוני, שהקיף את ארצות הים התיכון, רק שוקים מקומיים וחלקיים, ורומי הצילתם מידי התחרות קרתגה ושלטונה, ולא התחרתה במסחרם, בהסתפקה רק בשלטון לבד, בהיותה ממלכה אגררית וצבאית במהותה. ובטחון הימים בימי רומי היה חזק מזה שבימי קרתגה¹. וכך הוקמה מעין ברית בין רומי ובין מושבות יון. וההערצה, שהעריצו גדולי רומי את השכלת יון, ההשכלה הגדולה והיחידה אז במערב, ושגרמה אחרי־כן שהשכלת רומי היתה גם ברומי עצמה לשניה במעלה לעומת זו של יון – גרמה להתחזקותה של ברית זו. רומי לקחה לה את השלטון המדינה והצבאי, והניחה בידי היונים את שלטון התרבות ואת המסחר. ולכל מקום שכבשתו רומי בא עמה הסוחר היוני, וזה משך אחריו גם את המלומד והאמן. רומי עזרה להתעשרותם של היונים ולהפצת לשונם והשכלתם בארצותיה ובתוכה עצמה, והיונים הרבו את עשרה של רומי ופארוה בערים יפות, בבניני־פאר ובמפעלי אמנות ותרבות.

ועוד תועלת הביאו היונים לרומי המנצחת. במזרח המיוון למחצה ולשליש ישבו עמים בעלי תרבות עצמית שלהם, שאמנם לא הגיעו בתרבותם למעלה זו של יון, ובעיני היונים והרומאים תלמידיהם נחשבו לבני בלי תרבות, ובכל־זאת נשקפה סכנה מהם לרומי תמיד. עמים אלה יכלו להתגבש ולהיות – בתוקף לשונם, תרבותם וישובם הצפוף הלאומי – לממלכות לאומיות, המוכנות להשתחרר משלטונה העליון של רומי. לעמים אלה היתה תרבות יון לחומר מפוצץ. מושבות וערים יוניות הכניסו בלבול בלב השדרות הגבוהות של העמים המנוצחים. אם בעזרת דינסטיה יונית או רק בהשפעת המושבות היוניות עצמן, – מושבות בעלות בנינים יפים, לוקסוס וקלות־חיים ורבוי תענוגים, – בין כך ובין כך נהו בני השדרות הגבוהות אחרי השכלת יון והזניחו את זו של עמם. “ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”, – פסוק זה של עזרא התאמת לא רק אצלנו בערב התקוממות החשמונאים, כי־אם גם בסוריה, במצרים ובארצות אחרות שיונים חדרו לתוכן. הלשון היונית, השם היוני, תרבות־יון, נמוסיה ודרכי־חייה, בניני האמנים היונים ופסילי־אמניה קרבו את השכבות העליונות של העמים בעלי התרבות למחצה או בני־תרבות יורדת – לחוגי היונות ולשלטונות היונים קודם ולהרומים אחרי־כן, הקימו חי בין השדרות העליונות של האומה ובין האומה כולה, והפסיקו את התפתחות לשונה ואת בנין תרבותה². הרומאים, במצאם לפניהם מצב כזה השתמשו בו וגם הרחיבו את היקפו וחוג השפעתו. וכשנתחלקה מלכות רומי לשתים – היה המערב רומאי־לטיני והמזרח – רומאי־יוני. אלא בעוד שבמערב הועברו חלקים ברבריים לתוך אדמות איטליה, לספירה לטינית, ויסודות רחבים של מדברי לטינית הושבו גם בתור אכרים יושבי ערים חקלאיות בתוך הארצות הנכבשות – הנה במזרח הספיקה רק אסיה הקטנה ברברים ליון, וביתר המקומות נשארו תושבי־הארץ במובן רחב בתוך עמם³. ידוע, למשל, כי גם בימי קונסטנטינוס ויולינוס הכופר היו פרורי־אנטיוכיה, מרכז היונות בסוריה, מלאים ארמים מדברי לשון עמם וגם בליל של כל מיני לועזים, לא־יונים ולא־ארמים. היונית היתה סוף־סוף רק לשונם של חוגים עליונים, ובעיקר של מושבות יוניות מסחריות ושל מהגרים יונים בערים ומקצת ערב־רב מיון. הכפר והעיר הקטנה נשארו לעם העיקרי, וספרות תנ"כית, משנה ותפילות בעברית, וספרות דתית נוצרית־סורית בסוף ימי שלטון רומי ובתחילת שלטון ערב – מראים על המצב הטבעי והמובן הזה⁴.

קשה לדעת איך התנהגו הרומאים עם הסורים והמצרים; אך קל מאד לנו לדעת איך התנהגו עמנו, עם היהודים, והתנהגות זו, שבלי שום ספק לא היתה יוצאת מן הכלל בכל פרטיה, מספיקה לבאר לנו את קלות הכבשה של ארץ־ישראל על־ידי צבאות עומר⁵. תחלה נהגה רומי עם היהודים בחסד ועם יהודה המכבי גם כרתה ברית, ואחרי נצחון פומפיוס באו ימי שלטונו של יוליוס־קיסר, ועזרו לחיזוק מצב ממלכת ישראל, אלא שממלכה זו היתה כבר וַסלית, והחזיקה עוד רק צל של שלטון בימי יורשי הורדוס; וגם הורדוס עצמו היה רק עבד לרומי. רגילים ליחס להורדוס את יסודן של מושבות יוניות על אדמת ישראל ומאשימים אותו בבגידה וכו'; לחנם: קרוב לשער, כי הורדוס עשה בזה את רצון שליטי רומי, שולחיו וממליכיו, שעשו פה לפי שיטתם הרגילה. ורומי ידעה את המלאכה: להכניס בני־נכר ליהודה, ליצור מרכזים יוניים בה, לגרש יהודים ממושבות וערים יוניות או לחזקם בתוכן, לשם שווי־משקל, לחלק את ארץ־ישראל לאזורי שלטון, להתערב בתוך חייה הפנימיים של משפחת המלך, לסכסך בה ולשפוט ולהרחיק ולאבד כל יורש בלתי־נוח, להחליף פרובינציות עם בני המלכים ואחיהם כדי להרחיקם מארצם, לרכוש גם פילגש מבית המלוכה (טיטוס את בירוניקה) ולעזבה כשאין בה צורך יותר, להחליף נציבים מקילי־עול במכבידי־עול ולהיפך, לפי צורך השעה של השלטון, לרכוש להם השפעה גם בגבולות השפוט הדתי, להחריב ערים וכפרים פה ושם, לתמוך קצת באיזה מורד ולחזק אחר־כך את ידי המלך נגדו, אם נעשה נכנע ומציית במדה מספיקה. להכין מרד כללי ולבלי דכאו תחילה בצמיחתו, למען שים קץ לכל עצמיות ולהפוך את הארץ לפרובינציה רומאית – כל זה הוא רומאי כל־כך וידוע לכל מעיין בדברי ימיה, ומשותף במדה כל־כך מרובה לכל כובשים והולכים בדרכי רומי עד ימינו אלה, באופן שאין לנו שום יסוד לחשוב, כי הופלינו רק אנו בתשומת־לב מיוחדת של הכובשים. מה שנעשה לנו נעשה גם למצרים ולסורים, ובארצות יון – גם ליונים עצמם. הקזות־הדם שהוקזו ליהודים במרכזי היונים בארץ־ישראל, במצרים, בסוריה ובקפריסין – ודאי לא היו מעשי יונים לבד ולא בלי תמיכת השלטונות וברכתם נעשו: הרי ישבו יהודים באותם הזמנים בשקט ובשלוה באסיה הקטנה ובערי יון וגם ברומי עצמה עד ספרד, ולא נגעה בהם יד. הסתייעות זרים וכובשים ביהודים לצרכיהם ולבצוע רצונות השלטון הגלויים והנעלמים על־ידיהם בתוך עמם – אינה יצירה של זמננו לבד. יהודים עשו תמיד מלאכתם של אחרים נגד האינטרסים החיוניים של עמם: שומרונים – בימי זרובבל ונחמיה (שומרונים – כלומר שרידי בני־אפרים), וגם אחרי כן; מתיונים ואנשי מצודת־אקרא בימי החשמונאים; אדומים בימי החשמונאים האחרונים⁶ ונוצרים־עברים בימי בר־כוכבא – כולם כחוגים ידועים בארץ ובחוץ־לארץ בימינו – עשו ועושים תמיד את רצון רומי ויורשיה⁷. וכי מה יכלו הורדוס ובניו לעשות אחרת? לשם מה הקימום? למה הורחקו החשמונאים ודוכאו? אם אמת הדבר כי הורעל אגריפס הראשון באשר חששו ברומי מפני בגידתו – איני יודע, אך כל מה שמסופר על אגריפס מראה על המצב הקשה של הדינסטיה המסכנה, שהיתה מוכרחת לחפש דרכיה בין אינטרסי האומה ובין רצונות הכובשים־השליטים והמושבות היוניות עוזרותיהם ועושות רצונם.

ושוב אינני יודע איך התנהגו הרומאים עם המצרים והארמים, אך בנוגע ליהודים – לא חדלו מחשוד אותם וראו בהם אויבים תמיד. הנשיאים סוף־סוף לא היו שלטון בעל־ערך. איזה ערך יכול היה להיות אז, – באוירה של ארץ־ישראל אחרי מרד בר־כוכבא – לאוטונומיה יהודית, שנדדה (כלומר שהוגלתה) בלי הרף, ובאין לה אף אחד מסימניו המובהקים של שלטון ממשי? צבא יהודי לא ניתן לנשיאים, ובכלל, דומה, לא היו יהודים, ביחוד מארץ־ישראל, בין צבאות רומי. גם פקידים יהודים (אם לא איזה מוכסים או בלשים) בעלי איזה ערך לא היו לרומי בארץ־ישראל. ביחס ליהודים שרר אי־אמון מוחלט, במשך מאות שנים, גם בימי האלילות כבימי הנצרות⁸. הנשיאות היתה איפוא מעין מוסד־בינים, כלי ומכשיר להקל על פקידות רומי למלא תפקידיה, וגם אמצעי לרכוש על־ידיה איזה חוג ידידותי בין היהודים. בסכנה של התפרצות הפרתים לארץ – זקוקה היתה רומי גם לצד נוטה אחריה במקצת. כי, כנראה, לא נפסקו לגמרי הקשרים בין היהודים לפרתים⁹. אפילו אחרי פולמוס גלוס – נשאר עוד ישוב יהודי בארץ־ישראל, שלא ניתן להבטל ושנשא עיניו למזרח. ואם נשים אל לב כי יולינוס, בהלחמו נגד הנוצרים בבית, וביחוד בהתאזרו נגד הפרתים בחוץ – חפץ למשוך את לב היהודים על־ידי בנין מקדשנו, נבין כי לא היו היהודים בארץ־ישראל עוד כמות מבוטלת אז.

ובפרתיה (פרס בפי היהודים) ידע עוד היהודי להתהלך זקוף־קומה. אם בימי גזרות מצדק, הריפורמטור הפרסי, שאמר לבטל את הרכוש הפרטי ואת המשפחה – יכול היה עוד מר זוטרא השני להתקומם ולהלחם שבע שנים בחיל פרס, ואם כוזרו, בהתפרצו לארץ־ישראל בימי הירקלוס, יכול היה עוד לאסוף אל תחת דגלו, לפי המסורה, עשרים ושמונה אלפים לוחמים יהודים – אין פלא כי התחשבו עוד קצת גם בארץ־ישראל עם היהודים¹⁰. אלא שההתחשבות הצטמצמה בדברים חסרי־ערך, ובמקצועות החיים העיקריים דוכאו היהודים, וגם הנשיאות בטלה לאחרונה. האדמה הלכה והופקעה מידי היהודים או שהוזנחה על־ידם. היציאה גדלה, וחבלים שלמים הפכו שממה. וכדרך הארצות האלו שעל גבול המדבר – כל פנה שמתרוקנת נהפכת תיכף למקום מרעה לשבטים־נודדים. וכך, מכיון שהלכה הארץ ושממה, ירש הבדוי (מדיָני או בן קדם בלשון התנ"ך) את מקום האכר. והדרך לכבושה של ארץ־ישראל בידי שבטי המדבר הוכנה על־ידי הרומאים עצמם ועל־ידי גלות יהודים מתוכה.

מה היה ערך היונות בארץ־ישראל? אם בארצות המערב שררה אחדות לשונית גמורה בין השלטון הרומאי והמתישב בן־איטליה – הנה בנפות המזרח לא שררה תחילה אחדות זו. השלטון והצבא היו רומאים לטיניים, והמתישב יוני (מחוץ לחילים מעטים שהתישבו על קרקעות מופקעות, ושהיו אולי גם הם בליל־עמים ולשונות); ובכל־זאת גדול היה כוחם של היונים. כל זמן ששלטה האלילות – שלטה היונות במובן תרבותי, וברגע שירדה האלילות והנצרות התחילה לבקש לה דרך אל כל השדרות, וביחוד אל השדרות הנמוכות, שמה את פניה אל היסודות הרחבים, והיתה משתמשת בלשון עמי המקום. כתבי־הקודש, הבריתות השתים, ספרים גנוזים וחיצוניים ורבים מספרי אבות הכנסיה תורגמו לסורית, למצרית, ואפילו לכושית, כמו כן תוקנו תפלות בכל לשונות אלו, ונולדה אחר־כך גם ספרות חילונית סורית, ואפילו תרגומים של ספרי מדע מיונית הוכנסו אליה (תרגומים מקולקלים ומסתגלים להשקפות הדורות ולטעמם הירוד). המסחר היוני ירד, כי דולדלו המדינות על־ידי המלחמות והרדיפות. העובדה של התחזקות בני־נביות (תרכובת ארמית־ערבית) ויסוד ממלכה על־ידם, וכן חיזוק השפעת הערבים בעבר־הירדן וקריאתם על־ידי הרומאים לשמירת גבולותיהם – מראים כי עבר זמן כוחה הגדול של רומי. היונים בארצות אלו חדלו מהיות משען, הארצות התרוקנו (כנראה, לא רק ארץ־ישראל לבד) מחלק הגון של עובדי־אדמתם, גלים של נודדי־מדבר שטפו את הקרקעות העזובות ודלדלו אותן.

כי, כמו שאמרתי, לא רק היהודים היו מטרה לשיטת החורבן הרומאית. אם בראשית כניסת הרומאים למזרח – בקשו עוד משען בתרבות שלמה ובתרבות למחצה, הנה במשך השנים נטו הרומאים אל הדרך הקלה בשביל שלטונם, דרך שאנו מכירים עתה היטב מאד¹¹ : למשול בבני בלי־תרבות קל ונוח יותר מאשר בבני־תרבות מרובי־תביעות ומלאי הכרת ערך עצמם. וזו היתה אז לשיטה בכל ארצותיה. נחרבה לא רק ארץ־ישראל; גם נפות יון התרבותיות הורקו מיושביהן ונתמלאו ברברים ונודדים. ופרוצס זה עבר כחוט השני דרך כל המזרח. במאות האחרונות של קיומה בכרה מלכות רומי את הברבריות על התרבות. הקיסרים חדלו עוד בזמן קדום מהאמין בצבא הרומי שלהם, והיו מרחיקים אותו לארצות הברברים, וצבאם הקרוב, צבא הבירה והנפות הסמוכות לה, נמלא יסודות ברברים, וברברים גם עמדו בראשו ויש שעלו על כסא רומי. והזיקה לברברים הביאה את פריה. הרבה אמצעים בידי כובש, ואם מבכר הוא את הפרא על בן־הישוב יודע הוא תמיד לדכא את זה ולמאס עליו את החיים. והנודד בן־המדבר אורב מימים קדומים לארצות אלו. כל זמן שיושב עם עיקרי, הקשור עם הארץ, ואשר הוא זר בלשונו ובנמוסיו לשבטי המדבר¹², קשה למדבר לפרוץ לישוב. הממלכה והצבא מעכבים והעם בעצמו שומר על גבולו, מעברותיו ושדותיו, ופרקים פורץ הוא גם לפאת המדבר ועושה שפטים בנודדים. מה היו מלחמות ישראל ויהודה, החשמונאים והורדוס במדין, באדום, בעמלק, ביטור ובמעון וכדומה – אם לא הגנת הישוב על שדותיו, כרמיו וכפריו בפני המדבר? אך ברגע שבא נגוד בין השלטון והעם יושב הארץ, בשעה שהשלטון אינו מעונין לשמור על הישוב התרבותי, והוא פורק מעל ישוב זה את הנשק ומאיר פניו לנודד, ויש שהוא גם נכנס עמו בברית – אז מרים בן־המדבר ראש ועוזר לדכוא הישוב ולחורבנו, ברגע כזה או ברגע שהכובש מתחיל להשתמש בנסיכי מדבר ובמחנותיהם לצרכים צבאיים, הן לשמור על גבולות הארץ שנחלשו לרגלי פרוק הנשק מתושבי המדינה, והן כדי לעזור לכובש נגד האויב הפנימי, בני העם הנכבש יושב הארץ – בין כך ובין כך והנודד מתחיל להרגיש בכוחו. וככל מה שהנודד פורץ מגבולותיו וכובש לו מקומות מרעה למקנהו – כן יקל על הנודד הבא אחריו להרחיב את גבולות המדבר בארץ הישוב. ובמלכות רומי הלכו הדברים כך: תחילה חורבן לשם הכנעה, אחר־כך בנין לשם הצרכים הצבאיים ורבוי הכנסת־הממלכה, ולבסוף – דלדול עם־הארץ והאכרות, והגברת המדבר על הישוב.

ארץ־ישראל עברה דרך קלסית של סדר כבוש זה. ממותו של הורדוס ועד כבוש ביתר – חורבן לשם הכנעה, מימות אדריאנוס עד השתרשות הנצרות – בנין לטובת עצמו של השלטון¹³, ואחר־כך – וגם בצדו של הבנין קודם לזה – שוב חורבן: גרוש העם מעל אדמתו והחלפתו בבני־נכר, ובעיקר בנודדי־מדבר. המלחמות הרבות עזרו גם־כן לרעה. כידוע, וכמו שקרה לא אחת במלחמות, במקרה של התפרצות הפרתים – סבלו היונים והיסודות הנוצריים הקרובים למלכות אבדות כבדות, הן מתוך זה שנהרגו ונשבו במלחמה או גם נמכרו לעבדים, כדרכי הימים ההם, והן מתוך בריחה לצפון, לנפות החוף של סוריה הקרובות לאסיה הקטנה, במקום שהקיסרות הביצנטית היתה יותר חזקה ובצורה. וגם על־ידי הריסות הבטחון והמסחר, סבלו היונים יותר מכל. עם הסתלקות היונים והתמעטם במקומות רבים התבלטה אחר־כך הכנסיה העממית, הסורית – בסוריה והקופטית – במצרים, מה שמראה, כי היונות מלאה רק את פני השטח העליון; את יושב הארץ התרבותי למחצה – שנאה, ואת בן־המדבר לא רכשה, ובשטוף הערבים הנודדים את ארץ־ישראל וסוריה – נדחקו בני־הארצות אל ההרים. הנוצרים וכל אלה שלא עברו לאיסלם (חוץ מן היהודים שנחלשו כבר אז עד לבלי בוא בחשבון) רחקו מדרך המלך וירחקו למקומות שקשה היה לנודדים לכבשם. ועד עתה רואים אנו כי רוב הישוב האי־איסלמי מרוכז בהרי הלבנון והעלואים ובמדה קטנה גם בהרי ארץ־ישראל, והנוצרים הסורים – בהרי קורדיסטן¹⁴.

אך כל זה בא אחרי־כן, ולפני זה, אחרי שהורקה ארץ־ישראל מיושביה היהודים – לא יכלה להיות מבצר בפני המדבר. כוזרו מלך פרס (והיהודים עוזריו – לפי סופרי הנוצרים) שפך חמתו על הנוצרים, והירקליוס על שרידי היהודים. וכך בא החורבן האחרון של הארץ בימי רומי. וצבאות מוחמד, אלה שלפני איזו שנים נלחמו מלחמות קשות ומרות עם שבטים וערים ישראליות בערב, במקום שהיהודי החזיק בנשק וידע להגן ולתקוף – צבאות אלו לא פגשו שום מעצור בדרכם לדמשק. לא רק מפני שהיהודים שנאו את רומי, גם את הכובש החדש לא יכלו לאהוב, אלא מפני שלא באו כבר בחשבון אחרי מלחמות כוזרו ונקמת הירקליוס, בגרשו את הפרתים מארץ־ישראל ומסוריה. מאז אין היהודים נזכרים כמעט יותר, וגם במסורות המעטות בא זכרם כרשים ודלים מדברי תחנונים. בבבל ובפרס קם להם עוד ניר, וראש הגלות בא במקום נשיאי־יהודה. שם הוכרח עוד הכובש המושלמי להתחשב עם הישובים היהודיים הגדולים והצפופים, שידעו עוד זה לא כבר להחזיק נשק. לא כן בארץ־ישראל: בשממה הזאת שכבשוה נודדים מקודם ואשר שכנו על גבולותיה מסביב – לא היה כבר שום מרכז ראוי לאיזה מעשה. ולכן רכז הכוח הכובש את עצמו בסוריה ובארם־נהרים; בארץ־ישראל, מחוץ לעניני דת, לא היה לו מה לעשות.

ואך גם ביתר הארצות מסביב חזקה הברבריות. ואם אמת בפי המסורות במרוקו, שגם שם היו נסיכויות יהודיות שנלחמו זמן רב על קיומן ושהמוסלמים הצליחו לכבשן רק במרמה (עיין “נר־מערבי” לטולידנו), הנה בקרתגה, בזו ששמשה מרכז רומאי־מערבי־נוצרי, ושממנה יצא אוגוסטינוס הקדוש, – בזו – כמו במצרים היונית־נוצרית מלמעלה – לא נמצאו גם־כן כוחות שיוכלו לשמור על תרבויות יון ורומי. תרבות זרה של שטח עליון אינה מסוגלת לשמור על ארץ מכבוש. קרתגה נשארה ברברית מסביב לעיר הבירה ולמושבות הרומאיות, ואת כוחות העם המצרי אכלו המנצחים ובליל האומות והלשונות. היסוד הקרתגי כעם הסורי וכיהודים, או שגורש, או שהלך לטמיון במלחמות ובשבי ובעבדות־נכר, או שישב בתור שריד נכנע ועלוב בפנות ארצו. והנודד עלה לגדולה, כבש, ירש, משל והקים שכבה עליונה תרבותית לזמן, בעלת תרבות ערבית־איסלמית ואחר ירש גם בלי תרבות את הארץ והשדות¹⁵.

ומלכויות רומי ובזנטיה? “ביבוש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה”, ומה שזרעו קצרו, והברברים שידי מלכויות אלו טפחו אותם – באו והחריבו את מטפחיהם. אלא כשעם כובש מסוגל על־פי התנאים לכבוש ארצות לעצמו ולישבן – כדרך רומי במערב האירופי, וכדרך האנגלים במושבות של ישוב – אז הכובש משאיר בארצות אלו יורשׁים מבני עמו ואת לשון עמו ותרבותו. לא כן אם כבושו הוא רק לשם נצול ושלטון. הנצול והשלטון מואסים בדרך ארוכה וכבדה ובוחרים בדרך קצרה וקלה – ולכן מבכרים הם את הפרא והנודד ובן בלי־תרבות על התושב התרבותי¹⁶. והברבריות היא חרב־פיפיות¹⁷. תחילה היא נשכרת בכסף ובהנאה ומתחנפת לשרת את הכובש וללחום מלחמתו, ואחרי־כן, כרפות יד הכובש ובהגיע שעת הכושר לנדוד, עט הברברי אל השלל וכובש לעצמו. והוא, המסתפק במועט, אשר גם ישוב מדולדל הוא גן עדן בעיניו – מתהוה ליורש השוחק ומוריש את הכובש הגדול ובא במקומו ויוצר לאט־לאט את עולמו הוא.

ובדבר התרבות האיסלמית־ערבית – זהו ענין למאמר מיוחד. ענין ראוי לדבר עליו, ואך פחות בערכו בשבילנו מהענין שבו אנו דנים. השאלות: איך נפלה רומי המזרחית ומדוע לא נתקיימה בה היונות? והתשובות על שאלות אלו, והעיקר: חורבן ארצות אלו ותרבויותיהן וחזוק הברבריות בידי רומי עצמה, שקלעו את החבל לצוארה שלה – הם פרק רב־חשיבות בשבילנו ובשביל יורשתה של רומי בעולם; כי ממלכה בעליתה – מבכרת תרבות על אי־תרבות, וכשהיא מגיעה לבכר את הפראות על התרבות – סימן ירידה הוא לה. כך היה וכך יהיה.

III

מאת

יעקב רבינוביץ'

---

על המהפכנות

מאת

יעקב רבינוביץ'

א.

לפני המלחמה, באותן עשרות השנים ששרר שקט יחסי בעולם, משנת 1850 ועד תחלת מאָתנו, השתררה בעולם המחשבה ההשקפה ההתפתחותית. היו ימים של שקט יחסי, – שקט גמור, כמובן, לא היה אף־פעם – והחיים פכו להם לאט־לאט כפלג לא אכזב, בלי הפתעות כמעט ובלי אכזבות מרעישות. והאדם הורגל לסדר, למשטר. אותה הקלסיפיקציה, שהמדע עסק בה עוד מאה שנים קודם, נהיתה ליסוד השקפת העולם והחיים. ישנם כללים, ישנם סימנים, כל דבר למינהו, ומה שיוצא מן הכלל, מי שסימניו מורכבים יותר מדי או מטושטשים, מה שאינו נכנס בגדר מין או סוג – אין לו זכות קיום, וכאילו איננו. חוקי העולם פשוטים הם, ישרים – צריך רק לגלותם, והעולם, כמובן, מיכני הוא כולו, מכונה שיש לה חוקי ברזל שלה, ואין בכח שום רצון לשנותם; אלא שאם יחדור האדם לתוך חוקי הטבע ויגלם, אז יוכל – בהתאם להטנדנציות הצפונות בהם – להחיש במקצת פה ושם את התפתחותם ולכוון אותם לצרכיו. המשל בדבר הכלב הקשור לעגלה – איני יודע אם שפינוזא עצמו משלהו, או מי שהוא אחר, בשביל לבאר את שיטתו של יוצר חוקי הברזל, – המשל הזה המדמה את האדם לכלב, שאם הוא מבין תפקידו רץ הוא לפני העגלה, וכאילו הוא מראה דרך לסוסים, ואם אינו מבין ומתעקש נסחב הוא בעל־כרחו אחרי העגלה – משל זה הביע באופן הכי קלסי את תפקיד האדם בטבע ובהיסטוריה. ההשקפה הנפטונית בגיאולוגיה, הדרוינית – בביאולוגיה והמרכסיזמוס – בסוציאולוגיה היו התיאוריות למופת של הזמן. כשקרה פה ושם איזה מקרה לא טהור – טשטשוהו. ודאי אין עוד בידנו כל הנחוץ לפתור פרט קטן זה. והחיים השקטים והאטיים הראו את צדקת המאמינים. נגלו באמת הופעות שונות, שבארו כל חתום וחזקו את האמונה במדע החיובי, שגבולותיו התרחבו והקיפו גם את תורת החברה ונפש האדם.

בעולם תססה גם כן מלה אחרת: מהפכה. ואך המהפכה לא היתה מסוכנת כלל. אלה שהציגו את המושג “מהפכה” לעומת המושג “התפּתחות” – לא התכונו למרוד בשלטון ההתפּתחות, כי אם להיפך: המהפכה היתה חלק של ההתפתחות. ההבדל היה רק באמצעים ובטמפרמנט. השבע אמר: מכיון שההתפתחות שולטת בעולם – אז גם אני יכול להיות רק מפתח, להזיז את הדברים ממקומם לאט־לאט. צעדי, הנאמן לטבע ולהיסטוריה, מוכרח להיות צעד־צב. רק לא קפיצות ולא מרוצה. צעד אטי ובטוח. והרעֵב, קצר הרוח, אמר: לא כן. מכיון שאני מגלה את טנדנצית ההתפתחות – יכול אני להחיש צעדיה. שולט הנך בחוקי החשמל, גלית את ההופעה, והרי אתה מאיר את עירך וביתך. כך נעשה גם באדם. מובן שלא ריצה אנרכיסטית ולא קפיצה של אוטופיסטים. הכל צריך להיות מודרג. יש גבול לרצון האדם.

והתחילה התנבאות. מכיון שנגלו ההופעות וטעמן הפנימי ומכיון שנהיו ברורים חוקי ההופעות – הרי אפשר לחזות מראש את הנולד, ולא רק את הנולד, כי גם את הבא, שעודנו במצב עובר. בני אדם אינם רק מבארי ה“יש”, כי גם חוזי ה“יהי”, אלא ש“יהי” זה אינו תלוי ברצון, כי אם בחוקי עולם, צפון הוא בתוך תוכם של המאורעות. והמאורע אינו ענין רצוני, זדוני, כי אם ענין הכרח, תולדה של סבה קודמת, שהנה תולדה של סבה אשר קדמה לה. וכשקרה שנכזבה איזו נבואה – לא נתבישו הנביאים, כי אם בקשו לבאר את החזיון על־פי טעות בדיאגנוזה. כשטעה איזה מנבא – לא התביש. האדם עלול לטעות, ואין בזה לא חרפּה ולא אסון, אבל אסור שהחוק יטעה. החוק מותר שיתבדה בפרטים אבל לא בכללותו. יאבד הפרט – ויחי הכלל. והחוקר מצא תמיד באור לאחר־מעשה, באופן שהיה שוב מקום לנביאים לנבאות. ההתפתחות היתה ברורה ושקופה, והעתיד – הקרוב לכל הפחות – שטוח על כף היד. ומכיון שתקופת ההתפתחות בתור תקופת־שלוה, שנתנה לאדם פנאי ומנוחה להרות נכסיו וידיעותיו – הביאה הרבה ברכה, וחמתה רבתה מצלתה, דבר שאפילו המקטרגים, הרעבים, המהפכנים הודו בו, לכן שלטה ההכרה הסתומה, כי כוון ההתפתחות לטוב הוא. המדות נתרככו עוד אצל בוקל, ומלחמת הקיום של דרוין נהפכה אצל קרופוטקין לעזרה הדדית, ואפילו קויטסקי נטה יותר ויותר להרעיון, בהסתמכו בנורדנשילד, הנוסע הסקנדינבי, כי יצר לב האדם טוב מנעוריו, ורק מלחמת הקיום והקפיטל מאכזרים אותו. וגם הוא האמין, כי בעומק ההתפתחות שולטת טנדנציה רצויה. וגם אצל מרכס שלטה לעתים ההרגשה, כי האי־מוסרי, הרשעי, הוא אנטי־טבעי, וכי האמונה בהתפתחות מובילה לטוב (עיין מחברתו על הקומונה הצרפתית, מחברת בת־פתוס נבואי כמעט). ואפילו האפיקורס ניצשה, בעל הרצון, האמין כי ההתפתחות מובילה לאדם העליון, וכפירתו בהתפתחות, היתה רק תנופת יד איפקטית.

וכשהעיז מי לעשות קפיצה אי־התפתחותית, קראו אחריו מלא ושמוהו לצחוק. אוטופיות היו ענין בתחלת המאה התשע עשרה, ובסופה היו סימן של קטנות המוחין, של פואיזיה, של דמיון לא בריא. היה בטחון גמור, כי כל קפיצה סופה לא רק פשיטת הרגל, כי גם שבירתה. והחיים ההתפתחותיים אז כאילו אשרו את זאת. בחיי ההדרגה לא היה מקום לקפיצה. כשהעיז איזה אמן לקפוץ קפיצה אמנותית – והאמנות הרי נהיתה גם כן חוקית – והעמיד פני מוקיון להכעיס: “אני יורק על האיבולוציה שלכם, מהפכן אני”, – מהרו המבקרים הכשרים לתת לו אבות. באה לעזרה השיטה ההגלית עם הסינתיזה. אמן זה אינו אלא האנטיתיזה – וסוף הסינתיזה, החוק – לבוא. האמן המתפרץ חדל מהיות ממזר ונהיה לילד חוקי. נברא שם ונדבקה כתובת, והפרינציפ של הקלסיפיקציה איתן כמקדם. אין פרץ.

מתנגדי הסוציאליזמוס צעקו: אוטופיסטים! והסוציאליזמוס, זה שהתכונן לבטל את המשפחה, צעק: ילד חוקי אני להיסטוריה. אני הוא היורש היחיד, הכשר, ואתם האבות הנרקבים המתכחשים לבנים, לעתיד. והוא האשים את מתנגדיו בהתכחשות להתפתחות, באי־ידיעת החוק. כשהעיזה הציוניות לעשות קפיצה לאחור ולפנים בבת־אחת, (בעצם גם הסוציאליזמוס קופץ קדימה ואחור, כי הרי לתור הזהב שואף הוא, ומאמין בו), ונפגשה בקריאת הבוז: אוטופיה – מהרה להצטדק: חס ושלום. אדרבא. ואנו היינו נאמני־התפתחות במדה כזו, עד שפחדנו מכל תנועה חפשית. אנו הולכים לכפר, מפני שלפי דברי וַנדרוֶלדה כבש כבר הקפיטל את העיר והוא מוכרח ללכת לכפר, ושמחנו לקראת המוטור והטרקטור. הפרוגרס עמנו – ומי יעיז להטיל בנו דופי. הלשון ה“מתה” עמדה כעצם בגרון, לה לא נמצא עוד מכשיר, ורבים מציונינו נכונים היו לותר עליה, אילו היו האחרים מודים בעיקר, בציוניות.

וכך נמשכו הענינים עד מלחמת חינה־יפון. דבר־מה נתקלקל אז במכונה. בעיקר לא קרה שום אסון, כי הקפיטליזמוס הרי יבוא לאסיה, ולכן מותר שגם זו תתנועע ותתפתח. אבל בינתים הכתה יפון את רוסיה והעולם האירופי נזדעזע: וילהלם הרגיש עוד קודם, לפני התקוממות הבוכסרים, כי אירופה בסכנה, וקרא לעמיה לשמור על קניניה הקדושים, כלומר על הנצרות, על השלטון בעולם ועל תורת ההתפתחות. אלא, שבינתים באו מהפכות ומלחמות, שנגמרו לעת־עתה במלחמת העולם ובמהפכה הרוסית, והורידו את וילהלם עצמו מכסאו וחוללו מהפכה בכל. ואנו עומדים עתה תועים ונבוכים. בא דבר מה חדש אל העולם, ולא נער יפה־עינים. המים הצלולים נעכרו, והברי הולך ונעשה לשמא. השלוה גזה, והבטחון נתערער.

ב.

אחרי המלחמה והמהפכה ראינו את עצמנו פתאום דלים וריקים. עם השלוה סוכן גם קיומה של ההתפתחות. לא רק תורת היחסות של אינשטין מסכנת את הכל. כנגד זו עוד ישנה תרופה. אם אפילו שם בספירות הרחבות והגבוהות של העולם אין בסיס, אבל לנו בעולם השפל ישנו. וכי איננו מגלים דברים חדשים יום־יום? וכי אין המדע צועד הלאה בצעדים בטוחים? וכי לא נוסף לנו השמוש ברדיו ובאדים המרעילים? אין עוד סכנה להפרוגרס בתוכנו. ההתפתחות נמשכת. ומי שחפץ להאמין בה יש לו עוד אלפי תירוצים. המהפכה והדיקטטורה והפשיזמוס וסכנת אסיה ומלחמות המסכנות את כל קיום הציויליזציה – כולם הרי בעצם פרי ההתפתחות הם. הקפיטליזמוס מתפתח, ואסיה מתפתחת והסוציאליזמוס והקומוניזמוס צועדים הלאה, והדימוקרטיה סופה להיות סינתיזה אחרי האנטיתיזה של פשיזמוס ודיקטטורה פרוליטרית, – אין אסון ואין פחד. ומה שאומר שפנגלר, כי התרבות היא מעין עגול, תרבות הולכת ותרבות באה, וכל אחת מתחילה מבראשית, (אף כי ב“וזאת הברכה” אינה גומרת) – אין גם סכנה בזה. כי אם אירופה נרקבת והמזרח עולה, יחי המזרח. ודאי: אירופה היא בורגנית או סוציאל־פשרנית וצריכה להרקב, ואסיה – שם ספונים כחות עולם, כחות ילדות. אפילו סין הזקנה הקפואה מתילדת – ומה יש לפחד? והדימוקרטיה – מי זה אומר כי היא היא החוק. נראה. העתיד ודאי יַראה. היש אינו מחויב־השכל, אבל מה שיהי ודאי מחויב השכל הוא, כי אם לא כך למה יהי?

ובכן הכל יפה וטוב. אלא שאלה הזוכרים עוד במקצת את אשר הטיפו גאוני ההתפתחות אתמול – קשה להם לקבל בבת־אחת את כל התורות. מדוע צריך היה להוציא יהודים עלובים, בונדאים, משורת הסוציאליזמוס הרוסי (לנין היה הדורש את ההוצאה הזאת), על אשר חפצו בלאומיות על קצה האצבע, אם היום נותנים לאיזה צ’וּבש חופש לאומי מלא ויוצרים לו כתב ותרבות בידים? ומדוע פחדו אתמול מן הכפר – והיום מושיבים יהודים בקרים על הקרקע? ומדוע ארץ־ישראל ועברית טריפה היום, אם מחר בשביל התחרות עם ארץ־ישראל הרי יתירו את העברית, כמו שישנם כבר מיעצים שם לעשות? אבל כל אלה הם דברים קטנים. סוף סוף על בני־אדם אין לשאול. אתמול חשבנו כך והיום להיפך. העיקר שלא נחטא לחוק, ואיננו חוטאים. יש פירוש לכל. ומה שנבאנו אתמול והתבדינו, ומה שאנו מנבאים עתה ונתבדה מחר – מי זה אומר כי כל נבואה מוכרחה להתקים? מה שאסור לך לעשות היום – אעשה אני בידי מחר. לך אסור ולי מותר. “הנח לי את כסאך ואשב עליו ואעשה מה שעשית אתה, ואז תצעק אתה מחר מה שצועק אני היום”, כך היא לשונו הפנימית של כל שלטון. אין על מה להתמרמר.

אלא שישנם דברים שמסכנים את כל המצב. אם – מה שהזכרתי כבר לא אחת – יכולים להרים מיליון ויותר בני־אדם ולזרוק אותם לארץ רחוקה במשך זמן קצר, אם עוקרים באיזו שנה־שנתים עם יוני בן מיליון וחצי מאסיה הקטנה ומשמידים עם ארמני בן שלשה מיליונים – איפה הבטחון? ומה אם יבוא מחר עם באדים מרעילים וישמיד את השני לגמרי? ומה אם תתחולל מלחמת־מעמדות ובמקום אחד ישמידו הקומוניסטים את הבורז’ואזיה והסוציאליסטים ובמקום השני ישמידו הפשיסטים את הסוציאליסטים והקומוניסטים? אם השמדה וגרוש ואדים מרעילים, – איפה פה ההתפתחות? וכי היתה התפתחות במסע העמים? או אצל צ’ינגיס־כהן ותמרלן? כן, ודאי יש הצדקה כלכלית גם להם – אבל איזה טעם התפתחותי יש באלה? ואיפה היא הערובה ההומנית של מרכס, קוטסקי וקרפוטקין? ומי יאמר כי יבוא אדם עליון, אפשר דוקא תחתון, להכעיס? זאת היא השאלה.

כן, ברוסיה המועצתית מרגישים בסכנה, ולכן עושים שם, כמו בין הפשיסטים, כל אידיאולוגיה לצחוק. דימוקרטיה, פציפיזמוס, חופש, התפתחות, אנושיות, קולטורה – כל אלה הם מושגים מאתמול. רוסיה הקומוניסטית מקבלת ריזולוציה נגד הפציפיזמוס, ביחוד נגד זה של הסוציאליסטים. באסיה אין עוד חשיבות לבנין סוציאליסטי, ואדרבא, שם דוקא יש מקום לנציונליזמוס דימוקרטי. הכל יחסי, זמני, מותנה, והכל משועבד לצורך שטה ידועה (שאינה שטה, מכיון שמשנה היא פניה בכל רגע) במקום ידוע. רוסיה המהפכנית צריכה לערער את כל יסודות ההתפתחות. מהפכה בתור פרינציפ. והדבר גם מובן.

מכיון שגזה השלוה ועורער הבטחון – מי יכול עתה להאמין בהתפתחות? כשהנני בריא, מסודר בחיי, עובר לי יום יום באותם הרחובות ונפגש עם אותם האנשים רק בחלופים קלים, מכר אחד הולך ושני בא, והחליפין הגמורים נעשים רק במשך שנים – אז אין פלא אם רואה אני בעולם את ראי־חיי. מה אני אטי – אף הוא אטי, מה אני ילד מתבגר או צעיר מזקין – אף הוא ילד מתבגר או צעיר מזקין, וכך הן התרבויות, מה אני בטוח – גם הן בטוחות. אבל בהמוט אשיות חיי – גם אשיות עולם מתמוטטות. אחרי פוגרומי 1881 חדלו רבים מהיהודים להאמין בפרוגרס ואחרי קטסטרופות זמננו בא שפנגלר. אם אין מנוחה, אטיות ובטחון – איפה הערובה בעד קיום התרבות, ואם אין התפתחות מתחת, מי יאמר אם ישנה למעלה? זאת השאלה. בשנותיו האחרונות, אחרי כבוש השלטון, חדל או מעֵט לנין לצטט את מרכס, הרבה מלומדי־זמננו מתבישים לצטט את דרוין, וענין רכוך המדות של בוקל, אחרי מלחמת הבלקנים, שבה התחילו מעשי האכזריות הנוראים, ומהפכת רוסיה, ומיום שהפשיזמוס החליף את שמן־הקיק בסכינים ובאקדחים (זוכרים אתם את שירי־התהלה למהפכת־אֶנוֵיר בפי אחד־העם, למהפכת אביב 1917 ברוסיה בפי כל העולם, ואת ההימנון למהפכת שמן־הקיק בז’ורנליסטיקה העולמית – ודוקא אלו השלשה טבעו והטביעו בדם) – ענין בוקל נראה כהלצה רעה. הגיאולוגים מנבאים יום יום קטסטרופות, והקהל בבירות אירופה ממלא את אסיפות האסטרולוגים. האמונה כי אין שנוי, כי כל שנה דומה לחברתה – חלפה, ובני אדם מתחילים לחשב קצים. אנו פה בארץ הספקנו לגלות את הסוד, כי אין השנים דומות. ראינו שנת־ארבה, ועתה כבר שנים מעוטות גשמים היכולות להצטרף למחזור, לפי איש מדע גרמני שראה חזיון זה עוד לפני חצי יובל שנים, דוקא על סמך מספרים. וגם באירופה מתחילים לגלות, כי ישנן הפתעות בהיסטוריה, כי ישנם חוקים סתומים, כי יושבי מדבר יכולים גם כן להיות משועבדים לחוקי ארבה. גלגל התרבויות השפנגלרי, ההשלמה עם העובדה בס.ס.ס.ר., זו שאומרת כי שגיאתה של האינטליגנציה היתה כי היו לה פרינציפים אנושיים, בעוד אשר לעם יש חוקים שלו, ולו גם ברבריים, והאדם הנבון צריך להתחשב עם בטוי רצונו של זה, איך שיתבטא, פולחן איש הכח של הפשיזמוס ותורת־היחסיות של אינשטין, וגלוי ערכו של היוצא מן הכלל בהיסטוריה, אפשרות ההפתעה, – כל אלה הם דברים שאין ערוך לחשיבותם ולמרחק־תוצאותיהם. כל מה שנבנה עד עתה במחשבה ובמעשה על סמך ההתפתחות והפרוגרס – אין לו יותר לא בסיס ולא בטחון. על ערובות אין מה לדבר. ומכיון שכל מה שבני־אדם בונים בנוי הוא על יסוד איזו תיאוריה, ומכיון שאיננו יכולים להסתפק רק ברגע, כי אם אנשי־היסטוריה אנו, והצורך לבאר, לנבא, להכין ולפתח מוטבע בנו – מה לנו לעשות? איך עלינו לצאת מתוך הנגודים הקשים?

סבך. הסתבכנו עם מחשבתנו הקודמת ואיננו יכולים לצאת ממנה. וגם אלה שהם לכאורה חפשים ממנה מדברים גם כן בלשונה. הרי גם מוסוליני מעריץ את התרבות האירופית ועושה הכל רק כדי לשמור עליה ולפתחה ולהגדילה, לפי דבריו. וברוסיה הרי גם כן העריצות, לפי דבריהם, היא רק זמנית, ואחרי המהפכה העולמית יבוא תור־הזהב. כן, גם ברוסיה מאמינים בחק־הברזל של ההתפתחות, כי אם לא כן, מי יאמר כי רוסיה תנצח, אפשר דוקא איטליה, ואוליה אנגליה ואמריקה? ומי יאמר כי הציוניות אוטופיה היא והעברית אין בכחה להיות לשון הפרוליטריון היהודי, והרי בארץ־ישראל דוקא הפרולטריון מחזיק בה? אם יש חופש בהיסטוריה ולא הכרח, מי אומר כי אני הצדיק? ואם יש מקריות וזדוניות – על אחת כמה וכמה. הקומוניסטן היהודי ברוסיה אינו בטוח בתוך תוכו, כי אילו היה בטוח, לא היה רודף את הציוניות והעברית. למה לרדוף, אם יש לך בטחון? (כל עוד שהדימוקרטיה היתה בטוחה לא רדפה). ואיך אפשר להיות בטוח, אם פתאום נחרבה האינדוסטריה ומיליוני בני־אדם חזרו אל הכפר, ועתה אחרי שמקוממים את התעשיה, ובני־אדם חוזרים מן הכפר אל הכרך, הנה אצל היהודים שורר החק הפינסקרי־אחד־העמי, “חוץ־מן־היהודים”, וצריך לעשות פוליטיקה ציונית ברוסיה עצמה, להציל את היהודי באמצעות הקרקע והכפר, להפוך בשביל היהודי את האיבולוציה על פיה – ולהכניס באופן זדוני את הז’רגון העלוב, שנוא לנין ופליחנוב, לתוך פלכים עם רוב גדול רוסי ואוקריני ולעשות לשון – לפטיש. ואם היום מודים בדיאגנוזה ציונית אחת, אפשר יודו מחר בשניה, ואם יכולים להכניס ז’רגון לבית־הספר ולהכריח ילדים שדברו אתמול רוסית לעבור לז’רגון, לשם לאומיות, מי יאמר כי לא יכריחו מחר לעבור לעברית? הרי אין ערובה. אם התועלת ירדה מכסאה, ודרוין ומרכס זקוקים לפירושים ולהגבלות והדימוקרטיה היא ריאקציה, והכל הוא שלטון וצורך לפשרה ופרי אינסטינקטים רגעיים והתפרצויותיהם – איפה הבטחון ביום מחר? זאת היא השאלה. ופתרון איננו, כי מיום שחדל הכלל למלוך והיוצא מן הכלל עולה לגדולה – אין מי שיפתור, ולך ושב על ספסל התלמידים ולמד סוציולוגיה בתקופת ערעור יסודות כזו.

ג.

ענין ההתפתחות והמהפכה היה קשור אצל בני אדם במושגים: היסטוריה ודיהיסטוריזציה. (מושג שנכנס אלינו או נתחדש אצלנו ע"י קלוזנר). ההרגשה ההיסטורית היא קדומה מאד; מיום שהתחיל האדם לראות חוקיות בבריאה וחדל מראות את הבורא כדבר מה זדוני ואכזרי, מיום שאפשר היה לנביא לשים בפי האלהים את האמרה: “חוקות שמים וארץ” וליחס תכליתיות מוסריות לבריאה ולבוראה – התחיל האדם לחשוב דרכיו. מכיון שאין זדון כי אם קביעות ורצון תכליתי, הרי אפשר גם כן למצוא איזה יסוד ובסיס לחיים. והאדם מכיון שראה את עצמו מגורש מגן־העדן, את יומו רע ומכאיב ואת השלשום – כתור הזהב, והדאגה למחר לא נתנה לו מנוח, התחיל לשאול באבות ובזקנים, וגם להעלות מתים מן הארץ שינחשו לו עתידות. “זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך”. נברא הנסיון ההיסטורי, ובני ישראל התחילו לשוב אל אלהיהם, ויחד עם זה היתה גם מהפכניות, דיהיסטוריזציה, בחיים. ירבעם בן נבט מעמיד העגלים ויֵהוא מנתץ הבעל שניהם חוללו מהפכה לפי מה שמסופר עליהם. ואברהם ששרף אלילי אביו על אחת כמה וכמה.

וההרגשה ההיסטורית היתה כל כך חזקה, עד שישוע הנוצרי בסס עצמו בעבר, וגם פולוס, שהניף את הגרזן על שרשו, וגם שפינוזה, כולם בקשו להם הצדקות היסטוריות, ורק המהפכה הצרפתית ואנשיה, למרות שלמדו בשקידה את תולדות רומי ולוחמי החופש שלה ועשו הרבה דברים בצורת מעשיהם של אלה, וגם חקו את הגבורים ההם עד לקופיות, למרות כל זאת האמינו ופתו עצמם להאמין בדברי לוק האנגלי, כי האדם הוא לוח חלק וכי כל נולד מתחיל מבראשית, ולכן אפשר לחנך את האדם, ובפרט אם הטבע בעצמו מראה את הדרך. ונברא המחלט והודאי: המשפט הטבעי. בשביל האדם החפשי נהיתה ההיסטוריה ענין יחסי, הכל שוטף, ואיש המהפכה חפץ דוקא במוצק, בודאות. אין דוגמתיקן כאיש המהפכה, ולכן הוא ממית והורג כל כך. כשיש בסיס ותור זהב יכול השאר לשטוף, ואך אם האדם הוא לוח חלק אז מוכרח להיות משפט טבעי, מוכרח להיות אחד. מפני זה מוכרח המהפכן להיות מוניסטן, אחדותי באמונתו; דואליזמוס הוא דבר מסוכן. אם הטית זרם מאפיקו הרגיל צריך שיהיה לך הכרח ומטרה מסוימת לפני עיניך, כי אם לא – הרי אפשר להעביר את האפיק לעשרות מקומות חדשים.

הריסטורציה היא הקמת החיים על מכונם, וכל שפוץ הוא היסטורי בהכרח, כי אם לא – הרי זהו בנין מחדש. בתקופת הריסטורציה, או כמו שרגילים עתה להגיד, קונטר־ריבולוציה, ההיסטוריה עולה לגדולה. אלא בשעה שהמהפכן הוא כופר בהיסטוריה ורואה עצמו כקטן שנולד, ובעמקי לבו טבועה לו האידיאה האפלטונית או החלום הפלוֹטיני, שלפי בעליהם אין שום אדם (ילד באמת) חפשי מהם, – חלום תור הזהב שמאחורינו, תור זהב אמנם מן העולם הזה (ליאו של שפילהגן, האיל המשועבד של שצדרין), ולשם עבר רחוק הוא קם להחריב את ההוה ואת העבר הקרוב, הנה איש השפוץ, להיפך, דוגל בשם ההיסטוריה ומפחד ממנה, כי איש־האתמול ירא להביט לאחוריו לא פחות מאיש־המהפכה. כי מה יעשה המונרכיסטן אם יגלה שבט חפשי מאחור, או מה יעשה בעל־האחוזה היורש, אם יגלה את הקהלה האכרית החפשית או את האמרה: “והארץ לא תמכר לצמיתות”? להביט לאחור מסוכן גם בשביל חרד, כי יכולים לגלות הרבה אפיקורסות בעבר. ענן הקראי ולותר מרעיד האפיפיורים הרי גם כן הביטו לאחור. ולכן גנזו הקטולים, החסידים (והיבסקים בימינו) את התנ“ך, ולכן נאחזה כל כך תקופת התחיה באירופה ביונים הקדמונים ובתנ”ך. תור הזהב ענין מסוכן הוא, ומות בסיר זה לכל משפץ ולכן מהפכן־פחדן. רק אדם חפשי באמת יכול להפקיר עצמו ליונים ולתנ"ך.

המהפכן לרוב מוניסטן הוא באמונתו, ובאמת דואליסטן גם הוא ודואליסטן גם בעל־התשובה. שניהם באמת מהפכים את סדרי דורם, שניהם חושבים על המחר, אלא שביחס לעבר דרכיהם שונות: בעל־התשובה מסיח דעתו מן השלשום לשם האתמול והמהפכן מזלזל באתמול ונושא בקרבו חלום השלשום הרחוק. משני יסודות אלה, מן הקים והשוטף נבראים שניהם. ושניהם אינם מרגישים כי הקים אינו אלא חלק שוטף שנקרש, והשוטף אינו אלא נהירה לאיזה קים שהיה פעם. “מה שהיה הוא שיהיה” הוא אמת לא פחות מן “הכל שוטף” ו“אין דבר חוזר”. כי בשוב ההיה להיות מחדש מוכרח הוא לצרף אליו יסודות של יש אחר, ולכן ההיסטוריה חוזרת, ואך בשנויים. מי שיחפץ לברוא את ה“ראה זה חדש הוא” – יוכח כי “כבר היה לעולמים” אותו הדבר שהוא בורא, ומי שחפץ לברוא דבר בצורת העבר, על פי הפרינציפ של “אין כל חדש” – יוכח כי הכל שוטף ואין שום דבר חוזר. משני אלה נבראים כולנו ואל יתגאה איש על רעהו.

לכאורה חיים אנו עכשו בתקופת דיהיסטוריזציה. צחקו על קלוזנר בהכניסו מלה זו, ואף רבת ערך היא להבנת החיים, וכל צחוק שטחי לא יועיל לבטל את החזיון אשר כל התימרות לתלישות מן ההיסטוריה שלנו וכל בגידה בקניניה “הנצחיים” (כלומר, ירושות תור הזהב) – הן הופעות בודדות שלו. כי הרי זה לפני שני דורות או גם דור – נראה הכל מבוסס ואיתן בנשמתנו. ארץ ישראל ממשית לא היתה – ואך היו תפלות “ותחזינה” ו“ולירושלים עירך”, לא דברו עברית, אבל בכתב, בספר –חיתה, וכשהתחילו לזלזל בדת – נשאר עוד פרינציפ, והנצרות היתה טריפה. הופיעו ספקנים באלהים ועורערו חיי המשפחה, ואך אנו נראינו עוד עומדים בעולם על משמר תעודתנו: אחדות הבורא וטוהר המשפחה. ו“צדקה עשה הקב”ה לישראל שפזרם לבין האומות". הכל היה ברור, בטוח וכאילו איתן, לכל הפחות ברעיון. והנה נד הרוח, האשיות התמוטטו, וההיסטוריה נבוכה. דיהיסטוריזציה.

קלוזנר בכה אז ולא הכל צחקו לו. לב רבים בכה עמו ועד היום אנו בוכים בלבנו בעמדנו על פרטי החזיון, ושם הבנה היסטורית לא תשקיט כאבנו. יהדות של שלשה מיליונים ברוסיה גוססת, יהדות פולנית הולכת ומתרוקנת מכל עדיה הרוחני, יהדות אמריקה – ההתבוללות אוכלת אותה למרות כל האופטימיזמוס והנדיבות שלה. הכל שוטף. ארץ ישראל הולכת ונעשית לעובדה חיה ויסודה בנשמה מתמוטט, העברית פה נעשית מדוברת ומתחדשת, וגם בגולה היא מתחילה לחיות פה ושם, ובנפש היא מתמוטטת, נשמת מיליוני יהודים מתרוקנת מקנין נצחי זה, הדת – אמנם “אגודת ישראל” מגינתה קולה הולך בכל העולם, אך בנשמה כאילו איננה. קליריקליזמוס אינו תום דתי. חיי המשפחה אינם כל כך מתערערים בפועל, כי צורך החיים והפרנסה והנוחיות שומר על מינימום ידוע שלהם, אבל בנפש הם מתמוטטים. אחריות אין קץ – לילד, ורק מוטב שלא יולד, קדושת הפרינציפ “אהבה”, אך מובנו הבשר ורק הבשר, ומעבר מיד ליד ע“י קפריזי רגע. אחדות הבורא נהיתה למוניזמוס שולט בעולם, אך חסידי המוניזמוס היהודים משליכים את אלהי ישראל חוצה, וככל שיגבר פרינציפ האחדות בעולם, יחריבו את הדת יותר, וביחוד את דת ישראל. הנצרות מתמוטטת אצל הנוצרים, ונהיית לענין של פולחן נפשי אצל היהודי החפשי. ספרותנו ושירתנו בכל לשון, וקירות חדרי צעירים וצעירות לרבבות בחו”ל הנם הימנונים לנצרות¹. ואיפה אנו עומדים? האין אנו בתוך דיהיסטוריזציה?

כן, דיהיסטוריזציה, אם ישנה דיהיסטוריזציה בלי היפוכה, או להיפך, שרשיות בלי שום תלישות, אם יש ערך מוחלט להמושגים פרוגרס וריאקציה, התפתחות ומהפכה, ואם ההיסטוריה ראויה להיות לפיטיש, ומכיון שאנו נוכחים כי ההיסטוריה היא קרישות של שטפים ושטף של קימים, ואם המהפכה היא דואליסטית כההתפתחות – מי יכול לדבר על דבר דיהיסטוריזציה? ההיסטוריה, כשהיא לעצמה היא עובדה, וכמוה גם המהפכה, ואין קודש בעובדות בתור אלו. היסטוריה – גם קרבנות־אדם ואכילת בשרו היו היסטוריה פעם, וגם עבודת הבעל והעשתורת, ומה שעשה דוד המלך במואב ובעמון, והמכר יהודי לאחיו לעבד – היסטוריה היו, וגם הנצרות השנואה על אחד־העם עצם מעצמנו היא, והיהיו אלה חוק בשבילנו? וכי אין גם האוטו־דה־פי בספרד – היסטוריה? ומנקודת הפיטיש ההיסטורי, מחוץ להערכה מוסרית של הכונה האחרונה, מה מבדיל את מעשה לנין ממעשה מוסוליני? כי אין הבדל יסודי בין ריבולוציה לקונטר־ריבולוציה, ומושג אחרון זה באמת אינו אלא אחיזת עינים, כפי שנתבאר קודם. הפשיזמוס הוא מהפכני כהבולשביזמוס, ויש בשניהם מנאמנות לעבר ומשאיפה לעתיד. הפשיסטן הוא חסיד העבר הקרוב, של אתמול, של האבסולוטיזמוס, ובעל הדיקטטורה הפרוליטרית הוא חסיד־אתמול במובן דיקטטורה, וחסיד תור הזהב, העבר הרחוק, בשעה שהאדמה היתה נחלת השבט, ובטרם היות רכוש פרטי. ושניהם בתור מבטלי הדימוקרטיה הם גם נוטים לעריצות המחר, שניהם שונאי הפציפיזמוס, שניהם חושבים חיי מיליוני אנשים לאפס, וכדומה, ושניהם כופרים בהתפתחות מודרגת ושניהם חושבים עצמם ליורשים הכשרים היחידים של ההיסטוריה. מהפכות ומהפכנים כך היו תמיד: ישוע הפך, אבל הפך גם פולוס, זה שהיהודים־הנוצרים חשבו אותו לדוקר רבם, וגם קונסטנטינוס הגדול הפך, הפך רובספייר והפך נפוליון, הפכו מסריק ופילסודסקי והופך מוסטפה כמל². דרכים שונות למהפכה. במהפכה בעצמה, מחוץ להערכתה האנושית והמוסרית – אין קודש. היא יכולה להיות עובדה משמחת, אבל גם עובדה מעציבה, כהיסטוריה.

ולהיפך: הקיָם אינו טריפה תמיד. לא כל קיָם צריך להחרב, ואפילו לא הקיָם ברוח. אם האנושיות רכשה לה מינימום ידוע של רכּוּך־המדות, חבל לשוב אל הברבריות, ואם עיפה נפש האדם מהשתתף במקצת בסדור עניניו, ויש לו עתה נטיה לותר על טרחתו זו ולאמר: “בואו מלכו עלינו”, חבל על קים זה שנותר עליו למהפכה. אמנם במדרגת־חום של 41, בימי המלחמה והמהפכות, גלתה אירופה תהום של ברבריות ואכזריות בעומק עמקה, אך לבוא ולעשות את אלו לפרינציפ חיים ועתיד מצד אחד, ומצד שני להכריז כליה על אירופה ותרבותה – מראה על חוסר ההגיון הכי אלמנטרי. ממה־נפשך, אם ברבריות, אכזריות ועריצות מותרות, במה חטאה תרבות אירופה אם השתמשה בהן במלחמה? ואם אסורות הן, למה נתיר אותן לאסיה ולמהפכה? ואם באים ומצרפים את ענין ההערכה: לשם מה עושים את כל אלו, ואת התכלית, ומכשירים את הדם בזכותן – נזכור נא את הנסיון ההיסטורי. האמצעים נוטים לההפך למטרות, הנצרות והליברליזמוס הראו זאת בעליל, ומי שיש לו עין לראות את הנולד, ואוזן לצותת לצעדים אטים – יראה ויקשיב כי גם במאורעות מהפכותינו עתה: האמצעי מתחיל למלוך, והמטרה נגנזת לאט־לאט. לא, הענין מסובך הוא, הקיָם אינו כולו חייב, כשם שאין המהפכה כולה זכאית. רק לא פיטישים ולא מפלצות.

כי אתמול היתה ההתפתחות – קודש, והיום – המהפכה. ומי יאמר לי כי המתמוטט בחיי, השוטף, הוא היסוד ולא הקיָם והבטוח? בלי בחירה, בלי הערכה מוסרית אין לצעוד צעד. על יסוד היש, על האמונה כי מכיון שהדברים הולכים בכוון הזה הם מוכרחים להיות כך – לא תבנה שום דבר. כי אם יש בטחון וערובה במקצת בתקופת התפתחות שקטה – איזה בטחון וערובה יכולים להיות במתמוטט ובשוטף? ולהסחף עם הזרם – איזו מהפכנות יש פה? הנסחף יכול להיות נהפך אבל לא מהפך, ונהפך הוא פחות ערך במובן אנושי משומר על הקיָם, כי לשמור על הקיָם בתקופת התמוטטות אשיות זהו גבורה, מפעל, וגבורה ומפעל הם גם מעשי המהפך, אבל איזה ערך יש לנהפך, לנגרר, לנשא עם שטף הגל, לנסחף? כל המהפכות שפשטו רגל עשו זאת מתוך שהמהפך נהיה לנהפך, בהשכח המטרה והאמצעי לקח מקומה, ובחדול המנהיגים מנהוג ועם היותם לעבדי אינסטינקטים המתפרצים. לא, המרכזים המתפרצים שבמוח כהמעכבים – במובן פיזיאולוגי ערכם שוה. האדם מתחיל עם ההערכה והרצון. ואם יש בחירה, אז הקיָם והשוטף יש בהם מן הטוב ומן הרע. ובטרם נשקלם – מי יבוא ויאמר מה הם המים שאנו נגשים לשפוך; כי הרי אפשר מאוד, כי סותמים אנו מקורות מים חיים, וחוצבים רק בארות נשברים. ובלי הערכה אפשר גם להיפך – ואין איפוא שום ערך מוחלט לא להיסטוריה ולא למהפכה.

ד.

בתקופות של מנוחה האדם מתחיל משתעמם, ואז תקום אי־המנוחה, ואחרי ההשתרשות – תלישות. האדם כאילו קורא לרוח: “ולהפקר נפשי זרה!” כשנמאס לאדם לשאת את עול אלהים, לקח את השלטון־בעצמו – לידיו הוא, וכשנמאס לעם להיות משועבדים למלכים ולעריצים – קם העם ובמהפכה או במלחמה ממושכת פרק את העול ולקח את המוסרות בידיו, כלומר מסר אותו לבאי־כוחו. בעצם אין ההמונים מושלים רק בימים מעטים של מהפכה, כלומר, רק אז שלטונם נראה ובולט, ברגע שהם מתפרצים ומשברים גם את הסיָגים שגדרו מנהיגיהם, בשעה שמי שהטה את הפלג מאפיקו לאפיק אחר, רואה את הזרם המשבר וממגר כל; אלא שגם שם בא רגע שהזרם נופל לאיזה אפיק, שגם ההמונים לא חכו לו. השלטון היום־יומי של ההמון העובד והאוכל, העומד וההולך – אינו מרגש. הסכום של כל אותו הדבר שנקרא שלטון, כלומר, השלטון הנגלה, זה שהאדם הפוליטי דוגל בו – הוא כאין לעומת אותו השלטון הבלתי נראה, הנסתר, סכום החיים והעבודה של ההמונים. אנו כולנו בעצם, אנשי הפוליטיקה, המהפכות, התרבות, הרצון והרעיונות נוגעים רק באיזו קלפות ובאיזו גרעינים, ובעצם החיים איננו נוגעים כמעט; שם שולטים חוקים אחרים. נצחונותינו ומפלותינו הם רק הערכה ושנוי ערכין. על דעת הרבה מהפכנים ברוח שהתחבטו בשאלת שנוי הערכין לא עלה כלל לחשוב, כי כל ענין הערכין הוא בעצם רק קצף על־פני המים. בעצם ההויה האנושית יש קים שלה ושוטף שלה שאין לנו שליטה בהם. אבל פה אנו כבר נדחקים לרשות שלא שלנו. מה בצע אם נדע את אשר לא נשנה? פולוס לא בטל את המין, ואיש לא יבטל את הרעב, והאדם יחפוץ תמיד לישון. הרעב והמין דוחפים לתנועה, והעיפות – למנוחה, לשנה. והתנועה והשנה מושלות גם בפוליטיקה. ופה יש שוב כבר קצת ערך לדעת גם את אשר לא נשנה. וגם לאדם הפוליטי לא יזיק לדעת, כי אפשר מאוד אשר הדיקטטורה משמאל אינה גם כן פרי הרעב, כי אם פרי הרצון לשנה, העיפות. האדם עיף גם ברוסיה וגם באיטליה; השעמום והרעב הכינאים דוחפים לפעולה, והפוליטיקה באירופה עיפה. “בואו, מלכו עלינו” – קראו ההמונים גם ללנין וגם למוסוליני³, כקרוא הכופר בהזקינו לאלהים, לכהן, לקטוליות, לאגודת ישראל. חוק העיפות שורר גם בפוליטיקה. השמאל ברוסיה צועק: איפה המהפכה? והימין הקומוניסטי צוחק: יודע הוא כי עיף העם. דבר, חביבי, אל הקיר. לא עת מהפכה עתה. נכנסנו לתקופת שנה פוליטית. ובעבודה השתרר היום־יום.

שלשה אפוא הם השליטים: הקים, השוטף והעיף. וביעוף האדם אין עצה ואין תבונה. וההיסטוריה היא אגוז קשה. כמה זמן יכולה עיפות להמשך? כמה זמן ישן עם? מי ידע? הרי גם ענין העיפות והשנה ענין הערכה הן. העם הכינאי ישן ועתה התעורר. כן, בפוליטיקה. אך אם החקלאות שלו היתה הכי אינטנסיבית ואם בנפשו שמר על קיום סגנוניו והתקומם נגד כל מפריע, מי יאמר כי ישן? הוא היה ככולנו יָשן וער כאחד, וכשהקיץ עתה בשביל העתונות – יכול להיות כי ישן הוא בפנות אחרות, כי מגיעים אצלו לידי אטרופיה גרשי־חיים יותר חשובים. מי ידע?

ולך ודבר על פרוגרס וריאקציה. מה יודעים אנשי־העתונות והפוליטיקה מתי אנו מתקדמים ומתי אנו נסוגים. בשביל אדם־השמאל שלנו, הייבסקן ברוסיה או בשביל המתבולל, הקוסמופוליטן או חסיד לאומיות זרה – אנו פה, בארץ, ריאקציונרים תחובים בתוך מושגים היסטוריים עתיקים, מבלי להקשיב את צעדי הברזל של המהפכה ואפילו לא את צעדי־הצב של ההתפתחות. ומה שהספקנו לבנות מושבות וערים, להעביר רבבות יהודים לעבודה ולהחיות לשון ולעשותה דבורית, ולסדר פנות־חיים על־פי הפרינציפ הכי חדש בחברה – זאת ידע להעריך גוי, איש הגשם והקרקע, אבל לא יהודי איש הרוח והודאוּת העיונית. כל זכויותינו אינן עומדות לנו ביום דין, וכל כשלון שלנו מתקבל בצהלה בחוגי הפרוגרס והמהפכה שלנו. אבל הננו גם אוטופיסטים, כי עושים אנו קפיצות בהיסטוריה, וגם מגים, כי מחיי־מתים אנו, ומהפכנים במובן גרוע, כי מעיזים אנו לחלום על בנין סוציאלי, בטרם שהעמדנו בראש חיינו שוטר ונוגש סוציאליסטי או קומוניסטי, ובטרם קבלנו רשיון לבנות וערובה לבנין. יראת הכבוד ובטול מפני שלטון היו תמיד ליהודי, לא לחנם חשב ז’בוטינסקי, קנאי־השלטון ומנבא העתידות בערב המלחמה, את רוסיה לכוח־הכוחות ואת פולין לכמות מבוטלת. ליהודי יש בעצם כבוד גדול בפני היש, וכשהוא חפץ להפוך אותו מתאמץ הוא רק למסור אותו יש לידים אחרות, אבל לא לבנות יש אחר, חלופי־כסוּת ולא שמים חדשים ולא ארץ חדשה. לכן, אין לנו שום זכות, ואפילו בעיני הריויזיוניסטן, הפשיסטי במקצת, אנו, משני הערכים ביסודם, ענין ריאקציוני אנו, כי הרי השלטון הוא העיקר, בו תלוי הפרוגרס, המחר; פרוגרסיסטים אנו רק בעיני “אגודת ישראל” וה“מזרחי”, המחזיקים את הנצח בכיס, ובעיני היהודי החנוני־ברוח על־פי השקפתוו ותפיסתו, אנו חוטאים לשכל הישר, שהוא תמיד נאמן־האתמול. בשבילם אנו ענין דיהיסטוריזציוני, בעוד שבעיני בני מחננו – המתבולל והייבסקן הם ענין דיהיסטוריזציוני. וגם אנו והם צודקים. כי בכולנו יש כל מיני היסטוריה ואנטיהיסטוריה והננו כמוהם יסודות התפתחותיים ומהפכניים כאחד. כי בלבול יסודות, כפי שנאמר למעלה, שורר בכל, אפילו בלי יסוד העיפות. הקוסמופוליטן חושב כי תכלית ההיסטוריה היא האחדות, מוניזם אנושי, שפה אחת וסגנון חיים אחד לכל האדם. ואם לא יהפוך כושי עורו אך נשמתו יהפוך – והעור הרי אינו כי אם לבוש, אף כי לבוש זה דוקא אין להחליף. הייבסקן בעל המהפכה חושב, כי הבן החוקי להיסטוריה הוא הוא. מכיון שהתפתחות הכלכלה והשלטון מובילים לבולשביזמוס, ומכין שהפרוגרס דורש בטול הדת, ומכיון שלשון הדבור של חלק המוני ישראל – היא יידיש – הרי הוא רק מחיש את הפרוצס. הוא נכון להכניס גם איזו תקונים. מכיון שבס.ס.ס.ר. יש זכויות למעוטים לאומיים – הרי הוא משתמש בהן, ומכיון שנהרסו היהודים בחייהם ובמצבם, נשאר רק לשמור עליהם מקונטר־ריבולוציה מימין ומכל מלויה, וגם מאפשריות של רדיפות מצד שמאל היכולות לבוא בתור עונש, אם יתחברו היהודים ההרוסים והרעבים – לימין או לשמאל אחר. הרי אין ערובה כי העיפות תמשיך למשול, ומה יהי אם הרעב ידחוף לתנועה? מי עושה בחורים ציונים שואפים לארץ־ישראל ולעברית, מי דוחפם שם למלחמה בעד סוציאליזמוס – אם לא הרעב והרמזים הראשונים של התעוררות משנה. יהודים הם תמיד סנוניות ראשונות. וכדי להלחם באפשריות אלו של “הריאקציונרים”, ומתוך שצעירים ציוניים אינם מונרכיסטים, כי דוקא סוציאליסטים – ומכיון שיש עוד סכנות של עבר רחוק, של תור־זהב, אז נגד “ריאקציה” זו מוכרחים להלחם בדרכיה: מה אתם קרקע – אף אנו קרקע, מה אתם לשון – אף אנו לשון, מה אתם שלטון עצמי – אף אנו שלטון עצמי. ומי יודע לאן יגררו הם אחרינו⁴. כי הייבסקן אינו רק מהפכן, כי אם ממשיך בעצם, ואנו הננו קופצים לפנים ולאחור בבת אחת, ויש בנו בלי שום ספק הרבה גם מן היסוד הדיהיסטוריזציוני. היסטוריזציה – זאת־אומרת: בנין על יסוד עבר, ושנינו היסטוריים: הייבסקן בונה על יסוד העבר הקרוב, ואנו על יסודו של הרחוק. הוא בוחר, כלומר, בורר וזורק, בורר ומכניס, מכשיר יסודות ומטריף, וגם אנו עושים כך. פרקים הוא המהפך ואנו הממשיכים, ופרקים להיפך. אנו והם נתונים בישן ובחדש כאחד.

כי בציוניות, וביחוד בשעה שמצטרף לה הרצון הסוציאלי, יש מכל יסודות ההיסטוריזציה והדיהיסטוריזציה יחד. אותה שלילת ההוה והעבר הקרוב שהתחילה בו תקופת ההשכלה בספרות העברית, זו שהעמידה את עתידו של ישראל על תקון החיים, על בסיס כלכלי בריא, על שאיפה ומעבר לקרקע ולעבודה, זו שדרשה אמונה צרופה והשכלה טהורה, זו שהתגעגעה על “השפה היפה השרידה היחידה”, ויחד עם תקונים־בדת העמידה את התנ“ך ואת הלשון התנ”כית כיסוד לתרבותנו ולמוסרנו – תקופת השכלה זו נהיתה לאבן הראשה בבנין הציוני. תחילה, כשהוכרזה ארץ־ישראל בתור עיקר – נבהלו האנשים. נראה להם קשה הדבר לותר על הכל: על היום־יום, על סגנון החיים, על ההרגלים וכו'. הורגשה מהפכה, והמהפך פחד להשאר בלי בסיס, ונשמעה הקריאה: “שובה ישראל!” שובה – פירושו היה לא רק לארץ־ישראל של העבר הרחוק כי גם לבית המדרש, להעבר הקרוב, שהוזנח ע“י ההשכלה. ילדיה החוקיים של תשובה זו היא הציוניות הגלותית, הותרנית, המשלימה עם לשונות זרות, עם דיאלקטים ושפות “יהודיות” וגם הטיריטוריאליסטים וכדומה. כל אלה המוַתרים על יסודות עקריים של נשמתנו – שקועים בעבר הקרוב, ילדים הם מאתמול, פחדני־רגע, כ”ברוך וילדר" בהשארו בלי משקפים בתוך הנהר. הציוניות הגמורה, השלמה היא מהפכנית, כי שבה היא אל העבר הרחוק, אל תור הזהב. וגם הרצון הסוציאלי מתור־הזהב בא הוא, ככל רצון סוציאלי וקומוניסטי. ירמיהו משחרר העבדים, נחמיה מפקיע הקרקעות הגזולים ופודה הלוֹים המשועבדים מנושיהם, הרכבים המואסים בכרך וההולכים אל הצאן והאהל, האיסים שוללי הרכוש הפרטי והסועדים יחד, – כל אלה מצאו להם בשאיפה הציונית השלמה והגמורה מקום יחד עם ארץ־ישראל, העברית, עבודת האדמה, רצון לשלטון עצמי, ויתר קניני־הנצח של האומה, שנגלו ועתידים להתגלות. עוד לא שב האורגניזמוס כולו לתחיה, עוד אברים שבו סובלים מאטרופיה – ולכן לא נתגלו עוד כל האפשריות הצפונות בו. הקו העיקרי שבציוניות הוא: שלילת האתמול, וכל התפשרות עם האתמול בפרט זה או אחר זוהי מעוט דמותו של הרצון לציון, לתור הזהב.

בנימין מנדלשטם ב“חזון למועד” הרגיש, כי האכר הרוסי מפלך סמולנסק הוא יותר יורשם של אברהם, יצחק ויעקב מאשר היהודי התגרן אשר בעירה. הוא, איש דור ההשכלה, הביע בלי דעת את הרצון וההרגשה הציונית. האידיליה של “העירה” והעממיות וההתרפקות על שרה בת־טובים ועל גלמים ודבּוקים ועוד – אין להם מקום בתוך הרגשה ציונית מלאה, אנושית. הרצון הציוני הוא תנ"כי, התגשמות של תור הזהב, תנ"כי לא בתרגום, לא ברכרוך, הוא בא לעשות את היהודי ליורשם האמתי של אבותיו, לכפר על חרפת הדורות, על הכתמים ששמנו עלינו בידינו, ואשר רפי־הרוח שבנו מתרפקים עוד עליהם. בו יש סינתיזה בין רצון לעתיד ובין התגשמות חלום תור־הזהב. ולכן הוא שולל את העבר הקרוב, ולכן צודקים אלה האומרים, כי יש בציוניות יסודות של שנאה לישראל, כלומר, לאותו היהודי שהאחרים חפצים לשמור עליו בחצאיותו וברביעיותו, לזה שנדבק בו רבב דורות עלובים וכושלים.

ומתוך זה נובעת כל השנאה של אנשי־המחצה. איש השמאל שלנו בתור אדם הוא מהפכן, נושא בקרבו גם רצון למחר וגם את חלום תור הזהב. בתור יהודי הוא שומר הקים, כלומר, דבוק באתמול, ורבב ימי הירידה והעבדות אינו ננער מבגדו. אצלו אין סינתיזה, כי אין יסודות מלאים. מדבר הוא על אחדות, והשניות שלו לא רק שלא הגיעה להרמוניה, כי גם אינה שניות מלאה, אין בה יסודות מתנגדים כהלכה. ההיסטוריזציה שלו היא של אתמול, והדיהיסטוריזציה היא רק אנושית ולא יהודית, ועד כמה שהיא יהודית היא נלחמת בדברים טפלים, ולכן הוא נסחב תמיד אחרי העגלה ואינו רץ אף פעם לפניה ולכן אין הוא יוצר רעיונות, כי אם יוצא בבגדים שאולים ולבוש־טלאים. בפוליטיקה הוא עיף, נוטה לשנה, ולכן הוא מוַתר גם על רצון־הנצח וגם על שלטון העם בעצמו. הוא אומר: איני חפץ בשחרור, “בואו ומלכו עלינו”. ולא רק שאינו חודר לעצם החיים, כי גם בקלפתם אינו נוגע כראוי. ולכן אינו אדם חפשי, ולכן זרים לו מקורות הברכה של האנושיות: יָון ויהודה.

כן, יחסי הוא בעצם, הכל, וגם הרצון הכי חזק והכי שלם והכי הרמוני הוא רק יחסי, ובכל זאת יש לרצון מלא יותר ערך מאשר לרצון קטוע. עצם החיים אינו ברשותנו, לנו רק ההערכה, הערכין, בלי אלה – אין כלום, ואלה הם יחסיים. השוטף הוא יחסי לא פחות מהקיָם. ההערכה היא בי ובנו. ועם כל זה ישנה הערכה להערכות, גם הערכים אינם שוים. גם מהפכה יכולה להיות עשירה וקבצנית, בת זעזועי רגע או רצון לתור־זהב, תקופות תקופות לחיים – ומנקודת נסיון החיים, אחרי כל הספקות, נשאר רק היחסי, הוא הוא הודאי והיחידי שלי מכל התיאוריות. האפשר לבנות על ספק ויחסי? איפה הבטחון והערובה? כן, אינם. כשם שאינם בכל מהפכה, גם בסינתיזה של הקיָם והשוטף אינם, כמו שאינם גם ביסודות המתנגדים, ומאַין זה לא יברא לכם אדם יש, ולכן אין לבנות על תיאוריות, כי אם על הצורך והרצון. וטוב אם אלה מלאים הם ולא פגומים, אלא שגם אלה, לצערנו, ענין של תיאוריות הם. ואם תאמר על מה נבנה? האלהים יודע, אם אין גם הוא ענין של סבך ויחסיות. ואך האפשר לנו לא לבנות? הדוחף והבונה שבנו מונח, כנראה, באיזה שטח לא לנו; אם בימי ההתפתחות הרגישו בני אדם לפרקים הסוס לבנות, ואם בימי מהפכות בונים, על הר־שרפה, – סימן שהבנין אינו ברשותנו. מישהו דוחפנו ובונה בידינו אנו, ולכן רצוננו הוא כל כך כבול בתור־הזהב, ביסודות ראשוניים, מקום קצות העבר והעתיד מאוחדים, ואך מי יאמר: מי הוא מישהו זה? אל נשאל. איך ענו לאותו רב שהתפלל על הקץ: “מישאל ואלצפן וסתרי”. נבנה צעד־צעד, כיאות לבני־אדם, בשכל ובתבונה, ואת הדרך יאיר לנו הנצח שבנפשנו, הבלתי־נודע.

הערה: דברים אלה שנדפסו באמצע תרפ“ז, לפני שמונה שנים, נתחזקו עוד על־ידי נצחון הנצ”יות והמהפכות הפשיסטיות במקומות אחרים. ואך גם דברים כמו: “יהודים הם תמיד סנוניות ראשונות”, “ורדיפות מצד שמאל היכולות לבוא בתור עונש” – הנם גם כן רמזים מפחידים לא מעט. כי בין ההרוגים בעד רצח קירוב היו ארבעים למאה יהודים, והקצף ניתך על שני המנהיגים, עושי המהפכה הבולשבית: קמיניב וזינובייב, יהודים גם כן, אין אלה ענין מקרי. אנו, אלה החרדים לגורל ישראל בעמים, צריכים להטות עין ואוזן גם לפנה ההיא. בנפש היהודית תוסס גם שם דבר־מה מסוכן.

---

אורות וצללים

מאת

יעקב רבינוביץ'

אורות וצללים

מאת

יעקב רבינוביץ'

---

ליובלו של קרַפוטקין

מאת

יעקב רבינוביץ'

העולם הנאור, הסוציאלי, החפשי חוגג עתה את יובלו של קרפוטקין.

פטר קרפוטקין! כמה רחוקים אנו משם זה. אלה שבאו הנה שברו את כל לוחות האנושיות לשם הלאומיות, שותרו על כל החלומות הסוציאליים לשם התפשרות עם האכר והעסקנות שלנו (כי הלא סוציאליות של דבור לבד, ואפילו הצעקנית ביותר – אינה סוציאליות), אלה שמשקיעים עצמם בעולמנו הקטן ובעבודתנו המצומצמת – מה בכחו של השם קרפוטקין לאמר להם? אך ישנם נימים כאלה בנפש האדם שדי לחוש את זעזועם הכי־קל והנפש כולה מזדעזעת. ונימה אחת כזו קשורה בשם פטר קרפוטקין. נסיך רוסי, שלישו של הקיסר אלכסנדר השני, מלומד גדול ואדם בעל כשרונות בלתי־רגילים – עוזב את נחלאותיו, משפחתו, ידידיו ואת חבריו במדע, מוַתר על תואר הנסיכות ועל משרתו הגבוהה ועל האפשרויות הקשורות בה, עוזב גם את ארצו החביבה והיקרה לו – ויוצא לגלות, למען יוכל להקדיש את עצמו ואת כל חייו למלחמה בלתי פוסקת בעד שחרור האדם והאנושיות. ומני אז אין פטר קרפוטקין יודע מנוח. הוא קיים זמן ידוע את התורה מעוני ונדודים, מארץ אל ארץ גרשוהו – גם אירופה החפשית לא חפצה לשאת את האדם החפשי, והוא לא עיף ולא יגע ומלא את תפקיד חייו. הוא למד, כתב, הסביר, הטיף, נלחם, נרדף, ישב במאסר, טולטל וגלה בלי הרף, שוטרי חרש ארבו לו וישמרו עקביו כעל גנב או רוצח מסוכן, בלי תת לו רגע של קורת־רוח, הוא עומד כעמוד ברזל וממשיך את עבודתו המדעית והמשחררת.

ופטר קרפוטקין היה אחד מיוצרי תורת ההפקרות, האנרכיזמוס. הפקרות – עד היום הזה משמשת מלה זו מפלצת בשביל סופרינו עסקנינו, בשביל אנשי שיטה וסדר, כל שטה וכל סדר; נרעדים לשמוע מלה זו כמו שנרעדים לשמע המלה: אנרכיה. ובשמות אלה אין תוכן מפחיד. כי מהו האידיאל של קרפוטקין? בני־אדם הם שקועים עד צואר ברפש של אמונות תפלות ומשפטים קדומים, מלאים שנאה איש לרעהו, דת לדת, מעמד למעמד עם לעם; בני־אדם מכניסים את צוארם בעול של שוטרים נוגשים, ולמה כל זה? וכי אין האדם יכול לסדר את חייו באופן חפשי? וכי מחויב הוא להיות משועבד לשמים שהתרוקנו בעדו ולארץ המלאה חמס ודם? האין להתקים בלי אלה? וכי לא חדרו בני־אדם לתוך מסתרי הטבע ולא שעבדו את כחותיו לטובתם ולתועלתם, עד כמה שיכלו לשעבדם? האם לא הוריד כבר פרומיתיאוס את האלילים מכסאותם ולא הביא את האש לבני־האדם? היש דואגים לאדם ומבקשים טובתו חוץ ממנו, מהאנושיות? למה כל סרח־העודף של אמונות תפֵלות והזיות, מדוע בני־אדם שונאים איש את רעהו, מה הם הדברים הראויים להפריד בינם? הדת? הצריכה זו להפריד בשעה שהמלחמה בטבע מקרבת ומחברת? הישנם חוקים אחרים לאדם מלבד חוקי השכל המלמד אותנו להשתמש בטבע ובכחותיו לטובתנו? ואם כן מדוע לא יעזרו בני־אדם איש לרעהו? למה לא יתחברו יחד במלחמתם עם הטבע? הנה רואים אניה עוברת ארחות־ימים, מי מנהל אותה, מי מושל בה? מי החליף את הסירה הפרימיטיבית של האדם הקדמון באנית־קיטור מודרנית, אם לא האדם שיצא לחפשי מתחת העול של אמונות שוא? ואף אין זה עוד הכל. לולא מלא אחד מלחי האניה את תפקידו או שהיה משתמש בו לרעה – האם לא היתה אז האניה יורדת תהומה? ומי הוא המושל בכל בני האדם האלה, המטה אותם ואת האניה על פי רוחו? תאמרו: רב־החובל – אבל מה הוא ומה כל האוטוריטט שלו לעומת התקוממותו של האחרון במלחים? מה הוא הכח אשר בידו, כי ישמעו אליו כל עושי מלאכת האניה? הדת? ומה אם המלחים בעלי דתות שונות הם או אם יש ביניהם בני בלי־דת? הלאום? הממלכה? ואם הם אנשים בני לאומים שונים וממלכות שונות? ואם מהפכנים הם, מורדים בכל? לא. כל אלה הנם חסרי־ערך בנידון זה; אבל יש דבר מחבר בשֵרות האניה: אהבת־החיים של הכל. ואהבת־חיים זו גורמת ליצירת הסכם כללי של השתתפות בעבודה ושל עזרה הדדית. וכך רואים אתם באניה חברה אנושית קטנה, שהסתדרה על יסוד הסכם חפשי ועזרת־גומלים. וכן הן, לדעת קרפוטקין, כל החברות שבעולם. לא השוטר והנוגש, לא המקל והשוט, לא האגרוף והחרב וגם לא מלכיות הארץ והשמים ההולכות ונופלות הם המאחדים, כי אם הרגש של הצטרכות האדם לזולתו והעזרה ההדדית הבאה על ידה. לא “האדם זאב לרעהו” ומלחמת הכל נגד הכל יצרו את החברה האנושית, כי אם צורך להתאחד למלחמה נגד המפריעים שבטבע ולעבודת חברים, להשתמשות בכחות הטבע העוזרים. וכך נהיה קרפוטקין לנביא העזרה ההדדית; ובהיותו איש מדע ולא מן האחרונים, הולך הוא ומגלה את עקבותיו של פרינציפ זה גם בעולם החי ולא רק אצל המְדַבֵּר לבד. ובימים האחרונים מגלים את פעולותיו של זה גם בצומח.

וקרפוטקין זה הוא נביא ההפקרות והאנרכיה. לפי דעתו אין האדם שייך לשום איש ולשום דבר זולתו. אין רעיון בעולם שהאדם ישועבד אליו. גם הרעיון של שעבוד היחיד לשם טובת החברה, רעיון הסוציאליזמוס – גם הוא שנוא על קרפוטקין. לא החברה היא הכל, ולא לה לשחרר את היחיד מאחרים ולשעבדו לעצמה, כי אם היחיד הוא הכל. אלא שאין אפשרות ליחיד לחיות בעולם בלי עזרת האחרים. ובכן צריך שהיחיד יהיה בחברה ויעבוד לטובתה. אבל לא מתוך כפיה כי אם מתוך רצון חפשי. כאניה כן החברה, וכחיה כן האדם. מה הן הנמלים ומה הם יתר סוגי החי החיים חיי חברה, אם לא אגודות חפשיות של עזרה עצמית? ואם נפגשים אנו באונס וכפיה בחיים – עלינו לדעת כי אין בהם צורך; האנושיות יכולה להסתדר ולחיות בלעדם. ולא רק זאת, אלא בכל מקום שישנם אונס וכפיה אין מקום לעזרה הדדית נקיה וחפשית; ולכן היחיד במקום להיות אדם חפשי יוצר החברה – רק עבד הוא, יתד אומלל של מכונה שהעלתה חלודה. כדי לבנות מחדש צריך להרוס את החורבות העתיקות הממלאות את המקום. צריך לנקות את שדות האדם מכל תלי האשפה שנצטברו במשך מאה דורות, כדי שיוכל האדם החפשי לבוא ולבנות היכל חדש במקומם, מקדש האדם החפשי לשם עבודת האדם.

האדם צריך להיות לאדם לאלהים, – היינו אנו אומרים. ואך אין קרפוטקין אוהב את האלהים, אינו גם מכיר בהם. אלילים הם כולם, והוא נלחם בהם, מהרס ומנתץ אותם. הוא, שאברהם אבינו לא היה אביו ושרגליו לא עמדו על הר סיני – מנתץ לא רק את האלילים הקטנים, כי גם את הגדול באלילים, שאברהם לא הצליח לנפצו. רוצה הוא לתקן את השגיאה ההיסטורית הגדולה. העולם צריך להיות שייך להאדם החפשי ולא לאלהים משעבדיו ומכניעיו.

קרפוטקין אינו מסתפק בתיאוריה לבד. בחברה הנרקבה של עכשו צריך להלחם. ואילו היתה חברה זו נשענת על השכל, היה אפשר להלחם בה בנשק המדע. עכשו כשהיא נשענת על האגרוף, החרב והדינמיט, מוכרחים גם המתנגדים להשתמש בנשקה זה. אלא שבכאב־לב מביט קרפוטקין על מלחמה זו. למה היא? אילו היו בני האדם מבינים את כוחם, הרי היו בתנופת־יד אחת מהרסים את כל היכל השקר והאכזריות של החברה הנרקבה. ישבתו כל העובדים בכל העולם יום אחד ממלאכתם – ודי. אבל צריך לעורר את האדם, להרגיז וצריך גם לסדרו. להורות לו את תורת העזרה העצמית במעשהו וקרפוטקין עסק הרבה בסידור קומונות־פועלים, בה בשעה שנפשות עדינות וחולמות הקריבו את עצמם ואת האחרים לשם הרגזת החברה וזעזועה; ואם יש להטיל ספק עד כמה פצצות דינמיט מסוגלים לעורר ולהרגיז, ואם אפשר להטיל ספק בתועלת המעשים (על ישרתם אין לשאול; כהנה וכהנה תאכל החרב), אבל הכונה היא בודאי רצויה. השאיפה היא כל כך רוממה, עד שנעשתה לעת עתה רק לנחלתם של יחידים.

והקנין הפרטי? והמשפחה? קרפוטקין בהפקרא ניחא ליה. יפקיר נא האדם גם את אלה. משפחה מה היא, אם לא אגד של בני אדם אחדים, איש ואשתו לראשונה ואחר כן גם ילדיהם. ולמה הם האונס והכפיה? למה מוכרח קשר חפשי ועדין זה להכניס את ראשו בעול של חוקים משעבדים וצירימוניות תפלות? מדוע לא יסתדר גם פה הכל לפי רוחו של היחיד ותועלתו? אם האהבה מקשרת – מדוע יושמו כבלים עליה? מדוע לא תהיה האהבה של היחיד חפשית גם היא כהיחיד עצמו? ומדוע יהיו הילדים עבדים לאבות בעלי אגרוף וגערות? קנין פרטי? אם יסתדרו בני האדם חבורות־חבורות על יסוד של עזרה הדדית, ואם אלו תסתדרנה אחרי־כן לאגוד עולמי – קנין פרטי למה? כל יחיד ימסור את נכסיו אז בחפץ לב לחבורתו, והכל יהיה אז הפקר ממילא כהאור וכהאויר, שבני האדם התחכמו לשעבד גם אותם לחוקי העבדות של הקנין הפרטי.

הפקרות – אבל לא זו של עתה; לא זו של האצילים המשעבדים את האכרים ושל בעלי החרושת המוצצים את דם פועליהם; לא זו של הגבר המתעלל באשה ושל האבות המתעללים בילדיהם; לא זו של הרכוש המשעבד את הנשמה והמסדר את העולם לפי חוקי הרבית והנצול. לא באלה חפץ קרפוטקין, כי אם באחרת: שהאדם יפקיר את עצמו לשם חופש האדם, היחיד, החברה, הצבור והאנושיות.

וחפצים אתם לדעת מה היא הפקרות זו? לקרפוטקין הורשה לשוב לרוסיה, זה שבע שנים, ואינו שב. בשעה – אומר הוא – שאלפי בני־ארצו מתגוללים במאסר, בסיביר, ורבים נודדים מגורשים ומחרמים בנכר, בגלות – בשעה זו אין הוא יכול לשוב. כשתהיה רוסיה חפשית – וקרפוטקין גם הוא מתגעגע לרוסיה, לארצו ולעמו – אז ישוב אליה יחד עם כל הכלואים והמגורשים לסדר בה חברה חדשה וחיים חדשים; ועד אז ישאר בגלותו ויסבול. כך מבין את החיים ואת חובתו של החי נביא ההפקרות והאנרכיה, פטר קרפוטקין.

והגולה הגדול מוסיף לעבוד את עבודתו, לוחם ומאמין בנצחונו.

הערה: שנים אחדות אחרי הכתב הדברים האלה פרצה מלחמת העולם. ובלב קרפוטקין התעורר הרוסי והסלוי, וגם מובן, שקרפוטקין, אשר תקופתו הכי פעילה היתה קשורה עם נוף היוּרָה השויצי־צרפתי ואשר מצא לו מקלט באנגליה – נטה לצד ההסכמה. העיקר הוא שהאנטימיליטריסטן שבו לא עמד בנסיון. ואחרי כן, אחרי כבוש הבולשביסטים את השלטון שב לרוסיה, לעולם החדש. האנרכיסטן השלים עם השתלטות החברה על היחיד בהאמינו, כי אפשר שתבוא בדרך זו תשועת־האדם. נתעה רגע ואך עיניו נפקחו מהר. הוא ההומניסטן לא השלים בנפשו עם הנעשה. ואך את רוסיה לא עזב יותר. זקן האיש וכח לצאת ולהתגורר בנכר לא קם בו עוד. אפשר שאכזבת המלחמה, שהיתה גם בשביל תקוותיו המשיחיות מין מלחמת גוג ומגוג, החלישה את רצונו. הוא מת מר־נפש ומאוכזב ברוסיה, מבלי התקומם יותר ומבלי התפרץ בזעקת מחאה. ואך טהור נשאר. ההוסיף גם להאמין? מי יודע? לא הזדמן לי לקרוא הרבה עליו.

וספרו “העזרה ההדדית” ספר זה שקראתיו עוד בשויץ לפני שלשים שנה ויותר בהוצאתו ההדורה של גוסטב לנדויאר ועם מבוא שלו – ספר זה הופיע גם בתרגום עברי. ואך רוח קרפוטקין לא נקלטה אצלנו. הקבוצה הקודמת, החפשית, התלויה בעצמה היתה קרובה יותר לרוחו משלטון־המעמד, הרעיון השליט של עתה. ספרו נראה עתה בעיני רבים פרימיטיבי, תמים, פרי עבר אידילי, ודורנו רחוק מתום ומאידיליה. ואך אם לא היה קרופוטקין מוצא ספוקו בכלל, ודאי ששורות שלמות של קבוצות וקבוצים בחיי יום־יום שלהם, של עבודה, שתוף וקרבת אדם לאדם – היו בודאי בשבילו חשובות יותר מאשר קולחוזים וסובחוזים שהוטלו על בני אדם בכח הזרוע ושדרשו קרבנות קשים עם מאסרים וגלות בני אדם עובדים מעל אדמתם לעבודת־פרך. בקבוצה היה מוצא לו נחומים מפני אגרוף־השלטון ורצון האגרוף של מתכוננים לשלוט. הרעיון שלו חי באיזו פנות, אך לא מעטות הסכנות הצפויות לו. העולם ­– גם זה של פועל – נוטה לדרכים לא־קרפוטקיניות כלל וכלל.

---

קרל מרכס

מאת

יעקב רבינוביץ'

אמונת הצדק החברתי: בשנה זו נמלאו שלושים שנה מיום מותו של קרל מרכס, אבי הסוציאליזמוס המדעי והאינטרנציונל הסוציאליסטי. היחס למרכס בין חוגי החברה המרובים שונה הוא וגם יחסם של הסוציאליסטים אליו אינו אחד. חוץ מחסידי מרכס ישנם סוציאליסטים שעוד לא הגיעו אל תורתו, וישנם גם כאלה שעברו דרכה אל סוציאליזמוס רחב ומקיף יותר. אבל כולם כאחד מורים, כי מרכס הנהו אחד עמודי הברזל של הסוציאליזמוס האירופי.

מה נתן מרכס לסוציאליזמוס ברוח? מי שחפץ לעמוד על עקרי־תורתו – הרי ספר “הקפיטל” שלו לפניו, ילך וילמוד. אותנו מענינת ביחוד השאלה: מה הוא אותו הגרעין הפורה שהכניס מרכס אל תורה זו, אותו הגרעין היכול עוד להפריא זמן רב את השדה הזה? ואם נבוא לתפוס את התוכן בשתי מלים – יכולים אנו לאמר: מרכס נתן לעולם את האמונה הסוציאלית, עד כמה שיראה מוזר המושג “אמונה” אצל אדם כמרכס שכולו מדע.

כי הן לא סוציאליסטן ראשון היה; קדמו אותו שורה שלמה של מתקני עולם מכל הסוגים, וגם בעלי פריטנזיות מדעיות. האנושיות שאפה תמיד לאמונה חברתית. מן היום שנפקחו עיני בני האדם לראות את הרע שבחיים, במציאות ובאדם – התחילו שואפים ליצירת עולם שכולו טוב, ונולד אז, או שב לתחיה, החלום של תור־הזהב, בשעה שישבו בני־האדם יחד כאחים ויאכלו את טוב הארץ. אך כל זמן ששררה האמונה באלהים בעל רצון וידיעה – כל אותם הימים לא נצטרך האדם לאמונה סוציאלית מיוחדת: האלהים הרי אלהי הטוב הוא והצדק, וחזקה עליו שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. הרע אינו איפוא אלא זמני ו“להיטיבך באחריתך” – זוהי עתידות האדם. כל הפורעניות, המלחמות, רציחות ומעשי־אלמות, גזל ועוות־הדין שבאו לעולם – רק לשם עונש על חטאו של האדם באו, או לשם נסיון, כדי שיוכלו הטובים לעמוד בו ויזכו על ידי זה לעולם שכולו טוב. “לא תוהו בראה לשבת יצרה” – כונה היתה לו לאלהים בבריאת־עולמו. וכך הניחו בני־האדם בהעולם את מושג התכליתיות. אפשר שלא הכירו ברעיון ההתפתתחות בנוגע לטבע, אבל בנוגע לאדם הכירו המעולים שבכל זמן בהתפתחותו. ההכרה כי האדם צריך להיות עולה תמיד – שררה אצל כל עמי התרבות פחות או יותר, ולכן התמרמרו הטובים שבכל הדורות על כל סימן ירידה שראו בעמם ובאדם. וכי לא ראה אוגוסטינוס הקדוש בנצרות את רעיון התגשמות ממלכת־האלהים? וכי לא שאפו גדולי ישראל ליום שישראל יהיה כולו זכאי? והאם לא נבאו עוד הנביאים לאחרית־הימים, ליום שיגיע בני האדם לשלטון האמת והצדק? ורעיון ה“תקון” של הקבלה האין שרשו בזאת, כי על האדם נוטל לתקן במה שנפגם בבריאה ובאדם? אלא שלכולם הספיקה הדת, ואם זו תשמר – אז השאר, הכל יבוא מאליו. צריך רק שיעשו את רצון־האלהים, ואז יתגשם הצדק האנושי בעולם, כי רצונו של אלהים הרי הוא הצדק.

אך הגיעו ימים שהאמונה באלהים בעל־רצון וידיעה ותכליתיות אבדה. ויחד עמה אבדה גם האמונה בצדק האלהי. אבדה האמונה, אך הצורך בצדק לא חדל; האדם ראה בעולם רק שלשלת מקרים הבאים על ידי סבות מיכניות והכל נראה לו מקרי, מחוסר כל אידיאה ותכלית, ועם זה ראה את הרע שבמציאות, והמדוכאים והנלחצים לא יכלו להסתפק בהכרה זו לבד, הלב דרש אמונה סוציאלית חדשה, אמונה שתמלא את מקום האמונה בצדק האלהי. כהני־הדת שנתמכרו או נכנעו להמעמדות השוררים לא יכלו יותר להשלות את העולם בהבטחת חיי־שמים תחת חיי־ארץ, השדרות הנמוכות התחילו לדרוש את חלקן גם בעולם הזה. וכי מה יועיל אם יש ביהדות הדתית או בנצרות חוקים ודרישות של צדק ומשפט, אם אין היהודים והנוצרים ואפילו מקימי הדת, מתחשבים עמהם? בדרישות מוסריות לבד אין להשיג כלום, אם אין שדרות אנושיות כאלו שיבואו ויגשימו אותן לתועלתן. ועל דרישה זו של צדק סוציאלי חדש באו תשובות שונות: מצד אחד אלו של הקצוניים בבעלי המהפכה הצרפתית שאמרו להפוך את כל סדרי העולם הישן, ומצד אחר – של אלה אשר השלימו עם המצב הקים ושמרו עליו; ומן הצד האחרון יצאה האמרה של הגל, רבו הפילוסופי והמדיני של מרכס, כי היש הוא הוא המתאים ביותר לחוקי התבונה, וכי היש לא רק מן ההכרח כי גם מן הצורך הוא שיהיה ואין להרהר אחריו כלל. אך יחד עם זה לא יכול היה הגל שחי בימי מהפכות לבלי לראות כי אין העולם עומד על מקום אחד, כי הכל הולך ומתפתח, כי חיי האדם והחברה מלאים סתירות ומקבלים שנויים – וכך נברא היש האידיאלי, הסינתיזה שבאה לאחד את הנגודים של התיזה והאנטיתיזה.

ופה בא מרכס, ומתורת הגל רבו צמחה גם תורתו. את היש ראה והנה אינו מתאים כלל להצָריך, ולחוקי־התבונה ודאי וודאי לא. אם אין היש מתאים לדרישותיו של האדם – הרי ישנה הטנדנציה, הכוון. אם החיים מתפתחים, אם הולכים הם ומשנים צורתם – עלינו לעמוד על אפיָם ולראות: אפשר הולכים הם ומגשמים מטרה ידועה המתאמת לצרכנו? בעל־המדע שבמרכס משלים גם הוא עם המציאות. מה שיש צריך שיהיה. מה שהתפתחות מביאה ומה שהיא דורשת זהו גם הטוב המוסרי. מי שהולך עם ההתפתחות מתנהג בהתאמה לחוקי התבונה, ומי שהולך נגדה לא יצליח והוא רק מעכב בעד הפרוגרס. טוב ורע מוסרי – הנם מושגים מחוץ להתפתחות. בזו אין מקום למחלט, כי רק ליחסי. אך מרכס רואה את הקפיטליזמוס והנה מזרים הוא ים של דם ודמעות לעולם. ופה בא לעזרתו המושג התכליתי הפועל גם בנפש איש־המדע בלא־יודעים, ופותר לו את הסתירה כך: כל הצדדים השליליים שבקפיטליזמוס הם רק תולדות התפתחותו הבלתי־שלמה. צריך לתת לו להתפתח עד הסוף, עד שימלא את תפקידו – ואז תתחולל המהפכה הגדולה שתביא במקום הקפיטליזמוס והעבדות החדשה את הגאולה הסוציאלית. ובה תתגשם הסינתיזה האחרונה: הממלכה תמות והחברה תשלוט בעצמה בכל נכסיה.

וכך נתן מרכס לעולם את האמונה הסוציאלית במקום הצדק האלהי. בהתפתחות הכלכלית מונחת טנדנציה המובילה לשחרור החברה. הטבע אמנם פועל הכל באופן מיכני, אבל יחד עם זה מוצאים אנו בהתפתחות דברים וכוונים המתאימים לצרכינו ולהרגשותינו. מפני מה חפצים אנו בצדק סוציאלי ולמה שואפים אנו אליו? מפני שהתפתחותה הכלכלית של החברה הביאה אי־שויון לעולם, המדכאים מחזיקים בשלטונם ובשעבוד, ורק החלשים המשועבדים הם השואפים לשחרור ולשויון. גם השאיפה לצדק ולשויון אינה שאיפה מוסרית מחלטת, לפי דעתו של מרכס, גם זו רק יחסית הנֶהָ, של אותו חלק החברה אשר אי־השויון מדכאהו ולכן הוא שואף לגאולה חברתית. וכך רואים אנו בהתפתחות טנדנציה המובילה את החיים האיקונומיים למטרה ידועה והיא גם יוצרת בשביל מטרה זו את מכשיריה, את אגוד הפרולטריון, שהוא עתיד להגשים את המהפכה הסוציאלית.

כך נוצרה בידי מרכס האמונה הסוציאלית החדשה, זו המבוססת על המדע הכלכלי. מרכס ראה את התגשמות הסוציאליזמוס לא כפעולה מוסרית של רצון לבד, כי אם של הכרח הצפון בהתפתחות כלכלת העולם.

הרבה תקונים הוכנסו כבר אל תורה זו ורבים עוד עוד יוכנסו לתוכה. אך דבר אחד ברור הוא: כל מי שיבוא לדבר על התגשמות הצדק הסוציאלי בעולמנו לא יוכל לעבור בשתיקה על מרכס, זה שבא ונתן להאנושיות הסובלת והמשועבדת במקום התורה והאמונה של מלכות־השמים את התורה והאמונה של השויון הבא, של ממלכת־החברה.

* * *

על מרכס, לסל וכו': כשאנו סוקרים דרכי־ראשונים יכולים אנו לעמוד על רוחם של אחרונים. “מעשי־אבות סימן לבנים”, והתלמידים אינם רחוקים מרבותיהם. שנאת הנצרות ליהדות וקנאת כנסיותיה ורדיפותיהן את זו אינן חזיונות־ירידה לבד, שרשיהן וגרעיניהן ישנם כבר אפילו במַתְיָה ולא רק בפאולוס. וכך, אם רואים אנו את השנאה, הרעל והקנאה בחוגי הבולשבים ברוסיה ובמערב ובכנופיות היבסקציה, צריך שנחדור לדורות ראשונים ונגלו עקבותם שם. בימי מלחמות נגד הריביזיוניזמוס הסוציאליסטי ירקו מירינג קוטסקי, בָּבֶּל וביחוד רוזה לוכסמבורג רעל במדה כזו, שקשה היה למצוא במקומות אחרים, אם לא בוכוחי פליכנוב ולנין אז. האנשים הרי נלחמו נגד נצול סבל־אדם וחפצו ליצור עולם של צדק, ויש אשר הגיעו לבטויי אהבה ואנושיות בלתי רגילים (מרכס בחוברת על הקומונה הפריזאית, קוטסקי בחלק השני של “השאלה האגררית”, לוכסמבורג במכתביה מבית האסורים).

הנה קוראים אנו רשימה של ה.ב. על “ביאוגרפיה חדשה של קרל מרכס” (“קונטרס” של"ט), שכתב אוטו ריהלה, “אחד הסוציאליסטים המעטים שהתעסקו בשאלות חנוכיות ופסיכולוגיות”; “ריהלה התאבק עם התפקיד להבין את האופי הקשה והמוזר של מרכס ולא מצא באורים, עד שלבסוף נטה להסביר את האופי הזה על ידי מחלה גופנית”. כי משונים היו יחסי מרכס “אל בני דורו, אל ידידיו ואל שונאיו”. שונאיו? יותר נכון לומר: שנואיו. “כלפי דעות מתנגדות אבד מיד את שווי משקלו, התחיל בהתקפות אישיות וגמר בחשדים היותר שפלים. את בקונין האשים בגניבה פשוטה וכך התיחס אל פרודהון ואל לסל. כשמת לסל כתב מרכס לאנגלס מתוך שמחה. הוקל לו, על האיש הזה אינו יכול עוד לפצות פה ומוכרח “das Maul halten”. “אולם במקום שידע שמכירים בו ומסכימים לדעותיו, היה חבר נאמן. גם יחסי משפחה שלו גם יחסו אל אנגלס מעידים על נאמנות מתמידה; אולם גם ביחסו אל אנגלס נראות חולשותיו של מרכס ביותר, אבל הערצתו של אנגלס אל הידיד המורה התגברה על הכל. אנגלס הקריב את חייו ממש לידידו, עבד יומם בבית מסחר של אביו, ובלילות ישב וכתב את המאמרים בעד העתון הניו־יורקי אשר הזמין אותם אצל מרכס, ופרסם אותם כשהם חתומים בשמו” (כלומר בשם מרכס); “המאמרים אשר פרסם קאוטסקי ב־1896 בשם “ריבולוציה וקונטר־ריבולוציה” בשמו של מרכס, נכתבו, כמו שיצא אח”כ, כולם ע”י אנגלס”. “כל ימיו היה מרכס מטופל בצרות כספיות, לא שהיה חי בעוני דוקא. גם כשהיו לו הכנסות בטוחות, לא יכול לסדר את עניניו הכספיים. כמעט לכל מכתב ממכתביו אל מרכס הוסיף אנגלס כסף. גם לסל שלח כסף, ובכל זאת לא פסקו הצרות בבית מרכס”. אולם מתוך כל הדאגות הקטנטנות האלה נוצר המפעל". מנחם ה. ב. והציטטה של ריהלה בראש הרשימא היא: “הוא היה יכול ליצור רק בבחינת ראשון. הוא יכול להלחם רק בתור מצביא המצביאים. לנצח רק בתפקיד־גבור. נשר בודד על ראש הררי־קרח”, כנהוג.

כל זה יפה מאד. אך גם לסל שלח כסף (ומרכס קבל). ומתוך שמחה מקבל מרכס את דבר מותו. הוקל לו בזה שהאיש הוכרח לסתום פיו. שאינו יכול לפצותו יותר. וחסידים מלמדים זכות כזאת, שבעדה מונים תמיד את האדם הבורגני ומשפילים אותו; על ”יחסי־המשפחה שלו. אכן גבור, בודד. וכמה כל זה זורק אור על התלמידים הקנאים. על המרכסיסטים; וכמה זה מבאר את השפלת כבוד האומה הישראלית במאמר הידוע של מרכס, וכמה זה זורק אור על האיפה־ואיפה המוסרית של המחנה הקומוניסטי; בס.ס.ס.ר. – הכל מותר ולאחרים אסור ואסור. ושם הרי הנסיון הראשון של התגשמות המפעל. (הדיקטטורה הרי תורתו של מרכס היא). לא הוא היה הראשון. כך שפך אהבתו פרנציסקוס מאסיזי על דגים ועל צפרים, והיהודי והכופר ישרף, וברוח זו הטיף פאולוס – ששבר את המטה על ישראל – לאהבה, ואיזו השתפכות עליה בפיו; וכך היא האהבה ששם מתיה בפי הרב עצמו, אהבה לתלמיד, למאמין לבֵן. (המושגים “בנים” ו“כלבים” משתנים לפי המצבים, כידוע) כך הם המחוקקים הקדמונים והמאוחרים, דתיים, לאומיים, מעמדיים וסוציאליים. אין הבדל בין “ואהבת לרעך כמוך” ובין “לא תחיה כל נשמה”, אין סתירה. שניות זו נצחית היא, והאנושיות, כנראה, לא תגאל ממנה לעולם.

הערה: לדברים אלה כדאי להוסיף עוד אילו פרטים. מלבד המאמר הידוע המוקדש כולו ליהודים – מפוזרים בספרי מרכס עוקצים בכל פנת־כושר; ופרשת היחס למשה הס באותו החוג אומרת גם כן דבר־מה. את בקונין לא רק האשים מרכס בגניבה פשוטה, כי גם רמז עליו פעם למקום שצריך רמיזות פוליטיות, אם לדבר בלשון נקיה. “עלילת”־צ’רקסוב, האנרכיסטן הרוסי שגלה את הסוד – התאמתה בזמנים האחרונים על ידי הארכיונים של מרכס ואנגלס, והתלמיד המובהק והקנאי פרנץ מיהרינג, שהכחיש את ה“דבה” בספרו הידוע, מאשר אותה בהקדמתו לאותו ספר בהוצאה שלאחרי המלחמה. הוא מודה בטעותו. הארכיונים גלו לו את האמת והוא מוכרח להודות בה. ובקונין אף שאף גם כן לתקון עולם ועזר לבנות את האינטרנציונל. אין כל חדש תחת השמש. ואלה ההולכים בדרכים אלו בארצות שונות ומתקרבים לרשות לשם דכוי המתנגד – ילדים חוקיים הם לאבות. כשהמפעל דורש אין רחמים ואין איסטניסות. ובדורנו יש גם מכינים את הנוער לדרכים כאלו; רוסיה החדשה והגואלת שמה קץ לכל רומנטיקה שבעולם.

מתוך מֶלֶר וַן־דֶן־ברוּק: ולאחרונה לא יזיק להביא קטע מתוך מלר ון־דן־ברוק: “כל טעותו של הסוציאליזמוס מונח במשפט אחד של קרל מרכס: ‘ומתוך זה מציגה לעצמה האנושיות שאלות שבכחה לפתרן’. לא, האנושיות הציגה לעצמה תמיד רק שאלות שאין ביכלתה לפתרן. זוהי גדלותה. פה הוא הגניוס המוליך אותה. פה הוא הדימון ההדוחפנה”. פרדוכסון יפה. אלא, מרכס הציג לו שאלה שהאנושיות לא תפתור אותה, בנגוד למשפט הבודד שלו. ופה אפוא גדלותו לפי מלר ון־דן ברוק עצמו.

ועוד קטע מתוך דברי אותו האיש: “מרכס התיר את הפרוליטריון מתוך זיקותיו הטבעיות. בתור אדם של השכל עמד מחוץ לכל קשרים לאומיים, ובתור יהודי היה בן־בלי־מולדת. ובכן הבטיח לפרוליטריון כי גם לו אין מולדת. הוא הוציא מלב הפרוליטריון כי ארץ ועם גוף אחד הם. הוא הביא לו את ההכרה כי רכושו הכללי האחד הוא האינטרס הכלכלי, המאחד את פרוליטרי כל הארצות מעבר לגבולות ממלכות ולשונות. הוא התאמץ לגזול מצבורי־הפועלים בכל מקום ומקום את אמונתם בערכים המגיעים להם על פי שיכותם הלאומית, ערכים שלשותפתם בהם ערֵבה בדם וברוח ההיסטוריה של כל עם ועם, ערכים השיכים לכל איש בן אותו העם שיצרם, ערכים שנוצרו גם בשביל האדם הפרוליטרי על ידי אבותיו ואבות אבותיו האכרים והבעלי־בתים, אשר פרוליטריותו לא הדיחתו מתוך לאומו, ערכים שנולדו לפניו ושיאריכו ימים אחריו”.

מלים לא חדשות בשבילנו, וידועות לנו מיום שצצה הרגשת פועל לאומי וציוני אצלנו, של פועלי־ציון והפועל הצעיר יחד. ובכל זאת, לא יזיק להזכירן בשעה שחלקים של בני־נעורינו נתונים באוירה של התכחשות לאומית וציונית, וגם משוררים עברים בועטים בהכרתם הלאומית כבחטאת־נעורים, בשעה שמימין ומשמאל יחד חופרים תהום להפריד בין ההרגשה הלאומית והסוציאלית.

IV

מאת

יעקב רבינוביץ'

---

על עם ושבט: הרצאה בתוך וכוח

מאת

יעקב רבינוביץ'

חברי שקדמני, אשר ברש, העמיד שאלה זו של עם ושבט בתור שאלת ספרות. נתגלגלה לנו זכות על ידו ובגולה מצאה שאלתו הד רחב, והוצאה מגבולה הצר. שם מדברים על גולה וארץ ישראל ביחס ללשון ולתרבות כולה, האידישאי נאחז במלים על הבדידות, מוציא מהן מסקנות שלו, רואה אותנו כשבט ואת עצמו כבא־כח העם; העברים שבחו"ל הבודדים בעבריותם ומרוצים גם כן: סוף־סוף הגיעה גם ארץ ישראל להכרה, שבלי תחית העברית בגלות אין תחיה (ל. חזן ואחרים). ואני רוצה עתה להרחיב את השאלה עוד יותר, לעמוד על הצד ההיסטורי־לאומי שלה, על החזיון של התפוררות ושבטיות בעבר ובהוה שלנו, כי ההתפוררות התרבותית מלוה אותנו כמעט מתקופת חיי האומה בארצה.

התפוררותנו הגדולה הראשונה, הפלוג לשתי ממלכות, לא היתה רק אטנוגרפית ופוליטית, כי גם רעיונית. כך רואה את הדבר מסורתנו התנ"כית: חלק של דן נשאר בתחום יהודה וחלק בישראל. בנימין נצטרף לא ליוסף בן רחל כי אם ליהודה בן לאה. הפרוד בין שכם וירושלים בימי בית שני ודאי לא רק אטנוגרפי לבד היה. היהדות קבלה אז גרים ביד רחבה, ודחתה לפרקים יהודים ויהודים למחצה. וגם עתה: הגר נבלע בתוכנו, והמומר אפילו הלאומי כביכול והמתבולל המתרחק – נשאר בחוץ. לא הגזע העיקר, כי אם ההכרה והתרבות.

ובדברי עתה על שבטים אני רוצה לצמצם את הענין שלפני בתחומי הלשון. מימי בית שני אנו פוגשים פרודים לשוניים בתחום האומה

ופרודים אלה מולידים במשך הזמן הבדלים גם ביתר ספירות התרבות. אבל לפרודי ארץ ישראל אשוב אחרי־כן; ועתה עובר אני לשאלת המרכזים הלשוניים של אומתנו, שהיו במדה ידועה גם מרכזי תרבות מסוימת אצלנו, אם כי לא תמיד.

מהרגע שנתפרדנו והכנסנו לשונות זרות אלינו – כאילו נפרדנו שוב לשבטים. גם מעמדות שונים של עם, אם נפרדים הם בלשון – יכולים לההפך למי שבטים של עמם המסכנים את קיומו הלאומי. נפגשנו בדברי ימינו גם בהופעות הפוכות: יש שלשון זרה נתבצרה אצלנו, אחדה חלקים שונים בנו, שמרה זמן ידוע על חלק של האומה מטמיעה. אלא ששמירה זו היתה רק זמנית וחלקית. בזמנים שקטים היה חלק של האומה משלים עם קנין זר זה, מסגל אותו לעצמו, מכניס לתוכו מנפשו ודמו ומיהדו ורואה עצמו בטוח בתחומו מכל סכנה, עד שהיה הקרקע נשמט מתחת לשון זו, הן מתוך שהעם המדבר בה אבד מן הארץ או צומצם וירד בערכו, או מתוך שאנו גלינו מתחומה של סביבת אותה הלשון. לרוב שמרנו עליה גם אחרי כן בתחומה של לשון זרה חדשה, והיא היא היתה לנו, כפי שאמרתי קודם, תריס מפני טמיעה בעמים חדשים. ובתקופות מעבר אלה, בערב סכנת התפוררות חדשה – היתה לרוב מתעוררת הלשון העברית וממלאה תפקיד של הצלה. פרקים נראית לנו יקיצתה כפלא, כתחיתה אצלנו עכשיו, שיש בה אפשר יותר מן הנס מאשר מן הטבע.

ההתפורות לשבטים לשוניים עם תפוצתנו בין האומות הקימה לנו שבטים קטנים וגדולים, וגם מרכזיים. המרכזיים הם לפי הסדר: היוני, הארמי, הערבי, הספרדי והאשכנזי, שמתוכו צמחה היידיש שלנו. אחריהם עמד להולד שבט מרכזי חדש: הרוסי, אשר עם התפוררות רוסיה והמצב החדש בה צפויה סכנה לקיומו אפילו בתור שבט גדול באומה. תפקידו המרכזי, אם לא יתרחשו מאורעות פוליטיים גדולים באירופה, נגמר. עתה הולך ונברא שבט מרכזי, האנגלי, שבמדה ידועה אנו בארץ ישראל נכנסים לתוך חוג השפעתו. ועוד מרכז הולך ונברא: פולני. המרכז האשכנזי־יידישי, שהקיף עוד זה לא כבר את חצי האומה, מצטמצם. ושבט מיוחד במינו הולך וצץ לנו שוב: השבט העברי, אשר בכמותו אינו עוד שבט גדול, ובכל זאת מתחיל הוא למלא תפקיד מרכזי ביהדות. בין השבטים הקטנים הנבדלים בלשונם מהמרכזים ואשר יצרו לעצמם סביבה ותרבות ישראלית שלהם אפשר לציין את התימני¹, הצרפתי־דרומי והאיטלקי, ובימינו את הצרפתי, ההונגרי, ההולנדי והרומני. לידי השפעה כלפי חוץ הגיעו רק אחדים מהם וחלקם נשאר חי ופועל רק בתחומו.

השבטים הקטנים נשתמרו רק לעתים רחוקות. לרוב נצטמקו או נאכלו ואבדו. אך גם השתוף הלשוני שיצר מרכזים יהודיים רחבים לא שמר על שבטים מכליה ומהתנונות. ירידתה של תרבות זרה גדולה ומקיפה היתה גורמת לירידת השבט הישראלי שבתחומה. ולזה נצטרפו חזיונות של התבוללות, שמד דתי ושמדות ע“י הרג ופרעות, גזירות ורדיפות, גירושים ודכוא בלתי פוסק, הגבלות־חוץ בנשואים ובלידות ע”י חוקים של “פן ירבה”, והתמעטות ע“י מלחמות, שנויי־שלטונות, מרידות והתפרצות עמים פראים. ועד היום אנו עדים לאבדן שבטים גדולים וקטנים מתוך האומה², אבדו כמעט גלויות מצרים, סוריה, בבל ופרס ונשארו לנו מהן רק שרידים, אבדו יהודי חינא לגמרי, נחרבו המרכזים הערבי והספרדי ושרידיהם הגיעו לידי הצטמצמות והתנונות, הולך ומטשטש היסוד האשכנזי בארצות מולדתו וגם מתחיל להתמעט, אובד לעינינו השבט הפלשי בכוש, נאכלים ישובי יהודים באירופה המערבית והתיכונה, מצטמצם היסוד היידישי ע”י מעבר חלקים ממנו ללשונות אחרות, אובדת היהדות הרוסית לעינינו, והיידיש של היבסקציה היא יידיש בלי יהדות, גם לשון זרה מרכזית ומשותפת למיליוני יהודים ואפילו מיוחדת – אינה יכולה לשמש ערובה בזמננו לקיומנו, כי גם הקודמות לנו בזמן לא שמרו.

לשונות זרות חדרו לתוך עולמנו או מלמעלה אל היסודות התרבותיים של האומה, דרך האוזן והעין יחד, או מלמטה, דרך האוזן לבד. הסכנה הראשונה שהתרגשה באומה היתה, כנראה, זו שבימי עזרא ונחמיה (על קודמת לזו אין לנו ידיעות ברורות). כמו כן קשה לנו עתה לדון על מדת כחה והשתרשותה של כל לשון ולשון, רק זאת אנו יודעים, כי הארמית, הספרדית והאשכנזית בצורת ה“יידיש” נשתמרו בארצות חדשות מאות שנים, אם בדבור אם בכתב או בשניהם יחד, היונית והערבית לא יצאו מתחומן, ובסור צלן שקעה שמשן בישראל ובצאת היהודי מתחומן לא לקח אותן עמו. כח השמיות במובן זה לא גדל מן האריות; הספרדית והאשכנזית האריות נתחבבו על היהודי כארמית השמית, והערבית השמית הוזנחה ונשכחה כהיונית הארית. גם גובה התרבות לא הכריע, פה היו ודאי סבות שקשה לנו לעמוד עליהן.

יש בהיקף זה המון פרטים וחזיונות המסוגלים להעסיק אותנו הרבה והרבה; יש פה מקום לחוקרים והרבה גלויים צפויים לנו בחקירות אלו. אך הצד המענין אותי ביחוד, ושאני נגש לדבר על אודותיו הוא – תפקיד העברית בתקופות אלו. העברית עצמה גם כן לא תמיד הצילה, היא פנתה מקומה ללשונות זרות, הצטמצמה ולפרקים גם נשכחה. ואך היה צד פלאי וכמעט מסתורי ביקיצותיה הבלתי פוסקות, זה שהזכרתיו למעלה, ועליו רוצה אני עתה לעמוד. היחס בין העברית והלשונות הזרות (אם זרות למחצה או מיוהדות – אין הבדל) היה לפרקים שותפי. במקרים כאלה לא היתה לכאורה סכנה וגם לא הרגשה, ויש שהתקופה הופיעה כתור־זהב, וברית כאילו כורתה בין שתי התרבויות בישראל, ויש שנראו כענפים של תרבות אחת. אך גם עם פנות העברית מקומה להלשון הזרה יש שהשבט לא הרגיש בסכנה. השתוף שהיתה הלשון הזרה משתפת יהודים מארצות שונות, יחדותה ליהודים לבד בין עמים בעלי לשון אחרת, הכתב העברי שהשתמשו בו לצרכים ישראלים בלשון זרה זו³, הספרות הדתית, וביחוד תפלות, תחינות ופיוטים שנבראו בלשון זו – כל אלו יהדו אותה, והיא גם נשתנתה לרוב בפי בני אומתנו. והיהודי התחיל לחשוב אותה כמיוחדה לעצמו, היא חדלה מהיות לו זרה. שתים, הארמית לפנים והיהודית־אשכנזית עכשיו, הספיקו להיות כמעט לקנין אורגני אצלנו. בחיקן של הלשונות המרכזיות הרגישו שבטינו הגדולים ומרגישים עצמם עד היום בטוחים כמעט מטמיעה ומכליון. רק מעטים ויחידים לא היו משלימים עם הלשונות האלו, וחשו או את זרותן או את חולשת־בטחונן. אלא שהבטחון של השדרות הרחבות וזרם החיים עצמם היה משתיק את אלה ועמם גם את אברי הלשון העברית עצמה, והעברית כאילו היתה מתכוצת ומסתתרת בפנתה ומשלימה עם הגזירה. ורק ברגע שהשבט הגדול התחיל מתמוטט, ולשונו עמדה בסכנה להשכח, והשתוף בין חלקי השבט הגדול נחלש – היתה פתאם מופיעה העברית ומצילה. היא לא היתה במקרים כאלה מסתפקת רק בעברה וביצירות־עברה הגדולות, כי אם יחד עם התאמצותה לדובב ישנים, היתה גם מתחילה ליצור מחדש, ומקום רחב היתה מקדישה לעבודת התרגום. היא היתה אז מצילה את האוצרות שנשקעו לתוך הלשון הזרה ההיא, מעבירתם אליה ושומרתם וגונזתם בבית־אוצרה בשביל דורות באים ושבטים אחרים. וכל האמצעים היו כשרים לה: קודש וחול, מקור ותרגום, נסיונות דבור חלקי בין בני שבטים שונים שנפגשו בגלות חדשה, ויצירות בכתב, יצירות גדולות וקטנות, חשובות וטפלות. היא ידעה כי השלשום והאתמול הגדולים לא ישמשו תריס, אם לא יעזרו גם היום והמחר. היא גם הבינה כי ביחס לעצמה יש אשר ההוה החי הוא טוב מן העבר הנשמר בזכרון, ולכן לא זלזלה ביצירה קטנה, ולא נתנה לשום דור ולשום גאון להכריז: “עמי תמות חכמה”. אחרי הסכנה בימי נחמיה עם הסתלקות הנבואה בישראל, יצרה “כתובים” וצרפתם לתורה ולנביאים. ולעומת היונית שנכנסה אצלנו אל הקודש והשאירה לנו את הספרים הגנוזים והחיצונים שהצילה לנו בתרגום, או שנכתבו מתחילה בה, את פילון ואת יוסף פלויוס – העמידה היא את התפלות והמשנה. היא הרגישה כי התנ"ך הגדול והכביר אינו מספיק; היא גם לא הקפידה על טהרתה, וקלטה מן הארמית ומלשון השוק והרחוב כל מה שיכלה לקלוט, יצרה לה צורות חדשות וכמעט אפשר להגיד לשון פשרה בינה ובין הארמית צרתה⁴. ובנגוד לאלה שהסתפקו בארמית מיוהדת והכניסו יסודות עבריים לתוכה, בכרה היא להכניס יסודות ארמיים לתוכה, להסתגל לנכריה ולשמור על שרשה וגרעינה שלה.

ובדורות האחרונים של יוצרי התלמודים הארמיים, הירושלמי והבבלי בתקופות האמוראים האחרונים, הרבנן סבוראי וראשוני הגאונים, כשאימה הארמית לירוש את כל יצירתנו כולה, קמו הנקדנים בטבריה, ראשוני הקראים והפיטנים הראשונים ואנשי מדרש ואגדה בודדים ובצרו לעברית מקום, איים קטנים בתוך הים הארמי ששטפנו. וכשירדה הארמית, התחילה אותה עבודת תרגום –ואפשר גם המשכת – היצירה המדרשית באיטליה שהצילה לנו את רובי המדרשים. עבודת סגנון אמיצה כמו במשנה לא נעשתה אז, אך כמו שאמרתי, חוש הקיום לא בחל גם בקטנות והמשיך את היצירה ואת חיי העברית בכל האמצעים.

וכששטפה הערבית את עולמנו, וגאוני תרבותנו ויצירתנו התכנסו לתוכה – נתבצר לעברית מקום בפיוט, בשיר ובהלכות פסוקות. ויחד עם השירה ו“היד החזקה”, יצירות לשון מופלאות, נמשכה יצירה מאוחרת של המדרשים, עם התחלת התמוטטות המרכזים הערביים פרצה עבודת תרגום ענקית, שלא ידענו כמוה לא לפניה ולא לאחריה. התקופה הקודמת, תקופת שקיעת היונות, חטאה חטא גדול בזה שלא העבירה ללשוננו לכל הפחות את אוצרת תרבותנו שביונית. לעומת זאת הרגישו המתרגמים בני־תיבון וחבריהם בצורך זה ומלאו את תפקידם במסירות גדולה. ולמרות היות לשונם לקויה – מסכו שקויי־חיים בגוף העברית הנרדמת וסגלוה לזמנם ולצרכי־רוחם.

התחזקות הנוצרים בספרד, שהיתה התחלת הקץ למרכז התרבותי הערבי־ישראלי בעולם – מצאה כבר ספרות עברית חיה, רבת־מקצועות ומתאימה לצרכיו התרבותיים של היהודי־האדם של אז, ולכן לא סכנה את עמדתה של העברית בתרבותנו. מחוץ לשירה, שבאו לה ימי ירידה, באו דוקא ימי פריחה לספרות העברית ביתר מקצועותיה. ובעברית התפרנסו יהוד ספרד גם כמאתים שנה ויותר אחרי הגירוש בארצות פזוריהם החדשות. התפרצות פראי־מרוקו לספרד הערבית וירידת מרכזי התרבות הערבית במזרח וחורבנם גרמו להעברת מרכזי היהדות לצפון ולמערב, והשבט הספרדי הגדול ממשיך את ההגמוניה שלו בתור ספרדי לא־ערבי. והוא עם המרכז הצרפתי־דרומי והאיטלקי משמשים מרכז לעברית בתור ספרות ישראלית־אנושית. באותו זמן ועוד מאתים שנה לפני זה הגיע השבט האשכנזי לידי חשיבות מרובה, והוא והצרפתי⁵ הנלוה עליו. ואך אפיו הוא תרבותי־דתי לבד, בנגוד לספרדי בזמנו ולצרפתי־דרומי שאחרי כן. ואך אילו נשארו היהודים בספרד ובפורטוגל – היתה ודאי צומחת סכנה חדשה של לשון ספרדית מושלת בכפה, כי באותו זמן בערב הגירוש ואחריו התחילו יהודי ספרד ופורטוגל לחדור לתרבות ארצותיהם ולהשתמש בלשונותיהן לצרכי תרבותם שלהם. עם גירוש ספרד עלה השבט האיטלקי, – שמשך אליו גם גולים מספרד, – לגדולה. ושוב מלאה העברית בתקופה זו תפקיד משתף ומבצר. היא אחדה את פזרי השבט הגדול עם השבטים הקטנים החדשים במערב ועם שרידי שבטנו הערבי וביזנטי־יוני שבמזרח.

ובהגיע השבט האשכנזי להשכלה, והסכנה של טשטושו וטמיעתו גדלה – צצה פתאום ספרות עברית־אנושית באשכנז. וכשלא יכלה להחזיק שם מעמד נדדה לוינה, משם לגליציה ומזו לרוסיה. “השפה היפה השרידה היחידה” מלאה שוב תפקידה והכינה לנו הצלה גדולה עתידה. היא התחילה שוב לקשר את שבטינו הפזורים, מאיטליה והולנד עד קצה ארצות המזרח.

וכשעלו בינתים שבטים גדולים חדשים בעמנו והלשון היידית, בתה של האשכנזית, התחילה עולה וכובשת את רובה של האומה, ומרכז רוסי חדש התחיל שוב להרחיקנו ממקורנו, באה ההצלה הששית, שאנו מקוים שתשים קץ לסכנות, ושתאחד את העם ותרבותו עם לשונו. והפעם קרה לעברית נס שלא היה כמוה. היא הולכת ונעשית ללשון דבור ויוצרת שבט עברי בארץ־ישראל ומצרפת לו חלקים גם בארצות פזורינו. ואך הבטחון המופרז בגדולו של שבטנו זה אינו מבוסס, ואין להסיח את הדעת מהסכנות הצפויות לשבט רך זה מהתחרויותיהן של לשונות שבטינו המרכזיים האחרים הגדולים.

כי לעת עתה השבט טרם התגבש, וההתפוררות עוד מרובה. ואפילו אם אין סכנה כי יבּלע שבטנו זה בתוך אחד השבטים האחרים הפורצים מארצות הגולה הנה, הרי יש סכנה, כי נמשיך את חיינו פה שבטים־שבטים. ישנה ארץ בשם סלובקיה אשר יהודיה שייכים לשלשה שבטים, שלכל אחד גם ענף דתי מיוחד. יש שם שבט הונגרי־ריפורמי, יידישי־אורתודוקסי, ושורת ישובים על גבול מורביה של שבט אשכנזי, בינוני בנטיותיו הדתיות, בין אורתודוקסיה לריפורמה. ומי יודע אם לא נגיע גם פה במרכזנו החדש ובארץ תקוותינו לרבוי שבטים לשוניים, כשם שזכינו לרבוי גונים דתי פה. ובמקצת רואים אנו כבר מעט מזה: אנגלית מלמעלה, עברית באמצע ויידיש וספרדית וערבית מתחת, מבלי לדבר על העקשנות שבה מחזיקים חוגים שונים בלשונות גלויותיהם הרבות והרשלנות הגורמת, שרבים השואפים להתלכד בשבטנו נמצאים בפועל מחוצה לו. ומחוץ לקנאים של לשון זו או אחרת ישנם גם געגועי־גלות, פשרנות ורכרוך רוחני. בסמינר למחנכי חלוצים בורשה מעמידים שני מרצים לספרות ”יידיש", שרבים ודאי מסופקים אם כדאי לטפח אותה בחוגי העולים לארץ־ישראל, ורק מרצה אחד לא לספרות העברית, כי אם לספרות־העבודה בעברית (ביידיש אין הבדל בין ספרות־עבודה לספרות־בטלה; בזו אין מבדילים). ומתוך שנפתחות הדרכים אצלנו להרצאות בכל לשון – אז קשה יהיה לגבש את שבטנו הקטן במובן תרבותי־לשוני. והפחד מפני בדידות וראית־סכנה בהתבדלות ובהתרחקות מיהדות הגלות גורמים למבוכה ומעוררים לחפוש דרכים ואמצעים ומקימים לפרקים גם יועצים כאלה שעליהם יתכן לקרוא: שמרנו אלהים מאוהבינו!

העצה הקיצונית של אלה היא: להכניס “יידיש” אלינו ולחנוכנו. חושבני למיותר לטפל הרבה בזו. חוששני אם לא תהיה ארץ־ישראל מקלט אחרון לשפה זו, אחרי שגזר־דינה בארצות הגלות הולך ונחרץ, אז נגיע להתבודדות בעלת משא כפול. וחוץ מזה הרי נצטרך להוסיף על עברית, אנגלית, ערבית ו”יידיש" גם רוסית ופולנית לשונותיהם של מיליוני יהודים כבר עתה וביחוד בקרוב. והספרדי יצטרך להכניס אספניולית והיהודי הגרמני – גרמנית, והרומיני וההונגרי לא יחפצו גם כן לותר על הקשר עם הגלות שלו. ואז נהיה גם פוליגלוטים וגם אוסף שבטים שלא נתגבש לאומה, ומשבטנו העברי נעקר.

ולהיפך: יש כאלה, שמתוך דאגה לשמירת עצמיותנו בגלות, נכונים לותר על יצירת פנות לשון עבריות שם, ומכריזים על למוד התורה ועל הקמת תלמידי־חכמים. באמריקה הגיעו הדברים לידי וכוח מקיף. ויטמן, ראש המכריזים על הצלה זו, מציג לו לאידיאל יצירת יהודי “יודע ידיעה ברורה את תמציתה של היהדות, ההלכתית, האגדית־פיוטית והמחקרית, ומכיר את האמת שבה בנוגע לחיי היחיד והצבור”. אינני יודע אם שלשה מאתנו הנמצאים במסבתנו ראויים לפי הגדרה זו להיות חברים בהתאחדות היהודי החבר (חבר – בנגוד לעם־הארץ) שלו. והתורה, כך מטיפים מסביב לויטמן, יכולה להרכש בכל לשון שאתה שומע. תורה זו באה להחליף את העברית הנלמדת לפי השיטה הטבעית הנרכשת בקושי, המעיפת, הנשכחת אחרי־כן או נהפכת אצל הבוגרים לפטפוט ריק. לתורה זו צריך לפי ויטמן לצרף גם ציוניות משיחית, גם דאגה לתקון העולם וגם קיום המצוות המעשיות ומעבר ליגיע כפים. פה יש גם איסיות וגם משהו מ“בני משה”, ובלי ההדגשה בצורך הלשון העברית בגלות ועם נטיה להוצאתה מתחומי החנוך או לצמצומה לכל הפחות. אם נשים לב, כי לאורתודוקסיה הקפואה שלנו באירופה התיכונה ולאנשי “אגודת ישראל” בגלות ובארץ־ישראל יש גם תורה וגם מצוות מעשיות, ורק יהדות חיה ויוצרת ושאיפה לגאולה וליצירת אדם־יהודי אין לה – אז למיותר הוא להתוכח עם תורה זו. בפרט, בנוגע לעם ושבט, היא רק יכולה לגרום להתפוררות חדשה. אין זה אומר כמובן שלא צריך לדאוג לתורה שלא תשתכח מישראל, אלא שהדבור העברי עם ההכשרה לקרוא ספר עברי נותנים גם יכולת לגשת אל מקורותינו הקודמים. אם החיים מושכים את בני־הנעורים לצדדים אחרים – חוששני שגם לתורה בלי עברית חיה אין מפלט מסכנה זו.

זמננו הוא בן שלטון האוזן, הייתי אומר בן תורה שבעל־פה. העברית שעברה מן העין אל האוזן היא גם מתחילה בזו. הצעדים הראשונים של רכישת העברית הם לא בדרך ספר כי אם בדבור. והאוזן היא־היא המקימה לנו גם קולוניות עבריות בגלות. גם הלשונות הזרות הגיעו אלינו בעיקר דרך האוזן ואח"כ שעבדו להן גם את העין. ובכל זאת מה גדול השלל שמצאו אצלנו, וכמה החדירו את נפשנו בתרבויותיהן.

אלה הרואים את חולשת העברית בגולה בזאת כי עתידה היא להיות רק נחלת־יחידים־שוכחים, כי כך היה המצב בכל ימי גלותנו, וזה לא הפריע בעדה מהציל בכל זמן אשר התפוררות האומה סכנה את קיומה. גם לומדי־התורה מעטים היו, גם מספר בני הישיבות בערי ישראל קטן היה ומצער לעומת עמי־הארצות מכל הסוגים. וכמה שבטים אבדו לנו על־ידי שכחת העברית והתורה עמה. בטרם שאיזה שבט מת, שכח את העברית, עד להוציאה מתוך תפילתו. כך גועו שרידי האנוסים, כך גועו יהודי חינה וכך גוועים הפלשים, יהודי־הריפורמה והייבסקים.

אנו טועים בחשבנו כי רק עתה אין ספרנו העברי מגיע לתפוצות הגולה. זה היה לצערנו חזיון תמידי בדברי־ימינו. מה היו תפקידיהם של עזרא, הלל, ר' חייא וארבעת הרבנים השבויים שנפדו באפריקה, מה מצאו אלה לפניהם? ומה מצאו יהודי רוסיה בקוקז ובאסיה התיכונה, בהכבש אלה על־ידי רוסיה? תמיד היו שבטים נעקרים מתרבותנו ומלשוננו. וכמו שאמרתי: חורבן מרכזים בא בהנתק אנשיהם מן הלשון והתרבות העברית. השאלה אינה זו של בדידותנו פה, כי אם של התפוררות הגולה.

את ערך היקיצה העברית בדורות שונים אנו רואים באותה חדוה של השרידים־היחידים בהגיע להם מלה עברית מרחוק. היא היתה מגלה להם את כל עלבון קיומם, מעמיקה את צערם ומעוררת גם תקוה. לארץ בלי עברית קראו “ארץ־תלאובות”, גם אם היתה בה תורה בתרגום. ומה גדלה חדוַת כותבי העברית להד הרחוק שהגיע אליהם דרך מכתבי השרידים היחידים. ומה גדול היה ערך התרגום⁶ בדורות כאלה. בדור הרמב“ם מוצאים אנחנו הרבה תעודות ומכתבים המעידים על הצדדים השונים של היקיצה הגדולה. וכן גם בדורות המאספים ובדורו של שד”ל, לפרקים גם עתה.

הפחד בערב ההתפוררות ואי־הבטחון בקיום המרכז הגלותי ברוסיה, פולין וגליציה השתקף באופן מחריד במכתב מארץ־ישראל של רבי גבריאל ראש הישיבה ב“גמול ישרים” של סמולנסקין, זה שקרא לעזוב את חיי הגלות בטרם יעזבו הם אותנו, ואשר ראה בארץ־ישראל בית מקלט לנזירי ישראל. ובכל זאת עמד סמולנסקין נבוך ואובד־עצות בפני,“שאלה נכבדה” של בן־יהודה, האיש אשר הוציא את המסקנה ההגיונית והקיצונית מחרדתו של ר' גבריאל ושעבד לה את חייו ופעולתו, ושהיה בכל אופן ראשון למחיי שפתנו בדבור.

ונבוכים עתה גם רבים מאתנו ואובדי־דרך. לפני המלחמה ידענו כמה מעטים אנו פה, ואת כשלון הגלות מתחתינו, והתפללנו לשבט קטן בעל איכות ואינטנסיביות. שמחנו לקראת כל יצירה עברית בגולה, והאמנו בכל זאת בלבנו, כי אנו פה נמשוך את הגלות אחרינו. וכמובן לא בדור אחד. עתה גדלנו, חזקנו והדבור העברי מקים לנו פנות רעננות גם בגולה, ולבנו כבר נפל עלינו, קצרה רוחנו. ואנו רואים כי דור סופרים שלם בעצם כחו ובהגיע זמן הבגרות ליצירתו – עוזב את הספרות ואינו משתתף כמעט ביצירתה. זהו, לפי דעתי, אסום מאיֵם. אני ודאי איני מזלזל בדור העולה, ובכל זאת לעזיבת דור שלם ודור גדול את הספרות ולהתרשלותו ביצירתה אין כפרה. אל נאשים איפוא אחרים, הידים רפו אצלנו ואנו החלשים.

איני מפחד פן נשאר זמן רב שבט. מן הגרעין הבריא יצמח עץ יפה ורענן. אם נהיה שבט חי, פורה ויוצר נמשוך את הגלות אחרינו. ואם נבין כי תפקידנו הוא כפי שאמרתי באיכות ובאינטנסיביות וביצירת פנת־תרבות עברית מגובשת ומוצקה ­– נעשה אז את המוטל עלינו. ובינתים יגיעו בגולה דרך הדבור העברי אל הספר העברי, וגם ישובנו פה יגדל. הרי לא נשאר תמיד במספרנו עתה. רק מפחד אני מקוצר־רוחנו ופן נשאר בחצי־הדרך. יש סכנה שחוגים שונים אצלנו ישתמשו לשם התאחדות עם הגולה באמצעים כאלה העלולים לההפך למטרה, ושעלולים גם פה וגם שם לפורר אותנו לאבק־שבטים. מפני השבט העברי ואפילו מפני הקטן והסגור – אין פחד.

הלואי והיינו שבט!

---

ארץ ישראל ויצירה רוחנית

מאת

יעקב רבינוביץ'

היש לנו לקוות ליצירה רוחנית פה בארץ ישראל בעתיד הקרוב? יש אומרים: כן. ארץ ישראל היא מקור־יצירתנו – ואיך יתכן שלא תתעורר בה היהדות ליצירה? ובשדרות ידועות יש אצלנו גם יחס מיסטי לארץ; ארץ ישראל היא בשבילן מחוץ לכל חוקי הטבע, ההיסטוריה וההתפתחות. מה שאין בכחם של מיליוני יהודים ברוסיה, באמריקה ובארצות אחרות לעשות – יעשו איזו מאות אלפים בארץ ישראל ויצליחו. ומדוע יהיו מן הנחשלים דוקא בשדה־הרוח, בפנות אלו שטפחו בתנאים קשים גם בגלות? וישנם ספקנים ורציונליסטים החושבים שגם ארץ ישראל נתונה להשפעת חוקי אדם ועמים. ובינם יש חושבים שאין לקוות ליצירות רוחניות חשובות בארץ ישראל בעתיד הקרוב; אין בה התנאים הדרושים ליצירה ומאין תצמח זו?

לא כל יהודי ארץ ישראל חיים חיי עם נורמלים, כלומר, מתפרנסים באופן פחות או יותר נורמלי ומחנכים את ילדיהם באופן אנושי פחות או יותר. יש עוד אלפי יהודים החיים על החלוקה והנותנים לילדיהם חנוך לא מתאים לשאיפותינו, וגם לא בלשוננו, ויש חוגים משוללי כל קולטורה, ואפילו כמעט ערביים בני דת משה, ויש מוסרים את ילדיהם לחנוך זר. אבל אין זה עוד הכל. העיקר הוא שארץ־ישראל וישובה דורשות עכשו כחות רבים, ומי שיש לו אנרגיה רוחנית הולך ומשקיע אותה בקרקע, בעבודה, בעסקנות או בחינוך. ועד כמה עבודות אלו בולעות את האדם – מראה העובדה שמורינו העברים לא חברו עוד כמעט שום ספר חינוך ולמוד ראוי לשמו. העבודה המכנית, היום־יומית בולעת את האדם ואת כחותיו, ובשביל יצירה לא נשאר כלום. יסודות ישובנו בארץ ישראל עכשו הם או בטלים מעבודה לגמרי, או מסורים לעבודה בכל כחם. חלק גדול חלוקאי של הישוב בערים הקדושות הוא בטל, והישוב מחוץ להן בערים ובמושבות עובד כמו שלא ידעו בארץ־ישראל עד כה. את שעות הפנאי המעטות בולעת העסקנות. וכך, או שאין אנשים מתאימים ליצירה רוחנית או שאין שעות פנויות בארץ ישראל, ויצירה רוחנית הרי תולדת פנאי היא.

היהדות של עכשו בארץ ישראל שקועה יותר מדי בבנין חמרי ובחנוך; המעבר אל הקרקע – ומעבר זה עד כמה שהוא נוגע לפועל העברי החקלאי ולאכר העובד הוא מעבר במלוא מובן המלה ולא רק כזה של אכרות שאיננה עובדת – המעבר הזה בולע את כל האדם. אותה עבודת ההסתגלות שנעשית עתה במושבות נקיות מעבודת־זרים או בנחלאות הקפה הלאומית, עושה את ה“אקסטרן” (תלמיד מחוץ לבית־הספר) שלנו או את הבחור הבטל בן־העירה ליוצר של קנינים חמריים קרקעיים והדורשת התאמצות בלתי רגילה והתמסרות גמורה לקרקע ולעבודה באותן המושבות שהעבודה העברית התבססה בהן, הסתגלות זו מוצצת מהאדם את כל לשדו ועושה אותו עבד לאדמה ולתנאי חייו החדשים והקשים. אין עוד אותו המצב הנאות שאנו שואפים אליו, זה הנותן לאכר קולטורי לחלק את עצמו רובו לעבודתו ולמשקו ומעוטו לנפשו ורוחו – למצב כזה טרם הגיע הזמן. עוד נתונים אנו בזמן של קיצוניות. האכרות הישנה, זו שבנתה את הישוב על יסוד של עבודה נכריה, עשתה את ישובנו בחלקו הגדול לחסר־בסיס. הבן והבת נהיו זרים לקרקע, הבן הלך לאמריקה ולמצרים והבת עכשו הולכת אחריו, והאב שהניח את היסוד לישוב החקלאי הולך ונשאר באין יורש. ומשטר ישובי זה גם הכניס הרבה מן הזיוף התרבותי למושבותינו. תחת המסוה של קולטורה חיצונית השתרשה פראות מדברית שעשתה לאפשר מעשים אכזריים, שגם לא עוררו שום מחאה פנימית בארץ ישראל, מפני שהחיים הערביים למחצה טמטמו את הלבבות. נגד סגנון־חיים זה קמה מחאה בדמות ההשתרשות של הפועל החקלאי שלנו ההולך ומכה שרשים בקרקע, ביחוד בעברו להתישבות על יסודות עבודה עצמית או עברית. בני אדם שואפים לקדש את עצמם על ידי האדמה ולקדש את האדמה על ידי עבודה עברית. דומה, כאלו נחללו גם האדמה וגם הנשמה על ידי העבודה הזרה, והעובד העברי מרגיש את האחריות והחובה לטהרן מטומאתן. הטפתם של גורדון וברנר הכו שרשים בלבבות, והעבודה נעשית באמת לדבר של קדושה, לדת; דת העבודה כובשת את הלבבות. אותן המושבות שאין העבודה העברית נעשית בהן לפרינציפ נעשות חול בעיני הבריות, הולכות ונמאסות על כל נפש נקיה. הישוב החדש חדל מהיות חדש, ולא רחוק היום שבו תכנסנה כל המושבות שאין בהן עבודת־יהודים לכלל הישוב הישן.

ודת העבודה הזאת, אם כי נושאת היא בקרבה הרבה גרעיני־תחיה אמתית ועל ידי זה גם גרעיני־יצירה, בכל זאת אין היא מכשירה את הצעיר העברי בארץ־ישראל, הנאמן לה – ליצירה רוחנית, מאחר שלוקחת היא את כל הכחות, האנרגיה והנשָׁמות בשביל האדמה והעבודה. ויסודות אחרים יוצרים באמת אין בארץ־ישראל. יש בעלי־מלאכה טובים במקצועות אחדים של החיים – אך יוצרים אינם. החלוקה הנותנת לבעליה הרבה פנאי יכלה לשמש לכל היותר בסיס לתיאוסופיה, אבל לא יצירה חיה אנושית; יכול אדם החי באויר החלוקה לעַיֵל פיל בקוף מחט גם במה שנוגע לתיאוריה לאומית, אבל ליצירת ערכים אנושיים לא יגיעו בני־אדם אלה. החלוקה אין לה יחס לא לההוה ולא להעתיד, יכולה היא להגן על העבר בשוטים ובחרמות או בפלפולים פלספניים, אבל מחוץ להעבר אין לאידיאות שלה אחיזה; אדם מן החלוקה מוכרח להיות שקוע בנקוי השוק מפרות בלתי מעושרים (כלומר, מפרות של יהודים שיש עליהם חשש, בעוד שפרות של נכרים נקיים מכל חשש; הרי אין גוי חייב במצוות, וזכות היא לו לפטר גם את היהודי המעסיקהו והקונה ממנו מכל חובה ומצוה לאומית ודתית), לעסוק בפלפולים על כלאים ושמיטה, לאסור פֵרות שהורכבו לפי דרישות המדע שבימינו, לאסור עבודת פועל יהודי בשנת־שמיטה ולהתיר את נצול אדמת ישראל בידי נכרים, ע"י העסקתם בה ומכירה פיקטיבית לנכרים, יכול הוא גם לטפל בהלכות עירובין ומקואות ולמצוא להן סמך מן הפילוסופיה בנוסח פרנקפורט, לקלקל את החינוך המודרני על ידי חנוך־קריקטורה, לאסור גימנסיה עברית, למשל, ולהתיר בשעת הדחק את האחים והאחיות הצרפתיים ולמסור ילדי ישראל לידם לחנוך־הצלב, – אבל לא יותר. במקום שיש אבק־חלוקה אין הנפש מסוגלת שם ליצירה נקיה ויפה. העולם של עכשיו יכול לקלוט אל קרבו יסודות רוחניים של העבר ולהתעשר על ידם, ולהיפך להדלדל על ידי אי־ידיעתם ואי קליטתם. אבל לא יתכן עכשו להחיות את הגיטו של זקנינו ולשוב אליו. וכל טרחתם ומאמציהם של חובבי־האורתודוכסיה לא יחיו את המתים יותר. גם היצירות הכי־יהודיות של עכשו, אלו של ביאליק ואחד־העם, דורשות בתור בסיס להן את חופש־הדעות ושנאת הצביעות. במה שנוגע למיסטיקה הנה עד כמה שהיא פיוטית או אינטואיטיבית־מחשבתית יש לה ערך יצירתי, אבל מן הרגע שהיא נעשית דוגמתית נטל כוח יצירתה ממנה והיא נהיית למפריע קולטורי שצריך לפנותו מן הדרך, אם חפצים להמשיך הלאה את התפתחותה של יצירה חפשית בת הזמן והעתיד.

וגם הטפוס הבועזי¹ שלנו אינו מוכשר ליצירה, מרוצה הוא מעצמו ושבע־רצון יותר מדי, ופה ושם שביעה זו נוזלת כריר מעל השפתים ומתוקה היא יותר מדי. מה מתוקה היא השירה של ארץ־ישראל, זו של משפחת העתונות. עומדת היא משפחה זו ומביטה על קיום הנבואה “ועמדו זרים” וכו' ומתענגת. שרה היא תהילות לכבוד מושבה עשירה פלונית, המושבה מוחאה כף לכבוד סינדיקט היינות, והסינדיקט מוציא את צעירי המושבות מתוכן ומהפך אותם לפקידים במצרים ובארצות רחוקות, ומסַפרי הישוב הזה שרים בפרוזה לאהבה הרגשנית והמחושבת במקצת של סביבתם, והכל יפה כל־כך ומתוק. ויצירה בהתחלתה הלא על פי רוב פרי של אי־שביעות־רצון והתמרמרות היא. ומי שחושב כי יש עוד מקום בארץ־ישראל להתמרמרות גדולה אינו אלא טועה. הבנין הוא קטן עוד מאד, פעוט – אפשר להגיד, וכבנין גם קלקוליו. עם התמרמרות ארץ־ישראלית לא נעים לפרקים להראות מחוץ לגבולה, כה פעוטה היא בערך. להתרוממות ודאי אין מקום. יש פה מקום להומור, אבל בני־אדם שקועים פה בבנין עד צוארם, וכל אחד מהם או שהוא נלחם במכשולים קשים או שעומד הוא וצוהל מרוב נחת. צר בכל זאת לפרקים שאין הומוריסטן פה. חומר בשביל יוצר מסוג זה יש פה למדי.

ומתוך שהעתיד הקרוב יהי עתיד של עבודה ושל התמסרות לה, לכן קשה לחשוב שימצא בו פנאי ליצירה רוחנית. העבודה מרובה מאד, ויש גם פה תאוה משונה ליצירת מוסדים, תאוה משונה שבאה לישובנו החדש בירושה מירושלים. יום־יום צצים מוסדים, שרובם אמנם הם בני קיקיון־יונה, אלא שמטרידים הם בני־אדם. יש למוסדים כאלה תיכף מזכירים עסוקים בכתיבת מכתבים למוסדים ולעסקנים בגולה, וגם לנפח את הפעולות ולקרוא לאַיִן יש – מצווים הם. מוסדים אלה בולעים הרבה כחות צעירים, גם מאלה שיש להם שאר־רוח, ומהפכים אותם אפילו מחוץ לירושלים להעתקות של בריות ירושלמיות כמותן. אתמוספירה זו של מוסדים אינה מוצלחה ליצירה רוחנית. קנאת מוסדים ועסקנות, אפילו לשם יצירת מוסדות רוחניים, אינה מרבה חכמה ויצירה. רוב מוסדים אלה אין להם בסיס ואין בהם צורך ממשי, וחבל שהישוב החדש הולך ומתנול על ידם. וגם העתונות לוקחת מקום יותר מדי פה. חלק מן הסופרים חולם לא על כתיבת ספר חשוב ויצירה הגונה, כי אם ליסד עתון, והמאמצים נתונים להשיג תומכים. פועלת פה גם החמריות של המזרח, השקוע מאד בחמריות ובעניני פרוטה. חוסר קולטורה ואינטרסים רוחניים עשו את אנשי המזרח לאנשי פונטים ונפוליונים (נפוליון – המטבע ולא האיש). ברוסיה היה יהודי כותב בלי חשבונות והחשבון בא אחרי כן או שלא בא כלל; ופה אצלנו – אם חפץ בן אדם לטפל באיזה דבר רוחני – רצונו הוא שיבטיחו לו שכרו במוקדם. הארכיונים של מוסדינו בחוץ לארץ יכולים לספר הרבה בענין זה.

פרספקטיבה זו של חוסר יצירה נכונה היא בנוגע לעתיד הקרוב. העתיד הרחוק, אם רק יתפתחו פה החיים באופן בריא ואם תברא האתמוספירה הרוחנית שאנו שואפים לה, – אין ספק שתהיה עשירה ביצירה. יש הרבה תנאים נאותים מסיעים לה. ולעת־עתה אין אנו צריכים לדרוש את הבלתי אפשר. ליצירה רוחנית לא בא עוד פה הזמן ולא נבראו התנאים עוד. החיים גוזלים פה את כל הכחות, וכשיבוא הנה סופר יהיה לכל היותר לפובליציסט, אם לא למתרגם בלתי מוצלח של ספרי־לימוד. ליותר מזה קשה לקוות. על דבר אמניות אחרות אין לדבר כלל. באופן היותר טוב יהיו לנו עכשו בעלי־מלאכה; ליצירה ולאמנות לא הוכשר עוד השדה.

הערה: מאמר זה נכתב ונדפס לפני יותר מעשרים שנה, בתנאים ובהיקף המצומצם של אז. ערי־חלוקה מצד אחד ומרכז קטן של ישוב חדש ביפו ובחלק של המושבות זה היה כל ישובנו. הדאגה ליצירה הרוחנית היתה אז מכוונת לספרות, על אמניות אחרות, כנאמר, לא דובר אז כלל. תפיסת הכותב היתה מושפעת מההיסטוריון הצרפתי סֶניובוס², זה שבאר את מעוט היצירה באמריקה, למרות כל תנאיה הטובים, ואת חסרונה ביון, אצל צאצאיהם של גדולי האמנות והמחשבה בעולם העתיק – על ידי הטרדה בישוב ובבנין ארץ. אמריקה, אמר' צריכה היתה לברֵא יערות, להכשיר ארצות לעבוד ולישוב, להלחם בשבטים פראים ולברוא סדרי חיים ומדינה, ויון, שבימי שחרורה מתורכיה קבלה ארץ עזובה עם רבע מיליון נפש, ששליש מהם היו אלבנים, ושהביאה ארץ זו לידי ישוב של שני מיליונים (עתה ששה) היתה גם כן מוכרחת לישב נשמות, ליבש בצות, להכניס אמיגרנטים יונים וכו'. ואיי היונים שתחת ידי תורכיה היו עסוקים במרידות. במשך 60 שנה היו לאי כרתים 28 התקוממויות. (הנני מצטט על פי זכרוני.) בתנאים כאלה אין לדבר על יצירה רוחנית. דעתו זו של סניובוס אמתו גם סיביר הרוסית, אוסטרליה, הבורים באפריקה הדרומית ועמי־הבלקן אז. (התנאים מאז השתנו באחדות מהארצות ובאחרות לא השתנו.) ומובן, שנסיון היסטורי זה לא היה מסוגל לעודד אותנו, את הישוב שהיו לפניו התאמצויות כפולות, מעבָר לעבודת האדמה של עם עירוני, הכרח ליצור בתוך חוסר ממלכה דואגת ושעבוד לשלטון זר ובתוך אי־בטחון במדה ידועה של הנפש והרכוש, והחיאת לשון מתה כמעט. ודוקא קשיים אלה לא הובלטו במאמר הזה, והובלטו קשיים מקומיים וזמניים המונחים בתנאים מצומצמים של ישוב אז. דבר זה יכול להיות מובן רק בתוך אותה המלחמה היום־יומית שנאלצו אנשי רוח ועבודה מעטים להלחם אז בעד הזכות לעבוד ובעד נשימה חפשית. וממילא הוסחה הדעת מההיקף האנושי הרחב וצומצמה בקטנות. מן העיקר נזכר רק ענין חוסר הפנאי, שבעצם לזה התכוין סניובוס, כלומר, חוסר זמן ממש ותשומת לב בנפש ליצירה רוחנית.

במשך השנים הצטמצם הישוב החלוקאי, ירושלים נהיתה מצד אחד לבירת הארץ, למרכז הנהגתנו הפנימית וגם לפנה תרבותית חשובה. הישוב החדש הוא עתה העיקר והשולט בתוכנו. מלבד העבודה נכנסו קפיטלים עצומים לארץ ונברא גם פנאי. ומחוץ הדאגה לספרות נבראה גם דאגה לאמניות אחרות. ישובנו שקבל קודם גם את מזונו הרוחני העברי מן הגלות, מקבלו עתה רק מן הארץ, כי חדלה הגולה כמעט מיצור, וכמעט כל הסופרים העברים עברו הנה. התפתחה עשיה מרובה של נכסים רוחניים בספרות, בציור וגם במקצועות אחרים. נעשו נסיונות בפסול, במוסיקה, ברקוד, בתיאטרון ועוד (בארכיטקטורה, דומה, מסתפקים רק בדוגמאות חוץ, כבאופירה), וליצירה ממש הגיעו רק בספרות ובמדה מעטה בציור. בהשאר לא יצאו מידי חקוי ונסיונות מקוריים לא הכתרו בברכה.

נברא פנאי, אך תשומת הלב נתונה עוד לצד החמרי, לפוליטיקה, לשפור החיצוני של החיים ולנוחיותם. חוגי־העבודה אינם מגיעים ליצירה רוחנית או “מקוצר־רוח ומעבודה קשה”, או מתוך השתקעות בפוליטיקה. ויחד עם החוגים האחרים הם שקועים ביצירה חמרית וציויליזציונית. ליצירה רוחנית מעטה הדרישה.

התסיסה הרבה בנשמה, זו שמלאה חלק של אנשי־הקבוצות – או שהשתקעה בחוג מצומצם מאד לא רק של בני־אדם, כי גם של ענינים, או שנתחלפה בדאגה למשק, לחיי יום יום ולמעמד. יסודות אחרים בעלי תסיסה נפשית אינם כמעט. הדת בארץ־ישראל או שהיא שוקטת על שמריה, או שעסקניה, כחלק של הפועלים, נתונים ברצון לכבוש שלטון. תסיסה דתית איננה, ודתיות תמימה או לאומית־רומנטית שתבוא למלא את הריקניות שבנשמה לא נבראה אצלנו. אנשי הרוח הם או בעלי־מלאכה, או נתונים כאחרים לרכישת נכסים חמריים, לשפור חיצוני של החיים לעניני פוליטיקה וכדומה. הפוליטיקה כלפי פנים וחוץ אוכלת את האדם מישראל. ממשלה שתדאג להקל את קושי ישובנו והתערותנו בארץ או לעליתנו התרבותית – אין לנו. ישובנו מוכרח לדאוג לעצמו, וממילא פורחת המוסדיות עם כל צדדיה השליליים שדובר עליהם פה.

הדברים שלמעלה: “בני אדם שקועים פה בבנין עד צוארם, וכל אחד או שהוא נלחם במכשולים קשים או שהוא עומד מבוהל מרב נחת” – מאומתים גם על פי הנסיון של ישובנו עתה. או עבודת־פרך או ספסרות ובזבוז, או דאגות קשות ומדכאות או שביעת רצון עד לבחילה. (בכל החוגים; שביעת־רצון, ונפוח דבקו במדה שוה כמעט בכל שדרותינו.) העתונות אוכלת את הפנאי המעט שנשאר לקריאה, ויש שאנו מקנאים באלה שהעתונות צומצמה אצלם. יצירה לשמה אינה לוקחת את הלב – מכיון שאין לה הד, ולכן שולט החשבון, הגורם לאכזבות ולמרירות. הסופר נהפך גם עתה לעתונאי ולמתרגם.

למדע כללי ועברי מקורי ויצירתי צר עוד המקום וחסרים התנאים החיצוניים והפנימיים. ויתר האמנויות יוצריהם נתונים עוד בנפשם בחוץ. מחוץ לנוף הארץ לא קלטה עוד נפשם כמעט מאומה. התיאטרון מתפרנס מתרגומים וגם אין לאנשיו צורך נפשי במקור. הלשון נתונה עוד במלחמה על קיומה, וכל זרם עולים חדש מעמיד אותה שוב בפני התאמצויות קשות.

ובנוגע לעתיד הקרוב קשה לחשוב שישתנו התנאים. ואם קודם פרנסה הגולה העברית את ארץ־ישראל ביצירתה הרוחנית, הנה עתה על ארץ־ישראל לפרנס את עצמה ואת הגולה. וזאת היא השאלה. הימצא הפנאי ואם יתגבר רצון היצירה הפנימי על המכשולים שבחוץ ובנפש. לאופטימיות מופרזת אין מקום, לספוק־נפש ודאי לא; העבודה והתאמצויותיה מוכרחות להעשות בלעדיהם. הגולה העברית חדלה כמעט מהתקים במובן יצירתי, וחוששני כי נחוצה עתה חלוציות גם פה וגם בגולה ביצירה העברית והמקורית. בלי זו קשה יהיה מצב היצירה מאד־מאד.

---

בין רצון וחוק

מאת

יעקב רבינוביץ'

הישן אומר: “חוק עולם ולא יעברנהו”; החדש אומר: “הרצון – כל יכול”. החיים הם ישן וחדש כאחד. החלום יהי פעם חיים, והחיים – לאגדה. זהו שוב חוק – אבל בגבולותיו של זה פועל הרצון. ההורס – כלו רצון, השומר על הקיָם – כולו חוק; ואך הבונה מוכרח לצרף השנים יחד, כי הרצון פורץ גבול החוק, והחוק מגביל את שלטון הרצון. ובנין זהו צמצום. מי שאינו מצמצם אינו בונה. אבל בנין דורש גם דמיון.

ברוסיה הצרית שלט החוק, והרצון הרוסי הישן בוזבז כולו לשמירת הקיָם, והחדש – נהיה לרצון הורס. הרס יכול להיות דבר מועיל, אמצעי – אבל התכלית היא בנין. סופו ההגיוני של הרס הוא חורבן, ותוצאותיו – מות; ואמצעי ותכלית ורצון וחוק הם בגבולות החיים. כשהבנין דורש תקון או שפוץ – או כלו כבר מפּוֹלת ומוכרחים לבנות מחדש – ברוך ההרס. אבל העיקר הוא בנין.

ושוב: החוק השליט הבלתי מוגבל ברוסיה הישנה יצר את הרצון ההורס הבלתי מוגבל גם הוא. וכשנרקב החוק מחוסר דם חדש – עלה הרצון ההורס ויהי לשליט יחידי. “כדי לבנות מקדש – צריך להרוס מקדש”, אמר בעל “הרצון אל הכח”, ואך האסון הוא, כי המחריבים משאירים חרבות, מקימים עצמם את הנהרס בהשתמשם בלבנה שבורה ובחומר מקולקל, או שבונים הם בנין שלא התכונו לו כלל.

ושפוּץ אינו לא בנין ואף לא תקון. שפוּץ זהו הקמת הנהרסות למצב שלפני ההרס, ולו גם למצבן המעורער. שפוּץ – הוא בנין של חסרי דמיון ורצון. לבנות מחדש צריך או לתקן (לא לחנם חביבה המלה “שפוּץ” על שומרי הקים). המונרכיסטים חפצים לשפץ את רוסיה, פואנקרה חפץ לשפץ את צפון צרפת, אבל בני אדם חפשים ועם חפשי חפצים לבנות ולתקן. לתקן במובן רחב, זאת אומרת: להיטיב, לעַלות. לבנות אפשר במקום ריק או אחרי פנוי מפלת, או במקום שנחרב ע"י אסון. ללכת להחריב לכתחילה ארץ לשם בנין – לא כדאי. כי בכלל אין בטחון, שמה שיבנה מחדש יעלה על השאר. עיר הגדלה גדול טבעי, שבנינה גדל שכבה על יד שכבה, היא יותר מרובת גונים ותרבותה גדולה מהעיר החדשה לגמרי וגם מהעיר הבלתי מתחדשת. פה ­­– חנות עתיקות, ושם – לוח חלק. והעיר המודרגה – נשמת דורות וחיים.

ולוח חלק אין באדם. המהפכה הצרפתית החריבה (גם לה עלה הענין בשני מיליונים ועם מלחמות נפוליון בחמשה מיליונים קרבנות. ולאירופה כולה עלה המשחק בששה עשר מיליון אדם. ומה היתה צרפת אז לעומת רוסיה עתה? ואל נפריז בערך החורבן של רוסיה. אין אירופה מתחרטת היום על הענין הצרפתי, כשם שלא יתחרטו הבאים אחרינו על הענין הרוסי) בכוון לרצון, לתכלית, וגם שם בא “נפ” ואחרי ה“נפ” – נפוליון והבורבנים. ההיסטוריה חוזרת; אבל סוף סוף השפוץ לא הצליח. הרצון שנחלש בימי נפוליון האחרונים ואחריו ­– התקומם שוב, והחוק הישן נפל. גם ברוסיה יהי כך. בדרך ותורי שלטון זה או שפוצו של שלטון ישן – יגיעו הרצון והחוק לידי איזו פשרה, ויבנה משהו חדש, לא מסוכן; בכלל אין בחיי חברה מקום לדברים מסוכנים קבועים, חוג האפשריות של חיי חברה הוא די מוגבל – אבל בינתים מושל עוד הרצון ברוסיה, מטושטש על ידי המנהג. והרצון הולך ונכוָץ. מה שבונים אינו שפוץ עוד, אבל לא מה ששאפו אליו¹. והולך ונברא חוק אחר, אבל חוק מגביל את הרצון. בימיו הראשונים של השלטון החדש שמר שלטון הזרוע על הכונה הטובה, ועתה שומר אותו שלטון על אמצעי הנהפך לעינינו לתכלית, שֵם שמתרוקן מתכנו. ובכל זאת אם תבוא איזו התאמה, אם החוק החדש לא יחניק את שרידי הכונה הטובה, הרצון לא יפגם כולו – יתוקן מה.

וגם אצלנו, בפנתנו הקטנה, מתנגשים הרצון והחוק. אנשי החוק, קראו להם “אגודת ישראל” או “בּוּנד” (יש לו יורשים גם פה), אינם מודים בשום רצון. כי מה זה “בונד” אם לא שמירת הקים, חוק עולם ולא יעברנהו? “אירופה לא תלך לאסיה, הכפר הולך אל העיר ולא להיפך, האכר לתעשיה ולא הפועל לאכרות, לשון שחדלו מדבר בה פעם לא תחיה” – חוקים. אפילו וַנדרוֶלד, סוציאליסט שהרגיש ב“שיבה אל הכפר”, לא החכימם. הציוני (ואלה שלפניו) בא ואמר: יש רצון בעולם, אלא שלפני המלחמה גם ידע: יש חוק בעולם. ארץ קטנה ועניה ועם חרֵב, שנתק מאדמתו ומן האדמה בכלל, לא יבנו ביום אחד. אחרי המלחמה חגג הרצון הבלתי מוגבל נצחונו. ובאה אמונה: בפסת־ניָר, בדיפלומטים, בפוליטיקה ישמעאלית, בכח הבלתי מוגבל של הפונט, – מענין שהאדם לא בא כלל בחשבון. נתנו לרב ירושלמי חלוקה ציונית והאמינו בו כברבי עקיבא. חשבו, כי בכחה של התלהבות רגע בצרוף זהב ליצור כל: גם ישוב, גם לשון, גם עובד, גם חיל וגם צדק עולמי. דוקא ביחס לאדם השתררה השקפה מכנית. נכין תנאים ויבאו יהודים. ומי יכין את התנאים? אנו הפקידים. ונבראה אמונה בפקיד, הועמדה מכונה גדולה של הכנת תנאים, ומכונה זו בלעה את הכח ובזבזה את הרצון. כשחפץ יהודי לבוא אין לְמה. בוזבז הכל, והמכונה כמעט עמדה באמצע: אין נפט. נכשל הרצון, האדים שנצטברו פורצים החוצה בשריקה אי־נעימה. הנאד הנפוח מתפקע, בזבוז הרצון, היכלת והאמצעים המעטים עוד נמשך. היהודי הבא יוכל לצאת, העיקר היא המכונה, וזו עדיין בולעת את המעט שיכול היה לבנות.

והטוב הוא, כי מנצנצת הרגשה: צריך לשוב; יש חוק. הרצון ואנשי הרצון יורדים קצת, ואין זה מזיק, אלא שגם אנשי חשבון וחוק חוזרים על חכמות איש הרצון: תנו לי סכום כזה וכזה ואעשה לכם כך וכך. לא קל להשתחרר מההיפנוזה של תקופת ההפקרות והפונט. והרי הפוליטיקה מתנודדת תחת הרגלים, והרי העיר מראה כבר עצמה פבריקה להכנת בורחים: ולמה נפח? אפשר טוב היה להתכנס אל הגבולים, לאט, לאט, ולשוב אל הקרקע, אפשר צריך היה להרחיק את המכונה הצדה ולעשות מלאכה פשוטה טובה ולקמץ בכח המעט? אלא, מה שאין היום יהי מחר.

רואים לאן הרוח נושב: החוק ישתרר סוף סוף, הרצון יוכנס אל החוק. הוי, ישנם אנשי־חוק בארץ שפחדו מכל נשיבת־רוח, ישנם כאלה אשר ריר־חכמתם נוזל להם על שפתותיהם מרוב נחת: “נבאנו, אמרנו – עתה ראו, הנה!” לא, לא לחוק זה אני מתפלל. שואף אני לחוק אחר יציר רצון ומלוּוֶה על ידו, ולרצון אשר יגביל עצמו על־ידי החוק. אומרים: אין העולה קשור לארץ. מה זה קשור? כשישנה התאמה בין החוק והרצון ושניהם פועלים בכוון אחד – יש קשר. מה זאת משפחה? אם החוק והרצון שולטים בה יחד היא כח. נפגם החוק – היא נהרסת, נפגם הרצון ­– הרי היא נקפאת והשעמום משתרר בה, והילדים בורחים ממנה. כך היא גם קבוצה וכך הם החיים בכלל: רצון וחוק. יתאחדו שני אלה, נכיר את הגבולות ונצמצם רצוננו – טוב; בלי זה נשאר על־יד האבוס הריק. אבל אסור לרצון להפסק: ארצנו קטנה היא ועמנו דל בסגולות־בנין, וצריך שיהי רצון חי וער, אבל גם מצומצם ומרוכז. ואם נאמר: הצבור הוא החוק והאישיות ­– הרצון, צריך להשליט את האישיות, לתת לה מרחב יותר, לברוא אדם אחראי בתוך הצבור. בלי אדם אחראי יוצר לא תהי קבוצה נאמנה ובונה, ובלי רגש צבורי וחוק – יכול מושב העובדים הכי טוב לההפך למושבה בנוסח הישן, כי המושבה הישנה שלנו היא רצון לא רצוי וחוק פגום – וזהו אסונה.

מי הוא היוצא, הבורח? האדם המטולטל­ ברוח החוק, לא של חוק מוסרי (זה שייך לגדר הרצון), כי אם של חוק כלכלי או של אינסטינקט הצועניות וההפקרות שבנפשנו. הצועניות היא החוק בשביל היהודי הנודד, שלא נקשר למולדת ושלא שאף ליצור לו אותה. אם ב“קולות”² בוכה מישהו על אמונתנו בקרקע, בעבודה, ורואה בזו גשמיות – זהו יהודי חוקי, מפחד מפני ערעור יסודות החוק ובוכה על חרבנו; אף כי בהיקפנו הרחב ישלט החוק עוד הרבה זמן ואין שום סכנה נשקפת לו. אין עוד על מה לבכות. החוק עודנו חזק בנו מכל רצון. רק כי הכותב שם איש־יחידים הוא, ומתוך הרגשה כי היחיד שלנו מתחיל להשתחרר מן החוק, – הן דרך התבוללות גמורה, בהשתפכו בנפשו עם המולדת המציאותית, הן דרך רכישת קרקע ועבודה בתור בסיס לאומי לקיומו, – הוא בוכה. אנו מודים עתה בחוק, ישנו, ומי שמזלזל בו נענש. אי אפשר להביא אלפי צוענים ולומר: ישבנום, קשרנום. אי אפשר לחיות במכניות, אבל אל נא יתגאה בעל־הרצון; גם בצעקת: עליָה, עליָה! אי־אפשר לחיות! כי הרצון האי־מוגבל חושב גם את הפסולת לזהב, והרי מכני גם הוא. ישנה מכניות בעולם ומוכרחים להתחשב עמה.

ובכן האמת היא באמצע? לא, כי אם מעל לאלה. מוכרח להברא דבר־מה הרמוני, שיאחד את החוק והרצון בלי נגוד ביניהם. להכיר בגבולות החוק ולאמץ את הרצון בתוכו ולפרוץ גבולו לאט, לאט, לשנותו, להטותו וליצור חוק אחר יליד החוק הקודם והרצון ולחדש תמיד פני הרצון – זהו מה שצריך. ליצור אישיות צבורית וצבור אישי, להמציא שכבות חדשות לשרשים מתיבשים ולתחוב יונקים חדשים במקום העצים הרקובים – זהו. על מעין זה חשב אחד־העם אחרי הקריזיס של חבת־ציון, ועל מעין זה חשבו אנשים רבים ברוסיה אחרי כשלון המהפכה של 6–1905, ודאי חושבים גם ברוסיה עצמה על זאת עתה (מה שהאימיגרציה חושבת אינו חשוב, מכיון שאינה בונה כלום, ורק מתפללת לחורבן. הבורח שלנו ושלהם אחד הוא).

גם לפני המלחמה היו הרבה בורחים, נשארו מעטים. אך מתוכם גדלו בני אדם, גדל רצון וחוק. גם עתה יהיה כך: המוץ יסוער (הטוב הבורח עושה עצמו פרקים למוץ), ומה שישאר – חלק ודאי יתנוֵן, בלי זה אי־אפשר, – אבל חלק יתלכד, יתגבש ויחזק את הבסיס, ולאט, לאט, אחרי שנים – נראה כי יש לנו רכוש, כמו שמרגישים אנו עתה ברכוש הקודם. ואם תאמרו: והתקוות הגדולות, וההצהרות, וכל מה שחלמנו ודברנו – ומה לעשות? כל זה היה פרי דבור, פטפוט, אי־אחריות, מחוץ לחוק וגם מחוץ לרצון, ולכן נשא הרוח את כל זה. מה שישאר יבחן בכור ויצרף. משם תתחיל עבודה, משם יולדו החוק והרצון. מי שרואה את הכשלון ונשאר על מקומו איתן – זהו איש הרצון בתוך החוק, והוא המחוקק בעתיד. מעשיו, פרי רצונו יהיו לחוק, ובתוך חוק זה יולדו רצונות חדשים. חק־עם ורצון־דורות.

* * *

רשימה זו נכתבה דוקא בימי עליה גדולה, אלא שהרגשת הבריחה הבאה לא נתנה גם בימי עליה מנוחה. הרגע עתה הוא של עליה גדולה מזו של אז, ואך הבריחה אורבת לפתח כל עליה. העיקר שברשימה אינם, כמובן, פרטיה כי אם הרעיון הכללי שלה: “בין רצון לחוק”. ואף כי פרטיה שיכים לחוג שאלות ישוביות נצטרפה לאוסף מאמרים כלליים, שהפרטי משמש להם רק מעין דוגמה ומשל.

---

עובדות מעציבות

מאת

יעקב רבינוביץ'

בחורף הראשון שלמדתי בברן, בשויץ, קרה לי להיות עֵד למקרה שנשאר בזכרוני עד היום. אני אומר עֵד, אף שהדבר נגע בנפשי וזעזעני. אלא שהחברים הסטודנטים הקודמים לי בזמן ואשר למדו פילוסופיה בתור מקצוע עיקרי וחשוב בשבילם, לקחו חלק פעיל בדבר, בשעה שאנו, הסטודנטים הצעירים מהם, שהפרופיסור לפילוסופיה לא הרגיש עוד במציאותנו, מלאנו בו רק תפקיד פסיבי.

והמעשה כך היה: פרופ' לודויג שטין, שמת לפני איזו שנים ושהיה בשנותיו האחרונות גם עסקן פעיל בעולם היהדות, ושהראה בשנים אלו, כמדומה, גם איזו סימפתיה לציונות, היה אז – למרות היותו קודם תלמיד בית־מדרש לרבנים – רחוק מן היהודים והיהדות, חדל אפילו מהיות חבר לקהילה היהודית בבּרן, לרגלי איזה מקרה, אף שלתמידים היהודים מכל הארצות התיחס דוקא כיהודי ולא התנכר להם כאחרים. והנה בהגיע הפרופיסור בשעוריו הפילוסופיים לפרשת שפינוזה, דבר בהתלהבות עליו ועל אוריאל אקוסטה, דן ברותחים את מחרימיהם וגמר במלים אלו: verdammt (ארורים או מוחרמים) הם לא שפינוזה ואקוסטה, כי אם רבני אַמשטרדם הקנאים שהחרימום. הסטודנטים הנוצרים מכל הסוגים והיהודים שרובם המכריע היו בני רוסיה וסוציאליסטים – רקעו ברגליהם, דבר ששמש שם לא סימן לקצף והתמרמרות כאצל יחזקאל הנביא, כי אם כמחיאת־כפים לכבוד הדברים ואומרם. וגם קומץ ציוניים היו בין הרוקעים. ואך אנו, חלק של הסטודנטים הציוניים, זקנים וצעירים, והדתיים עמנו, נשארנו רגע על מקומותינו כמאובנים ויצאנו אבלים וחפויי־ראש מחדר השיעורים. גם אנו היינו מלאי פרוגרס כרמון והערצנו כמעט כולנו את שפינוזה, גם אלה שידעו את תורתו וגם אלה שלא ידעוה, ורבנים קנאים היו שנואים עלינו, כי רבים מאתנו סבלו הרבה או מעט מרדיפות או מהפרעות בראשית השכלתנו, וגם תורת “חטאת נעורים”, “קוצו של יוד”, “הדת והחיים” וספורי מאפו וסמולנסקין היתה שמורה וטריה בלבנו, והמלה “חרם” היתה שנואה עלינו; ואנו היינו בעד יחיאל־מיכל פינס ואליעזר בן־יהודה ושנאנו את מחרימיהם. ובכל זאת חשנו פתאום איזה עלבון כבד, חשנו, ולא רק הרגשנו, כאילו הוכינו בפנינו בפני קהל ועדה. אולי מציאותם של זרים הרגיזתנו, ואולי הזרות וההתנכרות של אחינו המתבוללים לגמרי ולמחצה. איך שהוא, אפילו ציוניים סוציאליסטים היו אחים לצער ולעלבון לסטודנטים יהודים דתיים מהונגריה וגליציה. אחדים מזקני הסטודנטים גם דברו אחר־כך עם פרופיסור שטין בגלוי־לב, הביעו צערם ומחאתם, והדברים הגיעו עד לרוגז ושני הצדדים דברו קשות זה עם זה. שנה וחצי אחר זה הגיע שוב הפרופיסור לפרשה זו, ואך דבר כבר בסגנון אחר. הוא למד, כנראה, את הענין יותר. הוא תאר את מלחמת שני הצדדים באמנות גדולה, לא הקטין את אקוסטה ושפינוזה ואך הרים את הטרגדיה של רבני אמשטרדם לגובה אנושי והעביר לפנינו ציור היסטורי מחריד ומזעזע. הם, שסבלו איומות על דתם, שעברו דרך יסורי הגיהנום של האינקויזיציה, לא יכלו להשלים עם מתפרצים אנשים משלהם, מתוך הסובלים ובניהם, הנכונים עתה פה לוַתר ברצון על מה שלא ותרו שם באונס. הפעם לא רבו הרוקעים, אך רובם היינו אנו, הנעלבים והנרגזים לפני שנה וחצי.

הרבה פעמים בחיי עמדתי על מקרה זה, ותמיד תהיתי על השניות שבנפש. מפני מה אנו רוגזים כל־כך בשעה שאנו קוראים כי שרפו נוצרים את תלמודנו ומלמדים זכות על שריפת ספרי הרמב"ם בידי רבני צרפת? מפני מה צליבת אותו האיש אינה מרגיזתנו כשריפת ג’יאוֹרדנוֹ בּרוּנוֹ וכשתית־הרעל של סוקרטס? ובאותה שויץ, בג’יניבה, הייתי עד לחגיגת שלש מאות שנה לקלוין; והנה ידוע כי קלוין שרף אתמישל סרוֶט בעד כפירה, כלומר, בעד שנוי קטן לכאורה במלים. קלוין דבר על המשיח “הבן הנצחי של האלהים” וסרוֶט – על “הבן של האלהים הנצחי”. ובימי היובל ההם דבר סופר, כהן שעזב כהונתו, היאַצינט לוּאַזוֹן, אמר כדברים האלה: אנחנו עתה בעד נוסחת סרוֶט ולא בעד זו של קלוין ומבכים את מותו ושריפתו, ובכל זאת אנו חוגגים את יובלו של קלוין ומעריצים אותו. והוא באר זאת בסגולה החדשה שרכשה לה נפשנו, בהכרת קדושת הטעות, בשעה שׁאדם טועה מתוך אמונה שלמה בישרו ומתוך כונה טהורה. ענין זה הזכרתי כבר פעמים אחדות לרגל קשרי רעיונות שונים. הפעם שואל אני את עצמי: נאום זה, שקראתי אז בעתון הסוציאליסטי של ג’יניבה (ואגב, שהוא שייך להדברים הכי־יקרים שקראתי בחיי) מדוע נתקבל בחבה על כל היסודות החפשיים־ברוח של ג’יניבה וצרפת־הצפונית, ההוגינוֹטית? הדבר הוא מובן: להם קלוין וסרוֶט הם שניהם שלהם ולכן מלמדים הם זכות; אחרים, זרים, יכולים ללמד רק חובה, אך איטליה אוהבת את דנטי ואת פלורנציה, את גלילי וג’יאוֹרדנוֹ בּרוּנוֹ ואת סבוֹנוֹרוֹלה והקתוליות, ויָוָן העריצה את סוקרטס ולמדה זכות על שופטיו. והאגדה שלנו, שדנה אותנו ברותחים על הריגת נביאינו – כעסה על דמו של זכריה הנביא כשאיֵם לעשות כליה בשארית ישראל. כך הוא: כשזרים רודפים, שׂורפים, הורגים, אין סליחה וכפרה בשבילם, ואך עם לבניו סולח ומתאמץ להבין ולצרף מדת ההבנה לדין. ולהבין פירושו – לסלוח. ועוד דבר: הריגת איזה גדול או גירושו והחרמתו, בכל הנזק שהדבר מביא לאומה ולתרבותה – הנה אין זה מחריב את האומה ואין זה עוד גזר־דין של כליָה על תרבותה, כשם שמעשים ברבריים של אומות, ביחס לאומות זרות ואפילו לחלקים של אומתם עצמה, ולוּ גם לחלקים הכי־חשובים שלה, אינם עוד סימני אבדון לאומה ולפרקים אפילו לא סימני ירידה. האומה הצרפתית השמידה פעם את האלבּיגנזים והוַלדנסים שלה, גרשה את היהודים מצרפת, סדרה להוּגינוֹטים ליל־בּרתּוֹלוֹמיאוּס איום, והמהפכה הצרפתית השמידה והגלתה את פאר אנשי צרפת, ומלחמת הקוֹמוּנה, בשנת 1871, השמידה שלשים וחמשה אלף מבחר צעירי צרפת וטובי חולמיה ומורדיה, והעם הצרפתי הוא חזק ונאור וכוחו החמרי והרוחני אתו. מאַת השנים אחרי הרעלת סוקרטס היו ימי הפריחה והעליה לתרבות יון ומאה וחמשים השנה אחרי גלות ישראל מספרד היו תור הזהב גם בחומר וגם ברוח, באמנות ובשירה לאומה ספרדית זו.

ההתעללות במוסר ובצדק והפגיעה בגדול ובגאון, לצערנו, אינו דולות את עומק הפרובלימה של ירידת־עם וכשלונו. הנרדף מקשר לפרקים עובדות על פי רצונו ולא על פי האמת האובייקטיבית. לבנו דורש תנחומים, גמול ושִׁלם – ואנו יוצרים לנו לפרקים אגדות של גאולת־דם בידי כוחות עליונים, בשעה שאין בכוחותינו לגאול את דמנו ודם אבותינו. הדם והעלבונות צועקים השמימה, השוחט שוחט – השמש זורחת והשטה פורחת, השמים לא נעו, ויסודות הארץ לא נזדעזעו. ופה באות השירה, ההיסטוריה והנבואה לעזרה; ויש אשר בגלל זה מזיפים את העובדות והמציאות, כי הלב דורש תנחומים וגמול.

ואולם אין לרמות את עצמנו. כוחם של עמים גדולים וחזקים אינו נחלש על־ידי זרם ברברי זמני, שלפרקים הוא גם מזרים דם חדש, מרענן ומחיה. וכשם שאחרי הריגת זכריה הנביא באו ימי הפריחה למלכות ישראל של ירבעם בן יואש ולמלכות יהודה של עוזיהו וחזקיהו, וכשם שמאה שנה אחרי החרמת שפינוזה ואקוסטה¹ התרומם בישראל גל של התרעננות והשכלה, של שחרור חיצוני ופנימי, של שׁיבה לחיי אדם ועם – כך אין גירושי אנשי־רוח והקזות־דם פנימיות ממעטים את כוחותיה של אומה. אין אנו יודעים למה זקוקה האומה בשעה ידועה. מנקודת רוסיה שבגולה – רוסיה זו שבפנים היא כולה חטא ופשע, ירידה ועונש. רוסיה זו שבפנים אמנם סובלת הרבה, אך גם היא יוצרת אמנות וספרות וטכניקה, ולא אחרונות במעלה.

ועם כל אחולי כולנו למשטר ההיטלראי שישבור את מפרקתו – הנה אין לנו לרמות עצמנו, וגם לא לזייף היסטוריה ומציאות, למרות שלבנו, צערנו ועלבוננו דוחפים אותנו לכך², אם איננו מודים בתורת הגזע והודאה בה מתנגדת להרגשתנו וגם מחלישה עמדתנו – אז אין לנו לחרף את הגזע הטיבטוֹני, כי אנו מחזקים בזה את ידי אויבינו, ואם אנו יודעים כמה זולות וזיוף ואמתיות של פרוטה מסתובבים בעולם על חשבוננו – אין לנו לקבל בלי בקורת כל “אמתיות” ספרות הפֹּרוֹפּוֹגנדה של המלחמה. פרוסיה, מ מזרח לנהר אֶלבּה, נתנה את קנט ואת ניטצשה לעולם המחשבה ואת תואודור פוֹנטנה – לשירה, ואת פרידריך הגדול, זה שקרליל העריצהו ולא רק גדולי גרמניה, וגם פרדיננד לסל נולד ממזרח לאֶלבּה. למה יחזרו יהודים על טענה זו? אל נא ניצור אגדה, כי אנו היהודים הרימונו את גרמניה ויצרנו את גדולתה וכי בלי פלוני ואלמוני, האחד גאון באמת, השני אפשר סופר שישתמר עוד איזה דורות והאחרים, אנשים בינוניים או גם כאלה שהם כבר נשכחים ומחוקים, לא תחיה תרבות גרמניה ולא תתקיים ואחריתה עדי־אובד. גם בלי היינה יש לה לגרמניה ענקי־שירה ועל אחת כמה – בלי אלה. ואם איינשטיין הוא ניוּטוֹן שני – הלואי! – הנה גם סוקרטס וגם ברוּנוֹ או דנטי המגורש היו איזה דבר, ובכל זאת! הנחרבו יון ואיטליה אחרי המעשים האכזריים? או התחרב תרבות רוסיה בשביל שבּונין קבל פרס נוֹבּל מחוצה לה ולא בתוכה? כמה יצאו גרמנים מגרמניה מחוץ ליהודים? – תשעת אלפים. שני מיליון יוצאי רוסיה, שמהם מיליון עוד נשאר גם עתה בגולה, יצרו גם רוסיה של גולה, רוסיה של תרבות, יצירה ועבודה ומה ייצרו תשעת אלפים יוצאים? לכל היותר מחאות ופּמפלטים פוליטיים, חוץ מזה – מעט מאד. קומץ³ היהודים שיצאו (אחד מאלף מעם גרמניה) או שישאפו להתבולל בעמים אחרים, או שינצלו בשבילנו ויחזקו אותנו. לנו זה ענין מרגיז ומעודד יחד, ואילו היו כוחות התרבות האמתיים המעטים והבודדים שלנו מן היוצאים מפרים שדה אומתנו – היינו מוצאים בזה תנחומים. אלה שבאים אלינו, ואם גם אנשים בינוניים ורגילים, יקרים לנו וברוכים יהיו לנו. אבל מה יעשה איש הכשרון הגרמני, הגוי שגלה – ואין לו ארץ ועם ואפילו יוצאים שלו במדה הגונה אינם ואם אין הוא איש פוליטיקה כי אם יוצר תרבותי? מה פלא אם אלה נזהרים מהרגיז ומבקשים דרך הביתה, מכסים גוֹרקי, כאלכסי טוֹלסטוֹיֹ מן הגדולים וכשורה שלמה של יוצרים רוסים בינונים שלא הסתפקו אפילו בגולה של שני מיליונים, כמעט עם שלם, ושאפו להדבק במקורם, אף שקשה היה להם הדבר תחילה?

ומה גם בגרמניה, שנשבר בה רק חלק פוליטי, ורק קומץ של אנשי תרבות הורחקו. הוצאות הספרים הגדולות מתקיימות כמקודם, כמה שלא ינעם הדבר להרגשתנו, העתונות והז’ורנלים נהיו אמנם משעממים קצת בהעלם קלי־כתיבה מבּינם, אבל לא פחות רציניים, ודומה, כי מורגשת בהם איזו רציניות וחרדה בעד גורל האומה עוד יותר מקודם. ומחוץ למלחמה בעד גזע ולאומיות נפרזת, מתנהגת בה עוד מלחמה בעד סידור חיים חדש, לאומי־חברתי, אמנם לא דימוקרטי, לא מרכסיסטי ולא פציפיסטי, אך לאומי־סוציאלי, בעד העברת קרקעות אצילים לאכרים, בעד השתתפות הפועלים בתעשיה, בעד מזיגת המעמדות לעם עובד. אינני בטוח כי ינצחו אלה, כשם שלצערנו לא נצחו עוד הכוחות הסוציאליים הבונים בשום ארץ – אך גרמניה אינה ישֵׁנה, היא תוססת ומחדשת, לא בדרך הקודמת, אך בכוון שאין לזלזל בו כלל וכלל, כשם שאין לזלזל בעמה, בכוחה ובתרבותה אפילו עתה.

הדברים ודאי יכאיבו לא רק לגולים שמאליים כי אם לכולנו, ליהדות הדורשת סיפוק וגמול. ומי שקורא רק עתונות שלנו או גם זו של אֶמיגרנטים ומרמה עצמו, יכול לעצום עין ולבטל כשם שעשו קוראי עתונות רוסיה בגלות לפני עשר–חמש־עשרה שנה. אך אלה שקראו אז גם עתונות וספרים סוביטיים ואלה שקוראים עתה ספרות ועתונות גרמנית פנימית וגם של הנ. ס. – כלומר, של אלה שהם גם נ. וגם ס. ולא רק של אנשי הנצ. בלבד, ושהצורך לדעת ולהכיר גם את האויב חזק אצלם – אינם יכולים לרמות עצמם ואחרים. אדרבא, נכיר את אויבנו ונדעהו בכל כחו ואיומו, כמה שיכאיב לנו הדבר.

ושוב, נדע כי ישנן שתי הערכות, זו שלנו, של נפשׁנו הנרדפת והנעלבת הדורשת תנחומים וגמול, וזו של הגויים הגרמנים ואפילו המתקדמים שבהם, שלהם יש אמת־מדה אחרת, מדה שבלבם. הם יודעים את כאבם זה שנים ואת עלבון אומתם בעולם, ולכן יבינו ויסלחו, יוַתרו, ישלימו וישובו, חוץ מקומץ שימצא לו מולדת בתוך גרמנים שמחוץ לגרמניה, או אמיגרנטים פוליטיים מקצועיים. אנו לא נסלח ואפילו אלה המבינים. העלבון גדול יותר מדי. ורובנו גם לא יבין. אם הפקידות האנגלית בארץ, שאין לה שום סיבה לשנוא אותנו, שלא עשינו לה שום רעה, אינה מסוגלת להבין את רצוננו לעליה, לאדמה ולעבודה עברית; אם ישנם בתוכנו גם יהודים וציונייים מימין ומשמאל הנכונים לסגור את שערי העליה, העבודה וההתישבות בפני אחיהם היהודי, הציוני – מכיון שיש לו נטיות ודעות פוליטיות אחרות משלהם – מה פלא אם לא נחדור לנפש אויבינו ורודפינו ולא נבין ולא נרגיש את צערם וכאבם ועלבון אומתם? יותר מדי כואבים אנו מאשר נוכל לראות ולשפוט.

אלא, מה לעשות? מי שאינו יכול לרמות עצמו ומי שידע עוד קודם את התוסס ורותח בתוך העם הזה שראה עצמו גזול ושסוי, מושפל ונעלב ­– היבוא ויעצום עיניו ויסתום אזניו כדי לשנוא שנאה עוֶרת ואטומה? לא, אנו נשנא ולא נסלח. עלבוננו קשה מנשוא, אך נבין, נראה ונעריך הדברים כמו שהם, בכל מרירותם בשבילנו ובכל הטוב והרע שלהם בשביל אומתם. אנו הוכינו מכה קשה. אמנם מקוים אנו שחלק אחינו משם יהיה לברכה לעצמם ולכולנו, יחיה ויעבוד עמנו בארץ, חלק כפי שאנו קוראים ושומעים הולך לשמחתנו ומוצא גם שם את הדרך לעצמו, לעברו ולעתידו ומכין לעמנו בנים נאמנים. ובכל זאת – אין מנוחה בעצמינו. אך נדע נא: האומה, שראשיה וחלק ממנה נלחמים בנו בשנאה ובאכזריות, הוכתה בגופה ובנשמתה רק בצדה השמאלי, ואך מרכזה וצדה הימני חזקו, וגם חלק מצדה השמאלי הולך ונרפא אם כי קורם הוא עליו קרום עור חדש ומזרים לעורקיו דם שקשה עוד לנבא עתה את תוצאותיה של זריקה זו בעתיד. אלא, אם לדון על־פי הדוגמאות שהובאו בראשית מאמר זה, על־פי נסיונות ההיסטוריה בעבר – אין סכנה נשקפת לעם גדול וחזק. זוהי האמת הלא־נעימה בשבילנו שעלינו לדעתה.

שנוי־ערכין מעשי לא תגרור אחריה ידיעתנו זו וגם לא צריך שתגרור. אך שנוי־ערכין עיוני ושכלי מוכרח הוא להביא. הכרה זו אינה גם צריכה להיות נחלת־רבים. בעתון יומי אין לה מקום. אך בירחון תרבותי שעליו נוטל להשקיף גם לצדי־דרכים וללמד את המעטים – צריך שבו יאמרו דברים כהויתם. האמת קודמת לכל. “ותהי גם מרה כמות – אמור!”

ונתנחם בזאת, כי מעז יצא מתוק, כי רדיפות אלו השיבו לנו מאות אלפי אחים והביאו אלפים ורבבות מהם אלינו לארץ. והאנשים הם יסוד משובח ולא מעט עזרו המדינה, העם והתרבות שהם חיו בהם להשבחה זו. ונקוה שיפקחו עיני העם ההוא וידע את העוֶל שעשה לנו, ואדרבא: ככל אשר יעמיקו אחינו הבאים משם להכות שורש אצלנו בארץ, בעבודה, בלשון העברית ובתרבותה, וככל אשר ימהרו ליהפך לעם עובד אדמתו – כן יבינו אלה את הטוב שגזלו מעצמם ושמסרו לנו. יחזו ויֵבוֹשו.

V

מאת

יעקב רבינוביץ'

---

מדות

מאת

יעקב רבינוביץ'

מדות

מאת

יעקב רבינוביץ'

• חווה ראוך-סטקלוב
• גדעון ביגר
• רן נוה
• צחה וקנין-כרמל