א. חוקר ומבקר
עמנואל בן־גריון, שהגיע עתה לגבורות, הוא חזיון מיוחד בנוף האנושי והספרותי שלנו. הוא חוקר ומבקר בזכות עצמו, והוא המטפח הנאמן של המורשת הרוחנית של אביו, הסופר ואיש־הרוח הגדול מיכה יוסף ברדיצ’בסקי.
עמנואל בן־גריון הוא חוקר, הידוע במיוחד בספריו ובמחקריו בתחום הספרות העממית, האגדה והפולקלור של ישראל והעמים. ספרו ‘שבילי האגדה’ – ספר־יסוד בתחומו – הופיע במהדורות אחדות, החל משנת תש“י ובאחרונה בתש”ל (בהוצאת מוסד ביאליק). מאמריו בנושאים אלה מפוזרים בכל כתבי־העת במשך עשרות שנים, ובמיוחד ב’ידע־עם‘, ב’עתידות’ וב’מאזנים'.
כמבקר החל את כתיבתו בגרמנית, בגרמניה, בשנת 1927, בביקורת תרגום התנ"ך של בובר־רוזנצווייג, ובמשך עשר השנים שלפני עלייתו לארץ עסק בפעילות ספרותית ענפה. עם עלייתו, בשנת 1936, ועד שלהי שנות הששים, היה אחד המבקרים השקדנים ביותר של הספרות העברית החדשה והמתהווה, וליווה דרך־קבע כל ספר וכל ארוע ספרותי במדורו הקבוע ב’דבר': “עם קריאה ראשונה”. לא פעם היה הראשון שהגיב על ספר, סופר ויצירה, כגון על ספריהם הראשונים של בני “דור הארץ”. בשנות הארבעים והחמישים כתב דרך קבע ביקורת תיאטרון, כחלק מפעילותו הביקורתית הענפה.
קוראי ‘דבר לילדים’, שגדלו בינתיים, זוכרים אותו משנות הארבעים, כאשר כתב דרך־קבע את סיפורי העם והמְשלים בסיגנון מלבב ומאיר עיניים, בחתימתו בנוסח קבוע “חזר וסיפר עמנואל בן־גריון”. סיפורי־עם ומוסר־השכל אלה כונסו בחלקם בספר, בלוויית ציוריו החינניים ומלאי ההומור של אריה נבון בשם ‘המשכיל והכסיל’ (הוצאת עם־עובד, תש"ד), שזכה למהדורות אחדות. ההוצאה הכוללת והשלמה הופיעה בספר ‘גרגר החרדל’ (מחברות לספרות, 1972).
ב. חוג מעריצי מי"ב
עמנואל בן־גריון ראוי לתשומת־לב מיוחדת בהיותו הבן והתלמיד, השוקד זה עשרות שנים על גאולת עיזבונו של אביו, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, ועושה הרבה להפצת “דעת מי”ב" בקרב החוקרים, המורים והקוראים. אין המדובר בהתגייסות חד־פעמית להוצאת ספר־זיכרון, כתבים מקובצים או כתיבת זיכרונות, אלא בעבודה ובמחקר מתמידים ורצופים במשך שנים רבות, כשכל כוחות הגוף והנפש נתונים לה בלבד.
פעולתו לטיפוח מורשתו של אביו החלה מיד עם פטירתו של ברדיצ’בסקי, בהיותו בן כ“א. עמנואל בן־גריון פעל יחד עם אמו, רחל לבית רמברג, עוזרתו הנאמנה של בעלה בחייו ולאחר מותו. מיפעלם הראשון של האם והבן היה הוצאת הספר המדעי ‘סיני וגריזים’ מעיזבונו של מי”ב (1925–1926). בין הספרים שראו אור לאחר־מכן: ‘כל כתבי מיכה יוסף בן־גריון (ברדיצ’בסקי)’ במהדורות שונות; מיפעל האגדה של מי“ב; ‘צפונות ואגדות’ ו’ממקור ישראל'; מחקרי קדמוניות כגון ‘ישו בן חנן’; ‘חיי משה איש האלהים’; ‘שאול ופאול’; חליפת איגרות מי”ב–י"ח ברנר, ‘פרקי יומן’ ועוד. חלק מן הספרים, במיוחד בתחום חקר קדמוניות, תורגם מגרמנית בידי עמנואל בן־גריון. כן דואג עמנואל בן־גריון דרך קבע לתרגום חלקים רבים מיצירתו לשפות אחרות: אנגלית, גרמנית ועוד.
לצד התרכזות זאת בולטת היכולת לשתף אחרים במיפעל־חיים זה, מתוך חירות־היחס וחופש־המחשבה המלאים. היחס הנפשי והרוחני המיוחד של בן למורשת אביו, לא הגביל מעולם את צעדיהם של חוקרי מי“ב וקוראיו. כל דעה, כל גישה, כל מחקר, התקבלו במלוא העזרה והסיוע. כל שאלה, אפילו המביכה והאישית ביותר, נענתה, וכל זאת גם בשעה שחלק מן המסקנות והגישות, לא תמיד עלה בקנה אחד עם אלה שלו. פתיחוּת זו היא שמשכה את החוקרים אל ארכיונו העשיר של מי”ב, ובמיוחד אל אישיותו של עמנואל בן־גריון, עד כדי כך שנתגבש חוג מיוחד של מעריצי מי"ב וחוקריו, סביבו וסביב בית “גנזי מיכה יוסף”. חוג זה נפגש לעיתים מזומנות, ושוקד בקביעות ובהתמדה על טיפוח מורשתו.
בית זה הועבר באחרונה על־ידי עמנואל בן־גריון ורעייתו הרקדנית פרופ' דבורה ברטונוב לחסותה הברוכה של עיריית חולון והוקדש לארכיונו ולספרייתו של ברדיצ’בסקי, וגם לאביה ולאחיה של דבורה ברטונוב, יהושע ברטונוב ושלמה ברטונוב, זיכרם לברכה.
“זכיתי לשבחים הרבה”
עמנואל בן־גריון פירסם מיספר גדול מאוד של מאמרים ורשימות על מי"ב, וחלקם הגדול אף כוּנס בספריו. בספרו ‘קורא הדורות’ (הוצ' רשפים, תשמ"א) כונסו רבים ממאמריו, ומובאת בו במרוכז תפיסתו את יצירתו של אביו על ארבעת אגפיה: סיפור, מאמר, אגדה ומחקר. בספרו ‘רשות היחיד’ (הוצאת רשפים, תש"ם) נאספו זיכרונותיו על אביו בעשרים השנה האחרונות לחייו.
עמנואל בן־גריון היה ער לבעייתיוּת הכרוכה בכך שבן עוסק דרך־קבע במורשתו הרוחנית של אביו. אולם לדעתו, זוהי בעיקר בעייתם של השואלים, ולא בעייתו שלו. בפתיחה לספרו: ‘הדורות והיחיד – פרקי מי"ב’ (תשל"ח) כתב על כך:
על עובדת היותי בנו [כל ההדגשות במקור. נ.ג.] של הסופר ובו בזמן מי שהקדיש שנות־חייו להוצאת כתביו, לעשיית אזניים להם, ולגאולת עזבונו – על כך זכיתי בימי חלדי לשבחים הרבה המסתכמים בדפוס הלשוני המקובל והמכובד: כיבוד־אב. ולא הוא! המדבר לפניכם ומעיד את עדותו, הוא לא הבן המעיד על אביו, אלא התלמיד המעיד על המורה, וביתר־דיוק ובמידת אמת־לאמיתה: מי שהחזיון הזה, של מורשת מיכה יוסף, היה להתגלות הרוחנית המכריעה בחייו הרוחניים. סמוך אני ובטוח: אילו נולדתי, כפי שאומרים, על אי בודד, והמקרה היה מזמן לידי מכתביו של מיכה יוסף, הייתי מגיב ועונה, מקבל ומתמכר באותה טוטאליות, של השכל והלב, ממש. ואמנם, האמת היא שהייתי לתלמידו במובן המחייב רק אחרי מותו – מות קודם־עת, בהיותי עצמי עדיין תלמיד של בית־הספר; אלא שהקשר המשפחתי גרם לכך, שאוצרות רוחו, שעתידים היו להתגלות לציבור רק במרוצת שנים רבות, היו מגילי המוקדם בהישג־יד, ולא צריך הייתי לחפש אותם במרחקים, כאשר נתבגרתי כדי להתבונן ולהבין. – במאמר מוסגר אעיר, שמזל גדול הוא לאדם צעיר, אם יעודו־בחיים יתחוור לו בגיל מוקדם; כך שהמצפן הפנימי שלו יכוון להלן – עם כל רעידותיה, אף סטיותיה הטבעיות של המחט – לכיוון אחד. עד כאן לפרשת אב ובן.
דברים אלה משמשים מצע לכל עבודתו הענפה בטיפוח מורשתו של אביו, בעיקר באותם תחומים שהוא רואה אותם כמוזנחים, כגון “חקר קדמוניות” – מחקריו של מי“ב בתנ”ך ובמקורות הנצרות – שאולי עדיין “לא איכשר דרא” לקליטת הדעות המהפכניות שהביע בתחום זה.
בהגיעו לגבורות נאחל לעמנואל בן־גריון עוד שנים רבות של עבודה פוריה ב“גנזי מיכה יוסף”, ובעיקר נברך אותו בברכה שהוא מאחל לעצמו יותר מכל: שיהיה מי שימשיך את פעלו של הבן־התלמיד בטיפוח מורשתו של האב.
תמוז תשמ"ג
הערה ביבליוגרפית
– ‘ידיעות אחרונות’, ו' בתמוז תשמ"ג (17.6.1983), עמ' 4.
עמנואל בן־גריון (1903–1987), בנו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, היה בן הדור הי"ח למשפחת רבנים וגדולים בתורה, ברצף של כשלוש מאות שנה, שאביהם הוא ר' אברהם הלוי איש הורוויץ, ולפי המקובל במשפחה, הם מצאצאיו של אחד ר' אהרן מברצלונה שחי במאה ה־12, שהעיד על עצמו שמוצאו מבית דוד. מורשת זו, שהיה לה תפקיד נכבד בעולמו של האב הסופר, מילאה תפקיד מרכזי גם בעולמו של הבן, חוקר הפולקלור והמבקר, שנפטר בשבוע שעבר, והוא בן 84.
מאז עלייתו מברלין (1936), עם אמו ועם ספריית אביו וארכיונו, התמקדה פעילותו בשניים: תחילה, עד סוף שנות השישים של המאה העשרים, פירסם ספרים ומאמרים בחקר הספרות העממית, האגדה והפולקלור, שהידוע בהם הוא ‘שבילי האגדה’ (תש"י), והיה אחד המבקרים הפעילים בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים והחמישים, שליווה דרך־קבע כל ספר וכל אירוע ספרותי במדורו הקבוע ב’דבר': “עם קריאה ראשונה”, ולעתים חרץ דינו של ספר לשבח או לגנאי.
המוקד השני, שנעשה לתחום הפעילות הבלעדי כמעט מסוף שנות השישים, היה טיפוח יצירתו המגוונת של אביו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי והפצתה בקרב הדורות החדשים של הקוראים.
בתוכנית מפורטת רבת־שלבים, שעל הגשמתה שקד בעקביות ובמסירות צעד אחר צעד, הצליח יחד עם חוג מבקרי ברדיצ’בסקי ומעריציו, לתרגם ולהוציא לאור כתבי־יד שהשאיר אביו בגרמנית, להוציא מהדורות צילום של כתביו הנדירים מראשית המאה, לפרסם בוליטין קבוע מן הארכיון, להכין חטיבות אחדות ממכתביו לדפוס, בלווית מבואותיו והערותיו, לכנס בספרים את מאמריו על יצירתו של מי"ב ועוד רשימה ארוכה ומפוארת של פעולות, שתקצר כאן היריעה מלפרטן.
ביתו ובית רעייתו, הרקדנית פרופ' דבורה ברטונוב תבל"א, הועבר לחסותה של עירית חולון, והוקדש לארכיונו של הסופר ולזכרם של יהושע ושלמה ברטונוב, אביה ואחיה של רעייתו, והועמד לרשות המחקר, החוקרים והמבקרים. ויש לקוות שעירית חולון תדע לשמור ולטפח נכס רוחני רב־ערך ומיוחד במינו זה שהופקד בידה.
בהגיע עמנואל בן־גריון לגבורות, פירטתי ברשימתי “הבן והתלמיד” את פעילותו המחקרית הענפה והמגוונת ועמדתי על הבעיתיות הכרוכה בכך, שבן עוסק דרך־קבע במורשתו הרוחנית של אביו, כפי שניסח אותה בעצמו בפתיחה לספרו “הדורות והיחיד – פרק מי”ב" (תשל"ח):
המדבר לפניכם ומעיד את עדותו, הוא לא הבן המעיד על אביו, אלא התלמיד המעיד על המורה, וביתר דיוק ובמידת אמת לאמיתה: מי שהחיזיון הזה, של מורשת מיכה יוסף, היה להתגלות המכריעה בחייו הרוחניים.
“גנזי מיכה יוסף”, משמש כבית פתוח לחוקרים, לסטודנטים ולמתעניינים, שמרבים לפקוד את המקום. עמנואל בן־גריון לא כפה מעולם את דעתו על החוקרים, שעסקו ביצירתו של אביו, גם כשלא הסכים לכיוון מחקריהם או לדעותיהם, אלא העמיד לרשותם את ידיעותיו ואת כל החומר המצוי בידיו, מבלי לנסות להשפיע עליהם, והצליח ליצור סביבו חוג של חוקרים ושוחרים, שכינסוֹ לעתים מזומנות, והפקיד בידיהם, כהכנה לתקופה שבה לא יהיה עמהם, כדבריו, את מורשת מי"ב, בהתאם לתוכניתו רבת־השלבים לטיפוח מורשת אביו, שנערכה בעצה אחת עמהם.
הסטודנטים לספרות עברית, שביקרו בבית זה, כחלק מתוכנית לימודיהם, נכבשו, מיד עם כניסתם, לאווירה החגיגית והטקסית, הכמעט־פולחנית, של הבית והגרים בו. לכל פגישה כזו התכונן מחדש, קרא את דבריו מן הכתב בלשון חגיגית שאינה מליצית, כשלצידו תערוכה מייצגת מאוצרות הארכיון והספריה, וכיבוד קל מן העבר השני.
אך במיוחד הפתיע את הבאים גילוי־הלב שלו. לא היתה שאלה, שלא היה מוכן לענות עליה ותהיה ישירה, אישית, מבינה ואפילו תוקפנית ככל שתהיה. לא פעם הביך גילוי־הלב שלו דווקא את השואל, שלא ציפה לסוג כזה של תשובה.
ויש לזכור שהוא עמד תחת מטר שאלות של קבוצות סטודנטים כמה פעמים בשנה. לאחרונה אמר לי באותו גילוי־לב מעורב בהומור, שאפיין אותו: “אני מתכונן לכתוב ספר על חוויותי כמוצג מוזיאוני…”
באותה פתיחות וחתירה לאמת, ותהי אכזרית ככל שתהיה, דיבר על בנו ברוך־הכשרונות עִדוֹא ועל מותו־התאבדותו בבית־המשפחה בחדר־הסמוך, ואף העלה על הכתב בתיעוד חושפני, נדיר וחד־פעמי, תוך חשבון נפש אישי נוקב, את פרטיה של פרשה טראגית זו, בהציבו בכך “גל עד” לנשמתו של הבן (בספרו ‘בין שלשום למחרתיים’; תשמ"ד).
עמנואל בן־גריון היה פעיל עד יומו האחרון, בתוכניות ובמעשים, אבל הכין את עצמו לקראת פרישתו מן העולם במשך שנים הרבה. ב“מילות הסיום” לספרו הנ"ל לאחר הפרק המתאר את “היום האחרון ולאחריו” בחייהם של הבן והוריו, כתב:
המלים “אושר” או “אומללות” אינן אלא מליצות. המלה מוות אינה מליצה, אך אין לשאת את שמה לשוא. אמנם כן: המוות עדיין לפניך. אין אתה יודע את שעתך. במובנו האחֵר, החוץ־גשמי, האמיתי, הנך כבר נמצא בעֵבר השני.
בידך זמן מושאל. ו“בעל הבית” שותק.
סיון תשמ"ז
הערה ביבליוגרפית
– ‘מעריב’, כ“ב בסיוון תשמ”ז (19.6.1987), עמ' 2.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.